הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח (!).

—————————————————————————————-

פוסט מס' 544 / 50 : הועלה לאוויר ביום שני – 12 באוקטובר 2015.

—————————————————————————————-

1. ישראל – קפריסין 2:1 בקדם Euro 2016. עַמִיחָי שְפִּיגְלֶר השַדָּר המוביל של ערוץ 1 הציבורי מבצע את עבודתו כהלכה.

2. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל היה עִילוּי שֶל יוֹשְרָה. רָב חוֹבֵל של רבים אבל גם פגיע. מלחמת הדיאדוכים. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע. שידורי הספורט הרלוונטיים ברשתות הטלוויזיה באשר הן צוברים יוקרה וגם נושאים ממון רב בשל זכויות השידורים היקרות. פוסט מס' 544 / 50. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת הספרים עוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, וכישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות.

זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל בבושת פנים מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל. ההצבה מתבצעת בסיועו גם על פי המלצתו של השר הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן.

————————————————————————————–

פוסט מס' 544 / 50 : הועלה לאוויר ביום שני – 12 באוקטובר 2015

————————————————————————————– 

1. ישראל – קפריסין 2:1 בקדם Euro 2016. עַמִיחָי שְפִּיגְלֶר השַדָּר המוביל של ערוץ 1 הציבורי מבצע את עבודתו כהלכה.

2. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל היה עילוי של יוֹשְרָה. רָב חוֹבֵל של רבים אבל גם פגיע. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע. שידורי הספורט הרלוונטיים ברשתות הטלוויזיה באשר הן צוברים יוקרה וגם נושאים ממון רב בשל זכויות השידורים היקרות. פוסט מס' 544 / 50. כל הזכויות שמורות.

הערה 4 : ערוץ 1 בראשות השדר המוביל עמיחי שפיגלר והפרשן מוטי איוואניר משדר ישיר מאצטדיון טדי בירושלים את משחק הכדורגל ישראל – קפריסין 2:1 במסגרת בית 2 המוקדם של Euro 2016 (מוצ"ש – 10 באוקטובר 2015). עמיחי שפיגלר הוא עיתונאי ו- שדר טלוויזיה רציני ומעולה ש- נושא לבדו על כתפיו את אחריות ומעמסת עול השידור הישיר. עונג להקשיב ולהאזין לו.

ישראל – קפריסין 2:1 בקדם Euro 2016 (שבת – 10 באוקטובר 2015). השדר המוביל של ערוץ 1 עַמִיחָי שְפִּיגְלֶר עושה את עבודתו כהלכה. ערוץ 1 בהובלת עמיחי שפיגלר ו- מוטי אייוואניר צבר רייטינג ממוצע נאה ביותר של % 20.5

אמרתי זאת בשנה האחרונה בבלוג לא פעם ולא פעמיים : נולד שַדָּר כדורגל בטלוויזיה, בישראל. עַמִיחָי שְפִּיגְלֶר בן 44 הוא עיתונאי – טלוויזיה מחונן בכישרון להעביר מידע לציבור באמצעות המיקרופון והמסך. נחלתם של מעטים. עמיחי שפיגלר הוא איש טלוויזיה מדויק, בקי בחומר עד לתחתית החבית, בעל קול נעים, ומיומן לשָדֵר דרמה. אני שם לב שעמיחי שפיגלר הנבון מבחין בין עִיקָר לתָּפֵל. ההבחנה היסודית הזאת מאפשרת לו להיות שַדָּר טלוויזיה שצועד בבטחה על התפר העדין שמפריד בין שִידוּר לבִּרְבּוּר. ללכת על קַו דַק שמבדיל בין תיאור לבין פטפוט. להתקדם במִשְעוֹל צַר שחוצץ בין העברת אינפורמציה המסתייעת בשימוש בכמות מֶלֶל מְבוּקֶרֶת לבין ארך לשון שמגבב מילים, ובו במקום הופך לטַרְחָן וטַרְדָן, ובסופו של דבר ל- קשקשן וכְסִיל טלוויזיה. מעניין שעמיחי שפיגלר הפך בתוך תקופה קצרה ל- איש טלוויזיה מקובל, הגיוני, ושקול שמוביל בהצלחה רבתי שידורי כדורגל ישירים. עמיחי שפיגלר איננו רק איש טלוויזיה צודק שמכיר היטב את חומר השידור, הוא גם חכם שמבין כי המיקרופון הוא אויבו הגדול (בעצם של כל שַדָּר ופַרְשָן באשר הוא). נפלא לראות כי עמיחי שפיגלר כמו יורם ארבל בזמנו נזהר ועומד בפיתוי ומתייחס למיקרופון בבחינת כַּבְּדֵהוּ וְחָשְדֵהוּ. הוא הרגולטור של עצמו. מְשוֹבֵב נֶפֶש לראות כיצד הוא מְוָוסֵת ומוצא את נוסחת כמות המילים ומתמודד בקלות עם המיקרופון המסית והמדיח. הוא איננו פטפטן – הוא שדר טלוויזיה מהימן שמשדר בעברית תקנית (!). עמיחי שפיגלר מדלג בקלות מעל המהמורות והמכשולים הניצבים בדרכו. בדילוגים האלה הוא מאפיל על הפרשן שלו מוטי איוואניר וגם על פנל הפרשנים של שרון פרי שמונה את דני נוימן, אייל לחמן, ואביעד פוהורוליס.

אני רחוק היום מערוץ 1 כרחוק מזרח ממערב. אין לי צֵל של מושג מה צופן העתיד לשידור הציבורי. אולם אם השְבָבִים ייפלו נכון אזי להנהלת רשות השידור נקרתה הזדמנות נפלאה אולי בלתי חוזרת להפוך איש טלוויזיה מוכשר בשם עמיחי שפיגלר לשַדָּר המוביל של השידור הציבורי גם בענפי הכדורסל והא"ק (בדומה לכפי שהיה בשעתו David Coleman המנוח והבלתי נשכח מ- BBC), ולהעיף מעמדות השידור הללו אחת ולתמיד את אורי לוי ועמית הורסקי.

טקסט תמונה : מוצ"ש – 10 באוקטובר 2015. אצטדיון "טדי" בירושלים. השדר המוביל של ערוץ 1 עמיחי שפיגלר (משמאל) והפרשן שלו מוטי איוואניר (מימין) במופע Stand up לפני שריקת הפתיחה למשחק התבוסה ישראל – קפריסין 2:1 במסגרת המחזור ה- 9 בבית מס' 2 בקדם Euro 2016. עמיחי שפיגלר מעניק נוֹפֶך אֶמֶת למוּנָח שַדָּר מוֹבִיל. באקראי ושמא לא…האותיות שמזהות את שמו על מסך ערוץ 1, גדולות ומובלטות מאלה של הפרשן שלו מוטי איוואניר. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

בעניין ארבעת הפרשנים הללו שפירשנו אמש את המשחק ישראל – קפריסין 2:1, ראוי לזכור תמיד מה הם אמרו לציבור הצופים שלהם בטרם שריקת הפתיחה ולא מה אמרו בדיעבד לאחר שריקת הסיום. אתחיל עם המנחה שרון פרי שמלבה באופן ילדותי חלום ו- תקוות שווא על בסיס אִם, "כאילו לישראל יש סיכוי לתפוש את המקום ה- 3 בבית מס' 2 המוביל למשחקי ההצלבה…" .עורבא ופרח. הפרשן דני נוימן מתלהב משרון פרי ושוכח שהציבו אותו בעמדת השידור כפרשן ולא כבעל חלומות. דני נוימן הזחוח טווה את חזון התעתועים שלו ומפרט אותו כלהלן : "הכי טוב מבחינתנו שננצח פה את קפריסין ושבוסניה תפסיד נגד ווילס ואז נחגוג כולנו במרכז המגרש…". יופי דני נוימן. ממש הברקה ו- מילים שחקוקות בסלע. זאת הסיבה שבגינה זומן לעמדת הפרשנות של ערוץ 1 המט ליפול. פרשן נוסף אביעד פוהורילס מתפרץ מהצד לחזונו של דני נוימן ושח לציבור צופיו, "גם תֵּיקוּ ישמח אותנו…". מעניין על מה הוא מבסס את הניתוח שלו. דני נוימן משיך לבלף את הצופים שלו כלהלן : "נבחרת ווילס לא תפסיד בבוסניה ואם ננצח היום את קפריסין, נוכל להגיע להצלבה…". מדובר כמובן בחלום פרי דמיונו של דני נוימן מפני שבמציאות התחולל בדיוק ההפך. בוסניה מנצחת בסאראייבו 0:2 את ווילס וקפריסין גוברת 1:2 על ישראל בירושלים. אח"כ אותו דני נוימן מספר לצופיו "כי למאמן הלאומי אלי גוטמן יש כלים טובים בהתקפה…". איזה כלי התקפה ואיזה נעליים. ב- Post Game Show לאחר שריקת הסיום מסכם דני נוימן לצופיו : "זה היה המשחק הכי גרוע של נבחרת ישראל בכל הזמנים…". חשוב כאמור מה אומרים בטרם שריקת הפתיחה ולא אחרי שריקת הסיום. דווקא הפרשן השלישי אייל לחמן מנסה לצייר תמונת מצב ריאלית למען צופי ערוץ 1, "קפריסין איננה משוכה קלה…",הוא קובע. ואז מגיע תורו של המאמן הלאומי אלי גוטמן לחוות את דעתו בפני המיקרופון של גב' הדס גרינברג בטרם שריקת הפתיחה. כך הוא אומר לה בארשת פנים רצינית כשהוא שוקל ובורר את מילותיו : "אנחנו מוכנים… (!) יש לנו אסטרטגיה מאוד ברורה… (!) הבחורים מאוד מאוחדים ומרוכזים…(!)". אלי גוטמן יוצא עלוב ו- פתטי. מגוחך ממנו הוא מבקרו החריף שלמה שרף פרשן הכדורגל של העיתון "ישראל היום" ומי שהיה מאמן עבר של נבחרת הכדורגל של ישראל וכשל בארבעה קמפיינים רצופים : ב- מונדיאל ארה"ב 1994, Euro 1996 באנגליה, מונדיאל צרפת 1998, ו- Euro 2000 בהולנד ובלגיה. שלמה שרף מכריז בלגלוג בכותרת ראשית ב- "ישראל היום" (יום ראשון – 11 באוקטובר 2015) : "כישלון עצום של אלי גוטמן". בגוף הביקורת כותב שלמה שרף, "הנבחרת הישראלית הגבירה את הדכדוך עם אחד ההפסדים המביכים בהיסטוריה". טוֹל קוֹרָה מבין עיניך מר שלמה שרף. האם שכחת את יום הראשון ההוא – 5 בספטמבר 1999 בו ניגפת כמאמן נבחרת ישראל בלימסול יחדיו עם שחקניך (לרבות אייל ברקוביץ' וחיים רביבו) במוקדמות Euro 2000 בתוצאה 3:2 נגד נבחרת קפריסין החלשה ההיא, משחק שחטיבת הספורט בפיקודי העבירה בשידור ישיר…??? הטקסט של "העיתונאי" שלמה שרף ב- "ישראל היום" אודות פועלו של אלי גוטמן לאחר התבוסה לקפריסין 2:1 איננו ביקורת אלא השתלחות נאסטית כמו טון דיבורו ברדיו גלי צה"ל. שש עשרה שנים חלפו מאז תבוסת מאמן נבחרת ישראל שלמה שרף במשחק המכריע ההוא בלימסול לקפריסין ועכשיו זה קורה למאמן נבחרת ישראל הנוכחי אלי גוטמן גם כן במשחק מכריע נגד קפריסין בירושלים. "מַה שֶהָיָה הוּא שֶיִהְיֶה, וּמַה שֶּנַּעֲשָה הוּא שֶיֵעָשֶה, ואֵין כּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש", אמר קהֶלֶת ו- צדק.

אני מסכם את פרודיית הטיעונים המגוחכים של שרון פרי, דני נוימן, ואביעד פוהורילס ומגיע למסקנה כלהלן : היהודים האלה שמאיישים את עמדת הפרשנות של ערוץ 1 לא רק מאמינים בניסים הם גם סומכים עליהם (!). ואז, שתי הנבחרות מסתדרות האחת ליד רעותה על כר הדשא לקראת נגינת ההמנונים. השַדָּר המוביל עמיחי שפיגלר נוטל עכשיו את רשות הדיבור ומשדר ל- 600000 (שש מאות אלף) צופי טלוויזיה בארץ : "בדיוק לפני שנה יצאנו לדרך…ועכשיו אנחנו ברגע האמת…ההמנון הקפריסאי". מתחיל השידור הישיר של ההתמודדות ישראל – קפריסין 2:1, והמציאות טופחת על פניהם של המאמינים בניסים. איזה ניסים ואיזה נעליים.

תזכורת לשערוריית התבוסה של נבחרת ישראל בכדורגל תחת הנהגתו של המאמן שלמה שרף (שמשתלח עכשיו באלי גוטמן) ב- 5 בספטמבר 1999 בלימסול לנבחרת קפריסין 2:3 החלשה, במסגרת קדם Euro 2000. הקטע הר"מ נלקח מתוך יומן ההפקה שלי הנוגע למשחק ההוא שהועבר בשעתו לפני שש עשרה שנים ב- 5 בספטמבר 1999 בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. 

"…למחרת ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999, הפקתי וניהלתי שוב שידור ישיר בן ארבע שעות מלימסול. לרוע המזל לא תאמתי את ההצלחה שלי ושל רשת הטלוויזיה שלי עם הכישלון של נבחרת ישראל. נבחרת ישראל הפסידה באופן מפתיע ולא צפוי לקפריסין 2:3. זאת הייתה אכזבה מרה עבורי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל יחדיו עם הספונסר הראשי שלנו קובי בן גור יו"ר דירקטוריון "פלא פון" מי שנתן לנו 300000 (שלוש מאות אלף) דולר (תמורת שקופיות חסות), ואשר אפשרו לי להשקיע יחד עם חבריי מאמץ מקצועי וטכנולוגי ולוגיסטי רחב ממדים בייצור שידור ישיר מלימסול לאולפני הטלוויזיה בירושלים בסטנדרט בינלאומי. רמת שידור גבוהה מכל ההיבטים של מרכיבי התוכן, הטכנולוגיה, הכלכלה והלוגיסטיקה. לרוע המזל ללא שום קורלציה עם המאמצים שהשקיעו השחקנים הישראליים על כר הדשא בלימסול, ובראשם שני הכוכבים המשחקים באירופה יקירי התקשורת, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. נבחרת ישראל שיחקה בצורה עלובה ורשלנית בלשון המעטה. תחושתי הייתה כבדה ממש כשם שחשתי עֶשֶר שנים קודם לכן, כשנבחרת ישראל הפסידה הפסד צורב 1:0 ב- 15 באוקטובר 1989 בבאראנקייה לנבחרת קולומביה בקדם גביע העולם של מונדיאל איטליה 1990. עלבון קשה ומכופל היה מנת חלקי במשחק הגומלין. כוכבים כמו אלי אוחנה, רוני רוזנטל, משה סיני, וניר קלינגר – שחקני כדורגל מצוינים שהרוויחו משכורות עתק לא הצליחו להכניע עם חבריהם ב- 30 באוקטובר 1989 באִצטדיון ר"ג במשחק הגומלין נבחרת בינונית כ-קולומביה. כוכבי הכדורגל של 1999 אייל ברקוביץ' וחיים רביבו לא היו שונים מקודמיהם ב- 1989. הם לא הצליחו לגבור על נבחרת חלשה כמו קפריסין בלימסול ב- 5 בספטמבר 1999. יתירה מזאת : הם הובסו 2:3. שניהם היו אולי מוכשרים ועשירים, אך שְבֵעִים ולא פייטרים. הם לא היו חיילים קרביים ונכשלו כישלון קולוסאלי במאבקם מול יריב נחות. כִּישָרוֹן לבדו לא יענה על הכול. ללא רוח קרב לא ניתן להגיע לשום הישג. אייל ברקוביץ' וחיים רביבו לא הותירו עלי שום רושם ב- 5 בספטמבר 1999 בלימסול ב- קפריסין. הם נכשלו שם כישלון קולוסאלי. אני בטוח שהם רחשו כבוד למדי הנבחרת ולסמל המדינה אך זה לא בא לידי ביטוי ברוח הלחימה על כר הדשא. במדינה כמו שלנו החיה עדיין על חַרְבָּה לא ניתן עדיין להפריד בין הלוחמים הצעירים המשרתים את המדינה בצבא ההגנה לישראל לבין המשרתים אותה על כר הדשא באצטדיוני הכדורגל ו/או על הפרקט באולמות הכדורסל. חלק לא מבוטל מהכדורגלנים הישראליים סבור היה ב- 5 בספטמבר 1999 שלרוץ על כר הדשא זוהי משימה קשה, קשה יותר מלהילחם בצריח הטנק ו/או להסתער על בונקרים מבוצרים ולהילחם מבית לבית בשורות גולני, גבעתי, ו/או הצנחנים.

דייגו ארמאנדו מאראדונה לא שירת מעולם בצבא ארגנטינה, פלה לא היה אף פעם חייל בצבא ברזיל, ויוהאן קרוייף לא לבש מעודו את מדי צבא הולנד. אך היה להם יחס מיוחד וחַם לדגל מדינתם, לצבעי התלבושת הלאומית, ולסמל האומה המונח על לוח לבם – יחס שהשתלב להפליא עם כישרונם המופלג על כַּר הַדֶשֶא. הם נלחמו בעבור דגל מדינתם. זה ניכר היטב בתוצאות שהשיגו. לאחר התבוסה בקפריסין חשתי כאילו שחקני הנבחרת שלנו סטרו סטירת לחי מצלצלת למאמצי ההפקה והשידור שלי ובגדו במאמצי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תחושת ההשפלה שחשתי לא נבעה מתוצאות ההפסד ב- 1999 כמו גם ב- 1989, אלא מהדרך הנלוזה שהביאה להפסדים המבישים. אני מכיר עוד איש אחד שחש את אותה תחושת הבגידה ב- 5 בספטמבר 1999. זהו המאמן הלאומי שלמה שרף. הוא היה נסער, מרוגז מאוד, ומאוכזב מהחיילים שלו, שלא רק שלא גילו כל כישרון ורוח לחימה על כר הדשא, אלא נעדרו כל רצון, שאיפת ניצחון, ודבקות במשימה. הוא לקח את זה קשה מאוד. בצדק. ראו את זה עליו. אך הוא היה יכול לבוא בטענות רק לעצמו מפני שכמאמן הנבחרת הוא היה מפקדם ומנהיגם. הייתה לו נבחרת אך לא הייתה לו קבוצה. "חיילים בעלי הכרה הם הנועזים שבלוחמים", אמר פעם הרמטכ"ל השני של צה"ל יגאל ידין. נבחרת ישראל בכדורגל לא ענתה על ההגדרה הזאת.

מה שהתחולל על כַּר הדֶשֶא בלימסול ב- 5 בספטמבר 1999 הייתה שערורייה מבישה. שחקני נבחרת ישראל שנולדו בארץ, התחנכו בה ושירתו בצבאה (גם אם היה זה שירות אִזוֹטֶרִי) לא ספגו את רוחו של צה"ל ולא הפנימו את מורשתו. שחקני נבחרת ישראל שחלקם השתכרו עכשיו מאות אלפי דולרים בעונת משחקים אחת נחשפו על כַּר הדֶשֶא ברוב עליבותם. נראה היה כאילו סמל המדינה הרקום בצד השמאלי העליון של חולצתם והמונח בעל כורחו על לוח ליבם הוא מהם והלאה. בעוד בני גילם מגוננים בחירוף נפש על גבולות המדינה מפני אויביה, נדמה היה לאותם שחקני הכדורגל וספורטאי הייצוג שלנו, שהדבר הקשה ביותר בחיינו הוא דווקא לרוץ על כר הדשא ולבעוט בכדור. צריך לומר למפונקים האלה הנקראים נבחרת ישראל בכדורגל שתי מילים : בושה וחרפה. אין לי ספק בכלל שאם נבחרת גולני, גבעתי, ו/או הצנחנים הייתה משחקת בשֵם נבחרת ישראל באותו ערב בלימסול של ה- 5 בספטמבר 1999, תוצאת המשחק הייתה שונה.

ליוו אותי מחשבות נוגות לגבי יכולות המנהיגות של מאמני נבחרת ישראל, אלוּ של יעקב גרונדמן ז"ל ויצחק שניאור ז"ל ב- 1989 ושל שלמה שרף ב- 1999. האם הם באמת חוננו בתכונות של מנהיגים ? האם השחקנים הצעירים נהו אחר אישיותם ומנהיגותם ? האם באמת היוו דוגמא אישית לשחקנים שאותם אימנו ? האם היו מופת ומודל לחיקוי בעיני החיילים שלהם ? האם היו מחנכים ? האם השחקנים שיחקו בעבורם ? האם המאמנים האלה שבאמת נחשבים למנהיגי כדורגל ואנשים רציניים בעלי יכולת מסוגלים לנווט ולהנהיג, וגם לחנֵך את דוֹר נבחרי ישראל של שנות ה- 80  ו- 90 במאה הקודמת ? שתי התבוסות בלימסול וספרד בספטמבר ואוקטובר 1999 היו החמצות ספורטיביות כואבות ובמידה מסוימת גם תשובות לשאלות אודות היעדר מנהיגות שנשאלו רק לפני רגע. הן היו בדיעבד צפויות. נבחרת ישראל ומאמנה הוותיק שלמה שרף יחדיו עם יו"ר ההתאחדות בעת ההיא מר גבריאל "גברי" לוי לא יכלו למלט נפשם מהן. בצד שלנו נערכה הפקה ברמה ואיכות משביעת רצון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך בעבור מה. פעמים אין ספור שאלתי את עצמי האם הכדורגל הישראלי ב- 1999 שווה את המאמץ הטכנולוגי והכלכלי העצום שמשקיע בו השידור הציבורי.

למרות ההפקה הטובה בלימסול עשה צֶוֶות ה- ENG שלנו שגיאה בלתי מובנת אחת. הכתב הוותיק והחרוץ עמוס כרמלי ז"ל והצלם שלוֹ אריק רובינשטיין יבד"ל שחזרו באותו טיסה מקפריסין עם הנבחרת הישראלית המובסת הפֵרו הוראה מפורשת שלי. הם הפקירו את נֶשֶק הצילום שלהם. במקום שהציוד יהיה צמוד לגופם הם שלחו אותו כמטען בבטן המטוס. במטוס שהחזיר את הנבחרת שלנו הביתה שררה אווירת נכאים ותחושה של אכזבה קשה. עמדו לרשותו של עמוס כרמלי ז"ל במטוס כל שחקני נבחרת ישראל בכפיפה אחת לרבות שני הכוכבים האירופיים השלה, חיים רביבו ואייל ברקוביץ'. באמת שני שחקני כדורגל בעלי יכולת שלא הובילו את נבחרת ישראל מעולם לשוּם מונדיאל ולא לאף אחת מאליפויות אירופה ה- Euros. באחת מפינות המטוס ישב לו זעוף פנים ומיוסר מאמן הנבחרת שלמה שרף שהחמיץ גם הוא בזה אחר זה שני מונדיאלים של אליפויות עולם בכדורגל של 1994 ו- 1998, ושני Euros ב- 1996 ו- 2000. שלמה שרף השעין לאחור את ראשו במושב במטוס כפי שסיפר לי עמוס כרמלי ז"ל. עיניו הדומעות היו עצומות. הוא נראה עצוב ומיוּאש בשעה שערך את חשבון הנפש שלוֹ. הוא נכשל והכישלון נחשב בעיניו לשוֹאָה. שלמה שרף היה בעברו מנהיג ולוחם קרבי השייך לדוֹר אחר של מדינת ישראל אך למרותו סרו חיילים ג'ובניקים. במקום אחר במטוס היו מכונסים ודוממים חלק מחברי הנהלת הכדורגל. גם הם ידעו שהכדורגל הישראלי ניגף בפני הקפריסאים. אבל עמוס כרמלי ז"ל הכתב המנוסה מחיפה לא יכול היה להכין את הכתבה שרציתי שיעשה על תבוסת הכדורגל הישראלי בלימסול. הוא לא היה יכול לעשות שום Follow up. לא לראיין, לא ללקט תגובות, ולא לצַלֵם כתבה עיתונאית מתבקשת והכרחית על כישלון הנבחרת במשחק החשוב ביותר שלה מזה שנים רבות בהיסטוריית הכדורגל של ישראל, מפני שמצלמת ה- ENG שלוֹ ששימשה אותו כנשקו האישי הייתה תקועה עמוק בבטן המטוס במקום להיות תלויה על כתפו וצמודה לגופו. כישלון עיתונאי בלתי מובן.

עוד באותו לילה הרמתי טלפון ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" מר יעקב "קוֹבּי" בֵּן גוּר והודיתי לו על האפשרויות הטכנולוגיות שהעניק לי כדי להרים את הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל קפריסין – ישראל, וגם התנצלתי בפניו מאוכזָב על שכרגיל המאמץ לא הצדיק את ההשקעה. זאת הייתה שיחת טלפון ארוכה. הסברתי לקובי בן גור את המורכבות והמסובכות של מכמני ההפקה הטלוויזיונית באירועי ספורט ארציים ובינלאומיים ומדוע דווקא הפקות הספורט האלה הנושאות אספקטים כמותיים של טכנולוגיה, לוגיסטיקה, וכוח אדם, הופכות בסופו של דבר לכל כך יקרות. קובי בן גור שיווק את המותג שלו באמצעות שידורי הספורט הפופולאריים שלנו והפך בתקופה מסוימת למתגבר של התשתית הכלכלית של שידורי הספורט המיוחדים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשדר בתנאים תחרותיים מול ערוץ 5…".                                                       

טקסט תמונה : 1999. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (יבד"ל מימין) ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (משמאל) יחדיו עם הספונסר קובי בן גור יו"ר דירקטוריון "פלא פון" דאז, העניקו לי ממון, טכנולוגיה, וזמן מסך כדי להפיק כהלכה ב- 5 בספטמבר 1999 את השידור הישיר של המשחק המכריע בלימסול קפריסין – ישראל במסגרת קדם Euro 2000 שמסתיים בפלופ. נבחרת ישראל בה משחקים גם אייל ברקוביץ' וחיים רביבו ותחת שרביט אימונו של שלמה שרף סופגת תבוסה 2:3 לקפריסין ולא מעפילה לטורניר הגמר שנערך בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרשן הטלוויזיה ואיש המדע המחונן מוּלִי אֵפְּשְטָיִין בעל תואר .M.Sc במדע הפיסיולוגיה.

ועוד דבר : היכן שהוא במחצית השנייה נשכב שחקן נבחרת ישראל הפעלתן אלי דסה על הדשא כשהוא לופת את החלק האחורי של הירך שלו. עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר מיהרו לאבחן אבחנה רפואית כי מדובר במתיחה של שריר מיתר הירך האחורי ה- Hamsring (ואולי מדובר דווקא בכיווץ השריר) מבלי שיש להם סמכות לכך. הם שדרני כדורגל ולא מדעני אנטומיה ופיסיולוגיה. שלושת שרירי ה- Hamsring הממוקמים בחלק האחורי של הירך השריר הדו ראשי, השריר החצי קרומי, והשריר החצי גידי הם האחראיים על תנועת פשיטת הירך בעת הליכה ו/ו ריצה. הם משמשים כשרירים אנטגוניסטים לשריר הארבע ראשי הממוקם מלפנים ואחראי על תנועת הבעיטה בכדור ונעילת הברך. הכדורגל הוא משחק אלים רווי אין סוף מגע גופני והתנגשויות בין השחקנים היריבים. הם מוּעדים לכן לפציעות מסוגים שונים קלות כחמורות בעיקר במפרקי הברך והקרסול, ברצועות שמקיפות את שני המפרקים האלה ואשר נושאים עליהם מאמץ גופני עצום, וגם בשרירים. טוב היה אילו ערוצי הטלוויזיה השונים המשדרים חדשים לבקרים משחקי כדורגל היו מעסיקים בעמדות השידור שלהם את הפיזיולוג מר מולי אפשטיין המחזיק בתואר .M. Sc (ושכמותו) כפרשן של בעיות אנטומיות ופיסיולוגיות המתעוררות במהלך ההתמודדות לרבות פציעות. נכון שמולי אפשטיין איש מדע נבון עתיר ידע בתחום, שמשמש פרשן טלוויזיה בעיקר בענף ה- א"ק, נעדר בעמדת השידור כלים כדי לאבחן במדויק את סוג וחומרת הפציעה אולם בשל ההשכלה הרחבה שלו בתחומי האנטומיה והפיסיולוגיה הוא מסוגל להעריך ולשפוך מידע מדעי הרבה יותר מקיף שאיננו מצוי בידם של שדרני הכדורגל. להערכות ולפרשנות שלו בשידור ישיר הדנות בפיסיולוגיה של המאמץ האנושי ובבריאותו של גוף האדם והתשלום שהוא עומד לשלם במאמצים גופניים גדולים וממושכים, יש ערך טלוויזיוני מרתק שיכולות לעניין מייד את הצופים. צריך  להדגיש כאן שבעת פציעות מסובכות שדורשות את פינוי הנפגע מכר הדשא, מופסק המשחק לפרק זמן מסוים ונוצר מעין חלל זמן טלוויזיוני המאפשר גם הכנסה של הערכה ופרשנות רפואית קצרה. חובבי הכדורגל הוותיקים זוכרים את פציעתם החמורה של ההונגרי פרנץ פושקש במונדיאל שווייץ 1954 (נקע ושטף דם חריף ברגל ימין שנגרם מכניסה בו של הבלם הגרמני וורנר ליבריך במשחק המוקדם הונגריה – מערב גרמניה 3:8) ושל הברזילאי פלה במונדיאל צ'ילה 1962 (חבלה קשה בברך ימין במשחק המוקדם של ברזיל נגד צ'כוסלובקיה שהסתיים בתיו 0:0) ועכשיו של שחקן ברצלונה ליאו מסי בליגה הספרדית (נפגע ברצועות הברך). פעם לא היה מקובל לגייס פרשנים לצורך הסברים אנטומיים ופיסיולוגיים. אז מה ? מה שלא היה מקובל פעם יכול להיות בקלות מקובל היום.

טקסט תמונה : אוגוסט 1999. האצטדיון בסביליה. אליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה. השדר המוביל מאיר איינשטיין (מימין), הפרשן המחונן שלי מולי אפשטיין (במרכז), ואנוכי בעמדת השידור שלנו באצטדיון בסביליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רייטינג של שבת – 10 באוקטובר 2015. השידור הישיר של משחק הכדורגל ישראל -קפריסין 2:1 בערוץ 1 הציבורי (אמש, מוצ"ש – 10 באוקטובר 2015 בין 21.45 ל- 24.00) מביס בקלות ובפערים גבוהים את ערוץ 10 וגם את ערוץ 2. 

אמש הוברר שוב בפעם המיליון בתולדות תעשיית הטלוויזיה כי סחורת שידור של הכדורגל הישראלי – לאומי היא מניבת רייטינג כמעט בעל כורחה, גם כשמדובר בנבחרת שמעדה ועוד במבצרה באצטדיון "טדי" בירושלים. דווקא בימים רוויי טרור סכינאים פלסטיני בהם כל הארץ חזית, נדמה עדיין כי חלק משחקני נבחרת ישראל, בחורים צעירים וחסונים, חושבים כי הדבר הכי קשה בעולם הוא לרוץ במשחק כדורגל. בעוד מאות אלפי אחיהם בצה"ל, במשמר הגבול, ובמשטרה שומרים ברגע זה על גבולות המדינה מפני האויב ונלחמים בעקשנות, בחירוף נפש, ובדבקות במשימה נגד הטרור הפלסטיני ברחובות הערים שלנו, משרכים שחקני נבחרת ישראל את דרכם על כר הדשא. הפסד 2:1 נגד קפריסין איננו בושה. מאכזב סגנון המשחק, אי דבקות במשימה, אי חתירה למגע, והיעדר רוח קרב ישראלית.

רבעי שעות / ערוצים             ערוץ 1             ערוץ 2             ערוץ 10

20.15 – 20.00                    % 4.4             % 26.0            % 9.6

20.30 – 20.15                    % 4.1             % 26.4            % 10.6

20.45 – 20.30                    % 3.5             % 27.9            % 11.2

21.00 – 20.45                    % 8.3             % 22.1            % 11.3

21.15 – 21.00                    % 6.8             % 20.5            % 15.7

21.30 – 21.15                    % 5.8             % 24.1            % 12.8

21.45 – 21.30                    % 10.2           % 20.0            % 13.7

22.00 – 21.45                    % 17.0           % 17.5            % 13.8

22.15 – 22.00                    % 19.7           % 15.3            % 13.4

22.30 – 22.15                    % 20.4           % 12.2            % 13.0

22.45 – 22.30                    % 17.1           % 12.3            % 11.7

23.00 – 22.45                    % 19.8           % 10.9            % 9.0

23.15 – 23.00                    % 22.4           % 9.2              % 6.8

23.30 – 23.15                    % 24.3           % 8.3              % 5.2

23.45 – 23.30                    % 21.1           % 6.2              % 5.4

24.00 – 23.45                    % 11.3           % 6.3              % 5.2

24.15 – 24.00                    % 6.9             % 6.9              % 6.3

היוזם והמהפכן מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אנטי תזה ל- יוסף בר-אל.

בשבת – 13 במארס 1993 בימי שלטונו האחרונים של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, בערוב ימיו, נקלעתי כמנווט שידורי הספורט שלו לאירוע כדורגל רלוואנטי שהתרחש באצטדיון "טדי" בירושלים, הלוא הוא המשחק המרכזי בין שתי הטוענות לכתר בית"ר ירושלים ומכבי ת"א. ביקשתי לשדר ישיר את המפגש התחרותי שמסקרן את כל המדינה. יוסף בר-אל התנגד מכל וכול. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון דווקא תמכו ביוזמת השידור שלי בתנאי שאמצא מקור מימון לפחות חלקי. יו"ר בית"ר ירושלים מר משה דדש דרש 50000 (חמישים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים. שוחחתי עם יו"ר מועצת ההימורים והטוטו בעת ההיא מר אריה זייף ידיד השידור הציבורי משכבר הימים וביקשתי את סיועו. אריה זייף הסכים מייד לחלוק עמי את האחריות הכספית כלהלן : הטוטו ישלם 32500 (שלושים ושניים אלף וחמש מאות) דולר (תמורת תשדירים וחסויות) ורשות השידור תשלם 17500 (שבעה עשר אלף וחמש מאות) דולר. נחתם ה- Deal ואריה מקל ומיכה ינון שכופפו את יוסף בר-אל לחצו את ידי. אֵדָיו והאוֹבֶך של ימי מארס של 1993 הוסרו והאופק הפך לבהיר. ימי חודש מארס ההוא של השנה ההיא 1993 קירבו את קיצו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכושל יוסף בר-אל. השמועות אודות מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 במקומו של אריה מקל צברו תאוצה והפכו למציאותיות. היה ברור שמוטי קירשנבאום יעשה את מה שאריה מקל לא עשה, להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה כפי שתבעה זאת שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל מי שהמליצה בחום על הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום ז"ל. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אישר את מינויו של מוטי קירשנבאום למשימה הרמה.

רמי ווייץ שידר ישיר את המשחק ההוא בשבת – 13 במארס מאצטדיון "טדי" בירושלים. השידור הישיר ההוא היווה תקדים והיה בעל חשיבות עצומה לקראת בואו המחודש של מוטי קירשנבאום לרשות השידור תחת ה- Title של מנכ"ל המו"מ העתידי עם ההתאחדות בדבר 20 שידורים ישירים של המשחקים המרכזיים בהיקפים מלאים בעונת הכדורגל הבאה של 1994 – 1993. ביום שישי – 16 ביולי 1993 נפגשנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יאיר שטרן, ואנוכי במלון רמת אביב עם מנהלי ההתאחדות היו"ר חיים הברפלד וסגנו עזריקם מילצ'ן והמנכ"ל שלהם יעקב אראל לצורך מו"מ אודות התשלום הנוסף בעבור 20 השידורים הישירים המתוכננים. שלושת אנשי ההתאחדות התעניינו במחיר. יוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה ומוטי קירשנבאום ז"ל היה כרגיל מהיר והחלטי. במהלך המו"מ ההוא כיסה את אפרכסת אוזני (לנוכח מבטם הנדהם של אנשי ההתאחדות) ולחש לי, "כמה שילמתי בפעם האחרונה בשבת – 13 במארס 1993 למשה דדש בעבור המשחק ההוא בית"ר ירושלים – מכבי ת"א ?". כיסיתי את אפרכסת אוזנו שלו ולחשתי לו בחזרה, "50000 (חמישים אלף) דולר". מוטי קירשנבאום לא ערך שום פאוזה וזרק את המספר 50000 דולר לחלל האוויר. חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן ויעקב אראל לא ערכו אף הם כל אתנחתה ויירטו את הנתון כשהם ממלמלים, "בסדר אנחנו מסכימים". חשבון קצר מלמד כי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ההחלטי והנמרץ חתם בתוך שנייה אחת על הוצאה נוספת של עוד 1.000000 (מיליון) דולר בעבור 20 השידורים הישירים של המשחקים המרכזיים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 / 1993. זאת בנוסף למחיר הכולל של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר שהסכמנו לשלם להתאחדות הישראלית לכדורגל בחתימת החוזה ההוא בקיץ 1992 בעבור שתי העונות של 1993 / 1992 ו- 1994 / 1993. היה מדובר בחידוש מהפכני וסנסציוני בעונת הזהב ההיא של 1994 / 1993. בקיץ 1993 יוסף בר-אל כבר לא היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יאיר שטרן תפש את ההגה.

טקסט מסמך : יולי 1993. העיתון "ידיעות אחרונות". היה מדובר ב- 20 שידורים ישירים בעונת הכדורגל של 1994 / 1993, ולא ב- 39. הידיעה אודות תשלום של 50000 דולר בעבור כל שידור ישיר הייתה נכונה. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור נסעתי בדרך סלולה ומוסכמת. יצאנו לדרך ברגל ימין. מאיר איינשטיין ואבי רצון שידרו ישיר מאצטדיון "טדי" את המשחק הראשון במחזור ראשון בשבת 28 באוגוסט 1993, בית"ר ירושלים – מכבי חיפה 3:2. ברור שהרמתי טלפון למפקד העליון שלי מוטי קירשנבאום בביתו במושב מכמורת ואמרתי לו, "מוטי, אני מנשק אותך דרך הטלפון". זה היה סִפְתָּח כביר וחסר תקדים בימים ההם של יולי 1993. 

טקסט מסמך : יולי 2002. תשובתי לעיתונאי "מעריב" מאיר שניצר שטוען טענה מופרכת בעיתונו בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כי ערוץ טלוויזיה ציבורי איננו צריך להחזיק מחלקת ספורט שהוא תחום נישה. בחלוף כמה ימים טרקתי את הדלת למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ונפניתי ממנו לעד. (באדיבות העיתון "מעריב"). 

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מר שָלוֹם קִיטָל איננו תמים. הוא מתמודד בכל כוחו, גם בדרכים לא חוקיות של הפרות זכויות שידורים בלעדיות שנרכשו בכסף מלא ע"י ערוץ 1 ב- 1996 ו- 1997, ואשר נוגעות לשידורי ספורט בכירים תחת הפקה וניווט שלי. הכלל שהציב בתחרות נגד השידור הציבורי ונגדי היה שאין כללים כפי שיתברר ויוּכַח מייד. ברור שנתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ועל מעשיו הנלוזים. ההתכתבויות שלי עמו ההן – מתועדות. 

עשור ה- 90 של המאה שעברה ייזכר כשנות המהפכה המוניטרית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל הראשון שהוטל עליו לנהל רשות השידור בתקופה תחרותית מול יריבים אמביציוזיים שלא נפלו ממנו בכישרונם. ערוץ 1 הוותיק הפסיד לערוץ 2 הצעיר את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994, נֶכֶס שידור שהיה שייך לנו לטלוויזיה הציבורית באופן בלעדי במשך רבע מאה של שנים מאז 1969. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לגווניו בכל מקרה. אולי זה היה קורה כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם עם ההתאחדות ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וויתר מוקדם מידַי ללא קרב אז ב- 1994 לפני עשרים ואחת שנים. לא בכדי שַח לי אלכס גלעדי חודשיים אח"כ במשרד ההפקה והתקשורת שלי בעיר דאלאס בירת המדינה הדרומית טקסס בארה"ב בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מונדיאל ארה"ב 1994 : "יואשיש, דייוויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום". חלפו יותר משני עשורים מאז. הסְלוֹגָן הזה המילים האלו, "יואשיש, דייוויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום" מהדהדות בראשי עד עצם היום הזה. מי האמין שתוצאת הדרמה של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי שהתחוללה ב- 17 במאי 1994 תהיה כה מהממת והרסנית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה :  יולי 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. אלכס גלעדי  סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (מימין) ואנוכי באחת מהפקות הטלוויזיה הבינלאומיות הגדולות והמרוחקות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בחו"ל . אלכס גלעדי הגה את האמירה ההיא ב- 17 במאי 1994 : "דייוויד פדרמן ואנוכי עשינו בי"ס למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום" . בתחומים אחרים הוא מוטי קירשנבאום לא קטל קנים ועשה להם בי"ס בחזרה . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994 . דאלאס – טקסס ארה"ב . משרד התקשורת , ההפקה , והשידורים של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC בדאלאס – טקסס . אני מנהל את אחד מקרבות השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במוצב הפיקוד הקדמי ב- IBC של דאלאס . המטפורה הצבאית איננה הגזמה. ללא תקשורת בינלאומית איתנה בעלת קווי 4W אמינים וטלפוניה רצינית לא ניתן לפקד ולנהל פרויקט שידורים בסדר גודל של מונדיאלים ואולימפיאדות. מימין , מפקח התקשורת אורי רשף . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994 . ימים אחרונים של תהילה בטרם השיבה הביתה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בפעם הראשונה לאחר רבע מאה של שנים ללא זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1994. מונדיאל ארה"ב 1994 . עוזרת ההפקה המצטיינת שלי גב' רלי בורקו במשרד שלנו ב- IBC בעיר דאלאס בירת המדינה הדרומית טקסס. אהבתי אותה והערכתי את המקצוענות שלה. היא הייתה אשת טלוויזיה חכמה, קורקטית, וקפדנית, וגם בעלת ניסיון ב בעבודה. לימים היא הפכה לבימאית טלוויזיה מצטיינת של משדרי חדשות וספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי מקברניטי ערוץ 2 בימים ההם זוכר היטב את העובדות שהביאו לניצחון ערוץ 2 ולתבוסת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ביום ראשון – 15 במאי 1994 קצת לפני כניסת ערב חג השבועות אכלנו דייוויד פדרמן ואני ארוחת צהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הליגה הלאומית (ליגת העַל היום) של הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות. אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו. ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית. חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת ו/או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מִכְרָז הכדורגל השלם ולכן אנחנו כנציגי ערוץ 2 לא ניגש. הוא אמר לדייויד פדרמן ולי : "תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק , אבל לא על בסיס של הסכם קבוע. בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע ! זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו. הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר" חודשים ספורים בלבד. דייוויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז. ידענו שיש לנו מספיק כסף לרָף המינימום הדרוש 5.000000 (חמישה מיליון) דולר שהציבה ההתאחדות. ארוחת הצהריים הזאת ב- "מי ומי" ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח אבל היה מוכן לבלוע את הכול". אח"כ הוסיף ביובשנות, בנוקשות, בשיא הקורקטיות :  "יואשיש, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה".

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. דאלאס – טקסס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מארח חלק מצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסעדת הסטייקים הנודעת "סן פרנציסקו" של דאלאס . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום  ז"ל, עוזרת ההפקה שלי רלי בורקו , רעייתי יעל תג'ר, אנוכי, מפקח הקול והתקשורת אורי רשף, השדר בשפה הערבית סולומון "סולי" מניר (בגבו למצלמה), המפיק ויד ימיני ששי אפרתי (בחולצה מפוספסת מסתכל ימינה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דייוויד פדרמן התעשיין רָב התושייה ומבעלי המניות בערוץ 2 וחברו של אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי של אלכס גלעדי אלא חבר נפש. ב- 9 בדצמבר 1992 חגג אלכס גלעדי את יום הולדתו ה- 50 בביתו הגדול והמפואר של דייוויד פדרמן בכפר שמריהו . מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת הזאת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את אלכס גלעדי וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן, "מתנ"ס". זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייוויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "בִּיל"וּיִים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ. יצחק פדרמן היה כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה, והפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א, אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים משגשג בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ניצבו דייויד פדרמן ואלכס גלעדי כפסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 הוותיק והמסורבל לערוץ 2 הצעיר, המסחרי, ורווי שאיפות התפשטות. רק מוטי קירשנבאום הפריד בינם לבין הגשמת חלומם. שניהם היו נחושים להביס אותו. דייוויד פדרמן זוכר (ב- 2007) היטב פרט אחד חשוב מהפגישה ההיא כפי שהוא מתאר אותה בפניי, "המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חֵן רב אך האמת לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי – 17 במאי 1994, יממה אחרי חג השבועות במשרדי ההתאחדות ברמת גן. אולם אנחנו כבר היינו נחושים לעשות כן ולהתמודד. מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו של מנכ"ל רשות השידור הכנו שתי מעטפות צ'קים . מעטפה אחת הכילה את הצעת ה- Bid  במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי מפורשות בפגישה ההיא ב- "מי ומי" ב- 15 במאי 1994. המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום כן יתייצב למכרז ויתמקח מולנו. רצינו מאוד להביא את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2 המסחרי שלנו. זה היה חשוב לנו".

אלו הן העובדות לאשורן. במעטפת הכסף הראשונה של ערוץ 2 הצעיר שכן סכום של 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במעטפת ה- Bid השנייה של אלכס גלעדי ו- דייוויד פדרמן נח לו צֶ'ק חלופה, צֶ'ק היָקָר ב- % 15 מהראשון על סך של 6,382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר, במידה ומוטי קירשנבאום יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. יש להדגיש כאן שוב שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אַרְיֵה זָיְיף. אריה זייף הבטיח לנו ב- "הָאי לִישָנָה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים. "קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר", אמר לשנינו אַרְיֵה זָיְיף. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום להמֵר. מוטי קירשנבאום היה בטוח שלערוץ 2 הצעיר שאך זה נעמד על רגליו ולמרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל . הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר (יחסית) כמוהו ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד על מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הימר והפסיד. הוא סיכם את ההרפתקה בסגנון השָנוּן שלו : "אינני מתכוון גם בפעם הבאה, במו"מ הבא, להניח את הז'יטונים של השידור הציבורי על שולחן הרולטה". ההתנסחות המבריקה מצאה חן בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. מיכה ינון אמר כי אם מוטי קירשנבאום הידוע כחובב ספורט מושבע דוחה את מכרז ההתאחדות ואיננו משתתף בו בנימוק שהסכום יקר מִידַי עבור השידור הציבורי, אז מי הוא שיחלוק על דעתו המקצועית של מנכ"ל רשות השידור שידוע באהבתו לשידורי הספורט. אבל מוטי קירשנבאום לא יצא בשלום מהעניין המחורבן הזה. הוא היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס אם כי לא ראו את זה על ה- Poker face שלוֹ. אלכס גלעדי שהיה לא פחות חכם בעסקי טלוויזיה מקומיים ובינלאומיים ממוטי קירשנבאום סיכם את העִסְקָה הזאת בצורה עממית יותר והודיע לי : "יואשיש, עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום" [1].

למוטי קירשנבאום שמורות זכויות רבות אך כמנכ"ל של רשת טלוויזיה ארצית הוא היה מפסידן טלוויזיוני (מבלי שנִכפה לכך) דווקא בשני תחומים שהיו ספציאליטה של השידור הציבורי : ספורט (ב- 17 במאי 1994) וחדשות (ב- 4 בנובמבר 1995 ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובשבוע האֵבֶל). מוסד הטלוויזיה הוא מקומם של השאפתנים, הנחושים, ושל אלה שדבקים במשימה בכל מאודם ונפשם. עליהם נאמר : "אתם יכולים להפסיד ליריבכם – אסור לכם להפסיד לעצמכם". מוטי קירשנבאום היה ללא ספק איש טלוויזיה שאפתן ובעל חזון, מנהיג, ומנכ"ל רשות שידור שנהנה גם מהצלחות, אולם במאי 1994 ונובמבר 1995 הוא הפסיד לעצמו וגרר אותנו אחריו לבור עמוק. אנחנו אנשי ערוץ 1 הפסדנו לעצמנו מבלי שהיינו כפויים לכך. ההפסד הכפול של ערוץ 1 לערוץ 2 במאי 1994 ובנובמבר 1995 הפך לתבוסה מפני שערוץ 1 הוותיק ובעל העוצמה ואז גם עדיין בעל הממון, הפך לפתע לפגיע. אפשר היה לנשוך אותו , להפוך אותו לשותת, ולנצח אותו. לא פעם אחת אלא פעמיים. תבוסת שידורי חטיבת החדשות של ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2 בשבוע האבל של רצח יצחק רבין ז"ל לא הייתה מסיבות כלכליות. אנשי ערוץ 2 ואנשי הכבלים אמרו לעצמם, אם הערוץ הציבורי הענק והוותיק שנחשב לבלתי מובס נוצח פעמיים, סימן שאפשר אם כך לנצח אותו גם בפעם השלישית. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "סמן ימני" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הפסד זכויות הכדורגל והכסף שהתפנה דחף אותנו חיש לקנות מחדש את זכויות השידורים של אלופת ישראל בכדורסל קבוצת מכבי ת"א הנוטלת שוב חלק במשחקי גביע אירופה לקבוצות אלופות בעונת 1995 – 1994. מכבי ת"א הפסידה את התואר ב 1993 לקבוצת הפועל גלילי עליון אך שבה וזכתה בו ב- 1994 לאחר שניצחה בסדרת הגמר סל את הפועל ת"א 3 : 0 . באוגוסט 1994 נפגשנו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ואנוכי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים למו"מ עם יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ותעשיין "עֵלִית" דייוויד פדרמן הספונסר של המועדון. כבר היה ידוע שהמו"מ יתקיים באקלים תחרותי. בחדר ריחפו כפי שנאמר בהזדמנות קודמת צלליותיהם המאיימות של ערוץ 2 וערוץ 5 כרוחות רפאים. כל תעשיית הטלוויזיה המסחרית הצעירה במדינת ישראל נשפה בעורפו של השידור הציבורי אך מוטי קירשנבאום היה נחוש הפעם שלא להפסיד וניאות לשלם למכבי ת"א הסכום שדרשה . (סכומי החוזים שנכרתו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפורטים לפרטי פרטים בספר עָב הכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). לראשונה בהיסטוריה של יחסי הגומלין בין רשות השידור למכבי ת"א בהבהגת מוטי קירשנבאום נחצו גבולות מתמטיים וחשבוניים בהיקפים גדולים. אני יכול לגלות כי כ- 400000 (ארבע מאות  אלף) דולר מתשלום הזכויות באותה עונה החזרנו לקופת הטלוויזיה באמצעות שקופיות חסות. ביום חמישי – 8 בספטמבר 1994 שידרנו כבר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הפרידה מלָאבַאן מֶרְסֶר שחקן מכבי "עֵלִית" ת"א בו אירח המועדון את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס. ב- 29 בספטמבר 1994 שידרנו ישיר מלוֹקָארְנוֹ בשוויץ את משחקה הראשון של מכבי ת"א בסיבוב השני של המפעל נגד קבוצת בלינזונה . חוּדַש קשר העבר עם קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי מכבי ת"א. ראה כאמור הספר, "הקשר הסימביוטי". בעודפים שנותרו שידרנו ישיר את הופעתן של קבוצות הכדורגל הישראליות בשלבים המוקדמים של גביע אירופה והפקנו מן היסוד את תוכנית הכדורגל החדשה והאטרקטיבית "כדורגל עולמי".

האחריות להפסד זכויות הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 רבצה על כתפיו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, אבל צריך לזכור גם את תנאי הניהול שלו במסגרתם פעל ואת המצב הפוליטי החדש שנוצר באזור. על רשות השידור הייתה מוטלת חובת הסיקור המקיף של תנופת מהלכי הפיוס והיד לשלום שהושיטה ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס לעברו של הטרוריסט יאסר עראפאת מי שהיה יו"ר הרשות הפלסטינית. מוטי קירשנבאום כעיתונאי ועורך ראשי של הרשות העריך שחטיבות החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יידרשו לפעילות נמרצת של כיסוי וסיקור אינטנסיביים ביותר של תקוות הפיוס ההיסטורי בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, וכתוצאה מכך הן עלולות לחרוג בהרבה מעבר לתקציבן. הוא באמת חשש כנושא ראשי באחריות לגורל הקופה הציבורית המופעלת מכוח חוֹק תקציב רשות השידור . הרֵי כמנכ"ל השידור הציבורי לא היו לו פרסומות מסחריות לכסות את שֶטֶף ומבול ההוצאות הגדולות על מנת לאזן את התקציב. האנשים לא מבינים עד כמה תעשיית הטלוויזיה היא יקרה ובולענית כספים, ומאידך לרשות השידור בניהולו אין אישור להיות ב- Over draft.

ערוץ 2 שילם להתאחדות הכדורגל זכויות שידורים תמורת החוזה הבלעדי בן שלוש שנים  1997- 1994, סכום שנע סביב 16.000000 (שישה עשר מיליון) דולר. הוצאות ההפקה של כ- 100 (מאה) תוכניות כדורגל שייוחדו לליגה הלאומית וגביע המדינה בתקופה של שלוש שנים נאמדו סביב כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. כ- 1.000000 (מיליון) דולר בעונת משחקים אחת . מדובר אם כן בהוצאה משוערת כללית של זכויות + הפקה בגובה של 19.000000 (עשרים ושניים מיליון) דולר בתקופה של שלוש שנים . שמה של תוכנית הכדורגל החדשה בערוץ 2 היה "הדקה ה- 91" . עלות שעת שידור עמדה על כ- 190000 (מאה ותשעים אֶלֶף) דולר. ערוץ 2 שידר בתחילה במחירי הפסד מפני שהפרסומות לא כיסו את עלויות ההשקעה , אך הנאת הניצחון המשכרת של הערוץ הצעיר ואנשיו האמביציוזיים על ה- "גברת הזְקֵנָה" הלא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מרוממה , גברה בסופו של דבר אחר על כל שיקול אחר . קצת מאוחר יותר החליטה המועצה הציבורית של ערוץ 2 להוסיף לזכייניות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" בכל שעת שידור עוד כמה דקות של שידורי פרסומות . זה היה מהלך מוניטארי עוצמתי ששינה לטובה את מצבן הכלכלי. מעתה בכל שעת שידור היו רשאיות הזכייניות לשדר כעֶשֶר דקות פרסומות מסחריות . התחרות בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 2 המסחרי התנהלה בכל עוזה בכל תחומי השידור. ככל שנקפו הימים והשנים היא הלכה והחריפה. בראש חברת החדשות של ערוץ 2 הוצב בתחילה אֵיילוֹן שָלֵו המוכשר, אך הוחלף לאחר תקופה קצרה ע"י דירקטוריון החברה, ובמקומו מונה העיתונאי שלום קִיטָל, לשעבר שַדָּר אקטואליה וחדשות שנים רבות ברדיו "קול ישראל". שָלוֹם קִיטָל הבין את חשיבות שידורם של Items (פריטי שידור) ספורט במהדורות החדשות שלו אותן הגישו גב' מיקי חיימוביץ' ויעקב איילון. ראה גם הספר עב הכרס שאני חוקר וכותב, "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה  :  שלום קיטל ב- 1977 בעת פריחתו כעורך ושדר ברדיו "קול ישראל" . בשנות ה- 90  התמנה למנכ"ל של חברת החדשות בערוץ ה- 2 המסחרי במקום איילון שלו . שלום קיטל האמביציוזי ואנשים נוספים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נלחמו ביודעין ובמחשבה תחילה בדרכים בלתי כשרות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הם הניחו הנחה שהשידור הציבורי הכבד והמסורבל איננו יודע להגן על עצמו , וכשירצה לעשות זאת – יהיה איטי וכבד בתגובותיו ובתביעותיו המשפטיות . ההנחה הייתה נכונה .  חברת החדשות של ערוץ 2 פיתחה כלל חדש במלחמת שידורי הטלוויזיה בישראל נגד ערוץ 1 הוותיק . הכלל היה שאין כללים . המסמכים הבאים יאששו את הטקסט החמוּר הנ"ל . (לע"מ תמורת תשלום) .

מר שָלוֹם קִיטָל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 הצעיר אהב ספורט. הוא העריץ את בית"ר ירושלים אך היה ראשית דבר עיתונאי ואיש חדשות שעשה כל מאמץ להשתלט על אירועי ספורט, גם כאלה שלא היה לו זיכיון שידור עליהם. הוא לא בָּחַל בשום אמצעי כדי לגבור על שידורי החדשות של מתחרהו מהשידור הציבורי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. בשלב מסוים של המאבק הפר את כללי התחרות ופשוט נטל לעצמו ללא בושה חומרי ספורט שהיו שייכים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא לוֹ. קרה כאן דבר המאפיין את התחרות הפרועה בשוק הטלוויזיה. התפתחו לפתע כללים חדשים בשוּק התחרותי הזה. הכללים היו שאין כללים. לממונים עלי זה לא הזיז יותר מידי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן השאירו לי להתעסק לבד במלחמה המלוכלכת עם שָלוֹם קִיטָל ולא פעלו כפי שחשבתי שהם צריכים לפעול על מנת להגן על השידור הציבורי שהם ניצבו בראשו. גם היועץ המשפטי של רשות השידור בעת ההיא ד"ר עמית שכטר בלם את פיו ולא הרחיק לכת. הנה דוגמא אחת. ביום שלישי – 10 בספטמבר 1996, שיחקה קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א באיי טנריף במסגרת השלב המוקדם של גביע UEFA נגד הקבוצה המקומית. הטלוויזיה הספרדית הציבורית – ממלכתית TVE שהחזיקה בזכויות השידור, הסכימה למכור לי את זכויות השידור בחינם כמעט. המשחק נקבע לעשר בערב של אותו מוצ"ש 10 בספטמבר 1996. רציתי לשדר אותו ישיר מטננריף. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעדי אך מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום התנגד . זכויות השידור הישיר של המשחק הזה נמכרו בסופו של דבר ע"י TVE ל-  Eurosport. הטלוויזיה הספרדית TVE שהיא חברה כמונו ב- EBU התירה לי בשל הקשרים הטובים בינינו לשדר קטעים נבחרים מוקלטים מן המשחק תמורת סכום סמלי בן 350 (שלוש מאות וחמישים) דולר. מכבי ת"א הפסידה במשחק 2:3. אנשיי הקליטו את המשחק הזה במאסטר שלנו בקומה ב' בבניין הטלוויזיה שניצב בשכונת רוממה בירושלים. התכוונתי לשָדֵר את מסכת השערים למחרת במוסף הספורט של חדשות הבוקר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית "בוקר טוב ישראל" של יום רביעי 11 בספטמבר 1996. זכויות השידורים היו שלי אך מישהו הקדים אותי בדרך לא חוקית בעליל.

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטַל הקדים אותי. הוא הקליט ללא רשותה של חברת " Eurosport " את המשחק טננריף – מכבי ת"א 2:3 "בחוות הלוויינים" בנווה אילן (ליד ירושלים), ושידר אותו As is ללא רִישיון כאייטם חדשות במהדורת הלילה המסכמת של ערוץ 2 עם לוגו הכוכבים המפורסם של רשת הטלוויזיה Eurosport, ממש דקות ספורות לאחר שהסתיים המשחק. אסור היה לו לעשות זאת מפני שזכויות השידור של המשחק הזה היו שייכות בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על פי הסכם מיוחד ביני לבין הטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE, מחזיקת הזכויות המקורית. אבל הוא צפצף עלינו.

הייתי נאיבי. נטיתי בטעות להאמין ששלום קיטַל טעה. הוא נחשב בעיני לאיש מהימן בעל משרה רמה ומכובדת ולכן קיבלתי את הסברו כאילו תמים בו נימק בשיחת הטלפון בינינו את מעשהו : "יואש אלרואי , חשבתי שמותר לשָדֵר במהדורות החדשות בחינם עד שלוש דקות מכל אירוע ספורט". דחיתי את הסברו על הסַף ועניתי לו ללא חיבה מיותרת : "שלום קיטַל אתה חצוף קטן. אל תתחצף ותפסיק לספר מעשיות. אסור לך לשָדֵר אפילו שנייה אחת ללא היתר וללא הסכמת מחזיק הזכויות בארץ שהוא ערוץ 1. נטלת לעצמך ושידרת חומר בלעדי של רשת הטלוויזיה האירופית Eurosport בחינם בערוץ 2 (עם הלוגו של Eurosport)  מבלי שהחברה מחזיקת הזכויות יודעת זאת. בנוסף לכך השתמשת בסיגנאל השידור הלווייני שלהם שמקורו בטנריף ומקום נחיתתו במרכז השידורים של Eurosport בפאריס – צרפת, מבלי לשלם בעבור השירות הטכנולוגי היקר הזה. עשית מעשה חמור שלא ייעשה כמנהל חברת החדשות של ערוץ 2. גנבת חומר שידור לא שלך מרשת הטלוויזיה Eurosport  באירופה והתנהגת בחוסר הגינות גם כלפי הקולגות שלך, כלומר כלפינו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1".

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שָלוֹם קִיטָל התנצל. הוא הֵבין את חומרת מעשהו והבטיח שלא לחזור עליו. לא ידעתי שהוא החליט אז להילחם בחטיבות החדשות והספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הכֵּלִים שעומדים לרשותו. וכשיהיה צריך גם עם הכֵּלִים שלא עומדים לרשותו.

כעשרה חודשים וחצי מתום אולימפיאדת אטלנטה 1996, נערך ב- 1 ביוני 1997 בטוֹרוֹנטוֹ שבקנדה אירוע א"ק בינלאומי בעל מוניטין עולמי ויוקרה חד פעמיים , אם כי בעל מוֹטִיב של קִרְקָס. וועדה מארגנת קנדית אד הוק ארגנה תחרות ריצה בלתי מקובלת בטורונטו למרחק 150 מ' (One to one) בין שני האָצָנִים המהירים בתבל בעת ההיא : דוֹנוֹבָאן בֵּיְילִי מקנדה אלוף אולימפיאדת אטלנטה 1996 ושיאן העולם בריצת 100 מטרים בתוצאה של 9.84 ש' לבין האמריקני מָיְיקֶל ג'וֹנְסוֹן האלוף האולימפי מאטלנטה 1996 בריצת 200 מטרים ומחזיק בשיא העולם בריצה זוֹ בזמן של 19.32 ש'. למנצח מבין השניים הובטח פרס כספי בגובה של 1.000000 (מיליון) דולר ולמפסיד מחצית ממנו. אנשי Eurosport ערוץ הספורט האירופי הפופולארי רכשו את זכויות השידורים של האירוע המסקרן להפצה באירופה לרבות ה- EBU . ארגון תחרות ריצה משותפת מהסוג הזה בין שני שיאני העולם המחוננים הטריים שקבעו את שיאיהם העולמיים במשחקים האולימפיים באטלנטה 96' אינו דבר של מה בכך. 150 מ' איננו מרחק אולימפי אלא טווח פשרה שהושגה בין השניים מפני שדונובאן ביילי הוא אָצָן שהיה רָב אומן בריצת 100 מ', ומייקל ג'ונסון לעומתו ספרינטר וגְרָאנְד מַאסְטֶר במרחק הכפול. זה לא כל כך פשוט להפגיש שתי פרימדונות ידועות כאלה בעלות שֵם שעל כפות המאזניים מונחת יוקרה כל כך רבה. היה צריך לקנות אותם בכסף גדול. עוד לא נולד האדם שאמר לא לממון. שניהם לא יכלו לסרב להצעה הכספית הנדיבה של הוועדה המארגנת . אירוע טלוויזיוני מסקרן אך בעל נטל כלכלי . מי שרוצה לראות אותו יידרש לשלם . Eurosport הצליחה לשָוֵוק בהצלחה גדולה את אירוע הקרקס הזה בעולם והפכה את התחרות הלא שגרתית לאפיזודה טלוויזיונית נוֹצֵצת , יוקרתית, נושאת זכויות שידורים, ונחשקת ! נדלקתי על הרעיון הנחמד של Eurosport  כמו עשרות רשתות טלוויזיה אחרות באירופה ובעולם ומיהרתי לרכוש את זכויות השידור הבלעדי של האירוע בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת סכום צנוע של 800 (שמונה מאות) דולר . הכרתי היטב את אנשי המכירות של  Eurosport  שהעניקו לי מחיר מיוחד . כרגיל זמזמתי באוזניהם כמו באוזני אחרים את הרינגטון שלי : "IBA is a very small non commercial television network". דונובן ביילי ומייקל ג'ונסון היו אמורים לעבור את המרחק של 150 מטרים בזמן של כ- 15 שניות בערך. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשלם 53.3 דולר לכל שנייה מהתחרות . מחיר הוגן. תאריך התחרות יוּעַד ליום ראשון – 1 ביוני 1997 בשש אחה"צ שעון טורונטו (יום שני – 2 ביוני 1997 באחת לפנות בוקר שעון ישראל). ההסכם הגביל אותי כמו את הרוכשים האחרים ברשתות הטלוויזיה של ה- EBU ולא אִפשֵר לי לשָדֵר את האייטם לפני השעה שֵש בערב שעון ישראל. זו הייתה התחייבות שלי כמו של הקולגות האחרות באיגוד השידור האירופי.

טקסט מסמך : 20  במאי 1997 . מכתבם של אנשי Eurosport אריק אודונל והלן ג'יימס אלי המציע לי לרכוש את זכויות השידורים של תחרות הריצה למרחק 150 מ' בין דונובאן ביילי למייקל ג'ונסון המתוכננת להיערך ב- 1 ביוני 1997 בטורונטו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 30  במאי 1997 . Eurosport  מפרטת את פרוצדורת הפצת חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון על הלוויין האירופי של EBU . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 26  במאי  1997 . Eurosport  מודיעה לי על אמברגו , איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2  ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time  ( ועל פי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 1 מתוך 2 . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26  במאי  1997.  ערוץ Eurosport  מודיעה לי אל אמברגו, איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2  ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time  (ולפי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 2 מתוך 2 . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה רבה הייתה הפתעתי לגלות במהדורת חדשות בשבע בבוקר של ערוץ 2 ביום שני – 2 ביוני 1997 כי מנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל הפר שוב את זכויות היוצרים, גנב פשוטו כמשמעו חומר שידור לא שלו, ושידר ללא רישיון את ריצת מיליון הדולר בין דונובאן ביילי ומייקל ג'ונסון אצלו בחינם. בעוד אנוכי מכבד את ההסכם הבלעדי שלי עם חברת EUROSPORT (מחזיקת זכויות השידורים העולמית) כבעלים אקסקלוסיבי של שידור האירוע בישראל , הרי המתחרה המסחרי שלי מיירט אייטם לא לוֹ מהאוויר הבינלאומי, מפר את כל חוקי השידור הידועים והמקובלים, ומשדר אותו ללא כל בושה וללא כל רשות בערוץ 2 המסחרי שלוֹ. שלום קִיטַל הוציא אותי מדעתי מרוב כעס. הוא נלחם נגדי מלחמת שידור לא הגונה. תגובתי לא איחרה לבוא.

דונובאן ביילי הביס בקלות את מייקל ג'ונסון וגרף מיליון דולר לכיסו. מייקל ג'ונסון טען שהיה פצוע, אבל התחרות הזאת כבר לא עניינה אותי יותר. התעניינתי בתחרות אחרת ושונה לגמרי. חמתי בערה בי. אני בן אדם תחרותי שיודע לנצח וגם להפסיד. אבל אני שונא להפסיד ללא קרב כשידיי קשורות. מאוד כעסתי על ערוץ 2. גם גונב אותי וגם משָדֵר לפניי. הבנתי שאין זאת יד המקרה אלא מדיניות מכוונת של הנהלת חברת החדשות בראשותו של שָלוֹם קִיטָל, מיירט וגנב סדרתי של חומרי שידור לא לו. על הבוסים שלי ברשות השידור רגזתי עוד יותר מאשר על שלום קיטל, מפני שהם ידעו על הגניבה הסדרתית והחרישו. מילאו פיהם מים. לפעמים היה נדמה לי ששידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם בכלל עסק פרטי שלי הנתונים לאחריותי הבלעדית. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לא הפגינו כאן מנהיגות דגולה. הם לא יצאו מייד בגילוי דעת חריף נגד שלום קיטל. בכך הסתירו את נאמנותם והתחייבותם לרשת שהם מנהלים ובראשה עומדים. הם היו צריכים לקרוע למנהל חברת החדשות של ערוץ 2 את הצורה. לגזרים. לא המתנתי להם ושגרתי למר שלום קיטל מכתב מחאה חריף אך לא חריף מספיק. [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית.            2.6.1997

מחלקת הספורט / ירושלים.                                                                                                                 

מר קיטל שלום רב,

הנדון : הפרה בוטה של זכויות השידור השייכות לטלוויזיה הישראלית בגין הסכם מיוחד עם Eurosport של תחרות הריצה ל-  150  מ' , דונובאן ביילי נגד מייקל ג'ונסון שנערכה הלילה ב- 00:45 בטורונטו – קנדה על פרס של 1.000000 (מיליון) דולר.

החומר הנ"ל יורט על ידך ו/או על ידי עובדיך ללא רשות וללא הסכמת Eurosport (מחזיק זכויות השידור העולמי), וגם ללא רשות הטלוויזיה הישראלית (מחזיקת זכויות השידור Terrestrial בישראל), ושודר בחדשות הבוקר בערוץ 2, היום יום שני – 2 ביוני 1997, בשעה 07:15. יתירה מזאת, החומר הנ"ל הגנוב, שודר על המסך שלך ללא כל בושה עם הלוגו של "Eurosport Live". אתה מתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין לא לפי "הכללים המקובלים" בתחרות בין שתי רשתות שידור, ומפר ביודעין ובצורה שיטתית את זכויות השידור שלא שייכות לך, אלא לטלוויזיה הישראלית.

עשית זאת בעבר הלא רחוק ב- 10.9.1996, כשהפרת את זכויות השידור שלנו ושל Eurosport במשחק טנריף – מכבי ת"א 2:3 (שודר ללא רשות וללא הסכמה שלנו בחדשות ערוץ 2 בחצות  בתאריך 10.9.1997). כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אתה צריך להתבייש בצורת עבודה נלוזה ומבישה שכזאת.

צר לי מאוד לכתוב לך את המכתב הזה. מצ"ב מכתב האתרעה והאזהרה מ- Eurosport הנוגע לנ"ל, והמכתב של Eurosport אליך מחודש ספטמבר 1996 ותשובתו של ג'ף אברמוביץ'.

העתק  :  מר יאיר שטרן – מהל הטלוויזיה.                                                                 

ד"ר עמית שכטר – היועץ המשפטי.

מר רפיק חלבי – מנהל חט' החדשות.  

בברכה,

יואש אלרואי           

טקסט מסמך :  2 ביוני 1997. מכתבי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל הנלחם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיטות לא הוגנות של יירוט מהלוויינים וגניבת חומרי שידור לא לו , בהנחה שתחנות הצדק טוחנות לאט. העמדתי אותו במקומו. הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נמנעו מלהתקוטט עמו . הם היו אלה שצריכים לשלוח לשלום קיטל את מכתב המחאה החריף הזה. משלא עשו – עשיתי זאת בעצמי.

אח"כ הייתה הפרת זכויות שידורים שלישית ב- 8 ביוני 1997 . ערוץ 2 שידר את השערים של משחק הכדורגל רוסיה – ישראל שהיה בלעדי שלנו. הוא יירט את השידור הלווייני של הטלוויזיה הרוסית RTR ושידר את השערים ללא כל בושה בחינם . אנחנו שילמנו עבור השידור הישיר הזה ממוסקבה סכום של  100000 (מאה אֶלֶף) דולר. היה ברור כי שָלוֹם קִיטָל ואנשיו מנהלים ביודעין קרב לא הגון נגד חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם יירטו חומרי שידור שלנו ששילמנו עליהם במיטב כספנו ושידרו אותם על מרקע ערוץ 2 מבלי לשאול כל רשות. זאת הייתה גניבה. זה היה שוד טלוויזיוני. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הגיב. כמוהו גם לא מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. הם גם לא השיבו למכתב המחאה החריף ששלחתי לשלום קיטל ב- 10 ביוני 1997 למרות שהיו מכותבים שלו. הייתי חַם ומרוגז ונתתי דרור לעֵטי. מנהל חברת החדשות ידע שאני צודק אך כמי שנעלב מהסגנון הבוטה של המכתב החליט לא לוותר. הוא הסיט את הוויכוח מגניבת חומרי השידור לסגנון המכתב. עוד באותו היום שלח שלום קיטל את תגובתו ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה [3].

חדשות ערוץ 2                        2.6.1997                                                                                                                                    

לכבוד

יאיר שטרן

מנהל הטלוויזיה – ערוץ 1

הנדון  :  מכתבו של יואש אלרואי

אני מחזיר אליך בזה את מכתבו הבוטה של יואש אלרואי. אינני מקבל מכתבים בסגנון זה ואינני מוכן להתייחס לביב שופכין.

אם אתה או רפיק חלבי, או ד"ר עמית שכטר מבקשים לקיים בירור ענייני, אשמח לעשות זאת מתוך כבוד מקצועי ותחרות הוגנת.

                                                                                                                 בברכה ,

 שלום קיטל

עותקים : מנכ"ל חברת החדשות, יואש אלרואי, ד"ר עמית שכטר יועץ משפטי, רפיק חלבי מנהל חט' החדשות. 

טקסט מסמך :  2  ביוני  1997. מכתב התשובה העלוב של מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן.

על איזה בירור עִנייני, כבוד מקצועי, ותחרות הוגנת מדבר שלום קיטל האיש שמְיָירֵט בזה אחר זה חומרי שידור בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעצמו, עליהם שולם כסף רב שלנו. אני יוזם ומפיק את הכתבות מחו"ל, משלם עליהן את זכויות השידורים וזמן השימוש בלוויין ולבסוף שלום קיטל גונב ומשדר את הכתבות שלי לפנינו ובחינם. על פי מכתבו של מנהל חברת החדשות בערוץ 2 שלום קיטל יָצָא והתקבל הרושם שאני הוא האָשֵם בגלל סגנון הכתיבה הבוטה. איזו פדיחה. מנהל חברת החדשות יעני "המתוחכם", בערוץ 2  נוֹטֵל לעצמו ללא רשות חומרי שידור לא לוֹ ומבקש במקביל בלשון צדקנית לקיים על כך בירור ענייני עם הבוסים שלי. לעיתים חשבתי שאולי שָלוֹם קִיטָל צודק בפעולות היירוט שלו לנוכח תגובתם האִילֶמֶת של מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה שלוֹ יאיר שטרן. אי התגובה נראתה כתגובה מתרפסת. ההפרות האַלימוֹת האלה של חברת החדשות של ערוץ 2 נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא פסקו אלא החמירו. חברת החדשות של ערוץ 2 עשתה כל מאמץ להוכיח לציבור שאיננה נופלת במאום במהימנות ומהירות הדיווח שלה מאלה של חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. דבר הגניבה של מרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון בידי חברת החדשות של שָלוֹם קִיטָל נודע ל- EUROSPORT מפיקת האירוע הבינלאומי ובעלת הזכויות שלוֹ. היא שיגרה מייד מכתב איום ותבעה את מפירי החוק לשלם לה פיצוי בגובה של 2000 דולר [4]. המכתב הזה היה חשוב מבחינתי מפני שהוא שם גבולות לאמביציות חסרות הרסן ומדיניות יירוט חומרי השידור של חברת החדשות של ערוץ 2. על אנשי החברה לדעת כי הם ישלמו על הפרות היוצרים ועליהם להתנהג בצורה תרבותית והגונה בשוק התחרותי של הטלוויזיה הבינלאומית גם אם אין זה נוח להם.

טקסט מסמך :  3 ביוני 1997 . חברת החדשות של ערוץ 2 נתבעה לשלם פיצוי בגובה 2000  דולר ל- EUROSPORT  בגין הפרת זכויות השידורים של המרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון מטורונטו . בגוף המסמך נאמר כי אם חברת החדשות תסרב לשלם את הפיצוי היא תיגרר לבית משפט בישראל כדי שיכריע בסוגיה. חברת החדשות שילמה אך לא הפסיקה להתחכם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסורבלת והאיטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הגדיר בשעתו היכן שהוא ב- 1994 (למגיש דן שילון בתוכנית "ערב חדש") את מהותו של מוסד השידור שהוא ניצב בראשו וכפי שהוא מבין את המהות הזאת , כלהלן : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא כמו עיתון "הארץ" ונועדה לאנשים חושבים". הטלוויזיה הציבורית שנועדה לאנשים חושבים עטתה על עצמה ב- 1997 אותות קריסה מוקדם מהצפוי. היא עדיין חוננה בהרבה יכולות אך כפתה על עצמה מסורבלות, כבדות, שומן, ביורוקרטיה, ותגובות איטיות מבלי שנדרשה ומבלי שהייתה כפויה לכך. הרע מכל : היא סירבה להשיב מלחמה שערה.

ביום ראשון – 8 ביוני 1997 , שידרה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מאצטדיון "דִינָמוֹ" במוסקבה את משחק הכדורגל רוסיה נגד נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם צרפת 1998. זכויות השידור היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורתן שילמנו במיטב כספינו. זה היה מבצע שידור שדרש הכנות מקדימות רבות יותר מכל משחק אחר בעת ההיא. גם המו"מ על רכישת זכויות השידורים הבלעדיות היה מורכב. הבקשה להטיס את צוות השידור שלי למוסקבה נשלחה למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מוקדם מהרגיל כחודש לפני האירוע מפני שהוא התרחש במקום מועד למהמורות תקשורתיות בעת ההיא. רוסיה הדמוקרטית עדיין נשאה את הגנים של ברה"מ הסובייטית. השקעתי בביטחון השידור הישיר הזה מאמץ יתר. מוטי קירשנבאום היה מספיק אדיב, מהיר, ויעיל, כדי לאשר את בקשתי ולאפשר הפקה וכניסה חלקה של צוות השידור שלנו למוסקבה. מרבית ההתכתבויות שלי עִמוֹ היו בכתב ידי. הוא הסכים לקבל ממני מסמכים שאינם מודפסים על מקלדת אלא בכתב ידי. הוא אמר שכתב היד שלי ברור יותר ממקלדת. אינני יודע אם נהג כך עם האחרים ברשות השידור .

טקסט מסמך : 4 במאי 1997 . זאת הבקשה שלי ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שנכתבה בכתב ידי ב- 4 במאי 1997 להטסת צוות השידור למוסקבה לצורך שידור ישיר של המשחק רוסיה – ישראל מאצטדיון "דינמו" מוסקבה ב- 6 ביוני 1997. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה שם מזג אוויר חורפי רוסי. יום קַר מאוד וגשום. ניתן היה לשמוע דרך המיקרופון את נקישות שיניהם מרוב קוֹר של השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון בעֵת ששידרו ישיר את המשחק ההוא. נבחרת ישראל הפסידה 2 : 0. האכזבה הגדולה שלי הייתה משני שחקני הנבחרת בעלי המוניטין האירופי אייל ברקוביץ' ששיחק בליגה האנגלית וחיים רביבו שחקן הליגה הפורטוגלית. לא היה שום מִתאם בין כישרונם לבין יכולתם הדלה על המגרש ברוסיה. העיתונות היללה את שניהם אך מצלמות הטלוויזיה חשפו שוב ושוב את חולשתם . הם נִראו חדלי אישים, מפונקים, ואדישים. כבר היה לי ברור שאייל ברקוביץ' וחיים רביבו אינם מנהיגים. הם גם לא התאמצו מספיק להיות כאלה. החטא הגדול ביותר של כל ספורטאי באשר הוא. ואם התאמצו זה לא ניכר עליהם. אי אפשר לקבל את תופעת הפינוק. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששניהם הפגינו משחק נרפה וחלש. בשעה שצפיתי באייל ברקוביץ' וחיים רביבו בעת שידור הישיר בעמדת ההפקה והניהול שלי באולפן A בבניין הטלוויזיה בירושלים , חשבתי דווקא על חיילי צה"ל בני גילם של שני שחקני הכדורגל המובילים שלנו. הפסד נבחרת ישראל היה צפוי אומנם אך לא בצורה כל כך רשלנית, עלובה, ומשפילה.

נבחרות הספורט של חטיבות הצנחנים, גבעתי או גולני, היו משיגות תוצאה טובה יותר משל נבחרת ישראל הלאומית חסרת המוטיבציה שפשוט קרסה על כַּר הדֶשֶא. על פי ההתבוננות בשחקני נבחרת ישראל במשחק נגד רוסיה אפשר היה לחשוב שלרוץ על המגרש ולרדוף אחרי הכדור זה הדבר הקשה ביותר בעולם. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל לא שירתו ביחידות קרביות בצה"ל כבני גילם האחרים. הם מעולם לא נדרשו לחרֵף את נפשם בשדה הקרב במלחמה אמיתית השונה מזאת 'המתנהלת' על כר הדשא במשחק כדורגל. שחקני נבחרת הכדורגל האלה לא השתתפו מעולם בהגנה על ביטחון המדינה וגבולותיה. במדינה כמו שלנו הנאבקת על חייה מרגע לידתה נוצרת מייד ההשוואה בין הווי החיים הקליל של שחקני הכדורגל המפונקים האמורים לייצג את המדינה בקרבות הספורט לבין ה- הווי הצבאי של מיטב הנוער המתגייס ליחידות קרביות בצה"ל ומגן בחייו על חייהם של אזרחי ישראל. המשחק הנרפה של שחקני נבחרת ישראל בתנאי החורף של רוסיה הכעיס אותי לא רק בשל עליבות הדוֹר, אלא גם בגלל שנדרשתי לשלם עבור העליבות הזאת זכויות שידור טלוויזיוניות לא מעטות .

חברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של שָלוֹם קִיטָל שבה והתחכמה לרשות השידור ב- 6 ביוני 1997 והשתמשה בקטעי המשחק רוסיה – ישראל שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עליו זכויות שידור בלעדיות במיטב כספה. לא היה גבול לאמביציות של שלום קיטל ולא סייג להתחכמויות שלו, וגם לציניות שלו. חברת החדשות של ערוץ 2 בפיקודו של שלום קיטל שידרה בתוכנית שלה באותו ערב במהדורת החדשות קטעים נבחרים מן המשחק ואת שני השערים הרוסיים במסווה של כתבה על שחקן העבר הנודע יהושע "שייע" גלזר כשהוא צופה בשידור הישיר של המשחק בסלון ביתו. בכך חשבה לעצמה כי היא עוקפת בסיבוב ועל פי חוק את בעיית זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 1 של המשחק רוסיה – ישראל 2:0. הם פשוט הציבו מצלמה שלהם נון – סטופ על המוניטור של יהושע גלזר "ולכדו" את שני שערי המשחק אותם שידרו במסגרת הכתבה על שחקן הכדורגל האגדי. ככה נלחם שלום קיטל בי וגם במוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, דודו גלבוע , ורפיק חלבי – שהחרישו. מעשה מכוער, מחפיר, ו- נבזי של גניבת חומרי שידור לא שלהם בדרך יעני "מקורית". זכויות שידורים שהיו רק שלנו ושילמנו בעבורן ל- UFA טבין ותקילין. שלום קיטל נתן אור ירוק לאנשיו. הם לא שאלו אותנו רשות ועשו בחומר המשחק הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבתוך שלהם. נדרשתי שוב למחות בפני שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות [5]. ממש לא הערכתי אותו. אבל גם לא רחשתי כל חיבה לבוסים הבכירים שלי מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי שלי, שידעו כי חברת החדשות של ערוץ 2 נלחמת בדרכים לא כשירות ולא מקצועיות במחלקת הספורט וחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם בהם, וביכרו להבליג ולשתוק . שלום קיטל קיבע בכך אט – אט אך בשיטתיות צעד אחר צעד את תודעת חברת החדשות של ערוץ 2 בקרב ציבור צופי הטלוויזיה : "אנחנו בערוץ 2 טובים ואמינים יותר, מהירים יותר, וחזקים יותר מערוץ 1 האיטי והמסורבל . אצלנו תוכלו לראות את הכול גם את חדשות הספורט שזכויות השידורים שלו הן כאילו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התודעה חלחלה והציבור האמין למֶסֶר.

שוב נטלתי את מקלדת המחשב וכתבתי לו כלהלן :

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                       9.6.1997                                                                                                          

מר שלום קיטל שלום רב ,

הנדון : המשך גניבת קטעי ספורט על ידך וביודעין השייכים בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואשר משלמת עליהם ממון רב בגין הבלעדיות (משחק הכדורגל רוסיה – ישראל ב- 8.6.1997). צר לי שרק עתה אני מתפנה לכתוב לך ולהגיב שוב על מעשיך המחפירים. אתה ממשיך לגנוב ממסך הטלוויזיה הישראלית וביודעין קטעי ספורט השייכים בלעדית לרשות השידור שקנתה אותם בממון רב. אתה מפר ביודעין את כל חוקי השידור הישראלי והבינלאומי, ומתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין בצורה בלתי הוגנת , ממש כפי שגנבת מ- Eurosport ב- 2.7.1997  וב- 10.9.1996, וטענת "לתום לב ושלא ידעת שזה אסור" וכו'. אתה באמת חושב שמישהו כאן מאמין לך.

גניבת השערים של המשחק רוסיה – ישראל ב- 8 ביוני 1997 ושידורם בערוץ 2 באצטלה של כתבה על יהושע גלזר והתרשמותו וכו' היא עוד מעשה של שוֹד לאור היום. חמור לא פחות הוא גניבת הסיגנאל והשערים של המשחק הנ"ל מן רשת הטלוויזיה הרוסית RTR  (לא קיבלת את הסכמתם , ולא קיבלת את הסכמת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המחזיקה Terrestrial בזכויות השידור בישראל), ושידורם במהדורת חצות באותו לילה בהגשת גיא זוהר. ברור שלהפרות בוטות כאלה שלך וגניבות שיטתיות ביודעין של חומרים לא שלך, ושעולים ממון רב למתחריך, לזה צריך לשים סוף, וזה גם לא כל כך קשה בעצם . המהלך הראשון הוא לתת פומבי לעובדה המצערת שאין עליה ערעור, שאתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה ומבישה שכזאת כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

עותקים  :  מנכ"ל

               מנהל הטלוויזיה

               מנהל החדשות

               היועץ המשפטי

              סמנכ"ל כספים וכלכלה

טקסט מסמך : 12 ביוני 1997. זהו מסמך התגובה שנשלח על ידי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלוום קיטל , מלווה בעותקים לבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. "שלום קיטל, אתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ", כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור העדיפה להחריש ונהנתה להתבונן מהצד בהתקוטטות שלי עם מר שלום קיטל. הפעם הזאת נזעק מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי לעזרתי ובעצם לעזרת עצמו. הוא הבין שגניבת זכויות השידור איננו ריב אישי שלי עם ערוץ 2, אלא עניין עקרוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שצריך להתעקש וללחום עליו כדי לשמור על מוניטין מקום העבודה שלו. בצַר לרפיק חלבי שלח אף הוא את מחאתו המנומסת ב- "Slow motion" למתחרהו מן העבר השני ונזהר בלשונו מעבר לדרוש [6]. זה היה מאוחר מידי ומעט מידי גם בגלל הגוון המלטף והחנפני. חברת החדשות של שלום קיטל נחשבה כבר למהירה ומהימנה יותר מחטיבת החדשות של ערוץ 1.

הטלוויזיה הישראלי – רשות השידור   9.6.1997                                                           מנהל החדשות

לכבוד שלום קיטל

מנכ"ל חברת החדשות

ערוץ 2  ירושלים

צר לי לפנות אליך שוב בענייני זכויות שידור.

אילו היית פונה אלי אתמול הייתי משתדל לשכנע את הממונים לאשר לכם לשדר את שני השערים שהבקיעה נבחרת רוסיה לרשתו של רפי כהן . מה שעשו אתמול עורכי החדשות בערוץ 2 איננו מכובד, איננו מקובל ולדעתי הצנועה גם איננו מוסיף לכם כבוד. זהו מחטף לשמו וכך נהגתם במשחק נגד קפריסין.

אין לי עניין לתגרנות ולהתקוטטות מילולית. התחלנו בתהליך של שיתוף פעולה ואני גאה בכך. זהו תהליך שסופו לסייע לשני הערוצים בעבודה העיתונאית, והנה במחי מעשה אחד או שניים אתם מצליחים לערער את האימון שלנו בכם.

ציפיתי הבוקר לטלפון עם התנצלות אבל הקו נעלם. אמש הוסיפו עובדיך התחכמות על התחכמות כאשר שידרו בלילה, כך נמסר לי את שני השערים מזוויות שונות של הטלוויזיה הרוסית. אתה יודע היטב שגם את התעלול הזה אסור לכם לעשות. חבל ! 

מצפה לתשובתך.

                                   בברכה ,

                                   רפיק חלבי

                                   מנהל חטיבת החדשות

עותקים :

המנכ"ל

מנהל הטלוויזיה

היועץ המשפטי

מנהל מחלקת הספורט

דובר רשות השידור

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן החליט להתערב בעניין "גניבת החומרים" ע"י ערוץ 2 כשכלו כל הקיצים. גם הוא נזכר מאוחר מידי. הג'נטלמן הזה היה כבר מנהל טלוויזיה מופסד. זה היה ביום חמישי – 12 במרס 1998 בעת שאֶרֶז טַל הוריד מן הלוויין לתוכנית שלו "רק בישראל" בערוץ 2 המסחרי תמונות בעֵת שידור ישיר של משחק כדורסל בגביע אירופה בכדורסל מאיטליה, בולוניה נגד מכבי ת"א, משחק ששודר במקביל לתוכנית שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ורק לה היה את זכויות השידור הבלעדיות של המשחק הזה . נוצר מצב שבו ערוץ 1 וערוץ 2 שידרו בפרק זמן מסוים בשידור ישיר את אותן התמונות שהגיעו מבולוניה . בהבדל אחד. ערוץ 1 הציבורי רכש את זכויות השידורים הבלעדיות של משחקי מכבי ת"א בארץ ובאירופה באותה עונה תמורת ממון רָב (ראה פירוט מתמטי בספר "הקשר הסימביוטי") שלא לדבר על תשלום העלויות הטכניות הנוספות של שידורי הלוויין מבולוניה לירושלים. זאת לא הייתה הפרה מקרית של זכויות שידורים ע"י ערוץ 2 המסחרי, אלא שיטתית ,בוטה, מכוונת, ומתוכננת. יָאִיר שְטֶרְן נזעק מאוחר מידי להתלונן בפני היועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מֵצְקֶבִיץ' ובפני אורי שנער מנכ"ל "קשת". הנה המכתבים כלשונם [7].

טקסט מסמך :  13 במארס 1998 . זהו מכתב המחאה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן שהוגש למנכ"ל הזכיינית "קשת" אורי שנער ודן בגניבת חומרים של ערוץ 2 המסחרי מערוץ 1 הציבורי . ההתערבות של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נעשתה מאוחר מידי ובעדינות יתר וללא יחסי ציבור מינימאליים . מכתב המחאה גווע מעצמו . ערוץ 2 לא נפגע .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  13 במארס 1998 . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פונה ליועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מצקביץ בגין גניבת השידורים של שדרן ערוץ 2 ארז טל : "אבקשך לפעול בכל החומרה עד הגשת תביעה משפטית נגד שידורי קשת בעוון גניבת חומרים והפרת זכויות שידור" . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

לא יצא מהמכתב הזה דבר. לא נעשה שום Follow up ע"י מנהל הטלוויזיה בעצמו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה מכותב אך המכתב הזה לא עניין אותו. הוא ניצב על סף סיום תפקידו ברשות השידור ולא חשב שעכשיו ממש ברגע זה כחודש וחצי לפני פרישתו, הוא צריך לריב את ריבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 שוב לא נענש. אורי שנער וודאי שלא.

ביום שני – 20 באפריל 1998, ערך עו"ד יחיאל (חיליק) גוטמן בביתו בירושלים מסיבת פרידה רבת משתתפים למנכ"ל היוצא מוטי קירשנבאום. פגשתי שם את שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות הנמרץ של ערוץ 2. לחצנו את ידינו ושוחחנו בשקט באחת הפינות בדירה הענקית אודות העבר הלא רחוק. שלום קיטל ידע שהיה לא בסדר כשנהג בחוסר הגינות אלמנטארית כלפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת החדשות של ערוץ 2 הנהיגה מדיניות שיטתית של הפרה ויירוט חומרי טלוויזיה לא שלה, ושימוש בחומרים אלה בחינם על המרקע שלה, ללא רשותם של גופי שידור אחרים במדינת ישראל ששילמו על אותם החומרים האלה הון עתק. אחד מקרי ההפרה המפורסמים היה בסתיו 1996 כשהמערכת של התוכנית "חמש עם רפי רשף" (שייכת לחברת החדשות), גנבה ושידרה ללא רשות חומרי כדורגל מהליגה האנגלית שצולמו ע"י רשת הטלוויזיה הלוויינית הבריטית B SKY B של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (שודרו על אחד הלוויינים המתנקזים לחוות הלוויינים של ערוץ 2 בנווה אילן). זכויות השידורים הבלעדיות של שידור הכדורגל האנגלי במדינת ישראל היו באותה העת קניין בלעדי של ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בטלוויזיה כבלים בלבד. חברת החדשות הפרה את זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 5 ומיילן טנזר נזעק בצדק להגן על עצמו ועל רשת השידור שלוֹ.

אין דבר נַלוֹז יותר מגניבת חומרי שידור בלעדיים שלך עליהם שילמת במיטב כספך ע"י גוף שידור מתחרה. חברת החדשות של ערוץ 2 רצתה להצטייר בציבור כגוף שידור חדשותי מהיר וראשוני בכל תחום מערוץ 1 בעלת מהירות ביצועית שיש לה חזקה על ראשוניות החשיפה אם לא על הבלעדיות. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קִיטָל לא בחלה בשנות ה- 90 של המאה הקודמת בשום אמצעי במאבקה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כולל הפרות גלויות של זכויות יוצרים במסגרת ניסיונותיה להסב לעצמה דימוי של סוס מרוצים מנצח בכל תחרות. חברת החדשות של ערוץ 2 נתפשה על חם יותר מידַי פעמים מנתצת את אמנת השידורים מכדי שמישהו יאמין לה כי הגניבות שלה נעשו באקראי. זאת היא מדיניות שידור הראויה לכל מילת גנאי אך לא נשמעה מעולם מפיהם של הבוסים של שָלוֹם קִיטַל. הטקסטים הבוטים שנכתבו על ידי בכעס רב לשָלוֹם קִיטַל שהפר ביודעין את זכויותיי (ואת זכויות ערוץ 5) מבלי לשלם על כך שום פיצוי לא נכתבו בכְדִי. הם היו תוצאה של נאמנות מופלגת לרשת הטלוויזיה שלי.

טקסט מסמך :  20 באוקטובר 1996 . זהו מכתב המחאה ששלח מיילן טנזר מנכ"ל ערוץ 5  ב- 20 באוקטובר 1996 לשלום קיטל מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 בגין הפרת הבטחותיו .

דָן שִילוֹן.

שָלוֹם קִיטָל לא היה הראשון שהפר זכויות יוצרים תוך שהוא חובט בפרצופו של ערוץ 1 המסורבל ואיטי בתגובותיו. גם דן שילון (היה פעם מעובדיה) עשה זאת בפרהסיה כששידֵר בתוכניתו "בשידור חי" בערוץ 2  ביום שישי – 20 בנובמבר 1998, "חומרי ספורט בלעדיים" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא תגובתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הוא שידר ללא הסכמת רשות השידור את שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה שהסתיים בתוצאה 1:1 במונדיאל של מכסיקו 1970. החומר הבלעדי הוגש לוֹ על קלטת ביתית VHS פרטית מידיו של נסים קיוויתי. שאלתי בעצמי את נסים קיוויתי שכבר פרש ממזמן מרשות השידור, כיצד עובד לשעבר כמוהו במחלקת הספורט שלי מרשה לעצמו למסור חומר בלעדי שלנו שנמצא במקרה ברשותו, לידי הערוץ המתחרה, ללא קבלת רשות מהגורמים המוסמכים. נסים קיוויתי השיב לי, "הולכתי שולל ע"י תחקירני התוכנית". לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִגרעות רבות אך יתרון אחד גדול. עומד לרשותה ארכיון בלעדי עצום מתקופת היותה מונופול שידור. הארכיון שלה מכיל מיליוני פריטים. אחד מהם הוא קטע ממשחק הכדורגל המפורסם ישראל – שוודיה שנערך ביום ראשון – 7 ביוני 1970 בעיר טוֹלוּקָה במונדיאל מכסיקו 70' והסתיים בתוצאה 1:1. האייטם הזה הוא קניין ורכוש שידור בלעדי של רשות השידור למרות שדן שילון עצמו היה השַדָּר במשחק.

לרוע המזל שני הטייפים הכבדים של המשחק ישראל – שוודיה שהוקלטו בשיטת השידור הישנה בימים ההם על סרטי הקלטה מגנטיים בני 60 דקות בעלי רוחב פס של שני אינטשים והשתמרו כשלוש שנים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נמחקו ע"י אנשי חטיבת החדשות במלחמת יום הכיפורים 1973, כדי לפנות מקום להקלטת אירועי המלחמה . אִיוֶולֶת נוראית. אם מישהו היה חושב שם רק צעד אחד קדימה , ניתן היה לפחות לתקצר את האירועים הבולטים של המשחק ושני השערים שהובקעו בו לקטע בן 20 – 15 דקות כדי לשמרו לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם קולו של השַדָּר. זה לא נעשה.

בראשית 1979 הגינו אלכס גלעדי ואנכי רעיון לשָדֵר תוכנית ספורט נרחבת בת כ- 100 דקות בסופה של השנה וכינינו אותה , "סיכום שנות ה- 70 בספורט בעשוֹר הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". התוכנית המיוחדת הזאת שודרה בהצלחה גדולה בשבת – 29 בדצמבר 1979 ועסקה בציוני דרך בולטים בספורט בישראל והבינלאומי. אחד האירועים הנחשבים בתוכנית הזאת היה העפלתה של נבחרת ישראל לטורניר מכסיקו 70'. מוזר אבל זאת הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שנבחרת ישראל בכדורגל העפילה לגמר המונדיאל . בטורניר הגמר הפסידה ישראל במשחק הראשון נגד אורוגוואי 2:0, ואח"כ סחטה תיקו אפס נגד נבחרת איטליה וסיימה בתיקו אחת את משחקה עם שוודיה . מוטל'ה שפיגלר הבקיע את השער היחיד לזכות ישראל. חלפו כבר 45 שנה מאז אותו הרגע. ככל שהן חולפות גם השער של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר משתבח כמו יין יָשָן וניצב בבדידותו בפסגת נצח זוהרת. ביקשתי מרשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA שהפיקה וצילמה את מונדיאל מכסיקו 1970, את שני השערים של המשחק האבוד ההוא. TELEVISA עשתה לי טובה גדולה כשאיתרה בארכיונה את החומר המבוקש. קיבלתי מהם בחינם טייפ שני אינטשים קטן ועליו שתי דקות בשָחוֹר / לָבָן של שני השערים של מרדכי שפיגלר ובנגט טוּרסוֹן בשיטת השידור האמריקאית NTSC 525. חומר הצילום המכסיקני הועבר באמצעות קונברטור אופטיקאלי יָשָן לסטנדרט השידור האירופי המקובל PAL 625 בו משתמשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . על תמונת ה- Video באיכות ירודה (זה מה שהיה) ערכתי את קולו של שָדָר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם בהיעדר קולו האבוּד של השַדָּר המקורי דן שילון. כך זה גם שודר בתוכנית הסיכום. שַדָּר הרדיו הנִצחי קנה לו לפתע תהילת עולם גם בשידורי הספורט בטלוויזיה שהיו אז נחלתו הבלעדית של דן שילון. זה הרגיז את דן שילון. הוא נפגע שלא בצדק.

בתוכניתו "בשידור חי" ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 הזמין לאולפן את מרדכי "מוטל'ה שפיגלר", וסיפר לצופים (הרבים) בתוכניתו מבלי שהוא מכיר את העובדות, "כי בעת ביקור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בו השתתף פעם כאורח באחת התוכניות גילה להפתעתו במקרה בארכיון את הטייפ האבוד של המשחק ישראל – שוודיה במכסיקו 70' שהונח על הרצפה כאבן שאין לה הופכין". הוא הציג את הטייפ האבוד לראווה בפני מצלמות האולפן והוסיף, "קיבלתי את הטייפ במתנה מהמפיק חיים מלובן, כאן נמצא השידור האותנטי שלי שמחלקת הספורט החליפה אותו במתכוון עם קולו של נחמיה בן אברהם כדי להעלים את קולי שלי, מחלקת הספורט יכולה לשוב ולמצוא בתוכו את קוֹלִי האבוּד בטֵייפּ האבוּד". את טייפ הארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העניק כשי לאורחו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. לדברים האלה כמובן לא היה כל שחר. שני הטייפים המקוריים עליהם הוקלטו שתי המחציות של המשחק ישראל – שוודיה היו בני 60 דקות כל אחד. דן שילון חשף לצופיו את טייפ השִחזור הקטן שקיבלתי ב- 1979 מחברת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA. הסיפור הלא נכון הזה ששודר ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 בתוכנית "בשידור חי" בערוץ 2, הרגיז אותי בעיקר מפני שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל התוכניות שלוֹ יוסי משולם שתקו. ביקשתי מאורי פורת מנכ"ל רשות השידור את התערבותו [8].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית. מחלקת הספורט / ירושלים.

יום ראשון  –  22 בנובמבר 1998.

אל : המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל התוכניות.

מאת : יואש  אלרואי.

הנדון : 1.  שידור "חומרי ספורט בלעדיים" של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 ללא נטילת רשות בתוכנית "בשידור חי" של דן שילון בערוץ 2, ביום שישי – 20 בנובמבר 1998.

2. הצגת טייפ 2 אינטש שהוא רכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ע"י דן שילון בה התוכנית הנ"ל והפקדת רכוש השידור הארכיוני של ערוץ 1 בידיו של מוטל'ה שפיגלר אורח התוכנית "בשידור חי".

למנכ"ל שלום רב,

דן שילון שידר ביום שישי – 2.11.1998  בתוכניתו "בשידור חי" חומרי ספורט בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, ללא קבלת רשות מהמוסדות המוסמכים ברשות השידור . אני מבקש את התערבותך. את החומר הבלעדי (שערו של מוטל'ה שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה בגביע העולם בכדורגל מכסיקו 70'), הוא קיבל מנסים קיוויתי על קלטת ביתית VHS. שוחחתי בעצמי עם נסים קיוויתי שהבהיר לי מפורשות כי נעשה מטעם התוכנית "בשידור חי" מעשה לא הגון , והוא נסים קיוויתי הוּלַך שולל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוצגה ע"י דן שילון ככלי ריק ושק חבטות. ניתן לפגוע בה ככל שרק ירצה האיש "הכול יכול" ע"י מנחה התוכנית "בשידור חי"  מתוך הנחה שרשות השידור היא גוף מסורבל  ועד שהגוף הכבד הזה יתעורר  הכול יישכח בינתיים.

יתרה מזאת. במהלך התוכנית הציג המנחה לראווה טייפ 2 אינטש שהוא רכוש בלעדי בלתי משתנה של רשות השידור , טייפ שהגיע לידיו בצורה לא חוקית לחלוטין . דן שילון סיפר לצופיו בתוכניתו שלשום , שכאשר השתתף כאורח בהקלטת תוכנית טלוויזיה בערוץ 1 , בשעה שהמתין לתורו להתאפר, גילה להפתעתו טייפ קטן של 2 אינטש שהונח על רִצפת החדר כלאחר יד כפונקציה של "מִשקוֹלֶת" המונעת את סגירת הדלת. להפתעתו הבחין שעל הטייפ רשום, "שערו של מוטל'ה שפיגלר במכסיקו 1970". עוד סיפר שהמפיק חיים מלובן נתן לוֹ את הטייפ והוא כמובן לא סירב לקחת אותו.

אורי, ממתי חיים מלובן מוסמך למסור טייפים שהם רכוש שידור בלעדי של ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2  ? דן שילון הוסיף עוד שזהו הטייפ המקורי האבוד של המשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 שנערך במונדיאל מכסיקו 1970 לפני יותר מעשרים ושמונה שנה. הוא טען שמחלקת הספורט ששידרה במהלך השנים שחלפו את שערו של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר שוב ושוב, החליפה בכוונה תחילה את קולו האותנטי בקולו של נחמיה בן אברהם, והנה נמצאה האבדה ומחלקת הספורט יכולה למצוא את הקול האבוד בטייפ האבוד. כמובן שזה סיפור לא נכון שנועד להציג את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כעירום ועריה. דן שילון יודע את האמת במקרה זה טוב יותר מהאחרים. הוא זה שכמנהל מחלקת הספורט ושַדָּר חדשות במלחמת יום כיפור 1973 נתן יד למחיקת טייפים רבים שהיו אבן מסד של ארכיון הספורט (כולל אלה של אולימפיאדת מינכן 72') ופינויים / מחיקתם לטובת הקלטת מאורעות מלחמת יום הכיפורים הבלתי צפויה. הטייפ שהוצג בתוכנית "בשידור חי" כטייפ המקורי של המשחק ישראל- שוודיה הוא כמובן טייפ שיחזור שקיבלתי בשעתו מרשת הטלוויזיה המכסיקנית "TELEVISA" לצורך עשיית התוכנית "סיכום עשור ה- 70" ששודרה בשבת האחרונה של חודש דצמבר 1979.

דן שילון הפקיד את הטייפ שלא שלוֹ "בשידור חי" (תרתי משמע) בידיו של מוטל'ה שפיגלר לפיקדון ואמר לו, "אם יואש אלרואי יחפוץ בטייפ האבוּד אנא החזירו לבעליו". אורי, אני מבקש את טיפולך המיידי בעניין הזה . וחוץ מזה אם באמת יוברר שזהו הטייפ המקורי של המשחק ישראל- שוודיה במכסיקו 70' עם קולו של דן שילון , אתה רשאי לערוף את ראשי.

בברכה, יואש  אלרואי.

עותק : בילי סגל – מנהלת הסרטיה.