הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————————- 

פוסט חדש מס' 519 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 22 בחודש יולי של שנת 2015. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————-

תזכורת עבר : היה לי עונג טלוויזיוני צָרוּף לעבוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא כ-מנהל שידורי הספורט ב-שנת 1996 תחת הנהגתם של מנכ"ל רשות השידור מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאּום (אנטגוניסט מובהק של כל הליך ביורוקרטי מכביד) ו-מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יָאִיר שְטֶרְן (!). לא היה מקום להשוות את תנאי הפקת שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996 בראשותי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההואלאלה הדַלִים הקודמים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 כפי שהוקצו לי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא יוסף בר-אל ובידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל. ציבור צופי הטלוויזיה מרוחק מדרכיה המסועפות של התנהלות תעשיית הטלוויזיה העָנֵפָה. הציבור איננו מעניק שום תשומת לב לאיכות מנהיגות הטלוויזיה. זה לא מעניין אותו. הוא מתעניין בשָלָט שלו, כלומר מה יניב ה- Remot Control שלו מ-כורסת הטלוויזיה בסלון ביתו ואיזה חומרי טלוויזיה יצוצו מהמרקע הטלוויזיוני שלו (!). התוצר הסופי, לוח שידורים איכותי – הוא פועל יוצא של סדר טלוויזיוני ש-כופה הנהלת רשות השידור ו-מוסד הטלוויזיה, ומותנה בממון אולם גם במנהיגות כנה, מוכשרת, יוזמת, חושבת, ו-בעלת יושרה (!). זאת האחריות שלה ובאחריות הזאת אנוכי התעניינתי.

הייתי בר מזל כמנהל ומתווה דרך של כלל מבצעי שידורי הספורט ההם הסבוכים, המורכבים, והיקרים בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים, החודשים, והשנים הסבוכים והמורכבים ההם, מפני שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים ההן היה יאיר שטרן איש אציל נפש, יישר דרך, הגון, ו-חכם ו-בעל ניסיון רב בתחום (!), וגם בעל כושר מנהיגות, כשמעליו ניצב מנכ"ל רשות השידור באותם הימים שבין 1993 ל- 1998 מרדכי "מוטי" קירשנבאום גם הוא אדם יישר דרך, הגון, חכם, ובעל ניסיון רב בעסקי טלוויזיה (!). השנים הטלוויזיוניות ההן שבין 1993 ל- 2000 היוו את "תור הזהב" ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא ושל חטיבת הספורט ההיא תחת ניהולי ו-מנהיגותי שלי בימים ההם (!). אשנה ואומר כמנהל חטיבת הספורט בימים הרחוקים ההם הייתי בר מזל מפני שב-שתי עמדות הניהול הבכירות ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רשות השידור בכלל ניצבו שני אישים ברמתם האנושית והאישית הגבוהה של פיקוד, הובלה, מנהיגות, ו-דוגמא אישית (!). יאיר שטרן יבד"ל ומוטי קירשנבאום ז"ל יוותרו לעולם עבורי שני מנהיגי שידור בלתי נשכחים עבורי. שני אישים מנהיגים אמיצי לב שראשית דבר היו אנשי אמת ו- יושרה (!!!). אנוכי כבר בן 86 היום. רעייתי יעל תג'ר ואנוכי הורים לשלושה ילדים וסבתא וסבא לעשרה נכדים ונכדות חכמים ויפי תואר. אנוכי מאמין באלוהים שלנו. כ-כול שנוקפות ו-חולפות השנים אנוכי מבין שה- קב"ה עשה עימי חסד רב וגדול נוסף משהצליב את דרכי העיתונאית – טלוויזיונית ההיא ארוכת השנים עם אלה של יאיר שטרן יבד"ל ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל.

טקסט תמונה : מחצית עשור שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זוהי לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה ממוקמת בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה ההוא שעמד ב-שכונת רוממה ב-ירושלים. אנוכי (מימין) עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בלשכתו בעת התכנון המוקפד של הפקת השידורים הישירים של אולימפיאדת אטלנטה 1996. מצאתי בו ב- יאיר שטרן בן ברית מקצועי, יישר דרך, הגון, ו-נאמן. אדם באשר הוא אדם (!). שידורי הטלוויזיה הם ביסודם מורכבים מסובכים טכנולוגית ו- לוגיסטית, רוויים אמביציות, וגם יקרים מן ההיבט הכספי, תמיד יוקרתיים, ואשר מושכים תשומת לב של אזרחים רבים. פעמים רבות הם גם עתירי רייטינג מאין כמותם ובראשם שידורי הספורט הטלוויזיוניים שלנו בארץ ובעולם (!). שידורי הטלוויזיה מופעלים על בסיס יום – יומי ע"י כוח אדם רב מאומן ו-מדויק מקצועית בשלושה דרגים של ידע ומומחיות מדויקים : עיתונאות + טכנולוגיה +  עבודה פקידותית (!). הייתי בר מזל כמנהל ומוביל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא בימים ההם, משום שיאיר שטרן ומוטי קירשנבאום היו מנהליי, מפקדיי, ומנהיגיי. שני אישים בלתי נשכחים ל-עד (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן ב-תום כהונתו וסיום תפקידיו ברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה ל-שידור הציבורי ו-לי גם אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 7 באוקטובר 1988. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין כותב לי מכתב הערכה בתום מבצע השידורים הישירים בראשותי של אולימפיאדת סיאול 1988. המסמך הזה שכתבו לי יאיר שטרן וחיים יבין (שניים מתוך יותר מ- 120 מסמכי הערכה שהוענקו לי ע"י המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בעת שירותי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 2003 – 1971) נותן לי את ה-זכות והחובה ו-מעניק לי את הסמכות המוסרית לחבר ולכתוב את הפוסט הקונקרטי הבא מס' 519. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בטרם ובתקופות ההפקה, הניווט, והניהול של אולימפיאדות לוס אנג'לס 1984 ו- סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ו-שקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים (2). פוסט מס' 519. כל הזכויות שמורות.

הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'ודו לנשים (61 ק"ג) השנוי במחלוקת של יָעֵל אָרָד נגד הג'וּדוֹקָא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. (פוסט מס' 519). כל הזכויות שמורות.

הערה 3 : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 לאחר השתתפותי בפגישת ה- WBM הראשון (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting no 1) שהתקיימה בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000, ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019. לכל המאוחר ב- 2020.

הערה 4 : מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס (כתיבה שהיא לעיתים אגרסיבית ובוטה) , ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

מינויים בכירים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

ציטוט : "התרחק מהפוליטיקאים. אם בכל זאת נגזר עליך לפגוש אותם – אל תשכח לבדוק בציציותיהם". (אלמוני).

ציטוט : "טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אינן משאירות ריח ניחוח". (אלמוני).

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא חושב". (מוריס ברה).

אחזור על הפרטים : הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 וראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו במכרז של איש בלתי מוכשר בשם יוֹסֵף בַּר-אֵל לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993. מייד בתום המכרז הוא יוסף בר-אל מיהר להכריז, "ידעתי שאנצח…" כאילו שמדובר בתחרות כדורגל.

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. העיתון "מעריב". יוסף בר-אל  מצהיר בפניה של כתבת העיתון "מעריב" גב' אילנה באום הצהרה רברבנית בתום תהליך המכרז למינוי מנהל טלוויזיה חדש במקומו של חיים יבין, ואומר כלהלן : "מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח". כאילו שמדובר במשחק כדורגל. (מקור : לקט קטעי עיתונות יומי של רשות השידור מ- 11 ביולי 1990 ובאדיבות העיתון "מעריב"). 

הרקע המקצועי – ההיסטורי של מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית זכור ואיננו זכור לרבים באותה מידה כמעט. יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + אוּרִי פּוֹרָת ז"ל + אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור, כל אחד בתקופתו ע"י ממשלות הימין בישראל היו הפקדות פוליטיות מובהקות. לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור כה מסועפת וסבוכה שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים. מדובר בסיפור מדהים מפני שהאנשים הללו שנועדו להיות מנכ"לים כלל לא היו אנשי טלוויזיה מעודם. הם היו לא רק נעדרי רקע ניהולי אלא גם חסרים כל ניסיון עיתונאי – טלוויזיוני שנשען על טכנולוגיה יקרה, לוגיסטיקה עמוסה לעייפה, ואשר דורש מאגר אנושי גדול כדי להפעילו.

יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל היה עיתונאי שנים רבות ב- "מעריב". אוּרִי פּוֹרָת היה עיתונאי שנים רבות ב- "ידיעות אחרונות". אַרְיֵה מֶקֶל היה איש משרד החוץ ובעברו הרחוק היה עיתונאי ב- "מעריב". איש מהם לא ניהל רשת שידור טרם בואו לרשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם רדיו "קול ישראל" היוו קונגלומרט תקשורת בהשוואה לעיתונים שלהם שמגלגל מאות מיליונים רבים של שקלים בשנת תקציב אחת. שלושתם היו נעדרי כל קנה מידה כדי להבין להיכן שולחת אותם ממשלת ישראל ואיזה מונופול שידור עצום ורב כוח היא מפקידה בידיהם. מכיוון שכל השלושה הגיעו לשידור הציבורי מעיתונים יומיים פרטים הם לא היו ערים ולא מודעים ליחסי העבודה הקשים והמורכבים השוררים בתוך רשות השידור. הם לא היו מודעים לעובדה כי בתוככי רשות השידור פועלים שלושה וועדים כוחניים ונפרדים. וועד ההנדסה ייצג את הטכנאים בטלוויזיה. וועד הדירוג המשולב ייצג את הדרג הפקידותי בטלוויזיה. וועד עיתונות /הפקה ייצג את העיתונאים, העורכים, והמפיקים בטלוויזיה. יש לציין עוד כי וועד ההנדסה ו- וועד הדירוג המשולב היו סמוכים לשולחנה של ההסתדרות רבת הכוח וההשפעה.

ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ל-מנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, אַרְיֵה נָאוֹר יבל"א ואֶפְרָיִם קִישוֹן ז"ל, סירבו להצעתו של זְבוּלוּן הָמֶר ז"ל מי שהיה שר החינוך בממשלת מנחם בגין והממונה על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם ההוא). יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984. מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל וטוּבְיָה סַעַר ייבדל לחיים ארוכים. ב- 1 באפריל 1984 התמנה אוּרִי פּוֹרָת ז"ל ע"י ממשלת יִצְחָק שָמִיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989. מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוּבְיָה סַעַר + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוֹסֵף בַּר-אֵל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יָאִיר אַלוֹנִי + מנהל הטלוויזיה חַיִים יָבִין שכיהן בתפקידו על בסיס מכרז ומינוי לקדנציה שנמשכה כ- שלוש שנים וחצי מאפריל 1986 עד נובמבר 1989. ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת. ראש הממשלה יצחק שמיר מאס באורי פורת ולא רצה בו עוד. אַרְיֵה מֶקֶל היה התחליף שלו. מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל שירש את חַיִים יָבִין (נִסִים מִשְעַל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990. מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוֹסֵף בַּר-אֵל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח. ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבַּאוּם יבל"א למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין, לפחות חלקו איננו  מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי. מוֹטִי קִירֱשֶנְבָּאוּם היה מינוי פוליטי ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוטי קירשנבאום חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). אחד הדברים הראשונים שעשה מוטי קירשנבאום בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ש-לא להאריך את תקופת ניהולו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ו-מינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע המשימה הסבוכה והרמה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מר יָאִיר שְטֶרְן.

עובדת הדחתו של יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשפה העִברית בקיץ 1993 חשובה לדיווח ולדיון שוב ושוב בבלוג הזה ובסדרת רחבת ההיקף בת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, ו-קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". היא עדיין דרושה מפני שביותר מידי פינות עדיין מסתתרים אנשים שסבורים שהדחתו של יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ב- 1993 והדחתו מכהונת מנכ"ל רשות השידור ב- 2005 נעשו על בסיס של נקמנות, וכי לדעתם הוא היה מנהיג שידור דגול. יוֹסֵף בַּר-אֵל היה איש טלוויזיה בלתי מוכשר בעליל. הדחתו וסילוקו פעמיים בתוך תריסר שנים משתי כהונות רמות של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית וניהול רשות השידור – לא היו פרי יד המקרה. שום מנהיג שידור במדינת ישראל לא גורש מעולם בזה אחר זה משני כיסאות כה רמים הנוגעים לניהול השידור הציבורי במדינת ישראל. מן ההיבט הזה מחזיק יוסף בר-אל בשיא ארצי שלילי. לצורך מחקר וכתיבת 13 הספרים המרכיבים את הסדרה הטלוויזיונית "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם, ביניהם גם את שרת החינוך אישה דגולה שולמית אלוני ז"ל (בתוקף תפקידה היא הייתה גם ממונה גם על ביצוע חוק רשות השידור), ומי שהמליצה בחוֹם רָב לראש הממשלה יצחק רבין על הצורך למנות את מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993. גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל סיפרה לי בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2006 (שיחות תחקיר טלפוניות, לא פנים אל פנים) כי היא ביקשה ממוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם להדיח מייד את יוֹסֵף בַּר-אֵל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [1]. מוטי קירשנבאום המתין ולא שעה לבקשתה זאת כפי שהעידה בפניי שולמית אלוני ז"ל בשעתו, ואמרה כלהלן : "…אני דרשתי להעיף אותו מייד ללא תנאי אולם האיש אותו מיניתי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה רחמן וחשב אחרת כנראה…". על כל פנים כהונתו לא הוארכה ו/או במילים אחרות הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים ההן מקיץ 1990 ועד קיץ 1993 והוּדַח. במקומו התמנה ב- 28 בחודש יוני של שנת 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יָאִיר שְטֶרְן. יאיר שטרן זכה בתפקיד הרָם לאחר שצלח את וועדת המכרזים של רשות השידור בראשה ישבו מנכ"ל רשות השידור מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מִיכָה יִנוֹן ושניהם תמכו בו תמיכה גורפת. המינוי החדש והתייצבותו של יָאִיר שְטֶרְן במקום יוֹסֵף בַּר-אֵל נשא תקוות רבות והוכיח את עצמו. יָאִיר שְטֶרְן ניהל בהצלחה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שבע שנים מיולי 1993 עד 30 באפריל 2000 וזכה להערכה ממפקדיו כמו גם מפיקודיו.

[1]  הערה : על פי עדות אישית שמסרה לי גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי בשיחה בינינו ב- 2006. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת יִצָחק רָבִּין ז"ל ב- 18 באפריל 1993. אַרְיֵה מֶקֶל חזר למשרד החוץ וקיבל את מבוקשו. הוא התמנה לקונסול ישראל ב- אטלנטה במדינת ג'ורג'יה הדרומית ב- ארה"ב. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם שימש מנכ"ל רשות השידור עד 18 באפריל 1998.

אינני רשאי לכתוב את הפוסט הזה הדן בהפקת חטיבת הספורט בראשותי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואת שידורי המשחקים האולימפיים של אולימפיאדת ברצלונה 1992, בלעדי הסבר יסודי הדן במצבן של רשות השידור (בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ואח"כ המנהל הקבוע יוסף בר-אל) בקיץ 1990. ביום ראשון – 8 ביולי 1990 שידר יורם ארבל ישיר את משחק הגמר של מונדיאל איטליה 1990 מרומא לאולפני הטלוויזיה בירושלים בו גברה גרמניה על ארגנטינה 1 : 0 וזכתה באליפות העולם. בכך הגיע לקיצו מבצע השידורים הישירים הממושך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששידרנו 31 משחקים מתריסר אצטדיונים ברחבי איטליה. בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נִסִים מִשְעַל. נעדרתי מהארץ כחודש וחצי. בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור ישן ומנהל טלוויזיה חדש, יוֹסֵף בַּר-אֵל. לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים. החל עידן חדש. שטוח וקלוש, ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו, את איכותו מי ייחזה.

ציפיות ציבוריות גבוהות מול יכולות מוגבלות ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לספק את מאווייהם של צופיה.

הציבור איננו מודע ולא מבין את קשיי הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ואלה הנוגעים למשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 בפרט. בצדק מבחינתו. מה זה מעניין אותו. הציבור משלם אגרת טלוויזיה שנתית כדי לקבל את המיטב על המסך שלו בסלון ביתו. הציבור איננו מתעניין בקשיים הטכנולוגיים והלוגיסטיים שלי וגם לא בטיב יחסיי המורכבים עם מנהל הטלוויזיה שלי יוסף בר-אל. אלא מה, בעוד הציבור הזה מדמה את עצמו כמי שטס במכונית מרצדס 500 באוטוסטרדה טלוויזיונית ומשלטט להנאתו, הרי שמשרתיו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסעים על אותו ה- High way הזה באוטובוס אלטעזאכן שמזכיר כרכרה. גם עגלוני הכרכרה ה-אלטעזאכנית הזאת לא היו תמיד רַכָּבִים מי יודע מה. ליד ההגה של מכונית המרצדס ההיא ההוא של 1992 ישבו כל מיני מבקרי טלוויזיה מגוחכים מהעיתונות הכתובה בתוכם גם מאיר שניצר, יריב בן אליעזר, עדי דיסקין, רוגל אלפר ואחרים שלא היססו לשרבט לא פעם ולא פעמיים דברי הֶבֶל. טורי הביקורות שלהם היו רוויים גם לא מעט פרטים בלתי מדויקים בלשון המעטה. מבקרי הטלוויזיה בעיתונות ההיא לא הבינו כיצד פועלת תעשיית טלוויזיה ענייה כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל הם כתבו. המבקרים רצו לראות כאן שגשוג של מודל אמריקני. לטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בממון, טכנולוגיה, לוגיסטיקה, ומשאבי אנוש לא היה שום סיכוי להתמודד מול עוצמות העושר האמריקני וגם לא עם האיכות של ה- BBC הבריטי. אולם עובדיה הישראליים לא נפלו במאום ממבקריה. הטיעונים הפתטיים של המבקרים הסיתו ושיסו אולי לא בכוונה את נוסעי ה- מרצדס בנוסעי האוטובוס הישן. אף על פי כן נמצא שם מבקר טלוויזיה אחד של עיתון "הָאָרֶץ" מקצוען וישר – אהוד "אודי" אשרי ז"ל. הוא היה האחד והיחיד. משכמו ומעלה לא רק ביכולת הכתיבה שלו אלא גם בהגינות שלו.

הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 הייתה עבורי טרגדיה טלוויזיונית של ממש. בושה וכלימה מקצועית. בעוד קבוצת הטלוויזיה הספרדית "RTO 1992" בראשות מנולו רומרו (Manolo Romero), והוועדה המארגנת הספרדית של המשחקי האולימפיים של ברצלונה 1992 "COOB 1992" בראשות ז'וזף מיקל אבאד (Josep Miquel Abad) מסיימות את הכנותיהן הטכנולוגיות והלוגיסטיות העצומות ו- הכבירות לקראת חשיפת הצגת הספורט הגדולה בתבל הממשמשת ובאה אולימפיאדת ברצלונה 1992 – הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות יוסף בר-אל ורשות השידור בראשות אריה מקל – נתקעו בשל היעדר מליאה, וועד מנהל, ו- יו"ר וועד מנהל. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל נותר חסר סמכות לאשר את ההוצאות הכספיות הנוגעות להמשך הפקת שידורי הטלוויזיה שלנו את ברצלונה 1992. גם אני נתקעתי. ההיערכות וההכנות המדוקדקות והמוקפדות נבלמו. מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ וז'וֹזֶף מִיקֶל אָבָּאד כבר היו עסוקים מעל הראש בכתיבת המֶסֶר המקצועי שלהם לאנשי הטלוויזיה הבינלאומית, הרדיו הבינלאומי, והעיתונות הכתובה הבינלאומית שינהרו בהמוניהם אוֹ טוֹ טוֹ לברצלונה 1992 ואנחנו היינו תקועים עם העניינים הביורוקרטיים המסורבלים שלנו . קבוצת RTO 1992 התעתדה להפיק כ- 2500 (אלפיים וחמש מאות) שעות בשידורים ישירים בטלוויזיה של 30 ענפי ספורט באולימפיאדת ברצלונה בעוד רשות השידור נבלמה בהכנות מפני שהיה חסר לה יו"ר וועד מנהל ומליאה. הבלימה והקפאת מהלכי ההפקה הביאו לפיגור עצום בעבודה שלי מול גורמי ה- EBU וקבוצת "RTO 1992". נוצרו פלונטרים ופיגורים שלא יכולתי עוד להתיר אותם ולהדביק אותם. במשך ארבע שנים בין 1988 ל- 1992 מיסדה RTO 1992 לקראת אולימפיאדת ברצלונה 92' מגוון עצום של תשתיות טלוויזיה וטלפוניה. די אם אציין כי "RTO 1992" מיסדה 1500 עמדות שידור מאובזרות כשכל עמדת שידור יכולה להכיל בקִרבָּה שלושה אנשים. בשל הסקרנות הבינלאומית העצומה במשחקים האולימפיים של ברצלונה 92' הקימה "RTO 1992" מגדל תקשורת מיוחד שהיה כמו בית קיבול וריכז לתוכו את כל הסיגנלים של הטלוויזיה ללא יוצא מן הכלל. בברצלונה 92' כמו גם את סיגנלי הטלוויזיה של תערוכת אקספו שהתקיימה באותה שנה של 1992 בסביליה, על מנת להפיצם בסופו של דבר ברחבי העולם כולו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מקרטעת ופוסחת על הסעיפים הנוגעים להפקת שידורי המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 , הרי מנכ"ל RTO 1992 מר מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero מגדולי אנשי הטלוויזיה בעולם בכל הזמנים) עסוק בניסוח טקסט שיקבל את 7000 (שבעת אלפים) אנשי הטלוויזיה הבינלאומית הנוהרים מכל העולם לברצלונה 92' כדי לכסות את האולימפיאדה ה- 25 במניין בעת החדשה. כבר במשפט הפתיחה שלו הדגיש מנולו רומרו כי כי הכיסוי הטלוויזיוני של אולימפיאדת ברצלונה 1992 מההיבט הטכנולוגי מהווה נקודת מפנה. (באדיבות קבוצת RTO 1992  ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992 . נשיא הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 (COOB 1992ׂ) מר ז'וזף מיקל אבאד (Josep Miquel Abad) מעמיד את הטלוויזיה הישראלית הבלתי מוכנה בצֵל בשעה שהוא מקביל את פניהן של משלחות הטלוויזיה הרבות שהשלימו את הכנותיהן ונושאות את עיניהן לברצלונה 92' . (באדיבות RTO 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כל רשתות הטלוויזיה של ה- EBU עמדו כבר על סף סיום הכנותיהן האולימפיות רק אני נעצרתי באמצע הדרך. ב- 1 בנובמבר 1991 הכתבתי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל הצעת מֶסֶר בה יסביר הוא בשמו לשני ראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU הנורווגי יארלה הויסאטר והספרדי מנואל "מנולו" רומרו, מדוע אנוכי יואש אלרואי (ה- Team Leader של משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לברצלונה 92') מתעכב, ואינני יכול לענות תשובות מסודרות בתחומי האקרדיטציה הטכנולוגיה, והלוגיסטיקה המופיעות ב- Questionnaire האולימפי של ה- EBU.

סתיו 1991. תֶּקֶר טלוויזיוני ישראלי – ערב אולימפיאדת ברצלונה 1992. רשות השידור בראשותו של המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל נתקעת ל-לא וועד מנהל ול-לא יו"ר ל-וועד המנהל ההוא של רשות השידור ההיא. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית המורכבת והמסובכת את אירועי אולימפיאדת  ברצלונה 1992 על ידי ובראשותי – נעצרת  לחלוטין (!).

טקסט מסמך : 1 בנובמבר 1991. הצעת המסר שלי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל בה יודיע הוא לשני ראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU יארלה הויסאטר ו-מנולו רומרו מדוע אנחנו תקועים, מה הן הסיבות, ולמה איננו יכולים להשיב ברגע זה לשאלות הרבות של ה- EBU כפי שהן מופיעות ב- Questionnaire של איגוד השידור האירופי. אריה מקל שלח את המכתב כפי שהוא מבלי לשנות את הטקסט. יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter) ומנולו רומרו (Manolo Romero) התחשבו בי אודות למכתב הנ"ל אולם הפקת שידורי הטלוויזיה של משחקי ברצלונה 92' בכל זאת נפגעה קשות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 16 במארס 1992 התמנה עו"ד מיכה ינון ליו"ר הוועד המנהל ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר ז"ל ועל פי המלצת זבולון המר ז"ל (איש המפד"ל) השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. השַר זבולון המר העדיף את מיכה ינון על פניו של מועמד אחר מטעם המפד"ל אורי פלח. הכרתי את עו"ד מיכה ינון מימים עברו ברשות השידור. בשנים 1984 – 1981 כיהן מר מיכה ינון כמשנה ליו"ר הועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. אח"כ בשנים 1987 – 1984 התמנה ע"י ממשלת ישראל ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. בשנים 1995 – 1992 שוב כיהן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא נודע תמיד כאיש ציבור ו- משפטן ישר והגון וגם קשוב ופתוח. איש רנסנס. ניתן לסמוך בעיניים עצומות על שיקול דעתו גם בעניינים סבוכים. בעבורי כעיתונאי בטלוויזיה הוא היה דמות מלאת יושרה ולכן בלתי נשכחת. דיווחתי שוב על מינויו הרָם במארס 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ששהה באותו הזמן בארה"ב.

טקסט מסמך : 16 במארס 1992. אני מפקסס ליוסף בר-אל הנמצא בארה"ב כי ראש הממשלה יצחק שמיר מינה את עו"ד מיכה ינון ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וכי הממשלה אישרה את הרכב הוועד המנהל שלרשות השידור ומליאת רשות השידור. הייתי בר פלוגתא חריף של יוסף בר-אל אולם מילאתי את פקודותיו הוראותיו כדת וכדין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כאמור כשמונה חודשים וחצי לפני טקס הפתיחה בברצלונה לא הייתה לנו עדיין את האולימפיאדה של 1992 ביד. לא ניתן לי להפיק אותה ולא הורשיתי ע"י הבוסים שלי לפסוע אפילו פסיעה אחת קטנה לפנים. מעולם לא קרה עיכוב כזה בתולדות רשות השידור. מכונת ההפקה הטכנולוגית והלוגיסטית שלי נתקעה. הוויכוחים הפוליטיים הנוגעים למינויי העַל ברשות בלם כל קִדְמָה של שידור. הייתי מודאג מאוד ובלחץ גדול. רק בראשית חודש אפריל 1992 משמוּנָה עו"ד מיכה ינון איש המפד"ל ע"י ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור החלו לזוז דברים. ראש הממשלה יצחק שמיר העדיף על פי המלצת שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זבולון המר ז"ל את עו"ד מיכה ינון ׁ(איש מהימן ובעל יושרה) על פני מועמד אחר מטעם המפד"ל, אוּרִי פַלָח. בואו של מר מִיכָה יִנוֹן ברגע האחרון הציל את הפקת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. ברכתי אותו ובישרתי על מינויו במכתב אישי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ששהה באותה עת בארה"ב [1]. בחודש מאי 1992 אושר התקציב סופית ע"י וועדת הכספים של הכנסת. כחודשיים אולי חודשיים וחצי לפני תחילת המשחקים קיבלתי אוֹר ירוק מהמנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל, היו"ר מִיכָה יִנוֹן, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל להתחיל להפיק את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992, ולהזמין את השירותים הטכנולוגיים והלוגיסטיים הנדרשים ונחוצים להפקה ולשידורים. זאת הייתה עליבות בהתגלמותה ששום מפיק שידורים אולימפיים ב- EBU וגם ברחבי העולם לא התנסה בה ולא חווה אותה. טסתי עם המשלחת שלי לברצלונה אולם חלק מעבודות ההפקה הנוגעות לתוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה לא הושלמו ולא הסתיימו. קבעתי בעצה אחת עם אריה מקל ויוסף בר-אל כי הספורטאים הישראליים, גברים ונשים, הנוטלים חלק במשחקי ברצלונה 92' יועברו בשידורים ישירים מעמדות שידור ב- Locations שם נערכות התחרויות שלהם. באשר לסיקור ענף ה- ג'וּדוֹ האולימפי איחרתי את המועד. לא יכולתי עוד לקנות עמדת שידור בהיכל בלאוגראנה (Palau Blaugrana) שם נערכו תחרויות הג'וּדוֹ. כולן נתפשו לפניי. נותרה אופציית ה- Off tube בלבד.

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. זהו המסמך המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל לפני צאת המשלחת שלנו לאולימפיאדת ברצלונה 92'. "ברצוני להביע את הערכתי החמה לטיפול המעולה, למסירות והמקצועיות אשר גילית בארגון לוח השידורים, הכנת הצוות , וההפקה של כיסוי האולימפיאדה בברצלונה", כתב לי יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בניית לוח השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 על ידי לבש ופשט צורה אין סוף פעמים. בשיחות הרבות בינינו הוא לא הבין למשל מדוע צריך לייחד זמן שידור כה רב להצגת המתחרים במסלולים שלהם בטרם יריית הזינוק בריצות השונות, כפי שלא היה ברור לו למה יש לפרט ולהציג את השחיינים באופן כה מדוקדק לפני הקפיצה למימי הבריכה. בעיניו זה היה בזבוז זמן טלוויזיוני. "מה שמעניין בריצת 100 מ' זה מי יחצה ראשון את קו הגמר. תתחיל לשדר ישיר מרגע יריית הזינוק. לא צריך את ההצגה הארוכה לפני…ואם זה תלוי בי הרי שצריך להראות את הריצה רק בחלקה האחרון…ממש בסוף המירוץ…שם נמצא שיא הסיפור", אולם הוא וויתר ואז סיים את שיחתנו בסלוגן המסוים והמדוד שלו, "יואש אלרואי שתהיה לי בריא…". יוסף בר-אל לבוש מהודר ומחונן בלא מעט קסם אישי היה איש כוחני שתבע ממני לחשוב כמוהו. כך הרגשתי. לא הסכמתי לחשוב כמוהו. לא יכולתי לחשוב כמוהו. הייתי שונה ממנו. ואז למרות הרבה חילוקי דעות עצומים בין שנינו הוא התיישב, ובינו לבין עצמו מצא זמן ב- 14 ביולי 1992, לכתוב לי את המילים החמות שכתב לעיל בטרם המראתי לברצלונה 92'. מי יודע אולי בסתר אהב אותי ? אולי בחשאי הוא העריך אותי ? אולי בַּלָאט בחֶרֶש ידע מה אני שווה לו ? אולי הוא בכלל אהד אותי את ה- יושרה המקצועית שלי ואת הידע שלי ו- דבקותי במשימה ואני ראיתי אז צֵל הָרִים כ- הָרִים ?

טקסט מסמך : 10 ביוני 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. אנוכי מגיש לסמנכ"ל כוח אדם ברשות השידור עמרם עמר את רשימת כוח האדם של צוות ברצלונה 92' המצומצם כפי שאושרה ע"י מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל. חסרה פונקציה של עורך ENG. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה תקופת שֶפֶל קשה ביחסי עבודה בתוך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בין קבוצות עובדים שונות לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. לברצלונה 1992 נשלח צֶוֶות צילום ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) עליו נמנו הצלם שרגא מרחב, איש הקול איציק כהן, והתאורן יוסי מוּסָן. הכתב של הצוות היה יצחק "איציק" גליקסברג. תפקידו הבסיסי והראשוני של הצֶוֶות היה לכסות באופן יסודי את הופעת הספורטאים הישראליים באולימפיאדה ולהביא את סיפורם לצופים בארץ. החומר המצולם היה אמור להיערך לכתבות מסודרות במשרד ההפקה, התקשורת והשידורים שלנו ב- IBC בברצלונה, ואח"כ להישלח במהירות באמצעות שידורים לווייניים Unilateral לירושלים. נוצרה מחלוקת פנימית חריפה בין שתי קבוצות עובדים בטלוויזיה מחטיבות ההנדסה ועיתונות – הפקה על הזכות לערוך את כתבות ה- ENG בברצלונה. מנהיגות רשות השידור לא השתלטה על המחלוקת הזאת. אנשי חטיבת ההנדסה דרשו בתקיפות מיוסף בר-אל שאיש משלהם יישלח לברצלונה כדי לשמש עורך כתבות ה- ENG. הנימוק שלהם היה שהתפקיד מגיע להם מפני שמדובר בחומר Video ולא בחומר Film. עורכי החדשות בקומה הרביעית בבניין הטלוויזיה ברוממה שהיו מסונפים לדירוג עיתונות – הפקה ואמונים על עריכת הפילם מדורי דורות , אך עברו הסבה זה מכבר מעריכה בפילם ל- ENG, טענו מאידך בלהט כי העבודה הספציפית הזאת היא שלהם ורק שלהם. תפקיד עורך ה- ENG  האולימפי בברצלונה 92' הוא פונקציה מקצועית שדווקא מגיעה וראויה להם מפני שמדובר בעיתונאות ו- צילומי חדשות – תחום מומחיות העריכה שלהם מימים ימימה מאז ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל קבוצת עובדים טענה, "שלי הוא", ולא וויתרה. דבר המחלוקת הובא בפני המלך. השליט יוסף בר-אל שנקלע לריב הקשה בין העובדים ביקש לפתור אותו בנוסח משפט שלמה המפורסם. "לא לכם יהיה עורך , וגם לא לכם", גזר את משפטו בתקווה שמישהו ייסוג ו- יוותר. לאחר ששום צד לא וויתר החליט לא לשלוח כלל עורך ENG לברצלונה. פתאום אתה למד שהוועדים שאמורים לייצג את העובדים פועלים על פי היגיון הפוך. חסרונו של עורך ENG בברצלונה הטיל על אמנון ברקאי ועלי, וגם על ששי אפרתי במערכת בירושלים, עול ואחריות נוספת, ו- כמובן הוליד בעיות קשות מאין כמותן בכיסוי ושידור הכתבות על הספורטאים האולימפיים הישראליים בברצלונה. בלתי מתקבל על הדעת.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. יולי – אוגוסט 1992. צוות ה- ENG שלי עורך הפסקת אוכל קלה בחדר הפיקוד והשליטה שלי, ששימש מרכז בקרה, ומשרד לתקשורת, שידורים והפקה שלנו ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בברצלונה 92'. התמונה צולמה בעת העברת השידורים הישירים לירושלים מהאצטדיון האולימפי ובריכת השחייה ואתרים אולימפיים נוספים של ברצלונה 92'. זיהוי הנוכחים תמונה מימין לשמאל : איציק כהן איש הקול בצוות ה- ENG, יוסי ששון מפקח קול ותקשורת מצוין ובעל יוזמה של הטלוויזיה ב- IBC, שרגא מרחב צלם ENG, איציק גליקסברג כתב ENG, יוסי מוסן תאורן ENG (שותה מכוס), אנוכי בעמדת הפיקוד והשליטה שלי, ו-יהודה סנפירי (עומד). כוחו של צוות ברצלונה 92' היה באחדותו ודבקותו במשימה לעומת הפירוד והאיבה ששררו בין וועד עיתונות הפקה בראשותו של משהל'ה פרידמן לבין חטיבת ההנדסה, ולבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – יוסף בר-אל ההוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : מפני שסבלתי מכאבי גב כרוניים ישבתי תמיד בעמדת הפיקוד שלי כשרגל שמאל מונחת על השולחן. זה לא היה אסתטי אבל זה הקל על המכאובים שלי. 

פעולות עונשין של וועד עיתונות/הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות היו"ר משה פרידמן בתקופת אולימפיאדת ברצלונה 1992 נגד המנהל יוסף בר-אל, וכתיבת ספר השידורים / פקודת המבצע על יָדִי של כיסוי ושידור אירועי אולימפיאדת ברצלונה 1992. פעולות העונשין של וועד עיתונות/הפקה פגעו בי כמפיק ראשי של שידורי ברצלונה 1992, ולא ב-יוסף בר-אל.  

בראש וועד עיתונות – הפקה בימים ההם ניצב איש הצלם משה פרידמן. הוא היה אחד מאותם האנשים שהגשימו את חזונו של בנג'מין פרנקלין האמריקני שאמר פעם, "כי בקבוק הבִּירָה הוא הוכחה חיה שאלוהים אוהב אותנו ורוצה שנהיה שמחים". אך משה "משה'לה" פרידמן מלבד היותו איש שמח חובב בירה, וחבר ורֵע של רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית, היה ראשית דבר אדם בעל עקרונות. הוא לא אהב ולא העריך באותו רגע המחלוקת ההוא את הקולגות שלו מחטיבת ההנדסה וגם לא את מנהל הטלוויזיה שלוֹ שפסח על שתי הסעיפים. יוסף בר-אל פסק לבסוף את מה שפסק כלהלן : "לא לחטיבת ההנדסה יהיה עורך ENG בברצלונה 92 וגם לא לחטיבת העיתונאים והמפיקים בטלוויזיה לא יהיה עורך ENG בברצלונה 92". יוסף בר-אל לא הסכים כאמור לשלוח עורך ENG לברצלונה, ו- וועד עיתונות – הפקה בראשותו של האיש שהיה צלם חדשות ENG בעצמו משה פרידמן, הטיל סנקציה מיידית כתגובת נגד ל- החלטתו זאת של מנהל הטלוויזיה. משה פרידמן הורה חיש מהר לאנשי הסקטור שלוֹ כלהלן : "הכתבות המצולמות והראיונות שיישלחו מברצלונה לירושלים לא ייערכו אלא ישוּדרו כמוֹת שהם, או שלא ישודרו כלל". הפגיעה המיידית בצוות העריכה האולימפי בירושלים עקב החלטתו של מר משה פרידמן הייתה פוגענית ביותר. אופציית העריכה נפלה לחלוטין. אווירת נכאים וסִכסוכי עבודה בין העובדים לבין עצמם ובין העובדים להנהלת הטלוויזיה והרשות אפפה את כותלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטפתי מכה אנושה. חשתי בודד וגלמוד במצב המטורף הזה. מר משה פרידמן במקום להקל עלי ועל הצוותים שלי בברצלונה 92' ובירושלים – הקשה עלינו פי שבעים ושבעה מונים. זה היה מצב מטורף. יוסף בר-אל, אריה מֶקֶל, ועמם משה פרידמן יו"ר וועדת עיתונות / הפקה, העניקו לי את הרִישיון לשאת באחריות הטלוויזיונית הגדולה מטעמם להפקת וניהול הגדולה בהצגות הספורט בתבל, שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992, אך מבלי להעמיד לרשותי את הכלים המתאימים. היה מדובר אם כך ברשת טלוויזיה אלטזאכען ו- מנוונת. למשל : כדי להעביר את צילומי הכתבות הלא ערוכות (!) מברצלונה לירושלים אודות הספורטאים האולימפיים הישראליים הנוטלים חלק בתחרויות, נשלחו שני טכנאים במשרה שלמה, המפקח שלום נתנאל ועוזרו יעקב ביטון, אך בידם רק הגוף האחורי של מצלמת ENG של שרגא מרחב כמכשיר להרצת קלטות הצילום. ביזיון טכנולוגי שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של הטלוויזיה בארץ. שני הטכנאים לא הורשו לשאת עמם לברצלונה אפילו מכשיר BETA תקני כדי להזריק את חומר הצילום מה- IBC בברצלונה 92' לאולפנים בירושלים. ביקשתי מ- 92' RTO לחבר כֶּבֶל VANDA (ראשי תיבות של Video And Audio) בין חדר הבקרה הראשי של הטלוויזיה הספרדית לבין יחידת התמסורת שלנו במשרד (שהייתה כאמור רק הגוף האחורי של מצלמת ENG) כדי להעביר את חומרי הצילום מהארץ והוריתי לעוזרי אמנון ברקאי להשגיח על העברות החומרים בעת ביצוע השידורים ה- Unilateral האלו. החומרים הבלתי ערוכים הללו, הוקלטו על שלוש ו/או ארבע בֶּטוֹת (מכשירי הקלטה VTR בעלי רוחב סרט של חצי אינטש) ב- Master Control בירושלים (באחריות המפיק שלי בירושלים מר ששי אפרתי), ושודרו מאולפן הספורט האולימפי בירושלים "לאוויר" משלושה ו/או ארבעה מקורות שידור שונים ב-Cross Editing "באוויר" ללא עריכה. היה קיים אִיסוּר מוחלט לערוך את חומרי השידור שהגיעו מברצלונה, צו של וועד עיתונות – הפקה. על שלישיית העורכים יגאל שמעוני, אמיר בר שלום (היום הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1) ויוני קנלר בירושלים, ועִמם המפיק ששי אפרתי והמגישים אורן רוזנשטיין, דני רופ, ומרב מיכאלי הוטל עוֹל אחריות מטורף וכבד. כך עבדנו בימים ההם של ברצלונה 92' בידיעתם המלאה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל מבלי שהם ינקפו אצבע.

בכך לא תמו הצרות. הנהלת רשות השידור נענתה לפנייתי והחליטה לשלוח לצִדי לברצלונה את לוֹרָה קורנפילד עוזרת ההפקה הקבועה שלי בחטיבת הספורט (מאז 1988) כדי לסייע לי במפעל השידורים העצום, אך נמנעה מלשגר את מזכירת ההפקה שלי רותי ליפקין. מייד פרצה מהומת אלוהים נוספת. ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, ו/או "ההסתדרות" כפי שכונתה בפי כל, האיש האחראי על סקטור הפקידים והפקידות בהסתדרות מר זְאֵב לֶבֶּל החליט להתערב. הוא שלח מכתב חריף למנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויצא כנגד הפגיעה והזלזול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעובדי הדירוג המשולב שלה על כך שאיש מהם לא נשלח לאולימפיאדת ברצלונה 1992 [2]. כמה מנהיגי עובדים כמו זְאֵב לֶבֶּל, אברהם שוטלנד, זלמן שיינקמן (וגם אחרים) ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית סניף של ההסתדרות. לא היה שום פלא כי זְאֵב לֶבֶּל הרשה לעצמו לכתוב למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ביוני 1992 מכתב על נייר הפירמה של האיגוד המקצועי שלוֹ, טקסט מחאה והתרסה בגין קיפוח רשות השידור את אנשי הדירוג במשולב, במין סגנון דרמטי מחד ופתטי מאידך, שכה שאִפיין את אנשי ההסתדרות הכול יכולה בעת ההיא.

טקסט מסמך : יוני 1992. ההסתדרות התערבה ובחשה כל העת בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל השליך את המסמך הזה לפח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל השליך את המכתב הזה לפח ואני הוכרחתי לכתוב את פקודת המבצע של משחקי ברצלונה 1992 בכתב ידי. סֶפֶר השידור מעולם לא הודפס ע"י מזכירת ההפקה שלי. זאת הייתה נקמת ההסתדרות הכללית ב- רשות השידור. כך התנהלו העניינים ברשות השידור ב- 1992. זְאֵב לֶבֶּל איש ההסתדרות רצה לקבוע את הרכב משלחת השידור לאולימפיאדת ברצלונה 1992. פקודת המבצע נשלחה בכתב ידי ובדם לבי למאה וחמישים פונקציות ברשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל קיבל ממני לידיו את העותק הראשון. הוא העיר לי : "כתב ידך יפה יותר מאותיות הדפוס תענוג לקרוא אותו", והוסיף כהרגלו, "שתהיה לי בריא". בתוך אווירת המאבקים הלא סימפאטית והבלתי מקצועית הזאת בלשון המעטה הייתי צריך גם להפיק את השידורים האולימפיים היקרים, ולא רק לַרִיב.

טקסט תמונה : זהו ה- Cover page של ספר השידורים / פקודת המבצע המקורית (100 עמודים) שנכתב על ידי בכתב ידי (ולא הודפסה) לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של אולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בפתיחת ספר השידורים / פקודת המבצע של ברצלונה 1992 כתבתי כרגיל את פקודת היום לכל העובדים. עמד לרשותי כוח אדם טוב ומיומן. בחלקו מצוין. לא היה צריך להאיץ בהם. ספר השידורים הכניס את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתלם עבודה מסודר בו נדרשנו לשדר 155 שעות בתוך 16 ימים. לשידורים האולימפיים הייתה עדיפות על כל שידור אחר בטלוויזיה לרבות שידורי החדשות. אני לא מכיר הרבה יחידות בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור שפעלו בהצלחה כה גדולה ושגשוג כה רָב כמונו בתנאי הפקה כה נחותים.

כלכלה טלוויזיונית ורכישת זכויות שידורים בלעדיות הן עסק יקר. גרף הרכישות והקניות נמצא תמיד בעלייה תלולה. עלות זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 שהושתו על ה- EBU (איגוד השידור האירופי) מטעם IOC' הייתה יקרה ביותר מ- % 300 מאלה שקדמו להם ב- אולימפיאדת סיאול 1988.

מחירי זכויות השידורים האולימפיים האמירו מאוד. ה-EBU שילם לאולימפיאדת סיאול 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר, ועכשיו נתבע לשלם 90.000000 (תשעים מיליון) דולר עבור אולימפיאדת ברצלונה 1992. ה- Share (החלק הכספי) שלנו בזכויות השידורים של ברצלונה 1992 עמד על 800000 (שמונה מאות אֶלֶף) דולר לפני שפסענו פסיעה טכנולוגית ולוגיסטית אחת. צריך להבין שההזמנות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של כל רשת טלוויזיה המכסה את האולימפיאדה נעשות כשנה וחצי בטרם תחילת המשחקים וזאת כדי להותיר בידי ה- Host broadcaster (במקרה זה הטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE) מספיק זמן למסד , לבנות , ולהקים יותר כ- 1500 (אלף וחמש מאות) עמדות שידור בשלושים אתרי ספורט אולימפיים, פרישה ענקית של כבלי שידור ומחשבים , בניית מרכז שידור בינלאומי נוח ופונקציונלי (IBC) למדיה האלקטרונית (טלוויזיה ורדיו) , והקמת מרכז עיתונות ראשי רב ממדים ועצום MPC (ראשי תיבות של Main Press Center) לעיתונות הכתובה, הענקת אפשרויות טכנולוגיות שידור Unilateral בכמות עצומה לרשתות הטלוויזיה השונות, תִּפעול עשרות ניידות שידור ועמן 586 (חמש מאות שמונים ושֵש) מצלמות Video במגרשים ובאצטדיונים השונים. זהו Production ענק מכל היבט שהוא. אנחנו העברנו את הבקשות הסופיות שלנו של הצרכים הטכנולוגיים והלוגיסטיים כחודשיים וחצי לפני טקס הפתיחה. בושה וחרפה.

משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 משתמשת בטכנולוגיה רעועה, מוגבלת, וכושלת במרכז השידורים הבינלאומי ב- IBC בברצלונה, הנובעת מסכסוכי עבודה בירושלים בין וועד עיתונות/הפקה לבין וועד ההנדסה. היה מדובר ב-טֵירוּף מערכות חסר תקדים. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל לא הצליחו להתיר את הפלונטר (!).

בשל סכסוכים פנימיים בין קבוצות העובדים השונות בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם בשל התערבות ההסתדרות, ובהיעדר מנהיגות מקצועית עליונה ראויה לשמה ברשות השידור ובטלוויזיה, נדרשתי להפיק ולנהל את השידורים באמצעים טכנולוגיים מחפירים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אומנם חברה באיגוד השידור האירופי (EBU) אך התנהגה כאחרונה בשוּרַת האיכות של רשתות הטלוויזיה המבקשות לכנות את עצמן מודרניות. זאת הייתה עליבות שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור.

יש להסביר שוב את העליבות הנוראה שכפה עלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בכיסוי השתתפותם של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת ברצלונה 1992. כדי להעביר את צילומי הכתבות הלא ערוכות מברצלונה לירושלים אודות הספורטאים האולימפיים הישראליים הנוטלים חלק בתחרויות, נשלחו שני טכנאים במשרה שלמה, המפקח שלום נתנאל ועוזרו יעקב ביטון, אך בידם רק הגוף האחורי של מצלמת ENG של שרגא מרחב כמכשיר להרצת קלטות הצילום. ביזיון טכנולוגי שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של הטלוויזיה בארץ. שני הטכנאים לא הורשו לשאת עמם לברצלונה אפילו מכשיר BETA תקני כדי להזריק את חומר הצילום מה- IBC בברצלונה 92' לאולפנים בירושלים. ביקשתי מאנשי 92' RTO לחבר כֶּבֶל VANDA (ראשי תיבות של Video And Audio) בין חדר הבקרה הראשי של הטלוויזיה הספרדית לבין יחידת התמסורת שלנו במשרד (שהייתה כאמור רק הגוף האחורי של מצלמת ENG) כדי להעביר את חומרי הצילום מהארץ והוריתי לעוזרי אמנון ברקאי להשגיח על העברות החומרים בעת ביצוע השידורים ה- Unilateral האלו. החומרים הבלתי ערוכים הללו, הוקלטו על שלוש ו/או ארבע בֶּטוֹת (מכשירי הקלטה VTR בעלי רוחב סרט של חצי אינטש) ב- Master Control בירושלים (באחריות המפיק שלי בירושלים מר ששי אפרתי), ושודרו מאולפן הספורט האולימפי בירושלים "לאוויר" משלושה ו/או ארבעה מקורות שידור שונים ב-Cross Editing "באוויר" ללא עריכה. היה קיים אִיסוּר מוחלט לערוך את חומרי השידור שהגיעו מברצלונה, צו של וועד עיתונות – הפקה. על שלישיית העורכים יגאל שמעוני, אמיר בר שלום (היום הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1) ויוני קנלר בירושלים, ועִמם המפיק ששי אפרתי והמגישים אורן רוזנשטיין, דני רופ, ומרב מיכאלי הוטל עוֹל אחריות מטורף וכבד. כך עבדנו בימים ההם של ברצלונה 92' בידיעתם המלאה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל מבלי שהם ינקפו אצבע.

זה נכון שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל התיר לי לשָדֵר 155 שעות מאולימפיאדת ברצלונה 1992, אך מֶשֶך ההפקה וההתכוננות הקצרה בת שלושה חודשים בלבד בשל היעדר יו"ר וועד מנהל לרשות השידור פלוס מחסור חמור באמצעים טכנולוגיים ו-כוח אדם מיומן, גבה מחיר כבד וגרם לנו לעשות שגיאות בלתי נמנעות. המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 היו 16 ימי טירוף. אינני מתגעגע אליהם כלל ועיקר.

טקסט מסמך : אולימפיאדת ברצלונה 1992. זהו השרטוט המקורי שלי שהועבר לידי מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל. זהו מערך העברת סיגנל השידורים הטלוויזיוניים שלנו מאולימפיאדת ברצלונה 1992 לאולפנים שלנו בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : אולימפיאדת ברצלונה 92'. השרטוט המקורי. מבנה קווי שידור ה- 4W הבינלאומיים שלנו בין ברצלונה לירושלים. (מתוך ספר השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 92'). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיסוי אולימפיאדת ברצלונה 1992 

ציטוט : "הסובלנות היא הדת הטובה ביותר". (וויקטור הוגו).

גב' יוהנה פרנר ז"ל הייתה אישה אהובה וחכמה ש- שיתפה עמי פעולה מרחיקת לכת בהפקת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. היה בה שקט נפשי מעורר קנאה. היא הייתה אישה עניינית שפעלה לטובת העניין ולעולם לא לטובתה האישית. כששלחה את מסמך התיאום המשותף בין שתי הרשתות לקראת שידורי ברצלונה 1992 היא עשתה זאת בצורה נינוחה ומעוררת כבוד. הנה המכתב כלשונו מ- 18 ביוני 1992 המצביע על צורת היחסים בינינו [4].

מדינת  ישראל – משרד החינוך והתרבות.  18 ביוני 1992

הטלוויזיה החינוכית , רח' קלאוזנר 14 , רמת אביב ת"א 69011

לכבוד

יואש אלרואי

מחלקת הספורט – הטלוויזיה הכללית

ירושלים

שלום יואש ,

מה שלומך ? בברצלונה ביולי זה לא כיף , אבל שיהיה לך לבריאות בחום הספרדי . מצ"ב לוח השידורים המאושר על ידינו . ניסינו להיענות לרוב הבקשות . נא תגובתך בכתב כדי שאעביר לידיעת השיווק וכדי שהעניין ייסגר גם מבחינה כלכלית .

להתראות , יוהנה פרנר

ניצבה בפני עוד בעיית שידור אחת שדרוש היה להסדירה מראש לפני שתתפתח לפרשת שידור פוליטית . לֵיל צוֹם ט' באב ב-מוצ"ש ב- 8 באוגוסט 1992 והמשכו ביום ראשון – 9 באוגוסט 1992 נפל על שני ימי התחרויות האחרונים של אולימפיאדת ברצלונה 92'. ביומיים האלה מתקיימים כל תחרויות הגמר בא"ק ומשחקי הכדור, כדורעף, כדורסל, וכדורגל, וכן תחרויות הגמר באִגרוף וברכיבה על סוסים. חבר הוועד המנהל מֶנִי ווייצמן התגייס לעזרתי וביקש ממיכה ינון יו"ר הוועד המנהל לראות בשידורים האולימפיים שידורי חדשות ולא תוכנית בידור שיש לבטלה מחמת קדושת האבל. מיכה ינון היה מפד"לדניק טיפוסי, איש דתי חובש כיפה נאמן למסורת ישראל, אך הגיוני בתפקידו הרם כמפקח השידור הציבורי, איש נבון בעל אופקים רחבים, מחונן ביכולת הקשבה וסובלנות ובעל כישרון ניתוח. אישיות בלתי נשכחת עבורי. מיכה ינון כמו ארתור הלפס אמר, "הסובלנות היא המבחן האמיתי היחיד לתרבות", וכך גם נהג ברשות השידור. הוא היה יו"ר למופת של הוועד המנהל של רשות השידור ואישיות בעלת שיעור קומה. מכתב התשובה הסובלני והתרבותי שלו למֶנִי ווייצמן מ- 14 ביולי 1992 ראוי שייכנס להיכל התהילה של הרשות שאִפשר את התפתחות שידורי הספורט והחדשות וכיסויים בטלוויזיה הישראלית הציבורית של מדינת ישראל. הנה הוא כלשונו [5].

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון ליו"ר וועדת הספורט של המליאה בנוגע לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאולימפיאדת ברצלונה 1992 בתאריך ט' באב תשנ"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. צמרת הנהלת רשות השידור. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מני ווייצמן יו"ר וועדת הספורט של מליאת רשות השידור, עו"ד מיכה ינון היו"ר המצוין של הוועד המנהל של רשות השידור, אריה מקל מנכ"ל רשות השידור, ושלמה קור ז"ל המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיכה ינון היה אחד האנשים האהובים עלי בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. איש חכם, ישר והגון, אינטליגנטי, ובעל חוש הומור. בן אדם משכמו ומעלה. מיכה ינון כיהן שתי קדנציות בעשור ה- 80 ובעשור ה- 90 של המאה הקודמת כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא אחד האנשים הבולטים ביותר בתקופתו שפעל בסובלנות וסבלנות לכינון השידור הציבורי במדינת ישראל במלוא המובן של משמעות המונח הזה, "השידור הציבורי במדינת ישראל".

משלחת הטלוויזיה הישראלית לאולימפיאדת ברצלונה 92' בראשותי כעורך ראשי ומפיק ראשי של השידורים מנתה 19 אנשים. אמנון ברקאי שימש סגני. לוֹרָה קוֹרנפילד הייתה עוזרת ההפקה. צוות השידור מנה חמישה אנשים, מאיר איינשטיין שַדָּר תחרויות הא"ק, אורי לוי שַדָּר הספורטאים הישראליים, משה גרטל שַדָּר השחייה, דני לבנשטיין שַדָּר ההתעמלות הספורטיבית, ההתעמלות האומנותית, והקפיצות למים, ורמי ווייץ נבחר להיות שַדָּר התקצירים המוקלטים ב- IBC בברצלונה. צוות הפרשנים כלל את הגברדייה הוותיקה יוסף טלקי ז"ל פרשן השחייה, ד"ר גלעד ווינגרטן יבד"ל פרשן הא"ק, וזָ'קִי ווישניה פרשן תחרויות ההתעמלות. צוות צילום ה- ENG היחיד כלל את הכתב איציק גליקסברג, הצלם שרגא מרחב, איש הקוֹל איציק כהן, והתאורן יוסי מוסן. תפקידו הבלתי אפשרי של צוות ה- ENG שלי היה לעקוב ולצלם את פעילות 30 הספורטאים והספורטאיות הישראליים ב- 16 ימי המשחקים. משימה בלתי אפשרית. טכנאי התקשורת יוסי ששון ואבי שמידט מיסדו והקימו במשרד ההפקה בברצלונה את מערך הקוֹל , קווי השידור, הטלפון, התקשורת, ובקרת השידור. שלום נתנאל היה מפקח השידור כולו וסייע לידו טכנאי ה- Video יעקב ביטון. צוות השידור המצומצם הזה היה צריך להשתלט על 257 תחרויות ספורט אולימפיות בהשתתפות 9367 ספורטאים מ- 169 מדינות ולהפיק 155 שעות שידור. ששי אפרתי מונה על ידי לראש המערכת בירושלים. פעלו לידו כ- 20 עורכים ומקבלי שידור, ובראשם אמיר בר-שלום ויונתן קנלר. טריו המגישים האולימפיים בירושלים מנה את אורן רוזנשטיין, דני רוּפּ חזאי מזג האוויר בערוץ הציבורי בימים ההם, ומֵרָב מִיכַאֵלִי (היום ח"כ).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. אנוכי יחדיו עם טכנאי הקול והתקשורת אבי שמידט ב-משרד התקשורת והשידורים שלנו ב- IBC ב-ברצלונה בעת חזרות לקראת טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים. כל החזרות הטכניות נעשות בעצה אחת ובמקביל עם חדר התקשורת באולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בירושלים. (תיעוד ו- צילום שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : מפני שסבלתי מכאבי גב כרוניים ישבתי תמיד בעמדת הפיקוד שלי כשרגל שמאל מונחת על השולחן. זה לא היה אסתטי אבל זה הקל על המכאובים שלי. 

טקסט תמונה : יולי 1992. חדר התקשורת בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים בעת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 . זהו טכנאי הקול משה אלוני בשיחה בטלפון האדום עם המפקדה בברצלונה. ברקע מספרי הטלפון של פונקציות השידור השונות בברצלונה. (באדיבות משה אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהחל השידור הישיר של טקס הפתיחה, שידור Multilateral בינלאומי על Multi 1 ה- EBU בתשע בערב במוצ"ש – 25 ביולי 1992 ואורי לוי ומאיר איינשטיין תיארו מעמדת שידוּר את המתרחש באצטדיון האולימפי החדש שהוקם ב- "הר היהודים" (Montjuic) המתנשא מעל העיר ברצלונה – נגולה אֶבֶן כבדה מלִבּי. למרות כל קשיי ההפקה הקונקרטית הזאת , הכיסוי המלא והשידורים הישירים של אולימפיאדת ברצלונה 92' יצאו לדרך. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שפתחה את שעריה והורשו להשתתף בה ספורטאים מקצועניים . נבחרת ה- Dream Team של ארה"ב בכדורסל שהורכבה משחקני ה- NBA בראשותו של מייקל ג'ורדן זכתה במדליית הזהב. הטניסאית האמריקנית המקצוענית ג'ניפר קפריאטי ניצחה במשחק הגמר את הגרמנייה שטפי גראף 1:2. בין הגברים זכה השווייצרי מַרְק רוֹסֶט שגבר על הספרדי ג'ורדי ארסה 2:3. זאת הייתה גם האולימפיאדה הראשונה שפתחה את שעריה לג'ודו נשים. החידוש הגדול בטקס הפתיחה היה אופן הדלקת המשואה האולימפית. לתפקיד מדליק האש האולימפית נבחר ספורטאי נכה ספרדי אנטוניו רֵבּוֹלוֹ (Antonio Rebollo) מומחה קליעה בחֵץ וקֶשֶת. על אָנְטוֹנְיוֹ רֵבּוֹלוֹ הוטלה המשימה להשחיל את החֵץ הבוער לתוך ארובת הלפיד . הקלע המצטיין ניצב כ- 70 מטר מהמשוּאָה וירה לעברה חֵץ הנושא את השלהבת האולימפית . עד היום איני יודע אם אֵש התמיד שבערה ב- 16 ימי המשחקים היא מעשה ידיו של הקשת או פרי ההפעלה האוטומטית של הֶתּקֵן הגַז שהיה חבוי בתחתית המתקן (כגיבוי להחטאה אפשרית של אנטוניו רבולו).

משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC בברצלונה, היה קטן מידי וצר מלהכיל את כל ציוותי השידור והעוסקים במלאכה בעת ובעונה אחת. לא אחת נדרשו שַדָּר השחייה משה גרטל והפרשן שלו יוסף טלקי להתכונן לשידורים בפרוזדור שמחוץ למשרד. גורל דומה פקד מעת לעת גם את שַדָּר ההתעמלות דני לבנשטיין והפרשן ז'קי ווישניה. המקום היה צפוף כל כך עד שציוותי השידורים העדיפו לפרוש ממנו. תנאי העבודה לא היו נוחים, אבל זה מה שאושר לנו תקציבית ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל וסמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי, וזה גם מה שניתן היה להשיג בשל ההפקה המאוחרת מאוד. אינני זוכר תלונות מיוחדות של האנשים. הם הסכינו עם המצב ועשו את מיטבם. הפריע להם יותר החדרים הקטנטנים במלון שלנו בברצלונה והלובי צר המידות, אך הנהלת המלון פיצתה אותנו כל בוקר בארוחה מפוארת שכללה לחמים מסוגים שונים, חביתות, גבינות צהובות ולבנות מסוגים שונים, נקניקים, מיצי פֵּרוֹת טריים של תפוזים ואשכוליות ללא הגבלה, וכמובן תה וקפה. לצערי לא נהניתי מכל הטוּב הזה משום שאינני מכניס לפי דבר עד הצהריים.

מאיר איינשטיין היה הפתעת המשחקים. הוא שידר לראשונה בחייו את ענף הספורט האולימפי המוביל – הא"ק ונשא בעול העיקרי של השידורים האולימפיים. הפרשן הצמוד שלו ד"ר גלעד וויינגרטן לחש לאוזניי כל הזמן, "יואש אלרואי, מאיר איינשטיין איננו נופל במאום מנסים קיוויתי". זה לא היה מדויק. הוא היה נחוּת מנסים קיוויתי ולוּ רק בגלל העובדה שבניגוד לקודמו לא נולד על מסלול הא"ק. מאיר איינשטיין היה שַדָּר טלוויזיה מחונן בתחומים רבים אך כשמדובר בשידורי הא"ק הקונקרטיים, נסים קיוויתי בשיאו היה עדיף על מאיר איינשטיין בשיאו. נסים קיוויתי עלה על מאיר איינשטיין. אולימפיאדת ברצלונה 1992 הייתה הראשונה ממנה נעדר נסים קיוויתי. שַדָּר הא"ק הוותיק שהוביל במשך חמש אולימפיאדות רצופות  את שידורי הטלוויזיה הישראלית מאז אולימפיאדת מינכן 1972, יצא לפנסיה ב- 1991, ומאיר איינשטיין נכנס לנעליו הגדולות בהצלחה לא מבוטלת. בתקופה של 40 שנות טלוויזיה בישראל קמו לנו רק שני שדרי א"ק. הראשון נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין אחריו.

טקסט תמונה : יום שישי – 23 בחודש יוני של שנת 1989. הימים ההם – הזמן ההוא. ציון דרך ו- מסיבת 1000 (אלף) תוכניות של "מבט ספורט". השדר הנפלא והבלתי נשכח נסים קיוויתי (מימין,  בן 63 בעת צילום התמונה) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (בן 57, בעת צילום התמונה). חיים יבין הפליג בשבחיו ואמר לי, "נסים קיוויתי הוא אחד מעיתונאי ושדרי הטלוויזיה הטובים ביותר שיש לנו". מימין, מציצים השדר אורן רוזנשטיין והבימאי צבי סלפון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. ברצלונה – ספרד. השדר מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן יבד"ל (מרכיב משקפיים ומישיר מבט למצלמה) משתפים לראשונה פעולה בשידורי ה-א"ק האולימפיים באולימפיאדת ברצלונה 1992. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֶשֶר וחֵצי בערב שידרו מאיר איינשטיין ואורי לוי ישיר את טקס הנעילה. תמו השידורים האולימפיים מהיפים ביותר בכל הזמנים אך לא הסתיימו מאבקי השידור סביבם. עשיתי עסקה טובה כשהבאתי ב- 1990 את מאיר איינשטיין לחטיבת הספורט של הטלוויזיה ישראלית הציבורית במקומו של יורם ארבל. לא שיערתי אז כי מאיר איינשטיין ישכיח ממני את כל געגועי ליורם ארבל. בתי הקברות הטלוויזיוניים מלאים באנשים שחשבו בתחילה שאין להם תחליפים. אין דבר כזה. הופעתו של מאיר איינשטיין בספטמבר 1990 הטילה צל כבד על אורי לוי. מכל היבט.

עבדתי כ- 20 שעות ביממה בחודש ההוא של אולימפיאדת ברצלונה 1992. בעצם כמו בכל האולימפיאדות האחרות שקדמו לה ואלה שיבואו אחריה. יום העבודה החל בחמש בבוקר והסתיים באחת בלילה. במשרד ניהול ובקרת השידורים שלי, עמדו לרשותי כעשרה מוניטורים ודרכו עברו שבעת קווי השידור ה- 4W הבינלאומיים שלנו. עשרת המסכים אפשרו לי לעקוב אחרי שידור הסיגנלים החשובים וכמובן להאזין לשַדָּרִים שלנו הנמצאים וישוּבים בעמדות השידורים באצטדיונים השונים וגם בעמדות השידור Off Tube ב- IBC בברצלונה. בד בבד ובאותה שעה הייתי מחובר לאולפן בקרת השידור בירושלים. הטכנולוגיה המסועפת והמיידית הזאת אפשרה לי להפיק, לערוך, ולנהל את 155 שעות השידור מעמדת הפיקוד שלי בברצלונה. לידי בברצלונה ישבו לסירוגין שני טכנאי הקול והתקשורת, יוסי ששון ועוזרו אבי שמידט. יוסי ששון נילווה אלי גם לשידורי אולימפיאדת סיאול ב- 1988. הוא היה מפקח שידור מיומן וזריז מאוד בעבודתו, ואחד הטכנאים המוכשרים והמהירים בתקשורת הבינלאומית שהיה צמוד אלי גם באולימפיאדת אטלנטה 1996 ואח"כ גם באולימפיאדת סידני 2000. הוא היה בעל חוש טכני וגם אדם נבון ו- בעל יוזמה. בעברו שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים. אולי משם שאב את המֶרֶץ, היוזמה, ואת הדבקות במשימה. הוא ידע להתגבר במהירות על תקלות אך ידע גם היטב כיצד למנוע אותן. באולימפיאדת ברצלונה 1992 לא הייתה לנו אפילו תקלת תקשורת אחת. אהבתי אותו למרות שהיה אדם לא קַל.

יום אחד הזדמן למשרדי אורח אהוב. זה היה מֶנִי ווייצמן ידיד אישי שלי וחבר הוועד המנהל של רשות השידור. נילווה אליו ח"כ שפניו היו מוכרות לי מהעבר הרחוק . מיכה גולדמן ראש מועצת כפר תבור ומעריץ גדול של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. הימים היו ימי המהפך הפוליטי הגדול . מפלגת העבודה הדיחה את "הליכוד" מהשִלטון. יצחק רבין התמנה לראש הממשלה ומיכה גולדמן מצא את עצמו מבקר בהצגת הספורט הגדולה בתבל. לחצנו ידיים ומייד ערכתי להם סיור לימודי ב- IBC . הסברתי למני ווייצמן ומיכה גולדמן כיצד פועלת ההפקה המורכבת והמסובכת הזאת ואיך היא מגיעה בסופו של דבר לארץ. לפתע בשיחה שהתפתחה על כוס קפה שאל אותי מיכה גולדמן, " תגיד יואש אלרואי מדוע ביקשתי לקטוע את הפנדלים במשחק הגמר על גביע הטוֹטוֹ…?". בתחילה לא הבנתי על מה הוא מדבר. זה היה מזמן ואני הייתי שקוע בכלל בשידורים האולימפיים של ברצלונה 92' ולא ירדתי לסוף דבריו. הייתה לי הצתה מאוחרת והצִ'יפִּים נפלו לאט מידַי ובאיחור. פתאום הבנתי שהוא מתכוון למשחק ההוא שנערך לפני כשנה וחצי שהועבר על ידינו בשידור ישיר מבאר שבע בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה בשבת – 9 בפברואר 1991, בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר ת"א והסתיים בתיקו אפס בתום 120 דקות. מאיר איינשטיין ואבי רצון שידרו אותו מהאִצטדיון של בירת הנגב הריק מאדם. העדות היחידה לתיעוד השידור הישיר ההוא היו מסכות ה- אב"כ של העובדים שהיו מונחות על היציעים השוממים. 1.500000 (מיליון וחצי) צופי טלוויזיה היו ספונים בביתם באותה השבת ההיא של 9 בפברואר 1991 מחמת הטילים של סאדאם חוסיין במלחמת המפרץ ה- 1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל פקד אז על מפקח השידור ב- Master Control מר אלי קרייתי לקטוע את השידור הישיר בשעה ששתי הקבוצות התכוננו לבעיטות ההכרעה מ- 11 מטר, בטענה, "ש- ליואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל…". ככה התנהלו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. בצורה כוחנית וללא כּישרון. הצופים הושפלו.

עכשיו בחלוף 18 חודשים תמימים מתעניין לפתע מיכה גולדמן חבר כנסת מלומד שמציג את עצמו כמגוחך בברצלונה 1992, בהיסטוריה היא של משחק הכדורגל בגמר גביע הטוטו הישראלי, שהוא היה עֵד לה ושואל אותי בהתרסה : "מדוע ביקשתי ממנהל הטלוויזיה אז לקטוע את השידור בשיאו?". השבתי לח"כ מיכה גולדמן מייד, "ה- יעלה על דעתך כדבר הזה שאני כמפיק ראשי, מנווט, ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציסורית – ערוץ 1 אבקש לקטוע את השידור הישיר של עצמנו כשהוא בשיאו ?". מיכה גולדמן אפילו לא המתין לסיום הסברי, וירה, "שאלתי אז בכנסת את יוסף בר-אל כיצד עושים דבר טִיפשי ולא מקצועי כזה כשמפסיקים את השידור הישיר לעם ישראל הסָפוּן בביתו בצֵל המלחמה דווקא לפני בעיטות ההכרעה ?", אמר, והוסיף, "יוסף בר-אל השיב לי שהוא בעצמו לא רצה לעשות את זה אך היה זה רצונו של יואש אלרואי ש- שִיכנע אותו לקטוע את השידור הישיר בגִין הרמה הנמוכה של המשחק שלא הובקעו בו שערים". הישרתי את מבטי אל מיכה גולדמן. הסתכלתי לוֹ בעיניים. נדמה לי שהוא מצא את התשובה במבטי. לא ייאמן…? ייאמן !

למרות תנאי ההפקה הקשים והזמן הקצר שעמד לרשותי צָלְחוּ שידורי אולימפיאדת ברצלונה 92' בסופו של דבר, הוֹדוֹת לצִוותי שידור מיומנים שלנו בברצלונה וירושלים וגם לשתי פיגורות נעלות ב- EBU שזכרוּ לנו חֶסֶד נעורים, המפיקים הדגולים מנולו רומרו (Manolo Romero) הספרדי ויארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter) הנורווגי. למרות שכל ההזמנות הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלי בשם הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 נעשו באיחור זמן עצום, הם כיבדו את בקשותיי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. אני מנהל את אחד השידורים הישירים שלנו מעמדת השידור המרווחת שלנו ב- PALAU SAINT JORDI – היכל ספורט רב תכליתי ורב ממדים שנבנה על "הר היהודים" (MONTJUIC) בברצלונה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי, צלם צוות ה- ENG שלי שרגא מרחב הבלתי נשכח, השדר רמי ווייץ, והשדר משה גרטל. בשל מיעוט השדרים בישראל זכה משה גרטל מן ההפקר ומונה לשדר משחקי  הכדורעף בנוסף להיותו שדר השחייה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

הפוסט מורטם האולימפי נערך מייד בתום משחקי ברצלונה 1992 (באוגוסט 1992) בהשתתפות הדרג הבכיר ביותר של רשות השידור שכלל את מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ויו"ר וועדת הספורט של מליאת רשות השידור מני ווייצמן. במשך חצי שעה השמעתי בפניהם כתב אישום חריף. המֶסֶר שלי היה חד משמעי, "ככה לא מפיקים אולימפיאדה". הושמעו שם אח"כ הרבה מילים אך לא הופקו שום לקחים. ואולי טוב שכך היה . ממילא רבים מדרג הניהול הבכיר של רשות השידור ב- 1992 כבר לא שהו בתפקידיהם לקראת שידורי מונדיאל ארה"ב 1994 ו- אולימפיאדת אטלנטה 1996. אריה מֶקֶל נטש את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור לפני תום הקדנציה לטובת משרד החוץ ולמען קבלת תפקיד הקונסול באטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה בארה"ב, ופינה את מקומו למוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקצה הסקאלה שם ממוקם ערוץ 33 הזניח, ומינה במקומו את יאיר שטרן. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מִיכָה יִנוֹן (בלתי נשכח עבורי) סיים את תפקידו וזַז הצידה לטובתה של פרופסור רִינָה שַפִּירָא מאוניברסיטת ת"א.

טקסט תמונה : חודש מארס של שנת 1995. ממשלת ישראל (בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל) ממנה את פרופסור רינה שפירא (במרכז) ל-יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של עו"ד מר מיכה ינון שמפנה את מקומו (משמאל). שיתוף הפעולה המקצועי בין מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (מימין) לבין מיכה ינון היה מיטבי (!). תם עידן מוצלח של עו"ד מיכה ינון ברשות השידור מי שכיהן שתי קדנציות בתפקיד הרָם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1987 – 1984 ובפעם השנייה בשנים 1995 – 1992. מיכה ינון הוא אישיות ציבורית חשובה ומיוחדת וגם עתירת הישגים. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפקת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 הייתה כֶּּתֶּם בל ימחה של רשות השידור שדבק גם במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היה לנו הרבה זמן להתכונן לקראתה. ב- 3 באפריל 1989 שלחתי למנהל הטלוויזיה חיים יבין, מנהל חטיבת החדשות יָאִיר שְטֶרְן, וסמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן את פרטי מסמך החוזה הכספי שחתם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) עם IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) ו- 92 COOB (הוועדה המארגנת הספרדית) הנוגע לשידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. ה- EBU התחייב לשלם סכום של  90.000000 (תשעים מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לרבות הקמת מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בברצלונה. בראש קבוצת המו"מ של ה- EBU עמד מזכ"ל האיגוד הבלגי רֶגִ'יס דֶה קָאלְבֶּרְמָאטֶן (Regis De Kalbermatten). זה היה מו"מ קשה ויקר בגלל האיומים של המְשָדֵר המסחרי האירופי והעולמי שביקשו לעצמם אף הם את זכויות השידורים של ברצלונה 1992. צריך לזכור ש- EBU שילם עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת סיאול סכום של  28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר ועכשיו נדרש לשַלֵש את המחיר.

ב- 1992, מר חַיִים יָבִין כבר מזמן לא היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומו ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. מר יאיר שטרן היה ב- 1992 כתב הרשות והטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון. במקומו ניהל את חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם . יוחנן צנגן כבר פרש מרשות השידור והיה מנכ"ל משותף עם דן שילון של חברת התקשורת "רֶשֶת". במקומו ניהל את מחלקת הכספים של רשות השידור איש הרבה פחות מוכשר ממנו בשם מוטי לוי. חילופים פרסונאליים בתפקידי המפתח ובזבוז זמן יקר הפכו את הפקת שידורי הטלוויזיה של ברצלונה 1992 לאכזבה ו-עוגמת נפש. אפשר היה לעשות את זה הרבה יותר טוב. הרבה הרבה יותר טוב.

טקסט מסמך : 3 בחודש אפריל של שנת 1989. זהו המסמך המקורי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין, מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, וסמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן – יותר משלוש שנים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 במארס 1989 . זהו הטלקס הרשמי ששלח מזכ"ל ה- EBU מר רג'יס דה קאלברמאטן הנוגע לרכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992. המסמך מסביר את התחרותיות הקשה שאפפה את המו"מ של EBU עם IOC  מצד גורמי שידור מסחריים. כך כתב רג'יס דה קאלברמאטן לרשתות הטלוויזיה החברות באיגוד השידור האירופי :

You have been kept up to date on the long and difficult negotiations preceding this agreement. The EBU negotiators were confronted with much higher from various commercial sources

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. בניין "כלל" בירושלים מקום מושבה של הנהלת רשות השידור. זהו כנס הפקת לקחים של הפקת ושידורי אולימפיאדת ברצלונה 9219 בהשתתפות מנכ"ל רשות השידור אריה מקל (משמאל), יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, יו"ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן (מזוקן), ואנוכי. קיבלתי הראשון את זכות הדיבור. דבריי היו כתב אישום חריף נגד ההנהלה. נגד יוסף בר-אל ונגד מוטי לוי. מה רב היה המרחק המקצועי ביני לבינם. המסר שלי היה חריף ו- כלהלן : "…ככה לא מפיקים שידורים טלוויזיוניים אולימפיים…" (!). (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפקת שידורי הטלוויזיה של ברצלונה 1992 הייתה אכזבה גדולה. נחמה פורתא הייתה העיר הקסומה על אנשיה, מסעדותיה, היין הנפלא, הבניינים והארכיטקטורה ואתרי הנצח שתכנן האדריכל הגאון אָנְטוֹנְיוֹ גָאוּדִי ובראשם הכנסייה המפורסמת ה- Segrada Femilia (המשפחה הקדושה). תמונת ההפקה השתנתה לחלוטין עם מינויו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993. הנחמה היחידה היו מראות הפקת שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996 ש- האפילה לחלוטין על זאת של ברצלונה 1992.

טקסט מסמך : אולימפיאדת ברצלונה 1992. רשת תפוצת וזרימת הסיגנלים של השידורים האולימפיים. (באדיבות RTO 92. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנפגע העיקרי מההכנות המאוּחרוֹת והלקוּיוֹת של הפקת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 היה אורי לֵוי שַדָּר הג'וּדוֹ. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשים נטלו חלק בתחרויות הג'ודו האולימפיות. דווקא בענף הספורט האולימפי האזוטרי הזה היו לישראל שני מועמדים לזכות במדליות אולימפיות : יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. שני האלופים הישראליים הללו הפכו את הג'ודו מענף ספורט אולימפי קטן וחסר חשיבות מי יודע מה (בהשוואה למקצועות הספורט האולימפיים הראשיים בהשתתפות גברים ונשים, א"ק + שחייה + התעמלות) לענף ספורט ראשי בעבור מדינת ישראל ובעבור רשת הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל. לרוע המזל לא יכולתי לרכוש עמדת שידור בהיכל הג'ודו ב- בלאוגרנה בברצלונה 1992. ההזמנה המאוחרת שלי (בשל אי אישור תקציב רשות השידור במועד) הוּשבה רֵיקָם. כל עמדות השידור בהיכל הג'ודו היו Over booking, ונתפשו זה מכבר ע"י רשתות טלוויזיה אחרות מהעולם. לא נותרה אפילו עמדת שידור פנויה אחת לרפואה. הטלתי על אוּרי לֵוי לשָדֵר את תחרויות הג'ודו מעמדת שידור Off Tube ששכרתי ברגע האחרון ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי בברצלונה. גורלו של פרשן הג'וּדוֹ שלנו יוֹנָה מֶלְנִיק היה מַר עוד יותר. הוא ישב בעל כורחו באולפן בירושלים מנותק לחלוטין ממקורות המידע ומהאווירה האולימפית של התחרויות שאותן היה אמור לשָדֵר ולפָרשֵן. הנהלת רשות השידור לא הסכימה בימים ההם למַמֵן את הטסת  פרשני הספורט של הענפים הקטנים. גם לא של הג'וּדוֹ שהפך להיות מרכזי בשל הייצוג הנכבד בו. הורשה לי להטיס לברצלונה רק את פרשני המקצועות המרכזיים באולימפיאדה ד"ר גלעד וויינגרטן בא"ק, יוסף טלקי ז"ל בשחייה, וז'קי ווישניה בהתעמלות. השלושה האלה היו כבר חלק אינטגראלי מצֶוֶות השידור כולו מימים ימימה. עניין של תקדים. הפעם נדרשו כל אחד מהם לעבוד לצידה של גברדיית שדרים חדשה.

ד"ר גלעד וויינגרטן ישב כפרשן בעמדת השידור באצטדיון האולימפי בתחרויות הא"ק בפעם השישית בקריירה שלוֹ, תמיד לצידו של נסים קיוויתי, אולם הפעם לידו של מאיר איינשטיין. למאיר איינשטיין הענקתי את ההזדמנות הראשונה בחייו לשָדֵר ישיר את ענף הספורט האולימפי הדרמטי, המורכב, והמעניין ביותר מבין כל ענפי הספורט לשידור בטלוויזיה – תחרויות הא"ק. מאיר איינשטיין החליק לנעליו הגדולות של נסים קיוויתי ללא קושי מיוחד ועבר בהצלחה את טבילת האֵש. הוא היה שַדָּר נוקשה וסגפן, תובעני כלפי עצמו, וגם קפדן מאוד ודבק במשימה. אף על פי כן ד"ר גלעד וויינגרטן נהנה לעבוד עִמו. שניהם מצאו שפה משותפת והפכו מייד ל- Team. צוות שידור מגובש. מאיר איינשטיין היה שַדָּר ספורט באופיו ולכן היה מסוגל לשָדֵר כל דבר שזָז . הוא לא היה מעורה בא"ק העולמית והבינלאומית כמו נסים קיוויתי לפניו. לכֵן מרחב המִחְיָה של הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן ליד המיקרופון – הוכפל. כשאתה שומע היום שאורי לוי, דני דבורין, ועמית הורסקי הפכו ל-שדרני א"ק לעת מְצוֹא בגין היעדרם של נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין, אתה מבין להיכן התדרדרו שני הגופים הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, גם בתחום הקונקרטי הזה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. תמונה היסטורית לפני 32 שנים. אנוכי עם השדר המוביל האולימפי שלי מאיר איינשטיין ז"ל. תליתי בו תקוות רבות. (לראשונה בקריירה שלו הוא משדר ישיר את תחרויות ה-א"ק האולימפיות, אלה של ברצלונה 1992). התמונה צולמה בתום אחד מלילות השימורים האולימפיים, הארוכים והמפרכים באולימפיאדת ברצלונה 1992 שלעולם אינם מסתיימים להם. מאיר איינשטיין היה שדר – עיתונאי יסודי, מהימן, וגם מוכשר שראוי להערכה. אהבתי אותו. העברנו מברצלונה 92' לאולפני הטלוויזיה שלנו בירושלים יותר מ- 155 (מאה חמישים וחמש) שעות שידורים ישירים בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף טלקי ז"ל פרשן השחייה הנפלא נאלץ לעבוד לצדו של השַדָּר משה גרטל שאותו אימן לפני כרבע מאה של שנים בבריכות השחייה של קיבוצי רמת יוחנן וכפר מכבי בגוש זבולון. הפרש דורות עצום. זה היה חיבור מאוד בעייתי שלא היה לו המשך מסיבות מקצועיות שונות. פרשן השחייה עלה בכמה דרגות טלוויזיוניות על השַדָּר שלוֹ בברצלונה 1992. דני לבנשטיין והפרשן ז'קי ווישניה הופקדו כרגיל על מִשְמוֹרֶת שידורי ההתעמלות.

מאיר איינשטיין, דני לבנשטיין, ומשה גרטל נשאו מטבע הדברים יחדיו עם שלושת הפרשנים שלהם את השידורים הישירים האולימפיים על כתפיהם. הם שידרו מהקומפלקס האולימפי העיקרי היפהפה של המשחקים בברצלונה 1992 שהוקם על "הר היהודים"(Montjuic) הנישא מעל ברצלונה ושכן קרוב למרכז השידורים הבינלאומי (IBC). מרכזי השידורים והעיתונות הבינלאומיים מוסדו ליד כיכר הפלאזה הספרדית היפהפייה (Placa dEspanya) בברצלונה הנהדרת בשדרת ריינה מאריה קריסטינה (Avinguada De La Reina Maria Cristina). אולם הייתי גם אסיר תודה לשדר אורי לוי שעמד בכל משימות שידור התקצירים לרבות שידור Off tube של תחרויות הג'ודו בהשתתפות אורן סמדג'ה ויעל ארד ולפרשן הג'ודו שלו בישראל יונה מלניק. הייתי אסיר תודה באופן מיוחד למפיק שלי בברצלונה 1992 יד ימיני אמנון ברקאי כמו גם לראש מערכת ירושלים העורך והמפיק שלי ששי אפרתי. לא ניתן להגיע לשרשרת ביצועים טלוויזיוניים אולימפיים ממושכים רחוק מגבולות המדינה בלעדי אישים כאמנון ברקאי וששי אפרתי.

[1] ראה נספח : מכתבי (באמצעות פקס) למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל השוהה בארה"ב בתאריך  16 במרס 1992, המודיע לו על בחירת מיכה ינון ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

[2] ראה נספח : מכתבו של מר זְאֵב לֶבֶּל איש ההסתדרות לאריה מקל מנכ"ל רשות השידור (המכתב חסר תאריך), התוקף את הטלוויזיה שלא מצאה לנכון לשלוח מזכירת הפקה לאולימפיאדת ברצלונה 1992.

[3] ראה נספח : מאמרו של איתן עמית ב- 6 בפברואר 1989 בעיתון "ידיעות אחרונות"  התוקף אותי אישית על היעדר שידורים ישירים של הטלוויזיה בתחרות גביע דיוויס ישראל- צרפת בתאריכים 5- 3 בפברואר 1989.

[4] ראה נספח : מכתבה של יוהנה פרנר מנהלת התוכניות בטלוויזיה החינוכית אלי מ- 18 ביוני 1992 המאשר את לוח השידורים האולימפי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והנוגס בלוח השידורים המקורי של הטלוויזיה החינוכית.

[5] ראה נספח : מכתבו של מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אל מני ווייצמן חבר בוועד המנהל של רשות השידור הנוגע לשידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992  בצום ט' באב תשנ"ב.

[6] הערה : אורך מסלול ריצת המרתון מאז אולימפיאדת לונדון 1908 הוא 42 ק"מ ועוד 195  מ'. המרחק נקבע ע"י הוועדה המארגנת הבריטית של המשחקים שהאריכה את המסלול ביותר מ- 2 ק"מ כדי למקם אותו ליד בית המלוכה.

[7] הערה : במקומות אחרים נקרא הרץ הקוריאני – יפני  Shon  Kee – chung  בשם Kitei Son.

הג'ודו (לגברים בלבד) נכנס לראשונה בהיסטוריה למתכונת המשחקים האולימפיים שנערכו ב-טוקיו (בירת יפן) בשנת 1964. הופעתו המזהירה של הג'ודוקא ההולנדי הבלתי נשכח אנטון חייסינק (גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג) באולימפיאדת טוקיו 1964. הוא זוכה במדליית הזהב במשקל סופר כבד ומזעזע את אושיות מסורת הג'ודו היפני לדורותיו. ארבע שנים אח"כ מוציאה הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מכסיקו 1968 את ה-ג'ודו מתוכנית המשחקים האולימפיים, אולם הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מינכן 1972 מחזירה אותו למתכונת האולימפית. הג'ודוקא ההולנדי ווים רוסקה (גובהו 1.94 ומשקלו 115 ק"ג) זוכה בשתי מדליות זהב במשקל כבד ובמשקל פתוח במינכן 1972. הוועדה המארגנת של אולימפיאדת ברצלונה 1992 פותחת לראשונה בהיסטוריה את השערים האולימפיים בפני ספורט הג'ודו לנשים. אז גם נסללה הדרך להצלחתה הסנסציונית של הג'ודוקא הישראלית יעל ארד בברצלונה 1992.

הקדמה קצרצרה. אולימפיאדת טוקיו 1964. הופעתו המזהירה של הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק ואהבתי לספורט הג'ודו.

עשיתי הכרה עם ספורט הג'ודו באקראי, בסופה של שנת 1964, באמצעות סרטו התיעודי של הבימאי היפני רב המוניטין קון אישיקוואה "אולימפיאדת טוקיו 1964". (הוא בעצמו לא היה בימאי ספורט). ראיתי את הסרט הזה בזמנו לפחות 10 (עֶשֶר) פעמים בקולנוע "תל אביב" ההוא שאיננו קיים עוד. קון אישיקוואה הסריט את קרב הגמר האולימפי בג'ודו במשקל פתוח בין הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) לבין הגודוקא היפני אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga), וערך אותו לתוך הסרט "אולימפיאדת טוקיו 1964". אנטון חייסינק (גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג) הבלתי נשכח עבורי ניצח בקרב ההוא וזכה במדליית הזהב לאחר שניצח את יריבו אקיו קאמינאגה (גובהו 1.73 ומשקלו 115 ק"ג) בריתוק. אנטון חייסינק הפיק והעניק תהילת עולם לא רק לעצמו ומדינתו הולנד אלא לכל ענף הג'ודו בעולם. אנטון חייסינק הפיח רוח חיים בג'ודו בדיוק כפי שחוללו ג'וני ווייסמילר, דון שולאנדר, מרק ספיץ, איאן ת'ורפ, ומייקל פלפס למען השחייה האולימפית והבינלאומית.

היפנים ממציאי ואבות הג'וּדוֹ איבדו לדאבון לבם חלק מהבכורה המפורסמת דווקא בארצם . הם זכו במדליות הזהב בשלושת המשקלים , קל , בינוני , וכבד , אך הפסידו בקבוצת המשקל היוקרתית , במשקל הפתוח . ענק הג'וּדוֹ ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק (Anton Geesink) אדם חזק מאוד מבחינה פיסית וגם מנטלית שגובהו היה 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג (אולם זריז ומהיר ביותר , וגם עילוי בקואורדינציה)  גנב את ההצגה באולימפיאדת טוקיו 1964 כשניצח במשקל הפתוח את הג'ודוקה היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה (Akio Kaminaga) וזכה כאמור במדליית הזהב דווקא על אדמת יפן . אָנְטוֹן חֵייסִינְק היה ג'ודוקא מוכר לחובבי הג'ודו בעולם . הולנדי המוכשר שהפך לפיגורה בינלאומית ב- 1961 כשניצח באליפות העולם בג'ודו במשקל כבד שנערכה בפאריס . מעולם לא ראיתי אדם ענק בעל מידות כאלה אבל כל כך זריז ומהיר , וגם גמיש וחזק מאוד . השבועון האמריקני LIFE בחר לעשות עליו כתבה מצולמת בעקבות הצלחתו ב- 1961 ושיווק את דמותו הפנומנאלית לכל רחבי העולם. אָנְטוֹן חֵייסִינְק הוכיח פעם נוספת שגודל המסה והעוצמה הגופנית הם בעלי יתרון וקובעים במידה רבה את הצלחת הספורטאי והספורטאית בתחומי ספורט רבים. תורת הג'ודו וחוכמתו העתיקה ביטלו במידה רבה את החלוקה למשקלים וגרס כי ג'וֹדוּקָא זריז, חכם, ונבון יכניע כל יריב גם כבד ממנו. זה כמובן לא היה נכון . כבר באולימפיאדת טוקיו 1964 חולקו המתחרים לקבוצות משקל. בהתמודדות במשקל פתוח בקרב הגמר נגד היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה החכם והמנוסה שגובהו היה רק 1.73 מ' היה לאנטון חייסינק כאמור יתרון גופני אך הוא לא הצליח לממש אותו. רק כעבור תשע דקות הצליח אָנְטוֹן חָייסִינְק לבצע תרגיל מזהיר ולרתק את יריבו למזרן במשך כמחצית הדקה כנדרש בחוקה. היפניים ראו באָנְטוֹן חֵייסִינְק ווירטואוז ג'ודו והציעו לו חצי מלכות. ההולנדי העניו והצנוע סירב. הוא חזר לארצו עטור תהילת עולם וחיש מהר הפך למופת ומודל לחיקוי. ירש אותו בן ארצו וִוים רוּסְקָה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. זוהי אחת התמונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הג'ודו. ווירטואוז הג'ודו, ההולנדי רב המוניטין אנטון חייסינק (גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120  ק"ג) נועץ עיניו בטרפו ומכניע בפעולת ריתוק רבת כוח ועוצמה בתחרות במשקל "על כבד", את יריבו אקיו קאמינאגה, וזוכה במדליית הזהב. אנטון חייסינק ג'ודוקה ענק תרתי משמע הצית את אהבתי לג'ודו. למרות ממדיו היה זריז, מהיר, גמיש, חזק מאוד, וגם יוזם. אנטון חייסינק היה ג'ודוקא פנומן. מזהיר. רשת הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK העבירה בשידור ישיר את הקרב המסקרן בספורט הלאומי של המדינה. מיליוני צופי טלוויזיה יפניים ראו את אלילם אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga) מובס בקרב נגד גאון הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (התמונה באדיבות הטלוויזיה היפנית הציבורית NHK, הטלוויזיה ההולנדית הציבורית NOS, ו- הוועד האולימפי הבינלאומי IOC).

יעל ארד נגד פראוקה אייקהוף באולימפיאדת ברצלונה 1992.

אנוכי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מטעמם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, והג'ודוקא יעל ארד מי שזכתה במדליית הכסף באולימפיאדת ברצלונה 1992.

מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 ועד עצם היום הזה ב- 23 בחודש יולי של שנת 2015 צפיתי שוב ושוב, כ- 1000 (אלף) פעמים ב- Video, ב- קרב הג'ודו ההוא השנוי במחלוקת באולימפיאדת ברצלונה במשקל 61 ק"ג בין הג'ודוקא הישראלית יעל ארד לבין הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף. גם היום לאחר הצפייה ה- 1000 אין בלבי בכלל צל של ספק כי פראוקה אייקהוף ניצחה וכי השופט (ו/או שמא השופטת) טעה טעות חמורה לרעת הג'ודוקא הגרמנייה. פראוקה אייקהוף יזמה תרגיל זריז ו- הטילה את יעל ארד על המזרן ואולם תוך כדי נטילת היוזמה בהתמודדות וביצוע תחבולת גלגול והיפוך של מהלך ההטלה , עברו כתפיה של פראוקה אייקהוף עצמה דרך המזרן, והשופט פירש את המעבר הזה כ- איפון (Ippon) לטובת יעל ארד. החלטה דרמטית, הפוכה, ומנוגדת לכל היגיון של מומחה ג'ודו מפני שהיא יעל ארד לא נקטה בשום אינציאטיבה משלה כדי לגרום לכך, למגע הכתפיים של פראוקה אייקהוף (ל- משך שבריר שנייה) אלא הייתה מובלת ע"י פראוקה אייקהוף לכל אורכו של המהלך ההתקפי הזה של הג'ודוקא הגרמנייה. יעל ארד הפסידה בהתמודדות אולם נהנתה מההפקר ומשיפוט מגוחך שהיטיב עמה והֵרָע עם הגרמנייה. יעל ארד העפילה לחלוטין באופן לא צודק לתחרות הגמר. בקרב הגמר המשעמם והרָדוּם הפסידה יעל ארד לג'ודוקא הצרפתייה קתרין פלורי (Catherine Fleury) וזכתה במדליית הכסף. מדובר בהישג סנסציוני של יעל ארד. במידה רבה בלתי צפוי. יעל ארד למרות זכייתה במדליית הכסף נחשפה שוב כג'ודוקא משעממת ואפרורית, נטולת כל יופי והדר שמאפיין את המקצוע, ו- נעדרת יוזמה, תכסיסים, ו- תחבולות. אין להשוות את סגנון הג'ודו הרוטיני והמשעמם של יעל ארד עם הסגנון הפורה, ההתקפי, והתחבולני של ירדן ג'רבי, אליס שלזינגר, ואורן סמדג'ה. אולם אין להכחיש את העובדה שהיא מחזיקה במדליית הכסף בתחרות הגמר בג'ודו במשקל עד 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. ועם עובדות אין מתווכחים.

שני הקרבות של יָעֵל אָרָד באולימפיאדת ברצלונה 1992 נגד פראוקה אייהוף ונגד קתרין פלורי הועברו על ידינו בשידורים ישירים. שַדָּר ה- Off tube בספרד של קרבות הג'ודו היה אורי לוי (בפוסט הקודם הוסבר מדוע איחרנו את המועד ו- אי אפשר היה לרכוש עמדת שידור בהיכל הג'ודו בבלאוגראנה בברצלונה 92'). אלוף העבר המפורסם של ישראל בג'ודו מר יוֹנָה מֶלְנִיק שימש פרשן Off tube של אורי לוי באולפן בירושלים. אורי לוי לא היה שַדָּר ג'ודו במקור. הוא הבין מעט מאוד בתחום. כמות ידע הדומה לרמת הידע של אלכס גלעדי מי ששידר Off tube באולימפיאדת מינכן 1972 את תחרויות הקייאק בסלאלום במים סוערים מבלי שיהיה לו שמץ של מושג בתחום. אלכס גלעדי הפך לשדר של תחרויות קייאק בסלאלום במים סוערים באולימפיאדת מינכן בכורח הנסיבות. נסים קיוויתי היה שַדָּר תחרויות הא"ק והשחייה. דן שילון היה העורך והמגיש וגם המפיק הראשי. על אלכס גלעדי הוטל לשדר Off tube מה- IBC במינכן 72' מקצועות ספורט לא רק שלא הכיר אלא ראה אותם בפעם הראשונה בחייו.

מצבו של אורי לוי באולימפיאדת ברצלונה 1992 היה דומה אולם טוב בהרבה ממצבו של אלכס גלעדי באולימפיאדת מינכן 1972. קבוצת השדרים שלי (אורי לוי, מאיר איינשטיין, דני לבנשטיין, משה גרטל, ורמי ווייץ) נהנתה ב- 6 וב- 7 ביולי (ימי שני ושלישי בשבוע) מ- השתלמות יסודית במכון ווינגייט בחוקה ובטכניקה של כל מקצועות הספורט האולימפיים בטרם טיסתנו לברצלונה 92'. אף על פי כן ספורט הג'ודו לא היה נהיר ו- שגור אצלנו. מכיוון שמאיר איינשטיין שידר א"ק, משה גרטל שידר שחייה, ודני לבנשטיין שידר התעמלות, הוטלו אורי לוי ורמי ווייץ ל- מערכה כשדרי Off tube ב- IBC בברצלונה של הענפים האולימפיים הקטנים ובתוכם הג'ודו. על אורי לוי הטלתי לשדר את תחרויות הג'ודו. בסיסי החומר והידע הצר היו טמונים בהרצאות מכון ווינגייט אולם למזלנו וגם למזלו עמד לרשותו פרשן בעל ידע ו- שיעור קומה בשם יוֹנָה מֶלְנִיק. הג'וּדוֹ על כל מרכיביו היה ספציאליטה של יונה מלניק. הוא יונה מלניק היה בעברו 14 (ארבע עשרה) פעמים אלוף ישראל בג'ודו.

מה שהתחולל בקרב הג'ודו ההוא בברצלונה 1992 בין יעל ארד לפראוקה אייקהוף (בקבוצת משקל עד 61 ק"ג) היה מדהים מכל היבט שהוא. כולם הופתעו שם והיו המומים בתומו. שתי היריבות פראוקה אייקהוף ויעל ארד היו גם הן מוכות תימהון. וגם שני השדרים שלי אורי לוי ויונה מלניק היו נבוכים ולכמה שניות אף מבולבלים. רק השופט לא התרגש והיה בטוח בעצמו. הוא סימן בתנועת יד חדה והחלטית על איפון (Ippon) אך לטובת מי…? ובאמת על הלוח האלקטרוני ליד המזרן נרשם איפון (Ippon) אולם בעבור מי…? הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף הניפה ידיים בגיל אֶל עַל וסברה שהיא ניצחה. על הלוח האלקטרוני היה כתוב במפורש Ippon. היא הייתה משוכנעת שה – Ippon הוענק לה. למרגלותיה שוכבת המנוצחת יעל ארד כשהיא נראית מבולבלת ושואלת בתנועת יד את מאמנה דני ליאופולד מה קרה…? היא הייתה בטוחה שהפסידה. אורי לוי ויונה מלניק היו משוכנעים שפראוקה אייקהוף ניצחה ולפי כך שידרו את הטקסט שלהם ל- 2.000000 (שני מיליון) צופי טלוויזיה בארץ כי יעל ארד הובסה. גם אני הייתי בטוח מעמדת הפיקוד שלי ב- IBC בברצלונה שפראוקה אייקהוף ניצחה, ו- יעל ארד הפסידה. לאף אחד לא הייתה סיבה להטיל ספק בתנועות הגוף ה- היסטריות ו- רוויות שמחת הניצחון של פראוקה אייקהוף שסִמְנוּ הכרעה מול שכיבה חסרת אונים וחסרת תנועה של יעל ארד שהפגינה חולשה וכניעה. אולם בתוך שניות הוברר ההפך. השופט העניק Ippon דווקא לטובת יעל ארד ובעצם פראוקה אייקהוף היא המובסת והמנוצחת בקרב.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. תמונת טלוויזיה סנסציונית. תם קרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג בין הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף לבין הג'ודוקא הישראלית יעל ארד. פראוקה אייקהוף מניפה ידיים אל על ומסמנת "הניצחון שלי" לאחר ההטלה המוצלחת שלה את יעל ארד למזרן (על חולצת הג'ודו שלה של פראוקה אייקהוף כתובות השלוש האותיות באנגלית GER, כלומר גרמניה). מצד ימין נראית בבירור על הלוח האלקטרוני הסמוך למזרן הכתובת "Ippon". יש לשים לב לפרט מעניין בתמונת ה- Video הזאת : בעוד פראוקה אייקהוף מניפה ידיים אל על, הרי ש- יעל ארד נראית מוטלת שרועה חסרת אונים כש- שיער ראשה מבצבץ מבין רגליה של פראוקה אייקהוף הצוהלת. שופט התחרות חשב אחרת והעניק את הניצחון דווקא ליעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

ב- "מבט ספורט" תוכנית הסיכום שהפקתי וערכתי ואשר שודרה ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שידרתי שני ראיונות שקיימנו עם יעל ארד (ריאיון ישיר מאולפן תל אביב) וגם עם פראוקה אייקהוף (ריאיון מוקלט שעשתה בעבורי בגרמניה רשת הטלוויזיה הציבורית הגרמנית ZDF). כל אחת מהשתיים טענה בנחישות שהיא ניצחה ויריבתה הפסידה. תוכנית הסיכום העיתונאית הזאת ביום ההוא של 24 בדצמבר 1992 בהשתתפות יעל ארד ופראוקה אייקהוף הפכה בבת אחת לחבית אבק שריפה רווייה באצבעות דינמיט ואפופה סערת רגשות. יעל ארד נעלבה ממלאכתי העיתונאית בה הצמדתי את טענות פראוקה אייקהוף להצהרת הניצחון שלה, וביקשה את התערבות והגנת שרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל וגם את הגנתו של סגנה של שרת החינוך ח"כ מיכה גולדמן – מפניי. שולמית אלוני ז"ל ומיכה גולדמן יבד"ל פנו מייד אל מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ואל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ודרשו מהם לפטר אותי ו/או לפחות לכפות עלי התנצלות בפני יעל ארד. ברור שלא עלה על דעתי להתנצל בפני איש משום שפעלתי כשורה וכהלכה על פי כל אמות מידה של עיתונאי טלוויזיה . הודעתי לאריה מקל וליוסף בר-אל שאינני עובד בשירות הממלכה של שולמית אלוני ומיכה גולדמן וגם לא מְשָרֵת טלוויזיה ואיש יחסי ציבור של יעל ארד ואיגוד הג'ודו. אני עיתונאי שחייב למסך הטלוויזיה שלו ולמצפונו בלבד. אולם אמרתי להם שמפני היותם הבוסים שלי הם כמובן יכולים לפטר ולהעיף אותי. "אינני מתנצל בפני איש גם לא בפני יעל ארד", בישרתי להם חד משמעית. הם לא פיטרו אותי. שניהם, אריה מקל ו- יוסף בר-אל דווקא העניקו לי בסופו של דבר גיבוי.

חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992, מסקרת בשידורים ישירים את קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה.

בחזרה לאולימפיאדת ברצלונה 1992. אוּרי לֵוי למרות שלא הבין ולא הכיר בתחילה את ספורט הג'ודו, שידר ישיר בהיקף מלא וברמה מניחה את הדעת פחות ו/או יותר את כל תחרויות הג'וּדוֹ האולימפיות בהשתתפות יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. הוא היה בר מזל משום שלצדו ניצב הפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק אלוף ישראל בג'ודו במשך שנים רבות. שניהם, אוּרִי לֵוִי ויוֹנָה מֶלְנִיק, היו שדרי הטלוויזיה הראשונים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכו לשָדֵר הצלחות אולימפיות של ספורטאים ישראליים שהסתיימו בהענקת מדליות על דוכן המנצחים האולימפי. נחמה פורתא (אולי). קרבות הניצחון של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המוכשר (כולם ב- Ippon) הסבוּ קורת רוח והנאה רבה במידה לא מועטה בניגוד לאלה של יָעֵל אָרָד. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה ג'וּדוֹקָא – ווירטואוז וכריזמטי, ובעל יכולת התקפית מרשימה, הטוב ביותר בעולם בעת ההיא במשקלו (71 ק"ג). מזל רע והפכפכות המקצוע מנעו ממנו לזכות במדליית הזהב. הוא ניחן בכוח פיזי רב, קואורדינציה נהדרת, וחכמת מלחמה. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה תכסיסן מבריק שסיים את מאבקיו נגד מתחריו באִיפּוֹנִים מפתיעים (מקביל לנוֹק אאוט באִגרוף). תענוג היה לצפות בקרבותיו של ג'וּדוֹקָא כה כשרוני ומתוחכם. יָעֵל אָרָד לעומתו הייתה ספורטאית ג'ודו אפופת אמביציות אך משעממת ו- נטולת ברק. הקרבות של יָעֵל אָרָד היו פסיביים וחסרי דִמְיוֹן למרות הצלחתה המוכחת. בקרב חצי הגמר המכריע של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) אירעה לשניהם תקלה בהבנת מפת הקרב וזיהוי המנצחת בקרב הזה בשידור הישיר. ייתכן שלא באשמתם מפני שהם לא ישבו בעמדת השידור בהיכל הג'וּדוֹ בהיכל בְּלָאוּגְרָאנָה. הפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק שהיה דומיננטי בשידור הישיר של הקרב ההוא יָעֵל אָרָד – פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (לעומת השדר המוביל שלו אוּרִי לֵוִי) קרא את מפת הקרב הפוך ושונה לחלוטין משופט הקרב. הוא הושפע מהיוזמה ההתקפית שנקטה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ומשְפַת תנועות הגוף והנפת הידיים שלה אל על , ו- שידר כלהלן :

"…הנה תרגיל הנגד של פראוקה אייקהוף…וואזארי – וואזארי עכשיו לטובת פראוקה אייקהוף…וואזארי – וואזארי…זהו תרגיל הנגד של פראוקה אייקהוף שדיברתי עליו קודם…פראוקה אייקהוף קיבלה איפון בתרגיל הזה…פראוקה אייקהוף ניצחה את הקרב באיפון…חבל מאוד…". אורי לוי החרה – החזיק אחריו, "ניצחון לפראוקה אייקהוף שניצחה את הקרב באיפון…".

על הלוח האלקטרוני היה כתוב אִיפּוֹן (Ippon) והכתובת ISR (ישראל) ריצדה, פירושו של דבר שיָעֵל אָרָד נציגת מדינת ישראל ניצחה, אולם שניהם ששידרו Off tube, אחד מברצלונה והשני מירושלים, לא שמו לב לכך לעובדה הזאת, עד שהמראות על המִזְרָן השתנו ושפת הגוף של יָעֵל אָרָד הומרה בשביעות רצון, חיוכים, עליצות, והנפת ידיים אל על – בגלל שהוכרזה כמנצחת. שניהם שידרו כאמור את הקרבות רק מהמוניטור, ולא זִיהוּ ברגע הראשון בקרב השנוי במחלוקת ההוא את ניצחונה של יָעֵל אָרָד, וקבעו על פי הבנתם שהזוכה בקרב היא דווקא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. זאת הייתה טעות זיהוי ושגיאה של השניים בשידור ישיר Off tube. יוֹנָה מֶלְנִיק היה הראשון שהתעשת והבין כי נוצר כאן מצב חדש, ותמה בקול, "…רגע אבל מי ניצחה כאן יעל או אייקהוף…? ואוּרִי לֵוִי המשיך אותו , "יעל ניצחה היא העפילה לגמר…מובטחת לה מדליה אולימפית מזהב או כסף…".

אוּרִי לֵוִי לא היה אָשֵם. וודאי לא הפרשן שלוֹ יוֹנָה מֶלְנִיק. לא הם בחרו להיעדר מעמדת השידור בהיכל הג'ודו ב- בְּלָאוּגְרָאנָה (במרכז ברצלונה על הדיאגונאל של העיר היפה, ההומה, והסואנת), כדי להתיישב איש – איש בעמדת השידור Off tube החַלוּפית שלו. זה במרכז השידורים ב- IBC בברצלונה והשני בירושלים. אני הוא האיש שנושא באחריות. אני כפיתי על שניהם לשָדֵר כך מכורח הנסיבות הארגוניות והטכנולוגיות שקדמו לשידורי ברצלונה 1992 משום שלא הייתה לי שום ברירה אחרת. בפוסט הקודם הוסבר כי בשל היעדרו של יו"ר וועד מנהל לרשות השידור עד ל- 16 במארס 1992 (לבסוף התמנה לתפקיד הרם עו"ד מִיכָה יִנוֹן) לא ניתן היה לי לחתום על הסכמים כספיים עם ה- EBU מחד, ועם "RTO 1992" מאידך, לצורך Booking מוקדם מראש ורכישות טכנולוגיות לטובת ההפקה שלי, ביניהן עמדת שידור בהיכל בְּלָאוּגְרָאנָה שהיה ממוקם על הדיאגונאל ב- ברצלונה 92' (מרוחק כ- 3 ק"מ מה- IBC) בו נערכו תחרויות הג'ודו לגברים ונשים. קבוצת הטלוויזיה הספרדית RTO 1992 ייחדה לסיקור תחרויות הג'ודו 10 (עשר) מצלמות וכ- 85 (שמונים וחמש) שעות שידורים ישירים של מקצוע הספורט ההפכפך הזה. משבקשתי במארס 1992 מ- EBU ו- RTO 1992 לשריין לי עמדת שידור תמורת תשלום של כ- 3200 (שלושת אלפים ומאתיים) דולר נאמר לי כי איחרתי כבר את המועד וכי כל 47 (ארבעים ושבע) עמדות השידור של הטלוויזיה ב- בְּלָאוּגְרָאנָה נמכרו.

לקראת סיום הקרב נקטה פְרָאוּקֶה אֵייקְהוֹף ביוזמה התקפית. היא הצליחה תוך כדי לְפִיתַּת יָעֵל אָרָד לגַלגֵל ולהטיל אותה על המזרן. זה היה Ippon, ו- הקרב הסתיים. בטרם קמו שתי היריבות וסידרו את מלבושן שידרה שפת הגוף של פְרָאוּקֶה אֶיְיקְהוֹף שמחת ניצחון בעוד יָעֵל אָרָד נראתה שכובה לידה ומשלימה עם ההפסד ומַר גורלה. אך השופט שהופיע בתמונת הטלוויזיה חשב אחרת מפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. הוא העניק את הניצחון ליָעֵל אָרָד, וקבע שלמרות הפעולה ההתקפית של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף נגד יָעֵל אָרָד, הרי שהג'וּדוֹקָא הגרמנייה הכניעה את עצמה כשכתפיה שלה נגעו במִזְרָן תוך כדי הגלגול על המזרן בטרם פעולת הכנעתה הסופית את יָעֵל אָרָד, והיא זאת שחטפה בסופו של דבר Ippon. באותו חלקיק השנייה המכריע שבו השַדָּר אורי לוי והפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק התרשמו מניצחונה של הג'וּדוֹקָא הגרמנייה הם איבדו לרוע המזל את הקשר עם השופט המרכזי ולוּח התוצאות הסמוך למזרן. שידור ה- Off tube היה בעוכריהם. אולי צֶוֶות השידור שלי לא יכול היה לראות את השופט מסמן בידו ומעניק ניצחון ליָעֵל אָרָד ולכן טעה בזיהוי המנצחת. אורי לֵוי ויוֹנָה מֶלְנִיק תקנו את עצמם כעבור שנייה בשמחה אך היה בדברי התיקון יותר משֶמֶץ של תימהון.

אורי לוי היה שַדָּר ג'וּדוֹ חסר ניסיון לחלוטין בתחום. לא היו שדרני ג'וּדוֹ בארץ וודאי ברמות אולימפיות. אף על פי כן נחשב לאחד מטובי השדרים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקצועות האולימפיים הקטנים. בהיותו שדר נבון הוא השתלט פחות ו/או יותר על כל ענף ספורט לרבות הג'ודו. יוֹנָה מֶלְנִיק העזר כנגדו היה אלוף ישראל בג'וּדוֹ במשך שנים רבות ואחד מאוֹשְיוֹת הג'ודו של ענף הספורט הזה במדינת ישראל. הוא נחשב בעיני לבר- סמכה מספר אחת בארץ. זאת הסיבה שהוֹשבתי אותו על כֵּס הַפַּרְשָן. כשהתבוננתי בהמשך השידור הישיר בפניה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף עומדת שם על המִזרָן המוּמה ונדהמת מהחלטתו של השופט המעניק את הניצחון הסופי (Ippon) ליָעֵל אָרָד, נראתה לי הבנת מהלכי הקרב שלהם וטעותם ב- זיהוי המנצחת כמומחי ג'ודו, תמוהה פחות. לפתע היא נראתה בכלל הגיונית ואפשרית. עובדה שפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף חשבה כמו אוּרִי לֵוִי ויוֹנָה מֶלְנִיק ש- הניצחון מגיע לה ונלקח ממנה שלא בצֶדֶק ע"י שופט שלא קרא נכון את היוזמה ואת תכסיס ההתקפה שלה. היא עמדה שם נדהמת, מובכת, מאוכזבת עד עמקי נשמתה, מפנה מבטי תימהון ואכזבה תהומית לכל הצדדים, ואיננה מבינה את פשר החלטת השופט להעניק את ה- Ippon ליָעֵל אָרָד שלא תרמה שמץ מיכולתה ומיוזמתה לאותו ה- Ippon שהשופט התכוון אליו וסיים את התחרות. פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף טענה בלהט שהיא זאת שהייתה אקטיבית, יוזמת, והוֹבִילָה את תרגיל ההתקפה שלה בעוד יָעֵל אָרָד הייתה פאסיבית ומוּבֶלֶת, ולכן היא לא הייתה יכולה לזכות בניצחון.

יָעֵל אָרָד העפילה לתחרות הגמר במשקל 61 לנשים נגד הג'וּדוּקָה הצרפָתייה קָתֵּרִין פְלוֹרִי. קרב הגמר המשעמם היה שווה כוחות לחלוטין והוכרע על פי החלטת השופטים . שתי הטוענות לכתר נעדרו כל ברק, יוזמה, ודִמיון. בסופו של הקרב חסר ההשראה העניקו השופטים את הניצחון לקָתֵּ'רִין פְלוֹרִי. יָעֵל אָרָד שהייתה שווה זָהָב הסתפקה במדליית הכסף. הֵישֵג ספורטיבי אישי עָנָק ששוּדָר ישיר והגיע לשיאו בטקס הענקת המדליות. יָעֵל אָרָד ניצבה מאוד נרגשת על דוכן מספר שתיים לובשת בגד אימון של Nike (בשעה שכל חבריה למשלחת הישראלית לובשים בגדי אימון של adidas). אי אפשר היה שלא להבחין גם בהתרגשות בקולם של אורי לֵוי ויוֹנָה מֶלְנִיק.

באותו לילה וגם בימים שלאחריו הענקתי זמן מסך ניכר במסגרת השידורים האולימפיים להישגה של אלופת הג'וּדוֹ יָעֵל אָרָד בפרט ולענף הג'וּדוֹ הבלתי מוכר והבלתי פופולרי במדינה שלנו בכלל. ביקשתי גם את אנשי צוות צילום ה- ENG שלי, הכתב איציק גליקסברג, ו- הצלם הוותיק שרגא מרחב, איש הקול איציק כהן, והתאורן יוסי מוּסַן לערוך כתבה נרחבת וריאיון מקיף עם גיבורת הספורט הישראלי החדשה באותה העת. יָעֵל אָרָד הביאה את המדליה האולימפית הראשונה לעצמה ולמדינתה בדיוק 40 (ארבעים) שנים לאחר שישראל החלה להשתתף במשחקים האולימפיים של הלסינקי ב- 1952. מדינת ישראל הצטרפה לתנועה האולימפית 56 שנה מאז הגה הבַּרוֹן הצרפתי פְּיֶיר דֶה קוּבַּרְטֵיין את רעיון חידוש האולימפיאדות של הזמן החדש באתונה בירת יוון ב- 1896.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. יעל ארד (משמאל) ניצבת מול דוכן המנצחים מספר 2 בתום תחרויות הג'ודו לנשים במשקל 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. היא הייתה ספורטאית עַל, חזקה גופנית ומנטאלית, אך זכתה במדליית הכסף בסגנון משעמם וחסר השראה. על דוכן מס' 1 ניצבת כבר האלופה והזוכה במדליית זהב קתרין פלורי (Ctherine Fleury) מצרפת גם היא ג'ודוקא משעממת. ליד דוכן מס' 3 והזוכות במדליות הארד ניצבות די ז'אנג (Di Zhang בטרנינג בורדו / צהוב) מסין והרוסייה יילנה פטרובה (Elena Petrova בטרנינג לבן). הג'ודוקאית הגרמנייה פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) דורגה חמישית. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי RTO 1992).

סיבות היסטוריות מנעו מהספורטאים הישראליים חלקם מוכשרים ביותר לזכות במדליות אולימפיות כבר במשחקים הקודמים. מדינת ישראל עסוקה באופן רצוף מרגע הקמתה ב- 1948 ועד לרגע זה במלחמות עקובות מדם על זכותה לחיות בשלום וביטחון. למרות המלחמות הרבות עם מדינות ערב על עצם זכות הקיום לחיות כמדינה ריבונית במזרח התיכון, הגיעו אזרחי מדינת ישראל להישגים עצומים לא רק בהקמת צבא חזק המצויד בטכנולוגיה מודרנית איתנה, אלא להישגים שיטתיים גם בתחומי המדע, החקלאות, והאומנות. אך לא בספורט. למַעֵט הישגיה של קבוצת הכדורסל של קבוצת הפאר של מכבי ת"א באירופה מאז 1977 . זכורים הטיב שני הניצחונות של מכבי ת"א ב- 17 בפברואר 1977 בווירטון – בלגיה על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקה 79:91 וב- 7 באפריל 1977 במשחק הגמר על גביע אירופה בבלגראד – יוגוסלביה, בו גברה על הקבוצה האיטלקית מובילג'ירגי ווארזה 77:78 וזכתה בכתר. אולם ראש הממשלה המנוח יִצְחָק רָבִּין ז"ל סייג זאת בניסוח מעניין וזהיר בעת קבלת הפנים שערך למכבי ת"א בלשכתו בקרייה בתל אביב ב- 24 בפברואר 1977, כשאמר כהאי לישנא : "ההצלחה של מכבי ת"א הושגה אומנם בגלל הרוח הישראלית אך גם בגלל קצת סיוע אמריקני". ועוד תזכורת. נבחרת הכדורסל של ישראל בהדרכתו של רלף קליין ז"ל זכתה באליפות אירופה בטורינו ב- 1979 במדליית הכסף אך מאז ובמשך 36 שנים לא חזרה על ההישג הזה.

מדינת ישראל לא השקיעה משאבים לאומיים בספורטאים שלה. היו לה עניינים רציניים יותר לעסוק בהם. הצלחתם של הספורטאים האולימפיים הבודדים כמו הג'ודוקאים יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה באולימפיאדת ברצלונה 92', השייטים יוֹאֵל סֶלַע ואֶלְדַד אָמִיר באולימפיאדת סיאול 88', האָצָנִית אסתר רוֹט – שָחמוֹרוֹב באולימפיאדת מונטריאול 76', ו/או השחיין דַוִד מְלַמֵד באולימפיאדת מכסיקו 68' ובאולימפיאדות מאוחרות יותר חותר הקייאקים מִיכַאֵל קָאלְגָאנוֹב באולימפיאדת סידני 2000, והג'ודוקה אריק זאבי באולימפיאדת אתונה 2004 היא אישית. לממלכה חלק קטן בהישגים האולימפיים של ספורטאיה. רוע המזל לממלכה היו גם מעט מידַי אמצעי טלוויזיה כדי להנציח את הצטיינותם על המסך.

ברור שהערכתי את אורי לוי על יכולת הריכוז והשידור הישיר שלו את קרבות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 92' בתנאים מבודדים מעמדת Off Tube במרכז השידורים ב- IBC בברצלונה. זאת הייתה מעמסה קשה שהוטלה עליו. צריך להבין שקיים הבדל עצום בין שידור ממושך מהשטח הפעיל והתוסס רווי המון פרטים ומלווה כל הזמן בהתרגשויות מעמדת שידור באצטדיון לבין אותו שידור מבודד ממושך שכזה אך שנעשה מעמדת Off tube אטומה (גם אם היא מותקנת ב- IBC בברצלונה) מה עוד שהפרשן שלו יוֹנָה מֶלְנִיק ממלא את תפקידו אף הוא מעמדת Off tube באולפן בירושלים. בדידות ה- Off tube יוצרת גם עוֹל מנטאלי. אורי לוי היה מנותק מהשטח. בתום השידור הישיר ההוא גם אם טעה בסיומו נתתי לו לדעת שהוא היה בסדר גמור. בסדר גמור בתנאי השידור הטלוויזיוני שנכפו עליו ועל יונה מלניק. אני חושב שאורי לוי היה בעֵת ההיא איש טלוויזיה במלוא הדרו, בעל משמעת שידור, ובמידה רבה לתפארת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באותו לילה ביום חמישי – 30 ביולי 1992, בתום יום השידורים האולימפי הארוך סעדתי בחצוֹת הליל במסעדה ענקית במרכז ברצלונה שהוקמה ע"י חברת הלבשת הספורט הגרמנייה adidas. זאת הייתה ארוחתי הראשונה מזה עשרים וארבע שעות. שהיתי בברצלונה היפהפייה על תֶּקֶן של עיתונאי ועורך ראשי ומנהל השידורים האולימפיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאו דווקא כפטריוט ישראלי של יָעֵל אָרָד. ביקשתי להחליף רשמים ולחקור במשותף עם אנשי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD וְ- ZDF שהזדמנו גם הם למסעדה המפורסמת את קרב הג'ודו השנוי במחלוקת בין יָעֵל אָרָד ופְרָאוּקֶה אֵיְיקהוֹף, ומה קרה שָם בעצם על פי דעתם. שַדָּרֵי ARD ו- ZDF היו מאוחדים בדעה שנעשה עוול גדול לספורטאית שלהם. הם גם סיפרו לי, "ש- ספורטאית הג'וּדוֹ שלהם מרגישה מקופחת וחשה שהשופטים גנבו לה את הניצחון. היא מדוכאת מהפסדה ומסרבת להתראיין. היא איננה רוצה לתלות את קולר ההפסד בתירוצים שממילא אינם יכולים לשנות דבר. פראוקה אייקהוף מבקשת מהם להניח לה ועושה את ההכנות לחזור בהקדם לגרמניה". ביקשתי את הקוֹלגות הגרמניים שיאפשרו לי בזכות הקשרים שלהם לראיין אותה ולשמוע את דעתה המקצועית והאישית על אשר התחולל בקרב בינה לבין יָעֵל אָרָד, מה היא חושבת על יָעֵל אָרָד והשופטים, ומדוע היא מעריכה שהניצחון מגיע לה. זה נראה לי חשוב מן ההיבט של הדיווח העיתונאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לציבור הצופים שלנו בארץ. הם הבטיחו לשמור עִמִי על קשר במידה ופְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף תשנה את דעתה. אך הג'וּדוֹקָא הגרמנייה המאוכזבת שָבָה נסערת למחרת לארצה. היא חשה שנשדדה ע"י השופט. לא הצלחתי לשוחח עמה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. אני מתארח במאהל רשתות השידור של ARD  ו- ZDF  שדיווחו לי את תחושות מפח הנפש של הג'ודוקאית הגרמנית פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) לאחר שנוצחה ע"י יעל ארד. היא חשה מנצחת ולא מנוצחת והרגישה שהשופט בקרב הזה גזל ממנה את הניצחון. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי, איש לא מזוהה, צלם ה- ENG שלנו שרגא מרחב (שלישי מימין), איש לא מזוהה המפיק שלי אמנון ברקאי (שני משמאל), יוסי מוסן איש התאורה בצוות ה- ENG (קיצוני משמאל), וכאמור שני מארחים גרמניים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

למחרת יום שישי – 31 ביולי 1992 זכה אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה במדליית הארד במשקל 71 ק"ג בג'ודו לגברים. הוא עשה זאת בסגנון ווירטואוזי מרשים. הוא הכריע בזה אחר זה את מתחריו באִיפּוֹן (Ippon, מונח המקביל ל- knock out באִגרוף) ואך כ- פֶסָע היה בינו לבין מדליות הכסף והזהב. אי אפשר היה שלא להתרשם מהכישרון העצום החבוי בו. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה ג'וּדוֹקָא יצירתי מלא קסם. מצלמות הטלוויזיה של RTO 1992 התאהבו בו. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה זכה במדליית האָרָד המשותפת עם הג'וּדוֹקָא הדרום קוריאני הון צ'ונג (Hoon Chung). במדליית הזהב זכה היפני טושיאיקו קוגה (Toshihiko Koga). במדליית הכסף זכה ההונגרי ברטאלאן הייטוש (Bertalan Hajtos). כמנהל שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 הענקתי מטעם עצמי את מדליית הזהב האישית שלי לאוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. קרבות הג'וּדוֹ ההתקפיים שלו באולימפיאדת ברצלונה 1992 לא יישכחו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. אורן סמדג'ה ג'ודוקה ווירטואוז ישראלי בקנה מידה בינלאומי, עונד את מדליית הארד בתום תחרויות הג'ודו לגברים במשקל 71 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. הוא העניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולצופיה כמה רגעי אושר בלתי נשכחים. התמונה מאפשרת להבחין כי על החזה שלו בצד ימין מתנוססת פרסומת של חברת adidas ששימשה הספונסר הרשמי של המשלחת הישראלית לאולימפיאדת ברצלונה 1992. (התמונה באדיבות הוועד האולימפי הישראלי והבינלאומי).

אורי לוי צרח בהתרגשות בקולו הגבוה למיקרופון לאחר זכייתו של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה במדליית הארד, "מַבּוּל של מדליוֹת". אין ספק שזאת הייתה נקודת מפנה דרמטית בהשתתפות הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים. היה זה מחזה מרנין ומשובב נפש שנפל דווקא בחלקו של אורי לוי לשָדֵר ישיר עֶרֶב אחרי עֶרֶב ספורטאי ישראלי נוסף עונד מדלייה אולימפית. מתנה אולימפית נחמדה הוענקה בערב שבת לאוֹרֶן סְמַדְגָ'ה, לעם ישראל, ופיצוי לשני השדרים המקצועניים והמשקיענים שנפל בחלקם לשדר Off Tube את תחרויות הג'ודו האולימפיות, אורי לוי בברצלונה 92' והפרשן שלו יוֹנָה מֶלְנִיק באולפן האולימפי בשכונת רוממה בירושלים. יונה מלניק היה פרשן הג'ודו הטוב ביותר בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוֹנָה מֶלְנִיק מגדולי הג'ודוקאים בתולדות המדינה היה אלוף המדינה עֶשֶר פעמים במשקל 71 ק"ג בין השנים 1981- 1968. הוא זכה בהישגים בינלאומיים נאים בשנות ה- 70 של המאה הקודמת, מקום תשיעי באליפות העולם בוִוינָה ומקום חמישי באליפות אירופה באתונה בשנת 1975. היה לו את הכישרון לתרגם בצורה מהירה, קליטה, ופופולרית את שפת הג'וּדוֹ לשידור בטלוויזיה. בזאת הייתה גדולתו. הייתה לי הערכה כלפיו/ יוֹנָה מֶלְנִיק הוא אחד מהג'וּדוֹקָאִים המוכשרים ביותר שקמו לישראל בכל הזמנים והיה ממניחי המסורת הלאומית של ספורט הג'וּדוֹ בארץ. יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היו מחוללי ומקימי המסורת הבינלאומית. אני חושב שבאותו הערב ההוא של יום חמישי – 30 ביולי 1992 באולימפיאדת ברצלונה 92', גם אורי לוי נפל בשבי אהבת הג'ודו. מדובר בענף ספורט אולימפי איזוטרי במידה רבה (בהשוואה לא"ק, שחייה, התעמלות, משחקי כדור וכו') אולם מרתק, בלתי צפוי, ולעיתים גם הפכפך. מילות הסיכום שלו של אוּרִי לֵוִי בשעה שיָעֵל אָרָד ניצבה על דוכן המנצחים בברצלונה 92', "יעל ארד מובילה את הספורט הישראלי לפסגות חדשות", חתם את הערב האולימפי ההוא הבלתי נשכח בברצלונה ב- 30 ביולי 1992.

היפני ז'יגורו קאנו (Jigoro Kano) הוא אבי תורת הג'ודו.

מי תיאר לעצמו שאומנות הלחימה שייסד היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano) שחי ביפן בשנים ההן של 1938 – 1860 ונחשב לאבי תורת הג'ודו המודרני, תהפוך לענף ספורט אולימפי כה מצליח ופופולארי דווקא בישראל. הג'ודו הוא ענף ספורט קונקרטי יפני שתואם את תרבותה של המדינה. עד תחילת שנות ה- 60 עסקו בו רק היפנים. באורח פלא הוא הפך לספורט בעל תפוצה בינלאומית וחדר גם לישראל. אחת הסיבות להצלחת הענף שקנה לו אחיזה איתנה במדינות רבות באירופה, בקובה, וגם בישראל הוא זכייתו של הג'ודוקא ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק במדליית הזהב במשקל פתוח באולימפיאדת טוקיו 1964. זכייתו של אָנְטוֹן חֵייסִינְק במדליית הזהב ובתהילת ג'ודו כבירה באולימפיאדת טוקיו 1964 שברה את הטאבו של היפנים על הג'ודו. הג'ודו התפתח יפה בישראל והפך לענף ייצוג נכבד בזירה הבינלאומית. מי האמין שהג'ודוקאים הישראליים ובראשם יעל ארד, אורן סמדג'ה, אריק זאבי, ירדן ג'רבי, אליס שלזינגר ורבים אחרים יזכו בכ- 70 מדליות בתחרויות הג'ודו באולימפיאדות, אליפויות העולם, ובאליפויות אירופה. מדובר בתופעה יוצאת דופן באקלים הספורט הישראלי.

טקסט תמונה : זהו היפני ז'יגורו קאנו (1938 – 1860) אבי תורת הג'ודו המודרני שהיה גם חבר בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מ- 1909 ועד 1938. מי תיאר לעצמו שספורטאים ישראליים לא מעטים יבקשו ללכת בדרכו. ז'יגורו קאנו (Jigoro Kano) נמנה על הצוות שהעניק לג'סי אואנס את מדליית הזהב בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות NHK). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. טקסט הענקת המדליות בתום התחרות בקפיצה לרוחק. זיהוי הנוכחים הניצבים על דוכן המנצחים מימין לשמאל : הקופץ הגרמני קָארְל לוּדְוִויג "לוּץ" לוֹנְג זכה במדליית הכסף בתוצאה 7.87 מ', ומצדיע המועל יד. הקופץ האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס זכה במדליית הזהב בשיא אולימפי של 8.06 מ'. הקופץ היפני נָאוֹטוֹ טָאזִ'ימָה זכה במדליית הארד בהישג של 7.74 מ'. זיהוי אנשי הצוות האולימפי העומדים מאחורי הדוכן מימין לשמאל : צלם (כורע) מהצוות של לני ריפנשטאהל, יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר קָארְל דִים, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (נחשב לאבי תורת הג'ודו ביפן), ונשיא הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר תֵּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד. (Olympiazeitung 1936).

הג'ודוקאית יעל ארד, הפוליטיקה, אנוכי, והג'ודוקאית הגרמנייה פראוקה אייקהוף.

ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992 ערכתי, הפקתי, ושידרתי בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב תוכנית סיכום שנתית בת שעה של שנת 1992 במסגרת "מבט ספורט". מטבע הדברים ייחדתי את מרבית זמן התוכנית להצלחתם המזהירה של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמָדְגָ'ה באולימפיאדת ברצלונה 1992. הזמנתי אותם להתארח באולפן השידור. יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היו גיבורי מִשְדָר הטלוויזיה ההוא "מבט ספורט" בו ביקשתי גם לבדוק מה קרה בדיוק בקרב השנוי במחלוקת ההוא בין יָעֵל אָרָד לפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. זה נראה לי חשוב להשלים עכשיו את התמונה העיתונאית שהחסרתי ב – 30 ביולי 1992 בעת אולימפיאדת ברצלונה 1992. בפוסט הקודם דיווחתי לקוראים כי בתום הקרב ההוא באולימפיאדת ברצלונה 1992 ב- 30 ביולי 1992 בו הפסידה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ליָעֵל אָרָד, הג'ודוקא הגרמנייה נטשה עוד באותו ערב את המשלחת הגרמנית , עזבה את ברצלונה ושבה לגרמניה אפופת ייאוש ומאוכזבת מאוד מפני שחשבה שנעשה לה עוול וחשה כי נשדדה ע"י השופט. רציתי לראיין אותה ולבקש את תגובתה כמפסידה בקרב השנוי במחלוקת ההוא אולם אנשי ARD ו- ZDF בברצלונה השיבו לי כי הדבר בלתי אפשרי מפני שהיא כבר חזרה לגרמניה עצובה והמומה. יצרתי קשר מחודש עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בדצמבר 1992 באמצעות ZDF. חמישה חדשים אחרי הפסדה ליָעֵל אָרָד נֵאוֹתה לשחזר לי בשיחת טלפון את אשר חשה ביום חמישי ההוא ב- 30 ביולי 1992 על מִזְרָן הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה בקרב השנוי במחלוקת נגד יריבתה הישראלית . היא הייתה עכשיו רגועה ולא היססה בסוף השיחה לחלוק שבחים ליָעֵל אָרָד. ביקשתי לראיין אותה באמצעות צוות צילום של רשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF  והיא הסכימה. מנהל חטיבת הספורט של ZDF אוֹסְקָר וָוארְק המנוח (Oskar Wark) נזעק לעזרתי והפיק את הריאיון הטלוויזיוני עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. הכתבתי לו את השאלות שלי מישראל. הוא שאל והיא פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ענתה לצוות הצילום הגרמני את מה שענתה כפי שתקראו מייד. האמת הפנימית שלה בה האמינה בכל ליבה וצניעותה כספורטאית שָבוּ את לבי. האמנתי לה מה עוד שהיא התייחסה בכבוד ליעל ארד ולא קיטרה . פראוקה אייקהוף התגלתה לי כאישיות הגונה ומהימנה . עובדת קיום הריאיון העיתונאי עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) בה סיפרה בכֵנוּת ובשקט נפשי רב כיצד נגנב ממנה הניצחון באולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י השופט, היוותה הישג עיתונאי. הריאיון לא היה בבחינת סוד. עד כמה שזכור לי ההחלטה שלי לשדרו ב- 24 בדצמבר 1992 בתוכנית הסיכום של "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992 הועברה לידיעתה של יָעֵל אָרָד לפנים משורת הדין (זאת לא הייתה חובה שלי להודיע לה מראש) בטרם הוצאתו לפועל של מִשְדָר הסיכום ששודר כאמור ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992, ואותו הגישו אורי לוי ומאיר איינשטיין. בשעה שיָעֵל אָרָד התייצבה במערכת ת"א לריאיון ישיר בתוכנית "מבט ספורט" עם אורי לוי היא ידעה כי במקביל לעריכת הריאיון הישיר עמה בתוכנית הסיכום ההיא, כי אני מתעתד ומתכנן לשדר ריאיון מוקלט עם יריבתה הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף הנוגע לאותו הקרב השנוי במחלוקת ההוא. כאמור, כעיתונאי לא הייתי חייב לבַשֵר לה זאת. תקשורת המונים שעוסקת ודנה באירועים שנויים במחלוקת בכל התחומים, גם בתחרויות ספורט, מעניקה פתחון פה ואפשרויות תגובה לא רק למנצחים אלא גם למפסידים.

יש להסביר שוב לקוראי הבלוג כי חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עבדה בשירותה של יעל ארד ולא בשירותם של הפוליטיקאים שתמיד ניסו לבחוש בקדרה, אלא הייתה יחידה טלוויזיונית ששיקולי השידור שלה הם עיתונאיים בלבד ונקיים מכל רבב . עקרונות העיתונאות של Dignity + Integrity, יושרה, כנות, ומכובדות היו פרוסים תמיד לפניי ולא סטיתי מהם לעולם. לריאיון שערכתי באמצעות ערוץ הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF עם פראוקה אייקהוף היו שיקולים עיתונאיים טהורים בלבד. יָעֵל אָרָד פירשה זאת כבגידה בה. ואז החליטה בסופו של חודש דצמבר 1992 לגייס את שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל וסגנה מיכה גולדמן כדי להבאיש את ריחו של שדר ה- off tube של תחרויות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 1992 מר אורי לוי, ולהציג אותי כעורך לא אחראי של חטיבת הספורט רווי יֶצֶר נקמנות כלפיה. המכתב המגוחך והקטנוני היה רצוף אי דיוקים בלשון המעטה שאעמוד עליהם בהמשך הפוסט . שולמית אלוני ז"ל ומיכה גולדמן יבדל לחיים ארוכים שלא צפו באותה תוכנית הסיכום ההיא של "מבט ספורט" מ- 24 בדצמבר 1992, בחרו להתייצב באופן אוטומטי לצדה של יָעֵל אָרָד ותקפו אותי, מבלי ששמעו את הסבריי וטיעוניי. צריך להסביר כאן שוב שכשם שלא עבדתי בשירותה של יָעֵל אָרָד כך לא עבדתי בשירותם של שולמית אלוני ומיכה גולדמן . עבודתי העיתונאית שלי הייתה שקופה ונקייה מכל כתם, וכל אחד ואחת יכלו לעקוב אחריה ולבדוק את אמיתות העובדות והטיעונים שהצגתי. מכתבה של יָעֵל אָרָד אל שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל התוקף את השַדָּר שלי אוּרִי לֵוִי ואותי, ומכתביהם החוזרים החריפים הבלתי מתקבלים על הדעת של השרה שוּלָמִית אַלוֹנִי וסגנה מִיכָה גוֹלְדְמַן נגדי ונגד מדיניות השידורים שלי יובאו בהמשך הפוסט.

צריך להזכיר כאן במאמר לא מוסגר כי יו"ר איגוד הג'וּדוֹ בארץ מר דָוִד "דוּדוּ" בֵּן דוֹב תקף במכתב חריף ששלח ב- 12 באוגוסט 1992 למנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, את פרשן הג'ודו שלי יונה מלניק בתקופת משחקי ברצלונה 1992. מר דָוִד בֵּן דוֹב כתב לאַרְיֵה מֶקֶל בין השאר כלהלן : "הסיקור ודברי הפרשנות היו כמעט תמיד מופרכים ומהופכים…מדובר בפרשן שאמור להיות מקצועי אך הוא מנותק…". מכתבו של דוד בן דוב לאַרְיֵה מֶקֶל יובא בהמשך הפוסט.

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב. לפני 23 שנים. אורי לוי מגיש את "מבט ספורט" תוכנית הסיכום של 1992 יחדיו עם מאיר איינשטיין ומראיין את יעל ארד היושבת באולפן מערכת תל אביב בקרייה. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב. לפני 32 שנים. מאיר איינשטיין ז"ל מגיש את "מבט ספורט" תוכנית הסיכום של 1992 יחדיו עם אוי לוי. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992. שמונה בערב. לפני 23 שנים. הג'ודוקא יעל ארד מתראיינת לתוכנית "מבט ספורט" העוסקת בסיכום 1992 וגם בקרבות שלה והצלחתה הגדולה באולימפיאדת ברצלונה 1992 לרבות הקרב השנוי במחלוקת שלה נגד הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 . תמונת טלוויזיה סנסציונית (!!). תם קרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג בין הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף לבין הג'ודוקא הישראלית יעל ארד. פראוקה אייקהוף מניפה ידיים אל על ומסמנת "הניצחון שלי" לאחר היוזמה ההתקפית שנקטה, וההטלה המוצלחת שלה את יעל ארד למזרן (על חולצת הג'ודו שלה פראוקה אייקהוף כתובות שלוש האותיות באנגלית GER, כלומר גרמניה). מצד ימין נראית בבירור על הלוח האלקטרוני הסמוך למזרן הכתובת "Ippon". יש לשים לב לפרט בתמונת ה- Video כי יעל ארד נראית מוטלת שרועה חסרת אונים כשיער ראשה מבצבץ מבין רגליה של פראוקה אייקהוף הצוהלת. שופט התחרות חשב אחרת והעניק את הניצחון דווקא ליעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. יעל ארד (בגבה למצלמה) עולצת ומפגינה את שמחתה לאחר שהוברר כי היא זאת שניצחה בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. עוד תמונה של יעל ארד (בגבה למצלמה) עולצת ומפגינה את שמחתה לאחר שהוברר כי היא זאת שניצחה בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מביעה את תדהמתה העצומה לאחר שהשופט העניק Ippon דווקא ליריבתה הישראלית יעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. יעל ארד מוכרזת כמנצחת בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף ומעפילה לקרב הגמר במשקל 61 ק"ג נגד הצרפתייה קתרין פלורי. ה- Super imposing המוצג בשפה העברית על המסך נעשה ע"י צוות האולפן המנווט בירושלים. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

יעל ארד הניחה בטרם שידור תוכנית הסיכום ההיא ב- 24 בדצמבר 1992 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית תהלל אותה – מחד, ותחביא ו/או תקטין ותצמצם את עדותה של פראוקה אייקהוף – מאידך. תגובות וראיונות של מנצחים ומפסידים באותה עת באותה תוכנית טלוויזיה הם עניין שבשגרה. אולם יעל ארד פירשה זאת אחרת לחלוטין. פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף קלקלה לה את ההצגה וחטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הלאומית , לאומית על פי תפישתה , ש- שיתפה פעולה עם ה-ג'ודוקא הגרמנייה, טמנה לה מלכודת כפי שכתבה לשרת החינוך שולמית אלוני כלהלן : "תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד כפי ש-התברר לי לאחר התוכנית ע"י ראש המחלקה יואש אלרואי ושדריו עושי דברו…". דבריה של יָעֵל אָרָד כפי שנאמרו לשרת החינוך שולמית אלוני הציגו אותי כ- תכמן, תכסיסן, וטומן מלכודות. זה היה לא אמת. מעין הוצאת דיבה. לכן דבריה הבלתי נכונים לא הזיזו לי ולא הותירו עלי שום רושם. איזה טומן מלכודות ואיזה נעליים. אינני עובד בשירותן של יָעֵל אָרָד וגם לא בשירות שרת החינוך הנכבדה ז"ל. לא הייתי חייב דבר לשתיהן. אני עיתונאי בן חורין ש- עובד למען מסך הטלוויזיה שלי. כמה פעמים מראיינים בטלוויזיה וברדיו אנשים כאלה ואחרים כדי לשמוע את דעתם ואח"כ מצרפים מולם מרואיינים נוספים שמתנגדים לדבריהם…? ב- 4 ביולי 1954 ניצחה גרמניה את הונגריה ניצחון סנסציוני 3 : 2 במשחק הגמר של מונדיאל שווייץ 1954. בדקה ה- 90 של המשחק ההוא הבקיע החלוץ ההונגרי פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) שער והשווה ל- 3 : 3 ובכך כפה ההארכה, אולם השער נפסל ע"י הקוון הוולשי מרווין גריפיטס (Mervyn Griffiths) והשופט המרכזי הבריטי וויליאם "ביל" לינג (William "Bill" Ling) בטענת נבדל פעיל. כל גרמניה חגגה את הפתעת הכדורגל המרעישה , אף על פי כן רשת הטלוויזיה הגרמנית ARD לא חששה לראיין את פֶרֶנְץ פּוּשְקָש שטען , "כי הקוון גזל שער מהונגריה , ואילו היה מאשר אותו , אין לו ספק שהונגריה הייתה מנצחת את מערב גרמניה בתקופת ההארכה". בגרמניה לא קמה שום צעקה אז נגד ההחלטה לצרף לתמונת הניצחון הסנסציונית הגרמנית את טענותיו של הקפטן ההונגרי המוּבָס פרנץ פושקש שחלק על השופט. מכתבה של יָעֵל אָרָד לשרת החינוך שולמית אלוני ז"ל צבר תאוצה ותהודה פוליטיים. הודעתי ליוֹסֵף בַּר-אֵל ואַרְיֵה מֶקֶל שאין בדעתי להתנצל בפני אף אחד. לא בפני השרה שוּלָמִית אַלוֹנִי, לא בפני הסגן שלה ח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן, לא בפני יָעֵל אָרָד, וגם לא בפני איגוד הג'ודו. הפוליטיקאים האלה לא הזיזו לי ולא יקבעו לי את ה- Line up של המהדורה. טקסט נחרץ בו אני מסרב להתנצל השמעתי באוזני שלושת הבוסים שלי יוסף בר-אל, אריה מקל, ומיכה ינון שנתיים קודם לכן ב- 1990 בעניין הדחתה של המגישה אורית כסיף ממסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית. "תראו, אתם הבוסים שלי. אינני מתנצל בפני אף אחד ואף אחת. אתם יכולים לפטר אותי אם אתם רוצים", אמרתי לשלושתם.

הנה התמליל המלא של טקסט הריאיון שערכה הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בדצמבר 1992 על פי בקשתי עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. ספורטאית מכובדת. הריאיון שודר בתוכנית הסיכום ההיא של "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992. הריאיון נערך כמובן בשפה הגרמנית ותורגם לעברית באמצעות כתוביות.

כניסה 1

פראוקה אייקהוף : "הייתה לי הרשה שניצחתי, שכן כל ג'ודוקא מרגיש אם הטיל ו/או הוטל, וכשצופים בהקלטת ה- ווידיאו הרי אני היא שהטלתי ולכן שמחתי. האולם היה כולו בעדי, הצופים שרקו ואין לומר שכולם היו הדיוטות בג'ודו. כי מי שמתעניין בג'ודו יש לו גם מושג בסיסי. וגם נשיא איגוד השופטים מסר לי לאחר מכן הודעה שבה הוא מתנצל על השגיאה הנוראה. שאלה : האם הייתה ליעל ארד הרגשה שנוצחה ? אינני יכולה להעריך זאת עתה, אך התנועות ושפת הגוף שלה מעידים על כך שהקרב לא התנהל בצורה תקינה. לא שוחחתי אִתה לאחר מכן שהרי בתום הקרב אין לחלוק עוד על החלטת השופטים. כשאתה יורד מן המזרן הקרב תם, ולא ניתן עוד לשנות דבר. אך כשם שאני שמחתי, הייתה היא עצובה לאחר ההטלה. רואים זאת בהקלטת ה- ווידיאו, וגם לאחר שהוענק לה הניצחון היא לא שמחה כפי ששמח אדם כשהוא זוכה לעלות לגמר".

כניסה 2

פראוקה אייקהוף : "ארבעת ו/או ששת השבועות הראשונים היו קשים . מיהרתי לעזוב את ברצלונה כיוון שהייתי מאוכזבת מאוד אך טרם שקלתי ברצינות לפרוש. בדעתי לצמצם מעט את העיסוק שלי בג'ודו כיוון שאני רוצה לסיים את לימודיי. בגרמניה טרם קם דור המשך ולו אני עדיין מצפה. אם אצליח על הרמה שלי בפחות אימונים אשתדל להישאר הג'ודוקא הבכירה בגרמניה . שאלה : האם יש לך מה לומר ספציפי ליעל ארד שהרי יש להניח שהיא תראה את הריאיון עמך ? כן אני רוצה לברך אותה מקרב לב על מדליית הכסף . גם אמרתי זאת לכתבים אחרים. לדעתי זהו הישג נפלא שיעל ארד הצליחה להשיג. היא הוציאה אותי אומנם מהמירוץ אך כך זה בספורט. אני מקווה שניפגש שוב באליפות העולם במינכן כדי שנוכל לערוך קרב גומלין במירכאות".

טקסט תמונה : דצמבר 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מתראיינת על פי בקשתי לרשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בעניין קרב הג'ודו השנוי במחלוקת במשקל 61 ק"ג בו נאבקה נגד יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. על פי שיקול דעתה של פראוקה אייקהוף שופט הקרב טעה טעות חמורה כשהעניק את הניצחון ליעל ארד ב- Ippon ולא לה.(באדיבות ערוץ 1) . 

טקסט תמונה : דצמבר 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מתראיינת על פי בקשתי לרשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בעניין קרב הג'ודו השנוי במחלוקת במשקל 61 ק"ג בו נאבקה נגד יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. על פי שיקול דעתה של פראוקה אייקהוף שופט הקרב טעה טעות חמורה כשהעניק את הניצחון ליעל ארד ב- Ippon ולא לה. (באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. עדות לתפארת אישית ולאומית. יעל ארד עונדת את מדליית הכסף בתום קרב הג'ודו לנשים במשקל 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. ספורטאית איתנה שהביאה כבוד רב לעצמה ולמדינת ישראל בדרכים משעממות. נותר לה זמן כדי לעסוק ולהיאבק בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלדעתה לא כיסתה את פועלה ותהילתה כראוי. היא הייתה אלופה אולימפית אולם סגנון הג'ודו המשעמם שלה לא הרשים אותי. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992).

בתום שבוע משידור אותה תוכנית "מבט ספורט" (ב- 24 בדצמבר 1992), תוכנית שדנה כאמור בסיכום אירועי הספורט של 1992, התבררה עדותה של פראוקה אייקהוף כמקדם חיכוך גבוה. יָעֵל אָרָד התעוררה ושלחה כתב אישום נגדי חסר תקדים בחריפותו ובסגנון הכתיבה שלוֹ לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. יָעֵל אָרָד העריכה כי תוכנית הסיכום "מבט ספורט" מאותו יום חמישי ההוא של 24 בדצמבר 1992 אמורה לעסוק רק בתהילתה מבלי לאפשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית לפתוח גם צוהר עיתונאי בכיוונה של פראוקה אייקהוף, על מנת לשמוע את הצד שלה, מה היא חושבת על תוצאות הקרב ההוא השנוי במחלוקת בין שתיהן. היא ראתה במעשה העיתונאי שלי המבקש לשמוע גם את חוות דעתה של יריבתה פרובוקציה ו- צעד של בגידה בה ואי אמון שלי בניצחונה שלא היה מוטל בספק לפי דעתה. היא פשוט לא הבינה מדוע יואש אלרואי תוקע לה בפרצוף פתאום את הגרמנייה הזאת שקוראים לה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. יָעֵל אָרָד זכתה אומנם במדליית הכסף בתחרות הג'ודו לנשים במשקל 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 92' אולם היא הצטיירה לי כאלופה מגלומנית בעלת אמביציות מגוחכות שחשבה כי תפקידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא להלל באופן אוטומטי את תהילתה האולימפית ואני כעורך ראשי ומפיק ראשי של תוכניות הספורט עובד אצלה. במכתב ההוא שכתבה יעל ארד לשרת החינוך שולמית אלוני נאמרו אודותיי דברים שמעולם לא אמרתי. היא כתבה לשולמית אלוני שאמרתי לה, "…כי עכשיו ההישגים שלי לא מעניינים איש ובטח לא אותו, אך כשאהיה גדולה כדבריו הם קרי הטלוויזיה יהיו אתי…". מעולם לא התקיימה שיחה כזאת ביני לבינה. היא השמיצה את השידורים האולימפיים שלנו בברצלונה 92' והוציאה את דיבתנו רעה באוזניה של שולמית אלוני ז"ל כלהלן מבלי להתעמק כלל בקשיי הטלוויזיה האובייקטיביים בברצלונה 92', משהו כמו כוח עליון, מבלי שיהיה לי הכוח לשנותם : "…למרות תפקודה הכושל של מחלקת הספורט בתקופת המשחקים האולימפיים בשידור הנבחרת הישראלית בכלל ובשידור תחרויות הג'ודו בפרט, ולמרות ההשמצות וההכפשות שנורו כלפיי במשך חודשים מעל דפי העיתונות מצד מנהל מחלקת הספורט מר יואש אלרואי , מצאתי צורך להיענות להזמנה מתוך כבוד לטלוויזיה הממלכתית ולצופיה…", וטפטפה לעיניה של שולמית אלוני עוד טקסט מגוחך, "…תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד כפי שנתברר לי לאחר התוכנית ע"י ראש המחלקה ושדריו עושי דברו…". אפשר לחשוב איזה מלכודת מתוכננת הכנתי לה מבעוד מועד…??? בסך הכול היה מדובר ב- Line up תוכניתי שכלל בתוכו לסירוגין את עדות המנצחת יָעֵל אָרָד ואת עדות המפסידה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. ברור שהיה מדובר בהוצאת דיבה אודותיי, ואם היו הדברים נכונים כפי שכתבה יָעֵל אָרָד הרי שעל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל הייתה מוטלת החובה לפטר אותי לאלתר מתפקידי בנימוק של עיתונאי תככן ולא אמין. הנה מכתבה ההוא של יָעֵל אָרָד לשולמית אלוני מדצמבר 1992 כלשונו [1] . אני מוכרח לומר שהאלופה האולימפית הזאת הצטיירה בעיניי כעגמומית ומעוררת חמלה משגייסה את הפוליטיקאים להתייצב לימינה ולהגן עליה. היא נראתה לי דמות ילדותית ובכיינית שבאה בטענות קטנוניות לעבודה העיתונאית הטלוויזיונית המתבקשת שלי רק מפני שראיינתי לצורכי התוכנית גם את יריבתה הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף.

הערה : המכתב שכתבה יעל ארד לשולמית אלוני בסופו של חודש דצמבר 1992 נשלח בפקס אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ונרשם על נייר כימי של הימים ההם. היה צורך לשחזר בו אות – אות. לא הצלחתי לאתר את המכתב המקורי בארכיון המדינה.

טקסט מסמך : סוף דצמבר 1992. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 2) של מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני (השרה הממונה על רשות השידור), בו היא מאשימה אותי בהתנכלות מכוונת כלפיה בתום תוכנית הסיכום של שנת 1992 כפי ששודרה ב- "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992. הערה : לא ניתן היה לשחזר במלואה את שורה 7 מלמטה מפני שהאותיות דהו לגמרי.

טקסט מסמך  : סוף דצמבר 1992 . זהו עמוד מס' 2 (מתוך 2) של מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני .

אצבע מאשימה של הספורטאית הפופולארית והאהודה, בעלת מדליית הכסף האולימפית, שמדינת ישראל העשירה את חשבון הבנק שלה ב- 300000 (שלוש מאות אלף) שקל – הופנתה באופן אישי אלי ו- נגדי. המכתב ש- שוגר לשרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל שולמית אלוני ז"ל נשען על מערכת יחסי ציבור משומנת. אם היה בו שמץ ו/או גרעין של אמת, הרי שהיווה עִילָה מספקת להקמת וועדת חקירה ברשות השידור שתביא להרחקתי ו- פיטוריי המידיים מניהול וניווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית  הציבורית. מכתבה של יָעֵל אָרָד היה ילדותי, שָגוּי, ו- בכייני, וגם לא נכון בעובדות שכתובות בו. הייתה טמונה בו מגלומניה. בטעות חשבה שהיא עומדת מעל שיקולי העריכה העיתונאיים של תוכנית הספורט שאליה הוזמנה. נדמה היה לה שנקראה על ידי לאולפן השידור כדי לסגוד לה כפי שסגדה לה חלק מעיתונות הספורט בישראל המתחנפת והמתרפסת. יָעֵל אָרָד ראתה בריאיון שערכתי עם יריבתה הגרמנית מעֵין מתן עֵדוּת שמקומה בבית הדין, ולא מעשה עיתונאי לגיטימי, הראוי להיות משודר בתוכנית ספורט טלוויזיונית בהשתתפותה. היא ביקשה שנפאר את שמה ונשמח בחגה מבלי לערב בה את יריבתה הגרמנית. הופעתה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בתוכנית סיכום הג'ודו של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נתפשה אצלה כאמור כמעשה התרסה מצידי, בעוד אני ראיתי בכך מסמך עיתונאי חשוב שמשלים דווקא את הישגה היוצא דופן של יָעֵל אָרָד בברצלונה. היא סברה שמשום שאף עיתון בישראל לא הביא מעולם את תגובתה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בקרב האולימפי ההוא השנוי במחלוקת ביניהן, וגם לא רדיו "קול ישראל" של דני דבורין, מדוע אם כך יואש אלרואי מהטלוויזיה (הממלכתית) מתעקש לקלקל את ההצגה הפרטית שלה ומתנכל לה באמצעות ריאיון טלוויזיוני עם המתחרה הגרמנייה שבכלל הפסידה לה. השיקול העיתונאי שלי חָרה לה. ולא רק לה.

כעורך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי שלם עם עצמי. מִשְדָר הסיכום ביום חמישי ההוא של 24 בדצמבר 1992 בדק את חוקיות ההישג של יָעֵל אָרָד בצורה הגיונית ומכובדת מבלי להשבית את שמחת הניצחון של הג'וּדוֹקָא הישראלית ולבטח מבלי לפגוע בה. לא הייתי חייב ליָעֵל אָרָד דָבָר, וגם לא לשרת החינוך והתרבות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ועוזרה מִיכָה גוֹלְדְמַן נציגי שלטון הממלכה. הייתי חייב למצפוני ולצופים שלי. אני עיתונאי ראשית דבר ואינני פטריוט עִיוֵור של יעל ארד והממלכה. אוהדי יעל ארד וגם שרת החינוך בלבלו בין מהות השידור הציבורי לבין שידור לאומי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה ממלכתית או לאומית. היא רשת שידור ציבורית. זהו הבדל ענק בין שתי ההגדרות . הפסטיבלים סביב יָעֵל אָרָד היו נחמדים . סיקרנו אותם ודיווחנו עליהם אך הם ממש לא נגעו ל-לִיבִּי. אם משהו בתוכנית הסיכום שערכתי לא נראה ולא היה מקובל על הבוסים שלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור, ואם שיקול דעתי היה שגוי, הרי ששניהם היו רשאים להדיח אותי . אם לא פעלתי כשורה ולא על פי האתיקה העיתונאית המקובלת יכלו לפַטֵר אותי. הם לא עשו זאת. לא כפיתי את עצמי על איש מהם. ניהלתי את מהלכיי בשקיפות יתירה. לא הסתרתי דבר מאף אחד. הכול גלוי וידוע על השולחן.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. עדות של תפארת אישית ולאומית. יעל ארד עונדת את מדליית הכסף בקרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג לנשים באולימפיאדת ברצלונה 1992. ספורטאית איתנה שהביאה כבוד רב לעצמה ולמדינת ישראל בדרכים משעממות. נותר לה זמן כדי לעסוק ולהיאבק בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלדעתה לא כיסתה את פועלה ותהילתה כראוי. היא הייתה אלופה אולימפית אולם סגנון הג'ודו המשעמם שלה לא הרשים אותי. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. חדי העין יכולים להבחין כי יעל ארד ניצבת בטקס חלוקת המדליות על דוכן מס' 2 כשהיא לובשת בגד אימון עם פרסומת מסחרית של חברת ההלבשה וההנעלה האמריקנית Nike, בעוד הוועד האולימפי הישראלי חתם בכלל על עסקת חסות כספית עם חברת ההנעלה וההלבשה הגרמנית adidas. מצלמות הטלוויזיה הספרדית של RTO 1992 לא מאפשרות לשום פרט לחמוק מעדשותיהן. התייצבותה עם תלבושת Nike על דוכן המנצחים ב- 30 ביולי 1992 באולימפיאדת ברצלונה 1992 היה כמובן נושא ל- וויכוח בינה לבין הוועד האולימפי הישראלי ואיננו פולמוס טלוויזיוני. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992). 

לא חלפו כמה ימים וכמה לא מפתיע, נחת  ב- 5 בינואר 1993 בלִשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל, מכתב בוטה וחריף מטעם לשכת סגן שרת החינוך והתרבות הח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן. הסגן הנכבד שלא צפה בעצמו בתוכנית הסיכום אך שמע שמועות וראה את עצמו כקומיסר רשות השידור, הרשה לעצמו להתבטא בסגנון בולשביקי [2]. הנה המכתב של ח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן יו"ר וועדת הספורט בכנסת וסגן שרת החינוך והתרבות, המטיל בי דופי חמור, וקובע, ש- בתוכנית סיכום אירועי הספורט של שנת 1992 שערכתי והפקתי, ניהלתי משפט פומבי בהפתעה נגד יעל ארד. מכתב מדהים בחוצפתו של ח"כ וסגן שַר הרואה ברשות השידור שלוחה של הממשלה, ומתייחס לטלוויזיה הישראלית הציבורית כאגף הסברה של משרד החינוך. יוסף בר-אל ביקש את תגובתי הישירה לכתב האישום של סגן השר. השבתי לו בקצרה בעשרים וארבע מילים בכתב ידי ובדם לִבִּי, מה אני חושב על הפוליטיקאים המתערבים ברגל גסה בתכני השידור, בזו הלשון [3] .

יוסף בר- אל שלום רב ,

כעיתונאי חופשי ברשות שידור ציבורית אך ריבונית ועצמאית , אני רואה את עצמי משוחרר מתשובה לאיש פוליטי העונה לשם מיכה גולדמן גם אם הוא ח"כ .

בברכה ,

יואש אלרואי

בשיחת טלפון פנימית בתוך הבניין הודעתי למנהל הטלוויזיה , "אינני מתכוון להתייחס אליו. הוא מחפש פּרסום ואני תר אחר האמת ומציב את העובדות במקום הראשון. הודע לי מה מחשבותיך". הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית אך לא לאומית. אינני עובד בשירות הממלכה. אני עובד בשירות העיתונאות במדינה חופשית כפי שאני מבין אותה .

טקסט מסמך : 5 בינואר 1993. זהו מכתבו של סגן שרת החינוך והתרבות ח"כ מיכה גולדמן להנהלת רשות השידור בו הוא תוקף אותי בחריפות ומאשים את מערכת הספורט בהתנכלות ליעל ארד. בחלקו העליון של המסמך כתבתי ליוסף בר-אל, "כעיתונאי חופשי ברשות שידור ציבורית אך ריבונית ועצמאית אני רואה את עצמי משוחרר מתשובה לאיש פוליטי העונה לשם מיכה גולדמן גם אם הוא ח"כ". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אדוני סגן השָרָה הנכבד מר מִיכָה גוֹלְדְמַן על איזה תוכנית מריבה אתה בדיוק מדבר ? חטיבת הספורט איננה עובדת בשירות הממלכה וגם לא בשירות גב' יָעֵל אָרָד ואיגוד הג'ודו הישראלי. חשבתי שבזאת תם העניין. אך טעיתי. שרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל גב' שולמית אלוני ז"ל, החליטה להתערב אף היא בתכני תוכנית הסיכום של אירועי הספורט כפי שערכתי ושידרתי ב- 24 בדצמבר  1992. ההתקפות הציבוריות עלי הפכו למסע מאורגן אותו הובילה שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל. הפוליטיקאים האלה לא הבינו כי אני עיתונאי סוברני ברשת טלוויזיה ציבורית אך עצמאית. אינני עובד בשביל אף אחד אלא בעבור מצפוני ומסך הטלוויזיה וצופיו. אנוכי מהווה חולייה אחת בשרשרת הפיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אם הבוסים שלי אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל, יוֹסֵף בַּר-אֵל, אַרְיֵה מֶקֶל, ומִיכָה יִנוֹן חושבים שמעלתי בתפקידי העיתונאי הם רשאים לפטר ולהעיף אותי לכל הרוחות והשדים. עובדה שהם לא עשו זאת והיו להם נימוקים מצוינים להעניק לי גיבוי מוחלט בסופו של דבר.

ב- 10 בינואר 1993 הגיע אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל עוד נייר מכתבים רשמי הנושא אף הוא את סמל מדינת ישראל, ומתחתיו באותיות מאירות עיניים, "מדינת ישראל – שרת החינוך והתרבות". לא פחות ולא יותר. גב' שולמית אלוני ז"ל החליטה לרִיב את רִיבָה של יָעֵל אָרָד מבלי שצפתה אף היא בתוכנית הסיכום ששודרה כאמור ב- 24 בדצמבר 1992. מלכת זכויות האזרח שלה נתתי את קולי בבחירות לכנסת ב- 1973 אפילו לא אִִפְשֵרָה לי את הזכות הבסיסית להסביר לה מה קרה מנקודת מבטי באותו טורניר הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992. היא העדיפה להשתלח בי מבלי לבדוק והתייצבה לימינה של יָעֵל אָרָד כאילו פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף היא מרואיינת בלתי חוקית. מעולם לא הבנתי מהיכן נטלה לעצמה שרת החינוך שולמית אלוני את הסמכות והעוז להיפרע ממני ולהתערב כפיגורה פוליטית בשיקולי העריכה העיתונאיים שלי וב- Line up התוכנית מבלי לשקול את צעדיה קודם לכן. שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל הייתה אישה נכבדה ורצינית, אולם ברגע שהיא וסגנה מִיכָה גוֹלְדְמַן תחבו את זרועם השלטונית הפוליטית וניסו להשפיע בכוח מפאת היותם לשעה קלה בשלטון על שיקולי עריכה של תוכנית ספורט – עיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – הם שניהם הפכו למגוחכים ומעוררי חמלה. הנה טקסט המכתב שלה במלואו אותו שלחה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל ואשר עותקים ממנו נשלחו למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור [4].

טקסט מסמך : 10 בינואר 1993. מכתבה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ז"ל למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בו היא תוקפת את עבודתי העיתונאית הנוגעת לכיסוי הופעתה של יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992.

שולמית אלוני ומיכה גולדמן לא צפו באותו "מבט ספורט" של 24 בדצמבר 1992. על איזה סיקור מעליב את מדברת שרת החינוך שולמית אלוני…? באמת התעמרות…? איזה התעמרות…? מה אתה אומר מיכה גולדמן…? עניין יָעֵל אָרָד הפך ל- Issue  לאומי. הואשמתי כשוֹנֵא יעל ארד ואויב הג'וּדוֹ בישראל. הציבור לא הכיר אותי ולא ידע שאני אוהב ג'ודו. לפני אולימפיאדת ברצלונה 92' יזמתי את שידורה של כתבה נרחבת על התפתחות ספורט הג'ודו בישראל ובעולם. הג'ודו הפך לראשונה לענף ספורט אולימפי באולימפיאדת 1964 שהתקיימה בטוקיו. ביקשתי להביא בכתבה מֶסֶר לצופים שאומנם הג'וּדוֹ הוא ספורט לאומי יפני, אך הוא התפשט לכל רחבי העולם וכבש לו מקום גם בישראל. רבים ממנצחי הג'ודו אינם יפנים, אלא באים מכל רחבי תבל. גם לנו יש סיכוי.

הנהלות השידור הציבורי של הטלוויזיה ורשות השידור גם יחד, עמדו לפתע במצב עדין. אַרְיֵה מֶקֶל, מִיכָה יִנוֹן, ויוֹסֵף בַּר-אֵל היו כל אחד מינוי מקצועי של הדרג פוליטי. מצד אחד הטריאומוויראט העריך אותי מן ההיבט המקצועי, אך מאידך ביקשו השלושה לרָצוֹת את גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות שהייתה בתוקף תפקידה גם שָרָה ממונה על רשות השידור , והם היו תלויים בחסדיה הפוליטיים. הנהלת רשות השידור לא הייתה יכולה להתעלם מתביעת ההתנצלות שלה. היא דנה בעניין בכובד ראש. הודעתי לממונים עלי שאני דוחה מכל וכל את דברי ההאשמה של השרה הנכבדה. לא היה לגב' שולמית אלוני ז"ל מושג על מה היא מדברת. הרי היא עצמה לא צפתה בתוכנית המשודרת, וטענותיה הבוטות כלפיי היו מבוססות על שמועות בלבד. לא היה בדעתי להתנצל בפני אף אחד ואף אחת. לא התכוונתי להשיב לפונים. לא לגב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ולא לסגן השָרָה מִיכָה גוֹלְדְמַן. גם לא ליָעֵל אָרָד. הודעתי לאַרְיֵה מֶקֶל, מיכה יִנוֹן, ויוֹסֵף בַּר-אֵל בלשון ברורה כלהלן : "אני מתכוון להסביר לכם בלבד בע"פ ובכתב כדֶרֶג המקצועי העליון שלי, את השתלשלות פני הדברים, ואת העקרונות העיתונאיים שהנחו אותי לשָדֵר את תוכנית הסיכום על הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992, כפי ששודרה. אתם תחליטו לאחר קריאת מכתבי והסברי אם אתם רוצים את ראשי ערוף תחת הגיליוטינה הפוליטית. אני אינני מתנצל וגם אינני מתפטר", והוספתי, "שרת החינוך והסגן שלה מכפר תבור אינם חייבים לי כלום אך גם אני לא חייב להם דבר". הנה מכתבי אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל כלשונו, והמתייחס למכתבה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני מ- 10 בינואר 1993 [5]. בסופו של המכתב הוספתי בכתב ידי : "יוסף בר-אל, הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית ולא לאומית".

טקסט מסמך : 15 בינואר 1993. זהו עמוד מס' 1 מתוך 2  של מסמך התשובה שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל כנגד האשמותיהם של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ז"ל, סגנה מיכה גולדמן, ויעל ארד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 בינואר 1993. זהו עמוד מס' 2 מתוך 2 של מסמך התשובה שהוגש ליוסף בר-אל. בסופו של המכתב הוספתי הערה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, "זכור שהטלוויזיה הישראלית היא ציבורית – ולא לאומית". עם כל הכבוד לא הייתי חייב דבר לפוליטיקאים.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. חלק מעמדת הפיקוד שלי ב- IBC באטלנטה 96'. הג'ודוקא יעל ארד (שנייה משמאל) מבקרת עם גב' מירי נבו (ראשונה משמאל) במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC באטלנטה (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעת המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. היא לא הצליחה לשחזר את הצלחתה באולימפיאדת ברצלונה 1992, והובסה ונכשלה לחלוטין בתחרויות הג'ודו של אטלנטה 96', דווקא בשעה שעמדו לרשותי מגוון רחב יותר של אמצעי טלוויזיה כדי לתעד את הצלחתה המחודשת שבוששה לבוא. יעל ארד הייתה הג'ודוקא המשעממת ביותר שפגשתי מעודי. הסכמתי לארח אותה בעמדת הפיקוד המרכזית שלי ב- IBC באטלנטה על פי בקשתה של מירי נבו ששימשה אז דוברת המשלחת האולימפית. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השדר אורי לוי, אנוכי, שדר השחייה משה גרטל, יעל ארד, ומירי נבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מכתב התשובה שלי להנהלת רשות השידור סתם אחת ולתמיד את מסע הרכילות הילדותי ואת כל הפיות בתוך רשות השידור וגם מחוצה לה. ביום ראשון – 17 בינואר 1993, בעקבות מכתבי מיהר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל להשיב לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. כך כתב לה [6].

טקסט תמונה : 17 בינואר 1993. זהו מסמך התשובה המקורי ( + עותק סמוי לי ) שכתב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני, וחתם יוסף בר-אל מנכ"ל הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כבר אז בינואר 1993 נשא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל את עיניו אל התואר מנכ"ל בנוסף ל- Title מנהל. בעת החתימה על המסמך הנ"ל הוא היה עדיין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך חתם כמנכ"ל. אין אוטוריטה כזאת מנכ"ל הטלוויזיה. יש מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור.

ב- 12 באוגוסט 1992 כתב יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב מכתב תלונה חריף נגדי ואודות הפרשן יונה מלניק ואשר נשלח למנכ"ל רשות השידור אריה מקל.

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992. זהו מכתבו של יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב (עמוד 1 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אריה מקל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992. זהו מכתבו של יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב (עמוד 2 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אריה מקל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992, לא שָבְנוּ יותר מעולם למְאֵירָת עמדות שידור ה- Off Tube כדי לשָדֵר את הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים. ימי קדַם משחקי ברצלונה 92' היו ימים של עבודת טירוף בפוּל ווֹליוּם. הייתי אז כבן 54 שנים, אבל הרגשתי כבן 100, בניגוד לימים רגילים בהם חשתי והתנהגתי כבן 30. חודש לפני האולימפיאדה וחודש בתוך האולימפיאדה עבדתי 20 שעות יממה. שבעה ימים בשבוע. עכשיו בהכנות הקדחתניות לקראת השידורים שנעשו תחת לחץ זמן אטוֹמי חשבתי שאני הולך למוּת מרוב עייפות ו- לחץ. פשוט הייתי על סף אפיסת כוחות. בנוסף לכל הצרות נפלו עלי גם העיצומים של הדירוג המשולב. נדרשתי לכתוב בכתב ידי את פקודת המבצע הסופית של ספר השידור של אולימפיאדת ברצלונה 1992. הסֶפֶר לא הודפס מעולם במכונת כתיבה. סֶפֶר השידור בן מאה העמודים חוּלַק ל- 150 פונקציות שידוּר בטלוויזיה הישראלית הציבורית, רדיו "קול ישראל", והטלוויזיה החינוכית בראשותם של יעקב לוֹבֶרְבּוֹיְם ויוֹהָנָה פְּרֶנֶר ז"ל שפינו את זמן השידור שלהם עבורנו. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המנוח אמר פעם, "להפיק את שידורי הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים זה כמו להתחרות בעצמך באולימפיאדה". הוא צדק.

את העותק הראשון של פקודת המבצע קיבל ממני מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל. הקדשתי לו בכתב ידי הקדשה מיוחדת, "מתוּכננוֹת עַל יָדִי ובאישורך 155 (מאה חמישים וחמש) שעות שידור מאולימפיאדת ברצלונה בפרק זמן של שישה עשר ימים. יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק ! בבְרכה כֵּנָה, יואש אלרואי". אחרי שעיין בפקודת המבצע – סֶפֶר השידור של מבצע השידורים, השיב לי במכתב חַם משלו, עֶרֶב טיסתי לברצלונה. הנה הוא כלשונו [7].

טקסט מסמך :  14 ביולי 1992. זהו המסמך המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל לפני צאת משלחת הטלוויזיה לאולימפיאדת ברצלונה 92'. "ברצוני להביע את הערכתי החמה לטיפול המעולה , למסירות והמקצועיות אשר גילית בארגון לוח השידורים, הכנת הצוות, וההפקה של כיסוי האולימפיאדה בברצלונה", כתב לי יוסף בר-אל ושלח עותקים מהמסמך למנהל שירותי הנדסה דוד יוגב, המפקח הטכני דוב גולדשטיין , והמפקח הטכני מיכה לויירר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא יכולתי להתייחס ברצינות למכתב הברכה המקצועי שלוֹ. הוא ידע ואני ידעתי כי נכפיתי להתחיל להפיק את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 92' מאוחר מידַי, קיבלתי מעט מידי, ועשיתי זאת בתנאים טלוויזיוניים טכנולוגיים, לוגיסטיים, כוח אדם – מגוחכים ועלובים. היה מוזר מאוד לנחות בברצלונה בקיץ 1992 ולגלות איזה הבדל עצום שורר בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית TVE (ראשי תיבות של Television Espania) וקבוצת הביצוע שלה RTO 1992 שהפיקה בראשות מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero) את סיגנל הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 לבין הטלוויזיה הישראלית בציבורית בראשותו של יוסף בר-אל.

טקסט מסמך : אולימפיאדת ברצלונה 1992. כריכת ספר השידור של RTO 1992 חשף את ההבדל העצום בכל תחום בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית TVE לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בהנהגת יוסף בר-אל ואריה מקל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 9 באוגוסט 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. רגע הסיום של הפקת שידורי הטלוויזיה המורכבים והמסובכים טכנולוגית ותוכניתית של משחקי אולימפיאדת ברצלונה 1992. אני עורך ארוחת סיום חגיגית לכל הצוות במלון שלנו ב-ברצלונה CASTELLNOU  HOTEL, ומשיק כוס יין "לחיים" עם ידיד יקר ואהוּב שלי  שרגא מרחב, אחד מצלמי הטלוויזיה הישראלית הטובים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. נאנחתי והודיתי לאלוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון – 16 באוגוסט 1992 נערך בלשכת מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל דיון פוסט – מורטם רחב המסכם את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. בפגישה החשובה שנמשכה כשלוש שעות נטלו חלק בנוסף למנכ"ל רשות השידור אריה מקל גם מנהלי המדיה יוסף בר-אל (מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית) ואמנון נדב (מנהל רדיו "קול ישראל"), מנהל החדשות ברדיו שלום קיטל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן, המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שְלמה קוֹר ז"ל, ויו"ר וועדת הספורט של המליאה מֶנִי וָויְיצְמַן. במשך שעה ניתחתי וסיכמתי את מהלך הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. הצבעתי על החיסרון הגדול ביותר של השידור הציבורי שהפך לביורוקרטי, מסורבל, ובלתי מוכשר להתמודד במהירות יעילות עם אתגרי הפקה בינלאומיים. גם לאחר שמלאה רבע מאה לייסודה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא ורשות השידור טרם למדו להיערך מראש למבצע שידורים כל כך מורכב ומסובך כמו השידורים האולימפיים. מכאן מתחילות כל הצרות. ההיערכות הקצרצרה שנכפתה עלי היא גם קו זינוק לקשיים ביורוקרטיים וטכנולוגיים קשים מנשוא הרי גורל המשפיעים מייד על העיתונאות ותוכן השידור.

עבדנו באולימפיאדת ברצלונה 1992 בתת תנאים. בירושלים ובספרד כאחת. המחסור בעמדות שידור באִצטדיונים, שיטת השידור Off Tube המקוללת שנכפתה עלינו גם אם היא נעשית מ- IBC בברצלונה, ציוותי שידור קטנטנים, מחסור בפרשנים צמודים בענפי הספורט האולימפיים הקטנים בהם השָדָר משדר מברצלונה אך הפרשן או הפרשנית שלוֹ ישובים באולפן הספורט בירושלים, עבודת הצילום והעריכה של צוות ה- ENG הבודד בברצלונה שעבד בתנאים מבישים , ויחסי עבודה מעורערים בין העיתונאים בטלוויזיה לבין מנהלם יוסף בר-אל היוו את גולת הכותרת של הקשיים. היו גם הרבה קשיים לוגיסטיים כמו למשל שכירת הרכב לצוות ה- ENG, שהיה קטן מידי וללא מיזוג אוויר בברצלונה החמה והלחה בתקופת הקיץ. סמנכ"ל הכספים לא אישר לי שכירת VAN גדול מפני שהיה מייקר את סעיף עלות הרכבים באולימפיאדה ב- 800 (שמונה מאות) דולר נוספים. אַרְיֵה מֶקֶל, מִיכָה יִנוֹן , שְלמה קוֹר ז"ל, יוֹסֵף בַּר-אֵל, ומֶנִי וָויְיצְמַן שיבחו את ההפקה ורשמו את הליקויים כלקח שראוי ללמדו, אך איש מהם לא היה עוד בתפקידו באולימפיאדה הבאה שנערכה כעבור ארבע שנים באטלנטה 1996.

טקסט תמונה : 16 באוגוסט 1992. חדר הישיבות של רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. אני נושא את דבריי ב- Post mortem  שקיימה רשות השידור בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. זיהוי הנוכחים בתמונה : המפיק אמנון ברקאי יושב ראשון משמאל (בחולצת פסים). בשולחן הנשיאות יושבים משמאל לימין : המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור, מנכ"ל רשות השידור מר אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מר מיכה ינון, יו"ר וועדת הספורט של מליאת רשות השידור מר מני ווייצמן (מזוקן), ואנוכי. בהמשך יושבים המפקח הטכני שלום נתנאל (משלב ידיים על בטנו), מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דוד יוגב (מרכיב משקפי שמש), וסמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר (חתוך קצת). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 16 באוגוסט 1992. Post mortem של רשות השידור בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. זיהוי משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון, יו"ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא שיניתי את דעתי אודות יעל ארד. היא זכתה באולימפיאדת ברצלונה 1992 במדליית הכסף בתחרות הגמר לנשים במשקל 61 ק"ג, אולם נותרה בעיניי ג'ודוקא משעממת שלא הותירה עלי שום רושם ספורטיבי על המזרן. לאחר המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 חשפה את עצמה כפוליטיקאית מגוחכת שמבקשת את הגנת הממסד הפוליטי של ישראל מפני שיקולי העריכה שלי והעקרונות העיתונאיים בהם דגלתי. ברור שלא התנצלתי בפניה וגם לא בפני שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל. אילו פעלתי בעורמה וכחש כלפיה כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, היה על מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, ומנהל הטלוויזיה לפטר יוסף בר-אל להדיח אותי לאלתר. הם לא עשו כך. בתום בירור המחלוקת שלא הייתה שלושתם הזמינו אותי כל אחד ללשכתו ולחצו את ידי.

[1] ראה נספח : מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ז"ל ב- 30 בדצמבר 1992, המאשים אותי בהתייחסות שלילית להישגה האולימפי בברצלונה 1992.

[2] ראה נספח : מכתבו של סגן שר החינוך והתרבות מר מיכה גולדמן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל ב-  5 בינואר 1993, המאשים  אותי בהכנת מלכודת מתוכננת היטב ליעל ארד (בעלת מדליית הכסף בג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992), בעת שידור תוכנית הסיכום של אירועי הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992, ששודרה ב- 24 בדצמבר 1992.

[3] ראה נספח : תשובתי הקצרה למנהל ערוץ 1 יוסף בר- אל  ב- 8 בינואר 1993, הנוגעת למכתבו של סגן שר החינוך והתרבות מיכה גולדמן.

[4] ראה נספח : מכתבה של שרת החינוך והתרבות אל מנהל הטלוויזיה יוסף בר אל ב- 10 בינואר 1993, בו מאשימה גב' שולמית אלוני ז"ל את מחלקת הספורט בראשותי בהתעמרות ביעל ארד.

[5] ראה נספח : מכתבי להנהלת רשות השידור ב- 15 בינואר 1993, המסביר את עקרונות השידור העיתונאי של תוכנית הסיכום של הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992 ששודרה ביום חמישי –  24 בדצמבר 1992.

[6] ראה נספח : מכתב התשובה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ב- 17 בינואר 1993 בעניין יעל ארד נגד מחלקת הספורט.

[7]  ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אלי ב- 14 ביולי 1992, בו הוא משבח את הכנותיי לקראת מבצע שידורי המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992.

אפילוג מאוחר.

חלפו 23 שנים מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 שצבעה את שערי לבן. לא היה לי אפילו חצי געגוע לאותה ההפקה הטלוויזיונית המגוחכת ההיא שלנו את המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. הוברר שוב כי לא כל מנהל טלוויזיה הוא מנהיג אמת, לא כל יו"ר וועד בטלוויזיה נלחם מראש על עקרונות צודקים, לא כל מנכ"ל רשות שידור חש מחויבות עליונה כלפי השידור הציבורי ולא תמיד משקיע את מֵרַב מאמציו בבנייה איתנה של אותו שידור ציבורי עליו הוא מופקד, ולא כל ספורטאי ו/או ספורטאית שמחזיק במדליית כסף אולימפית הוא בהכרח אישיות דגולה. ההיסטוריה המתעתעת עושה שמות בכולנו, אחרת איך תסביר שאותה יעל ארד שלחלוטין איננה עיתונאית ולא שדרנית טלוויזיה, היא זאת ש- זומנה פעמיים ע"י קברניטי שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשמש שדרנית טלוויזיה לצדו של אורי לוי ב- טקסי הפתיחה של אולימפיאדות 2004 ו- 2008 . פס הקול של כישרון ה- Commentary המוגבל של שניהם , העיתונאות המגוחכת, והכרה ו- יכולת הזיהוי האנמית של נושאי הדגלים של המשלחות השונות – שמור בארכיון רשות השידור. ניתן לבדוק ולבחון את איכותו.

בעיצומם של מחקר וכתיבת 13 הכרכים על ידי של סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1998, חיפשתי שוב ושוב בגרמניה את ה-ג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף אך לשווא. היא נעלמה. מעולם לא פגשתי בה אישית. רציתי לתעד בסדרה את תחושותיה מאותה האולימפיאדה ההיא של ברצלונה 1992. לבסוף נחלץ לעזרתי הפרופסור הגרמני המלומד מר מאנפרד לֶמֶר מאוניסרסיטת קלן. הוא איתר אותה בעבורי. ב- 31 באוקטובר 2012, עשרים שנים לאחר אולימפיאדת ברצלונה 1992, יצרתי עמה קשר לראשונה. ב- 15 בנובמבר 2012 היא ענתה ושלחה לי email. היא הייתה בעיניי ספורטאית מכובדת שהעניקה מכובדות גם ליריבתה יעל ארד. ביקשתי לתעד אותה לפרק בספר עב הכרס בן אחד עשר כרכים הקרוי, "הפקות חובקות ארץ ועולם", ואשר נוגע לקורות אולימפיאדת ברצלונה 1992.

זהו מכתב / email של פראוקה אייקהוף אלי בשפה הגרמנית מ- 15 בנובמבר 2012

Sehr geehrter Herr Alroy

danke f?r Ihre Mail. Ich freue mich, dass ich Sie bei Ihrem Buch unterst?tzen kann. Es hat mir sehr gut getan von Ihnen zu h?ren, dass Sie mich als Gewinnerin des Kampfes gesehen und dies auch vertreitet haben!.. Vielen vielen Dank! …auch, dass es f?r Sie keine Nachteile dadurch gegeben hat!

Ich werde in der n?chsten Zeit Ihrem Wunsch nach INformationen und dem Bild nachkommne. Sehr gerne sogar! Ich habe auf Grund der Fehlentscheidung mit dem Judo aufgeh?rt und mich auf die Beendigung meines Studiums konzentriert. Mehr dazu in meiner n?chstn Mail!

Ihnen ein sch?nes Wochenende und wirklich vielen Dank, dass Sie "auf meiner Seite gestanden haben"…:)

Mit freundlichen Gr??en

Frauke Eickhoff
——– Original-Nachricht ——–
> Datum: Wed, 31 Oct 2012 16:00:27 +0200
> Von: "יואש אלרואי" <alroey@bezeqint.net>
> An: 8051@gmx.net
> Betreff:

> Wednesday – October 31 2012

להלן תרגום המכתב של פראוקה אייקהוף מ- 15 בנובמבר 2012. המתרגם הוא מר יוסי ברומברגר מחיפה כלהלן :

מר אלרואי הנכבד, תודה לך על המייל. אני שמחה שאני יכולה לסייע לך בכתיבת הפרק .
מכתבך עודד אותי מאד וכן חיזקה אותי הקביעה שלך שראתה אותי כמנצחת. המון תודה לך על כך, וכן מקווה אני שעובדה זו לא תהיה לך לרועץ. בזמן הקרוב, אשתדל להיענות לבקשתך ולשלוח לך אינפורמציה ותמונה. אעשה זאת בשמחה.
כתוצאה מהשיפוט המעוות, זנחתי את העיסוק בג'ודו. אני מתרכזת כרגע בסיום לימודיי. אוסיף על כך במכתבי הבא. ולך – מאחלת אני סוף שבוע מהנה, ובאמת המון תודות על כך, "שעמדת לצדי".

בברכות ידידותיות ,
פראוקה אייקהוף

Thursday – December 27 2012