הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר . האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק . גם עליו חלים זכויות יוצרים .

הערה 2 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי , ו/או לצורכי פרסום אישי .

—————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 340 : הועלה לאוויר ביום שני – 13 בינואר 2014.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 340. follow up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ז"ל (רשימה מס' 2 מ- 8). פוסט מס' 340. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

"Something is rotten in the state of Dennmark" אומר מרצלוס ל- הורציו היכן שהוא בראשית המחזה "הַמְלֶט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר בעת סיור קבוצת קציני הארמון יחדיו עם ברנרדו בחומות החשוכות של טירת אלסינור, כאילו הוא מתכוון במשהו גם לערוץ 1. 

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בטרם הדחתו מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון במאי 2005 . (לע"מ תמורת תשלום) .

2. הקדמה קצרצרה. הפוסט השני מתוך שמונה שחקרתי וכתבתי בנושא "follow up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אריאל "אריק" שרון ז"ל (2)". כל הזכויות שמורות.

2005 – 2001 . רשימה מס' 2 מתוך יומני . נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור , הופכת להיות נכלולית , פוליטית , ערמומית , חורשת מזימות , ובעלת תחבולות . הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ממנה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור החדש במקומו של המנכ"ל המודח מר רן גלינקא . אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי מזהיר וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה מר אריאל "אריק" שרון , מתפתה ונענה להצעתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן , להציב את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל . בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה ממשלת ישראל באיחור רב באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא . לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריק שרון הפרגמטי וברוב עצום של 13 שרים (שני שרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו ביוסף בר-אל) להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור . מנכ"ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך . הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית ללא התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מני מזוז ושל עו"ד אליעד שרגא (סא"ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו"ר התנועה למען איכות השלטון במדינת ישראל . סמנכ"ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ"ל המודח . ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרגמטי באופיו . הוא לא עשה שום מאמץ במאי 2005 כדי להגן על יוסף בר-אל , למרות שהאיש הזה היה המועמד המועדף והנבחר שלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002 . מוזר ותמוה כיצד ומדוע נפל ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בפח והסכים להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור . בחלוף שלוש שנים הבין אריק שרון כי מדובר במינוי מופרך . השאר כפי שאומרת הקלישאה , היסטוריה . עבר עגום .

רוֹש וְלַעֲנָה. הייתי שָם. 

מלחמת זכויות השידורים בשנים 2002 – 2000 שניהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בראשות שלושת המנכ"ל ים שלה מר אורי פורת ז"ל , מר רָן גָלִינְקָא , ומר יוסף בר-אל ובהשתתפות יו"ר הוועד המנהל נחמן שי נגד חברת "צ'ארלטון" של פנחס זהבי ואלי עזור ונגד המתווך אביב גלעדי – הייתה חובבנית ורדודה (בלשון המעטה) . באוקטובר 2001 הגיע לרשות השידור מנכ"ל זמני חדש , רָן גַלִינְקָא בן 49  , לשעבר תא"ל בצה"ל ובעל עבר קרבי . מפקד שייטת 13 . רָן גָלִינְקָא נקלע מייד עם מינויו לסערת המו"מ הישן על זכויות השידורים של מונדיאל 2002 שגווע בתקופתו של המנכ"ל הפורש אורי פורת , והתחדש עכשיו ביוזמתו של השר הממונה על רשות השידור השר רענן כהן , האיש שהציב את רָן גָלִינְקָא בפסגת השידור הציבורי .

למו"מ היקר של רשות השידור עם חברת צ'ארלטון על רכישת זכויות השידורים של משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בחודש יוני 2002 בשתי מדינות יפן וקוריאה הייתה היסטוריה ארוכה . תחילתה ביום רביעי – 9 באוקטובר 1996 הבלתי נשכח בלוֹזָאן – שווייץ , שם החליט ה- EBU כמְשָדֵר ציבורי החלטה גורפת היסטורית המוותרת לחלוטין על זכויות השידורים של שני המונדיאלים של  2002  ו- 2006  בשל עלותם הגבוהה מידַי , יחסית למונדיאלים הקודמים . צריך לזכור ש- EBU שייצג עד 1990 את כל רשתות השידור הציבוריות של מערב אירופה , ומ- 1990 לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי גם את מדינות מזרח אירופה הישנה , נחשב לא רק לאיגוד השידור העשיר ביותר בעולם , אלא רבות מרשתות הטלוויזיה המאוגדות בו מייצגות מדינות הנחשבות למעצמות כדורגל הנוטלות חלק באורח קבע בטורנירי הגמר של המונדיאלים ביניהן אלופות עולם וסגניות אלופות עולם . ה- EBU הוא אותו האיגוד שחתם על חוזי שידור רצופים עם ה- FIFA  מאז המונדיאל של מכסיקו 70 . הוויתור ההיסטורי הדרמטי על מסורת השידורים , אִפשֵר את חדירתו של איש פרטי עשיר מאוד מיליארדר גרמני בשם לֵיאוֹ קִירְש בעל חברת התקשורת “KIRSHMEDIA” , לתוך התעשייה היקרה הזאת של תיווך מכירת זכויות שידורי הכדורגל לטלוויזיה . לֵאוֹ קִירְש השקיע את כל הונו בביזנס הזה ובסופו של דבר פשט את הרגל . זהו אחד הסיפורים המדהימים וחסרי תקדים בהתפתחות שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה .

המשכה של ההיסטוריה הזאת היה ביום שני – 15 בינואר 2001 , בפגישת היכרות ראשונה ביני כשליחו של אורי פורת לבין מר אדר זהבי נציג חברת צ'ארלטון החברה שקנתה את זכויות השידורים מלֵאוֹ קירש במסעדת האיטלקית "מָזָאלוּנָה" ברחוב קרליבך בתל אביב . כשאכלנו את ה- מָקָרוֹנִי ולגמנו מיין ה- מֶרְלוֹ שמעתי לראשונה מבן שיחי , נושא ונותן קשוח כנציג חברת "צ'ארלטון" הישראלית אך אדיב וג'נטלמן , את ההצהרה המדהימה ביותר שנוגעת למחירי זכויות שידורים : "יואש אלרואי , חברת צ'ארלטון מבקשת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 12.000000 (שניים עשר מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי מונדיאל 2002". נדהמתי אבל לא הגבתי. הייתה לי רק בעיה קטנה מפני שהסְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז נתקע בגרוני , והייתי זקוק ללגימת יין הגונה כדי לעזור לוֹ לרדת לבטני. חלפה פחות מדקה והנה הגיע הפירוט הראשון מפיו של הנושא ונותן : "חברת צ'ארלטון מציעה לרשות השידור לשלם 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת ארבעה שידורים ישירים בלבד של משחק הפתיחה, שני משחקי חצי הגמר, ומשחק הגמר. בתמורה תממן החברה ב- 2.000000 (שני מיליון) דולר את ההוצאות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של הפקת מבצע השידורים הזה. כל 60 המשחקים הנותרים יופקו וישודרו ע"י רשות השידור אך סיגנלי השידור האלה יופנו למקורות שידור אחרים בישראל, למרבים במחיר". זאת הייתה יריית הפתיחה של אדר זהבי במו"מ עם רשות השידור.

היו לי פרפרים בבטן . המחירים נשמעו מופרכים מיסודם . לא קמתי מכיסאי במסעדה ולא ניתקתי מגע ממנו , מפני שהשאיפה הטבעית שלי הייתה להמשיך את מסורת שידורי המונדיאלים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז ימיו של דן שילון האיש ששִידֵר לראשונה את משחקי גביע העולם של מכסיקו 70' . מו"מ העוסק בקנייה ורכישת זכויות שידורים טלוויזיוניות הוא לעיתים מסע מייגע וארוך שנושא עמו אין סוף תקוות וייאוש . לא רציתי לאבד בטרם עת את הזכויות של רכוש ונֶכֶס שידור שהיה של הרשת שלי במשך 28 שנים רצופות , כאמור מאז 1970 . חברת "צ'ארלטון" בבעלות אלי עַזוּר ופנחס זהבי (ואנשי עסקים נוספים) קנתה מלֵיאוֹ קִירְש הגרמני את זכויות השידורים של שני המונדיאלים 2002 ביפן וקוריאה ו- 2006 בגרמניה תמורת סכום המוערך בין 22 ל- 24 מיליון דולר . עסקה כלכלית טהורה שמטרתה ביזנס ושאיפתה למכור את זכויות השידורים במחירי רווח לכל המרבה במחיר מבין רשתות הטלוויזיה בישראל . זאת הייתה סנסציה . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל היה אמור לחטוף את שוֹק חייו . 10000000 (עשרה מיליון) דולר הייתה אומנם הצעה ראשונית בלבד של חב' "צ'ארלטון" , שוודאי ניתן להתמקח עליה , אך לא היה ספק , מדובר בשינוי דרמטי ומהפך כספי עצום ומרחיק לכת במבנה זכויות השידורים של טורניר גביע העולם בכדורגל מאז מכרה אותם ה- FIFA  לראשונה משנת 1966 (מדובר בתשעה מונדיאלים רצופים) ל- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) איגוד השידור האירופי המאגד בתוכו כ- 60 רשתות טלוויזיה ציבוריות – ממלכתיות באירופה ובתוכו חברות גם מספר רשתות טלוויזיה של מדינות מאסיה כמו ישראל , טורקיה , וירדן , וכֵן מאפריקה כמו , מצרים , לוב , טוניס , אלג'יריה , ומרוקו . בפעם הראשונה מזה זמן רב התגעגעתי למוטי קירשנבאום בעל ה- Poker face .

לאחר פרישתי הכפויה והבלתי טבעית מביתי השני ביולי 2002 מצאתי לפתע זמן פנוי בשפע שמעולם לא עמד לרשותי . הרהרתי רבות כיצד נקלעתי למצב הבלתי אפשרי הזה ברשות השידור שבו מנכ"ל הרשות מבקש לסַלֵק אותי משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר שנים כה רבות של עבודה  . התייצבתי פעם אחר פעם ביני לבין נפתולי נפשי ושאלתי את עצמי שוּב ושוּב , האם הייתי יכול להימנע מהסיטואציה הזאת של התמודדות אישית נגד המִמְסַד בראשותו של מנכ"ל רשות השידור שאחריתה ידוע מראש . האם היה זה ציווי להתנגד לוֹ ? מדוע הייתי צריך להתעמת עם יוסף בר-אל ובכך לקַפֵּד את הקריירה שלי ? את מי אני מייצג ומה יועיל מאבקי לכלל הציבור שסובב אותי ? מדוע אני צריך להעמיס על כתפיי אחריוּת בלתי אפשרית ולשמֵש עמוּד האֵש ההולך לפני המחנה ? הרי אני ממונה על הפקת ועריכת שידורי הספורט בערוץ 1 בלבד . אינני מנהל הטלוויזיה. מה דחף אותי להקריב את עצמי על מזבח האֶמֶת (שלי) ? מדוע דרשתי מעצמי לשמֵש דוגמא אישית, מוּסַר , ודֶרֶך אֶרֶץ לקבוצת אנשים שדרך מאבקי ליושרה ואמינות בעבודתי העיתונאית אינם מעִניינה ? מדוע אני צריך את זה וּמה זה יוֹסיף ? איזה יתרון אני יכול להפיק ומה יֵצֶא לי אישית מזה ? לא יָצָא לי מזה דָבָר . כלום . רק היכולת להתייצב מוּל המראה למחרת בבוקר ולראות שנשארתי בן אדם . אינני Yes man של שום איש . לא עושה דברו של אף אחד . אָדוֹן לחירות המחשבה והביטוי של עצמי . זה המון בחיי שלי . זה לא פחות חשוב מלהפיק שידורים אולימפיים או לנהל את שידורי המונדיאלים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אני יכול להשתמש ללא חשש בפסוק א' בפרק הראשון של ספר תהילים כדי לומר לעצמי בגאווה , "אַשְרֵי הָאִיש אֲשֶר לא הָלַך בַּעֲצַת רְשָעִים , וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לא עָמָד , וּבְמוֹשָב לֵצִים לא יָשָב" . מעטים ברשות השידור יכולים להֵישִיר מבט מידי בוקר מול המַרְאָה ולהישאר זקופים . אני יכול .

נדמה לי כי המחזה הדרמטי הטרגדיה של "הַמְלֶט" כפי שחיבר וויליאם שייקספיר , וסִפרם המצוין של ד"ר רוברט קופר ואיימן סאווף "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רִגשִית בעולם העסקים" , מעניקים תשובות חד משמעיות להתלבטויות הפרט הנוגעות לערכים של יושרה , אתיקה ואמינות מוּל חזיון הכדאיות והרִווחיוּת בתוך מערכות אנושיות מורכבות . דֵיוִויד קוֹלְבּ (David Kolb) יו"ר המחלקה להתנהגות אִרגוּנית באוניברסיטת קייס ווסטרן , תיאר את המושג יושרה "כצורה הנעלה ביותר של התבונה האנושית" [3] . תיאור מדויק ומרתק . דֵיוִויד קוֹלְבּ קובע : "היושרה היא תודעה מתוחכמת וכילולית – אינטרוגטיבית של חקירה ודרישה , וכן מצב עמוק של עיבוד חוויות , שבו משולבים יצירתיות, ערכים, יכולת אינטואיטיבית ורגשית, כמו גם יכולת לניתוח רציונאלי". וויליאם שייקספיר , וגם ד"ר רוברט קופר (Ph.D Robert K. Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) מחזקים בכתביהם את האמונה כי מטרתה של המנהיגות היא להקשיב ולשָרֵת את הציבור ולא לצבור כוח וזכויות יתר . הם משמשים מַקוֹר לא אַכְזָב לעידוד רוחו של האדם באשר הוא אדם מפני שהם דברי אֶמֶת . מצאתי בדבריהם של שייקספיר , קופר , וסאווף תמיכה גדולה בשעה של התמודדות בודדה לחלוטין עם סוג של דילמות בהן הייתי נתון ומאבק נגד הממסד מאז הפך יוסף בר-אל למנהיג שלי משהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור . היה מנוי וגמור עִמי כי אני מייצג רק את עצמי בוויכוח העקרוני עם המנכ"ל ולא אף אחד אחר . אינני נזקק לתמיכת הרוֹב . אני זקוק לתמיכת מצפוני . היה גם מנוי וגמור עִמי שאין מהוויכוח הזה כל דרך חזרה . אילו הייתי נדרש לכך, הייתי נאבק ביוסף בר-אל שוב ועושה אותו הדבר . אינני זקוק לתמיכת החֶבְרָה שסובבת אותי . ממילא אני אדם בודד באופיי נטוּל חֲבֵרִים . את מִילוֹתיי הברורות ודבַריי הנחרצים אמרתי למנכ"ל יוסף בר-אל בע"פ וגם כתבתי אותם . טקסט כתוב אי אפשר למחוֹק . לא ניתן לעולם לנקות ולהסיר אותו מהנייר שעליו נכתב . גם אינני רוצה לעשות זאת . טקסט שנאמר בע"פ ולא הוקלט ניתן להכחשה . טקסט כתוב הוא עֵדוּת נֶצַח .

מנכ"ל רשות השידור הִצהיר בריאיון ההוא ב- 26 באפריל 2002 בפני גב' שָרִי מָקוֹבֶר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא גן עדן ועיר מקלט לעיתונאים שפרשו בשעתו מרשות השידור . הצהרה צינית ותמוהה מאוד . אם רשות השידור היא גן עדן לעיתונאים מדוע כה רבים מהם נוטשים אותה ועורקים למקורות שידור אחרים . מנכ"ל דמוקרט לא היה נדרש ולא היה מעלה על דעתו לעולם להכריז על "גן עדן" וקיומו של חופש עיתונאי בגזרתו מפני שזאת אמורה להיות אמנה כל כך יסודית , טבעית וברורה מאליה . מחשבתו של יוסף בר-אל הייתה נטולת בסיס . צריך היה לשאול אותו , מדוע אם כך נטשו כל כך הרבה עיתונאים ושדרי טלוויזיה את גן העדן העיתונאי שלוֹ וערקו לערוצים המתחרים . מדוע דרך העריקה הזאת הייתה חַד סִטְרִית . מדוע לא קרה מעולם אפילו מקרה אחד בכיוון ההפוך בו עיתונאים בעלי שיעור קומה עזבוּ את ערוצי 2  ו- 10 , ונהרוּ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אשר בשליטתו . השאלות האלה לא נשאלו מעולם . נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אווירת חשש כמו במדינה טוטליטרית הנעדרת כל חֵירוּת דיבור ומחשבה .

ראה "מעריב" מ- 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב" . "אני מתכוון להחזיר את כל הכוכבים שברחו מהערוץ 1 לערוץ 2 . אני יכול לגלות ש- % 90 מהם יחזרו" , סיפר יוסף בר-אל למראיינת שלו גב' שרי מקובר . איש מאותם כוכבים עליהם דיבר המנכ"ל המיועד ואת שמותיהם הזכיר במהלך הריאיון כמו דודו טופז , גבי גזית , רבקה מיכאלי , אילנה דיין , גדי סוקניק , יעקב איילון , נסים משעל – לא חזר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". 

המצב העגום וסתימת פיות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (יעידו על כך גב' ורד ברמן ומר איתי לנדסברג ואנשים אחרים בערוץ 1) העלה הִרהורים נוּגים והזכיר לי סיטואציה פוליטית מפורסמת מאוד שאירעה בשנת 1959 . השורה התחתונה שלה הייתה הזכות למַמֵש את חֵירוּת המחשבה וחופש הביטוי מול העריצוּת . הנה משהו על קצה המזלג בעניין הזה : בחירתו של ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי החכם ויפה התואר לנשיא ארה"ב בנובמבר 1960 ומאבקו הבינלאומי הנמרץ וחסר הפשרות כמנהיג העולם החופשי נגד הדיקטטורה הקומוניסטית של ברה"מ ושליטה ניקיטה חרושצ'וב הפכו אותו לדמות נערצת בתבל. בביקורו במערב ברלין הצהיר ליד החומה המפרידה בין שני חלקי העיר, "אני ברלינאי" , וזכה לתשואות עולמיות . משהחליט לסלק את הטילים הסובייטים מקובה הסמוכה המאיימים על ערי ארה"ב (מאבק שנשא פֵּרוֹת), הגיעה הפופולאריות של הנשיא האמריקני לשיא . מספרים שבמסדרונות האו"ם התפתח בימים ההם וויכוח עקרוני בין עיתונאי אמריקני לבין עיתונאי סובייטי על הערך האמיתי של מושגי חופש העיתונות והדמוקרטיה . העיתונאי האמריקני התפאר בפני עמיתו הרוסי , ואמר לו כלהלן : "תראה, למרות הפופולאריות של הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי, אין לי שום בעיה להניף שֶלֶט מחאה נגד הנשיא שלנו ברחבת הבית הלבן בוושינגטון ולצעוק לעברו Kennedy go home". העיתונאי הרוסי לא נשאר חייב לוֹ , והשיב את הטקסט הבא : "זה ממש לא בִּיג דִיל, גם אצלנו יש דמוקרטיה, אני יכול להתייצב ללא קושי בכיכר האדומה במוסקבה מול הקרמלין ולצעוק , קֶנֶדִי לך הביתה".

אני רוחש הערכה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושרק את העיקרון החשוב הזה . זאת בדיוק הסיבה מדוע הערכתי אז את אלכס גלעדי , דן שילון , ומוטי קירשנבאום . הם היו נאמנים ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר מַלְכָּם . אין דבר נפלא מזה . אני מוצא צורך להביא לידיעת קוראי הבלוג את האינפורמציה הבאה . היא איננה נוגעת לטלוויזיה וזה התרחש כל כך מזמן בשנת 1959 אך מהווה דוגמה לחירות המחשבה .

בשיאה של המלחמה הקרה ערך שליט ברה"מ הקומוניסטית הרודן ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב לראשונה ביקור חריג ויוצא דופן במוסדות האו"ם בניו יורק . בנאומו המפורסם בעצֶרֶת תקף ניקיטה חרושצ'וב בחריפות רבה את המערב ובראשו את ארה"ב מחרחרת המלחמה . בעת הנאוּם הֵסִיר ניקיטה חרושצ'וב , מוּזִ'יק – איכר בעברו) את נעלוֹ , וללא כל בושה רקע בה בבוטות רבה מעל דוכן הנאומים . סצנת צילום טלוויזיונית בלתי נשכחת . הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי הכריזמטי ב- 1959 סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי , ואח"כ אִרגֵן לוֹ בסַן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה"ב ה- A.P.L וְ- C.I.O בראשותו של מר וולטר רוּתֶּ'ר נשיא איגוד פועלי המכוניות . נכחו שם עוֹד ג'יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל , פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר , ז'וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים , אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות , וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה . בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה , בין מנהיג העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו , לבין נציגי הפועלים במדינה הדמוקרטית שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה . ניקיטה חרושצ'וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי – טוטליטארי כגן עדן לפועלים . מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה"ב , לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות . כשהעלה ניקיטה חרושצ'וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט, "כי העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים", נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו . המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב הקומוניזם והקפיטאליזם הגיע לשיאה . וואלטר רות'ר , אלברט נייט , וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ'וב ללא רחם וללא הנחות . התפתח שם רָב-שיח מדהים , חריג , ובוטה מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ , אחד המפורסמים בהיסטוריה , בין הרוֹדָן הסובייטי מצד אחד לבין אנשי ההחירות , החופש , והדמוקרטיה מהעבר השני של המתרס . הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו . מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה של  ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב . הנה תמליל המפגש המרתק ההוא שנערך בניו יורק בשנת 1959 בין מנהיגי הפועלים של ארה"ב לבין רודן ברה"מ ניקיטה חרושצ'וב :

ניקיטה חרושצ'וב : ארה"ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה . אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות'ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ'וב : היכן חלמת זאת?

וולטר רות'ר : אם אין אתם מנצלים אותם , מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה?

ניקיטה חרושצ'וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות'ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ'וב : גם אנחנו בני חורין.

וולטר רות'ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם?

ניקיטה חרושצ'וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במזרח גרמניה?

וולטר רות'ר :  (כשניקיטה חרושצ'וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו) האם הוא פוחד מפני שאלותיי?

ניקיטה חרושצ'וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם.

וולטר רות'ר :  היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים ב- ברה"מ חלק על   מדיניות הממשלה?

ניקיטה חרושצ'וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו?

וולטר רות'ר : החירות היא עניינו של כל אדם . אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה . יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים . כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי , והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה"ב "אגודה מטעם המִפעל" .

ניקיטה חרושצ'וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה?

ניקיטה חרושצ'וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות'ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות? 

ניקיטה חרושצ'וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטאליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים , אולם אנו רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע"י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה, עוזבים אותן הפועלים בהמוניהם . היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים       ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית ?

ניקיטה חרושצ'וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך.

וולטר רות'ר : יש לנו חילוקי דעות בארה"ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות עם וויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות, אין איש נשלח לגלוּת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 . ניקיטה חרושצ'וב (במרכז בחליפה בהירה) מנהל את וויכוח "המטבח" המפורסם עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון (בחליפה הכהה) ביריד "סוקולניקי" במוסקבה ב- 1959 . מתבונן בוויכוח מימין ליאוניד ברז'נייב . ניקיטה חרושצ'וב טען בלהט כי הכלכלה הסובייטית הבריאה היא גן עדן לפועלים . ריצ'ארד ניקסון הדף את הטענות הקומוניסטיות ואמר כי הדרך היחידה להגיע לגן העדן הכלכלי הוא לנהל שוק חופשי ללא פיקוח ממשלתי .  (AP) .

הטקסט הזה סימבולי לרשות השידור ומתאר סיטואציה אנושית כל חשובה לעולם החופשי באשר הוא . אנשים פשוטים אומרים את מה שהם חושבים מבלי להתבלבל . כשקראתי את הטקסט הזה לפני 53 שנים לא יכולתי שלא להעריץ את האנשים האלה , את מר וולטר רות'ר וחבריו . הם היו האנשים ! למרבית אנשי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יש מה ללמוד ממנהיגי הפועלים האמריקניים בתחום חירות המחשבה והביטוי . רשות השידור תחת שִלטונו של יוסף בר-אל לא הייתה עצמאית אלא כפופה לשלטון . העיתונות הישראלית התעוררה אם כי באיחור מה וחשפה את יוסף בר-אל ואת רשות השידור שלו ככלי שידור ירוד חסר ערכים ורווי נפוטיזם . אין להאמין לכוונת המילים השְדוּפוֹת שמשחרר המנכ"ל וחבורתו לחלל האוויר מעֵת לעֵת על חופש העיתונות והיצירה הקיימים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מפני ששום מחשבה כנה ורצינית איננה מניעה את המילים המַטְעוֹת האלה . עכשיו משעיינתי שוב במחזה "הָמְלֵט" , מצאתי כי וויליאם שייקספיר הגדיר את התופעה הזאת של "מילים שדופות" בטקסט גאוני שכתב במחזה הטרגי מלא ההוד ההוא "הָמְלֵט". באחת מתמונות המחזה הגאוני , המרתק , והמורכב , מבקש קלאודיוס המלך הבוגדני לחזור בתשובה בפני בורא עולם , אך מביע חרטה לא כֵּנָה על הפשע הנתעב שביצע . וויליאם שייקספיר מסכם את הסצנה הזאת כך : "מִילִים יַגְבִּיהוּ עוּף , הַמַּחְשָבוֹת תִּכְרַעְנָה . מִילִים בְּלִי מַחְשָבוֹת שָמַיְמָה לא תַּגַּעְנָה". מדובר בניסוח ווירטואוזי . ראש הממשלה אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט ידעו כבר בסופה של שנת 2002 כי יוסף בר-אל איננו מנהל את רשות השידור על פי אמות מידה המקובלות במדינה דמוקרטית וחופשית . אריק שרון לא התערב בנעשה ברשות השידור כי כך היה נוח לו מפני שיוסף בר-אל הבטיח לו נאמנות מראש .

הפגיעה הראשית ברשות השידור מאז מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל הייתה באמינותה . הפגיעה הזאת חלחלה מייד לעבר שידורי החדשות וגם שידורי הספורט , ודרך הטיפול בהן . בין כה וכה הפך השידור הציבורי לשדה קֶטֶל של ממש. שני מנכל"ים של רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ורָן גָלִינְקָא הודחו בעצם מתפקידיהם בתוך שמונה חודשים. נגד אורי פורת ז"ל נפתח הליך הדחה היסטורי ע"י הוועד המנהל של רשות השידור שאילץ אותו בסופו של דבר בראשית אוגוסט 2001 להתפטר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור.  רָן גָלִינְקָא שהובא לרשות השידור ביוזמתו של השר הממונה רענן כהן , לא אושר ע"י ראש הממשלה אריאל שרון להמשיך בתפקידו בתום כהונתו הזמנית בת חצי השנה , וסוּלַק . עִמוֹ הוּדַח מייד גם מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ע"י המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר-אל . תחת יָאִיר אַלוֹנִי מונה למ"מ זמני חדש של מנהל הטלוויזיה יוסי משולם . יו"ר הועד המנהל של רשות השידור מאז דצמבר 2000  נחמן שי , האיש שתִּכנֵן וטָוָוה עם אנשיו את חוּטֵי ה- Impeachment  נגד אורי פורת , לא הצליח גם הוא להשלים תקופת כהונה שלימה והודח מתפקידו ע"י ראש הממשלה אריאל שרון באשמה של נשיאה בכפל תפקידים . הממשלה מינתה לתפקיד היו"ר החדש של הוועד המנהל של רשות השידור את נאמנה מר אברהם נתן תומך מובהק של מפלגת השִלטון וחבר מרכז הליכוד . יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך התפטרה מתפקידה בשל ויכוח עקרוני מַר עם המנכ"ל יוסף בר-אל . במקומה גויס לתפקיד מר יעקב שחם אף הוא איש מרכז הליכוד . לא חלף זמן רב וגם מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי הודיע שהוא מתפטר מתפקידו , כי איננו יכול לעבוד עוד תחת ניהולו של יוסף בר-אל .

רפיק חלבי יקירם של שני המנכ"לים הקודמים אורי פורת ז"ל ורָן גָלִינְקָא ומי נחשב למועמד מוֹבִיל מטעמם למשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , הוּדַח . בינתיים בעת תקופת ניהולו של יוסף בר-אל נקשר שמו של רפיק חלבי לפרשה מכוערת של ניצול מיני של עובדת שלוֹ . הוא הפסיד והוּבַס במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . לתפקיד הרם נבחר בניגוד לכל הציפיות מר מוטי עדן ששימש קודם לכן שנים רבות ככתב מן השורה באזור הצפון תחת ניהולו של רפיק חלבי . מוטי עדן האיש שניסיון הניהול שלו במשך שנים רבות הסתכם בהפעלה וניהול צֶוֶות צילום ENG  בן שלושה אנשים הוצב לפתע בפסגת פירמידת הניהול של ערוץ הטלוויזיה הציבורית המונה יותר מ- 1000 (אֶלֶף) עובדים . דומה לטוּראי שקיבל לפתע לידיו אוגדה . לאחר שמוטי עדן התמנה לתפקיד הרם מישהו סח לי כי תמיד יימצא המועמד התורן הלא מתאים לנהל את המוסד הציבורי הזה המכונה הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 אך תמיד יימצא גם האיש הפחות מתאים שיאשר את המינוי . מוטי עדן לא ידע לנהל . לא היה לוֹ שום כישרון מנהיגות , לא השכלה טלוויזיונית וגם לא צֵל של מושג כיצד לייצר ולהרכיב לוח שידורים ציבורי . חסרונו הגדול היה נעוץ לא רק בחוסר ניסיונו וחוכמתו לנהל מפעל תקשורת כל כך מורכב ומסובך מינהלית כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , אלא בהסכמתו להיות תומכו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שבחר בו . בריאיון מאוד לא חכם בלשון המעטה שהעניק מוטי עדן ב- 29 באפריל 2005 למוסף השבועי "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" , ארבעה ימים לפני הדחתו ההיסטורית של הבוס שלו , ניסה ללמד סנגוריה על יוסף בר-אל . הכתבת – מראיינת גב' שוֹש מוּלָא העניקה לריאיון עמו כותרת משפילה , "יומן הפקיד" . בריאיון חיווה מנהל הטלוויזיה מוטי עדן את דעתו על הבוס שלוֹ יוסף בר-אל כלהלן . ציטוט : "המלחמה נגד יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור היא אישית – יצרית , ולא מקצועית . תאמיני לי שאם הייתי רואה משהו לא תקין , הייתי קם ומדבר . המצב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיום , הוא הרבה יותר טוב מאשר בתקופה שבה דן שילון עבד כאן בשנות ה- 70 , כשרשות השידור נוהלה ממש ע"י משרד ראש הממשלה . היום רשות השידור מבטאת את כל הדעות שנשמעות בציבור , ואם יש לחצים פוליטיים הם נהדפים ברמת המנכ"ל . צריך לחלק את העוגה באופן שווה . ביני לבין יוסף בר- אל יש הבנה". להערת המראיינת שוש מולא , "כי דן שילון שהגיע ל- "יומן" והודח ע"י יוסף בר- אל כמעט מייד , טען שהאיש הוא משרת פוליטי והכפופים לו הם נושאי כלים כנועים" , התרתח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוטי עדן והשיב : "יוסף בר- אל הוא איש חזק . איש משפיע . הוא 47 שנים ברשות השידור . מכיר אותה כמו בנאי מהאבן הראשונה עד לגג . ואני מבטיח לך שאני לא איש כנוע . ממש לא איש כנוע" . מוטי עדן היה שותף מלא לפַארְסָה הבוקעת מידֵי ערב שבת ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאותה הוא מנהל . דַי ומספיק לצפות בעצם לרגע בערבי שישי "ביומן" ולראות את העיתונאית והמגישה גְאוּלָה אֶבֶן מנהלת רב שיח כפוי , מאולץ , ובוטה עם אנשי הפַּנֶל שלה העיתונאי מר אורי דן ז"ל נאמנו של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון ועו"ד אמנון זיכרוני , לא מפני שהם לא אוהבים אותה אלא בגלל שהיא לא מעריכה אותם , ואז פשוט לברוח למתחרים שלהם . ההיסטוריה הטלוויזיונית רושמת בדייקנות כל פרט ופרט . מחוללי ההיסטוריה הזאת בשנים האחרונות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , בעיקר אלה המאיישים את דרגי ושכבות הניהול והנוהים אחר מנהיגם , יידרשו להסביר באחד הימים , מה ואיך קרה שם בדיוק מה שקרה .

חבירתו של דן שילון ליוסף בר-אל הדהימה אותי . הייתי המום . מה לדן שילון אבי השידור הציבורי , ההגון , והדמוקרטי עם זה של מנכ"ל רשות השידור הנוכחי יוסף בר-אל . דן שילון היה לפני שנים רבות חונך שלי ושל רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית . לכן זקפתי גבה כשחָבַר אז לחודשים אחדים למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (כדי להגיש במשותף את "היומן" עם גאולה אֶבֶן) . דן שילון ייצג פעם בכבוד גדול ובנאמנות רבה את עיקרון העיתונאות הציבורית – ממלכתית הקובע כי העיתונאות הזאת חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של הממלכה והשלטון הפוליטי (לא כל שכן בערוץ 1 אך גם בעיתונות פרטית – מסחרית) . כל עיתונאי מתחיל מאמץ מייד אל לבו את האקסיומה המתמטית הזאת הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . זהו עיקרון קדוש הנצוּר בנפשו של כל עיתונאי אמת והוא שומר עליו כעל בבת עינו . עיקרון הקווים המקבילים מהווה חלק חשוב בקוֹד העיתונאי המרכיב את "מסמך נקדי" . מִבחנה היומי של העיתונות וגם העיתונאות הטלוויזיונית במדינה דמוקרטית בכל רגע  ובכל שעה , היא לוודא שאקסיומת "הקווים המקבילים, תּשמֵר לעַד . אין על כך וויכוּח . אין על זה עוֹררין . השאלה מה למקצוען עם החובבן ומדוע חָבַר עכשיו המוכשר אל הלא מוכשר , לא אני צריך לשאול את מורי ורבי , אלא הוא את מצפונו . הרי דן שילון שחָבַר לרשות השידור של יוסף בר-אל בספטמבר 2003 הוא אותו דן שילון שכינה בפרהסיה ב- 3 במאי 2002  בעיתון "מעריב" (בריאיון עם מר רובי ריבלין שר תקשורת דאז) את המנכ"ל הנוכחי האיש שניפץ על פי תמליל הריאיון ההוא את מֵנִיפֶסְט השידור הציבורי לרסיסים , "…כבן ערובה ועבדו האישי של ראש הממשלה …" , "…מנהל מסע חנופה למען ראש הממשלה…" , "…עֶבֶד נרצַע…" , "…ומלקט פירורים שיפלו משולחנו של ראש הממשלה…". חידלון חיבורם של המקצוען עם החובבן איננו טבעי . לכן גם אינו יכול להחזיק מעמד לאורך ימים . סופו להישבר . כמה לא מפתיע שמנהלי בּוּבָּה בערוץ 1 שַחִים על אוזנו של דן שילון "איזה מגיש נפלא הוא", ומדגישים בפניו, "את תרומתו החשובה ל- "יומן", ולמחרת הוא קורא בעיתון על הדחתו מידי אותם מנהלי – הבובה שלִחששוּ את שבחיו בסודי סודות .

מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לא נעשה מטעמי כישרון אלא מסיבות פוליטיות מובהקות. המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא הודח מפני שאִפשר בדצמבר 2001  ליו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת יריבה המר של מדינת ישראל לומר את דברו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (באמצעות ריאיון עם עודד גרנות). הריאיון הזה לא מצא חן בעיני אריאל שרון . שמו של יוסף בר-אל כמועמד לנהל את רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא הועלה מירכתי האוֹב של ערוץ 33 ע"י השר הממונה מר רענן כהן . כדאי לדעת שערוץ 33 תחת ניהולו של המנכ"ל הנוכחי צובר במשך שנים ארוכות רייטינג יומי שנע בין  % 0.0  ל- % 0.7 . סיבות מינויו של יוסף בר-אל למשרה הרָמָה מדאיגות . הן נעלמו מעיניו של רענן כהן אך אינַן נסתרות מאִישוֹנָיו של שר התקשורת הנוכחי שמבחין במתרחש בין כתלי הרשות . נדמה שלמנכ"לים שקדמו ליוסף בר-אל לא הייתה את היכולת הנחוצה בערוב ימיהם כדי לטפל טיפול שורש בערוץ 33 הזניח ומנהלו שהכריז לא אחת בגלוי , "כי יש לוֹ חברים רבים בפוליטיקה הישראלית" . תש כוחם להזיז הרים כסלעים . שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם . הם הסכינו עם מציאות מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם – לא בגלל שרצו בה , אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה .

רשוּת השידור הממלכתית איננה ריבּוֹן עוד . שני ערוצי השידור העיקריים שלה רדיו "קול ישראל" כמו הטלוויזיה הישראלית הפכו החל מחודש מאי 2002 במקרים רבים אין ספור לשופרה של ממשלת ישראל . זהו דבר שהדעת איננה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית . מסמך מפורט בעניין הזה נכתב על ידי ישירות למנכ"ל יוסף בר-אל ב- 16 במאי 2002 , וגם לחברי הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור . הטקסט הזה רלוואנטי גם היום לאחר הדחתו וגירושו של אחד מבכירי העיתונאים של מדינת ישראל דן שילון משורות תוכנית החדשות החשובה של הטלוויזיה הישראלית , "היומן" . אני בחרתי בזמנו שלא להחריש ופרשתי מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שהיה פעם ביתי השני ולפעמים גם הראשון . עיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל היו מודעים היטב לשערורייה העיתונאית הקלוקלת הזאת הניבטת מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון , ומסכינים עמה . כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים . מדהים שעיתונאים נכבדים ורבי מוניטין בטלוויזיה הציבורית ו- רדיו "קול ישראל" השליכו ביוזמתם האישית ברגעים ההם של 2002 את הגדוֹלה שבזכויות בן אנוש , להיות אדם בן חורין . שתיקתם לא תעזור להם . ההסרחה גדולה והמציאות חזקה מהם . הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי , מוסרי וכלכלי כאחד , יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים . זה רק עניין של זמן . עורך התוכנית "פוליטיקה" (בהנחיית דן מרגלית) מר איתי לנדסברג תבע את המנכ"ל יוסף בר- אל על הוצאת דיבה לאחר שכינה אותו בריאיון לעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002 , "אחד ממנהיגי הסרבנים לשירות מילואים בשטחים" . מנכ"ל רשות השידור הדיח בצעד הפגנתי את העורך שתבע אותו למשפט בגין הוצאת לשון הרע ומינה במקומו לעורך "פוליטיקה" את העורך הקודם מר אהרון גולדפינגר ששהה כשנתיים בחופשה ללא תשלום (ערך באותו הזמן את תוכנית הטלוויזיה  "משעל חם" בחברת "רשת" בערוץ 2) , ושב עכשיו לחֵיקו המַר של ערוץ הטלוויזיה הציבורי . זה היה כּאוס של ממש .

מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש . המינוי הכושל והלא ראוי הביא לא רק לדעיכת השידור הציבורי , אלא יצר אווירת נכאים עכורה , קודרת ועגומה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" . אם יוסף בר-אל יישאר בתפקידו , המצב ברשות השידור ילך ויחריף בעתיד . שלטון תקשורתי המבסס את כוחו על הפחדה יוצר אקלים שלילי . אקלים שלילי יוצר סוּפָה שסוֹפָה לקצור ולקטול את המפחידים והמפחדים גם יחד . מר אמנון אברמוביץ' הפרשן הפוליטי הנודע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נטש את המנכ"ל יוסף בר-אל וחָבָר לערוץ 2 . גם כתבי החדשות הפוריים של ערוץ הציבורי אלון בן דוד ושלומי אלדר חמקו מיוסף בר-אל ויוסי משולם , וערקו לערוץ 10 . כמותם נהג גם מגיש החדשות גלעד עדין בדרכו מהערוץ הממלכתי משרת הממלכה לעברו של ערוץ 10.

ראה "מקומון "העיר" מ- 19 במארס 2004 . זהו תחקיר ענק של המקומון התל אביבי "העיר" המכונה "זאפ לראשון" אודות התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . החוקר והכתב מר אלון הדר ערך ראיונות ארוכים וממוקדים עם ארבעת אנשי וועד / הפקה עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , חיקה גינוסר , מוקי הדר , יהודה כהן , ועדנה נחום על המתחולל בין ארבעת כתליו של השידור הציבורי . 

ראה מקומון "העיר" מ- 19 במארס 2004 . תחקיר ענק של כתב המקומון התל אביבי "העיר" תחת הכותרת "זאפ לראשון" של אלון הדר העוסק בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובן במתחולל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

דן שילון סולק בבושת פנים מה- "יומן" ע"י יוסף בר-אל . אורלי ווילנאי – מרוז הכתבת לענייני רווחה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הודחה ע"י יוסף בר-אל ועושה דברו מר יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות מפני שתקפה בכתבותיה את המדיניות הכלכלית הכושלת של משרד האוצר , שר האוצר בנימין נתניהו והשַר מאיר שטרית. מנהל חטיבת החדשות הזמני הזהיר את כתבת הרווחה בריש גלי בשמו של מנכ"ל רשות השידור, "…שתפסיק לתקוף ולהיטפל למאיר שטרית בכתבות שלה , מפני שזה האיש שאמור לאשר את תקציב רשות השידור…", והוסיף, "היזהרי המנכ"ל מחפש אותך". מנכ"ל רשות השידור נזף בעצמו באורלי ווילנאי -פדרבוש (היום גב' אורלי ווילנאי – מרוז) : "מי את בכלל שתתקפי את גדולי האומה כביבי נתניהו ומאיר שטרית", והמשיך, "השר מאיר שטרית התקשר אלי ואמר לי שאת פוגעת בו, תדעי לך שפגעת גם בי" [4]. תוכן הדברים שאמר יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות לאורלי ווילנאי – מרוז התפרסם במלואו בעיתונים "מעריב" ו- "הארץ" . זה אותו השַר מאיר שטרית שזכה לפתע בכתבת דיוקן בולטת ב- "מבט שני" בערוץ 1 בתחילתה של 2004 , אך ללא הצדקה וּמבלי שעשה כל מעשה יוצא דופן בתחום עיסוקו ומבלי שחולל מפנה אמיתי ודרמטי בכלכלת מדינת ישראל . גם אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר סולק "מפוליטיקה" ע"י המנכ"ל ויוסי משולם גם יחד , אבל מרכיביו של הסיפור הזה שונה . רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות הודח ע"י יוסף בר-אל. דן שילון סולק מהגשת ה- "יומן" ע"י יוסף בר-אל. איתי לנדסברג שהודח מ- "פוליטיקה" הוחזר לרגע קט לכֵּס שממנו הודח והודח בשנית . יעקב אחימאיר הודיע שאיננו מוכן להגיש את אחת ממהדורת החדשות "שבע וחצי" על פי Line up שהניחו לפניו העורכים שלוֹ באחד מערבי השבוע , מפני שעל פי הבנתו העיתונאית הליין -אפ הזה אינוֹ רלוואנטי לצופים . המגיש הוותיק קבע שהליין – אפ הזה הוא מתרפס בפני מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף "יוסי" משולם . חמור מזה היה רק הסכמתו של מר יגאל רביד לסתום את החלל ומן ההיבט לשמש בעל כורחו משת"פ של ההנהלה כמי שמגיש את המהדורה במקומו של הסַרְבָן ההגוּן . מעשה לא אתי , לא קולגיאלי , ואיננו מקובל לחלוטין . הטרגדיה הייתה נעוצה בעובדה כי ראש הממשלה אריאל שרון יודע היטב כי ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל מתחוללת מציאות ארורה , אך החריש

דן מרגלית התפטר מהנחיית "פוליטיקה" וערק כל עוד נפשו בו מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המושחת לזרועותיו של ערוץ 10 . הוא היה עיתונאי אמיץ וישר דרך , ולכן לא חשש לנמק את התפטרותו קבל עם ועדה במכתב חריף ששִיגֵר למנכ"ל רשות השידור : "פוליטיקאים ועושי רצונך השתלטו על רשות השידור ועושים בה כמעט ככל העולה על רוחם. כשאני נוכח כיצד חילקת את המסך למי שחפצת ביקרם , גוברת תחושתי כי היה עלי להקדים ולשגר אליך את המכתב הזה. אם לא אלך עכשיו, תידבק בי הרָעֶלֶת  שדִרדרה את הנורמות העיתונאיות – מקצועיות לשפל המדרגה", כתב למנכ"ל רשות השידור העַריץ אך נעדר את קֶסֶם הכּישרון ונטוּל יכולת מנהיגות. החלו מאבקי כוחות בין העובדים להנהלה וגם בין העובדים לבין עצמם תופעה חמורה לכשעצמה. פרצו גם מחלוקות חריפות במוסדות הציבוריים עצמם של הרשות , בתוך הועד המנהל ובין חברי המליאה. וָואקום המורל הנמוך שאב לתוכו מאבקי כוח, עימותים, השתלחויות, ריבים, איומים, סכסוכים, מכרזים מכורים ותפורים, מינויים לא ראויים, התפטרויות, ובסופם נטישות של אנשי מקצוע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר מקורות שידור אחרים במדינה. הנפגעת העיקרית מדרך ניהולו של המנכ"ל החדש יוסף בר-אל , הייתה חטיבת החדשות. אין חוֹלֵק על כך שהמנכ"ל הוא העורך הראשי של הרשות אך אין הוא השליט שלה. קיים הבדל עצום בין הצורך לנהל את רשות השידור בצורה נאורה כעורך ראשי בעל תפישת עולם דמוקרטית ופלורליסטית , לבין שליטה באמצעות כפייה מעמדת כוח מאוד אגרסיבית , שאיננה סובלת לצידה שום ויכוח ו/או דעה אחרת .

יהיה אשר יהיה , השנים 2002 , 2003 , 2004 ומחציתה של 2005 , ייזכרו בתולדות רשות השידור הציבורית כשנים שחורות ומָרוֹת , בו ניסו מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הועד המנהל באמצעות "מכרזים מכורים ותפורים" , להשתלט על תפקידי מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות , ולהעניק אותם למקורביהם . אחת הדרכים להשתלטות על המשרות הבכירות והצבת נאמנים , הייתה הכוח והפררוגטיבה השמורים לעורך הראשי  להעניק שוחד מסך לפוליטיקאים הרלוואנטיים. עמידתו האיתנה של חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי איש שחונן בחוכמה ויושרה מוחלטת, ושל חברו במליאה ד"ר יוסי דָאהַן, מול הסחף שיצרו המנכ"ל והיו"ר בהליכי המכרזים האלו, הובילו לתמיכה של התנועה לאיכות השלטון בישראל בראשות עו"ד אליעד שרגא. התנועה ביקשה להתערב בנעשה ברשות השידור ובליקויים הקשים המלווים את הליכי המכרזים, וההופכים אותם "למכרזים למראית עין בלבד". התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד הפעלת המכרזים , בטענה שיו"ר רשות השידור הוא חבר מרכז הליכוד לשעבר וחלק מחברי הועד המנהל (כמו ראובן שלום למשל) הם פעילי ליכוד, ואלו יחד עם מנכ"ל רשות השידור עושים יד אחת וכל שביכולתם להביא לבחירתם של "מועמדים נוחים לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון". בג"ץ הוציא לבקשת התנועה לאיכות השלטון, צו ביניים המבטל את ישיבת ועדת המכרזים למינוי מנהל חדש לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הצטרפה לעמדת התנועה לאיכות השלטון בראשותו של המייסד עו"ד מר אליעד שרגא , והודיעה להנהלת רשות השידור כי אין לקיים את המכרז למנהל החדשות לפי שעה .לא צריך להיות מאבחן דגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון, "האבסולוטיסמוס הנאור",  שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18 : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על כל מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית באשר הוא במדינת ישראל.

אפילו גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן ז"ל הסגנית כמעט נצחית של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו הגדולה של המנכ"ל יוסף בר-אל שירש את רן גלינקא ואורי פורת, החליטה להתפטר מתפקידה בקיץ 2004. לא נותר בה כוח במאבקיה נגד עקרונות הניהול של המנכ"ל. פתאום היא נזכרה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע , שלא שאלו לדעתה בעניין חוזי ההעסקה היקרים של כל מיני אנשים לרבות אלה יָעֵל דָן מרדיו גלי צה"ל ועֵרָן הָדָס מהעיתון "ידיעות אחרונות" –  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה מה שהיא אמרה לי בעת עריכת התחקיר של הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". האישה הדעתנית הזאת שמאסה בנעשה ברשות השידור נזכרה לפתע לזעוק חמס על היעדר פיקוח ציבורי יעיל על השידור הציבורי. מעניין היכן היא הייתה כל הזמן . מעולם לא קרה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מועצת העיתונות במדינת ישראל , שנשיאה של מועצת העיתונות (פרופסור מרדכי קרמניצר) , יצהיר ויקרא בפומבי קבל עם ועדה למוסדות הציבוריים של רשות השידור ולממשלת ישראל לפסול לאלתר מועמד כלשהו למשרת מנכ"ל רשות השידור . זה קָרָה לראשונה עֶרֶב מינויו של יוסף בר-אל . כולם ידעו במי ובמה מדובר . המדהים הוא שלמַעֵט שניים אולי שלושה עיתונאים שניצבו לצִדי ותמכו במאבקי הציבורי שהפך לרוע מזלי לאִישִי , כמעט כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" , ובראשם המגיש הנודע ומי שהיה מנהל הטלוויזיה וחטיבת החדשות בערוץ הציבורי בעבר מר חיים יבין , חמקו מהמערכה הציבורית ועמדו דוממים מהצד כשראשם מושפל . הם סירבו לעמוד כחומה בצורה מול העריצות . צריך לכך אומץ שלא היה להם . הם הִמתִּינוּ שמישהו אחר יעשה בעבורם את המלאכה . בכך הפכו לוָוסָלִים . מרצונם החופשי השליכו מעליהם לפתע עכשיו את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין .

מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהיו אמורים להיות ישרי דרך , אמיצים וזקופי קומה , ונדרשים להתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל , חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה . פשוט לא ייאמן . ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת . הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור . הייתי בטוח שאבות השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אך הם עמדו מהצד והחרישו . אני מציע לאותם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהשקיפו באותם הימים ההם על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד"ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בגרמניה וארה"ב שנים 1945 – 1874 וכתב את "The Mith of the State". זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה . אני טופל על פי מידת שיפוטי אשמה גדולה ועיקרית גם על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור, שבחר עכשיו לשתוק, והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה (וגם בפניי )בתקופת יוסף בר-אל, "שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור". יכול היות שחש את עצמו קרוב למנכ"ל החדש לאחר שיוסף בר- אל הצהיר ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר : "חיים יבין הוא כוכב גדול וגם ידיד וותיק שלי ולעולם לא אסכים שייפגע" . קראתי את הריאיון ההוא של שרי מקובר עם המנכ"ל המיועד יוסף בר- אל וגם שמעתי באופן אישי מפי חיים יבין את דעתו על המנכ"ל המיועד . אין שום קשר מוסרי בין מעמדו של חיים יבין כקריין בכיר לבין השקפת עולמו של יוסף בר- אל שניצב האותו הרגע ההוא בפסגת השידור הציבורי . טקסט ההתעלמות הזה של חיים יבין "אני עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור" , מביך ומעורר רחמים בעיניי .

ראה מקומון "העיר" מ- 19 במארס 2004 . המקומון התל אביבי "העיר" . מר חיים יבין מאושיות השידור הציבורי לדורותיו ומי שמשמש קריין "מבט" מצהיר עכשיו נוכח ניהול רשות השידור ע"י המנכ"ל יוסף בר-אל כהאי לישנא : "אני לא עובד ברשות. אני ספק קבלן עצמאי. אני לא מעוניין לדבר על חופש הדיבור ברשות השידור". חיים יבין שומר על אגפיו גם במחיר כבודו האישי ועל פי הבנתי במידה רבה מאוד גם על חשבון האמת. לא להאמין…? דווקא להאמין…! גם אנשים מכובדים משילים מעל עצמם את הזכות העליונה להיות ריבון של עצמם. בחלוף שנה וחודשיים מאז ה- 19 המארס 2004 תאריך פרסום הכתבה , סולק יוסף בר-אל מרשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אותו האיש שמינה אותו בשעתו למשרה הרמה. 

פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה , כשפנה באופן אישי לחברי הועד המנהל ומליאת רשות השידור ולשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002 , שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה . זה לא עזר לו . הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה .

עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור , הנהיג יוסף בר-אל מדיניות כלכלית מפוצלת מידי בתוככי רשות השידור . הוא חגג ברוב עם והדר בקיץ 2002 יחד עם מר רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור את חנוכתו של ערוץ 34 (הערוץ הישראלי הלווייני בשפה הערבית – מס' 169 על הממיר של YES בימים ההם) שכוּוַון למדינות ערב השכנות וגם הרחוקות יותר, והעמיד לרשותו סכום כספי מדהים של יותר מ- 80.000000 (שמונים מיליון) שקל מתקציבה השוטף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . חברי הוועד המנהל והמליאה שאישרו את ההחלטה התמוהה והמביכה שותפים מלאים לביזיון הזה . מובן שפעולת השידור הפיננסית הזאת מצאה חן בעיני רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור , אך הייתה חסרת כל הגיון ציבורי מבחינת הצופה הישראלי . היא הביאה באחת ליצירת  Overdraft עצום וענק בקופות ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" . חוֹק רשות השידור איננו מביא בחשבון בניסוחו המדויק הקמה ופריסתו של ערוץ טלוויזיה בינלאומי ממין זה שתכליתו לפנות לאוכלוסיות שמחוץ לגבולות מדינת ישראל . צורת הניהול הכלכלית הנוכחית הזאת הייתה חובבנית מכל היבט ומסוכנת מאוד . היא גרמה נֶזֶק מצטבר שסופו משבר כספי חמור שהתרחש בתוך שנים ספורות ברשות השידור . הפרויקט איננו מותיר מספיק מַמוֹן למִימוּן מטרות השידור הציבוריות של שני הגופים העיקריים , הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" . ערוץ 34 הישראלי הלוויני בערבית איננו רלוואנטי בעליל למשלם האגרה . הדבר כמובן משתקף ברייטינג האפסי שלו בתחומי הצפייה של מדינת ישראל ואשר דומה לקודמו האריתמטי בסקלה (ערוץ 33) . אין שום נתון בידי היכול לאשר את רייטינג הצפייה בו במדינות הערביות השכנות לרבות מצרים ומדינות המפרץ הפרסי . פריחתו של ערוץ 34 , הביאה במקביל לשקיעתו של ערוץ 1 שאמור להוות את פסגת השידור הציבורי בישראל . הערוץ הציבורי נבלם ושימש תקופה ארוכה בִּימָה לאוסף של שידורים חוזרים בכמות בלתי סבירה , חסרי רלוואנטיות, ונעדרי כיוון . כולם ראו את זה . אירוני לחשוב שאיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה – ערוץ 1 לא העז לפצות את פיו . לא ייתכן מצב כי ראש הממשלה אריאל שרון איננו יודע מה מתחולל בתוככי רשות השידור של יוסף בר-אל . ואז הגיחה לפתע ב- 1 באוקטובר 2003 העיתונאית גב' מיכל אהרוני ופרסמה את רשמיה ואת האינפורמציה שבידיה אודות קורות ערוץ 34 בעיתון "מעריב" תחת הכותרת "ערוץ מיותר אבל חסין" .

ראה "מעריב" מ- 1 באוקטובר 2003 . העיתון "מעריב" . העיתונאית גב' מיכל אהרוני מפרסמת את האינפורמציה שבידיה "ערוץ מיותר אבל חסין" אודות כדאיות ההשקעה העיתונאית והכלכלית בערוצים 34 ו- 33 של רשות השידור תחת הנהגתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל . מיסוד ערוץ 34 הכושל היה פרי רעיונם של יוסף בר- אל והשר הממונה על רשות השידור בעת ההיא מר רענן כהן . ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט החלה לעקוב בדאגה רבה אחר המתרחש ברשות השידור הציבורית . 

בקיץ 2003 החלה המפולת הכלכלית. היא לא איחרה לבוא וסופה מי יישוּרנו. לאחר שתיים עשרה שנות שידור רצופות נסגרה תוכנית הבוקר של ערוץ 1 "בוקר טוב ישראל" בהוראתו של יוסף בר-אל. מטעמי חיסכון כמובן. לא ייאמן. באמצע שנת התקציב של 2003, דרש מנכ"ל רשות השידור לסגור לאלתר את רשתות הרדיו של "קול ישראל", קול המוסיקה, רשת א', ורק"ע (רשת שידור בשפות שונות למען העולים החדשים). הציבור שהבחין במזימת החיסול באִיבָּה מנע זאת ממנו. אח"כ ביקש לאחד את שידורי קוֹל המוסיקה ורשת א' , ולקצץ בשעות השידור שלהן ושל רק"ע . עכשיו כבר התערבו הפוליטיקאים וחלק משרי ממשלת ישראל "שדרשו את טובת הציבור" ולא אפשרו לו לבצע את השינויים שרצה בהם. זאת רק ההתחלה. בל נשכח שבתחילת כהונתו באפריל – מאי 2002, קנה יוסף בר-אל (בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי) את משחקי מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה ביותר מ- % 6000  (ששת אלפים אחוזים) מאשר שילמה רשות השידור למשחקי גביע העולם בכדורגל של המונדיאל הקודם בצרפת 1998 . לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! בסתיו 2002 שילם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל סכום עתק של מיליוני דולרים להתאחדות הכדורגל הישראלית תמורת שידורה של תוכנית סיכום זניחה של ליגת העל במוצ"ש , בעוד שני הערוצים המתחרים , ערוץ 2 וערוץ 10 גורפים לידם את השידורים הישירים היוקרתיים. בשלוש עונות הכדורגל של 2003 / 2002, 2004 / 2003 ו- 2005 / 2004, שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עונה כ- 2.800000 (שני מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. 8.400000 (שמונה מיליון וארבע מאות אלף) דולר בשלוש עונות, תמורת סך של 108 (מאה ושמונה) שעות שידור, 18 מהן בשידורים ישירים ו- 90 שעות של תקצירים מוקלטים מאוחרים . עלות שעת שידור ממוצעת כזאת עומדת על  78000 (שבעים ושמונה אֶלֶף) דולר. סכום מופרז.

“Something is rotten in the state of Denmark” (יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב בְּמַמְלֶכֶת דֶּנֶּמַרְק) , אומר מָרצֶלוּס בלילה חשוך במרומי טירת אֶלְסִינוֹר לחברו הוֹרָצְיוֹ , דקות ספורות לפני המפגש הדרמטי של המלט עם רוח אביו בתחילת המחזה , והתכוון בתחושות ליבו גם לנעשה ברשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ולמתחוֹלֵל בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של יוסי משולם . זה נכון ש- "המלט" הוא רק מחזה אבל רשות השידור היא טרגדיה . זהו המנכ"ל שהכריז ללא בושה בפרהסיה כי הוא מייצג את דעת ראש הממשלה מר אריאל שרון והקוֹנצֵנזוּס הממשלתי שלוֹ . יוסף בר-אל הוביל יחד עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן ונציגי העם במליאת רשות השידור מהלכים שאין הדעת סובלת. שום שסתום לאומי לא בלם את השחיתות הפושה ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. מדהים. אחד משיאי המחלוקת החריפה בין מנכ"ל השידור הציבורי לבין הציבור עצמו, היה ריאיון נוקב שהעניק בימאי הקולנוע דורון צברי ואחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים של הדור הצעיר בישראל לעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 21 במאי 2004, בו קבע מפורשות כלהלן : "כי רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל היא הגוף הציבורי המושחת והמסואב ביותר בישראל , בזבוז כספים משווע , התעמרות באזרחים , ולוח שידורים מעליב" [6]. האשמה חסרת תקדים בחומרתה. מנכ"ל רשות השידור נמנע מלתבוע למשפט את מר דורון צברי על הוצאת דיבה ולשון הרע.

חֶבֶר נאמניו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בצמרת מנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" , וגם בדרגי מנהיגות זוּטרים יותר, הצטרף אליו ללא היסוס וללא שֶמֶץ של בושה יחד עם שאר הבוחשים בבִּיצת הרקק . הקבוצה הפוליטית הירוּדה הזאת וחסרת הכישרון , הצליחה להגשים במרץ רב לוח שידורי טלוויזיה חנפני ופתטי היא הצדיקה במאה אחוז את האקסיומה המתמטית שטבַע וויליאם קוּל : "כמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה אך מספר האוכלוסין גדֵל בהתמדה" . ההתערבות הפוליטית הגסה בנעשה ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו גם יחד ובחישת שרי הממשלה בתכני השידור הגיעה לשיאים שלא נודעו כמותם בעבר . בהיעדר מטה מסודר הביא יוסף בר-אל ב- 2003 לרשות השידור חמישה יועצים חיצוניים ללא מִכרז , מר דוד אדמון ז"ל איש הליכוד יועץ לענייני פרסום וקידום מכירות , גב' רחלי גולדבלט יועצת תקשורת ותדמית , מר ערן גזית יועץ לטכנולוגיית המידע , עו"ד שלמה תוסיה – כהן יועץ לקידום פרויקט שערי צדק , וד"ר לינדה עפרוני יועצת כלכלית בתחום השכר . מבקר המדינה השופט בדימוס מר אליעזר גולדברג תקף בחריפות רבה בדו"ח שלו בתחילת חודש מאי 2004 את המהלכים האלוּ של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . זמן קצר לאחר שהתפרסם דו"ח מבקר המדינה , אך כפי הנראה תוכנו כבר הספיק להישכח , החליט יוסף בר-אל למנות את כתב התקשורת של העיתון "ידיעות אחרונות" מר עֵרָן הָדָס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . מדהים . זה לא היה עוד סוד כי מהלכי הניהול המביכים של של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שנראו לא רציניים ונטולי היגיון , הונחו תחת זכוכית מגדלת של שלושת העיתונים היומיים הגדולים במדינה "מעריב" , "ידיעות אחרונות" , ו- "הארץ" . צריך לקרוא ולבחון בזהירות את המאמרים והכתבות , וגם בין השורות את דו"חות הביקורת שהכינו כתבי התקשורת שלהם, מר בועז גריילסמר לעיתונו "מעריב", מר ערן הדס "לידיעות אחרונות", וגב' ענת באלינט בעבור קוראי "הארץ" , בשנים ההן של 2004 – 2002 . עיון בכתובים ההם מעניק רקע ומסביר מדוע מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לפתע את עֵרָן הָדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , פונקציה שכלל איננה קיימת בהגדרות תפקידי הניהול בטלוויזיה הממלכתית , לצִדם של מנהל הטלוויזיה מר מוטי עדן ומנהל התוכניות מר יוסי משולם .

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" שכותרתו זועקת לשמים : "ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חב' ברייטמן- אלמגור , הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל . ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35000000 (שלושים וחמישה מיליון) שקל ב- 2002 לעומת 200000000 (מאתיים מיליון) שקל כפי שמופיע בדו"ח של חברת ברייטמן -אלמגור". בגוף המאמר הוסיפה גב' ענת באלינט : "זאת הפעם הראשונה שיו"ר רשות השידור אברהם נתן , אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל יוסף בר-אל , יוצא נגדו ומצביע על כך שמנכ"ל רשות השידור העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון". מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט העת ההיא לא זכה לכתב הגנה של רשות השידור . לא ייתכן כי ראש הממשלה לא ידע את הפרטים הללו המתפרסמים כאן כיצד מנהל יוסף בר-אל את המדיניות הפיננסית של רשות השידור הציבורית .

ראה "הארץ" מ- מדור הכלכלה של עיתון "הארץ" חושף ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל .

המשנה לפרקליטת המדינה גב' מרים רובינשטיין שלחה ליוסף בר-אל ביוני 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1 . במסמך כתבה גב' מרים רובינשטיין את הטקסט כלהלן : "בדיון שנערך במשרדה בעניין עֵרָן הָדַס , יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה , ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה". מנכ"ל רשות השידור מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו גב' חנה מיצקביץ' הבוחשת נגדו בקדרה .בטרם אולימפיאדת אתונה 2004 מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז באוקטובר 2003 את מזכירתו האישית גב' אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת שירותי המינהל של ערוץ הטלוויזיה 33 וערוץ 34 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר שנשוי לאחותה. את מֵאִיר בַּר מינה למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם כן ללא מכרז. מדהים. העיתונאים הוותיקים "והאמיצים" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלקם מוגי לֵב של ממש שתקו כרגיל. הם לא שאלו את המנכ"ל שלהם שאלה מתבקשת אחת, כלהלן, "…אלו כישורים מקצועיים יש לגב' אילנה זנגילבאף כדי לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל…?". רק קומץ , אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכמה מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה של גב' וֶורד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה. נראה היה כי מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל נסוג וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים הנפוטיסטיים שלוֹ חסרי כל היגיון.

ראה "מעריב" מ- 6 במאי 2004 . העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל . תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל . בכותרת העליונה נכתב כלהלן : "יוסף בר-אל שכר חמישה יועצים אישיים ללא מכרז בסכום כולל של 1.36 מיליון שקל. למרות החלטה של הוועד המנהל שלר שות השידור לא הופסקה עבודתם של שניים מהיועצים". 

ראה "מעריב" מ- 6 במאי 2004 . העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל . תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל . ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט עקבו גם אחר הנפוטיזם חזר התקדים כפי שהתגלה בממלכת השידור של המנכ"ל יוסף בר- אל . בחלוף שנה הדיחה אותו ממשלת ישראל ממשרתו הרמה . 

בחודש אפריל 2004 נשכר מר בן-ציון ציטרין איש עיתון "הארץ" ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לשמש עורך "מבט" ללא מכרז . אגודת העיתונאים הירושלמית הגישה עתירה לבית הדין לעבודה נגד העסקתו וזכתה בעתירה . כעבור חצי שנה מיום מינויו הודיע לו מנכ"ל רשות השידור כי אין הוא יכול להתייצב עוד מאחורי המינוי השערורייתי שלוֹ עצמו , ושילם לבן-ציון ציטרין 150000 (מאה וחמישים אלף) שקל מקופת רשות השידור כשכר פשרה לארבעה חודשי עבודה . בספטמבר 2004 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה מרעישה , כי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן שלח מכתב בהול לראש הממשלה אריאל שרון המתריע על קריסתה הכספית והניהולית הקרבה והולכת של רשות השידור תחת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל . מר אברהם נתן ברח מהספינה הטובעת שאותה ניסה לנווט בחוסר כשרון , והצדיק את האמירה , שְ- "אין תרופה לחוסר כשרון אלא בתוספת כשרון" . דבר שאֵין הוא מצויד בו וגם לא מנכ"ל רשות השידור שלוֹ . בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר מר אהוד אולמרט שהיה גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . זמן קצר אח"כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון "הארץ" מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ"ל רשות השידור מתפקידו הרם , והעניק לו כותרת , "שידור לא ציבורי". הנה החלק העיקרי במאמר המערכת המתייחס לאיכותו המקצועית השלילית של יוסף בר-אל [7] : "החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה, מטעם השר ומטעם עצמם. התערבות השר בניהול הרשות, שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי, מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ"ל. יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי. מינוייו הנפוטיסטיים וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ, דִירדרוּ את הרדיו והטלוויזיה הציבוריים בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם. יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם".

תוכן מאמר המערכת של עיתון "הארץ" וודאי שלא היה זַר לי וגם לא זַר לראש הממשלה אריאל שרון . הוא גם לא היה זַר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט. עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, "כלי מלחמה פוליטיים", וכך עשה מר אהוד אולמרט . אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור מתרחשים דברים רעים וחמורים ביותר. הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ"ל לא רק לא מוכשר, אלא גם על פי הגדרתו מסואב ומושחת. הוא היה נחוש להדיח אותו. ב- 22 בינואר 2004 החלפנו דעות על הקוֹרֶה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

בקיץ 2002 יצא יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור נגד מדיניות שידורי הספורט שהיה לי הכבוד להיות השושבין שלה . בכנס מיוחד שלא מן המניין בהשתתפות הוועד המנהל של רשות השידור , אנשי וועדת הכספים של מליאת רשות השידור, ושל יו"ר וועדת הביקורת של רשות השידור במליאה עו"ד אבי שמידט , ובהשתתפותו כמובן, שנערך ביום ראשון – 21 ביולי 2002 בארבע וחצי אחה"צ , בבנייני מערכת הטלוויזיה והרדיו בתל אביב , מצא צורך לצאת פומבית חוֹצֵץ נגד רכישת זכויות השידורים על ידי של אירועי הספורט הרלוואנטיים. הנה תמליל מדויק של דבריו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מאותה פגישה , המעידים לא רק על בורותו המקצועית בנושא, אלא ניסיון נואל שלו להציג את רפיסות שידורי הערוץ הציבורי בתקופת המנכ"ל רן גלינקא, הנוטה להיהפך לדבריו לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) , ואותי כקרימינל [8]. קראתי את הסטנוגרמה המגוחכת . היא הזכירה לי סוג של התכנסות יועצים ומפקחים של מושל הממלכה בטירה של אלסינור . אנשי הוועד המנהל המוזכרים בסטנוגרמה הבאה לא היו בקיאים בלשון המעטה בענייני תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית והרכש והקנייה הבינלאומיים שאנוכי עסקתי בהם כנציג רשות השידור ומטעם רשות השידור. רמת השיח בדיון ההוא של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל וחבר היועצים – מפקחים שלא התמצא כהוא זה במה שהתחולל בפורטו – פורטוגל הייתה פתטית. הצגת נתוני הרכישה ונסיבותיה כפי שנמסרו באותה פגישה היו בלתי מדויקים לחלוטין על פי הסטנוגרמה הבאה.

יוסף בר-אל : המצב הכספי הקטסטרופלי הוא בטלוויזיה ברוממה . תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב-  % 104 בשישה חודשים . זאת אומרת גמרו את 9.5 מיליון השקל בשישה חודשים . אני לא האמנתי לזה . קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.5 מיליון שקל בחודש על תקציב פעולות . זה חוץ מהספורט שהוא חרג , הכל חרג , אבל בכלל כל תקציב החדשות , המבנה שלוֹ , אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו , כי אתם אישרתם . אני רוצה להגיד לכם , אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40 מיליון והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.5 מיליון . אין מקום כזה בעולם . אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5 …

עו"ד אבי שמידט : המצב קשה…

יוסף בר-אל : זה קטסטרופה…אני שמעתי בוועדת החינוך והספורט של הכנסת שאתם אישרתם עבור 4 משחקים בקדם גביע אירופה של יוּרוֹ 2004  000 300 (שלוש מאות אלף) דולר למשחק לחברת UFA בגרמניה…

עו"ד אבי שמידט : מיליון וחצי דולר…

יוסף בר-אל : מיליון וחצי דולר זה 7.5 מיליון שקל, אבל לכל משחק כזה יש לוֹ משחק גומלין בארץ. ההתאחדות פנתה אלינו ושאלה כמה אתם מציעים על המשחקים בארץ . אמרתי להם 80000 (שמונים אלף) שקל והוספתי אין לנו כסף. נציג ההתאחדות אמר לא, זו תישמע בדיחה. התווכחנו בין שנינו. הצעתי להם 70000 (שבעים אלף) דולר. השיבו לנו שזו בדיחה.

עו"ד אבי שמידט : מתי זה נסגר ? באיזה תקופה ?

יו"ר רשות השידור נחמן שי : מה נסגר ?

עו"ד אבי שמידט : מה זה המשחקים האלה  ?  גמר של מה ?

יוסף בר-אל : מוקדמות גביע אירופה לאומות . אני לא מומחה גדול לדברים האלה …אז אני מגיע למה ? לפי שניים מתקציב החדשות על שמונה או עשרה משחקים מצ'וקמקים . בינינו , מה זה נבחרת ישראל במוקדמות גביע אירופה ? אם הייתי שם את הסכום הזה , היו באים ואומרים לי אנחנו משוגעים…

חבר המליאה נועם גרסל : מישהו לקח בלי סמכות ?

יוסף בר-אל : כן . מי שיש לוֹ סמכות לחתום , כן . אנחנו מבררים . קודם כל רוצים לראות את ההסכם הזה .אני אפטר אותו . ויכול מאוד להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה .

חבר המליאה נועם גרסל : אני רוצה לדעת שהגנב נתפס…

כעבור זמן קצר הפך מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את עורו . האיש שדיבר על שידור משחקי נבחרת ישראל בכדורגל המצ'וקמקים בעונת השידורים של 2004 שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , רכש כמעט כל דבר שזַז . יוסף בר-אל הסכים לנדב מכיסו הציבורי של משלם האגרה תמורת זכויות שידורי הספורט בשנת 2004 סכום שיא של  כ- 18.300000 (שמונה עשר מיליון ושלוש מאות אלף) דולר , שהם כ- 82.000000 (שמונים ושתיים מיליון) שקל . אולי מפני שנותר לו כסף בקופה לאחר שהפסיד את שידורי הכנסת שהיו נחלתו הבלעדית של ערוץ 33 מאז 1994 ועכשיו נלקחו ממנו . הנה הפירוט .

א. אולימפיאדת אתונה 2004  כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר .

ב. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004 (2004 EURO) כ- 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר .

ג. משחקי מכבי ת"א בכדורסל בליגת ה- EuroLeague כ- 3000000 (שלושה מיליו)ן דולר. הערה : יוסף בר-אל וויתר בהסכם הזכויות עם מכבי ת"א גם על ההכנסה משקופיות חסות הנאמדת ב- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר והעבירה לידי מכבי ת"א. לכן מדובר לא בסכום של 3 מיליון דולר אלא ב- 4.200000 (ארבעה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ד. משחקי הפועל ירושלים בכדורסל בליגת ULEB כ- 1.000000 (מיליון) דולר .

ה. תקציר משחקי ליגת העל בכדורגל בשבתות ושידורים ישירים של שני משחקי חצאי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר .

ו. שידורים ישירים מליגת העל בכדורסל ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל כ- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף)  דולר.

ז. שידורים ישירים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – גרמניה 2006 כ-  700000 (שבע מאות אלף) דולר.

ח. הוצאות הפקה הכלליות של כל משדרי הספורט כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוציא מקופת השידור הציבורי בשנת התקציב של 2004 סכום של כ- 18.3 מיליון דולר עבור שידורי הספורט שהם כ- 82 מיליון שקל. בצדק או לאו. לא זה לֵב העניין. לב העניין הוא שמעשהו זה בא כשנתיים לאחר "תמיהתו" המתחסדת הפומבית בפני ה- Board הציבורי שלו, היינו, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, כשאמר – שאל בכתובים : "האם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) בעקבות תקציב זכויות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המגיע ל- 40 מיליון שקל…?". לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! חלק מדיווחיו של מנכ"ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל ולחברי וועדת הכספים של הרשות, לרבות יו"ר וועדת הביקורת של הרשות, לא עמדו מעולם במבחן המציאות. המדהים הוא שכולם שתקו. לא רק שתקו. ידעו ושתקו. השתקן הראשי בתחילתו של המשחק המושחת והמכוער הזה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. צריך לציין עוד, שבעונת השידורים  2005 – 2004 נוספו למערך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם שידורי כדורגל מן ה- Premiere League האנגלית .

"אין כל חדש תחת השמש", הכריז קֹהֶלֶת בן דוד מלך בירושלים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו של המנכ"ל יוסף בר-אל. אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני חש כלפיו בוז עמוק . מינויו למנכ"ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים. רובם מכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל הנוכחי. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אפֵלים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון , מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם כ- "יֶסְמֶנִים", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם . אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון . החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8  ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", "כי הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי ", שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [9].

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002 . זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני ניהול לא הגון ונטול יושרה, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית. הייתי מאוכזב ועצוב. כעסתי על כל מה שהתחולל בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את הפואמה הפדנטית שבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה . חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו . הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור . מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ"ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור . ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה . יתירה מזאת . היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם בפני בג"צ . מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו"ד אליעד שרגא ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ"ל רשות שידור מְסוֹאָב . ב- בג"צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו . אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד , כמו השַר אהוד אולמרט וח"כ איתן כַּבֶּל , נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור . שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ"ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [10] ו- [11] .

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 2002 . ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו של יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו הרמה מנכ"ל רשות השידור. מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

ראה "מעריב" מ- 2 במאי 2005 . ח"כ איתן כבל ממפלגת "העבודה" מספר לעיתון "מעריב" על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה שהציע לו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל. 

ראה "הארץ" מ- 3 במאי 2005 . שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון "הארץ", "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך". 

ראה "הארץ" מ- 3 במאי 2005 . עיתון "הארץ" מפרסם בכותרת הראשית שלו , "הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל". בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. 

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח שלוש שנים לאחר מינויו ע"י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה הרמה  ב- 2 ביוני 2002. 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ"ל רשות השידור המביש. 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו, וגם דני נווה, ופואד בן-אליעזר. 2 שַרים התנגדו להדחה , דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה המגוחכת והמטופשת, כשאמרה כלהלן : "…מעולם לא היה מנכ"ל רשות שידור שהצליח בתפקידו, כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם…", והוסיפה, "…אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל…". טיעון פתטי ומַר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו"ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי, הרווי ממילא בחלוקת ג'ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים, (מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו"ח האחרון שלו במאי 2005), טיעון בלתי מתקבל על הדעת המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר היושרה הקיימת גם ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל, כאל נורמה. גב' דליה איציק תומכת סדרתית ונלהבת של מר יוסף בר-אל לאורך כל הדרך. בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך ב- 1990, הצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית לקדנציה של שלוש שנים, 1993 – 199 .

ראה הארץ" מ- 9 במאי 2005 . עיתון "הארץ". ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט. הקשר הארור בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור זועק מכל עבר. 

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Cover Page (עמוד ראשון) של העיתון "מעריב" . הודח . לראשונה בתולדות מדינת ישראל ותולדות רשות השידור החליטה הממשלה בראשותו של אריאל "אריק" שרון לסלק ולהדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו . המודח היה יוסף בר- אל . (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 11 במאי 2005 . מכתבו האישי של ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת מר אהוד אולמרט אלי לאחר הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאי "הארץ" אהוד אֲשֶרִי ז"ל היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר המושחת שבין נציגי השלטון השרים דליה איציק ומאיר שיטרית לבין השידור הציבורי. במדור שלו "משחק מילים" במוסף של עיתון "הארץ" ביום שישי – 6 במאי 2005 , תקף בחריפות , בהיגיון , ובכשרון את שני השַרים המבישים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל . כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי היה, "כתב הגנה" [12] .

כתב הגנה

ציטוט : "שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל. נימוקיהם מאלפים. דליה איציק אמרה, "אף מנכ"ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו . כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד" . סליחה ?  זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ?  זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ?  בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי . אפשר לקרוא לוֹ , "חסינותו המהותית של המנכ"ל הכושל" . לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה . כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד . לא ייאמן . מאיר שטרית אמר , "גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות , יש לוֹ זכויות . הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו". כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי . 40  שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב , אבל "לא זוכר טענות נגדו" ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר . אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל , אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ , ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי -פדרבוש , לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית . איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל . "מי את אורלי ווילנאי- פדרבוש שתבקרי חבר שלי , שַר בישראל ?" אמר לה מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל" .

טקסט תמונה : יוני 1989 . אהוד "אודי" אשרי ז"ל (משמאל) עיתונאי מחונן שכתב בעיתון "הארץ" . מימין , אורי לוי . התמונה צולמה ב- 1989 . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

צריך לזכור ולהבין כי הטקסט הבעייתי , "כל המנכ"לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל" – נאמר ע"י גב' דליה איציק ב- 2 במאי 2005 בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל. הדבר  איננו מפתיע. לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב-1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת. זה היה לפני  כ- 15 שנה. שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה. הריב, המדון והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל , חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור. שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ"ל רשות השידור למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו. לראש הממשלה אריק שרון יש זכויות רבות בצד מינוסים גדולים. הוא ייזכר כראש ממשלה שסייע להפוך את רשות השידור לשדה קרבות פוליטי. מאז שנת 2000 כיהנו חמישה שרים וראש ממשלה אחד כממונים על רשות השידור. דליה איציק, רענן כהן , אריק שרון בעצמו , רובי ריבלין, אהוד אולמרט, וציפי לִבני. מצב חמור וחסר תקדים . 45 משרות של מנהלים בכירים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאוישות כבר שנים רבות (למעשה עד עצם היום הזה של 8 באפריל 2013) ללא מכרז ע"י מינויים בפועל . תקציב רשות השידור התנהל בחלק מהשנים 2004 – 2003 ללא אישור, בהיעדר וועד מנהל ו- וועדת כספים.

ראה "הארץ" מ- 2 במאי 2005 . עמוס בידרמן מפרסם קריקטורה לעגנית וסרקסטית בעיתון "הארץ" הדנה בסילוקו וגירושו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון . 

העיתונות החופשית במדינת ישראל לא חסה על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח לפח האשפה של ההיסטוריה . במאמר אמיץ בעל יושרה שתיאר את המציאות העגומה בדיוק כפי שהיא , שפרסמו אַמְנוֹן דָנְקְנֶר ודָן מַרְגָלִית  ב- 17 במאי 2005 בעיתון "מעריב" שכותרתו הראשית התנוססה בעמוד הראשון, "עברתם כל גבול", בו התייחסו שניהם לשחיתות השלטון במדינת ישראל , קבעו שני העיתונאים רבי המוניטין את דעתם הנחרצת גם על הקשר הפוליטי המשחית שהתקיים בין מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לבין השלטון . הטקסט החד שלהם לא הותיר שום מקום לפרשנויות . הם כתבו שחור על גבי לבן בעיתון "מעריב" , כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מושחת ומשחית וכי ידיו מזוהמות משוחד מָסָךְ [13] . ציטוט : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…", טקסט חריף ומַר שנאמר באיחור של שלוש שנים. ניתן היה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי . ההיסטוריה סובבת על צירה . יאיר אלוני שהודח ב- 2002 ע"י יוסף בר-אל מתפקידו כמ"מ מנהל הטלוויזיה , מונה עכשיו ע"י ממשלת ישראל במאי 2005 לרשת כמ"מ את תפקידו של המנכ"ל המודח .

אני חותם את הפוסט הנוכחי בדבריו הכנים והמנוסחים היטב של פרופסור דן כספי גדול מתנגדיו של יוסף בר-אל בוועד המנהל הציבורי של רשות השידור והאיש היחיד שהצביע בגלוי וגם נימק בגלוי מדוע הוא מתנגד בכל תוקף למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור . כך כתב לאחר הדחתו : "אין עדנה גדולה יותר כאשר עמדת מיעוט הופכת לנחלת הכלל" .

---