הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

–——————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 603 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 29 במאי 2016.

———————————————————————————————

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני המרוחק, הממושך, והפורה של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בתקופת ההפקה, הניווט, והניהול של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : אבא שלי ז"ל חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עִבְרֵת את שם משפחתו מ- בלינדמן ל- אלרואי בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת על פי בקשתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון. 

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשדר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"למילים יש וויזואליה משלהן…" ציטוט מדבריו של מוטי קירשנבאום ז"ל. פוסט מס' 603. כל הזכויות שמורות.

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח ב- Issue רחב ועמוק שאני מעלה כאן לדיון מעת לעת לשיחה משותפת עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 2016. ציפור הברזל של האמן, הפסל, ואדריכל נוף וסביבה בני רוזן ז"ל (בן קיבוץ אפיקים), חזרה ו- שבה לקנן במרפסת ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. (צילום ב- iphone יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

"למילים יש וויזואליה משלהן…" ציטוט מדבריו של מוטי קירשנבאום ז"ל. פוסט מס' 603. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תזכורת מרה :

היום לפני 31 שנה בשעות הערב של יום רביעי בשבוע – 29 במאי 1985 התרחש ביציעי אצטדיון "הייסל" (Heysel) בבריסל האסון הנורא בו נִסְפּוּ 39 אוהדי כדורגל איטלקיים של קבוצת יובנטוס ו- 250 מהם נפצעו בהתנגשות עם חוליגנים בריטיים אוהדי קבוצת ליוורפול, בטרם החל משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין אלופת אנגליה קבוצת ליוורפול (Liverpool) לבין אלופת איטליה קבוצת יובנטוס (Juventus). השדר שלי, שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, ישב בעמדת שידור נוחה ומאובזרת בכל היתרונות הטלוויזיוניים שרכשתי עבורו באצטדיון "הייסל" בבריסל ו- בעלת תצפית מיטבית על כר הדשא ועל הסובב אותו. למרות מושבו היָאֶה והרָאוּי באותה עמדת שידור מטופחת שלנו באצטדיון "הייסל", יורם ארבל לא הבחין באסון הנורא ולא ראה כיצד מאות בִּרְיוֹנִים – חוליגנים בריטיים אוהדי ליוורפול מנהלים פוגרום ו- מכלים את זעמם ובִרְיוֹנוּתָם ביציעי אצטדיון "הייסל" ובאוהדי יובנטוס, רוצחים 39 מהם ופוצעים 250 אחרים. לא ייאמן כי יורם ארבל לא ידע דבר מהמתרחש בתוככי אצטדיון "הייסל". היה מדובר בהרס המוני ורצח המוני. האיש שלי נציג חטיבת הספורט והטלוויזיה הישראלית הציבורית ישב בעמדת שידור מצוינת באצטדיון "הייסל", אף על פי כן לא ראה ולא שמע דבר אודות ההרס והמוות שזרעו גלוחי הראש הבריטיים. בשל הפשע המחריד שביצעו אוהדי ליוורפול באוהדי יובנטוס החל המשחק הנ"ל באיחור של 70 דקות. בכל אותן הדקות המחרידות ההן ישב יורם ארבל בעמדת שידור ישיר באצטדיון "הייסל" ולא ידע להסביר לי ולצופי הטלוויזיה במדינת ישראל מדוע מתעכבת בעיטת הפתיחה של משחק הגמר ההוא ליוורפול – יובנטוס שוב, ושוב, ושוב. בעיטת הפתיחה נועדה ל- 20.15 שעון אירופה – 21.15 שעון ישראל אולם כדור הפתיחה נבעט ב- 22.25 שעון ישראל. יובנטוס ניצחה 0:1 וזכתה בגביע אירופה לאלופות אולם זה כבר לא היה חשוב.

האכזבה מיורם ארבל באותו הלילה האָפֵל ההוא של יום רביעי – 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" (Heysel) הייתה עמוקה. מפח נפש מפני שאיש איננו מכין אותך לתופעה שבה השַדָּר המוביל שלך יושב חסר אונים ונטול יוזמה בעמדת שידור באצטדיון "הייסל" וחושב שנשלח על ידי לבלגיה רק לעסוק ולתאר את שמותיהם של זביגנייב בונייק, מישל פלאטיני, ברוס גרובלאר, איאן ראש, ואחרים, ואין זה מעניינו לחקור את הצד החשוך של האירוע. קָשָב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס סייע לנו והציל במידה רבה אותו כשדר ואותי כמנווט השידור הישיר ההוא. מה שהתחולל באותו הלילה השחור משחור ההוא ביום רביעי – 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" היה טרגדיה. מה שקרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובחטיבת הספורט שלה באותו הלילה ההוא של 29 במאי 1985 היה ירידת מסך והתנוונות עיתונאית. המוות והכדורגל שכנו באותו הלילה ההוא יחדיו ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל", אבל יורם ארבל ראה רק דֶשֶא יָרוֹק. ספגנו מפלה עיתונאית קשה. תבוסה. יורם ארבל נִיגָף. כמנווט ועורך ומפיק ראשי של השידור הישיר ההוא לא ידעתי את נפשי מצער וכלימה. יורם ארבל המיט ביזיון עיתונאי – טלוויזיוני קולוסאלי על חטיבת הספורט בפיקודי, על הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות הממלא מקום יוסף בר-אל, ועל רשות השידור בראשות המנכ"ל אורי פורת ז"ל.

זהו סדר השתלשלות העניינים באצטדיון "הייסל" בבריסל בערב הנורא ההוא של יום רביעי – 29 במאי 1985.

שידור "מבט" ביום רביעי ההוא של 29 במאי 1985 הוקדם בהוראת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, ובעצם שימש מנקודת מבטי כמעין Promo (קדימון) לקראת אחת מהצגות הכדורגל הגדולות והחשובות בתבל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת עמד בדיבורו. "הביקורות מבית ומחוץ לא יכופפו אותי", הבטיח לי והדגיש את הביקורות מבית. רבים מאנשי חטיבת החדשות לא אהבו את מהלכי הספורט שלוֹ ושלי. "שידורי הספורט השתלטו על רוממה", לִחששוּ מעבר לכל פינה בבניין. הם ממש לא הזיזו לי. ישבתי נינוח בחדר הבקרה של אולפן ב' בבניין ברוממה היכל הקודש של שידורי הטלוויזיה בירושלים. רוחו של אורי פורת שרתה יחד עִמִי שם. אהבתי אותו. הוא לא נסוג לאחור מפני הפטפטנים של חטיבת החדשות. נותרו בידי עוד כמה דקות כדי לצלצל אליו הביתה לראשון לציון ולדווח לו שקו השידור ה- 4W פועל כהלכה מאִצטדיון "הייסל" בבריסל וגם סיגנל התמונה מגיע באיכות טובה לאולפן ב' ול- Master Control בירושלים. הייתי דרוך אך שקט ושָלֵו לחלוטין. מ"מ מנהל הטלוויזיה היה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות היה יאיר שטרן אולם יחסי הכוחות בהנהלה היו ברורים. ידעתי עכשיו שאיש לא יעֵז לפגוע עוד בשידורי הספורט הרלוואנטיים והנחוצים, מפני שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת מְסוֹכֵך על גבי. בשמונה בערב סגרתי את הקצוות האחרונים של השידור הישיר. התחלתי לנַהֵל אותו. התחברתי לקו שידור ה- 4W של המשחק כשאני עטור סביבי בסוללת הטלפונים ארצית ובינלאומית ההכרחית לניהול שידור טלוויזיה בינלאומי מהסוג הזה "מול" יורם ארבל שישב בצד השני של הקַו בעמדת השידור באִצטדיון "הֵייסֶל" (Heysel) בבריסל. הכול היה תקין וערוך לקראת ביצוע המשימה.

בתשע ועשר דקות בערב ההוא של יום רביעי – 29 במאי 1985 שידֵר נסים קיוויתי מנחה השידור באולפן הספורט בירושלים את טקסט הפתיחה, ונתן את האוֹת, "אנחנו עוברים עכשיו בשידור ישיר אל יורם ארבל הממתין לנו בעמדת השידור ב- "הייסל". המתנתי שנייה ואז לחצתי על ה- Talk back של קו השידור ה- 4W של יורם ארבל (טכנולוגיית תקשורת המאפשרת לי להעביר הוראות לשַדָּר שלי מבלי שקולי יישמע בבתי הצופים), והודעתי לוֹ כלהלן : "יורם ארבל השידור שלך, בהצלחה" (!). חמש המילים הללו הן Cue וצופן הקוֹד בתקשורת בינינו, בהן השַדָּר יודע בוודאות של % 100 כי הוא נמצא ב- "אוויר", ורשאי להתחיל ממקום מושבו הרחק מכאן את השידור הישיר למען צופי הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה : יום רביעי – 29 במאי 1985. שמונה בערב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שלושים ואחת שנים. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי ניצב ליד דלת הכניסה המובילה לחדר הבקרה של אולפן ב'. מדובר בהיכל הקודש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. דקות ספורות ממש לפני תחילת השידור הישיר של יורם ארבל את משחק הגמר בגביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס האיטלקית וליוורפול האנגלית ב- 29  במאי 1985 מאִצטדיון "הייסל" בבריסל. בחלום הכי שחור שלי לא תיארתי שמבצע השידור הזה יהפוך ל- "Flop" טלוויזיוני ויסב לי צער כה עמוק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הישיר החל. אך לא המשחק. שחקני שתי הקבוצות נראו מתאמנים על כַּר הַדֶשֶא עם המוני הכדורים שלהם מעבר למועד שריקת הפתיחה של המשחק שבוששה לבוא. הדקות נקפו ושום דבר לא קרה . דבר חַרִיג ובלתי מקובל בארגון האירופי הקפדני והמדויק. עליתי על ה- 4W ותחקרתי אותו, "יורם מדוע בעיטת הפתיחה מתעכבת ? מוכרח לקרות משהו מאוד חמור אם אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה המשודר ישיר ע"י כ- 70 רשתות טלוויזיה באירופה ובעולם איננו מתחיל בזמן !". יורם ארבל שישב בעמדת שידור באִצטדיון "הייסל" לא ידע להסביר לי את פשר העיכוב. הוא המשיך לשָדֵר את הכנות שחקני ליוורפול ויובנטוס מתאמנים ובועטים באין ספור כדורים על כר הדשא כאילו לא קרה דבר. הוא המשיך לפמפם והשידור הישיר הפך למשעמם. החלטתי בעמדת הפיקוד שלי באולפן הבקרה לנטוש לזמן קצר את השידור הישיר מבריסל כדי להקל על יורם ארבל שהיה במצוקה ולהעבירו בחזרה למגיש נסים קיוויתי שישב באולפן בירושלים. הרצנו שוב לצופים את קטעי ה- Highlights הארכיוניים של המשחקים הקודמים במפעל ודרכן של שתי הקבוצות ליוורפול ו- יובנטוס אל משחק הגמר. יורם ארבל התאושש בינתיים בעמדת השידור בבריסל. בעוד קטעי ה- Highlights רצים במהירות על המסך, ביקשתי מיורם ארבל באמצעות ה- Talk back של קו השידור ה- 4W לברר מדוע המשחק איננו מתחיל. השידור חזר לבריסל אך לשַדָּר שלי לא הייתה תשובה.

חלפה כבר שלושת רבעי שעה והמשחק טרם החל. יצאתי מדעתי בעמדת ניהול השידור שלי באולפן ב' בירושלים. האצתי בו לבַרֵר מדוע יש איחור כה רב. השידור של יורם ארבל הפך לבלתי רלוואנטי. אפילו לשַדָּר מוכשר ו- מצטיין כמוהו נגמר הטקסט. מה כבר היה לוֹ לשָדֵר ולהוסיף על שחקני שתי הקבוצות המתחממים במגרש שעה ארוכה מבלי שיקרה משהו דרמטי בתמונת הטלוויזיה הבלגית ה- מולטילאטראלית. הוא שרף את המילים ואמר כבר את הכול. היה ברור שמשהו חמור קרה באִצטדיון "הייסל" וכי קיימת סיבה רצינית לעיכוב התמוה והמתמשך של אירוע מהסוג של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל, אך השַדָּר שלי שישב בעמדת שידור באִצטדיון ומעולם לא היה עיתונאי, לא ידע לספר לי ולא לצופים שלנו שממש לידו באזור בלוֹק "Z" בתוך אִצטדיון "הֵייסֶל" עצמו, מקום מושבם של אוהדי יובנטוס התחולל בשמונה ו- 27 דקות בערב (על פי שעון ישראל) אסון כבד בנפש בו קיפחו את חייהם עשרות אוהדים איטלקיים ומאוֹת נפצעו. היה שָם בלגן גדול. הרשויות הבלגיות ידעו שמדובר באסון נוראי בו נִספו עשרות ונפצעו מאות. ממדי האסון האיצו את ההתייעצות בין הגורמים המוסמכים כיצד יש לנהוג עם המשחק. בעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב. זָ'אק ג'וֹרְג' (Jacques Georges) נשיא UEFA בעת ההיא ומזכ"ל ההתאחדות האירופית האנס באנגרטר (Hans Bangerter), בצוותא עם יו"ר התאחדות הכדורגל הבלגית לוּאִי ווֹאוּטֶרְס (Louis Wouters) ונשיאי ליוורפול ויובנטוס מר פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן (Peter Robinson) ומר זָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי (Jean Pierre Boniperti), ובתיאום עם נציגי הרשויות של בריסל קצין הביטחון של האירוע לוטננט – קולונל בירנארט (Beernaert), מפקד משטרת בריסל פּוֹאֶלְס (Poels), וראש שירותי יחידות ההצלה ומפקד כבאי האש של העיר בריסל מר וָואן – גוֹמְפֶּל  (Van Gompel) – ישבו על המדוכה כבר שעה ארוכה. הם דנו, התייעצו, והתלבטו האם ניתן לקיים בכלל את המשחק בעקבות האסון הכבד שהתרחש ביציעי "הייסל", אך יורם ארבל לא ידע דבר. פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא מועדון ליוורפול וזָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא מועדון יובנטוס ביקשו לבטֵל את המשחק ואת ההתמודדות בין יובנטוס לליוורפול בגלל ממדי האסון שהפך למוות המוני. הם טענו כי ההתמודדות איבדה את ערכה הספורטיבי, אך נציגי הרשויות הבלגיות הזהירו אותם כי המצב יוּרַע עוד יותר אם האוהדים יישלחו לרחובות העיר ללא קיום המשחק.

הבעיה שלי כמנהל השידור הישיר הייתה שגרגירי החוֹל זלגו מטה ושרפו את זמן הלוויין האוזֵל והולך. לא היה לי כל מושג מדוע המשחק אינו מתחיל. סיגנל השידור בתוך אירופה הוּרַץ כרגיל באמצעות מערכת המִמְסַר הקרקעית המשומנת היטב של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). לא הייתה סכנה שהשידור שלהם ייקטע בשל האיחור העצום. אנחנו נדרשנו כרגיל לשירותי לוויין ה- Primary האטלנטי. זמנינו היה קצוב. בעֶשֶר בערב התחלתי לחשוש כי סיום המשחק נמצא בסכנת שידור. משחק גביע כמו משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בניגוד למשחקי ליגה רגילים חייב להיות מוכרע. לכן משחקים מהסוג הזה גוררים לעיתים הארכות בנות חצי שעה וגם בעיטות הכרעה מ- 11 מ' במידה והמשחק לא הוכרע גם בתום 120 דקות. גם טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת בתום ההכרעה גוזל זמן שידור לווייני יקר. משחק כדורגל בן שעה וחצי הופך בתנאים מסוימים לשידור תפוּח בן שעתיים וחצי. זאת הייתה הסיבה שהזמנתי מחברת COMSAT האמריקנית בלוק שידור על הלוויין ה- Primary האטלנטי, החֵל מרבע לתשע בעֶרֶב ועד חצות. זה היה חייב להספיק. גם אם תהיה הארכה בת חצי שעה וגם אם יידרשו בעיטות הכרעה מ- 11 מ'. ביקשתי בטלפון מעמדת הפיקוד שלי באולפן ב' מאיציק גינת מהעובדים הבכירים של חברת "בזק" בתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה לפנות ל- COMSAT כדי להאריך את השידור הישיר של יובנטוס – ליוורפול בשעה נוספת ולסיימו ב- 01.00 במקום ב- 24.00. צריך להבין כי ב- 1985 עמדו לרשות תחנת הקרקע ל- לוויינים בעמק שתי צלחת – אנטנה בלבד. השידור הישיר של סיגנל הטלוויזיה יובנטוס – ליוורפול רץ רק על לוויין ה- Primary האטלנטי. לוויין ה- Major האטלנטי היה Fully booked ועסק בשידורים אחרים. תקשורת הלוויינים הבינלאומית שלנו הייתה מוגבלת ודלה. איציק גינת חזר אלי ובישר לי את הבשורה המרה כי השידור הלווייני על ה- Primary האטלנטי הוזמן כבר החל מ- 24.00, ואין באפשרותה של COMSAT להיענות לבקשתי. חייתי על זמן שאול.

השעה כבר הייתה עֶשֶר בערב ושופט המשחק השווייצרי אנדרה דאינה (Andre Daina) טרם שרק לפתיחתו. הייתי משוכנע שהתחוללה טרגדיה, אחרת אי אפשר להסביר את העיכוב המתמשך. ה- Host broadcaster הבלגי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הארציות RTBF ו- BRT המשיכו לספק למסך תמונות שגרתיות, השחקנים השתעשעו בכדור על כר הדֶשֶא מבלי שקורה בעצם מאום באִצטדיון. המשכתי להאיץ בו בחוסר סבלנות ב-Talk back מאולפן השידור בירושלים, "יורם מה קורה, מה פשר העיכוב הבלתי מוסבר הזה, אתה חייב לבדוק ?". גם עכשיו הוא לא ידע להשיב לי מפני שמעולם לא היה עיתונאי. הוא לא תפס ולא זיהה כלל שהסיפור העיתונאי בשידור הישיר שלוֹ באותו הרגע זה לא היו השחקנים המתחממים על כר הדשא אלא סיבת העיכוב של תחילת המשחק שלא החל בשעה היעודה מסיבה כלשהי. המשחק ליוורפול – יובנטוס היה אמור להיות משודר ישיר ל- 70 רשתות טלוויזיה. לא רק באירופה, אלא גם למדינות המזרח הרחוק באסיה, אוסטרליה וניו-זילנד, חלק ממדינות אפריקה, ולרשתות הטלוויזיה במרכז ודרום אמריקה. בכל קצוות תבל. הייתה מוכרחה להיות סיבה רצינית לוועדה המארגנת כדי לאחֵר את תחילת המשחק אך יורם ארבל לא איתר אותה מפני שכנראה לא היה סקרן דיו לחקור אותה. בלתי מובן עד היום גם בעחת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה ב- 29 במאי 2016. המשטרה הבלגית הייתה ערה ליריבות בין שני מחנות האוהדים ולפרובוקציות האלימות של אוהדי ליוורפול. היא בודדה אותם באצטדיון. היציעים באזור "Z" אוכלסו ע"י אלפי אוהדי יובנטוס, ואזור "Y" הוקצה לאוהדי ליוורפול. בין שני מחנות האוהדים חצצה אומנם חומה רכה ועדינה עליה הופקדו שוטרים מועטים כדי לשמור על הסדר, אך היריבות נמשכה בצעקות, קללות, וגידופים. החוליגנים הבריטיים שמשום מה כונו אוהדי ליוורפול חיפשו כל הזמן מלחמה.

 בשמונה עשרים ושבע דקות על פי שעון ישראל קרתה הטרגדיה באִצטדיון "הֵייסֶל". יציעי אזור "Z" היו עמוסים לעייפה . נדחסו לשם יותר מ- 2000 (אלפיים) אנשים מעבר למותר, רובם אוהדים איטלקיים שהשיגו כרטיסים בשוּק השחור מסוכני נסיעות איטלקיים אִצטדיון "הֵייסֶל". אוהדי הכדורגל הברוטאליים של ליוורפול התגרו באוהדים האיטלקיים. הם הפעילו עליהם לחץ פיסי. האוהדים האיטלקיים נסוגו. הייתה שם צפיפות נוראית ופחד איום. הלחץ הנוראי עשה את שלו, והחומה המפרידה בין הבלוקים של "Z" ו- "Y" שהייתה בעצם קיר עלוב ומַט ליפול התמוטטה וקרסה. לעשרות אוהדים איטלקיים היא הפכה מלכודת מוות. החוליגנים הבריטיים לא הסתפקו באסון. הם השליכו מייד את שברי האבן מהחומה המרוסקת לעבר האוהדים האיטלקיים. 39 אוהדים איטלקיים נִספו ו- 250 אחרים נפצעו בדוחק ובצפיפות בשעה שנסו מכלי המשחית והנשק הקר של החוליגנים פורעי החוק מליוורפול המְכוּנִים אוהדי כדורגל אנגליים. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית שישב בעמדת השידור באִצטדיון כל כך סמוך לזירת האסון ההמוני לא הבחין בו ולא ידע מה קורה סביבו. לקולתו של יורם ארבל צריך להדגיש כי ה- Host broadcaster המקומי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הבלגיות BRT / RTBF, לא תדרך ולא עִדְכֵּן את שדרי רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות היושבים בעמדות השידור שלהם באִצטדיון "הייסל" בכל הנוגע לאסון הכבד שהתרחש זה עתה. כל שָדָר היה צריך לשאוב את האינפורמציה בכוחותיו הוא. וצריך לומר עוד דבר לזכותו של יורם ארבל שממש לא ידע מהחיים שלו. לא היה קו ראיה ישיר בין אזור עמדות השידור שם שהה יורם ארבל והשדרים האחרים לבין אזור היציעים "Z" ששכן בצַד שמאל של האִצטדיון ושבּוֹ התחוללה הטרגדיה. שַדָּרִים נוספים של רשתות טלוויזיה אחרות  ב- EBU לא היו מודעים לגודל הטרגדיה מפני שהיו בודדים בעמדת השידור כמו יורם ארבל ללא שום סיוע ועדכון של ה- Host broadcaster.

יורם ארבל זוכר על פי עדותו את הפרטים באותו הלילה ההוא של 29 במאי 1985 כשהוא יושב עדיין בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ואני בעמדת הפיקוד בירושלים ושנינו משוחחים על קו השידור הטלוויזיוני ה- 4W לאחר ניתוק התמונה הלוויינית : "יואש אלרואי, אני נשבע לך שלא ראיתי דבר. האסון הגדול קרה בשטח "מֵת". לא היה קו ראייה בין מיקומן של עמדות השידור לבין האזור שם התרחש האסון. אני זוכר ששאלנו איש את רעהו מה קורה ומדוע המשחק אינו מתחיל אך לאף אחד לא הייתה תשובה. הייתי לבד לגמרי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "הייסל" ללא עוזר שדר, ללא מפיק, וגם ללא טכנאי. אי אפשר היה לצאת מתחום עמדות השידור כדי לברר מה קרה. אגלה לך סוד. מתחם עמדות השידור היה סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. אנשי הביטחון הבלגיים היו קשוחים. אפילו לשירותים לא נתנו לנו ללכת. מי שהיה צריך להשתין עשה זאת לתוך בקבוק "קוקה קולה". אני והשדרים האחרים פשוט השתנו לתוך בקבוקי "קוקה קולה". היינו כלואים שם. אני זוכר שראיתי מעמדת השידור שלי הרחק מצד שמאל בתוך האִצטדיון אנשים רצים עם אלונקות אבל לא ידעתי למה. לא הבנתי מה הסיבה".

ג'ונתן מרטין (Jonathan Martin) ידיד אישי שלי ומי שהיה מנהל מחלקת הספורט של ה- BBC בימים ההם, זכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי את השתלשלות העניינים כלהלן : "הייתי בדרכי מהאולפן בלונדון לביתי במכוניתי בתום יום עבודה. לפתע שמעתי ברדיו של האוטו את שַדָּר הרדיו של ה- BBC  מדווח מעמדת השידור שלו באצטדיון "הייסל" על האסון הנורא. עצרתי את המכונית בתחנת הדלק הראשונה שנקרתה לי והתקשרתי  בטלפון משם לחבריי במחלקת הספורט של הטלוויזיה. צריך לזכור שהימים ההם היו טרום עידן הטלפון הסלולארי. שוחחתי עם חבריי במחלקת הספורט על האסון הכבד והתייעצנו כיצד לפעול. היה ברור לנו שאנו ממשיכים בשידור הישיר. בארי דייויס (Barry Davies) היה השדר שלנו במשחק הזה. לידו בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ישב בובי צ'ארלטון (Bobby Charlton) ששימש פרשן מחליף לג'ימי היל (Jimmy Hill). ג'ימי היל נשאר לפרשן את המשחק מהאולפן בלונדון. רדיו ה- BBC דיווח מבריסל למאזיניו בבריטניה על האסון מייד כשהתחולל בשבע וחצי על פי שעון אירופה (שמונה וחצי בערב על פי שעון ישראל). אנחנו פיגרנו אחרי הרדיו שלנו במעט. במחצית היו כבר למחלקת הספורט של ה- BBC תמונות Video ראשונות מזירת הרצח".

הבלגי מִיק מִישֶלְס (Mick Michels) היה בשעתו עורך ראשי של מגזין הכדורגל הבלגי השבועי רָב המוניטין "Foot Magazine". הוא כיהן גם כחבר בוועדת העיתונות והטלוויזיה של ה- FIFA. ב- 29 במאי 1985 נשא בתפקיד מזכ"ל תא כתבי הספורט בעיתונות הבלגית ושימש במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בין יובנטוס לליוורפול יחד עם רודי רוטנבוהלר (Rudy Rothenbuhler) כאחראיים ראשיים מטעם UEFA על מערך המדיה. עיתונות, טלוויזיה, ורדיו. מִיק מִישֶלִס התרוצֵץ בתוקף תפקידו בעת האסון והמשחק באזור עמדות השידור. מִיק מִישֶלְס זכר פרט מעניין נוסף בעת שיחות התחקיר עמי [3] כלהלן : "השַדָּר הבלגי של רשת BRT רִיק דֶה סַאדֶלִיר (Rick De Saedeleer) היה הראשון קיבל את האינפורמציה על האסון מאחד העוזרים שלוֹ , משהו כעשר דקות אולי רבע שעה לאחר התרחשותו. עמדת השידור של BRT הייתה סמוכה לזו של ה- BBC. בעמדת השידור של ה- BBC ישב ליד של השַדָּר בארי דייוויס שחקן העבר הנודע בובי צ'ארלטון. הוא היה הפרשן של ה- BBC באותו ערב נורא. בובי צ'ארלטון לא היה עיתונאי אבל היה מספיק סקרן והתעניין לדעת מהי סיבת העיכוב המתמשך לתחילת המשחק. הוא פנה לריק דה סאדליר (Rick De Saedeleer) ושאל אותו לפשר הדבר, מדוע המשחק איננו מתחיל. ריק דה סאדליר סיפר לו על האסון. בובי צ'ארלטון דיווח על כך מייד לבארי דייויס. זאת היית הסיבה ש- BBC היה אחת מרשתות הטלוויזיה הזרות באצטדיון שעלו ראשונות על הידיעה החדשותית המרעישה והנוראית הזאת. השדרים בעמדות השידור באצטדיון "הייסל" לא קיבלו כל אינפורמציה מסודרת על האסון הקשה שהתרחש ביציעים באזור Z. התמונות הראשונות של הרצח ההמוני שודרו ברשתות הטלוויזיה כבר לפני שמונה בערב (על פי שעון אירופה)". שאלתי את מיק מישלס אולם הוא לא סיפר לי מה הייתה חוות דעתם של מאמן ליוורפול ג'ו פאגאן (Joe Fagan) ומאמן יובנטוס ג'יובאני טראפאטוני (Giovani Trapattoni) האם היה בעיניהם ערך מוסרי וספורטיבי לקיום המשחק בתנאי האסון הנורא ההוא. אני חושב שהוא לא ידע.

טקסט תמונה : שנת 1985. זהו הבלגי מיק מישלס (Mick Michels) ששימש ב- 29 במאי 1985 באִצטדיון "הייסל" בבריסל, קצין העיתונות והמדיה (טלוויזיה ורדיו) הראשי מטעם UEFA. (התמונה באדיבות מיק מישלס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יורם ארבל עשה זאת באיחור זמן עצום של כמעט שעה וחצי. רַק הודות לתושייתו של קָשָב רדיו "קול ישראל" מִיקִי גוּרְדוּס שצפה בשידור הישיר והתקשר אלי טלפונית מביתו בתל אביב למפקדה שלי ב- אולפן ב' בירושלים וסיפר לי אישית את פרטי האסון עליו שמע ברדיו מונטה קארלו.

קוֹרָאדוֹ אָגוֹסְטִינִי (Corrado Agostini) ששימש במים ההם כראש ה- Eurovision Office של RAI רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית [4] זכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "זאת הייתה חוויה קשה מאוד ל- RAI ולמיליוני צופי הטלוויזיה שלנו באיטליה. ידענו על האסון מראשיתו אך לא הערכנו בתחילה את ממדיו . צוות השידור שלנו בראשותו של השַדָּר הבכיר בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ברונו פיצול (Bruno Pitzul) דיווח ישירות על האסון. השידור הישיר של RAI נפתח כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה. RAI הייתה בימים ההם בשיא כוחה ונחשבה לרשת טלוויזיה מובילה בשידורי הספורט ב- EBU. למרות האסון הכבד החלטנו להמשיך בשידור הישיר . ניצחונה של קבוצת יובנטוס 0:1 על ליוורפול מהשער של מישל פלאטיני הייתה נחמה פורתא לחובבי הכדורגל האיטלקיים".

טקסט תמונה : זהו ברונו פיצול (Bruno Pizzul) הקרוב למצלמה חובש Headset, שַדָּר הכדורגל רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI. צוות השידור האיטלקי עלה מייד על ממדי האסון הנורא באִצטדיון "הייסל" בבריסל. נשיאות RAI החליטה פה אחד להמשיך בשידור הישיר למרות האסון הכבד בו נספו באִצטדיון 39 אוהדים איטלקיים של קבוצת יובנטוס. (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לחוליגניזם האנגלי מסורת ארוכה. זה לא היה המקרה הראשון. כבר בבוקר השידור החלו התפרעויות והתנגשויות בין האוהדים הבריטיים לבין עמיתיהם האיטלקיים. איזה עמיתים. יריבים של ממש. זה נמשך גם בערב לקראת תחילת ההתמודדות בין שתי הקבוצות. רצועת יציע באורך של מטר וחצי חצצה בין אוהדי ליוורפול ואוהדי יובנטוס. כשעה לפני תחילת משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל חדרו לשם החוליגנים האנגליים כשהם שיכורים כלוֹט מבירה ומשליכים על האוהדים האיטלקיים פחיות ובקבוקים. האוהדים האיטלקיים הנמלטים מאימת הברברים האנגליים מצאו את עצמם לכודים בין גדרות הברזל. השוטרים הבלגיים לא צפו את הסכנה הנוראית שאיימה על האוהדים הצעירים האיטלקיים וסירבו לפתוח את שערי היציע לכיוון כַּר הדֶשֶא. הם לא אִפשרו להם למַלֵט את נפשם מהַהֶרֶג הצפוי להם. ביציע הדחוס התחוללה מהומת אלוהים. האוהדים האיטלקיים הוכו ונדרסו, כשלבסוף גדר הבטון והסורגים מתמוטטים עליהם. הפילוסוף הצרפתי הנודע זָ'אן פּוֹל סַארְטר (Jean- Paul Sartre) אמר פעם, "אדם מתנהג באלימות בשעה שאין לו מה להפסיד". אוהדי הכדורגל הברוטאליים מאנגליה דאגו להגשים היטב את האמירה הזאת.

יורם ארבל ישב בעמדת שידור באִצטדיון חסר ישע. הוא וגם כמה  שדרים נוספים באזור עמדות השידור לא ידעו מה קורה ולא הבינו מדוע משתהה שריקת הפתיחה. הצלת המידע העיתונאי בשידור הישיר הזה באה מכיוון בלתי צפוי. לפתע התקשר אלי מתל אביב למפקדת אולפן השידור שלי בירושלים הקָשָב המצטיין (והנצחי) של רדיו "קול ישראל" מִיקִי גוּרְדוּס, ודיווח לי, "יואש אלרואי תשמע, אסון נוראי התרחש בבריסל, עשרות אוהדי כדורגל נקטלו באִצטדיון "הייסל" ", והוסיף, "זאת הסיבה לעיכוב תחילת המשחק". מִיקִי גוּרְדוּס טרם ידע לפַרֵט מעבר לכך. לא הייתה לו אינפורמציה מי הם עשרות הנספים, זהותם, כיצד נקטלו, והאם מדובר באוהדי ליוורפול ו/או טורינו שנרצחו או הנספים הם משני המחנות גם יחד. הודֵיתי למִיקִי גוּרְדוּס שעשה לנו שירות חשוב וגם טובה גדולה. לפתע ידעתי מה קורה. הייתי בתוך העניינים. אין דבר גרוע מחוסר הוודאות. דיווחתי מייד ב- Talk Back מירושלים ליורם ארבל האַבוּד בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שבו הוא נמצא ברגע זה. מדהים שמִיקִי גוּרְדוּס ידע בתל אביב את מה שיורם ארבל היה אמור לדעת ולא ידע כשהוא ישוּב בעמדת השידור באִצטדיון "הייסל" ב- בריסל. מיקי גורדוס הוא עיתונאי מדהים ומהימן, וראשון בכל דבר. בדירתו בשדרות חן בתל אביב הוא ספון סביב מִכשור אלקטרוני חדיש של מכשירי רדיו, מקלטי טלוויזיה, וצלחות לוויין באמצעותם הוא מאזין וצופה על המתרחש בתבל. הוא מצותת לכל העולם ומקליט ב- Video ו- Audio בביתו את המתחולל בקוסמוס שלנו. ד"ר יצחק נוי פנסיונר רשות השידור מי שהיה עורך ומגיש מוכשר ומוצלח מאוד של התוכנית "השעה הבינלאומית" ברדיו "קול ישראל", מגדיר את מיקי גורדוס כך : "האיש שניצב על הגבעה ומשקיף על העולם". מיקי גורדוס נולד ב- 9 בנובמבר 1944 בתל אביב. הוא עובד עם רשות השידור מאז 1970. קָשָב רדיו וטלוויזיה מסור, מצטיין, ורָב מוניטין שאוהב ומכור לעבודתו הקונקרטית הזאת. מיקי גורדוס למד בביה"ס היסודי "הכרמל" ובתיכון ב- "גימנסיה הרצליה". שירת בצה"ל בשנים 1968 – 1963 בהן השלים גם השכלה אקדמאית. נשוי לבלהה ואב לשלוש בנות.

טקסט תמונה : 1985. מיקי גורדוס הבלתי נשכח בחדר העבודה האלקטרוני המתוכנן והעמוּס שלוֹ ואשר מחובר לכל העולם. (התמונה באדיבות מיקי גורדוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֵת שהעברתי את האינפורמציה הדרמטית מירושלים ליורם ארבל היושב באצטדיון "הייסל" הבחנתי מעבר לקו השידור ה- 4W כי היה המום. לכמה שניות נותר בהלם ואלם. מצב מביך. השַדָּר הדגול חש מבויש בעמדת השידור שלוֹ. את החדשות האיומות שאירעו באצטדיון בו נכח ליקט עבורנו קשב רדיו בתל אביב. יורם ארבל היה בודד ואובד עצות, ומנותק מהמציאות. קיוויתי בשבילו שלא הפך לשֶבֶר כלי. הוא פשוט לא ידע מהחיים שלוֹ. זאת הייתה סיטואציה עיתונאית מביכה בה מודיעים מירושלים לשַדָּר בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שוודאי גרמה לאי נוחות. מצב כזה עלול להביא כל שַדָּר ל- Black out טוטאלי. זה היה כישלון עיתונאי קולוסאלי. לטיב מזלו היה יורם ארבל (שַדָּר מאוד מנוסה) אלוף ההיחלצות מהמֵצַר במצבים כאלה. הוא יצא מזה אך בשֵן ועַיִן. הוא איבד בבת אחת חלק נכבד מאמינותו העיתונאית. הוא לא היה האשם היחידי אבל הציבור לא הבין כיצד שַדָּר עיתונאי שיושב בעמדת שידור באצטדיון איננו יודע מה קורה סביבו בתוככי האִצטדיון. ניסחתי את דבריי בזהירות ובקול שָלֵו ב- Talk back, כדי לא להכניסו ללחץ מיותר ׁ(גם כך הוא הוא היה מוטרד ומבויש) : "יורם שים לב, קָשָב הרדיו מִיקִי גוּרְדוּס דיווח לי הרגע כי יש עשרות הרוגים במהומה שהתחוללה בתוך האִצטדיון, זאת הסיבה לעיכוב בעיטת הפתיחה". יושב לו בעמדת שידור נוחה ומאובזרת באצטדיון "הייסל" בבריסל ביום רביעי ההוא – 29 במאי 1985 השדר הוותיק ובעל הניסיון שלנו בשם יורם ארבל נציג חטיבת הספורט והטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולא יודע מהחיים שלו. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.

פּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא לִיוֶורְפּוּל וזָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא יוּבֶנְטוּס החליטו לקבל את בקשת אנשי UEFA ונציגי הרשויות הבלגיות לקיים את ההתמודדות בין שני המועדונים במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, למרות תנאי האלימות הקשים ששררו באִצטדיון. המשחק החל באיחור עצום של שעה ו- 25 דקות, בעשר וארבעים בעֶרֶב במקום בתשע ורבע. כמה רשתות שידור של ה- EBU ובראשן ARD ו- ZDF הגרמניות שהחלו כבר בשידור הישיר פרשו ממנו בנימוק שאין טעם לעסוק בשידורי ספורט בשעה שגוויות המתים מוטלות נכוחה . למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וגם לי לא היה ספק שאנחנו נשארים עם השידור הישיר עד סופו . גם ה- BBC האנגלי ו- RAI האיטלקית המשיכו בשידורים השירים שלהם . אנשי הרדיו של ה- BBC שידרו את האסון בזמן אמת. ממש כשזה קרה. מחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה של ה- BBC בניהולו של ג'וֹנתן מַרְטִין (Jonathan Martin) פתחה את השידור הישיר שלה בהודעה הדרמטית על האסון זמן רב לפני פתיחת סיגנל השידור ה- Multilateral האירופי לכל רשתות השידור של  ה- EBU, שנקבע לתשע וחמישה בערב. שַדָּר ה- BBC בעמדת השידור באִצטדיון "הייסל" בבריסל היה בַּארִי דֵייוִיס (Barry Davies). הוא היה בודד בעמדת השידור שלו כמו יורם ארבל ללא הפרשן הקבוע שלו גִ'ימִי הִיל (Jimmy Hill) שישב באולפן ה- BBC בלונדון. אך היה לוֹ בכל זאת יתרון על יורם ארבל. לצִדוֹ ישב הפרשן – שחקן העבר הנודע בובי צ'ארלטון ממלא המקום של גִ'ימִי הִיל שסייע לוֹ באיתור האינפורמציה העיתונאית.

יורם ארבל בניגוד לנסים קיוויתי לא תיקן את עצמו ואת שגיאותיו "באוויר" וגם לא התנצל. זאת הייתה אחת מגדולותיו כשַדָּר. למרות שלא היה עיתונאי דגול חונן באינטואיציה שהצילה אותו. האינטואיציה הפנימית שלו הדריכה אותו לא למהר להצטדק. המיקרופון אינו נועד לווידויים. שיקול נכון שהצדיק את האמינות שלו כשַדָּר עַל ומומחה בתקשורת המונים. יורם ארבל השתמש בתשדורת האסון שהגיעה אליו מירושלים בצורה נבונה. הוא הטמיע והחליק בהדרגה את האינפורמציה הדרמטית שהעביר לסלון ביתם של הצופים. יורם ארבל נמנע מלספר לצופים שלנו שמיקי גורדוס הוא האיש שהעביר את הידיעה הדרמטית על האסון לאולפן המנווט בירושלים, ומשם הוחשה אליו לאצטדיון "הייסל" באמצעות ה- 4W. בכך היה רָב אוֹמָן. פשוטו כמשמעו. אך קוֹלוֹ היה הססני. האינפורמציה שבידיו הייתה חלקית. אפשר היה לחשוב שעלה עליה בכוחות עצמו. הוא גם טעה כשמיהר לבַקֵר דווקא את האוהדים האיטלקיים שפגעו כביכול קשות באוהדים האנגליים עובדה שהתבררה כלא נכונה. היו אלה דווקא אוהדי ליוורפול שהסתערו במוטות ובקבוקים ונֶשֶק קַר אחר על הציבור האיטלקי באצטדיון "הייסל" וגרמו לאנדרלמוסיה הנוראית בסופה אירע הרצח של 39 מאוהדי יובנטוס. ביטחונו העצמי אבד לו. יורם ארבל היווה בעיה אך הייתה עוד אחת חריפה ממנו, זמן השידור ההולֵך ואוזֵל על לוויין ה- Primary האטלנטי, שהעביר את סיגנל השידור מבריסל לירושלים. ה- Booking היה מוגבל ממילא. ההזמנה הלכה והתקצרה בעוד המשחק טרם החל. נקלעתי לסבך שידור ובעיה קשה של תקשורת לוויינים שהתבררה כבלתי פתירה.

למחרת פרצה מהומת אלוהים בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית. חלק מאנשי "מבט" ובראשם העורך מיכאל קרפין תבע ממני לסַלֵק לאלתר את יורם ארבל מעמדות השידור של מחלקת הספורט וליטול ממנו את תעודת העיתונאי שלוֹ. "איזה מין שַדָּר זה שלא יודע מה קורה סביבו", טען בכעס בפני. השבתי לו, "אני הוא הנושא הראשי באחריות ולפני הרחקת יורם ארבל ממיקרופון מחלקת הספורט יצטרכו לסלֵק אותי". התייצבתי לימינו של יורם ארבל. בוועד המנהל של רשות השידור קראו להדיח אותו. היה ברור לי כי כישלונו של יורם ארבל הוא כישלונה של מחלקת הספורט. לאורי פורת היה ברור כי כישלונה של מחלקת הספורט הוא כישלונה של הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור כולה. אי אפשר היה להימלט מהאחריות הזאת. יורם ארבל נחשב לשַדָּר ספורט מוכשר אך הוא לא ניצב מעל חוקי השידור בטלוויזיה, ולא מעל ההיגיון העיתונאי. זאת הייתה תאונת שידור קשה ביותר בסופה ספג יורם ארבל מכה אנושה, והתרסק. לא היה ספק. יורם ארבל שֶבֶר כְּלִי שלח הביתה שידור מְנוּפַּץ רווי שברים כמוהו ומלא טעויות. הוא היה שדר מגוחך ועיתונאי רדוד באותם הרגעים ההם ביום רביעי בערב של 29 במאי 1985. הוא היה כה מבולבל, מטושטש, וחסר ידע עד שהאשים בשידור הישיר ההוא את האוהדים האיטלקיים בהתנפלות על אוהדי ליוורפול. שֶבֶר כְּלִי.

יורם ארבל היה מדוכדך. הוא הבין שהוא שותף לפַשְלָה עיתונאית חמורה מאין כמוה. לא היה לו כל הסבר הגיוני לפרשה האומללה. הסברו הנ"ל לא שכנע אותי. היה ברור שהפַשְלָה הזאת חסרת התקדים באומללותה לא תעבור בשלום. כמה מהקולגות שלי בחטיבת החדשות תכננו לצלוב את יורם ארבל בכיכר העיר. באותו סוף שבוע מַר נפגשתי עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, וביקשתי ממנו למוסס את הפרשה הקשה. הסברתי לו כך : "יורם ארבל נמצא עכשיו בדרכו לגרמניה שם מתחילה ביום רביעי – 5 ביוני 1985 אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל. הוא חווה חוויה עיתונאית טראומתית ומרגיש שנכשל כישלון קולוסאלי", והוספתי וביקשתי אותו, "צריך לעודד ולתמוך בו לקראת משימת השידור הקרובה שלו. אל תיתן ידך לעיתונות המחפשת את דמו. אל תדליף ואל תצלוב אותו". אורי פורת היה ג'נטלמן מספר אחת של רשות השידור והסכים לבקשה.

טקסט תמונה : יום רביעי בערב – 29 במאי 1985. יציעי אצטדיון "Heysel" בבריסל. אלו הם היציעים ההרוסים והחרבים באזור "Z" באִצטדיון "הייסל" כמה דקות לאחר האסון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נהרגו ו- 250 נפצעו. מימין למעלה נראה צלם ENG בלגי מצלם את אזור האסון בעוד איש ביטחון בלגי חבוש קסדה ואוחז מגן בידו השמאלית ומוט בידו הימנית ניצב בין האנשים ההמומים ומאבטח את המקום. משמאל נראה אוהד כדורגל איטלקי מוטל על ערש דווי לפני פינוי גופתו. זה היה מחזה נורא. משמאל נראה שלט של UEFA שנתלש מהגדר. חלק מרשתות הטלוויזיה ב- EBU החליטו להפסיק את הסיקור הטלוויזיוני של האירוע. (הצילום באדיבות RTBF והסוכנויות).

טקסט תמונה : יום חמישי – 30 במאי 1985. תמונה נוספת מזירת הפשע. מראות הפוגרום ביציע "Z" באִצטדיון "הייסל" בבריסל למחרת האסון. רשות השידור ואנשי הטלוויזיה הישראלית התקשו לסלוח ליורם ארבל על מחדל השידור והפלופ העיתונאי שלוֹ. יורם ארבל סִיכֵּן בחולשתו המקצועית את עצמו וגם את רשות השידור כמוסד עיתונאי. (הצילום באדיבות RTBF והסוכנויות). 

לקוּלָתוֹ של יורם ארבל צריך לומר שהיה בימים ההם לפני שנות דור שַדָּר בּוֹדֵד בעמדות השידור בחוץ לארץ. הוא ישב לבדו בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ב- בריסל ללא מפיק לידו, ללא פרשן, ללא טכנאי, וגם ללא עוזר שַדָּר (כפי שמקובל היום). פונקציות כאלה נתפשו אז כמותרות שידור. לא שצריך היה לרחֵם עליו. הוא לא היה מִסְכֵּן וכל האמור לעיל איננו פוטר אותו משום אחריות. הוא התגלה ב- 29 במאי 1985 כעיתונאי נֶפֶל. נכון שהיה בּוֹדֵד והבדידות הופכת את האנשים הבודדים ללחוצים ופגיעים, ולכֵן חשופים לשגיאוֹת אולם לא עד כדי תבוסה. העיתונאות או חוסר העיתונאות של יורם ארבל באסון בריסל עלתה על סדר היום של האג'נדה הלאומית במדינת ישראל. העיתונות סירבה להניח לוֹ. ביום חמישי – 6 ביוני 1985 פִּרסמה העיתונאית דוֹרִית גֶפֶן בעיתון "עַל הַמִשְמָר", מאמר ביקורת טלוויזיה נוקב ויוצא דופן בחריפותו בגנותו של יורם ארבל בגין שידור הנֶפֶל שלו באסון "הֵיְיסֶל" (Heysel) ב- בריסל. היא העניקה למאמר שלה כותרת לעגנית נגד שַדָּר הספורט מספר אחת שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. "כישלון של שדרן פטפטן", הכריזה בראש חוצות ללא כחל ושרק. דורית גפן הרגה את יורם ארבל אבל לא קברה אותו. עורך העיתון "על המשמר" בימים ההם מר סֶבֶר פְּלוֹצְקֶר פרסם את מאמר ביקורת טלוויזיה של דורית גפן כלשונו [7].

קטע עיתונות : זהו המסמך המקורי / מאמר הביקורת של מבקרת הטלוויזיה גב' דורית גפן נגד השדר יורם ארבל שהופיע בעיתון "על המשמר" ב- 6 ביוני 1985. (באדיבות ארכיון "על המשמר" וגם באדיבות בית אריאלה בתל אביב).

דורית גפן : "השידור הישיר ממשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורגל בין קבוצות יובנטוס וליברפול הפך לאחד המחזות המבעיתים של שִלְהוּב יצרים ואלימוּת לשמה. לא נחזור כאן על אשר ראו רבים , ועל אשר תואר בהרחבה בעיתונות . מה שבכל זאת ראוי להדגשה זה הדיווח של יורם ארבל מהמקום . פטפטנותו של יורם ארבל היא עובדה ידועה, אך כאשר הוא נותן לה דרור, ללא מגבלות זמן וללא הפרעה של המשחק שלא שוּחַק- התוצאה היא בלתי נסבלת לחלוטין. יורם ארבל סבר כנראה כח עליו למלא את אוזנינו בקשקושיו בחלל הבלתי צפוי שנוצר בגלל האירועים הטרגיים באצטדיון, והוא השתמש בכל המילים שבפיו בשֶטֶף, אם כי בלי הרבה טעם. אך גם התפרצות מילולית זוֹ לא הייתה נראית בעיניי חטא כל כך גדול אלמלא עבודתו העיתונאית הבלתי אמינה והמטעה  אינני יודעת מה היו תנאי עבודתו באצטדיון, אך אנו מצפים מעיתונאי הנמצא בשטח לברר פרטים מדויקים ככל האפשר על המתרחש לנגד עינינו. לא היינו זקוקים לתיווך של יורם ארבל כדי לראות את הפרטים של ההשתוללות וחוסר האונים של המשטרה הבלגית . לעומת זאת הוא היה צריך לברר מי גרם לכל מהומת הדמים ולמה. אך יורם ארבל מכסא השדרים שלו נתן לנו בו- זמנית תיאור של מה שראינו באמצעות המצלמות . הוא לא הסתפק בכך , וכבר קבע באוזנינו מי אשם ומי גרם למהומה – האיטלקים כמובן. במשך שעה ארוכה השמיץ יורם ארבל את האוהדים האיטלקיים, בעוד האשמים היו למעשה אוהדי ליברפול. זהו כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה שאיננו מתאים אפילו לעיתונאי מתחיל".

גם מבקר הטלוויזיה של העיתון "דָבָר" טֶדִי פְרוֹיְס נקט נגד יורם ארבל ב- 2 ביוני 1985 לשון חמורה ביותר על הפשלה העיתונאית שלו באיתור מחוללי האסון באִצטדיון "הייסל" בבריסל [8]. הוא למעשה קרא לפיטוריו של גדול שדרי הטלוויזיה בתחומי הכדורגל והכדורסל בכל הזמנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

קטע עיתונות : 2 ביוני 1985. דיווח של מבקר הטלוויזיה העיתונאי טדי פרויס ז"ל בעיתון "דָבָר". (ארכיון "דָבָר" – בית אריאלה בתל אביב).

טדי פרויס ז"ל : "המגוחך היה כי יורם ארבל שנמצא  100 מטר ממקום ההתרחשות, הסתמך על הקשב של רדיו "קול ישראל" מיכאל גורדוס שישב בתל אביב, ושאב ממיקי גורדוס את המידע. האם מתחת לכבודו של השָדָר להרים את ישבנו וללכת לבַרֵר מה קרה במקום להסתמך על מקור הנמצא 3500 ק"מ ממקום האירוע ? ומכיוון שלא הטריח את עצמו, אין פלא שנכשל כישלון נורא. על פי הודעתו רוב ההרוגים היו אנגליים ! בשנינות חדת לשון ודיפלומטיה ארבלית , הוא הוסיף, שיש להניח שלא אנגלים גרמו למותם של האנגלים. מה שיורם ארבל עולֵל, מזכיר את דיווחי הכתבים בלבנון שהודיעו בשעתו כי ישראל היא שביצעה את הטבח בסברה ושתילה. רבים מהכתבים לא רחוקים ממקום האירוע יותר משהיה יורם ארבל בבריסל, אך הם גילו אחריות, חריצות, מצפוניות, ומוּסַר עיתונאי כפי שהוא גילה באִצטדיון. יורם ארבל הטיח את אשמת ההֶרֶג בנהרגים. בניגוד "לממצאיו", רוב ההרוגים היו איטלקיים, והפותחים בתגרה היו על פי כל העדויות האנגלים ולא האיטלקים. אם שגריר איטליה בישראל לא יחולל מהומה, הרי שהוא צדיק. כי יורם ארבל לא רק הטעה את קהל הצופים אלא העליל מעין עלילת דם. בתחנות טלוויזיה יותר מפגרות מזו של ישראל, כבר פיטרו שדרנים יותר מוצלחים על עבירות פחות חמורות".

טרגדיית ה- Off tube.

הודעה : בשל סידורים הכרחיים של אבטחת המידע המתפרסם ב- בלוג הנחקר ונכתב על ידי ואשר קרוי, yoashtvblog.co.il, נתקלו לאחרונה קוראים לא מעטים בהודעה מפתיעה שהטקסט שלה היה כלהלן : "You have been banned". ההודעה הנ"ל חסמה את דרכם לפתיחת הפוסטים השונים בבלוג. העניין עודכן ותוקן ודרכם פנויה כעת.

ציטוט : "למילים יש וויזואליה משלהן". (מרדכי "מוטי" קירשנבאום).

ציטוט : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". (סוזן סונטאג).

ציטוט : "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". (אחד העם).

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד.

זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין, אך הטקסט הוא מראה הנבונות והאינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נחנו בכשרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חיים יבין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעשר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חיים יבין יבד"ל ייזכר בגלל שלוש המילים האלה לדורות.

כל עמדת שידור טלוויזיונית (לא רק בתחום הספורט) אותה מאיישים שַדָּר ופַרְשָן פועלת על פי המטפורה של החוֹק הפיסיקאלי "כלים שלובים". מינוס (-) למרות איכותו השלילית ישאף להתפשט ו- להכניע את רמת הפלוס (+) החיובי ולהיות בעל קומה שווה בתוך חלל המתקן הזה שקרוי עמדת שידור של הטלוויזיה. שַדָּר מוביל יָרוּד שסימונו מינוס (-) ימשוך לתהום את הפרשן גם אם הסימון של אותו הפרשן הוא פלוס (+). כנ"ל להפך : פַּרְשָן שסימונו מינוס (-) יוריד לתחתית הבּוֹר שַדָּר מוביל שסימונו פלוס (+). ההיגיון המתמטי קובע שעמדת שידור טלוויזיונית אמורה להיות בעלת ערך רק אם סימונם של השדר והפרשן הם שני פלוסים (+ +). מינוס (-) מנצח פלוס (+) כמו ש- טִיפְּשוּת מביסה חוֹכְמָה וטִמְטוּם מוריד ביָגוֹן שְאוֹלָה בִּינָה, דַעַת, ו- נְבוֹנוּת גם יחד.

אני מתבונן בציטוטים הנ"ל של מוטי קירשנבאום + סוזאן סונטאג + אחד העם, וחושב עד כמה מדהים הוא הפוסט הקודם מס' 602 הקרוי, "לא שיניתי את דעתי. מַמְלֶכֶת הַ- Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים היא חלטורה. יצירה עיתונאית זולה וקלוקלת. הערוץ מחזיק בזכויות שידורים עתירות ערך אולם מכיוון שהוא נעדר לעיתים קרובות מהשטח, ממוקד ההתרחשות, הטיפול העיתונאי שלו באותם האירועים דַל, מגוחך, ו- רָפֶה (!). אליפות אירופה בשחייה – לונדון 2016 שהסתיימה אתמול (יום ראשון – 22 במאי 2016) בהשתתפות משלחת ישראלית גדולה בת 41 משתתפים היא דוגמא אופיינית שלילית לשידור Off tube". פוסט מס' 602 הפך לפופולארי בין קוראי הבלוג (שאין לי מושג מי הם) מפני שהוא עוסק בנושא רגיש. מדובר בכ- 1000 (אלף) כניסות בתוך ימים ספורים. הבלוג צובר הרבה מאוד תגובות. קוראים סקרנים רבים מתעניינים לדעת ללא הפסק וכמעט ללא סוף בעקרונות מבנה חלון הראווה של כל רשת טלוויזיה באשר היא, ציבורית ו/או מסחרית. לא משנה. כיצד מאתרים שדרי טלוויזיה וכיצד מאמנים אותם למשימות השידורים הישירים בזירות הספורט השונות. מגיש החדשות חיים יבין ניצב במשך עשרות שנים בקדמת חלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שדר הספורט היהודי – אמריקני האווארד קוסל (Howard Cosell) עשה את אותו הדבר ועמד במלוא קומתו וגאוותו בחלון הראווה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. מגיש החדשות האמריקני וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) בלט עד למאוד המשך שנות דור בחלון הראווה של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. שני שדרי הספורט של רשת הטלוויזיה הבריטית ה- BBC קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) ודייוויד קולמאן (David Coleman) העשירו במשך עשרות שנים עד בלי די את חלון הראווה של הרשת שלהם. את אותו הטקסט הנכבד ניתן לומר על שדרנית החדשות האמריקנית ברשת ABC ברברה וולטרס (Barbara Walters) ושדרן הספורט הרב תחומי של ABC ואח"כ גם של CBS ברנט מאסברגר (Brent Musburger). אני זוכר שאלכס גלעדי ואנוכי קיבלנו ב- 1975 מ- ABC את שני הטייפים VTR שני אינטשים הבלתי נשכחים של אליפות העולם בשחייה שנערכה בעיר קאלי ב- קולומביה שבדרום אמריקה. השַדָּר הממונה היה ברנט מאסברגר. אלכס גלעדי ואנוכי צפינו עוד ועוד בשידורים הנפלאים והקולחים הבלתי נשכחים שלו. כיצד אפשר לשכוח את תיאוריו האלמותיים אלה שנגעו בקורנליה אנדר המזרח גרמנית ובשירלי באבאשוף האמריקנית. ברור שקיימות אין ספור דוגמאות של שדרני טלוויזיה שמקשטים את חלונות הראווה של רשתותיהם, וצריך גם להזכיר את יורם ארבל, נסים קיוויתי, ומאיר איינשטיין שלנו, אולם זאת לדעת : המעצבים האלה שעיצבו את אותם חלונות הראווה הטלוויזיוניים ואשר ניצבים מאחוריהם לעולם אינם פחות חשובים מהשדרנים שמזדקרים בקדמתם (!).

השדרן והמגיש הוא בבחינת הפונקציה האחרונה והסוּפֶּר – חשובה במערכת הנשימה הטלוויזיונית, של הרֵיאָה הטלוויזיונית, דרכה מפעפע המֵידָע אל שכבות הציבור השונות. שַדְרָן טלוויזיה דומה במידה רבה ל- "אָלְוֶואוֹלָה", לאותה הפונקציה האחרונה ברֵיאָה של גוף האדם דרכה מפעפע החמצן הטרי לכדוריות האדומות שנושאות אותו לשרירים הרצוניים והבלתי רצוניים ולשאר רקמות הגוף. לכן הוא כל כך חיוני בהיררכיה הטלוויזיונית. שַדָּר ומגיש טלוויזיה הוא בבחינת מתווך עַל בין המציאות לבין הציבור באמצעות המרקע. תפקיד רב חשיבות שאין לזלזל בו כלל ועיקר. מקומו של השדרן בחלון הראווה הטלוויזיוני מובטח, אולם על תנאי. הוא מובטח כל עוד אותו השדרן הנַדוֹן מקיים באופן הגיוני ותקין את המהלך הפיסיולוגי של מערכת הנשימה בטלוויזיה. משה גרטל נדחק בשעתו ב- מצוותי לרגע לחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כ- מ"מ של שַדָּר השחייה הוותיק שלי שפרש לגמלאות נסים קיוויתי. זה קרה באולימפיאדת ברצלונה 1992. הוא הוכיח שאין דבר קבוע יותר מהזמני (ראה בהמשך). הוא היה חשוב אך לא חשוב מספיק. לא חשוב מספיק משהתברר כי במקביל למֵידָע הַשְחִיָיה שהוא אוֹצֵר בידיו, נוטה האיש להפוך את עצמו שוב ושוב לקוריוז. בדרך כלל המסננת מקיאה מתוכה בסופו של דבר את הנופלים. לא תמיד. משה גרטל צלח אותה בגלל הקונקרטיות והייחודיות של התחום אותו הוא מכסה ולא בגלל כישרונו. הוא שַרָד אולם לא היה מדובר באישיות עַל טלוויזיונית וורסטילית כמו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ומאיר איינשטיין שתמיד היו עסוקים מטבע הדברים (בשידור וגם ב- הגשה). משה גרטל נותר על כנו מפני ש- שידר שחייה אולימפית בלבד ורק פעם בארבע שנים, ו- פה ו- שם גם את אליפויות אירופה. ענף השחייה בארץ הוא ספורט איזוטרי לחלוטין שמחזיק בקושי שני אירועים בינלאומיים בתוך יחידת זמן שנמשכת ארבע שנים. אין שדרי שחייה באָרֶץ. גם לא כדאי להכשיר כאלה בעבור כל כך מעט אירועים. לכן משה גרטל הוא שַדָּר השחייה הטוב ביותר במדינה בין שדרי שחייה אחרים שכלל לא קיימים. הוא שדר על תקן מזדמן לא פעיל (כמותו הפרשן ד"ר ברוך צ'יש). משה גרטל הוא מעין עוֹף מוזר שנרדם בין המשחקים האולימפיים שהיו לבין אלה שיבואו בעקבותיהם. אז הוא מתעורר כי מישהו מעיר אותו. ערוץ 1 העניק בשעתו שתי הזדמנויות לשדר טירון בשם ליאן ווילדאו לשדר את שתי אליפויות העולם האחרונות בשחייה בברצלונה 2013 וקאזאן 2015. אם כך אני מעדיף את משה גרטל שעולה על אותו ליאן ווילדאו עשרת מונים. באולימפיאדת אטלנטה 1996 הודיע משה גרטל ל- צופיו בתום אחד מהשידורים הישירים מהבריכה האולימפית (הסתיימו תמיד בסביבות 21.00 שעון אטלנטה – 04.00 שעון ישראל), כי כאן מסתיים השידור הישיר ואיחל להם לנוח על משכבם בשלום. הרי מדובר בטקסט מטורף והזוי לחלוטין שהפיק אז השדר משה גרטל במסגרת תקשורת המונים טלוויזיונית. חצי מאזרחי מדינת ישראל שנותרו עֵרִים ו- עקבו באותו הלילה אחרי שידורי השחייה האולימפיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאטלנטה 1996, נחרדו ונבעתו נוכח איחוליו של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשם משה גרטל ש- מְאָחֵל להם לנוח על משכבם בשלום כאילו מדובר בגוויות חסרות רוח חיים. זה היה מדהים באופן השלילי והקיצוני ביותר שכל צופה טלוויזיה באשר הוא יכול לדמות לעצמו. משה גרטל במקום לברך את צופיו ב- אַשְמוֹרֶת בוקר טובה ו/או לילה טוב, אִיחֵל להם לנוח על משכבם בשלום. בלתי נתפש ולא מתקבל על הדעת. שדר ספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאחל מאטלנטה 96' לאזרחי מדינת ישראל, "נוחו על משכבכם בשלום". בשנת 2000 הדחתי אותו לאלתר מחטיבת הספורט לאחר שיחת הבהרה קצרצרה ומנומקת שלי עם מנהל ערוץ 1 דאז יאיר שטרן. מנהל חטיבת החדשות דאז רפיק חלבי אימץ אותו לשורותיו. (ראה בהמשך). האיש סבל מנפילות טלוויזיוניות חוזרות ונשנות. מקצוע העיתונות, האלקטרונית כמו העיתונות הכתובה, איננו מאפשר נפילות. הגרף העיתונאי – טלוויזיוני שלך איננו צריך תמיד ולא יכול לנסוק כל הזמן, הקו יכול להיות גם אופקי ובדרך כלל הוא כזה, אולם הוא איננו רשאי להפוך למינוס ל- אנכי. אינך יכול להיות פעם אחת מהימן ובפעם אחרת להיתפס כבלתי אמין. אין דבר כזה בעיתונאות טלוויזיוניות. בשום עיתונות. לרוע מזלו של משה גרטל שגיאותיו ו-טעויותיו הרבות בקריירה וותיקה, והתרברבויותיו המופרכות לאורך שנים צרובות ו- חרוטות היטב על הטייפים והקלטות בארכיון ערוץ 1. המוניטין שלו מגוחך. באליפות אירופה בשחייה שנערכה ביולי 2000 (9.7.2000 – 3.7.2000) בהלסינקי הוא משה גרטל שידר ישיר לפתע מעמדת השידור שלנו בבריכה בהלסינקי – פינלנד את הטקסט כדלקמן : "…זהו אלכסנדר פופוב – לא אלכסנדר פופה…". (פּוֹפָּה היה בשעתו שחקן קבוצת מכבי ת"א בכדורסל, ענק שהיתמר לגובה של 2.20 מ', ושמו הפרטי היה קונסטנטין…אולם משה גרטל שיבש את שמו וקרא לו פעם בעת ריאיון בשידור ישיר בתום אחד המשחקים בהיכל הספורט ביד אליהו "אלכסנדר פופה" במקום "קונסטנטין פופה"…). מביך. באולימפיאדת בייג'ינג 2008 הצטרף משה גרטל כ- שַדָּר אולימפי מוביל בשחייה לחבורת הנביאים. הוא התחייב והבטיח לקהל צופיו בישראל בשידור ישיר בעת ה- Leg האחרון של תחרות הגמר במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים (מבלי לסייג את עצמו ומבלי להעניק לעצמו פתח מילוט), משהו שנשמע כמו נֶדֶר, בזאת הלשון, "…אני מבטיח לכם כי צרפת תכה את ארה"ב שוק על ירך…". ברור שקרה להפך (!). דווקא רביעיית השחיינים של ארה"ב ניצחה וזכתה במדליית הזהב והפכה את שדר השחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאיש טיפש. צרפת נדחקה למקום השני והשיגה את מדליית הכסף. משה גרטל נדחק לשוליים ואפילו לא זכה במדליית הארד. אתה שוב יודע, מבין, וזוכר למי ניתנה הנבואה על פי שיקול דעתם של חז"ל. לשוֹטִים. בשעה ששַדָּר כלשהו מפר בבוטות את חוקי הטלוויזיה ומתייחס למיקרופון כאל צעצוע פרטי שלו, כמנווט ועורך אתה מבין שאינך יכול לשלוט עליו בזמן השידור הישיר, וכי הוא כורה בור ומְסָכֵּן את הרשת שמעסיקה אותו, על ההנהלה הראשית להתערב ולגאול את עצמה מייסוריה ואותו מייסוריו. היא חייבת לסלק אותו לאלתר מעמדת השידור. משה גרטל עשה גם כמה דברים טובים ליד המיקרופון והמסך אולם נפילותיו לאורך ההיסטוריה הארוכה מטילות עליו כבר שנים כתמים שחורים ו-צֵל כבד. הוא מתעקש להפוך לגימיק בחסות עממיות ו- מצב רוח טוב אולם הטלוויזיה לא עובדת ככה (ראה בהמשך). בשעה שמנכ"ל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים תומר תורג'מן מצווה על משה גרטל לשמש שַדָּר שחייה Off tube מהאולפן בהרצליה של אירוע המתרחש בלונדון – אנגליה, ברור לכל אחד מה באמת חושב תומר תורג'מן על שדר השחייה המוביל שלו. לא רק מה הוא חושב אודותיו אלא כיצד הוא מתבונן במאפייני יכולתו וכישרונו של משה גרטל להוביל את שידורי השחייה הבינלאומיים בערוץ שעליו הוא מופקד. לא רק מה הוא חושב, אלא איזו כמות הערכה דַלָה הוא רוחש לו. מדובר בעסק טלוויזיוני רציני ביותר. מנקודת מבטי נראה לי שאם תומר תורג'מן היה רוחש באמת הערכה מקצועית למשה גרטל לא היה לו לב לומר לאיש עשה את מלאכתך Off tube מהאולפן בהרצליה. טוס לאנגליה יחדיו עם הפרשן שלך ד"ר ברוך צ'יש. אף על פי כן ולמרות חומרת העניין אין משה גרטל וברוך צ'יש הם ליבת העניין לבדם. אבן יסוד בכל ההפקה המגוחכת והילדותית הזאת, ואולי עיקרה, הוא מה חושב תומר תורג'מן ומה הוא לא חושב על צופי הטלוויזיה שלו במדינת ישראל, אלה שמממנים אותו כמוני. על פי פילוסופיית ה- Off tube שלו שהוא נוקט ומשתמש בה לעיתים כל כך תכופות, הם צופי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אינם ראויים לקבל על המִרְקָע שלהם עיתונות אותנטית, זאת שמדווחת מהשטח ממוקד ההתרחשות. רוֹש ולַעֲנָה (!). מְצַעֵר, מְאַכְזֵב, ומַדְאִיב עד למאוד (!). 

אילו משה גרטל וד"ר ברוך צ'יש היו מתייצבים לרגע קט באוֹמֶץ לֵב בין נפתולי נפשם לבין לְבָבָם ומתייעצים עם מצפונם, אילו היו שניהם מכילים בתוככי רוּחָם בפנימיותם שֶמֶץ של רגש טעון כבוד עצמי, ובְדַל של גאווה טלוויזיונית מקצועית, הם היו אומרים לאותו תומר תורג'מן כ- הַאי לִישָנָא את הטקסט הבא : "תשמע…אם אתה מתכנן לנו שידורי Off tube מהאולפן בהרצליה… אז חפש את החברים שלך…" (!). רשת טלוויזיה רצינית איננה מתעסקת ב- Off tube. היא משדרת ממוקד ההתרחשויות ומדווחת לצופיה מהשטח.  

אני מצטער. אין בדעתי לענות ולנהל תכתובות עם הפונים ועם הקוראים. הזמן היקר שלי מוקדש למחקר וכתיבת 13 הספרים רחבי ההיקף העוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" וגם ל- מחקר וכתיבת הבלוג. 

פרופסור גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה הוא ראש "תוכנית רודרמן" ללימודי יהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה. הוא לא במקרה הבֵּן של רעייתי ושלי.

יום היסטורי בכנסת ישראל בירושלים (!). לראשונה ציינה כנסת ישראל את תרומתה של יהדות ארצות הברית למדינת ישראל במאה השנים האחרונות. מדינת ישראל לא הייתה עומדת על הרגליים ללא עזרתם של יהודי ארצות הברית. קשה לדמיין איך הייתה נראית החברה הישראלית כיום ללא תמיכתה של יהדות ארה"ב. ביוזמת "תוכנית רודרמן" ללימודי יהדות ארצות הברית באוניברסיטת חיפה נחנכה בכנסת בירושלים תערוכה מעניינת בשם : "פסים, כוכבים, ומגן דוד". בתערוכה ביקרו אישי ציבור ובראשם מר בנימין נתניהו ראש הממשלה, מר יולי אדלשטיין יו"ר הכנסת, ו- ח"כ יצחק "בוז'י" הרצוג יו"ר "המחנה הציוני" ומנהיג האופוזיציה. הם קיבלו סקירה והסבר מ- פרופסור גור אלרואי ראש "תוכנית רודרמן" באוניברסיטת חיפה.  

טקסט תמונה (1) : בנינו האמצעי פרופסור גור אלרואי (קיצוני מימין קרוב למצלמה) אחיהם של ילדינו רועי ו-הגר, מרצה לאורחים הנכבדים וסוקר בפניהם את "תוכנית רודרמן" ללימודי יהדות ארה"ב בראשה הוא עומד באוניברסיטת חיפה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין, מנכ"ל קרן משפחת רודרמן גב' שירה רודרמן, ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, יו"ר הסוכנות היהודית מר נתן שרנסקי (נמוך קומה ו- מציץ), מאחורי נתן שרנסקי עומד שי לפיד לוי (מזוקן) העוזר הפרלמנטרי של ח"כ נחמן, ח"כ נחמן שי (ממושקף, שני משמאל), ו- יו"ר מפלגת "במחנה הציוני" ומנהיג האופוזיציה ח"כ יצחק "בוז'י" הרצוג. (התמונה באדיבות פרופסור גור אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : פרופסור גור אלרואי (שלישי משמאל)  וחבורת האורחים הנכבדים בפניה הרצה וסקר את "תוכנית רודרמן" ללימודי יהדות ארה"ב בראשה הוא עומד באוניברסיטת חיפה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, ח"כ נחמן שי, יו"ר מפלגת "המחנה הציוני" ומנהיג האופוזיציה ח"כ יצחק "בוז'י" הרצוג, מנכ"ל קרן משפחת רודרמן גב' שירה רודרמן, יו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין, יו"ר הסוכנות היהודית מר נתן שרנסקי, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, פרופסור גור אלרואי ושני אנשים לא מזוהים. (התמונה באדיבות פרופסור גור אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (3) : מאי 2016. בני פרופסור גור אלרואי מציג את אחת מתמונות התערוכה "פסים, כוכבים, ומגן דוד" שצולמה ב- 1970 באוניברסיטת תל אביב. אנוכי (מימין) מראיין את שחקן הכדורסל של מכבי ת"א היהודי – אמריקני טל ברודי במסגרת עריכת ביטאון פנימי של אוניברסיטת ת"א. (התמונה באדיבות פרופסור גור אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסי בניון.

מדובר בכדורגלן בעל מוניטין שאיננו מעניין אותי מפני שהוא ספורטאי מגוחך. ב- 5 בספטמבר 2008 התמודדה נבחרת ישראל בכדורגל באצטדיון ר"ג נגד נבחרת לטביה החלשה (במסגרת קדם מונדיאל דרום אפריקה 2010) והפסידה לה 1:0. בדקה ה- 67 של המשחק הורה המאמן הלאומי דאז דרור קשטן ליוסי בניון לרדת מהמגרש כדי לפנות מקום לשחקן מחליף. יוסי בניון הממורמר נפגע וקילל באמצעות לשונו ושפת גופו את מאמנו עם ירידתו מכר הדשא. לא סתם קילל. ניאץ. מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון חשפו את קלונו ברבים. יוסי בניון נימק זאת בתירוץ קלוש כי מדובר בנורמה מפני ששום שחקן לא אוהב שמחליפים אותו במישהו אחר. יוסי בניון ניאץ את דרור קשטן בשידור ישיר קבל כל אזרחי מדינת ישראל. הוא קילל אותו קללה נבזית בשעת משבר אישי שלו רק מפני שהוחלף בטענה שכך מקובל. אם אינך שבע רצון אזי מותר לך לקלל ולהשמיץ On air ב- Live את ה- Team leader שלך, את המאמן הלאומי שלך. לא הייתי רוצה לצאת עם יוסי בניון לשום קרב מפני שהוא מתנה את נאמנותו לקבוצתו ול- דגל רק אם הוא יישא אותו. מדובר באדם רֵיק ועלוב. אנטי תזה למונח "ספורטאי". גם אייל ברקוביץ' צייץ פעם שבמידה והוא איננו כלול בהרכב ונדרש לשבת על ספסל המחליפים, אזי הוא מבקש שקבוצתו תפסיד. בלתי מתקבל על הדעת.

ראיתי אמש בערוץ 10 בשידור הישיר של גמר ה- Champions League (ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 1:1 ו- 4:5 בבעיטות הכרעה מ- 11 מ') את מאמן קבוצת ריאל מדריד זינאדין זידאן מחליף בשלהי ההתמודדות בדקה ה- 77 את החלוץ רב מוניטין שלו קָארִים בֵּנְזֶמָה (Carim Benzema) בשחקן אחר פחות ידוע ממנו בשם לוקאס וואסקואז (Lucas Vazquez). לא ראיתי את קארים בנזמה מתפרץ ומקלל את מאמנו. הוא כיבד את החלטת מאמנו, החליק כפות ידיים עם המחליף ופרגן לו, גם אם חש אי נעימות שדווקא עליו מצווה המאמן לפנות את מקומו לשחקן מחליף. הנורמה המלוכלכת בה מותר לשחקן מוחלף לנָאֵץ ולקלל את מאמנו, ואשר אותה נימק ב- 2009 יוסי בניון בעל אישיות גמדית בעת שהוחלף ע"י מאמנו כ- מקובלת, איננה מקובלת.

זיהוי תכני שידורים באמצעות נוכחות השדרנים על המסך. מדובר בחוק טלוויזיה נצחי שערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מפר אותו שוב ושוב ביודעין.

ממלכת ה- Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים – מגוחכת (!). מחַד היא רוכשת זכויות שידורים (באמצעות הצופים שלה שמממנים את קיומה) של אירועי ספורט חשובים, מאִידָךְ היא מטפלת בהם בדרך לא דרך פתטית. שדרני הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים גיל ברק ועידו גור והפרשנים שימי ריגר ודן שמיר נבחרו והתמנו להוביל את השידורים הישירים של הסדרות המכריעות במערב (גולדן סטייט – אוקלהומה) ובמזרח (קליבלנד – טורונטו) המתקיימות בימים אלה בליגת ה- NBA. מדובר במינוי רם אולם ההפקה רדודה. ציוותי השידור הישראליים של ה- NBA נכפים לבצע את עבודתם Off tube מהאולפן בהרצליה. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מתחבר לסיגנל הטלוויזיה של רשת הכבלים TNT שם עושה הערוץ האמריקני מאמץ מכוון לזהות את האירוע לצופיו באמצעות חשיפת צוות השידור שלו על המרקע, השדר המוביל מארב אלברט (Marv Albert) ושני פרשניו רג'י מילר (Regie Miller) וכריס וובר (Chris Webber), בעוד הערוץ הכבלים הישראלי עושה כל מאמץ להחביא את ציוותי השידור שלו מעין צופיו, וגם מצליח. ל- עידו גור וגיל ברק + שימי ריגר ודן שמיר אין סיכוי לבצע מלאכת שידור אותנטית של ה- NBA מעמדות שידור בשטח בהיכלי הכדורסל באוקלנד, קליבלנד, אוקלהומה, ו- טורונטו. נגזר עליהם על הישראליים לשמש כל חייהם שדרנים רדומים ומעתיקים מהמוניטור ועל אנשי הקונסולה באולפן בהרצליה לצמצם ולהוריד את ה- Audio המקורי רב הידע והמלהיב של הצוות האמריקני עם ברק בעיניים מארב אלברט ופרשניו, כדי להעלות באשמורת בוקר את ה- Sound הישנוני של הצוות האופטיובניקי הישראלי. עלוב. זיהוי תכני טלוויזיה לרבות תכני ספורט (בין אם הם מתרחשים בארץ ו/או ברחבי הגלובוס) באמצעות חשיפת השדרנים והמגישים On air באולפן ו/או בעמדת השידור באצטדיון, הוא חוק טלוויזיה עתיק יומין שערוץ הספורט מס' 55 מפר אותו בגלוי וביודעין שוב ושוב. הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מגמדת ביודעין ובכוונה תחילה את אישיותם הטלוויזיונית של עידו גור + גיל ברק + שימי ריגר + דן שמיר ומורידה ומצמצמת אותן לגובה הפרקט של ה- NBA עליו מתרוצצים סטפן קרי ולברון ג'יימס. קָלוּש. אם אותם ארבעת הישראליים הנ"ל עידו גור + גיל ברק + שימי ריגר + דן שמיר מסכימים לצעדי הנהלתם שמבזה אותם ואת עבודתם העיתונאית, ו- הופכת אותם לעבדי שיטת ה- Off tube, ש- יְבוּשַם להם. אני אם כך מוֹחֶה במקומם. גם אם מדובר בשידור Off tube של אירוע המתרחש בארה"ב יש חשיבות עליונה לחשוף On air באולפן בהרצליה את אותם האנשים שמתווכים לציבור את אותה המציאות המסקרנת באמצעות מסך הטלוויזיה. משחקי הסדרות המכריעות העכשוויות בליגת ה- NBA האמריקנית, אינם פחות חשובים ממשחקי רבע הגמר, חצי הגמר, והגמר של ה- Champions league האירופאית.

ה- Stand up של השַדָּר המוביל נדב יעקובי והפרשן שלו שגיא כהן (אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) באצטדיון "סאן סירו" במילאנו בעת שידור ישיר בטרם שריקת הפתיחה של משחק הגמר של ב- Champions League ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד (שידור ישיר בערוץ 10 אמש, מוצ"ש – 28 במאי 2016) – היה חשוב ובעל ערך ותרם כמובן למהימנות השידור. אינני יודע אם רעיון הצבתם של נדב יעקובי ושגיא כהן בשטח, במוקד ההתרחשות באצטדיון "סאן סירו", הוא פרי מחשבה של הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ו/או של הנהלת ערוץ 10, ומי משני הגופים נושא בעלות הטסתם של השניים לאיטליה ומממן את שהותם שם. על כל פנים מדובר בהגות יוצאת דופן ו- מבורכת במציאות ה- Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

הכשרת שדרני ספורט וחדשות.

טקסט תמונה : חורף 1984. הימים ההם – הזמן ההוא. חודשים ספורים בטרם אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. משרדי חטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי (מימין) יחדיו עם משה גרטל (משמאל) בימים שעוד תליתי בו תקוות. היה לי רספקט כלפיו כאחד מגדולי השחיינים של מדינת ישראל במחצית השנייה של עשור ה- 60 במאה הקודמת. לשווא. באולימפיאדת לוס אנג'לס הטלתי עליו ועל יורם ארבל לשדר כל אחד יום אחד ישיר מבריכת השחייה האולימפית שהייתה ממוקמת באוניברסיטת USC בעיר המדוברת (לוס אנג'לס), וזאת מפני ששדר השחייה הקבוע נסים קיוויתי היה עסוק כבר בשידורים הישירים של תחרויות הא"ק שנערכו באצטדיון האולימפי המרכזי ב- "קוליסיאום" בלוס אנג'לס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משֶה גֶרְטֶל לא הודח על ידי בשנת 2000 מחטיבת הספורט רק בשל נימוקים "פרוזאים" הנוגעים להגיית שמות נכונה (למרות שהגיית שמות עבריים ולועזיים מדויקת וקורקטית היא קריטריון חשוב במכלול הכישורים של שדרן טלוויזיה בכלל ושדרן ספורט מוקפד בפרט). משה גרטל הודח על ידי מחטיבת הספורט בסופו של דבר בשל ארגומנטים עיתונאיים נוספים מתמשכים כבדי משקל ורציניים יותר הנוגעים לאמינות ומהימנות של כל איש טלוויזיה באשר הוא (על פי תפישתי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). עובדה שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי קיבלו לחלוטין ב- 2000 את נימוקיי ומשה גרטל עזב את מייד חטיבת הספורט ועבר ללא שום וויכוח לחטיבת החדשות . פוסטים קודמים בבלוג הזה עוסקים בכמה מהארגומנטים ההם שמטילים דופי (על פי הבנתי) בעבודתו העיתונאית של משה גרטל בחטיבת הספורט. משה גרטל שימש בימים ההם באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א כשַדָּר קווים ומראיין שטח. בסיום אחד המשחקים הוא ראיין את שחקן החיזוק הענק של מכבי ת"א קונסטנטין פופה (2.20 מ') וקרא לו ברגע של חוסר ריכוז ושלומיאליות טלוויזיונית בעת שידור ישיר, אלכסנדר פופה. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חשף קבל עם ועדה בעת שידור ישיר את חולשתו ומהימנותו המקצועית כשהוא משבש את שמו של המרואיין שלו מבלי לחוש בטעותו ומבלי להתנצל. מדובר ב- ביזיון טלוויזיוני. המיקרופון איננו צעצוע פרטי של שדר "X" ו/או "Y" כזה ו/או אחר. המיקרופון הוא רכושה של רשת הטלוויזיה שרותה מייצג משה גרטל. קונסטנטין פופה ההוא היה נדיב למדי בעת הריאיון ההוא בשידור ישיר ולא היסה את המראיין שלו משה גרטל ולא העליב אותו, משהו בנוסח, "מר מנחם גרטל לא קוראים לי אלכסנדר…". בתום המשחק ההוא שוחחתי עם משה גרטל אודות מחדליו הטלוויזיוניים. אמרתי לו כהאי לישנא : "משה גרטל תראה אתה בן אדם מבוגר בן 54 ששוגה שוב ושוב בפרטים שונים בשידורים ישירים, אולם אני הוא הנושא באחריות הראשית כמי שהציב אותך בחלון הראווה של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אתה לעומת זאת גומל בחוסר מקצועיות ומציג אותנו באור מגוחך. המיקרופון איננו פרטי ולא שלך. הוא של הרשת ששלחה אותך לקדמת הבימה. אינך ילד קטן ואתה חייב להיעתר לכללי המשמעת הנהוגים בערוץ 1". משה גרטל הבטיח לי שהוא לא ימעד עוד. אליפות אירופה בשחייה שנערכה בהלסינקי 2000 הייתה כמעין חזרה כללית לקראת שידורי השחייה של אולימפיאדת סידני 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת נענה לבקשתי להטיס לשם את השדר משה גרטל משתי סיבות : חשיבות האליפות כאירוע ספורט רלוואנטי ומתן אפשרות למשה גרטל להסתגל מחדש למיקרופון השחייה. צריך להבין כי בגלל היות ענף השחייה איזוטרי בישראל, הזדמן למשה גרטל לשדר תחרויות שחייה רק באולימפיאדות. אחת לארבע שנים. ארבע שנים הפרידו באופן תמידי בין הפעם האחרונה ששידר שחייה לבין הפעם הבאה שישדר שחייה. אליפות אירופה בשחייה הייתה לא רק מבחן לשחייני אירופה אל גם זריקת עידוד וחזרה כללית גם עבור משה גרטל לקראת המבחן העיקרי שלו ושלנו באולימפיאדת סידני 2000. לפתע בעת אחד השידורים הישירים של אחד ממשחי החתירה מהלסינקי 2000 בהשתתפות גאון השחייה הרוסי אלכסנדר פופוב , זעק משה גרטל במפתיע למיקרופון : "זה אלכסנדר פופוב ולא אלכסנדר פופה…". לא היה מה לעשות זה כבר נאמר בשידור ישיר. צריך להדגיש כאן שוב. משה גרטל פלט את הקשקוש הטלוויזיוני הזה אבל אני הוא זה שנשאתי באחריות המיניסטריאלית לפליטות הפה המביכות של השַדָּר שלא שולט מעת לעת על פיו ו/או שלא רוצה לשלוט בלשונו. היה כאן משהו לקוי ביותר, בלתי הגיוני, ילדותי, ולא נשלט. הנפילות שלו היו קולוסאליות והסבו לו נזק אישי כמותן גם נזק קבוצתי לרשת שאותה שירת. כך לא עובדת מערכת תקשורתית. לא בטלוויזיה, לא ברדיו, וגם לא בעיתונות הכתובה. אנשים ששוגים ב- "אוויר" מודחים. משה גרטל אמר אתמול לאורי גולדשטיין כי למכבי ת"א הייתה יד בהדחתו מחטיבת הספורט. בשלוש מילים : "לא נכון (!) להד"ם (!!). קשקוש מוחלט (!!!). עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי והנהלת מכבי ת"א מעולם לא התערבו בהדחתו של משה גרטל ו/או ב- "קביעת" צוות השידור שלי בשידורי מכבי ת"א. יחסי העבודה שלי כמנווט שידורי הספורט עם שמעון מזרחי היו מקצועיים וברורים. הם הסתכמו בקשרים עסקיים של קונה / מוכר ו/או מוכר / קונה. אנוכי משלם למכבי ת"א (בשם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור) ממון עבור זכויות שידורים ולאחר חתימת החוזה מכבי ת"א פותחת לי ולצוות השידורים הישירים שלי את שערי הכניסה להיכל הספורט ביד אליהו. פה זה התחיל וכאן זה הסתיים. הפגישות העסקיות שלי עם שמעון מזרחי, דֵיְוִויד פֶדֶרְמַן, ומנכ"ל המועדון אָמִי אֵשֶל היו בשני מקומות בלבד ולמען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : סביב שולחן המו"מ הכספי בה דנו אודות גובה תשלום זכויות השידורים ובזירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו. מעולם לא נפגשתי עם אנשי מכבי ת"א בנסיבות פרטיות, בבתיהם, ו/או בביתי, בבתי שעשועים, ו/או ביציאות משותפות לקולנוע ותיאטרון. אני מתפלא פליאה גדולה על בימאי עתיר ניסיון כאורי גולדשטיין שנתן להשמצה בוטה כל כך לחלוף ליד אוזנו מבלי לדרוש הוכחות. הדחתו של משה גרטל מחטיבת הספורט התבצעה על ידי לאחר שלא היה לי ספק כמנהל, עורך, ומנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כי האמביציות שלו ליד המיקרופון עולות לאין ערוך על מידת כישרונו. ברור שהדחה היא לעולם דבר לא סימפטי. אירוע בוטה שמעורר מחלוקות וכעסים. משה גרטל סגר ב- 2000 רשימה של ארבע הדחות טלוויזיוניות מפורסמות : הוא עצמו, מר אריה מליניאק, גב' אורית כסיף, ו- מר אבי גוט (כתב בחטיבת החדשות). כמעט כללתי ברשימה גם את מר רפי גינת שלא קיבל את יחסו של מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי כלפיו ולאחר מונדיאל ארגנטינה 1978 נטש וחבר לתוכנית הצרכנות "כל בו טק" בראשותו של גדעון לב ארי ז"ל. שָם לפני כ- 35 שנים בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים נפתחה בפניו קריירה טלוויזיונית מזהירה שנמשכת עד עצם היום הזה בתחום ההגנה על הצרכן הישראלי.

הדחה ממשרה כלשהי בעיקר בעלת מימד וויזואלי היא אקט ניהולי בלתי מרנין ולא משובב נפש שנועד להגן לעיתים על הכלל מפני הפרט. בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה הדחתי את גב' אורית כסיף (הייתה בהיריון) מהגשת תוכניות הספורט מפני שחשבתי שהיא איננה קריינית מקצוענית דייה, אולם לא הדחתי אותה מחטיבת הספורט . גב' מירב מיכאלי (היום ח"כ) ואורית כסיף צלחו אודישנים (Screen test) טלוויזיוניים שניהלתי בינואר 1988 (גברו על עשרות מועמדות אחרות) כדי למלא את מקומה של גב' אורלי יניב הוותיקה והמוכשרת שפרשה זה מכבר מעמדת ההגשה של "משחק השבת" ו- "מבט ספורט".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. אנוכי יחדיו עם השדרנית אוֹרְלִי יָנִיב שנבחרה עלי ידי להגיש מהאולפן בירושלים את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983. אורלי יניב שימשה במקביל גם שדרנית ברדיו גלי צה"ל. התמונה הזאת צולמה בהיכל הספורט ביד אליהו. אורלי יניב הייתה קריינית – שדרנית מְעוּלָה, האחת שאין בלתה בשנים הטלוויזיוניות ההן שבין 1979 ל- 1987. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מֵרָב מיכאלי בת 22 בעברה מגישה ברדיו גלי צה"ל הייתה בעלת ניסיון ומוצלחת יותר (כשדרנית – קריינית) מאורית כסיף. הטלוויזיה איננה מדע מדויק ואיש איננו יודע מדוע שדרנית כזאת ו/או אחרת טובה מהקולגה שלה, למרות ששתיהן מופיעות תחת Title משותף של מגישות – קרייניות (מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אורי פורת ז"ל ראה את האודישנים השונים שנערכו לעשרות נשים ואישר את החלטתי להביע למרקע הספורט דווקא את מרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף).

בראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה הדיח מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את כתב חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָבִי גוֹט, שדיווח באחת ממהדורות "מבט" כי ספינת דייג לבנונית המשייטת לאורך חופי מדינת ישראל היא בעצם ספינת ביון סובייטית. התברר כי הדיווח היה שגוי לחלוטין והכתב שסרח מצא את עצמו מודח. התחוללה שערורייה רבתי. אבי גוט נעלב עד עמקי נשמתו ובשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשמעו גם דעות אחרות. כמו למשל : על יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה לפטר את עורך "מבט" מר דניאל פאר ששידר את הכתבה של אבי גוט (מבלי להצליב מקורות מידע) וגם את מנהל חטיבת החדשות מר יָאִיר שְטֶרְן שנושא באחריות מיניסטריאלית לשידור הבלוף. יוסף "טומי" לפיד נשאר נאמן להחלטתו הראשונה הוא הותיר את דניאל פאר ויאיר שטרן על כנם. אבי גוט לא היה בעיניו ה- ש. ג. אלא מי שנושא באחריות ראשית לפשלה החמורה.

כמי שניהל את משה גרטל אני סבור שהמיקרופון והמסך הטלוויזיוניים הם מורכבים, מסובכים, ורציניים מידי מכדי להפקידם (ו/או להפקירם) בידיהם של שדרנים מסוגו של משה גרטל, וכך אומנם נהגתי. זאת הייתה דעתי כמנהל, עורך, ומנווט שידורי הספורט בשידור הציבורי. כך נהג עמו אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט לפניי. אלכס גלעדי בשל נהלי העבודה, המשמעת, והבקרה העיתונאית היווה במהותו את ה- "וויה דולורוזה" של משה גֶרְטֶל בראשית דרכו בשידור הציבורי. אנוכי הייתי השני. אח"כ הוא פגש בטלוויזיה וברשות השידור אנשים נחמדים יותר משנינו שהאירו לו פנים. אותם האחרים חשבו אחרת ממני והעניקו לו סיכויים מחודשים. משה גרטל הוא שדר השחייה הטוב ביותר בארץ בהשוואה לשאר שדרי השחייה שאינם קיימים. לא אתפלא אם יוזמן שוב ע"י גופי הטלוויזיה שמחזיקים בזכויות השידורים של אליפות העולם בשחייה ותחרויות השחייה באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו ב- 2016 (אף על פי שפרש לגמלאות) . לא קם דוֹר חדש של שדרני שחייה מפני שהשחייה האולימפית בארץ עדיין איזוטרית ונחבאת אל הכלים. השחייה הישראלית איננה נחשפת בערוצי הטלוויזיה הארציים, אולי פה ושם בערוץ 55 בכבלים. אולם מדובר בערוץ נישה.

ב- 1991 פרש השַדָּר הנפלא והמיומן והבלתי נשכח נסים קיוויתי לגמלאות, מי שהיה שדר אירועי הא"ק והשחייה הבינלאומיים הקבוע של הטלוויזיה הציבורית במשך שנים רבות. הוא הותיר מאחוריו חלל גדול. וואקום הא"ק התמלא בחלקו ע"י השדר מאיר איינשטיין. ריקנות השחייה נותרה בשיממונה. משה גרטל מילא חלק מהחבית. הוא שידר ברציפות את תחרויות השחייה של שש אולימפיאדות רצופות ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, סידני 2000, אתונה 2004, בייג'ינג' 2008, ולונדון 2012. איש לא עשה זאת לפניו. בכך הוכיח עובדה ראויה לציון כי אין דבר קבוע יותר מהזמני. פדנטיות, דייקנות, משמעת והיגיון שידור, ידע קונקרטי, ויכולת להעביר את הדרמה מהזירה לסלון ביתו של צופה הטלוויזיה הם אוֹשְיוֹתָיו של כל שדר ספורט בטלוויזיה. את זאת תבעתי כעורך ומפיק מנבחרת השַדָּרִים שלי בימים ההם יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, אורי לוי, משה גרטל, ודני לבנשטיין, אורן רוזנשטיין, וזוהייר בהלול.

חלק מהפוסטים הראשונים בבלוג הזה עוסקים בביקורות טלוויזיה אודות התנהלותם המביכה והבלתי מובנת של השַדָּר משה גרטל והפרשן שלו ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש בעת השידורים הישירים מבריכת השחייה באולימפיאדת לונדון 2012. מעניין, אלכס גלעדי ואנוכי קראנו לו מאז הגיע לחטיבת הספורט שלנו ב- 1978 בשם המשפחה שלו גֶרְטֶל, ולעולם לא מֹשֶה. ככה הוא הציג את עצמו בפנינו : "קוראים לי גרטל, משה גרטל". שנינו קראנו לו גֶרְטֶל כפי שקראנו לדָוִד בשם המשפחה שלו בן גוריון, לחיים נחמן קראנו רק ביאליק, לנתן קראנו אלתרמן. לגֵ'יְימְס קראנו בּוֹנְד, גֵ'יְימְס בּוֹנְד כפי שהציג את עצמו בתחילת סרטיו. בפעם הראשונה בחיי נתקלתי בבחור ישראלי צעיר שאך זה נחת בישראל לאחר שבע שנות שהות בארה"ב וקוראים לו בשם משפחתו בלבד, גֶרְטֶל. מהר מאוד התרגלנו לכך. זה היה מזמן, ב- 1978.

די מוזר לי בגילי המופלג היום או טו טו 80 וכסבא לעשרה נכדים ונכדות לעסוק שוב בדמות מהטלוויזיה שנראתה לי מרבית שנותיי בתעשייה כ- קלישאה ו/או גימיק. ברור לי שמשֶה גֶרְטֶל הוא דמות מורכבת, פתוחה, והרבה פחות רצינית ומכופתרת ממה שמרשה דלת אמותיה של הטלוויזיה באשר היא. הטלוויזיה באשר היא גוזרת מטבע בריאתה על משתתפיה ברמה העיתונאית וברובד התיעוד מסגרת עבודה נוקשה, משמעת חמורה, ועיתונאות מדויקת ופדנטית. חלק מידידותו של כל איש טלוויזיה עם המיקרופון (וגם עם המסך) מבוססת ונעוצה ביכולתו וכישרונו לשמור על צניעות שידור, על ענוות טקסטים ו- צמצום מֶלֶל. אינך יכול לשער בהיותך איש צעיר כי שדרני ספורט כמו נחמיה בן אברהם, נסים קיוויתי, הבריטי הארולד אייברהאמס מרדיו ה- BBC, האמריקני ברנט מאסברגר ששידר בהצלחה רבתי ב- ABC ו- CBS, ההונגרי גיורגי ספשי, עוד שני בריטים מה- BBC קנת' וולסטנהולם ו- דיוויד קולמאן, ושורה נוספת של שמות בינלאומיים וגם גדעון הוד שלנו, יחרתו את שמם באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה, ויטילו את צילם הענק על משה גרטל ויסתירו אותו מאוֹר השמש. תא השידור של כל רשת טלוויזיה באשר היא מהווה חלון ראווה. במידה רבה אקסקלוסיבי. רבים נושאים אליו את עיניהם וחולמים להתייצב בתוכו. מעטים מגשימים את חלומם. יש כללים ברורים של התנהגות טלוויזיונית ורדיופונית בחלון הראווה הזה. אתה יכול להפוך בחלון הראווה הקונקרטי הזה לאייקון, למופת, למודל הערצה וחיקוי. באותה מידה אתה עלול להפוך לבובת שעווה.

הסרט התיעודי של הבימאי אורי גולדשטיין "עד טיפת המים האחרונה" שעוסק בשדר הטלוויזיה משה גרטל, משול ל- קוריוז. אף על פי כן הוברר בקוריוז הזה שמשֶה גֶרְטֶל בגיל 67 טרם נגמל מהאמביציות המגלומניות הילדותיות שלו. למען האמת חסרות תוחלת.  מייד בפתיחת הסרט הוא משֶה גֶרְטֶל אומר לאורי גולדשטיין תראה מה זה : "Google" ,"God", "גַלְגָל", ו- "גֶרְטֶל" מתחילים באות ג'. משֶה גֶרְטֶל איננו איש טלוויזיה במובן המקובל של ההגדרה מפני שאפילו בערוב ימיו הטלוויזיוניים הוא נעמד כמו ילד קטן במרכז המעגל, שואג את שאגת טרזן של ג'וני ווייסמילר, ו- מחפש וזקוק לתשומת לב. פרטית ו/או ציבורית, לא חשוב. בימאי הטלוויזיה אורי גולדשטיין וערוץ הבית שלו ערוץ 1 הציבורי מתנדבים להעניק לו אותה ברוחב לב וזמן מסך (בחודש מאי 2013 ימלאו למשֶה גֶרְטֶל 67 ועל פי חוק הוא יוצא לגמלאות אלא אם רשות השידור תעניק לו חוזה עבודה אישי ותעסיק אותו כפי שהיא מעסיקה למשל את מר יעקב אחימאיר בן 75). מהות התנהגותו של משה גרטל ליד המיקרופון והמסך היא אנטי תזה לעיתונאות הצנועה הסגפנית שדורשת הטלוויזיה מאלה שמופיעים בקדמת הבמה שלה, וודאי בכל מה שנוגע לצמצום ויעילות ה- מֶלֶל. כבר דיברתי רבות בבלוג הזה אודות קו הַתֶּפֶר הדִמיוני שמפריד בין שִידוּר לבִּרְבּוּר בטלוויזיה (וגם ברדיו). מדוע שַדָּר "X" מתקבל בעיניי הציבור כהגיוני ונבון בעוד שַדָּר "Y" נתפש כפטפטן חסר תקנה, למרות ששניהם מייצרים את אותה כמות המילים למיקרופון. שידור ספורט בטלוויזיה (וגם ברדיו) איננו גיבוב מילים, איננו אריכות לשון, איננו פטפטנות, איננו קשקשנות, איננו דברנות יתר, ואיננו דיבור בעלמא. שידור ספורט הוא תיעוד העובדות והאווירה במינימום טקסט.

בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארה"ב 1994 הבאתי עמי לארה"ב בנוסף למאיר איננשטיין ורמי ווייץ גם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" דָנִי דְבוֹרִין (הפרשן הקבוע לצדו במונדיאל ארה"ב 94' היה מרדכי שפיגלר). הוא היה השַדָּר השלישי בחבורה וגוּיָס על ידי כתגבורת בשל ההפקה הענקית בארה"ב הענקית. בתום כל שידור ישיר סיכמנו וניתחנו בקצרה את המשחק שוחחנו כמה דקות על קו שידור ה- 4W אודות איכותו כשַדָּר טלוויזיה. "דני דבורין אתה חייב לקצץ % 50 מכמות המֶלֶל שלך. מדובר בטלוויזיה ולא ברדיו", התרעתי. מר דָנִי דְבוֹרִין השיב לי תמיד נעלב ובאותה המטבע, "אני לא מדבר יותר ממאיר איינשטיין". ב- 1981 ביקשתי להעביר את דָנִי דְבוֹרִין מהרדיו לחטיבת הספורט של הטלוויזיה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל הטיל על כך וֶוטוֹ מִיָידִי. "דני דבורין הוא שדר ספורט פטפטן חסר תקנה", והוסיף, "אני קובע זאת חד משמעית כאיש רדיו לשעבר. גם ברדיו ניתן לחסוך בכמות הוורבליזם".

ייתכן מאוד ששדר בדמותו של מֶשה גֶרְטֶל פורץ גבולות של המשמעת הטלוויזיונית המקובלת צריך לידו כל הזמן "משגיח" צמוד. עורך – מפיק ש- "ישמור" עליו מהמהמורות שהוא נופל אליהן מבלי שהוא כפוי לכך. היו לנו מעת לעת שיחות אודות הנפילות המוזרות והמביכות שלו שהן בלתי הכרחיות. "גרטל אתה כורה לעצמך במו ידיך את הבור ונופל אליו שוב ושוב", הערתי לו. משֶה גֶרְטֶל לא קיבל את הביקורת וטען שהציבור לא מבין את ההומור שלו. איזה הומור ואיזה נעליים. בלתי אפשרי להיפרד כשַדָּר בטלוויזיה ציבורית מהצופים שלך בטקסט מגוחך וכה יָרוּד, "צופים יקרים לילה טוב לכם מבריכת השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996, נוחו על משכבכם בשלום", ואח"כ להגן על עמדותיך כשדר טלוויזיה כי מדובר במֶלֶל הומוריסטי. בלתי מתקבל על הדעת. אחרים אמרו שמדובר בטקסט צורם וילדותי. אינפנטילי ב- דרדקיות שלו, וכי מדובר באיש לא בָּשֵל, שַדָּר טלוויזיה לא בוגר, פטפטן, ו- חסר טאקט. מי יכול היה להעלות בדעתו כי שַדָּר רשמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יעז לומר לצופיו בתום השידור הישיר בכזה ביטחון, "נוחו על משכבכם בשלום…", בעת פרידה מלֵיל שידורים אולימפי ארוך באטלנטה 1996. מדובר במֶלֶל טלוויזיוני מופרך מיסודו. בתום אולימפיאדת סידני 2000 נפרדו דרכינו לעַד. משֶה גֶרְטֶל הפך להיות כתב בחטיבת החדשות ואני חזרתי להוביל את חטיבת הספורט לקראת יעדיה הבאים. אינני חושב שהוא משה גרטל למד את הלקח ו- השתנה. הפרשן שלצדו ד"ר בַּרוּךְ "בּוּקִי" צִ'יש היה אמור לשמש בלם זעזועים אולם התברר שהוא איש נגרר, ואשר גם הוא עצמו נפל לבּוּרוּת של מגיד עתידות ולבּוֹרוֹת טלוויזיוניים שכרה לעצמו בהבל פיו.

חלק מהציבור רואה את אולימפיאדת לונדון 2012 כפסגת הצלחתו של משה גרטל כשדר טלוויזיה. אני כאיש טלוויזיה במשך 40 שנים חושב שונה מהם. דעתי הייתה כי שידור תחרויות השחייה האולימפיות בלונדון 2012 על ידו ו- יחדיו עם הפרשן שלו ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש הייתה עוד הוכחה כי אין להפקיד (ו/או להפקיר) את מיקרופון הטלוויזיה בידיו ובידי הפרשן שלו ללא משגיח צמוד. היה מדובר בפארסה. עד היום לא ברור לי כיצד אירעה "פרשת ה- IPHONE" בבריכת השחייה האולימפית של לונדון 2012 כשהשַדָּר המוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקום לשדר את הצגת השחיינים מתעסק במתן תשובות טלפוניות לצופים שהשיגו את המספר החסוי של הטלפון הנייד שלו. שום שַדָּר אולימפי מבין מאות שנכחו בעמדות השידור באולימפיאדת לונדון 2012 לא הרשה לעצמו לנהוג כך. האם משֶה גֶרְטֶל נגרר אחרי ההנהלה שלו בראשות המנכ"ל יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ', ו/או שמא הנהלת רשות השידור היא זאת צעדה בעקבותיו והרשתה לפארסה כזאת להתרחש. בלתי מתקבל על הדעת.

זהו טקסט שנלקח מאחד הפוסטים הראשונים בבלוג ונוגע לשידורי השחייה של משה גרטל ודרוך צ'יש באולימפיאדת לונדון 2012 : עבודת ההכנה של שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל והפרשן שלו ד"ר ברוך "בּוּקִי" צִ'יש בבריכה האולימפית של לונדון 2012 רשלנית ויעילה לסירוגין. היא איננה סיסטמתית ולכן רוויה אין סוף חורים. אם FINA ו- OBS אינם מספקים את הנתונים האישיים של השחיינים על שניהם לתור אחריהם ולספק אותם למען הצופים שלהם בישראל. השַדָּר משה גרטל והפרשן ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש משדרים שלא באשמתם פעם אחת בלבד מידי ארבע שנים. הם מתאספים שוב באולימפיאדת לונדון 2012 לאחר נֶתֶּק ארוך כשהם חלודים ולא בקיאים בשינויים שמתחוללים בקצב מסחרר בשחייה הבינלאומית . שניהם בנו עבורנו בתחילת האולימפיאדה את דרמת השחייה סביב שני האמריקניים ראיין לוכטה ומייקל פלפס ולא שמו לב כלל לכוכב הסיני העולה סוּן יָאנְג והַמֶטֶאוֹר הצרפתי יָאנִיק אָנְיֶיל. הגדיל לעשות הפרשן ברוך "בוקי" צ'יש כשבהחלפה ב- Leg הרביעי (האחרון) במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי בעת שהאמריקני רָאיְין לוֹכְטֶה זינק למים ביתרון מזערי על פני הצרפתי יאניק אנייל (גובהו 2.03 מ') הדולק בעקבותיו, זעק פעמיים בהדגש מיוחד ובנחישות למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : "אף אחד לא ינצח את לוֹכְטֶה". אנחנו יודעים היטב למי ניתנה הנבואה. כמובן שקרה ההפך. ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש איננו שדר טלוויזיה טירון. בחלוף כל כך הרבה שנים בעמדת השידור של הטלוויזיה הוא עושה את המעשה המטופש ביותר : הוא מתנבא מבלי שהוא כפוי לכך ועושה צחוק מעצמו. השדר המוביל באולימפיאדת לונדון 2012 משה גרטל היה אמור לבלום את הנביא ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש בעודו באִבּוֹ. הצרפתים בראשות יאניק אנייל זכו במדליית הזהב בתוצאה של 3:09.93 דקות. האמריקנים בראשות ראיין לוכטה לקחו רק את מדליית הכסף בזמן של 3:10.38 דקות. פרשן טלוויזיה רציני ו/או שַדָּר טלוויזיה מהימן ובעל הגיון תמיד יסייג את תחזיותיו.

במשחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת בייג'ינג 2008 שהכיל יָרִיבוּת דומה בין שחייני צרפת לארה"ב הגה השַדָּר משה גרטל את הטקסט הבא : "אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב". כמובן קרה ההפך. שַדָּר נבון מתנה ומסייג את עצמו. הסקת מסקנה בטרם עת כי ראיין לוכטה הוא בלתי מנוצח, הייתה שגיאת ניבוי קשה של הפרשן בוקי צ'יש בלונדון 2012 (מבלי שהוא כפוי לכך), והפכה אותו לטיפש קבל עם ועדה. פרשנותו קרסה בגלל קונספציה לא נכונה והכנת שיעורי בית לקויה שטענה לפני כחודש – חודשיים כי העליונות העכשווית בבריכה מוחזקת כמעט ברובה בידי הכוכב האמריקני ראיין לוכטה. ד"ר בוקי צ'יש איננו כמובן איש טיפש. הוא בהחלט מבין בשחייה. אך בעודו מחזיק במאגר נתונים מוגבל ומערך מחשבה מוטעה (נתמכת גם ע"י העיתונות הכתובה) הנוגעת לדומיננטיות של ראיין לוכטה, חלו בינתיים כידוע תמורות ענקיות בעולם השחייה מבלי שהפרשן הישראלי העניק להן את מלוא תשומת הלב ושילם ביוקר. טעות גסה כזאת והסתבכות מביכה שמערערת את אמינותו העיתונאית – טלוויזיונית לא קרתה מעולם לפרשן השחייה יוסף טלקי ז"ל חבר קיבוץ כפר מכבי ומי ששימש פרשן השחייה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשנים 1992 – 1972. יוסף טלקי מאפיל על ד"ר בוקי צ'יש בכל קריטריון. לעומת זאת הפרשן בוקי צ'יש מאפיל כמעט לחלוטין על השַדָּר משה גרטל שנוטה להסתבך שוב ושוב. ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש מציג את עצמו כחוקר ומדען בפני הציבור. משה גרטל חושף את עצמו בסגנון השידור הבלתי מכופתר שלו, חופשי, ופורץ גבולות מידי – משהו שדומה לסטנדאפיסט.

ציטוט של שדר השחייה משה גרטל מאולימפיאדת בייג'ינג 2008, שהתנבא כלהלן : "אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב…(!)". קרה בדיוק להפך. הסצנה הטלוויזיונית הנבואית ההיא הפכה בתוך שבריר שנייה את משה גרטל לאיש מגוחך ו-טיפש ואת המיקרופון שלו לצעצוע. מדהים ש-שדר טלוויזיה וותיק בתחום ספורט השחייה מתנבא בביטחון אישי כה רב על מסך הטלוויזיה מול צופיו מבלי לסייג את טקסט נבואתו. משה גרטל שגה שוב שגיאה קולוסאלית ו-נכשל שוב כישלון חרוץ כעיתונאי ואיש טלוויזיה בעת שידורי השחייה הישירים של אולימפיאדת בייג'נג 2008.     

משחה השליחים בשלב הגמר 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדת בייג'ינג 2008 ב- 11 באוגוסט 2008 היה אחד הדרמטיים ביותר בהיסטוריה האולימפית (מופיע ב- Youtube). התחרות הזאת הציבה בפני שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל אתגר שידור מיוחד במינו, והיה בעל משמעות כפולה לאמריקנים : האם הרביעייה האמריקנית בראשות מָיְיקֶל פֶלְפְּס (Michael Phelps בן 23, גובה 1.93) מסוגלת להדביר את הרביעייה הצרפתית שטובה ממנה בשיעור קטן בראשות אמאורי לבה (Amaury Leveaux בן 23, גובה 2.04 מ') מה עוד שהשחיין המסיים של צרפת הוא אָלָן בֵּרְנָארְד מי שהיה כעבור כמה ימים האלוף האולימפי של בייג'ינג 2008 במשחה ל- 100 מ' בתוצאה 47.31 ש' (Alain Bernard בן 25, גובה 1.96 מ'), והאם בעקבות הניצחון הזה (אם יתרחש) יצליח מָיְיקֶל פֶלְפְּס לצבור שמונה מדליות זהב בבריכה וישבור את שיאו של בן ארצו מַרְק סְפִּיץ שהשיג באולימפיאדת מינכן 1972 שבע מדליות זהב. רשות השידור הייתה בעלת זכויות השידורים האולימפיות כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר ומשֶה גֶרְטֶל היה כאמור השַדָּר של ערוץ 1 בבריכה האולימפית ב- בייג'ינג 2008 כשלידו מכהן הפרשן ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש. בין שתי הנבחרות התפתח דו קרב מדהים באיכותו אם כי את ההצגה ב- Leg הראשון גנב שחיין אוסטרלי צעיר מהעיר פֶּרְת' (Perth) אִימוֹן סַאלִיבָאן (Eamom Sullivan בן 23, 1.90 מ') שקבע שיא עולם חדש 47.24 ש'. הקושי הגדול של ארה"ב במשחה השליחים הזה התעורר ב- Leg הרביעי . לצרפת הייתה מקדמה קלה בעת החילוף האחרון בין פְרֶדֶרִיק בּוּסְקֶט (Frederick Bousquet, בן 27 גובה 1.89 מ', עבר את ה- 100 מ' שלו ב- Leg השלישי בזמן מְעוּלֶה של 46.63 ש') לבין השחיין הרביעי והמסיים אָלָן בֵּרְנָארְד. השחיין הרביעי והמסיים של הרביעייה האמריקנית היה גֵ'יְיסוֹן לִיזָאק (Jason Lezak בן 33, גובה 1.93 מ'). אָלָן בֵּרְנָארְד קיבל מקדמה של 59 מאיות השנייה על פני גֵ'יְיסוֹן לִיזָאק והגדיל את יתרונו למטר וחצי. אז הגה משה גרטל בשידור הישיר את המשפט ההיסטורי שלו והתחייב בפני מליון צופי טלוויזיה בישראל : "אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב". אולם גֵ'ייסוֹן לִיזָאק חולל מהפך במטרים האחרונים כשהוא גומא את ה- 100 מ' ב- Leg הרביעי והאחרון בזמן פנטסטי של 46.06 ש'. גֵ'יְיסוֹן לִיזָאק השיג בשארית כוחותיו האחרונים את אָלָן בֵּרְנָארְד ובניגוד להשקפת עולמו של משֶה גֶרְטֶל העניק את מדליית הזהב למדינתו בתוצאה של שיא עולם חדש 3:08.24 דקות. צרפת סיימה שנייה וזכתה במדליית הכסף בזמן 3:08.32 דקות. אוסטרליה הייתה שלישית ולקחה את מדליית הארד בתוצאה של 3:09.91. משֶה גֶרְטֶל נאלץ לאכול את הכובע ושוב איבד מהמהימנות שלו כמי שמוסר אינפורמציה שגויה לציבור. שַדָּר שמתייצב בחלון הראווה קבל עם בפני ציבור לא אמור לעטות בגדי נביא ולא לעסוק בהימורים. אתה רוצה לעסוק בהימורים ? OK, בסדר, אבל אם אתה שַדָּר נָבוֹן, סייג את עצמך היטב. דבר כזה של התנבאות משולהבת רווייה פתוס לא קרתה מעולם למורו ורבו של משה גרטל, הלוא הוא פרשן הטלוויזיה הנפלא יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל (2003 – 1918) הבלתי נשכח חבר קיבוץ כפר מכבי בגוש זבולון.

טקסט תמונה : 22 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הימים ההם – הזמן ההוא. זהו משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בברצלונה. שלב ההכנות ימים ספורים לפני טקס הפתיחה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : משה גרטל, אשת הטלוויזיה המכסיקנית מוניקה פלפס – זמבראנו (Monica Phelps – Zambrano), פרשן השחייה יוסף טלקי ז"ל (בגבו למצלמה חובש אוזניות), והמפיק שלי אמנון ברקאי. (צילום ותיעוד ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                

ה-מרוץ לכיבוש מיקרופון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

באביב 1978 הגיעה אִיגֶרֶת אוויר כְּחוּלָה מארה"ב לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ונמענה לאָלֶכְּס גִלְעָדִי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני זוכר אם היא נשלחה מ- ווירג'יניה ו/או מניו יורק. על כל פנים שולח האיגרת היה משה גֶרְטֶל בן קיבוץ רמת יוחנן מי שהיה אלוף השחייה רָב מוניטין של מדינת ישראל בשנות ה- 60. כולם קראו לו גֶרְטֶל. אף פעם לא בשמו הפרטי. אפילו החברים הכי קרובים שלו קראו לו גרטל, ממש כמו בספרו של ג. ד. סאלינג'ר "התפסן בשדה השיפון", שם כינו כולם את רוברט אֶקלי בשם משפחתו בלבד. אפילו חברו לחדר ב- High school הֶרְבּ גֵייל קרא לו אֶקלי ולא בּוֹבּ. כל עובדי הטלוויזיה קראו לאיש שביקש להיות שדר חדש בטלוויזיה בשם משפחתו גֶרְטֶל. זה נראה לי מוזר בתחילה. מעולם לא שמעתי בקיבוץ אפיקים וגם לא בעיר שלגבר או אישה קוראים בשם המשפחה בלבד. כך אלכס גלעדי ואנוכי הכרנו והתוודענו אליו ב- 1978. שנינו כמו כולם קראנו לו חיש מהר גם אנו גרטל כפי שקראנו לאישים אחרים בשם משפחתם בלבד כמו בֵּן גוּרְיוֹן, בְּיָאלִיק, ו- בּוֹנְד. היום מרום גילי שנושק אוֹ טוֹ טוֹ ל- 80 אני נזכר עכשיו ששמעתי פעם את גרשון שֶפַע ועמית לוֹבֵן קוראים לו לפעמים גם "מוֹיְש". משֶה גֶרְטֶל רָוָוק בן 32 סיים את לימודיו ב- 1978 בנושא חינוך גופני באוניברסיטת ווירג'יניה בארה"ב אך רצה להיות שַדָּר טלוויזיה. אנשים בגיל הזה מבקשים מסיבות שונות לערוך שינויים ותפניות בחייהם. אנוכי עשיתי זאת בגיל 34 בהיותי נשוי ואב לשני ילדים קטנים. גם אני ביקשתי מאלכס גלעדי להיות איש טלוויזיה בקיץ 1971. חשתי כי העיתונאות ודם הקולנוע והטלוויזיה זורמים בעורקיי. לתחושה האישית הזאת שלי לא היה כל ביסוס מעשי, היא לבטח הייתה חסרת  מורשת, ואולי גם נעדרת הצדקה, אולם זה מה שהרגשתי מזה זמן רב שאני רוצה לעשות, אז באותה השנה ההיא של קיץ 1971. רציתי להיות עיתונאי בטלוויזיה (בתחום שידורי הספורט). אני מניח שאת משה גֶרְטֶל ליוו תחושות דומות ב- 1978 וכל עוד לא הגשים את חזונו, חש מועקה. עכשיו משהֵעז לפנות לאלוהי הטלוויזיה אָלֶכְּס גִלְעָדִי הוקל לו. בקשתו של משה גרטל הייתה ייחודית, מקורית, ודווקא ברוכה של אלוף שחייה נודע. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה ביקש רַבָּן ספורט ידוע בישראל להחזיק במיקרופון הטלוויזיה כדי להיות שַדָּר מוביל בתחום. לא פרשן, אלא שַדָּר מוביל (Leading Commentator) וזהו הבדל עצום. שידור ישיר בטלוויזיה הנקרא בעגה המקצועית "Play by play" הוא מקצוע רווי מהמורות מסוגים שונים. הרבה יותר מאשר ברדיו. אינני מכיר תופעה דומה כזאת בארץ או בטלוויזיה הבינלאומית בה אלוף בענף ספורט כלשהו ביקש והפך להיות שַדָּר טלוויזיה מוביל ומצליח. התופעה קיימת אולם היא נדירה. האָצָן האנגלי הנודע הָארוֹלְד אֵיְיבְּרָהָאמְס (Harold Abrahams) מי שהיה אלוף אולימפיאדת פאריס 1924 בריצת 100 מ' (10.6 ש'), הפך לשַדָּר Play by play ברדיו ה- BBC והיה לבלתי נשכח. אך הוא יחיד ובודד בסוגיה הזאת. תארו לעצמכם את מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' שוטח בקשה דומה בפני אָלֶכְּס גִלְעָדִי בה הוא רוצה להיות שַדָּר כדורסל מוביל, ו/או מרדכי שפיגלר תובע לעצמו את מיקרופון השידור הישיר בכדורגל, ו/או אָרִיק "אריות" איינשטיין אתלט נפלא בעברו מועמד לשַדָּר ישיר תחרויות א"ק בטלוויזיה. לא שזה בלתי אפשרי אך זה נראה ונשמע פלאי.

בּילִי רָיְיט (Billy Wright) הרץ המרכזי (בלם) של קבוצת "ווּלְבְס" ונבחרת אנגליה בכדורגל בשנות ה- 40 ו- 50 של המאה שעברה הפך להיות פרשן של רשת הטלוויזיה המסחרית הבריטית ITV. פרשן ולא שַדָּר. שוערה של קבוצת הכדורגל האנגלית ארסנל בּוֹב וִוילְסוֹן (Bob Wilson) היה יוצא דופן והיה למגיש ופרשן ברשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC , וגם שַדָּר אבל לא ברמתם ולא מסוגם של שדרים בכירים ב- BBC כמו קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם, דֵייוִיד קוֹלְמַאן, בָּארִי דֵייוִויס, וג'וֹן מוֹטְסוֹן. כמוהו שחקן הכדורגל גָארִי לִינִיקֶר, מגיש – פרשן אבל לא שַדָּר. השחיינית האמריקנית דוֹנָה דֶה וַוארוֹנָה [1]  נמנתה על צוות הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בראשות רוּן אָרְלֶדְג', אבל כפרשנית שחייה ולא שדרנית. ג'וֹן מֶקֵנְרוֹ הפך לפרשן הטניס של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC אבל לא שַדָּר. משֶה גֶרְטֶל ביקש להיות שַדָּר ואלכס גלעדי נענה לפנייתו. הוא סמך על האינטואיציה הטלוויזיונית שלו ולא ערך למשֶה גֶרְטֶל מבחני כניסה ואודישנים. בחלוף זמן קצר הסתייג לחלוטין מהמינוי וברבות השנים גיחך על עצמו, "אני נתתי למשה גרטל את ההזדמנות הראשונה. אני המצאתי אותו". אָלֶכְּס גִלְעָדִי הציב אותו בקיץ 1978 בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבריכת השחייה של מכון ווינגייט. משֶה גֶרְטֶל שידר ישיר את התחרויות. יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל היה הפרשן שלו. מעולם לא היה שַדָּר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ובמחלקת הספורט בפרט שהמיקרופון עשה בו שַמוֹת וניהל עמו "ברוגז" כפי שעולל למשה גרטל. פרשת משֶה גֶרְטֶל (ושכמותו) מהווה נושא לדיון בספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי "הפקות חובקות ארץ ועולם". רצונו להתבלט בטלוויזיה וסגנון שידורו היה אפוף מגרעות. אנטי תֶּזָה מובהקת לעשיית טלוויזיה מקובלת. חדלונו ליד מיקרופון הטלוויזיה ונפילותיו המגוחכות לאורך שנים כה רבות הפכו אותו לסוג של קֶלֶס וקאלט בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר ציבור הטלוויזיה בישראל התרגל אליו. בעשור השביעי לחייו הגשים משה גרטל את חלומו. הצופים קיבלו אותו כמו מנהליו בשידור הציבורי והסכינו לחיות במחיצתו.

טקסט תמונה : קיץ 1984. גב' דונה דה ווארונה פרשנית השחייה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC באולימפיאדת  לוס אנג'לס 1984. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. בילי רייט שחקן קבוצת הכדורגל "וולבס" ונבחרת אנגליה היה לפרשן של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC וגם של הרשת המסחרית ITV. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. בוב ווילסון שוערה של קבוצת הכדורגל ארסנל שהיה למגיש ופרשן ברשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).           

שדרי הכדורגל והכדורסל ברשתות הטלוויזיה בישראל בהווה, כמו יוֹרָם אָרְבֵּל, מֵאִיר אָיְינְשְטֵיְין, רָמִי וָויְיץ זוֹהֵייר בַּהָלוּל, ודָנִי דְבוֹרִין, וגם אנשי הדוֹר הקודם דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, ויָאִיר שְטֶרְן לא היו מעולם שחקני כדורסל או כדורגל. אף על פי כן ציבור אוהדי הספורט בישראל קיבל אותם כשַדָּרים מובילים, והאמין בהם ולהם. שדרי ספורט מפורסמים מאוד בארה"ב בימים ההם של ענפי הבייסבול (MLB), הכדורסל (NBA), הפוטבול (NFL), הא"ק, השחייה, והטניס כמו הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), קִית' גֶ'קְסוֹן (Kieth Jackson), דִיק סְטוֹקְטוֹן (Dick Stokton), בְּרֶנְט מַאסְבֶּרְגֶר (Brent Musberger), אַל מִיכאֶלְס (Al Michals), גִ'ים לֶמְפְּלִי (Jim Lampley) ואחרים – מעולם לא היו שחקנים או ספורטאים פעילים בעצמם בתחום אותו שידרו לציבור האמריקני, אך הם היו אנשי טלוויזיה לעילא ו-עילא והבוסים שילמו להם ברצון משכורות עתק. שני שדרי הכדורגל הדגולים של רשת הטלוויזיה הציבורית בבריטניה ה- BBC קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם ודֵיְוִויד קוֹלְמָאן, לא היו שחקני כדורגל אך המוניטין שלהם הקיף את כדור הארץ. גְיוּרְגִי סֶפֶּשִי מהונגריה שידר כדורגל ברדיו ובטלוויזיה של ארצו תקופה ארוכה, כמעט 50 שנה, הוא מעולם לא היה שחקן כדורגל בעצמו אך לא חשש לתת עצות במהלך השידורים הישירים לפֶרֶנְץ פּוּשְקָש, נָאנְדוֹר הִידֶגְקוּטִי, ושָאנְדוֹר קוֹצִ'יש כיצד לשחק ולהבקיע שערים. הונגריה שהיא אומת ספורט בעלת מורשת והישגים רבים קיבלה את דבריו של גיורגי ספשי כדברי אלוהים חיים. 

אני מכיר בכל זאת שניים שהם יוצאים מהכלל תרתי משמע. הראשון הוא נִסִים קִיוִויתִּי שַדָּר הא"ק בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה ומי שהיה אלוף ישראל בריצות ל- 400 מ ו- 800 מ' ב- 1949. השני כפי שהוזכר כבר הוא הָארוֹלְד אֵיְיבְּרָהָאמְס שַדָּר הא"ק האימורטאלי של רדיו ה- BBC, מי שהיה האלוף האולימפי בריצת 100 מ'באולימפיאדת פאריס 1924. אָלֶכְּס גִלְעָדִי התרשם ממכתבו של משֶה גֶרְטֶל ומהבקשה הטמונה בו להיות שַדָּר טלוויזיה מוביל. אין ספק שזאת הייתה בקשה מבורכת. אָלֶכְּס גִלְעָדִי בנה עליה. תקופה מסוימת בשנות ה- 60 החזיק משֶה גֶרְטֶל בכל שיאי ישראל בסגנון חופשי למרחקים מ- 100 מ' עד 1500 מ', כולל. הוא היה ללא ספק שחיין מוכשר ורב יכולות, וגם מנצח צליחת הכינרת התחרותית כשהאגם עוד היה מלא על גדותיו בימים ההם. כאלוף ושיאן ניצב פעמים רבות על דוכן מספר אחת בבריכות השחייה בישראל.

טקסט תמונה : 1963. הימים ההם – הזמן ההוא לפני חמישים ושלוש שנים. משה גרטל (משמאל) ואברהם "ביינוש" מלמד (בני 17) בבריכת השחייה של קיבוץ רמת יוחנן. שני שחיינים נפלאים מהגדולים ביותר שידעה השחייה הישראלית בכל הזמנים ואלופי המדינה מבית היוצר של המאמן יוסף "יוז'ו" טלקי. (התמונה באדיבות גב' איה טלקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1966. הימים ההם – הזמן ההוא. המאמן יוסף טלקי (שני מימין) עם שלושה מבכירי שחייניו בתחרות נגד יוון. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השחיין יורם שניידר שיאן ואלוף ישראל בסגנון גב, משה גרטל שיאן ואלוף ישראל בסגנון החתירה, המאמן יוסף טלקי (אישיות נדירה ונבונה וגם פרשן שחייה איכותי ביותר ויחיד בדורו), ואברהם "ביינוש" מלמד שיאן ואלוף ישראל במשחי הפרפר. (התמונה באדיבות איה טלקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי הראה לי את האיגרת הכחולה שהגיעה אליו בחורף 1978 ואת בקשת ההצטרפות של משה גרטל למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני יודע אם משֶה גֶרְטֶל רצה להיות איש טלוויזיה. אינני בטוח שהבין את המונח "טלוויזיה" במובן הרחב שלו ואת דרישות תעשיית הטלוויזיה בימים ההם. אך אני בטוח ששאף להיות שַדָּר טלוויזיה מוקף בגלוריפיקציה הנלווית לתפקיד, וביקש לראות במקצוע השַדָּרוּת קריירה. הוא היה אז בן 32 וסיים לפני זמן קָצָר את לימודיו באוניברסיטת ווירג'יניה בארה"ב בתואר M.A. משֶה גֶרְטֶל יוצא קיבּוּץ רמת יוחנן היה חניכו של המאמן ופרשן הטלוויזיה יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל (חבר קיבוץ כפר מכבי הסמוך לרמת יוחנן בגוש זבולון) בעשור ה- 60 של המאה הקודמת ולבטח אחד מגדולי השחיינים של ישראל בכל הזמנים. גבר יפה תואר והיו כאלה שהוסיפו ואמרו שהוא גם שופע קֶסֶם אישי.

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא. חוף "הגיא" בטבריה. הפקת חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אליפות ישראל בקפיצות סקי מים. משה גרטל (מימין) מגיע לישראל עם תואר אקדמי M. A. בתום לימודיו באוניברסיטת ווירג'יניה בארה"ב, ונוחת בקיץ 1978 במחלקת הספורט של אלכס גלעדי. משמאל זהו בימאי הטלוויזיה יואב פלג בן קיבוץ כפר אושא בגוש זבולון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה ב- 1978 כבר איש טלוויזיה וותיק בעל ניסיון. הוא ידע לעמוד על טיבם של אנשים וניחן בחוש מיוחד ואבחנה דקה שפעלה כמנגנון מדויק כמו "מַסְנֵן – רֶנְטְגֶן" הבודק את אֵיכוּתם של הכתבים אותם קיבל אישית לעבודה במחלקת הספורט. הוא הוחמא מבקשתו של משֶה גֶרְטֶל להצטרף למחלקת הספורט שלו. זה היה אותו אָלֶכְּס גִלְעָדִי שבעשור הקודם כיסה עבור עיתונו "ידיעות אחרונות" את תחרויות השחייה בהן משֶה גֶרְטֶל היה כוכב ספורט נערץ ויוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי היה המאמן שלו והוא כתב ספורט זוטר שהתגורר במושבה רמת השרון. יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל מורו ורבו של משֶה גֶרְטֶל תרתי משמע היה ב- 1978 פרשן שחייה בעל מעמד בטלוויזיה הישראלית הציבורית . הוא רכש את המוניטין העצום שלו כפרשן שחייה בעמדת השידור באולימפיאדת מונטריאול 1976 לצדו של השַדָּר נִסִים קִיוִויתִּי, שָם חָזָה ונִיבָּא במהלך המִשְחִים השונים על סמך ניתוח עובדתי מדויק ורהוט כי ייקבעו 22 (עשרים ושניים) שיאי עולם בטֶרֶם התרחשותם. הוא לא טעה. יוֹסֵף יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי מודל משובח של פרשן ספורט התנגד התנגדות חריפה למינויו של משֶה גֶרְטֶל לשַדָּר שחייה. "אלכס גלעדי אני מכיר אותו. הוא היה חניך שלי ותלמיד שלי בביה"ס בגוש זבולון. זה לא מתאים", הסביר את דעתו בפני אָלֶכְּס גִלְעָדִי. אולם אָלֶכְּס גִלְעָדִי הלך אחרי האינטואיציה שלו, אולי גם בעקבות צו מצפונו. ייתכן ו- הייתה זאת תפיסתו החברתית שאומרת כי לכל אחד מגיע צָ'אנְס. הרי גם הוא קיבל ב- 1969 צ'אנס מדָן שִילוֹן. אם כך מדוע הוא צריך לחסום מישהו שרואה בטלוויזיה את עתיד חייו. אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא שעה לעצתו של יוֹסֵף "יוֹז'וֹ טֶלֶקִי.

בימים ההם של שנות ה- 70 במאה שעברה שידרנו ישיר שוב ושוב את אליפויות ישראל בשחייה. השחייה שהייתה ענף ספורט אולימפי מרכזי זכתה לעדנה טלוויזיונית ב- "מבט ספורט", אך שַדָּר השחייה הקבוע של אָלֶכְּס גִלְעָדִי נִסִים קִיוִויתִּי (התגורר בלונדון ועכשיו שוטט בעולם הרחב) שִימֵש ב- 1978 שליח העיתון "ידיעות אחרונות" בוושינגטון בירת ארה"ב. לאָלֶכְּס גִלְעָדִי היה חסר שַדָּר מומחה Play by play  בבריכה. שדרי מחלקת הספורט הוותיקים יָאִיר שְטֶרְן, יוֹרָם אָרְבֵּל, ורָמִי וָויְיץ לא הבינו דבר בשחייה והתעניינו רק בכדורגל. לאָלֶכְּס גִלְעָדִי בעצמו בעל פוטנציאל של שַדָּר (שידר ישיר בהצלחה את תחרויות השחייה במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן ב- 1974) לא היה זמן להתעסק עם השחייה. הוא היה צריך להפיק ולנהֵל את חטיבת הספורט. פתאום נחת עליו אלוף העבר בשחייה ומציע את עצמו בביטחון עצמי וללא שמץ של חשש ובושה להיות שַדָּר טלוויזיה שמתאר את אליפות ישראל. פתרון מצוין ומעניין. אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה בטוח שזכה ב- "בוננזה'". הנה עומד לפניו אלוף שחייה מפורסם שהוא גם שַדָּר טלוויזיה. מי צריך יותר מזה. אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא היסס ונענה לפנייתו של משֶה גֶרְטֶל ללא בדיקת שום פרמטר טלוויזיוני של אלוף השחייה הידוע. האם הוא בכלל מוכשר בנושא הקונקרטי הזה של החזקת מיקרופון טלוויזיוני ? האם הוא חריף שכל ? האם הוא בעל כושר ביטוי ? האם הוא מוכשר להביע רעיון כלשהו במינימום מילים ? האם הוא יודע לראיין ? האם הוא אמון על העקרונות העיתונאיים ? "אתה רוצה להיות שדר טלוויזיה ?", שאל אותו אָלֶכְּס גִלְעָדִי והוסיף, "או. קיי. קח את המיקרופון ונסה את מזלך". הוא הֵציב אותו חיש מהר בפסגת השידורים של מחלקת הספורט. משֶה גֶרְטֶל טיפס מייד בשלבי הסולם המוביל לעמדת השידור המאולתרת והגבוהה של הטלוויזיה הממוקמת בבריכה במכון ווינגייט. הוא התיישב מול המוניטור, הניח את ה- Head set על ראש, אחז במיקרופון, והפך לשַדָּר טלוויזיה. הוא הגשים את חלום חייו. מֶשה גֶרְטֶל קיבל את הזדמנות חייו מאָלֶכְּס גִלְעָדִי אך כדי להיות כנה צריך לומר שגם הטלוויזיה קיבלה צָ'אנְס חשוב. בפעם הראשונה בהיסטוריה היה לה שַדָּר שחייה שהוא גם אלוף שחייה. לא היה איש במחלקת הספורט של אלכס גלעדי שבקי יותר ממשֶה גֶרְטֶל בתחום. התחרות סביב המיקרופון והמסך מעיקה בדרך כלל ורוחשת אינטריגות, אך בפעם הזאת היה משֶה גֶרְטֶל לבד בשטח. איש לא איים עליו ולא סיכן את מעמדו החדש חוץ ממנו עצמו. כל שנותר לו היה רק להוכיח לאָלֶכְּס גִלְעָדִי שהוא שַדָּר שחייה בעל פוטנציאל. הצלחתו של משה גֶרְטֶל כשַדָּר שחייה בטלוויזיה הייתה חיונית למחלקת הספורט ולרשות השידור העניות באנשי מקצוע. יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי מאמנו בעבר של משֶה גֶרְטֶל באגודת הפועל גוּש זְבוּלוּן ונבחרת ישראל בשנות ה- 60 של המאה הקודמת והפרשן הוותיק שלנו הפך לפתע להיות הפרשן של חניכו בעבר ועכשיו שַדָּר הטירון. שניהם שידרו את אליפות ישראל בשחייה. זה היה כאמור בקיץ 1978.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. בעוד משה גרטל עושה את צעדיו הראשונים כשדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבריכת השחייה, ניצב נסים קיוויתי (שני משמאל) שדר השחייה האולימפי של דן שילון ואלכס גלעדי (באולימפיאדות מינכן 1972 ומונטריאול 1976) בחזית הבית הלבן בוושינגטון בירת ארה"ב בשליחות עיתונו "ידיעות אחרונות", כשהוא עסוק בהסברים לקולגות שלוֹ. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : יעקב אחימאיר כתב רשות השידור, נסים קיוויתי כתב "ידיעות אחרונות", דן מרגלית שליח עיתון "הארץ", והעיתונאי האמריקני ווֹלְף בְּלִיצֶר. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. העיתונאי והשדר נסים קיוויתי (מימין) כתב "ידיעות אחרונות" בארה"ב לוחץ את ידיו של מזכיר המדינה האמריקני ד"ר הנרי קיסינג'ר ב- State Department ב- וושינגטון. משמאל מציץ ראשו של שגריר ישראל בארה"ב יצחק רבין ז"ל. הדרך בפני משה גרטל הייתה פתוחה. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דה עקה כפי שנאמר קודם לכן הפרשן יוֹסֵף טֶלֶקִי התנגד התנגדות חריפה למינוי. הוא לא פסק מלהציב הציב סימני שאלה גדולים בפני מנהל מחלקת הספורט אָלֶכְּס גִלְעָדִי והטיל ספק ביכולתו של משֶה גֶרְטֶל לאחוז במיקרופון ולנווט את שידורי השחייה. "…אני מכיר אותו הוא היה תלמיד וחניך שלי…", אמר לאָלֶכְּס גִלְעָדִי בספקנות רבה והוסיף, "…משה גרטל איננו מתאים להיות שדר טלוויזיה. יש הבדל עצום בין יכולת לשחות בבריכה לבין כישרון השידור בטלוויזיה בסגנון Play by play, ניווט השידור הישיר, ותיאור המצב בכלל לרבות עריכת ראיונות…". אלכס גלעדי לא שעה ליוֹסֵף טֶלֶקִי ז"ל. בחוש האינטואיטיבי שלו וברוח התקופה ההיא זרק את משֶה גֶרְטֶל למֵימי בריכת השידור ללא שום הכנה והכשרה וללא שום ניסיון טלוויזיוני קודם של האיש שחלם להיות שַדָּר – ופִסְפֵס. שניהם פִסְפֵסוּ. האינטואיציה הטובה שלו שהוכיחה את עצמה פעמים כה רבות בעבר תעתעה בו הפעם, ואלוף השחייה פסל בזינוק הטלוויזיוני הראשון שלו וטָבָע ליד המיקרופון. גורלו של משֶה גֶרְטֶל התאכזר לוֹ אם בוחנים את העובדות לאשורן גם מנקודת מבט הרחוקה כשלושים ושבע שנים מהימים ההם. האמביציה ואולי הקֶסֶם האישי של משה גרטל הכניעו את אָלֶכְּס גִלְעָדִי. מנהל מחלקת הספורט נענה לפנייתו ומינה אותו לתפקיד שטרם התאים לו, היה גדול מכפי מידותיו, ולבטח דורש לימוד והכנה מקצועית מוקדמת ויסודית. אין קיצורי דרך בטלוויזיה. אני כמעט בטוח שאם משה גרטל היה מקבל הדרכה נכונה הוא לא היה פוסל בזינוק. בעת שידורי אליפות ישראל בשחייה במכון ווינגייט 1978 לא היה שום קֶשֶר ולא התקיימה שום קורלציה בין יכולת העבר הספורטיבית של השַדָּר החדש לבין כּישרונו מול המיקרופון המתעתע והבוגדני. אָלֶכְּס גִלְעָדִי הבין ששַגָּה. אבל בשגיאה הזאת היה טמון קסמו ונדיבות ליבו. הוא נתן הזדמנות לכל מי שפנה אליו וביקש להיות כתב או שדר בחטיבת הספורט שלו. אולי מפני שזה היה הרקע הסוציולוגי שלו בן לשמפחת פועלים צנועה במושבה רמת השרון, אולי בגלל שכך התחנך במשפחתו. הוא היה אדיב במתן הזדמנויות. אָלֶכְּס גִלְעָדִי הוא פיגורה טלוויזיונית מוכשרת וכשהיה צריך ידע גם לומר לָאו החלטי. לא מעט ממקבלי ההזדמנויות ראו לבסוף את גבו.

טקסט תמונה : קיץ 1980. אולימפיאדת מוסקבה 80'. הימים ההם – הזמן ההוא. אלכס גלעדי (משמאל) מעניק הזדמנות לאמנון לנגזם להיות חבר מערכת "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צירוף מקרים היסטורי מוזר הציל את אָלֶכְּס גִלְעָדִי ממבוכה גדולה בעתיד לבוא. ב- 1979 נחת על שולחנו מכתב בקשה נוסף של שַדָּר אחר להצטרף לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נִסִים קִיוִויתִּי בן 53 הודיע לאָלֶכְּס גִלְעָדִי שהוא מסיים את תפקידו כשליח העיתון "ידיעות אחרונות" בארה"ב ורוצה להצטרף למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהנהגתו. אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה כל כך מאושר עד שקרא לי והתנבא בזו הלשון : "בואו של אדם בשיעור קומתו של נסים קיוויתי למחלקת הספורט ישנה לטובה את מציאות חיינו כאן בחטיבת הספורט בשני תחומים עיקריים. שידור Play by play של תחרויות הספורט השונות וכתיבת טקסטים". הוא צדק. אלכס גלעדי סידר לנסים קיוויתי חוזה עבודה אישי מיוחד. הגעתו של נִסִים קִיוִויתִּי ב- 1979 לחטיבת הספורט של הטלוויזיה שיפרה את איכות ביצועיה והצעידה אותה צעד אחד חשוב לפנים. אולם הסבה עגמת נפש לכל מיני כתבי ספורט Free lancers שהמתינו שנים בתור להיכנס לרשימת התקן של הטלוויזיה , והנה נִסִים קִיוִויתִּי גנב להם את התור והפרנסה.         

נִסיִם קִיוִויתִּי שַדָּר ועיתונאי ברמה בינלאומית כבר חרת את שמו באותיות של זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה. השידורים המופלאים שלו מבריכות השחייה והאצטדיונים האולימפיים של מינכן 1976 ומונטריאול 1976 כתובים בדברי הימים של רשות השידור. קטעי שידורי ה- Video הבלתי נשכחים שלוֹ אודות מַרְק סְפִּיץ, דֵייב ווֹטְל, ולָאסֶה וִוירֶן שמורים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל אחד יכול לצפות בהם ולהאזין לקולו , ולהתרשם מהשידורים האלה שנותרו אִימורטאליים. אלכס גלעדי עַט על המציאה. נסים קיוויתי הגיע למחלקת הספורט של הטלוויזיה חודשים ספורים אחרי משֶה גֶרְטֶל ואָלֶכְּס גִלְעָדִי לא המתין. הוא נטל את המיקרופון מרַבָּן השחייה והעביר אותו מייד וללא כל היסוס לנסים קיוויתי שכבר הוכיח את עצמו. אלכס גלעדי הפך למעריץ של נִסִים קִיוִויתִּי לאחר אולימפיאדות מינכן 1972 ומונטריאול 1976. משה גֶרְטֶל נהדַף וסולק מאזור השידור ע"י אָלֶכְּס גִלְעָדִי אך לא למרחק רָב דָיוֹ. הוא הפך טִיפִּין – טִיפִּין להיות שַדָּר מחליף. במרוצת הזמן הפך לכתב ושַדָּר תּיקְנִי במחלקת הספורט והִנציח את העיקרון שאין דבר קבוע יותר מהזמני.

טקסט תמונה : קיץ 1983. הימים ההם – הזמן ההוא. משחקי כינוס "הפועל". בריכת השחייה של אוניברסיטת ת"א. מרק ספיץ השחיין האולימפי רב המוניטין שזכה בשבע מדליות זהב באולימפיאדת מינכן 1972 הוא אורח מחלקת הספורט  של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתחרויות השחייה של כינוס הפועל באוניברסיטת ת"א ב- 1983. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזר השדר שלנו עדי אינגבר, מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' אורלי יניב, מרק ספיץ, והכתב משה גרטל שנחסם ע"י נסים קיוויתי לכל אורכו של עשור ה- 80 של המאה שעברה בטרם הפך מאוחר יותר לשדר השחייה הקבוע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (התמונה צולמה בבריכת השחייה של אוניברסיטת ת"א והוענקה לי באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1984 הבאתי עמי את משֶה גֶרְטֶל לאולימפיאדת לוס אנג'לס 84'. הוא היה כתב Free lancer במחלקת הספורט אך לא שַדָּר. הפקדתי בידיו ובידי אורי לוי את שידור התקצירים המוקלטים "A" ו- "B" שהוכנו ע"י אנשי איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) עבור צופי אירופה וישראל  נסים קיוויתי נשא בעוֹל העיקרי של השידורים האולימפיים. הוא שידר ישיר את כל תחרויות הא"ק שנערכו קוליסיאום יחדיו עם הפרשן הקבוע שלנו ד"ר גלעד וויינגרטן ואת תחרויות השחייה בבריכה הפתוחה של אוניברסיטת USC עם הפרשן יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי. כל האירועים הנפלאים האלה הועברו כאמור כולם עד האחרון שבהם בשידורים ישירים ארצה יומיים החופפים במשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 84' בהם נערכו תחרויות הא"ק והשחייה במקביל ביום שישי – 3 באוגוסט 1984, ושבת- 4 באוגוסט 1984 הפקדתי את מיקרופון השחייה לסירוגין בידי יורם ארבל ומשה גרטל. משֶה גֶרְטֶל נעלב מפני שראה את עצמו מועמד בלעדי לתפקיד בהיעדרו של נִסִים קִיוִויתִּי. "מה פתאום יורם ארבל משדר שחייה ? הוא איננו מבין שחייה ולא יודע על מהו מדבר", שאל אותי בלוס אנג'לס בכעס ופליאה. משֶה גֶרְטֶל היה אפוף אמביציות. הוא המתין בכיליון עיניים שהמיקרופון יתפנה. בימים ההם ביקר לפתע במשרד ההפקה השידורים והתקשורת שלי ב- IBC בלוס אנג'לס מר אָלֶכְּס גִלְעָדִי איש NBC. אָלֶכְּס גִלְעָדִי התעניין בשלומו של כל אחד מחברי משלחת השידור, אלה שהיו פעם חייליו בפלוגת הספורט שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משהגיע למשֶה גֶרְטֶל שמע ממנו טענות. משֶה גֶרְטֶל קבל בפניו שיואש אלרואי מתנכל לו ומונע ממנו להתקרב למיקרופון הטלוויזיה בבריכת השחייה בארץ ובלוס אנג'לס. אָלֶכְּס גִלְעָדִי גיחך וענה לו בשתי מילים, "יואש אלרואי צודק", והמשיך בדרכו.

לאחר צאתו של נסים קיוויתי לפנסיה בגיל 65 בחודש נובמבר שנת 1991 הפך משה גרטל לשדר האולימפי של הטלוויזיה הציבורית בבריכת השחייה. משה גרטל שידר את אולימפיאדת ברצלונה 92' עם יוסף "יוז'ו" טלקי (בן 74 אך עדיין בשיא כוחו הטלוויזיוני והאינטלקטואלי, אדם נבון ו- איכותי משכמו ומעלה), ואת אולימפיאדות אטלנטה 1996 וסידני 2000 עם הפרשן ד"ר בַּרוּךְ "בּוּקִי" צִ'יש. הצוות משֶה גֶרְטֶל ובַּרוּךְ צִ'יש היה רחוק ברמתו מרחק רב מצוות השידור הקלאסי שכלל את נִסִים קִיוִויתִּי ויוֹסֵף טֶלֶקִי.

טקסט תמונה :  1966. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יוֹבֵל שנים. בודפשט הונגריה. מחנה אימון של נבחרת ישראל בשחייה שנערך בבודפשט טרם הנסיעה למשחקי אסיה ה- 5 שהתקיימו בבנגקוק בדצמבר 1966. למדינת ישראל לא היו אז קשרים דיפלומאטיים עם הונגריה שהייתה מדינה קומוניסטית באגף המזרח אירופי. יוסף טלקי מאמן נבחרת ישראל בשחייה (בשורה העליונה שני מימין) הצליח לארגן את מחנה האימונים בבודפשט בגלל קשרים אישיים עם ראשי הספורט של הונגריה. אירוח נבחרת ספורט ישראלית רשמית במדינה קומוניסטית מעבר למסך הברזל הייתה חזיון נדיר ובלתי מקובל . זיהוי הנוכחים היושבים בשורה העליונה משמאל לימין : משה גרטל (בן 20) בן קיבוץ רמת יוחנן, יוסף טלקי (בן 48) חבר קיבוץ כפר מכבי, דני רֶבֶס בן קיבוץ רמת יוחנן, אמנון קראוס מאגודת מכבי ת"א, גרשון שפע (בן 23) בן קיבוץ גבעת חיים, אברהם מלמד בן 20 (מוסתר) בן קיבוץ רמת יוחנן, ויצחק "איקי" לוריא בן קיבוץ גבעת ברנר. זיהוי הנוכחים בשורה קדמית משמאל לימין : יורם שניידר מקריית טבעון, ואימרה שארושי מאמן השחייה ההונגרי. יוסף טלקי ז"ל פרשן השחייה שלנו מאז 1972 לא האמין ביכולתו של משה גרטל להוביל את שידורי השחייה בטלוויזיה. אלכס גלעדי לא שעה לעצתו ומינה את משה גרטל ב- 1978 לשַדָּר השחייה של מחלקת הספורט. כעבור זמן קצר הדיח אותו והפקיד את המיקרופון בידיו של נסים קיוויתי. (התמונה באדיבות גרשון שפע).

הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה, שחיין העבר מר גרשון שפע מקיבוץ גבעת חיים.

טקסט תמונה  :  אלכס גלעדי ב- 1978. העניק למשה גרטל את צ'אנס חייו. ניחן באינטואיציה של נביא טלוויזיה. אך גם הוא שגה פה ושם. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משֶה גֶרְטֶל היה פעם גבר יפה תואר. המצלמה אהבה אותו אך המיקרופון עשה בו שַמוֹת. להגנתו צריך לומַר שהוא לא היה היחיד. המיקרופון האַכְזָר התעמר במשך השנים הרבות בעשרות שדרים שחשבו לפני שחצו את סַף מִפְתָּן מחלקת הספורט שאין בִּלְתָּם והם והטלוויזיה נועדו זה לזו. משֶה גֶרְטֶל סירב לקבל את חוות דעתם של המיקרופון והבוסים שלו אודות ה- Commentary שלו הבוקע מהמֵמְבְּרָנוֹת. הוא חשב בטעות שכולם נגדו והמשיך לחתור ללא הֶרֶף ובהתמדה לעבר עמדת השַדָּר. שָם טמונה התהילה וזה היה חלום חייו אך בכך חשף את חולשותיו ביתר שֵאת. הוא צבר עוד ועוד כישלונות שידור בזה אחר זה. עם תחילת שידורי הכדורגל בעונת 1982- 1981, ניסיתי לקדם את משֶה גֶרְטֶל ולבחון את כישרונו כמֵפיק בשטח.

טקסט תמונה : שנת 1979. טורניר הטניס ברמת השרון. משה גרטל החל את הקריירה שלו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמתאם הפקה הצמוד למכשיר קשר. כאן הוא נראה בהפקת שידור הטניס במרכז הטניס ברמת השרון בסתיו 1979. בגבו למצלמה זהו הטניסאי שלמה גליקשטיין. (התמונה באדיבות ד"ר איאן פרומן מרכז הטניס ברמת השרון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באחת השבתות של אותה עונה שלחתי אותו לאצטדיון "הקוּפְסָה" הישן ההוא בנתניה להפיק את ניידת השידור ה- "מש"י (מכונית שידור ירוקה) שצילמה את אחד ממשחקי הקבוצה הכישרונית מעיר היהלומים. מכבי נתניה על שלל כוכביה, האחים התאומים עודד וגדי מכנס, משה גרייאני, בני לַם, חיים בַּר, דוד פיזנטי, דוד לביא, חלפון, השוער איציק ויסוקר ואחרים הייתה בשנים ההן להיט. מכבי נתניה הייתה מטרה ראשית שלי. הצבתי במגרש הקטן בנתניה אין ספור פעמים את ניידות השידור שלנו והמצלמות האלקטרוניות שלהן. זה היה באֶמֶת תענוג גדול. מכבי נתניה הבקיעה במגרשה הביתי רביעיות, חמישיות, ושישיות של שערים לרשתות יריביה ולעיני המצלמות שלי שתּיעדוּ את כל המהלכים מבלי לפספס. באחת ההפקות אִפשר המפיק שלי (בתום לב) לערוץ הכבלים המקומי של העיר נתניה "קו 1", להתחבר לניידת השידור שלנו כדי להעתיק את המשחק לצורכי השידור שלהם. המעשה החמוּר הודלף לידיעת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. היה חשד לכאורה למעילה ומעשה שְחִיתוּת. יוסף "טומי" לפיד ז"ל נדהם מהמקרה וקרא לי לשיחה אישית כדי להיוועץ עמי בפרשה וכיצד לנהוג. "תשמע יואש יש כאן חשד כבד למעשה שחיתות שבו אנשי רשות השידור מוכרים סחורה מתחת לשולחן לגורמי שידור פירטיים ומקבלים כסף מתחת לשולחן", ומייד הוסיף, "אני בטוח שאתה אדם ישר לחלוטין ואני סומך עליך ב- % 100, אולם אתה כמנהל מחלקת הספורט נושא באחריות הראשית שפרשיות כאלה לא יתרחשו", והמתין לתשובתי. לא המתנתי אפילו שנייה אחת וניסחתי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל את הטקסט הבא : "היה כאן שיקול דעת מוטעה של מֵפיק חסר ניסיון במחלקת הספורט שלי שניסה לעזור ולסייע בתום לב לגוף שידור פיראטי מבלי להיות מודע לחומרת מעשהו. משה גרטל לא לקח שקל אחד לכיסו", והוספתי, "משה גרטל רוצה להיות איש טלוויזיה. אַל תהרוס לוֹ את חלוֹם חייו". אח"כ זימן מנכ"ל הרשות את משה גרטל ללשכתו בבניין "כלל" בירושלים , ואמר לו לידי וליד גב' רוחמה איילון (מנהלת לשכת המנכ"ל) בזו הלשון : "משה גרטל רציתי לפטר אותך אך האזנתי לעצת הבּוֹס שלך וביטלתי את החלטתי. לפי כך אני רק נוזף בך, לא על רִשעותך, אלא בגלל טיפשותך" (!). משה גרטל נִיצַל. כישלון ההפקה שלוֹ ולוּ בתום לב והגעתה לדיון ברמה מנכ"לית גרמה נזק גדול לאמינות חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה לקח חשוב עבורי. החלטתי להדק את המשמעת, לבצע Follow up שיטתי אחרי הוראות הביצוע שלי, ולפקוח שבע עיניים על כל אנשי מחלקת הספורט. מוניתי לנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהביא אותם לפסגה הגבוהה ביותר שניתן. לא הייתי חייב למצוא חֵן בעינֵיי אישי מהם ובעיניי כל אחד שמסתובב במסדרונות הטלוויזיה, וגם לא להיות חֲבֵר של העוֹבדים. לכבדם כֵּן, אך לא בהכרח להיות חֲבֵרָם.

משֶה גֶרְטֶל רצה להיות שַדָּר. זה היה חלומו האמיתי בטלוויזיה. הוא תמיד אמר לי, "אל תעז להביא למחלקת הספורט את מאיר איינשטיין מהרדיו. הוא יודע רק לצעוק. אני שַדָּר טוב ממנו", והוסיף, "אני גם שַדָּר טוב יותר מאורי לוי. אם פעם יורם ארבל יפספס, נסה אותי ולא את אורי לוי". הוא היה רחוק מלהיות נטול יומרות. כמו רבים אחרים בטלוויזיה. אבל גם כמו רבים אחרים שהאמביציות שלהם היו גדולות מכישרונם. ההזדמנות של משה גרטל נפלה לפתע לידיו מוקדם מהמתוכנן. יורם ארבל נפל למשכב. החלטתי להטיס את משה גרטל להולנד כדי לשדר ישיר ביום חמישי – 16 במארס 1989 את המשחק של מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות נגד אלופת הולנד "דֶן בּוֹס". הרבה גבות הורמו. אורי לוי נעלב. יורם ארבל עיקם את האף. מכבי ת"א עיוותה פניה. "מה פתאום משה גרטל…?", אפילו אלכס גלעדי הרים טלפון מחו"ל ואמר, "יואשיש, השתגעת ? אין לך מה לעשות…רק לשלוח את משה גרטל לשדר כדורסל?". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת היה המום מההחלטה שלי אך אישר את הבקשה. "אני סומך על יואש אלרואי", אמר. מכבי ת"א הייתה באותם הימים בשיאה. כמה ימים לפני טיסתו של משה גרטל עִמה לדֶן בּוֹס גברה אלופת ישראל ביום חמישי – 9 במארס 1989 בהיכל הספורט יד אליהו על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה בתוצאה 90:94, והעפילה לראשות הבית האירופי. שיבוצו של משה גרטל כשַדָּר כדורסל על ידי הייתה שגיאה שללא חזרה על עצמה עוד מעולם. זאת הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שהפקדתי את מיקרופון הכדורסל בידיו של משה גרטל. לא שרר כל מִתְּאַם בין טיב השַדָּר לבין איכות הקבוצה, ולבין רמת האירוע הטלוויזיוני.

טקסט מסמך : 12 במארס 1989. זהו המסמך המקורי בו מאשר מנכ"ל רשות השידור את הטסתו של משה גרטל להולנד כדי לשדר ישיר את המשחק ב- 16 במארס 1989, דן בוס – מכבי ת"א. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל והבוס הישיר שלי מנהל החדשות יאיר שטרן יבד"ל אישרו את החלטתי למנות את משה גרטל לרגע להיות שַדָּר בגביע אירופה בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משה גרטל שוב הגשים את חלומו לשעה קלה. הוא טס כשַדָּר עם מכבי ת"א לחו"ל. משאת נפשו של כל שַדָּר במחלקת הספורט. לרוע מזלו השידור הישיר שלו היה רצוף כשלים והפרעות טכנולוגיות. מששב ארצה ניחמתי אותו, "משה גרטל, אל תיקח זאת אישית". משה גרטל הגיב מייד בעצב : "אני יודע שזה לא נגדי אבל למה זה תמיד קורה לי…?". זאת הייתה כאמור הפעם הראשונה והאחרונה שהפקדתי בידיו את מיקרופון השידור במשחקי כדורסל. הוא לא שב עוד מעולם לשדֵר את משחקיה של מכבי ת"א וגם לא משחקי כדורסל אחרים ו/או אירועי ספורט אחרים. מידרתי אותו.

טקסט תמונה : קיץ 1980. לפני שלושים ושש שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. תקופת אולימפיאדת מוסקבה 80'. משרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי עם משה גרטל (בן 34) בימים כשעוד בניתי עליו כשַדָּר מוביל בחטיבת הספורט אבל זה לא הלך. היה לו פוטנציאל שמעולם לא מומש ולא הגיע לשום מקום. בחזית התמונה פרשן הא"ק דוד אייגר, ומשמאל פרשן ההתעמלות יעקב "ז'קי" ווישניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יש לי דעה אישית מגובשת על נורמת הניהול, הנשיאה באחריות, וחובת הדוגמא האישית. אינך חייב להיות חֲבֵר של העובדים כדי לנהלם. אי חֲבֵרות איננה צריכה או אמורה להתפרש כהִתנשאוּת . פעם שאלו אותי מה הקֶשֶר בין לנַהֵל את ענף הרֶפֶת בקיבוץ אפיקים , לבין לנַהֵל כקצין בצבא למשל קבוצת חיילים בגולני (שם שרתי כשלוש שנים), לבין לנַהֵל את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התשובה ברורה. המכנה המשותף בכל רמות הניהול – קטנות כבכירות – ולא משנה באיזו דיסציפלינה, הן הנורמות האישיות שלך כמנהיג שעומדות כל הזמן בפני מבחן. העניין השני הוא שאתה צריך להסתמך על אנשי מקצוע לידך בדרך להסתערות וכיבוש יעד השידור. אתה קובע מי יהיו אנשי המקצוע ועליך מוטלת החובה לגבש אותם לצֶוֶות ולקבוע מדיניות, אך אינך צריך להיות חבר שלהם. הדבר השלישי הוא גיבוש והפיכת הנבחרת שלך לקבוצה. תוכל לגבש צֶוֶות רק אם המנהיגות שלך נשענת על יושרה מוחלטת, משמעת קפדנית, דרך ארץ, דבקות במטרה, ומתן דוגמא אישית. וכמובן כישרון וידע קונקרטי בתחום בו אתה עוסֵק.

פעם באחד הוויכוחים בינינו הֵטיף לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל מוּסַר בסגנון העוֹקצני שלוֹ כשאמר : "לאנשים יָפִים יש חִיסָרוֹן אחד בולט. הם לא צריכים להתאמץ להיות חכמים". אינני יודע אם התכוון אלי ו/או למשה גרטל. יכול להיות שמישהו העביר לידיו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף "טומי" לפיד ז"ל פיסת רכילות של כתבת "העולם הזה" גב' תְּחִיָה אָדָר בו כתבה בשבועון הנפוץ כלהלן : "כאשר המפיק יואש אלרואי איננו בסביבה, משה גרטל הוא הבחור הכי יפה במקום". טקסט נחמד שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הרבה להשתמש בו בלשונו הבוטה והשנונה כדי לדקור ולהכאיב.

יתכן מאוד שיוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל החכם והבוטה ביסס את תּיאוריית השנינוּת שלו הנוגעת ליופי ולחוכמה על דברי רכילותה של גב' תחיה אדר. כשרצה להיות ארסי ידע להכיש. זמן קצר אחרי פרשת הפקת הנֶפֶל של משה גרטל, הֵדיח יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית את העיתונאי וכתב חטיבת החדשות אָבִי גוֹט באשמה של עשיית עיתונאות חלטוריסטית. אָבִי גוֹט הכין לשידור כתבה סנסציונית מצולמת שפתחה את מהדורת "מבט", בה סיפר לציבור שספינת דייג אנונימית המשייטת לאורך חופה הצפוני של ישראל, היא בעצם ספינת בּיוּן ורִיגוּל סוֹבְיֶיטית. יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות והבוס הראשי של "מבט" ודניאל פאר עורך המהדורה באותו ערב, אישרו לשדר את הסְקוּפּ מבלי להצליב מידע. חיש מהר הוברר שסיפור הכתבה הוא עורבה ופרח. זאת באמת הייתה ספינת דייג תמימה. לא היה שום יסוד לתוכן הכתבה המרעישה של אבי גוֹט. מנכ"ל רשות השידור החליט לפטר מייד את אָבִי גוֹט ולהעיף אותו מרשות השידור. הוא לא נגע בעורך מהדורת "מבט" דָנִיאֵל פְּאֵר ובמנהל חטיבת החדשות יָאִיר שְטֶרְן. אותם השאיר על כנם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. מערכת החדשות בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זהו אבי גוֹט כתב "מבט" שהודח ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בגין ז"ל שידור אינפורמציה מוטעית מבלי שבדק את אמיתותה ומבלי שהצליב מידע. אָבִי גוֹט הכין לשידור כתבה ב- "מבט" אודות ספינת ביון סובייטית כביכול המשייטת בחופי ישראל שהייתה למעשה ספינת דייג לבנונית. עורך "מבט" דניאל פאר שידר את הכתבה as is כמו שהיא וללא הסתייגות. יוסף "טומי" לפיד ז"ל יצא מדעתו מרוב רוגז. הוא פיטר בו במקום את הכתב אך לא נגע בעורך שלו דניאל פאר, ולא קִרְקֵע את מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1993 כחודש לפני תחילת משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל כיום), נפגשנו המנכ"ל מוטי קירשנבאום עם יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ מר אַרְיֵה זָיְיף במשרדי הטוֹטוֹ ברחוב הארבעה 8 בתל אביב. ביקשנו ממנו כרגיל את סיועו הכספי במימון חלק מההפקות הטלוויזיוניות היקרות הנוגעות לאירועי הספורט השונים בארץ ובעולם. בעודנו ממתינים לאַרְיֵה זָיְיף שהתמהמה וטרם הגיע, התפתחה ביני לבין מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שיחה על איכות עטיפת "משחק השבת" במתכונתה החדשה. דיווחתי לו כי הגרפיקאי הוותיק בֵּנִי לֵוִוין, האיש שעיצב בזמנו את ה- "logos" המפורסמים של כל התוכניות הדוקומנטריות החשובות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, "מבט", "מבט שני", "מוֹקֵד", "יומן השבוע", ו- "מבט ספורט", הופקד מטעמי על עריכת הפתיחה המיוחדת של התוכנית.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אלו סמלילי התוכניות ( LOGO's) שעיצב הגרפיקאי המוכשר, היצירתי, ו- הבלתי נשכח בני לווין למען הטלוויזיה הישראלית vmhcurh,בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זיהוי למעלה : הסמליל הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי למטה, משמאל לימין : "מבט שני", "מוקד", "מבט ספורט", ו- "יומן השבוע". העיצוב הגראפי הזה של בני לווין קנה לו אחיזה לשנים ארוכות, הרבה מעבר לנקודת הזמן שחשב עליה מתכננו. יצירת מופת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. זהו בני לווין איש נבון וחכם, גרפיקאי בעל חוש וכישרון נדיר בתחום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפתיחה המיוחדת בטלוויזיה היא הכותרת הראשית של התוכנית. המוסיקה שלה (כמו זאת המשודרת והמלווה את תוכנית "משחק השבת") משמשת כאוֹת המסמן וקורא לאנשי השבט להתכנס סביב מדורתם. גרפיקאית צעירה ומוכשרת, עולה חדשה מארגנטינה, וֶורוֹנִיקָה רָבּוֹטנִיקוֹף מונתה לתחזק את הגרפיקה היום – יומית של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתי שבע רצון גם ממצבת השַדָּרִים. מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ ,והפרשן אבי רצון נקבעו להוביל את שידורי הכדורגל. זאת הייתה אמורה להיות גם העונה של שַדָּר הרדיו דני דבורין שבדיעבד לא השכיל לנצל את הצָ'אנס הטלוויזיוני הגדול שהוענק לו. דָנִי דְבוֹרִין לא השפיע במאום בתקופתו הקצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על התפתחות שידורי הספורט שלנו. ידען גדול שאצר בקִרבּוֹ אינפורמציית ספורט רבה אך כמות המֶלֶל שממנה לא היה יכול להיפטר בשידוריו בטלוויזיה הייתה בעוכריו. פתאום בעודנו יושבים וממתינים ליו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ מר אריה זייף זרק מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לחלל האוויר משום מקום את שמו של משֶה גֶרְטֶל. התברר שהוא סולד מאישיותו הטלוויזיונית ומחוסר כישרון השידור שלו. מוטי קירשנבאום ביקש אותי שאפטר אותו. הוא בעצם חזר על בקשה דומה של מנכ"ל אחר שקדם לו, יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. "משה גרטל מוֹריד את הרָמָה של רשות השידור עם פליטות הפה המביכות שלו", אמר לי בזעף. "זה לא ייתכן ש- שַדָּר ברמה כה נמוכה יאחז במיקרופון של מחלקת הספורט", הוסיף. האמת הייתה שמשֶה גֶרְטֶל כבר לא שִידֵר שנים (למעט באולימפיאדת ברצלונה 1992) אך צִלו הֵעיב על מחלקת הספורט כעננה. "מוטי", אמרתי לו, "עזוב אותו, הוא איננו שַדָּר. הוא כתב, והוא גם חֲרוּץ". מנכ"ל רשות השידור התבונן בי במבט המזוגג שלו והגיב בתימהון, "יואש אלרואי, תגיד לי מה לחֲרִיצוּת עם המיקרופון ?". השיחה הלא נעימה הזאת נמוֹגָה משהגיע אַרְיֵה זָיְיף ללשכתו.

משֶה גֶרְטֶל היה בחור חביב ולחלוטין לא טיפש. הספורט לא היה תמצית חייו. הוא היה כל חייו. אחרי השחיין המיתולוגי יורם מנדלבאום ז"ל נחשב משֶה גֶרְטֶל יבד"ל לבטח לאחד מגדולי שחייני ישראל בכל הזמנים. חלום חייו היה להיות שַדָּר ספורט "Play by play" בטלוויזיה. הוא חלף בשלום על פני "מסנן – הרנטגן" שהציב אָלֶכְּס גִלְעָדִי בפני כל שדר, ולבסוף התגשם חלומו. משֶה גֶרְטֶל לא היה שַדָּר רָע. הוא פשוט כלל לא היה שַדָּר. פעם בארבע שנים הוזעק למיקרופון בתחרויות השחייה באולימפיאדות. אך זאת לדעת : החזקת המיקרופון איננה הופכת את בעליו לשדרן. הוא אהב לדבר למיקרופון כשראה אנשים שוֹחים וזאת הייתה כמעין פְּרֶרוֹגָטִיבָה שלו כמי שקרוב שנים רבות לצלחת השידור בחטיבת הספורט, אך מעבר לכך הוא לא היה באמת שַדָּר. יש הבדל גדול בין לדַבֵּר למיקרופון לבין לשָדֵר אֵלָיו. משֶה גֶרְטֶל היווה נציג של שכבת שַדָּרים מִשְנִית שהייתה רחוקה שנות אוֹר מנסים קיוויתי, יורם ארבל, או מאיר איינשטיין. הוא העריץ הערצה גדולה את האלופים האולימפיים ושיאני העולם בשחייה שהעפילו לפסגה אליה מעולם לא הגיע בעצמו. היו לוֹ כמה דקות של חֶסֶד בשידוריו, ספוּרים ממש, לצד הרבה מאוד רגעים מֵביכים שהמיקרופון איננו סובל. באולימפיאדת אטלנטה 1996 מיניתי אותו שוּב לשַדָּר השחייה. הוא היה ברירת מחדל. אין שדרי שחייה בארץ. לצידו בעמדת השידור בבריכה האולימפית ישב פרשן חדש ד"ר בַּרוּךְ "בּוּקִי" צִ'יש שהחליף את יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי. משה גֶרְטֶל נרתם בחריצות למשימה. חוץ מכמות המֶלֶל העצומה ששפך למיקרופון יחד עם פרשנו וכל מיני נפילות ביניים, הוא שידר את התחרויות המרתקות בביטחון ו- בכלל לא רע, משהו בסביבות % 15 מכישרונו של נסים קיוויתי. לנסים קיוויתי לא היו מתחרים בתחומי שידורי הטלוויזיה של א"ק ושחייה. לפתע מעד בלשוֹנוֹ בצורה מאוד לא אינטליגנטית. משחי הגמר באולימפיאדת אטלנטה 1996 נערכו בשעות העֶרֶב על פי השעון המקומי ובשל הפרש של שבע שעות הן התקיימו בין שתיים (02.00) לארבע לפנות בוקר (04.00) על פי שעון ישראל. כשהן הסתיימו נפלט לוֹ למיקרופון בשידור ישיר טקסט עגמומי ופרדוקסאלי . משֶה גֶרְטֶל נפרד מהצופים שלנו בארץ מדושן עונג ומלא שביעות רצון עצמית. כך שִידֵר : "…מסתיים לוֹ עוד יום של שידורים מבריכת השחייה האולימפית…כאן משה גרטל והפרשן ד"ר בוקי צ'יש באטלנטה אומרים לכם לילה טוב צופים יקרים, נוּחוּ על משכבכם בשלוֹם…". העסק הזה הוא מדהים מפני שהוא משה גרטל לא התכוון למה שאמר טקסט איחולים שנועד לאנשים מתים, אך מילותיו נחרתו חיש מהר לעד על הרצועה המגנטית האלקטרונית של טייפ השידור One inch המותקן על מכונות ה- VTR ב- Master Control chruakho. שמעו אותן כמה מאות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל שביכרו להישאר ערים על מנת לצפות באלופי השחייה העולמיים באשמורת בוקר ולהקשיב לשדר השחייה האולימפי המוביצ משה גרטל על פני שינה. הטקסט היה מביך ופתטי. קפצתי כנשוך נחש מכיסאי בעמדת הניהול וההפקה במשרד שלנו ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במרכז הקונגרסים באטלנטה שהוסב למרכז השידורים הבינלאומי. לחצתי על ה- Talk back  של קו השידור והסבתי בחוּמרה את תשומת ליבו לטקסט שאמר. משה גרטל לא תפש תחילה את משמעות הדברים. אח"כ התנצל והבטיח שהדבר לא יישנה. הוא לא עמד בהבטחתו. ברור שהתגעגעתי לנִסִים קִיוִויתִּי והפרשן הבלתי נשכח יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי.

טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בבריכה האולימפית באטלנטה 96'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השדר משה גרטל, הפרשן ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש, ומציץ מלמעלה שחיין העבר הישראלי אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שעזב את ישראל ועבר להתגורר בארה"ב. (צילום עמוס אטינגר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ברכת הפרידה של משֶה גֶרְטֶל מצופי הטלוויזיה בישראל בעת שידורי אטלנטה 1996 "לילה טוב לכם צופי הטלוויזיה בישראל נוחו על משכבכם בשלום", נאמרה בשידור ישיר ללא יכולת של מערכת הבקרה למנוע אִיוֶולֶת כזאת המשודרת חי On line. חטאים ונפילות שידור מן הסוג הזה לא רק פוגעות במוניטין השַדָּר אלא גורמות לקריסת המערכת כולה. מכובדות השידור, טקסטים נקיים, ודיוק המלל היו הרחק ממנו. משֶה גֶרְטֶל לא התקרב לאפס קצה רמת השידור של יוֹרָם אָרְבֵּל, נִסִים קִיוִויתִּי, ו/או מֵאִיר אָיינְשְטֵיין. היו אלה המנכ"לים של רשות השידור כל אחד בתורו שהבחינו בחוסר כישרונו. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ביקש להפסיק את עבודתו במחלקת הספורט, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם דרש במפגיע לסלק אותו לאלתר מהמיקרופון, ואוּרִי פּוֹרָת ביקש ממני למצוא לו מייד מחליף. 22 שנה הגנתי עליו עד שבסופו של דבר לא היה מנוס מלהדיח אותו ממחלקת הספורט.

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. זוהי עמדת הפיקוד וניהול השידורים שלי במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי, ב- IBC באטלנטה. על הקיר ממול תלויים שלושה שעונים המציינים את הזמנים השונים על פי הם אני מנווט את תוכנית השידורים האולימפית מאטלנטה לירושלים. זיהוי זמני השעונים מימין לשמאל : שעון GMT (ראשי תיבות של Greenwich Mean Time), שעון אטלנטה המקומי שהוא GMT מינוס ארבע שעות, ושעון הקיץ של מדינת ישראל שהוא GMT פלוס שלוש שעות. בשני המוניטורים התחתונים נראה קופץ המוט הישראלי דני קרסנוב. (צילום עמוס אטינגר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

עם שובי לישראל מאטלנטה 1996 מצאתי על שולחני במשרד מחלקת הספורט מכתבי צופים וקטעי עיתונות. אחד מהם היה ביקורת טלוויזיה של הפובליציסט עֵלִי מוֹהָר ז"ל (בנו של המשורר יחיאל מוהר) במדורו "בשער" במקומון התל אביבי "העיר" הדנה ביכולתם וכישרונם של השדר משה גרטל והפרשן יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי שכבר לא נכח באולימפיאדת אטלנטה 1996.

טקסט מסמך : 27 ביולי 1996. טקסט ביקורת טלוויזיה של עלי מוהר ז"ל במקומון התל אביבי "העיר" בעקבות שידורי השחייה  באולימפיאדת אטלנטה 1996 של השדר משה גרטל והפרשן ד"ר בוקי צ'יש, וגעגועיו של הכותב לפרשן הוותיק יוסף טלקי. עלי מוהר ז"ל לא ידע שעשיתי כל מאמץ להביא עמי לאטלנטה 1996 את יוסף טלקי שהיה כבר בן 78 וחולה. בכך נפתחה דלת הפרשנות בפני ברוך "בוקי" צ'יש. (באדיבות מקומון "העיר" של תל אביב והמו"ל עמוס שוקן).

בשנת 2000, שֶבַע שנים לאחר בקשתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לסלק את משה גרטל מהמיקרופון, הדחתי אותו בעצמי מחטיבת הספורט אולם לא משידורי השחייה האולימפיים. הדבר נעשה באישורם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יָאִיר שְטֶרְן ומנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי, לאחר שהמשיך לשגות שוּב ושוּב. לאחרונה כינה בריאיון בשידור ישיר ביד אליהו את שחקן הכדורסל הענק (2.20 מ') של מכבי ת"א קוֹנְסְטָנְטִין פּוֹפָּה והציג אותו לצופים בשם אחר, אָלֶכְּסַנְדֶר פּוֹפָּה. זאת הייתה עוד טעות מביכה בשרשרת טעויות ארוכה בשידורים ישירים של שַדָּר מחלקת הספורט, שאיננו מכיר את השחקנים שאליהם הוא פונה, ומשבש את שמם קבל עם, מסך טלוויזיה, ומיקרופון שידור. קוֹנְסְטָנְטִין פּוֹפָּה השחקן המרוּאיין של מכבי ת"א היה מספיק אדיב כדי לא להעליב את השַדָּר שלא הכין את שיעורי הבית שלו. הרי הוא היה יכול להעיר לוֹ כתגובת נֶגֶד בפרהסיה, "תסלח לי מר מנחם מנדל אני יודע שקוראים לך משה גרטל אבל לי לא קוראים בכלל אלכסנדר, כדאי שתכין בפעם הבאה את שידורי הבית שלך". הוא היה ג'נטלמן רוֹמָנִי (יליד בוקרשט) ואפילו לא תיקן את השַדָּר "באוויר". הוא התכופף ונטה לעבר המיקרופון והשיב בנימוס לשאלות המראיין.

פעם בעת שידור ישיר באליפות אירופה בשחייה של הלסינקי 2000 זעק לפתע משה גרטל למיקרופון בהתרגשות בעיצומו של המשחה משהו מאוד לא מובן : "…זהו השחיין אָלֶכְּסַנְדֶר פּוֹפּוֹב ולא אלכסנדר פּוֹפָּה…". הטקסט המביך והלא רלוואנטי שחזר על עצמו כמה פעמים נחרת על הטייפ. הטרגדיה הגדולה של השַדָּרים היא שדברי ההֶבֶל שלהם צרוּבים לעַד על קלטות השידור, וחקוּקים לנֶצַח בתודעת הציבור. משה גרטל הוּדַח על ידי בסופו של דבר ממחלקת הספורט. באיחוּר של 22 שנה. כשנפרדנו לתמיד, אמרתי לוֹ, "משה גרטל אתה באמת ובתמים בחור טוֹב אך אסור לך להחזיק יותר במיקרופון בשום שידור ישיר בספורט או בחדשות". הוא מאוד לא אהב לשמוע שהענקתי לוֹ שוב את התואר, "בחור טוֹב". הוא התבייש בהגדרה הזאת וראה בה ציון לגנאי משהשיב בעֶצֶב לעצמו וגם לי : "האמריקנים אומרים : "Good guys – finish last". מן ההיבֵּט האישי שלוֹ הוא צָדָק. נדמה לי שמשה גרטל לא הבין את חומרת שגיאותיו הכרוניות שלו. בסרט "עד טיפת המים האחרונה" הוא מעמיד פני תם נעלב בפני המצלמה ובא בטענות (כלפיי), "…בגלל "פופה – פופוב" מפטרים אותי…?". הוא לא הבין ולא הסכים כי במשך השנים הרבות איבד חלק לא קטן מאמינותו העיתונאית גם בשל שיבושי השמות החוזרים ונשנים שלו. במשך 22 (עשרים ושתיים) שנים בין 1978 ל- 2000 חיפיתי עליו וסלחתי לו. ב- 2000 החלטתי להדיח אותו מחטיבת הספורט. היות ומדובר בערוץ ציבורי ולא פרטי הייתי זקוק להסכמתם של מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות. שניהם היו תמימי דעים עמי כי במצב הנוכחי אין ברירה אחרת ומשה גרטל צריך לעזוב את ערש הולדתו הטלוויזיונית.

טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מסמך הדחתו של השדר משה גרטל ממחלקת הספורט בעקבות הטעויות הרבות שלו בשידורים הישירים. לא היה מנוס מנקיטת צעד הדחה קשה ו-קיצוני כלפי שדר ועיתונאי טלוויזיה כושל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל החדשות רפיק חלבי תמכו במהלך ההדחה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משֶה גֶרְטֶל ייזכר כאלוף שחייה לאומי שהמצלמה אהבה אותו אך המיקרופון הזיק לו ועשה בו שַמוֹת. ב- 10 באפריל 2000 הוּדַח משה גרטל סופית ממחלקת הספורט. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי כתב למודח מסמך בזו הלשון [2] : "גרטל שלום, בהמשך לשיחתנו מהבוקר הריני להודיעך כי החל מיום שלישי 11.4.2000 אתה מצטרף לצוות הכתבים של חטיבת החדשות ובכך מסתיים תפקידך במחלקת הספורט". מנהל החדשות רפיק חלבי קלט אותו אצלו ככתב מן המניין לאחר הדחתו ממחלקת הספורט. בכך הסתיימה קריירה שידור ספורטיבית בת 22 שנה בטלוויזיה, קריירה בעייתית, רצופה שגיאות, ושנויה במחלוקת של משה גרטל אחד מגדולי השחיינים של ישראל בכל הזמנים. משֶה גֶרְטֶל כל כך התבייש בהדחה ממחלקת הספורט עד שסיפר למי שרצה להאמין לוֹ כי ידה של קבוצת מכבי ת"א הייתה בדבר. בדותא. משֶה גֶרְטֶל טען שאת ההחלטה על הפסקת עבודתו במחלקת הספורט על ידי קיבלו בהנהלת מכבי ת"א ולא בהנהלת הטלוויזיה ובראשה מנהל ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן ומנהל החדשות רָפִיק חַלָבִּי. "מתחילת דרכי בטלוויזיה הרגלתי את מכבי ת"א לשאלות נוקבות", אמר והוסיף, "כנראה שחקרתי יותר מידי לעומק ושאלתי יותר מידי שאלות והם ממש לא אהבו את זה. לעו"ד שמעון מזרחי יש , או היה, כוח מאגי על מחלקת הספורט בטלוויזיה, ובעקבות דרישה של מכבי ת"א נאלצתי לעזוב את תפקידי בשנת 2000". עוד בדותא. בלוף. המסמך הבא מפריך לחלוטין את הטקסט האחרון שלו. משֶה גֶרְטֶל הודח על ידי מפני שהיה שַדָּר ספורט, כתב לא מוצלח, ועורך לא מוצלח. None versatile figure. איש טלוויזיה וותיק רחוק מלהרשים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רָפִיק חַלָבִּי (היום יו"ר מועצת הכפר הדרוזי דליית אל כרמל) הצטרפו למהלך ההדחה ותמכו בחוות דעתי.

טקסט מסמך : 10 באפריל 2000. זהו מסמך ההדחה המקורי של משה גרטל ממחלקת הספורט כפי שניסח אותו מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הניסוח הקורקטי לא ציין את סיבות ההדחה ובכך הפחית את חומרתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסרט התיעודי ההוא של בימאי הטלוויזיה אורי גולדשטיין "עד טיפת המים האחרונה" שעסק במשה גרטל הוא תיעוד לא כן, דוקומנטציה שרחוקה מלהיות מדויקת, ולכן היא בזבוז זמן. דוקומנט לא חשוב מפני שהוא עוסק בגימיק, בקלישאה, בקוריוז, במשהו שעל פי הבנתי שרוי בשולי הטלוויזיה. ברור שאני רוחש כבוד לאורי גולדשטיין הוותיק אך כשגיבור מושא סרטו מספר לו שהוא הודח ממשרתו בשל התערבות מועדון מכבי ת"א בכדורסל, על המתעד לבדוק את דבריו, וכדי לא לעשות צחוק מיצירתו הוא חייב להגביל אותו ולומר לו, "…אדוני רק רגע אחד, תוכיח שמכבי ת"א התערבה בהדחה שלך ! מדובר בסרט תיעודי שאיננו אמור להתבסס על שמועות…". הבלוג הזה ו- 603 הפוסטים שבתוכו הם תיעוד שמגובה במסמכים, תמונות, וראיונות – ורחוקים משמועות ודברי רָכִיל כרחוק מזרח ממערב. משה גרטל הוא דמות איזוטרית לחלוטין בתעשיית הטלוויזיה וזמניות הדמות הפכה באורח פרדוקסלי לנחלת קבע. שאיפותיו המגלומניות לא התיישבו עם מיעוט כישרונו. חלק מהטקסטים שחיבר והגה ליד המיקרופון הציבורי יחדיו עם נפילותיו המגוחכות הפכו אותו ללעג, קלס, ושנינה. המעידות הקולוסאליות הללו הגשימו במידה רבה את הסלוגן שטבע בזמנו המשורר יונתן גפן, "הַלֵיצָן נהיה מֶלֶך והנָבִיא נהיה לֵיצָן". משֶה גֶרְטֶל יצא במאי 2013 לגמלאות. וודאי שאני מאחל לו בריאות טובה וחיים ארוכים ומאושרים וכמובן שלא ינוח על משכבו בשלום בטרם עת.

שלושת האלופים GRAND  MASTERS אלופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם : דן שילון יבד"ל, אלכס גלעדי יבד"ל, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. המחקר ו- הטקסט נעשו ו- נכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לספטמבר 2015.

סיסמאת הספר "שלושת האלופים" והסדרה כולה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

FROM MY POINT OF VIEW : If You Do, Do It Right – If Not Give It Up.

השורה התחתונה :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD IN YEARS 1936 – 2009.

ציטוט : "מעשים גדולים אינם נעשים בכוח – אלא בהתמדה". (סמואל ג'ונסון).

אלופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם : דן שילון, אלכס גלעדי, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל.

הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001" ועוסק בנעשה בתוככי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתם של של שני המנכ"לים לשעבר של רשות השידור רן גלינקא ויוסף בר-אל, מחזיר אותי בערגה לראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. הערה : הספר הנ"ל "רוש ולענה בשנים 2005 – 2001", מהווה נדבך במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 הספרים שאני חוקר וכותב מאז אוקטובר 1998 אודות קורות תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית (מאז 1884) ואודות קורות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל (מאז 1967) ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". המחקר והכתיבה שלי אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020. 

מובא כאן קטע קצר מתוך הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "שלושת האלופים". הקטע הרצ"ב הוא מעין מבוא ומתייחס לדן שילון שהיה שדר הספורט הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 שזה אך קמה מעפרה והוא שמיסד את מחלקת הספורט.

דן שילון יבד"ל, אלכס גלעדי יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל הציגו לפני יותר משנות דוֹר אידיאל (בכל רמה כמעט) במיסוד תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. משום כך הפכו לדמויות מופת ומודל לחיקוי. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום הם שלושת אנשי הטלוויזיה הגדולים ביותר שקמו עד היום במדינת ישראל. הם היו Pioneers. דור החלוצים המייסדים. שלושתם היו ממייסדיה של מהפכת התקשורת הטלוויזיונית שהתחוללה במדינת ישראל בסוף עשור ה- 60 ובשנות ה- 70 של המאה הקודמת. מהפכת הטלוויזיה ההיא שינתה את אורחות חייו של כל אזרח בישראל.

בעיצומה של מהפכת הטלוויזיה באוגוסט 1973 כחמש שנים ורבע לאחר הקמתה מונה ארנון צוקרמן למנהלה החמישי. כל אחד מהשלישייה היוצאת דופן והמוכשרת הנזכרת לעיל הוקיר והעריך את ארנון צוקרמן האיש ששימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שֵש שנים רצופות מ- 1973 עד 1979. ב- 1 באפריל 1974 מונה יצחק לבני מפקד גלי צה"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים במקומו של שמואל אלמוג ז"ל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית עשתה בשנות ניהולם של ארנון צוקרמן ויצחק לבני את הצעד הגדול ביותר לקראת שֵם התואר המקצועי המחייב, והקרוי, "רֶשֶת שידור". בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (שניהם בני 82 היום) שררו במשך חמש שנים יחסים מתוחים, מאבק ניהולי, וריב סמכויות, אך באופן פרדוקסאלי לא הפריע הדבר לפריצת הדרך הטלוויזיונית ההיסטורית. סיבת ההצלחה איננה מקרית. ההיסטוריה העמידה לרשותו של ארנון צוקרמן שלושה אישֵי טלוויזיה רב תחומיים בדמותם של דן שילון, אלכס גלעדי, ו- מוטי קירשנבאום. שלושתם היו לא רק אנשי הפקה ועריכה מצטיינים אלא היו מנהיגי שידור. האנשים נהו אחריהם. השפעתם על התוויית הדרך בראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת ובעיקר מייד בתום שידורי אולימפיאדת מינכן 1972, ורתימת הכפופים להם בדרך להגשמת משימות השידור היו מרשימות ומשכנעות. ובשל כך בלתי נשכחות.

השלישייה הזאת כיהנה בעצם כמעין חֶבֶר נאמנים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בת ההיא ארנון צוקרמן. כל השלושה היו מעריצים מושבעים של מנהל נערץ שהיה מנהיג שידור בעצמו. הכרתי היטב את דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. שלושתם היו עובדים סוּפֶּר מקצועיים בעלי יושרה ואומץ לב. מ-ארנון צוקרמן הייתי רחוק. לא הכרתיו כלל עד הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978. אבל החזקתי בדעה שאם השלישייה הזאת רוחשת לו אהדה כה גדולה סימן הדבר שגם הוא כמותם חונן ביושרה ואומץ לב. התכונה החשובה ביותר של כל מנהיג באשר הוא בכל רמה ורובד. הטריאומוויראט למרות גילו הצעיר קבע יחד עם מנהלם אג'נדה ברורה של השידור הציבורי. פילוסופיית שידור שהושתתה על פרופורציה מתאימה בין שידורי הדרמה, הבידור, החדשות, התיעוד, והספורט. הייתה גם קורלציה בעת ההיא בין כמות העשייה העצמית המקורית לבין רכישת הסרטים הקנויים.

ב- 1 באפריל 1979 הודח יצחק לבני מכהונתו. ממשלת ישראל לא האריכה את כהונתו ומינתה תחתיו את יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים (עד 1 באפריל 1984). בקיץ 1979 הדיח יוסף "טומי" לפיד את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משהודח מנהלם הנערץ ההוא מצאה השלישייה האמיצה ההיא את עצמה במאבק מקצועי ממושך אך חסר סיכוי נגד מדיחו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתוך ההיררכיה הנוקשה ברשות השידור נידון מאבקם נגד יוסף "טומי" לפיד לכישלון. אולי מראש. יוסף "טומי" לפיד ז"ל לא עשה כל חשבון לדן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. הם לא שידרו על אותו הגל. משלא צלח הוויכוח המקצועי בינם לבין יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן של 1984 – 1979 (מי שהיה פיגורה תקשורתית מוכשרת וכריזמטית בפני עצמה), מצאו עצמם השלושה נוטשים בזה אחר זה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעקבות מנהיגם ארנון צוקרמן שסולק הראשון. זאת הייתה טרגדיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האנשים שבנו את הבית נטשו אותו. שלושתם דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו כה מוכשרים עד שעלו לאין שיעור בידע הטלוויזיוני שלהם על המנכ"ל החדש שלהם יוסף "טומי" לפיד חסר ניסיון טלוויזיוני, אך היו חלשים ממנו בסולם הסמכויות. הטלוויזיה היא מוסד היררכי לכן כל השלושה הללו הובסו בזה אחר זה במאבקם נגד המנכ"ל שלהם. לוּלֵא פרשו ממנה נכון היה לטלוויזיה הישראלית הציבורית עתיד מזהיר. עם עזיבתם את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה כור מחצבתם נחלש גם יוסף "טומי" לפיד והובס בהמשך הדרך מבלי שידע זאת.                                                                                                                                               הסתלקותם של דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום – שלושה אישים ברמה כה בכירה מבימת השידור של הטלוויזיה הציבורית הייתה אובדן עצום ויצרה חלל ריק. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור התקשה למלא את החסר. במשך 7 (שבעה) חודשים מאוגוסט 1979 ועד מארס 1980 מילא במקביל תפקיד כפול של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם מנכ"ל רשות השידור. משימה בלתי אפשרית גם לגאון ניהול. והוא לא היה כזה. בתוקף תפקידו כעורך ראשי של השידור הציבורי האלקטרוני מינה מאוחר יותר (ב- מארס 1980) את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של ארנון צוקרמן, בנובמבר 1980 מינה את טוביה סער למנהל חטיבת החדשות במקומו של חיים יבין, ואח"כ הפקיד גם את צבי "צביקה" שפירא מפקד גלי צה"ל לשעבר על חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של מוטי קירשנבאום.

דן שילון מייסד ב- 1968 את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית (כונתה אז "הטלוויזיה הכללית"). דן שילון מי שהיה המגיש הראשי והשדר הראשי של כל תוכניות הספורט בעידן ההוא, היה גם האיש שקבע ומיסד אז את כללי העיתונאות, השידור הישיר, טקסט ה- Voice over, וההגשה באולפן. אישיות בלתי נשכחת.

דן שילון ניהל את מחלקת הספורט בשנים 1974- 1969. אח"כ שימש מנהל חטיבת החדשות  מ- 1974 עד  1977. בשנות ניהולו קבע נורמות עיתונאיות חשובות והציב מסגרות שידור איתנות של ארגון והפקה. הוא נולד  ב- 24 באוקטובר 1940 בתל אביב בבית פועלים פשוט להוריו שלמה ופַניָה שוּלקיס. מאוחר יותר שינה את שם משפחתו משוּלקִיס לשִילוֹן. דָן שִילוֹן היה בשנות ה- 60 של המאה הקודמת עיתונאי ושַדָּר רדיו במחלקת החדשות של "קול ישראל". הוא קנה את פרסומו הגדול ככתב רדיו אמיץ לב בתקופת מלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בשעה שסיקר תחת אֵש את כיבוש תל – פאחר ברמה הסורית ע"י חטיבת גולני. הוא נמנה על קבוצה מצומצמת של שדרי רדיו מצטיינים כמו שלמה אהרונסון, רון בן ישי, ירמיהו יובֵל, מיכה שגריר, רפי אמיר, חיים יבין, ומיכאל הוּלֶר שעשתה עבודה עיתונאית פנטסטית בתנאי קרב בקו החזית הראשון במלחמת ששת הימים. הם היו עיתונאי רדיו שחֵירפו נפשם מנגד בעת סיקור קרבות המלחמה כדי להביא את האינפורמציה האמינה ביותר, הראשונית ביותר, והעדכנית ביותר למאזיניהם. שלושה מהם, דן שילון, רון בן ישי, וירמיהו יובֵל קיבלו בתום מלחמת ששת הימים את פרס אגודת העיתונאים על עשיית הכתבה הטובה ביותר בשדה הקרָב.

טקסט תמונה : קיץ 1967. אנשי רדיו "קול ישראל" בעידן טרום הטלוויזיה. אגודת העיתונאים מעניקה את שלושת הפרסים לכתבות הטובות ביותר ששידרו כתבי רדיו "קול ישראל" משדות המערכה של מלחמת ששת הימים ביוני 1967. זיהוי היושבים בשורה ראשונה מימין לשמאל : רון בן ישי, דן שילון, ופרופסור ירמיהו יוֹבֵל. זיהוי העומדים בשורה השנייה מימין לשמאל : שלישי מימין העיתונאי לוי יצחק הירושלמי ולידו חיים הרצוג (אלוף מיל.) שהיה פרשן רדיו מצוין בתקופת המלחמה ולימים נשיא מדינת ישראל. שאר הנוכחים אינם מזוהים. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון קיבל את הפרס הראשון, מענק כספי בגובה של 1225 ל"י בגין הכתבה, "הקרב על תל פאחר". דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2003 כלהלן : "יצאתי אל הקרב על תל פאחר מקריית שמונה בתוך הזחל"ם של המג"ד מוסה קליין. כבר בגבעת האם התחלנו לחטוף אש סורית מכל הכיוונים. לא עבר זמן רָב והזחל"ם שלנו חטף פגיעה ישירה. התעופפתי החוצה אך התברר לי כי נותרתי ללא כל חבלה גופנית או אפילו שריטה כלשהי. לרוע המזל נפגע מכשיר ההקלטה ללא תקנה. שדה הקרב היה כבר זרוע פצועים והרוגים, וכלי רכב פגועים. ההרגשה שלי הייתה איומה. הרגשתי חסר אונים לעזור לחיילי חטיבת גולני במלחמתם. הדבר היחידי שאותו יכול הייתי לעשות היה הטיפול בפצועים. כיוון שמכשיר ההקלטה התנפץ לרסיסים, הייתי רושם לעצמי מפעם לפעם רשימות חטופות של מהלך המאורעות ודברי החיילים והפצועים. לאחר שנכבש תל פאחר נתבקשתי על ידי הרופא לצאת כמאבטח בתוך זחל"ם שנשא פצוע קשה אל בית חולים השדה הקרוב ביותר. כאשר עליתי על הזחל"ם ראיתי חייל שוכב שפצעיו הסתירו את דמותו. כדי לנסות לעודד את רוחו ולהיווכח אם הוא אומנם בחיים עדיין, שאלתי לשמו. היה זה חברי הטוב העיתונאי יעקב העליון ששימש כמפקד טנק ונפגע בקרב. קשה לתאר את ההלם שחטפתי".

העיתונאי הוותיק לֵוִי יצחק הירושלמי חבר צוות השופטים קרא את נימוקי הוועדה, ואמר את הטקסט הבא : "דן שילון גילה תושייה במילוי חובתו העיתונאית בעת שהזחל"ם שנסע בו נפגע בקרב של חטיבת גולני האמיצה לכיבוש תל פאחר הסורי. הכתבה רבת המתח מתארת בצורה חיה ובהירה, ועם זאת דרמטית ומאופקת, את מהלך הקרב ואת רגעיו הארוכים שלוֹ בתוכן". לרון בן ישי הוענק הפרס השני 750 ל"י על כתבתו, "קרב אֵש בקנטרה". ירמיהו יוֹבֵל זכה בפרס השלישי 500 ל"י, בשל דיווחיו על "השעות הראשונות של המלחמה". דן שילון הודה בשם מקבלי הפרס, ואמר כלהלן : "ליוותה אותי מועקה גדולה על שכלי הנשק היחיד שלי ושל חבריי ברדיו "קול ישראל", המשדרים משדה הקרב היה המיקרופון, בלי יכולת לירות אפילו כדור אחד". חיים הרצוג פרשן מלחמת ששת הימים של רדיו "קול ישראל" ב- 1967, ולימים נשיא המדינה, שימש יו"ר חבר השופטים, אמר זאת : "בזכותם של כתבי הרדיו חיינו למספר שעות מחדש את אחת התקופות המופלאות של עם ישראל. במלחמת ששת הימים יצאנו עם ירושה תיעודית עצומה בזכות כתבי הרדיו, ירושה תיעודית אשר תהפוך ללחם חוקו של כל יהודי עד סוף הדורות. כמו שכל ילד יהודי מכיר את סיפור מצדה מפני שנמצא היסטוריון אחד, יוספוס פלאוויוס אשר רשם את הדבר, כן ידע כל ילד יהודי בעוד אֶלֶף שנה את פרשת מלחמת ששת הימים על פרטיה, וימשיך להאזין לכתבי הרדיו של 'קול ישראל' משנת  תשכ"ז ".

הכרתי את דן שילון שנים רבות. לא ראיתי מעולם מנהיג שידור Cool יותר ממנו. גם תחת לחץ. הוא תמיד היה תחת שליטה עצמית. מעולם לא איבד את עשתונותיו. קור רוחו ושיקול דעתו האיתן תחת לחץ באו לידי ביטוי באותם רגעי אימה כשעשה את כתבת הרדיו של כיבוש תֵּל פַאחֶר ע"י חטיבת גולני במלחמת ששת הימים ב- 1967. הוא לא התבלבל, נשאר קר רוח, ודבֵק במשימה. אותו קור הרוח ושיקול הדעת עמדו לו בעת שניהל בתנאי עבודה קשים בצורה מוצלחת את מחלקת הספורט ואח"כ את חטיבת החדשות בטלוויזיה בשנים 1977 – 1968. ראיתי את דן שילון גם הרבה פעמים חסר שבע רצון או כועס בעבודתו אך אף פעם לא מאבד את עשתונותיו. הוא היה מנהיג שידור. עיתונאי רציני, מחנך, ומורה דרך לרבים. קְלָאסָה שאזכור אותה כל חיי.

טקסט תמונה : דן שילון מגיש את "מבט ספורט" ב- 1970. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמו רבים אחרים עזב דן שילון את הרדיו ב- 1968 והצטרף באותה שנה לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ. סַלִים פתאל והעיתונאי יצחק לֵוִי הירושלמי ערכו לו את מבחן הקבלה הראשון וקיבלו אותו כמועמד לקורס ההכנה של צוות ההקמה של "הטלוויזיה הכללית" (כך היא כונתה בימים ההם) כאמור בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ. פרופסור שלמה אהרונסון מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבל אותו לעבודה כעיתונאי, כתב, ושדר בחטיבה. הוא נבחר להגיש בסופו של חודש יולי 1968 את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. את מהדורת "מבט" הראשונה הגיש חיים יבין.

דן שילון היה גבר גדל מידות בעל כריזמה ומנהיגות טבעית. ישר, הגון, ואמיץ. עיתונאי "דבר" נחום ברנע הביע ב- 30 באוגוסט 1968 את הערכתו ב- "דבר השבוע" לדן שילון כלהלן : "המצלמה אוהבת את דן שילון. ואף כי יש בטלוויזיה גברים בעלי חיצוניות מרשימה יותר, ולא כל שכן קול עמוק ומגרגר כמסורת המקודשת של קרייני רדיו "קול ישראל", הוא ממלא את המסך הקטן של מגזין החדשות, והצופה עצמו".

טקסט תמונה : שנת 1968. זהו סלים פתאל מראשוני צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כונתה אז "הטלוויזיה הכללית") שקיבל את דן שילון לעבודה בטלוויזיה ב- 1968. סלים פתאל שימש מנהל התוכניות במשך שנים רבות בטלוויזיה בשפה הערבית במסגרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונחשב לבר פלוגתה חריף של מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית יוסף בר-אל. (התמונה באדיבות סלים פתאל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אופן הקריינות של דן שילון לא מצא חן בעיני כמה קרייני חדשות מקצועיים ברדיו ובראשם אריה אורגד שפנו אף הם מהרדיו "קול ישראל" לקריירה בטלוויזיה הצעירה. הם באו בתלונות למנהל צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ וביקשו להדיח אותו מקריינות החדשות בטלוויזיה משום שמעולם לא היה קריין חדשות מקצועי ברדיו. נפגשתי עם דן שילון ב- 7 בינואר 2003 בקפה "באזל" בתל אביב (היום שוכנת שם המסעדה האיטלקית "רוסטיקו"). הוא היה אחד מתוך יותר מ- 2200 עמם שוחחתי ונפגשתי לצורך כתיבת הסדרה. חקרתי אותו חקירת שתי וערב כארבע שעות. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "התככים בתוך הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדו מייד עם הקמתה. אריה אורגד התלונן בפני אליהוא כ"ץ על כך שאינני מבטא כהלכה ועל פי המקובל את האותיות הגרוניות "ע" , "ח" ו- "ר". אליהוא כ"ץ קיבל את הטענות האלה שהיו לפי דעתי בלתי מוצדקות והציע לי לעבור מחדש קורס קריינים אצל הבימאי יוסי צמח. לא הסכמתי. הייתי קריין טוב. הטילו עלי את משימת הגשת מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה לאחר שחיים יבין הגיש את הראשונה. לאחר שהודחתי מהגשת "מבט" פניתי לשידורי הספורט. הניסיון הראשון שלי בתחום היה הגשת מוסף ספורט אולימפי של אולימפיאדת מכסיקו 1968. אח"כ אִפשר לי אליהוא כ"ץ להקים את מחלקת הספורט בתנאי שתהיה כפופה למנהל חטיבת החדשות. כך זה התחיל".

דן שילון היה הראשון להבין אז כי שידורי הספורט המביאים עמם דרמה, מתח ועניין, הם מנוף רייטינג רָב עוצמה ונדבך חשוב בשידורי הטלוויזיה באשר היא. נפל בחלקו לשַדֵר לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 קטעי ספורט אולימפיים בתוך מהדורת "מבט". דן שילון היה האיש ששידר בהצלחה את אירועי אולימפיאדת מכסיקו 1968 כמוספים קצרים בתוכנית החדשות "מבט". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בראשית צעדיה. רשתות הטלוויזיה הציבוריות הוותיקות באירופה המאוגדות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) הקדימו אותה בהרבה בכל תחום ורכשו את זכויות השידורים של אולימפיאדת 1968 מהוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) תמורת סכום של 1.000000 (מיליון) דולר [1]. רשתות הטלוויזיה של מדינות הגוש הקומוניסטי באירופה המאוגדות ב- OIRT שילמו תשלום נוסף של 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר [2]. רשתות טלוויזיה רבות ב- EBU שידרו ישיר את אולימפיאדת מכסיקו 1968 בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית הסתפקה בפירורים, בקטעי פילם קצרצרים.

אף על פי כן לשידור אירועי ספורט במהדורת "מבט" היה אפקט גדול על הציבור במדינת ישראל. בעקבותיו הגה דן שילון את רעיון מיסוד מגזין ספורט שבועי "מבט ספורט" שאמור היה להיות משודר בכל מוצ"ש ובמרכזו יעמוד סיקור קבוע של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל. "מבט ספורט" שודר בפעם הראשונה ביום ראשון – 17 בנובמבר 1968 כתוספת ל- "מבט". דן שילון היה העורך והמגיש של התוכנית. דוב עצמון (קוסטקובסקי) אז עורך מוסף הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות", שימש כיועץ מקצועי שלוֹ. ב- 1969 הקים דן שילון את מחלקת הספורט שהייתה כפופה בהיררכית הניהול בטלוויזיה ישירות למנהל חטיבת החדשות . הוא הלך בעקבות השֵם "מבט" וקרא לתוכניתו "מבט ספורט". נדמה לי שכישרונו הטלוויזיוני מצא את ביטויו ראשית דבר באות הפתיחה המיתולוגי של התוכנית שהפיק, ערך, ושידר. את האנימציה של אות פתיחת התוכנית העשויה מדמויות ממוחשבות המבצעות תנועות ספורט שונות של כדורגל, א"ק, וכדורסל עיצֵב אחד מוותיקי הגרפיקאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא יוחנן לקיצביץ'. יגאל שילון אחיו של דן שילון בחר את פס הקול המוסיקלי הבלתי נשכח לאנימציה שיצר יוחנן לקיצביץ'. פס הקול המוסיקאלי של "מבט ספורט", הקרוי "JAGERLATIN", נלקח מרצועת התקליט מפורסם, "Non Stop Dancing" של המלחין והמנצח הגרמני ג'יימס לאסט (James Last). חיש מהר התברר כי "JAGERLATIN" היא נעימה מוסיקלית קליטה ובעלת אמירה. מוסיקה אדיטוריאלית המתאימה ל- "מבט ספורט" כמו כפפה ליד. "JAGERLATIN" הייתה לא רק מוסיקת מבוא שהובילה אחריה תוכנית נושאת רייטינג אלא גם קלילה ונספגת היטב באוזניו של הציבור. נעימת פתיחה שהיא הרבה יותר מעיטור מוסיקאלי ומהווה את מהות תוכנית הספורט. "JAGERLATIN" של ג'יימס לאסט פרי איתורו של יגאל שילון הכניסה מייד את הצופה לאווירת התוכנית וחדרה בקלוּת לאוזנם של הצופים ובכך סייעה להפוך את "מבט ספורט" בן לילה לשלאגר טלוויזיוני בישראל ואת מגישה לכוכב. כשאמרת "מבט ספורט" – אמרת דן שילון. עד כדי כך הייתה התוכנית מזוהה עם המגיש שלה.

טקסט תמונה : דן שילון (בן 28) מגיש את מהדורת "מבט ספורט" הראשונה בטלוויזיה ב- 1968. מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר והפסל של זורק הדיסקוס האולימפי מתקופת יוון העתיקה עיצבו את מראה פניו של אולפן הספורט ההוא. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. דן שילון מגיש את אחת התוכניות הראשונות של "מבט ספורט" (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1975. אִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. בתום השידור הישיר בטלוויזיה של טקס הפתיחה של משחקי כינוס הפועל ה- 10. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הבימאי בני כרמלי, יגאל שילון, הצלם פטר סלע, ואנוכי. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יגאל שילון נולד ב- 1945 כחמש שנים אחרי אחיו. כמו אחיו למד בתיכון עירוני ד' בתל אביב ומשם המשיך טרם השירות הצבאי היישר לטכניון בו סיים בהצלחה ארבע שנות לימוד באווירונאוטיקה. באופן טבעי התגייס לחיל האוויר והוצב ביחידת הצילום של החיל. יגאל שילון התאהב במצלמה ולא חזר יותר לעסוק במדע האווירונאוטיקה. משם הייתה קצרה הדרך לקולנוע ולטלוויזיה. יגאל שילון נחשב לאחד מבימאי הטלוויזיה והקולנוע המוכשרים בישראל. אני מכיר אותו מקרוב. הוא קולנוען מחונן, בעל חוש הומור, איש חכם ובעל Touch נהדר לקולנוע וטלוויזיה. יש לו אוזן מוסיקאלית נפלאה ובספרייה הפרטית שלוֹ נמצא אוסף של יותר מ- 3000 (שלושת אלפים) תקליטים. הוא היה מקצוען כל כך מוכשר עד שחשבתי בשעתו שירחיק לכת ויצעד במשעול של שני בימאי הקולנוע האמריקניים הצעירים ההם פיטר בוגדנוביץ' ופראנסיס פורד קופולה. זה היה לפני יותר מארבעים שנים. יגאל שילון לא נפל במאום משניהם. לבסוף פנה דווקא לתחום "הפִסְפוּסִים" בטלוויזיה. יגאל שילון היה האיש שבחר לדן שילון ב- 1968 את פס הקול המוסיקאלי של "מבט ספורט", והאיש שבחר עבורי באוקטובר 1984 את פס הקול המוסיקאלי שליווה את אות הפתיחה של התוכנית שמיסדתי והפקתי, "משחק השבת". בימי כהונתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקדנציה הראשונה שלו.

יגאל שילון זוכר בעת שיחות התחקיר שערכתי עמו היכן שהוא ב- 2004, "תשמע סיפור", הוא אומר לי בחן האופייני לו ובסיגר הנצחי התקוע בין שיניו, "אני מחזיק בידיי עשרות תקליטים של הקומפוזיטור הגרמני ג'יימס לאסט. איתרתי את אחת הרצועות באחד התקליטים הידועה בשם "JAGERLATIN", אך אחי לא רצה בתחילה להשתמש ב- "JAGERLATIN" כפס הקול של התוכנית. אני שכחתי מזה והוא חיפש משהו אחר. בינתיים הספקנו גם לריב. כעבור זמן, ביום השידור הראשון של התוכנית "מבט ספורט", דן צִלצֵל אלי בטלפון ואמר לי, יגאל, אני מכין לך הפתעה, צפה ב- "מבט ספורט" הערב. באותו ערב נוגנה בפעם הראשונה מוסיקת ה- "AGERLATIN" של ג'יימס לאסט ששימשה אות הפתיחה של "מבט ספורט, והושמעה בכל בית בישראל שבו שכן מוניטור טלוויזיה. השאר היסטוריה".

טקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. אנוכי (משמאל) יחדיו עם יגאל שילון (מימין) בחגיגת מסיבת ה- 1000 של התוכנית "מבט ספורט" שהפקתי אז בביתו של יורם ארבל בנווה עוז בפתח תקווה. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון לא שמע ב- 1969 על גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן ארלדג' (Roone Arledge) ולא ידע מיהו. רוּן ארלדג' היה האיש שיחד עם מורו ורבו אֵד שֶרִיק (Ed Scherick) אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, ייסדוּ ב- 1960 את התוכנית המפורסמת והפופולארית בעלת המוניטין העצום של רשת הטלוויזיה האמריקנית, "ABC- Wide World of Sports", "מבט ספורט" האמריקני. מגיש התוכנית האמריקנית היה ג'ים מקאיי (Jim McKay). אנשי ABC נהגו לומר, "כשאתה אומר, "ABC – Wide World of Sports", אתה בעצם אומר ג'ים מקאיי".

טקסט תמונה : ג'ים מקאיי (Jim McKay) איש טלוויזיה רב מוניטין והמגיש הוותיק של תוכנית הספורט האמריקנית האהודה והפופולארית “ABC – Wide World of Sports” (מאז 1961). (באדיבות ABC).

מותר להשוות את דן שילון עם ענקי הטלוויזיה האמריקנית ג'ים מקאיי ורוּן ארלדג' מ- ABC. דן שילון עשה בישראל את מה שרוּן ארלדג' חוֹלֵל בארה"ב. הוא הקים את "מבט ספורט" הישראלי גם אם בזעיר אנפין בהשוואה למודל האמריקני. "מבט ספורט" שודרה בכל מוצ"ש בטלוויזיה הישראלית הציבורית כמגזין ספורט שבועי. למרות שהייתה כמעין תוכנית סיכום שבועית של אירועי הספורט השונים בארץ וגם בעולם, היא הייתה ראשית דבר תוכנית עיתונאית – חדשותית שהפנתה מידי מוצ"ש את אוֹר הזרקורים לעבר משחקי המחזור השבועי בליגה הלאומית בכדורגל שנערכו אז בשבתות אחה"צ בשעה אחידה. זאת הייתה בעצם ההצדקה לשָדֵר את "מבט ספורט" במוצ"ש. דן שילון שהיה השַדָּר הראשי בתוכנית והמגיש הבלעדי שלה הפך לכוכב טלוויזיה נודע ופופולארי בישראל. הוא הקים את "מבט ספורט" מאפס. מכלום. "מבט ספורט" ודן שילון היו סִינוּנִים והפכו לשמות נרדפים.

טקסט תמונה : זהו אדגאר "אד" שריק (Ed Scherick  Edgar) אביו הרוחני של רון ארלדג'. אד שריק היה ההוגה ומייסדה הראשון של תוכנית הספורט המפורסמת של ABC רשת הטלוויזיה האמריקנית, "ABC – wide World of Sports". רון ארלדג' ירש אותו, פיתח את התוכנית, והביא אותה לשיאי שידור כבירים שלא נודעו כמותם עד אז. (באדיבות ABC).

מנהיגותו המקצועית של דן שילון כשַדָּר ועוֹרֵך בעל הבנה ביסודות תעשיית הטלוויזיה ומתווה דרך של התוכנית "מבט ספורט" עתירת הרייטינג, התקבלה בימים ההם כסמכות עַל, בין העובדים ובציבור הצופים כאחד. הצלחת "מבט ספורט" משכה לטלוויזיה כמַגְנֶט עיתונאים רבים שניסו להגשים את חלום ילדותם להיות שָדָרי כדורגל בטלוויזיה כפי שהיה נחמיה בן אברהם ז"ל ברדיו "קול ישראל". נחמיה בן אברהם שַדָּר הרדיו המיתולוגי בעל קוֹל ייחודי וכּשרון תיאור ושידור נדיר, שידר את כל אירועי הספורט הגדולים מאז קוֹם המדינה ב- 1948 ועד הופעתה של הטלוויזיה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. צריך להיות כֵּנים ולהודות שאפילו הופעתו המזהירה של דן שילון כשַדָּר ספורט מוביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מוססה את תהילת הנצח לה זכה נחמיה בן אברהם עוד בחייו. קולו שמור לעַד בפנתיאון השידור הציבורי של רדיו "קול ישראל". מדהים שכל צמרת העיתונאים בישראל חפצה להגיע אל דן שילון ו- "מבט ספורט" שלוֹ בימים ההם של סוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הנה חלק מהרשימה הארוכה : גדעון הוד, מתי גולן, דן מרגלית, נחמן שי, משה לרר, עו"ד חנוך קינן, יצחק שתיל, יאיר שטרן, אלכס גלעדי, אמציה לבקוביץ, עמוס כרמלי, דוב עצמון, רפי נאה, אורי נוי (אחיו של רפי נאה), איתן עמית, יהושע כהנא, יורם שִמרון, אהרון להב, גדי לבנה, אבי ולנטין, ועוד בעלי חלומות רבים אחרים.

טקסט תמונה : שנת 1969. אלכס בימיו הראשונים במחלקת הספורט של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

על כל אלה המופיעים ברשימה הארוכה האפיל אלכס גלעדי בעל הקול העמוק והסמכותי, שהתבלט מייד בהתחלה לא רק כשַדָּר אלא גם כפיגורה מולטי מדיה בעלת יוזמה ויכולת ארגון, מפיק ומתכנן בשיעור קומה, הוגה דעות שניחן בשיקולי עריכה הגיוניים. דן שילון הבחין בכישרונו.

אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "הייתי כתב העיתון "ידיעות אחרונות" באזור השרון. ביום קיץ אחד באוגוסט 1969 פנה אלי העיתונאי דוב עצמון עורך מדור הספורט בעיתון "ידיעות אחרונות" ששימֵש גם כסגנו של דן שילון בעריכת "מבט ספורט", ואמר לי שעושים בחינות בטלוויזיה לבעלי קוֹל מתאים כדי לראות אם הם יוכלו להיות שדרי ספורט. הייתי בעצמי בימים ההם כתב בעיתון "ידיעות אחרונות". תחום הכיסוי שלי היה אזור השרון. תהליך כניסתי לטלוויזיה ארך כמה חודשים. יום אחד נדרשתי ע"י עורכי העיתון לבחור בין מילוי תפקידי ככתב "ידיעות אחרונות" לבין הופעתי הראשונה על מסך הטלוויזיה הכללית כמגיש תוכנית הספורט לנוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". השבתי להם, "אם אני נאלץ לבחור – בחרתי". עזבתי את העיתון ועברתי לטלוויזיה. כלל לא התלבטתי".

טקסט תמונה : קיץ 1970. שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון (בן 30, מימין) מנהל מחלקת הספורט וסגנו אלכס גלעדי (בן 28, משמאל) יחדיו בראשית הדרך. התמונה צולמה במשרד מחלקת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. שניהם היו מעשנים כבדים בימים ההם. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : על פי מסמכי ה-  EBU (איגוד השידור האירופי).

[2] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU (איגוד השידור האירופי).

הערה : ראשי תיבות של European Broadcasting Union.

הערה לסיום : ליאור שליין ("גב האומה") + ירון ברובינסקי ("לעוף על המיליון") + ישראל אהרוני ("המסע המופלא", האחרון ב- בורמה) המופיעים בערוץ 10, הם אנשי טלוויזיה רבי חן ומקצועניים, כל אחד בתחום שלו.

סוף הפוסט מס' 603. 29 במאי 2016. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.