הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

פוסט 437. א. עולם הפוך. פירוק והרכבה מחדש של חֶבְרָה אנושית לא הומוגנית כמו "אָגוּדַת טלוויזיה" הם מעשה מורכב ומסובך. חטיבת ההנדסה של ערוץ 1 משלמת את מחיר חידלון הרעיונות והביצוע ועמם כישלון הרייטינג והמדרוג של עיתונאים, מפיקים, ועורכים (רבים) בטלוויזיה הישראלית הציבורית. טלוויזיה היא ביזנס יקר שמיועד לאנשים מוכשרים ו- יישרי דרך בלבד. ב. הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי "עֵלִית" ת"א התמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. טכנאי העַל והמפקח הטכני עמירם שטדלר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 437. כל הזכויות שמורות.

——————————————————————————————————-  

פוסט חדש מס' 437 : הועלה לאוויר בצוהרי יום שני – 29 בספטמבר 2014.

——————————————————————————————————-    

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמופרכת שלו למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קטע קצרצר מהספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים הנקרא : "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". הספר הזה הוא אחד מתוך סדרה רחבת היקף בת 13 הספרים, ואשר קרויה : "מַהְפֵּכָת הַמֵידָע הַגְדוֹלָה בַּהִיסְטוֹרְיָה". הספר "הקשר הסימביוטי" נחקר, נכתב, ונערך על ידי בתקופת השנים שבין אוקטובר 2000 לספטמבר 2014.

פוסט מס' 437. א. עולם הפוך. פירוק והרכבה מחדש של חֶבְרָה אנושית לא הומוגנית כמו "אָגוּדַת טלוויזיה" הם מעשה מורכב ומסובך. חטיבת ההנדסה של ערוץ 1 משלמת את מחיר חידלון הרעיונות והביצוע ועמם כישלון הרייטינג והמדרוג של עיתונאים, מפיקים, ועורכים (רבים) בטלוויזיה הישראלית הציבורית. טלוויזיה היא ביזנס יקר שמיועד לאנשים מוכשרים ו- יישרי דרך בלבד. ב. טכנאי העַל והמפקח הטכני עמירם שטדלר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 437. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. 

א. הקדמה קצרה : מינויי צמרת מופרכים. חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. טכנולוגיה טלוויזיונית, כלכלה, וזכויות שידורים.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שרויה בספטמבר 2014 במצב של פירוק והרכבה מחדש. כונס הנכסים הרשמי של רשות השידור המפורקת במתכונתה הישנה הוא הפרופסור למשפטים דוד האן. דוד האן בחר במר יונה וויזנטל להיות המשקם של סוכת דוד הנופלת. אנוכי תולה במשקם הציבורי יונה וויזנטל תקוות עצומות. הוא ניצב בפני משימה היסטורית חשובה מאין כמותה.

אין מחלוקת על כך כי חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה, סיפקה במקצוענות ובשיטתיות את כלי המלחמה הנדרשים לעיתונאי, מפיקי, ועורכי ערוץ 1 במשך שנים רבות, אך אלה הפסידו בכל המלחמות שנקרו בפניהם מאז 2002. גם מפני שהרמטכ"לים שלהם היו אישים כושלים יוסף בר-אל ויוני בן מנחם יחדיו עם זליג רבינוביץ'. מי היה מאמין פעם שאנשים כה לא מוכשרים וכה לא מוצלחים כמו יוסף בר-אל ויוני בן מנחם יוצבו כל אחד בשעתו, זה ב- 2002 ובאחר ב- 2011, ע"י ממשלות ישראל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. היום במבט לאחור בספטמבר 2014 זה נראה כמו מזימה. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה (אריאל "אריק" שרון ז"ל) שמינו את יוסף בר-אל ב- 2002 לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו ב- 2005 מתפקידו כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור של מדינת ישראל הודח מנכ"ל מכהן. מדובר בטרגדיה המתרחשת במדינה דמוקרטית וחופשית. ועוד עובדה : אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה (בנימין נתניהו) שמינו ב- 2011 את יוני בן מנחם הבלתי מוכשר לתפקיד הנכבד והאחראי ורב החשיבות של מנכ"ל רשות השידור סגרו את אותה רשות השידור ב- 2014 בפיקודו של אותו יוני בן מנחם הכושל על פי צו וחוק ומינו את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים שלה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי מפורקת רשות השידור במתכונתה הישנה, והישרדותה הזמנית נשענת על כישרונותיו של כונס נכסים. מדובר בפורענות ותאונה תקשורתית מחרידה במדינה דמוקרטית וחופשית. פרופסור דוד האן הטיל עכשיו בקיץ 2014 על יונה וויזנטל לשמש העורך הראשי החדש של רשות השידור המפורקת של סוכת דוד הנופלת. יונה וויזנטל עשה בשֶכֶל רָב כשסילק לאלתר מתפקידם את מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הצמוד זליג רבינוביץ' והעיף החוּצָה את יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת כמו גם את חברי המליאה. 2000 (אלפיים) עובדי רשות השידור, עיתונאים, טכנאים, ואנשי הדירוג המשולב הולכים הביתה. כ- % 25 מהם ייקראו אולי לשוב לשורות רשות השידור החדשה. האחרים יצטרכו למצוא מקורות תעסוקה חדשים כדי להתפרנס. אין לי מושג מי יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור המתחדשת. הייתי מבקש שימנו מישהו למשרה הרמה מישהו ברוֹם אישיותו של מוטי קירשנבאום. לאו דווקא הוא. מישהו כמותו. הסכנה הגדולה במינוי יוסף בר-אל ויוני בן מנחם כל אחד בשעתו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הייתה טמונה לא רק בחוסר המוכשרות של שניהם, אלא בחשיבה צרה, קטנונית, ואגואיסטית שלהם. מנהיגים לא מוכשרים (בכל תחום) הופכים לחשדנים מראש ונוטים לטוטאליטאריות. הם מקיפים את עצמם לעולם בטבעות של "Yes Men" וחֲבוּרָת אנשים לא מוכשרים כמותם. העיקר שיהיו צייתנים ועושי דברם. האותנטיות, היצירה, היוזמה, והחשיבה המקורית נדחקים לשוליים.

בניגוד לוִויסְלָאבָה שִימְבּוֹרְסְקָה (ראה רשימתו הדוקומנטארית והמרתקת של אבנר שפירא "שיר שחלמתי על קרקוב" אתמול במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" אודות וויסלאבה שימבורסקה), הרי שדווקא הקומוניזם הדמוקרטי שאני התחנכתי וגדלתי עליו בקהילה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן הוא שלימד וחישל אותי לתמיד להתייצב כנגד כל דוקטרינה כוחנית ו- טוטליטארית התובעת מ- האדם באשר הוא להתרחק ממחויבותו לחשיבה עצמאית. אין ערך גדול וחשוב יותר בחיינו מאשר להיות ריבון לעצמנו . שום אדם איננו דגול דיו ו/או חכם דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. יש חשיבות עליונה למינוי המנכ"ל הבא של רשות השידור המתחדשת, לאישיותו, לאוטוריטה שלו, ולכריזמה שלו. האיש חייב להיות מצויד לא רק בענייני מנהיגות עיתונאית, לא רק עתיר בידע טלוויזיוני, לא רק מוכשר בניהול, ולא רק הבנה בכלכלה וכספים , אלא עליו להיות בעל שאר רוח וחמוש גם ביכולת לעודד ולטפח יוזמה, עירנות, וחשיבה מקורית של פיקודיו, לרבות תכנון מדוקדק מראש וראייה ארוכת טווח.

טקסט מסמך : 3 במאי 2005 . העיתון "מעריב" מפרסם ידיעה סנסציונית בעמוד הראשי שלו ומודיע לקוראיו כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק שרון זאת שמינתה אותו למשרה הרמה ב- 2 ביוני 2002. היה מדובר בחנפן פוליטי בעל אישיות עלובה וירודה. בפעם בראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. העיסוק ב- חִדלונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כמנהיג השידור הציבורי בשלוש השנים של 2005 – 2002 יחדיו עם המשת"פים שלו וכישלונו של השידור הציבורי עצמו בראשותו – לא תם. מדובר בתאונה תקשורתית ופוליטית קשה ובהיסטוריה שלילית מהדהדת שאירעה במדינה חופשית ודמוקרטית. את אותו הטקסט הנ"ל בדיוק ניתן לומר על מנכ"ל רשות השידור הכושל בשנים 2014 – 2011 יוני בן מנחם שבתקופתו בקיץ 2014 נסגרה רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושר התקשורת מר גלעד ארדן והיא פועלת כרגע תחת צו פירוק וכונס נכסים פרופסור דוד האן. היה זה ראש הממשלה בנימין נתניהו מי שהציב איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוני בן מנחם בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ובחלוף שלוש שנים היה זה אותו בנימין נתניהו שסגר את אותה רשות שידור העלובה שבראשה הציב את אותו יוני בן מנחם הכושל. היה מדובר ב-עולם הפוך, רווי היסטוריה נגטיבית פוליטית ותקשורתית חסרת כישרון (וצריך להדגיש בלתי כפויה) שההיסטוריונים עוד יעסקו ויהפכו בה בעתיד. הסיפור לא תם. זה קרה במדינת ישראל החופשית. לא מעבר למסך הברזל במזרח גרמניה וגם לא ברומניה. (באדיבות העיתון "מעריב").

יש לי כבוד רב והערכה רבה לשורה ארוכה של טכנאים ומהנדסים שעבדו ועובדים עדיין בחטיבת ההנדסה לדורותיה בסוכת דוד הנופלת, זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המפרפרת תחת עוֹל של צו פירוק. 2000 עובדי רשות השידור הולכים הביתה. רק כ- % 25 מהם ישובו אליה במתכונתה החדשה. בעולם ההפוך הזה, לעיתים בלתי מתקבל על הדעת, אני רוחש ריספקט  גדול לאותם אנשי חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ששירתו ומשרתים במסירות ובנאמנות את מקום עבודתם ואת הציבור במשך עשרות שנים. אני שולף מהזיכרון את שמותיהם של כמה מהם. רובם בלתי נשכחים עבורי. ברור שאין כל חשיבות לסדר ולמיקום : עַמִירָם שְטָדְלֶר, אֵלִי רָבִּינוֹבִיץ', מְנָחֵם ווֹלְף, אָלֶכְּס פֶלְדְמַן, אָבְנֵר מַרְיוּמָה, שְמוּאֵל כּהֵן, אֵלִי קִרְיָיתִּי, דני בָּכַר, צבי הִירְש, עַמִי זִינְגֶר, נוֹח מֵסִיל, אָבִי טוּבּוּל, עַמִירָם גוֹלְדְשְמִידְט, סְעַדְיָה קָארָאוָואנִי, יוֹסִי שָשוֹן, אַרְיֵה מוֹלְצִ'ינוֹבְסְקִי, יוֹסִי מָנְקוֹ, יִשַי פְרֶנְקֶל, מֵאִיר חָיִימִי, מִיכָה לוֹיְירֵר, עַקִיבָא מְלָמֵד, שְמוּאֵל שְוָורְץ, זאב שְטוֹקְהָיְים, יוֹסִי אָשְכָּנַזִי, דובל'ה גוֹלְדְשְטֵיְין, שְמוּאֵל פוּקְס, שני הדודנים אֵלִי בָּבָּא, יוּבָל קַפְּלָן, שְמעיה חָסוֹן, עֶזְרָא שְקוּרִי, וִויקוֹ טָיֵיבּ, פֶּסְיָה לֶפְלֶר, אַרְנוֹן וָועַדִיָה, מוֹטִי גָיְא, זיגי זִיגֶל, שְמוּאֵל אֶטִינְגֶר, יַעֲקב פִינְגֶר, אֵיתָן לָהָב, אַמְנוֹן אָלְטְשוּלֶר, אָבִי שְמִידְט, אִילָן פַאעֵל, יַעֲקב בּיטוֹן, שָלוֹם נָתָּנְאֵל, עמוס בִּינְקִין, פָּאוּל וָויְיסְמַן, אוּרִי רֶשֶף, יְחזקאֵל גְרוּפֶּר יורם שִירְזִילִי, יִצְחָק "בֵּנְיוֹ" בֵּן יוֹסֵף, יוֹסִי מוּסָן, יְהוֹשֻעַ גָנוֹן, יוּבָל אֶפְרָתִּי, אָרִיק בְּרָכָה, חגי פִּיזָם, אָלֶכְּס לָבְרִיק, אֵלִי גַל, אליעזר "לייזר" הֶנְדֶלְמַן, יעקב זָכַּאי, יעקב יָנַאי, מוֹטִי לֵוִי, יעקב הָיְימְבֶּרְג, רוני מַתִּתְּיָהוּ, יִצְחָק "אִיצִיק" כּהֵן, משֶה כּהֵן, עוזי לֵוִי, אלי אֲהַרוֹנוֹף, רֵיְימוֹנְד לֵוִי, אַרְיֵה קוֹלָקֶר, יַעֲקב לֵוִי, שִמְעוֹן נֶחָמָה, רָנִי פָּז, אֵלִי קוֹבּוֹ, שִמְעוֹן כּוֹגָן, יִצְחָק קִמְחִי, רוֹנִי קָלְדֶרוֹן, משֶה מִזְרָחִי, ועוד רבים וטובים שנשמטו מזיכרוני. הטכנאים האלה הנזכרים לעֵיל העניקו במשך שנים רבות רשת ביטחון לעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם הגישו אמצעים, טכנולוגיה, וכלים שבאמצעותם נדרש הדֶרֶג העיתונאי להגיע להישגים טלוויזיוניים בתחומי החדשות, הספורט, התיעוד, הבידור, האומנות, והמוסיקה. הם (ושכמותם) והמכשירים הטכניים שלהם היוו לפני שנות דור עבור עיתונאי הטלוויזיה את מה שמכונות הכתיבה ובתי דפוס היו בשביל העיתונאים בעיתונות הכתובה. גְדוּלָתּוֹ של עַמִירָם שְטָדְלֶר ב- 29 בינואר 1982 (מסופרת בחלקו האחרון של הפוסט) היא דוגמא טובה אחת מתוך אלפים לגדולתם ומקצוענותם של הטכנאים האחרים אנשי חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה.

ב- 2002 עם מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור החלה עריקה המונית של הציבור הישראלי מערוץ 1 לערוץ 2, ל- ערוץ 10, וערוצי הכבלים למיניהם. לרבות נטישה מוחלטת של ספינות הדגל של ערוץ 1, התוכניות "מבט", "מבט שני", ושידורי הספורט. הנטישה והעריקה ההמוניות נמשכו גם בתקופת המנכ"ל הבא מוטי שקלאר בשנים 2011 – 2006, וגברו ביתר שֵאת בתקופת מנכ"ל רשות השידור הבא הבא יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. מדהים. הציבור הישראלי שמממן את ערוץ 1 ב- 1.000000000 (מליארד) שֶקֶל מידי שנה הפנה לו עורף. הרייטינג שקע לרמה אפסית. במשך תריסר שנים מאז 2002 נעדרה בשיטתיות בערוץ 1 קורלציה הכרחית בין ההשקעה לתשואה, עד ששר התקשורת גלעד ארדן וממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו החליטו לעשות לכך סוף ולסגור את רשות השידור הדלה הזאת במתכונתה הישנה (ערוץ 1 + ערוץ 33 + רדיו "קול ישראל" על ערוציו הרבים) בניסיון להקים על הריסותיה רשות שידור חדשה . הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מוקדשת גם לטכנאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה. רבים מהם שירתו ועדיין משרתים את השידור הציבורי בנאמנות ובנמרצות במשך שנים רבות. עשרות שנים. הם היו מסורים ומוכשרים לא רק בבניית מערכות השידור ו- אבחון ואיתור תקלות בעת השידורים הישירים של ההפקות הגדולות, אלא גם בהצבת פתרונות מהירים. לעיתים באמצעות אילתורים ו- בדרכים בלתי מקובלות. במשך השנים הרבות שחלפו תמיד ידעתי שאני חָב להם חוֹב גדול. ואומנם נתתי להם לדעת זאת. כל עיתונאי טלוויזיה יודע עד כמה ה- Media הזאת רווייה אין סוף מהמורות טכנולוגיות. כמי שניהל וניווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאורך כמעט רבע מאה של שנים הייתי שווה כקליפת השום ללא אותם טכנאים ומהנדסים שניצבו עמי בקווי האש הקדמיים בכל מערכות השידור הארציות והבין לאומיות. לכן מדובר כעת ב- עולם הפוך. חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צברה במשך שנות דור הישגים טכנולוגיים מעולים בתחומי ה- Video, ה- Audio וה- Sound וגם בתחום הקמת מערכות קשר, התקנת קווי שידור, ומיסוד תקשורת טלוויזיונית קרקעית ו- לוויינית ארצית ובינלאומית בעת הפקות ומבצעי שידור גדולים (כמו אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה (Euros) בכדורגל, המכביות, כינוסי הפועל, סיקור מערכות בחירות ובו'). חלק מההישגים האלה נחשבים לווירטואוזים ומרשימים ויצירתיים שמוסדו לעיתים בתנאים לא נוחים, אפילו קשים. זוהי אותה חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שמסרה את כלי הנשק הטלוויזיוניים הללו לחטיבת הרעיונאים המובילים הלא הם העיתונאים, השדרנים, המפיקים, והעורכים – והיא זאת שמשלמת היום את מלוא מחיר הכישלון המהדהד. לא שלהם, אלא של אותם הרעיונאים, עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה : 7 ביוני של שנת 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 82'. ה- IBC במדריד (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). רגע ההתחלה. זוהי פינה משרד ההפקה והשידורים שלנו ב- IBC  במדריד. זוהי מערכת השידור והתקשורת הבינלאומית ובקרת קווי השידור שבנה המפקח הטכני מיכה לויירר (במרכז התמונה) במשרד ההפקה שלנו ב- IBC  במדריד יחדיו עם עוזרו הראשי סעדיה קאראוואני (מימין). השליטה ב- קווי שידור ה- 4W בתוך ספרד ומחוצה לה בסיוע מערכת הטלפוניה הבינלאומית אִפשרו לי להוביל ולנהל כהלכה את ההפקה המורכבת בספרד 1982 וגם את מהלכי השידור בירושלים. יכולת השליטה והפיקוד של המפקד הראשי על מבצע שידור טלוויזיוני בינלאומי ממושך, מורכב ומסובך שכזה, הרחק מגבולות המדינה, מותנה כמו במערכה צבאית, במערכות קשר ותקשורת ובקרה טלוויזיונית אמינות ו- איתנות. עיתונאי הטלוויזיה שווים כקליפת השום ללא טכנאי ומהנדסי הטלוויזיה שניצבים לצִדָם. (תיעוד וצילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם שובי ארצה מההפקה המורכבת והמסובכת, ומבצע השידורים הממושך של מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982, מצאתי על השולחן במשרדי בקומה ה- 5 ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים מכתב ההערכה מאת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער. זה לשונו.

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער בתום ההפקה הארוכה, המורכבת, והמסובכת של מבצע השידורים הישירים הממושך של מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף בדצמבר של שנת 1981. הימים ההם – הזמן ההוא. עידן העריכה האלקטרונית על מכונות ה- VTR ההן של סרטים מגנטיים ברוחב פס של Two Inches. אנחנו עורכים את "מבט ספורט" באמצעות טכנולוגיה ישנה של מכונות VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) וטייפים מגנטיים ברוחב פס של שני אינטשים תוצרת AMPEX. לא רק תנאי הצילום בשטח היו ירודים. גם העריכה האלקטרונית איכותית וכמותית עצמה של תוכנית "מבט ספורט" בכל מוצ"ש בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים הייתה מסורבלת ונעשתה תמיד תחת לחץ זמן עצום. פעמים רבות בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת עריכת התוכנית "מבט ספורט" בעונת הכדורגל נעשתה תוך כדי שידורה "באוויר". זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הכתב גיורא צור, המפיק יצחק גליקסברג, וטכנאי ה- Video  דני בכר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב. פוסט מס' 437. הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי "עֵלִית" ת"א נמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. טכנאי העַל והמפקח הטכני המצוין עמירם שטדלר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 437. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

ל- אורכם של יחסי הגומלין האלה בין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. אנסח את ההיסטוריה ההיא בקצרה : הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת"א (גופייה מס' 6) שינתה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ו- אִפְשרָה למועדון  לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 1977. מכבי ת"א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא מצלמות הטלוויזיה של השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSOR הראשי שלה חברת הקפה והממתקים "עֵלִית". תרומתם הכספית של ראשי חברת "עֵלִית" לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ , מַרְק מוֹשֶבִיץ, דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן , ומִיכָאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז . שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי זועק בשידור ישיר ביום חמישי בלילה – 7 באפריל 1977 מבלגראד יוגוסלביה, "גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב…". שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון הפאר של מכבי ת"א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים בראש וראשונה מניהולו המוכשר והקפדני של היו"ר עו"ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי , ודבקותו במשימה מאז 1969, וגם בשל יכולת שימור מורשת העבר של דור המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה תוך ראיית העתיד. שחקני כדורסל טובים ניתן למצוא בשפע . לא יו"רים ומנהיגים. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא מנהיגות אמת ו- הִשְתַּמְּרוּת עברו.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי מחבר הספר "הקשר הסימביוטי" והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה עוסקת בהתפתחות תולדות שידורי הטלוויזיה בתחומי החדשות, הספורט, התיעוד, הכלכלה וזכויות שידורים, וטכנולוגיה טלוויזיונית בין השנים 1884 ל- 2014. הספר "הקשר הסימביוטי" נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לנובמבר 2014.

סיסמת הספר :

FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right- If Not Give It Up

השורה התחתונה של הספר :

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports + News + Documentary) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2008

טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הספר בן כ- 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי מאז 1998, ואשר קרוי "הקשר הסימביוטי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי מאז 1998 ואשר קרוי "הקשר הסימביוטי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים" (יורם ארבל במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת).                                                                               

ציטוט : "Tell it like it is" (האווארד קוסל שדר הספורט המפורסם של ABC בעשור ה- 70 של המאה הקודמת). 

אני עיתונאי. העיתונאות היא סוג של תחרות רווייה אמביציות לא רק בהגשת אינפורמציה לציבור אלא במהירות, במיידיות, והראשוניות של אספקת המידע. הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים והשימוש בטכנולוגיית הטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הוא להביס את אנשי העיתונות הכתובה, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת הוריתי לבימאי שלי יואב פלג להשתמש במצלמה מס' 2 [1]  המוצבת ברוֹם שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (באוויר) [2]  את הקולגות שלנו העיתונאים מ- "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "עַל הַמִשְמָר", "דָבָר" ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם בצד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו "קול ישראל" ו- "גלי צה"ל", מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם . לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל. כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השדר בעמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו, הרחיק יורם ארבל לכת ממני, והגה בנון שלאנטיות משפט פרשנות, שהפכה לסלוגן : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". פשוט, הגיוני, נוקב, ומבריק. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה. האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה. "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אתמול", גורסת הקלישאה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מחר", הגדיר את המצב החדש במילים שלו. יחד עם זה כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת שום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות, אינה כנה, ולא אמיתית, וללא הגשמת הצַו העיתונאי בן חמש מילים של הָווֹאַרְד קוֹסֶל שדר העַל המנוח של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, שציווה על כולנו לאמור, לדווח, ולספר למיקרופון, כלהלן : "Tell it like it is" (אמור את זה כמו שזה).

הרעיון העיתונאי הכֵּנֶה שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי הָווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, “Tell it like it is”, יכול היה להתקיים ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, ה- אינטרגיטי, והכישרון של אומר, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, והשידור הכבירים שהעניק לו מנהלו רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן". "אמור את זה כמו שזה" איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר אלא גם פקטור של רמת הטכנולוגיה ומספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות העומדות לרשותו של בימאי השידור . איכות הטקסט הטלוויזיוני בשידורי הספורט מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 70 העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו . אופי המשחק , מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מטרים אורך ו-14 מטרים רוחב) מאפשרים הפקה נוחה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדלים שאִפיינו את הימים ההם. מדובר היה בטכנולוגיית שני אינטשים. דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט ווַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל ויוֹאָב פֶּלֶג ייבדל לחיים ארוכים הניחו את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- "OB הלָבָן" שעמדה לרשותם, וצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את כל אירועי החדשות והספורט במדינת ישראל. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולאריות שלו במדינת ישראל, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין . ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הכדורגל – סַמָּן יְמָנִי טלוויזיוני". לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי והקומפקטי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” מיצה את המֵירָב שבו, קודם כל וראשית דבר בתחום הקונקרטי הזה של צילום הכדורסל במדינת ישראל, וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת"א בעת השידורים הישירים. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן בשכונת רוממה בירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשם אַרְיֵה מוּלְצִ'ינוֹבְסְקִי הנבון (ואולי הבולט מכולם), היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל הספורט ביד אליהו למֵידָע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים שלנו, של מכבי ת"א וגם של נבחרת ישראל בכדורסל. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחק הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה, לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שלי, שכלל את השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל והפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

טקסט תמונה : 1990. זוהי עמדת השידור המרווחת והמשוכללת שלנו בהיכל הספורט יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה. מימיני יושבים שלושה טכנאים חרוצים, מוכשרים, ורבי תושייה שהפעילו ביעילות את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת במשך שנים רבות. זיהוי הנוכחים בתמונה : אנוכי – קיצוני משמאל, הקרוב אלי הוא מוטי גיא, לידו זיגי זיגל, והקיצוני מימין הוא ארנון וועדיה (מזוקן). הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר בצורה איכותית את משחקי מכבי ת"א בלעדיהם. בתום כל שידור ישיר לחצתי להם את היד וחיבקתי אותם. רבי אמנים בתחומם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האבולוציה הטכנולוגית האיטית של השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה כמה רגעים שנויים במחלוקת בלתי נשכחים שלא ניתן היה לפתור אותם On line בעת ההיא בזמן השידור הישיר. לרוע המזל לא תמיד יכולתי להשוויץ ולהתהדר בשימוש המושכל בחזונו של האווארד קוסל, שאמר, “Tell it like it is”. ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982 אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר על ידינו אז בשידור ישיר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר שלי היה יורם ארבל ולצדו הצבתי את הפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנווט, עורך ראשי ומפיק ראשי, ומנהל חטיבת הספורט. בתוקף תפקידי זה שימשתי גם העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר המדובר. הבוסים שלי היו אז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. שניהם הסכימו לדעתי כמו קודמיהם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן כי השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל הם נדבך חשוב בלוח הטלוויזיוני הציבורי. ישבתי בעמדת המפיק בניידת השידור ומשם ניהלתי את מהלך השידור הישיר. הבימאי שלי היה יוֹאָב פֶּלֶג. האלופה האיטלקית מקָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה של המשחק מסַל של שחקן החיזוק האמריקני שלה צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק וקבעה את התוצאה 87:88 לזכות סקוויב קאנטו, אך שני שופטי המשחק מַארָאזִין מצרפת ו- וַואלֶנְטִי מפורטוגל בעצה אחת עם המשקיף המערב גרמני של FIBA היינץ יֶגֶר שישב במזכירות, פסלו את סַל הניצחון האיטלקי בטענה שנקלע לאחר תום הזמן החוקי. שלושתם העניקו את הזכייה למכבי ת"א, 86:87. לא היינו מצוידים אז בטכנולוגיה טלוויזיונית המאפשרת לחבר את שעון המשחק האנלוגי התלוי במרומי ההיכל (ליד לוח התוצאות) לניידת השידור. חידת הסַל של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק נשארה בלתי פתורה. מכבי ת"א זכתה במשחק (בדיעבד מן ההפקר). המחלוקת בזירה הפכה לברוטאלית וכמעט פרצה קטטה. רכז המשחק האיטלקי של סקוויב קאנטו פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי הזועם התנפל על השופטים ונראה שאיים להכות אותם. הוא חש נשדד לאור הפרוז'קטורים של ההיכל ביד אליהו והיה כה נרגש וכעוּס עד שזעק בעודו מנפנף בידיו כשהוא זועק, "כולם ראו שסל הניצחון שלנו היה חוקי… גנבתם לנו את הניצחון…". פייר לואיג'י מרזוראטי ניסה להדוף ולדחוף את צמד השופטים הנבוך בכיוון מזכירות המשחק הממוקמת בצדי המגרש כדי לשנות את ההחלטה אולם המאמץ לא צלח והתוצאה נשארה בעינה 86:87 לזכות מכבי ת"א. ראיתי במו עיניי מקרוב מאוד את הסצנה האחרונה שהתרחשה על הפרקט ביד אליהו. פייר לואיג'י מרזוראטי היה המום ומאוכזב עד עמקי נשמתו מהשיפוט. הוא היה נסער. באותו היום ההוא בעשר וחצי בערב בחורף של יום חמישי – 28 בינואר 1982 לא עמדו לרשותנו כלי מדידה אלקטרוניים בניידת השידור של ה- "OB הלבן" כדי להתמודד עם אירוע הסל השנוי במחלוקת של צ'ארלס קיופק. החלטתי לבדוק למחרת בבוקר את סל המחלוקת שנקלע על ידו בשנייה האחרונה במשחק על מכונות ה- VTR שלנו בקומה ב' של ה- Master בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. קיוויתי שאחד משני הטכנאים עמירם שטדלר ו/או אלי רבינוביץ' משובץ למשמרת עבודת הבוקר של אותו יום שישי ההוא – 29 בינואר 1982.

צריך להבין שהטלוויזיה הישראלית הציבורית השתמשה בינואר 1982 בטכנולוגיה ישנה ונחשלת בהשוואה לימינו אנו. לא רק ששידרנו בימים ההם עדיין בשחור /לבן באמצעות ניידת הטלוויזיה ה- "OB הלָבָן", אלא שלא הייתה בניידת הזאת אפילו מערכת Replay מסודרת בהילוך איטי, שלא לדבר על הקרנת הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. ה- Intgrated feed הוקלט על מכונת VTR בניידת וממנו נשלפו ו- הועלו ה- Replays לאוויר מעת לעת באופן ידני. אחת מחמש המצלמות של ה- "OB הלבן" הוצבה על פי הוראתי בצד הדרומי של ההיכל ביד אליהו וצילמה ב- Frame סגור את ה- Count down של שעון המשחק. בסיוע אפקט של שולחן הניתוב בניידת השידור יכול היה ה- Vision mixer (בדרך כלל אריה נחמיאס) על פי הוראת הבימאי (בדרך כלל יואב פלג) להעלות את שעון המשחק ב- Super imposing (בדרך כלל לקראת סיום המחצית הראשונה ולקראת סיום המשחק) על תמונת ה- Video המשודרת ישיר בארץ . בשל הדַלוּת הטכנולוגית של ניידת השידור ה- "OB הלבן", העלאת תמונה על תמונה (ו/או העלאת שעון הזמן על תמונת המשחק) גרמה בבת אחת לדילול איכות של שני מקורות הצילום. ה- Cound down של השעון המרכזי הוא ווקטור חשוב ומרכיב עַל בכישרון הטלוויזיה לתאר את הדרמה המתרחשת על הפרקט, בעיקר כשמדובר בתוצאה צמודה בסיום המשחק. היו לי בשעתו לפני שנות דור וויכוחים לא מעטים עם הבימאי המצוין שלי יוֹאָב פֶּלֶג שסירב בתחילה לוותר על המצלמה החמישית שלו בשידורים הישירים של משחקי הכדורסל לטובת חשיפת שעון המשחק.

כל קולנוען מתחיל וכל טירון טלוויזיה שראה את הסרט האמריקני הנפלא, המערבון "High Noon" (בצוהרי יום) מ- 1952 בבימויו של פרד זינמאן ובכיכובם של גרי קופר וגרייס קלי, מבין את חשיבות חשיפת ה- Count down של השעון ואת תזכורת תקתוק מחוגיו שוב ושוב, בעת התפתחות העלילה הדרמטית ואת המתח הגואה לקראת ההיתקלות המכרעת והבלתי נמנעת בין שריף העיירה האמריקנית הדליוויל (Hadleyville) שכוחת אל בניו מכסיקו לכנופיית ארבעת הפושעים בראשות פרנק מילר ברחובות העיירה השלווה. דקה בסרט שווה לדקה במציאות. ועוד במאמר מוסגר הנוגע להשכלה טלוויזיונית : כל קולנוען מתחיל וכל טירון טלוויזיה מכיר בחשיבות ערך המרכיב המוסיקאלי בסרטי קולנוע וכתבות טלוויזיה. מוסיקה בסרטים ו/או בכתבות טלוויזיה איננה קישוט. היא אדיטוריאל. חשיבותה והרלוואנטיות שלה היא כמו של טקסט. מוסיקה היא אמירה. הסרט הנפלא "High Noon" והמוסיקה שחיבר למענו הקומפוזיטור דימיטרי טיומקין היא אדיטוריאל מזהיר. לא פחות ממלאכת מחשבת. הצגת שעוני הזמן (המרכזי ו- 24 שניות) לכל אורכם של השידורים ישירים של משחקי כדורסל – היא חיונית היותר והיום כבר טריביאלית. אין יותר שידורים ישירים של משחקי כדורסל כיום בשום רשת טלוויזיה שמכבדת את עצמה ללא חשיפה מוחלטת של ה- Count down של שעוני הזמן.

טקסט תמונה : 1951. זוהי סצנה מהסרט האמריקני "High Noon" בבימויו של פרד זינמאן, והופעתו המשכנעת ו- הבלתי נשכחת של שחקן הקולנוע האמריקני גרי קופר (Garry Cooper) בתפקיד שריף העיירה. ה- Count down של השעון לקראת ההתמודדות המכרעת והבלתי נמנעת בסיום העלילה הדרמטית בין השריף לארבעת הפושעים והמוסיקה האדיטוריאלית של דימיטרי טיומקין מעניקים ו- מסבים מהימנות, אמינות, ו-אושר עצום לצופה הקולנוע באשר הוא. (באדיבות חברת סטנלי קריימר הפקות ויונייטד ארטיסטס).

ג. יום שישי – 29 בינואר 1982. אני נפגש עם הטכנאי ומפקח ה- Video בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עַמִירָם שְטָדְלֶר.

למחרת ביום שישי בבוקר – 29 בינואר 1982 ביקשתי מהמפקח הטכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית עמירם שטדלר לחקור ולפענח עבורי את תעלומת הסַל האיטלקי בשניית הסיום, והאם היה בסיס להשתוללות של פּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי שחלק על החלטת השופטים בתום ההתמודדות בהיכל הספורט ביד אליהו. עמירם שטדלר אדם רציני ומוכשר ואישיות בעלת יושרה. היה מדובר לא רק בטכנאי מעולה ובעל ידע, אלא באדם ידיד, ורֵע שהעניק לנו את שירותיו המצוינים בחיוך וברֵעוּת. עמירם שטדלר בן ירושלים ההיא היה מהנדס טלוויזיה מאיר פנים. איש חושב ונמרץ שאתה יכול לסמוך עליו ב- % 100. עַמִירָם שְטָדְלֶר עמל יחד עם חבריו כשבע שעות בתנאים טכנולוגיים רעועים שהיו מנת חלקינו ועמדו לרשותנו אז לפני 32 שנים כדי לפענח את כתב החידה הוויזואלי האם הסל האחרון של צ'ארלס קיופק שחקן סקוויב קאנטו נקלע בתוך הזמן החוקי של המשחק. בסופו של דבר הוא עמירם שטדלר וחבריו הטכנאים הצליחו במשימה. קראתי להוכחה ולפעולת שחזור השעון ביד אליהו "מבצע אורלוגין". בשעה שלוש אחה"צ היה מונח לפני הפענוח האלקטרוני המדויק של התמונה. שחזור מהלך הכדורסל האחרון של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק והשימוש בשעון הדיגיטאלי המרכזי של התחנה קבע  מפורשות כי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי צדק ושופטי המשחק מכבי ת"א – סְקְוִויב קָאנְטוּ והמשקיף מטעם FIBA – טעו. במוצ"ש – 30 בינואר 1982 שידרה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפיקודי את ה- “Item” השנוי מחלוקת בתוכנית "מבט ספורט", והוכיחה ללא צֵל של ספק באמצעות השעון הדיגיטאלי הראשי של תחנת הטלוויזיה הישראלית הציבורית כי הסַל של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק היה חוקי למהדרין והשופטים טעו וגזלו ניצחון איטלקי. היה מדובר בסנסציה טלוויזיונית. המחקר האלקטרוני הוכיח כי מצלמות הטלוויזיה צדקו ועֵין האדם טעתה. כמי שמופקד על שידור תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עשיתי את את מה שציווה עלינו הָווֹאַרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) בשעתו, "אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is". גם אם הדבר נעשה מאוחר ולא בשידור ישיר, עשינו את זה וביצענו את משימתינו.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. זהו איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכח, מפקח ה- Video עמירם שטדלר. טכנאי מוכשר, מצטיין, ודייקן, נאמן, ומסור שתרם כמו חבריו בחטיבת ההנדסה תרומה חשובה ומכרעת במשך שנים רבות להצלחת כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בסיום "מבצע אורלוגין" הודיתי לו מקרב לבי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העיתונות העוקבת אחר מעשיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שיבחה את המחקר וההוכחה [3] פרי מעשה ידיו של עמירם שטדלר לגילוי האמת, אולם אנשי מועדון מכבי תל אביב ובראשם יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי והמאמן רָלְף קְלָיִין זעמו ו-כעסו עליי כעס רב כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה ויוזם ומנווט הבדיקה. הדבר נראה ביניהם כמו מעשה בגידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במכבי תל אביב, זאת שחתמה עמם על הסכם זכויות שידור בלעדיים, ואמורה לקחת את הצד של מכבי ת"א ברגעי מחלוקת. שניהם דיברו אלי בטון חריף ועוד ב- איזה קול מתלהם, בחרי אף ממש, וטענו ש- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני הזה כדי לקיים משחק חוזר עם סקוויב קאנטו. להשערה הזאת שלהם לא הייתה כל אחיזה במציאות מפני שמצלמות הטלוויזיה טרם הפכו ל- "מצלמות שופטות" כמו בעת הנוכחית, ובעצם השופטים טועים כפי שהשחקנים טועים. טעויות השיפוט הן חלק מה- התמודדויות בזירות הספורט השונות. גם בזירת הכדורסל.

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. העיתון "ידיעות אחרונות" מדווח לקוראיו על פעולת השחזור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש 30 בינואר 1982 הקובעת כי הסל של השחקן איטלקי צ'ארלס קיופק היה חוקי. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. גם העיתון "מעריב" מספר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוכיחה שהסל של צ'ארלס קיופק היה חוקי ו-כשיר. (באדיבות העיתון "מעריב").

אַרְנוֹן "נוֹנִי" מוֹזֶס (בנו של מר נוֹח מוֹזֶס ז"ל מו"ל "ידיעות אחרונות") והיום מו"ל העיתון בעצמו, היה אז כתב ספורט מן המניין בעיתון של אביו. הוא צפה ב- "מבט ספורט" ונזעק אף הוא (באיחור של יממה) להחמיא ולקשור כתרים למסמך הדוקומנטארי ששודר ב- "מבט ספורט" ולעיתונאות הטלוויזיונית החוקרת שבקעה ממנו, בו נקבע ללא צל של ספק, כי הסַל של צ'ארלס קיופק היה חוקי. ארנון מוזס היה העיתונאי הראשון שניתח בצורה הגיונית ב- 1 בפברואר 1982 את כתבת שִחְזוּר השעון, ושיבֵּח את מדידת הזמן וחשיפת האמת בכותרת שהעניק למאמרו, "טענות סובייקטיביות מול שעון אובייקטיבי" כך שִיוֵוק  למאות אלפי קוראיו ב- 1 בפברואר 1982 את הצלחת "מבצע אורלוגין" של מחלקת הספורט [1]. הצטרפות של עיתונאי בעל מוניטין איש "ידיעות אחרונות" בדרגתו ורמתו של "נוֹנִי" מוֹזֶס לדרך העיתונאית שלי והשקפת עולמי בחקר האמת הייתה חשובה.

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982 . זהו קטע העיתון המקורי שהופיע בעיתון "ידיעות אחרונות" ונכתב ע"י ארנון "נוני" מוזס. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

1 בפברואר 1982. טקסט ביקורת הטלוויזיה של מר ארנון "נוני" מוזס בעיתון "ידיעות אחרונות" : "הפעם ברצוני לחלוק שבחים לאנשי המסך הקטן .בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים , הוכיחו לנו אנשי "מבט ספורט" במוצאי שבת את ייחודה של הטלוויזיה. לאחר הפעמים הרבות שבהן חזינו בשמונה השניות האחרונות של המשחק בין מכבי ת"א לסקוויב קָאנְטוּ – אין יותר מקום לספק : מבחינת לוח הזמנים היה הסל של צ'ארלס קיופק חוקי לחלוטין. עם העובדה הזאת אי אפשר להתווכח. הסל נקלע בתום השנייה השביעית ,כאשר השעון החשמלי הורה על מעבר בין השנייה השביעית לשמינית. ההוכחה : כולנו ראינו שעל שעון ה- 30 שניות המותרות להחזקת הכדור בידי קבוצה אחת נשארו לפחות 23 שניות. השופט הצרפתי אישר בתנועת ידו את הסל ורק אח"כ נפסל הסל ע"י המשקיף. הכעס והזעם של האיטלקים מובנים. אנשי מכבי ת"א טוענים מאידך כי נעשתה עבירה על ארל וויליאמס, וכי צ'ארלס קיופק ביצע צעדים לפני הזריקה הגורלית. עם טענות סובייקטיביות כאלה קשה להתווכח כי הן החלטות של השופט. אך שעון ה- 30 שניות הוא אובייקטיבי לחלוטין ותודות לטלוויזיה ראינו שלשום את האירוע במדויק, אפילו כשהנסיבות אינן נעימות במיוחד. חבל שמטעמים בלתי מובנים לא ראינו את סיום המשחק מבעד לשעון 30 השניות כבר ביום חמישי בלילה, או בחדשות בליל -שבת, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם".

מכבי ת"א לעומת זאת שללה את מהלך החקירה והבדיקה הטלוויזיןני שלי. ברור שהדפתי את לחצם. "הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עובדת אצל מכבי ת"א. האמת העיתונאית היא נֵר לרגלינו וניצבת מעל כולנו", הבהרתי להם והוספתי, "תפקידנו לגלות ולחשוף אותה גם אם אנחנו מחזיקים בזכויות השידורים ויש חשש כי הדבר יפגע במושא השידור". אנשי מכבי ת"א לא הבינו כיצד האיש שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לוקח צד ומתייצב נגדם. זהו, שלא הייתי נגדם. הייתי בעד חקר וגילוי האמת ע"י רשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאנוכי עיתונאי וחבר בשורותיה ועובד בה, ומספק מידע ו-משרת באמצעותה את כלל הציבור בישראל. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל התייצב לחלוטין לטובת העיתונאות שלי. "אנחנו אומנם משלמים להם זכויות שידורים אך איננו מוכרים להם את הזכויות העיתונאיות של הטלוויזיה", אמר יוסף "טומי" לפיד והוסיף, "יואש אלרואי אני כעורך ראשי של רשות השידור סומך עליך ב- % 100". ה- FIBA  אגב לא התערבה . גם לא היה סיכוי שהיא תתערב ותורה על משחק חוזר. גם מבקר הטלוויזיה של העיתון "דָבָר" טֶדִי פְרוֹיְס שיבח את מבצע שחזור השעון של הטלוויזיה מנקודת מבט של ההגינות הספורטיבית. כותרת מאמרו הייתה, "חידת השנייה האחרונה ה- 2400". הנה הטקסט במלואו [2].

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982 . זהו קטע העיתון המקורי מהעיתון "דבר" , ונכתב ע"י מר טדי פרויס ז"ל. (באדיבות ארכיון העיתון "דבר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב). 

1 בפברואר 1982. טקסט ביקורת הטלוויזיה של מר טדי פרויס ז"ל בעיתון "דבר" : "במבצע ראוי לציון הראתה הטלוויזיה כי שחקן סקוויב קאנטו צ'ארלס קיופק קלע את הסל שלוֹ בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401. הווה אומר הסל היה חוקי, ולכאורה צריכה הקבוצה האיטלקית להירשם כמנצחת. אולם באותו קטע משוחזר שהוקרן במוצ"ש ב- "מבט ספורט" , מצאה הטלוויזיה שעניין מסובך יותר משחשבו קודם לכן. בשִחזור נראה בבירור שקודם לקליעה פגע שחקן איטלקי "באריה השחור" של מכבי ת"א ארל וויליאמס, פגיעה שצריכה הייתה לזכות את הקבוצה הישראלית בשתי קליעות עונשין. הניצחון עשוי היה אפוא להיות גדול יותר בשלוש נקודות. המבצע של צוות "מבט ספורט" והטכנאים ראוי לשבח גם מבחינת ההגינות הספורטיבית. לא כל רשת טלוויזיה הייתה חוקרת תעלומה שעשויה לתעד כישלון של הקבוצה "שלה". לזכות הטלוויזיה יש אפוא לרשום עוד נקודת זכות על עצם המבצע הטכני".

הטכנולוגיה הטלוויזיונית שעמדה לרשותי בראשית 1982 הייתה מיושנת ודלה, אך הוכח כי נוכחותם של שעוני הזמן על המסך בשידורים ישירים של משחקי כדורסל חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל, כדוריד, ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות הא"ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על מסך הטלוויזיה היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול. (הצבת שעוני מדידה אלקטרוניים על מרקע הטלוויזיה התרחשה לראשונה באולימפיאדת טוקיו 1964 שם ה- Host broadcaster המקומי רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK שיתפה פעולה פורייה ומוצלחת ביותר עם חברת השעונים היפנית רבת המוניטין SEIKO. כמובן שהיום העניין הזה הוא טריביאלי לחלוטין). ב- 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו הייתה הטכנולוגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית ענייה ודלה. היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, יש לזמן, לתוצאה , ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מתמטי וסטטיסטי נוסף. הם מאפשרים לאותם הצופים "המזפזפים" לרגע לעבר ערוצים אחרים, לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו . חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה בשעתו באירופה להציב כשיטה את שעוני המשחק בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי. לשידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת והלכו בעקבותינו. שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים יואב פלג, אמנון אוסמן, רוביק פודגור, וצבי סלפון, ומהמפיק הראשי שלי ששי אפרתי. פאזל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשי טלוויזיה נבונים כדי להפרותו ולהרכיב אותו במהירות לתמונה כוללת אחת . מן ההיבט הזה הייתה שורה ארוכה של אנשי חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתחומיה השונים לרבות מחלקת ה- "בֶּדֶק" (Maintenance) המצוינת – בלתי נשכחת עבורי. אהבתי אותם ורחשתי להם ידידות רבה והערכה רבה.

סוף הפוסט מס' 437. הועלה לאוויר בצוהרי יום שני – 29 בספטמבר 2014.