הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : זה נורא הזמן איננו מניח לי. אני או טו טו בן 80 (!).

————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 590 : הועלה לאוויר ביום שני – 28 במארס 2016

————————————————————————————-

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

8 ימי בראשית. הפוסט של מר איתי שטרן בגלריה / "הָאָרֶץ" וכותרתו "הזדמנות של פעם ביובל" (יום רביעי – 23 במארס 2016) רצוף כוונות טובות הנוגעות לשידור הטלוויזיוני הציבורי אך הוא רשלני ושגוי. השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מעוֹל הַמִדְרוּג (!). כיצד זה עורך "הארץ" אלוף בן מעלה לאוויר פוסט מצויד ב- אֶמֶת חלקית בלבד ? פוסט מס' 590. כל הזכויות שמורות. 28.3.2016

פרפרת 1 : העיסוק ביוהאן קרויף ז"ל שמת בטרם עת (2016 – 1947), לא תם.

יוהאן קרויף אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל מאז 1971 ואחד מאבירי מחשבת הכדורגל הבינלאומית והמשפיעים ביותר על התפתחות משחק הכדורגל בדור האחרון בהולנד, ספרד, ובאירופה, ההולנדי יוהאן קרויף מת בגיל 68. יוהאן קרויף ייזכר על ידי לא רק כשחקן כדורגל מקורי ומרתק בעל קריירה מעניינת ו- נוכחות וכריזמה טלוויזיונית בלתי נדלית אלא ראשית דבר ספורטאי מבריק שחושב. בסגנון של הארגנטיני ליאו מסי (שחקן ברצלונה) והברזילאי פֶּלֶה. יוהאן קרויף היה כמותם, ארכיטקט על ומבצע שָנוּן. שחקן כדורגל חכם, מדויק, ו- פורץ דרך, שחקן סוחף שהוא הכל מנהל, מוֹסֵר, ומבקיע. היו אלה דן שילון ואלכס גלעדי מנהלי מחלקת הספורט העירניים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שפתחו צוהר לצופי הטלוויזיה בארץ ב- 1971 וחשפו את גדולתו וכישרונו של יוהאן קרויף (נושא על חולצתו את המספר 14) לאחר שקבוצתו ההולנדית אייאקס זכתה בראשותו לראשונה בגביע אירופה לקבוצות אלופות באותה שנה, אייאקס ניצחה בלונדון את אלופת יוון פאנאתאנאייקוס 0:2. ב- 1972 זכו אייאקס ויוהאן קרויף שוב במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות לאחר שהכניעו ברוטרדאם את אלופת איטליה אינטר מילאנו גם כן בתוצאה 0:2. ב- 1973 זכה מועדון אייאקס בהנהגתו של יוהאן קרויף בפעם השלישית ברציפות בגביע אירופה לקבוצות אלופות. במשחק הגמר שנערך בבלגראד בירת יוגוסלוויה הגדולה ההיא ניצחה אייאקס את אלופת איטליה איטליה יובנטוס 0:1. ב- 1974 נרכש יוהאן קרויף ע"י קבוצת ברצלונה. הרזומה המקצועי והמוניטין העצום שלו הפכו אותו לכדורגלן עשיר. יוהאן קרויף התאהב גם הוא בברצלונה וקאטאלוניה. איך אפשר שלא. בתוקף תפקידי ביקרתי כעשר פעמים בברצלונה ושהיתי שם תקופות טלוויזיונית לא קצרות. גם אני התאהבתי בברצלונה. המבחן הגדול של נבחרת הולנד בכדורגל בראשות יוהאן קרויף כקפטן ובראשות מאמנה ריינוס מיכאלס היה במונדיאל הכדורגל של גרמניה 1974. נבחרת הולנד הפופולרית זכתה לאהדה והערצה חסרת תקדים במדינת ישראל. הולנד העפילה למשחק הגמר נגד גרמניה (אז מערב גרמניה) בראשות המאמן הלמוט שון והקפטן שלו פראנץ בקנבאואר. שימשתי אז עורך שידורי מונדיאל 1974 בירושלים. יאיר אלוני היה המגיש שלי באולפן בירושלים. צוות השידורים בגרמניה כלל את דן שילון + אלכס גלעדי + יאיר שטרן. בהיותי העורך יצאתי עם צוותי צילום לרחובות הערים כדי לקיים מעין סקר / מִשְאָל סוציולוגי אודות האהדה וההזדהות של הציבור הישראלית עם היכולות של שתי הנבחרות המצטיינות בטרם שריקת הפתיחה למשחק הגמר ההוא שהתקיים במינכן ב- 7 ביולי 1974 (גרמניה ניצחה את הולנד 1:2 וזכתה אז בגביע העולם). זה היה מדהים מפני שההזדהות של הציבור הישראלי עם נבחרת הולנד וההערצה הכבירה ל- יוהאן קרויף היו טוטאליים ומוחלטים. השדר הראשי והמוביל של הצוות הישראלי במונדיאל גרמניה 1974 דן שילון הכריז בעת השידור הישיר של המשחק הולנד – ארגנטינה 0:4 (המשחק נערך במסגרת הסיבוב השני במפעל ב- 26 ביוני 1974 בגלזנקירשן) לאחר הבקעת שני השערים מתוך הארבעה ע"י הקפטן ההולנדי, "יוהאן קרויף – ווירטואוז כדורגל".

טקסט תמונה : יום ראשון – 7 ביולי. מונדיאל גרמניה 1974. האצטדיון האולימפי במינכן. קפטן נבחרת הולנד יוהאן קרויף (משמאל) וקפטן מערב גרמניה פראנץ בקנבאואר (מימין) מחליפים דגלים דקות ספורות בטרם תחילת משחק הגמר. ל-Shot הצילום הזה היה רייטינג של קרוב ל- % 100 בישראל, ו- % 100 במערב גרמניה והולנד. מצלמות הטלוויזיה ומצלמות הסטילס מחבבות את הרגעים הללו ו- אינן מחמיצות אותו לעולם : זאת הייתה לחיצת היד בין שני שחקני כדורגל רבי מוניטין. יוהאן קרויף ההולנדי מייצג את ה- Total Football ופראנץ בקנבאואר הגרמני את ה- Classe Football. מדובר ב- אחד הטקסים הספורטיביים המצולמים ביותר בהיסטוריה של הספורט. מאחורי שני הקפטנים ניצבת שלישיית השופטים בתלבושת השחורה : הקוון בארטו רואיז המכסיקני (משמאל), השופט המרכזי האנגלי ג'ון טיילור (במרכז, מוסתר קצת ע"י פרנץ בקנבאואר) והקוון האורוגוואי גונזאלס ארקונדיה (מימין). (באדיבות DOZ. המקור : הצלם הגרמני סוון סימון).

דן שילון קצר את התהילה כשַדָּר מוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל גרמניה 1974, אך אלכס גלעדי עשה שָם (כרגיל) את העבודה הקשה כמֵפיק ועיתונאי. פעם אחת נהג במונדיאל גרמניה 1974 בגפו 1800 ק"מ בכבישי גרמניה מפרנקפורט למונסטר (900 ק"מ לכל צד) שם השתכנה הנבחרת ההולנדית כדי לראיין את קפטן נבחרת הולנד יוֹהָאן קְרוֹיְף לצורך שידור בתוכנית "מבט ספורט" ההיא. אלכס גלעדי היום סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "כשהגעתי למחנה האימונים ההולנדי ב- מונסטר כבר המתינו לשחקנים ההולנדיים ולמאמנם ריינוס מיכאלס עשרות ציוותי טלוויזיה מכל רחבי העולם והרבה מאוד עיתונאים. הראשון שניגשתי אליו כדי לראיינו היה המגן הימני ווים סורבייר מפני שעל צווארו ראיתי שרשרת עם מגן דוד. מייד הזדהיתי בפניו ככתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית. וִוים סוּרְבִּייר סיפר לי שאשתו יהודייה וכי הרָבִיד התלוי עַל צווארו זאת מתנה ממנה. ראיינתי אותו. בתום הריאיון שאלתי אותו אם יהיה אפשר לסדר לי ריאיון עם יוהאן קרויף. ווים סורבייר סידר לי את הריאיון עם יוהאן קרויף. לא נתבקשנו לשלם אך מצוותים אחרים הם גבו כ- 1500 מרקים גרמניים לריאיון". הריאיון ששודר ב- "מבט ספורט" היה הישג  עיתונאי ממדרגה ראשונה של אלכס גלעדי. יוהאן קרויף נחשב לווירטואוז כדורגל מקצועני בעל מוניטין עולמי בעת ההיא והוא לא הסכים להתראיין לכל אחד, וודאי לא בחינם. עם אלכס גלעדי זה היה שונה. יוהאן קרויף ניאות להעניק ראיון בלעדי לאלכס גלעדי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא דרש פרוטה.

הפופולאריות של יוהאן קרויף בהולנד, ספרד, ובכל אירופה נסקה בשנים ההן לשמיים. הטלוויזיה הולנדית הציבורית NOS החליטה להפיק סרט תיעודי אודות יוהאן קרויף בעל המוניטין הבינלאומי וקראה לו בשם "חולצה מס' 14". דן שילון ואלכס גלעדי קנו אותו. הסרט המעניין שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית במסגרת התוכנית ההיא "משחק השבוע". מאוחר יותר התמנה יוהאן קרויף למאמן מועדון ברצלונה. אחד משחקניו שם היה פפ גווארדיולה.

יוהאן קרויף היה ללא ספק הרוח החיה של נבחרת הולנד במונדיאל מערב גרמניה 1974. המאמן ריינוס מיכאלס והקפטן שלו יוֹהָאן קְרוֹיְף מיסדו שיטת משחק שמבוססת על ריבוי מסירות וחילופי מקומות של השחקנים כדי להשיג עדיפות מספרית ויתרון שליטה בשטח. שיטה לשיטת משחקה של ברצלונה בעידן הנוכחי. לשיטת המשחק ההולנדית ב- 1974 קראו "Total football". ריינוס מיכאלס חשש שיוהאן קרויף ייפצע בטורניר הארוך המצפה לשניהם ולנבחרתם וביקש מעת לעת לשמר אותו בריא על ספסל המחליפים לקראת העתיד הלא נודע. יוהאן קרויף סירב. "שחקנים בריאים בני 27 בשיא כושרם הגופני אינם פגיעים. הייתי מסוגל לשחק בטורניר 1974 לא רק 7 משחקים אלא כפול מזה. ריינוס מיכאלס נכנע לי. שיחקנו אגב במונדיאל גרמניה 1974 את כל שבעת המשחקים באותו הרכב למעט המשחק נגד שוודיה שם החליף פעם אחת פיטר קייזר את רוב רנסנברינק. יש הרבה מאוד יתרונות להרכב קבוע גם יתרונות פסיכולוגיים", אמר לי כשנפגשתי עמו בבאר שבע ב- 1995. מדהים שריינוס מיכאלס עבר את הדרך הארוכה והמתישה של מונדיאל גרמניה 1974 בלוויית שניים עשר שחקנים בלבד.

א. הרכב נבחרת הולנד במשחק הראשון שלה 2 : 0 נגד אורוגוואי במונדיאל גרמניה 1974 ב- 15 ביוני 1974 בבית המוקדם בהאנובר היה כלהלן :

יאן יונגבלוד, ווים סורביר, ווים רייסברגן, ארי האן, רודי קרול, ווים ינסן, יוהאן ניסקנס, ווים וואן הנחם, יוהני רפ, יוהאן קרויף, רוב רנסנברינק.

ב. הולנד – שוודיה 0 : 0 ב- 19 ביוני 1974 בבית המוקדם בדורטמונד :

יאן יונגבלוד, ווים סורביר, ווים רייסברגן, ארי האן, רודי קרול, ווים ינסן, יוהאן ניסקנס, ווים וואן הנחם, יוהני רפ, יוהאן קרויף, פיטר קייזר.

ג. הולנד – בולגריה 4 : 1 ב- 23 ביוני 1974 בבית המוקדם בדורטמונד :

יונגבלוד, סורביר, רייסברגן, האן, קרול, ינסן, ניסקנס, וואן הנחם, רפ, קרויף, רנסנברינק.

ד. הולנד – ארגנטינה 4 : 0 ב- 26 ביוני 1974 בגלזנקירשן בסיבוב השני :

יונגבלוד, סורביר, רייסברגן, האן, קרול, ינסן, ניסקנס, וואן הנחם, רפ, קרויף, רנסנברינק.

ה. הולנד – מזרח גרמניה 2 : 0 ב- 30 ביוני 1974 בגלזנקירשן בסיבוב השני :

יונגבלוד, סורביר, רייסברגן, האן, קרול, ינסן, ניסקנס, וואן הנחם, רפ, קרויף, רנסנברינק.

ו. הולנד – ברזיל 2 : 0 ב- 3 ביולי 1974 במשחק חצי הגמר בדורטמונד :

יונגבלוד, סורביר, רייסברגן, האן, קרול, ינסן, ניסקנס, וואן הנחם, רפ, קרויף, רנסנברינק.

ז. גרמניה – הולנד 2 : 1 ב- 7 ביולי 1974 במשחק הגמר במינכן :

יונגבלוד, סורביר, רייסברגן, האן, קרול, ינסן, ניסקנס, וואן הנחם, רפ, קרויף, רנסנברינק.

קרב המוחות מאחורי הקלעים בין המאמן הגרמני הלמוט שון לבין המאמן ההולנדי ריינוס מיכאלס כמו המאבק על כר הדשא בין גרמניה בראשות הקפטן פרנץ בקנבאואר לבין נבחרת הולנד בהובלת הקפטן יוהאן קרויף עוררו עניין עצום בעולם ובישראל. השידור הישיר של משחק הגמר ביום ראשון ההוא של 7 ביולי 1974 מהאצטדיון האולימפי במינכן בו גברה גרמניה על הולנד בתוצאה 1:2 צבר יותר מ- % 80 רייטינג. דן שילון היה השַדָּר בעמדת השידור במינכן (ללא פרשן). המפיק שלו במינכן היה אלכס גלעדי. יאיר אלוני שימש המגיש באולפן בירושלים, ואני הייתי עורך המִשְדָרִים בארץ.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1974. יאיר אלוני משמש מגיש ומנחה ראשי של אולפן גביע העולם בכדורגל של מערב גרמניה 1974 מאולפן "C" בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. אני שימשתי העורך של המפעל מטעמם של דן שילון ואלכס גלעדי. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות .

הסברו של יוֹהָאן קְרוֹיְף אודות חשיבות לכידות ההרכב הראשון וחשיבות כושרם הגופני של השחקנים הוא מלומד. מאמן נבחרת מערב גרמניה סֶפּ הֶרְבֶּרְגֶר (Sepp Herberger) במונדיאל שווייץ 1954 נשען על עיקרון דומה. אם כי במשחק הראשון של נבחרתו נגד הונגריה בבית המוקדם ב- 20 ביוני 1954 בבאזל ביכר להציב 7 שחקני מילואים מפני שהעריך כי יפסיד נגד גוּסְטָב שֶבֶּש בכל מקרה. זה היה שינוי טקטי. כמעט כל שחקני ההרכב הראשון נחו על הספסל וגרמניה ניגפה באמת בפני הונגריה 3:8 (במשחק הזה נפצע קשה בקרסולו הקפטן ההונגרי פֶרֶנְץ פּוּשְקָש בן 27 שהיה בשיא כושרו הגופני. הבלם הגרמני וֶורְנֶר לִיבְּרִיךְ הוציא אותו מכלל פעולה). בעקבות ההפסד 8:3 להונגריה נדרשה גרמניה לקיים משחק Play off נוסף נגד טורקיה אותה כבר ניצחה קודם לכן בטורניר הזה 1:4 (ב- 17 ביוני 1954 ב- בֶּרְן) כדי לקבוע מי תהיה הנבחרת השנייה שתעפיל לשלב רבע הגמר יחדיו עם הונגריה. סֶפּ הֶרְבֶּרְגֶר שיבץ שוב את ההרכב הקבוע שלו וגרמניה הביסה את טורקיה 2:7 (ב- 25 ביוני 1954 בציריך). היא העפילה לשלב רבע הגמר. סֶפּ הֶרְבֶּרְגֶר נשען על אותו ההרכב הישן וההרמוני שלו עד סוף הדרך. גרמניה ניצחה בשלב רבע הגמר את יוגוסלביה ב- 27 ביוני 1954 ב- גֶ'נֶבָה בתוצאה 0:2, ובחצי הגמר ב- 30 ביוני 1954 ב- בָּאזֶל את אוסטריה החזקה 1:6. היא העפילה למשחק הגמר ביום ראשון ההוא של 4 ביולי 1954 ב- בֶּרְן שם התייצבה מולה הונגריה הפייבוריטית עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש שטרם החלים מהנקע החריף בקרסולו. גרמניה ניצחה באופן מפתיע 2:3 וזכתה בגביע העולם ע"ש זִ'יל רִימֶה.

טקסט תמונה : אחה"צ של יום ראשון בשבוע – 4  ביולי 1954. אצטדיון "וואנקדורף" בברן. נבחרת מערב גרמניה בהרכבה הקבוע תחת הדרכתו של ספ הרברגר, ניצבת על כר הדשא באצטדיון "וואנקדורף" דקות ספורות בטרם משחק הגמר נגד נבחרת הונגריה הפייבוריטית. זיהוי השחקנים משמאל לימין : הקפטן פריץ וולטר, השוער אנטון "טוני" טורק, הורסט אקל, הלמוט ראהן, אוטמאר וולטר (אחיו הצעיר של פריץ וולטר), וורנר ליבריך, יוזף פוזיפאל, האנס שאייפר, וורנר קולמאייר, קארל מאי, ומאקס מורלוק. (באדיבות SRG. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ועוד חילוף מעניין שצלח. מאמן נבחרת אנגליה במונדיאל אנגליה 1966 סֵיר אָלְף רָאמְזִי החליט להדיח מההרכב שלו שהעפיל לשב רבע הגמר את החלוץ המרכזי הפורה גִ'ימִי גְרִיבְס ולהציב במקומו את ג'פרי "ג'ף" הרסט (Geoffrey "Geoff" Hurst). ג'ימי גריבס (Jimmy Greaves) הוביל את ההתקפה האנגלית בשלושת המשחקים הראשונים בבית המוקדם באצטדיון "וומבלי" בלונדון), אנגליה – אורוגוואי 0:0 (11 ביולי 1966), אנגליה – מכסיקו 0:2 (16 ביולי 1966), ואנגליה – צרפת 0:2 (20 ביולי 1966). גֶ'פְרִי הֶרְסְט היה עכשיו החלוץ המרכזי שהוביל אותה מרבע הגמר ואילך. אָלְף רָאמְזִי סטה לרגע מהכלל כי אין מחליפים הרכב מנצח אולם הסוף ידוע. אנגליה ניצחה בשלב רבע הגמר את ארגנטינה 0:1 (משער של ג'ף הרסט) והכניעה בשלב חצי הגמר את פורטוגל 1:2. במשחק הגמר שנערך בשבת אחה"צ של 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי", ניצחה אנגליה את נבחרת מערב גרמניה בתוצאה 2:4 (לאחר הארכה) וזכתה בפעם הראשונה והאחרונה עד כה בגביע העולם. גֶ'פְרִי הֶרְסְט הבקיע שלושה שערים.

קבוצת ברצלונה בראשות מאמנה יוהאן קרויף (אימן את ברצלונה בשנים 1996 – 1988) ביקרה בישראל ב- 1995 והביסה את הפועל באר שבע במסגרת אירופית בתוצאה 7:0. מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום ז"ל ניאות לבקשתי להיכנס למו"מ עם הנהלת הפועל באר שבע כדי לשדר ישיר את המשחק ההוא. לבסוף הסכמנו לשלם להנהלת הפועל באר שבע 100000 (מאה אלף) דולר תמורת זכויות השידורים (היא דרשה בתחילה חצי מיליון דולר) ובכך נפתחה לי הדרך לשדר ישיר בהיקף מלא את המשחק ההוא. כך נולדה שיחתי עם אישיות כדורגל פתוחה ו- דגולה, בלתי רגילה ומעוררת השראה כ- יוהאן קרויף בטרם המשחק. השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון איישו כרגיל את עמדת השידור שלנו באצטדיון בבאר שבע. הם היו צוות השידור הטוב המוכשר ביותר שלי בעת ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעשור ה- 90 של המאה שעברה.

מותו של יוהאן קרויף ז"ל בטרם עת הוא אבדה גדולה עבורי מפני שהיה לא רק "ווירטואוז כדורגל" כפי שהגדיר אותו השַדָּר דן שילון ב- 1974 אלא מפני שהיה גם אישיות מעניינת ומרתקת שבמידה רבה הכריחה את כולנו לחשוב. יוהאן קרויף היה איש מקורי שראה בזירת הספורט בכלל ובמשחק הכדורגל בפרט כָּר של לימוד, חינוך ליצירה, חינוך למשמעת עצמית וקבוצתית, חינוך לכבוד כלפי הזולת, ודבקות במשימה. זה המון בחיים הקצרים שלנו.

הערה למר דור הופמן מהעיתון "ישראל היום" : יוהאן קרויף לא שיחק במדי נבחרת הולנד במונדיאל ארגנטינה 1978.  

פרפרת 2 : ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק לגמרי כשהוא טוען קבל עם ועולם : "הטרור האיסלאמי – מוסלמי איננו נובע מייאוש אלא פועל מאידאולוגיה רצחנית". אולם אין תמיכתי בו פוטרת אותו מלחתור בהתמדה לסיום הסכסוך רווי הדמים בן 100 שנה בין ארץ ישראל ההיא ומדינת ישראל הנוכחית לבין העם הפלסטיני.

להלן נימוקיי ו- סדר מחשבותיי.

ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל מאז 1882 ומאבקו העז להיאחז באדמות ארץ ישראל, תומכת בהשקפת ראש הממשלה בנימין נתניהו והכרזתו הנוגעת לטרור הערבי. אני תומך גם היום בסלוגן שהטיף לנו המורה – מחנך שלי ד"ר שלמה נאמן ז"ל הנמרץ והחכם חבר קבוצת כינרת ב- 1952, בהיותי תלמיד דרדק בביה"ס התיכון חקלאי "בית ירח" בעמק הירדן ואנחנו הלכנו לאורו כבר לפני זמן כה רב : "הטרור הערבי האיסלאמי – מוסלמי איננו נובע מייאוש אלא פועל מזה 39 שנים מאז 1913 על פי מִשְנָה סְדוּרָה של אידאולוגיה רצחנית נגד היישוב היהודי בארץ ישראל". ד"ר שלמה נאמן שַח את דבריו אלה ארבע שנים בלבד לאחר תום מלחמת העצמאות ב- 1948. אנחנו תמכנו בסלוגן ההוא אז כילדים. אין שום פלא שכעבור ארבע שנים כל אותם הילדים ההם בעמק הירדן בני דורי התגייסו ליחידות קרביות בצה"ל. חלפו 60 (שישים) שנים מאז. אני תומך בדעתו של המורה – מחנך שלי ד"ר שלמה נאמן גם היום, או טו טו אני בן 80. ראש הממשלה בנימין נתניהו מאמץ ב- 2016 את הסלוגן של ד"ר שלמה נאמן מ- 1952.

משה ברסקי הי"ד 1913 – 1895.

משה ברסקי נולד ב- 1895 ברוסיה ועלה לארץ ישראל בהיותו בן 18 ב- 1913. הוא היה חלוץ צעיר עול ימים שהתיישב בקבוצת דגניה א' בעמק הירדן ונרצח בידי ערבים ב- 22 בנובמבר 1913 בגלל היותו יהודי שמותר לפרוע בו, עולה חדש שהעפיל לארץ ישראל והוא חסר הגנה. משה ברסקי היה הקורבן הראשון בארץ ישראל ההיא שחייו קופדו בידי הטרור הערבי. הוא הפך לסמל של הקרבה עבור ה- התיישבות היהודית בארץ ישראל. מקרה הרצח אירע שמונה חודשים בלבד לאחר הגיעו לקבוצת דגניה א'. משה ברסקי התנדב להביא תרופות לשמואל דיין החולה (אביו של משה דיין). הוא רכב לשם כך על פִּרְדָה מדגניה א' למושבה מנחמיה. מי שמכיר את עמק הירדן יודע שמדובר במרחק של חמישה – שישה ק"מ. בדרכו חזרה הותקף על ידי קבוצת פורעים ערביים שביקשו ליטול את פרדתו. הוא הניס את הפרדה לחצר דגניה א' בטרם נרצח. חברי קבוצת דגניה א' שיצאו לחפש אותו לאחר שבושש לבוא מצאו את גופתו מנוקבת ע"י כדורי רובה. על גבו נמצאו זוג סנדלים ומקל ערבי, סימן בדואי לכך שמשה ברסקי נרצח כנקמת דם. משה ברסקי בן 18 נקבר בחורשת הזיתים שבה עבד על שפת נהר הירדן. זה היה הקבר הראשון שנכרה בדגניה א'. רצח משה ברסקי ב- 1913 זעזע עד למאוד את חברי קבוצת דגניה א' ואת מפעל ההתיישבות הציונית כולו בארץ ישראל. 

אחד מהשודדים הערבים שרצחו את משה ברסקי נפצע בעת ההיתקלות במאבק עם הנער היהודי הבודד בן ה- 18 ומת מפצעיו כעבור יומיים. בתגובה רצחו הפורעים הערביים כפעולת נקם ב- 24 בנובמבר 1913 את יוסף זלצמן מקבוצת כנרת . ב- 7 בדצמבר 1913 נרצח במושבה סג'רה בגליל התחתון השומר יעקב פלדמן. יעקב כבשנה – עצמון, איש ההסתדרות המצומצמת תיאר לאחר שנים את רשמיו מתקופת עבודתו עם חבריו בדגניה באותם ימים : "כאילו כדי להעמידנו בבת אחת לפני שאר בעיות ההתיישבות ותקומתנו בארץ, נתקלנו עוד בשבועות הראשונים לעבודתנו במקרי רצח, שוד ונקמת דם מצד שכנינו הערבים. מקרי הרצח של משה ברסקי בדגניה, יוסף זלצמן בכנרת ויעקב פלדמן בסג'רה, שימשו לנו לקח מעשי והעמידו אותנו בצורה מוחשית ואכזרית פנים אל פנים מול המציאות של תנאי הארץ". סדרת אירועי הדמים הזו זירזה את ועדי המושבות והשומרים בגליל לארגן הגנה עצמית מסודרת באזור. במסגרתו מונו שומרים לפרשים בשמירה על הדרכים. ארגון השומר התכנס ודן כדי לדון כיצד לשפר את מעמדו בעיני אנשי המושבות, לאחר סדרת האירועים הללו אשר קרו במהלך אותה שנה. אלה היו חלק מהסיפורים שלאורם התחנכנו כילדים. ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל ניהלה כבר מבראשית מאבק דמים נגד הטרור הערבי. זהו אותו הטרור הערבי אז והיום שעשה ועושה באמצעות פגיעה ברכוש ומעשי רצח כל מאמץ לערער את שיווי המשקל, להטיל ספק במשימת ההתיישבות הציונית ולהפחיד את היהודים שהגיעו מחו"ל ומאירופה כדי לבנות מחדש את הבית הלאומי שלהם כאן בארץ ישראל. אוסיף ואומר שגם ההורים שלי ז"ל שעלו מליטא לארץ ישראל ואשר התיישבו בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן נתקלו במעשי איבה רבים של הפורעים הערביים במאורעות תרצ"ו – תרצ"ח, וניצבו לא אחת בפני סכנות חיים. אני מצדיק אפוא את ראש הממשלה בנימין נתניהו אולם לא פוטר אותו מאחריותו הלאומית להפוך כל אבן ולמצוא כל סדק כדי להביא לסיומו אחת ולתמיד את הריב ו- סכסוך הדמים בן מאה השנים על אותה פיסת קרקע, בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים.

מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו – תרצ"ט.

מאורעות תרפ"ט (1929) ואחריהן מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1939 – 1936) בארץ ישראל של הפורעים והמרצחים הערבים נגד היישוב היהודי הקטן, היו תוצאה של אידיאולוגיה רצחנית של הפלסטינים מונהגים ע"י הארכי טרוריסט הנפשע המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. אנשי העליות היהודיות לארץ ישראל  הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, והחמישית הגשימו את החזון היהודי האוניברסאלי בן אלפיים שנים, שגרס, "בשנה הבאה בירושלים…". העולים והמתיישבים היהודיים קראו למקום שוּבָם מגלותם הארוכה "ארץ ישראל". התושבים הערביים המקומיים כינו את המקום "פלסטינה". התושבים הערביים ומנהיגיהם בארץ ישראל ראו בהתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל מאז סוף המאה התשע עשרה עלייה לא ליגאלית, פלישה לארץ לא להם, והתיישבות לא חוקית על קרקעות שהיו פעם בחזקתם. הנה הנתונים :

גל ההגירה הראשון הלוא היא העלייה הראשונה של היהודים מאירופה לארץ ישראל בשנים של 1903 – 1882 כלל בתוכו 26000 (עשרים ושישה אלף) עולים כשהאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מנתה אז מספר זהה ומועט של 26000 תושבים. גל ההגירה השני הלוא היא העלייה השנייה בשנים 1914 – 1904 הביא לארץ ישראל 35000 עולים חדשים (ב- 1914 פרצה מלחמת העולם ה- 1). גל ההגירה השלישי הלוא היא העלייה השלישית בשנים 1924 – 1919 נשא עמו אף הוא 35000 עולים חדשים (העלייה השלישית יצאה לדרכה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ב- 1918). גל ההגירה הרביעי בשנים 1931 – 1924 היא העלייה הרביעית הביא עמו 70000 עולים חדשים. על העלייה הרביעית נמנים גם המתיישבים שהקימו את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן (הקיבוץ שבו נולדתי ב- 1938). גל ההגירה החמישי – העלייה החמישית בשנים 1939 – 1931 הביא עמו 180000 (מאה ושמונים אלף) עולים חדשים (נקרא גם "העלייה הייקית" מפני ששליש מהעלייה החמישית ההיא הגיע מגרמניה). ברור שבחלוף השנים ראו התושבים הערביים בארץ ישראל וההנהגה הלאומנית שלהם בחמשת גלי ההגירה היהודיים מאירופה לארץ ישראל סכנה. חמשת גלי ההגירה הכילו בתוכם במשך 57 שנים בין 1882 ל- 1939 כ- 346000 (שלוש מאות ארבעים ושישה אלף) אימיגרנטים – עולים חדשים שכבשו את האדמה והתיישבו לאורכה ורוחבה של ארץ ישראל היוו בעיני האוכלוסייה הערבית  איום אסטרטגי מדיני על חייהם ואופי חייהם ב- פלסטינה. אז גמלה ההחלטה בידיו של הוועד הערבי העליון בראשות המנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, הארכי – טרוריסט, לנקוט במדיניות של טרור אלים ורצח נגד היישוב היהודי בכל רחבי ארץ ישראל כדי להמאיס את חייהם בארץ לא להם. מעשי הטרור והרצח של הערבים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל פרצו בכל חומרתם כבר ב- 1929 ונודעו כ- פרעות תרפ"ט. ראה גם את ספרו של בני פרופסור גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה שחקר וכתב את הספר המעניין, החשוב, והמרתק "אימיגרנטים" אשר דן בהגירה היהודית לארץ ישראל בראשית שנות העשרים במאה הקודמת. הספר יצא לאור ב- 2004 בהוצאת יד יצחק בן צבי בירושלים.

טקסט מסמך : זוהי כריכת השער הראשי של הספר המעניין, החשוב, והמרתק,  "אימיגרנטים", שחקר וכתב הבן שלי פרופסור גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה. הספר יצא לאור ב- 2004 בהוצאת יד יצחק בן צבי בירושלים.

המצב הפוליטי המורכב והמסובך איננו פוטר את בנימין נתניהו כמנהיג האומה הישראלית מלחתור קדימה כדי לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך הארצישראלי – פלסטיני המר ורווי הדמים בן 100 (מאה) שנים. בנימין נתניהו יכול להישען על גרסתו ורוח הרעיון שמעלה פרופסור מנחם קליין בתוך פוסט מעניין שמפרסם העיתונאי ניר חסון וכותרתו, "אומרים שהיה פה שמח", במוסף "הארץ" של יום שישי – 25 במארס 2016. מדובר באחד הסכסוכים הפוליטיים הארוכים הממושכים והקשים ביותר בהיסטוריה האנושית בעֵת החדשה (וגם הישנה) בו שני עמים היהודי – ישראלי והפלסטיני טוענים לבעלות על אותה פיסת קרקע. אומר פרופסור מנחם קליין לניר חסון כלהלן : "שני העמים הם בעלי בית כאן בארץ. הם ילידים ואנחנו ילידים. אבל כרגע אנחנו גם אדוני הארץ. הזהות היהודית – ערבית הזאת הייתה ופסקה. אי אפשר לחזור למה שהיה אבל חובה עלינו לקחת אלמנטים מהזהות הזאת כדי להתרגל לזה שאנחנו לא מצודה מערבית – צלבנית בלב עולם ערבי עוין, אלא חלק ממרחב ים – תיכוני שמשלב גם תרבויות מערביות וגם ערביות. אנחנו לא ווילה מערבית בג'ונגל, אנחנו באגן המזרחי של הים התיכון". פרופסור מנחם קליין מציע פשרה לא חדשה. השקפת עולם פוליטית כמעט שוויונית, מתונה, וגם ליבראלית. לרוע המזל אין שום סיכוי שהיא תתקבל ע"י הקיצונים משני הצדדים היהודי – ישראלי והערבי הטוענים לריבונות מוחלטת, הראשון על כל ארץ ישראל והאחר על כל פלסטינה. הטרור הערבי בן 100 השנים איננו ניזון אם כך מייאוש אלא מאידאולוגיה ברורה גם עכשיו שיש לגרש את אזרחי מדינת ישראל למקום גלותם – מוצאם ל- רוסיה, ארה"ב, אסיה, ואירופה. המומחה לעניינים ערביים בערוץ 10 חזי סימן טוב שידר לא לכל כך מזמן ראיונות עם נשים פלסטיניות בגדה שמטפחות גם היום תקוות לשוב ל- לוד, רמלה, וחיפה. אינני רואה כיצד בנימין נתניהו פותר את המשוואה הסבוכה, גם לא יצחק הרצוג וזהבה גלאון. אינני רואה דרך כיצד מדינת ישראל ולא חשוב המנהיג שיעמוד בראשה, מוותרת על רמת הגולן ונסוגה מכל שטחי יהודה ושומרון בחזרה לגבולות שבטרם מלחמת ששת הימים ביוני 1967.

כותב מרדכי נָאוֹר בספרו "ספר המאה" אודות מאורעות תרפ"ט – 1929 כלהלן : "באוגוסט 1929 הגיעה המתיחות בין יהודים לערבים לשיא חדש, ובין ה- 23 ל- 29 באותו חודש אוגוסט ההוא אירעה התפרצות ערבית אלימה בכל רחבי ארץ ישראל. ביום שישי – 23 באוגוסט 1929 נהרו ערבים לעיר העתיקה מזוינים באלות וסכינים, ומשם פרצו לשכונות היהודיות. הנציב העליון צ'נסלור שהה אותה שעה באנגליה והמשטרה לא הייתה ערוכה לבלום את התוקפים. שישה ימים נמשכו ההתפרעויות, עד לבואה של תגבורת בריטית ממצרים. בהיעדר כוחות של "ההגנה" בעיר בהעתיקה בירושלים ובשאר קהילות הקודש, שכן אנשי היישוב הישן סירבו להתיר נוכחיות זאת, נפלו קורבנות רבים. יותר מ- 60 יהודים נטבחו בחברון והשאר פונו ממנה. הרובע היהודי בצפת הועלה באש. רמת רחל, מוצא, הרטוב, כפר אוריה, באר טוביה וחולדה, פונו ונהרסו ע"י הפורעים הערביים. בתל אביב ובחיפה הצליחו כוחות "ההגנה" להדוף את התוקפים. מחיר הדמים ששילם היישוב היהודי היה כבד : 133 הרוגים, מאות פצועים, והרס רב. למעלה מ- 8000 יהודים הפכו פליטים. הזעזוע ביישוב בארץ ובקהילות היהודיות בעולם היה גדול. בניגוד למאורעות הדמים הקודמים שהיו במקום אחד, או במקומות ספורים, התפשטו התקריות של 1929 ליישובים רבים בעיר ובכפר. במקומות שכוחות "ההגנה"התארגנו לבלימת התוקפים הם זכו להצלחה, אך לא בכל המקומות קרה הדבר".

טקסט תמונה : 1930. מנהיגי הערבים בארץ ישראל ובראשם הארכי טרוריסט המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני (במרכז מזוקן בזקן שחור, נשען על מקל) ומוסה כאוס אל חוסייני (האיש הגבוה עם זקן לבן נשען אף הוא על מקל לצדו של המופתי), מתכנסים לעיתים קרובות ומטקסים עצה כיצד לפגוע בדרכי טרור ביישוב היהודי בארץ ישראל. (באדיבות מרדכי נאור וספרו "ספר המאה" בהוצאת משרד הביטחון ועם עובד ב- 1996 והספרייה הלאומית). 

טקסט מסמך : 30 באוגוסט 1929. הביטאון "דברי הימים האלה" מפרסם ב- 30 באוגוסט 1929 את רשימת חללי היישוב היהודי מידי פורעים ערביים בכל רחבי ארץ ישראל. (באדיבות מרדכי נאור וספרו "ספר המאה" בהוצאת משרד הביטחון ועם עובד ב- 1996 והספרייה הלאומית). 

הגורמים לפרוץ המאורעות "הָמֶרֶד הערבי" ב- 1936 על פי מרדכי נאור כפי שהוא מפרסם את טיעוניו ב- ספר המאה" : "ערביי ארץ ישראל צפו במחצית הראשונה של שנות ה- 30 של המאה הקודמת בתדהמה ובחשש הגידול המהיר של היישוב היהודי שתוך ארבע שנים שמעט הכפיל את עצמו והתקרב בהיקפו לכ מחצית האוכלוסייה הערבית. האיום מבחינתם היה לא רק דמוגראפי, אלא גם כלכלי ופוליטי. עוד מספר דנים של עלייה יהודית מוגברת, חששו הערבים, וארץ ישראל אכן תיהפך ל- "בית לאומי" עם רוב יהודי. לכך יש להוסיף את מדיניות החוץ התוקפנית של גרמניה נאצית ואיטליה הפאשיסטית – שתי מעצמות שתמכו בערבים, וקראו להם למרוד בבריטניה הגדולה המעצמה מספר אחת במזרח התיכון בימים ההם. חולשתן של בריטניה וצרפת (שלטה בסוריה) בעת "משבר חבש" ב- 1935 ומדיניותן ההססנית כלפי תוקפנותו של אדולף היטלר באירופה ושל בניטו מוסוליני באפריקה עודדו אף הן את הערבים בכלל ואת ערביי ארץ ישראל בפרט. שביתה כללית ממושכת בסוריה נגד השלטון הצרפתי הייתה אף היא בבחינת סימן דרך לערביי ארץ ישראל שכך ראוי להם גם לעשות. לא ייפלא אפוא שבאביב 1936 חברו כל הגורמים הללו יחדיו ודחפו את ערביי ארץ ישראל לפתוח במהומות דמים שכוונו תחילה נגד היהודים ומאוחר יותר גם נגד הבריטים".

טקסט תמונה : 1936. תיכף ומייד עם פרוץ מאורעות תרצ"ו – תרצ"ח (פרעות 1939 – 1936 של ערביי ארץ ישראל ביישוב היהודי בארץ ישראל נקראו גם "המרד הערבי"), הקימו ערביי ארץ ישראל גוף מייצג ארצי ומיליטאנטי בשם "הוועד הערבי העליון". הדמות הבולטת בו היה הארכי – טרוריסט המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני (עומד שני משמאל בשורה הקדמית). (באדיבות מרדכי נאור וספרו "ספר המאה" בהוצאת משרד הביטחון ועם עובד ב- 1996 והספרייה הלאומית).

מאורעות 1936, המהלכים הראשונים.

מרדכי נאור ממשיך לתעד את המהלכים הראשונים במאורעות 1936 : "ב- 19 באפריל 1936 פרצו המאורעות, או "המרד הערבי" כפי שכונה בידי הערבים. הם הקיפו בזמן הראשון ויצרו התקפות על יהודים ביפו. בתוך ימים אחדים התפשטו המהומות לכל הארץ. במקביל הכריזו הערבים על שביתה כללית לא הגבלת זמן. ב- 25 באפריל 1936 נערך כינוס חירום בשכם ובו הוקם הוועד הערבי העליון בראשותו של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. הוועד אימץ את מדיניות השביתה הכללית עד למילוי שלוש הדרישות העיקריות : הפסקה מוחלטת של העלייה היהודית לארץ ישראל, איסור מכירת קרקעות ליהודים, והקמת ממשלה ערבית לאומית. הערבים קיוו לפגוע ביישוב היהודי ע"י מניעת אספקת מזון ושיתוק המשק, אולם השפעת השביתה הערבית על היהודים הייתה שונה. המש היהודי התארגן במהירות ונמצאו תחליפים שתרמו לחיזוקו ולעצמאותו. ב- 19 במאי הוחל בהקמת נמל תל אביב כתחליף לנמל יפו המושבת. בששת החודשים הראשונים של מאורעות 1936נהרגו 91 יהודים ו- 369 נפצעו. רכוש רב הושחת ונהרס. הרבים התנכלו בעיקר לתחבורה היהודית, הציתו שדות תבואה, עקרו וגדעו עצים. היהודים התארגנו להדיפת ההתקפות תוך שמירה על הבלגה, לפיה בהתאם להחלטות מוסדות היישוב, יש לפגוע רק בפורעים ולא ביישוב הערבי. מדיניות ההגנה תחילה הייתה להגן על היישובים עצמם בתחומיהם, אך כבר בקיץ 1936 אומץ קו של "יציאה מן הגדר"ותקיפת הפורעים בבסיסיהם ובכפריהם. ברחבי הארץ הוקמו ה- "נודדות" (יחידות ניידות) בעלות כושר התקפי. הנודעת שבהן פעלה באזור ירושלים בפיקודם של יצחק שדה ואליהו בן חור. הבריטים פעלו בשלבים הראשונים בהיסוס. מאוחר יותר החלו להזרים ארצה יחידות צבא וכן החליטו לשגר לארץ ישראל וועדת חקירה מלכותית כדי לבדוק את שורשי המהומות. הם סייעו ליהודים להקים יחידות נוטרים, ומהערבים דרשו להפסיק את השביתה. בהתערבות מלכי מדינות ערב הופסקה השביתה ב- 12 באוקטובר 1936. סיומה אפשר את יציאת "וועדת פיל" המלכותית לארץ. מאורעות תרצ"ו 1936 זכורים בשל ההתקפות , ההתנכלויות, שריפת השדות וגדיעת העצים. בשבועות הראשונים נאלצו כ- 10000 (רבבה) יהודים לנטוש את בתיהם בערים וביישובים ערביים וכן בערים מעורבות. רו ב המפונים היו מיפו, ירושלים, חיפה, חברון, בית שאן, שכם, עכו, ועוד. האמצעים הנדרשים כדי לטפל בפליטים היהודים היו גדולים פי כמה מהתקציב שהועמד לרשות היישוב  היהודי, ובאמת באמצע יוני 1936החליט הוועד הלאומי היהודי לפנות לציבור הרחב בבקשה שיתרום לשיקום רבבת הפליטים".

ראשית מפעל חומה ומגדל.

"בחודשים הראשונים של  מאורעות תרצ"ו כפי שנקראו תחילה , שותק מפעל ההתיישבות היהודי שבשנים הקודמות צבר תאוצה רבה. עקב ימי החירום, ההתקפות הערביות, שריפת השדות, והסכנה לחיים – לא הועלו על הקרקע יישובים חדשים. ההנחה הייתה שיישוב צעיר יתקשה להגן על עצמו בשבועות הראשונים לקיומו, ואכן בחצי השנה הראשונה הוקמו יישובים ספורים ורק במקומות בטוחים יחסית. בין הנפגעים מהקפאת ההתיישבות החדשה היו גם חברי קיבוץ ארץ ישראלי א' של השומר הצעיר שקיבלו את הכשרתם בבית אלפא, והיו מיועדים לעלות על הקרקע בתל עמל שבעמק בית שאן הסמוך. חברי הקיבוץ החליטו שלא לוותר על "זכות העלייה" שלהם על הקרקע והם טיכסו עצה כיצד להקים בכל זאת את יישובם. צוות של חברים בראשות שלמה גרזובסקי (גור) תכנן מחנה מבוצר בן מעט יותר מדונם אחד, שייבנה בתוך יום אחד. המחנה כלל ארבעה צריפים, מגדל שמירה, חומת עץ ממולאת חצץ (כנגד כדורי האויב), וגדר תיל היקפית המרחק מה ממנה כדי למנוע זריקת רימונים. המחנה כולו הוקם מראש, מעץ, חלקיו המפורקים סומנו, כך שניתן היה להעבירם לנקודת ההתיישבות ללא קושי, ולהרכיבם בו במקום. עתה היה צורך לקבל אישור לתוכנית מהנהגת היישוב וממפקדת "ההגנה". זה ניתן לאחר היסוסים מאחר שבלב רבים קינן החשש שהיישוב הצעיר יותקף ביומו הראשון בעודו חסר מגן. ב- 10 בדצמבר 1936 יצאו חברי תל עמל מלווים בנוטרים וחברי יישובי הסביבה מבית אלפא, כשהם נושאים עמם את המחנה המפורק וכל הדרוש להקמתו ולהגנה עליו. המשימה בוצעה בהצלחה ולעת ערב עמד המחנה על תלו. הערבים הופתעו והיישוב החדש לא הותקף באותו יום וגם לא בהמשך. שיטה חדשה באה לעולם, "חומה ומגדל". הייתה זו יוזמה פרטית של חברי קיבוץ תל עמל שעד מהרה הפכה לנחלת הכלל".

טקסט תמונה : דצמבר 1936. זהו ראשון יישובי "חומה ומגדל" קיבוץ תל עמל בעמק בית שאן. באדיבות מרדכי נאור וספרו "ספר המאה" בהוצאת משרד הביטחון ועם עובד ב- 1996 והספרייה הלאומית).

טקסט תמונה : 21 במארס 1938. אחת התמונות המזהירות בתקופה ההירואית של הקמת קיבוץ חניתה בגליל העליון אחד מ- יישובי "חומה ומגדל" בעת מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט. תמונה בלתי נשכחת רבת אומץ לב, הקרבה, ודבקות במשימה מנת חלקם של אנשי הדור ההוא. זיהוי הנוכחים בתמונה : יצחק שדה (במרכז, בן 48) מחבק את משה דיין (בן 23, משמאל) ואת יגאל אלון (בן 20, מימין) בעת הקמת קיבוץ חניתה. (באדיבות מרדכי נאור וספרו "ספר המאה" בהוצאת משרד הביטחון ועם עובד ב- 1996 והספרייה הלאומית).

טקסט תמונה : 21 במארס 1938. העלייה לקיבוץ חניתה בגליל העליון. פועלים יהודים ונוטרים יהודים מקימים את קיבוץ חניתה בסגנון "חומה ומגדל". בתמונה רואים אמצעי מיגון וגידור. "ההגנה" גייסה באותו היום 600 (שש מאות) מחבריה לצורך מבצע ההתיישבות הגדול ביותר עד אז ב- 1938. באדיבות מרדכי נאור וספרו "ספר המאה" בהוצאת משרד הביטחון ועם עובד ב- 1996 והספרייה הלאומית).

ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל מאז ימי קבוצת דגניה א' ב- 1913 תומכת בראש הממשלה בנימין נתניהו. לכן גם אני מצדיק את הסלוגן שנהגה לפני זמן רב ע"י המורה – מחנך שלי שלמה נאמן ז"ל מקבוצת כינרת , הרבה לפני בנימין נתניהו, כשאמר, "הטרור הערבי האיסלאמי – מוסלמי איננו נובע מייאוש אלא פועל מאידאולוגיה רצחנית כדי לסקל את מאבקו של היישוב היהודי להיאחז מחדש באדמת ארץ ישראל", ועכשיו ראש הממשלה בנימין נתניהו מאמץ אותו. אף על פי כן אין המצב הפוליטי המורכב והמסובך פוטר את בנימין נתניהו כמנהיג האומה הישראלית מלחתור קדימה כדי לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך הארצישראלי – פלסטיני המר ורווי הדמים בן 100 (מאה) שנים.

פרפרת 3 : אני תומך לחלוטין באמירתו הבוטה של השר ישראל כ"ץ אודות שירותי הביטחון והמודיעין הקלוקלים של בלגיה, אוהבי השוקולד ורשלני הביטחון. רבים חושבים כמותו אולם משחקים את יפי הנפש. 

השר ישראל כ"ץ צוטט בעיתונות הבינלאומית אומר את הטקסט האירוני הבא : "…אם הם ימשיכו לאכול שוקולד, ליהנות מהחיים, ולהיראות דמוקרטים גדולים, ולא יגדירו שחלק מהמוסלמים שיושבים שם הם מארגני ומבצעי טרור, הם לא יוכלו להילחם בטרור הנבזי והמרצח ששוטף את מדינתם…". צודק בכל מילה (!) עובדה שגם בכירי ה- CIA וה- FBI האמריקניים תקפו באופן בוטה וחמור ביותר את התנהלותה של ממשלת בלגיה ושירותי המודיעין הביטחון שלה ואת אופן היערכותה כנגד הטרור האיסלאמי – מוסלמי הרצחני הפועל על אדמתה באין מפריע. האמריקנים אומנם לא השתמשו בתירוץ של הבלגים הנוגע לתעשיית השוקולד שלהם אולם הם היו נחרצים לא פחות מהשר ישראל כ"ץ כשהכריזו כלהלן : "בבלגיה מתרחשת הפקרות. השלטונות הבלגיים עושים עבודה גרועה, חובבנית, ורשלנית ואזרחי ארצם משלמים מנגד בדמם".

פרפרת 4 : הח"כ אחמד טיבי.

הח"כ אחמד טיבי ממשיך לשחק את משחקו הפוליטי הצבוע גם ברומניה. הרף לך מהפרובוקציות.

פרפרת 5 : ליאור שליין וגב האומה.

זכותו של ליאור שליין לגייס ל- "גב האומה" את שירותיו של השיעמומון ההוא מגלי צה"ל מישהו בשם קובי אריאלי. הוא נראה אמש ב- "גב האומה" (מוצ"ש – 26 במארס 2016) עלוב ומיותר. אם כך זכותם של הצופים של ליאור שליין לסגור לו בפרצוף את מסך הטלוויזיה שלהם. ועוד דבר : ריבוי תנועות הגוף ומשחק הידיים של עידו רוזנבלום תוך כדי התפרעות והשתטחות על שולחן הפאנל עד כדי איבוד עשתונות ב- "גב האומה", לא הופכות אותו ליותר חכם ושנון. סכין חדה וחותכת איננה זקוקה לתנועות גוף מיותרות. ש- ילמד מעינב גלילי.

פרפרת 6 : ביקורת טלוויזיה של רווית הכט בעיתון "הארץ" (יום ראשון – 27 במארס 2016)

מר אהוד יערי הוא עיתונאי וותיק, עתיר ידע, ובר סמכא בתחום המדיני – ביטחוני – כלכלי הרחב בעל אלף פנים של המזרח התיכון. אין זה אומר כמובן שמותר לו להשתלח בקולגה שלו דנה ווייס ולכנות אותה כינוי גנאי, "יָאכְנֶע". מאידך מדוע אסור היה לומר לראש המוסד לשעבר שבתאי שביט בשעתו בריאיון טלוויזיה ל- גאולה אבן, "שיש דברים שהיא לא מבינה בהם…". מה פסול בכך ? מוסד הטלוויזיה איננו היכל סטרילי עשוי מצמר גפן. לקלל לא. להתווכח ולחלוק כן. האם רווית הכט לא אמרה מעולם לבן / בת שיח שלה "אין לך מושג על מה אתה מדבר…?". מדוע היה מותר למוטי קירשנבאום ז"ל לנזוף בריש גלי לבן שיחו סילבאן שלום בריאיון טלוויזיה ב- "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 לפני כמה שנים, בעניין שנוי במחלוקת, משהו כמו "אתה לא יודע על מה אתה מדבר…?". אותו מוטי קירשנבאום ז"ל אמר ב- 1978 בריאיון ב- "הארץ" כי "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני תוקע מקלות בעגלתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן…". זה לא נאמר בדלת אמות ובארבע עיניים אלא גם כן בפרהסיה, בתקשורת המונים.

פרפרת 7 : דונאלד טראמפ וגיל תמרי איש ערוץ 10.

העיתונאי והשדרן החרוץ והמחונן של ערוץ 10 מר גיל תמרי המתגורר בארה"ב ממשיך להוכיח את חיוניותו העצומה בסיקור מסע הפריימריז האמריקני בראשות דונלד טראמפ והילארי קלינטון. הדיווחים העיתונאיים – חדשותיים שלו הם עדכניים ורהוטים. מדובר בכתב שטח עירני נייד ויוצא מן הכלל ששם לאל ומבטל לחלוטין את תיאוריית עיתונות ה- Off tube הטלוויזיונית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אדמונטון – קנדה. גיל תמרי (מימין) משמש כתב ENG שלי באליפות העולם ה- 8 בא"ק שנערכת בעיר אדמונטון בירת מחוז אלברטה בקנדה. היה מדובר בעיתונאי חרוץ, נבון, ומוכשר וגם נעים הליכות ובד בבד מהיר מאוד בפעולותיו הטלוויזיוניות. אנוכי ניצב במרכז, ומשמאל זהו השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין. 15 שנים חלפו מאז, שניהם בלתי נשכחים עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 8 : עיתונאי "הארץ" דור בלך וגיא לוזון.

עיתונאי "הארץ" דור בלך מפרסם ביום רביעי – 23 במארס 2016 פוסט אנליטי ו- מגוחך שלו הדן בתכונות הנדרשות מהמאמן העתידי של נבחרת ישראל לאחר עידן אלי גוטמן, ומעלה לדיון חמש אופציות בדמותם של אלישע לוי, רן בן שמעון, ניר קלינגר, אלי אוחנה, וגיא לוזון. בשלהי הדיון אודות גיא לוזון מדוע כדאי למנות אותו למאמן הלאומי הוא מביא את הארגומנט הבא : "…הנבחרת של הקמפיינים הקרובים תתבסס על לא מעט שחקנים שעברו אצל גיא לוזון בנבחרת הצעירה, והם אוהבים אותו ומתחברים אליו…גיא לוזון יודע למשוך את האש לכיוונו. כשמנצחים והוא פורץ לכר הדשא זה אומנם נראה מעט מגוחך, אך בקמפיין הבא, כשעיקר התוצאות יהיו כנראה שליליות, זה בדיוק מה ששחקני נבחרת ישראל צריכים כדי להתאושש במהירות…". בתחילה חשבתי שאינני רואה טוב, אז הרכבתי את משקפיי וקראתי שוב את הטקסט. בתום הקריאה השנייה חשבתי ששכחתי עברית אז לקראת הקריאה השלישית התחמשתי בזכוכית מגדלת. מילא דור בלך והפליטון המקושקש שלו אולם היכן מערכת העיתון שמעלה לאוויר נימוקים ילדותיים ומטופשים כאלה במסווה של ניתוח יכולות אישיות. עלוב.

פרפרת 9 : גֶדִי לִיבְנֶה יכול לנגן כמה שהוא רוצה את "One way ticket" של הזמר האמריקני ניל סדאקה (Neil Sedaka) ב- רגעי קסם" ברשת א' של רדיו "קול ישראל". אולם הוא תמיד יראה את גבו של שדרן העַל דן כנר שמשאיר אותו בכל מקרה מאחור.

פרפרת 10 : שחקן הכדורגל הקרואטי אִיוָואן פֵּרִישִיץ' נושא על חולצתו את הספרה 4. משחק רעים באוסייק – קרואטיה. נבחרת קרואטיה מארחת את נבחרת ישראל וגוברת עליה 0:2 (יום רביעי – 23 במארס 2016). טלוויזיה משעממת ושידור Off tube כרגיל של ערוץ 55 בכבלים בהובלת השדר נדב יעקובי והפרשן שלמה שרף. עכשיו נזכרתי מהיכן אני מכיר את שחקן הכדורגל הקרואטי איוואן פרישיץ' וגם את יורם ארבל במונדיאל ברזיל 2014. 

מרגיז אותי שהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מתעללת בעיתונאי – שדרן נדב יעקובי שהוא רב – ידען בדרגת פרופסור טלוויזיה לכדורגל וכופה עליו לשדר Off tube מהמוניטור באולפן בהרצליה את משחק הרעים בכדורגל קרואטיה 0:2 (יום רביעי – 23 במארס 2016). מאידך מדהים אותי כיצד נדב יעקובי הנבון למרות שידור ה- Off tube מזהה בקלות יתירה את כל שחקני קרואטיה (וגם של ישראל) כאילו הוא משדר לי את ההתמודדות לסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב מעמדת שידור באצטדיון "גראדסקי" בעיר אוסייק בקרואטיה. אולי הוא באמת כזה המוכשר, ואין זה משנה לו אם מדובר בהכרה וזיהוי השחקנים המתרוצצים על כר הדשא לעשות זאת מעמדת ה- Off tube שלו ו/או מעמדת שידור באצטדיון. כשאיוואן פרישיץ' (נושא על חולצתו את הספרה 4) הבקיע את שער היתרון בדקה ה- 4 לקרואטיה והעלה אותה ליתרון 0:1 נדב יעקובי לא התמהמה ולא התמזמז עם המיקרופון, אלא זיהה אותו מייד בשמו. באותו שבריר שנייה בה פגשה נעל רגלו את הכדור. לעומת יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית טובה במונדיאל ברזיל 2014 (ב- 19 ביוני 2014 באצטדיון ב- מנאוס במשחק קרואטיה – קמרון 0:4) ולחלוטין לא זיהה את אותו איוואן פרישיץ' נושא את אותו מס' 4 על חולצתו לאחר שהבקיע את השער השני במשחק ההוא לטובת קרואטיה. נדב יעקובי נוטל על עצמו אחריות עצומה בשעה שהוא מסכים להיות Pawn על הלוח של ההנהלה שלו ולשדר לצופיו משחק כדורגל בינלאומי של הנבחרת הלאומית שלנו, Off tube מהמוניטור בהרצליה.

במאמר מוסגר הנוגע לתקופה ההיא, מדהים היה להיווכח כי מחשבת הכדורגל של המאמן הדגול של נבחרת ספרד וויסנטה דל בוסקה (Vicente Del Bosque) נמוגה במונדיאל ברזיל 2014. קרסה. זה מבהיל ומפליא כאחד מפני שספרד איננה רק אלופת מונדיאל דרום אפריקה 2010 אלא גם אלופת אירופה ב- 2008 ו- 2012. וויסנטה דל בוסקה הוא מנהיג, מחנך, ומאמן אציל שאימץ בשעתו את תורת הכדורגל של יוהאן קרויף ו- פפ גווארדיולה. בלתי נתפש כי אלופת העולם היוצאת נבחרת ספרד על שני מהנדסי הכדורגל של אָנְדְרֶאס אִינְיֶיסְטָה וצָ'אבִּי הֶרְנָנְדֶס נמחקה ממפת ברזיל 2014 יחדיו עם שיטת המשחק הייחודית שאפיינה אותה, ריבוי מסירות, וניסיון ליצור עדיפות מספרית בכל אחד מאזורי המגרש בדרך להכרעת היריב. ספרד ניגפה בפני הולנד 5:1, והפסידה לצ'ילה 2:0. אנוכי קשור מאז היותי נער בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן למחשבת הכדורגל של גוסטב שבש, ריינוס מיכאלס, יוהאן קרויף, פפ גווארדיולה, ו- וויסנטה דל בוסקה. "הוֹנְבֶד" ו- הונגריה של שנות ה- 50 במאה הקודמת, "אָיָיאקְס" והולנד בעשור ה- 70 של המאה שעברה, ו- "ברצלונה" וספרד בין השנים 2008 ל- 2016 הפכו אותי לאדם מאושר יותר. הדחתה ההיא של ספרד מטורניר ברזיל 2014 גרמה לי דקירה בלב. אי אפשר שלא להתרשם מנבחרות כדורגל כמו קוסטה ריקה, אוסטרליה, אורוגוואי, קולומביה, גאנה, וכמובן גרמניה אולם הפסדיה של ספרד הן כמו עלבון אישי. איש מצוות השידור והמערכת של ערוץ 1 לא הכינו אותי אז לאפשרות כזאת. כתב "מעריב" בריו דה ז'אניירו מר גיא אביעזר כינה את מותה של ספרד שלשום נגד נבחרת צ'ילה, "מוות מהיר בלי ייסורים".

הבה אחזור לנדב יעקובי שַדָּר ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שמזהה היטב את גיבורי העלילה במשחק קרואטיה – ישראל 0:2 באוסייק גם מעמדת שידור Off tube בהרצליה, ויורם ארבל שאיננו מזהה אותם מעמדות שידור באצטדיונים בברזיל של 2014. לא פחות מדהים מכישלונה ההוא של ספרד ב- 2014 היה תפקודו הכושל של השַדָּר המוביל של ערוץ 1 בברזיל 2014, מר יורם ארבל. היום כבר ברור שיורם ארבל הגיע לחלוטין לא מוכן לשידורים הישירים מברזיל 2014. הוא הזכיר לי בחוסר המוכנות שלו במונדיאל ברזיל 2014 את הגרוטסקה של השידור הישיר ההוא שלו את טקס הפתיחה לפני שנתיים באולימפיאדת לונדון 2010. את המריחה שלו ושל השותף שלו אורי לוי בעמדת השידור באצטדיון האולימפי בלונדון ב- 2012, כאשר שניהם לא זיהו ולא הכירו המון ספורטאים נושאי הדגלים של יותר מ- מאתיים משלחות אולימפיות. נראה לי כי יורם ארבל הסתמך בברזיל 2014 על כושר האִלְתּוּר המפורסם שלו וגם על אלילת המזל בשידורים הישירים עליהם היה מופקד. הוא לא הכין שיעורי בית מדוקדקים, ואם כן, עשה אותם ברשלנות. אחד השיאים השליליים שלו התגלה בשידור הישיר ביום חמישי ההוא ב- 19 ביוני 2014 ב- 01.00 מ- מנאוס, בו הכריעה קרואטיה את קמרון בתוצאה 0:4. בטרם שריקת הפתיחה למשחק ההוא קרואטיה – קמרון, הכריז אותו יורם ארבל כהאי לישנא (על סמך מה בדיוק…?) : "קמרון היא מדינה של כדורגל בה הכדורגל הוא דת…אין לי ספק שהם הקמרונים יהיו טובים גם היום…". יום ארבל היה פעם רב אומן בהחזקת מיקרופון. אולם הוא מעולם לא היה סקרן, לא חוקר, ולא מתעניין דָגוּל. אני מתערב ו- שם את כל כספי גם היום בהתערבות שיורם ארבל דֶגֶם של שַדָּר טלוויזיה שהעיתונאות רחוקה ממנו כרחוק מזרח מ- מערב, לא ביקר במחנה של קמרון, לא שוחח עם השחקנים, לא חקר את הקפטן סמואל אטו, ולא דיבר עם מאמנה הגרמני של קמרון פולקר פינקה (Volker Finke), ולא בירר את יכולת האמת שלהם. אילו שוחח עמם אז היה מגלה שמדובר בנבחרת דלה. נבחרת שהייתה מפוררת ואשר שוררת בה אווירה עכורה בה חלק משחקניה מסוכסכים איש עם רעהו. התברר כי הנבחרת הקמרונית מכילה בקִרְבָּה יותר אנשים חמדניים ופחות שחקני כדורגל אלה שנבחרו ללבוש את המדים הלאומיים ו- לייצג את מדינתם במונדיאל ברזיל 2014. שחקני קמרון איימו אז לפני שנתיים על התאחדות הכדורגל שלהם כי לא ישתתפו בטורניר ברזיל 2014 אם לא ייחתם עמם הסכם פרמיות הנוגעים לניצחונות שהם עתידים להשיג בבית א', ואולי גם בשלבים מאוחרים יותר של הטורניר. כזכור הפסידה קמרון במשחק הראשון במונדיאל ברזיל 2014 ב- 13 ביוני 2014 בנאטאל נגד מכסיקו 1:0, ואח"כ ניגפה ב- מנאוס בפני קרואטיה 4:0. כשיורם ארבל אמר אז לצופיו ב- 01.00 בטרם שריקת הפתיחה, כי, "אין לי ספק שהם הקמרונים יהיו טובים גם היום במשחק נגד קרואטיה…", הוא דיבר מהרהורי לבו. הוא הביע הערכה כללית סתמית לא מבוססת. הוא לא באמת התעניין ולא חקר את המצב הקמרוני בטרם השידור הישיר, והחליט לשרבט משפט מטופש והערכה מופרכת בהנחה שהוא מדבר מהשטח מעמדת שידור באצטדיון ב- מנאוס אל צופיו בישראל המרוחקת, ואלה אינם מסוגלים לבדוק ולאַמֵת אם הערכתו נכונה אם לאו. מפליא שמנהל מחלקת הספורט של ערוץ 1 דאז מר מאיר בר ישב בעמדת השידור של יורם ארבל ודני נוימן ב- מנאוס כמפיק אישי של הצוות, ונתן לדברים להתנהל באופן כה דל ומעורר מחלוקת. ואז בא הרגע המביך ההוא. בדקה ה- 48 של המשחק (02.03 לפנות בוקר על פי שעון ישראל) הבקיע איוואן פרישיץ' (Ivan Perisic נושא על גבו את המספר 4 שנעלם משום מה מעיניו של יורם ארבל) שער שני לנבחרת קרואטיה והעלה את נבחרתו ליתרון 0:2 מול קמרון. זה היה מגוחך. אותו יורם ארבל שנשלח למונדיאל 2014 בברזיל הרחוקה על חשבון משלם המיסים לא זיהה את השחקן הקרואטי… התבלבל…השתנק…עִלְעֵל בניירותיו…וניסה לדלות איך שהוא את המספר על חולצתו של השחקן המבקיע כדי לעשות עמו הכרה. אך ללא הועיל. לשווא. יורם ארבל נשמע כשבר כלי. המבוכה הסתבכה כשהפרשן שלו דני נוימן דאז הבין שיורם ארבל שוב היה שרוי בבעיית זיהוי אך לא נחלץ לעזרתו ושתק, אולי מפני שגם הוא לא ידע מי הבקיע את השער ההוא לזכות קרואטיה. המפיק מאיר בר ראה ושמע את הפארסה בהתגלמותה בשידור ישיר והחריש. כל מי שראה את השידור הישיר ההוא קרואטיה קמרון 0:4 הבחין בפשלה ובשידור הקלוקל של יורם ארבל. המדינה כולה נמה את שנתה. אין כאן נסים. טעויות הזיהוי של יורם ארבל חזרו ונשנו. הן לא היו מקריות. השַדָּר המוביל של ערוץ 1 הגיע לשידורים הישירים בברזיל לא מוכן, לא מפוקס, ופספס. יורם ארבל איננו טיפש. הוא ידע שהוא מפשל פעם אחר פעם ומאבד את המוניטין שלו. האם הבין כי דַלוּתּוֹ תעלה לו ביוקר, וכי מינויו של יונה וויזנטל לתפקיד משקם השידור הציבורי ב- 2014 יהיה בעוכריו…? לפתע השידור שלו ההוא הפך לאגרסיבי. מָרְיוֹ מָנְז'וּקִיץ' נוגח שער והעלה את קרואטיה ליתרון 0:3. יורם ארבל סיפר שתנופת הנגיחה של מריו מנז'וקיץ' דומה לכוח בעיטה. הוא פאר והילל את מריו מנז'וקיץ' (Mario mandzukic) עוד ועוד מעבר לכל פרופורציה. נגמרו לו המילים. מי שמבין קמעא בתורת התנועה ויעילות התנועה של בן אנוש (kinesiology ו- Efficiency of Human Movement) מבין ש- בסך הכל מדובר בנגיחה רגילה לכל דבר וגם לא נוחה. הסיבה : מפני שהכדור הגיע לראשו מצד שמאל ומריו מנז'וקיץ' שהוא ימני (בועט ברגל ימין וכותב ביד ימין) ו- ניצב בגופו אנכית לקו השער נאלץ לבצע תנועת צוואר משמאל לימין שהוא לא טוב בה (ו/או פחות טוב, נניח כמו לכתוב פתאום ביד שמאל). אילו היה מקבל את הכדור מצד ימין והיה ניצב כ- אֲנָך לקו השער ונוגח אותו בתנועת גוף ו- צוואר מימין לשמאל אפשר היה לדבר על נגיחה חזקה ו/או אפילו נגיחה חזקה מאוד. וותיקי המונדיאלים זוכרים כי במונדיאל מכסיקו 1970 הבקיע פֶּלֶה (Pele) בנגיחה את שער השוויון 1:1 נגד איטליה במשחק הגמר באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" (AZTECA) ממסירה מאגף שמאל של טוֹסְטָאוֹ (Tostao). המסירה מצד שמאל הכריחה את פֶּלֶה הימני (בועט ברגל ימין וכותב ביד ימין) להציב את גופו במקביל לקו השער לאחר הניתור וההתרוממות, על מנת לנגוח את הכדור לעברו של שוער איטליה אנריקו אלברטוסי (Enrico Albertosi) בתנועת גוף ו- צוואר מאחור לפנים. תשאלו כל נוגח ימני והוא יאמר לכם כי הרבה יותר נוח לו לו לנגוח כדורים שמגיעים אליו מאגף ימין מאשר מאגף שמאל.

האוריינטציה של יורם ארבל במונדיאל ברזיל 2014 עוררה תהיות ומחשבות נוגות אודותיו. הוא בסך הכל ישב בעמדות שידור נוחות באצטדיונים יחדיו עם דני נוימן כאשר כרי הדשא פרוסים לפניהם כמו בפני שאר הקולגות הבינלאומיות שלו. הייתה לו זווית ראייה ותצפית מצוינת על הנעשה בכר הדשא, אולם מה קרה לו שם ? מדוע לא זיהה ? מדוע התבלבל ? מוזר (!). ערוץ 1 העניק לשלושת שדרניו במונדיאל ברזיל 2014 ליורם ארבל, מאיר איינשטיין ונדב יעקובי כלי נשק עיתונאי מצוין. אין כמו עמדת שידור באצטדיון ואין כמו לשַדֵר ולדָוֵוח מהשטח. אבל הוא יורם ארבל פישל. טעויות זיהוי אינן סוף העולם אולם כשזה קורה פעם אחר פעם בברזיל 2014 לשַדָּר הספורט מספר אחת של רבים קָבָל עַם ואָרֶץ – בעוד צופיו בישראל מזהים בקלות בכוחות עצמם על מסך הטלוויזיה את גיבורי העלילה שלהם – הדבר הופך לפארסה, לגיחוך, לעסק ביש. ברור שכל צופה טלוויזיה בסלון ביתו בישראל במונדיאל ברזיל 2014 שאל את יורם ארבל, כיצד קורה שבעודו מאכלס עמדת שידור נוחה באצטדיון, הוא איננו רואה את מה שהצופה בישראל מזהה ללא כל קושי על מוניטור הטלוויזיה שלו בתל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע ו/או בקיבוץ אפיקים ?

יורם ארבל (בן 74 היום) לא שכח לשדר אולם הוא היה זקוק במונדיאל ברזיל 2014 למערכת עיתונאית שתעטוף אותו ותתמוך בו, ואשר לא עמדה לרשותו. לא הייתה לו כזאת. שדר ברמתו ובמעמדו ובמשימות השידורים הישירים שנכונו לו היה זקוק לעוזרי שדר מקצועניים לידו ובסוג של טיפול בכפפות משי של מפיק חרוץ בעל ידע שלא היה לו. התוצאה הסופית שבקעה מהמיקרופון דאז הראתה שיורם ארבל היה איש בודד בברזיל 2014. במידה רבה קצר אותו יורם ארבל את פרי הבאושים בדמותו של הפרשן הצמוד שלו בעמדת השידור דני נוימן. כבר נאמר בבלוג הזה לא פעם ולא פעמיים כי דני נוימן החלש והמוגבל איננו מְפָרֵש את המשחק, אלא משמש על מעין תקן של שדר שֵנִי בעמדת השידור. אבל דני נוימן איננו שדר באמת ואפילו לא שימש זוג עיניים נוסף של השדר המוביל שלו. מוזר ולא ברור כיצד שדר בעל מוניטין נקלע למצבים מביכים שכאלה וטועה. יורם ארבל היה שדר מוביל שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך יותר מעשור, מ- 1978 ועד 1990, בשני ענפי הספורט המרכזיים של מדינת ישראל – כדורגל וכדורסל. הפקדתי אותו לא רק כמגיש ראשי שלי אלא גם כבעל הבית של המיקרופונים, שדר כמעט בלעדי של כיסוי הכדורגל והכדורסל, לא רק בארץ אלא גם ברחבי תבל. לרבות מונדיאלים, אליפויות אירופה למדינות בכדורגל (Euros), אליפויות אירופה למדינות בכדורסל , וכמובן משחקי מכבי ת"א בגביעי אירופה בכדורסל. אנוכי יודע דבר אחד : כמנווט ועורך ראשי של שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקמתי מערכת ששירתה אותו ועבדה למענו יומם וליל. יורם ארבל נהנה ממערכת עיתונאית שעבדה בשבילו ללא ליאות ותמכה בו תמיכה אין קץ. ככה נהגתי גם עם נסים קיוויתי, וכך נהגתי גם בין השנים 1990 עד 2002 עם השַדָּר שהחליף ומילא בהצלחה את מקומו של יורם ארבל, מאיר איינשטיין. חלק מתפקידי מערכת הספורט והעוזרים הטכנאים שלי מחטיבת ההנדסה היה לוודא שהשדרים המובילים שלי מגיעים לעמדות שידור כשהם מצוידים בכל המידע הדרוש לביצוע העברת האינפורמציה לציבור וכי עמדות השידור מאובזרות בכל הפרטים הטכנולוגיים ופועלות כראוי וכי קו שידור ה- 4W בין עמדת השידור בחו"ל לבין ה- Master Control בירושלים – תקין (!). הדבר החשוב ביותר מבחינתי כמנהל חטיבת הספורט היה להקנות לשדרים המובילים שלי ברמתם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ומאיר איינשטיין שקט נפשי ותחושת ביטחון שהם לא לבד, שהם נתמכים כל הזמן ע"י המערכת שעוטפת אותם. שהמערכת עומדת לרשותם שדר ספורט שניצב בקִדמת חלון הראווה של הרשת שלו חייב בשקט ורוגע נפשי מוחלט. תפקידו לשדר ותפקידה של המערכת לדאוג לו ולכל צרכיו הטכנולוגיים והלוגיסטיים. אהבתי את השדר יורם ארבל. אם הוא שוגה וטועה זה גם מפני שעוטף אותו צוות חלש. בהיעדר מערכת עיתונאית סביבו נותרה עמדת השידור של יורם ארבל פגומה. אין שם יֶדָע, אין שם עיתונאות, וגם אין שם פרשנות. אך הוא לא היה האשֵם הבלעדי. נכון שיורם ארבל הוא טרובדור בעל קול בריטון עָרֵב. דליקאטס ומלודי, אבל צופיו ומאזיניו מוכנים להסתפק גם בקול סוֹפְּרָן, העיקר שיהיה אָמִין כמו עמיחי שפיגלר כעת.

כבר בתחילת השידורים הישירים ההם של ערוץ 1 מברזיל 2014 הבחנתי כי יורם ארבל מפספס. אולם בהיותו איש טלוויזיה רב ניסיון הוא החליק, מרח, ו- טייח. טכניקת הטיוח פשוטה. בהיעדר כישרון זיהוי אין מציינים מייד באותם המקרים המסוימים את שמם של כובשי השערים, אלא מושכים זמן ו- ממתינים בסבלנות ל- HBS, ה- Host broadcaster במונדיאל ברזיל 2014 שמספק את סיגנל הטלוויזיה באמצעות 37 מצלמות, כדי שיבודד במצלמות ה- Close ups את המבקיע. רק לאחר הבידוד מזהים ומכריזים בבירור מי הוא המבקיע. אחד מכישלונות הזיהוי המובהקים של יורם ארבל התחולל כאמור במשחק קרואטיה – קמרון 0:4 ב- 18 ביוני 2014 ב- מנאוס. בדקה ה- 48 הבקיע איוואן פרישיץ' את השער השני לזכות קרואטיה אולם יורם ארבל לא זיהה אותו במשך דקות ארוכות (גם לא דני נוימן). מצלמות HBS לא הצליחו לחשוף את המספר על גבו וגם לא על מכנסיו. יורם ארבל ודני נוימן שלו בהו בחלל האוויר והותירו את צופי ערוץ נטולי מידע. הדוגמאות השליליות רבות מספור. כשיורם ארבל הבין שהוא איננו מזהה את השחקנים השונים וטועה ומערבב שמות הוא בחר בעוד טכניקת טיוח. שידור "כללי" וציון שמותיהם רק של שחקנים ש- מוכרים לו ואותם הוא מזהה על בטוח. מהאחרים התעלם. קונץ קטנטן. אינני זוכר ששדרי ספורט בעלי מוניטין בעולם כמו קנת' וולסטנהולם, דיוויד קולמאן, בארי דיוויס, הווארד קוסל, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, מארב אלברט, בוב קוסטאס, ואחרים בעולם, ובארץ נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין. כל הנתונים והעובדות הם ברי השוואה. יורם ארבל קיבל תנאי עבודה אידיאליים בברזיל 2014. טכנולוגיים ולוגיסטיים. אין לו שום יד ורגל במאמץ ההפקה. כל מה שהיה שעליו לעשות הוא להכין שיעורי בית, לטוס מ- מקום ל- מקום, ולהתכונן ביעילות לקראת השידורים הישירים שלו. מן היבט הזיהוי וידע ו- בקיאות בחומר המונדיאל, שני השדרים האחרים של ערוץ 1 בברזיל מאיר איינשטיין ו- נדב יעקובי שמו אותו בדרך כלל בכיס הקטן (למרות שנדב יעקובי נתפש בלתי מוכן בסצנת הנשיכה של האורוגוואי לואיס סוארז את כתפו של האיטלקי ג'ורג'יו קייליני). מהימנותו של שדר "X" ו/או "Y" מבוססת לא רק על ידע וכישרון של הבנת העלילה אלא גם בקיאות מופלגת והכרת גיבורי העלילה. לא יכול להיות ששַדָּר ספורט כלשהו בטלוויזיה בתחומי הא"ק, השחייה, ההתעמלות, הכדוריד, הכדורעף, הכדורסל, הכדורגל, וענפי ספורט אחרים לא יזהה את גיבורי העלילה. זיהויים הוא א' – ב' בתורת השידור בטלוויזיה. חולשתו של יורם ארבל בברזיל 2014 מצטרפת להידלדלותו כששדר מוביל בשידורי מכבי ת"א ב- Euroleague בעונת 2014 – 2013. בלעדי הפרשן שלו פנחס "פיני" גרשון הוא מאבד את צלמו כשדר טלוויזיה. חוסר יכולת הזיהוי שלו והיעדר כל סקרנות ואבחנה עיתונאית הפכו אותו זה מכבר לשדר רצסיבי אולם בעל קול בריטון נפלא. "משחק השרוכים" המכור לפני 16 (שש עשרה) שנים ב- 1998 אותו שידר בעבור ערוץ 2 יחדיו עם הפרשן וכדורגלן העבר אבי כהן ז"ל היווה נקודת מפנה שלילית בקריירת השידור שלו. יורם ארבל הפך לשדר נַסְגָנִי ."משחק השרוכים" ההוא נערך ב- 2 במאי 1998 באצטדיון "קריית אליעזר" בחיפה בו אירחה קבוצת הפועל בית שאן את בית"ר ירושלים והפסידה לה בכוונה 3:2 כדי שבית"ר ירושלים תזכה באליפות המדינה ולא הפועל ת"א. יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון העירוני החיפאי (יחדיו עם הפרשן שלו אבי כהן ז"ל), שידר ישיר את המשחק עבור ערוץ 2, ולא זיהה את המכירה. הוא שידר את המשחק באופן רגיל כאילו מדובר בהתמודדות ספורטיבית אמיתית ולא הבחין ששחקני הפועל בית שאן מוכרים את בכורתם מחד, ושחקני בית"ר ירושלים קונים את נזיד העדשים מאידך. אילו היה קורה הדבר בתקופתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי מעיף את יורם ארבל ואת הפרשן שלו בו במקום מעמדת השידור באמצע השידור הישיר, וממשיך לשדר אותו Mute. מדובר בהונאה, ב- ביזיון עיתונאי, ב- נפולת, ו- בחולשה עיתונאית שטרם נראתה כמותה עד אז על מסכי הטלוויזיה בארץ. מערכת ערוץ 2 לא פיטרה אז את יורם ארבל לאלתר והשאירה אותו על כנו. ההחלקות והמריחות של יורם ארבל לא החלו אם כן במונדיאל ברזיל 2014. בתום מונדיאל ברזיל 2014 חזר יורם ארבל ארצה כשזנבו שמוּט בין הרגליים והמוניטין שלו מוכה וחבול. רשות השידור נכנסה על פי חוק לשלב פירוק, פרופסור דוד האן הופקד ב- 6 באוגוסט 2014 לכונס נכסים של רשות השידור, ש- מינה את יונה וויזנטל למנכ"ל זמני. מנכ"ל רשות השידור הקודם והכושל יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת – הודחו וסולקו. גם יורם ארבל שנכשל כישלון קולוסאלי במונדיאל ברזיל 2014 הודח וסולק.

ככלות הכל לא יכול להיות ששדרני ספורט שמופקדים על שידורים ישירים של טקסי פתיחה אולימפיים לא יכירו על בוריים את כל נושאי הדגלים במשלחות השונות. אורי לוי ויורם ארבל שידרו יחדיו בערוץ 1 את טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012. הם זיהו כ- % 20 בלבד מנושאי הדגלים. חלטורה. ובאותו הקשר : אורי לוי ויעל ארד שידרו ישיר באופן מגוחך וברמה ירודה בלתי מתקבלת על הדעת את טקסי הפתיחה של אולימפיאדות אתונה 2004 ו- 2008. כל אחד יכול להשיג את ההקלטות ההן מארכיון ערוץ 1 ורשאי ל- התבונן בעצמו ב- שידורים הישירים ההם שבוצעו ב- Level של חלטורה. כאילו היה מדובר בעבודה צדדית של העוסקים במשימות השידורים ההם.

יורם ארבל כמו כל השַדָּרִים האחרים בארץ וגם בעולם שווה כקליפת השום ללא מערכת עיתונאית זריזה ומהימנה שעובדת בשבילו. שני שדרני ה- BBC המנוחים והבלתי נשכחים קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) ודיוויד קולמאן (David Colman) היו מסכימים עם הקביעה הזאת שלי ללא ערעור. התמונות הבאות שנשמרו ו- נלקחו מארכיון העבודה הפרטי שלי מלמדות כי לעולם לא השארתי את יורם ארבל בודד בעמדות השידור שלנו. אף פעם לא הפקרתי אותו. הוא תמיד היה עטוף בעוזרי שדר, טכנאים, ומפיקים, ובמערכת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כולה .

טקסט תמונה : הימים ההם הזמן ההוא. 28 באוקטובר 1981. אצטדיון ר"ג. לפני 35 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם שריקת הפתיחה למשחק קדם גביע העולם של מונדיאל ספרד 82', ישראל – פורטוגל 1:4. מערכת עיתונאית וטכנולוגית עוטפת את השדר המוביל שלי יורם ארבל (רוכן שלישי משמאל בשורה השמאלית) בטרם שריקת הפתיחה למשחק ומעניקה לו ביטחון ושקט נפשי. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין בשורה הימנית : אנוכי , הבימאי אריה אורגד (מרכיב משקפי שמש), ועוזרת ההפקה שלי ריקי רנד – אריכא. זיהוי הנוכחים בשורה משמאל : טכנאי החשמל והתאורה ז'אן לב ארי, עוזר השדר ישראל, יורם ארבל, עוזר השדר בני עורי (מוסתר קצת), וטכנאי קול שלנו לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : לפני 34 שנים. סתיו 1982. היכל הספורט ביד אליהו. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם אחד השידורים הישירים של משחק מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזר השדר בני עורי, עוזר השדר אריה שגיא, הפרשן אריה מליניאק, השדר יורם ארבל, עוזר השדר אמנון לנגזם, ומראיין השטח נסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אגף במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי. השדר יורם ארבל (שני מימין) והשדר נסים קיוויתי (ראשון משמאל) יחדיו עם המפיק אמנון ברקאי (במרכז מזוקן). מימין, אשת קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית TeleMexico גב' מוניקה זאמבראנו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1988. עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל של ראשל"צ. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : השדר יורם ארבל, הטכנאי ואיש הסטטיסטיקה מוטי גיא, יגאל שמעוני (מאחור), הטכנאי ואיש הסטטיסטיקה זיגי זיגל, השדר אורי לוי (חובש Headset), עוזר השדר אמיר בר שלום, אנוכי, והרשם דני לבנשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 ו- 29 בינואר 1981. בריסל בירת בלגיה. היכל הכדורסל של הקבוצה הבלגית רויאל 4. אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א מתמודדת על אדמת בלגיה במשחק כפול בגביע אירופה לאלופות בכדורסל נגד האלופה הסובייטית קבוצת צסק"א מוסקבה. רשת הטלוויזיה הבלגית RTBF מסייעת לי להעביר בשידור ישיר את סיגנל הטלוויזיה של שני המשחקים ארצה. יורם ארבל (מימין) מאכלס את עמדת השידור שלנו בבריסל יחדיו עם המפיק הבלתי נלאה והמצוין שלי אמנון ברקאי (משמאל, חובש Headset ומחזיק מיקרופון). יורם ארבל לעולם לא הושאר לבד ולא נותר בודד בעמדות השידור שלנו בארץ ובחו"ל בעת השידורים הישירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי המרכזי "הקוליסיאום" בלוס אנג'לס 84'. השדר יורם ארבל (מימין) והשדר אורי לוי (משמאל) נקבעו על ידי לשדר יחדיו כצמד את טקס הפתיחה. כאן נראים שניהם מכינים את שיעורי הבית שלהם בעמדת השידור שלנו מוכת שמש בקוליסיאום (לכן חובשים שניהם כובעים) לקראת השידור הישיר של טקס הפתיחה שהתקיים ב- 28 ביולי 1984. מזג האוויר ששרר בקיץ 1984 בלוס אנג'לס היה חם ולח והזכיר במידה רבה את זה של תל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באוקטובר 1981. עמדת השידור שלנו באצטדיון ר"ג בטרם שריקת הפתיחה למשחק ישראל – פורטוגל 1:4 במסגרת קדם גביע העולם של ספרד 1982. זיהוי הנוכחים מימין : אנוכי ועוזרת ההפקה שלי ריקי רנד – אריכא. זיהוי הנוכחים משמאל : טכנאי החשמל והתאורה ז'אן לב ארי, שני עוזרי השדר של יורם ארבל ראובן ואמנון לנגזם (משופם), השדר המוביל יורם ארבל, עוזר השדר השלישי בני עורי, וטכנאי קול שלנו אוחז ב- Headset. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי, כ- שעתיים בטרם שריקת הפתיחה למשחק רבע הגמר השנוי במחלוקת ארגנטינה – ברזיל 1:2. יורם ארבל (מימין) ועוזרת ההפקה שלי שמחה שיטרית (משמאל) מקבלים ממני את פקודת השידור ממקום מושבי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. מעולם לא השארתי את יורם ארבל לבד בעמדת השידור. תפקיד ההפקה היה לדאוג לכל צרכיו התוכניים והלוגיסטיים. הוא היה צריך רק לשדר. הפרשן בשידור הישיר הנ"ל ההוא היה מרדכי "מוטל'ה" שפגילר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : 1990. מאיר איינשטיין בעת מעברו מרדיו "קול ישראל" לחטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על מנת לשמש שדר מוביל ראשי במקומו של יורם ארבל שפרש ב- 1990 לטובת ערוץ 2 הניסיוני וערוץ 5 בכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. האולפן בירושלים המנווט את שידורי מונדיאל מכסיקו 86'. משמאל : המגיש והמנחה אורי לוי עם הפרשן גיורא שפיגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. בתום מבצע השידורים הישירים בן 155 (מאה חמישים וחמש) שעות בראשותי של אולימפיאדת ברצלונה 1992. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המגיש והמנחה באולפן המנווט בירושלים דני רופ (היום חזאי מזג האוויר בערוץ 10), אורי לוי, ויונתן "יוני" קנלר. מאחור מוסתר השדר רמי ווייץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היו פעם ימים אחרים. הם חלפו לבלי שוב. אני זוכר שבתום מבצעי השידור הממושכים שלנו מהשטח ב- חו"ל ב- 1986, סיקור בשידורים ישירים את מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 ואת ה "מוּנְדוֹבָּאסְקֶט" אליפות העולם בכדורסל בספרד 1986, שלחו לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה חיים יבין מכתבי הערכה מיוחדים. במסמכים האלה צוין גם פועלם של השדר המוביל יורם ארבל והמנחה באולפן המנווט בירושלים אורי לוי (למרות שחיים יבין לא רצה אותו אולם נכפה לעשות זאת בגלל מפני שאנוכי הצבתי אותו שם ובשל תמיכתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בי). מה שהיה פעם לפני שנות דור לא מתאים עוד ל- 2014. ערוץ 1 היה אמור למקם את האולפן המנווט שלו על כל אנשיו ומרכיביו : הפקה, צילום ENG (לפחות 2 צוותים), עיתונאות, עריכה ושידור מהשטח ב- ריו דה ז'ניירו ו/או בסאו פאולו. אילו הייתי מנהל חטיבת הספורט היום הייתי מגייס לצוות הסיקור את מוטי קירשנבאום מ- ערוץ 10. אם ערוץ 1 תגבר את עצמו אז בכוחות מבחוץ בשלושת השדרים יורם ארבל, מאיר איינשטיין, ונדב יעקובי וכל הגבולות והבידולים הטלוויזיוניים הוסרו ו/או התמסמסו, אז מדוע לא לגייס לשורות ערוץ 1 את הכתב והמְסַפֵּר ההוא מרדכי קירשנבאום ז"ל בעודו בחיים, ו/או מישהו ברמתו. ברזיל רווייה אין סוף סיפורים ספורטיביים ואנושיים שאינם קשורים רק לכדורגל. זאת החמצה משוועת של חטיבת הספורט ההיא והנהלת רשות השידור דווקא ערב היעלמותו של ערוץ 1 במתכונתו הישנה ממפת התקשורת.

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986 . מסמך ההערכה שכתב לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידור הממושכים שכללו עשרות שידורים ישירים ממונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 ומונדיאל הכדורסל של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא חיים יבין בתום מבצעי השידור מהשטח ב- חו"ל של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 וה- "מונדובאסקט" של ספרד 1986 (בהשתתפות נבחרת ישראל בכדורסל). יורם ארבל היה השדר המוביל שלי בשני האירועים המדוברים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 11 : העיתונאית והמתעדת אשת ערוץ 10 אוֹרְנָה בֵּן דוֹר והפרשן המשפטי של ערוץ 10 בַּרוּךְ קְרָא.

העיתונאית והמתעדת של ערוץ 10 אורנה בן דור סיימה זה עתה להקרין סדרת מחקר מעניינת בת ארבעה פרקים הקרויה "דיני נפשות", ואשר עסקה במיומנות, ביושרה, ובאורחות המשפט של בתי הדין במדינת ישראל. ישבתי מרותק בכורסתי בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב וצפיתי בעניין רב בכל ארבעת הפרקים. ההתבוננות ב- "דיני נפשות" הזכירה לי את הסלוגן שטבעה בפניי ב- 1981 גב' נאווה כהן אשת שופט ומפיקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית (היא הפיקה בזמנו את תוכנית הראיונות הטלוויזיונית השבועית של המנחה והמגיש רם עברון ז"ל שנקראה "זה הזמן"), וכה אמרה לי : "אתה יודע איך אתה נכנס להיכל בית המשפט אולם אינך יודע כיצד אתה יוצא ממנו". ברגע הראשון לא האמנתי לה. חשבתי שבית המשפט הוא היכל צדק אוטומטי. אולם היא שכנעה אותי בתוך דקה אחת שזו האמת. "השופטים לא היו נוכחים ברגע המחלוקת שהובא לכס שיפוטם, לכן נגזר עליהם להאזין לדברי הקטגוריה והסנגוריה, ועל סמך זאת להפעיל את הגיונם ולגזור את דינם", סגרה את העניין בקצרה. הספר התיעודי המרתק "Courtroom" (בית דין) שכתב הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Reynolds) תומך במקרים רבים בהנחה ההיא של נאווה כהן, "אתה יודע כיצד אתה נכנס להיכל בית המשפט אולם אינך יודע כיצד אתה יוצא ממנו". די לקרוא רק את הפרק בספר "בית דין", את הדיווח של קוונטין ריינולדס אודות, "הזבוב טווה את הקורים", בעניין משפט הרצח ב- 1924 שבו גזר שופט בבית משפט בניו יורק על מסריט בבית קולנוע בשם הארי הופמאן עונש של עשרים שנים עד מאסר מאסר עולם, כדי להבין שנאווה כהן הגתה סלוגן הגיוני וצודק. סיפור מדהים אודות בית משפט אמריקני בניו יורק. הכל טוב ויפה כשאתה מעיין בכתב התביעה של המשפטן הניו יורקי אלברט סי. פאך, אבל הארי הופמאן לא היה הרוצח. הסנגור סמיואל ליבוביץ' הוכיח זאת במשפט השני של הארי הופמאן ב- 1928. פשוטו כמשמעו : הארי הופמאן לא היה הרוצח. כך רושם קוונטין ריינולדס בספרו "בית דין" : "…הארי הופמאן יצא מאולם בית הדין כשהוא בן חורין. האיגוד המקצועי של מכונאי הקולנוע סניף 306, לקח את הארי הופמאן תחת כנפי חסותו והשיג לו מקום עבודה. הארי הופמאן חזר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקו לפני מותה של מוד בואר שבגינה נאשם ברצח…".

ועוד דוגמא משלי : בשנת 1995 נקלעה רשות השידור בראשות המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל והיועץ המשפטי שלו עו"ד צעיר עירני, חרוץ, ומוכשר בשם עמית שכטר יבד"ל (היום פרופסור עמית שכטר ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע) למחלוקת זכויות שידורים חריפה עם התאחדות הכדורגל הישראלית בראשה ניצב היו"ר גבריאל "גברי" לוי. המחלוקת הייתה כל כך חמורה עד שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. ההתאחדות שהעניקה קודם לכן בסופה של 1994 לערוץ 1 את זכויות השידורים המלאות של כל משחקי הבית הבינלאומיים של נבחרת ישראל לרבות אלה של קדם EURO 1996 וקדם מונדיאל צרפת 1998 בתום מו"מ בטקס קצר של לחיצת ידיים בין מוטי קירשנבאום לגברי לוי – חזרה בה. אירוע לחיצת הידיים התרחש לפני שני עשורים של שנים במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר"ג. שני המובילים משני צידי השולחן מוטי קירשנבאום וגברי לוי קמו מכיסאותיהם והושיטו בחיבה יד איש לרעהו. תוך כדי אחיזתם איש ביד כף רעהו ובעוד זרועותיהם מתנועעות מטה – מעלה, הגה מוטי קירשנבאום ז"ל בשפת ההומור השנונה שלו את האמירה הזאת ושיגר אותה לגברי לוי : "האם אנחנו צריכים לומר המזל והברכה כדרכם של היהלומנים…?". גברי לוי השיב לו מחויך : "לא איננו צריכים…עשינו הסכם…אנחנו אוהבים את מלאכת הכיסוי של יואש אלרואי וציוותו…משחקי הנבחרת שלכם…". ישבתי אז סמוך מאוד לצדו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ושמעתי כל מילה שאמרו שני המובילים, זה של רשות השידור והאחר של הכדורגל, האחד לשני. היועץ המשפטי של רשות השידור עמית שכטר ישב מצדו השני של מוטי קירשנבאום. אולם עכשיו התנתה התאחדות הכדורגל את ביצוע החוזה / הסכם הזה בהסכמתה של רשות השידור לכסות גם את משחקי הליגה המשנית (הליגה הלאומית היום, הליגה הארצית דאז). מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, המשפטן שלו עמית שכטר, ואנוכי נחרדנו. מוטי קירשנבאום ועמית שכטר פנו לעו"ד רנאטו יאראק (לשעבר ראש מחלקת הבג"צים במשרד המשפטים ובעל ניסיון במשפטים בעלי מחלוקת ציבורית) וביקשו את סיועו המשפטי מפני ההתאחדות החמדנית. ואומנם נפגשנו בבית המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב. מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל שטח את טענותיו אודות המו"מ ההוא בין ההתאחדות לבין רשות השידור (התקיים כאמור בסוף 1994) בפני השופטת (אינני זוכר את שמה). הוא נידב טקסט שחור ואמר שכלל לא היה הסכם, לא בע"פ, וודאי שלא בכתב. היה מו"מ, היו דיבורים, אולם לא היה הסכם. מיד אחריו התרומם מוטי קירשנבאום ז"ל ממושבו ונאם את נאומו הצפוי, הפוך בתוכנו מזה שהגה לפניו יעקב אראל, ו- צבוע בצבע לבן. השופטת האזינה לטיעוני שני הצדדים, חייכה, והודיעה בנועם אולם חד וחלק לשני הטוענים, יעקב אראל מחד ומוטי קירשנבאום ז"ל מאידך, כלהלן : "תראו אנשים נכבדים, אינני יכולה לפסוק ולגזור את דיני מפני שלא הייתי שם ביניכם באותה שעת המו"מ בהתאחדות בעקבותיה טוען מר יעקב אראל להד"ם ומר מוטי קירשנבאום אומר היה גם היה", והוסיפה, "אני מציעה כי שני הצדדים יצאו החוצה וינסו להגיע להסכם חדש בכוחות עצמם בטרם אדרש אני לחרוץ את גזר הדין כמי שלא הייתה נוכחת שם במו"מ במשרדי ההתאחדות". ובאמת נטשנו לרגע את היכל המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב והתכנסנו סביב עצמנו. מוטי קירשנבאום ז"ל הבין את הרמז של השופטת הנכבדה והודיע לחבורה שסובבה אותו ליועץ המשפטי שלו עמית שכטר, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ולי כמנווט שידורי הספורט שלו – כי הוא חושב שאין לנו ברירה ואם ברצוננו לשמר לעצמנו את זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 1998 – 1995 לרבות משחקי הבית של נבחרת הישראלית בטורנירים המוקדמים של Euro 1996 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה) ושל קדם מונדיאל צרפת 1998, יהיה עלינו לקחת על עצמנו את כיסוי הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 (מאתיים אלף) זכויות שידורים. וזה גם מה שקרה בפועל. חזרנו להיכל בית המשפט ומוטי קירשנבאום ז"ל פירט ופרס בפני השופטת הנכבדה את מתכון ההיערכות החדשה שלו ואת הסכמת רשות השידור לכסות את הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 דולר זכויות שידורים. גברי לוי קפץ על המציאה והפרשה הסתיימה. צריך לזכור שמוטי קירשנבאום ז"ל הסכים ללכת לפשרה משפטית שלא הייתה בטובת רשות השידור לאחר שב- 17 במאי 1994 הפסיד מבלי שהיה כפוי לערוץ 2 הצעיר את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החזיקה בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו באופן רצוף במשך רבע מאה של שנים מ- 1969 עד 1994 ולפתע חטפה מהלומה כבדה מהשידור המסחרי שהיה עדיין דרדק טלוויזיה. טיעוניו של מוטי קירשנבאום ב- 1995 בפני השופטת הנכבדה היו אמיתיים וצודקים לחלוטין. מוטי קירשנבאום ז"ל העקשן והנָבוֹן היה בעצמו אי של יושרה, אבל הוא הבין שמפני שהשופטת הנכבדה הזהירה אותו ואת יעקב אראל "כי היא לא הייתה שם…", חשש שהיא יכולה לפסוק את פסיקתה לטובת ההתאחדות למרות שטיעוניו שלו היו כֵּנִים (!).

הפוסט שפרסם העיתונאי ושדרן ערוץ 10 ברוך קרא בעיתון "הָאָרֶץ" ביום שישי – 25 במארס 2016 וכותרתו, "סרט אימה במסווה של תחקיר עיתונאי", בגנותה של העיתונאית ומתעדת הסדרה "דיני נפשות" ב- ערוץ 10, אורנה בן דור, הוא חסר תקדים בתוכחתו ו- במוסריות שלו. ברוך קרא הכתב והפרשן הנודע של ערוץ 10 לקח עליו משימה לערער את אמינותה של אורנה בן דור אף היא אשת ערוץ 10. לא סתם לפגוע במהימנותה בשיחת ניתוח אישית בין שניהם רחוק מאור הזרקורים אלא לתקוע לה בבוטות בפרהסיה לפני קהל ו- לזעזע את שמה. מדוע ? למה ? האם אורנה בן דור פלשה לטריטוריה משפטית לא לה וגנבה לברוך קרא את ההצגה ? האם ברוך קרא זועם אולי מקנא נוכח שגשוגה של אורנה בן דור ונוכח העניין שיוצרים מסמכי התיעוד שלה ? ובכן, ברוך קרא לא חייב לפרגן לאורנה בן דור ולברך אותה על הפקת הסדרה התיעודית המעניינת "דיני נפשות" בת ארבע הפרקים. אולם אין זה גם תפקידו לבקר, להתנשא, ללעוג לה, ו- להתחשבן עמה, עם מי שהיא קולגה שלו בערוץ 10 – לעיני כל. אינני מעלה בדעתי את אלון בן דוד מנהל חשבונות ומבקר ב- "הָאָרֶץ" את עמיתו אוֹר הֶלֶר ו/או רביב דרוקר מזנב בנדב אייל. "דיני נפשות" מכילה המון פרטים משפטיים – אישיים שלצופה הטלוויזיה התם אין שום מיומנות וכלים לאמת אותם. ברוך קרא נחשב לעיתונאי עַל בר סמכא בתחומו אולם הוא יוצא לא טוב, מפני שהוא שַם את עצמו לשופט טלוויזיה ראשי בתחום המשפט וממנה את עצמו לבעל הבית ומנטור של עמיתתו אורנה בן דור. ברוך מצטייר כ- מדריך מתנכל שיודע הכי טוב בעולם מה קורה בין כתלי בתי המשפט בישראל. מי זאת בכלל אורנה בן דור על פי רוח הפוסט שלו ? זה לא תפקידו להטיל דופי באופן כה מוחצן ומופגן גם אם הוא חושב שאורנה בן דור פלשה לשטח הפרטי שלו. לא מתקבל על הדעת כי עיתונאי X מערוץ 10 יעשה כל מאמץ להבאיש את ריחו של עיתונאי Y קולגה שלו אף הוא מערוץ 10. מגוחך שעיתונאי ברמתו מתעסק בריסוק אישיותה העיתונאית של אורנה בן דור. עבורי זה בלתי מובן. בשלהי הפוסט לקראת סיומו רושם ברוך קרא טקסט לגלגני כלפי אורנה בן דור, ואומר כלהלן : "…האם אורנה בן דור הצליחה יותר מאיתנו , העיתונאים, שעמדו ועומדים בקשר עם נשים שלטענתם נפגעו מסילבאן שלום , והיא רק לא מספרת לנו ? היא תוהה למה בתיק נגד חיים רמון הופגנה להיטות יתר, ואילו התיק של סילבאן שלום מטויח. היא לא מפרטת מה הבסיס לתזה. זה בבחינת חור לא רק בתחקיר העיתונאי (שלא באמת היה כאן) אלא גם בסרט עלילתי. הצופים הרי אמורים להזדהות עם תיאוריית הקשר. החייאת אורנה בן דור, זרקי עצם…". כתב הקטגוריה הזה של ברוך קרא מופנה אומנם ישירות לעברה של אורנה בן דור, אך הוא מוטח גם ב- הנהלת ערוץ 10 ומחלקת התיעוד של הערוץ, ומלין כלפיהם לא בעקיפין, כיצד הם מאפשרים לשדר באוויר שלהם את "דיני נפשות" את הסדרה של אורנה בן דור שאיננה מתוחקרת כראוי ולא מהימנה. מדהים שעיתונאי ברמתו מתעסק בערעור שיווי משקלה של עמיתתו למקצוע ועוד באותו ערוץ טלוויזיה מס' 10.

ועוד דבר : אם ברוך קרא צודק בכותרת הביקורת החריפה והחמורה בפוסט שלו בן 1400 מילים, בה נאמר כי הסדרה התיעודית "דיני נפשות" של אורנה בן דור היא, "סרט אימה במסווה של תחקיר עיתונאי", אז כיצד זה מתיישב עם העובדה כי כל ארבעת השעות של הסדרה התיעודית "דיני נפשות", המשיכו לזלוג מבעד לחורי מסננת הניהול והבקרה של ערוץ 10, שברוך קרא מגדיר אותו את ערוץ 10, כערוץ שידור איכותי כמו זה שהוא מועסק בו. אם מדובר בסרט אימה במסווה של תחקיר עיתונאי רווי שגיאות ונעדר הוכחות והיגיון, מדוע מערכת ערוץ 10 האיכותי שברוך קרא נמנה על שורותיו לא עצרה את ההקרנה לאחר הפרק הראשון ? למה מערכת ערוץ 10 אפשרה לאורנה בן דור להמשיך לפעפע, ולפרסם מסמך ארוך שהוא בסך הכול, "…סדרה שנארגה בסיבי אגדות ובתיאוריות קשר (במקום אחד בפוסט)…בלא לתת הסבר לצופה…(במקום אחר בפוסט)", אליבא ברוך קרא ולשיטתו, וזאת על פי כתב הקטגוריה שמטיח כתב המשפטים של ערוץ 10 בפומבי בפרצופה של אורנה בן דור ? ברוך קרא מוכר כעיתונאי עירני ששולט היטב בחומר, אולם משהרשה לעצמו לתקוף ולהאשים קולגה קרובה שצועדת עמו באותו משעול טלוויזיוני, חרג מכל נורמה של מוסר עיתונאי וגם אנושי. במקום שלישי בפוסט האגרסיבי שלו מיום שישי – 25 במארס 2013, מאשים ברוך קרא שוב את ההיגיון שלאורנה בן דור, ורושם כלהלן : "…הדבר המוזר הוא שלאורך הפרק (הכוונה לפרק השלישי בסדרה "דיני נפשות") אורנה בן דור מחליפה לסירוגין את גלימת הסניגור, שחזקת החפות זועקת מגרונו, בגלימת הקטגור, התליין, והיא עושה זאת בלא לתת הסבר לצופה…".

אשנה ואומר זאת שוב : אני ישבתי מרותק בסלון ביתי מול מסך הטלוויזיה שלי שהיה מכויל לערוץ 10 עליו הוקרנה ארבעת פרקי הסדרה הסדרה "דיני נפשות" של אורנה בן דור. מטרת הפוסט של ברוך קרא, "סרט אימה במסווה של תחקיר עיתונאי", שראה אור בעיתון "הָאָרֶץ" ביום שישי – 25 במארס 2016, הייתה להטיל דופי בסמכותה ומיומנותה העיתונאית והמתעדת אורנה בן דור. מעבר לכך מדובר בעיתונאי עַל בחברת החדשות של ערוץ 10 שקורא בפומבי באופן ברור תיגר על הנהלת ומערכת ערוץ 10, מפיק כתב אישום נגד ערוץ 10, ומגנה את ערוץ 10 שנותן ביודעין יד להפצה ב- "אוויר" של ערוץ 10 על הסיגנל של ערוץ 10 – מסמך תיעודי שגוי ו- רווי טעויות.

וחוץ מזה : ברוך קרא הוגה בפוסט הנ"ל שלו, "סרט אימה במסווה של תחקיר עיתונאי", וטווה עוד אשמה באמצעות מונח הקרוי על ידו : "בלוגרים הזויים". במדינת ישראל יש אלפי כותבי בלוגים באינטרנט. למי ברוך קרא מתכוון בדיוק ? האם כל הבלוגרים הזויים ? האם האמת, הידע, יכולת המחקר, כישרון הכתיבה, ומיומנות הסקת מסקנות שמורה רק למר ברוך קרא מערוץ 10 ?

8 ימי בראשית. הפוסט של מר איתי שטרן בגלריה / "הָאָרֶץ" וכותרתו "הזדמנות של פעם ביובל" (יום רביעי – 23 במארס 2016) רצוף כוונות טובות הנוגעות לשידור הטלוויזיוני הציבורי אך הוא רשלני ושגוי. כיצד זה עורך "הארץ" אלוף בן מעלה לאוויר פוסט מצויד ב- אֶמֶת חלקית בלבד ? פוסט מס' 590. כל הזכויות שמורות.

רשימתו של איתי שטרן "הזדמנות של פעם ביובל" ב- גַלֶרְיָה / הָאָרֶץ (יום רביעי – 23 במארס 2016) היא רשלנית, שטחית, ושגויה כבר מראשיתה, ומבולבלת גם בעניין תאריכי יסוד בתולדות השידור הציבורי. מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי החדש אלדד קובלנץ יזדקק לממון רב כדי לעמוד במשימה הקשה כמעט בלתי אפשרית לבנות לוח שידורים ציבורי מְגֻוָון מושך תשומת לב שיהיה מסוגל לעמוד בתחרות צפייה קשה שנכונה לו מול השידור המסחרי הארצי בדמותם של ערוץ 2 וערוץ 10 ומול מִגְוָון תוכן אין סופי שמציעים ערוצי הכבלים. אל לו לשכוח לעולם את מה ששכחו חלק מקודמיו כי השידור הציבורי איננו משוחרר מעול הרייטינג וכי הוא אמור להיות שחקן ראשי בזירת המדרוג. כדאי לו להתעלם לחלוטין מהצעתו של פרופסור דן כספי שאומר לאיתי שטרן "כי השידור הציבורי יכול להימלט ממלכודת הרייטינג, אם רק יבין שלא חייבים לשחק את המשחק הזה". לא נכון. "אליטיזם תרבותי איננו פסול", מוסיף פרופסור דן כספי ובכך מנסה לחזק את טיעוניו. זה נכון רק אם יש לאליטיזם הטלוויזיוני התרבותי הזה מינימום צפייה. ואין לו. פרופסור דן כספי הוא איש חכם אולם אין זה אומר שאני צריך להסכים תמיד עם רעיונותיו. ב- 1976 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל את מוטי קירשנבאום ז"ל למנהל חטיבת התוכניות במקומו של יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. מוטי קירשנבאום שהיה רב אומן טלוויזיוני ואיש מוכשר בניהול וקביעת לוח שידורים ציבורי אטרקטיבי הסותר את השקפת עולמו הנ"ל של פרופסור דן כספי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה פועלת בחלל ריק ו/או לטובת מיעוט אליטיסטי. היא משדר לכל העם ואיננה משוחררת מעול הרייטינג. מוטי קירשנבאום הציב ב- 1977 ליד שתי הסדרות התיעודיות הבריטיות היוקרתיות והחשובות העוסקות במלחמת העולם ה- 2 והשמדת יהדות אירופה ע"י השלטון הנאצי "Warld in War" ו- "The final Solution" ששודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית את שתי תוכניות הבידור "תשע בריבוע" ו- "4 דקות ו- 20 שאלות" (בהפקת אולפני הרצליה והמנכ"ל של האולפנים האלה יצחק "איציק" קול ז"ל) שלא לדבר על סדרות טלוויזיה קלילות ובידוריות אמריקניות ואנגליות שהציפו בזמנו את השידור הציבורי בניהולו שלו ושל הבוס שלו ארנון צוקרמן.

פרופסור עמית שכטר משמיע טיעון אחר בפני איתי שטרן שאני מתחבר אליו בקלות, "…האנשים שמתמנים לתפקידים בתאגיד החדש צריכים לזכור שהם משרתי ציבור. התפישה של הפוליטיקאים לגבי הטלוויזיה מאוד מיושנת. הרי התאגיד הזה יהיה רלוואנטי לציבור רק אם הוא ישדר תוכניות שאנשים ירצו לראות. אם הפוליטיקאים ינסו לנווט אותו, אף אחד לא יצרוך את השידורים האלה", ומוסיף, "כי אין לו בעיה שלוח השידורים הציבורי יכיל גבוה ונמוך…". אני מסכים עם עמית שכטר לגמרי. לעומת זאת אני מתנגד באופן מוחלט לקביעתו, "…אבל אין צורך לבזבז כספי ציבור על דברים שהערוצים המסחריים יכולים לייצר…". הערוצים המסחריים יודעים להפיק שידורי ספורט לגווניו השונים האם בשל כך אמור תאגיד השידור הציבורי החדש להימנע מהם ?

טקסט תמונה : ספטמבר 1993. מדשאת הבית הלבן בטרם חתימת הסכם השלום בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. פרופסור עמית שכטר יבד"ל (משמאל) יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. זמן לא רב אח"כ התמנה עו"ד עמית שכטר ליועץ המשפטי של רשות השידור. מאוחר יותר הופקד פרופסור עמית שכטר לראש החוג לתקשורת באוניברסיטת באר שבע במקומו של פרופסור דן כספי שפרש לגמלאות. (התמונה באדיבות פרופסור עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : שער הכריכה הקדמי של כרך א' (מתוך חמישה כרכים) של הספר עב הכרס בן כרבבת עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון שמרכיב את הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : שער הכריכה האחורי של כרך א' (מתוך חמישה כרכים) של הספר עב הכרס בן כרבבת עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון שמרכיב את הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

תזכורת קצרה.

ב- 18 באפריל  1993, מונה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ממקימי ומייסדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 ואחד מאנשי התקשורת המוכשרים במדינת ישראל ע"י שרת החינוך שולמית אלוני וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. המנכ"ל הקודם אריה מֶקֶל שתיעב את יוסף בר-אל גָלָה לאטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב כדי לשמש שָם קונסול מטעם משרד החוץ. שלושה חודשים לאחר מינויו הֵדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול ערוץ 1 (ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- יולי 1990 עד יולי 1993) ושלח אותו לגלוּת, לערוץ 33 בקצה הסקלה של הממיר. המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום ז"ל בחר שלא להאריך את תקופת כהונתו של יוסף בר-אל ולוּ ביום אחד. ב- 11 ביולי 1993 מונה במקומו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן.

ב- 20 באפריל 1998 בתום חֲמֵש שנות כהונה הוחלף מוטי קירשנבאום ע"י מנכ"ל ישן – חדש בדמותו של אורי פורת ז"ל. המינוי הפוליטי היה הפעם מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאורי פורת זאת הייתה ראשיתה של קדנציה שנייה מאוד לא מלבבת כמנכ"ל רשות השידור (בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנים 1989- 1984 מונה ע"י ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר). הייתי מלא הערכה לשובו של אורי פורת למערכת השידור הציבורי, אך 1998 לא הייתה עוֹד 1984 ולאורי פורת שהיה אז בן 49 מלאו כבר 63 שנים. הזמנים השתנו. הוא היה עתיד להתייצב בפני קשיים ניהוליים רבים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וברשות השידור. הוא מצא את עצמו שוב ושוב מתעמת עם וועד מנהל קשוח ואסרטיבי מאוד בראשותם של היו"ר גיל סמסונוב ואלון אלרואי (קולגות ציבוריות מאותו הצד של המפה הפוליטית), ואח"כ מתווכח שוב ושוב עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שַי (היום ח"כ נחמן שי) והמִשְנֶה שלו גב' אהובה אורן ז"ל מבלי יכולת להצעיד את רשות השידור בנתיב שאותו חשב לנכון. הוא היה חלש גם פיסית והם גברו עליו והכריעו אותו. ב- 2001 הוא התפוטר.

עם הצבתו המחודשת בפסגת השידור הציבורי ומינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלחתי לוֹ ב- 21 באפריל 1998 מכתב ברכה (באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי), ואיחלתי לו את מיטב האיחולים שלי. הוא היה זקוק להם. כחלוף חודש השיב לי, "יואש היקר, תודה על הברכות, אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מיום 21.4.1998, אזמֵן דיון רציני בנושא זה במועד קרוב ככל האפשר". המסמכים השתמרו והם מופיעים כאן, אך אורי פורת לא התעקש על מילתו. כוחו לא עמד לו עוד בקדנציה השנייה שלוֹ.

טקסט מסמך : 21 באפריל 1998. זהו המסמך המקורי ששלחתי לאורי פורת לאחר מינויו לקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 במאי 1998. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסופו של חודש דצמבר 2000 התמנה נחמן שי יבד"ל ליו"ר הועד המנהל החדש של רשות השידור. המשנה שלוֹ הייתה גב' אהובה אוֹרֶן ז"ל. שניהם הובילו בצורה שיטתית מעֵת לעֵת בצורה שיטתית מהלכים אופוזיציוניים להחלטות מקצועיות רבות של המנכ"ל (המשמש בתפקידו עורך ראשי של שידורי ערוץ 1 ושידורי הרדיו "קול ישראל"), והטילו בו דופי בסיוע של חלק מאנשי הוועד המנהל האחרים. נחמן שי יבד"ל ואהובה אורן ז"ל קראו בגלוי תיגר על מנהיגותו וסמכותו של האיש הניצב בפסגת השידור הציבורי בישראל , והִקשו עליו מאוד את החיים. אורי פורת היה איש אהוב וחבר יקר וידיד של רבים מעובדי הטלוויזיה כמו גם ברדיו, היה שבע מרורים במאבקיו המקצועיים עם אנשי הוועד המנהל של רשות השידור גם בתקופת כהונתו הראשונה כמנכ"ל הרשות בשנים 1989- 1984. הוא לא תיאר לעצמו שההיסטוריה המתעתעת תיסוב על צירה באופן כה מדויק והוא יקלע לסיטואציה דומה על אותה בִּימַה רק עם "שחקנים" אחרים.

ב- 15 באפריל 2001 זומנתי ע"י המנכ"ל אורי פורת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לישיבת הועד המנהל במלון "ישְרוּטֶל" בירושלים, כדי להסביר להם את עיקרי פילוסופיית השידור שלי לטווח ארוך הנוגעת לחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. בוועד המנהל של רשות השידור דאז השתררה אווירת אנטגוניסטית הרואה בשידורי הספורט בִּזְבּוּז. זה לא היה חדש. הרכבים שונים של וועדי מנהלים בתקופות שונות ברשות השידור אומנם הכירו בחשיבות הגדולה של שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אלו נטו לעשות פוזות של אנשי תרבות, אומנות, ומוסיקה. הם כמובן היו הראשונים שצפו בסוד בחדרי חדרים בשקיקה רבה בסלון ביתם בשידורי האולימפיאדות, המונדיאלים – גביעי העולם בכדורגל, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל, אליפויות העולם בא"ק, משחקי מכבי ת"א בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל, ומה לא אך העדיפו כלפי חוץ לשָוֵוק את עצמם לציבור כמואסים בשידורי הספורט החיוניים. צביעות. לא של כולם. רובם. רוב המנכ"לים ידעו להַדוֹף את הצביעות הזאת של המפקחים הציבוריים.

כל צמרת רשות השידור, המקצועית והציבורית, התכנסה באותו אחה"צ ב- 15 באפריל 2001 כדי להקשיב לדבריי, ולצפות בפרזנטציה מרוכזת בת חצי שעה שלי שהוקדשה לחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. זאת הייתה הפקה שלֻוְותָּה בהצגת Video על מסך Plasma רחב ממדים. סברתי באמת ובתמים ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי. לא עבורי אלא למענם. הצעתי לשִבְעַת חברי הוועד המנהל ההוא לטוס לאנגליה ולהיות במשך שבוע אורחיו של מנכ"ל ה- BBC הבריטי גְרֵג דַיִיק (Greg Dyke) ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) וחבריהם, כדי ללמוד מקרוב את מטרות השידור הציבורי ויעדי השידור הספורטיביים של רשת הטלוויזיה הציבורית מספר אחת באירופה, ויישומם האפשרי בישראל ע"י רשות שידור השואפת להידמות ל- BBC בכל מאודה מזה יותר משלושה עשורים. "מה היא מהות השידור הציבורי בישראל והיכן תכליתו ?", שאלתי רטורית את הנוכחים בפתח דבריי, ועניתי במקומם, "לכל אחד מהנוכחים כאן יש וודאי את זווית הראייה והתשובה שלו. אני מציע לכם לדבוק בחזון השידור הציבורי שמציעה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. חלק מכם היושבים עכשיו סביב השולחן הזה אינם מעורים בתולדות השידור הציבורי הבינלאומי באירופה . זה לא תחום המומחיות שלכם. אינכם יודעים כי אחד מחלונות הראווה של ה- BBC  האנגלי הנחשב למְשָדֵר הציבורי הטוב בעולם , הוא דווקא שידורי הספורט שלו". ואז מניתי אחד לאחד אילו שידורי ספורט חייבים להיות נכסי צאן ברזל של השידור הציבורי במדינת ישראל. עקרונות שידורי הספורט בערוץ הציבורי הוצגו על ידי מעל גבי מסך פלסמה רחב. אי אפשר היה לטעות באיכות התמונות ובטיב ה- Sound שבקע מהרמקולים.

באותה העֵת של אביב 2001 כבר ניהלתי בשמו של אורי פורת את המו"מ המטורף עם חברת צָ'ארְלְטוֹן על מונדיאל 2002 שעמד להיערך בפעם הראשונה בהיסטוריה בשתי מדינות, יפן וקוריאה. פניתי לממונים עלי ואמרתי להם כדלקמן : "עליכם כהנהלה מקצועית ו- וועד מנהל ציבורי לפעול כדי שהמחוקק הישראלי ילך בעקבות עמיתו הבריטי ויציב apriori בחוק השידור הישראלי רשימה של אירועי עַל בספורט המקומי והבינלאומי לרבות שידורי המונדיאלים, כדי שייהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי הארצי. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסרסורי זכויות השידורים בספורט. המו"מ חסר הפרופורציה עם חברת צ'ארלטון של אלי עזור ופנחס זהבי, והנושא עמו פערים כספיים עצומים בלתי ניתנים לגישור, איננו יכול להסתיים בטוֹב".

במהלך הפרזנטציה חשתי באווירה המתוחה ששררה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לבין יו"ר הוועד המנהל נחמן שי, המשנה ליו"ר גב' אהובה אוֹרֶן, וחלק מהחברים בוועד המנהל של הרשות. מנכ"ל רשות השידור היה בודד ומותקף. הוא היה חלש פיסית ונפשית. בקושי שמעו את קולו. אורי פורת הפך לפגיע. צחוק הגורל היה שאותו יוסף בר-אל , אז רק מנהלו הוותיק של ערוץ 33 הכושל, היה הראשון שמיהר אלי כדי לשבח את הפרזנטציה וללחוש לאוזני, "יואש שתהיה לי בריא, אתה צודק בכל מילה שלך". גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל המשגשג ועתיר הניסיון של ה- BBC מונה לתפקידו הרם ב- 1999 במקומו של סֵיר ג'וֹן בּירְת ( Sir John Birt) המנכ"ל הקודם בשנים 2000- 1992. בשנתו הראשונה של גְרֵג דַיְיק כמנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה בעולם שִידֵר ה- BBC הבריטי בשני הערוצים שלוֹ  1 BBC  ו- 2 BBC  יותר מ- 2000 שעות ספורט. מספר שיא בכל הזמנים של הרשת. עם בואו ל- BBC הכפיל המנכ"ל גְרֵג דַיִיק את התקציב השנתי של מחלקת הספורט בראשה ניצב פיטר סאלמון (Peter Salmon) והעמיד אותו על 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. פי שניים מהסכום שהקצה המנכ"ל הקודם ג'וֹן בִּירְת (John Birt) לשידורי הספורט השנתיים של הרשת [5]. גְרֵג דַיִיק השקיע אז בשידורי הספורט של הרשת הציבורית משהו סביב כ- % 10 מהתקציב השנתי הכללי של ה- BBC.

טקסט תמונה : זהו מר גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדָגוּל והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC  בשנים 2004 – 2000. צריך לקרוא את ספרו המרתק ורב העניין, הקרוי, "GREG DYKE – INSIDE STORY”, כדי להבין את שיעור קומתו כמנכ"ל של רשת שידור ציבורית. (התמונה באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC כשהרשת הציבורית הייתה  בצניחת רייטינג בבריטניה מול ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה (רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות לוויינים. גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא לשוב ו להתחבר שוב להמוני הצופים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות. גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור לוֹ ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2. למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים, הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, כי שידורי הספורט הגדולים מהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC הציבורי ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא. עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות. להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה שהייתה באמתחתו של אותו גרג דייק ההוא.

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004.

2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004.

3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006 , ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים.

4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005 , כמו מרוצי סוסים אחרים.

5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר ב- 1 BBC  ו- 2 BBC.

6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון).

7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר.

8. אליפויות אירופה והעולם בא"ק (Indoor  ו- Open) , ותחרויות ריצות המאראתון המפורסמות בעולם.

9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008.

10. המונדיאלים של 2002  ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר).

11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה.

12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro  ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV.

13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום).

14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007.

15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002 – 2000.

12. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם.

13. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958.

הבאתי את ה- BBC הבריטי כמודל בפרזנטציה שלי, מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית המכובדת והמקצוענית הזאת, מהווה כבר שנות דוֹר מוֹפֵת ודוגמה לחיקוי בתוכן השידור שלה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC תחת הכוונתו של גְרֵג דַיְיק לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה. זאת העילה שהאצתי בצמרת רשות השידור לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית, על מנת ללמוד מהם כיצד ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות. איש מהם כמובן לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון . שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, Board נכבד שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס. נדמה לי שנמאס להם לשמוע את הטפות המוסר שלי בעניין שידורי הספורט. הם זלזלו בפרזנטציה. לדאבוני גם זה מכבר סַר חִינוֹ של המנכ"ל אורי פורת ז"ל שתמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה. מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 בראשותו של היו"ר נחמן שי. הם פשוט לא חוללו דבר כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי. הם לא היו חשובים, נפוצו לכל עבר, ונמוגו.

באשר לגְרֵג דַיְיק איש מוכשר שכיהן כמנכ"ל רשות שידור הבריטית בשנים 2004 – 1999. בדצמבר 2003 פרסמה וועדה ממלכתית בראשות הלורד האטון דו"ח חריף נגד רשת הטלוויזיה ה- BBC, שדיווח בעקשנות באותה שנה, כי ממשלת טוני בלייר הוליכה שולל את הציבור הבריטי בקשר להתקפה נגד עיקר במלחמת המפרץ השנייה במארס 2003. חטיבת החדשות של ה- BBC טענה, "כי הממשלה הבריטית זייפה מסמכים ושיקרה לציבור כי יש בידיה הוכחות ששליט עירק  סאדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדה המונית". המוניטין של טוני בלייר היה תלוי על בלימה. הדו"ח של הלורד האטון זיכה לחלוטין את האחראים במשרד ראש הממשלה מפני האשמה הזאת , אף על פי שלא סתר כלל את הטענות המרכזיות של ה- BBC . רשות השידור הבריטית נדרשה להכות על חטא ולשפר את דרכיה. יו"ר הוועד המנהל (Board of Governors) של ה- BBC גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) ומנכ"ל ה- BBC גרג דייק נתבעו לשאת באחריות ולהתפטר. ראשון התפטר גאווין דייויס. בינואר 2004 פרש גם גרג דייק מ- BBC כשהוא ממורמר וכועס מאוד על וועדת הלורד האטון. עם הדחתו ו/או התפטרותו הבלתי צפויה זכה גְרֵג דָיְיק לאהדה ותמיכה עצומה של עובדיו (ממש כשם שארנון צוקרמן זכה להן כשהודח ממשרת מנהל הטלוויזיה ב- 1979 ע"י יוסף "טומי" לפיד ז"ל). אלפי עובדים של רשות השידור הציבורית הבריטית יצאו להפגנות ברחובות בצעד חסר תקדים נגד פיטוריו של גרג דייק. אלפים נשאו שלטים להחזיר את המנכ"ל המודח לראשות ה- BBC. הדחתו של גְרֵג דַיְיק הייתה לא הייתה עניין של מה בכך . קרה משהו יוצא דופן בבריטניה. אבל תמיכת העובדים לא סייעה. במקומו של גרג דייק התמנה למנכ"ל ה- BBC מארק תומפסון, שכבר הודיע כי יפטר 7000 (שבעת אלפים) עובדים מ- 30000 (שלושים אלף) עובדי ה- BBC. מר גרג דייק עצמו כתב במשך שנה ספר, "GREG  DYKE – Inside  Story", בו תקף בחריפות רבה את ממשלת טוני בלייר וחלק מחברי מועצת הנגידים, הגוף הציבורי הממונה על ה- BBC (מקביל לוועד המנהל של רשות השידור בישראל). ספר חובה לכל איש טלוויזיה באשר הוא.

שוחחתי בסיום הפרזנטציה ההיא ב- 21 באפריל 2001 עם גב' אהובה אורן ז"ל וחבר וועד מנהל נוסף דוּדוּ דוֹתַּן ז"ל שמיהרו כבר בדרכם לביתם בהרצליה. המשנה ליו"ר הוועד המנהל אישה דעתנית אמרה לי בשחצנות לא מבוטלת כשהיא אצה לרכב הממתין לה, "שכנעת את המשוכנעים". לא היה לה יותר מידַי זמן להקשיב לי. החֲבֵרוּת שלה בוועד המנהל של רשות השידור הייתה שליחות ציבורית אך גם מעֵין הוֹבִּי. חֲבֵרוּת בוועד המנהל של רשות השידור היא מינוי פוליטי המעניקה כוח ופרסום ציבורי, אך היא נעשית בחינם ואיננה מכניסה אוכל לפי בעליו. גב' אהובה אורן הייתה בלחץ זמן גדול בשל עיסוקיה האחרים ומיהרה לשוב למקום עבודתה האמיתי במרכז הבֵּין-תחומי בהרצליה, זה שמשלם את המשכורת שלה. בצורה שהציגה את עצמה בפני לראשונה בחייה, ניכר היה עליה שענייני רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הם בעדיפות משנית. דוּדוּ דוֹתַן היה הרבה יותר נינוח ואדיב, "תדע לך יואש שהילדים שלי  ואני מעריצים גדולים של שידורי הספורט שלך", אמר, ומיהר להסתלק בעִקבותיה.

יומיים אחרי הפרזנטציה הטלוויזיונית, שידרנו ישיר בליל שלישי – 17 באפריל 2001 את ניצחונה של מכבי ת"א על סְקָאווֹלִינִי פֶּזָארוֹ בגביע אירופה לקבוצות אלופות של ה- Suproleauge. השידור הישיר הניב רייטינג רָב והציב לרגע קט את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראש פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. הבסנו את כל יריבינו התקשורתיים לרבות ערוץ 2 ללא תנאי בטבלת הרייטינג. שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקבלו בחדווה רבה ע"י הצופים. טבלת הרייטינג איננה משקרת. למרות ההצלחה הגדולה לא יכולנו לחתום אז על חוזים נוספים בשל היסוסי יו"ר הוועד המנהל נחמן שי יבד"ל וסגניתו גב' אהובה אורן ז"ל. שניהם סירבו על פי הבנתם הציבורית להתקשר שוב עם הוועדות המארגנות של אירועי הספורט הרלוואנטיים לרבות זאת של מכבי ת"א. שני המפקחים הציבוריים ידעו ששידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב והכירו בעובדה שבגללם גם יש תמורה לאגרה. אך שניהם התעלמו והתמהמהו. הם גם לא אִפשרו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת לפעול. העתיד לא היה בטוח כלל ועיקר. למחרת ביום רביעי – 18 באפריל 2001 שלחתי להם את התזכורת הבאה ובצִדה את טבלת המִדְרוּג מאותו הערב, שהיווה התרוממות רוח לרגע קָט.

טקסט מסמך : 18 באפריל 2001. זהו המסמך המקורי ששלחתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה היו"ר גב' אהובה אורן. המסמך הזה הושלך למגירה (או לסל) ונותר ללא שימוש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 באפריל 2001. הטבלה אינה משקרת. ערוץ 1 הציבורי ניצב לרגע קט בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. המדרוג הגבוה של שידורי הספורט בערוץ 1 השפיעו באופן חיובי גם על שיפור ברייטינג של תוכניות כלליות אחרות שהשיקו מגע עם שידורי הספורט, לפניהן ואחריהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני דפי המסמך הגיעו לידיהם של מר נחמן שי וגב' אהובה אורן ז"ל. הם דחפו אותו למגירה או זרקו אותו לסַל. תרומתם של מר נחמן שי וגב' אהובה אורן לשידור הציבורי הייתה אפסית . בתום תקופה קצרה שניהם התנדפו כלא היו. מר נחמן שי וגב' אהובה אורן לא הותירו מאחוריהם שום מורשת חדשה או תקווה חדשה ברשות השידור. ב- 14 ביוני 2001, נפגשנו המנכ"ל אורי פורת, היו"ר נחמן שי, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ואנוכי עם עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א אלופת אירופה באותה עונה. הפגישה התנהלה במסעדה "האיטלקית הקטנה" בקצהו המערבי של רח' מונטיפיורי בתל אביב. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי הובלנו מדיניות שידור המאמצת התקשרות נוספת עם מכבי ת"א שהייתה גם אלופת המדינה ומחזיקת הגביע, אבל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (שנודע כאוהד מושבע בתלבושת אדומה של קבוצת הכדורסל של "הפועל" ירושלים) ניסה לסכל זאת בכל מחיר ולטרפד את העסקה. פשוטו כמשמעו. היו לי שיחות משותפות עם המנכ"ל אורי פורת על דרכו של השידור הציבורי. סברתי, "כי קוד השידור הציבורי הוא לא רק מה צריך לשָדֵר לציבור, אלא גם מה הציבור מבקש ורוצה לראות". הוא תמך בגִרסָה. שמעתי אותו אומר ומבקש פעמים רבות, "שהפַיְינְשְמֶקֶרִים (אניני הטעם) יפסיקו להכתיב לי כיצד להנהיג את השידור הציבורי". אורי פורת ואנוכי סברנו שמכבי ת"א בשל הצטיינותה ושלל התארים שהיא נושאת, והישגיה בארץ ובאירופה הופכת לאובייקט שידור מוצלח הנושא רייטינג גבוה שהוכיח את עצמו. לא היה לשנינו ספק שמכבי ת"א ראויה להתקשרות ארוכת טווח עם רשות השידור. שידור משחקיה ראוי ומתאים לשיבוץ בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית כדרך המסורת בת שלושים השנה. היו"ר נחמן שי מעריץ פנטי של קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים יריבה עיקשת של מכבי ת"א בליגה, שישב ביציעי היכל מלחה בין קהל שורות האוהדים לבוש חולצת  "Shirt T" אדומה סָבָר אחרת. הוא התנגד בכל כוחו לחוזה בין רשות השידור למכבי ת"א מפני שחשב שהכסף הציבורי שמקבלת מכבי ת"א מרשות השידור מחזק אותה על חשבון קבוצתו הירושלמית האהודה. היה ברור שנוצר עימות חזיתי בין תפיסת השידור של המנכ"ל אורי פורת לבין אבחנתו של נחמן שי כיו"ר המוסד הציבורי המפקח על מהלכי הדֶרֶג המקצועי.

אני שָב לרגע לאלדד קובלנץ משקם תאגיד השידור הציבורי החדש ומציע לו בטרם הוא מרחיק לכת להתייעץ עם אנשי שטח כמו ארנון צוקרמן, דן שילון, ואלכס גלעדי ואף לטוס לאנגליה כדי לשמוע את חוות דעתו של איש טלוויזיה עתיר ניסיון ומומחה לשידור ציבורי, הלוא הוא גרג דייק מנכ"ל ה- BBC לשעבר. ובאמת, מוזר מאוד מדוע רץ איתי שטרן רק לאקדמיה כדי לקבל את חוות דעתם של פרופסורים אודות רעיון תאגיד השידור הציבורי המתחדש. כבודם של פרופסור עמית שכטר ראש הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת באר שבע + פרופסור רפי מן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת אריאל + פרופסור דן כספי (קודמו של עמית שכטר באוניברסיטת באר שבע) + חוקרת ומרצה לתקשורת ד"ר עלינא ברנשטיין במקומם מונח אולם הם מעולם לא ניהלו רשת טלוויזיה ארצית, לא ערכו, לא ביימו, ולא הפיקו אפילו כתבה טלוויזיונית אחת בימי חייהם. הם מעולם לא יצאו לשטח עם מצלמה ונגרה. הם מעולם לא ניהלו חטיבת ספורט טלוויזיונית, הם מעולם לא הנהיגו חטיבת תוכניות ברשת טלוויזיה ציבורית באשר היא, ומעולם לא הובילו חטיבת חדשות בשידור הציבורי. עמית שכטר, רפי מן, ודן כספי הם אנשים נכבדים, חכמים, בעלי ידע, ומוכשרים בתחומם באקדמיה אולם אין הם אנשי שטח. הם מומחים לתקשורת המונית אולם אף פעם לא ניהלו אותה. כנ"ל ד"ר עלינא ברנשטיין שאף היא מתראיינת אצל איתי שטרן על תקן של מומחית תקשורת מטעם האקדמיה ולכן משרבטת לאיתי שטרן סלוגן מתנשא כמו, "ה- BBC עובר תהליך היטמטמות אך מצליח לשדר תכנים איכותיים שזוכים לרייטינג גבוה". שידור ציבורי איננו רשאי להיות אליטיסטי אם ברצונו לשרוד. הוא חייב להיות מגוון ומרתק בכל הרבדים שלו. זכור זאת היטב מר אלדד קובלנץ. אני לכשעצמי מעוניין לצפות בטלוויזיה במחזה "המלט" של הדרמטורג האנגלי הנפלא וויליאם שייקספיר אולם סקרן לראות על המסך של השידור הציבורי שלי גם את סצנות האהבה של שומר היערות עם הליידי צ'אטרליי (על פי ספרו של דייוויד הרברט לורנס "מאהבה של ליידי צ'אטרליי" / Lady Chattereley's lover). לא הייתי רוצה שעלינא ברנשטיין תהיה הצנזורית שלי ותסביר ותפרש עבורי מהו תהליך היטמטמות ומה הן תוכניות דביקות. אני חפץ צפות בטלוויזיה הציבורית שלי בהצגת הבלט "אגם הברבורים" של הקומפוזיטור הרוסי פיוטר צ'ייקובסקי אבל גם רוצה לראות מאידך את הזמר האמריקני אלוויס פרסלי שר את "Hound dog" ואת "Heartbreak hotel". ד"ר עלינא ברנשטיין אל תחנכי אותי ואל תטיפי לי מוסר.

אין לי מושג כמה זמן הקדיש פרופסור דן כספי לאיתי שטרן אולם אני בטוח שהוא אמר לו עוד כמה דברים חשובים חוץ מהסיפור החבוט של "ניקוי ראש" שרץ על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1976 – 1974 בהנהגתו של מוטי קירשנבאום ז"ל ואת רטינתו והיעלבותו דאז של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מאחת הסצנות השנונות בסטירה ההיא. אין לקבל גם פשוטו כמשמעו את אבחנתו כדלהלן של פרופסור דן כספי : "…בתחילת הדרך, אפילו אם היו מינויים פוליטיים לרשות השידור, הם ידעו להתנער ממי שמינה אותם. הם הבינו שהשאלה החשובה היא לא מה טוב לציבור אלא מה הציבור צריך. זה בדיוק ההבדל בין טלוויזיה בריטית לאמריקאית. בארה"ב שאלו איך עושים כסף מהטלוויזיה, ואילו באנגליה השאלה הייתה איך יוצרים טלוויזיה שתרחיב את דעת הציבור. כך גם היה בארץ במידה מסוימת. אנשים הבינו אז שאפשר לעשות טלוויזיה ציבורית אליטיסטית שתהיה גם איכותית וגם טובה…". לחלוטין לא מדויק. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל בשנים 1974 – 1969) למרות שפעל בסביבה פוליטית אוהדת נאלץ לוותר לממשלה מעת לעת. הוא שמואל אלמוג סיפר לי זאת בעת שיחות התחקיר הממושכות שקיימתי עמו בערוב ימיו בביתו הפרטי בשדרות לוי אשכול בירושלים בטרם כתיבתי את הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" שדן בפועלן של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. ראה גם את החיכוך הגדול שנוצר ב- 1971 בין מוטי קירשנבאום יוצר התוכנית הסטירית "לא הכל עובר" (קדמה ל- "ניקוי ראש") לבין מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצייתן בעת ההיא ישעיהו "שייקה" תדמור שסר למרותו של שמואל אלמוג. הבוסים הפוליטיים שלו של שמואל אלמוג בשנים 1974 – 1969 היו שני השרים, ישראל גלילי שר ההסברה אצל ראש הממשלה לוי אשכול ואח"כ לאחר מותו של לוי אשכול בפברואר 1969 בממשלת גולדה מאיר עד נובמבר 1969, ושר החינוך יגאל אלון בממשלת גולדה מאיר מנובמבר 1969 והילך. שניהם העריצו את שמואל אלמוג. גם סיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם חבר קיבוץ בית אלפא בשנים ההן העריץ את שמואל אלמוג. אף על פי כן גם מנכ"ל רשות השידור הראשון שניהל את השידור הציבורית בתנאים פוליטיים נוחים נאלץ להתקפל בפני הממשלה לא פעם ולא פעמיים. כולם התקפלו. יוצא הדופן היחיד היה ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן, בן 82). הוא באמת לא השתחווה מעולם לפוליטיקאים. משום מה איתי שטרן כלל לא מזכיר אותו.

תזכורת על קצה המזלג מאותם שמונה ימי בראשית בשנים ההן של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה.

…לידתה של הטלוויזיה הציבורית בישראל בשנים 1969 – 1967 הייתה דרמטית בפיגור של תקופה ארוכה אחרי הנעשה בעולם, אך הקמתה המאוחרת העניקה לה הזדמנות להחליט למי היא רוצה להידמות ובאיזה מודלים ברצונה להשתמש. שני המייסדים פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ (היום בן 90) וסגנו עוּזִי פֶּלֶד (היום בן 79) בחרו ב- BBC. מאות רשתות טלוויזיה פעלו ברחבי תבל ב- 1968. הטובות ביותר היו של ה- BBC הבריטי (וגם ITV) ורשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS  ,NBC, ו- ABC ש- שִגשגו זה מכבר ושידרו בהצלחה רבה שידורי ספורט, חדשות, דרמות, קומדיות, סדרות מתח של בילוש ומשטרה (ז'אנר בעל מכנה משותף שנקרא : "The long arm of the law"), סדרות מערבונים, סרטי קולנוע, וגם תוכניות וסדרות לילדים והנוער. שתי סדרות זכורות במיוחד : ילדת הטום בוי השוודית "בילבי" והאמריקנית "פליפר הדולפין" (Flipper  1968 – 1964). סדרות ילדים עם חיות תמיד משכה תשומת לב שניתנה גם סרטיו המצוירים של וולט דיסני מלאי הומור ומסרים שלימדו אותנו ואת ילדינו לקח ושיעור שגם לחלשי הגוף בינינו יש סיכוי. הסדרה האמריקנית המצויירת "פּוֹפַּאיי המַלָּח" (Popeye The Sailor Man) הבהירה לילדינו שאם אוכלים תרד אזי גם ה- Underdog (המועמד להפסיד בתחרות) יכול לגבור על החזק בסופו של דבר. במובן הזה היא הייתה בלתי נשכחת. מלחמתו של פּוֹפַּאיי המלח קטן הקומה ואמיץ הלב נגד יריבו הענק בְּלוּטוֹ והתחרות בין שניהם על ליבה של אוֹלִיב היה רעיון טלוויזיוני פשוט עליו מבוססת התעשייה כולה. הזדהות של הצופה עם מלחמתו של ה- Underdog החלש והטוב נגד החזק והרשע זכה להזדהות כה רבה והיה כל כך נערץ עד שפרקי הסדרה שודרו שוב ושוב בהפסקות שידורי הספורט הישירים מחו"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם מוסד האולפן המנווט בירושלים. אולי קשה להאמין אבל "פּוֹפַּאיי המַלָּח" היווה חלק מההיסטוריה האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברגעים מכריעים שלה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. ב- 17 בפברואר 1977 חוללה מכבי ת"א סנסציה וגברה בעיירה נידחת בבלגיה, וִוירְטוֹן, על אלופת ברה"מ צסק"א 79:91 במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. בהיעדר אולפן מוביל בירושלים כיכב "פופאיי המלח" בהפסקה שבין שתי המחציות ושימש מודל למכבי ת"א כיצד הטובים מנצחים את הרעים. מגישת הרצף גב' ענת שרן הייתה הקריינית שהעלתה אותו לאוויר.

שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה  פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היו מודעים להיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית [1], להתפתחות הטכנולוגית שלה, ויעדי השידור שכבשה. ב- 1967 היו כבר לטלוויזיה הבינלאומית הישגים מרשימים . חלקם בלתי נשכחים. ב- 1967 הפיקה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בהצלחה כבירה את סדרת הטלוויזיה רבת המוניטין "The Forsyte Saga" המונומנטאלית בת 26 פרקים (כל פרק בן 50 דקות) על פי ספרו של ג'וֹן גולסוורת'. "הָהַגָּדָה לְבֵית פוֹרְסַיְיט" נחשבה לאחד מפסגות הטלוויזיה הבינלאומית. זאת הייתה יצירת מופת ששודרה בכל העולם ונרכשה (בפרוטות) גם ע"י הטלוויזיה הישראלית ב- 1970 [2]. היא זכתה למעריצים רבים ורייטינג עצום. השחקנים האנגלים בסדרת הדרמה הזאת אֶרִיק פורטר, ניירי דאון פורטר, וקנת' מור הפכו לבלתי נשכחים. הסופר נָתַּן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא שימש משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותן השנים והיה האיש שקנה את הסדרה הדרמטית הבריטית רבת המוניטין מהמפיצים חברת MGM בעת שעשה בשליחות בניו יורק. הסופר נתן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא (בן 89 היום) וחתן פרס ישראל לספרות ב- 2012 זוכר היטב את המהלכים בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : "קיבלתי את הסדרה "ההגדה לבית פורסייט" של ה- BBC בעצם כמתנת חינם לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מאת החברה האמריקנית MGM בעלת זכויות ההפצה הבינלאומיות. סירבתי לקבל אותה כ- שַי ובקשתי לשלם עבורה לפחות תשלום סמלי. MGM נקבה בסכום עלות של 14 דולר לכל פרק מפרקי הסדרה. רכשתי את כל 26 הפרקים ב- 364 דולרים למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בעיקר מהנימוק שיהיה לנו מה לשדר בערבים וגם לצורך סתימת חורים בעתות משבר. ידעתי ש- BBC הוא אבי הפקת הדרמה האיכותית בטלוויזיה אך לא ידעתי עד כמה "ההגדה לבית פורסייט" היא סדרה טובה, Master piece טלוויזיוני בכל קנה מידה". ה- BBC הפך מופת לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סמוך לעֵת השידור של "ההגדה לבית פורסייט" בארץ הפיקה הטלוויזיה הישראלית הצעירה ב- 1971 סדרה משלה, "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק", על פי ספרו של אהרון מֶגֶד ז"ל ובכיכובם של שני השחקנים הצעירים מנחם זילברמן ז"ל ויעל אביב תבד"ל. הסדרה שהפכה במידה רבה ל- מיתולוגית נפתחה תמיד בדילוגי שמחה שובבים של מנחם זילברמן ויעל אביב שצולמו במצלמת פילם מיוחדת High speed והניבו תוצאה של Super Slow Motion . פס הקוֹל של הפתיחה המיוחדת נשא את קולה של הזמרת מִירִי אָלוֹנִי ששרה את "הבלדה על חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" על פי טקסט שכתב יונתן גפן ולחן של יאיר רוזנבלום ז"ל. הסדרה "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" הייתה הישג עצום של הטלוויזיה הישראלית בראשית צעדיה והצופים התאהבו בהפקה המקורית. לפתע הוברר כי בארץ מצויים כישרונות טלוויזיה בלתי רגילים בכל תחומי היצירה וההפקה אך הפוליטיקה הפכה את הניהול לחובבני ורווי תככים, והכישרונות נבלמו. אבל הסיבות האמיתיות היו כלכליות. תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר – טכנולוגי ולוגיסטי כאחד. בעיקר ההפקה המקורית. מחיר קניית פרק אחד של סדרה אמריקנית או אנגלית באורך של חמישים דקות בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 במאה הקודמת נַע בין 500 ל- 1000 דולר לעומת עלוּת הפקת פרק אחד בן שעה בסדרת דרמה ישראלית מקורית עמדה על כ- 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר [3]. הטלוויזיה הישראלית הציבורית באה לעולם בתנאי עוני (מחפיר) ומעולם לא השתחררה ממנו. ככזאת סוּוְגָה וכדי לחסוך בכסף והוצאות הוכרחה כבר מבראשית להפוך לבולען של סדרות אמריקניות ובריטיות. תשלום האגרה הנמוך ממילא לא כיסה מעולם את העלויות הגדולות של הפעלת רשת שידור מה עוד שרבע מהאוכלוסייה עשה כל מאמץ להשתמט מתשלום המַס ויש להודות כי הצליח בכך. מחלקת הגבייה של רשות השידור הגיעה בשיא פעילותה ל- % 75 מבתי האב בישראל אך בדרך כלל הגבייה השנתית עמדה על % 65 בממוצע, לא יותר ולעיתים אף פחות. משמעת ומוסר התשלומים של הציבור הישראלי נופלת לאין ערוך, בכמה דרגות, מזאת של הציבור הבריטי [4]. הדיון בגובה תשלום אגרת הטלוויזיה היה מפלגתי – פוליטי ולא ענייני. נציגי המפלגות השונות בוועדות הכספים של הכנסת לדורותיהן התעקשו לבחוש וגם לאיים על הנהלת רשות השידור, "אם לא תהיו ילדים טובים ולא תתנהגו יפה עם הממשלה, השלטון ועמנו – אזי לא נאשר לכם בכלל את תשלום האגרה". אגרת הטלוויזיה הפכה לבת ערובה פוליטית. אזרחי ישראל שילמו אגרה שוות ערך לכרטיס עלייה לאוטובוס ישן ורעוע אך שיוו בנפשם לנסוע במכונית מרצדס חדשה ויקרה. לרשות השידור האיטית, הענייה, והמסורבלת לא היה מספיק מַמוֹן כדי לפתח בשיטתיות את היצירה המקורית הישראלית, הדרמה והתיאטרון, וסרטי התיעוד בטלוויזיה שמטבע הדברים מחיר הפקתם רָב. מיעוטם היה עקב אכילס תמידי שלה. מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהלי חטיבת התוכניות לדורותיהם היו מלאי אמביציות לקדם את התרבות הישראלית לגווניה השונים, טיפוח הלשון העברית, והשקעה בהפקה המקורית. בהיעדר תקציבים התנפצו האמביציות והתנדפו. אישים בעלי מוניטין בחקר המִקְרָא, התנ"ך, ובלשנות עברית כמו פרופסור יְהוּדָה אֵלִיצוּר, פרופסור מנחם נאור, שני חברי האקדמיה ללשון העברית ד"ר יְחִיאֵל בִּן נוּן והרב מֵאִיר מְדָן, וכן מרדכי טַבּיבּ , ד"ר מרדכי בְּרוֹיֶיאר, ואחרים נקראו לכהן כחברים בשני הגופים המפקחים כל השידור הציבורי, הוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה, במטרה לטפח ולשמור על גחלת התרבות היהודית בטלוויזיה הצעירה שרק נולדה ואך זה נעמדה על רגליה. לא בכדי הטילה הממשלה על אנשי חינוך מובהקים בתוכם שני מנכ"לים של משרד החינוך והתרבות, ד"ר חֲנוֹךְ רִינוֹת ויַעֲקב שַרִיד לכהן במליאת רשות השידור. הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם. ערבי שידור מיוחדים (אך מועטים מידי) בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל" שעסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משדרי חג ראש השנה וחגים אחרים – ייוחדו למורשת והפכו לכור היתוך ואיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגרנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. כמעט טרגדיה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שהיה מקובל מייד על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.

כבר בראשית הקמתה ובריאתה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה נוצר סלוגן טלוויזיוני כלכלי עממי, מקומי, ובינלאומי, שהגדיר את יחסי הכוחות בין השוק הישראלי לשוק העולמי שפרופסור אליהוא כ"ץ קנה ואימץ אותו אל ליבו : "If you can buy it – don't make it". ברור שהוא עשה מחוסר ברירה. לצוות ההקמה לא היה שום ידע טלוויזיוני בכתיבת תסריטים ובהפקות מקור. האמירה המדויקת נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית כפי שהיא ואשר משפיעה בעל כורחה על התוכן הטלוויזיוני המשודר. סדרות הטלוויזיה קראו לציבור לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפרט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח, ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג . רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS  ,NBC, ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2 ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת",  "רוקדים עם כוכבים", "הכוכב הבא", "מאסטר שף" שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית וממכרות את הצופה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים ברי דעת ולהכריח אותם לצפות בהן. סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האש" ו- "תקומה", נשכחו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האיטית והמסורבלת שנהנתה מתקציב אוטומטי של משלם האגרה (ועשתה בימי חלדה ובחרותה דברים רבים וטובים) סבלה תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא עשתה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי היא , מה תפקידה , והיכן טמון כוחה והפוטנציאל המוסרי שלה. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש", אמר קהֶלֶת בן דוד מלך ירושלים. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת הרייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים, עליהם חקוקות עשרת הדיברות ואשר הוגשו לאומה הישראלית ע"י מנהיג דָגוּל וכריזמטי בעל חזון משה רבנו שהיה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון. כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי התוכניות והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסאלי את תקציב רשות השידור.

זה החל עוד בתקופת ההקמה בימי הבראשית של פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגינים" (The defenders סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961), ואחר כך "אתם שם" (You are there סדרה תיעודית בהנחיית וולטר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953) וסדרת המוסיקה לצעירים "Young people concerts" בהנחיית ליאונרד "לני" ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון "בוננזה" (Bonanza ,1973- 1959 עם לורן גרין) ועם סדרות נוספות "משימה בלתי אפשרית" (בשנים Mission impossible  1973- 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס), הסדרה לילדים ונוער, "בית קטן בערבה" (Little  house on the prairie בשנים 1983- 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons בשנים 1981- 1972 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט) "מקלאוד", "קולומבו" (Columbo בשנים 1977- 1971 עם פיטר פאלק), "קוז'אק" (Kojak בשנים 1978- 1973 עם טלי סאבאלאס), "קנון" (Cannon בשנים 1976- 1971 עם וויליאם קונראד), "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch  בשנים 1979- 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר) "איש עשיר – איש עני" (Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" (Hawaii 5 – 0 בשנים 1980- 1968 עם ג'ק לורד), "קווינסי" (Quincy בשנים 1983- 1976 עם ג'ק גלוגמן), "מאגנום" (Magnum בשנים 1988- 1980 עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels בשנים 1981- 1976 עם השחקניות פארה פואוסט המנוחה, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" (The Rockford Files  1980- 1974בשנים עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" (בשנים 1984- 1974 עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס), "ספינת האהבה" (Love boat בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג', וברני קופל), באטמן (1968- 1966), "משפחת פארתרידג' " (Partridge בשנים 1973 – 1969), "מי הוא הבוס" (Who's the Boss בשנת 1987 עם טוני דנצה) , The A – Team בשנים 1987- 1983 עם בוסקו באראקוס), הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – "איירונסייד" (Ironside בשנים 1975- 1967 עם ריימונד בר). טקסט תמונה : שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית "סטארסקי והאטץ" דייויד סול מימין, ופול גלייזר משמאל. הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה"ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו רבות אחרות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות TV GUIDE).

"מקגאייוור" (MacGyver בשנים 1992- 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון) , Wise guy" (בשנים 1990- 1987" עם ווילי טראנובה), "Miami Vice" ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון, וסדרות דרמה אנגליות מעניינות "קו אונידין", אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", "אני קלאודיוס", (I Claudius סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם), ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots 1977), וסדרות משפחתיות "הכל נשאר במשפחה" (All in the family בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), "משפחת בריידי" (The Brady bunch בשנים 1974 – 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), "משפחה שכזאת" (Family affairs עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר, ואניס ג'ונס ), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (The Kosby show בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (הסדרה הנאה The Thorn Birds בשנת 1983 עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד), "Moonlighting" בשנים 1989- 1985 עם ברוס וויליס וסיביל שפרד), "שלושים ומשהו" (Thirsty something בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון) ושתי אופרות הסבון הנודעות והפופולאריות : "דָאלָאס" (Dallas בשנים 1991 – 1985 עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי, ו- וויקטוריה פרינסיפאל ) ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty בשנים 1989 – 1981, עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס, וג'ון פורסייט).

הסדרה "שוֹשֶלֶת" מבית היוצר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC עברה תהפוכות רכש. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 80 של המאה שעברה היה האיש הראשון שקנה אותה, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית חיים יבין היה הראשון ששידר אותה במלואה לצופים משלמי האגרה שלו. חיים יבין ראה באופרת סבון האמריקנית הזאת "שוֹשֶלֶת" יעד שידור ציבורי ראוי בעבור תושבי מדינת ישראל, וביקש ממנו מיוסף בר-אל שיוותר לו ויעביר לידיו את ה- "אוצר" התרבותי האמריקני. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שידרו גם תוכניות "Talk Show" בראשותם של המנחים עתירי המוניטין ג'וני קרסון, מילטון בֵּרְל, ואֶד סָאלִיבַאן (Ed Sullivan) אך מקור ההשוואה העיקרי בין עברה ההיסטורי וההווה של הטלוויזיה הבינלאומית לבין הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה הציבורית שעתידה לקום בישראל, היו ראשית דבר הפקות ושידורי חדשות, אקטואליה ושידורי הספורט. בכך מתמצה כישרונה של כל רשת טלוויזיה באשר היא וגם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היו עוד הצלחות בימי הבראשית של הטלוויזיה כמו הסדרה הטלוויזיונית הסאטירית "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום ובימויו של יעקב אסל, "השעה השלישית" בהנחיית ירמיהו יובל והבימאי צבי דורנר, שתי התוכניות "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" בהנחיית ירון לונדון, וכן שלוש רכישות מושכלות של שתי סדרות אנגליות : הסדרה הדוקומנטארית "WORLD  IN  WAR" (עולם במלחמה) שהופקה ע"י חברת “Thames” הבריטית, "The Final Solution" (הפתרון הסופי) גם כן בהפקת Thames, והסדרה "אני קלאודיוס" מבית היוצר של ה- BBC, אך ההתמחות של הטלוויזיה הישראלית הייתה ניכרת בשלושה תחומים עיקריים : סיקור החדשות ותוכניות האקטואליה ובראשן "מבט" + שידורי הספורט ויכולת תיעוד מרשימה ושיטתית של קורות המדינה מאז 1968. מוטי קירשנבאום ז"ל קיבל ב- 1976 (בן 37 בלבד) את פרס ישראל לטלוויזיה בגין התוכנית הסאטירית שהפיק וערך "ניקוי ראש", אך לא רבים יודעים כי גדולתו העיקרית גולמה דווקא בכישרון התיעוד הנדיר שלוֹ וסרטיו הדוקומנטאריים הבלתי נשכחים, ואשר הִיווּ אף הֵם קריטריון לקבלת הפרס היוקרתי. ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשוב משמר אותם ומכיל בתוכו עוד מיליוני Items תיעודיים מאז 1968 שערכם לא יסולא בפז.

בשעה שפרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד נקראו ב- 1967 להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבראשית, פעלה הטלוויזיה האמריקנית כבר בכל עוזה. חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בראשות רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) שידרה בהצלחה גדולה מאז ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת את "The Thrill of Victory and The agony of Defeat", תוכנית ספורט משגשגת ובעלת מוניטין בינלאומי. את התוכנית הפיק כאמור רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המוכשר שהפך זמן לא רב אח"כ לנשיא חטיבת הספורט של הרשת. ב- 1970 מיסד רוּן אָרְלֶדְג' את תוכנית הספורט הבלתי נשכחת של ABC, שהעבירה מידי עֶרֶב שני את המשחק המרכזי בליגת ה- NFL ונקראה בשם פשוט, קצר, וברור : "MONDAY  NIGHT  FOOTBALL". צוות השידור של התוכנית כלל את השַדָּר הבלתי נשכח הָאוֹואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) שדמותו חוצה את הסדרה לאורכה ורוחבה ושני הפרשנים דוֹן מרדיט (Don Meredith) ופרנק גיפורד (Frank Giford). שידור תוכנית הספורט הזאת דווקא בעַרְבֵי יום שני בזמן צפייה שנועד באופן מסורתי לכל המשפחה, היה חידוש מפליג. רשתות CBS ו- NBC שידרו מול ABC תוכניות משפחתיות מסוגים שונים, אף על פי כן שיחקה רשת ABC ברצינות על כל הכללים הטלוויזיוניים והתוכנית הסנסציונית שלה  "MONDAY  NIGHT  FOOTBALL" גרפה שיאי רייטינג למכביר והפכה למוסד טלוויזיה בפני עצמה. התוכנית בראשותו של השַדָּר המוביל האווארד קוסל הייתה הצלחה כה גרנדיוזית וכה נצפית. עסקים ומסעדות נסגרו בערבי יום שני בשבוע מוקדם מהרגיל בכל רחבי ארה"ב והאנשים מיהרו לבתיהם כדי לצפות בה. בזמן שידורה בערבי שני בשבוע נולד המונח "עוצר ברחובות". האווארד קוסל היה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת שדר הספורט הפופולארי ביותר וגם השנוי במחלוקת ביותר בארה"ב. אהוב ושנוא באותה מידה [5]. רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC החל לשדר בשבתות ב- 1958 את התוכנית הספורט הווירטואוזית שלה ה- "GRANDSTAND" שזכתה לצפיית שיא בכל האיים הבריטיים. ב- 1964 מיסד ה- BBC את תוכנית הכדורגל "Match of The Day" שעסקה בכיסוי סדיר של המשחקים בליגה הראשונה והשנייה באנגליה ומשחקי ה- FA  Cup. התוכנית הפכה חיש מהר לספינת דגל טלוויזיונית כפי שהייתה "מבט ספורט" בארץ מרגע שדָן שִילוֹן יצר ועִיצֵב אותה בשלהי שנת 1968. אין פלא כי הספציאליטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצא את ביטויו משחר נעוריה בהפקת שידורי חדשות ואקטואליה ואח"כ גם במשדרי ספורט לנושאיו השונים. בשני התחומים החשובים האלה היא הצטיינה והובילה קדימה את הרשת הציבורית במשך עשרות שנים לאורך אלפי מילין ועל כך הייתה גאוותה. חלון הראווה של השידור הציבורי הורכב ראשית דבר משידורי חדשות וספורט ואלה גם משכו את מלוא תשומת הלב של הציבור (ושל העיתונות). גם מפני שבמרחב הזה של כיסוי החדשות והספורט בטלוויזיה התאפשרו שידורים ישירים שמעצם מהותם הפכו את הצופה לעֵד ראייה ושותף מלא בהתהוות הדְרָמוֹת בזמן אמיתי לאורך כל קשת הריגושים.

פרולוג. עוד נקודת מבט. בניית לוח שידורים מעניין ומרתק ברשת טלוויזיה ציבורית הוא עניין מורכב שנועד למומחים. כל מומחה בר בי רב יודע שהוא צועד על תפר תכנים דק שמפריד בין מה שהוא רוצה לשדר לצופיו לבין מה שצופיו רוצים לראות מעת לעת. אירועי הספורט הרלוואנטיים מהווים נדבך הכרחי ותשתית חיונית בבניית שידור ציבורי אטרקטיבי, ושיפסיקו לספר לי שלשֵם כך יש את ערוץ 5 בכבלים.   

הטלוויזיה הישראלית הציבורית חשה את עצמה במשך שני עשורים כמונופול בלתי מנוצח מאז השידור הישיר הראשון ההיסטורי ההוא של מצעד צה"ל בירושלים ב- 2 במאי 1968. לואי לנטין (בן 82 היום ומתגורר באירלנד) היה אז הבימאי בניידת השידור ה- "OB הכחול". חיים יבין שימש מפיק בפועל. יורם רונן ז"ל היה השדר המוביל של האירוע ההוא. רם עברון ז"ל היה המראיין בשטח. ב- 1990 – 1989 נוסדה טלוויזיית הכבלים בארץ בראשות חברות "גוונים", מת"ב, ו- "ערוצי זהב"  ב- 1993 נברא ערוץ 2 המסחרי על שלוש זכייניותיו "קשת", "רשת" ו- "טלעד". החלה תחרות על החיים ועל המוות בין השידור הציבורי הוותיק לבין השידור המסחרי הצעיר שזה אך נעמד על רגליו ואשר קרא תיגר על הסדר הטלוויזיוני היָשָן במדינת ישראל. ב- 2002 מינתה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי התגלה כמופרך לגמרי. ערוץ 1 נותר הרחק מאחורי ערוץ 2, הרחק גם מאחורי ערוץ 10, והרחק מאחורי ערוצי הטלוויזיה בכבלים. ב- 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ראש ממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן המנוח, אלה שמינו איש כה לא מְיוּמָן בשֵם מר יוסף בר-אל לתפקיד הרָם, להדיח אותו מכהונתו החשובה ורבת ההשפעה. האיש שניצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל – סולק ממנה בבושת פנים. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. ב- 2011 מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים הוברר כי המינוי היה לא רק תמוה אלא גם שגוי לחלוטין. ראש הממשלה ושר התקשורת שלו גלעד ארדן החליטו לסגור את את אותה רשות השידור במתכונתה הישנה שעליה הופקד איש כה לא מוכשר בדמותו של מר יוני בן מנחם. הוחלט לפטר את 2000 (אלפיים) עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ולנסות להקים ולשקם רשות שידור במבנה שונה ובמתכונת ציבורית חדשה העונה לשם "תאגיד השידור הציבורי החדש".

ליגת הכדורסל האמריקנית המקצוענית ה- NBA הפופולרית והאהודה בישראל, הייתה נושא ספורטיבי הראוי לחשיפה הרבה יותר גדולה ומוקדמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית מזה שזכתה לה בסופו של דבר ב- 1987. משהבשילו בשנת 1987 התנאים הטכנולוגיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית החלטתי לעשות מעשה, ולשדר ישיר לראשונה את משחקי ההכרעה על האליפות ה- NBA באותה עונה, ולהביא את בשורתו בהרחבה לצופי הטלוויזיה בישראל . כולנו הדור שלי גדלנו כילדים ונערים מאז 1950 על אגדת ליגת ה- NBA והשחקנים הבלתי נשכחים שלה. אגדה שנמשכה דורות. את יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הייתי צריך לשכנע בזכות שידורי הכדורסל המקצועני האמריקני על מסך הטלוויזיה הציבורית. הוא בעצמו היה פריק וחובב מושבע של הספורט האמריקני על כל גווניו, בעיקר של ה- NBA ו- NFL. הייתי צריך להשתדל בפני מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) ואחריו לקוד קידה בפני חיים יבין (בן 84 היום, יבד"ל) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשנים 1989 – 1986). זה לא היה פשוט אבל זה היה כדאי מפני שאומנם זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך הם שווים זהב. יוסף "טומי" לפיד ז"ל התנגד. חיים יבין ייבדל לחיים ארוכים הסכים בתום וויכוח לא ארוך מידי. שידורי ה- NBA זכו להצלחה היסטרית. נכון שהיו לנו בתחילה קשיים מנהליים בשל שעת הסיום של השידורים הישירים בשעות המאוחרות של הלילה, שהיו מעבר למקובל בהסכמי העבודה בין הנהלת הרשות וועד חטיבת עובדי ההנדסה (ראה בהמשך). אך העניינים האלו הסתדרו בסופו של דבר, והשידורים הישירים מארה"ב הפכו לדבר שבשגרה. תקשורת הלוויינים הייתה מוגבלת בימים ההם, והעברת סיגנל ה- NBA מרחבי ארה"ב לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, נעשתה רק באמצעות תחנת הקרקע ללוויינים בעֵמֶק הַאֵלָה. אך היו שם כמה אנשים (בעמק האלה) ובראשם מר גָבְרִיאֵל שֶקֶל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית ב- "בֶּזֶק" (משרדו היה במגדל שלום בת"א) שהיה אכפת להם ממני. הם פשוט עשו הרבה מעבר למה שנדרש והתאמצו מאוד בעבורי באופן אישי. גָבְרִיאֵל "גָׂבִּי" שֶקֶל ז"ל נותר גם היום אדם בלתי נשכח עבורי. גם מהנדס התקשורת הלוויינית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית זאב שטוקהיים ז"ל ביצע למעני עבודה מדויקת ואחראית.

בתוך תקופה של כארבעה חודשים וחצי מפברואר עד יוני 1987, שידרנו ישיר כ- 12 משחקים מליגת ה- NBA. עשינו זאת בעמדת השידור באולפן ב' בירושלים לצורכי Voice Over בלבד (ולא Play by play). הצבתי שם את יורם ארבל והפרשן אריה מליניאק. עמדת השדר המוביל דאז הייתה שמורה מטעמי רק ליורם ארבל. זאת הייתה הפריבילגיה שלו. כמות עצומה של שידורי ספורט ישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית גררה אותי שוב ושוב לוויכוחים מרים עם מנהל הטלוויזיה חיים יבין. חיים יבין העריך וחשב בתחילה שאני מגזים בשידורי ספורט בכלל ובאמביציית ה- NBA בפרט. הוא התנגד מחד לשידורים הישירים של קבוצות הכדורסל האמריקניות מ- NBA על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך צידד בשידור אופרות סבון (Soap Opera) אמריקניות לטובת משלם האגרה. השידור הציבורי בזמנו של חיים יבין כמנהל הטלוויזיה וגם לפני כן כמנהל החדשות היה מָכוּר גם הוא לאין סוף סדרות טלוויזיה אמריקניות כמו לסמים. הייתי צריך להתעקש עִמוֹ עם חיים יבין. מאוחר יותר הבין מהתגובות הצוהלות הרבות שקיבל כי שַגָּה והשידורים האלה נוחלים הצלחה עצומה ומפארים את שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאותה הוא מנהל. רמת הצילום של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (בידיה היו בעת ההיא זכויות השידורים של ה- NBA) של כדורסל ברובד העליון ביותר שלו ואיכות השידור של צוות השדרים בראשו של דיק סטוקטון (שדר כדורסל מזהיר), היוו חידוש מאלף בשידורי הספורט בארץ. כוכבי ה- NBA שחדרו בשנות ה- 80 לכל בית בישראל באמצעות שידורי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הפכו לאטרקציה. מופע ספורט טלוויזיוני מרהיב בגלל היכולת הווירטואוזית וכישרון הכדורסל של רבים מהם וגם בשל כּישרון ועושר הכיסוי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שזכויות השידור של ליגת הכדורסל הטובה בעולם הייתה בידה באותה התקופה ההיא בשנים 1990 – 1986. CBS שילמה זכויות שידורים לוועדה המארגנת של ה- NBA בגובה של 50.000000 (חמישים מיליון) דולר בכל עונה, סך של 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר בעבור ארבע עונות. ב- 1990 גנבה NBC את זכויות השידורים של ה- NBA מרשת CBS ושילמה בעבור החוזה הבא של 1994 – 1990 זכויות שידורים על סך 600.000000 (ששמאות מיליון) דולר לארבע עונות. 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) דולר בעבור כל עונת שידור.

באותן השנים ההן של עשור ה- 80 במאה הקודמת שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהלתו של חיים יבין (ממייסדי השידור הציבורי הטלוויזיוני בארץ ב- 1968) שתי סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו- "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). דמויותיהן הנצחיות של אָלֶכְּסִיס שגילמה ג'וּאַן קוֹלִינְס, קְרִיסְטַל אותה שיחקה לִינְדָה אֶוָואנְס ובְּלֵייק קֶרִינְגְטוֹן שאת דמותו עיצב השחקן ג'וֹן פוֹרְסַיְית הפכו לאימורטאליות כמו דמותו של המגיש הראשי של "מבט" חַיִים יָבִין מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986. משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לָארִי הָגְמַאן (גילם את .J. R האיש השנוא הסדרה) ופֶּטְרִיק דָאפִי בתפקיד בּוֹבִּי יוּאִינְג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R הייתה נערצת. עַם הַסֶפֶר במדינת ישראל סגד לשתי אופרות הסבון הללו שצברו כאן רייטינג עצום. מדהים להסב מבט לאחור ולהיווכח לראות עד כמה האביסו קברניטי השידור הציבורי בימים ההם את קהלם בתוכניות טלוויזיה אמריקניות מכל המינים. חיים יבין היה בשנים 1989 – 1986 מנהלה של רשת טלוויזיה ישראלית ציבורית מונופוליסטית אולם גם הוא הבין שאין זה מתפקידו להיות אליטיסטי ולהתנשא מעל שכבות העם שאליהן הוא משודר.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. סדרת אופרת הסבון האמריקנית "שושלת" (Dynasty) שהפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 1989 – 1981 שודרה בהצלחה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום. התברר שעַם הַסֶפֶר השוכן במדינת ישראל איננו שונה במאום מאומות העולם. מילת הקסם "טלוויזיה" שסיממה את כל אנשי תבל לא פסחה על אזרחי מדינת ישראל וסיממה גם אותם.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. את סדרת אופרת הסבון האמריקנית "דאלאס" (Dallas) הפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בשנים 1991 – 1978. הסדרה שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום.

כוכבי ה- NBA הרבים ובראשם לארי בירד מבוסטון סלטיקס, אייזיה תומאס רכז המשחק של דטרויט פיסטונס , ג'וליוס ארווינג (Dr. J) מפילדלפיה 1976, טום צ'יימברס מסיאטל סופרסוניקס, שחקני לוס אנג'לס לייקרס קארים עבדול ג'אבאר ומג'יק ג'ונסון, לארי בירד וקווין מקהייל מבוסטון סלטיקס היו לשמות מוכרים ופופולאריים בישראל ממש כשמם של כוכבי "דאלאס" ו- "שושלת". בהבדל גדול אחד. אופרות הסבון היו שְמָאלְץ בידורי. ה- NBA היה חומר שידור ספורטיבי אמיתי ברמה הגבוהה ביותר שלו. טעם החיים. המציאות עצמה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לא היה רפורמאטור. הוא היה ביצועיסט וכמו רבים לפניו (וגם אחריו) נהה באופן טבעי אחרי תרבות הטלוויזיה האמריקנית. למרות שהיה מונופוליסט ויכול היה לבנות לוח שידורים ציבורי על פי הערכים של פרופסור דן כספי, כרצונו. תרבות הטלוויזיה האמריקנית קנתה לה אחיזה בולטת בטלוויזיה הישראלית הציבורית מקדמת דנה, מאז 1968, מאז ימי סדרת מערבון הטלוויזיה "בוננזה". הרֶכֶש האמריקני הפך לעניין של מסורת. במובן מסוים הפכה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר משחר נעוריה למעין סניף של הרשתות האמריקניות הגדולות CBS ,NBC ו- ABC מהן נקנו המון סדרות טלוויזיה מסוגים שונים. עבור הילדים והנוער וכמובן בעבור האוכלוסייה הבוגרת.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם ודרשה באמצעות הוועד המנהל בראשותם של ד"ר חַיִים יָחִיל ז"ל והמשנה שלו ייבדל לחיים ארוכים נַתָּן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא (בן 91 היום) להפיק ערבי שידור מיוחדים המורכבים מיצירה מקורית ואשר ישודרו בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל". המשדרים האלה עסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, חג ראש השנה וחגי ישראל אחרים – וייוחדו למורשת. הם הפכו לכור היתוך שאיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדעת רבים היצירה המקורית בטלוויזיה הישראלית הציבורית נחשפה מעט מידי. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי כדי להפיק יצירה מקורית ישראלית בתחומים השונים של דרמה, תיעוד, בידור, ומוסיקה. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שמקובל על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עִברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה הכללית (שמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.

מייד כאמור עם תחילת הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969- 1967 הרכיב כאמור ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ"ץ סלוגן טלוויזיוני כלכלי – עממי מאולץ אך מדויק כלהלן : "If you can buy it – do not make it". האמירה שהפכה לאימורטאלית (כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה אמצו אותה אל לבם) נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית הענייה בה שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה כפי שהיא מאז ראשית ימיה. סדרות הטלוויזיה קראו לציבור הישראלי לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות, וגם של איכות (לא רק בענייני טלוויזיה). המונח "ההסכמה הכללית" הוא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפְּרָט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח מדוע ולמה, ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2  ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", "רוקדים עם כוכבים", "מאסטר שף", ו- "כוכב נולד" שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית וממכרות את הצופה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים ברי דעת ולהכריח אותם לצפות בהן. סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האש" ו- "תקומה", נשכחו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנודעה ברבות הימים בשמה המקוצר "ערוץ 1" הייתה איטית ומסורבלת. ערוץ 1 אומנם נהנה מתקציב אוטומטי שהעניק לוֹ משלם האגרה ואף עשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים, אך סבל תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו והפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש…", אמר קהֶלֶת בן דוד מלך ירושלים. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת רייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים עליהם חקוקות עשרת הדיברות, ואשר הוגשו ע"י מנהיג כריזמאטי בעל חזון משה רבנו גם אם היה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון.

הבה נתבונן שוב בתמונת ה- בראשית. כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי התוכניות והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסלי את תקציב רשות השידור הענייה. זה החל עוד בתקופת ההקמה ב- 1968 בימי בראשית של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגֵנים" (The defenders) סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961, "אתם שם" (You are there) סדרה תיעודית בהנחיית וולטר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953, וסדרת "המוסיקה לצעירים" (Young people concerts) בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון הטלוויזיוני "בוננזה" (Bonanza ) בשנים 1959 – 1953 עם לוֹרֶן גְרִין.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. סדרת מערבון הטלוויזיה האמריקנית "בוננזה" שימשה מעוז שידור במשך שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית . הציבור התמכר אליה מייד. (Tv Guide).

מדיניות הַרֶכֶש שביצעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה על דעתם של כל המנכ"לים שלה, על דעת כל מנהלי הטלוויזיה שלה, ועל דעת כל מנהלי התוכניות שלה – צבר תאוצה עם קניית עוד ועוד סדרות אמריקניות נוספות ששודרו בזמן צפייה ראשי. להלן שוב הרשימה הארוכה והנכבדה :

"משימה בלתי אפשרית" (Mission impossible, בשנים 1973- 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס), "בית קטן בערבה" (Little house on the prairie בשנים 1983- 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons בשנים 1981- 1972 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט), "מקלאוד", "קולומבו" (Columbo בשנים 1977- 1971 עם פיטר פאלק), "קוז'אק" (Kojak  בשנים 1978- 1973 עם טלי סאבאלאס), "קנון" (Cannon בשנים 1976- 1971 עם וויליאם קונראד), "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch, בשנים 1979- 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר), "איש עשיר – איש עני"(Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" (Hawaii 5 – 0 בשנים 1980- 1968 עם ג'ק לורד), "קווינסי" (Quincy בשנים 1983- 1976 עם ג'ק גלוגמן), "מאגנום" (Magnum בשנים 1988- 1980 עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels בשנים 1981- 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" (The Rockford Files בשנים 1980- 1974 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" (בשנים 1984- 1974 עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס), "ספינת האהבה" (Love boat בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג' וברני קופל), באטמן (1968- 1966), "משפחת פארתרידג' " (Partridge בשנים 1973- 1969), "מי הוא הבוס" (Who is the Boss עם טוני דנצה), "The A Team" (בשנים 1987- 1983 עם בוסקו באראקוס) הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – "איירונסייד" (Ironside בשנים 1975- 1967 עם ריימונד בר). וזה לא הכול.

טקסט תמונה :  עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוכשת מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC את סדרת הבלשיות "המלאכיות של צ'ארלי" (CHARLIE’S ANGELS) ומשדרת אותה במשך שנתיים ב- Prime time זמן צפייה ראשי. יופיין של שלוש השחקניות מימין לשמאל ז'אקלין סמית', פארה פואוסט המנוחה, וקייט ג'קסון היווה גורם ראשון במעלה בהצלחת שידור הסדרה. (באדיבות "TV  GUIDE" וארכיון ABC).

הנה רשימה נוספת של סדרות טלוויזיה אמריקניות ששודרו בחדווה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 60 , 70 , 80 , ו-90 של המאה הקודמת : "מקגאייוור" (MacGyver בשנים 1992- 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון), "Wise guy" (בשנים 1990- 1987 עם ווילי טראנובה), "Miami Vice" (ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון) וסדרות דרמה אנגליות "קו אונידין", אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", "אני קלאודיוס" (I Claudius סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם), ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים . בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots, ב- 1977), וסדרות משפחתיות "הכול נשאר במשפחה" (All in the family בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), הסדרה "משפחת בריידי" (The Brady bunch, בשנים 1974- 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), "משפחה שכזאת" (Family affairs, עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר, ואניס ג'ונס ), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (The Kosby show בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (The Thorn Birds ב- 1983 עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד), "Moonlighting" (בשנים 1989- 1985 עם ברוס וויליס וסיביל שפרד), "שלושים ומשהו" (Thirsty something בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון) ושתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas בשנים 1991- 1978 עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי ו- וויקטוריה פרינסיפאל ), ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty בשנים 1989- 1981 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס, ו- ג'ון פורסייט).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989) לא היסס להמשיך במסע האמריקניזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהחלו בו קודמיו ובהליך ייבוא של סדרות אמריקניות וגם אופרות סבון האמריקניות (כמו "דאלאס" ו- "שושלת") שגרפו רייטינג ענק. "Dallas" ו- "Dynasty" נחשפו באמת בהבלטה רבה בשנים הרחוקות ההן בערוץ המונופוליסטי של מדינת ישראל ללא שום נקיפות מצפון של קברניטי השידור הציבורי. אופרות הסבון קלות התוכן זכו לתשומת לב עצומה של עַם הַסֶפֶר הַיוֹשֵב בצִיוֹן (ביטוי שגור שאני אוהב להשתמש בו, הבא להדגיש כי הטלוויזיה עושה שמות גם באומה העברית שנכתב עליה בשעתו כי היא עם נבחר…) והביסו בקלות ברייטינג ובמדרוג את הדרמות האנגליות המשובחות של ה- BBC. היה זה מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית מר יוסף בר-אל שהקדים את מנהל הטלוויזיה בשפה העברית מר חיים יבין וקנה במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת את "Dynasty" אך היה זה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ש- יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הפעילו לחץ על יוסף בר-אל ושכנעו אותו כדי שיוותר למען ציבור צופי הטלוויזיה בעִברית . יוסף בר-אל וויתר. "Dallas" ו- "Dynasty" משכו אליהן כאמור קהל צופים רב. יחד עם זה צריך לציין כי ברבות השנים שחלפו מאז עברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כברת דרך ארוכה ו- רוויזיה מרחיקת לכת. שידורים מן הסוג הזה של סדרות אמריקניות שעסקו בפשע ומשטרה ולצדן אופרות סבון בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נדדו ממנה לערוצי הנישה בכבלים לבלי שוב. נדמה לי שזהו באמת מקומם הטבעי.

ואז החל עוד מהלך היסטורי שהפך כמעט סופית את הטלוויזיה הישראלית הציבורית למעין דלפק טלוויזיה אמריקני. היו אלה משחקי הכדורסל של ה- NBA. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין התנגד כאמור בתחילה התנגדות נמרצת לרכישה שלי את ה- NBA. הנימוק שלו היה כי המסך הציבורי רווי ממילא בהמון שידורי ספורט וגם בעודף חומרי טלוויזיה אמריקניים. התפתח ביני לבין הבוס שלי וויכוח לא ארוך. התעקשתי וטענתי שאם כבר מדברים על אמריקניזציה, הרי ש- סַם ה- NBA המוזרק להמוני חובבי הספורט בעולם ובישראל הוא טהור ונקי יותר מ- אופרות הסבון של "דאלאס" ו- "שושלת" הממכר ומושך אליו ללא כל מאמץ את מעריצי הז'אנר. חיים יבין נעתר לבקשתי. האמת שהיה מדובר גם ב- Deal מצוין שעשיתי עם הנהלת ה- NBA (עם גב' סוזי פולי וסנדי בראון). שילמנו להם זכויות Per שידור ישיר סך של 2000 (אלפיים) דולר. כמו הסדרות האמריקניות ואופרות הסבון האמריקניות גם השידורים הישירים של ה- NBA צלחו היטב ומייד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. היה מדובר ב- באנקר. גם הם נהנו מסקרנות וצפייה שהולידו רייטינג משגשג. השידור הישיר של המשחק השביעי והמכריע בחוף המזרחי במוצ"ש – 30 במאי 1987 מבוסטון, בין קבוצות הבוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס (בוסטון ניצחה 113:119 והעפילה לסדרת הגמר נגד לוס אנג'לס לייקרס) היה סנסציוני ואחד ממבצעי ההפקה המושלמים שלי כשלצדי אמנון ברקאי. היו שפע של מהמורות טכנולוגיות ולוגיסטיות בדרך הארוכה מאולפן CBS בניו יורק, העלתו בארה"ב (Up link) ללוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary הורדתו (Down link) בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה בישראל, ודחיפת הסיגנל לאולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אף על פי כן עבר שידור הכדורסל הישיר המותח בשלום. אפילו ללא תקלה אחת. הייתי מעורה היטב בביזנס הזה של עשייה והפקת שידורי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם. הוא זרם בעורקיי כמו דם גופי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין אותו. ארגון החומר, הפקתו, ושידורו הישיר היו לא היה רק סַם החיים שלי – הם היו האדרנלין שהפך את חיי למאושרים יותר. לא הופתעתי כשיאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות הרים לי טלפון מייד בתום השידור הישיר ההוא של ה- NBA שהבאתי מבוסטון הרחוקה, ובפיו דברי שבח והלל. השידור הישיר היה עתיר רייטינג ואפוף יוקרה עצומה. היום זה טריוויה אז זה נחשב לפלא השמיני. אח"כ עשה זאת גם מנהל הטלוויזיה הישראלית  הציבורית חיים יבין [1]. הוא כתב לי מכתב הערכה בתום אותה השנה ההיא של 1987 בה הבאתי לראשונה את ה- NBA ארצה בשידורים ישירים. מילות השבח שלו נשמרו עד עצם היום הזה (ראה בהמשך). מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין היה תמיד המבוגר האחראי בסביבה. היו לי עמו הרבה וויכוחים והמון אי הסכמות, אולם הוא מעולם לא נטר לי, לא שנא, ואף פעם לא התנקם בי. הוא לא הרים את קולו ולא איבד את שלוותו. חיים יבין היה אדם הגון, יֶיקֶה, וג'נטלמן. איש שאף פעם לא ראיתיו מאבד את נימוסיו וקור רוחו. הוא היה האבא הטלוויזיוני של רבים מאיתנו. גם שלי. בלתי נשכח.

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה שכתב לי חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתום מבצע השידור הישירים של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA, לראשונה בהיסטוריה של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : מכתב הערכה של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי מתאריך 31 במאי 1987, הנוגע לשידור משחק ה- NBA בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס.

זה נכון שמחסור כרוני באמצעי הפקה וצילום בטלוויזיה הישראלית הציבורית גרם לעונייה של מחלקת הספורט, אך זכות המונופול הבלתי נסבלת של רשות השידור הייתה אבי הסֵיאוּב . המונופול יצר אי סדר בהתאמה שבין רכישת זכויות השידורים לבין הוצאת הזיכיון אל הפועל . סֵיאוּב פירושו שמחסור בעוּגָה במנת האוכל של העובד מביאה אותו להשבתת שידור ישיר של משחק כדורגל. סֵיאוּב פירושו שחציית גבול הזמן המסומן באופן מקרי בעֵת שידור ישיר של משחק כדורסל מארה"ב, מעבר להסכם העבודה הכתוב, מביא את העובד לנתק את השידור על דעת עצמו כאילו בשֵם שמירה על זכויותיו, ולהחשיך את המסך לכל ציבור הצופים במדינת ישראל. היו אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה שהתנהגו כקבצנים בעיקר משהפכו לאנשי וועד. על אנשי הוועדים במסגרות ציבוריות מוטלת אחריות גדולה מפני שהם מנהיגי עובדים. על חלק מהם היא הייתה גדולה מכפי מידותיהם. ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוויה בסכסוכי עבודה קשים, ריב ומדון, עיצומים, שביתות, ומחלוקות משחר נעוריה. שלושת הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית, אלה של עיתונות / הפקה, הנדסה, ודירוג משולב, ניצלו את כוחם לא פעם ולא פעמיים כדי לכופף את הנהלות רשות השידור ועל מנת ייצר הסכמי עבודה טובים יותר בעבור הסקטורים שלהם, חלקם מעוותים ובלתי מתקבלים על הדעת.

ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ביצעה בתקופה כל כך קצרה את כל השגיאות הניהוליות והארגוניות האפשריות והפכה למקום עבודה רווי סכסוכי עבודה קשים, שביתות רבות, המון עיצומים, ואין סוף ריב ומדון שהובילו גם לסכסוכים אישיים. בראשית 1970 איישו את הטלוויזיה והרדיו 13 וועדי עובדים שונים. רשות השידור הפכה בעל כורחה כבר מבראשית לסניף של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. העבודה העיתונאית בעלת אופי הסיקור המיוחד והקונקרטי בתעשיית הטלוויזיה באשר היא (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה) נפגעת קשות מהסכמי השכר ושיתוף הפעולה והעבודה עם הטכנאים בחטיבת ההנדסה. העיתונאים ברשות השידור היו תלויים ברצון טוב של הטכנאים וגם ברצון טוב של אנשי הדירוג המשולב. שני הסקטורים האלה נהנו מגיבוי מוחלט של הסתדרות העובדים. ה- התערבות ללא הרף של הפוליטיקאים ונציגי ה- הסתדרות בעבודתה השוטפת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו את השידור הציבורי לכלי תקשורת מסורבל, כבד, ובלתי יעיל . הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה שנקראה ערוץ 1 שילמה מחיר כבד מאין כמותו במחצית עשור ה- 90 של המאה הקודמת עם תחילת המאבק התחרותי וההישרדותי נגד ערוץ 2 הצעיר והדרדק שזה עתה נולד, ומול הטלוויזיה בכבלים. בסופו של דבר היא נותרה הרחק מאחור.

ראה שני הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

1. "8 ימי בראשית". 2. "מלחמת הדיאדוכים".

הערה : מחקר וכתיבת 13 הספרים של הסדרה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" החלה על ידי ב- 1998 ואמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

אלדד קובלנץ בלכתך למלאכת הרכבת לוח השידורים של תאגיד השידור הציבורי החדש קח עמך את ההמלצה הראשונה של פרופסור עמית שכטר כפי שהיא רשומה ב- "גַלֶרְיָה" / "הָאָרֶץ"(מהשנייה שלו תתעלם) ולפני כן תתייעץ עם גרג דייק. זכור : השידור הציבורי איננו משוחרר אף פעם מעוֹל המִדְרוּג.

סוף הפוסט מס' 590. יום שני – 28 במארס 2016.