הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת.

—————————————————————————————

פוסט חדש מס' 417 : הועלה לאוויר בשעות הערב של יום שלישי – 22 ביולי 2014.

——————————————————————————————————

אנוכי מבטל את המָנוּי שלי על עיתון "הָאָרֶץ" לראשונה מאז עשיתי עמו הכרה ב- 1971. פוסט מס' 417. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה :  2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל "אריק" שרון והדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלום רב למו"ל עיתון "הארץ" מר עמוס שוקן ועורך עיתון "הָאָרֶץ" מר אלוף בן,

אני מבקש לבטל לאלתר את המָנוּי שלי על עיתון "הָאָרֶץ". "הָאָרֶץ" הוא עיתון טוב. עיתון הבית שלי במשך 43 (ארבעים ושלוש) שנים רצופות. אולם עכשיו אני מתנתק ממנו. לא מהבטן. בהיגיון. אינני מבין כיצד שני עיתונאים מובילים במדינת ישראל כעמוס שוקן ואלוף בן מטשטשים ביודעין מצב יחסים צבאי ופוליטי כה סבוך בין מדינה חופשית כישראל לבין ארגון טרור של החמאס ברמה של מדינה בעל יכולות צבאיות שהתמקם ברצועת עזה, ופוגעים במורל הצבא הישראלי והאומה הישראלית כולה. אינני יכול לקבל את השקפת עולמו של עיתון "הארץ" המאפשר בעת הזאת הדפסה והוצאה לאור של מאמרים שקריים , הזויים , וסהרוריים במסווה של חופש ביטוי עיתונות בשעה שעשרות אלפי חיילי צה"ל (בתוכם נכדי הבכור) נלחמים כבר יותר משבועיים נגד אויב שמצהיר באמנה הפוליטית שלו כי חרבו מופנית לעַד אל לבה של מדינת ישראל.

אני מנוי על עיתון "הָאָרֶץ" מאז 1971 במסגרת עבודתי העיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומאז 2002 כאזרח פרטי. אני קורא את "הארץ" במשך 43 (ארבעים ושלוש) שנים רצופות . עכשיו לנוכח פרסום כל מיני מאמרים סהרוריים ושקריים בעיתון "הארץ" בעת המערכה הכבדה שמנהל צה"ל נגד אויב מר ונפשע ברצועת עזה – החלטתי לגנוז את העיתון. מדובר במאמרי כזב שנכתבים ויוצאים לאור בעיתון "הארץ" כאילו בשם חופש הביטוי העיתונאי, מדובר ב- פוסטים רוויי אינפורמציה שגויה, מדובר באוסף של המון פרטים לא נכונים , מדובר בנימוקים מגוחכים ובתוכם גם שקרים מ- שקרים שונים הנוגעים למלחמה על החיים ועל המוות של אזרחי מדינת ישראל . אני מבקש לבטל לאלתר את המנוי שלי על עיתון "הארץ".

שני הפוסטים של שני "אנשי השלום" גדעון לוי "הרעים לטיס" ושל אורי אבנרי "צ'רצ'יל המנוול" (ולא רק) מלאים ברצף של מידע לא נכון ועובדות שקריות . מתקבל הרושם כי עורך עיתון "הארץ" מחויב לשני העיתונאים הנ"ל ומעניק להם בימה מפני שְמָם ולא בגלל גדולת הטקסט . "הרעים לטיס" ו- "צ'רצ'יל המנוול" מקוממים אותי לא רק מפני שיווק מסר שקרני בהפוך על הפוך על הפוך אלא ראשית דבר בגלל עליבות הכתיבה הדמגוגית. באחד מקטעי הפוסט "צ'רצ'יל המנוול" מדווח אורי אבנרי לקוראי "הארץ" (16 ביולי 2014) כי ד"ר יוזף גבלס (Dr. Joseph Goebbels) שר התעמולה של מכונת ההשמדה הנאצית ומנאמניו של הקנצלר המטורף והמגלומן אדולף היטלר, אומר לבני עמו בעקבות הפצצות חילות האוויר של בעלות הברית את ערי גרמניה , כלהלן : "הם יכולים להשמיד את רכושנו אך לא לשבור את רוחנו". טקסט מרהיב כביכול שנְהֶגָה כאילו ע"י איש חֵירוּת ולוחם למען הקִידְמָה. אולם מדובר בפושע מלחמה ארור ואדם שקרן ו- נִבְזֶה בשם יוזף גבלס. מגדולי האנטישמים בהיסטוריה הגרמנית והבינלאומית . איש מנוול ופחדן, ורוצח המונים. ברור שהתחולל ההפך ממה שהבטיח יוזף גבלס התועמלן והדמגוג הנאצי הראשי במלחמת העולם ה- 2 : גם הושמד הרכוש הגרמני וגם נשברה לרסיסים רוחו של הרייך ה- 3 שנועד להתקיים ולהאריך חיים כ- 1000 (אלף שנים) על פי חזונם של אדולף היטלר ויוזף גבלס. רבים מקוראי הפוסט "צ'רצ'יל המנוול" של אורי אבנרי אינם מכירים את ההיסטוריה הגרמנית הנאצית ואת תורת הדמגוגיה האנטישמית והלאומנית המשומנת והארסית של יוזף גבלס. תגיד לי מר אורי אבנרי האם זה הזמן והמקום להביא לנו את ציטוטי "הגבורה" של יוזף גבלס אחד מגדולי האנטישמים המנוולים ביותר בהיסטוריה המודרנית של האנושות…??? תגיד לי מר אלוף בן עורך "הָאָרֶץ" האם זהו המצב והעת המתאימה להציג בעיתון שלך לציבור בישראל את ד"ר יוזף גבלס המנוול כ- גיבור רוחני של גרמניה הנאצית…??? אלו שיקולי עריכה רצים לך בדיוק בראש…??? יצאתם מדעתכם לגמרי בשם חופש העיתונות, ריבוי דעות, וביקורת לגיטימית כביכול. לידיעת קוראי הבלוג : גם אחרי שצבאות בעלות הברית נחתו ב- 6 ביוני 1944 בחוף נורמאנדי, השיגו עדיפות צבאית ברורה על הוורמאכט הגרמני, ושעטו לעבר נהר הריין, וגם לאחר שחדרו לברלין באפריל 1945 במשותף עם הצבא הרוסי וצבא גרמניה התמוטט לחלוטין, המשיכו שני הדמגוגים המטורפים אדולף היטלר ויוזף גבלס לבלף את אומה הגרמנית המובסת ברדיו הממלכתי של ה- DRP של האנס פריטשה (Hans Fritzsche), כי הניצחון הגרמני קרוב ו- או טו טו ניצב מעבר לפתח. גם בשעת אבדון מוחלט המשיכו שני השקרנים האלה רבי אמנים בשטנה ארס, אדולף היטלר ויוזף גבלס, לדרוש ממאות אלפים של הנוער הגרמני להקריב את חייהם למען רעיון סרק של "רייך בן 1000 שנים". בדיוק כפי שאיסמעיל הנייה מבטיח כעת לאזרחיו ברצועת עזה.

טקסט תמונה : 1940 – 1939 . זהו ד"ר יוזף גבלס (Dr. Joseph Goebbels) שר התעמולה האָרְסִי והמנוול בממשלתו הנאצית של רודן גרמניה הפיהרר המטורף , הארכי טרוריסט , ורוצח המונים אדולף היטלר (Adolf Hitler). במאמרו הסהרורי "צ'רצ'יל המנוול" בעיתון "הארץ" (16 ביולי 2014), פוסט בלתי מתקבל על הדעת על פי חוות דעתי, אין אורי אבנרי מציין אפילו פעם אחת כי גרמניה של אדולף היטלר ויוזף גבלס הייתה מדינה נאצית נבזית שהגתה את תורת הגזע והמציאה את הדוקטרינה של השמדת עמים בכוח הזרוע. בכך הוא מוציא פרטים חשובים הנחוצים להבנת תוכן ההקשר הכללי. הקורא התמים יכול להבין בטעות כי שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס שאמר בנאום רדיו לאומה הגרמנית המובסת לאחר הפצצות קשות של חילות האוויר של בנות הברית את עשרות ערי גרמניה הנאצית, את הטקסט כלהלן, "הם יכולים להשמיד את רכושנו אך לא לשבור את רוחנו", הוא בעצם לוחם חֵירוּת וחוֹפֶש דָגוּל גרמני, והוגה דעות אציל רוח, ולא שותף מלא לרצח והשמדת עמים. יוזף גבלס הוא פושע מלחמה מְנוּבָז ופחדן שברח מהחיים ומהאחריות לתבוסה ולאובדנה של גרמניה בלחיצה אחת על הדק האקדח שלו שהיה מכוון לרקתו . (התמונה באדיבות הסוכנויות).

בטרם כניעת ונפילת גרמניה ב- 8 במאי 1945 החליט הדמגוג הפחדן והעלוב יוזף גבלס באפריל 1945 בבונקר בברלין להתאבד יחדיו עם רעייתו מַאגְדָה (Magda Goebbels), ובכך להקדים את קִצוֹ הקָרֵב ובא (יוזף גבלס ומאגדה התאבדו בעקבות התאבדות הפיהרר הנָבָל הנערץ שלהם אדולף היטלר ופילגשו אווה בראון, גם הם בבונקר בברלין). לשניהם, לאדולף היטלר ויוזף גבלס, לא היה העוז להתייצב להגיש דו"ח ולהתוודות בפני האומה הגרמנית המובסת, "הובלנו אתכם לאבדון. מחלו לנו", ורק אז לכוון את לוע האקדח לרקתם. לפני התאבדותם הפחדנית הורו מאגדה ויוזף גבלס לעוזריהם לקטול את חייהם של ששת ילדיהם הקטנים באמצעות זריקות רעל שמא ייפלו בשבי כוחות בנות הברית. בטרם נעיצת מזרקי המוות בגופם של הילדים הקטנים והמפוחדים, סיפרו להם המזריקים כי הם נותנים להם רק זריקות קטנות כדי שיוכלו לישון טוב יותר בלילה. את זאת ופרטי מידע אחרים נוספים נחוצים אין אורי אבנרי מספק לקוראי "הארץ" במאמר הסהרורי שלו "צ'רצ'יל המנוול". פוסט דמיוני מבולבל, ומופרך. מנותק מהמציאות ולכן גם בלתי חשוב . קוראים צעירים שאינם בקיאים בהיסטוריה הגרמנית העכורה בשנים 1945 – 1933 עוד יכולים לחשוב שיוזף גבלס היה איש רוח גרמני, לוחם חופש, ודמוקרט דָגוּל שחיבר סלוגן נאה ואמיץ שכזה נגד שלושת הרודנים ווינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין דילנו רוזוולט, והארי טרומן. גדעון לוי הוא עיתונאי עלוב שמנתק מראש את קוראיו מהמציאות המורכבת, ולא מספר להם במאמר הנֶפֶל "הרָעִים לטַיס" בעיתון "הארץ" (14 ביולי 2014) את המְסוּבָּכוּת של ניהול מלחמה נגד אויב מְנוּבָז וטרוריסטי כמו החמאס הנאצי במסווה של מִמְסָד איסלאמי הגון ומוקפד. כאילו מדובר ביריב תמים ויישר דרך ברצועת עזה שאיננו פוגע באזרחים, כאילו הוא גדעון לוי דָן ועוֹסֵק בארגון טרור חביב ומנומס שלא גמר אומר להשמיד את מדינת ישראל במהלכים צבאיים מתוך ריכוזי אוכלוסייה צפופה שלו. האבדות האזרחיות ברצועת עזה במערכה הכבדה הן תוצאה של משטר נאצי – איסלאמי רצחני ובאחריות הארכי טרוריסט איסמעיל הנייה. דם אזרחיו יחולו על ראשו ולא עלינו. איסמעיל הנייה הוא בן מוות ודמו בראשו. במאבק המר המתחולל כעת בין מדינה חופשית ודמוקרטית לבין ארגון טרור רצחני שאיננו בוחל בשום אמצעי כדי להשמיד את מדינת ישראל ולזרוע בה הרס, טרור, בלבול, וחוסר וודאות מוטלת על מדינת ישראל החובה להוריד את שיבתו של איסמעיל הנייה בדָם שְאוֹל. השמדת המערך הרקטי – טילי ומנהרות התופת של החמאס אינם מספיקים. יש לפגוע גם בדרג מקבלי ההחלטות. במנהיגות הפוליטית והצבאית של החמאס. המאמר של גדעון לוי "הרָעִים לטַיִס" הוא נכלולי ומטונף. אין בו אֶמֶת. בנוסף הוא גם כתוב בצורה עלובה, ומנומק באופן שקרני. פוסט פתולוגי.

זאת הייתה סצנה תקשורתית בלתי מתקבלת על הדעת. באותה העֵת הזאת בה רופא יהודי אוסטרלי שעלה לא מזמן ארצה עם משפחתו, מטפל בבית חולים בישראל בבנו שנפצע בפעולות חטיבת גבעתי עכשיו ברצועת עזה, ובשעה שבן נוסף שלו חייל בחטיבת הנח"ל נלחם גם הוא ברצועה וקופץ לרגע קט לבית החולים לחבק את אחיו הפצוע, ושניהם מספרים למצלמת הטלוויזיה באיפוק, ברצינות, בגאווה, ובמסירות אין קץ : "מי תיאר לעצמו לפני 60 ו- 70 שנה כי יום יבוא ותקום מדינת ישראל ויקום צה"ל, ואנחנו יהודים עולים חדשים מאוסטרליה נלבש את מדי צה"ל כדי להגן על תושביה" – ימצא עורך "הָאָרֶץ" מר אלוף בן צורך להדפיס את הפוסטים הסהרוריים האלה של גדעון לוי "הרָעִים לטַיִס" ו- "צ'רצ'יל המנוול" של אורי אבנרי. אם עורך "הָאָרֶץ" מר אָלוּף בֵּן מצויד באמת בשיקולים של עורך אחראי בעת ש- צה"ל (שהוא גם צבא שלו) מנהל כעת מערכה כבדה נגד אויב חמוש בדוקטרינת השמדה נחושה וסדורה של מדינת ישראל , מצויד בנשק רב לרבות מערך רקטי – טילי ורווי ובמנהרות תופת התקפיות מוכנות לפעולה – היה עליו להמתין עם פרסום שני הפוסטים "הרָעִים לטַיִס" ו- "צ'רצ'יל מנוול" של גדעון לוי ואורי אבנרי. בעיניי מדובר בעריכה עיתונאית בלתי מתקבלת על הדעת ולא שקולה בלשון המעטה. אינני איש שלום פחות מאורי אבנרי וגדעון לוי. אינני איש ערכים פחות מאורי אבנרי וגדעון לוי. יושרתי האישית והציבורית איננה פחותה מזאת של אורי אבנרי ו/או של גדעון לוי. משהו עקום התרחש בימים האחרונים בעיתון "הָאָרֶץ" חסר שיווי משקל. אם כך אינני זקוק עוד לעיתון "הָאָרֶץ". אנוכי יכול לרכוש לעצמי מקורות מידע חלופיים.

צריך לומר כאן בסיום ה- Sequence הזה כי ווינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין דילנו רוזוולט, והארי טרומן לא היו אנשי שלום פחות מגדעון לוי ואורי אבנרי וגם לא פחות דמוקרטיים מהם. שיקול דעתם של הדמוקרטים הדגולים ומנהיגי העולם החופשי בעת ההיא להילחם עד חורמה בטרור הגרמני הנפשע וההרסני בראשות פושעי המלחמה הנאציים הקנצלר אדולף היטלר ושר התעמולה שלו יוזף גבלס ושרים נוספים בממשלה הגרמנית הנאצית כמו הרמאן גרינג ויואכים פון ריבנטרופ וחבר מרעיהם בכת הצבאית היפנית הרדיקאלית של הידקי טוג'ו (Hideki Tojo), בשיטת "טרור ייענה בטרור", הייתה ברירת מחדל אחרונה. במלחמה העקובה מדם ההיא בשנים ההן של 1945 – 1939 הכריע העולם החופשי הנאור והדמוקרטי בסופו של דבר באיחור זמן עצום ובקושי רב את מדינות הציר של גרמניה, יפן, ואיטליה.

המלחמה היא עניין אישי לחלוטין. כל אחד מתבונן בה מנקודת מבטו האישית והמשפחתית ומנקודת מבט של סיכון וסכנה בהם נתונים יקיריו. זכותם של גדעון לוי ואורי אבנרי להביע את דעתם ככל העולה על רוחם על המצב המורכב והמסובך אך אין זאת הפררוגטיבה של עורך העיתון להדפיס שקרים ועובדות עכשוויות והיסטוריות בלתי נכונות בשם חופש המידע כביכול. אינני איש שלום פחות מגדעון לוי ומאורי אבנרי וגם לא נאמן פחות מהם למדינת ישראל. אני מתפעל מאומץ לבם ודבקותם במשימה של חיילי צה"ל באוויר, בים, וביבשה – שמחרפים את נפשם ברגע זה ונלחמים בגופם על הגנת אזרחי מדינת ישראל על גורלה של מדינת ישראל. וצריך לומר כאן עוד דבר. תושבי הקיבוצים כפר עזה, נחל עוז, גבים, גברעם, ברור חיל, אור הנר, מפלסים, סעד, כיסופים, ניר עם, ארז, זיקים, כרמיה, עין השלושה, ויישובים רבים אחרים הסמוכים לגדר הגבול עם רצועת עזה אינם אנשי שלום פחות מאורי אבנרי, גדעון לוי, ו- עמוס עמיר ודומיהם. צריך להבהיר בזאת שיש גבול ברור בין ביקורת לגיטימית על הממשלה ועל פעולותיה כמקובל במדינה דמוקרטית וחופשית, לבין הפיכת עיתון "הָאָרֶץ" לשופר של קבוצת כותבים סהרוריים והזויים. כאן בדיוק תפקיד העורכים להתערב ולמנוע זאת. כתבי הבית של עיתון "הארץ" חצו את הקווים והפכו קוראים כמוני ושכמותי לבני ערובה שלהם. בינתיים הם העורכים ומפיקי עיתון "הארץ" מתפרנסים מהקליינטים שלהם ולא להפך. אני מבטל בזאת את המנוי שלי על עיתון "הארץ". לא בגלל הכותבים. בגלל העורכים.

אני מצרף בזאת גם את מכתב הביטול על מָנוּי "הארץ" של בני פרופסור גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה, כלהן :

שלום רב למערכת "הארץ",

אני מבקש לבטל לאלתר את המנוי שלי לעיתון "הארץ" . אני מנוי על העיתון שנים רבות (מלבד שנתיים שגרתי בארצות הברית) ואינני מעוניין להמשיך לקבלו. העיתון משקף במובנים את עמדתי הפוליטית (מדינית) ובכל זאת אני סבור שבשבוע האחרון הוא חצה קווים אדומים. לו הייתי סבור שהבעיה היא בגדעון לוי ואחרים הייתי קורא ומתעצבן (ואולי מוותר על הקריאה) וממשיך לעמודים הבאים. ואולם, דומני שיש כאן כשל של העורכים (ולא של הפובליציסטים) אשר מאפשרים פרסום מאמרים הזויים על גבול השיגעון מבלי שעברו עריכה או שיקול דעת של עורך ("הרעים לטיס" , "צ'רצ'יל המנוול" , אפשר להבין את חמאס וכיו"ב) . כמובן הכול בשם חופש הביטוי וריבוי הדעות. שטויות. הדעת לא סובלת הכול הנייר כן. אמצא דרך אחרת לקבל את החדשות לביתי. ייתכן ואין אלטרנטיבה ראויה אבל במציאות הנוכחית לא לקבל את "הארץ" עדיף מלקבלו.

בברכה,

גור אלרואי

להלן הסברו המפורט ונימוקיו של פרופסור גור אלרואי ראש ביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת חיפה כפי שהוגשו אמש (יום שלישי – 22 ביולי 2014) למו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן ועורך "הארץ" מר אלוף בן בגין ביטול המנוי על עיתון "הארץ" :

עמוס ואלוף שלום רב,

אני מבקש להודות לכם שמצאתם זמן בסדר יומכם העמוס לכתוב ולהגיב למנוי שעזב. זה בהחלט מלמד שאתם לא מתייחסים למינוים כדבר המובן מאליו והם חשובים לכם ולא רק בהיבט הכלכלי. אני היסטוריון ולא עיתונאי וגם לא מומחה גדול בתקשורת. יחד עם זאת, אני חושב שיש דמיון מסוים בינינו. שנינו עוסקים בכתיבה ושנינו עורכים. עריכה איננה בשום אופן צנזורה ולא סתימת פיות. מטרת העורך היא לקרוא ולבקש (במידת הצורך) להתייחס לנקודות שהן חלשות במאמר ולא מספיק מבוססות. אף אחד לא אוהב שמתערבים בטקסט שלו וכולנו מאוד רגישים לדברים שאנחנו כותבים. דווקא בגלל זה קיים תפקיד העורך שמטרתו להסב את תשומת לב המחבר לכשלים במאמר ולבקש מהמחבר הבהרות או הסתייגויות. לעיתים די במילה אחת או שורה כדי להפוך את המאמר לטקסט מעמיק ורציני ששווה להתייחס אליו ולהתמודד עם טיעוניו.אני לא תומך בקו של "יורים ושותקים". ההפך הגמור, יש מקום לדיון תקשורתי וחשוב לגרום לקוראים אי נחת כשצריך. אסור לעורכים חלילה לבקש מכותב המאמר לשנות את הטיעון ואת אופי המאמר כיוון שהוא לא חלק מהקונצנזוס. לטעמי זו התערבות גסה שאין לה מקום בחברה דמוקרטית. ברצוני לתת לכם שתי דוגמאות קונקרטיות ולהסב את תשומת לבכם כיצד התערבות שלכם הייתה יכולה לשנות את המאמר מבלי לפגוע בטיעונים של הכותב.

א. גדעון לוי – "הרעים לטיס" : לוּ המאמר של לוי היה עוסק באוכלוסיה אזרחית שנפגעת מהפצצות חיל האוויר לא הייתי מתרעם. עם זאת, אני לא חושב שהמאמר ביקש "לעורר את השאלה, האם תקיפת בתים אזרחיים של פעילי חמאס – שהוצגו כמטרות העיקריות של חיל האוויר, בטרם התרחב המבצע לפעולה קרקעית – עומדת בכללים של פקודה חוקית, או שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, שעל הלוחמים לסרב לבצעה". הלוואי וזו הייתה הסוגיה שעולה ממנו. המאמר הציג את הטייסים כרוצחים. המאמר היה אישי נגד הטייסים מבלי שיש להם יכולת להגיב. הרי ברור לכם ששום טייס של חיל האוויר לא מחליט בוקר אחד להמריא, לטוס לרצועת עזה ולהרוג חפים מפשע. הרג האזרחים הוא פועל יוצא של הלחימה המורכבת בעזה ואפשר לדון אם זה הכרחי אבל הטייס הוא לא רוצח. כאן נדרשת ידו המכוונת של העורך. אפשר היה לבקש מגדעון לוי להציג את הטיעון אחרת לתקוף אותו מכיוון שונה. כל זאת, מבלי אפילו לבקש ממנו להתייחס לעובדה שהאוכלוסייה האזרחית התבקשה להתפנות לפני ההפגזה והחמאס הוא זה שכפה עליהם באיומי נשק להישאר והשתמש בהם כמגן אנושי. דרך אגב, גם אם הוא היה מציין זאת במאמר (ואפשר היה לבקש זאת ממנו) עדיין היה מקום רחב לדיון על אוכלוסייה אזרחית במלחמה.

ב. אורי אבנרי – "צ'רצ'יל המנוול" : אבנרי הוא עיתונאי עתיר זכויות אבל גם אותו אפשר לערוך. הוא זה שטבע את המושג "ללא מורא וללא משוא פנים" בעיתונות הישראלית. המאמר אמנם נכתב ללא מורא אבל יש בו הרבה משוא פנים והוא זה ששבר את גבי והביא לביטול המינוי. אני סבור שבמקרה הזה פשוט נרדמתם בשמירה. אין לי שום הסבר אחר. האם שמתם לב שאבנרי לא הזכיר ולו פעם אחת את המילים: "נאצי", "נאציזם" או "היטלר"? במקום זאת הוא בחר להשתמש במילה סתמית וריקה בשם "גרמניה". מדוע אי אפשר היה להשתמש בצמד המילים 'גרמניה הנאצית' או כאשר מציינים את גבלס להצמיד לו את התואר שר התעמולה הנאצי של היטלר? גם מקומו של היטלר נפקד מהמאמר כאילו הטייסים הגרמנים פעלו על דעת עצמם. המשפט של גבלס כפי שמופיע במאמרו של אבנרי: "הם יכולים להשמיד את רכושנו, אבל לא את רוחנו", הוא משפט פנטסטי והקוראים הצעירים שלכם יכולים לחשוב שגבלס היה לוחם חופש. אבנרי לא השתמש במילים, "נאצי", "היטלר", "גרמניה ההיטלראית" בכוונת תחילה. זה בדיוק התפקיד שלכם (לפחות מנקודת מבטי) לדרוש ממנו להשתמש במילים הללו וכל זאת מבלי לשנות את הטיעון העקרוני. נראה לי שאבנרי היה מסרב לבקשתכם כיוון שלו היה מסכים המאמר שלו היה הופך לפתטי והזוי כי אנחנו יודעים שאין באמת מקום להשוואה בין צ'רצ'יל להנייה. בניגוד למה שאלוף כתב לי, השימוש של אבנרי בטרמינולוגיה "נייטראלית" כביכול כן גורע מ"ההערכה שגרמניה הנאצית הייתה ממשטרי הרשע הגרועים והאכזריים בהיסטוריה, שהבסתה הייתה מעשה צודק מאין כמותו, ושצ'רצ'יל היה גדול הבריטים במאה הקודמת". מעניין שבדוא"ל אלי אלוף השתמש בתואר גרמניה הנאצית ואילו אורי אבנרי נמנע מלעשות זאת.

יש לי עוד דוגמאות למכביר אבל די בשתיים. פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. הכלל הזה כנראה תקף גם לסיקור תקשורתי. רוב כותבי מאמרי הדעות הקבועים שלכם חיים במדינת תל אביב רבתי. אני מניח שלו הפובליציסטים שלכם היו גרים דרומה או צפונה לגוש דן או חלילה בעוטף עזה נקודת המבט הייתה קצת משתנה ועדיין נשארת ביקורתית ונוקבת אבל הרבה יותר עשירה ומגוונת.

בברכה,

גור אלרואי

אני מתנתק לפי שעה מ- "הארץ" אבל רוחש הערכה למר עמוס שוקן מו"ל העיתון.

סוף הפוסט מס' 418. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום שלישי – 22 ביולי 2014.