פוסט מס’ 374. ח”כ נחמן שי, לשעבר יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000. בארבע מילים : אכזבה גדולה מנקודת מבטי. (פוסט 3 מ- 4). פוסט מס’ 374. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 8 באפריל 2014.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

———————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 374 : הועלה לאוויר בשעות הערב של יום שלישי – 8 באפריל 2014.

———————————————————————————————–

ח”כ נַחְמָן שַי, לשעבר יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000. בארבע מילים: אכזבה גדולה מנקודת מבטי. (פוסט 3 מ- 4). פוסט מס’ 374. כל הַזְכוּיוֹת שְמוּרוֹת.   טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל “אריק” שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : “Monday night Basketball & Soccer” של ערוץ 1 ביום שני – 7 באפריל  2014.

ערוץ 1 המַט לִיפּוֹל השקיע אמש (יום שני – 7 באפריל 2014) כ- 800000 (שמונה מאות אלף) שקל בשני השידורים הישירים של שני שני המשחקים בשתי ליגות העל הישראליות של הכדורסל והכדורגל הפועל ת”א – מכבי ת”א 80 : 83 והפועל קריית שמונה – מכבי ת”א 2 : 2, ושכרו בצדו. ערוץ 1 קצר רייטינג נאה יחסית לעצמו. השידור הישיר של הדרבי התל אביבי בכדורסל מאולם הדר יוסף (יום שני 7 באפריל 2014) בהובלת אורי לוי וגור שלף בין 18.30 ל- 20.45 הניב רייטינג ממוצע של % 4.76 ו- Peak עונתי מרשים של % 7.9 בין 20.30 ל- 20.45. השידור הישיר של משחק הכדורגל מקריית שמונה בהובלת יורם ארבל ודני נוימן צבר רייטינג ממוצע של % 9.2 ושני שיאים בין 22.30 ל- 23.00 שהתייצבו על % 10.2. משחק הכדורסל הפועל ת”א – מכבי ת”א 80 : 83 היה דרמטי אולם לֻוָוה באין סוף תקלות קוֹלִיוֹת טכניות ו- Commentary בקצב הכתבה. מגוחך היה לשמוע את אורי לוי מבשר בהיסטריה לציבור צופי הטלוויזיה 22 שניות לפני תום הרבע הראשון (הפועל ת”א צעדה ביתרון 28 : 14) כי עמדת השידור שלו קוֹרֶסֶת כמו מכבי ת”א. פגמים טכניים פותרים בסתר ובשקט נפשי ולא לעין כל ובפרהסיה. מדהים שערוץ 1 איננו מציב את שדר הקווים שלו ליאב נחמני ליד הקהל האלים ולא מעמיד מיקרופונים רגישים בצד השני של אולם הדר יוסף כדי לתעד את אוהדי הפועל ת”א מנאצים בקללות רוויות שִטְנָה את מוני פנאן ז”ל, את היו”ר שמעון מזרחי ייבדל לחיים ארוכים, ואת סופוקליס שחורציאניטיס . הפקה ענייה, בימוי עייף, ועיתונאות מוגבלת ובלתי סקרנית . כל בימאי מתחיל היה עט על “העימות” הסוער שמחוץ לקווי הפרקט בין מנהיגות מכבי ת”א בראשות שמעון מזרחי לבין מנהיגות הפועל ת”א בראשות רמי כהן אמש בהדר יוסף. די היה להראות אמש את שני היו”רים ב- Close ups כדי להבין את גודל הדרמה שהתחוללה אמש באולם. מדובר בבימוי משעמם, רוטיני, וחסר כל השראה של מר שמואל שלזינגר מערוץ 1. אפוא הוא ואפוא ראובן “רוביק” פודגור מערוץ 10 . כרגיל לא שרר שום Match up בין הדרמה המתחוללת על הפרקט לבין התיאור הדל ע”י צוות השידור של ערוץ 1 עבור צופי הטלוויזיה. כמויות מלל פנטסטיות ללא שום צורך וללא תוחלת . השידור הישיר של משחק הכדורסל המותח הסתיים כרגיל ללא ראיונות סיכום הכרחיים עם שני המאמנים דיוויד בלאט של מכבי ת”א וארז אדלשטיין של הפועל ת”א. החיפזון המלאכותי להעביר את השידור הישיר מהדר יוסף לקריית שמונה הפך לרוֹעֵץ וערוץ 1 החמיץ בשידור ישיר בכמה שניות את שערוריית שחקן מכבי ת”א סופוקליס שחורציאניטיס מאבד את עשתונותיו , נוטל את החוק לידיו, ומתפרץ לעבר יציע אוהדי הפועל ת”א שקיללו אותו כדי להעניש אותם עונש פיזי באמצעות כוחו הגופני הרב. ערוץ 1 מחזיק באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורסל ומתעקש כל פעם מחדש לפגוע בעבודה העיתונאית של עצמו בעיקר כשמדובר במשחק כדורסל כה טעון, מותח, ודרמטי. ההחמצה האקראית של שערוריית סופוקליס שחורציאניטיס היא מעין עונש לשבלונה של ערוץ 1 בגין העברה מהירה ורוטינית של רשות הדיבור ליורם ארבל ודני נוימן מבלי שכבו כל גצי האֵש שאיימו להדליק אתמול בערב מדורה גדולה בהדר יוסף . מה קרה…? מה אתם ממהרים כל כך להעביר את רשות הדיבור ליורם ארבל כשאולם הכדורסל ב- הדר יוסף עומד על סף פיצוץ…? נכון שערוץ 1 עדכן את צופיו בעניין שערוריית סופוקליס שחורציאניטיס באמצעות הקלטה של שדר הקווים שלו בהדר יוסף אליאב נחמני, בעת הפסקת משחק הכדורגל בקריית שמונה, קריית שמונה – מכבי ת”א 2 : 2 , אולם זה היה מעט מידי ומאוחר מידי . תוכנית הספורט של ערוץ הכוללת בתוכה שני שידורים ישירים מליגות העל בכדורסל וכדורגל “Monday night basketball & soccer” היא רעיון טלוויזיה מצוין אולם הביצוע שלו ממשיך להיות כושל. העדכון השני הנוגע להתפרצות האלימה של סופוקליס שחורציאניטיס כלפי אוהדי הפועל ת”א לרבות ריאיון עם יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי ודובר הפועל ת”א, נעשה בתוכנית הלילה המאוחרת “פסק זמן” בהובלת שני המגישים גב’ שרון פרי ומר אבי פירסט , אולם לא חידש דבר. “פסק זמן” היא תוכנית בעייתית חסרת חוט שדרה למרות שבין אנשי הפנל שלה אפשר למצוא את העיתונאי בעל המוניטין מר אבי רצון. “פסק זמן” קיבלה את מטה השליחים מיורם ארבל (הנמצא בעמדת השידור באצטדיון הכדורגל של קריית שמונה) ב- 23.00 עליו רשום רייטינג של % 5.3, אולם היא חיש מהר מאבדת אותו ויורדת למִדְרוּג דַל של % 3.2 ואח”כ % 2.2. איבוד רייטינג הוא תמיד סימן שאיננו מבשר טובות. יורם ארבל נותר חידה . מגישי מהדורת “מבט” (מקוצרת . צברה רייטינג בן % 5.4) גב’ מירב מילר ומר אמיר איבגי פנו בעת הפסקת משחק הכדורסל אל יורם ארבל הממוקם באצטדיון קריית שמונה , כדי שיעדכן את משלמי האגרה בנעשה על כר הדשא לקראת התמודדות הצמרת הפועל קריית שמונה – מכבי ת”א. יורם ארבל אמר את מה שאמר והבטיח לצופיו כי הם ישובו ויתראו שוב בסוף “מבט”. האיש שהוא עדיין שדר מוביל איננו מרוכז. איזה מהדורה ואיזה נעליים. הרי בסוף “מבט” מתוכננת לשידור ישיר המחצית השנייה של משחק הכדורסל הפועל ת”א – מכבי ת”א מהדר יוסף. אמיר איבגי נדרש לתקן את בלבול המסר של יורם ארבל וערך את הדרוש תיקון בחיוך משותף עם מירב מילר. לא מדובר בטעות קרדינלית של יורם ארבל. אולם טעות טיפשית כזאת ו/ואו אחרת ועוד מעידה בזיהוי , ועוד שגיאה במסירת פרט מידע כזה ו/או אחר בשידור ישיר מצטרפות לשיטה, ומעידות על תופעה של רשלנות בלתי נשלטת. אולם משמתחיל המשחק הפועל קריית שמונה – מכבי ת”א (הסתיים בתוצאה 2 : 2) אין לו ליורם ארבל בעל קול הבריטון מתחרים בתיאור הדרמה המתחוללת על כר הדשא. הוא האחד שאין בִּלְתּוֹ.

ח”כ נַחְמָן שַי, לשעבר יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000. בארבע מילים: אכזבה גדולה מנקודת מבטי. (פוסט 3 מ- 4). כל הַזְכוּיוֹת שְמוּרוֹת.

1. הקדמה קצרצרה.

יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר לכהונתו הרמה  על מנת לשמש יו”ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל . היו”ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור . ידע והחריש עד שגם אותו סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים בשידור הציבורי ועל הציב בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור את אברהם נתן במקום נחמן שי. נחמן שי ידע כי המנכ”ל המיועד מר יוסף בר-אל כינה את המנכ”ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא “דָפוּק”. (כך התבטא בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב’ אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון “גלובס” ב- 18 באפריל 2002). אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון הבוטה והכוחני בו משתמש מנכ”ל מיועד ובו הוא משמיץ מנכ”ל מודח, נמנה מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו לתפקיד הבכיר של מנכ”ל רשות השידור בנימוק “כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ” . את הטקסט הנ”ל  שמעתי ב- 24 בחודש מאי של שנת  2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון . פגישתי עמו נועדה למחות נגד המינוי הצפוי וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס . כבוד השופט יצחק רביבי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע”י ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי . כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה לחֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן.

ציטוט : “מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים”. (אלמוני).

ציטוט : “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד , וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב” .(תהילים , פרק א’ , פסוק א’).

ציטוט : “הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת” .(קינגסלי אמיס).

ציטוט : “לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד” . (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : “רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!” (מתוך המחזה “המלט נסיך דנמרק” של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : “כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ”. (אזופוס).

ציטוט : “אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן”. (סנקה).

ציטוט : “הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן”. (אריק הופר). 

ציטוט : “הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים –  אבל ההֶרֶס נִצְחִי” . (שארל פגאי) .

2. הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור ב- 2002 .

barel 10

טקסט מסמך : 20 במארס 2002 . זהו המסמך המקורי. כתב אישום נגד מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל שהופנה לכתובת הלא נכונה. כל אנשי הוועד המנהל של רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי) וכל אנשי מליאת רשות השידור (למעט ד”ר יוסי דהאן) הרימו את היד בעד בחירתו של יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002. ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון מינתה אותו לתפקיד הרָם והדיחה אותו כעבור שלוש שנים במאי 2005 ממשרתו. יוסף בר-אל סולק אם כן לאלתר לקרן זווית של ההיסטוריה. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן לא השיב לדברי הקטגוריה הללו המופיעים במסמך המצ”ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השר הממונה רענן כהן לא ענה לכתב האישום. זמן קצר לאחר מינוי הקבע של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור, התפתח וויכוח מַר בין המנכ”ל החדש ועושה דברו הנאמן מ”מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסי משולם (מ”מ מנהל הטלוויזיה הקודם יאיר אלוני הודח ע”י יוסף בר-אל) , לבין ד”ר יהודית אורבך ששימשה בעֵת ההיא כיו”ר וועדת תוכניות הטלוויזיה של מליאת רשות השידור (גב’ יהודית אורבך עמדה אז בראש היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן). היא מונתה לתפקידה החשוב על ידי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. ד”ר יהודית אורבך הגיעה לתפקידה כיו”ר וועדת הטלוויזיה מעולם תקשורתי פתוח ופלורליסטי ונתקלה במנכ”ל כוחני, חסר ידע, ונטול כישרון. ההתכתשות בינה לבין יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ונַסבָה על אופיו של לוח השידורים החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להיות משודר בתחילת אוקטובר 2002.

ד”ר יהודית אוֹרבך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע”י יוסף בר-אל ויוסי משולם, ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ”ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם מד”ר יהודית אורבך . בכך פיתח תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ”ל רשות השידור, כישרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד”ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד”ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני ואסור של יוסף בר-אל המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד”ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו , והודיע כי היא אושרה ע”י וועדת הטלוויזיה של המליאה ברשותה של ד”ר יהודית אורבך. “זה היה שקר גס”, כפי שטענה לימים ד”ר יהודית אורבך בעת שיחות התחקיר שלי עמה. היא התפטרה מתפקידה במליאת רשות השידור.

ד”ר יהודית אורבך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת בשיחות התחקיר שלי עמה כלהלן : “רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ”ל מאוד לא מוצלח . אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר. תקופה קצרה מילא נחמן שי יו”ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ”ל. אח”כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ”ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה וחשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו . שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ”מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את “ליטרת הבשר” שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003 . התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, ‘שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה’. זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי”.

ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד”ר יהודית אורבך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור . הנה הטקסט שלו במלואו [1] .

לכבוד                                                    י”ח בחשוון תשס”ג / 24 באוקטובר 2002

כבוד רוה”מ מר אריאל שרון                                       

השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור

ירושלים

הנידון : התפטרות 

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור, ומתפקידי כיו”ר וועדת הטלוויזיה ויו”ר הוועדה למעמד האישה. מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע”י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי.

הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ”ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל.לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע”י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק. הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור. מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד”ר יהודית אורבך 

העתק  :  חברי המליאה

              מנכ”ל רשות השידור

              היועץ במשפטי לממשלה

              מבקר המדינה 

משרד מבקר המדינה בראשותו של כבוד השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד”ר יהודית אורבך . אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה . אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002 , תקופת שלטונו של המנכ”ל יוסף בר-אל . אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל . על עובדה אחת אי אפשר להתווכח . יוסף בר- אל שמונה ע”י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע”י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן .

orbach 1

טקסט מסמך :  24 באוקטובר 2002 . זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד”ר יהודית אורבך יו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

במקומה מונה לתפקיד יו”ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם , עורך מקומון של “ידיעות תקשורת” בחיפה וחבר מרכז הליכוד . יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של יוסף בר-אל ויוסי משולם (לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע”י ד”ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002 . ד”ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה , הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה לפני הגיעה לרשות השידור . היא עומדת בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן . החזיקה – החרתה אחרי ד”ר יהודית אוֹרבּך חברת המליאה גב’ נִילִי יונתן – כרמל שלא הסכימה אף היא עם דרכו של המנכ”ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה , הנקרא מליאת רשות השידור . גם הגב’ נילי יונתן – כרמל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור . עכשיו זה היה מאוחר מידי .

[1] ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד”ר יהודית אורבך מתפקידה כיו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל .

3. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ממנה ב- 2 ביוני 2002 את מר יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה כמופרך מיסודו. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל משרה הנכבדה מדיחים אותו ב- 2 במאי 2005 ומסלקים אותו לאלתר מרשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם היחידה בתולדות רשות השידור מודח מנכ”ל רשות שידור מכהן.

barel 3

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002 . מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון החליטה למנות אותו למנכ”ל רשות השידור . תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007 . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ראה “ידיעות אחרונות” מ-  8 ביולי 2002 . כותרת ראשית בעיתון “ידיעות אחרונות” . אנוכי מתפטר מניווט וניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל . בתגובה מודיע מר יוסף בר-אל לעיתון : “הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי” . היו ימים והאופורטוניסט יוסף בר-אל שהתמנה לפני זמן קצר למנכ”ל רשות השידור חשב אודותיי והעריך אותי באופן שונה לחלוטין . מישהו מבין שנינו השתנה וזה לא הייתי אני .(באדיבות “ידיעות אחרונות”) . 

tsalash 7

טקסט מסמך : 27 במאי 1985 . חוות דעתו של יוסף בר-אל אודותיי בהיותו מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית 17 (שבע עשרה) שנים בטרם התמנה למנכ”ל רשות השידור . מנכ”ל רשות השידור באותם הימים היה אורי פורת ז”ל . מנהל חטיבת החדשות היה יאיר שטרן . אני כיהנתי בתפקיד מנווט שידורי הספורט ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בחלוף 17 (שבע עשרה) שנים שינה את דעתו עלי מקצה לקצה לא רק מפני שהעזתי לחלוק עליו על דרך ניהולו את רשות השידור , אלא בגלל שאמרתי לו זאת בפרצופו .

barel 4

טקסט מסמך : 25 באפריל 2002. מכתבי למנהל החדשות רפיק חלבי הנוגע לפגישה מבישה רבת משתתפים של עורכים ומפיקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 24 באפריל 2002 עם המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. המפגש עסק בהודעתו של המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל כי קנה את זכויות השידורים של 8 משחקים במונדיאל יפן / קוריאה 2002 מחברת “צ’ארלטון” תמורת סכום אסטרונומי של 3.800000 דולר. אפשר היה לעשות זאת הרבה יותר טוב והרבה יותר בזול. ליוסף בר-אל לא היה ניסיון במו”מ שנוגעים לרכישת זכויות שידורים של מונדיאלים ואולימפיאדות(עמוד מס’ 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 5

טקסט מסמך : 25 באפריל 2002. מכתבי למנהל החדשות רפיק חלבי הנוגע לפגישה מבישה רבת משתתפים של עורכים ומפיקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 24 באפריל 2002 עם המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. המפגש עסק בהודעתו של המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל כי קנה את זכויות השידורים של 8 משחקים במונדיאל יפן / קוריאה 2002 מחברת “צ’ארלטון” תמורת סכום אסטרונומי של 3.800000 דולר. אפשר היה לעשות זאת הרבה יותר טוב והרבה יותר בזול. ליוסף בר-אל לא היה ניסיון במו”מ שנוגעים לרכישת זכויות שידורים של מונדיאלים ואולימפיאדות. (עמוד מס’ 2 מתוך 2) . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 6

טקסט תמונה  :  זהו יוסף בר- אל מנכ”ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ”ל רשות השידור בנימוק של, “אישיות חיונית יחידה ואין בלתו”. צחוק הגורל. רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי. היו אלה פרופסור דן כספי וד”ר יוסי דאהן . בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל “אריק” שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. כעבור שלוש שנים הדיחה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה. הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של ההיסטוריה. (לע”מ תמורת תשלום).

barel 7

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון “מעריב”. “הודח”. לראשונה בתולדות המדינה החליטה הממשלה להדיח מנכ”ל רשות השידור מכהן מתפקידו”. (באדיבות העיתון “מעריב”).

משהובא בשעתו שמו של יוסף בר-אל בן ה- 68 לאישורה של וועדת רביבי בראשות השופט בדימוס יצחק רְבִיבִי כמועמד מטעמו של השר הממונה, פסלה תחילה הוועדה את מועמדותו מפאת גילו. כאילו שגִיל המועמד חשוב או צריך לשמש מחסום מפני המינוי. הגיל איננו חשוב לעולם. הייתה חשובה לצורך הדיון איכות אישיותו של יוסף בר-אל, מוסריותו, הדוגמא האישית, וכישרונותיו. באלה היה צריך לדוּן . אך וועדת השופט יצחק רביבי קבעה כי יוסף בר-אל יוכל להתמנות למנכ”ל הבא של רשות השידור למרות מחסום הגיל, והציבה לשם כך תנאי. רק באם שני הגופים הציבוריים המפקחים של רשות השידור, הועד המנהל וחברי המליאה, יכריזו כי יוסף בר-אל הוא , “מנהל חיוּני ואין בִּלְתּוֹ”, הנדרש לשַמֵש בתפקיד הרַם של מנכ”ל רשות השידור . שמו הוחזר לשלב הדיון המוקדם בגופים הציבוריים של רשות השידור. השר הממונה רענן כהן עשה את כל מאמציו כדי לממש את חזונו להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי. אני עשיתי הכל כדי למנוע זאת. הכרתי אותו היטב וידעתי מה צפוי לשידור הציבורי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל”, אם ימונה למנכ”ל רשות השידור.

ניסיתי למנוע את המינוי הצפוי בכל מחיר. הרמתי טלפון לשופט בדימוס יצחק רביבי וביקשתי להיפגש עמו. כבוד השופט הסכים לארח אותי בביתו. רק שני אנשים ידעו על פגישתי הצפויה עם השופט יצחק רביבי. וֶורֶד בֶּרְמַן ורעייתי יעֵל. לא ראיתי שום בעיה בפגישה עם השופט המלומד. הוא היה איש ציבור וכמוהו גם אני. זאת הייתה זכותי לומר לו את דבריי. יתירה מזאת. זאת הייתה חובתי.

נסעתי יחד עם רעייתי יעֵל בעֶרֶב שישי – 24 במאי 2002 לביתו ברמת השרון כדי להתריע בפניו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. יצחק רביבי פתח את הדלת. זה היה דקות ספורות אחרי שמונה בערב. לפני עמד גבר נאה באמצע שנות ה- 70 שלוֹ לבוש במכנסי ספורט וגופיה. הפרעתי לו לצפות יחד עם רעייתו בתוכנית החדשות של ערוץ 2 דווקא. משום מה לא  ב- “יומן” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הבלורית הכסופה שלוֹ העניקה לשופט יצחק רביבי מראה צעיר יותר מ- 74 שנותיו. הפקדתי בידיו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר על המינויים הציבוריים במדינת ישראל את אותו המסמך הארוך והמנומק שכתבתי ליוסף בר-אל עצמו בו עמדתי על חולשותיו כמנכ”ל המיועַד להתייצב בראש רשות השידור . השופט הנכבד קיבל אותי בסֶבֶר פנים יפות. לא כפיתי את עצמי עליו. שוחחנו קודם לכן שיחה מקדימה בטלפון. הצגתי בשיחת הטלפון את מטרת הפגישה והוא אישר אותה. הוא ציין בפירוש שאין לו שום בעיה לארח אותי. אמרתי מייד לשופט יצחק רביבי בהגיעי לביתו : “מינויו של יוסף בר-אל למשרה הרמה והאחראית כמנכ”ל רשות השידור תהיה בכייה לדורות. גִילוֹ אינו רלוואנטי במערכת השיקולים האם למנותו לתפקיד הרם . האיש איננו מוכשר בעליל ואמינותו המקצועית בעייתית בלשון המעטה (עובדה שבחלוף שלוש שנים מתאריך מינויו ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו הרמה כמנכ”ל רשות השידור) . מינויו יגרום לנזקים מקצועיים ומוסריים כבדים . זה החל כבר בהתרפסות לשלטון ובחלוקת ג’ובים למקורבים בתוך הטלוויזיה הציבורית ויסתיים בשוחד מסך ומיקרופון בשידור הציבורי” , והוספתי , “אל תיתן את קוֹלך עבורו ואל תמליץ על מינויו. בידך הדבר”. השופט המכשיר את המינויים הציבוריים הבכירים במדינת ישראל הניח בידידות את ידו על כתפי, סקר אותי במבט אבהי, ואז השיב לי כהאי לישנא, “יואש אלרואי דבריך נוגעים ללב, אך אינני יכול להתעלם מההצבעה הגורפת כמעט פה אחד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו”ר נחמן שי וחברי מליאת רשות השידור בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור בנימוק שהוא,אישיות חיונית, יחידה, ואין בִּלְתָּה”, שרק היא מסוגלת להוֹבִיל ולנַוֵוט את השידור הציבורי”. הוכיתי בתדהמה הייתי מאוכזב מאוד מתשובתו.

שיא הצחוק והטרגדיה. יוסף בר-אל הוכרז ע”י מרבית חברי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה כאישיות חיונית שאין בִּלְתָּה כדי לנהל את רשות השידור. אילו וועדת רביבי בראשותו של כבוד השופט יצחק רביבי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ”ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים מרות של דעיכת השידור הציבורי בישראל.

לא רק וועדת רביבי הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל. גם מנכ”ל רשות השידור בעבר טומי לפיד (בשנים 1984 – 1979) יצא ללמד סנגוריה עליו. יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי. יוסף “טומי” לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 בגלי צה”ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ”ל המיועד את המילים הבאות “יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים, ואפילו עומד להם” [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ”ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ”ל המיועד.

ראה “מעריב” : הצהרתו של יוסף “טומי” לפיד ז”ל בגלי צה”ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם”. באמירתו זאת הפך יוסף “טומי” לפיד ז”ל את עצמו באחת לדמות גרוטסקית .  

lapid 3

טקסט תמונה : יוסף “טומי” לפיד ז”ל מגדולי תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ”ל רשות השידור. השתמש במטפורה אירוטית המדגישה את יכולתו של יוסף בר-אל לנהל את רשות השידור. (לע”מ תמורת תשלום).

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור “שערי צדק” בירושלים ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא “מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ”, ולכן חשוב שימונה למנכ”ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007″. רק איש אמיץ אחד, בעל יושרה, מוסר, ודרך דרך, החבר בוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי הרים בעוֹז את ידו נגד מינויו של יוסף בר-אל. הוא ידע היטב למה. חָבָר אליו ד”ר יוסף דַהָאן חבר מליאת רשות השידור שאף הוא התנגד באופן נחרץ למינוי הלא ראוי. יש לי הערכה גלויה ורבה לשני האנשים שצעדוּ ללא חשש נגד  ה-Main stream. לא רק בגלל שצדקוּ, אלא בגלל שלא פחדו לומר את דברם קבל עם ועדה.

kaspi

טקסט תמונה :  זהו פרופסור דן כספי ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת “בן גוריון” בבאר שבע  וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. אדם ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר מאוד. (באדיבות דן כספי ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי הנוגעות להתייחסותו אל מנכ”ל רשות השידור המודח מר יוסף בר- אל . פרופסור דן כספי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו”ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד”ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח”כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית , לא את יושרתו , וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך”.

הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור , שהם בעצמם מינויים פוליטיים שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור :  נחמן שי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור , גב’ אהובה אורן המשנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור , סאלם ג’ובראן , ד”ר אילן אסיה , אלון אלרואי , עו”ד ראובן שלום, גב’ נִילִי כרמל – יונתן (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז”ל), גב’ יעלה גרנות, ד”ר יהודית אורבך, שי חרמש , גב’ אמונה אלון , משה  איבגי , עטאף כיוף , אפרים באוך , עו”ד נועם גרסל , עו”ד יאיר זלמנוביץ’ , יחזקאל זכאי , אביהו מדינה , עו”ד – ד”ר עמרם מליץ , יעקב גיל , גב’ גאולה כהן עו”ד חסן עתמאנה , ועו”ד אבי שמידט .

יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת ע”י מוסדות רשות השידור, העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר, ואח”כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר. שמו כמועמד למנכ”ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע”י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדת השופט יצחק רביבי. וועדת המינויים הציבורית לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור של מדינת ישראל. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי . הוא העפיל לשלב הגמר .  ביום ראשון – 2 ביוני 2002 בחרה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון כמעט פה אחד ביוסף בר-אל לכהונה הרמה והפקידה בידיו את רשות השידור לתקופה של חמש שנים. גם השַר אהוד אולמרט הרים את ידו בעד המינוי. 13 שרים תמכו במינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור עד 2007 . רק שר אחד התנגד. יוסף בר-אל היה מינוי פוליטי מובהק שתחילתו בקמפיין מתוכנן של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וסופו בתמיכתו הסוחפת של ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון.

הרוֹב תמך בו. אך איזה מין רוֹב זה היה ? פרידריך פון שילר התייחס פעם באמירה מבריקה שלוֹ לשאלת הרוב כששאל – אמר, “מהו הרוֹב” ?, והשיב בעצמו, “הרוֹב… רוּבּוֹ שטויות, התבונה תמיד הייתה במיעוט”. תשובה מוחצת לאנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ושרי ממשלת ישראל שבחרו ביוסף בר- אל. השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 בליגה הלאומית בכדורגל), מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו, “כדי להכשיר מינוי פוליטי צריך לא סתם ‘כשירות מיוחדת’, אלא הכישורים חייבים להיות “יוצאי דופן”, מיוחדים, וחריגים”, והוסיף, “וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות”. לרוע המזל הוציא אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הנחיות מֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יצחק רביבי.

חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. אין ספק  בכך. Come back בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 של רשות השידור, צָבָר הערוץ רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם . מִדרוג הצפייה הנמוך מאין כמותו נַע מרבית הזמן בין % 0.0 למשהו כמו % 0.4, אולי % 0.7 במקרה הטוב. שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים במדינת ישראל. הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו. ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּמידה רבה בבואה של יוצריו. הם לא נענשו על כך. הערתי למוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ואורי פורת ז”ל אודות אמצעי הייצור של ערוץ 33 והרייטינג האפסי שלו , אך הם בחרו להתעלם. לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר יצמיחו שריגים וזלזלים גם בעתיד. הרי מוטי קירשנבאום בעצה אחת עם שרת החינוך דאז גב’ שולמית אלוני ז”ל כבר סילקו אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993. פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה בעזרתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן וכמובן על פי קביעתו של ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון. הרי יוסף בר-אל הצהיר כבר קבל עם וארץ ב- 26 באפריל 2002 בעיתון “מעריב” בטרם מינויו כי הוא יעשה את מה שראש הממשלה יורה לו לשדר. אחרת איזה סיבה אחרת חוץ מנאמנות עיוורת הייתה לראש ממשלת ישראל להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור בציבורי. בתחנתו האחרונה בערוץ 33 בטרם מינויו למנכ”ל רשות השידור הוא התגלה שוב כאיש טלוויזיה מיושן ובלתי מוכשר בעליל שמקבץ רייטינג בגובה הדשא ששחקני הכדורגל רצים עליו. באחת משיחותיי עם יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי ומנהלת לשכתו טלי בן אבי התעניינתי לדעת אצלם האם שאל אי פעם את רענן כהן אלו יתרונות עמדו לצדו של יוסף בר-אל כשהציע אותו לאריאל “אריק” שרון כ- Candidate לתפקיד כה חשוב כמנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל ? נחמן שי פטר אותי בלא כלום, “זה לא תפקידי לעסוק בשיקולי השר הממונה ובשיקולי ראש הממשלה”, השיב לי היו”ר. מנהלת לשכתו טלי בן אבי שתקה.

דוגמא מצוינת לסוג כזה של החמצה ובלבול מוחלט ששררו בתוככי רשות השידור, בה יו”ר הוועד המנהל נחמן שי משמש במקביל גם כמנכ”ל הרשות לעת מצא במקומו של אורי פורת שפרש וכבר לא היה בשִלטון, נקרתה לי שוב במשחק החוץ האחרון של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת בוסניה במסגרת קדם מונדיאל 2002 שנערך בעיר הבירה הבוסנית סאראייבו, במוצ”ש – 1 בספטמבר 2001  בתשע בערב . כשנחמן שי התמנה בדצמבר 2000 ליו”ר הוועד המנהל של רשות התרחב לבי. לרוע מזלי טרם זמנו. נחמן שי היה מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. הכרתי אותו היטב הוא שימש שנים ככתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון. הוא התפרסם כאוהד מושבע של אגודת הפועל ירושלים. נחמן שי היה ידוע בהערצתו לשידורי הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי בימי ראשית הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא אפילו ניסה את כוחו כשַדָּר כדורגל ב- “מבט ספורט”. במשך השנים סטה למסלולי תקשורת של ייעוץ והסברה לפוליטיקאים, אך נשאר מודַע היטב לחשיבותם של שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורי שברגע זה הפך למפקח הציבורי הראשי שלי.

ביומה האחרון של שנת 2000 יום ראשון – 31 בדצמבר, ברכתי אותו על מינויו החשוב ורם המעלה [1]. לא תיארתי לעצמי עד כמה שיני הזמן נגסו ועשו בו שמות. הֵן הפכו אותו מעיתונאי לפוליטיקאי.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט ירושלים                      יום ראשון – 31.12.2000

 לכבוד

נחמן שי –  יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור 

נחמן היקר ,

(…) אנחנו כאן במחלקת הספורט הוותיקה ועתירת הפעלים מבקשים לאחל לך הצלחה רבה עם מינויך לתפקיד רב האחריות של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. אנחנו מקווים מאוד שאומנם תסייע בידיו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת לרכוש את זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים (בארץ ובעולם), ו/או חלק מהם, כדי לעצב מחדש לוח שידורים אטרקטיבי יותר למען משלם האגרה, מושך ומעניין מזה הנוכחי.

שידורי הספורט הרלוואנטיים בכל רשת טלוויזיה ציבורית- ממלכתית הם בסיס כל מוצק ורחב עד שאין בִּלְתּוֹ. שידורי הספורט נושאי זכויות השידורים והנחשבים בעיניי לרלוואנטיים הם הכדורגל הישראלי על מרכיביו השונים (נבחרת ישראל, משחקי ליגת העל, ומשחקי חצי הגמר וגמר גביע המדינה) , כנ”ל הכדורסל הישראלי על פי אותו הדגם של שידורי הכדורגל, משחקי קבוצת מכבי ת”א בכדורסל בזירה האירופית , המשחקים האולימפיים, המונדיאלים ואליפויות אירופה לאומות בכדורגל, וגם אליפויות העולם בא”ק.

ועוד דבר…אתה חייב לסייע למנכ”ל להפוך את ערוץ 33 (אִזוטרי באשמתו של מנהלו יוסף בר- אל … ונטול לחלוטין כל רייטינג משהו בין % 0.0  ל- % 0.7 במקרה הטוֹב) לערוץ טלוויזיה רלוואנטי מן המניין תחת חזון שידור משותף ואותה קורת ניהול של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 (…). 

אני שב ומאחל לך הצלחה רבתי בכל מעשיך ברשות השידור.

               בברכה חמה,

               יואש  אלרואי 

barel 8

טקסט תמונה :  שנת 2002 . דף מדרוג צפייה אחד מתוך מאלפי  דו”חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור . דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00  מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו הנוראית של ערוץ 33  ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לצופי הטלוויזיה בארץ. מעניין , העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ”ל רשות השידור . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

לתקוות החדשות שפעפעו בלבי בטרם זמן לא היה כל יסוד. נחמן שי היה אומנם חובב כדורסל אך אוהד של הפועל ירושלים. לא של מכבי ת”א. בדרכו הדיפלומטית הפך למתנגד חריף ביותר של המנכ”ל אורי פורת, והקשה עליו מאוד. על כל צעד ושעל. הערכתי הרבה יותר את עוזרתו הראשית גב’ טָלִי בֵּן אָבִי מאשר אותו. הבעיה עם נחמן שי הייתה שהוא איש נבון לכל הדעות אך אך לקח צד לא נכון . כך אני הבינותי את פני הדברים.

למחרת ביומה הראשונה של שנת 2001 שלח לי היו”ר החדש של הוועד המנהל את דברי תשובתו בנוסח מאוד דיפלומטי המגן על אגפיו מכל הכיוונים . לא נדרשה שום פרשנות לפענח את הכתוב [2] .

רשות השידור

יו”ר רשות השידור

נחמן שי

1 בינואר 2001

ו’  טבת   ת ש ס ” א

(סימוכין 0046)

לכבוד

יואש אלרואי

מנהל מחלקת הספורט

יואש ידידי ,

תודה על הברכות ,

אני מכיר בחשיבות שידורי הספורט , אך אני גם יודע כי המציאות התקשורתית בישראל השתנתה , וממילא מה שהיה זמין וזוֹל פעם  –  אינו כזה היום . נשב בקרוב ונדבר על הכל , גם על הנושא הזה . ושוב תודה ! 

                                                                        בברכה ,

                                                                        נחמן  שי

מינויו של נחמן שי לתפקיד יו”ר הוועד המנהל לא היטיב עם הרשות ולא הביא שום מזוֹר . עם מינויו גברו הריב והמדנים והתחדדו ביתר שֵאת .

חוסר יכולתו של נחמן שי שכיהן כעת יו”ר ומנכ”ל בו זמנית של השידור הציבורי (הפך לאישיות פוליטית מובהקת) , להחליט להתייצב בשתי רגליו מאחורי החלטה שלוֹ עצמו שכבר קיבל בעבר , ולא להתעסק יותר עם מתווך זכויות השידורים של המשחק מר אביב גלעדי הדורש מַמוֹן רָב מידי תמורת זכויות השידורים של המשחק בוסניה –  ישראל – הייתה בעייתית . חומת ההתנגדות העקרונית שלו זאת שתמכה במדיניות הרכש שלי נפרצה. פוטנציאל התמרון שלו הצטמצם וגרר בעקבותיו התערבות פוליטית של שר האוצר סילבן שלום ברגע האחרון סביב שידור ספורט ישיר לא מתוכנן בה רשות השידור גם שילמה בסופו של דבר תוספת של יותר מ- % 25 למחיר שממילא לא רצתה לשלם , וגם הכניסה אותי ללחץ אטומי בלתי אפשרי של הפקה ושידור . מר נחמן שי היה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת עיתונאי וכתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הייתי  עֵד פעם לשיחה מעניינת בינו לבין הבוס שלוֹ . לנחמן שי הוצעה הצעה קוסמת לצאת להשתלמות עיתונאית בת כ- 8 חודשים בארה”ב . הכתב הצבאי שאל את מנהלו , “האם יישמר לוֹ תפקיד הכתב הצבאי לכשיחזור” . מר דָן שִילוֹן לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לנַחְמָן שַי, “וודאי שלא”, והוסיף, “בחטיבת החדשות אין נחלות פרטיות”. לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שי מונה עמירם ניר ז”ל . נחמן שי לא חזר מעולם לתפקידו הישן . במשך השנים “התקדם” נחמן שי והפך לעוזר ודובר של פוליטיקאים , עד שהפך לפוליטיקאי בעצמו . לפוליטיקאים החודרים למערכת השידור יש תכונה מוּלֶדֶת או תוכנת מחשב נרכשת , המכוונת ומדריכה אותם לשַלֵם יותר במקום שלא צריך . בתמורה יפורסם שְמַם בציבור ויזכה לתהודה המתאימה. ראיתי זאת והייתי עֵד לכך שוב ושוב לאחר הסתלקותו הבלתי צפויה של אורי פורת מכֵּס מנכ”ל רשות השידור.

עננה כבדה כבר רבצה על רשות השידור זה מכבר . היה לה יו”ר מתפתל שפוסח על שתי הסעיפִּים, שַר ממונה שדמותו נחשפת לעיתים קרובות מידי בערוץ 33 של רשות השידור וקולו נשמע ברדיו “קול ישראל”, ומנהל ערוץ 33 עצמו שאוֹרֵב וממתין לשעת הכושר להתפלֵח אל כֵּס מנכ”ל רשות השידור שהתפנה לאחר סילוקו של רן גלינקא.

בזכויות השידור של המשחק בוסניה – ישראל החזיק אביב גלעדי, כמו גם בשני משחקי החוץ הקודמים של הנבחרת שלנו , נגד אוסטריה (התקיים בווינה ב- 28 במרס 2001 ושודר ע”י ערוץ 2) , ונגד ליכטנשטיין (נערך בוָואדוּז) בשבת – 2 ביוני 2001 , אך לא שודר בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וגם לא בערוץ 2 שהיו עסוקים לאורך אותה השבת בכיסוי אסון הדולפינריום הכבד בתל אביב שאירע פחות מיממה קודם לכן, בו נספו עשרות צעירים מהתפוצצות מתאבד פלסטיני בערבו של יום שישי – 1 ביוני 2001. המשחק ליכטנשטיין – ישראל שוּדַר לבסוף כפתרון כפוי בערוץ הספורט בכבלים, ואביב גלעדי מתווך זכויות שידורים שהשקיע וקנה אותם מחברת  UFA תמורת כסך רב לצורך מכירתם לגוף שידור ציבורי בישראל עבור ממון עוד יותר גדול , הרי הוא היה צריך להרוויח משהו מהעסקה, הפסיד בסופו של דבר הון עתק. ביום שני – 19  בפברואר 2001 , בקשתי את יאיר אלוני (מנהל הטלוויזיה בפועל קרוב לשנה כבר) בכתב להיכנס למו”מ מוקדם ללא לחץ עם אביב גלעדי, “(…) כדי להציע לו מייד במו”מ שערוץ 1 יקנה ממנו את המשחקים המחיר סביר (…)”. הדגשתי בפניו באותיות מוגדלות במכתב , “(…) כי לפחות שלושה רבעים מהסכום שבו נקנה מאביב גלעדי את שלושת המשחקים נחזיר באמצעות חסויות , וזאת הבטחה אישית שלי לך (…) הפנייה לאביב גלעדי צריכה להיעשות מייד כי המשחק נגד אוסטריה בווינה , אוֹ – טוֹ – טוֹ, מתקיים בעוד 39 ימים (…)” [1]. המנכ”ל אורי פורת שנדחף אט – אט מחוץ לכותלי רשות השידור והיה אמור להתפטר ו/או להיות מפוטר ומודח בתוך חודשים ספורים מכהונתו ע”י יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי וחלק מחבריו בוועד המנהל, ישב כהרגלו על המדוכה והתלבט והיסס בתשובתו. בקיצור, לא יצא מזה שום דבר. בחודש אוגוסט 2001, ערב הדחתו ע”י הועד המנהל, התפטר אורי פורת או התפוטר. מה זה חשוב עכשיו. נחמן שי יו”ר רשות השידור ועכשיו גם מ”מ המנכ”ל נטל לעצמו את מוֹסְרוֹת המו”מ עם אביב גלעדי במשחק החוץ האחרון שנותר, בוסניה – ישראל.

למשחק במוצ”ש – 1 בספטמבר 2001 בסַארָאיֶיבוֹ הייתה חשיבות רבה. נבחרת ישראל הייתה עדיין בתמונת הסיכויים כדי לתפוש את המקום השני בבית המוקדם אחרי ספרד, מיקוּם המאפשר העפלה ל-  Play Off (שני משחקי הכרעה, בית וחוץ ) כנגד אחת הנבחרות האירופיות , ואולי עם טיפ טיפת מזל גם העפלה לטורניר הגמר של מונדיאל 2002, מפעל ממנו נעדרת נבחרת הכדורגל של ישראל מאז 1970. מתווך זכויות השידורים מר אביב גלעדי דרש מאִתנו סכום של  400000 ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר. זו הייתה זכותו כאיש עסקים. אנחנו הסכמנו לשלם  225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר. למרות רצוני העַז לשָדֵר את המשחק , פער התיווך היה עצום והמו”מ נתקע . רשות השידור גמגמה כרגיל . במקום להיכנס מייד למו”מ ולקנות את זכויות השידורים של המשחק ישירות מ- UFA (סוכנות התיווך הגרמנית) , בזבז סמנכ”ל הכספים של הרשות מוטי לוי זמן שלא לצורך, ולוואקום המסחרי חדר אביב גלעדי . עכשיו נדרשנו לשלם פעמיים פערי תיווך. בינתיים נרתמתי בכל כוחי להפיק במקביל את השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה , והחלה ביום שישי – 31 באוגוסט 2001 במשחק נגד צרפת. משחק הכדורגל של ישראל – בוסניה במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002 לא נלקח יותר בחשבון כאופציית שידור . שלחתי לאנקרה בירת טורקיה את צֶוֶות השידור הבכיר שלי, השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, והמפיק מספר אחת שלי היחיד והמיוחד – ששי אפרתי .

הגעתי כהרגלי לעבודה מוקדם בבוקר בשבת – 1 בספטמבר 2001 , כדי להפיק את השידור הישיר הקרוב מאנקרה ישראל נגד ליטא, התמודדות שנקבעה לאותה שבת – 1 בספטמבר 2001 בארבע וחצי אחה”צ. מצאתי לנכון להיות כבר בבוקר במשרד בירושלים על מנת לשוחח עם עמיתי בטלוויזיה הטורקית הממלכתית TRT המפיקה את הסיגנל הבינלאומי, ולבקש מהם לפקח ולהעניק תשומת לב לקווי ה- ISDN  של השידור שלנו. כמו כן רציתי לוודא שזמן השידור שלנו על מערכת התקשורת הלוויינית של EBU, אומנם שריר וקיים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביטחון הפקת השידור מכתיב שעות עבודה בלתי מוכרות לאזרח הרגיל.

בשעה שתיים בצהריים של אותה שבת – 1 בספטמבר 2001 , שעתיים וחצי לפני תחילת השידור של משחק הכדורסל ישראל – ליטא, נחתה במשרדי שיחת טלפון (שיחת וועידה) מפתיעה ובהולה ממנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ויו”ר הוועד המנהל ומ”מ מנכ”ל רשות השידור (בעת ובעונה אחת) מר נחמן שָי, בה הודיעו לי שניה , כי רשות השידור קנתה ברגע זה מאביב גלעדי תמורת 300 אֶלֶף דולר את זכויות השידור של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל, שעמד להתחיל בתוך שבע שעות בסאראייבו. מדהים. הם לא שיתפו בהחלטה את מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר אלוני במהלכם החדש ולא דיווחו לו על השידור הישיר שנולד בניתוח קיסרי בו משתתף גם שר האוצר של מדינת ישראל סילבאן שלום, אולי מפני שלא איתרו אותו . שניהם, נחמן שי ורפיק חלבי צִלצלוּ אלי בשמחה ובישרו לי, “יֵש לְךָ אוֹר יָרוֹק לשָדֵר אֶת המִשְחַק”. לא האמנתי בתחילה למשמע אוזניי. ההפתעה הייתה מוחלטת. שמחתי וחששתי . שמחתי, כי מאוד רציתי לשָדֵר ישיר את המשחק, אך ירֵאתי שלא אעמוד במשימת השידור בשל הזמן הקצר שעמד לרשותי כדי להיערך לקראתו . “יצאתם מדעתכם, ככה לא עובדים, ככה לא מפיקים וככה לא מנהלים את הטלוויזיה הישראלית – הציבורית ערוץ 1”, אמרתי להם בתדהמה בשיחת הטלפון, אך הוספתי מייד, “אעשה כל מאמץ כדי לבצע את משימת השידור למרות הזמן הקצר שנותר לי להתכונן לקראתה”. רָפִיק חלבי סיים את שיחת הוועידה הטלפונית כשאמר לנחמן שי כלהלן : “אל תדאג נחמן, אתה לא מכיר את יואש אלרואי, הוא יוציא לך את השידור גם מתחת לאדמה”, והטלפונים נטרקו.

התברר שאביב גלעדי לא היה טיפש . סוֹחֵר זכויות השידור ידע שערוץ 5 וערוץ 2 לא ישלמו לוֹ פרוטה עבור המשחק הזה והבין שבעניין הזה אפשר להפיל בפח רק את הערוץ הציבורי . הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כבר הביעה את נכונותה בעבר לשלם 225 אֶלֶף דולר תמורת השידור הישיר של המשחק בוסניה – ישראל , למרות שהוא כמתווך זכויות שידורים ואיש עסקים שילם לבעלי הבית המקוריים של הזכויות החברה הגרמנית UFA סכום של  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. אביב גלעדי רתם בדקה האחרונה ממש את יו”ר התאחדות הכדורגל גברי לוי ואת שר האוצר סילבן שלום למאמצי המכירה שלו , למרות שאנחנו וויתרנו זה מכבר על המשחק ולא כללנו אותו עוֹד בלוח השידורים שלנו . בשבת – 1 בספטמבר 2001 , בעיצומו של המו”מ החדש שהתפתח שוב ברגע האחרון בין רשות השידור לבין אביב גלעדי , “מצא” פתאום מר נחמן שי שהיה עסקן ופוליטיקאי באופיו יותר מיו”ר של וועד מנהל של רשת טלוויזיה ציבורית , סכום של 000 75 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים באמתחת רשות השידור המדולדלת שלוֹ . ב- “בעסקה סיבובית משולשת” בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין התאחדות הכדורגל וּלבין אביב גלעדי , כששַר האוצר של מדינת ישראל משמש אפוטרופוס , נחתם ההסכם בו שילמה רשות השידור סכום של  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר לאירוע שביצועו הישיר מבחינה טכנית  מוטל בכלל בספק.

בשבע ושלושים בערב התראיין כבר שַר האוצר סִילְבַן שָלוֹם בהרחבה ברשת ב’ של “קול ישראל” בתוכנית האקטואליה של אבי בטלהיים (כתב ועורך בכיר בעיתון “מעריב” בעת ההיא ששימש במקביל שדרן תוכנית אקטואליה מידי מוצ”ש ברשת ב’ של “קול ישראל”) , וסיפר למאזינים בגאווה עצמית ובאריכות, “כי נכנס לעובי קורת המו”מ כדי להֵיטִיב עִם העַם אך בעיקר עִם חיילי צה’ל”. ממש רעיון מבריק שמעולם לא עלה על דעתי, כי מי הם בכלל חיילי צה”ל בעיניי . שַר האוצר הוא פוליטיקאי משופשף שכמובן נטל את מלוא חופן קרדיט שידור המשחק לעצמו . רשות השידור שילמה 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר שלא היו לה היישר לכיסו של מר אביב גלעדי . ההחלטה של רשות השידור העצלנית והרפה הייתה כה חפוזה עד שלא נותרה לי טיפת זמן כדי להשיג חסויות למִזעוּר נִזקֵי העלויות של קניית זכויות השידורים המפתיעה . ביצוע השידור הישיר היה בסכנה גדולה בשל הזמן הקצר שנותר ועוד בשבת להיערך מן ההיבט הטכנולוגי. לא היה לי זמן לוויין “משוריין” מראש לשידור המפתיע, ולא הייתה לי כמובן עמדת שידור בסַארָאיֶיבוֹ וקווי שידור משם. הטלוויזיה הבּוסנית טרם שמעה על רצוני לשדר את המשחק ולא נערכה לספק לי את סיגנל השידור . גם אנשי ה- EBU  בג’נבה המתאמים ומקצים את זמני השידור על המערכת הלוויינית המסועפת של איגוד השידור האירופי טרם ידעו על רצוני לשָדֵר את המשחק בוסניה – ישראל, והשַדָּר מספר אחת שלי מר מאיר איינשטיין נמצא בכלל באנקרה בירת טורקיה. הייתי בלחץ בשל סיבות טכנולוגיות. באותה שבת של 1 בספטמבר 2001, נערכו משחקי כדורגל מכריעים רבים ביבשת אירופה במסגרת קדם גביע העולם 2002 , והמערכת הלוויינית של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) המעבירה את סיגנלי השידור הרבים ממדינה למדינה הייתה עמוסה וסתומה.

נותרו לי שעות ספורות לתמרן ולהעמיד שידור ישיר נוסף על הרגליים באותו היום. הודות לניסיון רָב שנים בעבודה מן הסוג הזה של מיסוד שידורים בינלאומיים , ובסיוע קשרי הטובים עם ידידי ב-EBU  בג’נבה, וגם עם אנשי רשת הטלוויזיה הממלכתית הבּוֹסְנִית (RTVBH) שהיא חברה מלאה כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting uonion) הצלחתי לעמוד במשימה. בשבע בערב טלפנתי למנהל החדשות רפיק חלבי והודעתי לו, “כי השלמתי את מלאכת ההפקה והשידור הישיר של המשחק בּוֹסְנִיָה – ישראל מסאראייבו. הוא מובטח לנו עכשיו , וכי אומנם נבצע אותו בהיקף מלא”לאולפן הכדורגל בירושלים גייסתי את השָדָר זוהייר בהלול ולצִדוֹ הפרשן אבי רצון. הוטלה עליהם המשימה לשָדֵר בלית ברירה Off Tube  מהמוניטור באולפן, משימת שידור שנואה ובלתי מקובלת. כחיילים ממושמעים הם צייתו לפקודה שלי. תמיד ליוותה אותי תחושה שעם העיתונאי – פרשן אבי רצון לא נפשל. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. 14 (ארבע עשרה) שנים חלפו מאז אך הערכתי אליו לא פגה. 

שני שידורי הספורט הבינלאומיים הישירים באותה שבת – 1.9.2001, הראשון – נבחרת ישראל נגד לִיטָא באליפות אירופה בכדורסל מאנקרה בחסות השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר כששי אפרתי מפיק אותם בטורקיה, יחד עם אורי לוי והפרשנים יורם חרוש ושרון דרוקר המנווטים את השידור באולפן בירושלים, והשידור הישיר השני מסאראייבו שנולד ברגע האחרון בו מתמודדת בוסניה נגד נבחרת ישראל ואת המיקרופון שלוֹ אוחזים יחדיו השָדָר זוהייר בהלול ואבי רצון , צָלְחוּ והניבו את מיטב הרייטינג, אך הייתי מאוכזב מתוצאות המשחקים. נבחרת ישראל בכדורסל הפסידה לליטא ונבחרת הכדורגל  סיימה בתיקו אֶפֶס את המשחק בסַארָאיֶיבוֹ. כרגיל לא שרר שום מִתאַם בין ההוצאות ההפקה היקרות לבין מה שהתחולל בזירת הפרקט ועל כר הדשא, אך הייתי הרבה יותר מאוכזב וגם מותש ולחלוטין לא מאושר מדרך התנהלותה של הנהלת רשות השידור. בתום השידורים הישירים צלצלו למשרד מחלקת הספורט שוּב רפיק חלבי ונחמן שי , ובפיהם שבחים עד אין קֵץ להפקה. לא יכולתי לקבלם. חובבנות, טיפשות, וחוסר ידע מינימאלי בניהול מו”מ שהולידו בסופם כניעה למוֹלֶך הפוליטי, יצרו עליבות מקצועית ומכאובים . לדברי השבח שלהם לא הייתה כל חשיבות בעיניי. בתקופה האחרונה הוטלו עלי ברשות השידור יותר מידי מטלות נטולות פשר.

שיחת ה- Post mortem  (שיחה מקצועית של ניתוח השידור לאחר ביצועו) הטלפונית שלי אל היו”ר- מנכ”ל, הייתה חריפה. שאלתי את מר נחמן שי, “מהיכן מצאת לפתע 75 אֶלֶף דולר עודפים בקופת הרשות, ומדוע נכנעת ללחץ הפוליטיקאים, והאם סטנדרט השידור העלוב של Off tube מהאולפן בירושלים שניכפה עלי אומנם מקובל עליך ?”, והוספתי מייד, “נחמן שי , אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת הֵיטב, אם לאו וַותֵּר עליו. אילו הייתה עומדת לרשותי לפחות יממה אחת נוספת להפקת השידור, יכולתי לגייס חסויות מתאימות ולהקטין בהרבה את עלויות השידור”. זאת הייתה פָארסה. אבל זאת הייתה גם המציאות. ככה התנהלה רשות השידור בראשותו של היו”ר החדש של רשות השידור נחמן שי שרק עכשיו תפש את כֵּס המנכ”ל היָשָן והמתפּוּטר שלה אורי פורת . נחמן שי ידע שאני צודק Apriori, לכן מיהר להשיב, “יואש אתה צודק לחלוטין”. תשובתו לא סיפקה אותי. היא גם לא הגנה על כללי המִנְהָל התקין ברשות השידור שהוא היה עכשיו האחראי הראשי לביצועם.

באותו עֶרֶב בשבת – 1 בספטמבר 2001 במקביל למשחק בוסניה – ישראל , אירחה נבחרת גרמניה במינכן את נבחרת אנגליה במשחק המכריע ביניהן בבית המוקדם , גם כן במסגרת קדם מונדיאל 2002. חשבתי בלבי האם גם גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) מנכ”ל רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה ה- BBC, טִלפֵּן גם הוא למנהל מחלקת הספורט שלו פִּיטֶר סַלְמוֹן (Peter Salmon) שבע שעות לפני המשחק, כדי לבַשֵר לוֹ ברגע האחרון שיש לוֹ אישור לשידור ישיר Off Tube של המשחק הזה מהאולפן בלונדון. ובכן תשמעו סיפור. ה- BBC רכש את זכויות השידור של המשחק גרמניה נגד אנגליה שָנָה מראש. ג’וֹן מוֹטְסוֹן (John Motson) שָדָר המשחק וציוותו נשלחו לעמדת השידור באצטדיון במינכן . המנכ”ל גְרֶג דָיְיק הצטרף אליהם עם כמה אנשים בכירים אחרים  מ- BBC. אנגליה הביסה את גרמניה במשחק הזה בתוצאה המזהירה של  5 : 1. בסיום השידור הישיר של המשחק הפנטסטי, הטוב ביותר של אנגליה בשנים האחרונות , שידור ישיר שריתק אליו 15 מיליון צופים באיים הבריטיים, מספר גרג דייק בספרו “GREG  DYKE : INSIDE STORY” סיפור מעניין בעל חשיבות טלוויזיונית [2] כלהלן : “ג’ון מוטסון שח לי בהתרגשות, גרג זה היה משחק נהדר האם לא כדאי לשדרו הלילה שוב בשידור חוזר לצופי ה- BBC שחוו את החוויה יוצאת הדופן וגם לאלה שהחמיצו אותה”…?”. גרג דייק מוסיף בספרו, “תפשתי את מארק תומפסון (Mark Thompson) מנהל שני הערוצים של ה- BBC  בשדה התעופה במינכן , גם הוא נכח במשחק כמוני, ובעצה אחת החלטנו לשנות מייד את לוח המשדרים המתוכנן באותו ערב כדי לשָדֵר שוב את המשחק היוצא דופן באיכותו. צִלצלנו משדה התעופה לגב’ לוֹריין הֶגֶסִי (Lorraine Heggessey) הקונטרולר של 1 BBC, וממש כפינו עליה לשנות את לוח המשדרים באותו מוצ”ש לטובת שידור חוזר של המשחק הסנסציוני”.

לֶקָח בוסניה היה הקטליזטוֹר הראשי שהֵאיץ את מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, המנכ”ל רָן גָלִינְקָא, והיו”ר נחמן שי לשלוח אותי לפורטו (PORTO), כדי שאני אנהל בעצמי ולבד את המו”מ התחרותי נגד ערוץ הספורט בכבלים וערוץ 2. הם החליטו להשאיר את מוטי לוי סמנכ”ל הכספים של הרשות בארץ. ההנהלה הסמיכה אותי לחתום על עסקת השידור של משחקי החוּץ של נבחרת ישראל  לקראת 2004 EURO  בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תוך כדי התייעצות עם המנכ”ל בעת מהלך המו”מ. הגבול הפיננסי שלנו עמד על  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר למשחק. 1.200000 ( 1.2 מיליון) דולר לארבעה משחקים. לא רצינו לשלם יותר מזה. הנחנו שנוכל לכסות % 50 מעלות זכויות השידורים באמצעות חסויות. ההנהלה אישרה את בקשתי לטוס לפורטוגל. הטקס הביורוקרטי הושלם בפעם המי יודע כמה [3] .      

מייד עם הגיעי לפורטו (PORTO) עיר הנמל הפורטוגלית ביום רביעי – 23.1.2002 נפגשתי עם נציגי שלוש חברות הזכויות הגדולות המחזיקות ומתווכות ברוב נכסי השידור של הכדורגל האירופי UFA , TWI  וחברת CWL (בבעלותו של Leo Kirsh). הסברתי להם, “כי יש על מה לדבר” . רשות השידור מעונינת לקנות מהם את זכויות השידורים מיד ראשונה ולא באמצעות גוף מתווך נוסף בישראל כפי שקרה בעבר הלא רחוק עם אביב גלעדי.

shai 5 טקסט מסמך : 13 בינואר 2002 . זהו המסמך המאשר את טיסתי לפורטו כדי לנהל את המו”מ על זכויות השידורים הנוגעים למשחקי קדם 2004 EURO  בהשתתפות נבחרת ישראל . מטרת הנסיעה שלי לפורטו בפורטוגל הייתה לרכוש את זכויות השידורים של משחקי הנבחרת ישירות מחברת UFA , ובכך להקדים את כניסתם של המתווכים השונים לתמונת הרכישה כדי לחסוך כסף רב לרשות (דמי תיווך) . מנכ”ל רשות השידור רן גלינקא בגיבויו של מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני החליט לשלוח אותי לנהל את המו”מ בפורטו – פורטוגל ולא את סמנכ”ל הכספים מוטי לוי . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בצוהרי יום שישי – 25 בינואר 2002 , התקיימה הגרלת השיבוץ של עשרת הבתים המוקדמים במסגרת אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004  (2004 Euro) , והועברה בשידור ישיר בכל היבשת . גם אנחנו שידרנו ישיר (על חשבון הזמן של הטלוויזיה החינוכית) . ישראל הוגרלה לבית אחד עם צרפת (שהייתה אז אלופת העולם ואלופת אירופה) , סלובניה , קפריסין , ומלטה . בתום ההגרלה הוברר שחב’  UFA  מחזיקה בידיה שתי נבחרות בטוחות סלובניה וקפריסין וגם סיכויים טובים להשיג גם את צרפת, בעוד נבחרת מלטה קשורה לחברת הזכויות CWL . עשיתי את פעמיי למלון היוקרתי “Le Meridien Park Atlantic” בשדרות בּוֹאָוִוישְטָה בפּוֹרְטוֹ , שם שכנה המשלחת הגדולה של חב’ UFA , כדי לפתוח מייד במו”מ עם רוברט מילר (Robert Muller) נציג החברה אותו הכרתי ממו”מ קודמים בעבר . מטרת המו”מ שלי הייתה לחתום מייד על חוזה עם מחזיק זכויות השידורים ולסלק מהדרך את ערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים וגם את הסוכנים המתווכים בדמותם של מר אביב גלעדי ואנשי חברת “צ’ארלטון” אלי עזור ופנחס זהבי . פחדתי גם מפתיחת מכרזים. רשות השידור תמיד מפסידה בהם בשל התערבות חברי הוועד המנהל והמליאה המסרבלים ומאיטים את גַל הניפוץ . הייתי בעברי גם קצין חבלה ראשי בגדוד 12 בחטיבת גולני . מי שעסק בהרכבת חומרי חבלה ובתכנון פיצוצים בשדה הקרב יודע את תפקיד המאיץ וחשיבות מהירות גַל הניפוץ. אני הייתי הפתיל הרועם של הטלוויזיה ואנשי הוועד המנהל היו פתיל הביטחון של רשות השידור. הטענה היחידה שהייתה לי אל מרבית חברי הוועד המנהל ומליאה רשות שחברותם בשני הגופים המפקחים על השידור הציבורי הייתה הובי. רובם היו חובבנים חסרי כל מושג מקצועי בשידורי טלוויזיה שהפכו את עצמם לאנכרוניסטיים ובלתי רלוואנטיים, לעומת חברותי שלי ושל חבריי בטלוויזיה שהייתה מקצוע.

בתוך דקות הגעתי להסכם עם רוברט מילר כי רשות השידור תשלם 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר למשחק  (1.2 מיליון בעבור כל ארבעת המשחקים). חזי וויטקובסקי יועצו הישראלי של רוברט מילר בארץ נכח בפגישת המו”מ. זה היה המכסימום אותו הסכימה רשות השידור לשלם והמינימום אותו הסכימה UFA לקבל. הייתי זקוק רק לאישורו של מנכ”ל רשות השידור רן גלינקא. הבהרתי לרָן גָלִינְקָא המנכ”ל הזמני של רשות השידור בפלא פון הצמוד אלי בפורטו, “כי זהו המחיר הסופי. זה נכון ש- 300 אֶלֶף דולר הם סכום לא מבוטל, אך בהחלט מתקבל על הדעת בתנאים התחרותיים הקיימים בשוּק. זהו תשלום אותו כבר שילמנו בעבר כמה פעמים עבור שידור משחקי חוץ של נבחרת ישראל בכדורגל”. עוד הסברתי לרָן גָלִינְקָא : “כי אי חתימה במקום ומייד, תגרור את המו”מ למחוזות שאיננו חפצים להגיע אליהם. עכשיו יש לאל ידינו להקדים את כל מתחרינו. דחיית החתימה תאמיר את המחירים ותעניק הזדמנות ליריבינו העשירים מאתנו להיכנס לתחרות. בסופו של דבר נפסיד את הבכורה, וגם יודבק למִצחֵנו אות הקָלוֹן של הערוץ המַפְסִידָן”.

הבטחתי למנכ”ל שאני אתגייס בכל כוחי למסע השיווק של השגת החסויות, כפי שעשיתי שנתיים ורבע קודם לכן , עֶרֶב משחקי החוץ נגד קפריסין וספרד בספטמבר ואוקטובר 1999. חברת פלא פון בראשותו של יו”ר הדירקטוריון קוֹבִּי בֵּן גוּר, מימנה אז את החסויות בשני המשחקים הנ”ל בסכום של 315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אֶלֶף) דולר. הערכתי בפני מנכ”ל רשות השידור הזמני רן גלינקא, כי במסע שיווק אגרסיבי נוכל להשיג חסויות שיכסו לפחות כ- % 50 מעלות ההשקעה. המנכ”ל רן גלינקא אישר לי בעֵצה אחת עמו לחתום בפורטו על חוזה השידורים עם UFA. מייד עם שובי לארץ ביום ראשון – 27 בינואר 2002, העברתי את החוזה החתום עם UFA לידיעת המנכ”ל רשות השידור באמצעות מנהל החדשות ומ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. בקשתי את הבוסים שלי ליידע את היועצת המשפטית וסמנכ”ל הכספים.

ביום רביעי – 13 בפברואר 2002 בערוב ימיו של רָן גָלִינְקָא שידרנו ישיר מקייזרסלאוטרן את משחק הרֵעים בכדורגל נבחרת גרמניה נגד נבחרת ישראל. נבחרת ישראל הובסה על כר הדשא אבל לא ברייטינג . השידור הישיר החל ב- 21.22 בתום “מבט” (מקוצר) והסתיים כעבור שעתיים ושמונה דקות . תוצאות הרייטינג הבהירו היטב מי היה המנצח באותו ערב. צברנו רייטינג ממוצע של % 19.23 מול % 14.71 של ערוץ 2, ו- % 2.18 של ערוץ 10 שמנסה בכל כוחו לעמוד על רגליו כדי לנשום אוויר פסגות ומבלי ליפול שוּב ושוּב. למחרת כתבתי לרן גלינקא, יאיר אלוני, ורפיק חלבי את הטקסט הבא [4]  כלהלן :

(…) היזהרו מאחוזיו (הרעים) של ערוץ 10. יוהנה פרנר מתכננת בצר לה לחזור בגדול עם שני שידורי הכדורגל הישירים של הפועל ת”א נגד הקבוצה האיטלקית פארמה ב- 21  וב- 28 בפברואר 2002. מדהים אולם לא מתפיע כיצד כל רשתות הטלוויזיה בארץ התעניינו לפתע במשחקיה של קבוצת הכדורגל של הפועל ת”א. ”Beware the ides of March”, אומר מגיד העתידות ליוליוס קיסר במחזה של וויליאם שיקספיר. לשאלתו של קיסר הכל יכול, “The ides of March are come ?“, משיב לו נחרצות ומייד מגיד העתידות, “Aye Caesar, but not gone…”. חברים יקרים, על משקל המטפורה הזאת, “סכנת ערוץ 10 הגיעה, אך לא חלפה…”. אין זמן עוד לכל הדיונים האיטיים והמסורבלים האלה בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור על וועדותיה השונות. מספיק עם הנזק העצום שנגרם לנו בשנים האחרונות בגלל היעדר שידורי הספורט הדומיננטיים. אל תחכו, אל תמתינו עוד, אל תהססו…הגיע הזמן לחתום על חוזי הספורט החשובים, כאן עכשיו ומייד, לפני שערוץ 10 הפגיע והפצוע יקדים אותנו (…).

                                                            בברכה,

                                                            יואש  אלרואי

אבל המנכ”ל החדש רָן גָלִינְקָא המשיך להסס, לפסוח על שתי הסעיפּים, ולהחליט שלא להחליט. ערוץ 10 לא המתין לנו ורכש את זכויות השידורים של שני משחקי הפועל ת”א נגד קבוצת פארמה האיטלקית ברבע הגמר של גביע UEFA ב- 21 בפברואר באִצטדיון “בלומפילד” , וב- 28 בפברואר בפארמה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוכתה קשה ברייטינג . רָן גָלִינְקָא ויועצו יוסף בר-אל לא הפנימו את הצורך להתחבר למשלם האגרה באמצעות רכישת שידורי ספורט רלוואנטיים בלעדיים , עדיין במחירים סבירים , ולפחות את מחצית עלותם ניתן לממן באמצעות שקופיות חסות . הפועל ת”א הפכה ב- 2002 לאובייקט שידור דרמטי ורלוואנטי . מנכ”ל רשות השידור רן גלינקא ויועצו לא הבינו זאת . אי אפשר היה להמשיך לעבוד בצורה כזאת ללא תכלית וללא תקווה .

ביום שישי – 22 בפברואר 2002 שוב הפניתי את תשומת לִבָּם של מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ומנהל החדשות רפיק חלבי למצבו הפתטי של הערוץ הציבורי שעובד ללא תכנון ולא מוצא את ידיו ואת רגליו  [5]  .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים                                יום שישי – 22.2.2002

יאיר ורפיק שבת שלום ,

(…) המנכ”ל רן גלינקא שגה שגיאה חמורה בשעה שלא אִפשֵר לי לקנות בזול את שני משחקיה של הפועל ת”א

נגד פארמה , לפני כניסת ערוץ 10 לתחרות הרכישה (…)

(…) ליוהנה פרנר לא היו הרבה ברירות . היא והערוץ הדלוח שלה מונחים על הקרשים מאז היוולדם. ולכן במקום להמשיך ולזרוק כספים על “Campaign” כושל לסחורה כושלת, היא החליטה להמר על שני שידורים בלעדיים של משחקי כדורגל בהם מעורבת קבוצה ישראלית פופולארית הפועל ת”א שהיא אלופת המדינה בכדורגל , מועדון בעל שם מפואר שיש לו מאות אלפי אוהדים בכל רחבי במדינה. יוהנה פרנר וערוץ 10 הביסו אמש בעת השידור הישיר של המשחק הפועל ת”א – פארמה , את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ואת ערוץ 2, כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד (…)

(…) המנכ”ל רן גלינקא שאיננו מבין דבר וחצי דבר בתקשורת המונים למרות שהוא אפוף בשני יועצים נכבדים, העוזרת האישית שלו גב’ ליאורה שמעוני ויוסף בר-אל חטא אמש חטא כפול. הוא גם הובס ע”י ערוץ 10 המַט ליפול, וגם העניק לראשיו חומר למחשבה והראה לוֹ את הדרך כיצד יש באמת להתחבר לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. בכך העיר מרִבְצוֹ אריה מנמנם.

יאיר ורפיק, זהו כל הסיפור. היזהרו מאחוזיו של ערוץ 10. הם הגיעו אך טרם חלפו. ערוץ 10 יעשה עכשיו כל מאמץ לנגוס בשיניו את שידורי הספורט שלנו, וימשוך אליו צופים על חשבוננו ולא על חשבון ערוץ 2 (…).

(…) מי היה מאמין שלוחם ומפקד שייטת 13 המהולל , יהיה מן הססן שכזה , חסר ביטחון , רועד כמו עלה נידַף , מוקף ביועצים ועוזרים שלומיאלים , וחסר כל ידע אלמנטארי וחושי תקשורת בריאים כדי להתמודד בתחרות כל כך חריפה ופראית בתחום המדיה האלקטרונית (…).

(…) אני שב ומזכיר לכם שאם תחליטו בעתיד להיענות לבקשות השידור שלי, זִכרו שאני זקוק  לאתראת זמן מספיק ארוכה כדי לשווק את סחורת השידור לגופים נותני החסויות. מסתובב בחוץ כסף גדול למרות המצב הכלכלי הלא סימפטי במדינה. בעלי הממון מחפשים גם עכשיו לפרסם ולשווק את מוצריהם בציבור באמצעות שידורי טלוויזיה עתירי רייטינג.               

יש חשיבות עליונה לתכנון וקבלת החלטות סופיות מוקדם ככל האפשר הנוגעות לשידורי ספורט ישירים שאת עלותם, או את החלק הארי של העלות, ניתן לממן באמצעות חסויות (…).

(…) אני מבקש ליידע אותך שמחלקת השיווק של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC החלה להתעסק במכירת הפרסומות המסחריות של שידורי אולימפיאדת החורף של סאלט לייק סיטי 2002 כשנה וחצי לפני טקס הפתיחה והצליחה בסופו למכור אותן תמורת סכום של 800 מיליון דולר. אנחנו איננו NBC, אך הדבר לא צריך להפריע לנו להיערך בזמן לקראת משימות שידור ייחודיות כמו שידורי הספורט הרלוואנטיים כדי להצליח לממן אותם.

אי אפשר בשום פנים ואופן לכפות מכירת חסויות בתחום זמן קצר כל כך , רק בגלל שרן גלינקא וליאורה שמעוני שלוֹ חושבים שניתן לקבל החלטות שידור מקצועיות באיחור זמן עצום, תמיד אחרי כל כך הרבה היסוסים והתלבטויות ועוד פעם לבטים והיסוסים, ועוד הגיג ועוד מחשבה , ועוד פרק זמן “כדי להיות עם עצמך כדי להרהר פעם נוספת” , וכו’ וכו’ …

איזה פארסה…יאיר ורפיק אתם חייבים לעזור למנכ”ל הבלתי מנוסה לצלוח את דרכו בשלום…מי היה מאמין שלאחר אורי פורת יירש את מקומו מנכ”ל שמתנהג בצורה חובבנית וכל הזמן מגיע לאחר התלבטויות מגוחכות חוזרות ונשנות לשום מקום…מי היה מאמין שזה המנכ”ל שמדבר עמנו (בשמו של מי ?) באמצעות העיתונים על פיטורים המוניים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , על הליכי הבראה ברשות השידור , על ייעול המערכת …אך מעולם לא שמעתי ממנו דבר וחצי דבר על מבנה לוח השידורים הציבורי , איזה לוח שידורים הוא היה רוצה לראות , מה הכיוון שלוֹ , מהי פילוסופיית השידורים שלו , ומה הם יעדיו האמיתיים של השידור הציבורי במדינת ישראל , להיכן הוא חותר (…)

                          באכזבה רבה ממה שמתחולל

                          בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור

                          יואש  אלרואי

נעלי רשות השידור היו גדולות על תא”ל במיל. רָן גָלִינְקָא בכמה מספרים . הוא היה קצין צה”ל אמיץ ובעברו מפקד שייטת 13 , אך מה לזה וניהול רשת שידור . רן גלינקא ניסה אומנם לעשות גם כמה דברים טובים בחצי שנת ניהולו אך זה וודאי לא הספיק . הוא היה מנהל כושל מצדו השני של המטבע . כעבור פחות מחודשיים הוּדַח רן גלינקא ויוסף בר-אל התמנה תחתיו . הרמתי טלפון לרָן גָלִינְקָא כדי להיפרד ממנו ולהודות לו באופן אישי על תקופת ניהולו הקצרה . בטון מריר השיב לי הטִירון : “אני עם רשות השידור גמרתי לנצח”, והוסיף, “יוסף בר- אל תקע לי יותר מידי סכינים בגב”. באֵלוּ המִילִים. זאת הייתה תשובה חלקית. רָן גָלִינְקָא החובבן שממש לא היה בקי בענייניה של רשות השידור שכח לציין שהוא זה שעשה חראקירי לעצמו. הוא תקע במו ידיו את סכינים בבטנו . שמו הלא חשוב נשכח לעַד.

מייד עם מינויו לתפקיד המנכ”ל הזמני , תקף יוסף בר-אל בצורה ברוטלית חסרת תקדים בכל פורום אפשרי ברשות השידור את המנכ”ל הקודם רָן גָלִינְקָא ואותי בגין שני ההסכמים הכספיים , זה של “פּוֹרְטוֹ” עם UFA המאפשר לנו לשדר ישיר את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם 2004 EURO וזה של הסכם “מִילָנו” שערכתי עם מיילן טנזר מערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) המקנה לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את זכויות השידורים של שני משחקי הפועל ת”א נגד קבוצת הפאר האיטלקית מילאן  ב-  14 ו- 21  במרס 2002 , שני הסכמים שניהלתי וחתמתי עליהם בשם רשות השידור . יוסף בר-אל ידע היטב שכל מהלך נסיעתי לפורטו בפורטוגל , ניהול המו”מ שם והחתימה על “חוזה פּוֹרְטוֹ” כמו גם החתימה על “חוזה מילנו” נעשו בידיעה ואישורה של הנהלת רשות השידור בראשותו של רן גלינקא . אף על פי כן בחר להכפיש את שמי בתוככי רשות השידור ומחוצה לה , לרבות הדלפות מכוונות לעיתונות , וגם לאינטרנט , על מנת להאשים אותי באופן אישי ולהציג אותי כקרימינאל , “(…) שפעלתי ללא רשות וסמכות ובניגוד לנהלים…ומעשי מהווים יותר מסתם עבירה…והדבר גובל בחבלה של ממש בתקציב ועבירה על חוק יסודות התקציב של רשות השידור (…)”, והוסיף, “אני אפטר אותו , ויכול להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה”  [6] .                                                

ב- 6 באוגוסט 2002 טען יוסף בר-אל באתר האינטרנט www.ice.co.il  , (ציטוט מתוך האתר) , “כי ההסכם לרכישת זכויות השידורים של מוקדמות אליפות אירופה בכדורגל מחברת UFA הגרמנית שנחתם ע”י יואש אלרואי , גובל בחבלה של ממש בתקציב ועבירה על חוק יסודות התקציב של רשות השידור” [7] .

אלה היו האשמות לא נכונות . יוסף בר-אל ידע היטב שחתמתי כחוק על החוזה עם UFA באישורו והרשאתו של המנכ”ל הקודם שהודח זה עתה מר רן גלינקא . זה לא הפריע למנכ”ל רשות השידור הנוכחי יוסף בר-אל לגייס לשורותיו במלחמת החרמה נגדי את יו”ר וועדת הביקורת של המליאה עו”ד אבי שמידט ואת מבקרת הפנים של הרשות רומה אבישי . ב- 2 באוגוסט 2002 חיברה גב’ רומה אבישי מבקרת הפנים של רשות דו”ח נגדי בו היא מציינת , “לצערי לא יכולתי לדבר עם מר רן גלינקא מנכ”ל רשות השידור בעת חתימת הסכם ‘פורטו’ ע”י יואש אלרואי , לאחר שעזב את הרשות , ואשר לוֹ אולי  יש פתרונות להבדלי הגִרסאות בין האנשים השונים עמם שוחחתי…”  [8]  . מדהים . מבקרת הפנים של רשות השידור מחברת דו”ח על הסכם “פורטו” ומעבירה אותו לגורמים שונים , מבלי לתשאל את ההיררכיה העליונה ברשות השידור שהסמיכה אותי לחתום , הלא הוא רן גלינקא . ב- 6 באוגוסט 2002 הוסיף יוסף בר-אל דברים משלו , והעביר אותם גם הוא לעו”ד אבי שמידט יו”ר וועדת הביקורת של מליאת רשות השידור . כך כתב  [9] : “החוזה המדובר נחתם ב- 25.1.2002 ע”י אדם אחד ויחיד הוא מר יואש אלרואי , ללא רשות חתימה וללא סמכות לחייב את תקציב רשות השידור , ובניגוד לנהלים . החוזה הוסתר (!!) מהמנכ”ל וממנהל הטלוויזיה דאז יאיר אלוני . מר יאיר אלוני הבהיר חד משמעית בדיון בהנהלה ב- 4.8.2002 , שהמנדט אשר ניתן ליואש אלרואי היה לנהל מו”מ בלבד ולא לחתום על הסכמים” . מדהים . לא האמנתי למראה עיניי . הרי יאיר אלוני מ”מ מנהל הטלוויזיה הוא אותו האיש שכתב למנכ”ל רן גלינקא ב- 10 במרס 2002 מסמך , בו הוא קובע  [10]  , “נוכח הצלחתו של יואש אלרואי במו”מ על משחקי החוץ של נבחרת ישראל עם UFA , אני ממליץ בפניך להסמיכו גם לנהל את המו”מ על משחקי הפנים , נשוא מכתבי זה” .

לא היה לי עוד ספק . יוסף בר-אל מבקש להציג אותי כקרימינַל של רשות השידור בכל מקום אפשרי , רק מפני שהעזתי להטיל דופי באישיותו ובזכותו המוסרית לנהל את רשות השידור . ההדלפות לעיתונות , בעיקר ל- “ידיעות אחרונות” ו- “מעריב” , היו מודרכות ונעשו בכוונה תחילה . לפחות כך זה נראה . היה שָם עיתונאי אחד ב- “ידיעות אחרונות” בשם עֵֵרָָן הָדָס שלא בחל בשום רכילות מזדמנת שהודלפה לו מהנהלת רשות השידור כדי להדפיס את אותן ההדלפות בעיתונו מבלי לשאול לחוות דעתי . ככה התנהלו העניינים ברשות השידור של יוסף בר-אל . דלת העם ברשות שתקה . בכיריה החרישו .

shai 16 טקסט מסמך : 10 במארס 2002  . זהו המסמך המקורי שכתב מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני למנכ”ל רשות השידור רן גלינקא . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

[1]  ראה נספח : מכתבי ליאיר אלוני מתאריך 19 בפברואר 2001, הנוגע לרכישת זכויות השידורים של שלושת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל נגד אוסטריה, ליכטנשטיין ובוסניה (במסגרת קדם גביע העולם 2002) מידי אביב גלעדי.

[2]  ראה נספח : ספרו של גרג דייק “INSIDE  STORY GREG DYKE”

[3]  ראה נספח : מכתבי למנכ”ל  מתאריך 30 בדצמבר 2001, המבקש לטוס לפורטו כדי לנהל ולרכוש בו במקום את משחקי  החוץ של נחרת ישראל בכדורגל.

[4]  ראה נספח : מכתבי למנכ”ל , מנהל הטלוויזיה , ומנהל החדשות מ- 14 בפברואר 2002 המסביר את חשיבות רכישת שידורי הספורט הרלוואנטיים בתום השידור הישיר עתיר הרייטינג של משחק הכדורגל גרמניה- ישראל 6 : 1 (מ- 13 בפברואר 2002).

[5]  ראה נספח : מכתבי למנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות המוחה נגד הססנות רשות השידור לקנות את אירועי הספורט הרלוואנטיים שמעניינים את משלם האגרה, כמו לדוגמא משחקיה של הפועל ת”א בגביע UEFA 2002 בכדורגל.

[6]  ראה נספח : תמליל פרוטוקול מ- 21 ביולי 2002 מישיבה של מנכ”ל רשות השידור + הוועד המנהל של רשות השידור + וועדת הכספים של המליאה , וכן מכתבו של המנכ”ל אל עו”ד אבי שמידט יו”ר ועדת הביקורת של מליאת רשות השידור מ- 6 באוגוסט 2002  +  כותרות עיתונות של העיתונים “מעריב” , ו- “ידיעות אחרונות” .

[7]  ראה נספח : אתר האינטרנט www.ice.co.il  מתאריך 6 באוגוסט 2002 .

[8]  ראה נספח : דו”ח מבקרת הפנים של רשות השידור מ- 2 באוגוסט 2002 , הנוגע להסכם “פורטו”.

[9]  ראה נספח : מכתב שכתב מנכ”ל רשות השידור ב- 6 באוגוסט 2002 ליו”ר וועדת הביקורת של המליאה בו הוא מאשים אותי בהסתרת חוזה “פורטו” מהמנכ”ל ומנהל הטלוויזיה.

[10]  ראה נספח : מכתבו של יאיר אלוני מ”מ מנהל הטלוויזיה מ- 10 במרס 2002 למנכ”ל רן גלינקא , בו הוא ממליץ שאני אנהל בשם רשות השידור את המו”מ עם ההתאחדות גם על משחקי הבית לנוכח הצלחתי במו”מ עם UFA הנוגע לרכישת משחקי החוץ.

[1]  ראה נספח : מכתב הברכה מ- 31 בדצמבר 2000 שנשלח לנחמן שי לכבוד מינויו הרם לתפקיד היו”ר החדש של הוועד המנהל של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : דברי תשובתו של נחמן שי היו”ר החדש של הוועד המנהל של רשות השידור אלי מ- 1 בינואר 2001 על מכתב הברכה שלי למינויו לתפקיד הרם.

[1]  ראה נספח : ציטוט מהעיתון “מעריב” ב- 23 בינואר 2006.

יוסף בר-אל נבחר באופן פרדוקסלי לתפקיד הרָם בצורה הדמוקרטית ביותר . אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול . לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע. מִינוּ אותו פוליטיקאים או שליחיהם. האיש התראיין תחת כל עץ רענן ונשף בעורפי. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי החריש. נאלצתי לשכור את שירותם של עו”ד גלעד שר ואופיר טל כדי להגן על שמי הטוב. אינני רוצה להשוויץ ו/או להתפאר אבל כ- 120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה נכתבו אלי ע”י המנכ”לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות לדורותיהם (לרבות יוסף בר-אל עצמו) והיו תלויים על הכותל המערבי במשרדי מחלקת הספורט. לפתע בקיץ 2002 מנכ”ל רשות השידור הנוכחי יוסף בר-אל מנסה להפליל אותי כמועל ופושע קטן הפועל בתוככי הטלוויזיה ורשות השידור.

ראה “מעריב”. קיץ 2002. קטע עיתונות מ- “מעריב”. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל נלחם בי באמצעות העיתונות. חברי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור העלימו עין ומילאו פיהם מים נוכח המעשה המכוער. סיקור המונדיאל של קוריאה / יפן 2002 ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה שירות ציבורי רדוד ומוגבל, חלקי מאוד, בלתי מקצועי, ויקר ללא כל צורך. זאת הייתה שערוריית שידור שאין לה אח ורע בתולדות הרשות והטלוויזיה הציבורית. לא היה שום match up הגיוני בין הפקת מונדיאל הכדורגל של צרפת 98′ לבין זאת של קוריאה / יפן 2002. (באדיבות “מעריב”).

drori 1

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 2000 . גדעון דרורי ז”ל מאושיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים מחבר מניפסט ופונה לכלל אנשי ערוץ 1 לסייע לי במימון ההגנה המשפטית שלי נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. פנייתו לא נענתה. שכרתי את עו”ד גלעד שר ואופיר טל להגן על שמי הטוב , והם עשו זאת היטב , בנאמנות , ובדבקות במשימה. לא הייתי חבר באגודת העיתונאים מטעמים עקרוניים. מימנתי מכיסי את ההגנה המשפטית שלי. רעייתי יעל עמדה לצדי לכל אורך הדרך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 8 באוגוסט 2002 שלחתי פקס בכתב ידי לביתו הפרטי של יאיר אלוני מ”מ מנהל הטלוויזיה שהודח ע”י יוסף בר-אל (במקומו מונה יוסי משולם) במושב חֵרות, המבקש ממנו לסתור את דבריו של יוסף בר-אל, כאילו המנדט שניתן לי היה רק לנהל מו”מ ולא לחתום עליו, בזו הלשון [1] .

הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1                    יום חמישי – 8 באוגוסט 2002

מחלקת הספורט / ירושלים

יאיר היקר,

אני כותב לך עכשיו בתור חֲבֵר שלי , וגם כממונה שלי ומ”מ מנהל הטלוויזיה בעבר. אני המום ונדהם מהנבלה אשר מתנהלת נגדי בחודשיים האחרונים בתוככי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נבלה מנובזת המנוהלת נגדי ועל גופתי ע”י הנהלת רשות השידור.

אני מבקש אותך כחבר לסתור בכתב את הציטוט מפיו של מנכ”ל רשות השידור, האומר, “כי הסתרתי את הסכם “פורטו” מהמנכ”ל רן גלינקא וממך”, ומוסיף, “מר יאיר אלוני הבהיר חד משמעית בדיון בהנהלה ב- 4 באוגוסט 2002, שהמנדט שניתן ליואש אלרואי היה לנהל מו”מ בלבד ולא לחתום על הסכמים”. המנכ”ל מנצל את השררה המופקדת בידיו ומשקר עלי ביודעין בכל מקום ואתר כדי להפילני לקרשים. מדהים אותי לראות איך רבים מחבריי סביבי הפכו לפתע לאילמים המסתתרים בחוריהם.

                                              שלך ,

                                              בידידות רבה

                                              יואש אלרואי

יאיר אלוני שהיה הבוס שלי בתפקידו כ- מ”מ מנהל הטלוויזיה וחבר לעבודה במשך 32 שנה, לא ענה ולא השיב לי. הוא עמד מהצד ופחד להתערב. הוא התעלם מהמכתב. לא הופתעתי מכך שחשש מיוסף בר-אל והתנהג בפחדנות כמו מרבית אנשי הטלוויזיה האחרים. הם היו אנשים לא אמיצים. יאיר אלוני הסתגר ושמר ברגע האמת על אגפיו . לא על שלי למרות שהייתי פַּקוּד שלוֹ. ריחמתי עליו.

yair aloniטקסט תמונה : זהו יאיר אלוני מ”מ מנהל הטלוויזיה בשנים 2002 – 2000. ברגע האמת פסח על הסעִיפִּים וכמנהיג שידור לא ניצב לצִדִי כמתבקש במאבקי הצודק מול מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל. (התמונה צולמה ע”י CBC קנדה באולימפיאדת מונטריאול 1976. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יאיר אלוני ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שני עיתונאים וותיקים בדברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, התבוננו מהצד במלחמתי הצודקת נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל אולם החרישו. יאיר אלוני ונחמן שי הם שני אנשים נבונים ומשכילים יישרי דרך וזקופי קומה שהיו שייכים פעם לתקופה טלוויזיונית אחרת שחלפה לבלי שוב השליכו עכשיו מיוזמתם הם את הגדולה שבזכויות בני אנוש להיות אדם ריבוני. הם בחרו בקיץ 2002 מרצונם להסכין עם מדיניות הניהול החדשה והמעוותת לחלוטין שכפה המנכ”ל יוסף בר-אל על רשות השידור ועל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עמידתם מהצד של יאיר אלוני ושל נחמן שי הייתה תמוהה בלשון המעטה. מדוע שניהם שתקו ? מדוע שניהם עברו לסדר היום למרות שידעו כי יוסף בר-אל מנהל את רשות השידור בדרכים ושיטות לא כשירות ? עובדה שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון בניגוד ליאיר אלוני ונחמן שי הבחינה בניהול הכושל מכל היבט ומכל זווית של יוסף בר-אל והחליטה ב- 2 במאי 2005 להדיח אותו לאלתר מכהונתו הרָמָה בעוון שחיתות ושוחד מסך. בשנים 2003 – 2002 נטשתי וניתקתי כליל מגע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. לא ראיתי אז וגם לא אח”כ שום מניפסט בו תוקפים יאיר אלוני ונחמן שי (כפי שאנוכי כתבתי את מניפסט המחאה שלי) ומגנים באופן נחרץ את התנהלותו ופעולתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בימים ההם. באה ממשלת ישראל ועשתה זאת במקומם. חלפו מאז תריסר שנים ופרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גוועה ונשכחה. והנה מופיע לו לפתע מר נחמן שי בחודש האביב של שנת תשע”ד (אפריל 2014) ומטיף מוסר במאמר שהתפרסם במוסף הכלכלה של “הארץ” ב- TheMarker – בעד השידור הציבורי ובגנות התערבות הפוליטיקאים. הפוסט הקונקרטי הזה נועד לעשות סדר בקונטקסט רווי הפרטים ההם שנשכחו זה מכבר. תפקידו של הפוסט הזה לא רק לגלות את האמת ההיסטורית ומה שהתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור ב- 2002, אלא גם להציב גבולות ברורים לחוסר ה- היגיון שנדף מכמה אישים שאיישו אז עמדות בכירות ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. טרגדיות מתחוללות כשאנשים חסרי היגיון פותחים את פיהם,  ולא רק . טרגדיות קורות כשאנשים יישרי דרך סוגרים את פיהם דווקא בשעה שהם חייבים להשמיע את קולם, ולא רק . טרגדיות מתרחשות גם כשאנשים ניגפים מפני האֶמֶת אך הם חיש מהר מתרוממים וממהרים לדרכם כאילו דבר לא קרה . (הטרגדיה השלישית משויכת לסלוגן שהגה ווינסטון צ’רצ’יל) .

מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל המשיך במסע הרכש שלו בתוככי רשות השידור כדי לחזק את עצמו במלחמה נגדי. ב- 21 ביולי 2002  רתם גם את סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי לעגלתו. הוא פקד עליו לכתוב לי מסמך, המורה לי לבַטֵל ביוֹזמתי את “הסכם פורטו”, ולהודיע ל- UFA, “שלא הייתה לי סמכות לחתום על החוזה עימם”. כך כתב לי מוטי לֵוִי באמצעות מ”מ מנהל הטלוויזיה ועושה דברו של המנכ”ל יוסי משולם, ודאג להעביר עותק מהמכתב ליוסף בר-אל עצמו [2]  . “אבקשך לפנות לגוף שעמו חתמת על הסכם “פורטו”, ולהבהיר לוֹ כי ההתקשרות איננה מחייבת את רשות השידור, מאחר ולא קיבלה את האישורים הדרושים”דחיתי את בקשתם של המנכ”ל וסמנכ”ל הכספים על הסף. את נימוקיי הידועים הסברתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי [3].

[1]  ראה נספח : פקס שנשלח על ידי ב- 8 באוגוסט 2002 ליאיר אלוני מ”מ מנהל הטלוויזיה המודח כדי שיסתור את דבריו של המנכ”ל יוסף בר- אל האומרים , “מר יאיר אלוני הבהיר חד משמעית ב- 4 באוגוסט 2002 שהמנדט שניתן ליואש אלרואי היה לנהל מו”מ בלבד ולא לחתום על הסכמים” . זה היה לא נכון .

[2]  ראה נספח : מכתבו של סמנכ”ל כספים מוטי לוי אלי מתאריך 21 ביולי 2002 .

[3]  ראה נספח : מכתבי אל מנהל החדשות מתאריך 30 ביולי 2002 .

הייתי בודד בעַיָירָה. עַיֶירֶת רשות השידור. כל תושבי העיירה בהם בכיריה מאבות ומייסדי השידור הציבורי הסתגרו ספונים בבתיהם. הם עמדו מהצד ולא התערבו. רק הציצו מהחלונות בדו-קרב המתפתח ביני לבין מנכ”ל רשות השידור. הייתה חסרה ברקע רק המוסיקה הפנומנלית של דימיטרי טיומקין מהסרט “בצוהרי יום” (High noon) כדי להשלים את עיצובה של התפאורה האומללה הזאת. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל נלחם בי בכל כוחו ועשה ברשות השידור כבתוך שלו. החלה מכירת החיסול של ערכי השידור הציבורי, מינוי מקורבים שלוֹ, וחלוקת ג’ובים. ציבור הטלוויזיה שידע על הנעשה בתוך שורותיו דמם. דווקא תומכי השידור הציבורי מחוץ לכותלי רשות השידור באו לתמוך באלה שבפנים ולא התביישו לשתוק.

ב- 12 באוגוסט 2002 רק כחודשיים ימים מאז מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור , פרסם אזרח בשם ד”ר יוסי יונה קריאה פומבית לוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה לבדוק את הגבלת חופש הביטוי וחריגה ממנהל תקין ברשות השידור . על העצומה הענקית שהופנתה גם לממשלת ישראל , למבקר המדינה השופט אליעזר גולדברג , ליועץ המשפטי לממשלה מר אליקים רובינשטיין , לפרופסור מרדכי קרמניצר נשיא מועצת העיתונות , לעו”ד הדס תגרי יו”ר האגודה לזכויות האזרח , ולעו”ד אליעד שרגא יו”ר התנועה לאיכות השלטון היו חתומים כ- 150 אנשי רוח ואקדמאים . הנה עיקרי נוסח העצומה . ירייה ראשונה של הציבור נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל .

“קריאה זו מפנים מאות אזרחים ישראליים אל חברי הגוף המפקח על רשות השידור, ואל העוסקים באיכות השלטון בישראל ובזכויות האדם. בעצומה אשר מופצת ונחתמת הימים אלו, מוצגות של החלטות מדאיגות שקיבל מר יוסף בר-אל בזמן כהונתו כמנכ”ל רשות השידור, ומנהלים אחרת ברשות. חותמי העצומה מודאגים מהצטברותן של עדויות המסכנות את אופייה הדמוקרטי של החברה הישראלית ומלמדות על פגיעה שיטתית בעיקרון אי – התלות של השידור הציבורי בשלטון. נראה כי תחת ניהולו של מר יוסף בר-אל החלה רשות השידור לאמץ דפוסי פעולות שהולמים משטרים חשוכים שמטרתם היא שטיפת מוחו של הציבור ושליטה במחשבתו ודעותיו .אנו החתומים על העצומה , חרדים לאופייה הדמוקרטי של החברה הישראלית, מבקשים להתריע על התפתחויות מדאיגות המתרחשות לאחרונה ברשות השידור, הנהלתה ומוסדותיה. אנו מודאגים ממינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור, אדם שהצהיר שמדיניות העריכה שלו תקבע בין היתר על ידי הוראות מלשכת ראש הממשלה. אנו מודאגים מניסיונו הבוטה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן להתערב בתכני החדשות בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ולהטותם, על מנת לקדֵם את מינויו ליו”ר הבנק לפיתוח התעשייה .אנו מודאגים מהצנזורה וההשתקה שהופעלו ע”י יוסף בר-אל נגד חבר מליאת רשות השידור ד”ר יוסי דהאן, ומניעת השתתפותו בתוכנית “פוליטיקה” משיקולים זרים ושרירותיים שמטרתם ניסיון להשתקה של ביקורתעל אופן ניהולה של רשות השידור.

הערה שלי : ד”ר יוסי דהאן היה אחד משני המתנגדים בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור למינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור).

אנו מודאגים מפיטוריו של עיתונאי “הארץ” רון קופמן מעבודתו כפרשן ספורט ברדיו בשל מאמר ביקורת שפּרסם נגד החלטתה של רשות השידור לקנות את זכויות השידורים של מונדיאל 2002 בסכום של 3.8 מיליון דולר. אנו מודאגים מהפוליטיזציה הברוטלית המתרחשת בשידורי הרדיו, הבאים לידי ביטוי באי חידשו חוזהו של הפרשן המשפטי משה נגבי מצד אחד, ומאידך העסקת יועצו האישי של ראש הממשלה אורי דן בתוכנית מרכזית ברדיו. אנו מודאגים מהתנהגותם של עובדים בכירים ברשות השידור הציבורית, אשר נמנעים להרים את קולם ולמחות נגד תהליכי הפוליטיזציה, הצנזורה, וההשתקה, המופעלים ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל”.

בתוך כל האפלה הזאת הפציע לפתע מכתב מאלכס גלעדי [1] חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) שהשתתף בפגישת ה- WBM הראשונה (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) של המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי באתונה לקראת הפקת שידורי האולימפיאדה שהייתה אמורה להתקיים בבירת יוון 2004. מאה ושמונה שנים לאחר האולימפיאדה הראשונה של הזמן החדש שנערכה שם ב- 1896, ומחוללה היה הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין. הייתי אמור להשתתף בפגישה הזאת הנ”ל מטעם רשות השידור, אך הודעתי זה מכבר לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, כי אין בדעתי להמשיך עוד את עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שלטונו של מנכ”ל רשות השידור הנוכחי יוסף בר-אל. ניתקתי מגע לעַד.

חמש הטבעות האולימפיות 

אלכס גלעדי Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee 

 

25 באוגוסט 2002

לכבוד : יואש אלרואי  (באמצעות פקס)

יואש יקירי,

הייתי בשבוע שעבר ב- WBM באתונה וחסרת שם מאוד.

הרבה מחבריך, מכריך, ומוקיריך הצטערו לשמוע שהחלטת לפרוש.

חשבתי שתשמח לשמוע כמה אוהבים אותך.

 

להתראות בסתיו, אלכס גלעדי.

alex 1

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 2002. מכתבו של אלכס גלעדי אלי לאחר נטישתי לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המדהים בכל הסיטואציה השִקְרִית והמבולבלת הזאת היה שרָן גלינקא המנכ”ל המוּדַח שאישר אז את כל מהלכי המו”מ שלי וידע כי מחליפו תוקף אותי (וגם אותו) בשחצנות ודברי רָהָב לא נכונים ולא הגיוניים, בחר עכשיו לשתוק. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, שהודח אף הוא מאוחר יותר ע”י ראש הממשלה, והיה שותף מלא יחד עם המנכ”ל הקודם רָן גלינקא “להסכם פורטו”, ואף שלח לי בהסתר צל”ש, מכתב הערכה סוֹדִי עם נטישתי לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [2], כאילו לצאת ידי חובתו, וכאילו הייתה זאת התכתבות פרטית בינו לביני . נחמן שי העדיף גם הוא לעמוד עכשיו מהצד. הוא היה הרי פוליטיקאי משופשף ושמח להיפטר ממני תמורת שיגור טקסט מלבב אלי. נראה היה כי הוא איננו צריך בשורותיו סוג של עובדים שמתעמתים עם השלטון, ויוצרים אי שקט במערכת. לשון הסנגוריה הציבורית שהייתה צריכה להישמע בפומבי מפיו למען הצדק וה- יושרה המקצועית, נאלמה. פשוט לא ייאמן.

רשות השידור – לשכת יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור

יו”ר רשות השידור

נחמן שי                              ו’ אלול  תשס”ב

                                          14 באוגוסט 2002                                                                                                                                        

סימוכין  :  6181

לכבוד

מר יואש אלרואי,

קיבלתי את סיכום פעילותך ברשות השידור, אשר נכתב ערב סיום עבודתך,  ב- 1.7.2002.  אתה חותם בכך תקופה ארוכה – אך מלאת הישגים.

אני מטיל ספק כמה עובדים ברשות יכולים לראות באור כל כך בהיר את הצלחתם בתחום המִקצועי , כפי שעשית אתה.

ניהלת בשנים האלה בעקשנות, בדבקות, במסירות וביעילות את תחום הספורט ברשות. לא רק הספורט הוא אחד “מעמודי התווך” של השידור, כפי שנהגת להגיד- אלא אתה עצמך הייתה אחד מעמודי התווך של הרשות.

אני מוקיר ומכיר את פועלך.

בשם רבים וטובים בארץ הזו – אשר נהנו משידורי הספורט בשנים האלה – אני מודה לך.

כל טוּב !

                                  בברכה,

                                  נחמן שי 

nachman shai 1

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מסמך הפרידה המקורי שכתב לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ- 25 באוגוסט 2002 בתום פגישת ה- WBM לקראת אולימפיאדת אתונה 2004.

[2]  ראה נספח : מכתבו של יו”ר הועד המנהל של רשות השידור נחמן שי  אלי , מתאריך 14 באוגוסט 2002.

“אין כל חדש תחת השמש”, כדברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופה ההיא שבין השנים 2001 ל- 2005 בואכה עד שנת 2014 . “הבל הבלים אמר קהלת , הבל הבלים הכל הבל ! מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ? דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף, זורח הוא שם. הולך אל דרום וסובב אל צפון. סובב סבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים- והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת. כל הדברים יגעים. לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות, ולא תמלא אוזן משמוע. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר : ראה זה חדש הוא ! כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו. אין זיכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו, לא יהי להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה”.

אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה . אני מרחם עליו. מינויו למנכ”ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים. רובם כיהנו שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ”ל יוסף בר-אל שהודח וסולק ממשרתו הרמה ב- 2005 ע”י ממשלת ישראל . חלק ניכר ממאגר כוח האדם ההוא היו חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון , ומְעוּטֵי כבוד אישי ומקצועי מינימלי. אנשי טלוויזיה שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש . זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה למשת”פית , אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אפֵלים . מדהים כיצד חלק גדול מהאנשים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיו בעלי ניסיון רב בתחום השידור , קיבלו החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, החרישו מן הצד במקרה הטוב ו/או הרשו לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם “כיֶסְמֶנִים”, מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי גם היום שום טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי בנאמנות 32 שנים, מוסד שהיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון.                                                                                                                                                       

החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית . ב- 8  ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ”ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון “ידיעות אחרונות”, כי, “הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי “, שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [1].

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי  2002

 

לכבוד

יואש אלרואי

מנהל מח’ הספורט

הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 

יואשיש,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך. 21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים .עכשיו כשכבר החלטת, איני יכול להניא אותך, אך אני יכול לשבח, לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה. אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע – הֶרֶף, עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך.

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה,

אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

alex 2

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדרך הטובה ביותר להגן על “תוֹכְנַת הניהול” של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל (הודח וסולק ע”י ממשלת ישראל) ושכמותו, היא לדאוג לכך שאותם הפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ”ל רשות השידור לתפקידו הרם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הַזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל.

פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור  ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א’ בספר תהילים האומרת, “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד , וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”. זאת האמת לאמיתה.

חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית  בקיץ מאושר אחד ב- 1971 , כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי , דן שילון , ומוטי קירשנבאום .

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו. הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור. מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ”ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ”ל רשות השידור אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה . יתירה מזאת . היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם בבג”צ. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו”ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ”ל רשות שידור מְסוֹאָב. ב- בג”צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח”כ איתן כַּבֶּל נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע להם שוחד מסך. [2] [3].

sharon olmert

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 2005 . ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) וסגנו השר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו הרמה. מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל. (לע”מ תמורת תשלום).

ראה “מעריב” מ- 2  במאי 2005. ח”כ איתן כבל ממפלגת “העבודה” מספר לעיתון “מעריב” על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה שהציע לו מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל. 

ראה “הארץ” מ- 3 במאי 2005. שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה מר אהוד אולמרט מגלה לעיתון “הארץ”, “כי מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך” . 

ראה “הארץ” מ- 3 במאי 2005 . עיתון הארץ מפרסם בכותרת הראשית שלו, “הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל”. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ”ל רשות שידור מכהן. 

מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח שלוש שנים לאחר מינויו ע”י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה הרמה  ב- 2 ביוני 2002. 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ”ל רשות השידור המביש. 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו, וגם דני נווה, ופואד בן-אליעזר. 2 שַרים התנגדו להדחה, דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה, “כי מעולם לא היה מנכ”ל רשות שידור שהצליח בתפקידו, כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם”, והוסיפה, “אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל”. טיעון פתטי ומר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו”ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי, הרווי ממילא בחלוקת ג’ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים, (מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו”ח האחרון שלו במאי 2005), טיעון בלתי מתקבל על הדעת המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר יושרה הקיימת גם ברשות השידור כאל נורמה. גב’ דליה איציק נחשבה לתומכת סדרתית ונלהבת של מר יוסף בר-אל לאורך כל הדרך. בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך ב- 1990, הצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לקדנציה של שלוש שנים 1993 – 1990.

ראה “הארץ” מ- 9 במאי 2005. עיתון “הארץ”. ידיעה של הכתבת גב’ ענת באלינט המספרת על הקשר בין הפוליטיקאית דליה איציק לבין מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הכותרת “ימים לפני שהודח אישר יוסף בר-אל לצרף כתב לנסיעתה של דליה איציק לדרום קוריאה” זועקת מכל עבר לכל עבר.

ראה “מעריב” מ- 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page (עמוד ראשון) של העיתון “מעריב” . הודח . לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור החליטה הממשלה בראשותו של אריאל “אריק” שרון לסלק ולהדיח מנכ”ל רשות השידור מכהן מתפקידו. המודח הוא יוסף בר- אל.                                                                                                                  

dankner margalit

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר עורך העיתון “מעריב” והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : “…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…” . (באדיבות העיתון “מעריב”).

בכירי רשות השידור ובראשם יו”ר הוועד המנהל מר נחמן שי ניצבו על אם הדרך והתבוננו במאבקי הצודק נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל אולם לא נקפו אצבע .

[1]  ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי  מ- 8 ביולי 2002  בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

[2]  ראה נספח : האמירה של אהוד אולמרט בעיתון “הארץ” מ- 3 במאי 2005 , “מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לי שוחד מסך בטלוויזיה הישראלית הציבורית –  ערוץ 1…”.

[3]  ראה נספח : הצהרתו של ח”כ איתן כבל בעיתון “מעריב” מ- 2 במאי 2005, “איתן כבל תרשום את הטלפון האישי שלי, של מנכ”ל רשות השידור, ותתקשר אלי בכל עניין שאתה צריך…”.

סוף הפוסט מס’ 374. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום שלישי – 8 באפריל 2014.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *