הערה 1 : הבלוג על תכולתו שכותב, רושם, ומפיק כפוף לזכויות יוצרים ושייך ליואש אלרואי. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————

פוסט חדש מס' 289 : הועלה לאוויר בשעות הערב של מוצ"ש – 21 בספטמבר 2013. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————

1. מכתב לאַלוֹן עִידָן עיתונאי "הארץ". 2. ידיעה סנסציונית של מר נָתִּי טוֹקֶר ב- "TheMarker" יום שישי – 20 בספטמבר 2013 מדווחת : מנכ"ל ערוץ 10 מר רפי גינת משתכר משכורת שנתית בת 6.000000 (שישה מיליון) שקל. 3. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נוֹסֵק שוב ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ושָרָת החינוך גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור. (רשימה מס' 3). פוסט מס' 289. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה ב- 2002 על פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. היה מדובר במינוי מופרך מיסודו. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון הדיחו וסילקו את יוסף בר-אל מכיסאו הרם לעַד בחודש מאי של שנת 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "הַצָרָה העיקרית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל ערובה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בלבד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!". (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

הערה 3 : ניב רסקין סיים לשדר ישיר לפני שעה קלה בערוץ 5 בכבלים את משחק חצי הגמר השני בו גברה צרפת על ספרד בתוצאה 72:75. הוא שם בכיס הקטן את הפרשן הפטפטן הצמוד שלו פנחס "פיני" גרשון שהתייחס אמש למוסד הפרשנות בטלוויזיה כאל בסטה בשוּק. פרשנות כדורסל לא חייבת להיות מכופתרת אך היא גם איננה הפקר מוחלט.

1. מכתב לאלון עידן.

העיתונאי מר אַלוֹן עִידָן עיתונאי מקונן היום (יום שישי – 20 בספטמבר 2013) מרות ב- "הארץ" (עיתון הבית שלי) במאמר שחיבר ונושאו "בין היציע לבין העיתונות". עיקרו דן בתוכנית ספורט כלשהי ש- שודרה לאחרונה ברדיו 103FM. קראתי את המאמר בעניין. זהו פוסט קרדינאלי ורציני שעוסק בניקיון וטוהר המידות של העיתונות (אם כי כתוב בצורה מסובכת ובומבסטית מידי כדרכו של המחבר). הפוסט מעלה לדיון את טיב המלל, איכות הראיונות, וטקסט ברמה של רחוב (אלון עידן מכנה זאת רע, נורא, דוחה, עלוב, אלים, זבל, ואשפה) שנשפך לעברו של מיקרופון רדיו 103FM ובאמצעותו לעברם של המאזינים בעת סיטואציית שידור מסוימת בתוכנית ספורט קונקרטית (של 103FM) . מדובר בריאיון בוטה וגס (לפי דעתו של אלון עידן) שערך מר רון קופמן עם יו"ר איגוד הג'ודו מר משה פונטי ברדיו 103FM, ובו המראיין והמרואיין ניאצו איש את רעהו וכינו האחד את השני "טמבל" ו- "בהמה" (ציטוט מתוך המאמר של מר אלון עידן) . אלון עידן הנסער והנרגש איננו מציין מהו הרייטינג של התוכנית הזאת "ספורט" המשודרת ברדיו 103FM. אולם על פי סערת הרגשות שבה נתון הכותב , אפשר לחשוב שהמדינה כולה הִטתה אוֹזֶן לערוץ הרדיו האיזוטרי הזה והקשיבה לרון קופמן מראיין בגסות את משה פונטי. אלון עידן כה נחרד מהשיחה הבוטה בין השניים עד שהוא מנבא שחורות וקובע בפסקנות, "ענף שלם פשוט קפץ אל התהום, קרא לזה שמיים, ותוך כדי נפילה לקח אִתּוֹ את רוב המאזינים – צופים – קוראים"(אותי הוא לקח). הפוסט שלו מפנה אצבע מאשימה גם כנגד מנחה התוכנית מר מאיר איינשטיין ששתק במשך דקות ארוכות מתוך בחירה בעת ההתכתשות האלימה בין השניים רון קופמן ומשה פונטי, ובכך אִפְשֵר את התדרדרות התוכנית (על פי אלון עידן). יש לשער שמדובר במדרוג זניח ברדיו אזורי. מאיר איינשטיין איננו מקור שמגייס רייטינג. מרב המאזינים בארץ מכיילים את מחוגי הרדיו שלהם בכיוון רדיו גלי צה"ל ורדיו "קול ישראל". 103FM מזדנב הרחק מאחורי שתי רשתות הרדיו הארציות.

ראה עיתון "הארץ" מ- יום שישי – 20 בספטמבר 2013. עיתון "הארץ". זהו החלק הראשון של המאמר של מר אלון עידן בטור שלו "בעיני המתבונן", וכותרתו "בין היציע לבין העיתונות". 

ראה עיתון "הארץ" מ- יום שישי – 20 בספטמבר 2013. עיתון "הארץ". זהו החלק הראשון של המאמר של מר אלון עידן בטור שלו "בעיני המתבונן", וכותרתו "בין היציע לבין העיתונות". 

אַלוֹן עִידָן הוא כנראה מזוכיסט כרוני שמאזין באוטו שלו בשקיקה לתוכניות נֶפֶל ברדיו, תוכניות רדודות שידועות מראש בקלישותן , והוא כעיתונאי יודע שהן עלובות . הן עלובות מפני שאינן תורמות למאזין מידע חדש . אח"כ שופך האיש את לבו ומתבכיין בפני ציבור קוראיו בעיתון "הארץ" אודות "העונש" שהוטל עליו בטרם סגירת סוויץ' המכונית. מה כל כך קשה לכייל את מחוג הרדיו באוטו על ערוץ המוסיקה – קלאסית של רדיו "קול ישראל" במקום 103FM ? אלון עידן לידיעתך : מאיר איינשטיין איננו נושא את עצמו כאישיות רדיופונית ו/או טלוויזיונית עצמאית. כמו כל השדרנים / מגישים / מנחים גם הוא זקוק לעורך ומפיק צמוד, מעין זָקִיף בעל עין חדה שיפקח על אורחותיו ליד המיקרופון, ינחה אותו, ויפטרל ויניח זכוכית מגדלת על הווייתו ומנהגיו ברדיו כמו בטלוויזיה. מאיר איינשטיין שייך לחבורה שחושבת ומבינה כי ההצדקה לקיום תוכניתם ב- 103FMהיא כמות הרייטינג שהמוּפַע צובר, ולכן הוא מסיק שצורת הריאיון ו/או השיחה הבוטה שמנהל רון קופמן עם אורחיו פועלת לטובתו, ועל כן מקובלת. מאיר איינשטיין איננו אשם הבלבדי . מרבית האשמה מונחת על כתפי ההנהלה המסחרית שלו שכמהה לרייטינג כמותו, מניחה לו מיקרופון פתוח, ומתירה לו לפעול כפי שהוא פועל ברוח התקופה בה נוסחה אגרסיבית, תוקפנית, ובוטה שווה מִדְרוּג, ומִדְרוּג שווה כסף. מאיר איינשטיין אמר לי בימים ההם שעבדנו יחדיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כהאי לישנא, כי תפקידו כמנחה הוא "להדליק" את השיחה בין אנשים ברדיו ובטלוויזיה כדי להפוך אותה לזירת התגוששות, אחרת המפגש איננו מעניין. הוא מאיר איינשטיין לא דיבר באוזניי אודות איכות רדיופונית וטלוויזיונית, ולא הטיף לערכים ודרך ארץ , וחלוקת כבוד הדדי בין המתמודדים משני צידי המתרס של המיקרופון . הוא דיבר מפורשות על העניין שיש לו להדליק את השיחה. זה היה המוטיב המרכזי שלו. האמת, הוא לא המציא זה. המוטו הזה של בוטות, גסות, צעקנות, וחוסר כבוד לזולת נולד ב- תוכנית "פופ – פוליטיקה" בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה , בעידן של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל והמפיק הוותיק אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר. דן מרגלית שימש מנחה התוכנית ואנשי הפנל שלו היו יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אמנון דנקנר ז"ל, והרב ישראל אייכלר יִבַּדֵל לחיים ארוכים. יוסף "טומי" לפיד היה המוכשר והחריף מכולם ברמה של כוכב טלוויזיה. חכם, סרקסטי, קטלני, ומהיר מחשבה, דומיננטי מאוד בנוכחות הטלוויזיונית שלו, וגם אלוף עולם בניסוח בכתב ובע"פ, ומי שהאפיל בקלות על המנחה ואנשי הפנל לצדו. יוסף "טומי" לפיד היה דמות מרתקת יורקת אש ומושכת אש כאחת. רצה הגורל ובאפריל 1993 נסק מוטי קירשנבאום שוּב בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני החליטו יחדיו ובעצה אחת להפקיד בידיו את רשות השידור לתקופה של חמש שנים, 1998 – 1993. מוטי קירשנבאום ניצל את ההצלחה והפופופלאריות המדהימה של "פופוליטיקה" הצעקנית. כשיוסף "טומי" לפיד רצה להיות לפעמים ג'נטלמן ואדיב בתוכנית התוקפנית והרעשנית והבלתי מכובדת הזאת , מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום לא נתן לו. "אני לו משלם לך 1000 (אלף) דולר בכל תוכנית של "פופוליטיקה" כדי שתהיה נחמד", סנט מוטי קירשנבאום ביוסף "טומי" לפיד (על פי עדותו האישית של יוסף "טומי" לפיד עצמו כפי שנמסרה לי בפגישות התחקיר בינינו ב- 4 בינואר 2004 במשרדי מפלגת "שינוי" ברוחב החשמונאים 100 בתל אביב). מוטי קירשנבאום שהיה בעצמו עיתונאי, מפיק, עורך, ובימאי אחד מאבות השידור הציבורי, והבין משהו בעסקי טלוויזיה, ידע על מה הוא מדבר. אם כך מר מאיר איינשטיין ורון קופמן נמצאים בחברה טובה.

רצונות לחוד ומציאות לחוד. בתקופתי כעורך ומפיק ומנווט ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאיר איינשטיין מעולם לא התלהם, לא הדליק, לא הסית, לא הדיח ולא התבונן מהצד בהתכתשויות שלא היו. ואם היה מנסה להדליק היה עף מיידית מהמיקרופון והמסך שאינם שלו. התפקיד שלו של מאיר איינשטיין איננו "להדליק" אלא ליצור עניין ומהות באמצעות מידע חדש שהוא מעביר לציבור. גם רון קופמן דיבר באופן מתון והגיוני בשעה שמיניתי אותו להיות פרשן מחליף במשחקי הכדורסל של מכבי ת"א באירופה במקומו של מר אלי סהר. הוא מעולם לא העז להשתלח בשידורי הכדורסל הישירים שלי בהם שימשתי עורך ראשי ומפיק ראשי. זה נכון שהמיקרופון ומסך הטלוויזיה אינם שלי אולם הם גם אינם של רון קופמן ומאיר איינשטיין. אתה יכול לבקר ולהעלות נימוקים שליליים כדי לתמוך בדעה שאתה מעלה בדיון , אך עליך לעשות זאת בצורה תרבותית ומקובלת. תגיד לי מר אלון עידן מי אלו מאיר איינשטיין ורון קופמן שאתה מאפס עליהם את מחוג הרדיו במכוניתך ? בסדר, הם שני עיתונאים וותיקים שבמתכונת הקיימת של 103FM וערוץ 5 בכבלים ממחזרים את עצמם ונשמעים כתקליט שחוק. אין שום חובה להאזין להם מה עוד שיש המון אופציות אחרות. צר לי שרון קופמן שהוא בהחלט אדם נבון בעל יכולות שיפוט והבחנה זקוק לסגנון שיחה בוטה ותוקפני כדי למשוך תשומת לב ועל מנת להוכיח את צדקתו . דווקא מכיוון שהוא איש ידען ובעל תְּבוּנָה יכול רון קופמן להשיג בקלות את מבוקשו גם בדרכים סולידיות. כאמור בהיעדר עורך הוא בוחר בדרך הקלה, בבחינת "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶה" .(ספר שופטים , פרק כ"א , פסוק כ"ה).

תגיד לי מר אלון עידן, מה אתה מענה את נפשך בהאזנה למאיר איינשטיין ודני דבורין ברדיו 103FM ובצפייה "ביציע העיתונות" . תגיד לי אין לך מה לעשות ? אנוכי מאזין ל- 103FM רק כשעורך המוסיקה המצוין מר יוֹאָב חָנָנִי עולה ל- "אוויר" ומשדר ברצף של טוּב טעם (וללא התערבות קולית מתווכת שלו) בערבי שישי, שבתות, וחגים – מאות ואלפי שירים ישראליים נפלאים. שירים שאפשר להאזין להם שוב ושוב, עוד ועוד, מימי יוסף טרומפלדור ועד זוהר ארגוב. אין שום סיכוי שאטריח את עצמי להאזין למאיר איינשטיין שבהיעדר עורך ויד מכוונת הופך להיות לא רק עיתונאי משעמם אלא גם שַדָּר צעקן (חייב בהקדם אימון והדרכה של מורה לפיתוח קול) . בזמנו העניק "ידיעות אחרונות" ל- מאיר איינשטיין בימה פרטית לכתיבת פוסטים והבעת התרשמות אישית . מצאתי בו כותב צפוי, מונוטוני, נדוש , ושגרתי. מושך בעֵט שמציג את עצמו בפני קוראיו כמשהו פרוזאי, אפרורי, ומַשְמִים. אי אפשר להשוות את היעדר כישרונו של מאיר איינשטיין (כ- כותב) עם מיומנות המקלדת ש- רָמִי רוֹטְהוֹלְץ (סוף השבוע) ו/או עָמִיר פֶּלֶג (ידיעות אחרונות) מטופפים עליה באצבעותיהם. אני התוודעתי והכרתי לפני 23 (עשרים ושלוש) שנים מאיר איינשטיין אחר לגמרי ושונה לחלוטין.

תגיד לי מר אלון עידן מדוע אינך משליך קיבינימט את הדברים הטפלים ומשאיר אותם בצד הדרך כדי להתרכז ביצירות הטלוויזיה הנפלאות שמפיק עבורנו מעת לעת ערוץ 5 בכבלים . תשמע , ראיתי את השער השלישי של כריסטיאנו רונאלדו נגד גאלאטאסאריי בדקה ה- 90 (הבקיע והציב את התוצאה על 1:6), לא תאמין, בתום השידור הישיר הקרנתי אותו לעצמי 268 (מאתיים שישים ושמונה) פעמים ועוד ידי נטויה. עבורי הוא מודל של כדורגלן – חלוץ מושלם. מה ש- וולפגאנג אמדאוס מוצרט מהווה כנראה למעריציו המוסיקאליים. גבר יפה תואר שמתנשא לקומה של 1.88 מ', ניחן בקואורדינציה פנטסטית , בעל הטעיות וסִבְסוּב רגליים מושלם מעל הכדור, יכולת ועוצמה אדירה בבעיטות שלו לשער בשתי רגליו , אצן שמהירותו שווה ל- 10.5 שניות ל- 100 מ' , נתרן שקופץ ומרים כמעט מהמקום את מרכז הכובד שלו כ- 80 (שמונים) סנטימטר מעל הקרקע כדי לנגוח בכדור. בקיצור Born for Television . הוא שחקן גבוה במונחי כדורגל ואף על פי כן ניחן בתיאום קליל ומדויק וגם יעיל של תנועותיו שהופכות את הביצועים שלו למלאכת מחשבת . הוא מרשים אותי. אלון עידן ומה תאמר על הטלוויזיה הטורקית שהתאימה זה מכבר את רמת הסיקור שלה לרמת ה- Champions League, ואין זה מובן מאליו. זה לא היה תמיד ככה. אינני מתפעל רק מכמות ההילוכים החוזרים של ה- Highlights מזוויות התבוננות שונות שהטלוויזיה הטורקית מזריקה לאוויר. אני מתפעל מהמצלמות העליונות המובילות שמצלמות יפה ויעיל ב- Long shot וגם ב- Medium long shot , מחזיקות Frame יציב שנוח לצפייה. הן אינן פתוחות מידי ו/או סגורות מידי. הטלוויזיה הטורקית שכיסתה את המשחק גאלאטאסאריי – ריאל מדריד 6:1 העניקה לנו יושבי הכורסא יתרון ברור על שוכני היציעים באצטדיון.

תגיד לי עידן אלון , ואת המשחק ברצלונה – אייאקס 0:4 ראית בערוץ 5 בכבלים ? התפאורה בלבדה בטרם בעיטת הפתיחה מרנינה נפש. הארכיטקטורה של "NOU CAMP" מעוררת השתאות והערצה. ביקרתי בברצלונה עשרות פעמים. גם באצטדיון הכדורגל "NOU CAMP" ומתקני הספורט סביבו לרבות המוזיאון הארכיוני האור – קולי המדהים של מועדון הכדורגל ברצלונה. "נואו קאמפ" הוא כמו אתר תיירות שממוקם חמש – שבע דקות הליכה ממלון "Princesa Sofia Gran Hotel" המהודר והסמוך (התגוררתי שם שלוש פעמים בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה שעברה בעת פגישות מנהלי חטיבות הספורט של רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU, שהתקיימו ב- ברצלונה). האם צפית כמוני ביצירת המופת שקוראים לה ליונל מסי ? האם צפית בבעיטה החופשית המסובבת והמחושבת והסופר מיומנת שלו בדקה ה- 22 שהעניקה יתרון 0:1 לברצלונה ? אנוכי מת לראיין אותו את ליונל מסי ולשאול אותו אם הוא מודע לכך שב- ביצועו היעיל והמיטבי ברגל שמאל הוא מגשים הלכה למעשה את כל העקרונות האווירודינאמיים הפועלים על הכדור ובכך הופך אותו ל- קטלני. שחקן נמוך (1.68 מ') שמסת גופו חצי מזאת של כריסטיאנו רונאלדו ובכל זאת מנפק עוצמה ומאיץ את הכדור למהירות של כ- 75 (שבעים וחמישה) קמ"ש . שוב הוכח כי הצבת חומה רשלנית ופרוצה לכל עבר וכזאת שמסתירה לשוער את שדה הראייה שלו, היא מזיקה יותר משהיא מועילה. ליונל מסי שבר אצלי את השיא של כריסטיאנו רונאלדו. ראיתי את הבעיטה החופשית המסובבת המדויקת שלו מעשה רגליו של מתמטיקאי בלילה ההוא, 315 (שלוש מאות וחמש עשרה) פעמים עד ארבע לפנות בוקר. חיזיון כדורגל שאין כמותו שבעבורי הוא כמו סַם.

ברור שכריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי עושים אותי לאיש מאושר יותר בחיי. זה הרבה יותר מחוויית טלוויזיה . מדובר באומנות . מדובר בריקוד . מדובר בווירטואוזיות. מדובר בגאונות. מדובר באסתטיקה . מדובר ביפי התנועה ושלמות הקואורדינציה. מדובר ביעילות ביצועית . מדובר בהנדסה ספורטיבית שמטרתה להכריע ולהביס את היריב. מדובר בשיא נְבוֹנוּת האדם בתחום הזה שנקרא מִתְּוֶוה מחשבת הכדורגל . אלון עידן בוא נתנחם בשני אלוהי הכדורגל שלנו שמצלמות הטלוויזיה מקדשות את דמותם על המסך. לכבודם של כריסטיאנו רונאלדו ו- ליונל מסי ולכבודי וגם לכבודך אני מניח עכשיו בעת כתיבת הפוסט הזה את "אגם הברבורים" של פיוטר צ'ייקובסקי על הדיסק ולוחץ Play.

תגיד לי עידן אלון אין לך מה לעשות בחיים חוץ מלבזבז את זמנך ולהקשיב למאיר איינשטיין , דני דבורין (מגוחך במיוחד. תבע אותי משפטית בגין הוצאת דיבה כביכול מפני שכתבתי בזמנו בפוסט ביקורת טלוויזיה עבור "ישראל היום" שהוא איננו יודע לשדר א"ק. הוא דני דבורין שידר את אליפות העולם ה- 10 בא"ק שהתקיימה בהלסינקי ב-שנת 2005. זאת הייתה כמובן הפעם הראשונה וגם האחרונה שהוא עסק בתחום שידור שגדול עליו (…ולא רק עליו בכמה מידות טובות. זהו סיפור ששווה התייחסות מפורטת בפוסט נפרד בעתיד הקרוב…), ושלמה שרף ? אדם כמוך שגוזר על עצמו תענית נפשית מהסוג הזה ביודעין וסגפנות מרצון של האזנה למאיר איינשטיין ודני דבורין, אַל לו להתבכיין בתומם כמה קשים חייו. רק האילוסטרציה הדמיונית הזאת שבה מאיר איינשטיין חובר לדני דבורין ו/או לשלמה שרף דוחקת בי ללחוץ off על השלט. אנשים ספורים, ממש מתי מעט יש להם באמת משהו מעניין לומר למיקרופון. האחרים משעממים. יחד עם זאת מה אתה כל כך נסער ונרגש ? אפשר לחשוב שמאיר איינשטיין ורון קופמן הם שהמציאו את פטנט הבוטות וההתלהמות ברדיו ובטלוויזיה כדי לייצר רייטינג. נבואת הזעם שלך כי "ענף שלם פשוט קפץ אל התהום , קרא לזה שמים , ותוך כדי נפילה לקח אתו את רוב המאזינים – צופים – קוראים" – לחלוטין איננה מדויקת. היא אולי משאלת לֵב מוסרית אך משוללת כל בסיס. מחק אותה. אלון עידן זה בסדר גמור שאתה עומד על המשמר אך אל תיקח יותר מידי ללב. תהיה גאה בפועלך. אתה רואה שאנוכי ולפי דעתי גם רבים אחרים שומרים לך ולעיתון "הָאָרֶץ" אמונים.

2. ידיעה סנסציונית של מר נתי טוקר ב- "TheMarker" יום שישי – 20 בספטמבר 2013 מדווחת : מנכ"ל ערוץ 10 מר רפי גינת משתכר משכורת שנתית בת 6.000000 (שישה מיליון) שקל.

ראה "דה מארקר" מ- יום שישי – 20 בספטמבר 2013 . הכתב הכלכלי של "TheMarker" מר נתי טוקר מגלה כי מר רפי גינת מנכ"ל ערוץ 10 מרוט רייטינג שאיננו נושא את עצמו משום היבט, וודאי לא מזווית ראייה כלכלית, משתכר 6.000000 (שישה מיליון) שקל בשנה. רגע , למה רק 6.000000 שקל…? למה לא כפול…? למה לא משולש…? עכשיו ברור מדוע גורלו של ערוץ 10 נחרץ לשבט זה מכבר. אין שום סיבה שמנכ"ל של ערוץ טלוויזיה שאיננו נושא את עצמו ונזקק מידי כמה חודשים לטובות קיומיות ממדינת ישראל ישתכר שכר כה מפליג וכה מופרך שאיננו מציאותי. תמוה ומביך. 

3. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נוֹסֵק שוב ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ושָרָת החינוך גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור. (רשימה מס' 3). כל הזכויות שמורות.

הערה : ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "מלחמת הדיאדוכים" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שקרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" .

ב- 14 במארס 1992 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר ז"ל (ליכוד) ושר החינוך זְבוּלוּן הָמֶר ז"ל (מפד"ל) האיש הממונה על רשות השידור את עו"ד מִיכָה יִנוֹן ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של אהרון הראל מוותיקי מפלגת רפ"י. זאת הייתה הפעם השנייה בקריירה הציבורית שלוֹ העשירה שלו בה מונה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור . בתפקיד הזה חפץ ב- 1992 גם אוּרִי פַּלַח אף הוא חבר המפד"ל ששימש חבר הוועד המנהל של הרשות אך ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר רצה במִיכָה יִנוֹן. השַר זְבוּלוּן הָמִר הפך מומחה למינוי מנכ"לים ויו"רים ברשות השידור עוד מהימים ההם כששימש שר החינוך בממשלת מנחם בגין ומי שמינה ב- 1 באפריל 1979 את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד למנכ"ל רשות השידור. זבולון המר הכיר היטב את עו"ד מִיכָה יִנוֹן הצעיר ממנו בשש שנים. הוא הדריך אותו בתנועת הנוער "בני עקיבא" של הציונות הדתית. זבולון הָמֵר סמך על מיכה יִנוֹן כבר מבראשית לאחר שמינה אותו לחבר מליאת רשות השידור ב- 1979 אך לאחר ששמואל שניצר (היה עורך "מעריב") התפטר מחברותו בוועד המנהל הקפיץ אותו זבולון המר לתפקיד הציבורי במקום שמואל שניצר. ב- 1984 מינה השַר זבולון המר את מִיכָה יִנוֹן לראשונה לתפקיד הרם יו"ר הוועד המנהל של הרשות השידור לצדו של מנכ"ל הרשות אורי פורת. הצלחתו של עו"ד מיכה ינון בתפקידו כמפקח העליון של השידור הציבורי הייתה בלתי מעורערת. הוא איש חכם, הגון (מאוד), בעל ידע עצום בתחומים שונים, עניו וצנוע, ונעים הליכות שידע להתפשר (מבלי לוותר על עקרונותיו). מיכה ינון הוא איש יקר שהייתה לי הזכות להיות מקורב אליו ולשהות מעת לעת במחיצתו. מר מיכה ינון קנה לוֹ הערכה , מוניטין , וידידים רבים ברשות השידור. אני הערכתי אותו עד למאוד. התפעלתי מקור הרוח שלו ושיקול הדעת הנבון והמפותח שלו בתחומים שונים . בתפקידו כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הוא היה מנהיג שידור . אי אפשר לומר זאת על כל היו"רים האחרים של רשות השידור . היום כשאני נושק אוֹ טוֹ טוֹ ל- 80 אני יודע שהייתי רוצה שמר מִיכָה יִנוֹן (ושכמותו) ינהל פרויקטים לאומיים רציניים נוספים. מיכה ינון הצליח מאוד בתפקידו הציבורי כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור . שיתוף הפעולה המקצועי בינו כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לבין מנכ"ל רשות השידור מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם בשנים ההן של 1995 – 1993 היה הרמוני, פורה, ומשגשג. הייתי רוצה שהמדינאים שניצבים במשרות מפתח ובראש מדינת ישראל יהיו מחוננים באותן התכונות שמִיכָה יִנוֹן חונן בהן. אין בטקסט הזה לא יומרה ולא הפרזה. זאת האמת.

טקסט תמונה : מארס 1992. עו"ד מר מיכה ינון איש המפד"ל (משמאל) מתמנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של אהרון הראל (מימין). בתווך שר החינוך והתרבות זבולון המר האיש שמינה את מיכה ינון בעל אישיות מרשימה ושקולה לתפקיד הרם. (באדיבות מיכה ינון . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1984. ראש הממשלה יצחק שמיר ושר החינוך זבולון המר ממנים את עו"ד מר מיכה ינון בן 42 (משמאל) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ואת אורי פורת בן 49 (מימין) למנכ"ל רשות השידור. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קורות הימים ההם…אמת דיברתי וכתבתי…נורא…מדובר בימים אומללים ועלובים עד למאוד שהתחוללו ב-שידור הציבורי ההוא אותו ניווטו באותם הימים ההם יוסף בר-אל ואריה מקל (שניהם ז"ל)…

ב- 23 ביוני 1992 ניצחה מפלגת "המערך" את מפלגת "הליכוד" בבחירות לכנסת ה- 13 ויִצְחָק רַבִּין בן ה- 70 התמנה בפעם השנייה בחייו לראש הממשלה והפעם הזאת נטל לעצמו גם את תיק הביטחון כקודמיו דוד בן גוריון ולוי אשכול. כדי לייצב את שלטונו צרף יצחק רבין לקואליציה את מפלגת מר"צ בראשות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי (וגם את מפלגת ש"ס). יִצְחָק רָבִּין העניק לשוּלָמִית אַלוֹנִי את תיק החינוך והתרבות ואת האחריות המיניסטריאלית לביצוע חוק רשות השידור. גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי החליטה להיפטר מייד ממנכ"ל רשות השידור הנוכחי אַרְיה מֶקֶל פרי מינויו של ראש הממשלה הקודם יִצְחָק שָמִיר (למרות שנותרה לוֹ עדיין שנה שלמה להשלמת תפקידו) והודיעה לראש הממשלה החדש יצחק רבין כי היא מבקשת למנות במקומו את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. גב' שולמית אלוני התעקשה דווקא על האיש שנושא את השם מוטי קירשנבאום . היא העריכה אותו . אַרְיֵה מֶקֶל הודיע לשולמית אלוני כי ממש אין לו בעיה לפנוֹת את כֵּס המנכ"ל אך התנה זאת בעסקה שעם עזיבתו את רשות השידור ושובו למשרד החוץ (מכורתו, מקום עבודתו הקבוע ממנו הושאל לרשות השידור) יתמנה מייד לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב לתקופה שתכלול בתוכה את אולימפיאדת אטלנטה 1996. הוא ממילא לא לקח את עצמו ותפקידו כמנכ"ל רשות השידור ברצינות תהומית . אף על פי כן היה איש אהוב על יועציו ועוזריו הקרובים שרחשו לו כבוד רב. בעיקר בגלל חוש ההומור שלו ולשונו הסַרְקָסְטִית. הוא ידע להתנסח היטב בכתב ובע"פ ולקח את החיים בקלות. לפחות זה כך נראה לי כמתבונן מהצד. הוא ראה במינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מעין שלב בסולם בעת הטיפוס לעבר הפסגה ולא חשוב איזה פסגה. הוא לא היה קשור קשר נפשי לרשות השידור כמו מחליפו מוטי קירשנבאום. לאַרְיֵה מֶקֶל לא הייתה כל בעיה להתנתק מרשות תמורת ג'וב מתאים אחר. מעבר לכך בתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה איש זהיר ביותר מההיבט הפוליטי ולעולם לא שכח מי מינה אותו לתפקיד הרָם. הוא היה נאמן ב- % 100 לשולחו ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. בתוקף תפקידי ופעילותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו לנו הרבה מאוד שיחות משותפות. אנוכי מדגיש את המילה הרבה. הוא אהב והעריך אותי ונתן לי לדעת זאת לא פעם ולא פעמיים. הוא לא הסתיר ממני כי הוא חש מחויבות יתר ל-ממנה שלו, הלא הוא  ראש הממשלה יצחק שמיר, הרבה יותר מאשר לרשות השידור עליה הופקד, וכך הוא גם פועל. בשנים 1991 ו- 1992 בעת הריב הגדול בין מנכ"ל רשות השידור אריה מקל לבין מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל אודות עסקת רכישת זכויות השידורים של ה- NBA, שאלתי אותו כמה פעמים, "אריה תגיד לי למה אתה לא מפטר את מנהל הטלוויזיה הכושל יוסף בר-אל…? ? ?… תראה אריה בחודש אפריל של שנת 1989 קיבלת מידיו של מנכ"ל רשות השידור הקודם אורי פורת ז"ל ערוץ טלוויזיה ציבורי סביר שניהל אותו מר חיים יבין. בנובמבר 1989 החליף אותו בהצלחה לא מבוטלת מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל. ביולי 1990 הדחת את נסים משעל ומיניתָ את יוסף בר-אל לתפקיד הרם, ובכן מה הרווחת ומה קיבלת ? איזה מין רשת טלוויזיה ציבורית עלובה יש לך עכשיו ? מה אתה צריך את יוסף בר-אל כמנהל טלוויזיה ? הרי הארץ מלאה באנשים מוכשרים שיכולים לעשות זאת פי 1000 (אלף) טוב יותר ממנו". אריה מקל הקשיב וחייך. הוא אפילו לא המתין שנייה אחת והשיב לי, "את דעתי על יוסף בר-אל אתה יודע היטב, אולם אינני מתאבד. אני אומנם מנכ"ל רשות השידור ואולם יחד עם זאת איש פוליטי. אני יודע ואינני שוכח מי שלח אותי ומי מינה אותי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. אינני מתכוון להפר את האמון שראש הממשלה יצחק שמיר נותן בי, ולהעיף את יוסף בר-אל. להילחם בו מקצועית – כן בדרכי שלי. לפטר – לא" .

המאבק הפרוע ההוא ב- 1991 ו- 1992 בין שני נושאי המשרות הבכירות ברשות השידור המנכ"ל אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הרחיק לכת. במקרה ו/או לא במקרה הוא נגע במידה רבה למאבק אישי שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וכמי שחתר בהתמדה בעת ההיא להשגת זכויות השידורים של ליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה- NBA. המחלוקת והלחימה ההיא בין אריה מקל ליוסף בר-אל היא בלתי נשכחת עבורי. היא גם ממוסמכת. ועוד איך ממוסמכת. בסתיו של חודש אוקטובר 1991 רכשתי את זכויות השידורים של ה- NBA בעזרתו של המשווק הראשי של ה- NBA האמריקני מר סנדי בראון (Mr. Sandy Brown). סנדי בראון טס במיוחד מניו יורק לישראל כדי להיפגש עמי (וגם עם אישים נוספים מערוץ 2 הניסיוני ואנשי ערוץ 5 בכבלים) בניסיון להחדיר את ה- NBA לארץ. מפני שבין המנכ"ל למנהל הטלוויזיה שררו יחסים לא טובים (אנוכי פירשתי זאת כיחסי איבה בין השניים) סידרתי לו לסנדי בראון שתי פגישות בנפרד, עם אריה מקל בצהריים ללא השתתפות יוסף בר-אל, ועם יוסף בר-אל בערב ללא נוכחות אריה מקל. הקדמתי את יריביי, וסנדי בראון ואנוכי חתמנו בראשי תיבות על הסכם שידורים בלעדי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין הנהלת ה- NBA. המו"מ עם סנדי בראון נסב יותר על חשיבות זמן חשיפה ל- NBA בשידור הציבורי מאשר העלות הכספית. סנדי בראון לא ציפה לעשות כאן כסף גדול. הבהרתי לו גם שאנוכי מייצג רשת טלוויזיה ציבורית קטנה ולא מסחרית. את ההון העיקרי הפיקה הנהלת ה- NBA בראשות ה- Commissioner מר דיוויד סטרן (David Stern) לאחר שחתמה חוזה ארוך טווח בן ארבע שנים 1994 – 1990 עם מר דיק אברסול (Dick Ebersol) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה NBC תמורת 600000000 (שש מאות מיליון) דולר. ההסכם נחשב להצלחה מסחררת של דיוויד סטרן משום שבחוזה הארבע שנתי הקודם של 1990 – 1986, שילמה CBS סכום של 200000000 (מאתיים מיליון) דולר בלבד. דיוויד סטרן שילש את הערך והמחיר. יוסף בר-אל האיץ בי לחתום עם סנדי בראון. "…אתה יואש אלרואי תחתום ו-אח"כ נמצא דרך לחשוף את סחורת השידור הזאת של ה- NBA…ולשלם תמורתה", אמר. הוא באמת סגד ל- NBA כמוני…אולם מנגד ארב לאותו יוסף בר-אל ההוא, אריה מקל ההוא…עקבותיהם של שני הנ"ל דרסו והרסו את השידור הציבורי לעד…

ובכן…אַרְיֵה מֶקֶל כל כך עלץ למשמע הבשורה עד שהחליט להעתיק את הפגישה עם סנדי בראון ועמי מהלשכה שלו כדי לארח את סֶנְדִי בְּרָאוּן משווק ה- NBA במסעדת היוקרה של משכנות שאננים . לקחתי את סֶנְדִי בְּרָאוּן במכוניתי והזמנתי לחגיגת החתימה גם את שני עובדיי המפיק אמנון ברקאי והעורך אורי לוי. אריה מקל ידע לארח וידע גם לנאום . חתמנו על החוזה והרמנו כוסות יין לחיים. בתום ארוחת הצהריים נסעתי עם סנדי בראון לכותל המערבי . שנינו הטמנו פתקים בקיר הדומם ושבנו למשרד שלי בחטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשכונת רוממה בירושלים (!). דקות אחדות לאחר שובנו למשרד ובטרם הירידה מהקומה החמישית לקומה השלישית שם שכן משרדו של מנהל הטלוויזיה, השיגני טלפון מלשכת מנהל הטלוויזיה ההוא יוסף בר-אל. על הקו הייתה מנהלת לשכתו הנאמנה גב' אִילָנָה זָנְגֳילְבָּאף ואמר לי : "…יואש שלום, מה שלומך…? יוסף בר-אל רוצה לדבר איתך…", שחה לי בקולה השקט והעבירה את השפופרת ל-בוס שלה. "…יואש אלרואי אכלת עם אריה מקל ארוחת צוהריים…???", שאל אותי יוסף בר-אל בנימה רצינית וחשדנית כאילו בגדתי בו… השבתי לו מייד בשמחה, ללא היסוס, ו-כהאי לישנא : "…לא רק אכלתי ארוחת צוהריים עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל אלא חתמנו עם סנדי בראון על חוזה ה- NBA בתנאים כספיים מפליגים. יש לך אדוני מנהל הטלוויזיה את ה- NBA…" שאגתי לשפופרת בשמחה ו-גאווה, והוספתי , "…לא לערוץ 2 הניסיוני ולא לערוץ 55 בכבלים יש את ה- NBA…יוסף בר-אל ה- NBA הוא שלנו". יוסף בר-אל מֵת על ה- NBA כמוני אבל אַרְיֵה מֶקֶל היה עבורו כסמרטוט אדום כפי שהעיד בפניי לא פעם ולא פעמיים. הייתה פאוזה קצרה על הקו ואז אמר מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל את דברו בנון שלנטיות כהאי לישנא : "תראה יואש אלרואי, אכלת ארוחת צהריים עם אריה מקל, אז תדע לך שאין לך NBA. אתה יכול לחתום כמה שאתה רוצה. אין לך NBA. ה- NBA לא ישודר בטלוויזיה שאני מנהל אותה. וחוץ מזה אל תרד לפגישה עמי בלשכתי. אני לא רוצה לראות אותך ולא רוצה לראות את סנדי בראון שלך", וטרק את הטלפון. קפאתי על עומדי והצבע שלי היה כשל קיר לָבָן. בעיקר היה לי לא נעים מהאורח שלי סנדי בראון שטס במיוחד ארצה גם להיפגש עם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל . הייתי נבוך מאוד והתנצלתי מעמקי לבי בפני סנדי בראון, אולם דווקא הוא התעשת ראשון  ואמר לי בחיוך : "מר יואש אלרואי אל תיקח זאת ללב… ראיתי כבר דברים קשים יותר בתעשיית הטלוויזיה האמביציוזית…התכסחויות עלובות ו-מטופשות במסווה של יוקרה בין מנהלי רשתות טלוויזיה". המנכ"ל ההוא אַרְיֵה מֶקֶל נותר אדיש ופלט לעברי, "…אם יוסף בר-אל לא רוצה NBA אז שלא יהיה NBA. לי זה לא מזיז…", ונפנה לדרכו…

הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא תחת ניהולם של יוסף בר-אל ההוא ואריה מקל ההוא נראתה כ-"בית בושת טלוויזיוני", עלוב, כושל, ומסריח… באוקטובר  1992 נקרתה לי הזדמנות נוספת לרכוש את זכויות השידורים של ה- NBA. הפעם הפרטנר שלי מהצד האמריקני היה אֶד דֶסֶר (Ed Desser). מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל צעד שלוב זרוע עמי. הוא באמת העריץ את ליגת ה- NBA ושמח להיות שותף ולערוך את עסקת השידורים. ערב חתימת ההסכם עם אֵד דֶסֶר התערב מנכ"ל רשות השידור אריה מקל והודיע לי מפורשות, "…יואש אלרואי אתה יכול לחתום עם יוסף בר-אל על על ה- NBA כמה שאתה רוצה…אבל אין לכם NBA… אין לכם חצי NBA…יואש אלרואי ההחלטה שלי איננה נגדך… היא נגד יוסף בר-אל…". זאת הייתה הרמה וזאת הייתה איכות הניהול…

התברר כי אריה מקל איננו אדיש וישנוני כלל ועיקר. ולא רק זאת. הוא נוֹטֵר וגם נוֹקֵם. אריה מקל תיעב את יוסף בר-אל…יוסף בר- אל שיחק את תפקיד ה- Bad Guy בסצנה הראשונה. אַרְיֵה מֶקֶל שיחק את תפקיד "הברנש הרָע" בסצנה השנייה. על גבי ועל גבם של הצופים משלמי האגרה. כך התנהלה רשות השידור לפני 21 (עשרים ואחת) שנים בעת כתיבת הפוסט הנוכחי. אחד הפוסטים העתידיים יתייחס למחלוקת ה- NBA החמורה ההיא שאירעה בין מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לבין יריבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורי יוֹסֵף בַּר-אֵל. במובנים רבים הייתה רשות השידור ועמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – פיקציה. בחלוף כמה חודשים, באפריל 1993, נסק בשמי רשות השידור מנכ"ל חדש בשם מוטי קירשנבאום ז"ל. ובעקבותיו מנהל טלוויזיה ישראלית ציבורית חדש ב-שם יאיר שטרן. 

טקסט תמונה : 18 בחודש אפריל של שנת 1993.

אנשי הנהלת רשות השידור ההיא נפרדים ממנכ"ל רשות השידור מר אריה מקל המפנה את כיסאו למנכ"ל רשות השידור הבא מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. אנשי הנהלת רשות השידור אהבו את אריה מקל ורחשו לו הערכה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית יוסף ביניא, היועץ המשפטי הוותיק עו"ד נתן כהן ז"ל, משה ברזובסקי מנהל הרכש של רשות השידור (ומי ששימש לפנים כמנהל שירותי ההנדסה ברדיו "קול ישראל"), סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר , מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, סמנכ"ל ציוד יאיר אלוני, מנהל אגף הגבייה אבי כץ, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (התמונה באדיבות מיכה ינון . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל צידדה במועמדותו הבלעדית של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אך ראש הממשלה ושר הביטחון התנגד בטענה ש- שמוטי קירשנבאום מצטייר בעיניו כראש המאפיה השמאלנית בתקשורת במדינת ישראל (על פי עדותו של עו"ד מר מיכה ינון מי שכיהן פעמיים בתפקיד הרם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור), והוא כראש הממשלה איננו מתכוון להפקיד את הרשות בידיו של קירשנבאום. מנהל לשכתו של ראש הממשלה איתן הבר הציע ליצחק רבין לזַמֵן אליו את מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ובעל שם של איש ציבור הגון וישר כדי להתייעץ עִמוֹ בבחירת המנכ"ל הבא של הרשות. איתן הבר הכיר את מיכה ינון עוד מהימים ששניהם למדו בביה"ס "בילו" בשדרות רוטשילד. מיכה ינון היה דמות מקובלת עליו ומכיוון שאין תחליף לקשרים האישיים המניעים את התנהגותו של העולם הוזמן מיכה ינון לפגישה עם יצחק רבין בלשכתו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב. מכאן רשות הדיבור נתונה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לשעבר עו"ד מיכה ינון.

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לשעבר מיכה ינון זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו כלהלן : "שימשתי יו"ר הוועד המנהל של הרשות כשלושה חודשים בלבד כשלפתע השלטון שמינה אותי הפסיד בבחירות לכנסת ביוני 1992 וקם ראש ממשלה חדש, יצחק רבין. בראשית מארס 1993 הזמין אותי איתן הָבֵּר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לפגישה בלשכה שלו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב. יצחק רבין ביקש להתייעץ עמי בעניין בחירת מנכ"ל חדש לרשות השידור במקומו של אריה מקל שהסכים לפנות את כיסאו תמורת מינויו לתפקיד קונסול ישראל באטלנטה (בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב) לתקופה של שלוש שנים לפחות עד לאחר תום אולימפיאדת אטלנטה 1996. יצחק רבין סמך בעיניים עצומות על איתן הבר מנהל הלשכה שלו שהכיר אותי היטב. איתן הבר ואני למדנו יחדיו בביה"ס "בילו" בשדרות רוטשילד. הקשר בינינו נשמר איך שהוא כל השנים גם בגלל ידידים משותפים . איתן הבר הציע ליצחק רבין להתייעץ עמי בטרם הבחירה במנכ"ל הבא של רשות השידור וראש הממשלה קיבל את הצעתו. ראש הממשלה יצחק רבין אמר לי כי שולמית אלוני לוחצת עליו למנות לתפקיד את מוטי קירשנבאום אך הוא אינו רוצה שראש ה- "מאפיה" השמאלנית בישראל יהיה מנכ"ל רשות השידור. זה היה הביטוי. יצחק רבין לא רצה את מוטי קירשנבאום ואז העלה בפני שמות של מועמדים אחרים. איתן הבר הרים טלפון למועמד הבא של רבין דן שילון והציע לו לשמש מנכ"ל רשות השידור. דן שילון השיב שאיננו מעוניין וסירב בנימוק שהוא עסוק בהכנת המכרז של הזכיינית "רשת" לקראת הקמתו המתוכננת של ערוץ 2 המסחרי בנובמבר 1993".

טקסט תמונה :  יוחנן צנגן איש רשות השידור בשנים 1991 – 1975. שימש סמנכ"ל כספים בהצלחה רבה מ- 1982 עד 1991 וזכה לשבחים רבים משלושה מנכ"לים של רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, ואריה מקל. ב- 1991 הזמין אותו דן שילון לכהן לצדו כמנכ"ל משותף של הזכיינית "רשת" בדרך למכרז על ההשתתפות בערוץ 2 המסחרי. יוחנן צנגן נענה לפנייה ועזב את רשות השידור. השפעתו על התפתחות שידורי הטלוויזיה הציבורית היא דרמטית ודמותו היא בלתי נשכחת עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לשעבר עו"ד מיכה ינון ממשיך את עדותו : "יצחק רבין לא התייאש. הוא נפנה מדָן שִילוֹן והחליט להטיל את יהבו אל ארנון צוקרמן . איתן הבר ניסה להשיג את צוקרמן אך התברר שהוא נמצא בשנת שבתון בניו יורק . "אז מה תשיגו לי אותו בניו יורק", פקד ראש הממשלה . איתן הבר חייג לארה"ב אך ארנון צוקרמן שהיה כבר פרופסור ארנון צוקרמן סירב להצעה בנימוק שהוא שייך עכשיו לאקדמיה. בנקודה הזאת התערבתי והצעתי ליצחק רבין למנות את יוחנן צנגן למנכ"ל רשות השידור. יצחק רבין היה מופתע לגמרי ושאל, "מי זה יוֹחָנָן צַנְגֵן אני לא מכיר אותו". סיפרתי לו שיוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים ברשות השידור בשנים 1991 – 1982 שבינתיים חבר אל דן שילון כמנכ"ל משותף ב- "רשת", והוספתי שהוא איש רציני, כלכלן, ועתיר הישגים ברשות השידור, אבל יצחק רבין התעקש ואמר שהוא לא ממנה לתפקיד הרָם הזה אדם שאיננו מכיר. איתן הבר שלף לו עוד שם, "עמרם מצנע" , אבל רבין צחק ואמר , "איתן בחייך עזוב , עמרם מצנע רוצה להיות ראש ממשלה ולא מנכ"ל רשות השידור", בנקודה הזאת הסתיימה הפגישה עם ראש הממשלה במשרד הביטחון ועם עוזרו איתן הבר. שבתי לירושלים לעסוק בענייני רשות השידור . כעבור שבועיים קיבלתי שוב הזמנה מיצחק רבין לסור ללשכתו. יצחק רבין אמר לי שהוא איננו עומד עוד בלחצים שמפעילה עליו שרת החינוך גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי והוא ממנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את ראש המאפיה השמאלנית מוטי קירשנבאום . במילים האלה . ראש הממשלה ידע היטב את השיוך הפוליטי שלי (נציג המפד"ל) ואת הידידות האישית שלי עם זבולון המר ולכן אמר לי, "זהו זה מיכה תצטרך להסתדר אתו עם מוטי קירשנבאום". כעבור כמה ימים זימנה אותי שרת החינוך גב' שולמית אלוני ללשכתה בבניין 'הדר- דפנה' בתל אביב. מוטי קירשנבאום כבר היה שם ושוחח עמה . לחצנו כולנו ידיים ושולמית אלוני הודיעה לי, "מיכה ינון החלטתי למנות את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל שמפנה את כיסאו ברצון ויתמנה לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב. "מיכה ומוטי אתם שני אנשים רציניים, מבוגרים ונבונים, ואני סמוכה ובטוחה שתלמדו להסתדר אחד עם השני" ".

טקסט תמונה : אפריל 1993. מהפך פוליטי ברשות השידור. מוטי קירשנבאום (משמאל) מתמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני (מימין) במקומו של אריה מקל נציגו הישן של ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר. באמצע, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אביב 1993. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון (מימין) נפרד ממנכ"ל רשות השידור אריה מקל המפנה את כיסאו לטובת מוטי קירשנבאום. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 18 באפריל 1993 זה קרה. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י שרת החינוך גב' שולמית אלוני ובתמיכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שנבעה מחוסר ברירה . הדבר הראשון שעשה המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום היה להיפטר ממנהל הטלוויזיה היָשָן יוסף בר-אל. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לפני תום כהונתו. נותרו לבר- אל כמה חודשים בלבד עד לסיום הקדנציה שלו , אך לא רציתי להמתין בשום אופן לסיום הקדנציה בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. מוטי קירשנבאום הוא רחמן יותר ממני ודחה את ההדחה בחודשיים אולי שלושה עד שיוסף בר-אל יסיים את תפקידו על פי כתב המינוי שלו" . במקומו של יוסף בר-אל המודח התמנה לתפקיד יאיר שטרן. זה היה ביולי 1993.

שאלתי את גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל באחת השיחות בינינו כיצד ידעה מראש בטרם המינוי שאומנם מוטי קירשנבאום יהווה הצלחה ניהולית. שרת החינוך לשעבר גב' שולמית אלוני השיבה כהאי לישנא : "…כשמוטי קירשנבאום ערך והפיק את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" הוא היה צריך להפעיל, לשלוט, ולהוביל קבוצת אנשים גדולה בדרך להצלחה. הוא היה עיתונאי ובעל כושר ארגוני, וזה היה הנימוק לבחירתו למנכ"ל רשות השידור והצבתו שם ללא תנאי ובמהירות במקומו של אריה מקל…". מוטי קירשנבאום פעל לחולל שינויים מידיים בתחומים שונים בטלוויזיה. כמנהל תוכניות בטלוויזיה בעשור ה- 70 מצא עניין בשיפור התוכנית ההיא, שהייתה קרויה,  "פופוליטיקה". מוטי קירשנבאום החליט להמשיך ולשכוֹר ללא היסוס את שירותיו של יוסף "טומי" לפיד ולהעניק לו תפקיד מרכזי כמשתתף קבוע ופעיל בפַּנֶל התגוּבוֹת של התוכנית הצעקנית , "פּוֹפּוֹלִיטִיקָה". מנחה "פופוליטיקה" היה השַדָּר דן מרגלית והעורך והמפיק שלה שימש אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר הוותיק.

טקסט  תמונה : מאי 1975. הרחבה הדרומית של אצטדיון  הכדורגל "בלומפילד" ביפו . המפיק הרב גוני אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר (מתכופף מימין במשקפי שמש) מסייע למנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי (משמאל) במשחקי כינוס הפועל ב- 1975. הוא היה מפיק בעל ניסיון רב בכל תחומי התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות שידורי הספורט. אהרון גולדפינגר היה מאוחר יותר העורך והמפיק של שתי של שתי תוכניות הבידור היוקרתיות בערבי שישי בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, "שעה טובה" ו- סיבה למסיבה" בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. ניצב על הפלטה הצרה של המנוף הצלם בנעלי ספורט עמוס בן שחר. קיצוני משמאל נראה (חתוך) המפקח הטכני מוריס ברוך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט  תמונה : הקיץ  ההוא של שנת 1969. אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר מגדולי המפיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים בראשית הקריירה העשירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להכרזתו של מוטי קירשנבאום מהימים ההם ב- 1983 כי, "טומי לפיד פרק את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – אך לא ידע להרכיבה מחדש", לא היה כל זכר. יתירה מזאת. בהיותו מנכ"ל רשות השידור שילם מוטי קירשנבאום ליוסף "טומי" לפיד 1000 (אֶלֶף) דולר דמי השתתפות בכל תוכנית אקטואליה של "פופ – פוליטיקה" כדי שיפתח את הפה שלו. יוסף "טומי" לפיד ז"ל הצטייר בתחילה כאישיות ליבראלית ושוחרת תרבות בתוכנית המריבה הצעקנית "פּוֹפּוֹליטיקה". בשל מראהו המגוּשם נראה כמו דוֹד טוב מהונגריה שחונן בנימוסים ודרך ארץ של אירופה הישנה ואשר נקלע בטעות לאולפן השידור. כשאמרו חז"ל,  "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", התכוונו ליוסף "טומי" לפיד. הוא היה ג'נטלמן אירופי ומנומס רק למראית עין בחברתם של שני משתתפים אדיבים ממנו בפָּנֶל, אמנון דנקנר ז"ל (עורך העיתון "מעריב" היום) ויבדל לחיים ארוכים הרב ישראל אייכלר. מנחה "פופוליטיקה" בעת ההיא היה העיתונאי דן מרגלית. יוסף "טומי" לפיד האלטרואיסט היה זקוק לקטליזאטור כדי לשחרר את נִיצרַת פיו השנון והנוֹקֵב. סגנון התבטאויותיו הבוטות התאים למנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום שרצה להיות הזַרָז והמֵאִיץ שישחרר את חרצובות לשונו של המנכ"ל הישן. באישיותו הסופר דומיננטית האפיל יוסף "טומי" לפיד ז"ל לא רק על שני חבריו לפנל אלא גם על דן מרגלית . מוטי קירשנבאום ואהרון גולדפינגר לא אהבו בתחילה את דרכי הנועם של יוסף "טומי" לפיד בתוכנית . חלקו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בעיצוב אופי התוכנית הסוערת "פופוליטיקה" היה צנוע משל מוטי קירשנבאום. מנכ"ל רשות השידור התערב ותמך ברצונו המובהק של מפיק התוכנית אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר לסכסך, ולעורר וויכוחים ומדון בתוכה, וזאת כדי לשוות לְ- "פּוֹפּוֹליטיקה" אופי צעקני , ולהעניק לה אווירת שידור חסרת סבלנות וסובלנות . השקפות עולמם הטלוויזיונית של מנכ"ל רשות השידור ועורך ומפיק התוכנית נפגשו ב- "פופוליטיקה", ותאמו זו את זו. מוטי קירשנבאום וארהל'ה גולדפינגר רצו צורה של שִיח וּוִיכּוּח קולניים וצעקניים בין חברי הפנל לאורחי התוכנית ממש כמו אלה המאפיינים את הציבור הישראלי ואת בית הנבחרים שלו . הכנסת . זאת הייתה פילוסופיית השידור שלהם ושניהם מצאו את מבוקשם ביוסף "טומי" לפיד אחיו התאום של ארצ'י באנקר. מוטי קירשנבאום שהיה בעצמו סרקסטי וחד חיפש "אקשן" וגם "רייטינג" לתוכנית . הוא העביר ליוסף "טומי'" לפיד בר פלוגתה שלו בעבר מֶסֶר ברור כלהלן : "אינני משלם לך 1000 (אֶלֶף) דוֹלָר לתוכנית כדי להיות מנומס ואדיב ואיש שיחה להתרועע", ויצק שֶמֶן למדורה כשהוסיף, "פופוליטיקה איננה תוכנית תרבות, היא תוכנית מֶלֶל שמשקפת את ההוויה הפוליטית חסרת התרבות והחֵן ולעיתים הגסה שהשתרשה זה מכבר בפרלמנט הישראלי וגם ברחוב שלנו" [1]. רמז ברור לבאות.

הערת אימות : ב- 1 בינואר 2004 נפגשתי לשיחת תחקיר עם יוסף "טומי" לפיד במשרדי מפלגת "שינוי" ברחוב החשמונאים 100 בתל אביב. הוא היה אז בשיא כוחות הפוליטי. מנהיג של מפלגת "שינוי" בעלת 15 (חמישה עשר) מנדטים בכנסת, כיהן כשר המשפטים ושימש סגן ראש הממשלה של אריאל "אריק" שרון. למרות שהיה איש פוליטי עסוק פינה לי מקום בלוח הפגישות העמוס שלו. יוסף "טומי" לפיד אישר באוזניי כי מוטי קירשנבאום שילם לו שכר תמורת השתתפותו ב- "פופ – פוליטיקה" וכי התשלום איננו כופה עליו להיות נחמד בשידור . יוסף "טומי" לפיד חזר כמעט מילה במילה על מה שהיה ידוע לי זה מכבר.

טקסט תמונה : 23 ביולי 1979. מאות מפגינים מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של מוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות (ממושקף במרכז אוחז בשלט הקורא למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד להתפטר) מביעים תמיכה במנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המודח ארנון צוקרמן. הם מניפים שלטי מחאה "חרפה" ו- "התפטר" לעברו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. מוטי קירשנבאום ששימש מנהל חטיבת התוכניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהלתו של מר ארנון צוקרמן לא נרתע מלזעוק בקול ניחר לעברו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, "הזנית את הטלוויזיה… ! עוף מכאן…! התפטר…!". עמדתי ליד מוטי קירשנבאום ושמעתי את דברי הנאצה שהוא מטיח במנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (התמונה ניתנה לי באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

והייתה עוד דוגמא לשלטונו הכוחני והבוטה של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שהתנכל לכל מי שערער על אופן שלטונו ומוסר ניהולו . הוא בז למוטי קירשנבאום , חשד בירון לונדון , והודיע בפרהסיה במקומון התל אביבי "העיר" מ- 7 בינואר 1983, "…כי דן שילון גמר את הסוס…". דן שילון ממצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים נטש ב- 1982 את כור מחצבתו בגלל מנכ"ל רשות השידור אותו הגדיר "מניפולאטור". אין מילים אחרות לתאר את הסיטואציה העגומה אליה נקלע דן שילון . האיש המוכשר שתרם רבות כל כך לטלוויזיה הישראלי הציבורית הובס ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ופשוט סולק ממנה בגסות. זה היה לקח קשה ומַר מפני שהוכח שבתנאים מסוימים אין שום חסינות ותעודת ביטוח גם לטובים ביותר. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור היה מינוי פוליטי כל יכול. הוא אמר והתנהג כך בריאיון רחב היקף שהעניק לעיתונאית אוֹרִית שוֹחַט ב- 7 בינואר 1983 במקומון "העיר" של תל אביב. "…בתנאים הקיימים, הטלוויזיה היא נהדרת…", הכריז, ולא שכח להוסיף בבוטות שהייתה סימן ההיכר שלו, "דן שילון גמר את הסוס וירון לונדון הוא שמאלן" [1].

ראה מקומון "העיר" מ- 7 בינואר 1983 . קטע עיתונות ממקומון "העיר" של תל אביב. אלו הן כותרות הריאיון שהעניק מנכ"ל רשות השידור טומי לפיד לגב' אורית שוחט כתבת המקומון "העיר" של תל אביב (הוצאת "הארץ" – שוקן). יוסף "טומי" לפיד הצהיר, "בתנאים הקיימים הטלוויזיה היא נהדרת", והוסיף,  "רק הפסאודו – קוסמופוליטיים שונאים את הטלוויזיה" . על דן שילון אמר, "דן שילון גמר את הסוס". על אנשי האופוזיציה בתוך שורות הטלוויזיה שהתנגדו למדיניות השידור שלו אמר, "כל מי שאומר שהצרתי את צעדיו הוא בעצם עצלן שמתחפש לקדוש מעונה", והתכוון למרדכי "מוטי" קירשנבאום וירון לונדון. 

דן שילון , "גמר את הסוּס'" …? הרי הוא היה אז גבר בן 43 בשיא הקריירה המקצועית שלו בטלוויזיה . עמדו מאחוריו 15 שנות עשייה מרשימות בטלוויזיה. הוא היה מאשיות רשות השידור, ממקימי הטלוויזיה הישראלית , מייסד מחלקת הספורט, שַדָּר ספורט ומגיש חדשות, מנהל חטיבת החדשות, וכתב הטלוויזיה בניו יורק ו- וושינגטון. לפתע מתייצב מנכ"ל רשות השידור בשנת כהונתו הרביעית בפני עיתון תל אביבי נפוץ מעיד על עיסתו כי היא נהדרת ומכריז באותה נשימה כי אחד האנשים המצוינים בשורות הטלוויזיה בכל הזמנים "גמר את הסוּס…". ככה לא אמור להתנהג מנהיג שידור. להתנהלות הבוטה הזאת של המנכ"ל היו כמובן השלכות מרחיקות לכת על רשות השידור והטלוויזיה הישראלית מהיבטים שונים. יוסף "טומי" לפיד הגיע ברוח סערה לרשות השידור לאחר עידן יצחק לבני וערך בה שינויים כה מסיביים בטלוויזיה הישראלית, בתמיכתו המובהקת של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אז פרופסור ראובן ירון, עד שאיבד בבת אחת את כל שדֵרת הפיקוד המרכזית שלוֹ מבלי שנמצאו לכולם מחליפים ראויים.

טקסט תמונה :  שנת 1979 . פרופסור ראובן ירון בן 55 (מימין) יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984- 1978 ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בן 47 בשנים 1984 – 1979. שניהם היו אנשים חכמים ונבונים שהתמנו לתפקידם הרָם ע"י הימין הפוליטי ומצאו חיש מהר שפה משותפת איש עם רעהו. ברית השידור בין טומי לפיד לבין ראובן ירון העניקה מרחב תמרון למנכ"ל. (התמונה באדיבות פרופסור ראובן ירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בין מנכ"ל רשות השידור יוסף 'טומי' לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הפרופסור למשפטים ראובן ירון שררה הרמוניה והבנה מלאה. שניהם תפשו את מהותו ואופיו של השידור הציבורי בדרך שונה לחלוטין מזאת של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן , והגנרלים שלהם דן שילון, מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, ואחרים. הם לא התביישו לתת לכך ביטוי הולם במעשיהם . פרופסור ראובן ירון אף הכריז קבל עם ועדה עם תחילת כהונתו, "או אני או ארנון צוקרמן" [2].

דן שילון תיעב בימים ההם את יוסף "טומי" לפיד . הוא קטל בביקורתו את מנכ"ל רשות השידור והביע אותה במילים בוטות וחסרות תקדים בחריפותן בכתבתה של גב' אורית שוֹחַט במקומון "העיר" של תל אביב , ב- 7 ינואר 1983 [3] : "העובדות שוב לא מפריעות ללפיד לספר את סיפוריו…כוחו של לפיד בלשונו…במניפולציות פוליטיות קטנוניות ובהשמצות מאחורי גבו של אדם. התמודדות ישירה, דיון ענייני, ועשייה תוכניתית – אלה אינם מן הדברים המוכרים לו. במצבה העכשווי של רשות השידור הייתי מציע למַר יוסף "טומי" לפיד להסתכל אל הבית פנימה, ולנסות להתמודד בשפל העמוק שאליו הוא עצמו דִרדֵר את המוסד, במקום לגלגל את לשונו ולחפש תירוצים חסרי שחר".

התוכנית "פופוליטיקה" תפשה תאוצה מדהימה והפכה למופע של גלדיאטורים המנסים לפגוע איש ברעהו. ויוסף "טומי" לפיד הפך לגיבורה, ל- אייקון שמזהה אותה לציבור. למען האמת למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לא הייתה בעצם כל השפעה על התהוות אופי התוכנית. הוא היה ג'נטלמן ובעל הרבה תכונות טובות . אחת מהן דיבור שקול ושקט. ההיפוך הגמור של "פופוליטיקה". אולי בשל כך משך את ידו מהתוכנית הצעקנית הזאת ולא התערב בה יותר מידי. מאידך צריך לזכור גם מאידך שהיה לו מנכ"ל רשות שידור דומיננטי ומוכשר שהטיל עליו מעֵת לעֵת צֵל והאפיל עליו . ליאיר שטרן אין במה להתבייש משום שמוטי קירשנבאום האפיל גם על שני מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גלבוע ורפיק חלבי. במידה רבה היה מוטי קירשנבאום משכמו ומעלה. הוא ואהרון "ארהל'ה" גולדפינגר בחשו היטב ב- "פופוליטיקה" ועשו בה כבשלהם. כרצונם.

יוסף "טומי" לפיד שיחק בטבעיות רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תפקיד הטיפוס הבוטה וגַס הרוּח הפּוֹנה בצורה בלתי מנומסת ופרובוקטיבית אל יריביו וידידיו כאחד. בצוּרת התקשורת העוקצנית והארוגנטית הזאת שלוֹ וגם במראהו החיצוני דָמָה באופן מפתיע לכוכב סדרת הטלוויזיה האמריקנית הבלתי נשכחת של CBS הקרויה “All in the Family“ – הלא הוא אָרְצִ'י בָּאנְקֶר (שם המשפחה "באנקר" לא נבחר ע"י יוצרי התוכנית באקראי). גם יוסף "טומי" לפיד התגלה כ- כוכב טלוויזיה בעל אישיות כריזמטית בלתי נדלית.

טקסט תמונה : האם זהו יוסף "טומי" לפיד שמופיע בטלוויזיה האמריקנית ? התשובה היא לא ! זהו שחקן הטלוויזיה הנפלא קארול אוקונור (Carroll O'connor) שני מימין, המגלם את דמותו של ארצ'י באנקר בסדרת הטלוויזיה המצליחה של CBS רשת הטלוויזיה האמריקנית, "All in the Family" (הכול נשאר במשפחה). הוא דומה בצורת הדיבור, ההתנהגות, ושפת הגוף שלו ליוסף "טומי" לפיד. או אם תרצו ניסוח הפוך. יוסף "טומי" לפיד מזכיר מאוד בשפת גופו ובהופעתו בתוכנית "פופוליטיקה" בטלוויזיה הישראלית הציבורית את דמותו השוביניסטית של ארצ'י באנקר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל של צוות השחקנים בסדרה הבלתי נשכחת : ג'ין סטפלטון (Jean Stapleto), קארול אוקונור (Carroll O'connor), סאלי סטרות'רס (Sally Struthers), ו- רוב ריינר (Rob Reiner). (באדיבות CBS ובאדיבות TV guide – 50 years of television).

טקסט תמונה : שני אישים נערצים עליי…מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) העמיד לעיתים קרובות כאילו ב-צֵל ו-כאילו "האפיל" על מנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן (מימין), כך חשבו רבים…(!). אולם לאו…באותו המשפט ה-כאילו דרקוני הזה (!) אנוכי חייב לומר כי יאיר שטרן היה מנהיג ו-מנהל טלוויזיה ברמה גבוהה מאוד, מצוין, נאמן, הגון, שקול, מעולה, ו-יישר דרך עד למאוד (!).

אהבתי אותו והערכתי אותו עד למאוד (!). לפני הכול יאיר שטרן הוא אדם ומנהיג כן, חכם, ונבון…(!). יאיר שטרן היה ו-נותר עבורי ראשית דבר איש ו-אדם של אמת, בעל יוֹשְרָה ו-מוּסָר נעלים (!). יאיר שטרן היה מנהיג תקשורת וטלוויזיה כן, הגון, ו-יישר דרך, וגם מקצוען בתחום…! כך אנוכי חש ומרגיש. יאיר שטרן נותר עבורי מזה שנים רבות וגם היום, מושא להערכה רבה והערצה אישית פרטית גדולה שלי…! בלתי נשכח על ידי ל-עד…! סמל של דוגמא אישית…! אנוכי חושב גם היום כפי שחשבתי אז, כי אם יאיר שטרן היה ניצב בראש ממשלת ישראל אזי מצבינו הפוליטי, החברתי, וגם הכלכלי היה שונה לחלוטין…! את אותן המילים אמרתי גם בשעתו אודותיו של מוטי קירשנבאום ז"ל…

הייתי בר מזל, בן להוריי ז"ל משה אלרואי (בלינדמן) ושרק'ה פרס חברי קיבוץ אפיקים הבלתי נשכח שלי, ומאמין בכל ליבי ונפשי ב-אלוהים כל יכול, להכיר את שניהם את יאיר שטרן ומוטי קירשנבאום מקרוב…מקרוב מאוד…! (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מצלמות אולפן הטלוויזיה כיבדו את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל מכיוון שהיה אותנטי והתנהג מולן בטבעיות רבה. הוא היה כוכב טלוויזיה מלידה שבעצם נולד לשחק לפני המצלמות. התיאטרליות שלוֹ והתנהגותו השחצנית והבוטחת של יוסף "טומי" לפיד ב- "פּוֹפּוֹליטיקה" היא במידה רבה גם יציר כפיו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור שהיה בימאי טלוויזיה וקולנוען מחונן בפני עצמו ואף חתן פרס ישראל בתחום הזה. מוטי קירשנבאום הבין משהו בענייני תקשורת המונים ותפש את כשרון המשחק לפני המצלמות של יוסף "טומי" לפיד. הוא לא ערך והפיק את התוכנית הצעקנית באופן אישי אך רוחו שרתה שם. הוא ויוסף 'טומי' לפיד הפכו את "פופוליטיקה" לתוכנית טלוויזיה בוטה, צינית, ושנויה במחלוקת אך עתירת רייטינג. תוכנית מכוערת מרוב צעקות ומילים אבל הציבור אהב לצפות בה . מן ההיבט הזה אין ספק שהקריירה הטלוויזיונית של יוסף "טומי" לפיד כפי שנחשפה לראשונה באולפן "פופוליטיקה" נסקה וסללה את דרכו מאוחר יותר ב- 1999 לכנסת כמנהיג מפלגת "שינוי" ואח"כ לעבר שולחן ממשלת ישראל כשמונה לשַר המשפטים וסגן ראש הממשלה של אריאל שרון. מי יודע, יכול להיות בכלל שיוסף "טוֹמי" לפיד שהפך למותג שידור, חייב בסופו של דבר את הצלחת הקריירה הפוליטית שלו למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בחמש שנים ההן של 1998- 1993. צריך לזכור שהניסיון הפוליטי הראשון של יוסף "טומי" לפיד להגיע לכנסת ישראל היכן שהוא בסוף שנות ה- 80 במאה הקודמת, כשניסה לעשות זאת במסגרת מיסוד מפלגה חדשה "המרכז הליברלי" שהקים יחד חבריו עם שלמה "צ'יץ'" להט, יצחק ברמן, אריה דוּלצין, ויחזקאל פלוּמין ואחרים – כשל. בלי עזרתו הגלויה של מוטי קירשנבאום ומצלמות הטלוויזיה שלו, דרכו הפוליטית של יוסף "טומי" לפיד לא צלחה.

בְּרִית השידוּר שכרת המנכ"ל מוטי קירשנבאום בשנות ה- 90 עם שְנוּא נפשו יוסף "טומי" לפיד משנות ה- 70 במאה הקודמת, מעידה כי מרבית האנשים משתנים עם השנים . שְנָאוֹת גדולות חולפות בדיוק כפי שאהבות גדולות נמוגות. הזמן ממיס את הזיכרונות הקשים ולכן הוא משכך הכאבים הטוב ביותר. בעסקי שידור יש כידוע חשיבות גדולה לאינטרסים ופחות לרגשות ומוטי קירשנבאום לא היה רגשן. אם היה כזה בלִבּוֹ הרי שפני הפוקר שלוֹ מעולם לא הסגירו זאת. עד היום אני משוכנע שמוטי קירשנבאום בעל המבע הקר יכול היה להיות אלוף העולם במשחקי קלפים אילוּ רצה בכך. מפני שלא היה קלפן אלא איש טלוויזיה מקצועני ונאמן השידור הציבורי היה לו אינטרס שהתוכנית "פופוליטיקה" שלוֹ תביס ברייטינג את המתחרים מולו בערוץ 2. לכן גייס את יוסף "טומי" לפיד לטלוויזיה הישראלית הציבורית.

מר יָרוֹן לוֹנדוֹן עמית וחבֵרו למקצוע של מוטי קירשנבאום בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 היה שונה בגישתו. רגשות הזעם והכעס שלו כלפי יוסף "טומי" לפיד פעפעו ולא חלפו גם לאחר שנים רבות. ירון לונדון כמו מוטי קירשנבאום תיעב את דעותיהם ומעשיהם של טוביה סער בשעתו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשנים 1985 – 1982) ויוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן של 1984 – 1979. הוא לא הסתיר זאת מאיש. גם יוסף "טומי" לפיד לא הסתיר את סלידתו מהעיתונאי השמאלני, והודיע בפרהסיה לכל מי שרצה לשמוע : "ירון לונדון אמר בראיון לעיתונות שהוא בעל דעות שמאלניות ושהן צריכות לדעתו לבוא לידי ביטוי בטלוויזיה, גם אם יידרש לשלם על כך את המחיר. אם הוא מעיד על עצמו כך מדוע שלא אאמין לוֹ".

יָרוֹן לוֹנְדוֹן נחשב למגיש ומנחה טלוויזיה מנוסה ומוערך בין אנשי רשות השידור. יש אומרים גם החריף והאינטליגנטי ביניהם. הוא ניחן בקול רדיופוני ודיקציה משובחת והיה בעברו קריין חדשות ברדיו "קול ישראל" . כמו רבים עשה הסבה ועבר לטלוויזיה שם התגלה כמראיין סקרן שלא עושה חשבון לאיש. שתי תוכניות הראיונות שלו בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" נחשבו לבעלות עניין בשל אישיותו המיוחדת כעיתונאי חוקר ומראיין חד עין ולשון . הוא היה איש שיחה ישיר לפעמים בוטה ותוכניותיו זכו לצפייה גדולה בימים ההם . מאוחר יותר נבחר למנחה התוכנית "סוף שבוע" בערבי שישי בהפקתו של אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר ובימויו של חַגַּי מַאוּטְנֵר. יָרוֹן לוֹנְדוֹן היה אחד מאנשי הטלוויזיה הפופולאריים והידועים ביותר במדינת ישראל בשנות ה- 70  ו- 80 במאה הקודמת.

טקסט תמונה : קיץ 1985. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בלב שכונת רוממה בירושלים . ירון לונדון (משמאל) נערך לריאיון עם ראש הממשלה יצחק שמיר בתוכנית "סוף שבוע" ששודרה בערבי שישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נוכחים בהתייעצות המפיק אהרון "אהרל'ה גולדפינגר (שני מימין), והבימאי חגי מאוטנר (שני משמאל). אותה תקופה היה אורי פורת מנכ"ל רשות השידור. (התמונה ניתנה לי באדיבות ע"י חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עבודת המחקר שלי מוכיחה כי ירון לונדון ראה במינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור והאיש שמינה את טוביה סער למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – סֵיאוּב (!). הוא ירון לונדון תקף בחריפות רבה את טוביה סער מנהל הטלוויזיה שלא הגן עליו בשעתו מפני המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד, וכינה אותו באירוניה : "…הנהג שקיבל את הפיקוד על הגדוד…", ואותו ירון לונדון הוסיף : "היינו בני שלושים כשהטלוויזיה נולדה ב-שנת  1968. בזמן כה קצר יש כבר תהליך של סתימת עורקים בטלוויזיה, ובה מתקדם רק מי שהוא בּוּעת אוויר. רק מי שאין לו לחלוטין משקל, כישרון, עמדה, ואינטגריטי – צָף!"…מר ירון לונדון חיווה את דעתו הנחרצת על מנהל הטלוויזיה שלוֹ, אך כיוון את חִצָיו המושחזים אל מנכ"ל רשות השידור שמינה סוג כזה של אדם שנחשב בעיניו לנֶפֶל, לתפקיד כה חשוב של ניהול ערוץ טלוויזיה ציבורי. בשיח טלוויזיה אחד התבטא ירון לונדון נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כלהלן : "…טומי לפיד שהובא לרשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשותו של מנחם בגין, הביא עמו אִידֵיאָה. הוא טומי לפיד אמר מִכְתַּם נפלא לדעתי…", "…אני אובייקטיבי אבל לא ניטראלי…". מִכְתַּם המהווה כסות לעיתונות חסרת חוּט שִדְרָה המקשיבה לקול השלטון". על פי פרשנותו של ירון לונדון ההוא. (אנוכי מצֻׂוֶוה להוסיף כאן ש-ירון לונדון ניחן באישיות חכמה, הגיונית, מוכשרת, ו-מקורית…על פי דעתם של רבים ברשות השידור ההיא. אדם יישר דרך והגון בעל כישרון ניתוח וקל ביטוי, אולם מעולם לא העפיל לדרגת ניהול בכירה ברשות השידור ההיא, לא ברדיו "קול ישראל" ההוא ולא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…   

האווירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עכוּרה וטעוּנה. ירון לונדון היטיב לבטֵא זאת וסיפר בפרהסיה כלהלן : "בתקופת טוביה סער – יוסף "טומי" לפיד לא עבדתי אך המשכתי לקבל משכורת חינם כמו רבים מעמיתיי". על האשמותיו של המנכ"ל כי הוא עיתונאי שמאלני הגיב בצורה מאוד חכמה : "אני חוזר וטוען שיש להשלים עם כך שעיתונאי איננו יכול להיות אובייקטיבי. מה שנדרש תכופות כאובייקטיביות, איננו אלא פסיעה זהירה במרכז הקונצנזוס, ועל כן אין לתבוע מעיתונאי לרבות אלוּ של רשות השידור אובייקטיביות אלא הגינות . זה איננו פִּלפּוּל סמנטי אלא מיצויה של השקפה מנומקת שבה אני מחזיק. יוסף "טומי" לפיד נזכר כנראה בהתבטאויות שלי והצמיד לי הצהרה שלא השמעתי. אינני סבור שמקורו של שיבוש זה באי הבנה". ירון לונדון לא סלח מעולם ליוסף "טומי" לפיד על דרך ניהולו את רשות השידור כפי שמחל לוֹ מאוחר יותר מוטי קירשנבאום. פעם נקלעו מוטי קירשנבאום, יוסף "טומי" לפיד , וירון לונדון לרָב שיח משותף בטלוויזיה החינוכית. ירון לונדון ויוסף "טומי" לפיד החליפו מהלומות ולא יכלו להסתיר את איבתם איש לרעהו. מוטי קירשנבאום הפשרן עַט על המציאה כמוצא שלל רב. בחוש ההומור החריף והמסחרי שלו הגה את רעיון העימות הטלוויזיוני בין השניים וכה אמר : "אם לא תפסיקו להתקוטט ביניכם – אקח אתכם לסיבוב הופעות בקיבוצים ובערים וגם ארוויח עליכם גם כֶּסֶף".

יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה איש מוכשר. לבטח בניסוח בע"פ ובכתב. לא היה בכך ספק. באחת מתוכניות "פופוליטיקה" בערוץ 1 באמצע עשור ה- 90 של המאה שעברה הגה אמירה בלתי נשכחת : "האינטרנט הוא המהפכה השנייה בחיינו אחרי הטלוויזיה". לידו בפנל ישב העיתונאי אמנון דנקנר ז"ל והרב ישראל אייכלר. אייכלר שתק למשמע ההצהרה. הוא לא הבין דבר בענייני האינטרנט. אמנון דנקנר המעיט בערך האמירה והיה ספקן. יוסף "טומי" לפיד מהיר מחשבה, שנון, ורב אמן בניסוח ומאבחן מופלא היה חכם וגם צודק מאמנון דנקנר. לא היה איש כובש ומרתק כמוהו בתקשורת הישראלית ומוטי קירשנבאום הבחין בכך. מאות מיליונים ואפילו מיליארדים כניסות של גולשים ישראליים בפּוֹרְטַלִים השונים באינטרנט הגשימו ב- 2008 את נבואתו של יוסף "טומי" לפיד. כמות דמיונית שאיש לא חלם עליה לפני עשור. מאות מיליארדים עושים זאת ברחבי תבל. האינטרנט חולל רבולוציה בינלאומית ומהווה איום ממשי על הטלוויזיה והעיתונות במתכונתם הנוכחית.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום מגדולי המתעדים הטלוויזיוניים בני זמננו מראיין את שר הביטחון משה "מישה, ארנס במטע בננות באחד מקיבוצי הצפון. המקליט הוא איש הקול הוותיק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יעקב ינאי. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת תשל"ו – 1976. מוצאי חג העצמאות ה- 28 להקמת מדינת ישראל. טקס הענקת פרסי ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ( בן 37), פרופסור יוסף רום, והרב אליעזר וולדינברג ממתינים לתורם בעת הטקס לקבלת פרס ישראל. (התמונה נרכשה על ידי תמורת תשלום מ- לע"מ).

טקסט תמונה : שנת תשל"ו – 1976. מוטי קירשנבאום (בן 37) מקבל את פרס ישראל מידיו של שר החינוך אהרון ידלין. משמאל מתבונן בחתן הפרס נשיא המדינה אפרים קציר.(התמונה נרכשה על ידי תמורת תשלום מ- לע"מ). 

דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו Grand Masters בתקשורת וטלוויזיה. ארנון צוקרמן כמו כל רב אלוף היה בר מזל שהיה לו אותם כאלופי פיקוד בתקופת כהונתו. הם היו לא רק אלופים. הם היוו קבוצת "מאגר מוחות" מיוחדת במינה, פטריוטית ונושאת תחושת שליחות, שהתאחדה לפרק זמן קצוב בו נקבעה ההיסטוריה הראשונה ועוצבו פניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית. הם היו היוצרים, העורכים, והמפיקים – האחראים הראשיים להתאוששות הטלוויזיה לאחר אסון אולימפיאדת מינכן 1972 וחרתו את שמותיהם באותיות של זָהָב בדברי הימים של הטלוויזיה במדינת ישראל. בקיץ 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש אותם. לדאבון לב שלושתם נטשו את "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים בראשית עשור ה- 80 ובמידה מסוימת השאירו אותו יתום . עזיבתם הייתה אבדה עצומה לרשות , לטלוויזיה הישראלית, ולכלל השידור הציבורי.

בתקופתו של יוסף "טומי" לפיד כמנכ"ל רשות השידור, החֵלו השידורים הישירים של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בשמונה וחצי בערב ללא כל הקדמה. עם שריקת הפתיחה. לפעמים אחריה. המחצית הראשונה נקטעה בתשע בערב בגלל "מבט". סיומה לעולם לא שודר. שידור המחצית השנייה בתום "מבט" החל כשהמשחק כבר היה בעיצומו כשבע שמונה דקות. יוסף "טומי" לפיד לא שעה לבקשותיי החוזרות ונִשנות במשך שנתיים (הפכו לתחינות) להפסיק את הפארסה הזאת. את "מבט" אפשר היה לשָדֵר לפני המשחק או בסיומו, ואת כותרותיו בהפסקה בין שתי המחציות. ביום חמישי – 5 במרס 1981, צצה תחינה בלתי צפויה מעיתונאי רציני ב- "מעריב" דב גולדשטיין. יותר מתחינה היא הייתה סיוע. באותו ערב עמדנו לשָדֵר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את המשחק מכבי ת"א נגד אלופת יוגוסלביה בּוֹסְנָה סָרָיֶיבוֹ שיכריע אם מכבי ת"א תעפיל למשחק הגמר שיתקיים ב- 26 במרס 1981 בשטרסבורג בצרפת. העיתונאי דב גולדשטיין פנה באופן אישי לאנשי הטלוויזיה באמצעות העיתון ממנו דילג יוסף "טומי" לפיד לכֵּס מנכ"ל רשות השידור , ובו בקשה בת 140 מילה, אם לא לומר תחנונים מנוסחים ומנומקים היטב , להפסיק את הנוהג של קטיעות השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , בגלל "מבט". כך כתב את מאמר התחינה שלו ב- "מעריב" שנשא את הכותרת "בקשה" [3] .

לאנשי הטלוויזיה שלום רב ,

לבקשה זו שלי אינני רוצה שתועידו יותר תשומת לב משאתם נוטים לייחס לבקשותיהם של אזרחים אחרים . כחובב כדורסל אני מבקש : אנא בטובכם הניחו לי לצפות הערב במשחק של מכבי ת"א נגד בוסנה סרייבו – במלואו . יש לי טעמים טובים , האמינו לי "

1.  זהו המשחק האחרון בבית הגמר .

2.  אם מכבי ת"א תנצח יובטח מקומה במשחק הגמר בסוף החודש בשטרסבורג .

3.  כאשר אתם קוטעים את שידור המשחק בדקות הקריטיות של סוף המחצית הראשונה ושעון "מבט" מתחיל לתקתק – מאות אלפי "משוגעי" כדורסל משתוקקים לנפץ את מקלטיהם . אתם מעוררים את זעמם של רבים . למה לכם ?

4.  המעטים שאינם מרותקים אל שידור המשחק , אף הם אינם מחזיקים לכם טובה על שידור "מבט" במועדו . קולות המחאה של השכנים מחרישים את אוזניהם והנאתם מן החדשות מתקפחת .

5.  ילדיי מצטרפים לבקשתי בכל לֵב .

6.  מאות אלפי אזרחים ישמחו לצפות בחדשות בהפסקה שבין שתי מחציותיו של המשחק .

טקסט תמונה : 5 במארס 1981. מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין ז"ל ב- "מעריב" ששינה לעד את תפישת השידור של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל ואת מדיניותו הנוגעת לשידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע, לאחר הופעת המאמר, הפסיקו שידורי מכבי ת"א להפריע ל- "מבט". מהדורת החדשות של תשע בערב לא קטעה עוד את מהלך השידור הישיר מיד אליהו. (באדיבות העיתון "מעריב").

מעניין. יוסף "טומי" לפיד שבמשך שנתיים לא הקשיב למנהל הספורט שלוֹ בחר להאזין עכשיו באוזן קשבת לבקשת עמיתו ברשימה עיתונאית אחת ב- "מעריב", והפלא ופלא גם ציית לה ומילא אותה במלואה. המשחק מכבי ת"א – בוסנה סרייבו הועבר בשידור ישיר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית. "מבט" שודר בהפסקה. שום אסון לא קרה. מכבי ת"א ניצחה 107 : 100. ארל וויליאמס קלע 25 נקודות, אולסי פרי הוסיף 24 נק', ומאזנו של ג'ים בוטרייט היה 22 נק'. מאמן הקבוצה היה האמריקני רוּדי דאמיקו ועוזרו צביקה שרף . מכבי ת"א העפילה למשחק הגמר ב- 26 במרס 1981 בשטרסבורג וגברה שם על אלופת איטליה קבוצת סינודינה בולוניה 80 : 79 . בקשתו העיתונאית של דב גולדשטיין לשָדֵר ישיר רצוף את משחקי מכבי ת"א ללא קטיעתם מהווה ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה המונופוליסטי של מדינת ישראל. הייתה לכך השפעה גם על שידורי ספורט אחרים. לפתע התממש חזון השידור המקיף שלי והפך למסורת. לא בגללי. בגלל עיתונאי  מ- "מעריב". מאז אותו משחק מכבי ת"א – בוסנה סרייבו ב- 5 במרס 1981 שודרו משחקי מכבי ת"א ללא התערבות "מבט" .

בעייתי הגדולה בעת ההיא הייתה לא רק הוויכוחים עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד , אלא עם שני עושי דברו בהיררכית הניהול , יצחק "צחי" שמעוני מנהל הטלוויזיה וטוביה סער מנהל חטיבת החדשות שתמכו בו ללא סייג. טוביה סער נהג לומר לי תמיד, "עזוב אותי מה- Pre Game Show שלך . השידור הישיר צריך להתחיל עם זריקת הפתיחה ולא לפני כן" . זאת הייתה תפישת השידור המצומצמת שלוֹ בימים ההם .

באולימפיאדת ברצלונה 1992 , נקבע ע"י הועדה מארגנת והוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) , כי ריצת הגמר ל- 100 מ' גברים במוצ"ש – 1 באוגוסט 1992 תחל בתשע בערב. רבע שעה לפניה בשמונה ארבעים וחמש הייתה אמורה להתקיים ריצת הגמר ל- 100 מ' נשים .בעת תכנון לוח השידורים האולימפיים של ברצלונה 92' על ידי לעג מנהל הטלוויזיה דאז יוסף בר-אל להצגת האצנים והאצניות בטרם יריית הזינוק, "ספֵק גדול אם יש ערך להצגת האצנים לפני הזינוק. זה בזבוז זמן. הדבר מיותר. הריצה עצמה חשובה ולא ה- Pre Game Show של הצגת המתחרים לפני הירייה. ממילא רואים את האתלטים בתחרות עצמה". אין טעות גדולה מזאת. היה מדובר באיוולת ובמנהל טלוויזיה מוגבל בהבנתו את המדיה והאירוע. הצגת הרצים בשבילים ובניית מתח התחרות הוא אלמנט שידור הכרחי. כך נוהגות כל רשתות הטלוויזיה הרציניות בעולם. האירוע הקצרצר שנמשך כעשר שניות איננו מתחיל עם יריית האקדח. הוא מתחיל כשהמזניק מכניס את הכדורים למחסנית והאצנים פושטים את בגדי האימון שלהם. חוק ברזל בשידור. יוסף בר-אל התעלם ממנו מפני שבשמונה וחצי בערב שודרה מהדורת "מבט" שנמשכה כחצי שעה עד תשע. שתי ריצות הגמר ל- 100 מ' של הנשים והגברים באולימפיאדת ברצלונה 1992 הפריעו למהדורת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יוסף בר- אל לא עשה זאת מרוֹע לֵב אלא פעל מחוסר כישרון. הוא דווקא התיר לי לשָדֵר 155 שעות מאולימפיאדת ברצלונה 92', אבל רצה שאת שתי ריצות הגמר ל- 100 מ' לנשים וגברים אשדר מיריית הזינוק.

מדהים לחשוב שאת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניהלו פעם אנשים שהבנתם בתקשורת המונים הייתה כה מוגבלת . מוטי קירשנבאום שינה זאת מקצה לקצה עם בואו באפריל 1993 .

ביום שלישי – 23 ביוני 1992 זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה- 13 . מפלגת העבודה מצוידת בסלוגן , "ישראל מחכה לרבין" , צברה 44 מנדטים לעומת 32 מנדטים שהשיגה מפלגת הליכוד בראשותו של יצחק שמיר . יצחק רבין נבחר לראש ממשלת ישראל . איש לא שיער אז איזו השפעה מרחיקת לכת תהיה לבחירתו המחודשת של יצחק רבין כראש הממשלה על רשות השידור והטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ועל התפתחות שידורי הספורט שלה . שרת החינוך והתרבות החדשה גב' שולמית אלוני ביקשה להחליף מייד את מנכ"ל רשות השידור הנוכחי אריה מֶקֶל במוטי קירשנבאום , אך כהונתו של אריה מֶקֶל עמדה לפוג רק באפריל 1994 . אריה מֶקֶל הסכים להקדים את פרישתו בשנה אחת , בתנאי שימונה כאיש משרד החוץ במקורו לקונסול של מדינת ישראל באטלנטה . העסקה הסיבובית יצאה לפועל . אריה מֶקֶל יצא ומוטי קירשנבאום נכנס . ביום ראשון – 18 באפריל 1993 , התמנה מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים , במקומו של אריה מֶקֶל . באותו היום שלחתי למוטי קירשנבאום מכתב ברכה , ולאריה מֶקֶל מכתב פרידה . במכתב למוטי קירשנבאום המנכ"ל החדש צרפתי לשמי גם את שם מחלקת הספורט . "נכונים לכל משימה" חתמתי את ברכתי  [4] .

חודש לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור , ב- 19 במאי 1993 , התפטרה גב' שולמית אלוני מתפקידה כשרת החינוך והתרבות . מספר התבטאויות שלה כשרת החינוך הסעירו את אנשי ש"ס השותפים לקואליציה הממשלתית . הם תבעו את הדחתה לאלתר . לאחר מספר פגישות קשות עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיעה שולמית אלוני כי היא מוכנה לעזוב את משרד החינוך והתרבות כדי לא לפרק את הממשלה ועל מנת שלא לפגוע בתהליך השלום . יצחק רבין מילא את מקומה פרק זמן קצר , ואח"כ מינה לתפקיד שר החינוך והתרבות את פרופסור אמנון רובינשטיין . למרות עזיבתה של שולמית אלוני את משרד החינוך נשאר כיסאו של מוטי קירשנבאום יציב . הופעתו של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 בשמי רשות השידור הייתה כשל מטאור. כוכב שביט. גם כשהיה מחוץ לרשות השידור עקב מוטי קירשנבאום אחר הנעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיה מעורה במתרחש בתוכה . הכישלון המחפיר של אובדן זכויות השידורים של המשחק אוסטריה – ישראל לערוץ 5 בכבלים ב- 28 באוקטובר 1992 לא נעלם מעיניו . הוא הבין שזה רק קצה הקרחון ומשהו שאיננו כשורה מתחולל בתוככי שורות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שאותה מנהל יוסף בר-אל . הוא ידע היטב גם מי האשֵם .

כשלושה שבועות לאחר שהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור כינס מוטי קירשנבאום  ביום שלישי – 11 במאי 1993 בשעה חמש אחה"צ בלִשכתו בבניין "כלל" בירושלים פגישה מרובעת , והזמין אליה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי, ואנוכי [5]. מטרתה הייתה פיוס ואיחוי הקרעים. התיישבנו בשלישיה מול המנכ"ל החדש . יוסף בר-אל לימיני, אני בתָּוֶוך, ומוטי לוי משמאלי. בינינו לבין המנכ"ל הפריד שולחן משרדי רחב ידיים. מוטי קירשנבאום נשען מעברו על כורסתו המרווחת. הוא רצה לבדוק מה אירע בדיוק ב- 28 באוקטובר 1992 ואת נסיבות האובדן. הוא היה מצויד כבר בכל אינפורמציית חוזי הכדורגל החדשים שנחתמו על ידי והאחד שאבד ב- 28 באוקטובר 1992 . המנכ"ל הטרי ביקש לנקות את השולחן ולפתוח עידן חדש . לפני שהחל הדיון הטיף לעבודת צוות וביקש ממני להשלים עם מוטי לוי ויוסף בר-אל. "תשלים אִתַּם", אמר לי. סירבתי. השבתי לו , "מוטי קירשנבאום, אין לי שום כוונה כזאת, וודאי לא עם שני האנשים שהשאירו אותי לבד שותת דם במגרש לאחר תבוסת אוסטריה ובנוסף גם לא לקחו שום אחריות על ההפסד" . השתרר שם שקט מוחלט. מנהל הטלוויזיה וסמנכ"ל הכספים הצטיירו בעיניי כאנשים פתטיים ולא רלוואנטיים. אמרתי את דבריי בבהירות ונחרצות, והוספתי, "אובדן חוזה השידור של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל לפני כחצי שנה הוא מעשה שלומיאלי ומביש . האשם בסמנכ"ל הכספים ובעקיפין גם במנהל הטלוויזיה. אני אומר לך מוטי קירשנבאום את דעתי ללא כְּחַל ושְרָק, בצורה בוטה וברורה, ובאופן לא חברי. אינני מאמין בחברות הנסמכת ומבוססת על כישלונות עובדה שארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל הם שוב בידינו ולא בידי ערוץ 5 בכבלים. מאחד את כולנו כאן ברשות השידור אינטרס אחד ויחיד. טיב השידור על מסך הטלוויזיה הציבורית". מוטי לוי נשאר קפוא על מקומו , שתק ולא הגיב . יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה שקיבל את רשות הדיבור אחרון הציג אותי כמי שחרג מסמכויותיו ואת מוטי לוי כידידו וקורבן הנסיבות. לא הייתי מופתע. התבוננתי בפניו של מוטי קירשנבאום בשעה שיוסף בר-אל דיבר. מוטי קירשנבאום נתן לו לשאת את דבריו אך ארשת מבטו הייתה חתומה ופניו כרגיל כפני שחקן פוקר . המנכ"ל החדש היה בקי בפרטים. הוא ידע ממני שהגרמני קריסטוף שרדט בעל סוכנות APF פגש באקראי את מיילן טנזר בכנס ה- SPORTEL השנתי במונטה קארלו ב- 22 באוקטובר 1992 (ערב המשחק אוסטריה נגד ישראל בווינה) וידע שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים ההססן של רשות השידור כלל לא השיב לפנייתו של סוכן הזכויות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפסידה בקרב ההוא בצורה לא כפויה לא רק שידור כדורגל רלוואנטי אלא גם יוקרה והפכה באחת לפגיעה. נוצרו עובדות חדשות בשטח ששִינוּ לתמיד את מפת התקשורת ושידורי הספורט בארץ לרעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתה עוד דרך חזרה.

זמן קצר אח"כ לאחר אותה הפגישה המרובעת הדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית והציב במקומו את יאיר שטרן. את מוטי לוי השאיר על כנו. אין ספק שראה ביוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה המודח את האיש האחראי לעליבות המתחוללת מזה זמן רב בין כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מוטי לוי היה בעיניו של מוטי קירשנבאום רק פקיד ברשות השידור וכך גם התייחס אליו. יאיר שטרן היה תִּקוותו החדשה של מנכ"ל רשות השידור החדש . עליו הטיל את יהבוֹ.

טקסט תמונה : 1983. מערכת "מבט" בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. יאיר שטרן היה דמות אהובה, אהודה, ומקובלת כל השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. העובדים רחשו לו גם הערכה רבה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל עורך ומגיש התוכנית "מוקד", ויגאל גורן כתב "מבט". זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות, הצלם שרגא מרחב, עוזרת ההפקה דליה מונטיליו – מזון, וכתב הספורט והחדשות גיורא צור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בחלוף 10 שנים. זהו יאיר שטרן מנהל טלוויזיה איתן בעל אינטגריטי בשנים 2000 – 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יאיר שטרן זוכר בשחיות התחקיר שניהלתי עמו , כלהלן : "מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל שאותו החלפתי בקיץ 1993 לא ערך עמי כל חפיפה מקצועית מסודרת למרות שמדובר בתפקיד רם מעלה ומורכב של מנהל הטלוויזיה. הוא רק הזמין אותי לארוחת צהרים במסעדה "בני דגים" בירושלים שם פטפטנו כשעה וחצי. זאת הייתה מהות החפיפה בינינו. שום העברת אחריות ושלטון אחרים לא התקיימו".

סיפור העפלתו של יאיר שטרן לפסגת השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז הגיע לשם  ב- 1970 הוא מרשים . יאיר שטרן בנו של מנהיג מחתרת הלח"י יאיר שטרן הי"ד , נולד לאִמו רוֹנִי ב- 6 ביולי 1942 . הוא נקרא על שם אביו יאיר שטרן לוחם חירות ישראל שנרצח ב- 12 בפברואר 1942 בארץ ישראל ע"י הבולשת הבריטית. יאיר שטרן ז"ל הנהיג את מחתרת הלח"י שנאבקה בימים ההם עד חרמה בשלטון המנדט הבריטי  בארץ ישראל . ארבעה חודשים לאחר מות אביו נולד יאיר שטרן הבן. יאיר שטרן החל את הקריירה העיתונאית שלו בטלוויזיה בנובמבר 1970 במחלקת הספורט של דן שילון. במקביל שימֵש באותה העת כתב בעיתון "מעריב". יאיר שטרן לא התבלט במחלקת הספורט יתר על המידה. לא ככתב וגם לא כשַדָּר. הוא לא היה עיתונאי ספורט מבריק וגם לא בעל כריזמה מיוחדת אך היה איש מקובל ואהוּב . באישיותו היו טמונים זרעים של רוֹגַע, מתינות, ואורך רוח – כל מה שחסר לאלכס גלעדי. האנשים שעבדו לידו אהבו אותו וחשו בנוח בסביבתו. יאיר שטרן תמיד שמר על פַסוֹן . הוא היה שונה לחלוטין באופיו מאלכס גלעדי הבוטה והסוער שאותו אפשר היה להדליק ברגע . אין פלא שיאיר שטרן טיפס בביטחון אט – אט מעלה בשלבי סולם הניהול והתמנה ב- 1983 למנהל חטיבת החדשות וב- 1993 למנהל הטלוויזיה.

לאלכס גלעדי שהיה מוכשר ממנו לא היה כל סיכוי להגיע לפסגות הניהול. הוא נתפש ע"י הבוסים שלו כאיש בעל יכולות אך מאידך בעל אופי קשה ולא נוח, נוטה לכעוס ולהתרגז , ואחד כזה שאיננו מקבל מרות באופן אוטומטי. יאיר שטרן היה שדרן במחלקת הספורט של המנהל הראשון דן שילון בימים ההם ומעת לעת גם מגיש התוכנית "משחק השבוע". ברולר קרדיט הוענק לו השֵם יאיר אבישי. שלום רוזנפלד עורך "מעריב" לא רצה שהציבור יידע שאותו יאיר שטרן עיתונאי חדשות מן המניין ב- "מעריב" עוסק בד בבד בשידורי הספורט בטלוויזיה. הוא בשום אופן לא הִרְשָה שיזהו את יאיר שטרן בשמו המקורי. עבודתו בטלוויזיה הייתה טאבו שצריכה וחייבת להישמר כסוֹד.

יאיר שטרן זוכר כפי שהעיד בפניי בשיחות התחקיר בינינו : "כמו רבים לפני הייתי פעם כתב העיתון "חדשות הספורט" המיתולוגי. בתום השירות הצבאי בדצמבר 1962 התחלתי לעבוד ב- "מעריב" . שלום רוזנפלד שלח אותי לנחמיה בן אברהם. ב- 1965 נשלחתי ע"י העיתון לאילת העיר הדרומית ככתב כללי. ב- 1968 למדתי שנתיים תקשורת וטלוויזיה באוניברסיטת TEMPLE בפילדלפיה. עם שובי לישראל ב- 1970 פגשתי את אלכס גלעדי שנחשב אז לעובד וותיק בשורות הטלוויזיה הישראלית. היינו חברים מילדות במושבה רמת השרון שם נולדנו שנינו. הלכנו לאותו הגן ולמדנו יחדיו בכיתות הראשונות של בית הספר העממי במושבה. דרכינו נפרדו כשאמי ז"ל עקרה לנתניה. סיפרתי לאלכס גלעדי שלמדתי שנתיים טלוויזיה בארה"ב. הוא כחבר הציע לי להראות את כוחי במחלקת הספורט של דן שילון. בנובמבר 1970 פסעתי את פסיעותיי הראשונות בשידור הציבורי. הכתבות הראשונות שלי מהשטח נעשו ברוח הטלוויזיה האמריקנית שם הכתב מציג את עצמו ב- Stand up on camera (בדרך כלל בסיום הכתבה). זה לא היה מקובל אז בארץ להופיע בפני המצלמה בעת עשיית כתבות חדשותיות. דן שילון גיחך ופסל זאת מכל וכל".

כמו רבים אחרים לפניו (וגם אחריו) מצא יאיר שטרן בהדרגה נתיב ומשעול, וזלג ממחלקת הספורט לעבר חטיבת החדשות . הוא עסק בעיקר בענייני עריכת חדשות והמציא את הסלוגן, "לגַרְזֵן את הכתבה". עגה טלוויזיונית שפירושה לערוך את הכתבה מחדש ולקַצֵר אותה ללא רחמים . ב- 1980 מינה טוביה סער את יאיר שטרן למפיק ראשי של חטיבת החדשות (למגנת ליבו של אלכס גלעדי שראה במינוי הזה תקיעת טריז נוסף בינו כמנהל הספורט לבין מנהל החדשות ויצירת בירוקרטיה מסורבלת נוספת) . בפברואר 1983 קִידֵם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את יאיר שטרן בצורה משמעותית ומינה אותו למנהל חטיבת החדשות. יאיר שטרן נשא בתפקיד הבכיר הזה שֵש שנים רצופות . שנה תחת ניהולם של טומי לפיד וטוביה סער וחמש שנים תחת ניהולו של אורי פורת ומ"מ מנהלי הטלוויזיה יוסף בר-אל ויאיר אלוני ואח"כ מ- 1986 עד 1989 תחת ניהולו של חיים יבין. בתקופת ניהולו היו לחטיבה המונופוליסטית עליות אך גם לא מעט ירידות . עם סיום תפקידו כמנהל חטיבת החדשות נשלח ב- 1989 ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל לשמש כתב הטלוויזיה הישראלית בוושינגטון. הוא מילא את תפקידו בבירה האמריקנית בהצטיינות יתירה.

כעבור ארבע שנים בקיץ 1993 קרא לו מוטי קירשנבאום להצעיד את השידור הציבורי לדרך חדשה. מייד לאחר מינויו הרָם הודיע יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה החדש בסופה של 1993 כי במאבק בשוק התקשורת המורכב המתפתח בישראל מבקשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבַדֵל את עצמה כערוץ ציבורי איכותי המתייצב מעל השיקולים המסחריים . הוא הכריז כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מבקשת להידמות לעיתון "הָאָרֶץ" המנסה לבַדֵל את עצמו ממתחריו בתחום העיתונות המסחרית באמצעות הסְלוֹגָן , "העיתון לאנשים חושבים". כלל לא בטוח שאמירת הפרסום הזאת הועילה לעיתון לשָוֵוק את עצמו בהצלחה יתירה ולהגדיל את התפוצה שלו אך הכוונה הייתה ברורה.

טקסט תמונה : 15 ביולי 1993. יאיר שטרן (מימין) כתב הטלוויזיה ורשות השידור בוושינגטון – ארה"ב מוזעק ארצה ומתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של יוסף בר-אל שהודח (כהונתו לא הוארכה). במרכז, זהו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. משמאל, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. (צילום מחלקת הסטילס. באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כלל לא בטוח גם שיאיר שטרן הצליח להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הוותיקה בנתיב שאותו בחר לעצמו עם מינויו ב- 1993. בימיו ספג השידור הציבורי מפלות כבדות מידי ערוץ 2 הצעיר. דבר אחד וודאי. בשעה שמוטי קירשנבאום סיים באפריל 1998 את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור ונפרד מעובדיו בפגישה סגורה כמעט אינטימית של קבוצת מנהלים בטלוויזיה, הוא דאג לומר כלהלן : "יאיר שטרן הוא מנהל הטלוויזיה הטוב ביותר בהיסטוריה של השידור הציבורי", והוסיף, "הוא טוב יותר גם מארנון צוקרמן". הייתי נוכח בפגישה ההיא ועֵד לדברים שמוטי קירשנבאום אמר בשבחו של יאיר שטרן.

טקסט תמונה  : קיץ 1980. מראהו של השידור הציבורי בימים ההם יאיר שטרן מגיש בקיץ בלבוש מרושל ומרופט ב- 20.00 (שמונה בערב) את מהדורת החדשות הקצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית "כותרות מבט". זוהי מהדורת עדכון חדשות קצרה המוגשת מתא שידור מאולתר של מערכת "מבט" שמצויד במצלמת ENG אחת בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. מבעד לזכוכית אפשר להבחין בכתב אמיר שביב (מימין), עוזרת ההפקה נאווה אחירון – בודק, ועורך "מבט" יעקב אחימאיר. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות מתדרך ב- 1983 את מגישי "מבט", יעקב אחימאיר (משמאל) ודניאל פאר. (התמונה באדיבות חיים יבין ויאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום יליד רשות השידור וחובב ספורט מושבע היה במשך שנים עֵד (כצופה טלוויזיה מן השורה) "להתעללויות המקצועיות" החוזרות ונשנות של הנהלת הטלוויזיה בראשותו של יוסף בר-אל בספינת הדגל של מחלקת הספורט , התוכנית "משחק השבת". הדבר לא היה סוֹד. פַארסה "משחק השבת" נגלתה היטב מידֵי מוצ"ש בשנים 1993- 1990. היא התבטאה בשלילה שיטתית של הקצאת אמצעי שידור, צילום, והפקה של כיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות. צילמנו שניים או שלושה משחקים בלבד. בלתי אפשרי היה לייצר במשך שנים ארוכות תוכנית ראויה המהווה מסמך דוקומנטרי עיתונאי שלם. התוכנית "משחק השבת" לא הצדיקה את קיומה במתכונת כה חסרה. המידע היה חלקי, קטוע, ודהוי.

בואו של מוטי קירשנבאום לרשות השידור בחודש אפריל 1993 חולל מפנה דרמטי . לא רק בשל כישרונו גם מפני שנכנס לרִיק. לחידלון. חיכיתי כרבע מאה שנים למנכ"ל ומנהיג שידור ברמתו . באשר למוניטין של מחלקת הספורט הוא לא היה צריך לעשות דבר. הוא נדרש לתת לי רק את כלי העבודה הנחוצים וברכת הדרך. ידעתי לייצר, להפיק, לערוך, ולנהל. במקום חרמש, קלשון, מגרפה, טורייה, וזוג פרדות הייתי זקוק למקצרה, קומביין, ושני טרקטורים – אחד על שרשראות והשני גלגלים. עד בואו של מוטי קירשנבאום לא הייתה שום קורלציה הגיונית בין התשלום הגדול שמשלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית להתאחדות הכדורגל תמורת זיכיון השידורים הבלעדי לבין ההשקעה המינימאלית באמצעי צילום והפקת המוצר, ובשל כך חשיפה דלה על המסך של ענף הספורט הפופולארי ביותר במדינת ישראל. צריך להיות כנה ולומר שהכיסוי הרדוד של הכדורגל הישראלי בטלוויזיה לא החל בתקופתו של יוסף בר-אל. יוסף בר-אל צעד בנתיב שסללו לו קודמיו. זאת היסטוריה ארוכה עוד מימיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, ולפניו בעידנים של המנכ"לים שמואל אלמוג ויצחק לבני. בהבדל אחד. לרשותו של יוסף "טומי" לפיד עמדו בשנות כהונת בשנים 1984 – 1979 התשתיות הנחוצות לצורך צילום שיטתי של כל משחקי המחזור מידי שבת בליגה הלאומית בכדורגל. הוא פשוט לא רצה בכך ומנע ממני להפיק מסמך עיתונאי – חדשותי דוקומנטארי שלם. יוסף "טומי" לפיד היה עיתונאי בעל מוניטין. איש חכם, ליבראל, וברוך כישרונות שמוטי קירשנבאום כאמור הפריך וקִעקע אותם בריאיון שהעניק ב- 1983 לעיתונאית שרית לוי – ישי, משאמר : "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע כיצד להרכיב אותה מחדש". בימיו של יוסף "טומי" לפיד , שנים רבות בטרם עידן יוסף בר-אל, הגיעה התוכנית "מבט ספורט" לנקודות שפל שלא נודעו כמותן קודם לכן. המסמכים הישנים מהימים ההם ששרדו את מאורעות הזמן תיעדו היטב את חוסר מיומנותו של השידור הציבורי למלא את תפקידו כראוי כלפי קהלו , המממן שלו משלם האגרה. בתחומים רבים וגם בתחום הספורט. התוכנית "מבט ספורט" ששודרה מידי מוצ"ש נחשבה לאחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא סיקרה את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ש- שוחקו בשבתות ואת השערים ותוצאות המשחקים ראו כעבור שעות מעטות בטלוויזיה. איכות וטיב המסמך הדוקומנטארי הזה היו מותנים בכמות המצלמות שהוקצו לתיעוד המשחקים.

ב- 12 בספטמבר 1982 ביקשתי במכתב רשמי ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שמילא גם את תפקיד מנהל הטלוויזיה באותה תקופה, לשדר "מבט ספורט" מורחב בתאריך של מוצ"ש – 25 בספטמבר 1982 מפני שבאותה שבת החלו משחקי הליגה הלאומית . 75 דקות במקום 60 דקות כמקובל. תשובתו אלי בכתב ידו (הגַס והלא יפה) כעבור שלושה ימים העידה כי האיש אינו בקי בנעשה בתוככי הטלוויזיה, "יואש אלרואי, האם לא ידעת את תאריך התחלת הליגה הלאומית לפני שיצא המַדְפֵּס ?". וודאי שידעתי. רק לא ידעתי לפני כתיבת המכתב את כמות אמצעי הצילום שיוקצו לי בשבת – 25 בספטמבר 1982 כדי למלא את תפקידי כהלכה וכראוי . משהוברר לי כי אוכל לכסות לפחות % 75 משמונת משחקי המחזור הראשון החלטתי לבקש את הארכת התוכנית [6] .

טקסט מסמך :  12 בספטמבר 1982. זהו המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה טוביה סער שהעביר אותו למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. אפשר לראות כי כתב ידו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה גדול ומסורבל, ונטול כל אסתטיקה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשבת – 16 באוקטובר 1982 התקיימו שמונה משחקי המחזור הרביעי בליגה הלאומית בכדורגל . יוסף "טומי" לפיד אפשר לי לצלם את המשחק המרכזי באמצעות ניידת השידור האלקטרונית אך מנע ממני להוציא מצלמות פילם כדי לצלם את שבעת המשחקים הנוספים . המשחק המרכזי הסתיים בתיקו אפס . בשבעת המשחקים האחרים שלא צולמו הובקעו 21 שערים . התוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש – 16 באוקטובר 1982 תיזכר לדיראון . מסמך דוקומנטארי עלוב מאין כמותו . זאת הייתה פארסה . למחרת יום ראשון – 17 באוקטובר 1982 שיגרתי מכתב למנהל הטלוויזיה בדם לבי והבעתי בפניו את דעתי על המצב, "מבט ספורט של אמש היה עלוב, דל, לא מעניין, ולא רציני" . נחיתות טלוויזיונית בהתגלמותה .

טקסט מסמך :  17 באוקטובר 1982 . זהו מסמך המחאה המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער . השידור הציבורי במערומיו. עליבות טלוויזיונית בהתגלמותה. (עמוד מס' 1 מתוך 2) (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך  :  17 באוקטובר 1982. זהו המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער. השידור הציבורי במערומיו. עליבות טלוויזיונית בהתגלמותה. (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 מר יוסף בר-אל אם כך לא היה הראשון. בדרך כלל כיסינו בשבתות בתקופת שִלטונו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 שניים או שלושה משחקים מתוך ששת משחקי המחזור. לעיתים רחוקות במקרה הטוב – ארבעה. על פי חוק מרפי, רוב השערים נכבשו דווקא במשחקים בהם לא ביקרנו ואותם לא צילמנו. עליבותה של "משחק השבת" הגיעה לשיאים שליליים חדשים בעידן ניהולו של יוסף בר- אל את הטלוויזיה הישראלית. כל הזמן קיננה בי תחושה שאם קיימת דרך לעשות את העבודה שלא כשורה – הוא יוסף בר-אל ימצא אותה. ביום שישי – 13 בספטמבר 1991 נפתחו משחקי הליגה הלאומית לעונת 1992-1991. הקצאת האמצעים לסיקור מחזור הפתיחה הייתה מעטה, לא מקצועית, וגם לא הגיונית. הייתי מתוסכל מאוד והרגשתי שאינני יכול למלא עוד את תפקידי כעורך ראשי ומפיק ראשי של התוכנית "משחק השבת" בתנאים המגוחכים האלה. ההצדקה היחידה לשידור תוכנית ספורט כ- "משחק השבת" בכל מוצ"ש היא משחקי הכדורגל המתקיימים בימי שישי ובשבתות. בהיעדר יכולת לכסותם בצורה שיטתית וטוטאלית איבדה התוכנית מעֶרכה ומחשיבותה העיתונאית. היא הייתה מסמך עיתונאי פגום ומרגיז. דף עגום בספר תולדות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואין מושיע. לא ראיתי עוד שום סיכוי לשנות את המצב אלא בהגשת מכתב התפטרות שלי מתפקידי כמנהל הספורט. הייתי מיואש ובודד . לא מצאתי לנכון לשתף בהתלבטויות ההתפטרות את הבוס הישיר שלי אֶלִימֶלֶך רָם מנהל חטיבת החדשות. הוא ממילא לא העניק לי מעולם כל גיבוי בהשבחת שידורי הספורט והיה טרוד בעצמו בשלל הבעיות והקשיים שניצבו בפניו בתוככי חטיבת החדשות עצמה. אֶלִימֶלֶך רָם נראה לי כל הזמן חסר אונים בניהול ענייני חטיבת החדשות. אינני יודע באיזו מידה היו נאמנים לו כתביו ועד כמה כיבדו אותו ואת מנהיגותו. ידעתי שממנו לא תבוא הישועה. למי היה חשק לעבוד בתנאים מגוחכים ודלים שכאלה.

ניתן היה לחולל את יוזמת השידורים הישירים של משחקי הכדורגל בשבתות כבר בתקופת יוסף "טומי" לפיד וטוביה סער, זמן רב לפני הופעתו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל בשמי רשות השידור . הייתה לכך הצדקה אך היוזמה הזאת נכשלה באִיבָּה. הצעתי לטוביה סער ששימש מנהל הטלוויזיה הישראלית כבר ביום שני – 12 באפריל 1982, לשָדֵר ישיר את המשחק המכריע על אליפות הליגה הלאומית בין שתי הקבוצות הטובות ביותר במדינה בעת ההיא מכבי נתניה לבין הפועל כפר סבא בשבת של ה- 17 באפריל 1982. הוא סירב [1] . הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור דחו את בקשתי כלאחר יד. אִיוֶולֶת.

מכבי נתניה והפועל כפר סבא היו שתי קבוצות כדורגל מערים קטנות שהאפילו ב- 1982 על המועדונים התל אביביים והחיפניים. הפועל כפר סבא זכתה בגביע המדינה בשנים 1975, 1980, ו- 1990 ובאליפות המדינה ב- 1982. מכבי נתניה זכתה באליפות המדינה בשנים 1971, 1974, 1980 ו- 1983. הקבוצה מעיר היהלומים הייתה מכונת כדורגל שכבשה שערים רבים והוציאה מתוכה במשך 20 שנה מאז 1966 ועד 1985 שנה שוב ושוב מלכי שערים בדמותם של מרדכי שפיגלר, עודד מכנס, ודוד לביא. באליפות 1971 כבשה מכבי נתניה 44 שערים וסגניתה שמשון ת"א רק 31. באליפות 1978 הבקיעה נתניה 50 שערים. סגניתה בית"ר ירושלים רק 32. באליפות 1980 הבקיעה מכבי נתניה 53 שערים . סגניתה הפועל ת"א רק 28. באליפות 1982 זכתה הפועל כפר סבא עם 42 נקודות והפרש שערים של 45 : 28. השנייה קבוצת מכבי נתניה צברה 41 נקודות אך הפרש השערים שלה היה טוב בהרבה מזה של האלופה ועמד על 63 : 29.

באליפות 1983 צברה מכבי נתניה 61 נקודות והפרש שערים של 54 : 31 . שמשון ת"א במקום השני השיגה 47 נקודות והפרש שערים של 35 : 27 . הישגיה המרשימים של מכבי נתניה תועדו ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית במצלמות פילם ו- ווידיאו . מרבית השערים שכבשה הקבוצה בשנות הזוהר שלה שמורים בארכיון השידור הציבורי .

טקסט תמונה : קיץ 1980. אצטדיון ר"ג. הצלם יוֹאַב בֵּן – דָוִד (על כתפו מצלמת פילם BL )  והכתב בֶּנִי עוֹרִי  מראיינים את שחקן הפועל כפר סבא יִשְרָאֵל פוֹגֶל , שעה קלה לפני תחילת משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בו גברה הפועל כפר סבא על מכבי רמת עמידר 1:4. הפועל כפר סבא הייתה אחת מקבוצות הכדורגל הטובות בארץ במחצית שנות ה- 70 וראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  12 באפריל 1982 . בקשתי ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער לשדר ישיר את המשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורגל בין קבוצות מכבי נתניה והפועל כפ"ס שנועד להיערך ב- 17 באפריל 1982 . לאחר שהמכתב הודפס כבר הוספתי בכתב ידי , "מקווה שתגבר על טומי לפיד" . יוסף "טומי" לפיד היה הקול והמכשול וטוביה סער היה שופרו . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה כפופה הרבה מאוד שנים להסכמי עבודה ארכאיים והסדרים מעוותים לחלוטין , שמנעו ולא אִפשרו לנו להגיע ליותר הישגים עיתונאיים . טוביה סער יכול היה לקנות לו כֵּס של כבוד בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית כחלוץ השידורים הישירים בטלוויזיה של משחקי הכדורגל בשבתות , אך הוא בחר להישאר שמרני ופסיבי . שלוש המילים בכתב ידו על מכתב הבקשה שלי "התשובה היא לא" , מעידות עדות מרחיקת לכת על כניעתו ללא תנאי של מנהל רשת טלוויזיה והתבטלותו בפני אישיותו הדומיננטית של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד . זאת הייתה נאמנות חסרת פשרות של טוביה סער למר יוסף "טומי" לפיד ז"ל . לא תמיד מוצדקת ועל פי תפישתי פתטית ומרגיזה . התוצאה , סטגנציה של גוף שידור מונופוליסטי המחזיק בזכויות השידורים של אירוע הספורט הפופולארי ביותר במדינה , הכדורגל הישראלי , לא בשל כּישרונו אלא מפני שאין לו תחרות בשוּק . הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצטיירה כגוף תקשורתי עצלן שאֵינוֹ שש אלי קרב ומסרב בעקשנות לחדור לתחום השידורים ישירים , כדי לא לשנות "סדרי עולם" בבית ומחוצה לו . הנהלת רשות השידור חששה מכל מו"מ עם וועד עובדי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הקשור לשינוי הסטאטוס – קוו והסכמי העבודה בשבתות. היא גם פחדה להיכנס "לעימותים כספיים" עם התאחדות הכדורגל הישראלית שדרשה בצדק את ליטרת הבשר תמורת השידורים הישירים בנוסף על הזכויות הרגילות המקובלות . הנהלת רשות השידור העדיפה לא להתאמץ. הכי קל היה לומר, "שלילי", לבקשתו של יואש אלרואי. טוביה סער היה איש תקשורת מוכשר אך נפל טֶרֶף קל בידי מְמַנוֹ. הוא לא דיבר מגרוֹנוֹ שלוֹ , אלא יִיצֵג את השקפת עולמו של מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא יוסף "טומי" לפיד ז"ל . זאת הייתה בחירה מרצון של הנהלת רשות השידור לקפוא על שמריה. איש לא הפריע לה לפרוץ דרך . לפחות לנסות . רשות השידור התעקשה לא לפעול ולא ליזום, והיכן שאפשר גם לא לשָדֵר . זאת דרכו של כל מונופול באשר הוא.

ואז באיחור זמן עצום ב- 18 באפריל 1993 נסק בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנכ"ל רשות שידור חדש העונה לשם מרדכי "מוטי" קירשנבאום.

סוף הפוסט, רשימה מס' 3. הועלה לאוויר בשעות הערב של מוצ"ש – 21 בספטמבר 2013.

ראה המשך בפוסט הבא "מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נוֹסֵק שוב ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ושָרָת החינוך גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור", רשימה מס' 4. כל הזכויות שמורות.