הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

———————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 630 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 11 בספטמבר 2016.

———————————————————————————————–

ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, ההתיישבות המחודשת בארץ ישראל, והקמת התנועה הקיבוצית בארץ ישראל מהווים אנטי תזה מוחלטת במאה ושמונים מעלות לפילוסופיה הפסימית של קֹהֶלֶת, "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש". כּוּר מַחֲצָבְתִּי – עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה". כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 630.

פרפרת 1 : "גב האומה". נכון שהיא יפה איילת זורר. נכון שהיא שמה בכיס הקטן שלה את רותם אבוהב הבוטה והצעקנית. ונכון גם שהיא כוכבת קולנוע ישראלית – הוליוודית. אבל היא איננה שנונה. היא לא יכולה לגנוב לו את ההצגה. ליאור שליין יכול לישון בשקט.

פרפרת 2 : "שער השבת". לא רק הכדורגל הישראלי הוא שכונתי (ברובו). גם כיסוי הטלוויזיה שלו בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הוא ברמה של שכונה. בגובה הדשא עליו רצים השחקנים. לא להאמין כי ב- 2016 עדיין מצלמים כך כדורגל בישראל. המנחה יונתן כהן איכותי יותר מהחומר שאותו הוא מגיש לציבור.

פרפרת 3 : ריאיון בלעדי של חברת החדשות של ערוץ 2 עם המועמדת לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית גב' הילארי קלינטון. חברת החדשות של ערוץ 2 החטיפה אגרוף בין העיניים לחברת החדשות של ערוץ 10 בשעה שהשדרנית יונית לוי והמפיק שלה עודד בינו השיגו ריאיון בלעדי עם הילארי קלינטון, וערכו אותו במקום ההתרחשות בניו יורק. שניהם טסו בשבוע שעבר לניו יורק כדי לממש את היתרון העיתונאי הגדול, החשוב, והבלעדי ולחלוף בשעטה על פני ערוץ 10 וערוץ 1 כל אחד לחוד ועל שניהם ביחד.

פרפרת 4 : הסודוקו ואנוכי.

טקסט מסמך (1) : הפתרון שלי ל- חידת הסודוקו הקטלני במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב" ביום שישי – 9 בספטמבר 2016. תבונתי מביסה את תבונתו של חד החידה. אושר צרוף.

טקסט מסמך (2) : הפתרון שלי ל- חידת הסודוקו הקטלני במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב" ביום שישי – 2 בספטמבר 2016. אני שָש להתמודד עם מחשבתי מול מחשבתו של חד החידה ולהכניע אותו, ושמח שתבונתי גוברת על תבונתו.

ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, ההתיישבות המחודשת בארץ ישראל, והקמת התנועה הקיבוצית בארץ ישראל מהווים אנטי תזה מוחלטת במאה ושמונים מעלות לפילוסופיה הפסימית של קֹהֶלֶת, "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש". כּוּר מַחֲצָבְתִּי – עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה". כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 630.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו הרָם מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כּוּר מַחֲצָבְתִּי

עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה. פרק קצרצר מסֶפֶר עב כרס שחקרתי וכתבתי "כּוּר מַחֲצָבְתִּי". זהו ספר אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה דנה ועוסקת בקורות ותולדות התפתחות תעשיית שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, בשלושה תחומים עיקריים : חדשות, ספורט, ותיעוד. הסדרה בוחנת את שלושת התחומים הללו משלוש נקודות מבט ראשיות : התפתחות הכלכלה הטלוויזיונית והאמרה ועלייה דרמטית של גְרָף זכויות שידורים (באירועי הספורט), התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז שנות ה- 20 של המאה שעברה, והשפעת כוכבי וכוכבות הטלוויזיה בארץ ובעולם על הרייטינג בשידורי החדשות והספורט לגווניו הרבים.

סִסְמַת הספר "כור מחצבתי" ושל הסדרה כולה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

                                    .FROM MY POINT OF VIEW – if you do, do it right if not give it up

השורה התחתונה של הספר "כור מחצבתי" ושל הסדרה כולה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2016. 

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר "כור מחצבתי" נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לינואר 2012.    

"משה מת, יהושע מכניס"

 קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

 עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

 רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

 וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז-1897). 

הקדמה קצרצרה.

נולדתי בקיבוץ אָפִיקִים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח , 4 ביוני 1938 . לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי ולא שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי מר דָן שִילוֹן ומר אָלֶכְּס גִלְעָדִי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקראה אז בפי כל "הטלוויזיה הכללית". אז גם התוודעתי לראשונה למר מָרְדְּכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל. זה היה בקיץ חם אחד לפני ארבעים וחמש שנים. ליתר דיוק בשבת של 3 ביולי 1971.

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

הפרק הקצרצר נכתב על קצה המזלג בעֶרֶב יוֹם השוֹאָה והגבורה של שנת 2014 (כ"ז ניסן תשע"ד) והוא מוקדש לחברי קיבוץ אָפִיקִים אמיצי לב ו- יישרי הדרך שהתגייסו לבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939) ואשר חירפו את נפשם מול הצורר הגרמני והקלגסים הנאציים. אח"כ סייעו אנשי קיבוץ אפיקים לאוּדִים מוּצָלִים מְאֵש להגיע מכִּבְשָנָה של השואה שהתרחשה ברחבי יבשת אירופה ובגרמניה הנאצית לארץ ישראל וגם לקיבוץ אָפִיקִים, ולהתחיל כאן את חייהם החדשים.

טקסט תמונה : חורף  1945 . מלחמת העולם ה- 2 . קבוצה מחברי קיבוץ אפיקים מתנדבת לשרת בבריגדה היהודית הלוחמת על אדמת אירופה בעת המאבק נגד הצורר הנאצי. זיהוי הנוכחים בשורה האחורית מימין לשמאל : מנחם מצגר, דוד "דודיק" פרדקין, יהודה לווין, שלום גרא, יצחק גרשוני, איש לא מזוהה  משה בכר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד זיגלמן, איש לא מזוהה, סרג'נט בֶּנִי אִילָן (יליד ארה"ב), יעקב רוזנהאוך, סרג'נט צבי ברנר (יליד ארה"ב, היה קודם לכן לוחם בפלוגות הלילה של צ'ארלס אורד ווינגייט בארץ ישראל), חיים הורוביץ. כל האנשים הגיבורים האלה אינם עוד בין החיים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל חבר קיבוץ תורם לקהילה לפי יכולתו ומקבל על פי צרכיו.

טקסט תמונה :  שנות ה- 40  של המאה שעברה. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. הכניסה לקיבוץ אָפִיקִים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ שנועדה לתדלק את צי המכוניות של הקיבוץ שעסקו בהבאת בולי עץ ענקיים מנמל חיפה לבית החרושת "קלת" של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. חבר קיבוץ אָפִיקִים יוסף שכטר מקבל בול עץ לקילוף בבית החרושת "קֶלֶת". בולי העץ הענקיים הובאו באוניות מיערות אפריקה לנמל חיפה, ומשם הועמסו על צי המכוניות הכבדות של קיבוץ אָפִיקִים שהוסעו לבית החרושת "קֶלֶת" לקילוף ועיבוד. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. מנוף מזלג מרים משטח עץ מקולף בבית החרושת "קלת". (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני אוֹ טוֹ טוֹ בן 80 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרי דרך שעלו לארץ מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל (בן 97 היום) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן ומחנך נוקשה וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי  של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת "טי שירט" לבנה) המורה הבלתי נשכח לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קָן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  1942 קיבוץ אָפִיקִים. ילדים מזנקים לתחרות בריצת 60 מ'. זיהוי משמאל לימין : דַלְיָה רוֹן – לוּבַּרְסְקִי, עֶדְנָה רוֹט, איתמר גולני ז"ל (היה מ"פ בצנחנים במלחמת העצמאות 1948 ונספה בגיל 20 בתאונת צניחה ממטוס דקוטה באוקטובר 1948), ודני שפירא. האחרים לא מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1942. הימים ההם – הזמן ההוא. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בצפון תל אביב בהשתתפות תלמידים מקיבוץ אפיקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל, איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי (חובשת כובע), עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵֵוִוין היה "הבוס" שלי בענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל ענף הרֶפֶת בקיבוץ. אך חרוץ, צנוע, ועניו, ואיש בעל יושרה. רפתן ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה. מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל, לא מג"דים ולא מח"טים, גם לא אוגדונרים, לא אלופי פיקוד, ולא רמטכ"לים, אלא המ"כ שלי בטירונות יְהוֹֻשעַ מִיצְמָאכֶר ממושב שְדֶה יַעֲקב וזְאֵב שְטֶרְנְהל (היום פרופסור) המ"מ שלי בקורס מ"כים ב- ג'וֹעָרָה (ג'וֹעָרָה הבסיס הצבאי הוותיק בעל מסורת ומורשת עוד מימי "ההגנה" ו- הפלמ"ח היה ממוקם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי מאוד בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאיים במדרשה למורים לחינוך גופני מכון ווינגייט פגשתי את המורה המחנך שלי אוּרִי אָפֵק ואת המומחה למתמטיקה ופיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק (שניהם בני 84 היום). איציק מנדלברויד היה איש בעל היגיון הגיוני, מההגיוניים ביותר שהכרתי בחיי . הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים נכבדים ומחושבים ברמתם של אורי אפק ואיציק מנדלברויד שהעמידו דורות של מורים לחינוך גופני וספורט. הם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, דָן שִילוֹן, ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם מאבות השידור הציבורי. שלושתם השפיעו עלי ועל בני דורי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל ה- יושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דָן שִילוֹן ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ניצבו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד.

טקסט תמונה : ינואר 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 42 בתמונה) בלשכת מנהל צוות ההקמה הממוקמת בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה ירושלים (בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבנה בירושלים עבור תעשיית יהלומים עתידית בעיר אולם הוסב והפך למשכן של הטלוויזיה). פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ עלה לארץ מארה"ב  ב- 1963. ב- 1967 נחשב עדיין לעולה חדש אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשב שאין טוב ממנו והטיל עליו את המעמסה הכבדה להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1968. עוזי פלד בן 31 (לימים מנכ"ל חברת "טלעד" מזכייניות ערוץ 2 ) מפיק ועוזר רב יוזמה וסגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ב- 1968, ניצב בפתח משרדי צוות ההקמה ברחוב שמאי בירושלים. הטלוויזיה הישראלית כונתה בפי כל "הטלביזיה הכללית" ומומחי הלשון קבעו אז שיש לכתוב את המילה הלועזית שכה השתרשה בשפה העברית ב- בֵית ולא בשני וָוים. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיע למשכן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דָן שִילוֹן קיבל את פניו . אלכס גלעדי הביא כעבור כמה חודשים את חברו יָאִיר שְטֶרְן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב. גם את פניו הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל את שמעוֹ של הבימאי הדגול והמתעד האולימפי בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) המנוח. באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. בַּאד גְרִינְסְפָּאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד לכתוב תסריטים לחומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצְחִית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים (כל פרק בן 50 דקות) היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע היא מצבת זיכרון טלוויזיונית. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים איש אָהוּב. אוּרִי פּוֹרָת ז"ל מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש, שקול, וחכם. הוא התמנה ב- 1 באפריל 1984 ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בלִיטָא ב- 1913 ו- 1912 למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי לבנות את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים ושומרי מסורת קפדניים אך החלום הציוני ודרך הגשמתו הפך אותם לצעירים חילוניים . שניהם גדלו בגולה והתחנכו על התפילה אולי סיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. הם עלו לאֶרֶץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות חברה חדשה בארץ ישראל המתחדשת ואת קיבוץ אפיקים. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו לבדם בליטא. איש מילדיהם לא נשאר עם ההורים. מדובר בהתנתקות משפחתית בלתי הוגנת . קשה, כמעט מעשה אכזר. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם . הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל או טו טו 80 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה גם תמורת רעיון נשגב, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רָב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בלִיטָא ב- 1879.

כששניהם הגיעו לארץ ישראל היו כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מכף רגל ועד ראש. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה קיבוץ בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה בקריית שמורל סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז בתוכו קצת ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס היָשָן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה. כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני אֶרְוִוין רוֹמֶל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שיגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "לא יהיה חורבן בית שלישי…". אימא שלי פסלת דגולה העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולריים האהובים עלי ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה :  1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבי. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה שירווינט. אבא שלי למד ב- "חדר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אֶחָיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה (Cuba). יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי ואיש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא שלי היה חלוץ ואיש עבודה שהייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה ב- 1941. הגרמנים השמידו את יהודי ליטא ורצחו גם אותם. מעולם לא ראיתים. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות ישנות.

טקסט תמונה :  שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי (ילידי 1877 . שיבה זרקה בשערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טֵיְיבֶה נעדרת מהתמונה. התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1929 אולי ב- 1930. דודי אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. דודי יוֹסָלֶ'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני ממליץ לנכנסים לבלוג לקרוא את סיפרו המעניין והחשוב של פרופסור גור אלרואי "אימיגרנטים – ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים" (256 עמודים). פרופסור גור אלרואי משמש היום דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. גור אלרואי שאני מכנה אותו גוּרִיקָה, הוא הבן שלי.

טקסט מסמך (1) : הספר "אימיגרנטים" שחקר וכתב פרופסור גור אלרואי אודות ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, ויצא לאור ב- 2004 בהוצאת יד יצחק בן צבי בירושלים.

טקסט מסמך (2) : זהו הספר "אימיגרנטים" שחקר וכתב פרופסור גור אלרואי אודות ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים. הספר יצא לאור ב- 2004 בהוצאת יד יצחק בן צבי בירושלים. פרופסור גור אלרואי הקדיש את הספר לשני הסבים ושתי הסבתות שלו (הוריי והורי רעייתי יעל תג'ר שעזבו את בתיהם ומשפחותיהם בליטא ובולגריה והחליטו לעלות לארץ ישראל בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה הקודמת כדי להקים כאן חברה חלוצית שוויונית יותר וצודקת יותר.

קיבוץ אָפִיקִים כמו כל קיבוצי עמק הירדן הוקם, נבנה, והתמודד עם תנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה, "כל אחד תורם לקהילה לפי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הירואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי.  ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים, וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הפרחת החקלאות, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, החריצות וההסתפקות במועט, היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : קיץ 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה מתכנסים בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת – חיים (מאסטרו), אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר) ורעייתו פִירָה. זיהוי היושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן), אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אָפִיקִים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 של המאה הקודמת בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים בעמק הירדן את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר." – ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית.

בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" בה הוקם הקיבוץ בעמק הירדן היכן שהוא עומד היום. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בעל שפם שחור, מניח את יד שמאל על רגלו בשורת היושבים הראשונה חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (לובש ז'קט בלוי ויושב ישיבה מזרחית בשורה הראשונה שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד שמיני משמאל יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (קיבוץ השומר הצעיר  מ- ס.ס.ס.ר.) וחברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה הייתה עצומה. הוא היה מנהיג של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון ודבריו כ- "אלוהים חיים". ברל כצנלסון נפטר בן 57 ב- 12 בספטמבר 1944. באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 נשא בפניהם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי :

"אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידו. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים. בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערי. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודי. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש.

אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו.

כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית ? אנו לי לפי הפתגם הנ"ל. אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום . על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ".

 דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו בקיבוץ אפיקים עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לסיה" גלילי לא התאפק ו- העריך את השיחה הזאת של ברל כצנלסון כדברי נבואה [2] .

טקסט תמונה : אביב 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת . כולם נראים חמורי סבר. איש איננו מחייך. זיהוי חלקי : שוכב מלפנים בקדמת התמונה, אריה אופיר. יושב באמצע השורה הראשונה, אברהם לשם (אברשה לכטמן). יושב שני מימין בשורה השלישית, שלמה אלפרט (אביו של הצלם ואיש הקולנוע משהל'ה אלפרט). יושב באמצע השורה השנייה הנמוכה, סיומה לין (לינקובסקי) . יושב חמישי משמאל בשורה השלישית, אליק שומרוני (בחולצייה לבנה פתוחה). יושב ראשון משמאל בשורה השנייה, סיומה פינסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות .

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון "אוהל" והצגותיו , ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן :

"שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם. דרככם נכונה. גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

שלכם בלב ונפש

ח. נ. ביאליק

---