הערה 1 : הבלוג נחנך והועלה ל- "אוויר" לפני ארבעה חודשים ועשרה ימים אך עדיין מצוי בשלבי התפתחותו הטכנולוגית וראשית עיצובו הגראפי. אנוכי מקווה לסיים את מיסודו הסופי בתוך חודש ימים. 

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . גם עליו חלים חוקי זכויות יוצרים . חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 114 . הועלה לאוויר ב- 10 בדצמבר 2012. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 114. שידור OFF TUBE ממוניטור הטלוויזיה וכתיבת – העתקה OFF TUBE מאותו מוניטור הטלוויזיה ע"י עיתונאי העיתונות הכתובה, במקום להיות בשטח – הם חֶרְבּוֹן עיתונאי מכל היבט (רשימה מס' 3) פוסט מס' 114. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

פוסט מס' 114. שידור OFF TUBE ממוניטור הטלוויזיה וכתיבת – העתקה OFF TUBE מאותו מוניטור הטלוויזיה ע"י עיתונאי העיתונות הכתובה, במקום להיות בשטח – הם חֶרְבּוֹן עיתונאי מכל היבט (רשימה מס' 3).  פוסט מס' 114. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

בעת אחד השידורים הישירים הפופולאריים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו , היכן שהוא ב- 1985 , הוריתי לבימאי שלי יוֹאָב פֶּלֶג לנַתֵּב את המצלמות לעבר אנשי התקשורת הכתובה והאלקטרונית שרחשו בהיכל . בצד מערב של ההיכל מוקמו המיקרופונים של שדרני רדיו "קול ישראל" ואנשי רדיו גלי צה"ל , ובפינה הדרומית שלו התרכזו עשרות עיתונאים שדיווחו את רשמיהם לעיתוני המחר .  מֶסֶר הצילום נועד להדגיש את העניין הציבורי העצום שמעוררים המשחקים אלה בו מובילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית את התקשורת של המדינה אחריה . התרעתי את יורם ארבל ב- Talk back של הניידת (קו תקשורת פיזי מיוחד בו ניתנת לי האפשרות לדבר מניידת שידור עם השַדָּר הניצב בעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו מבלי שקולי יישמע בשידור הישיר) בטקסט כלהלן : "מייד נחשוף למצלמות את הקולגות שלנו העוקבים כמוך בדריכות אחרי המשחק" . נתב התמונה בניידת השידור אַרְיֵה נַחְמִיאָס לחץ על מצלמה מס' 2 והעלה ל- אוויר את "כלוב" העיתונאים בהיכל יד אליהו הגדוש באנשי "מעריב" , "ידיעות אחרונות" , "הָאָרֶץ" , "חדשות" , "דָבָר" , "עַל הַמִשְמָר" , ומי לא . יורם ארבל לא היסס ובטקסט מבריק ויוצא דופן וחד בו מִיפָּה היטב את סדר העניינים בתקשורת הישראלית , שידֵר : "אלה הם הקולגות שלנו מהעיתונות הכתובה , ואת מה שאתם רואים עכשיו בשידור ישיר בערב הזה בטלוויזיה הישראלית – תיקראו מחר בבוקר בעיתונים" .

זה היה טקסט מפתיע ובלתי צפוי ברלוואנטיות שלוֹ . רק שַדָּר פּוֹרֶה כמו יורם ארבל יכול היה להמציא טקסט כל כך חסכוני והגיוני שכזה בשידור ישיר ולפגוע בּוּל במטרה בכל כך מעט מילים . זה נראה פשוט אבל זה לא . המֶלֶל נשמע שחצני אך הוא איננו כזה . הוא מציג בתוך כמה שניות בודדות בבהירות , בחוכמה , ובקיצור את יחסי הכוחות ואת העדיפות הטבעית שיש לטכנולוגיה הטלוויזיונית המיידית בשידור הישיר על העיתונאות הכתובה אך איננו ממעיט בחשיבותה . טקסט לעילא ולעילא . שוֹט (Shot) המצלמה שהעלתה לאוויר את חבורת העיתונאים לרגע , היה זניח לחלוטין בתוך מסת השידור הישיר של המשחק עצמו שנמשך קרוב לשעתיים , אך המילים שיורם ארבל ברר למיקרופון שלו היו חצובות בסלע . a brilliant commentator

טקסט תמונה : יורם ארבל השדר המוביל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. של המאה שעברה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את הסלוגן שנאמר בשליפה , "מה שראיתם העֶרֶב בשידור ישיר בטלוויזיה – תיקראו מחר בעיתונים" , הפכתי למוֹטוֹ שנתלה לראווה לעֵין כל על הכותל המערבי שלי בחטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים . ראשוניות העברת המידע לצופים (בתנאי שהיא מהימנה) היא תמצית העבודה העיתונאית . גם בטלוויזיה . אמירה ידועה קובעת : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אֶתְּמוֹל" . השידורים הישירים בטלוויזיה באשר היא בערבים ובלילות של אירועי הספורט הבכירים , שגשגו ויצרו מציאות אקטואלית חדשה בתקשורת המונים . העיתונות פיגרה אחרינו . בעקבות השידורים הישירים השיטתיים הללו הגיתי את האסוציאציה המתבקשת במשרדֵי חטיבת הספורט : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מָחָר".

טקסט תמונה : דצמבר 1980 . זהו יורם ארבל בראשית הקריירה שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא היה פנומן מיקרופון בהא הידיעה. גבוה משכמו ומעלה מכל השדרים שהכרתי בעת ההיא. (התמונה באדיבות רודולפו כהן מנהל מלון "דן – אכדיה". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקולגות בעיתונות מעולם לא היו המִילְיֶיה שלי . לא ישבתי עמם בבתי קפה , לא חלקתי את זמני  "בבית סוקולוב" ביתם של העיתונאים ברחוב קפלן בתל אביב , וגם לא יצאתי אִתם לארוחות עֶרֶב משותפות . חלק מהם נהג והתייחס לעבודת חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנים ארוכות לא ביושרה , לא בהוגנות , לא בהגינות , ולא במקצוענות . היו כאלה שתקפו אותנו במדורי הביקורת שלהם בצורה נכלולית בלתי אחראית בעליל . את השדרים , הכתבים העורכים , והמפיקים גם יחד . רוֹע לֵב , קנאה , ומדון הדריכו את כתיבתם . מעולם לא בקשתי איש מהם שיפרגן לחטיבת  הספורט . מי בכלל צריך את הפִרגוּן שלהם . בס"ה אתה מצפה לביקורת עניינית ותו לאו. אין איש שעומד מעל הביקורת בתנאי שהיא אובייקטיבית וללא משוא פנים. הבעיה הֶחְרִיפָה כשאחדים מהם הפכו את הביקורת שלהם להנהלת חשבונות ותקפו אותנו באופן לא רלוואנטי . העיתונאים הללו חשבו שיש להם רישיון אוטומטי להעתיק Off tube ממוניטור הטלוויזיה באין רואה , כדי להשתמש באינפורמציה של שידורי הספורט הבלעדיים המוקרנים על מסך הטלוויזיה הציבורי לצורכיהם וצורכי העיתון שלהם , מבלי להעניק אשראי למפיקים וליוצרים המקוריים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אלה שהביאו להם את תמונות השידורים האקסקלוסיביים הביתה . הם העתיקו מהמוניטור ולא גילו את הסוֹד האָפֵל לקוראיהם . ביקשתי את אישורם של מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לחשוף את העובדה הנלוזה הזאת של ההעתקה מהמוניטור בתוכנית "משחק השבת". והוא ניתנה לי .

ביום חמישי – 6 בפברואר 1992 שידרנו ישיר מטָאלין (Talin) את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל בו אירחה אלופת אסטוניה את מכבי ת"א . הקושי בהפקה הזאת לא היה השידור אלא קבלת הוויזות למדינה הבַּלטית המזרח אירופית . השידור הישיר עצמו מעמדת השידור בהיכל הכדורסל בטָאלִין היה רוטינה ולהפתעתי ללא שום סיבוכים טכנולוגיים . הוא לא נשא שום יוּמרה מיוחדת . הפקדתי עליו את השַדָּר אוּרִי לֵוִי ולצִדו הפרשן טַל בְּרוֹדִי. למחרת ביום שישי – 7 בפברואר 1992, הופיעה במוסף הספורט של "מעריב" רשימה שכותרתה הייתה, "מְפַזֵר חוֹם" , המהללת את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית . נזכרתי רק שהכתב שאיננו חתום על הרשימה כלל לא היה בטָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה . רשימת הדיווח וסיכום המשחק פרי עטו עבור עיתונו נעשתה מביתו , מה שקרוי "דיווח Off tube" מהכורסה בסלון , כשהוא מעתיק את רשימותיו ממרקע הטלוויזיה בעת השידור הישיר והבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאנחנו הפקנו בזיעת אפינו וגם שילמנו עליו מָמוֹן רָב . הוא כמובן רשאי להעתיק מהמסך כאוות נפשו אך היה עליו לספר לקוראיו שהוא כלל לא נכח במשחק הזה וראה אותו כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה בביתו . חמוּר מזה . לא רק שלא סיפר להם אלא הסתיר זאת מהם . זאת הייתה הונאה עיתונאית מביכה בעלת צדדים מכוערים של מגיפה מדבקת . נורמה שהנהיגו אותה בתחילה אחדים מהעיתונאים והעורכים בתקופה ההיא ואשר הפכה לתופעה מקובלת בימינו אנו . עיתונאים רבים בעיתונות הכתובה כמו במדיה האלקטרונית עושים לעצמם חיים קלים , ומדווחים לקוראיהם ממוניטור הטלוויזיה , מבלי להיות נוכחים כלל באירוע בשטח , ומבלי לגלות את עובדת פשר היעדרותם לקוראיהם . עורכי מוספי הספורט שלהם משתפים פעולה עם המעתיקים בפרסום הדיווח הפלגיאטי מבלי לספר לקוראים שהעיתונאי המְדָוֵוח כלל לא ביקר במקום בו התחולל האירוע . שדרי ספורט מתקפלים ללא בושה מפני מנהליהם ומסכימים לשדר ישיר אירועי ספורט המתקיימים בחו"ל מבעד למוניטור המוצב באולפן השידור שלהם בארץ . לחטא והפשע העיתונאי המביש ובלתי נסלח הזה קוראים שידור Off tube עיתונאי – מעתיק הפך זה מכבר לתופעה מקובלת במקומותינו . המנהלים מתרצים את התופעה באמתלה של חיסכון כספי ומשאירים את השַדָּרִים והפרשנים בבית , ואלה משלמים לצופים שלהם בעיתונאות ירודה ופגומה . אירועי ספורט רבים שמתקיימים באירופה,  ארה"ב, וברחבי העולם כולו משודרים ללא כל בושה כשיטה מעמדת שידור Off tube בירושלים או בתל אביב ללא בקרה מקצועית וללא תגובת הצופים התמימים שאינם מבינים כי הולכו שולל . הבה נשוב לטָאלִין . אותו העיתון בחר להדפיס את ניתוח המשחק והדיווח של מומחה הכדורסל שלוֹ מבלי שהכותב יהיה נוכח בכלל בטָאלִין , ודאג להסתיר את העובדה האומללה הזאת מקוראיו , ומבלי להעניק קרדיט לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , החלטתי להגיב . במוצ"ש – 8 בפברואר 1992 בשמונה ארבעים וחמש בערב עלה המגיש מאיר איינשטיין לאוויר בתוכנית "משחק השבת" (ולצידו המגישה גב' מֵרָב מִיכָאֵלִי בת 24. שדרנית הטלוויזיה מֵרָב מִיכָאֵלִי השתתפה במשך ארבע שנים 1992 – 1988 באורח קבע בהגשת תוכניות הספורט לצדם של מאיר איינשטיין ואורי לוי) כשהוא מנפנף לעיני מצלמות האולפן בטקסט הבהרה וביקורת שכתבתי כנגד מוסף ספורט של עיתון סוֹרֵר . זה היה האייטם האחרון שנעל את התוכנית . להלן טקסט האישוּם שכתבתי ושמתי בפיו של מאיר איינשטיין . מאיר איינשטיין קיבל ממני את הטקסט והיה המום . הוא נדהם . לפתע היה אמור לתקוף קולגה שלו בשידור ישיר בטלוויזיה . שפת גופו השתנתה והוא זע באי נוחות בכיסאו . ראיתי שהדבר לא לרוחו והוא אינו רוצה לעשות זאת. מכיוון שהיה צייתן לא אמר מילה. הוא ידע שאני לא רק הבוס שלו. אני העורך שלו . מצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" הנציחה את הסיטואציה בה מאיר איינשטיין מוקיע קבל עם ועֵדה את הפלגיאטור.

זה טקסט ההוקעה : "ולפני סיום, עיתון אחד בחר להעניק אתמול במדור הספורט שלו כותרת "מפזר חום" להצלחת מכבי ת"א בטָאלִין. בגוף הידיעה מפרסם העיתון בפרוטרוט ובדיוק מופתי את מהלך המשחק, ואף מציין את השחקנים הבולטים במכבי ת"א – מיצ'ל, גודס, ג'מצ'י, וורגאס, מרסר וכמובן מוטי דניאל. זה נכון, אך משהו בכל זאת חסר כאן. עיון ובדיקה קצרה מגלים כי העיתון ועורכיו שכחו במתכוון לפרסם את שמו של בעל הרשימה. (מניף פעם ראשונה את העיתון כלפי המצלמה), הסיפור המרכזי במדור הספורט הוא אנונימי חסר שֵם וכתב הנושא באחריות לידיעה. העובדות פשוטות וקלות להסבר. הכתב האנונימי לא הצליח לקבל וויזה לטָאלִין ונשאר בישראל. עיתונו פקד עליו לסקר את המשחק מביתו, ולהעביר את האינפורמציה למערכת על סמך עדות ראייה ממסך הטלוויזיה הישראלית ששידרה ישיר מטָאלִין. כמשלם אגרה- נהג העיתון כחוק. הוא רשאי לצפות בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית. אך הוא לא נהג בהגינות כלפי קוראיו בשעה שפרסם דיווח נרחב אנונימי חסר שם, ומבלי להעניק את האשראי המגיע לטלוויזיה הישראלית שהיא המקור ממנה ציטט ושאב את המידע שהעביר לקוראיו. לא הגון. (מניף פעם שנייה את העיתון לעבר המצלמה) , יתירה מזאת . העיתון שלא שלח אפילו נציג בודד לטָאלִין, אפשר גם לפרשן הכדורסל שלו בתל אביב להעתיק מן המקור ולהגיש את חומר הפרשנות לקוראיו, כאילו נכח בעצמו במגרש הכדורסל ב-טָאלִין. מדור הספורט של העיתון הגדיש את הסאה , כשהרשה לעצמו להעתיק מן המסך מילה במילה את הראיונות שקיימו השדר אורי לוי והפרשן טל ברודי בסיום המשחק בטאלין עם צבי שרף מאמן מכבי ת"א והשחקן גיא גודס. גם התמונה של מוטי דניאל המתנוססת במרכז עמוד הספורט של העיתון, היא תמונת ארכיון ישנה ומצהיבה, אך כמובן שהעיתון איננו טורח לומר זאת לקוראיו. זהו זה גבירותיי ורבותיי. במחשבה שנייה אולי נהג העיתון כהלכה כמשלם אגרה בכך שלא שלח את נציגיו לטאלין בירת אסטוניה .ממילא מה שמשדרת ישיר בערב הטלוויזיה הישראלית הציבורית. העיתונים כותבים על כך רק למחרת. אגב שמו של העיתון המעתיק  – "מעריב", וסיפורי ההעתקות עצמן מתפרסמות בעמוד מספר עשר שלו".

טקסט מסמך (קטע מס' 1 מתוך 2) : מוצ"ש – 8  בפברואר 1992 . המקור. זהו חלקו הראשון של הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה , במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים . (מתוך טקסט שנכתב על ידי ובכתב ידי באופן מיוחד לתוכנית "משחק השבת". ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (קטע מס' 2 מתוך 2) : מוצ"ש – 8  בפברואר 1992. המקור. זהו חלקו השני של הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה , במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב על ידי ובכתב ידי באופן מיוחד לתוכנית "משחק השבת". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). .

זה היה לפני כ- 21 שנים. לא הופתעתי אז מתגובות השמחה הטלפוניות שקיבלתי מכל מיני קוֹלגות מהעיתונות הכתובה שכאילו נחשבו לידידי בהם אגב אנשי "מעריב" . האֶמֶת , אין לי בכלל ידידים וחברים שָם ואינני חייב להם דבר . אינני משתייך לשום קליקה או חבורה עיתונאית . התגנב ללבי חשש כבד שהם לא פִרגנו לערך העיתונאי של הידיעה אלא פשוט הצטרפו לשמחה הקִיבּוּצִית לאֵידו של הפְּלָגְיָאטוֹר .

עיתונאי ספורט רבים בעיתונות הכתובה נוהגים עד עצם היום הזה בהסכמת העורכים להשתמש במרקע הטלוויזיה כמקור מֵיְדָע בלעדי ומדווחים לקוראיהם על האירועים השונים מבלי שהיו נוכחים במקום ההתרחשויות , ומבלי לגלות להם שלא שהו כלל בזירת האירוע . זהו פגם מקצועי ומוסרי כאחד . מעשה מרמה של ממש . במשך 32 שנות הקריירה שלי בטלוויזיה הישראלית נדרשנו גם אנו לשידורי Off Tube ספורים מהמוניטור באולפן ירושלים , אך מעולם לא קרה המקרה בו שמרתי את הדבר בסוֹד ואף פעם לא נטעתי בזדון בלב הצופים את התחושה כאילו שידור ישיר בטלוויזיה “Play by play” של משחק כדורגל , כדורסל , או כל אירוע ספורט אחר מתבצע כביכול מהשטח . הודעתי על כך מראש . חלק מהעיתונאים שומרים בסוד את "סיפור הכורסה הביתית" ומעלימים מעיני הקוראים וגם ממצפונם) את העובדה כי כלל לא שהו בשטח , אלא העתיקו את האינפורמציה ממרקע הטלוויזיה , או ממכשיר  ה- Video שהקליט למענם את האירוע בביתם הפרטי כדי להציץ בו מאוחר יותר. מעשה שלא ייעשה. הם מתביישים במעשיהם אך שותקים. "האמיצים" שביניהם מרהיבים עוז ומצטטים את הראיונות והתגובות הבוקעות ממסך הטלוויזיה לטובת העֵט שלהם מבלי מתן כל קרדיט לאנשי הטלוויזיה שהיו הראשונים במקום והפיקו וצילמו את הריאיון .

השקפת עולמי בהיותי מנהל חטיבת הספורט קבעה נחרצות כי שידור ישיר Off Tube מהאולפן של אירוע ספורט הוא קללה ומאירה מקצועית . מוגלה עיתונאית . תביעתי העקרונית והיסודית מהבוסים שלי הייתה לשַדֵּר תמיד מהשטח , בין אם "השטח" הוא אִצטדיון "בְּלוּמְפִילְד" ביפו , היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב , או אצטדיון "סַאן-סִירוֹ" במילאנו , "וֶומְבְּלִיי" בלונדון , או ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) במכסיקו סיטי . עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקם של השדר ופרשנו . רק לעיתים רחוקות , ממש פעמים ספורות , לא נענתה תביעתי ע"י מי מהמנכ"לים ששרתי תחתיהם לשדר מעמדת שידור באצטדיון בחו"ל , אך תמיד נתתי לציבור הצופים לדעת במקרים החריגים האלה כי השַדָּר מבצע את עבודתו מהאולפן בירושלים ורואה את המשחק כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה.

ביום שני – 6 בדצמבר 2005 אירחה קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים במגרשה במלחה – ירושלים את האלופה קבוצת מכבי ת"א למשחק העונה הראשון. פרשן הכדורסל של עיתון "הארץ" כתב למחרת מאמר פרשנות נרחב לקוראיו על המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א מבלי לגלות להם כי כלל לא היה נוכח במשחק , אלא שימש באותה שעה (כמעט) באותו הערב בתפקיד הפרשן של השדרנית מוּרָן בָּרָק ששידרה ישיר מאולם "זיסמן" ברמת גן את המשחק מכבי רמת גן נגד הפועל גליל עליון  [1]. אבסורד ? האם זאת הונאה של ממש ? האם זה מעשה עיתונאי מביש ? להגנתו אמר הפרשן למבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ" טַל צִיפֶּר מאוחר יותר , כי הועמד לרשותו מוניטור טלוויזיה באולם בר"ג , וכי באמצעותו צפה במחצית השנייה של המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א , ואח"כ צפה בכל המשחק ב- Video הפרטי שלוֹ בביתו , ובתום הצפייה בהמשכים כתב את מאמר הפרשנות . את זאת הוא כמובן לא גילה לקוראים . העיתונאות היא מקצוע שגם שדרי הטלוויזיה מחויבים לה . יכולת האבחנה וכושר הביטוי המדהים של יורם ארבל בשידור ישיר הגיעו לשיאם ביום ראשון – 19 במרס 1989 במשחק הכדורגל ישראל – אוסטרליה באִצטדיון רמת גן, בשעה שנזף בנבחרת ישראל בפומבי למיקרופון : "ככה לא בונים חומה ! זה מה שאמרתי לכם ! ככה לא בונים חומה !". האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס כבש שער בבעיטה חופשית ממרחק של 28 מ' וגבר על חומה ישראלית אנמית ורדוּדה וגם שוער חלש. יוֹרָם אַרְבֵּל אמר את מה שאמר והשאר היסטוריה . יורם ארבל היה רב אומן בניסוח בשידור ישיר. לא היה ספק בכך . "ככה לא בונים חומה" , נצרב בן רגע בזיכרון הלאומי שלנו. מעטים מאוד שדרי הטלוויזיה בישראל (וגם בעולם) זכו למן רגע חֶסֶד שכזה . אחד מהם היה חַיִים יָבִין . מגיש החדשות המפורסם ביותר בטלוויזיה הציבורית בשעה שידר ישיר לאומה ב- 17 במאי 1977 בעֶשֶר בעֶרֶב, בתום יום הבחירות הדרמטי בו ניצח מר מנחם בגין ועלה לשלטון לראשונה בחייו , את שלוש המילים האלמותיות : "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". איש לפניו לא הרעיד כך את אַמוֹת הסִפִּים של הציבור בישראל. חַיִים יָבִין היה הראשון. אך הבה נשוב לשַדָּרֵי הספורט האהובים עלי.

השימוש בסלוֹגָן של יורם ארבל , "ככה לא בונים חומה", הפך לפופולארי ולמטפורה המונית בארץ , מפני שכמעט כל תחום מתחומי חיינו רווי שגיאות ונגוע בחוסר סדר משווע , ממש כמו החומה החדירה שהציב בוני גינזבורג ללא הצלחה כדי לסוכך על שערו . פרסומאים ואנשי ציבור החלו להשמיע את הסלוגן הזה בכל פינה ואתר , בעיתונות ואף במדיה האלקטרונית . ח"כ בֶּנִי בֵּגִין ושַר המדע בממשלת ישראל השתמש פעם בסלוגן הזה שטבע יורם ארבל באחד מנאומיו בכנסת , כשאמר : "ואם להשתמש באמירתו המפורסמת של יורם ארבל "ככה לא בונים חומה" , אומר לכם על אותו משקל , "ככה לא בונים ממשלה" " . יורם ארבל היה שַדָּר פּוֹרֶה שקנה לו מוניטין בכל פינה בארץ אך הוא לא היה עיתונאי באופיו ולכן לא חַף משגיאות. לעיתים מביכות מאין כמותן .

סוף הפוסט מס' 114. הועלה לאוויר ב- 10 בדצמבר 2012. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.