פוסט מס’ 339. Follow up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אריאל “אריק” שרון ז”ל (רשימה מס’ 1 מ- 8). פוסט מס’ 339. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק. גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי .

—————————————————————————————————-

פוסט חדש מס’ 339 : הועלה לאוויר בשעות הערב של יום ראשון – 12 בינואר 2014.

—————————————————————————————————-

פוסט מס’ 339. follow up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ז”ל (רשימה מס’ 1 מ- 8). פוסט מס’ 339. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

“Something is rotten in the state of Dennmark”, 

אומר מרצלוס ל- הורציו היכן שהוא בראשית המחזה “הַמְלֶט” (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר בעת סיור של קבוצת קציני הארמון יחדיו עם ברנרדו בחומות החשוכות של טירת אלסינור. כאילו הוא מתכוון במשהו כשהוא אומר, “משהו רקוב בממלכת דנמרק”, גם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בטרם הדחתו מכהונתו הרמה ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון במאי 2005 . (לע”מ תמורת תשלום) .

1. הקדמה קצרצרה. הפוסט הראשון מתוך שמונה שחקרתי וכתבתי בנושא “follow up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אריאל “אריק” שרון ז”ל (רשימה מס’ 1 מ- 8)”. כל הזכויות שמורות.

2005 – 2001 . מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. הממשלה בראשות אריאל “אריק” שרון ממנה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור החדש במקומו של המנכ”ל המודח מר רן גלינקא . אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי מזהיר וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה מר אריאל “אריק” שרון, מתפתה ונענה להצעתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל . בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה ממשלת ישראל באיחור רב באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנישא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריק שרון הפרגמטי וברוב עצום של 13 שרים (שני שרים מר מאיר שיטרית וגב’ דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו ביוסף בר-אל) להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ”ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית ללא התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מני מזוז ושל עו”ד אליעד שרגא (סא”ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו”ר התנועה למען איכות השלטון במדינת ישראל . סמנכ”ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע”י ממשלת ישראל למנכ”ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ”ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרגמטי באופיו . הוא לא עשה שום מאמץ במאי 2005 כדי להגן על יוסף בר-אל , למרות שהאיש הזה היה המועמד המועדף והנבחר שלו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002 . מוזר ותמוה כיצד ומדוע נפל ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בפח והסכים להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים הבין אריק שרון כי מדובר במינוי מופרך. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה. עבר עגום.

להלן החלטה מס’ 3580 מ- 2 במאי 2005 של ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון המדיחה את יוסף בר-אל מתפקידו הרם כמנכ”ל רשות השידור.

החלטה מס. 3580 של הממשלה מיום 02.05.2005
הממשלה ה – 30 אריאל שרון
נושא ההחלטה
העברת המנהל הכללי של רשות השידור מתפקידו

מחליטים

א. בהתאם לסעיף  23א (א) (3) לחוק רשות השידור, התשכ”ה-1965, ועל-פי הצעת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור – להעביר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הכללי של רשות השידור. ב. בהמשך לנ”ל: 1) השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, השר אהוד  אולמרט, יביא לאישור הממשלה, בישיבתה הקרובה  הצעה למינוי ממלא-מקום מנכ”ל  רשות השידור,  וזאת לאחר התייעצות שיקיים עם ראש הממשלה. 2) באשר למינוי קבוע של מנהל כללי לרשות השידור, יקיים השר הממונה התייעצות עם היועץ  המשפטי לממשלה בעניין הנוהל  הרצוי למינוי מנהל כללי קבוע לרשות השידור. 3) השר הממונה יביא לאישור הממשלה,בתוך 45 יום, הצעה למינוי מוסדות רשות השידור.”

להלן החלטה מס’ 3599 מ- 8 במאי 2005 של ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הממנה את מר יאיר אלוני ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור. 

 

מינוי ממלא – מקום המנהל הכללי של רשות השידור 

מזכירות הממשלה

 
החלטה מס. 3599 של הממשלה מיום 08.05.2005
הממשלה ה – 30 אריאל שרון
נושא ההחלטה :
מינוי ממלא-מקום המנהל הכללי של רשות השידור

מחליטים :

בהמשך להחלטה מס’ 3589 מיום 2.5.2005, הממשלה רושמת לפניה את הודעתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בדבר מינויו של מר יאיר אלוני לממלא – מקום המנהל הכללי של רשות השידור, לתקופה של שלושה חודשים או עד למינוי מנהל כללי קבוע לרשות השידור, לפי המוקדם”. 

2. follow up מנקודת מבטי כמי שנמנה על שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אריאל “אריק” שרון ז”ל.

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל מתפקידו . הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע . באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בדמותם של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי , המשנה שלו גב’ אהובה אורן ז”ל, וחבר הוועד המנהל של רשות השידור אלון אלרואי . אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeachment (הדחה) ע”י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור . הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו לפני שיגרשו אותו . באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא”ק . ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ”ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות (והיעילוֹת) גב’ אלינור בלקין וגב’ שרית יאיר. הן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה . אורי פורת התמנה למנכ”ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע”י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו . הוא היה כבר פעם אחת מנכ”ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע”י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ”ל רשות שידור מכהן . שום מנכ”ל רשות שידור לפניו לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו. בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ו- מעוטר וגם בעל מוניטין . הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא היה אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז”ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ”ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ”ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב’ ליאורה שמעוני . כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב’ ליאורה שמעוני בלשכתו הבהיר לי כמעט בכעס שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו . קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן האחראי על ביצוע חוק רשות השידור . התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מתאים את עצמו ואת אישיותו לעסקונה הפוליטית . אך בל אקדים את המאוחר .

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל . זה ידוע . הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל . זה ידוע . מנכ”ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה . על פיו יִישָק דבר . גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון . זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות . תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ”ל רשות השידור המתמנה . יש לכך הוכחות ותיעוד . בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני את מרדכי “מוטי” קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור . כעבור תשע שנים , בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002 , מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן , את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור . המינוי של יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי . הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה . אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל “אריק” שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי . הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ”לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת .

השטן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם . מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני . הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי “מוטי” קירשנבאום היה מלאכת מחשבת , שקולה , והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז”ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה (1) : השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ”ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה (2) : אפריל 2002 . ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון (מימין) והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ”ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של המנכ”ל הזמני רן גלינקא. (לע”מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ”ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ”ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ”ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ”ל רשות השידור השלישי יוסף “טומי” לפיד משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ”ל רשות השידור השישי מרדכי “מוטי” קירשנבאום מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה בראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי במנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו היא מינתה שלוש שנים קודם לכן ב- 2002 לתפקיד הרם. זה היה רגע מר, עצוב , ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח”כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו “קול ישראל” הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת”פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו . זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים . העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות . תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית . וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה . הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה . הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה . אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע”י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי . משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִרקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל (“חולשותיו המוּסָרִיוֹת” כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של “סילה ו- רביבה” ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית , אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית “שמה עין” על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים . מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר- אל למנכ”ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי “מוטי” שְקְלָאר שנבחר בסופו של דבר להיות מנכ”ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : 1970 – 1969 . יוסף בר- אל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר , נקדימון “נקדי” רוגל , וארנון צוקרמן . בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני בתמיכת יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו”ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene) . הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית . יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העַרבית והפך לאקוויוואלנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מהלך העניינים היה כלהלן . ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באשר הם. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים 1973 – 1969 היו מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי “סְטֶן” גֶרֶנְדֵיְיזִי, פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ, חַגַּי פִּינְסְקֶר, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, ויְשַעְיָהוּ “שַיְיקֶה” תַּדְמוֹר.

באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה במקומו של מר יְשַעְיָהוּ “שייקה” תָּדְמוֹר . בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ”ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי הוא איש תקשורת מחונן. הוא היה העורך של העיתון הצבאי “במחנה” ומפקד גלי צה”ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית. גב’ גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ”ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח , אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק “קצר” את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ”ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל  ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העיז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל  :  יוסף בר- אל                                                                                                           ירושלים  18.11.1976

“…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…” .

העתק : מנכ”ל הרשות.

בברכה , ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב , קרא אותו ולא שכח . ששת המילים בסיום המכתב, “…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…”, ריצדו בזיכרונו.

טקסט מסמך :  18 בנובמבר 1976. זהו מסמך הנזיפה המקורי החמור ששלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל, בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית . “ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה”, כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף  בר- אל. יוסף בר- אל לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית (משמאל) עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבור מרדכי “מוטי” קירשנבאום. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1990 המשיך יוסף בר-אל כמו רבים אחרים לזְלוֹג דרך חורי המסננת וקפץ מדרגה . וועדת מכרזים בראשותם של מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל מינתה אותו למנהל הטלוויזיה הישראלית לתקופה של שלוש שנים , 1993 – 1990. אחת התומכות הראשיות בו הייתה גב’ דליה איציק אז חברת הוועד המנהל מטעם מפלגת העבודה . זאת הגברת שהעניקה ליוסף בר-אל דברי שבח שכלל לא בטוח שהיה ראוי להם וכפי שאמר פעם אלמוני : “שבח שאין ראויים לו הוא סטירה בתחפושת”. ב- 1993 לכדה המסננת המקצועית בסופו של דבר את יוסף בר-אל ברשתה. להפתעת הכל, גם המערכת הפוליטית בלמה אותו. הוא הסתבך ברשת של מנכ”ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ולא גבר על המכשול שהציבה בפניו שַרת החינוך והתרבות הטרייה גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי הממונה מתוקף תפקידה על רשות השידור . גב’ שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח תכף ומייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד בטרם ימלאו או ייתמו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [3]. מוטי קירשנבאום לא שעה לעצתה של שרת החינוך והאחראית על ביצוע חוק רשות השידור גב’ שולמית אלוני ואִפְשֵר ליוסף בר-אל להשלים שלוש שנות כהונה עד 10 ביולי 1993. אולם כהונתו של יוסף בר-אל לא הוארכה. במילים אחרות וברורות : הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים החל מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, ובאמת הוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן. ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמועמד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית . כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד”ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בנימוק, “שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ”. חיש מהר התברר שהמינוי הזה מופרך לחלוטין.

טקסט תמונה : זהו יוסף בר- אל מנכ”ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 . מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ”ל רשות השידור בנימוק של, “אישיות חיונית יחידה ואין בלתו”. צחוק הגורל. רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי. היו אלה פרופסור דן כספי וד”ר יוסי דאהן. בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל ‘אריק’ שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. כעבור שלוש שנים הדיחה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה. הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של ההיסטוריה. (לע”מ תמורת תשלום).

בראשית חודש מאי של שנת 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור, להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם. זה היה שנתיים לפני תום כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה , והושלך לירכתיים לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי. האשמה איננה רק במוּדַח שסולק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל. החברים והחברות שאיישו את מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור והצביעו פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין . גם השָרָתִּים והמשת”פים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ”ל המודח נִנזפו לעַד ע”י ההיסטוריה.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון “מעריב”. “הודח. לראשונה בתולדות המדינה החליטה הממשלה להדיח את מנכ”ל רשות השידור”. (באדיבות העיתון “מעריב”) .

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח”כ למנכ”ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית. גב’ שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי בשנים 2006 ו- 2007 כלהלן : “לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1 , לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים”.

3. ראשי פרקים נוספים.

א. לא בִּכְדִי עולה בפרק הזה בספר “רוש ולענה” הוויכוח הפוליטי הקלסי והדרמטי שהתקיים ב- 1959 בארה”ב בין מנהיגי הפועלים של אמריקה החופשית ובראשם וָולְטֶר רוּתֶּ’ר לבין מנהיג ברה”מ הקומוניסטית והטוטליטרית נִיקִיטָה סֶרְגֶיֶיבִיץ’ חְרוּשְצ’וֹב בהקשרה של רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 .

ב. קיימת סיבה טובה לכך שכאן בספר הזה “רוֹש ולַעֲנָה” , נזכר שמם של המחזאי הגאון וויליאם שייקספיר והַמְלֶט נסיך דנמרק הישר באדם. זה נכון ש- “הַמְלֶט” הוא רק מחזה אך רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הייתה טרגדיה . ככה אני רואה את הדברים בעיניים הטלוויזיוניות שלי . אולם בַּל אקדים את המאוחר .

ג. הנה עוד התחלה של הספר עב הכרס , “רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001” . הופעתו הכושלת של מנכ”ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001 . רן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו כעורך ראשי ובראשות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי משדרת במגזין “יומן” בשבע בערב של יום שישי בזמן צפייה ראשי (Prime time) בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים פצועים והרוגים מרווים את אדמת הארץ – ריאיון ארוך ומפורט עם הארכי טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו”ר הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה אריאל שרון מחליט לפטר בו במקום את רן גלינקא מתפקידו. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ”ל הבא של רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר. ראש הממשלה מקבל מייד את ההמלצה.

ד. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון “מעריב” באמצעות ריאיון עם שרי מקובר את ה- “אני מאמין” הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ. עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך.

ה. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו”מ כושל עם חברת “צ’ארלטון” העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא קונה 8 משחקים בסכום כולל חסר תקדים של כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר, כלומר כחצי מיליון דולר עבור כל משחק מתוך השמונה וכל זאת מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר. חלק מאנשי הוועד המנהל בראשותו של נחמן שי מאשר את העסקה.

ו. אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002 ועוזב מייד את הטלוויזיה ואת רשות השידור. אני שולח מסמך מפורט ליוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו המוסרית והמקצועית ברשות. המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי של מדינת ישראל.

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת”א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague. באותה עונת שידורים שילמנו למכבי ת”א סכום שיא של מיליוני דולרים (הסכום המדויק מופיע בספר שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי “הקשר הסימביוטי”) עבור זכויות השידורים אך המשחק היה שִיגְרָתּי. לא השידור הישיר. אין שידור שִיגְרָתּי. השִגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של שידורי הטלוויזיה. את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי.

היה לי אורח נכבד באותו עֶרֶב בשידור הישיר. מנכ”ל רשות השידור החָדָש בכבודו ובעצמו , רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד במקומו של אורי פורת שהתפטר . המינוי היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים . בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא חשק מאוד במינוי הנכבד והסכים לשמש מנכ”ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב ונהנה מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון לפי שעה. רָן גָלִינְקָא הביא עִמוֹ למשחק אורחת נוספת , את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב’ ליאורה שמעוני . מנהלת לשכת המנכ”ל הוותיקה והמצטיינת של מוטי קירשנבאום ואורי פורת מאז שנת 1993 גב’ אֶלִינוֹר בֶּלְקִין שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת הורחקה מהלשכה ובעצם סולקה מתפקידה. במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בשֵם גב’ ליאורה שמעוני. רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון. גב’ אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב’ רוחמה איילון הייתה ליצחק לִבני ויוסף “טומי” לפיד . מנהלת לשכה פדנטית ודייקנית ביותר. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין מרשות השידור היו עבורי שתי אבדות מקצועיות כבדות.

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא עבר עיתונאי התמנה זה עתה לכהונה הרמה והמורכבת בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן . כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת”א בטלוויזיה ועכשיו ביקש ממני כמו מרבית המנכ”לים שקדמו לו להיות אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי ,שכולל את הבימאי , המפיק , השדרים והפרשנים , ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה . רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי . קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. “יואש אלרואי דאג לי לארבעה  כרטיסים, לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני”, ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, “נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב. הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת”א”.

נפגשנו ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- “וֶורֶד” הממוקמת בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל . עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר. המנכ”ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות. הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש, מה הרקורד המקצועי שלו, ומה הן מידות כּשרונו ואמינותו שדורש התפקיד. המנכ”ל הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין. שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו.

משחק הכדורסל עמד כבר להתחיל ולא נותר לוֹ פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת . להיכנס לניידת השידור כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה וכדי לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת שידור הישיר . נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל. “תכיר”, חזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים, “זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי”, תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד. “הוא האיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור”, שח לי הטירון הירוק בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת. השבתי לוֹ מייד : “אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה, מקדמת דנה”.

לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה. “תודה”, אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה (גדל בקיבוץ רמת יוחנן), “שתהיה לי בריא”, נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת . שניהם נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו. מכבי ת”א הייתה כרגיל ההצגה הטובה ביותר בעיר.

טקסט תמונה :  “זהו יוסף בר- אל היועץ הקרוב שלי”, אמר לי רן גלינקא, לאחר מינויו באוקטובר 2002 לתפקיד מנכ”ל רשות השידור, והוסיף , “הוא עוזרי הקרוב והאיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור”. (מחלקת הסטילס. באדיבות לשכת מנכ”ל רשות השידור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ”ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע”י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד ברת תוקף בטענה מפני ששיקולי העריכה של המנכ”ל המיועד מוטעים ושגויים . אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל”מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז”ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח”כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל .

4. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק שרון מדיחה באפריל 2002 את רן גלינקא המנכ”ל הזמני של רשות השידור וממנה תחתיו למשרה הרמה את יוסף בר-אל.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ”ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות “יומן” עם יָאסֶר עַרָאפָאת יו”ר הרשות הפלסטינית . את הריאיון השנוי במחלוקת עם ה- ארכי טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים מר עודד גרנות (שימש באותה תקופה גם כתב העיתון “מעריב” לעניינים ערביים) במוקטעה ברמאללה.

ראש הממשלה אריאל “אָרִיק” שרון ראה בצדק רב ב- יאסר עראפאת טרוריסט ורָב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית . שוֹבָלי דָם ארוכים של ישראלים חפים מפשע , גברים ונשים, זקנים, נערים, וטף השתרכו מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה הנִרְחֶבֶת עם יאסר עראפאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו, הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת  ב- Prime time  של השידור הציבורי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע”י רשות השידור הציבורית . אריאל שרון ראה בריאיון עם יו”ר הרשות הפלסטינית משגה עיתונאי לאומי קשה מנשוֹא . הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור הלא הוא מנכ”ל הרשות מר רן גלינקא והעניק לו ציון נכשל . ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על רשות השידור רענן כהן הוציא מסמך כתוב , יממה קודם לכן, ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 , בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ”ל רשות השידור רן גלינקא בעוד שלושה חודשים נוספים . רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו. אריק שרון יצא מדעתו ורתח גם על השר רענן כהן שלא נועץ בו קודם לכן. הוא הטיח שוב ושוב את ידו בשולחן משרדו.

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ”ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו . יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות . אריק שרון מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות , טרוריסט , ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת”ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל באמצעות טרור ומעשי רצח ללא אבחנה , הרג , וחבלה .

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ”ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי , היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים , לערוך , ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית . לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות , לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון “מעריב” . עודד גרנות הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת  במוקטעה הנצורה בראמאללה . הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים . הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית “יומן” , ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית באישורם של המנכ”ל רן גלינקא , מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני , ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי . דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ לפני הריאיון . של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו .

אריאל “אריק” שרון היה מדינאי מהדוֹר הישן . הוא ראה את תפקידה של העיתונאות החופשית במדינת ישראל באוֹר שונה (לחלוטין) מכל מיני עיתונאים כאן שסברו כי אין להגביל עריכת ריאיונות עם אויבי ישראל גם עם המרים שבהם , בטענה מוכרת ונחשבת כביכול, “מעניין לשמוע מה אומרים האויבים שלנו”. בעיני ראש הממשלה זאת הייתה טענה מופרכת. לא פעם העלה אריאל שרון טיעון הגיוני עוד לפני היותו ראש ממשלה, כי אין להרשות את הופעתם של טרוריסטים ואויבי ישראל על מסך הטלוויזיה במסווה של ריאיון עיתונאי. אנוכי יודע זאת מידע אישי. אני יודע כי אמר לא פעם אחת ולא פעמיים כלהלן : “ה- BBC הבריטי לא היה מתיר בשום אופן ריאיון עם אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2 . האומה האנגלית התייצבה כאיש אחד מאחורי ראש ממשלתה ווינסטון צ’רצ’יל שקבע חד משמעית כי הקנצלר הגרמני הוא טרוריסט מטורף שרוצה בהשמדת אנגליה ופוגע ביודעין וללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית . לא היה עולה על דעתו של איש ב- BBC להעניק במה תקשורתית לאדולף היטלר האחראי למותם של עשרות אלפי אזרחים בריטיים תמימים , גם אם זה “מעניין” כמה עיתונאים לשמוע מה הוא אומר”. הייתה לראש הממשלה אריאל שרון השקפת עולם אחת ו- שלושה לָאוִוים ברורים : “עם מרצחים וטרוריסטים לא מדברים , לא מנהלים מו”מ, לא עורכים הסדרים, ולא עושים שלום”.

מדינת ישראל טבלה כבר יותר משנה בנהרות של דם וראש הממשלה רתח מכעס . אריאל שרון לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל מעניקה את מסך הטלוויזיה הציבורי והמיקרופון שלה לטובת אויבה המַר ביותר של מדינת ישראל רָב המרצחים יאסר עארפאת כדי שיסביר לאזרחי ישראל באמצעות ריאיון טלוויזיה בליל שישי לכתב הטלוויזיה עודד גרנות את תכנוניו הפוליטיים ומהלכי האינתיפאדה שלו בשטח , אלה שהובילו להֶרֶג הנוראי של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מפשע . ראש הממשלה פשוט יצא מדעתו מרוב כעס על רשות השידור . רָן גַלִינְקָא עיתונאי טירון ומנכ”ל מתחיל נכנס למבוך חסר מוצא . אָרִיאֵל שָרוֹן סִימֵן אותו ובִּיקֵש את ראשו של רן גלינקא מידיו של השַר הממוּנֶה על ביצוע חוֹק רשות השידור מר רענן כהן איש מפלגת העבודה . השַר הממונה שמשום מה הצטייר תמיד כעסקן רדוּד ופוליטיקאי לא מוכשר במפלגת העבודה מאז ימי מפא”י ההיסטוריים נענה ללא היסוס לצַו . רענן כהן היה שַר נשכח ואָפוֹר . מי זוכר אותו ואת פועלו אם היה כזה אך באופן פרדוקסאלי זכה בימים ההם בכמה רגעים של אופוריה בשל ההשפעה שהייתה לוֹ על הנעשה ברשות השידור . בערוֹב ימיו כעסקן פוליטי קיבל רענן כהן מתנת פרידה . ראש הממשלה מינה אותו לנַהֵל את הבנק “לתעשייה ופיתוח” . השר הממונה על רשות השידור פרש מהחיים הפוליטיים . משתמה תקופת הכהונה הזמנית בת החצי שנה של רָן גַלִינְקָא כמנכ”ל רשות השידור , הוא נמצא לא מתאים ע”י ראש הממשלה והוּדַח מייד מתפקידו .

ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים , באפריל 2002 , הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי קוֹל האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33 , שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח . יוסף בר-אל . השר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את שמו של האיש הלא מוכשר הזה בן ה- 67 לפסגת השידור הציבורי . “אני נותן לך איש חזק”, הבטיח רענן כהן לראש הממשלה. אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי. יוסף בר-אל מונה למנכ”ל רשות השידור. חֶשרת עבים, אין מילה אחרת לתאר את המצב, כיסתה את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הרי זה אותו יוסף בר-אל שנכשל כישלון חרוץ וקולוסאלי בניהול הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990. היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי “מוטי” קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור לא האריך בשעתו את כהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית ומינה במקומו אז את יאיר שטרן. מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור היה אנאכרוניזם פתולוגי. ביום חמישי – 18 באפריל 2002 , אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא)  אל העיתון “גְלוֹבְּס” , כדי להצהיר ולכנות את המנכ”ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים בתואר, “דָפוּק”. כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן. גווייתו של המנכ”ל המוּדח טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ”ל החדש בחר להתקלס בה בפומבי. הוא עשה זאת  בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון “גלובס” [4].

ציטוט : “כל אמתלה תשרת עריץ”. (אזופוס).

שמונה ימים אח”כ, ביום שישי – 26  באפריל 2002 , התפרסם במוסף “סוף שבוע” הפופולרי של העיתון “מעריב” עוד ריאיון ארוך, חסר תקדים ומדהים בתוכנו עם מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ערב מינוי הקבע שלו ע”י ממשלת ישראל והעונד בראשה אריאל שרון. את הריאיון עִמו ערכה  העיתונאית גב’ שָרִי מָקוֹבֶר [5]. יוסף בר-אל הציג בריאיון את המניפסט הניהולי שלוֹ (בעיניי מֵבִיש) והסביר למראיינת כיצד הוא עתיד לנהל את רשות השידור . ראשו של המנכ”ל רָן גָלִינְקָא נערף. זה היה רק עניין של זמן עד שראשו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ייערף גם כן . המראיינת הציבה כותרת בשער המוסף , “יוסף בר- אל מנכ”ל רשות השידור מצהיר אמונים לראש הממשלה”, והמנכ”ל לא הכחיש אותה. הצהרת האימונים העיתונאית של מנכ”ל רשות השידור לראש הממשלה הייתה מעשה חנפני ומתרפס מהסוג הגרוע ביותר שטרם נראה בארץ. יוסף בר-אל חצה את כל הקווים האדומים של גבולות המוּסַר. נורא יותר מזה הייתה רק שתיקתם העלובה של עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” גם יחד . הם כולם קראו את הריאיון של המנכ”ל שלהם עם גב’ שרי מקובר. ידעו והחרישו. ביזיון . טקסט הריאיון הגשים את עצמו. איש לא תיאר אז עד כמה ההבטחה העיתונאית הזאת של יוסף בר-אל לגב’ שַרִי מַקוֹבֶר להפקיע את רשות השידור לטובת ראש הממשלה שמינה אותו למשרה הרמה , תמוּמַש ותגשים את עצמה במלוא עוּזָה.

יוסף בר-אל ניסח (ללא בושה) בריאיון כותרת משלו : “אלוהים קרא לי… !  ג’ו סיים את המשימה שלך ! “. שום צניעות, שום ענוָוה, שום דֶרֶךְ אֶרֶץ, שום דוגמא אישית, שום כִּישָרוֹן.

ראה “מעריב” מ- יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ומתנשאת בעיתון “מעריב” של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית. יוסף בר- אל מכריז ביום שיש – 26 באפריל 2002 בעיתון “מעריב” ערב מינויו למנכ”ל רשות השידור : “אלוהים קרא לי ואמר ג’ו סיים את המשימה שלך”. מעולם לא נשמעה הכרזה כזאת של מנכ”ל רשות שידור לפניו . רבים מהפוליטיקאים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר – החרישו. 

בגוף הכתבה דאג מנכ”ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות : “(…) חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי (…) דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג , רענן כהן , מאיר שטרית , רובי ריבלין , אריה דרעי , יאיר פרץ (…)” , והוסיף על עצמו , “(…) אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי , ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי (…)”. לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית הרדודה , אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה . מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל המיועד נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים, ו/או משוררים, ו/או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, ו/או אנשי חקלאות , ו/או אנשי תעשייה וְ- High Tech . ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : “(…) מה פירוש ראיס ? ראיס זה פרזידנט . בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות , לכן קראו לי ככה . מתוך כבוד . אנשים בעל כורחם מכבדים אותי . אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר . כשאני נכנס לחדר כולם עומדים . אף פעם לא אמרתי למישהו “קוּם אני מדבר אליך”, אבל כולם קָמִים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו “הַרָאִיס נכנס” מתוך כבוד (…)”. יוסף בר-אל המנכ”ל המיועד הבטיח גם למראיינת שלו באותו ריאיון : “(…) אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו (…)”. הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים. בשורות הבאות בריאיון הבטיח את נאמנותו לראש הממשלה, “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל. אני אעשה מה שהוא יאמר לי .אנחנו חייבים להכניס דברים לפרופורציה. לא מקובל עלי מרד. כפי שיש עורך לכל עיתון ומנכ”ל לכל תחנת טלוויזיה, כך יש למדינה הזו ראש ממשלה, ואני לא מפחד להגיד את זה. מה אני פופאיי ? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה, “אני מסרב אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל ?” חֶשְרָת עַבִים. עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור שאמורה להיות ריבונית.

שוּם מנכ”ל בהיסטוריה של רשות השידור לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ”ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון , ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית , בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה . אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ”ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי. בשנות שלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור 2005 – 2002 הפך הסֵיאוּב למציאוּת גם בישראל. שוחד פוליטי הוא נֶמֶק . שרי הממשלה וחברי כנסת ביניהם אהוד אולמרט ואיתן כבל הודיעו בפרהסיה כי יוסף בר-אל הציע להם שוחד מסך. שחיתות פוליטית בתקשורת ועל מרקע הטלוויזיה הוא נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה. ממשלת ישראל בראשות הממנה הראשי אריאל שרון שמה לב למצב והרחיקה ב- 2005 את יוסף בר-אל מהשררה שהפקידה בידיו ב- 2002 .

מדהים כי עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור , שוחרי העיתונות החופשית , ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה – קראו היטב כל מילה בריאיון המביך באותו יום שישי ב- 26 באפריל 2002, אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב’ שַרִי מַקוֹבֶר היה ריאיון מקומֵם . אני ראיתי בו אות של בושה וקָלוֹן טלוויזיוניים . הבנתי שמנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעצם מוכר בפרהסיה את השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. השופט העליון המפורסם חיים כהן ז”ל דן פעם בענייני קָלוֹן , וכך אמר : “איננו דוֹמֶה קלונו של מעשה כשהוא נעשה בידי משכיל ונשוא פנים , לקלונה הפחוּת כשהיא נעשית בידי בּוּר ואֶביוֹן . מעשהו של בעל הצווארון הלָבָן המקפיד על ניקיון בגדיו והמזניח את ניקיון כפיו חמוּרה פי כמה”. הערכתי שדבריו של השופט העליון חיים כהן הם משל להתנהלותו העתידית של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הציבור שתק ועמו החרישו עובדי של רשות השידור ובראשם עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי הרדיו ב- “קול ישראל”. מקטון עד גדול. מדהים. הרי מדובר בקבוצה נבחרת של עיתונאים, עורכים, ושדרים, שחלקם מוכרים מאוד לציבור, רבי מוניטין, הנושאים שנים רבות את רעיון חופש המחשבה והדיבור במדינה ריבונית וחופשית על דש בגדיהם.

ביום ראשון – 2 ביוני 2002 בחרה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון כמעט פה אחד ביוסף בר-אל לכהונה הרמה והפקידה בידיו את רשות השידור לתקופה של חמש שנים . גם השַר אהוד אולמרט הרים את ידו בעד המינוי. 13 שרים תמכו במינוי יוסף בר- אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור עד 2007. רק שר אחד התנגד. יוסף בר-אל היה מינוי פוליטי מובהק שתחילתו בקמפיין מתוכנן של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וסופו בתמיכתו הסוחפת של ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון . OK הרוֹב תמך בו . אך איזה מין רוֹב זה היה ? פרידריך פון שילר התייחס פעם באמירה מבריקה שלוֹ לשאלת הרוב כששאל – אמר : “מהו הרוֹב” ? והשיב בעצמו, “הרוֹב… רוּבּוֹ שטויות, התבונה תמיד הייתה במיעוט”. תשובה מוחצת לאותם אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ושרי ממשלת ישראל שבחרו ביוסף בר- אל .

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002 . מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה ב- 2 ביוני 2008 למנות אותו למנכ”ל רשות השידור. המסמך נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

בחלוף שלוש שנים במאי 2005 מדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו. שני עיתונאי “מעריב” אמנון דנקנר ודן מרגלית מפרסמים את “האני מאשים” שלהם נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל שסולק מתפקידו ע”י ממשלת ישראל.

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . אמנון דנקנר עורך העיתון “מעריב” והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : “…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…”. (באדיבות העיתון “מעריב”).

שאלת השאלות היא כיצד מגיעה ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון להחלטה מבישה כזאת וממנה למשרה כה רמה של מנכ”ל רשות השידור איש כה בלתי מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל ? מינוי מנכ”ל רשות שידור במדינת ישראל הוא מעשה פוליטי אך מדוע הוא חייב להיות בלתי נבון ? למה קיבל ראש הממשלה אריאל שרון בקלות ראש כזאת את המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנות לתפקיד האחראי והרגיש את יוסף בר-אל ? האם ניתן להשוות את רמת אישיותו של יוסף בר-אל לרמת אישיותם של מנכ”לים אחרים בעבר כמו פרופסור שמואל אלמוג ז”ל , יצחק לבני , יוסף “טומי” לפיד ז”ל , ומרדכי “מוטי” קירשנבאום ? כיצד זה מתרחשת תאונה טלוויזיונית – תקשורתית חמורה ומופרכת שכזאת כזאת במדינה חופשית ומתוקנת כמדינת ישראל ?

[1]  ראה נספח : מכתב הנזיפה של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר- אל , ב- 18.11.1976 .

[2]  סיר הְיוּ גְרִין ( Sir Hugh Greene ) היה מנכ”ל שירות השידור הבריטי  ה- BBC  בעשור ה- 60 של המאה שעברה .

[3]  הערה : על פי עדות אישית שמסרה  לי גב’ שולמית אלוני בשיחות התחקיר בינינו ב- 2006 .

[4]  ראה נספח : ריאיון של אביבה קרול עם יוסף בר- אל “בגלובס” מתאריך 18 באפריל 2002 . יוסף בר-אל כינה את מנכ”ל רשות השידור רן גלינקא “דָפוּק” .

[5]  ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג’ו) בר- אל “בסוף שבוע” של העיתון “מעריב” מתאריך 26  באפריל  2002 .

[6]  ראה נספח : מוסף “סוף שבוע” של העיתון “מעריב” מיום שישי –  26 באפריל 2002 .

5. מליאת רשות השידור מחליטה וקובעת ב- 19 במאי 2002 כי יוסף בר-אל מועמד ראש הממשלה לתפקיד מנכ”ל רשות השידור, הוא “מנהל חיוני ואין בלתו”.

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור “שערי צדק” בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002 , אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא “מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ” , ולכן חשוב שימונה למנכ”ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007″ . דן שילון אמר על יוסף בר-אל בספרו “בשידור חי” (יצא לרוא ב- 1998 בהוצאת “חמד / ידיעות אחרונות” ,כלהלן : יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך”.

השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 בליגה הלאומית בכדורגל) , מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו כלהלן : “כדי להכשיר מינוי פוליטי צריך לא סתם “כשִירוּת מיוחדת”, אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן, מיוחדים, וחריגים”, והוסיף, “וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות”. אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי למינויים ציבוריים בכירים.

חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. אין ספק  בכך. Come back בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 של רשות השידור , צָבָר הערוץ רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם . מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 נַע באופן שיטתי מרבית הזמן לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב . שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים . הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו . ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו. הוא לא נענש על כך. ייתכן כי המנכ”לים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ואחריו אורי פורת ז”ל בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג שהפכה לקלס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה.

טקסט מסמך : שנת 2002 . דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי  דו”חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור . דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00  מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודלותו של ערוץ 33  ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל. מעניין , העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ”ל רשות השידור . ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005 . הוא הודח ממשרתו הרמה . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ורשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד . הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993 . פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה . יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר . אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול . לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע . מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם . מעשיו של יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט . בגיל 67 עשה “Come back” מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי . אוּלָם…ויש כאן “אוּלָם וגם תמיהה” גדולים כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ”ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו אותו בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005 . בתקופת מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) וגם בזמנו המנכ”ל הבא אורי פורת (בשנים 2001 – 1998) הייתה קיימת מעין הסכמה בשתיקה בתוך רשות השידור , שבנושא ערוץ 33 על המערכת העיתונאית שלוֹ אם היא קיימת בכלל , ועל דרך שידורו ותפעולו המקצועי , לא דנים ולא מדברים בפרהסיה . אין מותחים ביקורת רייטינג בפומבי על הערוץ האיזוטרי . לא מתערבים בגלוי ב- Line Up  (מצגת התכנים) השידורים שלוֹ ורמת המגישים והשַדָּרים שם . כאילו זוהי ממלכה פרטית וחשאית של מישהו . ממילא טענו שני המנכ”לים כל אחד בתקופתו , “אף אחד (כמעט) לא רואה את השידורים בערוץ 33 על פי דו”ח ועדת המִדְרוּג הארצית של חברת טֶל – גָאל / ה- People Meter, למה אם כן צריך לדבר על זה בכלל”.

על ערוץ 33 סניף של רשות השידור הציבורית רבצה סטיגמה פוליטית כבר מלֵידתו . זה היה ידוע לכולם . מעולם לא טרחו למוֹסֵס ו/או למַסְמֵס את הסטיגמה הזאת . מנהיגי השידור הציבורי של רשות השידור ביכרו לשתוק . דווקא היה על מה לדבר והיה על מה לדוּן ועוד איך אך המנכ”לים בחרו להתעלם . קולם נַדָם . יש לכך פרשנות קונקרטית אחת : אסופה של הססנים . אולי פחדנים . או הבה נכנה אותם בעניין הלא שולי הזה “הנהלה חובבנית” . ברור שבעניין אחד לא הייתה כלל מחלוקת : מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנכ”ל רשות השידור אורי פורת , וגם מנכ”ל רשות השידור רָן גַלִינְקָא (בתקופתו הקצרה) , אֵלוּ שהיו עורכים ראשיים של רשות השידור , לא הצליחו לכפות את רצונם כדי לאחֵד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 33 תחת קורת גג אחת של ניהול וחזון שידור ציבורי משותף כל פי המודל של 1 BBC  ו- 2 BBC תפארת שירות השידור הציבורי באנגליה. במקום לפתח ולאַמֵץ את רעיון איחוד הערוצים כתשובה תכנית וטכנולוגית מנצחת לשנים ארוכות , המֵציב אלטרנטיבה תחרותית מודרנית למקורות השידור המסחריים במדינה , בִּיכֵּר כל אחד מהשלושה לעצום את עיניו כדי לא להתעמת עם יוסף בר-אל “מלך” ערוץ 33, שהֵעיד על עצמו פעמים רבות כי יש לו חברים רבים בפוליטיקה הישראלית . שלושת המנכ”לים גילו כאן מנהיגות ירודה ובכייה לזמן רב . לא מעט אנשים ברשות השידור , עורכים ומפיקים , הטילו ספק בגדולתו של מוטי קירשנבאום וביכולתו לכפות את דעתו המקצועית על יוסף בר-אל לכדי איחוד השורות והמגמות של ערוץ 1 עם ערוץ 33. ברור שבסופו של דבר ערוץ 33 נותר ממלכה בפני עצמה.

למוטי קירשנבאום ואורי פורת לא הייתה את היכולת ולא את האנרגיה הנחוצה בערוב ימיהם ברשות השידור כדי להזיז הרים וסלעים . שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם . דומים לחיילים קרביים לבושים “חגור פילים” ונושאים את נשקם האישי שסיימו מסע אלונקות בן 120 ק”מ. בכרטיס הביקור המקצועי של יוסף בר-אל הוטבעה פעם תווית פרס ישראל על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בימים ששימש מנהל הטלוויזיה בשפה בערבית , אך בל נטעה באיכותו של האיש. מוטי קירשנבאום וגם אורי פורת ידעו היטב כי הרזומה שלוֹ בעייתי ושנוי במחלוקת . שניהם הסכינו עם מציאוּת מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם . לא בגלל שחפצו בה אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה.

6. 24 באוקטובר 2002. מתגלים בקיעים ראשונים בחומת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל.

תמוה מדוע מנהל הטלוויזיה ומנכ”ל רשות השידור התייחסו אז בסבלנות וסובלנות לערוץ 33 האִזוֹטֶרִי במתכונת השידור הפתטית שלוֹ שהפיקה רייטינג אפסי . מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן והמנכ”ל מוטי קירשנבאום היו מודעים היטב לרמה המקצועית הנמוכה שהערוץ הבעייתי הזה מפגין לאורך זמן, אך ביכרו למלא את פיהם מים. שאלתי את עצמי לא פעם, מדוע לא חתרו שניהם כדי להַלְאִים את ערוץ 33 הבעייתי מידיו של יוסף בר-אל על מנת להפכו לערוץ טלוויזיה רציני ורלוואנטי , ולהציבו תחת קורת ניהול אחת וחזון שידור משותף כדוגמת מודל ה- BBC . האם מדובר בחולשה ? האם מדובר בעצלנות ? האם מדובר בחוסר יוזמה ? האם מדובר במחדל ? הרי הדבר התבקש והיה כה קל לביצוע . מוזר מדוע לפחות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא יזם, לא פעל, ולא שאף כפי שמצופה ממנהל טלוויזיה רציני , לאַמֵץ לשורותיו כדוגמת ה- BBC, ערוץ טלוויזיה נוסף בעל פוטנציאל שידור . יאיר שטרן ניהל ערוץ טלוויזיה ציבורי קטוע ופגום. מדינת ישראל הקצתה את זמן השידור על הסיגנל הציבורי משמונה בבוקר ועד שלוש וחצי אחה”צ לטובת הטלוויזיה החינוכית שמקום משכנה ברמת אביב בתל אביב. בשעה שלוש וחצי עברה השליטה על הסיגנל לזרועות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רוויית אופציות ומטלות . בשעה וחצי הזאת בין 15.30 ל- 17.00 משודרות תוכניות ילדים. בשעה חמֵש חזר שוב השידור לידיה של הטלוויזיה החינוכית לשידור מהדורת “ערב חדש” . בחמש וחצי הוא שב אל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . בשֵש בערב שודרה על הסיגנל הציבורי מהדורת החדשות באנגלית “IBA news”. משֵש וחצי עד שמונה נדד סיגנל השידור לטובת הטלוויזיה בשפה העַרבית . יאיר שטרן קיבל אפוא את “האוויר” של הטלוויזיה הישראלית – הציבורית – ערוץ 1 רק בשמונה בערב . בחצות הסתיימו השידורים בערוץ הציבורי על פי הנהלים והסכמי העבודה ההִסתדרותיים . אימוץ ערוץ 33 יכול היה לפתור מצוקות שידור רבות ליאיר שטרן . בקטע הזה של הניהול והמנהיגות היה יאיר שטרן מנהיג אנמי . השאלות האלה שהופנו להנהלה הראשית של רשות השידור הנוגעות לעליבותו ודלותו ערוץ 33 שוב ושוב , מדוע אין ננקטים צעדים משמעותיים לשיפור מיידי של המצב נשארו עלוּמוֹת חסרות פשר . המחסור בתשובות מצביע ומעיד על יגון ויתמות בשידור הציבורי . שְכוֹל וחִידְלוֹן השידור בערוץ 33 תחת ניהולו של יוסף בר-אל לא היה מעולם מחויב המציאות .

הספר הזה עב הכרס שחקרתי וכתבתי “רוש ולענה” (מכיל כ- 10000 / רבבה עמודים) אם כן עוסק לא רק בהתפתחות השידורים אלא גם בנסיגתם . ב- 26 במאי 1995 הגישה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב’ יוּלִי חְרוּמְצֶ’נְקוֹ איפורמציה עיתונאית בלעדית לקוראי המקומון הירושלמי “כל העיר” (בהוצאת “הארץ”) הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא פרסמה תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך שלה כותרת ראשית מדאיגה, “ז’וֹ הפקוֹת” [5]. כותרת המשנה של כתבת הביקורת הזאת הייתה חריפה לא פחות. להלן הציטוט : “ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע , לתפארת הח”כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה”. כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של יאיר שטרן על המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע”י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן. יוּלִי חרוּמצ’נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל אך גם לא למוטי קירשנבאום. היא הפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע”י הנוגעים בדבר, והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ”ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים.  אלו היו עובדות ועם עובדות לא מתווכחים. אם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע עליהן והעלים עין, הדבר חמוּר. אם לא ידע, העניין חמוּר שבעתיים . לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002 , חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33 , שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן שבע דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל-22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו כמנכ”ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [6]הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2 . מדהים וחמוּר כאחת . הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר % 0.18. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. הרייטינג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו”ח שמפרסמת וועדת המִדְרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור . הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת . ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור בראשותו של יוסף בר-אל רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג / מדרוג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו ודלותו. בושה וחרפה.

עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 – מתהום הנשייה ולהציע אותו ללא היסוסים והתלבטויות לראש הממשלה מר אריאל “אריק” שרון , כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ”ל רשות השידור . אריק שרון הסכים בחפץ לב למנות את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבא בקיץ 2002 במקומו של רן גלינקא המודח. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח החלטות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד החלטות תמוהות וחסרות הגיון , ועוד החלטות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה בסופו של רשות השידור כמגדל קלפים . שום גוף תקשורתי לא יכול לשרוד בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל חסר הכישרון, בעל אינטגריטי שנוי במחלוקת בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ”ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור , לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד ולא חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור , כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוכשר בדמותו של יוסף בר-אל . המינוי הפתטי הזה (כפי שהכריזה וכך קבעה ממשלת ישראל בחלוף שלוש שנים) מוכרח היה להוביל בתוך זמן לא רב לנפוטיזם , התחנפות לשלטון , שוחד מסך , ונזקים מוראליים כבדים ואולי גם בלתי הפיכים לשידור הציבורי . ממשלת ישראל שהדיחה את יוסף בר-אל במאי 2005 מכהונתו הרמה כמנכ”ל רשות השידור ידעה כי קיימות מחלוקות קשות בין אנשי האמת לאנשי השקר בשידור הציבורי . נוצרה אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” . רשות השידור הפכה בשנים 2005 – 2002 למוסד שידור חסר כישרון ובלתי מוצלח .

ביום רביעי – 18 במרס 2002 פרסמה חבורת אנשים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִנְשָר לרענן כהן עצמו השר הממונה על רשות השידור , ולשבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור , הקוראת להם לדחות על הסף את הצעת השר למנות את יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור, גם לא מנכ”ל זמני. הוא לא האיש המתאים לכהונה הרמה , כך סברו [7] . השר הממונה רענן כהן לא ענה לכתב האישום . בחומת יוסף בר-אל נוצרו בקיעים מוקדם מהצפוי . חלקם הפכו לקרעים של ממש . זמן קצר לאחר מינוי הקבע של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור, התפתח וויכוח מַר בין המנכ”ל החדש כשעושה דברו הנאמן מ”מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסי משולם (מ”מ מנהל הטלוויזיה הקודם יאיר אלוני הודח ע”י יוסף בר-אל) ניצב לצִדוֹ , לבין ד”ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך ששימשה בעֵת ההיא כיו”ר וועדת תוכניות הטלוויזיה של מליאת רשות השידור (ד”ר יהודית אורבך עומדת בראש היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן) . היא מונתה לתפקידה החשוב על ידי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי . ד”ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך הגיעה לתפקידה כיו”ר וועדת הטלוויזיה מעולם תקשורתי פתוח ופלורליסטי ונתקלה במנכ”ל רשות שידור כוחני , חסר ידע , ונטול כישרון כפי שהעידה בפניי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2005 . ההתכתשות בינה לבין יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ונַסבָה על אופיו של לוח השידורים החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להיות משודר בתחילת אוקטובר 2002 .

ד”ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע”י יוסף בר-אל ויוסי משולם, ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי . אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ”ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם מד”ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך. בכך פיתח תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ”ל רשות השידור, כשרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד”ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד”ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור של וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה , הוא מעשה כוחני – פירטי של יוסף בר-אל . מעשה אסור המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור . הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד”ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע”י וועדת הטלוויזיה של המליאה שבראשה ניצבת ד”ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך. “זה היה שקר גס”, כפי שטענה לימים בפניי ד”ר יהודית אורבך . היא התפטרה מתפקידה.

ד”ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת היטב את מה שאירע אז כפי שסיפרה לי בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : “רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות . בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ”ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר. תקופה קצרה מילא נחמן שי יו”ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ”ל. אח”כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ”ל ראינו בכך ישועה . לא רק אני סברתי כך . לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה ואומנם חשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאים, נוכל לפַקֵח עליו על יוסף בר-אל. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו . שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ”מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את “ליטרת הבשר” שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, “שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה”. זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי”.

ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד”ר יְהוּדִית אוֹרְבַּך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל “אריק” שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו [8] .

י”ח בחשוון תשס”ג / 24 באוקטובר 2002

לכבוד                                                               

כבוד רוה”מ מר אריאל שרון                                        

השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור

ירושלים

הנידון : התפטרות

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור, ומתפקידי כיו”ר וועדת הטלוויזיה ויו”ר הוועדה למעמד האישה .מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע”י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי.בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ”ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל .לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע”י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק.

הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור.

מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד”ר יהודית אורבך

העתק  :  חברי המליאה

            מנכ”ל רשות השידור

            היועץ במשפטי לממשלה

            מבקר המדינה

ראש הממשלה וגם השר הממונה על ביצוע חוק רשות מר אריאל “אריק” שרון לא ענה למכתבה של ד”ר יהודית אורבך.

משרד מבקר המדינה בראשותו של השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד”ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002, תקופת שלטונו של המנכ”ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל שמונה ע”י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע”י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד”ר יהודית אורבך יו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון , בגין התנהלותו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו”ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של “ידיעות תקשורת” בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003 רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ומ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף “יוסי” משולם (אותו לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע”י ד”ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד”ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם הגיעה לרשות השידור. היא עומדת בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. חברת המליאה גב’ נִילִי יונתן – כרמל הלכה בעקבות ד”ר יהודית אוֹרבּך ואף היא לא הסכימה עם דרכו של המנכ”ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. ראוי לציין שגם הגב’ נילי יונתן – כרמל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור. עכשיו משהתחרטה זה היה מאוחר מידי.

[1]  ראה נספח : ציטוט מהעיתון “מעריב” ב- 23 בינואר 2006.

[2]  ראה נספח : מכתבו של המפקח הטכני מנחם וולף מ- 29 באפריל 1996 למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום.

[3]  ראה נספח : חוזה השידור המלא והמפורט בן שלושה עמודים של 21 משחקי ה- NBA  בערוץ 33 בהנהלתו של יוסף בר-אל , מ- 16 במרס 1995.

[4]  ראה נספח : ראה הצעת החוזה לשידורים ישירים של משחקי הליגה באנגליה , משחקי הגביע האנגלי, ומשחקי הבית של נבחרת אנגליה.

[5]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב’ יולי חרומצ’נקו שפורסם במקומון “כל העיר” ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[6]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ”ל הזמני החדש יוסף בר- אל ומ”מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסף “יוסי” משולם , מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002 .

[7]  ראה נספח : מנשר של חבורת עובדים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנשלח  ב- 18 במרס 2002 לחברי הוועד המנהל ברשות השידור בראשותו של היו”ר נחמן שי , הקוראת להם לדחות על הסף את ההצעה למנות את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור.

[8]  ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד”ר יהודית אורבך מתפקידה כיו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל.

סוף הפוסט מס’ 339 – רשימה מס’ 1. “follow up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אריאל “אריק” שרון ז”ל (רשימה מס’ 1)”. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום ראשון – 12 בינואר 2014.

מחר (יום שני – 13 בינואר 2014) אפרסם את רשימה מס’ 2 באותו הנושא של “follow up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אריאל “אריק” שרון ז”ל (רשימה מס’ 2). כל הזכויות שמורות.

סוף הפוסט מס’ 339. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום ראשון – 12 בינואר 2014.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *