הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למטרות רווח כספי ו/או רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————

פוסט חדש מס' 372 : הועלה לאוויר ביום שני – 31 במארס 2014. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————

ח"כ נַחְמָן שַי היו"ר לשעבר של הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000. הוא לא נראה לי עיתונאי ואיש תקשורת. הוא הצטייר לי כ-עסקן, כ-פוליטיקאי קטן, וכ-איש דל. גם היום. בארבע מילים : אכזבה גדולה מנקודת מבטי. (פוסט 1 מ- 4). פוסט מס' 372. כל הזכויות שמורות. טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : מכבי ת"א היא עדיין מועדון הכדורסל הטוב בארץ למרות הפסדה הרביעי הרצוף (בשתי המסגרות של ליגת העל בארץ וה- Euroleague באירופה) אתמול בערב (יום שני – 31 במארס 2014) ברוממה – חיפה לקבוצת מכבי חיפה בתוצאה 68 : 66. הצְבוֹעִים נושכים ולביאת אלקטרה כורעת שוב ומדממת . מכבי ת"א שיחקה משחק ילדותי וגם צפוי ושילמה את המחיר . היכן נשמע ששחקני כדורסל מקצועניים כמו אלו של מכבי ת"א שמשתכרים ממון רב , זורקים 30 פעמים זריקות עונשין במשחק נגד מכבי חיפה וקולעים רק 16 פעמים מהן (% 53.33) . מכבי חיפה לא הייתה טובה יותר פשוט מכבי ת"א המפוזרת והפספסנית שיחקה גרוע . אני מתבונן שוב ושוב במאמן הראשי דיוויד בלאט ובשני עוזריו גיא גודס ואלון שטיין ותמה כיצד הטריאומוויראט הזה איננו מוצא פתרונות מול קבוצה כה בינונית כ- מכבי חיפה . לא רק המשחק היה ילדותי גם השידור הישיר של ערוץ 1 ילדותי . כבר נאמר בבלוג הזה אין סוף פעמים כי אי אפשר לשדר דרמות ספורט בקול מונוטוני בקצב של הכתבה בכיתת לימוד בבי"ס יסודי . לא רק המשחק מכבי חיפה – מכבי ת"א והתיאור שלו בערוץ 1 (אמש בין 18.15 ל- 20.00) ע"י השדר והפרשן היו ילדותיים , גם הרייטינג היה ילדותי . רק % 1.95 בלבד (Peak / שיא של % 3.90) . הרעיון הטלוויזיוני של "Monday night Basketball & Soccer" הוא נכון אולם הביצוע שלו לקוי ורווי כתמים בארבעת התחומים הטלוויזיוניים האלה : הפקה , בימוי ,עריכה , ושידור ישיר Play by play . מרבית הנימוקים השוללים את הביצוע הובאו בפוסטים הקודמים . השידור הישיר של המשחק מכבי ת"א – הפועל בא"ש 2 : 0 אמש (יום שני – 31 במאי 2014) בערוץ 1 הציל במשהו את הבלעדיות והבלבדיות של הרעיון הספורטיבי הנ"ל "ערב הספורט של ישראל בערוץ 1" משצבר רייטינג ממוצע במשך שעתיים ורבע בין 20.45 ל- 23.00 העומד על % 12.20 (Peak של % 13.90) .

הערה 4 : האזנתי לשיחה שניהלה אתמול בצהריים שדרנית רדיו גלי צה"ל אתמול עם עיתונאי "מעריב" מר שלום ירושלמי שדיבר בגנותו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שהורשע ע"י השופט דוד רוזן בקבלת שוחד. שלום ירושלמי הפתיע אותי כשדיווח ליעל דן בטון של מעריץ ו- סוֹגֵד ל- עיתונאי דן מרגלית מי שניתק את חברותו האמיצה בת שנים עם אהוד אולמרט לאחר שגילה את מעללי השוחד שלו. יעל דן הפתיעה אותי משלא הדפה את הדיווח הזה בשאלה רטורית משלה : "תאמר לי מר שלום ירושלמי ממתי לעיתונאים יש חברים שניצבים בראש הממלכה ??? הרי עיתונאות ועיתונות טהורות במדינה דמוקרטית וחופשית נעים בקו מקביל לקו של התנהלות השלטון והמדינה. על פי אקסיומה מתמטית ידועה קווים מקבילים לעולם אינם נפגשים ו/או נחצים". יעל דן לא אמרה זאת לשלום ירושלמי אולי מפני שאיננה יודעת מתמטיקה ולמרות שמדובר בהיגיון פשוט וצרוף. עניין המוסר הפגום של חֲבֵרוּת של עיתונאי כזה ו/או אחר עם אישים מצמרת השלטון הוא חטא קדמון שמבזה ומפר את חוקי המתמטיקה האלמנטרית . דן מרגלית הוא עיתונאי בעל מוניטין אך איננו צדיק הדור. 1 + 1 לנצח יהיה שווה 2 על פי ההיגיון המתמטי. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר ניסה להפר את הקביעה והסביר פעם כי 1 + 1 מנקודת השקפתו עשוי להיות שווה ל- 1 אם מדובר באהבה ו- Sex. אולם בזאת יעל דן לא עסקה אתמול . שיחת הרכילות שלה עם שלום ירושלמי אִפשרה לו לחמוק מה – Issue  הזה של חֲבֵרוּת סימביוטית המתקיימת לדאבון לֵב בין עיתונאים לראשי מדינה (בה כל צד מפיק את היתרון והתועלת הכדאיים לו), כדי להעניק בסופו של דבר צל"ש לדן מרגלית. מגוחך.

הערה 5 : חוות דעתו של מר מאיר שטרית הנוגעת לראש הממשלה המורשע אהוד אולמרט בגין קבלת שוחד בעת ריאיון וכפי שנמסרה אתמול אחה"צ (יום שני – 31 במארס 2014) לשדרן ירון ווילנסקי ברדיו גלי צה"ל , הייתה חסרת ערך ולא חשובה. מאיר שיטרית הוא אחד מאותם אנשים שהתכופף ברוח בעת שעסק במוסר וטוהר הנשק. ב- 2 במאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוד אולמרט להדיח את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בעוון שוחד מסך ושחיתות. שני שרים דאז בממשלת אריאל שרון מר מאיר שטרית וגב' דליה איציק התנגדו להדחה ודיברו בזכות ה- "יושרה" של יוסף בר-אל. לא יהיה זה מיותר להביא שוב את חוות דעתו המדויקת והמוסרית של העיתונאי המחונן והמזהיר אהוד "אודי" אשרי ז"ל בפוסט שחיבר "כתב הגנה" אודות שני השַרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק , הנוגע לאותה ההצבעה ההיא בממשלה ב- 2 במאי 2005 שעסקה בהדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . הפוסט התפרסם ב- 6 במאי 2005 בעיתון "הארץ" (עיתון הבית שלי), והוא ראוי לעיון מחודש בעקבות הריאיון הבעייתי שערך ירון ווילנסקי אתמול עם מאיר שיטרית.

טקסט מסמך : 6 במאי 2005 . עיתון "הארץ" . העיתונאי המזהיר אהוד "אודי" אשרי ז"ל תוקף בחריפות רבה בפוסט שלו "כתב הגנה" את שני השרים גב' דליה איציק ומאיר שיטרית שהגנו על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (הודח בעוון שוחד מסך ושחיתות) והצביעו בממשלה נגד הדחתו מכהונתו הרמה בנימוקי שווא ותירוצים מסולפים. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל שלו מר עמוס שוקן).

הערה 6 : חוות דעתו של עו"ד רוני בר – און הנוגעת לראש הממשלה המורשע אהוד אולמרט בגין קבלת שוחד, כפי שמסר אותה אמש (יום שני – 31 במארס 2014) למגישת החדשות של ערוץ 2 יונית לוי, הייתה רווייה בפאתוס בית"רי. אין מפקירים חֲבֵר ורֵעַ גם בשעה שסירחונו גלוי ופרוס לעיני כל, הכריז בהתרגשות באוזני המגישה והציבור , וביקש גם את אישורה לחוות דעתו הבית"רית. "נכון…?" הוא פנה אליה. אולי זאת הסיבה שיונית לוי קטעה את השיחה עמו כה מהר ואמרה לו משהו כמו "המסר שלך הובן…מיצית את דבריך…".

הערה 7 : מעניינת גם חוות דעתו של מנכ"ל רשות השידור לשעבר יצחק לבני (בשנים 1979 – 1974) אודות הרשעתו של אהוד אולמרט ע"י השופט דוד רוזן בשחיתות וקבות שוחד. יצחק לבני אמר ברדיו כלהלן : "בעיניי אהוד אולמרט איננו בן אדם מושחת…". 

ח"כ נַחְמָן שַי היו"ר לשעבר של הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000. הוא לא נראה לי עיתונאי ואיש תקשורת. הוא הצטייר לי כפוליטיקאי קטן. בארבע מילים: אכזבה גדולה מנקודת מבטי. (פוסט 1 מ- 4). פוסט מס' 372. כל הזכויות שמורות.  

ראשי פרקים :

א. הופעתו של נחמן שי בשמי רשות השידור בתחילת המילניום השלישי.

ב. ממשלת ישראל ממנה בסוף שנת 2000 את מר נחמן שי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של מר גיל סמסונוב.

ג. נחמן שי היה פעם לפני הרבה שנים עיתונאי. הוא שימש ככתב הצבאי השלישי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אחרי רן אדליסט ורון בן ישי.

טקסט תמונה : ינואר 1972. ימי בראשית. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחמן שי (משמאל) מראיין באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את הרמטכ"ל ה- 9 של צה"ל רב אלוף דוד "דדו" אלעזר (מימין) לאחר שהתמנה לתפקיד במקומו של חיים בר- לב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה באותה העת ישעיהו "שייקה" תדמור. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז היה יורם רונן ז"ל. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופה ההיא היה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : מר נחמן שי לא היה מעולם חייל קרבי ביחידה לוחמת. הוא לא שירת בגולני, לא בגבעתי, ולא בצנחנים. הוא היה כתב העיתון "במחנה נח"ל" כמו יאיר לפיד שהיה כתב העיתון "במחנה". מעניין שהאנשים האלה ששירתו בתנאים אידאליים בשורות צה"ל עשו סטאז' והכשירו את הקרקע העיתונאית שלהם כבר בשירות החובה הצבאי, ובכך זכו ליתרון עצום על פני חבריהם הקרביים בחיים האזרחיים .

ד. בשנת 2000 משהתמנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא היה עוד זכר לעיתונאות שלו. הוא היה עכשיו עסקן פוליטי מנוסה ומשופשף שטווה בחוטים. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מפנה לי עורף במאבקי המקצועי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. 

ה. נטשתי בטריקת דלת ב- 2002 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת הנהגתם של מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי .

שתי ידיעות תקשורתיות משכו את תשומת לבי השבוע הזה. הידיעה הראשונה החשובה עסקה ב- מינויו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל לחבר בדירקטוריון ערוץ 10 (ערוץ הבית שלי). כידוע שימש מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. הידיעה השנייה חסרת ערך ובלתי חשובה לחלוטין הייתה החלטתו של העיתון "TheMarker" להעניק בימה לח"כ מר נחמן שי (בעבר, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000), כדי שיביע את דעתו הבלתי חשובה, לא מעניינת, ודומה לפנקסנות אודות דו"ח וועדת רם לנדס הנוגע למצבה העגום והעלוב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וכפי שהוגש לאחרונה לשר התקשורת גלעד ארדן. הדיון הקצר בפוסט עוסק גם באצילים בני רומא בעלי יושרה ציבורית מול עסקנים פוליטיים אנשי דנמרק. נַחְמָן שַי שירת בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מעט שנים וכיהן גם כאמור בשנים 2002 – 2000 בתפקיד הרָם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור . היו לוֹ לא מעט הזדמנויות להיטיב עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך הוא לא הותיר שום מורשת אחריו. כלום. בעת מלחמתי ובזמן המאבק הציבורי שלי בקיץ 2002 נגד חולשותיו וחסרונותיו של יוסף בר-אל ונגד מינויו המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל (בראשות אריק "אריאל" שרון), שימש נַחְמָן שַי בעיקר יו"ר רשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ופחות יו"ר שלי. כך אני חשתי והרגשתי אז ב- 2002. נחמן שי לא היה יו"ר רשות השידור גם שלי כפי שמעידים המסמכים שיופיעו בפוסט הקונקרטי הארוך והמורכב הבא. בתפקידו הרָם התבונן מהצד במלחמה הצודקת שלי ב- 2002 נגד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. הוא לא הצטרף אלי. הוא הצטייר לי כמוג לב וכמי שהפקיר אותי . הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ומינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 היה מעשה מופרך (מיסודו). אני הבחנתי בכך בטרם המינוי הרם ומסרתי את חוות דעתי לשופט יִצְחָק רְבִיבִי הממונה על המינויים הבכירים בשירות הציבורי. אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם יו"ר רשות השידור נַחְמָן שַי לרבות אנשי מליאת רשות השידור חשבו אחרת ובהצבעה פנימית הרימו את ידם וקבעו שיוסף בר-אל הוא לא רק מועמד מתאים לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור אלא הוא האחד שאין בִּלְתּוֹ. ה- Come back שביצע יוסף בר-אל בן 67 ב- 2002 היה מרשים ומפתיע. הוא הגיח מירכתי האוב של ערוץ 33 מדולדל הרייטינג והתייצב בקדמת הבמה הטלוויזיונית בסיועו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות רענן כהן. ואכן, ב- 2 ביוני 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד יוני 2007. הסוף הדרמטי היה צפוי ובלתי נמנע כמו ההתחלה המפתיעה . ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון לאלתר את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור באמצע כהונתו שנתיים לפני סיומה.

טקסט קטע עיתונות : יום שני – 31 במארס 2014 . מאמרו של ח"כ נחמן שי ב- "TheMarker" אודות החסרונות ב- דו"ח וועדת רם לנדס המתייחס לרפורמה מרחיקת לכת בשידור הציבורי. נחמן שי היה פעם עיתונאי בטלוויזיה ישראלית הציבורית וגם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000. היו לו הזדמנויות להשפיע על איכות השידור הציבורי, על טיב השידור הציבורי, ועל מבנה השידור הציבורי. אינני זוכר שהוא השאיר מאחוריו מורשת כלשהי. בהיותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הצטייר בעיניי כמי שרואה במינוי הנכבד קרש ניתור לעבר קריירה פוליטית . נחמן שי איננו יכול לזקוף לזכותו שום הצלחה מרשימה ו/או משמעותית שלו בתפקיד הציבורי כ- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. כלום. (באדיבות עיתון "הארץ" + TheMarker והמו"ל מר עמוס שוקן). 

לאחר פרישתו של גִיל סַמְסוֹנוֹב מתפקידו הרם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו) ניהל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מערכת יחסים קשה ועכורה עם היו"ר החדש נחמן שַי מחליפו של גִיל סַמְסוֹנוֹב ועם המשנה שלו גב' אהובה אוֹרֶן ז"ל. העימותים המקצועיים הקשים גם אודות רכישת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה ע"י רשות השידור בשנים 2002 – 2000 גלשו לפסים אישיים. אוּרִי פּוֹרָת עשה כל מאמץ לקנות את זיכיון הצילום של מכבי ת"א אך מר נחמן שַי אוהד מוצהר של הפועל ירושלים התנגד. העימות הקשה הוביל את הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור לפתוח בהליך Impeachment (הדחה) נגד המנכ"ל אוּרִי פּוֹרָת ז"ל שהיה כבר תשוש נפשית וגופנית . זאת הייתה פרשנות שלי אולם זה גם מה שאמר לי אורי פורת ז"ל בעצמו. "הם רוצים לסלק אותי מתפקידי כמנכ"ל אבל אני אלחם ולא אוותר להם", סינן לעברי מבין שיניו בדיבורו השקט שבקושי הבנתי בגלל עוצמת קולו הכבויה. הייתי צריך להתבונן בשפתיו ולא בעיניו כדי לקרוא את הטקסט שהוא אומר לי ועל מנת לוודא שאני מבין וקורא אותו נכון. הוא היה עצוב ומדוכדך עד למאוד. בסופו של דבר אורי פורת ז"ל הקדים אותם והתפטר מתפקידו באוגוסט 2001 , שנה ושמונה חודשים לפני תום הקדנציה. לאחר התפטרותו הובהל לבית החולים בשל מצבו הגופני היָרוּד. ב- 2004 התפטר יו"ר הרשות אברהם נתן בטענה שתפקידו מְרוּקָן מסמכויות. הסכסוכים הפוליטיים והאישיים בצמרת רשות השידור פגעו לא רק בתוכן השידורים אלא זעזעו את אמות הספים הפיננסיים שלה. לולא נוכחותו של סמנכ"ל הכספים של הרשות יוֹחָנָן צַנְגֶן בשנים ההן (1991 – 1982) ובלעדי סמכותו, מוסריותו, והגיונו הכלכלי – היו נגרמים לרשות השידור פגיעות אנושות נוספות. אולי בלתי הפיכות.

אך היו גם תקופות אחרות ושונות. בין המנכ"ל יִצְחָק לִבְנִי ליו"ר וולטר אֵיתָן בשנים 1978- 1974 שררו יחסי שיתוף פעולה. הרמוניה מלאה התקיימה במשך חמש שנים בין המנכ"ל יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז" לבין היו"ר הפרופסור למשפטים רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל בשנים 1984- 1979, וכמובן הכבוד ההדדי שאפיינו את הזיקה המקצועית בין המנכ"ל מוֹטִי קִירְשֵנְבָּאוּם ז"ל (פרי מינויים של ראש הממשלה יצחק רָבִּין ושרת החינוך גב' שולמית אַלוֹנִי) והיו"ר עו"ד מִיכָה יִנוֹן ואחריו גם עם היו"ר הבא של הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רִינָה שַפִּירָא מאוניברסיטת ת"א. אולי לא קונץ גדול מפני ששניהם העריצו את מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם איש ברוך כשרון בעשייה הטלוויזיונית וניהולה, ואף חתן פרס ישראל. סיפור מינויו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הוא מפותל אך טהור.

ב- 23 ביוני 1992 ניצחה מפלגת המערך את הליכוד בבחירות לכנסת ה- 13 ויִצְחָק רָבִּין בן ה- 70 התמנה בפעם השנייה בחייו לראש הממשלה והפעם הזאת נטל לעצמו גם את תיק הביטחון כקודמיו דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ולֵוִי אֶשְכּוֹל. כדי לייצב את שלטונו צירף יִצְחָק רָבִּין לקואליציה את מפלגת מֶרֶ"צ בראשות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי (וגם את מפלגת ש"ס). יִצְחָק רָבִּין העניק לשוּלָמִית אַלוֹנִי את תיק החינוך והתרבות ואת האחריות המיניסטריאלית לביצוע חוק רשות השידור. שולמית אלוני החליטה להיפטר מייד ממנכ"ל הרשות הנוכחי אַרְיֵה מֶקֶל פרי מינויו הקודם של ראש הממשלה המוּבַס יצחק שָמִיר למרות שנותרה לוֹ עדיין שנה שלמה להשלמת תפקידו והודיעה לראש הממשלה כי היא מבקשת למנות במקומו את מרדכי "מוֹטִי" קִירְשֵנְבַּאוּם. אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקור) אמר לשולמית אלוני כי אין לו בעיה לפנוֹת את כֵּס מנכ"ל רשות השידור והודה כי מוסד התקשורת הזה רשות השידור איננו מעניין אותו יותר מידַי, אך התנה זאת בעסקה סיבובית בה יובטח לו מפורשות כי לאחר עזיבתו את הרשות ושובו למשרד החוץ תשוריין לו משרת קונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב לתקופה שתכלול בתוכה את אולימפיאדת אטלנטה 1996. גב' שולמית אלוני צידדה במועמדותו הבלעדית של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אך ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין התנגד בטענה ש- "מוטי קירשנבאום מצטייר בעיניו כראש המאפיה השמאלנית בתקשורת במדינת ישראל". יצחק רבין זכר היטב את סדרת התוכניות הסאטיריות "ניקוי ראש" ששודרה בטלוויזיה בשנים 1976- 1974 מעשה ידיו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, בהיותו אז ראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו (בשנים 1977 – 1974). עכשיו כשהוא שוב מכהן כראש הממשלה ושר ביטחון בקדנציה השנייה שלוֹ בגיל 70, הוא איננו מתכוון להפקיד את רשות השידור בידיו של האיש הזה שקוראים לו מוטי קירשנבאום. מנכ"ל משרד ראש הממשלה איתן הבר ומקורב מאוד ליִצְחָק רָבִּין הציע לוֹ לזַמֵן אליו ב- 1993 את מִיכָה יִנוֹן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותה העת ובעל מוניטין של איש ציבור הגון וישר, כדי להתייעץ עִמוֹ בבחירת המנכ"ל הבא של הרשות . איתן הבר הכיר את מִיכָה יִנוֹן עוד מהימים ששניהם למדו בביה"ס "בִּיל"וּ" בשדרות רוטשילד בתל אביב. עו"ד מִיכָה יִנוֹן היה דמות מקובלת על איתן הבר ומכיוון שאין תחליף לקשרים האישיים המניעים רבים ממהלכי חיינו, הוזמן מר מִיכָה יִנוֹן לפגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין בלשכתו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב . מכאן נתונה רשות הדיבור למִיכָה יִנוֹן שזוכר היטב את השתלשלות העניינים בעת שיחות התחקיר הרבות שלי עמו : "שימשתי יו"ר הוועד המנהל של הרשות כשלושה חודשים בלבד כשלפתע השלטון בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר שמינה אותי לתפקיד הפסיד בבחירות לכנסת ביוני 1992, וקם ראש ממשלה חדש בדמותו של יצחק רבין. בראשית מארס 1993 הזמין אותי איתן הָבֵּר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין לפגישה בלשכה שלו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב. יצחק רבין ביקש להתייעץ עמי בעניין בחירת מנכ"ל חדש לרשות השידור במקומו של אריה מקל שהסכים לפנות את כיסאו תמורת מינויו לקונסול ישראל באטלנטה (בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב) לתקופה של שלוש שנים לפחות עד לאחר תום אולימפיאדת אטלנטה 96'. יִצְחָק רָבִּין סמך בעיניים עצומות על מהלכי מנהל הלשכה שלו. איתן הבר הכיר אותי היטב. שנינו למדנו יחדיו ב- ביה"ס בִּיל"וּ בשדרות רוטשילד בתל אביב. הקשר בינינו נשמר איך שהוא כל השנים גם בגלל ידידים משותפים. אֵיתָן הַבֵּר הציע ליצחק רבין להתייעץ עמי בטרם הבחירה במנכ"ל הבא של רשות השידור וראש הממשלה קיבל את הצעתו. ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין אמר לי כי שוּלָמִית אַלוֹנִי לוחצת עליו למנות לתפקיד את מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם אך הוא אינו רוצה שראש המאפייה השמאלנית בישראל יהיה מנכ"ל רשות השידור. יִצְחָק רָבִּין לא רצה את מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ואז העלה בפני שמות של מועמדים אחרים. איתן הבר הרים טלפון למועמד הבא של יִצְחָק רָבִּין שהיה דָן שִילוֹן והציע לו לשמש מנכ"ל רשות השידור. דָן שִילוֹן השיב שאיננו מעוניין וסירב בנימוק שהוא עסוק בהכנת המכרז של הזכיין "רֶשֶת" לקראת הקמתו בנובמבר 1993 של ערוץ 2 המסחרי".

טקסט תמונה : יוחנן צנגן איש רשות השידור בשנים 1991 – 1975. שימש סמנכ"ל כספים בהצלחה רבה מ- 1982 עד 1991 וזכה לשבחים רבים משלושת המנכ"לים ההם של רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, ואריה מקל. לא היה עוד אחד כמותו כמו יוחנן צנגן בתפקיד הקריטי, המכריע, והמשפיע של סמנכ"ל רשות השידור. הוא פשו היה מדכמו ומעלה. איש חכם ורציני, אדם של יושרה, ובעל ידע עצום בתחום. ב- 1991 הזמין אותו דן שילון לכהן לצדו כמנכ"ל משותף של הזכיינית "רשת" בדרך למכרז על ההשתתפות בערוץ 2. יוחנן צנגן נענה לפנייה ועזב את רשות השידור. השפעתו על התפתחות שידורי הטלוויזיה הציבורית בהיות סמנכ"ל הכספים של רשות השידור בעת ההיא היא דרמטית ודמותו היא בלתי נשכחת עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיכה ינון ממשיך להעיד בפניי כדלקמן : "יִצְחָק רָבִּין לא התייאש. הוא המשיך לחפש מועמד מתאים. מדָן שִילוֹן נפנה לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן עליו החליט להטיל את יהבו. איתן הבר ניסה להשיג את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן אך התברר שהוא נמצא בשנת שבתון ומתגורר בניו יורק . "אז מה תשיגו לי אותו בניו יורק", פקד ראש הממשלה. אֵיתָן הַבֵּר חייג לארה"ב אך אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שהיה כבר פרופסור צוקרמן סירב להצעה בנימוק שהוא שייך עכשיו לאקדמיה. בנקודה הזאת התערבתי והצעתי ליצחק רבין למנות את יוחנן צנגן למנכ"ל רשות השידור. יצחק רבין הופתע ושאל, "מי זה יוחנן צנגן אני לא מכיר אותו…". סיפרתי לו שיוחנן צנגן היה סמנכ"ל הכספים ברשות השידור בשנים 1991- 1982, ובינתיים חבר אל דָן שִילוֹן כמנכ"ל משותף ב- "רֶשֶת". הוא איש רציני וכלכלן עתיר הישגים ברשות, אבל יצחק רבין התעקש ואמר שהוא לא ממנה לתפקיד הרָם אדם שאיננו מכיר. אֵיתָן הַבֵּר שלף לו עוד שם, "עמרם מִצְנַע". יִצְחָק רָבִּין צחק ואמר מייד, "איתן עזוב, עמרם מצנע רוצה להיות ראש ממשלה ולא מנכ"ל רשות השידור". בנקודה הזאת הסתיימה הפגישה עם ראש הממשלה במשרד הביטחון ועם עוזרו איתן הַבֵּר. שבתי לירושלים לעסוק בענייני רשות השידור. כעבור שבועיים קיבלתי שוב הזמנה מיִצְחָק רָבִּין לסור ללשכתו. יִצְחָק רָבִּין אמר לי שהוא איננו עומד עוד בלחצים שמפעילה עליו שוּלָמִית אַלוֹנִי והוא ממנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את ראש המאפייה השמאלנית מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם. ראש הממשלה ידע היטב את השיוך הפוליטי שלי (נציג המפד"ל) ואת הידידות האישית שלי עם זְבוּלוּן הָמֵר ולכן אמר לי, "זהו זה מִיכָה תצטרך להסתדר אתו, עם מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם". כעבור כמה ימים זימנה אותי שרת החינוך גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ללשכתה בבניין "הדר- דפנה" בתל אביב. מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם כבר היה שם ושוחח עמה. לחצנו כולנו ידיים ושולמית אלוני הודיעה לי, "מִיכָה יִנוֹן החלטתי למנות את מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל שמפנה את כיסאו ברצון ויתמנה לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב. מִיכָה ומוֹטִי אתם שני אנשים רציניים ומבוגרים ואני סמוכה ובטוחה שתלמדו להסתדר אחד עם השני". ובאמת בין יו"ר הוועד המנהל של הרשות מִיכָה יִנוֹן לבין המנכ"ל החדש מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם שררו מלכתחילה יחסי עבודה הרמוניים. שניהם רחשו הערכה וכבוד איש לזולתו.

טקסט תמונה : אפריל 1993. מהפך פוליטי ותמונה היסטורית בדברי הימים של רשות השידור. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (משמאל) מתמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור גב' שולמית אלוני ז"ל (מימין) במקומו של אריה מקל נציגו הישן של ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר. יושב באמצע, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אביב 1993. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון (מימין) נפרד ממנכ"ל רשות השידור אריה מקל. אריה מקל התנה את עזיבת רשות השידור במינויו לקונסול משרד החוץ באטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. פרישתו של אריה מקל מרשות השידור באפריל 1993 הביאה למינויו של מוטי קירשנבאום. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 18 באפריל 1993 זה קרה והמינוי. מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י שרת החינוך גב' שולמית אלוני ובתמיכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שנבעה מחוסר ברירה. הדבר הראשון שעשה המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום היה להיפטר ממנהל הטלוויזיה היָשָן יוסף בר-אל. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יִצְחָק רָבִּין ב- 1992 זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית לפני תום כהונתו. נותרו לבר- אל כמה חודשים בלבד עד לסיום הקדנציה שלו, אך לא רציתי להמתין בשום אופן לסיום התקופה בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. בעיניי הוא היה מנהל מושחת. מוטי קירשנבאום הוא רחמן יותר ממני ודחה את ההדחה בחודשיים אולי שלושה עד שיוסף בר-אל יסיים את תפקידו על פי כתב המינוי שלו. זאת הייתה טעות". במקומו של יוסף בר-אל המודח התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יָאִיר שְטֶרְן שכיהן מאז 1989 ככתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון. מינויו של יאיר שטרן לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה התרחש ב- 11 ביולי 1993.

בעת שיחות התחקיר שאלתי את גב' שולמית אלוני ז"ל כיצד ידעה בטרם המינוי שמוטי קירשנבאום שהוכיח את עצמו כאיש תוכן הוא גם הצלחה ניהולית, השיבה שרת החינוך מייד וללא היסוס : "כשמוטי קירשנבאום ערך והפיק את התוכנית הסטירית ההיא ,ניקוי ראש" הוא נדרש להפעיל, לשלוט, ולהוביל קבוצת אנשים גדולה בדרך להצלחה. הוא היה עיתונאי וגם מנהל. זה היה הנימוק שלי לבחירתו למנכ"ל רשות השידור והצבתו שם ללא תנאי במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל". בשמחה גלויה שלחה שרת החינוך גב' שולמית אלוני ב- 15 באפריל 1993 את המסמך המודיע למוטי קירשנבאום כי הוא מתמנה למנכ"ל רשות השידור הבא במקומו של אריה מקל.

טקסט מסמך :  15 באפריל 1993. שרת החינוך שולמית אלוני ממנה את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כתב מינוי מוצלח  שהוליד שמחה ותקוות מחודשות בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אני ממשיך לדַלֵג שנות דוֹר קדימה. לנוכח הפוסט המצורף לעיל כפי שנכתב ע"י ח"כ נַחְמָן שַי ב- "TheMarker" אנוכי מבקש להביא את חוות דעתי עליו כנבחר ציבור היום, בעיקר כפַּקוּד שלו בשנים 2002 – 2000. ח"כ נחמן שי היה דובר צה"ל במלחמת המפרץ ה- 1 וקנה את המוניטין שלו כמרגיע לאומי בעת שרודן עיראק שיגר את הטילים ארוכי הטווח שלו לעבר מדינת ישראל. הוא הציע לציבור המתוח לשתות קצת מים כדי להירגע. נחמן שי היה בעברו גם מפקד רדיו גלי צה"ל (מינוי פוליטי וסיבתו איננה כישרון מופלג) ובסוף שנת 2000 התמנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (מינוי פוליטי ולא מפני שאישיותו הייתה קורנת והיוותה סמכות טלוויזיונית).

ביום ראשון – 30 באפריל 2000, הגיעו לקִצָן שבע שנות ניהולו של יָאִיר שְטֶרְן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תמו שבע השנים הטובות. החלו שבע השנים השדופות. יומיים לפני שפרש הספיק יאיר שטרן להעביר מסמך נוקֵב וחשוב במיוחד למנכ"ל אוּרִי פּוֹרָת בו הוא מחווה את דעתו האישית שאיננה משתמעת לשתי פנים והנוגעת לתפקודו הלקוי ויכולתו המוגבלת של סמנכ"ל הכספים מוטִי לֵוִי לנהל את המו"מ לרכישת זכויות שידורי הספורט לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכלל ופרשת המו"מ על זכויות שידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 בפרט [1]. המסמך החשוב פורסם באחד הפוסטים הקודמים בבלוג הזה הדנים בהתנהלותה של רשות השידור באפריל 2000, ומאבק השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נגד ערוץ 5 בכבלים ונגד ערוץ 2 המסחרי. למסמך הזה שנכתב ע"י יָאִיר שְטֶרְן באיחור רָב ובערוב ימיו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית והועבר למנכ"ל רשות השידור הייתה חשיבות רבה מאין כמותה אך הוא התמהמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסמכות המבצעית הבכירה ביותר בהיררכית הפיקוד ברשות השידור (אחרי המנכ"ל), מטילה בפומבי דוֹפי בתפקודו הלקוי מזה זמן רב של מוטי לוי הסמנכ"ל לכספים וכלכלה ברשות. סגנון המכתב היה תרבותי אומנם אך תקף בחריפות רבה את שר האוצר של רשות השידור שהיה אמור להיות האחראי הראשי לניהול המו"מ להשגת זכויות שידורי הספורט הרלוואנטיים והחשובים שהם נדבך חשוב בלוח השידורים הציבורי, וכמו כן לגיוס החסויות המתאימות.

רבים מהסמוכים לשולחנו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל צִקצקו בלשונם בגנותו ואודות חולשתו של סמנכ"ל הכספים. מנהלים ומפיקים בדרגי פיקוד שונים בערוץ הטלוויזיה הציבורי וגם אנשי הרדיו "קול ישראל", פקפקו שנים רבות ביכולתו הבסיסית של מוטי לוי לנהל את משק הכספים המסובך והמורכב מאוד של רשות השידור. סמנכ"ל הכספים היה לדעתם דַל כריזמה ונטול כשרון ויוזמה. הוא היה נטול סגולות חיוניות מכדי לשמש "כשַר אוֹצַר" האמור להנהיג את רשות השידור בעידן התחרות הרב ערוצית . הם קשקשו בלשונם אך לא העלו זאת על הנייר. כשהגיע רגע העימות עמו בישיבות ההנהלה סתמו את פיהם ומילאו אותו מים . כיניתי אותם מנהלים גמדיים ורכילאים עלובים מהדרג הנמוך ביותר. לא היו חסרים כאלה ברשות השידור. רשות השידור הפכה לביטול זמן. נוצר וואקום. לתוך הוואקום פעפע יוסף בר-אל. ראה הספר "רוש ולענה" בסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היוצא יאיר שטרן היה בין הבודדים שהצטרף אלי והעלה את דבריו על הכתב. אין דרך נסיגה מהכתוב. לא רק שאמר וכתב את דברו ודעתו המקצועית על מר מוטי לוי סמנכ"ל הכספים בהי לישנה והעביר את תוכנם למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, אלא היה מספיק הוגן כדי לשלוח עותקים ממכתבו לנושא באשמה. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה הגון שפעל, מאז עזיבתו של מוטי קירשנבאום באפריל 1998, באווירה שונה לחלוטין מזו שהורגל אליה בסביבתו של המנכ"ל חדש – יָשָן אורי פורת. אורי פורת ז"ל ניחן באישיות שרמנטית. היה נעים הליכות וג'טלמן, ובעל חוש הומור, ואומן הביטוי והניסוח אולם הדבר לא תמיד הביא לו יתרון. כתיבתו השקולה והמדויקת הכילה תמיד את כמות המילים הנדרשת . לעֵטוֹ השנונה יצא מוניטין וכְתב ידו האסתטי היה כשל צייר. אורי פורת היה אישיות אהובה, אך עכשיו כמנכ"ל רשות השידור בקדנציה השנייה שלו התגלה כחלש ועייף. גַם בגלל שהיה מעשן כבד מאין כמוהו. באחת מאלפי הפעמים בה תחב סיגריה אחר סיגריה לפיו, אמרתי לו בדאגה אמיתית, "אורי, אתה מרעיל את גופך ביוֹדעִין". בעת שירותו את רשות השידור לא סטה מעולם ממנהגו לעשן בשרשרת. הוא היה כעֵת נטול רצון או יכולת להתמודד עם הבעיות הקשות והחריפות שנכונו לו בתוקף תפקידו הרם. פעמים רבות הפגין הססנות, אדישות, וגם חוסר חשק. בקדנציה השנייה שלו היה ספקן שלא האמין ביכולתה של רשות השידור להתקיים במתכונתה הציבורית הנוכחית. בנוסף לכך מנגנון הפיקוח הציבורי של רשות השידור, היוֹ"רִים של הוועד המנהל וחבריהם ואנשי המליאה, הצרו את צעדיו. אורי פורת הפך בשלהי הקדנציה השנייה שלו לניהיליסט ששלל כל יוזמה.

ממש בראשית הקדנציה השנייה שלוֹ כמנכ"ל רשות השידור , ביום ראשון – 9 במאי 1998 לאחר זכייתה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל, הייתה לאורי פורת התנגשות בלתי צפויה ובלתי מתוכננת עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי שהולידה סכסוך . הוא האשים האשמה חמורה ביותר את עורכי "מבט" בימים ההם אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן בעריכה מגמתית ומפוברקת של חומר חדשותי שהתגלה באקראי בקלטת של ניידת השידור "וֶורֶד" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שצילמה והקליטה במוצאי שבת – 8 במאי 1998 את חגיגות האליפות של קבוצת בית"ר ירושלים (המזוהה פוליטית עם מפלגת הליכוד) בכִּיכָּר סַפְרָא בירושלים. בחגיגות האליפות השתתפו ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש העיר אהוד אולמרט . בקלטת נצפה ראש הממשלה ניצב בעמדה מוגבהת באחת מקומות בניין העירייה כשהוא נואם נאום ניצחון פופוליסטי, ומשבח את מועדון בית"ר ושחקניו. לאחר נאומו הקָצָר נשמעו ברחבה למטה, קריאות קצובות, "מוות לערבים", של המוני אוהדי בית"ר ירושלים שהתקהלו ברחבת כִּיכָּר סַפְרָא. בפועל האשים מנכ"ל רשות השידור אורי פורת את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, את מנהל החדשות רפיק חלבי, וגם את סגניתו יָעֵל חֵן  על כך שנתנו יד לפִבְּרוּק עיתונאי. רוח רעה נשבה במסדרונות הטלוויזיה וההתנגשות בין המנכ"ל לעיתונאי חטיבת החדשות התפתחה לסכסוך ממאיר .

על פי הבנת המנכ"ל המשמש כעורך ראשי של רשות השידור הציבורית , נועדה העריכה המגמתית והמפוברקת כביכול להבאיש את ריחו של ראש הממשלה , ועל פיה היה בנימין נתניהו כאילו נוֹכֵח ושמע את קריאות ההמון הקצובות "מוות לערבים" אך לא הגיב . חמתו של אוּרִי פּוֹרָת בערה בו להשחית. המנכ"ל פרי מינויו של ראש הממשלה ביבי נתניהו האשים את עורכי "מבט" בכך "שבישלו" את הקטע המשודר. לטענתו הצמידו העורכים את קריאות ההמון "מוות לערבים" לנאום הניצחון של ראש הממשלה, כשבפועל בזמן אמת, ראש הממשלה בנימין נתניהו עזב כבר את השטח ולא היה עד לקריאות ההסתה, ולכן לא היה יכול לשמען – לא כל שכן להגיב. האשמתו החמורה כנגד עורכי "מבט" בדבר זיוף העריכה, הייתה גם קריאת תִּגָר על ניהולם הכושל והמגמתי (כביכול) של שתי דמויות המפתח בשידור הציבורי , מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי. הוא ראה בהם מעין "מאפיה שמאלנית" אנאכרוניסטית מהדוֹר הישן של הימים ההם . מה שכמובן היה לחלוטין לא נכון. יאיר שטרן, רָפִיק חַלָבִּי, וסגניתו יָעֵל חֵן, בדקו את הקלטת המקורית וקבעו נחרצות שלא נעשתה שום עריכה מגמתית בידי אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. הכתבה ששודרה ב- "מבט" הייתה חומר חדשותי רלוואנטי שנערכה בצורה ראויה על פי אמות מידה עיתונאיות. כך גם דיווחו למנכ"ל. אך אורי פורת לא וויתר. הוא ביקש את ראשם של אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן בתואנות שונות. מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות לא הסכימו לדעתו  והעניקו לאנשיהם את מלוא הגיבוי. נוצר קרע גלוי בין המנכ"ל החדש לבין מנהלי ערוץ 1 הוותיקים. באחד מרגעי הכעס שלו התבטא המנכ"ל בחריפות רבה נגד מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות, "הם עדיין לא יודעים שהם מפוטרים", סִינֵן מבין שיניו לידי כשביקר אותי בפאריס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה בקיץ 98' של מונדיאל הכדורגל – צרפת 1998. כשאיש עַלוּם שֵם טבע את הסלוגן של צורת הדיבור , "לסַנֵן מבין השיניים" , חשב כפי הנראה חשב על מנכ"ל רשות השידור. אורי פורת דיבֵּר תמיד בשקט. גם כשכעס – לחש. רק עיניו רשפו מתחת לעדשות משקפיו. כשנשא את דבריו – מיתרי הגרון החלשים שלו בלמו את הֶדֶף גלי קולו. הוא כמעט ולא נשמע. אבל זה היה חלק מקִסמוֹ האישי. בשל סינון דבריו מבין שיניו נשמע תמיד "קוּל" (Cool) והגיוני, ובשל מראהו השרמנטי נראה לעַד תחת שליטה.

לקח לו לאורי פורת ז"ל זמן לא רב להבין, שבעצם יאיר שטרן ורפיק חלבי הם עיתונאים הגונים ומנהלים ישרי דרך בטלוויזיה כל אחד בתחומו. הוא שינה את דעתו עליהם מקצה לקצה . מאוחר יותר הם שימשו כסלע קיומו ומקור כוחו בערוץ 1 בשעת מאבקיו הרבים בתוככי ובתככי הוועד המנהל של רשות השידור נגדו . עכשיו ביקש להאריך את תקופת כהונתו של יאיר שטרן. לפתע ראה בו מנהל טלוויזיה אמיץ ובעל יושרה. יאיר שטרן התנה מצדו את המשך כהונתו כמנהל הטלוויזיה בהארכת כהונתו של רפיק חלבי הוותיק כמנהל חטיבת החדשות וגם הצבתו מחדש של הכדורגל הישראלי בתווך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אורי פורת וגם יאיר שטרן שכחו לרגע כי יש להם מתנגדים קשי עורף בוועד המנהל בדמותם של גיל סמסונוב ואלון אלרואי.

בשעה שיאיר שטרן פינה את הכֵּס, ראה המנכ"ל ברָפיק חלבי את המועמד הטבעי הבא לתפקיד מנהל הטלוויזיה. שאיפותיו אלה של מנכ"ל רשות השידור היו נעלות אך בלתי מציאותיות עכשיו . קמה לו אופוזיציה ברורה וקולנית  בוועד המנהל של רשות השידור. בראש המתנגדים לאורי פורת ורצונו למנות את רפיק חלבי למנהל הטלוויזיה ניצבו שני אנשים צעירים ומוכשרים אף הם אנשי מפלגת "הליכוד" מוצהרים כמו מנכ"ל רשות השידור עצמו. היו אלה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב פִּרסומאי מצליח מתל אביב ממשרד הפרסום "גליקמן – נטלר – סמסונוב", וידידו הטוב אַלוֹן אלרואי בעל רשת מקומונים בנתניה שנשא בתפקיד החשוב והמשפיע של יו"ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור . שניהם הבחינו במצבה היָרוּד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וייחסו אותו לחוסר כישרון הניהול של שתי דמויות הראשיות והמובילות של שידור הציבורי, הלא הם מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה. גִיל סמסונוב ואלון אלרואי ידידים בנפש גם בחייהם הפרטיים העריכו שחולשתו המקצועית של המנכ"ל אורי פורת דבקה במנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, וכתוצאה מכך קפאה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על שמריה . גִיל סמסונוב זוכר את מה שהתחולל בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה בעת שיחות התחקיר שלי עמו לאחר שעזב את רשות השידור כלהלן : "אלון אלרואי היה כאח עבורי. כל מה שאמרתי לו לעשות בתפקידי כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הוא ביצע בנאמנות. היינו מינויים מפלגתיים של 'הליכוד' , אני אהבתי מאוד את ביבי נתניהו ואלון אלרואי רחש אהדה גדולה לסילבן שלום, אבל היינו עצמאיים לחלוטין במחשבתנו וברעיונות שלנו לתפעול יעיל יותר של הרשות. שנינו ראינו באורי פורת ויאיר שטרן כישלונות מקצועיים . רצינו להיפטר מהם מהר ככל האפשר". אורי פורת ויאיר שטרן היו על הכוונת של שני הפקחים הציבוריים הראשיים יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור התל אביבי מר גיל סמסונוב וחבר הוועד המנהל הנתנייתי מר אלון אלרואי . שניהם עשו כל מאמץ ב- 1999 ו- 2000 להדיח את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לאלתר ולהביא לשינויים פרסונאליים ברשות ברוח הבנתם את השידור הציבורי.

טקסט תמונה : אביב 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב (במרכז) מניף יחד עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן (משמאל)  את צלחת הפרס של הפקת תחרות השירים האירופית האירו – וויזיון (EUROVISION  SONG  CONTEST) בבנייני האומה ב- 1999. מימין, מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל כרגיל עם סיגריה נצחית ביד. על הצלחת נכתב בריש גלי ובאופן בולט, ה- "EUROVISION הגדול ביותר". המפיק הראשי של המשדר כולו היה אמנון ברקאי וסגנו אהרון גולדפינגר. הנפת הפרס ושביעות הרצון על פני השלושה היו כסות מזויפת למערכת יחסים עכורה. גיל סמסונוב רחש הערכה מועטה לאורי פורת ויאיר שטרן והמתין להזדמנות הקרובה להיפטר משניהם ולהעיף אותם מכיסאותיהם. (התיעוד הנ"ל הוא פרי צילום של מחלקת הסטילס בטלוויזיה הישראלית הציבורית. באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל מאווייהם של גִיל סַמסונוב ואלון אלרואי היו נתונים להחלפתם המיידית של אורי פורת ויאיר שטרן באנשים אחרים. זאת היא שאיפת חייהם לגרש את שניהם מפסגת הניהול של רשות השידור והטלוויזיה. גיל סמסונוב ואלון אלרואי לא היו מעולם אנשי טלוויזיה וגם לא עיתונאים במדיה האלקטרונית. איש מהם לא עשה אפילו כתבה אחת בטלוויזיה, לא ביים סרט דוקומנטרי , ולא הפיק הפקת ספורט או חדשות ולוּ הקטנה ביותר בימי חייו, אך ב- להעניק עֵצוֹת הם היו נפלאים כדרכם של אנשי ציבור המשקיפים מהצד. שניהם ניצבו שם מפני שהיו נאמני הפוליטיקאים מהימין ושליחיהם של עסקנים ממפלגת "הליכוד", ומטעמם הוצבו בוועד המנהל של רשות השידור. הצטבר בידם מטבע הדברים כוח רב. הוועד המנהל של רשות השידור הפך לגוף בעל איתנות פיזית הרבה מעבר למה שהתכוון המחוקק ו- וודאי מעבר לכישרונו הרוחני. נדמה היה בתחילה ששניהם מתכוונים בדרכם שלהם להשביח את  הטלוויזיה הציבורית . כעבור שנים מעטות הוברר ששני הידידים מינויים פוליטיים של מפלגת "הליכוד" מר גיל סמסונוב ומר אלון אלרואי הפכו בעצמם לעסקנים קטנים שלא הצליחו לקדם את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אפילו לא פסיעה אחת לפנים.

ביום שלישי – 13 באפריל 1999 במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ספגה הטלוויזיה הישראלית – הציבורית ערוץ 1 לֶקַח מַר שלא ישכח. באותו עֶרֶב כחודש לפני הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה, ניהל המנחה נסים משעל בתוכניתו "משעל חם" בערוץ 2 (ביום שידור של הזכיינית "רשת") עימות טלוויזיוני סנסציוני בין ראש הממשלה בנימין "ביב"' נתניהו לבין שַר הביטחון המפוטר על ידו יצחק "איציק" מרדכי. ביבי נתניהו הלבין את פניו של איציק מרדכי בפיטורין קבל עם ועדה מהממשלה. איציק מרדכי רץ עכשיו לכנסת בראש מפלגה פוליטית חדשה "המרכז" (יחדיו עם רמטכ"ל העבר אמנון ליפקין שחק ז"ל והפוליטיקאי הוותיק דן מרידור) והבטיח לציבור הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה. הימים היו כאמור ימי טְרוֹם בחירות (הבחירות התקיימו ב- 17 במאי 1999) והארץ רעשה וגעשה. העימות הטלוויזיוני בין השניים הוליד גִצִים ורְשָפִים ונסים משעל וערוץ 2 (הזכיינית "רשת") מיהרו לקצור את תהילת הרייטינג.

באותה שעה ממש במקביל לעימות הפוליטי – טלוויזיוני המבריק הזה שהפיק והנחה נִסִים מִשְעַל בערוץ 2 ביבי נתניהו נגד איציק מרדכי, שיבץ יוסי משולם מנהל התוכניות הבלתי מוכשר בעליל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המַטה ליפול, ממול, סרט פילם דהוי וישן של ג'וֹן לָה-קָארֶה. התוצאה הייתה מרה. ערוץ 2 צבר רייטינג של  % 41.1  מול  % 2.1  בלבד מנת חלקו של ערוץ 1. תבוסה מוחלטת. בלשון הספורט נוק אאוט מוחלט. יוסי משולם מנהל התוכניות בערוץ 1 היה פרי מינויו של המנכ"ל אורי פורת ז"ל . מינוי רדוד וכושל שיאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מודע לו, אך סירב בטיפשות להתעמת עם מנכ"ל רשות השידור ושילם על כך מחיר יקר במוניטין שלו. נסים משעַל רב אמן בתקשורת הכין מארב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם ביתו, וירה בכל התחמושת שהייתה לו. העולם התהפך. השידור הציבורי של ערוץ 1 שאומנותו וכוחו היו פעם בשידורי חדשות ואקטואליה התעסק באותו ערב הזוי במקום זאת בבידור בדמות סרט קולנוע דהוי, ממוחזר, ויָשָן. ואילו השידור המסחרי שהיה אמון על שידור סרטי קולנוע ובידור שידר לפתע בשידור ישיר אקטואליה חמה ורוגשת, מפגש דרמטי מרתק וטעון בין ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו ושר הביטחון המפוטר שלו יצחק "איציק" מרדכי.

הטריאומווירט השִלטוני הזה בהשתתפותם של המנכ"ל אורי פורת, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ומנהל התוכניות יוסי משולם, נהג לשבץ בלוח השידורים הרוטיני והבנאלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בזמן הצפייה הראשי וגם מחוּצָה לוֹ, עֶרֶב רָב של תוכניות בידור אמריקניות ואנגליות לא חשובות מכל הסוגים שנהגו לקחת את צופיהן לכל מקום – אך לא הביאו אותם לשום מקום. הנה חלק מהמבחר הרדוד והנחות : "קוסבי", "שפץ ביתך", "גיר", "הולבי סיטי", "הבוס", "המלון של פולטי", "דם ודמים", "מייקל מור האמת האיומה", "מיסטר בין", "תחנה בסכנה", ומה לא, כאילו השידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל הוא איזה סניף או סֶרַח עודף של ה- BBC  או של רשתות הטלוויזיה האמריקניות NBC , CBS , ו/או ABC. ההנהלה כשלה בעיצוב לוח שידורים ציבורי אותנטי ורלוואנטי למשלם האגרה שלה. הבידול ובחירת תוכן השידורים לצופיה היה איום ונורא. התוכן היה רדוד והניב רייטינג ירוּד. עלוּב מאין כמותו. משלם האגרה סלד מהתוכניות הקנויות האלה המשודרות בזמן צפייה ראשי ואינן אומרות לו דבר. יוסף "יוסי" משולם בתוקף תפקידו כמנהל חטיבת התוכניות לא רק קנה את חומרי הנֶפֶל אלא היה גם האחראי הראשי לשיבוצם בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היה מדובר במנהל תוכניות כושל אולם הוא לא היה האשם היחיד. יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה היה אשם באותה מידה. הוא היה האחראי הראשי והבוס הישיר של יוסי משולם. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל היה העורך הראשי של שניהם. הימים ההם היו ימי כֶּשֶל וקטסטרופה שהביאו לקריסתו המהירה של השידור הציבורי.

מנהל התוכניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם העיז לשָדֵר ללא בושה , למרבית הפלא והפרדוקס בהרשאתו ותחת עינו הפקוחה של יאיר שטרן , גם תוכניות נֶפֶל של בידור ישראלי, כמו, "המופע של קושניר" ו- "מנדל וגורנשטיין חקירות". הרייטינג האומלל שלהן היה העֵדוּת היחידה לקיומן . פעמים רבות חשבתי לעצמי מדוע מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל אינם מדיחים לאלתר את מנהל התוכניות שלהם יוסף "יוסי" משולם שהצטייר כאיש טלוויזיה כל כך לא מוכשר. אם הם לא עשו זאת כנראה שהם בעצמם לא היו מוכשרים דיים. בהזדמנויות שונות חשבתי לעצמי עד היכן ניתן לדרדר את שידורי הערוץ הציבורי. היכן היא התחתית האמיתית וכיצד ניתן למדוד , להגדיר , ולהתווכח אינטלקטואלית עִם מנהל התוכניות הזה ברשת הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל המציג לצופיו מידֵי עֶרֶב נֶפֶל של לוח שידורים מן הזַן הירוד הזה, מלבד לומר לוֹ, "שמע בן – אדם, אתה לא אינטליגנטי ולא מוכשר, אנא ממך קח את חפציך ולך הביתה". יאיר שטרן לא העז לומר לו את מה שהיה צריך לומר ויוסי משולם נשאר על כנו.

כשמונה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002, הוא לא היסס לקַדֵם את יוסי משולם לתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר אלוני (נציגו של אורי פורת בתפקיד). נעשתה טעות אחר טעות ולוּ רק בגלל עובדה ידועה בתורת הניהול והמנהיגות , אנשים לא מוכשרים מקיפים את עצמם בטבעת של עוזרים לא מוכשרים. לא היה גבול לעליבות ולאווילוּת . גם התוכנית העיתונאית של השדרנית האמריקנית המפורסמת בָּרְבָּרָה וּולְטֶרְס שנקראה על שמה "ברברה וולטרס" (Barbara Walters), הניבה רייטינג השואף לאפס. היא שודרה בימים ההם בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באורח קבע מידי שבוע כאילו אנחנו חיים באמריקה. הָצָפָת המסך הציבורי בתוכניות בידור דוברות אנגלית בכמות גדולה שכזאת כתפישת עולם טלוויזיונית של ערוץ ציבורי – ממלכתי, ועוד בזמן צפייה ראשי הייתה מדיניות שידור אנאכרוניסטית , מְנוּוֶנֶת וחסרת הגיון של אנשים לא מוכשרים. מדיניות שידור זוֹלָה שעלותה אומנם גְרוּשִים , אך היא חשפה את דמותם של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עליבותם. זה היה פרק עגום ומאוד לא מוצלח בקריירה של יאיר שטרן בערוֹב ימיו בביתו הציבורי. הצבתו הלא ראויה של ג'וֹן לָה – קָארֶה על המסך מול העימות בין ביבי נתניהו ואיציק מרדכי בערוץ 2, הייתה רק דוגמא אחת לכישלונה הרצוף והמתמשך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בניהולם של יאיר שטרן ואורי פורת. הטלוויזיה הציבורית המזדקנת והסטגנאטית איבדה כל בושה. יתירה מזאת, היא התעצלה אפילו למתוח את קמטֵי פניה. לפחות הייתה יכולה לאַפֵּר את חריצי הקמטים בגימיקים שונים של שידור כדי להיראות צעירה ומושכת יותר בעיני צופיה, אך אפילו לזה היא כבר לא הייתה מוכשרת. פעם כשהיה כבר כבן 70 הֵעִיד המגיש חיים יבין על עצמו : "אין מה לעשות נגד הזִקְנָה  –  חוץ משימוש במאפרת", והתכוון גם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהוא נמנה על שורותיה.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , שהה באנגליה באותו יום ב- 13 באפריל 1999 בו ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוק אאוט מאגרופיו של ערוץ 2. היא שכבה פרקדן ו- גְרוֹגִית בזירה. כולם ראו את הבושה כשלא הצליחה להתרומם על רגליה עד לספירת עֶשֶר . בכל רשת שידור מתוקנת היה הבּוֹס הראשי לוקח את המטוס הראשון ושָב ארצה כדי לפַטֵר מייד את האחראים למחדל הרייטינג הזה. אך בערוץ הטלוויזיה הציבורי המשיכו לנַמְנֵם כאילו אין הדבר נוגע להם. הם המשיכו להפגין, "Business is usual", אבל כולם ידעו שהעסקים לא היו עוד כרגיל. ערוץ 2 המסחרי הלם בטלוויזיה הישראלית והִכָּה אותו שוֹק על יָרֵךְ מידי עֶרֶב בעַרְבוֹ. לא הייתה כאן שום תחרות. זה היה דבר מדהים מפני שבערוץ הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל ניצבה ככלות הכל שורה של אנשים בעלי ניסיון רב שלא הצליחה להטביע את חותמה על לוח השידורים. רק שידורי הספורט הספורים בערוץ הציבורי העלו אותו מעֵת לעֵת מתהום הנשייה כדי לשאוף אוויר צח ומייד לשוב לירכתי האוב של הרייטינג. במקום לשנות את לוח השידורים של הערוץ , ליזום , להפיח רוח חיים , לבנות מודל שידורים אטרקטיבי יותר המתאים לרוח הזמן והמקום, בחרו שם להסכין עם מַר גורלם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקעה ב- Coma עמוקה.

לתוך וַואקום תַּרְדֶמֶת השידור שנפלה על השידור הציבורי חדרו שני חברי הוועד המנהל של רשות השידור, גיל סמסונוב ואלון אלרואי. הם רצו להעיר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיטות שלהם. גִיל סַמְסוֹנוֹב התמנה ליו"ר הועד המנהל של רשות השידור חצי שנה לאחר מינויו של אורי פורת למנכ"ל רשות השידור בקדנציה השנייה. הוא החליף את היו"ר הקודמת פרופסור רינה שפירא (פרי מינויה של שרת החינוך שולמית אלוני) ששבה עכשיו למקומה הטבעי באקדמיה באוניברסיטת ת"א. ביום ראשון – 8 בנובמבר 1998, ברכתי את גִיל סמסונוב לרגל מינויו החשוב [2]. זה היה מכתב ברכה שנכתב בכתב ידי והציג את השקפת עולמי הטלוויזיונית כעורך ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ. הייתי כבן 60 שבע תלאות מהקורות אותי שנות דוֹר בטלוויזיה הציבורית אך עדיין נותר בי הכוח לטפח תקוות באיש צעיר ומוכשר שהתמנה זה עתה ליו"ר המנהל החדש של רשות השידור.

טקסט מסמך :  11 בנובמבר 1998. מכתבי ליו"ר הוועד המנהל החדש של רשות השידור גיל סמסונוב (עמוד 1 מתוך 4) המסביר לו את חשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בחולן הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  11 בנובמבר 1998. מכתבי ליו"ר הוועד המנהל החדש של רשות השידור גיל סמסונוב (עמוד 2 מתוך 4) המסביר לו את חשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בחולן הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  11 בנובמבר 1998. מכתבי ליו"ר הוועד המנהל החדש של רשות השידור גיל סמסונוב (עמוד 3 מתוך 4) המסביר לו את חשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  11 בנובמבר 1998. מכתבי ליו"ר הוועד המנהל החדש של רשות השידור גיל סמסונוב (עמוד 4 ואחרון מתוך 4) המסביר לו את חשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בחולן הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                          יום ראשון – 8.11.1998

גִיל שלום רב, 

עם מינויך לתפקיד החשוב ורב האחריות של יו"ר הועד המנהל של רשות השידור, אני מבקש לאחל לך הצלחה רבה בשמי ובשם חברי במחלקת הספורט.

המכתב הזה נכתב אליך בכתב ידי ובדם לִבּי . אני מבקש לציין בפניך שמאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, היוו שידורי הספורט את אבני המסד שלה . משלם האגרה מוכיח לנו שוב ושוב , ופעם אחר פעם בצורה שיטתית , כי הוא מעוניין בשידורי הספורט מהארץ ומהעולם שהם רלוואנטיים לגביו . אין בכלל ספק ששידורי הספורט היו מאז ומתמיד, אחד מחלונות הראווה המרתקים ביותר של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1.

הוכח גם מעבר לכל ספק ששידורי הספורט הם מנוף רייטינג רב עוצמה, המקדם גם את התוכניות האחרות העוקבות את שידורי הספורט ואת אלה המקדימות אותם. שידורי הספורט הם אבן מסד בכל רשת טלוויזיה באשר היא. זה נכון שהם עולים כסף – אך שווים זהב, והם אינם קניין פרטי של מחלקת הספורט.

ב- 1994 אירעה טרגדיה מצערת מאוד לרשות השידור, כשהפסידה את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל ומשחקי גביע המדינה בכדורגל. רשות השידור פשוט שיחקה אז לידיו של ערוץ 2. רק לפני זמן קצר, אירעה טרגדיה נוספת, לאחר שאיבדנו את זכויות השידורים של משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת 2000 Euro. רשות השידור שיחקה הפעם לידי ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים).

הקונוטציה של המילה טרגדיה היא אולי חריפה מידַי, אך אין לי שום מילה אחרת לתאר את מעשיהם ומחדליהם של אנשים בערוץ 1 אשר נחשבים משום מה למוכשרים וטובים אך שוגים ללא הרף בקנה מידה כזה או אחר.

אנחנו מצויים בעיצומו של מאבק הישרדות, פשוטו כמשמעו, מול ערוץ 2 וגופי תקשורת אחרים במדינת ישראל . אם רשות השידור חפצה חיים, היא חייבת לחולל מהפכה ומייד בתפישת העולם התקשורתית שלה, ולשנות את סִדְרֵי העדיפויות בהקצאת משאבים לשידורים שהם חשובים באמת.

מכתב דומה כתבתי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת, האיש ששינה את מפת שידורי הספורט בקדנציה הקודמת שלו 1989 – 1984 מקצה אל קצה (לחיוב), והציב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על מפת התקשורת בעת ההיא.

המצב עכשיו הוא הרבה יותר מסובך, קשה ומורכב מאשר בעבר. אף על פי כן עומד לרשותכם עדיין (כהנהלת רשות השידור), ממון לא קטן, אנשים מוכשרים ובעלי יוזמה , וטכנולוגיה כלל לא רעה. זוהי מעמסה גדולה הרובצת על כתפיו של אורי פורת. צריך לעזור ולסייע בידיו בקבלת ההחלטות החשובות. הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, ניצבת עתה בפני קשיים אך גם בפני תקוות גדולות.

אתם , המנכ"ל ואתה יכולים וחייבים להציב מחדש את ערוץ 1 כגוף תקשורת מוביל במדינת ישראל ! אנחנו נסייע בידיכם ! אין שום סיבה שהכדורגל הישראלי (נבחרת, ליגה, וגביע) יהיה מונח בכיסו של ערוץ 2. אתם חייבים לחולל את המהפכה המתבקשת.

אני חוזר ומברך אותך למינויך החשוב ורב האחריות, כיו"ר רשות השידור.

נכונים לכל משימה, יואש  אלרואי  

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גִיל סמסונוב איש פרסום ושיווק ברוך כישרונות בתחום , כיהן בתפקידו הרם כשנתיים בלבד. הוא נטש את רשות השידור בסתיו 2000 כועס ומאוכזב מאִי יכולתו לחולל בה את השינויים הנדרשים לדעתו. בטרם עזב שלח לי מכתב פרידה בכתב ידו המסולסל, שנשמר. הוא היה הרבה יותר צעיר ממני במניין השנים אך זה לא הפריע לו להבין את אופרציית שידורי הספורט הסבוכה בטלוויזיה ומחוללם.

טקסט מסמך : קיץ 2000. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב אליי עם נטישתו את רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי היו "אָחִים לנֶשֶק" ותאומים פוליטיים. גיל סמסונוב היה הבכור ואלון אלרואי עשה את מה שאחיו הגדול ציווה עליו. שניהם ביקשו להוביל מהלך שיביא לשינוי דרמטי במצבה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושיפור הרייטינג שלה. יאיר שטרן כבר סיים ממילא שתי קדנציות כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לכן סילוקו נחשב מטרה קלה. גִיל סמסונוב ואלון אלרואי ראו ביאיר שטרן סמל השידור הציבורי את האשם הראשי בחידלון הגדול של ערוץ 1. הם טעו. שום מנהל טלוויזיה מוכשר ככל שיהיה לא היה מצליח לפעול טוב יותר ויעיל יותר ממנו בשפל כזה ומערכת שגזרה על עצמה קיפאון כה גדול שנכפתה עליו בימים ההם ע"י הדֶרֶג המבצעי העליון שמעל מנהל הטלוויזיה. צריך לזכור שוב שהמערכת הציבורית המבקרת ומפקחת על שידורי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" המורכבת מחברי הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור לרבות שני מדיחיו של יאיר שטרן , היא קבוצת אנשים אינטרסנטית שמוּנתה לתפקידם בידי פוליטיקאים לא תמיד הגונים , לאו דווקא בגלל כּשרונם ומיומנותם , אלא בשל חֲבֵרוּתם במפלגה הנכונה .

גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי שני חברים בלב ונפש נציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור היו זֵהִים בדעות הניהול שלהם כיצד ולאן להוביל את השידור הציבורי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. שניהם היו חדורי אמביציות כמו נציגי המערך בוועד המנהל בתקופות קודמות רוני פיינשטיין וגב' דַלְיָה אִיצִיק. אמביציות חלולות שהזיקו בסופן לרשות השידור. גִיל סמסונוב היה חבר בוועד המנהל בתקופתו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ואח"כ עלה לגדולה והפך ליו"ר הוועד המנהל פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו בתקופתו של מנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל בקדנציה השנייה שלו (2001 – 1998). אלון אלרואי היה חבר בוועד המנהל בתקופתו של אורי פורת ואח"כ גם בימיו של יוסף בר-אל. גיל סמסונוב עזב את רשות השידור לאחר אולימפיאדת סידני 2000 . זה לא הפריע לוֹ להפוך לאחד מתומכיו המובהקים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל יחד עם חברו אלון אלרואי. זה אותו מנכ"ל רשות השידור שמונה בצהלה גדולה ע"י הפוליטיקאים למשרה הרמה בקיץ 2002, והודח על ידם בבושת פנים כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 , בגִין ניהול נלוז ומושחת, נאפוטיזם, ושוחד מסך. הצֶמֶד הצעיר הזה הצביע והרים את ידו ביוזמתו ועל דעת עצמו בעד מינוי יוסף בר-אל הלא מוכשר לתפקיד הרם של מנכ"ל הרשות שדורש יושרה, הגינות, שיקול דעת הגיוני, דרך ארץ, ומוסר אישי. האם קיבל הצֶמֶד פקודה כזאת מהבוסים הפוליטיים שלו או אם לאו ? אין הדבר חשוב כלל ועיקר.

גיל סמסונוב ואלון אלרואי הגיעו להישגים נאים בתחום עבודתם האזרחית במקצועות תקשורתיים. גיל סמסונוב הוא פרסומאי ואיש שיווק משגשג שנחשב למקורבו של ביבי נתניהו ראש הממשלה לשעבר ושר האוצר בממשלת אריאל שָרוֹן. גיל סַמְסוֹנוֹב איננו מסתיר את הערצתו לבנימין נתניהו. אלון אלרואי הוא מו"ל של מקומונים בעיתונות הכתובה בנתניה הגאה בחברותו עם סילבן שלום שר האוצר והאיש ששימֵש אח"כ שר החוץ גם כן בממשלתו של אריק שרון. גיל סמסונוב ואַלון אַלְרוֹאִי שליחיו הפוליטיים של מפלגת הימין "הליכוד" בוועד המנהל ביקשו להוליך את השידור הציבורי בנתיב שהם חשבו אותו לנכון על פי חזון התקשורת שלהם ובעיקר לקדם את הוואסאלים שלהם, שני שולחיהם בנימין נתניהו וסילבאן שלום. הם זכו להישגים זעומים. אפסיים. בעצם לא צברו שום הישג בהכוונת הדרך של השידור הציבורי. אף אחד משניהם לא סָפָג את המוֹרֶשֶת המקצועית האמיתית של רשות השידור שהייתה מנת חלקו של מוטי קירשנבאום. הם חשבו שהדחתו של יאיר שטרן תפתור כהרף עין את מצוקותיה של הטלוויזיה הישראלית אך טעו טעות מרה. הם ביקשו לסַלֵק גם את רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות מתפקידו כדי להיטיב עם השידור הציבורי. מכיוון שאורי פורת העריך ותמך מקצועית ביאיר שטרן ורפיק חלבי, ביקשו שני צעירי הליכוד האלו בוועד המנהל לנפנף גם אותו מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור.

אלון אלרואי שימש שנים לא מעטות כחבר הוועד המנהל של רשות השידור בסוף שנות ה- 90 וראשית שנות ה- 2000. הוא נחשב לאיש הגון ושימש גם כיו"ר וועדת הכספים של הרשות . בתוך זמן קצר איבד את אמינותו בשעה ששמה של אשתו הזמרת גב' שָלְוָוה בֶּרְטִי נקלע ונכרך שוב ושוב בפרשיות שיבוץ מביכות בערוצי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים , בעוד בעלה משמש בפועל המפקח הציבורי שלהם. התופעה הנלוזה הזאת התרחשה בתקופה בה שימש יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל. לפתע שמעתי את אלון אלרואי מספר לי, "עד כמה יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות שידור מוצלח". האם תמורת נאמנותו של אלון אלרואי עצם מנכ"ל הרשות את עיניו. בדיוק על התופעות העלובות האלה אמר מי שאמר, "רוֹש ולַעֲנָה". ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" המכיל כ- 10000 (רבבה) עמודים בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרי טלוויזיה שונים הקרויה בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

יוסף בר-אל הוּדַח וסוּלַק מרשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לפינה אפלולית בשולי ירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. הוא אישיות אִזוֹטֶרִית ולא חשובה שנשכחה. יחד עמו סולקו מבימת פיקוח השידור הציבורי של רשות השידור גם שני תומכיו גיל סמסונוב ואלון אלרואי. שני אנשים מוכשרים שעוררו בשעתו תקוות והפכו את עצמם במו ידיהם לסֶפַח דהוי במִסְמַך הזהות הפוליטית של השידור הציבורי. בתעודת הסיום של שניהם כתובות ארבע אותיות בתום שליחותם ברשות, "נכשל". מר יאיר שטרן הודח לבסוף מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומו מונה לממלא מקום זמני יאיר אלוני. יאיר אלוני כיהן כמ"מ מנהל הטלוויזיה כשנתיים ימים והגשים את האמירה "שאין דבר קבוע יותר מהזמני". יאיר אלוני היה אומנם מוותיקי הטלוויזיה ומייסדיה מאז ראשית ימיה בסוף שנות ה- 60, אך לא בטוח שגודל כּשרונו לנהל את הטלוויזיה תאם את כמוּת שנות הוֶותֶּק שלוֹ ברשות השידור. לרוע המזל לעולם אין שוררת קורלאציה בין היכולת להנהיג מוסד כלשהו וחֶבֶר עובדיו לבין כמות הזמן ונפח השנים בו אתה שוהה. הוא גם נָשָא במקביל ובאותה העת בשני תפקידים בכירים כּבְדֵי משקל שטומנים בחובם אחריות עצומה, מ"מ מנהל הטלוויזיה וסמנכ"ל של אורי פורת לתפקידים מיוחדים . מצב ניהולי מאוד לא בריא.

עם הדחתו של יאיר שטרן מניהול הטלוויזיה בסופו של חודש אפריל 2000 נחלש לחלוטין מעמדו של רפיק חלבי. יציבותו התמוטטה כליל לאחר התפטרותו של אורי פורת מכס המנכ"ל באוגוסט 2001. דמותו של מנהל החדשות קרסה ונמוגה לאחר הופעתו המחודשת של יוסף בר-אל בקדמת הבימה של רשות השידור בחודש מרס 2002. סוף עַגוּם לקריירה שידעה עליות אך גם מורדות. הכתבים והעורכים שלו בחטיבת החדשות חשו בחולשתו של רפיק חלבי והפגינו זאת ביחסם המזלזל לכתבות הספורט שהחשנו ל- "מבט", ולמגזין "יומן". היו לי מחלוקות חריפות ביותר במשך שנים ארוכות עם עורכי "מבט" הנוגעות לשידורי כתבות ספורט רלוואנטיות חדשותיות. לרוע המזל מחלקת הספורט למרות מבצעי השידור הענקיים שלה והיקף פעילותה הייתה סמוכה מן ההיבט ההיררכי לשולחן "מבט". מחלקת הספורט הייתה Desk (מדור) בחטיבת החדשות . מנהל חטיבת החדשות לדורותיהם היו הבּוֹסִים הישירים של דן שילון ואחריו אלכס גלעדי, ואח"כ גם שלי. פעם ב- 1998 הבאנו במאמץ גדול בדרך לא דרך מאוסטרליה כתבה חדשותית ל- "מבט" המספרת על זכייתו של הגולש הישראלי עַמִית עִנְבָּר במדליית הכסף באליפות העולם בגלשני רוח מדֶגֶם "מיסטראל". במערכת "מבט" כמעט השתרר אֵבֶל לנוכח הצורך לשדר את כתבת הספורט הזאת שדחקה מהליין אפ כתבות פוליטיות משעממות, טריוויאליות וחסרות עניין. רבים מעורכי החדשות ראו בכתבות הספורט חומר שידור נַחוּת . המחלוקת הזאת בין אנשי הספורט לאנשי החדשות, הנוגעת לשיקולי העריכה ושיבוצם של כתבות ספורט במהדורות החדשות – היא ארוכה ונמשכת זה עידן ועידנים. במרוצת השנים פיתחו רבים מכתבי חטיבת החדשות פטרוניות והתנשאות על כתבי מחלקת הספורט . הדבר איננו חדש אלא מקוּבּע בקונצנזוס ובאוריינטציה המקובלת על רוב הציבור כי המונח ספורט הוא מושג ירוּד המתמצת את עצמו בסלוגן הידוע כי ל – "לשחקני הכדורגל יש שֵכל ברגליים", ואם כך גם שִכְלָם של כתבי הטלוויזיה העוסקים בכיסוי הספורט בכלל והכדורגל בפרט, נמצא ברגליהם. קשקוש מוחל .

ביום שישי – 18 במאי 2001 זכה הג'ודוקא הישראלי אָרִיק זְאֵבִי במדליית הזהב באליפות אירופה בג'וּדוֹ שנערכה בגרמניה (בקטגוריה של 100 ק"ג). הישג ענק לספורט הישראלי. במו ידיי הבאתי את הכתבה האקסקלוסיבית הזאת בת חמש דקות וְ- 20 שניות למגזין החדשות "יומן" באותו עֶרֶב שישי בעריכתו של אלישע שפיגלמן. כתבת הזכייה חשפה בסיומה את אָרִיק זְאֵבִי מבכירי ספורטאי ישראל ניצב גאה על דוכן מספר אחת באירופה כשהִמנון התקווה מתנגן על אדמת גרמניה ודגל ישראל מתנוסס בראש התורן. זאת הייתה כתבה טרייה וזכויות השידור הבלעדיות שלה היו שייכות רק לטלוויזיה הישראלית. אורך חייה על מדף החדשות היה פחות משעה. היא רק עכשיו נולדה. לאלישע שפיגלמן זה לא הספיק. העורך הנכבד הודיע לי בנימה מתנשֵאת כי אין לוֹ זמן לשָדֵר את כתבת הספורט הזאת. מדהים. אחד הספורטאים הישראליים הגדולים ביותר בכל הזמנים זוכה במדליית זהב בענף ספורט אולימפי באירופה , ולעורך חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אין זמן 'יעני' לשדר את המוצר הבלעדי במהדורה שלו. לאחר וויכוח קשה, עשה טובה והסכים לשדר ממנה שניות ספורות כ- "ידיעה מצולמת". "עזוֹב אותך יואש", אמר והוסיף, "שָדְרוּ את אָרִיק זְאֵבִי במוסף הספורט של יום ראשון". זאת הייתה החלטה אומללה בה החטיף העורך בעצם סטירה לבּוֹס שלו רפיק חלבי שידע מכל העניין אך בשל חולשתו בחר להתעלם ולא להגיב. רפיק חלבי היה עיתונאי מחושב ומנהל חדשות איתן שהבין היטב את חשיבותם הרבה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך בתקופה האחרונה בימים ההם אבדה לוֹ הכריזמה בה חונן וגם כוחו. במקום דיבורים ופיטורים הסתפק באזהרות בכתב לפיקודיו [3].

טקסט מסמך :  21 במאי 2001. זהו המסמך המקורי שכתב מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי לעורכי מהדורת "מבט". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהזדמנות אחרת הבאנו בלעדית מיפן את הישגה של השחיינית הישראלית וֶורֶד בּוֹרוֹכוֹבְסְקִי שדורגה שלישית באליפות העולם במשחה ל- 50 מ' בסגנון פרפר. עורכי "מבט" עשו טובה וחשפו אותה לשניות בודדות בסגנון של "ידיעה מצולמת", כאילו היה זה הישג שכיח ומידֵי יום ביומו מדורג ספורטאי ישראלי במקום השלישי בעולם.

מוטי קירשנבאום היה הראשון שהָגָה ב- 1993 את הרעיון של "מבט" מורחב בן 45 דקות (במקום 30 דקות כנהוג עד אז) והקדים את שעת השידור שלוֹ מהשעה המסורתית של תשע בעֶרֶב לשמונה כדי להלחם ולהיאבק ראש בראש במהדורת החדשות של ערוץ 2. הרעיון המרכזי של המאבק בחדשות ערוץ 2, היה להעניק זמן חשיפה מיוחד ונרחב באופן שיטתי שלא היה קיים עד אז למוספי כלכלה וספורט. כשאורי פורת תפש את השלטון בשנת 1998 הוא נִידָה את רעיון ההרחבה של מוטי קירשנבאום והחזיר את "מבט" לתשע בערב וקיצר את המהדורה של מוטי קירשנבאום מארבעים וחמש דקות לשלושים דקות .

המאבק העקרוני ביני כמנהל מחלקת הספורט לאנשי חטיבת החדשות על חשיבות שידורן של ידיעות וכתבות ספורט רלוואנטיות במהדורות החדשות, חבק עורכים ומגישים רבים. רובם התנגדו לרעיון הזה שלי ושל קודמי אלכס גלעדי וראו בו דבר פסול. עורכי החדשות ראו בשידורן של כתבות ספורט במהדורות "שלהם" בזבוז והשחתת זמן. אחד המתנגדים השיטתיים לשידור כתבות ספורט במהדורות החדשות "שלוֹ" היה חנן עזרן. כאילו חדשות הספורט בישראל אינן מעניינות את הציבור ולקוחות מפלנטה אחרת . מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן התייחס בחריפות רבה לשיקולי העריכה של חנן עזרן כאיש חדשות ועיתונאי בחטיבה שהוא המנהל שלה. הוא פשוט יצא מדעתו ונעלב גם בשבילי. אחרי שהדבר נשנה וחזר על עצמו לא היסס לשלוח לחנן עזרן מכתב נזיפה חמוּר. שום עיתונאי לפני חנן עַזְרָן ז"ל לא חטף מהלומת – נזיפה כה בוטה ממנהל חטיבת החדשות כפי שספג המכותב. משפגש אותי, אמר לי יאיר שטרן, "יואש אלרואי, אני מתפוצץ מכעס מחנן עזרן. אני פשוט לא יודע מה לעשות אִתו. הלוואי והייתי יכול להעיף אותו לכל השדים והרוחות". ב- 1985 הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מונופול תקשורתי ועובדיה קניין של ההסתדרות. יאיר שטרן היה יכול מאכסימום לנזוף בחנן עזרן אך לא לפטרו . הנה הטקסט [4].

טקסט תמונה :  26 בדצמבר 1985. זהו מסמך הנזיפה המקורי שכתב מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לכתב חנן עזרן. יאיר שטרן נזף בחנן עזרן אך לא הצליח לכפות עליו את השררה העיתונאית. רבים מחטיבת החדשות המשיכו להתכחש ולהתעלם בזדון מאירועי הספורט הרלוואנטיים לציבור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בינתיים חלו תהפוכות נוספות בהנהגה. יו"ר הועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב שחזוֹן השידור שלוֹ ירד לטמיון, פרש מתפקידו הציבורי במרוצת שנת 2000 מאחר ולא מצא עוד עניין בתפקיד הציבורי החשוב. גיל סמסונוב היה איש מקורי ובעל יכולות, איש תרבות ונעים שיחה, שלא הסתיר מעולם את נקודת מוצאו הפוליטית. "אני חבר הליכוד, נאמן לליכוד, ומעריץ של ביבי נתניהו", הצהיר על עצמו בגאווה. גיל סמסונוב דחה כל אפשרות לחיות בדוּ – קיום עם ההנהלה המקצועית ההיא. הוא פרש לאלתר מרשות השידור ושָב למקומו הטבעי כמומחה פרסום מבלי שקידם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולוּ פסיעה אחת לפנים.

במקומו של גיל סמסונוב מונה בדצמבר 2000 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שביקש יחד עם המשנה שלוֹ בוועד המנהל של רשות השידור גב' אהובה אורן – פינס ז"ל להדיח את המנכ"ל אורי פורת. אורי פורת ז"ל עזב שָפוּף וחָבוּל את רשות השידור באוגוסט 2001 שנה וחצי לפני תום הקדנציה שלו מבלי שנַחְמָן שַי ואהובה אורן – פינס ז"ל ייטיבו עם רשות השידור ויעלו אותה על הפסים הנכונים. גם שניהם היו אכזבה אחת גדולה. סָאגָת התככים נמשכה בכל עוזה. חיש מהר הוברר שמידת נעליו של יאיר שטרן גדולות בכמה מספרים על ממלא מקומו יאיר אלוני. יאיר אלוני אפילו לא ביקש בצניעותו מהמִמְסַד להסיר ממנו חלק מעולו הכבד. הוא נשא במקביל באותה העֵת בשני תפקידים רבי אחריות, מנהל הטלוויזיה ערוץ 1 וגם סמנכ"ל הרשות לתפקידים מיוחדים. מצב בלתי מתקבל על הדעת. סיטואציה לא נוחה המאפיינת את ממשלות ישראל שבכורח הנסיבות הפוליטיות נושא שם שַר אחד או שרה אחת בכפל תפקידים. חיזיון נפרץ. שַרָת החוץ צִיפִּי לִבְנִי שמכהנת גם כשרת המשפטים. מצב בלתי נסבל שאיננו ראוי, אף לא לרשות השידור. באפריל 2002 , גאל המנכ"ל החדש יוסף בר-אל את יאיר אלוני מייסוריו. הוא הֵדִיח אותו לאלתר מניהול הטלוויזיה ומינה תחתיו ממלא מקום אחר בשם יוסי משולם. מן הפח אל הפח.

ב- 18 באפריל  1993, מונה מוטי קירשנבאום ממקימי ומייסדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 1968 ואחד מאנשי התקשורת המוכשרים במדינת ישראל ע"י שרת החינוך שולמית אלוני וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. המנכ"ל הקודם אריה מֶקֶל שתיעב את יוסף בר-אל גָלָה לאטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב כקונסול מטעם משרד החוץ . שלושה חודשים לאחר מינויו הֵדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול ערוץ 1 (ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחודש יולי 1990) ושלח אותו לגלוּת, לערוץ 33 בקצה הסקלה של הממיר. המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום בחר שלא להאריך את תקופת כהונתו של יוסף בר-אל ולוּ ביום אחד. ב- 11 ביולי 1993 מונה במקומו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן.

ב- 20 באפריל 1998 בתום חֲמֵש שנות כהונה הוחלף מוטי קירשנבאום ע"י מנכ"ל ישן – חדש בדמותו של אורי פורת . המינוי הפוליטי היה הפעם מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו . לאורי פורת זאת הייתה ראשיתה של קדנציה שנייה מאוד לא מלבבת כמנכ"ל רשות השידור (בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנים 1989- 1984 מונה ע"י ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר). הייתי מלא הערכה לשובו של אורי פורת למערכת השידור הציבורי, אך 1998 לא הייתה עוֹד 1984 ולאורי פורת שהיה אז בן 49 מלאו 63 שנים . הזמנים השתנו. הוא היה עתיד להתייצב בפני קשיים ניהוליים רבים בטלוויזיה הישראלית-ערוץ 1 וברשות השידור. הוא מצא את עצמו שוב ושוב מתעמת עם וועד מנהל קשוח ואסרטיבי מאוד בראשותם של היו"ר גיל סמסונוב ואלון אלרואי (קולגות ציבוריות מאותו הצד של המפה הפוליטית), ואח"כ מתווכח שוב ושוב עם היו"ר נחמן שַי יבד"ל והמִשְנֶה שלו גב' אהובה אורן ז"ל מבלי יכולת להצעיד את רשות השידור בנתיב שאותו חשב לנכון. הוא גם היה חלש פיסית.

עם הצבתו המחודשת בפסגת השידור הציבורי ומינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלחתי לוֹ ב- 21 באפריל 1998 מכתב ברכה (באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי), ואיחלתי לו את מיטב האיחולים שלי. הוא היה זקוק להם. כחלוף חודש השיב לי , "יואש היקר, תודה על הברכות, אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מיום 21.4.1998, אזמֵן דיון רציני בנושא זה במועד קרוב ככל האפשר". המסמכים השתמרו והם מופיעים כאן, אך אורי פורת לא התעקש על מילתו. כוחו לא עמד לו עוד בקדנציה השנייה שלוֹ.

טקסט מסמך :  21 באפריל 1998. זהו המסמך המקורי ששלחתי לאורי פורת לאחר מינויו לקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 במאי 1998. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסופו של חודש דצמבר 2000 התמנה נחמן שי ליו"ר ה-וועד המנהל החדש של רשות השידור . המשנה שלוֹ הייתה גב' אהובה אוֹרֶן. שניהם הובילו בצורה שיטתית מעֵת לעֵת בצורה שיטתית מהלכים אופוזיציוניים להחלטות מקצועיות רבות של המנכ"ל (המשמש בתפקידו עורך ראשי של שידורי ערוץ 1 ושידורי הרדיו "קול ישראל"), והטילו בו דופי בסיוע של חלק מאנשי הוועד המנהל האחרים . נחמן שי ואהובה אורן קראו בגלוי תיגר על מנהיגותו וסמכותו של האיש הניצב בפסגת השידור הציבורי בישראל, והִקשו עליו מאוד את החיים. אורי פורת היה איש אהוב וחבר יקר וידיד של רבים מעובדי הטלוויזיה כמו גם ברדיו, היה שבע מרורים במאבקיו המקצועיים עם אנשי הוועד המנהל של רשות השידור גם בתקופת כהונתו הראשונה כמנכ"ל הרשות בשנים 1989- 1984. הוא לא תיאר לעצמו שההיסטוריה המתעתעת תיסוב על צירה באופן כה מדויק והוא יקלע לסיטואציה דומה על אותה בִּימַה רק עם "שחקנים" אחרים.

ב- 15 באפריל 2001 זומנתי ע"י המנכ"ל אורי פורת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לישיבת הועד המנהל במלון "ישְרוּטֶל" בירושלים, כדי להסביר להם את עיקרי פילוסופיית השידור שלי לטווח ארוך הנוגעת לחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בערוץ טלוויזיה ציבורי. בוועד המנהל השתררה אז אווירת אנטגוניסטית הרואה בשידורי הספורט בִּזְבּוּז . זה לא היה חדש. הרכבים שונים של וועדי מנהלים בתקופות שונות ברשות השידור אומנם הכירו בחשיבות הגדולה של שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אלו נטו לעשות פוזות של אנשי תרבות , אומנות , ומוסיקה. הם כמובן היו הראשונים שצפו בסוד בחדרי חדרים בשקיקה רבה בסלון ביתם בשידורי האולימפיאדות, גביעי העולם בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורגל, אליפויות העולם בא"ק, משחקי מכבי ת"א בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ומה לא, אך העדיפו כלפי חוץ לשָוֵוק את עצמם לציבור כמואסים בשידורי הספורט החיוניים. צביעות. לא של כולם. רובם. רוב המנכ"לים ידעו להַדוֹף את הצביעות הזאת של המפקחים הציבוריים.

כל צמרת רשות השידור, המקצועית והציבורית, התכנסה באותו אחה"צ ב- 15 באפריל 2001 כדי להקשיב לדבריי, ולצפות בפרזנטציה מרוכזת בת חצי שעה שלי שהוקדשה לחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. זאת הייתה הפקה שלוּוְתה בהצגת Video על מסך  Plasma  רחב ממדי. סברתי באמת ובתמים ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי. לא עבורי אלא למענם . הצעתי לשִבְעַת חברי הוועד המנהל לטוס לאנגליה ולהיות במשך שבוע אורחיהם של מנכ"ל ה- BBC הבריטי גְרֵג דַיִיק (Greg Dyke) ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) וחבריו, כדי ללמוד מקרוב את מטרות השידור הציבורי ויעדי השידור הספורטיביים של רשת הטלוויזיה הציבורית מספר אחת באירופה, ויישומם האפשרי בישראל ע"י רשות שידור השואפת להידמות ל- BBC  בכל מאודה מזה יותר משלושה עשורים. "מה היא מהות השידור הציבורי בישראל והיכן תכליתו ?", שאלתי רטורית את הנוכחים בפתח דבריי, ועניתי במקומם, "לכל אחד מהנוכחים כאן יש וודאי את זווית הראייה והתשובה שלו. אני מציע לכם לדבוק בחזון השידור הציבורי שמציעה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. חלק מכם היושבים עכשיו סביב השולחן הזה אינם מעורים בתולדות השידור הציבורי הבינלאומי באירופה . זה לא תחום המומחיות שלכם. אינכם יודעים כי אחד מחלונות הראווה של ה- BBC  האנגלי הנחשב למְשָדֵר הציבורי הטוב בעולם, הוא דווקא שידורי הספורט שלו". ואז מניתי אחד לאחד אילו שידורי ספורט חייבים להיות נכסי צאן ברזל של השידור הציבורי במדינת ישראל . עקרונות שידורי הספורט בערוץ הציבורי הוצגו על ידי מעל גבי מסך פלסמה רחב. אי אפשר היה לטעות באיכות התמונות ובטיב ה- Sound שבקע מהרמקולים.

באותה העֵת כבר ניהלתי בשמו של אורי פורת את המו"מ המטורף עם חברת צָ'ארְלְטוֹן על מונדיאל 2002 שעמד להיערך בפעם הראשונה בהיסטוריה בשתי מדינות, יפן וקוריאה . פניתי לממונים עלי ואמרתי להם, "עליכם כהנהלה מקצועית ו- וועד מנהל ציבורי לפעול כדי שהמחוקק הישראלי ילך בעקבות עמיתו הבריטי ויציב Apriori בחוק השידור הישראלי רשימה של אירועי עַל בספורט המקומי והבינלאומי לרבות שידורי המונדיאלים, כדי שייהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי הארצי. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסרסורי זכויות השידורים בספורט. המו"מ חסר הפרופורציה עם חברת צ'ארלטון של אלי עזור ופנחס זהבי, והנושא עמו פערים כספיים עצומים בלתי ניתנים לגישור , איננו יכול להסתיים בטוֹב".

במהלך הפרזנטציה חשתי באווירה המתוחה ששררה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לבין יו"ר הוועד המנהל נחמן שי, המשנה ליו"ר גב' אהובה אוֹרֶן, וחלק מהחברים בוועד המנהל של הרשות. מנכ"ל רשות השידור היה בודד ומותקף. הוא היה חלש פיסית ונפשית. בקושי שמעו את קולו. אורי פורת הפך לפגיע. צחוק הגורל היה שאותו יוסף בר-אל, אז (רק) מנהלו הוותיק של ערוץ 33 הכושל, היה הראשון שמיהר אלי כדי לשבח את הפרזנטציה וללחוש לאוזני, "יואש שתהיה לי בריא, אתה צודק בכל מילה שלך". גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל הגאון של ה- BBC מונה לתפקידו הרם ב- 2000 במקומו של סֵיר ג'וֹן בּירְת (John Birt Sir) המנכ"ל הקודם בשנים 2000- 1992. בשנתו הראשונה של גְרֵג דַיְיק כמנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה בעולם שִידֵר ה- BBC הבריטי בשני הערוצים שלוֹ 1 BBC  ו- 2 BBC יותר מ- 2000 שעות ספורט . מספר שיא בכל הזמנים של הרשת. עם בואו ל- BBC הכפיל המנכ"ל גְרֵג דַיִיק את התקציב השנתי של מחלקת הספורט והעמיד אותו על 350 מיליון דולר. פי שניים מהסכום שהקצה המנכ"ל הקודם ג'וֹן בִּירְת (John Birt) לשידורי הספורט השנתיים של הרשת [5]. גְרֵג דַיִיק השקיע בשידורי הספורט כ- % 10 מהתקציב השנתי הכללי של ה- BBC.

טקסט תמונה : זהו מר גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC  בשנים 2004 – 2000 . צריך לקרוא את ספרו המעניין והחשוב, הקרוי, "GREG DYKE – INSIDE STORY”, כדי להבין את שיעור קומתו כמנכ"ל של רשת שידור ציבורית. (התמונה באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC כשהרשת הציבורית הייתה  בצניחת רייטינג בבריטניה מול ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה  ( רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות לוויינים . גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא, להתחבר שוב להמוני הצופים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות. גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור לוֹ ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2 . למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים , הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, כי שידורי הספורט הגדולים מהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC הציבורי ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא . עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות. להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה.

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004.

2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004.

3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006, ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים.

4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005, כמו מרוצי סוסים אחרים.

5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר ב- 1 BBC  ו- 2 BBC.

6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון) .

7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר .

8. אליפויות אירופה והעולם בא"ק (Indoor  ו- Open) , ותחרויות ריצות המאראתון המפורסמות בעולם .

9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008 .

10. המונדיאלים של 2002  ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר)

11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה.

12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro  ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV .

13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום).

14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007.

15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002- 2000.

12. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם.

13. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958.

הבאתי את ה- BBC הבריטי כמודל בפרזנטציה שלי , מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית המכובדת והמקצוענית הזאת , מהווה כבר שנות דוֹר מוֹפֵת ודוגמה לחיקוי בתוכן השידור שלה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC תחת הכוונתו של גְרֵג דַיְיק לא היה שיגעון אישי . ואם היה כזה לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה . זאת העילה שהאצתי בצמרת רשות השידור לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית , על מנת ללמוד מהם כיצד ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות. איש מהם כמובן לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון . שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, Board נכבד שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס. נדמה לי שנמאס להם לשמוע את הטפות המוסר שלי בעניין שידורי הספורט . הם זלזלו בפרזנטציה. לדאבוני גם זה מכבר סַר חִינוֹ של המנכ"ל אורי פורת ז"ל שתמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה. מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 בראשותו של היו"ר נחמן שי. הם פשוט לא חוללו דבר כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי. הם לא היו חשובים, נפוצו לכל עבר, ונמוגו.

באשר לגְרֵג דַיְיק גאון מוכשר שכיהן כמנכ"ל רשות שידור הבריטית בשנים 2004 – 1999. בדצמבר 2003 פרסמה וועדה ממלכתית בראשות הלורד האטון דו"ח חריף נגד רשת הטלוויזיה ה- BBC, שדיווח בעקשנות באותה שנה, כי ממשלת טוני בלייר הוליכה שולל את הציבור הבריטי בקשר להתקפה נגד עיקר במלחמת המפרץ השנייה במארס 2003. חטיבת החדשות של ה- BBC טענה, "כי הממשלה הבריטית זייפה מסמכים ושיקרה לציבור כי יש בידיה הוכחות ששליט עירק  סאדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדה המונית". המוניטין של טוני בלייר היה תלוי על בלימה. הדו"ח של הלורד האטון זיכה לחלוטין את האחראים במשרד ראש הממשלה מפני האשמה הזאת, אף על פי שלא סתר כלל את הטענות המרכזיות של ה- BBC. רשות השידור הבריטית נדרשה להכות על חטא ולשפר את דרכיה. יו"ר הוועד המנהל (Board of Governors) של ה- BBC גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) ומנכ"ל ה- BBC גרג דייק נתבעו לשאת באחריות ולהתפטר. ראשון התפטר גאווין דייויס. בינואר 2004 פרש גם גרג דייק מ- BBC כשהוא ממורמר וכועס מאוד על וועדת הלורד האטון. עם הדחתו ו/או התפטרותו הבלתי צפויה זכה גְרֵג דָיְיק לאהדה ותמיכה עצומה של עובדיו (ממש כשם שארנון צוקרמן זכה להן כשהודח ממשרת מנהל הטלוויזיה ב- 1979 ע"י יוסף "טומי" לפיד ז"ל). אלפי עובדים של רשות השידור הציבורית הבריטית יצאו להפגנות ברחובות בצעד חסר תקדים נגד פיטוריו של גרג דייק. אלפים נשאו שלטים להחזיר את המנכ"ל המודח לראשות ה- BBC. הדחתו של גְרֵג דַיְיק הייתה לא הייתה עניין של מה בכך . קרה משהו יוצא דופן בבריטניה. אבל תמיכת העובדים לא סייעה . במקומו של גרג דייק התמנה למנכ"ל ה- BBC מארק תומפסון , שכבר הודיע כי יפטר 7000 (שבעת אלפים) עובדים מ- 30000 (שלושים אלף) עובדי ה- BBC . מר גרג דייק עצמו כתב במשך שנה ספר, "GREG  DYKE – Inside  Story", בו תקף בחריפות רבה את ממשלת טוני בלייר וחלק מחברי מועצת הנגידים, הגוף הציבורי הממונה על ה- BBC (מקביל לוועד המנהל של רשות השידור בישראל). ספר חובה לכל איש טלוויזיה באשר הוא.

שוחחתי בסיום הפרזנטציה עם גב' אהובה אורן וחבר וועד מנהל נוסף דוּדוּ דוֹתַּן שמיהרו כבר בדרכם לביתם בהרצליה . המשנה ליו"ר הוועד המנהל אישה דעתנית אמרה לי בשחצנות לא מבוטלת כשהיא אצה לרכב הממתין לה , "שכנעת את המשוכנעים" . לא היה לה יותר מידַי זמן להקשיב לי . החֲבֵרוּת שלה בוועד המנהל של רשות השידור הייתה שליחות ציבורית אך גם מעֵין הוֹבִּי . חֲבֵרוּת בוועד המנהל של רשות השידור היא מינוי פוליטי המעניקה כוח ופרסום ציבורי , אך היא נעשית בחינם ואיננה מכניסה אוכל לפי בעליו . גב' אהובה אורן הייתה בלחץ זמן גדול בשל עיסוקיה האחרים ומיהרה לשוב למקום עבודתה האמיתי במרכז הבֵּין-תחומי בהרצליה , זה שמשלם את המשכורת שלה . בצורה שהציגה את עצמה בפני לראשונה בחייה , ניכר היה עליה שענייני רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הם בעדיפות משנית . דוּדוּ דוֹתַן היה הרבה יותר נינוח ואדיב, "תדע לך יואש שהילדים שלי ואני מעריצים גדולים של שידורי הספורט שלך", אמר, ומיהר להסתלק בעִקבותיה.

יומיים אחרי הפרזנטציה הטלוויזיונית , שידרנו ישיר בליל שלישי – 17 באפריל 2001 את ניצחונה של מכבי ת"א על סְקָאווֹלִינִי פֶּזָארוֹ בגביע אירפה לקבוצות אלופות של ה- Suproleauge . השידור הישיר הניב רייטינג רָב והציב לרגע קט את הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 בראש פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. הבסנו את כל יריבינו התקשורתיים לרבות ערוץ 2 ללא תנאי בטבלת הרייטינג . שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 התקבלו בחדווה רבה ע"י הצופים . טבלת הרייטינג איננה משקרת. למרות ההצלחה הגדולה לא יכולנו לחתום על חוזים נוספים בשל היסוסי יו"ר הוועד המנהל נחמן שי וסגניתו גב' אהובה אורן. שניהם סירבו על פי הבנתם הציבורית להתקשר שוב עם הוועדות המארגנות של אירועי הספורט הרלוואנטיים לרבות זאת של מכבי ת"א. שני המפקחים הציבוריים ידעו ששידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב והכירו בעובדה שבגללם גם יש תמורה לאגרה. אך שניהם התעלמו והתמהמהו . הם גם לא אִפשרו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת לפעול. העתיד לא היה בטוח כלל ועיקר. למחרת ביום רביעי – 18 באפריל 2001 שלחתי להם את התזכורת הבאה ובצִדה את טבלת המִדְרוּג מאותו הערב, שהיווה התרוממות רוח לרגע קָט.

טקסט מסמך : 18 באפריל 2001. זהו המסמך המקורי ששלחתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה היו"ר גב' אהובה אורן. המסמך הזה הושלך למגירה (או לסל) ונותר ללא שימוש. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 17 באפריל 2001. הטבלה אינה משקרת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 הציבורי ניצבת לרגע קט בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

שני דפי המסמך הגיעו לידיהם של מר נחמן שי וגב' אהובה אורן ז"ל. הם דחפו אותו למגירה או זרקו אותו לסַל. תרומתם של מר נחמן שי וגב' אהובה אורן לשידור הציבורי הייתה אפסית . בתום תקופה קצרה שניהם התנדפו כלא היו. מר נחמן שי וגב' אהובה אורן לא הותירו מאחוריהם שום מורשת חדשה או תקווה חדשה ברשות השידור. ב- 14 ביוני 2001 , נפגשנו המנכ"ל אורי פורת , היו"ר נחמן שי, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ואנוכי עם עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א אלופת אירופה באותה עונה. הפגישה התנהלה במסעדה "האיטלקית הקטנה" בקצהו המערבי של רח' מונטיפיורי בתל אביב. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי הובלנו מדיניות שידור המאמצת התקשרות נוספת עם מכבי ת"א שהייתה גם אלופת המדינה ומחזיקת הגביע, אבל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (שנודע כאוהד מושבע בתלבושת אדומה של קבוצת הכדורסל של "הפועל" ירושלים) ניסה לסכל זאת בכל מחיר ולטרפד את העסקה. פשוטו כמשמעו. היו לי שיחות משותפות עם המנכ"ל אורי פורת על דרכו של השידור הציבורי. סברתי, "כי קוד השידור הציבורי הוא לא רק מה צריך לשָדֵר לציבור, אלא גם מה הציבור מבקש ורוצה לראות". הוא תמך בגִרסָה. שמעתי אותו אומר ומבקש פעמים רבות, "שהפַיְינְשְמֶקֶרִים (אניני הטעם) יפסיקו להכתיב לי כיצד להנהיג את השידור הציבורי". אורי פורת ואנוכי סברנו שמכבי ת"א בשל הצטיינותה ושלל התארים שהיא נושאת , והישגיה בארץ ובאירופה הופכת לאובייקט שידור מוצלח הנושא רייטינג גבוה שהוכיח את עצמו. לא היה לשנינו ספק שמכבי ת"א ראויה להתקשרות ארוכת טווח עם רשות השידור . שידור משחקיה ראוי ומתאים לשיבוץ בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית כדרך המסורת בת שלושים השנה. היו"ר נחמן שי מעריץ פנאטי של קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים יריבה עיקשת של מכבי ת"א בליגה, שישב ביציעי היכל מלחה בין קהל שורות האוהדים לבוש חולצת  Shirt T  אדומה סָבָר אחרת. הוא התנגד בכל כוחו לחוזה בין רשות השידור למכבי ת"א מפני שחשב שהכסף הציבורי שמקבלת מכבי ת"א מרשות השידור מחזק אותה על חשבון קבוצתו האהודה. היה ברור שנוצר עימות חזיתי בין תפיסת השידור של המנכ"ל אורי פורת לבין אבחנתו של נחמן שי כיו"ר המוסד הציבורי המפקח על מהלכי הדֶרֶג המקצועי.

אורי פורת גרס ב- 2001 את מה שסבר ב- 1984 . הוא לא הסתיר את דעתו כי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היא בעיניו אובייקט שידור ראוי. לא הייתה בכך כל רבותא. הוא נהג כמו המנכ"לים שכיהנו לפניו ואחריו, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואריה מֶקֶל, וקבע, "הרשות חייבת לאמֵץ לחיק השידור הציבורי קבוצה מצליחנית כמו מכבי ת"א, ולאימוץ הזה יש מחיר וביטוי שהוא שווה ערך לכסף". הוא היה בטוח שהוא צודק והאֶמֶת ניצבת לצִדוֹ. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שָי החזיק באֶמֶת אחרת משלוֹ ואמר לכל מי שרצה לשמוע, "שמתן כספים בסדר גודל ענק כזה רק לקבוצת כדורסל אחת בישראל הוא מעשה פסול ובזבוז כספי ציבור". נחמן שָי בניגוד למנכ"ל סחף לצד האֶמֶת שלו אנשים נוספים מבין הוועד המנהל, את המשנֶה שלו גב' אהובה אוֹרֶן ואַלוֹן אלרואי ידידו הוותיק של יו"ר הוועד המנהל הקודם גיל סמסונוב. שניהם לא אהבו את אורי פורת בלשון המעטה. חבר הוועד המנהל ד"ר אילן אַסְיָה ועוד פרסונות מהוועד המנהל של רשות השידור וגם ממליאת רשות השידור הצטרפו להשקפת עולמו של נחמן שי. רבים בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה קָצוּ בשידורי מכבי ת"א . שלא תהיה טעות. המתנגדים החריפים ביותר בוועד המנהל ובמליאה לשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה הציבורית, היו הראשונים שנצמדו למסך כדי לצפות בהם. חלקם אהדו אותה. אחרים אהבו לשנוא אותה. אך איש לא התעלם ממנה. כולם צפו בה. מכבי ת"א הייתה סחורת שידור נוטפת רייטינג. נוצרה אופוזיציה אמיתית לאֶמֶת השידור של אורי פורת בתוך ההנהלה הציבורית של רשות השידור. אורי פורת כבר לא היה הקוסם רָב – מַג כל יכול.

הפילוסוף ברוך שפינוזה בניתוח המושג "מהי האֶמֶת" מתייחס לשלוש אמיתות. הראשונה היא האֶמֶת העובדתית המתארת בדיוק רב את האירוע וכיצד אֵירַע. השנייה היא האֶמֶת התדמיתית בה יש משקל למה אומרים האנשים על מה שקָרָה. האֶמֶת השלישית היא מה מרגישים האנשים בעקבות מה שאירע. ברוך שפינוזה מניח שהאמת השלישית היא האֶמֶת הקובעת ! זה גַם מה שחשו והרגישו אנשי הוועד המנהל לגבי שידורי מכבי ת"א. זאת הייתה האֶמֶת שלהם. אורי פורת היה מבוּדד עם האֶמֶת שלוֹ. יו"ר הוועד המנהל נחמן שַי השיג יתרון משמעותי בוויכוח שלו עם המנכ"ל אורי פורת על טיב שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הצליח ליצור תחושת מיאוס בין אנשי הוועד המנהל והמליאה כלפי מועדון הכדורסל הפופולארי. הרבה מאוד "מומחי" שידור בוועד המנהל הרגישו פתאום את מה שלא חשו בעבר, שהם משלמים כסף רב מידי עבור הרייטינג הגבוה שמייצרים שידורי מכבי ת"א. האמת היא לפעמים יחסית מאוד.

ביום שישי – 11 במאי 2001 וביום ראשון – 13במאי 2001 התקיים טורניר הכדורסל ה- Final four האירופי בהיכל Bercy בפאריס. מכבי ת"א ניצחה בחצי הגמר את צסק"א מוסקבה 80:86 ובמשחק הגמר את הקבוצה היוונית פאנאתינאיקוס 67:81 וזכתה בגביע אירופה לקבוצות אלופות במפעל הכדורסל הישן של ה- FIBA אולם תחת הארגון החדש של הוועדה המארגנת של ה- Euroleague / Suproleague. זכייתה של מכבי ת"א ב- 2001 בגביע אירופה היוקרתי לרבות היותה אלופת ישראל וגם מחזיקת גביע המדינה בארץ , העלתה את מניותיה ואת מחירה . עבור עונת 2001 – 2000 הסכמנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי (ובגיבויו של מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני) לשלם למכבי ת"א סכום של 5.800000 (חמישה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים. עכשיו לקראת עונת 2002 – 2001 האמיר גרף זכויות השידורים והיתמר לשיא חדש של 6.600000 (שישה מליון ושש מאות אלף) דולר. המו"מ התנהל כרגיל במסעדת "האיטלקייה הקטנה" של חן שפירא ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. קבוצת המו"מ שלנו בקיץ 2001 מול מכבי ת"א כללה את אורי פורת, יאיר אלוני, מוטי לוי, ואותי. את מכבי ת"א ייצגו שמעון מזרחי ואמי אשל. התבוננתי באורי פורת לאחר החתימה על מסמך הזכויות היקר. פניו היו לבנים כצבע הקיר. הוא היה מוטרד מהסכום הכספי העצום . מכבי ת"א הפכה לסחורת שידור מבוקשת ויקרה מאוד, בגלל מעמדה המיוחד בארץ ובאירופה וגם מפני שהחוזה בין שני הגופים לבש אופי של בלעדיות ובלבדיות. מי שרצה לראות את מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בפעולה בטלוויזיה יכול היה לצפות בו רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרבה אנשים תמימים וגם טיפשים, וחסרי הבנה מינימלית בתעשיית הטלוויזיה, לא הבינו כי שידורים ישירים של משחקי מכבי ת"א בליגת הכדורסל האירופית גם הם בגדר מטלות של ערוץ 1 הנקרא "השידור הציבורי". אפילו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי אוהד מוצהר של הפועל ירושלים ובר פלוגתא של אורי פורת ושלי הבין ששידורי ה- Final four של מאי 2001 היו הצלחת תוכן מסחררת. בשידור הישיר של משחק הגמר מכבי ת"א – פאנאתאנאייקוס אתונה 67:81 ביום ראשון – 13 במאי 2001 צבר ערוץ 1 רייטינג ממוצע מצוין של % 33.50 בלוויית Peak נאה של % 41.20, ו- Share של % 58.70. נחמן שי לא יכול היה עוד להמתין ונאלץ לשלוח לחבריי ולי למחרת – 14 במאי 2001 באמצעות אורי פורת מכתב הערכה כלהלן :

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. זהו מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז מר נחמן שי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בהיכל "ברסי" (Bercy) בפאריס בתאריכים 11 ו- 13 במאי 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום רביעי – 22 ביולי 2001 , זומנתי שוב לישיבת הוועד המנהל של רשות השידור בבנייני האומה בירושלים בגין החוזה הכספי הדו שנתי היקר והשנוי במחלוקת האמור להיחתם עם מכבי ת"א. אנשי הוועד המנהל ביקשו לדון בו ולהראות למנכ"ל אורי פורת מיהו בעל הבית האמיתי ברשות השידור. גם עו"ד ויו"ר מועדון מכבי ת"א שמעון מזרחי הוזמן. אנשי הוועד המנהל הערימו על אורי פורת קשיים רבים. בעוד נחמן שי ואַהוּבָה אוֹרֶן נושאים דברי קטגוריה חוצבי להבות, בקול רם ובהתלהבות בגנוּת ההסכם הכספי בן השנתיים 2003 – 2001 האמור להיחתם עם אלופת אירופה שהייתה גם אלופת ישראל ו-מחזיקת הגביע, לימד המנכ"ל בתּוֹרוֹ סנגוריה הגיונית אך איבד את תנופתה ואת האפקטיביות שלה משום שקצב דיבורו היה איטי והססני והוא גם דיבר בלחש. לא שמעו אותו. הוא סִינֵן מבין שיניו טקסט בקול כבוי שתמך בשידורי מכבי ת"א. נשמעו הערות ציניות בחדר הישיבות שקראו לוֹ להרים את קוֹלוֹ. אורי פורת הציג פרזנטציה חסרת ביטחון בקול ענות חלושה למרות שדיבר בהיגיון ו-בשבח ההתקשרות הדו שנתית עם אלופת ישראל ואירופה בכדורסל אך הופעתו כמי שמתיימר להיות מנהיג השידור הציבורי הייתה עגוּמה. אין מילה אחרת לתאר זאת. התבוננתי בו. הוא נראה נורא. הוא היה על הקרשים. בסופו של דבר הושגה פשרה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חתמה עם מכבי ת"א קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי על חוזה לעונה אחת 2001 / 2000 תמורת  6.600000  (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר שהניב עונת שידורים מוצלחת נוספת עם אופציה לחתימה לשנה נוספת. ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 נשפו בעורפנו. אי אפשר היה שלא לחוש בהבל נשיפותיהם. זאת הייתה הסיבה מדוע הסכמנו לשלם למכבי ת"א תשלום סנסציוני. בפגישת הוועד המנהל הזאת נודע לרבים שהיו"ר וסגניתו פתחו בתהליכי הדחה נגד המנכ"ל אורי פורת.

אורי פורת היה כבר כבן 66 בקירוב. הוא נראה לי תשוש ועייף מאוד. זה לא היה אותו מנכ"ל ולא האיש שפגשתי לראשונה באפריל של שנת 1984. אורי פורת (פרשובסקי) "רישוני" גזעי בן ראשון לציון, הגיע לרשות השידור בפעם הראשונה  בהיותו בן 49. מנכ"ל צעיר, מלא אנרגיה, ונחוש יחד עמי לחוֹלֵל את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' הראשונה" בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואומנם חוללנו אותה בשעתו .הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של שנות ה- 2000 הייתה תעתיק כמעט מדויק של שנות ה- 60 בעת שהוקמ .

מונדיאל הכדורגל של יפן וקוריאה – 2002  [1] .

מנהל מחלקת הספורט : יואש אלרואי.

עורך ראשי ומפיק ראשי בירושלים : יואש אלרואי.

משרד הפקה ושידורים : בירושלים.

מפיק משנה בירושלים : ששי אפרתי.

עוזרת הפקה בכירה בירושלים : דורית חיימי.

שַדָּרִים Off Tube באולפן בירושלים : מאיר איינשטיין, זוהייר בהלול.

עלות זכויות השידורים לכלל המִשָדֵר הציבורי הבינלאומי והמִשָדֵר המסחרי הבינלאומי גם יחד : 1.300000000 (מיליארד ושלוש מאות מיליון) פרנקים שוויצריים (כ- 1 מיליארד דולר).

עלות זכויות שידורים לא בלעדיות לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 : 3.8 מיליון דולר (עבור שידור של  8 משחקים בלבד).

עלות זכויות שידורים של ערוץ הספורט (5) בכבלים : כ- 700 אלף דולר (הערכה).

מנכ"ל רשות השידור :  יוסף בר-אל.

מנהל הטלוויזיה (מ"מ) : יוסי משולם.

מנהל החדשות : רפיק חלבי.

מספר הנבחרות המשתתפות בטורניר : 32

מספר המשחקים הכללי בטורניר : 64

מספר השידורים המועבר בשידור ישיר למדינת ישראל ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : 8 שידורי Off  Tube מהאולפן בירושלים.

מספר השידורים המועבר בשידור ישיר לישראל ע"י ערוץ הספורט בכבלים : 56 (מיפן וקוריאה).

מונדיאל גרמניה 2006  [2].

עלות זכויות השידורים לכלל המשדר הציבורי הבינלאומי והמשדר המסחרי הבינלאומי גם יחד על פי עסקת "ספ בלאטר – לאו קירש" : 1.550000000 (מיליארד וחמש מאות וחמישים מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 1.192 מיליארד דולר).

רשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ושל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שגתה שגיאה קרדינאלית היסטורית כשהסכימה בתמיכתו של מר רענן כהן השר הממונה על רשות השידור (והאיש שהעלה מירכתי האוֹב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל והציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמנכ"ל רשות השידור והציב אותו בקדמת השידור הציבורי) , לשלם לחברת צ'ארלטון בעבור זכויות השידורים של מונדיאל 2002 סכום כספי שהוא פי שמונה יותר מאשר שילמה רשות השידור למונדיאל צרפת 1998 אך קיבלה פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבל ערוץ 1 בצרפת 98' . בנוסף לכך כפה יוסף בר-אל את דעתו המקצועית כי יש לשדר את שמונת משחקי מונדיאל 2002 מן האולפן בירושלים בטענה שאין די כסף לשלוח צוות שידור ליפן וקוריאה (בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) . מר יוסף בר-אל מי שנהנה מגיבויו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי) יכול היה לנהל את המו"מ עם חברת צ'ארלטון טוב יותר ולחסוך כסף רב לקופה הציבורית המדולדלת שלו . צריך להדגיש שהוא לא היה לבד . הוא נהנה מגיבוי של כמה מחברי וועד מנהל בראשותו של היו"ר נחמן שי וכאמור נחמן שי עצמו שתמכו בבורות במהלך הרכישה שהוביל כמנכ"ל רשות השידור . להיטותו ולהיטותם לרכוש את סחורת השידור המוקטנת והיקרה במחיר מטורף , יצרה טרגדיית שידור שהיו לה השלכות כלכליות מרחיקות לכת . זה היה לחלוטין בלתי הגיוני שהם לא התייעצו עמי כמנהל מחלקת הספורט בעת ניהול המו"מ . רשות השידור בכלל ויוסף בר-אל בפרט האיש שהוביל את מהלך הרכישה מחברת צ'ארלטון , לא הכירו את נקודות התורפה במו"מ ולכן לא ידעו להתגונן מפני המחיר המופרז . רשות השידור של יוסף בר-אל שילמה מחיר אדיר חסר כל הצדקה של כ- 500 אֶלֶף (חצי מיליון) דולר תמורת כל משחק ומשחק במונדיאל 2002 . כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דהאן החרישו .

דוגמא מצוינת לסוג כזה של החמצה ובלבול מוחלט ששררו בתוככי רשות השידור , בה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי משמש במקביל גם כמנכ"ל הרשות לעת מצא במקומו של אורי פורת שפרש וכבר לא היה בשִלטון , נקרתה לי שוב במשחק החוץ האחרון של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת בוסניה במסגרת קדם מונדיאל 2002 שנערך בסאראייבו עיר הבירה של בוסניה הרצוגובינה, במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001  בתשע בערב .

כשנחמן שי התמנה בדצמבר 2000 ליו"ר הוועד המנהל של רשות התרחב לבי . לרוע מזלי טרם זמנו . נחמן שי היה מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 . הכרתי אותו היטב הוא שימש שנים ככתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון . הוא התפרסם כאוהד מושבע של אגודת הפועל ירושלים. נחמן שי היה ידוע בהערצתו לשידורי הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי בימי ראשית הטלוויזיה. הוא אפילו ניסה את כוחו כשַדָּר כדורגל ב- "מבט ספורט". במשך השנים סטה למסלולי תקשורת של ייעוץ והסברה לפוליטיקאים, אך נשאר מודַע היטב לחשיבותם של שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורי שברגע זה הפך למפקח הציבורי הראשי שלי. ביומה האחרון של שנת 2000 יום ראשון – 31 בדצמבר , ברכתי אותו על מינויו החשוב ורם המעלה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור [1] . לא תיארתי לעצמי עד כמה שיני הזמן נגסו וזרעו הֶרֶס באישיותו. הן הפכו אותו מעיתונאי לפוליטיקאי . אם נותר בו עוד כישרון מה בתחום התקשורת הטלוויזיונית הרי שהכישרון הזה נמוג . כמנווט שידור הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא הצטייר לי כפיגורה של פוליטיקאי . גרוע מזה עסקן פוליטי .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1

מחלקת הספורט ירושלים       יום ראשון – 31.12.2000 

לכבוד :

נחמן שי –  יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור  

נחמן היקר,

אנחנו כאן במחלקת הספורט הוותיקה ועתירת הפעלים מבקשים לאחל לך הצלחה רבה עם מינויך לתפקיד רב האחריות של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

אנחנו מקווים מאוד שאומנם תסייע בידיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לרכוש את זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים (בארץ ובעולם), ו/או חלק מהם, כדי לעצב מחדש לוח שידורים אטרקטיבי יותר למען משלם האגרה , מושך ומעניין מזה הנוכחי. שידורי הספורט הרלוואנטיים בכל רשת טלוויזיה ציבורית- ממלכתית הם בסיס כל מוצק ורחב עד שאין בִּלְתּוֹ. שידורי הספורט נושאי זכויות השידורים והנחשבים בעיניי לרלוואנטיים הם הכדורגל הישראלי על מרכיביו השונים (נבחרת ישראל משחקי ליגת העל, ומשחקי חצי הגמר וגמר גביע המדינה), כנ"ל הכדורסל הישראלי על פי אותו הדגם של שידורי הכדורגל, משחקי קבוצת מכבי ת"א בכדורסל בזירה האירופית, המשחקים האולימפיים, המונדיאלים ואליפויות אירופה לאומות בכדורגל, וגם אליפויות העולם בא"ק. 

ועוד דבר.

אתה חייב לסייע למנכ"ל רשות השידור אורי פורת להפוך את ערוץ 33 (אִזוטרי באשמתו של מנהלו יוסף בר- אל ונטול לחלוטין כל רייטינג צפייה, משהו שנע בין % 0.0  ל- % 0.7 במקרה הטוֹב) לערוץ טלוויזיה רלוואנטי מן המניין תחת חזון שידור משותף ואותה קורת ניהול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כדוגמת ה- BBC הציבורי באנגליה שיש לו שני ערוצי שידור1 BBC  ו- 2 BBC ). אני שב ומאחל לך הצלחה רבתי בכל מעשיך ברשות השידור. 

נ.ב. :

אני מצרף לידיעתך את אחת הדוגמאות לרייטינג הדליל והאפסי של ערוץ 33 תחת ניהולו של יוסף בר-אל . 

בברכה חמה, יואש  אלרואי  

טקסט תמונה : שנת 2002. דף מדרוג צפייה אחד מתוך מאלפי  דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור. דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00  מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו הנוראית של ערוץ 33 ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי משום היבט. מעניין, העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

חיש מהר התברר כי לתקוות החדשות שפעפעו בלבי בטרם זמן לא היה כל יסוד . נחמן שי היה חובב כדורסל אך אוהד של הפועל ירושלים. בדרכו הדיפלומטית הפך למתנגד חריף ביותר של המנכ"ל אורי פורת , והקשה עליו מאוד על צעד ושעל. הערכתי הרבה יותר את עוזרתו הראשית גב' טָלִי בֵּן אָבִי מאשר אותו כפוליטיקאי שבוחש בקדרה. למחרת ביומה הראשונה של שנת 2001 שלח לי היו"ר החדש של הוועד המנהל את דברי תשובתו בנוסח מאוד דיפלומטי המגן על אגפיו מכל הכיוונים. לא נדרשה שום פרשנות לפענח את הכתוב [2].

רשות השידור

יו"ר רשות השידור

נחמן שי

                                                       1 בינואר 2001

                                                       ו'  טבת   ת ש ס " א

                                                       (סימוכין 0046)

לכבוד :

יואש אלרואי

מנהל מחלקת הספורט

יואש ידידי,

תודה על הברכות.

אני מכיר בחשיבות שידורי הספורט, אך אני גם יודע כי המציאות התקשורתית בישראל השתנתה, וממילא מה שהיה זמין וזוֹל פעם – אינו כזה היום. נשב בקרוב ונדבר על הכול, גם על הנושא הזה. ושוב תודה !                      בברכה, נחמן  שי

מינויו של נחמן שי לתפקיד יו"ר הוועד המנהל לא היטיב עם הרשות ולא הביא שום מזוֹר . עם מינויו גברו הריב והמדנים והתחדדו ביתר שֵאת . חוסר יכולתו של נחמן שי אישיות פוליטית מובהקת, שבכורח הנסיבות נשא ב- 2001 בכפל תפקידים בו זמנית כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ"ל הרשות להתייצב בשתי רגליו מאחורי החלטה שלוֹ עצמו שכבר קיבל בעבר , הפך אותו לפתטי . הדבר בא לידי ביטוי חריף במו"מ עם אביב גלעדי על זכויות השידורים של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל. נחמן שי ואנוכי החלטנו שאיננו מתעסקים יותר עם מתווך זכויות השידורים היקרן של המשחק אביב גלעדי הדורש מאתנו מַמוֹן רָב תמורת זכויות השידורים של המשחק בוסניה –  ישראל. הניתוק הפך לסכסוך. אביב גלעדי גרר בעקבותיו את התערבות הפוליטית ברגע האחרון של מושיעו שַר האוצר סילבן שלום יחדיו עם יו"ר ההתאחדות גבריאל "גברי" לוי. שידור ספורט הישיר של המשחק בוסניה – ישראל כבר ירד מהפרק בשל העלות הבלתי מתקבלת על הדעת, אך במפגש עם סילבן שלון נחמן שי הפך לשבר כלי . התברר שהוא קוטל קנים. מכיוון שהיה פוליטיקאי שינה את דעתו וניאות לשלם מקופת רשות השידור הריקה תוספת של יותר מ- % 25 למחיר שמקודם סירבנו לשלם, הוא ואני, וגם הכניס אותי ללחץ אטומי בלתי אפשרי של הפקה ושידור ישיר מסאראייבו.

נחמן שי היה בשנות ה- 70 עיתונאי וכתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הייתי עֵד פעם לשיחה מעניינת בינו לבין הבוס שלוֹ . לנחמן שי הוצעה הצעה קוסמת לצאת להשתלמות עיתונאית בת כ- 8 חודשים בארה"ב . הכתב הצבאי שאל את מנהלו , "האם יישמר לוֹ תפקיד הכתב הצבאי לכשיחזור…?" . דן שילון לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לנחמן שי, "וודאי שלא…", והוסיף, "בחטיבת החדשות אין נחלות פרטיות (!)" . דן שילון מינה את עמירם ניר ז"ל לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שי . נחמן שי לא חזר מעולם לתפקידו הישן. במשך השנים "התקדם" נחמן שי והפך לעוזר ודובר של פוליטיקאים, עד שהפך לפוליטיקאי בעצמו. לפוליטיקאים החודרים למערכת השידור יש תכונה מוּלֶדֶת או תוכנת מחשב נרכשת, המכוונת ומדריכה אותם לשַלֵם יותר במקום שלא צריך. בתמורה יפורסם שְמַם בציבור ויזכה לתהודה המתאימה. ראיתי זאת והייתי עֵד לכך שוב ושוב לאחר הסתלקותו הבלתי צפויה של אורי פורת מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. עננה כבדה כבר רבצה על רשות השידור זה מכבר. היה לה יו"ר פוליטיקאי רופס שמתפתל ופוסח על הסִפִּים , שַר ממונה שדמותו נחשפת לעיתים קרובות מידי בערוץ 33 של רשות השידור, ומנהל ערוץ 33 עצמו שאוֹרֵב וממתין לשעת הכושר להתפלֵח אל כֵּס מנכ"ל רשות השידור הפנוי.

בזכויות השידור של משחק הכדורגל  בוסניה – הרצוגובינה ישראל שנועד להיערך בסרייבו במוצ"ש של – 1 בספטמבר 2001 (במסגרת קדם מונדיאל יפן /קוריאה 2002) החזיק מר אביב גלעדי. אביב גלעדי החזיק גם בשני משחקי החוץ הקודמים של הנבחרת שלנו , נגד אוסטריה (התקיים בווינה ב- 28 במרס 2001 ושודר ע"י ערוץ 2), ונגד ליכטנשטיין (נערך בוָואדוּז) בשבת – 2 ביוני 2001, אך לא שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם לא בערוץ 2 שהיו עסוקים לאורך אותה השבת בכיסוי אסון הדולפינריום הכבד בתל אביב שאירע פחות מיממה קודם לכן בו נספו עשרות צעירים מהתפוצצות מתאבד פלסטיני בערבו של יום שישי – 1 ביוני 2001. המשחק ליכטנשטיין – ישראל שוּדַר לבסוף כפתרון כפוי בערוץ הספורט בכבלים. אביב גלעדי סוחר ומתווך זכויות שידורים ממולח שהשקיע וקנה אותם מחברת UFA הגרמנית תמורת כסך רב לצורך מכירתם לגוף שידור ציבורי בישראל (עבור ממון עוד יותר גדול, הרי הוא היה צריך להרוויח משהו מהעסקה) , הפסיד בסופו של דבר הון עתק.

ביום שני – 19  בפברואר 2001 , בקשתי את יאיר אלוני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפועל קרוב לשנה (מונה ב- 1 במאי 2000 למ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר שטרן שפרש) בכתב להיכנס למו"מ מוקדם ללא לחץ עם אביב גלעדי כדי להציע לו מייד במו"מ שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תקנה ממנו את המשחקים במחיר סביר . הדגשתי בפניו באותיות מוגדלות במסמך ההוא : "לפחות שלושה רבעים מהסכום שבו נקנה ונרכוש מאביב גלעדי את שלושת המשחקים הללו נחזיר באמצעות חסויות . זאת הבטחה אישית שלי לך . הפנייה לאביב גלעדי צריכה להיעשות מייד כי המשחק נגד אוסטריה בווינה , אוֹ – טוֹ – טוֹ , מתקיים בעוד 39 ימים" [3] .

המנכ"ל אורי פורת שנדחף בקיץ 2001 לאִיטוֹ מחוץ לכותלי רשות השידור והיה אמור להתפטר , או להיות מפוטר ומודח בתוך חודשים ספורים מכהונתו ע"י יו"ר הועד המנהל נחמן שי וחלק מחבריו בוועד המנהל של רשות השידור , ישב כהרגלו על המדוכה והתלבט והיסס בתשובתו . בקיצור , לא יצא מזה שום דבר . בחודש אוגוסט 2001 , ערב הדחתו ע"י הוועד המנהל מתפקידו , הקדים אותם אורי פורת והתפוטר . מה זה חשוב . נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ועכשיו גם מ"מ המנכ"ל , נטל לעצמו את מוֹסְרוֹת המו"מ עם אביב גלעדי במשחק החוץ האחרון שנותר , בוסניה – ישראל .

למשחק במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 ב- 21.00 ב- בסַארָאיֶיבוֹ בירת בוסניה – הרצוגובינה הייתה חשיבות רבה. נבחרת ישראל הייתה עדיין בתמונת הסיכויים כדי לתפוש את המקום השני בבית המוקדם אחרי ספרד, מיקוּם המאפשר העפלה ל- Play Off (שני משחקי הכרעה , בית וחוץ) כנגד אחת הנבחרות האירופיות , ואולי עם טיפ טיפת מזל גם העפלה לטורניר הגמר של מונדיאל 2002, מפעל ממנו נעדרת ישראל מאז המונדיאל ההוא של מכסיקו 1970. מתווך זכויות השידורים אביב גלעדי דרש מאִתנו סכום של 400000 (ארבע מאות אלף) דולר תמורת השידור הישיר. זו הייתה זכותו כאיש עסקים . אנחנו הסכמנו לשלם  225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר. למרות רצוני העַז לשָדֵר ישיר את המשחק, פער התיווך היה עצום והמו"מ עם אביב גלעדי נתקע. רשות השידור גמגמה כרגיל. נחמן שי ואנוכי ירדנו ממנו. הודעתי לאביב גלעדי כהאי לינה : "חפש את החברים שלך. 225000 דולר או שום דבר". כרגיל, במקום להיכנס למו"מ בשלב הרבה יותר מוקדם כדי לקנות את זכויות השידורים של המשחק ישירות מ- UFA (סוכנות התיווך הגרמנית), בזבז סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי (אדם כל כך לא מוכשר בתחום) זמן שלא לצורך, ולוואקום חדר אביב גלעדי. עכשיו נדרשנו לשלם פעמיים עבור פערי תיווך. געגועיי ליוחנן צנגן הלכו וגברו.

בינתיים נרתמתי בכל כוחי להפיק במקביל למשחק בוסניה הרצוגובינה – ישראל (נקבע כזכור להיערך בסראייבו ב- מוצ"ש – 1 בספטמבר 2001) גם את השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה, והחלה ביום שישי – 31 באוגוסט 2001 במשחק נגד צרפת. משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה – ישראל לא נלקח יותר בחשבון כאופציית שידור ישיר. שלחתי לאנקרה בירת טורקיה את צֶוֶות השידור הבכיר שלי, השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, והמפיק מספר אחת שלי היחיד והמיוחד – ששי אפרתי.

הגעתי כהרגלי לעבודה מוקדם בבוקר בשבת – 1 בספטמבר 2001 , כדי להפיק את השידור הישיר הקרוב מאנקרה ישראל נגד ליטא , התמודדות שנקבעה לאותה שבת – 1 בספטמבר 2001 בארבע וחצי אחה"צ . מצאתי לנכון להיות כבר בבוקר במשרד בירושלים על מנת לשוחח עם עמיתי בטלוויזיה הטורקית הממלכתית TRT המפיקה את הסיגנאל הבינלאומי , ולבקש מהם לפקח ולהעניק תשומת לב לקווי ה- ISDN  של השידור שלנו . כמו כן רציתי לוודא שזמן השידור שלנו על מערכת התקשורת הלוויינית של EBU , אומנם שריר וקיים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . המהמורות הטכנולוגיות וביטחון הפקת השידור מכתיב שעות עבודה בלתי מוכרות לאזרח הרגיל . בשעה שתיים בצהרים של אותה שבת – 1 בספטמבר 2001 , שעתיים וחצי לפני תחילת השידור של משחק הכדורסל ישראל – ליטא שנקבע ל- 16.30, נחתה במשרדי שיחת טלפון (שיחת וועידה) מפתיעה ובהולה ממנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ויו"ר הוועד המנהל ומ"מ מנכ"ל רשות השידור (בעת ובעונה אחת) נחמן שָי , בה הודיעו לי שניהם , כי רשות השידור קנתה ברגע זה מאביב גלעדי תמורת 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר את זכויות השידור של משחק הכדורגל בּוֹסְנִיָה – ישראל, שעמד להתחיל בתוך שבע שעות בסַרָיֶיבוֹ . מדהים . הם לא שיתפו בהחלטה את מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני במהלכם החדש ולא דיווחו לו על השידור הישיר שנולד בניתוח קיסרי בו משתתף גם שר האוצר של מדינת ישראל , אולי מפני שלא איתרו אותו . שניהם צִלצלוּ אלי בשמחה ובישרו לי , "יֵש לְךָ אוֹר יָרוֹק לשָדֵר ישיר אֶת המִשְחַק" . לא האמנתי למשמע אוזניי. ההפתעה הייתה מוחלטת. שמחתי וחששתי. שמחתי, כי מאוד רציתי לשָדֵר ישיר את המשחק, אך ירֵאתי שלא אעמוד במשימת השידור בשל קוֹצֶר הזמן שעמד לרשותי כדי להיערך לקראתו.

"יצאתם מדעתכם, ככה לא עובדים… ככה לא מפיקים וככה לא מנהלים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…" , אמרתי וגערתי ב- נחמן שי בתדהמה בשיחת הטלפון ההיא, אך הוספתי מייד, "…אנוכי אעשה כל מאמץ כדי לבצע את משימת השידור למרות הזמן הקצרצר 7 (שבע) שעות שנותר לי להתכונן לקראתה…". רָפִיק חלבי סיים את שיחת הוועידה הטלפונית כשאמר לנחמן שי בזו הלשון, "…אל תדאג נחמן, אתה לא מכיר את יואש אלרואי, הוא יוציא לך את השידור גם מתחת לאדמה…", והטלפונים נטרקו .

התברר שאביב גלעדי לא היה טיפש. סוֹחֵר זכויות השידור ידע שערוץ 5 וערוץ 2 לא ישלמו לוֹ פרוטה עבור המשחק הזה והבין שבעניין הזה אפשר להפיל בפח רק את הערוץ הציבורי. הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כבר הביעה את נכונותה בעבר הלא רחוק לשלם לוֹ 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר של המשחק בוסניה – ישראל, למרות שהוא כמתווך זכויות שידורים ואיש עסקים שילם לבעלי הבית המקוריים של הזכויות החברה הגרמנית UFA סכום של  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. אביב גלעדי רתם בדקה האחרונה ממש את יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי ואת שַר האוצר סילבן שלום למאמצי המכירה שלו, למרות שאנחנו וויתרנו זה מכבר על המשחק ולא כללנו אותו עוֹד בלוח השידורים שלנו.

זה היה בשבת בבוקר – 1 בספטמבר 2001, שתיים עשרה שעות לפני המשחק בוסניה – ישראל . סילבן שלום יחדיו עם אביב גלעדי ובתמיכת יו"ר ההתאחדות גברי לוי עטו שוב על מנכ"ל רשות השידור נחמן שי . נחמן שי לא מצא צורך לשתף אותי. בעיצומו של המו"מ החדש שהתפתח ברגע האחרון "מצא" פתאום נחמן שי שהיה עסקן ופוליטיקאי באופיו יותר מיו"ר של וועד מנהל של רשת טלוויזיה ציבורית סכום של 75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים באמתחת רשות השידור המדולדלת שלוֹ. בעסקה סיבובית משולשת בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין התאחדות הכדורגל וּלבין אביב גלעדי , כששַר האוצר של מדינת ישראל משמש אפוטרופוס ומתווך, נחתם ההסכם בו שילמה רשות השידור סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר לאירוע שביצועו הישיר מבחינה טכנית מוטל בכלל בספק. בשבע ושלושים בערב התראיין כבר שַר האוצר סִילְבַן שָלוֹם בהרחבה ברשת ב' של "קול ישראל" בתוכנית האקטואליה של אבי בטלהיים (כתב ועורך בכיר בעיתון "מעריב" ששימש במקביל שדרן תוכנית אקטואליה מידי מוצ"ש ברשת ב' של "קול ישראל") , וסיפר למאזינים בגאווה עצמית ובאריכות , "כי נכנס לעובי קורת המו"מ כדי להֵיטִיב עִם העַם אך בעיקר עִם חיילי צה"ל" . ממש רעיון מבריק שמעולם לא עלה על דעתי, כי מי הם בכלל חיילי צה"ל בעיניי. שַר האוצר הוא פוליטיקאי משופשף שכמובן נטל את מלוא חופן קרדיט שידור המשחק לעצמו. רשות השידור שילמה 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר שלא היו לה היישר לכיסו של אביב גלעדי. ההחלטה של רשות השידור העצלנית והרָפָה הייתה כה חפוזה עד שלא נותרה לי טיפת זמן כדי להשיג חסויות למִזעוּר נזקֵי העלויות של קניית זכויות השידורים המפתיעה.

ביצוע השידור הישיר מבוסניה הרצוגובינה היה בסכנה בשל הזמן הקצר שנותר (ועוד ביום שבת) להיערך מן ההיבט הטכנולוגי. לא היה לי זמן לוויין "משוריין" מראש לשידור המפתיע , ולא הייתה לי כמובן עמדת שידור בסַארָאיֶיבוֹ וקווי שידור משם. הטלוויזיה הציבורית הבּוסנית (RTVBH) טרם שמעה על רצוני לשדר את המשחק ולא נערכה לספק לי את סיגנל השידור. גם אנשי ה- EBU  בג'נבה המתאמים ומקצים את זמני השידור על המערכת הלוויינית המסועפת של איגוד השידור האירופי טרם ידעו על רצוני לשָדֵר את המשחק בוסניה הרצוגובינה – ישראל , והשַדָּר מספר אחת שלי מאיר איינשטיין נמצא בכלל באנקרה בירת טורקיה. פעלתי תחת לחץ זמן עצום . באותה שבת של 1 בספטמבר 2001, נערכו ברחבי יבשת אירופה משחקי כדורגל מכריעים רבים במסגרת קדם גביע העולם של יפן / קוריאה 2002 ומערכת השידור הלוויינית של ה- EBU המעבירה סיגנלים רבים ממדינה למדינה הייתה עמוסה וסתומה. נותרו לי שעות ספורות לתמרן ולהעמיד שידור ישיר נוסף על הרגליים באותו היום. הודות לניסיון רָב שנים בעבודה מן הסוג הזה של מיסוד שידורים בינלאומיים ובסיוע קשרי הטובים עם ידידי ב- EBU  בג'נבה (שם היה ממוקם גם המרכז הטכני של ה- EBU) וגם עם אנשי רשת הטלוויזיה הממלכתית הבּוֹסְנִית שהיא חברה מלאה כמונו באיגוד השידור האירופי (EBU) הצלחתי לעמוד במשימה. בשבע בערב טלפנתי לבוס הישיר שלי מנהל החדשות רפיק חלבי והודעתי לו, "…רפיק, השלמתי את מלאכת ההפקה והשידור הישיר של המשחק בּוֹסְנִיָה הרצוגובינה – ישראל מסארייבו. הוא מובטח לנו עכשיו, וכי אומנם נבצע אותו בהיקף מלא…". גייסתי ברגע האחרון את השַדָּר זוֹהֵייר בַּהָלוּל ולצִידוֹ הפרשן אָבִי רָצוֹן והטסתי אותם לאולפן בירושלים. הוטלה עליהם המשימה לשָדֵר בלית ברירה Off Tube מהמוניטור באולפן בירושלים, משימת שידור שנואה ובלתי מקובלת. כחיילים ממושמעים הם צייתו לפקודה שלי.

שני שידורי הספורט הבינלאומיים הישירים באותה שבת של 1 בספטמבר 2001 הראשון – נבחרת ישראל נגד לִיטָא באליפות אירופה בכדורסל מאנקרה בחסות השָדָר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר כששי אפרתי מפיק אותם בטורקיה, יחד עם אורי לוי והפרשנים יורם חרוש ושרון דרוקר המנווטים את השידור באולפן בירושלים , והשידור הישיר השני מסרייבו שנולד ברגע האחרון בו מתמודדת בוסניה נגד נבחרת ישראל ואת המיקרופון שלוֹ אוחזים יחדיו השַדָּר זוֹהֵייר בַּהָלוּל ואָבִי רָצוֹן , צָלְחוּ והניבו את מיטב הרייטינג, אך הייתי מאוכזב מתוצאות המשחקים. נבחרת ישראל בכדורסל הפסידה לליטא ונבחרת הכדורגל סיימה בתיקו אֶפֶס את המשחק בסַרָיֶיבוֹ . כרגיל לא שרר שום מִתאַם בין הוצאות ההפקה היקרות והידע המקצועי שלנו לבין מה שהתחולל בזירת הפרקט ועל כר הדשא . אולם הייתי הרבה יותר מאוכזב וגם מותש ולחלוטין לא מאושר מדרך התנהלותה של הנהלת רשות השידור. בתום השידורים הישירים צלצלו למשרד מחלקת הספורט שוּב רפיק חלבי ונחמן שי, ובפיהם שבחים עד אין קֵץ להפקה. לא יכולתי לקבלם. חובבנות, טיפשות , וחוסר ידע מינימאלי בניהול מו"מ שהולידו בסופם כניעה למוֹלֶך הפוליטי, יצרו עליבות מקצועית ומכאובים. לדברי השבח שלהם לא הייתה כל חשיבות בעיניי. בתקופה האחרונה הוטלו עלי ברשות השידור יותר מידי מטלות נטולות פשר.

שיחת ה- Post mortem  (שיחה מקצועית של ניתוח השידור לאחר ביצועו) הטלפונית שלי אל היו"ר – מנכ"ל הייתה חריפה. שאלתי את מר נחמן שי כלהלן : "מהיכן מצאת לפתע 75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר עודפים בקופת הרשות שלא היה לנו אותם אז , ומדוע נכנעת ללחץ הפוליטיקאים , והאם סטנדרט השידור העלוב של Off tube מהאולפן בירושלים שניכפה עלי אומנם מקובל עליך ?", והוספתי מייד, "נחמן שי, אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת הֵיטב , אם לאו וַותֵּר עליו . אילו הייתה עומדת לרשותי לפחות יממה אחת נוספת להפקת השידור , יכולתי לגייס חסויות מתאימות כדי למזער ולהקטין בהרבה את עלויות השידור". זאת הייתה פָארסה מארץ הפארסות. אבל זאת הייתה גם המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור שמר נחמן שי היה אז מנהלה וגם יו"ר הוועד המנהל שלה. ככה התנהלה רשות השידור בראשותו של היו"ר החדש של רשות השידור נחמן שי שרק עכשיו תפש את כס המנכ"ל היָשָן שהתפטר ו/או המתפּוּטר שלה אורי פורת ז"ל. נחמן שי ידע ש- a priori כשל כמנהיג שידור ומיהר להשיבני, "יואש אתה צודק לחלוטין". תשובתו לא סיפקה אותי. היא גם לא הגנה על כללי המנהל התקין ברשות השידור שהוא היה עכשיו האחראי הראשי לביצועם. נחמן שי היה אכזבה עצומה עבורי. זה המסמך בן 4 עמודים ששלחתי לו ולמשנה שלו גב' אהובה אורן בעקבות השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה – ישראל שנערך בסאראייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל יפן / קוריאה 2002 .

טקסט מסמך : יום ראשון – 2 בספטמבר 2001 . זהו המסמך שכתבתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל בעקבות הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה נגד ישראל בסארייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד מס' 1 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום ראשון – 2 בספטמבר 2001. זהו המסמך שכתבתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל בעקבות הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה נגד ישראל בסארייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד מס' 2 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום ראשון – 2 בספטמבר 2001. זהו המסמך שכתבתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל בעקבות הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה נגד ישראל בסארייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד מס' 3 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום ראשון – 2 בספטמבר 2001. זהו המסמך שכתבתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל בעקבות הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה נגד ישראל בסארייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד מס' 4 ואחרון מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסיכומה של אותה שיחה וכתיבת המסמך הנ"ל ביקש ממני נחמן שי בעל הכוח העצום העכשווי ברשות השידור לכתוב לו מסמך עמדה הנוגע למדיניות שידור אירועי הספורט על פי תפישתי. ב- 12 בספטמבר 2001 מילאתי את מבוקשו. לא היו לי ציפיות ממנו. גם לא ידעתי כמה זמן הוא עתיד להישאר ברשות בעקבות מינויו הפוליטי.

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך הצעת ההיערכות של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שנשלח על ידי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (שימש באותה העת גם כמנכ"ל רשות השידור בפועל לאחר הסתלקותו של אורי פורת באוגוסט 2001) , באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. (עמוד מס' 1 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  12 בספטמבר 2001 . מסמך הצעת ההיערכות של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שנשלח על ידי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (שימש באותה העת גם כמנכ"ל רשות השידור בפועל לאחר הסתלקותו של אורי פורת באוגוסט 2001), באמצעות מנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי ומ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר אלוני. (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  12 בספטמבר 2001. מסמך הצעת ההיערכות של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שנשלח על ידי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (שימש באותה העת גם כמנכ"ל רשות השידור בפועל לאחר הסתלקותו של אורי פורת ז"ל באוגוסט 2001), באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. (עמוד מס' 3  ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא יצא דבר מההתכתבות הזאת ביני לבין יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. אכזבה קולוסאלית מנקודת מבטי .

באותו עֶרֶב בשבת – 1 בספטמבר 2001 במקביל למשחק בוסניה – ישראל , אירחה נבחרת גרמניה במינכן את נבחרת אנגליה במשחק המכריע ביניהן בבית המוקדם גם כן במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002 . חשבתי בלבי האם גם גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) מנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה ה- BBC , טִלפֵּן גם הוא למנהל מחלקת הספורט שלו פיטר סלמון (Peter Salmon) שבע שעות לפני המשחק , כדי לבַשֵר לוֹ ברגע האחרון שיש לוֹ אישור לשידור ישיר Off Tube של המשחק הזה מהאולפן בלונדון . הסכיתו וקראו זהו הסיפור . ה- BBC  רכש את זכויות השידור של המשחק גרמניה נגד אנגליה שָנָה מראש . שַדָּר המשחק ג'וֹן מוֹטְסוֹן (John Motson) וציוותו נשלחו לעמדת השידור באצטדיון במינכן . המנכ"ל גְרֶג דָיְיק חובב כדורגל מושבע הצטרף אליהם עם כמה אנשים בכירים אחרים שלו מהנהלת ה- BBC . אנגליה הביסה את גרמניה במשחק הזה בתוצאה המזהירה של 5 : 1 . בסיום השידור הישיר של המשחק הפנטסטי , הטוב ביותר של אנגליה בשנים האחרונות , שידור ישיר שריתק אליו 15000000 (חמישה עשר מיליון) צופים באיים הבריטיים , מספר גרג דייק בספרו המרתק (ספר חובה לכל איש תקשורת וטלוויזיה באשר הוא ) “GREG  DYKE : INSIDE STORY”. סיפור מרתק כלהלן [4] : "…ג'ון מוטסון סח לי בהתרגשות, גרג זה היה משחק נהדר האם לא כדאי לשדרו הלילה שוב בשידור חוזר לצופי ה- BBC שחוו את החוויה יוצאת הדופן וגם לאלה שהחמיצו אותה' ?…". גרג דייק מוסיף בספרו, "…תפשתי את מארק תומפסון (Mark Thompson) מנהל שני הערוצים של ה- BBC  בשדה התעופה במינכן , גם הוא נכח במשחק כמוני , ובעצה אחת החלטנו לשנות מייד את לוח המשדרים המתוכנן באותו ערב כדי לשָדֵר שוב את המשחק היוצא דופן באיכותו . צִלצלנו משדה התעופה לגב' לוֹריין הֶגֶסִי (Lorraine Heggessey) הקונטרולר של ערוץ 1 BBC , וממש כפינו עליה לשנות את לוח המשדרים באותו מוצ"ש לטובת שידור חוזר של המשחק הסנסציוני…" .

טקסט מסמך : ספרו המרתק של מנכ"ל ה- BBC לשעבר מר גרג דייק (Greg Dyke) הנקרא בשפה האנגלית, "INSIDE STORY – GREG DYKE". הספר המעניין והחשוב יצא לאור בבריטניה ב- 2004. 

לֶקָח בוסניה היה הקטליזאטוֹר הראשי שהֵאיץ את מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, והיו"ר נחמן שי לשלוח אותי לפורטו בפורטוגל כדי שאנהל בעצמי ולבד את המו"מ התחרותי נגד ערוץ הספורט בכבלים וערוץ 2. הם החליטו שאני אנהל את המו"מ והשאירו את מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של הרשות בארץ. ההנהלה הסמיכה אותי לחתום על עסקת השידור של משחקי החוּץ של נבחרת ישראל  לקראת 2004 EURO  בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תוך כדי דיווח והתייעצות עם מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעת מהלך המו"מ. הגבול הפיננסי שלנו עמד על 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר למשחק. 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר לארבעה משחקים . לא רצינו לשלם יותר מזה . הנחנו שנוכל לכסות כ- % 70 מעלות זכויות השידורים באמצעות חסויות מסחריות . ההנהלה אישרה את בקשתי לטוס לפורטוגל . הטקס הבירוקראטי הושלם בפעם המי יודע כמה בקריירה שלי בת עשרות שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור [5] . מייד עם הגיעי לפורטו (PORTO) עיר הנמל הפורטוגלית ביום רביעי – 23.1.2002 נפגשתי עם נציגי שלוש חברות הזכויות הגדולות המחזיקות ומתווכות ברוב נכסי השידור של הכדורגל האירופי UFA , TWI,  וחברת CWL (בבעלותו של Leo Kirsh). הסברתי להם, "כי יש על מה לדבר" . רשות השידור מעוניינת לקנות מהם את זכויות השידורים מיד ראשונה ולא באמצעות גוף מתווך נוסף בישראל כפי שקרה בעבר הלא רחוק עם אביב גלעדי וחברת צ'ארלטון .

טקסט מסמך : 13 בינואר 2002. זהו המסמך המאשר את טיסתי לפורטו כדי לנהל את המו"מ על זכויות השידורים הנוגעים למשחקי קדם 2004 EURO בהשתתפות נבחרת ישראל בכדורגל. מטרת הנסיעה שלי לפורטו בפורטוגל הייתה לרכוש את זכויות השידורים של משחקי הנבחרת ישירות מחברת UFA, ובכך להקדים את כניסתם של המתווכים השונים לתמונת הרכישה כדי לחסוך כסף רב לרשות. מדובר כמובן בדמי תיווך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בצוהרי יום שישי – 25  בינואר  2002, התקיימה הגרלת השיבוץ של עשרת הבתים המוקדמים במסגרת אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004  (2004 Euro), והועברה בשידור ישיר בכל היבשת. גם אנחנו שידרנו ישיר (על חשבון הזמן של הטלוויזיה החינוכית). ישראל הוגרלה לבית אחד עם צרפת (שהייתה אז אלופת העולם ואלופת אירופה), סלובניה, קפריסין, ומלטה. בתום ההגרלה הוברר ש-חב' UFA הגרמנית מחזיקה בידיה שתי נבחרות בטוחות סלובניה וקפריסין וגם סיכויים טובים להשיג גם את צרפת, בעוד נבחרת מלטה קשורה לחב' CWL .

עשיתי את פעמיי למלון היוקרתי  Le Meridien Park Atlantic  בשדרות בּוֹאָוִוישְטָה בפּוֹרְטוֹ , שם שכנה המשלחת הגדולה של חב' UFA , כדי לפתוח מייד במו"מ עם רוברט מילר (Robert Muller) נציג החברה אותו הכרתי ממו"מ קודמים בעבר. מטרת המו"מ שלי הייתה לחתום מייד על חוזה עם מחזיק זכויות השידורים ולסלק מהדרך את ערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים וגם את הסוכנים המתווכים בדמותם של  אביב גלעדי ואנשי חברת "צ'ארלטון" אלי עזור ופינחס זהבי . פחדתי גם מפתיחת מכרזים. רשות השידור תמיד מפסידה בהם בשל התערבות חברי הוועד המנהל והמליאה המסרבלים ומאטים את גַל הניפוץ. הייתי בעברי גם קצין חבלה ראשי בגדוד 12 בחטיבת גולני . מי שעסק בהרכבת חומרי חבלה ובתכנון פיצוצים בשדה הקרב יודע את תפקיד המאיץ וחשיבות מהירות גַל הניפוץ. אני הייתי הפתיל הרועם של הטלוויזיה ואנשי הוועד המנהל היו פתיל הביטחון של רשות השידור. הטענה היחידה שהייתה לי אל מרבית חברי הוועד המנהל ומליאה רשות שחברותם בשני הגופים המפקחים על השידור הציבורי הייתה הובי. רובם היו חובבנים חסרי כל מושג מקצועי בשידורי טלוויזיה שהפכו את עצמם לאנכרוניסטיים ובלתי רלוואנטיים, לעומת חברותי שלי ושל חבריי בטלוויזיה שהייתה מקצוע.

בתוך דקות הגעתי להסכם עם רוברט מילר כי רשות השידור תשלם  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר למשחק. 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר עבור כל ארבעת המשחקים. חזי וויטקובסקי יועצו הישראלי של רוברט מילר בארץ נכח בפגישת המו"מ. זה היה המכסימום אותו הסכימה רשות השידור לשלם והמינימום אותו הסכימה UFA לקבל. הייתי זקוק רק לאישורו של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא. הבהרתי לרָן גָלִינְקָא המנכ"ל הזמני של רשות השידור בפלא פון הצמוד אלי בפורטו כלהלן, "כי זהו המחיר הסופי. זה נכון ש- 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר הם סכום לא מבוטל, אך בהחלט מתקבל על הדעת בתנאים התחרותיים הקיימים בשוּק הטלוויזיה הבינלאומי. זהו תשלום אותו כבר שילמנו בעבר כמה פעמים עבור שידור משחקי חוץ של נבחרת ישראל בכדורגל". הסברתי לרָן גָלִינְקָא, "אי חתימה במקום ומייד, תגרור את המו"מ ל-"מחוזות" שאיננו חפצים להגיע אליהם. עכשיו יש לאל ידינו להקדים את כל מתחרינו. דחיית החתימה תאמיר את המחירים ותעניק הזדמנות ליריבינו העשירים מאתנו להיכנס לתחרות. בסופו של דבר נפסיד את הבכורה וגם יודבק למִצחֵנו אות הקָלוֹן של הערוץ המַפְסִידָן".

הבטחתי למנכ"ל רשות השידור שאני אתגייס בכל כוחי למסע השיווק של השגת החסויות , כפי שעשיתי שנתיים ורבע קודם לכן , עֶרֶב משחקי החוץ נגד קפריסין וספרד בספטמבר ואוקטובר 1999 . העברתי לידו את הנתונים אודות חברת "פלא פון" בראשותו של יו"ר הדירקטוריון קוֹבִּי בֵּן גוּר שמימנה אז את החסויות בשני המשחקים הנ"ל בסכום של  315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אֶלֶף) דולר. הערכתי בפני מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא כי במסע שיווק אגרסיבי נוכל להשיג חסויות שיכסו לפחות כ- % 70 מעלות ההשקעה. המנכ"ל רן גלינקא אישר לי בעֵצה אחת עמו לחתום בפורטו על חוזה השידורים עם UFA . מייד עם שובי לארץ ביום ראשון – 27 בינואר 2002 , העברתי את החוזה החתום עם UFA לידיעת המנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל החדשות ומ"מ מנהל הטלוויזיה . בקשתי את הבוסים שלי ליידע את היועצת המשפטית וסמנכ"ל הכספים .

ביום רביעי – 13 בפברואר 2002 בערוב ימיו של רָן גָלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור שידרנו ישיר מקייזרסלאוטרן (גרמניה) את משחק הרֵעים בכדורגל נבחרת גרמניה נגד נבחרת ישראל. נבחרת ישראל הובסה על כר הדשא אבל לא ברייטינג. השידור הישיר שלנו את המשחק החל ב- 21.22 בתום "מבט" (מקוצר) והסתיים כעבור שעתיים ושמונה דקות. תוצאות הרייטינג הבהירו היטב מי היה המנצח באותו ערב. צברנו רייטינג ממוצע של % 19.23 מול % 14.71 של ערוץ 2, ו- רייטינג עלוב % 2.18 בלבד של ערוץ 10 שמנסה בכל כוחו לעמוד על רגליו כדי לנשום אוויר פסגות ומבלי ליפול שוּב ושוּב. למחרת כתבתי למנכ"ל רשות השידור רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי את הטקסט הבא [6] :

"היזהרו מאחוזיו (הרעים) של ערוץ 10. מנכ"לית ערוץ 10 גב' יוהנה פרנר מתכננת בצר לה לחזור בגדול עם שני שידורי הכדורגל הישירים של הפועל ת"א נגד הקבוצה האיטלקית פרמה בשני התאריכים של 21 ו- 28 בפברואר 2002. ”Beware the ides of March”, אומר מגיד העתידות ליוליוס קיסר במחזה של וויליאם שיקספיר. לשאלתו של יוליוס קיסר המצביא הצבאי הדגול ושליט רומא הכול יכול, “The ides of March are come ?“, משיב לו מייד ובנחרצות מגיד העתידות כלהלן, “Aye Caesar , but not gone ”.

חברים יקרים, על משקל המטפורה הזאת : "סכנת ערוץ 10 הגיעה , אך לא חלפה". אין זמן עוד לכל הדיונים האיטיים והמסורבלים האלה בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור על וועדותיה השונות. מספיק עם הנזק העצום שנגרם לנו בשנים האחרונות בגלל היעדר שידורי הספורט הדומיננטיים.

אל תחכו, אל תמתינו עוד, אל תהססו. הגיע הזמן לחתום על חוזי הספורט החשובים, כאן עכשיו ומייד, לפני שערוץ 10 הפגיע והפצוע יקדים אותנו".

    בברכה ,

    יואש  אלרואי

טקסט מסמך : 14 בפברואר 2002. נשלח למנכ"ל רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בנוגע לרייטינג של השידור הישיר של משחק הכדורגל הבינלאומי מקייזרסלאוטרן גרמניה – ישראל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והחשש מתקומתו של ערוץ 10 בראשותה של המנכ"לית יוהנה פרנר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רן גלינקא לא הצליח בתקופת כהונתו הקצרה להבין את המורכבות והמסובכות של רכישת שידורי הספורט למיניהם בטלוויזיה הציבורית שכולם כפופים להסכמי זכויות שידורים ולא הבין את הצורך בהיערכות ותכנון מוקדם תוכניתי ותקציבי לטווח הקרוב , הבינוני , והרחוק . הוא מעולם לא עסק בזה ולא נשם אוויר שמורכב מתקשורת תחרותית . הצלחתה הפתאומית של קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב בגביע אירופה תחת שרביט אימונו של דרור קשטן בראשית 2002 הייתה סנסציונית , אך הפריעה לו לנהל את העניינים עד כמה שכבר באמת ניהל אותם . התוצאות הפנטסטיות שהשיגה הפועל ת"א נגד צ'לסי האנגלית ופרמה האיטלקית לא הזיזו לו בעוד אני השוויתי אותן להישגיה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א באירופה . "לא ייתכן כי השידור האלקטרוני הציבורי בראשותך יתעלם מהפועל ת"א המשגשגת באירופה . כל אמצעי התקשורת במדינת ישראל עוסקים בה בכותרות ראשיות . רק הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מחרישה . אנחנו חייבים למצוא את מקורות המימון כדי להשביע את רצונו של משלם האגרה . שידורי הספורט זה לא רק מכבי ת"א בכדורסל" , הודעתי לו חד וחלק . היה ברור כי תקופתם של מוטי קירשנבאום ואורי פורת חלפה לבלי שוב. רן גלינקא לא תפש מדוע אני "מציק" לו בעניין שידורי הספורט בעוד שידורי החדשות מתגלגלים מעצמם בצורה רוטינית וחלקה . שידורי החדשות אינם כפופים לזכויות שידורים. רן גלינקא הרגיש שהוא פשוט משתגע מפרשת "שידורי הספורט". אני לא הקלתי עליו בעניין הזה .

על אוזנו של רן גלינקא הטירון וחסר הניסיון ונעדר שיווי משקל לחשו חוץ ממני גם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר אלוני שהיה פעם בעדי ופעם נגדי, מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי שעשה את חשבון ענייניו הישירים , ויועצו הקרוב יוסף בר-אל שהיה בעל אינטרסים משלו – אישיים ומקצועיים. וכמובן אסור לשכוח את השר הממונה על רשות השידור רענן כהן שבחש בקדרת רשות השידור בפרהסיה כפטרונו האישי של רן גלינקא והאיש שמינה אותו לתפקיד הרָם. אם רן גלינקא לא הבין את תפקידו המקצועי כמנכ"ל מכהן של רשות השידור הרי רענן כהן לא הבין את תפקידו הממלכתי כשר ממונה כפי שהעיד בפניי פעם מר רן גלינקא . הוא לא חדל מלהתערב, להציע, לבקש, ואף הזכיר למנכ"ל רשות השידור הזמני ברוח הדברים האלה, כמו, "אל תשכח מי הביא אותך לרשות השידור ואזכור שאתה בינתיים מנכ"ל זמני בתקופת ניסיון הזקוק לאישור נוסף של הממשלה כדי להחזיק במשרה הרמה". בעת עריכת התחקיר ושני הראיונות הטלפוניים עמו אודות מינויו הכושל אמר לי רן גלינקא בגילוי לב, "רענן כהן פשוט שיגע אותי". לשאלתי השנייה, "מדוע הדחת את מנהלת לשכת המנכ"ל המוכשרת גב' אלינור בלקין – מיכאלי והבאת במקומה את גב' ליאורה שמעוני", השיב לי לאחר שהות ביבושת ול-בושתו תשובה עלובה ומתחמקת, "יואש אלרואי…עזוב את זה. את שמה של ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בבית הזה. אין לי יותר קשר עם ליאורה שמעוני…(!)". והנה אתה שוב מבין עד כמה לכלכה הטינופת הפוליטית את השידור הציבורי לשני גווניו העיקריים, הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל".

הסתלקותו של אורי פורת מכס מנכ"ל רשות השידור באוגוסט 2001 יצרה חלל ובעקבותיה כאוס. מה שהתחולל בחודשים הספורים בהם ניהל רן גלינקא את רשות השידור דמה לאנדרלמוסיה. כמעט תוהו ובוהו ארגוני. כל מנהל סחב לכיוון שלו. אפילו אשת טלוויזיה נבונה כ-יעל חן (סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי) העירה בינואר 2002 הערה מטופשת ולא נכונה בישיבה מקצועית בחברתם של רן גלינקא ויאיר אלוני, "ה- BBC הבריטי בכלל לא משדר אירועי ספורט", וחשפה את אי בקיאותה האלמנטארית בנתונים ותעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה הבריטית הציבורית הנוגעת לכמות שעות שידורי הספורט, לרבות ההשקעה התקציבית של ה- BBC ברכישת זכויות השידורים ובהפקת שידורי הספורט עצמם. ההערה נעשתה בתום לב אך גרמה נזק בשל מעמדה הרם והמוניטין שלה בחטיבת החדשות. היא בס"ה ביקשה להסיט עוד תקציבים לחטיבת החדשות. יעל חן ערערה עוד יותר את תפיסת עולמו של רן גלינקא הנוגעים לשידורי הספורט – בארץ ובעולם שייחודם הטלוויזיוני ידוע : הבלעדיות מחד ועלותם מאידך.

ה- BBC תחת המנכ"ל המוכשר שלו גרג דייק (Greg Dyke) שידר ב- 1998 סך של 1833 שעות ספורט. בשנת 1999 שידר ה- BBC סך של 1486 שעות ספורט. בשנת 2000 שידר ה- BBC סך של 1791 שעות ספורט. בשנת 2000 בשל שידורי Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד ובלגיה 2000) ואולימפיאדת סידני 2000 הכפיל גרג דייק תקציבה של חטיבת הספורט של ה- BBC בניהולו של פיטר סאלמון (Peter Salmon) לסכום של 350000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. פי שניים יותר מאשר בתקופתו של מנכ"ל ה- BBC הקודם ג'ון בירט (John Birt) . בשנת 2001 שידר ה- BBC סך של 1337 שעות ספורט. בסביבתו של רן גלינקא וגם יאיר אלוני נזרקו כל מיני נתונים, הערכות, והשערות בתחום תעשיית הטלוויזיה בארץ, ב- EBU, באנגליה, ארה"ב, ובעולם הרחב מבלי שלשני מנהיגי השידור האלה יש את הניסיון וההשכלה הטלוויזיונית הדרושה כדי להפריך או לאשר את הנתונים האלה.

טקסט מסמך : קטע מדו"ח תקציבי של RAR שדן ביצוע השידורים של ה- BBC בתחום שידורי הספורט תחת פיקודו של המנכ"ל גרג דייק (Greg Dyke), שפורסם בחודש נובמבר שנת 2001. לקרוא ולשמור (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נדרשתי ב- 14 בינואר 2002 לקעקע את האמירה של יעל חן, "ה- BBC בכלל לא משדר שידורי ספורט", ולהכין עכשיו עבורה ורפיק חלבי ועבור פונקציות אחרות בטלוויזיה וגם בשביל מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא, ו-מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני – פרזנטציה מיוחדת החושפת במדויק את דו"ח איכות וכמות הביצוע של שידורי הספורט ברשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בחודשים אוקטובר 2001, נובמבר 2001, ודצמבר 2001. עשיתי זאת כדי לשמור על גחלת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תוספת דו"ח הביצוע של שידורי הספורט של ה- BBC בראשות המנכ"ל גרג דייק נועדה להשכיל בעיקר את מנכ"ל רשות השידור הישראלית רן גלינקא ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני . שניהם היו באותה העת חיוורים לחלוטין . יאיר אלוני מוותיקי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968 חווה מנכ"לים ברמתם של שמואל אלמוג, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, אריה מקל, מוטי קירשנבאום, ושוב אורי פורת – ועכשיו ב- 2001 נאלץ לחסות בפעם הזאת בצלו של רן גלינקא . הפער בין המנכ"לים הקודמים לרן גלינקא היה עצום לרעתו. מצב של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה על הפנים. איש לא תיאר לעצמו כי בתוך כמה חודשים רן גלינקא יודח ע" ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון ובמקומו יתמנה לרשות מנכ"ל חדש, וכי המצב יורע עוד יותר כשגרף האיכות צונח בבת אחת לתהומות. מן הפח אל הפחת.

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002 . מסמך בן 13 עמודים שנשלח לסגנית מנהל החדשות יעל חן בלוויית עותקים למנכ"ל רשות השידור רן גלינקא ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (וגם לפונקציות ניהוליות אחרות בטלוויזיה) בעקבות טענתה כי ה- BBC איננו משדר אירועי ספורט. עמוד מס' 1 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. מסמך בן 13 עמודים שנשלח לסגנית מנהל החדשות יעל חן בלוויית עותקים למנכ"ל רשות השידור רן גלינקא ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (וגם לפונקציות ניהוליות אחרות בטלוויזיה) בעקבות טענתה כי ה- BBC איננו משדר אירועי ספורט. עמוד מס' 2 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. מסמך בן 13 עמודים שנשלח לסגנית מנהל החדשות יעל חן בלוויית עותקים למנכ"ל רשות השידור רן גלינקא ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (וגם לפונקציות ניהוליות אחרות בטלוויזיה) בעקבות טענתה כי ה- BBC איננו משדר אירועי ספורט. עמוד מס' 3 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבל המנכ"ל החדש רָן גָלִינְקָא המשיך להסס, לפסוח על הסִפּים, ולהחליט שלא להחליט. ערוץ 10 לא המתין לנו ורכש את זכויות השידורים של שני משחקי הפועל ת"א נגד קבוצת פרמה האיטלקית ברבע הגמר של גביע UEFA ב- 21 בפברואר באִצטדיון "בלומפילד" ו- 28 בפברואר בפרמה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוכתה קשה ברייטינג. רָן גָלִינְקָא ויועצו יוסף בר-אל לא הפנימו את הצורך להתחבר למשלם האגרה באמצעות רכישת שידורי ספורט רלוואנטיים בלעדיים, עדיין במחירים סבירים, ולפחות את מחצית עלותם ניתן לממן באמצעות שקופיות חסות. הפועל ת"א הפכה ב- 2002 לאובייקט שידור דרמטי ורלוואנטי. המנכ"ל ויועצו לא הבינו זאת. אי אפשר היה להמשיך לעבוד בצורה כזאת ללא תכלית וללא תקווה. ביום שישי – 22 בפברואר 2002 שוב הפניתי את תשומת לִבָּם של מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ומנהל החדשות רפיק חלבי למצבו הפתטי של הערוץ הציבורי שעובד ללא תכנון ולא מוצא את ידיו ואת רגליו [1].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים           יום שישי – 22.2.2002 

יאיר ורפיק שבת שלום, 

המנכ"ל רן גלינקא שגה שגיאה חמורה בשעה שלא אִפשֵר לי לקנות בזול את שני משחקיה של הפועל ת"א נגד פארמה , לפני כניסת ערוץ 10 לתחרות הרכישה. ליוהנה פרנר לא היו הרבה ברירות . היא והערוץ הדלוח שלה מונחים על הקרשים מאז היוולדם. ולכן במקום להמשיך ולזרוק כספים על “Campaign” כושל לסחורה כושלת, היא החליטה להמר על שני שידורים בלעדיים של משחקי כדורגל בהם מעורבת קבוצה ישראלית פופולארית הפועל ת"א שהיא אלופת המדינה בכדורגל , מועדון בעל שם מפואר שיש לו מאות אלפי אוהדים בכל רחבי במדינה. יוהנה פרנר וערוץ 10 הביסו אמש בעת השידור הישיר של המשחק הפועל ת"א – פרמה , את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ואת ערוץ 2, כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד.

המנכ"ל רן גלינקא שאיננו מבין דבר וחצי דבר בתקשורת המונים למרות שהוא אפוף בשני יועצים נכבדים, העוזרת האישית שלו גב' ליאורה שמעוני ויוסף בר-אל , חטא אמש חטא כפול . הוא גם הובס ע"י ערוץ 10 המַט ליפול , וגם העניק לראשיו חומר למחשבה והראה לוֹ את הדרך כיצד יש באמת להתחבר לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. בכך העיר מרִבְצוֹ אריה מנמנם (וגם עשיר).

יאיר ורפיק ,

זהו כל הסיפור . היזהרו מאחוזיו של ערוץ 10. הם הגיעו אך טרם חלפו. ערוץ 10 יעשה עכשיו כל מאמץ לנגוס בשיניו את שידורי הספורט שלנו, וימשוך אליו צופים על חשבוננו ולא על חשבון ערוץ 2 המסחרי. מי היה מאמין שלוחם ומפקד שייטת 13 המהולל , יהיה מן הססן שכזה , חסר ביטחון , רועד כמו עלה נידַף, מוקף ביועצים ועוזרים שלומיאלים , וחסר כל ידע אלמנטארי וחושי תקשורת בריאים כדי להתמודד בתחרות כל כך חריפה ופראית בתחום המדיה האלקטרונית . אני שב ומזכיר לכם שאם תחליטו בעתיד להיענות לבקשות השידור שלי, זִכרו שאני זקוק  להתראת זמן מספיק ארוכה כדי לשווק את סחורת השידור לגופים נותני החסויות . מסתובב בחוץ כסף גדול למרות המצב הכלכלי הלא סימפטי במדינה. בעלי הממון מחפשים גם עכשיו לפרסם ולשווק את מוצריהם בציבור באמצעות שידורי טלוויזיה עתירי רייטינג.               

יש חשיבות עליונה לתכנון וקבלת החלטות סופיות מוקדם ככל האפשר הנוגעות לשידורי ספורט ישירים שאת עלותם , או את החלק הארי של העלות , ניתן לממן באמצעות חסויות . אני מבקש ליידע אותך שמחלקת השיווק של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC החלה להתעסק במכירת הפרסומות המסחריות של שידורי אולימפיאדת החורף של סאלט לייק סיטי 2002 כשנה וחצי לפני טקס הפתיחה והצליחה בסופו למכור אותן תמורת סכום של 800 מיליון דולר. אנחנו איננו NBC, אך הדבר לא צריך להפריע לנו להיערך בזמן לקראת משימות שידור ייחודיות כמו שידורי הספורט הרלוואנטיים כדי להצליח לממן אותם . אי אפשר בשום פנים ואופן לכפות מכירת חסויות בתחום זמן קצר כל כך, רק בגלל שרן גלינקא וליאורה שמעוני שלוֹ חושבים שניתן לקבל החלטות שידור מקצועיות באיחור זמן עצום , תמיד אחרי כל כך הרבה היסוסים והתלבטויות ועוד פעם לבטים והיסוסים, ועוד הגיג ועוד מחשבה, ועוד פרק זמן "כדי להיות עם עצמך כדי להרהר פעם נוספת", וכו' וכו'.

איזה פארסה. יאיר ורפיק אתם חייבים לעזור למנכ"ל הבלתי מנוסה לצלוח את דרכו בשלום. מי היה מאמין שלאחר אורי פורת יירש את מקומו מנכ"ל שמתנהג בצורה חובבנית וכל הזמן מגיע לאחר התלבטויות מגוחכות חוזרות ונשנות לשום מקום. מי היה מאמין שזה המנכ"ל שמדבר עמנו (בשמו של מי ?) באמצעות העיתונים על פיטורים המוניים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, על הליכי הבראה ברשות השידור, על ייעול המערכת, אך מעולם לא שמעתי ממנו דבר וחצי דבר על מבנה לוח השידורים הציבורי, איזה לוח שידורים הוא היה רוצה לראות , מה הכיוון שלוֹ, מהי פילוסופיית השידורים שלו, ומה הם יעדיו האמיתיים של השידור הציבורי במדינת ישראל, להיכן הוא חותר.

                 באכזבה רבה ממה שמתחולל כאן

                 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור

                                            יואש  אלרואי

נעלי רשות השידור היו גדולות על רָן גָלִינְקָא בכמה מספרים. הוא ניסה אומנם לעשות גם כמה דברים טובים בחצי שנת ניהולו אך זה וודאי לא הספיק. הוא היה מנהל מקצועי כושל מצדו השני של המטבע. כעבור פחות מחודשיים הוּדַח רן גלינקא ויוסף בר-אל התמנה תחתיו. הרמתי טלפון לרָן גָלִינְקָא כדי להיפרד ממנו ולהודות לו באופן אישי על תקופת ניהולו הקצרה. בטון מריר , מאוכזב , וכואב השיב לי הטִירוֹן , "אני עם רשות השידור גמרתי לנצח", והוסיף, "יוסף בר- אל תקע לי יותר מידי סכינים בגבי". באֵלוּ המִילִים. זאת הייתה תשובה חלקית לטרגדיה שפקדה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. רָן גָלִינְקָא החובבן שממש לא היה בקי בענייניה של רשות השידור שכח לציין שהוא זה שעשה חרקירי לעצמו. הוא תקע במו ידיו את סכינים בבטנו. שמו הלא חשוב נשכח לעַד. מייד עם מינויו לתפקיד המנכ"ל הזמני, תקף יוסף בר-אל בצורה ברוטאלית חסרת תקדים בכל פורום אפשרי ברשות השידור את המנכ"ל הקודם רָן גָלִינְקָא ואותי בגין שני ההסכמים הכספיים, זה של "פּוֹרְטוֹ" עם UFA המאפשר לנו לשדר ישיר את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם 2004 EURO וזה של הסכם "מִילָאנו" שערכתי עם מיילן טנזר מערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) המקנה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את זכויות השידורים של שני משחקי הפועל ת"א נגד קבוצת הפאר האיטלקית מילאן ב-  14 ו- 21  במרס 2002, שני הסכמים שניהלתי וחתמתי עליהם בשם רשות השידור.

טקסט מסמך : 11 במארס 2002 . חוזה השידורים הישירים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 5 החתום על ידי והנוגע לשני משחקי הפועל ת"א נגד הקבוצה האיטלקית מילאן במסגרת גביע אירופה המתוכננים בחודש מארס שנת  2002. הערה : תאריך כתיבת המסמך הוא 11 במארס 2002 ולא כפי שצוין בטעות 11.3.01. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

ב- 14 במארס 2002 פתחתי במבצע משולש של שידורים ישירים מחו"ל הכולל בתוכו את שני משחקי קבוצת הפועל ת"א נגד הקבוצה האיטלקית רבת המוניטין מילאן במסגרת גביע אירופה בכדורגל ואת המשך משחקיה של מכבי ת"א במסגרת ה- Euroleague. השידור הישיר הראשון הופק ביום חמישי מניקוסיה בו אירחה הפועל ת"א בשלב רבע הגמר את מילאן בגביע UEFA [סעיף 2]. הטסתי לניקוסיה (דרך יוון) את צוות השדרים מאיר איינשטיין ושלמה שרף ולצִידָם את המפיק ששי ומפקח התקשורת יוסי ששון. הטסתי לניקוסיה גם את הכתב אורי לוי מלווה בצוות ENG כדי להביא את הסיפורים העיתונאים בטרם השידור הישיר ואחריו. כעבור שבוע ביום חמישי – 21 במארס 2002 ניהלתי מירושלים את מבצע השידורים הישירים הכפול : המשחק אולקר נגד מכבי ת"א (בטורקיה) במסגרת גביע אירופה בכדורסל ואחריו משחק הגומלין של הפועל ת"א נגד הקבוצה האיטלקית מילאן (בסַאן סִירוֹ , מילאנו) במסגרת גביע אירופה בכדורגל – צלח מכל היבט והחזיר קמעא ולשעה קלה את הצבע ללחייה החיוורות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. להפיק, לערוך, ולנהל – ידעתי לעשות היטב. אורי לוי והפרשן אלי סהר שידרו ישיר מאיסטנבול החל משש ורבע בערב את משחקה של מכבי ת"א נגד אולקר. בתום ההתמודדות שודר "מבט" מקוצר ואז עלינו לשידור ישיר נוסף ממילאנו. השדר מאיר איינשטיין והפרשן שלמה שרף שידרו ישיר משם את מילאן – הפועל ת"א. הטסתי למילאנו גם את הכתב אמיר בר שלום בתפקיד שדר קווים ומלקט תגובות. באותו הערב והלילה של יום חמישי – 21 במארס 2002 הביסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 2 , ערוץ 10 , וערוץ 5 כל אחד בנפרד ואת כולם יחדיו. זאת הייתה הצלחה נקודתית מזהירה.

למחרת שלחתי את דו"ח הביצוע והרייטינג למנכ"ל רשות שידור המיועד המיועד יוסף בר-אל שכבר תפש את מקומו של רן גלינקא שהודח ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון , ובמקביל גם למ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם שהתחבר לכס מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר אלוני שסולק משם ע"י יוסף בר-אל .

טקסט מסמך : יום שישי – 22 במארס 2002. דו"ח ביצוע ורייטינג מוצלח מאוד של מבצע השידורים הישירים הכפול של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאיסטנבול (כדורסל : אולקר – מכבי ת"א) ומ-מילאנו (כדורגל : מילאן – הפועל ת"א). עמוד מס' 1 מתוך 2 . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

טקסט מסמך : יום שישי –  22 במארס 2002. דו"ח ביצוע ורייטינג מוצלח מאוד של מבצע השידורים הישירים הכפול של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאיסטנבול (כדורסל : אולקר – מכבי ת"א) ומ-מילאנו (כדורגל : מילאן – הפועל ת"א). עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 15 במארס 2002 . עיתון "ידיעות אחרונות". ביקורת טלוויזיה לשידור הישיר מניקוסיה של המשחק הפועל ת"א – מילאן במסגרת רבע הגמר של גביע UEFA. השידור הישיר צבר רייטינג ממוצע של % 30.8 ובשיאו העפיל ל- % 34.0 . (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

היה ברור כי מדובר בהצלחה סנסציונית אך נקודתית בלבד שאין לה המשך. לרשות השידור לא הייתה כל מדיניות מסודרת ושיטתית של רכישת זכויות שידורים ושידור של אירועי הספורט הרלוואנטיים . הכול היה מבוסס על יוזמה ומרץ אישי שלי. לא נערך בעידן המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם שום קונסורציום מחשבתי (Think tank) הדן בכיבוש יעדי הספורט הרלוואנטיים שימוש מושכל ברכישת זכויות השידורים, קביעת תקציבי גג, ובצדם היכולת והכישרון לנהל מו"מ עם הוועדות המארגנות השונות וחברות התיווך המחזיקות בזכויות. חודש מארס 2002 חלף ואחריו הגיע חודש אפריל ועמו אביב מדומה.

יוסף בר-אל ידע היטב שכל מהלך נסיעתי לפורטו בפורטוגל, ניהול המו"מ שם והחתימה על "חוזה פּוֹרְטוֹ" כמו גם החתימה על "חוזה מילאנו" נעשו בידיעה ואישורה של הנהלת רשות השידור בראשותו של המנכ"ל רן גלינקא. אף על פי כן בחר להכפיש את שמי בתוככי רשות השידור ומחוצה לה, לרבות הדלפות מכוונות לעיתונות , וגם לאינטרנט, על מנת להאשים אותי באופן אישי ולהציג אותי כקרימינאל, "…שפעלתי ללא רשות וסמכות ובניגוד לנהלים, ומעשי מהווים יותר מסתם עבירה, והדבר גובל בחבלה של ממש בתקציב ועבירה על חוק יסודות התקציב של רשות השידור", והוסיף, "אני אפטר אותו, ויכול להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה…". היה מדובר בטקסט של נוכל…וזה גם מה שאמרתי לו בפרצופו, "…יוסף בר-אל אתה נוכל, רמאי, ושקרן…ואתה יכול לפטר אותי בכל עת שתרצה…". הוא לא פיטר אותי. [3].

ב- 6 באוגוסט 2002 טען יוסף בר-אל באתר האינטרנט www.ice.co.il  "כי ההסכם לרכישת זכויות השידורים של מוקדמות אליפות אירופה בכדורגל מחברת UFA הגרמנית שנחתם ע"י יואש אלרואי , גובל בחבלה של ממש בתקציב ועבירה על חוק יסודות התקציב של רשות השידור" [4] . אלה היו האשמות כזב . יוסף בר-אל ידע היטב שחתמתי כחוק על החוזה עם UFA בהרשאתו של המנכ"ל הקודם רן גלינקא . זה לא הפריע למנכ"ל רשות השידור לגייס לשורותיו במלחמת החרמה נגדי את יו"ר וועדת הביקורת של המליאה עו"ד אבי שמידט ואת מבקרת הפנים של הרשות רומה אבישי .

ב- 2 באוגוסט 2002 חיברה גב' רומה אבישי מבקרת הפנים של רשות דו"ח נגדי בו היא מציינת , "לצערי לא יכולתי לדבר עם מר רן גלינקא מנכ"ל רשות השידור בעת חתימת הסכם 'פורטו' ע"י יואש אלרואי , לאחר שעזב את הרשות , ואשר לוֹ אולי  יש פתרונות להבדלי הגִרסאות בין האנשים השונים עמם שוחחתי" [5] . מדהים . מבקרת הפנים של רשות השידור מחברת דו"ח על הסכם "פורטו" ומעבירה אותו לגורמים שונים , מבלי לתשאל את ההיררכיה העליונה ברשות השידור שהסמיכה אותי לחתום , הלא הוא רן גלינקא . ב- 6 באוגוסט 2002 הוסיף יוסף בר-אל דברים משלו , והעביר אותם גם הוא לעו"ד אבי שמידט יו"ר וועדת הביקורת של מליאת רשות השידור . כך כתב [6] . "החוזה המדובר נחתם ב- 25.1.2002 ע"י אדם אחד ויחיד הוא מר יואש אלרואי , ללא רשות חתימה וללא סמכות לחייב את תקציב רשות השידור , ובניגוד לנהלים . החוזה הוסתר (!!) מהמנכ"ל וממנהל הטלוויזיה דאז יאיר אלוני . מר יאיר אלוני הבהיר חד משמעית בדיון בהנהלה ב- 4.8.2002 , שהמנדט אשר ניתן ליואש אלרואי היה לנהל מו"מ בלבד ולא לחתום על הסכמים" .

מדהים. לא האמנתי למראה עיניי. הרי יאיר אלוני מ"מ מנהל הטלוויזיה הוא אותו האיש שכתב למנכ"ל רן גלינקא ב- 10 במרס 2002 מסמך , בו הוא קובע במילים מפורשות כלהלן [7] : "…נוכח הצלחתו של יואש אלרואי במו"מ על משחקי החוץ של נבחרת ישראל עם UFA, אני ממליץ בפניך להסמיכו גם לנהל את המו"מ על משחקי הפנים, נשוא מכתבי זה…". לא היה לי עוד ספק. יוסף בר-אל מבקש להציג אותי כקרימינַאל של רשות השידור בכל מקום אפשרי, רק מפני שהעזתי להטיל דופי באישיותו ובזכותו המוסרית לנהל את רשות השידור. ההדלפות לעיתונות, בעיקר ל- "ידיעות אחרונות" ו- "מעריב", היו מודרכות ונעשו בכוונה תחילה. היה שָם עיתונאי אחד ב- "ידיעות אחרונות" בשם עֵרָן הָדָס שלא בחל בשום רכילות מזדמנת שהודלפה לו מהנהלת רשות השידור כדי להדפיס את אותן ההדלפות בעיתונו מבלי לשאול לחוות דעתי. ככה התנהלו העניינים ברשות השידור של יוסף בר-אל . דַלָת העַם ברשות שתקה. בכיריה החרישו.

טקסט מסמך : 10 במארס 2002. זהו המסמך המקורי שכתב מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני ל-מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא, ימים ספורים לפני הדחתו (של רן גלינקא) ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. במקומו של רן גלינקא התמנה למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט קטע עיתונות : שיתוף פעולה בין רשות השידור (המנכ"ל שלה הוא יוסף בר-אל) לבין כתב הרכילות לענייני רשות השידור של העיתון "ידיעות אחרונות", ערן הדס . הטקסטים הרכילותיים האלה הסתיימו בריטואל מוכר , "את תגובת יואש אלרואי לא ניתן היה להשיג". כמובן שניתן היה להשיג את תגובתי, אך העיתונאי החתום על הידיעה בחר בדרך אחרת וסיפר לקוראיו תירוץ מומצא, "את תגובת יואש אלרואי לא ניתן היה להשיג". זה כמובן לא היה נכון. לא עבר זמן רב והנהלת רשות השידור בראשותו של יוסף בר-אל העניקה לערן הדס מינוי בכיר של, "PROGRAMMER", בטלוויזיה  הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא ייאמן…?  דווקא ייאמן…! (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות") .

טקסט קטע עיתונות : מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נלחם בי באמצעות העיתונות . חברי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור העלימו עין ומילאו פיהם מים נוכח המעשה המכוער. סיקור המונדיאל של קוריאה / יפן 2002  ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה שירות ציבורי עלוב, חלקי מאוד, בלתי מקצועי, ויקר. זאת הייתה שערוריית שידור שאין לה אח ורע בתולדות הרשות והטלוויזיה הציבורית. לא היה שום match up הגיוני בין הפקת מונדיאל הכדורגל של צרפת 98' לבין זאת של קוריאה / יפן 2002. (באדיבות העיתון "מעריב") .

החלה מלחמתי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. בפוסט הבא אביא בבלוג הזה את ההתכתבויות האותנטיות שניהלתי עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, עם היועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מצקביץ' , עם מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, וגם עם מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. כולם ידעו שאנוכי צודק לחלוטין בטיעוניי ונימוקיי נגד המנכ"ל הבלתי מוכשר בעליל יוסף בר-אל אולם העדיפו להתבונן מהצד במלחמתי ולהחריש. גם רפיק חלבי ויאיר אלוני התבוננו ודממו. מדוע היה עליהם להקריב את עתידם למעני. פתאום התברר לי שבמלחמה כמו במלחמה גם אם היא צודקת אתה נשאר לבד ויכול לסמוך רק על עצמך. מדובר היה באוסף של כאילו אנשים נכבדים, הבוסים הישירים שלי, שסגרו את פיהם, אטמו את אוזניהם, אך לא כיסו את עיניהם. הם ידעו היטב ובדיוק מה מתרחש ביני לבין יוסף בר-אל אך בחרו מרצונם להישאר ניטרליים וביכרו לא להתערב שמא יבולע גם להם. כאילו היו אנשי ה- או"ם . מרבית הקולגות שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא הצטרפו למלחמתי שהייתה גם מלחמתם והפכו למוגי לב. המסמכים הרבים שיובאו בפוסט הבא מאששים את הטקסט אחד לאחד. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שהצטייר בפניי כל העת כעסקן פוליטי המתין ל- "שעת הכושר" שלו. כשהוברר לו שהחלטתי לנטוש לעד את רשות השידור ואת מכורתי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בטריקת דלת מיהר להגיש לי שי פרידה, כלהלן :

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי מגיש לי שי פרידה לאחר שטרקתי את הדלת לרשות השידור ולטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנות עבודה רצופות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיכום קצר בן 15 מילים.

מר נחמן שי נותר גם היום בעיניי עסקן פוליטי עלוב וקטן, אדם לא מוכשר, ו- איש דל ברמה נמוכה.

סוף הפוסט מס' 372. הועלה לאוויר ביום שני – 31 במארס 2014. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.