הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר בקיץ 2012 והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.

הערה 4 : כתיבת הסדרה של 13 כרכי הטלוויזיה עבי כרס שדנים עוסקים בחקר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1884 ועד ימינו אנו, אמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 692. הועלה לאוויר בשבת – 1 ביולי 2017. כל הזכויות שמורות.

————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 692. יושרה ומהימנות. ליונל מסי בן 30. מחשבת הכדורגל + חשיבה טלוויזיונית. פוסט מס' 692. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 1 ביולי 2017.

טקסט מסמך : 24 בינואר 1988. מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל המגונן על זכויות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בפני מפקד גלי צה"ל נחמן שי. אורי פורת לא אהב ולא העריך את נחמן שי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להיסטוריה יש מנהג מגונה. היא סובבת על צִירָה. תריסר שנים לאחר כתיבת המכתב ההוא ב- 24 בינואר 1988 ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984) למפקד גלי צה"ל נחמן שי, התמנה אותו נחמן שי בשנת 2000 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (בעת שאורי פורת ז"ל שימֵש מנכ"ל רשות השידור בקדנציה השנייה שלו (בשנים 2001 – 1998). נחמן שַי עם קבוצת אנשים נוספת בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאת רשות השידור קראו קריאת תיגר אגרסיבית ותוקפנית על מנהיגותו של המנכ"ל אורי פורת ז"ל. קריאת התיגר התפרשה כמעין פעולה נמרצת להדחת אורי פורת מתפקידו. והם הצליחו. נחמן שַי איש פוליטי מובהק ומינוי פוליטי מופלג לא רק שפעל להדחת מנכ"ל רשות השידור ההוא אורי פורת ז"ל, אלא ביקש גם לרשת אותו. זה לפחות מה שהוא אמר לי לאחר שהעניק וכתב לי את אחד ממכתבי ההערכה, הצל"שים שלו. העסקן הפוליטי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי היה בטוח ומשוכנע שהוא יכול לבנות רשות שידור טובה יותר מאורי פורת. עד שבא ראש הממשלה אריאל שרון ולימד אותו מהיכן משתין הדג. ראש הממשלה אריק שרון הדיח וסילק את נחמן שי מכסם הרם ומינה במקומו לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את איש הליכוד אברהם נתן. היה מדובר בעסקים פוליטיים נבובים בין אם שימש נחמן שי יו"ר הרשות ו/או מחליפו אברהם נתן. האכזבה שלי מה- עסקנצ'יק הקטנצ'יק נחמן שי הייתה עצומה בגלל הציפיות ממנו, מפני שהאיש היה מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בין השאר שימש כתב צבאי) מאז ראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת, ולפתע (ואולי לא) התגלה כיו"ר וועד מנהל פוליטי כלומניק של רשות השידור שהייתה פעם מכורתו (!).

טקסט תמונה : ינואר 1972. ימי בראשית. נחמן שי היה פעם לפני הרבה שנים עיתונאי. הוא שימש ככתב הצבאי השלישי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתום תקופתם של רן אדליסט ורון בן ישי. בתמונה נראה הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחמן שי (משמאל) מראיין באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים את הרמטכ"ל ה- 9 של צה"ל רב אלוף דוד "דדו" אלעזר (מימין) לאחר שהתמנה לתפקידו הרָם במקומו של חיים בר- לב. מנכ"ל רשות השידור המכהן ב- 1972 היה שמואל אלמוג ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה באותה העת ישעיהו "שייקה" תדמור. מנהל חטיבת החדשות היה יורם רונן ז"ל. מנהל חטיבת התוכניות היה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. מנהל חטיבת הספורט היה דן שילון. (התמונה הוענקה לי באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : מר נחמן שי לא היה מעולם חייל קרבי ביחידה לוחמת. הוא לא שירת בגולני, לא בגבעתי, ולא בצנחנים. הוא היה כתב העיתון "במחנה נח"ל" כמו יאיר לפיד שהיה כתב העיתון "במחנה". מעניין שהאנשים האלה ששירתו בתנאים אידאליים בשורות צה"ל עשו סטאז' והכשירו את הקרקע העיתונאית שלהם כבר בשירות החובה הצבאי, ובכך זכו ליתרון עצום על פני חבריהם הקרביים בחיים האזרחיים.

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד בטריקת דלת. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושין והפרידה. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי פוליטיקאי ברמה של עסקן לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא העסקנצ'יק הקטן נחמן שי לא עשה, עשתה במקומו ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה וסילקה את יוסף בר-אל בגין ניהול מושחת, שוחד מסך, ונפוטיזם לעבר הירכתיים האפלוליים של היסטוריית השידור הציבורי של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – לשכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. ו' אלול  תשס"ב, 14 באוגוסט 2002 / סימוכין : 6181

יו"ר רשות השידור נחמן שי    

לכבוד :

מר יואש אלרואי,

קיבלתי את סיכום פעילותך ברשות השידור, אשר נכתב ערב סיום עבודתך,  ב- 1.7.2002. אתה חותם בכך תקופה ארוכה – אך מלאת הישגים. אני מטיל ספק כמה עובדים ברשות יכולים לראות באור כל כך בהיר את הצלחתם בתחום המִקצועי, כפי שעשית אתה. ניהלת בשנים האלה בעקשנות, בדבקות, במסירות וביעילות את תחום הספורט ברשות. לא רק הספורט הוא אחד "מעמודי התווך" של השידור, כפי שנהגת להגיד- אלא אתה עצמך הייתה אחד מעמודי התווך של הרשות. אני מוקיר ומכיר את פועלך. בשם רבים וטובים בארץ הזו – אשר נהנו משידורי הספורט בשנים האלה – אני מודה לך.

כל טוּב !  בברכה, נחמן שי

נחמן שי הוא בעל מראה תמים אולי אך לא לטעות בחזותו. הוא אמביציונר לא קטן. למרות הבחישות ההן לא עלה בידו להתמנות מינוי קבע לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, אף על פי שתקופה מסוימת ב- 2001 כיהן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ובמקביל גם מ"מ המנכ"ל אורי פורת שהתפטר (ו/או התפוטר) באוגוסט 2001. במלחמה עקובה מ- תככים בצמרת הפוליטית של מדינת ישראל על מינוי מנכ"ל חדש קבוע לרשות השידור בין ספטמבר 2001 לאפריל 2002 בה היו מעורבים פוליטיקאים רבים, לרבות השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה עצמו אריק שרון, זכה לבסוף יוסף בר-אל. יוסף בר-אל התמנה למנכ"ל זמני של רשות השידור במארס 2002. שלושה חודשים אח"כ ב- 2 ביוני 2002 מינתה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון למנכ"ל קבוע לתקופה של 5 (חמש) שנים עד 2 ביוני 2007. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון (בתמיכת היועץ המשפטי מני מזוז) אלה שהפקידו אותו על השידור הציבורי של מדינת ישראל, להדיח ולסלק אותו לאלתר מהכס הרם בעוון שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל היה מנכ"ל רשות שידור עלוב, ירוד, ורדוד. לא בכדי הודח וסולק לירכתיים המוצלים והאפלוליים של רשות השידור לדורותיה. זה היה סופו וקיצו של איש שידור לא חשוב שניצב ב- Top hierarchy של השידור הציבורי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה. מימיני יושבים שלושה טכנאים מסורים ובעלי תושייה שהפעילו ביעילות את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת במשך שנים רבות בשידורים הישירים של הכדורסל והכדורגל. הקרוב אלי הוא מוטי גיא, לידו זיגי זיגל, וארנון וועדיה. הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר ביעילות ובמהימנות את משחקי מכבי ת"א בלעדיהם. בתום כל שידור ישיר הצדעתי להם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. היכל הספורט ביד אליהו. גיורא איילון איש חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפעיל את מערכת הסטטיסטיקה הראשונה – ישנה שבנה עבורנו מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מוכשר ורב ידע ותושייה) אריה מולצ'ינובסקי. כאן נראה גיורא איילון בעת שידור ישיר של אחד ממשחקיה של מכבי ת"א מסייע לשדר המוביל יורם ארבל. זאת הייתה התחלה צנועה של עידן מחשבי הסטטיסטיקה בשירות שידורי הכדורסל והכדורגל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. משמאל, איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפקח ה- Video עמירם שטדלר. מימין , צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית המצוין והחרוץ משה "משהל'ה" פרידמן. עמירם שטדלר היה טכנאי מוכשר ונאמן ש- תרם תרומה חשובה במשך שנים רבות להצלחת כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בסיום "מבצע אורלוגין" הודיתי לו מקרב לבי. שניהם כמו רבים אחרים מ- ביניהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית זכורים לטוב ו- נותרו עבורי בלתי נשכחים. (באדיבות משהל'ה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1960. מגרש המרצפות של אגודת הפועל ת"א ברחוב אוסישקין הממוקם על גדות הירקון. זוהי חמישיית קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א נושאת התקוות שהדיחה את מכבי ת"א מהפסגה בשנת 1960 ושינתה את מציאות הכדורסל בישראל בימים ההם. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עֶזְרִי לוּבוֹשִיץ ז"ל, אוּרִי גוֹטְהָלְף, צְבִי לוּבֶּצְקִי, אֶרֶז לוסטיג, וחַיִים חַזָן ז"ל. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריית הכדורסל של ישראל עד אז בה זוכה הפועל ת"א בתואר אלופת המדינה בכדורסל. חמישיית השחקנים הזאת של הפועל ת"א עשתה צרות צרורות למכבי ת"א לפני 57 שנים. (התמונה באדיבות מר צבי לובצקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את שני מוסדות השידור האלה שהיו פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לכהונה הרָמָה היו אלה שהדיחו וסילקו את האופורטוניסט הלז כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 692. יושרה ומהימנות. ליונל מסי בן 30. מחשבת הכדורגל + חשיבה טלוויזיונית. פוסט מס' 692. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 1 ביולי 2017.

11 (אחת עשרה) הערות על המצב כמו שנהג לומר עיתונאי "הארץ" הוותיק יואל מרקוס (בן 85 היום), כותב מוכשר בחסד ו- מוֹרָם של רבים.  

יעקב ברדוגו שדרן רדיו גלי צה"ל.

1. אנוכי אוהב להקשיב לתוכנית האקטואליה של רדיו גלי צה"ל "חמש בערב" עם יעקב ברדוגו וירון ווילנסקי (תוך מחקר וכתיבת הפוסטים בבלוג ומחקר וכתיבת 13 הספרים של הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אנוכי אוהב בעיקר את יעקב ברדוגו שהוא שדרן רדיו ו- עיתונאי עירני (מאוד), מהיר, בקי, יוזם, מגיב (היטב), חוצפן (במובן החיובי של המילה) ש- שואל מבלי לחשוש בשמו ובשם הציבור את השאלות הנכונות גם אם הן בלתי נעימות לאוזנו של המרואיין/ת, אולם נותר מנומס. ירון ווילנסקי מפגר אחריו. הריאיון שערך אתמול (יום שלישי – 27 ביוני 2017) יעקב ברדוגו עם שרת המשפטים בממשלת ישראל איילת שקד, הוא אחד מסוגי ראיונות רדיו "דוּגְרִי" שהוא מנהל ו- עורך עם אישי ונשות ציבור, ואשר צריכים להילמד בכל בי"ס לעיתונאות ותקשורת. אנוכי אוהב את אופיו העיתונאי האגרסיבי של יעקב ברדוגו ש- שָש אלי קרב אולם נותר מאוזן כשהוא חולק כבוד ליריביו מהצד השני של המתרס. יעקב ברדוגו הוא רכש מעולה של רדיו גלי צה"ל. אך את זאת אי אפשר לומר עליו הפעם בעת שריאיין היום ב- "חמש בערב" (יום רביעי – 28 ביוני 2017) את מר שימי ריגר (פרשן ה- NBA במשך שנים רבות בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) בפרשת פיטוריו של פיל ג'קסון מאמן קבוצת הכדורסל הניו יורקית "הניקס" (ניו יורק ניקרבאקרס) ע"י ה- Owner ג'יימס דולאן. שימי ריגר שפך קיתון של רותחים על פיל ג'קסון מאמן על מוכשר מאוד בעל אישיות מעניינת ומרתקת ומי שזכה ב- 11 אליפויות NBA (שש עם שיקאגו בולס וחמש עם לוס אנג'לס לייקרס). צריך לומר כאן בכֵנוּת שפיל ג'קסון נכשל בשלוש השנים האחרונות בהובלת "הניקס" למעמד עליון ומשפיע בליגת ה- NBA אולם הביקורת של שימי ריגר הייתה חריפה מידי, בטון בוטה מידי, וגם לא מדויקת. טוב היה עושה יעקב ברדוגו אילו קרא את הספר "11 אליפויות" ("ELEVEN RINGS" בהוצאת "מטר", ספר שילדיי קנו לי ליום הולדתי) אודות פיל ג'קסון מאמן ה- NBA האגדי על מנהיגות, ניצחונות , וכוכבים (הספר נכתב על ידי פיל ג'קסון עצמו יחדיו עם יו דלהאנטי) וגם את ההקדמה המכובדת, פתח דבר למהדורה העברית, שכתב מר אריה מליניאק. שורר פער עצום בין מסירת העובדות ע"י העיתונאי סקוט קאצ'יולה בעיתון "ניו יורק טיימס" (מתורגם ומובא ב- "הָאָרֶץ" היום, יום חמישי – 29 ביוני 2017) בעניין הדחתו של פיל ג'קסון מ- "הניקס" בתום שלוש עונות לא מוצלחות לבין ניתוחן ע"י שימי ריגר באולפן רדיו גלי צה"ל. היות ופיל ג'קסון לא היה נוכח באולפן הרדיו של גלי צה"ל בעת השיחה שקיים יעקב ברדוגו עם שימי ריגר, היה על המראיין להגן על שמו של מאמן העל האמריקני הזה פיל ג'קסון, על פי התיעוד הכֵּן ועובדות האמת ההיסטוריות שאין עליהן ערעור הכתובות בספר, ולשאול רק פעם אחת בשם הציבור, "…מי זה בדיוק שימי ריגר פרשן מומחה Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שעושה את מלאכתו באולפן בהרצליה הממוקם כרבבת קילומטרים ממוקד התרחשויות ב- NBA…? האם שימי ריגר שוחח אי פעם ו/או החליף דעות עם פיל ג'קסון, ו/או שוחח והחליף דעות עם שחקנים כמו מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, סטיב קר, קובי בראיינט, שאקיל א'וניל, פאו גאסול ואחרים אודות פיל ג'קסון שהיה מפקדם…? מהיכן הוא שימי ריגר שואב את הסמכות שלו לקטול ככה את פיל ג'קסון…?". השאלות האלה לא נשאלו. וגם יעקב ברדוגו לא שח לשימי ריגר, כלהלן : "…מר שימי ריגר קצת צניעות לא תזיק לך…". לא בסדר.

טקסט מסמך (1) : פיל ג'קסון. מסמך מדהים אודות איש מדהים. תודה להוצאת "מטר" וגם לטקסט המבוא של מר אריה מליניאק.

טקסט מסמך (2) : פיל ג'קסון. מסמך מדהים אודות איש מדהים. תודה להוצאת "מטר" וגם לטקסט המבוא של מר אריה מליניאק.

טקסט מסמך (3) : פיל ג'קסון. מסמך מדהים אודות איש מדהים. תודה להוצאת "מטר" וגם לטקסט המבוא של מר אריה מליניאק.

שר הבריאות יעקב ליצמן ו- פרופסור זאב רוטשטיין מנכ"ל בית החולים "הדסה" בירושלים.

2. במלחמה הבלתי מתקבלת על הדעת הזאת על החיים ועל המוות המתנהלת בתוככי מדינת ישראל בימים, בשבועות, ובחודשים האחרונים בין הילדים החולים בסרטן והוריהם לבין שר הבריאות יעקב ליצמן ומנהל ביה"ח הדסה בירושלים פרופסור זאב רוטשטיין, אנוכי לוקח צד באופן ברור וחד משמעי ו- ניצב כולי בגופי ונפשי ב- % 100 לצִדָם של הילדים והוריהם. הסיבה פשוטה : פרופסור זאב רוטשטיין מצטייר כ- עסקן מדופלם שמנהל מערכה פיננסית באיצטלא של רופא. בלתי מתקבל על הדעת.

יוסי בניון. אישיות כושלת.

3. חבירת שחקן הכדורגל יוסי בניון הכושל לבית"ר ירושלים וחגיגת פסטיבל העמים סביבו מעוררת גיחוך. אזכור שמו של יוסי בניון דולה ממעמקי האוב כמו ב- רפלקס פאבלוב את דמותו הירודה והרדודה כפי שנחשפה באותו הערב ההוא של מוצ"ש – 6 בספטמבר 2008 באצטדיון ר"ג. אינני שוכח לעולם כי היה זה יוסי בניון קפטן ו- שחקן נבחרת ישראל בכדורגל, שבאחד ממשחקי הנפל שלה באצטדיון ר"ג במוצ"ש – 6 בספטמבר 2008 במסגרת קדם מונדיאל דרום אפריקה 2010 נגד נבחרת לטביה (1:0 ל- לטביה), הוחלף ע"י מאמנו דרור קשטן בדקה ה- 67 באָבִירָם בְּרוּכְיָאן, ובתמורה, הלה אותו יוסי בניון קילל אותו קללות נמרצות. הקטע הקונקרטי המֵבִיש הזה בו קפטן הנבחרת יוסי בניון מטיל ספק ו- דופי בפרהסיה לנוכח עשרות אלפי צופים באצטדיון ר"ג בסמכות ובמנהיגות של צוות המאמנים הלאומיים דרור קשטן ועוזרו משה סיני, אופיין ברמת השליליות הגבוהה ביותר שלו. בסצנה הטלוויזיונית ההיא לפני תשע שנים נראה קפטן הנבחרת הלאומית בכדורגל יוסי בניון המוחלף באחד משחקני המשנה, יורד מכר הדשא תוך הפגנת זלזול מוּקְצָן ובוֹטֶה בצמד המאמנים שלו. היה מדובר בהפגנה עלובה בעליל של קפטן הנבחרת שאישיותו הרדודה שרויה ב- רָמָה של גובה כַּר הַדֶשֶא עליו הוא רץ. היה מדובר בהצגה מחורבנת של ראש הקבוצה הישראלית שקוראים לו יוסי בניון. העסק החלול והירוד הזה התחולל לפני 9 (תשע) שנים אולם נותר בלתי נשכח. לדיראון. הסצנה המבישה ההיא בה הקפטן יוסי בניון נהג ב- 6 בספטמבר 2008 חוּכָא ואִטְלוּלָא בסמכותם ומנהיגותם של דרור קשטן ומשה סיני, התעמר בהם, והפך את שניהם לסמרטוטיה, צולמה ותועדה בשעתו במלואה בשידור ישיר ע"י ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אומרים לי עכשיו כי הנ"ל יוסי בניון הרוויח עשרות מיליוני דולרים משעשועיו ותענוגותיו (המקצועיים) עם הכדור על כר הדשא ב- חו"ל, בעיקר בשנות הבילוי הארוכות בליגת הכדורגל האנגלית ה-  Premeir League, וגם בארץ. שיבושם לו. ברור ו- וודאי כי רוחו הגמדית האפילה אז על עושרו החומרי הרב.

ראיתי לאחרונה את המאמן הנוכחי של נבחרת ישראל בכדורגל מר אלישע לוי מזמן בשמו ובשם התאחדות הכדורגל את מר יוסי בניון (שחקן מכבי ת"א) לסגל הנבחרת המתכונן למשחק הבית נגד נבחרת אלבניה במסגרת מוקדמות מונדיאל רוסיה 2018. יוסי בניון כדורגלן מעורר גיחוך היה אחד המעורבים הישירים בתבוסתה הביתית של ישראל לאלבניה 3:0. ערוץ "כאן" והשדר רמי ווייץ תיעדו ו- העבירו בשידור ישיר ב- 11 ביוני 2017 מאצטדיון "סמי עופר" בחיפה את התמודדות הַנֶפֶל הישראלית. אנוכי עוזב את ההווה וחוזר לעבר. ובכן, היו אלה מצלמות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהעבירו בשידור ישיר את המשחק ההוא נגד נבחרת לטביה 1:0 ב- 6 בספטמבר 2008 באצטדיון ר"ג  ותיעדו בפרהסיה On line את ההתפרצות והקללות המכוערות בתוספת שפת גוף ותנועת יד מסלידות בלתי מתקבלות על הדעת שביצע יוסי בניון כלפי דרור קשטן ומשה סיני, מי שהיוו אז את הסמכות הלאומית העליונה בענף הכדורגל בארץ. כולם ראו את המחזה המשפיל בשידור ישיר. דרור קשטן משום מה הבליג ולא הגיב. יכול להיות שיוסי בניון למד את תורת משחק הכדורגל ב- Pemier League האנגלית, אולם הוא לא הפך לג'נטלמן בריטי. הוא רחוק מהתואר כרחוק מזרח ממערב. מי שמתכוון להזמין אותו שוב לשורות נבחרת ישראל צריך לזכור שבהיסטוריה היהודית רשום סלוגן שכדאי לשים לב אליו : "דֶרֶך אֶרֶץ קַדְמָה לתּוֹרָה".

אתה מתבונן במנהיגות ובהשראה שמותירים בשנים האחרונות שחקני עבר בעלי מוניטין כמו אלי אוחנה, אייל ברקוביץ', יוסי בניון, ערן זהבי, טל בן חיים (החלוץ) ואחרים על כר הדשא, ומבין שהכדורגל הישראלי הוא נעדר עתיד. מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש. רמתו, ה- יושרה שלו, ואיכותו של הכדורגל הישראלי – הם רדודים, עלובים, ונטולי תקווה. כישרון הוא תכונה חשובה אך איננו חזות הכל ולא מהווה תמיד מופת ומודל לחיקוי. אייל ברקוביץ' גילה פעם ל- מַאן דָהוּ כי בשעה הוא יושב על הספסל כשחקן מחליף הוא רוצה שקבוצתו / נבחרתו תפסיד. עבורי זה היה מפח נפש. יוסי בניון קילל אז ב- 2008 את שני מאמני נבחרת ישראל דרור קשטן ומשה סיני כשאלה הורו לו לרדת מכר הדשא באצטדיון ר"ג במהלך אותו המשחק בינלאומי נגד לטביה כאמור לטובת שחקן מחליף בשם אבירם ברוכיאן. רואים ושומעים זאת היטב בסרט ההקלטה. יוסי בניון גרם לי עגמת נפש. לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי. שחקן וקפטן, מחרף קבל עם לנוכח מיקרופונים פתוחים ועדשות מצלמות הטלוויזיה פועלות, את מאמני נבחרת ישראל שלו רק מפני שהם מורים לו לרדת מכר הדשא ומחליפים אותו בחבר שלו לנבחרת. ביום רביעי – 16 במאי 1990 אישר לי מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל לשדר ישיר מאצטדיון ר"ג את משחק הרֵעִים בכדורגל ישראל – ברה"מ 2:3. הימים היו ימי קדם מונדיאל איטליה 1990 וזכויות השידורים של מפעל הכדורגל הבינלאומי היוקרתי ביותר היו שייכות בלעדית לחטיבת הספורט בפיקודי ול- טלוויזיה הישראלית הציבורית. מכיוון שבעיטת הפתיחה נקבעה ל- 18.45 נעתר מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז נסים משעל לבקשתי. השידור הישיר היה אמור להסתיים בטרם עולה לאוויר "מבט" הקדוש ב- 21.00. מה רבה הייתה הפתעתי כי שלושה שחקני נבחרת ישראל ששיחקו אז בחו"ל ונקראו לדגל – אלי אוחנה, רוני רוזנטל, ושלום תקווה הודיעו לי בטרם שריקת הפתיחה כי הם מסרבים בכל תוקף ליטול חלק במשחק הַרֵעִים נגד ברה"מ, בתירוץ שהביטוח הכספי ששילמה עבורם התאחדות הכדורגל הישראלית נמוך מידי ואיננו מכסה את סיכון הפציעה שלהם במשחק ידידות מהסוג הזה. זאת הייתה שערורייה ואכזבה עצומה עבורי מפני שהתחנכתי וגדלתי בשנות ה- 50 של המאה הקודמת על רוּחָה של חטיבת גולני בצה"ל. נסים קיוויתי ריאיין את שלושת החֶבְרֶה האלה שהצטיירו בפניי אז ב- 16 במאי 1990 כ- נרפים ועלובים.

יוסי בניון הוא כדורגלן בעל מוניטין שאיננו מעניין אותי מפני שהוא ספורטאי מגוחך. אני שוֹנֶה וחוזר על הפרטים : ב- 6 בספטמבר התמודדה נבחרת ישראל בכדורגל באצטדיון ר"ג נגד נבחרת לטביה החלשה והפסידה לה 1:0. בדקה ה- 67 של המשחק הורה המאמן הלאומי דאז דרור קשטן לקפטן יוסי בניון לרדת מהמגרש כדי לפנות מקום לשחקן מחליף בשם אבירם ברוכיאן. יוסי בניון הממורמר נפגע וקילל באמצעות לשונו ושפת גופו את מאמנו ועוזרו עם ירידתו מכר הדשא. לא סתם קילל. ניאץ. מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים חשפו את קלונו ברבים. יוסי בניון נימק זאת בתירוץ קלוש כי מדובר בנורמה מפני ששום שחקן לא אוהב שמחליפים אותו במישהו אחר. יוסי בניון ניאץ את דרור קשטן בשידור ישיר קבל המוני צופי טלוויזיה מדינת ישראל. הוא קילל אותו קללה נבזית בשעת משבר אישי שלו רק מפני שהוחלף בטענה שכך מקובל, כשאינך טוב מספיק, אתה מפנה את מקומך לחברך על הספסל. זה מה שהייתי אומר לו : "…תגיד לי יוסי בניון, אם אינך שבע רצון אזי מותר לך לקלל ולהשמיץ On air ב- Live את ה- Team leader שלך, את המאמנים הלאומיים שלך… ? האם גם כך נהגת בליגה האנגלית משהורו לך המאמנים לפנות את מקומך על כר הדשא למען חבר אחר מהקבוצה… ?". בושה וחרפה אחת גדולה. בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי לא ראיתי בעולם וגם בארץ כדורגלן – קפטן מוחלף ואשר בתוך שבריר שנייה מבריז והופך מראש קבוצה לאיש אָפֵל ו- ממורמר קשות. מחזה עלוב שהדעת איננה סובלת. לא הייתי רוצה לצאת עם יוסי בניון לשום קרב מפני שהוא מתנה את נאמנותו לקבוצתו ול- דֶגֶל רק אם הוא יישא אותו. מדובר אם כך באדם רֵיק ועלוב. אנטי תזה למונח "ספורטאי". כמו גם אייל ברקוביץ' שכאמור צייץ פעם כי במידה והוא איננו כלול בהרכב ונדרש לשבת על ספסל המחליפים, אזי הוא מבקש שקבוצתו תפסיד. בלתי מתקבל על הדעת.

שוחחתי אתמול (יום שלישי – 27 ביוני 2017) עם מאמן הנבחרת ההוא דרור קשטן אודות פרשת ההתנגשות ההיא עם הקפטן המוחלף שלו יוסי בניון במשחק ההוא נגד לטביה 1:0 באצטדיון ר"ג במוצ"ש – 6 בספטמבר 2008 באצטדיון ר"ג. ביקשתי את חוות דעתו לאותו אירוע ההוא של 56 בספטמבר 2008 בה הקפטן שלו הפגין כלפיו כמאמן לאומי לעג וקלס. דרור קשטן הכחיש שהיה ליוסי בניון אז דין ודברים עמו הקשור להחלפתו באָבִירָם בְּרוּכְיָאן. לא הייתה כלל התנגשות. נותרנו ביחסים טובים. הוא אפילו התאמן אצלי אח"כ. "…ה- Tackle ההוא היה קשור למשה סיני. לא אליי…", והוסיף, "…האם ראית כדורגלן מאושר ברגע החלפתו… ?". לא האמנתי למשמע אוזניי. מאמן נבחרת ישראל דרור קשטן בורח מאחריות ומגמד את עצמו בשעה שהוא מצמצם את ממדי התקרית המבישה ההיא. גם אם הוא טוען כי בינו לבין יוסי בניון לא היה דבר בעת החילופים על כר הדשא, וכי את כעסו המר שפך הקפטן המוחלף על עוזר המאמן שלו (יעני כאילו הרחק מאוזנו שלו), היה על דרור קשטן להגן על כבודו וסמכותו של עוזרו ולדאוג שיוסי בניון יורחק לאלתר משורות נבחרת ישראל ומסמלה. זה לא נעשה. דרור קשטן הגן על עצמו ולא על עוזרו.

ציטוט מתוך כתבה של יעל שחרור ב- Ynet מהימים ההם תחת הכותרת, "מוקדמות המונדיאל, לטביה ניצחה בישראל 1:0", וכותרת משנה, "יוסי בניון זעם והתעמת עם משה סיני לאחר שהוחלף בדקה ה- 67 באבירם ברוכיאן". תגובת יוסי בניון : "אין לי על מה להתנצל…לא רצחתי…". וכן : "…המאמן דרור קשטן החליט לשים סוף להופעה הלא מרשימה במיוחד של קשר ליוורפול יוסי בניון והורה על החלפתו באבירם ברוכיאן…הקפטן הישראלי מיאן להאמין לשמע ההוראה מהספסל והתמהמה בירידה מהמגרש כשהוא דואג להראות לכל את תיסכולו נוכח החילוף…". כותרת אחרת באינטרנט : "…ישראל הפסידה ללטביה…דרור קשטן חטף קללות מיוסי בניון…". עוד כותרת נוספת באינטרנט : "…לאחר שיוסי בניון הוחלף פרץ סיכסוכון בינו לבין המאמן דרור קשטן…". תיעוד נוסף ב- MAKO של ערוץ 2 באינטרנט : "…התנהגות מבישה של הקפטן יוסי בניון העיבה עוד יותר על האווירה העכורה…". העיקר שדרור קשטן נשאר ביחסים טובים עם הקפטן המנאץ והמקלל. אם זיכרונותיו של דרור קשטן תקינים באשר לתאריך ההוא של 6 בספטמבר 2008 – הוא חומק ממנו בלבוש מוזר. זה מעניין, הפרשה העכורה ההיא טואטאה איך שהוא מתחת לשטיח. עכשיו ביוני 2017 עורכים לו לצדיק יוסי בניון חגיגות ופסטיבלים בעקבות חבירתו לבית"ר ירושלים.

אריאנה מלמד + רווית הכט + רוגל אלפר אנשי "הארץ" מפרסמים בעמוד האחרון של העיתון פוסטים פוליטיים במסווה של מבקרי טלוויזיה.

4. טורי הפוסטים המודפסים בימים האחרונים בשבוע האחרון של חודש יוני 2017 בצד ימין בחלק העליון בעמוד מס' 14 של עיתון "הָאָרֶץ" מטעמם של רוגל אלפר, אריאנה מלמד, ו- רווית הכט הם שוב לחלוטין הבעת דעות פוליטיות במסווה מבקרי טלוויזיה. הפוסט של מר רוגל אלפר הקרוי "שירה מרק עושה שלום" עוסק אומנם בהופעתה הטלוויזיונית של שירה מרק בתוכנית "זמן אמת" ב- 21.00 ב- "כאן", אולם הניתוח הוא פוליטי לגמרי. רוגל אלפר איננו מתייחס לתחקיר ולרמה העיתונאית ולא למאמץ העשייה הטלוויזיונית של אנשי "כאן". מדובר בהבעת דעה אישית פוליטית של רוגל אלפר (כותב רדוד) שאין לה שום נגיעה עם ביקורת טלוויזיה, ואשר הייתה יכולה למצוא את מקומה גם בעמודי הדעות מס' 2 ו- 13 של העיתון. כנ"ל לגבי הפוסטים של גב' אריאנה מלמד "החיבוק הציבורי מתרופף", הדן במהדורת החדשות הראשונה של ערוץ 2 ב- 16.30, ו- "לשלדון יש צעצוע חדש", הדן במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 ב- 20.00, ו- "היה קו ירוק, ונמחק לו", מטעמה של רווית הכט ואשר עוסק במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 ב- 20.00. מדובר במאמרים פוליטיים – חברתיים – כלכליים נטו של אריאנה מלמד במסווה של ביקורת טלוויזיה. אין להם שום נגיעה עם הביצוע הטלוויזיוני של ערוצים 2 ו- 10. שום התייחסות מקצועית למוצר ולרמת ההפקה הטלוויזיונית, ולתוצאה הטלוויזיונית הסופית שמספקות חברות החדשות המצוינות של ערוץ 2 וערוץ 10 לצופיה. מילים, מילים, מילים – פוליטיקה, פוליטיקה, ושוב פוליטיקה. החמצה.

רביב דרוקר וברוך קרא אנשי ערוץ 10.

5. אנוכי אוהב את עיתונאֵי העַל שומרי הסף רביב דרוקר וברוך קרא, שני אנשי ערוץ 10 ואת תוכניתם "המקור". וגם את אחד המוציאים לפועל מהמצוינים שבמאגר הכוחות שלהם הכתב – עיתונאי איתי רום והתחקירן שלו נדב גליק. במשך שעה וחצי חשפו אמש שוב רביב דרוקר וברוך קרא ב- "המקור" יחדיו עם איתי רום ונדב גליק את ישראל כמדינת פארטאץ' באמצעות כתבת תחקיר עיתונאית רחבת ידיים מדויקת, מתוחקרת היטב, מתועדת ומצולמת היטב, ו- רוויית עובדות אמת הנלקחות מהשטח, הקרויה, "16 הרוגים – 0 נאשמים". סרט התחקיר של איתי רום מלמד ונדב גליק עוסק בחובבנותם המחורבנת והעלובה של חברות הגז המחלקות גז לכל בית ובית בישראל. פחד אלוהים (!) מפני שאתה תלוי לחלוטין בידע של טכנאי בגז וגם במשמעת של שכניך. מדובר בעסק אזרחי מסוכן ביותר של חיים ומוות נטול פיקוח ובקרה אלמנטריים צמודים של מומחי אמת וטכנאי אמת. גז דולף הוא סכנת מוות פרטית וקיבוצית. זאת עובדת יסוד. הסרט התיעודי "16 הרוגים – 0 נאשמים", קובע בעצם כי כמעט כל בית בישראל חשוף לסכנה פוטנציאלית של התפוצצות ו- השמדה מגז דולף. בעיקר אזורי השיכונים הישנים והמבנים הישנים בהם בלוני הגז עדיין ניצבים גלויים וחשופים על הקרקע וצמודים לקירות הבתים. אתה לא לבד גם אם אתה בסדר, גם אם הבלון ו/או הצנרת שלך אטומים ואינם דולפים. אולם מה עם השכן לידך ממול הכניסה שלך ו/או עם השכן בבית הסמוך ?

הבלוג שלי yoashtvblog.co.il מונה ברגע זה כ- 600000 (שש מאות אלף) נכנסים / קוראים ורווי באלפי תגובות. כמה מהם שואלים אותי שוב ושוב מדוע אנוכי מחמיא פעם אחר פעם לחברת החדשות של ערוץ 10 בכלל ולרביב דרוקר וברוך קרא בפרט. התשובה ברורה, קצרה, ופשוטה : מגיע להם (!). מדובר בעיתונאים אמיצים שאינם מעגלים פינות. מדובר בראש וראשונה בשני אישים שהם ראשית דבר בני אדם יישרי דרך. לא צריך יותר מזה. מעולם לא ראיתי פנים אל פנים את רביב דרוקר וגם לא את ברוך קרא. אינני מכיר אותם ומטבע הדברים אף פעם לא שוחחתי עִמָם, ולא החלפתי אִתָּם ולוּ מילה. אולם הם עיתונאים – אורחים רצויים בסלון ביתי מפני שהם כֵּנִים וניצבים בשער ומתריעים. החברה הישראלית למרות שגשוגה בכמה תחומים מתנהלת גם היום בחוסר כישרון משווע. היא מפולגת, שסועה, רוויית פגמים שנוגעים לחינוך, משמעת, כבוד ונימוס, ודייקנות ביצוע. הֵן של השלטון המוביל בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו רב אמן בעסקנות פוליטית, והֵן של רבים מאזרחיו. אני מוטרד מאוד מהתנהלותה המדינית של ממשלת ישראל ו- ממהלכיה הפוליטיים הפנים ארציים. לא בגללי. חייתי מספיק שנים. אנוכי מודאג מאוד בגלל ילדיי ונכדיי מה צפוי להם בשנים שיבואו.

רביב דרוקר.

6. רביב דרוקר איש ערוץ 10 חולק את יכולותיו העיתונאיות הטלוויזיוניות עם עיתון "הָאָרֶץ" למורת רוחי האובייקטיבית ופליאתי התמימה. אין לי באמת מושג אם גם למורת הנהלת ערוץ 10. יש לרביב דרוקר שָם טור קבוע בימי שני בשבוע. מוזר ומשונה. בלתי מתקבל על דעתי שהאיש שמשתכר היטב בערוץ הבית שלו, מפזר את מטען חוכמתו העיתונאית ב- מקור מידע נוסף המתחרה בערוץ 10 (!) גם אם מדובר בעיתונות הכתובה. לא מובן מדוע הנהלת ערוץ 10 איננה מעמידה את רביב דרוקר במבחן. בחר : אנחנו ו/או "הָאָרֶץ". אי אפשר את שניהם גם יחד. אין דבר כזה נאמנות כפולה. מגיש החדשות הנודע של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) המנוח, מגדולי אנשי החדשות בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית לדורותיה, מעולם לא כתב טורים ב- "New York Times". אבל למה ללכת רחוק. דן שילון (בן 77 היום) עיתונאי הטלוויזיה הנודע ומנהל חטיבת החדשות לשעבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית, איש כריזמטי בעל כישרון גדול, רָב יֶדָע, ו- וורסטילי בתחומי הטלוויזיה השונים ובעל מוניטין עצום בתחום, מעולם לא הביע את דעתו מחוץ לכתלי השידור הציבורי ולא כתב טורים בעיתונות הכתובה. בשום עיתון. את הידע שלו ואת יכולותיו העצומות הוא שמר והקדיש לכור מחצבתו בלבד, לטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל נעזוב את זה כעת.

רביב דרוקר מפרסם פוסט בעיתון "הָאָרֶץ" (יום שני – 26 ביוני 2017) וכותרתו "בכל זאת גבאי". הפוסט הפוליטי שנכתב בידי עיתונאי בעל מוניטין מזכיר לי משום מה טופס של הניחוש הנכון בספורט טוֹטוֹ. רביב דרוקר דן בניתוח תכונותיהם אופציות היכולות של מנהיגי מפלגת העבודה להוביל אותה לפסגה, ולנשל ממנה סוף כל סוף ופעם אחת לתמיד את בנימין נתניהו. מדובר באנליזה ובהמלצות נטולות תעודות ביטוח, כמו בטוטו. ה- התקוטטות הקטנונית בינם לבין עצמם של "פועלי העבודה" הטוענים לכתר היו"ר כמו עמיר פרץ, יצחק "בוז'י" הרצוג, עומר בר- לב, אראל מרגלית – יותר ממגוחכת. רביב דרוקר לוקח צד. הוא שוחק את עמיר פרץ המזגזג, "…השנים שחקו את האנרגיה שלו והיום קשה לראות תסריט שבו ניצחון שלו מפיח חיים במפלגה הגוססת…", קוטל את היו"ר הנוכחי, "…מבחינת העבודה, בחירה מחודשת ביצחק הרצוג, היא הדרך הבטוחה ביותר לכבות את האור סופית…", מטיל דופי בסיכוייו של עומר בר-לב, "…עומר בר-לב הוא פוליטיקאי ראוי ורציני, אבל חסר סיכוי כנראה…", משבח את אראל מרגלית ובד בבד מזהיר מזכייתו, "…אראל מרגלית הוכיח איכויות מרשימות של קמפיינר ממושמע, אבל נראה שבחירה בו תרסק את את המפלגה המסוכסכת ממילא לאלפי רסיסים…". "…נשאר אבי גבאי…", אומר רביב דרוקר היכן שהוא בפוסט, ומוסיף, "…אין וודאות שתחיית העבודה מגדילה את את הסיכוי לנצח את בנימין נתניהו בבחירות הבאות…אבל מי שחפץ באיזה שהוא סיכוי שבעבודה תחזור לשמש פקטור פוליטי, הסיכוי הזה עובר כנראה דרך אבי גבאי". אנוכי תמיד זוכר שברקע של רשימת המועמדים הנ"ל ניצבים שני התככנים, שני ח"כ מטעם מפלגת העבודה, איתן כבל ושלי יחימוביץ'. שום דבר לא גמור שם בחבורה השסועה והמפולגת הזאת שמכנים אותה "העבודה" ואנשיה נותרו אף על פי כן ולמרות הכל נפוחי אגו. המשפט החשוב ביותר בפוסט המשעמם הזה של רביב דרוקר הוא כלהלן : "…אין וודאות שתחיית העבודה מגדילה את הסיכוי לנצח את בנימין נתניהו בבחירות הבאות…". זה נכון וגם עצוב. הבעיה איננה נעוצה רק במנהיגות הנוכחית של מפלגת "העבודה" החיוורת אלא גם במתמטיקה של תהליך הדמוגרפיה בתוככי מדינת ישראל שחָוָוה וחֹוֶוה שינויים ממשיים ודרמטיים לטובת אגפי הימין החילוני ואגפי הדתיים הלאומיים והאורתודוקסים. אינני לוקח שום צַד כפי שעשה רביב דרוקר. אנוכי מצביע ל- "עבודה" מזה עשרות שנים בעבור הרעיון ולא בגלל המובילים (חוץ מדוד בן גוריון בשעתו ומאוחר יותר יצחק רבין). אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הצבעתי כל ימי חיי מאז 1959 ל- מפא"י ההיסטורית של דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגולדה מאיר. פעמיים סטיתי שמאלה ל- ר"צ של שולמית אלוני ואח"כ ל- מרצ של זהבה גלאון. לא בגללן. בגלל הרעיון. אינני יודע ואינני יכול להרים את ידי למען הליכוד ורעיונותיו. גם לא בעבור האיש שהיה בעברו כתב "במחנה" בעת שירותו הצבאי, יאיר לפיד. בניגוד לרביב דרוקר, לא נראה לי שפוליטיקאי לא מוכר ונטול כריזמה ונעדר רוח סערה כ- אבי גבאי (מצטלם כפקיד – ביורוקרט יבשושי. מצלמות הטלוויזיה לא מעניקות לו שום יתרון על פני מתחריו) יכול ומסוגל לסחוף אחריו את ההמונים ו- להושיע את מפלגת העבודה מכיליונה. אין מדובר רק במנהיגי "העבודה" הדהויים ברגע זה. אֶשְנֶה ואומר פעם נוספת : השינוי הדמוגרפי שחל במדינה בו יש יותר אזרחים בעלי זכות הצבעה במפלגות הימין החילוני + מפלגות הציבור הדתי לאומי + מפלגות הציבור הדתי אורתודוקסי, יוצר עבור הנ"ל רוב, ו- מאפיל על מספרם שלנאמני מפלגות המרכז והשמאל. השינוי הדמוגרפי הלז איננו מאפשר להפיל כעת את בנימין נתניהו. צריך לזכור גם שמאחורי בנימין נתניהו מבצבצת תפאורה מדינית בינלאומית די נוצצת. ראש הממשלה שלנו אמור לארח אוטוטו בארץ את ראש ממשלת הודו מר נארנדה מודי. אין זה דבר של מה בכך. מדובר בביקור מדיני יוקרתי ומיוחד, רב רושם, במדינת ישראל של אישיות בינלאומית חשובה ביותר, מהלך ש- ללא כל ספק מוסיף נקודות זכות לבנימין נתניהו. ואז אתה נזכר מי הם יריביו במפלגת "העבודה" של אותו ראש ממשלת ישראל : חבריהם של איתן כבל ושלי יחימוביץ'. לא שווה דיון. "בכל זאת גבאי", הוא פוסט די רכלני ודי משעמם. חשיבותו (בעיניי) בכך שהוא מעלה לדיון את השאלה האם כתב טלוויזיה כזה ו/או אחר מוכשר ככל שיהיה, רשאי להיהנות מנאמנות כפולה והאם הוא חזק יותר מהגוף שמנהל אותו. אינני רואה כל אפשרות כי המו"ל עמוס שוקן ירשה ל- עיתונאי "הָאָרֶץ" גדעון לוי למשל, לתקוף את ממשלו של בנימין נתניהו בטור קבוע משלו גם ב- "ידיעות אחרונות". אנוכי אוהב בדרך כלל להאזין, להקשיב, ולקרוא את רביב דרוקר. מכיוון שהפעם חיבר פוסט שמזכיר לי טופס הימורים ו- ניחוש נכון של הטוטו, אנוכי גוזר ושומר אותו. יהיה מעניין אותי לפתוח אותו בבוא העת ולראות אם רביב דרוקר ואבי גבאי זכו. 

היה לי ידיד בטלוויזיה היוונית הציבורית ERT בשם ניקוס קאצארוס. שַדָּר ספורט חינני, פופולארי, וגם מוכשר, שעבד עבור הרשת שלו ובמקביל גם כתב את דיווחיו לשני עיתונים יומיים (בעבור תשלום נחמד ולא סמלי) היוצאים לאור באתונה. שאלתי אותו פעם, "…ניקוס, תגיד לי כיצד הנהלת ERT מרשה לך לכסות את עצמך באצטלה של נאמנות משולשת…?". הוא השיב לי מִנֵּיהּ וּבֵיהּ, "…נראה אותם מפטרים אותי…". הם באמת לא נגעו בו. 

טקסט תמונה : קיץ 1988. שבת אחה"צ – 25 ביוני 1988. האִצטדיון האולימפי של מינכן מארח את אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988 (EURO 88). שני השדרים המובילים של חטיבת הספורט בפיקודי בימים ההם, יורם ארבל (במרכז) ונסים קיוויתי (משמאל) משדרים ישיר את משחק הגמר הולנד – ברה"מ 0:2 מעמדת השידור שלנו עליה רשומה הכתובת IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority) באִצטדיון במינכן. יושב מימין וסופק כפיים, זהו שדר הטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית (ERT) נִיקוֹס קָאצָארוֹס. הוא היה חזק יותר מההנהלה שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבי שילון.

 7. עיתון "הָאָרֶץ" פרסם ביום שני – 26 ביוני 2017 בעמוד הדעות שלו (עמוד מס' 2) פוסט לא מעניין ולא חשוב של מר אבי שילון בשם, "היו גם יתרונות למלחמה ההיא". הפוסט מסתיים בפסוק הבא, חוות דעתו האישית של הכותב, כלהלן : "…ייתכן לכן, שסיכומי המלחמה יצטיירו בעינינו בעתיד באור שונה לחלוטין…". דבר בשם עצמך מר אבי שילון ולא בשם רבים. גם לא בשמי.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מתעקש להיות Channel טלוויזיה רשלן.

8. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים העצלן והרשלן, פגע במפגיע ביום רביעי בצופיו מש- שידר ביום רביעי – 28 ביוני 2017 בזמן צפייה ראשי בערב במשך שעה ו- 37 דקות תוכנית בשם, "טקס נבחרי העונה של ה- NBA", שנערך בארה"ב, ללא תרגום לעברית באמצעות כותרות / כתוביות. נכון שמדובר בכדורסל אמריקני אבל הצופים בארץ הם ישראליים. עסק חוצפני, מגוחך, ו- עלוב.

ערוץ הטלוויזיה הציבורי "כאן" + רמי ווייץ ומוטי איוואניר. אופטיובניקים שמעתיקים מהמוניטור.

9. ערוץ הטלוויזיה הציבורי "כאן" בהרצה, שקם לאחרונה על חורבותיו של השידור הציבורי הישן, ייחד אמש (יום חמישי – 29 ביוני 2017) כשעתיים בזמן הצפייה הראשי שלו לטובת שידור ישיר של משחק חצי הגמר השני בגביע הקונפדרציות בכדורגל, בו הביסה גרמניה ב- סוצ'י (רוסיה) את מכסיקו 1:4. השדר רמי ווייץ והפרשן מוטי איוואניר נבחרו למילוי המשימה. אולם אבוי, הנהלת "כאן" העתיקה את תיאוריית כיסוי אירועי ספורט ואת עבודת העיתונאות הרשלנית של ערוץ 5 מס' 55 בכבלים, וכפתה אף היא על צוות השידור הישיר הנ"ל לעשות את מלאכתו העיתונאית פלסתר. כלומר : שידור ישיר Off tube מאולפני "כאן" בארץ של אירוע ספורט (במקרה זה כדורגל) המתרחש 5000 ק"מ מכאן, ברוסיה. רמי ווייץ הוא שדר כדורגל טוב ומוטי איוואניר הוא פרשן טלוויזיה וותיק נחמד ותרבותי, שצובר אין סוף עליות וירידות, גם בתחום עיסוקו העיקרי כ- מאמן כדורגל ( נבחר לאחרונה לשמש מאמן הפועל ת"א). זה כל מה שאנוכי יכול לומר על השניים שהפכו למשת"פים של הנהלת "כאן" וניאותו למכור את בכורתם תמורת נזיד עדשים. שידור Off tube הוא חרבון עיתונאי. ל- "כאן" יש מספיק ממון כדי לממן את הטסת צוות השידור לסוצ'י למוקד ההתרחשות, כדי לבצע כהלכה את מלאכת הסיקור העיתונאית – טלוויזיונית, אולם בדומה להנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, גם מנהליה בוחרים לזלזל בצופים שלהם, משהו בבחינת, "…חבר'ה עזבו…זה רק כדורגל… זה משחק לנכים ברוחם…בס"ה מדובר ב- 22 שחקנים שרצים על כר הדשא ורודפים אחרי כדור אחד…מדוע שלא ייתנו להם עוד כמה כדורים נוספים…למה צריך לריב…". ואז הם פוקדים על רמי ווייץ ועל מוטי איוואניר לעשות את עבודתם פלסתר. לעסוק במלאכת Off tube. שניהם, רמי ווייץ ומוטי איוואניר מסכימים ומשתפים פעולה. עסק עגום ומעציב. רמי ווייץ הוא שדר ספורט בטלוויזיה בעל מוניטין ו- וותק של 40 שנים (כולל אולימפיאדות ומונדיאלים) שניצב היום בפסגת הפירמידה הצרה של שדרני כדורגל בטלוויזיה. הוא זכאי ורשאי לומר בגילו לדורשי שלומו ב- "כאן", משהו בסגנון הזה : "תראו…אם אתם רוצים Off tube תעשו זאת בעצמכם…תמצאו לכם פראייר אחר…אינני משתתף בתצוגות Off tube…". אולם רמי ווייץ לא אמר זאת, אולי כדי לשמור על יחסים טובים עם "כאן". מי יודע מה צופן לוֹ העתיד.

האמת, טורניר "גביע הקונפדרציות בכדורגל 2017" המתקיים עכשיו ברוסיה הוא אירוע ספורט לא חשוב. צריך לשאול את הנהלת "כאן" מה היו השיקולים שלה ו- מדוע החליטה לשלם ל- בעלי הבית זכויות שידורים כדי לשדר ישיר את משחק חצי הגמר חסר העניין גרמניה – מכסיקו 1:4, ואת משחק הגמר (יום ראשון – 2 ביולי 2017) גרמניה – צ'ילה ב- Prime time ? מדובר בטורניר כדורגל חסר כל חשיבות שהיה אמור למצוא את מקומו בכלל בערוץ הנישה מס' 55 בכבלים ולא בערוץ טלוויזיה ארצי. אולם אם הנהלת "כאן" החליטה בכל זאת בינה לבין עצמה כי "גביע הקונפדרציות בכדורגל 2017" הוא אירוע ספורט רלוואנטי ובעל ערך ש- שווה לכסות אותו ולהעביר את המידע ישיר לצופי ערוץ "כאן", אזי היא הייתה אמורה להטיס את צוות השידור רמי ווייץ ומוטי איוואניר למוקד ההתרחשות בסוצ'י – רוסיה. שידור Off tube הוא פתרון טלוויזיוני שלילי וחֶרְבּוֹן עיתונאי. הנהלת "כאן" אל תלמדו דבר מהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכלים. השאירו את אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מאחוריכם. נפלה לידיכם זכות היסטורית גדולה להקים את סוכת השידור הציבורי מעפרו (!). אל תתפשרו. אחת מן השתיים : אם האירוע שווה לכם ואתם מייחדים לו זמן צפייה ב- Prime time שלכם – אזי שדרו אותו מהשטח (!). אם לאו – וותרו עליו לגמרי. בכל מצב לא Off tube. אל תעשו את עבודתכם את פלסתר. לעולם אל תסכימו להיות סטודנטים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

השידור הישיר Off tube מהארץ של שני המשת"פים רמי ווייץ ומוטי איוואניר את המשחק גרמניה – מכסיקו 1:4 לא היה שידור טלוויזיה אלא דקלום משעמם ומרדים. גלולת שינה. לרבות תיאור משמים של שער נדיר שהבקיע המכסיקני מרקו פאביאן (Marco Fabian) ממרחק של 28 מטר בדקה ה- 88 של ההתמודדות וצילום דַל של ה- Host broadcaster. הרגע הדרמטי והמעניין הזה תפש את הַצֶמֶד לא מוכן. החלו לעוף מהמיקרופונים קלישאות מוכרות וגיצים ידועים שנובעים מהתפעלויות פתע. רמי ווייץ ומוטי איוואניר נותרו תקועים ונחשפו כצוות שידור מוגבל. הפרשן מוטי איוואניר איננו מוכשר דיו לנתח את הנתונים שהובילו להבקעת השער ע"י מַרְקוֹ פַאבְּיָאן ממרחק עצום והכנעתו של שוער נבחרת גרמניה מַארְק טֶר שְטֶגֶן (Marc ter stegen, בן 25 שגובהו 1.88 מ'). מארק טר שטגן משמש גם השוער הראשון של קבוצת ברצלונה הספרדית. ובכן, מרקו פאביאן בעט בעיטה "מְלֵאָה" (יש מושג כזה בכדורגל) לשער הגרמני מטווח של 28 מ'. כל כוח הבעיטה שלו עבר דרך מרכז הכובד של הכדור. נוצרה "בעיטת הסעה" (בניגוד ל- "בעיטה מסובבת") בו הכדור נע יציב באוויר כשהוא איננו מסתובב (אפשר לראות זאת בבירור בצילומי ה- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion). תנופת הרגל של מרקו פאביאן הייתה כל כך חזקה ומוצלחת עד שהקנתה לכדור מהירות של 100 (מאה) קמ"ש. הכדור טס יציב באוויר במהירות עצומה ו- עבר את המרחק של 28 מ' בשנייה אחת, ואז חצה את קו השער הגרמני והכניע את מארק טר שטגן. חישוב מתמטי פשוט מראה כי הכדור טס לעברו של מארק טר שטגן במהירות ממוצעת של 100 קמ"ש. בהילוכים החוזרים רואים בפירוש כיצד התנגדות האוויר (מורכבת משני סוגים, התנגדות הצורה ו/או התנגדות המערבולות, וחיכוך הקרום) מטלטלת את הכדור ומסיטה אותו לבסוף ממסלולו הצפוי. לא צריך להיות מהנדס אווירונאוטיקה כדי לדעת ולהבין שמבחינה מתמטית – פיזיקאלית התנגדות האוויר עולה בריבוע למהירות תנועת הכדור. מפני שהכדור העגול של מרקו פאביאן טס במהירות אולם נותר יציב באוויר, נוצר מאחוריו אזור של וואקום, תת לחץ, בו זרימת האוויר הופכת למערבולית (המדענים מכנים את האזור הזה "רחוב המערבולות של קאראמן" על שם המדען היהודי – הונגרי תיאודור פון-קארמאן מי שחקר את תכונותיהן של המערבולות הללו. תיאודור פון-קארמאן נולד בבודפשט ב- 1881 ומת ב- 1963. הוא היה מתמטיקאי, פיזיקאי, ומהנדס אווירונאוטיקה וחלל מהחשובים ביותר בתחום). המערבולות הללו שנפרדות מהכדור לסירוגין, מחלקו העליון ומחלקו התחתון, כשהעליונות מסתובבות בכיוון השעון והתחתונות בכיוון הפוך לשעון – מסיטות אותו מעלה – מטה, ולצדדים ימין ושמאל ללא סדר ברור. מדובר במעוף ש- מטלטל את הכדור המהיר ואשר צובר בשבריר שנייה מטען של סכנה פוטנציאלית לשוער. ובכן, מארק טר שטגן מגלה באיחור את תופעת והשפעת התנגדות האוויר על תנועת הכדור. רואים זאת היטב ב- Replay האחורי. מארק טר שטגן נע בכלל ימינה כשלפתע הוא מגלה באיחור כי הכדור שטס במהירות של 100 קמ"ש בכלל נע לעבר הקורה השמאלית שלו. הוא אומנם מזנק לעבר קורתו השמאלית ופורס את זרועותיו, אולם ללא הועיל. כל צופה טלוויזיה שמתעניין במשחק הכדורגל שואל את עצמו כיצד שוער ברמתו של מארק דר שטגן נכנע לכדור שנבעט אליו מטווח עצום של 28 מטר, לעבר מטרה די מצומצמת של השער (המרחק בין שתי הקורות הוא 7.32 מ' וגובה המשקוף, 2.44 מ'), ובכל זאת מכניע את השוער המפורסם ? שאלו וחפשו תשובה אצל בוני גינזבורג פעם שוער נבחרת ישראל, ו- מי שחטף ב- 19 במארס 1989 באצטדיון ר"ג שער מבעיטה חופשית של האוסטרלי צ'ארלי יאנקוס מטווח של 28 מ' (הכדור ההוא של צ'ארלי יאנקוס טס ב- 1989 גם כן במהירות של 100 קמ"ש). וכן אתם יכולים לשאול גם את שוער הפועל ירושלים מריו ז'וכוביצקי שספג ב- 1979 במגרש ימק"א בירושלים שער מבעיטה חופשית של ג'ימי טורק מהפועל ת"א מטווח של 40 מטר (הכדור ההוא של ג'ימי טורק טס ב- 1979 בסיוע רוח חזקה במהירות של 125 קמ"ש). הכדור העגול (משקלו כ- 400 גרם והיקפו כ- 70 ס"מ) איננו גוף אווירודינאמי ולכן נתון לתנודות חריפות של התנגדות האוויר שמשפיעות על התנהגותו ומעופו, ומטעות את השוערים. יחסי הכוחות בין גוף עגול וקל (כמו הכדורגל) הנע במהירות גדולה באוויר לבין התנגדות שכבות האוויר שמנסות לבלום את מהירותו טיסתו, יוצרים לעיתים בעיטות כדורגל לא רק מעניינות אלא ווירטואוזיות. בעיטות בכדור זוכות לזווית התבוננות מזווית אחרת. רגל השחקן הבועט היא אומנם איבר תנועה גס וכבד ואיננה נחשבת ל- "מכשיר" תנועתי מדויק כמו הזרוע, אך אף על פי כן שחקני כדורגל לא מעטים בעולם וגם בארץ, מיומנים לשעבד את הכדור לטובתם, ולשגר אותו במהירות של טיל, ולהטיסו באופן די מדויק לעבר מטרת היעד, כיבוש שער היריב. את האינפורמציה הבסיסית הזאת ניתן למצוא בכל ספר פיזיקה ו- אווירודינאמיקה. מי שמתעניין בנושא יכול למצוא תשובות רבות לשאלות שלו בתחום הקונקרטי "האווירודינמיקה של הכדורגל" בספרו המעניין, המרתק, והחשוב של פרופסור דוד אביר "אווירודינמיקה", שיצא לאור ב- 1960 בהוצאת משרד הביטחון בסיוע דפוס "שֵם" בתל אביב. האופטיובניקים, רמי ווייץ ומוטי איוואניר נותרו מקובעים במקום לצאת לרגע מהקופסה. לא בסדר.

טקסט תמונה : יום חמישי – 29 ביוני 2017. אולפן הספורט של "כאן" בארץ. השַדָּר רמי ווייץ (מימין) והפרשן שלו מוטי איוואניר (משמאל), הפכו למשת"פים של הנהלת "כאן" משהסכימו לשדר Off tube את משחק הכדורגל בשלב חצי הגמר של גביע הקונפדרציות בסוצ'י – רוסיה, בו הביסה גרמניה את מכסיקו 1:4. Off tube הוא חרבון עיתונאי. ברכה לבטלה שמעידה משהו על אותו מישהו שמסכים לבצע אותה כלשונה. כלומר, להעתיק את העיתונאות שלו מהמוניטור במקום להתייצב במוקד ההתרחשות. (באדיבות "כאן". צולם ב- iphone). 

אלי סהר + אבי רצון (עיתונאי ואדם בלתי נשכח מנקודת מבטי).

10. היכן שהוא ב- 1996 הבאתי את אלי סהר לשמש פרשן כדורסל שלי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה זמן קצר לאחר שהדחתי את הפרשן הקודם שלי אריה מליניאק. האמת רציתי להביא במקום אריה מליניאק המסולק את הפרשן עופר שלח אולם אבי רצון עצר בעדי. הוא אמר לי אז לפני יותר מעשרים שנים, כהאי לישנא : "…יואש אלרואי עזוב את עופר שלח…קח את אלי סהר…לא תצטער…". שמעתי בעצתו. אינני מצטער על כך עד היום. אבי רצון היה בשעתו לאורך עשור ה- 90 של המאה שעברה פרשן כדורגל מיטבי שלי. אולם הוא היה עבורי הרבה יותר מזה. הוא היה אדם בעל יושרה, בעל מוסר ודרך ארץ, עיתונאי עַל ראשון במעלה בשורה הראשונה, נאמן, ושומר סוד. ההתנהלות העיתונאית שלו והעיתונאות היסודית והרצינית שבקעה מהמקלדת שלו, היוו אנטי תזה ב- 180 מעלות לכל מיני עיתונאים רכלנים של אז והיום. אבי רצון היה עיתונאי ואדם מגזע מיוחד. משכמו ומעלה. אלוהי הטלוויזיה והתקשורת אהב אותי והכיר לי אותו פעם בקיץ 1984. זה היה מזמן אולם אנוכי זוכר את פרטי המפגש ההוא ליד אצטדיון ר"ג לפני 33 שנים. לידו של אבי רצון אז עורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" הדרדקי (יציר כפיו של עמוס שוקן מו"ל "הארץ") ניצב עיתונאי אחר בשם אילן רובין. ובכן, אבי רצון הוא במידה רבה ה- מנטור ואביו הרוחני של אלי סהר. השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א ונבחרת ישראל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חשפו החל מ- 1996 את אלי סהר לציבור בבת אחת ובמהירות עצומה. ברור שהחל מסע קנאות ודיבורים מאחורי הגב של כל מיני פִּשְפֵּשִים רַכְלָנִים מדוע מצא צורך יואש אלרואי לגייס את אלי סהר (סרוסי) האנונימי לפרשן כדורסל שלו, ס"כ כתב לענייני כדורסל לא מוכר בעיתון "חדשות", ולסלק מהכֵּס את אריה מליניאק (בפעם השנייה). הם כמובן לא הזיזו לי. הייתי נאמן לחלוטין למצפוני והיה לי גם גיבוי מוחלט של מנכ"ל רשות השידור שלי הבלתי נשכח מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998 – 1993 (וכפועל יוצא גם של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהלי החדשות דודו גלבוע ורפיק חלבי. הם בדרך כלל עשו את מה שמוטי קירשנבאום ז"ל הציע להם לעשות ו/או את מה שציווה עליהם לעשות). זמן לא רב לאחר מינויו של אלי סהר להיות פרשן הכדורסל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולאחר שהחל לשאת את דבריו לצופי הטלוויזיה בארץ, צלצל אליי יהושע רוזין ז"ל ואמר לי כהאי לישנא : "…יואש אלרואי יש לך פרשן כדורסל טוב…אל תחליף אותו…תשמע לי, גם אני מבין משהו בכדורסל…". אלי סהר התפתח להיות פרשן כדורסל מוביל לצדו של השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל. הוא היה פרשן כֵּן ומקצוען. נטול פניות. מפעם לפעם היה יו"ר מכיב ת"א מרים לי טלפונים בתום השידורים הישירים ומתלונן, "…כי אלי סהר הוא במידה לא מועטה פרשן אנטי מכבי ת"א…". השבתי לו גם אני כהאי לישנא : "…שמעון מזרחי, תפקידך לנַצֵח ותפקידנו לפַרְשֵן…אל תתערב לי בהרכב שלי…". ובכן, פרשן איננו צריך להיות בעד ו/או נגד. תפקידו של הפרשן הוא לנתח, להסביר, ולפַרְשֵן בבהירות, בתמציתיות, ובעברית תקנית. הפרשן אלי סהר קיבל ממני את המינוי החשוב לא כדי להיות חבר של מכבי ת"א ו/או של נבחרת ישראל בכדורסל, אלא כדי להיות אנלייזר, מסבירן, ועיתונאי אֶמֶת בשידור הציבורי של מדינת ישראל. כאן זה התחיל וכאן זה גם נגמר.

תזכורת מהימים ההם של שנת 1997 לפני שני עשורים : מאמן נבחרת ישראל צבי שרף תקף כאמור ב-יום שישי ההוא ב- 27 ביוני 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה "ש- סרוסי יזדיין…" (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה כאמור סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. זה היה כמובן טיעון ירוד בחזקת קשקוש. אלי סהר מילא את תפקיד הפרשן כיאות והיה דובר אמת. יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוּטָה לרעת מכבי ת"א ולחלוטין איננה מקצועית. בעיניי זה נראה טיעון מגוחך משום שסמכתי לגמרי על פרשנותו המקצועית של אלי סהר, וברור שלא הייתי מאפשר לו להתקרב למיקרופון שלי לולא האמנתי לו וליושרה המקצועית שלו, כשם שברור שחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם לא עבדה בשירותה של מכבי ת"א אלא בשירותו של משלם האגרה. אני זוכר שבאחת הפעמים השבתי לשמעון מזרחי משהו בחצי הומור כלהלן, "…שמעון תשמע, פשוט תנצחו במשחקים שלכם…ואז לא תתנו לאלי סהר סיבה לבקר אתכם…". דייוויד פדרמן לעומתו של שמעון מזרחי תמיד שתק ומעולם לא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי. החשבתי את אלי סהר בימים ההם כ- פרשן כדורסל מיטבי.

טקסט מסמך (1) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת בבאדאלונה, גירונה, וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : "גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר". (1 מתוך 2).

טקסט מסמך (2) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת בבאדאלונה, גירונה, וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : "גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר". (2 מתוך 2).

אלי סהר הדפיס ביום שלישי – 27 ביוני 2017 פוסט מעניין, חשוב, ורלוואנטי ב- "ישראל היום", שכותרתו, "הבעת אי אמון", וכותרות המשנה שלו הן כדלהלן : "למרות שההיסטוריה מלמדת על הצלחת קבוצות ישראליות עם מאמני כדורסל מקומיים, מכבי ת"א והפועל ירושלים מעדיפות להפנות גב לכוח האדם הכחול – לבן. מדוע האלופה מסתפקת במאמני הדרג המשני באירופה במקום בצמרת הישראלית ?".

ובכן, מועדון הכדורסל של מכבי ת"א חווה בשנים האחרונות את ה- "תסמונת היפנית" בענף הג'וּדוֹ. הג'ודו היה פעם מנת חלקו הבלעדית של העם היפני. ממציא הג'ודו הוא יפני בשם ז'יגורו קאנו. ה- ג'וּדוֹ הוא ענף ספורט שמייצג לגמרי את המורשת, המסורת, והתרבות של יפן. יפן הייתה פעם מעצמת ג'ודו בלבדית עד שענף הספורט המרתק הזה קנה לו אחיזה בינלאומית, באירופה ואח"כ בכל העולם, גם במדינת ישראל. באולימפיאדת טוקיו 1964 התרחש רגע דרמטי בלתי נשכח : ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink, מידותיו 1.98 מ' ומשקל 120 ק"ג אולם מהיר, זריז, מיומן, חזק מאוד וגמיש, וגם חכם) ניצח בקרב האולימפי החשוב והיוקרתי ביותר במשקל פתוח ב- ג'ודו את האלוף היפני אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga, גובה 1.73 ומשקל 115 ק"ג) בריתוק ש- שווה לתוצאת איפון. אנטון חייסינק זכה במדליית הזהב. אקיו קאמינאגה רק בכסף. השאר היסטוריה. יפן מולדת הג'ודו הפכה לפגיעה. כמוה גם האלופה הנצחית של הכדורסל הישראלי, קבוצת מכבי ת"א. לא עוד. מערכות הניהול במועדונים האחרים קיבלו צביון אחר עטוף בצבעים עזים יותר כמו המערכות המוניטריות שמממנות אותם ומניעות את גלגליהן. מכבי ת"א לא לבד. ובכן, מכבי ת"א הייתה פעם מַעָצֶמֶת כדורסל ישראלית בלבדית (הרבה הודות ותודות לפועלו של היו"ר הוותיק שלה מאז 1969, שמעון מזרחי בן 78 היום). בשנים האחרונות קמו לשמעון מזרחי יריבים – מנהלים תחרותיים ברי קומה ובעלי חזון ומעוף (וגם בעלי אמצעים ו- חכמים) ובראשם אורי אלון מהפועל ירושלים, ג'ף רוזן ממכבי חיפה, יצחק פרי ממכבי ראשל"צ, וגם מיקי דורסמן בעבר יו"ר הפועל חולון ואיתן לאנציאנו היו"ר הנוכחי של הפועל חולון, ומוטי אמסלם יו"ר הפועל אילת. מכבי ת"א אולי יותר עשירה ברגע זה מהמועדונים האחרים אולם היא איננה חכמה יותר. היא כבר לא שוכנת לבד בצָמֶרֶת. ה- Concept שמוביל פסגה איננו עוד חוט מחשבה בלעדי שלה. קמו לה מתחרים שאלוהי הכדורסל דחס ל- מוחם לא מעט IQ + חוֹכמת ניהול. אוֹרִי אַלוֹן ה- Owner של הפועל ירושלים איננו רק איש עשיר ובעל הבית. הוא ראשית דבר לפני הכל מנהיג ומחנך ואיש חכם שאנשי הצוות שלו, השחקנים, והאוהדים סוגדים לו ומעריצים אותו. אורי אלון הוא אישיות בעל כריזמה ונוכחות טלוויזיונית מדהימה. אנשי הצוות שלו, המאמנים, והשחקנים מאמינים לו ו- נוהים אחריו בעיניים עצומות. זה המון בחיים בכלל ובספורט בפרט. מתכון ראשון בדרך לכיבוש הפסגה. השחקנים נלחמים בראש וראשונה בעבור האיש מנהיג שלהם לפני שהם מזדהים עם הלוגו. הלוגו פחות חשוב. המנהיג והמאמן חשובים מהלוגו. סילוקו של אריק שיבק מחד וגיוסו המחודש מאידך של מאמן הכדורסל הקרואטי נוון ספחיה לשורות מועדון מכבי ת"א לתקופה של שלוש שנים 2020 – 2017 הוא מהלך נועז שטעון הוכחות. מאמן טוב ויקר ושחקנים טובים יקרים הם מרכיבים חשובים בפזל הכללי אולם הם אינם חזות הכל. נבחרת יקרה איננה בהכרח קבוצה טובה. מנהיגות יישרת דרך אמורה ליצור חֲבֵרוּת טובה, וויתור על האגו למען האחדות הקבוצתית, משמעת איתנה, כבוד הדדי, הקרבה למען המאמן ולטובת הכלל, וגם יכולת מקצועית (זה הסדר), הם הפרמטרים שבונים קבוצה. על כל פנים בשעה שמאמן מכבי ת"א נוון ספחיה יתמודד מול עופר רחימי שלנו מאמן מכבי חיפה אעמוד לצדו של עופר רחימי. בעת שנוון ספחיה יילחם מול דן שמיר שלנו מאמן הפועל חולון אתייצב לימינו של דן שמיר. בזמן שנוון ספחיה ייאבק מול עודד קטש שלנו מאמן הפועל אילת אתמוך ככל יכולתי בעודד קטש. כשנוון ספחיה ינסה להכניע את דני פרנקו שלנו מאמן הפועל ת"א אתן גָב לדני פרנקו.

אם ללכת ולפנות שוב למודל הצבאי, אציין שבמבצע סיני באוקטובר – נובמבר 1956 נלחמתי כחניך בקורס מ"כים בגולני בכיבוש מוצבי 25, 27, ו- 29 של הצבא המצרי ברפיח למען חבריי ולמען ה- מ"מ הבלתי נשכח שלי זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל) ולא למען ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, גם לא למען הרמטכ"ל משה דיין, גם לא למען המח"ט שלי בנימין ג'יבלי. גם לא למען הדגל. נלחמתי למען חבריי ולמען מפקדי הדָגוּל בשְדֶה הַקְרָב זאב שטרנהל מפני שכולנו, כל החניכים, האמנו לו ובו. סגן זאב שטרנהל זכה למעמד שרבים מבינינו אינם זוכים לו : היינו מוכנים להקריב את חיינו למענו ולמען פקודותיו בשדה הקרב.

תהפוכות הגורל של הַשֶבֶר הגדול במועדון הכדורסל של מכבי ת"א בעונת 2017 – 2016 בגין העסקתם של 5 (חמישה) מאמנים ופיטוריהם של 4 (ארבעה) מוכיח שוב כי מורל + לכידות + חברות בקבוצה חשובים ושווים יותר מכל מאמן. מאמן ראשי בקבוצת ספורט הוא כמעט חזות הכל. הוא כמו גנרל בצבא. אולם הוא לעולם לא יהיה מנהיג אם לא יהיה מחנך מצוין בעל דוגמא אישית. בלעדי חינוך, יושרה, ודוגמא אישית – לפקודותיו אין ערך. הן חסרות משמעות. אני שב לרגע לנאום המוטיבציה ההוא הבלתי נשכח של מאמן מכבי ת"א רלף קליין ז"ל לשחקניו ביום חמישי – 7 באפריל 1977 באגף התדריכים במלון "יוגוסלביה" בבירה בלגראד, זמן קצר לפני תחילת ההתמודדות במשחק הגמר ההוא על גביע אירופה לקבוצות אלופות נגד אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה. האם ניתן להשוות את רמת אישיותו ומנהיגותו של רלף קליין ז"ל הבלתי נשכח שייזכר לדורות עם אֵלֶה של ז'אן טבק ואיינראס בגאצקיס ? התשובה שלילית. אי אפשר.

הנה תזכורת מהימים ההם של 1977, נאומו של המאמן רלף קליין ז"ל לשחקניו ביום חמישי – 7 באפריל 1977 במלון "יוגוסלביה" בבלגראד בטרם המסע שהביא להם וקבוצתם מכבי ת"א את הניצחון הראשון במשחק הגמר של גביע אירופה לאלופות בכדורסל על מובילג'ירג'י ווארזה 77:78 ואת הזכייה הראשונה במפעל היוקרתי :

"…יכולתה הבלתי רגילה של מכבי ת"א בעונת 1977- 1976 העניקה לה את ההזדמנות הראשונה בתולדותיה להעפיל למשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות שאמור היה להיערך בבלגראד בירת יוגוסלביה. אפילו המניפולציות הפוליטיות של קבוצות הכדורסל המזרח אירופיות לא מנעו את הצלחת המועדון של המדינה . אנחנו אנשי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רדפנו אחרי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לאורכה ורוחבה של יבשת אירופה. למשחק הגמר שנועד להתקיים ביום חמישי – 7 באפריל 1977 בהיכל הכדורסל "פַּאיוֹנִיר" (Pioneer) בבלגראד בירת יוגוסלביה, העפילה גם אלופת איטליה קבוצת מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה. מוֹבִּילגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה הייתה קבוצת הכדורסל הטובה באירופה. בהרכבה שיחקו שחקני החיזוק האמריקניים בּוּבּ מוֹרְס ו- רֶנְדִי מָאיְיסְטֶר וכן שחקני נבחרת איטליה דִינוֹ מֶנֶגִין, ג'וּלְיָאנוֹ יֶלִינִי, אִיבָאן בִּיסוֹן, אָלְדוֹ אוֹסוֹלָה, ואחרים. מובילג'ירג'י ווארזה הייתה עדיפה על מכבי ת"א. היא גברה עליה פעמיים באותה העונה ההיא בבית הגמר שם המשחקים נערכו בשיטת ליגה בת שני סיבובים, משחק בית ומשחק חוץ. ביד אליהו הביסה מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה את מכבי ת"א בקלות 79:102, ובביתה ב- וָוארֶזֶה (עיירה בצפון איטליה לא רחוק מ- מילאנו) ניצחה 70:81. אך משחק הגמר על גביע אירופה הוא מטרה ייחודית ושוֹנָה מפני שהוא התמודדות יחידה. מכבי ת"א נחשבה ע"י הפרשנים המקצועיים לקבוצת ה- Under dog במפגש הזה עם מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה. חישוב שעשוי להועיל ולשמש לפעמים יתרון במשחקי גביע, סוּג של מפעל ספורט בּוֹ אירעו כבר הרבה הפתעות בעבר.

יום חמישי – 7 באפריל 1977 הפך להיות יעד שידור חשוב מאין כמוהו של הטלוויזיה הישראלית ורדיו "קול ישראל" ובעל ערך עצום לשידור הציבורי בכללו. זה יעד שידור מבוצר כה מרכזי וחשוב שאינך ישן שבוע לפני כיבושו ולא מסוגל לישון גם שבוע לאחר שכבשת אותו. האדרנלין שזרם בגופי בימים ההם בכמויות עצומות – רתח ! פשוט לא יכולתי להירדם במשך שבועיים בשל הפעילות הטלוויזיונית והאחריות הענקית והרצופה. שַדָּר הטלוויזיה אָלֶכְּס גִלְעָדִי ושַדָּר רדיו "קול ישראל" גִדְעוֹן הוֹד נשלחו לבלגראד. חבורת עיתונאים בכירים מהעיתונות הכתובה על מגזריה השונים נשלחה אף היא לבלגראד כדי לכסות את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל מכבי ת"א נגד הקבוצה האיטלקית מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָורֶזֶה שנועד להתקיים כאמור בהיכל הכדורסל "Pioneer" בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 באפריל 1977. היכל הכדורסל "פאיוניר" (Pioneer) בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. יממה בטרם משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל, אלופת ישראל קבוצת מכבי "עלית" תל אביב נגד אלופת איטליה קבוצת מובילג'ירג'י וורזה. שורת כתבי ספורט בכירים בעיתונות הכתובה ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי נשלחו ליוגוסלביה לסקר את אחד מאירועי הספורט החשובים בתולדות מדינת ישראל בעשור ה- 70 של המאה שעברה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי, מיכאל "מייק" קרנון (כתבבב "הארץ"), משה לרר ז"ל (כתב "מעריב"), רלף קליין ז"ל מאמן קבוצת מכבי "עלית" תל אביב, אריה ברנוביץ' גזבר מועדון מכבי ת"א בכדורסל, סאנדרו גאמבה מאמן מובילג'ירג'י ווארזה, איתן עמית, ורפאל "רפי" נאה (שניהם כתבי "ידיעות אחרונות"). (התמונה באדיבות מיכאל "מייק" קרנון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באקראי נשזרו באותו הערב על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית שני אירועים דרמטיים בשני שידורים ישירים נפרדים. הראשון – השידור הישיר מבלגראד של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל, אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת איטליה מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה וזכייתה ההיסטורית הראשונה של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. השני – התפטרותו הסנסציונית של יצחק רבין ראש הממשלה האהוּב בשידור ישיר באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתל אביב מאוחר בלילה בתּוֹם השידור הישיר מבלגראד בשל גילוי חשבון הדולרים של רעייתו לאה בבנק בארה"ב. סקופ של עיתונאי "הארץ" דאז דָן מַרְגָלִית. אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא היה הפעם לבדו במטוס הג'מבו הענקי של אל-על שהטיס את הקבוצה ומאות אוהדיה לבלגראד. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן אישר לו בפעם הראשונה בתולדות סיקור אירועי הספורט בחו"ל לקחת עִמו צֶוֶות צילום (פילם) כדי ללוות ולתעד את סיפור מכבי ת"א ואוהדי הקבוצה  בבלגראד לכתבה דוקומנטארית מעבר לשידור הישיר עצמו שכוסה ע"י המצלמות האלקטרוניות של הטלוויזיה היוגוסלבית JRT. הטסת צוות צילום בפילם בן שני אנשים, הצלם דני ברנע ואיש הקוֹל סעדיה קארוואני, היוותה תקדים חשוב בימים ההם.

בטֶרֶם יצאה הקבוצה באוטובוס ממלון "יוגוסלביה" שם השתכנה בדרכה להיכל "פאיוניר" המפורסם של בלגראד שם ייערך המשחק המכריע נגד מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה, החליט רָלְף קְלָיִין ז"ל לקיים את התדריך המקצועי הלפני אחרון לשחקניו בצהרים כמה שעות לפני המשחק באחד מחדרי המלון הענק. התדריך המקצועי הפך בעצם לנאום מוטיבציה חינוכי יוצא דופן באיכותו של המאמן. זאת לא הייתה שיחה רגילה בין מאמן לשחקניו אלא דרשה שהפכה מייד לנכסי צאן ברזל בתורת מנהיגות הספורט. הטפת הסבר בעל ערך ספורטיבי עצום שהייתה לה השפעה כה מכרעת על השחקנים. נאומו של רָלְף קְלָיִין במלון "יוגוסלביה" תועד במקרה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערכו לא אבד גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז, יותר משנות דוֹר.

מולו של רלף קליין ניצב המאמן האיטלקי אָלֶסַאנְדְרוֹ "סַאנְדְרוֹ" גַאמְבָּה. לרשותו של סַאנְדְרוֹ גַאמְבָּה ניצבה חמישיית כדורסל מגובשת ונפלאה בראשותם של שחקן החיזוק האמריקני בּוֹב מוֹרְס ורביעייה איטלקית בלתי נשכחת : דִינוֹ מֶנֶגִין, אִיבַאן בִּיסוֹן, ג'וּלְיָאנוֹ יֶלִינִי, ואָלְדוֹ אוֹסוֹלָה. אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה גברה פעמיים על מכבי ת"א באותה עונה של 1977- 1976. ביד אליהו היא הביסה את אלופת ישראל 79:102 ובווארזה (Varese) עיר קטנה בצפון איטליה היא ניצחה 70:81. עכשיו עמדו להתמודד שתי הקבוצות בפעם השלישית. מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה הייתה טובה יותר על פי התוצאות המוקדמות , אך הפעם זה היה משחק אחד ומכריע בו הכל אפשרי. רָלְף קְלָיִין החל להזיז את הכלים שלו על לוח השח-מט במאבק המוחות נגד סאנדרו גאמבה (Allesandro Gamba). אלכס גלעדי הרגיש בחושו העיתונאי שמשהו קורה והזעיק את הצלם דני ברנע ואיש הקוֹל סעדיה קאראוואני לחדר במלון כדי לתעד את תדריך המאמן לשחקניו . התברר שזה היה רגע היסטורי מכונֵן בעל חשיבות עליונה בדרכה של קבוצת מכבי ת"א אל הניצחון הסנסציוני.

רָלְף קְלָיִין היה לא רק מאמן דָגוּל. הוא היה מנהיג בעל כריזמה, טקטיקן, אסטרטג, וגם מחנך. הוא ניצב שם מול הקפטן טל ברודי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', אוֹלְסִי פֶּרִי, לוּ סִילְבֶר, גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי, אֶרִיק מֶנְקִין, בּוֹבּ גְרִיפִין, שוּקִי שְוָורְץ, ונכחו שם גם עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומנהל הקבוצה שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי.  השעה הייתה שתיים בצהרים ביום חמישי – 7 באפריל 1977. המאמן החל את ההרצאה הטקטית – מקצועית שלו המסבירה את הדרכים כיצד לנצח את המשחק. הוא נשא את דבריו והשחקנים האמינו בו ונהוּ אחריו. רלף קליין ז"ל זכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "שררה דממה. רק קוֹלי נשמע. הסתכלתי לשחקנים בעיניים. המבטים שלי ושלהם נפגשו. הרגשתי שאני מדבר אליהם. הם היו מתוחים ודרוכים. ידעתי שהם מרוכזים ומקשיבים לי. הטפתי להם ציונות", אמר לי לאחר שנים רבות. נאום המוטיבציה של רלף קליין לפני חניכיו בשפה האנגלית כמאמן ומנהיג ספורט בצוהרי היום באותו יום חמישי ההוא – 7 באפריל 1977 הוא אחד החשובים ביותר בדברי הימים של הספורט וההיסטוריה של הטלוויזיה במדינת ישראל. מלאכת התיעוד של הצלם דני ברנע ואיש הקוֹל סעדיה קאראוואני – מרשימה. מבחינה וויזואלית וטכנית כאחת. זהו מסמך דוקומנטארי מרתק עשוי היטב מתמונות פילם בשחור / לבן והקלטה בהירה של קולו של רלף קליין על "הנגרה" (Nagra). המצלמה של דני ברנע מתעדת היטב ב- Close ups את פני השחקנים ואנשי ההנהלה יושבים קשובים, מתוחים, ודרוכים. טל ברודי, מיקי ברקוביץ', אולסי פרי, לו סילבר, ג'ים בוטרייט, מוטי ארואסטי, אריק מנקין, בוב גריפין, עו"ד שמעון מזרחי ושמלוק מחרובסקי. האווירה בחדר הייתה מתוחה מאוד. הנה תמליל נאום התדריך של רלף קליין כלשונו מסרט ה- Video שתיעד את הרגע ההוא ב- 7 באפריל 1977 :

“And now we are before the last station. You are before the biggest thing that can happen for any sportsman and for any basketball player to be the champion of Europe and you are very close to it. But we have to be we have to go to the floor with a smiling on our face, not to get too be nervous let them be nervous".

"Tonight in nine thirty Israel will be watching you. Mobilegirgi Varese is only a team for Varese. I don’t think that in Napoli no one even knows who is Mobilegirgi Varese. But you are now watched in television by all the country. In this game we can win, we can lose but when we go up on the floor we just have to fight! Everybody has to do his 100 %. Maximum that he can do ! That is the top of your basketball career! More than this you cannot get ! Mobilegirgi Varese will not give you a gift, you have to take this!  You have to take this for you in your hands!  And again you can do it we will do it! This means we have to fight. We have to know that we can win and we can lose but we will do that like sportsmen”. 

הטקסט והמילים האלה לא יישכחו : "אינני יודע אם מישהו בנאפולי שמע על מובילג'ירג'י ווארזה אבל אתם קבוצת כדורסל תל אביבית שכל המדינה תצפה בה הערב". הוא הצליח באמצעות תמליל קצר לאבחֵן בדייקנות רבה את הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה לספורט ואת האצת והגברת המוטיבציה של שחקני ספורט באמצעות תקשורת המונים הבאה לידי ביטוי מרבי בשידורים הישירים בטלוויזיה. השידור הישיר הוא האדרנלין של השחקנים . נאום המוטיבציה של רָלְף קְלָיִין לשחקניו בצוהרי יום חמישי – 7 באפריל 1977 במלון "יוגוסלביה" בבלגראד היה עוד צעד בדרכו של האיש המופלא הזה לעבר פרס ישראל אותו קיבל כעבור 29 שנים מהמדינה בחג העצמאות של 2006. רלף קליין היה מאמן מזַן מיוחד. מדריך, מחנך בעל יושרה, ונטול פוזות. אינני רואה כיום מאמנים מסוגו בשורות הכדורסל הישראלי. אישיות בעלת קומה, לֵב רחב, וידען גדול במשחק הכדורסל שהכיר היטב את נפש שומעיו וחדר לליבותיהם. הוא ביקש לטעת בהם את התּקוָוה שהם מסוגלים לעשות את זה. לנצח את המשחק. מִילותיו היו פשוטות, אמיתיות וכנות. הן יצאו מן הלֵב ונכנסו אל הלֵב. הן חקוקות בסלע. מצלמת הפילם והמיקרופון של דָנִי בַּרְנֵעַ וסְעַדְיָה קָארָאוָואנִי תיעדו את דבריו של המאמן והנציחו אותם לעַד על סרט הצוללויד. עד אז מעולם לא שמעו צופי הטלוויזיה בישראל נאום מוטיבאציה ותדריך מקצועי ספורטיבי מהסוג שרָלְף קְלָיִין הֵכין ובנה לשחקניו. דלתות חדרי ההלבשה בהם מתקיימים בדרך כלל התדריכים האחרונים לפני שריקת הפתיחה תמיד היו נעולות ומוגפות בפנינו. של כל הקבוצות והמועדונים ללא יוצא מן הכלל. כל המאמנים, בכדורגל כמו בכדורסל, סירבו להתיר למצלמות שלנו להיכנס "לקודש הקודשים" של חדרי ההלבשה. כאילו נערכוּ שם התייעצויות סודיות בין השב"כ למוסד. רָלְף קְלָיִין היה המאמן הראשון ששִיבֵּר את המסורת הטיפשית הזאת, ופתח את השערים בפני צֶוֶות הטלוויזיה הישראלית הציבורית של הכתב אלכס גלעדי, הצלם דני ברנע, והמקליט סעדיה קאראוואני.

רשת הטלוויזיה היוגוסלבית הממלכתית JRT (ראשי תיבות של Jugoslavia Radio Television) אחת הטובות באירופה, כיסתה את המשחק בצורה מזהירה. היא הציבה שמונה מצלמות בהיכל "פאיוניר" והעניקה לאלכס גלעדי ופרשנו יהושע רוזין (פעם ראשונה שאָלֶכְּס גִלְעָדִי אימֵץ אליו פרשן צמוד) ולכל השדרים האחרים של רשתות הטלוויזיה באיגוד השידור המערב אירופי ה- EBU ורשתות הטלוויזיה של איגוד השידור המזרח אירופי ה- OIRT שפע של תמונות ואינפורמציה. הבימאי בשידור הישיר הזה היה כאמור בֶּנוֹ הָאבְלָה מסלובניה. הוא הגיע לשיא תּפקודו בדקות האחרונות של המשחק כשהצליח לתמרן היטב בין המצלמות המכסות את שטף המשחק לבין המצלמות העוקבות אחרי המתח העצום בהם שרויים שני המאמנים הישראלי רָלְף קְלָיִין ועמיתו האיטלקי אָלֶסַאנְדְרוֹ גָאמְבָּה, הנהלות שני המועדונים, וספסלי הקבוצות. הבימאי המוכשר הצליח להעביר היטב את אווירת התחרות במגרש. בימוי למופת. היה לנו מה ללמוד מהטלוויזיה היוגוסלבית הציבורית שהשתייכה אומנם מבחינה פוליטית לגוש המזרחי הקומוניסטי אך ליבה היה במערב והיא הייתה חברה מלאה ופעילה (Active Member) באיגוד השידור האירופי ה- EBU…".

טקסט תמונה : יום חמישי בלילה – 7 באפריל 1977. היכל הכדורסל "פאיוניר" (Pioneer) בבלגראד. השנייה האחרונה של ההתמודדות משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בו מכבי ת"א מנצחת את אלופת אטיליה מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מימין) המקליט סעדיה קארוואני עם נגרה תלויה על כתפו והצלם דני ברנע הנושא על כתפו מצלמת פילם BL, מתעדים את השמחה העצומה של יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי והמאמן רלף קליין. צלם העיתונות הנודע שמואל רחמני מתעד את צוות הטלוויזיה המתעד את סיפורה של מכבי ת"א. (התמונה באדיבות שמואל רחמני).

רלף קליין ז"ל ויהושע רוזין ז"ל מאמני מכבי ת"א בעבר, רשומים באותיות של זהב באותה שורה לצדם של מנהיגי ספורט מאמני כדורסל (וכדורגל) דגולים, כמו : ג'ון וודן, רד אורבך, רד הולצמן, פט ריילי, פיל ג'קסון, סטיב קר (כולם מאמני כדורסל), גוסטב שבש, ספ הרברגר, יוהאן קרויף, פפ גווארדיולה (כולם מאמני כדורגל), ואחרים.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 90 של המאה שעברה. עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט ביד אליהו . השדר מאיר איינשטיין (משמאל) והפרשן אלי סהר (מימין, בראשית הקריירה הטלוויזיונית שלו) בעת שידור ישיר של אחד ממשחקיה של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. הפרזנטציה הטלוויזיונית הנחשפת ב- Close up ב- Frame סגור, נעשית לפי חשיבה ושיקולים מראש על רקע מיוחד של רשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית אותה הם מייצגים, ואשר נועדו להבליט את נוכחותו של ערוץ 1 במקום ההתרחשות. הרקע לצילום הפרזנטציה הובא ע"י ההפקה של חטיבת הספורט באופן מיוחד מירושלים לתל אביב. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות תמורת תשלום).

ליאו מסי בן 30.

11. יום הולדתו ה- 30 של ליאו מסי הוא בוודאי שמחה אישית שלו בחוג משפחתו אולם מהווה גם חגיגה בינלאומית בעלת חשיבות היסטורית עצומה של תולדות והתפתחות מחשבת הכדורגל וחשיבת הכדורגל. רַעְיוֹנאֵי מחשבת הכדורגל לדורותיהם (גוסטב שבש, ספ הרברגר, וויסנטה פיאולה, אלף ראמזי, מאריו זאגאלו, הלמוט שן, קארלוס בילארדו, פפ גווארדיולה) הם ש- "המציאו" את ליאו מסי, דייגו ארמאנדו מאראדונה, יוהאן קרויף, פראנץ בקנבאואר, גארינצ'ה, פלה, פרנץ פושקש, ואת בובי צ'ארלטון (ועוד כמה). אם לסור לרגע שוב למודל צבאי ולחשיבה ו- מחשבה צבאית הרי ש- אריק שרון "המציא" ב- 1952 בימיה של 101 את מפקד סיירת הצנחנים דאז מאיר הר ציון. לא בטוח שמאיר הר ציון יכול היה לגלות ולמצות את כישרונותיו הצבאיים ולמצוא את מקומו במסגרת צבאית שמרנית מקובלת. לא בטוח שכדורגלן יצירתי כמו ליאו מסי (פאר יצירתו של הרעיונאי ואיש מחשבת הכדורגל, הברצלונאי פפ גווארדיולה) יכול היה למצוא את מקומו במסגרת כדורגל רגילה למשל כמו ה- Premier League האנגלית שעדיין מוגדרת ע"י לא מעט מומחים גם ב- 2017 כ- כר דשא של מירוצים פרועים נעדרי מחשבה. ליאו מסי הוא בר מזל משום שמשחר נעוריו נעטף וחוּבַּק במועדון הכדורגל של ברצלונה ע"י המאמן הספרדי / קאטאלוני המקורי (והחכם) בשם פפ גווארדיולה.

טקסט מסמך : ראה מאמרו של העיתונאי שאול אדר שליח עיתון "הארץ" ל- לונדון ב- "הארץ" מיום ראשון – 25 ביוני 2017, וראה ספרו של מייקל קוקס "The Mixer". (באדיבות "הארץ" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן).

סוף הפוסט מס' 692. הועלה לאוויר בשבת – 1 ביולי 2017.