הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מֵידָע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רֶוָוח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————-

פוסט חדש מס' 574 : הועלה לאוויר ביום שֵנִי – 25 בינואר 2016

——————————————————————————-

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל המשגשג ומניב רייטינג, בחודשים אפריל, מאי, ויוני של 1987. לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספרו המעניין של הסופר האמריקני אלכסנדר ווייאנד (Alexander M. Weyand) הקרוי, "The Cavalcade Of Basketball", ועוסק בקורות ה- NBA בשנותיו הראשונות וגם בתולדות הכדורסל האמריקני. הספר יצר לאור בהוצאת "Macmillan" ב- 1960 בניו יורק ועל תמונת השער שלו מתנוססת תמונתו של רוברט "בוב" קוזי (Robert "Bob" Cousy) רכז המשחק של קבוצת בוסטון סלטיקס ומי שהוביל אותה יחד עם מאמנו רד אוורבאך (Red Auerbach) לשבע זכיות באליפות ה- NBA בשנים שבין 1956 ל- 1963. שום שחקן כדורסל בעל עתיד לא היה יכול לפטור את עצמו מחלום ה- NBA. גם אני כנער בן 16 כדורסלן מצטיין בן קיבוץ אפיקים חלמתי על ה- NBA. 

דיון ח' : 28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום. אני מגשים הלכה למעשה את הסלוגן הטלוויזיוני הבלתי נשכח של רון ארלדג' : "When you have the rights you have the show". פוסט מס' 574. כל הזכויות שמורות.

דיון ח' : ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני רץ יורם ארבל לספר לחבר'ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". הַבְּלוֹף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים אץ יורם ארבל שוב למולי שפירא מגלי צה"ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי "דוּק" ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שנים.

1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל).  3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס). פוסט מס' 574. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : הדחתו של דייוויד בלאט המאמן הישראלי של קבוצת קליבלנד קאוואלירס (Cleveland Cavaliers) מה- NBA ע"י מנכ"ל המועדון דייוויד גריפין (ביום שישי שישי – 22 בינואר 2016) לא הפתיעה אותי. כבר דנתי בכך בפוסטים שעברו בדייוויד בלאט ובקליבלנד קאוואלירס בעונת 2015 – 2014. נכון שמאזנה של קליבלנד קאוואלירס (Cleveland Cavaliers) עומד ברגע זה בעונת 2016 – 2015 על 11:30 לזכותה ונכון גם שקליבלנד קאוואלירס של דייוויד בלאט העפילה לתחרות הגמר הסופית על אליפות ה- NBA בעונת 2015 – 2014 והפסידה שם לגולדן  סטייט. אולם כל מי שמתבונן במחשבת הכדורסל של דייוויד בלאט ובאופן ניהולו את משחקי הקבוצה וחלוקת הוראותיו לשחקנים מבין כי המאמן הראשי איננו ה- Team Leader אלא הוא בסך הכל מין חייל ברמת Pion. במידה רבה מעין כלי משחק כמעט אחרון בחשיבותו בנושאי התפקידים על לוח השחמט אותו מזיז כאוות נפשו ה- Grandmaster לברון ג'יימס. המאמן דייוויד בלאט חווה ב- קליבלנד קאוואלירס (Cleveland Cavaliers) במשך שנה וחצי חוויות אישיות משפילות מאין כמותן מצדו של לברון ג'יימס. הוא נותר Pion חסר כבוד. לברון ג'יימס פגע בו שוב ושוב בפרהסיה בשידורים ישירים מחוף לחוף ונטל ממנו את שארית מנהיגותו. כמתבונן מהצד ומי שגדל על ה- NBA מאז ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת היה קשה לי באופן אישי לראות כיצד לברון ג'יימס מתנכל למאמן שלו דייוויד בלאט ונוטל ממנו את כל סמכויותיו. כולם ראו את זה. השחקנים, מנג'ר המועדון, וציבור צופי הטלוויזיה. הסצנה הקשה ביותר לצפייה הייתה כשמצלמות ABC ו- ESPN חשפו את ג'יימס לברון דוחף פיזית ומגרש באופן בוטה ובגסות את דייוויד בלאט מעבר לקווי המגרש בעת מפגש שיפוט שנוי במחלוקת. מעולם לא ראיתי שחקן מרים יד על המאמן שלו ומפעיל נגדו אלימות עוֹלֶבֶת שכזאת, ודייויד בלאט משלים עם ההעלבה הפוגענית הזאת משום שהפוגע הוא השחקן הכי טוב שלו בקבוצה,לברון ג'יימס. זה היה מחזה איום ונורא וקשה לצפייה. תארו לכם את בוב קוזי דוחף בכוח את המאמן שלו רד אוורבאך ב- בוסטון סלטיקס (Boston Celtics) מחוץ לקווים ו/או את מייקל ג'ורדאן מפעיל אלימות על המאמן שלו פיל ג'קסון ב- שיקגו בולס (Chicago Bulls). אתה מבין מהסצנה הטלוויזיונית הזאת שג'יימס לברון איננו רוחש טיפת הערכה וגם לא כבוד למאמן הישראלי שלו, ולא מהסס לאחוז בו ולהעיף אותו לאחור, במקום להתייצב בעמידת דוֹם לפניו. במקרה אחר בעת מאבק קרקעי על הפרקט חשפו מצלמות הטלוויזיה לברון ג'יימס שרוע על הקרשים באיזה מאבק נואש על הכדור כשהוא מסמן לדייוויד בלאט לקחת Time out. התברר כי זה לא היה סימון, גם לא בקשה. זה היה צו. זאת הייתה פקודה. באירוע אחר סיפר לברון ג'יימס למיליוני צופי טלוויזיה אמריקניים כי בפסק זמן באחד המשחקים 1.5 שנייה לפני שריקת הסיום, הורה לו דייוויד בלאט להכניס את הכדור מבחוץ לשחקן כלשהו בקליבלנד קאוואלירס כדי לקלוע את סל הניצחון. לברון ג'יימס לעג לדייוויד בלאט תוך הפגנת אגואיזם מוחלט בהם השפיל את מאמנו ללא בושה. כך אמר : "המאמן שלי לא הבין שאני אינני מוֹסֵר את הכדור. מוסרים לי אותו כדי שאני אקלע את סל הניצחון". מה שקרה אומנם בפועל. ג'יימס לברון קלע את סל הניצחון בזריקת שלוש ארוכת טווח מהפינה מעבר לקשת. כל שחקני קליבלנד קאוואלירס (Cleveland Cavaliers) זינקו עליו בהערצה גלויה רוויית חיבוקים, חיוכים, וצהלת מנצחים. אח"כ השתחצן לברון ג'יימס והצהיר בפני מצלמות ESPN ו- ABC, "אני הוא שחקן הכדורסל הטוב ביותר בעולם". המאמן דייוויד בלאט נותר בצד מושפל. הרי הוא כמאמן תכנן והגה מהלך אחר והנה בא לברון ג'יימס מטיל ספק בהוראותיו, נוטל יוזמה משלו, משנה את המהלך שמתברר כי היה זה מסע הניצחון. זה היה מראה עגום. אמש בכתבת הפיטורין של דייוויד בלאט ב- "מגזין" של אושרת קוטלר מעיד שם אחד משחקני קליבלנד קאוואלירס (Cleveland Cavaliers) לשעבר ברנדון הייווד כי באחד מפסקי הזמן שלקח המאמן הישראלי הוא נזף בשחקנים על מהלכים כושלים אך נמנע מלהעיר ל- לברון ג'יימס. "דייוויד בלאט היה מדלג על דברים…אם לברון ג'יימס היה עושה טעות כלשהי הרי שדייוויד בלאט היה נוזף בשחקן אחר על אותה הטעות ששייכת ל- לברון ג'יימס ומדלג עליו…", סיפר ברנדון הייווד. זהו כתב קטגוריה נורא שמאשים את מאמן קליבלנד קאוואלירס (Cleveland Cavaliers) דייוויד בלאט בשקרנות, התרפסות, והתחפשות למנהיג. הטקסט הנ"ל הקונקרטי הזה הופיע בכתבה שהכין כתב הספורט החרוץ ונעים ההליכות של ערוץ 10 מר טַל שוֹרֵר אודות פיטוריו של דייוויד בלאט מקבוצת ה- NBA קליבלנד קאוואלירס (Cleveland Cavaliers) ושודרה במוצ"ש – 23 בינואר 1016 אצל אושרת קוטלר. אתה מתבונן מהצד ו- ברור לך כי המאמן הישראלי דייוויד בלאט הוא בעצם עלה נידף, חסר אישיות, ונטול סמכויות שמתבטל נוכח מנהיגותו ואישיותו הדומיננטית של לברון ג'יימס בין הקווים וגם מחוץ לקווים. כמובן שאת מה שאני רואה בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב, דייוויד גריפין רואה ממקום מושבו סמוך לזירת המשחק. דייוויד בלאט שימש במשך עונה וחצי בקליבלנד קאוואלירס (Cleveland Cavaliers) במידה רבה בובת מריונטה של לברון ג'יימס משך בחוטים שלה. מדובר בטרגדיית כדורסל מביכה ועגמומית ש- דייוויד בלאט מעורב בה. אילו הייתי מראיין אותו הייתי שואל את דייוויד בלאט כלהלן : "מר דייוויד בלאט כיצד זה לא העפת סטירת לחי ל- לברון ג'יימס כשהוא הדף ודחף אותך בבוז וברשעות וזלזול כזה מעבר לקווי המגרש ? מדוע מחלת על כבודך ? למה וויתרת לו על מנהיגותך בפרהסיה קבל עם ונוכח מיליוני צופי טלוויזיה בארה"ב ? אז בסדר, היו מפטרים אותך אולם היית נותר איש של כבוד…". מקרה מצער אולם לא מפתיע. פיטוריו והדחתו של המאמן דייוויד בלאט וסילוקו מ- ממלכתו של לברון ג'יימס הייתה צפויה ועניין של זמן. חשבתי לתומי שדייוויד גריפין יעיף אותו מוקדם הרבה יותר.

פרפרת 2 : תענוג לקרוא את כתבותיו של העיתונאי והמומחה מר אלעד זאבי בעיתון "הארץ" אודות המתרחש ב- NBA.

פרפרת 3 : האזנתי לראיונות שערך אתמול (יום ראשון – 24 בינואר 2016) רינו צרור ברדיו גלי צה"ל עם עיתונאי TheMarker הידען נתי טוקר ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לשעבר משה גביש בעניין הכאוס השורר מזה זמן רב בשידור הציבורי ובתהליך הפוליטי של הפיכת רשות השידור הקורסת והממוטטת (רדיו "קול ישראל" + הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1) לתאגיד השידור הציבורי החדש, הליך מסורבל בלתי צודק, רווי מכאובים וייסורים שאמור להסתיים בסוף חודש מארס 2016. אני מכיר את משה גביש. מדובר באיש הגון וישר דרך. אולם לא הוא ולא נתי טוקר לא דנו בשורשי הבעיה העיקרית. באותו הרגע העלוב והדל ההוא ב- 2002 של מינוי יוסף בר-אל הכושל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון למנכ"ל רשות השידור, והחלטתם האומללה ביודעין של עיתונאי רשות השידור להתכנס בבועה משלהם כאילו המינוי הפוליטי המופרך והצבתו המחורבנת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי איננו נוגע להם, האנשים המסכנים האלו הפסידו לעצמם. במקום לעלות על בריקדות ב- 2002 אז האנשים האלה שמכנים את עצמם שדרנים ועיתונאים התחפרו בבונקר הפרטי שלהם והמתינו שהסכנה תחלוף מעל ראשם מעצמם. הם לא יצאו שלובי זרוע יחדיו להדוף את הסכנה מפתח ביתם אלא הסתגרו בבועה. באותו הרגע שעובדי רשות השידור והוועדים שלהם החליטו להפסיד לעצמם מבלי לעלות על הבריקדות היה ברור שהפוליטיזציה המסרטנת והממארת תכה בהם ללא רחם. זה רק עניין של זמן עד שהעיתונאים המסכנים האלה יחדיו עם הטכנאים ואנשי הדירוג המשולב ימוסמסו לעפר. גם הפוליטיקאי מר גלעד ארדן איננו כזה צדיק גדול. מגוחך שדווקא רינו צרור מנהל שיחות כה משעממות, דלות, ובלתי מושכלות ויעילות עם נתי טוקר ומשה גביש ואיננו מספר למאזיניו ולא מתעכב על הסיבות שהביאו למצב הכיאותי הבלתי נמנע בו שרוי כעת השידור הציבורי של מדינת ישראל. העקרונות היחידים המאפשרים קיומו של שידור ציבורי תקין מבוססים על אומץ לב ויושרה של המנהלים אלא גם של העובדים. ללא נכונות של העיתונאים להשיב מלחמה שערה, ללא רצון שלהם להגן על עצמם, על יושרתם ועל כבודם המקצועי גם תמורת מהפכה ותשלום מחיר של אבדות איש לא יעשה זאת למענם. אף אחד לא ישכב בעבורם על הגדר. ועוד דבר : טוב שרִינוֹ צְרוֹר (עיתונאי ושדרן עירני וסקרן וגם ידען) הפסיק להצהיר בפתיחת המשדר היומי שלו ברדיו גלי צה"ל בשתיים עשרה בצהריים, לאחר מניית נושאי המשדר באחריותו, את הסלוגן הפתטי, "אז כהרגלנו נתחיל בהתחלה…".

פרפרת 4 : ראיתי את עשר הדקות הראשונות. זה הספיק לי. טל פרידמן חשף את עצמו כקומיקאי דל וכושל בתוכניתו הקומית החדשה והחלשה "הכל אבוד". נטשתי. מגוחך ומטופש. לא מעניין. בזבוז זמן.

פרפרת 5 : אני רוחש סימפתיה משכבר הימים לעיתונאית והשדרנית אושרת קוטלר מערוץ 10. מדובר באשת טלוויזיה ישירה, הגונה, מהירת מחשבה, מהימנה, סקרנית, מדברת בגובה העיניים, ובעלת קצב דיבור טלוויזיוני מהיר ודיקציה איתנה ולכן היא נשמעת תמיד מובנת ובהירה. תוכנית האקטואליה "המגזין" בהגשתה והנחייתה הוא תמיד מסמך עיתונאי מעניין. ברור שיש משקל גדול ורב ערך למערכת המקצועית שעוטפת אותה ואת "המגזין" אולם היא בחירה ראויה לנווט אותו. הכתבה "זעקת אחי" אודות קצין המשטרה החוקר והבכיר תנ"צ אפרים ברכה ז"ל שהחליט לקפד את חייו במו ידיו במסגרת יחסיו הסבוכים עם הרב העבריין שלו יאשיהו פינטו, והריאיון הרגיש שערכה אושרת קוטלר עם אחיו, הוא מסמך אנושי שמרתק אותך למוניטור אולם לא הופך אותך לעצוב. אני כמובן מדבר בשמי בלבד. משפט המחץ שנושא האח בפני אושרת קוטלר, "אחי אפי ברכה אמר לי, ארור היום שבו הכרתי את הרב יאשיהו פינטו…", מעורר מחשבות ושאלות נוגות, מפני שמשפט הייאוש הזה נאמר ע"י אפרים ברכה באיחור זמן עצום. נשאלת השאלה מדוע ראש יאח"ה קצין החקירות הראשי של משטרת ישראל בשם אפרים ברכה מוצא בכלל צורך להשתרך ולהשתכשך בחצרו של הרב יאשיהו פינטו ולנשק את ידיו וזקנו, וכיצד הוא לא מבין למפרע ומראש שקשר אישי ונפשי שלו בתוקף תפקידו המשטרתי הרָם והרָגִיש עם רָב כלשהו (גם אם איננו עבריין) הוא בעייתי ביותר מבראשית. את השאלה הזאת אושרת קוטלר לא העלתה לדיון בעת שיחתה עם האח של אפרים ברכה. מדובר בהחמצה מפני שזהו שורש המוטציה השלילית והממושכת שהביאה תנ"צ את אפרים ברכה לסיים את חייו באקדחו האישי. הקראת טקסט הפרידה של אושרת קוטלר מצופיה בסיום "המגזין" בו היא מנפנפת בידה לעבר הטכנאי שנרדם ליד מכשיר ה- Teleprompter להאיץ את תנועתו ואח"כ ההתנצלות שלה, ונענוע ראשה במבוכה עם הרצת הכתוביות של צוותי העריכה וההפקה – לא התפרשה כתקלה. זאת הייתה סצנה אנושית נחמדה וגם הומוריסטית. מצלמת האולפן חשפה שלא במתכוון את הנעשה מאחורי הקלעים והוכיחה שוב שאנשי הטלוויזיה אינם רובוטים. אני אוהב את אושרת קוטלר.

פרפרת 6 : הצעקות של רותם אבוהב, החובבנות של אורנה בנאי, והיעדר השנינות של רמי הויברגר מאיצים בי להתבונן רק בחלקה השני של "גָב האוּמָה" כשליאור שליין נותר לבדו באולפן וה- Show אודות גבי אשכנזי הופך לפרטי שלו. אני מתחיל לחשוד בליאור שליין שהוא מְזָמֵן בכוונה לפאנל שלו נשים לא מחודדות וגברים לא מחודדים כדי שלא יגנבו ממנו את ההצגה. אוסיף ואומר : עינב גלילי שמה בכיס הקטן שלה את גורי אלפי, רמי הויברגר, ואודי כגן. נכון שהיא צנועה ומאופקת מהם אבל הרבה יותר שנונה וחודרנית.

פרפרת 7 : איילה חסון וצוות "שישי" שלה בערוץ 10 צברו רייטינג נאה של % 9.6 (ביום שישי – 22 בינואר 2016) ו- נגסו נגיסה הגונה ברייטינג של דני קושמרו וצוות "אולפן שישי" שלו % 14.2. ערוץ 1 נשרך מאחור עם "יומן", רק % 3.2.

פרפרת 8 : צוות שידורי הכדורגל של ערוץ 1 השדר המוביל עמיחי שפיגלר והפרשן שלו מוטי איוואניר גבוה הרבה יותר מכר הדשא עליו רצים שחקני הכדורגל הישראליים ואשר אותם שניהם מתארים בעבורנו. השידור הטלוויזיוני של עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר עולה לאין ערוך על רמת הכדורגל הישראלי. שני השידורים הישירים האחרונים של עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר בית"ר ירושלים – סכנין 0:1 (18.1.2016) והפועל באר שבע – בית"ר ירושלים 1:2 (24.1.2016) לא הצליחו לחצות את את רום המדרוג של % 10.0. בית"ר ירושלים – סכנין צבר % 9.8 והפועל בא"ש – בית"ר י-ם אגר % 7.2. סחורת השידור תמיד חשובה ממי שמשדר אותה.

פרפרת 9 : שוב הכנעתי הסודוקו הקטלני של "מעריב" ביום שישי האחרון – 22 בינואר 2016.

טקסט מסמך : מוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב" בים שישי האחרון – 22 בינואר 2016 ופתרון ה- "סודוקו הקטלני" על ידי. (באדיבות "מעריב").

דיון ח' : 28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום. אני מגשים הלכה למעשה את הסלוגן הטלוויזיוני הבלתי נשכח של רון ארלדג' : "When you have the rights you have the show". פוסט מס' 574. כל הזכויות שמורות.

ציטוט : "When you have the rights you have the show". (רון ארלדג').

ציטוט : "המבקש לשמור סוד חייב להסתיר את העובדה שיש לו סוד". (יוהאן וולפגאנג גֵיתֵּה).

לא ניתן לקרוא ולהבין את תוכנו של פוסט מס' 574 ואת הסיבות לרישומו ללא עיון מוקדם בפוסט מס' 573.

יום רביעי – 28 באוקטובר 1992. צופי כבלים מעטים (בשל תפוצת הטכנולוגיה המוגבלת) וצופי ערוץ 2 (הניסיוני) יכלו לצפות בשידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל, ולהאזין לקולם של יורם ארבל ומרדכי שפיגלר משדרים את הנבחרת הלאומית של שלמה שרף מובסת בווינה 2:5, אך את התבוסה האמיתית ספגנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנוכי כמפקד חטיבת הספורט שלה. מפלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית באותו עֶרֶב הייתה בשיעוּר הרבה יותר גבוה מהפסדה של נבחרת הכדורגל שלנו שספגה חמישה שערים מהנבחרת האוסטרית מול שני שערים שהבקיע החלוץ המחונן איציק זוהר. תפישת עולם חובבנית של מנהל הכספים מר מוטי לוי האיש המורשה לחתום על הצ'קים ברשות השידור, חוסר ידיעתו והבנתו את חוקי השוק החדשים בתעשיית הטלוויזיה בישראל שהתפתחו לתנאי תחרות, אי הכרתו את סוכנויות התיווך הבינלאומיות הסוחרות בזכויות שידורי הספורט – היא שהביאה לאובדן זכויות השידורים של ההתמודדות המסקרנת בווינה באופן הרשלני ביותר והמטופש ביותר. אותו מוטי לוי ששימש בתפקיד כה בכיר בשידור הציבורי פשוט לא ידע מהחיים שלו. מפלת אוסטריה 1992 הייתה אסון. טרגדיה. נוצר מפנה שלילי ביחסי כוחות השידור בישראל וגם בדעת הקהל. הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים צברה יוקרה ואהדה רבה והאיצה את קצב ההתחברות אליה לשלושת הערוצים שלה מת"ב, גוונים, ו- ערוצי זהב בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הצטיירה בקרב קהלה כגוף שידור סטגנאטי שמבוסס בבוץ, מסורבל, ומובס כבר בתחרות השידור הראשונה שנכפתה עליה. היא קפאה על שמריה. בכל רשת שידור רצינית האָשֵם היה משלם בראשו אבל לא ברשות השידור. כאן המשיכו העסקים להתנהל כרגיל. הנהלת הטלוויזיה בראשות יוסף בר-אל והנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל אריה מקל, היו"ר עו"ד מיכה ינון, ומוטי לוי עצמו ניגפו מפני האמת אך קמו והמשיכו בדרכם כאילו לא קרה מאום. מוטי לוי איש כה לא מוכשר בעליל המשיך לשאת במשרתו הרמה. Business is usual. הוא כמובן היה אמור לקום ממקום מושבו ולומר קבל עם ועדה, לרשות השידור וגם בפני הציבור, כי שגה כלהלן : "יואש אלרואי היה בסדר גמור. הוא העביר לי לעיון את מסמך רכישת זכויות השידורים של קריסטוף שרדט מסוכנות APF בזמן, ובו מציע לו מחזיק הזכויות ליואש אלרואי לקנות את הזכויות במחיר מגוחך, במונחי טלוויזיה מדובר בסכום אפסי של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר, ויואש אלרואי כבר נתן לו אישור בע"פ, אולם אני השהיתי את התשובה ואת חתימתי על המסמך, ושכחתי אותו בכלל במגירה שלי. מיילן טנזר ואודי מירון זכו מההפקר בגלל שגיאה חמורה שלי כסמנכ"ל כספים של רשות השידור". הוא כמובן לא אמר זאת והתחבא מאחורי הכישלון כמו צֵל. מַפָּלָת אוסטריה 1992 הפכה ל- "מַפּוֹלֶת אוסטריה 1992" מפני שהיא הכניסה את מערכות הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים בישראל שפסעו את צעדיהם הראשונים מוקדם מהצפוי למאבק על רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. למדתי את הלקח החשוב ביותר. הבנתי שאני לבד. סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לא לקחו אחריות על "מפלת אוסטריה 1992" למרות שזאת הייתה תבוסה מפורשת שלהם. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר מיכה ינון לא נגעו בהם ומילאו את פיהם מים. הכישלון המצמרר הבלתי כפוי ולא צפוי נותר יתום והבוסים העליונים נשארו על כנם ובתפקידם. כולם המשיכו לכהן במשרותיהם כאילו מאום לא קרה. ידעתי עכשיו שאנוכי בודד במערכה. פשוטו כמשמעו בודד ולבד במערכה ובמאבק על השליטה בחומרי ספורט רלוואנטיים שהם נשמת אפה של כל רשת טלוויזיה רצינית ובעלת טיפת גאווה, ואשר מחשיבה את עצמה כנותנת שירות לצופים שלה. זאת הייתה טרגדיה. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות יוסף בר-אל והנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי לא העריכו נכונה את משקלם הסגולי וחשיבותם של שידורי הספורט הרלוואנטיים – בארץ ובעולם בלוח השידורים הטלוויזיוני הציבורי.

29 באוקטובר 1992. נותרו עוד ארבעה משחקי חוץ של נבחרת ישראל בבית המוקדם של מונדיאל ארה"ב 1994 שטרם רכשנו את זכויות השידורים שלהם. נגד נבחרות בולגריה, שוודיה , פינלנד, וצרפת. מיילן טנזר ואודי מירון זינבו בי. לבד, בודד, ומאוכזב עד עמקי נשמתי ממנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור החלטתי להגיב ב- "מכת מנע" משלי. כלומר להקדים את ערוץ 5 בכבלים ולרכוש את זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל במסגרת הבית המוקדם של מונדיאל ארה"ב 1994 כשאנוכי ממדר לחלוטין את סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי וגם את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסף בר-אל. לא ראיתי את עצמי עוד מחויב לאנשים כה לא מוכשרים כ- מוטי לוי ויוסף בר-אל. זה היה המוטו של כל העניין. ניווטתי בעצמי מסע כלכלי ארוך וסודי לרכישת זכויות השידורים של ארבעת המשחקים בחו"ל שנותרו במסגרת הבית המוקדם כאמור נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת. הייתי מיומן, בעל ניסיון רב במו"מ וידע במחירי השוק בארץ ובעולם, ובקי לחלוטין בחומר וגם במתמטיקה וכלכלה. לא הייתי צריך להתאמץ כדי להבין את עקרונות המו"מ הטלוויזיוניים הנוגעים לקניית זכויות שידורים ואת הידע והיכולת להשוות בין מחירי ההווה והעבר. לכן הייתי מוכשר להצליח. לכן הייתי מוכשר להיות דבק במשימה לכל אורך הדרך ולנווט את עצמי אל המטרה על מנת לפגוע בה. 

הפוסט הקונקרטי הזה מגלה לראשונה כיצד ניהלתי בעצמי ולבדי במשך חמישה חודשים בסודי סודות, מ- נובמבר 1992 עד אפריל 1993, ללא ידיעת מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, ללא ידיעת מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, ללא ידיעת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור יו"ד מיכה ינון, ו- וודאי ללא ידיעתו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, ארבעה מו"מ נפרדים על ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם ארה"ב 1994 עם שתי חברות התיווך האירופיות "CWL" ו- "Top Sports Licensing". על פי ההיררכיה המקובלת בתוככי ערוץ 1 ורשות השידור פעלתי כאילו שלא כחוק. כביכול אסור היה לי לפעול כך ולרוץ ריצת מרתון אפופת מכשולים לבדי. אולם מכיוון שלא סמכתי עוד על סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי וחשדתי כבר מזמן בכישרונו המוגבל של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, לא היה לי מה להפסיד. מַפָּלָת אוסטריה ב- 28 באוקטובר 1992 הייתה אֶבֶן נֶגֶף עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מכיוון שיראתי לחטוף מפלת שידור שנייה, ומכיוון שמיכה ינון ואריה מקל לא העיפו את מוטי לוי מתפקידו כסמנכ"ל כספים של רשות השידור, נטלתי לעצמי אחריות לא שלי וסמכות שלא הייתה לי על פי ההיררכיה המטופשת המקובלת בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. ב- 30 באוקטובר 1992 חשתי את הבל נשימותיו של מיילן טנזר בעורפי. ניהלתי ארבעה מו"מ נפרדים בעצמי וחתמתי על ארבעה חוזי שידור טלוויזיוניים מבלי ליידע כלל כאמור את הבוסים שלי יוסף בר-אל ומוטי לוי. גם לא דיווחתי מאומה על ההתפתחויות למנכ"ל רשות השידור אריה מקל (עמד בימים ההם או טו טו להיות מוחלף ע"י מוטי קירשנבאום). מקסימום לכל היותר אילו הבוסים שלי היו מגלים כי אני חותם את חתימתי האישית על החוזים ומחייב בכך את הרשות הם היו יכולים לפטר אותי ולגרשני משורות רשות השידור, ואולי אף לבטל את העסקאות המצוינות במחירים מאוד נוחים שטוויתי. סיכנתי ביודעין במשהו תוך כדי לקיחת אחריות את הקריירה ארוכת השנים המשגשגת שלי בערוץ 1 וברשות השידור. תהפוכות הזמן וצירופי מקרים אפשרו לי להעניק את החוזה המרובע המוצלח והזול כ- "שי" למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום שהתמנה לתפקידו הרם ב- 18 באפריל 1993. זאת לא הייתה כמובן "מתנה". היו אלה ארבעה הסכמים של זכויות שידורים טלוויזיוניות חשובות ביותר והסכמים כספיים זולים חסרי תקדים בהשתתפות נבחרת ישראל הלאומית בכדורגל שהיה עלי להשיג כאיש מקצוע ומנווט שידורי הספורט של השידור הציבורי. את מה שמוטי לוי לא עשה ב- 28 באוקטובר 1992 למעני ולמען הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור, עשיתי אני. לא למען מנכ"ל רשות השידור החדש הנכנס לתפקידו אלא למעני ולמען רשת הטלוויזיה הציבורית שלי. המנכ"ל המיועד החדש מוטי קירשנבאום היה חשוב אך לא חשוב יותר מכל חייל אחר באוגדה שלו.  

וזה מה שהיה. למחרת התבוסה המוחצת והמשפילה שספגנו נגד אוסטריה תרתי משמע בווינה ב- 28 באוקטובר 1992, החלטתי לנהל בעצמי בסודיות מוחלטת את המו"מ הבא עם סוכנויות התיווך הבינלאומיות הנוגע לרכישת זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת  במסגרת קְדַם מונדיאל ארה"ב 1994. לא רק לנהל אלא גם לחתום עִמן על חוזי השידור הכספיים הנדרשים מבלי לשתף את מוטי לוי במהלכיי, ומבלי ליידע איש מהבוסים הישירים שלי בטלוויזיה, מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל החדשות אלימלך רָם ז"ל. הם היו אנשים לא חשובים ואנוכי שרוי ב- "הלם" קרב. יראתי יראה רבה את שאפתנותו של ערוץ 5 ואת חוסר כישרונו של מוטי לוי לבלום את האמביציות האלה של אנשי הכבלים. את אוסטריה הפסדנו בשל רשלנות פקידותית ולא מפני חוסר ידע שלי. "אל לנו להפקיר שוב את הזירה למתחרינו", זה מה שאמרתי לעצמי. אינני סומך עוד על סמנכ"ל הכספים של רשות השידור שינהל זאת כמו שצריך. הוא איננו מקצוען, איננו מכיר את הסביבה והאנשים, ומרוחק מוקד העניינים והעשייה. הוא אֲנֶמִי, איטי באופיו, לא בקי בחומר, ונְטוּל מוטיבציה. כך שפטתי אותו. בהיעדר הנתונים האלו אין לו שום סיכוי להצליח למרות שהוא נושא במשרה בכירה ביותר של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ועליו למצוא את הפתרונות הכלכליים להפקה וקנייה של חומרי שידור רלוואנטיים. על פי הבנתי כאיש טלוויזיה גרם מוטי לוי לשידור הציבורי נזק שהתברר בהמשך כהיסטורי ובלתי הפיך. הוא חשף את חולשותיו של השידור הציבורי ב- 1992 בפרהסיה מוקדם מידי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איבדה את כושר ההרתעה שלה והפכה בעל כורחה ובאופן בלתי מחויב המציאוּת לפגיעה בטֶרֶם עת וזמן [1]. עכשיו ב- 29 באוקטובר 1992 לקחתי יוזמה כאילו אסורה לידיי כדי לא להפסיד את זכויות השידורים של משחקי החוץ שנותרו לנבחרת ישראל בכדורגל בטורניר קדם גביע העולם -ארה"ב 1994 נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, ו- צרפת. חשתי שאינני מחויב עוד לא למוטי לוי וגם לא ליוסף בר-אל. יצאתי לדרך בודד. לבד.

הקדמה ותזכורת לפרשת אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992.

אלה היו הנהלים ברשות השידור ההיא ב- 1992 על פי הם אתה משוטט במעבה הג'ונגל כדי לחפש ולתור אחרי חוזי הספורט הטלוויזיוניים הרלוואנטיים, ועל מנת להקדים את מתחריך, ומשהשגת אותם, רק סמנכ"ל הכספים של הרשות אמור לאשר אותם. לא להאמין. אתה עובד, רץ ומתרוצץ, מתחרה ללא ליאות, חוקר ומתעניין, ומסייר ותר את אירופה לאורכה ורוחבה כדי להביא את חוזה הטלוויזיה הטוב ביותר במחיר הטוב ביותר מחברת APF בראשותו של קריסטוף שרדט (25000 דולר) לרשות השידור, הנוגע לזכויות השידורים של משחק קדם גביע העולם של ארה"ב 94' אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992. ואומנם אתה משיג אותו. אולם על פי הנהלים אתה מעביר את הצעת החוזה המצוין שרכשת לידיעת סמנכ"ל הכספים הכושל שלך מוטי לוי. הבטלן ההוא שמחזיק במשרה הרָמָה והסוּפֶּר אחראית הזאת של שַר האוֹצָר של רשות השידור, אף על פי שאיננו בקי, לא מכיר את השוק הבינלאומי ולא את תנאי התחרות המאפיינים אותו, ולחלוטין לא מתמצא בנושא זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים באירופה ובעולם. האיש לא מבין כי הוא חי באקלים טלוויזיוני תחרותי מקומי ובינלאומי, שהולך וגובר. מוטי לוי היה נֶפֶל בתחום וחשף את עצמו שכזה כשהוא הולך ומחביא את הצעת החוזה של APF במגירה הפרטית שלו ולא עונה כלל ל- Originate הלוא הוא קריסטוף שרדט. לא משיב למציע קריסטוף שרדט למרות שכתוב שם באופן ברור על גבי ההצעה : "Looking forward to your immediate confirmation". היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. אותו מוטי לוי העצלן והאיטי שחי בבועה ומנותק מהעולם (אני יודע שהוא בעל משפחה ואב לילדים ואני עושה כל מאמך לא להעליבו, אולם אין לי מילים אחרות), שַח לעצמו כי יש לו זמן, שום דבר לא בוער, ואם יואש אלרואי הביא את החוזה במחיר של 25000 דולר אז הוא מומחה הכספים של רשות השידור כביכול, ישיג אותו במחיר זול יותר. קריסטוף שרדט לא המתין לעצלן הכספים היָשְנוּנִי של רשות השידור המתקרא מוטי לוי, מי שתחב את הצעת החוזה למגירה שלו במשרדו בבניין "כלל" בירושלים, ונרדם על משמרתו. הוא פגש את מיילן טנזר מנכ"ל ערוץ 5 בכבלים ביריד סרטי טלוויזיה במונקו ומכר לו את זכויות השידורים של המשחק אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992. זאת הייתה אמפליטודה (!). רשות השידור של המנכ"ל אריה מקל ושל היו"ר מיכה ינון הובסה מבלי שהיא כפויה לכך וירדה על ברכיה. היה מדובר בחוויה קשה ואף על פי כן אריה מקל ומיכה ינון לא סילקו את מוטי לוי מתפקידו. הסיקואנס הזה איננו נמנע מההשוואה : אפוא הוא מוטי לוי הכושל והיכן סמנכ"ל הכספים הקודם לו המוצלח והמשגשג יוחנן צנגן ? כך התנהלה רשות השידור המסורבלת והתבוסתנית תחת שלטונו של אריה מקל והטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת מרותו של יוסף בר-אל.

לאחר נטישתו של יוֹחָנָן צַנְגֵן קוּדַם מוטי לוי מי שהיה פקיד אפור וחסר כל דומיננטיות אבל בכיר במחלקה הכלכלית של רשות השידור – לתפקיד הרם של סמנכ"ל הכספים. הפַקְס של קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט הועבר אליו על ידי ללא שהיות, ובמקביל גם לידיעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. זוהי הפרוצדורה וההיררכיה ברשות השידור. מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית איננו עצמאי בשטח. עליו להיוועץ בכל צעד מוניטארי עם הממונים הראשיים שלו, מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור, שנועצים בשַר הַאוֹצָר שלהם סמנכ"ל הכספים של הרשות.                                                                                                                                                                   

טקסט מסמך :  זהו המסמך המקורי מ- 15 באוקטובר 1992 הנושא את ההערה בכתב ידי, "מוטי, אנא אשר לו מייד…", ואשר הועבר לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור בתאריך המצוין. נותרו 13 ימים עד לשידור הישיר של משחק הכדורגל ההוא אוסטריה – ישראל בווינה במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 94'. אירוע הספורט הזה עורר עניין עצום במדינת ישראל ממטולה ועד אילת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קריסטוף שרדט מנהל סוכנות APF ב- 1992.

אלוּ היו כאמור חוקי המנהל והסדר הפרוצדורלי ברשות השידור. סמנכ"ל הכספים של הרשות הוא המאשר את הסכמי רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט ולא מנהל מחלקת הספורט עצמו. קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) ביקש ממני להפתעתי הרבה סכום נמוך בהרבה ממה שהערכתי תחילה תמורת זכויות שידור של אותו משחק הכדורגל ההוא אוסטריה – ישראל ביום רביעי של 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994, התמודדות שהייתה כל כך נחשבת בישראל. 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד (!). מחצית מהסכום שהסכמנו מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל, אנוכי, וסמנכ"ל הכספים מוֹטי לֵוי – לשַלֵם להתאחדות הכדורגל בעבור כל שידור ישיר של כל משחק בית במסגרת הקמפיין של קדַם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 שנערכו באִצטדיון רמת גן. המשחק הראשון של ישראל נגד אוסטריה בווינה במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994 עורר עניין ציבורי עצום בארץ. לא רק ברחוב הספורטיבי. נבחרת ישראל (תחת שרביטו של מאמנה שלמה שרףׂ) שָבָה לשחק בזירה האירופית לאחר "גָלוּת" בת יותר מעשור שנים באסיה. ישראל שיחקה לאחרונה באירופה בעידן המאמן האנגלי גֶ'ק מֶנְסֶל (Jack Mensel) בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת לקראת מונדיאל ספרד 1982. לבית המוקדם של אוסטריה וישראל שובצו כאמור גם הנבחרות הלאומיות של צרפת, בולגריה, שוודיה, ופינלנד. נבחרת הכדורגל של ישראל חזרה לאירופה ועִמה עלתה מדרגה גם מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

שמו של קריסטוף שרדט ה- Owner של החברה ה- וָודוּזִית APF ומחזיק זכויות השידור של המשחק אוסטריה נגד ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה, שעלה לדיון כעת, היה מוכר לי מהעבר. הוא הוזכר שוב בשיחת ההפקה המקדימה שקיימתי בתחילת חודש ספטמבר 1992 עם גב' פרדריקה "פְרִיצִי" שְרָאם (Frederika Schram) מנהלת יחידת ה- Eurovision Office של רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית האוסטרית ORF (חברה Active member באיגוד השידור האירופי ה- EBU, כמונו). הבהרתי לפְרִיצִי שְרָאם ידידה וותיקה שלי מפגישות משותפות רבות של שנינו בקבוצת הספורט של ה- EBU את רצוננו לשָדֵר ישיר את המשחק מעמדת שידור באִצטדיון בווינה. פְרִיצִי שְרָאם הייתה הראשונה בעצם שהעבירה לידיעתי לי את האינפורמציה החשובה כי התאחדות הכדורגל האוסטרית איננה מנהלת עוד בעצמה את המו"מ על רכישת זכויות השידורים. ההתאחדות האוסטרית מכרה את זכויות השידורים של כל משחקיה הביתיים של נבחרת אוסטריה לחברת תיווך זכויות שידור APF הממוקמת ב- וָודוּז בירת הממלכה הזעירה ליכטנשטיין השוכנת בין אוסטריה לגרמניה. "חברת APF היא זאת שמנהלת אפוא את המו"מ עם רשתות הטלוויזיה באירופה המעוניינות בשידור המשחקים האלה", הדגישה בשיחה בינינו, והוסיפה, "עליך מוטלת אפוא המשימה לפנות ישירות אל מר קריסטוף שרדט ולנַהֵל עִמו את המו"מ המבוקש".

הטלוויזיה האוסטרית ORF עצמה ניהלה את המו"מ שלה לרכישת זכויות שידור של משחקי הבית של נבחרת אוסטריה ישירות ופנים אל פנים מול ההתאחדות המקומית. מצב דומה שרר גם בישראל. התאחדות הכדורגל הישראלית בראשותם של חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן, גברי לוי, והמנכ"ל יעקב אראל למדה לעשות כסף ונקטה בצעד דומה. תמה תקופת שידורי ה- Reciprocity בטלוויזיה (הדדיות שידורים) בה רשתות הטלוויזיה השונות מעניקות אחת לרעותה את השידורים בחינם. התאחדות הכדורגל של ישראל מכרה את זכות ניהול המו"מ על משחקי הבית של נבחרת ישראל לחברת CWL (מקום מושבה בשווייץ) בראשותו של שחקן העבר הגרמני גינתר נֶצֶר (Gunter Nezer). הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו הטלוויזיה האוסטרית ניהלה את המו"מ הפרטי שלה על שידור משחקי הבית של נבחרת ישראל ישירות עם ההתאחדות. צריך להבהיר לקוראי הבלוג כי חברת תיווך זכויות השידורים הישראלית צ'ארלטון בראשותם של פיני זהבי ואלי עזור טרם הייתה קיימת בימים ההם.

ביום שלישי – 13 באוקטובר 1992 פניתי בפעם האחרונה אל קריסטוף שרדט באמצעות פקס ובשיחת טלפון. ביקשתי ממנו שישלח לי בכתב את הצעת המחיר אותו הוא דורש ממני תמורת השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל [4]. הבהרתי לוֹ שוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה רשת מסחרית אלא ציבורית ושאומנם יתחשב בנו. קרִיסְטוֹף שְרֶדְט הבטיח לי כי המחיר יהיה הוגן וביקש אישור מיידי לפקס שלו. כך נפרדנו. נותרו שבועיים ימים בדיוק עד למשחק הבכורה של ישראל באירופה לאחר עשור שנים וההיערכות שלי לקראת שידורו הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1992. זהו הפקס ששלחתי לקריסטוף שרדט נשיא חברת APF הנוגע לרכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992. תוכן הפקס מדגיש את העובדה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא רשת טלוויזיה קטנה ולא מסחרית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1992. הגרמני קריסטוף שרדט (Christoph Schredt) מנהל הסוכנות ה- וואדוזית APF לתיווך זכויות שידורים של אירועי ספורט, ביניהם משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל שנועד להיערך ב- ווינה ב- 28 באוקטובר 1992, במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994. קריסטוף שרדט היה ג'נטלמן ואיש עסקים ישר דרך. הוא נהג עמנו בצורה הוגנת והציע לנו ב- 14 באוקטובר 1992 הצעה כספית מהוגנת שאי אפשר היה לסרב לה וגם לא להתמקח אודותיה. (התמונה באדיבות חברת  APF ו- קריסטוף שרדט. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

28 באוקטובר 1992. שֵש בעֶרֶב. אני מחליט לפעול בשליחות עצמי בלבד כדי להשיג למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית את זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים בקדם גביע העולם ארה"ב 94' נגד בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת מבלי ליידע את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, את המנכ"ל אריה מקל, את היו"ר מיכה ינון, ואת סמנכ"ל הכספים הכושל שלהם מוטי לוי. 

יצאתי לבדי למלחמת הזכויות. הייתי נואש. לא היה לי מה להפסיד. תבוסת הכדורגל הכפולה 5:2 נגד אוסטריה על כר הדשא בווינה של נבחרת ישראל הלאומית ביום רביעי ההוא של 28 באוקטובר 1992, ושלנו בזירת הטלוויזיה הישראלית הלאומית, נשכחה חיש מהר ע"י רבים. בתוך רגע אחד. בתוך שנייה אחת. היה מדובר ברעידת אדמה, באסון טלוויזיוני, בו אודי מירון ומיילן טנזר מערוץ מס' 5 בכבלים הביסו אותנו ב- 29 באוקטובר 1992, אולם החיים היו חזקים מכל. סמנכ"ל הכספים הכושל של רשות השידור מוטי לוי, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל התאוששו, והבריאו מהתבוסה. אני נפלתי למשכב קוֹדֵח מחוֹם. ידעתי שתבוסת הטלוויזיה ההיא לאודי מירון ומיילן טנזר תפיל אותי, לא ידעתי עד כמה. כעסתי על עצמי שהלכתי שבי אחרי הצהרתו הלא נכונה של מוטי לוי בטרם השידור הישיר, "אל תדאג, יהיה בסדר, אתה תשדר את אוסטריה – ישראל…". הייתי תמים. תמים במובן של טיפשות מפני שהאמנתי לו. אנשים ניגפים מפני האֶמֶת אולם קמים וממשיכים את דרכם כרגיל. איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא התעניין עכשיו ברכישת זכויות השידורים של משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם של מונדיאל ארה"ב 1994. לכולם נראה האופק הטלוויזיוני ב- 29 באוקטובר 1992 רחוק מידי אף על פי שהיה בסמוך וקרוב. משחק החוץ הקרוב נגד בולגריה נועד להיערך רק בעוד כחצי שנה, ב- 12 במאי 1993. האחרים הנוספים מאוחר עוד יותר. מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל הבוס הישיר שלי נותר אדיש לגמרי אולי מפני שהיה טרוד בענייני חטיבת החדשות שלו. לא רק שידורי הכדורגל שלי כלל לא עניינו אותו, גם אני לא עניינתי אותו. ואם כן, הרי שדאג לא להראות סימן כזה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל היה עסוק במלחמות שלו נגד מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל. אַרְיֵה מֶקֶל מאידך היה טָרוּד ב- נִטְרוּלוֹ של יריבו יוסף בר-אל (בין אריה מקל לבין יוסף בר-אל שררה מלחמת גוג ומגוג בענייני סמכויות. העדויות רבות מספור. חלקן מופיעות בבלוג, וכולן מודפסות בסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"), וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי מנותק משאיפותיי להקדים ולהציב ראשון את דִגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל אתר ספורט במדינת ישראל ובכל אצטדיון ברחבי הגלובוס. ככה התנהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. זאת עובדה. פשוט נשארתי לבד ובודד. רתחתי על סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי. על השלומיאליות והחידלוֹן שלוֹ שהביאו להפסד זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל, וגם מפני שלא נטל את האחריות המינימאלית המוסרית הנדרשת כדי להתייצב בפני הציבור ולהצהיר קבל עַם ועדה בזו הלשון : "יואש אלרואי איננו אשֵם. אני הוא האשם והאחראי היחידי לתבוסה". הוא לא אמר זאת מעולם. הוא היה לא רק סמנכ"ל כספים כושל אלא גם נעדר אומץ לב ומינימום יושרה כלפיי. רשות השידור המובסת נקלעה למבוי סתום. זאת הייתה בושה וכלימה לומר זאת אבל זה היה נכון.

ביום חמישי – 29 באוקטובר 1992 יממה לאחר המשחק האבוד נגד אוסטריה פתחתי תיק הפקה סוֹדִי שקראתי לו, "מבצע הצלה מרובע של רכישת זכויות שידורים של ארבעת משחקי החוץ נגד בולגריה, שוודיה, וצרפת ופינלנד בקדם מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994". תיק ההפקה הזה שכן במגירה התחתונה במשרדי בחטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישן שהיה ממוקם בתווך של שכונת רוממה הוותיקה בירושלים. זאת הייתה משימת רֶכֶש עליונה בעיניי. המגירה הייתה נעולה. ברור שנעזרתי והשתמשתי בעצתו של יוהאן וולפגאנג גֵיתֵּה ש- שח לי, "המבקש לשמור סוד חייב להסתיר את העובדה שיש לו סוד". איש בטלוויזיה וברשות השידור (גם במחלקת הספורט) לא ידע כי אנוכי מנהל מו"מ על דעתי בלבד ללא ידיעת חמשת הבוסים העליונים שלי (אלימלך רם, יוסף בר-אל, מוטי לוי, אריה מקל, ומיכה ינון) עם קלאוס אנדרס מחברת תיווך הזכויות הגרמנית CWL ועם דפנה דה ווס מחברת Top sports Licensing הנוגע לרכישת כל ארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. מר קלאוס אנדרס החזיק בזכויות השידורים של שלושת משחקי החוץ נגד בולגריה (נועד להיערך בסופיה ב- 12 במאי 1993) + פינלנד (נועד להיערך בלאהטי ב- 16 ביוני 1993) + צרפת (נועד להיערך בפאריס ב- 13 באוקטובר 1993) ואילו גב' דפנה דה ווס החזיקה בזכויות השידור של  משחק החוץ שוודיה – ישראל שנועד להיערך בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. הכרתי היטב ובאופן אישי את כל אנשי המערכת הבינלאומית העוסקים במיקח וממכר של זכויות שידורים לטלוויזיה, אלה הנוגעות לאירועי הספורט הבינלאומיים החשובים, הגדולים, והרלוואנטיים. אינפורמציה בסיסית שהייתה נגישה בשל הפגישות הרבות שלי בחו"ל במסגרות העבודה השונות של EBU. זירת ההתמודדות הייתה מוכרת לי מימים ימימה. פעלתי מייד לגלות מי הן סוכנויות התיווך המחזיקות בזכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל . עוד באותו יום חמישי ההוא של 29 באוקטובר 1992 קיבלתי בפקס את הצעת המחירים מהחברה השווייצרית לתיווך זכויות שידורים "CWL TELESPORT AG" (נשיאה היה שחקן העבר הגרמני הידוע גינתר נצר), הנוגעת לשלושה משחקים מתוך הארבעה. CWL ביקשה תשלום זכויות שידורים כלהלן : מחיר של 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר בעבור המשחק בולגריה – ישראל שנועד להיערך ב- 12 במאי 1993 בסופיה, מחיר של 40000 (ארבעים אֶלֶף) דולר תמורת המשחק פינלנד – ישראל שאמור היה להתקיים ב- 16 ביוני 1993בעיר לאהטי, ומחיר של 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר בשביל המשחק צרפת – ישראל שתוכנן להיערך ב- 13 באוקטובר 1993 באצטדיון "פארק דה פראנס" ב- פאריס [2]. אלה היו נתוני הפתיחה של המו"מ. במקביל ניהלתי מו"מ עם חברת התיווך לזכויות שידורים "Top Sports Licensing" (מקום מושבה באמשטרדם) בראשות גב' דפנה דה ווס (Daphne de Vos) שהחזיקה בקניין זכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל שנועד להיערך ב- 2 ביוני 1993 בסטוקהולם במסגרת אותו הבית המוקדם הזה של קדם מונדיאל ארה"ב 1994.

על פקס הצעות המחירים היה חתום מר קלאוס אנדרס (Klaus Anders), ידיד אישי שלי משכבר הימים. בעברו היה מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה המזרח גרמנית D.D.R. ולאחר התפרקותה של מזרח גרמניה ב- 1990 ואיחוד שתי הגרמניות, עבד עוד זמן קצר בטלוויזיה המזרח גרמנית, אולם בחר להצטרף לחברת CWL הגרמנית כאמור בראשות שחקן הכדורגל הגרמני הנודע גִינְתֶּר נֶצֶר. פגשתי את קלאוס אנדרס פעמיים בג'נבה במסגרת פגישותיי ב- EBU. הוא היה אוצר טלוויזיוני – ספורטיבי בלום שסיפר לי במשך שעות רבות בפרוטרוט את כל סודותיו של הספורט המהולל במזרח גרמניה שהסתייע במדעי הרפואה, התזונה, הפסיכולוגיה, והסמים. כמו גם את התגייסותה של הטלוויזיה הממלכתית של מזרח גרמניה כבר מבראשית מאז ימיו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה וולטר אולבריכט (Walter Ulbricht) למען המשטר ולטובת האדרת גיבורי הספורט האולימפיים. אנוכי זוכר שדיברנו על כך שהאסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג הפך מודל מופת לנוער האמריקני. ילדים אמריקניים ביקשו להיות "ניל ארמסטרונג" כשיהיו גדולים. קלאוס אנדרס חייך. "במזרח גרמניה הילדים והילדות הקטנים מבקשים להיות רונאלד מאתס וקורנליה אנדר (שני שחיינים אולימפיים מזרח גרמניים דגולים שזכו במדליות זהב רבות) לכשיהיו גדולים", שח לי בנון שלנטיות.

קלאוס אנדרס היה עכשיו הפרטנר שלי מהצד השני של המתרס. הנה העדויות והמסמכים שנחשפים כאן לראשונה. (הם ונוספים מופיעים במלואם גם בסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

הערה שלי : את המסמכים הבאים שאני חתום עליהם באופן אישי לא תוכלו למצוא בארכיון רשות השידור. לא העברתי אותם מעולם לרשות הכלל. הם נותרו בארכיון העבודה שלי בלבד.

טקסט מסמך : 29 באוקטובר 1992. זהו המסמך המקורי של הצעת המחירים הראשונית של חברת זכויות השידורים "CWL TELESPORT AG" הנוגעת למשחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994, נגד בולגריה ב- 12 במאי 1993, נגד פינלנד ב- 16 ביוני 1993, ונגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993. על המסמך חתום קלאוס אנדרס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון – 2  בנובמבר 1992 פִקסַסתי לקלאוס אנדרס את ההצעה הכספית הנגדית שלי מבלי לשתף איש ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנשיאה והנתינה שלי החלה בטיעון הקלסי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית היא רשת קטנה שאיננה מסחרית. ענייה ואין לה כסף. בהצעה הנגדית שלי ביקשתי לשַלֵם למשחק נגד בולגריה 22.500 דולר (במקום 35.000 דולר שהוא ביקש), 25.500 דולר בעבור המשחק נגד פינלנד (במקום 40.000 דולר), ו- 27.500 תמורת צרפת (במקום 50.000 דולר) [3].

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי מ- 2 בנובמבר 1992 שנשלח ל- CWL  ובו הצעת המחירים הנגדית שלי. ניהלתי את המו"מ בכתב ידי כדי לשמור על סודיות מוחלטת של העניין. אסור היה בשום פנים ואופן שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ו/או יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ידעו כי אני מנהל בעצמי מו"מ עם CWL. היה צריך גם לשמור על חיסיון המו"מ מפני מיילן טנזר ואודי מירון אנשי ערוץ 5 של הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

שחיתי בקלות באוקיינוס המו"מ הבינלאומי ודאגתי להביא את רשות השידור הטובעת לאחר אובדן זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל (בליל יום רביעי – 28 באוקטובר 1992) אלי חוֹף מבטחים. הייתי בקי היטב בנתונים הכספיים. באופן טבעי היה לי נוח לחיות בסביבה התחרותית הזאת. הכרתי היטב את יריביי ב- Business הזה וגם את סוחרי ומתווכי זכויות השידורים. היה לי שם טוב ואמין ב- EBU. לא יכולתי לטעות בניווט והשטת ספינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במים הסוערים האלה. מכמני עבודת הטלוויזיה העיתונאית, הטכנולוגית, והכלכלית זרמו לי בעורקים. לא הייתי צריך להתאמץ להבין טלוויזיה. הטלוויזיה הייתה אני. ואני הייתי טלוויזיה. ב- 11 בנובמבר 1992 חזר קלאוס אנדרס על הצעתו המקורית. הוא התעלם מהתשובה בכתב ידי וחזר על הצעתו המקורית. זהו חלק מהטריקים ואופיו של כל מו"מ. הוא רצה לקבל כמה שיותר בעד סחורת השידור שהציע לי ואני שאפתי לשלם בעבורה כמה שפחות.

טקסט מסמך : 11 בנובמבר 1992. קלאוס אנדרס מתעלם מההצעה הנגדית שלי וחוזר על מחירי הצעתו המקורית מ- 29 באוקטובר 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1 בפברואר 1993 הודעתי לקלאוס אנדרס כי הצעת המחירים שלו גבוהה מידי ואיננה בר קבלה למרות שמעשית יכולתי להסכים לה. הסכומים שלו שהציע לי היו בכל מקרה נמוכים. 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר למשחק החוץ נגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993 היה מחיר סביר בהחלט אך אפשר היה להפחית אותו מפני שידעתי כי ערוץ 5 איננו בתמונה. נותר לי מספיק זמן להתמקח על המחירים. המשחק הראשון בסדרה נגד בולגריה נקבע להתקיים ב- 12 במאי 1993 בסופיה. המו"מ התנהל בסודיות גמורה והיה לי עדיין מרחב תִּמְרוּן לשאת ולתת. ב- 23 במארס 1993 שוחחנו קלאוס אנדרס ואנוכי טלפונית וכמו בכל מו"מ כספי נפגשנו בסופו של דבר באמצע הדרך. סיכמנו באותה שיחת הטלפון כי רשות השידור תשלם עבור המשחק נגד בולגריה בסופיה ב- 12 במאי 1993 סכום של 27500 (עשרים ושבעה אֶלֶף וחמש מאות) דולר, תשלם 32500 (שלושים ושניים אלף וחמש מאות) דולר עבור המשחק נגד פינלנד ב- לָאהְטִי ב- 16 ביוני 1993, ותשלם 37500 (שלושים ושבעה אֶלֶף וחמש מאות) דולר תמורת המשחק נגד צרפת בפאריס ב- 13 באוקטובר 1993. נותר לי להשיג עוד זכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. לרוע מזלי בזכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל החזיקה חברת תיווך אחרת המכונה, "Top Sports Licensing", שמטבע הדברים הצריכה השקעת מאמץ וכישרון שלי כדי לדאוג שגם המשחק הזה שוודיה – ישראל ייפול כפרי בשל לידי השידור הציבורי ולא לידיו של מיילן טנזר. לעיתים חשתי מוכה סכיזופרניה. אולם ברור שכל מסע זכויות השידורים הזה לא היה תעתועי דמיונות ו/או אי הבחנה בין מציאות לדמיון. המציאות ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עגומה מנשוא. האשמה הייתה מוטלת על רמת הניהול הקלוקלת ולא בגלל העובדים.

טקסט מסמך :  23 במארס 1993. זהו המסמך המקורי שנכתב בכתב ידי המאשר את גובה התשלומים שאני מסכים לשלם עבור שלושת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות בולגריה, פינלנד, וצרפת. המסמך הזה מחייב משפטית את רשות השידור. שליחת הפקס הזה  ל- CWL ב- 23 במארס 1993 ליעדו לידיו של מר קלאוס אנדרס הייתה כבר סמוכה וקרובה מאוד למינויו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור (במקומו של המנכ"ל היוצא אריה מקל), בתאריך 18 באפריל 1993. רגשות הנקם שלי במיילן טנזר ואודי מירון העניקו לי תחושות של גאווה עצומה. חשתי שאנוכי ממלא את התחייבויותיי הבסיסיות ביותר, נאמנות מקצועית ודבקות במשימה ללא פשרות למען רשת הטלוויזיה שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר קלאוס אנדרס שלח בתוך כמה ימים את החוזה לחתימה. חתמתי עליו. כמובן שלא הודעתי דבר למוטי לוי ויוסף בר-אל. וגם לא למנכ"ל רשות השידור אריה מקל ולא ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. איש מהם וגם לא מי מ- אנשי חטיבת הספורט שלי לא ראה את מסמכי החתימה הללו עד עצם היום הזה עד רגע כתיבת הפוסט הזה ביום שישי – 6 בספטמבר 2013). הם מעולם לא שכנו בארכיון רשות השידור ו/או בארכיון ערוץ 1. הם היו נעולים ב- "כספת" שלי ומתפרסמים כאן לראשונה. המתנתי חסר סבלנות לבואו של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. הנה מובא לידי קוראי הבלוג החוזה החתום ההוא על ידי המאפשר לנו לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשדר בלעדית בשידורים ישירים את שלושת משחקי החוץ של נבחרת ישראל ב- 12 במאי 1993 נגד בולגריה בסופיה, ב- 16 ביוני 1993 נגד פינלנד בלאהטי , וב- 13 באוקטובר 1993 נגד צרפת בפאריס. לא היה לי עוד כל ספק עכשיו כי גם המשחק שוודיה – ישראל ב- 2 ביוני 1993 ב- סטוקהולם יהיה שלי ולא של ערוץ 5 בכבלים בראשות יריבי מר מיילן טנזר.

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 1 מתוך 3  של המסמך המקורי בחוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם חברת CWL. העדות החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 2 מתוך 3 של המסמך המקורי בחוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם חברת CWL. העדות החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 3  ואחרון מתוך 3 של המסמך המקורי של חוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם CWL. המסמך נושא את חתימתי (ללא חותמת רשות השידור מפאת הסודיות) וחתימה יחדיו עם חותמת של CWL TELESPORT AG. המו"מ צלח תוכניתית וכלכלית בגלל הסודיות שלו. העדות החשובה נשמרה והיא מופיעה לפני הקורא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ואנוכי ב- 1992.

זה היה מו"מ סודי. רָז. לא שיתפתי כאמור בשום פרט במו"מ את מנהל טלוויזיה שלי יוסף בר-אל, לא את סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, ולא את המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל. גם לא את מִיכָה יִנוֹן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. לא רק שלא שיתפתי אותם, החבאתי מהם כל שביב אינפורמציה. הכי כעסתי על מנכ"ל רשות השידור אריה מקל. אריה מקל היה איש חכם ונבון ובעל חוש הומור. הוא לא לקח את עצמו ברצינות יתירה וגם לא את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. אריה מקל ידע שאני צודק לחלוטין בפרשת "אוסטריה – ישראל" מ- 28 באוקטובר 1992. אבל מפני שהיה שליח פוליטי הותיר על כנם את סמנכ"ל הכספים הכושל שלו מוטי לוי ואת מנהל הטלוויזיה הלא מוכשר שלו יוסף בר-אל. אריה מקל ידע שמדובר בשני אנשים בלתי מוכשרים אולם הוא עשה את החשבון הפוליטי שלו. הוא לא חיפש עניינים ולא זעזועים. הוא לא התכוון לעצבן את שולחו ראש הממשלה יצחק שמיר ממשרד החוץ לרשות השידור. בקיץ 1990 היה מנכ"ל רשות השידור אריה מקל אורח שלי במונדיאל איטליה 1990. באחד מימי המנוחה של השידורים הישירים סעדנו את ליבנו יחדיו במסעדה ב- וויה וונטו ברומא ושם סיפר לי את סיפור מינויו לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר. "יואש שלא תהיה טעות אינני מתכוון לצעוד כנגד מי שמינה אותי לתפקיד המנכ"ל. אני עושה את החשבון שלי". הוא אמר זאת כמובן בחביבות כדרכו. הוא היה דיפלומט פרגמטי. מאוחר יותר בהזדמנות אחרת לעג באוזני למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. "תשמע יואש, פעם הצעתי למנהל הטלוויזיה שלך לקחת את ענת עצמון כדי שתגיש לו תוכנית מיוחדת אודות סקירת "סרטים, תיאטרון, ואומנות" והוא יוסף בר-אל שאל אותי מי זאת ענת עצמון…? הבנתי שהאיש נותר עולה חדש. רוקח ממצרים". יוסף בר-אל תיעב מצדו את אריה מקל. בעת שיחות ניהול בינינו בלשכתו בקומה השלישית הנוגעות לתכנון שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, תקף בלשון חריפה ביותר ובכינויי גנאי שלא משתמעים לשתי פנים שוב ושוב את הבוס העליון שלו, הלוא הוא מנכ"ל רשות השידור אריה מקל. אריה מקל עשה את החשבון שלו ואת החשבון של שולחו, ולא נגע ביוסף בר-אל שגם הוא היה במידה לא מועטה חביבו של יצחק שמיר. הייתי צריך להמתין לבואו של מוטי קירשנבאום שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 במקומו של אריה מקל ע"י ממשלת יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל והממונה על ביצוע חוק רשות השידור. היה זה מוטי קירשנבאום ז"ל שהדיח בקיץ 1993 את יוסף בר-אל ממשרתו ומינה במקומו לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את יאיר שטרן (אז, שליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית לוושינגטון).

טקסט תמונה : קיץ 1993. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מדיח את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל וממנה במקומו את יאיר שטרן יבד"ל (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. שני עשורים של שנים בטרם מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור. כאן הוא נראה בתמונה (מימין) כעורך ומפיק התוכנית "ניקוי ראש" יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ארנון צוקרמן יבד"ל (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

"פרשת אוסטריה – ישראל" הייתה סרח עודף ואבן נגף שהייתי צריך לסלק אותו מדרכי. לא סיפרתי דבר גם לפִּיקוּדַי במחלקת הספורט. היחיד שרמזתי לו טפח מהעתיד לקרות היה מאיר איינשטיין. "אסון אוסטריה לא יחזור עוד על עצמו", אמרתי לוֹ ולא ייספתי. מאיר איינשטיין היה מהבודדים מבין אנשי הטלוויזיה שידע להדק שפתיים כשצריך. ביום חמישי – 25 במרס 1993 קצת פחות מחמישה חודשים מאז החל המו"מ המשולש שלחה לי חברת CWL את דפי החוזה לחתימה. בשמחה גדולה וסיפוק רב חתמתי ביום ראשון – 28  במרס 1993 את שמי באופן אישי על ההסכם המחייב את רשות השידור ומקנה לנו ניצחון חשוב על ערוץ 5 בכבלים ורכישת סחורת שידור חשובה מעין כמותה לשידור הציבורי. זאת הייתה נקמה אישית מתוקה שלי ביוסף "טומי" לפיד ז"ל יו"ר מועצת הכבלים דאז, במיילן טנזר ואודי מירון מהכבלים, ובעיקר בחלק מאנשים רוטיניים (אם לא לומר עַצֵלים) של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית שוכני משרדים שעדיין החזיקו בדעה כי הם מונופול בלתי שביר, ובראשם סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. על שתי עובדות אי אפשר לחלוק : סמנכ"ל הכספים הקודם יוחנן צנגן האפיל ושם בכיס הקטן את יורשו בתפקיד מוטי לוי. שום Match up ושום קנה מידה משותף לא שרר בין השניים. העובדה השנייה : מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום הדיח את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל (במילים אחרות הוא לא האריך את כהונתו, לא בגלל שחשב כי יוסף בר-אל מוכשר אלא מפני שידע היטב כי האיש איננו ראוי בעליל למשרה הרמה) ומינה במקומו את יאיר שטרן. יאיר שטרן האפיל כמנהל טלוויזיה חדש לחלוטין על יוסף בר-אל והשאיר אותו הרחק מאחור. הנקמה הטלוויזיונית שלי הושגה במחירים נוחים, סבירים, והגיוניים. זכויות השידור הבלעדיות במשחקי החוץ נגד בולגריה, פינלנד, וצרפת היו עכשיו רכושה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומעוגנות בחוזה חתום [4].

אנוכי מבקש לסטות לרגע מהדרך הראשית כדי להביא את המידע הבא לידיעת קוראי הבלוג הצעירים הנוגע להתנהלות הטלוויזיה ורשות השידור בימים ההם. יוסף בר-אל נבחר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במכרז כשר למהדרין ב- 10 ביולי 1990. אך מנכ"ל רשות השידור מר אַרְיֵה מֶקֶל העיד בפניי ב- 1991 בעת המרדף שלי אחרי זכויות השידורים של ה- NBA, כי למרות שידע כי יוסף בר-אל איננו מוכשר לכהונה הרמה כמנהל טלוויזיה וכי המועמד הנוסף לתפקיד מר נסים משעל עדיף עליו מכל וכל, הרים את ידו בכל זאת בוועדת המכרז לטובת יוסף בר-אל, מפני שזה היה הציווי של ראש הממשלה יצחק שמיר. עדות נוספת הנוגעת ליוסף בר-אל שמעתי ב- 2006 מגב' שולמית אלוני ז"ל ששימשה שרת החינוך בממשלת יצחק רבין לאחר הבחירות של 1992 ובתוקף תפקידה המיניסטריאלי הייתה אחראית מטעם הממשלה על ביצוע חוק רשות השידור. שולמית אלוני העידה בפניי כי רצתה מאוד כבר מבראשית להפקיד את רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום ז"ל עוד בטרם הסתיימה כהונתו של המנכ"ל אריה מקל. אולם הדבר לקח זמן ואז עלה בדעתה וגם הבשיל הרעיון לחולל חילופים במשחק הכיסאות. ובאמת ממשלת יצחק רבין סידרה ב- 1993 לאריה מקל משרת קונסול באטלנטה תמורת פינוי כיסאו כמנכ"ל רשות השידור לטובת מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. גב' שולמית אלוני סיפרה לי כי ביקשה ממוטי קירשנבאום עם מינויו לפטר מייד ולסלק ללא דיחוי את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בשל אופי הניהול הפוליטי הבלתי מתקבל על הדעת שלו , ולא להמתין בשום אופן עד לסיום החוקי של כהונתו ב- 10 ביולי 1993.

טקסט מסמך : 17 באפריל 1993. שרת החינוך שולמית אלוני ומי שממונה על ביצוע חוק רשות השידור בתוקף תפקידה ממנה את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : מנהל טלוויזיה נבחר לקדנציה בת שלוש שנים ואילו מנכ"ל רשות השידור נבחר לקדנציה בת חמש שנים. לשאלתי מדוע מוטי קירשנבאום לא מילא את בקשתה כממנה שלו והשרה האחראית על ביצוע חוק רשות השידור, היא השיבה לי אז בשיחה בינינו כי מוטי קירשנבאום הוא רחמן בן רחמנים. גב' שולמית אלוני תיעבה את יוסף בר-אל ואת כל הערכים שהוא ייצג כמנהיג השידור הציבורי. היא לא סלחה לו וזה לא עזר לה. מר יוסף בר-אל המשיך לזלוג שוב מבעד למסננת עד שהעפיל לפסגת השידור הציבורי.

כזכור מינתה ממשלת אריאל שרון ב- 2 ביוני 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לאחר מסע שתדלנות של מר רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. היה זה מזכיר הממשלה מר גדעון סער שהטיס ליוסף בר-אל ב- 6 ביוני 2002 את כתב מינוי הרָם שלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור.

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה למנותו למנכ"ל רשות השידור (במקומו של רן גלינקא). כעבור שלוש שנים במאי 2005 הדיחה וסילקה אותו את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. גם זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. ברור שגם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך אין ספור הוכחות ותיעוד.                                     

ב- 18 של חודש אפריל בשנת 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, ב- 6 של חודש יוני בשנת 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הפך חיש מהר לחלום בלהות. דן שילון העיד בעמוד מס' 76 ספרו "בשידור חי" (יצא לאור ב- 1998 בהוצאת "חֶמֶד / ידיעות אחרונות") כלהלן : "יוסף בר-אל איש הטלוויזיה בשפה הערבית האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי אחד שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בערבית. ראשי ממשלות, שרים ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בערבית כבתוך שלהם, כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול בירדן, מצרים וסוריה. זאת הייתה התקופה שבה נולד הביטוי שוחד מסך". טקסט מאוד לא מחמיא שתואם את מחשבותיה של גב' שולמית אלוני אודות יוסף בר-אל. אנוכי מעיד כי יוסף בר-אל היה מנהל לא מוצלח ובלתי מתאים לחלוטין לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המדשדשת בשנים 1993- 1990, ואח"כ גם כמנהל ערוץ הטלוויזיה מס' 33 של רשות השידור בשנים 2002- 1995. מידי יום ביומו במשך שבע שנים הניב ערוץ 33 נחת ניהולו רייטינג מַשְמִים שנע בין % 0.0 לבין מאכסימום של  % 0.7 ביום טוב. דפי הרייטינג הכושלים והמצהיבים הללו שמורים בארכיון רשות השידור וכל אחד יכול ורשאי לעיין בהם. מדובר כל הזמן לאורך שנים במדרוג רש, דל, עני, ושערורייתי. הרייטינג הנואש חשף את החידלון. הפוליטיזציה חגגה על הטלוויזיה הישראלית ורדיו "קול ישראל" ובסופו של דבר מוטטה את השידור הציבורי. היה ברור לגמרי כי מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל יביא עמו שיטות ניהול מגלומניות מלוות בשאיפות טוטליטאריות שנושאות עמן הפחדה ושחיתות . זה גם מה שקרה בסופו של דבר. ממשלת ישראל הדיחה אותו בעודו מכהן בגין עבירות חמורות של שחיתות ושוחד מסך. מדובר במנכ"ל רשות שידור מושחת במדינת ישראל הריבונית החופשית, והדמוקרטית, וזה לא התרחש כל כך מזמן. העיתונאים אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית ייבדל לחיים ארוכים פרסמו ב- 17 במאי 2005 כותרת ראשית חמורה וחריפה ביותר קשה לעיכול בעיתון "מעריב" : "עברתם כל גבול". חוות הדעת של שני העיתונאים הוותיקים בעלי המוניטין גרמה לתדהמה בארץ. בגוף הכתבה נכתב טקסט איתן כסלע בגנותו של מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל שזעזע את אמות הספים : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות שידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…".

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. מר אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה מר דן מרגלית יבד"ל מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב כלהלן : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון מדיחה לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ומסלקת אותו מכיסאו הרם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור בעת כהונתו הפעילה. (באדיבות "מעריב").

לא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חוננו במנת יושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והאופי להתמודד עם הפוליטיקאים מכל גווני הקשת שלפתו אותם כמו בצבת והפעילו עליהם לחצים עצומים כדי להדפם מחוץ לכותלי רשות השידור. השטן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל לבין איכות תקופות הניהול של שניהם. מזהירה של הראשון. קָלוֹן של השני. עובדה שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינה אותו לכהונה הרמה, הוא וממשלתו הדיחו וסילקו אותו בעודו מכהן כמנכ"ל רשות השידור. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל התגלתה חיש מהר כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון קולוסאלי שהוליד פרי באושים. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה אפלה בתולדות רשות השידור. עובדה שממשלת ישראל שמה לזה בסופו של דבר סוף. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור (ועד כה האחרונה) הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן מתפקידו. ראש הממשלה אריאל שרון השליך בסופו של דבר את יוסף בר-אל לירכתיים האפלים של דברי הימים. אם כך שרת החינוך לשעבר גב' שולמית אלוני צדקה לחלוטין באבחנתה את איכות הניהול של יוסף בר-אל. היא שחה לי אודותיו ותיארה אותו בפניי כפוליטיקאי ומנהל טלוויזיה עלוב.

ומה באשר לסמנכ"ל הכספים הכושל מוטי לוי ולאיכות עבודתו הירודה כשר האוצר של השידור הציבורי ? התיעוד ההיסטורי מבוסס על מחקר ארוך טווח שלי, מסכת תחקירים ממושכת ומעמיקה, גביית עדויות מהאנשים הרלוואנטיים, ותיעוד בסיוע מסמכים. אנוכי מוצא בארכיון העבודה שלי שני מסמכים ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ב- 30 באפריל 2000 למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וגם לי בתום 7 (שבע) שנות קדנציה, 2000 – 1993, ובטרם נפרד לנצח מרשות השידור. במכתב למנכ"ל רשות השידור אורי פורת מנהל מנהל הטלוויזיה הפורש חשבון עם התנהלותו החובבנית והעלובה של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי. המכתב השני מיועד אלי. כל אחד יכול להבין ולפרש את הטקסטים כראות עיניו אולם עם עובדות אין מתווכחים.

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. אחד המסמכים החשובים והכנים בתולדות רשות השידור. זהו עמוד מס' 1 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. "לו סמנכ"ל כספים וכלכלה היה עירני יותר לגבי הנעשה בשוק זכויות השידור קצת למעלה משנה וחצי היינו יכולים לרכוש אז את זכויות השידור ולא להתבזות היום במו"מ משפיל עם ערוץ הספורט…היות ואני פורש היום מתפקידי הרשה לי להעלות הרהור בקול רם. כל העסק של ניהול משאים ומתנים על זכויות ספורט צולע וכל הטיפול בנושא החסויות ותשדירי השירות נעשה בצורה לא מקצועית…", כתב למנכ"ל רשות השידור. המסמך החשוב הזה נכתב באיחור עצום ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן. עכשיו הוא היה הרבה פחות אפקטיבי. (ראה המשך בעמוד הבא). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו עמוד מס' 2 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב יאיר שטרן בסיום תפקידו כמנהל הטלוויזיה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. "אם גורלו של הערוץ הראשון יקר לך לפחות כמו לי, אתה חייב לטפל במהירות בנושאים אלה, ליישר את ההידורים בין אגף כספים וכלכלה לבין מח' הספורט וזאת כדי להביא לגישה חדשה מקצועית ועניינית בכל נושא שידורי הספורט והשיווק סביבם . מעומק הלב אני מאחל לך שתצליח בנושאים אלה", סיים יאיר שטרן את מכתבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו מסמך הפרידה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן עם סיום תפקידו לאחר שבע שנים כמנהל הטלוויזיה. יאיר שטרן ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 2000 – 1993. היה ברור ששבע השנים הטובות חלפו על פי פרשנותו של יוסף בעל החלומות. הגיע תורן של שבע השנים הרעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני שב ל- Line up המקורי של ה- Post הנוכחי הזה. איש ממתחריי מחוץ לכותלי רשות השידור לא יכול היה לחטוף ממני את סחורת השידור היקרה. שום איש ברשות השידור עצמה לא היה יכול לעשות את העבודה טוב ממני. אף אדם בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה יכול עוד לקעקע את העסקה. היו לי ברשת שלי הרבה יותר מקנאים מאשר ידידים. ראיתי בזאת הישג אישי. לא למעני אלא לטובת רשת הטלוויזיה שלי. לא המנכ"ל אריה מֶקֶל חתם, לא היו"ר מיכה ינון, וגם לא סמנכ"ל הכספים שלהם מוטי לוי. גם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לא חתם. אני בלבד חתמתי. רק שמי מתוך כל אנשי רשות השידור מתנוסס על דפי ההסכם. יתרה מזאת. גם לאחר חתימתי לא העברתי עותקים מדפי החוזה לידיעת הממונים עלי. פחדתי מהתחרות נגד ערוץ 5 בכבלים. אך יראתי יותר את הקולגות שלי בטלוויזיה הישראלית . חששתי שהסוֹד ייחשף טרם זמנו ומישהו מהבכירים בהנהלת רשות השידור ייעלב מ- "פעולת הקומנדו" שלי, ויבקש להחזיר את הגלגל לאחור אפילו עד כדי טִרְפּוּד וּבִיטוּל ההסכם עם CWL. על פי ההיררכיה המקובלת וחוקי רשות השידור אסור היה לי לנהל מו"מ שכזה, וודאי לא לחתום עליו. הייתי לחוץ ועצבני, וגם מתוּח ורדוּף מאז אובדן זכויות השידור של המשחק נגד אוסטריה. חיכיתי בכיליון עיניים לבואו של מוטי קירשנבאום ז"ל. ספרתי את הימים. איבדתי לגמרי את האמון במנהיגי השידור שלי ובראשם יוסף בר-אל. פתאום הבנתי את משמעות המונח הרפואי העוסק בנפשו של האדם, "סכיזופרניה". הייתי שרוי בלחץ אטומי. נפשי נקרעה. חשבתי לפעמים בתקופת חמשת חודשי המו"מ שאני חולה. אמרתי ליָעֵל רעייתי שאני מקווה שאני פועֵל נכון ואינני מאבד את הקשר בין החשיבה ההגיונית שלי לבין רִגשותיי. האם אני פועל למען גדולתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או שמא אני בוגד בה בעֵת שאני נוטל לעצמי חירויות שאינן כתובות בספר החוקים של רשות השידור המסורבלת, האיטית, והכבדה. יוסף בר-אל ומוטי לוי סימלו בעיניי את שיאיו של חוסר היוזמה והכישרון. שני אישים כל כך לא מפותחים וכה לא יעילים , הניצבים ללא הצדקה בעמדות מפתח בפסגת השידור הציבורי. קיוויתי שאינני מאבד את יכולת האבחנה שלי בין מְציאוּת לדִמיון. המצב היה מורכב. נותרה עוד עבודה רבה לעשות במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית גם חוץ מלהתעסק ולהיאבק על זכויות השידורים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994.

18 באפריל 1993. מוטי קירשנבאום ז"ל שב לכור מחצבתו ומתמנה למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד אפריל 1998. המתנתי לו בכיליון עיניים.

שני אנשים המתינו לבואו המחודש של מר "מרדכי" מוטי קירשנבאום לרשות השידור. יוסף בר-אל ואנוכי. אך מטעמים שונים וכל אחד מסיבותיו הוא. המתנתו של יוסף בר- אל איש השררה הייתה המתנה פוליטית של אדם המשַחֵק על זמן שאוּל כשלפתע נדלק לידו זיק של תיקווה. הוא נפטר משְנוּא נפשו אַרְיֵה מֶקֶל (על פי עדותו הענפה והמפורטת של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל עצמו) וקיווה שמוטי קירשנבאום המנכ"ל המיועד החדש יעניק לו אשראי ניהולי נוסף. להמתנה שלי היו סיבות שונות. רציתי לעשות טלוויזיה טובה יותר בעזרתו של מוטי קירשנבאום. שמו כמנכ"ל הבא של רשות השידור נישא כבר בחלל האוויר. חתימתי האישית על חוזה הכדורגל המרובע נעשה כשלושה שבועות לפני בואו המיוחל. עם מינויו לתפקיד הרם בירכתי אותו ב- 18 באפריל 1993 באופן אישי ובשם עובדי מחלקת הספורט. תמהתי האם גם יוסף בר-אל שלח לו מכתב ברכה כמוני [5].

טקסט מסמך : 18 באפריל 1993. זהו מכתב הברכה ששלחתי למר מרדכי "מוטי" קירשנבאום עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. "נכונים לכל משימה" חתמתי את מכתבי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני חושב ש- קְלָאוּס אָנְדֶרְס שניהל את המו"מ מולי מטעם CWL שמע אי פעם על מוטי לוי . הוא גם לא ידע מי זה יוסף בר-אל ו/או אריה מקל. הוא הכיר אותי, ידע היטב מי אני, ומה פועלי ב- IBA הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור [6]. היה לי שֵם ומוניטין ב- EBU. החתימה האישית שלי (בלבד, ללא חתימות אחרות ונוספת של אנשי ההנהלה הבכירה) על ארבעת חוזי הטלוויזיה המאפשרים לנו לשדר ללא הפרעה את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם ארה"ב 1994 הייתה חידוש מפליג. עד אז הורשו לחתום על חוזים כספיים מהסוג הזה רק מנכ"ל רשות השידור וסמנכ"ל הכספים של הרשות . המחירים שהשגתי תמורת החוזים הבלעדיים היו לעִילָה ועִילָה. במבט לאחור הם היו סנסציוניים, חסרי תקדים, ונוחים מאוד מבחינה כספית לרשות השידור. ביום שישי – 30 לאפריל נשא מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בעול תפקידו כבר שניים עשר יום. דיווחתי לו כי ארבעת המשחקים הבאים של נבחרת ישראל בידינו לרבות המשחק שוודיה – ישראל ב- 2 ביוני 1993. שלחתי למנכ"ל החדש באמצעות יוסף בר-אל ואֵלִימֶלֶך רם "נדוניה". ברור שאין זאת "נדוניה" ולא נעליים. זאת הייתה תרומתי המקצועית ועשיתי זאת בגאווה מקצועית . "נדוניית" הסכמים חתומים בלעדיים המאפשרים רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר ישיר את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת היוקרתית של קדם גביע העולם מונדיאל ארה"ב 1994. זאת הייתה התוויית דרך חדשה בניהול מו"מ לרכישת זכויות שידור. היא קיבלה משנה חשיבות לאחר תבוסת אוסטריה המשפילה – תרתי משמע . בטלוויזיה ועל כר הדשא גם יחד [7].

טקסט מסמך : יום שישי ההוא של 30 באפריל 1992. זהו מסמך הסיכום המקורי עמוד מס' 1 מתוך 2. זה היה מכתב כ- "נדוניה" שהופנה ב- 30 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום (כיהן בתפקידו כתריסר ימים בלבד), והמוכיח כי  זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת – מוחזקים בלעדית ע"י מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביזיון תבוסת אוסטריה 1992 לא חזרה עוד על עצמה. המסמך החשוב נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי ההוא של 30 באפריל 1992 .זהו עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2 של המסמך המקורי מ- 30 באפריל 1993 אשר הופנה למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. המסמך החשוב נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום רביעי – 7 באפריל 1993 השלמתי את משימת הרֶכֶש. העבודה נעשתה. בושת אוסטריה נמחקה. הסכמתי להצעת המחיר של 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר למשחק החוץ שוודיה – ישראל שהועברה אלי ע"י גב' דאפנה דֶה ווֹס ( Daphne de vos ) נציגת חברת התיווך ההולנדית לזכויות שידורים הקרויה בשפת הטלוויזיה ,"Top Sports Licensing". פִקְסַסְתִּי לה ברצון את הסכמתי בכתב [8].

טקסט מסמך : 7 באפריל 1993. זהו הפקס שלי שנשלח לגב' דאפנה דה ווס ומאשר את הסכמתי לשלם 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחק קדם גביע העולם בכדורגל שוודיה – ישראל שנועד להיערך ב- 2 ביוני 1993 בסטוקהולם. המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 3 במאי 1993. המשימה הושלמה (!) כל חוזי הכדורגל של ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל נגד בולגריה, שוודיה, פינלנד , וצרפת היו עכשיו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על החוזה עצמו של השידור הישיר של משחק הכדורגל שוודיה – ישראל בסטוקהולם  ב- 2 ביוני 1993, חתמתי רשמית ביום שלישי – 13 במאי 1993. הייתי שבע רצון מהרכישה . צריך לזכור ולהבין לצורך השוואה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועל פי אישורו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, אִפשרו לי באותה העת לחתום עם התאחדות הכדורגל הישראלית עבור חמשת משחקי הבית על סך כולל של 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר פֶּר משחק.

על שני ההסכמים האחרונים עם חברות התיווך "CWL" ו- "Top Sports Licensing" לא חתם מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום שכיהן בתפקידו כשלושה שבועות בלבד . הוא ידע את כל הסיפור והניח לי לסיים את עבודתי. גם יוסף בר-אל ששימש עדיין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא חתם. קִצוֹ היה ממילא קרוב. מוטי קירשנבאום ז"ל ידע בדיוק נמרץ כיצד אני פועל כדי לצַרֵף את המשחק הרביעי שוודיה – ישראל למסת שלוש הרכישות הקודמות. זה נעשה ללא ידיעתו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי. לא הייתי צריך את גיבויו מכיוון שהיה לי כבר את מוטי קירשנבאום. מנכ"ל רשות השידור החדש שהיה מוּדע ל- "קטסטרופת אוסטריה" העריך את יזמתי וכיבד את חתימתי. ארבעת החוזים להשגת זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל נגד בולגריה (12 במאי 1993), נגד שוודיה (2 ביוני 1993), נגד פנילנד (16 ביוני 1993), ונגד צרפת (13 באוקטובר 1993) נושאים את חתימתי האישית בלבד והיא מחייבת את רשות השידור [9]. בכך הושלמה מכת ה- מנע שלי נגד מחלקת הכספים של רשות השידור וגם נגד מיילן טנזר ואוּדִי מִירוֹן לאחר אותו הכישלון הזכור לשמצה "מפלת אוסטריה" ב- 28 באוקטובר 1992.

יכולתי להסב עכשיו מבטי לאחור בזעם אך גם בגאווה. טבלת השידורים והתשלומים עבור עשרת משחקיה בית וחוץ בקדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 לא נראתה כל כך נורא מנקודת מבט טלוויזיונית – מוניטארית.

תאריך               מקום              משחק                        ערוץ משדר           תשלום זכויות

28.10.1992      ווינה            אוסטריה – ישראל  2 : 5     ערוץ 5 (כבלים)        20000 דולר

11.11.1992     רמת גן         ישראל – שוודיה 1 : 3         ערוץ 1                     50000 דולר

2.12.1992       רמת גן         ישראל – בולגריה 0 : 2       ערוץ 1                     50000 דולר

17.2.1993       רמת גן         ישראל – צרפת 0 : 4           ערוץ 1                    50000 דולר

12.5.1993       סופיה           בולגריה – ישראל 2 : 2       ערוץ 1                    27500 דולר

2.6.1993         סטוקהולם       שוודיה – ישראל 5 : 0        ערוץ 1                   35000 דולר

16.6.1993       לאהטי             פינלנד – ישראל 0 : 0        ערוץ 1                   32500 דולר

13.10.1993     פאריס             צרפת – ישראל 2 : 3          ערוץ 1                  37500 דולר

27.10.1993     רמת גן            ישראל – אוסטריה 1 : 1      ערוץ 1                   50000 דולר

10.11.1993     רמת גן            ישראל – פינלנד 1 : 3         ערוץ 1                   50000 דולר

בסיכומו של דבר שידרנו ישיר תשעה משחקים (מתוך עשרה) של משחקי נבחרת ישראל בקמפיין המוקדם של גביע העולם ארה"ב 1994. השקעת מחלקת הספורט בשידורי נבחרת ישראל בכדורגל בטלוויזיה לא תמיד הצדיקה את עצמה. נבחרת ישראל סיימה בתיקו שתיים את משחקה נגד בולגריה בסופיה ב- 12 במאי 1993, ספגה תבוסה 0:5 משוודיה בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993, השיגה רק תיקו אפס נגד עם פינלנד בעיר לאהטי ב- 16 ביוני 1993, אבל כיפרה בניצחון מרעיש על צרפת 3:2 בפאריס ב- 13 באוקטובר 1993. שלמה שרף והנבחרת שלו לא הצליחו להעפיל לטורניר גמר המונדיאל של ארה"ב 1994. זה היה כישלונה הראשון של נבחרת ישראל ומאמנה שלמה שרף בסדרה של ארבע מפלות רצופות בשנים 1994, 1996, 1998, ו- 2000  בניסיונות להעפיל למונדיאל הכדורגל עולמי ו/או ל- EUROs, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל. שאלת אי שידור משחק החוץ הראשון אוסטריה נגד ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית , הייתה לא למה הפסדנו את הזכויות אלא איך הפסדנו אותן. הפרשה העיבה כצֵל כבד מעל ראשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד זמן ארוך. השידור הציבורי הוותיק והמסורבל חטף מנה הגונה. יותר מזה. הוא ספג מכה אנושה.

רשות השידור בחִדלונה הרָב אִפשרה לקריסטוף שרדט , מיילן טנזר , ואודי מירון לשנוֹת את חוקי המשחק הקרוי "המשחק לרכישת זכויות שידורים בישראל", מוקדם מהצפוי. האמת צריכה להיאמר מיילן טנזר ואודי מירון חוללו ב- 1992 את מהפכת הטלוויזיה השנייה בישראל על חשבונה של רשות השידור. מהפכת הטלוויזיה הראשונה בארץ התחוללה עם הקמת הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 90 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 79 היום). אנשי הכבלים הצעירים מיילן טנזר ואודי מירון "גנבו את ההצגה" כאמור לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 28 באוקטובר 1992. הם ביצעו מהפכת שידורים והעמידו בתור מאות אלפי אנשים שביקשו להתחבר מייד לטכנולוגיית הטלוויזיה בכבלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא נזהרה דיה גם בהמשך. ב- 17 במאי 1994 אִפשרה רשות השידור לערוץ 2 המסחרי, דַּרְדָּק תקשורת שזה אך נעמד על רגליו, לחולל את מהפכת הטלוויזיה השלישית. ערוץ 2 הצעיר והשש אלי קרב זכה במאבק על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי והביס את השידור הציבורי הכבד והמסורבל ללא קרב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה (עד למפלת ה- "17 במאי 1994") במשך 25 שנה רצופות בזכויות הכדורגל הישראלי מאז 1968. ב- 5 בנובמבר 1995 כמה שעות לאחר רצח ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין ז"ל, התחוללה בארץ מהפכת הטלוויזיה הרביעית. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של מר שלום קיטל הביסה ללא תנאי את חטיבת החדשות הוותיקה של השידור הציבורי בראשותו של דודו גלבוע. הפקות עיתונאיות ושידורי חדשות היו "הספציאליטה" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחום ההתמחות שלה, אך מרבית הצופים בישראל נדדו בשבוע האֵבֶל על רצח ראש הממשלה למרקע ערוץ 2 ועימם גם הרייטינג.

האָשמה העיקרית לעליבות ואי הסדר שפשו בין כתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן של 1993 – 1990 הייתה מוטלת בראש וראשונה על כתפי מנהלה יוסף בר-אל . המצב דמה לכאוס והאחריות הייתה שלוֹ. כולם ידעו שמשהו קלוקל (בלשון המעטה) מתרחש בטלוויזיה אך איש בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאת הרשות לא קם והצביע בכיוונו של האיש. הייתי מתוסכל כמו רבים אחרים בבניין. אחד ש- שרוי בסערת רגשות. עליבותה של הטלוויזיה בכלל ושידורי הספורט שלה בפרט הזדקרו לעיני כל. באחת מישיבות וועדת הספורט של המליאה שנערכה ב- 24 בפברואר 1993 בהשתתפותי ובהשתתפות מנהל הטלוויזיה, נחת על שולחני פתק אישי [10] מאחד מחברי המליאה. הנה המקור כלשונו.

טקסט מסמך : 24 בפברואר 1993. מתוך ישיבת הוועד המנהל ומליאת רשות השידור . במונח "בולשביק" התכוון חבר המליאה אלברט אסלה ליוסף בר- אל המנהל הריכוזי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כעבור 4 חודשים הדיח מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום את יוסף בר- אל מתפקידו הרם ומינה במקומו את יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 574. כל הזכויות שמורות. יום שני – 25 בינואר 2016.