[1]  יִצְחָק נָבוֹן נודע בעבר כתומך מובהק במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1989. בסופו של דבר החליט ראש הממשלה יצחק שמיר באפריל 1989 להעדיף את מועמדותו של אַרְיֵה מֶקֶל. אַרְיֵה מֶקֶל היה האיש שהתמנה בסופו של דבר ע"י הממשלה למנכ"ל רשות השידור ב- 1989. יוסף בר-אל נבחר במכרז ב- 1990 ע"י הוועד המנהל של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[2]  באדיבות  ה-  EBU.

[3]  באדיבות  ה- EBU.

[4]  באדיבות  ה-  EBU.

4. שידור מהשטח הוא בְּרָכָה. שידור Off tube הוא חֶרְבּוֹן.

מפני שיוסף בר-אל וסולומון מוניר לא תבעו מעולם את הצבתו של השַדָּר בשפה הערבית בעמדות השידור באצטדיונים, שיחק יוסף "טומי" לפיד עמם את המשחק עד הסוף, וסתם את הפה. משחק מכור. אלו היו פני הדברים והרקע לפגישה מרובעת בהשתתפות מנכ"ל רשות השידור, שני מנהלי הטלוויזיה בעברית וערבית , ואנוכי – ערב שידורי מונדיאל איטליה 1990. שני הזמנים המרכזיים של המשחקים באיטליה נקבעו ע"י הוועדה המארגנת לשֵש לפנות עֶרֶב ועֶשֶר בעֶרֶב על  פי שעון ישראל . 22 משחקים מתוך הכמות הכוללת של 52 משחקי האליפות החלו בשֵש בערב. זה דווקא היה סִידוּר ותִּכְנוּן נוח, אך לרוע המזל השעה שֵש וחצי הייתה משבצת שידור השייכת לטלוויזיה בשפה הערבית . הטלוויזיה הדלה בשפה הערבית הייתה כמעין רשת עצמאית (במסגרת השידור הציבורי) ששידרה בקושי תשעים דקות ביממה על סִיגְנָל הטלוויזיה הישראלית הציבורית , אך הייתה כנראה מספיק חשובה כדי לסדר לעומד בראשה תואר של מנהל טלוויזיה. רבים ברשות השידור ראו בשידורי הטלוויזיה בעַרבית "אֶבֶן נֶגֶף", מעין קוֹץ התקוע לעַד בגרונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רבים אחרים לעגו לתכניה וראו בהם "שידורים מטעם". על עובדה אחת אי אפשר היה להתווכח. השידורים האלה קטעו בצורה מלאכותית מידי ערב את רֶצֶף השידורים בשפה העִברית. הסיגנל המשותף עתיק היומין של השידור הציבורי בשתי השפות הפך לרועץ כשהחל המאבק ההיסטורי נגד ערוץ 2 המסחרי . תוצאות המאבק השתקפו מבעד למתמטיקה של הרייטינג. זאת הייתה אספקלריה גלויה שלא ניתן היה להסתירה , אבל אותם אנשי השידור הציבורי שניגפו בפני הרייטינג השופע של ערוץ 2 נימקו זאת בכך ששידורי ערוץ 1 בעברית ובערבית ניצבים מעל לשיקולי הרייטינג .עורבא ופרח. יוסף בר-אל המנהל הוותיק של הטלוויזיה בשפה הערבית מאז 1976, פרי מינויו ומעשה ידיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר יִצְחָק לִבְנִי , עשה כל מאמץ להתנהג כמנהל רשת שידור . הוא התנגד ככל יכולתו לשידור המשחקים מאיטליה על חשבון זמן השידור שלו . כשאמרתי לו : "שידורי המונדיאל מעניינים את הציבור הערבי לא פחות מאשר את הצופים דוברי העברית", נפגַע והשיב לי מייד בנוכחותו של המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל, "יואש, אל תתחצף". אני חושב שהוא ראה בגזלת זמן השידור "שלוֹ" והפקעתו לטובת שידורי הכדורגל פגיעה בכבודו האישי. יוסף בר-אל התנהג בקשיחות רבה כלפי נסים משעל ולחם בעקשנות ונחישות על בכורתו מול הבוס של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל. באותה הפגישה ההיא נראה לי כי יסף בר-אל לא אוהב את שניהם ויתירה מזאת גם לא מעריך אותם כאנשי מקצוע ומנהיגי שידור. נדמה לי שהוא זלזל בשניהם. לבסוף הושגה נוסחת פשרה חצויה. רעה ומטופשת מנקודת מבטי ומנקודת מבטו של ציבור הטלוויזיה.

טקסט תמונה :  מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל ב- 1990. הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1990, אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו . רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : זהו יוסף בר- אל, מי שנבחר ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית).

אַרְיֵה מֶקֶל ונִסִים מִשְעַל שנשאו באחריות הראשית למדיניות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היו הגיוניים לחלוטין וניצבו כמובן ל-צִדִי. שניהם הבינו את חשיבות שידורי מונדיאל איטליה 1990, את הפופולאריות שלהם, ואת עיקרון חשיפתם ברשת שידור ארצית ישראלית המחזיקה בזכויות השידורים אקסקלוּסיבית, אך הם לא נלחמו באומץ לב נגד יוסף בר-אל . יוסף בר-אל היה יריב מר של שניהם והשיב מלחמה שערה בדרכו שלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות נִסִים מִשְעַל הייתה פגיעה גם בשל ה-וותרנות של אַרְיֵה מֶקֶל. אַרְיֵה מֶקֶל וויתר ליוסף בר-אל ועיצוב לוח שידורי מונדיאל איטליה 1990 סוֹרָס…! המנהלים לא פעלו באמת לטובת משלם האגרה. אפשר היה רק להתגעגע לארנון צוקרמן אך בלתי אפשרי ל-החזיר את גלגלי הזמן.

טקסט תמונה : יום רביעי –  2 במאי 1990 (תאריך התיעוד). בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אנכי ניצב עם תוכנית השידורים הנוגעת לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל איטליה 1990, דקות ספורות לאחר הדיון הסופי על היקפם בפורום עַל של מנכ"ל רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה בעברית ובערבית. השלט הפך מייד לסלע מחלוקת ביני לבין יוסף בר-אל . הוא קרא לי "חוצפן" מפני שהערתי לו כי אזרחי מדינת ישראל הערביים חפצים לראות את מונדיאל איטליה 1990 לא פחות מאזרחי המדינה היהודיים ועל כן אני מבקש לשדר ישיר גם את המשחקים של איטליה 1990 "הנופלים" כאילו על חשבון זמן השידור של הטלוויזיה בשפה הערבית (בין שֵש וחֵצי לשמונה בערב). אריה מקל גבר בנקודות על יוסף בר-אל בעת הדיון על לוח השידורים הישירים של משחקי מונדיאל איטליה 1990 אך לא הצליח להכניע אותו ב- Knock Out. בסופו של דבר העברנו בשידורים ישירים רק 12 משחקים מתוך ה- 36 בשלב הבתים המוקדמים של מונדיאל איטליה 1990. (צילום משה "משהל'ה" פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אַרְיֵה מֶקֶל התמנה ב- 9 במאי 1989 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר. הוא היה חסר ניסיון לחלוטין בהפקות טלוויזיה בינלאומיות בתחום שידורי הספורט כמוהו מ"מ מנהל הטלוויזיה. נדרשתי להסביר לאריה מֶקֶל ונסים מִשְעַל מראשית, שניהם טירונים בתפקידם, את תורת ההפקה הבינלאומית של אירוע טלוויזיוני כה מסועף כמו השידורים הישירים ממונדיאל איטליה 1990. שניהם היו אנשי תקשורת בעלי ניסיון אך אינם בקיאים במהלכים הטכנולוגיים והלוגיסטיים הטלוויזיוניים המורכבים והמסובכים בהפקה בסדר גודל כזה של טורניר כדורגל בינלאומי ממושך. לפחות אוזנם הייתה כרויה. הם היו אמינים.

טקסט מסמך : 9 במאי 1989 . כתב המינוי של מר אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. מזכיר הממשלה מר אליקים רובינשטיין מודיע לאריה מקל כי ממשלת ישראל החליטה למנות אותו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

RAI רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית מהעשירות באירופה בשנים ההן השקיעה מאמצים ענקיים וממון רב בהפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990. כמי שניהל , הפיק , וניווט אז את שידורי הספורט עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה לי מאוד נוח לעבוד מול הצוותים האיטלקים שהיו מסודרים, ממושמעים, ועקביים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור שלנו היו רק יכולות לחלום על הפקה פנטסטית בסדר גודל כזה. ההיערכות הטכנולוגית של RAI הייתה מדהימה ויפהפייה. נותר רק להצדיע לה. לרוע המזל שררה קורלציה מינימאלית בין עבודתה של הוועדה המארגנת המקומית וההפקה האיטלקית המרהיבה של RAI לבין תכנון ועיצוב לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ידי בתקופת מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. המערכת לא הייתה מוכנה לבלוע ולהכיל את כמות השידורים הישירים שהצעתי. שידרנו ישיר הרבה פחות מידי משחקים מהטורניר מכפי שתכננתי ורציתי. ראיתי ביוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית את מי שטִרְפֵּד את תוכנית השידור הגדולה והמקפת שלי. זה היה מצב הזוי מנקודת מבטי. השידור הציבורי מחזיק באופן בלעדי ובלבדי בזכויות שידורים של אירוע ספורט בינלאומי כה נחשק שמתקיים על אדמת אירופה. שעות הצפייה נוחות ביותר, אולם הנהלות הטלוויזיה ורשות השידור מתירות לי לשדר ישיר רק מחצית מהכמות הכללית. זאת הייתה אִיוֶולֶת. יוסף בר-אל היה נחוש יותר מנסים משעל וכמעט שווה כוחות למנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל. 

טקסט תמונה : מונדיאל איטליה 1990. מפת סכמה של רשת הפצת סיגנל השידור הבינלאומי מאיטליה למדינות אירופה והעולם. תחנת הקרקע ללוויינים של איטליה טלה- ספאציו (TELESPAZIO) בפוצ'ינו (FUCINO) ליד רומא הייתה אחראית על הפצת סיגנל השידור לכל רחבי תבל לרבות מדינת ישראל. סיגנל השידורים בתוך אירופה הופץ גם באמצעות קווי שידור קרקעיים. (באדיבות RAI הטלוויזיה האיטלקית הציבורית).

טקסט תמונה : מונדיאל איטליה 1990. מפה המשרטטת את "הבאת" סיגנל השידורים מהאִצטדיונים השונים הפרושים ברחבי איטליה ל-  IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי. (באדיבות RAI).

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של איטליה 90'. מפת 12 הערים המארחות את 52 משחקי הטורניר והמרחקים ביניהן. (הערה : נלקח מתוך ספר השידור / פקודת המבצע בן 150 עמודים שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע שידורי הטלוויזיה הממושך).

5. 1977 – 1976. הקמת הטלוויזיה בשפה הערבית כישות תקשורתית עצמאית והפרדתה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ובתמיכת הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של ד"ר וולטר איתן. יצחק לבני והוועד המנהל ממנים את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית במסגרת רשות השידור, גוף שהוא אקוויוולנט לטלוויזיה בשפה העברית בראשותו של ארנון צוקרמן. הקמת הטלוויזיה בשפה הערבית כגוף תקשורת עצמאי נעשתה בניגוד מוחלט לדעתו והמלצתו של הבריטי סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) מנכ"ל ה- BBC לשעבר בשנים 1969 – 1960, מי שחיבר בקיץ 1973 את הדו"ח הראשון אודות מצבה הקשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והגיש את המלצותיו לשר החינוך דאז והממונה על ביצוע חוק רשות השידור יגאל אלון.

יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן של  1979- 1974 הוא האחראי הראשי לעיצובו של יוסף בר-אל כמנהל מִדְיָה בממדים הגדולים ממידותיו ומכפי שהייתה הטלוויזיה בשפה הערבית במציאות עצמה. השידורים בשפה הערבית מאז 1968 סרו למרותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית. באוגוסט 1973 מונה ארנון צוקרמן על פי מכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתמיכתו של המנכ"ל דאז שמואל אלמוג. באפריל 1974 נבחר יצחק לבני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג שידור סמכותי ובעל כריזמה וניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביד רָמָה וגם את יוסף בר-אל מנהל החדשות בשפה הערבית שסַר למרותו . הוא ממש לא עשה לו כל חשבון. משהו בסגנון, "אני המפקד כאן ואתה הפקוד שלי. כאן זה מתחיל וכאן זה גם נגמר". ארנון צוקרמן הדומיננטי מנע גם דריסת רגל של יצחק לבני בתוככי בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הוא היה מקצוען וגם איש חזק ברוחו. יצחק לבני היה המנכ"ל אבל ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה היה אישיות בעלת משקל  ונוכחות רבה. היחסים המתוחים ביניהם היו ידועים לכל בר בי רב בטלוויזיה וברשות השידור. זה ממש לא היה סוֹד . האם רצה יִצְחָק לִבְנִי לפגוע בארנון צוקרמן ע"י הפיכת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בערבית וקידומו לראש מדיה נפרדת בעלת ישות עצמאית ובכך לתקוע לעַד טריז בין הטלוויזיה בשפה הערבית לעִברית ? או שמא זה היה הליך מקצועי נדרש ומחויב בגין מציאות תקשורתית חדשה ? זאת שאלה להיסטוריה של הטלוויזיה וגם ליִצְחָק לִבְנִי עצמו. הקמת הטלוויזיה בשפה העַרבית בתוככי רשות השידור בעונת השידורים של 1977 – 1976 ע"י המנכ"ל יצחק לבני כמוקד כוח נוסף, וכגוף שידור שווה משקל לטלוויזיה בשפה העִברית נראתה כמעשה התרסה כלפי ארנון צוקרמן מנהלה הדומיננטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כונתה "הטלוויזיה הכללית") . מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרם הייתה התרסה נוספת. ב- 23 באוקטובר 2005 נפגשתי לראשונה עם יצחק לבני אז בן 71 בביתו בהרצליה פיתוח כדי לתחקר אותו לצורך כתיבת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה – בעולם ובארץ".

יצחק לבני (בן 80 היום,..בעת תיעוד וכתיבת הפוסט הנוכחי) מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974, זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "בסתיו 1976 בתום אולימפיאדת מונטריאול החלטתי להפריד את השידורים בשפה הערבית מאלוּ של העברית, ולהעניק למנהל השידורים בשפה הערבית שייבחר מעמד של מנהל טלוויזיה עצמאי. בינואר 1977 עמדה הטלוויזיה בערבית לראשונה על רגליה. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן שהשידורים בשפה הערבית באחריותם של סלים פתאל ויוסף בר-אל סרו למרותו, התנגד למהלך שלי בכל תוקף. זה כמובן לא עזר לוֹ. הוועד המנהל של רשות השידור תמך ביוזמה שלי ואישר אותה. החלטנו לייעד לשידורים בשפה הערבית 90 דקות ביום, בין שש וחצי לשמונה בערב. אני באמת הייתי זה שמינה את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. העדפתי אותו על פניו של סלים פתאל. אני יודע שבעקבות החלטתי נפתחה אח"כ מלחמת עולם בין השניים. יוסף בר-אל קיבל אז מעמד של מנהל טלוויזיה למרות ששידר רק שעה וחצי ביממה. אבל הצרה הגדולה הממשית הייתה עכשיו שותפות של שלושה פרטנרים על אותו סיגנל שידור הקרוי היום "ערוץ 1". הטלוויזיה החינוכית שמרכזה היה ברמת אביב שידרה על תֶּדֶר השידור הזה משמונה בבוקר עד ארבע או חמֵש אחה"צ. בשש וחצי עבר תדר השידור לידי הטלוויזיה בערבית , ואילו רשת הטלוויזיה החשובה מכולן הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החלה לשָדֵר רק משמונה בערב. זאת הייתה צרה צרורה. היה לי בעת ההיא חֲזוֹן שידור. ב- 1977 בּקשתי מראש משלת ישראל מנחם בגין להעניק תדר טלוויזיה נוסף לרשות השידור על מנת להימנע מהמצב הפתטי הזה, בו שלוש רשתות שידור שותפות לאותו סיגנל שידור. תדר שידור נוסף היה מכפיל את נפח השידור שלנו, משדרג את ביצועי הטלוויזיה, ומונע פגיעה במבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים הגדולים  ראש הממשלה סירב לבקשתי. גם שר האוצר שמחה ארליך התנגד. הם הסתכלו על הבקשה המקצועית מנקודת מבט פוליטית. הם לא רצו לתת תֶּדֶר בלעדי לרשת טלוויזיה מונופוליסטית שהייתה אומנם ממלכתית אך גוף שידור חזק ועצמאי. וככזה גם מבקר השלטון. אני תמיד סברתי שהתקשורת חייבת לנוּע במסלול שונה מזה של הממלכה. על התקשורת מוטלת החובה לפקוח עין על השלטון ולבקר אותו כשצריך. מאוד הצטערתי על החלטת הממשלה לא להקצות תדר נוסף לשידורי הטלוויזיה למרות שהיה להם, אך לא התכוונתי לוותר על עקרונותיי העיתונאיים. בשנים 1974 – 1968 שימשתי מפקד גלי צה"ל. מוניתי לתפקיד ע"י מורל'ה בר-און. קיבלתי את התחנה מידיו של דַן בּוֹהֶם. היה לי חזון שידור. תחנת רדיו גלי צה"ל הייתה עד להגעתי תחנת רדיו צבאית ששידרה רק חמש שעות ביום. הפכתי אותה במשך השנים לתחנת רדיו אזרחית ששידרה אקטואליה ומהדורות חדשות, מוסיקה, בידור, ותוכניות מגוונות 24 שעות ביממה. רציתי מאוד אחרי השירות בגלי צה"ל להרחיב גם את שידורי הטלוויזיה הישראלית כדי להתיר את הסבך של פלונטר סיגנל השידור הסבוך, אך הדבר לא יצא לפועל".

טקסט תמונה : מזהו ר סלים פתאל היה מנהל במשך שנים רבות של חטיבת התוכניות בשפה הערבית. היה בר פלוגתה חריף של יוסף בר-אל. (באדיבות סלים פתאל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מר יוסף בר-אל שימש במשך שנים רבות ראש חטיבת החדשות בשפה הערבית וכפוף למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני הקים ב- 1977 את הטלוויזיה בשפה הערבית והעדיף להעמיד בראשה את יוסף בר-אל ולא את סלים פתאל. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1977 – 1976. זהו מר יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור יושב על כס הכבוד עם המקטרת הנִצחית. הוא האיש שהפך את הטלוויזיה בשפה הערבית מיחידת סמך הסרה למרותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לרשת טלוויזיה עצמאית בראשותו של יוסף בר-אל. מינוי מופרך וחסר כל הצדקה שהתברר כהחלטה אומללה וחסרת הגיון. למנכ"ל יצחק לבני היו מתנגדים רבים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן. אחד מהם היה מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום חתן פרס ישראל ב- 1976. (התמונה באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום מתומכיו הנאמנים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן תיעב את דרך ניהולה של רשות השידור בידי המנכ"ל יצחק לבני ומאוחר יותר את הפיקוח הציבורי הלא יעיל של הוועד המנהל בראשותו של היו"ר פרופסור ראובן ירון (החליף ב- 1978 בתפקיד הזה את יו"ר הועד המנהל הקודם של רשות השידור ד"ר וולטר איתן בשנים 1978 – 1972). בשלב מסוים הוא היה כל כך מאוכזב מיִצְחָק לִבְנִי עד שהחליט לעזוב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולצאת לחופשה ללא תשלום. מאוחר יותר נאלץ לחזור מפני שההנהלה הראשית איימה לפטר אותו אם לא ייאות לחזור מחופשתו. ב- 25 באוגוסט 1978 העניק מוטי קירשנבאום ריאיון כֵּנֶה אולם חסר תקדים בבוטות ובאגרסיביות שלו לכתב עיתון "הָאָרֶץ" אלי טייכר. המראיין אלי טייכר מעניק לפוסט שלו את הכותרת "להילחם – אפילו כדון קישוט". כותרות המשנה שייכות לציטוטים ששמע ממוטי קירשנבאום בעת קיום הריאיון : "כאשר מפיקים תוכניות בתנאים תת אנושיים כישרונם של האחראיים איננו עומד כלל למבחן", וכן, "יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה". מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום תקף בחריפות רבה את מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי [1] . הנה חלקים מהטקסט ההוא שנאמר על ידו לפני כ- 36 שנים : "…ספק אם הייתה הפקה אחת בטלוויזיה הישראלית שמבצעיה קיבלו את הכלים ואת האמצעים הדרושים למלאכתם. תמיד היה על המפיקים להתייסר בגיהינום של בזבוז זמן, מאמץ ומשאבים כדי לאלתר, להטליא, וליצור יש מאין… כאשר מפיקים תוכנית בתנאים תת אנושיים, כישרונם או אי כישרונם של האחראים איננו עומד למבחן. קיים כאן מִלְכּוּד כפול. ייתכן שהתוכנית הייתה נכשלת בלאו הכי משום שיוצריה גרועים , חובבניים , או שטחיים. אבל כיוון שלא סיפקת להם כלים ואמצעים, יש להם אמתלה מצוינת לתרץ את כישלונם. מצד שני יש בטלוויזיה אנשים מוכשרים שבתנאים נורמליים של הפקה ויצירה היו מגיעים להישגים של ממש. אבל לאלה לא ניתנה הזדמנות הוגנת והם הוכשלו…דרושים אמצעים טלוויזיוניים אולפנים וציוד טכני למיניהם. כיום אנו עובדים בשליש אולפן שגודלו כבית שימוש הציוד המועט מתפורר בידיים, הנגרייה עלובה מאין כמותה, מתפרה לתלבושות אין, איש לא חשב להכשיר אנשים לכתיבה לטלוויזיה (מקצוע בפני עצמו) ולהתפרנס מכך בכבוד. תקציב חטיבת התוכניות בטלוויזיה כ- 37 מיליון ל"י שווה לתקציב הסרט "אנטבה" של מנחם גולן ועוד סרט דל נוסף. 37 מיליון ל"י בתנאי האינפלציה כיום הם סכום מגוחך. לצערי מציג מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני את תביעותינו לשיפור המערכת כשאיפה לכוח "ועשיית שרירים" להשתלטות וכיו"ב, מונחי מקיאוולי לעניים השגורים בפיו. טענותיו הם הבל גמור. אני מצהיר בפניך כי יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז מלוא הסמכויות בידיו של המנכ"ל מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג יצחק לבני האיש חרף התבטאויותיי הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ושגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי ורגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו. אם יטרח מישהו ללמוד את תולדות החיכוכים בטלוויזיה ימצא שכמעט תמיד החל הדבר באחד מתרגיליו המכוערים של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, שמטרתו היחידה הייתה לפגוע במעמדו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה, או במעמדם של עובדים אחרים. יצחק לבני איננו רוצה במנהל טלוויזיה חזק. הוא מעדיף אדם חלש, כנוע, או מתרפס. איש שיקבל את תכתיביו…על הציבור לדעת שיש ברשות השידור שני סוגי עובדים. הסוג האחד הם אנשי המקצוע שהתקבלו במכרז לעבודה קבועה, והטלוויזיה היא בשבילם מפעל חייהם ולוא רק מפני שבכוונתם לעבוד בה עד צאתם לגימלאות. הסוג האחר הם תופסי משרות בכירות , חלטוריסטים , אנשי קדנציה אחת. הללו הם עובדים נודדיםשבאו לטלוויזיה ממפעל כלשהוובתום התקופה יעקרו למפעל אחר. יצחק לבני למשל בא אלינו לקדנציה אחת. לאלה שיישארו בטלוויזיה אחרי יצחק לבני יידרשו 10 שנים כדי לתקן את השגיאות שעשה יצחק לבני. יו"ר הוועד המנהל פרופסור ראובן ירון איננו רק יו"ר של יצחק לבני, אלא גם שלי ושל עובדים אחרים. אנו מצפים ממנו לשעות גם לטענתנו ולא רק לרקוד לצלילי המנכ"ל. על הוועד המנהל להבטיח שייקבעו נהלים ויימצאו הכלים להפקת תוכניות מקוריות ולחילוץ הטלוויזיה מן המצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעה…".

טקסט תמונה : מרדכי "מוטי" קירשנבאום בסוף שנות עשור ה- 70 של המאה הקודמת. איש טלוויזיה, עיתונאי, ואדם גבוה משכמו ומעל… (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מוצאי חג יום העצמאות 1976. מרדכי "מוטי" קירשנבאום מקבל את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה מידי נשיא המדינה אפרים קציר (יושב, לוחץ את ידו של מוטי קירשנבאום) ושר החינוך אהרון ידלין (עומד מול מוטי קירשנבאום), ויו"ר הכנסת ישראל ישעיהו (יושב שני משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. גל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 25 באוגוסט 1978. ראה עיתון "הארץ". העיתונאי אלי טייכר עורך ריאיון עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית חתן פרס ישראל מרדכי "מוטי" קירשנבאום אודות מצבה הקשה של הטלוויזיה הציבורית. אלי טייכר מעניק לפוסט שלו את הכותרת "להילחם אפילו כדון קישוט". כותרות המשנה שייכות לציטוטים ששמע ממוטי קירשנבאום בעת קיום הריאיון : "כאשר מפיקים תוכניות בתנאים תת אנושיים כישרונם של האחראיים איננו עומד כלל למבחן", וכן, "יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה". הריאיון הַכֵּנֶה והאגרסיבי הפך לכתב אישום חריף נגד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, בו תוקף מוטי קירשנבאום ללא מורא וללא משוא פנים את האינסטנציה הגבוהה ביותר ברשות השידור, במילים קשות ובחריפות רבה חסרת תקדים. במידה רבה היה מוטי קירשנבאום ב- 1978 בעקבות הריאיון הזה מעין מוסד – סדנה למנהיגות בכלל ומנהיגות שידור בפרט. אני חושב שעובדים רבים אז בטלוויזיה הישראלית הציבורית העריצו את מוטי קירשנבאום. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן).

טקסט תמונה : חורף 1973. יוסף בר-אל (שני מימין) בראשית 1973 בימים שהיה מנהל החדשות בשפה הערבית וכפוף ישירות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן . להלן זיהוי העומדים משמאל לימין : איש לא מזוהה, הכתב אלי לאנידו, יוסף ביניא (עורך מהדורת החדשות בשפה הערבית המקבילה ל- "מבט"), המגישה רודיינה סאלח, שלושה אנשים לא מזוהים, מגיש החדשות סעיד אל קאסם, יוסף בר-אל, ויצחק נוריאל. (התמונה באדיבות יוסף ביניא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידורים בשפה הערבית הצטיירו כשידורים נטולי ביקורת, בלתי אמינים, ואוהדים באופן אוטומטי את מדיניות הממשלה והשלטון. יצחק לבני לא התקשה ב- 1976 להעביר בוועד המנהל את החלטה על מיסוד הטלוויזיה בשפה הערבית. חברי הוועד המנהל אהבו את השידורים הלויאליים בשפה הערבית. הם לא התקשו לפתוח סניף אוהד לשלטון בתוך רשות השידור. יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן ועמו ארבעה חברים חיים קוברסקי, אלי תבין, אשר ריבלין, ויצחק ארצי תמכו במנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה . חַיִים שוּר ז"ל האיש השביעי בוועד המנהל של רשות השידור (היה חבר קיבוץ שוֹבָל) נעדר מההצבעה מפני שנטל חלק בוועידת מפ"ם באותו הזמן. זה היה ביום ראשון – 30 ביולי 1977. ההחלטה על הקמת הטלוויזיה בערבִית הצטיירה כמעשה נקמנות של יצחק לבני בארנון צוקרמן ולא כמעשה מקצועי ראוי לשמו ובעל חזון. זה היה מעשה מלאכותי שברבות השנים גם לא החזיק מעמד. אבל ההחלטה בעת ההיא תאמה את רצונם של נאמני השלטון. עובדה שהם הצביעו בעדה. יוסף בר-אל זכה מן ההפקר והפך למנהל סניף בעל נפח שידור מצומצם הכפוף ישירות למנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (ולא לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן) אולם הטלוויזיה שלו בשפה הערבית הפכה לרשת שידור עצמאית. מנקודת מבטו היה מדובר בהישג. ההחלטה על הקמת הטלוויזיה בשפה הערבית ולהקצות לה רצועת שידור יומית מצומצמת באורך של 90 דקות בלֵב ה- Prime Time  של השידורים בשפה העברית הייתה לא במקומה ומקוממת והתבררה במרוצת הזמן כשגויה. שידורי הטלוויזיה בשפה העַרבית נתקעו לשידורי הטלוויזיה ב- עִברית כמו עצם בגרון. על יִצְחָק לִבְנִי כמנכ"ל רשות השידור הייתה מוטלת החובה לדאוג ראשית דבר למיסוּד תדר נוסף עבור שידורי הטלוויזיה בכללם ובתוכם להקצות זמן שידור נרחב יותר לשפה הערבית. משנבלמה היוזמה הזאת ע"י ממשלת ישראל, היה עליו לוותר על רעיון הצבת השידורים בשפה הערבית כפי שכבר קבע אותם בלֵב הצפייה בשפה העברית. המעשה הזה נתפש ע"י רבים כפי שכבר נכתב כמעשה חסר תכלית ונקמה באַרְנוֹן צוּקֶרְמַן.

בפגישת מנהלי מחלקות הספורט ב- EBU שהתקיימה בברצלונה באוקטובר 1987 , הייתי מהתומכים המובהקים ביותר (בידיעתם וגיבויים של המנכ"ל אורי פורת וסמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן) בקבוצת המו"מ של איגוד השידור האירופי, שחתמה על עסקה משולשת עם ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) ורכשה את זכויות השידורים של שלושת המונדיאלים , איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. זאת הייתה עסקה כלכלית מזהירה שרקח ה- EBU ולא חזרה על עצמה יותר לעולם. בטרנסקציה (מיקח וממכר) המשולשת והמדהימה הזאת נקבע כי ה- Share (הנתח הכספי) של הטלוויזיה הישראלית בנֶכֶס השידור הוא נוח מאוד והגיוני. נדרשנו לשלם 303 אֶלֶף דולר (כ- 455285 פרנקים שווייצריים) תמורת מונדיאל איטליה 1990 בו השתתפו 24 נבחרות והתקיימו 52 משחקים, 384 אֶלֶף דולר (כ- 576738 פרנקים שווייצריים) בעבור מונדיאל ארה"ב 94' שאירח גם כן 24 נבחרות ונערך באותה שיטת משחקים כמו מונדיאל איטליה 1990, ו- 470 אֶלֶף דולר (כ- 703962 פרנקים שווייצריים) [2] למונדיאל של צרפת 98' שם כבר השתתפו בפעם הראשונה 32 נבחרות בטורניר הגמר והתקיימו בו 64 משחקים.

טקסט תמונה :  מונדיאל איטליה 1990. אי אפשר היה להתעלם מהכרזה הרשמית האטרקטיבית המבשרת על גואו של של מונדיאל איטליה 1990. הוועדה המארגנת האיטלקית COL בנתה מגרש כדורגל בתוך "הקוליסיאום" וקראה למיליוני תיירים מהעולם לכבוש את רומא. (באדיבות RAI).

טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל באיטליה בקיץ 1990, כחומר שידור טלוויזיוני, העסיק מאוד את אריה מֶקֶל ונסים מִשְעַל שניהם שהיו אגב חובבי כדורגל בזכות עצמם . שניהם היו עֵרים לחשיבות האירוע והיו מעוניינים לחשוף אותו בגדול על מסך הטלוויזיה. מאידך היו מודאגים מהיקף ההפקה שלי וחששו מהביקורת הציבורית הצפויה הנוגעת לריבוי שידורי כדורגל בערוץ טלוויזיה ציבורי שאיננו ערוץ נִישָה והמיועד במשך כחודש ימים למען שידורי כדורגל . בסופן של התלבטויות חשבו לעצמם, "מה בעצם יכול להיות רע בשידורי כדורגל עַל ברמה הגבוהה ביותר שלוֹ בחודשי הקיץ". התירוץ שכל חמישים רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU אמורות להתנהג בקיץ 1990 על פי דפוס המחשבה ומודל השידור שהתוויתי דחף אותם לאַשֵר את תוכנית השידורים שלי אך לא את כולה.

טקסט תמונה : שנת 1990. מונדיאל איטליה 1990. זהו ה- Cover page של ספר השידורים / פקודת המבצע שכתבתי לקראת שידור טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – איטליה 90'. הישגי השידור היו חלקיים בלבד בשל המחלוקת על ענייני כבוד מצדם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר נסים משעל לבין מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף בר-אל. הטלוויזיה בערבית הייתה ישות נפרדת בנפח של 90 דקות שידור יומיות בלֵב ה- Prime time  בשפה העברית . אריה מקל מנכ"ל רשות השידור לא חונן בדי כוח כדי לכפות את רצונו המלא על יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מבצע השידורים של מונדיאל איטליה 1990 היה מוצא של פשרה ותוצאה של מאבקי כוח קטנוניים בין מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל לבין מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נִסִים מִשְעַל יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל. שניהם הובסו. "המובאות" הנראות כאן נלקחו מתוך ספר השידורים / פקודת מבצע של מונדיאל איטליה 1990 , ומספרות על התכוננות מדוקדקת לפרטי פרטים של מחלקת הספורט הטלוויזיה הישראלית לקראת שידורי מונדיאל איטליה 1990, מבלי שתהיה לה היכולת להגשים את כל תוכניותיה.

טקסט תמונה : יולי 1990. שידורי מונדיאל הכדורגל של איטליה. זהו משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) ברומא. חדר המבצעים של הטלוויזיה הישראלית. אריה מקל מנכ"ל רשות השידור בן 45 (שני משמאל) מבקר אותי במפקדת השידורים שלי ומתחפש לשדר ספורט. כאן הוא נראה בוחן את כלי השידור הכי אטרקטיבי של הטלוויזיה, הלא הוא המיקרופון. הוא מעולם לא לקח את עצמו ברצינות יתירה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מר נסים מזרחי, אנוכי, מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, ויד ימיני המפיק אמנון ברקאי, היום סמנכ"ל התפעול של ערוץ 10. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).