הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 151 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 9 בפברואר 2013.

—————————————————————————————————— 

העורכים הראשיים. מלחמות גוֹג וּמָגוֹג בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה בימים ההם בזמן ההוא. (רשימה מס' 1).

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1984. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה משחק כדורסל בליגה הלאומית בהשתתפות קבוצת הפועל גליל עליון באולם הספורט של קיבוץ כפר גלעדי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי עורך, מפיק, ומנהל את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, השדר יורם ארבל, המפיק שלי יוסי לנדאו, והצלם התחתון שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. למעלה, הצלם המוביל טדי למברג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העורכים הראשיים. מלחמות גוֹג ו-מָגוֹג בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה (רשימה מס' 1).

1. פרשנות, עריכה, ושליטה בעיתון ובמדיה. 

"המקור", תוכנית התחקירים העיתונאיים של מר רָבִיב דְרוּקֶר וציוותו בערוץ 10 ראויה להערכה רבה. חדירתו אל מעבר לקלעים של החינמון "ישראל היום" במשך שנה וחצי, והסברו הממוסמך בעדויות ממקור ראשון (גם ב- Video ו- Audio) אודות דרך וסגנון עבודתו של העורך הראשי של העיתון מר עָמוֹס רֶגֶב למען ראש הממשלה בנימין נתניהו – מרשימה ! אולם אין מי יודע מה רְבוּתָּא בתוצאה הסופית של התחקיר ובהישגו העיתונאי. עמוס רגב איננו העורך הראשון שמתגייס למען אישיות פוליטית (כזאת ו/או אחרת) ומשתמש בכוחו וסמכותו כדי לנטרל כתבים וחומרים עיתונאיים שאינם מוצאים חן בעיניו – לטובתו. העיתונאי אִיצִיק סַבָּן משיב לרָבִיב דְרוּקֶר מנה אחת אפיים ומדווח היום, יום חמישי – 7 בפברואר 2013 בעיתון "ישראל היום" אודות התנהלותו השיטתית והכוחנית ללא כחל ושרק של מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות" מר אַרְנוֹן "נוֹנִי" מוֹזֶס. התערבויות העורכים הראשיים בכוח בנעשה בעיתונם – מחד, והניסיון לשמר את אמינות ומהימנות העיתון – מאידך על חשבון שקרים, עד כדי הענקת קרדיט לעיתונאי (כזה ו/או אחר) לכתבה מסוימת מבלי שהוא כלל כתב אותה, הן בלתי נסבלות. אני מקליד מניסיון. אולם היו דברים מעולם. העיתונות והעיתונאות היו משכבר הימים שופרות בעבור כל מיני אישים בכל תחומי חיינו שהעורכים הראשיים חפצו ביקרם. וגם להפך. העורכים בשיכרון כוחם פרסמו דברי בלע מטופשים ביודעין שלא היו ולא נבראו אודות אישים שרצו בשפלותם. חוויתי זאת על בשרי לא פעם ולא פעמיים. זהו על פי תפישתי הדבר המלוכלך והמטונף ביותר בעיתונות. זיוף אשראי. מעשה רמאות של מתן קרדיט לעיתונאי ידוע אך כזה שלא כתב את המאמר ו/או הידיעה שמתפרסמת בעיתון רק על מנת לשמור כביכול על מהימנות הפירמה. הרגשתי זאת על עורי בנוגע לכתבה שהתפרסמה בראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה בעיתון "ידיעות אחרונות" אודותיי ואודות פרשן הכדורסל המודח על ידי מר אריה מליניאק – בה הוענק הקרדיט לכתבת העיתון לענייני רשות השידור גב' אוֹרָה עָרִיף , ללא ידיעתה ומבלי שהיא כתבה בפועל את הידיעה העיתונאית הזאת. השתמשו בקרדיט המקצועי שלה ללא רשותה כמומחית קונקרטית רבת שנים לנעשה ברשות השידור כדי להשיג מהימנות כביכול ולהעניק סמכות לידיעה עיתונאית לא מדויקת ובלתי נכונה. הידיעה עסקה כאמור בנעשה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית ובהדחתו של אריה מליניאק , תחום כיסוי שלה, אולם לא היא כתבה אותה. מישהו עשה זאת במקומה.

ומה באשר לעיתונות המפלגתית שהייתה נפוצה בארץ לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 ושירתה את המנהיגים בדיוק כשם ש – "פְּרָאבְדָה" שירתה את סְטָאלִין. העיתון "דָבָר" נועד לשרת את מפלגת מפא"י בראשות דוד בן גוריון, ואחריו את משה שרת, לוי אשכול, וגב' גולדה מאיר. ומה בנוגע לעיתון "עַל הַמִשְמָר" ביטאונה של של מפ"ם שלא פסק לרגע להַלֵל את שני מנהיגי המפלגה מאיר יערי מקיבוץ מרחביה ויעקב חזן מקיבוץ משמר העמק, והכתיר בראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה את מנהיג ברה"מ יוזף דג'וגאשווילי סטאלין כ- אָבִיב ושֶמֶש העמים. העיתון "לַמֶרְחָב" סר למרות מפלגת אחדות העבודה ולעומדים בראשה טבנקין, יִגְאָל אַלוֹן, ויִשְרָאֵל גָלִילִי. ומה באשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית שנוסדה – 1968 על יסודות פוליטיים מובהקים למרות האצטלה שסוכך חוק רשות השידור החדש משנת תשכ"ה (1965) על שידורי הרדיו והטלוויזיה . היה מקובל וידוע בזמנו כי מר טֶדִי קוֹלֶק מנהל לשכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון עושה כבשלו בתוך רדיו "קול ישראל". שר ההסברה מר יִשְרָאֵל גָלִילִי בחש בענייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז ראשית הקמתה בשנים 1969 – 1967. תשאלו את פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (ימלאו לו 87 ב- 31 במאי 2013) מקימה של הטלוויזיה מעפרה מדוע הניח בינואר 1969 את המפתחות על שולחנו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל, התפטר מתפקידו, וחזר לאקדמיה ולאלמוניות שהייתה מנת חלקו (בטרם שָלָּף אותו משם שר ההסברה ישראל גלילי). פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ לא יכול היה לקבל ולסבול את התערבותו של הוועד המנהל של רשות השידור בקביעת המועמדים לריאיון בתוכנית הטלוויזיה "במחיצה אחת" (דמתה במתכונתה לתוכנית אקטואליה מאוחרת יותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית "מוקד"). אפשר לברר אודות Issue העריכה הראשית גם אצל מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ממייסדיו ובוניו של השידור הציבורי מה עולל לו מנכ"ל רשות השידור הראשון שְמוּאֵל אַלְמוֹג ב- 1971 משסילק מה- Line up של השידור הציבורי את התוכנית הסטירית "לא הכל עובר". מנכ"ל רשות השידור במדינת משמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה , ובסופו של עניין על פיו יישק דבר .

עבור קוראי הבלוג אני מביא על קצה המזלג קטע מהספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי  "8 ימי בראשית" בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב ( עדיין) וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הקטע הקצר הזה מסביר באופן הברור ביותר את ההתערבות הפוליטית החריפה והכוחנית של הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1969 בשיקולי העריכה העיתונאיים המקצועיים של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ . ייתכן והציטוט יסייע לקוראים להכיל את ה- Issue הגלובאלי שהעלה לדיון מר רביב דרוקר ברשימתו אודות הנעשה מאחורי הקלעים של העיתון "ישראל היום", כמו גם בעיתונים אחרים, העוסק בהתערבות שיטתית וכוחנית של העורך הראשי בשיקולים העיתונאיים של כתביו, התערבות שנראית למתבונן מהצד כ- בְּרוּטָלִית. הקטע הבא המצורף למען קוראי הבלוג מראה כי היו דברים מעולם בפרספקטיבת הזמן. את המחקר והכתיבה אודות "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" התחלתי באוקטובר 2000 לאחר שובי ארצה מ- אולימפיאדת סידני 2000, והם מתפרסים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

להלן קטע מתוך הספר שחקרתי וכתבתי בן 10000 עמודים, ואשר קרוי, "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים אודות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ  מאז 1884, ואשר קרויה בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הפוליטיזציה הייתה הורתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מרגע לידתה ב- 1968. 

"הקושי הגדול ביותר הייתה ההתערבות הפוליטית של הממשלה בשידורי הטלוויזיה באמצעות הוועד המנהל של רשות השידור. זה היה הרבה יותר מקושי. זה היה חטא. הוועד המנהל היה הפקח הציבורי של שידורי הטלוויזיה. הוא בעיקר התעניין בשידורי החדשות והאקטואליה. זאת הייתה הכתובת עליה רצה לפרוש את חסותו. דוגמא מצוינת הייתה תוכנית האקטואליה השבועית "במחיצה אחת" ששודרה ב- 1969, אותה ערך והגיש יוֹרָם רונֵן. יו"ר הוועד המנהל ד"ר חַיִים יָחִיל (בטרם התמנה לתפקידו הציבורי ברשות השידור שימש מנכ"ל משרד החוץ) ביקש מפרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ ביקש רשימה מוקדמת של עשרה שמות פוטנציאליים של מרואיינים לתוכנית "במחיצה אחת" – שישה שבועות מראש. זאת בעצם לא הייתה בקשה. זאת הייתה הוראה. הוראה חסרת תקדים בבוטות שלה. הוועד המנהל התנהג כמו קומיסר פוליטי וביקש באמצעות הרשימה המוקדמת לפקח ולחלוש על המנהל המקצועי הראשי של הטלוויזיה ועל התוכנית כאחד. מייד התפתח וויכוח בין פרופסור אֵלִיהוּא כַּץ לד"ר חַיִים יָחִיל. מנהל הטלוויזיה השיב מלחמה שערה וטען כי הטלוויזיה היא ראשית דבר מוסד עיתונאי, והשיקול להזמין מרואיינים לתוכנית "במחיצה אחת" נעשה על פי שיקולים עיתונאיים יומיים, ולא על פי רשימות מוקדמות המוגשות לאישור לוועד המנהל תקופת זמן ארוכה מראש. פרופסור אֵלִיהוּא כַּץ זוכר, "אמרתי לד"ר חיים יחיל כי הטלוויזיה היא אומנם אמצעי תקשורת המוני אך איננה זרוע פוליטית של הממשלה , ואל לוועד המנהל להפעיל לחצים בלתי מקובלים על המערכת העיתונאית . כשהוא בכל זאת התעקש לבקש ממני את הרשימה המוקדמת, כעסתי מאוד יצאתי לחדר השכן כדי להביא לו את ספר הטלפונים הארצי של מדינת ישראל. "הנה כאן טמונים כל השמות שאתה מבקש לדעת מראש", אמרתי לו בלעג", כפי שהעיד בפניי. היה ברור כי לפרופסור היהודי – אמריקני שהתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית יש רק מה להפסיד. הטלוויזיה הצעירה אך בקושי עמדה על רגליה וכבר התפתח מאבק כוחות בין יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל מנכ"ל משרד החוץ לשעבר שהיה מינוי פוליטי מובהק של השלטון לבין אֵלִיהוּא כַּץ המנהיג המקצועי של השידור הטלוויזיוני החופשי בישראל. פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ היה כזכור אף הוא מינוי של השַר הממונה על ענייני רשות השידור במשרד ראש הממשלה, השַר ישראל גלילי.

בוועד המנהל כיהנו אז חמישה חברים (ולא שבעה כפי שמקובל היום), הסופר נָתַּן שַחַם שהחליף את בנימין אֵלִיאָב (לוּבוֹצְקִי), חיים קוּבֵּרְסְקִי נציג המפד"ל, אַרְיֵה לְבָבִי (הוחלף ע"י משה בִּיתָן) וד"ר אֲשֶר רִיבְלִין נציג הציונים הכלליים. מנהלי המדיה של הטלוויזיה והרדיו אֵלִיהוּא כַּ"ץ ושְמוּאֵל אַלְמוֹג נטלו חלק בפגישות השבועיות של הוועד המנהל של  רשות השידור לצורכי דיווח וייעוץ, אך הם היו נטולי זכות הצבעה בעת קבלת ההחלטות בוועד המנהל. פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ הודיע לד"ר חַיִים יָחִיל כי על פי תפישתו תפקידו של הוועד המנהל של רשות השידור הוא בעיצוב מדיניות השידור ופיקוח ציבורי על שידורי הטלוויזיה, אך בשום אופן לא התערבות ישירה ובוטה בעצם העשייה שלה. זה לא עזר לג'נטלמן האמריקני. פרופסור אֵלֵיהוּא כַּ"ץ נכנע. הוא הגיש את רשימת המרואיינים הארוכה לד"ר חַיִים יָחִיל. כמו במשטר לא מתוקן הקריא היו"ר בקול רם את שמות המועמדים באוזני ארבעת חבריו בוועד המנהל. חלק אישר. חלק פסל. אחד האישים שנפסל לריאיון אישי בתוכנית "במחיצה אחת" היה מנהל רשות הנמלים רב אלוף במיל. חַיִים לָסְקוֹב. רשימת המועמדים המאושרת הוגשה לפרופסור אֵלִיהוּא כַּץ שהעביר אותה לידיו של יורם רונֵן סגן מנהל חטיבת החדשות לפני צאתו לפסטיבל הטלוויזיה השנתי המתקיים במונטה קרלו. מנהל החטיבה פרופסור שלמה אהרונסון כבר לא היה שם לאחר חילופי דין ודברים ממושכים עם הבוס שלו אליהוא כץ. שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן לא היה שותף לוותרנות ודרך הניהול של אֵלִיהוּא כָּ"ץ את הטלוויזיה . שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן (לימים פרופסור שלמה אהרונסון) לא הסתדר עם אֵלִיהוּא כָּ"ץ מפני שנחשב למרדן ואיש שלא מקבל באופן אוטומטי שום מרות. בראשית 1969 פרש שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן מניהול חטיבת החדשות בטלוויזיה וחזר לאקדמיה אך שמו לא נשכח.

נמל אשדוד היה באותם הימים הפך למוקד חדשותי תדיר. את פועלי נמל אשדוד הנהיג יְהוֹשֻע פֶּרֶץ שנחשב למנהיג נמרץ, כריזמטי, ובוטה. כלל לא עניין אותו כי הבוס שלו היה הרמטכ"ל החמישי של צה"ל. נמל אשדוד לא היה בעיניו של יְהוֹשֻע פֶּרֶץ צה"ל ופועליו לא היו חיילים . דאגתו של יהושע פרץ הייתה נתונה לפועלים, לפרנסתם, ומשכורתם. מנהיג הפועלים הזה הרבה להשתמש בנשק השביתה. העבודות בנמל הושבתו שוב ושוב בהוראתו. פרופסור אליהוא כץ אך טס באותם הימים לכנס טלוויזיה במונטה קרלו וריח של שביתה צפויה בנמל אשדוד עלה באוויר. יוֹרָם רונֵן שהיה איש חדשות הזמין את חַיִים לָסְקוֹב מנהל רשות הנמלים לריאיון בתוכנית בת חצי שעה "במחיצה אחת", כדי לדון במצב, למרות שהשֵם חַיִים לָסְקוֹב היה מַחוּק ברשימה שהגיש אֵלִיהוּא כַּץ כמה ימים קודם לכן לאישור הוועד המנהל. יוֹרָם רוֹנֵן ידע היטב כי הוועד המנהל פסל את חיים לסקוב מלהופיע בתוכנית, אף על פי כן מפני שהיה עיתונאי ובתמיכת חבריו במערכת החדשות בטלוויזיה, הגיש שוב את השֵם שנפסל לוועד המנהל לאישור מחוּדש. חברי הוועד המנהל סירבו לבקשה. יוֹרָם רונֵן ננזף על ידם ונצטווה להודיע לחַיִים לָסְקוֹב על ביטול הזמנתו. חַיִים לָסְקוֹב נעלב. הרמטכ"ל החמישי של צה"ל יצא לעיתונות והאשים את רשות השידור בצנזורה מכוערת. הדי הפרשה הגיעו עד למונטה קרלו. פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ התייחס בהרחבה לפרשה הזאת שהביאה בסופו של דבר להתפטרותו מניהול הטלוויזיה.

כך כתב פרופסור אליהוא כ"ץ במסה הארוכה והחשובה שלו :

"Television comes to the people of the book" (הטלוויזיה באה לעַם הסֶפֶר) בפרק "The Control of Broadcasting".

טקסט מסמך : עמוד מס' 1 (מתוך 4) של הפרק "The control of broadcasting" (בקרת השידור . הכוונה לפיקוח הפוליטי על שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה אך נולדה ע"י אנשי הוועד המנהל של רשות השידור) שכתב פרופסור אליהוא כ"ץ במסגרת המסה התיעודית הארוכה והחשובה שלו "הטלוויזיה באה לעם הספר " (The Television Comes to The People of The book) . (באדיבות פרופסור אליהוא כ"ץ).

טקסט מסמך : עמוד מס' 2 (מתוך 4) של הפרק "The control of broadcasting" (בקרת השידור. הכוונה לפיקוח הפוליטי על שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה אך נולדה ע"י אנשי הוועד המנהל של רשות השידור) שכתב פרופסור אליהוא כ"ץ במסגרת המסה התיעודית הארוכה והחשובה שלו "הטלוויזיה באה לעם הספר " (The Television Comes to The People of The book). (באדיבות פרופסור אליהוא כ"ץ).

טקסט מסמך : עמוד מס' 3 (מתוך 4) של הפרק "The control of broadcasting" (בקרת השידור . הכוונה לפיקוח הפוליטי על שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה אך נולדה ע"י אנשי הוועד המנהל של רשות השידור) שכתב פרופסור אליהוא כ"ץ במסגרת המסה התיעודית הארוכה והחשובה שלו "הטלוויזיה באה לעם הספר " (The Television Comes to The People of The book). (באדיבות פרופסור אליהוא כ"ץ).

טקסט מסמך : עמוד מס' 4 (מתוך 4) של הפרק "The control of broadcasting" (בקרת השידור. הכוונה לפיקוח הפוליטי על שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה אך נולדה ע"י אנשי הוועד המנהל של רשות השידור) שכתב פרופסור אליהוא כ"ץ במסגרת המסה התיעודית הארוכה והחשובה שלו "הטלוויזיה באה לעם הספר " (The Television Comes to The People of The book). (באדיבות פרופסור אליהוא כ"ץ).  

מהר מאוד איבד ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ את אמונו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל. פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ איננו איש כוחני. לחלוטין לא. הוא ההפך משררה. עַדִין וג'נטלמן. הוא היה ליבראל בנפשו וחשב שהטלוויזיה הישראלית שאותה הקים היא גוף שידור יוצֵר שהפתיחות יאה לוֹ. פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ היה מנהיג שידור אבל ד"ר חַיִים יָחִיל לא החשיב אותו לכזה והתערב במהלכיו ברגל גסה. על רקע ההתערבות הפוליטית הבוטה והמתמשכת של הוועד המנהל בענייני השידור והתוכן החליט אֵלִיהוּא כַּ"ץ בפברואר 1969 להתפטר מתפקידו כראש צוות ההקמה של טלוויזיה. זאת הייתה התפטרות דרמטית שחוללה משבר אך יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל לא קרא לו לחזור בו ואֵלִיהוּא כַּ"ץ שָב לאקדמיה ואל האלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם הציב אותו השַר ישראל גָלִילִי בפסגת הפירמידה של השידור הציבורי במדינת ישראל.

טקסט תמונה : אפריל 1968. הצלם שרגא מרחב (איש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא) מצלם את הצלם מִיכָה פַּן (אף הוא איש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא) שמתעד את ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ"ץ (אז בן 42) במשרדו בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה (בית היהלומים) בשכונת רוממה בירושלים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נוצרו קשיים בצמרת אך זה היה כבר לאחר שהכנסת החליטה על הקמת רשות שידור אחת לרדיו "קול ישראל" הוותיק ולטלוויזיה הצעירה שאך זה נעמדה על רגליה. שר ההסברה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר יִשְרָאֵל גָלִילִי, ומי שהפקיד את צוות ההקמה בידי פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ ביולי 1967, היה המום מדרך התפטרותו הפומבית, אבל המשבר דעך. בסופו של חודש פברואר 1969 כתב יִשְרָאֵל גָלִילִי מכתב אישי לאֵלִיהוּא כַּ"ץ, מסמך שהיה למעשה תגובה של השַר לדרך נטישתו הזועמת רוויית כעס של מנהיג השידור הציבורי את צוות ההקמה שלו. במסמך המצורף אין כל קריאה חד משמעית של יִשְרָאֵל גָלִילִי לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ לחזור בו מהתפטרותו. היו לי שיחות תחקיר רבות, מעניינות, ומרתקות בנושא הזה עם פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (וגם עם סגנו מר עוּזִי פֶּלֶד) בו הכוחנות המעיקה דוחקת בשם הניהול את המקצוענות העיתונאית לשוליים.

טקסט מסמך :  פברואר 1969. זהו מכתבו האישי של השר ישראל גלילי הממונה על רשות השידור לראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ" ץ בעקבות התפטרותו הדרמטית מתפקידו בטריקת דלת וחזרתו לאוניברסיטה העברית בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במהלך כתיבת הסדרה ניהלתי שיחות רבות עם פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ההוא. איש מרתק. נפגשנו לראשונה בשנת 2005. רציתי להבין את המציאות התקשורתית שכפה על עצמו ועל הכפופים לוֹ וגם זו שנכפתה עליו וכיצד פעל בתוכה – במסגרתה. הוענקה לי ההזדמנות לבחון את מעשיו של האיש שחולל את הקמת הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל לפני כארבעים וחמש שנים מנקודת מבטי בסוף עשור ה- 2000. לא הסתייגתי מדרך הניהול או המנהיגות שלוֹ ומעולם לא עלה בדעתי למתוח ביקורת עליו. אין זה הוגן לעשות זאת. כלל לא בטוח שאילו היה מונח התפקיד האחראי הזה של הקמת הטלוויזיה מבראשית מכלום במדינת ישראל ב- 1967 על כתפיהם של אנשים אחרים, הם היו עושים זאת טוב יותר ממנו. לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ימלאו 87 ב- 31 במאי 2013. איש חכם, נבון, והגוּן, ובעל ידע בלתי נדלה בתקשורת המונים ובטלוויזיה הבינלאומית – מי ששימש עד לאחרונה כפרופסור ומרצה בעל ידענות מופלגת בסוציולוגיה, תקשורת, וטלוויזיה באוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב. ביקשתי בימים ההם לתעד את פועלו.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. זהו בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. לפנים היה זה בניין שנועד לליטוש יהלומים . השתכנות אנשי רשות השידור בבניין היָשָן בן חמש קומות הייתה זמנית. הקלישאה גורסת כי אין דבר קבוע יותר מהזמני, ואומנם הבניין הזה משמש את מקום מגוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהסבה את שמה לערוץ 1 עד עצם היום הזה. רבים התייחסו ומתייחסים אל המבנה הגדול כאל כקן צרעות טלוויזיוני. עובדיו סבלו וסובלים כל השנים מלחצים פוליטיים כאלה ואחרים, גם היום, חלקם בלתי נסבלים. במקרים רבים זה נראה על המרקע. (תמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון, מוטי קירשנבאום, ושלמה אהרונסון חלקו איש – איש בדרכו וסגנונו על תפקודו ומנהיגותו המקצועית של העורך הראשי פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ. נפגשתי עם שלושתם במחצית הראשונה של עשור ה- 2000. בחלוף שנות דוֹר מאז הימים ההם של צוות ההקמה הפכו כל השלושה שהיו תלמידיו למבקריו. דָן שִילוֹן מחניכי קורס הטלוויזיה הראשון ב- 1968 קורא תגר על יכולתו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ לשמש כמנווט רשת טלוויזיה וראש צוות ההקמה שלה. כך הוא כותב בספרו, "בשידור חי" [1] :

"למרות הגישה החובבנית של צוות ההקמה , ועם זה שמיום ליום הרגשנו כיצד המומחים הזרים עובדים עלינו בעיניים, היינו חדורים תחושת שליחות. האווירה בין חניכי הקורס ובעיקר בקרב המועמדים לחטיבת החדשות הייתה של התלהבות ויצירתיות. מהר מאוד הבין כל אחד מאִתנו שהגילוח המקצועי הראשון יהיה על זקנו של הציבור. לא הייתה בידינו שוּם דרך להתקדם וללמוד בצורה מסודרת ושיטתית . המנהלים בצוות ההקמה משכו איש איש לכיוון מנוגד. אליהוא כ"ץ נעדר תפישת שידור מגובשת , זולת רצון לחנֵך את העם לערכים ציוניים ולאהבת הארץ. גישה תמימה וחובבנית מצד אדם שחונך בארה"ב והיה אמור לספוג את לקחי הטלוויזיה האמריקנית. חצי יובל שנים לאחר שבאו שידורי הטלוויזיה לעולם המערבי, הם הגיעו גם לישראל והעידו כי הניסיון העולמי טרם נלמד. חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת, ופלורליזם תקשורתי היו בארץ סיסמאות חסרות כיסוי. חלקן נותרו בעֵינַן שנים ארוכות ורק כעבור זמן רָב, בזכות השיטפון התקשורתי העולמי, נפרצו בישראל כמה סכרים. לא מתוך תכנון ונאורות, אלא מתוך כורח ומציאות שנוצרה בשטח. "עובדות בשטח", היו שֵם המשחק בהקמת הטלוויזיה הישראלית. שיטת "חומה ומגדל", הקדמת הנעשה לנשמע, יצירת מציאות שאין ממנה דרך חזרה. הממשלה התכוונה בעיקר לשידורי הטלוויזיה בשפה העַרבית. אבל צוות ההקמה הוביל לשידורים בעִברית, מתוך הערכה שאיש לא יוכל לעצור את המציאות התקשורתית שתתהווה".

לא רק העיתונות הארצית הייתה מגמתית אלא גם הלימוד והחינוך בבתי הספר בארץ היה מפולג. ועוד איך מפולג ובעל מטרות שונות. המורה שלי לספרות ותנ"ך ב- ביה"ס התיכון "בית ירח" בעמק הירדן מר מָרְדֶכָי שָלֵו (דודו של הסופר מֵאִיר שָלֵו) היה אחראי גם על פעילותו של חוג חברתי בבית הספר בעל גוונים פוליטיים בתום שעות הלימוד. היינו נערים צעירים מאוד אולם אי אפשר היה לטעות בהשקפת עולמו של מָרְדֶכָי שָלֵו שהתגורר בקבוצת כינרת ו- תאמה את זאת של מפא"י. לא רק שלא למדו בביה"ס את ההיסטוריה הריווזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין אלא שאסור היה להזכיר את שמם. הם היו מוקצים מחמת מיאוס בתקופתי ההיא לפני 60 שנים ב- "בית ירח". המוסד החינוכי של השמוצניקים – ביה"ס התיכון "בקעת כינרות" של קיבוצי בית זרע ושער הגולן – היה כפוף לתוכנית לימודים בעלת מוטיבים פוליטיים ברורים של מפ"ם. אנחנו חניכי איחוד הקבוצות והקיבוצים לבשנו חולצות כחולות עם שרוכים אדומים באווירה חופשית ודמוקרטית, והם חניכי השומר הצעיר שלבשו חולצות כחולות עם שרוכים לבנים חיו באקלים נוקשה מאתנו, והעריצו את אימא רוסיה ואת אבא סטלין. עשרת הדיברות של "השוֹמֵר" היו פרי אינדוקטרינציה רעיונית קיצונית שלא התירה לילדים ולנוער של מפ"ם כל סטייה ופירוש אחרים, ובעצם נחשבה ל- אקוויוולנט לעשרת הדיברות שחרת משה רבנו על לוחות הברית . אנחנו בני הנוער של קיבוץ אפיקים יצאנו למחנות קיץ מיסודם של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים , והם ילדי קיבוצי שער הגולן ובית זרע ייסדו בעת ההיא עם קיבוצי השומר הצעיר האחרים ותנועת מפ"ם את ה- "שוֹמְרִיוֹת" המפורסמות שלהם.

אינני מכיר את עמוס רגב. לא ראיתי אותו בחיים שלי למרות שכתבתי תקופה מסוימת בעיתון שלו "ישראל היום" כמבקר טלוויזיה במדור הספורט שערך אותו בזמנו מר אלי סהר. אין לי כלים להשוות את אישיותו וכישרונו עם אלה של יהודה גוטהלף וחנה זֶמֶר ו/או עם אישיות ברוכת כישרון כמו חַיִים שוּר חבר קיבוץ שובל שהיה עורך העיתון "על המשמר". מר רביב דרוקר לא גילה לי בתחקיר שלו כל מידע חדש אודות מגמות שמכתיב העורך הראשי עמוס רגב אולם אישש את השמועות שהתרוצצו מסביב אודות פועלו והתגייסותו של עמוס רגב למען בנימין נתניהו. הוא היה שם תמיד ועמד על המשמר. רָבִיב דְרוּקֶר הוא עיתונאי חריף שמעורר הערכה. מעולם לא ראיתיו . בטח לא שוחחתי עמו. אני עוקב אחריו כמו כולם כבר שנים רבות. לבטח בשנים האחרונות משהחלטתי להפוך את ערוץ 10 לערוץ הבית שלי. רואים שיש לו לכל אורך הדרך מקורות טובים . מעבר למקורות ולמרות חריפותו וחוכמתו, הוא אדם מרוסן ומאופק על מסך הטלוויזיה. בכך הוא משדר לצופה שלו מהימנות. לידיעת רָבִיב דְרוּקֶר ולאוסף עדויות התחקיר שלו אודות "ישראל היום" : ב- 2008 זכתה קבוצת בית"ר ירושלים בגביע המדינה בכדורגל. כתב ערוץ 2 בן מיטלמן תיעד את רגעי השמחה של מועדון. שחקן הקבוצה (ונבחרת ישראל) עמית בן שושן נראה מבצע מעשה נבלה כשהוא רוקד ריקודי שמחה עם אוהדיו ושר עמם, "אני שונא את סלים טועמה – אני שונא את כל הערבים". בו במקום שלחתי לעורך שלי אלי סהר בעיתון "ישראל היום" את מאמר ביקורת הטלוויזיה הבא . הכותרת הייתה "מעשה נבלה".

מעשה נבלה 

"צווחות השירה הגזענית של אוהדי בית"ר ירושלים יחדיו עם שחקן נבחרת ישראל עמית בן שושן באצטדיון "טדי" בשבוע שעבר בעת החגיגה הלילית של הזכייה בגביע המדינה בכדורגל "אני שונא את סלים טועמה – אני שונא את כל הערבים" – הן מעשה נבלה. מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון של כתב ערוץ 2 בן מיטלמן תיעדו חד משמעי את האירוע הנפשע. עד לרגע זה טרם נשמעה הודעת גינוי חריפה של יו"ר ההתאחדות אבי לוזון וקברניטי הספורט והענשת המועדון לרבות הרחקתו של בן שושן משורות הנבחרת ומכר הדשא לחמש שנים. במוצ"ש – 9 במאי 1998 חגגו אוהדי בית"ר בכיכר ספרא בירושלים יחד עם האוהד מספר אחת של המועדון ראש העיר אהוד אולמרט זכייה שנייה רצופה באליפות המדינה. הזמר חיים משה הרים את המורל וראש הממשלה בנימין נתניהו הוזמן לברך. מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל שלח את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה ואת הבימאי נתן מנספלד לכסות את האירוע "האומנותי". ראש הממשלה התקבל ע"י ההמון המשולהב בקריאות קצובות "מוות לערבים – מוות לערבים". משקיבל את מיקרופון הטלוויזיה לידיו לא היסה את האספסוף המוסת וסיים את נאום הניצחון ב- "יאללה בית"ר ירושלים". שוב הדהדו הקריאות "מוות לערבים". למחרת שודר התיעוד של המעשה המביש כלשונו במהדורת "מבט". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא להגנת ראש הממשלה והאשים את עורכי החדשות אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן בעריכה מגמתית ופִברוק הכתבה ואיים לפטר את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואת מנהל החדשות רפיק חלבי. הקריאה "מוות לערבים" חִלחלה. גם אז נטמע מעשה הנבלה ללא תגובה ראויה של מנהיגי הציבור". 

זה היה כאמור בקיץ 2008. הפוסט לא הודפס מעולם. אלי סהר ביצע Delete ולא נימק לי אף פעם מדוע זרק אותו לפח. אולם הסיבה ברורה. העורך התנהג כאסקופה נדרסת תחת הנהגתו של עמוס רגב. בטוח שגם מחוסר ברירה, אולם זאת הייתה הבעיה שלו. הוא לא היה כזה ב- 1995 בשעה שמיניתי אותו לפרשן הכדורסל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא היה אז עיתונאי אמיץ והגון תחת המטרייה האווירית שמנכ"ל רשות השידור ואנוכי פרסנו והענקנו לו. חלפו מאז שמונה עשרה שנים. בפרספקטיבת הזמן הזאת אני רשאי להוסיף עוד שתי מילים הנוגעות לאומץ ליבו דאז : "קונץ קטן". (ראה המשך בפוסט הבא: העורכים הראשיים. מלחמות גוג ומגוג בטלוויזיה ובעיתונות (רשימה מס' 2).  

מר עדי דיסקין שימש במשך זמן רב מבקר הטלוויזיה של מדור הספורט בעיתון "ידיעות אחרונות". כתב חסר כישרון שלא התמצא לחלוטין בנבכי תעשיית הטלוויזיה, ורשם את הפוסטים שלו על פי טעמי בצורה מסורבלת, רשלנית, ולא מדויקת. אחד הפוסטים שלו עסק בביקורת טלוויזיה המתייחסת לשידורי ה- NBA ע"י חטיבת הספורט ברשותי ונגועה בטעויות בסיסיות במתמטיקה ו- גאוגרפיה. ביקורת טלוויזיה לא חשובה שנשענת על נתונים לא נכונים, אולם מכפישה . הביקורות המגוחכות של מר עדי דיסקין לא הזיזו לי ולא העסיקו אותי. אולם משהשתמש בביקורת הטלוויזיה שלו בעובדות לא נכונות על מנת להכפיש, הוא הצליח לגרור אותי למאבק. ביקשתי רשות משני הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה להגיב מעל מסך הטלוויזיה. הפקדתי את מלאכת התגובה On air בידיו של אורי לוי השנון והחד. אורי לוי סיים את טקסט התשובה שלו ל- "ידיעות אחרונות" במילים האלה, בעודו מישיר את מבטו לעבר ה- Tele prompter המוצב על מצלמת ה- Marconi באולפן : "ובכן עדי דיסקין איש "ידיעות אחרונות" , אנחנו מעניקים לך ציון אפס במתמטיקה ואפס בגאוגרפיה". למחרת הגיע אלי צלצול טלפון מאַרְנוֹן "נוֹנִי" מוֹזֶס : "יואש אלרואי, בוא ניפגש בלובי של מלון "דן" בתל אביב". לקחתי עמי את אורי לוי וירדנו לשפלה. נוני מוזס התגלה כאיש חביב והגון שמוכן להקשיב , בעל תושייה , ופרגמטי. הסברתי לו שמר עַדִי דִיסְקִין כמבקר טלוויזיה איננו מעניין אותי כלל ועיקר, והוספתי שחבריי ואנוכי אינם עומדים מעל הביקורת בתנאי שהיא כֵּנָה. הטריד אותי שמערכת "ידיעות אחרונות" מעניקה לכותב מטעמה כלים להכפיש עיתונאים במדיה האלקטרונית בהנחה שהטלוויזיה הציבורית היא מסורבלת מידי מכדי להגן על עצמה מפני התוקפים אותה. נוֹנִי מוֹזֶס קיבל את נימוקיי ההגיוניים והוריד את עדי דיסקין מ- הליין שלו.

אני מסב את תשומת ליבם של קוראי הבלוג לעניין העריכה והשליטה על מסך הטלוויזיה בעידן ימי ה- בראשית שלה בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. הקטע הקצר לקוח מהכרך השלישי של הספר עב הכרס שנחקר ונכתב לאחר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" וקרוי "מטמורפוזה". גם הספר הזה נחקר ונכתב במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים המכונה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

להלן קטע מתוך הכרך "מטמורפוזה" שחקרתי וכתבתי במסגרת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".

"כחוקר וכותב הסדרה בת 13 (שלושה עשר) הספרים שכותרתה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ודנה במהפכת התקשורת שחוללה הטלוויזיה בארץ ובעולם, אני רואה חשיבות עקרונית בתיעוד התערבותה של העיתונות בנעשה במערכת הטלוויזיה הישראלית וברשות השידור, ובמוקדי קבלת ההחלטות בשנותיה הראשונות ב- 1972 ו- 1973. חקירת העיתונות הנוגעת לפעולות הטלוויזיה ובדיקת שיקולי העריכה שלה, הייתה חיונית. הסכמתם של חלק מאנשי הטלוויזיה והרדיו שהשפיעו על התפתחות השידור הציבורי בימים ההם להיחשף ולהעיד מרצונם אודות המתחולל בטלוויזיה וברדיו, ביניהם מנהלים, מפיקים, עורכים, ושדרנים שנשאו בעוֹל המקצועי לפני כארבעים שנה היא בעלת חשיבות היסטורית. לדאבון לב חלק מהם מתו בטרם הספקתי לשוחח עמם ולתחקר אותם.

מאמריהם של לֵוִי יִצְחָק הַיְרוֹשָלְמִי ב- "מעריב , אריה אבנרי ב- "ידיעות אחרונות", וגדעון אָלוֹן ב- "ארץ", שימשו Teaser לסדרת ענק של עשרים מאמרי תחקיר שפרסם העיתונאי יאיר קוטלר גם כן בעיתון "הארץ" בין ה- 19 בינואר 1973 ל- 30 במארס 1973 תחת הכותרת המרכזית "אנרכיה ברשות השידור". המאמרים סקרו את המצב המביך שהשתרר בטלוויזיה הציבורית-ממלכתית הצעירה של מדינת ישראל, שהיה בלתי מחויב המציאוּת, והצביעו על חוסר האמון שרחש לה הציבור בתוך תקופת זמן כה קצרה בת חמש שנים מאז הקמתה ב- 1968. הוברר כי לסקירת העיתונות האגרסיבית הזאת היה אפקט מצטבר בעל משקל רב והשפעה על הממשלה. התחקיר הממצה זעזע את אמות הסִפִּים בציבור וגם את אלה של ממשלת ישראל בראשותה של גב' גולדה מאיר ושר החינוך יגאל אלון הממונה בתוקף תפקידו על רשות השידור. הנהלת רשות השידור שמנתה את המנכ"ל שמואל אלמוג, יו"ר הוועד המנהל של הרשות ד"ר וולטר איתן (גם הוא שימש מנכ"ל משרד החוץ בטרם מונה לתפקידו כיו"ר הרשות) והמשנה שלו הסופר נָתַּן שַחַם, מנהל הטלוויזיה יְשַעְיָהוּ "שייקה" תַּדְמוֹר ומנהל רדיו "קול ישראל" מצאו את עצמם מותקפים שוב ושוב מכל עבר. אי אפשר היה להישאר אדיש לנוכח הביקורת החריפה של העיתונות חדשים לבקרים . האם זוהי הטלוויזיה ורשות השידור ששיוו לראות מול עיניהם השרים הממונים על ביצוע חוק רשות השידור בשנים 1974 – 1968 ישראל גלילי האיש שמינה את שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור ב- 31 במארס 1969 ומחליפו השר יִגְאָל אַלוֹן ? האם שמואל אלמוג היה עד כדי כך מנכ"ל כושל או שמא מעדו פיקודיו ?

טקסט תמונה :  זהו ישראל גלילי ז"ל חבר קיבוץ נען ו-שר ההסברה ההוא ה-ממונה על ביצוע חוק רשות השידור בתקופת ארבע השנים של 1969 – 1965. (לע"מ תמורת תשלום).                   

                                                                                                                                  טקסט תמונה : יגאל אלון חבר קיבוץ גינוסר שר החינוך והתרבות והממונה על ביצוע חוק רשות השידור בבמשך חמש שנים , 1974 – 1969. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).        

טקסט תמונה : שמואל אלמוג היה מעמודי התווך של השידור הציבורי . הוא כיהן כמנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1969 – 1967 ואח"כ ב- 31 המארס 1969 מונה ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ובהמלצת השר ישראל גלילי למנכ"ל רשות השידור הראשון בשנים 1974 – 1969 . ישראל גלילי ויגאל אלון אנשי מפלגת "אחדות העבודה" ראו בו בעל מקצוע והוקירו אותו גם כאיש אמונם. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                         

עובדים מוכשרים ו- וורסאטיליים בטלוויזיה כמו מוטי קירשנבאום, דן שילון, יצחק רועה, יעקב בן-הרצל ואחרים לא היססו לתקוף ללא כחל ושרק ובחריפות רבה מעל גבי העיתונות את מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור. ארנון צוקרמן שכיהן בשנים 1972- 1969 כסמנכ"ל המִנְהָל והכספים של שמואל אלמוג ופרש ממנה רק לפני כמה חודשים מהרשות והיה עכשיו חבר הנהלת חברת "פז" [1] לא חשש והטיח ביקורת חמורה במנכ"ל שְמוּאֵל אַלְמוֹג ובמנהל הטלוויזיה יְשַעְיָהוּ "שייקה" תַּדְמוֹר : "ברשות השידור אין משמעת מקצועית ואין בה בעל בית. זאת הסיבה העיקרית לאנרכיה שפשטה בכל האגפים", אמר. מוטי קירשנבאום שהיה עורך "מבט" בשנים 1972- 1969 תיאר את המצב בלגלוג ובשנינות האופייניים לוֹ : "שייקה תדמור הוא בובה. הוא למד מהמנכ"ל שְמוּאֵל אַלְמוֹג להיות מה שפחות מעורב ומאחר שחיים אצלנו ממחדל למחדל מקבל מנהל הטלוויזיה שָיְיקֶה תַּדְמוֹר אופי של סְפוֹג. הוא בולם מהלומות ללא הרף, חומק מעימותים, ולא פותר בעיות". דָן שִילוֹן היה הנוקב מכולם : "הפתרון עם הטלוויזיה צריך להיות רדיקאלי. צריך לסגור את העסק ולפטר את כולם ואז להקים אותו מחדש".

השדרן הוותיק יעקב בן הרצל שעבר מרדיו "קול ישראל" לטלוויזיה ועסק בהפקת המשדר המרכזי בליל שבת אמר בפרהסיה, "אני שונא את יום שישי. רימו אותי. אף לא תוכנית אחת נעשתה על פי רוחי. הבטיחו לי תקציב וכוח אדם ולא קיימו. האינטריגות הפנימיות ברשות אינן חדלות". יצחק רועה עיתונאי ושדרן מוכשר בתוכניות האקטואליה וענייני היום ברדיו ובטלוויזיה הביע את דעתו באכזבה גלויה, "רשות השידור היא מקום עבודה שבושה לעבוד בו". העובדים הבכירים טענו גם נגד ההתערבות בוטה שאיננה נחוצה בתכני השידור של הטלוויזיה מטעם הוועד המנהל שהיו"ר שלוֹ היה וולטר איתן לשעבר מנכ"ל משרד החוץ (מינוי של המערך) ועל חבריו נמנו המשנה ליו"ר נתן שחם (מערך – מפ"ם), אֵלִי תַּבִין (גח"ל), אליהו חַסִין (מערך), חיים קוברסקי (מפד"ל), אהרון כידן (מערך), ויעקב גרומן (גח"ל – ליבראלים), וחבר שמיני יִצְחָק אָרְצִי (ליבראלים עצמאיים, אביו של הזמר שלמה ארצי) בדעה מייעצת בלבד. המאמר הראשון בסדרה "אנרכיה ברשות השידור", נקרא, "אין כושר שיפוט עיתונאי", והציג את מנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ומנהל הטלוויזיה נַקְדִימוֹן "נקדי" רוֹגֵל באור מגוחך.      

ראה עיתון "הארץ" מ- יום שישי – 19 בינואר 1973. המאמר הראשון של מר יאיר קוטלר בסדרה של 20 מאמרים הנקראת, "אנרכיה ברשות השידור". המאמר הראשון נקרא, "אין כושר שיפוט עיתונאי", הציג את מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה נקדימון "נקדי" רוגל מאשיות הרדיו והטלוויזיה מאז ראשית שנות ה- 50 באור מגוחך. 

רשות השידור המסורבלת שמצוידת במערכת דוברות ארכאית לא הגיבה ביעילות ובמהירות להאשמות עובדיה. יתירה מזאת היא הרשתה לעובדים ומנהלים בכירים להשתלח בה ולהאשים אותה במשך חודשיים ימים בהאשמות חריפות ביותר מעל גבי העיתונות. דָף האישוּם הקומולאטיבי צבר בסופו של דבר תנופה והכריח באפריל 1973 את שַר החינוך יגאל אלון והממונה על ביצוע חוק רשות השידור ומתומכיו של שמואל אלמוג , להזמין לארץ את סיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) מי שהיה מנכ"ל שירות השידור הבריטי ה- BBC בשנים 1970- 1960 כדי שיבדוק את מצבה של הטלוויזיה הישראלית ואת המתחולל בין כתליה, ויגיש לו המלצות לשיפור.

ביום שני – 28 בספטמבר 1970 יומיים לפני ראש השנה של תשל"א נפטר נשיא מצרים ג'אמל עבדול נאצר בן 52 (מסיבוך של מחלת הסוכרת) אויבה המושבע של מדינת ישראל . הידיעה על מותו של נאצר הועברה באמצעות מבזקים ע"י סוכנויות הידיעות הבינלאומית לכל אמצעי התקשורת. דקות ספורות בטרם התקבלה הידיעה הסנסציונית בטלפרינטרים של סוכנויות הידיעות UPI  ו- AP בשפה האנגלית המוצבים במערכת החדשות של הטלוויזיה הישראלית בקומה החמישית של בניין בטלוויזיה ברוממה – ירושלים עלתה "לאוויר" קצת לאחר עֶשֶר בערב מהדורת החדשות הקצרה של אותו לילה שהמגיש שלה היה עֵמֶק פֵּרִי ועורכה מר אֵלִי נִיסָן . מר עֵמֶק פֶּרִי היה מגיש וקריין חדשות ברדיו "קול ישראל" בעשורי ה- 50 ו- 60 והתפרסם בסגנון הקריינות האישי והבלתי מכופתר שלו. הוא קִרְיֵין בקולו העמוק את מהדורות החדשות ברדיו של שֵש בערב, עֶשֶר בערב, ועֶשֶר בבוקר. היו לו המוני מעריצים הוא היה בעברו אתלט מצטיין ונטל חלק כאצן בתחרויות הא"ק במכבייה ה- 3 שנערכו באצטדיון המכבייה בתל אביב ב- 1950. אח"כ החל את עבודתו כקריין ברדיו "קול ישראל" וכמו רבים מעמיתיו שם נשא את עיניו לטלוויזיה. עכשיו בספטמבר 1970 שימש קריין טלוויזיה והמדינה שאהבה את קולו מהימים ההם הכירה לפתע גם את פניו.

טקסט תמונה : קיץ 1950  תחרויות הא"ק במשחקי המכבייה ה- 3 באצטדיון המכבייה הישן בצפון תל אביב . שני אצנים ישראליים מחיפה , עמק פרי ז"ל (מימין בן 18 נושא את גופייה מס' 132, התפרסם בסוף שנות ה- 50 וראשית שנות ה- 60 כקריין חדשות רב מוניטין בעל סגנון הגשה אישי ברדיו "קול ישראל" וגם מגיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה) ואלי קיש משתתפים בתחרות בריצות 100 מ' ו- 200 מ' במשחקי המכבייה ה- 3 בתל אביב. עמק פרי ז"ל הפך מאוחר יותר לשדר רדיו וקריין חדשות ידוע ב- 'קול ישראל' אך נכשל כמגיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1962. העיתונאי ושדר רדיו "קול ישראל" עמק פרי ז"ל (במרכז בן 30) וטוביה סער ייבדל לחיים ארוכים (מימין, בן 27) מראיינים את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (בן 76). צופה בריאיון משמאל מפקד חיל הים האלוף שמואל טנקוס. שניהם, טוביה סער ו-עמק פרי עברו הסבה ונדדו ב- 1968 מרדיו "קול ישראל" הוותיק לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. (התמונה באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מרדכי "מוטי" קירשנבאום נחשב לעילוי בקרב העובדים והמנהלים ב- "בניין היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. משם התגלגל המוניטין שלוֹ ופרץ לתודעת הציבור. מוטי קירשנבאום שימש עורך מהדורת "מבט" המרכזית בבניין ושהה במערכת מתוקף תפקידו. תוך כדי שידור המהדורה הקצרה הבחין במִבְזָק טרי שהגיע מקהיר המסר על מותו הפתאומי של ג'אמל עבדול נאצר. מוטי קירשנבאום בישר את הידיעה לאֵלי נִיסָן. השניים החליטו לתרגם מייד את הידיעה מאנגלית לעברית כדי להעביר אותה לידי הקריין עמק פרי. הוכנה גם אלטרנטיבה במקרה שלא יספיקו לשדר את הידיעה המרעישה. הם יקרינו על המסך שקופית מתאימה שתלוּוֶה במוסיקה ועמק פרי יבשר לצופים על ההודעה החשובה שתשודר מייד, וכך עשו . בתום מהדורת החדשות הקצרה צלצל הטלפון במערכת החדשות ועל הקו היה מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג (התגוררבשדרות אשכול בירושלים) שהתעניין אצל אלי ניסן מדוע הוארכה מהדורת החדשות הקצרה. אלי ניסן הסביר לשמואל אלמוג כי הדבר נעשה בשל ההודעה החדשותית בדבר מותו של נשיא מצרים ג'אמל עבדול נאצר. מוטי קירשנבאום הנלהב הציע מייד לשמואל אלמוג לשדר מהדורה מיוחדת בעקבות מותו של נאצר בחצות באותו לילה וסיפר לאלמוג בהתלהבות עיתונאית של עורך צעיר : "יש בידינו גם סרטי פילם בארכיון הטלוויזיה הישראלית שקיבלנו בשעתו מסוכנות החדשות האנגלית "VISNEWS" ואשר עוסקים בנשיא המצרי . ניתן לערוך מהדורה חדשותית חשובה ולעלות ל- "אוויר" בתוך זמן קצר. עמק פרי יגיש אותה". שמואל אלמוג ז"ל לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב מייד למוטי קירשנבאום : "מדוע צריך מהדורה מיוחדת הרי כבר הודעתם על מותו של ג'אמל עבדול נאצר במהדורה הקצרה. די בכך", והוסיף, "מוטי קירשנבאום, התוכנית שאתם מבקשים לשדר בחצות לא תקים את נאצר לתחייה", ואז טרק להם את הטלפון . מוטי קירשנבאום ואלי ניסן ההמומים והנדהמים מתגובתו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג התקשרו מייד לביתו של מנהל הטלוויזיה נקדימון "נָקְדִי" רוגל ז"ל בקריית יובל בירושלים וסיפרו לו את השתלשלות העניינים. שניהם ביקשו את התערבותו ואישורו לשידור המהדורה המיוחדת, אך להפתעתם הרבה התגלה נקדי רוגל כהססן, ופטר אותם : "עזבו את המהדורה המיוחדת שלכם עם נאצר, לא צריך את זה, למה להסתבך עם שמואל אלמוג". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נקדימון רוגל ז"ל חשש ממנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג . נקדימון רוגל ידע ששמואל אלמוג נהנה מתמיכה פוליטית ללא סייג של יגאל אלון שר החינוך והממונה על הרשות ושל וולטר איתן יו"ר הוועד המנהל והמשנה שלו נתן שחם. לא היה לו כל סיכוי ובאמת לאחר זמן קצר בן כמה חודשים התפטר מתפקידו.

טקסט תמונה : ה-סתיו ההוא של שנת 1970. זהו מוטי קירשנבאום ממקימי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והעורך הראשי של "מבט" בשנים 1972 – 1969. מוטי קירשנבאום היה מעמודי התווך של חטיבת החדשות בשנים ההן של  1973- 1968. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1972. זהו שמואל אלמוג מנכ"ל רשות השידור. (התמונה באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1970 . העורך אלי ניסן. הגיע לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בשנת 1969 מהעיתון "למרחב". (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1970 . נקדימון "נקדי" רוגל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. (התמונה באדיבות נקדימון רוגל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במין צירוף מקרים שכזה ביקרו בארץ באותו חודש ינואר של 1973 קבוצת מומחים אמריקניים של חברת RCA על פי הזמנת הרשות. הם התבקשו לייעץ לרשות השידור כיצד להקים בית שידור מודרני על חלקת אדמה הסמוכה מאוד לבניין "החוטים" של הרדיו ו- "בית היהלומים" של הטלוויזיה. האמריקניים התרשמו לרעה מרשות השידור בפיקודו של שמואל אלמוג ומהטלוויזיה של ישעיהו "שייקה" תדמור. הם לא ידעו חוכמות והצהירו כי : "יעילות הטלוויזיה הישראלית פחותה מזאת של ארצות ערב".

ראה עיתון "הארץ" מ- 22 בינואר 1973. דעתם של מומחי חברת RCA האמריקנית אודות מצבה של הטלוויזיה הישראלית. 

טקסט תמונה : מנהיג הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנת 1973 ישעיהו "שייקה" תדמור. (באדיבות ישעיהו "שייקה" תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ממנהיגי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית 1973. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה צבי גיל. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העיתונות הישראלית לא הפסיקה להתעניין במתרחש על מסך הטלוויזיה ובמסדרונות רוממה שמילאו עבורם טורים של רכילויות עיתונאיות ביניהן גם כבדות משקל חדשות לבקרים. תוכנית האקטואליה הטלוויזיונית "מוקד" בהפקת טוביה סער ראש מערכת החדשות של הטלוויזיה בתל אביב ובהנחיית המגיש אביגדור לבונטין החליטה יום אחד לדון בנעשה ברשות ובטלוויזיה שיצאו להן זה מכבר שם רע בציבור. הם הזמינו את המנכ"ל שמואל אלמוג לענות לשאלותיהם החוקרות של צוות המראיינים ד"ר אלימלך רימלט יו"ר וועדת החינוך של הכנסת והעיתונאית בעלת המוניטין חנה זֶמֶר עורכת עיתון הפועלים "דָבָר". שמואל אלמוג שהיה איש חכם ובעל הגיון חריף אומנם לא הצליח לפתור את תחלואי הטלוויזיה והרדיו ב- 1973 אך הדף את טענות המראיינים שלו וגבר עליהם ביתרון נקודות מכריע. עטו של עוזי בנזימן מבקר הטלוויזיה של "הארץ" העניקה לו שבחים. זה היה ב- 23 בינואר 1973.

ראה "הארץ" מ- 23 בינואר 1973. עיתון "הארץ". "מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג גבר אמש על חנה זמר, ד"ר אֵלִימֶלֶך רִימָלְט, ואביגדור לבונטין שקיימו דיון על רשות השידור במסגרת משדר הטלוויזיה "מוקד", דיווח עוזי בנזימן לקוראיו. 

טקסט תמונה :  22 בינואר 1973. מהנדס הקול והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה יאיר שרף ז"ל מדריך את המרואיינת גב' חנה זמר ז"ל כיצד להתקין את המיקרופון הזעיר על הבגד שלה (Neck microphone) דקות ספורות לפני תחילת שידור תוכנית הטלוויזיה ההיא שהייתה קרויה, "מוקד", בהנחיית פרופסור אביגדור לבונטין. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 23 בינואר 1973 התפרסם בעיתון "הארץ" המאמר השני בסדרה "אנרכיה ברשות השידור'", והוענקה לוֹ הכותרת, "מוראל עבודה גרוע", וכותרת משנית, "חוסר תיאום בין מחלקות החדשות וענייני היום ברדיו". במוקד המאמר עמדה עדותו הקשה של השדרן הידוע יצחק רוֹעֶה שאמר : "רשות השידור היא מקום עבודה שבושה לעבוד בו. אינני רואה יותר אפשרות להשתלב בשידורי הרדיו והטלוויזיה בישראל במצב הקיים". אנשים רבים ברדיו וגם בטלוויזיה חלקו שבחים לסמנכ"ל ארנון צוקרמן שהתפטר מתפקידו בקיץ 1972, עזב את הרשות, והתמנה לחבר הנהלה של חברת "פז". עובדי הרשות התגעגעו למנהיגותו וכושר ניהולו. ארנון צוקרמן בעל טביעת העין האנושית ביקש אז לקדם את עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירים, יצחק רועה, דן שילון, ומוטי קירשנבאום.

ראה "הארץ" מ- יום שלישי – 23 בינואר 1973 . מוראל עבודה גרוע . חוסר תיאום בין מחלקות החדשות וענייני היום ברדיו . 

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק רוֹעֶה (בשנת 1980) מגדולי העיתונאים  ושדרני הרדיו והטלוויזיה בשירות הציבורי ההוא. (התמונה באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 26 בינואר 1973 פורסם המאמר השלישי בסדרה "אנרכיה ברשות השידור" וכותרתו, "ישעיהו תדמור אומר כי הישראליים אינם יודעים לעצב את שידורי ליל השבת". הכל התחיל ברגל שמאל באותו יום שישי ב- 1972 ואולי זאת הסיבה שיעקב בן הרצל ז"ל היה ביש מזל. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום הפיק וביים באותה שנה את 12 תוכניות הסטירה שלוֹ שנקראו, "לא הכל עובר", והן שודרו על פי תכנון מוקדם בלילות שישי . לפתע התפטר כשלושה ימים לפני הקרנת התוכנית השלושה עשר. בהיעדר תוכניות במלאי נאלצו מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למלא את החלל הפתאומי שנוצר בליל שישי בתוכנית המתח האמריקנית מהסדרה "הוואי חמש אפס" עם הכוכב המוביל גֶ'ק לוֹרְד. באפריל 1972 מאוכזב ומתוסכל כרוב העובדים בטלוויזיה וברשות השידור החליט יעקב בן הרצל ליטול חופשה ללא תשלום ולצאת לשליחות בחו"ל מטעם מוסד ממלכתי. מנהל הטלוויזיה שייקה תדמור שכנע את יעקב בן-הרצל לבטל את נסיעתו כדי ליטול על עצמו הפקת תוכנית יוקרה חדשה בליל שישי. שייקה תדמור הבטיח ליעקב בן -הרצל יד חופשית . יעקב בן-הרצל אומנם ביטל את נסיעת שליחותו לחו"ל והחל להפיק את תוכניתו אך לא חלף זמן רב והוא נוכח כי הממונים עליו לא עמדו בהתחייבויות. התוכנית המקורית רב גונית של יעקב בן הרצל שמשכה 50 דקות הוגשה לאישור שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר וולטר איתן והמִשְנֶה שלו נָתַּן שַחַם, ולא רק אושרה אלא זכתה למחמאות. יעקב בן – הרצל היה עיתונאי רב גוני בעל ניסיון שהתמצא בתחומים רבים והעסיק בתוכניתו כותבים מוכשרים ברמתם של אפרים קישוֹן, אורי סֶלָע, יונתן גֶפֶן, דני רָוֶוה, זִיוָה יָרִיב ואחרים. הוא בנה תוכנית טלוויזיה מורכבת ביותר להפקה שכללה ראיונות, בידור, נושא תרבותי, שיר השבוע, דיאלוג השבוע, ומדורים איפה הם היום, דיוקנו של ישוב, רחוב ואדם, האיש המעניין, אייטם פולקלוריסטי יהודי, אומן השבוע, חידון, ועוד. לא הכל היו שלמים עם אופייה של התוכנית. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לא אהב שהאנשים בתוכנית מעשנים וביקש לפתוח את תוכניתו של יַעֲקב בֵּן הֶרְצֵל בשירה בציבור. בינתיים קוצץ תקציב התוכנית מ- 5000 ל"י ל- 3000 ל"י ויעקב בן הרצל הרגיש שרימו אותו. המירוץ אחרי אנשי המחלקה הכלכלית כילו את כוחותיו. שמונים אחוזים מזמנו של המפיק בוזבזו במאבקי כוחות בתוך הרשות. בן הרצל רצה להפיק מגזין שמורכב מכתבות פילם ועלותו יקרה ואילו מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל התוכניות יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי רצו תוכנית אולפן עם אורח מרכזי שעלותה זולה. הוועד המנהל תמך בשייקה תדמור וצחי שמעוני . "רימו אותי. אף לא תוכנית אחת נעשתה על פי רוחי. הבטיחו לי תקציב וכוח אדם ולא קיימו. האינטריגות הפנימיות אינן חדלות", "אני מתכוון להתפטר למרות ש- שייקה תדמור ו- צחי שמעוני הזהירו אותי שאם אתפטר הם יעכבו את הקידום שלי במשך שנתיים",זעק יעקב בן הרצל.

יום שישי – 26 בינואר 1973. המאמר השלישי בסדרה בת 20 מאמרים "אנרכיה ברשות השידור" בעיתון "הארץ" וכותרתו "אני שונא את 'יום השישי' " כפי שאומר יעקב בן הרצל. 

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. זהו יעקב בן הרמל שדר הטלוויזיה הצעירה ורדיו "קול ישראל" הוותיק. (לע"מ תמורת תשלום).

ביום שלישי – 30 בינואר 1973 התפרסם בעיתון "הָאָרֶץ" המאמר הרביעי בסדרה "אנרכיה ברשות השידור" וכותרתו הייתה, " 'לא הכל עובר' עברה מהעולם, ריאיון עם עובד בכיר ומתוסכל בטלוויזיה". העובד הבכיר היה מרדכי "מוטי" קירשנבאום. המאמר עִימֵת את העורך והמפיק מוטי קירשנבאום עם מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור. זאת הייתה הפעם הראשונה שמוטי קירשנבאום כה צעיר רק בן 34 אבל בעל גדולה רוחנית הביע בהגיון ובפומבי את דעתו על דרך התנהלותן הבלתי ראויה של הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור וגם נימק את דברי התוכחה שלו. הוא רחש כבוד דַל למנהיגותם המקצועית של שמואל אלמוג וישעיהו "שייקה" תדמור. מוטי קירשנבאום הצטרף לשורות צוות ההקמה של הטלוויזיה בראשות פרופסור אליהו כ"ץ וסגנו עוזי פלד בחודש מאי 1968 (ראה הספר "8 ימי בראשית") לאחר שסיים בהצטיינות את לימודי הטלוויזיה והקולנוע שלו באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968- 1962. מוטי קירשנבאום היה מבין הישראלים הבודדים בצוות ההקמה שרכש השכלה טלוויזיונית וקולנועית רחבה. הוא בלט מייד בשנינותו וכשרונו ומנהל חטיבת החדשות הראשון פרופסור שלמה אהרונסון שהבחין ביתרונותיו מינה אותו לעורך "מבט". הוא שימש עורך "מבט" במשך שלוש שנים, 1972 – 1969, ואז פרש מחטיבת החדשות והחל להפיק ולביים את תוכנית הסטירה הראשונה בתולדות הטלוויזיה לה העניק את השם "לא הכּל עוֹבֵר" ששודרה בלילות שישי. מוטי קירשנבאום צבר את המוניטין שלוֹ גם בגין כתבותיו מאירות העיניים במגזין "יומן השבוע", והסרטים הדוקומנטריים שביים "רימון בעזה", "סיפור קצר של ברנרד מלמוד", "מלחמת ההתשה", ועוד. תריסר התוכניות של "לא הכל עובר" עוררו הדים בציבור וגם מחאות גוברות והולכות של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר שפתחה לעיתים את ישיבות הממשלה בביקורת על התוכנית. שר החינוך הממונה על רשות השידור יגאל אלון נאלץ לגונן על "לא הכל עובר". מוטי קירשנבאום חש שעניבת החֶנֶק מתהדקת סביב צווארו וביקש להקדים תרופה למכה. הוא החליט לחדול מהפקת התוכנית לא על פי פקודה מגבוה אלא על פי צו מצפונו משום שחש גם כי איכות התוכנית "לא הכל עובר" פוחתת. הסטירה לדבריו הייתה בבחינת פטיש הוֹלֵם ללא יָדִית. הוא הגיע למסקנה כי אומנם יש יוצרים בישראל אל הכותבים הטובים לא התאמתו ולא התעמקו דיים תמורת שכר הסופרים הזעוּם שהטלוויזיה שילמה להם . "לא הכל עובר" הייתה סטירה ותוכנית פרובוקטיבית אך שמרה על איזון. למוטי קירשנבאום לא היו פרות קדושות אך הוא השגיח שהתוכנית לא תהיה מגמתית נגד מנהיג כזה או אחר זֶרֶם דתי או חילוני, פועלי או בורגני. לאחר שמוטי קירשנבאום הודיע למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני כי איננו מתכוון לשדר בליל שישי את התוכנית השלושה עשרה שלוֹ בסדרה "לא הכל עובר", נבהלו שניהם מפני שלא הייתה בנמצא תחלופה מתאימה לשידור בליל שישי. הם חששו מזעם הציבור והפצירו במוטי קירשנבאום להמשיך עם התוכנית הסטירית שלוֹ עוד מספר שבועות אך היוצר לא חזר בו מהחלטתו. הוא ביקש להפיק מוצר סטירי משופר. בסופה של 1972 לאחר שעיבד תוכנית חדשה ביקש מוטי קירשנבאום לאשר את חידוש שידור התוכנית. נערכה פגישה בדרג העליון בהשתתפות מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. שמואל אלמוג אמר כי "התוכנית איננה נראית לו", סתם ולא פירש כדרכו. מוטי קירשנבאום טען כי יש לו התחייבות כלפי הצופים לחדש את התוכנית והזכיר לשמואל אלמוג כי מנהל הטלוויזיה שייקה תדמור הודיע זה מכבר במסיבת עיתונאים כי מוטי קירשנבאום יחדש את תוכניתו. שמואל אלמוג שאל את שייקה תדמור בנוכחות מוטי קירשנבאום "האומנם כך התחייבת ?" תדמור השיב, "כן אני מודה". שמואל אלמוג השיב מייד , "אתה התחייבת ולא אני". ואז התערב מוטי קירשנבאום ושאל את שמואל אלמוג, "בשם מי התחייב שייקה תדמור ?". שמואל אלמוג ענה חרישית למוטי קירשנבאום, "לא אני התחייבתי". כך נסתם הגוֹלֵל על התוכנית הסטירית החדשה בטרם עידן "ניקוי ראש".

ראה "הארץ" מ- יום שלישי – 30 בינואר 1973. המאמר הרביעי של מר יאיר קוטלר בסדרה "אנרכיה ברשות השידור" שכותרתו,  " 'לא הכל עובר' – עבר מהעולם". 

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של עשור ה- 70 במאה שעברה. זהו מוטי קירשנבאום העורך והבימאי של התוכנית "לא הכול עובר". תבונתו ויכולותיו העיתונאיות והטלוויזיוניות השפיעו על דורות של אנשי תקשורת. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום העניק בקריירה העשירה שלו ראיונות עיתונאיים ספורים אך כאלה שהיו חשובים ונוגעים להתפתחות תעשיית ומחשבת הטלוויזיה בישראל. אחד מהם היה בראשית 1973 בו ניתח את המצב הקיים בטלוויזיה הישראלית הצעירה המקרטעת ונתן תשובות לשאלות שהעסיקו ציבור שלם בישראל, וכה אמר כלהלן :

"…תמיד נאחזים בתירוצים של היעדר משאבים, כוח אדם, סמכויות, מבנה. תלוי במנהל אם הוא נוטל לעצמו סמכויות. המבקש לחמוק מניהול, והרוב אצלנו הם כאלה, אינם נוטלים סמכויות. המנהלים שלנו חיים באשליה כאילו התסכול של רובנו הוא אופנתי ואומנם יחלוף ההפך הוא הנכון, התסכול גובר והולך, התקווה היחידה היא מיסודו של עוד ערוץ טלוויזיה בישראל הנהלת רשות השידור היא גוף חלש מאוד. כל תופעות הוועדים והשביתות הספונטניות באות כאלטרנטיבה לתת ניהול. כך גם התסכולים. בגלל המוצר הירוד המופק ובגלל חשש המנהלים לקחת אחריות על עצמם, גוברת והולכת השפעת הוועד המנהל שהוא גוף פוליטי שאינו יכול לשמש תחליף למנכ"ל הרשות ולקבל הכרעות. לו הייתה רשות השידור מתנהלת באורח תקין, הוועד המנהל לא היה מתערב. כל הזמן מכבים אצלנו שריפות והן ניצתות בנושאים שהוועד המנהל מכריע בהם מפאת חולשת ההנהלה. אח"כ באים העובדים ומתסיסים  איש איננו דואג לרמה. האיכות היא נושא לא רלוואנטי אצלנו. חלק ניכר מן העובדים קולקל. העבודה בטלוויזיה קשורה באהבה למקצוע. אצלנו הגענו למצב שרבים כבר התאכזבו מהמקצוע אחרי תקופה כה קצרה וביניהם גם אנשים מוכשרים. אהבתם למדיה פגה ומכאן האיכות הירודה המוקרנת על המסך. בעולם יש יראת מסך מפני שהטלוויזיה היא כלי תקשורת כה המוני שהשפעתו עצומה. אצלנו אין דרישות כלל לאיכות המוצר ואין משמעת טלוויזיונית. תת הניהול הוליד קבוצות לחץ. בהיעדר יד חזקה ומכוונת נותנת הטלוויזיה פורקן לחולשות העובד. התוצאה היא איכות ירודה על המסך. אנשים לא נכונים פועלים ויוצרים בתחומים לא להם. קריינים ומגישים, כתבים ושדרים שמקומם לא על המסך – ממלאים אותו. אין הרבה רשתות טלוויזיה בעולם שמפיקות מהדורת חדשות בת עשרים דקות כה עלובה ורדודה כ- "מבט" בהתחשב בעובדה שלרשות העורכים שלנו עומדים משאבים רבים ומגוונים. מהדורות "מבט" הפכו למבזקים וויזואליים שאינם סיפורים או כתבות. הם רק לצורכי אילוסטרציה ולרוב בלי תוכן. "מבט" לחדשות נשען בעיקר על חומר וויזואלי חסר תוכן. זהו קנקן ריק. עושים בלוויין שימוש לא נכון ביחס להרכב המהדורה…".

רָבִיב דְרוּקֶר שִרְטֵט בימים ההם על פי הבנתו תמונה מגונה המתרחשת בעיתון "ישראל היום" אולם היא איננה חדשה ומוכרת היטב לעוסקים בעיתונות הכתובה ובמדיה, כמו גם לחלק רחב מהציבור. אני מכיר לא מעט נשים וגברים שאינם קוראים במפגיע את העיתון "ישראל היום" (למרות שהוא מוגש להם בחינם) מנימוק שהוא מוטה מראש לטובת ראש הממשלה בנימין נתניהו…

סוף הפוסט מס' 151, הקרוי : "העורכים הראשיים. מלחמות גוג ומגוג בטלוויזיה ובעיתונות (רשימה מס' 1)". פוסט מס' 151 הועלה לאוויר במוצ"ש – 9 בפברואר 2013.

ראה המשך פרק 2 בפוסט הבא : "העורכים הראשיים. מלחמות גוג ומגוג בטלוויזיה ובעיתונות (רשימה מס' 2)".

סוף הפוסט מס' 151. הועלה לאוויר במוצ"ש – 9 בפברואר 2013. כל הזכויות שמורות ל-יואש אלרואי.