הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר בקיץ 2012 והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.

הערה 4 : עד כה נכנסו לבלוג yoashtvblog.co.il יותר מחצי מיליון קוראים.

הערה 5 : כתיבת הסדרה של 13 ספרי הטלוויזיה עבי כרס שעוסקים בחקר “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” מאז 1884 ועד ימינו אנו, אמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

—————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 688. דיוק, איכות, אמינות, ו- מהימנות המחקר, הכתיבה, והדיווח. הספר “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב” (הוצאת כינרת, זמורה, ביתן, דביר ב- 2017) הוא אכזבה מנקודת מבטי מהמחבר אוהד גרינוולד ובעיקר מהעורך שלו רמי רוטהולץ. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 1 ביוני 2017. פוסט מס’ 688.

—————————————————————————————–

אלכס גלעדי ודן שילון גייסו אותי בקיץ 1971 לשורות חטיבת הספורט שלהם. שֵרָתִּי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות מ- 1971 עד 2003. בין 1971 ל- 2003 רשמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פרקים מזהירים בתולדות השידור הציבורי. הייתי עד מקרוב להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת. רשות השידור ה- יְשָנָה ההיא הועלתה עכשיו לגרדום ע”י חלק מה- מנכ”לים המאוחרים הרופסים חנפני השלטון ו- מלחכי פִּנְכָּה מאז 2002 (בראשם יוסף בר-אל), יחדיו עם חלק מ- מנהליה האופורטוניסטים, ולדאבון לב גם באמצעות חברותא בעלת מצע והתנהלות משותפת של ההנהלות עם קבוצה לא קטנה מעיתונאי ערוץ 1 ששתקו, ו- היו ל- משת”פים ובעלי אינטרסים. לא כולם. מרביתם (!). ובכן, בפעם הראשונה ב- היסטוריה של השידור הציבורי הטלוויזיוני חברו שלושה ווקטורים שליליים ביודעין ומרצון לקואליציה נגטיבית הרסנית ומשולבת, והניחו על צווארה של רשות השידור אט-אט את חבל התלייה. היא איננה עוד. רשות השידור ההיא כפי שהכרתם אותה מאז 1969, מתה. היא קרסה. נכון שמדובר בטרגדיה, בכתם שחור משחור, אבל מרום גילי אוטוטו 80 יש בי חמלה על קומץ בודדים בלבד שָם.

פוסט חדש מס’ 688. דיוק, איכות, אמינות, ו- מהימנות המחקר, הכתיבה, והדיווח. הספר “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב” (הוצאת כינרת, זמורה-ביתן, דביר ב- 2017) הוא אכזבה מנקודת מבטי מהמחבר אוהד גרינוולד והעורך רמי רוטהולץ. בעיקר מרמי רוטהולץ. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 2 ביוני 2017. פוסט מס’ 688.

הקדמה (1).

ילדיי היקרים קנו לי לאחרונה שני ספרים שמונחים לאחר כבוד במדפי ספרייתי בחדר העבודה שלי. הראשון הוא ספרם של אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב” בן 432 עמודים (בהוצאת “כינרת זמורה-ביתן, דביר” יצא לאור באביב 2017). השני הוא ספרו של מאמן הכדורסל האמריקני הנודע ורב המוניטין ב- NBA פיל ג’קסון (בן 328 עמודים ו- נכתב יחדיו עם יו דלהנטי) מי שזכה ב- 11 אליפויות בליגת הכדורסל (6 עם קבוצת שיקאגו בולס ו- 5 עם קבוצת לוס אנג’לס לייקרס) ולכן ספרו נקרא בשם, “11 אליפויות” (Eleven rings). הספר של פיל ג’קסון יצא לאור בהוצאת “מטר” ב- 2014 בלוויית הקדמה מעניינת של אריה מליניאק. קראתי את שני הספרים. ספרו של אוהד גרינוולד “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב” רצוף אין ספור רכילויות מכל הסוגים ומכל הכיוונים, כולן מוכרות וידועות (לי), ולכן הוא שִעַמֵם אותי. אין שום רָע ברכילויות אם הן מאומתות ו- מדויקות. יש בהן פגם עצום אם הן אינן נכונות, רחוקות מהאמת, לא ממוסמכות, ומבוססות על שמועות. המחבר מר אוהד גרינוולד ועורכו מר רמי רוטהולץ מוסרים לציבור באמצעות ספרו הנ”ל, “המועדון – הסודות של מכבי תל אביב”, כל מיני מספרים-נתונים שהם כאילו “מתמטיים” וכשרים למהדרין (כשיטה), נתונים הקשורים למשל לכמויות זכויות השידורים ששילמה רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) למועדון הכדורסל של מכבי ת”א בעידנים שונים של ההתקשרות ארוכת השנים בין שני המוסדות בשנים בין 1970 ל- 2003 / 2002 – אולם הם אינם נכונים. שוררים לא רק אי סדר ואי התאמה בין נתוני תשלומי זכויות השידורים המתפרסמים ב- “המועדון – הסודות של מכבי תל אביב”, לבין המסמכים האותנטיים, אלא קיים גם בלבול בתאריכים ובתקופות הזמן של העברת התשלומים השונים של רשות השידור לידי מועדון מכבי ת”א. מביך ולא בסדר שאנשים שמבקשים לשמור על המוניטין העיתונאי הכֵּן שלהם ממש באותה השעה מוסרים לציבור הקוראים שלהם אינפורמציה חלקית, לא מדויקת, לא ממוסמכת, ו- לא נכונה המתבססת על שמועות (!). זה מוזר מאוד. ככה לא מתנהגים. ככה לא כותבים ספר תיעודי. העורך רמי רוטהולץ הפתיע אותי לרעה. מה זה צריך להיות הסיפור הזה שהמחבר והעורך שלו ממציאים נתונים כספיים ותאריכים, ומשרבטים אותם לציבור הקוראים שלהם לרבות סיפורי רקע כושלים, כאילו מדובר בעובדות אמת. כתורה מסיני. עסק עלוב.

בפוסט הבא מס’ 689 אפריך חלק מאותם הנתונים – מספרים שאוהד גרינוולד והעורך שלו רמי רוטהולץ מנפקים למען קוראיהם בסִפְרָם, “המועדון – הסודות של מכבי תל אביב”, ואנמק מדוע אנוכי מפריך אותם. אחרים עדיין אשמור בסוד בספר שלי המכונה “הקשר הסימביוטי” בן 10000 / רבבה עמודים, שאמור לצאת לאור ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020. בפוסט מס’ 689 אציג חלק מ- מחזה חדש. לא רק הנתונים “המתמטיים” מופרכים. גם הנתונים “הספרותיים” עולים על שרטון בנקודות ומקומות שונים בספר. חלק ניכר בספר הנ”ל מוקדש ל- “עלייתו ונפילתו של מוני פנאן ז”ל”, אולם אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ אינם מצליחים להיפגש, לא לדובב, ולא לראיין את החשב מר ציון נתן ואת מר עזר גפני, שני מקורבים של מוני פנאן, המהווים שחקני משנה בעלילה הטראגית המפותלת והמתמשכת בה נגדעו וקופדו חייו של הגיבור הראשי והשחקן המרכזי, מוני פנאן ז”ל. זה עסק מוזר מאוד שמתרחש בספר, הקרוי, “המועדון – הסודות של מכבי תל אביב”. כל מיני מעורבים לא מעטים בעלילה הסבוכה רבת ה- פנים אינם מתראיינים ולא נחשפים. הַמוּם הגדול ביותר בספר הנ”ל הוא סירובם המובהק של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לשתף פעולה עם המחבר אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ. עסק ביש. 

על פי חוות דעתי מדובר במעשים לא הגונים בעליל שחוזרים על עצמם שוב ושוב, עוד פעם ועוד פעם. מחקר וכתיבה משובשים ונטולי יושרה אולם לציבור הקוראים אין כלים לשפוט האם מדובר באינפורמציה מדויקת ובמידע כֵּן ו/או שמא בבלופים. בהיותו שרוי במצוקה בשל היעדר מסמכים יורה אוהד גרינוולד מהמותן ומפספס. הקליעים נורים אולם מבלי לפגוע. כאמור לא פעם, גם לא פעמיים, גם לא שלוש. אנוכי מכיר את אוהד גרינוולד וגם את עורכו רמי רוטהולץ בעל מוניטין אחד הכותבים הטובים ביותר שהכרתי בימי חלדי. אני תמה כיצד הוא רמי רוטהולץ כעורך בעל ניסיון ובעיקר היגיון ויושרה מסכים ביודעין לשרבב ל- “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב”, נתונים לא נכונים. רמי רוטהולץ יודע כמוני ש 1+1 במתמטיקה שווה לעולם 2. שום התפתלות כזאת ו/או אחרת לא תוכל לשנות את העובדה כי אחד ועוד אחד תמיד יהיה שווה שניים. אם מאן דהו טוען כי 1+1 שווה 3 ומפרסם את מידע החשיבה הזה שלו בפרהסיה כנתון אמת הוא מסתכן באמירת שקר. אם אוהד גרינוולד מפרסם ביודעין בספרו “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב”, כי רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) שילמה למכבי ת”א סכום X בתאריך Y ושני הנתונים שגויים לחלוטין ו- לגמרי אינם נכונים (בעליל, בפועל, ו- ללא ספק) הוא מסתכן באמירת בלוף לציבור. אם העורך שלו מר רמי רוטהולץ נוטל אחריות ומתעלם בזה אחר זה מהבלופים הללו הוא הופך את עצמו ל- משת”פ ואת הספר של שניהם ל- בעייתי ביותר. אם אין מדובר בדִבְרֵי אֶמֶת בסעיף א’ בספר מדוע צריך הקורא להאמין לטקסט שמופיע בסעיף ב’, ואח”כ בסעיף ג’, וסעיף ד’, וכו’. אתייחס לכך בכל הרצינות הראויה בהמשך מחקר וכתיבת הבלוג הזה בפוסט הבא מס’ 689. אוהד גרינוולד מכיר אותי. שוחחנו יותר ממספר פעמים בטלפון אודות ספרו, הקרוי, “המועדון – הסודות של מכבי תל אביב”, ואודות סדרת 13 ספרי הטלוויזיה המקומית והבינלאומית שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, סדרת ספרים שונים זה מזה עבי כרס אולם באותו נושא שמְכוּנָה על ידי באמצעות Title אחד משותף, ואשר קרוי : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” (The greatest information revolutin in history). הסדרה כתובה לפי שעה בעברית אולם היא תתורגם לאנגלית בבוא העת. אוהד גרינוולד התעניין אצלי לא פעם ולא פעמיים (אגב, לפחות פעם אחת בבוטות רבה. בני היקר, פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה ואנוכי, הזהרנו אותו אז ו- טרקנו את שיחת הטלפון ההיא עמו) בקבלת חומרים ובנתוני החוזים (ותיעודם) שערכנו עם מכבי ת”א בתקופתי בשנים שבין 1974 / 1973 לבין 2003 / 2002. אנוכי יודע שבשעתו הוא גם דיבר בשיחת טלפון אחרת בטון אגרסיבי ותוקפני עם גב’ זהבה פרנסה הממונה מטעם רשות השידור על פניות הציבור בעניין חופש המידע הנוגע לפעילות רשות השידור, ותבע ממנה לקבל חומרים הדרושים לכתיבת ספרו. גב’ זהבה פרנסה ממש נבהלה מהתוקפנות שלו וביקשה את עזרתו של אחד מידידיי כדי להדוף את האגרסיביות שלו. באשר לי : ברור שדחיתי והשבתי את פניו של אוהד גרינוולד רֵיקָם (וגם את פניו של אריה מליניאק שאף הוא כותב עכשיו ספר על מכבי ת”א) מפני שהם ברי תחרות שלי. בגלל שגם אנוכי חוקר וכותב ספר עב כרס בן (10000 / רבבת עמודים על אותה מכבי ת”א ההיא מנקודת מבטי כאיש טלוויזיה. לכן הספר שלי קרוי “הקשר הסימביוטי”. החוזים ותיעודם הממוסמך מתפרסמים על ידי בפרוטרוט שנה אחר שנה בספר הנ”ל “הקשר הסימביוטי”. לצורכי מחקר ו- כתיבת הסדרה רחבת ההיקף “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” ראיינתי יותר מ- 2200 אנשים בארץ וברחבי הגלובוס. ביניהם גם את שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן + מיכאל “מייק” שטראוס + שמואל “שמלוק” מחרובסקי + אריה ברנוביץ’ + דוד מושביץ + אבי פלוסוף + יהושע רוזין ז”ל + רלף קליין ז”ל + אנשים נוספים שקשורים למועדון מכבי ת”א ההוא בימים שלי כמו רוני שטייניץ ואמי אשל. אשנה ואומר שוב את מה שאנוכי אומר בסדרת 13 הספרים ובבלוג : הספר “הקשר הסימביוטי” לא היה יכול להיכתב ללא עדותם המפורטת והמעניינת, לעיתים מרתקת, של אותה החמישייה הראשונה ההיא בימיי שלי, עליה נמנו, שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן + מיכאל “מייק” שטראוס + שמואל “שמלוק” מחרובסקי + אריה ברנוביץ’. לאורך שנים רבות שאורכן כאורך הַגָלוּת פגשתי את הנ”ל משני צידי מתרס המו”מ וגיליתי אנשים רציניים, כנים, ומהימנים (וגם קשוחים) למרות לא מעט מחלוקות בינינו על רקע כספי – כלכלי. צריך להבין כי הרצונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושל מועדון מכבי ת”א היו משותפים מצדה האחד של המטבע ומנוגדים מצדה האחר. אנחנו רצינו לכסות ולצלם בשידורים ישירים את פועלה של קבוצת הכדורסל מכבי ת”א, ומכבי ת”א ביקשה להיחשף ולהצטלם ואף להיות פוטוגנית (בסיוע הממון שלנו) נוכח מצלמות הטלוויזיה שלנו. זהו החלק בו הרצונות של שני הצדדים – זהים. אולם בעוד אנחנו רצינו לשלם מינימום בעבור זכויות השידורים אזי אותה החמישייה ההיא של שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן + מייק שטראוס (הוא כעס עלי שקראתי לו מתוך נימוס מר מיכאל שטראוס, והפציר בי לקרוא לו “מייק”) + שמלוק מחרובסקי + אריה ברנוביץ’ – ביקשה מאכסימום. אין זה סוד כי נושאי בסיס של כסף וממון – כמו סקס, סמים, תהילה, ופוליטיקה – הם Issues שמניבים ריב ומדון ולפחות מחלוקות. אף על פי כן ולמרות הכל, אותו “הקשר הסימביוטי” שנוצר בין רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) לבין מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בשנים 2003 / 2002 – 1970 / 1969 תחת קורת ניהולם של המנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם שמואל אלמוג ז”ל, יצחק לבני ז”ל, יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, אריה מקל יבד”ל, ומוטי קירשנבאום ז”ל ושל קודמיי מוריי ורבותיי מנווטי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי בשנים 1980 – 1968, ושלי אחריהם בשנים 2002 – 1980 – הוא נדבך היסטורי חשוב, מעניין, ומרתק בתולדות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל.   

את הספר “המועדון – הסודות של מכבי תל אביב” קראתי מהסוף להתחלה. לא בכדי. בפרק “ה- תודות” בעמוד מס’ 422 כותב אוהד גרינוולד כלהלן : “…תודה לעורך הדין פז מוזר שקרא, העיר, ותיקן בכדי למנוע כשלים משפטיים…”. בכך נדמה ל- אוהד גרינוולד כי הוא חש מוגן מפני שיָעֶנִי הוא מוקף חומת הגנה משפטית בלתי חדירה. אינני משפטן אולם כלל לא בטוח שהוא מוגן הרמטית. מדובר לעניות דעתי בספר בעייתי רצוף נתונים מופרכים, אי דיוקים, טעויות, ושגיאות (בלשון המעטה) שנראים כמעֵין מלאכת עשייה מחושבת ביודעין ומראש. לא אקראית. לפחות טקסט אחד ולפחות תמונה אחת שמופיעים בספר “המועדון – הסודות של מכבי תל אביב”  נראים כ- בעייתיים מפני שהם נטולי אשראי. החיכוך שנוצר ביני ומצפוני לבין אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ נועד להפרדה ע”י משפטנים יודעי דבר. אינני שש לתביעות אולם מרגיז אותי שמאן דהו טוען ומתעקש לטעות קבל עם ועולם ועומד על כך ש 1+1 = 3, בעוד אני גורס וסבור ש 1+1 לעולם = 2. אנוכי מכיר הטיב את הרפרנטים שאומרים לעצמם ולסביבתם, “…Ok big deal, אנחנו אומרים שאחד ועוד אחד שווה שלוש, ויואש אלרואי טוען שאחד ועוד שווה שתיים… מדובר אם כך באמת בסטייה מתמטית קטנטונת…בטח לא טעות כל כך גדולה כפי שיואש אלרואי סבור ומנסה לתאר אותה…”.  

קריאת סִפְרָם של המחבר אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”, (יצא לאור באביב 2017 בהוצאת כינרת, זמורה – ביתן, דביר), נטול דיוקים ונעדר אסמכתאות במקומות הנדרשים החזיר אותי לאחור בתקופות הזמן. עתות השעה בהן פרסמו ביודעין יורם ארבל (אצל מולי שפירא ברדיו גלי צה”ל) + אריה מליניאק אצל מולי שפירא וגם אצל אהרון ווייסברג) + משה גרטל (אצל שלמה מן) דברי אִיוֶולֶת ו- הֶבֶל חסרי מַמָשוּת, שלא לומר בלופים. שְקָרִים. ראה הפוסט הבא מס’ 689.

הספר, “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”, משמש קטליזטור להעלות שוּב מְהָאוֹב את מסכת הכזבים ההיא שסיפרו יורם ארבל, אריה מליניאק, ומשה גרטל למקורותיהם. פוסט מס’ 688 מתייחס שוב לרשומות המגוחכות ההן ובצדן ההוכחות כי היה מדובר ב- בלופים שהופצו ביודעין בכוונה תחילה בתקשורת המונים באמצעות הסייענים הנ”ל. קשה אפוא להאמין ששדרני טלוויזיה שהחשיבו את עצמם בעבר לאייקוני טלוויזיה, לאנשים רציניים, שעוסקים בתקשורת המונים (כמו יורם ארבל ואריה מליניאק) התעסקו עם שטויות כאלה, עם בלופים כאלה, ועם שקרים כאלה. יש ל- שְנוֹת ולהזכיר אותם לציבור שזיכרונו קצר כ- כתובת אהבהבים חקוקה על טבעת. במידה רבה פרסומי רכילויות השווא של יורם ארבל, אריה מליניאק, ומשה גרטל משמשים מעֵין מבוא לטקסטים מבולבלים ו- שגויים של נתונים + עובדות + מספרים + תקופות זמן, שמופיעים בספרו החדש של מר אוהד גרינוולד, “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”, ובעריכתו של מר רמי רוטהולץ. אנוכי מאמין לטקסט “הקדמה – עלייתה ושקיעתה” ארוך שהגה ו- רשם אוהד גרינוולד בספרו הנ”ל מעמוד מס’ 7 עד עמוד מס’ 17 (ועד בכלל) בו הוא מספר על המאמץ העצום שלוֹ בן שנים של איסוף החומר והעובדות לצורך כתיבת ספרו “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”. לכן קשה לי להאמין כמי שקרא את הספר כי אף על פי כן ולמרות המאמץ מדובר כאילו בטעויות ושגיאות אקראיות של נתונים לא נכונים, של תאריכים לא נכונים, ושל עובדות כאילו “מתמטיות” אולם בלתי נכונות, שחוזרות על עצמן ומופיעות שוּב ושוּב ביודעין בספר “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”. הסטיות, הפספוסים, והניחושים הללו לא רק מודפסים שחור על גבי לבן אלא גם אינם מאומתים ו- לא ממוסמכים מראש, ולכן יוצרים שיבושים במהימנות הכתיבה ו- דיסונאנס בחיבור היצירה. מדובר במַכְשֵלָה. שלא לדבר על כך שמחבר הספר ועורכו לא הצליחו לרתום את שני מנהיגי מכבי תל אביב בעבר ובהווה עו”ד שמעון מזרחי (חתן פרס ישראל לספורט ב- 2011) והתעשיין הנודע והמפורסם דייוויד פדרמן לשירות המידע שאותו הם מנסים להעביר לקוראיהם באמצעות הספר המדובר. חלק ניכר מהאינפורמציה שמופיעה בחלקים שונים של הספר, “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”, מתבססת על שמועות ולכן הופכת חיש מהר לרכילות מאורגנת בלתי אמינה ו- שנויה במחלוקת. הספר שעמם אותי מפני שאיננו מחדש לי דבר. כל בדלי הפרטים והרכילויות מוכרים לי היטב. אולם אין זה אומר שהספר לא ימצא חן בעיני הציבור. השאלה הגדולה מנקודת מבטי האם חלק מההערכות השגויות והטעויות הבוטות שחוזרות על עצמן בספר (לרבות השמטת קרדיטים) נעשות ביודעין ע”י המחבר ועורכו, ו/או שֶמָא באקראי. “…טעות חזרה בטעות על עצמה…”, אומרים הזמרים והמוסיקאים יהודה פוליקר ויעקב גלעד בשירם הנפלא “חופשי זה לגמרי לבד” (אחד מ- 13 שירים שמאכלס את ה- CD המהולל והאיכותי ביותר של להקת “בנזין” בראשות הזמר המוביל יהודה פוליקר שיצא לאור ב- 1983). נראה לי שזה איננו המקרה דנן הנוגע ל- ספר, “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”. אדון בכך בהמשך הבלוג בפוסט הבא מס’ 689.

ועוד דבר. כמנווט, עורך, ומפיק של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נפגשתי באופן אישי (כחבר בציוותי רשות השידור לצדם של המנכ”לים לדורותיהם וסמנכ”לים הכספים לדורותיהם) בשנים 2002 – 1980 לפחות 25 פעמים משני צידי המתרס עם מנהיגי ואנשי הנהלת מועדון מכבי ת”א בכדורסל שמעון מזרחי, שמואל “שמלוק” מחרובסקי, דייוויד פדרמן, אריה ברנוביץ’, אמי אשל, וגם רוני שטייניץ בעת ניהול המו”מ על זכויות השידורים הטלוויזיוניות הנוגעות לשידורים הישירים של משחקי קבוצתם במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, בארץ ובחו”ל. וודאי שהתעוררו מחלוקות בתוכן גם קשוחות ו- חריפוֹת, אולם פגשתי לאורך כל הדרך ההיא ב- אנשי מכבי ת”א ישרים, אִישֵי אֶמֶת, רחוקים מדברי רָכִיל, שקיימו כִּכְתָּבוֹ וּכִלְשוֹנוֹ ב- % 100 את הרשום בחוזים ובהסכמים שנחתמו בין רשות השידור לבין מועדון הכדורסל שאותו הנהיגו וניהלו.

הגיעה אם כך שוּב העֵת לָשוּב ולהפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות השקריות שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו “גלי צה”ל), אריה מליניאק (באמצעות העיתונאי אהרון ווייסברג), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מַן). ראה בהמשך הפוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות. יום שישי – 2 ביוני 2017.

טקסט תמונה : 1971 – 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. כ- פסע מפריד בין חיי נטולי הדאגות לבין עוֹל העִידָן המטורף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהמתין לי מעבר לפינה. התמונה מתעדת אותי זוכה עם אוניברסיטת ת”א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי בשנים ההן דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 47 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט חדש מס’ 688. דיוק, איכות, אמינות, ו- מהימנות המחקר, הכתיבה, והדיווח. הספר “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב” (הוצאת כינרת, זמורה-ביתן, דביר ב- 2017) הוא אכזבה מנקודת מבטי מהמחבר אוהד גרינוולד והעורך רמי רוטהולץ. בעיקר מרמי רוטהולץ. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 2 ביוני 2017. פוסט מס’ 688.

פרפרת 1 : ענת גורן.

היוצרת ואשת הטלוויזיה ענת גורן נחשפת – מצטיירת כ- Super star בסדרת הטלוויזיה התיעודית המעניינת שלה “החיפוש” המשודרת בתקופה הזאת בערוץ 10. ענת גורן איננה לבד. בצורה ו- אופן המחקר שלה, הביצוע, ההגשה, וההנחיה המדויקים שלה, והגישה המאופקת, הרגועה, והאופטימית היא מייצגת היטב בקדמת חלון הראווה את צוות ההפקה, הצילום, והעריכה שתומך בה ואותה מאחורי הקלעים. מדהים להיווכח עד כמה היא מחוננת בשקט נפשי. לעולם איננה יוצאת מגדרה. היא נותרת קריינית – שדרנית רגועה וברורה. זאת הסיבה שאנוכי אוהב לצפות בה ולהאזין לה גם בעת שהיא מגישה את חדשות הלילה בערוץ 10. ענת גורן היא אישה יפה ואסתטית. ליופי יש יתרון וויזואלי טלוויזיוני ערכי שמושך מייד תשומת לב. אולם כוחה איננו ביופייה. עוצמתה הטלוויזיונית ממומשת בתכונות האופי המצוינות לעיל. זאת גם תשובתי לחלק מאלפי תגובות הקוראים שהבלוג yoashtvblog.co.il מקבל אודותיה. אינני עונה למגיבים מחוסר זמן ולא מהיעדר נימוס. מדהים ש- אוטוטו ימלאו לי 80 ודמותי נשכחה זה מכבר אולם רָף הבלוג מתקרב ל- 600000 (שש מאות אלף) קוראים / נכנסים.

פרפרת 2 : מאמני הכדורסל הישראליים.

אנוכי אוהב לראות את הרשימה המתארכת והמשגשגת של מאמני הכדורסל הישראליים הצעירים ובראשם עודד קטש מאמן – מדען, איש מקורי וחושב (גם אם לא יזכה באליפות המדינה), מביסה בזה אחר זה את שורת המאמנים הזרים המיובאים ארצה.

פרפרת 3 : אריק שיבק.

שגשוגו העכשווי של המאמן הישראלי אריק שיבק במועדון הכדורסל מכבי ת”א (לאחר ה- Swipe בתוצאה 0:3 על קבוצת הרצליה) ועמו זכייה אפשרית באליפות המדינה בעונת 2017 – 2016 עלול להוות סטירת לחי בפרהסיה לכל גישת המנהיגות והניהול של שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן + אודי רקנאטי + מנהל הקבוצה הקרואטי ניקולה ווייצ’יץ’. זכייה פוטנציאלית של מכבי ת”א באליפות ליגת העל בקיץ 2017 תחת שרביט האימון של אריק שיבק תפגע במוניטין השחוק ממילא של הטריאומוויראט הנ”ל ועלולה להמיט עליו כתם בל יימחה לא רק מן ההיבט של שגיאה מתמשכת העוסקת בבחירה ו- Import מאמנים מחו”ל, אלא גם בקביעת מבנה משובש ורעוע של מנהיגות, בתוכו הענקת סמכויות למערכות כושלות של ניהול ביניים יחדיו עם מיסוד קבוצת Scouting מגוחכת של המועדון. אם אריק שיבק המאמן המפוטר מקבוצת מכבי ראשל”צ בעונת 2017 – 2016 ומי שהוביל אותה לאליפות המדינה אשתקד בעונת 2016 – 2015, יוביל הפעם גם את מכבי ת”א לזכייה באליפות ליגת העל בקיץ 2017, הרי שהצלחתו זאת, תטיל באופן פרדוקסלי בבת אחת צל כבד ו- חותמת של “מטומטמים” על גברדיית הניהול המשולשת של המועדון התל אביבי שמורכבת כאמור מ- שמעון מזרחי + דייוייד פדרמן + אודי רקנאטי.

הערה 1 : הבלוג חצה זה מכבר את הרף של 500000 (חצי מיליון) נכנסים / קוראים. 

הערה 2 : הפוסטים עשויים להתעדכן גם לאחר שראו כבר אור.

הערה 3 : הבלוג על תמונותיו והטקסטים שלו כפוף לזכויות יוצרים. 

מאות אלפי קוראי הבלוג שואלים אותי מדוע אנוכי חושף שוב ושוב את מכתבי ומסמכי ההערכה – צל”שים בפוסטים השונים שכתבו ושלחו לי המנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם + מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיהם, לרבות איש הטלוויזיה הדגול אלכס גלעדי. התשובה ברורה ופשוטה : המסמכים האלה הם אות הרשאה מוסרי ומעשי להתייצב בגילי המופלג ודמותי הנשכחת בפני הציבור ולומר לו את דבריי.

טקסט מסמך : שנת 2000 . יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה”ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ”ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת “רשת” כמנכ”ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים . שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא”ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא”ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת”א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת”א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת”א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת”א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת”א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות שידורים ישירים. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000 .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני ז”ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע”י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת “קשת” בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל . את מה שהוא לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 5 באפריל 1989. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל נפרד ממני בתום חמש שנות כהונתו 1989 – 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנהל הטלוויזיה טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתבו של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי כמנווט שידורי הספורט שלו, של חיים יבין, ואורי פורת – בתום אחד ממבצעי השידור הישירים הראשונים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 21 במאי 2001. כמה מילות הערכה של ידידנו הקולגה והעיתונאי גלעד עדין בתום מבצע שידורי ה- Final four של הכדורסל האירופי – ברסי פאריס, בתומו זכתה מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט חדש מס’ 688. דיוק, איכות, אמינות, ו- מהימנות המחקר, הכתיבה, והדיווח. הספר “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב” (הוצאת כינרת, זמורה, ביתן, דביר ב- 2017) הוא אכזבה רבתי מנקודת מבטי מהמחבר אוהד גרינוולד והעורך רמי רוטהולץ. בעיקר מרמי רוטהולץ. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 2 ביוני 2017. פוסט מס’ 688.

קשה להאמין ששדרני טלוויזיה שהחשיבו את עצמם בעבר לאייקוני טלוויזיה, לאנשים רציניים שעוסקים בתקשורת המונים התעסקו עם שטויות כאלה, עם בלופים כאלה, ועם שקרים כאלה. יש ל- שְנוֹת ולהזכיר אותם לציבור שזיכרונו קצר כ- כתובת אהבהבים חקוקה על טבעת. במידה רבה הם מעֵין מבוא לטקסטים מבולבלים ו- שגויים של נתונים + עובדות + מספרים + תקופות זמן, שמופיעים בספרו החדש של מר אוהד גרינוולד, “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”, ובעריכתו של מר רמי רוטהולץ. אנוכי מאמין לטקסט “הקדמה – עלייתה ושקיעתה” ארוך שרשם אוהד גרינוולד בספרו הנ”ל מעמוד מס’ 7 עד עמוד מס’ 17 (ועד בכלל) בו הוא מספר על המאמץ העצום שלוֹ בן שנים של איסוף החומר והעובדות לצורך כתיבת ספרו “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”. לכן קשה לי להאמין כמי שקרא את הספר כי אף על פי כן ולמרות המאמץ מדובר בטעויות ושגיאות של נתונים לא נכונים, תאריכים לא נכונים, ועובדות כאילו “מתמטיות” אולם בלתי מדויקות ולא נכונות, שחוזרות על עצמן ומופיעות שוּב ושוּב בספר “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”. הסטיות, הפספוסים, והניחושים הללו אומנם מודפסים שחור על גבי לבן אולם אינם מאומתים ו- לא ממוסמכים מראש, ולכן יוצרים שיבושים במהימנות הכתיבה ו- דיסונאנס בחיבור היצירה. מדובר במכשלה, שלא לדבר על כך שמחבר הספר ועורכו לא הצליחו לרתום את שני מנהיגי מכבי תל אביב בעבר ובהווה עו”ד שמעון מזרחי (חתן פרס ישראל לספורט ב- 2011) והתעשיין הנודע והמפורסם דייוויד פדרמן לשירות המידע שאותו הם מנסים להעביר לקוראיהם באמצעות הספר המדובר. חלק ניכר מהאינפורמציה שמופיעה בחלקים שונים של הספר, “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב”, מתבססת על שמועות ולכן הופכת חיש מהר לרכילות מאורגנת בלתי אמינה ו- שנויה במחלוקת. הספר שִעַמֵם אותי מפני שאיננו מחדש לי דבר. כל בדלי הפרטים והרכילויות שמופיעים בו מוכרים לי היטב. אולם אין זה אומר שהוא לא ימצא חן בעיני הציבור. השאלה הגדולה מנקודת מבטי האם חלק מההערכות השגויות והטעויות הבוטות שחוזרות על עצמן בספר (לרבות השמטת קרדיטים) נעשות ביודעין ע”י המחבר ועורכו, ו/או שמא במקרה. אנשים חושבים אינם משרבטים באקראי. המהלכים שלהם מחושבים למפרע. “…טעות חזרה בטעות על עצמה…”, אומרים הזמרים והמוסיקאים יהודה פוליקר ויעקב גלעד בשירם הנפלא “חופשי זה לגמרי לבד” (אחד מ- 13 שירים שמאכלס את ה- CD המהולל והאיכותי ביותר של להקת “בנזין” בראשות הזמר המוביל יהודה פוליקר שיצא לאור ב- 1983). האם זה כך גם ב- ספר, “המועדון -הסודות של מכבי תל אביב” ? אדון בכך בהמשך הבלוג בפוסט הבא מס’ 689.

כמנווט, עורך, ומפיק של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נפגשתי באופן אישי (כחבר בציוותי רשות השידור לצדם של המנכ”לים לדורותיהם וסמנכ”לים הכספים לדורותיהם) בשנים 2002 – 1980, לפחות 25 פעמים משני צידי המתרס עם מנהיגי מועדון מכבי ת”א בכדורסל שמעון מזרחי, שמואל “שָמְלוּק” מחרובסקי, דייוויד פדרמן, אריה ברנוביץ’ וגם עם אמי אשל ורנו שטייניץ, בעת ניהול המו”מ על זכויות השידורים הטלוויזיוניות הנוגעות לשידורים הישירים של משחקי קבוצתם במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, בארץ ובחו”ל. וודאי שהתעוררו מחלוקות בתוכן גם קשוחות ו- חריפוֹת, אולם פגשתי לאורך כל הדרך ההיא באנשי מכבי ת”א ישרים, אִישֵי אֶמֶת, רחוקים מדברי רָכִיל, שקיימו כִּכְתָּבוֹ וּכִלְשוֹנוֹ ב- % 100 את הרשום בחוזים ובהסכמים שנחתמו בין רשות השידור לבין מועדון הכדורסל שאותו הנהיגו וניהלו.

הגיעה אם כן שוּב הגיעה העֵת לָשוּב ולהפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות השקריות שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו “גלי צה”ל), אריה מליניאק (באמצעות אהרון ווייסברג), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מן). פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות. יום שישי – 2 ביוני 2017. 

תזכורת (1) : יורם ארבל שיקר שוב ושוב מאז 1990 כי איחלתי לו לשדר “דוּק”. לא נכון. מעולם לא איחלתי לו לשדר “דוק”. צריך להבין : מאחורי טיעון “הדוּק” של יורם ארבל מסתתרת פילוסופיה טלוויזיונית תחרותית שנושאת עמה הכפשה, “אני ואפסי עוד…תראו להיכן הגעתי למרות שיואש אלרואי איחל לי לשדר דוּק…”, ועמה מסכת חיים שהסדר שלה הופר. הציבור איננו מבין כי עזיבתו של יורם ארבל את המיקרופון הציבורי לא הייתה חשובה. תזוזה ונדידת שדרים (ולא רק שדרים) היא עסק מקובל בתעשיית הטלוויזיה. לא התאבלתי עליו אפילו שנייה אחת. יורם ארבל היה שדר ספורט מצוין אולם היה חשוב הרבה יותר שנִשְמוֹר ו- נשָמֵר לעצמנו למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית את זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הגדולים המקומיים והבינלאומיים. הסיפור הנכון והאמיתי אודות ה- “דוּק” הוא כלהלן : בסתיו 1990 לאחר שיורם ארבל נטש את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובמקומו גייסתי לשורותיי את שדר רדיו “קול ישראל” מאיר איינשטיין ז”ל, הודעתי אז כהאי לישנא בשיחת וועידה טלפונית למנכ”ל שלי אריה מקל ומנהל הטלוויזיה שלי יוסף בר-אל כלהלן את תוכן הדברים הבאים בזו הלשון : “כל עוד אנחנו מחזיקים בזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הגדולים בארץ ובעולם כמו מונדיאלים + אולימפיאדות + אליפויות העולם בא”ק, שחייה, והתעמלות + Euros + אליפויות אירופה והעולם בכדורסל + ה- NBA + ליגות הכדורסל והכדורגל בארץ + משחקיהן של נבחרות ישראל הלאומיות בכדורסל וכדורגל בארץ ובחו”ל + קבוצת מכבי ת”א בכדורסל, וכו’…אזי  אין לנו מה לחשוש מיורם ארבל כי מה ש- יִוָותֵּר לו לשדר בערוץ 2 ו/או בערוץ 5 יהיו תחרויות דוּק, סיף, סנוקר…וכו’. ברור לחלוטין שאם יורשו של יורם ארבל מאיר איינשטיין ישדר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחק גביע אירופה בכדורסל מכבי ת”א נגד ריאל מדריד ויורם ארבל ישדר מולו ישיר בערוץ 5 בכבלים ו/או בערוץ 2 “ראש בראש”, את תחרות הדוּק בין נבחרות ישראל ורומניה, אזי הצופים והרייטינג יהיו עמנו ושלנו. לכן עִזְרוּ לי לעזור לכם לשְמוֹר ולשַמֵּר לעצמנו את זכויות השידורים הבלעדיים של אירועי הספורט הרלוואנטיים כדי להביס את ערוץ 2 ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד, ואת שניהם ביחד. זִכְרוּ כי רון ארלדג’ (Roone Arledge) המנוח נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, הגה בשעתו את הרעיון עליו מבוססת תעשיית הטלוויזיה כולה, באמצעות סלוגן פשוט ונכון : “When you have the rights – you have the show”, רון ארלדג’ צדק (!). וזכרו עוד דבר : יורם ארבל חשוב, אולם חשובים ממנו פי 1000 (אֶלֶף) הם זכויות השידורים וחומרי השידורים שאנחנו מחזיקים ברשותנו באופן בלעדי (!) יש תחליף לכל שַדָּר באשר הוא. אין תחליף לבלעדיות של חומרי טלוויזיה שאתה מחזיק בידיך. את זאת שניכם אתם אריה מקל ויוסף בר-אל חייבים להבין ולזכור. אל תתנו בשום אופן לזכויות השידורים הללו לחמוק מידיי שלי (!)”. מעולם לא איחלתי ליורם ארבל לשדר דוּק. זאת לא דרכי להילחם כך עם יריביי. ריצתו של יורם ארבל לעבר מולי שפירא כדי להתבכיין ולספר לו את ה- בְּדוּתָּא המכפישה כאילו איחלתי לו לשדר דוּק, מנמיכה את אישיותו לגובה הדשא באצטדיון עליו רצים שחקני הכדורגל. מדובר בנוכלות קטנונית. עסק עלוב. אני מוכן להיפגש עמו בין כתלי בית המשפט. נימוקי המקלדת שלי המתייחסים לשֶקֶר הנ”ל רשומים בפרוטרוט בהמשך הפוסט.

ובכן, בטרם כתיבת ומחקר הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 688, אנוכי שוב מתעטף ומצטנף ב- אִצְטָלָת צָוָואתָם של אבותינו, אישים גדולים וחכמים שהורו לי את הדרך ו- ציוו עלי לצעוד במשעול האֶמֶת, כלהלן :

ציטוט (1) : “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”. (תהילים, פרק א’, פסוק א’).

ציטוט (2) : “אנשים נִיגָפִים לעיתים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדרכם כאילו דָבָר לא קָרָה”. (ווינסטון צ’רצ’יל).

ציטוט (3) : “הַצָרָה העִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת”. (קינגסלי אמיס).

ציטוט (4) : “לעוֹרְמָה מַטָרוֹת אָנוֹכִיוֹת בִּלְבָד”. (אדיסון).

ציטוט (5) : “רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!” (הַמְלֶט לוחש לאוֹפֶלְיָה במחזה “המלט נסיך דנמרק” של המחזאי וויליאם שייקספיר).

תזכורת (2) : דיון עיתונאי ארוך. אֶמֶת ושֶקֶר. יוֹשְרָה ובְדוּתָּא. זכויות שידורים + כלכלה וטכנולוגיה טלוויזיונית בעידן המונופול הבלעדי ובתקופת התחרות הפתוחה. תכנון לוח שידורים כללי ושיבוץ אירועי ספורט. שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים (בארץ ובעולם) עולים כסף אך שווים זהב. מולי שפירא איש גלי צה”ל מגיש ומנחה “בילוי נעים” בימי שישי בשבוע בין 09.00 ל- 11.00 מאפשררבחוסר בקיאותו ותמימותו לחלק מהאורחים שלו לספר בתוכניתו סיפורי בַּדִים. סיפורי בַּדִיםם שנשענים על שמועות, על רכילות, ועל עובדות לא נכונות בהן אורחיו מציגים תמונות פאזל חלקיות ולא נכונות, לא מדויקות, וגם נטולות מרכיבים חיוניים אחרים מבלי שמולי שפירא עוצר אותם. התמונות הפגומות האלה שחושפים חלק מאורחיו, נגועות לא רק בחצאי אמיתות אלא גם ב- בלופים של ממש. התוכנית העיתונאית “בילוי נעים” הופכת לתוכנית רכילות. מדובר בחלק משיטה של סיפורי בדים שבינם לבין עיתונאות אין שום מכנה משותף אולם הם שבים וחוזרים עלל עצמם משום מה כדי לבלוט ולקשט קישוט נָבוּל את “בילוי נעים” (גם אם היא חזרתם אקראית ולא תמיד מתוכננת). למשל, ב- “בילוי נעים” של יום שישי – 18 בנובמבר 2016 הטיח אריה מליניאק בפני מיקרופון גלי צה”ל של מולי שפירא מֵידָע שגוי ונתונים כספיים מבולבלים ו- שקרייםם של ממש הנוגעים לסכומים מופרכים של זכויות שידורים, שכאילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמה אותם בפועל בזמנו למועדון הכדורסל של מכבי ת”א בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. פשוט לא נכון. אריה מליניאק סיפר למולי שפירא שקר גס כי רשות השידור שילמה ב- 1994 למועדון הכדורסל של מכבי ת”א סכום זכויות שידורים בגובה של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר. בְּדוּתָּא מְחוּרְבֶּנֶת. אריה מליניאק פִּרְסֵם לא רק מֵידָע שָגוּי בעליל, אלא חיווה את דעתו אודות מדיניות תשלומי זכויות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי שהוא מוכשר דיו ומבלי שיש לו את הידע הנדרש כדי לחשוף בפני המאזינים (במקביל) את סך השיקולים ו- מבנה התמונה הכספית – כלכלית השלימה האמיתית אודות מהות “הקשר הסימביוטי” ארוך הטווח ההוא שנוצר בין שני הגופים רשות השידור ומכבי ת”א, ועליו שוחח עם המַנְחֶה שלו. אריה מליניאק מסר בחלק מדיווחיו למולי שפירא מידע כספי – כלכלי הזוי, לא מדויק, ובלתי נכון ו- יצא בלופר באותה תוכנית “בילוי נעים” ששודרה ביום שישי – 18 בנובמבר 2016. בהווה הנוכחי של 18 בנובמבר 2016 הוא מספר בהתרגשות ובהתלהבות למנחה שלו מולי שפירא בדותא, “…כי רשות השידור שילמה ב- 1994 למכבי ת”א סך של זכויות שידורים בגובה של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר…”. שקרן. נתון שקרי. האם הוא אריה מליניאק מדווח ביודעין לציבור נתון שקרי ו/או שמא הוא עושה זאת באקראי. מדובר ב- ערך מתמטי שגוי לא באחוזים בודדים אלא ב- מֵאוֹת. איש איננו עומד מעל הביקורת גם לא אנוכי בתנאי שהיא כֵּנָה. הוויכוח כעת ביני לבין אריה מליניאק ומולי שפירא איננו מתנהל אודות המחיר, אלא האם הפרסום השקרי הנ”ל נעשה במזיד ובזדון. אין מדובר בפרט שוּלִי. מדובר בנוכלות. מדובר באי יושרה קיצונית. עסק עלוב. אם אריה מליניאק משקר בכזאת קָלוּת במקרה דָנָן הקונקרטי הנ”ל הרי שהוא מפזר במו פיו ערפל ואי אמינות ומהימנות גם על אינפורמציות אחרות שלו שהוא מעביר לידיעת המנחה שלו מולי שפירא. 

פירוט מְצָאי השתלשלות מבנה החוזים וגובה תשלומי זכויות השידורים ששילמה רשות השידור למכבי ת”א בין 1973 ל- 2003 (מועד פרישתי וטריקת הדלת למנכ”ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל) מוחזק בידיי. הרישום שלו מפורט בפרוטרוט בספר עב הכרס בן רבבת עמודים שחקרתי וכתבתי, “הקשר הסימביוטי”, שדן במסכת יחסי הגומלין בין רשות השידור לבין מועדון הפאר של מכבי ת”א במשך יותר משנות דור. מוטי קירשנבאום ז”ל כיהן אז ב- 1994 בתפקיד מנכ”ל רשות השידור, יאיר שטרן היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנוכי נשאתי במשרה של מנווט שידורי הספורט עבור שניהם. אני מקווה שמוטי קירשנבאום ז”ל איננו מתהפך בקברו נוכח שקריו של אריה מליניאק. בעבר טען אריה מליניאק באתר האינטרנט YNET כלהלן, “…השערורייה האמיתית היא המיליונים שהעביר הערוץ הציבורי למכבי ת”א…”. בעיני מי זאת שערורייה בדיוק…? אריה מליניאק מגוחך ורחוק מלהיות בר סמכא ומומחה בענייני זכויות שידורים טלוויזיוניות. דעתו השלילית אקוויוולנטית לאותו אדם שחושב שיש היגיון חיובי בקניית זכויות השידורים של משחקי מכבי ת”א באירופה, איכות וכמות, ע”י רשות השידור. אריה מליניאק קובע קביעה פופוליסטית מטופשת מבלי לבדוק את אופי, מסורת, הגינות וחוקיות ההסכמים הכספיים הללו (גם על פי אמנת ה- EBU איגוד השידור האירופי), ואת מבנה הקשר בין טיב ואיכות סחורת השידור למרות שהיא מוצר פרטי, לבין חובת התשלום שחלה על מי שרוצה להשתמש במוצר טוב ואיכותי, גם אם מכנים אותו “שידור ציבורי”. שידור ציבורי איננו בהכרח שידור שוויוני (!). אין לי מילים אחרות חוץ מלומר עליו “בלופר” כדי לתאר אותו כעיתונאי עיתונאי נטול ידע שפעם צבר מוניטין ו- עכשיו טועה ומטעה במזיד בחלק מהאינפורמציה שהוא משגר לצופיו. השתתפתי באופן פעיל בכל המו”מ שניהלה רשות השידור עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בין 1980 ל- 2002. המו”מ שקיימנו מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ואנוכי ב- 1994 עם נציגי מכבי ת”א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן התנהל בצל הפסדה של מכבי ת”א את תואר האלופה בעונת 1993 / 1992 לקבוצת הפועל גליל עליון, וזכייתה מחדש בו בעונת 1994 / 1993. הציבור איננו יודע כי כי לאחר שמכבי ת”א נושלה מ- תארה ב- 1993 ע”י הפועל גליל עליון החליט ה- Sponsor בעל “עֵלִית” דייוויד פדרמן בקיץ 1993 להעניק ל- מכבי ת”א 1.000000 (מיליון) נוספים מכיסה הפרטי של חברת “עלית” (מעבר למה ששילם לה כבר כנותן חסות) על מנת להשיב לה את כוחה, וכדי לזכות מחדש באליפות של עונת 1994 / 1993. במו”מ ההוא חתמנו עם מכבי ת”א על חוזה שידורים ותשלום זכויות שידורים לעונה אחת בלבד במסגרת המשחקים של גביע אירופה לקבוצות אלופות, זאת של 1995 / 1994. בשעה שאריה מליניאק מכריז ב- “בילוי נעים” של מולי שפירא ב- 18 בנובמבר 2016 כי רשות השידור שילמה למכבי ת”א ב- 1994 בעבור עונת 1995 / 1994 טבין ותקילין של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר הוא פשוט מרמה ומשקר את מאזיני רדיו גל צה”ל מבלי שהמנחה התם והתמים שלו מולי שפירא בולם אותו. לאריה מליניאק אין מושג על מה הוא מדבר. גם למולי שפירא אין צֵל קָלוּש של מושג בתחום הפיננסי הזה. כך מתנהל הדיון בין שניהם ב- “בילוי נעים” ב- 18 בנובמבר 2016. זאת הרמה.. מדובר בעיתונאות יותר מ- עלובה ו- דלה. אריה מליניאק רווי ביטחון עצמי ומדושן עונג מעצמו.. כמו מרבית האנשים בעלי יתר ביטחון עצמי ועודף שבעות רצון מעצמם אך נטולי ידע, גם אריה מליניאק שוגה מַרוֹת בפרהסיה ומבצע טעות הגדולה בשעה שהוא משתמש חופשי במיקרופון הציבורי של רדיו גלי צה”ל כדי למסור לציבור המאזינים שלו לא רק אינפורמציה לא נכונה אלא מידע שקרי לחלוטין שנפחו רב ב- מאות אחוזים לעומת האמת. אריה מליניאק תגיד לי על מה אתה מדבר…??? איזה 7.000000 (שבעה מיליון) דולר ואיזה נעלים…??? המנחה מולי שפירא שאיננו אוהב (בלשון המעטה) את מועדון הכדורסל המשגשג של מכבי ת”א ומאידך חש אמפתיה וסימפתיה ל- הפועל ת”א, מחריש מנגד, ומאפשר בשתיקתו לאריה מליניאק לקשקש. אתה יכול להתווכח כמה שאתה רוצה עם עוּבְדוֹת אבל לא עם עוּבְדוֹת אֶמֶת. אני מחזיק בידיי את נתוני החוזים שלנו עם מכבי ת”א ואת החוזים בשנים 2002 – 1973 ועיני אינה צרה באריה מליניאק והוא יודע זאת. עובדה שאירחתי אותו כלאחר כבוד בביתי והשתדלתי לענות לו על חלק מ- שאלותיו לצורכי הספר שהוא כותב. לא עניתי על כל שאלותיו מכיוון שגם אני חוקר וכותב 13 ספרים עבי כרס בענייני טלוויזיה בארץ ובעולם מאז 1998 ביניהם הספר “הקשר הסימביוטי” בןן 10000 (רבבה) עמודים A4 על מחשב. הספר הזה “הקשר הסימביוטי” מתאר ומסביר מזוויות התבוננות שונות, גם כלכליות וטלוויזיוניות, מדוע רשות השידור לדורותיה מצאה צורך לצעוד שלובת זרוע עם מכבי ת”א כברת דרך כה ארוכה בת 36 (שלושים ושש) שנים. לא ראיתי לנכון למסור לאריה את כל המידע בו הוא חפץ. רובו נותר סודי עבורו. אבל מכאן לרוץ לרדיו גלי צה”ל ולספר בלוף שרשות השידור שילמה למכבי ת”א בעונת 1995 / 1994 סכום זכויות שידורים בגובה של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר ועוד לשַרְבֵּב את שמי לתוך השקר הזה כדי להעניק לו תימוכין כאילו מדובר בדבר אמת, הדרך ארוכה. ארוכה מאוד. אין לי מילים אחרות לתאר את הפדיחה הזאת. ככה לא מתנהגים. מגוחך ומביך שאישים נכבדים מנצלים את תקשורת ההמונים של הרדיו הצה”לי כדי לספר בלופים. האחריות לכך מוטלת על מארחו של אריה מליניאק, הלוא הוא המנחה והמגיש של “בילוי נעים” מולי שפירא שלא ערך אותו ולא בלם אותו. מולי שפירא נושא בקולר הערבות ונשיאת האחריות מפני שהפיק מסמך עיתונאי רשלני ורכלני שאיננו אמת. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 2 ביוני 2017. 

הבלוג שלי איננו הנהלת חשבונות. הוא נועד לצורך מסירת מידע לציבור. אולם במקרים קיצוניים של אי דיוקים, בדותות, ושקרים שמפרסמים גורמים עוינים (ביודעין ו/או באקראי, אין זה חשוב) הוא נועד גם לשמור ולהגן על אגפיי. דיון עיתונאי ארוך (שלב א’). שידור ציבורי וזכויות שידורים.

תזכורת (3) : אנוכי רוחש הערכה לשדרן הוותיק של רדיו גלי צה”ל מולי שפירא (בן 74 היום) ובאותה מידה מאוכזב ממנו מפני שהוא מרשה לאורחו אריה מליניאק להפיץ בלופים במסווה של סיפורי מחקר. אני מאזין מעת לעת לתוכנית התרבות המגוונת של מולי שפירא “בילוי נעים” אותה הוא משדר בימי שישי בשבוע בין 09.00 ל- 11.00 ו- מקבל את סגנון ההגשה וההנחיה הבלתי מכופתרים שלו. אולם מה לזה ולשקרים שמסננים חלק מ- אורחיו ביודעין למיקרופון של רדיו גלי צה”ל ב- “בילוי נעים” והופכים אותה לתוכנית של שמועות ורכילות ? “בילוי נעים” היא תוכנית עיתונאית מובהקת שחלים עליה כל חוקי העיתונאות שנוגעים ליושרה, הגינות, דיוק, ו- פרסום מידע אמת ו- מאוזן. “בילוי נעים” מזוהה לחלוטין עם השדרן והמגיש מולי שפירא. הוא המנווט והוא קולה שלל התוכנית. אחריות התכנים המשודרים ב- “בילוי נעים” חלה ישירות עליו. לכן מולי שפירא איננו יכול לרחוץ בניקיון כפיו בשעה שהוא לא עוצר ולא מונע מחלק מ- אורחיו מלהשמיע למאזינים מידע שגוי ובלופים של ממש במסווה של כאילו תחקירי אמת. ייתכן ומולי שפירא שמצטייר כאיש תם ושדרן תמים נעדר את ה- השכלה הדרושה ואת הידע ההכרחי כדי להבחין בין דברי אמת לבין רכילות, לבין מידע שגוי, לבין מידע מבולבל, לבין שקרים (מכוונים ו/או אקראיים) שמספרים לו אורחיו בסך תחומי העניינים המגוונים בהם הוא עוסק ב- “בילוי נעים”. אם כך הדבר הרי שמולי שפירא שרוי בצרה צרורה. הוא איננו מסוגל לערער את שיווי משקלם של אורחיו – מרואייניו, לאא יכול לשאול אותם שאלות Folloew up כמתחייב בכל ריאיון עיתונאי, ונאלץ לקבל את עדותם כמובנת מאליה. מדובר בעיתונות ועיתונאות דַלָה בה יורם ארבל יכול לקשקש למארחו מולי שפירא כי לאחר שעזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכיוון ערוץ 2 וערוץ 5 בכבלים, היה זה יואש אלרואי שאיחל לו לשדר שָם “דוּק”. מדובר בשקרן שממשיך להפיץ את אותה האגדה אורבנית המגוחכת שלו כבר 26 שנים וטרם נמאס לו. אותו התואר של בדאי וגוזמאי חַל על אריה מליניאק מי שמספר למולי שפירא ב- 18 בנובמבר 2016 בין השאר כי רשות השידור תחת מנכלותו של מוטי קירשנבאום ז”ל שילמה לקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א ב- 1994 זכויות שידורים בגובה של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר. שקר, ואין פוצה פֶּה ואין מְצָפְצֵף. בטח לא המגיש והמנחה מולי שפירא שאמור לבדוק את העובדות ואת הנתונים ואת תאריכי האירועים אולם מכיוון שאין לו את הכלים המתאימים הוא מקבל את עדותו של אריה מליניאק כדבר מובן מאליו. כמו טקסט תנ”כי שאין עליו עוררין. מדובר בשֶקֶר גַס. מדובר בלא פחות מ- שקר מֵנוּבָז. לא היה כדבר הזה מעולם (!). מדהים אותי מצדה השלילי שהמטבע כיצד אריה מליניאק מרהיב עוז לשקר במצח נחושה ולמסור למנחה שלו ולצופיו נתון שהוא בדותא מוחלטת. מעניין מאוד מצדה הדהוי של המטבע השחוקה כיצד כל ההתנהלות המגוחכת של מולי שפירא ואריה מליניאק ב- 18 בנובמבר 2016 עוברת לה כבדרך אגב מתחת ל- רָאדָאר של מפקד רדיו גלי צה”ל ירון דקל. פתטי. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות.

בחלקה השני של “בילוי נעים” ששודרה ביום שישי – 18 בנובמבר 2016 עלה האורח אריה מליניאק לשידור וסיפר נרגש ונפעם למולי שפירא מֵידָע מופרך אודות נתונים כספיים ששילמה בשעתו רשות השידור הציבורית כביכול למועדון מכבי ת”א וגם שִרְבֵּב את שמי לצורך תחזוקת הבלוף, בזו הלשון : “הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בלעדית והייתה יכולה לשלם אז למכבי ת”א 1.90 שקל עבור זכויות השידורים…נפגשתי עם יואש אלרואי…הם התחילו ב- 35000 (שלושים וחמישה אלף) שקל…מולי שפירא אתה יודע כמה קיבלה קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א ב- 1994 מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ? ומבלי להמתין לתשובה של מארחו, ירה מהמותן והשיב בעצמו לעצמו את תשובת ה- בדותא שלו כלהלן : 7.000000 (שבעה מיליון) דולר של כסף ציבורי…” (ניתן לבדוק את סרט ההקלטה). מדובר בשֶקֶר כפול. תגיד לי אריה מליניאק יצאת מדעתך לגמרי…??? מה מביא אותך לספר בדותות כאלה תוך כדי שרבוב שמי לעֵדוּת שלך שהיא בגדר מעשה רָמַאוּת…???

נכון שהיה לי הכבוד לארח את אריה מליניאק בביתי לפני כמה חודשים. נכון גם שהעברתי לו בצורה מסודרת חלק מהמספרים והעובדות הפיננסיות הנוגעים לחוזי זכויות השידורים של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א. אך נכון גם שמעולם לא מסרתי לו נתון כספי שכזה בן 7.000000 (שבעה מיליון) דולר אותו הציג בפני מולי שפירא, מפני שמעולם הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא שילמה ב- 1994 סכום זכויות שידורים מטורף כזה בגובה כזה של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר למכבי ת”א. גם לא בשנים מאוחרות יותר. מדובר ב- בלוף (!). ו/או אם להיות זהיר יותר, ב- המצאה (!). בשום עונה מ- 36 העונות שבין השנים 1970 ל- 2007 לא היה כ- דָבָר כזה בו שילמה רשות השידור סכום זכויות שידורים עונתי בגובה של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר. גם לא בעידנים של המנכ”לים יוסף בר-אל ומרדכי “מוטי” שקלאר. אריה מליניאק ניצל את אי בקיאותו המוחלטת של מולי שפירא בחומר הכלכלי ובעובדות הפיננסיות הנוגעות ל- “קשר הסימביוטי” וליחסי הגומלין (חשיפה טלוויזיונית תמורת תשלום זכויות שידורים) שהתפתחו ו- נוצרו בין רשות השידור לבין מועדון הכדורסל של מכבי ת”א ב- 34 (שלושים וארבע) השנים הנידונות לעיל בין 1973 ל- 2007. הוא זרק מספר אדיר רב ממדים לאוויר של רדיו גלי צה”ל ממנו היה מולי שפירא מסוגל רק להתפעל אולם לא לאמֵת אותו. אילו אריה מליניאק ומולי שפירא היו באמת מתעמקים במסורת השתלשלות תשלומי זכויות השידורים של רשות השידור הציבורית למועדון הכדורסל הפרטי של מכבי ת”א במשך 34 שנים בין 1973 ל- 2007 (ואומר בגלוי שהם באמת האמירו בהדרגה שוּב ושוּב במשך יותר משנות דור), הם היו מגלים שבארבע עונות הכדורסל של 1973 – 1970, רשות השידור לא שילמה מאום, אפילו לא גרוש אחד למועדון מכבי ת”א. אף על פי כן זכתה מכבי ת”א בארבע אליפויות המדינה ברֶצֶף ב- 1970, 1971, 1972 ו- 1973 בלעדי תשלומי זכויות השידורים של רשות השידור, והקדימה את יריבתה העירונית המושבעת הפועל ת”א. האכזבה מרמת העיתונאות של מולי שפירא, גדולה. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות.

אריה מליניאק ניסה בשיחתו עם מולי שפירא ב- 18 בנובמבר 2016 ליצור רושם שלילי ולהטיל דופי בשדרת המנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם ושל מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם שהחליטו בעצה אחת עמי (ועם קודמיי בתפקיד דן שילון ואלכס גלעדי) לשלם כסף ציבורי לקבוצת כדורסל פרטית בשם מכבי ת”א, כאילו מדובר בעבירה של בזבוז כספי ציבור. אִיוֶולֶת. אריה מליניאק שאיננו מבין דבר בעסקי טלוויזיה, וכסוּמָא לא רואה את הקשר ההכרחי בין מסורת של איכות וטיב לבין עלויות זכויות שידורים, מרצה את משנתו למולי שפירא ו- חושב בדיעבד כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה צריכה להתנשא בשעתו כמונופול ולהכריז בדיעבד כערוץ בִּלְבָדִי רווי כוח ללא תחרות, כי היא תשלם למכבי ת”א זכויות שידורים בגובה של 1.90 שקל. כמובן שאין דבר כזה מפני שמכבי ת”א הפכה לאובייקט שידור מושך לא רק על פי שיקול דעתם  של העורכים והמפיקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם על פי שיקול דעתו של הרחוב. סמנכ”לי הכספים של רשות השידור לדורותיהם ארנון צוקרמן, אליהו בן עמרם, ישראל דורי, ו- יוחנן צנגן נהגו אומנם באגרוף קָפוּץ אולם הם לא היו טיפשים כפי שמציע להם אריה מליניאק להיות בדיעבד. רשות השידור במצבה הכלכלי דאז ניהלה אומנם מו”מ כמונופול מעמדה של כוח עם התאחדות הכדורגל וגם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א אולם היא לא השפילה את שני גופי הספורט הללו ושילמה להן על פי יכולתה ועל פי כבודם ואיכותם. אני שָב ומדגיש את ההתחלה הכלכלית הצנועה בת תריסר שנים שנקטה רשות השידור בתשלומי זכויות השידורים שלה ל- מכבי ת”א, ואת הנתונים הכספיים ההיסטוריים ההם כי בין השנים 1973 ל- 1985 שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מידי עונה בעונה לקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א סכומי זכויות שידורים נמוכים ביותר שנעו בין 7000 (שבעת אלפים) דולר ל- 10000 (רבבה) בלבד (!). הקפיצה הכספית הגדולה הראשונה התרחשה בחוזה בין שני הגופיםם זה שנגע לשתי העונות של 1986 / 1985 ו- 1987 / 1986. רשות השידור הסכימה לשלם עבור שתי העונות הנ”ל הללו סכום כולל של 70000 (שבעים אלף) דולר. 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר בכל שנה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופות שונות שלהן נהגו נכון, ביושרה, ובצדק בהתקשרות עם מכבי ת”א. גם על פי דין וגם בהתאם ל- אמנת ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שמעולם לא ראה שום פסול בהתקשרות כספית של רשת טלוויזיה ציבורית עם מועדון ספורט פרטי. אילו אריה מליניאק היה איש הגון וישר כפי שהוא מתיימר להציג את עצמו, הוא היה מדווח למולי שפירא שבעונת הכדורסל האירופית המוצלחת והמשגשגת ההיא של מכבי ת”א לפני ארבעים שנים, ב- 1977 / 1976, שילמה רשות השידור למועדון הפאר הישראלי הקרוי מכבי ת”א, סך זכויות שידורים בגובה של 7000 (שבעת אלפים) דולר בלבד (!). באותה העונה ההיא של 1977 – 1976 שידרנו ישיר 14 משחקים של מכבי ת”א (מתוך סך של 17) במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, ובתוכם השידור הישיר הבלתי נשכח מווירטון – בלגיה ב- 17 בפברואר 1977 בו גברה מכבי ת”א על אלופת ברה”מ קבוצת צסק”א מוסקבה בתוצאה 79:91, וכמו כן גם את השידור הישיר של משחק הגמר בבלגראד ב- 7 באפריל 1977 במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בו ניצחה מכבי ת”א את אלופת איטליה מובילג’ירגי ווארזה 77:78, וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה. אני חוזר ומדגיש שוב כי באותה העונה ההיא של 1977 / 1976 שילמנו למכבי ת”א סך זכויות שידורים של 7000 (שבעת אלפים) דולר בלבד (!). עצוב וחמור כאחד שאורח נכבד של מולי שפירא בשם אריה מליניאק עולה לאוויר ב- “בילוי נעים” ב- 188 בנובמבר 2016 ו- מפריח נתונים לא נכונים לחלל התדרים של רדיו גלי צה”ל, “…35000 דולר ו- 7.000000 דולר…”, ומוציא לחלוטין ביודעין דברים מהקשרם. מגוחך מאוד שהמנחה הנכבד של אריה מליניאק מר מולי שפירא נכשל לגמרי בהנחיית “בילוי נעים” מפני שהוא משולל ידע ויכולת להתערב מייד ולבלום את אשמת השקר שטופל אריה מליניאק על רשות השידור. פתטי לחשוב שאין ברדיו גלי צה”ל שום יד עורכת מפקחת, ומנהלת ממעל את “בילוי נעים”, ובאין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה. בלתי מתקבל על הדעת. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות. 

אנוכי פותח צוהר לנעשה ברשתות טלוויזיה אירופאיות אחרות החברות כמונו ב- EBU (איגוד השידור האירופי). הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE (בדומה לטלוויזיה הישראלית הציבורית) שילמה זכויות שידורים מהכסף הציבורי שלה למועדוני הספורט הפרטיים של ריאל מדריד וברצלונה, כדורגל וכדורסל, עבור השידורים הישירים של משחקיהן במפעלים האירופיים. כנ”ל רשת השידור הבריטית הציבורית ה- BBC ששילמה כסף ציבורי של משלם האגרה שלה למועדוני כדורגל פרטיים כגון מנצ’סטר יונייטד, ליוורפול, וארסנל בהתמודדויות שלהן במסגרות גביעי אירופה לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע. גם רשת הטלוויזיה הציבורית האיטלקית RAI שילמה זכויות שידורים מהקופה הציבורית שלה לקבוצות כדורגל וכדורסל פרטיות כמו מילאן, אינטר, מובילג’ירגי ווארזה, סקוויב קאנטו, וסינודינה בולוניה על מנת לסקר אותן ישיר בהתמודדויות שלהן במפעלי הספורט האירופיים. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית אינן יוצאות דופן מן ההיבט הזה של יצירת יחסי גומלין סימביוטיים בין שידור ציבורי לבין מועדוני ספורט פרטיים. מוחו ופיו של אריה מליניאק רקחו אינפורמציה ברמה של בדותא מוחלטת ומבולבלת לגמרי עבור עשרות אלפי אולי מאות אלפי מאזיני רדיו של “בילוי נעים”, בהנחה שמולי שפירא התם והתמים לא יוכל להתערב בדיון, ו/או לא יהיה מוכשר לסתור את המידע ה- כאילו סנסציוני שזה עתה הגיע לאוזניו בשידור ישיר מפיו של אריה מליניאק. אריה מליניאק פשוט הוציא את דיבתה של רשות השידור רעה. חד משמעית. אילו מולי שפירא היה עיתונאי הָגוּן ולא רַכְלָן הוא היה מטיל ספק בנתוני “המתמטיקה הגבוהה” שסיפק לו אריה מליניאק ודורש ממנו לספק הוכחות וגם לפרוס בפניו את כל חלקי הפאזל העלומים שאמורים להרכיב את התמונה המלאה והמדויקת. מולי שפירא לא נהג כך. הוא לא חקר את אריה מליניאק אלא לקח ואימץ אותו אל לִבּוֹ לחלוטין For granted, העניק לו בימת מיקרופון חופשית, ו- לא הטיל ספק אפילו הקל שבקלים בבדותות המבולבלות שסיפר אודות גובה תשלומי הכספים ששילמה רשות השידור בשעתו למכבי ת”א. מולי שפירא אִפְשֵר לאריה מליניאק להפגין תצוגה פרטית שקרית ברדיו ציבורי. אילו היה עיתונאי הָגוּן ולא רַכְלָן היה מזמין אותי ל- “בילוי נעים” כדי לסתור לאלתר את הבלופים שהאיש מפיץ אודותיי ואודות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפחות כדי לאזן במשהו את המידע הרכילותי שמשודר בתוכנית שלו. אילו מולי שפירא היה עיתונאי הָגוּן ולא רַכְלָן הוא היה לפחות מתעניין באופציית איזון המֵידָע שהוא משגר למאזיניו ומשתדל להפוך את “בילוי נעים” מתוכנית רכילות לתוכנית עיתונאית. מעניין אותי לדעת היכן ניצב העורך הראשי של רדיוו גלי צה”ל הלוא הוא מפקד התחנה ירון דקל, הבוס של מולי שפירא, שמאשרר מצב אבסורדי בו צדד אחד מקבל בימה ציבורית אבסולוטית כדת וכדין כדי לדווח לא רק מידע שגוי אלא לטפול אשמת שקר, ואילו הצד האחר שכאילו נאשם, נותר אִילֵם ב- צֵל, מבלי יכולת להגיב. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות.

תזכורת (4) : להשלמת התמונה הכללית של “הקשר הסימביוטי” אוסיף ואומר אודות חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית בעניין אחר, כי מגוחך לחשוב שלא מוּסדוּ אז ב- 1977 אולפני ספורט בירושלים בראשות מגישים ופרשנים שאמורים לנווט בצורה מקצועית את השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א באירופה. לכן נוצר תמיד חלל בעת שאלכס גלעדי החזיר את השידור הישיר הביתה בתום המחצית הראשונה. בחללים האלה של הפסקות המשחקים נהגנו לשָדֵר סִרטֵי מִיקִי – מַאוּס פרי יצירתו של וולט דיסני, ואת פּוֹפַּאיי המלח (Popeye The Sailor man) אוכל תֶּרֶד מהקופסה ונלחם על ליבה של אהובתו אוֹלִיב נגד יריבו המַר בְּלוּטוֹ. לא ייאמן אבל זה היה סטנדרט השידורים הישירים בימים ההם. ביום שלישי – 15 בפברואר ניצחה מכבי ת”א ללא קושי בבלגיה את זְבְּרִיוֹבְקָה בְּרְנוֹ 76:91. יומיים אח”כ ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 מיגרה הקבוצה המכבית בראשותו של המאמן רלף קליין בעיירה בלגית קטנה ושכוּחת אֵל וִוירְטוֹן את אלופת ברה”מ נבחרת הצבא האדום קבוצת צסק”א מוסקבה ומאמנה אלכסנדר גוֹמֶלְסְקִי בתוצאה 79:91. מיקי ברקוביץ’ חגג באותו התאריך ההוא של 17 בפברואר 1977 את יום הולדתו ה- 23 וקלע במשחק 20 נקודות. ג’ים בוטרייט קלע 18 נק’, טל ברודי הוסיף 15 נק’, לוּ סילבר – 14 נק’, ואולסי פרי – 10 נק’. מכבי ת”א שבה לישראל אפופת תהילה. יחסי הציבור המעולים שלה נסקו לשמיים. אבל נדמה לי שהצל”ש הטלוויזיוני האמיתי מנקודת מבטי מגיע לשדר שלנו אלכס גלעדי שעמד בכבוד במשימות השידורים הישירים המסובכים למרות שהיה נציג בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבלגיה. תמונות המשחקים אותן שידר הגיעו הביתה בשלום. כעורך – מפיק שלו בירושלים התבוננתי בו כיצד הוא צועד ומנווט את עצמו ואותנו בהיגיון ובביטחון במשעול ההפקה האירופי. אין זה דבר פשוט כלל ועיקר. היכל הכדורסל של העיירה הבלגית ווירטון דָמָה יותר לאולם ספורט קטן של בי”ס תיכון מקומי, אולם שם בחרה קבוצת צסק”א מוסקבה להתמודד מול מכבי ת”א, ושם ניצבה ניידת שידוּר בלגית קטנה של רשת הטלוויזיה הבלגית RTBF מצוידת בשתי מצלמות בלבד ומקור יחיד של הילוך חוזר. הבימאי היה מוֹרִיס רִיאָזוּ. שתי המצלמות שלוֹ תיעדו את משחק הגבורה של מכבי ת”א באותו הערב, ואת שמחת מאות האוהדים שהצטרפו למסע הקבוצה לבלגיה. בתוך המולת השמחה שנוצרה על הפרקט עם סיום המשחק לאחר שאוהדי מכבי ת”א העוֹלצים חדרו למגרש, ולמרות הבלגן הגדול ואי הסדר שנוצרו שם בגלל השמחה וההתלהבות הישראלית, הצליח אָלֶכְּס גִלְעָדִי באמצעות צוות הצילום הבלגי לראיין תחילה את המאמן רלף קליין ושניות אח”כ לחַלֵץ מפיו של טַל ברודי On air את האמירה המונומנטלית ההיסטורית שלוֹ : “…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא ב- הכּל…”. סיגנל השידור הטלוויזיוני של RTBF נשלח מ- ווירטון ל- בריסל ומשם נעשה Up link ל- לוויין ה- Primary האטלנטי וממנו Down link לתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה. השידור הישיר מווירטון לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים נעשה לא כל גיבוי טכנולוגי, ועבר בשלום.

הניצחון הסנסציוני של אלופת ישראל על האלופה הסובייטית צסק”א מוסקבה 79:91 ב- ווירטון / בלגיה בתוצאה 79:91 הֵציב באחת את מכבי ת”א בצמרת הכדורסל האירופי וריכז אליה את אור הזרקורים ואת עדשות מצלמות הטלוויזיה. לא רק בארץ. גם באירופה. לפתע היא הפכה לאחת המועמדות בעלות הסיכויים לזכייה בתואר אלופת היבשת. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין צָפָה בשידור הישיר. הוא היה נפעם ונרגש מהניצחון הסנסציוני של המכבים על הרוסים והחליט להזמין כמחווה של כבוד והערכה את קבוצת מכבי ת”א ללשכתו בקריה בתל אביב. בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל מזמין ראש המדינה קבוצת ספורט פרטית להתארח בלשכתו. ראשי הממשלות דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגב’ גולדה מאיר ערכו קבלות פנים לנבחרות ספורט לאומיות שונות ששבו ממאבקים בחו”ל אולם לא נפגשו עם קבוצות פרטיות. מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בראשות היו”ר עו”ד שמעון מזרחי (בן 77 היום) ניחן ביחסי ציבור ושיווק. גם של קודמו היו”ר נוח קליגר (בן 91 היום). מועדון מכבי ת”א הפך את שר הביטחון משה דיין לאורח כבוד קבוע של הקבוצה במשחקי הבית שלה בגביע אירופה לקבוצות אלופות מאז ההתמודדות באצטדיון יד אליהו הפתוח נגד ריאל מדריד ב- 22 בפברואר 1968. נוכחותו של משה דיין במשחקיה של מכבי ת”א בשנים ההן בהיכל הספורט ביד אליהו (יחדיו עם רעייתו רחל) יצרה למשחקי הכדורסל של מכבי ת”א הילה של מחזה תיאטרון מכובד. לא סתם משחק כדורסל, משחק כדורסל שמשה דיין מוזמן להיות אורח הכבוד. ואז הגיעה ההפתעה המרעישה : משה דיין הוזמן כלאחר כבוד ע”י כרוז הקבוצה לרדת ממקום מושבו בהיכל לפרקט כדי ללחוץ את ידי שחקני מכבי ת”א ושל שחקני הקבוצה היריבה. משה דיין העניק למכבי ת”א דימוי ויחסי ציבור לאומיים משופרים. אך היה זה יִצְחָק רָבִּין ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שהעניק למכבי ת”א קבלת פנים ממלכתית – לאומית ב- 23 בפברואר 1977 ובירך את שחקניה והנהלתה לאחר הניצחון ההוא ב- וִוירְטוֹן על אלופת ברה”מ קבוצת צסק”א מוסקבה בתוצאה הדרמטית 79:91. לקבלת הפנים ההיא בלשכת ראש הממשלה בקרייה בתל אביב הייתה משמעות היסטורית כבירה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת”א אט – אט מאז 1970 ובמשך השנים לקבוצה לאומית שכל המדינה חפצה ביקרה וראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נתן לכך ב- 23 בפברואר 1977 גושפנקא רשמית. יִצְחָק רָבִּין יצר מסורת ממלכתית ספורטיבית אותה נקטו ובה השתמשו ראשי ממשלות ישראל שבאו אחריו. זכורה היטב קבלת הפנים שערך ראש הממשלה מנחם בגין למכבי ת”א בלשכתו בירושלים לאחר זכייתה במארס 1981 בגביע אירופה, וידועות שיחות הטלפון שערך ראש הממשלה אריאל שרון באמצעות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם מאמן מכבי ת”א פיני גרשון לאחר הזכיות בגביע אירופה בשנות ה- 2000. אבל ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין היה הראשון שהחל במסורת. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. אצטדיון הכדורסל הפתוח בשכונת יד אליהו בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא. שר הביטחון משה דיין מגיע כלאחר כבוד לשערי האצטדיון על פי הזמנה מיוחדת של מועדון מכבי ת”א כדי לחזות במשחק הכדורסל בגביע אירופה לאלופות בין מכבי ת”א לאלופת ספרד קבוצת ריאל מדריד. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אסי דיין, רב”ט עוזי דיין (אחיין של משה דיין לימים האלוף עוזי דיין, והיום יו”ר מפעל הפיס), שר הביטחון משה דיין (בן 53), ומזכירו הצבאי של שר הביטחון אל”מ מתי ניב, ואיש לא מזוהה. (התמונה הוענקה לי באדיבות צלם העיתונות לובה קנפר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. חדר ההלבשה של קבוצת מכבי ת”א באצטדיון הכדורסל הפתוח ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא. שר הביטחון משה דיין לוחץ את ידו של טל ברודי בטרם שריקת הפתיחה למשחק נגד ריאל מדריד ומעניק למועדון שכבה עבה של יחסי ציבור. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יו”ר מועדון מכבי ת”א מר נוח קליגר (חתוך), אמנון אבידן, משה דיין, ברנארד חוואסט גזבר מכבי ת”א, שחקן החיזוק האמריקני בוב פדרהסט (ממושקף מאחור), טל ברודי, המאמן יהושע רוזין (מציץ מאחור למעלה בקצה התמונה), חיים “חיימון” שטרקמן, יוסף “יוסי” לֶזָ’ה, ומשה גולוביי. בין טל ברודי ליוסי לז’ה נראים שני אנשים מוסתרים צבי אבידן (ממושקף) והשחקן אברהם נתנאל (מחייך חיוך רחב). (התמונה הוענקה לי באדיבות צלם העיתונות לובה קנפר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דיון עיתונאי ארוך (שלב ב’). שידור ציבורי וזכויות שידורים. 

הפוסט הקונקרטי הזה דן בשאלה כיצד אמור ערוץ טלוויזיה ציבורי להתמודד בלוח השידורים שלו עם שידורים כלליים מחד ועם שידורים ישירים של מועדוני ספורט פרטיים משגשגים מאידך כמו קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א, בשעה שהוא נדרש לשלם זכויות שידורים מהקופה הציבורית אותה מממן משלם האגרה. התשובה פשוטה והגיונית. שלשלת ההיררכיה הפיקודית המורכבת מ- מנכ”ל רשות השידור + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 + מנהל חטיבת הספורט היא הדנה, שוקלת, ומשקללת את סך מכלול הנתונים (כולל כספיים) בעד ונגד, והיא זאת ש- מאשרֶרֶת (ו/או דוחה) בסיום הדיון את משימת השידור וההתקשרות. “הקשר הסימביוטי” שנוצר בין רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בשנים 2007 – 1970 לא התקבע בגלל עיניו היפות של היו”ר עו”ד שמעון מזרחי אלא מסיבת הצטיינותה של הקבוצה בארץ ובאירופה ובשל התעניינות הציבור בשגשוגה. ברור שהקשר ה- כמעט נצחי ש הרכיבו ובנו רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית עם האלופה מכבי ת”א הוא פררוגטיבה של ההנהלה, ונעשה מטבע הדברים במידה רבה על חשבונן של קבוצות כדורסל ישראליות אחרות שלא הצליחו לעמוד על דוכן מס’ 1 בפודיום. במו”מ שלנו (מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד”ל ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלהם) ב- 1 ביולי 1997 בלשכת המנכ”ל בבניין “כלל” בירושלים עם קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים השנייה הנצחית (נציגיהם היו דני קליין + כרמי גילון + עו”ד אבשלום כץ), חשש מוטי קירשנבאום ז”ל מבג”צ ירושלמי שיטען נגד רשות השידור שהולכת שלובת זרוע רק עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א. ב- 17 ביולי 1997 חתמנו שוב במלון “הילטון” בתל אביב על חוזה שידורים חדש עם האלופה מכבי ת”א לעונת 1998 – 1997. את מכבי ת”א ייצגו שמעון מזרחי דייוויד פדרמן ואת רשות השידור ייצגנו אנחנו מנכ”ל הרשות מוטי קירשנבאום, מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ואנוכי כמנהל חטיבת הספורט ומנווט שידורי הספורט של ערוץ 1. וויתרנו על הפועל ירושלים השנייה הניצחית. לא היה בג”צ ירושלמי. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות.  

הזָמָר המנוח אריק אינשטיין ז”ל היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תכרע ברך לפניו ותעניק לו את שני חסדיה, זמן מסך ושכר מהכסף ציבורי של מַס האגרה. ההיררכיה הפיקודית שמורכבת מ- מנכ”ל רשות השידור יחדיו עם מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת התוכניות היא שאמורה להחליט אם לקדם את הפקת “אריק איינשטיין”, מה תהיה מסגרת תקציבה, ואת גודל המשכורת שיקבל האמן עצמו מהקופה הציבורית שמממן משלם האגרה. ההחלטה הטלוויזיונית ללכת על אריק איינשטיין נבעה אך ורק מהפופולריות העצומה שלו בקרב הציבור כזָמָר. ברור שהקדשת זמן מסך ציבורי דווקא לאריק איינשטיין נעשתה על חשבון זמרים וזמרות אחרים שהיו גם הם מפורסמים אך פחות מוכשרים ממנו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה מוסד דמוקרטי ולא שוויוני וגם לא בית דין גבוה לצדק גם אם מדובר בשידור ציבורי נטו שממומן ע”י הציבור. היא גם לא צריכה להיות כזאת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אמורה להיות מדורת השבט שמרכזת סביבה צופים ולעולם לא משוחררת מעול הרייטינג. וזאת לדעת : בין 1970 ל- 1973 לא שילמנו כ- דַרְדָק טלוויזיה מונופוליסטי במדינת ישראל אפילו גרוש אחד למועדון הכדורסל של מכבי ת”א, אף על פי כן הפלא ופלא זכה המועדון ב- 3 (שלוש) אליפויות רצופות באותן השנים ההן גם ללא עזרתה הכספית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC לא שילמה בתקופת ה- בראשית שלה ב- 1937, 1938, ו- 1939 זכויות שידורים בעבור שידורי הספורט שלה. ה- BBC החלה לשלם כסף ציבורי בגין זכויות שידורים טבין ותקילין עבור צילום אירועי ספורט גם למועדונים פרטיים לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות.

אני מבקש לומר כאן שאינני מכיר כמעט את מולי שפירא. שוחחנו פעם אחת בלבד בטלפון ב- 1997 לאחר שאריה מליניאק דיווח לו ב- “בילוי נעים” מידע לא נכון כי הפסדתי בחוסר כישרון (אזז ב- 1997) לאיש פרטי בשם יגאל קרבי את זכויות השידורים של שני משחקי כדורסל בקדם אליפות אירופה, אוקראינה – ישראל ודנמרק – ישראל. אריה מליניאק נשען על שמועה והפיץ בלוף ששודר ברדיו גלי צה”ל. בפרשת הבלוף ההיא התערב מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שידע את האמת והכריח את מולי שפירא להתנצל. והוא התנצל. בחלוף 19 שנים נפגשתי לראשונה פנים אל פנים עם מולי שפירא במוזיאון הארץ ברמת אביב. הוא בא ללחוץ את ידי לאחר שתנועת אומ”ץ בראשות יו”ר הנהלת אומ”ץ מעוזיה סגל העניקה לי פרס – אות הוקרה מיוחד לשנת 2016 על פי הטקסט כלהלן : “אות הוקרה מיוחד לשנת 2016 מוענק ליואש אלרואי על היותו דוגמא ומופת לעיתונאי ערכי ומקצועי שתמיד ראה את טובת הציבור לנגד עיניו. על גילוי אומץ לב ציבורי בהתייצבותו נגד השחיתות תוך תשלום מחיר אישי כבד”.

טקסט מסמך : 26 בספטמבר 2016. תנועת אומ”ץ בראשות היו”ר מעוזיה סגל מעניקה לי אות הוקרה (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני זוכר את מולי שפירא גם מפני שגילה לי פעם כי אהב מאוד את גיסתי נורית תג’ר – אייזיק ז”ל היפה, האהובה, והנערצת (אחות רעייתי) שנספתה בתאונת דרכים בתל אביב ב- 1985 והיא בת 43 בלבד. 

דיון עיתונאי ארוך (שלב ג’). שידור ציבורי וזכויות שידורים. 

תזכורת (5) : לידתה של הטלוויזיה הציבורית בישראל הייתה דרמטית ו- בפיגור של שנות דור אחרי בריאתה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית וקורותיה באירופה ובעולם. אולם הקמתה המאוחרת ובריאתה מעפרה בשנים 1969 – 1967 העניקה ליוצריה, ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ (בן 91 היום) וסגנו עוּזִי פֶּלֶד (בן 79 היום), הזדמנות להחליט למי היא רוצה להידמות ובאיזה מודלים ברצונה להשתמש. שני המייסדים הנ”ל פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד בחרו ברשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC כמופת חיקוי. מאות רשתות טלוויזיה פעלו ברחבי תבל ב- 1968. הטובות ביותר היו של ה- BBC הציבורי הבריטי (וגם ITV המסחרית), ורשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS ,NBC, ו- ABC ש- שִגשגו זה מכבר ושידרו בהצלחה רבה שידורי ספורט, חדשות, דרמות, קומדיות, סדרות מתח של בילוש ומשטרה (ז’אנר בעל מכנה משותף שנקרא בימים ההם : “The long arm of the law”), סדרות מערבונים, סרטי קולנוע, וגם תוכניות וסדרות לילדים והנוער.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא טמנה ידה בצלחת ורכשה המון סדרות טלוויזיה מכל הסוגים למבוגרים וגם לילדים ולנוער. שתי סדרות שנקנו בעבור הדור הצעיר זכורות במיוחד : הסדרה השוודית אודות ילדת הטום בוי “בילבי” והסדרה האמריקנית “פליפר הדולפין” (“Flipper”” בשנים 1968- 1964). סדרות ילדים עם חיות תמיד משכו יתר תשומת לב שניתנה גם סרטיוו המצוירים של וולט דיסני מלאי הומור ומסרים שלימדו אותנו ואת ילדינו לקח ושיעור שגם לחלשי הגוף בינינו יש סיכוי. הסדרה האמריקנית המצוירת שזכתה כאן לפופולאריות כמעט חסרת תקדים “פּוֹפַּאיי המַלָּח” (“Popeye The Sailor Man”) הבהירה לילדינו שאם אוכלים את ירק ה- תֶּרֶד אזי גם ה- Underdog זה שאוכל הרבה תרד יכול לגבור על החזק בסופו של דבר. במובן הזה היא הייתה בלתי נשכחת. מלחמתו של פּוֹפַּאיי המלח קטן הקומה ואמיץ הלב נגד יריבו הענק בְּלוּטוֹ והתחרות בין שניהם על ליבה של אוֹלִיב היה רעיון טלוויזיוני פשוט עליו מבוססת התעשייה כולה. הזדהות של הצופה עם מלחמתו של החלש והטוב נגד החזק והרשע. “פּוֹפַּאיי המַלָּח” זכה לאהדה כה רבה בציבור והיה כל כך נערץ על הילדים עד שפרקי הסדרה שודרו שוב ושוב בהפסקות שידורי הספורט הישירים מחו”ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם מוסד האולפן המנווט בירושלים, והפכו להשראה, לאדיטוריאל, למעין מאמר מערכת. הַמֶסֶר ברור : אין לאבד תקווה. תמיד יש סיכוי להביס את החזק ממך. אולי קשה להאמין אבל “פּוֹפַּאיי המַלָּח” היה חלק מההיסטוריה האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית ברגעים המכריעים שלה והבלתי נשכחים. ב– 17 בפברואר 1977 חוללה מכבי ת”א סנסציה בינלאומית חסרת תקדים מכל היבט משגברה בעיירה נידחת בבלגיה בשם וִוירְטוֹן, על אלופת ברה”מ צסק”א 79:91 במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. בהיעדר אולפן מנווט מוביל בירושלים בימים ההם וכמקובל היום היו אלה מגישת הרצף ענת שרן ו- “Popeye the Sailor Man” שכיכבו בהפסקה שבין שתי המחציות. הייתה זאת הקריינית ענת שרן שהובילה את טקסט ה- Lead in והכניסה את סרט ה- Cartoon האמריקני הזה רב המוניטין והפופולארי לאוויר, והיה זה “פּוֹפַּאיי המַלָּח” מי שימש מודל חיקוי למכבי ת”א כיצד לזכות באהבתה של אוֹלִיב ולהביס את מתחרהו הרשע בְּלוּטוֹ, ואיך הטובים מנצחים את הרעים. “פּוֹפַּאיי המַלָּח” הפך לדמות אהובה ונערצת בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ממש כמו קפטן מכבי ת”א טל ברודי.

בעונת 1977- 1976 נחתם לראשונה הסכם כספי שנתי מסודר צנוע בעבור זכויות השידורים בין מועדון מכבי ת”א לבין רשות השידור הישראלית והטלוויזיה הישראלית הציבורית. סמנכ”ל הכספים של הרשות ישראל דורי נשא ונתן עם היו”ר שמעון מזרחי והגזבר אריה ברנוביץ’ והסכים לשלם למכבי ת”א בעונת 1977- 1976 סכום שנתי מִזְעָרִי שהכיל 7000 (שבעת אלפים) דולר בלבד. זה בעצם מימן פחות ו/או יותר את גובה שכרו של אולסי פרי באותה העונה הראשונה שלו ב- 1977 – 1976 בשורות מכבי ת”א. רשימת פירוט הסכומים המדויקים ששילמה רשות השידור למכבי ת”א בין השנים 1970 ל- 2007 מפורטת ו- נמצאת בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “הקשר הסימביוטי”. הספר הזה כלול בסדרה רחבת היקף ומפורטת בת 13 ספרי טלוויזיה (שונים) שאני חוקר וכותב, ואשר קרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. מכבי ת”א הייתה לא רק אלופת המדינה ואלופת אירופה בעונת 1977 – 1976 והחשופה ביותר בטלוויזיה ישראלית המונופוליסטית אלא גם העשירה ביותר. עונת הכדורסל של 1977- 1976 הייתה גם נקודת מפנה פרסומית מפני שבפעם הראשונה ניאותה רשות השידור ואִפְשֶרָה בעונה המשגשגת ההיא בראשה ניצבו אז המנכ”ל יצחק לבני ויו”ר הוועד המנהל ד”ר וולטר איתן לקבוצת מכבי ת”א להופיע במשחקי חו”ל בשידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית כשעל גופיות השחקנים רקומה הפרסומת המסחרית “עֵלִית” באנגלית. (מנהל הטלוויזיה באותה התקופה היה ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת החדשות היה דן שילון. מנהל חטיבת התוכניות היה מוטי קירשנבאום ז”ל). הוועד המנהל של רשות השידור הציבורית ו- המונופוליסטית לא הסכים עד אז (עד עונת 1977 – 1976) ולא הרשה למצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לחשוף את שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א נושאים פרסומת מסחרית “עֵלִית”. המחלוקת בין שני הגופים, רשות השידור ומכבי ת”א, הגיעה לבסוף עד לפִתחו של בית המשפט העליון בראשותו של נשיאו, כבוד השופט העליון מֵאִיר שַמְגָּר. הרשאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היוותה הקלה כלכלית עצומה על מועדון הכדורסל התל אביבי שסובסד במשך שֶבָע שנים מאז 1970 ע”י חברת “עֵלִית” ורק עתה נחשפה ושֻוְוקָה הפרסומת המסחרית הזאת של “עלית” לציבור באמצעותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המנופוליסטית בכל עֹצמתה.

טקסט תמונה : 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. קפטן מכבי ת”א טל ברודי נושא על גופייתו את המספר 6 ו- את הפרסומת המסחרית של “עלית”, הוגה בפני המיקרופון של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי את הסלוגן האלמותי שלו בתום הניצחון הסנסציוני 79:91 על צסק”א מוסקבה : “כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא בהכּוֹל”. (מימין המפיק, השדר, והמראיין אלכס גלעדי). התמונה נלקחה מתוך הסרט הדוקומנטארי בן שעה ורבע שהפקתי, ביימתי, וערכתי “גופייה מס’ 6” אודות טל ברודי ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1).

דיון עיתונאי ארוך (שלב ד’). שידור ציבורי, עלויות, וזכויות שידורים.

תזכורת (6) : שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היו מודעים להיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית [1], להתפתחות הטכנולוגית שלה, ויעדי השידור והתכנים שכבשה. ב- 1967 היו כבר לטלוויזיה הבינלאומית בעיקר באירופה, ארה”ב, אוסטרליה, יפן, וקנדה הישגים טכנולוגיים מרשימים שהביאו לשיפור עצום באיכות צילום תמונת ה- Video וטיב הקלטת ה- Audio. חלקם בלתי נשכחים. מהירות תמסורת המידע המיידית בשידורים ישירים הייתה לא רק אגדית אלא הפכה לשיטה. ב- 1967 הפיקה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בהצלחה כבירה את סדרת הטלוויזיה רבת המוניטין, “The Forsyte Saga” המונומנטלית בת 26 פרקים (כל פרק בן 50 דקות) על פי ספרו של ג’וֹן גולסוורת’. “הָהַגָּדָה לְבֵית פוֹרְסַיְיט” נחשבה לאחד מפסגות הטלוויזיה הבינלאומית. זאת הייתה יצירת מופת ששודרה בכלל רשתות הטלוויזיה בעולם ונרכשה (בפרוטות) גם ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב– 1970 [2]. היא זכתה למעריצים רבים ורייטינג עצום. השחקנים האנגליים בסדרת הדרמה הזאת אֶרִיק פורטר, ניירי דאון פורטר, וקנת’ מור הפכו לנערצים ובלתי נשכחים. הסופר נַתָּן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא (בן 92 היום וחתן פרס ישראל) שימש משנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור באותן השנים ההן והיה האיש שקנה את הסדרה הדרמטית הבריטית רבת המוניטין מהמפיצים חברת MGM בעת שעשה בשליחות בניו יורק. נַתָּן שַחַם זוכר בעת שיחות התחקיר שקיימתי עִמוֹ כלהלן : “קיבלתי את הסדרה “ההגדה לבית פורסייט” בעצם כמתנת חינם לטלוויזיה הישראלית הצעירה מאת החברה האמריקנית MGM בעלת זכויות ההפצה הבינלאומיות. סירבתי לשי ובקשתי לשלם עבורה לפחות תשלום סמלי. MGM נקבה בסכום עלות של 14 דולר לכל פרק מפרקי הסדרה. רכשתי את כל 26 הפרקים ב- 364 (שלוש מאות שישים וארבעה) דולר למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בעיקר מהנימוק שיהיה לנו מה לשדר בערבים וגם לצורך סתימת חורים בעתות משבר. ידעתי ש- BBC הוא אבי הפקת הדרמה האיכותית בטלוויזיה אך לא ידעתי עד כמה “ההגדה לבית פורסייט” היא סדרה טובה, Master piece טלוויזיוני בכל קנה מידה”. ה- BBC הפך מופת לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סמוך לעֵת השידור של “ההגדה לבית פורסייט” בארץ הפיקה הטלוויזיה הישראלית הצעירה ב- 1971 סדרה משלה, “חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק”, על פי ספרו של אהרון מֶגֶד ובכיכובם של שני השחקניםם הצעירים מנחם זילברמן ז”ל ויָעֵל אָבִיב תבד”ל. הסדרה המיתולוגית נפתחה תמיד בדילוגי שמחהה משובבי נפש של מנחם זילברמן ז”ל ויעל אביב שנעשו בצילומי Super Slow Motion פס הקוֹל של הפתיחה המיוחדת נשא את קולה של הזמרת מִירִי אָלוֹנִי ששרה את “הַבַּלָדָה עַל חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק” על פי טקסט שכתב יונתן גפן יבד”ל ולחן של יאיר רוזנבלום ז”ל. הסדרה “חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק” הייתה הישג יצירתי עצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית צעדיה והצופים התאהבו בהפקה המקורית. לפתע הוברר כי בארץ מצויים כישרונות טלוויזיה בלתי רגילים בכל תחומי היצירה וההפקה אך הפוליטיקה הפכה את הניהול לחובבני ורווי תככים, והכישרונות נבלמו. אבל הסיבות האמיתיות היו כלכליות. תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר – טכנולוגי ולוגיסטי כאחד שמעסיק המוני אנשים בתחומי התעשייה השונים. מחיר קניית פרק אחד של סדרה אמריקנית או אנגלית באורך של חמישים דקות בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה נַע בין 500 ל- 1000 דולר לעומת עלוּת הפקת פרק אחד בן שעה של סדרת דרמה ישראלית מקורית עמדה על כ- 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר [3]. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה ו- באה לעולם בתנאי עוני (מחפיר) ומעולם לא השתחררה ממנו. כ- כזאת סוּוְגָה וכדי לחסוך בכסף והוצאות הוכרחה כבר מבראשית להפוך לבולען של סדרות אמריקניות ובריטיות. תשלום האגרה הנמוך ממילא לא כיסה מעולם את העלויות הגדולות של הפעלת רשת שידור מה עוד שרבע מהאוכלוסייה עשה כל מאמץ להשתמט מתשלום המַס ויש להודות כי הצליח בכך. מחלקת הגבייה של רשות השידור הגיעה בשיאה ל- % 75 מבתי האב בישראל אך בדרך כלל הגבייה השנתית עמדה על % 65 בממוצע, לא יותר ולעיתים אף פחות. משמעת ומוסר התשלומים של הציבור הישראלי נופלת לאין ערוך, בכמה דרגות, מזאת של הציבור הבריטי [4]. הדיון בגובה תשלום אגרת הטלוויזיה היה מפלגתי – פוליטי ולא ענייני. נציגי המפלגות השונות בוועדות הכספים של הכנסת לדורותיהן התעקשו לבחוש וגם לאיים על הנהלת רשות השידור, “…אם לא תהיו ילדים טובים ולא תתנהגו יפה עם הממשלה והשלטון – אזי לא נאשר לכם בכלל את תשלום האגרה…ובלעדיה אתם גמורים…”. תשלום אגרת הטלוויזיה על פי חוק הפכה לבת ערובה פוליטית של השלטון. אזרחי ישראל שילמו אגרה שוות ערך לכרטיס עלייה לאוטובוס ישן ורָעוּעַ אך שיוו בנפשם לנסוע במכונית מרצדס חדשה ויקרה. לרשות השידור האיטית והענייה לא היה מספיק מַמוֹן כדי לפתח בשיטתיות את היצירה המקורית הישראלית, הדרמה והתיאטרון, וסרטי התיעוד בטלוויזיה שמטבע הדברים מחיר הפקתם רָב. מיעוטם היה עקב אכילס תמידי שלה. מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהלי חטיבת התוכניות בתוכה לדורותיהם היו מלאי אמביציות לקדם את התרבות הישראלית לגווניה השונים, טיפוח הלשון העברית, והשקעה בהפקה המקורית. בהיעדר תקציבים התנפצו האמביציות והתנדפו. אישים בעלי מוניטין בחקר המִקְרָא, התנ”ך, ובלשנות עברית כמו פרופסור יְהוּדָה אֵלִיצוּר פרופסור מנחם נאור, שני חברי האקדמיה ללשון העברית ד”ר יְחִיאֵל בִּן נוּן והרב מֵאִיר מְדָן, מרדכי טַבּיבּ, ד”ר מרדכי בְּרוֹיֶיאר, ואחרים נקראו לכהן כחברים בשני הגופים המפקחים כל השידור הציבורי, הוועד המנהל של רשות השידור ובמליאת רשות השידור, במטרה לטפח ולשמור על גחלת התרבות היהודית בטלוויזיה הצעירה שרק נעמדה על רגליה. לא בכדי הטילה הממשלה על אנשי חינוך מובהקים בתוכם שני מנכ”לים של משרד החינוך והתרבות, ד”ר חֲנוֹךְ רִינוֹת ויעקב שַרִיד לכהן במליאת רשות השידור. ראה הספר עב הכרס בן חמישה כרכים בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, “8 ימי בראשית”. 

ממשלת ישראל הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם. ערבי שידור מיוחדים (אך מועטים מידי) בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו “קול ישראל” שעסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט’ באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה”ל, משדרי חג ראש השנה וחגים אחרים – ייוחדו למורשת והפכו לכור היתוך ואיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. כמעט טרגדיה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שהתקבל מייד ובחפץ לב על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית ברכישת עשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מחו”ל, מרשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות ABC, NBC, ו- CBS, משתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי, ובמידה מסוימת גם מהטלוויזיה הצרפתית הציבורית A2F. מיעוטן משובחות ורובן קלילות אולם כולן זכו לאהדה ישראלית וסתמו פרצות בלוח השידורים. כבר בשנת 1968 בראשית ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה נוצר סלוגן טלוויזיוני כלכלי – עממי ומדויק כפי שזוכר אותו ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ”ץ בעת שיחות התחקיר עמי כדלקמן : “If you can buy it – don`t make it”. האמירה נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית כפי שהיא. סדרות הטלוויזיה מחו”ל קצרו תיכף ומייד הצלחות צפייה דרמטיות וקראו בהצלחה רבה לציבור לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות (לא רק בענייני טלוויזיה). “ההסכמה הכללית” היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפרט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח מדוע הוא עושה זאת, ומבלי להפעיל תמיד שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. “הסכמה כללית” היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג אולם איננה חזות הכל. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הארציות הגדולות CBS , NBC , ו- גם ABC ומדד נילסן שלהן המציאו את מונחי הרייטינג והמִדְרוּג והפכו את “עֵגֶל הזָהָב” לאוֹמָנוּת. ערוצים 2 ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, “האָח הגָדוֹל”, “הִישַרְדוּת”, “רוקדים עם כוכבים”, “מאסטר שף” – שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית ומְמָכְּרוֹת את הצופה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים ברי דעת ולהכריח אותם לצפות בהן. סדרות דוקומנטריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו “עמוד האש” ו- “תקומה”, נשכחו. ערוץ 1 האיטי והמסורבל שנהנה מתקציב אוטומטי של משלם האגרה (ועשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים) סבל תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו והפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. “מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש”, אמר קהֶלֶת בן דוד מלך בירושלים. “עֵגֶל הזָהָב” זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת הרייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים, עליהם חקוקות עשרת הדיברות ואשר הוגשו ע”י מנהיג דָגוּל בעל חזון משה רבנו גם אם היה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין האומה הישראלית היושבת עכשיו בציון.

דיון עיתונאי ארוך (שלב ה’). שידור ציבורי, עלויות, וזכויות שידורים.

תזכורת (7) : כל המנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעוזריהם מנהלי התוכניות, והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר טלוויזיוני זר איזנה באופן פרדוקסלי את תקציב רשות השידור. זה החל עוד בתקופת ההקמה ובריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעָפָרָה, בימי ה- בראשית של פרופסור אליהוא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד ב- 1968 עם רכישת שלוש הסדרות האמריקניות הראשונות, “המגינים” (“The defenders” סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961), “אתם שם” (“You are there” סדרה תיעודית בהנחיית וולטר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953), וסדרת המוסיקה לצעירים “Young people concerts” בהנחיית ליאונרד “לני” ברנשטיין. זהה נמשך עם סדרת המערבון “בוננזה”  (“Bonanza” בשנים 1973- 1959 עם לורן גרין) ועם סדרות נוספות “משימה בלתי אפשרית” (נקראה באנגלית Mission impossible בשנים 1973- 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס, ברברה ביין, בארני קוליי, ו- פיטר לופוס) “בית קטן בערבה” (“Little house on the prairie” בשנים 1983 – 1974 עם מייקל לאנדון), “משפחת וולטון” (“The Waltons” בשנים 1981- 1972 עם ריצ’ארד תומאס , מישל לרנד ,, ורלף ווייט), הסדרה “מקלאוד”, הסדרה “קולומבו” (“Columbo” בשנים 1977- 1971 עם פיטרר פאלק), “קוז’אק” (“Kojak” בשנים 1978- 1973 עם טלי סאבאלאס), “קנון” (“Cannon” בשניםם 1976- 1971 עם וויליאם קונראד), הסדרה “סטארסקי והאטץ’ “ (Starsky and Hutch בשניםם 1979- 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר), “איש עשיר – איש עני” (“Rich man – Poor man”), “הוואי חמש אפס” (Hawaii 5 – 0 בשנים 1980 – 1968 עם ג’ק לורד), “קווינסי” (Quincyy בשנים 1983- 1976 עם ג’ק גלוגמן), “מאגנום” (“Magnum” בשנים 1988- 1980 עם תוםם סֶלֶק), “המלאכיות של צ’ארלי” (“Charlie`s Angels” בשנים 1981- 1976 עם השחקניותת פארה פואוסט, ז’אקלין סמית’, וקייט ג’קסון), “תיקי רוקפורד” (“The Rockford” Files בשניםם 1980- 1974עם נוֹאָה בִּירִי וג’יימס גארנר), “Happy days” (עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוניי מוסט, ואנסון וויליאמס), “ספינת האהבה” (“Love boat” בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג’ וברני קופל), “באטמן” (1968- 1966), ” משפחת פארתרידג’ “ (“Partridge” בשנים 1973- 1969), הסדרה “מי הוא הבוס” (“Who’s the Boss” בשנים 1987- 1983 עם טוני דנצה), הסדרה “The A – Team” (עם בוסקו באראקוס), הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – “איירונסייד” (“Ironside” בשנים 1975- 1967 עםם ריימונד בר). “מקגאייוור” (MacGyver בשנים 1992- 1985 עם ריצ’ארד דין אנדרסון), “Wise guy“ עם ווילי טראנובה (1990- 1987במשך שלוש שנים), “Miami Vice” ( עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג’וֹנסון ב- 1985) וסדרות דרמה אנגליות “קו אונידין”, אדונים ומשרתים”, “מי משרת אותך”, “אני קלאודיוס” (“I Claudius” סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם), ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה “שורשים” (Roots  1977), וסדרות משפחתיות נודעות “הכל נשאר במשפחה” (“All in thee family” בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ’ין סטפלטון, סאלי סטרות’הרס, ובוב ריינר), “משפחת בריידי” (“The Brady bunch” בשנים 1974- 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס , מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), הסדרה “משפחה שכזאת” (“Family affairs” עם בראיין קית’, סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור,, ג’וני וויטאקר, ואניס ג’ונס), הסדרה “שלושה בדירה אחת” והסדרה “משפחת קוסבי” (“The Kosby show” בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה “ציפורים מתות בסתר” (“Thee Thorn Birds” בשנת 1983 עם ריצ’ארד צ’מברליין ורייצ’ל וורד), “Moonlighting” (בשנים 1989- 1985עם ברוס וויליס וסיביל שפרד), הסדרה “שלושים ומשהו” (“Thirty something”” בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג’אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטרר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון) ושתי אופרות הסבון האמריקניות הנודעות, הפופולאריות, ורבות המוניטין “דָאלָאס” (“Dallas” בשנים 1991- 1978עם לאריי האגמאן, קן קרצ’וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי ו- וויקטוריה פרינסיפאל ), ו- “שוֹשֶלֶת” (“Dynasty” בשנים 1989- 1981 עם לינדה אוואנס, ג’ואן קולינס, ג’ון פורסייט, לארי הגמאן,, ופטריק דפו).

הסדרה “שוֹשֶלֶת” עברה אגב תהפוכות רֶכֶש. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 80 של המאה הקודמת היה האיש הראשון שקנה אותה, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית בעת חיים יבין שראה באופרת סבון הזאת יעד שידור ציבורי ראוי, ביקש ממנו שיוותר לו ויעביר לידיו את ה- “אוצר” האמריקני. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שידרו גם תוכניות “Talk Show” בראשותם של המנחים עתירי המוניטין ג’וֹנִי קָרְסוֹן,, מִילְטוֹן בֵּרְל, ואֶד סאליבאן אך מקור ההשוואה העיקרי בין עברה ההיסטורי וההווה של הטלוויזיהה הבינלאומית לבין הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה שעתידה לקום בישראל היו ראשית דבר הפקות ושידורי החדשות והספורט. בכך מתמצה כישרונה של כל רשת טלוויזיה באשר היא וגם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנעמדה על רגליה ב- 1968. היו עוד הצלחות בימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית כמו הסדרה הטלוויזיונית הסאטירית “ניקוי ראש” בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום ובימויו של יַעֲקב אָסָל, “השעה השלישית” בהנחיית פרופסור ירמיהו יובל והבימאי צְבִי דוֹרְנֵר, שתי התוכניות “טָנְדוּ” ו- “עלי כותרת” בהנחיית ירון לונדון, שלוש רכישותת מושכלות של שתי סדרות אנגליות : הסדרה הדוקומנטרית “עולם במלחמה” (world in war) שהופקה ע”י חברת “Thames” הבריטית, “The Final Solution” (הפתרון הסופי) גם כןן בהפקת Thames,  והסדרה “אני קלאודיוס” מבית היוצר של ה- BBC. ההתמחות שלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ניכר בשלושה תחומים עיקריים : סיקור החדשות ותוכניותת האקטואליה ובראשן “מבט”, שידורי הספורט, ויכולת תיעוד מרשימה ושיטתית של קורות המדינה מאז 1968. מוטי קירשנבאום קיבל ב- 1976 (בהיותו בן 37 !) את פרס ישראל לטלוויזיה בגין התוכנית הסאטירית שהפיק וערך “ניקוי ראש”. אולם לא רבים יודעים כי גדולתו העיקרית גולמה דווקא בכישרון התיעוד הנדיר שלוֹ ובימוי סרטיו הדוקומנטריים הבלתי נשכחים, שהִיווּ אף הֵם קריטריון לקבלת הפרס הלאומי היוקרתי. ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משמר אותם ומכיל בתוכו עוד מיליוני Items תיעודיים מאז 1968 שערכם לא יסולא בפז.

דיון עיתונאי ארוך (שלב ו’). שידור ציבורי, עלויות, וזכויות שידורים.

תזכורת (8) : רשות השידור הישראלית הבלבדית והמונופוליסטית (וגם ענייה) של המנכ”ל ה- 1 שלה שמואל אלמוג ז”ל (בשנים 1974 – 1969) ושרי האוצר שלו הסמנכ”לים של הכספים אליהו בן עמרם וישראל דורי, ניסתה לנהוג ביד קפוצה ולא לשַלֵם זכויות שידורים בין השנים 1969 ל- 1973 להתאחדות הכדורגל בעבור צילום משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות לתוכנית “מבט ספורט” (הוקרנה מידי מוצ”ש) וגם לא לקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בגין השידורים הישירים שלל משחקיה בימי חמישי במפעל האירופי היוקרתי מטעם ה- FIBA, הקרוי “גביע אירופה לקבוצות אלופות”. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ביקשו כי צילום וסיקור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל ומשחקי מכבי ת”א בגביע אירופה בכדורסל ייעשו בחינם, כמעט ללא תשלום זכויות שידורים ו/או למצער בעבור חופן של תמורה כספית מצומצמת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שאך זה נעמדה על רגליה אולם כבר רווייה כוח תקשורתי ביקשה לבדוק את כישרון ההפקות שלה הנוגעות לשידורי ספורט ישירים ואת ביקוש הציבור הישראלי לשידורים כגון אלה מהסוג הזה של כדורגל וכדורסל. לא כמקרה מבחן אלא כתקדים (!). ההצלחה של השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (תחת ניהולם של פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד) ב- 13 בספטמבר 1968 מאצטדיון “בלומפילד” ביפו, את הדרבי התל אביבי בכדורסל בו גברה הפועל ת”א על מכבי ת”א 70:78 – הייתה סנסציונית. גדעון הוד איש רדיו “קול ישראל” (נמנה תקופה קצרה בעת ההיא ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) והפרשן שלו זוהר כהן ז”ל שידרו ישיר אז את משחק הדרבי המסקרן ההוא. בימאי ניידת השידור ה- “OB הכחול” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכיסתה את הדרבי התל אביבי ההוא ב- 13 בנובמבר 1968 היה חגי מאוטנר. נתבת התמונה (Vision mixer) שלו הייתה ורדינה ארז ז”ל. מפקח השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה דובל’ה גולדשטיין. צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נתבע ע”י יו”ר התאחדות הספורט דאז יוסף “יוֹשוֹ” ענבר ז”ל לשלם זכויות שידורים, תביעה שהולידה ריב ומדון בין שני הגופים. לבסוף שלח עוזי פלד את הצ’ק המיוחל והסכסוך הסתיים. היה ברור שהטלוויזיה הישראלית תידרש לשלם זכויות שידורים עבור פעולות הסיקור שלה את זירות הכדורגל והכדורסל בארץ. ב- 1969, בעידן המנכ”ל שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל החלה רשות השידור לשלם זכויות שידורים טבין ותקילין להתאחדות הכדורגל הישראלית בגין צילום משחקי הליגה הלאומית בכדורגל והקרנתם ב- “מבט ספורט”. לעומת זאת תשלום זכויות השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל נדחק לשוליים בשנים שבין 1970 ל- 1973. באותן השנים ההן שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה בחינם ו-לחלוטין (השַדָּר הקבוע והבלעדי היה דן שילון והמפיק הראשי שלו היה אלכס גלעדי). מכבי ת”א לא העזה לצייץ ומעולם לא ביקשה את ליטרת הבשר המגיעה לה בעקבות השידורים הישירים ע”י המונופול של השידור הציבורי. עידן התשלומים לקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א החל לבצבץ לראשונה רק בעונת 1974 – 1973 (מייד לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973). בתוך ארבע שנים בין 1969 ל- 1973 נוצר “קשר סימביוטי” בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת”א למרות היעדר תשלומי זכויות שידורים. מנהיגי השידור הציבורי המנכ”ל שמואל אלמוג ז”ל ושלושת מנהלי הטלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה חגי פינסקר ז”ל, נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל, וישעיהו “שייקה” תדמור יבד”ל ייחדו ותרמו משבצת שבועית בימי חמישי בשבוע לצורך שידורים ישירים של משחקי מכבי ת”א באלופת ישראל בגביע אירופה ברחבי הקונטיננט ובהיכל הספורט ביד אליהו. מכבי ת”א תרמה מצדה את הכישרון והפופולאריות שלה. הציבור התאהב בשידורים הישירים הללו והזדהה עם מכבי ת”א. מכבי ת”א לא הייתה בעיניו מועדון ספורט מכביסטי פרטי אלא קבוצה ישראלית שמייצגת את מדינת ישראל. לפתע חלה בבת אחת עליית מדרגה פיננסית. מכבי ת”א דרשה מרשות השידור כי תשלם לה עכשיו החל מעונת 1974 / 1973 זכויות יוצרים בגין השידורים הישירים.

שיא הזדהותו של הציבור הישראלי כולו עם קבוצת הכדורסל הפרטית של מכבי ת”א התרחש ביום חמישי – 17 בפברואר 1977, בשעה שאלכס גלעדי מפיק, מנהל חטיבת הספורט, ו- שַדָּר מוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידר ישיר מעיירה קטנה בדרום בלגיה, ווירטון (Virton), את המשחק בו אלופת ישראל מכבי ת”א ניצחה תחת שרביט אימונו של רלף קליין ז”ל בגביע אירופה לקבוצות אלופות את אלופת ברה”מ צסק”א מוסקבה תחת מטה ניהולו של אלכסנדר גומלסקי, בתוצאה 79:91. הרייטינג נסק לכמעט % 100. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי הפכה את קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל ערך למכבי ת”א קבוצת ספורט פרטית קבלת פנים רשמית לאומית בלשכתו בתל אביב ביום רביעי 23 בפברואר 1977. הייתי הכתב מטעמו של אלכס גלעדי שתיעד את קבלת הפנים ההיא בלשכת ראש ממשלת ישראל בקרייה בתל אביב. יצחק רבין השווה את ניצחונה של מכבי ת”א על צסק”א מוסקבה כניצחונו של דוד על גֹלְיָת. באותה קבלת הפנים הלאומית ההיא ב- 23 בפברואר 1977 העניק יצחק רבין להגדרה הטלוויזיונית “הקבוצה של המדינה” גושפנקא ממלכתית רשמית. יו”ר קבוצת מכבי ת”א שמעון מזרחי העניק ליצחק רבין בתמורה את דגל המועדון. דברי הימים אודות יחסי הגומלין חסרי התקדים שנרקמו בין רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בשנים 2006 – 1969, כתובים ונמצאים בספר עב הכרס “הקשר הסימביוטי” בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי בשנים 2012 – 1998.

תזכורת (9) : שחקני ומנהלי מכבי ת”א האזינו באותו יום רביעי ההוא של 23 בפברואר 1977 בדריכות ברוב קֶשֶב לנאום הברכה הקצר של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין. לא כולם הבינו אתת השפה העברית אך תפשו את גודל המעמד. ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין עשה פאוזה בדבריו. הייתה הפסקה קלה. הוא הושיט את ידו לכוס היין הסמוכה. נדמה היה שסיים את דברי בירכתו אך יִצְחָק רָבִּין ביקש לומר עוד משפט אחד מעֵין מְחְוָוה לארה”ב , וכך אמר : “…וכרגיל ישראל תמיד מצליחה עם הרוח הישראלית וקצת סיוע אמריקני…”. כדי להדגיש את משפט הסיום, סימן ראש הממשלה בכף יד ימין שלוֹ את המרווח הקטן שבין האצבע לאגודל. המצלמה של מיכאל “מיכי” מולד צילמה והמיקרופון שלי הקליט את הסצנה במלואה. הייתה לי שהות להסתכל בפניו של ראש הממשלה האהוּב בעת שנשא את דבריו. הוא היה בן 55 שנה, הרבה יותר צעיר ממני בעת כתיבת הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הופעתו שידרה אמינוּת, הגינוּת, צניעוּת, וגם רוֹגָע. באופן אישי אהבתי אותו אהבה רבה והערכתי אותו. משפחתי ואני. זאת הייתה הפעם השנייה בחיי שראיתי אותו פנים אל פנים. הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1956 כשלחץ את ידי בהיותי חייל – טירון בחטיבת גולני בגדוד 12 והוא אלוף פיקוד הצפון. ראש הממשלה יצחק רבין העניק למכבי ת”א גושפנקה ממלכתית והטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה אותה לקבוצה של המדינה, אך שילמה לה רק 7000 (שבעת אלפים) דולר זכויות שידורים באותה העונה המופלאה של 1977 – 1976.

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב. יצחק רבין מארח בלשכתו את קבוצת מכבי ת”א לאחר ניצחונה הדרמטי ב- 17 בפברואר 1977 בעיירה הבלגית ווירטון (Virton) על אלופת ברה”מ  קבוצת צסק”א מוסקבה 79:91. עו”ד שמעון מזרחי יו”ר מכבי ת”א מוסר את דגל המועדון לראש הממשלה. מכבי ת”א הייתה קבוצת כדורסל פרטית מצליחה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית נשאה את שמה לכל בית בישראל. קבלת הפנים אצל ראש הממשלה יצחק רבין בלשכתו בקריה בתל אביב העניקה לה את הגושפנקה הממלכתית הרשמית כקבוצה של המדינה, והיא באמת הפכה לכזאת. הקבוצה של כל מדינת ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, טל ברודי, דן פתיר יועץ התקשורת המוצלח של ראש הממשלה יצחק רבין, ראש הממשלה יצחק רבין, ו- עו”ד שמעון מזרחי. (לע”מ תמורת תשלום).

אנוכי זוכר היטב באותו התאריך ההוא של 23 בפברואר 1977 גם את יו”ר מכבי ת”א עו”ד מר שִמְעוֹן מִזְרָחִי יבד”ל (אז בן 38) מאופק ועצור באותו הרגע בו העניק לראש הממשלה יצחק רבין ז”ל את נֵס המועדון. שמעון מזרחי לא הראה שום סימן התרגשות כשהעביר את דגל הקבוצה ליצחק רבין. הוא היה קר רוח לחלוטין והתנהג כאילו מדובר במעשה רגיל של יום – יום. זה מצא חן בעיניי.

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (רבבה) עמודים בשנים 2012 – 1998, ונקרא “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”. הספר מכיל בתוכו גם את כל פרטי החוזים שערכה רשות השידור עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בשנים שבין 1973 ל- 2002 מועד טריקת הדלת שלי בפרצופו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודח וסולק מתפקידו ב- 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (רבבה) עמודים  בשנים 2012 – 1998, ונקרא “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”. הספר מכיל בתוכו גם את כל פרטי החוזים שערכה רשות השידור עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בשנים שבין 1973 ל- 2002 מועד טריקת הדלת שלי בפרצופו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודח וסולק מתפקידו ב- 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מכבי ת”א המשיכה להצטיין בארץ ובאירופה וחטיבת הספורט בפיקודו של אלכס גלעדי לא הרפתה ממנה. שיא הזדהותו של הציבור הישראלי עם מכבי ת”א באותו התאריך ההוא של השידור הישיר ב- 17 בפברואר 1977 מ- ווירטון (Virton) בו גברה על צסק”א מוסקבה 79:91 נשבר בליל יום חמישי של 7 באפריל 1977 בבלגראד. באותו הערב ההוא גברה מכבי ת”א במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות על הקבוצה האיטלקית מובילג’ירג’י ווארזה 77:78 וזכתה לראשונה בפרס הנכסף. הטלוויזיה ישראלית הציבורית בראשות השדר שלה אלכס גלעדי העבירה את משחק הגמר בשידור ישיר בתומו זעק אלכס גלעדי, כמעט נשנק, “גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב…”. השידור הישיר ההוא של 7 באפריל 1977 נשק לעבר כמות של % 100 רייטינג. כאילו הוטל עוצר טלוויזיוני – ספורטיבי על המדינה בעריה, עיירותיה, מושבותיה, וקיבוציה. כזכור בתום אותו השידור הישיר ההוא בליל 7 באפריל 1977 התפטר ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל (בשל חשבון הדולרים שפתחה רעייתו לאה רבין ז”ל בארה”ב בעת שכיהן כשגריר ישראל ב- וושינגטון) בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

דיון עיתונאי ארוך (שלב ז’). שידור ציבורי, עלויות, וזכויות שידורים. 

תזכורת (10) : למרות ההערצה הציבורית הפופולאריות המדהימה של מכבי ת”א שנסקה לשחקים, הרי ש- בין השנים 1973 ל- 1985 שילמה רשות השידור למכבי ת”א סכומי זכויות שידורים זעירים שנעו בין 7000 (שבעת אלפים) דולר ל- 10000 (רבבה) דולר. היה ברור כי הזדהות ההמונים בישראל עם שגשוגו של מועדון כדורסל פרטי שמייצג בעצם בעיניהם במאבקים שלו בזירות הספורט בארץ ובחו”ל את כל מדינת ישראל, תכריח את הטלוויזיה הישראלית הציבורית (למרות היותה מונופוליסטית) להגדיל את נפח זכויות השידורים שהיא משלמת למכבי ת”א. זה היה גורלה של הטלוויזיה הספרדית הממלכתית המונופוליסטית RTVE ששידרה בתחילה כמעט בחינם את מועדוני הכדורסל והכדורגל של ריאל מדריד וברצלונה. זה היה גם גורלו של ה- BBC הציבורי הבריטי ששידר בתחילה תמורת עלויות זכויות שידורים נמוכות את משחקיהן של מועדונים פרטיים אך פופולאריים של מנצ’סטר יונייטד, ליוורפול, וארסנל בעשור ה- 60 של המאה הקודמת במפעלי הכדורגל האירופיים ומאוחר יותר נדרש ונכפה לשלם סכומים מופלגים למועדוני הכדורגל הנ”ל. צריך להזכיר כאן לקוראי הבלוג כי ב- 1999 חתם מנכ”ל ה- BBC הציבורי הבריטי גרג דייק (Greg Dyke) על חוזה ארוך טווח בלעדי בן 5 (חמש) שנים עם מועדון הטניס הפרטי הנודע “ווימבלדון” (Wimbledon) בלונדון בו נתבע לשלם לו זכויות שידורים בגובה של 50.000000 (חמישים מיליון) דולר. אותו גרג דייק וה- BBC הציבורי הבריטי חתמו על חוזה זכויות שידורים בן מיליונים עם וועדה מארגנת פרטית של מירוץ הסוסים השנתי הנודע ה- “Grand national” בליוורפול. ההיסטוריה הטלוויזיונית ארוכת השנים באירופה וגם בארץ הוכיחה כי רשתות טלוויזיה ציבוריות – ממלכתיות גם אם הן מונופוליסטיות, נדרשות לשלם בסופו של דבר הון עתק למועדוני ספורט פרטיים משגשגים שהופכים להיות פופולאריים ונערצים בעיני הציבור. קפיצת התשלומים הגדולה התרחשה רק ב- עת המו”מ שלנו של רשות השידור ב- 1985 עם יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי, 15 שנים לאחר שהחלה הצעדה הארוכה שלובת זרוע של שני הגופים. פגישת המו”מ עמו נערכה ביום חמישי – 12 בספטמבר 1985 בשתיים עשרה בצהריים במשרדו ברחוב אחד העם 71 בתל אביב. סמנכ”ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן ו- אנוכי כמנווט שידורי הספורט ייצגנו במו”מ את מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. (הערה אישית שלי : יוחנן צנגן לא השתתף אישית בפגישת המו”מ ההיא ושלח למשימה את סגנו מוטי לוי בלוויית הוראות ברורות שלו היכן הוא גבול היכולת הכספית שלנו). שמעון מזרחי הזמין אז למשרדו ברחוב אחד העם מס’ 71 בתל אביב ב- 12 בספטמבר 1985 משלוח של ארוחה סינית. החתימה שלנו על החוזה בן שנתיים 1987 – 1985 נדפה ריח של אֶגְרוֹלִים. אנוכי זוכר ששמעון מזרחי ניהל את המו”מ בגפו. אריה ברנוביץ’ ושמואל “שמלוק” מחרובסקי נעדרו. בסופו של דבר הסכמנו לשלם למכבי ת”א עבור חוזה בן שנתיים של 1987 – 1985 סכום של 70000 (שבעים אלף) דולר. 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר בעבור עונת 1986 – 1985 ואותו סכום של 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר בעבור עונת 1987 – 1986. אך בל אקדים את המאוחר.

דיון עיתונאי ארוך (שלב ח’). שידור ציבור, עלויות, וזכויות שידורים.     

תזכורת (11) : צריך להדגיש כאן שוב בפוסט הזה מס’ 688 שרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC במחצית השנייה של עשור ה- 30 במאה שעברה, תחת ניהולו של ג’ראלד קוק (Gerald Cock) ותחת מנהיגותו של ג’ון צארלס רית’ (John Charles Reith) מנכ”ל כלל שירות השידור הבריטי רב המוניטין שכלל בשורותיו את רדיו ה- BBC ואת הטלוויזיה של ה- BBC (ראשי תיבות של British Broadcasting Corporation), שידרה כבר ב- 1937 ישיר בטלוויזיה את טורניר הגמר של ווימבלדון בטניס (רק ב- לונדון ובפריפריה הלונדונית). ב- 1938 הרחיבה רשת ה- BBC את משימותיה ושידרה ישיר את משחק הכדורגל הבין ארצי אנגליה – סקוטלנד וגם את משחק הגמר על הגביע את ה- FA בין קבוצות פרסטון נורת’ אנד והאדרספילד. ג’ראלד קוק הכתיר את ביכורי השידורים הישירים הללו כשידורי מבחן ולא ראה בהם תקדים. ה- BBC טרם שילם זכויות שידורים מה עוד הצלחות שידורי הספורט של ה- BBC ב- 1937, 1938, ו- 1939 עד פריצת מלחמת העולם ה- 2 בספטמבר 1939) מה עוד שבכל לונדון נמנו רק 3000 מוניטורים של הטלוויזיה בבתים פרטיים. זאת הייתה ההתחלה. מייד לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 במאי 1945 חידש ה- BBC את שידורי הספורט הישירים שלו ואף החל לשלם זכויות שידורים לוועדות המארגנות.  

הבלוג שהקמתי בשעתו תחת השם הקונקרטי yoashtvblog.co.il משמש בעצם פרולוג רחב ידיים של סדרת 13 ספרים שונים רחבי היקף שאני חוקר וכותב מאז 1998 אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם (מאז 1884) ובארץ (מאז 1966), וקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הבלוג מוּסַד לצורכי מסירת מידע טלוויזיוני לציבור בעיקר לקוראים הצעירים אך נועד גם לצורכי שמירה על האגפים מפני אנשים שמספרים כזבים במסגרת תקשורת המוניםם כתובה ואלקטרונית (גם ברדיו גלי צה”ל בתוכנית “בילוי נעים” של מולי שפירא). הגנה מפני אנשים שקרנים, התגוננות מפני אנשים שדוברים חצאי אמיתות מראש גם בגלל שאין בידם את סך מרכיבי הפאזל החיוניים לרבות המסמכים הדרושים כדי לראות את התמונה האמיתית השלימה בכללותה וכך להציגה לציבור, דפנסיבה מפני אנשים שנהנים משמועות ואוחזים במידע חלקי בלבד ועל סמך זאת משחררים אינפורמציה מגוחכת ו-כוזבת, וגם הענקת אבטחה וחסות לכתיבה ולמחקר שלי מפני אנשים שלא היו שם, אף על פי כן הם עוזרים עוז ומפיצים ביודעין ומשננים לציבור אגדות אורבניות בתקווה שיחלחלו לאורך ציר הזמן לתוככי תודעת ההמונים ויהפכו כאילו לעובדות אמת. “בילוי נעים” הצה”לית היא תוכנית עיתונאית ציבורית לכל דבר שמחויבת לדיווח מדויק ומאוזן למאזינים שלה. היא איננה אגף ברדיו גלי צה”ל למספרי סיפורים על סמך שמועות. מנחה “בילוי נעים” מולי שפירא איננו בר אוריין ולא יכול לרחוץ בניקיון כפיו מפני שהוא זה שמוביל ומנווט את המשדר שמאפשר לחלק מאורחיו להפיץ מידע שקרי שחוזר על עצמו פעם אחר פעם על סמך שמועות במסווה של כאילו עיתונאות אֶמֶת. סיפורי “הדוּק” של יורם ארבל אצל מולי שפירא ברדיו גלי צה”ל הם כזב. סיפוריו של אריה מליניאק אצל מולי שפירא,, ולאחרונה גם אודות ה- הפקות ותשלומי זכויות השידורים ה- כאילו מנופחים ששולמו לקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בעידן המונופול של השידור הציבורי, רוויים חורים ומציגים תמונה חלקית, מעוותת, משובשת, ולא נכונה לרעת מתכנני ומנהלי השידור הציבורי. אריה מליניאק עסוק בימים אלה בכתיבת ספר פרטי שלו, ו- אני מבין ממנו (אריה מליניאק התארח בביתי לפני כמה חודשים וליבנו בינינו כמה עניינים) כי הוא עוסק באימון, הדרכה, ומנהיגות. הכרזתו של אריה מליניאק ביום שישי – 18 בנובמבר 2016 ברדיו גלי צה”ל אצל מולי שפירא כי השידור הציבורי המונופוליסטי היה יכול לשלם למכבי ת”א בשעתו תשלום בן שקל ורבע אולם בחר לשלם לו מרצונו הון עתק, היא הצהרת בוסר מטומטמת שמעידה כי האיש נעדר כל אוריינטציה וכל התמצאות בחומר. אין לו צֵל צִלוֹ של מושג קלוש ב- Issue הרחב וההיסטורי הזה, אותו אנוכי מכנה “הקשר הסימביוטי” בין רשות השידור למועדון הכדורסל של מכבי ת”א שראשיתו ב- 1970 וסיומו ב- 2007. השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות התרחש ביום חמישי – 24 בנובמבר 1970 בהיכל הספורט “נעמן” ליד שני קיבוצי השומר הצעיר כפר מסריק ועין המפרץ. מכבי ת”א ניצחה בשידור הישיר ההיסטורי ההוא את הקבוצה הבלגית סטאנדארד ליאז’ 62:74. בין השנים 1970 ל- 1973 לא שילמה רשות השידור כלל זכויות למכבי ת”א. בין השנים 1973 ל- 1985 היא שילמה לה זכויות שידורים ש- שוויים היה פחות משקל ורבע. אריה מליניאק נעדר אסמכתאות אותנטיות, מסמכים אותנטיים, והסכמים אותנטיים כתובים הנוגעים לפירוט התמונה הכללית המורכבת כלכלית – כספית, טכנולוגית, ולוגיסטית ארוכת השנים שמאפיינת את “הקשר הסימביוטי” בין שני הגופים הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומכבי ת”א. נכון שמסרתי לו בעת הפגישה הפרטית בינינו בביתי (ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב) חלק מהנתונים הכספיים – כלכליים הבסיסיים אודות תולדות המו”מ שלנו של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים הארוכות ההן עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א, אולם לא חשפתי בפניו את החוזים, ולא את עקרונות וסדר השתלשלות העניינים המורכבים ואת פרטי פגישות המו”מ הרבים שהתקיימו בינינו לבין מכבי ת”א, לכן אין בידיו (למעשה אין בידי אף אחד חוץ ממני ולמעט הנהלת מכבי ת”א באם היא מחזיקה בכלל בידיה את מפות החוזים הישנים ההם) את התמונה הדולרית המדויקת ששורטטה ע”י שני הגופים במשך שנים ארוכות. אני מניח ש- אריה מליניאק לא ריאיין את מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני מי שנשא במשרה הרמה בשנים 1979 – 1974 (יצחק לבני הוא היום בן 82) אודות מדיניות השידורים בעת ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני מניח שהוא לא התעניין אצלו ולא שאל אותו אודות החוזים ההם ומה היו מניעי העדפת ההתקשרות של השידור הציבורי עם מועדון כדורסל בודד ופרטי בשם מכבי ת”א, ולא עם איגוד הכדורסל והליגה הלאומית בכדורסל כולה, בטרם התייצב לפני כשבועיים ברדיו גלי צה”ל אצל מולי שפירא כדי להצהיר בפניו כי יואש אלרואי והשידור הציבורי היו יכולים לשלם למכבי ת”א שקל ורבע אולם בחרו מרצונם לשלם למועדון הון תועפות. אני משער שאריה מליניאק לא ריאיין את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 83 היום) בתקופת “תור הזהב” שלה בשנים 1979 – 1973 (ארנון צוקרמן שימש גם סמנכ”ל כספים וכוח אדם של רשות השידור בשנים 1972 – 1969 אצל מנכ”ל רשות השידור ה- 11 שמואל אלמוג ז”ל) בטרם התייצב ברדיו גלי צה”ל אצל מולי שפירא לפני כשבועיים כדי להצהיר בפניו כי יואש אלרואי והשידור הציבורי היו יכולים לשלם למכבי ת”א שקל ורבע אולם בחרו לשלם מרצונם הון תועפות. אריה מליניאק לא ריאיין את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו “שייקה” תדמור (בן 82 היום) בשנים 1973 – 1971 מדוע ראה צורך לייחד זמן מסך לקבוצת כדורסל פרטית בשם מכבי ת”א ולא לכלל הליגה הלאומית בכדורסל בטרם התייצב אצל מולי שפירא לפני כשבועיים כדי להצהיר בפניו אודות יואש אלרואי והשידור הציבורי שהיה יכול לשלם למכבי ת”א שקל ורבע אולם בחר לשלם לו מרצונו הון תועפות. אריה מליניאק לא ריאיין את מנהלי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1980 – 1969, דן שילון (בן 77 היום) ואלכס גלעדי (בן 75 היום), כדי לחשוף בסיועם נתונים כלכליים – כספיים מדוע העדיפו וראו צורך לסקר במשך 11 (אחת עשרה) שנים בעת ההיא רק את קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א במסגרת האירופאית (וגם לשלם לה זכויות שידורים) מבלי לכסות ולהתייחס כלל לפעילות השוטפת של הליגה הלאומית בכדורסל (למעט שידורים ישירים של משחקי הגמר על גביע המדינה בכדורסל ותו לאו) בטרם התייצב אצל מולי שפירא לפני כשבועיים כדי להצהיר בפניו אודות יואש אלרואי והשידור הציבורי המונופוליסטי שהיה יכול לשלם למכבי ת”א שקל אחד ותשעים אגורות אולם בחר מרצונו לשלם לו הון תועפות. לאיש אין מושג על מה הוא מדבר. המבט הבינלאומי בפוסט הזה המופיע בהמשך ואשר דן בממשק הכספי – כלכלי בין טלוויזיה ציבורית מונופוליסטית לבין הוועדות המארגנות של אירועי הספורט, יבהיר לקוראים את כל כוונתי.

כאמור ערך אריה מליניאק ביום שישי – 18 בנובמבר 2016 ברדיו גלי צה”ל אצל מולי שפירא מעין קידום לספרו העתידי אודות מכבי ת”א. כפי שאנוכי רואה את המפגש האחרון בין מולי שפירא לאורחו אריה מליניאק, וככל שהדבר נוגע לי, הרי שאין מדובר כאן בעיתונאות יישרת דרך ו- הגונה. לא מצדו של האורח אריה מליניאק ולא של מארחו מולי שפירא. אותי מולי שפירא לא הזמין לדיון ב- גלי צה”ל כדי להגן על שמי הטוב וגם על המוניטין של רשות השידור בפני אותן השמועות וההצהרות המגוחכות שמפיץ חדשים לבקרים אריה מליניאק ושהפכו לאגדות אורבניות. אני מבין שהוא גם לא ריאיין לצורך הבנת נסיבות התשלומים ומדרוג גובהם את יו”ר מועדון מכבי ת”א שמעון מזרחי ואת הגזבר שלו דאז אריה ברנוביץ’. מדובר ברדיו צבאי צה”לי אומנם אך ציבורי, בו המנחה מולי שפירא מעניק בימה בלבדית להשמצותיהם של יורם ארבל ואריה מליניאק, מבלי לתת לי את הזכות להגן על עצמי. זכותו של מולי שפירא לתעב את מועדון הכדורסל של מכבי ת”א – מחד, ולהעריץ את הפועל ת”א – מאידך. אנוכי כ- עורך, מפיק, ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ראיתי בקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א (למרות היותה מועדון פרטי) אובייקט הכרחי ונדבך שידור חשוב במערך הלוח הכללי של השידור הציבורי. אֶבֶן מסד עתירת רייטינג שכדאי להניח אותה בחלון הראווה שלנו ו- לשלם בעבור תצוגתה על פי הנסיבות וההישגים. החוזים שלנו עם מכבי ת”א מאז ראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה היו מודולריים ונשאו סעיפי התניות שקשורות להישגי המועדון במפעל האירופי. כלומר, תשלום בסיסי פלוס בונוסים. אם תנצחו כך וכך ותעפילו לשלב הבא נשלם לכם כך וכך…ואם תעפילו עוד שלב נוסיף לכם כך וכך…עד ההעפלה לשלב ה- Final four ומשחק הגמר עצמו). כל המנכ”לים של רשות השידור לדורותיה בתקופה שלי (כמנווט) יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, אריה מקל יבד”ל, מוטי קירשנבאום ז”ל, ושוב אורי פורת בקדנציה השנייה שלו לרבות מנהלי הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני ז”ל, טוביה סער, חיים יבין, נסים משעל (מ”מ), יוסף בר-אל, ויאיר שטרן – תמכו באופן גורף ברעיון וחזון הקונקרטי הזה שלי וגם ברף התשלומים שהצעתי והמלצתי לשלם ובסופו של דבר שוּלָם ע”י השידור הציבורי למועדון כדורסל ישראלי פרטי בשם מכבי ת”א שמשגשג באירופה.

לפני יותר משנה פרסמתי שני פוסטים בבלוג שעסקו בסוגיה לא רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ו- מה דוחף אותם לרמות ולבלף כדי לייצר אגדות אורבניות ? השתמשתי בציטוט, “אנשים נִיגָפִים לעיתים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה” שהגה ווינסטון צ’רצ’יל, וגם בציטוט של קינגסלי אמיס,, שאמר, “הַצָרָה העיקרית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת”.

כמה שאלות ליוֹרָם אָרְבֶּל ששירת כחייל שלי בחטיבת הספורט תחת פיקודי בשנים ההן של 1990 – 1978. יורם ארבל שימש שַדָּר מוביל באלפי הפקות ושידורים ישירים שניהלתי בארץ ובעולם : מונדיאלים, אולימפיאדות, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל, אליפויות אירופה לאומות בכדורסל, משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל, ליגות העל בכדורגל וכדורסל, בכל משחקי מכבי ת”א בארץ ובאירופה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בין 1981 ל- 1990. הוא גם היה המגיש בכל אותן השנים ההן של שתי תוכניות הָדֶגֶל “מבט ספורט” ו- משחק השבת”. לבסוף בגיל 73 הוא רָץ לרדיו גלי צה”ל וכל מה שיש לו לקשקש ל- מוּלִי שַפִּירָא הוא שיואש אלרואי איחל לו לשדר “דוּק”. מדובר בבלופר.

הדיפת שמועות אודות אגדות אורבניות (1). יורם ארבל.

תזכורת (11) : אינני מתחמק ואומר זאת בגלוי, כלהלן : עמדה לי הזכות והיה לי עונג רב לנהל ולהפיק שדר טלוויזיה בסדר גודל של יורם ארבל בשנים 1990 – 1978, אך מה לזה ולבלופים שהוא מפיץ ? אני מתעב שקרנים, שונא נוכלים, ורוחש בוז לאופורטוניסטים. אינני אוהב את הוגה תורת האופורטוניזם האיטלקי ניקולו מאקיאוולי אולם אני רוחש לו הערכה כפילוסוף פוליטי אותנטי ואיש חכם. ניצבתי בודד לגמרי בניווט והנהגת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אין לי חברים ולא היו לי חברים. יש לי ידידים ואינני איש של פיוסים. היו לי פעם המון חֲבֵרוֹת וידידות בארץ ובכל העולם, אולם לא חֲבֵרִים. לא הייתי ואינני איש רֵעִים להתרועע. היום אני נטול חברות וגם חברים. נותרה לי ובעבורי משפחתי, רעייתי, ילדיי, ונכדיי ונכדותיי. רק הם בלבד. בהכירי את עצמי היטב הרי שמדובר בהישג אישי עצום שלי.

טקסט תמונה : יום רביעי – 29 במאי 1985. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משנות דור. זוהי דלת הכניסה ל- אולפן ב’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. התמונה צולמה בטרם תחילת השידור הישיר מאצטדיון “הייסל” ב- בריסל בירת בלגיה ע”י יורם ארבל את משחק הגמר רווי הרג ואלימות ההוא על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין יובנטוס האיטלקית לבין ליוורפול האנגלית. בטרם שריקת הפתיחה נספו ביציע “Z” באצטדיון “הייסל” 39 איטלקים ועוד 250 מהם נפצעו בהתנגשות מרה עם חוליגנים בריטיים אוהדי ליוורפול. שריקת הפתיחה התאחרה ב- 75 דקות. יובנטוס ניצחה את ליוורפול 0:1 וזכתה בגביע. האיש ישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון “הייסל” בבריסל שקניתי לו ( כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית)ביום רביעי ההוא של 29 במאי 1985 ולא ידע כי לידו ביציע “Z” בתוך האצטדיון ערכו חוליגנים בריטיים אוהדי ליוורפול טבח נוראי באוהדי יובנטוס, רצחו 39 מהם ופצעו 250. בעיטת הפתיחה נדחתה ב- שעה ורבע בגלל הטבח אולם יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה ומאובזרת לא ידע מהחיים שלו. הוא לא שמע על הטבח. לא ראה את התמונות ולא שמע את הקולות. קשב רדיו “קול ישראל” בימים ההם מיקי גורדוס שמע את הבשורה המרה ברדיו מונקו, ומיהר לצלצל לעמדת הפיקוד והבקרה שלי באולפן ב’ בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים כדי לגלות לי את הסוד הנורא שיורם ארבל לא ידע, מדוע בעיטת הפתיחה מתאחרת. באמצעות ה- Talk back של קו השידור ה- 4W סיברתי את אוזנו של השדר הכושל שלי שלא היה עיתונאי ולא ישע מימינו ומשמאלו. זה התרחש ביום רביעי – 29 במאי 1985 ב- 22.15 בעיצומו של השידור הישיר ההוא לפני 32 שנים. העיקר שהוא רץ לספר למולי שפירא שאיחלתי לו לשדר דוּק. עסק עלוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לחוליגניזם האנגלי מסורת ארוכה. זה לא היה המקרה הראשון. כבר בבוקר השידור החלו התפרעויות והתנגשויות בין האוהדים הבריטיים לבין עמיתיהם האיטלקיים. איזה עמיתים . יריבים של ממש. זה נמשך גם בערב לקראת תחילת ההתמודדות בין שתי הקבוצות . רצועת יציע באורך של מטר וחצי חצצה בין אוהדי ליוורפול ואוהדי יובנטוס. כשעה לפני תחילת המשחק חדרו לשם האוהדים החוליגנים האנגליים כשהם שיכורים כלוֹט מבירה ומשליכים על האוהדים האיטלקיים פחיות ובקבוקים. האוהדים האיטלקיים הנמלטים מאימת הברברים האנגליים מצאו את עצמם לכודים בין גדרות הברזל. השוטרים הבלגיים לא צפו את הסכנה הנוראית שאיימה על האוהדים הצעירים האיטלקיים וסירבו לפתוח שערי היציע לכיוון כַּר הדֶשֶא. הם לא אִפשרו להם למַלֵט את נפשם מהַהֶרֶג הצפוי להם. ביציע הדחוס התחוללה מהומת אלוהים. האוהדים האיטלקיים הוכו ונדרסו , כשלבסוף גדר הבטון והסורגים מתמוטטים עליהם. הפילוסוף הצרפתי זָ’אן פּוֹל סַארְטר (Jean- Paul Sartre) אמר פעם, “אדם מתנהג באלימות בשעה שאין לו מה להפסיד” . אוהדי הכדורגל הברוטאליים מאנגליה דאגו להגשים היטב את האמירה הזאת.

טקסט תמונה : 29 במאי 1985. יציעי אצטדיון “Heysel” בבריסל. אלו הם היציעים ההרוסים באזור “Z”  באִצטדיון “הייסל” ב- 29 במאי 1985 כמה דקות לאחר האסון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נהרגו ו- 250 נפצעו. מימין למעלה נראה צלם ENG בלגי מצלם את אזור האסון בעוד איש ביטחון בלגי חבוש קסדה ואוחז מגן בידו השמאלית ומוט בידו הימנית ניצב בין האנשים ההמומים ומאבטח את המקום. משמאל נראה אוהד כדורגל איטלקי מוטל על ערש דווי לפני פינוי גופתו. זה היה מחזה נורא. משמאל נראה שלט של UEFA שנתלש מהגדר. חלק מרשתות הטלוויזיה ב- EBU  החליטו להפסיק את הסיקור הטלוויזיוני של האירוע. (באדיבות RTBF והסוכנויות הבינלאומיות).

יורם ארבל ישב בעמדת השידור שלנו באִצטדיון “הייסל” בבריסל חסר ישע. הוא וגם שדרים נוספים באזור עמדות השידור לא ידעו מה קורה ולא הבינו מדוע משתהה שריקת הפתיחה. הצלת המידע העיתונאי בשידור הישיר הזה באה מכיוון בלתי צפוי. לפתע התקשר אלי מתל אביב לאולפן השידור מירושלים הקָשָב המצטיין (והנצחי) של רדיו “קול ישראל” מִיקִי גוּרְדוּס, ודיווח לי : “…יואש אלרואי, אסון נוראי התרחש בבריסל, עשרות אוהדי כדורגל נקטלו באִצטדיון “הייסל” בבריסל…”, והוסיף, “זאת הסיבה לעיכוב תחילת המשחק”. מִיקִי גוּרְדוּס טרם ידע לפַרֵט מעבר לכך. לא הייתה לו אינפורמציה מדויקת מי הם עשרות הנספים, זהותם, כיצד נקטלו, והאם מדובר באוהדי ליוורפול ו/או טורינו שנרצחו על לא עוול בכפם רק מפני שהיו אוהדי כדורגל, ו/או הנספים הם משני המחנות גם יחד. הודֵיתי למִיקִי גוּרְדוּס שעשה לנו שירות חשוב וגם טובה גדולה. לפתע ידעתי מה קורה. הייתי בתוך העניינים. אין דבר גרוע מחוסר הוודאות. דיווחתי מייד ב- Talk Back מירושלים ליורם ארבל האַבוּד בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שבו הוא נמצא ברגע זה. מדהים שמִיקִי גוּרְדוּס ידע בתל אביב את מה שיורם ארבל היה אמור לדעת ולא ידע כשהוא ישוּב בעמדת השידור באִצטדיון בבריסל.

מיקי גורדוס הוא עיתונאי מדהים ומהימן, וראשון בכל דבר. בדירתו בשדרות חן בתל אביב הוא ספון סביב מִכשור אלקטרוני חדיש של מכשירי רדיו, מקלטי טלוויזיה, וצלחות לוויין באמצעותם הוא מאזין וצופה על המתרחש בתבל. הוא מצותת לכל העולם ומקליט ב- Video  ו- Audio בביתו את המתחולל בקוסמוס שלנו. ד”ר יצחק נוי עורך ומגיש התוכנית “השעה הבינלאומית” ברדיו “קול ישראל”, מגדיר את מיקי גורדוס, “האיש שניצב על הגבעה ומשקיף על העולם”. מיקי גורדוס נולד ב- 9 בנובמבר 1944 בתל אביב. הוא עובד עם רשות השידור מאז 1970. קָשָב רדיו וטלוויזיה מסור, מצטיין, ורָב מוניטין שאוהב ומכור לעבודתו הקונקרטית הזאת. מיקי גורדוס למד בביה”ס היסודי “הכרמל” ובתיכון ב- “גימנסיה הרצליה”. שירת בצה”ל בשנים 1968 – 1963 בהן השלים גם השכלה אקדמאית. נשוי לבלהה ואב לשלוש בנות.

טקסט תמונה : שנת 1985. קשב רדיו “קול ישראל” מיקי גורדוס בחדר העבודה האלקטרוני הצפוף והעמוּס שלוֹ בתל אביב. מהתא הקטן הזה הוא מחובר לכל העולם . מיקי גורדוס הוא אחד העיתונאים הדגולים והיעילים ביותר של רשות השידור בכל הזמנים . אנוכי רוחש לאיש הזה הערכה רבה. (התמונה באדיבות מִיקִי גוּרְדוּס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֵת שהעברתי את האינפורמציה הדרמטית מירושלים ליורם ארבל היושב באצטדיון “הייסל” הבחנתי מעבר לקו השידור ה- 4W כי היה המום. לכמה שניות נותר בהלם ואלם. מצב מביך. השַדָּר הדגול חש מבויש בעמדת השידור שלוֹ. את החדשות האיומות שאירעו באצטדיון בו נכח ליקט עבורנו קָשָב רדיו בתל אביב. יורם ארבל היה בודד ואובד עצות, לא יודע מהחיים שלו, ומנותק מהמציאות. קיוויתי בשבילו שלא הפך לשֶבֶר כלי. הוא פשוט לא ידע מהחיים שלוֹ. זאת הייתה סיטואציה עיתונאית מביכה בה מודיעים מירושלים לשַדָּר בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון  שוודאי גרמה לאי נוחות. מצב כזה עלול להביא כל שַדָּר ל- Black out טוטאלי. זה היה כישלון עיתונאי קולוסאלי. לטיב מזלו היה יורם ארבל (שַדָּר מאוד מנוסה) אלוף ההיחלצות מהמֵצַר במצבים כאלה. הוא יצא מזה אך בשֵן ועַיִן. הוא איבד בבת אחת חלק נכבד מאמינותו העיתונאית. הוא לא היה האשם היחידי אבל הציבור לא הבין כיצד שַדָּר עיתונאי שיושב בעמדת שידור באצטדיון איננו יודע מה קורה סביבו בתוככי האִצטדיון. ניסחתי את דבריי בזהירות ובקול שָלֵו ב- Talk back כדי לא להכניסו ללחץ מיותר : “יורם שים לב, קָשָב הרדיו מִיקִי גוּרְדוּס דיווח לי הרגע כי יש עשרות הרוגים במהומה שהתחוללה בתוך האִצטדיון. זאת הסיבה לעיכוב בעיטת הפתיחה”. פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא לִיוֶורְפּוּל וזָ’אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא יוּבֶנְטוּס החליטו לקבל את בקשת אנשי UEFA ונציגי הרשויות הבלגיות לקיים את ההתמודדות בין שני המועדונים במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, למרות תנאי האלימות הקשים ששררו באִצטדיון. המשחק החל באיחור עצום של שעה ו- 25 דקות, בעשר וארבעים בעֶרֶב במקום בתשע ורבע.

כמה רשתות שידור של ה- EBU ובראשן ARD ו- ZDF הגרמניות שהחלו כבר בשידור הישיר פרשו ממנו בנימוק שאין טעם לעסוק בשידורי ספורט בשעה שגוויות המתים מוטלות נכוחה . למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ולי לא היה ספק שאנחנו נשארים עם השידור הישיר עד סופו . גם ה- BBC האנגלי ו- RAI האיטלקית המשיכו בשידורים השירים שלהם. אנשי הרדיו של ה- BBC שידרו את האסון בזמן אמת. ממש כשזה קרה. מחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה של ה- BBC בניהולו של ג’וֹנתן מַרְטִין (Jonathan Martin) פתחה את השידור הישיר שלה בהודעה הדרמטית על האסון זמן רב לפני פתיחת סיגנל השידור ה- Multilateral  האירופי לכל רשתות השידור של ה- EBU, שנקבע לתשע וחמישה בערב. שַדָּר ה- BBC בעמדת השידור באִצטדיון “הייסל” בבריסל היה בַּארִי דֵיווִיס (Barry Davies). הוא לא היה בודד בעמדת השידור שלו בניגוד ליורם ארבל. הפרשן הקבוע שלו גִ’ימִי הִיל (Jimmy Hill) אומנם ישב באולפן ה- BBC בלונדון, אך היה לוֹ בכל זאת יתרון על יורם ארבל, מפני שלצִדוֹ ישב הפרשן – שחקן העבר הנודע בובי צ’ארלטון. הוא נבחר למלא את מקומו של גִ’ימִי הִיל וסייע לבארי דיוויס באיתור האינפורמציה העיתונאית , מדוע זה בעיטת הפתיחה נדחית שוב ושוב.

יורם ארבל בניגוד לנסים קיוויתי לא תיקן את עצמו ואת שגיאותיו באוויר וגם לא התנצל. זאת הייתה אחת מגדולותיו כשַדָּר. האיש ידע להחליק את חולשותיו. למרות שלא היה עיתונאי דגול חונן באינטואיציה פנימית שהצילה אותו לא פעם ולא פעמיים ממבוכות שידור . אותה האינטואיציה הפנימית הזאת היא שהדריכה אותו לא למהר בהתנצלויות, גם לא אז ב- 29 במאי 1985 באצטדיון “הייסל” בבריסל. המיקרופון אינו נועד לווידויים. שיקול נכון שהצדיק את האמינות שלו כשַדָּר עַל ומומחה בתקשורת המונים . יורם ארבל השתמש בתשדורת האסון שהגיעה אליו מירושלים בצורה נבונה. הוא הטמיע והחליק בהדרגה את האינפורמציה הדרמטית שהעביר לסלון ביתם של הצופים. יורם ארבל נמנע מלספר לצופים שלנו שמיקי גורדוס הוא האיש שהעביר את הידיעה הדרמטית על האסון לאולפן המנווט בירושלים, ומשם הוחשה אליו לאצטדיון “הֵיְיסֶל” באמצעות ה- 4W. בכך היה רָב אוֹמָן. פשוטו כמשמעו. אך קוֹלוֹ היה הססני במידת מה. האינפורמציה שבידיו הייתה חלקית. אפשר היה לחשוב שעלה עליה בכוחות עצמו. הוא גם טעה כשמיהר לבַקֵר דווקא את האוהדים האיטלקיים שפגעו כביכול קשות באוהדים האנגליים עובדה שהתבררה כלא נכונה. היו אלה דווקא אוהדי ליוורפול שהסתערו במוטות ובקבוקים ונֶשֶק קַר אחר וגרמו לאנדרלמוסיה הנוראית בסופה אירע הרצח של 39 מאוהדי יובנטוס שנמחצו למוות . ביטחונו העצמי אבד לו. יורם ארבל היווה בעיה ויצר חולשה במערך השידור שלי אך הייתה עוד אחת חריפה ממנו. זמן השידור ההולֵך ואוזֵל על לוויין ה- Primary האטלנטי שהעביר את סיגנל השידור מבריסל לירושלים סיכן את שלמות השידור. ה- Booking היה מוגבל ממילא, ומשך ההזמנה הלך והתקצר בעוד המשחק טרם החל. נקלעתי לסבך שידור ואתגר בלתי עביר הנוגע לתקשורת לוויינים בינלאומית. התבררה כי בעיית התקשורת הלוויינית היא בלתי פתירה לחלוטין. COMSAT האמריקנית העבירה את זמן השידור הלווייני על ה- Primary החל מחצות (00 : 00 של יום רביעי – 29 במאי 1985) לגוף תקשורת אחר. בשעה 01 : 00 כלומר בחצות ודקה של יום חמישי – 30 במאי 1985 נותקתי מהתקשורת הלוויינית שלי . ניסיונותיהם הנואשים של שני אנשי עמק האלה ישראל “קוז’ו” קוז’יקארו ואיציק גינת לשנות את רוע הגזירה עלו בתוהו . Booking הוא דבר קדוש ב- COMSAT) . יובנטוס ניצחה במשחק 0:1 לאחר שמישל פלטיני הבקיע בדקה ה- 58 את השער האנגלי מבעיטת עונשין מ- 11 מ’ (לאחר הכשלת זביגנייב בונייק – שחקן חיזוק פולני בהתקפת יובנטוס) וצופי הטלוויזיה בישראל הספיקו לראות זאת , אולם הם לא ראו את טקס הענקת הגביע, משום שהשידור הישיר נקטע בדקה ה- 75 של המשחק.

למחרת פרצה מהומת אלוהים בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. וגם בעיתונות הכתובה. מבקרי הטלוויזיה סערו. נוצרה מהומת אלוהים. חלק מאנשי “מבט” ובראשם העורך מיכאל קרפין תבע ממני לסַלֵק לאלתר את יורם ארבל מעמדות השידור של מחלקת הספורט. “איזה מין שַדָּר זה שלא יודע מה קורה סביבו”, טען בכעס בפניי. השבתי לו, “…תשמע, אנוכי הוא הנושא באחריות הראשית, ולפני הרחקת יורם ארבל ממיקרופון מחלקת הספורט יצטרכו לסלֵק אותי…”, השבתי לו. התייצבתי לימינו של יורם ארבל והענקתי לו ראשית דבר גיבוי למרות שהתחוללה כאן שערורייה עיתונאית חסרת תקדים של שדר טלוויזיה שיושב במוקד הרעש ולא יודע מהחיים שלו. בוועד המנהל קראו להדיח אותו. היה ברור לי כי כישלונו של יורם ארבל הוא כישלוני שלי ו- של מחלקת הספורט בראשותי. נכון שהוא היה השדר הסומא והחרש אולם אני הייתי זה שמינה אותו לתפקיד הרם והפקדתי בידו את המיקרופון הציבורי. לאורי פורת היה ברור כי כישלונה של מחלקת הספורט הוא כישלונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור כולה. אי אפשר היה להימלט מהאחריות הזאת. יורם ארבל נחשב לשַדָּר ספורט מוכשר אך הוא לא ניצב מעל חוקי השידור החדשותי בטלוויזיה, ולא מעל ההיגיון העיתונאי. זאת הייתה תאונת שידור קשה ביותר בסופה ספג יורם ארבל מכה אנושה, והתרסק. לא היה ספק. יורם ארבל שלח הביתה שידור לא מגובש. מנופץ. יורם ארבל היה מדוכדך. הוא הבין שהיה שותף לפַשְלָה עיתונאית חמורה ומביכה מאין כמותה חסרת תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה לו הסבר. המתין לו לינץ’ במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באותו סוף שבוע מַר נפגשתי עם מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל וביקשתי ממנו למוֹסֵס את הפרשה הקשה. הסברתי לו, כלהלן : “…תראה, יורם ארבל נמצא עכשיו בדרכו לגרמניה, שם מתחילה ביום רביעי – 5  ביוני 1985 אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל. הוא חווה חוויה עיתונאית טראומתית ומרגיש שנכשל כישלון קולוסאלי…”, והוספתי, “…צריך לעודד ולתמוך בו לקראת משימת השידור הבאה הקרובה שלו. אל תיתן ידך לעיתונות המחפשת את דמו. אל תדליף ואל תצלוב אותו. התמרמרות ובכי לא יעזרו כאן. אנחנו ננתח מה בדיוק קרה כאן, נפיק את הלקחים, נסיק את המסקנות, ואת השידור הבינלאומי הבא שלנו נעשה טוב יותר…”. אורי פורת היה איש מקצוע ו- ג’נטלמן. הוא הסכים לבקשה.

טקסט תמונה : 30 במאי 1985. זירת הפשע. מראות הפוגרום ביציע “Z” באִצטדיון “הייסל” בבריסל למחרת האסון. רשות השידור ואנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית התקשו לסלוח ליורם ארבל על מחדל השידור והפלופ העיתונאי חסר התקדים שלוֹ. (באדיבות RTBF והסוכנויות הבינלאומיות).

יורם ארבל סִיכֵּן בחולשתו המקצועית את עצמו וגם את רשות השידור כמוסד עיתונאי. למרות זאת אהבתי אותו. הרי הוא היה האיש שתקע יחד עִמִי את היתדות הצבעוניות על מפת הגלובוס. שַדָּר בדרגתו נולד בפעם אחת בהרבה מאוד שנים. אולם ככל שנקפו השנים הפכה אהבתי אליו לאמביוולנטית. הפער בין כישרון השידור שלו ליכולתו העיתונאית הלך וטפח. יורם ארבל היה זקוק יותר מכל שַדָּר אחר במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למערכת עיתונאית צמודה שתעטוף ותחבק אותו מפני שלא היה כזה בעצמו. הוא לא היה עיתונאי ובלעדי מערכת עיתונאית היה פגיע כעלה נידף.

הפַשְלָה העיתונאית חסרת התקדים והחמורה ביותר בתולדות רשות השידור הגיעה אומנם לדיוּן בפורום מנכ”ל אך למזלו הטוב של יורם ארבל היא נשארה תקועה שם. דיוּן פרובלמטי כזה בפורום כה רחב ברשות השידור דינו להגיע בסופו של דבר לעיתונות . הדבר היווה סכנה גדולה למוניטין של יורם ארבל כשַדָּר ספורט מוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית  וגם למחלקת הספורט עצמה. מיכאל קרפין עורך “מבט” ביקש למצות את כל חומרת הדין עם השַדָּר ש- פִישֵל אך מנכ”ל רשות השידורר אורי פורת ואנוכי בלמנו ומוססנו את הסכנה בעודה באיבה. הענקנו לו צ’אנס עיתונאי נוסף. בסופו של דבר יורם ארבל יצא נקי מהפרשה. בחלוף כמה ימים הוציא לי מנכ”ל רשות השידור מסמך כתוב בו נאמר : “…אני מעניק גיבוי מלא לפעילות מחלקת הספורט ואנשיה ומשבח את מיומנותם בשידור הישיר ליוורפול – יובנטוס…”. הדבר נעשה על ידינו כדי לעטוף את יורם ארבלל השָבוּר בחומת הגנה מפני שהיה שַדָּר מוערך ואהוב עלינו אך פגיע  מפני שלא היה עיתונאי. ב– 29 במאי 1985 הוא היה בודד מאוד וחשוף מאוד. ביקשתי לראות במקרה הזה מעידה חַד – פעמי שלו. ברבות השנים לִימֵד אותי יורם ארבל לקח חשוב : אנוכי הוא הנושא באחריות הראשית לכישלונותיו של יורם ארבל והוא כמובן נושא על פי הבנתו רק באחריות להצלחותיו. האמת, ההסכם נראה לי. יורם ארבל היה אישיות מפונקת אך שַדָּר מְחוּנַן שנשא את בְּשוֹרַת שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכל פינה ברחבי הארץ. הייתי מחויב לשמור עליו. כל מערכת הספורט עבדה עבורו. אלה היו חוקי המשחק הטלוויזיוני שייסדתי.

יוּבֶנְטוּס האיטלקית ניצחה 0:1 את לִיוֶורְפּוּל האנגלית משער שהובקע ע”י מישל פלאטיני בדקה ה- 57 בבעיטת עונשין מ- 11 מ’, וזכתה בגביע אירופה אך צופי הטלוויזיה בישראל שבכל זאת ראו את השער הבודד לא ראו את סיומו, וודאי לא את טקס הענקת הגביע. השידור הלווייני הישיר שלנו נקטע ע”י חברת COMSAT בחצות. זמן השידור שלי על לוויין ה- Primary האטלנטי אזל והגיע לקִצוֹ. כבר בתשע ושלושים בערב ראיתי את הנולד. בקשתי את אנשי תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה להאריך את זמן הלוויין אך הם לא יכלו להיענות להפצרותיי. לא ניתן היה לקבל זמן חלופי. שני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major אליהם הייתה מקושרת בימים ההם תחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה היו כבר Over booked, עמוסים לעייפה משתיים עשרה בלילה והלאה. זמן הלוויין שלנו הוזמן על ידי מתשע בערב עד חצות (סיגנל ה- EBU נפתח לשידור בתשע וחמש דקות). זה היה אמור להספיק גם לתקופת ההארכה ובעיטות ההכרעה מ-11 מ’, בתנאי שהמשחק יחל במועדו, מה שלא קרה בסופו של דבר. הייתי מתוסכל ומאוכזב מאוד.

45 רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- EBU ו- 12 רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- OIRT לא נפגעו כאמור מהעיכוב הממושך בן השעה ורבע בתחילת המשחק. הייתה לכך סיבה טכנולוגית שהוסברה כבר בעבר בבלוג הזה : סיגנל השידור הישיר הועבר לעשרות המדינות באירופה המערבית ולמדינות הגוש הקומוניסטי באירופה המסונפות לאיגוד השידור המזרח אירופי OIRT, באמצעות רשת מסועפת של קווי מיקרוגל קרקעיים שהייתה פרושה בכִישרון טכנולוגי רב לאורכה ולרוחבה של היבשת. לרשות המרכז הטכנולוגי של ה- EBU  בבריסל והלוגיסטי בג’נבה טרם עמד אז לוויין תקשורת כדוגמת ה- ECS האירופי שהתחיל לפעול רק ב- 1988. קווי התקשורת הקרקעיים היו פתרון מניח את הדעת. סיגנל השידור הגיע לירושלים באמצעות מיקרוגל קרקעי מבריסל שהועבר לתחנת הקרקע לתקשורת לוויינים ב- “רייסטינג” של גרמניה המערבית, ומשם עלה באמצעות Up link ללוויין ה- Primary  האטלנטי שאליו מחוברת תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים במישור עמק האלה ליד ירושלים.

לקוּלָתוֹ של יורם ארבל צריך לומר שהיה בימים ההם שַדָּר בּוֹדֵד בעמדות השידור בחוץ לארץ. בבריסל הוא ישב לבדו בעמדת השידור ללא מפיק, ללא פרשן, ללא טכנאי, וגם ללא עוזר שַדָּר (כמקובל היום). פונקציות כאלה נתפשו אז כמותרות שידור. לא שצריך לרחֵם עליו. הוא לא היה מִסְכֵּן. אך הוא היה בּוֹדֵד והבדידות הופכת את האנשים הבודדים ללחוצים ופגיעים, ולכֵן גם חשופים לשגיאוֹת. העיתונאות או חוסר העיתונאות של יורם ארבל באסון בריסל עלתה על האג’נדה הלאומית. העיתונות סירבה להניח לוֹ. ביום חמישי – 6 ביוני 1985 פִּרסמה העיתונאית דוֹרִית גֶפֶן בעיתון “על המשמר”, מאמר ביקורת טלוויזיה נוקב ויוצא דופן בחריפותו בגנותו של יורם ארבל בגין שידור הנֶפֶל שלו באסון בריסל. היא העניקה למאמר שלה כותרת חמורה נגד שַדָּר הספורט מספר אחת שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. “כישלון של שדרן פטפטן”. כך כתבה בעיתונה “על המשמר” [8] .

טקסט מסמך : 6 ביוני 1985. זהו המסמך המקורי / מאמר הביקורת של גב’ דורית גפן נגד השדר יורם ארבל שהופיע בעיתון “על המשמר”. (באדיבות ארכיון “על המשמר” ותודה לאנשי אגף העיתונות ב- “בית אריאלה” בת”א).

טקסט “על המשמר” ׁ(6 ביוני 1985) : “השידור הישיר ממשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורגל בין קבוצות יובנטוס וליוורפול הפך לאחד המחזות המבעיתים של שלהוב יצרים ואלימוּת לשמה. לא נחזור כאן על אשר ראו רבים, ועל אשר תואר בהרחבה בעיתונות . מה שבכל זאת ראוי להדגשה זה הדיווח של יורם ארבל מהמקום. פטפטנותו של יורם ארבל היא עובדה ידועה, אך כאשר הוא נותן לה דרור, ללא מגבלות זמן וללא הפרעה של המשחק שלא שוּחַק- התוצאה היא בלתי נסבלת לחלוטין. יורם ארבל סבר כנראה כח עליו למלא את אוזנינו בקשקושיו בחלל הבלתי צפוי שנוצר בגלל האירועים הטראגיים באצטדיון, והוא השתמש בכל המילים שבפיו בשֶטֶף , אם כי בלי הרבה טעם. אך גם התפרצות מילולית זוֹ לא הייתה נראית בעיניי חטא כל כך גדול אלמלא עבודתו העיתונאית הבלתי אמינה והמטעה. אינני יודעת מה היו תנאי עבודתו באצטדיון, אך אנו מצפים מעיתונאי הנמצא בשטח לברר פרטים מדויקים ככל האפשר על המתרחש לנגד עינינו. לא היינו זקוקים לתיווך של יורם ארבל כדי לראות את הפרטים של ההשתוללות וחוסר האונים של המשטרה הבלגית. לעומת זאת הוא היה צריך לברר מי גרם לכל מהומת הדמים ולמה. אך יורם ארבל מכיסא השדרים שלו נתן לנו בו- זמנית תיאור של מה שראינו באמצעות המצלמות. הוא לא הסתפק בכך, וכבר קבע באוזנינו מי אשם ומי גרם למהומה- האיטלקים כמובן. במשך שעה ארוכה השמיץ יורם ארבל את האוהדים האיטלקיים, בעוד האשמים היו למעשה אוהדי ליברפול . זהו כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה שאיננו מתאים אפילו לעיתונאי מתחיל “. ( באדיבות ארכיון “על המשמר”).

גם מבקר הטלוויזיה של העיתון “דָבָר” טֶדִי פְרוֹיְס קבל נגד יורם ארבל ב- 2 ביוני 1985 ונקט לשון חמורה ביותר על הפשלה העיתונאית שלו באיתור מחוללי האסון באִצטדיון “הייסל” בבריסל [9] . הוא למעשה קרא לפיטוריו של גדול שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתחום הספורט בכל הזמנים .

טקסט מסמך :  2 ביוני 1985 דיווח של העיתונאי טדי פרויס בעיתון “דָבָר”. (באדיבות ארכיון “דבר” ותודה לאנשי “בית אריאלה” בתל אביב).

טקסט בעיתון “דָבָר” (2 ביוני 1985) : “המגוחך היה כי יורם ארבל שנמצא 100 מטר ממקום ההתרחשות, הסתמך על הקשב של רדיו “קול ישראל” מיכאל גורדוס שישב בתל אביב, ושאב ממיקי  גורדוס את המידע. האם מתחת לכבודו של השָדָר להרים את ישבנו וללכת לבַרֵר מה קרה במקום להסתמך על מקור הנמצא 3500 ק”מ ממקום האירוע ? ומכיוון שלא הטריח את עצמו, אין פלא שנכשל כישלון נורא. על פי הודעתו רוב ההרוגים היו אנגליים ! בשנינות חדת לשון ודיפלומטיה ארבלית, הוא הוסיף, שיש להניח שלא אנגלים גרמו למותם של האנגלים. מה שיורם ארבל עולֵל, מזכיר את דיווחי הכתבים בלבנון שהודיעו בשעתו כי ישראל היא שביצעה את הטבח בסברה ושתילה. רבים מהכתבים לא רחוקים ממקום האירוע יותר משהיה יורם ארבל בבריסל , אך הם גילו אחריות, חריצות, מצפוניות, ומוּסַר עיתונאי כפי שהוא גילה באִצטדיון . יורם ארבל הטיח את אשמת ההֶרֶג בנהרגים. בניגוד “לממצאיו”, רוב ההרוגים היו איטלקיים, והפותחים בתגרה היו על פי כל העדויות האנגלים ולא האיטלקים . אם שגריר איטליה בישראל לא יחולל מהומה, הרי שהוא צדיק. כי יורם ארבל לא רק הטעה את קהל הצופים אלא העליל מעין עלילת דם. בתחנות טלוויזיה יותר מפגרות מזו של ישראל, כבר פיטרו שדרנים יותר מוצלחים על עבירות פחות חמורות”. (באדיבות ארכיון “דבר” ותודה לאנשי “בית אריאלה” בתל אביב).

בתום פרשת הביזיון העיתונאי חסר התקדים של יורם ארבל ב- 29 במאי 1985 באצטדיון “הייסל” בבריסל שהעיבה והטילה צל כבד על הטלוויזיה הישראלית הציבורית כולה, הודעתי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל כ- האי לישנא, כי אם יישנה הדבר יורם ארבל יפוטר בו במקום. ואז באה הטרגדיה השנייה. ב- 1 ביוני 1986 במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986, שידר נסים קיוויתי ישיר מאצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחארה (במשך 7 דקות) שער שלא היה במשחק ברזיל – ספרד.

העיקר שיורם ארבל רץ לספר למולי שפירא איש רדיו גלי צה”ל כי יואש אלרואי איחל לו לשדר דוּק. אולם זהו כנראה פרט שולי בדיון. אני עורך טור חשבוני. הנה רשימה חלקית של מפעלי שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם – מורכבים, מסובכים, וממושכים אותם הפקתי, ניהלתי וערכתי בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובהם הצבתי את יורם ארבל בקדמת חלון הראווה שלי, כשדר מוביל כשדר ישיר שלי. בשטח, במוקד ההתרחשויות הספורטיביות החשובות במדינת ישראל וגם על פני הגלובוס). וכן, יש לזכור עובדה חשובה : אין מדובר בשידורי Off tube (!).

1. שדר משני במונדיאל ארגנטינה 1978. (דן שילון היה השדר הראשי).

2. שדר מוביל במונדיאל ספרד 1982.

3. שדר מוביל במונדיאל מכסיקו 1986.

4. שדר מוביל במונדיאל איטליה 1990.

5. שדר משני באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. (נסים קיוויתי היה השדר המוביל).

6. שדר משני באולימפיאדת סיאול 1988. (נסים קיוויתי היה השדר המוביל).

9. שדר מוביל של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – צרפת 1984.

10. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988.

11. שדר מוביל של משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל ב- 1984, ו- 1985.

12. שדר מוביל של כל משחקי מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בגביעי אירופה בארץ ובאירופה בעונות 1980/1981, 1981/1982, 1982/1983, 1983/1984, 1984/1985, 1985/1986, 1986/1987 לרבות טורניר ה- Final four, עונת 1987/1988 לרבות טורניר ה- Final four, עונת 1988/1989 לרבות טורניר ה- Final four, ו- עונת 1989/1990.

13. שדר מוביל באליפויות אירופה לאומות בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל בין 1981 ל- 1990.

14. שדר מוביל בכיסוי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה בכל העונות שבין השנים 1980 ל- 1990.

15. שדר מוביל בכיסוי הליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה בכל העונות שבין 1983 ל- 1990.

16. שדר מוביל במשחקי נבחרת ישראל בכדורגל בארץ ובעולם (יחדיו עם נסים קיוויתי) בקדם המונדיאלים של ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990.

17. מגיש “מבט ספורט” ו- “משחק השבת” בין 1978 ל- 1990 (עד 1987 יחדיו עם אורלי יניב).

מדהים (!). לבסוף בתום תריסר שנים כה פוריות גם בהשתתפותו רץ האיש המגוחך הזה בגיל 73 להתבכיין אצל מולי שפירא בגלי צה”ל, על מנת לספר לו סיפורי בדים שיואש אלרואי איחל לו לשדר “דוק”. מפליא לא פחות שמולי שפירא מאמין לו, ומבלי לבדוק את הדברים עמי, העביר דָף. 

אֶשְנֶה ואומר זאת שוב. הייתה לי זכות לנהל ולהפיק בשעתו שדר טלוויזיה מסוגו של יורם ארבל, אך מה לזה ולבלופים שהוא מפיץ ?יורם ארבל החל את עבודתו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית בראשית 1972 בעידן דן שילון ואלכס גלעדי ופרש ממנה באוגוסט 1990. הוא היה חבר בשורות חטיבת הספורט במשך 18 (שמונה עשרה) שנים. מאז יומו הראשון ב- 1972 ועד יומו האחרון משנטש ב- 1990, היה יורם ארבל רק צריך לאחוז במיקרופון ו- לשָדֵר. לשָדֵר בלבד (!). מערכת הספורט שלי התגייסה ועבדה בעבורו. עטפנו אותו בנוֹחוּת מכל עבר. זאת הייתה פקודה שלי. היה מדובר במידה רבה באתרוג איכותי שיש להניח אותו בקופסה מרופדת בצמר גפן. שַדָּר איסטניס וגם בכיין ומתלונן, אבל שַדָּר טוב. שדר כישרוני בעל קול בריטון ערֵב שצריך לפנק. זה היה הצו. לסייע לו בכל מצב. פילוסופיית הניהול שלי וגם של רבים אחרים בתעשיית הטלוויזיה גורסת כי ה- התייחסות לאנשים שניצבים בקדמת חלון הראווה הטלוויזיוני שלך, והם אלה ש- “מוציאים” אותך לאוויר, דורשת טיפול חריג. יורם ארבל לא היה צריך להפיק. יורם ארבל לא היה צריך לאַרְגֵן דָבָר. יורם ארבל לא היה צריך לתאם שום פרט מאותם מאות אולי אלפי פרטים טכנולוגיים, לוגיסטיים, ואנושיים שמרכיבים את הפקות הטלוויזיה, בארץ כמו גם בחו”ל. יורם ארבל לא היה צריך לערוך. יורם ארבל לא היה צריך לנהל. יורם ארבל לא היה צריך להגיע ברכבו הפרטי למקום ההתרחשויות בכל רחבי הארץ בתל אביב, חיפה, כפר גלעדי, באר שבע, ירושלים, ולא היה צריך להביא סנדביצ’ים מהבית. כמו כל אנשי ועיתונאי מערכת הספורט וטכנאי חטיבת ההנדסה גם יורם ארבל נהנה במשך 18 שנים משירותי הסעה ושירותי אוכל ומסעדות על חשבון ההפקה. מדובר במאות רבות של הפקות (חלקן מורכבות ומסובכות) בארץ ובחו”ל שניהלתי וניווטתי. יורם ארבל לא היה צריך להכין לוח טיסות לחו”ל. יורם ארבל לא היה צריך להזמין כרטיסי טיסה. יורם ארבל לא היה צריך לבצע לעצמו הזמנת מלונות בחו”ל. יורם ארבל לא היה צריך לדאוג לסידורי הסעה מביתו בפתח תקווה לנתב”ג. יורם ארבל לא היה צריך לסדר לעצמו סידורי תחבורה בחו”ל. יורם ארבל לא היה צריך לדאוג לכספים וקופה קטנה בהפקות חו”ל. הכול, כל הפרטים הלוגיסטיים הנ”ל סודרו ואורגנו עבורו מראש, למפרע, מ- בעוד מועד. בדייקנות Tip top. הוא היה משוחרר לחלוטין מעול הביורוקרטיה והלוגיסטיקה. הפקדתי את יורם ארבל רק על המיקרופון וסביבו עוזרי שדר שסייעו לו בהכנת המידע וההתכוננות לקראת ביצוע השידורים הישירים הרבים. מערכת עיתונאית ענפה שירתה אותו בנאמנות ובדייקנות. הוא היה צריך רק ללחוץ Start על מיתרי קולו ולהתחיל לשדר – בארץ וגם בחו”ל (!). אפשרתי ליורם ארבל לשדר בימים ההם כמות עצומה שידורים ישירים, כ- % 90 – % 85 מכלל שידורי הספורט שלי בארץ ובחו”ל. את האחוזים הנותרים הפקדתי בידי נסים קיוויתי, רמי ווייץ, ומעט גם בידי אורי לוי. היו ימים בהם הערכתי אותו וגם אהבתי אותו את האתרוג, את השַדָּר המפונק שלי. הוא היה הטוב בארץ ישראל במקצוע שלו. לבסוף אותו יורם ארבל רץ לעברו של מולי שפירא ברדיו גלי צה”ל ולעברו של אריה מליניאק ולכל מיני רכלנים אחרים ומדווח להם שיואש אלרואי איחל לו לשדר “דוּק”. לא היה כדבר הזה אף פעם. מעולם לא התעסקתי בשטויות כאלה ולא איחלתי לו לשדר “דוק” בעת מעברו לערוץ 5 בכבלים ולערוץ 2 הניסיוני. יורם ארבל רשאי לקבל עוד פרסים הנוגעים למפעלי חייו אולם אין זאת זכותו לספר בלופים ואין זאת זכותו של מולי שפירא להפיץ אותם.

בעניין “הדוּק”. הודעתי לשני הבוסים שלי בימים ההם מנכ”ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בספטמבר 1990 לאחר עריקתו של יורם ארבל לעבר ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני, וגיוסו המיידי של מאיר איינשטיין על ידי והעברתו מרדיו “קול ישראל” לשורות חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים כלהלן : “אם הנ”ל אותו יורם ארבל ישדר שָם “דוּק” ו/או “חֵץ וקֶשֶת” ו/או “קרלינג” מול מאיר איינשטיין השדר החדש שלי שישדר אצלי את מכבי ת”א אז הציבור יישאר נאמן לנו והרייטינג יהיה בידינו”, והוספתי, “הציבור נוהה אחרי איכות האירועים ולא בעקבות המגישים והמשדרים אותם. ועל כן אתם שניכם אריה מקל ויוסף בר-אל צריכים לסייע לי לשמור על קניין זכויות השידורים הבלעדיות שאני מחזיק לפי שעה בעבורכם והנוגעים לאירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים, המקומיים והבינלאומיים”. מקצועות הספורט המשניים שנקטתי בשמם כמו ה- “דוק” שימשו מטפורה בטיעונים ובנימוקים שלי שהועלו בפני שני המנהלים שלי אריה מקל ויוסף בר-אל. בשעה שיורם ארבל החליט ב- 1990 לנטוש אותי ואת השידור הציבורי ולעבור לשורות ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני, ברור שהוא כבר לא היה חשוב עוד בעיניי. מעברים ותנודות כאלה בתעשיית הטלוויזיה הן מעשה שבשגרה. בתי הקברות מלאים בכאלה שחשבו שאין להם תחליפים. אפשר לחשוב שהתאבלתי עליו והזלתי דמעה. קשקוש. מאיר איינשטיין נכנס חיש מהר לנעליו של יורם ארבל לא רק בהצלחה אלא ב- שגשוג. תרומתו של מאיר איינשטיין לרמת המידע מההיבט העיתונאי (ולא רק שידור Play by play) של שידורי הספורט בארץ ובעולם בפיקודי ואחריותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה לאין ערוך חשובה מזאת של קודמו יורם ארבל. יורם ארבל מעולם לא היה עיתונאי. הוא היה שדרן. יתירה מזאת : אינני קנאי ולא צַר עין. משנטש אותי בֵּרָכְתִיו עם צאתו לדרך חדשה. מעולם לא איחלתי לו לשדר “דוק”. אם אלה הזיכרונות המעוותים שהוא אוֹצֵר בקרבו נותר לי רק לרַחֵם עליו.

הדיפת שמועות אודות אגדות אורבניות (2). אריה מליניאק.

תזכורת (12) : סיפורי הבלוף המגוחכים האלה והאגדות האורבניות שיורם ארבל מפיץ הם בלתי נסבלים ויסודם לא בהומור אלא בשֶקֶר. כמו גם אריה מליניאק שמבלף אודות העניין של התקלה הטכנית ההיא שקרתה כביכול כפי שדיווח ב- 2007 גם בשמו של יורם ארבל ל- אהרון ווייסברג ומפיץ אגדה אורבנית כלהלן : “…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ’כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…”. מעולם לא היה כדבר הזה. לא יכולה להתקיים תופעה כזאת שבהפקות ספורט טלוויזיוניות בינלאומיות מולטילטראליות רבות משתתפים כמו שידורים ישירים בעשור ה- 80 של המאה הקודמת של משחקי מכבי ת”א בחו”ל בגביע אירופה לאלופות במדינות אירופיות שונות (למעט ברה”מ וצ’כוסלובקיה שם מכבי ת”א לא שיחקה מאז 1977 ועד 1989בשל היעדר קשרים דיפלומטיים) ו/או אליפות אירופה לאומות בכדורסל של צ’כוסלובקיה 1981, יגיע טכנאי תקשורת לאולם חשוך ויחבר חוטים רבע שעה לפני תחילת משחק בינלאומי שנושא עמו כאמור שידורים ישירים Multilateral. אין מצב כזה. לא ייתכן, מפני שקווי השידור ה- 4W (ארבע גידי) בין עמדת השידור שלי בכל מאות רבות של הפקות חו”ל לרבות משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א באירופה ובאליפות אירופה בכדורסל בצ’כוסלובקיה 1981 (אם אריה מליניאק מתכוון בדיווח השקרי שלו לאהרון ווייסברג לאותה אליפות אירופה בכדורסל של צ’כוסלובקיה 1981, “…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ’כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור…” לבין אולפן האֵם בירושלים הוזמנו על ידי ועל ידי חברת RTI הישראלית בראשות נחמן אלון מה- Host broadcaster ומשרד התקשורת / דואר שלו לפחות שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה לרבות התקנת טלפון בינלאומי בעמדות השידור שלנו. מדובר ב- פק”ל. הטלפון הבינלאומי משמש גיבוי לקו השידור הארבע גידי (בעוד סיגנל ה- Video של התמונה מוזמן עשר – חמש עשרה דקות לפני שריקת הפתיחה למשחק). במידה וקיימת תקלה טכנית כלשהי על ה- 4W הרי שהטלפון הבינלאומי משמש כקו תיאום חלופי עד לתיקון התקלה. אם תקלת ה- 4W מתארכת יש אפשרות לפתור את הבעיה ולהפוך את הטלפון שהוא 2W לקו שידור. פתרון לא רצוי אך הוא קיים והשתמשנו בו כמה פעמים בעיתות חירום בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת מבצעי שידור מחו”ל. התבטאותו של אריה מליניאק, “…לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו…”, איננה נכונה ומצביעה עליו עד כמה האיש היה חובבן בענייני טכנולוגיה טלוויזיונית ומנותק מהם. אינני זוכר שקרה אי פעם באלפי השידורים שלי (שידורים ישירים ו/או הקלטות) מחמש יבשות תבל כי שַדָּר שלי כלשהו מהקבוצה הזאת של אלכס גלעדי, יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, אורי לוי, רפי גינת, יורם שִמרון, דני דבורין נקלעו למצוקה טכנולוגית נוראית שכזאת בעת שידורים ישירים מחו”ל כשהם יושבים בעמדות השידור שלנו באצטדיון כזה ו/או אחר באירופה, ארה”ב, אסיה, ואוסטרליה, ואינם יודעים אם רואים אותם ו/או שומעים אותם. מדובר בתקלה חמורה וכבדה ביותר שאיננה זכורה שקרתה לי כעורך ראשי, מפיק ראשי, ומנווט של כל מבצעי השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בין 1978 ל- 2002. אינני זוכר סימני שאלה אדומים כאלה מרחפים מעל ראשם של השדרים הנ”ל (וגם מעל ראשי) מה עוד שבמקרים רבים היו צמודים אליהם בשידורי חו”ל טכנאי קול ותקשורת מחטיבת ההנדסה כמו מיכה לויירר, סעדיה קאראוואני, יוסי ששון, אבי שמידט, משה אלוני, אמנון אלטשולר, אריק ברכה, אמירן בכורי, רוני קלדרון, ואחרים. מכיוון שבאותה תקופה בעשור ה- 80 של המאה הקודמת אנוכי ניווטתי את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעבור שלושת המנכ”לים יוסף “טומי” לפיד ז”ל + אורי פורת ז”ל + אריה מקל יבד”ל, אני יודע שאף פעם לא התקיימה על ידי בשנים ההן כל הפקה טלוויזיונית של שידור ישיר של משחק כדורסל הנוגעת לקבוצת מכבי ת”א ב- ברה”מ ו/או צ’כוסלובקיה. למעט אליפות אירופה בכדורסל של 1981 (5.6.1981 – 26.5.1981) שנערכה בשלוש ערים ראשיות ברטיסלאבה, האווירוב, ופראג בהשתתפות נבחרת ישראל. אריה מליניאק (היה פרשן שלי On and off אף על פי כן מוערך על ידי) לא נמנה אז ב- צ’כוסלובקיה 1981 על צוות השידור שלי שהורכב מהשדר יורם ארבל והמפיק יצחק גליקסברג. ביקשתי ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא יצחק “צחי” שמעוני ז”ל להכליל את שמו ברשימת הצוות שלנו ל- EBU כדי להקל עליו להשיג אשרת כניסה לצ’כוסלובקיה (רואים זאת במסמך ששלחתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יצחק “צחי” שמעוני ז”ל ב- 13 במארס 1981). גם ביקשתי את יצחק “צחי” שמעוני לשלם לאריה מליניאק לפחות אש”ל מפני שמנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל לא אישר לי לצרף אותו לצוות השידור שלי. יוסף “טומי” לפיד לא חלק שום כבוד טלוויזיוני לשום פרשן. הוא לא אהב פרשני ספורט וטען כל הזמן בפניי שהשדרים האותנטיים שלי מוכשרים לבצע את משימותיהם גם ללא פרשנים. שמונת משחקיה של נבחרת ישראל באותה אליפות אירופה ההיא של צ’כוסלובקיה 1981 נערכו בשלוש ערים בראטיסלאבה (היכל כדורסל בעל תכולה של 11000 צופים), האווירוב (היכל כדורסל בעל תכולה של 8000 צופים), ופראג (היכל כדורסל בעל תכולה של 15000 צופים) ו- שלושתן כידוע אינן ערים נידחות. אינני זוכר בעת כתיבת הפוסט הזה עד כמה היה אריה מליניאק פרשן פעיל לצדו של יורם ארבל באותה אליפות אירופה ההיא ב- צ’כוסלובקיה במאי – יוני 1981 (צריך לבדוק את פסי הקול בארכיון ערוץ 1 אם נותרו לזיכרון ההקלטות ההן מאותה אליפות אירופה לאומות בכדורסל של צ’כוסלובקיה 1981), אולם סיפורו של אריה מליניאק אודות טכנאי צ’כוסלובקי ו/או סובייטי שמגיע לאולם חשוך רבע שעה לפני תחילת משחק בינלאומי (מיועד לשידור טלוויזיה Multilateral) באירוע נכבד כמו אליפות אירופה לאומות בכדורסל של צ’כוסלובקיה 1981, מחבר שני חוטים רבע שעה לפני תחילת המשחק, ושני הגיבורים אריה מליניאק ויורם ארבל הם שהצליחו איך שהוא להרים שידור – הוא דיווח בלתי מתקבל על הדעת. לא היה כדבר הזה. הבל הבלים, קשקוש שמצוץ מהאצבע, ואשר נועד לפאר באמצעות בדותות את המוניטין של עצמו ואת זה של יורם ארבל. נראה שאריה מליניאק עשה כאן מעשה לא הגון וניצל את תמימותו ואת אי הבנתו ואי התמצאותו המוחלטים של אהרון ווייסברג בטכנולוגיה תקשורתית כל כך מסורבלת ומורכבת של הפקות טלוויזיה בינלאומיות, לבטח בעידן ההוא לפני 37 (שלושים ושבע) שנים. להלן אי אלו מסמכים שנשמרו מאותה ההפקה ההיא שלי את אליפות אירופה לאומות בכדורסל – צ’כוסלובקיה 1981 בין 26 למאי 1981 ל- 5 ביוני 1981.

טקסט מסמך (1) : 13 במארס 1981. מסמך אודות ההפקה המתוכננת וההיערכות שלי שעוסקת באליפות אירופה בכדורסל 1981 בהשתתפות נבחרת ישראל שהתקיימה בשלוש ערים בצ’כוסלובקיה כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יצחק “צחי” שמעוני ז”ל. אריה מליניאק לא היה על הליסט. עמוד 1 מ- 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 13 במארס 1981. מסמך אודות ההפקה המתוכננת וההיערכות שלי שעוסקת באליפות אירופה בכדורסל 1981 בהשתתפות נבחרת ישראל שהתקיימה בשלוש ערים בצ’כוסלובקיה כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יצחק “צחי” שמעוני ז”ל. אריה מליניאק לא היה על הליסט. עמוד 2 מ- 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (3) : 13 במארס 1981. מסמך אודות ההפקה המתוכננת וההיערכות שלי שעוסקת באליפות אירופה בכדורסל 1981 בהשתתפות נבחרת ישראל שהתקיימה בשלוש ערים בצ’כוסלובקיה כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יצחק “צחי” שמעוני ז”ל. אריה מליניאק לא היה על הליסט. עמוד 3 מ- 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (4) : 13 במארס 1981. מסמך אודות ההפקה המתוכננת וההיערכות שלי שעוסקת באליפות אירופה בכדורסל 1981 בהשתתפות נבחרת ישראל שהתקיימה בשלוש ערים בצ’כוסלובקיה כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יצחק “צחי” שמעוני ז”ל. אריה מליניאק לא היה על הליסט. עמוד 4 מ- 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (5) : 6 במאי 1981. מסמך הדן בהטסתם של יורם ארבל ויצחק גליקסברג לצ’כוסלובקיה לצורך כיסוי אליפות אירופה לאומות בכדורסל. אריה מליניאק לא היה על הליסט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (6) : 13 במאי 1981. מסמך שלי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק “צחי” שמעוני ועוסק בתכנון השידורים מאליפות אירופה לאומות בצ’כוסלובקיה. אריה מליניאק לא היה על הליסט. עמ’ 1 מ- 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (7) : 13 במאי 1981. מסמך שלי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק “צחי” שמעוני ועוסק בתכנון השידורים מאליפות אירופה לאומות בצ’כוסלובקיה. אריה מליניאק לא היה על הליסט. עמ’ 2 מ- 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (8) : 2 באפריל 1981. מסמך ששלחתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק “צחי” שמעוני הדן באספקת אש”ל לצוות השידור יורם ארבל + יצחק גליקסברג הטס לצ’כוסלובקיה לסיקור אליפות אירופה לאומות בכדורסל. אריה מליניאק לא היה על הליסט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובאשר למשחקיה של קבוצת מכבי ת”א בעת ההיא בעשור ה- 80 של המאה הקודמת נגד קבוצות סובייטיות ו/או צ’כוסלובקיות במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות : הם התקיימו רק בבלגיה. למעט המשחק בגביע אירופה לקבוצות אלופות בתאריך יום חמישי – 12 בינואר 1989 בו אירחה צסק”א מוסקבה לראשונה בהיסטוריה את מכבי ת”א בהיכל לוז’ניקי במוסקבה, אולם לא הטסתי אז את אריה מליניאק למוסקבה (!). אנוכי ניהלתי והפקתי את השידור ממוסקבה, כשיורם ארבל שימש שדר מוביל שלי בעמדת השידור בלוז’ניקי ויואב טוקר שימש כתב ENG של האירוע ההיסטורי ההוא. המשחק הנ”ל הועבר בשידור ישיר ממוסקבה לירושלים בין 17.30 ל- 20.00 שעון ישראל. השדר – מגיש שלי באולפן המנווט בירושלים היה אורי לוי והבימאי יואב פלג. מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא היה אורי פורת ז”ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה חיים יבין. מנהל חטיבת החדשות היה יאיר שטרן. אני עדיין ממתין בסבלנות לשמוע מאריה מליניאק ומיורם ארבל על איזה עיירה נידחת ב- ברה”מ ו/או בצ’כוסלובקיה שניהם מדברים, מי היו הקבוצות שנטלו חלק במשחק אודותיו הם מדברים, ומה הייתה התוצאה במשחק ההוא. אותו אריה מליניאק מצרף עוד בלוף ועוד אגדה אורבנית בעניין אחר ומדווח לאהרון ווייסברג כדלקמן : “שמעון מזרחי כפה על יואש אלרואי לפטר אותי מלהיות פרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אחרת הוא לא ייתן להם את זכויות השידורים של מכבי ת”א…”. בלוף. שקר. מעולם לא היה כדבר הזה. מדובר במעשה נוכלות שאהרון ווייסברג שותף לה ביודעין מפני שאיננו משתף אותי בדיון ולא שואל אותי אם יש גרעין אמת בקשקוש הזה של אריה מליניאק. אריה מליניאק יודע היטב מדוע סולק על ידי מכֵּס פַּרְשָן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא פשוט משקר את אהרון ווייסברג. איזה בגלל מכבי ת”א ואיזה נעליים. שמעון מזרחי וחברי הנהלתו ידעו שבלעדי החשיפה של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוממותה וגדלותה של מכבי ת”א שווים לנעל ישנה. 

האגדה האורבנית הזאת כפי שהעיד בשעתו אריה מליניאק בפניו של אהרון ווייסברג ושלמה מן, וגם בפניו של עמנואל רוזן, היא פִבְּרוּק לא פחות מעלוב ואשתמש במילת תואר “פברוק נבזי” שאין לו שום מכנה משותף עם האמת. אריה מליניאק מוציא את דיבתי רעה. מעולם לא הייתי רֵע וחֲבֵר של שמעון מזרחי ו/או דייוויד פדרמן, ו/או מי מאֵי חברי הנהלת מועדון הכדורסל של מכבי ת”א. מעולם לא הייתי מרשה להם להתערב ולבחוש בצורה כזאת בוטה ו/או אחרת בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי, ולהתנות את מכירת זכויות השידורים בגין סילוקו של אריה מליניאק. עלי לומר לקוראים כהאי לישנא : “אילו אנשי מכבי ת”א היו מעלים טיעון והתניה כאלה בעת המו”מ עמם, אפילו לא הייתי עונה להם. הייתי פשוט קם ונפנה מהם, ומסתלק משולחן המשא ומתן”. המפגשים היחידים שלי עמם עם אנשי מועדון הכדורסל של מכבי ת”א היה משני צידי המתרס בעת פגישות המו”מ ו/או בהיכל הספורט ביד אליהו. הייתי יישר דרך ונאמן לחלוטין ב- % 100 לרשת השידור שלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולבוסים שלי לדורותיהם יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, אריה מקל, יאיר שטרן, ומוטי קירשנבאום. בדיוק כפי שהייתי יישר דרך ונאמן ב- % 100 לציוותי השידור שלי לרבות אריה מליניאק. אֶשְנֶה ואומר את מָה שהקלדתי לפני שורות ספורות : אריה מליניאק יודע היטב כמוני מדוע סולק והודח. נבצר ממני להבין מדוע איננו מספר לציבור את האמת ואת סיבות הרחקתו ממיקרופון הפרשנות ב- 1991. גם בחלוף כל כך הרבה שנים הוא עדיין נתלה בדברי שווא וממשיך לגלגל את האגדה האורבנית הזאת כאילו היא דבר אמת. לשמעון מזרחי (וחבריו בהנהלת מכבי ת”א) אין ולא הייתה שום נחלה ויד בהרחקתו של אריה מליניאק מהמיקרופון הציבורי ו/או בכל עניין אחר בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

 הדיפת שמועות אודות אגדות אורבניות (3). משה גרטל.  

ואז מופיע גם משה גרטל שמדווח לציבור ב- 2 בנובמבר 2009 באמצעות שלמה מן ב- ביטאון “העין השביעית” את האינפורמציה הבאה כלהלן : “הגעתי לבית של אולסי פרי בשיכון ל’ בתל אביב, הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם מת, מנוטרל לגמרי – לגמרי, צילמתי אותו…”. משה גרטל משקר ביודעין. אין שום סיכוי ואין שום כוח בעולם שהוא דובר אמת בעניין הקונקרטי הנדון. הסצנה בהירה לחלוטין מפני שהיא לא התקיימה אף פעם. תמי בן עמי ז”ל לא פתחה את דלת דירתה בשיכון ל’ בפני צוות הצילום של משה גרטל באותו יום חמישי ההוא – של 16 בדצמבר 1982. ברור לגמרי שתמי בן עמי ז”ל לא הייתה עושה מעשה מביש, נבזי, ועלוב שכזה כדי לאפשר למשה גרטל לחשוף ולצלם את החבר האָהוּב שלה אולסי פרי שרוע בשיא עליבותו על סדיני מיטתה, כשהוא שוכב שם מת ומנוטרל לגמרי (על פי דבריו של משה גרטל), בעוד היא תמי בן עמי ז”ל מרשה למשה גרטל לצלם את אולסי פרי מבלי ידיעתו והרי הוא אָהוּב לִבָּה, רק על מנת שאותו משה גרטל יוכל לפרסם את הצילומים המרעישים והסנסציוניים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית של 1982. אין כוח בעולם שסצנה כזאת התרחשה כפי שמשה גרטל טוען שאומנם קרתה. לא יכול להיות ובלתי מתקבל על הדעת. משה גרטל מתפאר בפני שלמה מן ומספר סיפור שווא. לא רק שווא. דוחה. הוא לא מספר אמת לשלמה מן, ו- אולם זה איננו מהסס ומפרסם את דיווחו של משה גרטל כהווייתו לציבור ב- “עין השביעית”.

כל הראיות הנסיבתיות זועקות מבטן האדמה נגד משה גרטל. אבל הוא ממשיך לשקר לשלמה מן, כשהוא טוען שחזר להיכל הספורט ביד אליהו מדירתה של תמי בן עמי ב- שיכון ל’ ודיווח לי אודות חשיפתו האומללה של אולסי פרי, ואני לא רציתי לשדר את הידיעה. דיווח שקר. משה גרטל היה אומנם איש חטיבת הספורט שלי אולם הוא כלל לא שימש בתור כתב – עיתונאי שלי, וברור שלא נשלח מטעמי לבלוש אחרי היעדרותו של אולסי פרי כפי שהתגלתה סמוך למועד תחילת המשחק ההוא ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 של מכבי ת”א נגד הקבוצה הספרדית ריאל מדריד. משה גרטל מעולם לא סיפר לי את הידיעה הנ”ל בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 16 בדצמבר 1982 כפי שהוא טוען שדיווח לי, כי תמי בן עמי ז”ל פתחה כביכול בפניו את דלת דירתה כדי להשפיל את אהובה, וכי הוא ראה וצילם את אולסי פרי שוכב שיכור ומנוטרל על מיטתה. אם משה גרטל היה באמת מדווח לי את אותה ידיעה עיתונאית מרעישה וסנסציונית כזאת, הייתי משיב ועונה לו בשתי מילים : “תוכיח לי” (!). מדובר ב- בדותא. בשקר. אֶשְנֶה ואומר שוב : תמי בן עמי ז”ל מעולם לא פתחה את שערי דירתה הנעולה בשיכון ל’ בתל אביב בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו כפי שהוא טוען שעשתה. יתירה מזאת : כמנווט, עורך, ומפיק של השידור הישיר ההוא מכבי ת”א נגד ריאל מדריד הייתי מודע להיעדרו הבלתי צפוי של אולסי פרי באותו הערב ההוא של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982, וגם הייתי בקשר עם הנהלת מכבי ת”א בעניין הזה. ידעתי שהנהלת מכבי ת”א ביקשה באותו הערב ההוא של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 ממשטרת ישראל לשלוח בהול שני ציוותי חיפוש ובדיקה שטסו במקביל לדירתו של אולסי פרי ברמת אביב וגם לדירתה של תמי בן עמי ז”ל חברתו של אולסי פרי בשיכון ל’ בתל אביב. שני הצוותים המשטרתיים שבו רֵיקָם להיכל הספורט ביד אליהו, ודיווחו להנהלת מכבי ת”א כי שתי הדירות היו חשוכות ונעולות ואיש לא ענה מהן. אין שום סיכוי שתמי בן עמי ז”ל פתחה את דלת דירתה דווקא בפני משה גרטל באותו הערב ההוא של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 על מנת להרשות לו לצלם את אולסי פרי שרוע על סדיני מיטתה בשיא עליבותו ואומללותו. משה גרטל משקר. סיפורו העלוב הנ”ל של משה גרטל התפרסם ב- 2 בנובמבר 2009 ב- “עין השביעית” מטעמו של שלמה מן.  

אתה יודעים מה ? נניח לרגע שמשה גרטל לא משקר ובאמת תמי בן עמי ז”ל פתחה את דלת דירתה לרווחה בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו, ובאמת היא התירה להם לצלם את אולסי פרי שלה שרוע שיכור על סדיני מיטתה, והוא משה גרטל באמת צילם את אולסי פרי, “…כשהוא שוכב שם מת, מנוטרל לגמרי – לגמרי, וישן שנת שיכורים…” (ציטוט של דברי משה גרטל כפי שהם מופיעים בפוסט ההוא של שלמה מן ב- “עין השביעית” מ- 2 בנובמבר 2009). אם כך מדוע החומר המצולם הסנסציוני הזה ב- Film אודות אולסי פרי שמשה גרטל טוען שהוא מחזיק בידיו לא שודר למחרת יום שישי – 17 בדצמבר 1982 במגזין “יומן השבוע” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית…??? מדוע אם כך הוא לא עקף אותי ולא רץ עם החומר המרעיש הסנסציוני שהוא מחזיק בידיו אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם טוביה סער…??? מדוע אם כך הוא לא פסח עלי ולא הפנה את תשומת לבו של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל לחומר הפילם הבלעדי המרעיש ו- רווי חומר נפץ שהוא מחזיק בידיו…??? מדוע אם כך חומר הפילם הסנסציוני והנָפִיץ הזה לא שודר במהדורת “מבט” של מוצ”ש – 18 בדצמבר 1982…??? מדוע אם כך חומר הפילם המרעיש לא שודר במהדורת “מבט” של יום ראשון – 19 בדצמבר 1982…??? מדוע אם כך חומר הפילם הזה שמשה גרטל מחזיק בידיו ומראה את אולסי פרי שוכב מת, עירום, ומְסוּמָם (כדבריו של משה גרטל עצמו כפי שמסר אותם לשלמה מן) לא שודר אף פעם ומעולם מאז ועד היום בשום מסגרת עיתונאית – חדשותית / אקטואלית בטלוויזיה הישראלית הציבורית…??? הפוסט ההוא של שלמה מן מ- 2 בנובמבר 2009 ב- “עין השביעית” רצוף סדקים ופרצות שסותרים לחלוטין את סיפור השווא של משה גרטל (גם מן ההיבטים הלוגיסטיים והביורוקרטיים כפי שהתנהלה בתקופה ההיא הטלוויזיה הישראלית הציבורית) כפי שדיווח לשלמה מן, וכפי שהלה מצא לנכון להדפיס ולהפיץ את דברי השקר האלה. בלתי מתקבל על הדעת. לא היה כדבר הזה. משה גרטל המציא סיפור לשלמה מן וזה מצא לנכון להדפיס אותו ולהוציא אותו לאור מבלי לאמת את הנתונים. אם שלמה מן היה אדם ועיתונאי רציני הוא היה מבקש לחקור ולדעת מי היו אנשי צוות הצילום של משה גרטל בפרשה הנלוזה והשקרית הזאת, הצלם + איש הקול / מקליט + תאורן. צוות צילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1982 כלל בצילומי ערב ולילה לא רק כתב + צלם + טכנאי קול אלא גם תאורן. זה היה פק”ל. אין שום סיכוי שתמי בן עמי פתחה את דלת דירתה בפני הכתב משה וצוות הצילום שלו כדי לחשוף ברבים את קלונו של אהובה אולסי פרי.

הבהרה :

הבלוג שנוסד מאוחר איננו הנהלת חשבונות אך במקרים דנן הוא נועד ומשמש להגנה על האגפים. מדובר כאן בעניין רציני, ערכי, ומהותי ובעל מחלוקת רבתי שאפשר שתסתיים לבסוף בין כותלי בית המשפט. אסייג את עצמי בנוגע להאשמותיי את אריה מליניאק הנוגעות לאליפות אירופה לאומות בכדורסל של צ’כוסלובקיה 1981. אני בטוח שאינני טועה אולם אף על פי כן אני מסייג את עצמי. בנוגע להאשמה נוספת שלי את אריה מליניאק שמספר דבר שקר ומטפח אגדה אורבנית “כי יו”ר מכבי ת”א שמעון מזרחי התנה בשלב מסוים את מכירת זכויות השידורים של מכבי ת”א לטלוויזיה הישראלית הציבורית בהדחתו של אריה מליניאק מכס הפרשן על ידי” – אינני מסייג את עצמי כלל וכלל ולא לוקח אפילו צעד אחד קטן לאחור. כנ”ל בנוגע לעניינו שלמשה גרטל שמספר דבר שקר כי תמי בן עמי ז”ל פתחה את שערי דירתה בפניו ובפני צוות הצילום שלו כדי שיתעדו במצלמתם את אהובה והחבר שלה אולסי פרי שרוע על סדיני מיטתה, “…שוכב מת, עירום, ומְסוּמָם…”. אינני מסייג את עצמי. לחלוטין אינני מסייג את עצמי. מדובר כאן בסיפורי שקרים ובדותות והוצאות דיבה ביודעין בשנים 2007, 2009, מבלי שהמפרסמים את הבלופים האלה מולי שפירא, אהרון ווייסברג, ושלמה מן העניקו לי את הזכות להגן על עצמי On line. שלמה מן נתן פומבי לבלופים של משה גרטל ואח”כ עשה את המעשה הנואל ביותר. הוא צלצל אלי לביתי לבקש את תגובתי המאוחרת במסווה של איזון הפוסט השִקְרִי שלו. לכן יש היגיון וטעם להמשיך את הדיון הישן בחלק הבא של הפוסט הקונקרטי הזה.

ובכן, השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת, אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרמות ולבלף כדי לייצר אגדות אורבניות ? וגם איזה הוא הקטליזטור שמטלטל עיתונאים שמחשיבים את עצמם להוגנים ו- ישרי דרך לפתח את האגדות האורבניות הללו, ולפרסם דברי כחש וכזב. וכל זאת מבלי שום ניסיון לאַמֵת אם מדובר בעובדות אמת, ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית, את רשות התגובה. להלן כמה תמונות שמספרות עד כמה היה יורם ארבל Teamate טלוויזיוני שלי במשך כל כך הרבה שנים ובתוכם כל כך הרבה אירועים ושידורים ישירים, ואז הוא נזכר לרוץ למשת”פ שלו בגלי צה”ל מולי שפירא שמכנה אותו “יורמק’ה”, ומדווח לו שאנוכי איחלתי לו לשדר “דוּק” בערוץ 2 ובערוץ 55 בכבלים. עסק עלוב. 

פוסט מס’ 688. הגיעה שוּב העֵת לָשוּב ולהפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות השקריות שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו “גלי צה”ל), אריה מליניאק (באמצעות אהרון ווייסברג), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מן). פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות. 2 ביוני 2017.

טקסט תמונה : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי (שני מימין) יחדיו עם אולסי פרי שחקנה האהוב של מכבי ת”א אולסי פרי (2.10 מ’, שני משמאל). אולסי פרי היה איש חכם ושחקן כדורסל חושב שחַטָא חֵטְא סַמִים ושילם מחיר אישי כבד. ראשון משמאל הוא הצלם שלי יורם מנדלבאום ז”ל בן קיבוץ גבעת חיים. בתווך, מר נסים מזרחי. מימין, איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בקדנציית הניהול הראשונה שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 5 באפריל 1989. מכתב פרידה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום חמש שנות כהונתו בקדנציית הניהול הראשונה שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בֵּיאוּר הערך אגדה אורבנית (ו/או אגדה עירונית) על פי ויקיפדיה באינטרנט : 

סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה רווייה יוקרה ופרסטיז’ה מחד וקנאה וצרות עין מאידך. לכן האזור הזה מהווה קרקע פורייה להמצאה וטיפוח אגדות אורבניות. בדותות שניזונות מכחש, תרמית, ולזות שפתיים.

הבלוג לא הוקם כדי לנהל חשבונות. הוא מוּסָד בחינם לצורך אספקת מידע לטובתם של מאות אלפי קוראים אולם נועד גם כדי להגן על האגפים שלי ולשמור על האמת. אינני עומד מעל כל ושום ביקורת הוגנת אולם אני ניצב מעל השקרים והאגדות האורבניות שאין בהם שֶמֶץ של אֶמֶת ואשר מפיצים אודותיי יורם ארבל, אריה מליניאק, ומשה גרטל. איזה צורך מצאה השלישייה הנ”ל, כל אחד בשעתו, לאוץ אל עיתונאים מזן Y על מנת לספר להם בלופים ואלה אותם העיתונאים מזן Y מצאו צורך לפרסם את הבלופים האלה ביחידות לתקשורת המונים שהם מופקדים עליהם, מבלי לתת לי את הזכות המינימאלית להגן על עצמי ואגפיי. אגדה אורבנית היא הגדרה רכה לשֶקֶר גָס. מעולם לא הבנתי מדוע עיתונאים מסוג X מטפחים אגדות אורבניות באוזניהם של עיתונאים מזן Y ואלה מזן Y אָצִים – רָצִים להפעיל את המקלדת ו/או פותחים את המיקרופון, ו/או מסירים את הווילון ממסך הטלוויזיה ומפרסמים את דברי השקר והדיבה בכלי התקשורת שעומדים לרשותם. אגדות אורבניות אֵינָן הדבר החשוב בעולמנו הסוער בימים אלה אולם מפני שמדובר בהונאה ואחיזת עיניים הן שוות תגובה ו- השבת מלחמה שערה. בשעה שיורם ארבל איש X מבלפף אתמול (יום שישי – 13 בנובמבר 2015) את מר מולי שפירא איש Y ב- רדיו גלי צה”ל כי אנוכי יואש אלרואי שלחתי אותו לשדר דוּק, הוא מטפח אגדה אורבנית. בשעה שאותו מולי שפירא מאפשר ליורם ארבל לספר אודותיי דבר שקר ומִרְמָה בעניין “שידור משחק ה- דוּק” בכלי התקשורת הציבורי שעליו הוא מופקד מבלי שהוא מְוָודֵא כי יש לפחות שֶמֶץ של קורטוב אמת בטקסט ומבלי שהוא מעניק לי הזדמנות להגן על שמי, הוא שותף למעשה הנוכלות והמִרְמָה שיורם ארבל מפיץ בצורה נלוזה. יורם ארבל תסתכל לי בעיניים ותשיב : “מתי בדיוק שלחתי אותך לשדר “דוּק”…? ומתי איחלתי לך לשדר “דוּק”…? מה מניע אותך לספר בלופים…?מעולם לא שלחתי את יורם אבל לשדר דוּק ו/או איחלתי לו לשדר דוּק כנקמה לאחר שנטש אותי. אינני נקמן ולא נוטר איבה. זאת לא דרכי. אני רוחש לו גם היום כבוד כשַדָּר ספורט כפי שרחשתי לו בעבר, והצהרתי על כך בפומבי, אך מה לזה ולאגדות האורבניות השקריות שהוא מפיץ ?

טקסט מסמך : 21 באפריל 1991. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. אנוכי מתראיין לעיתון הנפוץ במדינה “ידיעות אחרונות” ומחווה את דעתי ללא כחל ושרק אודות שַדָּר העבר שלי יורם ארבל שנטש את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבר לערוץ 2 המסחרי הניסיוני ולערוץ 5 בכבלים. אינני חייב דבר ליורם ארבל וגם הוא לא חייב לי כלום אולם מה בין זה לבין הפצת אגדות אורבניות ?תגיד לי מר יורם ארבל מתי בדיוק שלחתי אותך לשדר דוּק ומתי בדיוק איחלתי לך לשדר דוּק ? ומה מניע אותך לספר בלופים למולי שפירא ברדיו גלי צה”ל ? אותה השאלה מופנית למר מולי שפירא, מה מניע אותו לאפשר ליורם ארבל לספר בדותות אודותיי ולהוציא את דיבתי רעה ב- גלי צה”ל שאיננו תחנת רדיו פרטית שלו ? (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות” ומו”ל העיתון מר ארנון “נוני” מוזס). 

זהו סיפור המעשה והדיווח הקונקרטי שלי למען הדיוק ולמענו של העיתונאי Y מר מולי שפירא וכדי להעמיד דברים על דיוקם, אודות המונח שאליו יורם ארבל מתייחס,“שידור משחק הדוק”. לאחר שיורם ארבל בחר להתנתק בתום מונדיאל איטליה 90′ בקיץ 1990 מהשידור הציבורי ולחבור לשידור המסחרי של ערוץ 2 הניסיוני וערוץ מס’ 5 בטכנולוגיית הכבלים, החלטתי להציב במקומו את מאיר איינשטיין מרדיו “קול ישראל” כשַדָּר מוביל שלי. לא הזלתי דמעה על הליכתו של יורם ארבל ממני. הוא פשוט לא עניין אותי יותר ולא היה חשוב עוד. נדידת שדרים מערוץ טלוויזיה אחד למשנהו הוא עניין טכני. בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. היו לי עוד שני מועמדים אחרים, גדעון הוד אף הוא מרדיו “קול ישראל” ורמי ווייץ שהיה שדר מן המניין שלי בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. וויתרתי על שניהם משיקולים שלי. האנשים אינם מבינים כי שִגְשוּגָם של ערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם נובע מאיכות החומרים שהם משדרים לציבורים שלהם ואיננו מותנה במגישים אותם (השגשוג מותנה גם הרבה יותר במנהיגות האנושית שמובילה ומנתבת את דרכו של ערוץ טלוויזיה כזה ו/או אחר מאשר כוכבי הטלוויזיה שזורחים על המסך שלו). כלל לא הייתי מודאג מפרישתו של יורם ארבל גם בגלל הרעיון שהפרש האיכויות הטלוויזיוניות בין יורם ארבל המנוסה לבין מאיר אינשטיין הטירון הוא מינימאלי. איכות וטיב החומר המשודר חשובים מכוכב הטלוויזיה שמגיש אותו לציבור הצופים. על כל פנים העברתו של מאיר איינשטיין מרדיו “קול ישראל” לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרשה את התערבותו הפרוצדורלית ואישורו של מנכ”ל רשות השידור אריה מקל. בראשית ספטמבר 1990 ניהלתי שיחת וועידה משולשת בהשתתפותי שלי עם אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטרי יוסף בר-אל (איש טלוויזיה פתטי במיוחד). שניהם שאלו אותי ממש יחדיו בבת אחת באותה שיחת הוועידה ההיא בטון של ייסורים, מבוכה, וקִינָה, “מה יהיה לאחר לכתו של יורם ארבל…?”. יוסף בר-אל נשמע אגב מודאג יותר מאַרְיֵה מֶקֶל. קינתם הפתיעה אותי מפני שלא העליתי בדעתי כי גם הבוסים העליונים שלי אינם מבינים כי שגשוגם איננו מותנה ביורם ארבל ודומיו אלא בחומרים שיואש אלרואי יפיק, יערוך, ו- יספק אותם למסך הטלוויזיה שלהם. תשובתי לשניהם אז בספטמבר 1990 הייתה קצרה, פשוטה, ברורה, ומנומקת כלהלן : “עם כל הכבוד ליורם ארבל הוא איננו מדאיג אותי כלל ועיקר. הוא איננו חשוב עוד. מאיר איינשטיין הוא המועמד שלי להיכנס לנעליו של יורם ארבל ואין לי ספק שהוא יעשה זאת בהצלחה. ציבור צופי הטלוויזיה בארץ מתחבר לשידורי הספורט באחריותי לא בגלל יורם ארבל ו/או נסים קיוויתי אלא מפני שאני כנציג שלכם מחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של האירועים הרלוואנטיים בארץ והבינלאומיים בעולם הרחב. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור מחזיקים בכל זכויות השידורים הבלעדיות של כל האירועים הגדולים והחשובים בארץ ובתבל : הליגה לאומית (ליגת העל)) בכדורגל, משחקי גביע המדינה בכדורגל, המשחקים של נבחרת ישראל בכדורגל במוקדמות המונדיאלים וה- Euros, הליגה הלאומית בכדורסל, משחקי גביע המדינה בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורסל במוקדמות אליפויות אירופה, משחקי מכבי ת”א בכדורסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, ובזכות חברותינו ב- EBU אנו מחזיקים גם בזכויות השידורים הבלעדיות של האולימפיאדות, המונדיאלים, ה- Euros (אליפויות אירופה בכדורגל לאומות), אליפויות אירופה בכדורסל למדינות, אליפויות העולם בא”ק, טורנירי הטניס של ווימבלדון, שידורי ה- NBA, ומה לא. צופי הטלוויזיה בארץ ישמרו לנו אמונים לא בגלל יורם ארבל, מאיר איינשטיין, אורי לוי, ורמי ווייץ, ו/או זוהייר בהלול אלא בגלל רשימת האירועים שמניתי בפניכם בזה הרגע. אם מאיר איינשטיין ישדר אצלנו ישיר את משחקי גביע אירופה של מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל וממולו ישדר יורם ארבל משחק “דוּק”, “חֵץ וקֶשֶת”, ו/או “קרלינג” בערוץ 2 הניסיוני ו/או בערוץ 5 בכבלים, הרייטינג יהיה עמנו מפני שהציבור ילך עם מכבי ת”א ולא עם שידורי דוק וכיו”ב. בחרתי במשחק ה- “דוּק”, “חץ וקשת”, ו- “קרלינג” כדוגמה לשידורים נטולי רייטינג, כשם שיכולתי לבחור נגיד במשחק פּוֹקֶר ו/או במשחק ביליארד. הציבור נוהה אחרי איכות ופופולאריות האירועים ולא צועד בעקבות המגישים אותם ו/או המשדרים אותם. זהו חוק ברזל בטלוויזיה (!). אל תשכחו זאת לעולם (!). לכן עליכם לסייע לי לשמור על זכויות השידורים שלי יותר מאשר על השדרים שלי. יורם ארבל איננו חשוב עוד. הוא הוביל את השידורים שלי בעשור ה- 80 שחלף אף הוא. עשור ה- 90 יהיה שייך לשַדָּר העתידי החדש שלי מאיר איינשטיין. זיכרונם של שדרני הטלוויזיה קשור בעבותות לאיכות האירועים עליהם הם מופקדים. מאיר איינשטיין יאפיל חיש מהר על יורם ארבל. יורם ארבל נועד להישכח כל עוד יטפל באירועי טלוויזיה מינוריים בערוץ 2 הניסיוני ובערוץ 5 בכבלים”. מעתה והילך השקעתי את כל מרצי הטלוויזיוני בבנייתו, פיסולו, ועיצובו של השַדָּר המוביל החדש שלי מאיר איינשטיין. ככלות הכל הוא היה עתיד להתייצב ב- Front הקדמי ביותר בחלון הראווה של השידור הציבורי. יורם ארבל היה שייך לעבר.

אוסיף כי אין זאת הפעם הראשונה שמר מולי שפירא איש גלי צה”ל איננו נזהר, לא מקפיד, ולא בודק את הנושא הנדון לפרטיו, ועל כן נוהג מִנְהָג פַארְסָה (!). באחד מימי שישי של סוף חודש נובמבר בשנת 1997 (28 בנובמבר 1997) ו/או בראשית דצמבר של שנת 1997 (5 בדצמבר 1997) אירח מולי שפירא ברדיו גלי צה”ל את מומחה הספורט שלו דאז אריה מליניאק, וזה התרברב וטען בפניו בלגלוג ולזות שפתיים כי יואש אלרואי מנהל חטיבת הספורט הפסיד ברשלנות את זכויות השידורים של שני משחקי קדם אליפות אירופה בכדורסל, בשבת – 29 בנובמבר 1997 נגד אוקראינה בקייב וביום רביעי – 3 בדצמבר 1997 נגד דנמרק בקופנהאגן, לסוכן ישראלי פרטי בשם יגאל קָרְבִּי. היה מדובר באינפורמציה שקרית לחלוטין. אריה מליניאק נטול כל מידע בתחום הפיץ אגדה אורבנית ו/או אם להשתמש בטקסט בוטה יותר, פשוט שיקר. מולי שפירא שאף הוא נטול כל מושג בתחום ומי שלא בדק עמי את פרטי המו”מ ההוא עם אנשי איגוד הכדורסל והיו”ר שלו דני קסטן ז”ל מחד ועם יגאל קרבי מאידך, פתח את המיקרופון לאריה מליניאק. האיש שכמובן שלא היה לו כל מֵידָע לגבי המתרחש במו”מ ההוא של 1997 (וגם לא ב- מו”מ אחרים), לא בחל ב- טקסט שהוא בפירוש גניבת דעת ואישום מופרך ברדיו גלי צה”ל כדי להשמיץ אותי ואת רשות השידור שהמנכ”ל שלה היה באותה העת מוטי קירשנבאום ז”ל ברשלנות, התנשאות כ- מונופול, ואי הבנה את חוקי התחרות ברכישת זכויות שידורים ש- השתנו. הצרה הראשונה הייתה עם אריה מליניאק שלא היה לו שום צֵל של מושג בתחום ניהול מו”מ אודות זכויות שידור טלוויזיוניות בתחומי הספורט השונים ובעיקר זה האחרון שניהלתי במקביל עם דני קסטן ויגאל קרבי. במו”מ ההוא עם המתווך והסוכן יגאל קרבי אודות רכישת זכויות השידורים של שני משחקי החוץ ההם נגד אוקראינה ודנמרק בנובמבר ודצמבר של שנת 1997, דרש ממני יגאל קרבי סכום של 100000 (מאה אלף) דולר תמורת זיכיון השידור הישיר של המשחק אוקראינה – ישראל ו- 80000 (שמונים אלף) דולר תמורת זיכיון השידור הישיר של המשחק ישראל – דנמרק. ברור שנפנפתי אותו מכל המדרגות. את זאת כמובן אריה מליניאק לא ידע. הבעיה השנייה והחריפה הרבה יותר התעוררה מול מולי שפירא שכאמור לא היה בקי כלל בחומר, ואף על פי כן פתח לאריה מליניאק את המיקרופון של רדיו גלי צה”ל. ללא בקרת עורך וללא חקר הנושא כאילו מדובר באורים ותומים. מוטי קירנשבאום ז”ל ואנוכי רתחנו. התקשרנו למולי שפירא (כאמור איש גלי צה”ל) ושאלנו אותו כיצד הוא מאפשר למומחה שלו אריה מליניאק לשדר דברי בלע ואינפורמציה שקרית למאזינים שלו מבלי שהוא כעורך המשדר טורח ל- וודא את אמיתות העניין. מוטי קירשנבאום ז”ל שאל אותו אז את מולי שפירא, “איזה מין דבר זה…?”. זה מה שהוא מוטי קירשנבאום ז”ל סיפר לי בשעתו. מר מולי שפירא גמגם והתנצל.

בעקבות טקסט המִרְמָה שהושמע ברדיו גלי צה”ל ופרשת אי שידורם הישיר על ידי חטיבת הספורט בראשותי את אותם שני המשחקים המדוברים ההם נגד אוקראינה בקייב (בשבת – 29 בנובמבר 1997) ונגד דנמרק בקופנהאגן (ביום רביעי – 3 בדצמבר 1997) נפגשנו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי בתשע וחצי בבוקר ביום רביעי – 24 בדצמבר 1997 בלשכה בבניין הטלוויזיה עם היו”ר דָנִי קֶסְטֶן ז”ל ומר איתן רוֹבּ. הודענו לשניהם כהאי לישנא שמעתה והילך אם ברצונם לשמור על קשרי עסקים הוגנים עם ערוץ 1 יהיה עליהם להתערב בתמחור נושא השידורים הישירים של נבחרת ישראל בכדורסל גם במשחקיה בחו”ל. אנחנו אנשי רשות השידור וערוץ 1 איננו מתכוונים לשלם לסוכנים פרטיים מחירים מטורפים כאלה של זכויות שידורים. לשלם צריך – אך השאלה כמה – היא שאלת מפתח שנותרה פתוחה. הפגישה הייתה קצרצרה. דָנִי קֶסְטֶן ואיתן רוֹבּ הבינו חיש מהר מה הם צריכים לעשות ומה עליהם לבצע בתיאום עמנו. על הסוכן ומתווך זכויות השידורים יגאל קרבי לא שמעתי יותר מאז.

צריך להבין כי מאז שהתייצבתי ב- 1980 בראש חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרנו ישיר את כל משחקי נבחרת ישראל בכדורסל בקדם אליפויות אירופה בכדורסל בארץ ובחו”ל וגם את כל אליפויות אירופה בכדורסל עצמן, למעט שני המשחקים האחרונים המדוברים הנ”ל נגד אוקראינה ודנמרק. ברגע שמר יִגְאָל קָרְבִּי דרש ממני כאמור סכומי כסף בלתי מתקבלים על הדעת, 100000 (מאה אלף) דולר עבור זכויות השידורים של המשחק אוקראינה – ישראל בקייב בשבת – 29 בנובמבר 1997 ו- 80000 (שמונים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של המשחק דנמרק – ישראל ביום רביעי – 3 בדצמבר 1997, הודעתי לו הודעה טלפונית קצרה בת ארבע מילים : “…חפש את החברים שלך…”. דיווחתי למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ולמנהל הטלוויזיה היאיר שטרן יבד”ל את תוצאות המו”מ השליליות עם יִגְאָל קָרְבִּי. ברור שהם תמכו בי תמיכה מופלגת. ממתי משחק כדורסל נגד אוקראינה שווה ערך לזכויות שידורים בגובה 100000 (מאה אלף) דולר ? עיתונאי X מר אריה מליניאק רץ לגלי צה”ל לפַתֵח אגדה אורבנית ומולי שפירא פתח בפניו את שערי התחנה.

ב- 14 באפריל 2007 מסר מר אריה מליניאק עיתונאי X למר אהרון ווייסברג עיתונאי Y איש Ynet את אינפורמציית הבלוף הטלוויזיונית המזויפת כפי שהיא ר”מ באותיות מודגשות. מדובר ב- בדותה עלובה, פיקציה מחורבנת, דברי פלסתר, מבלי שאהרון ווייסברג בודק את אמיתות הדברים (ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטארית להגן על עצמי), ואף על פיכן אָץ להוציא אותה לאור באתר האינטרנט שלו Ynet כלהלן : “…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ’כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…”. בדותה. דבר שקר. מעולם לא היה כדבר הזה. מה אתה אומר אריה מליניאק…??? אתה ויורם ארבל נכנסתם לאולם חשוך…יש לכם בעמדה שולחן וכיסא, ושניכם עשיתם טלוויזיה מכלום…הצלחתם איך שהוא להרים שידור בעיירה נידחת בברית המועצות או בצ’כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…??? באמת אריה מליניאק…??? כמובן שהעיתונאי Y מר אהרון ווייסברג התמים נטול כל ידע בטכנולוגיה של ההטלוויזיה לא הקשה על שדר X אריה מליניאק בשום סוג של שאלה חוקרת, נגיד, תשמע אם אתה מאשים את יואש אלרואי באשמה כה חמורה של חלטוריזם טלוויזיוני, ואתה ויורם ארבל עשיתם טלוויזיה מכלום באולם כדורסל חשוך בעיירה נידחת ב- ברה”מ ו/או בצ’כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…אז אולי תואיל לציין בפני את תאריך האירוע המדובר ? אולי תואיל לפַרֵט לי אודות איזה עיירה נידחת ב- ברה”מ ו/או צ’כוסלובקיה אתה בדיוק שַח לי ? ואולי תואיל לומר לי מה הייתה תוצאת המשחק המדובר ההוא באותה עיירה נידחת ב- ברה”מ ו/או בצ’כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם ? אולם אהרון ווייסברג מילא את פיו מים ולא התעניין בחומר הרכילות שהתגלגל לידיו, שלא היה ולא נברא. אהרון ווייסברג המשיך לטפח אגדה אורבנית בעל כורחו. בתמימות ו/או בזדון, אין לכך שום חשיבות ברגע. בדיוק לתוך התֶּפֶר הפַּרוּם נקלעתי אנוכי וזאת היא עדותי כלהלן.

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. עיתונאי X אריה מליניאק מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y אהרון ווייסברג, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית.  

א. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התקופה בה שימש אריה מליניאק פרשן כדורסל שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם קצת לפני כן (אלכס גלעדי ואנוכי הבאנו אותו לשורותינו Onn and Off), לא שידרנו כלל משטחי ברה”מ ו/או מצ’כוסלובקיה שום משחק מ- משחקי מכבי ת”א נגד קבוצות סובייטיות ו/או צ’כוסלובקיות במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הסיבה : היעדר קשרים דיפלומטיים. השלטון הרודני – קומוניסטי של ברה”מ לא אִפְשֵר קיומן של תחרויות ספורט לרבות כדורסל על אדמת ברה”מ בין קבוצות ישראליות וסובייטיות. משחקי החוץ של מכבי ת”א נגד הקבוצות הסובייטיות צסק”א מוסקבה וז’לגיריס קובנה, הועתקו ו- התקיימו במחצית השנייה של עשור ה- 70 ובעשור ה- 80 של המאה הקודמת תמיד בשתי הערים הבלגיות ווירטון ו- בריסל תחת שרביט ארגונו של הבלגי המופלא איש ה- FIBA מר ליאון וואנדל. כנ”ל גם בכל מה שקשור ל- משחקה של מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות ב- פברואר 1977 נגד הקבוצה הצ’כוסלובקית זברויובקה בְּרְנוֹ שאף הוא התקיים בבלגיה.

טקסט תמונה : יום רביעי – 28 בינואר 1981 + יום חמישי – 29 בינואר 1981. בריסל – בלגיה. השדר יורם ארבל (מימין) והמפיק אמנון ברקאי (משמאל, חובש אוזניות ומחזיק מיקרופון) מאיישים את עמדת השידור שלנו במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית רויאל 4 בעת שני השידורים הישירים שלנו ההם מבריסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות : מכבי ת”א מנצחת את צסק”א מוסקבה 74:85 במשחק הראשון ומפסידה לה במשחק השני 83:81. שני המשחקים האלה אורגנו ע”י הבלגי ליאון וואנדל איש ה- FIBA. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב. הפעם הראשונה בה שידרנו ישיר משחק כדורסל כלשהו של מכבי ת”א נגד קבוצה סובייטית כלשהי משטחה של ברה”מ לישראל בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התרחש ביום חמישי – 12 בינואר 1989 במוסקבה מול אלופת ברה”מ צסק”א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. זה היה בתקופת הפרסטרויקה של שליט ברה”מ מיכאיל גורבצ’וב. הטלוויזיה הסובייטית RTR אירחה אותנו במוסקבה. אני הפקתי וניהלתי בעצמי את השידור הישיר ההוא מבירת רוסיה מוסקבה אולם אריה מליניאק כלל לא היה עמי במוסקבה. לא זימנתי אותו למבצע השידור הישיר ההוא משיקוליי שלי. הבאתי עמי מישראל כמובן את השדר המוביל שלי יורם ארבל, ומ- צרפת את יואב טוקר כדי שיכין כתבה חדשותית ב- ENG לטלוויזיה הישראלית הציבורית אודות ביקורה ההיסטורי הראשון אי פעם של מכבי ת”א במוסקבה.

טקסט תמונה : 11 בינואר 1989. לפני 28 שנים. מוסקבה הקפואה והמושלגת. אנוכי יחדיו עם כתב ה- ENG שלי יואב טוקר (משמאל) בעת הפגישות שלנו עם אנשי הטלוויזיה הסובייטית RTR בעיירת הטלוויזיה הסובייטית אוסטנקינו המאובטחת במוסקבה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 11 בינואר 1989. לפני 28 שנים. מוסקבה הקפואה והמושלגת. אנוכי (מימין) יחדיו עם השדר המוביל שלי יורם ארבל (משמאל) ליד עיר הטלוויזיה הסובייטית של RTR באוסטנקינו – מוסקבה. יורם ארבל היה השדר המוביל בהא הידיעה במשך תריסר שנים בעת שירותו את השידור הציבורי בין 1978 ל- 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ג. אלופות ברה”מ וצ’כוסלובקיה בכדורסל מעולם לא קיימו את משחקיהן בעיירות שדה נידחות במדינותיהן אלא תמיד בערים ראשיות כמו מוסקבה ו- קובנה (ב- ברה”מ דאז ו- ליטא היום)) ופראג, בראטיסלאבה, וברנו בצ’כוסלובקיה.

ד. מערכת השידורים הישירים תחת פיקודי ובהפקה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך כמעט רבע מאה של שנים של אירועי ספורט בחו”ל, הייתה מבוססת על תכתובת קפדניתת ותיאום מלא מראש עם ארגוני ה- EBU ו- OIRT, ועם ה- Host broadcaster אודות מיסוד עמדת שידור והקמת קווי תקשורת 4W לצוות שלי וכן שריון זמני שידור בינלאומיים בעבור תקשורת לווייניים ותקשורת 4W, ובאישורם של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם. להלן דוגמא לצורך המחשה המדגימה את נוהל תכתובת שידור בינלאומית כזאת (באמצעות טלקס) בינינו לבין ה- EBU ו- RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית) לרבות הרפרנטים הישראליים מהנדסי “בזק” גבריאל שקל ואברהם יצחק נגל, תכתובת Booking של שירותי לוויין והזמנת קווי שידור 4W הנוגעת להפקת השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה בטורינו – איטליה בתאריך 20 ביוני 1979 בין נבחרות ברה”מ וישראל.

טקסט מסמך : יום שלישי – 19 ביוני 1979. דוגמא לנוהל תכתובת שידור בינלאומית כזאת (באמצעות טלקס) בינינו לבין ה- EBU ו- RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית) לרבות הרפרנטים הישראליים מהנדסי “בזק” גבריאל שקל ואברהם יצחק נגל, תכתובת Booking הנוגעת להפקת השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה בטורינו – איטליה בתאריך יום רביעי – 20 ביוני 1979 בין נבחרות ברה”מ וישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יש להדגיש כאן שכל הפקות הספורט הבינלאומית שלנו בחו”ל, קטנות כגדולות, קצרות כממושכות, פשוטות כמורכבות מבין האלפים שביצעתי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, דרשו התכתבות מוקפדת עם הרפרנטים בחו”ל ובארץ הנוגעים לביצוע משימת השידורים הישירים, ואשר מתייחסים ל- Booking של זמני שימוש בתקשורת לוויינית ו- Booking של קווי שידור 4W. תעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית איננה עובדת לעולם על ארעיות, מקריות, ומזל. היא זקוקה לסדר ומשמעת והקפדה על כל פרט בכל הפקה בינלאומית בשל שכירה של אמצעי שידור למיניהם במקביל ע”י עֵרֶב רָב של רשתות טלוויזיה, ו- שימוש Multilateral (רב משתתפים) בציוד טכנולוגי טלוויזיוני סופר מורכב ויקר באותו האירוע המדובר. ההפקה נשענת כאמור על תכנון מפורט ומדויק של Booking הנוגע לזמני שידור וציוד טכנולוגי זמן רב מראש ולמפרע בטרם תחילת ביצוע המשימה. יש לשים לב כי גם מסמכי ההתכתבויות שלי עם הרפרנטים האירופיים במערב אירופה (בדצמבר 1988 וינואר 1989 גם עם רשת הטלוויזיה הרוסית RTR) כללו התחייבות של תשלום מראש (לעיתים גם בדיעבד) בעבור הענקת שירותי שידור הכרחיים ליישום תכליתי של המשימה וביצוע של הנדרש ע”י טכנולוגיה חדשנית בעת הצילום והסיקור של רשת הטלוויזיה המארחת, כמו גם שימוש בתקשורת לוויינית (!). ככה גם אנחנו נהגנו עם רשתות הטלוויזיה האירופית אותם אירחנו בהיכל הספורט ביד אליהו. דיווחו של אריה מליניאק לאהרון ווייסברג, “…כי הגיע שליח דואר רבע שעה לפני המשחק לאותו אולם כדורסל חשוך באותה עיירה נידחת ב- ברה”מ ו/או בצ’כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם, חיבר שני חוטים, והוא ויורם ארבל הצליחו איך שהוא להרים שידור…”, מעורר גיחוך ויסודו בשקר. אין דבר כזה. בדותה. קוראי הבלוג צריכים לדעת כי הזמנת קווי השידור ה- 4W על ידינו מרשת הטלוויזיה המארחת וחיבורם למערכת התקשורת שלנו ותפעולם בכל השידורים הישירים מעמדות השידור בחו”ל, נעשתה על ידינו לפחות כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה של כל משחקי הכדורסל ו/או הכדורגל לצורך ביטחון השידור. בנוסף תמיד דרשתי מה- PTT המקומי להציב בעמדת השידור שלנו מכשיר טלפון בעל חיוג בינלאומי ששימש Back up לקווי השידור ה- 4W שלנו מעמדות השידור שלנו בחו”ל באירועי הספורט השונים (לא רק בעת כיסוי משחקי מכבי ת”א). היה מדובר בפק”ל. מאוחר יותר החליפו קווי השידור בטכנולוגיית ISDN את קווי השידור בטכנולוגיית ה- 4W. תמונת ה- Video הלוויינית שוריינה על ידינו כעשר דקות עד רבע שעה לפני תחילת האירוע.

ה. אני עדיין מחכה יותר מ- עשר שנים מאז 14 באפריל 2007 כדי לשמוע מאריה מליניאק ומחברו יורם ארבל פרטים היכן התרחש האירוע המדובר ההוא שלפי דבריהם התקיים בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, מה שמה של אותה עיירת השדה הנידחת ב- ברה”מ ו/או בצ’כוסלובקיה בו התקיים האירוע בטרם נפילת הקומוניזם, שם המשחק, ו- שמן של הקבוצות שנטלו בו חלק, כמו גם באיזו תאריך בדיוק הוא התחולל האירוע ומה הייתה תוצאת המשחק ההוא אודותיו מדווח אריה מליניאק עיתונאי X גם בשמו של יורם ארבל לעיתונאי Y אהרון ווייסברג.

ו. אני עדיין ממתין להסברו של מר אהרון ווייסברג מדוע ראה צורך להוציא לאור ב- 14 באפריל 2007 אינפורמציית בלע ושקרית מבלי לבדוק עמי את פרטי הדיווח ההוא של אריה מליניאק ובשיתופו של יורם ארבל באותם קורות דברי ה- שחץ, הרברבנות, ההטעיה, והרמאות הללו.

ז. הערה אישית שלי : במאי – יוני 1981 הפקתי, ניהלתי, וערכתי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית את השידורים הישירים של אליפות ישראל בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראלל שנערכו בשלוש בשלוש ערים ראשיות בצ’כוסלובקיה : בראטיסלבה (Bratislava), האווירוב (Havirov), ו- פראג (Prague). אריה מליניאק לא נמנה כלל על צוות השידור שלי שהורכב מהשדר יורם ארבל והמפיק יצחק גליקסברג. רציתי להטיס אותו לצ’כוסלובקיה אולם מנכ”ל רשות השידור דאז יוסף “טומי” לפיד ז”ל דחה זאת על הסף. הוא התנגד (לא אישית לאריה מליניאק) אלא לכל מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית וטען בפניי שיורם ארבל יסתדר מצוין גם ללא הפרשן שלי אריה מליניאק. כפי שזכור לי אריה מליניאק לא טס לצ’כוסלובקיה על חשבונו ולא הצטרף לצוות השידור שלי שם. אינני זוכר ש- שמעתי את קולו על קו השידור ה- 4W מצ’כוסלובקיה אולם דבר אחד ברור והוא חד משמעי : לא ייתכן כי בהפקת אירוע ספורט בינלאומי נכבד כמו אליפות אירופה לאומות בכדורסל של צ’כוסלובקיה 1981, כשמדובר בשידורים Multilateral יגיע טכנאי תקשורת צ’כוסלובקי לאולם חשוך ויחבר את החוטים בעמדת השידור שלנו כרבע שעה לפני המשחק. בלתי מתקבל על הדעת. RTI בראשות נחמן אלון דאגה תמיד להזמין את תפעול קווי השידור שלנו בכל הפקות חו”ל ללא יוצא מן הכלל, לפחות שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה, לרבות Booking כ- פק”ל של הצבת טלפון בעל חיוג בינלאומי בכל עמדות השידור שלנו בחו”ל. הטלפון שימש כ- Back up לקו השידור ה- 4W.

בהמשכו של אותו הפוסט ההוא שנכתב ע”י עיתונאי Y בשם אהרון ווייסברג ב- 14 באפריל 2007, מפתח הנ”ל אגדה אורבנית נוספת בה נאמר כלהלן : “…עבודתו של אריה מליניאק בערוץ הראשון הופסקה מסיבות לא מקצועיות בעליל בתחילת שנות ה- 90. “התקשרו אלי יום אחד והודיעו לי שיותר אני לא ממשיך לפרשן את מכבי”, הוא מספר. “לא רצו להגיד לי למה, אבל אנחנו חיים במדינת ישראל והשמועות כאן מתחילות לטוס בקצב שיא. ביררתי ואז נאמר לי שמכבי הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו, אז בלי מליניאק. למה הם עשו זאת את זה ? כנראה אמרתי את מה שאני חושב”. מדובר בדברי כחש וכזב של המדווח אריה מליניאק ושל האיש אהרון ווייסברג שמפרסם ברבים את האגדה האורבנית הזאת. הקורא את הפוסטים של אהרון ווייסברג ושל שלמה מן יכול להבין כאילו מדובר במעין משחק שוחד שמתנהל כביכול ביני כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מר שמעון מזרחי יו”ר מועדון הכדורסל של מכבי ת”א, משהו כמו : יואש אלרואי קח את זכויות השידור של המועדון לערוץ הטלוויזיה שלך ובתמורה תן לי את ראשו של אריה מליניאק. הטקסט הנ”ל כפי שנמסר ע”י אריה מליניאק לאהרון ווייסברג ושלמה מן מכיל רמז יותר מעבה כאילו שמעון מזרחי הציע לי שוחד בכסות של התניה : זכויות שידורים של המועדון תמורת פיטוריו של אריה מליניאק מכס הפרשן. שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, שמלוק מחרובסקי, אריה ברנוביץ’, אמנון אבידן, ומוני פנאן ז”ל לא התערבו בבחירת צוותי השידור שלי. מדובר בקשקוש, בטענת סרק. אריה מליניאק יודע היטב מדוע הודח וסולק על ידי. בטרם הועף על ידי לכל הרוחות אמרתי לו אז פנים אל פנים במשרד שלי של חטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים כלהלן : “אחי, אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותך על השפתיים…”. ואז ירדנו שתי קומות והתייצבנו שנינו בלשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז מר יוסף בר-אל. תחמושת הטקסט, הנימוקים, ומתן התשובה מדוע סולק אריה מליניאק על ידי עדיין שמורה בלוע האקדח ו/או שמא אומר ביתר עדינות ודיוק במחסניתה של המקלדת שלי. האגדה האורבנית שהפיץ אריה מליניאק באמצעותם של עיתונאֵי Y אהרון ווייסברג וגם שלמה מן (“העין השביעית”), כאילו שמעון מזרחי התנה בפניי את מכירת זכויות השידורים של מכבי ת”א לטלוויזיה הישראלית הציבורית בעבור שלמוני שוחד לי, שאמורים להתמצות בגין סילוקו המוקדם של אריה מליניאק על ידי מכס הפרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – היא מעשה נוכלות עלוב ומתועב. לא היה מעולם כדבר הזה. מעולם אבל מעולם לא הייתי מקריב את אריה מליניאק ולא כל איש טלוויזיה אחר על מזבח זכויות השידורים לצורך השגת הסכם עם מועדון מכבי ת”א. האגדה האורבנית הזאת כפי שהעיד אריה מליניאק בפניו של אהרון ווייסברג ושלמה מן היא פִבְּרוּק לא פחות מעלוב ו- נבזי שאין לו שום מכנה משותף עם האמת, והוצאת דיבתי רעה. מעולם לא הייתי רֵע וחבר של שמעון מזרחי ו/או דייוויד פדרמן, ו/או מי מאֵי חברי הנהלת מועדון הכדורסל של מכבי ת”א. מעולם לא הייתי מרשה להם להתערב ולבחוש בצורה כזאת בוטה ו/או אחרת בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי, ולהתנות את מכירת זכויות השידורים בגין סילוקו של אריה מליניאק. עלי לומר לכם כהאי לישנא : ” אילו אנשי מכבי ת”א היו מעלים טיעון והתניה כאלה בעת המו”מ עמם, אפילו לא הייתי עונה להם. הייתי פשוט קם ונפנה מהם, והולך משולחן המו”מ “. המפגש היחיד שלי עמם עם אנשי מכבי ת”א היה משני צידי המתרס בעת פגישות המו”מ ו/או בהיכל הספורט ביד אליהו. הייתי יישר דרך ונאמן לחלוטין ב- % 100 לרשת השידור שלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולבוסים שלי לדורותיהם יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, אריה מקל, יאיר שטרן, ומוטי קירשנבאום ז”ל. בדיוק כפי שהייתי יישר דרך ונאמן ב- % 100 לציוותי השידור שלי לרבות אריה מליניאק. אשנה ואומר את מה שהקלדתי לפני שורות ספורות : אריה מליניאק יודע היטב כמוני מדוע סולק והודח. נבצר ממני להבין מדוע איננו מספר לציבור את האמת ואת סיבות הרחקתו ממיקרופון הפרשנות ב- 1991. גם בחלוף כל כך הרבה שנים הוא עדיין נתלה בדברי שווא. לשמעון מזרחי (וחבריו בהנהלת מכבי ת”א) אין ולא הייתה שום נחלה ויד בהרחקתו של אריה מליניאק מהמיקרופון הציבורי ו/או בכל עניין אחר בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

הערה אישית שלי : לפני שנים אירח העיתונאי Y עמנואל רוזן ההוא את העיתונאי X אריה מליניאק בתוכנית “תיק תקשורת” בטלוויזיה החינוכית – לימודית. עמנואל רוזן ואריהה מליניאק טיפחו יחדיו באותה התוכנית את האגדה האורבנית שלהם כאילו אריה מליניאק נזרק על ידי לעזאזל תמורת קבלת זכויות השידורים הטלוויזיונית של השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בטורניר גביע אירופה לאלופות בכדורסל. צלצלתי לעמנואל רוזן ושאלתי אותו כיצד איננו מתבייש לשדר שקרים ומדוע לא הזמין אותי לשבת לצדו של אריה מליניאק כדי לאפשר לי לפחות להגן על שמי הטוב. עמנואל רוזן הבטיח כי יחזור אלי מייד. הוא לא חזר מעולם. היה מדובר שוב בנוכלות עיתונאית.

ב- 2 בנובמבר 2009 דיווח משה גרטל את העדות הבאה לעיתונאי Y שלמה מן מהמגזין “העין השביעית” כלהלן כפי שר”מ באותיות מודגשות. שלמה מַן שמע ואָץ – רץ להוציא לאור ולטפח בביטאון שלו את האגדה האורבנית הזאת, כלהלן (ציטוט) : “הסיפור הראשון שמספר משה גרטל התרחש ב- 1982 כשאולסי פרי שחקן הקבוצה לא הגיע למשחק ביד אליהו נגד ריאל מדריד. היו”ר שמעון מזרחי סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. משה גרטל, כתב צעיר, אנרגטי, ו- “רודף סנסציות” כדבריו, החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. משה גרטל : “הגעתי לבית שלו בשיכון ל”, הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם מת, מנוטרל לגמרי – לגמרי, צילמתי אותו, חזרתי מהר ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי פרי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד, כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של של חומרים כאלה ואחרים, לא ידעתי ולא יכולתי להגיד. אבל הוא היה מנוטרל, ישן שנת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה. מי זה “האנשים שלנו” ? יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון, לא נעים לי אבל זו האמת”. כמובן שאין מְדוּבָּר רק באגדה אורבנית אלא בנוכלות עיתונאית נבזית במלוא מובן המילה שאין לה דבר עם האֶמֶת. להלן העדות שלי אודות הסיפור המגוחך והבדוי שלא היה ולא נברא.

טקסט מסמך (1) : 2 בנובמבר 2009 . עיתונאי X משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y שלמה מן, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית בביטאון “העין השביעית”. עמוד מס’ 1 מתוך 2.

א. השידור הישיר של המשחק ההוא ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 מכבי ת”א נגד ריאל מדריד מהיכל הספורט ביד אליהו הסתיים בניצחונה של מכבי ת”א 93:99.

ב. משה גרטל לא דיבר עמי מעולם באותו הערב של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 בעניינו של אולסי פרי הנעדר מהמשחק. הוא לא סיפק לי ידיעות עיתונאיות חדשותיות, זה לא היה תפקידו במערכת לי ובקבוצת השידור שלי, וודאי כשאלה אינן מְלֻוֹות בהוכחות צילומיות חותכות שאומנם אולסי פרי באמת שוכב מנוטרל וישן שנת שיכורים על המצעים של חברתו תמי בן עמי. מעולם, ואני מדגיש לעולם, לא הייתי מעלה בדעתי לשדר ידיעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משה גרטל אודות אולסי פרי “מנוטרל וישן שנת שיכורים” (כדבריו של מוסר הידיעה) מבלי שיש לו ולי הוכחות מצולמות (!).

ג. אולסי פרי לא התגורר בשיכון ל’. הייתה לו דירה ברמת אביב. בשיכון ל’ התגוררה חברתו תמי בן עמי ז”ל.

ד. אנשי מכבי ת”א שלחו שני ציוותי משטרה לשתי הדירות ברמת אביב ובשיכון ל’ כדי לוודא מדוע אולסי פרי מאחר להתייצב בהיכל הספורט ביד אליהו. השוטרים חזרו ודיווחו ליו”ר המועדון מרר שמעון מזרחי כי שתי הדירות ברמת אביב ובשיכון ל’ הן חשוכות ואין קול ואין עונה מהן.

ה. הוריתי אז לשַדָּר שלי בהיכל הספורט ביד אליהו יורם ארבל להיזהר היטב בדברי הפרשנות שלו בעת השידור הישיר בעניינו של אולסי פרי מחמת תביעות דיבה. אני שימשתי העורך הראשיי והמפיק הראשי של השידור הישיר ההוא, ולא היו לי כל הוכחות שאולסי פרי נגוע בפרשיות סמים. נכון שכולם ריכלו ו- דיברו על כך, אבל לי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היו כל כל הוכחות. לכן ציוויתי על יורם לשקול היטב את מילותיו כנציג שלי על המסך הציבורי. זאת הייתה האחריות הבלעדית שלי כעורך, מפיק, ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כלפי הציבור וגם כלפי הממונים עלי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ומנהל הטלוויזיה טוביה סער יבד”ל.

ו. שאלה למר שלמה מן : האם בטרם הדפסת הפוסט ההוא ב- 2 בנובמבר 2009 בביטאון “העין השביעית” הצלבת מקורות ? האם וִוידֵאתָ את כל האמת ? האם שאלת את מר משה גרטל מי היו למשל אנשי הצוות שלו ? מי היה הצלם ? מי היה המקליט ? ומי היה התאורן ? האם פעלת כעיתונאי כֵּן כדי לאמת ול- וודא עמם ביצוע והאם משה גרטל אומנם דובר אמת ?

הערה אישית שלי : הזמנת ציוותי צילום לכיסוי אירועי ספורט הייתה עניין ביורוקרטי ובתחום סמכותי הבלעדית. בקשה לקבלת צוות צילום הייתה מחויבת בחתימה שלי. באותו הערב ההוא של 16 בדצמבר 1982 לא חתמתי על שום טופס בקשה בעבור משה גרטל.

ז. שאלה נוספת למר שלמה מן : האם שאלת את מר משה גרטל כיצד ייתכן ש- תמי בן עמי ז”ל אהובתו של אולסי פרי הסכימה לפתוח את דלת דירתה בפניו ובפני ציוותו כדי לחשוף את חברה — אהובה שלה שוכב חסר אונים בשיא האוּמְלָלוּת והמִסְכֵּנוּת של האדם באשר הוא אדם, בשיא ה- שֵפֶל הגופני והנפשי שלו, כשהוא מְסוּמָם ויָשֵן שנת שיכורים על סדיני מיטתה ? בלתי מתקבל על הדעת. כיצד ייתכן שתמי בן עמי הסכימה להסיר את המנעול מ- דלת דירתה בפני צוות הצילום בראשות משה גרטל, ולהזמין את הכתב, הצלם, המקליט, והתאורן להיכנס לביתה כדי לחשוף את חברה – אהובה לִבָּה אולסי פרי שוכב ברוב עליבותו על סדיני מיטתה, ובכך לבייש אותו קבל צופי הטלוויזיה במדינת ישראל, מבלי לשאול אותו אם הוא מסכים לחשיפה טלוויזיונית משפילה שכזאת ? שוב, בלתי מתקבל על הדעת. אין כוח בעולם גם לא כוח עליון שהורה ל- גב’ תמי בן עמי ז”ל לפתוח את דלת דירתה בשיכול ל’ בתל אביב בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו ב- 16 בדצמבר 1982 כדי לחשוף את אהובה אולסי פרי במלוא אומללותו ועליבותו. תמי בן עמי ז”ל לא פתחה את שעריה ומשה גרטל לא צילם.

ח. עוד שאלה נוספת לשלמה מן : ובכן, נגיד שמשה גרטל דובר אמת והוא אומנם מחזיק בידיו חומר צילום סנסציוני המראה את אולסי פרי שוכב מת, עירום, ומְסוּמָם (כדבריו וכפי שהם מתפרסמים על ידך בפוסט שלך ב- “עין השביעית” ב- 2 בנובמבר 2009) על סדיני מיטתה של חברתו – אהובתו תמי בן עמי. נגיד שהוא משה גרטל באמת שוחח עמי ואני סירבתי לשדר את דיווחו. מדוע אם כך החומר המצולם הסנסציוני הזה ב- Film אודות אולסי פרי שהוא משה גרטל מחזיק בידיו לא שודר למחרת יום שישי – 17 בדצמבר 1982 במגזין “יומן השבוע” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ? מדוע הוא לא עקף אותי ולא רץ עם החומר המרעיש הסנסציוני שהוא מחזיק בידיו אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער ? מדוע הוא לא עקף אותי ולא הפנה את תשומת לבו של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד לחומר הפילם הבלעדי המרעיש ו- רווי חומר נפץ שהוא מחזיק בידיו ? מדוע חומר הפילם הסנסציוני הזה לא שודר במהדורת “מבט” של מוצ”ש – 18 בדצמבר 1982 ? מדוע חומר הפילם המרעיש לא שודר במהדורתת “מבט” של יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 ? מדוע חומר הפילם הזה שמשה גרטל מחזיק בידיוו ומראה את אולסי פרי שוכב מת, עירום, ומְסוּמָם (כדבריו של משה גרטל כפי שמסר אותם לשלמהה מן) לא שודר אף פעם ומעולם מאז ועד היום בשום מסגרת עיתונאית – חדשותית / אקטואלית בטלוויזיה הישראלית הציבורית ? ובכן, מכל האמור לעיל התשובה ברורה. עיתונאי Y שלמה מַן טיפח אגדה אורבנית שקרית שהעביר לו עיתונאי X בשם משה גרטל והוציא אותה לאור בביטאון “העין השביעית” מבלי לוודא אתת אמיתות הסיפור. ואז עשה שלמה מן את המעשה הנואל ביותר. הוא ביקש את תגובתי, תגובתוו של יאיר שטרן, ותגובתו של שמעון מזרחי לטקסט ההוא שהגה באוזניו משה גרטל ב- 2 בנובמבר 2009, כאילו יש בידיו מידע מהימן. מדובר בנוכלות עיתונאית נבזית אישית כלפיי וגם כלפי רשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבשורותיה עבד בשעתו משה גרטל.

טקסט מסמך (2) : 2 בנובמבר 2009 . עיתונאי X משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y שלמה מן , וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית בביטאון “העין השביעית”. (עמוד מס’ 2 מתוך 2). 

גם בחודש יוני של שנת 2017 אני עדיין ממתין לראות את חומר הפילם המרעיש והסנסציוני ההוא מ- 16 בדצמבר 1982 בו הרשתה תמי בן עמי לכתב משה גרטל ל- צלם את אהובה אולסי פרי בשיא עליבותו שוכב מת, מנוטרל, וישן שנת שיכורים על מיטתה בשיכון ל’ בתל אביב. אני עדיין מצפה לשמוע ממר שלמה מן וממר משה גרטל מי היה הצלם שלו ? מי היה איש הקול שלו ? ומי היה התאורן שלו ? אני עדיין מחכה לשמוע ממר שלמה מן וממר משה גרטל מדוע לא עקף אותי ולא הגיש את חומר הפילם המרעיש והסנסציוני לידיהם של מנכ”ל רשות השידור דאז יוסף “טומי” לפיד ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז טוביה סער, ולמה לא דרש מהם לשדר זאת ? אני מבקש לדעת ממר משה גרטל מדוע הכתבה הסנסציונית הזאת שמראה (כביכול) את אולסי פרי שוכב מת, מנוטרל, וישן שנת שיכורים על סדיני מיטתה של חברתו – אהובתו תמי בן עמי, ושעל פי טענתו הוא מחזיק את חומר הפילם בידיו, לא שודרה מעולם למחרת יום שישי – 17 בדצמבר 1982 ב- “יומן השבוע”, וגם לא אחר כך בשום מהדורה מ- מהדורות “מבט” ? להד”ם. בלתי מתקבל על הדעת. פוסט מס 688. הועלה לאוויר ביום שישי – 2 ביוני 2017.

עוד הקדמה (2).

האם אוהד גרינוולד מחבר הספר “המועדון – הסודות של מכבי תל אביב” ועורכו רמי רוטהולץ העתיקו את האינפורמציה הרצ”ב שלמיטב ידיעתי מעולם לא התפרסמה לפני כן בשום מקור עיתונאי ו- כפי שהיא מופיעה בפירוט והרחבה לראשונה בפוסטים מס’ 198 ומס’ 501 בבלוג yoashtvblog.co.il (מבלי הענקת אשראי לכותבם) ? בעמוד מס’ 250 בספר, “המועדון – הסודות של מכבי תל אביב”. מתפרסמת כותרת, “לא פיק אנד רול ! לא פיק אנד רול !”, ללא הענקת קרדיט, ובעקבותיה סיפור המעשה.

האינפורמציה הנ”ל שחלקה מתומללת על ידי טעונה בירור משפטי מפני שהיא הופיעה לראשונה ובאופן בלעדי ובלבדי ופורסמה על ידי ורק על ידי בפוסטים מס’ 198 ומס’ 501 בבלוג yoashtvblog.co.il בתאריכים 21 באפריל 2013 וב- 12 במאי 2015.

ובכן ב- 21 באפריל 2013 וב- 12 במאי 2015 העליתי לראשונה לבלוג שלי yoashtvblog.co.il שני פוסטים מס’ 198 ו- מסי 501 עלומי תוכן. הפוסטים שתוכנם לא הופיע ולא נדון קודם לכן בעיתונות הכתובה ו/או במקורות עיתונאיים אחרים, דנו בכיסוי הטלוויזיוני של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את פסק הזמן המפורסם ביותר ו- רווי תהפוכות בהיסטוריית הכדורסל הישראלית שנטל מאמן הפועל ירושלים פיני גרשון 25 (עשרים וחמש) שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל הפועל ירושלים – מכבי ת”א במשחק הגמר על גביע המדינה שנערך ביום חמישי – 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט הממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב, בשעה שתוצאת התיקו עמדה על שוויון 65:65. תמללתי את טקסט ה- Time out לטובת קוראי הבלוג. חלקו צֻוָוה ו- נאמר ע”י מאמן הפועל ירושלים פיני גרשון ועוזרו ארז אדלשטיין בשפה האנגלית והעברית לסירוגין. כרגיל במקומותינו.

סיפור המעשה כפי שהופיע בפוסטים 198 ו- 501 בבלוג yoashtvblog.co.il ב- 21 באפריל 2013 ו- 12 במאי 2015. אלה הכותרות :

1. המאמן צבי שרף והפרשן שלי דיוויד בלאט. 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו.

2. הסיקור הטלוויזיוני המכסימליסטי של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- Time out המפורסם בהיסטוריית הכדורסל הישראלי 25 שניות לפני תום משחק הגמר ההוא על גביע המדינה בכדורסל בו הכניעה הפועל ירושלים את מכבי ת”א (עם טום צ’יימברס) בתוצאה 65:67.

3. קפטן העַל של הפועל ירושלים עדי גורדון קלע את סל הניצחון במבצע אישי יחיד ב- 5 (חמש) השניות האחרונות של ההתמודדות.

4. מוסד הפרשנות בטלוויזיה. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 2 ביוני 2017.

ליל יום חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעבירה בשידור ישיר את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת”א. הפועל ירושלים מנצחת השנייה האחרונה את מכבי ת”א בתוצאה 65:67 מסל ניצחון של הקפטן הבלתי נשכח שלה שחקן העַל עַדִי גוֹרְדוֹן. הפוסט הזה עוסק ב- TIME  OUT, פסק הזמן המפורסם ביותר בהיסטוריה של משחק הכדורסל במדינת ישראל ובדמויות הכדורסל הדומיננטיות בימים ההם לפני 21 שנים, המאמנים צבי שרף ופיני גרשון ופרשני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת ההיא גדי קידר ו- דיוויד בלאט. השדר המוביל בשידור הישיר ההוא בליל חמישי – 18 באפריל 1998 היה אורי לוי. פוסט מס’ 688. כל הזכויות שמורות.

הבלוג פורח ומשגשג. הַרָף האוטומטי של תוכנת ה- WordPress המוֹנֶה את הנכנסים לבלוג בקירוב 600000 (שש מאות אלף), מעיד כי מאות רבות של קוראים נכנסו רק כעת לשני הפוסטים האחרונים שחקרתי וכתבתי מס’ 687 ו- 686. מגיעות אלי הרבה תגובות של קוראים, חלקן נוגעות לשני הפוסטים האחרונים מתייחסות בעיקר לשני אנשים, פרשן הכדורסל של ערוץ 10 צבי שרף ומאמן מכבי ת”א דיוויד בלאט. החלטתי אם כך לעצור את כתיבת סדרת הפוסטים שדנים בהיסטוריה של השידור הציבורי שנגוע ברובו ב- רוֹש ולַעֲנָה פוליטיים מרים, ולייחד את הפוסט הזה מס’ 688 שוב לפרק מסוים בהיסטוריה של ברית השידור הארוכה שנכרתה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מכבי ת”א (תחילתה היכן שהוא בשנים 1968 ו- 1969). צריך להבין שבכל מה שקשור לפרשן צבי שרף מדובר באיש כדורסל עתיר ניסיון והצלחות (וגם כישלונות). ברור שהוא בר סמכה בתחום אך יש להבדיל בין אימון בשטח והגשמת תורת האימון וניהול של קבוצת כדורסל לבין תרגום הידע שהוא אוֹצֵר בתוכו לשפת הטלוויזיה. צְבִי שֶרְף היה פעם אחת בלבד פרשן כדורסל שלי בחורף 1982 (פרשן Off tube) בהיעדרו של הפרשן הקבוע שלי אַרְיֵה מַלִינְיָאק ששימש בעידן ההוא במשרה חלקית, On and off.

אני שמח שחלק מקוראי הבלוג הרבים אזרחים יושבי כורסה, מנסים להשקיף על משחקיה של מכבי ת”א ב- Euroleague מבעד למשקפי הטלוויזיה ונקודת מבטו של המיקרופון. אנשים רבים יותר מבינים עכשיו טוב יותר את עניין הבימוי, השידור, והפרשנות בטלוויזיה. מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא עוּל ימים. כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית עצמה יחסית כמובן להולדת הטלוויזיה הבינלאומית. ב- 21 ביוני 1970 שידר דן שילון בעמדת שידור באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” (AZTECA) במכסיקו סיטי את משחק הגמר על גביע העולם בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4. דָן שִילוֹן היה שַדָּר ספורט וכדורגל בטלוויזיה אולם לא הבין די במשחק עצמו. היות והיה איש טלוויזיה נבון הכיר במגבלותיו ולכן זימן לידו בטרם שריקת הפתיחה שני פרשני עזר, את שני שחקני נבחרת ישראל בעלי המוניטין מָרְדָכַי “מוטל’ה” שְפִּיגְלֶר וגִיוֹרָא שְפִּיגֶל. עמדת השידור ב- “אָצְטֶקָה” תוכננה לשני אנשים בלבד. בצר לו קבע דָן שִילוֹן כי מָרְדָכַי שְפִּיגְלֶר ישמש פרשן שלו במחצית הראשונה וגִיוֹרָא שְפִּיגֶל יפרשן לצדו את המחצית השנייה. כך נולד מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. באקראי, ללא תכנון מראש, אלא בגלל נבונות ופחד במה של השדר המוביל. משחק הגמר ברזיל איטליה 1:4 הוקלט באולפני הטלוויזיה האיטלקית של RAI ברומא כל הטייפים הכבדים ההם בני שני אינטשים, והוטסו אח”כ לישראל. המשחק שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית באיחור של 48 שעות. המגיש באולפן בירושלים היה שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל, העורך היה אָלֶכְּס גִלְעָדִי, והמפיק בירושלים היה פִּיטֶר מִילִיק. מָרְדָכַי שְפִּיגְלֶר לא אמר דבר משמעותי בדברי הפרשנות שלו במחצית הראשונה. הוא החמיץ את הזדמנות חייו להיות הראשון שיקבע את אושיות, סטנדרטים, וקריטריונים של פרשנות כדורגל בטלוויזיה. במקום זאת נקלע לרדידות ובָּאנָאלְיָה. הוא היה פרשן גימיק. כל שזכור ממנו הוא מעין פרשנות הומוריסטית מביכה בה הוא נהנה מעצמו ונתפש אומר לדן שילון לפני שריקת הפתיחה כהאי לישנא (ציטוט מטייפ המקור בן 2 אינטשים) : “…הקבוצה שתבקיע ראשונה במצב של 0:0 – היא זאת שתוביל…” (!). מדהים. זה נכון מילולית אולם מדובר בפרשנות ילדותית וטריביאלית. את זאת יכול לומר גם ילד בן 9 בכיתה ג’ בבי”ס יסודי. לשם כך לא צריך את מרדכי שפיגלר המגוחך (במקרה הקונקרטי המדובר). גיורא שפיגל היה שונה לגמרי ממרדכי שפיגלר. הרבה יותר יעיל ומועיל ממנו וגם יותר קורקטי. היה שם מצב שבו הבנת מדוע נדרשת פרשנות עומק ליד שַדָּר Play by play אפילו ברמתו של דָן שִילוֹן, מי שנחשב אז ב- 1970 לאורים ותומים של שדרנות ספורט בטלוויזיה. גִיוֹרָא שְפִּיגֶל אמר לדָן שִילוֹן היכן שהוא בשלהי המשחק בדקה ה- 87, את הטקסט כלהלן : “…שים לב שהקיצוני הימני של ברזיל ז’אירזיניו מושך כל הזמן שמאלהה את המגן האיטלקי שלו ששומר עליו אישית ג’יאני פאקטי. בכך נוצר חור גדול באגף ימין שלל ההגנה האיטלקית ועלול ליפול משם שער…”. Sure enough. גיורא שפיגל צדק. כעבור כמה דקות הבקיע המגן הברזילאי קָרְלוֹס אָלְבֶּרְטוֹ מאותו החלל הריק באגף ימין של ההגנה האיטלקית הרעועה את השער הרביעי לזכות ברזיל . הפרשן גיורא שפיגל שצפה מבעוד מועד את המתרחש פתח את עיניהם של צופים ומומחי כדורגל רבים וגם את עיניו של השַדָּר המוביל שלו דָן שִילוֹן. גיורא שפיגל קרא נכון את מפת הקרב וזיהה מראש את פרשת “זָ’אִירְזִינְיוֹ – פָאקֶטִי” ולאן היא תוביל. פרשנות צודקת – בטרם, ולא פרשנות – בדיעבד. זוהי דוגמא מובהקת של פרשנות כדורגל מיטבית ונחרצת ברקע של שידור Play by play של ה- שַדָּר (דן שילון) שמזהה את הפרטים בתמונת הטלוויזיה אך איננו מנתח את מערכם. דָן שִילוֹן הניח את יסודות פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה קרה ממזמן לפני 47 (ארבעים ושבע) שנים אולם איננו מחליש את ההשוואה המתבקשת של פרשנות העבר של גיורא שפיגל עם אלה הנבובות של פרשני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שגיא כהן, אלי אוחנה, ולשעבר גם איציק זוהר. הן נבובות. גִיוֹרָא שְפִּיגֶל לא עבר שום קורס פרשנות בטלוויזיה אבל ניחן באופן טבעי בטביעת עין ובכושר ניתוח והסברה של מבנים ומערכים משתנים בשל תנועת השחקנים. צריך להדגיש כאן בכל הרצינות הראויה כי פרשני הכדורגל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אינם טיפשים. אולם לא הכשירו אותם לקראת המשימה להיות פרשנים בטלוויזיה. למזלם הטוב מרבית הציבור איננו מודע לפוטנציאל הפרשנות, לא מבחין בין טוב לרע, ומקבל כמעט למפרע את אשר הטלוויזיה מציעה לו. הציבור וגם אנשי הטלוויזיה עצמם העורכים והמפיקים אינם מבינים עד כמה פרשנות הכדורגל היא תחום מומחיות קונקרטית מורכבת ומסובכת , שדורשת הכשרה ולימוד. גם מפני שמדובר במשחק כל כך פופולרי בו כל יושב כורסה רואה את עצמו פרשן בר סמכה יותר מאלו שמתארחים אצלו בסלון באמצעות המרקע.

שַדָּר רדיו “קול ישראל” בימים ההם נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם ז”ל לעומת דָן שִילוֹן יבד”ל לא נזקק מעולם לשירותיו של פרשן. הוא שידר ישיר תמיד בודד ולבד מגובה כר הדשא. עמדת השידור הנמוכה שלו הייתה הגרועה ביותר. מוזר מאוד אבל זאת הייתה האופציה שבה בחר. הוא מעולם לא שידר בארץ מהיציעים באצטדיונים השונים.

טקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אצטדיון ר”ג. נחמיה בן אברהם משדר ישיר מגובה הדשא את משחק קדם גביע העולם במסגרת הבית האוקייאני ישראל – אוסטרליה. עומד מימין העיתונאי הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני. (באדיבות תמרה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כלל הזכויות שמורות).

הפוסט הזה שעוסק בסיטואציית כדורסל ה- Time out המפורסם ביותר בהיסטוריית הכדורסל הישראלי לדורותיו (נלקח ע”י מאמן קבוצת הפועל ירושלים מר פנחס “פיני” גרשון ביום חמישי – 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו, 25 (עשרים וחמש) שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת”א, 65:67 לטובת הפועל ירושלים) מציג את צְבִי שֶרְף ודֵיוִויד בְּלָאט באור שונה. צְבִי שֶרְף שימש מאמן מכבי ת”א במשחק ההוא לפני שבע עשרה שנים. כמי שניווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם הזמנתי את דֵיְוִויד בְּלָאט לשמש פרשן שלי בעמדת השידור לצִדָם של פרשן נוסף גָדִי קֵידָר והשַדָּר המוביל אוּרִי לֵוִי. ניידת השידור הגדולה שלנו ה- “וֶורֶד” על 10 (עֶשֶר) מצלמותיה (ו- 60 עובדים) הוצבה ליד שער מס’ 6 של היכל הספורט ביד אליהו. מאיר איינשטיין היה השַדָּר הראשי אז של חטיבת הספורט אולם את מיקרופון השידור הישיר של המשחק הזה הפקדתי דווקא הפעם בידיו של אורי לוי. ששי אפרתי שימש יד ימיני. הוא היה מפיק השידור הישיר ההוא. אַמְנוֹן אוֹסְמַן שימש הבימאי. מפקח הקול בניידת השידור והאחראי הראשי על תפעול ה- Consola בניידת והפעלת המיקרופונים ליד הפרקט היה אַמְנוֹן אָלְטְשוּלֶר הג’ינג’י הזָכוּר לטוב. כיסוי פסק הזמן ההיסטורי ההוא היה מוצלח ביותר הודות לעבודתו היעילה והעירנית של אמנון אלטשולר בניידת, ושל שני אנשי הקול שלנו במגרש שסרו למרותו, מָנוֹ יחזקאלי וסָמִי עוֹמֶר, והודות לטכנולוגיה חדשנית ומאורגנת שעמדה לרשותנו. כיסוי ה- Time out ההוא ב- 18 באפריל 1996 היה ציון דרך בתולדות כיסוי ושידורים ישירים של משחק הכדורסל. בארץ וגם בעולם.

טקסט תמונה : קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בקיץ 1981 בתום עונה פנטסטית בה זכתה ב- 4 תארים  תחת שרביט אימונו של רודי דאמיקו (עומד קיצוני מימין) ועוזרו צביקה שרף (עומד קיצוני משמאל). לבטח אחד משיאיו של צבי שרף בקריירת האימון הארוכה שלו בכלל ובמכבי ת”א בפרט : אלופת המדינה + מחזיקת גביע המדינה + אלופת אירופה לקבוצות אלופות + המנצחת הגביע הבין יבשתי. (התמונה באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : חסר עדיין הצילום והתיעוד של הצלמת גב’ עמר.

טקסט תמונה : חורף 1982. אולפן א’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה – ירושלים. הזמנתי את צבי שרף (משמאל) לשמש פרשן כדורסל Off Tube שלנו באולפן בירושלים בעת השידורים הישירים של משחקי הבית של מכבי ת”א ביד אליהו במסגרת גביע אירופה לאלופות לצדו של המנחה – מגיש נסים קיוויתי. השדר יורם ארבל הוא ש- שידר באורח קבע את המשחקים מחו”ל לבדו ללא פרשן. ראיתי בצבי שרף בר סמכה מהדרגה העליונה ביותר אולם הוא היה עצור ומופנם מידי. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד לא נענה בתקופה ההיא לבקשתי להציב פרשן צמוד בעמדות השידור בחו”ל ליד השדר יורם ארבל. הוא ראה בזה מותרות. נדרשנו לעשות את עבודת הפרשנות באמצעות מוניטור הטלוויזיה בירושלים. (צילום גב’ עמר. התמונה באדיבות הצלמת גב’ עמר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בעונת 1999 – 1998 עשתה מכבי ת”א ניסיון נוסף להסתער על גביע אירופה של ה- FIBA. כמתווה ומנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המשכתי לרדוף אחרי מכבי ת”א. זאת הייתה העונה ה- 29 בה צעדתי שלוב זרוע עם מועדון הפאר מאז ימיהם של דור המייסדים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. מנכ”ל רשות השידור היוצא ב- 1998 מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום והמנכ”ל הנכנס במקומו אורי פורת תמכו כמעט ללא סייג במדיניות השידורים שלי , למעט כמובן המגבלה הכספית. באותה עונה של 1999 – 1998 הדיחה קבוצת מכבי תל אביב את מאמנה הסרבי – קרואטי מר וִוינְקוֹ יֶילוֹבַאץ’ ומינתה תחתיו את עוזרו הישראלי יוֹרָם חַרוּש . חילופי המאמנים לא הועילו. עד מהרה נקלעה מכבי ת”א לשורת הפסדים, בעקבותיהם נולד משבר אי אימון חמור בין המאמן לשחקניו ובין המאמן להנהלה שמינתה אותו. להנהלה בראשותו של עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי לא הייתה סבלנות להמתין לשיטה וצורת המשחק ולדרך ניהול ההתמודדות של יוֹרָם חָרוּש שאמורים היו להביא ניצחונות בהמשך. ההצלחות בוששו להגיע, וכמו תמיד במקרים כאלה, המאמן הוא שמשלם בראשו. המאמן יוֹרָם חַרוּש ג’נטלמן בעל אישיות מקסימה הודח. תחתיו מונה פנחס “פיני” גרשון מאמן כדורסל מוכשר כמו גם רב אומן ביחסי ציבור ואיש מבריק בשיווק ותקשורת. פִּינִי גֵרְשוֹן היה מאמן מוערך במכבי ת”א אך לא אָהוּד בטרם מינויו. אולי מפני שהיה עצמאי מידי בדעותיו. אמירות השָחָץ הססגוניות שלו למצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואלה של ערוץ 5 בכבלים הוציאו חלק מאנשי מכבי ת”א משיווי משקלם. פיו הגדול היה לוֹ לעיתים למכשול מפני שהפיק מרגליות כמו גם דברי הֶבֶל ורַעות רוח. יחד עם זאת אישיותו הפתוחה והחייכנית טמנה בחובה חֵן רב , פתיחות , הומור , וכאמור גם משהו שחצני ופרובוקטיבי . לבטח ביטחון עצמי גדול. לפחות כך זה נראה. מינויו של פיני גרשון בנובמבר 1998 למאמן מכבי ת”א הוכיח שמאמנים גדולים ומוכשרים אינם נעלמים ולא מתים, הם רק מחליפים שחקנים.

ובכן, ההיסטוריה המתעתעת שבה וסובבת על צירה. פיני גרשון היה כבר מאמן עתיר ניסיון בטרם הגיע ב- 1998 למכבי ת”א . הוא הדריך כבר קבוצות רבות בליגה הלאומית בכדורסל . בשנות ה- 80 של המאה שעברה אימן פיני גרשון את קבוצת מכבי חיפה שמנהלה היה מִיכָה רָב (היום ראש אגף ביטחון ובטיחות באוניברסיטת חיפה). מִיכָה רָב זוכר היטב את פיני גרשון : “פיני גרשון ניחן בטביעת עין מקצועית מיוחדת . אחד השחקנים הבולטים במכבי חיפה אז היה דיוויד בלאט, אך פיני גרשון הודיע לי נחרצות כי אינו מוכן שהוא יישאר בקבוצה מפני שאיננו מתאים למחשבת הכדורסל שלו. הוא נימק זאת כך : “דייויד בלאט הוא מעין רכז משחק שלאחר קבלת הכדור נוהג תמיד להקפיץ אותו ורק אח”כ מחפש מסירה. אני רוצה רכז משחק שיעיף את הכדור קדימה כדי שההתקפה תסתיים בתוך שניות ספורות”. השבתי לו : “דייויד בלאט הוא שחקן כדורסל רציני ששיחק בנבחרת ארה”ב במשחקי המכבייה ה- 10 של 1977. הוא הגיע מאוניברסיטת סטנפורד בארה”ב שָם הכדורסל מתוכנן וההתקפה נמשכת כארבעים וחמש שניות, וזאת כדי לחפות בתחכום על פער באיכות השחקנים”. פיני גרשון לא קיבל את דעתי, והשיב לי : “תביאו לי את המהיר הזה מהנוער, גִ’ינוֹ, הוא יעבור מהר את החצי, וימסור את הכדור מייד למי שצריך לצורך ניהול המשחק”, והִתכוון ליעקב ג’ינו שכיהן כעוזרו של פיני גרשון במכבי ת”א והפך מאוחר יותר למאמן בזכות עצמו בליגה הלאומית . פיני גרשון הדיח את דייויד בלאט מההרכב. דייויד בלאט עבר לשחק בשורות קבוצת מכבי חדרה ממנה הגיע באותה שנה למכבי חיפה רכז משחק אלמוני בשם עדִי גוֹרְדוֹן”.

בקיץ 1992 הביא עַמִית גַל חבֵר קיבוץ עמיר ומנהל מועדון הכדורסל של הפועל גליל עליון את פיני גרשון לאמן את הקבוצה במקומו של המאמן המצליח מר מולי קצורין. יו”ר הקבוצה אז יָדִין כּהֵן הסכים לשלם למאמן החדש 40000 (ארבעים אלף) דולר לעונה אחת. שני הקיבוצניקים הנמרצים אמרו לו ללא כחל ושרק, ובעצם ציוו עליו, מוּלִי קָצוּרִין עשה כאן עבודה נהדרת. אל תיגע בסגל השחקנים ואל תשנה. נותר לך רק לקחת את האליפות ולהביאה בפעם הראשונה בהיסטוריה לגליל . בעונת 1993 – 1992 זכה פִּינִי גֵרְשוֹן לראשונה בקריירה שלו באליפות המדינה לאחר שניצח כמאמן הפועל גליל עליון את האלופה הנצחית מכבי ת”א בסדרה של הטוב מחמישה משחקים בשלב חצי הגמר סל, 2:3 . זאת הייתה הדחה סנסציונית של מכבי ת”א מאליפות המדינה ע”י קבוצת הפועל גליל עליון. במשחק החמישי והמכריע ניצחה הפועל גליל עליון במגרשה הביתי בכפר בלום את מכבי ת”א 80:88 זה היה ניצחון מזהיר אישי של מאמן הגליל העליון פִּינִי גֵרְשוֹן. בסדרת הגמר סל הסופית ניצחה הפועל גליל עליון יחד עם המאמן פִּינִי גֵרְשוֹן את הפועל ת”א גם כן בתוצאה 2:3. בסיום משחק האליפות ב- 19 במאי 1993 במגרשו הביתי בכפר בלום , שלף מאמן האלופה החדשה פיני גרשון משרוולו הצהרה מעניינת קבל עם ועדה מול מצלמות ערוץ הספורט בכבלים בשידור ישיר, ופיו הפיק מרגלית : “הזכייה בתואר האליפות היא הדובדבן שבקצפת”. היה ברור שפיני גרשון הוא לא רק מאמן כדורסל מוכשר אלא גם קופירייטר מבריק. כוכבי הכדורסל הצעירים של הפועל גליל העליון ובראשם דוֹרוֹן שֶפֶר בן ה– 21 ולצִדוֹ שחקני החיזוק האמריקניים בְּרֶד לִיף, אֶנְדְרוּ קֶנֶדִי, מַיִיק גִיבְּסוֹן (גובהו היה 2.11 מ’), גֶ’רִי סַיְימוֹן, וסְטִיב מָאלוֹבִיק (גובהו היה 2.09 מ’) לימדו לקח מַר את שתי הקבוצות התל אביביות המצטיינות בעלות המוניטין, מכבי ת”א והפועל ת”א.

ליל חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין מכבי ת”א ל- הפועל ירושלים. ה- Time Out (פסק הזמן) החשוב ביותר בתולדות שידורי הכדורסל בארץ מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ויכולת ההאזנה של המיקרופונים. כוכב הפועל ירושלים עדי גורדון ומאמן הקבוצה פיני גרשון מביסים את מכבי ת”א ומאמנה צביקה שרף וזוכים בגביע המדינה בכדורסל לראשונה בתולדות המועדון הירושלמי. מנהלי היכל הספורט ביד אליהו גרשון פורמן וניר פרצלינה מעניקים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תנאי צילום משופרים. 

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “הקשר הסימביוטי” במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים שקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

אנוכי זוכר את השיחה שניהלתי עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בימים ההם בטרם שריקת הפתיחה למשחק גמר גביע המדינה ההוא הפועל ירושלים – מכבי ת”א 65:67. מוטי קירשנבאום התעניין לדעת כיצד אנוכי הולך לכסות את ההתמודדות המסקרנת. זאת הייתה ההתמחות שלי. הספציאליטה שלי. הבאנו להיכל הספורט ביד אליהו 10 (עשר) מצלמות ו- 4 (ארבעה) מוקדי Replays, מיקרופונים רגישים, ו- 60 עובדים מסורים בכל הדרגים. זכויות השידורים של המשחק דנן היו בלעדיות ובלבדיות שלנו. מוטי קירשנבאום כהרגלו לא עשה עניין גדול מההפקה. הוא ידע שיש לו על מי לסמוך. מוטי קירשנבאום האזין ואנוכי דיברתי. הצגתי בפניו את מערך השידור שלי.

ביום חמישי – 18 באפריל 1996 התמודדו קבוצות מכבי ת”א והפועל ירושלים במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. המשחק הזה ייזכר לעַד בגלל התיעוד הטלוויזיוני המופלא בשידור ישיר של פסק הזמן האחרון במשחק הזה, 25.3 שניות לפני סיומו, ומה שהתחולל בו. ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה וצל”ש לקבוצת הכדורסל הפועל ירושלים כמו גם צל”ש וההערכה מיוחדת לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, למפיק הנפלא שלי מר ששי אפרתי, לשדר המוביל שלי אורי לוי, לבימאי אמנון אוסמן, לצלמים שלנו, ולטכנאי חטיבת ההנדסה שלנו ובתוכם אנשי הסטטיסטיקה מוטי גיא וזיגי זיגל.

על קַו הפוֹטוֹ פִינִיש ניצבו שוב שני היריבים המושבעים פיני גרשון מאמנה של הפועל ירושלים ועִמוֹ הקפטן שלו עַדִי גוֹרְדוֹן ומנגד מאמן מכבי ת”א צביקה שרף ושחקן החיזוק שלוֹ אד הוק תּוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס. תּוֹם צֵ’יימְבֶּרְס היה אז שחקן רָב מוניטין ב- NBA . שמעון מזרחי אמר לי לפני בואו של השחקן יפה התואר בן ה- 36 שהגיע מפיניקס סאנס והִיתמֵר לגובה של 2.06 מטרים : “הבאנו את טום צ’יימברס למכבי ת”א. עמו הקבוצה תהיה שונה”. עודד קטש שחקן מכבי ת”א בימים ההם ראה את ספסל קבוצתו יותר מאשר את זירת הפרקט. המאמן צבי שרף הגביל אותו למרות כישרונו העצום. למאמן הפועל ירושלים פיני גרשון היה כלי נשק חשוב ויעיל בדמותו של עַדִי גוֹרְדוֹן שחקן כדורסל מיוחד ומוכשר שהיה גם מנהיג על המגרש. תשובה הולמת לעוצמה הארגונית של מכבי ת”א סביב המשחק ובמשחק עצמו. יו”ר הפועל ירושלים היה אז בחור צעיר הנושא את השם דָנִי קְלָיִין. הוא לעולם לא הסתיר את האמביציות שלוֹ להידמות לעו”ד שמעון מזרחי. הסקרנות סביב ההתמודדות בין מכבי ת”א לבין הפועל ירושלים במשחק הגמר על גביע המדינה ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו הייתה ההצגה הטובה בעיר וה- Show הטלוויזיוני המרכזי במדינת ישראל. על פי הסכם זכויות השידורים וחלוקת הנטל בינינו לבין ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בכבלים משימת השידור הישיר של המשחק הזה הייתה בידי חטיבת  הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן פינה לי Space נרחב בלוח השידורים שלו. יותר מרבבת צופים בצהוב ואדום מילאה עד אפס מקום את היכל הספורט ביד אליהו. האווירה הייתה מחשמלת. ממש כמו בשידורי גביע אירופה . מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנוֹכי התייצבנו שם עם ניידת השידור הגדולה ה- “וֶורֶד” במלוא הרכבנו. עֶשֶר מצלמות , שישה הילוכים חוזרים, ו- 60 עובדים. הפקדתי את המיקרופון בידיו של השַדָּר אוּרי לֵוי והצבתי את צוות הפרשנים גָדִי קֵידָר ודֵיוִויד בְּלָאט לצִדוֹ בעמדת השידור שלנו בהיכל. בידי לשלושתם נפלה הזכות לשָדֵר ישיר את ההתמודדות בטלוויזיה ליותר ממיליון צופים. זה היה רק משחק כדורסל מקומי אך כפי שהתברר בעל ערך תיעודי טלוויזיוני נדיר. הרייטינג שלנו היה נפוח (% 39.8) והצדיק את מהלך הרכישה וקניית זכויות השידורים של האירוע הזה מידי ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) ע”י מוטי קירשנבאום ז”ל הבלתי נשכח ואנוכי.

ההתמודדות התנהלה בשוויון כוחות למרות שבשורות מכבי ת”א שיחק אז טוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס (Tom Chambers) שחקן כדורסל רָב מוניטין ב- NBA. בחמישייה של מכבי ת”א שיחקו אז ב- 18 באפריל 1996 לפני שש עשרה שנים גם רָדִיסְלַאב צוּרְצִ’יץ’, בְּרֶאד לִיף, דוֹרוֹן גָ’מְצִ’י, ונַדָב הֶנֶפֶלְד . מכבי ת”א לא הייתה עדיפה בשום קריטריון על הפועל ירושלים בה שיחקו עַדִי גוֹרְדוֹן, פַּפִּי תּוּרְגְ’מַן, דוֹרוֹן שֶפַע, נוֹרִיס קוֹלְמַן, ובִּיל תוֹמְפְּסוֹן. דקה לסיום המשחק הובילה הפועל ירושלים בתוצאה 63:65. עַדִי גוֹרְדוֹן חדר נפלא לרחבה. שחקני מכבי ת”א הסתערו עליו. בהיותו באוויר הוא הוריד כדור לנוֹרִיס קוֹלְמָאן שהטביע את הכדור ברשת של מכבי ת”א. בהתקפה הבאה של מכבי ת”א פגע עַדִי גוֹרְדוֹן ב- בְּרֶאד לִיף. בְּרֶאד לִיף דייק בשתי זריקות העונשין למרות המתח הרב ששרר על הפרקט וביציעים הגדושים, והִשווה את התוצאה ל- 65:65. שתי הקבוצות המשיכו להחליף מהלומות עקרות. כשנותרו 25.3 שניות לסיום המשחק איבד רָאדִיסְלָב צ’וּרְצִ’יץ’ ריבאונד יקר בהתקפת מכבי ת”א. הכדור עבר לידי הפועל ירושלים ופיני גרשון מיהר ולקח פסק זמן. פסק זמן לשחקנים אך לא פסק זמן למצלמות שלנו. לוח התוצאות הורה על תוצאת תיקו 65:65 ובהיכל שרר מתח עצום ורעש אדיר. פסק הזמן הזה הפך להיות ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הכדורסל בטלוויזיה. בכל רשת טלוויזיה באשר היא. לעולם לא אשכח אותו. ניהלתי והפקתי אלפי שידורים ישירים ואירועים בלתי צפויים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וגם הייתי עד למה שהתחולל בכדורסל האירופי, ובליגת ה- NBA, אולם מה שקרה באותו פסק הזמן שנטל פיני גרשון ב- 18 באפריל 1996, 25.3 שניות לפני תום המשחק במצב שוויון נקודות 65:65 במשחק מכבי ת”א נגד הפועל ירושלים על גמר גביע המדינה בהיכל הספורט ביד אליהו – עלה על כל דִמיון ותִּכְנוּן.

טקסט תמונה : 18 באפריל 1996. היכל הספורט יד אליהו. פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים נוטל פסק זמן 25 שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל נגד מכבי ת”א. התוצאה 65:65. משמאל נראה עוזר המאמן ארז אדלשטיין. בין פיני גרשון לארז אדלשטיין מציץ ראשו של ה- Soundman (איש הקוֹל) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סָמִי עוֹמֶר שנדבק  ממש לספסל הפועל ירושלים ומכניס את מוֹט ה- Gun microphone שלו כדי לקלוט היטב את השיחה בין המאמן לשחקנים. פיני גרשון מחלק הוראות אחרונות לשחקניו עדי גורדון (מימין), פפי תורג’מן, דורון שפע, ונוריס קולמאן (מוסתר). מאחור נראה חבר ההנהלה אורי מנצור (מעונב בחליפה אפורה) מימין למעלה נראה צִיוֹן נָנוּס כתב גלי צה”ל דוחף את המיקרופון לכיוונו של פיני גרשון. עדי גורדון דחה מכל וכל את הוראות מאמנו וביקש להציב פתרון משלו להשגת הניצחון. מיקרופון ה- Gun Microphone של סַמִי עוֹמֶר והמצלמה של יורם מנדלבאום ז”ל תיעדו את האירוע החד פעמי ללא דופי. הם הביאו לצופי הטלוויזיה מסמך מרתק. צופי הטלוויזיה יכלו לשמוע היטב את הוראות המאמן פיני גרשון ואת ביטולן ע”י עדי גורדון. עדי גורדון נטל אחריות אישית והוביל את הפועל ירושלים לניצחון היסטורי בדרכו שלו. (ה- Frame לקוּח מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1).

ניהלתי את השידור הישיר מעמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו יחד עם עוזרי ששי אפרתי ששימש המפיק הראשי שלי וישב בניידת השידור הגדולה ומשם ביצע את תפקידו. הבימאי בניידת השידור היה אַמְנוֹן אוֹסְמַן אחד מבימאי הספורט הוותיקים והטובים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומפקח הקול המצוין והממונה על הפעלת הקונסולה (מערכת הקוֹל) בניידת השידור היה אַמְנוֹן אָלְטְשוּלֶר. שלושה אנשים חשובים ובעלי ניסיון רָב בביצוע שידורים ישירים. במצב מתוח שכזה בעת פסקי הזמן, לא כל שכן כשמדובר בפסק זמן שנלקח ע”י המאמן הירושלמי פִּינִי גֵרְשוֹן כ- 25 שניות (ליתר דיוק 25.3) לפני סיום המשחק ובמצב של שוויון בתוצאה 65:65 – נשלחים תמיד צלמים מספרי ארבע וחמש (ממוקמים בדרך כלל מתחת לסלים) יחד עם אנשי הקוֹל והמיקרופונים הרגישים שלהם (Gun Microphone) בעלי המוטות הארוכים לעבר הקבוצות המכונסות עם מאמנן בתוך עצמן, ומאזינות להוראות. תפקיד הצלמים ואנשי הקוֹל הוא לדלות את ההוראות המקצועיות כדי לחשוף בתמונה וטקסט את המתח המרוח על פני השחקנים והמאמן, ואת מהלכי משחק השח מט שהוא מנהל בפסק הזמן נגד יריבו. זוהי מציצנות עיתונאית דרמטית, מסקרנת וחשובה ביותר בעת השידור הישיר המחייב את כל צוות השידור בניידת השידור ומחוצה לה להיות קשוּב ולהתעלות על עצמו. השַדָּר ושני פרשניו חייבים להיות דרוכים כקפיץ כדי להאזין לתדריכים המורכבים של צְבִי שֶרְף ופיני גרשון הניתנים תחת לחץ גדול לסירוגין בשתי שפות עברית ואנגלית, על מנת שיוכלו לפַשֵט אותם מייד ולהסבירם בקלילות ובלשון פופולרית למיליון הצופים שרובם אינם בקיאים במונחי הכדורסל המקצועיים. זהו מבצע בִּילוּש צמוד העוקב באמצעות מצלמות ומיקרופונים אחרי סודות הכדורסל הכמוסים ביותר ואחרי קרב המוחות המתנהל בין שני המאמנים כמו במשחק שח-מט. האמצעים הטכנולוגיים החדישים מאפשרים ליותר ממיליון צופי הכורסה בסלון ביתם לעקוב אחר הנעשה מאחורי הקלעים של ההתמודדות.

טקסט תמונה :  עשור ה- 90 של המאה שעברה. זהו אמנון אוסמן בימאי הספורט החרוץ והנאמן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כאן הוא נראה בניידת השידור מביים שידור ישיר של משחק כדורסל בהשתתפות מכבי ת”א. ניידת השידור הוצבה תמיד ליד שער 6 בהיכל הספורט הממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב. (באדיבות אמנון אוסמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 80 במאה הקודמת. אמנון אוסמן היה אחד מטובי צלמי ה- Video  בתחומי הכיסוי של הספורט ובחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שנים רבות, בטרם הפך לבימאי מוביל של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות אמנון אוסמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת מכבי ת”א תמיד מכונסת בתוך עצמה ולנצח נראית כקבוצת אנשים סודית. גם עכשיו לאחר כל כך הרבה שנים של הליכה משותפת, הם כוועדה מארגנת ואנוכי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, סירבה ההנהלה כהרגלה לאפשר לנו להתקרב עם המיקרופונים כדי לשמוע את הוראותיו של המאמן צבי שרף הניתנות לחמשת שחקניו. תובנה חשובה והכרחית הקושרת את הצופה בסלון ביתו אל מרקע הטלוויזיה שלוֹ. המאמן התל אביבי הקשוּח ראה בהתכנסות השחקנים סביבו בפסק הזמן סוֹד מקצועי נעלה שאין להדליף אותו לצופי הטלוויזיה. הוא התייחס לפסקי הזמן שלוֹ כמו אל כֶּנֶס חשאי של שירות הביטחון הכללי ושל המוסד. צביקה שרף היה אדם ישר והגון, אך גם לָחוּץ, וחשב תמיד שחובת ההוכחה עליו. לצערי הרָב הוא דחה את בקשתי על הסַף ולא רצה לחלוק עם ציבור צופי הטלוויזיה את ההוראות המקצועיות שהוא נותן לשחקניו וכיצד הוא מתמודד במשחק השח-מט הזה נגד פיני גרשון. בכך צִמצם במימד אחד את איכות הדרמה וגם העצים אותה (הצלם ואיש הקול שיוחדו לכיסוי פסקי הזמן של מכבי ת”א הוסטו על פי הצורך לתגבור המעקב הרָצוּף אחרי ספסל הפועל ירושלים באותם פסקי הזמן המדוברים.

טקסט תמונה : 1981. מאמן הכדורסל צבי שרף (משמאל) עם העיתונאי מייק קרנון בהיכל הספורט ביד אליהו. צביקה שרף הצטייר מלכתחילה כמאמן קשוח שלא שיתף פעולה עמנו בעת השידורים הישירים. הוא התייחס לכל TIME  OUT במשחק כאל כֶּנֶס סודי של השב”כ, ודרש בכל תוקף להרחיק ממנו ומהשחקנים את המיקרופונים שלנו. זה היה מצב מגוחך. (התמונה באדיבות מייק קרנון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פיני גרשון היה שונה מצְבִיקָה שֶרְף. לחלוטין. הוא ומנהלו דני קליין היו הרבה יותר פתוחים וגם יותר ידידותיים למצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים שלה. שניהם אִפשרו לנו להצטרף לפסק הזמן האחרון שלהם ליד ספסל הקבוצות הדרומי בהֵיכַל ביד אליהו. כמובן ששלחנו לשָם את סַמִי עוֹמֶר איש הקול המחזיק את מיקרופון הרגיש ה- Gun microphone ואת הצלם מספר ארבע בשרשרת הצלמים יורם מנדלבאום שהוצב ליד הסל הדרומי בהיכל ביד אליהו. איש הקול השני מַנוּ יחזקאלי יועד להקליט עם ה- Gun Microphone שלו את פסקי הזמן של מכבי ת”א אך שמעון מזרחי ומוני פנאן לא אִפשרו לנו כל גישה לצביקה שרף ושחקניו. זאת התבוננות עיתונאית חשובה וגם מעניינת המאפשרת לצופים לעקוב אחר הנעשה מאחורי הקלעים של המשחק המותח. שַדָּר המשחק אוּרִי לֵוִי פעל בדיוק על פי ההוראות והעביר את “רשות הדיבור” למצלמה ולמיקרופון הרגיש שהוחשו אל ספסל הפועל ירושלים. המצלמה של יורם מנדלבאום תפשה את פִּינִי גֵרְשוֹן, עוזרו אֶרֶז אֶדֶלְשְטַיִין ויו”ר המועדון דָנִי קְלָיִין דרוכים ונחושים מאוד יחד עם שחקני החמישייה ובראשם עַדִי גוֹרְדוֹן יושבים על הספסל ומאזינים להוראות המאמן פיני גרשון. יורם מנדלבאום צילם את החבורה הירושלמית בשוט Medium Close up, מין שוט מקצועי של פריים “מעורב”. הם נראו נרגשים ומתוחים מאוד. טכנאי הקוֹל סָמִי עוֹמֶר תחב את המיקרופון למרכז הדיון של  ה- Time out הירושלמי ואמנון אלטשולר פתח את ה- Fader הנכון בקוֹנְסוֹלָה והרים אותו לרמה המכסימאלית. יותר ממיליון צופי טלוויזיה בבתיהם היו עֵדִים לתיעוד טלוויזיוני נדיר ומרשים של רגע דרמטי מאין כמוהו. פיני גרשון צרח את הוראותיו לשחקנים מנסה להתגבר בקולו על הרעש הגדול בהיכל ומבקש ללַמֵד אותם כיצד לכבוש את סַל הניצחון. הכדור האחרון היה אמור להימסר לַקפטן עִדי גוֹרְדוֹן כדי שיקלע את סל הניצחון. לפתע ביטל הקפטן עַדִי גוֹרְדוֹן בכעס רב את התִּכנון המוקדם של פיני גרשון וביקש להטיל עליו בלבד את האחריות לכיבוש הסל המכריע במשך 25.3 השניות שנותרו לסיום המשחק. זאת הייתה אמפליטודה. מרד של הקפטן נגד מאמנו. עַדִיי גוֹרְדוֹן ביקש לא רק את הכדור האחרון במשחק לעצמו, אלא רצה שגם הכדור הראשון יהיה שלוֹ.. רק שלוֹ. הוא תכנן להחזיק בכדור בעצמו כ- 24 שניות מבלי לשתף את חבריו עד הקליעה האחרונה והמכרעת שתהיה גם כן שלוֹ. הוא הציע בתוך ה- Time out רעיון ויוזמה משלו שסתרה לחלוטין את תוכנית המאמן שלוֹ. עַדִי גוֹרְדוֹן בִּיקֵש להחזיק בכדור ולכַדְרֵר נגד שומרו האישי בְּרֶאד לִיף עד לשניות האחרונות ממש של המשחק. או – אז יבצע הטעייה נגד בְּרֶאד לִיף, יחדור לסל, והוא בעצמו יזרוק את הכדור האחרון לסל מכבי ת”א בתקווה שזאת תהיה קליעת הניצחון שתכריע את המשחק. שררה על ספסל הפועל ירושלים סערת רוחות גדולה אבל לא בִּלְבּוּל. המשחק עמד להתחדש. פיני גרשון ההמום היה חכם דַיוֹ כדי לא להתווכח עם עַדִי גוֹרְדוֹן. הוא וויתר על התוכנית המקורית שלו ונתן בלית ברירה את הסכמתו לביצוע יוזמתו של רכז המשחק המצטיין והקפטן שלוֹ, עַדִי גוֹרְדוֹן.

טקסט תמונה  : ליל חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט יד אליהו. פיני גרשון ועוזרו ארז אדלשטיין מתכופפים לעברו של עדי גורדון ומקשיבים להצעת הפתרון שלוֹ כיצד יש בדעתו לנצח את מכבי ת”א ב- 25 השניות האחרונות שנותרו לסיום המשחק כשהתוצאה מורה על שיוויון 65:65. מאחור נראים ראשי קבוצת הפועל ירושלים דני קליין (בחולצה אדומה) ואורי מנצור (בז’אקט בצבע אפור). מימין לאורי מנצור מגיח מאחור מנו יחזקאלי טכנאי הקול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להקליט את הוראותיו של צבי שרף לשחקניו אך המאמן של מכבי ת”א לא הרשה לו להתקרב. משמאל נראה חבוש אוזניות טכנאי קוֹל נוסף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סָמִי עוֹמֶר המחדיר את מוט מיקרופון ה- Gun Mic ללֵב הדיון של הקבוצה האדומה. אורי מנצור (בחליפה האפורה) יו”ר מועדון הפועל ירושלים במשותף עם דני קליין (בחולצה אדומה מימין לסמי עומר), מתבוננים ומאזינים בדאגה לחילופי הדברים בין המאמן פיני גרשון לקפטן שלו עדי גורדון. הרגע הזה היה תיעוד מופלא וחשוב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במהלך השידור הישיר ההוא. (ה- Frame לקוח מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1).

מעולם לא נִתקלתי בשום אירוע ספורט קבוצתי (כמו משחק כדורסל למשל), בו הקפטן ושחקן כריזמטי ומצטיין ככל שיהיה (עדי גורדון) מבטל בתנופה אחת את הוראות מאמנו (פיני גרשון), ומציע אלטרנטיבה שונה לחלוטין ופתרון יצירתי משלו לניצחון על הקבוצה היריבה. ולא רק זאת אלא שהפִּתרון מתקבל מייד ללא כל וויכוח ע”י המאמן ועוזרו. אינני חושב שאפילו מייקל ג’ורדן היה מעז להטיל דופי ולהתערב בהחלטות של מאמנו פִיל גֶ’קְסוֹן ב- “שִיקָגוֹ בּוּלְס” (Chicago Bulls) בתוך ה- Time out האחרון והמכריע כפי שעשה זאת עדי גורדון לפיני גרשון בקבוצת הפועל ירושלים באותו לֵיל חמישי ההוא של 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו . זאת לא הייתה גחמה ו/או קפריזה של נמושה. זאת הייתה התעקשות ונחישות של כדורסלן מוביל ואינטליגנטי מן הדֶרֶג העליון ביותר. לא יכולתי לבקש סיפור מרתק יותר בשידור ישיר מאלוהי הטלוויזיה הנה התמליל המדויק של שני גיבורי המשחק פִּינִי גֵרְשוֹן ועַדִי גוֹרְדוֹן בפֶּסֶק הזְמַן ההיסטורי, כשנותרו 25.3 שניות לסיום המשחק ב- 18 באפריל 1996. מהותו ותוכנו הקנוּ לקבוצה הירושלמית בסופו של דבר את גביע המדינה בכדורסל בפעם הראשונה בתולדותיה.

פיני גרשון  (בעברית ) : “…או. קיי. פפי תורג’מן אני מזהיר אותך…שזה לא יקרה עוד פעם…בפעם הבאה אני יורה בך…” (פפי תורג’מן מסמן בראשו שהוא מבין את המסר לאחרר שהחטיא קודם לכן זריקה לסל)…

פיני גרשון (עובר לדבר באנגלית) :

 We go gun…two guns …two guns…Chamber`s man on the high post…Chura`s man and Nadav is outside…ok…?

(המאמן פיני גרשון מתכוון לצורת משחק. הכוונה להרחיק את טום צ’יימברס, ראדיסלב “צ’ורה” צורצ’יץ’, ונדב הנפלד מרחבת הסַל שלהם).

עדי גורדון : (יושב קרוב למצלמה של יורם מנדלבאום, ומתערב בעברית בטון כועס, כשהוא משבש לפיני גרשון את ההוראות שלו),  “…לא פיק אנד רול…לא פיק אנד רול…” (כאן נשמעע הבאזר של המזכירות המודיע על סיום פסק הזמן…).

פיני גרשון : (נראה המום מקריאת התגר של עדי גורדון עליו, מבין שיש כאן בעיה, ופונה אל פפי תורג’מן), “…או.קיי. אתה תעשה את זה…”, (ו- מצביע על פפי תורג’מן).

עדי גורדון : “רוצה Open …”.

פיני גרשון : “מה אתה רוצה…Open …?” (פיני גרשון נכנע ומקבל את התכתיב של עדי גורדון ואומר לשחקנים באנגלית), “One side……One sidee”.

ארז אדלשטיין : (עומד לידו של פיני גרשון, ולפתע מתערב, כשהוא פונה ישירות אל עדי גורדון) …עדי Open …?.

פיני גרשון : (באנגלית לכל השחקנים), “One side…One side… “. (נראה במצלמה כמזהיר את עדי גורדון מפני האחריות שלקח על עצמו פונה…מסמן לו באצבעו נוּ, נוּ, נוּ…ואז אומר לו בעברית) “…שלך…!”.

ארז אדלשטיין : (מתערב שוב ופונה אל עדי גורדון) : “…רגע עַדִי…רגע עַדִי…שלך…!”.

עדי גורדון : (עדיין יושב על הספסל ו- מסמן בתנועת יד תקיפה כלפי מאמנו כתגובה על תנועת האצבע של פיני גרשון נוּ , נוּ , נוּ…ואומר לו), “…עזוב…עזוב…אתה יודע מה…אוֹ שאתה נותן לי גַב או שלא…”. (מבקש להכריע בעצמו את המשחק באחד על אחד…).

ואז נראים השחקנים קמים מהספסל בדרכם למגרש. המצלמות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קולטות את פיני גרשון מעניק לעדי גורדון צָ’פְּחַה בעורפו. נראה שהוא עושה זאת בכעס וחיבה יחדיו. “דִיר בָּאלָק”, הוא אומר לו בטרם חידוש המשחק. פַּפִּי תורג’מן מחבק ומרגיע את פיני גרשון. הבימאי אמנון אוסמן מעלה ל- “אוויר” את המצלמה המובילה. נגלה בה שוט יפהפה. אלפי אוהדים בצבע אדום מעודדים בשירה את הפועל ירושלים. אמנון אוסמן ומפקח הקול והתקשורת שלנו בניידת השידור אמנון אלטשולר – עירניים (תחת שרביט הפקתו של ששי אפרתי בבטן ניידת השידור הגדולה. הקונסולה עובדת נכון. שניהם מצליחים להעביר את החוויה הדרמטית לצופים בבית. מצלמה שלוש המוצבת על הפרקט חושפת את שחקני מכבי ת”א פרושים כבר בחפירות ההגנה שלהם מול האופנסיבה האחרונה של הפועל ירושלים. המשחק מתחדש. ביל תומפסון מוסר את הכדור לפפי תורג’מן. פפי תורג’מן מעביר אותו מייד לידיו של עדי גורדון ליד הסַל של הפועל ירושלים. עדי גורדון יוצא למשחק ה- Open  שלו. אחד על אחד. זה היה הרעיון שלו. שומר עליו בְּרֶאד לִיף. התקפה האחרונה. השעון ביד אליהו עובד. מתחילה ספירת ה- Count down של 25.3 השניות האחרונות במשחק. מיליון צופי טלוויזיה בישראל דבוקים למסך הטלוויזיה שלהם ונועצים בו את עיניהם. רשות הדיבור חוזרת לשַדָּר אורי לוי ולשני פרשניו גָדִי קֵידָר ודֵיְיוִיד בְּלָאט. מילת המפתח ברעיון שפיתח עדי גורדון בטרם קבלת הכדור היה המונח “OPEN”. הפרשן דיוויד בלאט הסביר , ביאר , ופִּרְשֵן למיליוןן צופי טלוויזיה מה מסתתר מאחורי המונח האנגלי השגור בשפת הכדורסל “OPEN” ולמה מִתְכַּוֵון אומרו : “עדי גורדון רוצה ללכת פתוח לבד”. זאת הייתה האמת.

עַדִי גוֹרְדוֹן ניחן באישיות מרשימה. לא רק בזירת הכדורסל. הוא זוכר בעת שיחות התחקיר עמי את פרטי ההתרחשות, כלהלן : “הייתי אנרכיסט מחושב. שחקן קריאטיבי שלא מצא תמיד שפה משותפת עם המאמנים שלו. דווקא את פיני גרשון מאוד הערכתי. הוא היה מאמן אמיץ ואינדיבידואליסט. היה לי בו אימון מלא, אך באותן השניות ההן לא קיבלתי את דעתו. חשבתי שהוא לא צודק. שלא תהיה אי הבנה. אם הוא היה עומד על דעתו ולא מקבל את ההצעה שלי הייתי פועל על פי הוראותיו. מעולם לא המריתי את פי מאמניי גם כשלא הסכמתי עם דבריהם. רציתי את הכדור בשליטתי זמן רב ככל האפשר עד לשניות האחרונות ממש של המשחק. חשבתי שהתרגיל המוצע על ידו של פיני גרשון וגם של ארז אדלשטיין ב- 25 (עשרים וחמש) השניות האחרונות של המשחק, תרגיל הקרוי, “Pick and Roll”, יבטל מוקדם מידי את ההשפעה שלי על הניווט לניצחון. פחדתי לאבד בטרם זמן את הבקרה שלי על הכדור. לכן הצעתי את מה שהצעתי. שמחתי שפיני גרשון קיבל אותה. כשעלינו על הפרקט לחידוש המשחק קיבלתי מפיני גרשון צ’פחה של חיבה בעורף. הוא אמר לי, “עדי תביא את הגביע”.

המצלמות והמיקרופון לכדו את תמליל ההוראות שחילק פיני גרשון לשחקניו ואת טקסט המֶרִי של עַדִי גורדון נגד מאמנו והביאו את הסיפור במלואו לסלון ביתם של צופי הטלוויזיה. הם יכלו לשמוע כל מילה. זה היה התיעוד החשוב ביותר מעולם של פסק זמן ייחודי בהתמודדות מרתקת בכל תולדות צילומי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צריך להבין שההתרגשות סביב ספסל הפועל ירושלים הייתה עצומה. פיני גרשון היה צריך להספיק בשישים שניות – מִשְכוֹ של פסק הזמן במשחק כדורסל, להציג ולהסביר לשחקנים הנסערים והמתוחים כקפיץ את תוכניתו הגרנדיוזית כיצד הוא מתכוון להכניע את מכבי ת”א ב- 25.3 השניות שנותרו לסיום המשחק. הוא היה צריך להתגבר בקולו על הרעש האדיר בהיכל ולוָודֵא גם שהשחקנים הבינו את כוונותיו כשלפתע התפרץ הקפטן עַדִי גוֹרדוֹן לדבריו בכעס רָב, שינה את הפרוגרמה התכסיסנית שלו, וכתב תסריט מנצח בעצמו. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.

המשחק חוּדַש ושעון המשחק המרכזי החל לנוע לאחור. יותר ממיליון צופי טלוויזיה במדינת ישראל ראו בסלון ביתם כיצד 25.3 השניות האחרונות מְכַלוֹת את עצמן. השעון על המִרְקָע הפך לחלק מדרמת הטלוויזיה. עַדִי גוֹרדוֹן שחקן מוכשר (מאוד) בקנה מידה ישראלי הוביל את הכדור בעצמו. 17 שניות לסיום הוא חלף על פני קַו החֵצִי ומשך את שומרו בְּרֶאד לִיף לצִדָה המערבי של חלקת ההתקפה. כל שמונה המצלמות של ניידת השידור שלנו עקבו אחריו בשידור ישיר. הוא המשיך לכַדְרֵר בבִטחה. מידי פעם סוֹכֵך על הכדור בגופו. כשנותרו 5 שניות לסיום החליט לפרוץ קדימה. הוא הטעה בקוֹר רוח ובקַלוּת את בְּרֶאד לִיף, עקף אותו וחדר לרחבת הסל של מכבי ת”א, ואז ביצע ממש לפני ה- Buzzer (זָמְזָם) את המהלך הגאוני שלו מין זריקת Lay up בקשת רחבה, מדויקת ומדוּדה מעל ידיו המושטות של שחקן החיזוק האמריקני תּוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס. הכדור צלל לתוך הרשת. זה היה סַל הַנִיצָחוֹן. הפועל ירושלים ניצחה 65:67. אורי לוי שידר בקול יבש, משעמם, ומונוטוני, אנטי תֶּזָה לדרמה שהתחוללה בזירה, ממש דִקלם למיקרופון : “יש…זה עדי גורדון…! זה יכולה להיות זריקה של גביע”. שגיאה קוֹלִית חסרת מֶרֶץ ונעדרת דרמה של שַדָּר מנוסה, חרוץ, ונאמן, דווקא ברגע החשוב ביותר של המשחק בשידור הישיר. כעסתי על אלוהי הטלוויזיה שלא העניק קצת יותר בָּאסִים למיתרי קולו של אורי לוי. טוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס היה שחקן ענק תרתי משמע ב- NBA בעשור ה- 80 וגם תחילת עשור ה- 90 של המאה שעברה בקבוצות סִיאָטְל סוּפֶּרסוֹנִיקְס ופִינִיקְס סָאנְס, אך לא מספיק גדול באותו העֶרֶב ההוא ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט יד אליהו כדי לבְלוֹם את עדי גורדון. המיקרופון הזעיר שלנו שהוצב מעל טבעת הסַל קלט היטב את צליל השריטה האחרון של הכדור הצולל לתוך הרֶשֶת. זה היה כיסוי טלוויזיה כמעט מושלם של דרמת ספורט המזדמנת אחת לכמה שנים . מחלקת הספורט עשתה עבודה איתנה באותו ערב והייתה קרובה לשְלֵמוּת אילו צביקה שרף התיר למיקרופונים שלה לשמוע את הוראותיו , ואם שַדָּר המשחק היה יוֹרָם אָרְבֶּל.

עַדִי גוֹרְדוֹן זוכר בעת שיחת התחקיר עמי, כלהלן : “לא תּכננתי לקלוע בעצמי את סל הניצחון. תּכננתי לחדור לרחבה של מכבי ת”א, ואם יסתערו עלי, אז להוריד את הכדור לשחקן פנוי כמו נוריס קולמן למשל. מכיוון שאף אחד לא יצא לקראתי קלעתי בעצמי את סל הניצחון. טום צ’יימברס החמיץ אותי. מאוחר יותר שמעתי מכמה שחקני מכבי ת”א שצביקה שרף הורה בפסק הזמן לבצע עבירה עם חידוש המשחק על אחד משחקני הפועל ירושלים, אך טום צ’יימברס ביטל אותה עם עליית השחקנים על המגרש ואמר, והדגיש פעמיים בהבלטה רבה בשפה האנגלית, “Don’t make foul…Don’t make foul…”.

בסיום המשחק הדרמטי ערך צוות השידור שלי ריאיון עם המאמן גרשון הכריזמטי כשהוא צוהל ושמח. המראיין היה שדר הקווים אמיר בר שלום. פיני גרשון זעק למצלמה בחופשיות וללא בושה, “אימא הבאתי לך גביע !”. לא היה ספק, מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון אהבו אותו. מלבד היותו מאמן חָריף, מבריק, כריזמטי, ואינטליגנטי, היה פיני גרשון גם איש תקשורתי מבטן ולידה שמתקשר כהרף עין עם סביבתו. חייכן, ישיר, שנון, לפעמים בוטה, ותמיד מהיר מחשבה ולשון, רעיונאי (Copywriter) מבטן ומלידה, והוגה סלוגנים. בזה לא היו לא מתחרים. באישיותו המגנטית הפך את תוכניות הכדורסל שלנו בטלוויזיה לטובות ומרתקות יותר אישיות מיוחדת במינה שמצלמות הטלוויזיה מעולם לא הפנו לוֹ עוֹרֶף. המצלמות והמיקרופונים רדפו גם אחרי גיבור הניצחון עדי גורדון. בלהט הקרב הוא לא אמר אז את מה שאמר לי ב- 2006 בחלוֹף עֶשֶר שנים : “…אני מאוד מתפלא על אנשי מכבי ת”א ומאמנם צביקה שרף שלא ידעו לקרוא נכון את מפת הקרב, לא חזו את הכרוניקה של המהלך הידוע מראש שהביא לסיום הדרמטי, ולא הפקידו עלי שמירה הרבה יותר הדוקה. אנשי מכבי ת”א ידעו ש- 18 פעמים הכרעתי בקריירה שלי במו ידיי תוצאות משחקי כדורסל בשניות האחרונות, אף על פי כן השמירה עלי הייתה רופפת. הם העניקו לי כר פעולה נרחב מידי ואני ניצלתי זאת היטב…”.

טקסט תמונה :  ליל יום חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. נשיא המדינה עזר ווייצמן מעניק את גביע המדינה בכדורסל לקפטן הפועל ירושלים עדי גורדון. משמאל, זהו דני קסטן ז”ל יו”ר איגוד הכדורסל, ומימין, יצחק “צחי” פלד מנחה הטקס. (לע”מ תמורת תשלום).

לפני כמה ימים פתחתי את הספר של אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב” בעמוד מס’ 250 ונדהמתי לקרוא את הכותרת בפרק 13, “לא פיק אנד רול ! לא פיק אנד רול !” ובו סיפור המעשה הנזכר לעיל. אנוכי מבקש להזכיר לקוראי הבלוג כי שום מקור מידע בארץ לא טלוויזיה, לא רדיו, ולא עיתונות לא עסק באינפורמציה הנ”ל עד שפרסמתי אותה בפרוטרוט לראשונה בבלוג ב- 21 באפריל 2013. אינני מאמין לאוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ ששניהם עלו על המידע המפורט הזה שלי בכוחות עצמם. היה מדובר בפרשה מיוחדת במינה של כיסוי טלוויזיוני מפורט, מדויק, מוקפד, ונפלא יוצא דופן ברמתו ואיכותו של אותו פסק הזמן ההוא שנטלו מאמני הפועל ירושלים פיני גרשון ועוזרו ארז אדלשטיין, 25.3 (עשרים וחמש שניות ושלוש עשיריות) לפני שריקת הסיום המשחק. הייתי נרגש וגאה בצוות הטלוויזיה הנרחב שלי עד כלות נשמתי. האנשים האלה עשו את עבודתם נאמנה כל אחד בתחומו שלו. ברור שלחצתי את הידיים של כולם ואמרתי תודה אישית לכל אחד ואחד מהם (!). היה מדובר בהישג טלוויזיוני כביר שלנו. את ששי אפרתי ואורי לוי האהובים חיבקתי ונישקתי (!). היה ברור לי וגם למנכ”ל שלי מוטי קירשנבאום כי באותו יום חמישי ההוא של 18 באפריל 1996 נרשמה היסטוריה טלוויזיונית. באופן פרדוקסלי השתרבב לרשימה הארוכה גם מאמן מכבי ת”א המובסת צבי שרף. באותו הרגע כשהוא החליט להפוך את פסקי הזמן שלו לכנס סודי של השב”כ והמוסד (בתמיכתו של היו”ר שלו שמעון מזרחי), הוא אפשר לי מאידך להסיט כוחות ולתגבר מקרוב וסמוך מאוד (גם אם לזמן מוגבל) את מעקב ה- Video וה- Audio שלנו אחרי פסקי הזמן של הפועל ירושלים והתנהלותם של שני המאמנים פיני גרשון וארז אדלשטיין וקבוצת השחקנים ובראשם הקפטן הבלתי נשכח ההוא עדי גורדון. אלוהי הטלוויזיה אהב אותי אז ב- 18 באפריל 1996 ושמר לי חֶסֶד נעורים. הוא סידר לי מלמעלה תוצאת שוויון 65:65. הוא סידר לי פסק זמן. והוא גם הִכְבִּיד את לִבּוֹ של מאמן מכבי ת”א צבי שרף שהמשיך למַאֵן בתוקף ו- לסָרֵב לבקשתי לתחוב Gunmic לתוך פסקי הזמן של קבוצתו. הכיסוי של המשחק ההוא על גמר גביע המדינה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו ביום חמישי ההוא של 18 באפריל 1996, הפועל ירושלים – מכבי ת”א 65:67, ע”י חטיבת הספורט בפיקודי הייתה אחת מהפסגות הגבוהות ביותר אליה העפילה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם. ברור שאנוכי מאמין באלוהים. בדרכי שלי.

בפוסט הבא מס’ 689 יהפוך הבלוג להנהלת חשבונות. פוסט מס’ 689 יתחשבן עם הספר של אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ, “המועדון-הסודות של מכבי תל אביב”. ויש מה לברר, יש על מה להתווכח, ויש על מה להתחשבן. ככה לא מתנהגים. ניפגש שוב בפוסט מס’ 689.

סוף הפוסט מס’ 688. הועלה לאוויר ביום שישי – 2 ביוני 2017. כל הזכויות שמורות.