הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 696. חלק ראשון : עשרה סלוגנים מהם התעלם במשך שנים ציבור עיתונאים גדול ו-בעטיו פִּרְכֵּסָה, התמוטטה, ונפלה רשות השידור הישנה זאת שהורכבה פעם מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל". חייה היו קצרים. היא נולדה ב- 1965, מתה ב- 2014, ונקברה ב- 2017. היא הייתה רק בת 49 במותה. חייהם של היורשים אנשי "כאן" לא מובטחים אם לא ילמדו את הֶעָבָר ולא ישננו את לקחיו ב- ע"פ לקראת העתיד הטלוויזיוני התחרותי הנוקשה הממתין להם מעבר לפינה. הפקת לקחי עָבָר היא מעין תעודת ביטוח של כל גוף חפץ חיים. פוסט מס' 696. כל הזכויות שמורות. עלה לאוויר במוצ"ש – 22 ביולי 2017.

אנשים חכמים למודי ניסיון חיים שחיו כאן לפנינו הציעו ו- הכתיבו לנו את אבחנותיהם והמלצותיהם על סמך לקחי העבר שהפיקו כדי שאנו נוכל לבנות עתיד טוב יותר למענינו ולמען ילדינו. היינו רק צריכים להקשיב ו- ללמוד מהם.

—————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 696 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 22 ביולי 2017.

—————————————————————————————–

ציטוט : "מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים". (אלמוני).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : "כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ". (אזופוס).

ציטוט : "אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן". (סנקה).

ציטוט : "הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צֹאן". (אריק הופר).

ציטוט : "הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל הַהֶרֶס נִצְחִי". (שארל פגאי).

ציטוט : "הצָבוּע האמיתי הוא זה שחדל להאמין ברמִיָיתּוֹ ומשקר בכֵנוּת". (אנדרה ז'יד).

הערה 1 : הבלוג yoashtvblog.co.il על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, גם לא כדי להשיג פרסום מסחרי ולא על מנת להפיק פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר ולכתיבה שלי את הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרי טלוויזיה (שונים) עבי כרס שעוסקת בקורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם (מאז 1884) ובארץ (מאז משפט אייכמן ב- 1961), ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : 1971 – 1970. הימים ההן – הזמן ההוא לפני 47 שנים נטולי דאגות בטרם הגעת העידן המטורף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 47 שנים. מסלול חיי השתנה ב- 180 מעלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 (ארבעים ושתיים) שנים. אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב – יפו. סיקור משחקי "כינוס הפועל" ה- 10 במאי 1975 ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הצלם של אולפני הרצליה בני כרמלי, הבימאי של אולפני הרצליה יגאל שילון (אחיו של דן שילון), הצלם פטר סלע, ואנוכי יואש אלרואי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 696. עיתונות ועיתונאות, רכילות ורכילאות, אליפות העולם בשחייה בודפשט 2017 ואליפות העולם בא"ק לונדון 2017. זכויות שידורים. פוסט מס' 696. כל הזכויות שמורות.

הקדמה. פרפראות.

1. נבחרת העתודה בכדורסל המשגשגת של ישראל תחת שרביט מאמנה המצוין עודד קטש הביסה הערב, מוצ"ש – 22 ביולי 2017, את נבחרת צרפת בתוצאה המכרעת 52:74 בשלב חצי הגמר של אליפות אירופה 2017 עד גיל 20 הנערכת ביוון. העתודאים הישראליים העפילו למשחק הגמר נגד יוון שניצחה במשחק חצי הגמר השני את ספרד 56:77. משחק הגמר ייערך מחר יום ראשון – 23 ביולי 2017. הצטיינותם של עתודאי הכדורסל הישראלי מעלה לדיון מחודש את הליך "האמריקניזציה" המטורף והבלתי נחוץ שפשה בשורות הכדורסל הישראלי בכל רחוב ופינה בעשרות השנים האחרונות. "האמריקניזציה" של הכדורסל הישראלי בלמה ובולמת לגמרי גם ברגעים אלה את התקדמות הנוער הישראלי בתחום, בענף הקונקרטי והפופולארי הזה. שידור ה- Off tube האינטרנטי "המלוכלך" ורצוף הפרעות של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את המשחק הנ"ל ישראל – צרפת 52:74 מהאולפן בהרצליה היה ביזיון טלוויזיוני קולוסאלי.

נבחרת העתודה בכדורסל של ישראל עד גיל 20 תחת שרביט אימונו של עודד קטש גברה הערב במוצ"ש – 22 ביולי 2017 בשלב חצי הגמר האליפות אירופה על נבחרת צרפת בתוצאה המכרעת 52:74. שגשוג נבחרת העתודה בכדורסל של ישראל באליפות אירופה עד גיל 20 הנערכת ביוון מחריף ביתר שֵאת את בעיית השתרשות תופעת "האמריקניזציה" בת כ- יוֹבֵל שנים בשורות הכדורסל הישראלי. זה החל פעם באפיזודה מינימאלית זמנית והפך אט – אט להתרחשות ארצית המונית. הזמני הפך לקבוע. תהליך "האמריקניזציה" המטורף של הכדורסל הישראלי לא רק בלם ועדיין בולם לגמרי את כישרון הנוער הישראלי, את אפשרויותיו, ואת התקדמותו בענף, אלא מרחיק אותו ממנו. הפקת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את שידור ה- Off tube הישיר האינטרנטי הזה ישראל – צרפת 52:74 הוא ביזיון עלוב של אנשי הכבלים. במקום להיות נוכחים במקום ההתרחשות בכרתים – יוון ו- לשדר ישיר מעמדת שידור באולם הכדורסל בכרתים את מסע הניצחונות המפואר של העתודאים הישראלים באליפות אירופה בכדורסל עד גיל 20 לרבות ההישג הגדול הלילה במוצ"ש של 22 ביולי 2017, לרבות עשיית כתבות ועריכת ראיונות ב- יוון עם גיבורי העלילה הישראליים ומאמנם המהולל עודד קטש, החבר'ה העצלנים מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מסתגרים אפוא בתא Off tube האטום שלהם באולפן בהרצליה ומעתיקים את האינפורמציה העיתונאית – חדשותית מהמוניטור. ביזיון של מנהלי, מפיקי, ועורכי השידורים בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הלאה לכם עצלנים שכמותכם שמתחפשים לעיתונאים. ובאותה נשימה : אנוכי רוחש הערכה גדולה למאמן המוכשר, המקורי, הפורה, בעל עצמאות מחשבה של נבחרת העתודה הישראלית, שקורים לו עודד קטש. אישיותו מעניינת מפני שחוץ מהכישרון העצום שפורץ ממנו הוא אדם הגון וישר שנאמן לחזונו ולרעיונותיו. הוא איננו Yes man של אף אחד. עודד קטש היה בשעתו שחקן כדורסל חכם ו- מרתק. בעל טכניקה ושליטה מושלמת בקואורדינציה של גופו ובכדור. הייתה לו "יד רכה" ומדויקת בניסיונות הקליעה שלו. הוא הזכיר לי בשעתו את פיט מאראביץ (Pete Maravich) המנוח מה- NBA. עודד קטש יבד"ל היה רָב אמן על פרקט הזירה ועכשיו גם מחוצה לו כמאמן. מצלמות הטלוויזיה של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רדפו אחריו לפני עשרים שנים. ב- 1999 ייחדנו לו כתבה בת חמש דקות שהורכבה מ- אוסף ו- רצף של של הילוכים חוזרים ב- Slow motion מכל מיני שידורי עבר ישירים שלנו שהדגישו את כישרון הכדורסל העצום בו ניחן. הכתבה ההיא באורך של 5:00 דקות שודרה ב- "משחק השבת" ללא קריינות בכלל, אלא לוותה בכתוביות שזיהו את שמות האירועים ומקום התרחשותם, וצוידה בפס קול מוסיקלי אדיטוריאלי של "וולס הדנובה הכחולה" פרי יצירתו של המלחין והקומפוזיטור האוסטרי יוהאן שטראוס. היצירה המוסיקאלית של יוהאן שטראוס השלימה את הווירטואוזיות התנועתית של עודד קטש בזירת הפרקט. הוא נראה כדורסלן מזהיר ו- רקדן נפלא באותה העת ו- בו זמנית. פציעה זדונית סיימה בטרם עֵת את הקריירה המזהירה של שחקן הכדורסל הצעיר עודד קטש שנועד לגדולות כמעט לפני שהחלה. עודד קטש הוא כעת מאמן כדורסל כריזמטי ישראלי בעל אישיות שמשדרת נבונות ו- מעוררת הערצה. אין פלא ששחקני נבחרת העתודה הישראלית בכדורסל העושים כעת חיל באליפות אירופה עד גיל 20 ב- יוון רוחשים לו אמון מוחלט. עודד קטש הוא מדריך, מורה דרך, ומאמן בעל סמכות וידע. אותי הוא מעניין מפני שהוא ראשית דבר רעיונאי אותנטי שנאמן לעצמו, לדרכו, ולמצפונו. מַרְשִים, מפני שאין זה דָבָר מובן מאליו. עודד קטש אדם חושב טרם אמר את מילתו האחרונה. צפוי לו עתיד מזהיר כמאמן ראשי מוביל בכל מקום : בארץ, באירופה, וגם ב- NBA.

2. מדורי הספורט בעיתונות הכתובה. אינם מזהים ביודעין את גיבורי העלילה.

מדורי הספורט בעיתונות הכתובה בראשות הכתבים הוותיקים והנרגשים שלהם אבי סגל, רפי נאה, ואריה ליבנת (מקרה נפרד, ראה בסעיף 3) מקדישים דיווח, מרחב בעיתון שלהם, וגם תמונות לשגשוג עתודאי הכדורסל הישראלי הנוטלים חלק באליפות אירופה עד גיל 20 המתקיימת בימים אלה ביוון, אך אבוי, החבר'ה העיתונאים הללו והמערכות שלהם אינם מזהים לקוראיהם את גיבורי העלילה הישראליים שהם בעצמם מהללים. התבוננתי שוב ושוב בתמונות האנונימיות המתפרסמות ב- "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", ו- "הארץ" אודות העתודאים הנסתרים שאינני יודע אפילו את שמם הפרטי, לא את גובהם, לא את מיומנותם וגם לא את תפקידם הספציפי והפונקציות שהם ממלאים בזירת הפרקט שלנו והגעתי למסקנה הזאת : אי זיהוי גיבורי העלילה ע"י רשימת העיתונאים הנ"ל נובע מהעובדה שהעיתונאים המדווחים אינם מכירים בעצמם את העתודאים הישראליים רובם עטורי זְקָנִים של אריות צעירים, וגם הציבור הישראלי איננו מכיר אותם ולא מודע לכישרונם. אבי סגל, רפי נאה, ואריה ליבנת כותבים עליהם ומדווחים אודותיהם, ומשבחים אותם אולם גם הם אינם מכירים אותם באמת. כמו הקוראים שלהם. טעם עצום ורב לפגם עיתונאי. דמיינו לעצמכם שידור ישיר של משחק כדורסל בטלוויזיה מבלי שהשדר והפרשן שלו יזהו את השחקנים הנוטלים חלק בהתמודדות לצופיהם. אין דבר כזה.

טקסט תמונה : יום שישי – 21 ביולי 2013. העיתון "ישראל היום". העיתונאי הוותיק והידען אבי סגל מפרסם תמונה של העתודאים הצעירים הגיבורים החדשים של הכדורסל הישראלי, העושים כעת חיל באליפות אירופה עד גיל 20 המתקיימת ביוון, אולם אינם מוכרים כלל לציבור בארץ. אף על פי כן אבי סגל ומערכת "ישראל היום" מותירים את גיבורי העלילה שלנו שאותם הם מהללים, אנונימיים ובלתי מזוהים לציבור קוראיהם. לא בסדר. מגוחך ובלתי מובן. (באדיבות העיתון "ישראל היום" ואתר ה- FIBAׂ).

טקסט תמונה : יום חמישי – 20 ביולי 2013. העיתון "ידיעות אחרונות". העיתונאי הוותיק והידען רפי נאה מפרסם תמונה של העתודאים הצעירים הגיבורים החדשים של הכדורסל הישראלי, העושים כעת חיל באליפות אירופה עד גיל 20 המתקיימת ביוון, אולם אינם מוכרים לציבור בארץ. אף על פי כן רפי נאה ומערכת "ידיעות אחרונות" מותירים את גיבורי העלילה שלנו שאותם הם מהללים, אנונימיים ובלתי מזוהים לציבור קוראיהם. לא בסדר. מגוחך ובלתי מובן. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" ואתר ה- FIBA).

3. העיתונאי הוותיק והידען של מדור הספורט ב- "הארץ" אריה ליבנת.

העיתונאי הוותיק והידען של מדור הספורט ב- "הארץ" אריה ליבנת מפרסם ביום חמישי – 20 ביולי 2017 בעיתונו פוסט נוסטלגי במסגרת הפינה "טעם של פעם" אודות שגשוגה של נבחרת הקדטים של ישראל בכדורסל ב- 1997 (לפני 20 שנים). כותרת הפוסט : "האגדה על שמוליק, אורי, אפיק, וטוני". כותרת מתוחכמת ואניגמטית שאיננה מגלה את תוכן הפוסט. מדובר בכדורסלנים ישראליים שהיו ב- 1997 בני שש עשרה וקוראים להם שמוליק ברנר + אורי יצחקי + אפיק נסים + טוני פארקר כדורסלן צרפתי מחונן שעלה לגדולה והתפרסם בקבוצת הכדורסל של ה- NBA "סאן אנטוניו ספרס" (מאמנה הוא גרג פופוביץ' הנערץ). אין לי מושג מי הוא אריה ליבנת. מעולם לא ראיתיו ואף פעם לא שוחחתי עמו, אבל אנוכי אוהב לקרוא אותו מעת לעת. הכתבה הנוסטלגית והמעניינת עסקה באליפות אירופה בכדורסל לנערים בגיל 16 (ילידי 1981) שנערכה בבלגיה. נבחרת הקדטים הישראלית ההיא של הילדים ההם אותה אימן (וחינך) בוב גונן (עולה חדש מארה"ב שהתגורר תקופה מסוימת בקיבוץ גן שמואל) – שגשגה. מצא חן בעיניי כי בתחקיר שלו מגלה אריה ליבנת כי פעם ב- 1997 נבחרת הקדטים שלו של בוב גונן הגיעה למחנה אימון באולם הכדורסל של קיבוץ שפיים אולם מישהו באיגוד הכדורסל שכח להזמין את פתיחתו לאחד מאימוני הערב. בוב גונן שהיה לא רק מאמן אלא גם מחנך, לא וויתר ולא שקט על שמריו. הוא ערך את האימון במוסך של הקיבוץ (!), ו- יִיחֵד והקדיש אותו לשמירה בהגנה. אריה ליבנת מספר כי בוב גונן יהודי – אמריקני השתמש בסלוגן "…Close but no cigar", באותו האימון ההוא, שמובנו בעברית "זה קרוב אבל לא מספיק…". (יופי ! ציון לשבח לתחקיר של אריה ליבנת. יופי של פוסט). אריה ליבנת ממשיך להתאמץ ואף משיג תמונה קבוצתית של נבחרת הקדטים ההיא מ- 1997 מהארכיון הפרטי של משפחת ניסים) אולם אבוי הוא איננו מזהה לקוראיו ב- "הארץ" אפילו שחקן אחד מגיבורי העלילה ההיא, גם לא את המאמן – מחנך בוב גונן, לא את עוזרו עופר רון, וגם לא את הקפטן הדרדק שמולי'ק ברנר. מה הוא כן עושה ? הוא מזהה לקוראים רק את טוני פארקר הצרפתי. לא בסדר. פשוט בלתי מתקבל על הדעת. חיסרון נוסף של אריה ליבנת נובע מהעובדה שהוא איננו מגלה בפוסט מה הייתה אחריתם של אותם בני ה- 16 שחלמו פעם לפני שני עשורים להעפיל לפסגת הכדורסל. אפוא הם היום ב- 2017 ? להיכן התגלגלו ?

טקסט תמונה : יום חמישי – 20 ביולי 2017. נבחרת הקדטים עד גיל 16 של ישראל. העיתונאי אריה ליבנת רושם פוסט מעניין ש- מתוחקר היטב ו- מפליג בשבחיו אודות דרדקי הכדורסל הישראלי ההם, לפני 20 שנים, אולם משום מה בוחר שלא לזהות אותם בתצלום, לא את המאמן – מחנך שלהם בוב גונן, לא את עוזרו עופר רון, וגם לא את הקפטן שמולי'ק ברנר (היום מאמן מכבי ראשל"צ). פשוט בלתי מתקבל על הדעת. אתה שואל את עצמך היכן עורך מדור הספורט ב- "הארץ" ? וכיצד מהלך כזה עובר את אישורו אם בכלל ? (באדיבות עיתון "הָאָרֶץ" ובאדיבות משפחת נסים שהעניקה בטוב ליבה את התמונה לאריה ליבנת). 

4. המשפטנית – הסנגורית הפלילית והפוליטיקאית עו"ד גב' רוויטל סוויד. 

המשפטנית – הסנגורית הפלילית עו"ד גב' רוויטל סוויד שהחליפה בינתיים מדים והפכה לפוליטיקאית במפלגת העבודה ("המחנה הציוני"), התארחה השבוע בתוכנית הרכילות "אינטימי" של רפי רשף בערוץ 10. הפוליטיקאית החדשה איננה ילדה. היא פוליטיקאית שניצלה את זמן "האוויר" שהועמד לרשותה כדי להלל את עצמה. אנשי ציבור צנועים ונשות ציבור צנועות נוטים להיחשף לאחר שהשיגו הישגים משמעותיים למען אזרחי המדינה. ה- Resume של רוויטל סוויד לפי שעה ריק. Blank page. דף לבן. אף על פי כן היא אמרה פעם אחר פעם, "אני… אני… אני…". הח"כ הנכבדה נטולת הישגים נאמה בפני רפי רשף והצופים שלו נאום בחירות פר אקסלנס שהלך ככה : "…הפריצה התחילה כשאני פתאום גילית שאני לא כל כך בן אדם של שטאנץ…אי אפשר לשים אותי בתבנית…יצאתי מהתבנית הזאת…כשאני מובילה נושא כמו האלימות והביריונות ברשת, ואני יו"ר השדולה וכל זה, הבאתי איתי מהבית…מהקריירה הקודמת שלי…מהכרת בני הנוער ים מה הם מתמודדים ומה הם חווים… ועם אוכלוסיות חלשות וכשאני נמצאת שם ומבינה את זה ומגיעה לכנסת אז אני יודעת שצריך להיאבק למען שיח אחר, שיח לא אלים, כי אלימות מילולית סופה שתזלוג לרחוב…ותחשוב שלפני שנתיים וחצי כשאני הגעתי עוד לא הייתה לכך מודעות, והיום כולם מדברים על זה…אני בן אדם מאמין, אישה מאמינה, ותמיד אני אומרת אני רוצה להיות שליחה נאמנה. גם כשהייתי נכנסת למשפטים גדולים מאוד משמעותיים שבהם אתה ממש יכול לשנות חיים של בן אדם, אף פעם לא ביקשתי להצליח…תמיד ביקשתי להיות שליחה נאמנה…בסופו של דבר אתה מגיע ויש שם שופט ויש בורא עולם…ודברים מתקיימים אחרת…וגם היום בפוליטיקה אני רק רוצה לייצג את הציבור…להיות שם בשבילו. אני עזבתי מקום בשביל ללכת לחיים הציבוריים כדי להיות שם, לעשות ולשנות…כי מגיע לנו במדינה הזאת לחיות עם תקווה ועם חזון…לא עם הפחדה, עם שינוי משמעותי גם בתחום המדיני…גם בתחום החברתי… גם בתחום הכלכלי…ואני נמצאת שם בשביל זה…". נאום בחירות "מקסים ומתייפייף" ריק מתוכן של פוליטיקאית נטולת הישגים שאין בו כלום, ואשר הוענק לה ע"י בעל "אינטימי". מגוחך.

5. מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 וטלי מורנו (מגישה מצוינת) עולה לאוויר מ- באר שבע.

מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 וטלי מורנו (מגישה מצוינת) התארחו השבוע בבאר שבע המשגשגת של רוביק דנילוביץ' שכולם קושרים לו כתרים. גם הוא לעצמו. הכתבות אודות שיכון ד' בבאר שבע וההיסטוריה שלו, אודות אזור המוסכים בבאר שבע, ואודות קיפוח הבדואים והפשיעה ה- בדווית בבאר שבע – הציגו חצר אחורית מוזנחת ומלוכלכת. אנוכי מקווה שהן ציננו את ראש העיר הצעיר (בן 46), שְוִויצֶר נטול צניעות. עוד רב הדרך – עוד רבה המלחמה שָם בבירת הנגב.

6. "הסנגור" הנאמן של ראש הממשלה מר שמעון ריקלין שמתחפש באורח קבע ועל פי משנה סדורה לעיתונאי. לא בסדר.

"הסנגור" הנאמן של ראש הממשלה מר שמעון ריקלין (מי שמתחפש באורח קבע ועל פי משנה סדורה לעיתונאי) התראיין ברדיו גלי צה"ל אצל השדרן אראל סגל (יום רביעי 19.7.2017) נוכח הפרשיות האחרונות האלה : תיק 1000 (ראש הממשלה נחקר במשטרת ישראל בגין קבלת טובות הנאה לכאורה מאנשי עסקים ובראשם ארנון מילצ'ן + תיק 2000 (פרשת בנימין נתניהן – ארנון מוזס מו"ל "ידיעות אחרונות" בחשד לתיאום מהלכים לכאורה העוסקים בהגבלת "ישראל היום") + תיק 3000 (פרשת הצוללות). שמעון ריקלין הצהיר כלהלן : "…כולם משקרים…בנימין נתניהו נקי כפיים ו- צודק…".

7. צביקה יחזקאלי איש חברת החדשות של ערוץ 10 הוא עיתונאי עַל ואמיץ.

הציבור ממתין שוב בכיליון עיניים לסדרת הכתבות של צבי "צביקה" יחזקאלי עיתונאי על ושדרן ערוץ 10 אמיץ ואותנטי, שמדווח עוד הפעם מהשטח העוין והמסוכן בנושא הארגון האיסלאמי הקיצוני והרצחני דאע"ש.

8. ליאור שליין ו- "גב האומה" בערוץ 10.

כבר נאמר כאן לא פעם אחת שמנחה "גב האומה" בערוץ 10 ליאור שליין הוא כישרון טלוויזיוני ענק. איש טלוויזיה שיש לו מה לומר. ליאור שליין מביס לא רק את ראש הממשלה בנימין נתניהו הערב ב- "גב האומה" במוצ"ש – 22 ביולי 2017, אלא גם את חבריו לפנל, לרבות הזמר נטול איכות קולית מינימאלית בשם אביב גפן. אורנה בנאי ועידו רוזנבלום אינם מתקרבים לקרסוליו של ליאור שליין. שניהם חלשים. גם המשתתפת עינב גלילי מטילה צֵל על אורנה בנאי ועידו רוזנבלום התזזיתי. החלק השני של "גב האומה" ׁ(לאחר שארבעת חברי הפנל פינו את האולפן) היה Masterpiece טלוויזיוני. ליאור שליין ניהל קרב הוכחות Video + Audio נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו שהתראיין ביום חמישי – 14 ביולי 2014 בהפתעה מוחלטת בערוץ 20 אצל שמעון ריקלין ואלירן טל והפך את שלושתם לכלום. לקשקשנים. לחנפנים. ל- שברי כלי. בשעה שראש ממשלת ישראל מצהיר בחצות הליל בערוץ 20 בצורה קטנונית ו- נכלולית ובזלזול בפני שני כתבי החצר הנ"ל שלו שמעון ריקלין ואלירן טל כי שדרן הטלוויזיה ו- עיתונאי העל של ערוץ 10 רביב דרוקר הוא "… א גרויסע עיתונאי…", הוא מתייג את עצמו לא רק כראש ממשלה נחות אלא גם כ- אדם עלוב נטול יושרה מינימאלית שמתבזה. ככה לא מתנהג ראש ממשלה במדינה דמוקרטית וחופשית.

אליפות העולם ה- 16 בא"ק – לונדון 2017 (13.8.2017 – 4). זכויות השידורים הבלעדיות מוחזקות ע"י "כאן".  

אליפות העולם ה- 16 בא"ק שתיפתח באצטדיון האולימפי בלונדון ב- 4 באוגוסט 2017 ותימשך עשרה ימים עד 13 באוגוסט 2017, היא אירוע הספורט העַל הבינלאומי החשוב ביותר של השנה. זכויות השידורים הבלעדיות של אליפות העולם ה- 16 בא"ק מוחזקות בידי תאגיד השידור הציבורי החדש ערוץ "כאן" שקם על חורבותיה של רשות השידור הישנה זאת שהורכבה פעם עד ה- 15 במאי 2017 מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ועל כן ירש את זכויות השידורים של המפעל הנ"ל. המנהל האחרון של ערוץ 1 ז"ל בטרם קבורתו, היה מר אלי בבא יבד"ל. אלי בבא הוא איש וותיק, ישר והגון, רציני, נבון, ושקול שעסק במגוון תפקידים בכירים טכנולוגיים ותכניתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בטרם מונה לתפקיד הרם. מדובר באדם שאני מלא הערכה וכבוד כלפיו. מנהל ערוץ 1 אלי בבא פעל בכל כוחו מאז 2014 בתנאים לא תנאים תחת צו של עול מפרק ו- כונס נכסים (פרופסור דוד האן) כדי להחזיק את ראשו של השידור הציבורי הגוסס מעל פני המים. אחד המהלכים החשובים שלו לטובת יוקרתו של השידור הציבורי היה רכישת זכויות השידורים הבלעדיות מ- IAAF (ההתאחדות הבינלאומית בא"ק) את שתי אליפויות עולם ב- א"ק באולם (זאת של פולין במארס 2014, ושל ארה"ב במארס 2016) וכן את שתי אליפויות העולם ה- 15 וה- 16 בא"ק באצטדיון פתוח, ב- בייג'ינג – סין (אוגוסט 2015) ואת זאת הממשמשת ובאה של לונדון, כאמור מ- 4 באוגוסט עד 13 באוגוסט 2017. עלות מבצע ארבעת השידורים הנ"ל נסב על סך סכום של 660000 (שש מאות ושישים אלף) דולר. כמו כן רכש אלי בבא מ- FINA (ההתאחדות הבינלאומית בשחייה) את זכויות השידורים הבלעדיות של אליפות העולם במקצועות המים (שחייה, כדור מים, קפיצות למים, ושחייה צורנית / אמנותית) המתנהלת בימים אלה של יולי 2017 בבודפשט – הונגריה תמורת 80000 (שמונים אלף) euro אולם הנהלת "כאן" מכרה ברוב טיפשותה את בכורתה להנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

נודע לי כי את תחרויות אליפות העולם ה- 16 ב- א"ק תשדר ישיר מלונדון לארץ עבור "כאן" גב' מירי נבו הדַלָה והבלתי מוכשרת (אשת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) יחדיו עם הפרשן מולי שפירא. מירי נבו איננה בליגה של נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין, וגם לא של ניב רסקין. מדובר במינוי גרוע ו- שגוי לחלוטין. מי שאחראי על המינוי המוטעה והחליט לעשות זאת משתמש בכוחו הניהולי, אולם איננו מבין דבר וחצי דבר, בתחום השידורים הישירים המורכבים והמסובכים וגם הממושכים של ענף ה-א"ק, שידורים ישירים שדורשים לא רק התמחות וורסטילית במקצועות הרבים והשונים זה מזה במסלול ובשדה, אלא גם יכולת וכישרון של שידור ישיר Play by play, בניית הדרמה, ותיאורה. שידורים ישירים של אליפויות עולם ב- א"ק דורשים מיומנויות, יכולות, והתמחויות שונות לחלוטין משידורים ישירים של נאמר משחקי כדורגל, כדורסל, וטניס ו/או של תחרויות בהתעמלות ספורטיבית על מכשירים, ו/או של התעמלות אמנותית לנשים ושחייה צורנית לנשים. הפער בין היכולת והכישרון לשדר א"ק בטלוויזיה לבין שידורם של ענפי ספורט אחרים הוא עצים ו- רחוק כמזרח ממערב.

ערוץ 1 ערך כבר בעבר כמה ניסיונות כושלים ו- לא מוצלחים משהציב שלושה שדרני נֶפֶל שלו באליפויות העולם בא"ק, את אורי לוי בתשיעית בפאריס ב- 2003, את דני דבורין בעשירית בהלסינקי ב- 2005, ואת עמית הורסקי באחת עשרה באוסאקה – יפן. הם לא הגיעו מעולם לקרסוליהם של נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין. היה מדובר במינויים תמוהים של שדרנים שידעו שהם מגוחכים ולא ראויים, ונטולי כל ידע וניסיון בתחום, ואף על פי כן לא בחלו בעצמם, ונכנסו לנעליהם הגדולות של קודמיהם. הם נכשלו כישלון חרוץ.

עמדת שידור באצטדיוני הספורט פועלת על פי עקרונות טלוויזיוניים ידועים וברורים לא כל שכן עמדת שידור טלוויזיונית בתחרויות א"ק. חלוקת התפקידים בין השדר המוביל לפרשן שלו ברורה וידועה מקדמת דנה. השדר חייב להיות בעל קול, בעל סמכות, בעל ידע, בעל יכולת לבנות דרמה, בעל מיומנות לזהות דרמה, ובעל יכולת לתאר דרמה. השדר משדר את כל האירועים Play by play. הפרשן מפרשן אותם. הפרשן איננו שדר.

התייצבותם של מירי נבו הבלתי מוכשרת והבלתי מוצלחת (בתחום השידורים הישירים בטלוויזיה של Play by play ב- א"ק) יחדיו עם פרשן הא"ק המצוין מולי אפשטיין בעמדת שידור משותפת וסיגנל משותף של קו שידור, משולים למעמדם של כלים שלובים. הפרשן ניצב דרגה שלמה מעל השדרנית המובילה שלו. מירי נבו היא מינוס (-) בתחום השידורים הישירים של Play by play ב- א"ק, בשעה שהיא שנכנסת לנעליהם הגדולות של נסים קיוויתי יבד"ל ומאיר איינשטיין ז"ל יחדיו עם מולי אפשטיין שמסומן על ידי (+) פלוס. בפעולת כפל פשוטה במתמטיקה בתוככי עמדת השידור שמטרתה לשפר את איכות השידור, מתקבלת תוצאה הפוכה : מינוס מביס פלוס. זה עלול להיות גם גורלו של מולי אפשטיין. עוד לא נברא (+) שגובר על (-). זאת נוסחה מתמטית שאיננה מובנת לחובבנים אבל זאת האמת. זהו ההיגיון המתמטי שאין מפלט ממנו. מינוס חזק מפלוס. ה (-) של מירי נבו ישווה את רמתו בכלים השלובים בעמדת השידור ויגרור את מולי אפשטיין מטה. מינויים בעבר של אורי לוי + דני דבורין + עמית הורסקי לשדרני א"ק (ועכשיו באוגוסט 2017 גם של מירי נבו) סיכן ו- מסכן את הקורלאציה ההכרחית שאמורה להתקיים בין ההשקעה הכספית ברמת זכויות השידורים הגבוהה לבין הציפיה ל- איכות מקסימלית של השידורים הישירים מהאצטדיון האולימפי בלונדון שאמורים להתקבל בארץ. לגב' מירי נבו אין שום סיכוי להדביק את הרמה הטלוויזיונית של שני שדרני הא"ק שלי בעבר נסים קיוויתי ו- מאיר איינשטיין ז"ל, ואף לא להתקרב לקו הרום של שני שדרני הא"ק הדגולים ההם של ה- BBC הרולד אייבראהמס (Harold Abrahams) ודייוויד קולמאן (David Coleman), וגם לא להסתובב בסמוך לשַדָּר הא"ק רב המוניטין של ABC ו- CBS, ברנט מאסברגר (Brent Musberger). ענף הא"ק על עשרות מקצועותיו במסלול ובשדה שמתקיימים במקביל בעת ובעונה אחת, רווי מאות רבות של אתלטים ואתלטיות מכ- 150 (מאה וחמישים) מדינות, רווי המון שמות, רווי המון מאבקים והתמודדויות, רווי המון פרטים ו- תוצאות, ורווי המון דרמות מכל הסוגים במשך עשרת ימי התחרויות. מדובר בעבודת פרך טלוויזיונית שמתחילה בשעות הבוקר ומסתיימת בשעות הלֵיל לאורכן של שעות רבות מידי יום ביומו. עבודה סיזיפית ומאומצת שכרוכה בלימוד, בהכנה יסודית, והתכוננות רצינית לקראת השידורים הישירים הממושכים בכל יום תחרויות, וכמובן השידורים הישירים עצמם. מדובר לא רק בעבודה טלוויזיונית מאומצת אלא גם בעול כבד ובאחריות טלוויזיונית עצומה שרובצת על כתפיהם של אנשי "כאן" מירי נבו ומולי אפשטיין וגם על אלה שהפקידו בידיהם את האחריות הזאת. שידור ישיר של א"ק איננו דומה לשום שידור ישיר של ענפי ספורט אחרים לרבות משחקי כדור. מטבע הדברים אין ציבור צופי הטלוויזיה מתעניין בנעשה מאחורי הקלעים ובאינפורמציה ו- במאמץ שמשקיעים השניים הנ"ל מירי נבו ומולי אפשטיין בליקוט הפרטים ולימוד כמות החומר העצומה. הציבור מתעניין בידע ובכישרון הטלוויזיוני של שניהם לתאר את מהלך התחרויות ואת ההתרחשויות הדרמטיות שמתפתחות על המסלול ובשדה כפי שעשו בשעתו נסים קיוויתי יבד"ל ומאיר איינשטיין ז"ל.

טקסט תמונה : אוגוסט 1999. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 18 שנים. אליפות העולם ה- 7 בא"ק מתקיימת בסביליה – ספרד. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעבירה במשך עשרה ימים 78 שעות שידורים ישירים ממוקד ההתרחשויות בסביליה. ברור שהטסתי גם את פרשן הא"ק המצוין והידען שלי ד"ר מולי אפשטיין לעמדת השידור שלנו באצטדיון בסביליה. שידור Off tube של אירוע בינלאומי בסדר גודל כזה הוא חרבון עיתונאי ונחשב ל- מפלה. להלן זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הפרשן ד"ר מולי אפשטיין, השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל , ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1999. סביליה – ספרד. אליפות העולם ה- 7 בא"ק. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 18 שנים. אנוכי יחדיו עם פרשן הספורט שלי ד"ר מולי אפשטיין (משמאל) וטכנאי הטלוויזיה אלכסנדר הרש (מימין) במשרד התקשורת ההפקה, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעיר סביליה. התמונה צולמה בעת איסוף החומר וההתכוננות לקראת אחד השידורים הישירים מסביליה לירושלים. השהייה במוקד ההתרחשות בסביליה מאפשרת לצוות השידור גם להשתלט על כמות אינפורמציה מקצועית ועיתונאית גדולה, לימודה ושינונה, בטרם השידורים הישירים, כמו גם מפגשים בלתי אמצעיים עם פיגורות אתלטיות בהווה והעבר, ומפגשים מפרים ומעשירים עם קולגות טלוויזיוניות מהעולם הגדול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 11 בספטמבר 2000. ארבעה ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סידני 2000. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 17 שנים. נבחרת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מתכנסת במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC  באולימפיאדת סידני 2000 . להלן זיהוי הנוכחים בתמונה. שורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש (פרשן שחייה), יעקב "ז'קי" ווישניה (פרשן התעמלות), משה גרטל (שדר שחייה). שורה שנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב ENG), גלעד עדין (כתבב ENG). שורה שלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (פרשן ספורט כללי), מאיר איינשטיין (שדר א"ק), זוהייר בהלול (שדר הרמת משקולות והיאבקות),, עו"ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי, דורית חיימי (עוזרת הפקה). שורה רביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ'רלי שיטרית (צלם ENG), ד"ר גלעד וויינגרטן (פרשן א"ק ), איגור סלע (איש קול בצוות ENG), רמי שמש (איש כספים), אורי לוי, (שדר ענפי ספורט קטנים, ג'ודו , טניס , וחתירה בקייאקים), קובי תקוע (חובש כובע מצחייה עורך כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (עומד מאחור מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (חולצת טי שירט לבנה עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (חובש מגבעת רחבת שוליים איש קול ותקשורת), גדעון הוד (שדר תקצירים), ששי אפרתי (המפיק המצוין שלי). הערה : נעדר מהתמונה צלם ה- ENG  רמי לי- טל שמצלם את תמונת הסטילס הזאת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. האצטדיון האולימפי באתונה. אליפות העולם ה- 6 בא"ק לפני 20 שנים. אנוכי (מימין) עם שדר הא"ק שלי מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באצטדיון ה- א"ק אתונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 30 באוגוסט 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. האצטדיון האולימפי ברומא. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דוֹר. אנוכי עורך ומפיק את השידורים הישירים בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי ברומא 87' (יושב על מושב מוגבה) יחדיו עם השַדָּר המוביל שלי נסים קיוויתי (חובש כובע מצחייה ומתבונן במשקפת) והפרשן ד"ר גלעד ווינגרטן (קרוב למצלמה). שידורי הטלוויזיה הישירים האלה שלנו מרומא 87' לאולפנים בירושלים לפני 30 (שלושים) שנים היו מבחן ראשון לקראת ניווט מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפיקודי את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט – ספטמבר 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דוֹר. אנוכי יחדיו עם הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן ב- "פיאצה דל פופולו" במרכז רומא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צריך להבין כי בעת הנחת היסודות של הפקות הספורט הטלוויזיוניות על ידי בארץ ובחו"ל, היוו השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 1987 נדבך חשוב בהתפתחות סך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השידורים הישירים האלה נחלו שוב הצלחה מסחררת. היטיב לבטא זאת מבקר הטלוויזיה של העיתון "מעריב" ד"ר יָרִיב בֵּן אֵלִיעֶזֶר. הנה לשון מאמר הביקורת שלו מ- 9 בספטמבר 1987 [3] .

"אקרני הטלוויזיה התרוקנו מתרועות האתלטים המנצחים באליפות העולם ברומא, ועתה מן הראוי לדבר בשבחה של מחלקת הספורט הטלוויזיונית שלנו. נסים קיוויתי שמצליח להרגיז את הצופים בסיקור הכדורגל, שב למיטבו בענף ה- א"ק בו הוא שוחה כדג במים. בצוותא עם ד"ר גלעד וויינגרטן הגיש נסים קיוויתי סיקור מושלם של האליפות, כשהצוות באולפן מחפה על מחדלי איטלקים (גמגום בצילומים, "אובדן" אתלטים, והיעלמות הקוֹל), ומצליח לסתום את החללים שיצרו הרומאים בהילוכים חוזרים. החוויה הטלוויזיונית הצליחה ליצור אצל הצופה אשליה של נוכחות ישירה באירועים , מתח והתלהבות. ההילוך האיטי, שינוי הזוויות, וצילומי ה- Close up, אִפשרו לצוות נסים קיוויתי את גלעד וויינגרטן לנתח את ביצועיהם של האתלטים, ליידע את הצופים  ולקרב אותם אל עולמה המופלא של הא"ק. מונדיאל האתלטיקה הקלה הוא תעודת כבוד למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית".

טקסט מסמך : ספטמבר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 (שלושים) שנים. העיתון "מעריב". ביקורת הטלוויזיה של ד"ר יריב בן אלעזר המתייחסת לאליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. (באדיבות העיתון "מעריב").

היסטוריה ונוסטלגיה מנקודת מבטי כמי שניווט, ערך והפיק, וניהל 8 (שְמוֹנָה) מבצעי שידורים ישירים של 8 (שְמוֹנֶה) אליפויות עולם בא"ק בין השנים 1983 ל- 2001. מדובר גם בשיר הלל ל- IAAF ולמר אלכס גלעדי יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF מאז 1985. 

מבוא קצרצר.

ב- 1894 ייסד וחידש הברון ואיש החינוך הצרפתי פייר דה קוברטיין בכינוס בסורבון – פאריס יחדיו עם עוד כמה אישים בינלאומיים מהאצולה הישנה של אירופה את רעיון מסורת המשחקים האולימפיים של העת החדשה (המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה התקיימו לראשונה באולימפיה בשנת 776 לפני הספירה ונמשכו ברציפות 1169 שנים עד שנת 393 לאחר הספירה). כעבור שנתיים ב- 1896 הוציא פייר דה קוברטיין את חזונו אל הפועל. האולימפיאדה ה- 1 של העידן המודרני נערכה באתונה בירת יוון ערש המשחקים האולימפיים של העולם העתיק.

טקסט תמונה : 1894. הכינוס בסורבון – פאריס. תמונה היסטורית שצולמה לפני 121 (מאה עשרים ואחת) שנים. הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין (יושב ראשון משמאל) מייסד עם חבריו שנמנו על הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון את המשחקים האולימפיים של העידן החדש. האולימפיאדה הראשונה התקיימה באתונה בירת יוון באביב 1896. כל חברי הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון לרבות פייר דה קוברטיין עצמו השתייכו למעמד האצולה של אירופה הישנה. זיהוי הנוכחים העומדים משמאל לימין : וִוילִיבָּאלְד גֶבְּהָארְדְט (גרמניה), זִ'ירִי  גוּט – יָארְקוֹבְסְקִי (צ'כוסלובקיה), פֶרֶנְץ קאֶמאֶני (הונגריה), וִויקְטוֹר גוּסְטָאב בָּאלְק (שוודיה). זיהוי היושבים משמאל לימין : הברון פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיין (צרפת), המשורר וההיסטוריון דִימִיטְרִיוּס וִויקֶלָאס (יוון) מי ששימש הנשיא הראשון של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בשנתיים של 1896 – 1894, אָלֶכְּסֵיי דֶה – בּוּטוֹבְסְקִי (רוסיה). (באדיבות IOC).

באולימפיאדת פאריס 1924 הגה הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין את סיסמתו האולימפית שהייתה בעצם מעין מִשְנָה צנועה סוציולוגית סְדוּרָה : "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות בהם".

"THE IMPORTANT THING IN THE OLYMPIC GAMES IS NOT WINNING BUT TAKING PART"

מי חשב אז ב- IOC במחצית שנות ה- 20 של המאה הקודמת במונחים כלכליים אודות הרעיון של דרישת זכויות שידורים מהרדיו הבינלאומי שקם והתמסד לו באירופה ובארה"ב. וודאי לא מהטלוויזיה הבינלאומית שמדעניה היו עסוקים עדיין ב- להמציא אותה. פייר דה קוברטיין חלם בשנים ההן רק כיצד להפיץ את הרעיון האולימפי הנשגב שלו.

הברון ואיש החינוך הדגול פייר דה קוברטיין מת ב- 1937. בצוואתו ביקש לקבור את לבו בכפר היווני אולימפיה. ב- 1939 פרצה מלחמת העולם ה- 2 ושתי האולימפיאדות של 1940 ו- 1944 בוטלו ולא נערכו כלל. אנגליה נטלה על עצמה לארגן את האולימפיאדה ה- 14 במניין הזמן החדש והראשונה לאחר מלחמת העולם ה- 2. בפעם הראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים דרש הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) תשלום זכויות מרשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC הבריטי בגובה 4000 (ארבעת אלפים) דולר בעבור השידורים הישירים של אולימפיאדת לונדון 1948. אגב, החוב לא נגבה מעולם ע"י IOC. רשתות הטלוויזיה האמריקניות סירבו לשלם זכויות שידורים ל- IOC בעבור אולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 בטענה שמדובר בסיקור חדשות, ובעבור חדשות לא משלמים. נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' הדף את טענותיהם והכריז כי מדובר בבידור בהצגת הספורט הגדולה בעולם : "אם אין תשלום בעבור זכויות השידורים – אז גם אין צילומים". המחלוקת יושבה בשנה האולימפית של 1960. רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS הסכימה לשלם ל- IOC בראשות הנשיא האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage) בעבור זכויות השידורים של אולימפיאדת רומא 1960 סך של 390000 (שלושת מאות ותשעים אלף) דולר. זאת הייתה ההתחלה ויש להדגיש התחלה צנועה. מי שיער אז כי המשחקים האולימפיים קיץ וגם חורף יהפכו לביזנס כלכלי בעל עוצמה כה גדולה. בעבור זכויות השידורים של אולימפיאדת לונדון 2012 שילמה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ל- IOC סכום של 1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחד מיליון) דולר. תשלום שהוא כמעט פי 300000 (שלוש מאות אלף) יותר מאשר התשלום בעבור לונדון 1948. איגוד השידור האירופי ה- EBU שמאגד בתוכו כ- 65 רשתות טלוויזיה ציבוריות הוסיף עוד תשלום זכויות שידורים של 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר בעבור לונדון 2012.    

טקסט תמונה : 29 ביולי 1948. אצטדיון "וומבליי" (Wembley) ז"ל בלונדון בירת אנגליה. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) השוודי סיגפריד אדסטרום (בן 78, שני משמאל נשען על מקל) מציג בפני מלך אנגליה ג'ורג' ה- 6 את חברי הוועד האולימפי הבינלאומי. משמאל, הלורד דייויד ברלי (Lord David Burghley) יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים בלונדון 1948. דֵיְיוִיד בֶּרְלִי היה עשרים שנה קודם לכן אלוף אולימפיאדת אמשטרדם 1928 בריצת 400  מ' משוכות. ברקע ברום אצטדיון "וומבליי" (Wembley) בלונדון בירת אנגליה מתנוססת הסיסמה האולימפית של הברון ואיש החינוך הצרפתי פייר דה קוברטיין, "ההשתתפות חשובה מהניצחון". משנה צנועה סוציולוגית סדורה בלתי נשכחת של מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה :

"THE IMPORTANT THING IN THE OLYMPIC GAMES IS NOT WINNING BUT TAKING PART"(IOC באדיבות).

המשחקים האולימפיים שנחשבים להצגת הספורט הגדולה בעולם הפכו כאמור לביזנס כלכלי ענק. ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) ראתה כי טוב, וגבתה אף היא לראשונה תשלום זכויות שידורים מהמשדר הבינלאומי עבור מונדיאל אנגליה 1966 על סך של 1.000000 (מיליון) דולר. % 75 מהתשלום הנ"ל שילמו רשתות הטלוויזיה המשתייכות לאיגוד השידור האירופי ה- EBU. בעבור מונדיאל גרמניה 2006 שילמו כל רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ל- FIFA, יותר מפי 1000 (אֶלֶף) בהשוואה ל- 1966, סך של 1.250000000 (מיליארד ורבע) דולר. צריך להבין שהסקרנות וההתעניינות הבינלאומית במשחקים האולימפיים נובעות ראשית דבר מהרמה הגבוהה ביותר המופגנת בתחרויות הא"ק לגברים ונשים (לא רק). מכאן כבר לא הייתה רחוקה הדרך כי ה- IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית) תיזום ותקיים הצגת ספורט בינלאומית רבת ממדים משלה. זה התחיל בתחרויות גביע העולם ב- א"ק בקיץ 1977 בדיסלדורף – גרמניה. אלכס גלעדי שידר אותן ישיר מעמדת שידור שלנו באצטדיון בדיסלדורף. (בתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן אז יצחק לבני ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארנון צוקרמן). מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל סירב לשדר ישיר את תחרויות גביע העולם השני בא"ק במונטריאול 1979, אולם נעתר להצעתי לשדר ישיר את תחרויות גביע העולם השלישי בא"ק שהתקיימו ב- 1981 ברומא (השדר שלי דאז היה נסים קיוויתי (בן 91 היום). ב- 1981 יזם האיטלקי המנוח פרימו נביולו נשיא ה- IAAF לראשונה את מפעל תחרויות אליפות העולם בא"ק במקום תחרויות גביע העולם שעמדו לחלוף מן העולם. בחלוף שנתיים באוגוסט 1983 נערכה אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי בירת פינלנד (מולדת א"ק) וזכתה להצלחה ושגשוג סנסציוניים בלתי נשכחים. ב- 1985 נערכו בקנברה – אוסטרליה תחרויות גביע העולם הרביעי בא"ק. זאת הייתה הפעם האחרונה. תחרויות גביע העולם בא"ק דעכו, אולם אליפויות העולם בא"ק זהרו. מותר לומר כי הן בהקו באור נגוהות.

ב- 1985 התרחש אירוע טלוויזיוני – ניהולי דרמטי. נשיא IAAF האיטלקי פרימו נביולו מינה את איש הטלוויזיה המצוין אלכס גלעדי מ- NBC להתייצב בראש וועדת הטלוויזיה של התאחדות הא"ק הבינלאומית. פרימו נביולו ואלכס גלעדי והקולגות שלהם ב- IAAF הובילו את אחת ממהפכות הספורט הבינלאומיות המרעישות ביותר בדור האחרון בסיועה של הטלוויזיה הבינלאומית. אליפות העולם ה- 1 שהתקיימה בקיץ 1983 בהלסינקי יצאה לדרך ברגל ימין והיא עדיין צוברת תאוצה גם ב- 2017 כמו הצעדים הענקיים של יוסיין בולט. אני מתרשם מפעילותו הטלוויזיונית החרוצה והמחקרית של אלכס גלעדי ב- IAAF במשך שנות דור. קיימת קורלציה ברורה בין רמת הא"ק העליונה המופגנת באליפויות העולם לבין הטכנולוגיה הטלוויזיונית החדשנית והמשובחת שה- IAAF משתמש בה בסיקור כל התחרויות על המסלול ובשדה באצטדיון וגם מחוצה לו.

טקסט תמונה : ינואר 1980. מוסקבה. תמונה היסטורית שצולמה לפני שלושים וחמש שנים בעת פגישת תכנון ו- היערכות (במוסקבה) של מנהלי חטיבות הספורט של רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מוסקבה ביולי 1980. מנהל מחלקת הספורט בעת ההיא אלכס גלעדי מייצג את האינטרסים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה בפועל באותם הימים היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל. הוא שימש במקביל גם מנכ"ל רשות השידור. רק במארס 1980 מינה יוסף "טומי" לפיד ז"ל את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של מר ארנון צוקרמן יבד"ל שסיים שתי קדנציות ניהול מוצלחות בשנים ההן של 1979 – 1973. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בינואר 1980 היה מר חיים יבין. (צילום ה- EBU במוסקבה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהיגות וניהול.

רבים בטלוויזיה ובתקשורת וגם מחוצה לה הפנו אלי את אותה השאלה הזהה בעת שהותי הממושכת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : "מהו לדעתי המרכיב החשוב היותר בניהול ומנהיגות את חטיבת הספורט, יחידה אקטיבית ובעלת השפעה על דמותו של השידור הציבורי, בעיקר בתחום מבצעי השידור בארץ ומבצעי השידור הבינלאומיים בעולם ?". התשובה ברורה : למעט תכונות יסוד אנושיות של יושרה, דרך ארץ, דוגמא אישית, ומקצוענות + ידע + שליטה בחומר – הדבר החשוב ביותר הוא לשכנע את הבוסים שלך בצדקת דרכך והשקפת עולמך הטלוויזיונית. פועל יוצא ומסקנה שההיגיון שלי כמנווט שידורי הספורט הוא הגיוני. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל האמין להיגיון הטלוויזיוני שלי והשתכנע בצדקת דרכי והשקפת עולמי. זה היה לפני המון זמן לפני 37 שנים. הוא התיר לי לתקוע בחודש אוגוסט של 1983 עוד סיכה צבעונית ליד העיר הלסינקי בירת פינלנד. הייתה זאת הטלוויזיה הציבורית הפינית YLE שהעניקה לעולם לפני יותר משנות דוֹר פנינת שידור ושיעור מאלף ואיכותי בל יישכח כיצד צריך להפיק, לכסות, ולצלם תחרויות א"ק בטלוויזיה באשר היא. תרבות הספורט וה- א"ק בפינלנד הקטנה והאמיצה היא מרשימה מאין כמותה. מסורת בת 109 (מאה ותשע) שנים של הרצים הפיניים הגדולים למרחקים ארוכים ובראשם פאבו נורמי טבועה בהיסטוריה של המדינה הקטנה – גדולה והנפלאה הזאת (בעלת שטח ענק של 338000 קמ"ר ומספר מצומצם של אוכלוסין כ- 5 מיליון) השוכנת בצפון אירופה שקוראים לה פינלנד ובירתה הלסינקי. הרצים הגדולים למרחקים ארוכים של פינלנד הקטנה האמיצה בראשותם של מייסדי השושלת האנס קולמאיינן ופאבו נורמי השיגו בריצות ל- 1500 מ', 3000 מ' מכשולים, 5000 מ', 10000 מ', ומרתון) בתקופה שבין אולימפיאדת סטוקהולם 1912 למשחקים האולימפיים של ברלין 1936 עשרות מדליות אולימפיות מ- זהב, כסף, וארד (!). צריך להבין שמדובר במדינה דלת אוכלוסין השוכנת בצפון אירופה ואשר אוכלוסייתה בשנים ההן מנתה כ- 3 וחצי מיליון תושבים בלבד. זהו הישג ספורטיבי פנטסטי.

תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית משווקת את עָנָף ה- א"ק לכל פינה ברחבי תבל, מניחה עליה כתר, והופכת אותו למלכת הספורט.

הכיסוי הטלוויזיוני של תחרויות הא"ק באולימפיאדות בֵּיְיגִ'ינְג 2008, לונדון 2012, ריו 2016 כמו גם הכיסוי הטלוויזיוני של אליפויות העולם ה- 12, 13, 14, ו- 15 בא"ק, ב- 2009 בברלין, ב- 2011 בדָאֶגוּ – דרום קוריאה, ב- 2013 במוסקבה, וב- 2015 ב- בייג'ינג – נוגעים בפסגת היכולת הטכנולוגית של תעשיית הטלוויזיונית הבינלאומית בכל הזמנים. הצבת 6 ניידות שידור וכ- 100 מצלמות טלוויזיה באצטדיוני הא"ק ובסיקור ריצות המרתון ותחרויות ההליכה מחוץ לאצטדיון הם במידה רבה המרב ושיא היכולת הטכנולוגית של הטלוויזיה שחושפת את שיא היכולת האנושית בשדה הספורט. האָצָן הג'מייקני יוּסֵיין בּוֹלְט זכה בשנים האלה לחשיפה טלוויזיונית עצומה בממדיה, חשיפה מצולמת שהאָצָן האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס לא פחות מוכשר ממנו, היה יכול רק לחלום עליה. באליפות ארה"ב באצטדיון "אַן אָרְבּוֹר" (Ann Arbor) במישיגן ב- 25 בחודש מאי של שנת 1935 קבע גֶ'סִי אוֹאֶנְס בתוך כ- שעה ורבע 4 שיאי עולם חדשים. נותרו כמה תמונות דהויות מהמים ההם ב- "אָן אָרְבּוּר" לפני 80 שנים. כלל לא הייתה אז טלוויזיה מבצעית. באולימפיאדת ברלין באוגוסט 1936 זכה ג'סי אואנס ב- 4 מדליות זהב בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ' ו- 200 מ', בקפיצה לרוחק, ומירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'. ג'סי אואנס וגם אנחנו ברי מזל משום שבימאית הקולנוע הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) תיעדה את ההצטיינות שלו בפרוטרוט בסרטה הנודע "אולימפיה". לא נותר כל זכר לצילומי ה- Video של חברת הטלוויזיה הגרמנית "טלפונקן" (Telefunken) ששידרה ישיר כ- 80 שעות מהתחרויות של המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. טכנאי הקולנוע והטלוויזיה טרם ידעו אז כיצד להקליט את תמונות ה- Video על רצועה מגנטית. כיסוי וצילום תחרויות א"ק בשנות ה- 2000 הוא שיא של מורשת טלוויזיונית שהחלה חברת האלקטרוניקה הגרמנית "TELEFUNKEN" לפתח באולימפיאדת ברלין 1936. חברת "טֶלֶפוּנְקֶן" בראשות המהנדס הראשי המוכשר ועתיר הידע שלה וָולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch) הפיקה באולימפיאדת ברלין 1936 כ- 80 שעות שידורים ישירים מאצטדיון הא"ק, מהבריכה האולימפית, ומהאמפי – תיאטרון הפתוח האולימפי בו נערכו תחרויות ההתעמלות באמצעות שלוש מצלמות (בלבד) שנראו כמו תותחי צילום ושקלו כל אחת כמעט רבע טון. מאות אלפי גרמנים ראו בשידורים ישירים בטלוויזיה במרכזי צפייה מיוחדים במעגל סגור שהוקמו בברלין, המבורג, פוטסדאם, וערים נוספות (לא בבתים) את ניצחונותיו המדהימים של האתלט האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס זוכה בארבע מדליות זהב. לדאבון לב לא נותר כאמור שום זיכרון מאותן תמונות ה- Video של הימים ההם משום שמהנדסי הטלוויזיה טרם ידעו להקליט את תמונת ה- Video (ידעו להקליט רק Sound). האָצָן האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס ותודעת יכולת הריצה שלו הם פרי תוצרתה של חברת "TELEFUNKEN" ובימאית הקולנוע הגרמנייה לני ריפנשטאהל באולימפיאדת ברלין 1936. עֵדוּת הצילום היחידה לניצחונותיו המזהירים של גֶ'סִי אוֹאֶנְס בריצות 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, ומירוץ השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ' במשחקי ברלין 1936 נמצאת בסרטה הדוקומנטארי [צולם ב- Film ע"י 45  מצלמות של הבימאית הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl), וקרוי כאמור "אולימפיה" (OLYMPIA). ארבעים וחמישה הצלמים של לני ריפנשטאהל ירו במשך 16 ימי אולימפיאדת ברלין 1938 יותר מ- 500000 (חצי מיליון) מטר פילם. לני ריפנשטאהל ערכה את הסרט "אולימפיה" בן ארבע שעות על שני חלקיו "פסטיבל היופי" ו- "פסטיבל העמים" במשך שנה ו- 8 חודשים. הסרט הוקרן לראשונה בברלין ב- 20 באפריל 1938 ביום ההולדת ה- 49 של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר וזכה להצלחה עצומה בגרמניה וגם בעולם. הסרט האלמותי מתעד בפרוטרוט את קורות המשחקים האולימפיים ההם במלואם של ברלין 1936. לתיעוד ה- Video אין כאמור זֵכֶר. הרי רק ב- 1956 המציאה חברת "AMPEX" האמריקנית בראשות המהנדס הראשי שלה צ'ארלס גינסברג (Charles Ginsburg) את מכונת ה- VTR של הטלוויזיה (ראשי תיבות של Video Tape Recording) שהקליטה לראשונה את תמונת ה- Video על רצועות מגנטיות ברוחב של שני אינטשים, ושינתה את פני הטלוויזיה לעַד.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אוגוסט 1936. זהו האצטדיון האולימפי המרכזי בברלין בו התקיימו תחרויות הא"ק. מהנדס האלקטרוניקה הראשי המוכשר ועתיר הידע של חברת "TELEFUNKEN" וולטר ברוך (Walter Bruch) בוחן ב- Viewfinder את עבודת אחת משלוש מצלמות ה- Video של החברה שלו. המצלמה הענקית הזאת הזאת של הדור הראשון של מצלמות ה- Video בתעשיית הטלוויזיה הייתה זקוקה לאלומות אור יום בהירות וחזקות כדי לייצר תמונה ראויה לצפייה. (התמונה באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אוגוסט 1936. האצטדיון האולימפי המרכזי. זוהי אחת משלוש מצלמות ה- Video הגרמניות (בתוך כל אחת מהן הורכבה שפופרת ה- איקונוסקופ) שהוצבו באצטדיון האולימפי המרכזי, בבריכת השחייה ובאמפיתאטרון האולימפי בתחרויות ההתעמלות, ו- הניבו כ- 80 שעות שידורים ישירים בטלוויזיה הגרמנית של "TELEFUNKEN", ובאחריות מיניסטריאלית של ה- DPR ראשי תיבות של (Deutsche Reich Post) תחת עינו הפקוחה של שר התעמולה הנאצי ד"ר יוזף גבלס. שלוש המצלמות נראו כמו תותחי צילום. הן שקלו קרוב לרבע טון ונדרש צוות של חמישה אנשים להפעילן. מצלמות ה- Video האלה מהראשונות בהיסטוריה של הטלוויזיה מאז ומעולם דרשו אור יום חזק כדי לייצר סיגנל שידור ראוי. הן נחשבו בזמנו לפלא השמיני. (התמונה הוענקה לי באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936" ו- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הידע המצטבר בתורת האימון במאה השנים האחרונות לצד התפתחות הטכנולוגיה הספורטיבית ועמה ההטבה והשבחת תנאי האימון, כמות ואיכות האימון, הגברת הידע הרפואי וידע בתזונה, שכלול של ההנעלה וציוד לרבות שימוש במסלולי רקורטאן במוטות אלסטיים בקפיצה במוט העשויים מסיבי זכוכית ו/או סיבי פחמן (במקום מוטות מבמבוק ו/או אלומיניום), וכן שיפור טכניקות סגנון כמו המעבר מסגנון גלילת בטן בקפיצה לגובה לשימוש בסגנון דיק פוסברי (אתלט אמריקני בגובה 1.96 מ' מי שהמציא את סגנון הקפיצה לגובה עם הגָב לרף וזכה באולימפיאדת מכסיקו 1968 במדליית הזהב בהישג של 2.24 מ'), ושימוש מושכל בכלי הספורט – השפיעו השפעה דרמטית ומוחצת על שבירת השיאים ואשר מוצאים את ביטויים כמעט בכל אחד מהענפים. היצרן הגרמני אָדִי דָאסְלֶר בעל חברת "אָדִידַאס" (Adidas) שיפר לאין ערוך בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת את איכות נעלי הכדורגל ואת טיב הכדור המשחק, וגם את איכות נעלי הספורט, ונעלי ריצה מסומרות בריצות למרחקים קצרים וארוכים. החרו – הלכו בעקבותיו חברות ההנעלה של "פּוּמָה" (Puma), ומאוחר יותר גם "נָיְיק" (Nike), "רִיבּוֹק" (Rebbock), ו- דִיאָדוֹרָה (Diadora).

טקסט תמונה: 1933. האצן האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) נועל נעלי ריצה מסומרות (Spikes) פשוטות, מזנק מגומות חפורות ומתחרה על מסלול פֶּחָם גָס. מסמרי ה- Spikes נועדו להגביר את החיכוך בין נעלי האצנים לבין משטח הריצה. (באדיבות אוניברסיטת אוהיו ארה"ב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה אישית שלי : באולימפיאדת מונטריאול 1976 נפגשתי באופן אישי עם ג'סי אואנס. השַדָּר נסים קיוויתי ערך בינינו היכרות בכניסה לאצטדיון האולימפי המרכזי. לחצנו ידיים. הרגשתי צורך לקוד קידה בפניו. התפתחה שיחה קצרה. הוא היה ג'נטלמן ואדיב אולם נדהמתי מכך שהחזיק סיגריה בידיו. ג'סי אואנס סיפר לי כי הוא מכור לניקוטין והוא מעשן כבד ללא תקנה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מכסיקו 1968. ריצת הגמר ל- 100 מ'. המנצח האמריקני גִ'ים הָיְינְס בזמן של 9.95 ש' וסגניו נועלים כולם נעלי ריצה של חברת "אָדִידַאס" (adidas) ומתחרים על מסלול טרטאן מודרני. גֶ'סִי אוֹאֶנְס היה רק יכול לחלום על תנאי תחרות חלומיים כאלה. חברת "אָדִידַאס" פרטנר עסקי של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) השתמשה מן הסתם בצילום הזה לקידום המכירות שלה. (באדיבות IAAF ו- IOC ו- Telemexico. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארבעה מנכ"לים של רשות השידור בתקופות שונות יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מקל יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל, ושוב אורי פורת ז"ל, אִפְשֵרוּ לי כל אחד בתורו לנהל, להפיק, לערוך, ולשדר ישיר שמונה אליפויות עולם בא"ק מהשטח מ- מוקד התרחשותן כלהלן : הראשונה בהלסינקי – פינלנד ב- 1983, השנייה ברומא – איטליה ב- 1987, השלישית בטוקיו – יפן ב- 1991 (היחידה ששודרה Off tube בתקופתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המגוחך ההוא יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990), הרביעית בשטוטגארט – גרמניה ב- 1993, החמישית בגטבורג – שוודיה ב- 1995, השישית באתונה – יוון ב- 1997, השביעית בסביליה – ספרד ב- 1999, והשמינית באדמונטון – קנדה ב- 2001. את שתי האליפויות הראשונות ב- 1983 ו- 1987 שידר נסים קיוויתי יחדיו עם הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. את השאר שידר מאיר איינשטיין שוב עם הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן למעט זאת של סביליה 1999 שם שימש ד"ר מולי אפשטיין פרשן שלי. אליפויות העולם בא"ק הן טלוויזיה מרתקת.

אוטוטו עומדת להיפתח בלונדון ב- 4 באוגוסט 2017 אחת מההצגות הספורט הטלוויזיוניות הגדולות בתבל. אלכס גלעדי רשאי להתגאות באחריות הכבדה שהוא חולק כיו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF עם חבריו משום שהם הציבו מאז 1985 סטנדרט חדש יעיל ויפהפה של כיסוי תחרויות על ב- א"ק. אנוכי מתפעל ממר אלכס גלעדי שהתבלט כבר מגיל צעיר כרעיונַאי טלוויזיה מקורי, יוזם, ובעל יכולות, שלא למד מעולם תקשורת וטלוויזיה באקדמיה. Self made שהפך בעצמו לאוניברסיטת טלוויזיה בינלאומית. איש מוכשר במיוחד משכמו ומעלה, ואנוכי רושם זאת ללא כל הפרזה. ב- 1985 הבחין נשיא IAAF האיטלקי פרימו נביולו בכישרונו הטלוויזיוני של אלכס גלעדי ומינה אותו לתפקיד החשוב של יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF. פרימו נביולו הבטיח אז לאלכס גלעדי הבטחת נאמנות מקצועית נחרצת לנוכח כישרונו, כלהלן : "כל זמן שאני כאן –  גם אתה כאן".

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אדמונטון – קנדה. אליפות העולם ה- 8  בא"ק נערכת בעיר הקנדית אדמונטון בירת מחוז אלברטה. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאיר איינשטיין ואנוכי יחדיו עם שני אנשי הטלוויזיה מהגדולים ביותר בהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה הבינלאומית הישראלי אלכס גלעדי והספרדי מנולו רומרו. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אלכס גלעדי, מנולו רומרו, השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל , ואנוכי. (באדיבות CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה אישית שלי : "פרימו נביולו נפטר ב-1999. מחליפו, למיאן דיאק מסנגל ביקש מאלכס גלעדי להמשיך בתפקידו כיו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF. אלכס גלעדי מכהן בתפקיד כבר 30 שנים אבל הודיע לנשיא IAAF למיאן דיאק (בינתיים נבחר לנשיא IAAF הבריטי סבאסטיאן קו במקומו של למיאן דיאק) שהגיע הזמן לפנות את מקומו למישהו צעיר קצת יותר, וכי הוא מקווה לסיים את תפקידי בתום 30 שנה באליפות העולם ה- 15 בא"ק ב-2015 ב"קן הציפור" בבייג'ינג – סין".

ימי בראשית. אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. 

אליפות העולם ה- 16 בא"ק של לונדון 2016 תהווה חוליה נוספת במורשת מפוארת שראשיתה באליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה בקיץ 1983 בהלסינקי בירת פינלנד. שם הייתה ההתחלה. שם התקיים הזינוק הראשון. שם התגלתה הטלוויזיה הפינית הציבורית YLE בשיא גדולתה.

ב- 7 באוגוסט 1983 נפתחה בהלסינקי אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהשתתפות 1350 (אלף ושלוש מאות וחמישים) אתלטים ואתלטיות. תחרות עַל בפירמידת הספורט הבינלאומי הנערכת תחת חסותו של IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית), ונחשבה לאירוע החשוב ביותר המתקיים לפני אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. בראש ה- IAAF  ניצב בשנת 1983 האיטלקי רב היכולות ד"ר פְּרִימוֹ נֶבּיוֹלוֹ (Dr. Primo Nebiolo). פרימו נביולו נבחר פה אחד לנשיא ה- IAAF בקונגרס התאחדות הא"ק הבינלאומית שנערך ברומא ב- 1981 וכיהן ברציפות 18 שנה עד יום מותו ב- 1999. הוא נולד בטורינו ב- 14 ביולי 1923 והיה שנים רבות חבר במועצה של ה- IAAF. פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ היה אישיות מוכשרת ביותר ובעלת אמביציות. הוא היה גאון האִרְגוּן, השִיווּק והכלכלה בהפקת אירועי א"ק, וניחן גם ביכולות של מדינאי. הא"ק ברמתה הגבוהה ביותר היא מושא שידורי טלוויזיה טבעי וחלום רטוב של כל מפיק, אך פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ העניק לה את הליטוש הסופי שכה הבריק באליפות העולם ה- 1 בהלסינקי 1983 הבלתי נשכחת. פרימו נביולו היה Promoter כריזמאטי. ה- IAAF כוועדה מארגנת עליונה והאתלטים והאתלטיות המסונפים לארגון חייבים לו תודה ענקית על שהעמיק את תודעת הציבור בענף ה- א"ק (באמצעות הטלוויזיה הבינלאומית ממנה דרש טבין ותקילין של זכויות שידורים), בדיוק כפי ש- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) והספורטאים האולימפיים חייבים תודה עצומה לספרדי חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש על הטבעת הרעיון האולימפי בקרב שכבות הציבור בעולם והפיכת האולימפיאדה למוסד תחרותי היוקרתי והיקר ביותר במגוון עצום של מקצועות ספורט. חואן אנטוניו סאמאראנש עשה מידי ארבע שנים את משחקי הקיץ האולימפיים להצגת הספורט הגדולה ביותר והמרתקת ביותר בעולם. הוא כמובן דרש מרשתות הטלוויזיה הבינלאומיות את משמניהן בדמות מיליארדי דולרים תמורת זכויות שידורים. חואן אנטוניו סאמאראנש לא היה מחדש החזון האולימפי אך הוא הביא אותו לפסגתו המסחרית הגבוהה ביותר באותן השנים ההן, ובאולימפיאדת ברצלונה 1992 פתח לראשונה בהיסטוריה את השערים האולימפיים בפני הספורט המקצועני. צירוף מקרים היסטורי העניק לשניהם פחות או יותר באותו הזמן את ההזדמנות להתייצב בפסגת המנהיגות של הספורט הבינלאומי. חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש נבחר לנשיא IOC ב- 1980 וד"ר פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ נהיה נשיא IAAF ב- 1981. פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ איש רב פעלים היה כל כך מוכשר עד שאישיותו הפכה להיות שנויה במחלוקת. זה לא סוד כי מצליחנים צוברים אויבים. צריך לומר לזכותו של ד"ר פרימו נביולו שהוא הפך במו ידיו, רעיונותיו, וכושר הביצוע שלו את הא"ק לא רק למלכת הספורט תואר שהיא וודאי ראויה לוֹ, אלא גם לביזנס כלכלי חסר תקדים בתוך הסימביוזה המתנהלת ומתקיימת בין הטלוויזיה באשר היא לבין הספורט באשר הוא. ברמה המקומית וברמה הבינלאומית. ד"ר פרימו נביולו היה האיש שהפך את ה- IAAF לגוף עשיר מאוד, בקופתו שכנו מיליארדים של דולרים, ואת האתלטים המנצחים עשה למיליונרים. עולם הטלוויזיה ועולם הספורט הכירו בכישרונותיו של ד"ר פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ.

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. נשיא ה- IAAF האיטלקי המנוח ד"ר פרימו נביולו (מימין) ונשיא IOC הספרדי המנוח חואן אנטוניו סאמאראנש (משמאל). שני אישים דגולים בלתי נשכחים בארגון הספורט הבינלאומי ובעלי כישרון לשווק אותו ולנהל מו"מ אודות מכירת זכויות השידורים היקרות לרשתות הטלוויזיה בעולם. (באדיבות IAAF ו- IOC).

טקסט תמונה : ד"ר פרימו נביולו (Dr. Primo Nebiolo) הנשיא רב הכישרון של IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית) מתקבל בכבוד רב ע"י נשיא פינלנד חובב הספורט ד"ר מאונו קויביסטו (Dr. Mauno Koivisto) בלשכתו של הנשיא בהלסינקי, בטרם אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983. מאחור נראה ראש הטקס הפיני. ד"ר פרימו נביולו מאיטליה (1999 – 1923), גאון הארגון, השיווק, והכלכלה של IAAF. ד"ר פרימו נביולו היה מנהיג ספורט ברמה של מדינאי. (באדיבות YLE ו- IAAF – התאחדות הא"ק הבינלאומית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הספר עָב הַכֶּרֶס בן אחד עשר כרכים ויותר מרבבת עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי, "הפקות חובקות ארץ ועולם", מייחד פרק נרחב לאליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה בקיץ 1983 בהלסינקי בירת פינלנד, לא רק מפני שהוא מסביר לפרטי פרטים את התפתחות תעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה הבינלאומית והכספים האדירים הזורמים ממנה להתאחדות ה- א"ק הבינלאומית (IAAF), אלא גם בגלל שהוא מספר כיצד רשת טלוויזיה קטנה, אמיצה, ויעילה בצפון אירופה, הלא היא הטלוויזיה הציבורית ממלכתית של פינלנד – YLE (תחנת שידור בסדר גודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הישנה ו- "כאן" החדשה) הפיקה ושידרה בצורה יעילה, מרשימה, ונפלאה את אירוע העַל ההוא שהתקיים על אדמתה.

זהו הסיפור והדיווח של התפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ב- א"ק מאז 1976.

בתום אולימפיאדת מונטריאול 1976 החליט מועצת ה- IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית לקיים מפעל בינלאומי חדש שנקרא "תחרויות גביע העולם באתלטיקה קלה". היה לכך ביקוש טלוויזיוני. תחרויות גביע העולם בא"ק התקיימו שלוש פעמים ברציפות. הראשונה התקיימה ב- 1977 בדיסלדורף. אלכס גלעדי היה השַדָּר מטעמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נכנס לנעליו של נסים קיוויתי ובפעם הראשונה שידר ישיר תחרות א"ק בקנה מידה בינלאומי כל כך מקיף. זקני הטלוויזיה מהימים ההם זוכרים את קולו העמוק של אלכס גלעדי בוקע מעמדת השידור באצטדיון הגרמני בעת שידור ישיר של ריצת ה- 1500 מ', כשהוא מכריז, "כך חולפת לה תהילת עולם…", והתכוון להפסדו של האלוף האולימפי מניו זילנד ג'וֹן ווֹקֶר לרץ הבריטי סְטִיב אוֹבֶט. אלה היו הימים שאלכס גלעדי שאף להיות נסים קיוויתי השני. (הוא לא היה. נסים קיוויתי נותר האחד, היחיד, והמיוחד) את תחרויות גביע העולם ב- א"ק שנערכו ב- 1979 במונטריאול סירב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל לכסות מכל מיני נימוקים וביניהם נימוק של הפרש שעות וזמנים גדול מידי (שבע שעות) בין שעון ירושלים לשעון מונטריאול. ב- 1981 ברומא ניאות יוסף "טומי" לפיד ז"ל להתייחס לתחרויות על גביע העולם ב- א"ק על קצה המזלג, למרות שהתחרויות נערכו באירופה ורק שעה אחת חצצה בין שעון ישראל לשעון איטליה. נִסִים קִיוִויתִּי היה השַדָּר שלנו ברומא 81'. התחרויות האלה לא הבריקו, נראו כברווז צולע, ולא זכו להֵד תקשורתי למרות כותרתן. ואז באותה השנה של 1981 התייצב בראש הא"ק העולמית פטרונה החדש, האיטלקי ד"ר פְּרִימוֹ נֶּבְּיוֹלוֹ. איש מבריק בעל חזון וכריזמה ובעל יכולות ארגוניות ושיווקיות ברמה של מדינאי. הוא העניק לה אוֹפֶק חדש. אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי 83' שבאה בעקבות המפעל הקודם הייתה הצלחה כל כך מובהקת עד ששינתה את הסדר העולמי בענף הזה להרבה מאוד שנים, אולי לעַד. הטלוויזיה הפינית חשפה את כוכבי הא"ק העולמית בצורה כל כך מוצלחת ומהנה, עד שהפכה באחת את ה- IAAF לגוף ספורטיבי עשיר כקוֹרַח ואת האתלטים המצטיינים הנמנים על שורותיו לזוכים בפרסים כספיים גבוהים. חלקם עשו זאת כפי שהתברר מאוחר יותר בעזרת שימוש בסמים ממריצים אסורים ובאמצעות סטרואידים אנאבוליים.

טקסט תמונה : שנת 1977. אנשי מועצת ה- IAAF, אחת הוועדות המארגנות החשובות ביותר בספורט הבינלאומי, בפגישה בדיסלדורף – מערב גרמניה בשנת 1977, ערב תחרות גביע העולם בא"ק בעיר. זיהוי הנוכחים בתמונה העומדים בשורה האחורית משמאל לימין : הולט (Holt), קאסל (Cassel), פראנסיס, מוריסון, דאסריו (Dasriaux). עומדים שורה אמצעית משמאל לימין : לי, אגאבאני, טאקאץ', ד"ר פרימו נביולו, וויצ'יק (Wieczisk), מוקורה. עומדים שורה ראשונה מלפנים משמאל לימין : סיר (Sir), דה- קוסטה, חומנקוב, אדריאן פאולן מהולנד (היה נשיא ה- IAAF  בשנים 1981- 1976), הולדר, דאנץ (Danz), לאמין דיאק (Lamine Diack) מסנגל, נשיא IAAF הנוכחי מאז 1999. (באדיבות IAAF – התאחדות הא"ק הבינלאומית).

משנולדה אליפות העולם הראשונה בא"ק בהלסינקי באוגוסט 1983 היא משכה אליה מייד את כל זרקורי הטלוויזיה הבינלאומית. זה היה מדהים. המפעל הקודם, זה של גביע העולם בא"ק דעך ונערך בפעם האחרונה באוסטרליה ב- 1985. לאחר מכן לא יסף. אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי 1983 הייתה הצלחה טלוויזיונית בינלאומית כבירה ודרמטית. הטלוויזיה הבינלאומית אמרה ב- 1983 הן לחזונו של פרימו נביולו ובאמת החל מ- 1983 החל ה- IAAF לגלגל סכומי כסף אדירים שצמחו למאות מיליוני דולרים ממנו נהנתה התאחדות הא"ק הבינלאומית בגין תשלומי זכויות השידורים של רשתות הטלוויזיה הבינלאומית.

ה- EBU שילם עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי 83' סכום צנוע שנסב על 800000 (שמונה מֵאוֹת אֶלֶף) דולר. זאת הייתה כאמור ההתחלה. ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במסגרת חברותה (Active memeber) ב- EBU ב- בלסינקי 1983 עמד על 3000 (שלושת אלפים) דולר בלבד. סכום נמוך שהתבסס על השיטה הישנה של איסוף כספים בתוך איגוד השידור האירופי (EBU) עצמו, שנקראה “Maximum Offer”. בשיטה הזאת כל רשת טלוויזיה ב- EBU מציעה את מרב התשלום שהיא מוכנה לשלם עבור זכויות השידורים של האירוע, אך להנהלת ה- EBU בהתייעצות עם ה- IAAF יש את הפררוגטיבה לקבל ו/או לדחות את ההצעה. לתוך הקלחת הטכנולוגית והכלכלית המורכבת הזאת נכנסתי גם אנוכי כמנווט, עורך ומפיק, ומנהל של שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והצעתי כמי שמייצג רשת טלוויזיה קטנטונת של מדינת ישראל החברה באיגוד סכום מרבי של סך העומד על 3000 (שלושת אלפים) דולר. ה- EBU קיבל את הצעתי. אף על פי כן חשב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל באותה תקופה שזה סכום מוגזם. בעיניו זה נראה המון כסף. יוסף "טומי" לפיד ז"ל איש הדוֹר היָשָן סבר שהוועדות המארגנות הן שצריכות לשלם לטלוויזיה הבינלאומית מפני שהיא כמדיה לתקשורת המונים מסכימה להשקיע ממשאביה בכיסוי וצילום את אותם אירועי הספורט המדוברים שאינם הכי חשובים בעולמנו. כמובן שהסדר הטלוויזיוני העולמי היה שונה ורשתות הטלוויזיה נדרשו לשלם זכויות שידורים תמורת קבלת רישיון לצלם את אותם אירועי הספורט הרלוואנטיים שהציבור ביקש לראותם על מסך הטלוויזיה שלו. 3000 דולר נראו ליוסף "טומי" לפיד הון תועפות. הסכום נראה לו יקר למרות שהיה ברור שמדובר בסכום אפסי במונחי תעשיית הטלוויזיה. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC שילמה עבור אותו האירוע זכויות שידורים בגובה של 1.500000 (מיליון וחצי) דולר. באותה שיחת הבהרה בין שנינו, ביני לבין המנכ"ל שלי אודות מחיר זכויות השידורים ההוא, נאלצתי לקחת את יוסף "טומי" לפיד המודאג והמוטרד מעלויות זכויות השידורים לעבר תורת היחסות של אלברט איינשטיין, ולנתח אותה : "…הכל יחסי בעולמנו. שלוש שערות על הראש זה מעט – שלוש שערות במָרָק זה המון…", אמרתי ונימקתי לו ליוסף "טומי" לפיד את תורת היחסיות שלי : "3000 דולר הם סכום פעוט ומגוחך גם עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעומת מה שמשלמות רשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות באירופה כמו ה- BBC הבריטי, RAI האיטלקית, ARD ו- ZDF הגרמניות, TVE הספרדית, A2F הצרפתית ואחרות. זאת הזדמנות חד פעמית שלא תחזור על עצמה שוב". יוסף "טומי" לפיד ז"ל חשש במשך כל חמש שנות כהונתו לקופת הרשות שהייתה עשויה כמסננת ציבורית ממנה דלף הכסף כמו מברז מים. בתפקידו רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור שימש לא רק העורך הראשי אלא היה הנושא באחריות לביצוע חוק תקציב רשות השידור על כל היבטיו הכלכליים. אסור היה לו לחרוג אפילו באגורה. לבסוף הסכים עמי ונתן לי אור ירוק לצעוד עם הפקת הלסינקי 1983 שלי קדימה. חישוב פשוט מראה שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד טעה לחלוטין בחישוביו הכלכליים. שידרנו מאליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 83' כ- 17 שעות שידורים ישירים ועוד שלוש שעות תקצירים מוקלטים. עלות שעת שידור אחת עמדה על 150 (מאה וחמישים) דולר. על פי כל קריטריון ותמחיר טלוויזיוני מדובר בכלום. ב- זִירוֹ. בחינם. זאת הייתה ההתחלה הצנועה. תמורת אליפות העולם ה- 2 בא"ק שהתקיימה ברומא באוגוסט / ספטמבר 1987 נדרשה הטלוויזיה לשלם סך של זכויות שידורים פי עשרים יקר יותר מזאת של הלסינקי 1983. ה- EBU דרש מאתנו סכום של 60000 (שישים אלף) דולר. אולם זה כבר התרחש בתקופת מנכ"ל רשות השידור הבא, מי שהחליף את המנכ"ל הקודם יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת ז"ל.

כאמור מייד בתום הפקת הלסינקי 1983 האמירו המחירים. בתוך פחות מעשוֹר שנים הם נסקו מעלה מעלה. בחוזה השידורים הבא שנחתם בין ה- EBU ל- IAAF לתקופה של שלוש שנים ב- 1985 + 1986 + 1987, ניאות איגוד השידור האירופי לשלם להתאחדות הא"ק הבינלאומית כבר סכום של 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר. בחוזה השידורים של 1991 – 1988 (ארבע שנים) שילם ה- EBU ל- IAAF תשלום של 9.000000 (תשעה מיליון) דולר. שיא חדש ומדהים נקבע בחוזה הארוך טווח לארבע שנים של 1995 – 1992, בהן ניאות ה- EBU לשלם ל- IAAF סכום פנטסטי של 91.000000 (תשעים ואחד מיליון) דולר. השיא הזה נשבר בחוזה הבא שנחתם לתקופה של שש שנים, 2001 – 1995. ה- EBU שילם ל- IAAF סכום דמיוני של 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר. העובדה שאיגוד השידור האירופי הסכים לשלם סכומי עתק ל- IAAF מצביעה עד כמה ענף ה- א"ק הוא ספקטקולרי באירופה, מצטלם היטב בטלוויזיה, ונושא רייטינג למכביר. הא"ק על ענפיה השונים הייתה ענף ספורט אהוב באירופה הישנה. חלק מהמורשת הזאת הרכיב את אופייה ואת תרבות הצפייה בטלוויזיה של אירופה החדשה שלאחר מלחמת העולם ה- 2. המסורת הארוכה והמעניינת הזאת הגיעה לשיא חדש ב- 7 באוגוסט 1983 עם תחילתה של אליפות העולם הראשונה בא"ק בהלסינקי.

טקסט מסמך : 9 בדצמבר 1982. זהו המסמך המקורי של ה- EBU המאשר תשלום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על סך של 3000 (שלושת אלפים) דולר בלבד עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה באוגוסט 1983 בהלסינקי בממוצע כ- 150 (מאה וחמישים) דולר לשעת שידור. רשות השידור נדרשה לשלם פרוטות עבור אירוע על בספורט הבינלאומי, יפהפה, ואדיר ממדים. (המסמך באדיבות  EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : גרף עליית מחירי זכויות השידורים המצביע כמה שילם ה- EBU (בדולרים) ל- IAAF  מאז אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה בהלסינקי בקיץ 1983. כעבור תריסר שנים מאז אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי 1983 ניאות ה- EBU לשלם ל- IAAF תמורת חוזה ארוך טווח בן שֵש שנים 2001 – 1996, סכום פנטסטי של  135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר. הא"ק הבינלאומית כבשה לעצמה נתח גדול על מרקע הטלוויזיה הבינלאומי. אין דבר טלוויזיוני יפה יותר מא"ק במיטבה. לא בכדי מכנים אותה מלכת הספורט. (המסמך באדיבות  EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאוד רציתי, התעקשתי להפיק ולהעביר בשידורים ישירים את האירוע היפהפה של אליפות העולם ה- 1 בא"ק בקיץ 1983 בהלסינקי בירת פינלנד. זאת הייתה שאיפתי העליונה אך הייתי צריך לכלכל את צעדיי בזהירות מול מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. הוא היה רגזן בלתי צפוי לעיתים, וגם בוטה. הוא הצטייר פעמים רבות כאיש קצר רוח. בעיקר חשש מפני אירועי הספורט הגדולים שדרשו תשלומים עבור זכויות השידורים בניגוד לשידורי חדשות ואירועים פוליטיים המשודרים חינם אין כסף בטלוויזיה. היה זה יוסף "טומי" לפיד ז"ל שביטל לאלכס גלעדי את שידורי גביע העולם של מונטריאול 1979 ואת הפקת אליפות אירופה לאומות בכדורגל ב- 1980 ואִפשֵר לי לאחר לכתו של אלכס גלעדי ל- NBC להפיק רק קמצוץ מתחרויות גביע העולם בא"ק של רומא 1981. ב- 16 בדצמבר 1982 הגשתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד"ל וליוסף "טומי" לפיד ז"ל את הצעת השידורים של אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי 1983. הטקסט נכתב והוגש לטוביה סער אך כוון לעברו של יוסף "טומי" לפיד. שקלתי כל מילה ובררתי אותן בקפידה. הייתי צריך להיזהר בניסוחים שלי זכר לימי המו"מ המורכב שניהלתי עמו שנה קודם לכן אודות הפקת שידורי הטלוויזיה של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982.

יוסף "טומי" לפיד ז"ל שלט ביד רָמָה ברשות השידור והתערב בכל פרט ניהולי ובתוכן השידורים. הוא התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979. שיטות ניהולו ואישיותו הדינאמית לא מצאה חן בעיני רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר מראשית המינוי. באפריל 1982 התפטר מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מתפקידו בנימוק שיוסף "טומי" לפיד הכוחני מתערב לו כל הזמן בניהול השוטף. "אינני יכול עוד לעבוד עם טומי לפיד", אמר יצחק "צחי" שמעוני והניח את המפתחות על שולחנו של המנכ"ל. יוסף "טומי" לפיד לא הזיל דמעה. הוא גיחך ולעג למכתב ההתפטרות. הוא עבר כבר בחייו כמה דברים קשים יותר מסירובו של יצחק "צחי" שמעוני לעמוד בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית בנימוק שהוא יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור צנטרליסטי מִידַי. יוסף "טומי" לפיד לא התחנן בפני יצחק "צחי" שמעוני לחזור בו. הוא לא המתין אפילו קמעא והמליך מייד מֶלֶך חדש. את טוביה סער. טוביה סער היה איש אהוב. טיפוס של מנהל טלוויזיה צייתן ומסור לאיש שמינה אותו. יחסי הניהול יוסף "טומי" לפיד – טוביה סער היו הרמוניים ולא דמו משום היבט ליחסי העבודה הקשים ששררו בין מנכ"ל רשות השידור בקדנציה הקודמת יצחק לִבְנִי לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. בפברואר 1983 השלים יוסף "טומי" לפיד הדומיננטי את ההשתלטות הסופית שלו על בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהפקיד את יאיר שטרן על חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צוות הניהול הבכיר הורכב עכשיו ממנהל הטלוויזיה טוביה סער + מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + מנהל חטיבת התוכניות צְבִי "צביקה" שַפִּירָא (בעבר מנהל רדיו גלי צה"ל). שלושתם היו אנשיו הנאמנים הממושמעים, והצייתנים של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. יותר מזה הוא לא היה צריך. טוּבְיָה סַעַר, יָאִיר שְטֶרְן, וצְבִי שַפִּירָא פעלו במסגרת היררכית ולא סטו ממנה ימינה או שמאלה כְּהוּא זֶה.

יוסף "טומי" לפיד עורר אנטגוניזם רב בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (הבניין ממוקם בשכונת רוממה בירושלים) עם מינויו למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979. הגברדיה הוותיקה המובילה ורבת המוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו דן שילון, מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, אלכס גלעדי ואחרים מאסו ביוסף "טומי" לפיד מבראשית (ו/או הוא מאס בהם. כל ניסוח טוב). חלקם יצאו בהצהרות קשות וחריפות בציבור ובעיתונות נגד יוסף "טומ" לפיד. אני זוכר היטב את ההתכתשויות נוטפות דיו שחור בין מנכ"ל רשות לפיקודיו הבכירים. הייתי עֵד להן. הן התנהלו במקביל לשיא תנופת ההפקה של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983, ומצאו את ביטויים בכתבה נרחבת שפרסמה העיתונאית גב' אורית שוחט ביום שישי – 7 בינואר 1983 במקומון התל אביבי הנפוץ "העיר" (הוצאת שוקן עיתון "הארץ"), וכותרתה על פי הצהרת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד : "…בתנאים הקיימים הטלוויזיה היא נהדרת…" [1]. כותרות הריאיון שהעניק מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לגב' אורית שוחט כתבת המקומון "העיר" של תל אביב היו בוטות וחריפות. הוא התריס כלפי דן שילון ומוטי קירשנבאום, "…בתנאים הקיימים הטלוויזיה היא נהדרת…", והוסיף, "…רק הפסאודו – קוסמופוליטיים שונאים את הטלוויזיה..". לדן שילון הקדיש טקסט ייחודי, "דן שילון גמר את הסוס". על אנשי האופוזיציה בתוך שורות הטלוויזיה שהתנגדו למדיניות השידור שלו, אמר ללא כחל ושרק : "…כל מי שאומר שהצרתי את צעדיו הוא בעצם עצלן שמתחפש לקָדוֹש מְעוּנֶה…", והתכוון למרדכי "מוטי" קירשנבאום וירון לונדון. מוטי קירשנבאום התייחס למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד באירוניה, ומשנדרש להשיב מלחמנ שערה כנגד התקפותיו של מנכ"ל רשות השידור אמר בלשונו הייחודית טקסט שנון בלתי נשכח : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה אולם לא ידע להרכיב אותה מחדש". דן שילון שהיה בימים ההם שַדָּר כדורסל שלי לא נשאר חייב גם הוא והשיב אֵש ללא פחד לעבר מקור הירי : "העובדות שוב לא מפריעות ליוסף "טומי" לפיד לספר את סיפוריו. כוחו של טומי לפיד בלשונו. במניפולציות פוליטיות קטנוניות ובהשמצות מאחורי גבו של אדם…התמודדות ישירה , דיון ענייני , ועשייה תוכניתית – אלה אינם מן הדברים המוכרים לו…במצבה העכשווי של רשות השידור הייתי מציע למַר טומי לפיד להסתכל אל הבית פנימה, ולנסות להתמודד בשפל העמוק שאליו הוא עצמו דִרדֵר את המוסד, במקום לגלגל את לשונו ולחפש תירוצים חסרי שחר". זה לא הזיז ליוסף "טומי" לפיד. הוא הגיב בביטול על האשמותיו של דן שילון נגדו. כך אמר לאורית שוחט [2] : "…דן שילון שמספרים לי שהיה עורך חדשות יוצא מן הכלל לפני תקופתי, נכשל כישלון חרוץ בשליחותו לארה"ב. כששב לארץ הוא ראה שהממלכה שבנה לעצמו כבר לא שלו, והפרסטיז'ה שהייתה לו וממנה נהנה, התנדפה לה בניו – יורק. הוא התיישב על התקן של ממורמר, ואני לא הייתי מוכן לקנות אותו בצורה הזאת. אז הוא מצא לעצמו פתרון אחר. זה לא הפסד גדול לטלוויזיה. הוא גמר את הסוס. אולי עכשיו הוא ימלא בטריות מחדש בשוק הפרטי…".

הטקסט החריף ביותר שנרשם בזיכרון הציבורי והתגרה ביוסף "טומי" לפיד, היה זה שהפיק מוטי קירשנבאום מי שקבע בלשונו השנונה : "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה, אך לא ידע  להרכיבה  מחדש". בהזדמנות אחרת באחת ההפגנות החריפות והגדולות ביותר ברשות השידור נגד יוסף "טומי" לפיד הניף מרדכי קירשנבאום שלט מחאה וצעק לעברו בגרון ניחר ובתנועות ידיים של פולני : "טומי לפיד תתפטר כבר, הזנית את הטלוויזיה". גם דן שילון ואלכס גלעדי תיעבו את מנכ"ל רשות השידור ועשו מעשה. אלכס גלעדי ארז את הפקלאות שלו בדרך לקריירה מזהירה ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ובוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). דן שילון עזב גם הוא את הטלוויזיה וחבר ליעקב לווינסון יו"ר בנק הפועלים. מוטי קירשנבאום וירון לונדון המשיכו להילחם ביוסף "טומי" לפיד אך הדבר לא הזיז לו ולא עזר להם מאומה. רשות השידור איננה מוסד דמוקרטי ויוסף "טומי" טומי לפיד הבוטה ויש לומר גם חכם השיב מלחמה שערה וניצח את האופוזיציונרים. הוא נהנה מגיבוי מוחלט של שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר פרופסור ראובן ירון. מנכ"ל הרשות ויו"ר הרשות שיתפו פעולה ושמו את המורדים על ספסל המחליפים. למרות ההתנגדות החריפה למנכ"ל בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא התחוללה כל מהפכה ברשות השידור. יוסף "טומי" לפיד לא רק שנשאר על כנו אלא הגביר את אחיזתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות טוביה סער. מוטי קירשנבאום התנבא אז ב- 1979 ואמר : "ימיו של יוסף "טומי" לפיד ברשות השידור ספורים". נבואתו זאת של מוטי קירשנבאום ז"ל לא התגשמה מעולם. יוסף "טומי" לפיד ז"ל השלים ללא קושי את תקופת כהונתו בת חמש שנים מ- 1 באפריל 1979 עד 1 באפריל 1984. ירש אותו אותו אורי פורת ז"ל פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר.

טקסט תמונה : סוף 1981 וראשית שנת 1982. אני מציב את דן שילון לאחר חזרתו מארה"ב להיות שדר כדורסל במשחקי כדורסל במשחקי גביע אירופה בכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א למגנת לבו של יורם ארבל. יורם ארבל נעלב וראה במינוי פגיעה בסמכותו כשדר מוביל של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זמן קצר לאחר מכן החליט דן שילון לנתק מגע מיוסף "טומי" לפיד ולנטוש לאלתר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סופה של שנת 1982. זהו מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שנפנף מעליו את בכירי העיתונאים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משנכנס בשערי רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 הכריז בנחרצות בפני עיתונאי חטיבת החדשות סלוגן מנוסח באופן מעניין ובעל נוכחות : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית", והתכוון למאפיה השמאלנית שצמחה על פי השקפת עולמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון העניק גיבוי טוטאלי לאמירתו זאת ולפועלו הארגוני והתוכניתי של יוסף "טומי" לפיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך המציאוּת המורכבת הזאת פעלתי גם אני כממונה ועורך ראשי של שידורי הספורט. היה לי ניסיון קודם בניהול מו"מ מקצועי מורכב עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, זה של תבנית הפקת שידורי גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982. ב- 16 בדצמבר 1982 נשלחה הצעת שידורי אליפות העולם בא"ק – הלסינקי 1983 לכתובתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער אך הוא העביר אותה כצפוי מייד לידי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. ובאֶמֶת את המו"מ על הפקת פרויקט הלסינקי 1983 ניהלתי ישירות מול מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. טוביה סער לא התערב. יאיר שטרן שהתמנה לנהל את חטיבת החדשות בפברואר 1983 התיישב על כיסאו כש- "הפקת הלסינקי 1983" הייתה גמורה ולא היה לו מה לומר. חלפו יותר משנות דוֹר מאז חיברתי את מסמך הצעת הפקת השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 ב- הלסינקי באוגוסט 1983 (פרויקט שידור שהיה ללא ספק אבן דרך ונקודת מפנה בהתפתחות שידורי הספורט בכלל בטלוויזיה הישראלית הציבורית) אך זיכרון הימים ההם לא דהה. החיטוט במסמכים מגלה כיצד הותיר מנכ"ל רשות השידור את רישומו וחוות דעתו על הצעות שידור שונות, ואיך תיקשר עם פיקודיו באמצעות הערות בכתב ידו המגושם והבלתי אסתטי על המסמך המקורי.

טקסט מסמך : 16 בדצמבר 1982. (עמוד מס' 1 מתוך 4) הצעה של תוכנית השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983 כפי שתוכננה על ידי והועברה למנהל הטלוויזיהה ישראלית הציבורית מר טוביה סער. מנהל הטלוויזיה העביר אותה מייד למנכ"ל רשות השידור. יוסף "טומי" לפיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתב ידו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה גַס ומסורבל. אותיות גדולות ולא משורטטות. אבל זאת הייתה אחת הדרכים שלו להשיב למנווטים את השידורים בעבורו. שמחתי שהוא מתערב באופן אישי בפרויקט וסמכתי על שיקוליו המקצועיים של יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. שניהם אהבו והעריכו אותי. יחסי עבודה תקינים שמבוססים על מקצוענות, יושרה, אמת, דרך ארץ, ומוסר – חיוניים לבניית האריחים והנדבכים של פירמידת השידורים. אין תחליף ליחסי עבודה ויחסי אמון תקינים. ניצבנו בפִתחו של עִידָן חדש רווי תקוות. ב- 1984 המתינו לי גם מבצעי השידור הבינלאומיים של Euro 1984 בצרפת ואולימפיאדת לוס אנג'לס 1984.

טקסט מסמך : 16 בדצמבר 1982. (עמוד מס' 2 מתוך 4) הצעה של תוכנית השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983 כפי שתוכננה על ידי והועברה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 בדצמבר 1982. (עמוד מס' 3 מתוך 4) הצעה של תוכנית שידורי אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983 כפי שתוכננה על ידי והועברה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 בדצמבר 1982. (עמוד מס' 4 ואחרון מתוך 4) הצעה של תוכנית השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983 כפי שתוכננה על ידי והועברה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי שהתקיימה בין 7 ל- 14 בחודש אוגוסט 1983 הייתה מבחן כוחות חשוב לאתלטים מכל העולם שנה לפני אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ומבחן שידור למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האתלטים הנפלאים שעמדו ליטול חלק באליפות ועתידים להופיע על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו קָארְל לוּאִיס, סֵרְגֶיי בּוּבְּקָה, יָאן זֶ'לֶזְ'נִי, אֶוְולִין אָשְווֹרְד, מַארִיטָה קוֹך, מֶרְלִין אוֹטִי, יָארְמִילָה קְרָאטוֹחְוִוילוֹבָה, סְטִיב קְרָאם וסְטִיב אוֹבֶט, מֶרִי דֶקֶר, טִינָה לִילָאק, גְרֶטָה וָויְיץ, אֶדְוִוין מוֹזֶס, מלך האתלטים הבריטי דֵיילִי תּוֹמְפְּסוֹן ורבים אחרים הציתו את דמיוני. אנוכי בטוח שאין דבר יפה יותר על מִרקע הטלוויזיה מ- א"ק במיטבה. השידורים הישירים צלחו והיו איכותיים ומקסימים ראשית דבר הודות להפקה הפנטסטית והבלתי נשכחת, הפקה מדעית ממש, של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית הפינית YLE. הציבור הישראלי התאהב בהם. גם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. בהלסינקי 83' ייסדתי את שידורי אליפויות העולם בא"ק בשידור הציבורי. בהלסינקי בירת הא"ק העולמית הנחתי את אבן הפינה לאליפויות הבאות. בהלסינקי 83' השתתפו גם שלושה אתלטים ישראליים. הרצה למרחקים ארוכים זהבה שמואלי, מרק הנדלסמן עולה חדש מארה"ב רץ ל- 800 מ', ורץ המרתון יאיר קרני (הפך מאוחר יותר לתזונאי מוכר ומוערך בישראל). זהבה שמואלי סיימה את ריצת המרתון לנשים במקום ה- 36 (מתוך 51 רצות) בזמן של 2:49.07 שעות. במקום הראשון זכתה גרטה ווייץ (Greta Waitz) אתלטית מנורווגיה שקבעה תוצאה של 2:28.09 שעות. יאיר קרני הפסיק את ריצתו בתחרות המרתון לגברים וכלל לא סיים את המירוץ. מַרְק הֶנְדֶלְסְמַן סיים את ריצתו ל- 800 מ' במקום הרביעי בבית השמיני המוקדם בזמן של 1:49.02 דקה ולא העפיל לשלב חצי הגמר .

המנכ"ל יוסף "טומי'" לפיד קיבל בתחילה בחשדנות את מַצֶגֶת השידורים המקיפה שלי הנוגעת להלסינקי 1983. את החשדנות שלוֹ כלפי ביטא וניסח בלשון מושחזת שקבעה : "היו ויהיו בינינו וויכוחים על היקף שידורי הספורט ועל הכספים העומדים לרשותנו לצורכי הספורט. אני נמנה עם חסידי השידורים הללו, אך עלי לראות את מִגבלותינו, בעוד שאתה נוטה מטבע הדברים לראות בכל כדור הארץ כדור משחק". לאחר שהתבונן ולמד אותה, אישר את הפקת השידורים הגדולה שלי עבור הצופים בישראל. הוא חשב כמוני (לשמחתי) שאליפות העולם בא"ק היא אירוע ספורט מספיק חשוב כדי לחשוף אותו בהרחבה בטלוויזיה הציבורית שהוא היה העורך הראשי שלה. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד היה לעיתים איש בוטה ושחצן שלא היסס ללעוג לאיכות הספורטאים הישראליים. ברגע של בוטות שלף מהבוידעם שלו עוד השתלחות כלהלן : "שלושת האתלטים הישראליים הם סיבה מצוינת לא לשדר את אליפות הלסינקי 83'. הרי שולחים אותם כדי לכבות את האור באצטדיון", ולא יסף. הייתה פאוזה ולפתע כן יסף : "אני מאשר לך יואש אלרואי את תוכנית השידורים שלך במלואה. גם אני אצפה בתחרויות. א"ק ברמתה הגבוהה היא אובייקט צילום נהדר. אני גם מאשר לך לשכור עמדת שידור באצטדיון בהלסינקי", ונפנה לדרכו. חלק מהסכמתו להיקף ההפקה נבע מהעובדה והנימוק ששידורי ה- א"ק של הלסינקי 1983 לא נגסו ב- Prime time של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

מר אלכס גלעדי שימש ב- 1983 כבר כסגן נשיא בכיר מצליח ומוכשר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC שזכה להערכת הבוסים שלו. בתוך שנתיים ימים בלבד התמנה לתפקיד יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF. זהו אחד התפקידים החשובים והמשפיעים ביותר בתוך המערכת המורכבת הזאת של יחסי הגומלין בין הטלוויזיה הבינלאומית לבין הספורט הבינלאומי. כיסוי טלוויזיוני של אליפויות העולם בא"ק הוא המסובך ביותר עלי אדמות, מורכב עשרות מונים מכיסוי של משחקי כדורגל, כדורסל, או טניס. אלכס גלעדי היה מופקד על נושא טלוויזיוני סבוך. עולם הטלוויזיה הכיר בכישרונותיו. אך גם הוא יודה שבקיץ 1983 קיבל שיעור טלוויזיה מאלף מ- YLE.

באותו קיץ של 1983 סמוך למועֵד תחילת אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי ביקר אלכס גלעדי בישראל עם הבוס הישיר שלו שוֹן מֶקְמֶנֶס (Sean McManus) בן 28 אז, סגן הנשיא הצעיר ביותר בהיסטוריה של NBC ובנו של מגיש הספורט הוותיק רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, גִ'ים מֵקָאיי (Jim McKay). שם משפחתו המקורי של ג'ים היה McManus. שניהם, אלכס גלעדי ושון מקמנס שבו מטיול באילת ובדרכם חזרה לתל אביב חנו בירושלים. אלכס גלעדי ושוֹן מֶקְמֶנֶס התארחו לשעה קלה במשרדִי במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ביוני 1983. בעודי לוחץ את היד לפלא האמריקני הצעיר שון מקמנס שמישהו ב- NBC העניק לו סמכות כה גדולה בארגון וטיפול בתקציבי ענק, טכנולוגיה, וכוח אדם עיין אלכס גלעדי במסמך הצעת השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983 שהגשתי למנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער. הוא עמד שם מופתע לרגע, ואמר : "יואשיש, הצעת שידורים נהדרת ומעניינת". לאחר שסיים לעיין בה הוסיף מייד : "אין לך שום סיכוי. יוסף "טומי לפיד לא יאשר אותה". לא המתנתי והשבתי לוֹ, "אלכס, טעות בידך, יוסף "טומי" לפיד אישר את הצעת השידורים הישירים במלואה". הפקת השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק הלסינקי 1983 בידי אנשי הטלוויזיה הפינית הממלכתית  YLE מהווה ציון דרך חשוב בהתפתחות הכיסוי הטלוויזיוני של מה שמכונה, "מלכת הספורט", ענף ספורט אולימפי מרכזי וראשון במעלה. מאה רשתות טלוויזיה מכל רחבי העולם לרבות רשת NBC של אלכס גלעדי ורשות השידור של ישראל רכשו את זכויות השידורים של אירוע הספורט המדובר ביותר של שנת 1983. יוסף "טומי" לפיד סייע לי לפסוע פסיעה אחת חשובה קדימה ולהכניס רגל איתנה להפקה ראויה של אירוע ספורט פופולארי וויזואלי בטלוויזיה ובעל מוניטין עולמי. כמנכ"ל רשות השידור הוא מעולם לא הצטער על כך.

טקסט תמונה : שנת 1982. תמונה היסטורית. משלחת של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בראשותו של שון מקמנס (יושב ראשון משמאל) ואלכס גלעדי (בן 40 עומד ראשון משמאל) חותמת על הסכם זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק הלסינקי 1983 עם נשיא IAAF האיטלקי ד"ר פרימו נביולו (יושב במרכז). עומד שני משמאל ההולנדי אדריאן פאולן הנשיא הקודם של IAAF  בשנים 1981- 1976. אלה צעדיו הראשונים של אלכס גלעדי ב- IAAF  שם זכה להצלחה מסחררת ומרחיקת לכת כאיש טלוויזיה אמריקני ובינלאומי. להלן זיהוי מסודר של הנוכחים בתמונה. יושבים משמאל לימין : שון מקמנס (Sean McMannus) מ- NBC, פרימו נביולו (Primo Nebiolo) נשיא IAAF, קארל אולאף הומן (Carl Olaf Homen) מפינלנד נשיא הוועדה המארגנת של הלסינקי 1983. עומדים משמאל לימין : אלכס גלעדי מ- NBC, ההולנדי אדריאן פאולן (Adrian Paulen) נשיא כבוד של IAAF, ג'ף קוקים (Geff Cockim) מ- NBC, פרדריק הולדר (Frederick Holder) נושא בתואר כבוד של IAAF Honorary Treasurer. (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עכשיו לאחר שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אישר את מבצע השידורים יכולתי לשלוח סוף כל סוף לגב' אָנֶמִי גֶנֶץ (Annemi Genetz) מנהלת משרד ה- Eurovision והקשרים הבינלאומיים בטלוויזיה הפינית YLE את הבקשות הטכנולוגיות שלי ואת צורת ההיערכות שלנו בעת השידורים. גב' אנמי גנץ אישה יקרה, אהובה, וסוּפֶּר- מקצוענית סייעה לי סיוע עצום בהפקת השידורים הישירים מהלסינקי לירושלים. רחשתי לה ולאנשי YLE סימפטיה והערכה רבה.

טקסט מסמך : 10 בינואר 1983. זהו המסמך המקורי שנשלח מטעמי לגב' אנמי גנץ (Annemi Genetz) מהטלוויזיה הפינית YLE המבקש לשכור עמדת שידור באצטדיון האולימפי בהלסינקי + קו שידור 4W + טלפון בינלאומי בעמדת השידור (לצורך תקשורת שוטפת ביני לבין השדר נסים קיוויתי וגם כ- Back up  לקו השידור). כל משאלותינו אושרו במהירות ע"י YLE. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 7 במארס 1983 קיבלנו את האישור הסופי להזמנות הלווייניות שלנו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עכשיו כאחת מ- 40 רשתות הטלוויזיה המשתייכות לאיגוד השידור האירופי (EBU) ולאיגוד השידור המזרח אירופי (OIRT). הנה חלק מהמסמכים. ההתכתבות ביני לבין ה- EBU נעשתה בימים ההם באמצעות חליפת טלקסים. מִנְהֶלֶת התיאום של ה- EBU עשתה את עבודה כרגיל ביעילות ודייקנות. אנחנו נקראים בתכתובות IBA שהם ראשיה תיבות האנגליות של Israel Broadcasting Authority.

טקסט מסמך : 7 במארס 1983. מסמך ה- EBU  המפרט את השתתפותנו במערך השידורים הלווייני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 83' (עמוד 1 מתוך 3). אנחנו מסומנים באותיות האנגליות IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority). (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : 7 במארס 1983. המסמך הלווייני המקורי של EBU (עמוד 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 7 במארס 1983. המסמך הלווייני המקורי של ה- EBU  הנוגע לזמני השידור הלווייניים של הרשתות השונות. (עמוד 3 מתוך 3). אפשר להבחין כאן שהטלוויזיה היוגוסלבית JRT הזמינה לעצמה 6 עמדות שידור כדי לשדר את אותו סיגנל השידור בשש שפות שונות לבני עמה בסלובניה, קרואטיה, סרביה, מקדוניה, בוסניה, ומונטנגרו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה ברור לי כי המועמד היחיד לשידור תחרויות אליפות העולם ה- 1 בא"ק הלסינקי 1983 הוא השַדָּר הדָגוּל שלי ובעל הניסיון נסים קיוויתי. t, זאת גם הודעתי בכתב לבוס הישיר שלי יאיר שטרן. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אישר מייד את המינוי. הוא סירב לעומת זאת לבקשתי לשלוח את הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן להלסינקי 1983 בטענה שלרשות השידור אין כסף למותרות, וממילא הוא הפרשן מיותר ולא דרוש. נסים קיוויתי יכול להסתדר בלעדיו.

טקסט מסמך : 26 ביולי 1983. זהו המסמך המקורי המציב את נסים קיוויתי כשדר אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 83' בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי בהלסינקי. הוא היה גדול שדרי הא"ק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטיינות השידורים של הטלוויזיה הפִינִית, עושר ההפקה הטכנולוגית והלוגיסטית שלה , ויכולת העברת המוּלטי אינפורמציה שלה לכל רחבי תבל באמצעות היערכות טלוויזיונית רבת זרועות הייתה מרשימה מאין כמותה. הטלוויזיה הפינית (YLE) שינתה באורח דרמטי מקצה לקצה את היקף ואיכות השידורים הישירים בענף הספורט הייחודי והמרתק הזה. הלסינקי הייתה המִשְכָּן הטוב ביותר שד"ר פרימו נביולו יכול היה למצוא עבור מפעל הא"ק היוקרתי החשוב שרק נולד, בעוד הטלוויזיה הפינית הציבורית YLE המצוינת משמשת אכסניית שידורים ראויה ונאותה ביותר. YLE שינתה את יחסן של רשתות הטלוויזיה בעולם לשידורי הא"ק הבינלאומית והקפיצה מייד את רַף התשלומים עבור זכויות השידורים של אליפויות העולם הבאות בא"ק לגבהים חדשים. עלותם האמירה באלפי אחוזים.

ד"ר פרימו נביולו היה צריך להודות לטלוויזיה הפינית הכישרונית והנפלאה, רשת שידור קטנה בסדר גודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, שיצאה מגדרה והגיעה לקצה גבול היכולת האנושית והטכנולוגית שלה בהפקת טלוויזיה מושלמת ההיא בעידן ההוא של אליפות העולם ה- 1 בא"ק. אנשי הטלוויזיה הפינית YLE שגדלו על מסורת הא"ק בארצם פיתחו רעיונות כיסוי חדשים והפיקו והציבו סטנדרט צילום בינלאומי גבוה ביותר, סיגנל שידור איכותי שטֶרֶם נִרְאָה קודם לכן על מרקעי הטלוויזיה הבינלאומית. התקדמות ושגשוג טלוויזיוני מרשימים ביותר. הצדעתי להם. בפעם הראשונה בתולדות הכיסוי של תחרויות הא"ק בטלוויזיה הבינלאומית, הציבה הטלוויזיה הפינית בצורה כל כך מוכשרת ומקצועית מערך מורכב של ארבע ניידות שידור נפרדות ועשרים ואחת מצלמות כדי לכסות באופן עצמאי את התחרויות שחולקו לארבע קבוצות שונות בתוך האִצטדיון. הניידת הראשונה כיסתה את קבוצת המקצועות הראשונה שהורכבה מכל תחרויות הריצות. הניידת השנייה עסקה בכיסוי כל סוגי הזריקות, ההטלות, היידויים, וההדיפות. הניידת השלישית הוצבה באזורי תחרויות הקפיצות האנכיות שהן הקפיצה לגובה והקפיצה במוט, והניידת הרביעית הייתה אחראית על כיסוי הקפיצות האופקיות בבורות הקפיצה לרוחק והקפיצה המשולשת. זה היה חידוש הפקה עצום וחשיבה טלוויזיונית מצטיינת ו- מרחיקת לכת בימים ההם.

כל ניידת שידור שלחה את הסיגנל שלה בנפרד לחדר הבקרה המרכזי, שם ישב צוות ההפקה והבימוי בראשותו של בימאי העַל רָאיְימוֹ פִּילְץ. עליו היה להחליט איזו תמונה תוכנס על ידו בכל רגע נתון של התחרויות לסיגנל המשולב העולמי (Integrated Feed). זו הייתה תפישה טלוויזיונית חדשנית ומרחיקת לכת בחשיבתה המקורית של רשת שידור קטנטונת אך חושבת . צוות ההיגוי של פרוייקט השידור המסובך כלל את מנהל הפרוייקט א'הרה אלו (Aarre Elo), מהנדס הטלוויזיה הראשי גאי נורדלינג (Guy Nordling), עוזרו טולה מאיטיקאנן (Tuula Matikainen), מנהל החלקת הספורט ווייטו ראטיקאנן (Voitto Raatikainen), והמפיק – בימאי ראיימו פילץ (Raimo Piltz). צוות קטן שקיבל גיבוי טוטאלי מהנהלת רשות השידור שלו, ושינה לעַד את פילוסופיית הכיסוי ואופי ואיכות השידורים של תחרויות הא"ק בטלוויזיה.

טקסט תמונה : קיץ 1983. זהו תרשים מערך ההפקה הטלוויזיונית של YLE ומערך ניידות השידור המסביר את צורת הכיסוי של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983, פרישת ארבע ניידות השידור על מצלמותיהן באִצטדיון, והעברת סיגנל השידורים ל- IBC בהלסינקי. הניידת הראשונה ושמונה המצלמות שלה (8 – 1) כיסו את כל תחרויות הריצה על המסלול. הניידת השנייה וארבע מצלמות (12- 9) כיסתה את תחרויות הדיפת כדור הברזל, זריקת דיסקוס, יידוי פטיש, והטלת כידון. הניידת השלישית ושלוש מצלמות (15- 13) כיסתה את תחרויות הקפיצות האנכיות, קפיצה לגובה וקפיצה במוט. הניידת הרביעית ושלוש מצלמות (18- 16) כיסתה את תחרויות הקפיצות האופקיות, קפיצה לרוחק וקפיצה משולשת. תחרויות ההליכה וריצות המרתון שהתנהלו מחוץ לאִצטדיון האולימפי (למעט הזינוקים וההגעות הנעשים בתוך האִצטדיון האולימפי) צולמו ע"י צלמים רכובים על אופנועים ומצלמות מהליקופטרים. סיגנל השידורים הועברו ל- IBC באמצעות הליקופטרים. זאת הייתה הפקה נועזת שגילמה בתוכה רעיון טלוויזיוני ראשוני מרשים. בפעם הראשונה הופקדו ארבע ניידות שידור נפרדות וארבעה בימאים שונים הוצמדו על כיסוי המקצועות השונים. עליהם הופקד בימאי ראשי עַל (ראיימו פילץ) שהיה האחראי הראשי על ניתוב התמונה הרלוואנטית ל- Integrated Feed. (באדיבות  YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מבצע קידום שידורי אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983 בטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבל תנופה ועידוד גם מהעיתונות הכתובה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא נערכה להפקה ושידורים ישירים מהשטח ממוקד ההתרחשויות של אירוע א"ק הנמשך שבוע ימים ולא הסתפקה עוד ב- Highlights מוקלטים וקצרצרים. ליוסף "טומי" לפיד ז"ל יליד אירופה הישנה היה חלק רב בעיצוב תרבות הצפייה בשידורי הא"ק הבינלאומית בטלוויזיה הישראלית הציבורית, הרחוקים מהרגלי הצפייה של הציבור הישראלי בכדורגל.

ידעתי שאני מנווט נכון ונמצא במסלול הנכון, בדרך הנכונה, המובילה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הכנתי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד דו"ח הפקתי וטכנולוגי מפורט כיצד ביצעתי את משימת השידורים של הפקת שידורי הטלוויזיה את אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי באוגוסט 1983. ביקשתי ממנו שיודה באופן אישי ברמת הניהוּל שלו לאנשי הטלוויזיה הממלכתית הפינית YLE שעשתה עבודה חדשנית וכבירה. דיווחתי לו בפרוֹטרוֹט באמצעות הממונים עלי (טוביה סער מנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות) כיצד שידורי הלסינקי 1983 תרמו והשפיעו מההיבטים הטלוויזיוניים השונים על מחלקת הספורט ועלי באופן אישי כמנווט ראשי ועל חטיבת ההנדסה. באותה שיחה ארוכה הסברתי לו איך אני מתכּוֹנן, מתכנֵן, מפיק, ומנווט בעקבות הלסינקי 83' את שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 הממשמשים ובאים. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הקשיב לניתוח שלי. אני יודע שאהב והעריך אותי. אולי גם בגלל שמנהלת לשכתו גב' רוחמה איילון הבלתי נשכחת רחשה לי הערכה ושמרה שהדלת המובילה אל מנכ"ל הרשות תישאר פתוחה עבורי. הקשר שלי וערוץ ההידברות עם לשכת המנכ"ל והמנכ"ל עצמו לא היה אישי אלא התבסס על מקצוענות . לא הייתה כאן כאן כל חֲבֵרוּת. בהיותו מנכ"ל של רשות שידור כל כך מורכבת מהיבטי הניהול של תוכן, כוח אדם, ומחסור כרוני בממון לא פיתח יוסף "טומי" לפיד יחסי אחווה עם עובדיו. הוא היה צריך לנַהֵל ול- מַנְכֵּל ולא להיות חבֵר. יוסף "טומי" לפיד סמך עלי כי גם תוכניות הטלוויזיה הבינלאומיות שאני הוגה ובונה אותן לטווח ארוך יכוסו כהלכה ובאופן מדויק וקפדני, יצדיקו את ההשקעה הכספית, ויניבו את הרייטינג המצופה. אין לי ספק שהבין כי "אליפות הלסינקי 1983" נקרתה לו בדמות יהלום שידור והמאמץ הצדיק את עצמו. הופתעתי כשמצא צורך להביע את הערכתו האישית לי בכתב בתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. זה היה מעשה חריג לחלוטין. יוסף "טומי" לפיד נטל לעצמו פסק זמן קצר והדפיס למעני טקסט הערכה. הוא חרג מהנוהל המקובל והתכתב עמי מבלי לשתף את הבוסים הישירים שלי יאיר שטרן וטוביה סער. זה היה ב- 25 באוגוסט 1983 [6].

מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן הקדים במכתב הערכה משלו מ- 14 באוגוסט 1983 את מסמך מנכ"ל רשות השידור. הנהו כלשונו.

טקסט מסמך : מכתב הערכה של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן המתייחס לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

הנה המִסְמַך המקורי של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל כלשונו. זהו מכתב ההערכה ששלח לי לאחר שהבין כי נקרה לידו יהלום שידור בדמותם של שידורי הא"ק העולמיים ברמתם הגבוהה, במדינה מוכית כדורגל. בהיותו עיתונאי רב גוני הכיר בכך ששידורי אליפות העולם ה- 1 בא"ק באוגוסט 1983 בהלסינקי היוו תרומה בעלת חשיבות טלוויזיונית – תרבותית לצופיה בישראל. בנוסף לכל אלה הוא כעיתונאי הבין את חשיבות השידור מהשטח ממוקד ההתרחשות ואישר לי לשכור עמדת שידור לשַדָר המוביל שלי נסים קיוויתי ולפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן באצטדיון האולימפי בהלסינקי.

הערה אישית שלי : מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל לא הסכים להטיס את הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן להלסינקי 1983 וגם לא לשלם לו הוצאות אש"ל ולינה במלון. ד"ר גלעד וויינגרטן טס על חשבונו ומידי לילה זחל בהסתר לחדרו של נסים קיוויתי שם ישן על השטיח.

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1983. מסמך בעל חשיבות היסטורית. לראשונה בתולדות רשות השידור אני מצליח לשכנע את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בצורך למסד ולהפיק במשך שמונה ימים בשידורים ישירים את אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983 ולקבעם בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כותב לי מכתב הערכה בתום מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי באוגוסט 1983. כרגיל הושרה וטובל טקסט המסמך בהערות, הומור, ועוקצנות של כותבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אֶשְנֶה ואומר זאת שוב : אורותיה של העיר לוס אנג'לס ריצדו מרחוק. בעוד אחד עשר חודשים ביולי – אוגוסט 1984 תארח העיר את האולימפיאדה ה- 23 של העידן החדש. הייתה לי עוד המון עבודה להכין ולעשות.

גרף עליית מחירי זכויות השידורים וה- Share ששילמה ומשלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעבור זכויות השידורים של  16 אליפויות העולם בא"ק מהלסינקי 1983 ועד לונדון 2017 (כולל).

הלסינקי 1983 : 3000 (שלושת אלפים) דולר על בסיס של Maximum Offer ב- EBU. הערה : השידורים הישירים התבצעו מעמדת שידור שלנו באצטדיון האולימפי בהלסינקי.

רומא 1987 : 61000 (שישים ואחד אלף) דולר שקוזזו ע"י מזכ"ל ה- EBU רג'יס קאלברמאטן ל- 30000 (שלושים אלף) דולר. החוזה הכללי בן שלוש שנים 1987 – 1985 שנחתם בין ה- EBU ל- IAAF האמיר ל- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר. הערה : השידורים הישירים התבצעו מעמדת שידור שלנו באצטדיון האולימפי ברומא.

טוקיו 1991 : 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר. החוזה הכללי בן שלוש שנים 1991 – 1988 שנחתם בין ה- EBU ל- IAAF האמיר ל- 9.000000 (תשעה מיליון) דולר. הערה : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ביטל ברגע האחרון את טיסת צוות השידור (נסים קיוויתי, גלעד וויינגרטן, ואנוכי) לטוקיו בטענה שאין לו כסף לשידורי ה- א"ק הללו, למרות ששילמנו כבר את מלוא זכויות השידורים כאמור 150000 דולר וגם את מחיר עמדת השידור, 3000 דולר. ביטלתי כליל את השידור הישירים וערכתי תקצירים בלבד. שדר התקצירים היה מאיר איינשטיין.

שטוטגארט 1993 : 190000 (מאה ותשעים אלף) דולר. החוזה הכללי בן ארבע שנים 1995 – 1992 שנחתם בין ה- EBU ל- IAAF האמיר בבת אחת לגובה עצום, 91.000000 (תשעים ואחד מיליון) דולר. הערה : השידורים הישירים התבצעו מעמדת שידור שלנו באצטדיון בשטוטגארט – גרמניה.

גטבורג 1995 : 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר. ראה פרטי החוזה EBU ו- IAAF בשנים 1995 – 1992 בסעיף הקודם.

אתונה 1997 : 290000 (מאתיים ותשעים אלף) דולר. החוזה הכללי בן חמש שנים 2001 – 1996 בין ה- EBU ל- IAAF האמיר ל- 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר. הערה שלי : השידורים הישירים התבצעו מעמדת שידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה.

סביליה 1999 : 320000 (שלוש מאות ועשרים אלף) דולר. ראה פרטי החוזה EBU ו- IAAF לשנים 2001 – 1996 בסעיף הקודם. הערה : השידורים הישירים התבצעו מעמדת שידור שלנו באצטדיון התחרויות בסביליה.

אדמונטון 2001 : 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף) דולר. ראה פרטי החוזה EBU ו- IAAF לשנים 2001 – 1996 בסעיף אתונה 1977. הערה : השידורים הישירים התבצעו מעמדת שידור שלנו באצטדיון התחרויות באדמונטון – קנדהץ

פאריס 2003 והלסינקי 2005 : ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסגרת החוזה הכללי שחתם ה- EBU עם ה- IAAF לשלוש שנים 2005 – 2002 עמד על 461300 (ארבעת מאות ושישים ואחד ושלוש מאות אלף) דולר. החוזה כלל את שתי אליפויות העולם הנ"ל באצטדיון פתוח ושתי אליפויות עולם Indoor. הערה (1) : הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שידרה ישיר את התחרויות מעמדות שידור באצטדיונים של פאריס והלסינקי. הערה (2) : % 95.5 מהסכום ששולם על כל הסכם IAAF – EBU היה מיועד לתחרויות העיקריות (אליפויות העולם Outdoorו- Indoor) כ- % 4.5 היו מיועדים להמון תחרויות משניות בהסכם המדובר (כמו ריצת חצי מרתון, תחרויות הליכה, קרוס קאנטרי, וכו').

אוסקה 2007 וברלין 2009 : ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במסגרת החוזה הכללי שחתם ה- EBU עם ה- IAAF לשלוש שנים 2009 – 2006 עמד על 457325 (ארבע מאות וחמישים ושבע שלוש מאות עשרים וחמישה אלף) דולר. הערה (1) : הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שידרה ישיר את התחרויות מעמדות שידור באצטדיונים של אוסקה וברלין. הערה (2) : % 95.5 מהסכום ששולם על כל הסכם IAAF – EBU היה מיועד לתחרויות העיקריות (אליפויות העולם Outdoorו- Indoor). כ- % 4.5 היו מיועדים לכל מיני תחרויות משניות בהסכם המדובר (כמו ריצת חצי מרתון, תחרויות הליכה, קרוס קאנטרי, וכו').

דאגו 2011 ומוסקבה 2013 : Share הזכויות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד על כ- 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף) דולר.

בייג'ינג 2015 ולונדון 2017 : Share הזכויות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסגרת החוזה IAAF – EBU לשלוש השנים של 2017 – 2014 עומד על 660000 (שלוש מאות אלף) דולר. הסכום הנ"ל כולל ארבע אליפויות, שתיים Outdoor ושתיים Indoor של פולין 2014 וארה"ב 2016. עלות עמדת שידור מאובזרת לטלוויזיה ב- קן הציפור" בביג'ינג 2015 עמדה על 5500 (חמשת אלפים וחמש מאות) דולר.

פוסט מס' 696. חלק שתיים : רשות השידור הישנה שהורכבה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בהנהגת הנפל של יוסף בר-אל (2005 – 2002) ואחריו יוני בן מנחם (2014 – 2011), התמוטטה וקרסה לעד. על חורבותיו של השידור הציבורי הישן קם במאי 2017 תאגיד השידור הישראלי החדש הערוץ הציבורי "כאן" בהנהגת אלדד קובלנץ וגיל עומר. שום דבר לא מובטח לשניים הנ"ל פרט לעבודה קשה. פוסט מס' 696. כל הזכויות שמורות.

מבט וויזואלי קצרצר על ההיסטוריה ההיא שהייתה ונשכחה.  

טקסט תמונה : 1975. וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי "צֶבֶּה" גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה"ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה"ב. יגאל לוסין כתב רדיו "קול ישראל" (מימין, בן 35) וחיים יבין כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל, בן 39). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום ז"ל (ראשון מימין, בן 28) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 28) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 91 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 80 היום). (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ׁארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בחלוף 30 שנים מאז תקופת הלימודים של הסטודנט מוטי קירשנבאום בן 28 קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס.  29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65 (מימין). מוטי קירשנבאום ז"ל בלשונו המיוחדת בֵּירָךְ וגם הזהיר את האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : "חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ"ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד"ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך כ- קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הריאיון המגוחך והעלוב ההוא התפרסם ב- מקומון הירושלמי "כל העיר". הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"Something is rotten in the state of Dennmark", אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה "הַמְלֶט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה' סיוון תשס"ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ"ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ"לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע"י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם מוכנסת גווייתו של השידור הציבורי וארון קבורה. יוני בן מנחם עצמו ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת מודחים ומסולקים ע"י המנכ"ל החדש יונה וויזנטל בחסות הכנ"ר פרופסור דוד האן. ב- 9 במאי 2017 נקבר השידור הציבורי הישן. ב- 15 במאי 2017 תוקם לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל החדש אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

טקסט תמונה : 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מגשי "מבט" חיים יבין (מימין, בן 43) מבקר את מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, בן 36) על הסט של "ניקוי ראש". בתווך, השחקן טוביה צפיר. אישיותו הייחודית, הרחבה, והעמוקה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל על כל מרכיביה ועל שלושת ממדיה, אדם של יושרה, מוסר, ודרך ארץ – הכריחה אותי לבור מוֹץ מבָּר ולהקדיש לו כמה מהסלוגנים הר"מ, שאמר, הגה, ושנה אותם בהזדמנויות שונות בפרקי חייו. מפני שהיה איש ישר והגון ובעל מוסר ודרך ארץ, היה מוטי קירשנבאום ז"ל רשאי להביע את דעתו הנחרצת אודות השקרנים והצבועים. אני מעלה אותם ל- "אוויר" לזכרו בטרם העיסוק שלי שוב ביוסף בר-אל ויוני בן מנחם ובקבוצת העיתונאים האופורטוניסטיים בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שפילסה להם את הדרך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1993. ימי הזוהר והתקווה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל משמאל, ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון בתווך, ממנים את יאיר שטרן מימין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של המנהל הקודם המודח יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה :  אביב אפלולי ב- 2002. השר הממונה על רשות השידור רענן כהן (משמאל) מעלה בחודשים מארס / אפריל של 2002 מירכתי אוב הרייטינג והמדרוג האפסיים של ערוץ 33 הזניח את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט מסמך : 1977 – 1974. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. שניים מגדולי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים, ארנון צוקרמן ודן שילון. שניהם מנהיגי שידור דְגוּלִים ברמה העליונה ביותר. שניהם ראויים לתואר "מר טלוויזיה". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 40, בתמונה מימין) ממנה בחודש נובמבר של שנת 1974 את דן שילון (בן 34, בתמונה משמאל) למנהל חטיבת החדשות. ב- 1976 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל את מוטי קירשנבאום ז"ל למנהל חטיבת התוכניות. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                        

טקסט תמונה : 1969. חיים יבין (בן 37 בתמונה) בראשית הקריירה שלו מגיש את מהדורת החדשות "מבט". הוא נשא בתפקיד המגיש הראשי במשך כ- 40 שנה רצופות, 2008 – 1968 למעט שנה אחת ב- 1997 בה ניסה את כוחו בערוץ 2 המסחרי ונכשל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמדת ההגשה באולפן החדשות והספורט בטלוויזיה היא יוקרתית ומבוקשת. מאיישים אותה מעט מאוד גברים וגם מספר קטן של נשים. התחלופה במקצוע הקונקרטי הזה מִזערית. אפשר לספור את מגישי ומגישות "מבט" בתקופה של 40 שנה מאז 1968 על עשר אולי חמש עשר אצבעות. דַלְיָה מַזוֹר, כַּרְמִית גָיְא, ענת שָרָן, שַרִי רָז, ותקופה מסוימת גם אוֹרְלִי יָנִיב. בין הגברים בלטו חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ודניאל פאר ובתחילת עשור ה- 70 גם אריה אורגד. שִמְעוֹן טֶסְלֶר הגיש את "מבט שני". טוּבְיָה סָעַר ויוֹרָם רוֹנֵן הנחו את "מוקד". שלושה מגישים הגישו את מהדורת חדשות הלילה בשידור הציבור. יִצְחָק רוֹעֶה, עִמַנוּאֵל הַלְפֶּרִין, ודוד וויצטום. תמונה דומה שררה בשידורי הספורט. דן שילון היה הכוכב בהא הידיעה. שַדָּר ספורט ומַגִיש ספורט כמעט בלעדי עד 1974. אחריו העפיל למרקע הטלוויזיה יורם ארבל. כשיורם ארבל נטש את השידור הציבורי ב- 1990 עלה לגדולה מאיר איינשטיין ז"ל. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת כיכבו בין תקופת דן שילון לזמנו של יורם ארבל שני מגישים נוספים אלכס גלעדי ועודד בן עמי. למגישות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" אורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף הייתה השפעה מינימאלית על העיתונאות בשידורי הספורט. שלושתן נעלמו ממרקע שידורי הספורט כ- לא היו. שום מגיש ו/או מגישה לא יכלו להתחרות עם הכריזמה הטלוויזיונית של חיים יבין, כפי ששום מגיש לא היה יכול להתחרות בכישרון הגשת הספורט של דן שילון בימים ההם. משהתמנה דן שילון להיות מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974, הוא פיתח את מודל ההגשה בצמדים. גברים ונשים. הגברים תמיד פתחו את מהדורת "מבט". הנשים היו קרייניות נלוות. ברבות השנים התבררה עובדה מצערת. מגישות החדשות של הימים ההם היו נשים נאות ומוכשרות, בעלות קול רדיופוני ודיקציה משובחת, אך נעדרות השפעה על התפתחות שידורי הטלוויזיה ו- נעלמו בזו אחר זו. למעט דַלְיָה מַזוֹר. ההיעלמות הזאת סייעה להפוך את הופעתה של גְאוּלָה אֶבֶן בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 1997 למזהירה ומטאורית. הייתה לה עוד תכונה חשובה. היא נלחמה על מקומה ולא הסכימה להיות נחמדה כלפי הבוסים שלה. היא הייתה פייטרית.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. גב' כרמית גיא מגישת חדשות מצוינת בטלוויזיה הישראלי הציבורית. היא נעלמה לחלוטין מהמרקע בתוך שנים ספורות. עורך "מבט" בימים ההם מיכה לימור העדיף את ענת שרן כקריינית חדשות פוטוגנית יותר על פני כרמית גיא עם הרווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. ענת שָרָן מגישת חדשות מצוינת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה והצלחתה נעלמה מהמרקע מוקדם מידי. (באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. שָרִי רָז מגישת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות מצוינותה ו- כישרונה נדחקה מהגשת האירועים הפוליטיים על המרקע והפכה להיות כתבת תרבות. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. הימים ההם שחלפו לבלי שוב. מגיש "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אריה אורגד בעל קול רדיופוני משופר ודיקציה מושלמת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. הימים ההם שחלפו לבלי שוב. מגיש "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה שעברה. הימים ההם שחלפו לבלי שוב. מגיש "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער. (באדיבות יוסף "פונצי הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר שמעון  טסלר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1968. הימים ההם שחלפו לבלי שוב. דן שילון (בן 28) מגיש את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

—————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 696 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 22 ביולי 2017.

—————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה באביב מארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מ"מ מנכ"ל רשות השידור לאחר שהדיחה מהכֵּס את מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם רן גלינקא. בחלוף שלושה חודשים ראתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון כי טוב, ו- בקיץ ב- 2 ביוני 2002 החליטה להעניק לאותו יוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה והושיבה אותו על כֵּס מנכ"ל רשות השידור לתקופה עתידית של 5 (חמש) שנים עד 2 ביוני 2007. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, הבינה כי היה מדובר בהפקדה מופרכת והחליטה להדיח ולסלק לאלתר ולעַד את אותו יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ורשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור פעיל ומכהן. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך בסילוקו של יוסף בר-אל. בהצבעה הממשלתית הצביעו 13 שרים בעד ההדחה. 3 שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. 2 שרים מבישים דליה איציק ומאיר שיטרית מוקיריו של יוסף בר-אל, הצביעו נגד ההדחה.

הכתובת הייתה חקוקה על הקיר כבר 15 (חמש עשרה) שנים. זה היה רק עניין של זמן. מינויו של יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 למנכ"ל הזמני של רשות השידור, ובתום שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 הפקדה נוספת לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה מטעמו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, היה לא פחות מ- מעשה עלוב בתחום של ניהול תקשורת ציבורית ו- מַנְכָּלוּת רשת טלוויזיה ציבורית ברמה העליונה ביותר במדינת ישראל. מסמך מינויו הפוליטי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחתימת של מזכיר הממשלה מר גדעון סהר נותר ו- נשמר לדיראון עולם. היה מדובר ב- עסק מופרך מראשיתו. פארסה. בעוד מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור עד לתאריך 2 ביוני 2007, לא ראיתי אז ב- 2002 שום הבעת התנגדות מעשית ומוסרית, למחאה מחאה פומבית מול המינוי המופרך ההוא, אלא כניעה, וויתור, הסכמה, ו- הסכנה עם אירוע דווי ומציאות עגומה מצדם של שני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ממנה ב- 2 ביוני 2002 את מר יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. 2 ביוני 2002. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה כמופרך מיסודו. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל למשרה הנכבדה מדיחים אותו ב- 2 במאי 2005 ומסלקים אותו לאלתר מרשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סילוקו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005 לירכתיים האפלוליים של רשות השידור בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם נעשה באיחור זמן עצום (מצוי בארכיון הממשלה), לאחר שלוש שנות הפקדה ומינוי מופרכות, בהן בוצעו קלקולים קשים שאינם ניתנים עוד לתיקון, בתוכם גם מורליים חמורים ביותר שאינם ראויים לביקורת מפני שהם מתחת לכל ביקורת. ניהול מקולקל ומשובש לחלוטין שיש לסווג אותו רק  תחת ההגדרות של בושה וחרפה, רוש ולענה. סילוקו של יוסף בר-אל היה מאוחר מידי ומועט מידי. למענם של אותם שרי ממשלת ישראל מדיחיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שנזכרו ב- 2005 להעיף אותו קיבינימט ממשרתו הרמה הגה איש הסלוגנים את האמירה המנחמת "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא", שאין בה כל נחמה. התובע הכללי של מדינת ישראל, היועץ המשפטי מני מזוז היה אמור להפיק מסמך אישום של המדינה נגד מנכ"ל רשות שידור שנאשם בשחיתות ושוחד מסך ולהביא אותו להכרעה של בית דין, ולא להסתפק בהדחה בלבד. לא צריך להיות מאבחן דָגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון "האבסולוטיסמוס הנאור" שהציב המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, בו נאמר כלהלן : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון". עיקרון שחָל גם על כל מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. אולם זה לא היה כך בעידן יוסף בר-אל.. הוא לעולם לא היה משרתה הראשון של רשות השידור כפי שהיה בשעתו מנכ"ל רשות השידור בשעתו מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998 – 1993 ו/או כמו שהיה יאיר שטרן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. בעד הדחתו לאלתר ולצמיתות של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצביעו באותה ישיבת הממשלה ההיא ב- 2 במאי 2005, שלושה עשר שרים (בתוכם ראש הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט). שני שרים מבישים התנגדו להדחה, מאיר שטרית ודליה איציק. שלושה אחרים נמנעו, בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה.

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . העיתון "מעריב". אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית יבד"ל מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור המושחת יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו ע"י ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2017. בגוף הכתבה של אמנון דנקנר ודן מרגלית נכתב כלהלן : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות עיתון "מעריב").

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל עדיין הוביל בשנים ההן של 1998 – 1993 רשות שידור מלבלבת שנשענת על יסודות מוסריים איתנים. הוא היה במידה רבה ממשיך דרכם של דור המייסדים מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון ז"ל (בשנים 1967 – 1960) ושל מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל (בשנים 1974 – 1969) רק יותר עמיד מהם בפני לחצים פוליטיים. מוטי קירשנבאום מי שהתמנה לתפקידו הרם כמנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך בעת ההיא שולמית אלוני ז"ל, נחשב ל- עילוי לא רק בשל הכישרון אלא גם מפני שהיה אי של יושרה. רשות השידור החלה לקרוס בהסתר באפריל 1998 לאחר מינויו של אורי פורת ז"ל למנכ"ל ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מוטי קירשנבאום, ובמהירות מואצת ובגלוי בעידן שנות האוֹפֶל 2005 – 2001 של שני המנכ"לים ההם רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל. יש להזכיר כאן שוב בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים כי במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רָן גָלִינְקָא מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור הזמני בגין היעדר מקצועיות ומקצוענות ובשל שגיאות גסות בשיקולי העריכה שלו. בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה הממשלה במקומו למשימה הרמה את יוסף בר-אל. בתחילה כמנכ"ל זמני וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו את כתב מינוי ל- 5 (חמש) שנים עד 2007. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. דו"חות ההדחה של רן גלינקא ויוסף בר-אל מפורטים בארכיון הממשלה.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות שידור מגוחך ועלוב בשם יוסף בר-אל. ראש ולענה בשנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה ההרסנית מחלחלת במהירות לעורקיו של שידור הציבורי בישראל. זה לא היה כל כך מזמן, ימי חשרת האוֹפֶל בשנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. השידור הציבורי מתדרדר במדרון במהירות לעבר בור שחור. ב- 2005 הדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסילקה אותו מהכס הרם לקרן זווית בירכתיים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט בשבת – 2 באפריל 2016). (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט מסמך : טקסט מדהים בגסותו. הצהרתו הבוטה של יוסף "טומי" לפיד ז"ל ברדיו גלי צה"ל במאי 2002 בה הוא תומך במועמדותו של יוסף בר- אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, וכה הכריז : "…יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם…". יוסף "טומי" לפיד ז"ל הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : יוסף "טומי" לפיד ז"ל נמנה על קבוצת אוהדיו ו- תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ"ל רשות השידור. הוא השתמש במטפורה ארוטית שלפיה יש ליוסף בר-אל יכולת לנהל את רשות השידור. (לע"מ תמורת תשלום).

תזכורת נצח : הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (הודח וסולק ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון) ושכמותו, היא לדאוג לכך שאותם הפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו הרם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הַזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. בכך יש לעיתונאי רשות השידור תפקיד מכריע וחזון גדול.

אלו הם ארבעת חוקי תעשיית הטלוויזיה באשר היא וחלים גם על "כאן":

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה. אין תחליף לעיתונאות שאוֹצֶרֶת בקרבה את האקסיומה המתמטית של תורת הקווים המקבילים. אין תחליף לעיתונאות שנעה לפנים על פי ה- היגיון מתמטי הנ"ל ועל פי תכנון ומחשבה בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה, ולעולם איננה חוצה אותו. מו"ל הארץ מר עמוס שוקן הוא עיתונאי מֵיטָבִי ובמידה רבה גם מתמטיקאי מעוּלֶה.

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית.

4. יש תחליף לבני אנוש. אנשי טלוויזיה מוכשרים ככל שיהיו שווים כקליפת הַשוּם בלעדי חומרי שידור רלוואנטיים בלעדיים. לכן נדרשים המנווטים לחשוב קדימה בדומה לשחקני שח מט כדי לדאוג שחומרי השידור הרלוואנטיים הבלעדיים ישכנו על מדף הטלוויזיה שלך ולא של יריביך. לכן הגה רוּן אָרְלֶדְג' את הסלוגן, "When you have the rights – you have the show". לכן היה פחות חשוב אם את המשחק המרכזי בליגות העַל בכדורגל ובכדורסל שידרו בעבר מאיר איינשטיין ז"ל ו/או יורם ארבל, ו/או אורי לוי, ו/או רמי ווייץ – יבדלו לחיים ארוכים. תמצית העניין היה להבטיח שרַק אתה כנציג רשת השידור שלך תחזיק (ולא יריביך) בזכות הטלוויזיונית הבלעדית לשדר את האירוע הפופולארי והמסקרן ובזכות הבלבדית להעביר את המֵידָע אודותיו לצופיך. צופה הטלוויזיה מתעניין ראשית דבר בחומר השידור שמופנה אליו ורק אח"כ במי שמתווך לו אותו. לכן אין שום תחליף לרכישת זכויות שידורים אולם יש תחליף לכל הצבת בן אנוש בסביבת המיקרופון והמסך שמספר את סיפורם של האירועים הבלבדיים שהם שלך בלבד (!).

אולם החוק החמישי הבלתי כתוב בתעשייה הזאת הוא החשוב ביותר : מאמציך הכֵּנִים יהיו לשווא אם לא תצליח לשכנע את הבוסים ואת ההנהלה שלך שאתה צודק בשיקוליך העיתונאיים ובתכנונך הכלכליים, ושההיגיון שלך – חכם והגיוני (!).

 

שום רשות שידור ציבורית בת חורין בשום מקום בעולם לא קיבלה את עצמאותה על מגש של כסף. על אף שמדינות חופשיות ודמוקרטיות הקימו וניהלו את השידור הציבורי שלהן מבראשית ומעָפָר, תמיד ניסו הממשלות לדורותיהן בכל רחבי הגלובוס לתחוב יד ורגל בתכנון לוחות השידורים וביקשו להותיר שָם את טביעות אצבעותיהן. גם במדינת ישראל. 

כמעט כל עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" חזו באביב וקיץ 2002 במינוי המופרך והנפשע, הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והחרישו. העיתונאים האלה שהיו אמורים להיות זקופי קומה השליכו מיוזמתם הם את הגדולה שבזכויות כל בן אנוש להיות אדם ריבוני לנוכח ההפקדה הנפשעת והמופרכת. מרבית עיתונאי רשות השידור קיבלו את מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור כדָבָר מובן מאליו, והסכינו עם סביבתו. כמעט כולם שתקו שָם. ב- 2 במאי 2005 התעוררה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון, והבינה את גודל הטעות ואת שגיאת המינוי המופרך של יוסף בר-אל למשרה הרמה שלוש שנים קודם לכן. ממשלת ישראל הדיחה וסילקה אותו לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה באשמת שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב מלחך פנכה. באותם הימים העלובים ההם של 2002, עם הפקדתו ו- הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, התרחשה רעידת אדמה והחלה הספירה לאחור. היא הסתיימה ב- 9 במאי 2017.

יום שישי – 26 באפריל 2002. נקודת השפל הנמוכה ביותר ושיא זוהמת מדמנת השידור הציבורי. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון מדיחים במארס / אפריל 2002 את מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא מנכ"ל וממנים במקומו לתפקיד הרם מנכ"ל רשות שידור זמני אחר בשם יוסף בר-אל. אריאל שרון ורענן כהן שולפים את יוסף בר-אל מירכתי האוב של ערוץ 33 של רשות השידור שמניב רייטינג נפל יומי בין % 0.0 ל- % 0.7 במקרה הטוב, ומציבים אותו בקדמת השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד החדש יוסף בר-אל גומל להם בהצהרת אמונים חסרת תקדים בעליבותה וכיעורה. כמנהיג השידור הציבורי הוא מכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" בפני העיתונאית שרי מקובר בריש גלי הכרזה עיתונאית מְנֻוֶונֶת חסרת תקדים, כלהלן : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". אמפליטודה שלא נשמעה כמותה מעולם בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל (!). עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ממלאים פיהם ושותקים (לרבות אבותיו ומייסדיו של השידור הציבורי הישן ההוא חיים יבין + מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב + יעקב אחימאיר).    

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. לתלות על כל לוח המודעות, לא להסיר, ו- לעולם לא לשכוח (!). העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו : "…אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך…", והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו "קול ישראל". אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב").

בגוף הכתבה ההיא בעיתון "מעריב" ביום שישי של 26 באפריל 2002 דאג המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת מהות הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּעעע מזה שנים ארוכות. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מנה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל : "…חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי…דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ…", והוסיף על עצמו, "…אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עםם אנשים יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי…", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף הודח וסולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. (באדיבות "מעריב"). אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים –  חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית. לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים משוררים או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, או אנשי חקלאות, תעשייה, וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בנְאוֹרוּת בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "…מה פירוש רָאִיס ? רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קום אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הראיס נכנס" מתוך כבוד…". לא ייאמן למראה העיניים הקוראות את המילים האלה. בעצם ייאמן ! יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם בטוֹן יהיר ורברבני למראיינת שלו באותו ריאיון כלהלן : "…אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו…". הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים.

טקסט מסמך : "מעריב". יום שישי – 26 באפריל 2002. (באדיבות "מעריב"). קטע מתוך מסמך מדהים שיצרה והפיקה העיתונאית שרי מקובר : חיים יבין (מימין) ואמנון נדב (משמאל) מאזינים בהערצה ובכמיהה לנאום הרָהָב המביש של המועמד הוודאי למשרת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (בתווך) מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. במקום להסתלק מהמקום לאות מחאה אודות המינוי הממשלתי המופרך והמביש, הם נשארו לשבת על מושבם. בכך אִשְרֵרוּ ונתנו ביודעין תוקף להעמקת הפוליטיזציה הנבזית בשורות רשות השידור. אין לזה פירוש אחר. ביזיון. את מה שחיים יבין ואמנון נדב לא עשו ביצעה במקומם ב- 2 במאי 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שהציבו אותו ב- 2002 על הכֵּס הרָם. ממשלת אריאל שרון הדיחה וסילקה את אותו יוסף בר-אל ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך לירכתיה האפלוליים והמוּצָלִים של רשות השידור. (באדיבות "מעריב" והצלם – עיתונאי המצוין והעירני נתי שוחט (!) שהיה נוכח במקום ותיעד את סצנת הרָהָב כפי שהיא). 

טקסט מסמך : "מעריב". יום שישי – 26 באפריל 2002. (באדיבות "מעריב"). קטע מתוך מסמך מדהים שיצרה והפיקה העיתונאית שרי מקובר : המועמד למשרת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מנסה להקדים תרופה למכה, בונה חומה פוליטית סביבו, ומונה בפרהסיה את ידידיו הפוליטיים מכל עבר. בסופו של דבר זה לא עזר לו. אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שהציבו את אותו יוסף בר-אל ב- 2002 על הכֵּס הרם היו אלה שהדיחו וסילקו או ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך לירכתיה האָפְלוּלִיים והמוּצָלִים של רשות השידור. (באדיבות "מעריב" והצלם העירני והמצוין נתי שוחט). 

הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" היה מדהים בשחצנותו ובעל רושם שלילי ביותר מכל היבט, שלילי ביותר כמו הריאיון שנתן לאביבה קרול ב- "גלובס" שמונה ימים קודם לכן ב- 18 באפריל 2002. יוסף בר- אל החמיא לעצמו בפרהסיה ללא מעצורים והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה- BBC לשעבר הבריטי גרג דייק (Greg Dyke) היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שֶלוֹ בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב שמעו את הטקסט הנורא והחרישו ולא קמו ממקומם. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. בעיקר העיתונאים הכושלים בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהשליכו מעליהם את הגדולה שבזכויות של כל בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין. העיתונאים הכושלים האלה הסכינו כדבר מובן מאליו עם מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ועם המציאות העיתונאית והתכניתית שכפה עליהם. העיתונאים הכושלים האלה בתוכם רבים משכילים ו- בעלי וותק ומוניטין לא הבינו לרוע מזלם ב- 2002, כי שום חֶבְרָה אנושית גם לא חֶבְרָה טלוויזיונית, איננה יכולה להחזיק מעמד ולהתקיים לאורך זמן, כשבראשה ניצב מנהיג כה חנפן, כה עלוב, כה מוטה, ומלחך פנכה בשם יוסף בר-אל. האיש שהצהיר קבל עם ועולם ב- 2002 כי הוא יעשה את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות פסק דין מוות נגזר על רשות השידור באותה השנה ההיא של 2002. ב- 2017 היא הובאה לקבורה. ארונה של רשות השידור ההיא שנטמן בימים אלה באדמה משמש לקח היסטורי לכל מוסדות התקשורת ההמונית ב- מדינת ישראל הדמוקרטית. אל תרשו לפוליטיקאים להתקרב לדלתות רשתות הטלוויזיה שלכם ולעולם תצעדו בקו המקביל לזה של הממלכה. אף פעם אל תפרו את האקסיומה המתמטית כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. תפקידה של הממלכה – למשול. תפקידה של העיתונות במדינה דמוקרטית וחופשית היא לבקר רגע-רגע, שעה-שעה, ויום-יום את השלטון ומוסדותיו. קווים מקבילים לעולם אינם נחצים (!).

פשוט מדהים. שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור הישראלית לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי, כפי שחולל יוסף בר-אל. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי.

לקראת תום הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 שאלה עיתונאית "מעריב" שרי מקובר את המועמד הוודאי והיחיד לתפקיד הנעלה והרָם של מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראלל יוסף בר-אל את שאלתה האחרונה : "אתה באמת מאמין שתהיה מסוגל לכך ?" יוסף בר-אל האזין וענה כדלקמן : "אין לי צל של ספק. לפני שבועיים התקשר אלי אל אדם, איש מקצוע מעולה, אקדמאי ומחנך, קוראים לו פרופסור ירון האזרחי. הוא אמר לי : "יוסף בר-אל כשרענן כהן בחר בך לתפקיד המנכ"ל התקשרו אלי כמה עיתונאים ואנשי ציבור וביקשו ממני לצאת למתקפה נגדך. אבל אני אמרתי לכולם שאני מכיר אותך, ושיש בך המון חוכמה ושקט, ושהיצירתיות והניסיון שלך יוכלו להציל את הרשות. עכשיו אחרי שלושה שבועות אני כבר רואה שצדקתי, ולכן התקשרתי לברך אותך. אתה באמת האיש המתאים". בשבילי, מתרגש יוסף בר-אל עד דמעות זו הייתה שיחת שכר, לא שקלים, לא דולרים, אלא יהלומים. למרות הוותק שלי, למרות הניסיון, למרות ההצלחה, אני צריך צריך להסתכל על עצמי במראה לפעמים ולבדוק שהכול אצלי בסדר. אם אדם מוערך כמו ירון האזרחי אומר לי דברים כך כך חד משמעיים, אז אני באמת מרוצה מהדמות שמשתקפת אצלי במראה". מגוחך. דבריו של פרופסור ירון האזרחי ליוסף בר-אל היוו טקסט חנופה מגוחך ועלוב שהתברר כהזוי ולא רציני. חַשְרָת עָבִים, עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור הריבונית.

יוסף בר-אל היה משרת השלטון כפי שהצהיר בפרהסיה עם מינויו. מדובר באיש עלוב לא רק נטול יֶדָע אלא גם לא חָכָם, חסר כישרון, ולא מבריק. מנכ"ל רשות השידור המיועד מאיֵיש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה ה- התמוטטות הבלתי נמנעת של רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל התקווה של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. רשות השידור צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו של יוסף בר-אל לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1". איש מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" למעט מר איתי לנדסברג וגב' וורד ברמן לא תמך בי. נותרתי בודד במערכה. עיתונאי רשות השידור טמנו ראשם בחול והתחפרו במַדְמֶנָה שלהם.

על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. זה מה שאנוכי עשיתי ב- 2002. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.  

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך (עמוד 1 מ- 14) שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל ואז נפניתי ממנו לעד. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין התייצבו אז ונעמדו מצד ימין שלי במאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שלא עשו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עשתה במקומם ממשלת ישראל. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי להדיח ולסלק אותו משם לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח לעַד מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה קרה בערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. בחרתי להשתמש בהיגיון מתמטי. מתמטיקה אינך יכול לזייף. בכתב ידי בעמוד הראשון של המסמך שמופיע במקור ו- שנשלח אליו אל המנכ"ל המיועד הוודאי הבא של רשות השידור יוסף בר-אל אמרתי לו באופן אישי כלהלן : "…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…", ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור הרימו את ידם בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" ו- הותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. הייתי בודד במאבקי ההוא אולם לא לגמרי לגמרי לבד. חלפו מאז 15 שנים אולם לעולם לא אשכח את מכתב התמיכה שכתב לי מר איתי לנדסברג ב- 27 במאי 2002.

 טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי מר איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נספח : מכתבו של דן שילון אלי מ- 1 ביוני 2002 :

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אלי לאחר שטרקתי את דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בתום 32 שנות עבודה רצופות. דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1971 והיו שני החונכים הצמודים שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם . באדיבות עיתון "הארץ". (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

טקסט מסמך : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. (באדיבות העיתון "מעריב"). (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2017 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במארס 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מאוחר מידי.

העיתונאי המוכשר והאמיץ אהוד "אודי" אשרי ז"ל תופש את מקומם של עיתונאי רשות השידור הפחדנים, השְבֵעִים, והחלשלוּשים (לא כולם, מרביתם) והתחשבן ב- 6 במאי 2005 באמצעות המקלדת השנונה שלו בעיתון "הָאָרֶץ" עם שני הָמֵבִישִים השַר מֵאִיר שִיטְרִית והשָרָה דַלְיָה אִיצִיק.

טקסט מסמך : עיתון "הארץ". 6 במאי 2005. עיתונאי "הארץ" האמיץ והבלתי נשכח אהוד "אודי" אשרי ז"ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן).

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס "רוש ולענה" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי. הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2017 – 1884. אין על כך עוד וויכוח : הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל : הפוליטיזציה לגווניה השונים מוטטה את השידור הציבורי של מדינת ישראל. מדובר ב- "רוֹש ולַעֲנָה" בשנות האוֹפֶל ההן של 2005 -2001.

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית ושורשיה עמוקים. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ"ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ"ל רשות השידור ואת יו"ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, פרופסור יִרְמִיָהוּ "יֶרִי" יוֹבֵל , צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו"ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים  ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, מריבות  וסכסוכי עבודה, ותוכן גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורותיה במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בספר מוכיחים זאת. מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עובדה ידועה, אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במְשוֹרָה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ"ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ"ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מ- הְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים רבים ו- ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם. ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס. כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ"לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם. ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד"ל (המפד"ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, "תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית".  גב" גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 1973 שתפשה את צה"ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה "ניקוי ראש" בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל בה נטען באחת התוכניות כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלי הקשה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַטִירָה. ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את המועמד שלהם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון "מעריב" יעשה סדר חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית השמאלנית של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו "קול ישראל" בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. אף על פי כן הוטלה עליו המשימה.

[1] מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח "פנס קסם" בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[2] ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד. האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – אמורים לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגי שידור.

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא"ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ"ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ"ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ"ל רשות השידור החדש . ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי "גלובס" בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ"ל המודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון הוא "דָפוּק" (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו"ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו"ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ'יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, "דָפוּק". כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ"ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ"ל רשות שידור מודח, נמנה יו"ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק, "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל. בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ"ל, "…כי אפילו נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ…", שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע"י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת היועץ המשפטי של הממשלה מר מֶנִי מַזוּז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי "מוטי" שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ"ל ה- 10 ברשימת המנכ"לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ"ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכס הרם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו "קול ישראל" ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע"י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד. זה נכון ש- רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל "אריק" שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל "אָרִיק" שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ"לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ב- 2 בחודש יוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ"ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו"ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא"ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו"ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ"ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ"ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ"ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי". תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ"ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד המופרך לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ז"ל. פוליטיזציית ה- הוריקאן ההרסני של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ"לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מינימלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שאגר ערוץ 33. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ"ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!). השידור הציבורי שווה רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה הודפת את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם "גרוגי" גם לאחר תום ספירת 10. "…רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…", לוחש הָמְלֶט לאוזנה של אוֹפֶלְיָה ומתכוון לרשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל והמנכ"ל יוני בן מנחם. הסוף ידוע : יוסף בר-אל ויוני בן מנחם הודחו וסולקו ע"י ממשלות ישראל כל אחד בתורו. הראשון ב- 2005 והשני ב- 2014. לא היה מדובר ב- Happy end אלא בסוף מַר. רשות השידור על שני מרכיביה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" התמוטטה, קרסה, ומתה. היא נקברה ב- 2017.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס "רוֹש וְלַעֲנָה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כלהלן : "לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים". שולמית אלוני ז"ל הוסיפה : "בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992 התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין' אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול ב- אטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה ב- ארה"ב תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ"ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני ז"ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף…". את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעתתת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008. רבים אינם יודעים כי גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו "קול ישראל שנקראה, "מחוץ לשעות הקבלה", ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא"י ע"י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית יפת מראה למשפטים מגישה בסוף שנות ה- 50  של המאה הקודמת ברדיו "קול ישראל, את התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה". (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' שולמית אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שולמית אלוני ז"ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו "קול ישראל" כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, "כל בו טק" בעריכתו של רפי גינת ו- "שומר מסך"  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו". שולמית אלוני ז"ל הייתה אישה נאורה רבת יכולות. היא פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר"צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר"צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח"כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, "ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

טקסט תמונה : 10 בחודש יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד 1993. הוא גובר על המועמד מולו נסים משעל. איוש קבוצת המכרז כלל 10 נציגי רשות השידור + אישי ציבור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל חובש כיפה ומי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. הוא היה מוכשר פי 1000 יותר מהמועמד היריב אבל יוסף בר-אל זכה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית "מעריב" אילנה באום ומכריז את הכרזת הרָהָב שלו, "…ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רָדוּד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב' שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. מנהיגת אמת דגולה. עבורי היא בלתי נשכחת. (התמונה באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח/ "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך" , הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור. עיתונאי השידור הציבורי בערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" מחרישים ואינם עולים על הבריקדות נוכח ה- "פְּלַקָט" העלוב והחנפני חסר התקדים שמפרסם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" ביום שישי – 26 באפריל 2002. תזכורת נֶצַח עגומה. היה מדובר ב- בְכִיָיה להרבה שנים.  

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות ותולדות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2017 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מהפכת הטלוויזיה החלה ב- 1884, באותו הרגע בו מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow) המציא את פטנט ה- "Spinning disk" (הדיסק המסתובב) שלו. חלפו מ- 1884, 133 שנים, 1596 חודשים, ו- 48549 ימים. בכל יום מ- אז התחולל בעולם משהו חדש במסגרת הטכנולוגיה הטלוויזיונית והלוגיסטיקה שלה, שאפשרו את קידום תוכן השידורים בתעשיית הטלוויזיה באשר היא. מהפכת הטלוויזיה האלקטרונית הובילה אחריה כעבור שנים רבות את מהפכת המידע התקשורתית השנייה הלוא היא "מהפכת האינטרנט". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

באשר לי. חלפו מאז 2002 חמש עשרה (15) שנים. אני כמעט לא מאמין. אוטוטו אהיה בן 80. צלחתי את תלאות הזמן וקורות העיתים. הדבר החשוב ביותר שהתחולל ונשמר למרות סערות ההוריקאנים במסגרת חיי הטלוויזיוניים הוא כי בסופו של דָבָר משפחתי הענפה ורחבה נותרה בריאה, שלימה, קרובה מאוד איש לרעהו, ומאוחדת (!). אין זה מובן מאליו. תמה תקופה. הייתי מוכשר לקבוע כי לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. שום אדם איננו דָגוּל דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו, גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מושחת בשֵם יוסף בר-אל שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון סילקה אותו מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005, וגם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור כושל יוני בן מנחם (ולצדו עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ') שממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו הדיחה אותו מהכֵּס ב- 2014. ולא רק זאת. ב- 2014 החלה רשות השידור לפעול על פי חוק סגירה ו- תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בשם פרופסור דָוִד הַאן. מעניין היה להיווכח בצו ההיסטוריה הסובבת על צירה : אותה החרב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המלכות הייתה זאת שגם נעצה את חוּדָה בגופו של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל".

יעל דן בשידור ישיר ב- רדיו גלי צה"ל ביום רביעי – 10 במאי 2017 בין 13.00 ל- 14.00, למחרת סגירת רשות השידור הישנה, וערב תחילת השידורים של תאגיד השידור הציבורי החדש. 

אני תמה כל פעם מחדש האם מדובר בעיתונאית חוקרת ו/או רכילאית – אמנית שמעלה את רמת הראיונות שלה לרָף מדהים של רכלנות. תגידי לי גב' יעל דן מה את עושה צחוק ומביאה לאולפן שלך את ירון לונדון להגיב בעניין סגירת רשות השידור…??? מה לו ולסגירה העכשווית…??? בצדק אמר לך ירון לונדון בשיחה ביניכם (בניסוחים מעייפים שאורכם כאורך הַגָלוּת) כי הוא נמצא כבר מחוץ לשורות רשות השידור כבר 28 (עשרים ושמונה) שנים וגם התלונן בפנייך בחוסר סבלנות  מופגנת, "…תגידי לי יעל דן מה את רוצה ממני…". תגידי לי יעל דן רכלנית שכמותך מדוע לא מצאת צורך לראיין מפקדים עכשוויים מוכשרים ומוצלחים שהוכיחו את עצמם בערוץ 1 הגוֹוֵעַ, ואשר נזרקים בזה אחר זה משורות השידור הציבורי לרחוב (לא נלקחו ע"י התאגיד) כמו למשל שָשִי אֶפְרָתִּי ו/או אִיתַּי לָנְדְסְבֶּרְג ועשרות אחרים…??? מה פתאום ירון לונדון…??? מה הוא שייך לעניין…??? איזה חנטרישיות, עליבות, היעדר ידע וכישרון של המראיינת מרדיו גלי צה"ל. מותר היה ליעל דן גם לשאול את גב' תמר אלמוג (נרכשה ע"י התאגיד) סתם ככה כיצד היא מרגישה לחבור לגוף השידור החדש בשעה שהיא משאירה מאחוריה את הנופלים הוותיקים. לתוככי השיחה בין יעל דן לירון לונדון השתרבב גם שמו של חיים יבין. יעל דן סיפרה למאזיניה (ואנוכי בתוכם) כי גם חיים יבין היה נסער בעקבות סגירת רשות השידור…וכו'. תגידי יעל דן מה את עושה צחוק…??? על מה את בדיוק מדברת…??? הרי ברגעי האמת ב- 2002 כשמנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל פרס את משנת השידור המעוותת והמחורבנת שלו בפני קבוצת אנשים, ישבו לידו שני הוותיקים בפרצופים מוקסמים, במבטים לא מכורכמים נעדרי קמטים, וב- פנים מסכינות, חיים יבין ואמנון נדב, והחרישו. הם לא אמרו מילה. במקום לקום ממושבם לאות מחאה (מינימאלי) ולהתרחק מתופעת הזוועה המוסרית – עיתונאית הזאת של מינוי יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 ל- מנכ"ל רשות השידור ישבו השניים הנ"ל בשולחן הנשיאות לידו, האזינו ברוב קֶשֶב, הנהנו, ואף מחאו לו כף. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח בסופו של דבר ב- 2 במאי 2005 מהכֵּס הרָם ע"י ממשלת ישראל בגין שחיתות ושוחד מסך הוא האָשֵם הראשי והעיקרי בהתמוטטות, כמי שהצעיד את המוֹסַד לעברי פי פחת שאין ממנו דרך חזרה. דבר המחזה המביש ה- הוא תועד בפרוטרוט בעיתון "מעריב" וצולם בקפידה מרובה ע"י הצלם – עיתונאי העירני והמצוין מר נתי שוחט. חיים יבין איננו איש אָמִיץ. לומר את מה שהוא אומר עכשיו את המילים האלה בחלוף 15 שנים לאיתי שטרן ב- "גלריה" של "הארץ" (יום רביעי – 10 במאי 2017), "…זו טרגדיה ואיוולת…"מבט" רשמה דפים מפוארים בתולדות התקשורת הישראלית…בלה בלה בלה…", הוא קונץ קטן. ברגעי האמת של המאבק ב- 2002 הוא חיים יבין לא היה שָם. הוא בעצם כן היה שם אבל מילא פיו מים ושתק. להגנתו טען בפניי שכעת הוא רק מגיש בשכר בערוץ 1. היה מדובר בטרגדיה : חיים יבין אחד מאֹשיות הקמת השידור הציבורי מעפרו איננו נוטל את נשקו, לא עולה על הבריקדות להילחם ב- יוסף בר-אל, ומסתתר מאחורי נימוק קלוש כי עכשיו הוא רק מגיש מהדורות חדשות בשכר. ועוד דבר : לאחר הפרסום הציבורי של המסמך האישי ההוא בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל בחג שבועות של של תשס"ב / 2002, הטריח את עצמו חיים יבין וטיפס לקומה ה- 5 שם שכנו משרדי חטיבת הספורט שלי ואמר לי כהאי לישנא, "…אתה צודק בכל מילה שכתבת…", והושיט את יד ימינו כדי ללחוץ את יד ימיני. ברור שהודיתי לו אולם גם גיחכתי לעברו, "…חיים יבין אינני זקוק לשבחים שלך…את מה שיש לך לומר לי תגיד באוזניו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בטרם יקרוס "בניין היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים על יושביו…", ונפניתי ממנו. חיים יבין לא מרשים אותי. אינני מתרשם גם מדמעות התנין של מר יעקב אחימאיר אותן הזיל בפני איתי שטרן ב- "גלריה" (יום רביעי – 10 במאי 2017), "…סגירת הרשות היא בגדר אות קלון על הממשלה הזאת שככה מקבלת החלטות…איזה מין דבר זה…". גם דמעותיו וצערו של של מר רפיק חלבי (היום, יו"ר מועצת הכפר הדרוזי דליית אל כרמל) שהצהיר בפני איתי שטרן, "חרפה", מגיעים אלי באיחור של 15 שנים. חיים יבין + יעקב אחימאיר + רפיק חלבי מעולם לא ניצבו ולא חצצו ברֶגָע הַאֶמֶת ביני לבין מנכ"ל רשות השידור החנפן עלוב יוסף בר-אל ולא הצטרפו למלחמתי בו וברשת הטלוויזיה המעוותת שהוא עמד להכווין ו- לכונן כאן עוד בחודשי מארס / אפריל 2002 לאחר שהתמנה למנכ"ל זמני במקום רן גלינקא המודח. הם לא חצצו ביני לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בעל אישיות דַלָה אך בעל כוח ניהולי עצום בשל משרתו, ולא הגנו על הרעיון ועלי להיות עיתונאי בן חורין – מפניו. מה שאומרים עכשיו שלושת האישים הנ"ל חיים יבין + יעקב אחימאיר + רפיק חלבי הוא מעט מידי ומאוחר מידי, ולכן חסר ערך ונטול כל חשיבות, ומוכיח כי הם רחוקים גם היום מלהיות אנשים כֵּנִים ו- אמיצי לב כלפיי ובעיקר כלפי עצמם ו- מצפונם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה. ב- 23 ביולי 1979 הוביל מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל מצעד מחאה ענקי משולט בהשתתפות מאות אנשי רשות השידור ברחוב הצר "תורה מציון" המשתרע בין בניין הטלוויזיה לבין בניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל, שהדיחו שניהם בעצה אחת משותפת את מנהל הטלוויזיה הישראלית המקצוען המצוין ארנון צוקרמן, והחליטו החלטה פוליטית ש- לא להעניק לו קדנציית ניהול שלישית. חיים יבין לא נטל חלק בהפגנה העוצמתית ההיא ביום שני – 23 ביולי 1979 בנימוק חלש ומשובש שכעת הוא נושא במשרת מנהל חטיבת החדשות, והוא שייך להנהלה. תירוץ קלוש ומחורבן של איש לא אמיץ ואגואיסט שראשית דבר חושב על עצמו ולא על החברה שבתוכה הוא מתגורר. בספרו "עובר מסך" שיצא לאור ב- 2010 בעריכת עליזה ציגלר ובהוצאת "ידיעות אחרונות" / "ספרי חֶמֶד" מעיד חיים יבין על התחבטויותיו שלו כמנהל החדשות באותו יום שני ההוא של 23 ביולי 1979, כלהלן : "…נשארתי לבדי במשרד, תוהה אם להצטרף להפגנה. הזדהיתי עם משתתפיה, אך היססתי. כמנהל חטיבת החדשות יהיה עלי להמשיך לעבוד עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. ההתלבטויות שלי נמשכו שעה ארוכה. האם אני לא "בוגד" בחבריי לעבודה…לבסוף יצאתי ונעמדתי ליד המפגינים, מזדהה, אך שומר על מרחק ביני לבינם…". מדובר בטקסט מגוחך יותר מבעייתי של מישהו שמתיימר לשמש מופת לעובדיו ומבקש לראות את עצמו כ- מנהיג שידור. קו איכותי עבה מפריד היטב בין ארנון צוקרמן + דן שילון + אלכס גלעדי + מוטי קירשנבום. איזה הבדל תהומי. אפוא הם והיכן הוא. הם ניצבים בפסגה והוא שוכן תחתיות. זה מה שחשבתי אודותיו אז לפני 38 (שלושים ושמונה) שנים.

כיצד ואיך אפשר להעריך כעת ולוּ קמעא את ראש הממשלה בנימין נתניהו מנהל יחידת הביצוע מס' 1 במדינת ישראל שנזכר לפרסם חוות דעת בעקבות סגירת רשות השידור, "…לא ידעתי…", ומאשים את הכנ"ר פרופסור דוד האן. כיצד ואיך אפשר להתייחס לנשיא המדינה ראובן "רובי" ריבלין שנזכר עכשיו לומר לאנשי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל, ערב קטילתם, כלהלן : "…לבי נחמץ נוכח מראה סגירת רשות השידור…". שני מנהיגי העם הללו ראש הממשלה ונשיא המדינה מתבכיינים ו- אינם מרשימים בלשון המעטה. הם לא אנשי מופת. עכשיו הם נזכרים לומר את דברם. ועוד דבר. אנשים מכנים את חיים יבין "מר טלוויזיה". לא אנוכי. עבורי הוא איננו מר טלוויזיה. ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום הם עבורי "מר טלוויזיה". לא חיים יבין. הוא קריין טוב אולם הוא איננו "מר טלוויזיה".

סוף הפוסט מס' 696. מוצ"ש – 22 ביולי 2017.