פוסט מס' 573. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי. הועלה על ידי לאוויר ביום שישי – 22 בחודש ינואר של שנת 2016.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : רָף הכניסות לבלוג yoashtvblog.co.il ניצב ברגע זה על כמות של 106232 (מאה ושש אלף ומאתיים שלושים ושתיים) קוראים.

———————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 573 : הועלה על ידי לאוויר ביום שישי – 22 בחודש ינואר של שנת 2016. פוסט מס' 573. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר, יואש אלרואי.

——————————————————————————————————–

דיון ז' : יום שֵנִי שֵש בערב – 26 באוקטובר 1992. הגיע הרגע הזה : אנוכי מגיש בכנסת ישראל בירושלים אולטימטום ל-טריאומוויראט רשות השידור היו"ר מִיכָה יִנוֹן, המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל, ומנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל כלהלן : "אנוכי או יורם ארבל…(!). תבחרו…(!)". פוסט מס' 573. כל הזכויות שמורות.

דיון ז' : ואז משנטש אותי ב- 1990 ו-חבַר לערוץ 2 הניסיוני ההוא, רץ יורם ארבל ל-ספר לחבר'ה בלוף שאנוכי יואש אלרואי איחלתי לו לשדר "דוּק"…ה-ֹשֶקֶר וה-בְּלוֹף הפכו לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים בעת מחקר וכתיבת הפוסט הנוכחי – אָץ אותו יורם ארבל שוב ל-מוּלִי ֹשַפִּירָא מגלי צה"ל כדי ל-הָחְיוֹת את אותו הָ-בְּלוֹף הָ-הוּא הקרוי "דוּק", ועל מנת לָצֶקֶת אֶת אותה אגדת הבלוף האורבנית ההיא ב- 25 טוֹן של שָנִים. מעולם לא איחלתי למתחריי הטלוויזיוניים לשדר את משחקי ה- "דוּק" ו/או ה-"דָמְקָה"…זה איננו סגנון התחרות שלי בשום תחום מתחומי חיינו…טענותיי בעניין מחסור בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בענייני ציוד טלוויזיוני (ניידות שידור + מצלמות אלקטרוניות) + היעדר כוח אדם מיומן + היעדר שליטה חומרית וכספית שלנו ברכישת חומרי וזכויות השידורים הרלוואנטיים של ענפי הכדורגל והכדורסל בארץ ובעולם – הופנו תמיד למנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ולמנכ"לים של רשות השידור ההיא…ה-שגשוג ה-פורה והגדול ביותר של שידורים ישירים של אירועי ספורט בארץ ובחו"ל בתקופותיי כמנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא התקיים בעידן השנים ההן שבין 1993 ל- 1998 (!). מנכ"ל רשות השידור בחמש השנים המדוברות הללו היה  מוטי קירשנבאום ז"ל ולידו ניצב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא באותן חמש השנים ההן – היה יאיר שטרן יבד"ל. שניהם בלתי נשכחים עבורי. בלתי נשכחים ל-עד (!)      

1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה…? מה דוחף אותם ל-רָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת…? (ציטוט של עצמי).

2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל).

3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה, שהם לא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס). פוסט מס' 573.

כל הזכויות שמורות לָחוֹקֵר, הָכּוֹתֵּב, וְהָמְחַבֵּר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : שנת 2003 – 2002 ההיא. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. המודח והמסולק היה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : אני מתרשם ומתפעל כל פעם מחדש ממהות ותוכן המחקר העיתונאי שיוצקים שני עיתונאי העַל רביב דרוקר וברוך קרא לתוכניתם בימי שלישי בשבוע בערוץ 10, ומצדיקים את בחירת השם "המקור". תוכנית "המקור" האחרונה (שודרה ביום שלישי – 19 בינואר 2016) עסקה ב- "חצר האחורית", בנעשה מאחורי הפרגוד המשפטי של ההתנגשות בין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לבין מנהלת לשכתו הגרידית גב' שולה זקן והייתה אמפליטודה (!). מדובר במסמך משפטי דרמטי שמהווה הישג עיתונאי מסקרן מאוד, מרתק מאוד, ומעניין מאוד. מסמך משפטי שבו ראש ממשלת ישראל מחליט ביודעין להתנתק ממוסרות המוסר, התמימות, היושר, ההגינות, וטוהר הצדק כדי חצות את הקווים לעבר טריטוריית הפשע, השקרים, והשוחד ובנוסף משתף בהחלטתו הנפשעת והבזויה את מנהלת לשכתו הוותיקה גב' שולה זקן. אי אפשר היה להסיר את העיניים מהמסך ולסתום את האוזניים נוכח סיפורם של רביב דרוקר וברוך קרא. מדובר ב- מסמך אותנטי ומושך תשומת לב ממדרגה ראשונה שנלקח מבית דין פלילי במדינת ישראל ומזכיר לי מאוד באופן וצורת הסיפור של רביב דרוקר וברוך קרא את הספר התיעודי "Courtroom" שכתב הסופר והמשפטן האמריקני המוכשר קוונטין ריינולדס (Quentin Reynolds) ב- 1951 ודן בביוגרפיה והקריירה המשפטית המופלאה והיוצאת דופן של הסנגור היהודי – אמריקני ההוא סמיואל "סם" ליבוביץ' (הפך אח"כ לשופט).

שני עורכי הדין של גב' שולה זקן עו"ד דב גלעד כהן ועו"ד עופר ברטל יחדיו עם התובעת פרקליטת מיסוי וכלכלה של מחוז תל אביב ליאת בן ארי הם האנשים הטובים שגונבים את ההצגה מהאנשים הרעים ללא שום צֵל של ספק (!). בסרט הקולנוע הזה שדן בעלילה משפטית מרתקת, שלושת הפרקליטים רוכשים מייד את אמון הצופים, ומצטיירים כמשפטנים נקיים וישרי דרך. רביב דרוקר מדגיש בפתיח המהוקצע והקצר ולכן היעיל שלו כי, "התיק הזה של שולה זקן הוא במידה רבה תיק חייהם".

המפגש המשפטי בין האישה הפושעת התחמנית הזאת ולוקחת השוחד לכיסה הפרטי, גב' שולה זקן, מי שהייתה בעבר מנהלת הלשכה הכול יכולה של ראש ממשלת ישראל ועכשיו מפלילה אותו (באמצעות הקלטה חשאית) לבין עו"ד דוב גלעד כהן ועו"ד עופר ברטל הוא לא פחות מסוּפֶּר-מדהים (!!!). וגם מבהיל, מזעזע, ומחריד (!!!). רביב דרוקר וברוך קרא קרא כובלים ב-שלשלות ברזל את הצופים שלהם למסך המסקרֵן של ערוץ 10, מפנים אליהם את המַרְאָה הלאומית, ואומרים כהאי לישנא לצופים שלהם : "…התבוננו היטב במרקע של ערוץ 10, בראש הממשלה שלכם השקרן ונוטל השוחד מר אהוד אולמרט ובמנהלת לשכתו גב' שוּלָה זָקֵן הרמאית, המשת"פית, והתחמנית. זה מה ששני הנוכלים מצאו לנכון לעשות מאחורי גבכם שלכם אזרחי ישראל במקביל לניהול ענייני המדינה…".

רביב דרוקר וברוך קרא יודעים בדרך כלל לספר סיפור ולתרגם אינפורמציה משפטית רוויה משתתפים וגיבורי עלילה לשפת טלוויזיה. אולם ביום שלישי האחרון (17 בינואר 2016), הם נתקלו בבעיה טכנית ולא פתרו אותה. כמות הכתוביות העצומה של הטקסטים רבי המלל רוויי הרמאות והתחמנות המתוכננת והמתוחכמת של אהוד אולמרט ושולה זקן, בלוויית קולותיהם האותנטיים…אשר מוצגים ונחשפים באופן שיטתי במהירות גדולה בזה אחר זה על מרקע ערוץ 10…קשים לעיכול. לא בשל ההפתעה והתימהון, אלא מפני שה-שֶכֶל האנושי איננו מחשב ואיננו יכול להכיל בבת אחת כל כך הרבה נתונים. קשים לעיכול, מפני שכתוביות המידע מתחלפות מהר מידי מול עיני הצופים. צריך לציין גם שהקלטות ה- Sound המקורי שמשודר לאוויר של אהוד אולמרט ושולה זקן אינם צלולים דיים. ה- הצללה והבהרה של הכתוביות הקטנות על המסך ושימוש באפקטים של Zoom out ו- Zoom in אינם מסייעים לצופים לעקוב ביעילות אחרי העלילה המפותלת שחומקת לה במהירות. השֵכֶל האנושי שמסתייע באמצעות שני החושים של הראייה והשמע איננו מספיק לעכל את הנתונים. הסצנות הטלוויזיוניות הללו שהן חד פעמיות ומרתקות חולפות ב- Speed גדול מידי ואֵינַן מאפשרות לצופה התם לקרוא ולשמוע וגם להבין עד הסוף את פשר העובדות ולנתח אותן. מן ההיבט הזה קיימת כאן החמצה. תעשיית הטלוויזיה פתרה כבר מזמן באמצעות גרפיקה אפילו פשוטה וקבעה את משך חשיפת המידע הכתוב על המרקע ואת גודלן וצורתן של האותיות, כדי להקל על הצופים את הקריאה מחד ובאותה העת האזנה ל- Sound (במקרה דנן, לקולותיהם של אהוד אולמרט ושולה זקן). אני מעיר ורושם את הפסקה הזאת לאחר שצפיתי פעמיים בתיעוד הנ"ל, בפעם הראשונה – ישיר, ובפעם השנייה – בהקלטה (הודות ל- YesMax) כדי להפנים ולעַבֵּד סופית את כמות הנתונים והמידע העצומים המרצדים בעלילה הנפתלת. העלילה הטלוויזיונית של אהוד אולמרט את שוּלָה זָקֵן רצה בקצב מטורף על מסך ערוץ 10, גם הודות להתערבות המינורית ושאלות ההכוונה הקצרות של שני העיתונאים המחוננים (בניגוד מוחלט לתאוריית השאלות הארוכות כאורך הגלות של ירון לונדון ב- "לונדון את קירשנבאום"). ברור שברוך קרא המהיר שוחה היטב בחומר המשפטי שלו, זהו תפקידו וזהו המקצוע שלו. אבל לנו, הצופים שלו, יש עוד עיסוקים בחיינו חוץ מללמוד ולעקוב אחרי פרשת "אהוד אולמרט – שולה זקן" מרתקת ככל שתהיה כפי שהוא עושה זאת כעיתונאי Professional. תמוה מדוע ראש הממשלה שחצה את קווי הטוהר והתמימות בדרך לזירת הפשע שיתף במהלכי הפשיעה האלה את מנהלת לשכתו. אוסיף ואומר : למרות הפגמים הגרפיים מדובר במסמך משפטי רב תהפוכות, דרמטי, ומרתק. צריך לשוב ולומר : "המקור" היא תוכנית טלוויזיה אנטיביוטית וחיונית ביותר כדי לשַמֵר את כלל בריאותנו הציבורית (!).

פרפרת 2 : איילה חסון התחילה את הקריירה שלה ב- "שישי" בערוץ 10 לפני שבועות ספורים עם רייטינג נאה של % 11.1 (יותר מפי שניים ממה שהביאו קודמיה הצמד אלון בן דוד + טלי מורנו). ב- "שישי" בשבוע שעבר (יום שישי – 15 בינואר 2016) צללה איילה חסון ל- % 7.2. האם זאת מגמה ו/או תקר אקראי בצמיג ? את התשובה המדויקת נדע במהלך 10 (עשר) התוכניות הבאות. איילה חסון היא עיתונאית בעלת הישגים אולם כמגישת טלוויזיה ומנהלת פנל באולפן, הדיבור שלה איטי ומסורבל והיא גם מְלָפְּסֶסֶת. עד לרגע זה חלק מהדיונים ב- "שישי" ואופן העברת האינפורמציה החדשותית – עיתונאית לצופי ערוץ 10 נשמעים לפתע כמו רכילות ארוכה מידי שחוזרת על עצמה, כמו הביקור שלה בשבוע שעבר בכפר ערערה. על כל פנים ב- "שישי" האחרון הביסה איילה חסון את בית מכורתה בערוץ 1 שם צבר ה- "יומן" רק % 2.7 אולם מאידך היא ואנשי ציוותה ראו את הגב של "אולפן שישי" בערוץ 2 בהגשת דני קושמרו שצבר % 19.0.

פרפרת 3 : כפי שקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א נראית ב- Eurocup (הפסידה ביום רביעי – 20 בינואר 2016 בהיכל הספורט ביד אליהו לקבוצה הרוסית קאזאן 92:82) היא איננה שווה ביקורת מפני שהיא מתחת לביקורת. אני משאיר את הניתוחים לאריה ליבנת, אלי סהר, דורון קרמר, ואריה מליניאק. מכבי ת"א איננה מעניינת.

דיון ז' : יום שני – 26 באוקטובר 1992. הגיע הרגע : אנוכי מגיש אולטימטום ל-טריאומוויראט ההוא של רשות השידור ההיא היו"ר מיכה ינון + המנכ"ל אריה מקל + ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל : "אנוכי ו/או יורם ארבל. תבחרו (!)". פוסט מס' 573. כל הזכויות שמורות לחוקר, כותב, והמחבר יואש אלרואי. 

28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. פוסט מס' 573. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

ציטוט : "התרחק מהפוליטיקאים. אם בכל זאת נגזר עליך לפגוש אותם – אל תשכח לבדוק בציציותיהם". (אלמוני. האלמוני זה אני).

ציטוט : "טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אינן משאירות ריח ניחוח". (אלמוני. האלמוני זה אני).

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא חושב". (מוריס ברה).

הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. נשות הרדיו והטלוויזיה בעלות שם ומוניטין ההן רב שנים, כמו, אורלי יניב, רחלי חיים, מרב מיכאלי, אורית כסיף, פנינה רוזנבלום, ואחרות…נעלמו כלא היו. היכן הן…? רפי רשף הוותיק בן הדור הרדיופוני-טלוויזיוני הוותיק, ה-ישן, והנעלם…הוא אולי היחיד שנותר ליד המיקרופון של רדיו גלי צה"ל + מסך הטלוויזיה של ערוץ 2…! 

זה התרחש לפני שנים רבות אולם הזיכרונות כֵּנִים. הפוליטיקאים חברי הכנסת גם אם היו נבחרי העם לא נהגו תמיד ביושר עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. רובם היו טרמפיסטים רודפי פרסום שחיפשו כל אשנב וצוהר התקשורת כדי להתבלט ולהפוך לאהודים ופופולאריים. הם לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. וכך נהגתי. הבנתי מהר מאוד כבר בתחילת עבודתי העיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית שבמקום בו הפוליטיקאים משאירים את טביעת אצבעותיהם נודף משָם ריח מטונף. יש לשמור מרחק מהם.

אורית כסיף ומֵרָב מיכאלי (היום ח"כ) נבחרו על ידי בינואר 1988 בתום Screen test טלוויזיוני ל- 60 (שישים) מועמדות, למלא את מקומה של אורלי יניב שפרשה בקיץ 1987 מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרישתה של אורלי יניב קריינית מוכשרת (שדרנית ועובדת קבועה ברדיו גלי צה"ל ו- פרילאנסרית בטלוויזיה הישראלית הציבורית) נעשתה לאחר שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין סירבו במפגיע לשפר את שכרה. שניהם העריכו בשונה ממני כי אורלי יניב איננה כה חיונית לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואֶפְשָר להסתדר מצוין גם בלעדיה. הם לא השתגעו עליה יתר על המידה. אורי פורת ז"ל מיהר להכריז אז בפני העיתונות הכתובה, "…כדי לתת לאורלי יניב קביעות יהיה עליו לפטר 116 עובדים…". זאת הייתה הצהרה מגוחכת לא נכונה וגם לא הגיונית של מנכ"ל רשות השידור דאז (אורי פורת ז"ל).

עיתונאית העיתון "מעריב" אילנה באום שראיינה אותו אז לא הקשתה על אורי פורת ולא חקרה אותו משהו אודות חוקי התקשורת האישית והאנושית בסגנון ובאלה המילים : "…על מה אתה מדבר, אדוני…?" , והעבירה את אותו הריאיון ההוא כמוֹת שהוא למערכת העיתון שלה…(!).

ברגע שאורלי יניב החליטה ב- שנת 1987 שהיא מנתקת מגע ו-עוזבת את חטיבת הספורט הטלוויזיונית ההיא רבת המעש והמוניטין ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית, היא הפכה לאישיות תקשורתית בת חלוף ו-בלתי חשובה עוד כמו יורם ארבל ההוא שנטש את חטיבת הספורט המובילה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ב- 1990 (!).

בתי הקברות מלאים בגברים ונשים ש-חשבו ש-אין להם תחליף. לא התחוללה שום רעידת אדמה עם נטישתה של אורלי יניב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא משום שכל זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים והחשובים בארץ ובעולם היו שלנו ו-שלי כמנהל ומוביל של שידורי הספורט ההם בארץ ובעולם ש-שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…!!!. אני שב וחוזר ואומר כי אנוכי מתכוון ל- טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). אין זה משנה לציבור אם אורלי יניב מגישה את אותם התכנים הטלוויזיוניים ההם ו/או עוֹשֶה זאת מאיר איינשטיין ז"ל…(!). לכולנו יש ממלאי מקום…ואז ביקשתי בימים ההם מהבימאי הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז אורן שינדל, בחודש פברואר של שנת 1988, ל-אמן ולהכשיר את מרב מיכאלי ואת אורית כסיף לתפקידן ההיסטורי ההוא רב החשיבות והאחראי. גם שתיהן נפלו בדרך…אולם שידורי הספורט ההם שלנו – בארץ ובעולם – בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הרקיעו שחקים ו-צברו כמויות רייטינג חסרות תקדים…(!).

טקסט מסמך : 1987. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מסביר לעיתונאית "מעריב" אילנה באום מדוע איננו יכול להעניק לאורלי יניב קביעות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה יכול אבל סבר כמו חיים יבין שהיא איננה מציאה טלוויזיונית כל כך גדולה ואפשר להסתדר מצוין בלעדיה. (באדיבות "מעריב").

בקיץ 1979 הביא אלכס גלעדי את אורלי יניב כמגישה לצִדו של יורם ארבל. זה היה החלום שלו לבנות צוות הגשה המבוסס על מגיש ומגישה. הבחירה הראשונה של אלכס גלעדי כוונה ב- 1978 לעברה של הזמרת והשחקנית רחלי חיים (בוגרת להקת השריון) אך דרכה כמגישה לא צלחה. גרונה ומיתרי הקול שלה לא הצליחו להתמודד עם קריינות והגשה של מידע ספורטיבי בטלוויזיה גדוש אין סוף מונחים לועזיים קונקרטיים והמון המוני שמות בינלאומיים שאובים מכל אומות העולם. אורלי יניב קריינית בגלי צה"ל הייתה בחירתו השנייה. אורלי יניב הפכה מייד לסנסציה לצדו של יורם ארבל הוותיק וקצרה אהדה עצומה.

טקסט תמונה : חודש דצמבר בסופה של שנת 1979. זהו אולפן "מבט ספורט" בקומה ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מדובר ב- תמונה היסטורית. אורלי יניב ויורם ארבל היוו במשך שנים רבות Team שידור נפלא בסטנדרט בינלאומי. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ברמה גבוהה וזוהרת. הציבור הזדהה עִמם. שניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא פחות חשוב מהם היה אלכס גלעדי הוגה הרעיון ומי שהיווה אף הוא עצמו ספינת דגל של אדם יחיד בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן נראים כאמור אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן בקומה השנייה של הטלוויזיה בסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth בדאלאס – ארה"ב בימים ההם של שנת 1979. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינת ישראל ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמת הטלוויזיה באולפן. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם (כמעט), על בסיס של עוֹבֶדֶת בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, כ- Free Lancer (!).

טקסט תמונה : הימים ההם לפני 44 שנים. אורלי יניב (מימין) בראשית הקריירה שלה ב-שנת 1980 כמגישה ראשית במחלקת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, יחד עם נערת הקארקטר הראשונה (מדפיסה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator") בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מירה הראל – יגן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב כלל לא הייתה בעדיפות הראשונה של אלכס גלעדי להגשת "מבט ספורט" אך נתפשה מייד כבחירה משנית נכונה והבטחה גדולה. לבטח לאור כישלונה המוחלט של המועמדת הראשונה שקדמה לה, הזמרת ושחקנית המערכונים יוצאת להקת השריון – רָחֵלִי חַיִים. לאלכס גלעדי היה חזון. הוא סיפר לי אותו כששב למחלקת הספורט עטור זֵר עלי זית (הוא היה מפיק פנטסטי) בתום הפקת שידורי יום העצמאות ה- 30 בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשנת 1978 אותה ניהל כזכור ארנון צוקרמן. "…יואשיש, פגשתי שם נערת חלומות. קוראים לה רחלי חיים. היא תהיה המגישה הבאה של "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל…", אמר לי בשמחה והוסיף, "…אתה תראה איך נשתפר עכשיו…". משהו בער בעצמותיו של אלכס גלעדי, לחַדֵש, לשנות, ולחולל יוזמות שידור חדשות. לא הייתה אז תחרות רייטינג במדינה ואף אחד לא איים על בכורתו. אף על פי כן משהו דחף אותו. הרעיון להגיש את תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה בישראל באמצעות מגיש ומגישה היה פרי מחשבתו הרעננה. שידורי הספורט והחדשות הם עיתונאות רצינית ומכובדת אבל טלוויזיה היא גם Show business. לכן להופעה של המגישים והמגישות על המרקע יש חשיבות כמו גם לאיכות קולם. רחלי חיים היפה והמיוחדת ויורם ארבל בעל קול הבַּרִיטוֹן הסמכותי היו אמורים להיות צמד שדרכם ובאמצעותם יזהו הצופים את תחרויות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי הבלתי נשכח היה אבי הרעיון.

ל- "מבט ספורט" המונופוליסטי היה מובטח רייטינג של תשעים אחוז. אולי יותר. שידורי הספורט תחת אחריותו ומנהיגותו אלכס גלעדי זכו להצלחה מסחררת. מחלקת הספורט שלוֹ הייתה יחידת העילית של השידור הציבורי, אך אלכס גלעדי רצה יותר. היה מנוי וגמור עמו לשכלל ולשפר את הוויזואליה של ההגשה. הוא החליט בכל מחיר להושיב לצִדוֹ של יורם ארבל באולפן הספורט נערה מקסימה שהייתה זמרת בלהקה צבאית ושחקנית מערכונים לשעבר. בכך הסתכם כל ניסיונה של רחלי חיים מול המיקרופון. היא לא הייתה עיתונאית, היא לא הגישה מעולם בטלוויזיה, היא לא הייתה קריינית ברדיו, והייתה רחוקה מהספורט כרחוק מזרח ממערב. רחלי חיים רצתה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : קיץ 1978. רחלי חיים חיילת צעירה ושחקנית בלהקת השִריון ב- 1978. היא הייתה מושא חלומותיו של אלכס גלעדי שביקש להפוך אותה למגישת תוכניות הספורט ל-צִידו של יורם ארבל. רחלי חיים הייתה שחקנית מוכשרת אך לא קריינית טבעית. המצלמה התאהבה בה נואשות אך המיקרופון בגד בה ו-הכשיל אותה. לא היה לה כל סיכוי להצליח כ-קריינית ומגישה באולפן טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָחֵלִי חַיִים הייתה משאת נפשו של אלכס גלעדי. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להכשיר אותה לשדרנית וקריינית וכדי להפוך אותה למובילת שידורי הספורט בהא הידיעה בטלוויזיה. ראשיתם היה במבחני מסך. זה היה מבחן המסך הראשון שנערך אי פעם בתולדות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניגשו ל- Audition הטלוויזיוני מועמדים ומועמדות רבים לרבות כתבי הספורט הצעירים אז כמו יָרִין קִימוֹר, משה גֶרְטֶל, דני לֶבֶּנְשְטָיְין, ובני עוֹרִי, ורבים אחרים. כולם חלמו להיות כוכבי טלוויזיה. לא סתם כוכבים. כוכבים על המסך. הם לא ידעו שה- Screen test הוא בעצם מהלך הסוואה שבנוי ומתוכנן היטב רק עבור רָחֵלִי חַיִים. כתבי הספורט הצעירים שימשו אבני נֶגֶף ותפאורה מלאכותית לבכורה שהובטחה מראש למועמדת הוודאית רחלי חיים מפני שאלכס גלעדי חפץ בה למרות שנכשלה כישלון חרוץ בקריאת הטקסטים. כדי לשוות לתחרות המדומה נופך טבעי העיר אלכס גלעדי לכתבי מחלקת הספורט במהלך ה- Screen Test הערות שִיפּוּר שנראו מקצועיות אך נועדו להסיט את תשומת ליבם מהמשחק שהיה מכוּר מראש לטובת רחלי חיים. ירין קימור אחד מעמודי התווך של מחלקת הספורט נדרש לפתע להסיט את שִיפעת שיערו הארוך באולפן ולשנות את כיוון התסרוקת שלו, כדי לבחון איך נראה פרצופו על המסך כששביל התסרוקת נמצא הפעם מצד ימין במקום בצד שמאל הקבוע שלוֹ. לא היה גבול לטריקים שאלכס גלעדי המציא כדי שהמועמדים יחשבו שהוא באמת מתעניין בהם. זה כמובן היה רק למראית עין. הוא היה אלרגי אליהם כמגישים עתידיים ולא רצה אותם באמת. אלכס גלעדי היה מאוהב נואשות ברָחֵלִי חַיִים האקזוטית.

טקסט תמונה :  שנת 1979. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אני מדריך ומאמן את רחלי חיים בעלת המראה האקזוטי בקריאת טקסטים מול מצלמת הטלוויזיה לקראת משימת חייה, להיות בת זוגו של יורם ארבל על מסך הטלוויזיה. היא נכשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

אלכס גלעדי ז"ל הטיל עליי לחבר טקסטים לנבחנים. הטקסט שכתבתי למבחן המסך היה אמיתי ומציאותי אך מורכב. הוא כלל שמות של ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים נודעים אך מורכבים לקריאה והגייה ללשון בלתי מאומנת. הנה חלקים ממנו :

"…ערב טוב ושלום רב, בעוד פחות משנתיים תפתח במוסקבה האולימפיאדה ה- 22 של העידן החדש. האתלטים והאתלטיות המצטיינים בעולם הנושאים עיניהם למדליות האולימפיות, נמצאים בכושר מצוין, וקבעו השבוע הישגים מדהימים. הקופצת לרוחק הסובייטית אולגה רוקאווישניקובה קבעה בלנינגרד שיא עולם חדש כשקפצה למרחק של שישה מטרים ושבעים ותשעה סנטימטרים. האצנית היהודייה מפולין אירנה שאבינסקה – קירשנשטיין קבעה אף היא בתחרות בווארשה שיא עולם חדש בריצת 400 מ' בזמן של ארבעים ותשע שניות ועשרים ושמונה מאיות השנייה. באותה התחרות עבר קופץ המוט וולאדיסלאב קוזאקייביץ' מעל רף בגובה של חמישה מטרים ושמונים סנטימטר. שיא עולם שלישי הושג בתחרות א"ק בלייפציג שבמזרח גרמניה. הודפת הכדור ברזל מארגיט גומל – הלמבולדט שיפרה את השיא הקודם בתשעה סנטימטרים כשהדפה אותו למרחק של שמונה עשר מטרים וחמישים ושלושה סנטימטרים. נעבור עכשיו לכמה ידיעות כדורגל. איינטרכט פרנקפורט מגרמניה ניצחה בגביע אירופה לאלופות את הקבוצה ההונגרית פאֶראֶנץ וואָרוֹש מבודפשט בתוצאה 1:4. הקבוצה האנגלית ליוורפול לא הצליחה לגבור על אלופת איטליה אינטר מילנו והמשחק הסתיים בתיקו אפס. ומכאן לכמה ידיעות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה- NBA. השחקן קארים עבדול ג'אבר הידוע בשמו הקודם לוּ אלסינדור והמתנשא לגובה של שני מטרים ושמונה עשר סנטימטר, עבר לשורות קבוצת לוס אנג'לס לייקרס מקבוצתו הקודמת מילוֹואקי בּאקס. שני שחקני העבר המצטיינים ב- NBA, אוסקר רוברטסון מסינסינטי רויאלס וביל ראסל מבוסטון סלטיקס, החליטו לרכוש את קבוצת הכדורסל הנודעת הארלם גלוב טרוטרס. כאן הגיעה תוכניתנו לסיומה. לכולכם שלום רב ולהתראות…".

זהו היה אחד מאותם הטקסטים שקרייני הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשים לקריין במהדורות השונות. המוכשרים עושים זאת ללא קושי. החלשים טועים, מלפססים, ומגמגמים. על אחת כמה וכמה אֵלו שאינם בקיאים בספורט, אך זהו מבחן האמינות הראשוני. בהקראת טקסט מורכב אתה מייד מבחין מי הוגה את מושגי ומונחי הספורט והשמות בקלילות, למי זה "מתיישב" נכון בצורה טבעית על מיתרי הקול, ומי הוא מתקשה ו- "מְלַפּסֵס". קריינות וקריאת טקסט בפני המצלמה איננה המבחן היחידי והקריטריון הבלעדי אך היא יסודית וראשונית וחושפת מייד חולשות ופְגמים. רחלי חיים הייתה חסרת אונים. לא באשמתה. היא פשוט לא הייתה קריינית. מאבקה על המיקרופון הטלוויזיוני נידון לכישלון מראש. חזותה הייתה קורנת ומיוחדת אך קולה וכשרון הקריאה שלה היו מוטלים בספק גדול. לרוע מזלה שבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי כבר עשה לה יחסי ציבור באמצעות כתבת קידום ושִיוֵוק אותה לציבור כשדרנית הספורט הבאה של הטלוויזיה. לא דובים ולא יער. הגיית שמות נכונה היא הכרחית. זהו תחום בסיסי והכרחי בקריינות בתקשורת המונים היוצר את המְהֵימַנוּת והאַמִינוּת בין השַדָּר לצופיו. כולנו זוכרים את קרייני מהדורת החדשות בשפה העברית ברדיו המצרי שנקרא "קול הרעם מקהיר". קרייני התעמולה המצריים שיבשו את השפה העברית עד כדי גיחוך. שום ישראלי לא היה מסוגל בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה הקודמת להאמין לאינפורמציית התעמולה המוגשת לו ממצרים, אומנם בשפתו שלו, אך בצורה כל כך מביכה ומשובשת ההופכת את הקריינים ללעג וקֶלֶס בעיני שומעיהם. גורל דומה פקד את קרייני מהדורות החדשות בעברית בטלוויזיה הירדנית לפני שנות דוֹר שפַּנוּ לצופים בישראל. הם שיבשו מבלי משים כל שֵם ישראלי והחליפו בטבעיות ומבלי להרגיש את האות "פ" באות "ב". קרייני הרדיו המצריים האלה הפרו ברגל גסה את כללי התחביר והדקדוק של השפה העברית וגם המבטא הערבי הכבד הפך את קריינות התעמולה שלהם לקלס ושנינה. הם לא היו אמינים ולכן לא אפקטיביים. בימאי הספורט המצוין שלו יואב פלג נרתם יחד עמי למאמצים הגדולים לקדֵם אותה בעבודה מול המצלמה. זה היה רצונו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי גִיֵיס אפילו את שירותיו של קריין רדיו "קול ישראל" המיתולוגי משה חוֹבָב ז"ל לעזרתה של רחלי חיים. עד כדי כך אהב אותה ורצה בה. כצעד ראשון התחילה רחלי חיים להגיש את תוכנית הספורט לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אבל זה לא הלך. היא לא הייתה קריינית. היא שיבשה כל שֵם ומוּשַג שחדר לפיה. היא הודחה ופינתה את מקומה לבאה אחריה. אורלי יניב.

טקסט תמונה : רחלי חיים ב- 1979 (בת 21) עם כניסתה לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : אורלי יניב ב-שנת 1979 (בת 22) ב-טרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רחלי חיים הודחה מהמסך ושבה לאורות בימת התיאטרון. היא הייתה שחקנית – לא קריינית. אוֹרְלִי יָנִיב הייתה לעומתה קריינית מהימנה ובעלת רקע, ניסיון, ועבר מוכח ברדיו גלי צה"ל. היא מעולם לא שיבשה שֵמוֹת. היה לה קול רדיופוני איתן, חיתוך דיבור מושלם, ובנוסף הייתה גם נאה על המסך. היא הייתה קריינית אמינה ששריר בפניה לא זַע. אורלי יניב הביאה עמה למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישיות קורקטית, אולי קרה במקצת, אך דייקנית ומוקפדת. ללא כל קושי הפכה לבת ברית מובהקת של יורם ארבל באולפן "מבט ספורט". אוֹרְלִי יָנִיב פרצה למסך כמטאור. הצלחתה הייתה גם הצלחתו של אלכס גלעדי שהיטיב לבנות Team שידור. באמצעות אורלי יניב ויורם ארבל הוא זיהה לציבור את שידורי הספורט שעליהם היה מופקד. כבר בחודש דצמבר של  1979 היה ברור כי אורלי יניב ויורם ארבל הם צמד שידור מיטבי. מותר לומר ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את כל תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת ברמה גבוהה וזוהרת. באמצעות שני כוכבי ההגשה האלה זיהינו לציבור את תוכניות הספורט שלנו. הציבור הזדהה עִמם ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדֶגֶל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. הצבתה של אורלי יניב ב- 1979 בפסגת ההגשה של חדשות הספורט הייתה מעשה בלתי שגרתי והיוותה נקודת ציון מיידית ואבן דרך בהתפתחות השידורים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר כמה מהקולגות שלנו בקומה השלישית בחטיבת החדשות מלגלגים על אלכס גלעדי ועל הרעיון שלו לקדֵם את מערכת היחסים הסימביוטית הזאת בין צופי הטלוויזיה לבין שידורי הספורט באמצעות אורלי יניב. לא מעט הטילו ספק ברעיון. זה נראה להם מגוחך. יורם ארבל הספיק להם. לספקנים נראה החזון של אלכס גלעדי שִכפול בלתי נחוץ של האתוס האמריקני. מייד התברר כי לאתוס הטלוויזיוני הישראלי והאמריקני יש הרבה מרכיבים דומים ותכונות משותפות. אחת מהן היא הכריזמה והאסתטיקה החיצונית של המגישים כפי שהיא נתפשת ע"י הצופים. לאוֹרְלִי יָנִיב היה ממנה במנות גדושות. קו המחשבה של אלכס גלעדי היה נבון. הרעיון שלו צלח.

אורלי יניב הייתה מגישה מגה סטאר בימים ההם לפני שנות דור אך נשארה צנועה ולחלוטין חסרת גינוּני מַלכוּת. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היא נחשבה למגישת הספורט האולטימטיבית והייתה מפורסמת מאוד במדינת ישראל. עד כדי כך שמפלגת המערך ביקשה את שירותיה הטלוויזיוניים במסע הבחירות של המפלגה ב- 1981 כדי לצבור עוד מצביעים. אורלי יניב הייתה דייקנית ופדנטית שהגיעה לעבודת ההגשה מידֵי מוצ"ש במשך שמונה שנים רצופות כשעתיים – שלוש לפני תחילת שידור התוכנית. מתיישבת לה בפינה על אחד הכיסאות במין ישיבה מזרחית גמישה כזאת, משנֶנֶת בקפידה ברצינות רבה וביראה עצומה את הטקסטים, קוראת אותם לעצמה, בודקת אותם ביסודיות ומנקֶדֶת כל מילה – כל אוֹת ואוֹת. היא עשתה זאת מפני ש- לחלוטין לא הייתה בקיאה בחומר השידור. הספורט והנעשה סביבו לא היה תחום ההתעניינות הטבעי שלה. למעשה היה זר לה. היא הייתה מחוברת הרבה יותר לתחום הבידור מוסיקה הישראלית והבינלאומית. הזמר ברוּס ספרינגסטין היה האהוב עליה ביותר. אורלי יניב מעולם לא שגתה אפילו פעם אחת בהגיית אלפי השמות הלועזיים שנקרו לה בטקסט. היא הפכה להיות קריינית טקסטים מעולה מבעד ל- Teleprompter למרות שזירת הספורט המגוונת על ענפיה הרבים היו זרים לה. היא הייתה פשוט רָב אומן בקריינות וניחנה ביכולת לשָדֵר ולהעביר לצופי הטלוויזיה אינפורמציה בצורה קורקטית ותמציתית למרות שאינה בקיאה בה אך מבלי שאלה יחושו בכך. היא התגלתה כדמות סמכותית. כישרון וסוד מקצועי גדול. ציבור חובבי הספורט רכש לה אימון. אורלי יניב ניצלה מבלי משים את יתרון המצלמות באולפן והגשימה עד תום את האילוזיה הטמונה בטלוויזיה. היא הייתה יפה וזוהֶרֶת, וחשוב מכל אמינה. צריך להבין שוב כי היא לא הבינה דבר בספורט לגווניו השונים האין סופיים כמעט אך כשדיברה אודותיהם הקרינה אוטוריטה. היא הייתה כוכבת טלוויזיה במלוא מובן המילה שהשתכרה פרוטות. פעם באחד הראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות העידה על עצמה כלהלן : "אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהרת. בחיים אני בס"ה מאה ושישים סנטימטר, עגלגלה ומרכיבה משקפיים. מי שמתאכזב מזה לא מבין את חוּקֵי המשחק". רחשתי הערכה לאורלי יניב בשמונה השנים ההן של 1987 – 1979 וגם שמרתי לה אמונים. היא הייתה שדרנית מצטיינת וגם אישיות טלוויזיונית מיוחדת מפני שאפילו במעמדה הרָם נותרה צנועה, קורקטית, קפדנית ומדויקת ללא רבב, צייתנית ובעלת משמעת עבודה. הייתי במידה רבה בר מזל משום שאלוהי הטלוויזיה שלח אותה לזרועותיי הטלוויזיוניות. היה לי כבוד לנהל אותה בשנים ההן של 1987 – 1980. עבורי היא הייתה במידה רבה קָאנוֹן. בלתי נשכחת. ב- 1987 היא עזבה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטריקת דלת מפני שלא שילמו לה את המשכורת שהיא חשבה שהיא ראויה לה. בניגוד מוחלט לי, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל לא סברו כך. בעבורם היא כלל לא הייתה כוכב עליון. אפשר היה להעסיק אותה בפרוטות ואם היא לא רוצה אז שתחפש את החברים שלה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. אנוכי יחדיו עם אוֹרְלִי יָנִיב שנבחרה עלי ידי להגיש מהאולפן בירושלים גם את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983. היא הייתה מגישת טלוויזיה קורקטית ויִיחוּדִית. התמונה הזאת צולמה בהיכל הספורט ביד אליהו ע"י צלם מחלקת הסטילס שלנו, איציק בורוכוביץ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ינואר 1988 היה פוסט עידן אורלי יניב. באותה תקופה ערכתי בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתל אביב מבחני מסך (Audition) ל- 50 מועמדות בתוכן חיפשתי שתי מגישות בעלות פנים חדשות לתוכניות הספורט במקומה של אורלי יניב שפרשה זה מכבר . רציתי שתי מגישות – עיתונאיות טובות ממנה שיוכלו להשתלב בעבודת השטח ולהגיש כתף אל כתף ובמעמד שווה את שידורי הספורט לצידם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. רציתי לשחזר את רעיון ההגשה המשולבת שהגה אלכס גלעדי ב- 1979 להציב שַדְרָנִית ליד שַדָּר. בדיעבד זאת הייתה שגיאה גדולה שלי. גדולה יותר מזאת של אלכס גלעדי ב- 1979 כשהביא למערכת הספורט מגישה שלא היה לה דבר עם הטקסטים והחומרים שהיא עוסקת בהם בשֵם רָחֵלי חַיִים. הייתי צריך ללמוד את הלֶקָח המַר ולהבין שמגישה או קריינית בטלוויזיה, רהוטה ככל שתהיה, לעולם איננה תחליף להגשה עיתונאית אמינה. אין לצפות לאמינות משום קריין ו/או קריינית, גבר או אישה, ה- מקריינים ומגישים לציבור חומרים שהם עצמם אינם בקיאים בתוכנם. תרתי אחר מועמדות חדשות שחשבתי והאמנתי שאוכל להפכן לעיתונאיות ספורט וחדשות מעבר לתפקידן כמגישות אולפן. משהו מסוג ההגשה והשַדְרָנות של מִירִי נְבוֹ ו- מוּרַן בָּרָק מערוץ 5 בכבלים ו/ או בערוץ 10, רק דֶגֶם משופר שלהן.

מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אורי פורת ז"ל צפה יחד עמי בלשכתו בקלטות של תוצאות מבחני המסך של המועמדות הרבות כדי לקבל עמי החלטה משותפת. היו שם כמה מועמדות רציניות וראויות. למרות גילן הצעיר הן היו בעלות ניסיון בקריינות וחלקן אף הספיק כבר לקנות לעצמו מוניטין בתחום. ביניהן וֶורֶד דָוִד, אוֹרָה חיוּן, רִינָה מַצְלִיח, מֵרָב מיכאלי, אוֹרִית כָּסִיף, פְּנִינָה רוֹזֵנְבְּלוּם, לֵאָה עוֹז ז"ל, וגם שחקנית הכדורסל ענת דרייגור, ועוד אחרות. 60 (שישים) מועמדות. לכולן הייתה שאיפה אחת. הן רצו להתיישב על הכֵּס הרֵיק שהותירה אחריה אורלי יניב ולרשת אותה.

טקסט תמונה : ינואר – 1988. זוהי רינה מצליח מרדיו "קול ישראל" בינואר 1988 ב- Audition שערכתי באולפן הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת הטלוויזיה בקרייה בתל אביב. היא הייתה אחת מעשרות מועמדות שניסתה את כוחה ב- Audition וביקשה לרשת את מקומה של אורלי יניב בימים ההם . בפתח דבריה באודישן ההוא הציגה רינה מצליח את עצמה והכריזה למיקרופון : "אני בכלל לא קריינית. אני עובדת בצוות ההפקה של החדשות ברדיו "קול ישראל", אבל אני רוצה להיות קריינית". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר – 1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה. אורית כסיף משתתפת ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988. היא הייתה מגישה מוכשרת אך בעלת אמביציות מופרזות. זכתה במקום השני אחרי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר של שנת 1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א ב-קריה בתל אביב. זוהי מֵרָב מִיכָאֵלִי (בת 22, היום בעת כתיבת הפוסט הנוכחי, היא ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני") לשעבר שדרנית וקריינית מצטיינת בגלי צה"ל. מגישת טלוויזיה מיוחדת וייחודית . משכמה ומעלה. היא ניצחה בקלוּת בנוק אאוט בסיבוב הראשון ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988 את כל מתחרותיה, וזכתה במקום הראשון. צפיתי לה עתיד טלוויזיוני מזהיר. בשלב מאוחר יותר זיהיתי אצלה את אותה הבעיה העיתונאית שהייתה לרועץ לאורלי יניב. היא הייתה קריינית – שדרנית ברמה גבוהה אך לא באה מתחום עיתונאות הספורט. לרוע המזל הוברר כי הבאתה למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה החלטה שגויה שלי. מנקודת מבט מאוחרת, הופעתה על מרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית הסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה שעברה הייתה דומה יותר לתחבולה שיווקית מאשר לניסיון ממשי של שיפור הניווט והובלה עיתונאית של התוכניות האלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פנינה רוזנבלום הרשימה ב- Screen Test הטלוויזיוני ההוא בינואר 1988. אני רוחש הערכה וגם חיבה לפנינה רוזנבלום. פנינה רוזנבלום הייתה בת 33 כאשר ביקשה אותי כמו נשים רבות אחרות בינואר 1988 לרשת את כס אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שנטשה. היו לה סיכויים מצוינים. פנינה רוזנבלום היא אישה רצינית ומוכשרת בשטחים רבים. היא קריינית טובה ובעלת קול נעים וחיתוך דיבור איתן. היא גם יזמית ומפיקה מצליחה בתחומי המסחר והתעשייה של הקוסמטיקה והאיפור. בינואר 1988 ראיתי בה יורשת פוטנציאלית של אורלי יניב ומועמדת שוות כוחות למרב מיכאלי ואורית כסיף. לדאבון לב טורי הרכילות בעיתונות הרגו אותה והציגו אותה באור עָמוּם. יש אומרים שהיא תרמה לתוצאה העמומה במו ידיה. בעת ה- Screen test שערכתי בינואר 1988 ל- 60 (שישים) מועמדות שלטשו עין לכס של אורלי יניב התריע בי מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל כי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא תוכל לבחור בפנינה רוזנבלום כקריינית – שדרנית מובילה בדיוק מאותו הנימוק שבו דנתי לפני חמש שורות כי פנינה רוזנבלום היא גיבורת טורי הרכילות. "יואש אלרואי, איך נביא אותה למחלקת הספורט", תמה ושאל אותי בדאגה אורי פורת ז"ל וסינן מבין שיניו, "הרי היא גיבורת טורי הרכילות, ומייצגת בהיסטוריה האישית שלה וגם במעשיה היום אישיות וז'אנר בידורי, השונה לגמרי מטיפוס המגישה – עיתונאית שאנחנו מחפשים. הציבור יראה בבחירה ובהעדפה הזאת שלנו בדיחה במקרה הטוב, וטיפשות ואידיוטיזם במקרה הרע". הוא פסל אותה על הסף. כך נותרו בזירה לבדן שתי המועמדות הנוספות מרב מיכאלי ואורית כסיף. לבסוף בחרנו במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 והמוכשרת שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition ההוא של ינואר 1988. למרות גילה הצעיר הייתה מרב מיכאלי קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היה לה ביטחון עצמי רָב ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אורית כסיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות ראויות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום ולא מפני שלא היו ראויות. נפלה גם מועמדותה של לאה עוֹז ז"ל שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל.

טקסט תמונה : ינואר 1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה. זוהי גב' פנינה רוזנבלום בת ה- 33 ב- Audition הטלוויזיוני, מבחן מסך (Screen test) שנערך בחודש ינואר של שנת 1988, ונועד לבחירת מגישות – קרייניות ללשתי תוכניות ספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פנינה רוזנבלום היא אישה רצינית, מוכשרת, ושאפתנית. הופעתה הפרובוקטיבית המסוקרת עד לעייפה בטורי הרכילות הייתה בעוכריה, ומנעה ממנה אז את אופציית הבחירה שלי להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומה של גב' אורלי יניב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב נשכחה אולם זיכרונה צָף ועלה מחָדָש לדיון באותו הריאיון ההוא ב- 21 בדצמבר 1990 שערך רפי רשף עמה ועם יורם ארבל, ואשר התפרסם במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות". בניגוד לשיחה הבלופרית של רָפִי רֶשֶף וגם של יורם ארבל והעמדת הפנים משני הצדדים עד כדי גיחוך, השיחה עם אורלי יניב הייתה כנה וחשפה את תמימותה עד כדי טיפשות בביזנס הזה של טלוויזיה ותקשורת המונים. אורלי יניב אמרה לרפי רשף בין השאר ביום שישי ההוא של 21 בדצמבר 1990, "בשיא ימי הגשת "מבט ספורט" קיבלתי 60 שקל ברוטו לתוכנית. ביקשתי 350 שקל עבור הגשת התוכנית "רואים עולם", וחיים יבין התמקח אתי ממש כמו בשוק הכרמל. בסוף קיבלתי 200 שקל", ובאותו הריאיון ההוא עם רפי רשף הוסיפה, "בטלוויזיה לא יודעים בכלל, או קשה להם עדיין להתרגל לעובדה שאולי יכולה להיות תחרות. הם הרגישו שהם יכולים לרמוס כל אחד ולהכתיב את התנאים. אלימלך רם דיבר אלי כמו אל עוזרת בית…הרגשתי כמו אסקופה נדרסת". אורלי יניב התייחסה בטיעונים שהעלתה בפני רפי רשף אל מקום עבודתה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטעות כאל מרחב עיתונאי שוויוני שהוא בחסות הסתדרות העובדים הכללית. בכל רשתות הטלוויזיה בעולם המנהלים מתמקחים עם עובדיהם על משכורות אישיות בחומרה והתעקשות גדולה יותר מאשר על מקח וממכר בשוק הכרמל. ב- 1976 גייסו מנהלי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ליאונארד גולדנסון (Leonard Goldenson) ופרד פירס (Fred Pierce) את ברברה וולטרס (Barbara Walters) להגשת מהדורת החדשות הארצית לצדו של הארי ריזונר (Harry Resoner) הוותיק ושילמו לה לראשונה בתולדות תעשיית הטלוויזיה האמריקנית משכורת שנתית של 1.000000 (מיליון) דולר. הם לא רק שילמו לה אלא פרסמו את דבר התשלום הענק בכל רחבי ארה"ב. הארי ריזונר ועיתונאים ושדרנים בכירים מייד זקפו גבה ושאלו רק רגע ומה איתנו ? גם הם סיפרו שהנהלת ABC הקשוחה מנהלת עמם מו"מ על המשכורת שלהם כמו בסופר מארקט בניו יורק. ב- 1993 הופקד מוטי קירשנבאום על רשות השידור מטעמם של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך שגם הייתה מופקדת על ביצוע חוק רשות השידור, שולמית אלוני ז"ל. ערב מיסודו ועלייתו של ערוץ 2 המסחרי לאוויר בנובמבר 1993 והחשש שהמנכ"לים של הזכייניות דן שילון ויוחנן צנגן של "רשת", אלכס גלעדי של "קשת", ועוזי פלד של "טלעד" יגנבו לשורותיהם מאגר אנושי מקצועי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, התרומם מוטי קירשנבאום מהכס הרם שלו והכריז שהוא רוצה לשַמֵר אצלו ומוכן לצָ'פֵּר רק את חיים יבין, אהוד יערי, ויעקב אחימאיר. האחרים מצדו יכולים לחפש את החברים שלהם. מעניין לצורך השוואה : ב-שנת 1987 היא, קיבלה אורלי יניב מחיים יבין מנהל הטלוויזיה יבד"ל ואורי פורת ז"ל מנכ"ל רושת השידור, תשלום של 60 שקל תמורת הגשת מהדורה אחת בודדת של התוכנית "מבט ספורט". ב- 1993 שילם מוטי קירשנבאום ז"ל לחיים יבין 1000 (אלף) דולר בעבור הגשת כל מהדורת "מבט" אחת (!).

אלה היו יחסי כוחות אז. אורלי יניב סיפרה לרפי רשף בריאיון ההוא, "בכל מו"מ ישבו מולי ואמרו לי שהם נורא רוצים שאני אגיש אצלם ובסוף התווכחו אתי על פרוטות. כך זה נמשך 11 שנים. הצטברה אצלי תחושה קשה והחלטתי שמספיק. עד כאן". השגיאה הגדולה של שלושת ה- רְכוּשָנִים חיים יבין יבד"ל, אורי פורת ז"ל, ואלימלך רם ז"ל הייתה מוסרית. הם לא אמרו לה ישירות כלהלן, "תראי אורלי יניב, הטלוויזיה הישראלית ציבורית איננה אומנם חברה קפיטליסטית חזירית לגמרי אבל מאידך היא גם איננה גן עדן קומוניסטי. על פי הערכתנו ושיקולנו את קריינית ש- שווה 60 שקל, ואם זה לא מוצא חן בעינייך, אז חפשי את החברים שלך…". במקום לומר לה את האמת הם הלכו עמה סחור סחור וכך העליבו אותה ופגעו בה עוד יותר. השאלה המכרעת בריאיון ההוא של רפי רשף נגעה לחיבורה המחודש אל יורם ארבל ב- 1990 בתוכנית "שם המשחק", הייתה כלהלן : "את המעבר שלך לערוץ השני נכון להגדיר כשלב משמעותי בשבירת המונופול הזה ? (הכוונה כמובן למונופול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית)". אורלי יניב השיבה לו כך : "אני לא יודעת מה יהיו התוצאות…אין לי מושג…יכול להיות שאם תבוא בעוד שנה תראה שזה היה כלום, ומצד שני אולי במבט לאחור זה כן ייראה כ-מפנה. אבל אני מאוד מקווה שיהיו הרבה אנשים שיגידו : די עם העריצות הזאת שלהם. אני מדברת על זה כאילו מזווית כלכלית, אבל זה יותר היחס". אורלי יניב הייתה קריינית ושדרנית טלוויזיה ייחודית, מאופקת, עצורה, ומתוחה ואולי בגלל זה גם קורקטית. הזיווג הטלוויזיוני הראשון שלה ב- 1979 עם יורם ארבל היה מוצלח. במידה רבה גם מפני שיורם ארבל ווירטואוז המיקרופון היה המשענת וקיר הביטחון שלה. אינני יודע אם אורלי יניב הייתה חסרת ביטחון ו/או רגישה ל- "פחד במה" אולם היא הייתה מתוחה ולא נינוחה בתקופה ההיא לפני שנות דור, בטרם ולקראת הופעותיה כמגישה ומנחה ב- "מבט ספורט". היא השתמשה מידי פעם בנטילת כדורי וואליום כדי להרגיע את עצמה בטרם נשמע אות הפתיחה הפופולארי ההוא של "מבט ספורט", מנגינת ה- "Jagerlatin" שחיבר היוצר והמוסיקאי הגרמני ג'יימס לאסט (James Last). זה מדהים מפני שהיא הייתה קריינית רהוטה ואסתטית, המצלמה אהבה אותה ורחשה לה כבוד. אורלי יניב נראתה נאה ונשמעה מהימנה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאידך אין הדבר מפתיע. באחד מ- 60 (שישים) הספרים שיש לי בספרייה שלי אודות הזמר אלוויס פרסלי (Elvis pres) הוא מספר על עצמו שלמרות הצלחתו הסנסציונית ואהדת הקהל, הוא תמיד חש פחד במה שלא עזב אותו אף פעם בטרם תחילת כל הופעה. הוא מספר שנזקק לכל מיני תרגילי הרפיה בטרם צעד אל הבמה. מדהים. הזמר הנפלא יפה התואר הזה שאלוהי ה- Show business העניק לו לא רק יופי אלא גם מיתרי קול נדירים, סבל מפחד במה. אורלי יניב שהתה אם כך בחֶבְרָה טוֹבָה.

במארס 1980 הזמין אלכס גלעדי את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א להתארח באולפן "מבט ספורט" בירושלים בטרם יציאת הקבוצה לברלין למשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות נגד ריאל מדריד, והטיל על אורלי יניב לראיין את כוכבי המועדון עליהם נמנו אולסי פרי, ארל וויליאמס, ג'ים בוטרייט ז"ל, לו סילבר, מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, שוקי שוורץ, חנן קרן, ושמוליק זיסמן. בגלל אוסף המשתתפים הגדול הועתק שידור "מבט ספורט" מאולפן ב' הקטן לאולפן א' המרווח. אורלי יניב דוברת היטב אנגלית הייתה מאוד מתוחה בטרם פתיחת המשדר ההוא מפני שהוטלה עליה לראשונה משימה עיתונאית כבדת משקל : גם לראיין ישיר את השחקנים ולהציג בפניהם שאלות מקצועיות רלוואנטיות וגם לתרגם On air את התשובות של השחקנים דוברי השפה האנגלית. אלכס גלעדי מצא פתרון טכנולוגי כדי לסייע לאורלי יניב מאולפן הבקרה. לאוזנה של אורלי יניב חוברה "אוזנית" מיוחדת בעלת קשר לאולפן ובאמצעותה סייע לה אלכס גלעדי לשאול את השאלות הנכונות ועזר לה גם בתרגום התשובות מאנגלית לעברית. צריך להבין שכל מלאכת הטלוויזיה המורכבת הזאת נעשתה ישיר On air. מיליון צופי "מבט ספורט" לא ידעו כי מדובר בטריק טכנולוגי שאלכס גלעדי נעזר בו כדי לעזור למגישה שלו אורלי יניב מי שניצבה בעת ההיא המדוברת בקדמת חלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ברגע העימות המכריע על גובה משכורתה עם גברדיית השלטון חיים יבין + אלימלך רם + אורי פורת, הסצנה ההיא בו היא מראיינת לבדה (כאילו…) במארס 1980 את שחקני מועדון הפאר ההוא של מכבי ת"א לא עמדה לזכותה…

החיבור המחודש שלה עם יורם ארבל ב- 1990 בערוץ 2 הניסיוני בתוכנית "שֵם המשחק" לאחר הפסקה בת שלוש שנים מאז הגישו יחדיו את "מבט ספורט" ב- 1987 בטלוויזיה הישראלית הציבורית, היה דווקא ניסיון מעניין. הבראנז'ה געשה והתעסקה בנטישתו של יורם ארבל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבירתו המחודשת אל אורלי יניב (ו/או אורלי יניב חוברת אליו, כל ניסוח טוב) אולם העיתון "ידיעות אחרונות" הרחיק לכת וכמו מוצא שלל רב עט על המציאה, שכר את שירותיהם של העיתונאי רָפִי רֶשֶף וצלמת העיתונות אסנת קרסננסקי, ושלח אותם לתעד את סיפור האיחוד המחודש. מרבית הציבור לא הבין כי האתגר העתידי שלי איננו נעוץ במחסורם של יורם ארבל וודאי לא של אורלי יניב, אלא ביכולת של הפוטנציאל הכספי שלי לשַמֵר את זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים והחשובים בארץ ובעולם למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לכל אדם, לכל מגיש, ולכל שַדָּר יש תחליף. לזכויות שידורים בלעדיות אין תחליף. גם אין תחליף לכסף ולממון שמממן את רכישת זכויות השידורים. המגוחך היה שהמראיין הרכלן רפי רשף (רכלן, משום שהוא שמע ורשם תלונות מופרכות, לא היה בקי בנושא הדיון, ולא שאל שאלות תגובה בהמשך לתשובות המגוחכות שקיבל) לא הבין באותו הריאיון ההוא לפני יותר מרבע מאה של שנים את הכלל הטלוויזיוני שזכויות השידורים חשובות יותר מהשדרנים. מכל מקום התברר חיש מהר שנישואים טלוויזיוניים בפעם השנייה בין אותם האנשים שמצאו שפה משותפת על המרקע אינם מבטיחים בהכרח שגשוג, ועלולים לדמות לניסיון חבילת נישואים רומנטית שנייה שמסתיימת בכלום. הנישואים הטלוויזיוניים השניים של יורם ארבל ואורלי יניב בערוץ 2 נערכו לאור הזרקורים וצלצול מרעיש של דפי העיתונות אולם הם היו קצרים כמו כתובת חקוקה על טבעת. השותפות המלאכותית התפרקה ו- אורלי יניב חזרה בפעם השנייה בידיים ריקות לרדיו גלי צה"ל. התוכנית "שם המשחק" הייתה בדיחה חסרת ערך ונמחקה כהרך עין מההיסטוריה הטלוויזיונית של סיקור הספורט בארץ. שוב הוברר כי ללא מערכת עיתונאית מקצועית עוטפת ותומכת יורם ארבל וקול הבריטון שלו שווים כקליפת הָשוּם.

טקסט תמונה : יום שישי – 21 בדצמבר 1990. הצגה מצולמת חסרה ו-נעדרת תכלית שלא היה לה כל המשך…!!!

עמוד השער של מוסף "7 ימים" של העיתון הנפוץ במדינה. העיתונאי רפי רשף עורך ריאיון מגוחך משותף עם יורם ארבל ואורלי יניב (שניהם- נוטשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שחברו שוב יחדיו ב- 1990 כדי להגיש בערוץ 2 הניסיוני את התוכנית הניסיונית והכושלת "שם המשחק". ללא מערכת הפקה בעלת ניסיון וללא מערכת עיתונאית מקצועית עוטפת ותומכת לא היה לשניהם כל סיכוי להיוותר בחיים. התוכנית "שם המשחק" נמוגה כלא הייתה ואורלי יניב חזרה שוב בידיים ריקות למכורתה לרדיו גלי צה"ל. הנישואים הטלוויזיוניים השניים של יורם ארבל ואורלי יניב התפרקו. מרבית הציבור והמראיין רפי רשף בתוכו לא הבין כי הבעיה שלי לא הייתה מחסורם של יורם ארבל וודאי לא של אורלי יניב. לכל אדם, לכל מגיש, ולכל שַדָּר יש תחליף. לזכויות שידורים בלעדיות אין תחליף. גם אין תחליף לכסף ולממון שמממן את רכישת זכויות השידורים. (באדיבות ועל פי הרשאה אישית של הצלמת אסנת קרסננסקי, מדובר בצילום בלעדי שלה, ובאדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" ו-המו"ל המוכשר ורב הידע של העיתון "ידיעות אחרונות", מר ארנון "נוני" מוזס).

דיון ז' : יום שני – 26 באוקטובר 1992. הגיע הרגע : אני מגיש אולטימטום לטריאומוויראט רשות השידור היו"ר מיכה ינון, המנכ"ל אריה מקל, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל : "אני או יורם ארבל (!). תבחרו (!)". פוסט מס' 573. כל הזכויות שמורות. 

28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. פוסט מס' 573. כל הזכויות שמורות.

1. 1992. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. מלחמת זכויות השידורים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין ערוץ 5 בכבלים הנוגעת למשחקי נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. מפלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעת לרכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994.

2. ראש הממשלה ושר הביטחון מר יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך ומי שממונה על ביצוע חוק רשות השידור גב' שולמית אלוני ז"ל, ממנים ב- 18 באפריל 1993 את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. הופעתו המחודשת בשמי הרשות וערוץ 1 הייתה במידה רבה מזהירה כשל מטאור. דמות מופת שתיזכר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור למרות שלא היה חף משגיאות וטעויות. אולם מי מאתנו איננו חף משגיאות וטעויות. לדאבון לב שלושת האישים הנעלים האלה אינם עוד בין החיים.

1980. נבחרת ישראל בכדורגל עוזבת לאחר עשור את "אוֹקְיָיאנְיָה", ושבה לאירופה, כדי להתמודד מאז וללא הצלחה על הזכות להשתתף בטורנירי הגמר של המונדיאלים של ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה 1990, ארה"ב 1994, צרפת 1998, יפן / קוריאה 2002, גרמניה 2006, דרום אפריקה 2010, וברזיל 2014.

28 באוקטובר 1992. ווינה. נבחרת ישראל ניגפת 5:2 מול נבחרת אוסטריה ועמה ניגפת גם חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

1980. נבחרת הכדורגל של ישראל חוזרת בתום עשור מאז ימי תקופת המאמן הבריטי ג'ק מנסל לזירה האירופית. הגרמני קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט מנהל החברה הוודוזית APF לתיווך זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים בטלוויזיה מציע לי את זכויות השידורים של המשחק הראשון של נבחרת ישראל נגד נבחרת אוסטריה בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. סמנכ"ל הכספים ההססן של רשות השידור מוטי לוי יחדיו עם יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והבלתי מוכשרת סופגים תבוסה מוחצת ומשפילה ב- 28 באוקטובר 1992 בשעה שהם מפסידים בשלומיאליות ורשלנות לערוץ 5 בכבלים (בראשית דרכו וכמעט ללא כוח ו- מינויים) את זכויות השידורים של משחק קדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 בווינה, אוסטריה – ישראל 5:2. המדינה כמרקחה. התאריך הקונקרטי הזה מהווה ציון דרך שלילי בהתנהלותו העלובה, המסורבלת, והחובבנית של הנהגת השידור הציבורי. בעיקר של סמנכ"ל הכספים שלה מוטי לוי. מועצת הכבלים בראשותו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מציעה להנהלת רשות השידור הצעה משפילה כלהלן : "שידור המשחק מווינה יתבצע ע"י שדרני הכבלים יורם ארבל ומרדכי שפיגלר ויועבר גם ב- "אוויר" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי שכל המדינה תוכל לצפות בו". תשובתי החד משמעית ליוסף "טומי" לפיד ז"ל הייתה כלהלן : "תפסיק לבלבל את המוח…רק על גופתי המתה". טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי בתנאים הטלוויזיוניים המשפילים האלה…הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הופכת לפגיעה מוקדם מהצפוי. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על העימות המתקרב עם ערוץ 2  המסחרי רווי שאפתנות העומד לקום במדינת ישראל.

בסתיו 1992 כבר מַשְלָה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין במרץ והיא מלאת תנופה, חזון, ויוזמות עשייה ובנייה. זה מכבר החלו לרחוש שמועות כי שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני מתכננת למנות את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הנוכחי אריה מֶקֶל. השמועות גרסו כי אַרְיֵה מֶקֶל שהושאל לרשות השידור ממשרד החוץ מתנה את קיום העסקה הפוליטית בקבלת ג'וב מיוחד. הוא מבקש להתמנות קונסול ישראל באטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. אם ימונה לתפקיד הנחשק יפנה מייד את כיסאו ברשות השידור . מינויו של מוטי קירשנבאום בן מלכות של רשות השידור ומבכורי ובכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים נראה לי כחלום. לא האמנתי לעסקאות חילופין מהסוג הזה שמעורבים בהן מטבע הדברים אין ספור ווקטורים פוליטיים שכל אחד מהם מהווה אינטרס בפני עצמו ומושך לכיוון הרצוי לו. "אה, ok, נו, נחכה ונראה. בטח לא ייצא מזה דבר", שחתי לעצמי והמשכתי בדרכי.

בסתיו 1992 בעידן מיכה ינון (יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור), אריה מקל (מנכ"ל רשות השידור), ויוסף בר-אל (מנהל הטלוויזיה) הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה, המונופוליסטית, והמסורבלת – מְאוּיֶמֶת לראשונה באופן הברור ביותר ע"י גופי שידור חדשים שצצו במדינת ישראל. ערוצי הטלוויזיה בכבלים וערוץ 2 המסחרי (עדיין במתכונת ניסיונית אך עתיד לעמוד על רגליו בנובמבר 1993) נשפו בעורפה. בדיוק באותה העת שָבָה נבחרת ישראל בכדורגל בתום גָלוּת בת עשור מאסיה לאירופה והוגרלה במסגרת משחקי קדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 (מונדיאל ארה"ב 1994) לבית אחד עם נבחרות אוסטריה, בולגריה, שוודיה, צרפת, ופינלנד. המשחק הראשון נקבע להיערך ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה נגד נבחרתה של אוסטריה. ביום רביעי – 14 באוקטובר 1992 שבועיים ימים לפני המשחק הגיע לידי הפקס המיוּחַל לו המתנתי בכיליון עיניים זה זמן רב מהגרמני מר קריסטוף שרדט (Christoph Schredt) נשיא חברת התיווך לזכויות שידורי ספורט APF השוכנת ב- וואדוז בירת נסיכות ליכטנשטיין הקטנה. עכשיו ידעתי בביטחון כי המשחק אוסטריה נגד ישראל שאמור להיערך בווינה ביום רביעי – 28 באוקטובר הוא ב- % 100 שלי. של חטיבת הספורט בפיקודי. של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. של רשות השידור. הסוכנות האוסטרית – גרמנית לתיווך זכויות שידורי ספורט הקרויה APF  בראשותו של הגרמני קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) היושבת בוָודוּז (Vaduz) בירת ליכטנשטיין, פִקססה לי באותו היום את הצעת מחיר השידור הישיר של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בקדם גביע העולם ארה"ב 1994, שעמד להתקיים כעבור שבועיים ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה. המחיר היה הגיוני, זול, והרבה יותר מסביר. רק 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר תשלום בעבור זכויות השידורים. לצורך השוואה : זול וסביר מפני שבעבור חמשת משחקי הבית הגענו להסכם עם התאחדות הכדורגל הישראלית בראשות חיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן כי נשלם להם בעבור כל שידור ישיר סכום של 50000 (חמישים אלף) דולר. הנה הפַקְס כלשונו [1].

טקסט מסמך :  14 באוקטובר 1992. זהו הפקס המקורי ועמו ההצעה הכספית הנדיבה של קריסטוף שרדט הנוגעת לתשלום מינימאלי של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר עבור זכויות השידורים הבלעדיות של משחק קדם גביע העולם בכדורגל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 בין נבחרות אוסטריה וישראל (לקראת טורניר הגמר של המונדיאל האמור להיערך בקיץ 1994 בארה"ב). ראיתי בהצעת הזכויות הנדיבה הישג אישי שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) היה איש אמין. הוא עמד בהבטחתו והציע לי לרכוש את משחק החוץ הראשון של נבחרת ישראל ב- "קמפיין" של מונדיאל ארה"ב 1994 תמורת מחצית המחיר שאותו הסכמנו לשלם להתאחדות הכדורגל עבור כל משחק בית של הנבחרת הלאומית באִצטדיון ר"ג (נגד נבחרות אוסטריה,צרפת, שוודיה, בולגריה, ופינלנד). זאת הייתה הצעה כספית נדיבה מאוד והוגנת מאוד, שנשלחה ב- אתראה זמן קצרה ובאיחור, אך הופתעתי מטוּב לִיבּוֹ של קריסטוף שרדט אם אפשר להעניק בכלל תכונה כזאת לאנשי עסקים. נותרו שבועיים ימים בלבד להיערך ללוגיסטיקה של השידור הישיר מווינה. שמתי מייד לב לא רק להצעת המחיר אלא גם לטקסט בשולי הפקס בו נכתב כלהלן :

1. All technical details can be discussed with Austrian Television.
2. Looking forward to your immediate confirmation.

קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט דרש תשובה מיידית. נותרו שבועיים מיום משלוח הפקס ועד להוצאתו לפועל של השידור הישיר הזה מווינה, אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992. הייתי מאושר. נבחרת ישראל בכדורגל חוזרת לזירה האירופית ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקים בזכויות השידורים הבלעדיות של ההתמודדות המסקרנת הזאת.

הפקס הזה שקיבלתי מקריסטוף שרדט הועבר על ידי למחרת בבוקר באופן מיידי ממשרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים על פי הפרוצדורה המקובלת ברשות השידור למשרדו של סמנכ"ל הכספים מוֹטִי לֵוִי בבניין "כלל" בירושלים (מקום מושבה של הנהלת רשות השידור) בליווי הערה מודגשת שלי בכתב ידי : "אנא אשר לו מייד, אני כבר אישרתי לו טלפונית שאני מסכים. הוא זקוק לאישור בכתב מרשות השידור" [2]. סמנכ"ל הכספים הוא "שַר האוצר" של רשות השידור והאיש שחולש על תקציבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל". הוא האיש שחותם על הצ'קים ובסופו של דבר אמור לאשר את מבצע השידור הישיר המיוחל שעתיד להתרחש ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה, כזכור משחק הכדורגל במסגרת קדם גביע העולם – ארה"ב 1994 בין נבחרות אוסטריה וישראל. האיש שקדם למוטי לוי בתפקיד היה יוֹחָנָן צַנְגֵן המזהיר, הדומיננטי, חריף השכל, ומהיר המחשבה והתגובה. יוֹחָנָן צַנְגֵן ירש ב- 1982 את מקומו של ישראל דוֹרִי סמנכ"ל הכספים של הרשות שכיהן בתפקיד מאז 1973. ישראל דוֹרִי התמנה לתפקיד החשוב הזה במקומו של אליהו בן עמרם הוותיק שהחזיק בתפקידו ברשות השידור בארבע ה-שנים של 1973 – 1969, ימי ה- בראשית ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. ב- 1991 חֲבָר יוֹחָנָן צַנְגֵן ל-דן שילון ו-הפך למנכ"ל משותף של חברת "רֶשֶת" ההיא [3]. לאחר נטישתו של יוֹחָנָן צַנְגֵן קוּדַם מוטי לוי מי שהיה פקיד אפור וחסר כל דומיננטיות אבל בכיר במחלקה הכלכלית של רשות השידור – לתפקיד הרם של סמנכ"ל הכספים. הפַקְס של קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט הועבר אליו על ידי ללא שהיות, ובמקביל גם לידיעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז מר יוסף בר-אל. זוהי הפרוצדורה וההיררכיה ברשות השידור. מנהל חטיבת הספורט איננו עצמאי בשטח ועליו להיוועץ בכל צעד מוניטארי עם הממונים הראשיים שלו, מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור, שנועצים בשר האוצר שלהם סמנכ"ל הכספים של הרשות.                                                                                                                                                                     

טקסט מסמך :  זהו המסמך המקורי שנכתב ב- 15 בחודש אוקטובר של שנת 1992, ו-הנושא את ההערה בכתב ידי שלי, "מוטי, אנא אשר לו מייד…", ואשר הועבר בדחיפות לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור בתאריך המצוין. נותרו 13 ימים עד לשידור הישיר של המשחק ההוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלוּ היו כאמור חוקי המנהל והסדר הפרוצדורלי ברשות השידור. סמנכ"ל הכספים של הרשות הוא המאשר את הסכמי רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט ולא מנהל מחלקת הספורט עצמו. קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) ביקש ממני להפתעתי הרבה סכום נמוך בהרבה ממה שהערכתי תחילה תמורת זכויות שידור של אותו משחק הכדורגל ההוא אוסטריה – ישראל ביום רביעי של 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994, התמודדות שהייתה כל כך נחשבת בישראל. 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד (!). מחצית מהסכום שהסכמנו מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל, אנוכי, וסמנכ"ל הכספים מוֹטי לֵוי – לשַלֵם להתאחדות הכדורגל בעבור כל שידור ישיר של כל משחק בית במסגרת הקמפיין של קדַם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 שנערכו באִצטדיון רמת גן. המשחק הראשון של ישראל נגד אוסטריה בווינה במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994 עורר עניין ציבורי עצום בארץ. לא רק ברחוב הספורטיבי. נבחרת ישראל תחת שרביטו של מאמנה שלמה שרף שָבָה לשחק בזירה האירופית לאחר "גָלוּת" בת יותר מעשור שנים באסיה. ישראל שיחקה לאחרונה באירופה בעידן המאמן האנגלי גֶ'ק מֶנְסֶל (Jack Mensel) בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת לקראת מונדיאל ספרד 1982. לבית המוקדם של אוסטריה וישראל שובצו כאמור גם הנבחרות הלאומיות של צרפת, בולגריה, שוודיה, ופינלנד. נבחרת הכדורגל של ישראל חזרה לאירופה ועִמה עלתה מדרגה גם מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

שמו של קריסטוף שרדט ה- Owner של החברה ה- וָודוּזִית APF ומחזיק זכויות השידור של המשחק אוסטריה נגד ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה היה מוכר לי מהעבר. הוא הוזכר שוב בשיחת ההפקה המקדימה שקיימתי בתחילת חודש ספטמבר 1992 עם גב' פרדריקה "פְרִיצִי" שְרָאם (Frederika Schram) מנהלת יחידת ה- Eurovision Office של רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית האוסטרית ORF (חברה Active member באיגוד השידור האירופי ה- EBU כמונו). הבהרתי לפְרִיצִי שְרָאם ידידה וותיקה שלי מפגישות משותפות רבות של שנינו בקבוצת הספורט של ה- EBU את רצוננו לשָדֵר ישיר את המשחק מעמדת שידור באִצטדיון בווינה. פְרִיצִי שְרָאם הייתה הראשונה בעצם שהעבירה לידיעתי לי את האינפורמציה החשובה כי התאחדות הכדורגל האוסטרית איננה מנהלת עוד בעצמה את המו"מ על רכישת זכויות השידורים. ההתאחדות האוסטרית מכרה את זכויות השידורים של כל משחקיה הביתיים של נבחרת אוסטריה לחברת תיווך זכויות שידור APF הממוקמת ב- וָודוּז בירת הממלכה הזעירה ליכטנשטיין השוכנת בין אוסטריה לגרמניה. "חברת APF היא זאת שמנהלת אפוא את המו"מ עם רשתות הטלוויזיה באירופה המעוניינות בשידור המשחקים האלה", הדגישה בשיחה בינינו, והוסיפה, "עליך מוטלת אפוא המשימה לפנות ישירות אל מר קריסטוף שרדט ולנַהֵל עִמו את המו"מ המבוקש".

הטלוויזיה האוסטרית ORF עצמה ניהלה את המו"מ שלה לרכישת זכויות שידור של משחקי הבית של נבחרת אוסטריה ישירות ופנים אל פנים מול ההתאחדות המקומית. מצב דומה שרר גם בישראל. התאחדות הכדורגל הישראלית בראשותם של חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן, גברי לוי, והמנכ"ל יעקב אראל למדה לעשות כסף ונקטה בצעד דומה. תמה תקופת שידורי ה- Reciprocity בטלוויזיה (הדדיות שידורים) בה רשתות הטלוויזיה מעניקות אחת לרעותה את השידורים בחינם. התאחדות הכדורגל של ישראל מכרה את זכות ניהול המו"מ על משחקי הבית של נבחרת ישראל לחברת CWL (מקום מושבה בשווייץ) בראשותו של שחקן העבר הגרמני גינתר נֶצֶר (Gunter Nezer). הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו הטלוויזיה האוסטרית ניהלה את המו"מ הפרטי שלה על שידור משחקי הבית של נבחרת ישראל ישירות עם ההתאחדות. צריך להבהיר לקוראי הבלוג כי חברת תיווך זכויות השידורים הישראלית צ'ארלטון בראשותם של פיני זהבי ואלי עזור טרם הייתה קיימת בימים ההם.

ביום שלישי – 13 באוקטובר 1992 פניתי בפעם האחרונה אל קריסטוף שרדט באמצעות פקס ובשיחת טלפון. בקשתי ממנו שישלח לי בכתב את הצעת המחיר אותו הוא דורש ממני תמורת השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל [4]. הבהרתי לוֹ שוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה רשת מסחרית אלא ציבורית. קרִיסְטוֹף שְרֶדְט הבטיח לי כי המחיר יהיה הוגן וביקש אישור מיידי לפקס שלו. כך נפרדנו. נותרו שבועיים ימים בדיוק עד למשחק הבכורה של ישראל באירופה לאחר עשור שנים וההיערכות שלי לקראת שידורו הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1992. זהו הפקס ש-שלחתי לקריסטוף שרדט נשיא חברת APF הנוגע לרכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל שנועד להיערך ב-תאריך ההוא של 28 באוקטובר 1992. תוכן הפקס מדגיש את העובדה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא רשת טלוויזיה קטנה ולא מסחרית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1992. הגרמני קריסטוף שרדט (Christoph Schredt) מנהל הסוכנות ה- וואדוזית APF לתיווך זכויות שידורים של אירועי ספורט, ביניהם משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל שנועד להיערך ב- ווינה ב- 28 באוקטובר 1992, במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994. קריסטוף שרדט היה ג'נטלמן ואיש עסקים ישר דרך. הוא נהג עמנו בצורה הוגנת והציע לנו ב-  14 באוקטובר 1992 הצעה כספית מהוגנת שאי אפשר היה לסרב לה וגם לא להתמקח אודותיה. (התמונה באדיבות חברת  APF ו- קריסטוף שרדט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1992. זהו מוטי לוי סמנכ"ל הכספים הרשלן, האיטי, והמסורבל של רשות השידור. הוא שימש יועצם ה-פיננסי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא יוסף בר-אל ז"ל, מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל, ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון יבד"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המחיר שביקש ממני ע"ס 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר היה כאמור מחיר מְצִיאָה והרבה יותר מהוֹגֶן. זאת הייתה בפירוש "הצעה שאי אפשר לסרֵב לה", תרתי משמע. המחיר נחשב לתשלום פעוט. ככלות הכול היה מדובר במשחק כדורגל רשמי חשוב נגד אחת הנבחרות הידועות באירופה, ובמסגרת תחרותית כל כך מחייבת כמו קדם המונדיאל של ארה"ב 1994. בתחילה חשבתי לעצמי ש-קריסטוף שרדט הוא איש תמים שאינו מתמצא בסחר זכויות שידורים ואיננו בקי במחירי השוק העולמי. הייתה לי סיבה מתמטית טובה להעריך זאת כך. ממש באותו הזמן החליטה צמרת הנהלת רשות השידור בראשותם של המנכ"ל אריה מֶקֶל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לאַמֵץ את הצעתי ולשלם להתאחדות הכדורגל הישראלית זכויות שידורים ע"ס של  50000 (חמישים אֶלֶף) דולר עבור כל אחד מחמשת משחקי הבית של הנבחרת הלאומית במפעל הזה, כאמור נגד הנבחרות הלאומיות של אוסטריה, בולגריה, שוודיה, צרפת, ופינלנד. סַך כולל של  250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. מדוע אם כך, שאלתי וניתחתי ביני לבין עצמי את הצעת המחיר של קריסטוף שרדט, צריך האיש למכור את נֶכֶס השידור שלו ב- "זִיל הַזוֹל" ? בעיקר לאור העובדה כי במדינת ישראל נבטו זה מכבר ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים, ומיילן טנזר ואודי מירון כבר שדדו מאתנו ב- 1990 את משחקי הליגה האנגלית, קניין שידור שלנו במשך 22 (עשרים ושתיים) שנים ברציפות מאז 1968 (!). מאוחר יותר הבנתי ש-קריסטוף שרדט היה אדיב ו-נדיב במיוחד ביחסו אליי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא וכפועל יוצא גם כלפי רשות השידור ההיא, מסיבותיו שלוֹ. הוא התגלה כאדם מהימן, הגון, ומוסרי (!).

הרמתי טלפון לקְרִיסְטוֹף שְרֶדְט לוָודוּז ביום קבלת הפקס ממנו והודיתי לו על הצעת השידור הנדיבה והמחיר ההוגן. הסברתי לו את נהלי רשות השידור ובקשתי אותו להמתין יום או יומיים כדי לקבל את האישור בכתב מהמחלקה הכלכלית של רשות השידור בראשותו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי. "אל תדאג, זהו הליך נדרש ברשות שידור ציבורית", הרגעתי את קריסטוף שרדט, והוספתי, "הייה סַמוּך ובַטוּח כי ביום שישי – 16 באוקטובר 1992 יהיה מונח על שולחנך הפקס החתום ע"י מר מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור (נקבתי בשמו) המאשר את המחיר".

ביום שלישי – 13 באוקטובר 1992 שלחתי פקס מפורט לפְרִיצִי שְרָאם, בו הבעתי את הערכתי כי המו"מ עם קריסטוף שרדט יסתיים באופן חיובי בתוך יומיים שלושה. בקשתי ממנה לשריין לי עמדת שידור באצטדיון הווינאי לשני אנשים וקווי שידור 4W וטלפון בעל חיוג בינלאומי (לצורך Back up) בעמדת השידור [5]. היה מדובר בפק"ל. במקביל שלחתי באותו היום מכתב בקשה אל המנכ"ל אריה מֶקֶל באמצעות מנהל החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, לאשר את טיסתו של מאיר איינשטיין לארבעה ימים לווינה כדי לשָדֵר משם ישיר את המשחק אוסטריה – ישראל ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992. טרם ידעתי את שעת ההתחלה המדויקת (בעיטת הפתיחה נקבעה בסופו של דבר לשמונה ושלושים בערב שעון ישראל) אך מצאתי לנכון להודיע למר זָ'אן קְלוֹד גִיסִיגֶר (Jean Cloud-Gisiger) ה- Coordinator של ה- EBU בג'נבה והמתאם הספציפי של שידור המשחק הקונקרטי שלנו אוסטריה – ישראל על המערכת הלוויינית של ה- EBU, "קח אותנו בחשבון בעת הקצאת זמני השידור על הלוויין האירופי ה- ECS מפני שאנחנו משדרים ישיר לירושלים מעמדת שידור מוזמנת עבור IBA באִצטדיון בווינה". ביום שני אחה"צ  ב- 19 באוקטובר 1992 קיבלתי את פקס התשובה המצופה מז'אן קלוד גיסיגר איש התיאום של ה- EBU בג'נבה, המאשר כי אנחנו נמצאים ברשימת התחנות המשדרות וזמן הלוויין מאושר עבורנו, אך הוא מבקש לדעת במהירות האפשרית אם רכשנו את זכויות השידור של המשחק. הנה הוא כלשונו [6]. 

טקסט מסמך : 19 באוקטובר 1992.

זהו מסמך האישור המוקדם של ה- EBU UP DATED PROVISIONAL INTEREST, כפי שנשלח לי ע"י איגוד השידור האירופי ה- EBU הנוגע לשידור הישיר המיועד של המשחק אוסטריה – ישראל שנקבע ל- 28 באוקטובר 1992. אנחנו מוגדרים בפקס כ-IBA (ראשי תיבות של : Israel Broadcasting Authority).

(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משעה שהפקס הזה של זָ'אן קְלוֹד גִיסִיגֶר מ- EBU הונח על שולחני ידעתי שאני בבעיה. לראשונה גם הייתי מודאג. חלפו כבר ארבעה ימים מאז העברת פקס המחיר של קריסטוף שרדט ממשרדי במחלקת הספורט למשרדו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי בבניין "כלל" ועדיין אין לי EBU  Matching Order – אישור מסוכנות התיווך APF כי זכויות השידור נקנו כחוק על ידינו. דיווחתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ובקשתי אותו גם לדחוֹק ולהאיץ במוטי לוי כמוני. דיברתי עם מוטי לוי עצמו והסברתי לו : "העניין דחוף ביותר, אנחנו עומדים תשעה ימים בלבד לפני המשחק, אין לך זמן מוטי להתווכח על המחיר מה עוד שהוא סביר לחלוטין. אני מבקש ממך לאשר מייד את התשלום לקריסטוף שרדט". מוטי לוי כפקיד מנומנם הרגיע אותי והשיב לי, "יואש אלרואי אל  תדאג, אנחנו נשדר את המשחק והכול יהיה בסדר". כשאומרים לך "אל תדאג", זה הזמן להתחיל לדאוג. בעיקר בענייני שידור בטלוויזיה. מאוד דאגתי.

היום בחלוֹף כל כך הרבה שנים מאז אותה ההחמצה , אין לי ספק שסמנכ"ל הכספים של הרשות מר מוטי לוי חשב בינו לבין עצמו, "אם יואש אלרואי השיג את זכויות השידור במחיר של 25000  (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר, הרי הוא כמומחה פיננסי בתפקיד סמנכ"ל הכספים ברשות השידור יוכל לקַזֵז עוד כמה דולרים טובים מהסכום". צריך להבין כי תשלום של 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר ב- 1992תמורת משחק כדורגל בינלאומי כה מסקרן נחשב ממילא למחיר מציאה, זוֹל במיוחד, ונמוך ביותר. מוטי לוי בוודאי ניסה לחסוך לקופת רשות השידור עוד כמה דולרים כאילו הוא מנהל מו"מ בדוכן ירקות בשוּק. לא יקרה שום אסון אם קריסטוף שרדט ימתין ב- וָודוּז יומיים – שלושה נוספים לתשובתו של הכלכלן הבכיר של רשות השידור. בסופו של דבר כנראה הִרְהֵר בינו לבין לעצמו והסיק כי קריסטוף שרדט יצטרך לרֶדֶת במחיר שנקב 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר אותו הציע ליואש אלרואי מפני אין לו קונים בישראל חוץ מהטלוויזיה הציבורית. ערוץ 2 המסחרי של מדינת ישראל טרם נולד אז, וערוץ 5 בטלוויזיה כבלים (הפך להיות ערוץ מס' 55 תחת ניהולו ההוא של מיילן טנזר) היה עדיין בחיתוליו. אם היו אז למוטי לוי התלבטויות כאלה…הרי שאותי הוא לא שיתף בהן (!).

בתאריך ההוא של יום רביעי – 21 באוקטובר 1992 שבוע לפני ה- Kick off, ניהלתי ויכוח מַר בישיבת הבוקר העיתונאית (התקיימה מידי יום אז בלשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא יוסף בר-אל ז"ל) עם מנהל חטיבת התוכניות אליעזר "גייזר" יערי יבד"ל ומנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל בעניין היקף השידור הישיר ושעת המשחק ההוא, אוסטריה – ישראל, ושעת המשחק שנקבעה לשמונה וחצי בערב כאמור ביום רביעי ההוא – 28 בחודש אוקטובר ההוא של שנת 1992 ההיא.

ביקשתי להתחיל את השידור הישיר מוִוינָה (צוות השידור המיועד היו השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון) כבר בשמונה בערב ב- Pre game show ולשָדֵר מהדורה מקוצרת בת כמה דקות של "מבט" בהפסקת המשחק. וכן רציתי לשדר Post game show בתום ההתמודדות כדי לסכם את המשחק הראשון של נבחרת ישראל החוזרת לאירופה. אֵלִיעֶזֶר יערִי ואֵלִימֶלֶך רָם זינקו כמו נשוכי נחש ודחו זאת. הם טענו בהתנשאות ובלהט כי לא יעלה על הדעת ולא ייתכן לדחות את שעת התחלת "מבט" בתשע בערב, שהיא שעה קדושה בעיניהם ובעיני הציבור, והכול בגלל משחק כדורגל כלשהו. בלתי אפשרי כדבר הזה. הם הציעו לי חלופה, הצעה נגדית משלהם לסֵדֶר היום הטלוויזיוני של יום רביעי – 28 באוקטובר 1992 : "תתחיל לשָדֵר בשמונה וחצי, אך דע לך שיצטרכו לקטוע את השידור הישיר של הכדורגל בתשע בעֶרֶב לצורך "מבט", אמרו והוסיפו, "אם יובקעו שערים בחצי השעה הראשונה של המחצית הראשונה, הם ישודרו בהקלטה בתום "מבט". הייתי המום למשמע הדברים אך זאת הייתה רמת הניהול בטלוויזיה הישראלית ב- 1992. כאילו "מבט" הוא משדר קדוש שאין לגעת בו. את הטענות המגוחכות האלה כי צריך לקטוע את השידור הישיר של משחק הכדורגל בקדם גביע העולם אוסטריה – ישראל בתשע בערב לטובת שידור "מבט", השמיעו שני עיתונאים שהיו במקור בעברם אנשי חדשות ואנשי חטיבת החדשות. לא להאמין…? להאמין ! הייתי המום. על פי שיקולם של מנהל התוכניות ומנהל החדשות יש לקטוע שידור ישיר של משחק כדורגל חשוב ובעל עניין רב בציבור לטובת שידור אייטמים מוקלטים ב- "מבט", כאילו מדובר בצו האפיפיור. לא הבלגתי ויריתי לעבר שניהם אליעזר יערי ואלימלך רם, "תראו אני יכול להתווכח עם כל גישה ורעיון אבל לא עם טמטום".

אלו היו דפוסי החשיבה הבלתי הגיוניים ואנטי טלוויזיוניים אז של חלק ממובילי השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. כל ניסיונות השִכנוע שלי, "כי השידור הישיר של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בקדם גביע העולם הוא החדשות החמות באותו הרגע", עלו בתוהו ונפלו על האוזניים הערֵלות של שני המנהלים הבכירים שהיו אנשים משכילים ומלומדים ובעלי ניסיון טלוויזיוני עשיר. אלימלך רם ז"ל ואליעזר יערי יבד"ל נאחזו באופן מעורר גיחוך בקרנות המזבח של קדושת שידור "מבט" בתשע בערב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הלך על גבי כלונסאות ופסח על שתי הסְעִיפִּים. הוא החליט שלא להחליט למרות שידע היטב שאני צודק. צֶדֶק, היגיון, עיתונאות, ומוּסַר שידור לא היו שיקולי העריכה היחידים במוסד הציבורי שנקרא הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומם צצו חנפנות והתרפסות . מקצוענות שידור לא שררה במקום אך היו שָם הרבה מאבקי כוח, אגוֹ, ויוקרה. יוסף בר- אל דחה את הקֵץ כשטען שיש עוד זמן לפניו בטרם יגבש את החלטתו הסופית ויפרסם אותה בשבוע הבא. יוסף בר-אל ידע היטב עד כמה שידורי הספורט הרלוואנטיים חשובים לרשת הטלוויזיה שהוא מנהל לרבות המשחק המדובר אוסטריה – ישראל שאמור להיערך בווינה ב- 28 באוקטובר 1992. זכויות השידורים של כל אירועי הספורט החשובים היו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. לא היה ברור לו מדוע הוא צריך לרִיב את רִיבִי (כאילו שזה מבצע שידור פרטי שלי) ולהסתכסך בגללי עם שני מנהלי החטיבות הבכירים שלוֹ. ב- 1 באוקטובר 1992 שלחתי למנהל הטלוויזיה בכתב ידי באמצעות מנהל החדשות ועל פי הפרוצדורה המקובלת, התרעה אינפורמטיבית של אירועי הספורט המועמדים לשידורים ישירים ואת המלצות שלי. זאת הייתה יותר מהתרעה. זאת הייתה אתראה. בראש הרשימה התנוסס המשחק אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992, המשחק הראשון של הנבחרת הלאומית שלנו במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994. הנה התזכורת ההיא שנשמרה [7] .                                                                                                טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1992. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 2 ) שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל באמצעות מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1992. (עמוד מס' 2 מתוך 2). זהו המסמך המקורי. המכתב נפל על עין סומא ואוזן ערלה. לא היה עם מי לדבר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה שהיה לו ליוסף בר-אל לומר לי, "כתב ידך יפה וברור ואינך זקוק למקלדת". המצב היה כל כך ביזארי ורָדוּד עד שבצַר לי צלצלתי לביתו של מוטי קירשנבאום ז"ל במושב מכמורת שהיה כבר מחוץ לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וביקשתי את עזרתו. הוא היה עדיין מקובל ומוערך בטלוויזיה הציבורית ע"י רבים. רציתי שיתמוך בטיעוניי מול אנשי הטלוויזיה המובילים אך מרובעים וישכנע את אליעזר יערי ואלימלך רם לשדר את "מבט" בהפסקת המשחק. אמרתי למוטי קירשנבאום כלהלן : "אִם מנהל התוכניות ומנהל החדשות ישתכנעו בצִדְקַת טענותיי למַסֵד שידור ישיר רחב ורצוף (ללא קטיעה לטובת "מבט") מן ההיבט העיתונאי שלוֹ, הכולל ראיונות, פרשנות והערכות ב- Pre game show וסיכומים ב- Post game show, וכן שידור עִדכונים הכרחיים במסגרת "מבט" קצרצר בהפסקת המשחק, אין לי ספק שגם יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה ייגרר אחריהם ויסכים להצעת השידור שלי".    

בצוהרי אותו היום הודיע לי אָבִי רָצוֹן שהיה פרשן הכדורגל שלנו (מנהל הטלוויזיה לא הסכים בימים ההם להטיס אותו לווינה יחד עם מאיר איינשטיין) שעיתון "הארץ" שולח אותו לכסות את המשחק ולכן יוכל למלא במקביל להתחייבותו כלפי העיתון גם את תפקיד פרשן הטלוויזיה בעמדת השידור שלנו בווינה (פרשן הכדורגל שלי אבי רצון שימש אז עורך מדור הספורט של "הארץ"). מייד פִקססתי לפְרִיצִי שְרָאם ועוזרתה בְּרִיגִיטָה פֶלְבֶּר את שמות צֶוֶות השידור שלנו [8]. בכך בעצם תמו והושלמו ההכנות שלי לקראת הפקת השידור הישיר החשוב, שעמד להתקיים כעבור שבוע ימים בווינה.

שידורי הפרומו לקראת השידור הישיר חגגו "באוויר". יצרנו ציפיות. המוֹטוֹ נוסח באגרסיביות ובביטחון רב על ידי ונאמר בסגנון סְטַקָאטוֹ ע"י שַדָּר הפרומו דַן עוֹפְרִי כלהלן : "נבחרת ישראל חוזרת לאירופה והטלוויזיה הישראלית חוֹבֶרֶת לנבחרת ישראל. ביום רביעי – 28 באוקטובר, שמונה וחצי בערב, שידור ישיר מווינה אוסטריה נגד ישראל, עם מאיר איינשטיין ואבי רצון". הבטחנו לצופים הבטחה גדולה באמצעות צוות השידור שלנו. מעבר להבטחה זאת הייתה התחייבות. לקראת סופה של שנת 1992 הפכו כבר מאיר איינשטיין ואבי רצון לצֶמֶד שידור מוכר, פופולרי, ואמין. הציוּות הזה הצליח מעל למשועַר. כמי שמנווט את שידורי הספורט בשידור הציבורי נחשב הצמד הזה על ידי ל- Ever best team בתולדות שידורי הספורט והכדורגל ברשות השידור. באמצעות הצוות הזה מאיר איינשטיין את אבי רצון זיהיתי את שידורי הכדורגל לציבור צופי הטלוויזיה בישראל. ליוותה אותי תחושה טובה. נבחרת ישראל יוצאת לדרך חדשה באירופה ומחלקת הספורט תהיה שוב יחד עמה. תהיה לי ההזדמנות להוביל עוד מבצע שידור המי יודע כמה למען צופי הטלוויזיה בישראל. תכננתי מוֹדֶל שידורים רחב. התכוונתי לפתוח את השידור בשמונה בערב ב- Pre Game Show, (תוכנית מקדימה כמעין ניתוח ו- חימום לפני שידור החלק העיקרי). רציתי לחבר מייד באמצעות הלוויין את עמדת השידור בווינה עם האולפן בירושלים. בקשתי לשמוע את מאיר איינשטיין ואבי רצון מדווחים מווינה את החדשות העדכניות ביותר כמו הרכבים, מוֹרַל נבחרת ישראל, וגם ריאיון אחד או שניים On Camera עם שלמה שרף מאמן הנבחרת ואחד משחקניו, כששניהם מאיר איינשטיין ואבי רצון ניצבים יחדיו עם המרואיינים מול המצלמה. חשבתי לשָדֵר גם קטעי ארכיון מהמפגשים הקודמים בין אוסטריה וישראל. השאיפה שלי הייתה להביא אינפורמציה חדשה ורלוואנטית לפני המשחק ולחבר את הצופים בעבותות אל המסך כבר חצי שעה לפני תחילתו. שוב חשתי את האדרנלין זורם בשפע בעורקי. אין תחושה נפלאה יותר מהמתח שלקראת השידור הישיר. כל החושים שלך נדרכים.

ביום רביעי – 21  באוקטובר 1992, קבעתי להיפגש לארוחת צהריים עם המאמן הלאומי שלמה שרף במלון הנאה "דן אכדיה" הממוקם על חוף ימה של הרצליה. נבחרת ישראל התאמנה במחנה אימונים סגור לקראת המפגש האירופי החשוב בווינה נגד נבחרת אוסטריה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל. זאת הייתה אמורה להיות הפגישה השנייה שלי בחיי עם שלמה שרף. בפעם הראשונה פגשתי בו באקראי ביום רביעי בערב – 17 בפברואר 1988 בשערי אִצטדיון ר"ג ליד ניידת שידור ה- "וֶורֶד" שלנו. זה היה בתום השידור הישיר של משחק הרֵעים ישראל – אנגליה. הכרתיו וידעתי את פועלו אך מעולם לא החלפתי עמו מילה. הוא יצא מהאִצטדיון בחברתוֹ של איש לא מוּכר לי. לפתע פנה אלי שלמה שרף באגרסיביות, "יואש אלרואי, מדוע אתה משָדֵר כל הזמן בתוכניות שלך החלקה על הקרח ?". נדהמתי. זאת הייתה התגרוּת. האיש מתריס. זאת האשמה חסרת כל בסיס. קִשקוש מוחלט. בחרתי להתעלם ממנו. לא עניתי לו. דווקא בשנת 1988 שידרה מחלקת הספורט כ- 350 (שלוש מאות וחמישים) שעות. זוהי כמות שנתית רבה ביותר המשודרת בערוץ טלוויזיה ציבורי קטן ומונופוליסטי. שפע השידורים הישירים התאפשר בשל כיסוי מסיבי של שני מפעלי הספורט הבינלאומיים הגדולים שהתקיימו באותה שנה, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בגרמניה (EURO 1988) ואולימפיאדת סיאול 1988. זה קורה מידי ארבע שנים. כמות שעות דומה שידרנו גם בשנת 1992. בתוך כל עושר השידור הזה מצאתי לנכון לשָדֵר גם 3 שעות החלקה על הקרח. שעה וחצי מאליפות אירופה ועוד שעה וחצי מאליפות העולם במקצוע החורף היפהפה הזה, המהווים יחדיו כ- % 0.85 ממכלול סך שידורי הספורט באותן השנים. אך שלמה שרף בחר להתגרות. לא טרחתי כלל להשיב לוֹ. בן לִווייתו הצטרף לשיחה שנמוגה לפני שהחלה ואמר לי בטון שקט ופנים מחייכוֹת : "עזוב אותו, הוא סתם אידיוט". עשינו הכרה. שאלתי אותו לשמו. "אברם גרנט", השיב לי.

שלמה שרף ראה בפרשנות של אבי רצון במשחקי נבחרת ישראל בכדורגל מהלך אישי תוקפני נגדו הפוגע בשליחותו המקצועית. הוא ביקש לשוחח עמי על כך. נטיתי להסכים. במפגש במלון "דן אכדיה" נכחו מצד ההתאחדות גם המנכ"ל שלה יַעֲקב אֶרְאֵל, מנהל נבחרת ישראל אברהם בֵּנְדוֹרִי [9] וכמובן המאמן שלמה שרף. הסברתי למאמן הלאומי את עקרונות העיתונאות והפרשנות כפי שאני מבין וכפי התוויתי אותם בפני אנשיי במשך שנים רבות. הבהרתי לו מדוע אני רואה באבי רצון עיתונאי ופרשן ברמה גבוה הצועד ללא גינוני סרק בתֶּלֶם שפילסתי. יצא לנו קצת לדבר על תוצאת התיקו אֶפֶס במשחק הרֵעים הונגריה – ישראל שהתקיים כחודש קודם לכן ביום רביעי – 23 בספטמבר 1992 בבודפשט. יוסף בר-אל ניהל אז את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואנחנו שידרנו ישיר את המשחק בהשראתו איך לא, Off  tube כמובן מהאולפן בירושלים. "נבחרת ישראל שלך שיחקה לא מעניין, ללא השראה, ובמבחן הכוחות הזה היו להונגרים לפחות חמש – שֵש הזדמנויות בטוחות לכבוש שערים שלא נוצלו", אמרתי לשלמה שרף, והוספתי, "אנחנו אנשי הטלוויזיה שמאיישים את עמדת השידור איננו יושבים שם במִשְרָה של אוהדים אלא על תקן של עיתונאים". המאמן הלאומי החזיק בדעה אחרת והתגונן, "תוצאת הסיום היא השורה התחתונה ולכן היא הקובעת ולא מספר ההזדמנויות לכיבושים". לא הגענו לשום הסכמות, ניסוחים והבטחות. לא הבטחתי לוֹ דָבָר משום שלא הייתי חייב לוֹ דָבָר. נפרדתי ממנו בלחיצת יד ואיחלתי לוֹ ולנבחרת ישראל הצלחה במשימה הקשה נגד אוסטריה. אהבתי את הנבחרת שלנו ואת המדינה שהיא מייצגת.

שבוע ימים לפני השידור הישיר הייתה "הפקת ווינה" של 28 באוקטובר 1992 "סגורה ונעולה" וההתחייבות שלנו לציבור מוחלטת. למעט פרט אחד חשוב שלא ידעתי. המשחק טרם היה שלנו מפני ש- סמנכ"ל הכספים מוטי לוי כלל לא טרח לענות לקְרִיסְטוֹף שְרֶדְט. הפקס נותר במגירה. מוטי לוי התעכב משום מה ודחה את מתן תשובתנו החיובית בה אנו מסכימים לשלם לוֹ לקריסטוף שרדט 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת השידור הבלעדי של המשחק הזה מווינה. שידורי ה- Promo של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסקו והמשיכו לבַשֵר על שובה של ישראל לאירופה ודיברו על אודות השידור הישיר הבלבדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. קידמנו בהתלהבות ללא הרף את השידור הישיר המסקרן של המשחק אוסטריה – ישראל בטלוויזיה הישראלית הציבורית שנועד להיערך ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992 בשמונה ושלושים בערב, מבלי שאני יודע כי מוטי לוי טרם השיב דָבָר לקריסטוף שרדט והחוזה בין שני הצדדים, APF ורשות השידור, כלל איננו חתום. מוטי לוי הממונה הראשי על כספי הרשות היה עֵד לשידורי ה- Promo האלה. הוא ידע עד כמה השידור הישיר הזה רב ערך, יוקרתי, וחשוב לטלוויזיה הישראלית הציבורית ועד כמה הוא מעורר עניין בכלל הציבור בישראל. הוא ידע עד כמה דחוף לענות למחזיקת זכויות השידור החברה ה- וָודוּזִית APF כדי לחתום עִמה על חוזה השידור. הרי בתחתית הפקס שנשלח ע"י קריסטוף שרדט היה כתוב בבירור באותיות מאירות עיניים "Looking forward to your immediate confirmation".

סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ראה את שידורי הפרומו המסיביים שלנו אך התמהמה משיקוליו ולא אמר לי מילה וגם לא למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל כי טרם השיב דבר לקריסטוף שרדט. פקס החוזה עדיין היה מונח על שולחנו או אולי במגירתו במשרדו בבניין "כלל" בלתי חתום. שידורי ה- Promo רצו "באוויר" בכל עוזם והזמינו את כל מדינת ישראל לצפות בשידור הישיר של המשחק מבלי שידעתי כי קריסטוף שרדט בעל חברת APF כבר מכר בינתיים את זכויות השידורים האלה של אוסטריה – ישראל למיילן טנזר איש ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. בזירת ההתגוששות התחוללה טרגדיה. לא רק בגלל שהובסנו אלא כיצד הובסנו.

ביום חמישי – 22 באוקטובר 1992 בשֵש בערב, שעתיים לפני עלייתה "לאוויר" של התוכנית "מבט ספורט", התבררה לפתע גודל הטרגדיה. חטפתי את הנוק אאוט של חיי. לעולם לא אשכח אותו. זאת הייתה מהלומה נוראית ששינתה את חיי וגרמה לי לא רק עֶצֶב רָב אלא לב שותת דם. הטלפון הבינלאומי שלי במשרד מחלקת הספורט צלצל. על הקו היה קריסטוף שרדט. אני מצטט את השיחה הקצרה שהייתה בינינו מילה במילה שהורידה אותי לקרשים בנוק אאוט. הנה תמלילה :

קריסטוף שרדט :   ? Mr.Yoash Alroey 

אני                 :  Speaking

קריסטוף שרדט :  Christoph Schredt speaking

אני                 :  ? Mr. Schredt how are you to day 

קריסטוף שרדט : Mr. Alroey thank you,  I am very sorry to tell you that I have sold the rights of the game Austria vs. Israel on October 28^th  to ICP , to Mr. Mylen Tanzer   

 אני                 :  …W h a t…???  I do not believe you sir

קריסטוף שרדט : Yes Mr. Alroey, it is true, I did it Because there was no reply from  IBA, thank you and  good bye

לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון הזאת עם קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט. חשבתי שאני נופל מכיסאי במחלקת הספורט בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. הרגשתי שאני מתעלף, מת מעוצמת הבשורה המרה, נמוג מהבושה. איזה אובדן מטופש ולא כפוי רק בשל העובדה שסמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי לא השיב במועד למחזיק זכויות השידור של המשחק קריסטוף שרדט. יתרה מזאת. הוא מוטי לוי כלל לא יצר קשר עם קריסטוף שרדט ולא השיב להצעתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968, ופעם הראשונה בתולדות מחלקת הספורט איבדנו בצורה רשלנית ונקלֵית, ללא שום צורך ומבלי שנהיה כפויים, את זכויות השידור הבלעדיות של אירוע ספורט חשוב לגוף שידור מתחרה בתוך מדינת ישראל. השעה הייתה שֵש בערב  בעוד שעתיים תעלה התוכנית "מבט ספורט" לאוויר. חשתי מוכה הֶלֶם, מבויש, ומוּבַס. הייתי מאוכזב מאוד. אינני יודע כיצד הצלחתי לשמור על קוֹר רוחי. חשבתי לעצמי מה אומר עכשיו לחבריי במחלקת הספורט ? איך אבשר את הבשורה המרה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ? מה נאמר לצופים משלמי האגרה ? כיצד ישפוט אותנו הציבור על הפאשלה חסרת התקדים הזאת ? חשתי נכלם. רציתי שהאדמה תבלע אותי. ביקשתי להימוג. רציתי למות. רציתי להיקבר חיים. הייתי בן אדם מת. מתי מחמת הבושה הנוראית. חוויתי בקריירה הארוכה שלי כמה תבוסות שידור. כישלון "אוסטריה" היה הגדול והנורא שבהם .זאת הייתה טרגדיה ותחילתה של מפולת .  יוסף בר-אל היה הראשון שסיפרתי לו על "תבוסת אוסטריה". מאיר איינשטיין ואורי לוי ידעו אחריו. הציבור היה השלישי.

טקסט מסמך : אלכס גלעדי שהיה מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה לפני היה אחד האנשים הבודדים שהבין איזו אחריות מוטלת עלי, אלו אתגרים ניצבים לפניי, ובאלו תנאים אני עמל כדי להתמודד עמם. "יואש אלרואי חמוֹר, הוא נאבק נגד כל הקירות האטומים ובסוף יהיה לו התקף לב, ומי ישלם על זה ?", אמר את דעתו בריאיון קצר בן מילים ספורות שהעניק לכתבת המקומון "ירושלים" ב- 1989. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

בדיעבד התברר שקְרִיסְטוֹף שְרֶדְט פגש באקראי את מיילן טנזר מערוץ 5 בכבלים ביום רביעי – 21 באוקטובר 1992 ביריד השנתי המסורתי של סרטים ותוכניות טלוויזיה הנערך במונקו (מונטה קארלו), והקרוי בשם, "SPORTEL". קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט סיפר למַיְילֶן טָנְזֶר שהציע לפני כשבוע ב- 14 באוקטובר 1992 את זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל האמור להיערך בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 ליואש אלרואי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית המכונה באירופה IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority), אך זה לא השיב לוֹ עד היום דבר. הוא שאל מן הסתם את מיילן טנזר אם הוא ירצה לקנות את זכויות השידור של המשחק הזה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים תמורת 20000 (עֶשְרִים אֶלֶף) דולר. מַיְילֶן טַנְזֶר שלא שמע עד אז דבר אוֹדוֹת המשחק אוסטריה – ישראל עַט מייד על המציאה. הוא טִלפֵּן ממונקו לבּוֹס שלו מר אוּדִי מִירוֹן מנכ"ל ICP בישראל וקיבל בתוך דקות ספורות OK לרכישה המפתיעה. ערוץ 5 בכבלים זכה בפיס מבלי שקנה כלל כרטיס הגרלה. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה.

ביום ראשון – 25 באוקטובר 1992 שלושה ימים אחרי התבוסה הנוראית שספגתי ושלושה ימים לפני המשחק המדובר, החל מסע הלחצים והשכנועים הלאומי מכל הכיוונים כדי שאסכים "לשתף פעולה" עם הכבלים. ערוץ 5 בכבלים זכה אומנם בפַּיִס בשל טיפשותו, חובבנותו, וחוסר מקצועיותו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, אך ראשי מועצת הכבלים הבינו שבִּטְנַם עדיין מצומקת מידי כדי לעכל נֶכֶס שידור עצום שכזה. קבוצת הניהול של ערוצי הטלוויזיה בכבלים (מת"ב + גוונים + ערוצי זהב) ידעה שהמשחק הבינלאומי הזה מעורר בישראל עניין ציבורי גדול אך מפני שערוצי הטלוויזיה בכבלים מחוברים בינתיים לאוכלוסייה מצומצמת מאוד, יחל מייד במדינה ההיסטרית הזאת מסע מֶרִי, מכבש לחצים מכל הכיוונים, למכור בחזרה את זכויות השידור לטלוויזיה הישראלית הציבורית בתירוץ המוכר, "כדי שכל אזרחי ישראל וחיילי צה"ל יוכלו לצפות בשידור הישיר". מועצת הטלוויזיה בכבלים בראשותו של היו"ר יוסף "טומי לפיד ז"ל, מי שהיה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979, צפתה את הנולד ואת מסע הלחצים והחליטה להקדים רפואה למכה. מנהליה שהיו גם אנשי עסקים ידעו כמובן ששידור משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 שנפל בחלקם הוא "בוננזה" של פעם בחיים בשל טיפשותו ובטלנותו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. המשחק אוסטריה – ישראל משמש זָרָז הקורא להמוני חובבי כדורגל להתחבר לטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים שהייתה בראשיתה במדינת ישראל. לכן לא וויתרו על הזכויות, אך במקביל גִלגלו את "המהומה העתידית" העלולה לפרוץ בכל רגע בגין פוטנציאל הצפייה המוגבלת (מאוד) בשידור הישיר הזה בערוץ הספורט מס' 5 בכבלים שהיה כאמור בחיתוליו, לפִתחו של בּוֹרֵר מוסכם. הבורר הנבחר היה ח"כ מיכה גולמן יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת וסגנה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני. הנהלת הכבלים בראשות יוסף "טומי" לפיד ז"ל ביקשה לאחוז בשתי קצוות החֶבֶל. סמנכ"ל הכספים העלוב של רשות השידור מוטי לוי סיבך את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית בצרה צרורה של מוניטין, יוקרה, תוכן, וממון. היה מדובר בטינופת טלוויזיונית בשיא התגלמותה. מוטי לוי מחזיק במגירה נעולה שלו את טופס הפאקס שנשלח אלי ב- 14 באוקטובר 1991 ע"י קריסטוף שרדט מ- APF ובו הצעת המחיר של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר כפי שהעברתי לו ב- 15 באוקטובר 1992. ועכשיו לא רק שהוא לא משיב לקריסטוף שרדט, אלא אומר לי כהאי לישנא, "יואש אלרואי אל תדאג יהיה בסדר, אתה תשדר". יצאתי מדעתי מרוב בושה. חשבתי שאני הולך להשתגע מעצבים. רציתי לרוץ ללשכתו של מוטי לוי בבניין "כלל" ולהעיף לו סטירת לחי מצלצלת לעיני מזכירתו גב' דורה אביהוד. אני יודע שיש לו משפחה וילדים, אבל זה מה שרציתי לעשות, להרים עליו יד. ברור שלא סטרתי לו אולם צריך להבין כי למוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרם באוקטובר 1992 נזק כבד מאין כמותו ולרוע המזל גם בלתי הפיך. בתום הדיון המופרך ההוא ב- 26 באוקטובר 1992 אצל הח"כ מיכה גולדמן בכנסת, רצתי משם לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים כשאני זועק בגרון ניחר, "יוחנן צנגן…יוחנן צנגן…יוחנן צנגן…יוחנן צנגן…היכן אתה…? איכה דווקא עכשיו כשאני צריך אותך…?". אני יודע יצאתי מדעתי. הפכתי לבן אדם רדוף. הייתי בודד. חשתי מושפל. לא היה לי על מי להישען. אולם איש לא ראה זאת.

ציטוט : "When you have the rights You have the show". (רון ארלדג').

28 באוקטובר 1992. לא היעדרו של יורם ארבל ערער את שיווי משקלי אלא קיומו ונוכחותו לידי של סמנכ"ל הכספים העלוב והכושל של רשות השידור מר מוטי לוי. היה מדובר במפלה טלוויזיונית ו- בתבוסת תקשורת חסרת תקדים. יש תחליף לכל אדם ולכל שַדָּר – אולם אין תחליף לרכישת זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הנחשבים.

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מִיכָה יִנוֹן יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל  ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הבינו מאוחר מידי שקרתה כאן תקלה חמורה, מטופשת, בלתי כפויה, ומצערת מאוד בגלל מחדל ו- אוזלת ידו של סמנכ"ל הכספים העלוב שלהם מר מוטי לוי. היכן נשמע כדבר הזה בו סמנכ"ל הכספים שלהם לא עונה ולא מגיב להצעת זכויות השידורים בת 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר של קריסטוף שרדט מ- APF הנוגעת לאירוע כה מרכזי בחייו של הכדורגל הישראלי ולחוויית כדורגל כה מרכזית בחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית…??? הם לא פיטרו את מוטי לוי שלהם ולא העיפו אותו קיבינימט. הוא נשאר בתפקידו כאילו לא קרה מאום. המדינה הייתה כמרקחה. אף אחד לא הבין כיצד רשת טלוויזיה כה וותיקה ובעלת ניסיון כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפסידה ומובסת באופן העלוב ביותר לערוץ טלוויזיה דרדק בדמותו של מס' 5 בכבלים. לא היעדרו של יורם ארבל ערער את שיווי משקלי אלא קיומו ונוכחותו לידי של מוטי לוי. היה מדובר בסמנכ"ל כספים מחורבן, עצלן, ורשלן. אני יודע שאני שיש לו משפחה וילדים ואני יודע שאנוכי משתמש בשפה בוטה כלפיו אולם זאת הייתה האמת. האיש לא מילא את תפקידו ודרדר את רשות השידור לבור עמוק. ואז שלושת החבר'ה האלה מיכה ינון, אריה מקל, ויוסף בראל שואלים אותי בשיחה מוקדמת ברוח טובה לפני הפגישה עם הבורר ח"כ מיכה גולדמן, האם אסכים לשתֵּף פעולה עם ערוץ 5 בכבלים. הם העלו סוג של שיתוף פעולה בלתי אפשרי מבחינתי עם יו"ר מועצת הכבלים יוסף "טומי" לפיד בה הציגו לי את הפתרון שיוסף "טומי" לפיד הציע להם כלהלן : "הטלוויזיה הישראלית "תשכיר" את זמן האוויר שלה לערוץ 5 בכבלים ולקולותיהם של השַדָּר של ערוץ 5 בכבלים יורם ארבל ופָרשנוֹ מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר, וכך ייצא ציבור הצופים נשכר בסופו של דבר. השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 מווינה יועבר על "האוויר" – סיגנל השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". השבתי להם מייד ובנחרצות ללא כל היסוס כהאי לישנא : "על גופתי המתה". היה זה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון שהבין טוב יותר משתי הקולגות שלו את עקרונות מלחמתי, את נאמנותי לרשת הטלוויזיה שלי ללא סייג, ואת גישתי התחרותית הטלוויזיונית טוב.

ואז זה הגיע. ביום שני – 26 באוקטובר 1992 בשעה שֵש בערב, זוּמַנוּ הנהלת רשות השידור (ואנוכי) יחדיו עם ראשי התאחדות חברות הטלוויזיה בכבלים לכנסת לשטוח את טענותינו והם את טענותיהם בפני הבורר. נגררנו לכנסת בירושלים. זה היה יומו הגדול של פוליטיקאי בינוני בשֵם מיכה גולדמן מכפר תבור שנקבע לפַשֵר בין שני הנִצִים. איזה נצים ואיזה נעליים. זה היה מפגש בין הנהלת הכבלים שניצחה וניצבה מעליו בחרב שלופה והנהלת רשות השידור שהובסה וירדה על ברכיה. מחזה אבסורדי. יוסף "טומי" לפיד הציע מייד את רעיון שיתוף הפעולה בין שני גופי השידור כפי שהוא מבין אותו, אך היה כאמור בלתי אפשרי מבחינתי. כך אמר וזאת הייתה הצעתו ה- "ג'נטלמנית" אותה ניסח בקול בוטח ושליו : "אנחנו מועצת הכבלים נספק לכם בחינם את סיגנל השידור מאוסטריה עם קולותיהם של השַדָּר יורם ארבל והפרשן מרדכי שפיגלר, ואתם בתמורה תכתבו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית כי השידור הישיר הזה ניתן לכם באדיבות הכבלים". יוסף "טומי" לפיד לא היה טיפש. מפני שהכבלים היו רק בראשית התפתחותם הטכנולוגית בארץ ועדיין נעדרים מסת קליינטורת צופים נכבדה (כמו היום) הוא הגה רעיון נכון מנקודת מבטו : הוא לא בא לריב עם יואש אלרואי, הוא רק זקוק לתפוצת הסיגנל שלו באמצעות מתווך – סייע הלוא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמרושתת על פני כל המדינה, וע"י כך להרוויח מוניטין ויוקרה על חשבון אותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית העצלנית והמובסת אולם בעלת טכנולוגיה שאמורה לשמש בעל כורחה למקדם מכירות שלו. הצעתו של יוסף "טומי" לפיד מי שהיה מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979 לא הפתיעה אותי. ואז קיבלתי את רשות הדיבור. אני נשאתי את דבריי הראשון בשם רשות השידור. הפנייתי את ראשי אל הבורר ח"כ מיכה גולדמן והשמעתי את הטקסט שלי ונימוקיי החד משמעיים נגד הצעתו זאת של יוסף "טומי" לפיד כלהלן : "לא יעלה על הדעת אופן כזה של שיתוף פעולה. מעולם לא קרה בתולדות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם שהרשת שהפסידה במאבק על זכויות השידור תעניק את "האוויר" וזמן השידור שלה לרשת המתחרה שניצחה אותה לצורך שידור האירוע המבוקש. רשות השידור איננה מקדמת מכירות של מועצת הכבלים. לא ייתכן מצב שבו רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC למשל תאפשר ל- CBS לשָדֵר אירוע ספורט פופולרי ויוקרתי ככל שיהיה על סיגנל "האוויר" שלה. בשום אופן לא קיים מצב ש- BBC באנגליה יעניק את זמן השידור שלו לרשת המתחרה ITV", והוספתי , "גם אנחנו הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נרשה מצב כזה ולא נסכים להצעה של יוסף "טומי" לפיד. האפשרות היחידה לשיתוף פעולה מבחינתנו הבאה בחשבון, היא לחלוק את זכויות השידורים, ולאפשר לנו להקים עמדת שידור נפרדת משלנו באִצטדיון בווינה. כל שיורם ארבל ומרדכי שפיגלר ישדרו לערוץ 5 בכבלים ואולי לקומבינציה שידור משותפת שלהם על הסיגנל הלא "מאויש" של ערוץ 2, ואילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית תשדר בנפרד לעצמה ומעמדת שידור שלה בקולותיהם של שני השדרים שלנו מאיר איינשטיין ואבי רצון". עשיתי פאוזה קלה והודעתי לבורר המלומד, לאנשי הכבלים, וגם לשלושת הבוסים שלי, "כל הסדר אחר שייעשה אם ייעשה, יהיה על גופתי המתה".

עכשיו פניתי אל הבוסים שלי שלושת אנשי הנהלת רשות השידור מִיכָה יִנוֹן, אַרְיֵה מֶקֶל, ויוסף בר-אל שישבו לצִדִי. אמרתי להם בכעס רב אך בשקט : "אני אומנם עובד אצלכם אך לא אקבל שום פתרון אחר. אתם יכולים לפטר אותי באם תירצו. אתם הבוסים שלי וזאת זכותכם. תקשיבו, הפסדנו את זכויות השידורים בתחרות בצורה מבישה ושלומיאלית מבלי שהיינו כפויים לכך. היינו יכולים לנצח בה בקלות. מוטי לוי העלוב שלכם היה צריך רק לצייץ לומר מילה אחת בלבד "הן", למר קריסטוף שרדט, לפני שנשיא APF פגש את מיילן טנזר במונקו. הרי מדובר במחיר מציאה של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר. אתם שואלים אותי מדוע הוא התמהמה כך, ומדוע לא השיב לקריסטוף שרדט במועד ?  תשאלו אותו ולא אותי. הוא פקיד הכספים הכושל והרשלן שלכם. תעיפו אותו קיבינימט". שלפתי את הפקס האורגינאלי ששלח לי קריסטוף שרדט מ- 14 באוקטובר 1992 עליו הצעת המחיר ואת המסר שלי בכתב ידי למוטי לוי, והראיתי אותו להם. ואז הוספתי : "עכשיו לאחר שהפסדנו את זכויות השידורים בצורה רשלנית וחובבנית שכזאת רוצים להשפיל אותנו פעם נוספת ולהורידנו על ברכינו. טוב לה לטלוויזיה הישראלית הציבורית למות על רגליה מאשר לחיות על ברכיה. לשיתוף פעולה מהסוג שמציע לנו יוסף "טומי" לפיד אין אָח ורֵעַ בעולם. אתם שלושתכם חייבים לקחת את האחריות על עצמכם ולסרב כמוני להצעתו של יו"ר התאחדות המועצה לשידורי טלוויזיה בכבלים יוסף "טומי" לפיד, ולהסיק את המסקנות לעתיד לבוא. יורם ארבל ישדר את המשחק אוסטריה – ישראל בטלוויזיה הישראלית הציבורית רק על גופתי המתה. והנה האולטימטום שלי שמוגש לכם כאן ועכשיו ברגע זה : אני ו/או יורם ארבל ומוטל'ה שפיגלר שלו (!). תבחרו. (!) אתם כמובן יכולים לפטר אותי. מה שקרה כאן הוא בושה וחרפה, בושה וכלימה, לשידור הציבורי שאתם הוא מנהיגיו". השתררה דממה. מיכה ינון, אריה מקל, ויוסף בר-אל הרכינו ראש והסתכלו במבוכה איש על רעהו. הם לא היסו אותי כשציינתי בפניהם ללא כחל ושרק בשפה בוטה כי סמנכ"ל הכספים שלהם הוא עלוב ורשלן. קרה כאן מקרה נורא. ראיתי שהם נדהמים והמומים. שלושתם הבינו שסמנכ"ל הכספים שלהם מוטי לוי הוא ביזיונר חדל אישים. הוא כלל לא התייצב לדיון הבוררות בכנסת עם הטריאומווירט ולא לקח אחריות. התחוללה כאן תבוסת ענק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חסרת תקדים מבלי שהייתה כפויה לכך.

שררה שם דממה מעיקה. בחלוף דקה אולי שתיים הודיע טריאומווירט רשות השידור כי הוא סומך פה אחד ואת ששת ידיו על תוכן דבריי. הבוררות של הח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן הסתיימה בלא כלום. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איבדה את הזכויות אך לפחות נשארה עם קמצוץ של כבוד בידה ועדיין עם פוטנציאל לרכוש את זכויות השידורים של שאר ארבעת משחקי החוץ הנותרים נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת באותו הטורניר המוקדם ההוא על הזכות להעפיל למונדיאל ארה"ב 1994. הובסנו בקרב אחד אך לא במלחמה כולה. ואז הגיעה הפִינָאלֶה, הסצנה שמסיימת את דרמת הבוררות. יוסף "טומי" לפיד הבין ששמתי לו רגל והדפתי את תוכנית המלחמה שלו. שמתי לאל את מאמציו. הוא קָם זוֹעֵף ממקום מושבו סמוּק פנים ועורקי צווארו נפוחים מחֵמה וכעס. הוא שלח אצבע מאשימה לעברם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, לעברו של מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל, ולעברו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל (וגם אליי), ובדרכו לעבר דלת היציאה נזף בשלושתם בלשונו הבוטה, הגסה, והארוגנטית :  "יפה מאוד", זעק, והוסיף, "כך נראית רשות השידור שלכם וכך נראית ההנהלה שלה, כשוָועַד הספורט בראשותו של יואש אלרואי מנהל אתכם" (על משקל הקונוטציה של יו"ר וועד העובדים).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון ייבדל לחיים ארוכים (מימין) עם שר התקשורת גד יעקבי ז"ל (במרכז), ויוסף "טומי" לפיד ז"ל לשעבר מנכ"ל רשות השידור ומי שהתמנה ליו"ר מועצת הכבלים (משמאל). (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נפרדתי מהנהלת רשות השידור בהטפת מוסר. אמרתי לשלושתם למִיכָה יִנוֹן, אַרְיֵה מֶקֶל, ויוֹסֵף בַּר-אֵל, כלהלן : "אני מודה לכם על הגיבוי שנתתם לי בכנסת. אך דעו לכם כי אובדן זכויות השידור של האירוע החשוב והיוקרתי ע"י סמנכ"ל הכספים מוטי לוי הוא תוצאה של ניהול חובבני שלכם, בין אם ידעתם את מהלכיו ועוד יותר בין אם לאו. מוטי לוי איננו האשם היחידי. אתם כמנהליו של מוטי לוי האשמים העיקריים באובדן ההגמוניה ההיסטורית. לאובדן הזה יש ותהיה לו משמעות מרחיקת לכת. מוטי לוי הוא בכלל פקיד שלכם ו/או מוטב לומר פקידונצ'יק. מחרתיים מתחילה מהפכת שידור במדינת ישראל בה רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית יש מה להפסיד. אני מציע לכם להתעשת מהר. לסמנכ"ל הכספים הקודם והמזהיר של רשות השידור יוחנן צנגן זה לא היה קורה. הוא היה מקשיב לי וחיש מהר משיב לקריסטוף שרדט. לתבוסת זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 אין שום צידוק מוסרי וכספי. המחיר היה נוח במיוחד. חוץ מזה, זכויות שידורי הספורט אינם פרטיים שלי. זהו נֶכֶס יקר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. אַל לכם לאַבֵּד אותו".

וודאי שהם הסכימו איתי. הם ידעו שאני צודק לחלוטין. התבוננתי בעיניהם אך לא גיליתי שם שום עֶצֶב, לא ייסורים, ולא הלקאה עצמית. הם לא הענישו את סמנכ"ל הכספים הכושל שלהם מוטי לוי על בורותו ומחדליו. חמור מזה. הם אפילו לא חשבו ליטול את סמכויותיו מידיו. שלישיית המנהלים המנכ"ל אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, העניקו לי תחושה כי הם מתייחסים לשידורי הספורט והכדורגל באדישות מופגנת כאילו היו אלה נחלתי הפרטית, והנחלה הזאת ממוקמת היכן שהוא במקום האחרון בסולם עדיפויות השידור שלהם. הייתי מרוגז על החובבנים האלה עד כדי התפוצצות העורקים. האשמתי אותם בפחדנות, אדישות, ורשלנות . זאת הייתה טראומה. חטפתי כאב ראש נוראי. כל השרירים שלי כאבו. גופי דָאָב כולו. הייתי חולה. חולה פיזית ונפשית. מאוכזב מכל הפרשה. ידעתי שיִיוָוצֵר עכשיו מחול שדים במדינה וחִצֵי ביקורת הכישלון יופנו אליי כאילו אני האשֵם באוֹבְדָן. אני הייתי הכתובת. מי שמע בכלל בעיתונות ובציבור על מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור האיש שפִישֵל. הוא היה כל כך רדוד בעיניי עד שאפילו לא התייצב קבל עם ועדה כדי ליטול את האחריות ולומר, "יואש אלרואי איננו אשם בפשלה הנוראית – האשמה בי. אני האשם". לא חששתי מהביקורת. יראתי את העתיד. אני אדם תחרותי שחי כל חייו באקלים של מאבקים והתמודדויות. אני שונא להפסיד. מאידך כבר מזמן למדתי והבנתי שיום אחד אתה נותן שיעור וביום הבא מקבל שיעור. אלה הכללים. לרוע המזל הפסדתי הפעם ועמי רשת הטלוויזיה שלי ללא קרב ובאופן לא כפוי ולגמרי בלתי מחויב המציאות. לא נכפינו. זה היה הפסד שטותי מיותר לחלוטין.

טקסט מסמך : 27 באוקטובר 1992. כתבי העיתון "ידיעות אחרונות" מר משה שיינמן וגב' אורה עריף מתארים את השתלשלות העניינים (קטע 1 מתוך 2). (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון מוזס).

טקסט מסמך :  27 באוקטובר 1992. כתבי העיתון "ידיעות אחרונות" משה שיינמן ואורה עריף מתארים את השתלשלות העניינים (קטע 2 מתוך 2). (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון מוזס).

החל מאבק טלוויזיוני על רכישת זכויות שידורי הספורט שסופו מי יישוּרֵנָה. רשות השידור היא גוף ציבורי מסורבל, איטי, כבד, וביורוקרטי שמשחר נעוריה לא למדה להתחרות. היא איננה אצנית קלת רגליים, היא לא ספרינטרית, ולא יודעת להגיב במהירות ליריית הזינוק במיאוצים ועוד כאלה שבהם מוצבות משוכות. ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992 בשמונה ושלושים בערב שידר ערוץ מס' 5 בכבלים לראשונה בתולדותיו משחק כדורגל של נבחרת ישראל בשידור ישיר (וגם באוויר על סיגנל השידור של ערוץ 2 הניסיוני). מנכ"ל ICP אוּדִי מִירוֹן ו- מַיְילֶן טָנְזֶר בסיועו של קריסטוף שרדט בעל סוכנות APF החברה הוודוזית לתיווך זכויות שידורי כדורגל, שינו בבת אחת ולעַד את מפת שידורי הספורט במדינת ישראל.

טקסט תמונה : 1992. זהו מר אהוד "אודי" מירון מנכ"ל ICP ב- 28 באוקטובר 1992. הוא היה איש עסקים נבון ומומחה טלוויזיה, שהבין מייד איזה אוצר נפל לו ביד, ולכן נתן את אישורו המיידי למיילן טנזר במונקו לרכוש את זכויות השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל מידיו של קריסטוף שרדט. (באדיבות אודי מירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוּדִי מִירוֹן נולד בתל אביב ב- 20 באוגוסט 1951. הוא נחשב לאחד האנשים החשובים והפוריים ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל, ואחד ממקימי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. אוּדִי מִירוֹן היה הוגה הרעיון של זיהוי תכני ערוצי הטלוויזיה בכבלים באמצעות ספרות. בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת זוהה ערוץ 4 בכבלים במדינת ישראל כערוץ הסרטים, ערוץ 5 היה מוכר כערוץ הספורט, וערוץ 6 היה ערוץ הילדים. צופי הכבלים המעטים וצופי ערוץ 2 (הניסיוני) יכלו לצפות בשידור הישיר של המשחק ההוא ולהאזין לקולם של יורם ארבל ומרדכי "מוטל'ה" שפיגלר משדרים את נבחרת ישראל של שלמה שרף מובסת בווינה 5:2. אולם את התבוסה האמיתית והגדולה ספגנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט שלה. מַפֶּלֶת הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו עֶרֶב הייתה בשיעוּר הרבה יותר גבוה מהפסדה של נבחרת הכדורגל שלנו שספגה חמישה שערים מהנבחרת האוסטרית מול שני שערים שהבקיע החלוץ המחונן איציק זוהר.

תפישת עולם חובבנית של מנהל הכספים והאיש המורשה לחתום על הצ'קים ברשות השידור , חוסר ידיעתו והבנתו את חוקי השוק החדשים בתעשיית הטלוויזיה בישראל שהתפתחו לתנאי תחרות, אי הכרתו את סוכנויות התיווך הבינלאומיות הסוחרות בזכויות שידורי הספורט – היא שהביאה למפולת אוסטריה. נוצר מפנה שלילי ביחסי כוחות השידור בישראל וגם בדעת הקהל. הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים צברה יוקרה רבה והאיצה את קצב ההתחברות אליה בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצטיירה בקרב קהלה כגוף שידור מסורבל ומובס כבר בתחרות השידור הראשונה שנכפתה עליה בתוככי מדינת ישראל. היא קפאה על שמריה. בכל רשת שידור רצינית האָשֵם היה משלם בראשו אבל לא ברשות השידור. כאן המשיכו העסקים להתנהל כרגיל. Business as usual. למדתי את הלקח החשוב ביותר. הבנתי שאני לבד. ברגע המכריע אתה לבד. אתה לא רק לבד. אתה בודד. נכון שמעליך ניצבת היררכיית ניהול שאמורה להעניק לך משענת, עזרה, וגיבוי אולם ברגע האמת אתה לבד ואתה יודע שהִנך יכול לסמוך רק על עצמך. פשוט בכיתי אולם הדמעות לא ניגרו. עיניי היו יבשות וגם לחיי. תמכתי את ראשי בידיי ומיררתי בבכי ללא דמעות. לבי שתת. הייתי אבוד. ואז הפניתי מבטי אל על וזעקתי "God save me". התכוונתי לאלכס גלעדי. "אלכס, אפוא אתה כשאני צריך אותך ?". היכן אותם הימים שאלכס גלעדי ויוחנן צנגן היו כאן ?

טקסט מסמך :  28 באוקטובר 1992. רגע התבוסה. תמונתו של יורם ארבל שדר ערוץ 5 בכבלים מתנוססת בראש לוחות שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. ערוץ 55 בכבלים בראשות מיילן טנזר ואודי מירון מביס לראשונה בתולדותיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תבוסה היסטורית טלוויזיונית בלתי נשכחת וזכורה לי היטב. (באדיבות העיתון "מעריב").

לא פלא שבמצב הטלוויזיוני המשובש והבלתי נסבל ההוא בחודש אוקטובר ההוא של שנת 1992 ההיא…המתנתי בכיליון עיניים לבואו של מנהיג שידור חדש לרשות השידור ההיא בדמותו של מוטי קירשנבאום ז"ל…(!), והוא אומנם הגיע ו-התמנה (ע"י שרת החינוך ההיא שולמית אלוני ז"ל) למנכ"ל רשות השידור ההיא בתאריך ההוא, ב- 18 בחודש אפריל של שנת 1993….באיחור זמן ניכר של ארבע שנים…(!). זה היה המצב לאשורו בימים ההם לפני 31 שנים.

סוף הפוסט מס' 573. הועלה לאוויר ביום שישי – 22 בינואר 2016. (כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי).

ראה המשך האירוע בפוסט הבא מס' 574 : "28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. רשמתי לעצמי את ששת המילים האלה : "אנוכי יכול לסמוך רק על עצמי". כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

סוף הפוסט מס' 573. הועלה לאוויר ביום שישי – 22 בינואר 2016. (כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי).