הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

———————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 724 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.

———————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 724. "הַאָח הַגָדוֹל" הוא מוּנָח שטבע ב- 1949 הסופר הבריטי ג'ורג' אורוול ׁ(George Orwell) ו- עסק בביקורת פוליטית נגד הדיקטטורה הסובייטית הקומוניסטית רבת עוצמה גלובאלית שהתהוותה בראשות השליט יוזף דג'וגשווילי סטאלין בתום מלחמת העולם ה- 2. המוּשָג "הַאָח הַגָדוֹל" השתרש מאוחר יותר גם בעולם התקשורת ו- מגולם היטב היום ע"י תעשיית התקשורת הדיגיטאלית המתקדמת על כל שלוחותיה : מצלמות הטלוויזיה, האינטרנט, האנדרואידים, הטאבלטים, הסמארטפונים, ה- iphones, מצלמות הרחוב, מכשירי ההקלטה, וגם קוראות וקוראי השפתיים. מכשירי ה- Media הללו הם "הַאָח הַגָדוֹל" של סוף ה- 120 וראשית ה- מאה העשרים ואחת ו- אלה שהפכו את דייגו ארמאנדו מאראדונה, גיל לנדאו, גיא פניני, אהוד "אודי" אָֹשָש, מאיר מליקה, יוסי בניון, חאלד חלאילה, ואחרים לעברייני ספורט. חלקם עברייני כדורגל וכדורסל אָלִימִים. ספורטאי ש- חוֹפֵן, לוֹפֵת ומוֹעֵךְ בידיו בעת תחרות את אשכי יריבו הוא נוֹכֵל ו- עבריין בְּהֵמִי. מדובר במעשה תקיפה ברוטלי, פשע פלילי לכל דבר. פולחן הפרידה של מועדון הכדורסל מכבי ת"א מקפטן העבר שלה גיא פניני שנדד ל- הפועל חולון בטרם שריקת הפתיחה למשחק בו ניגפה מכבי ת"א בפני הפועל חולון 93:89 בביתה, בהיכל הספורט ביד אליהו (שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ביום ראשון – 10 בדצמבר 2017) מבלי להזכיר את עברו המלוכלך – היה אם כך מתעתע לאור הנסיבות הנ"ל. יופי ואסתטיקה תנ"כיים. שיעור בתנ"ך ממבט אחר (4). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך. פוסט מס' 724. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.

הקדמה (1).

אנוכי מאמין באלוהים בדרכי שלי. הקב"ה העניק בכישרון היצירה האלוהי שלו לחלק מצומצם בלבד באנושות, נשים וגברים, יתרון רב : חוכמה, בינה, ודעת ובצידם גם יופי ואסתטיקה. IQ שמרקיע לצמרת ובצידו כישרון ו- הופעה פיזית מושכת תשומת לב. ל- מֵתֵי מְעַט בתוך החלק האנושי המצומצם הנדון נתן הקב"ה גם יכולת מנהיגות ובצידה סַמְכוּת, שְרָרָה, וּמַרוּת. בכל ספר התנ"ך על כל חלקיו אפשר לספור אותם על עֶשֶר אצבעות. אף על פי כן אין מדובר ביצירה אלוהית פלאית ומושלמת, מפני שאותו הקב"ה שהעניק לאותם המעטים יוֹפִי ושֵכֶל לא ברא עבורם תמיד מנגנון רגולציה ש- יווסת בין כמות ה- IQ ש- מפעילה את תאי המוח בראשם לבין כמות ההורמונים העצומה שמבעבעת בגופם. נשים וגברים יפים וחכמים הם הראשונים שמוּעַדִים לפורענות מפני שככלות הכל ובסופו של דבר הם רק בריות אנושיות. בני אדם בלבד, שזמנם שָאוּל, וקִיצָם כמו של האחרים ידוע מראש. דוגמא קיצונית של אדם יְפֵהפֶה אולם בעל הבנה ו- יכולת ניתוח אנושית, חברתית, ופוליטית – פנימית ברמה של אבסורד הוא אבשלום בנו הַמוֹרֵד של דָּוִד הַמֶלֶךְ. הספר התנ"כי שמואל ב' פרק י"ד פסוק כ"ה מגדיר אותו כלהלן : "…וכ- אבשלום לא היה איש יָפֶה בכל ישראל להלל מאוד מכף רגלו ועד קָדְקֳדוֹ לא היה בו מוּם…". תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך. שיעורים בתנ"ך ממבט אחר (3).

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר . האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק . גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

פרפראות.

1. גיא לוזון מאמן כדורגל דַל פוטר וסולק לבסוף ממועדון מכבי חיפה ע"י הנשיא יעקב שחר כשהוא וקבוצתו מכבי חיפה פצועים וחבולים.

גיא לוזון הוא מאמן כדורגל כושל שיכול לספר עד מחר סיפורים בטלוויזיה כי הוא נפרד בידידות ממועדון מכבי חיפה על שחקניו, מנהליו, ונשיאו יעקב שחר. האמת היא ש- האיש שמתחפש למאמן כדורגל כבר תקופה ארוכה, הודח ונזרק החוצה ע"י יעקב שחר לאחר דיון לא נוקב וללא שימוע. נסיבות כישלונו של גיא לוזון הם כרוניקה של כישלון ידוע מראש. האם על המאמן הלא יוצלח הזה גיא לוזון בן 42 נטול קבלות בארץ ובחו"ל, נגזרה הגזירה לחפש עכשיו עבודה מחוץ לתחומי כר הדשא וגבולות המקצוע ? קשרי משפחה אינם ערובה לכלום.

2. יעל דן והרבנית עדינה בר שלום בתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל.

יעל דן ראיינה בעדינות, בכבוד, ובכובד ראש לפני כמה ימים ברדיו גלי צה"ל אישה שאנוכי רוחש לה הערכה רבה מהיבטים רבים ושונים, ואוהב להקשיב ולהאזין לה, למרות שאינני מכיר אותה ואף על פי ש- שנינו חיים בעולמות מרוחקים זה מזו. מדובר ברבנית גב' עדינה בר שלום בתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל. בשלהי הריאיון התעניינה יעל דן אצל עדינה בר שלום לפשר ולסוד אריכות הימים של רבנים ידועי שֵם כמו אבא שלה עובדיה יוסף, הרב אלעזר מנחם שַךְ, הרב מליובביץ' מנחם מנדל שניאורסון, ועכשיו הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן שמת לפני כמה ימים בגיל 104. יעל דן ביקשה המלצה מכבוד המרואיינת שלה כיצד תוכל אף היא לזכות באריכות ימים. "הכל בידי בורא עולם", השיבה לה עדינה בר שלום. דווקא בעניין הזה של אריכות ימים וצלילות הדעת אין לרוע המזל לאלוהים שום פתרון, שום הצעות, וגם שום המלצות. מרבית האנושות, נשים וגברים, יכולים גם בתנאים לא אופטימליים, בכוחות עצמם ו- ללא ביקור בבתי כנסת, להעפיל לגיל 120. סוד אריכות ימים איננו נעוץ רק בגנטיקה משובחת ו/או לקויה של הורינו שהולידו אותנו. הרגלי תזונה נכונים ואוכל בריא ומועט (לרבות התרחקות כמעט מוחלטת מסוכרים וממתקים), אושר אישי, בת ו/או בן זוג מוצלחים, חיי משפחה סגפניים לא תחת לחץ אולם עטופי מוּסָר גבוה, הסתפקות במועט, וטיפ טיפה פעילות גופנית הנוגעת להפעלת מסת שריר וגמישות המִפְרָקִים, אמורים לשמור בדרך כלל על מערכת לב / ריאות תקינה, פלוס עורקים פתוחים, פלוס תפקוד נָאוֹת של הכליות והכבד, פלוס לחץ דם נורמלי, ובכך להעניק לנו כמעט חיי נצח. רובם של נשים וגברים שדוגלים ב- יושרה ואמת והם בעלי מוסר נחרץ ומונוגמיים יחיו הרבה יותר שנים מנשים וגברים שחוטאים ביודעין מעת לעת בחיי פוליגמיה אפלים על כל המשתמע מכך מעשית ונפשית. מרבית האנושות נשים וגברים בכל הגילים, נשואות ונשואים, רווקות ורווקים אינן עומדות ואינם עומדים בפני פיתויים ותשוקה ל- ג'אנק פוד, ממון, ו- Sex מזדמן. תרופות וכדורים אינם יכולים לבוא על חשבון נהלי בריאות טבעית ויסודית. סיכום שנות חייו של מנהיג האומה משה רבנו 120 הוא חיזיון בלתי נִפְרָץ, אולם יכול להפוך ל- נִפְרָץ אם הציבור, כלומר כל אחד ואחת מאתנו באופן אישי, יוכל לפקח על עצמו ועל מעשיו בחומרת יתר מכפי שהוא עושה זאת עכשיו, ולהגיש למצפונו דו"ח התנהגות יומי. נשים וגברים אינם חייבים להיות מנהיגות ומנהיגים, שליחות ושליחי ציבור, כדי להאריך חיים. מספיק להיות סגפניות וסגפנים צנועות וצנועים כדי להדביק את גילו של היהודי – בריטי משה מונטיפיורי (1885 – 1784). מעטים מבינינו מוכשרים באמת להכשיר את תודעתם ונפשם להיות סגפנים וממושמעים עם עצמם ועם זולתם, ו- לוותר על חטאים נסתרים ומעשים אסורים, שמצמצמים ומקטינים את כמות שנות חייהם.

3. אלעד זאבי פרשן הספורט והכדורסל של עיתון "הארץ".

אנוכי אוהב לקרוא את מר אלעד זאבי אולם אריאל בית הלחמי הוא מאמן קבוצת הכדורסל של הפועל גלבוע/גליל ולא של הפועל חולון כפי שמר אלעד זאבי טוען בעיתונו (יום שלישי – 12 בדצמבר 2017, "הארץ").

4. בימים אלה ממש חוגג המורה הוותיק לספורט וחינוך גופני יוסף אוריון – לוכסמבורג יום הולדת 100. מפגר אחריו בשנתיים ימים שמריהו נאבל בן 98 היום, מי שהיה המורה לספורט וחינוך גופני שלי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסף אוריון – לוכסמבורג ושמרינו נאבל נותרו גם עכשיו בריאים וצלולים. ברכות עד 150 לשניהם.

אני בן 80 היום. 2/3 של חיי מאחוריי. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא ז"ל שלי, שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרי דרך שעלו לארץ ישראל מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה בעלייתה ארצה את אבא שלי. צריך להבין באלו תנאי מחיה קשים הם חיו אז בעמק הירדן לרבות מגורים עלובים בחורפים הקשים וחודשי הקיץ הלוהטים ההם בטרם עידני המקררים והמזגנים. צריך להוקיר עד למאוד את אותה התכונה של דבקות במשימה ש- נדרשו והיו צריכים לגלות האנשים הצעירים הללו, כמעט נערים ונערות, יחדיו עם חבריהם בהכשרה שלא היו רגילים בעבודת כפיים כדי להקים מבראשית את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מדובר בדוֹר חלוצי חרוץ, אמיץ, ופלאי, חומר מזן אנושי מיוחד שברא אלוהינו וכבש את אדמת עמק הירדן, דוֹר שלא וויתר והלך לעולמו ו- איננו עוד. אימא שלי הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם עבדו עבודה סיזיפית מתישה בימים ו- ישנו בלילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע לארץ ישראל קצת אחרי אימא שלי. שניהם היו אנשים צעירים מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים ולא מתבכיינים. הם היו כל חייהם אנשי עבודה ועמל. אנשים קשי יום וישרי דרך שלא ידעו להתפנק. שניהם האריכו חיים. הם מתו בגיל 92 ונקברו באדמת קיבוץ אפיקים שאותה עבדו כל חייהם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. התמונה מתעדת את תחילת התיישבות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאבן מסד של מדינת ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל (בן 98 היום בעת כתיבת פוסט מס' 724) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים במשך שנים רבות. הוא היה איש קפדן, נוקשה, קשוח, לעיתים בוטה, אולם ישר והגון, שדרש משמעת, הישגיות, ודבקות במשימה עד כלות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת לאמת, יושרה, ו- הגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 63 שנים. התמונה הקבוצתית הזאת צולמה בתום הניצחון הקבוצתי של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בן 35, בחולצת "טי שירט" לבנה) המורה הבלתי נשכח שלנו לספורט וחינוך גופני . זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קַן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז שוודי. הילדים הרכים והממושמעים ממתינים לתורם לקפוץ ועד אז עומדים עמידת נוח וידיהם משולבות מאחורי גֵוָום. (באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1943 קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. ילדים מזנקים לתחרות בריצת 60 מ'. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : דַלְיָה רוֹן – לוּבַּרְסְקִי, עֶדְנָה רוֹט, איתמר גולני ז"ל (היה מ"פ בצנחנים במלחמת העצמאות 1948 ונספה בגיל 20 בתאונת צניחה ממטוס דקוטה באוקטובר 1948), ודני שפירא ז"ל. האחרים מימין, והילדים המציצים מאחור – אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  קיץ 1943. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב בהשתתפות תלמידים ותלמידות מקיבוץ אפיקים בעמק הירדן . זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (יליד 1919, בן 24 בתמונה), איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ו- יוסקה אוריון – לוקסמבורג (יליד 1917, בן 26 בתמונה). זיהוי שורת הכורעות והכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי (חובשת כובע), עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

5. אלי גוטמן פרשן חלכאי ומאמן שירד מנכסיו, וג'ורדי קרויף.

מאמנה הכושל של נבחרת ישראל בכדורגל אלי גוטמן שמכהן עכשיו כפרשן בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ממשיך לפטפט ו- מטיף מוּסָר לג'ורדי קרויף מאמן מכבי ת"א אודות מצב קבוצתו בטבלת ליגת העל (מדורגת במקום ה- 4 בליגת העל בפיגור 7 נקודות אחרי המובילה הפועל באר שבע), בזו הלשון : "…סימן שאלה גדול שאני מפנה אותו ל- ג'ורדי קרויף…". מי שמדבר ומי שמעיר. מדובר בפגם מוסרי בו מתמטיקאי מתחזה בשם אלי גוטמן, מי שקובע כי 3 = 1 + 1, דווקא הוא מֵשִיא עצות למישהו אחר, לקולגה באותו התחום של התמחות בתורת הכדורגל. המתחזה הראשון על תקן של פרשן כדורגל סבור כי דווקא הקולגה האחרת שלו היא המתחזה האמיתית. על פי חוות דעתו של אלי גוטמן אפשר להסיק שמאמן מכבי ת"א ג'ורדי קרויף טועה ושוגה בגדול מפני שהוא חושב שהנתון המתמטי הפשוט הזה, סכום של 1 + 1 אולי לא שווה ל- 3 אולם אולי הוא שווה ל- 1/2 2. עצם הסכמתו ונכונותו של אלי גוטמן הכושל ונטול טוהר מידות להפנות בפרהסיה את חיצי הביקורת שלו לעבר מאמנים אחרים ולהעניק להם ציונים חיוביים ו/או שליליים, איננו מעשה כשורה. זהו מוּם אֵתִּי של אוֹמְרוֹ, וגם של מי שמעסיק אותו. הרפרנט של אלי גוטמן בפאנל, מר בוני גינזבורג מבקר אף הוא את את ג'ורדי קרויף ומעמת את דמותו כמאמן עכשווי של מכבי ת"א עם תפקידו הקודם כמנהל מקצועי לשעבר של המועדון. בוני גינזבורג רשאי לעשות זאת ולנתח את הסיטואציה מפני שהוא איננו מאמן עבר כושל כמו אלי גוטמן אלא עיתונאי חופשי בערוץ הספורט מס' 55 בכלים. בוני גינזבורג עושה את עבודתו בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בלא מעט מיומנות וכישרון ומטיל צֵל כבד על אלי גוטמן וגם על המגיש המוביל שלו מודי בר און לא רק מהיבטי הטקסט. מצלמות הטלוויזיה רוחשות חיבה לבוני גינזבורג ועכשיו גם המיקרופון. קצב הדיבור שלו מהיר אולם כמות המילים מוגבלת. רִיתְּמוּס הַמֶלֶל ומכסת הטקסט שלו תואמים את אופי ה- Media. בוני גינזבורג עשה בסיכומן של השנים האחרונות כמה צעדים גדולים קדימה בתחום פרשנות הכדורגל בטלוויזיה. נעים ומעניין להקשיב לניתוחיו.

ואז הגיח אֶמֶש משחק הגמר על גביע הטוטו בכדורגל בו גוברת מכבי ת"א ביתרון זעיר ומינימאלי על הפועל באר שבע 0:1 באצטדיון בנתניה (יום חמישי – 14 בדצמבר 2017, שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) והפרשן אלי גוטמן משנה לפתע פַזָה. נקפו רק כמה שעות מאז חיווה את דעתו על מכבי ת"א ואודות מאמנה המדשדשים במעלה הטבלה, כלהלן : "…סימן שאלה גדול שאני מפנה אותו ל- ג'ורדי קרויף…", כשפתאום יש לו לומר כמה מילים טובות אודות ג'ורדי קרויף. הרי זוהי בדיוק אותה מכבי ת"א של ג'ורדי קרויף, לא מבריקה במיוחד אולם גם איננה מָאט (Mat). לא מי יודע מה אבל גם לא עַמוּמָה. לא נורת בדולח אך גם לא עששית. כפי שמכבי ת"א ניצחה 0:1, מעין ניצחון בזעיר אנפין, היא גם הייתה יכולה להפסיד ל- הפועל באר שבע 0:1. לא התחוללה על כר הדשא בנתניה שום רבולוציה גדולה ולא מהפכת כדורגל מטעמו של ג'ורדי קרויף. אף על פי כן אלי גוטמן הפרשן הכושל מחבר את התזה הבאה והוגה אותה בסיכום הדיון באוזניו של המוביל שלו מודי בר און, כלהלן : "…הניצחון הגיע בעקבות העובדה שמכבי ת"א הגיעו מוכנים מלאי תשוקה אגרסיבית… ג'ורדי קרויף הגיע מוכן טאקטית… ג'ורדי קרויף ידע בדיוק במחצית השנייה להתכונן למהלכים של ברק בכר… אני חושב שהקבוצה שהייתה זקוקה לכך למען המומנטום, למען הביטחון העצמי, למען המשך המשחקים בליגה… מכבי ת"א חזרה היום להיות מכבי ת"א… מכבי ת"א הגאה…(!)". אלי גוטמן הוא פרשן דַל וגם חנפן. אתה שומע אותו ולא מאמין כיצד המנחה שלו מודי בר און איננו דוחק בו להסביר את השוני בין שתי הפרשנויות הקוטביות שלו, הנוכחית והקודמת. לעג לרש. אפוא אלי גוטמן פרשן דַל ו- מְרוּשָש והיכן ג'ורדי קרויף ? ובאותה נשימה אפוא אלי גוטמן פרשן דַל ו- חִיוֵור והיכן גיורא שפיגל ?

פוסט מס' 724. "הַאָח הַגָדוֹל" הוא מונח שטבע ב- 1949 הסופר הבריטי ג'ורג' אורוול ו- מגולם היטב בתעשיית התקשורת הדיגיטאלית המתקדמת על כל שלוחותיה : מצלמות הטלוויזיה, האינטרנט, האנדרואידים, הטאבלטים, הסמארטפונים, ה- iphones, מצלמות הרחוב, מכשירי ההקלטה, וגם קוראות וקוראי השפתיים. מכשירי ה- Media הללו הם "הַאָח הַגָדוֹל" של סוף ה- 120 וראשית ה- מאה העשרים ואחת ו- אלה שהפכו את דייגו ארמאנדו מאראדונה, גיל לנדאו, גיא פניני, אודי אשש, מאיר מליקה, יוסי בניון, ו- חאלד חלאילה לעברייני ספורט. טקס הפרידה של מועדון הכדורסל מכבי ת"א מקפטן העבר שלה גיא פניני שנדד לקראת עונת 2018 / 2017 לשורות הפועל חולון בטרם שריקת הפתיחה למשחק מכבי ת"א – הפועל חולון 93:89 בהיכל הספורט ביד אליהו (שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ביום ראשון – 10 בדצמבר 2017) היה מתעתע.  יופי ואסתטיקה תנ"כיים. שיעור בתנ"ך ממבט אחר (4). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך. פוסט מס' 724. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.

הקדמה (2).

ב- 1949 כתב הסופר הבריטי ג'ורג אורוול (George Orwell) ש- שמו האמיתי היה אריק ארתור בלייר (Eric Arthur Blair) את ספרו רב המוניטין "1984" בו טבע את המונח "האח הגדול". הספר המפורסם "1984" של ג'ורג' אורוול הפך לכתב קטגוריה וחיצי ביקורת נגד התפתחות והתפרסות הדוקטרינה המדינית הטוטליטארית הקומוניסטית בראשות השליט יוסף דג'וגאשווילי סטאלין בעידן שלאחר תום מלחמת העולם ה- 2 במזרח אירופה. שלטונו הטוטליטארי של סטאלין ויורשיו שבאו אחריו הפך מודל לחיקוי וגלובאלי. הדוקטרינה הקומוניסטית שללה את החופש והחירות של אזרחי ברה"מ בכוח הזרוע ושל אזרחים רבים אחרים באותן המדינות הקומוניסטיות שאימצו את דרכה הפוליטית של אימא רוסיה הסובייטית. אימא רוסיה הייתה מעל הכל. הספר "1984" נכתב ע"י ג'ורג' אורוול במקביל לתחילת תקופת השגשוג המוצלחת וה- התפתחות המואצת של טכנולוגיית הטלוויזיה הבינלאומית באירופה, ארה"ב, ויפן בסוף שנות ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת. הדיקטטורה הקומוניסטית ב- ברה"מ וגרורותיה הלוא הן מדינות מזרח אירופה, הפרה בשיטתיות את האינדיבידואליות והפרטיות של האזרח הפשוט כשהיא מלווה בשטיפת מוח בלתי פוסקת של השלטון באמצעות הפעלת משטרת מחשבות של ה- נ.ק.וו.ד. וה- ק.ג.ב. המדינאי הסובייטי ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ בשנים 1964 – 1953 הגדיר את מדינתו ואת שאר מדינות מזרח אירופה (לרבות מזרח גרמניה, סין, וקוּבָּה) כ- "גן עדן לפועלים". ג'ורג אורוול מת ב- 1950 בן 47 בלבד כמעט עוּל ימים במונחי הזמן הזה. מומחי הסַפְרוּת כינו את העולם הנבואי שתיאר בספרו "1984" כ- עולם אורווליאני. ג'ורג אורוול לא הספיק לראות כי המונח שטבע "האח הגדול" נשר מתעשיית הקומוניזם המדיני שחומתה נופצה ו- התמוטטה ב- 1990 / 1989, ודבק דווקא בתעשיית התקשורת האלקטרונית / הדיגיטאלית החדשנית והמתקדמת (לטוב ולרע) הגלויה והנסתרת על כל שלוחותיה : מצלמות הטלוויזיה, האינטרנט, האנדרואידים, הטאבלטים, הסמארטפונים, ה- iphones, מצלמות רחוב, מכשירי ההקלטה, וקוראות וקוראי השפתיים. מכשירי ה- Media הללו הם "האח הגדול" של סוף ה- 120 וראשית ה- מאה העשרים ואחת ו- אלה שהפכו לפרחחים ועברייני ספורט את דייגו ארמאנדו מאראדונה, גיל לנדאו שחקן כדורגל עבר של הפועל ת"א, גיא פניני שחקן וקפטן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, אהוד "אודי" אָשָש שחקן עבר של קבוצת בית"ר ירושלים בכדורגח, מאיר מליקה (שחקן קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א) ששבר ב- 1994 את רגלו של יריבו רוֹמַן פֶּץ שחקן מכבי חיפה בהתנגשות קשה בין שניהם, יוסי בניון (שחקן עבר בנבחרת ישראל שקילל ונִיאֵץ בפרהסיה בשידור ישיר בטלוויזיה קבל מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את המאמן הלאומי דְרוֹר קָשְטַן משהוחלף באצטדיון ר"ג בעת משחק בינלאומי כלשהו. מצלמות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים תיעדו את מוצא פיו של הפרחח יוסי בניון והתקלסותו במאמן הלאומי דרור קשטן. היה מדובר במידה רבה בהתנהגות חוליגנית ומופקרת של אותו יוסי בניון כדורגלן לא דָגוּל, שהיום כמו אז, מתיימר ומתחפש לג'נטלמן בריטי, ו- חאלד חלאילה שחקן כדורגל בהווה של קבוצת סַכְנִין. אולם יש להבדיל 1000 הבדלות בין רמאות ו- עבריינות ספורט של דייגו ארמאנדו מאראדונה וגיל לנדאו לבין התנהגות אלימה, מכוערת, ונבזית של גיא פניני (חפן, לפת, ומעך את אשכיו של שחקן הכדורסל אלכס מאריץ' חבר בקבוצה הרוסית לוקומוטיב קובאן ב- 2014, ולפני כן נִיאֵץ וקִילֵל ב- 2012 בצורה נַכְלוּלִית, מכוערת, ו- נבזית יעני בחסות Trash talk את שחקן הפועל ת"א יונתן שולדבראנד), אודי אָשָש (חפן, לָפַת, ומעך את אָשָכָיו של רוֹנִי לֵוִי שחקן מכבי נתניה ב- 1988. הקרנתי את הקטע המכוער והנבזי בו אודי אשש שולח את ידו למבושיו של רוֹנִי לֵוִי כמה וכמה פעמים במרוצת 1988), וחאלד חלאילה (חפן, לָפַת, ומעך עכשיו את אשכיו של דן איינבינדר שחקן הפועל באר שבע בדצמבר 2017) בזירת הפרקט ועל כר הדשא מששלחו את ידיהם ללא בושה למבושי יריביהם ולפתו ומעכו בכפות ידיהם את אשכיהם. מצלמות "האח הגדול" חשפו את אותם האנשים המטונפים שהתחפשו לספורטאים. גיא פניני שחקן וקפטן עבר של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הוא עבריין ספורט מכוער ואלים שנִיאֵץ את שחקן הפועל ת"א יונתן שולדבראנד בעת התמודדות "דרבי" בין שתי הקבוצות התל אביביות מכבי והפועל, וקרא לו "נָאצִי", אִיחֵל לו, "הלוואי ואבא שלך ימות", וסינן מפיו המלוכלך עוד מחשבה מטונפת מעבר לעורפו של יונתן שולדבראנד, את זאת : "הלוואי ויהיה לך סרטן בראש", וכיו"ב. לעבירות מורליות אין סליחה. לכן חגיגת הפרידה שערכו ראשי מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן בהיכל הספורט ביד אליהו (שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ביום ראשון – 10 בדצמבר 2017) ל- קפטן העבר שלהם גיא פניני שנדד ממכבי ת"א ל- הפועל חולון (לקראת עונת 2018 / 2017) בטרם שריקת הפתיחה למשחק בו ניגפה מכבי ת"א בפני הפועל חולון 93:89 בביתה, בהיכל הספורט ביד אליהו – היה מגוחך ומתעתע. מדהים לדעת ש- השַדָּר המוביל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף החרישו שניהם ומילאו פיהם מים נוכח מהלכי טקס הפרידה הבעייתי ורווי מחלוקת שהאנשים האלה ערכו לגיא פניני הקפטן האלים כאילו לא קרה מאום בעברו המלוכלך. טקס הפרידה שערכו שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לגיא פניני היה ביזוי מובהק של רוח הספורט והידידות והכמיהה לניצחון בעת התמודדות בדרך הוגנת, ועל פי הסיסמא שטבעו בשעתו עמנואל גיל ושמריה נאבל, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד" (!). לפתע נשכחה ההיסטוריה האָפֵלָה של גיא פניני ושֶרֶץ העבר הוכשר. מדובר כאן בחיצי ביקורת חריפה שמופנית כלפי ראשי מכבי ת"א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן, מי שניסו למצוא סיבות מקלות כדי להסכין עם עבירות מוּסָר חמורות ומעשים פסולים שעשה בשעתו קפטן העבר שלהם גיא פניני, ובכך להתעלם ממעשיו המגונים ההם הבלתי נסלחים ולא נשכחים לדיראון. שמעון מזרחי עגום הפנים ודייוויד פדרמן החייכן נחשפו במסיבת הפרידה לקפטן העבר שלהם כאנשים אנטי חינוכיים ששואפים למצוינות על חשבון ערכי מוסר ויושרה הכי בסיסיים שיש ומוכרים היטב לכולם, גם לשניהם. טקסי הפרידה רוויי כבוד ונוסטלגיה שערך מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בשעתו לתנחום כהן מינץ ז"ל ב- 1975, טַל ברודי ב- 1980, ו- לוּ סילבר ב- 1987 אינם דומים במאום לריטואל הפרידה המחורבן מהעבריין המבחיל גיא פניני שחופן, לופת, ומועך את אשכי יריביו ומנאץ את שמם מאחורי עורפם. פולחן פרידה מפרחח, משהו שהוא הרבה יותר מפשלה מ- דיסונאנס, משהו שדומה ל- טרומבוזה במערכת הדם של הממלכה שהייתה פעם מועדון פאר. עסק עלוב.

הקדמה (3).

יום ראשון – 10 בדצמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו. מר שי סידי ה- Public address הכרוז הרשמי של מועדון מכבי ת"א מנהל על הפרקט את טקס הפרידה מקפטן העבר של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א גיא פניני שעבר לקראת עונת 2018 / 2017 (בתום שמונה שנות ריקות את מכבי ת"א) לשורות קבוצתו החדש ל- הפועל חולון בזה הנוסח : "אני רוצה להזמין אלי את גיא פניני…אנחנו רוצים להגיד לך תודה ענקית…היית שחקן הקבוצה במשך 8 עונות, זכית ב- 8 גביעים, 3 אליפויות, אליפות האדריאטית, וזכית להניף את גביע אירופה…אתה שחקן נשמה, אתה צלף נפלא, אתה מכביסט, אתה Winner אמיתי, אתה קפטן…גיא פניני (!)". מדובר בטקס פרידה פרטי ובעייתי של אגודת ספורט משחקן עבר שלה בשם גיא פניני בעל היסטוריה מלוכלכת בזירת הפרקט. אנוכי מניח כי שני ראשי מועדון מכבי ת"א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן קראו בעיון את הטקסט הנ"ל ואישרו אותו להפצה בפרהסיה. זכותם. אולם אין זאת זכותו של צוות השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ניב רסקין וגור שלף להתעלם כליל מחגיגת פרידה בעייתית מכדורסלן בעל עבר אלים שרוחו גסת הרוח רחוקה מרוח הספורט כרחוק מזרח ממערב, ואשר מועבר על ידם למאות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל. אין לעבור ככה סתם לסדר היום. יש להטיח ביקורת חמורה בשַדָּר המוביל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ניב רסקין ובפרשן הצמוד שלו גור שלף, שאיישו את עמדת השידור שלהם בהיכל הספורט ביד אליהו, ואשר צפו בטקס הפרידה של מועדון מכבי ת"א מקפטן העבר שלהם גיא פניני, והחרישו. כאילו נשכחו ולא היו אותם המאורעות המבחילים ההם בהם נראה ונשמע גיא פניני כמי שמבקש להשיג את מטרת הניצחון שלו ושל מועדונו בזירת פרקט בכל מחיר, ואם כך כל האמצעים כשרים. מדובר במשחק מכבי ת"א בהשתתפות גיא פניני נגד הפועל ת"א ושחקנה יונתן שולדבראנד ב- יום ראשון ההוא של 2 בדצמבר 2012 בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת המחזור ה- 8 של ליגת העל בכדורסל, ובמשחק ה- Euroleague של מכבי ת"א גם כן בהשתתפות גיא פניני נגד לוקומוטיב קובאן ושחקנה אלכס מאריץ' ב- יום חמישי ההוא של 9 בינואר 2014 שנערך גם כן בהיכל הספורט ביד אליהו. וכיצד אפשר לשכוח את גיא פניני ההוא שחקן הפועל ירושלים דאז, מסכן ביודעין את בריאותו של ליאור אליהו שחקן מכבי ת"א כשהוא דוחף אותו בעת מרוצתו ותנופתו של ליאור אליהו על הפרקט בהיכל מלחה לקליעה לסל. אינני מכיר כלל את גיא פניני. מעולם לא שוחחתי עמו. ייתכן ומדובר באיש נחמד, חביב, ו- נעים הליכות שקוראים לו גיא פניני, אולם שתי העבירות המורליות הגסות נעדרות מחילה שביצע בזירת הפרקט נגד יונתן שולדבראנד ב- 2012 ונגד אָלֶכְּס מָארִיץ' ב- 2014 רשומות באותיות שחורות בראש גיליון ההתנהגות שלו, וב- Resome הכללי כשחקן כדורסל. שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן ניסו ליָיפּוֹת ולהלבין בפומבי, קבל מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ועשרות אולי מאות אלפי צופי טלוויזיה את הכתמים השחורים שגיא פניני הותיר על מדי מכבי ת"א. היה מגוחך לראות כי המיקרופונים של ניב רסקין וגור שלף נותרו אילמים. ניב רסקין וגור שלף הם נציגי רשת טלוויזיה ציבורית שאפשרו לבעלי הבית של מכבי ת"א לנהל בפרהסיה את הטקס המדובר כאילו לא קרה כלום, כאילו מקבל הפרס הוא טלית שכולה תכלת. גיא פניני עשה בעברו מעשי זִמְרִי, שני מעשים נקלים, ולפתע מקבל שָכָר כפנחס כאילו מדובר באישיות ספורטיבית נעלה. עסק צוֹרֵם עד למאוד ובלתי מתקבל על הדעת. שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן רשאים לעשות ככל העולה על רוחם. מכבי ת"א היא קבוצת ספורט פרטית של שניהם, אולם ניב רסקין וגור שלף היו חייבים לומר את דעתם נוכח הטקס המְבוּזֶה. מדובר בעבודה עיתונאית מחורבנת. עסק עלוב.

מר גור שלף שימש פעם שחקן מוביל וקפטן עבר למופת במשך שנים בקבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. אינני מסוגל ולא יכול לתאר לעצמי את גור שלף נושף בעורפם של יריביו ומקלל ומנאץ אותם ב- Trash talk, "נאצי", "הלוואי ואבא שלך ימות", "הלוואי ויהיה לך סרטן בראש", וכיו"ב, ובעת הצורך לופת ומועך את אשכי יריביו בשם הטענה והתירוץ כי משימת הניצחון מקדשת את האמצעים, והכל כשיר על מנת להכריע ולהביס את היריב. גור שלף הוא אולי פרשן טלוויזיה קצת מחוספס אולם הוא אדם כֵּן. גור שלף הוא איש מופת וספורטאי דָגוּל בעל מוסר שראוי להיות מודל לחיקוי והערצה. שתיקתם הרועמת של ניב רסקין וגור שלף בהיכל הספורט ביד אליהו לפני 4 ימים בערבו של יום ראשון – 10 בדצמבר 2017 בעמדת השידור שלהם נוכח טקס הפרידה מעורר המחלוקת שערכו שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לגיא פניני, היא חֶרְפָּה עיתונאית ומֶסֶר אנטי חינוכי מובהק לצופי הטלוויזיה הצעירים. בעצם, הכל מותר וכשיר בעת התמודדויות ספורט וכדורסל וכי ב- מילא הציבור מצויד ב- זיכרון קצר והכל יישכח במרוצת הזמן. יש להזכיר לניב רסקין וגור שלף שהם ראשית דבר עיתונאים, ו- שניהם אינם חברי הנהלת מועדון הכדורסל של מכבי ת"א.

טקסט תמונה (1) : יום ראשון – 10 בדצמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מעלה זיכרונות נפרד מקפטן העבר שלו גיא פניני (לבש את הגופייה מס' 10) בתום 8 שנות שירות, ולאחר שעבר לקראת עונת 2018 / 2017 לשורות קבוצת הפועל חולון. מדובר בעיוות היסטורי בו היה על צוות השידור ניב רסקין וגור שלף להתערב ולהעמיד דברים על דיוקם. ייתכן ומדובר באיש נחמד שקוראים לו גיא פניני, אולם שתי העבירות המורליות הגסות נעדרות מחילה שביצע נגד יונתן שולדבראנד ב- 2012 ונגד אלכס מאריץ' ב- 2014 רשומות באותיות שחורות בראש גיליון ההתנהגות שלו וב- Resome הכללי של האיש. להלן זיהוי הנוכחים משמאל לימין : הכרוז שי סידי, גיא פניני, שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, ודורון ג'מצ'י. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : יום ראשון – 10 בדצמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מעלה זיכרונות ונפרד מקפטן העבר שלו גיא פניני (לבש את הגופייה מס' 10) בתום 8 שנות שירות, ולאחר שעבר לקראת עונת 2018 / 2017 לשורות קבוצת הפועל חולון. מדובר בעיוות היסטורי בו היה על צוות השידור ניב רסקין וגור שלף להתערב ולהעמיד דברים על דיוקם. ייתכן ומדובר באיש נחמד שקוראים לו גיא פניני, אולם שתי העבירות המורליות הגסות נעדרות מחילה שביצע נגד יונתן שולדבראנד ב- 2012 ונגד אלכס מאריץ' ב- 2014 רשומות באותיות שחורות בראש גיליון ההתנהגות שלו וב- Resome הכללי של האיש. להלן זיהוי הנוכחים משמאל לימין : גיא פניני, שמעון מזרחי, ו- דייוויד פדרמן, משקיף מאחור משולחן המזכירות על הנעשה, מר יהודה שקמה (שֵיעַר לָבָן וזקן שֵיבָה) לשעבר מזכ"ל איגוד הכדורסל. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

תזכורת של פוסט מס' 338. הועלה לאוויר בשישי – שבת 20 / 21 בדצמבר 2013 : גיא פניני שחקן מכבי ת"א לוֹעֵג שוב (יום חמישי – 9 בינואר 2014) לכללי ההגינות האלמנטריים הנוגעים ליריבות ספורטיבית. הוא שולח תוך כדי המשחק את יד ימין שלו למכנסיו של יריבו מקבוצת לוקומוטיב קובאן אלכס מָארִיץ', תופס את מבושיו, לוחץ על אֲשָכָיו, וממוטט אותו לזירת פרקט הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. האירוע הנבזי מתרחש 1:49 דקה לסיום הרבע ה- 3 בשעה שמכבי ת"א צועדת ביתרון בתוצאה 58:61. לרוע מזלו של העבריין מצלמות הטלוויזיה של "הַאָח הַגָדוֹל", (הפעם הזאת אלה ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) השקיפו על מעשה הַנְבָלָה של גיא פניני ותיעדו אותו בפרוטרוט על מסך ה- Video. האם מישהו מאתנו יכול לתאר לעצמו את שחקני העבר של מכבי ת"א כמו יהושע רוזין ז"ל, ו/או זכריה עופרי, ו/או אברהם שניאור ז"ל, ו/או רלף קליין ז"ל, ו/או תנחום כהן מינץ ז"ל, ו/או דוד פריש, ו/או טל ברודי, ו/או חיים שטרקמן,  ו/או גור שלף ו/או רבים אחרים באותה השורה של המועדון המפואר שולחים את ידיהם בעת ההתמודדות למבושי יריביהם ולופתים את אשכיהם כדי להכריעם ארצה…??? פוסט מס' 724. כל הזכויות שמורות.

יום חמישי – 9 בינואר 2014. היכל הספורט ביד אליהו. דקה אחת וארבעים ותשע שניות לסיום הרבע ה- 3 במשחק מכבי ת"א – לוקומוטיב קובאן (רוסיה) במסגרת המחזור השני ב- Top 16 של ה- Euroleague. התוצאה במשחק 58:61 לטובת מכבי ת"א. שחקני קובאן תוקפים את הסל הצפוני. אלכס מאריץ' שחקנה הגבוה של קובאן (2.11 מ') מבצע חסימה נגד גיא פניני. גיא פניני מנסה לעקוף אותו. בעודו נע במסלול העקיפה שולח גיא פניני את יד ימין שלו למכנסיו של אלכס מאריץ'. אלכס מאריץ' מנסה לסלק את היד הזדונית אולם גיא פניני זריז ומיומן יותר במאבקים סמויים מעין השופטים , מ- העיתונאים הרבים שנוכחים בהתמודדות בהיכל, וגם מעיניהם של 11000 (אחד עשר אלף) צופים המאכלסים עד לעייפה את יציעי ההיכל ביד אליהו. הוא תופש את מבושיו של אלכס מאריץ' בכף ידו הימנית ומועך את אשכיו. הענק הסרבי מתמוטט על הפרקט, אולם המשחק נמשך כאילו לא קרה כלום. רק מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 10 בראשות הבימאי המצוין והעירני ראובן "רוביק" פודגור חושפות לפרטי פרטים בשידור הישיר את מעשה הַנְבָלָה הַמְנוּבַז של גיא פניני. המצלמות כידוע אינן משקרות. הן דוברות אמת. אמש (יום חמישי – 9 בינואר 2014) התברר כי האיש גיא פניני הזה שמתחזה לספורטאי, לועג שוב לכל חוקי וכללי ההגינות המקובלים בעת התמודדות ספורטיבית. לפני זמן לא רב, רק לפני חמש שנים כינה בדצמבר 2012 את שחקן הכדורסל של הפועל ת"א יונתן שולדבראנד במונולוג נבזי בחסות Trash Talk בשעת התמודדות תחרותית, כלהלן : "יא בן של זונה…יא גרמני נָאצִי… זבל… שאבא שלך ימות מסרטן בראש… אתה זבל… שאבא שלך ימות…". מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים חשפו אז את גיא פניני כבן בליעל, נוֹכֵל, ואיש עלוב ונִקְלֶה. שחקן הכדורסל המכוער הזה נתפש כמלוכלך. אגודת מכבי ת"א שללה ממנו את ,פקיד הקפטן והוא גם הורחק מזירת הכדורסל לפרק זמן כלשהו ואף נקנס. מעט מידי. גיא פניני הביע אז צער על התנהגותו הנבזית ההיא והבטיח כי הדבר לא יִישָנֶה. הוא חזר למגרשים ואמש גם שָב לסוּרוֹ. מה מניע את האיש הזה לשחק משחק כה מטונף ושָפֵל ? מדהים ששום עיתונאי מחמשת העיתונים המובילים "ידיעות אחרונות", "הארץ", "ישראל היום", מעריב", ו- "סוף השבוע" לא ראה אֶמֶש דבר ביד אליהו. בעיניהם גיא פניני נותר ספורטאי זך וטהור שחזר בתשובה.

אתה נוטל וקורא בבוקר את עיתוני יום שישי (10 בינואר 2014) ולא מאמין למראה עיניך. Nada. מדהים. כל העיתונאים וכתבי ופרשני הכדורסל הבכירים במדינת ישראל לא הבחינו במעשה ידו של בן בליעל. רפי נאה ואריה מליניאק מ- "ידיעות אחרונות" מספרים בפרוטרוט במאמרי הדיווח והפרשנות שלהם לקוראיהם כי מכבי ת"א ניצחה את לוקומוטיב קובאן 75:85, אך לא מתייחסים ולו במילה לאירוע המביש של גיא פניני. הכותרת של הפוסט של רפי נאה היא "סופו שואו" ושל אריה מליניאק "מיתולוגיה יוונית", כאילו שני העיתונאים הוותיקים הללו מנותקים מהמציאות וכלל לא היו נוכחים בהיכל הספורט ביד אליהו אֶמֶש (יום חמישי – 9 בינואר 2014). כנ"ל אבי סגל ואלי סהר מהחינמון "ישראל היום". הכותרת של אבי סגל "הוּרִיקָן סוֹפוֹ" ושל אלי סהר "הפצוע היווני". שום דבר מפְּרִי המַקְלָדוֹת שלהם אודות המקרה המְשוּקָץ של גיא פניני. אריה ליבנת מ- "הארץ" מתעלם גם הוא מהאירוע הנִקְלֶה. הכותרת שלו "חיה פצועה" מתייחסת לסופוקליס שחורציאניטיס כמובן ולא לאלכס מאריץ'. כמוהו אבי אורנן מ- "מעריב". הכותרת של אבי אורנן היא "סופו ברצון", אולם שום אוֹת אודות גיא פניני. כאילו לא היה נוכח במשחק. ומה תגידו גם על ערן ווייצמן ואלון סיני מהעיתון "סוף השבוע". הכותרת שלהם "משחק ענק לסופו, מכבי ת"א ניצחה את קובאן", בעמוד מס' 41 של העיתון, לא מְגָלָה מאום לקוראים שלהם אודות עבירת המורל הגסה והמְנוּוֶלֶת של גיא פניני נגד אלכס מאריץ'.

קרה כאן מקרה בלתי מתקבל על הדעת. נבחרת עיתונאים וותיקה ובעלת ניסיון מהעיתונות הכתובה נשלחה ע"י המערכות שלהם לכסות אמש את המשחק מכבי ת"א – לוקומוטיב קובאן , אולם שבה בידיים ריקות. לא ייאמן כי איש מהם לא ראה את גיא פניני שולח את יד ימין שלו 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי של המשחק (במצב של 58:61 לזכות מכבי ת"א) אל מְבוּשָיו של אלכס מאריץ', מועך בפרהסיה את אשכיו, ומשליך את הענק הסרבי ארצה נאנק מכאביו. ללא תגובת השופטים וללא תגובת העיתונאים. מדהים כיצד הוויזואליה הנקלֵית הזאת נעלמה מעיני העיתונאים הבכירים בעלי ניסיון מופלג בסיקור משחקי כדורסל. משהו חמוּר, בלתי מובן, מביך, ומוזר התרחש אמש ביציע העיתונות בהיכל הספורט ביד אליהו.

ערוץ 10 על ציוותו הגדול בראשות הבימאי המצוין שלוֹ מר ראובן "רוביק" פודגור (מצויד בניידת השידור של אולפני הרצליה) לרבות השדר מר יורם ארבל והפרשן שמדבר בשפת רחוב מר פנחס "פיני" גרשון – נשלח אמש כמו אנשי העיתונות הכתובה למשימת הסיקור הישיר בהיכל הספורט ביד אליהו של המשחק מכבי ת"א – לוקומוטיב קובאן 75:85. ערוץ 10 משלם למכבי ת"א כ- 120000 (מאה ועשרים אלף) דולר זכויות שידורים תמורת התענוג לשדר מידי ערב בימי חמישי בשבוע את משחקי המועדון ב- Euroleuge. לכך יש להוסיף את הוצאות ההפקה השונות לרבות שכירת ניידת השידור של אולפני הרצליה. עלות הפקת כדורסל שבועית כזאת מידי יום חמישי מסתכמת ביותר מחצי מיליון שקל (משהו סביב 540000 שקל) . זה לא מעט. השידור הישיר של ערוץ 10 אמש את המשחק מכבי ת"א – לוקומוטיב קובאן 75:85 הניב בין 21.00 ל- 23.00 רייטינג ממוצע במגזר ה- "אוכלוסייה היהודית" בכמות של % 11.62. הוא צבר Peak של % 12.9 בין 22.15 לבין 22.30 ועוד שיא של % 13.3 בין 22.30 לבין 22.45 . ערוץ 1 לעומת ערוץ 10 צבר בין 21.00 ל- 23.00 מִדְרוּג ממוצע עלוב באוכלוסייה היהודית – רק % 1.53 (אחוז וחצי). ערוץ 2 צבר באותן השעתיים האלה בין 21.00 ל- 23.00 באוכלוסייה היהודית מִדְרוּג ממוצע של % 23.03. מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל הוא עדיין אם כך נֶכֶס שידור בוהק.

ב- 1984 חוֹלֵל מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' הראשונה" בשידורי הספורט בטלוויזיה . תוספת מצלמות אלקטרוניות ומכשירי VTR לצורך הקלטתן הרחיבה לאין שיעור את טווח הכיסוי והעשירה את תוכנו . הפינה "רגע של מחלוקת" יצאה נשכרת מהחלטתו של אורי פורת לשדרג אז את שידורי הספורט והפכה למכריעה בפסק דינה . בהרבה מאוד מקרים הייתה יכולה לפסוק ללא היסוס ולומר, "אשם ! או לשם שינוי, לא אשם". שלא יהיה ספק , גם במצבי צילום בהם לא ניתן היה לקבוע חד משמעית האם צדק השופט או טעה לא וויתרתי על העניין העיתונאי, ושידרתי את הקטע השנוי במחלוקת . הבהרנו לצופים בטקסט מחושב , "…שאין בכוחה של המצלמה בפעם הזאת לקחת צד כזה או אחר במאה אחוז, ולכן אנו משאירים זאת לשיפוטכם, איש – איש על פי הבנתו…". וודאי שהיו מקרים ספורים בהם המצלמה איבדה את אמינותה לרגע בשעה שלא הייתה מסוגלת לחרוץ את גזר דינה. זאת איננה מתמטיקה צרופה, אבל הפינה הטלוויזיונית הספורטיבית "רגע של מחלוקת" מעולם לא איבדה בשל כך את סקרנותה העיתונאית. הבהרתי למקטרגים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בזה הנוסח, "…את הסוֹד הטלוויזיוני הלא פתור שהם יודעים כעובדי הטלוויזיה למזלם הטוֹב, רוצים לדעת גם מאות האלפים שלא התמזל מזלם לעבוד במחלקת הספורט…". זה היה מדהים. חלק מהכתבים היו יושבים שעה ארוכה עם עורכי סרטי ה- Video (מתוך סקרנות ועניין) על מכונות ה- VTR כדי לגלות את צפוּנוֹת התעלומה. כשזאת לא הייתה נחשפת ע"י המצלמה , מיהרו לספר לי, "הסוֹד נשאר בלתי פַּתִּיר ואין סִיפּוּר". קִשקוּש מוחלט. גם כשהתעלומה איננה נפתרת היא עדיין חומר עיתונאי מסקרן שצריך לשָדְרוֹ לצופי הטלוויזיה . זהו חלק ממהימנות השידור והאינטראקציה המתקיימת בין העורכים לצופיהם.

פגשתי את אורי פורת ז"ל לראשונה בחיי עֶרֶב התפנית הגדולה בחייו בלוֹבִּי של מלון "הילטון" בירושלים ביום ראשון – 4 במרס 1984 בשתיים וחצי בצוהריים. זה היה כחודש לפני מינויו הוודאי למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר. לא ידעתי כל כך איך לזהות אותו. מעולם לא ראיתיו פנים אל פנים. זכרתי את דמותו של מנכ"ל רשות השידור המיועד באחת מהתמונות שהביאו למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכתב עמוס כרמלי והצלם ברטו אלדג'ם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מ- מבצר הבּוּפוֹר בימיה הראשונים של מלחמת לבנון ביוני 1982, ונחקקו בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של כולנו.            על מבצר הבּוּפוֹר לאחר כיבושו ע"י סיירת גולני, נראה אורי פורת יועץ התקשורת הקרוב של מנחם בגין תומך את זרועו של ראש הממשלה המבקר בזירת המלחמה. זה היה בבוקר שלאחר הקרב הלֵילִי העקוב מדם בין סיירת גולני לבין מרצחיו של יאסר ערפאת בו איבדה הסיירת שישה מטובי לוחמיה. לידם ניצב שַר הביטחון אָרִיק שָרוֹן שטרם ידע על האובדן הנורא, ודיווח לראש ממשלתו כי בקרב על כיבוש הבּוּפוֹר לא היו כלל אַבֵדוֹת לצה"ל. ראש הממשלה התעניין לדעת מול המצלמה והמיקרופון של ערוץ הטלוויזיה הציבורי ושאל את שר הביטחון האם האויב החזיק בידיו "מכונות ירייה…?". המיקרופון של המקליט אֵלִי גַל קלט את השאלה והנציח את מנחם בגין משתמש במונח צבאי ארכאי ישן נושן מימי מלחמת העצמאות. מן ההיבט התקשורתי זה היה פגם אנכרוניסטי. אנכרוניזם יוצר תלישות וראש הממשלה ממילא כבר לא היה במיטבו. הוא לפתע נראה עייף וזקן כמו המונח העתיק, "מכונות ירייה" , שטבע רק לפני דקות. מכונות הירייה הפכו זה עידן ועידנים למקלעים . ראש הממשלה לא הכיר את המונח הזה.

טקסט תמונה : יוני 1982. מלחמת לבנון הראשונה. מבצר הבופור.                                      אורי פורת (ראשון מימין) עיתונאי מצטיין וראשון במעלה במשך שנים רבות ב- "ידיעות אחרונות", הפך ב- 1981 ליועץ התקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין. אורי פורת היה יועץ נאמן ומקורב מאוד למנחם בגין וליווה אותו לכל מקום ואתר. בתמונה נראה אורי פורת עם ראש הממשלה מנחם בגין ושַר הביטחון אריאל שרון מסיירים בזירת המלחמה במבצר הבופור בלבנון ביום שלישי – 7 ביוני 1982 לאחר מלחמה עקובה מדם בין סיירת חטיבת "גולני" בפיקודו של גוני הרניק לבין פלוגת מחבלים של יאסר עראפאת. בקרב הקשה נהרגו שישה מלוחמי הסיירת בהם מפקדם גוני הרניק הי"ד. בעת הסיור של ראש הממשלה ושר הביטחון  על היעד המבוצר, טרם נודע כי שישה מלוחמי הסיירת נהרגו בקרב. במרכז התמונה נראה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמוס כרמלי ז"ל. איש הקול החבוש באוזניות ואוחז במיקרופון, הוא אֵלִי גַל. (התמונה באדיבות עמוס כרמלי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי פורת היה שנים רבות עיתונאי בולט "בידיעות אחרונות", ושימש אח"כ יועץ תקשורת נאמן של ראש הממשלה מנחם בגין. עכשיו גמל לו ראש הממשלה החדש יצחק שמיר מחליפו של מנחם בגין בפרס הראוי והציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. קבענו להיפגש לשיחת היכרות בלובי של מלון "הילטון" (Hilton) בירושלים. מעולם לא ראיתיו קודם לכן וגם לא שוחחתי עמו בטלפון. חששתי מפדיחה שלא אזהה אותו. מכר משותף של שנינו אלי בואנוס (היה בזמנו איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבר מרכז הליכוד) זיהה לי אותו והכיר בינינו. שתינו קפה בצוותא. פרשתי לפניו את המורכבות והמסובכות של מִשנַת שידורי הספורט (שלי) בתוככי גוף שידור ציבורי. רוב השיחה אני דיברתי, כשהוא מאזין ומצית סיגריה מסיגריה (כמעט). לפני שנפרדנו הוא שאל אותי בקולו השקט כשהוא מסנן מבין שיניו, "…תגיד לי יואש, בשביל מה אני צריך את זה ? את כל רשות השידור הזאת ? רק צרות אני שומע ממך!…". השבתי לוֹ כהרף עין כלהלן : "…אורי, כשייתמו שנות שירותך כמנכ"ל רשות השידור בעוד חמש שנים, היכן שהוא באפריל 1989, לא תרצה להיפרד. אתה תבקש מראש הממשלה להאריך לך את הקדנציה בעוד חמש שנים…". נפרדנו בלחיצת יד. אהבתי אותו מהרגע הראשון. לא בגלל חיבתו המופלגת לספורט. היה טמון בו קֶסֶם אישי כובש. אורי פורת העניק לי ממון יתר ותוספת ענקית של אמצעי צילום והפקה ובכך שינה את מפת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת אמצעי השידור המוקצים להם מקצה לקצה. לא ניתן להשוות מנקודת מבטי את איכות שידורי הספורט בתקופתו של אורי פורת כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984, לבין אלו ששודרו בעידן יוסף "טומי" לפיד 1984 – 1979. אורי פורת העניק לי תנופה אדירה ובאמת שידורי הספורט פרצו בסערה קדימה ולא רק הם. אורי פורת מסר את רשות השידור למנכ"ל הבא אחריו (אריה מֶקֶל) במצב טוב יותר מזה שקיבל אותה מקודמו. הוא חולל את "מהפכת רוּן ארלדג' הראשונה בשידורי הספורט בטלוויזיה". זה היה הישג גדול וחשוב. מוטי קירשנבאום חולל במובן מסוים את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' השנייה", למרות שהפסיד את זכויות הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994.

אורי פורת ז"ל העניק לי בימיו הראשונים כמנכ"ל רשות השידור מָסָה ענקית של אמצעי שידור והפקה, עליהם יכולתי רק לחלום בעידן יוסף בר-אל שלוש שנים קודם לכן. בעונת הכדורגל 1994-1993 הגיעה "הפינה רגע של מחלוקת" לשיאים חדשים הודות לעושר טכנולוגי חסר תקדים בתולדות צילומי הספורט בטלוויזיה הישראלית. במקום ארבע מצלמות (חמש מצלמות במקרה הטוב) בהן כיסינו את משחק הכדורגל המרכזי בשבתות עד לבואו של מוטי קירשנבאום ז"ל, השתמשנו עכשיו בצורה שיטתית בעֶשֶר מצלמות, שמונה מהן מצלמות גדולות ושתיים מצלמות שרויות "מצלמות אצבע", לרבות חמישה ולפעמים שישה הילוכים חוזרים מזוויות שונות שהותקנו בניידת השידור הגדולה שלנו "וֶורֶד". תוספת כה נכבדה של חמֵש – שֵש מצלמות ומכשירי הקלטה נפרדים שינתה את התמונה והתוצאה הסופית המתקבלת על המסך מקצה לקצה. יכולנו לייחד ולהציב מצלמה מיוחדת שעקבה ברצף ב- Close up אך ורק אחרי מהלך הכדור. המצלמה הזאת שהייתה Isolated ומחוברת למכשיר הקלטה נפרד, לכדה את כל העבירות האדומות והצהובות. היו מופקדים עליה טובי צלמי התקריבים שלנו, ובראשם חיים פודגור, מוני שם טוב, ושמוליק ברעם. המצלמה התחתונה שהוצבה על כַּר הַדֶשֶא נקראה בפינו, "מצלמה מספר שלוש". היא הפכה חיש מהר לאויבת פורעי החוק במגרש.

המצלמה הזאת הצליחה להתקרב אל השחקנים ואל פרצופם בתנאי תאורה טובים ובשל העדשה הענקית המותקנת עליה עד כדי כך, שהיה ביכולתה להעניק למומחי "קוראי השפתיים" את היכולת לקרוא את קללות השחקנים. המצלמות הגבוהות שהוצבו על קווי ה- 16 מ' של רחבות השערים חשפו את הנבדלים ללא כל מאמץ. את רגעי השיא במשחקים לרבות השערים שהובקעו, ניתן היה להראות לפחות מחמש זוויות צילום שונות. בימים ההם זה היה חידוש מפליג . האימפקט היה עצום וגם היינו בלעדיים. "משחק השבת" ובתוכו הפינה "רגע של מחלוקת" קיבלו תפנית חדשה לחלוטין. בפעם הראשונה נקטתי בשידורי ה- Promo (קידום) של מחלקת הספורט בטקסט סטקאטו אגרסיבי. כתבתי צ'ק לצופים בו הבטחתי להם, "…את כל השערים, כל הרגעים הגדולים, כל הכרטיסים האדומים…רק "במשחק השבת"…רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…". לצֶ'ק הזה היה כיסוי.

בערב שבת – 18 במרס 1994 בשיאה של עונת הזהב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יממה לפני השידור הישיר של משחק העונה ה- 3 בין מכבי חיפה למכבי ת"א על תואר האליפות, שיבצה מחלקת ההגשה והרצף בראשותה של יפה מישורי שלושה שידורי פרומו רצופים בתחום זמן של שלוש שעות בין שמונה בעֶרֶב לאחת עשרה בלילה. שידורי ה- Promo האלה היו בעצם כתבות קידום מיוחדות שהכינו שני אנשי חטיבת הספורט שלי יגאל שמעוני ויוני קנלר על פי הנחייתי. אורכה של כל כתבת פרומו כזאת באותו לֵיל שִישִי עמד על דקה אחת וארבעים שניות. הן היו אמורות למקד את תשומת ליבו של הציבור בשידור הישיר של משחק העונה החשוב למחרת. שלוש כתבות הפּרוֹמוֹ המרהיבות והתוססות האלה הֵישִירוּ מבט אל צופי הטלוויזיה משלוש זָוִויוֹת שונות , אך הקו המנחה היה משותף והמֶסֶר היה אחיד. כתבת הפרומו קידמה את השידור באמצעות טקסט של הקריין דן עופרי (קריין חדשות במקצועו ברדיו "קול ישראל") , משולב בקִטעי שידור אוטנטיים ודרמטיים של השַדָּר מאיר איינשטיין , בהם תיאר את מהלכים שהניבו שערים בשני משחקי העונה הקודמים בין שתי הקבוצות. כל שידור פרומו כזה הסתיים בהכרזה בוטחת של המפרסם במִקְצַב קריינות בוטח בסגנון סְטָקאָטוֹ, עם הפסקות קצובות והדגשים בין המילים, "…שידור הישיר…משחק העונה השלישי מכבי חיפה – מכבי ת"א …שֵש בערב…רק בטלוויזיה הישראלית…רק בערוץ הראשון…!". זה נשמע ארוגנטי אבל זו הייתה האמת. הכדורגל היה רכוש שידור בלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשת הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל הייתה צריכה להיות גאה על כך שהיא מחזיקה בנכס השידור הפופולארי כבר 25 (עשרים וחמש) שנה ברציפות.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נסער והרים לי בבהלה באותו עֶרֶב טלפון לביתי בירושלים. הוא היה ממש נרעש לאחר שידור הפרומו השני וטען שזאת ממש הגזמה. "יואש, זה Over Doing, זה יותר מידי, ועוד בעֶרֶב שישי". הוא לא ידע שבעוד כמה דקות ירוץ באוויר הפרומו השלישי. אני לא סברתי כך. "…אינני חושב כמוך אך אתה הוא העורך הראשי שלי ולכן אתה יכול לחתוך אותי אם אתה רוצה…", עניתי לוֹ . זה נכון ששידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העיבו בעֵת ההיא על הישגים חשובים אחרים בשידור הציבורי. שלושת שידורי הפרומו הראוותניים בני 100 שניות כל אחד שנעשו היטב רק הֶעֶצימו את חווית שידורי הכדורגל ויצרו אולי בטעות תמונה מעוותת כאילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא ערוץ ספורט. למנכ"ל רשות השידור היה רק במה להתגאות בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. הוא ניצב בראש פירמידת התקשורת במדינת ישראל גם הודות להצטיינות תוכניות הספורט שלו בערוץ הטלוויזיה הציבורית. לצערי לא לזמן רב.

הצלחת הפינה "רגע של מחלוקת" ויכולתה לפתור תעלומות שיפוט בשל עוֹשֶר מצלמותיה (היחסי), הביאה אותי להציע להתאחדות הכדורגל את סיוע המצלמות שלנו לפתרון אירועים שנויים במחלוקת, ובעיקר כשמדובר ב- "עבירות מוּסַר" שנעלמו מעיני השופטים. כיניתי אותן מעשים פליליים משום שבינן לבין ספורט הכדורגל לא היה שום מכנה משותף. נסמכתי ביזמתי זאת על שיתוף פעולה פרטני שנעשה כבר ב- 1981 בין רשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF והתאחדות הכדורגל הגֶרְמָנִית , ובעקבות רעיון שקרם עור וגידים בשנות ה- 80 של מועצת ליגת ה- NFL להפוך כשיטה את המצלמות של רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות (בשל כמות המצלמות בניידות השידור ועושר זוויות הצילום) למצלמות שופטות בשעה שהן מכסות את משחקי הפוטבול בשתי הליגות הבכירות AFC ו- NFC. הנהלת ה- NFL החליטה להתיר לשופטי המשחקים להפסיק את המשחק כדי להתבונן בראיות ה- Video המצולמות ולהשתמש בהן על מנת להוציא את הצדק לאור ולוודא את נכונות השיפוט. ה- NFL הייתה הוועדה המארגנת הראשונה בהיסטוריה של הספורט העולמי שאימצה את מצלמות הטלוויזיה וקיבלה את תצלומיהן כהוכחה שיפוטית. חידוש דרמטי והחלטה היסטורית מרחיקת לכת וחסרת תקדים שלא היה לה אח ורֵע, וקיבלה אישור ב- 13 במארס 1986.

זה היה הישג עצוּם וכַּבִּיר בו הכירה הנהלת ה- NFL  בעונת 1987- 1986 במופת הצילום והשידור המתמשך של חטיבות הספורט של ABC , NBC, ו- CBS. ההחלטה להשתמש במצלמות המשדרות ישיר את המשחקים לעשרות מיליוני צופים כמערכת שיפוטית (המקובלת על הקבוצות ובמקביל גם על צופי הטלוויזיה בארה"ב) היוותה הצדעת כבוד ואות הערכה עיתונאי יוצא דופן לאנשי הספורט של שלוֹש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב ובראשם גאון הטלוויזיה רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge), נשיא חטיבות הספורט והחדשות המצליחות של רשת הטלוויזיה ABC. רוּן ארלדג' היה ראשית דבר עיתונאי לוחם ואמיץ. זאת הייתה מורשתו.

טקסט מסמך : 13 במארס 1986. ידיעה סנסציונית המופיעה בעיתון, "INTERNATIONAL  HERALD  TRIBUNE", מבשרת על החלטת מועצת ה- NFL האמריקני להפוך את מצלמות הטלוויזיה של הרשתות הגדולות ABC , CBS , ו- NBC המכסות את משחקי הפוטבול למצלמות שופטות. (הראלד טריביון).

לא ירחק היום בו מצלמות הטלוויזיה בתחרויות המונדיאלים ואליפויות אירופה בכדורגל יהפכו גם הן למצלמות שופטות. מצלמות עזר לשופטי המשחקים ברגעים של מחלוקות שיפוט. השיפור הטכנולוגי הטלוויזיוני רב העוצמה ב- 30 השנה האחרונות, ריבוי המצלמות, והפיכת כל מצלמה בניידת השידור ל- Isolated Camera המחוברת ל- VTR נפרד, מעניקים לצופים בביתם זוויות ראייה משופרות וטובות הרבה יותר מזווית הראייה הבודדת של השופט המרכזי ועוד שתי זוויות ראייה של שני הקוונים. שלושת השופטים רואים את האירועים מגובה כר הדשא. צופי הטלוויזיה רואים בבתיהם את אותם האירועים בהילוכים חוזרים איטיים מזוויות צילום שונות. שם בבית מיטיבים לראות טוב יותר מהשופטים את האירועים השנויים במחלוקת ואשר שווים עוד התבוננות ושיקול דעת נוסף, אך אינם מוענקים לפי שעה לשופטים. ב- 11 באפריל 1981 התרחש אירוע חמור במשחק כדורגל בבונדס ליגה הגרמנית בין קבוצות הָמְבּוּרְג ושָאלְקֶה 04 שהסעיר את כל גרמניה. שחקנה גְדל הגוּף של הָמְבּוּרְג הוֹרְסְט רוּבֶּש תקף את שומרו האישי במשחק תּומַאס זִיבַּארְט במכת מַרְפֵּק אדירה לסַרְעֶפֶת. השחקן הנפגע התמוטט על כר הדשא. התקיפה הפלילית נעלמה מעיניו של השופט הוֹרְסְט יוּסְט אך לא מהמצלמה של רשת הטלוויזיה הממלכתית ZDF שתיעדה מקרוב את האֵירוּע המֵביש בהילוך איטי. ZDF שידרה את הקטע האָלִים הזה בתוכנית הספורט שלה עוד באותו עֶרֶב, וכל גרמניה רעשה וגעשה. הוֹרְסְט רוּבֶּש יצא נָבָל והשופט סוּמָא וגם טיפּש. לעבירת המוּסַר של הורסט רוּבֶּש לא היה דבר עם רוח הספורט . הוא תקף בפראות רבה את יריבו (הבלתי מוכן ומוגן) במסווה של כאילו משחק כדורגל. זאת הייתה עבירה פלילית לכל דבר. זה היה פשע. למחרת השתמשה התאחדות הכדורגל הגרמנית בצילומי ZDF כעדות מרשיעה, והרחיקה את העבריין ממגרשי הכדורגל לשלושה חודשים. את קטע הוִוידֵיאוֹ החשוב הזה סיפק לי ידיד וקולגה אוֹסְקָר ווָארְק (Oskar Wark) מנהל מחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה הגרמנית הממלכתית ZDF במיינץ.

בשבת – 19 במרס 1994, אירחה מכבי חיפה באִצטדיון קריית אליעזר את מכבי ת"א במאבק על האליפות . אנחנו העברנו את המשחק הזה בשידור ישיר שהסתיים בתוצאה 1:1. אך המשחק הזה לא ייזכר בשל תוצאתו, אלא בגלל העבירה החמורה שביצע שחקן מכבי ת"א מֵאִיר מֵלִיקָה על רוֹמַן פֶּץ שחקן מכבי חיפה. היו לנו די והותר מצלמות כדי ללכוד בעדשות שלהן את שערוריית הפגיעה הלא ספורטיבית. אחת המכוערות ביותר שראיתי בקריירה הארוכה שלי כעיתונאי ספורט. מאיר מֵלִיקָה שָבָר לרוֹמַן פֶּץ את הרגל בכניסה ברוטלית בעת שניסה לחלץ ממנו את הכדור. זאת עבירה שאין לה דבר עם הכדורגל. היה מדובר ב- פשע פלילי במסווה של משחק ספורט. ולא רק זאת. הכדורגלן האַָלִים ברח מייד מזירת הפשע ולא טרח לגשת אל השחקן שפגע בו השכוב על כר הדשא מתפתל מכאבים, כדי לפחות לשאול לשלומו ולוּ מתוך נימוּס. מעשה שלא ייעשה. השופט יעקב שָיְינֶר לא שלף כרטיס אדום לעברו של מאיר מליקה והסתפק באזהרה צהובה. מאיר מליקה סירב להזמנתי לבוא לאולפן "משחק השבת" כדי להתראיין ולהסביר את פשר המעשה החמור. הוא ידע שהוא לא נקי כפיים. אנשים נוטים להתראיין כשאין להם מה להסתיר. למאיר מליקה היה מה להסתיר.

בדקתי בעצמי את טֵייפּ השידוּר שוּב ושוּב. עשרות פעמים. הגעתי למסקנה כי הפגיעה הקשה והמכוערת הייתה מכוונת. לא היה ספק בכך. השתמשתי בטכנולוגיה מתקדמת אפקט ה- DPM שעמד לרשותי כדי להגדיל את התמונה המקורית. בתמונה המוגדלת נראה מֵאיר מֶלִיקָה בצילום  Extreme Close – up לאחר שבירת רגלו של רוֹמַן פֶּץ, פונה בפנים כעוסות לעבר חבריו וממלמל בשפתיו, כמו מאשר את השלמת משימת ההתנגשות היזומה ברגלו של רומן פץ. למילים שיצאו מפיו הייתה וויזואליה משלהן. על פי השקפת עולמי נעשה כאן מעשה נְבָלָה. זאת הייתה עבירה פלילית. בו במקום החלטתי כאדם וכעיתונאי לחשוף בפינה "רגע של מחלוקת" בהילוך איטי את סיפור הפגיעה המכוער. למסמך הדוקומנטארי הזה היו שני מסרים ברורים. הראשון כוּוָון לעברם של התאחדות הכדורגל ואיגוד השופטים . חייבים לעצור את ההידרדרות האלימה הזאת , להתריע במועד ולהרחיק את העבריינים. לכן הוספתי וציטטתי בכתוביות בתחתית המסך את חוק מס' 12 בחוקת הכדורגל, הקובע מפורשות,  "דִינַן של עבירות פרועות הוא כרטיס אדום". הלכתי בכוונה תחילה על טקסט שגוֹבֵל במאמר מערכת, דבר שלא עושים בדרך כלל. המֶסֶר השני נועד לילדים ובני הנוער שהם אוכלוסיית צפייה אדוקה ונאמנה לשידורי הכדורגל. הוא היה חינוכי בעיקרו. הדוֹר הצעיר חייב לדעת שרוח הספורט קוראת אומנם לחתור בהתמדה לעבר הניצחון אך יש לעשות זאת בהגינות ומבלי לפגוע האחד בשני. צריך להבחין בין הרצון הלגיטימי לנצח לבין פגיעות גופניות חמורות ביריב שאין להן דבר עם הספורט. זאת הייתה דעתי הנחרצת. נתתי לה פעמיים ביטוי נרחב על המסך. זה היה האינטגריטי העיתונאי שלי. הגשנו את המסמך המצולם בו שוֹבֵר מאיר מליקה את רגלו של רוֹמַן פֶּץ להתאחדות הכדורגל אך היא סירבה לעשות בו שימוש .

רוני קליימן יו"ר מועדון הכדורגל של מכבי ת"א ב- 1994 תקף אותי על השידור הכפול הזה בשתי הזדמנויות שונות , בתוכנית "שער השבת" ביום חמישי – 24 במרס 1994, ו- "במשחק השבת" בשבת – 26 במרס 1994. הוא ראה בעיתונאות שלי שידור מגמתי נגד המועדון שלו שהתחרה על תואר האליפות מול מכבי חיפה באותה עונה. העיתונאי אהוד "אוּדִי" אשרי ז"ל איש עיתון "הארץ" עקב אחרי שערוריית השיפוט בעקבות הפגיעה הקשה שלשחקן קבוצת מכבי ת"א מֵאִיר מֶלִיקָה בשחקן מכבי חיפה רוֹמַן פֶּץ כפי שהשתקפה בצילומי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא נשאר אדיש. אהוד אשרי כתב ביום שישי – 1 באפריל 1994 במקומון "העיר" של תל אביב ביקורת טלוויזיה תומכת וחשובה בסיקור פרשת "מֶלִיקָה – פֶּץ". הטיפול העיתונאי של מחלקת הספורט בפרשה השנויה במחלוקת על מסך הטלוויזיה הציבורית התמקד בהתפרעויות ובפגיעות המכוערות של שחקני הכדורגל בישראל אלו באלו. מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו למצלמות מתעדות ושופטות. המצלמה איננה משקרת. זה מצא חן בעיני אהוד אשרי ז"ל שהעניק למאמרו את הכותרת, "הקוזקים הנגזלים של מכבי תל אביב". כך כתב [1] .

[1]  ראה נספח : ראה מאמרו של אהוד "אודי" אשרי ז"ל במקומון "העיר" של תל אביב  ב- 1 באפריל 1994, וכותרתו : "הקוזקים הנגזלים  של מכבי תל אביב".

טקסט מסמך : 1 באפריל  1994. מקומון "העיר" של תל אביב. העיתונאי האמיץ אהוד "אודי" אשרי ז"ל מפרסם מאמר שבח בזכות העבודה העיתונאית של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המתעדות ללא כחל ושרק את האלימות במגרשי הכדורגל. עבירות מורל ומוסר של שחקני כדורגל כמו כניסות פראיות ושבירת רגלי היריב, יריקה, תנועות יד מגונות וכדומה הן עבירות פליליות לכל דבר ועל העבריין להישפט בבית משפט פלילי. שליפת כרטיס אדום במקרים האלה איננה מספקת. (באדיבות "העיר" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

ציטוט : "…צריך להודות : הצילום עושה שירות רע מאוד למאיר מליקה ומפליל אותו לאורך כל הדרך. הוא נכנס בתנופה אדירה בכף רגלו של הבלם רומן פץ לאחר שהחיפני שחרר את הכדור. רומן פץ נשכב על הרצפה כשרגלו מונפת באוויר סימן ברור לפגיעה קשה מאוד. שחקן מכבי ת"א מאיר מליקה לא נעצר לברר מה קרה או להזעיק את השופט את השופט בהרמת יד. להפך הוא נמלט מהמקום…במכבי תל אביב מצאו את העבריין – לא מאיר מליקה האיש ששבר אלא יואש אלרואי האיש ששידֵר…לי דווקא נראה שהשידור הכפול היה אחת משעותיו היפות של יואש אלרואי. ההחלטה שלו להבליט בכל האמצעים הטכניים שברשותו את השערורייה שהצופים לא יכלו לראות בשידור עצמו הייתה נכונה הן מבחינה עיתונאית – חשיפת הסיפור המלא, והן מבחינה מוסרית – ספורט זה לא שדה קרב…אלמלא חשף יואש אלרואי את המידע שנאגר במצלמותיו היה מוֹעֵל בתפקידו…".

כותב המאמר אהוד "אודי" אשרי אמר לי באותם הימים אז : "…במכבי תל אביב רמזו שיש למחלקת הספורט עניין לעזור למכבי חיפה מפני שמכבי ת"א לא אפשרה שידור ישיר של משחק העונה הראשון, ומכבי חיפה כן העניקה לנו הזדמנות לשדר ישיר את משחק העונה השני". השבתי לו מייד , "לא מעניין אותי מה שהם אומרים, לא מכבי ת"א, לא מכבי חיפה, וגם לא הפועל ת"א. אנחנו עיתונאים בני חורין ונעים במסלוּל שונה משלהם. המסלולים האלה אינם מצטלבים. אני נאמן למצפוני העיתונאי. אני גם שמח שהבוסים שלי חושבים שאני עושה עבודה עיתונאית טובה. אמשיך בדרכי  זאת. אין לי שום מחויבות לאף קבוצה. המחויבות היחידה שלי היא למִרקע הטלוויזיה הציבורי. אין קשר לשידורים הישירים. נכון שמכבי ת"א לא אִפשרה לשָדֵר ישיר את משחק העונה הראשון נגד מכבי חיפה, אבל זאת זכותה…".

העיתון "מעריב" כתב גם הוא מאמר ביקורת טלוויזיה המשבח עד למאוד את הפינה "רגע של מחלוקת" בתוכניות הכדורגל במוצ"ש "משחק השבת" המסקרות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל . הוא העניק באיחור רב  ב- 1 באפריל 1994 כותרת חשובה ורלוואנטית, "מחלקת הספורט תופסת אומץ" [1] בעקבות הטיפול בפרשת "מֶלִיקָה – פֶּץ". הוא לא ידע שהפינה "רגע של מחלוקת" משודרת כבר מן הסתם שנים רבות . מחלקת הספורט תפסה "אומץ" כבר מזמן . כך כתב המשורר באיחור אך בהגיונו הבהיר. "למרות טעויות שיקול שונות , אני משוכנע שהפוזה שתופסת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים אלה, מעניינת ותורמת לשיח הספורטיבי הרבה יותר מאי פעם. מוכנותה של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להביע דעות על מה שמצולם היא מדיניות חדשה יחסית שמעוררת עניין מכל זווית אפשרית. לא פעם קורה שאני רואה אירוע בטלוויזיה ושומע במקביל עמדה נחרת של השדר בדבר צדקתו או טעותו של השופט. לפעמים אני נשאר המום. אני ראיתי שלא היה פנדל בשעה שהשָדָר טוען בתקיפות שהיה. גם אני וגם השָדָר מסוגלים לטעות, וכך נוצרת סימטריה בינינו בזכות התמונה האובייקטיבית המוקרנת לשנינו. הגרסה המסורתית של שידורי הספורט, שבה הקפיד השדר לשמור את דעתו לעצמו, יצרה שידורי פרווה משעממים . ראייה ביקורתית על הנעשה במגרש תורמת לעניין שלנו בשידור. אני בטוח שלא הייתה למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שום התייחסות עוינת למכבי ת"א במהלך פסטיבל מאיר מליקה שהיא יצרה השבוע . בעבר היא נהגה כך עם שחקנים וקבוצות אחרים . מחלקת הספורט פשוט קלטה את מאיר מליקה אומר דבר מה שיכול לעניין, וניצלה את התגלית עד תום. היא המשיכה לחגוג אותה כך נדמה לי מסיבות מקצועיות טהורות. ההערה שהשמיע מאיר מליקה יכול היה להיקלט רק בטלוויזיה, וכאן באו לכלל ביטוי יתרונותיו של המדיום. חלק מהכעס מופנה אל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאמצעי תקשורת אחרים שהקנאה מדברת מגרונם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 השתמשה כאן לכאורה ביתרון לא הגון , לא שִוויוני שיש לה על פני העיתונות הכתובה והרדיו. אפשר רק לברך על הצבע שהיא מוסיפה לעולם הספורט שלנו. צריך למהר ולתפוס שחקנים נוספים מקבוצות אחרות בפשלות דומות. כך ייווצֵר איזון, שלא יאפשר טענה של רדיפת קבוצה מסוימת. ההצפה באירועים גם תוריד מחריפות התגובה הייחודית למעשי מאיר מליקה, ואולי תעזור גם בטווח ארוך לבעֵר נגעים מסוג זה בדרך לספורט נקי יותר".

באחד ממשחקי הליגה לכדה מצלמת ה- Close up את בלם בית"ר ירושלים אוּדִי אַשָש לוֹפֵת את אשכיו של יריבו השחקן רוֹנִי לִוִי ג'נטלמן מושלם (בעבר שחקן מכבי נתניה, בני יהודה, ומכבי חיפה, והיום מאמן מכבי חיפה), בעת וויכוח ביניהם. זה היה מעשה תקיפה פלילי. העברנו את הקלטת המצולמת להתאחדות הכדורגל אך היא התעלמה מהמקרה. הטיפול של מחלקת הספורט בפרשת הפציעה החמורה של רוֹמַן פֶּץ הייתה שלב חדש בהתפתחות הצילום הטלוויזיוני והטמעת חשיבותו בקרב ציבור הצופים והשחקנים כאחד. המסר העיתונאי שהעברתי לשחקנים ולמאמנים היה ברור, "עינו של האח הגדול פקוחה". זאת הייתה קריאה לשחק כדורגל הגון והוגן . עדשות הטלוויזיה יעקבו ויצלמו את מפירי החוק. עונשם יהיה חשיפת קלונם בציבור על מסך הטלוויזיה הציבורית. התאחדות הכדורגל הישראלית דחתה על הסף בשנות ה- 80 של המאה שעברה את רעיון המצלמות השופטות.

אבינועם עובדיה שחקנה המצטיין של קבוצת שמשון ת"א ונבחרת ישראל לא סגד מעולם ולא רכש כבוד לשופטי הכדורגל, והפך בשל כך לא אחת לגיבור של הפינה רגע של מחלוקת . ב- 1979 שיחק עם קבוצתו באִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב נגד הפועל באר שבע וכבש שער נהדר לרשתו של רוֹנִי מוֹסקוֹביץ' שוערה של הקבוצה מהדרום. מצלמת הפילם שלנו תיעדה אותו כהלכה ורִבְבַת  הצופים הריעו לשער שנעלם רק מעיניו של השופט הבינלאומי אברהם קליין ומהקוונים שלוֹ . בהילוך החוזר של הבקעת השער נראה הכדור שטַס במהירות גדולה שוֹרֵט קלות את פנים הקורה הימנית ומזעזע את הרשת הלבנה, מתגלגל לאורכה, ומשם נזרק אל הקורה השמאלית ויוצא החוצה. שופט המשחק לא ראה את השער, ושחקני שמשון ת"א הנרגזים ובראשם אבינועם עובדיה חשו שגזלו מהם שער חוקי למְהדרין. הם עטוּ על אברהם קליין כדי לשנות את רוע הגזירה והטילו עליו מצור . השחקנים אחזו במדיו של השופט, דחפו אותו, קיללו אותו, וטלטלו אותו כעלה נידף. הם כמעט הִכּוּ אותו. אך אברהם קליין שתק ולא הגיב. הוא לא הבין כלל מה רוצים ממנו . הוא לא אישר את השער שלא ראה ומאידך גם לא שלף אפילו כרטיס אדום אחד כלפי הפורעים שנִענעו אותו בפראות מצד לצד. השופט הבינלאומי שהיה גיבור בחו"ל נתפש כחלש בארץ. בחו"ל עמדו השחקנים דוֹם מולו. בארץ לעגוּ לוֹ לא פעם ולא פעמיים מפני שנתפש כשופט ג'נטלמן וידען אך נטול כריזמה וחסר סמכות. הסצנה ההיא באצטדיון "בלומפילד" בשעה ששחקני קבוצת שמשון ת"א תופשים ואוחזים במדיו השחורים ומטלטלים אותו כבובת משחק, היא תמונה שלא תישכח. השחקנים לא התביישו לתפוש אותו בדשי תלבושתו השחורה מבלי שהגיב . הם לעגו לוֹ . אברהם קליין היה שופט עליון שהכיר וידע היטב את החוק על בוריו, אך התנהג כאירופי בין כדורגלנים אסיאתיים טִלטול שופט מצד לצד ותפישת בגדיו ע"י השחקנים הוא עבירת קָלוֹן שיש לה פירוש אחד בלבד, שליפת כרטיס אדום לעבר השחקן האלים. אברהם קליין בחר להתעלם ממנה, מצלמת הפילם של "מבט ספורט" חשפה את חולשתו ואת האירוּע המֵביש במלואו וכך גם שידרה אותו.

[1] ראה נספח : ראה מאמר ביקורת טלוויזיה "במעריב" מ- 1 באפריל 1994 המשבח את הפינה "רגע של מחלוקת".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. אצטדיון הכדורגל העירוני של חיפה בקריית אליעזר. שופט הכדורגל הצעיר אברהם קליין בראשית שנות 1960 (ראשון משמאל). היה Grand Master בשיפוט ובעל מוניטין בחו"ל, אך נתקל בקשיי שיפוט בליגת הכדורגל הבכירה בישראל . מימין : הכתב הפורה, החרוץ, המוכשר והנאמן ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמוס כרמלי ז"ל. (באדיבות עמוס כרמלי ז"ל).

במארס 1979 הפקתי, ערכתי, ושידרתי ב- "מבט ספורט" כתבה ארוכה שהייתה בעצם סרט באורך של 25 דקות המראה בפרהסיה עשרות טעויות שיפוט של שופטי כדורגל בכירים במשחקים שונים בליגה הלאומית באותה עונה, ביניהם גם של שני שופטי הצמרת שלנו שהיו גם שופטים בינלאומיים, אברהם קליין ונפתלי איתן. לסרט התיעודי קראתי : "מה שראתה המצלמה במגרש ואתם בבית לא ידעתם". הסרט חשף שגיאות שיפוט קשות, מחדלים של אי התמצאות מינימאלית בחוקי המשחק ע"י השופטים, ואי כיבוד הוראות מפורשות המחייבות שליפות של כרטיסים אדומים לשחקני כדורגל אלימים הפוגעים שוב ושוב בגסות רבה בחבריהם על כר הדשא וגם מתפרעים כלפי השופטים. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה שהתוכנית "מבט ספורט" עסקה בביקורת שופטי הכדורגל בליגה הלאומית (ליגת העל היום) ותקפה את הטעויות הגסות שלהם בחריפות רבה באמצעות צילומים מפלילים. אחת השגיאות הקשות בכתבה הייתה של השופט נפתלי איתן במשחק אחר באצטדיון 'גאון' ביפו אירחה מכבי יפו את מכבי ת"א תועדה במלואה ע"י מצלמת פילם מסוג BL. במהלך המשחק הזה פסק השופט על בעיטת עונשין ממרחק 11 מ' לזכות מכבי ת"א. ההחלטה לא מצאה חן בעיני מגן מכבי יפו מוצי ליאון. מוצי ליאון התנפל על נפתלי איתן כשהוא תופש בבגדיו ומטלטלו בגסות. השופט הסלחן שגה קשות משלא שלף כרטיס אדום לעבר התוקף והורה לגיורא שפיגל שחקן מכבי ת"א להוציא את גזר הדין לפועל . בשער מכבי יפו ניצב הרצל קביליו. בשעה שגיורא שפיגל פתח בהרצה לעבר הכדור המונח על נקודת 'הפנדל' החל הרצל קביליו לנוע לפנים כדי לסגור את זווית הבעיטה. יחד עם גיורא שפיגל נכנסו לרחבת ה- 16 שישה משחקני מכבי יפו . זאת הייתה נדידת העמים ממש. כשגיורא שפיגל בעט בכדור הרצל קביליו כבר ניצב על קו ה- 5 והדף אותו בהצלחה. השופט המנוסה שגה שנית כשלא הורה על בעיטה חוזרת. מצלמת הפילם חשפה את הביזיון.

הסרט הִכה בתדהמה את צופי הטלוויזיה וגם את איגוד השופטים. עד אז מעולם לא שידרנו סרט תיעודי החושף בצורה שיטתית וממוקדת כל כך הרבה טעויות שיפוט צורמות ומגוחכות של שופטי כדורגל רבי מוניטין בעלי ניסיון בן שנים רבות . הקורבנות העיקריים היו שני השופטים הבכירים בארץ בעת ההיא אברהם קליין הבינלאומי ונפתלי איתן. הסרט הדוקומנטארי חשף בזה אחר זה עשרות שגיאות שיפוט במגרשים השונים, חלקן קטסטרופאליות ובלתי מובנות בעליל, וסדק את חומת האימון בין מועדוני הכדורגל לבין השופטים , וגם את אימונו של קהל הצופים באנשים בשחור. יו"ר איגוד השופטים נפתלי איתן אַץ להתלונן בפני אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט (היה עסוק בהפקת שידור הארו – וויזיון) על כי יואש אלרואי הִבאיש את ריחם של השופטים בעיני הציבור ולכן צריך להעניש אותו . אלכס גלעדי הדף כמובן את טענותיו מכל וכל .

ל- "מבט ספורט" הגיעו מאות תגובות בע"פ ובכתב של צופים בעקבות חשיפת ערוותם של שופטי הכדורגל. אני מביא לדוגמא תגובה טלפונית, אחת מיני רבות, כפי שרשמה והעבירה לידי מזכירת מחלקת הספורט באותו ערב, והשתמרה, למרות שחלפו שנים רבות מאז. לכולנו, אנשי הטלוויזיה במחלקת הספורט וגם שופטי הכדורגל היה ברור שהחל עידן עיתונאי חדש. עדשות מצלמות הטלוויזיה הקשו על השופטים ופגעו לעיתים במוניטין שלהם אך זה היה תפקידן . לתעד את המתרחש ולהבליט את הדורש הבלטה ולתקן את הדורש תיקון . ב- 1979 נוסד המוסף הטלוויזיוני המרתק, "רגע של מחלוקת". הוא הפך למִשְנָה סְדוּרָה. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הילל אותה.

טקסט מסמך : שנת 1979. זוהי אחת התגובות הטלפוניות שהגיעו למשרדי מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, באחד ממוצ"ש בחודש מארס 1979, בתום שידור הכתבה, "מה שראתה המצלמה במגרשי הכדורגל ואתם בבית לא ראיתם". מצלמות הטלוויזיה הכריחו את שופטי הכדורגל להיטיב את דרכם ולשפר באופן מיידי את רמת השיפוט שלהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1985 לבש אבינועם עובדיה את מדי נבחרת ישראל במשחקי קדם גביע העולם באוקייניה. הבעיה עם אבינועם עובדיה הייתה שהוא אומנם לבש אך לא רחש כבוד ליריביו על כר הדשא. אחד השחקנים האוסטרליים פגע בו ואבינועם עובדיה שלא סמך על השופטים, יָרָק על השחקן המתנכל בלהט הוויכוח ביניהם בגסות רבה. המצלמה האוסטרלית לכדה את עבירת המוּסַר הגסה של השחקן הישראלי, ויורם ארבל שידר כהרף עין למיקרופון, "בושה וחרפה". וודאי ששידרתי והוקעתי את האירוע המביש בתוכניות הספורט שלי שוב ושוב. יריקה בפניו של שחקן יריב היא עבירה מטונפת שאין עליה מחילה, לא כל שכֵּן כשהוא לובש את מדי נבחרת ישראל.

ב- 20 באוקטובר 1985 התמודדה נבחרת ישראל במלבורן עם נבחרת אוסטרליה בקדם גביע העולם בכדורגל. המשחק הסתיים בתוצאה 1:1 ונבחרת ישראל הודחה מהטורניר. המשחק הזה לא ייזכר בשל תוצאתו אלא בגלל הכרטיס האדום שספג השחקן המוכשר של בית"ר ירושלים ונבחרת ישראל אלי אוחנה. השחקן הישראלי המבריק בחר ברגע של שמחה להתגרות בקהל האוסטרלי. הוא רץ לעבר היציעים כשהוא מבצע תנועת יד מאוגרפת מלמטה למעלה במרפק כָּפוּף, כמו במכת וָו באגרוף. בתחרות אִגרוף זאת חבטה מוּתּרת היכולה להביא לסיום הקרב בנוֹק אאוּט. במשחק הכדורגל זאת תנועה מַתּרִיסָה הנחשבת למעשה גנאי. שופט המשחק דה – סילבה מפורטוגל לא היסֵס אפילו לרגע. הוא שלף מייד כרטיס אדום והעניק נוק אאוט לאלי אוחנה וזרק אותו משדה המשחק. אלי אוחנה ההמום מההרחקה (אותה חשב לבלתי מוצדקת) הזיל דמעות שליש על ספסל הנבחרת, אך הן לא מנעו ממני להציג את איוולתו בפרהסיה בשידורים שלנו. תנועת ידו המגוּנה לעבר הצופים האוסטרליים, כשחקן נבחרת המייצג את מדינת ישראל , הייתה ביזיון שאין לה דבר עם תחרות הספורט.

התאחדות הכדורגל של ישראל סירבה כל השנים להשתמש בצילומי מחלקת הספורט כהוכחות משפטיות .

תארו לכם את רוּן אָרְלֶדְג' ו/או את אלכס גלעדי משכירים את קולם תמורת כסף ומקריינים פּרסומות מסחריות ברדיו כמו השַדָּר יורם ארבל למשל. הם כמובן לא עשו את המעשה הנלוז הזה מעולם . אבל יורם ארבל עוסק בזה במקביל למה שאמור להיות עבודתו העיתונאית כשַדָּר ומפיק בערוצי הטלוויזיה – ערוץ 5 בכבלים ובערוץ 2 המסחרי. זוהי תופעה מסואבת שלא עולה על הדעת וראויה לכל גינוי. למען האמת הוא לא לבד. קריין ושַדָּר החדשות הבכיר ביותר ברדיו "קול ישראל" מלאכי חזקיה מוכר את קולו להקראת פרסומות מסחריות. לא אחת יקרה שמייד בתום מסע הפרסומות שלוֹ ברדיו, נשמע שוב קולו לאחר "ששת הפיפסים", אך הפעם כקריין מהדורת החדשות. פתטי. גם אלי ישראלי השַדָּר הוותיק של גלי צה"ל שעוסק בעיתונאות בתחנת הרדיו הצבאית, משכיר את קולו תמורת ממון . ניגוד אינטרסים מוחלט שלא יעלה על הדעת. גם ירון לונדון, מאיר איינשטיין ז"ל (קריין של הפרסומת המסחרית "מקיטה"), ודן שילון השכירו את קולם העיתונאי להקראת פרסומות מסחריות אך עשו זאת במינונים הרבה יותר נמוכים משל יורם ארבל. יורם ארבל שדרן הספורט המוכשר הבלתי נלאה ובעל הקול היפה ביותר בישראל הפך לאיש עשיר מהקראת פרסומות מסחריות. החברות המסחריות השונות שיווקו את מוצריהן באמצעות דמותם וקולם של קרייני הטלוויזיה הפופולאריים. אנשי הטלוויזיה והרדיו ביניהם קרייני חדשות רבי מוניטין לא אמרו להם לא למפרסמים. פגם מוסרי חמור. רק שַדָּר רדיו אחד אמר "לא" טוטאלי למפרסמים בכל שנות הקריירה המפוארת שלוֹ. נחמיה בן – אברהם הדגול. הוא היה יכול באחת להפוך למולטי מיליונר בימים ההם, אך נשאר נאמן לעיקרו שאין הוא משכיר את היושרה העיתונאית המושלמת שלוֹ וקולו הייחודי למולך המסחרי. גם מן ההיבט הזה הוא היה יחיד בדוֹרוֹ. תמר בן אברהם זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר שערכתי עמה, כלהלן : "…היו לנחמיה המון הצעות מחברות מסחריות לפרסם אותן בקולו . הן הציעו לו ממון רב אך הוא תמיד סירב…".

מגיש החדשות מספר אחת של הטלוויזיה חיים יבין רצה גם הוא לעשות ממון מקולו העיתונאי ומהפופולאריות שלו כשדרן חדשות. הוא השכיר את קולו לקריינות הסיפור, "הפִּילוֹן בַּבָּר" , ולמשחקי טריוויה לילדים. אולי מעשה חינוכי אך פועל על אותו העיקרון השלילי. עיקרון לא אתי של השכרת הקוֹל בשירות הציבור לטובת המִגזר הפרטי כדי להעשיר את חשבון הבנק. כמובן ש- וולטר קרונקייט לא היה מעלה בדעתו לנהוג כך. העניין הזה בו מרשים לעצמם שדרני טלוויזיה ורדיו ידועים בישראל למכור את קולם העיתונאי תמורת בצע כסף הוא דבר עלוב. זה ברור. אך הבה נעזוב את העניין הנלוז הזה עכשיו.

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. מגיש "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין משמש עורך ומגיש של משחק טריוויה "חידון טלוויזיה" בהוצאת חברת "הגל החדש".

טקסט תמונה : שנת 1952. זהו וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ב- 1952. הוא נולד ב- CBS ושם גם סיים את הקריירה העיתונאית המפוארת שלו. מעולם לא השכיר את קולו לגורם מסחרי ומעולם לא ערק לרשת מתחרה למרות שהוצעו לו סכומים מפתים כדי לעשות זאת). הוא נשאר נאמן ל- CBS לעולם ועַד. היושרה העיתונאית המושלמת שלו וקולו הנפלא הפכו אותו למגיש חדשות דגול והטוב ביותר בארה"ב ודמות מיתולוגית. וולטר קרונקייט היה האחד והיחיד. וולטר קרונקייט הפך מופת ומודל לחיקוי לעיתונאי טלוויזיה רבים בעולם. (CBS).

טקסט תמונה : 1977. וולטר קרונקייט (משמאל) חוגג עם נשיא CBS וויליאם 'ביל' פיילי רבע מאה שנות הגשת חדשות שלוֹ ברשת. (CBS).

פוסט מס' 724. יופי ואסתטיקה תנ"כיים. שיעור בתנ"ך ממבט אחר (4). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך. פוסט מס' 724. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.

סיפורו הטראגי של שאול המלך (המלך הישראלי הראשון בהיסטוריה התנ"כית) במסגרת יופי ואסתטיקה תנ"כיים, שיעור בתנ"ך ממבט אחר (4) נדחה והועבר לפוסט מס' 725.

סוף הפוסט מס' 724. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.