פוסט מס’ 761. השידור הציבורי הטלוויזיוני חווה תנודות קיצוניות של שֶפֶל ושיאים בשנים שבין 1989 ל-2001. היה שם מנהל טלוויזיה אחד בשם יוסף בר-אל שהסיט ב-1993 את תוכנית האקטואליה “מבט ספורט” משמונה בערב (20.00) לחֲצוֹת וָחֵצִי (00.30) בנימוק שהוא מעניש אותי מפני שאינני עושה דברו. מנהל חטיבת החדשות דאז אֵלִימֶלֶך רָם ז”ל ומנהל חטיבת התוכניות דאז אליעזר “גייזר” יערי לא נלחמו ואישרו את ההסטה המטומטמת. לשאלתי את אֵלִימֶלֶךְ רָם כיצד הוא מאשר מהלך נְבָלָה טלוויזיוני שכזה, כאילו מדובר בתוכנית עיתונאית פרטית שלי, השיב לי מִנְיֵה וּבַיֵה, “מה אני יכול לעשות…?”. נְפוֹלֶת של נְמוּשוֹת ניהלה בשנים ההן שבין 1990 ל- 1993 את השידור הציבורי הטלוויזיוני. פוסט מס’ 761 עוסק ב-מנהיגות וניהול בזירת תעשיית הטלוויזיה ובזירות הספורט. מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998-1993 מוטי קירשנבאום ז”ל היה איש רוֹמִי יותר מאיש דנמרק. ב-2005 הדיחה ממשלת ישראל לעַד את יוסף בר-אל מרשות השידור ומכֵּס המנכ”ל שלו. גבריאל “גברי” לוי ז”ל (2018-1937) לימים יו”ר התאחדות הכדורגל והתנהלותו הנוקשה מול מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בשנים 1995-1993,מול מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ומולי כמנווט שידורי הספורט של שניהם. יורשו של גברי לוי ז”ל, יו”ר ההתאחדות אבי לוזון יבד”ל בשנים 2017-2007 אימץ את מדיניות מכירת זכויות השידורים של קודמו גברי לוי ז”ל. שניהם היו אנשי כלכלה ו- כספים מוכשרים, אגרסיביים, ובוטים. בעיקר נגד רשות השידור הציבורית שהפכה לשַק איגרוף, חטפה מכולם לרוב לא בצדק, ולא ידעה להשיב מלחמה שערה. מפעל תחרות השירים האירופית רבת היוקרה והמוניטין, ה-“ארו-וויזיון” Eurovision Song Contest בחסות ה-EBU (איגוד השידור האירופי) היא הרבה יותר מתחרות זמר בידורית. היא אירוע בעל יוקרה לאומית ובינלאומית. פוסט מס’ 761. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 20 באוגוסט 2018.

פוסט מס’ 761.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, וגם לא לצורך פרסום אישי.

הערה מס’ 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, והמתעניינים בו, עברה את רָף ה- 700000 (שבע מאות אלף).

——————————————————————————————

פוסט חדש מס’ 761 : הועלה לאוויר ביום שני – 20 באוגוסט 2018.

——————————————————————————————

טקסט תמונה : חלפו 30 שנים. ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי המרכזי בבירת דרום קוריאה בימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. אנוכי (משמאל) יחדיו עם שדר טקס הפתיחה שלי אורי לוי (מימין). היה מדובר בהצלחה ושגשוג כבירים של צוות שידור קטנטן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכל היבטי ה- הפקה האולימפית המורכבת והמסובכת ההיא ב- 1988 (מרוחקת מאוד מגבולות מדינת ישראל) והנוגעת ל- תוכן, טכנולוגיה מיידית וחדשנית לרבות תקשורת לוויינים בינלאומית משופרת, ושימוש יעיל ב- לוגיסטיקה מהירה ושוטפת. הצלחה ושגשוג טלוויזיוניים כמעט סנסציוניים בתנאי העבודה ההם. אולי אפילו מעבר למצופה מפני שתמיד שאפתי להגיע וליצור שלמות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום מבצע הפקת השידורים הטלוויזיוניים של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי, גם הודות ל- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של כיסוי אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 761. השידור הציבורי הטלוויזיוני חווה תנודות קיצוניות של שֶפֶל ושיאים בשנים שבין 1989 ל-2001. היה שָם מנהל טלוויזיה אחד בשם יוסף בר-אל שהסיט ב-1993 את תוכנית האקטואליה “מבט ספורט” משמונה בערב (20.00) לחֲצוֹת וָחֵצִי (00.30) בלילה בנימוק שהוא מעניש אותי מפני שאינני עושה דברו. מנהל חטיבת החדשות דאז אֵלִימֶלֶך רָם ז”ל ומנהל חטיבת התוכניות דאז אליעזר “גייזר” יערי לא נלחמו ואישרו את ההסטה המטומטמת. לשאלתי את אֵלִימֶלֶךְ רָם כיצד הוא מאשר מהלך נְבָלָה טלוויזיוני שכזה, כאילו מדובר בתוכנית עיתונאית פרטית שלי, השיב לי מִנְיֵה וּבַיֵה, “מה אני יכול לעשות?”. נְפוֹלֶת של נְמוּשוֹת ניהלה בשנים ההן שבין 1990 ל- 1993 את השידור הציבורי הטלוויזיוני. פוסט מס’ 761 עוסק ב-מנהיגות וניהול בזירת תעשיית הטלוויזיה ובזירות הספורט. מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998-1993 מוטי קירשנבאום ז”ל היה איש רוֹמִי יותר מאיש דנמרק. ב-2005 הדיחה ממשלת ישראל לעַד את יוסף בר-אל מרשות השידור ומכֵּס המנכ”ל שלו. גבריאל “גברי” לוי ז”ל (2018-1937) לימים יו”ר התאחדות הכדורגל והתנהלותו הנוקשה מול מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בשנים 1995-1993,מול מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ומולי כמנווט שידורי הספורט של שניהם. יורשו של גברי לוי ז”ל, יו”ר ההתאחדות אבי לוזון יבד”ל בשנים 2017-2007 אימץ את מדיניות מכירת זכויות השידורים של קודמו גברי לוי ז”ל. שניהם היו אנשי כלכלה ו- כספים מוכשרים, אגרסיביים, ובוטים. בעיקר נגד רשות השידור הציבורית שהפכה לשַק איגרוף, חטפה מכולם לרוב לא בצדק, ולא ידעה להשיב מלחמה שערה. מפעל תחרות השירים האירופית רבת היוקרה והמוניטין, ה-“ארו-וויזיון” Eurovision Song Contest בחסות ה-EBU (איגוד השידור האירופי) היא הרבה יותר מתחרות זמר בידורית. היא אירוע בעל יוקרה לאומית ובינלאומית. פוסט מס’ 761. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 20 באוגוסט 2018.

אלימלך רם היה גלוי לב עמי והודיע לי כי הוא איננו יודע מה לעשות וכיצד להגן עלי ועל הצדק והיושרה, בנימוק שיוסף בר-אל הרבה יותר חזק ממנו. אליעזר יערי התייחס אל יוסף בר-אל כאל משיח, והודיע לי לא פעם ולא פעמיים בזו הלשון, “…סוף כל סוף יש לטלוויזיה מנהל חזק…”

אלו חוקי תעשיית הטלוויזיה באשר היא :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, קפדנית, ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון ב- משאבי אֱנוֹש.

2. אין תחליף לעיתונאות אֶמֶת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה ואשר נעה על פי תכנון ומחשבה מראש בקו מקביל לקַו המקביל של הממלכה ולעולם איננה חוֹצֶה אותו.

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. 

4. אולם יש תחליף לבני אֱנוֹש.

5. הייתי בר מזל טלוויזיוני בשנים 1998 – 1993 מפני שמנכ”ל רשות השידור המכהן באותן חמש השנים המדוברות ההן היה מוטי קירשנבאום ז”ל, ומנהל ערוץ 1 הציבורי היה יאיר שטרן יבד”ל.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי ארצה מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2018 – 1884 לפי שעה, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה (1).

מחקר וכתיבת פוסט מס’ 761 נעים על תפר דק. פוסט מס’ 761 עוסק ודן ב- תקופה משגשגת חד פעמית בחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל בשנים 1993 ו- 2000 שלא תחזור עוד על עצמה לעולם. הופעתם המזהירה והמתוזמנת על פי צַו בּוֹרֵא עוֹלָם של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ושל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד”ל בשבע השנים הטובות ההן של השידור הציבורי, והופעתו של קובי בן גור יו”ר דירקטוריון “פלא פון” המממן הראשי של כל מבצעי השידורים הישירים שלנו עתירי המדרוג והרייטינג בשנים 1999 ו- 2000, היוו Miracle. פלא. אוֹת אֵלוֹהִי. זה מה שאנוכי חושב לעצמי היום בחלוף רבע מאה של שנים מאז אותם הימים ההם ועם חצייתי את העשור ה- 9 של חיי. היה מדובר בנֵס טלוויזיוני ישראלי שהתרחש בתווך ש- בין שתי תקופות אוֹפֶל : ניהולו הכושל והעלוב של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח”כ ניהולו המופרך של אותו יוסף בר-אל את רשות השידור בתפקיד מנכ”ל בשנים 2005 – 2002. הפוליטיזציה של ממשלת ישראל ההיא עשתה שַמוֹת בשידור הציבורי בישראל בשנים ההן. ב- 2002 החלו שבע השנים הרעות והשדופות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואז הכפיל הקב”ה את המנה ואת הכמות. ב- 2017 נכחדה רשות השידור ז”ל לעַד ונקברה תחת הריסותיה. רבים מאנשיה נפוצו לכל עבר. על חורבותיה קם תאגיד “כאן” בראשותם של המנכ”ל אלדד קובלנץ והיו”ר גיל עומר. ההיסטוריה דנה זה מכבר את שני המנכ”לים המוּדָחִים החנפנים הפוליטיים ההם של רשות השידור יוסף בר-אל (2005 – 2002) ושל יוני בן מנחם (2014 – 2011) לחֶרְפָּה ו- לדֵירָאוֹן עולם. 

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים, אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של העדויות של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ו- קורותיהם, ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1988. עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט יד אליהו. התיישבתי תמיד בעמדת הפיקוד וניהול השידור שלי, זמן רב לפני שהחלה התחרות עצמה. אני חובש צעיף של מועדון הכדורגל של ברצלונה שניתן לי ע”י אנשי רשת הטלוויזיה של קאטאלוניה TV 3. בינם לבין אנשי הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE שררה יריבות מקצועית (וגם פוליטית), אותה ההתנצחות התמידית שהתקיימה בין שני מועדוני הספורט של ברצלונה ומדריד. (באדיבות אליצור ראובני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מסקנה :

“לקחי הניצחון הסנסציוני של ערוץ 1 על ערוץ 5 בכבלים (ב- Final four של סלוניקי בחודש אפריל 2000) בשיעורים כה מאלפים וגורפים יילמדו עכשיו ע”י בעלי ערוצי הטלוויזיה בכבלים והבוסים של ערוץ 2, וגם ע”י הנהלת רשות השידור וישפיעו על קבלת ההחלטות הנוגעות לשידורי הספורט כבר בעתיד הקרוב”. אלו היו מילות הסיום שלי במאמר שהתפרסם בעיתון “הארץ” ב- 27 באפריל 2000 תחת הכותרת, “כרוניקה של ניצחון ידוע מראש”.

הקדמה (2). 

שֵם המשחק בטלוויזיה הוא כסף וטכנולוגיה. כסף וטכנולוגיה הם כמעט הכל בתעשיית הטלוויזיה בהנחה ראשונה שכוח האדם העומד לרשותך עונה על הדרישות שלך. ו- בהנחה שנייה שאנשיך בפיקודך אלה שמסתערים עמך קדימה בשדה הקרב הטלוויזיוני מפיקים, עורכים, אנשי הנדסה ולוגיסטיקה, ושדרנים הם אנשים מוכשרים, נחושים, בעלי ידע, ודבקים במשימות השידור עד כלות. וגם בהנחה שלישית שנבחרת השידור שלך היא קבוצה בה השחקנים הראשיים נאמנים איש לרעהו ושוררת בתוכה אווירה של יושרה ו- נאמנות. ו- בהנחה רביעית שבני האנוש בנבחרתך הזאת הם מקצועניים, שאפתנים, ואמביציוזיים אולם רחוקים מתככים ומ- מזימות. בלעדי ממון וטכנולוגיה חדשנית אתה משול לקליפת הַשוּם. הציבור ברובו איננו מודע למרכיבי תעשיית הטלוויזיה. זה גם לא מעניין אותו. קהל הצופים רובו ככולו לוחץ על השָלָט ומבקש לקבל את השירות שהוא חושב שמגיע לו. הפוסט הזה דן במסורבלות וב- ביורוקרטיה הכבדה והאיטית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ועוסק בממון הטלוויזיוני של השידור הציבורי שאיננו תשלום האגרה ומגוייס משקופיות חסות ותשדירי שירות של חברות מסחריות. מימון שלושת מבצעי השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים בשנים 1999 ו- 2000 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע”י חברת הטלפון הסלולארי “פלא פון” בקיץ 1999 בראשות יו”ר הדירקטוריון שלה מר יעקב “קובי” בן גור היה הכרחי. תמיכתו המסיבית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בי ובמהלכים המוניטאריים שניהלתי לצורך גיוס 600000 (שש מאות אלף) דולר לכיסוי העלויות הכספיות  של סיקור ישיר של הקמפיין המוקדם של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת EURO 2000, סיקור ישיר של ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א בסלוניקי בחודש אפריל של שנת 2000, וסיקור ישיר של טורניר EURO 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל 2000) שנערכה במדינות הולנד ובלגיה בתאריכים 2.7.2000 / 10.6.2000 – היא בלתי נשכחת עבורי. המהלכים המוניטאריים האלה צלחו בשלמותם. בשורה התחתונה הם שהתירו לי להפעיל טכנולוגיה כפולה ומכופלת בסיקור הישיר של ה- Final four האירופי בכדורסל. שני הפקטורים האלה של ממון וטכנולוגיה הביאו לניצחונה הסנסציוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפער רייטינג עצום על ערוץ 5 בכבלים. בפעם הראשונה והאחרונה עד כה בתולדות הטלוויזיה במדינת ישראל שודר אירוע ספורט בינלאומי יוקרתי “ראש בראש” ע”י שני ערוצי טלוויזיה שונים שמתחרים האחד בשני, ובמאבק הזה הביס השידור הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים ללא תנאי, שוֹק על יָרֵךְ (!).   

כלכלה טלוויזיונית שלנו בשנים 1999 ו- 2000. 

האתגר הגדול לאחר כיבוש הפסגה בסלוניקי באפריל 2000 היה כיצד להישאר שם. היה ברור לכל בר בי רב כי שם המשחק בטלוויזיה הוא ממון. לעבוד ידעתי. הבנתי טלוויזיה. לא הייתי צריך להתאמץ להבין טלוויזיה. הטלוויזיה זרמה בעורקים שלי. נשמתי טלוויזיה. הטלוויזיה הייתה החמצן שלי. ככל שהאמירו ההצלחות של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כך טפחו השאיפות שלי. אולם שם המשחק נותר הכסף. בלעדיו הייתי כלום. הייתי חייב למצוא מימון כספי חיצוני באמצעות חברות מסחריות כדי לכסות את העלויות של ההפקות הבינלאומיות שלנו. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת חשש מהאמביציות שלי. חלקן היו מיותרות בעיניו מפני שלא היה יכול לממן אותן. ביקשתי זה מכבר להניף את דגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר ספורט חשוב בעולם ובארץ אולם התקציב הכללי של רשות השידור היה דַל מידי, וודאי תקציב ההפקות של מחלקת הספורט, עד שנתקלתי במר קוֹבִּי בֶּן גוּר, מר אִילָן בֶּן דוֹב, מר גִיל בּּוּל, וגב’ רוֹנִי לָטְשוֹבֶר. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בקדנציה השנייה שלו בשנים 2001 – 1998 היה הרבה יותר הססן, דאגן, ועייף בהשוואה לתקופת מַנְכָּלוּתוֹ הראשונה בשנים 1989 – 1984. הוא היה איטי יותר, פחות נמרץ, ולָפוּת בזרועותיו הפוליטיות כמו בצבת של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר מר גִיל סָמְסוֹנוֹב ויו”ר וועדת הכספים מר אַלוֹן אַלְרוֹאִי. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת נראה תשוש, וחשש מעול ביצוע חוק תקציב רשות השידור שרבץ עליו ישירות ואת האחריות הזאת לא היה רשאי ולא היה יכול לחלוק עם איש. ואילו המחלקה הכלכלית שלו ששכנה לידו פתח לשכתו בבניין שערי צדק בירושלים הזכירה לו כל הזמן כמה חייו קשים ברשות השידור הענייה. המחלקה הכלכלית הזאת לא הייתה מסוגלת להדביק את דרישות המימון של חזון השידור שלי. זה היה כחצי שנה בטרם הבסנו את ערוץ 5 בכבלים בכיסוי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. ואז בחודש מאי של שנת 1999 מצאתי את יו”ר דירקטוריון “פֶּלֶא פוֹן” מר יַעֲקב “קוֹבִּי” בֶּן גוּר. עוד חברות כלכליות נענו לקריאת הַמִכְרָז הפרטי שלי להצטרף למימון הפקות הבינלאומיות הגדולות של אירועי הספורט (באמצעות שקופיות חסות), אך הוא היה הנדיב ביותר והכי מהיר בקבלת ההחלטות שנגעו לי. הייתי אנרכיסט במידה מסוימת אך נאמן עד כלות לרשת הטלוויזיה שלי הערוץ ה- 1 ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. הוא היה היחיד שידע פרטים אודות המִכְרָז הפרטי ושותף לסוד הגדול. אנוכי ויאיר שטרן הסתרנו ולא דיווחנו מאום למנכ”ל הרשות, לא לסמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי, וגם לא למנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. הייתי חייב לאתר מְמָמֵן מסחרי בעל יכולות בסדר גודל חברת “פֶּלֶא פוֹן” כדי לגייס מאות אלפי דולרים למען השידור הציבורי שלי ויאיר שטרן נתן לי אור ירוק. הייתי בר מזל שהוא יאיר שטרן היה מנהל הטלוויזיה שלי וקוֹבִּי בֵּן גוּר המממן שלי. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת העריך ב- 1999 עד למאוד את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן וגם את מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. גם אם נתן לך גושפנקא מאוחרת. משהאריך מנכ”ל הרשות אורי פורת ב- 1999 את כהונתו של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנה נוספת, התנה זאת יאיר שטרן בשני תנאים : תנאי ראשון : אנחנו רוכשים ללא דיחוי מיְדֵי ערוץ 5 בכבלים (היום, ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) חלק מזכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). תנאי שני : רפיק חלבי ימשיך לכהן כמנהל חטיבת החדשות. אורי פורת הבין גם אם מאוחר מידי כי יאיר שטרן ורפיק חלבי הם שני עיתונאים ומנהלים מצוינים. גולת הכותרת של המאמצים הכספיים האלה היה החזרת זכויות השידורים של ענף הספורט הפופולארי ביותר במדינת ישראל לזרועותיו של השידור הציבורי הטלוויזיוני. באחת ההתייעצויות בינינו שַח לי יאיר שטרן, “…אני מקווה שנוכל למחוק את חרפת 17 במאי 1994, אז הפסדנו את הזכויות במפתיע מבלי שהמציאות חייבה זאת לערוץ 2…” . יאיר שטרן יבד”ל הג’נטלמן המאופק נזהר בכבודו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בשנים 1998 – 1993. מוטי קירשנבאום היה האיש שלא התייצב כלל עם מעטפת ה- Bid למכרז שערכה התאחדות הכדורגל ב- 17 במאי 1994 (במשרדי ההתאחדות באצטדיון הלאומי ב- ר”ג), והפקיר בכך את הזירה למתחריו מהערוץ 2 הצעיר והמסחרי, אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן – למרות שיו”ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף הבטיח לי (ולנו) במאי 1994 כי הַטוֹטוֹ יְמָמֵן באמצעות שקופיות חסות ותשדירי שירות) לפחות כ- % 33 מהעלות הכללית של כל רכישת זכויות השידורים ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יעדי הפקות הספורט הגדולות והשידורים הישירים שלנו מאתרי התחרויות , אותן היו אמורות לממן חברות “פלא פון” בראשות יו”ר הדירקטוריון קוֹבִּי בֵּן גוּר, ונשיא חברת “סָאנִי תקשורת” אִילָן בֵּן דוֹב, היו כלהלן : משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1999 בקמפיין של קדם EURO 2000, אליפות אירופה בשחייה בהשתתפות קבוצה גדולה של חמישה עשר שחיינים ושחייניות ישראליים שאמורה להיערך בפברואר 2000 בהלסינקי בירת פינלנד (מבחן כניסה אחרון לפני אולימפיאדת סידני 2000), משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל שנועדו להיערך באפריל 2000 בסלוניקי (במידה ומכבי ת”א תעפיל אליהם), וטורניר EURO 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל 2000) שעתידה להתקיים בחודשים יוני – יולי של שנת 2000 בשמונה ערים של שתי מדינות הולנד ובלגיה.

פוסט מס’ 761. בחזרה לטורניר ה- Final four בכדורסל של סלוניקי 2000. תשובה לטקסט מגוחך ומופרך של מר אביב לביא שהתפרסם ב- 11 ביוני 2013 באתר האינטרנט Forbes Israel. אנוכי כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 וחבריי מביסים שוֹק על יָרֵךְ ב- 18 ו- 20 אפריל 2000 את מיילן טנזר ואנשיו בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בעת התמודדות של שידורים ישירים “ראש בראש” את משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת הפאר של מכבי ת”א. לא הייתי יכול לנווט את ערוץ 1 לפסגת המדרוג והרייטינג באותם הערבים ההם של 18 ו-20 באפריל 2000 בסלוניקי ללא תמיכתו המוסרית והרוחנית וגיבויו הפיננסי של מנהל ערוץ 1 דאז יאיר שטרן הבלתי נשכח. פוסט מס’ 761. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2000 – 1999. אנוכי בעת ניווט, ניהול, והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את טורניר ה- Final four בכדורסל בסלוניקי באפריל 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל, ומייד אחריו ביוני 2000 ניווט ו- ניהול את הפקת שידורי הטלוויזיה של טורניר הכדורגל של Euro 2000 (אליפות אירופה למדינות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000) בהולנד ובלגיה, ואח”כ בספטמבר – אוקטובר 2000 ניווט, ניהול, והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את תחרויות אולימפיאדת סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלק מפרק מס’ 6 בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 עמודים הקרוי, “הקשר הסימביוטי” שמספר מדוע, למה, וכיצד צעד השידור הציבורי שלוב זרוע עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל במשך 37 שנים, 2007 – 1970.

6. 1.  הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מביסה שוק על ירך את ערוץ מס’ 55 בכבלים ואת ערוץ 2 המסחרי, את שניהם ביחד וכל אחד לחוד, בקרב השידורים “ראש בראש” של ה- Final four האירופי בכדורסל בחודש אפריל 2000 בסָלוֹנִיקִי. (רשימה מס’ 2 מתוך 2) .

2.6. מרבית צרכני הטלוויזיה בעולם (וגם בארץ) לא מכירים את מבנה תעשיית הטלוויזיה מבפנים ולא מבינים כי המדיה האלקטרונית הזאת מופעלת ע”י שני  ווקטורים מרכזיים : ממון וטכנולוגיה. המפיקים, העורכים, הטכנאים, השַדָּרִים, והמגישים בטלוויזיה – חשובים. הממון והטכנולוגיה חשובים מהם. ב-18 ו-20 באפריל 2000 נכפה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאבק טלוויזיוני “ראש בראש” נגד ערוץ מס’ 55 בכבלים שעסק בארבעה שידורים ישירים של טורניר ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות אלופת ישראל קבוצת מכבי ת”א (לראשונה מזה תשע שנים), והתרחש בזירת הכדורסל של עיר הנמל היוונית סלוניקי. ללא סיועה הכלכלי המסיבי של חברת “פלא פון” בראשות יו”ר הדירקטוריון יעקב “קובי” בן גור באותם שני התאריכים של יום שלישי-18 באפריל 2000 ויום חמישי-20 באפריל 2000, לא היינו יכולים אנשיי ואנוכי להביס בצורה כה מוחצת מכל היבט של תוכן וכמובן ברייטינג את ערוץ 5 בכבלים. אך בל אקדים את המאוחר. (רשימה מס’ 2 מתוך 2).

ציטוט : “מוּטָב לַמוּת על רגליך מאשר לחיות על ברכיך”. (דולורס לברון). 

ציטוט : “יֵש לעַקוֹב אחרי בעל ברית בדיוק כמו אחרי הַאוֹיֵב”. (ליאון  טרוצקי). 

אנוכי וחבריי בערוץ 1 מביסים שוק על ירך ב- 18 ו- 20 אפריל 2000 את מיילן טנזר ואנשיו בערוץ 5 בכבלים בעת התמודדות של שידורים ישירים “ראש בראש” את משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת הפאר של מכבי ת”א.

ביום שלישי – 18 באפריל 2000 בשעה שלוש וחצי אחה”צ החל קרב השידור הגדול “ראש בראש” בין מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ מס’ 55 של הטלוויזיה בכבלים. זוהי מלחמת שידור מורכבת בת שמונה שעות שמתנהלת בשתי חזיתות . בסלוניקי וירושלים. שני גופי השידור יורים בכל פגזי התותחים העומדים לרשותם. השידור הישיר שנמשך ברציפות שעות רבות כלל בתוכו גם הרצת קטעי VTR רבים (על פי קוֹד הרצה) מהניידת בסלוניקי והאולפן בירושלים. אנוכי מיקמתי את עצמי בעמדת הפיקוד שלי באולפן הבקרה בירושלים, מוקף בסוללת טלפונים, ומערכת תקשורת הבינלאומית של קווי תיאום ה- Four wires וקווי שידור ISDN. ממש כמו במלחמה. בדיוק בשעת ה- “ש” יריתי בתותח הראשון נגד השותפים שלנו בערוץ הספורט בכבלים. אות הפתיחה הגרפית המיוחדת ואותות מעברי השידור שיצרה הגרפיקאית שלנו וָורוֹנִיקָה רָבּוֹטְנִיקוֹף, היו משובבי עין ותכליתיים. באולפן השידור שלנו ישבו השַדָּר אורן רוזנשטיין מלווה בפרשן אֶפִי בִּירֶנְבּוֹיְם איש מרתק, אמיץ, מקורי, ותוסס, אחד ממאמני הכדורסל הטובים בישראל. אילו היה מאמן מובטל הייתי מחתים אותו כפרשן ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אֶפִי בירנבוים מאמן חכם ומעט תמים אך בעל יושרה ניחן בכושר ביטוי והצדיק את המוניטין שלו כמקצוען.

בסלוניקי פעלו בנקודות שידור שונות מאיר איינשטיין ז”ל ואורי לוי יבד”ל ולצִדָם הפרשנים אֵלִי סַהַר יבד”ל ורלף קליין ז”ל. חיברתי את ירושלים לסלוניקי. בין לבין שידרתי את הכתבות החדשותיות של כתב השטח העירני והתוסס שלי אמיר בר שלום (אף אותו הטסתי לסלוניקי 2000), שהביאו את דרמת ההיערכות של שחקני מכבי ת”א ומאמנה לקראת מפגשם הקרב ובא עם קבוצת ברצלונה. עשיתי כל מאמץ אפשרי להטיס את תושבי המדינה לסלוניקי באמצעות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולהושיבם ביציעי היכל הכדורסל של העיר. ערוץ הספורט הציב בעמדת השידור שלו בסלוניקי את השַדָּר יורם ארבל ופרשנו עופר שלח ואת הכתבים שלו דָנִי עִנְבַּר ואביב לביא. הבימאי בניידת ה- Unilateral של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בסלוניקי 2000 היה ראובן “רוביק” פודגור שנטש זה מכבר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. את האולפן המנווט שלהם בתל אביב איישו מִירִי נְבוֹ ואֵלִי אִילְדִיס, והפרשן לידם היה מר צְבִי שֶרְף. נבחרת השידור שלהם בסלוניקי ובתל אביב לא הייתה אנונימית כלל ועיקר. גם לא שלנו.

בשֵש בערב החל משחקה של מכבי ת”א נגד ברצלונה. סיגנל השידור ה- Unilateral מניידת השידור היוונית הקטנה שלנו בסלוניקי הגיע לאולפן בירושלים באיכות צבע גבוהה בשיטת שידור של 625 PAL. לצורך ביטחון השידור ביקשתי את קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שמואל כהן לוָודֵא שגם הסִיגְנָל ה- Multilateral של ERT המכוון לכלל רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- אירופה, יגיע אף הוא לאולפן שלנו בירושלים לצורך Back up (גיבוי) עצמי שלי. במקרה של תקלה בקו השידור הלווייני ה- Unilateral שלנו, תעמוד לרשותי אופציה לנתב את עצמי כהרף עין כדי להתחבר לתמונת הלוויין המרכזית ששודרה לכל ה- EBU שכאמור סיפקה הטלוויזיה היוונית ERT. הדבר יקשה אולי לזמן מה על צוות השידור מאיר איינשטיין ואֵלִי סַהָר, בשל כיוונים מנוגדים בין צד עמדת השידור שלהם לכיוון הצילום , אך יבטיח שצופי השידור הציבורי יישארו נאמנים למקור, ולא ינטשו ויברחו מאתנו בשעת תקלה לעבר ערוץ הספורט (5) בכבלים. ביטחונות השידור הישיר הם עניין יקר ומסובך. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן שכל כך אהבתי והערכתי העניק לי את הגיבוי התכני והטכני הנדרשים. ברור שהייתי אסיר תודה לו.

מקור מוצאו הטלוויזיוני של יאיר שטרן היה מ- מחלקת הספורט ההיא בזמנם של דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי בתחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הוא היה בקי בעצמו ביסודות ההפקות המורכבות והמסובכות וגם היקרות של שידורי הספורט. הוא היה הבוס הישיר שלי ש- העניק לי גיבוי טוטאלי והיה שותף נאמן שלי בהצלחות ושגשוג מאות השידורים הישירים שלנו מכל רחבי העולם את האולימפיאדות, את המונדיאלים, את אליפויות העולם ואירופה ב- א”ק, את אליפויות אירופה בכדורגל וכדורסל, את אליפויות העולם ואירופה בשחייה, את משחקי נבחרת ישראל בקדם ה- Euros ובקדם במונדיאלים, וכמובן את משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א באירופה במסגרת גביע אירופה. שש שנים מ- 1983 ועד 1989 ניהל וניווט יאיר שטרן בעצמו את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אח”כ מונה להיות כתב ושדר של הערוץ הציבורי ורשות השידור בוושינגטון בירת ארה”ב. יום אחד בקיץ 1993 קרא לו מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ליטול ידיו את ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משהחליט שלא להאריך את כהונתו של המנהל היָשָן יוסף בר-אל. יוסף בר-אל הודח אפוא מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ויאיר שטרן תפש את מקומו. יאיר שטרן בנו של אברהם “יאיר” שטרן ז”ל מנהיג הלח”י שנרצח ב- 1941 ע”י הבולשת הבריטית במקום מסתורו בתל אביב , ספג את חינוכו התּקשורתי בארה”ב מולדת הטלוויזיה. יאיר שטרן היה איש טלוויזיה וורסטילי נבון ו- אינטליגנטי, מהיר תפישה, והגון בשיקוליו ובהחלטותיו, ובהתנהלותו. מוטי קירשנבאום ז”ל לא טעה בבחירתו. יאיר שטרן היה אולי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הטוב ביותר בתולדותיה. הוא פרש מתפקידו ב- 30 באפריל 2000 בתום שבע שנות כהונה בתפקיד הרָם. ממלא מקומו הזמני יאיר אלוני עשה מאז מאי 2000 עבודה לא רעה בהחלט, אולם ה- מ”מ הבא יוסי משולם שמונה לתפקיד ע”י יוסף בר-אל באפריל 2002 (במקום יאיר אלוני) לא הצליח מעולם להיכנס לנעליו של יאיר שטרן.

קבוצת מכבי ת”א גברה בקלות ביום שלישי – 18 באפריל 2000 על ברצלונה 51:65 בשלב חצי הגמר של ה- Final Four בסלוניקי 2000, והעפילה למשחק הגמר ביום חמישי – 20 באפריל 2000. גם פאנאתנאייקוס עם עוֹדֵד קָטָש לא התקשתה מול אֶפֶס פִּילְזֶן הטורקית, והעפילה לשלב הגמר. עוֹדֵד קָטָש במדים הירוקים של פאנאתנאייקוס עתיד היה לפגוש בעוד יומיים את קבוצת הַאֵם שלו מכבי ת”א בצבעי הצהוב כחול שלה. תחרות ה- Final Four לבשה עכשיו שני ממדים. ישראל נגד יוון במגרש הכדורסל וחטיבת הספורט שלי במאבק בזירת הטלוויזיה “ראש בראש” נגד ערוץ הספורט בכבלים של מיילן טנזר. השעה עכשיו הייתה חצות. פיניתי את אולפן הספורט לטובת מהדורת החדשות המסכמת “מהיום למחר”. מבצע השידורים הארוך בן שמונה השעות של היום הראשון ב- 18 באפריל 2000 מסלוניקי במשחקי ה- Final Four, היה עכשיו מאחורי. הודייתי לצוות המיומן והמצומצם שלי בירושלים ובראשם העורכים יוני קנלר, יגאל שמעוני, ירון מאיר, וכרמל לוצאטי (כתב ערוץ 2 היום) וגב’ שָרוֹן סֶלָע (המקסימה) שהייתה אחראית על הקשר הלווייני הבינלאומי עם צוות השידור שלי בסלוניקי. לידי פעלו גם כמעט עשרים וארבע שעות סביב השעון שתי עוזרותיי, נשים חרוצות, מזכירת ההפקה שלי רותי ליפקין שעבדה עִמִי ולצִדִי כבר 16 שנים רצופות, ועוזרת ההפקה והבימוי דורית חיימי. עם חיילים וחיילות כאלה הניצחון אינו מוטל בספק. נפניתי עכשיו לתכנן את מהלכי הקרב הבא עם חבריי הנמצאים בסלוניקי, קרב שידור ארוך מורכב מאוד ומסובך טכנולוגית, משחק הגמר בין מכבי ת”א לבין פאנאתאנאייקוס היוונית שהיה אמור להתחולל בעוד פחות מ- 48 שעות ביום חמישי של 20 באפריל 2000. בשלוש לפנות בוקר עזבתי את משרדי מחלקת הספורט בדרכי לחדרי במלון “שערי ירושלים” הסמוך לבניין הטלוויזיה כדי לנסות לחטוף תנומה בת כמה שעות. הייתי זקוק לה. לא ישנתי כמעט שבוע ימים בשל ההפקה ומתח השידור. אני לא מסוגל להִירָדֵם כשאני מתוח. המחשבות מתרוצצות. שנתי נודדת במצבים כאלה. אני מנתח את המצב ו- שואל שאלות את עצמי. אני מתהפך על משכבי. בדרכי למלון חשבתי על הזכות הגדולה שנפלה לידי לאמן ולהכשיר את מערכת השידור שלי בתפקידיהם הרבים בשנים שחלפו. המשימה הראשונה והיסודית הייתה ליצור צֶוֶות הרמוני ומקצועי (ונאמן ומסור למקום עבודתו) בתוך דרגי העבודה השונים במחלקת הספורט. כדי להצליח בעבודתם זקוקים שדרי הספורט לתשתית אנושית מקצועית, מוכשרת ובעלת מוטיבציה שכוללת, מפיקים, עורכים, מזכירות ועוזרות הפקה זריזות ויעילות, מתאמי שידור ומקבלי שידור, רשמי VTR, וכמובן טכנאים מאומנים. השַדָּרים שמחזיקים במיקרופון גוזרים את סרט התהילה אך הם אינם יכולים להגיע אליה ללא מערכת רב זרועית  המגבה ומכוונת אותם רגע – רגע, ושעה – שעה. יורם ארבל, מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי ורמי ווייץ כבשו כל אחד בשעתו את הפסגה בעזרת המיקרופון שנתמך ע”י עוזרים קרובים ומערכת עיתונאית שעטפה אותם .

אם להשתמש במשחק הכדורסל כמטפורה, הרי שמאיר איינשטיין שימש בסלוניקי שחקן הציר וששי אפרתי היה רכז המשחק שלו. יוני קנלר, יגאל שמעוני, וירון מאיר שימשו בירושלים כשחקני הפינה בקבוצת הכדורסל הטלוויזיונית הזאת. לכל האנשים הנפלאים האלה הייתה התחייבות אישית לתרום למען קבוצת השידור שבה שיחקו. השידור הטלוויזיוני הוא עבודת צוות מובהקת. ממש כמשחק הכדורסל אותו הם משדרים עכשיו. בכירי השדרים אינם שווים “כקליפת השום” ללא עוזריהם הקרובים בדירוג המשולב, בדֶרֶג עיתונות – הפקה, וכמובן אנשי חטיבת ההנדסה. הגענו מוכנים לקראת התחרות ומאבק האמת שנכפו עלינו כנגד ערוץ הספורט (5) בכבלים. זאת הייתה הרגשה נפלאה להנהיג ולהוביל את השידורים הישירים מסלוניקי. מחלקת הספורט הייתה נבחרת טלוויזיונית מקצוענית ומקצועית ששחקניה דבקים במשימה ללא פשרות, בירושלים וסלוניקי גם יחד. היא מנתה אומנם צֶוֶות קטן, אך הייתה מגובשת ומאומנת היטב ולכן יעילה ומהירה. היא שימשה ללא כל צל של ספק חוד החנית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם.

המתנתי ביום רביעי בבוקר של 19 באפריל 2000 בכיליון עיניים לדו”ח הרייטינג הרשמי של ועדת המִדְרוּג הישראלית ה- People meter, סקר צפייה יומי המבוצע ע”י חברת טֶל – גָאל הדן במה שהתרחש בסלוניקי ביום שלישי – 18 באפריל 2000. זהו ספר התנ”ך של רשתות הטלוויזיה בישראל המכריז מידי בוקר על כמות הצופים שצברה כל תוכנית ותוכנית בשידורי יום האתמול בערוצי הטלוויזיה השונים. אין שום איש רציני בתעשיית הטלוויזיה בישראל שמרשה לעצמו לא לעיין בדו”ח הצפייה של טֶל – גַאל כשהוא לוגם מכוס הקפה הראשונה של הבוקר. חשיבותו של מדד טֶל – גַאל בישראל כחשיבות מדד נִילְסֶן בארה”ב. שניהם נחשבים לאורים ותומים של דעת וטעם הקהל, החורצים את גורלן של תוכניות הטלוויזיה לשֶבֶט או לחֶסֶד. ביום רביעי בתשע בבוקר – 19 באפריל 2000, צִלצֵל אלי יאיר שטרן נסער למשרדי בחטיבת הספורט בקומה החמישית של הבניין. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה כולו נרגש ונלהב. מעולם לא שמעתי אותו כה נפעם, הוא שאג לטלפון : “…יואש אלרואי, הבסת בגדול את ערוץ הספורט של מיילן טנזר…”, בישר לי, והוסיף, “…שיא הרייטינג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי אמש בשבע ארבעים וחמש בערב, עמד על  % 36.8 מול השיא של ערוץ הספורט מס’ 5 בכבלים שעמד על  % 8.1, גם סך ממוצע השידור שלנו היה מעולה, גרף של % 27.3 מול % 7.6 שלהם…”, והוסיף ושאג לטלפון, “…יואש אלרואי עשית להם בי”ס…”. מנהל הטלוויזיה כל כך עלז ושמח והיה שבע רצון, עד שכמעט פצח בריקוד. באשר לי : חזיתי מראש את התוצאה הדרמטית כפי שחיוויתי אותה בשעתו בפני יעקב “קובי” בן גור בטרם יריית הזינוק והשבתי למנהל ערוץ 1 שלו, כלהלן : “…יאיר תירגע, זה היה רק היוֹמָן. הסרט טרם התחיל. אתמול הרגנו אותם, מחר ביום חמישי בשידור הישיר של משחק הגמר נקבור אותם…”. כמו בתחרות אִגרוף במשקל כבד, החטיפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מכת וָו לסנטרו של ערוץ הספורט בכבלים, והפילה אותו בנוֹק אַאוּט לקרשים. ביום שלישי – 18 באפריל 2000 החלה ספירת העֶשֶר של הצופים. היא עתידה הייתה להסתיים כעבור ארבעים ושמונה שעות בחצות הלילה של יום חמישי – 20 באפריל 2000 בתום שידור משחק הגמר של ה- Final Four, לאחריו מצא ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים היהיר את עצמו שוכב פרקדן על Canvas הזירה. גם שידורי ערוץ 2 ניזוקו קשה מהרייטינג המזהיר שצַבְרָה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ירדתי ללשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בקומה השלישית בבניין כדי ללחוץ את ידוֹ. התחבקנו והתנשקנו. “הוא היה מנהל הטלוויזיה הטוב ביותר”, כפי שהגדיר אותו פעם מוטי קירשנבאום ז”ל, אך גם ידיד וחבר קרוב שלי שהערכתי ואהבתי. איחלתי לוֹ חג פסח שמח. קבענו לשוחח שוב בהמשך היום. רציתי לדַוֵוח לו במדויק את כל פירטי מהלכי ההפקה שאני אמור לבצע בהמשך השידורים הישירים מסלוניקי. מאום לא הסתרתי ממנו.

בעוד אנו עוסקים בניצול ההצלחה כנגד ערוץ 5 והתוויית דרכי הפעולה האפשריות של המשך שידורי ה- Final Four, משחק הגמר עצמו בתוך יממה, ביום חמישי – 20 באפריל 2000, נחת ערב החג על שולחננו, של מנהל הטלוויזיה ושלי אִיגֶרֶת התראה מביכה ממנכ”ל רשות השידור אורי פורת. האיגרת דנה בעניין ניתוקו בכוונה תחילה של מוטי לוי סמנכ”ל הכספים שלוֹ על ידי יאיר שטרן ועל ידי מההסדרים הכספיים שחוללנו עם ערוץ הספורט, הנוגעים לשידורי ה- Final Four ורכישת משחקי ליגת העל לעונת 2001 – 2000. כאילו שזה היה הנושא החשוב ביותר לטפל בו עכשיו בעיצומו של קרב השידור “ראש בראש” נגד ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. דווקא עכשיו בשיאן של פעולות ההפקה והשידור המורכבות והממושכות בירושלים וסלוניקי, החליט אורי פורת להעיר למנהל הטלוויזיה שלוֹ ולי. הנה המסמך הדַל והטקסט כלשונו [3]. לא להאמין אבל זה מה שהיה חשוב באותו הרגע למנכ”ל רשות השידור אורי פורת לספר לנו. היה מדובר ברגע דַל במיוחד. אני מודה שאורי פורת ומוטי לוי שלוֹ כלל לא עניינו אותי ביחידת הזמן המדוברת. אנחנו מסתערים על היעד בעת קרב קשה “ראש בראש” נגד ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ואורי פורת מוצא זמן לכתוב מכתב נזיפה ליאיר שטרן. שניהם, אורי פורת ומוטי לוי, היו אישים מגוחכים ולא חשובים בעֵת הדרמטית ההיא. זה מה שהיה דחוף עכשיו למנכ”ל רשות השידור אורי פורת לעשות ביום שלישי ההוא של 18 באפריל 2000, לנזוף ב- מנהל הטלוויזיה שלו. דווקא עכשיו כשכל כוחות השידור של ערוץ 1 עורכים, מפיקים, שדרנים, טכנאי ההנדסה, ואנשי הדירוג המשולב נמצאים באמצע התנופה והזינוק הגדול שלנו קדימה בסלוניקי ובירושלים. אורי פורת ומוטי לוי הקטנוניים נחשפו במלוא רפיונם וחולשתם. עניין אותם ברגעי הקרב ההם לנהל חשבונות נגד מנהל ערוץ 1 המצוין יאיר שטרן. ראיתי בשניהם במנכ”ל ובסמנכ”ל שלו זוג תככנים קטנים. בזתי להם. מוטי לוי היה סמנכ”ל – פקידונצ’יק. אורי פורת במקום להיות מנהיג הקים בלשכת המנכ”ל שלו בשערי צדק אגף ל- הנהלת חשבונות. היה מדובר בעסק עלוב.

טקסט מסמך : 18 באפריל 2000. האִיגֶרֶת הנ”ל הזאת של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת  לא רק שלא הייתה במקום, אלא חשפה את חולשתה וניתוקה המוחלט של ההנהלה הראשית מהמתחולל בשדה הקרב של שידורי סלוניקי 2000. חבריי ואנוכי נלחמים בכל כוחותינו לחימה רצופה מזה שלושה שבועות ומדירים שינה מעינינו, ואילו רמטכ”ל צבא השידור משגר אלי ערב ההסתערות האחרונה על היעד, מכתב הדַן בדרכי נוֹהַל וביורוקרטיה. היום ממרחק הזמן זה נראה הזוּי ומופרך. אז זאת הייתה מציאות מרגיזה בהתגלמותה. סמנכ”ל הכספים של רשות השידור מר מוטי לוי היה האיש האחרון שעניין את יאיר שטרן ואותי באותם שלבי ההכנה לקראת הקרב האחרון השידור הישיר של משחק הגמר ביום חמישי – 20 באפריל 2000 בסלוניקי מכבי ת”א נגד פאנאתאנאייקוס, וכמובן הניצחון. לא של המכבים על היוונים, אלא שלנו של ערוץ 1 במלחמת הרייטינג על ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכל הנהלת רשות השידור היה רק איש אחד, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, שידע באיזה “וִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה” צעדתי עד הלוֹם. היחיד שהיה מעורה בכל צעד ושעל בנתיב ההפקה. לכן ראה בהישג הרייטינג של רשת הטלוויזיה שאותה ניהל ניצחון אישי שלי. ביקשתי מ- רותי ליפקין מזכירת ההפקה שלי להשיג לי בטלפון את המפיק ששי אפרתי בסלוניקי, ואת קוֹבִּי בֵּן גוּר יו”ר דירקטוריון “פֶּלֶא פוֹן” בבניין “בֶּזֶק” בגבעתיים כדי לבַשֵר להם את בשורת הניצחון. דיווחתי לקוֹבי בֵּן גוּר נותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי ערוץ 1 ב- Final Four את נתוני הרייטינג של אמש. הבטחתי לוֹ, “…מחר יום חמישי – 20 באפריל 2000, בעת השידור הישיר של משחק הגמר מכבי ת”א נגד האלופה היוונית קבוצת פנאתינאייקוס אתונה, אנחנו נכה את ערוץ הספורט שוק על ירך וגם נעמיק עוד יותר את פער הצפייה…”. קוֹבִּי בֶּן גוּר נדהם למשמע תוצאות הרייטינג המרוממות מצד אחד את הטלוויזיה הישראלית ונושאות אותו אל על ומאִידַך משפילות את ערוץ הספורט. הוא היה כל כך מופתע מהדיווח עד שנמנע מלהאמין בתוצאותיו. פִקְסַסְתי למשרדו את דו”ח הצפייה כדי שיקרא את הנתונים במו עיניו. בינתיים עשתה לה שמועת הרייטינג כנפיים והגיעה גם ליָוָון. אנשי צֶוֶות השידור שלי שָם דיווחו לי שאנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בסלוניקי נראים “לבנים כמו קיר”. ביקשתי מאנשיי לנהוג בצניעות, לא להתרברב, ולהגיב באיפוק. “אַל לכם להתראיין לשום גורם עיתונאי בשטח סביבכם”, הוריתי להם. בסלוניקי עמד להיערך משחק הגמר בכדורסל ובישראל התמודדות הטלוויזיה בין ערוץ 1 לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. מטרתי העיקרית הייתה עכשיו לגבש ולהתוות את מהלכי הטלוויזיה בין שני מוקדי השידור בסלוניקי ובירושלים ב- 36 השעות שנותרו עד לשידור הישיר של משחק הגמר בין מכבי ת”א למועדון היווני פאנאתאנאייקוס ביום חמישי – 20 באפריל 2000 בסלוניקי ותכנון ה- Knock out הסופי שאנו עתידים להנחית על מיילן טנזר וחבריו בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. בין היתר הייתה דאגתי נתונה לפרשן המצטיין שלנו אֵלִי סַהַר, איש דתי וקפדן במצוות, שאמור היה לצעוד כ- 13 ק”מ מ- מלונו “קָאפְּסִיס” לעבר היכל הכדורסל בסלוניקי כדי להגיע במועד לשידור משחק הגמר, מבלי לחַלֵל את חג הפסח. נפרדנו בברכת חג שמח. בערב ירדתי לתל אביב לחוֹג עם משפחתי את חַג לֵיל הסדר ברמת גן.

saharטקסט מסמך : 9 באפריל 2000. בטרם ה- Final four של סלוניקי 2000. אנוכי מבקש ממנכ”ל רשות השידור אורי פורת לשכן את הפרשן אלי סהר במלון סמוך להיכל הכדורסל של סלוניקי כדי שיוכל להגיע בניחותא בחג א’ של פסח ביום חמישי – 20 באפריל 2000 לעמדת השידור שלנו הממוקמת בהיכל הכדורסל של סלוניקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם צאת החג בליל חמישי – 20 באפריל 2000, הגיע אֵלִי סַהַר להיכל הכדורסל רטוב עד לשד עצמותיו. הוא צעד דרך ארוכה, חלקה בגשם שוטף, אך היה דָבֵק במשימת השידור ועשה כל מאמץ לחבור למאיר איינשטיין במועד לפני שריקת הפתיחה. אין ספק שנוכחותו בעמדת השידור הייתה חיונית. שידור משחק הגמר היה אולי אכזבה למכבי ת”א שהפסידה לפאנאתנאייקוס היוונית בשורותיה כיכֵב עודד קטש 67:73, אך היה משב רוח מרענן לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הצלפנו בשוֹט הרייטינג ואחריו באה שריקת הרוח. הִכּינוּ את ערוץ הספורט (מס’ 5 בכבלים) שוֹק עַל יָרֵךְ בשידור הישיר של משחק הגמר ביום חמישי – 20 באפריל 2000 בתוצאה של % 30.1 שלנו מול % 5.3 של יריבינו. מכבי ת”א הייתה שנייה בסלוניקי אולם אנחנו נציגיו של השידור הציבורי הישראלי בסלוניקי 2000 ב- יוון היינו הראשונים. ברור שהתייצבנו בגאווה וב- בִטְחָה על דוכן המנצחים האירופי מס’ 1 .

חברי ואני השקענו מאמץ גדול במאבק השידור הזה וניצחנו קבל עם ועדה. ההערכה הרווחת הייתה ששני מיליון צופים בישראל היו עֵדים לוֹ. הרייטינג שהונח על ראשנו דמה לרגע לזֵר דפנה של תהילה. רק משירד המסך ונדמו קולות התופים והחצוצרות, בשעה שהִנך לבד ועושה את חשבון הנפש, אתה מבין שוּב שנתוני הרֵייטִינְג המנצח הנוחתים על שולחנך במשרד הם אומנם פרס, אך גם תזכורת שאתה כמתכנן ומנהל השידורים הישירם מסלוניקי נוצרת להיות עַבְדוֹ. יש מחיר להצלחה. הניצחון הדרמטי של כנופיית הספורט הוותיקה של יואש אלרואי הסָב והזָקֵן (כפי שטענו רבים) על ערוץ הספורט בכבלים הצעיר של מיילן טנזר, העבירה את פסי התחרות הסמויה למאבק כוחות גלוי, כמעט אישי, לעבר זירת העיתונות הכתובה. לפתע יצאו העניינים מכלל שליטה. ערוץ הספורט בכבלים יקיר העיתונות הכתובה (וגם חנפנית) שלא החמיצה כל דרך לקדם את מהלכיו, הוּבַס (!). הפייבוריט האהוב והחביב והמועמד הבטוח לניצחון מוחץ על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסלוניקי, דווקא הוא נכנע וירד על ברכיו. צריך לומר כאן שעד לאותה התבוסה המרה בסלוניקי 2000 שררו בין שני גופי השידור יחסי עבודה תקינים והרמוניים. מיילן טנזר ואנוכי שמרנו על קשרי עבודה הוגנים. הסכם שידורי ה- Final Four שנחתם בין שני גופי השידור לא נעשה בגלל “עיניהם היפות” של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנהל הספורט שלו. הוא נעשה בשל אינטרסים וסיבות כלכליות מובהקות. ערוץ הספורט בכבלים החזיק בידיו חומר נפץ שיכול היה לרַסֵק אותנו אך היכולת להדליק את הפתיל הרועֵם הזה נשללה ממנו. זוהרו הרב והפופולריות שהיו מנת חלקו בעשור השנים האחרון הועמו. הוא לא היה עוד מה שהיה. הבּוסים הגדולים של חברות הכבלים (ערוצי זהב, תבל, ומת”ב) כפו על מיילן טנזר לחלוק את היהלום בבכורת השידורים שלו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מפולת כלכלית כבדה איימה זה מכבר על כל מערכת הטלוויזיה בכבלים. הם צברו הפסדים כספיים ענקיים והיו חייבים מאות מיליוני שקלים לבנקים, אותם הבנקים שהעניקו להם בעבר אשראי כמעט ללא הגבלה. מיילן טנזר ואנשיו לא עשו כל טובה ליאיר שטרן ולי בשעה שחלקו עמנו את מרכולתם היקרה. קנינו אותה במיטב כספו של משלם האגרה. משעה שהחלה התחרות בינינו וכל צד צבר תאוצה במירוץ הטלוויזיוני החשוף לעיני כל, ממש לא התכוונתי, וגם לא היה לי שום חשק לחצות שֵנִי את קו הגמר. אני שונא להיות שֵנִי, לא אוהב להיות סְגָן, ושואף תמיד להוביל. אני יצור תחרותי לטוב ולרָע מטבע בריאתי.

ה- Final four בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000. השידור הציבורי היה לא רק איטי, כבד, ומסורבל אלא נעדר גם מינימום של יחסי ציבור ו-שיווק (1). 

לא אהבתי את יריבי השידור שלי מערוץ 5 (ומי אוהב את יריביו) אך כיבדתי אותם. היה לי רספקט למַיְילֶן טַנְזֶר ולמפיק הראשי שלו שַכִי פְרָנְץ. שני אנשים צעירים שפעלו בכל כוחם למען תפארת הערוץ עליו היו מופקדים. היה בידיהם ממון וכסף רב. הם היו עשירים הרבה יותר מרשות השידור הממלכתית ויכלו לקנות בממונם כמעט כל דבר שזז. היו להם גם יחסי ציבור ויכולות שיווק מצוינים, מה שלא היה לנו מעולם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה יתומה, ללא יחסי ציבור, וללא כישרון שיווק מינימלי. כך גם הורגלה ואוּמנה לפעול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא ניסתה אף פעם לטפח מודל לקידום מכירות ולהקים מנגנון של טיפוח עצמי. אפילו המנכ”לים כמו יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל, אוּרִי פּוֹרָת ז”ל (2 קדנציות), מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז”ל וגם קודמו של  מוטי קירשנבאום אריה מֶקֶל יבד”ל שהיו עיתונאים בעצמם והיו אמורים להבין משהו בשיווק יחסי ציבור, נטו בעל כורחם לשמש כשַק חבטות שהוצב בכיכר הממלכה. אם שירתה אותם ברשות השידור בכל זאת איזו מערכת יחסי ציבור כלשהי, הרי שהייתה חובבנית ונאיבית. המנכ”לים של רשות השידור לדורותיה ניהלו מוסד שעוסק בתקשורת המונים אך לא בטוח שהם בעצמם הבינו את חשיבות שיווק הנושא. נראה כי מסכת יחסי הציבור ויכולות השיווק של גוף שידור ציבורי נראה להם עניין שולי, אולי מפני שלא קשרו את גורלם האישי לאורך זמן עם רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאותה ניהלו והנהיגו. הכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור היה מושָב זמני ושימש להם כתחנת מעבר. צחוק הגורל היה לראות אותם שוב ושוב מושפלים (מבלי להגיב) מידיה של עיתונות לא אוהדת, לעיתים גם צבועה ומתחסדת, שכתבה את דברי ההבל והביקורת שלה כביכול בשם הקהל. הערוץ הציבורי הצטייר שוּב ושוּב כרשת טלוויזיה מסורבלת, כבדה, מגושמת, ומיושנת – ובעיקר כמי שאיננה יודעת להגן על עצמה מפני מְיָידֵי האבנים בשְמָשוֹת חלונות הראווה שלה.

מוטי קירשנבאום ז”ל היווה דֶגֶם של מנכ”ל בשירות ציבורי שנראה (לי) כאדיש ליחסי הציבור והשיווק של השידור הממלכתי שבראשו ניצב ואותו הוביל והנהיג. אם לא פעל נגד, לפחות לא נעזר בהם. מוטי קירשנבאום ז”ל היה לבטח אדם רציני, ישר, והגון לחלוטין. הוא דחף ככל יכולתו (שלא תמיד הספיקה) את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קוֹל ישראל” לפנים. קדימה. הוא היה המנכ”ל הראשון שנדרש לפעול בתנאי תחרות מול ערוץ 2 הצעיר, הנמרץ, והאנרגטי תָּאֵב הצלחה ורווי שאיפות. מוטי קירשנבאום ניהל רשת שידור ציבורית שלא לימדו אותה מעולם להתחרות ולהיאבק על קיומה. זאת הייתה רשת שידור ציבורית בלעדית נטוּלת תחרות ונעדרת כמעט כל פיסת יחסי ציבור ובלי כמות מינימלית של אנרגיית שיווק, אלמנט כה הכרחי בתקשורת המונים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נדרשה עד ספטמבר 1993 לשרוד בכוחות עצמה. היא שרדה בכורח הנסיבות הישנות ההן מפני שהייתה על פי חוק ממשלתי רשת ארצית בלעדית ללא מתחרים, עטופה ע”י משלם האגרה, ונעדרת כל סיכון תחרותי. עתיד קיומה היה מובטח מאז 1968 בשל בלעדיותה. לכן, היא לא עסקה ב- “קידום מחירות”. היא לא הייתה זקוקה להטמעה. תודעתה בציבור מאז 1968 הייתה אוטומטית. לא היו לה מתחרים עד להופעתו של ערוץ 2 המסחרי הארצי על שלוש זכייניותיו “קשת” + “רשת” + “טלעד” בנובמבר 1993. לכן היא לא הייתה זקוקה לשום מסע שיווקי. ל- פרנסיה לא היה מושג ב- שיווק. הם לא ידעו מה פירוש המונח “שיווק ויחסי ציבור”. הם חשבו שה- Promo הפנימי בתוך שידורי הרשת שלהם הוא Good Enoug. ואז בנובמבר 1993 נכנסו שחקנים חדשים מוכשרים ו- שאפתניים לזירה הטלוויזיונית הארצית. רשות השידור של המנכ”ל החדש מוטי קירשנבאום והטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מנהלה החדש יאיר שטרן נתפשו עם התחתונים למטה. היה לה לרשת השידור הציבורית הוותיקה הזאת הרבה מה ללמוד מאלכס גלעדי, דן שילון, ועוזי פלד. ערוץ 2 המסחרי שקם עליו להתחרות בּוֹ בנובמבר 1993 והטלוויזיה בכבלים עשו לוֹ “בית ספר” בשיווק וב- Promos. הם השקיעו כל מאמץ שיווקי ופרסומי אפשרי כדי להבליט את עצמם בשטח וכדי להסיט את תשומת לִבָּם של צופי הטלוויזיה אליהם. עד היום הפרומואים של ערוץ 5 יפים ואיכותיים יותר מהמוצר הטלוויזיוני שאותו הם מקדמים. מסע פרסומם ושיווקם האגרסיבי של המתחרים המסחריים מערוץ 2 הדַרְדָק נראה בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת כמעין הכרזת מלחמה על השידור הציבורי. זה מצא את ביטויו המובהק לא רק על המסך שלהם אלא גם מידֵי יום בעיתונות הכתובה ובשִלטֵי חוּצוֹת. היכן שלא הסתובבת ראית את ערוץ 2 נתקע לך בעיניים. אפילו על האוטובוסים. צריך להיות ישר ולהודות שמטרת השיווק של ערוץ 2 הצעיר צלחה מעל המשוער. ערוץ 1 הוותיק לא ידע להשיב מלחמה שערה. בתחום הזה של שיווק ויחסי ציבור הוא התנהג כילד קטן שמשחק בתקשורת.

רשות השידור והטלוויזיה הציבורית בראשותם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לא נפלה אז בתכניה מאלוּ של ערוץ 2. או במילים אחרות : הערוץ המסחרי לא היה טוֹב יותר בהישגיו מערוץ הציבורי. הוא היה טוב יותר רק באריזת הפרסום והשיווק של מוּצַר שלא עלה בערכו וטיבו על זה של מתחרהו, על קהל הצרכנים זה בדרך כלל עובד היטב. שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתו של מוטי קירשנבאום זכו לתהילת רייטינג יוצאת דופן אך המנכ”ל לא עשה מעשה להתפאר בהם. מפני שנהג בענווה נדמה היה שהוא עושה דווקא כל מאמץ להחביא את הנתונים והמספרים הנפלאים . חשיפת ההצלחה של השידור הציבורי באמצעות יחסי ציבור נראתה כמו מהלך רברבני ולא צנוע. היה נדמה לי שמוטי קירשנבאום מגלם באישיותו את האנטגוניסט המושלם ליחסי ציבור ופרסום. מנכ”ל רשות שידור היה כוכב תקשורת אך סיגל לעצמו מדיניות של אנטי כוכב. אני בטוח שכבן אנוש אהב את יחסי הציבור והפּרסום כשזה נגע לוֹ אישית, ומי לא מתרגש מפופולאריות, אך אולי זה לא היה כּה חשוב לוֹ כשזה נגע לאחרים. אין לי ספק בכלל כי אם את רשות השידור היו מנהיגים דן שילון ו/או אלכס גלעדי הם היו נוקטים במדיניות שיווק ציבורית שונה, אגרסיבית הרבה יותר. ועוד דבר : ברשות השידור לא הייתה קיימת מעולם מחלקה שתפקידה היה לפַרְסֵם ולשָוֵוק את השידור הציבורי (חוץ ממחלקת ההגשה ורֶצֶף המיושנת בראשות גב’ חנה קלופפר וגב’ יפה מישורי אחריהׂ וגם לא מנגנון שתפקידו להגן על השידור הציבורי מפני הביקורת המוטחת בו שוב ושוב. רשות השידור לא “לִכְלֵכָה” את ידיה ביחסי ציבור ושיווק. כאינדיבידואליסט וסוליסט שהגיע להישגיו הציבוריים והאישיים (חתן פרס ישראל ב- 1976) ללא סיוע של יחסי ציבור מבחוץ, חשב אולי מנכ”ל רשות השידור מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממלכתית יכולה להסתפק בשידורי ה- Promo העצמיים שלה. ואם לא חשב כך, נהג כך, וצריך להדגיש גם שסביבתו נהתה אחריו. ההנחה שהשידור הציבורי הוא מוּצר טוב שמוֹכֵר את עצמו אוטומטית ואיננו זקוק ליחסי ציבור הייתה שגיאה מטומטמת. גופי שידור פופולאריים בעלי מוניטין גדול יותר מרשות השידור וגם חברות כלכליות ומסחריות ידועות, שאינם זקוקים אולי ליחסי ציבור ופרסום בשל ההצלחה המוכחת שלהם במשך שנים, אינם מרשים לעצמם להתנהג על פי דפוסי מחשבה נאיביים כאלה. הם שומרים את עצמם בצורה מחושבת ומתוכננת באמצעות יחסי ציבור ושיווק בתודעת הקהל, שבתוכו הם פועלים, ואל הצרכן הזה הם מכוונים את שיווק מרכולתם. האם חברת המשקאות האמריקנית “קוקה קולה” אינה זקוקה ליחסי ציבור ושיווק מסחרי מסיבי בשל הצלחתה הכבירה בארה”ב ובעולם כולו ? האם שם הפירמה ו- המוניטין שלה בלבד מוכר את ההצלחה שלה ? התשובה שלילית. התמונה הבאה מעידה כאלף עדים על חשיבות נקיטת מדיניות יחסי הציבור ושיווק מתמיד כל הזמן בכל ימות השנה גם של חברה מסחרית מצליחנית אמריקנית ברמתה של “Coca – Cola”. זה גם מה ששמעתי מקברניטי “קוקה קולה” בעת שהותי באטלנטה – ג’ורג’יה בתקופת השידורים הישירים שלנו את אולימפיאדת אטלנטה 1996.

טקסט תמונה : יוני 1996. לונדון. “1996 – EURO” (אליפות אירופה למדינות בכדורגל 1996). אצטדיון “וומבליי”. אנוכי עומד מימין מתבונן בשלט פרסום של חברה מצליחנית בשם “Coca – Cola” שהוצב כלאחר כבוד בפאתי אצטדיון “Wembley” בלונדון למרות שגשוגה העצום בארה”ב ובכל רחבי תבל. “קוקה קולה” אינה חדלה לשמור את התודעה שלה בקרב הציבור בכל רחבי תבל 365 ימים בשנה באמצעות יחסי ציבור ושיווק אגרסיביים. (צילום ששי אפרתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והנהלת רשות השידור הניחו במשך שנים הנחת יסוד אוטומטית כי אין להגיב נגד הביקורת המוטחת, ואמרו לעצמם, “עבודתנו מדברת בעד עצמה”. זאת לא רק שגיאה. זאת כניעה מטומטמת מפני שהיא מותירה את הצופים מבולבלים. הגישה האנכרוניסטית של השידור הציבורי הטלוויזיוני נעדר מינימום כישרון של יחסי ציבור ושיווק לרבות הגנה על אגפיו מפני מבקריו ו- גם כְּלָפֵּי צופיו, “…שיגידו כולם מה שהם רוצים, ממילא הכלבים נובחים והשיירה עוברת…”, הייתה מוטעית ומטופשת מיסודה. על רשות השידור הייתה מוטלת החובה להגיב באסרטיביות, בביטחון, ובכֵנות לדברי הביקורת המושמעת כלפיה מכל הכיוונים.

אפילו ה- “ניו יורק טיימס” (New Yoek Times) העיתון היומי האמריקני האיכותי ורב התפוצה וההשפעה, הודיע לא מכבר כי הוא מתכוון לנקוט במדיניות חדשה ולהתחיל להגיב על הביקורות המופנות כלפיו באופן תדיר מימין ומשמאל, “וללכלך” את ידיו במעט יחסי ציבור. החלטה זו היא חלק מחזון מיוחד שגיבש העיתון האמריקני רב המוניטין במטרה להשיב לעצמו את אמון הקוראים. מה שטוֹב ל- “ניו יורק טיימס” טוב לכל גוף עיתונאי משדר, וודאי לרשות השידור. אף על פי כן ולמרות הכל נחשבו מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998- 1993 וגם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בשנים 2000 – 1993 לנושאי הדגל של השידור הציבורי בהא הידיעה במדינת ישראל. כישרונו של מוטי קירשנבאום ומשקלו הסגולי הטלוויזיוני מציבים אותו לא רק כמנהיג נבחר של השידור הציבורי במדינת ישראל אלא גם כמֵגן שלו. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, והקרוי, “מלחמת הדיאדוכים”, במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

אינני יודע אם יָאִיר שְטָרְן מנהל הטלוויזיה ובכירים אחרים בשידור הציבורי דָוִד “דוּדוּ” גִלְבּוֹעַ ורָפִיק חַלָבִּי מנהלי חטיבת החדשות, ומנהלת חטיבת התוכניות גב’ דליה גוטמן בתקופת מוטי קירשנבאום, היו תמיד שותפים לדעתו של המנכ”ל שלהם והסכינו עִמוֹ. אני יודע שמעולם לא ראיתי אותם מתייצבים נגדו. פעם רכש מנהל מחלקת סרטים קנויים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בֶּנִי רוֹזָ’נְסְקִי את סידרת סרטי גֵ’יְימְס בּוֹנְד (James Bond) בכיכובו של שון קונרי להקרנה בלעדית אצלנו. יאיר שטרן לא ערך שום קידום חיצוני ולא עשה יחסי ציבור בעיתונות לסדרה המיתולוגית שתפשה מקום חשוב בלוח השידורים שלוֹ ב- Prime time. “…עזוב אותך…”, אמר לי באחת מישיבות הבוקר, והוסיף, “…ה- Promo הפנימי אצלנו מספיק. לא צריך Promo חיצוני. האנשים כבר יראו את זה מעצמם…”. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן ניהלו את השידור הטלוויזיוני הציבורי בשנים 1998 – 1993 בדרכם שלהם. הם לא חפו משגיאות. אני חושב ששניהם היה טובים בהרבה במעשים מאשר בהצהרות.

ב- 1994 שידרתי עם הצוות שלי לקראת מונדיאל ארה”ב 94′ סדרה דוקומנטרית מרתקת ובלעדית בת  15 תוכניות שסיפרה את תולדות משחקי גביע העולם בכדורגל מאז זכייתה של אורוגוואי במונדיאל הראשון ב- 1930 ועד לטורניר 1990 בו זכתה גרמניה. קניתי את הסדרה המצוינת מחברת “PRISMA”. כל פרק הכיל צילומים נדירים ומִשכו היה כשעה. אסור היה כמעט לדבר על זה. הסדרה שודרה כסוד כמוס ללא שיווק. זה מעניין. מוטי קירשנבאום ואורי פורת ניהלו בעשור ה- 90  של המאה הקודמת רשות שידור שעשתה, הפיקה, ויצרה גם הרבה דברים מצוינים אך לדאבון לֵב הייתה עצלנית ביחסי הציבור והשיווק שלה. מערכת הדוברות אם הייתה קיימת כזאת לא קידמה מעולם דבר, גם לא את מוצרי השידור הטובים. לי היה נדמה שלהם היה נדמה כי לא נדרש ואין צורך להעניק תנופה ולקַדֵם מוצר שידור טוב המקדם את עצמו ממילא. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור נעדרו כל אוריינטציה של שיווק. יכול להיות שהכסף הציבורי שהגיע באופן אוטומטי מידֵי שנה לקופת הרשות ממשלם האגרה דיכא כל יוזמת שיווק. שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים במדינת ישראל ערוץ 2 וערוץ 10 עסוקים כל העת בשיווק עצמי של התוכניות שלהם מעבר למסגרת הפנימית של הרשת. בצדק. החובה הזאת מוטלת גם על השידור הציבורי. חברת המשקאות האמריקנית המצליחה “קוֹקָה – קוֹלָה” מעניקה כל יום תנופה מחודשת לגלגל השיווק ויחסי הציבור שלה, למרות שהמשקה הקל והפופולארי קנה לו אחיזה כלכלית איתנה בכל מקום ופינה ברחבי תבל. לא כל שכן כשמדובר ברשות שידור ציבורית הפועלת בסביבה תחרותית. היא חייבת לקדם ולשווק את עצמה כל הזמן וללא הפסקות גם במישור החיצוני ולהזכיר לציבור שיש באמתחתה חומרי שידור מצוינים.

מהדורת החדשות “מבט” והסדרה התיעודית “תקומה”. השידור הציבורי היה לא רק איטי, כבד, ומסורבל אלא נעדר גם מינימום של יחסי ציבור ו-שיווק (2). 

בשעה שנודע למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כי מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 החדש בהנחיית יעקב איילון ומיקי חיימוביץ’, מתוכננת לעלות “לאוויר” בשמונה בערב (20.00) כשעה לפני זמן שידור “מבט” בתשע בערב כמקובל מזה עידן ועידנים, החליט מייד להקדים את “מבט” שלוֹ גם כן לשמונה בערב. המנכ”ל רצה להילחם “ראש בראש” בחדשות ערוץ 2. והוא אומנם הסיט אותה לשמונה בערב. המנכ”ל אורי פורת שהחליף את המנכ”ל מוטי קירשנבאום ב- 1998 קבע שזאת הייתה שגיאה מקצועית והחזיר את “מבט” לתשע בערב. מוטי קירשנבאום שבר ב- 1993 באחת את הרגלי הצופים במדינת ישראל שנהגו לצפות במשך 25 שנה רצופות בתשע בערב במהדורת “מבט” של הטלוויזיה המונופוליסטית. את מהדורת “מבט” של תשע בערב נהגו לכנות מְדוּרָת השבט הקדושה. מוטי קירשנבאום היה המנכ”ל הראשון שהרחיב את תוכנית החדשות המסורתית בת החצי שעה לארבעים וחמש דקות. המהדורה המורחבת כללה בפעם הראשונה באורח קבע מוספי ספורט וכלכלה יומיים נרחבים כדוגמת העיתונות הכתובה. אני יודע כי מוטי קירשנבאום נהג להתפאר מעת לעת בפורומים סגורים בשידורי החדשוֹת והספוֹרט שלוֹ. הוא ראה בהם את חלון הראווה הראשי של כלל רשות השידור. היה זה מוטי קירשנבאום שדחף בזמנו את תעשיית “הדְיוּקוֹ – דְרָמָה” (Duco Drama) המקורית שדנה בהווייתה של החברה הישראלית לעבר המסך הציבורי שלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בתקופתו של מוטי קירשנבאום כמנכ”ל רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998, שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סדרות הדרמה של “קו 300”, “פרשת קָסְטְנֶר”, ו- “עו”ד סִיטוֹן”. מוטי קירשנבאום היה האיש שהציע ל- “חמישייה הקאמרית” הצעה שלא הייתה יכולה לסַרֵב לה וחִילֵץ אותה מזרועות חברת “טלעד” ומידיו של המנכ”ל שלה עוזי פלד, כדי להביאה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הדבר הוציא אז את עוזי פלד מדעתו. מוטי קירשנבאום בנה מחדש בשנות שלטונו חלק מיסודותיה הרעועים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וקומם אותה במקומות רבים משֶפֶל. מוטי קירשנבאום היה האיש שטיפח כמנכ”ל רשות השידור את יאיר לפיד לעיתים באופן אישי כמעט, ובנה אותו מבחינה מקצועית כמגיש תוכנית הבידור המרכזית “סוף שבוע” בערבי שישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה לפני שנים רבות. יאיר לפיד הפך בינתיים למגיש “אולפן שישי” מגזין החדשות השבועי של חברת החדשות בערוץ 2. חלק מהצלחתו המקצועית הוא חייב למוטי קירשנבאום אם יש בכלל צורה כזאת של חובת תודה בין אנשי טלוויזיה שעלו לגדולה. אותו מוטי קירשנבאום וגם יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה כשלו בניסיונם בתקופה היא להפוך גם את המגיש והמנחה רָזִי ברקאי לכוכב טלוויזיה. רָזִי ברקאי עיתונאי בחסד עליון מהטובים במדינת ישראל, הגון וישר וחד מאוד, הגיש תקופת מה תוכנית אקטואליה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תוכניתו החדשה כונתה, “ערוץ 1”, אך הוא נכשל. לא מפני שלא היה מוכשר, אלא בגלל שלא הוכן כראוי ע”י אלה שמינוּ והזמינו אותו לכֵּס הטלוויזיה. גולת הכותרת לפועלו של מוטי קירשנבאום כמנכ”ל רשות השידור הציבורית הייתה הפקת מסודרת ושיטתית לאורך שנים של הסִדרה “תְּקוּמָה”, שנועדה להשקה ב – 1998, שנת היוֹבֵל להקמתה של מדינת ישראל. גדעון דרורי ז”ל מונה להיות המפיק והעורך הראשי של הסדרה המונומנטאלית בת עשרים ושתיים הפרקים שתיעדה את תקומתו של העם היושב בציון. בהפקת “תְּקוּמָה” הושקע מאמץ תחקירי עצום. הסדרה נהנתה מתרכובת מוצלחת של מחולליה שנחנו בידע טלוויזיוני, כשרון, ומוטיבציה. עלות ההפקה עמדה על סכום של כ-  6.000000 (שישה מיליון) דולר. שידור “תְּקוּמָה” היה הישג מזהיר של הטלוויזיה הציבורית, אך כישלון בשיווקה. היא סבלה מיחסי ציבור עצֵלים, חוסר הכנה והכוונה נכונה של דעת הקהל. צורת הכנסתה של הסדרה החשובה כמוּצַר שידור חדש לשוּק הייתה חובבנית.

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת התוכניות אליעזר יערי הטילו בחודש מאי 1994 את תפקיד המפיק והעורך הראשי של הסִדרה הדוקומנטארית היוקרתית (שווה בעוצמתה לסדרה “עמוד האש” של יגאל לוֹסין ב- 1980) על כתפיו של גדעון דרורי ז”ל אחד מטובי האנשים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים ומהוותיקים שבה. גדעון דרורי היה לא רק עיתונאי בעל ניסיון רָב אלא גם עורך ומפיק רציני מן המעלה הראשונה. הוא שימש בעבר מנהל מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בשנים 1990 – 1986 והיה מנהל מחלקת עריכת סרטים בפילם מ- 1972 עד 1981, ועורך סרטים מצוין בזכות עצמו. גדעון דרורי השקיע את כל כוחו ומרצו במשך שלוש שנים וחצי במלאכת התחקיר המורכבת וההפקה המסובכת . גִדְעוֹן דְרוֹרִי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “…זאת הייתה מלאכה מורכבת. סייעה בידי בפיתוח ועיצוב הסדרה “תקומה” אסתר דַר. כעורך ראשי של “תקומה” היה עלי לקבוע את אופייה וסגנונה של הסדרה, להגדיר את נושאיה, ולבחור ולשבץ את הבימאים ל- 22 הפרקים. הקמתי מערכת ענפה של 150 (מאה וחמישים) אנשים שכללה בתוכה 19 בימאים, 8 תחקירנים ו- 5 יועצים מהאקדמיה. כל בימאי קיבל סינופסיס של הסרט אותו התבקש לביים, לצד הנחיות מפורטות על דרך עיצובו. הבימאים התבקשו להגיש תסריטים ולבססם על תחקיר בשטח. עד לשלב הצילומים התנהל דיאלוג אינטנסיבי ביני לבין הבימאים ובמקביל גם ביני כעורך על לבין יועצי הסדרה. בימאים שתסריטיהם אושרו (מהלך נרטיבי , מבחר מרואיינים וכו’) הוזמנו לצפות בחומרי הצילום ההיסטוריים של ארכיון “תקומה”, וקיבלו את רשותי לצאת להפקת צילומיהם. לקראת שלב העריכה צפיתי בחומרים המצולמים ולאחר מכן ערכתי מעקב צמוד שכלל צפיות בחומרים ושיחות רבות עם הבימאים. בהתדיינות עם מפיקי ובימאי פרקי הסדרה השונים היה עלי להקפיד על דיוק ומהימנות הצגת העובדות ההיסטוריות. נדרשתי למנוע הטיות אידיאולוגיות ולדאוג לאיכות הסיפור של כל פרק ופרק, ולצורתם של הפרקים…”.

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. גדעון דרורי ז”ל עורך ומפיק בעל שיעור קומה ונפלא של “תקומה”. הוא בלתי נשכח. אחד מאנשי הטלוויזיה החשובים ביותר בתולדות השידור הציבורי לדורותיו. (התמונה באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הכנת 22 הפרקים והסדרה הייתה מוכנה לשידור ב- 28 בדצמבר 1997 , שָגוּ הנהלת הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור שגיאת יחסי ציבור קשה בטיפולם באֵפּוֹס האדיר הזה. למרות שהפקת הסדרה “תְּקוּמָה” הייתה אחת מפסגות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968, היא לא חוותה יחסי ציבור ושיווק ההולמים יצירה טלוויזיונית דרמטית וייחודית בסדר גודל כזה, באיכות, וברמת מחקר והפקה גבוהים. ל- “תְּקוּמָה” גם לא הוענק שיווק מודרני ואגרסיבי כנדרש כפי שסבר גדעון דרורי ז”ל. מחולליה הסתפקו בפרסום שטחי וחובבני חסר שיטה כאילו מדובר בשידור טלוויזיוני שכיח מן המניין. הם חשבו שההישג הגדול הוא עצם ההפקה ושידורה על המסך הציבורי – ממלכתי ולא בפּרסומה ושיווקה. זאת הייתה טעות . אסטרטגיה של חובבנים. “תקומה” הפכה בעל כורחה לשנויה במחלוקת. מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן ומנהל חטיבת התוכניות אֵלִיעֶזֶר יערי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שגו כשנָהוּ בעיניים קשורות אחרי מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בעניין יחסי הציבור והשיווק. אפשר לראות היום שכל סרט טבע של מוטי קירשנבאום בערוץ 10 זוכה ל- Promo, הכוונה, ופרסום ביתר יעילות מאשר זכתה לו “תְּקוּמָה” לפני שני עשורים של שנים בערוץ 1 המסורבל והכבד. 22 פרקי הסדרה המונומנטאלית הוקרנו ברֶצֶף של חמישה חודשים ללא מָנוֹף הכרחי של הכנת דעת קהל במדינה שסועה ומפולגת, ללא יחסי ציבור אלמנטריים, וללא ידע מינימלי בשיווק בכל מהלך תקופת השידור הארוכה של הסִדְרָה. הפרק האחרון הוקרן ב- 24 במאי 1998 כשלושה וחצי שבועות לאחר יום העצמאות ה- 50 למדינת ישראל. ערכה העצום של סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית המרשימה הזאת שהייתה חד פעמית, נבלע בתוך ההמולה שיצרה סביבה. במקום כלשהו היא הלכה לאיבוד. לסדרה החשובה נבחר והוענק השם ההרואי “תְּקוּמָה”. איש ברשות השידור (איננה אמונה מטבע בריאתה לנהל יחסי ציבור ושיווק) לא טרח להסביר לפני שידורה של הסדרה לאומה המפולגת והשסועה פוליטית, דתית, וכלכלית, מרובת המפלגות בה דרים יהודים וערבים בכפיפה אחת, לא תמיד בהסכמה אלא בכורח האילוץ, כי ה- “תְּקוּמָה” הזאת כפי שהיא מוצגת בחלק מפרקיה נעשתה גם על חשבונו של עם אחר, ולכן היא שנויה בחלק מפרקיה במחלוקת חריפה. לא רק בתוך הציבור היהודי על פלגיו השונים, אלא גם בין הציבור היהודי בכללו לבין כלל הציבור הערבי במדינת ישראל. מחלוקת קשה ועקרונית הקיימת עד עצם היום הזה. האינתיפאדה השנייה רק החריפה וחידדה את היריבות בין שני חלקי הציבור היהודי והערבי. היא הגיעה לשיא בחודש אוקטובר 2000, כשכוחות משטרת ישראל ומג”ב הרגו 13 ערבים בעת הפגנות ההזדהות של הציבור הערבי בכפרים הערביים במדינת ישראל עם יו”ר הרשות הפלשתינית יאסר עארפאת, הפגנות שהתפתחו למהומות אלימות . פרקי הסדרה שהוכנו ע”י בימאי טלוויזיה ישראליים, אך שונים בהשקפת עולמם המקצועית וזווית ראייתם הפוליטית, הולידה וגררה וויכוחים קשים ומרים ופלגנות שלא לצורך בציבור. שיאה של המחלוקת הייתה התפטרותו של המנחה והקריין הראשי של הסדרה “תְּקוּמָה” הזָמָר הלאומי יורם גאון. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור לא הבינו שעצם שמה ההרואי של הסדרה “תְּקוּמָה”, יוצרת ציפיות מוקדמות המסתכמת בהגדרת מאבקם של “הטובים נגד הרעים”, ונותנת הכשר לצופים רבים בסלון ביתם לחשוב, שכל מעשה התיישבות וכיבוש שנעשה בארץ הזאת ע”י המתיישבים היהודים מאז ראשית המאה הקודמת הוא מוצדק וכשר לחלוטין. כאילו לא היה מעולם על אדמת ארץ ישראל עם אחר מאז חורבן בית המקדש. את המחלוקת הקשה שפרצה בארץ ניתן היה למנוע ע”י הכנת דעת הקהל מתאימה באמצעות יחסי ציבור נכונים ושיווק חכם. ישנן פנים ודרכים רבות במדינה דמוקרטית להכנת דעת קהל בעת שיווק מוצר צריכה חדש. יש לכל אלה כינוי ושם משותף, “יחסי ציבור, שיווק, ופרסום”. לרשות השידור לא היה בְּדַל ושמץ מושג בכל אלה. הטיפול ביחסי הציבור של עצמה היה כל כך עלוב, עד שאין זוכרים כלל את שמו של יוצר ומפיק והעורך הראשי של הסדרה “תְּקוּמָה”. גדעון דרורי אישיות טלוויזיונית דגולה רבת הדר ופעלים, מ- אוֹשיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר – נשכח. מדהים לחשוב שאיש מוכשר כמוטי קירשנבאום היה משוחרר מעול המחשבה שלהצלחה חייבים לעזור להצליח. רשות השידור נשארה מיותמת מיחסי ציבור גם לאחר הליכתו של מוטי קירשנבאום.

הרבה פעמים הרהרתי ביני לבין עצמי, האם כל מנכ”ל שסיים את תפקידו חשב בכלל בעתו שנחוץ להביא לידיעת הציבור דו”ח שקוף ומדויק, באיזה מצב קיבל את רשות השידור מקודמו , ובאיזה מצב הוא מוסר אותה לבא אחריו. האם חשב לעשות זאת בצורת מסיבת עיתונאים מסודרת ? האם בחר להתראיין בתקשורת כדי להציג את הישגיו בחמש שנות כהונתו ? האם רצה לחשוף את עצמו לשאלות הנוקבות של אזרחי הממלכה לאחר סיום מלאכתו ? האם נפרד כהלכה ובצורה מכובדת בתום כהונתו מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנשי הרדיו של “קול ישראל” אותם הנהיג חמש שנים ? שום מנכ”ל בהיסטוריית רשות השידור לא נפרד ציבורית ובפרהסיה מהרשת אותה ניהל. רשות השידור הממלכתית היא נֶכֶס מובהק של הציבור. היא בעצם פיקדון מובהק שהופקד למשמרת בת חמש שנים בידיו של מנכ”ל כזה או אחר, שמונה להניעה ולהצעידה לפנים. מעניין מאוד לדעת אם כל המנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם, חשו באמת שהם נושאים אחריות ציבורית כבדה , ותמכו אומנם ברעיון “הפיקדון והמשמרת” למען הבאים בעקבותיהם.

ה- Final four בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000. השידור הציבורי היה לא רק איטי, כבד, ומסורבל אלא נעדר גם מינימום של יחסי ציבור ו-שיווק (3). 

פרשת שידורי הטלוויזיה של משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל סלוניקי 2000 במדינת ישראל “ראש בראש” בין הערוץ הציבורי לבין ערוץ 5 בכבלים, היא צֵל מתמשך של תפקוד לקוי, והיעדר מינימום יחסי ציבור ושיווק של השידור הציבורי השאנן והסטגנאטי, גם לאחר שמוטי קירשנבאום האינדיבידואליסט סיים את תפקידו כמנכ”ל רשות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכנסה להרפתקת השידור התחרותית נגד ערוץ הספורט (היום ערוץ מס’ 55 בטלוויזיה בכבלים) באיחור רָב וברגע האחרון ממש. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים העתיק לעצמו את מדיניות יחסי הציבור והשיווק שהשתמשו בה רשתות טלוויזיה מסחריות והפיק תועלת מרובה בעוד ערוץ 1 הציבורי שמר על סטגנציה והתכנס בדלת אמותיו. צריך לומר במילים החריפות ביותר שערוץ 1 ורשות השידור לא השכילו לעשות דבר בתחום יחסי הציבור ושיגור המסר למען עצמה וצופיה אף על פי שהעניין היה כה חיוני ונדרש ביותר. למרות כניסתה בשלב כה מאוחר לתחרות השידור הטלוויזיונית היא נעדרה כל שֶמֶץ של כּשרון שיווּק ולא נקטה בשום ניסיון להילחם בצורה מקצוענית על ליבּו ועיניו של הצופה הפוטנציאלי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שַרְדַה ויצאה ממאבק השידור הזה כשידה על העליונה, אך לא בגלל היותה מוכשרת, אלא מפני שעמדו לרשותה עובדים אמיצים בעלי יכולות הדבקים ללא תנאי ועד כלות כוחותיהם במשימת השידור. עם עובדות הרייטינג לא ניתן להתווכח. ערוץ הספורט (5) בכבלים אלוף יחסי הציבור והשיווק לא ידע להפסיד בכבוד לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא התנהג בביטחון עצמי רב מידי בטרם קרב ובארוגנטיות. סייעה בידיו ופמפמה אותו ללא הֶרֶף עיתונות ספורט שחצנית וכושלת. שום עיתון (למעט “הָאָרֶץ”) לא מצא צורך להַלֵל ולשבח את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהביסה ללא תנאי את ערוץ הספורט (5) בכבלים ברייטינג גורף. אין ספק בכלל שאילו היו התוצאות הפוכות היו מוצאים עורכי העיתונים כל דרך להחניף למנצחים. היחסים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכתה בהתמודדות וערוץ 5 בכבלים שהפסיד בה – השתבשו במהירות . בשבת – 22 באפריל 2000 הם הפכו כבר לקרע גלוי בעקבות דברי הפרשנות של אבי רצון עורך הספורט של “הָאָרֶץ”, בתוכנית “שירים ושערים” ברדיו “קול ישראל”. “מלכתחילה לא הייתה תחרות בשידורי ה- Final Four  בין ערוץ הספורט שהוא ערוץ הילדים, לבין העיתונאות והשידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1”, לעג אבי רצון הפרשן והעיתונאי הבלתי נשכח לאנשי ערוץ 5 (היום, ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים), ואמר את הטקסט הזה למאיר איינשטיין, שהספיק כבר לחזור מסלוניקי וליטוֹל את המיקרופון של תוכנית הרדיו הפופולרית.

למחרת השיג אותי טלפונית זַעוּף וכעוס מיילן טנזר. טקסט השיחה שלו היה מאוד לא לרוחי . הוא האשים את מדיניות ההתנשאות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום השידורים מסלוניקי והודיע לי, “שאם אבי רצון המשמש כפרשן הכדורגל של רשות השידור מתבטא בצורה שכזאת נגד ערוץ הספורט , אז אין לו כל חשק עכשיו להעביר נתח מהכדורגל לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1”. הייתי המום. במו”מ שקיימנו עמו מנהל הטלוויזיה ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי לפני משחקי ה- Final Four, הוא הבטיח לנו בלחיצת יד, ואמר ליאיר שטרן ולי, כלהלן : “זה רק עניין של שבועיים – שלושה עד שנחתום על עסקת הכדורגל בה יוכל ערוץ 1 לשָדֵר ישיר מידי שבת את משחקי ליגת העל בכדורגל לעונת 2001 – 2000”. הסכמנו לשלם אז לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים 1.000000 (מיליון) דולר בשניים – שלושה תשלומים, תמורת הזיכיון לשדר ישיר מידי שבת את המשחקים המרכזיים בליגת העל [4]. עכשיו נסוג מיילן טנזר מהבטחתו בע”פ שנתן למנהל הטלוויזיה ולי. יחסי השידור שלנו עם ערוץ הספורט עלו על שרטון ונותבו בעל כורחם אלֵי סלעי מִשְבָּרים. מיילן טנזר חש מאוים ע”י השידור הציבורי. התברר כי אם עומדים לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ממון וטכנולוגיה ועמם אמצעי שידור מתאימים, היא מסוגלת להשיב מלחמה שערה, ובעלת פוטנציאל לנצח כל יריב בכל תחום שידור.

ביום שישי – 21 באפריל 2000 ובמהלך כל השבוע שלאחריו הגיעו למחלקת הספורט מאות ברכות טלפוניות (אינני מגזים בכמות) של ידידים וקולגות מכל רחבי המדינה שדנו כולן בניצחונו המדהים של ערוץ 1 על ערוץ 5. מרכזיית הטלוויזיה התפוצצה. ראשון המברכים היה מנכ”ל רשות השידור לשעבר מרדכי “מוטי” קירשנבאום. את דברי בירכתו תחת הכותרת, “ניצחון הכנופיה מרוממה”, פִּרסֵם עיתון “הארץ” ביום שני – 24 באפריל 2000 [5]. תבוסתו המוחצת והמפתיעה (כביכול) של ערוץ הספורט (5) בכבלים ב- Final Four של סלוניקי 2000 לשידורי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה בראשותו של יואש אלרואי הזָקֵן והסָב – עלתה לסדר היום הלאומי.

ראה “הארץ” מ- 24 באפריל 2000 . מאמרו של מנכ”ל רשות השידור לשעבר מוטי קירשנבאום ז”ל “ניצחון הכנופייה מרוממה” בעיתון “הארץ” לאחר התבוסה והנוק אאוט המוחץ שהעניקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים (היום, ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה : מוטי קירשנבאום ז”ל מנכ”ל רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באפריל 2000. מאמרו של מוטי קירשנבאום ז”ל, “ניצחון הכנופייה מרוממה”, בעיתון “הָאָרֶץ” לאחר התבוסה והנוק אאוט המוחץ שהעניקה חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים (היום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים). (באדיבות “הארץ ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

מיילן טנזר מנהל ערוץ 5 בכבלים המום ומאוכזב נזעק להגן על הישגיו המדומים של הערוץ שלוֹ . ביום שלישי – 25 באפריל 2000 לימד סנגוריה על הערוץ שלוֹ במאמר בעיתון “הארץ”. כותרת “הניצחון שלנו” הוצבה בראש מאמרו [6].

ראה “הָאָרֶץ” מ- 25 באפריל 2000. זהו מאמרו של מיין טנזר “הניצחון שלנו” כפי שפורסם בעיתון “הָאָרֶץ” בעקבות תבוסת השידור שלוֹ נגד מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . 

הוא מיילן טנזר כמובן לא סיפר לקוראי “הָאָרֶץ” שאדריכלות ההסכם לשידור משותף עם הטלוויזיה הישראלית נבעה מאילוצים כספיים כבדים ולא בגלל רצון טוב של הטלוויזיה בכבלים. כשכתב שהוא לא פגוע ולא מאוכזב, הבנתי עד כמה הוא חש מובס. האותיות יכולות היו אולי להסתיר חלק מתחושת המפולת אולם לא מעשיו והחלטתו שלא לחלוק את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי עם חטיבת הספורט בראשותי בשידור הציבורי. מר מיילן טנזר שגה נואשות כשאִפְשֵר לי להיכנס לתחרות “ראש בראש” נגדו ולחלוק עמו את זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי – אפריל 2000 גם אם שילמנו לו מחיר מופקע בעבור טיפשותו. שום ערוץ טלוויזיה ארצי ו/או בכבלים בארץ ו/או בחו”ל שמכבד את עצמו איננו מאפשר ליריביו דריסת רגל בטריטוריית השידור הבלעדית שלו, בעיקר כשמדובר באירוע ספורט בינלאומי רלוואנטי כל כך נחשק ומבוקש ע”י צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל. ברגע שיו”ר דירקטוריון “פלא – פון” מר קוֹבִּי בֶּן גוּר העניק לי חסות בגובה של 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר היה לי ברור שאנוכי הולך לא רק לנצח אותו אלא להביס אותו באופן מוחץ. ללא תנאי. קובי בן גור יכול להעיד שאת זאת אמרתי לו מפורשות בטרם יריית הזינוק בסלוניקי 2000. האמת ש- קובי בן גור נתן לי רבע מיליון דולר כשעדיין חשבתי שאני בעל הבית הבלעדי לאחר שחברות ערוצי הכבלים החליטו להיפטר כליל מזכויות השידורים של האירוע ולמכור אותן לנו תמורת 1.000000 (מיליון) דולר ואח”כ חזרו בהן. הוחלט כאמור לבסוף כי ערוץ 1 וערוץ 5 ישדרו את האירוע “ראש בראש” במקביל, כל אחד בכוחותיו הוא. או אז היה רגע אחד ש- קוֹבִּי בֶּן גוּר התחרט והעריך שרבע מיליון דולר הוא סכום גדול מידי מפני שמיילן טנזר מערוץ 5 יביס את יואש אלרואי הַזָקֵן והסָב בקלות במדד הרייטינג הארצי של חברת טֶל-גָאל. מה שעשה מר מיילן טנזר, הכנסתו של ערוץ 1 להתחרות נגדו “ראש בראש” היה מעשה התאבדות טלוויזיוני שבמידה רבה נכפה עליו ע”י הבוסים שלו בערוצי הכבלים מת”ב, גוונים, וערוצי זהב. הוא כמובן לא סיפר לקוראי “הָאָרֶץ” שאדריכלות ההסכם לשידור משותף עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבעה מאילוצים כספיים כבדים ולא בגלל רצון טוב של ערוצי הטלוויזיה בכבלים.

טקסט מסמך : עיתון “הָאָרֶץ” מ- 25 באפריל 2000. זהו מאמרו של מיין טנזר “הניצחון שלנו” כפי שפורסם בעיתון “הארץ” בעקבות תבוסת השידור שלוֹ נגד מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות “הארץ ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

כעבור יומיים הגיע תורי לנתח ולנמק את סיבות ניצחונה המזהיר והצפוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בנסיבות ה- Final Four. כותרת מאמרי מעל הבימה המכובדת שהעניק לי עיתון “הָאָרֶץ” הייתה, “כרוניקה של ניצחון ידוע מראש”. מוטי קירשנבאום ז”ל, מיילן טנזר יבד”ל, ואנוכי קשרנו כל אחד לכותרתו את המילה “ניצחון”. מעולם לא היה לי עונג טלוויזיוני גדול יותר מאשר להחטיף נוק אאוט לצוות השידור של ערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) יורם ארבל ופרשנו עופר שלח. כך נימקתי אני את ניצחונה ההיסטורי של חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [7].

ראה “הָאָרֶץ” מ- 27 באפריל 2000. זו המאמר שלי “כרוניקה של ניצחון ידוע מראש” בעיתון “הָאָרֶץ” לאחר הניצחון הדרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים). 

טקסט מסמך : “הָאָרֶץ” מ- 27 באפריל 2000. זהו המאמר שלי “כרוניקה של ניצחן ידוע מראש” שהתפרסם בעיתון “הָאָרֶץ” בתום הניצחון הדרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (היום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים). (באדיבות “הארץ” ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

הצלחת שידורי ה- Final Four של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עוררה הדים חיוביים עצומים בתוככי רשות השידור ומילאה גאווה את אנשיה. מנכ”ל רשות השידור עצמו אורי פורת כתב לי שלושה ימים לאחר תום מבצע שידורי סלוניקי מכתב נרגש באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הנה הוא כלשונו [8].

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מעניק צל”ש לי ולעובדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום מבצע שידורי ה- Final four האירופי בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מילאתי את בקשתו ואומנם תליתי את מכתבו של המנכ”ל לידיעת הנוגעים בדבר בשני מקומות מרכזיים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הניצב בשכונת רוממה בירושלים : במשרדי מחלקת הספורט שלי בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממוקם ברוממה בירושלים, ו- בלֵב לִיבָּה של חטיבת ההנדסה שכה אהבתי והערכתי ובחדרי המאסטר שלה ששכנו בקומה ב’ של הבניין. החלטתי להגיב למכתבו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בעיקר לנושא שכותרתו, “תנאי תחרות קשים במיוחד”, שהוא במו ידיו והחלטותיו כפה עלי יחדיו עם סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי, כשלפתע השיגני ברכתו של רָפִיק חַלָבִּי. מנהל חטיבת החדשות כתב לי מכתב הערכה נרגש במיוחד [9] . בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים שררה אופוריה. ניצחון הרייטינג יצר גאווה.

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע הפקת השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של משחקי ה- Final  four בסלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת ביום שני – 24 באפריל 2000, מיהרתי להשיב למנהל החדשות רפיק חלבי על מכתבו החַם. בקשתי אותו לפעול ולהירתם להשגת זכויות השידור של משחקי מכבי ת”א בכדורסל בשנים הבאות ולמשחקי ליגת העל בכדורגל שכה נכספנו אליהם. ידעתי שבהיעדרו של יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה המצוין (הפורש מתפקידו בתוך 6 ימים) יקשה הדבר שבעתיים [10].

rafik

טקסט מסמך : 24 באפריל 2000. תשובתי למנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי בתום הצלחת מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. המסר היה שצריך לנצל את ההצלחה גם בתחומי שחדורי אירועי הספורט הרלוואנטיים האחרים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ניצחונה הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והתבוסה שנחל ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים), הצדיקה את תפישת עולמי הנוגעת לפילוסופיית השידור ומהות ודרך העבודה העיתונאית ברשת הטלוויזיה הציבורית בה עבדתי לאורכן של עשרות שנים. חטיבת הספורט של הערוץ הציבורי היטיבה לשמור כל העת על התייחסותה הרצינית לסיקור האירועים, מהימנות עבודתה העיתונאית, וראשוניות הדיווח. עובדה שבשעת מבחן ציבור הצופים במדינת ישראל שמר לה אימונים. שום “קליפיזציה” מוסיקלית של ערוץ הספורט איננה מתחרה לטווח ארוך עם עיתונאות רצינית. ניצחונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים גדול עוד יותר לנוכח “קמפיין” מאורגן שנמשך זמן רב בעיתונות הארצית נגד מחלקת הספורט שלה ומנגד האדרת שמם של ערוץ הספורט בכבלים וערוץ  2 המסחרי. התבוסה של ערוץ הספורט בהתמודדות נגד השידור הציבורי היא טוטלית בכל קריטריון ואמַת מידה ובעיקר נוכח העובדה שעומדת לרשותו מערכת משומנת ומשוכללת של יחסי ציבור ושיווק, החסרים כאמור לטלוויזיה הישראלית ורשות השידור. הניצחון הדרמטי של ערוץ 1 הציבורי בסלוניקי מֵעיד כאלף עדים על ההבדל הקיים החוצץ בין שני מקורות השידור. אין תחליף לעיתונאות ישרה, אמינה והוגנת, וגם ראשונית הפועלת ללא מורא וללא משוא פנים (בכל תחום בחיינו) במדינה דמוקרטית בת חורין. לא בכדי הִכָּה הערוץ הציבורי את ערוץ הספורט (5) בכבלים וגם את ערוץ 2 שוֹק על ירֵך בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000, כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד. הניצחון הסנסציוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עורר הדים עצומים בתוך רשות השידור. לרבים אצלנו וברשות השידור כולה נראה היה כי מחלקת הספורט שלי מובלת לטבח טלוויזיוני במאבק עם ערוץ הספורט. יחסי הציבור המרשימים הרצופים והאפקטיביים של ערוץ הספורט ואגרסיביות השיווק, שבאו לידי ביטוי בעיתונות הכתובה וגם באמצעות ערוץ 2, פעלו את שלהם והשפיעו על כולם. על פי הערכות “המומחים” למיניהם עמד ערוץ 1 בפני תבוסה מוחצת. לא היה בכך ספק. משהגיעה בשורת הניצחון הופתעו כולם. אך לא אני. היו לי אוהדים בהנהלת הרשות. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב, התרשם אף הוא מאוד ממבצע השידורים הארוך, והביע את תודתו על הניצחון הסוחף. כך כתב לי [11] .

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מכתב הערכה ששלח לי ולאנשיי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב יצא ממש מגדרו לנוכח הניצחון הגדול של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים). הוא שלח לי כ- שַי את מפות הרייטינג הענקיות של הצפייה בטלוויזיה ב- 18 וְ- 20 באפריל 2000, המצביעות על ההישג הבלתי רגיל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועל תבוסות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים וערוץ 2 הארצי מול השידור הציבורי שלי [12].

טקסט מסמך : 18 באפריל 2000. זוהי מפת תבוסת הרייטינג שהנחילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 וערוץ 2 לכל אחד לחוּד ולשניהם יחדיו ביום שלישי – 18 באפריל. את גרף הרייטינג הכין עבורנו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. הוא הגיש לי אותה כ- שַי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה כה נרגש מהניצחון שלנו באותו ליל שלישי – 18 באפריל 2000 עד שהרים לי טלפון מוקדם בבוקרו של יום רביעי, ושאג לשפופרת : “יואש אלרואי ניצחת את ערוץ 5 בגדול”. נאלצתי להרגיע אותו. הייתי Cool והשבתי לא בקול שָלֵיו : “יאיר יקירי, תירגע. זה היה רק הַיוֹמָן. הסרט האמיתי טרם הגיע. אתמול הרגנו אותם. מחר בלֵיל חמישי – 20 באפריל 2000 נקבור אותם”. ואומנם כך היה כפי שמראה מפת הרייטינג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זוהי מפת הרייטינג של השידור הישיר השני ביום חמישי בערב – 20 באפריל 2000  מסלוניקי – יוון, בו שידרנו “ראש בראש” נגד ערוץ 5 (היום, ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין מכבי ת”א לפנאתנאייקוס היוונית. מכבי ת”א הפסידה במשחק הגמר אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה. הִכֵּינוּ את ערוץ 5 ברייטינג באופן מפורש כפי שמראה הגרף. צברנו % 30.1 רייטינג מול  % 5.8 בלבד של ערוץ 5. מרבית צופי הטלוויזיה במדינת ישראל הלכו עמנו וצפו בשידורים הישירים שהובילו השדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשנים אלי סהר ורלף קליין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביסה בשני ערבי השידורים האלה “ראש בראש” את ערוץ 2 המסחרי ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם גם יחד. חיזיון בלתי נפרץ ובלתי נשכח בהיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. אפקטיביות הכיסוי הטלוויזיוני הישיר הענק של מחלקת הספורט בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 התאפשר תודות למר קובי בן – גוּר יו”ר דירקטוריון “פלא-פון”, גִיל בּוּל סמנכ”ל השיווק של “פלא – פון”, גב’ רוני לָטְשוֹבֶר, ואילן בן – דוֹב מנכ”ל סאני תקשורת. קובי בֶּן – גוּר העמיד לרשותי 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר למבצע השידורים הזה תמורת חשיפת 250 (מאתיים וחמישים) שקופיות החסות של פלא-פון  וְ- Samsung. בלעדי הממון הזה לא הייתי יכול להביס את מיילן טנזר ושַכִי פרנץ מנהלי ערוץ 5. ב- 11 במאי 2000 קיבלתי את מכתבו החשוב של גִיל בּוּל המודה לי על שיתוף הפעולה העִסקי המוצלח בין חברת “פלא-פון” לבין ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי. חשיבות המסמך הזה הייתה בכך שהוא פתח צוהר רחב לשיתוף פעולה כלכלי בעתיד בין השידור הציבורי לגופים כלכליים שמאמנים בדרכו וכוחו של השידור הציבורי. הנה הוא כלשונו [13].

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. זהו המסמך הכספי – כלכלי החשוב ביותר שתיעד והוכיח את האפשרויות הכלכליות הגלומות וטמונות במימון שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת “פלא פון” בראשות יו”ר הדירקטוריון מר קוֹבִּי בֶּן – גוּר שילמה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עבור הקרנת שקופיות החסות שלה בשני השידורים הישירים ב- Final four של סלוניקי 2000, סכום של 250000 (רבע מיליון) דולר. המסמך הזה של גִיל בּוּל סמנכ”ל השיווק של “פֶּלֶא – פוֹן” הוכיח שיש עתיד כלכלי לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מבצע שידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 היה מאחוריי. עמדתי עכשיו לפני שני מבצעי שידור בינלאומיים יקרים ויוקרתיים נוספים קרובים ומלאי אתגר, טורניר 2000 EURO  (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד ובלגיה 2000) והמשחקים האולימפיים של סידני 2000. הייתי צריך למַמֵן אותם. מבצע השידורים הישירים של ה- Final Four בסלוניקי 2000 נראה כמשחק ילדים לעומתם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם שוֹך סערת קרבות ה- Final Four של סלוניקי 2000, מצאתי לנכון להודות לעו”ד שמעון מזרחי יו”ר מכבי ת”א על עונת השידור המרתקת לה היו שותפים שני הצדדים, הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקבוצת מכבי ת”א [14]. רבות נכתב ונידון אודות הסוגיה, “…מי בנה את מי, הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מכבי ת”א, ו/או מכבי ת”א את הטלוויזיה…”. על פי הבנתי הטלוויזיונית זהו שביל דוּ סִטרי בו כל צד תרם כ- % 50 לתוצאה הסופית הדרמטית על המסך. מכבי ת”א הביאה את הכישרון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביאה את המצלמות וחשפה את גיבורי העלילה. ברית השידור בת יותר משנות דוֹר בין שני הגופים היא חסרת תקדים אך לא חסרת היגיון. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א הוא גוף מאורגן ושמרני (אך לא מסורבל) הפועל על פי מודלים קבועים של מורשת והצלחה. הצלחה מתמשכת יוצרת סוג של מסורת המונעת ע”י דפוסי פעולה שיטתיים. דפוס פעולה שיטתי הוא מסקנה ביצועית הגיונית הנשענת על הרעיון של “סוף מעשה-במחשבה תחילה”. דפוסי פעולה שיטתיים הם כמעין “Shock absorber”, סוג של התקנים מכניים המונעים זעזועים שלא לצורך במערכת הנמצאת כל הזמן בריצת מרתון שלא מגיעה מעולם לקיצה. משנת 1969 ועד עצם היום הזה של כתיבת הפוסט הזה מס’ 761 ב- 19 באוגוסט 2018 ניצב בראש מועדון מכבי ת”א איש מוצלח בתכנון, ארגון ומחשבה, ויושרה – זהו עו”ד מר שמעון מזרחי. בארבעים ותשע שנות מנהיגותו ניצחה קבוצת מכבי ת”א ב- עשרות אליפויות המדינה (ליתר דיוק 50), עשרות פעמים בגביע מדינה, ו- 5 פעמים הוכתרה כאלופת אירופה. זהו הישג חסר תקדים בהיקפו.

ממציא נוּרת החשמל הגאון האמריקני תומס אלווה אדיסון, אמר פעם : “גאונות היא אחוז אחד מתוך מאה – השאר הם זיעה ומאמץ”. הוא התכוון גם לעו”ד שמעון מזרחי. את הצלחתו הפנומנלית של עו”ד שמעון מזרחי בתחום הכדורסל ואישיותו המיוחדת והאמִינָה ניתן להשוות לזו של היהודי – אמריקני רד אוורבך המיתולוגי (Arnold Red Auerbach), יו”ר, מנכ”ל, ומאמן על במשך כ- 50 שנה במועדון הכדורסל המפואר של בוסטון סלטיקס בליגת ה- NBA בארה”ב. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א הוא במידה מסוימת גוף שמרני. הנאמנות של עו”ד שמעון מזרחי היא העקביות להיות מי שהוא לאורך זמן. הוא איננו משנה את עצמו בנקֵל ואיננו כנוע ללחצים . הוא איש של קו מתוכנן ומנומק. במועדון הזה לא נערכו מהפכות. עו”ד שמעון מזרחי הוא האנטי תזה של המהפכן. בדרכו המיוחדת והשיטתית, שעל אחר שעל – עקב בצד אגודל, הפך בהדרגה את מכבי ת”א למעצמת כדורסל אירופית. אך החשוב באמת שבאמצעות אישיותו היוצאת דופן והמוכשרת, עיצב קבוצת כדורסל נערצת ע”י הציבור הרחב והפך את שחקניו מודל לחיקוי בעיני הנוער. עו”ד שמעון מזרחי היה ראוי להיבחר בשל מעשיו וכישוריו המיוחדים לאורך יותר מארבעה עשורים לפרס ישראל, ולמשרת שר הספורט התרבות והמדע בממשלת ישראל. ביום ראשון – 23 באפריל 2000 , שלושה ימים מתום שידורי ה- Final Four, כתבתי לעו”ד שמעון מזרחי בזו הלשון. לא עבדתי אצלו אך כיבדתי אותו. היה מעניין לנהל מו”מ עמו ולערוך עמו הסכמי שידור. הוא אומנם לא דיבר הרבה ומבטו היה כשל אדם מיוסר וסגפן, אולם מילה שלו הייתה מילה. אין חשוב מזה בכל מו”מ, לבטח טלוויזיוני – מסחרי. הוא היה חסכן במילים וידע לשמור סוד. בתחום מנהיגות הספורט וניהול וועדות מארגנות בספורט הוא היה משכמו ומעלה במדינת ישראל. האחד שאין שני לו. אנוכי לעולם לא אשכח אותו.

mizrahi 1

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתבי ליו”ר מועדון מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי בתום מבצע השידורים הישירים בפיקודי של ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בסלוניקי בחודש אפריל של שנת 2000. לא היה אושר גדול מלתקוע עוד סיכה צבעונית ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 באתר הספורט של סלוניקי, ובדרך להביס טוטאלית ברייטינג את ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בראשות מיילן טנזר ושַכִי פֶרֶנְץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההצלחה של המאמן פיני גרשון בקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א – בארץ ובאירופה, היא ראשית דבר הודות למנהיגותו המזהירה של עו”ד שמעון מזרחי. ישנן כמובן עוד סיבות מקצועיות אך שמעון מזרחי ניצב בראשן. אם יותר לי לסטות לרגע מהנושא, הרי שהצטיינותה וזכיותיה הרבות של קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה באליפות המדינה וגביע המדינה בכדורגל עם מאמניה אברהם גרנט, רוני לוי, ואלישע לוי מאז 1992, הֵן ראשית דבר פרי מנהיגותו המוצלחת והמשפיעה של נשיא המועדון מר יעקב שחר. מר שמעון מזרחי ומר יעקב שחר הם גם היום דמויות מופת בנוף הספורט הישראלי.

ביום ראשון – 30 באפריל 2000, חיברתי דו”ח מפורט למנכ”ל רשות השידור אודות הפקת שידורי הכדורסל של ה- Final Four בסלוניקי 2000, ולצדו כמה הערות סיכום [15]. הדו”ח הזה תקף בחריפות אותו עצמו ואת סמנכ”ל הכספים שלו בשני נושאים עיקריים , רכישת זכויות שידורי הספורט והשגת החסויות הכספיות למימון השידורים היקרים האלה, ואת דרך התנהלותה המסורבלת של רשות השידור שהוא מופקד עליה. נותר לו רק לקרוא את המסמך הלא מחמיא ולפטר אותי (הוא לא עשה זאת). הנה חלקים נרחבים ממנו כלשונם.

p 1

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ”ל רשות השידור (עמוד מס’ 1 מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א. במבצע השידורים הזה הִיכְּתָּה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ”ל הרשות אורי פורת אלא דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים ברשות בצורה רשלנית ומסורבלת ע”י איש אחד בהנהלת רשות השידור, סמנכ”ל הכספים מוטי לוי, הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ”ל הרשות כבר שנים רבות. “התנאים הקשים” בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 , והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ”ל הרשות, של יו”ר הוועד המנהל של הרשות ושל מנהל החדשות – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותי ובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. עמוד מס’ 1 מתוך 5. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

p 2

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ”ל רשות השידור (עמוד מס’ 2 מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א. בהפקה הזאת הכתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ”ל הרשות אורי פורת אלא על דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים ברשות בצורה רשלנית ומסורבלת ע”י איש אחד בהנהלת רשות השידור, הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ”ל הרשות כבר שנים רבות. “התנאים הקשים” בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000, והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ”ל הרשות, של יו”ר הוועד המנהל של הרשות ושל מנהל החדשות – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותית ובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. עמוד מס’ 2 מתוך 5. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

p 3

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ”ל רשות השידור (עמוד מס’ 3 מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א. בהפקה הזאת הכתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ”ל הרשות אורי פורת אלא דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים בצורה רשלנית ומסורבלת ע”י איש אחד בהנהלת רשות השידור, הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ”ל הרשות כבר שנים רבות. “התנאים הקשים” בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000, והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ”ל הרשות, של יו”ר הוועד המנהל של הרשות ושל מנהל החדשות – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותיתובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. עמוד מס’ 3 מתוך 5. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

p 4

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ”ל רשות השידור (עמוד מס’ 4 מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א. בהפקה הזאת הכתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ”ל הרשות אורי פורת אלא דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים ברשות, בצורה רשלנית ומסורבלת ע”י איש אחד בהנהלת רשות השידור, הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ”ל הרשות כבר שנים רבות. “התנאים הקשים” בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 , והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ”ל הרשות, של יו”ר הוועד המנהל של הרשות ושל מנהל החדשות – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותית ובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. עמוד מס’ 4 מתוך 5. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

p 5

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ”ל רשות השידור (עמוד מס’ 2 מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א. בהפקה הזאת הכתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ”ל הרשות אורי פורת אלא דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים ברשות בצורה רשלנית ומסורבלת, ע”י איש אחד בהנהלת רשות השידור הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ”ל הרשות כבר שנים רבות. “התנאים הקשים” בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000, והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ”ל הרשות, של יו”ר הוועד המנהל של הרשות ושל מנהל החדשות – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותית ובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. עמוד מס’ 5 ואחרון מתוך 5. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור –  הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                                2000 . 4 . 30

למנכ”ל אורי פורת שלום רב ,

תודה רבה לך ולמנהל החדשות על מכתבי הצל”שים למחלקת הספורט ולי , הנוגעים לשידורים הישירים של ה- Final Four  בכדורסל שהתקיימו בסלוניקי, בתאריכים 18  וְ- 20  באפריל 2000, בהם הכינו את מתחרינו מערוץ 5 שוק על ירך. בשם מחלקת הספורט ובשמי, אני רוצה לומר כאן תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה, “שליווה” אותי באופן אישי ואת כל מהלכי ההפקה הזאת, לרבות המו”מ הארוך והמסובך עם אנשי ערוץ 5 מחזיקי זכויות השידורים הבלעדיים של ה- Final Four  (בישראל), והנשיאה והנתינה על הענקת חסויות לחברות פלא – פון ו- סאמסונג, בגובה של 000 200 (מאתיים אלף) דולר. אבל נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה, אורי, אלא על עניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים בצורה רשלנית ועלובה, ע”י איש אחד בהנהלת רשות השידור הסמוך לשולחנך המקצועי כבר שנים רבות. “התנאים הקשים” בהם עבדנו בשידורי ה- Final Four, והמודגשים במכתבי השבח שלך ושל מנהל החדשות אינם גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית במתרחש, במבנה ובשוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. וזהו סדר השתלשלות העניינים, המסביר אחת ולתמיד, להיכן נִגררנו מבלי שנהיה כפויים לכך, ואולי סוף- סוף תעיר את מוטי לוי איש בכיר בהנהלת רשות השידור מתנומת הנצח שלו. מבנה זכויות הספורט של אירועי הספורט העולמיים השתנה לבלי הכר, ועמו גם מהירות התגובה הנדרשת. בחודשי  נובמבר + דצמבר 1998 (כיהנת כבר כמנכ”ל רשות השידור) הפסיד מוטי לוי באופן טוטאלי ומחפיר את המכרז על החוזה הארוך טווח עם ה- FIBA  בכדורסל , לשנים 2004 – 1999 (נזק שלא ניתן עוד לתיקון) . הבהרתי למוטי לוי לפני כן חזור והבהר ושוב חזור והבהר , שבמו”מ הזה כמו באחרים (ולא חשוב אם הם מתנהלים עם גופים בינלאומיים בארץ ו/או בחו”ל) עליו להיפגש פנים אל פנים עם הנושא ונותן. זאת הדרך היחידה והבלבדית להכיר את הפרטנר ולהבין את מבנה ונפתולי המו”מ.

הסברתי למוטי לוי פעמים אין ספור, שלא ניתן יותר בתנאי התחרות הקשים בשוק לנהל מו”מ מהסוג הזה , רק מארבעת הכתלים של המשרד שלו, ורק בהתכתבויות פקסים .אמרתי למוטי לוי שאני מכיר אישית את ז’רום וואלקה (Jerom Valke) מרשת הטלוויזיה  + Canal, ואני אכין לו את הפגישה. אמרתי לו במילים האלו : “מוטי לוי אתה חייב לטוס לצרפת כדי להיפגש עם ז’רום וואלק . תזמין אותו למו”מ שכולל ארוחת ערב עם בקבוק יין , כי רק בפגישה אישית עמו תדע על אילו סכומים מדובר ומה אתה אמור להציע לו בכלל”. כמובן שמוטי לוי המשיך לנהל בחוסר כישרון את המו”מ מחדרו, (היה חסר לו את המידע הבסיסי במו”מ הזה על איזה סכום מדובר בכלל, אותו היה אמור מוטי לוי להציע לז’רום וואלק, כדי לעמוד בתחרות מול יריבינו). מוטי לוי הציע הצעה הצעה עלובה, לא תחרותית ובלתי רלוואנטית, והפסיד בצורה שלומיאלית את חוזה ה- FIBA לחמש שנים לערוץ 5 בכבלים, מבלי שכמובן תהיה למישהו ברשות השידור את היכולת לתקן את הנזק הנוראי.

אורי פורת, שים לב לקטע הבא : שיא הצחוק והטרגדיה, שבמו”מ העכשווי עם ערוץ 5 לקניית שידור משחקי ה- Final Four, שילמנו להם הון עתק שכזה בעבור שני ימי שידורים בלבד, סכום שאם היינו מצרפים אותו אז להצעה המקורית, היינו אנחנו משתלטים על חוזה ה- FIBA, ולא נזקקים לחסדי ערוץ 5. בעקבות כישלונו של סמנכ”ל הכספים, נגררנו למו”מ בלתי הגיוני עם ערוץ 5. המו”מ הזה לא דמה למו”מ מקובל, והיה בבחינת “Damage control” (תיקון נזקים) מצדנו. אגב , זה היה עלול לקרות גם אשתקד, כי כבר ב- 1999, החזיק ערוץ 5 את זכויות השידור של ה- Final Four  בידיו, אך “לטיב מזלנו” מכבי ת”א לא הצליחה להעפיל אליו .התוצאה הסופית מכל הסיפור הזה, שנגררנו לתנאי הפקה מבישים (אני מדגיש : תנאים מבישים, “לא קשים” כפי שמצוין במכתבכם אלא תנאי הפקה מבישים), ללא שום השוואה לתנאי העבודה של ערוץ 5, ולכן הניצחון עליהם הוא עוד יותר גדול. אין טעם עוד להתבכיין ולדווח לך את התלאות שנכפינו לעבור בסלוניקי עם ERT, עם הניידת הפרטית, עם + Sport, ועם הוועדה המארגנת של ה- FIBA. ככה לא עובדים, אורי, ככה לא מפיקים, וככה לא יוצאים למלחמה. נכון שבסופו של דבר, כמעט ולא ראו את השגיאות על המסך אבל שוב צעדנו על תפר דקיק המפריד בין כישלון להצלחה, ואני מדגיש שוב, מבלי שנהיה כפויים לכך. מדהים אותי לשמוע שסמנכ”ל הכספים שבילה את חופשתו בחו”ל (בשעה שאנחנו נמצאים כאן בשיא הלחץ של המו”מ, ההסכמים הכספיים, תנאי החוזה עם ערוץ 5, מרוץ נגד הזמן להשגת ניידת מקומית בסלוניקי בעבור ערוץ 1, ועבודה על החסויות) מעז להטיל דופי ביאיר שטרן מנהל הטלוויזיה, בא אליו בטענות, ושואל אותו בשיא החוצפה והלעג “מי הרשה לו לשכור ניידת שידור בסלוניקי בעלות של  5000 דולר ליום עבודה ?”.

נוצר כאן אני מבין, איזה סטנדרט חדש של ניהול ו- דוגמא אישית. המנהל יבלה בחו”ל, ויואש אלרואי יעבוד כמו חמור (עם חבריו) , ואח”כ גם יינזף ע”י המבלה . אורי אתה לא מתאר לעצמך מה עברנו יאיר שטרן ואנוכי בשלב המו”מ הסופי עם ערוץ 5 בכבלים, בשבת של  ה- 1 באפריל 2000. בקש מיאיר שיספר לך. מוטב שתשמע את זה ממנו ולא ממני .אורי , אתה הרי ניצבת בחצות הליל של יום חמישי – 30 במרס 2000, ליד ניידת השידור ביד אליהו, יחד עם מנהל הטלוויזיה, מנהל חטיבת החדשות, יו”ר הועד המנהל של רשות השידור, יו”ר וועדת הכספים של רשות השידור ואנוכי, בהתייעצות חירום שתכליתה הייתה להשיג את זכויות השידור של ה- Final Four. אתה אורי פורת מנכ”ל רשות השידור יחד עם גיל סמסונוב ואלון אלרואי -, הסכמתם לסלוגאן שטבעתי “שלא יעלה על הדעת שלא נשדר את ה- Final Four, לאחר ששידרנו את כל 23 המשחקים הקודמים של מכבי ת”א” -. כולכם שם אמרתם למנהל הטלוויזיה ולי ואני מצטט : “תביאו את ה – Final Four  בכל מחיר”. ואומנם שילמנו לערוץ 5 מחיר גבוה מאוד גם בכסף, גם ברכוש, וגם בהשפלה. אגב, היכן היה מוטי לוי סמנכ”ל הכספים באותו חצות הליל של יום חמישי ההוא ב- 30 במרס 2000.. ??? אורי, ראה אילו שידורי ספורט רלוואנטיים, אתה, ערוץ 1 ורשות השידור, הפסדתם בתקופת כהונתך בשנתיים האחרונות בשל מחדליו של סמנכ”ל הכספים שלך. הנה מונחים הכישלונות לפניך :

1. נתח מליגת העל בכדורגל (אני זוכר היטב מה קרה כששלחת אותו ב – 14 בדצמבר 1998 להיפגש עם יוחנן צנגן מנכ”ל רשת , כדי לדחוף את המו”מ על ליגת הכדורגל קדימה . ממש מצאת לך מי שידחוף) .

2. משחקי ה – Play offs  של הליגה הלאומית בכדורסל משנת 2000 והלאה .

3. משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל לקראת 2000 Euro .

4. משחקי הבית והחוץ של נבחרת ישראל בקדם גביע העולם בכדורגל 2002 של יפן וקוריאה .

הערה.

הפעם היחידה שזכינו “במשהו”, הייתה כשיאיר שטרן (ומוטי לוי) נסעו לגנט בלגיה, כדי להיפגש עם אנשי UFA, ואז הצלחנו לרכוש את כל משחקי החוץ של נבחרת ישראל בקדם 2000 Euro. אין מנוס מלהיפגש פנים אל פנים, בדרך לניהול מו”מ להשגת שידורי ספורט אקסקלוסיביים. מעניין מאוד של MIP (יריד לקניית סרטי ותוכניות טלוויזיה בצרפת) נוסעים לא אחד ולא שניים מערוץ 1 ורשות השידור , אבל לדבר החשוב באמת (חוסכים כביכול), נשארים תקועים במשרד…ומפסידים. ב- 1992 הפסיד מוטי לוי את משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל , גם כן בהתכתבות, ללא צורך ומבלי שהיה כפוי לכך. באותה שנה הוא הפסיד גם את כל זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורסל. ב- 1994 סייע סמנכ”ל הכספים (מהמשרד) למנכ”ל דאז מוטי קירשנבאום להפסיד את זכויות השידורים של ליגת העל בכדורגל, שוב ללא צורך ומבלי שרשות השידור תהיה כפויה לכך. זה היה ההפסד הצורב ביותר והכישלון המשמעותי ביותר של רשות השידור וערוץ 1 בכל שנות קיומם. מוטי לוי היה יועץ גרוע, אבל מוטי קירשנבאום ששמע להצעתו היה המפסידן הגדול, והנושא באחריות לתבוסה המטופשת והבלתי כפויה הזאת. מי שמע על כך שרשת שידור באשר היא רשת שידור, מפסידה זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט הפופולרי ביותר במדינה, זכויות שידור שהיא מחזיקה בהן עשרים וחמש שנה ברציפות , זכויות שידור שהן העוגן החזק ביותר והיציב ביותר שלה , מפסידה אותן מבלי שתהיה כפויה לערוץ הטלוויזיה החזק ביותר המתחרה נגדה. בסופו של דבר ערוץ 2 ניבנה על חורבותיו של ערוץ 1. מי שמע על כזה דבר והיכן… ??? אורי, ראה מה היה לנו בעבר, מה הפסדנו, ואיך אנו נראים היום.

סיכום.

אני שב וחוזר ומציע לך לרכוש את זכויות השידור הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים במדינת ישראל. מכבי ת”א בכדורסל נתח נכבד מליגת העל בכדורגל (הכוונה לשידורים ישירים בשבתות) , שידורים ישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל (לרבות משחקי רעים) . שלושת האלמנטים הנ”ל חייבים להיות בידיו של ערוץ 1 כדי לבנות לוח שידורים יותר אטרקטיבי ורלוואנטי. אבל כמובן, פרושה לפניך גם “אופציית הבחירה השנייה” . לא לשדר את אירועי הספורט שמשלם האגרה חפץ ביקרם, לא לבנות לוח שידורים רציני על בסיס של קודם כל וראשית דבר חומרים ישראליים שלנו. אך כן לנסוע ל- MIP, לטוס ל- BBC, להרחיק עד Los Angeles  כדי לקנות תוכניות טלוויזיה רדודות שלצופה הישראלי אין שום קשר ומורשת תרבותית חשובה עימם , כמו : “קוסבי”, “שפץ ביתך”, “מיסטר בין”, “מייקל מור”, “גיר”, “צבעים שבלב”, “הולבי סיטי”, “המלון של פולטי”, “התחנה בסכנה”, “הבוס”, וכו’ , ולהציבם ללא בושה בלב ב- Prime time  (זמן צפייה ראשי) של ערוץ 1. כאילו שזה מעניין בכלל את משלם האגרה כאן. כאילו שיש לתוכניות האלה איזה שהוא ערך בכלל. בסופו של דבר הן גם נטולות רייטינג מינימאלי.

אורי , יתכן ואתה חי (שם בשערי צדק) באקלים בלתי אפשרי, ולכן אין לך ברירה ואתה “חייב” כביכול להעניק גיבוי לחדלי האישים סביבך. אני חושב, גם בטוח וגם יודע שיש לך ברירה שונה לחלוטין. אתה מוכרח לחולל את השינויים המתחייבים – התכנים והפרסונאליים. מדהים אותי לחשוב כיצד אתה כותב לי צל”שים כאלה (לחברי ולי) ומאידך אינך מסוגל כמנכ”ל רשות השידור והעורך הראשי שלה, לאכוף את שיקוליך המקצועיים על מי שאתה אמור לאכוף , וכולנו כאן טובעים בים הטיפשות והחידלון, ובמצולות הרייטינג .חלק מעוזריך הקרובים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הם אנשים קטנים ויועצים גרועים, שדרדרו את הטלוויזיה הישראלית לתחתיות שאול. אבל אתה אורי פורת מנכ”ל רשות השידור, אתה הוא המפסידן העיקרי באחריתו של דבר , והנושא הראשי באחריות לכל החוליים. על הנושאים האלה כבר דיברנו אלפי פעמים בעבר הקרוב (רק לפני חמישה ימים) והרחוק. תמיד אמרתי לך , ואני שב ואומר לך גם עכשיו : “יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק”. עדיין לא מאוחר מידי . גם כשמצבו הכספי של ערוץ 1 אינו מזהיר ברגע זה, עדיין ניתן להנהיג, לנהל ולשדר, לא פי 100, אלא פי 1000 טוב יותר. ערוץ 5 שגה שגיאה אסטרטגית קשה, בשעה שהעניק לערוץ 1 את זכויות השידורים המקבילים של ה- Final Four. זה היה מו”מ קשה, מסובך ולחלוטין לא נוח מבחינתנו. המו”מ הזה דמה יותר ל- Damage control, מאשר לשאת ולתת. אך מרגע שנחתם ההסכם, לא היה מי שיעצור אותנו. זהו הלקח החשוב ביותר בכל הסיפור הקפקאי הזה.

הרשה לי לומר תודה רבה לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. שנינו ביחד רפיק ואנוכי, אומרים תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה – האדם, הג’נטלמן, והידיד.

בברכה,

יואש  אלרואי

סוף דבר.

מנכ”ל רשות השידור אורי פורת היה בשנת 2000 כבר שבר כלי. מעשן כבד, מפקד עייף ו- חלשלוש, וותרן חסר עמוד שדרה, נעדר מינימום של אומץ לב, הססן, חסר כישרון מינימאלי להנהיג ולהחליט כדי לקדם את רשות השידור שלו, חוזר בו שוב ושוב, וניהיליסט כרוני חששן ופחדן. באוגוסט 2001 הִתְפּוּטַר אורי פורת מתפקידו הרם כמנכ”ל רשות השידור. באוגוסט 2001 שימש נחמן שי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור והמשנה שלו הייתה אהובה אורן – פינס ז”ל. נותרו עוד שנתיים לתום כהונתו כמנכ”ל רשות השידור אולם הוא החליט לוותר, לסגת, ולפרוש והקדים את החלטת מליאת רשות השידור להדיח אותו . אורי פורת יליד 1935 ב- ראשל”צ מת ב- 2007 בהיותו בן 72.

הופעתם של גיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי נציגי מפלגת “הליכוד” בוועד המנהל של רשות השידור בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. חיכוכים מרים בצמרת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מסיים את תפקידו ב- 30 באפריל 2000 ופורש לאלתר מרשות השידור. פרישתו מהווה אבדה גדולה לשידור הציבורי. עם לכתו הפקות הספורט נחלשות . ביום ראשון – 30 באפריל 2000, הגיעו לקִצָן שבע שנות ניהולו של יאיר שטרן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תמו שבע השנים הטובות. החלו שבע השנים השדופות. יומיים לפני שפרש הספיק מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להעביר מסמך נוקֵב וחשוב במיוחד למנכ”ל הרשות אורי פורת בו הוא מחווה את דעתו האישית שאיננה משתמעת לשתי פנים והנוגעת לתפקודו הלקוי ויכולתו המוגבלת של סמנכ”ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי , ולכישרונו לנהל את המו”מ לרכישת זכויות שידורי הספורט לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכלל ופרשת המו”מ על זכויות שידורי ה- Final Four  בסלוניקי 2000 בפרט. מעולם לא נכתב מסמך כל כך קשה וחמור ע”י מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כלשהו למנכ”ל רשות שידור כלשהו הדן לכף חובה וברותחין סמנכ”ל כספים כלשהו. זהו אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית שלקחיו לא מוצו מעולם. כך כתב יאיר שטרן [16].

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. אחד המסמכים החשובים והכנים בתולדות רשות השידור. זהו עמוד מס’ 1 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ”ל רשות השידור אורי פורת. “…לו סמנכ”ל כספים וכלכלה היה עירני יותר לגבי הנעשה בשוק זכויות השידור קצת למעלה משנה וחצי היינו יכולים לרכוש אז את זכויות השידור ולא להתבזות היום במו”מ משפיל עם ערוץ הספורט…היות ואני פורש היום מתפקידי הרשה לי להעלות הרהור בקול רם. כל העסק של ניהול משאים ומתנים על זכויות ספורט צולע וכל הטיפול בנושא החסויות ותשדירי השירות נעשה בצורה לא מקצועית…”, כתב למנכ”ל רשות השידור אורי פורת. המסמך החשוב הזה נכתב באיחור זמן עצום ע”י מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. עכשיו הוא היה הרבה פחות אפקטיבי. (ראה המשך בעמוד הבא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו עמוד מס’ 2 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב יאיר שטרן בסיום תפקידו למנכ”ל רשות השידור אורי פורת. “…אם גורלו של הערוץ הראשון יקר לך לפחות כמו לי , אתה חייב לטפל במהירות בנושאים אלה, ליישר את ההידורים בין אגף כספים וכלכלה לבין מחלקת הספורט וזאת כדי להביא לגישה חדשה מקצועית ועניינית בכל נושא שידורי הספורט והשיווק סביבם . מעומק הלב אני מאחל לך שתצליח בנושאים אלה…”, סיים יאיר שטרן את מכתבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למסמך הזה שהוא חסר תקדים בחומרתו ונכתב ע”י יאיר שטרן באיחור רָב ובערוב ימיו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ”ל רשות השידור, הייתה חשיבות רבה מאין כמותה אך הוא נכתב באיחור. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסמכות המבצעית הבכירה ביותר בהיררכית הפיקוד ברשות השידור (אחרי המנכ”ל), מטיל בפומבי דוֹפי בתפקודו הלקוי מזה זמן רב של מוטי לוי הסמנכ”ל לכספים וכלכלה ברשות. סגנון המכתב היה תרבותי אומנם, אך תקף בחריפות רבה את מוטי לוי שהיה אמור להיות האחראי הראשי לניהול המו”מ להשגת זכויות שידורי הספורט החשובים ולגיוס החסויות המתאימות. רבים מהסמוכים לשולחנו של מנכ”ל רשות השידור צִקצקו בלשונם בגנותו ואודות חולשתו של סמנכ”ל הכספים. מנהלים ומפיקים בדרגי פיקוד שונים בערוץ הטלוויזיה הציבורי וגם אנשי הרדיו “קול ישראל”, פקפקו שנים ביכולתו הבסיסית של מוטי לוי לנהל את משק הכספים המסובך והמורכב מאוד של רשות השידור . סמנכ”ל הכספים היה לדעתם דַל כריזמה, נטול כשרון ויוזמה, מכדי לשמש “כשַר אוֹצָר” האמור להנהיג את רשות השידור בעלת הפוטנציאל בעידן התחרות הרב ערוצית. הם קשקשו בלשונם אך לא העלו זאת על הנייר. כשהגיע רגע העימות עמו בישיבות ההנהלה סתמו את פיהם ומילאו אותו מים. כיניתי אותם מנהלים גמדיים וגם רכילאים עלובים. לא היו חסרים כאלה ברשות השידור. לא היה כל טעם להשוות את כישרונו של סמנכ”ל הכספים הקודם מר יוחנן צנגן עם יורשו מר מוטי לוי.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היוצא יָאִיר שְטֶרְן היה בין הבודדים שהצטרף אליי והעלה את דבריו על הכתב נגד התנהלותו של סמנכ”ל הכספים ונתן לכך גושפנקא רשמית. הוא הטיל דופי בפרהסיה במוטי לוי. אין דרך נסיגה מהכתוב. לא רק שאמר וכתב את דברו ודעתו המקצועית על סמנכ”ל הכספים בהאי לישנה והעביר את תוכנם למנכ”ל רשות השידור, אלא היה מספיק הוגן כדי לשלוח עותקים ממכתבו לנאשם וגם לי. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה מצוין שפעל, מאז עזיבתו של מוטי קירשנבאום באפריל 1998, באווירה שונה לחלוטין מזו שהורגל אליה בסביבתו של המנכ”ל חדש – יָשָן אורי פורת. אורי פורת ניחן באישיות כובשת, איש נעים הליכות, ג’נטלמן, בעל חוש הומור ואומן הביטוי והניסוח. כתיבתו השקולה והמדויקת הכילה תמיד את כמות המילים הנדרשת . לעֵטוֹ השנונה יצא מוניטין וצורת כְתב ידו היה כשל צייר. אורי פורת היה אישיות אהובה, אך עכשיו כמנכ”ל רשות השידור בקדנציה השנייה שלו (בשנים 2001 – 1998) התגלה כאיש חלש ועייף, גַם בגלל שהיה מעשן כבד מאין כמוהו. באחת מאלפי הפעמים בה תחב סיגריה אחר סיגריה לפיו , אמרתי לו בדאגה אמיתית : “אורי פורת, אתה מרעיל את גופך ביוֹדעִין”. בעת שירותו את רשות השידור לא סטה מעולם ממנהגו לעשן בשרשרת. הוא היה עכשיו נטול רצון או יכולת להתמודד עם הבעיות הקשות והחריפות שנכונו לו בתוקף תפקידו הרָם. פעמים רבות הפגין הססנות, אדישות, וגם חוסר חשק. בקדנציה השנייה שלו היה ספקן, שלא האמין כמעט ביכולתה של רשות השידור להתקיים במתכונתה הציבורית הנוכחית. בנוסף לכך מנגנון הפיקוח הציבורי של רשות השידור, הוועד המנהל והמליאה, הצרו את צעדיו והקשו עליו למלא את תפקידו. אורי פורת (האָהוּב) הפך לניהיליסט ששלל כמעט כל יוזמה. ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 נטלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את בכורת ההובלה בתחום שידורי הספורט. כבשנו את הפסגה. השאלה הייתה כיצד ואיך נשארים שָם.

[1] ראה נספח : הסכם שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) מתאריך ה- 1 באפריל 2000.

[2] חברת התקשורת “פֶּלֶא פוֹן” בראשות יו”ר הדירקטוריון קובי בן גור שילמה לטלוויזיה הישראלית בספטמבר 1999 סכום של 315000 (שלוש מאות אֶלֶף ו- 15 עשר אֶלֶף) דולר תמורת הקרנת 315 שקופיות חסות של “פלא פון” בשני השידורים הישירים עתירי רייטינג ההם מחו”ל (כולל Pre game show ו- Post game show בהיקפים חסרי תקדים בתולדות השידור הציבורי) של שני משחקי הכדורגל קפריסין – ישראל ו- ספרד – ישראל, במסגרת קמפיין 2000 EURO.

[3] ראה נספח : אגרתו של המנכ”ל אורי פורת מתאריך 18 באפריל 2000 אל מנהל הטלוויזיה ואלי, ונושאו : זכויות הפיינל פור והליגה בכדורגל.

[4] ראה נספח : מכתבי למיילן טנזר מתאריך 5 באפריל 2000, בעניין השידורים הישירים של המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורגל בשבתות של עונת 2001 – 2000.

[5] ראה נספח : מאמרו של מוטי קירשנבאום בעיתון “הארץ” מתאריך 24 באפריל 2000, תחת הכותרת “ניצחון הכנופייה מרוממה”.

[6] ראה מאמרו של מיילן טנזר בעיתון “הארץ” מתאריך 25 באפריל 2000, וכותרתו “הניצחון שלנו”.

[7] ראה נספח : המאמר שלי בעיתון “הארץ” מתאריך 27 באפריל 2000, והכותרת שלו “כרוניקה של ניצחון ידוע מראש”.

[8] ראה נספח : מכתב הצל”ש  שכתב אלי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל מתאריך 23  באפריל 2000, בתום מבצע שידורי ה- Final four בכדורסל ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 בעיר היוונית סלוניקי.

[9] ראה נספח : מכתב הערכה שהעניק לי מנהל חטיבת החדשות בתאריך 23 באפריל 2000, בתום מבצע שידורי מכבי ת”א בכדורסל.

[10] ראה נספח : מכתבי לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות מתאריך 24 באפריל 2000 , המבקש לרכוש את זכויות השידורים של משחקי מכבי ת”א לשנים 2004 – 2001, ומשחקי ליגת העל בכדורגל לשנים 2005 – 2001.

[11] ראה נספח : מכתב השבח שנשלח ע”י יו”ר רשות השידור גיל סמסונוב אלי ב- 23 באפריל 2000, בתום שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000.

[12] ראה נספח : מפות רייטינג הצפייה בטלוויזיה ב- 18  ו- 20 באפריל 2000 המשקפות את הניצחון הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על  ערוץ 2  המסחרי ועל ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים), על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד.

[13] ראה נספח : מכתבו של גיל בול סמנכ”ל השיווק של חברת “פלא-פון” אלי  מ- 11 במאי 2000  המשבח את שיתוף הפעולה של החברה עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורים הישירים של משחקי ה-  Final Four  בכדורסל בסלוניקי 2000.

[14] ראה נספח : מכתבי לעו”ד שמעון מזרחי מ-  23 באפריל 2000.

[15] ראה נספח : דו”ח הפקת שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000, שנשלח מטעמי למנכ”ל באמצעות מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות  בתאריך 30 באפריל 2000.

[16] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אל מנכ”ל הרשות אורי פורת, ביום פרישתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 בתאריך  30 באפריל 2000, הנוגע לקניין זכויות השידורים של ה- Final Four האירופי של סלוניקי 2000 ובו ביקורת חריפה אודות התנהלותו של סמנכ”ל הכספים מוטי לוי בפרשה.

השידור הציבורי הישראלי הטלוויזיוני חווה תנודות קיצוניות של שפל ושיאים, של מנהיגות בעלת יוֹשְרָה ומוּסָר ובצידה ניהול אִינְטרִיגָנְטִי רָב מְזִימוֹת, תַּכְכָנִי ונִבְזִי, בשנים שבין 1989 ל-2001.ואח”כ גם בשנים 2005-2001, וגם בשנים של 2014-2011.  

1. מנכ”ל רשות השידור בשנים 1993 – 1989 : אריה מקל (וויתר על שנת מנכלותו החמישית לטובת מוטי קירשנבאום תמורת קבלןת משרת קונסול באטלנטה – ארה”ב מטעם משרד החוץ הישראלי. 

2. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורים בשנים 1993 – 1990 : יוסף בר-אל.

3. מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 : מוטי קירשנבאום ז”ל.

4. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993 : יאיר שטרן.

5. מנכ”ל רשות השידור בשנים 2001 – 1991 : אורי פורת.

6. מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1בשנים 2001 – 2000 : יאיר אלוני.

מבצעי השידור הגדולים של חטיבת  הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 1999 ו- 2000, והקשר המסחרי (שקופיות חסות) עם חברות “פלא פון” בראשות יו”ר הדירקטוריון מר יעקב “קובי” בן גור וחברת “סאני תקשורת” בראשות נשיאה מר אילן בן דוב.

לפני 19 (תשע עשרה) שנים ביום שלישי – 20 ביולי 1999, כינס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן את ראשות סֶגֶל (פגישת דיון שבועית של מנהלים בכירים בערוץ 1), כדי לדון עמם בנושא ההיערכות הסופית שלנו לקראת תחילת כיסוי מחודש שלנו שידורי את הליגה לאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ב- 14 באוגוסט 1999 בתום הפסקה בת 5 (חמש) שנים. נכחו שם כל הגנרלים שלו. יוֹסִי מְשוּלָם ז”ל אז מנהל חטיבת התוכניות, רָפִיק חַלָבִּי מנהל חטיבת החדשות, משֶה “מוּשוֹן” מַצְלִיח מנהל חטיבת שירותי הפקה ומבצעים, מְנַחֵם ווֹלְף מנהל חטיבת הביצוע בהנדסה, אֵלִי קִרְיָיתִּי מנהל חטיבת התחזוקה בהנדסה, יָרְאוֹן רוּפִּין מנהל כוח אדם, אוֹרֶן שִינְדֶל מנהל הבימאים, בֵּנִי חֵן מנהל שירותי אומנות, מִיקִי קְלָיִין סגן מנהל שירותי הפקה, יִצְחָק “בֶּנְיוֹ” בֵּן יוֹסֵף מנהל שידורי החוץ, שַשִי אֶפְרָתִּי המפיק הראשי של שידורי חטיבת הספורט שלי, מאיר איינשטיין ז”ל השַדָּר הראשון והמוביל של חטיבת הספורט, ואנוכי . מנהל הטלוויזיה ביקש ממני להציג את הפרזנטציה המבצעית שלי בפני הנוכחים. המֶסֶר הראשי שלי לצוות הנכבד הנוכח בלשכת מנהל ערוץ ערוץ 1 היה ברור והחלטי : “…למרות זמן ההכנה הקצר שנותר לכולנו  לא יותר משלושה שבועות וחצי , אנחנו נעלה “לאוויר” בכל מחיר , בכל דרך , ובכל האמצעים העומדים לרשותנו”, והוספתי בהדגשה : “By hook or by crook”, גם אם נדרש לצַלֵם בתחילה חלק מהמשחקים בניידות “הרקפות” (מצוידות במצלמה אחת בלבד) ומצלמות ENG, וגם אם נדרש להגיש את “משחק השבת” במוצ”ש מחניון מכוניות השידור שלנו בהיעדר אולפן מוכן…”.  כל הנוכחים האחרים תמכו ברעיון השידור שלי, וכל אחד מהם הבטיח לעשות את המאכסימום בתחומו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן נתן בתום הפגישה אור ירוק מבוקר להתחיל בטוויית ו- הרמת הפרויקט [1]. שררה בחדר שמחת עשייה גדולה. כמעט אופוריה. הנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חוזרת לימיה הגדולים בתחום הקונקרטי של שידורי ליגת העל של הכדורגל הישראלי. הכישלון הצורב והבלתי נשכח ההוא ב- 17 במאי 1994 של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל הדהד בראשו של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן ושלי. הובסנו אז ללא צורך ומבלי שהיינו מחויבים לכך. הפסדנו נֶכֶס שידור שהיה עוגן שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך רבע מאה, 25 שנים רצופות, 1994 – 1969.

ביום שלישי – 27 ביולי 1999, התכנסנו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי בלשכת מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בבניין שערי צדק בירושלים, יחדיו עם מנכ”ל ערוץ הספורט מיילן טנזר ואיש הכספים שלו יונה וויזנטל לפגישת סיכום אחרונה בטרם חתימת החוזה. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת זימן לפגישה ההיא גם את שני הסמנכ”לים שלו מוטי לוי (כספים וכלכלה) ועמרם עמר (כוח אדם). זאת הייתה אמורה להיות פגישה פרוצדוראלית בלבד. כל הנתונים היו ידועים וממוסמכים. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת כבר אישר את הפרטים. נותר לו רק לחתום. נפרדנו בלחיצת יד ממיילן טנזר ויונה וויזנטל. הכדורגל שב ו- חזר לערוץ 1. סוכם כי אנחנו נשדר מידי שבת את המשחק המרכזי בשידור ישיר, ובנוסף נצלם את שאר משחקי המחזור לתוכנית הסיכום של “משחק השבת” בדיוק כפי שהיה בעבר הלא רחוק. תמורת התענוג הטלוויזיוני התחייבנו לשלם 7.000000 (שבעה מיליון) דולר לעונה אחת. שידורי הכדורגל בעונת 2000 – 1999 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היו אמורים להניב כ- 150 שעות שידור בעלות של כ- 46000 (ארבעים ושישה אֶלֶף) דולר בממוצע לשעת שידור אחת. מועצת ההימורים והטוטו הייתה אמורה לכסות לפחות % 50 מעלות זכויות השידורים שלנו באמצעות חסויות ותשדירי שירות. מצב מוניטארי תקין וסביר שמתאים למידותיו הכספיות של רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ולציפיותיו של משלם האגרה – ערוץ 1. כשנעלמו שני אנשי ערוץ הספורט מיילן טנזר ויונה וויזנטל מבעד דלת הלשכה, חצתה אותה מחייכת אלינור בלקין מנהלת לשכתו של אורי פורת ועוזרתו הראשית, אישה חכמה ויפת תואר וידידה אישית של רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ובידה בּלוֹק כתיבה צהוב ועֵט. עמדנו לא רק לשחזר את ההיסטוריה אלא גם לשכתב אותה מחדש. השתררה דממה בחדר. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת קרא לה בפנים חתומות להיכנס לחדר והחל להכתיב לה בקול מְיוּסַר את סעיפי טיוטת הסכם הכדורגל החדש עם ערוץ הספורט בכבלים, “…רשות השידור מתחייבת לשלם לערוץ 5 ….”. לפתע נמלך בדעתו וחדל. קולו נדם. ארשת של ייסורים, גמגומים, והתלבטויות עטפה את פניו. הוא היסס ושקע בעצמו ואז סובב את מבטו מ- אלינור בלקין לעבר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואליי, ואמר לשנינו, “…ומה יהיה אם חברת צ’ארלטון תזכה בערעור בבית המשפט נגד ערוץ 5, הרי רק שלשום נפגשנו כאן במקום הזה עם קובי בן גור ופנחס זהבי (ביום ראשון – 25 ביולי 1999) שהבטיחו לנו שהם יזכו בערעור…”, והוסיף, “אני דוחה את החלטתי עד שייוָודעוּ תוצאות המשפט”. יאיר שטרן ואנוכי התבוננו איש ברעהו כ- לא מאמינים. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת הרי זכה לגיבוי טוטלי מכל הנוכחים בלשכתו. יאיר שטרן ואנוכי לחצנו עליו : “…אורי אל תהסס, חתום ! הרי ברור שאתה חותם על תנאי ! במידה וְ- DBS יזכו בערעור, מתבטלת באופן אוטומטי הסכמתך ללכת במשותף עם ערוץ 5 ולשלם להם 7000000 (שבעה מיליון) דולר…”. התבוננתי במבטו הכבוי של האיש הדועך שכה אהבתי והערכתי פעם. אורי פורת עישן בשרשרת. הוא היה עייף והססן. משהו קרה לו בדרך. אומץ לִבּוֹ וקסמו האישי נטשו אותו. הוא היה מנהיג רשות השידור אך ממש לא נראה כזה באותו הרגע ההוא ב- 27 ביולי 1999. אורי פורת ישב בודד בראש השולחן בוהה בחלל האוויר ופוסח על הספים. הוא היה שָם אך לא רוחו האמיצה. לזכותו ייאמר שהוא הנושא באחריות הראשית להחלטה הלא קלה לשלוף 7.000000 (שבעה מיליון) דולר מקופת הרשות המדולדלת. את האחריות הזאת אי אפשר לחלוק עם איש. ברגע ההוא אורי פורת היה לבד רק עם עצמו. הוא לא נכנע רק לכסף. הוא נכנע גם לצַו מצפונו הציבורי. הוא נכנע לעצמו.

למחרת יום רביעי – 28 ביולי 1999, נפגשתי עם עו”ד רוני בר-און יו”ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ במשרדו בירושלים. בקשתי לגייס עזרה כספית מסיבית לטובת שידורי הכדורגל ש- אוֹטוֹטוֹ כבר עמדו להיות שלנו. שטחתי לפניו את יוזמת שידור חדשה שלי, בה תשלב מחלקת הספורט לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית בשידורים הישירים שלה ובמוספי הספורט הרבים לכל אורך השבוע, את מילוי טופס הטוטו ובדיקתו עם סלבריטאים שונים, נשים וגברים. הרעיון שלי היה לשָדֵר בצורה שיטתית ומסודרת את “פינת הניחוש הנכון בטוטו” כמשדר חסות (באמצעות הטכנולוגיה המיידית שלנו), ובכך להבליט את הניחוש הנכון בטוֹטוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בצורה כמותית ואיכותית חסרת תקדים ולזהות את הטופס לציבור המנחשים באמצעות המרקע שלנו, של השידור הציבורי. ביקשתי שוב מעו”ד רוני בר-און 7.000000 (שבעה מיליון) דולר. דולר של הטוֹטוֹ כנגד כל דולר שאנחנו משלמים להתאחדות הכדורגל (באמצעות ערוץ הספורט). עו”ד רוני בר-און לא נפל מכיסאו. הוא רק אמר לי ובעצם חזר על דברי קודמו אריה זייף, “…יואש אלרואי קודם תחתמו ואח”כ נדבר, אתה יודע שיש לך על מי לסמוך…”. שנה קודם לכן ביום חמישי – 6 באוגוסט 1998, נפגשנו מנכ”ל רשות השידור ואנוכי עם עו”ד רוֹנִי בר-אוֹן במשרדי הטוטו ברחוב הארבעה בתל אביב. הוא העניק אז לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום הגון, כ- 100000 (מאה אֶלֶף) דולר בעבור חסויות הטוֹטוֹ כדי למַמֵן את השידורים הישירים המתוכננים מאליפות אירופה בא”ק שנערכה ב- בודפשט בירת הונגריה (בתאריכים 23.8.1998 – 18), ואת שני השידורים הישירים של שני משחקי הכדורגל שרציתי לשָדֵר, ביום שלישי – 18 באוגוסט 1998 פולין – ישראל בוורשה במסגרת קדם 2000 EURO, ולמחרת יום רביעי – 19 באוגוסט 1998 אוסטריה (שהייתה יריבה של ישראל באותו הבית) בווינה מתמודדת במשחק רֵעִים נגד אלופת העולם צרפת. במשחק הזה בחנתי לראשונה את יכולתו של שלמה שרף (אז מאמן הנבחרת הלאומית) לשמש כפרשן טלוויזיה לצדו של מאיר איינשטיין ז”ל. את אליפות אירופה בא”ק 1998 שידר נסים קיוויתי יחדיו עם הפרשן ד”ר גלעד וויינגרטן מעמדת שידור שלנו באצטדיון ה- א”ק ההונגרי בבודפשט לאחר שבע שנות ניתוק מהמיקרופון הוכיח מחדש שהוא שַדָּר א”ק דגוּל. האחד שאין בִּלְתּוֹ.

מנהל הטלוויזיה הישראלית  – ערוץ 1 יאיר שטרן לא השתתף במודע בפגישות העבודה עם יו”ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ רוני בר-און. רוני בר-און לא הסכים בשום פנים ואופן להיפגש עמו. יאיר שטרן ועו”ד רוני בר-און לימים שר האוצר בממשלת ישראל היו פעם שני חברים טובים. חֲבֵרוּתָם נשברה לרסיסים בעקבות סדרת הכתבות הסנסציוניות של השדרנית איילה חסון ששודרה ב- 1997 בתוכנית החדשות “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ונודעה בכינויה בעל הצליל הקליט שנשנע כ- חרוז, “פרשת בר-אוֹן – חברון”. הפרשה המרעישה אודות העסקה הפוליטית “בר-און – חברון” פתחה במשך זמן רב מידֵי ערב בתשע את מהדורות “מבט”, בידיעתם, גיבויים, ותמיכתם העיתונאית הגלויה של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. שניהם האמינו לכל בדל אינפורמציה שהכַּתֶּבֶת הפוליטית שִרבבה לדיווחיה. בסיפור הזה היתמרה דמותו של מנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי שהתייצב מאחורי איילה חסון וטבע נחרצות את הסלוגן המפורסם שלו שנלקח מתרבות הבנייה המסיבית הדרוזית בכפרים דליית אל כרמל ועוסאפייה : “הסיפור של גב’ איילה חסון נכון ויצוק בעשרה טון בטון” . רָפִיק חַלָבִּי העניק לכתבת שלו תמיכה מסיבית , מוראלית ומעשית . איילה חסון חשפה בתחילת שנת 1997 את הסיפור כי מינויו של עו”ד רוֹנִי בַּר-אוֹן לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ב- 10 בינואר 1997 הייתה בעצם מעשה תחמנות פוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מנהיג ש”ס אַרְיֵה דֶרְעִי לפיה תצביע ש”ס בעד פינוי חברון, ובתמורה תמנה הממשלה לתפקיד היועץ המשפטי שלה את עו”ד רוני בר-און, שיפעל אחרי מינויו להשגת חנינה לשַר אריה דרעי שהואשם זה מכבר בשוחד ושחיתות. איילה חסון כתבת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנמרצת לא הרפתה מהפרשה .

טקסט תמונה : 1997. זוהי שדרנית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גב’ איילה חסון שחשפה ב- 1997 את מעשה השחיתות הפוליטית של ממשלת ישראל, פרשה שנודעה בשמה המחורז, “פרשת בר-און – חברון”. (לע”מ תמורת תשלום).

עו”ד רוֹנִי בַּר-אוֹן ראה ביאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 (וידידו האישי אז) את הַאָשֵם הראשי בהעברת המידע הזה באמצעות שידור הכתבות הכוזבות על פי שיקול דעתו. רוני בר-און סבר שיאיר שטרן הוא האיש שהתיר לאיילה חסון להכפיש את שמו והֵתיר את דמו בפרשה שכונתה בימים ההם, “בַּר-אוֹן תמורת חֶבְרוֹן”. הוא ניתק לנצח את ידידותו ארוכת השנים עם יאיר שטרן ולא סלח לוֹ עוֹד לעולם. עו”ד רוֹנִי בַּר-אוֹן החזיק יומיים בדיוק בתפקיד יועצה המשפטי של ממשלת ישראל. כעבור 48 שעות התפטר מתפקידו. הוא ו- הממנים שלו ראש הממשלה דאז בנימין “ביבי” נתניהו ושר המשפטים דאז צַחִי הַנֶגְבִּי לא עמדו בלחץ הביקורת הציבורית שהוטחה כלפיהם. כולם הבינו שמינוי עורך דין לא ידוע בדמותו של רוני בר-און לתפקיד נישא ורם במדינת ישראל נעשה בתוך עסקה פוליטית עכורה. בעקבות חשיפת השחיתות הפוליטית בצמרת השלטון ע”י כתבת הטלוויזיה איילה חסון, המליצה משטרת ישראל להעמיד לדין פלילי את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר המשפטים שלו צחי הנגבי. ב- 20 באפריל 1997, פּרסמו פרקליטת המדינה הגב’ עדנה ארבל והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין (מונה במקומו של עו”ד רוני בר-און) במשותף את החלטותיהם בפרשה . שניהם קבעו נחרצות בדו”ח כי : “…היה ניסיון חמור להשתלט על התביעה בישראל , ואנשים שעומדים לדין פלילי חברו יחדיו כדי לקבוע מי יהיה היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים, תוך שימוש בקשרים ובכוח פוליטי, ואף הצליחו בכך…”. יחד עם זאת קבעו עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין כי אין ראיות מספיקות להעמיד לדין פלילי את ראש הממשלה בנימין נתניהו, וגם לא את שר המשפטים צַחִי הַנֶגְבִּי ולא את מנכ”ל משרד ראש הממשלה אִיוֶוט לִיבֶּרְמַן. פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה קבעו כי יש די ראיות מוצקות להעמיד לדין פלילי את מנהיגה הצעיר של ש”ס אַרְיֵה דֶרְעִי. עו”ד רוֹנִי בַּר – אוֹן יצא מוּכֶּה, חָבוּל, ושָרוּט מהסיפור הזה’ וגם מוּשפּל. הוא פוצה ע”י השלטון כשמונה לתפקיד ציבורי אחר, ל- יו”ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ במדינת ישראל. עכשיו ביום רביעי – 28 ביולי 1999, רצתי אליו בתשע בבוקר לשחֵר לפִתחו כדי לבקש ממנו את חסדי מועצת ההימורים והטוֹטוֹ לשידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הענייה. שֵם העסקה שהצעתי לו היה, “שִיווּק ופִּרְסוּם תמורת מִימוּן”. יו”ר מועצת ההימורים והטוטו לא שמר טינה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הוא רק ביקש שנצטרף לעסקת הכדורגל ונחתום על החוזה עם ההתאחדות ללא דיחוי. “…יואש אלרואי, אתה יכול לסמוך עלי. קודם תצטרפו לשידורים . הטוֹטוֹ ילך בגדול עם רשות השידור…”, אמר, וחזר על דברי קודמו אריה זייף. מעו”ד רוני בר-און טסתי לישיבת הוועד המנהל של רשות השידור שנערכה באותו יום בצוהרי היום במלון “ראמאדה רנסנס” בירושלים. נדרשתי להציג שוב את מצע השידורים הספורטיבי שלי, היקפו, וכמות כוח האדם והטכנולוגיה הנדרשת להקים את גולם הכדורגל על רגליו . המקום היה מלא מפה לפה. זאת הייתה פגישה מכרעת. נכחה שם כל צמרת הטלוויזיה ובראשה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי, וגם חלק מאנשי מליאת רשות השידור ביניהם יעקב גיל יו”ר וועדת הספורט. כרגיל היו חברי הועד המנהל שליחי הפוליטיקאים חצויים בדעתם בצורה לא עניינית. שני החברים הדתיים בוועד המנהל של רשות השידור אורי פלח (נציג המפד”ל) ואבוטבול (נציג ש”ס) היו priori a נגד שידורי הכדורגל בכלל, ובשבת בפרט, אך הרוב ובראשם יו”ר הועד המנהל של רשות גיל סמסונוב, אלון אלרואי ואחרים תמכו בהם, ובעצם נתנו הכשר ציבורי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת לצאת לדרך.

ביום שישי – 30 ביולי 1999 סעדנו מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי ארוחת צהריים במסעדה הנחשבת דאז “אולימפיה” בנמל תל אביב (בניהול מֹשֶה פְרָאנְסִיס) כדי לסכם את פרטי רכישת הכדורגל הישראלי האחרונים. גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה אמור לסעוד אִתנו אך הוא קדח מחוֹם ונשאר בביתו בירושלים. כל המי ומי של המדינה נוהגים להראות את פרצופם ב- “אולימפיה” של צוהרי יום שישי. שמחתי לפגוש שם את אֲרְיֵה מֶקֶל מנכ”ל רשות השידור בעבר (בשנים 1993 – 1989) האיש הכי אופטימי שפגשתי מעודי. להתראות עמו זה כמו להשתתף ב- “Sitcom” לא מתוכנן, מעֵין קומדיית מצבים בה הצחוק, השנינות, וההומור אינם נגמרים. אריה מֶקֶל הוא פשוט איש חביב וגם חכם, שופע הומור ובדיחות, שמעולם לא לקח את עצמו ברצינות רבה מידי. יצא לי לשוחח במסעדה עם שָלוֹם קִיטָל מנכ”ל חברת החדשות על ימים עברו. הוא היה איש חדשות מוכשר ומנהל חרוץ שנתן את גופו וליבו למען ערוץ 2 . ערוץ 2 חייב לוֹ חוב עולם. “אולימפיה” היא מקום הוֹמֶה אדם. אתה כל הזמן רואה פנים מוכרות ונדרש להגיב. להנהן בראש, או להסיר את מבטך ולהתעלם, גם זה סוג של תגובה. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת היה מאוד נינוח בפגישה. הוא סעד את ליבו במין שקט נפשי כזה. בין תפריט אחד למשנהו עישן ושוב עישן. הוא כילה לפחות חמש סיגריות בעת הארוחה שנמשכה כשעה וחצי, אך נראה הרבה יותר רענן בהשוואה למראהו בלשכתו בשערי צדק בירושלים. יכול להיות שהשהייה היומית הארוכה בין כתלי רשות השידור, והמעבר מישיבה אחת לפגישה אחרת עם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 “וקול ישראל” והצרות שכּול אחד מהם (כולל אותי) מביא אתו ושוטח בפניו, הופכים אותו לאיש בלתי מאושר. איש מיוסר. רשות השידור היא מוסד ציבורי נוקשה שמזכירה סיר לחץ. גם הסמנכ”לים שלו והיועצת המשפטית לעולם אינם מקלים עליו. נראה כאילו בלשכת המנכ”ל שוררת אווירת לחץ מלנכולית תמידית. ב- “אולימפיה” הדבר שונה. בעל המסעדה משה פראנסיס משרה אווירה נעימה במקום. המסעדה היוונית הים תיכונית שלוֹ בעלת קירות הזכוכית משיקה לגלי הים המתנפצים אל סלעי הנמל. שאון הגלים, ריח הים והאוכל הנפלא עושים משהו לסועדים. אני בחרתי לאכול דג מוּשְט על הגריל ולצדו שתי כוסות גדולות של יין מֶרְלוֹ אדום יבש. אני מת על דָגִים ויין. מה יכול היה להיות רָע בפגישה הזאת עם המנכ”ל שהיה במצב רוח טוב. סיכמנו שאנחנו הולכים על הכדורגל. עם מכבי ת”א של עו”ד שמעון מזרחי כבר חתמנו. העתיד נראה וָורוֹד. ככה נפרדתי באותו יום מהמנכ”ל שלי. אהבתי אותו וגם את רעייתו צִיפָּה.

יום ראשון – 1 באוגוסט 1999 היה יום קיץ שטוף שמש אך לחלוטין לא חם, ואולי בשל כך גם מלא תקוות. הרגשתי נפלא. הכדורגל הישראלי עמד להיות שוב מנת חלקי. כעבור חמישה ימים נראו העניינים לפתע שוּב לֵאים וכבדים כמו ריטואל חוזר. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל שוב היסס ושוב איבד את ביטחונו העצמי. הוא ביקש את מנהל הטלוויזיה ואותי לבוא אליו לביתו בראשון לציון כדי לדון בענייני הכדורגל ש- “יואש אלרואי כל כך רוצה להשיב לחיקו”. לקחתי עמי גם את מאיר איינשטיין וירדתי לשפלה יחד עם יאיר שטרן ברכב מיוחד שהעמידה לרשותנו מחלקת התחבורה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה ביום שישי – 6 באוגוסט 1999.

בשלוש בצהריים נחתנו ברחוב סמילצ’נסקי 14 בראשל”צ. בתחילה חשבנו שפספסנו את השעה. דלת הכניסה האוטומטית של הבניין הייתה חסומה, וזמזם האינטרקום החיצוני המחובר לדירת מנכ”ל רשות השידור נותר ללא תגובה, איש לא ענה. ישבנו שם שלושתנו וצחקנו על מר גורלנו בתעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית, היכן בדיוק מבלים שלושה אנשים רציניים כמונו, שתחנוניהם לשידורי כדורגל בערוץ הטלוויזיה שלהם העבירו אותם על דעתם והובילו אותם להתדפק על דלת ביתו הפרטי של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ביום שישי אחה”צ. היה יום חַם ולַח מאוד בו הגוף איננו מסוגל לקַרֵר את עצמו. הבגדים נדבקים לעור המזיע. השתגענו מ- צָמָא. לפתע הגיחה מן המדרכה הצדדית צִיפָּה פורת רעייתו של המנכ”ל אורי פורת. בהליכה קלילה ו- מהירה כאיילה שלוחה נשאה בידיה שתי שקיות כבדות עמוסות בשמונה בקבוקי קוקה – קולה גדולים וקרים. “…הביטו איזה כושר גופני מדהים יש לאישה הזאת…”, מלמלתי לכיוונם של יאיר שטרן ומאיר איינשטיין. מאחוריה במרחק ניכר השתרך לֵאֶה ועייף מנכ”ל רשות השידור כשהוא שוּב שואף את אֶרֶס עשן הסיגריות המרעיל את ריאותיו, אך נהנה. ראיתי בן אדם שמרעיל את גופו ביודעין מסיגריה לסיגריה. שניהם, ציפה ואורי אירחו אותנו למופת בדירת הגג הנאה והמרווחת שלהם. יש באורי פורת איזה Charm (קֶסֶם אישי) טבעי שניחן בו מבלי להתאמץ. אי אפשר היה שלא להתאהב בו וגם אי אפשר היה לכעוס עליו מפני שנראה כעלה נידף. אך פגישת העבודה בביתו לא צלחה ונשמעה כמו רִיטוּאַל ישן מהעבר. התקשרתי במהלכה לעו”ד רוני בר-אוֹן יו”ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בפלא פון של מנהל הטלוויזיה (רשות השידור מעולם לא אישרה לי מכשיר טלפון סלולארי לצורכי עבודתי) וגייסתי אותו לשיחת המו”מ בינינו לבין מנכ”ל רשות השידור. יאיר שטרן ומאיר איינשטיין ישבו דרוכים. אולי ממנו תבוא הישועה . ביקשתי את עו”ד רוני בר-אוֹן לדבר עם המנכ”ל ולשכנעו במהימנות מקורות המימון של שידורי הכדורגל הישראלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עו”ד רוני בר-און אמר לאורי פורת שֵש מילים, “…קודם כל חתום ואח”כ יהיה בסדר…” . הוא הבטיח למנכ”ל את תמיכת הטוֹטוֹ. אומנם לא בכתב אלא רק בשיחה בע”פ אך הוא היה איש רציני שניתן לסמוך על מילתו . יאיר שטרן דיווח למנכ”ל על הפוטנציאל כספי הטמון ביכולתה של חברת שפ”מ (שירותי פרסומת מסחרית) בראשותו של מר אברהם פרחי לגייס כסף גדול למען שידורי הכדורגל. המנכ”ל ההססן הבלתי נלאה חזר לסוּרוֹ. הוא כל הזמן דִקלם כמו תקליט שחוק סוג של הערות, “…ומה יהיה אם עו”ד רוני בר-און לא יעמוד בדיבורו , ומה יקרה אם חברת שפ”מ לא תצליח לגייס את החסויות הנדרשות ?” .. הוא שוב חזר על השאלה ., “…להיכן נעלמו 100.000000 (מאה מיליון) דולר שיוחנן צנגן ואני השארנו בקופת רשות השידור ב- 1989 ?”. אורי פורת יצר לעצמו מכשולים בלתי עבירים. פיזיים ופסיכולוגיים כאחד. הוא פחד להעז. הפסדנו במלחמה.

מפקד הקומנדו המיתולוגי הבריטי דיוויד סטרלינג במלחמת העולם השנייה, מי שנודע בפשיטות הקומנדו שלוֹ ארוכות הטווח מאחורי קווי הצבא הגרמני של הפילדמרשל ארווין רומל באפריקה, הוא הקופירייטר של הסלוגן הקרבי המרשים, “המֵעז – זוכֶה”. האמונה הזאת בשתי המילים, “המעז – זוכה” שמגלמות בתוכן יוזמה, מרץ, ונטילת סיכונים מחושבים – היא שהדריכה את המפקד הנערץ ודִרבנה את אנשי יחידתו בעת הביצועים המורכבים והמסובכים שנועדו לפגוע ביעדים הגרמניים ופותחת צוהר לבעלי היוזמה. אורי פורת סירב להשתמש בה וללכת לאורה. לראשונה הבנתי באותו יום שישי ההוא של 6 באוגוסט 1999 שאפסה כל תקווה. הכדורגל לא יהיה שלנו עוד. שנה שלמה של עבודה ירדה לטמיון.

ביום שני – 16 באוגוסט 1999 טסתי לסביליה שבספרד, כדי להפיק ולנַהֵל עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את שידורי אליפות העולם ה- 7 בא”ק. ביום שלישי – 17 באוגוסט, שלח מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן למנכ”ל הרשות אורי פורת את מסמך דו”ח עלויות ההפקה שיוטלו על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במידה ובכל זאת ישנה המנכ”ל את דעתו וישתכנע לרכוש את הכדורגל [2]. המסמך הציג עלות סבירה של 1.900000 (מיליון ותשע מאות אלף) דולר לעונת שידור אחת, כשהוא כולל בתוכו גם את רכישת הטכנולוגיה החדישה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המהווה הוצאה מוגדלת בשנה הראשונה בלבד. שוב זרחו תקוותיי. אינני זוכר מצב בתולדות הטלוויזיה בתקופתי שבו זרחו ושקעו התקוות פעמים כה רבות בתקופה כה קצרה.

טקסט מסמך : 17 באוגוסט 1999. מסמך “ליגת הכדורגל – עלויות הפקה” ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ”ל רשות השידור אורי פורת. עדיין לא איבדנו את התקווה. (עמוד מס’ 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 באוגוסט 1999. מסמך “ליגת הכדורגל – עלויות הפקה” ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ”ל רשות השידור אורי פורת. עדיין לא איבדנו את התקווה. (עמוד מס’ 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1 בדצמבר 1999 עשיתי את הניסיון האחרון לשכנע את המנכ”ל לרכוש נתח מהכדורגל הישראלי למען שידורי ערוץ 1 [3]. כך כתבתי לוֹ בדם לִבִּי. הנה עיקריו.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                      יום רביעי – 1.12.1999 

אל    :  המנכ”ל באמצעות מנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל החדשות

מאת  :  יואש אלרואי

הנדון : רכישת נתח מזכויות השידור של ליגת העל בכדורגל לשנים הבאות  ורכישת זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם בכדורגל 2002 .

למנכ”ל שלום רב,

אני פונה אליך שוב לרכוש את הנ”ל, לאחר שנוצרו בעבורנו תנאים כספיים הרבה יותר נוחים בהשוואה למצב ששרר בשוּק לפני כמה חודשים. גם האפשרות ש- DBS (חברת הלוויינים YES), יורדת ממאבקה עם חברות הכבלים בנושא זה, מקלה עלינו את המו”מ הכספי. אני פונה אליך שוב לרכוש את הנ”ל, לפני שאביב גלעדי סוגר את העסקה עם ערוץ 2. מפתיע מאוד שתקציב רשות השידור לשנת 2000 איננו מייחד אפילו שקל אחד מראש לטובת שידורי הכדורגל (ואולי זה לא מפתיע כבר). אף על פי כן, חבריי ואנוכי כאן בערוץ 1 ובראשם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מהווים את “הצ’ק הבנקאי” שלך לכיסוי הכספי של הרכישה החשובה הזאת . גם אם לא ייוחד שקל אחד מתקציב רשות השידור לשנת 2000 לטובת שידור הספורט הרלוואנטי ביותר ונכס השידור החשוב ביותר של ערוץ 1 שהוא הכדורגל הישראלי על שני מרכיביו ליגת העל ומשחקי הנבחרת, אני יואש אלרואי “הצ’ק הבנקאי” שלך מתחייב לכסות את הרכישה הזאת באמצעות מקורות מימון חיצוניים ! ! ! ולא מתקציב רשות השידור. אני לא חושב שאי פעם בשנות עבודתי הארוכות ברשות השידור אִכזבתי מישהו מהמנכ”לים ו/או אותך. מעולם לא כיזבתי לך. אתה יכול לסמוך עלי ועל חברי. אנחנו טובים יותר מכל עירבון כספי, מכל ערבות מוניטארית, ומכל צ’ק בנקאי.

בברכה,

יואש  אלרואי

ביקשתי בפּרפורי הגסיסה האחרונים לרתום שַר בממשלת ישראל למסע השכנוע של התחברות מחודשת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לכדורגל הישראלי. ארבעה ימים אחרי המכתב האחרון למנכ”ל רשות השידור,  ביום ראשון – 5 בדצמבר 1999, סדרו לי גב’ טַל אלכסנדרוביץ’ הדוברת של מתן ווילנאי שר המדע התרבות והספורט בממשלתו של מר אהוד ברק ומנכ”ל משרדו מר נחמן שי פגישה עִמו. הפגישה התקיימה במשרדו בשכונת שייח ג’ראח בירושלים ליד המטה הארצי של המשטרה. לקחתי עמי לפגישה את מאיר איינשטיין. על מתן ווילנאי המצביא הצבאי שמעתי רבות. עוד בתחילת הקריירה הקרבית אפופת התהילה שלוֹ, כשהיה מפקד צעיר של סיירת הצנחנים והוביל ונִיוֵוט את כוחותיו בהליקופטרים לפעולת התגמול ב- 1968 באֵזור “נַאגָה חַאמָאדִי” בעומק מאות קילומטרים בשטח מצרים. הייתי כבר בן 60, אך זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ש- ראיתיו פנים אל פנים. מתן ווילנאי נודע כמפקד צנחנים אמיץ, נבון, ובעל יושרה. עכשיו כשכיהן כשר בממשלת ישראל חשבתי שאולי יהיה לו הכוח להטות את כף המאזניים של שידורי הכדורגל לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לכן יזמתי את הפגישה. רציתי לערב אותו ביוזמת השבת הכדורגל הישראלי לחיקו של ערוץ 1. ביקשתי ממנו להיפגש בדחיפות עם מנכ”ל רשות השידור. טעיתי. לא יצא מזה שום דבר. השַר הנכבד כבר הפך מזמן לפוליטיקאי. פוליטיקאים אינם מסוגלים להזיז סלעים ממקומם. לא יצא דָבָר גם מפגישת עמותת הכדורגל הפוליטית בראשותם של הח”כ מר אבשלום ווילן ומר שמואל ריפמן יו”ר מועצת רמת הנגב עם אורי פורת לקידום שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [4]. פגישת נֶפֶל. מסמך העלויות של יאיר שטרן, והשיגעון הפרטי שלי לגייס כספים מבחוץ למימון שידורי הכדורגל בשידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שִכנעוּ את אורי פורת סופית להתרחק מהרפתקת השידור הזאת, המכונה “הכדורגל הישראלי”. השגיאה גסה של מנכ”ל רשות השידור לא הייתה טמונה בוויתור אלא חוסר רצונו להילחם. מימון רכישת זכויות הכדורגל לא היה אמור להיות ממומן ע”י משלם האגרה, אלא ע”י כספים חיצוניים. ב- 20 בדצמבר 1999 ידעתי שכלו כל הקיצין. מ”מ המנכ”ל שהיה גם מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני הודיע לי בשמו של המנכ”ל הנופש כלהלן : “הסוגיה הועלתה בפני מנכ”ל רשות השידור, והוחלט כי נוכח המצב הכספי של רשות השידור נראה כבלתי אפשרי להיענות לבקשתי”, והוסיף בסגנון מתחמק, “בשוב המנכ”ל לעבודה נעלה את הנושא שוב אם הוא עוד יהיה ריאלי” [5]. כל כך כעסתי על אובדן הכדורגל לנצח ועל סגנון התשובה הלקוני והמתחמק, שהחלטתי לענות ליאיר אלוני בכתב ידי ובדם לבי [6].

יום חמישי – 23 בדצמבר 1999 . מחלקת הספורט .

יאיר אלוני שלום רב ,

אינני יודע מה ענו לך הממונים עלי יאיר שטרן ורפיק חלבי, ומה הייתה תגובתם למכתבך – תשובתך המצ”ב בשֵם מנכ”ל רשות השידור. תשובתך איננה רצינית בעיניי ומתחמקת, ב- יודעך היטב עד כמה חשובים שידורי הספורט הרלוואנטיים לשידור הציבורי ולמממן הכספי שלו משלם האגרה. אתה מודע היטב לעובדה כי חלק גדול מהכסף לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (נבחרת ישראל + משחקי ליגת העל + משחקי גביע המדינה) יגויס ממקורות מימוּן חיצוניים ולא רק מתקציבה השוטף של רשות השידור לשנת 2000. אני הוא “הצ’ק הבנקאי של רשות השידור ואני מתחייב שוּב לכסות מחצית מהעלויות מכסף חיצוני (!), מה עוד שעל רשות השידור למצוא “משהו” מתקציבה למען שידורי הכדורגל שנמצאים באורח קבע בצמרת המִדרוג ב- Top Rating של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ומשלם האגרה אומר כן רבתי לשידורי הכדורגל בפרט ולשידורי הספורט הרלוואנטיים בכלל.

בברכה ,

יואש אלרואי

טקסט מסמך : 20 בדצמבר 1999. תשובתו השלילית של מ”מ המנכ”ל יאיר אלוני כפי שהופנתה אלי היה ברור שמנכ”ל רשות השידור אורי פורת משולל כל מוטיבציה ויכולת לשמש שוב מנהיג השידור הציבורי. הוא היה עייף, חלש, והססן. מנכ”ל רשות השידור חַש שלא בנוח להתייצב בזירה, אז שלח את עוזרו יאיר אלוני כדי שישמש לו דובר. העסק היה פתטי. ראיתי שההנהלה שלי איננה ששה אלי קרב ומתנהגת כמו קבוצת פקידים שספונה בלשכותיהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכדורגל הישראלי נדד לערוץ הספורט של הטלוויזיה בכבלים שחלק אותו בעונת השידורים 2000 – 1999 שוב עם ערוץ 2 . מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ירד סופית מנושא ליגת העַל בכדורגל. אך משהו טוב יצא מכל מאמץ הנֶפֶל הזה. הזדמן לי להכיר היכרות קרובה את קוֹבִּי בֶּן גוּר היו”ר הנמרץ והחכם של דירקטוריון “פלא פון”. אין עונג גדול יותר מלהיפגש ולשוחח עם אנשי עסקים נבונים, הגיוניים וצנועים, גם אם התוצאה העסקית איננה מניבה כל תשואה. אולם דווקא הפגישה ההיא עם קוֹבִּי בֵּן – גוּר הסתיימה בתוצאה דרמטית ומשגשגת. באמצעותו גייסתי כסף חיצוני (רָב) למימון השידורים הישירים של שני משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות קפריסין וספרד בסתיו 1999 ואח”כ למשחקי ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי 2000. עמדנו בפני חוֹמַת אתגרים של ארבעה משחקי כדורגל בינלאומיים במסגרת הבית של ישראל בקדם אליפות אירופה לאומות  2000 Euro. לנבחרת ישראל בראשות שני שחקניה הבינלאומיים אייל ברקוביץ’ “האנגלי” וחיים רביבו “הספרדי” והמאמן שלמה שרף נשקף הפעם באמת סיכוי רציני להעפיל לטורניר הגמר שעמד להיערך בקיץ 2000  בהולנד ובלגיה, לאחר שהביסה ביוני 1999 באִצטדיון ר”ג את אוסטריה 0:5. ביום שני – 21 ביוני 1999, טסתי לשלושה ימים יחד עם הטכנאי אריק ברכה אחד ממפקחי התקשורת הבינלאומית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאמשטרדאם, בשליחות מנכ”ל הרשות אורי פורת, לפגישת ההפקה המרכזית של אליפות 2000 EURO. כשהצגתי את דרישות השידור שלנו בפני אנשי הקבוצה המבצעית של 2000 FORTO, האחראית על שידורי הטלוויזיה והרדיו של המשחקים (הורכבה מאנשי הטלוויזיה ההולנדית הממלכתית NOS ואנשי הרשתות הממלכתיות הבלגיות VRT ו- RTBF), בפירוש לקחתי בחשבון את אפשרות העפלתה של נבחרת ישראל בפעם הראשונה בתולדותיה לטורניר הגמר של אליפות אירופה. ה- Chairman של  2000 FORTO היה המנכ”ל לשעבר של רשות השידור ההולנדית הציבורית – ממלכתית  NOS אֶד וַואן וֶוסְטֶרְלוּ (Ed Van Westerloo) ידיד גדול של מדינת ישראל. הוא הופתע מכמות הדרישות הטכניות שלי, ואמר לי : “…כל כך הרבה בקשות מרשת טלוויזיה כל כך קטנה…”. מייד השבתי לו : “…יש לנבחרת ישראל שלנו הפעם סיכויים ריאליים להעפיל לראשונה בתולדותיה למשחקי ה- EURO , לאחר שהביסה זמן קצר קודם לכן את נבחרת אוסטריה 0:5 באִצטדיון רמת גן…”. בנבחרת ישראל שיחקו אז שחקנים כישרוניים ובראשם אייל ברקוביץ’ וחיים רביבו. לדאבון לב הוברר כי כישרון בלבד איננו ערובה להצלחה. עשיתי את כל ההכנות להפקה טלוויזיונית שטרם נראתה בשידורי הספורט בישראל. חזרתי מאמשטרדם לירושלים שמח וטוב לֵב מלא תקוות שהתבדו כעבור חודשים ספורים בלבד.

חֲזוֹן ההפקה שלי של ארבעת המשחקים הנותרים בבית המוקדם שלנו (שניים מהם בהשתתפות נבחרת ישראל) התפרש מלבד השידורים הישירים, גם על Pre Game Show (תוכנית מבוא המקדימה את השידור הישיר) וגם Post Game Show (תוכנית סיכום שלאחר השידור הישיר שכוללת בד”כ ראיונות ותגובות) נרחבות יחסית, כתבות רבות, ראיונות ועדכונים ודרש מימון גדול. הרבה מעבר למה שרשות השידור התכוונה והייתה מסוגלת להעניק לי בעבור כיסוי סטנדרטי רגיל.

זכויות השידורים של שני משחקי החוץ של נבחרת ישראל, נגד קפריסין בלימאסול ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 ונגד ספרד ביום ראשון – 10 באוקטובר 1999 באָלבָּאסֶטֶה נרכשו על ידי במועד, והיו מובטחים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לעומת זאת זכויות השידורים של שני המשחקים הנוספים בבית שלנו בשבת – 4 בספטמבר 1999, אוסטריה בווינה נגד ספרד, וביום רביעי – 8 בספטמבר 1999 ספרד נגד קפריסין במדריד הוחזקו בידי חברת צ’ארלטון. שני המשחקים אוסטריה – ספרד, וספרד – קפריסין לא נועדו בתחילה לשידור על המסך שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אך משעה שלפתע השתפר מצבה של נבחרת ישראל בטבלה ונשקפו לה סיכויים סבירים להעפיל לטורניר הגמר של 2000 EURO, ראיתי במשחקים ה- הֵם פרויקט שידור שלציבור שלנו יש בו עניין . הם היו קשורים קשר בל ינתק למשחקיה של נבחרת ישראל עצמה באותו הבית. החלטתי לרכוש אותם במהירות מידי חברת צ’ארלטון מבלי לתת לערוץ הספורט בכבלים סיכוי להיכנס למשחק השידורים הזה. זאת הייתה הזדמנות בלתי חוזרת להציב מחדש את איכותה האמיתית ויכולותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מול אלה של ערוץ 5 בכבלים.

קניתי את זכויות השידורים מידי מנכ”ל צ’ארלטון מר הדר זהבי יחסית בזוֹל, מחיר סביר המתאים לרשת טלוויזיה ציבורית בסדר גודל כשלנו. שילמתי 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת המשחק אוסטריה – ספרד, ו- 12000 (שניים עשר אלף) דולר עבור המשחק ספרד קפריסין. לצורך השוואה : TVE רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של ספרד שילמה בעבור המשחק הזה אוסטריה נגד ספרד לחברת הזכויות הוָואדוּזִית APF של כְּרִיסְטוֹף שְרֶדְט סכום עתק של  1.600000 (מיליון ושש מאות אֶלֶף) דולר. כמו כן שילמתי לחברת צ’ארלטון סכום של 10000 (עשרת אלפים) דולר תמורת המשחק ספרד נגד קפריסין בבית המוקדם שלנו. TVE שילמה לחברת תיווך הגרמנית UFA סכום של 1.200000 (מיליון ומאתיים אֶלֶף) דולר. בקשתי להעביר בשידורים ישירים בהיקפים מלאים ברשת שלי את כל ארבעת המשחקים, ולבנות סביבם מודל שידור רחב בן כ- 15 שעות לא רק בשל העניין הספורטיבי שהיה נעוץ בהם, אלא גם כדי שניתן יהיה להכניס לאוויר ללא דוחק מיותר וצפיפות שידור עמוסה מידי, את מאות שקופיות החסות של החברה המסחרית שתסכים לפרסם את המוצר שלה ולשווק אותו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שקופיות החסות האלה היו אמורות להכניס מאות אלפי דולרים, משהו בסדר גודל של כ- 600000 (שש מאות אלף) דולר לקופת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ובכך למַמֵן את חזון השידור שלי, וכדי לייצר הפקה ברמה גבוהה המצדיקה מערכת יחסים הוגנת בין ציפיותיו של משלם האגרה לבין יכולתו של המְשָדֵר הציבורי לממש ולהגשים אותן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן העניק גיבוי מלא למהלכי התכנון וההפקה שלי. בתוקף תפקידי הייתי בקשר רציף והדוק עִמוֹ במשך כל תקופת ניהולו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. מר יאיר שטרן היה המפקד שלי ואנוכי הייתי הפַּקוּד שלו. אהבתי והערכתי (מאוד) את יאיר שטרן. הוא ניחן באופי מדהים : איש בעל יושרה מוחלטת, מאופק, שָלֵו, שקול. אדם שלעולם לא נכנס לפניקה. יאיר שטרן הוא אנטי תזה למונח הִיסְטֶרְיָה. אדם מחושב וקשוב. מנהיג בעל הדרת כבוד אישית ומקצועית. היה לי לעונג להיפגש עמו אלפי פעמים בתוקף עבודתנו ו- תפקידנו. תרבות הדיונים עמו, גם הקשים והמסובכים, הייתה עניינית ויעילה. לא תמיד הוא הסכים עמי ואנוכי עמו, אולם השיחות וחילופי הטקסטים תמיד התנהלו ביושרה ובכבוד הדדי. יאיר שטרן הוא לעולם בלתי נשכח עבורי. לא רק כאיש תקשורת וטלוויזיה. כ- אדם. אדם.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 90 במאה שעברה. זוהי לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממוקמת בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי יחדיו עם מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן בלשכתו בעת ניווט ותכנון מוקפד של שידורי הספורט הרלוואנטיים – בארץ ובעולם. מצאתי ביאיר שטרן כל העת בן ברית ישר, הגון, מאופק, ונאמן להפקת שידורי הספורט בטלוויזיה שהם מורכבים, מסובכים, יקרים, יוקרתיים, שאפתניים, ועתירי רייטינג. בתקופתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993, התגלה יאיר שטרן כמנהיג. אף על פי ולמרות שנִיהֵל רשת שידור תחת לחץ ובתנאים תחרותיים קשים נגד יריביו מערוץ 2 והכבלים היה ג’נטלמן ששמר על קור רוח. בעיניי הוא היה אָדָם ו- אישיות טלוויזיונית משכמו ומעלה שהייתה לי זכות לשרֵת תחתיו. שרר בינינו שיתוף פעולה מקצועי כֵּן ופוֹרֶה ברמה גבוהה, פלוס הערכה ואמון הדדיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו הרם, ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה”ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני, הממושך, והמרוחק של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הממושך והמרוחק של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 18 שנים. זהו מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו הניהוליים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באפריל 2000. זהו מכתב הפרידה שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הפורש יאיר שטרן בתום שבע שנים של מנהיגותו המבורכת ברמה גבוהה את השידור הציבורי. יאיר שטרן הוא לעַד אדם בלתי נשכח עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי – 22 במארס 1972. התמונה הזאת שצולמה רק אתמול מעידה על המהירות בה חולפים חיינו. ראשית צעדינו של יאיר שטרן ושלי בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. היכל הספורט ביד אליהו מארח לראשונה בתולדותיו את תחרות הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין אלופת איטליה אִינִיס וָוארֶזֶה לבין אלופת יוגוסלביה קבוצת יוּגוֹפְּלָסְטִיקָה סְפְּלִיט יאיר שטרן בן 30 (מימין) ואנכי בן 34 (משמאל) מבקרים עם ילדינו בהיכל הספורט ביד אליהו יממה בטרם משחק הגמר ההיסטורי בו ההיכל המיתולוגי מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל . ילדינו עומדים מימין לשמאל : שי שטרן (בן 6), רועי אלרואי (בן 6 וחצי, היום אדריכל משגשג), גור אלרואי (בן 4, היום פרופסור ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה והוגה “תוכנית רודרמן”). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החלטתי על דעת עצמי להתערב ולהיכנס לתחום לא לי (היה שייך למחלקה הכלכלית העֲצֵלָה והלא מוכשרת של רשות השידור בראשות סמנכ”ל הכספים מוטי לוי) כדי ליזום עסקת מימון כספית ענקית לשידורי ארבעת משחקי הכדורגל במסגרת קדם 2000 EURO מבלי לספר לאיש ברשות השידור פרט כמובן לאיש סוֹדִי הקרוב ביותר אליי, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. ברור שאורי פורת האיש שניצב בטופ הנהלת רשות השידור היה אמין וגם שומר סוד אך נמנעתי מלדווח לו על המתחולל בראשית היוזמה. כל כך פחדתי מהדלפה וטרפוד היוזמה הכלכלית שלי . הבאת חסויות כספיות לרשות השידור היה כאמור ג’וב בלעדי של סמנכ”ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ואנשיו. לגודל צערי ראיתי בחלק מעובדי המחלקה הכלכלית שאמורים היו לעסוק בהבאת החסויות לשידורים האטרקטיביים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אנשי מקצוע חובבניים ולא מוכשרים מספיק בתחום המוגדר הזה, נעדרי הופעה רפרזנטטיבית, חסרים יכולת שיווקית, משוללי כל יכולת שכנוע, ובעיקר חסרי מוטיבציה אלמנטארית ודבקות במשימה . הרי המשכורת בסוף החודש היא אותה המשכורת. מדוע צריך להתאמץ יותר מידי. אך גיוס החסויות במסה גדולה בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננו רק עניין של מאמץ אישי כזה או אחר. ראשיתו בכישרון רב תחומי. בעידן הנוכחי יש צורך חיוני בהעברת מסרים שיווקיים בצורה מושכת ומנוסחת היטב. גיוס החסויות לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא מקצוע שיווקי שנועד לנשים וגברים המחוננים בחוכמה ואינטליגנציה, יכולת לקיים מצגת עסקית משובבת עין אך גם לחולל פרזנטציה וויזואלית של עצמם, הפגנת ביטחון עצמי, יכולת לשכנע (מבלי “לנדנד”) כדי לחבר את נותן מוצר החסות לנושא הטלוויזיה המשודר, וכן הופעה נאה ומרשימה שלעולם לא הזיקה לאיש. לא הכרתי אנשי שיווק כאלה במחלקתו של מוטי לוי. אבל הכרתי היטב אחד כזה מחוץ למחלקתו. את עצמי. לכן החלטתי לפעול במהירות וּלְבַד בטרם יהיה מאוחר מידי. לא חששתי. תאריכי המשחקים התקרבו. היינו צריכים מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי להגיש במועד למנכ”ל רשות השידור אורי פורת את תוכנית ההפקה המקיפה שלי (היא הייתה גרנדיוזית במונחי רשות השידור אך מעשית ומקובלת לחלוטין במישור הבינלאומי), כשאני נדרש להוכיח מהיכן יש לי כסף גדול כזה לכסות את הדרישות שלי בארבעת ההפקות שחורגות בהרבה מהסטנדרטים הכספיים של רשות השידור, וכמו כן לחשוף בפניהם את מקורות המימון.

פניתי בקיץ 1999 לשלושה גורמי תקשורת סלולאריים הידועים כקונגלומרטים כלכליים , חברות “פלא פון”, “סלקום”, ו- “פרטנר” כדי לממן את עסקת ההפקה המרובעת היקרה. שווי ומהות העסקה שהצעתי (בפרוטרוט בכתב) לכל חברה היה תשלום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר כמחיר פתיחה תמורת חשיפת 400 פעם את שם המוצר בחסויות ו- “סקרולים” בחמש עשרה שעות שידור. (פירושו של המונח Scroll בעגת הטלוויזיה, הוא הרצת כותרת המוצר בתחתית המסך משמאל לימין). חברת “פרטנר” ביקשה זמן לחשוב. עם מר יעקב פרי המנכ”ל המצליחן של “סלקום”, איש שמעולם לא ראיתיו עד עצם היום הזה (רק שמעתי עליו), התפתחה שיחה טלפון מעניינת, שגלשה ונסבה גם לעבר ספרו המרתק “הקם להרגך”. יעקב פרי כמו חברת “פרטנר” ביקש גם הוא זמן לעיין “בהצעה העסקית החשובה” לדבריו, אך רמז כי מדובר בכסף ענק בעוד שנת התקציב של “סלקום” עומדת בעצם בפני סיומה. קובי בן גור יו”ר דירקטוריון “פלא-פון” היה המהיר מכולם. “…עזוב אותך מהמכרז הסמוי…”, אמר לי, והוסיף מייד , “…רֵד מיעקב פרי ומ- “פרטנר”, אנחנו, חברת “פלא פון” נשלם לך סכום של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר”. נפגשנו. יעקב “קוֹבִּי” בן גור הביא לפגישה עמי במשרדו בבניין “פלא-פון” בגבעתיים את עוזריו מר גִיל בּוּל סמנכ”ל השיווק של “פֶּלֶא-פוֹן”, ואת גב’ רוֹנִי לָטְשוֹבֶר מנהלת התקשורת השיווקית של “פֶּלֶא-פוֹן”, וגם את אִילָן בֵּן דוֹב נשיא חברת “סָאנִי תקשורת”, החברה שחיברה את פריטי ורכיבי טכנולוגיית Samsung למוצרי הטלפון הסלולארי של חברת “פלא-פון”. זה היה ב- 10 ביוני 1999. הצעתי לו לשלם לרשות השידור 500000 (חצי מיליון) דולר תמורת שלושה מבצעי שידור בינלאומיים של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתאריכים כלהלן :

 א. שני שידורים ישירים בשבת – 4 בספטמבר 1999 ויום ראשון – 5 בספטמבר 1999 שיעסקו במשחק הכדורגל הלפני אחרון בבית מס’ 6 קפריסין – ישראל בלימסול, בקדם Euro 2000.

ב. שידור ישיר ביום רביעי – 8 בספטמבר 1999 של משחק הכדורגל ספרד – קפריסין בבית מס’ 6 בקדם Euro 2000.

ג. שני שידורים ישירים בשבת – 9 באוקטובר 1999 (Pre game show) נרחב, ויום ראשון – 10 באוקטובר 1999 שיעסקו במשחק הכדורגל עצמו והאחרון בבית מס’ 6 ספרד – ישראל ב- אָלאבָּסֶטֶה, בקמפיין הזה של קדם Euro 2000.

טקסט מסמך : 10 ביוני 1999. סיכום הפגישה עם יו”ר דירקטוריון “פלא פון” קובי בן גור בו. הצעתי לו לשמש ספונסר ראשי ובלעדי של שלושה משחקי כדורגל בינלאומיים במסגרת בית מס’ 6 בקדם Euro 2000 בהשתתפות נבחרת ישראל שייערכו בספטמבר ואוקטובר 1999 וישודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת תשלום חסויות בגובה של חצי מיליון דולר. (עמוד מס’ 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 10 ביוני 1999. סיכום הפגישה עם יו”ר דירקטוריון “פלא פון” קובי בן גור בו. הצעתי לו לשמש ספונסר ראשי ובלעדי של שלושה משחקי כדורגל בינלאומיים במסגרת בית מס’ 6 בקדם טורניר הגמר של  Euro 2000 (בהולנד ובלגיה) בהשתתפות נבחרת ישראל שייערכו בספטמבר ואוקטובר 1999 וישודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת תשלום חסויות של חצי מיליון דולר. (עמוד מס’ 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קוֹבִּי בֵּן גוּר היה איש חכם ומהיר מחשבה כ- לבבי וגם הגון (למרות היותו איש עסקים). הוא הבין כי בשידורי הכדורגל האלה טמונה פופולאריות רבה המניבים רייטינג נאה וחשיפה מצוינת בערוץ הציבורי למוצר של החברה בראשה עמד. הוא היה קשוח כיו”ר דירקטוריון של חברה מסחרית אך אדיב באורחות דיבורו ונדיב בסכום שהציע לי. בפגישתנו השנייה סכמתי עמו כי חברת “פלא פון” תשלם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר תמורת שילוב של שלוש מאות כניסות של חסויות ו- “סְקְרוֹלִים” (Scroll) במהלך חמש עשרה שעות שידור. פירושו של דבר היה כי מחלקת הספורט תידרש להכניס “לאוויר” על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כל שלוש דקות, תזכורת בתמונה וקול של חסות או באפקט “סְקְרוּל” של מוצרי “פלא פון” ו- Samsung. כל כניסה כזאת “לאוויר” ערוץ 1 תחשוף את “פֶּלֶא פוֹן” ו- Samsung למיליון צופים למשך זמן בן 8 – 7 שניות, ותכניס לקופת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 1000 (אֶלֶף) דולר. פעימה כספית נאה עבור השידור הציבורי.

לאחר שהעסקה הסודית הזאת חסרת התקדים בהיקפה הכספי שניהלתי עם “פלא פון” הייתה גמורה וחתומה, דיווחתי אודותיה רק למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן את הנתונים שלה. ברור שהוא חיבק ונישק אותי. יאיר שטרן הבין שללא תמיכה ומימון כספי מסחרי מסיבי באמצעות שקופיות חסות לא יוכל השידור הציבורי לרכוש את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים הבינלאומיים ולכסות אותם ברמה הנדרשת מערוץ טלוויזיה בשנות ה- 2000. הוא ידע כמוני שמוטי לוי סמנכ”ל הכספים של רשות השידור ומחלקת השיווק שלו אינם מוכשרים דיים לחולל את מה שאני עשיתי לבדי בכוחות עצמי, למרות שעל פי כללי המנהל התקין זה היה תפקידם וחובתם. החלטתי בגיבויו של מנהל הטלוויזיה ערוץ 1 יאיר שטרן לא לדווח כלל על העסקה הכלכלית הפנטסטית לסמנכ”ל הכספים מוטי לוי. יראתי את הקנאה והתככים שהגיחו מעת לעת מעבר לקירות בניין שערי צדק (בניין הנהלת רשות השידור). לא היו לי ציפיות להאזין לדברי השבח (מי צריך אותם בכלל) אך פחדתי שמישהו ו/או מי מהם מההנהלה ינסה לטרפד את העסקה הכספית שיזמתי וערכתי בתואנות שווא, כמו, “…מה פתאום יואש אלרואי יזם את העסקה, מי הרשה לוֹ בכלל, זה לא תפקידו, אין לו סמכות, זאת שערורייה, ומה לא…”. היו לי בבניין הנהלת רשות השידור בשערי צדק כמו בבניין הטלוויזיה ברוממה הרבה שונאים, צרי עין, וקנאים. רבים מהם רדודים ולא מיומנים בעליל, אנשים שלא היו מסוגלים להביא בכוחותיהם הם לקופת הרשות אפילו סֶנְט אחד. נפתחה עכשיו הדרך להפקת והרמת פרויקט השידורים המרובע לרָף האיכות הרצוי כלבבי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן העניק לי את המטרייה שלו, ולקח על עצמו לדווח את סיפור העסקה הכספית למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בלבד. ביום רביעי – 25 באוגוסט 1999 שלח יאיר שטרן את מסמך הצעת שידור משחקי הכדורגל המדוברים לאורי פורת [7].

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1999. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן מבקש מ- מנכ”ל רשות השידור אורי פורת לשדר ישיר את שני משחקי הכדורגל בבית הישראלי של קדם EURO 2000, אוסטריה – ספרד ב- 4 בספטמבר 1999, וספרד – קפריסין ב- 8 בספטמבר 1999. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור אורי פורת נדהם מגודל סכום החסות. לא היה מאושר ממנו. הוא ביקש להיפגש עמי ואז חיבק ונישק אותי. הוא ומנהל הטלוויזיה ערוץ 1 יאיר שטרן אישרו את מימוש חֲזוֹן השידור שלי. אינני יודע אם זה היה באמת חזון ברמה של הפקת שידורי הטלוויזיה של האולימפיאדות והמונדיאלים, אך זה היה לבטח ראיית הנולד בשוק הטלוויזיה המקומי הנוגע ישירות למשלם אגרת הטלוויזיה הציבורית. חשתי כל הזמן מחויב כלפיהם, כלפי המממנים האנונימיים שלנו. ראיתי בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט שליחות ולא קרש קפיצה לצורך קידום לתפקידי ניהול בכירים יותר.

טקסט תמונה : אביב 1999. התמונה צולמה בתקופת היערכות רשות השידור לאירוח תחרות השירים האירופית הארו-וויזיון 1999 בירושלים. תחרות הזמר האירופית רבת המוניטין וה- 44 במספר נערכה ב- 29 במאי 1999 בבנייני האומה בירושלים לאחר זכייתה של הזמרת הישראלית דנה אינטרנשיונל ב- ארו-וויזיון של 1998 בברמינגהאם – אנגליה עם השיר “דיווה”. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת (משמאל) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (מימין). שניהם העניקו תמיכה מוחלטת ביוזמה שלי להשיג חסויות כספיות לשידורי הספורט שלנו בכוחות עצמי. ניצבת מאחור גב’ תמי פרי – מידן עוזרתו האישית של סמנכ”ל רשות השידור למבצעים יאיר אלוני. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דמי החסות של קוֹבִּי בֵּן גוּר ואִילָן בֵּן – דוֹב שהוענקו לי בעצה אחת עם גב’ רוֹנִי לָטְשוֹבֶר וגִיל בּוּל אִפשרו לי בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא רק להגן על מפעל רכישת זכויות השידורים, אלא גם להאדיר את פועלנו העיתונאי ולתגבר בכוח אדם וטכנולוגיה שלנו את רשת הטלוויזיה הקפריסאית הציבורית – מסחרית “TV Lumier” ששימשה Host broadcaster (הייתה חברה מלאה כמונו Active member ב- EBU איגוד השידור האירופי) והפיקה בעבורי את סיגנל השידור הטלוויזיוני משם. אִכלוס ניידת השידור הקפריסאית באנשים מיומנים שלי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והצבת טכנולוגיה נוספת משלנו בניידת הזאת בדמותן של מצלמות נוספות, מכשירי הילוכים חוזרים וצלחות שידור (Receive ו- Transmit) עלתה כסף רב אך הייתה לכך הצדקה השווה כל אגורה.

ניידת השידור הייתה אומנם קפריסאית אך קולה קול יעקב. בימאי השידורים מקפריסין היה רובי פודגור, המפקח הטכני בניידת השידור TV Lumier היה שמואל פוקס. לידו פעל יוסי ששון איש התקשורת הבינלאומית הנמרץ ובעל הניסיון הרב בעבודה בתחום הזה. יוסי ששון היה האיש שליווה אותי והקים עבורי יחד עם הבוס שלו סעדיה קאראוואני את מערכות התקשורת והקוֹל במרכזי השידור הבינלאומיים (IBC) בארבע אולימפיאדות רצופות, אלו של סיאול 88′, ברצלונה 92′, אטלנטה 96′, וְסידני 2000. ידעתי שאם הוא בסביבה קולות השַדָּרִים יגיעו בבטחה , באלגנטיות, ובצליל נקי מקפריסין לישראל. השַדָּרִים היו מאיר איינשטיין ואורי לוי וצמוד להם הפרשן החדש שלי דוב’לה רמלר.  כמו כֵן הטסתי ללימאסול צוות ENG בראשות הכתב הוותיק עמוס כרמלי שסיפק כתבות חדשותיות ל- “מבט” בנוסף לאלה שהכין לשידורי מחלקת הספורט, ואת שַדָּר הקווים משה גרטל. את יד ימיני ואחד האנשים הטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ששי אפרתי הפקדתי על ניהול את שתי ההפקות בלימאסול.

בשבת – 4 בספטמבר 1999, פתחתי בארבע אחה”צ את השידור הישיר המשולב בן ארבע שעות שפעל משלושה מוקדים. אִצטדיון הכדורגל בווינה שם נערך המשחק אוסטריה – ספרד, מלון “ארבע העונות” בלימאסול שם שהתה נבחרת ישראל, ומן האולפן הספורט בירושלים. ניווטתי את השידור באופן אישי מעמדת הפיקוד שלי באולפן א’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אין אושר גדול מלנהל שידור ישיר עתיר רייטינג ולספור את הדולרים הנכנסים לקופת הרשות בגין הקרנת שקופיות החסות של המממנים.

למחרת ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999, הפקתי וניהלתי שוב שידור ישיר בן ארבע שעות מ- לִימָאסוֹל. לרוע המזל לא תאמתי את ההצלחה שלי של הטלוויזיה עם הכישלון שלהם. נבחרת ישראל הפסידה באופן מפתיע ולא צפוי לקפריסין 2:3. זאת הייתה אכזבה מרה מאוד עבורי. השקעתי יחד עם חבריי מאמץ מקצועי עצום בייצור שידור ישיר בסטנדרט בינלאומי על כל מרכיביו התְּכָנִיים, הטכנולוגיים, והכלכליים. לרוע המזל ללא שום קורלאציה עם המאמצים שהשקיעו השחקנים הישראליים הנרפים על כר הדשא ב- לִימָאסוֹל, ובראשם שני הכוכבים המשחקים באירופה יקירי התקשורת הישראלית, אייל ברקוביץ’ וחיים רביבו. נבחרת ישראל שיחקה בצורה עלובה ורשלנית. בלשון המעטה. תחושתי הייתה כבדה, ממש כשם שחשתי עֶשֶר שנים קודם לכן, כשנבחרת ישראל הפסידה הפסד צורב 1:0 ב- 15 באוקטובר 1989 בבאראנקייה לנבחרת קולומביה בקדם גביע העולם של מונדיאל איטליה 1990. עלבון קשה ומכופל היה מנת חלקי במשחק הגומלין. כוכבים כמו אלי אוחנה, רוני רוזנטל, משה סיני, וניר קלינגר – שחקני כדורגל מצוינים שהרוויחו משכורות עתק לא הצליחו להכניע עם חבריהם ב- 30 באוקטובר 1989 באִצטדיון ר”ג במשחק הגומלין קבוצה בינונית כמו נבחרת קולומביה. כוכבי הכדורגל אייל ברקוביץ’ וחיים רביבו לא היו שונים מקודמיהם. הם לא הצליחו לגבור על נבחרת חלשה כמו קפריסין ב- 5 בספטמבר 1999. שניהם היו אולי מוכשרים ועשירים, אך שְבֵעִים ולא פייטרים. הם לא היו חיילים קרביים ונכשלו כישלון קולוסאלי במאבקם מול יריב נחות. כִּישָרוֹן לבדו לא יענה על הכול. ללא רוח קרב לא ניתן להגיע לשום הישג. שני המפונקים והבכיינים הראשיים אייל ברקוביץ’ וחיים רביבו לא הותירו עלי שום רושם ב- 5 בספטמבר 1999 בקפריסין. הם נכשלו שם כישלון קולוסאלי. אני בטוח שהם רחשו כבוד למדי הנבחרת ולסמל המדינה אך זה לא בא לידי ביטוי ברוח הלחימה על כר הדשא. במדינה כמו שלנו החיה עדיין על חַרְבָּה לא ניתן עדיין להפריד בין הלוחמים הצעירים המשרתים את המדינה בצבא ההגנה לישראל לבין המשרתים אותה על כר הדשא או באולמות הכדורסל. חלק מהכדורגלנים הישראליים סבור היה שלרוץ על כר הדשא זוהי משימה קשה יותר מלהילחם בצריח הטנק או להסתער על בונקרים מבוצרים ולהילחם מבית לבית בשורות גולני, גבעתי, ו/או הצנחנים. ישראל סולקה שוב והפעם מטורניר Euro 2000.

דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לא שירת מעולם בצבא ארגנטינה, פֶּלֶה לא היה אף פעם חייל בצבא ברזיל, ויוֹהָאן קְרוֹיְף לא לבש מעודו את מדי צבא הולנד, אך היה להם יחס מיוחד וחַם לדגל מדינתם, לצבעי התלבושת הלאומית, ולסמל האומה המונח על לוח לבם – יחס שהשתלב להפליא עם כישרונם המופלג על כַּר הַדֶשֶא. זה ניכר היטב בתוצאות. לאחר התבוסה בקפריסין חשתי כאילו שחקני הנבחרת שלנו סטרו סטירת לחי מצלצלת למאמצי ההפקה והשידור שלי ובגדו במאמצי ההפקה. תחושת ההשפלה שלי לא נבעה מתוצאות ההפסד ב- 1999 כמו ב- 1989, אלא מהדרך הנלוזה שהביאה להפסדים המבישים. אני מכיר עוד איש אחד שחש את אותה תחושת הבגידה ההיא. זהו מאמן נבחרת ישראל דאז שלמה שרף. הוא היה נסער, מרוגז מאוד, ומאוכזב מהחיילים שלו שלא רק שלא גילו כל כישרון ורוח לחימה על כר הדשא, אלא נעדרו כל רצון ושאיפה ב- דבקות במשימה. הוא לקח את זה קשה מאוד, ראו את זה עליו. אך הוא היה יכול לבוא בטענות רק לעצמו מפני שכמאמן הנבחרת הוא היה מפקדם ומנהיגם. הייתה לו נבחרת אך לא הייתה לו קבוצה. “חיילים בעלי הכרה הם הנועזים שבלוחמים”, אמר פעם הרמטכ”ל השני של צה”ל יִגָאֵל יָדִין. נבחרת ישראל בכדורגל לא ענתה על ההגדרה הזאת.

מה שהתחולל על כַּר הדֶשֶא בלימאסול ב- 5 בספטמבר 1999 הייתה שערורייה מבישה. שחקני נבחרת ישראל שנולדו בארץ, התחנכו בה ושירתו בצבאה (גם אם היה מדובר ב- שירות אִזוֹטֶרִי) לא ספגו את רוחו של צה”ל ולא הפנימו את מורשתו. שחקני נבחרת ישראל שחלקם השתכרו עכשיו מאות אלפי דולרים בעונת משחקים אחת נחשפו על כַּר הדֶשֶא ברוב עליבותם. נראה היה כאילו סמל המדינה הרקום בצד השמאלי העליון של חולצתם והמונח בעל כורחו על לוח לִבָּם הוא מהם והלאה. בעוד בני גילם מגוננים בחירוף נפש על גבולות המדינה מפני אויביה , נדמה היה לאותם שחקני הכדורגל וספורטאי הייצוג שלנו, שהדבר הקשה ביותר בחיינו הוא דווקא לרוץ על כר הדשא ולבעוט בכדור. צריך לומר למפונקים האלה הנקראים נבחרת ישראל בכדורגל שתי מילים : בושה וחרפה. אין לי ספק בכלל שאם נבחרת גולני, גבעתי, ו/או הצנחנים הייתה משחקת בשם נבחרת ישראל באותו ערב בלימאסול של ה- 5 בספטמבר 1999, תוצאת המשחק הייתה שונה. אחרת לגמרי.

ליוו אותי גם מחשבות נוגות לגבי יכולות המנהיגות של מאמני נבחרת ישראל, אלוּ של יעקב גרונדמן ויצחק שניאור ב- 1989 ושל שלמה שרף ב- 1999. האם הם באמת חוננו בתכונות של מנהיגים ? האם השחקנים הצעירים נהו אחר אישיותם ומנהיגותם ? האם באמת היוו דוגמא אישית לשחקנים שאותם אימנו ? האם היו מופת ומודל לחיקוי בעיני החיילים שלהם ? האם היו מחנכים ? האם השחקנים שיחקו בעבורם ? האם המאמנים האלה שבאמת נחשבים למנהיגי כדורגל ואנשים רציניים בעלי יכולת מסוגלים לנווט ולהנהיג , וגם לחנֵך את דוֹר נבחרי ישראל של שנות ה- 80 ו- 90 ? שתי התבוסות בלימאסול – קפריסין ובספרד היו החמצות ספורטיביות כואבות ובמידה מסוימת גם תשובות לשאלות אודות היעדר מנהיגות שנשאלו רק לפני רגע. הן היו בדיעבד צפויות. נבחרת ישראל ומאמנה הוותיק שלמה שרף יחדיו עם יו”ר ההתאחדות גברי לוי לא יכלו למלט נפשם מהן. בצד שלנו נערכה הפקה טלוויזיונית ברמה ואיכות משביעת רצון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך בעבור מה. פעמים אין ספור שאלתי את עצמי אז האם הכדורגל הישראלי ב- 1999 שווה את המאמץ העצום שמשקיע בו השידור הציבורי.

למרות ההפקה הטובה עשה צֶוֶות ה- ENG שלנו שגיאה אחת אולם חמורה מאין כמותה. הכתב הוותיק והחרוץ עמוס כרמלי והצלם שלוֹ אריק רובינשטיין שחזרו באותו טיסה מקפריסין עם הנבחרת הישראלית המובסת הפֵרו הוראה מפורשת שלי. הם הפקירו את נֶשֶק הצילום שלהם. במקום שהציוד יהיה צמוד לגופם הם שלחו אותו כמטען בבטן המטוס. במטוס שהחזיר את נבחרת ישראל שלנו הביתה שררה אווירת נכאים ותחושה של אכזבה קשה. עמדו לרשותו של עמוס כרמלי ז”ל כל שחקני נבחרת ישראל בכפיפה אחת לרבות שני הכוכבים האירופיים השלה, חיים רביבו ואייל ברקוביץ’. באמת שני שחקני כדורגל בעלי יכולת שלא הובילו את נבחרת ישראל מעולם לשוּם מונדיאל או לאחת מאליפויות אירופה. באחת מפינות המטוס ישב לו זעוף פנים ומיוסר מאמן הנבחרת שלמה שרף שהחמיץ גם הוא בזה אחר זה שני מונדיאלים אליפויות עולם בכדורגל של 1994 ו- 1998, ושני EURO’s ב- 1996 ו- 2000. שלמה שרף השעין לאחור את ראשו במושב במטוס כפי שסיפר לי כתב השטח שלי בקפריסין עמוס כרמלי ז”ל. עיניו הדומעות היו עצומות. הוא נראה עצוב ומיוּאש בשעה שערך את חשבון הנפש שלוֹ. הוא נכשל והכישלון נחשב בעיניו לשוֹאָה. שלמה שרף רחוק מלהיות מפונק היה באופיו מנהיג ולוחם קרבי השייך לדוֹר אחר של מדינת ישראל אך למרותו סרו חיילים ג’ובניקים. במקום אחר במטוס היו מכונסים ודוממים חלק מחברי הנהלת הכדורגל. גם הם ידעו שמדובר בביזיון, הכדורגל הישראלי ניגף בפני הקפריסאים. אבל עמוס כרמלי ז”ל הכתב המנוסה לא יכול היה להכין את הכתבה שרציתי שיעשה על תבוסת הכדורגל הישראלי. הוא לא היה יכול לעשות שום Follow up. לא לראיין, לא ללקט תגובות, וגם לא לצַלֵם כתבה עיתונאית מתבקשת והכרחית על כישלון הנבחרת במשחק החשוב ביותר שלה מזה שנים רבות בהיסטוריית הכדורגל של ישראל, מפני שמצלמת ה- ENG שלוֹ ששימשה אותו כנשקו האישי הייתה תקועה עמוק כ- מטען בבטן המטוס במקום להיות תלויה על כתפו וצמודה לגופו. כישלון עיתונאי טיפשי. לא להאמין. כתב ועיתונאי כה בעיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפקיר את נשקו האישי ליד הגורל והמקרה.

עוד באותו לילה הרמתי טלפון ליו”ר דירקטוריון “פלא פון” מר יעקב “קוֹבּי” בֵּן גוּר והודיתי לו על האפשרויות הטכנולוגיות שהעניק לי כדי להרים את הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל קפריסין – ישראל, וגם התנצלתי בפניו מאוכזָב על שכרגיל המאמץ לא הצדיק את ההשקעה. זאת הייתה שיחת טלפון ארוכה. הסברתי לקובי בן גור את המורכבות והמסובכות של מכמני ההפקה הטלוויזיונית באירועי ספורט ארציים ובינלאומיים ומדוע דווקא הפקות הספורט האלה הנושאות אספקטים כמותיים של טכנולוגיה, לוגיסטיקה, וכוח אדם, הופכות בסופו של דבר לכל כך יקרות. קובי בן גור שיווק את המותג שלו באמצעות שידורי הספורט הפופולאריים והפך בתקופה מסוימת למתגבר של התשתית הכלכלית של שידורי הספורט המיוחדים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשדר בתנאים תחרותיים מול ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים של מיילן טנזר. ב- 10 ביוני 2000 עמדו להתחיל בהולנד ובלגיה משחקי Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד / בלגיה 2000). זכויות השידורים היו בלעדיות שלנו. הייתי חייב את עזרתה הכספית של “פלא פון” כדי להרים את ההפקה לרמה שאני חושב שהיא מינימום התצוגה ההכרחית עבור משלם האגרה. הערכתי אז גם כי אם קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א תעפיל לטורניר “ארבעת הגדולות” שיתקיים בעיר הנמל היוונית סלוניקי ב- 18 וב- 20 בחודש אפריל של שנת 2000, ואומנם נגיע להסדר זכויות עם ערוץ 5 בכבלים, כי אז אבקש שוב את חסדיו של קובי בן גור. Euro 2000 הייתה לעובדה. ה- Final four של סלוניקי 2000 היה בשלב זה אופציה בלבד. פרטנר וסלקום לא אבו להילחם ב- “פלא פון”, כך שב- 13 בחודש מארס 2000 ירדנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי מירושלים כדי להיפגש שוב עם הגביר מ- “פלא פון” במשרדיו בגבעתיים. קובי בן גור ראה בהתקשרות עם רשות השידור אסטרטגיה לטווח ארוך. יאיר שטרן ואנוכי הצגנו לו את התמונה והוא חשף את הקופה שלו ואת מדיניות השיווק המוניטארית שלו. בסיומה מצאתי לנכון להודות לו.

טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו”ר דירקטוריון “פלא פון” קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות “פלא פון” ו- “SAMSUNG” בשידורי Euro 2000. הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- טורניר הכדורגל של  Euro 2000. (עמוד מס’ 1 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב התודה שלי ליו”ר דירקטוריון “פלא פון” קובי בן גור על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- טורניר הכדורגל של Euro 2000. (עמוד מס’ 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).         

טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב התודה שלי ליו”ר דירקטוריון “פלא פון” קובי בן גור על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- טורניר הכדורגל של Euro 2000. (עמוד מס’ 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נותר מבצע השידורים האחרון והאטרקטיבי ביותר במסגרת עסקת החסויות עם חברות “פלא פון” ו- “סאמסונג” כיסוי משחק הכדורגל של נבחרת ישראל בספרד נגד נבחרתה של ספרד ביום ראשון – 10 באוקטובר 1999 במסגרת מוקדמות EURO 2000. שידורי הספורט בעת ההיא היו צפופים מפני שביום חמישי – 7 באוקטובר 1999 התעתדתי לשדר ישיר מהעיר האיטלקית וָוארֶזֶה (בצפון איטליה) את משחק הכדורסל של אלופת איטליה וָוארֶזֶה נגד אלופת ישראל מכבי ת”א ב- Euro League. בעיה מהותית שלי הייתה בהימצאותו של שַדָּר ספורט רציני אחד בלבד בשורות חטיבת הספורט שלי. מאיר איינשטיין ז”ל. מיניתי אותו זה מכבר לשדר בלעדי של ענפי הכדורגל והכדורסל. הוא ניצב סולו בקדמת חלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השדר השני שלי אורי לוי הפך ל- מִשְנִי. מערך השידור הזה לא הספיק אבל זה מה שהיה באותו רגע. יורם ארבל ורמי ווייץ כבר כיכבו בערוץ 5 בכבלים (היום, ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) ובערוץ 2 המסחרי הארצי, ואת שדר רדיו “קול ישראל” הפטפטן דני דבורין לא התחשק לי להביא לרשת הטלוויזיה שלי. הוא התאים לרדיו ושם היה מקומו. בעיה מהותית שנייה הייתה הימצאותו של מפיק רציני אחד בלבד בימים ההם בחטיבת הספורט. שש אפרתי. פיגורות טלוויזיוניות לא מעטות נוטלות לעצמן שלא בצדק את הקרדיט מפיק. יש מפיק ברמתו של ששי אפרתי ויש אנשים אחרים שמכנים את עצמם גם כן מפיקים , אך הם ניצבים דרגה שלימה מתחתיו . הציבור כמובן לא מתעסק באבחנות הדקות הללו. אבל במסגרת הפוסט הזה ב- בלוג הקונקרטי הזה אני יכול להביא אינפורמציה נוספת למען הקוראים. המפיק הוא מנהיג קבוצת השידור. מאיר איינשטיין לא היה שווה אגורה שחוקה בלעדי ששי אפרתי שפעל היטב מאחורי הקלעים. הציבור לא הכיר אותו אבל הוא היה מעמודי התווך של חטיבת הספורט במשך שנים רבות. ששי אפרתי היה יד ימיני. זאת ההגדרה המדויקת. ב- 19 בספטמבר 1999 שלחתי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת (באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) את המסמך האחרון הדן בהפקת קמפיין הכדורגל של מוקדמות EURO 2000. קריאת המסמך המצ”ב מאפשרת לקורא להציץ באחת מצורות העבודה והקשרים ההיררכיים בין נושאי התפקידים השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ניתן לאָבְחֵן שוב את גודל האתגר הטלוויזיוני ומולו את הביורוקרטיה המסורבלת שמאפיינת את התנהלות רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. העברת מסמך ברמה ביצועית כזאת (בחו”ל) שתוכנן ונכתב על ידי ונמען למנכ”ל רשות השידור, חייב לעבור אליו באמצעותם של מנהל החדשות ומנהל הטלוויזיה בערוץ 1. הלשון הרגשנית בסופו של המסמך היא תוצאה של התנהלות הססנית וחסרת ביטחון, ספקנות וחששנות ללא תקנה, ופסיחה על שתי הסעיפים ללא הרף של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בקדנציית הניהול השנייה שלו בשנים 2001 – 1998. אורי פורת לא השלים את הקדנציה השנייה שלו שהייתה אמורה להימשך עד אפריל 2003. הוא התפטר מהתפקיד הרם בטרם הדחה אפשרית שלו ע”י הוועד המנהל של רשות השידור והמליאה בראשותם של היו”ר מר נחמן שי יבד”ל והמִשְנֶה שלו גב’ אהובה אורן – פינס ז”ל.

טקסט מסמך (1) : 19 בספטמבר 1999. ההתכתבות שלי עם מנכ”ל רשות השידור אורי פורת הנוגעת להפקת פרויקט השידור הישיר של משחק הכדורסל ווארזה – מכבי ת”א ב- 7 באוקטובר במסגרת ה- Euro League והפקת פרויקט השידור הישיר של משחק הכדורגל ספרד – ישראל במסגרת קדם Euro 2000. הדיון במסמך נוגע לכמות כוח האדם שאני מתכוון להטיס למוקדי ההתרחשות באיטליה וספרד ובפונקציות שלהם. (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 19 בספטמבר 1999. ההתכתבות שלי עם מנכ”ל רשות השידור אורי פורת הנוגעת להפקת פרויקט השידור הישיר של משחק הכדורסל ווארזה – מכבי ת”א ב- 7 באוקטובר במסגרת ה- Euro League והפקת פרויקט השידור הישיר של משחק הכדורגל ספרד – ישראל במסגרת קדם Euro 2000. הדיון במסמך נוגע לכמות כוח האדם שאני מתכוון להטיס למוקדי ההתרחשות באיטליה וספרד ובפונקציות שלהם. (עמוד 2 ואחרון מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משתַּם מבצע שידורי הטלוויזיה הגדול של קפריסין וספרד, מהימן מההיבט הטכנולוגי ואמין בגישה העיתונאית – החלה לצוץ הקנאה ובעקבותיה מריבה גדולה בתוככי רשות השידור סביב שגשוג מבצע החסויות שהניב הכנסה של 315000 (שלוש מאות וחמישה עשר אֶלֶף) דולר לקופת רשות השידור. קנאה יוצרת מדנים. אנשי היחידה הכלכלית ברשות השידור ובראשם סמנכ”ל הכספים מוטי לוי ראו בעין צרה (מאוד) את ההצלחה והשגשוג שלי בגיבויו הנאמן של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן להביא לקופת הרשות סכום ענק ופנטסטי שכזה. ברור שהם קינאו בהצלחתי. אפשר להבין אותם. זה באמת לא היה תפקידי אלא תפקידם לגייס חסויות למימון השידורים היקרים אך הם לא היו מיומנים ומוכשרים לכך. אבל לא רק הם גילו חוסר שליטה עצמית ויכולת ריסון לנוכח ההצלחה של עמית לעבודה. גם אילוּ שמתיימרים להיות ידידיי ומקורביי ברשות, אצו רצו מאחורי גבי אל אורי פורת ויאיר שטרן והתלוננו, “נגד תופעת כמות שקופיות החסות והסקרולים (Scrolls) של הלוֹגוֹ של פלא-פון ו- Samsung חסרת התקדים, שיואש אלרואי שידר על מסך הטלוויזיה הציבורית בשני משחקי הכדורגל”. מרבית עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אינם מבינים דבר וחצי דבר בכלכלת שידורי הספורט היקרים. שידורי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם הם יעד מובהק שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חייבת לכבוש לעצמה. כל ערוץ טלוויזיה ציבורי באירופה מתהדר בשידורי ספורט שלו, ובראשם ה- BBC הבריטי. אין שום סיבה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תנהג אחרת. מתברר שמַס האגרה לבדו איננו מספיק לממֵן את שידורי הספורט היקרים, הפופולאריים, והיוקרתיים. לכן צריך להשתמש בחוכמה בכל דרך חוקית נוספת להשגת המימון הנוסף הדרוש. אחת הדרכים החוקיות העומדות לרשות השידור הציבורי הוא להשתמש בשקופיות חסות. דֶרֶך עֶזֶר למימון שידורי הספורט החשובים בארץ ובעולם שמשלם האגרה נוהה בקלות רבה אחריהם. יש גם דרך אחרת. לא להתאמץ, לוותר על כל יוזמת כיבוש השידור, להסתלק מכל מאבק, לברוח מכל עימות, ולבסוף כאשר זכויות השידורים נופלות לידי יריביך מערוץ 2, ערוץ 10, ו/או הכבלים, כל שנותר לך הוא לשבת על אֵם הדרך ל- יָילֵל ולהִתְבַּכְיֵין מדוע יש להם ולמה לך אֵין. זאת לא הייתה מעולם דרכי.

נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג’ הגה פעם  סלוגן מדויק, כלהלן : When you have the rights – you have the showהוא צָדָק.

השידור הישיר של המשחק קפריסין – ישראל ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 צבר רייטינג ממוצע של % 25.6 והוביל בקלות את טבלת הרייטינג השבועית לפני “בשידורי חי” של מר דן שילון, חדשות ערוץ 2, ו- “מבט” של ערוץ 1. גם ה- Share שלו היה גבוה ועמד על % 46.0 (ארבעים ושישה אנשים מכל מאה צופי טלוויזיה צפו במשחק). השידור הישיר של המשחק ספרד – ישראל ביום ראשון – 10 באוקטובר 1999 צבר רייטינג של % 27.0 ו- Share של % 44.0. גם השידור הזה צעד בראש מצעד הרייטינג השבועי. לא היה כל ספק שמשלם האגרה מעוניין בשידורי הספורט הנוגעים לנימי נפשו. הוברר גם שזה לא קשה מידי למַמֵן אותם. צריך טיפ טיפה להתאמץ. לקח כלכלי חשוב שרשות השידור העצלנית והקפואה מעולם לא למדה אותו. סטגנציה מוחלטת. המימון המסחרי שניתן לנו ע”י חברות “פלא פון” בראשות קובי בן גור ו- “סאני תקשורת” בראשות אילן בן דוב עבור מבצעי השידורים בקפריסין וספרד חשפו לעין כל את חולשתו של מוטי לוי מי שהיה אמור להיות שר האוצר של רשות השידור. ב- 13 באוקטובר 1999 לא יכול היה עוד סמנכ”ל הכספים הרדוד מוטי לוי להתאפק ולהסתיר את קנאתו הקטנונית. הוא ניהל שיחת טלפון בוטה וחצופה עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ופגע בו שלא בצדק בעניין החסויות והשגת המימון מחברת “פלא פון”. בתום אותה שיחת טלפון גם שלח לו אותו מוטי לוי מסמך נֶפֶל ילדותי בו תקף אותו על חריגות (כביכול) בשידור החסויות במשחק ספרד – ישראל ב- 10 באוקטובר 1999 והאשים אותו בשידור חסויות נוספות ללא הסכם תוך עקיפת מחלקת השיווק של רשות השידור. האיש שלא היה מסוגל לגייס ולהביא את כמות הדולרים שאני שלשלתי לקופת הרשות, תקף במשנה מרץ ורוֹעַ לב את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, בעניין תלונות שקר שנשמעו (כביכול) מפי אנשי “פֶּלֶא פוֹן” ו- אנשי “סָאנִי תקשורת” על הפרת בלעדיות שניתנה לשתי החברות הללו (כאילו), וכן חריגות נוספות מההסכם (כביכול). זה כמובן לא היה דבר שקר ולא נכון אך אותו מוטי לוי קפץ על המציאה השקרית כמוצא שלל רב בסיומו של המסמך שכתב ליאיר שטרן ולעג למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בזו הלשון : “אני מקווה שתהיה לך תשובה טובה לפונה”. מכתבו של סמנכ”ל כספים פקידונצ’יק ברמה של מוטי לוי ההוא למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המוצלח יאיר שטרן, הייתה מכה נבזית מתחת לחגורה מפני שעובדתית הייתה שגויה ולחלוטין לא נכון. הוא טפל עליו אשמת שווא. יאיר שטרן לא נרתע והשיב לו כגמולו. חליפת המסמכים שנשמרו בין שני האישים הבכירים במחצית אוקטובר 1999 חושפת את עליבותה של המחלקה הכלכלית של רשות השידור ואת המסורבלות שנכפתה על העיתונאות הטלוויזיונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו של מנהל הטלוויזיה המצוין יאיר שטרן. עבדנו בתנאים תחרותיים קשים מול ערוץ 2 המסחרי ומול ערוץ 5 בכבלים למרות שיפור מה בממון וטכנולוגיה במקרים ספורים קונקרטיים. געגועיי לסמנכ”ל הכספים הקודם של רשות השידור יוחנן צנגן לא ידעו גבול.

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. זהו המסמך צַר עין, שגוי ושקרי, חוצפני, ורווי קנאה מקצועית עד כדי משטמה ששלח סמנכ”ל הכספים היָרוּד של רשות השידור מוטי לוי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן המצליח והמשגשג, בנוגע לשידור שקופיות החסות בשידור הישיר של משחק הכדורגל ספרד – ישראל מאלבאסטה ב- 10 באוקטובר 1999 במסגרת קדם Euro 2000. מוטי לוי שיקר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 17 באוקטובר 1999 ענה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בחריפות לסמנכ”ל הכספים הירוד והחלש של רשות השידור מוטי לוי, ופתח אותו בטקסט בוז בלתי מקובל חסר תקדים שאיננו אמור לשרור בין מנהלים בכירים ברשות השידור, כלהלן : “…למעשה לא הייתי צריך לענות לך על מכתבך מיום 11.10.1999 ו- 13.10.1999 לאור הסגנון הבוטה והחצוף שהיה בשיחה הטלפונית שניהלנו ב- 10.10.1999 …”. הנה המסמך.

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1999. זהו מסמך התשובה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לסמנכ”ל הכספים מוטי לוי בו הוא הודף את האשמותיו אחת לאחת בעניין השגת החסויות המסחריות לשידורי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודשים של ספטמבר ואוקטובר בשנת 1999. יאיר שטרן התגלה כג’נטלמן מרוסן ואיש אציל נפש במכתב התשובה שלו. למסמך הבוטה והשגוי של מוטי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

סמנכ”ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ניסה בסיוע יועציו / יועצותיו לדוּג במים עכורים. המכתב השקרי שלו היה מקומם ומרגיז ושגוי לחלוטין. אתה לא מבין כיצד אחד האנשים החשובים ביותר והנושאים באחד התפקידים הבכירים ברשות השידור מתיר לעצמו לשגות בפרהסיה ולהטיל רפש במנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. ניסיון המחלקה הכלכלית לסכסך בשל בושתה המקצועית בין נותני החסויות לביני כיוזם שלהם (בתמיכתו של יאיר שטרן את מדיניות הרכש שלי) היה נבזי ו- ראוי לכל גינוי. הנוסח בו נקט במכתב ההתקפה השקרי והנבזי שלו היה בלתי מתקבל על הדעת. הפקידונצ’יק סמנכ”ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי פשוט לא ידע מהחיים שלו. הטקסט השקרי שכתב ליאיר שטרן כ- שמחה לאֵיד העיד מי האיש : “…אלו הן התוצאות הראשונות לחסויות הנוספות ששידרתם ללא הסכם ותוך עקיפת מחלקת השיווק, שעליהן התרעתי בפניך , כשנודע לי כל כך באקראי מספר שעות לפני השידור, וציינתי במכתבי מ- 12 באוקטובר 1999…”. זאת בפירוש הייתה הטלת רפש לעברו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יאיר שטרן שבתוקף תפקידו נשא באחריות הראשית השיב לו כגמולו בהָאי לִישָנָה. הייתה זאת גב’ רוֹנִי לָטְשוֹבֶר מנהלת התקשורת השיווקית של “פֶּלֶא פוֹן” שהעניקה לי מסמך תודה על שיתוף הפעולה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין חברת “פֶּלֶא פוֹן” וסתרה ו- סתמה את הפה למוטי לוי  וליועצת הבכירה שלו גב’ מירה לוי (אין קרבה משפחתית) ולאנשיו במחלקה הכלכלית אחת ולתמיד. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן צעד שלוב זרוע עִמי ודחה על הסף את טענות מוטי לוי והמלעיזים האחרים על ריבוי שידור שקופיות מסחריות של “פלא-פון” ו- “Samsung” על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסגרת מבצע השידורים של קפריסין וספרד. שניהם העניקו לי גיבוי מוחלט . אם להשתמש במטפורה צבאית המסמכים האלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות מלמדים על הפער העצום שחוצץ בין חיילים קרבים המסתערים על יעדי השידור לבין פקידי האפסנאות שבולמים אותם באשמה של שימוש בנשקים חדישים שהם פקידי האפסנאות לא אישרו להם להשתמש בהם. במקום להודות ליאיר שטרן על כיבוש יעדי השידור עד תום תוך השגת רייטינג מדהים וגיוס ממון חיצוני (איננו מתקציב רשות השידור) בא אליו מוטי לוי בטענות קטנוניות צרות עין, והכי חמור בלתי נכונות לגמרי. חברת “פֶּלֶא-פוֹן” שזכתה לחשיפת ענק טרחה כאמור לשבח את שיתוף הפעולה העסקי עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במכתבה מ- 13 לאוקטובר 1999. הנה הטקסט כלשונו [8].

חברת “פלא-פון” מיסודן של בזק ומוטורולה          13.10.1999                                                            

לכבוד :

 מר יואש אלרואי

הטלוויזיה הישראלית

רוממה ירושלים 

 הנדון : תודתנו על שיתוף הפעולה בין ערוץ 1 לחברת פלאפון

ברצוננו להודות לכם על שיתוף הפעולה הפורה שהניב חשיפה טובה וממושכת לחברת פלאפון מסגרת החסות למשחקי הכדורגל. ידוע לי כי בימים האחרונים התרחשה אי הבנה בנוגע לשידורי החסות של המשחק ספרד – ישראל, אך לאחר בירור הנושא, אנו מרוצים מאוד מהחשיפה לה זכינו גם במשחק זה ועל כך תודתנו לך. בתקווה להמשך שיתוף פעולה פורה גם בעתיד.

בברכה, רוני לטשובר מנהלת תקשורת שיווקית “פלא-פון” תקשורת בע”מ.                         

עותקים : מר אורי פורת  –  מנכ”ל רשות השידור.                                    

             מר יאיר שטרן   –  מנהל הטלוויזיה.                                           

             מר מוטי לוי      –  סמנכ”ל כספים.

             גב’ מירה לוי     –  המחלקה הכלכלית.

             מר קובי בן גור  – יו”ר דירקטוריון פלא-פון.

             מר גיל בול      –   סמנכ”ל השיווק פלא-פון.

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. זהו מכתב התודה של גב’ רוני לטשובר מנהל התקשורת השיווקית של חברת “פלא פון” שנשלח אלי בתום מבצע שידורי הכדורגל הישירים בקפריסין וספרד. המסמך הזה סתם אחת ולתמיד את פיו של סמנכ”ל הכספים מוטי לוי ואנשי המחלקה הכלכלית שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מכתבה של גב’ רוֹנִי לָטְשוֹבֶר היה חשוב וקרדינאלי והֵסִיר כל ספקות לגבי מהימנות ו- מקצוענות השידור והיושרה והאמינות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. יתירה מזאת. בשל חשיפת הפירמה של “פלא פון” בשיעור חסר תקדים על מסך הטלוויזיה הציבורית ולשביעות רצונה המלאה של החברה, נאותה גב’ רוֹנִי לָטְשוֹבֶר לממן גם את השידור הישיר של הגרלת משחקי ההצלבה בהשתתפות נבחרת ישראל בכדורגל בגובה של 15000 (חמישה עשר אלף) דולר. בשער ניצבו מבצעי שידור נוספים, ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000, ואליפות אירופה לאומות בכדורגל (2000  EURO) בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה. הייתי שוב זקוק לסיועם הכספי של קובי בן גור, אילן בן דוב, רוני לטשובר, וגיל בול. והם העניקו לי אותו.

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. חברת “פלא פון” מעניקה דמי חסות בגובה 15000 (חמישה עשר אלף) דולר לשידור הישיר של הגרלת משחקי ההצלבה של נבחרת ישראל בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

גם אנוכי הודיתי לאנשי “פּלֶאֶ פוֹן” ו- “סָאמְסוּנְג”. למי בעצם הייתי יכול להודות חוץ מהם. האם למנכ”ל רשות השידור אורי פורת הכבוי והעייף שאהבתי ? האם לסמנכ”ל הכספים הנרפה, האדיש, וחסר היוזמה שלא הערכתי ? האם לאנשי הוועד המנהל גיל סמסונוב ואלון אלרואי שחתרו ללא לאות תחת רגליהם של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ומנהל ערוץ 1 אדם שראוי להערכה רבה, יאיר שטרן ? היה מוסכם על כולם כי בלעדי קוֹבִּי בֵּן גוּר, אִילָן בֵּן דוֹב, גִיל בּוּל, וגב’ רוֹנִית לָטְשוֹבֶר אי אפשר היה להרים את שלוש ההפקות הטלוויזיוניות הגדולות והיקרות. ביום רביעי – 13 באוקטובר 1999, שיגרתי מכתב תודה מקרב לִבּי לקוֹבִּי בֶּן גוּר ואִילָן בֶּן דוֹב וצוות עוזריהם בחברות פֶּלֶא-פוֹן וסַאמְסוּנְג בלוויית עותקים למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. שיתוף הפעולה שלי עם קובי בן – גור אישיות מרתקת ורבת יוזמה, מוכשרת, ומהירת מחשבה ו- תפישה הייתה פריצת דרך חשובה והניב תמיכה כלכלית נוספת כעבור חצי שנה בעֵת השידורים הישירים של משחקי הכדורסל ב- Final Four של סלוניקי באפריל 2000 בהשתתפות מכבי ת”א. זה היה יעד ההפקה והשידור הבא.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                יום רביעי – 13 באוקטובר 1999

לכבוד :

 קובי בן גור , גיל בול , רוני לטשובר ( “פלא פון” ) , אילן בן- דוב ( Samsung ) 

אנשים יקרים שלום רב ,

תודה רבה לכם על שיתוף הפעולה הפורה והמוצלח, וחסר התקדים עם מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הנוגע למבצע השידורים הישירים של משחקי השלב האחרון במסגרת 2000 EURO, מבצע שידורים ישירים שהחל ב- 4 בספטמבר 1999 במשחק אוסטריה- ספרד, נמשך במשחקים קפריסין נגד ישראל וספרד – קפריסין , והסתיים בהתמודדות ספרד נגד ישראל  ב- 10 באוקטובר 1999. צריך לומר בפה מלא, שאתם אנשים רציניים ומוכשרים, שהיה לי כיף לעבוד ולשתף פעולה עימם. עוד תודה רבה אחת לכם, על העִסקה המשולבת עמכם ועם חברת “צ’ארלטון וכדורגל פלוס” , שאפשרה את השידור הישיר של המשחק אוסטריה – קפריסין מוינה , במקביל לשידור הישיר מאלבאסטה של המשחק ספרד נגד ישראל. מובן ששידור “פאראללי” כזה , חדשותי- עיתונאי במלוא מובן המילה, המאפשר עדכון On Line משני האצטדיונים, מרכז סביבו סקרנות רבה, ובעקבותיו גם Rating  מעולה. כי זאת לדעת. בשידורי הכדורגל הנ”ל בחסותכם, הכה ערוץ 1 את ערוץ 2 והמתחרים האחרים שוק על ירך. ועוד תודה אחרונה לאנשי “פלא פון” היקרים שאפשרו לנו לשדר היום , “בצוהרי היום” מאכן – גרמניה , את הגרלת משחקי ההכרעה של 2000 Euro. סכום של 315000  (שלוש מאות וחמש עשרה אלף) דולר איננו הולך סתם ברגל. אני יודע להעריך אתכם הערכה רבה.

עותקים :

 אורי פורת  –  מנכ”ל רשות השידור.

יאיר שטרן –  מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

 מוטי לוי    –  סמנכ”ל הכספים של רשות השידור.

 מירה לוי   –  חסויות.

 בברכות חמות, יואש  אלרואי 

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. מכתב תודה שלי ליעקב “קובי” בן גור, אילן בן דוב, גיל בול, וגב’ רוני לטשובר שהעניקו לרשות השידור סכום חסר תקדים של 315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אלף) דולר תמורת מבצע השידורים הישירים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1999 של קדם Euro 2000 בהשתתפות נבחרת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הייתי מאוכזב עד למאוד מהקמפיין של נבחרת ישראל בכדורגל בראשות המאמן שלמה שרף . זאת הייתה הפעם הרביעית ברציפות שהוא ושחקניו נכשלים להעפיל לטורנירי הגמר של המונדיאלים ארה”ב 1994 וצרפת 1998 ולטורנירי הגמר של Euro 1996 (באנגליה) ו- Euro 2000 (בהולנד ובלגיה). מימד רצינות התייחסותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושלי לשידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל – תאם את גודל האכזבה. נבחרת ישראל שוב נשארה בבית. במקביל למכתב התודה לאנשי “פלא פון” ו- “סאמסונג” הבעתי בפני מנכ”ל רשות השידור אורי פורת את חוות דעתי על צורת הניהול האנמית והמנהיגות נעדרת מינימום אומץ לב והנְבוּלָה שלו. לא יכולתי להתאפק. הייתי מאוכזב ממנו.

טקסט מסמך : 12 באוקטובר 1999. מכתב האכזבה שלי ממנכ”ל רשות השידור אורי פורת שנשלח אליו באמצעות שני הבוסים הישירים שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (עמוד מס’ 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 12 באוקטובר 1999. מכתב האכזבה שלי ממנכ”ל רשות השידור אורי פורת שנשלח אליו באמצעות שני הבוסים הישירים שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ומנהל הטלוויזיה ערוץ 1 יאיר שטרן. (עמוד מס’ 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אני לא מאמין שמנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל חשב שההישגים הטלוויזיוניים והכספיים הללו נופלים לי מהשרוול.

[1] ראה נספח : מסמך הסיכום של ישיבת ראשות סֶגֶל מ- 20 ביולי 1999, הנוגע לחידוש שידורי הכדורגל בערוץ 1. עותק ממנו נשלח למנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת.

[2] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בנושא “הליגה בכדורגל- עלויות הפקה” אל מנכ”ל רשות השידור מתאריך 17 באוגוסט 1999.

[3] ראה נספח : מכתבי למנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת מתאריך 1 בדצמבר 1999, המבקש לרכוש נתח מהכדורגל הישראלי למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[4] ראה נספח : מכתב הבקשה של ח”כ ומזכיר הקיבוץ הארצי מר אַבְשָלוֹם וִוילָן וראש המועצה האזורית רמת הנגב ויו”ר המועצות האזוריות בישראל מר שְמוּאֵל רִיפְמָן מ- 2  בנובמבר 1999  אל מנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת, המבקש ממנו להיפגש עמם כדי לדון בהחזרת את הכדורגל לערוץ הטלוויזיה הממלכתי.

[5] ראה נספח : מכתבו של יָאִיר אַלוֹנִי מ”מ המנכ”ל אלי מ- 20 בדצמבר 1999 המודיע כי אין אפשרות להיענות לבקשתי לשדר כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[6] ראה נספח : תשובתי ליָאִיר אַלוֹנִי מ- 23 בדצמבר 1999 על אובדן הכדורגל לעַד.

[7] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן מ- 25 באוגוסט 1999 בעניין שידורי הכדורגל למנכ”ל רשות השידור אורי פורת.

[8] ראה נספח : מכתבה של גב’ רוֹנִי לָטְשוֹבֶר מנהלת התקשורת השיווקית של חב’ “פֶּלֶא-פוֹן”  אליי, מ- 13  באוקטובר 1999 . המשבח את שיתוף הפעולה בין ערוץ 1 לחברת “פֶּלֶא-פוֹן” בשידורים הישירים של שני משחקי הכדורגל : קפריסין – ישראל, וספרד- ישראל.

תכנונים מפורטים שלי ותקוות שווא טלוויזיוניות (גם שלי) כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 ההוא בשנים 1999 ו- 2000 בעידן יו”ר התאחדות הכדורגל הישראלי גברי לוי ז”ל ובתקופתו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בקדנציה ה- 2 שלו.

זה היה לפני יותר מ- 18 שנים. ביום שני – 15 בחודש מאי של שנת 2000 התכנסנו מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ואנוכי בתל אביב יחדיו עם הספונסרים ונותני החסות מר קובי בן גור יו”ר דירקטוריון “פלא פון” ומר אילן בן דוב בעל  Samsung ובעל חברת “Sanny” תקשורת, לארוחת ערב חגיגית במסעדת הסטייקים “דיקסי” ברחוב “הארץ” בתל אביב. ההתכנסות הייתה בעצם טקס חתימה על מתן חסות בגובה של 750000 (שבע מאות וחמישים אלף) דולר שהעניקו “פלא פון” ו- “Samsung” לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנערכה לקראת מבצע השידורים הבינלאומי הנרחב של 2000 Euro, תואר שניתן לאליפות אירופה לאומות בכדורגל 2000, טורניר שכלל בתוכה 31 משחקים ועמד להיערך ביוני ויולי 2000 בהולנד ובלגיה, והיה החשוב והיוקרתי ביותר לאחר המונדיאל. זה היה המון כסף וסכום חסות עצום בימים ההם. קדם להתכנסות מסמך מפורט של סיכום ההבנות בין שני הצדדים שהוצאתי ב- 14 במארס 2000 (בידיעתו והסכמתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן) ואשר נשלח למר קוֹבִּי בֵּן גוּר (פלאפון), אילן בן דוב (סאני), גִיל בּוּל (פלאפון), וגב’ רוֹנִי לָטְשוֹבֶר (פלאפון), לרבות מידע אודות מהות ותקופת הזמן של חשיפת החסויות והסקרולים שיינתנו להם ב- Prime time לאורך כל 31 השידורים הישירים של משחקי הטורניר תמורת כספם. המסמך כלל גם את רשימת 31 המשחקים ומפה מפורטת של ימים, תאריכים, ושעות של 31 המשחקים. זאת הייתה עסקה כלכלית טובה מנקודת מבטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. קובי בן גור ואילן בן דוב סמכו ידיהם על מסמך סיכום ההבנות בינינו ונתנו את מילתם בטרם החתימה עם מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. שידורי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכו בשל בלעדיותם וראשוניותם למשאב כלכלי. החסויות כיסו חלקים גדולים מהעלויות הכספיות של הכיסוי הטלוויזיוני של האירועים הגדולים – בארץ ובעולם. אנוכי מתעד שוב ומוצא צורך להציג עוד הפעם את המסמך שחיברתי וכתבתי ב- 14 במארס 2000 לקובי בן גור + אילן בן דוב + גיל בול + גב רוני לטשובר. הנהו כלהלן. euro 2000 1 טקסט מסמך (1) : 14 במארס 2000. סיכום פגישה שהתקיימה ב- 13 במארס 2000 בבית חברת “פלאפון” בגבעתיים בהשתתפות קובי בן גור, אילן בן דוב, גיל בול, וגב’ רוני לטשובר. ובהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואנוכי. עמ’ מס’ 1 מתוך 6. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). euro 2000 2 טקסט מסמך (2) : 14 במארס 2000. סיכום פגישה שהתקיימה ב- 13 במארס 2000 בבית חברת “פלאפון” בגבעתיים בהשתתפות קובי בן גור, אילן בן דוב, גיל בול, וגב’ רוני לטשובר. ובהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואנוכי. עמ’ מס’ 2 מתוך 6. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   euro 2000 3 טקסט מסמך (3) : 14 במארס 2000 . סיכום פגישה שהתקיימה ב- 13 במארס 2000 בבית חברת “פלאפון” בגבעתיים בהשתתפות קובי בן גור, אילן בן דוב, גיל בול, וגב’ רוני לטשובר. ובהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואנוכי. עמ’ מס’ 3 מתוך 6. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   euro 2000 4 טקסט מסמך (4) : 14 במארס 2000. סיכום פגישה שהתקיימה ב- 13 במארס 2000 בבית חברת “פלאפון” בגבעתיים בהשתתפות קובי בן גור, אילן בן דוב, גיל בול, וגב’ רוני לטשובר. ובהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואנוכי. עמ’ מס’ 4 מתוך 6. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). euro 2000 5 טקסט מסמך (5) : 14 במארס 2000. סיכום פגישה שהתקיימה ב- 13 במארס 2000 בבית חברת “פלאפון” בגבעתיים בהשתתפות קובי בן גור, אילן בן דוב, גיל בול, וגב’ רוני לטשובר. ובהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואנוכי. עמ’ מס’ 5 מתוך 6. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). euro 2000 6 טקסט מסמך (6) : 14 במארס 2000. סיכום פגישה שהתקיימה ב- 13 במארס 2000 בבית חברת “פלאפון” בגבעתיים בהשתתפות קובי בן גור, אילן בן דוב, גיל בול, וגב’ רוני לטשובר. ובהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואנוכי. עמ’ מס’ 6 ואחרון מתוך 6. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמובן שמנכ”ל רשות השידור אורי פורת הביא עמו את סמנכ”ל הכספים שלו מר מוטי לוי ואנוכי דרשתי ממנו לארח גם את יאיר שטרן שכבר לא היה מנהל הטלוויזיה (סיים את תפקידו ב- 30 באפריל 2000) אך היה יחדיו עמי שושבין ההסכם הנכבד שהיה טמון בו כאמור כסף רב. קובי בן גור הביא עמו את מר גיל בול. אילן בן דוב הופיע לבדו. בתום הרמת כוסות היין לחיים. נשאתי נאום קצר בן כמה משפטים בהם הודיתי מקרב לבי ל- קובי בן גור ואילן בן דוב, והותרתי את רשות הדיבור כמקובל לשתי האינסטנציות הבכירות אורי פורת ולבא אחריו יאיר שטרן. אחריו נשאו נאומים גיל בול וקובי בן גור. אילן בן דוב היה הנואם האחרון בטרם טריפת הסטייקים העסיסיים של מסעדת “דיקסי” בעלת מוניטין בתחום. פתאום שמעתי את אילן בן דוב אומר שיש לו כמה תיקונים להציע לקראת חתימה על ההסכם. הוא ביקש להפחית מסכום החסות לאחר שנתן את מילתו. נדהמתי והתפרצתי לתוך דבריו, “כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הזמנתי לכאן הערב את מנכ”ל רשות השידור אורי פורת כדי לחתום עמכם על ההסכם ולא כדי לפתוח אותו ולנהל מו”מ חדש במסעדה”. אילן בן דוב לא נשאר חייב, “תשמע מר יואש אלרואי בעסקים הכל מותר”. הייתי מחומם והשבתי לו מייד, “מה אתה אומר אילן בן דוב ? אולי בעסקים הכול מותר אך בטוח אסור לשקר. הרי סגרנו את כל הפרטים אתך ועם קובי בן גור בטרם החלטנו להיפגש במסעדת “דיקסי” “. אילן בן דוב שב וחזר על המנטרה “בעסקים הכול מותר”. חמתי בערה בי. לחשתי לאורי פורת שישב לצדי, “תשמע המנכ”ל אני מצטער שכך התפתחו העניינים. לא תיארתי לעצמי שניהלתי יחדיו עם יאיר שטרן מו”מ עם אדם כה לא אמין, לא מהימן, ולא ישר. אני מרגיש שהוּלכתי שולל והִטעיתי בתמימות שלי גם אותך. אני פורש מכאן ועוזב בכעס רב את המסעדה. תגמור מה שתגמור. גם יאיר שטרן כאן”, ואז משכתי במפה שהייתה פרוסה על השולחן הארוך. כמה כוסות עדיין גדושות ביין מרלו וקברנה וכמה בקבוקים וצלחות התעופפו, התנפצו, והתרסקו על ריצפת המסעדה. קובי בן גור ניסה לעצור אותי, “גם אני פה”, אמר והוסיף, “יואש אלרואי זה לא סוף העולם”, אולם לא יכולתי להישאר עוד בחברתו של אילן בן דוב אדם שאיננו עומד במילה שלו. אולי זה באמת כך בעסקים. חזרתי נסער לביתי ברמת גן ברחוב גורי יהודה 2 ליד תיאטרון רמת גן. לא הצלחתי להירדם כל הלילה. למחרת טלפנו אלי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת וגם יו”ר דירקטוריון “פלא פון” והודיעו לי כי העסקה נשארת על כנה. חלפו מאז יותר משמונה עשרה שנים. לפתע בצהריי יום חמישי – 11 ביולי 2013 שמעתי במהדורת החדשות כי בנק לאומי עיקל את כל הנכסים של אילן בן דוב (האיש שאמר כי בעסקים הכול מותר) ומי שחייב לבנק לאומי יותר מ- 62.000000 (שישים ושתיים מיליון) שקל.

ראה : “ישראל היום”. יום שישי – 12 ביולי 2013 . “ישראל היום” מייחד מקום בעיתון להסתבכותו ונפילתו של איש העסקים מר אילן בן דוב. 

ראה : “דהמארקר”. יום שישי – 12 ביולי 2013. העיתון “TheMarker” מפרסם היום את הידיעה כי בנק לאומי הטיל עיקול על נכסיו של מר אילן בן דוב בשל חובות של 62.000000 (שישים ושתיים מיליון) שקל לבנק. 

מנהיגות וניהול. 

אי אפשר לדבר על התפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל (והבינלאומית) בספר עב הכרס “הפקות חובקות ארץ ועולם” ובסדרה רחבת ההיקף כולה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, מבלי להעלות לקדמת הדיון במסמך הזה את הערכים העליונים של מנהיגות בעלת יושרה ב- Media הזאת של תקשורת המונים ואת רעיון הדבקות במשימה. אותם ערכי המנהיגות והדבקות במשימה של אותו קומץ אנשים שהפכו את הטלוויזיה למציאות איתנה בארץ וסביב הגלובוס . דמויותיהם של אותם אִישֵי הטלוויזיה הדגולים האלה בארץ (ובעולם) שהמציאו אותה לפני כ- 134 שנים והקימו את המפעל הזה לפני כ- 86 שנים בעולם ולפני כ- 50 שנים במדינת ישראל, חוצים את הספר הזה בזה אחר זה לאורכו ולרוחבו – ולא בכְדִי. אין תחליף למנהיגות מוכשרת הגונה ובעלת יושרה. מנהיגות רצינית יוצרת אווירה של טוהר יצירה, מוסר עבודה, ומוֹרָל. המוֹרָל והמוטיבציה של העובדים הם הנשק החשוב ביותר של כל אִרגון באשר הוא, לבטח של מוסד תקשורת מורכב כמו רשת טלוויזיה שנדרש כל הזמן ובכל עֵת לאמינות ומהימנות (מקסימליים) בכל הדרגים האנושיים שלו : עיתונאות, הנדסה, ודירוג משולב, ולוגיסטיקה. אמינות ומהימנות הם ההורים של המורל והמוטיבציה. המוֹרָל והמוטיבציה של העובדים הם אבות הצלחת השידור. כך זה בכל תחום עשייה בחיינו. אין בכך ספק. את השידור הציבורי בישראל שירתו מעט מידַי מנהיגי אמת וכיהנו בו מנהלים מוכשרים ספורים שידעו לבנות אחדות ומוֹרָל, ולייצר מוטיבאציה. צריך להבין שהאיש שהתמנה להיות מנכ”ל רשות השידור הממלכתית במדינת ישראל לתקופה של חמש שנים איננו רק מנהל כללי. הוא גם העורך הראשי של השידור הציבורי בישראל . מדינת ישראל הפקידה ומסרה את השידור הציבורי בידיו לפיקדון. בכתב המינוי שלו  מתחייב המנכ”ל להעביר את רשות השידור בתום חֲמֵש שנות ניהולו לבא אחריו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותה מקודמו. צריך לומר בצער בפרולוג המורכב כי תוצאת השוואת הניהול של רשות השידור לדורותיה ע”י ובין המנכ”לים השונים איננה מזהירה ולא מביאה בהכרח לתוצאות חיוביות בלבד. יש פנים לכאן ולכאן. באפריל 1993 מינו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ושרת החינוך גב’ שולמית אלוני ז”ל את מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל לכהונה הרמה של מנכ”ל רשות השידור. מייד עם בואו לרשות השידור סילק את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציב במקומו את יאיר שטרן. תשע שנים אח”כ בקיץ 2002, מינו השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש ממשלת ישראל אריאל “אריק” שרון את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. הוויכוח והמחלוקת סביב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם נסב תחילה אודות גִילוֹ ולא איכות אישיותו. אחד מתומכיו ומליצי היושר למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור היה יוסף “טומי” לפיד (בעבר מנכ”ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979). הוא העיד לטובתו של יוסף בר-אל בלשונו הבוטה, כלהלן : “יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם” [1]. ציטוט מדויק.

שיא הצחוק והטרגדיה. יוסף בר-אל הוכרז ע”י הוועד המנהל וחברי המליאה כאישיות חיונית שאין בִּלְתָּה כדי לנהל את רשות השידור. אילו וועדת רְבִיבִי בראשותו של השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ”ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי בישראל. לא רק וועדת רביבי הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל. גם מנכ”ל רשות השידור בעבר יוסף “טומי” לפיד ז”ל (בשנים 1984 – 1979) יצא ללמד סנגוריה עליו. יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי. יוסף “טומי” לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 בגלי צה”ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ”ל המיועד את המילים הבאות : “יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם” [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ”ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ”ל המיועד. בינואר 2004 נפגשתי עם הח”כ ושר המשפטים יוסף “טומי” לפיד ז”ל  בלשכתו במשרדי מפלגת “שינוי” בתל אביב. הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת ישראל בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד, אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו. שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר. הוא סירב לענות לשאלות שלי שעסקו במינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון למנכ”ל רשות השידור, והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas), וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם בחיים יותר מאשר  לאחרים. זה לא עניין אותי. באתי אליו כדי לאסוף מידע הנוגע למחקרי ו- כתיבתי את סדרת 13 הספרים המאוגדים תחת כותרת משותפת “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. ניתקתי מגע מאדם שרחשתי לו פעם הערכה וכבוד. יוסף “טומי” לפיד ז”ל כיהן כידוע בתפקיד מנכ”ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979. מאוחר יותר היה יו”ר מפלגת “שינוי”, שר המשפטים, וסגן ראש הממשלה של אריאל שרון.                                     

טקסט מסמך : מדהים. הצהרתו הבוטה של יוסף “טומי” לפיד ז”ל ברדיו גלי צה”ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם”. יוסף “טומי” לפיד הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית. (באדיבות העיתון “מעריב”).

טקסט תמונה : יוסף “טומי” לפיד ז”ל נמנה על קבוצת אוהדיו ו- תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ”ל רשות השידור. הוא השתמש במטפורה ארוטית שלפיה יש ליוסף בר-אל יכולת לנהל את רשות השידור. (לע”מ תמורת תשלום).

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור “שערי צדק” בירושלים ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא “מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ”, ולכן חשוב שימונה למנכ”ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007″. דן שילון חיווה בשעתו את דעתו שלו על יוסף בר-אל כלהלן : “…יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך…”.  השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 במאה הקודמת בליגה הלאומית בכדורגל), מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו כלהלן : “כדי להכשיר מינוי פוליטי צריך לא סתם “כשִירוּת מיוחדת”, אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן, מיוחדים, וחריגים”, והוסיף, “וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות”. אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. אין ספק בכך. “Come back” בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 של רשות השידור, צָבָר הערוץ רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם. מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 נַע באופן שיטתי מרבית הזמן לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב. שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים. הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו . ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו. הוא לא נענש על כך. ייתכן כי המנכ”לים ההם של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל (1998 – 1993) ואחריו אורי פורת ז”ל (2001 – 1993) בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג האפסית שהפכה לקֶלֶס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה.

מנהיגות ויושרה.

לא ניתן להשוות את איכות וטיבה של רשות השידור תחת מנהיגותו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בשנים 1998- 1993 חתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976, אבי התוכנית הסטירית “ניקוי ראש”, ומתעד דָגוּל, לזאת העלובה והחנפנית של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. ממשלת ישראל הכירה בטעותה והדיחה את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ”ל רשות שידור מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך.

barel 2

טקסט מסמך : 3 במאי 2005 . עיתון “מעריב” מספר לקוראיו על החלטת ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון להדיח את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ”ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ”ל רשות שידור מכהן שקוראים לו יוסף בר-אל.  (באדיבות העיתון “מעריב”).

נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת למינוי של קבע ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ”ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשֵאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל כבר בראשית הדרך. היה מדובר ב- איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר דאז גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא. עולם הפוך. שלוש שנים אח”כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל “אריק” שרון והכירה בטעותה האנושה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ”ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ”ל רשות שידור מכהן. ואז באה שנת 2011. באותה השנה של 2011 הפקידה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את רשות השידור בידיו של מנכ”ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת הציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חשבה אותו לראוי. ברור שהיה מדובר בהעדפה פוליטית. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מינו לצדו של יוני בן מנחם את ד”ר אמיר גילת ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. חלפו שלוש שנים כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. ב- 2014 הבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן כי עשו מקח טעות. שגיאה חמורה. ממשלת ישראל פקחה עיניים ולמדה לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם הפוך. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם סגרו יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה ששניהם יוני בן מנחם ואמיר גילת היו האחראיים הראשיים על תקינותה בשנים 2014 – 2011 , ולא עמדו במשימה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הכירו אותו מאז השנים 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נעמדה על רגליה לצדו של רדיו “קול ישראל” הוותיק. עכשיו ב- 2014 הטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, הוציאה לה צו פירוק ומינתה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. דוד האן מינה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה מיהר לפטר את המנכ”ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רחבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. סדרת 13 הספרים היא מסכת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו”מ, זכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, מהפכת ה- Internet, לא הייתה יכולה להתרחש ללא המהפכה שקדמה לה מהפכת המידע של הטלוויזיה. 

היה מדובר בסיפור של תקופה משגשגת בחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל בשנת 2000 שלא תחזור עוד על עצמה לעולם. מדובר בנֵס טלוויזיוני ישראלי שהתרחש בתווך של שתי תקופות אוֹפֶל : ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 וניהולו את רשות השידור בתפקיד מנכ”ל בשנים 2005 – 2002. הפוליטיזציה עשתה שמות בשידור הציבורי בישראל. ההיסטוריה דנה את שמם של שני המנכ”לים של רשות השידור יוסף בר-אל (2005 – 2002) ושל יוני בן מנחם (2014 – 2011) לחרפה, לגנאי, ו- לדיראון עולם. רוֹש וְלַעֲנָה. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכלותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ואהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ”ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה הממשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז המינוי המופרך נאלצה במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ? מדוע ממשלת ישראל לא התייעצה עם מומחים נוספים מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד יוסף בר-אל והסתמכה רק על עדותו של פוליטיקאי רדוד וכושל בשם רענן כהן ? איזה אינטרס מובהק היה לשר רענן כהן להמליץ במארס 2002 בפני ראש הממשלה אריאל שרון דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור כשבשטח מסתובבים אישים רמי מעלה ויושרה ומצטיינים בתחום תקשורת ההמונים ?

ב- 2 במאי 2005 התחוללה רעידת אדמה במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשותו של אריאל “אריק” שרון וסגנו אהוד אולמרט מדיחה את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ומסלקת אותו לאלתר ממנהיגות השידור הציבורי. לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל נשלח בבושת פנים הביתה. מרבית הציבור בארץ איננו ער דיו, לא מתעניין, ולא מבין את חומרת התנהלותו המתמשכת של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בין כותלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” בתקופה שבין תאריך מינויו לתפקיד הרם באפריל 2002  לתאריך הדחתו במאי 2005. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר לעצמם את ממשלות ישראל לדורותיהן מדיחה מנכ”לים בעבר של רשות השידור ברמת אישיות של דור שנכחד ואיננו עוד עמנו כמו למשל של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל, יִצְחָק לִבְנִי ז”ל, יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל, ו/או מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל ? מדוע אם כן הודח דווקא יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ”ל רשות השידור, וסולק ממנה לעַד ע”י ממשלת אריאל “אריק” שרון וסגנו אהוד אולמרט ?

יוסף בר-אל התגלה לי כמנהל טלוויזיה כושל ונטול כישרון כבר בשנים 1993 – 1990. אולם לא מייד. וועדת המכרזים של רשות השידור בראשות מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו”ר הועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז”ל בחרה בו ב- 10 ביולי 1990 להיות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא העדיפה אותו על פניהם של העיתונאי נסים משעל והבימאי הוותיק יוסי צמח ז”ל. מנהל כל רשת שידור באשר היא נושא על כתפיו אחריות כבדה. הוא איננו רק האחראי הראשי לשידור התוכן אלא מתפעל ראשי של טכנולוגיה טלוויזיונית מורכבת, מצבור אנושי, וההתנהלות לוגיסטית ענקית בתוכה. התוכן המשודר איננו רק פרי טעמו של מנהל הטלוויזיה שהוא כידוע העורך הראשי של הרשת, אלא גם פועל יוצא של ניהול נבון וניצול הגיוני של משאבי השידור העומדים לרשותו, לרבות תפעול נכון ויעיל של כוח האדם, ושימוש מושכל בלוגיסטיקה המורכבת של רשת הטלוויזיה בראשה ניצב. הבקיעים הראשונים בכישרון הניהול הטלוויזיוני של יוסף בר-אל הופיעו בכל עוצמתם בשידור הישיר בשבת אחה”צ – 9 בפברואר 1991 (בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1) בו קטע וגדע בעת השידור הישיר ההוא על סמך שיקול עריכה מזויף ופגום את הפנדלים במשחק הגמר על גביע הטוטו שהתקיים בבאר שבע בין קבוצות מכבי חיפה – בית”ר ת”א. הוא נימק את הגדיעה חסרת ההיגיון בטענה טלפונית מגוחכת מביתו אותה מסר למפקח המאסטר באותה שעה המהנדס אלי קרייתי, “כי ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל”. אלי קרייתי השיב לו : “יוסף בר-אל תמתין עוד כמה דקות, המשחק מסתיים מייד, נותרו רק בעיטות ההכרעה מ- 11 מ’, זה שיא המתח, אל תקטע”. יוסף בר-אל התרתח וזעק לשפופרת : אלי קרייתי תעשה את אשר פקדתי עליך. ליואש אלרואי היה מספיק כדורגל. תוריד אותו ואת הכדורגל שלו מהשידור הישיר ותשים במקומו שידור חוזר של שרה’לה שרון” (המוסיקאית שרהל’ה שרון בת קיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן נחשבת להוגה, מנחה, ומבצעת של רעיון השירה בציבור). זה מה שאלי קרייתי סיפר לי בתום שיחת הטלפון המביכה והמטומטמת כדבריו. המשחק בין מכבי חיפה לבית”ר ת”א הסתיים בתיקו 0:0 בתום 120 דקות ושתי הקבוצות נערכו לבעיטת הכרעה מ- 11 מ’. השידור ישיר של משחק הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אמור להימשך עוד דקות אחדות. את המשחק ההוא שידרו מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון. היציעים היו ריקים לחלוטין (על פי הוראת כוחות הביטחון בשל ירי טילים עיראקיים על ישראל). רק כמה מסכות אב”כ לשעת חירום של עובדי הטלוויזיה שהיו מונחות על כמה מושבים באצטדיון בבאר שבע היו עֵדוֹת יחדיו עם 2000000 (שני מיליון) צופי טלוויזיה מסוגרים בבתיהם לשיאה של דרמת כדורגל שעמדה להסתיים בתוך דקות ספורות בפנדלים. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל גדע את השידור הישיר ברגע השיא שלו בנימוק ש- “ליואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל”, כאילו מדובר במשימת שידור ישיר פרטית שלי.. הבנתי שבראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב אדם לא רק שאיננו מוכשר אלא גם קל להשפעה ונוח ללחצים ע”י אנשים שעומדים במוקדי כוח שונים. כלל לא היה מפתיע כשהצהיר פוליטית את מה שהצהיר ללא כחל ושרק כעבור אחת עשרה שנים שחלפו (מאז 9 בפברואר 1991) בעיתון “מעריב” של יום שישי – 26 באפריל 2002, הצהרה שזעזעה את אוֹשְיוֹת העיתונאות הדמוקרטית במדינה חופשית כישראל. הוא הביע את דעתו באותו היום ההוא בפני גב’ שרי מקובר עיתונאית “מעריב” כי הוא כמנהיג השידור הציבורי המיועד (עֶרֶב מינויו למנכ”ל רשות השידור על פי החלטת ראש הממשלה אריאל שרון ובהמלצת השר הממונה רענן כהן) מתחייב כלהלן : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”. לא ייאמן…? דווקא ייאמן…!

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון “מעריב” מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר את על עצמו : אלוהיםם קרא לי ואמר : ג’ו סיים את המשימה שלך” והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה דמוקרטית כישראל : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”. כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור הדיחה אותו ממשלת ישראל במאי 2005 מכהונתו הרמה. (באדיבות העיתון “מעריב”).

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. בחלוף שלוש שנים. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מסלקת ומדיחה את מנכ”ל רשות  השידור המכהן יוסף בר-אל לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. (באדיבות “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

יוסף בר-אל היה מגלומן נטול כל כישרון. איש דַל ועלוב. מנהיגים דלים ונטולי כישרון לעולם יקיפו את עצמם ואת סביבתם הקרובה בעוזרים לא מוכשרים כמותם אך נאמנים להם. עבדים צייתנים אומרי “הֵן”. YesMen. 

לקראת תחילת כיסוי עונת הכדורגל בספטמבר 1991 היה ברור לי שהתוכנית “משחק השבת” אמורה להיות שוב מסמך עיתונאי קטוע וגדוע מפאת היעדר אמצעי הפקה, שידור, צילום, ועריכה. משהו בדומה ל תוכנית “מבט ספורט” שדן שילון ואלכס גלעדי הפיקו בסוף שנות ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. ההבדל היה נעוץ כמובן בפער שבין שתי התקופות. שניהם, דן שילון ואלכס גלעדי פעלו בעידן ימי בראשית ואני פעלתי בימים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר הייתה וותיקה, בעלת ניסיון, ומבוססת. האופציות הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלה השתפרו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בעצה אחת עם מנהל שירותי חטיבת ההפקה שלו מר יוסף “יוסי” משולם החליטו להקצות לי שני צוותים מידי ימי שישי ושבת לצורך כיסוי משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום). כלומר, יכולתי לכסות כ- % 33 ו/או במקרה הטוב משהו כמו % 50 מהמשחקים. מצב בלתי מתקבל על הדעת בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקה בידיה באופן בלעדי ובלבדי את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. היה מדובר במעשה בגידה טלוויזיוני ביודעין בחוזה / הסכם שנחתם בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין התאחדות הכדורגל. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית התנהגה כמונופול שידור מסריח ועלוב תוך עצימת עיניים של מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא אריה מקל ו- יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז”ל. היה מדובר בתקופת ניהול מחורבנת. הטלוויזיה ישראלית הציבורית מחזיקה כ- מונופול בכל זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (ליגה + גביע המדינה + משחקי נבחרת ישראל) אך מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית יוסף בר-אל יחדיו עם עושה דברו מנהל שירותי הפקה של המוסד יוסף “יוסי” משולם מחליטים לחשוף שליש ו/או במקרה הטוב % 50 מתמונת השידור. היה מדובר בגישה כוחנית, עלובה, ומתריסה של יוסף בר-אל. אין מנוס מלחזור שוב על מה שנאמר בבלוג ובשלושה עשר הספרים כי היה מדובר במנהל רשת שידור דל כישרון, מוגבל, וירוד אולם כוחני בשם יוסף בר-אל.

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1991. כותרת ראשית בעיתון “חדשות” בעריכת יוסי קליין ובהוצאת המו”ל עמוס שוקן, “הטלוויזיה עושה צחוק מהכדורגל”. בכותרת המשנית מצוין “כי לא יתכן שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תרכוש את זכויות השידורים ותשתמש בהן לרעה”. היה מדובר בעיתונאות טלוויזיונית מחורבנת שהנהיג וכפה יוסף בר-אל. עם נסיקתו המטאורית של מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1991 השתנתה מדיניות חשיפת הכדורגל הישראלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מקצה לקצה. (מתוך לקט העיתונות של רשות השידור). 

בספטמבר 1991 נתתי למנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל לדעת את חוות דעתי אודותיו, וכה אמרתי לו : “…הניהול שלך מגוחך ושיקול דעתך הטלוויזיוני לקוי. אם אתה קונה זכויות שידורים במיטב כספו של משלם האגרה כמו הכדורגל הישראלי, עליך להעניק לסחורת השידור הזאת יחס רציני, תשומת לב, וזמן מסך ב- Prime time כמצופה מעיתונאי רציני, ואם לאו וותר על כל העניין…”. הבנתי שאין עם מי לדבר.ב- 13 בספטמבר 1991 כתבתי לו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל את מכתב ההתפטרות שלי מניהול חטיבת הספורט. “…אינני יכול עוד לשאת באחריות לעליבות הנוראית שהשתררה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית…”, רשמתי לו את המסמך הבא.

טקסט מסמך : יום שישי – 13 בספטמבר 1991. מכתב ההתפטרות שלי מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט (עמוד מס’ 1 מתוך 3) כפי שהוגש למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית מרר יוסף בר-אל בגין מחסור באמצעי צילום והפקה. “אינני יכול עוד לשאת באחריות לעליבות הנוראית שהשתררה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית”, כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 13 בספטמבר 1991. מכתב ההתפטרות שלי מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט (עמוד מס’ 2 מתוך 3) כפי שהוגש למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל בגין מחסור באמצעי צילום והפקה. “אינני יכול עוד לשאת באחריות לעליבות הנוראית שהשתררה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית”, כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 13 בספטמבר 1991. מכתב ההתפטרות שלי מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט (עמוד מס’ 3 ואחרון מתוך 3) כפי שהוגש למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל בגין מחסור באמצעי צילום והפקה. “אינני יכול עוד לשאת באחריות לעליבות הנוראית שהשתררה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית”, כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום דברי הביקורת שלי ולאחר כתיבת המכתב הנ”ל הזה הפכתי לבר פלוגתא של מנהל הטלוויזיה הזה שקוראים לו יוסף בר-אל. הוא אומנם שיפר במשהו את אמצעי ההפקה, הצילום, והעריכה של חטיבת הספורט בראשותי והיטיב עמי וביקש שאקח בחזרה את המסך הנ”ך, אך סומנתי על ידו כיריב שלו. אף על פי כן הלך עמי כברת דרך וניאות לבקשתי לא רק לשדר ישיר את משחק הגמר על הגביע האנגלי ליוורפול – סנדרלנד במאי 1992 אלא הסכים לבקשתי להטיס לשם את השַדָּר המוביל שלי מאיר איינשטיין כדי שנעשה זאת מעמדת שידור באצטדיון “וומבליי”. “…יואש אלרואי שתהיה לי בריא זה באמת לא טוב לשדר אירוע ספורט ברמה כזאת הנערך באנגליה מהמוניטור Off tube בירושלים…”, שַח לי לפתע במין מתק שפתיים, בנינוחות מפתיעה, ורצינות תהומית. כשרצה ידע האיש העָלוּב הזה להיות ג’נטלמן מארץ הג’נטלמנים. השַדָּר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז”ל היה כאמור הנהנה העיקרי ועמו גם הצופים שלנו.

טקסט מסמך : 21 במאי 1992. מאיר איינשטיין משדר ישיר את את משחק הגמר על הגביע האנגלי בין קבוצות ליוורפול וסנדרלנד מעמדת שידור באצטדיון “בלומפילד”. עיתונאיי “מעריב” מר אבי מלר מחווה את דעתו אודות השידור הישיר ההוא. (באדיבות העיתון “מעריב”).

תקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 הייתה עבורי מפח נפש ויחד עם זה סוף ועמו התחלה חדשה. ביוני 1992 נבחר יצחק רבין (בן 70) שוב לראש ממשלת ישראל . הוא מינה את גב’ שולמית אלוני מנהיגת מפלגת מר”צ לשרת החינוך והתרבות. שולמית אלוני הבלתי נלאית הצליחה לחולל תהפוכות ומפנה מרחיקי לכת ברשות השידור. היא הציעה למנכ”ל רשות השידור המכהן אריה מקל את משרת ה- קונסול מטעם משרד החוץ באטלנטה – ארה”ב בתנאי שיפנה את הכס למרדכי “מוטי” קירשנבאום. אַרְיֵה מֶקֶל הסכים לפנות את מקומו ו- ללכת תמורת קבלת משרה חדשה של קונסול משרד החוץ באטלנטה בירת מדינת ג’ורג’יה ב- ארה”ב. ב- 18 באפריל 1993 התמנה מוטי קירשנבאום במקומו למשרה הרמה של ניהול רשות השידור. בעת שיחות התחקיר שניהלתי עם גב’ שולמית אלוני ב- 2005 אמרה לי כלהלן : “…ביקשתי ממוטי קירשנבאום לפטר מייד לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה בשל היותו פוליטיקאי ולא עיתונאי…”.

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור ד”ר עמית שכטר, מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל (מאחור), השרה שולמית אלוני ז”ל, ונשיא ה- EBU הגרמני ד”ר אלברט שארף. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום לא מילא את פקודתה מייד. הוא המתין קמעא ואז ביולי 1993 הדיח את יוסף בר-אל ומינה במקומו את יאיר שטרן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בראשית עידן מוטי קירשנבאום סילק יוסף בר-אל בעצה אחת עם הממונה הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם את תוכנית האקטואליה “מבט ספורט” עתירת הרייטינג משמונה בערב מידי יום חמישיי לשתיים עשרה וחצי אחר חצות. לא יאומן…? ייאמן…! במקום “מבט ספורט” תוכנית איתנה בעלת ערך תיעודי – עיתונאי – חדשותי שפנתה לדור הצעיר והמבוגר כאחד, הוא שיבץ לשמונה בערב בימי חמישי את תוכנית הַנֶפֶל האנגלית הקנויה “בֶּנִי הִיל” הנואף המזדקן עם השפנפנות שלו, ועשה זאת בעצה אחת עם מנהל התוכניות והמשת”פ שלו אליעזר “גייזר” יערי. צריך להבין מה התרחש כאן : “בֶּנִי הִיל” תוכנית יעני בידור קנויה, מחורבנת, ועלובה שודרה ב- Prime time של השידור הציבורי על חשבון “מבט ספורט” העיתונאית – חדשותית הוותיקה ובעלת המורשת שהוזזה ל- 00.30. היה מדובר לא רק בהתרחשותו של ביזיון נוראי על מסך הטלוויזיה הציבורית אלא גם בכניעתם, הרמת ידיים וירידה על הברכיים של שני מנהלי החטיבות התוכניות והחדשות, אליעזר יערי ואלימלך רם. ברור שראיתי בשניהם משת”פים ירודים חסרי כבוד אישי ומקצועי.  הרצתי למנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז”ל וליוֹסֵף בַּר-אֵל את מחאותיי ב- 2 וב- 28 במאי 1993. הנה הן כלשונן. המחאה הזאת למנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל נכתבה בכתב ידי ובדם לבי. ההחלטה האידיוטית שלו להזיז את “מבט ספורט” לשידור ב- 00.30 העידה עד כמה האיש הזה שקוראים לו יוסף בר-אל הוא מנהל טלוויזיה ירוד, נחות, ועלוב.

טקסט מסמך : 2 במאי 1993. ראשית עידן מנכ”ל רשות השידור החדש מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום. זהו מכתבי למנהל חטיבת החדשות והבוס הישיר שלי אלימלך רם הדן בהעתקתת “מבט ספורט” תוכנית אקטואליה עשירה ברייטינג המשודרת באורח קבע בשמונה בערבב והעברתה ללא שום סיבה מוצדקת לחצות וחצי (00.30). לא יאומן…? דווקא ייאמן…!! הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה זה מכבר לבימת שידור רדודה ערב הקמתו של ערוץ 2 המסחרי. הסטת “מבט ספורט” לשעה שבה כל הדור הצעיר וגם רבים מהדור המבוגר, נַם כבר את שנתו הייתה החלטה אומללה ועלובה של מנהל טלוויזיה לא מוכשר יוסף בר-אל שנסמך על תמיכתם הפעילה של מנהל חדשות חלש אלימלך רם ומנהל חטיבת תוכניות כושל בשם אליעזר יערי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 28 במאי 1993. מציאות טלוויזיונית בלתי מתקבלת על הדעת ב- ראשית עידן מנכ”ל רשות השידור החדש מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום. זהו מכתב המחאה שכתבתי בכתב ידי ודם לבי ושלחתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אודות הסטת “מבט ספורט” לחצות וחצי בימי חמישי בשבוע, והצבתה במקומה בשמונה בערב את תוכנית הבידור הקנויה והקלוקלת “בני היל” הנואף המזדקן. עותקים מהמסמך הנ”ל נשלחו למנהל חטיבת התוכניות אליעזר יערי ומנהל מחלקת ההגשה גב’ יפה מישורי. שאלתי את עצמי, מילא יוסף בר-אל אולם כיצד זה מנהל חטיבת התוכניות אליעזר “גייזר” יערי מסכים לשיבוץ עלוב וקלוקל כזה ב- Prime time הציבורי ומדוע ולמה מנכ”ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום עדיין מחריש ואיננו מתערב נוכח שידור ציבורי כל כך בזוי וירוד. ב- Prime time שלו משודר נֶפֶל עלוב ומשפיל שכזה וכולם מסכינים ושותקים. ביולי 1993 הדיח מנכ”ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה תחתיו את יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זה לא היה הכל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה נוהלו ביד כושלת. כולם ראו את זה אך ביכרו לשתוק. ב- 13 ביוני 1993 שיגרתי מכתב מחאה לדוד יוגב מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית (בתקופת מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל) המבקר את ניהולו והתנהלותו. הוא זכה במִכְרָז מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפני כמה שנים והוכיח כי הסיסמה “הטובים לחיל האוויר” היא לעיתים חסרת כיסוי. הוא היה מנהל חסר יוזמה, לא יעיל, שלא קידם במאום את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטכנולוגיה הטלוויזיונית לא רק שהייתה מועטה ומוגבלת אלא קפאה על שמריה. שיגרתי לו את המסמך בצער רב גם מפני שבסך הכול היה איש טוב ונוח לבריות, שוב, אך חסר לחלוטין רוח מנהיגות. דוד יוגב הגשים במידה רבה את רוח הַסְלוֹגָן האמריקני, “Good guys – finish last”. עותק מהמסמך הטכנולוגי נשלח גם למנכ”ל החדש מוטי קירשנבאום. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה קטסטרופה. היא הפכה לשוֹר עצל במקום להיות סוס דוהר.

טקסט מסמך : 13 ביוני 1993. מכתב מחאה מנומק (עמוד מס’ 1 מתוך 2) שנשלח על ידי למר דוד יוגב מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת יוסף בר-אל, על שאיננה עומדת ברמת השירותים שהיא נדרשת להעניק לשידורי הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 ביוני 1993. מכתב מחאה מנומק (עמוד מס’ 2 ואחרון מתוך 2) שנשלח על ידי למר דוד יוגב מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת יוסף בר-אל, על שאיננה עומדת ברמת השירותים שהיא נדרשת להעניק לשידורי הספורט שנשענים על הפקות מורכבות ומסובכות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביולי 1993 הודח יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י מנכ”ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז”ל. בקיץ 2002 סבה ההיסטוריה על צירה ואותו יוסף בר-אל הדל התייצב שוב בקדמת הבמה, ו- התמנה למנכ”ל רשות השידור הבא במקומו של המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח ע”י ראש הממשלה אריאל שרון. מפני שהפכתי לבר פלוגתא שלו מקדמת דנה הוא הורה למ”מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף “יוסי” משולם להורות לי לשדר את אירועי הספורט הבינלאומיים הרלוואנטיים מחו”ל Off tube מהמוניטור בירושלים לרבות מונדיאל הכדורגל של יפן / קוריאה 2002. זה היה הקֵץ. לא קִיצוֹ של ערוץ 1. קִיצִי שלי. המסמכים מהתקופה ה- אָפֶלָה ההיא נשמרו והם מאפשרים לי לתעד עבור קוראי הבלוג את מציאות הימים ההם. לפעמים אנוכי מהרהר ביני לבין נפתולי נפשי ושואל את עצמי האם מדובר ב- משהו “לא יאומן…?” ומייד משיב לעצמי מייד, “דווקא ייאמן…זה קרה…זה התחולל בטלוויזיה הישראלית הציבורית נוכח עיניהם של כל עיתונאי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם של עיתונאי רדיו “קול ישראל”, מבלי שאיש מהם ימצא לנכון להתייצב לימיני…!”. היה מדובר בעיתונאי טלוויזיה ורדיו ירודים, נחותים, וקלוקלים ביניהם אישים מפורסמים ו- רבי מוניטין נעדרי מינימום יושרה ומוסר אנושי, שחדלו ו- וויתרו ביודעין ו- מרצונם על זכותם להיות הבעלים ו- הריבון של עצמם. רובם (לא כולם) שמרו על התחת שלהם, נעלו את פיהם, אטמו את אוזניהם, ו- כיסו את עיניהם והסכינו לרבוץ במדמנה שהם יצרו עבור עצמם. אנשים עלובים. המסמכים הבאים שנותרו לפליטה מסבירים משהו אודות התנהלותו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל ו- מ”מ מנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 מטעמו, יוסף “יוסי” משולם. מדהים שאותם העיתונאים הפחדנים ההם ב- ערוץ 1 שהטיפו מוסר לאומה במהדורות “מבט” שלהם, לא הטיפו מוסר אמת לעצמם. ב- חלוף זמן לא רב (במונחים היסטוריים) קרסו רשות השידור וערוץ 1 על יושביהן.

טקסט מסמך : 15 ביוני 2002. נכתב על ידי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי אודות החלטתו של מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם לשדר את אירועי הספורט הרלוואנטיים מחו”ל בשיטת Off tube מהמוניטור בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002 (עמוד מס’ 1 מתוך 2). נכתב על ידי למ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם אודות מדיניות שידורי ה- Off tube מהמוניטור בירושלים של אירועי ספורט מחו”ל. ברור שהנחתי את המפתחות על שולחנם של מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ויוסי משולם שלו שכיהן בתפקיד מ”מ מנהל ערוץ 1, והלכתי הביתה. עליבות שאין דומה לה מלווה ב- חשרת עבים, השתררו על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002 (עמוד מס’ 2 ואחרון מתוך 2). נכתב על ידי למ”מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם אודות מדיניות שידורי ה- Off tube מהמוניטור בירושלים של אירועי ספורט מחו”ל. עליבות שאין דומה לה, חשרת עבים, השתררו על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכיסו את שמי רשות השידור. ברור שהנחתי את המפתחות על שולחנם של יוסף בר-אל ויוסי משולם והלכתי הביתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התייצבותו של מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 18 באפריל 1993 בפסגת השידור הציבורי יחדיו עם הדחתו של יוסף בר- אל מכֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ו- מינויו של יאיר שטרן לתפקיד מנהל הטלוויזיה הבא – שינו בבת אחת את המצב העגום לטובה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מכהונתו כמנכ”ל רשות השידור. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כבר לא היו בסביבה. שמם ופועלם ברשות השידור נשכח. במקומו של יוסף בר-אל שסולק מהשידור הציבורי התמנה מרדכי שקלאר למנכ”ל רשות השידור. אולם זה כבר לא היה אותו דבר כמו החיזיון ההוא לפני תריסר שנים באפריל 1993 כשמוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הפציעו בשמי הרשות.

חודשי השגשוג של מארס ואפריל בשנת 2000 הם אנטי תזה מובהקים לתקופת ניהולו המופרך שֶל יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1990 / 1993 ותקופת מנכלותו ב- רשות השידור בשנים 2005 / 2002.

עכשיו באותו יום חמישי ההוא של 30 במארס 2000 בשעה אחת עשרה ורבע בלילה, ניצבה לידי וסמוך לניידת השידור שלנו (קרוב לשער 6 בהיכל הספורט ביד אליהו) כל צמרת ההנהגה של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : המנכ”ל אורי פורת ז”ל, סמנכ”ל כוח אדם עמרם עמר, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב, יו”ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, ומנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן – נבוכים, חפויי ראש, מבולבלים, ומאוכזבים. כולם נועצים בי מבטים מבוהלים, מודאגים וממלמלים לעצמם, “….מה יהיה ? הרי ה- Final Four איננו שלנו ! איך קרה כדבר הזה ? מה יגיד עלינו הציבור…?”. תמונה עגומה בלתי נשכחת וסבוכה. חשכה ירדה על היכל הספורט ביד אליהו וגם על ניידת השידור שלנו והפיצה אווירת נכאים. רבבת הצופים כבר הסתלקה מזמן מההיכל. כמה כוכבים נצנצו ברקיע ושקט קריר ואביבי השתרר סביבנו. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי הקדורניים כבר החלו במאמץ משולב, מתואם, וסודי להדיח את מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו ובאותו מהלך לסלק מניהול הטלוויזיה את יאיר שטרן. באשר ליאיר שטרן הם לא היו צריכים להתאמץ יתר על המידה מפני שכהונתו הגיעה לסיומה ממילא. בקיץ 1999 הסתיימה כחוֹק תקופת כהונתו השנייה הרצופה של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת שלמד להכיר אותו מאז חודש מאי 1998, השכיל גם לאהוב ולהוקירו. הוא שינה לחלוטין לטובה את דעתו על יאיר שטרן ואודות מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דעה סוּפֶּר שְלִילִית אותה גיבש אודות שניהם בחודש מאי של שנת 1998 הפכה לסוּפֶּר פּוֹזִיטִיבִית במארס 2000. הימים ההם של מאי 1998 היו כזכור ימי הקלטת הלוהטת שהפיק ערוץ 33 באקראי (בראשות יוסף בר-אל) של הטלוויזיה הציבורית בה נראה ראש הממשלה בנימין “ביבי” נתניהו ניצב לצדו של ראש העירייה אהוד אולמרט בחגיגות האליפות של בית”ר ירושלים בכיכר ספרא בקדמת בניין העירייה בירושלים, שם הוא מברך את הקבוצה על זכייתה באליפות המדינה בכדורגל. בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו מברך, זועק ההמון הבית”רי לעברו בסערת רוחות רבתי, “מוות לערבים, מוות לערבים…” מבלי שבנימין נתניהו מהסה אותם. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל האשים אשמת שווא את עורכי החדשות של “מבט” אלישע שפיגלמן ז”ל ונתן גוטמן יבד”ל כי כאִילוּ בישלו וערכו את הקלטת, ושינו את מהלך האירועים בשעה שהצמידו את ה- Audio של זעקות אוהדי בית”ר ירושלים “מוות לערבים” ל- תמונת ה- Video נאום ראש הממשלה לאחר שזה כבר עזב את השטח. במעשה הנֶפֶל הזה כעורך ראשי של רשות השידור הפגין המנכ”ל אורי פורת נאמנות מופלגת לראש הממשלה ביבי נתניהו האיש שמינה אותו חודש קודם לכן באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור, אך לא אמר את האמת. ראש הממשלה בנימין נתניהו אץ – רץ לעיתונות הכתובה ומיהר להלל את מנכ”ל רשות השידור אורי פורת.

טקסט מסמך : מאי 1998. ראש הממשלה בנימין נתניהו נוקט טקסט בלתי הגון, לא ישר, ולא נכון משבח ללא סייג את פרי מינויו אורי פורת לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור במילים הנחרצות, “…סוף סוף מישהו עושה סדר במאפיה השמאלנית של ערוץ 1…”. חופף למה שהוא מצהיר עכשיו ב- 2017 בחלוף תשע עשרה שנים, בחוסר יושרה והגינות, על תעשיית הדכדוך העיתונאית הפועלת במדינת ישראל. (באדיבות “ידיעות אחרונות” ומו”ל העיתון ארנון “נוני” מוזס). 

יאיר שטרן ורפיק חלבי העניקו במאי 1998 גיבוי אוטומטי לשני העורכים שלהם אלישע שפיגלמן ז”ל ונתן גוטמן יבד”ל. מייד נוצרה התנגשות בין קברניטי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ”ל החדש שרצה לרצות את שולחיו. אורי פורת ביקש לערוף את ראשם של שני מתנגדיו. רק התמנה וכבר יש לו בלגן בטלוויזיה. בקיץ 1998 ביקר אותי בפאריס בעת שידורי מונדיאל צרפת 1998 ולא הפסיק לסַנֵן לעברי מבין שיניו, “…יאיר שטרן ורפיק חלבי מפוטרים…הם רק לא יודעים את זה…”. בינתיים גוועה הפרשה ואורי פורת שלא היה טיפש הפך לאוהבו ו- מנכ”ל שמעריך את עבודתו של מנהל הטלוויזיה שלו, יאיר שטרן. אורי פורת ראה בו ביאיר שטרן איש נאמן לשידור הציבורי, בעל ידע, ובעל יושרה ודרך ארץ (את זאת הוא אמר לי פעמיים בתקופת מנכ”לותו ה- 2 בשנים 2001 – 1998. המנכ”ל אורי פורת החליט להאריך את כהונתו של יאיר שטרן בשנה אחת למרות אופוזיציה מָרָה שהובילו בוועד המנהל של רשות השידור שני האנשים בעלי ההשפעה הרבה היו”ר גִיל סַמְסוֹנוֹב וחבר הוועד המנהל אַלוֹן אַלְרוֹאִי נגד ההארכה הזאת. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי לא רחשו כל הערכה מקצועית ליאיר שטרן ודרשו להחליפו לאלתר אך המנכ”ל עקף אותם בסיבוב לעֵת הזאת. יתר על כן. הוא אורי פורת קיווה למנות באמצעות מכרז רשמי את רפיק חלבי כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בבוא העת. גם רָפִיק חַלָבִּי לא היה אהוב לִבָּם של גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי, ואולי של עוד כמה חברים בוועד המנהל והמליאה. יותר מכולם היו שני אנשי מפלגת הליכוד הללו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי נעדרי הערכה וסימפתיה למנכ”ל רשות השידור אורי פורת. היה מנוי וגמור עמם לסלק מהמדוכה את הטריאומוויראט אורי פורת + יאיר שטרן + רפיק חלבי. שניהם שחו לי בזמנו כי זה גם לא יהיה כל כך קשה.

טקסט תמונה : אביב 1999. תככנות במסווה של שילוב ידיים מדומה. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בעיצומה. מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן (משמאל), יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב (במרכז), ומנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל (מעשן כבד סיגריה בידו, מימין) מניפים יחדיו בירושלים את סמל המולך הטלוויזיוני הבידורי פרס ה- EBU, של ה- Eurovision song contest. גיל סמסונוב משתף פעולה לפני הקלעים עם יאיר שטרן ואורי פורת, אך פעל ועשה מאמצים גדולים מאחורי הקלעים להדיח ולסלק מתפקידם את שני בכירי רשות השידור וערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יאיר שטרן רצה ב- הארכת מינויו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (הוא ניהל אותה מאז קיץ 1993), אך התנה זאת חד משמעית ברכישת נתח שמן מהכדורגל הישראלי ללא שום תירוצים הפעם, וכן הארכת מינויו של רפיק חלבי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות. עכשיו עמדה לפוג כהונתו ממילא בתוך חודש ב- 30 באפריל 2000. גיל סמסונוב ואלון אלרואי נעמדו על רגליהם האחוריות נגד הארכה נוספת ליאיר שטרן. “על גופותינו”, הכריזו ונתנו תוקף להכרזתם. ב- 30 באפריל 2000 סולק יאיר שטרן ממשרתו. למחרת ב- 1 במאי 2000 התמנה יאיר אלוני ל- מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של יאיר שטרן המודח. המאמץ העיקרי של גיל סמסונוב ואלון אלרואי הופנה כעת נגד אורי פורת שכהונתו הייתה אמורה להימשך עוד זמן רב עד חודש אפריל של שנת 2003. גיל סמסונוב ואלון אלרואי רחשו הערכה מועטה לצוות המקצועי המוביל של הרשות אם בכלל, ולגלגו על רצונם של אורי פורת ויאיר שטרן לקדם את רפיק חלבי לתפקיד מנהל הטלוויזיה הבא בסיום כהונתו של יאיר שטרן. הספקתי להיפרד דקות ספורות קודם לכן באופן אישי מהצלמים והטכנאים שהשתתפו בשידור הישיר ההוא.

בעוד אנשי ניידת השידור הצלמים, הטכנאים, “והרִיגֶרִים” (פועלי עזר שכירים המסייעים בפירוק וסחיבת המצלמות הגדולות ואביזרי הצילום הכבדים מהיכל הספורט והעמסתם על ניידת השידור) מכלים את מלאכתם בסיפוק ושביעות רצון מפרקים את ציוד התקשורת הרב המפוזר סביב ניידת השידור, מגלגלים במרץ בחזרה לתוּפִּים את מאות המטרים של כבלי המצלמות והמיקרופונים, ואורזים את הציוד אל קִרְבָּה, עמדה שם הנהלת הרשות דוממת כמו חפצי השידור האילמים שזה עתה שבתו ממלאכתם. היו שם מנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, יו”ר הועד המנהל של רשות השידור מר גִיל סַמְסוֹנוֹב וחבר הועד המנהל של רשות השידור מר אַלוֹן אַלְרוֹאִי ששימש בתפקיד החשוב של יו”ר ועדת הכספים של מליאת רשות השידור. הם היו שרויים בפאניקה מוחלטת ואובדי עצות בשל העובדה המצערת  שזכויות השידור של ה- Final Four אינם בידם (באשמתם ובאשמתו של סמנכ”ל הכספים של רשות השידור מר מוטי לוי), אלא בידי ערוץ הספורט בכבלים.

טקסט תמונה : דצמבר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. היכל הספורט ביד אליהו. סביבת ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הורכבה מרכיבים אנושיים וטכנולוגיים. לא השתנתה כהוא זה גם בחלוף כל כך הרבה שנים. אנוכי בצוותא עם המאבטחים של ניידת השידור “ה- OB  הלָבָן” (ניצבת ליד שער מס’ 6 בהיכל הספורט ביד אליהו) בעת אחד ממבצעי השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א אז בגביע אירופה. טכנאי הניידת פרשו בכל שידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו עשרות גלילים ואלפי מטרים של כבלי חשמל, Video, ו- Sound לפני תחילת כל שידור הישיר, ונדרשו לאוספם בתומו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                     

ראיתי בצִוותי ניידות השידור שלי את עמוד האש ההולך לפני כל מחנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הערצתי את יכולתם המקצועית ואת מסירותם הגדולה ודבקותם במשימות ואתגרי השידור שהצבתי בפניהם. הערכתי את אהבתם היוקדת לי ולשידורי הספורט שלי. נפרדתי גם מצוות השידור המתוגבר שלי שאהבתי והערכתי, השַדָּרִים מאיר איינשטיין ואורי לוי, וצֶמֶד הפרשנים אלי סהר ורלף קליין. הודיתי להם במילים חמות על מקצועיות ומקצוענות השידור הישיר שלהם. מצאתי צורך להודות לבימאי השידור הישיר של מכבי ת”א – פאף בולוניה 63:79 ראובן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר, ולחבק חיבוק חם את מפיק השידור ששי אפרתי. הוא היה בעיניי האיש החשוב ביותר בהפקה שנשא לצִדִי באחריות למלאכה המשולבת של  עיתונאות + ההפקה + טכנולוגיה + לוגיסטיקה ותיאומים רבים ושונים עד לרישום וקביעת Line up השידור הכולל. הבטחתי להם שיהיה מה שיהיה אני אעשה כל מאמץ שאומנם נתראה בסלוניקי 2000. נפרדתי מקבוצת אנשים גאה, טכנאים, צלמים ועיתונאים, שזה עתה סיימה עוד מבצע שידור בהצלחה, ופסעתי צעדים ספורים בלבד לעבר אנשי הנהלת רשות השידור שניצבה ליד ניידת השידור המפורקת. הלילה היה קריר ובהיר. תאורת הרחוב האירה את מבטיהם הכבויים והמודאגים. לא היה ספק שררה שם אווירת דכדוך. השידור הציבורי ניצח באותו יום חמישי ההוא – 30 במארס 2000 יחד עם מכבי ת”א אך לא העפיל עִמה לשלב הגמר בסלוניקי. גמלה בלבי הדרך לומר את דבריי מייד למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ויו”ר הוועד המנהל של הרשות גיל סמסונוב ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בזו הלשון : “…אין טעם לבכות ולהתבכיין על מהלכים שנעשו ו/או לא נעשו בעבר ע”י ההנהלה. עכשיו צריך לעשות כל מאמץ לרכוש מייד את זכויות השידורים מידי ערוץ הספורט (ערוץ 5) בכבלים. אפשר לקנות כל אחד בכסף. גם את מיילן טנזר…”, והוספתי, “…או למצוא דרך לשדר ישיר במשותף יחד עימם. אם נדרש לשדר “ראש בראש” מולם נכה אותם בתחרות הזאת שוֹק על יָרֵךְ. יאיר שטרן ואנוכי מנהלים כבר מו”מ עם ערוץ הספורט, אך אלוּ הם צעדי גישוש. שום דבר לא סגור. שום דבר לא חתום ושום דבר לא מובטח…”. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן תמך מייד בדבריי. הוא עבר עִמי את שביל הייסורים שהיה מוכר כל כך טוב לשנינו וידע היטב על מה ובמי מדובר. “יואש צוֹדֵק”, אמר לסובבים. השני שהתעשת בין אנשי החבורה היה יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב, שאמר נחרצות ובקול רם : “…יואש אלרואי, קח מיליון דולר והביא לנו את ה- Final Four. הוועד המנהל ייאשר זאת…”, ופנה אל מנכ”ל רשות השידור אורי פורת והוסיף , “…אנחנו צריכים לתת ליואש אלרואי לנצח את ערוץ 5…”. גיל סמסונוב זרק את המספר העצום הזה בן שבע הספרות לחלל האוויר רק מחמת הבושה. החרה – החזיק אחריו חברו וידידו האישי בוועד המנהל אלון אלרואי, שאמר בכעס ואכזבה גלויה : “…כן יואש, יש לך את האישור שלנו, אני חושב שיש לך את הגיבוי של כולנו כאן. לא יכול להיות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית –  ערוץ 1 לא תשדר את מכבי ת”א ב- Final Four, לאחר שקודם לכן שידרה את כל 23 המשחקים שהובילו את מכבי ת”א לסלוניקי. איך נסתכל בעיניי הציבור משלם האגרה, מה יגידו יחשבו עלינו. הוועד המנהל בראשותי ויחד עם חברי אלון אלרואי יאשר את המחיר…”. ממש מילים רושפות אש וחוצבות סלעים. הן רק נאמרו מאוחר מידי ע”י שני אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שחלקו על המנכ”ל שלהם בכל תחום אפשרי ברשות, אך היו פרטנרים ותומכים נלהבים שלוֹ בחזוֹן שידור יחיד ובלעדי, הלא הוא רכישת זכויות משחקי מכבי ת”א באירופה. ברור ששררה שם פניקה מחמת הבושה. לפתע התעוררה לה גאוות היחידה אך זה היה באיחור זמן עצום. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מלמלתי לעצמי. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת סיכם את שיחת המפגש, כלהלן : “…יואש אלרואי, יש כאן הסכמה כללית, כולנו כאן סומכים עליך. תשיג לנו את זכויות השידורים…”. צריך להבין שפקודת הרֶכֶש החדשה שהוטלה עלי בחצות הליל של 30 במארס 2000 להשיג מערוץ 5 בכבלים את זכויות השידורים של ה- Final four אפילו תמורת מיליון דולר ע”י הטריאומוויראט גיל סמסונוב, אלון אלרואי, ואורי פורת – נעשתה תחת לחץ גדול. עד כדי אובדן עשתונות, ומבלי שהצוות הבכיר מיידע בפעולה הפיננסית היקרה הזאת את סמנכ”ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי.

העניינים עם ערוץ 5 בכבלים (היום, ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) הלכו והסתבכו בעקבות השאיפה של כולנו להשיב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את תהילת העבר שלה ואת ה- Final four של סלוניקי 2000 בכל מחיר (כמעט). איש לא שיער עד להיכן תרחיק לכת ההסתבכות. פונקציה אחת נעדרה ממעגל ההנהלה באותו רגע בלילה של 30 במארס 2000. היה זה סמנכ”ל הכספים מוטי לוי ששלח את בנו למשחק המסקרן במקום להתייצב בעצמו בחלון הראווה של רשות השידור. היה לרשות הסכם לא כתוב בחוזה הכתוב עם הנהלת מכבי ת”א כי עליה לספק מספר כרטיסים למשחקיה (בשער 3 בהיכל ביד אליהו) לאותם אנשי הנהלת רשות השידור שחפצים לצפות במשחקים. אורי פורת היה אורח קבוע בכל משחק. הוא העריץ את מכבי ת”א. מוטי לוי היה נטול רגשות בעניין. מכבי ת”א לא עניינה אותו. עניין אותו מצבה של הקופה הציבורית שעליה היה אחראי. כשהגיע הרגע ב- 1998 במאבק בין רשות השידור לבין ערוץ 5 הזכויות על רכישת זכויות הכדורסל הבינלאומי לרבות ה- Final four, הוא הודיע לנציג ה- FIBA הצרפתי זֶ’רוֹם וָואלְקֶה (Jerom Valcke) כי הוא לא מתכוון לשלם לו את המחיר שהוא מבקש ושיחפש את החברים שלו בערוץ 5 בכבלים. ההימור הצליח לחלוטין מפני שבעונת 1999 – 1998 מכבי ת”א לא העפילה ל- Final four, אך הסתבך עונה אחת אח”כ. מוֹטִי לֵוִי חסך כסף לאורי פורת מְחַד אבל מאידך הותיר אותו בידיים חשופות באותו הרגע המכריע של 30 במארס 2000 בו הגיעה אומנם מכבי ת”א ל- Final four לאחר היעדרות בת עשור. יאיר שטרן ואנכי התחלנו כבר לגָשֵש אצל מנהל ערוץ 5 בכבלים מָיְילֶן טָנְזֶר האם ייאות לוותר על בכורתו ולמכור לנו את זכויות השידורים של תחרויות ה- Final Four בסלוניקי 2000. החלפנו דברים אך החוזה היה רחוק מלהיסגר. הנהלת רשות השידור המקצועית והציבורית הייתה בצרוֹת. אילו הייתה מקשיבה לי ופוקחת בזמן את עיניה שטחו מראות את העתיד, ובוחנת בקפידה את מעשיה בעת המכרז על זכויות השידורים של הכדורסל האירופי והעולמי לחמש השנים הבאות  2004 – 1999, הייתה נדרשת לשלם עכשיו הרבה פחות לאירוע הספורט היוקרתי שהיה אמור להיות ממילא שלה. עכשיו נדרשה רשות השידור לרדת על בּירכיה בפני ערוץ הספורט כדי לזכות “ברצונו הטוב” וכדי שייאות לחְלוק עמנו את שללו. איש לא ידע ולא יכול היה להעריך (גם לא אני) מה יהיה מחירו הסופי של הכישלון שהפך לביזיון. בחצות הלילה הקר של יום חמישי – 30 במארס 2000 הסכימה רשות השידור בלֵית ברירה להקציב 1.000000 (מיליון) דולר לסילוקה של הבושה. זה היה מדהים.

המנכ”ל אורי פורת ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי הנהנו בראשיהם והסכימו לדבריהם של גיל סמסונוב ואלון אלרואי. למנכ”ל רשות השידור לא הייתה עכשיו ברירה אלא להיענות לאתגר הפיננסי העצום הזה בן מיליון דולר שנזרק לחלל האוויר ע”י יו”ר הועד המנהל. האלטרנטיבה השנייה הייתה הפקרת זירת ההתרחשות בסלוניקי – יוון לטובת שידורים בלעדיים של ערוץ הספורט ב- 18 ו- 20 באפריל 2000, ובעקבותיה מה שיוותר לטלוויזיה הישראלית הוא להתפאר “בחיסכון” כספי. האפשרות המבישה הזאת לא נלקחה עוד בחשבונו של איש מהנוכחים. אובדן מהסוג הזה היה מטיל צֵל כבד לנצח על הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור ועַל הנהגתה הציבורית ומנהליה המקצועיים גם יחד. ההנהלה הראשית סמכה את ידיה על מנהל הטלוויזיה ועלי. ליד ניידת השידור המפורקת הם העניקו למנהל הטלוויזיה ולי את הסמכות המלאה להשיג את זכויות השידור גם אם נדרש לשלם בעבורם מיליון דולר. סמנכ”ל הכספים מוטי לוי הושאר מחוץ לתמונת המו”מ . סיום המו”מ נקבע לשבת – 1 באפריל 2000 , בשתיים בצהרים.

עזבתי עכשיו את היכל הספורט ביד אליהו יחדיו עם הבוס הישיר מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בדרכינו למסעדת “דִיקְסִי” הסמוכה בתל אביב. נסענו ברכבו הפרטי. הוא היה כבר בדרכו לחופשת סוף שבוע בכפרו דליית אל כרמל אך שמח לסעוד עִמי למרות השעה המאוחרת. השעה הייתה כבר כמעט אחת אחר חצות. בדרכינו ראינו עשרות אלפים נוהרים לכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל) כדי לחגוג את העפלת מכבי ת”א ל- Final Four  בסלוניקי. גיליתי עכשיו שלא אכלתי מאום ביממה האחרונה בשל מתח השידור העצום. שנינו מתנו מרעב. לא יכולנו שלא לנעוץ בתאווה את שינֵינו בסטֵייק העסיסי. שמחה, כעס, תקווה, ושוב חַרוֹן מילאו את לִבּי לפני שהגיע שלב התחינות הַשָנוּא עלי. רעיון הזחילה לרחוב קרמניצקי 14 בתל אביב מקום משכנו של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים ובּוּשַת התחנונים בפני מיילן טנזר לא נתנה לי מנוח והדירה שינה מעיניי. כל חיי אני חי על פי העיקרון ואומר לעצמי כי טוֹב לי למוּת על רגליי מאשר לחיות על ברכיי. “זה האופי המחורבן שלי”, אמרתי לרָפִיק חַלָבִּי במסעדת “דִיקְסִי” התל אביבית בעודנו לועסים בשר מעדנים, והוספתי, “אני שונא להתחנן. גם בעסקי טלוויזיה”. ידעתי מה צופן לנו העתיד. היה ברור ליאיר שטרן ולי שעכשיו נדרש לכרוע ברך ולהתחנן. היינו שבויים בידיו של ערוץ 5 בכבלים שלא באשמתנו. לרע וגם לטוב. שנינו היינו צריכים עכשיו לנקוט במדיניות אלגוריתמית סודית.

ערב חג השבועות ה’ בסיוון תשס”ב, יום חמישי – 16 במאי 2002, נתתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב אודותיו באופן חריף ובמידת שלילה רבה, לא רק בע”פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר מסמך לבן. אינך יכול לסגת מטקסט כתוב ולפתע להכחיש את קיומן של האותיות. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ואולי להתחכם ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. אינני חוזר בי. ראיתי במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002, האיש ששובר את את אקסיומת הקווים המקבילים, סכנה גדולה לשלום השידור הציבורי. עליתי על בריקדות לבדי לחלוטין וגם שילמתי מחיר אישי כבד. עלייתי על בריקדות נגד יוסף בר-אל הייתה חשובה לאֵין עֲרוֹך מחשיבות ניווט שידורי הספורט על ידי בעבורו. חלפו רק ארבע שנים מאז פינה מוטי קירשנבאום ז”ל את מקומו כמנכ”ל רשות השידור ב- 1998. איזה הבדל, איזה פער, ו- איזה חיץ שרר בינו לבין אותו מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שהחל את כהונתו ב- 2002. סיום קדנציית הניהול של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1998 ונטישתו שוב את רשות השידור היוותה סיומה של תקופה. רשות השידור לעולם לא תשוב להיות מה שהייתה בימיו של מוטי קירשנבאום. אני אומר זאת בצער רב. בדיוק כמו נטישתו את החיים ו- מותו ב- 25 בספטמבר 2015 שסימנו סיומו של עידן בחייה של מדינת ישראל. מדינת ישראל ללא מוטי קירשנבאום ז”ל איננה אותה מדינה שהייתה עמו. זאת איננה קלישאה. במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל הייתי במיעוט. הייתי בודד. אני מבקש להדגיש שוב כי לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל את המשפטן משה נגבי איש רדיו “קול ישראל” ואת חבריו העיתונאים, שמייבבים עכשיו על מר גורלו של השידור הציבורי. עובדה שממשלת ישראל וראש הממשלה אריאל שרון קיבלו בסופו של דבר את חוות דעתי והעיפו אותו ב- 2 במאי 2005 קיבינימט לכל הרוחות מכיסאו הרָם כמנכ”ל רשות השידור. הייתה בכך נחמה פורתא שדעתי כמיעוט יחיד, התקבלה ע”י ממשלת ישראל, גם אם באיחור זמן ניכר. מצ”ב עמוד מס’ 1 מתוך מסמך בן 14 עמודים שכתבתי ב- 16 במאי 2002 ליוסף בר-אל ששימש מ”מ מנכ”ל רשות השידור לאחר הדחת רן גלינקא והיה מועמד וודאי “האחד שאין בלתו” למשרת קבע של מנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים החל מ- 2 ביוני 2002 ועד 2 ביוני 2007. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון גדעה את כהונתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוצלח ב- 2 במאי 2005. בעד הגדיעה הצביעו 13 שרים בתוכם ראש הממשלה עצמו אריאל שרון וסגנו השר אולמרט. שני שרים מאיר שטרית ודליה איציק הצביעו בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היה מדובר בגדיעה צפויה שנעשתה באיחור זמן רב.

ציטוט : “הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין שבעינינו הוא צודק”. (נשיא ארה”ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860 מדבר גם בשמי).

yoash 11טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס”ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של מסמך המחאה ההוא אותו שלחתי ליוסף בר-אל, שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור שנשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : “…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…”, ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי ז”ל וד”ר יוסי דהאן יבד”ל) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בנימוק, “שהוא האחד שאין בלתו” והותירו את יו”ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסמכים האותנטיים הבאים (מתוך מאות) שנלקחו מארכיון העבודה שלי לטובת הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 761, מלמדים דבר או שניים על התנהלותו הכושלת והמביכה של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל ונאמנו יוסף “יוסי” משולם ז”ל, מי ששימש מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעידן האַפְלוּלִי ההוא אפוף חשרת עבים. סוף דבר : ב- 2 במאי 2005 הענישה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל והדיחה אותו מהכס הרָם וסילקה אותו לפינה חשוכה בירכתי ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. השידור הציבורי הוא רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור ומדיחה אותו (בצדק) במארס 2002. במארס 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למחליפו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) אולם רק בחלוף שלוש שנים, באיחור זמן עצום, בחודש מאי של שנת 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל היא ממארת. רוש ולענה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

ציטוט : הניצחון של הדמגוגיות הוא קצר ימים – אבל ההֶרֶס ניצחי. (שארל פגאי).

משהובא שמו של יוסף בר- אל בן ה- 68 ב- 2002 לאישורה של וועדת רביבי האחראית על המינויים הציבוריים בראשות השופט בדימוס יצחק רְבִיבִי כמועמד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היא פסלה תחילה את מועמדותו מפאת גילו. כאילו שגִיל המועמד חשוב או צריך לשמש מחסום מפני המינוי. הגיל איננו חשוב לעולם. הייתה חשובה לצורך הדיון איכות אישיותו של יוסף בר-אל, מוסריותו, הדוגמא האישית שלו בציבור כמופת ומודל לחיקוי, וכישרונותיו. באלה היה צריך לדוּן. אך וועדת המינויים הציבורית בראשות השופט יצחק רביבי קבעה כי יוסף בר-אל יוכל להתמנות למנכ”ל הבא של רשות השידור למרות מחסום הגיל, והציבה לשם כך תנאי. רק באם שני הגופים הציבוריים המפקחים של רשות השידור, הועד המנהל וחברי המליאה, יכריזו כי יוסף בר-אל הוא, “מִנָהֵל חִיוּנִי וְאֵין בִּלְתּוֹ”, הנדרש לשַמֵש בתפקיד הרַם של מנכ”ל רשות השידור. שמו הוחזר לשלב הדיון המוקדם בגופים הציבוריים של רשות השידור. השר הממונה רענן כהן עשה את כל מאמציו כדי לממש את חזונו ולהציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי. אני עשיתי הכל כדי למנוע זאת. הכרתי אותו היטב וידעתי מה צפוי לשידור הציבורי, לטלוויזיה ולרדיו, ולכלל העיתונאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל”, במידה וימונה האיש למנכ”ל רשות השידור.

ניסיתי למנוע את המינוי הצפוי והמופרך בכל מחיר. הרמתי טלפון לשופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי הממונה על המינויים רבי המעלה בשירות הציבורי וביקשתי להיפגש עמו. כבוד השופט נעתר ו- הסכים לארח אותי בביתו. רק שני אנשים ידעו על פגישתי הצפויה עם השופט יצחק רביבי. גב’ וֶורֶד בֶּרְמַן יו”ר וועד עיתונות / הפקה ורעייתי יעֵל. לא ראיתי שום בעיה אתית בפגישה עם השופט המלומד. הוא היה איש ציבור וכמותו גם אני. זאת הייתה זכותי לומר לו את דבריי. יתירה מזאת. זאת הייתה חובתי. נסעתי יחד עם רעייתי יעֵל בעֶרֶב שישי – 24 במאי 2002 לביתו ברמת השרון כדי להתריע בפניו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. יצחק רביבי פתח את הדלת. זה היה דקות ספורות אחרי שמונה בערב. לפני עמד גבר נאה באמצע שנות ה- 70 שלוֹ לבוש במכנסי ספורט וגופייה. הפרעתי לו לצפות יחד עם רעייתו בתוכנית החדשות של ערוץ 2. משום מה לא ב- “יומן” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הבלורית הכסופה שלוֹ העניקה לשופט יִצְחָק רְבִיבִי מראה צעיר יותר מ- 74 שנותיו (ב- 2002). הפקדתי בידיו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר על המינויים הציבוריים במדינת ישראל את אותו המסמך הארוך והמנומק שכתבתי ליוסף בר-אל עצמו בו עמדתי על חולשותיו כמנכ”ל מיועַד האמור להתייצב בראש רשות השידור. השופט הנכבד קיבל אותי בסֶבֶר פנים יפות. לא כפיתי את עצמי עליו. שוחחנו קודם לכן שיחה מקדימה בטלפון. הצגתי בשיחת הטלפון את מטרת הפגישה והוא אישר אותה. הוא ציין בפירוש שאין לו שום בעיה לארח אותי. אמרתי מייד לשופט יצחק רביבי בהגיעי לביתו את הטקסט הזה כלהלן : “מינויו של יוסף בר- אל למשרה הרמה והאחראית כמנכ”ל רשות השידור תהיה בכייה לדורות . גִילוֹ אינו רלוואנטי במערכת השיקולים האם למנותו לתפקיד הרם. האיש איננו מוכשר בעליל ואמינותו בעייתית בלשון המעטה. מינויו יגרום לנזקים מקצועיים ומוסריים כבדים. זה החל כבר בהתרפסות לשלטון ובחלוקת ג’ובים למקורבים בתוך הטלוויזיה הציבורית ויסתיים בשוחד מסך ומיקרופון בשידור הציבורי. קרא את הריאיון שערך דן שילון עם שר התקשורת ראובן ריבלין ב- 3 במאי 2002 בעיתון “מעריב” “, והוספתי , “אל תיתן את קוֹלך עבורו ואל תמליץ על מינויו. בידך הדבר” (אלו אותם הדברים בדיוק שאמרה אודותיו ממשלת ישראל מאוחר יותר בחודש מאי של שנת 2005 והדיחה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ”ל רשות השידור). השופט המכשיר כאמור את המינויים הציבוריים במדינת ישראל הניח את ידו על כתפי, סקר אותי במבט אבהי, ואז השיב לי, כשהוא מבסס את תשובתו על טיעון משפטי : “יואש אלרואי דבריך נוגעים ללב, אך אינני יכול להתעלם מההצבעה הגורפת כמעט פה אחד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו”ר נחמן שי וחברי מליאת רשות השידור בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור בנימוק שהוא “אישיות חיונית, יחידה, ואין בִּלְתָּה”, שרק היא מסוגלת להוֹבִיל ולנַוֵוט את השידור הציבורי”. הוכיתי בתדהמה. הייתי מאוכזב מאוד מתשובתו.

אילו נדרש וויליאם שייקספיר לתאר את עִתּוֹת הזמן של שני המנכ”לים לבטח היה כותב כי מוטי קירשנבאום, “…הוא איש רומא יותר מאיש דנמרק…” (כדברי הוֹרָצְיוֹ בסופו של המחזה הטרגי “הַמְלֶט נְסִיךְ דֶּנְמַרְק”) ואת תקופת יוסף בר-אל היה מכנה, “רוֹש ולַעֲנָה”. ציטוט מדויק מפיו של הַמְלֶט הישר באדם ברגע של מבחן עליון. רשות השידור של מדינת ישראל (טלוויזיה / ערוץ 1 + רדיו “קול ישראל”) בשנים 2005 – 2001  לא הייתה מחזה. היא הייתה טרגדיה. מפתיע עד כדי מדהים מדוע הרשה לעצמו מבקר המדינה שלא התערב במלוא משקלו בסַגָה הטרגית הזאת.

kirshenbaum 3

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1976. הימים ההם – הזמן ההוא. מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל דמות מופת בתולדות רשות השידור (מימין בן 37) בעת טקס הענקת פרס ישראל יחד עם פרופסור יוסף רוֹם (במרכז) והרב אליעזר וולדינברג (משמאל). מוטי קירשנבאום ז”ל הגיע לשיאו הטלוויזיוני בגיל צעיר מאוד בהיותו בן 37. כישרונו הפורה ויוצא הדופן בתחומי התקשורת והטלוויזיה לא דעך במשך עשרות שנים. (לע”מ תמורת תשלום).

מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל הגיע לפסגת הישגיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגיל צעיר בהיותו בן 37 בלבד. הוא הצדיק את המוניטין שלו כמפיק טלוויזיה, בימאי, עורך, יוזם, כותב, ומתעד. הצלחתה המטאורית של התוכנית הסטירית “ניקוי ראש” בהנהגתו בשנים 1976 – 1974 הייתה שיא טלוויזיוני את הפרוספריטי שלה יש לזקוף גם לרביעיית כותבים מהוללת וחכמה בעלת עֵט מושחזת בדמותם של חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ו- ב. מיכאל. את התוכנית הסטירית שהפכה זה מכבר לאבן מסד ואייקון בן שנות דוֹר ביים הבימאי יעקב אסל.

kirshenbaum 4

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא .מוטי קירשנבאום בעבודת שטח בימי הפקת תוכנית הטלוויזיה הסטירית “הכול עובר חביבי”. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אז יצחק “צחי” שמעוני ז”ל. מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית היה ישעיהו “שייקה” תדמור ייבדל לחיים ארוכים, ובתפקיד מנכ”ל רשות השידור כיהן שמואל אלמוג ז”ל . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, אורי זוהר (היום הרב אורי זוהר קרוב למצלמה בחולצה טי שירט), דן בן אמוץ ז”ל (מזוקן רחוק מהמצלמה), הסופר יורם קניוק ז”ל, שחקן הקולנוע האמריקני פול סמית’ (מזוקן – שיחק ב- “אקספרס של חצות”), שחקן הקולנוע והטלוויזיה הישראלי ז’ק כהן (עומד), עורך ומפיק “ניקוי ראש” מוטי קירשנבאום , וקיצוני משמאל איש לא מזוהה. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                   kirshenbaum 5טקסט תמונה : שנת 1975 . הימים ההם – הזמן ההוא. אולפן א’ בבניין הטלוויזיה הישראלית – רוממה ירושלים. צוות התוכנית “ניקוי ראש” חוגג את אחת מהצלחותיו הרבות בתחום הסטירה הטלוויזיונית. רגע תהילה אישי של מוטי קירשנבאום (בן 37) בטרם הפך לחתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אחד מרביעית הכותבים המוכשרים של התוכנית “ניקוי ראש” חנוך מרמרי, דמות לא מזוהה, השחקן טוביה צפיר (ממושקף ומעונב), דמות לא מזוהה, הגרפיקאית גב’ ענת אוּר – מַרְמָרִי, איש לא מזוהה מאחוריה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום, מאחוריו התאורן יז’י ביאלוק ז”ל (מוסתר חלקית), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. בתחתית התמונה : הכותב אפרים סידון (מציץ מכתף ימין שלו, לבוש במעיל עור). לפניו דמות לא מזוהה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יכול שלא להתייחס בפוסט הארוך והמורכב הזה לעניין התחרות בטלוויזיה סביב המסך והמיקרופון. אם יורשה לי לתאר את אופיי הרי שאני ביסודי אדם תחרותי משחר ילדותי . אולי תחרותי יתר על המידה. כור מחצבתי הוא קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. בנֵי דוֹרִי ואני התחנכנו על ערכים של שלושה סלוגנים אנושיים – חברתיים השונים לחלוטין מהתחרות. את הראשון טבע הקיבוץ, “בקהיליית הקיבוץ שהיא שילוב של אורח חיים דמוקרטי וקומוניסטי – כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו”. את השני קבע שמריהו נָאבֶּל המורה לספורט וחינוך גופני הדגול שלי בקיבוץ אפיקים בשנות ה- 40 של המאה הקודמת, שהיה איש קפדן נוקשה, וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית , “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד”. השלישי נאמר ע”י מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין : “הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות”. אני מביא שוב ושוב את התמונה הספורטיבית הזאת למטה שצולמה לפני 64 (שישים וארבע) שנים כי היא מסמלת נחישות של נערים צעירים בקיבוץ אפיקים להתמודד ללא חשש עם עצמם וכנגד השעון ומתחריהם על הבכורה תוך דבקות במשימה.

yoash 10

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. לפני 60 שנים. בתום הניצחון הקבוצתי של ‘הפועל’ אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5  ק”מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל מורה הספורט הנערץ (בחולצת “טִי” לבנה) . “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד”, זאת הייתה סיסמת הספורט עליה התחנכנו. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : אהרון ביכלר יונה רוזנברג, אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל “מוליק” כהן, ועוזי וואליש מקיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט צבי “צירי” אשכנזי ז”ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)

על פי שלושת העקרונות הנעלים האלו הנזכרים לעֵיל השתדלתי לפעול כל ימיי. תחרויות הספורט בעמק הירדן נערכו בערבי שישי ובשבתות בתום שבוע עבודת כפיים קשה. שיחקנו בשֵם רוח הספורט. אני באופן אישי התחריתי במגרשי הכדורגל, הכדורסל, והכדורעף בשעות שבין החליבות ברפת לבין העמסת החציר. לא היו הנחות עבודה בקיבוץ. ראה הספר, “כור מחצבתי”. הדבר החשוב ביותר בכל רובד מנהיגות הוא השגת המטרה תוך כדי טיפוח מהות היחסים בין אדם לחברו. בבואי לטלוויזיה ב- 1971 נתקלתי במציאות שונה. אני בן יותר מ- 80 שנים היום. ראיתי תבל ומלואה אך מעולם לא פגשתי שוּם צורה וסוג של תחרות פרועה כמו זאת המתרחשת ליד מסך הטלוויזיה והמיקרופון שלה. הסביבה הזאת רוויה בגאווה ומדנים, קנאה, שִנאה, כעס, וחרון אף, אֶגוֹ אישי, מרירות, ומפח נפש. האנשים הנוגעים לעניין הזה ומעורבים בו אינם מתביישים להחצין את תאוותיהם. לא מצאתי בסביבה הכה אמביציוזית הזאת ידידות, רֵעוּת, ענווה, ו/או צניעות. לא היו שָם חֲבֵרוּיוֹת. חוויתי זאת בעצמי כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית . סביבת המיקרופון והמסך בטלוויזיה היא כה שאפתנית ואמביציוזית עד שטרפה כמעט כל ידידות ורֵעוּת. שדרים ושדרניות שפעם אהבו את זולתם הפכו לאויבים והפסיקו כליל לדבר זה עם זה. השְנָאוֹת והקְנָאוֹת סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה הולידו סכסוכים ומריבות שהיו חלק בלתי נפרד מהוויית ההִתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה  הישראלית הציבורית. אנוכי שָב למונח ולמושג החשוב ביותר בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” : מנהיגות (!). מרדכי “מוטי” קירשנבאום היה מנהיג אֶמֶת של השידור הציבורי. הוא כיהן כמנכ”ל רשות השידור בשנים 1998- 1993 ואז שוב נטש. גם מקים הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ, ואחריו ארנון צוקרמן, דן שילון, ואלכס גלעדי, ויאיר שטרן היו מנהיגי שידור, ופרשו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית כל אחד בזמנו אולם בטרם עֵת. מרבית העובדים בטלוויזיה נהו אחריהם, האמינו בהם, ועבדו עבורם. פַּן חשוב בכל מנהיגות באשר היא. אך מנהיגי השידור האלה כיהנו בתפקידם הציבורי תקופות קצרות, חמֵש אולי שֵש שנים, ואח”כ פנו לשוּק הפרטי. כמו בספורט גם בשידור הציבורי זה זמן מועט מידַי כדי ליצור מורשת ולבנות יחידת שידור עִילִית בעלת יכולות. ההקבלה ברורה.

קבוצות ספורט ונבחרות לאומיות ידועות בישראל, באירופה, וגם בעולם עלו לגדולה בגלל אישים שיצקו את היסודות והנהיגו אותן בכִישרון ואומץ לב במשך תקופה ארוכה, עשרות שנים. עו”ד שמעון מזרחי משמש דוגמא טובה בישראל. הוא מנהיג את מכבי ת”א כ- 49 שנה. אישיותו כמנהיג חשובה ותורמת להצלחה הסופית לא פחות מזאת של שחקניו מיקי ברקוביץ’ או טַל בְּרוֹדִי. סֵיר מַאט בֶּסְבִּי (Sir Matt Busby) הנהיג את קבוצת הכדורגל האנגלית מנצ’סטר יונייטד במשך שנות דוֹר לפריחה מדהימה. הוא האיש שידע לחבר בין האֶגוֹ והיכולות הפנטסטיות של ג’וֹרְג’ בֶּסְט ובּוֹבִּי צָ’ארְלְטוֹן. עכשיו עוֹשֶה זאת במועדון הכדורגל האנגלי בהצלחה גדולה כבר יותר מעשרים שנה סֵיר אָלֶכְּס פֶרְגוּסוֹן (Sir Alex Ferguson). רֶד אָוֶורְבַּאך (Red Auerbach) הנהיג בשנות ה- 50, ה- 60, ו-70 את קבוצת הכדורסל של “בוסטון סלטיקס” (Boston Celtics) לזכיות מזהירות באליפות ליגת ה-NBA . ג’וֹן ווּדֶן (John Wooden) שימש עשרות שנים מאמן הכדורסל הראשי של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס ויצר בכוח אישיותו מורשת ופרוספריטי. השפעתו של המאמן האיטלקי וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ (Vittorio Pozzo) בעשור ה- 30 על הנבחרת הלאומית בכדורגל של ארצו הייתה עצומה. בלעדיו לא הייתה יכולה ארץ המגף לזכות פעמיים ברציפות בגביע העולם ב- 1934 ו- 1938. וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ היה מורה ומחנך באופיו בנוסף לידע והאוטוריטה שלו במשחק. האומה ההונגרית תזכור לעד את מאמן הכדורגל שלה גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) בשנים 1954- 1949. פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) אמר לי פעם בשיחה ארוכה בינינו במדריד ב- 1978שדנה מנהיגות הספורט, “שיחקנו בשביל ועבור גוּסְטָב שֶבֶּש, וזה אומר הכול”. מאמן הכדורגל הגרמני סֶפּ הֶרְבֶּרְגֶר (Sepp Herberger) הוביל את נבחרתה של מערב גרמניה להישגים מפליגים בעשור ה- 50 ובראשם הזכייה הסנסציונית במונדיאל שווייץ 1954. הוא היה האיש שהקים את הנבחרת הגרמנית מהריסותיה בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. אין די בכישרון העובדים העושים במלאכה. זה איננו מספיק. מישהו צריך לחבר בין הכישרונות, לאחֵד אותם, ולהעניק להם כיוון, זה תפקידו של המאמן בקבוצת ספורט וזו משימת הניהוּל של המנהֵל בטלוויזיה. מנהיגות היא ערך עליון בכל תחום מתחומי חיינו גם בתחום השידור בטלוויזיה. הסדרה בת 13 הספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, דנה ועוסקת בנושא הזה. ראה גם שני הספר “למילים יש וויזואליה משלהן” ו- “הפקות חובקות ארץ ועולם”.

[1] ראה נספח : על פי עדות עיתון “מעריב מ- 23 בינואר 2006 (יוסף “טומי” לפיד אמר זאת ברדיו גלי צה”ל בחודש מאי של שנת 2002 ערב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת אריאל “אריק” שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן).

טקסט תמונות (1) : מנהיגי טלוויזיה ומנהיגי ספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונות (2) : מנהיגי טלוויזיה ומנהיגי ספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונות (3) : מנהיגי טלוויזיה ומנהיגי ספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kirshenbaum 2הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1968. מנהיג שידור למופת. מוטי קירשנבאום ז”ל מנהיג שידור לדורותיו. העורך הראשון של מהדורות “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1976. היה מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

wooden

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1986. ג’ון וודן (John Wooden, נולד ב- 1910 ומת ב- 2010) מנהיג ומאמן הכדורסל רב המוניטין במשך עשרות שנים של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס. זכה עם נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בהישג חסר תקדים, אחת עשרה פעמים באליפות ה- NCAA בעשור ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת. (באדיבות UCLA).

shilon 5

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1977. מנהיג שידור למופת. דן שילון היה מנהיג ומנהל חטיבות הספורט החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1981 – 1968. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

pozzo

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : מונדיאל צרפת 1938. וויטוריו פוצו (Vittorio Pozzo) מנהיג ומאמן נבחרת איטליה בכדורגל זכה עם נבחרתו פעמיים בגביע העולם בכדורגל, במונדיאל איטליה 1934 ומונדיאל צרפת 1938. דמות ייחודית בהיסטוריה ובתולדות הכדורגל האיטלקי לדורותיו. (באדיבות RAI).

alex 3הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1970. מנהיג שידור למופת. אלכס גלעדי מנהיג ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1974. ב- 1980 שכרה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את שירותיו המצוינים. מאז 1980 ועד עצם היום הזה באוגוסט 2018 מקדם אלכס גלעדי בהצלחה גדולה את שידורי הספורט האולימפיים הבינלאומיים של NBC. כמו כן מכהן אלכס גלעדי מאז 1994 כחבר במשרה מליאה בוועד האולימפי הבינלאומי IOC. ב- 1985 נבחר אלכס גלעדי ליו”ר וועדת הטלוויזיה של IAAF התאחדות ה- א”ק הבינלאומית. ב- 1993 הקים את הזכיינית הטלוויזיונית “קשת” מעפרה. הוא שימש בשגשוג רב המנכ”ל ה- 1 שלה. היום מכהן אלכס גלעדי כנשיא “קשת” / ערוץ 12. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

sebssהרחבה ועדכון טקסט תמונה : מונדיאל שווייץ 1954. זהו גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) מי שהיה מנהיג ומאמן נבחרת הזהב של הונגריה בשנים 1954 – 1949. הוא קידם במחצית ה- 1 של עשור ה- 50 המאה הקודמת את הכדורגל ההונגרי לצמרת העולמית. (באדיבות MTV).

puskas

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : מונדיאל שווייץ 1954. פרנץ פושקש (Ferenc Puskas) היה מנהיג וקפטן קבוצת “הונבד” ונבחרת הונגריה בכדורגל בשנים 1956 – 1949. (באדיבות MTV).

busby 2

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1968. סיר מאט בסבי (Sir Matt Busby) מנהיג ומאמן עתיר זכויות של קבוצת הכדורגל הבריטית מנצ’סטר יונייטד בעשורי ה- 40, 50, ו- 60 של המאה הקודמת לאחר הזכייה בגביע אירופה לקבוצות אלופות בעונת 1968. דמות ייחודית בהיסטוריה ובתולדות הכדורגל האנגלי לדורותיו. (באדיבות הסופר הבריטי הנודע דיוויד מילר כתב אודותיו ב- 1970 ספר מעניין הקרוי , “FATHER OF FOOTBALL”).

arnon

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1976. מנהיג שידור למופת. מנהיג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בתקופת “תור הזהב” שלה בשנים 1979 – 1973. ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 84) ניחן באישיות מדהימה ומוכשרת, בעל יושרה, אומץ לב אישי ציבורי נדיר, מוּסָר אישי ודוגמא אישית ברָמוֹת הגבוהות ביותר שאין רָמוֹת מהן. דמות מיוחדת ו- ייחודית לנֶצַח בהיסטוריה ובתולדות תעשיית התקשורת והטלוויזיה מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

herbergerהרחבה ועדכון טקסט תמונה : מונדיאל שווייץ 1954. זהו מנהיג ומאמן נבחרת גרמניה בכדורגל, ספ הרברגר (Sepp Herberger) לאחר זכיית נבחרתו בבכורה במונדיאל שווייץ 1954. ספ הרברגר הציב את נבחרת גרמניה בכדורגל על מפת הכדורגל הבינלאומית מאז 1954, לדורות. (באדיבות ZDF).

katz 2הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1968. פרופסור אליהוא כ”ץ (יליד ניו יורק ב- 1926 בן 92, היום) הוא מנהיג ומקים הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1969 – 1967. למרות אישיותו האיכותית ופועלו הציבורי הרב, השר ישראל גלילי לא רצה אותו כמנכ”ל רשות השידור ובחר ב- 31 במארס 1969 לתפקיד הרם את שמואל אלמוג ז”ל. שמואל אלמוג היה מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שהורכבה משני גופי התקשורת הציבוריים – ממלכתיים של רדיו “קול ישראל” הוותיק והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה (כונתה אז בפי כל “הטלוויזיה הכללית”). (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

auerbachהרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1957. מנהיג ומאמן קבוצת הכדורסל של בוסטון סלטיקס ב- ליגת ה- NBA רד אוורבך (Red Auerbach). בין עונת 1957 – 1956 לבין עונת 1969 – 1968 זכה עם קבוצתו הנפלאה בהישג חסר תקדים 11 (אחת עשרה) אליפויות בליגת הכדורסל הטובה בעולם. (באדיבות ה- NBA).

shimon mizrahiהרחבה ועדכון טקסט תמונה : עו”ד שמעון מזרחי (התמונה צולמה ב- 1984). מחזיק בשיא מיוחד במינו, הוא מנהיג ו- יו”ר מועדון מכבי ת”א במשך 49 שנים מאז 1969 ועד עצם היום הזה באוגוסט 2018 ועוד ידו נטויה. בגין פועלו הציבורי הספורטיבי הממושך המשגשג והמוצלח העניקה לו מדינת ישראל את הפרס היקר ביותר שהיא מעניקה לניה, פרס ישראל (בשנת 2012). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

mandiהרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1960. זהו מנהיג ומאמן הכדורגל המוכשר והמצליח היהודי – הונגרי גיולה מאנדי. אימן את נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 1963 – 1959 והעלה אותה לראשונה למדרגה של נבחרת ספורט לאומית חושבת. (באדיבות MTV).

mandi 2

טקסט תמונה : קיץ 1959. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (רביעי מימין) מקבל בלשכתו בתל אביב את מאמן נבחרת ישראל בכדורגל היהודי – הונגרי גיולה מאנדי ואת ראשי התאחדות הכדורגל הישראלית לאחר הזכייה בטורניר מערב אסיה בכדורגל שהתקיים ב- קוצ’ין – הודו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ”ל משרד הביטוחן שמעון פרס, צבי ברים, יצחק זאבי, דוד בן גוריון , גיולה מאנדי, אריה קרמר, וצבי פינקלשטיין. (באדיבות ארכיונאי התאחדות הכדורגל מר רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטלת עלי חובה להוסיף לחבורה הנכבדה הנ”ל את יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1989 ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. אישיות טלוויזיונית בלתי נשכחת ואדם בלתי נשכח.

טקסט תמונה : מר יאיר שטרן מנהיג ו- מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. בניגוד לי הייתה לו חיבה מיוחדת לשידורי הספורט של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים ולאנשיו. אף על פי כֵן היה איש אָהוּב, מפני שהיה כֵּן, אמין, ומהימן. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מלחמת זכויות השידורים בטלוויזיה (1) מזכירה במידה רבה מלחמת “גוג ומגוג”. 

הטלוויזיה הבינלאומית ברחבי תבל עברה מהפכים רבים מאז השידורים הישירים הראשונים של אולימפיאדת ברלין באוגוסט 1936, וגם בארץ מאז השידור הישיר ההיסטורי הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית של מצעד צה”ל בירושלים ב- 2 במאי 1968. הטלוויזיה הפכה לתעשייה אדירה המגלגלת ממון עצום. התחרות בין הערוצים השונים הולידה את רייטינג הצפייה. את תעשיית הטלוויזיה המודרנית ניתן להשוות היום לשוּק מניות ואת שידורי הספורט הרלוואנטיים לסוג של מנייה בטוחה המניבה רייטינג בכל מצב ובכל תנאי. בעיקר כשמדובר בשידורים רלוואנטיים בלעדיים. מטוטלת הרייטינג נעה על פי חוקי שוּק המניות. בשעה שהרייטינג משגשג במקום אחד הוא צונח במקום אחר. מן ההיבט הזה שידורי הספורט הרלוואנטיים הם מניית שידור בטוחה שמצדיקה את עצמה. את הדבר הזה צריך לקחת בחשבון בעת תכנון קצר מועד וארוך טווח של לוח שידורים טלוויזיוני. בנייה של לוח שידורים טלוויזיוני היא מלאכה מורכבת מאוד ועתירת ממון. רק לאנשים חכמים ומוכשרים מותר לעסוק בה.

אנשי תקשורת מעטים בקיאים בשינויים הדרמטיים שהתחוללו בתעשיית הטלוויזיה במשך 70 מכל היבט שהוא עד ששינתה את חיינו לנצח. עקרונות הביצוע הכלכליים, הטכנולוגיים, והלוגיסטיים רבי העוצמה של הטלוויזיה השפיעו השפעה מכרעת על חיי החברה בעולם לאחר תום מלחמת העולם ה- 2, ובישראל מאז 1968. בודדים מסוגלים לנתח אותם כדי לעצב לוח שידורים רלוואנטי. הווקטורים של הטלוויזיה פועלים בהתאמה ככלים שלובים. הטלוויזיה שינתה את כל מהות החיים הפוליטיים במדינת ישראל ושינתה לעַד את הרגלי הציבור בחיי היום יום שלוֹ. הטלוויזיה שיווקה את עצמה בעוצמה כה רבה לצופיה עד שהיא עיצבה במובנים רבים את פני הדוֹר. השידורים הישירים בטלוויזיה בתחומי הספורט, החדשות, והבידור היו מנוף פשוט ומיידי להפוך אירוע נקודתי מקומי למדורת השבט. אירוע שכל המדינה צופה בו. הטלוויזיה הזרימה מידע של תמונה וקול יחדיו ובכך גברה על הרדיו. הצפייה בשידורי הטלוויזיה הפכה לתופעה כלל ארצית החל מהתא המשפחתי הקטן ועד לכלל הציבור. הטלוויזיה שינתה את סדרי העדיפויות של כולנו ובמידה מסוימת גם את סולם הערכים שלנו. לכן מותר לומר כי היא שינתה את חיינו לעַד.

לדאבון לֵב לא כל מנהיג שידור ידע לפעול תחת לחץ ובתוך אקלים תקשורת משתנה. לא כל איש או אישה מוכשרים ככל שיהיו היו מסוגלים להגיב מייד ובזמן אמת לשינויים המתחוללים במהירות עצומה בטלוויזיה. מעט מאוד מנהיגי שידור תִּמְרֵנוּ נכון, מהר, וביעילות בזירת המאבק נגד מתחריהם. אפשר לאמוד ולנתח חלק מהשינויים האלה באמצעות הגרף המתמטי העולה של זכויות השידורים האולימפיות שהייתה לו השפעה דרמטית על התפתחות שידורי הטלוויזיה כמו לזיכיונות שידורים אחרים בזירות הספורט. כבר נאמר כאן בראשית ההקדמה כי רשת הטלוויזיה האנגלית הציבורית ה- BBC שילמה ב- 1948 סכום צנוע של כ- 3000 (שלושת אלפים) דולר לוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) תמורת זיכיון השידור של אולימפיאדת לונדון 1948, הראשונה לאחר מלחמת העולם ה- 2 . ב- 2012 ייערכו המשחקים האולימפיים שוב בלונדון בירת בריטניה. בחלוף 64 שנה נאותה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC לשלם תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת 2012 סכום פנטסטי ומדהים של 1.181000000 (מיליארד ו- 181 מיליון) דולר. התשלום הזה הוא רק בעבור הזכויות. NBC תידרש להוציא מקופתה מֵאוֹת מיליוני דולרים נוספים על הפקת השידורים האולימפיים שיהיו באנגליה בעוד כארבע שנים. וזה עדיין כדאי לה מבחינה כלכלית. כלכלת הטלוויזיה, גרף זכויות השידורים, והרצון המובהק של רשתות הטלוויזיה באשר הן לשלם סכומים אדירים כאלה לוועדות המארגנות, הם אלמנטים חשובים ודרמטיים המרכיבים את הסדרה.

הספר עָב הַכֶּרֶס “הכדורגל – סמן ימני טלוויזיוני” (אחד מ- 13 ספרי הטלוויזיה המרכיבים את הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”) , עוסק בהרחבה במאבקי זכויות השידורים בארץ ובעולם. המאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם הפכו אותו לסמן ימני של סחורות השידור. אי אפשר אִתּוֹ בגלל עלויות הממון העצמות והכסף הרב ששופכות עליו רשתות הטלוויזיה אך גם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולאריות והיוקרה. הכדורגל הוא פסגת הסימביוזה הבלתי נמנעת בין הטלוויזיה לכלל  הספורט. הקרבות לרכישת זכויות השידור שלוֹ הפכו רובם למלחמות “גוֹג וּמָגוֹג”. מלחמת “גוֹ­ג וּמָגוֹ­ג” בטלוויזיה היא סוג של קרב בו המנהלים של רשת אחת מוכנים לשלם כל סכום עבור סחורת שידור קונקרטית גם אם מדובר במחירי הפסד ולדבר אין כל הצדקה מסחרית, העיקר מבחינתם שאותה סחורת שידור לא תירכש על ידי היריבה המתחרה. יש לכך עדויות רבות בסדרה. הבולטות שבהן : רכישת זכויות הכדורגל הישראלי ב- 1999 (בעידן יו”ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל “גברי” לוי ז”ל ע”י חברות הכבלים בטלוויזיה “מת”ב”, “ערוצי זהב”, ו- “גוונים” שנלחמו בחברת הלוויין YES והסכימו לשלם להתאחדות הכדורגל עבור חוזה בן 6 שנים 2005 – 1999 כמות אסטרונומית של 126.000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) דולר (21 מיליון דולר לעונה). הדבר הביא לקריסתן הפיננסית והכריח אותן להתאגד לחברת כבלים אחת תחת השם HOT. בינואר 1984 ניאותה רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC לשלם ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) עבור זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת החורף קאלגארי 1988 סכום פנטסטי של 309.000000 (שלוש מאות ותשע מיליון) דולר הרבה מעבר לשווי האמיתי רק כדי למנוע את שידור האירוע ברשתות האמריקניות היריבות הגדולות שלה CBS ו- NBC. משהגיע רגע השידורים של משחקי קאלגארי בחורף 1988 הוברר כי הפרסומות המסחריות אינן מסוגלות לכסות את גודל ההשקעה ו- ABC הפסידה 55000000 (חמישים וחמישה מיליון דולר). הדבר הביא לזעזועים פרסונאליים ותוכניתיים דרמטיים ברשת ABC.

הטלוויזיה שונאת רוטינה. היא מכשיר אלקטרוני רוֹטֵט הדוחה כל קיבעון. הטלוויזיה אוהבת דרמות בלעדיות, היא חיה ומתקיימת מהראשוניות בחדשות ואקטואליה, ונוטה לשָדֵר ללא הרף סדרות של פשע ורצח, בתי משפט, משטרה, סקס, פוליטיקה, ממון, וסקנדלים. כל מה שאנו לא אוהבים שיקרה במשפחתנו – אנחנו מבקשים לראות על המסך. האזרח הרגיל מבקש חיי שִגְרָה חסרי זעזועים אך לא אכפת לו שהמסך שלוֹ יתפוצץ מסקנדלים. הטלוויזיה מייצרת ומשדרת בעת ובעונה אחת אילוזיה ומציאות יחדיו. הצופה לא תמיד מוכשר ויודע להפריד בין השניים. מדהים לחשוב שהטלוויזיה מייצרת ללא סוף סרטי אלימות, פשע, רצח , ומשטרה – ויורה אותן מהמותן ולא דרך הכוונות, לא רק בבּוֹדֶדֶת אלא גם בצְרוֹרוֹת. העולם התרבותי החסוּד והמתחסד משתחווה, כורע ברך, וקונה אותן ברוחב לב אך כל טוראי בצבא יודע את ההבדל העצום בדיוק הפגיעה בין יֶרִי דרך הכוונות לבין ירי מהמותן. אל קפונה (Al Capone) ויורשיו הפכו לגיבורי טלוויזיה מיתולוגיים בכל מקום על הגלובוס. גם בישראל. השידור המסחרי בישראל שמהלל את סדרות הרייטינג האלה לא עשה אפילו סרט אחד בכל שנות קיומו חמשל אודות הסופרים והמשוררים חיים נחמן ביאליק, עמוס עוז, ו/או נתן יונתן. וגם לא עסק והפיק סדרה איכותית הדנה במורשתם של דוד בן גוריון ומנחם בגין ובהיסטוריה של הפלמ”ח, האצ”ל, ולח”י.

השידור הציבורי חטף לא אחת ביקורת שלילית בעִתּוֹת המנכ”לים של רשות השידור אורי פורת ז”ל ומוטי קירשנבאום ז”ל בגין ריבוי מִשדרי ספורט רלוואנטיים. זוֹ אותה הביקורת שמתיימרת להיות מקצוענית אך מתעלמת זה זמן רב מה- Programming הנָבוּב וחדל הערכים של השידור המסחרי על כמויות “הריאליטי” בהן הוא מסמם את צופיו. לטלוויזיה יש זיכרון מדהים לתאריכים. הטלוויזיה באשר היא נבנית מאגדות וסיפורים, יצירת מיתוסים, וגם ניתוצם. ב- 29 במאי 1985 התמודדו אלופת איטליה קבוצת יובנטוס (Juventus) נגד ליוורפול (Liverpool) אלופת אנגליה ביניהן באצטדיון “הייסל” (Heysel) בבריסל במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל קיבל את הצעתי לשדר ישיר את המשחק. רכשנו את זכויות השידור של המשחק ושלחנו לבריסל את השַדָּר יורם ארבל. לפני שריקת הפתיחה קרה אסון נורא ביציעי האצטדיון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נִסְפּוּ ו- 250 אחרים נפצעו בהתנגשות אלימה עם אוהדי כדורגל ברוטאליים מאנגליה ביציע “Z”. יורם ארבל היה שָם ולא ראה מאום. יתירה מזאת הוא גם לא שמע דבר. התחוללה פשלה עיתונאית קשה מהחמורות שידעה מחלקת הספורט בתולדותיה שהובילה לסקנדל שידור חסר תקדים. עשרות אוהדי כדורגל איטלקיים נרצחים בתוך האצטדיון, ממש ליד אפו של השַדָּר שלנו, שאיננו יודע דבר ואיננו מבין מדוע המשחק איננו מתחיל. מרבית שדרי אירופה המאיישים את עמדות השידור באִצטדיון “הייסל” (Heysel) ליד יורם ארבל עצמו, מדווחים כבר לצופיהם על האסון המחריד. רק הוא לא. איך אפשר להסביר לצופים פשלה כזאת. באותו האירוע הבלתי נשכח היה יורם ארבל שדר אומלל, פתטי, ולא רלוואנטי. הסֶפֶר עב הכרס “למילים יש וויזואליה משלהן”, עוסק ברחבה בעיתונאות הספורט בטלוויזיה, ובהצלחות והכישלונות שלה . הן היו רבות בשני צִדֵי המאזניים. ב- 1 ביוני 1986 שלחתי את נסים קיוויתי לעמדת השידור שלנו באִצטדיון “חליסקו” בעיר המכסיקנית גוואדאלאחרה. המשימה הנכבדה שהטלתי עליו הייתה להעביר בשידור הישיר את המשחק ברזיל – ספרד בבית ג’ המוקדם במונדיאל של מכסיקו 86′. במהלך המשחק הזה שידר נסים קיוויתי שער שלא היה. ברזיל כבשה שער לא חוקי שנפסל מייד ע”י שופט המשחק קריסטיאן באמברידג’ מאוסטרליה. נסים קיוויתי לא ראה זאת ולא שַם לֵב שהמשחק כלל לא חודש מקַו האמצע למרות שישב בעמדת שידור נוחה המשקיפה על האִצטדיון. במשך שֶבַע דקות מסר אינפורמציה מוטעית ותוצאה שגויה לצופים בישראל כאילו ברזיל צועדת ביתרון 0:1. מה גורם לכישלון צורב של שַדָּר כה מנוסה שיושב בעמדת שידור מאובזרת, מרווחת, ובעלת תצפית נוחה באצטדיון בשעה שהכול גלוי וידוע וכַר הדשא והשחקנים פרושים לפניו כמו כל כף ידו…? איך מסבירים כישלון כזה לציבור…? הסֶפֶר עב הכרס,“למילים יש וויזואליה משלהן”, מספר את סיבותיו של כישלון ייחודי חסר תקדים ובלתי מובן של נסים קיוויתי אחד מגדולי שַדָּרֵי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים.

מלחמת זכויות השידורים (2). יו”ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל “גברי” לוי (2) בשנים 2003-1996.

יו”ר התאחדות הכדורגל המלבסי גבריאל “גברי” לוי ז”ל (2018 – 1937) במקור איש הפועל פ”ת היה מנהל מוכשר וכוחני שהתייחס בנוקשות רבה לשידור הציבורי בראשותם של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן. כמותו גם אחד מיורשיו המלבסי אבי לוזון יבד”ל (יליד 1955) במקור איש מכבי פ”ת ויריב פוליטי של גברי לוי. שלטונם בהתאחדות הכדורגל הישראלית היה כוחני, בעייתי, מורכב, וגם רווי התנגדויות רוויי סימני שאלה של חבריהם בוועדה המארגנת הזאת ששמה התאחדות הכדורגל הישראלית. שניהם היו במידה לא מעטה אשפים פיננסיים. גברי לוי כיהן כ- יו”ר התאחדות הכדורגל בשנים 2003 – 1996, לפני כן היה חבר מן המניין בשורותיה מאז 1989. אבי לוזון שימש יו”ר התאחדות הכדורגל בשנים 2014 – 2007. 

חיים הברפלד ז”ל איש “הפועל” שימש פעמיים יו”ר ההתאחדות בשנים 1985 – 1980 וכן בשנים 1993 – 1992. שאול סווירי איש “הפועל” היה יו”ר ההתאחדות בשנים 1992 – 1985. עזריקם מילצ’ן איש “מכבי” היה יו”ר ההתאחדות בשנים 1996 – 1993. גברי לוי היה יו”ר ההתאחדות בשנים 2003 – 1996. איצ’ה מנחם ז”ל איש “הפועל” היה יו”ר ההתאחדות בשנים 2007 – 2003. אבי לוזון איש “מכבי” היה יו”ר ההתאחדות בשנים 2014 – 2007. עופר עיני איש “הפועל” שימש יו”ר ההתאחדות בשנים 2018 – 2014.    

יו”ר ההתאחדות אבי לוזון היה יו”ר התאחדות מוכשר אולם כוחני מאין כמותו שכאילו מתרגם ומנצל את התנאים והדרישות הציבורית של עמותת התאחדות הכדורגל שבראשה ניצב פעם לטובתו האישית כביכול. לא בכדי הגדירה “וועדת החקירה בראשות פרופסור ירון זליכה” את שלטונו רקוב. “יסודות הכדורגל הישראלי הם רקובים”, קבע פעם פרופסור ירון זליכה חד משמעית. 

אינני מכיר אישית את יו”ר ההתאחדות הכדורגל של ישראל מר אבי לוזון שהפך לאישיות כה שנויה במחלוקת במדינת ישראל. מעולם לא שוחחתי עמו פנים אל פנים. מפליא ו- אפילו מדהים ואולי לא שנשיא FIFA המודח יוֹזֵף “סֶפּ” בְּלָאטֶר ונשיא UEFA המסולק מִישֶל פְּלָאטִינִי מהללים אותו, מחבקים אותו, מתנשקים עמו על הלחיים ומדברים בשבחו ללא כחל ושרק, בעוד חלק מהעיתונאים הרציניים בעיתונות הכתובה בארץ לרבות עמיר פלג ואריה מליניאק (אנשי “ידיעות אחרונות”) עושים בו שמות במקלדת השנונה שלהם, ומתייחסים אליו כל הזמן ולאורך תקופה ארוכה כאל החשוד העיקרי בקלקול הכדורגל הישראלי. פרשת התנהלותו ההיא של יו”ר התאחדות הכדורגל דאז אבי לוזון הייתה סבוכה, מורכבת, מסובכת, ובעייתית. אולי אפילו מעבר לכך. בטוח רוויה סימני שאלה. חיבוקו של סֶפּ בְּלָאטֶר את אבי לוזון כאן בארץ מעיק ומעורר מחשבות נוגות וגם דאגות לא מעטות. אם מזכירים כאן את שמו של נשיא FIFA הוותיק הכל יכול סֶפּ בְּלָאטֶר צריך לזכור שהוא הואשם לא פעם ולא פעמיים ע”י גורמים בינלאומיים בניהול מסואב מושחת של מוסד הכדורגל הבינלאומי העליון בעולם שהוא עומד בראשו. ספ בלאטר לא נשלח לכלא אולם הוא הודח מתפקידו הרם באשמת סיאוב ושחיתות. ב- 1996 רקח ספ בלאטר את עסקת זכויות השידורים המפורסמת ומעוררת המחלוקת והתהיות עם המיליארדר הגרמני לֵיאוֹ קִירְש (Leo Kirch) על חשבון איגוד השידור האירופי ה- EBU, ומכר לו את זכויות השידור של מונדיאל 2002 יפן / קוריאה תמורת 1.000000000 (מיליארד) דולר ואת מונדיאל 2006 בגרמניה בעבור 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר. מומחי ה- EBU שרתחו מזעם על ספ בלאטר כינו את לֵיאוֹ קִירְש (מת לפני כמה שנים בחוסר כל) ה- Capo de Capi העולמי ובאשר לסֶפּ בְּלָאטֶר ציטטו את הסופר הצרפתי אוֹנוֹרֶה דֶה בַּאלְזָאק שקבע, “כי מאחורי כל כסף גדול מסתתר פשע”, והתכוונו למי שהתכוונו. אולם צריך לציין ש- שחיתותו של הנשיא סֶפּ בְּלָאטֶר אם הייתה קיימת – לא הוכחה עד הסוף. הוא לא סיים את הקריירה שלו בבית הסוהר. הוא סולק והודח אולם לא נכלא. הכל התבסס על שמועות אבל לא נחשפו מסמכים שמוכיחים את אשמתו ושחיתותו. וכל זה למרות שנשיא UEFA השוודי ההגון מר לִינָארְט יוֹהָנְסוֹן בא אליו בטענות כספיות חמורות ערב פתיחת מונדיאל 2002 ואיים עליו במאי 2002 כי אם הבעיות הפיננסיות השנויות במחלוקת של ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) בראשות סֶפּ בְּלָאטֶר הבעייתי ואולי אף מושחת לא ייפתרו, אזי UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) תפרוש מהמונדיאל של יפן /קוריאה. כל מפיק ספורט ששהה באותן השנים בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית זוכר היטב את ההאשמות שהופנו לעברו של ספ בלאטר ולכיוונו של ליאו קירש.lennart 1 טקסט מסמך (1) : 16 במאי 2002. הודעתו של נשיא UEFA השוודי לינארט יוהנסון מצהיר כהאי לישנא “UEFA could quit FIFA unless financial problems are resolved”. עמוד 1 מתוך 2. (באדיבות ספורטקאל). lennart 2 טקסט מסמך (2) : 16 במאי 2002. הודעתו של נשיא UEFA השוודי לינארט יוהנסון מצהיר כהאי לישנא “UEFA could quit FIFA unless financial problems are resolved”. עמוד 2 מתוך 2. (באדיבות ספורטקאל).

שלא תהיה טעות. נשיאי הוועדות המארגנות הגדולות בעולם וגם בארץ הם חצי דיקטטורים על פי הם יישק דבר. כך זה ב- FIFA (הנשיא ספ בלאטר מצליח לקדם כמעט כל יוזמה ביצועית שלו), כך זה גם ב- UEFA תחת נשיאותו של הצרפתי מישל פלאטיני (לשעבר שחקן כדורגל מחונן בנבחרת צרפת ובקבוצת יובנטוס האיטלקית), וכך זה גם בישראל. לנשיאים האלה יש משקל סגולי ענק בעיצוב דמותן של אותן וועדות מארגנות עליהן הם אחראיים. כך זה אגב גם ב- IOC. לנשיא IOC ז’אק רוגה השפעה עצומה על הנעשה ועל מאבקי הכוחות בתוככי הוועד האולימפי הבינלאומי. מר אבי לוזון שרוי באותה המסגרת. יו”ר התאחדות הכדורגל של ישראל אבי לוזון הוא איש מוכשר שטופלים עליו אשמה חמורה כי הוא מתנהל כ- טִירָן תוך כדי ניצול תנאֵי העמותה שבראשה הוא ניצב לטובת שלטון אוטוקרטי. ממשלת ישראל באמצעות שרת הספורט גב’ לִימוֹר לִבְנָת החליטה להתערב בנעשה בין כותלי התאחדות הכדורגל הישראלית. מוסד ה- FIFA בראשות נשיאה ספ בלאטר ו- UEFA בראשות נשיאה מישל פלאטיני שני גופי הכדורגל החשובים בתבל, שניהם ידידי אבי לוזון לא נשארים חייבים. הם רואים בכל התערבות ממשלתית – פוליטית הפרה של המניפסט הספורטיבי שלהם. הם מאיימים כי התערבות פוליטית כזאת של הממשלה עלולה להביא לסילוקה של ישראל מכל פעילות בשתי המסגרות האלה ש- FIFA ו- UEFA אחראיות עליהן, כלומר הכדורגל עולמי והאירופי. OK התערבות פוליטית אסורה על פי דעתם של סֶפּ בְּלָאטֶר ומִישֶל פְּלָאטִינִי אולם מה עם ניקיון האורוות המלוכלכות ומיטוט היסודות הרקובים של הכדורגל הישראלי ? לפני כשנה הקימה שרת הספורט בממשלת בנימין נתניהו גב’ לימור לבנת וועדה ציבורית – ממלכתית בראשות פרופסור ירון זליכה לבדיקת המבנה הניהולי של הכדורגל הישראלי בראשות יו”ר ההתאחדות אבי לוזון. לימור לבנת הטילה על פרופסור ירון זליכה לבחון ולבדוק חמישה מוקדי יסוד בהתאחדות. עצם ביצוע החקירה והבדיקה הממלכתית הזאת כפי שהטילה שרת הספורט לימור לבנת על פרופסור ירון זליכה, נראית על פניה ומראש כמו כתב אישום והטלת דופי בהתנהלות היו”ר אבי לוזון ומקורביו. הנה חמשת סעיפי החקירה והבדיקה שהוטלו על “וועדת זליכה” כלהלן :

א. בדיקת שקיפות תקציבית – ניהולית במוסדות ההתאחדות ומועדוני הכדורגל בישראל.

ב. בדיקת מנגנוני הבקרה של ההתאחדות הנוגעים לרכישת קבוצות כדורגל וזכויות במועדוני הכדורגל ע”י בעלים פרטיים.

ג. בדיקת מערך מוסדות השיפוט בהתאחדות הכדורגל והבטחת עצמאות מוחלטת שלהם ואי תלות מוחלטת בשלטון היו”ר.

ד. בדיקת מבנה ההתאחדות לכדורגל של ישראל לרבות ניגוד עניינים בקרב בעלי תפקידים בתוכה.

ה. בדיקה ובחינת יעדי התאחדות לכדורגל ותפקידיה וכיצד היא ממלאת אותם תוכן.

זאת לדעת : התאחדות הכדורגל של ישראל נוסדה ב- 1928 והיא עמותה רשומה שמאגדת בתוכה יותר מ- 1000 (אלף) קבוצות כדורגל של ילדים, נערים, נוער, ובוגרים. בדף הבית של ההתאחדות באינטרט כתוב כלהלן :

א. ציטוט : “הנהלת התאחדות הכדורגל היא בעלת ההשפעה הרבה ביותר על ענף הכדורגל בישראל. מוסד זה מהווה הלכה למעשה את הרשות המחוקקת המרכזית והפעילה של ההתאחדות ובו מתקבלות רוב ההחלטות העקרוניות המתוות את מדיניות ההתאחדות”.

ב. ציטוט : “מזכירות ההתאחדות לכדורגל היא מעין “קבינט” של ההנהלה, שעיקר תפקידיה ביצועיים והיא האחראית לניהול ענייני ההתאחדות, בהתאם להחלטות ההנהלה והאסיפה הכללית”.

ג. ציטוט : “הרשות לבקרת תקציבים הוקמה בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה בעקבות המלצות של וועדה ציבורית שמונתה ע”י ההתאחדות לכדורגל במטרה לפקח על האיזון התקציבי ולהבריא את מצבן הכספי של קבוצות הכדורגל בשלושת הליגות המקצועניות”.

שרת הספורט גב’ לִימוֹר לִבְנָת עיינה בשלושת הסעיפים הללו, התרשמה שההתאחדות בראשות אבי לוזון מתנהלת הפוך מהכתוב לעיל. היא מנוהלת ומתנהלת בבכוחניות באי שקיפות, בחוסר יושרה, ולא באופן דמוקרטי – וביקשה לחקור אותם ואת אבי לוזון וחבר מרעיו הקרובים. הישגו העיתונאי של מר נדב צנציפר מ- “ידיעות אחרונות” בו חשף את הפרוטוקולים של “וועדת זליכה” הציבורית שפעלה אשתקד (פרי מינויה של שרת הספורט גב’ לימור לבנת) ואת סך הכל של האינפורמציה סביב הדו”ח החריף והחד משמעי – ראוי לכל שבח. מתברר כי דו”ח “וועדת פרופסור ירון זליכה” שבדקה את התנהלותה של התאחדות הכדורגל בראשות אבי לוזון (קשור קשר בל יינתק למועדון נעוריו מכבי פ”ת) ושל שר הכספים שלו במוסד הזה שטרן חלובה, מראה כי נשיאי הקבוצות העלו טענות קשות וחמורות ביותר נגד אבי לוזון. מר גֶ’קִי בֵּן זָקֵן נשיא קבוצת הכדורגל של מכבי אשדוד טען בפני “וועדת זליכה”, כי אבי לוזון יו”ר ההתאחדות הוא שליט טוטליטארי שנותן הנחיות למוסד הבקרה של ההתאחדות, נותן הנחיות לבית הדין של ההתאחדות, ונותן הנחיות לתובע ההתאחדות וליועץ המשפטי של ההתאחדות. גב’ אַלוֹנָה בַּרְקָת נשיאת מועדון הפועל באר שבע טענה בפני “וועדת זליכה” כי היועץ המשפטי של ההתאחדות מקבל פקודות מיו”ר ההתאחדות אבי לוזון. אִיזִי שָרָצְקִי נשיא אגודת הפועל קריית שמונה טען בפני “וועדת זליכה” כי יו”ר ההתאחדות אבי לוזון מתנהג בכוחניות ואיננו יודע את הגבול. משום מה לא נשמע קולו של נשיא מועדון מכבי חיפה מר יעקב שחר. אבל יו”ר ההתאחדות בעבר מר גבריאל “גברי” לֵוִי ז”ל (גברי לוי כיהן בתפקיד יו”ר ההתאחדות בתקופתי כשאני כיהנתי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) דיבר סרה בגנותו של אבי לוזון.

הערה שלי : גברי לוי ז”ל איש הפועל פ”ת היה יריב היסטורי מר של אבי לוזון איש מכבי פ”ת מזה שנים רבות. את כנות האבחנה שלו הנוגעת ליו”ר ההתאחדות הנוכחי אבי לוזון צריך לבחון בזכוכית מגדלת גם לאור התנהגותו שלו כיו”ר ההתאחדות בשעתו כלפי מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 1994, בעת המו”מ המַר והשנוי במחלוקת בין רשות השידור לבין ההתאחדות הנוגע לרכישת זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בעת ההיא. פרשת המו”מ ההוא הגיעה בסופו של דבר לכותלי בית המשפט. היה מוזר כי מר אריה מליניאק נתלה פעם ברשימתו “על הריקבון” (בעיתון “ידיעות אחרונות”) באִילָן צֶדֶק ששמו גברי לוי ופסק : “…האם יש אדם מוסמך יותר לקבוע שצריך לפרק את התאחדות הכדורגל מגברי לוי יו”ר ההתאחדות לשעבר…?” התשובה שלי לאריה מליניאק : “ברור שיש”. גברי לוי העיד בזהירות בפני “וועדת זליכה” ואמר כי הנהלת ההתאחדות היא בס”ה חותמת גומי ויו”ר אבי לוזון ושטרן חלובה מעבירים מה שהם רוצים. צריך להבהיר לקוראי הבלוג כי גם גברי לוי בהיותו יו”ר ההתאחדות הכדורגל של ישראל מאז מחצית עשור ה- 90 של המאה שעברה ועד ראשית שנות ה- 2000 פעל ועשה כרצונו בהתאחדות ביד חזקה וזרוע נטויה. כמו אבי לוזון גם הוא היה מוכשר ביותר בתחום הארגון, הכלכלה, וגיוס כספים מזכויות שידורים אולם לא בטוח ששניהם היו צדיקים גדולים. יו”ר ההתאחדות גברי לוי ז”ל היה בשעתו יריב מר של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ושלי כמנווט ומנהל חטיבת הספורט בשידור הציבורי. התואר “יריב מר” איננו מחמאה כלל ו- עיקר. בקיץ 1999 התפתחה מלחמת “גוֹג וּמַגוֹג” בין חברות הכבלים לבין חברת “YES” על רכישת זכויות השידור של הכדורגל הישראלי על מרכיביו השונים ליגה, גביע, ומשחקי הנבחרת הלאומית של ישראל לתקופה של שֵש עונות 2005 – 1999. יו”ר ההתאחדות בימים ההם מר גבריאל “גברי” לוי ניצל את הסיטואציה החד פעמית ואת הלהיטות של שני הקונגלומרטים לזכות בכדורגל הישראלי כמעט בכל מחיר, ניצב על התפר שבין שני הניצים, וניהל תִּמְחוּר כלכלי מוניטארי מזהיר שיכול להילמד בכׂל פקולטה למנהל עסקים באוניברסיטה. בשלב מסוים של המו”מ הצליח גברי לוי לתחוב את ידו לכיסם של שני המתמודדים וסיכם על תשלום מחיר של 14.000000 (ארבעה עשר מיליון) דולר מידי שנה לתקופה של שש שנים. אולם הוא לא הסתפק בסכום הזה ודרש משני הגופים להציע “BID” נוסף. הוא העלה את רף התשלומים בצורה דרמטית אולם בשכל והיגיון כלכלי. צריך להבין שערוץ 2 שהחזיק בזכויות השידורים בשנים 1999 – 1997 שילם לגברי לוי 7.000000 (שבעה מיליון) דולר זכויות שידורים לשנה , והנה מנהיג הכדורגל בישראל דורש וזוכה בסכום כפול . בהבינו את הסיטואציה המיוחדת במינה שהזדמנה לכיסו כיו”ר התאחדות הכדורגל לא הסתפק גברי לוי ז”ל בסכום השנתי הפנטסטי של זכויות שידורים בגובה של 14.000000 דולר לשנה הנוגע לחוזה בן שש שנים 2005 – 1999. מדובר בסכום מצטבר של 84.000000 (שמונים וארבעה מיליון) דולר לתקופה של שש שנים. זה לא הספיק לו. הוא רצה עוד ולא נעצר. גברי לוי סיפר לי בשיחות התחקיר שערכתי עמו ב- 4 באוגוסט 2005 במסעדת הסטייקים “דיקסי” בתל אביב את הדיווח הבא, כלהלן : “…אבי לוזון שהיה אז עסקן קטן בהתאחדות אמר לי, גברי תחתום על הסכום הזה של 14.000000 דולר מפני שלא תצליח לקבל יותר. עניתי לו, שב בשקט. אני אחצה את גבול ה- 20.000000 דולר לעונה…”. ובאמת המציאות חצתה את כל גבולות הדמיון. חברות הכבלים שחששו מתקומתה ואיומיה של חברת “YES” עליהם, הסכימו לשלם לגברי לוי לבסוף סכום פנטסטי של 20.600000 (עשרים מיליון ושש מאות אלף) דולר לעונה אחת. כלומר תשלום אגדי – אוטופי חסר תקדים בן 123.600000 (מאה עשרים ושלושה מיליון ושש מאות אלף) דולר לתקופה ארוכה של שֵש שנים. עכשיו מתברר שגם יו”ר ההתאחדות הנוכחי הבנקאי אבי לוזון הוא איש כספים מוכשר שאיננו קוטל קנים. הוא הצליח לגרד את תחתית החבית הטלוויזיונית של מדינת ישראל ולגרוף למען התאחדות הכדורגל בתקופה טלוויזיונית שדופה סכומים לא פעוטים מערוץ 1, ערוץ 5 בכבלים, חברת צ’ארלטון, ערוץ 0NE, וגם מחברת התיווך הבינלאומית של זכויות שידורים טלוויזיוניות רבת המוניטין “Infront Sports and Media”. הצלחה לא מבוטלת של אבי לוזון. (ראה בהמשך הפוסט).

טקסט תמונה : יורם אוברקוביץ’ ז”ל (2003 – 1938, משמאל) יו”ר איגוד הכדורסל ב- 1989 יחדיו עם ידידו וחברו הקרוב גבריאל “גברי” לוי ז”ל (2018 – 1937). יורם אוברקוביץ’ היה האיש הראשון שהביא כסף לאיגוד הכדורסל תמורת הענקת זכויות השידורים של הליגה והגביע לשידור הציבורי. שני המלב”סים הללו חבריו וידידיו של אחד מגדולי שחקני הכדורגל של ישראל וקבוצת הפועל פ”ת בכל הזמנים נחום סטלמך ז”ל (1999 – 1936), הפכו לקברניטי הספורט הישראלי בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. (התמונה באדיבות גברי לוי ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גבריאל “גברי” לוי ויורם אוברקוביץ’ שני מלבסים ילידי פתח תקווה היו חברים קרובים וניהלו ביד רמה את התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל (בהתאמה) כל אחד בדרכו שלו.

משהו רקוב בממלכת הכדורגל הישראלי.

באישון לילה אחד לפני הרבה שנים טבע מָרְצֶלוּס אחד מקציני המשמר המלכותי הדֶנִי סְלוֹגָן שייזכר לדורות. הוא אומר לחבריו השומרים עמו בלילה צוֹנֵן וקר ברוֹם טירת אֶלְסִינוֹר בדנמרק על סמך תחושה אינטואיטיבית והתרשמות פרטית שלו מאיזה סצנה דמיונית , בלא כל וועדת חקירה כלשהי, שבע מילים בזו הלשון : “Something is rotten in the state of Dennmark”. (ראה המחזה “המלט” של הדרמטורג הבריטי וויליאם שייקספיר). פרופסור ירון זליכה יו”ר הוועדה הממלכתית שמינתה שרת הספורט לימור לבנת לחקר הנעשה בהתאחדות הכדורגל משתמש בנוסח השייקספירי וקובע לאור היום, “יסודות הכדורגל הישראלי הם רקובים”, ומוסיף, “אי אפשר לבנות בניין ללא יסודות במיוחד שיסודות בניין התאחדות הכדורגל של ישראל רקובים ממש. הליכי בחירה, מינוי, והתנהלות ההתאחדות בראשותו של אבי לוזון הם רקובים וסופם שיהפכו גם את האנשים הטובים ביותר לכאלה שהתנהלותם איננה מכבדת את עצמם ואף לא את האחרים. עד שלא ניישם את ההמלצות לא נגיע רחוק. ניגוד העניינים של יו”ר ההתאחדות הנוכחי אבי לוזון הוא כה מובהק עד שהוא לא יכול לשמש בתפקידו אפילו דקה נוספת על פי כל מנהל תקין. הדו”ח הזה של “וועדת זליכה” איננו מופנה להתאחדות הכדורגל אלא נמסר לממשלת ישראל. הדו”ח קובע מפורשות כי כל עוד התהליכים הרקובים בענף הכדורגל לא ישתנו אסור לממשלת ישראל להעביר להתאחדות כספי ציבור”. (מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו”ר צחי פישביין העבירה מידי שנה סכום שבין 80.000000 (שמונים מיליון) שקל ל- 100.000000 (מאה מיליון) שקל לקופת התאחדות הכדורגל. יו”ר ההתאחדות אבי לוזון לא נותר חייב. במסיבת עיתונאים מאורגנת לפת אבי לוזון את המיקרופון והכריז בקולי קולות בפומבי : “המוח של ירון זליכה רקוב”. רבים תמהו כיצד זה מרשה לעצמו מנהיג הכדורגל הישראלי להתבטא הצורה כה מלוכלכת וברוטלית קבל עם ועולם. מעניין מאוד להזכיר שוב כי משוּם מה לא נשמע עד עתה בתוך המערבולת הזאת קולו של נשיא מכבי חיפה יעקב שחר בפרשה הסבוכה רוויית סימני שאלה של יו”ר ההתאחדות אבי לוזון. זהו פרט חשוב לציון משום שיעקב שחר נחשב ע”י רבים בארץ לאחד מ- ל”ו צדיקים, אורים ותומים של יושרה – כמנהל ספורט בכלל וכדורגל בפרט. רק פעם אחת בחיי ראיתי את אבי לוזון. זה היה מזמן בעשור ה- 80 של המאה שעברה כשהיה פעיל באגודת הכדורגל של מכבי פ”ת תחת ניהולו של אריה זייף בעת סיקור משחק של מכבי פ”ת לתוכנית “משחק השבת”. מאז דצמבר 2012 תאריך כתיבת הפוסט שמתייחס לאבי לוזון בצדק ו/או לאו כאשף פיננסי של התאחדות הכדורגל, פניתי חמש פעמים למערך הדוברות ויחסי הציבור של ההתאחדות בראשות גב’ מיכל גרונדלנד ומר אמיר אפרת, בבקשה לראיין לבלוג הזה (בעל כמות מצטברת של עשרות אלפי קוראים) את יו”ר ההתאחדות אבי לוזון. בכל פעם נדחיתי מחדש בלך ושוב ע”י מיכל גרונדלנד בתירוץ שאבי לוזון איננו יכול עכשיו, אין לו כעת זמן, אולי יותר מאוחר, וכל מיני התחכמויות אחרות. עד היום הזה טרם הצלחתי לפגוש אותו. ביקשתי לברר אצל יו”ר ההתאחדות אבי לוזון בדצמבר 2012 אם הוא באמת אשף פיננסי שמצליח לגבות המון כסף ממקורות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל עבור סוג של כדור שהוא מנהל כמצרך לעניים. רציתי להבין אז מאבי לוזון מדוע רק 17000 (שבעה עשר אלף) צופים הטריחו את עצמם בשבת של 22 בדצמבר 2012 להגיע ליציעים של חמישה משחקים בליגת העל במחזור ההוא. מדובר בכמות אפסית. נתון לא חדש אך מדאיג. ברור שצופי הכדורגל במגרשים בגדו זה מכבר במשחק ו/או ענף הספורט שאמור להיות הפופולרי ביותר בארץ. היציעים דלילים עד ריקים והקרחות הענקיות העידו כמו רוחות רפאים על בוגדנותו של הקהל הישראלי בכדורגל הישראלי. אווירת נכאים שוררת באצטדיוני הכדורגל ברחבי מדינת ישראל. הכדורגל הישראלי איננו מתקיים מחוג אוהדים פנאטי ולא מהקהל הספורטיבי השמרני הרחב, אלא מתפרנס מתשלום בהחלט לא פעוט של זכויות השידורים שמעניקים לו ערוצי הטלוויזיה בישראל, בהנחה שציבור צופי הטלוויזיה בארץ עדיין שומר באמת אמונים לכדורגל הישראלי באמצעות המרקע. אף אחד איננו יודע את סדר גודלו המדויק של ציבור צופי הטלוויזיה שמתעניין בכדורגל הישראלי, מפני שרק ערוץ 1 שהוא Channel ארצי מפרסם בצורה שיטתית ועקבית את נתוני הרייטינג של סחורת הצפייה בה הוא אוחז. המשחק המרכזי של ערוץ 1 בימי ראשון ו/או שני צובר רייטינג ממוצע של % 9. ערוץ 5 בכבלים, ערוץ ONE\ וחברת צ’ארלטון מחביאים את נתוני הרייטינג שלהם . סביר להניח שאיננו מזהיר אחרת היו בעלי הבית ממהרים להתפאר ולהתהדר בו. יו”ר התאחדות הכדורגל הישראלית הנוכחי מר אבי לוזון הוא בטוח מומחה כלכלי, וכפי הנראה גם מוכשר לנהל ולהוביל מו”מ עם גופי הטלוויזיה בארץ ובעולם, ובעל יכולת לשכנע את ראשי הרשתות לשלם לו כהוגן. מר אבי לוזון ניצב בצומת פיננסית בה הוא רחוק מלהיראות קבצן. הוא מתנהג כמעט כפריץ שאוסף ואוגר ביעילות שוב ושוב ממון לקופת ההתאחדות. מזה כמה שנים מנבאים לכדורגל הישראלית תחזיות טלוויזיוניות שחורות, אולם הנתונים הפיננסיים של אבי לוזון נותרו מרשימים. בהשוואה לרמה הירודה שמייצר הכדורגל הישראלי ולהכנסות המועטות שהוא מפיק, מצטייר אבי לוזון כיו”ר התאחדות משגשג. לפחות מנקודת מבט בנקאית. הַרָף הכספי שהציב אז אבי לוזון בשנים 2016 – 2012 לערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם איננו נמוך כלל ועיקר. “היי, אם אתם רוצים לשדר את הכדורגל הישראלי, אז תשלמו לי בהתאם”, אמר אבי לוזון כהַאי לִישָנָא לערוץ 1, ערוץ 5, ערוץ ONE, חברת “צ’ארלטון”, וחברת התיווך הבינלאומית לזכויות שידורים “Infront Sports and Media”. הנה הרָף ההוא בעל שבע השכבות :

א. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל שולמה לאבי לוזון לעונת 2013 – 2012 סך של 15.000000 (חמישה עשר מיליון) שקל עבור שידור שבועי ישיר של המשחק המרכזי בליגת העל.

ב. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שילם לאבי לוזון לארבע עונות של 2016 – 2012 סך של 24.000000 (עשרים וארבעה מיליון) שקל עבור תקציר שבועי במוצ”ש של תוכנית קטועה “שער השבת”.

ג. ערוץ ONE שילם לאבי לוזון לארבע עונות של 2016 – 2012 סך של 16.000000 (שישה עשר מיליון) שקל.

ד. חברת צ’ארלטון שילמה לאבי לוזון לארבע עונות של 2016 – 2012 סך של 68.000000 (שישים ושמונה מיליון) שקל עבור 6 שידורים ישירים מידי מחזור בליגת העל (למעט המשחק המרכזי שהיה שייך לערוץ 1 ההוא).

ה. יו”ר ההתאחדות מר אָבִי לוּזוֹן הצליח למכור את זכויות השידורים של חמשת משחקי הבית של נבחרת ישראל במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 2014 לחברת “Infront Sports and Media” תמורת 33.000000 (שלושים ושלושה מיליון) שקל.

ו. יו”ר התאחדות הכדורגל מר אבי לוזון מכר את חמשת משחקי הבית של נבחרת ישראל במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 2014 לרשות השידור הציבורית ההיא בעבור 2.400000 (שני מיליון וארבע מאות אלף) שקל.

ז. לפני זמן לא רב באפריל 2013 ניאותה רשות השידור בראשות המנכ”ל יוני בן מנחם ו- יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר אמיר גילת לשלם ליו”ר התאחדות הכדורגל אבי לוזון סכום של 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל תמורת חוזה שידורים חדש (שידור ישיר של המשחק המרכזי השבועי בלבד) לשלוש הבאות כדלקמן : שנים  2014 / 2013 + 2015 / 2014 + 2016 / 2015. 

הנתונים הכספיים הללו נוצצים לעומת חיוורונו של הכדורגל הישראלי ומאשרים את העובדה כי אבי לוזון הוא אם כך איש כספים וכלכלה משגשג. הוא איש ניהול מוכשר וריכוזי בעל כוח אך עמום ולא שקוף. בינתיים קמו שתי וועדות שחוקרות את התנהלות ההתאחדות שהוא עומד בראשה . וועדת הרפורמה בראשות מפכ”ל המשטרה לשעבר דודי כהן שהיא פרי מינוי של ההתאחדות עצמה ו- הוועדה הממלכתית בראשות פרופסור ירון זליכה פרי מינוי שרת הספורט גב’ לימור לבנת בממשלת בנימין נתניהו. מנוי וגמור עם שרת הספורט לימור לבנת לחולל סדר יום חדש בהתאחדות הכדורגל. יהיה מעניין לעקוב אחרי התנהלותה כי זאת לדעת לימור לבנת בתפקידה החשוב לא הצליחה עד כה לקדם את הספורט הישראלי אפילו במילימטר אחד קדימה . הזיכרונות שלי ממנה כאישיות פוליטית אינם מלבבים. בראשית יוני 1996 בתום הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה ב- 29 במאי 1996, ולאחר שבנימין נתניהו הדיח מראשות הממשלה את שמעון פרס, והתכוון למנות את לימור לבנת לשרת התקשורת בממשלתו (1999 – 1996), מיהרה הגברת להשתחץ בטרם עת והצהירה בפרהסיה, “עכשיו מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יצטרך להזיע…מעכשיו יהיה סדר חדש ברשות השידור…”, אמרה. אני זוכר את ההכרזה ההיא כאילו נאמרה היום . מוטי קירשנבאום כינס ב- 2 ביוני 1996 את עיתונאי הטלוויזיה ורדיו “קול ישראל” ברחבת ניידות השידור בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים והשיב לה באומץ לב כהאי לישנא : “אנחנו אנשי רשות השידור נמשיך לעשות את עבודתנו ביושרה, באומץ, וללא משוא פנים”. באולימפיאדת אתונה 2004 עבדתי בקבוצת “Athens Olympic Broadcasting”, נבחרת הטלוויזיה הבינלאומית של מנואל “מנולו” רומרו, ביחידה מס’ 5 ב- Quality Control שהייתה אחראית על בקרת השידור , התמונה  והקול של אירועי החוץ האולימפיים. במהלך עבודתי כאיש AOB הייתי עד לתופעה חוצפנית שמאפיינת ישראליים רבים אך לא את שרי ממשלה. ראיתי את שרת החינוך והספורט גב’ לימור לבנת (כיהנה כשרת החינוך בממשלת אריאל שרון בשנים 2006 – 2001) נדחקת בכוח לדוכן מס’ 1 בפודיום האולימפי (אזור סטרילי שמיועד רק לספורטאים זוכי המדליות) בחוף הים של אתונה, שם ניצב הגולש הישראלי המצטיין בגלשני רוח גל פרידמן עונד מדליית זהב שאלכס גלעדי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי העניק לו בתום השיוטים. גב’ לימור לבנת עשתה מעשה בלתי אצילי לא מקובל והצליחה. היא דחפה את עצמה בכוח כדי להתייצב ליד מדליין הזהב גל פרידמן על מנת לעשות פוזה ולתפוש פרסומת בחינם. ישבתי ב- Quality Control מס’ 5 והייתי המום מההתנהגות החוצפנית שלה. הקולגות הרבים שלי ב- AOB נדהמו לא פחות ממני מהתמונה הטלוויזיונית שנקרתה להם. שרת החינוך בממשלת ישראל עושה דין לעצמה וכופה את נוכחותה על הפודיום ליד הספורטאי הישראלי המנצח כשהיא מפרה בבוטות את חוקי IOC. היא הותירה עלי אז רושם שלישי ביותר. ראו שהיא איננה מסוגלת לכבוש את היצרים הפוליטיים האפלים שלה והכל למען השגת פרסום זול. לאבי לוזון יש הישגים רבים כמו גם שימוש בנפוטיזם וכישלונות. הוא שנוא ומעורר אנטגוניזם עצום בחלק מהציבור בישראל אך אהוב ב- FIFA ו- UEFA. הסנגורים של אבי לוזון אלה שרוצים לראות אותו ממשיך בכהונתו כיו”ר ההתאחדות רושמים לזכותו את הארגון המיטבי של אליפות אירופה לנבחרות צעירות שנערכה לאחרונה בארבעה אצטדיונים בארץ. הם גם מונים לזכותו את הקמת בית הנבחרות המשוכלל והמודרני בקיבוץ שפיים בעלות של כ- 20.000000 (עשרים מיליון) שקל. אבי לוזון הוא אגב הישראלי הראשון שנבחר לחבר בוועד הפועל של UEFA. הוא מקבל בגין חברותו הפעילה שכר שנתי הנאמד ב- 150000 (מאה וחמישים אלף) יורו מהתאחדות הכדורגל האירופית. בתקופתו של אבי לוזון כיו”ר ההתאחדות מאז 2007, נבנו שלושה אצטדיונים חדשים בקריית שמונה, נתניה, וסכנין, כמו גם האצטדיון העירוני בחיפה שקורם עור וגידים. כמו כן הושקעו בתקופתו של אבי לוזון כספים בשיפוץ אצטדיון “טדי” בירושלים ואצטדיון “בלומפילד” בתל אביב. המקטרגים טוענים כי קיים ניגוד עניינים מוחלט בין זיקתו למועדון מכבי פ”ת ותפקידו הלאומי כמנהיג הכדורגל הישראלי, ומאשימים אותו בנפוטיזם, ובגידתו בבית הדין של ההתאחדות. באחד המקרים לאחר הענשת קבוצתו מכבי פ”ת בהפחתת שלוש נקודות בעקבות מעורבותה באירוע אלים על כר הדשא וירידתה לליגת המשנה הצהיר בפרהסיה ללא כל בושה : “אין לי אמון בדיינים”. המקטרגים טוענים נגדו גם כי בתור אישיות רמת מעלה בספורט הישראלי הוא מרשה לעצמו להתבטא בלשון רחוב חסרת הדר וכבוד. בתקופתו גאתה האלימות והגזענות בכדורגל הישראלי. עכשיו מש- נשענה מאכלת ממשלתית על צווארו של יו”ר ההתאחדות אבי לוזון כולם ציפו לראות האם לשרת הספורט ההיא גב’ לימור לבנת תהיה את היכולת לממש וליישם את המסקנות שהסיקה הוועדה הממלכתית בראשות פרופסור ירון זליכה, אותה וועדה שקבעה כזכור חד משמעית כי יסודות הכדורגל הישראלי הם רקובים (!).

המלבסי גבריאל “גברי” לוי ז”ל (3) היה לנצח איש הפועל פתח תקווה, ו- איש התאחדות הכדורגל הישראלית מאז 1989, וה- יו”ר שלה בשנים 2003-1996.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. קבוצת הנערים הרב גונית של אגודת הפועל פתח – תקווה בראשית שנות ה- 50 ההן שעסקה בענפי הכדורסל, כדוריד, א”ק, ושחייה. זיהוי : גברי לוי ז”ל יושב שני משמאל בשורה הראשונה. זיהוי : יורם אוברקוביץ’ ז”ל שני מימין בשורת היושבים השנייה. זיהוי : אלי קושניר יבד”ל עומד שני משמאל בשורה השלישית. זיהוי : שלישי מימין בשורת העומדים הוא יוסק’ה פלדמן. גברי לוי ז”ל הגיע לעמדה בכירה של ניהול הספורט והכדורגל בישראל ממגרשי הספורט. הוא היה ספורטאי רב גוני פעיל בעצמו : כדורסלן, כדורידן, שחיין, ורקדן. (התמונה באדיבות  גברי  לוי ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גברי לוי (3).

Greed” היא תכונה חיובית ו/או שלילית ? הכל בעיני המתבונן ותלוי את מי שואלים. התנהגותו של יו”ר התאחדות הכדורגל גבריאל “גברי” לוי ז”ל (3) במחצית הראשונה של עשור ה- 90 במאה שעברה כלפי השידור הציבורי בראשותם של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 יאיר שטרן יבד”ל הייתה חמדנית ו- לא הגונה. הייתי נוכח ו-כך ראיתי והבנתי את פני הדברים.

יחסים מתוחים שררו תמיד מאז קדמת דנה ב- 1969 בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין התאחדות הכדורגל של ישראל. ההתאחדות החמדנית ו- הגרידית הקשיחה בקביעות את עמדותיה וביקשה להתעשר מהטלוויזיה הענייה שכל חפצה בראשית דרכה היה לשדר תקצירים של משחקי הליגה הלאומית ב- “מבט ספורט” עבור הציבור משלם האגרה. ההתאחדות ביקשה באגרסיביות זכויות שידורים בכמויות מהטלוויזיה הצעירה. מנהל מחלקת הספורט דן שילון ושר הכספים של רשות השידור הכלכלן אליהו בן עמרם סירבו לשלם סכומים אסטרונומיים. לשלם – כן, השאלה כמה. אין סוף של מחלוקות פרצו בין שני הצדדים רווי הכוח והשאיפות המנוגדות. ב- 1970 איים דן שילון במפגיע על יו”ר ההתאחדות יצחק זאבי כי אם לא יתיר את הצבת מצלמות הטלוויזיה במגרשים השונים, אזי תפנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ל- BBC הבריטי ותשדר מידי שבת שידורים ישירים מהליגה האנגלית המרתקת במקום שידור של תקצירי כדורגל ישראליים. זה היה כמובן איום סרק. חוק מס’ 14 של UEFA מגן על התאחדויות הכדורגל המקומיות מפני וריקים מהסוג הזה. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי חווה בתורו אין סוף מחלוקות כספיות עם יו”ר ההתאחדות מיכאל “מיקה” אלמוג. אני חוויתי בתורי מאבקים עם היו”רים הבאים של ההתאחדות חיים הברפלד וסגנו הנצחי עזריקם מילצ’ן ואחריו עם יו”ר ההתאחדות שאול סווירי, ועם עזריקם מילצ’ן שלבסוף הגשים את חלום חייו והתמנה אף הוא ליו”ר ההתאחדות לפרק זמן מסוים, ועם יו”ר ההתאחדות גבריאל “גברי” לוי. עזריקם מילצ’ן וגברי לוי היו הבוטים והתוקפניים מכולם.

association 1

טקסט תמונה : כל היו”רים של התאחדות הכדורגל הפגינו יחס חמדני מאז ומעולם  לטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניהלנו עמם במשך שנים רבות מו”מ קשוחים אודות זכויות השידורים בעקבותיהם צצו מחלוקות רבות. בין שני הגופים הציבוריים האלה לא שררו מעולם יחסי הרמוניה. את הקשר הסימביוטי הזה אפיינו תמיד חשדנות וחוסר אמון. (התמונה באדיבות ארכיונאי ההתאחדות מר רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גָבְרִיאֵל “גָבְרִי” לֵוִי ז”ל הפך ל- דמות מיתולוגית. איש הפועל פ”ת שנולד בדיוק 1937 שנים אחרי הולדתו של אבי הנצרות יֵשוּ. זה קרה בערב חג המולד ב- 24 בדצמבר. ייאמר מייד : גברי לוי ז”ל היה איש חכם ונבון, אולם כשרצה ידע להיות גם בוטה וגס, ולחליפין גם מנומס ונופת צופים. במשך שנים רבות הקדיש את חייו למען הכדורגל הישראלי בדרגותיו השונות. הוא עשה ככל יכולתו להעשיר את קופת ההתאחדות. לעיתים קידשה המטרה את האמצעים. כאיש תעשיית הטלוויזיה שניצב מהצד השני של המתרס אהבתי ולא אהבתי את גברי לוי ז”ל באותה מידה. משירד גברי לוי ז”ל לעומקה של הכלכלה הספורטיבית העוסקת בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, והבין כי בתחתית החבית טמון כסף טלוויזיוני גדול, הפך ליריב מסוכן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם במשמעות השלילית של המושג.

מייד לאחר השגת ההסכם בקיץ 1994 בין התאחדות הכדורגל הישראלית (בראשה ניצב בשנים 1996 – 1993 היו”ר עזריקם מילצ’ן איש “מכבי”, סגנו היה גברי לוי איש “הפועל”) לבין רשות השידור בראשות המנכ”ל שלה מוטי קירשנבאום המתיר לחטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר ישיר את משחקי הבית של נבחרת ישראל בקדם 1996 Euro, הגיעו אלי שמועות כי ערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) מציע להתאחדות צ’ופר. ערוץ 5 בכבלים הציע להתאחדות כי תיסוג מהסכמתה עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ותעביר את זכויות השידורים לערוץ 5 בכבלים, ובתמורה יחשוף ערוץ 5 בכבלים לראשונה בצורה שיטתית ומסודרת את הליגה הארצית לרבות שידורים ישירים מליגת המִשנה שהייתה בעיניי רבים בצדק לא חשובה וגם לא אטרקטיבית. זה באמת היה צ’וּפָּר, כי את מי מעניינת בדיוק הליגה הארצית המשעממת ונעדרת צופים. בתנאים סבירים ונורמליים היה על ההתאחדות לשלם לנו ו/או לערוץ 5 בכבלים כדי שניאות לכסות את משחקי הליגה הארצית הזאת.

צריך להודות שערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) נהג אז בתבונה בסביבה תחרותית. הוא הציע להתאחדות במלחמת זכויות השידורים להוסיף למחיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- 20000 (עשרים אֶלֶף) דולר לכל שידור ישיר של כל משחק בית, וגם לשָדֵר ולחשוף ליגת כדורגל נטולת עניין בעיקר כפי שנאמר קודם לכן היא מדוללת ונטולת צופים. ההתאחדות לא יכלה לסרב להצעה המפתה של ערוץ 5 בכבלים ומצאה סֶדֶק להפר את ההסכם בע”פ עמנו. טלפנתי מייד אל מוטי קירשנבאום והפניתי אותו לגוף הידיעה בעיתונים.

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום רגז, “…מה זאת אומרת יואש אלרואי, הרי אתה הייתה עֵד ללחיצת היד שלי עם גברי לוי באותו המו”מ ההוא במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר”ג. זהו אומנם רק הסכם בע”פ (לפני שמעלים אותו על הכתב), אך הוא מחייב את שני הצדדים – אותם ואותנו…”, והפטיר בחרון, “…איזה מין דבר זה, עזוב, הכל שמועות, זה לא ייתכן…”. עניתי לו : “…מוטי, אתה צודק בהשקפת עולמך אך אנשי ההתאחדות מפרשים אחרת את הדברים. הם חושבים שנקרתה להם שעת כושר תחרותית בין שני גופי השידור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 5 בכבלים, ולכן ההסכם בע”פ מבחינתם נועד להפרה…”. הם באמת הפרו אותו ללא כל היסוס. התברר כי מוטי קירשנבאום ז”ל החכם היה תמים נאיבי כמו בפגישה ההיא ב- 15 במאי 1994 במסעדת “מי ומי” ברחוב בוגרשוב בתל אביב כשנועד עם אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן בטרם כישלונו הנחרץ והתמוה יומיים אח”כ ב- 17 במאי 1994 כמנכ”ל רשות השידור, להשיג את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ליגה לאומית + משחקי גביע מדינה עבור השידור הציבורי.

מאוחר יותר נודע לי כי לאוזניהם של אנשי ההתאחדות הודלף ו- טוּפְטָף טקסט Nasty משותף לאנשים רבים הנוגע לאבי רצון פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בנוסף לשִדרוּג הכספי שערוץ 5 מציע מעבר למה שהשידור הציבורי הסכים לשלם להתאחדות. נאמר להם ע”י אנשים שונים משהו בסגנון, “…עזבו את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הזקנה, שָם אבי רצון משמיץ אתכם , את הנבחרת הלאומית , והמאמן שלה על כל צעד ושעל…”, והוסיפו, “…תנו את הנבחרת לערוץ 5 בכבלים. הוא יעשה את זה יפה יותר ויטפל בנבחרת בידיים עדינות ועיניים אוהדות יותר מאשר השידור הציבורי…”. גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היו לא מעט אנשים שהחזיקו בדעה אנטגוניסטית הזאת כלפי אבי רצון. במקום שהיה אמור להיות משכנו בית הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, היו לאבי רצון לא מעט שונאים. אנוכי גייסתי ב- 1989 את העיתונאי אבי רצון כפרשן מצוין לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא רק אהבתי אותו. הערכתי אותו (מאוד).

זאת הייתה הפעם הראשונה שעולה לסדר היום עניין ההפקה הנוצצת והשַדָּרוּת בטלוויזיה כפקטור בודד ונפרד מכישרון העיתונאות. הפרשן שלי אבי רצון הפך לפתע להיות לרועץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במאבק על רכישת זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל מההתאחדות הישראלית לכדורגל. שוחחתי על כך עם מוטי קירשנבאום ועל הסכנה הטמונה בדבר. מנכ”ל רשות השידור נתן את דעתו על כך והיה נחוש להעניק גיבוי טוטאלי לאבי רצון. ואומנם כך עשה.

ביום רביעי – 10 באוגוסט 1994 נגררנו לבית המשפט המחוזי בקצה רחוב ווייצמן ב- תל אביב. בפעם הראשונה בחיי הזדמנתי לבית משפט בישראל בעניין מאבק על זכויות השידורים. אז לא ידעתי שאין זה הביקור האחרון שלי בין כותלי בית המשפט הדן בנושא זכויות השידורים של אירועי ספורט. מוטי קירשנבאום לא שכח להביא עמו את כל צמרת רשות השידור לבית המשפט לרבות היועץ המשפטי שלו ד”ר עמית שכטר. מנכ”ל רשות השידור שהפסיד כבר פעם לערוץ 2 ב- 17 במאי 1994 את זכויות השידורים של משחקי הליגה והגביע של הכדורגל הישראלי לשנים 1997 – 1994, היה נחוש שלא להיות מובס שוב. הוא שכר תמורת כסף רב את שירותיו של עו”ד פרטי מנוסה בעניינים ציבוריים כאלה בדמותו של המשפטן מר רנאטו יארק. למשפט שלנו שהיה אמור להתברר בפני שופטת נחמדת סֶבֶר קדמו שני משפטי גירושין שנערכו בשיטת הסרט הנע בזה אחר זה. ניצבו שם שני בעלים ושתי נשים שהבטיחו פעם אהבת נצח איש לרעהו, ועכשיו דיברו ביניהם רק באמצעות עורכי דינם. עניין אותי פתאום לדעת כיצד משתמשת השופטת הנכבדה בהיגיון השיפוטי שלה במחלוקת של, “מילה שלו כנגד מילה שלה”, ואיך היא אמורה להכריע בין הנִיצים שכל אחד מהם טוען לצדקתו. והיא הכריעה וגם זלגו שם הרבה דמעות. אנחנו היינו הבאים בתור. מילה שלנו מול מילתה של התאחדות הכדורגל בישראל.

הבירור המשפטי שלנו היה דומה למשפט גירושין. מילה של יעקב אראל מנכ”ל התאחדות הכדורגל הישראלית מול מילה של מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור. מעניין היה לדעת למי תאמין השופטת. הייתי סקרן ועניין אותי לעקוב אחרי הגיונה המשפטי. ראשון הדוברים בפני השופטת היה מנכ”ל ההתאחדות יעקב אראל שטען בחביבות כשהוא מחייך מעת לעת, “…כי כלל לא הושג הסכם עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במו”מ, בכלל לא לחצנו ידיים, ובטח אין חוֹזֶה כתוב. רשות השידור רואה מהרהורי לבה, וההתאחדות מנקודת מבטה רשאית וסוברנית להתקשר עם כל גוף שידור המציע הצעה טובה מזו של רשות השידור…”.

association 2

טקסט תמונה : מר יעקב אראל מנכ”ל התאחדות הכדורגל של ישראל בעשור ה- 90 של המאה שעברה. (באדיבות ארכיונאי ההתאחדות מר רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא האמנתי למשמע אוזניי. הרי אני הייתי שם כמשתתף פעיל במו”מ ו- עֵד לרגע ההסכם ההוא שהושג בתקיעת כף בין מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל לבין יו”ר ההתאחדות גברי לוי ז”ל. מוטי קירשנבאום חמוּר הסֶבֶר ראה את הדברים אחרת לגמרי וסיפר לשופטת גִרְסָה שונה לחלוטין מזאת של יעקב אראל, וכך אמר לה : “…לחצנו ידיים בתום המו”מ והסכמנו בע”פ עם ההתאחדות על כל סעיפי השידורים הישירים הנוגעים למשחקי הבית של נבחרת ישראל במסגרת 96′ EURO…”, טען בביטחון את טענותיו אלה כאשר מבט של שחקן פוקר נסוך על פניו. מוטי קירשנבאום ז”ל דיבר אמת לאמיתה.

השופטת הנחמדה חייכה חיוך רחב ואמרה בחֵן רב לנו ולאנשי ההתאחדות, כלהלן בזו הלשון : “…אני באמת אוהבת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וצופה רק בשידוריו…”. לרגע קט נדלק זִיק של תקווה בכולנו, הנה השופטת הולכת להחליט לטובתנו, אך זאת הייתה רק הקדמה לדבריה. היא המשיכה לשאת את דבריה ושחה לכולנו את הטקסט הזה : “…אני באמת לא יודעת למי להאמין משני הצדדים, אנא צאו בבקשה החוצה ונסו להגיע להבנות בכוחות עצמכם מחוץ לכותלי בית המשפט, לפני שאני אדרש להחליט. אם לא תגיעו להסכמות חזרו לאולם המשפט ואני אפסוק את מה שאפסוק”. ככה חד וחלק ובנועם רב קבעה השופטת את מה שקבעה והותירה אותנו המומים. אתה פתאום מבין שאומנם אתה צודק בדבריך הכנים והמדויקים ב- % 100, אולם לשופטת הנכבדה אין שום כלים לאַמֵת את הגרסה שלנו מול גרסת היריבה שלנו, התאחדות הכדורגל, ולכן היא שולחת את שני היריבים החוצה להתדיין ביניהם ולהגיע להסכמות בכוחות עצמם בטרם היא תחליט את מה שתחליט. אם כך אמרתי לעצמי, בית המשפט איננו מוסד צֶדֶק בכל תנאי. אתה יודע איך אתה נכנס לכתלי בית המשפט בישראל אולם אינך יודע כיצד תצא ממנו.

לא רק שתקענו כף כשורה בתום המו”מ ב- 28 ביולי 1994 במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר”ג, אלא נאמרו שם דברים ברורים בשם אומרם. מוטי קירשנבאום ז”ל אמר לגברי לוי ז”ל כשכפות ידיהם של שני הגברים האלה שלובות זו בזו, “…אנחנו מסכימים בתקיעת כף על השידורים הישירים כמו יהלומנים בעסקות יהלומים ., ואומרים את הברכה המסורתית – המזל והברכה…”. גברי לוי לא נשאר חייב ושיבח בקול רם את חטיבת הספורט בראשותי ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מילותיו הדהדו בחלל חדר המו”מ כשאמר את הטקסט הזה :  “…מוטי קירשנבאום, אני שמח שמשחקי הנבחרת נמצאים בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כי אנשיכם הם המקצועניים ביותר בתעשיית הטלוויזיה בארץ…”. וכך גם נפרדנו. אך ברכת היהלומנים של מוטי קירשנבאום, “המזל והברכה”, לא התגשמה. אין דרכה של ברכה מן הסוג הזה להתקיים ואין היא תופשת כשמדובר בהסכם שבע”פ עם התאחדות הכדורגל.

מוטי קירשנבאום ז”ל לא התרגש מהשופטת הנכבדת. הוא בכלל היה מין טיפוס שלא חשף את רִגשותיו יתר על המידה ולא איבד את העשתונות. הוא היה איש מעשי ובעל חזוֹן. הוא קרא ליאיר שטרן ולי לאחת הפינות בבניין הזה של משרד המשפטים הממוקם ברחוב ווייצמן בתל אביב כדי להיוועץ, ובעצם אמר את דעתו בקור רוח, כלהלן : “למרות שברור שאנחנו דוברי אמת בבית המשפט, לא תהיה ברירה ונהיה אנוסים לקחת תחת חסותנו את הליגה הארצית , אם ברצוננו לשָדֵר את משחקי הבית של הנבחרת הלאומית בכדורגל”. יאיר שטרן ואנכי הסכמנו ללא היסוס לחוות דעתו למרות שהיה ברור כי חשיפת הליגה הארצית מטילה עול כספי נוסף על רשות השידור. הצ’וּפָּר שאנחנו הצענו להתאחדות בפרוזדור בית המשפט היה חידוש מפליג. לראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הסכמנו לשלם 200000 (מאתיים אֶלֶף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי הליגה הארצית, אך נצמדנו למחיר זכויות השידורים בן 130000 (מאה ושלושים אֶלֶף) דולר כפי שהצענו בתחילת המו”מ לכל משחק בית של נבחרת ישראל. ההתאחדות הסכימה לעִסקה. כששבנו לאולם המשפט ברכה השופטת החייכנית וטובת הלֵב על המוגמר ואמרה, “…אני שמחה שהצלחתם להסתדר בלעדיי וללא עזרתי…”, ופטרה אותנו לשלום. זאת הייתה הוכחה שבית המשפט איננו פס ייצור לעשיית צֶדֶק אבסולוטי. כרגיל הכל יחסי בעולמנו הדַל.

מי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חשב ותיאר אי פעם לעצמו שהוא יידרש לצלם את הליגה הארצית (הליגה הלאומית היום) בעוד ערוץ 2 המסחרי מכסה את הליגה הלאומית (ליגת העל היום). זה נראה כחלום בלהות. אך לכל רָע כנראה מתרגלים בסופו של דבר. זה רק עניין של זמן. תוכנית הכדורגל הפופולרית “משחק השבת” (בגרסתה הקודמת “מבט ספורט”) ששודרה 25 שנה ברציפות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מידי מוצ”ש ירדה לנצח מן המסך בעונת 95′ – 94′, בשל אובדן זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל. את מקומה תפשה תוכנית הכדורגל הבינלאומית שלי שהפקתי וניהלתי, והייתה קרויה, “כדורגל עולמי”. התוכנית הזאת “כדורגל עולמי” שובצה לשידור ע”י מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן בלילות ימי ראשון, ויוחדה לסיקור ליגות הכדורגל הבכירות באירופה ובראשן הליגה האיטלקית הראשונה, Seria 1. על פי ההסכם עם ההתאחדות ייחדנו בתוכנית “כדורגל עולמי” מוּסָף בן עֶשֶר דקות למשחקי הליגה הארצית. לפתע מצאו קבוצות הליגה הארצית את עצמן – הפועל קריית שמונה, הפועל ירושלים, הפועל בת -ים, הכוח רמת גן, נס ציונה, ומכבי יבנה מככבות בתוכנית “כדורגל עולמי” לצִדן של פאר הקבוצות האירופיות מילאן, יובנטוס, באיירן מינכן, ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ’סטר יונייטד, ואייאקס ההולנדית. העניין הקלוקל הזה מראש של כיסוי הליגה הלאומית הישראלית האזוטרית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, טפח מייד לשידורים ישירים, כתבות, תגובות וריאיונות. בעונת 1995 – 1994 נחשפה הליגה הארצית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שלא נחשפה מעולם. זה היה ביזארי. לא מחזה מרנין נפש והדבר לא נבע מבחירתנו החופשית. אך לא הייתה לנו ברירה אחרת מפני שמאוד רצינו לשמור על נֶכֶס השידור של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל. התאחדות הכדורגל הישראלית ניצחה לבסוף את רשות השידור. יו”ר ההתאחדות גברי לוי הביס את מוטי קירשנבאום, את יאיר שטרן, וגם אותי. התאריך ההוא של 17 במאי 1994 בו הפסיד השידור הציבורי לראשונה בתולדותיו מאז 1969 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ברמתו העליונה המשיך לרַצֵד באופק כמו רמזור אדום. gavri levi

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. גברי לוי יו”ר התאחדות הכדורגל של ישראל בשנות ה- 90  ו- ראשית שנות 2000 בשיא כוחו (מימין) יחדיו עם השוודי לינארט יוהנסון גדל הגוף נשיא UEFA (משמאל). גברי לוי זכה לציון לשבח אירופי על דרך ניהולו את הכדורגל הישראלי. (באדיבות גברי לוי ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שאלת המנהיגות כערך עליון הועלתה גם לגבי תפקודו של יו”ר התאחדות הכדורגל מר גברי לוי. הוא זכה להצלחה בישראל ולהערכה ב- UEFA, התאחדות הכדורגל האירופית בראשה ניצב השוודי לינארט יוהנסון. אך עם כל הכבוד ליו”ר המוכשר, בימיו של גברי לוי ז”ל אירעה פרשת נערות הליווי שהוזמנו והצטרפו למגורי שחקני נבחרת ישראל הלאומית בכדורגל בחדריהם בבית מלון בתל אביב בעת מחנה אימונים סגור. גברי לוי רחוק מלהיות נטול פגמים. הוא לבטח איננו דמות מופת חינוכית ולא מהווה שום מודל לחיקוי. זאת לא הייתה אשמתו הישירה של המפקד העליון של הכדורגל במדינת ישראל, אך הייתה זאת אחריותו המיניסטריאלית לביזיון המביש. ערב משימת ספורט של משחק בינלאומי חשוב עסוקים שחקני הנבחרת השוהים במחנה אימון סגור ומבודדים ממשפחותיהם, במשימה לילה מאוחרת משלהם כיצד להשכיב בחדריהם נערות ליווי. תופעה כזאת של משמעת כל כך ירודה ועלובה במסגרת של נבחרת ייצוג לאומית, מוסברת גם בחוסר מנהיגות מספקת של המאמן הראשי והיו”ר שלו. יכול להיות שהם נעדרו תכונות אופי כמו יושרה מוחלטת, דוגמא אישית  ודרך ארץ ההופכים מנהיגי אמת לשמש מודל ומופת לחיקוי. לעמנואל שפר מאמן הכדורגל האגדי, שהיה גם מנהיג ומחנך, זה לא היה יכול לקרות. הפרת משמעת מן הסוג הזה של הזמנה מאורגנת של נערות ליווי לחדרי השחקנים מעידה על חברה נטולת מוסר וערכים יסוד. זאת הייתה דמותה של נבחרת ישראל בכדורגל. זאת האווירה ששרתה שם שנים ארוכות. נושאי השיחה העיקריים בחברת הכדורגל הזאת היו מָמוֹן ונשים. מעולם לא דיברו שם על ציונות, חלוציות, הקרבה, ושירות צבאי קרבי למען המולדת. מאז 1970 כשלו נבחרות ישראל בכדורגל בזו אחר זו במשימות הלאומיות שניצבו בפניהן. לא בשל היעדר קורטוב של כישרון. כשרון היה לרבים מהם דווקא בשפע. נפש טהורה לא הייתה להם.

גברי לוי ז”ל היה דמות שנויה במחלוקת כיו”ר התאחדות הכדורגל. נכון שהביא בתקופתו ממון רב ועצום חסר תקדים להתאחדות מזכויות שידורים ששילמו לו רשתות הטלוויזיה בארץ. בקטע הזה חייבות לו קבוצות הכדורגל הישראליות תודה גדולה. אך לא בטוח שהוא הביא ערכים של חינוך ומנהיגות להתאחדות. נורמות הניהול שלו היו שנויות במחלוקת לאורך כל הדרך. הוא גם חטָא חֵטא גדול כשאמר בראיון טלוויזיה למראיין מר גִיל רִיבָה (בערוץ 2) בפרשת נערות הליווי כי גם שחקנים נשואים התהוללו עמן, אך מבלי לציין שמות קונקרטיים. בדבריו הטיל כתם מביש על כל קבוצת השחקנים הנשואים ששיחקו בה באותה תקופה בנבחרת ישראל ההיא לרבות רן בן-שמעון, חיים רביבו, אמיר שלח, אייל ברקוביץ’, יוסי אבוקסיס, דוד אמסלם, רונן חרזי, אלון חרזי, ונג’ואן גרייב. גברי לוי לא גילה בראיון הטלוויזיה הזה מנהיגות דגולה. כך אנוכי ראיתי את פני הדברים.

את גברי לוי ז”ל עניין ראשית דבר הכסף. בדרכו שלו ידע לתמרן (היטב) בין ערוצי תעשיית הטלוויזיה בארץ וניצל לטובתו את מלחמת זכויות השידורים הנוגעת לכדורגל הישראלי על שלושת מרכיביו הראשיים ליגת העל + גביע המדינה + משחקי נבחרת ישראל בקדם המונדיאלים וה- Euros. בתחום הכספים והכלכלה היה רב אומן ברמה של נגיד בנק. גברי לוי היה איש חכם ובעל מחשבה מהירה ואינסטינקטים מוניטאריים. ביקורה של נבחרת רוסיה בישראל כדי למשחק רעים ב- 23 בפברואר 2000 באִצטדיון קריית אליעזר בחיפה עם הנבחרת הלאומית שלנו, הייתה דוגמא לדרך התִּמְרוּן שלו שגרמה למחלוקת קשה בינינו, ביני לבינו [1]. הבעתי אותה במכתב אליו שנשלח תשעה ימים לפני המשחק ישראל – רוסיה המבקר את צורת ניהול המו”מ שלו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בלוויית עותקים למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, לשר הספורט התרבות והמדע בממשלת ישראל מתן ווילנאי, וח”כ אבשלום (“אבו”) ווילן.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                          יום שני – 14.2.2000

לכבוד

גברי לוי

יו”ר התאחדות הכדורגל

פקס  :  5702044 – 03

הנדון : צורה של מו”מ לא הוגנת ולא הגונה מצדך כלפי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , הנוגעת לעניין זכויות השידור של משחק  הרעים בכדורגל ישראל – רוסיה, ב – 23.2.2000 באצטדיון קריית אליעזר  –  חיפה.

גברי שלום,

בשבוע שעבר פנית אל יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , והצעת לו “במחיר מציאה” של 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר את זכויות הידור של משחק הרעים בכדורגל ישראל – רוסיה, האמור להתקיים ב- 23.2.2000. אח”כ בשיחת טלפון עמי, ולשאלתי אלו קריטריונים כספיים ושיקולים כלכליים מנחים את התאחדות הכדורגל לנקוב בסכום כזה של 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר במשחק רעים ומדוע אינך דורש מערוץ 1  80000 (שמונים אלף) דולר ו/או 20000 (עשרים אלף) דולר  –  השבת לי כלהלן ואני מצטט : “אתה יודע מה יואש אלרואי, קח את המשחק הזה ב- 60000 (שישים אלף) דולר , הנה הרווחת 15000 (חמישה עשר אלף) דולר בכמה שניות”. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הציעה לך בכתב 20000  (עשרים אלף) דולר תמורת המשחק ישראל – רוסיה , והציעה גם לחתום על עסקת Package deal  של קניית זכויות השידורים של כל משחקי הרעים הנוספים של נבחרת ישראל (בית + חוץ) עד לתחילת ההתמודדות התחרותית של נבחרת ישראל  בספטמבר 2000 במסגרת קדם גביע העולם יפן / קוריאה 2002. אני יודע שמנכ”ל התאחדות הכדורגל יעקב אראל פנה בעקבות ההצעה שלנו , לח”כ אבשלום וילן, ואמר לו כלהלן ואני מצטט : “יואש אלרואי לא מציע מחירי שוק , שיציע לנו לפחות 50000 (חמישים אלף) דולר תמורת המשחק ישראל – רוסיה” .לפתע אני שומע שאתה גברי לוי רץ עם מכתב ההצעה של ערוץ 1 ע”ס 20000  (עשרים אלף) דולר אל מר אורי שנער מנכ”ל חברת “קשת” בערוץ 2, ומוכר לו את הנ”ל בסופו של דבר במחיר של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר.

אני חוזר לשאלתי הראשונה המופנית אליך, מה הם הקריטריונים הכספיים והשיקולים הכלכליים המנחים אותך לדרוש מאיתנו ערוץ 1 סכום עתק של 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר למשחק רעים, ואתה עוד מספר שזה “מחיר מציאה”, ומערוץ 2 “העשיר” אתה גובה רק 25000(עשרים וחמישה אלף) דולר. צורת המו”מ שלך עם הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1, עכשיו וגם בעבר, איננה הוגנת ואיננה הגונה בלשון המעטה . היא דומה “לסחר סוסים טלפוני”. אנחנו יודעים היום היטב את מה שלא ידענו ב- 13 בנובמבר 1999 (ממקורות שלכם), שההצעה הכספית שלנו למשחק ההעפלה ל- 2000 Euro, ישראל נגד דנמרק  (הצעה כספית שהוגשה לכם במעטפה סגורה), הודלפה למתחרים שלנו. אתה יודע היטב שערוץ 2 הציע 271100 (מאתיים שבעים ואחד אלף + 100) דולר מול 251000 (מאתיים חמישים ואחד אלף + 100) דולר שלנו, רק לאחר ההדלפה. אתה גם לבטח זוכר שאנחנו שיפרנו את ההצעה הכספית שלנו והצענו לך אח”כ 300000 (שלוש מאות אלף) דולר מול הצעת ערוץ 2 שנשארה על 271100 , ואתה “הסכמת” פתאום לפתוח מִכרז סגור שלכם (בעצה אחת עם היועץ המשפטי שלך) ל- התמחרות חוזרת בין ערוץ 1 לבין ערוץ 2. אם זה אמור להיות מיכרז סגור של מעטפות חתומות ואומנם ערוץ 2 זכה בו “כחוק”, כיצד לפתע התהפכו היוצרות, והמִכרז הסגור הפך ל- התמחרות פומבית ?

אני מבקש גם להעיר לך הערה חמורה מבחינת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כנגד ההתבטאויות האומללות של החוזרות ונִשנות כלפינו. מה זה צריך להיות הסגנון הזה שבו אתה אומר למי שאתה אומר (בנוכחות עדי שמיעה וראייה), ואני מצטט : “אל תעשה עסקים עם ערוץ 1 ואל תיתן את ליגת העל בכדורגל לטלוויזיה הישראלית, אני לא אוהב אותם, תן את זה לערוץ 2”. אין חולק על כך שהתאחדות הכדורגל צריכה להרוויח כסף, אבל לא כפי שאתה נוהג כבר זמן רב כלפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. זה גם נכון, שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מגיבה לאט ולעיתים באופן מסורבל, אבל זה לא נובע מחוסר הכישרון שלנו, אלא בשל “המבנה הציבורי” של רשות השידור, לעומת יכולת התגובה והזריזות “החתולית” של ערוץ 2 וערוץ הספורט בכבלים. צריך להדגיש שבסופו של עניין, רשות השידור מכבדת כל מילת התחייבות שלה ועומדת בכל ההסכמים. נראה שאתה מתייחס בזִלזול גמור ובבוטות לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אתה מדבר סרה ברשות השידור כמעט בכל הזדמנות (גם בפומבי). אנחנו מרגישים שמנסים “למרוח” אותנו במִכרזים שנראים תפורים. נדמה לנו שמישהו מגלה את האינפורמציה הכספית הסודית שלנו (המועברת רק אליך ולידיעתך הבלבדית) למתחרים שלנו. אתה “מערבב” בין המושגים המקובלים של מִכרזים סגורים ורשמיים לבין תמחור והתמחרות שוק גלויה. רשות השידור חשה מבולבלת ומוטעה בעקבות שיחות הטלפון השונות שלך עם אנשים שונים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וברשות השידור.

עותקים : מנכ”ל רשות השידור

             מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן .

             מר מתן ווילנאי – שר הספורט, התרבות והמדע

             אבשלום וילן – ח”כ

             בכלל לא בברכה ,  יואש  אלרואי

gavri levi 1

טקסט מסמך (1) : 14 בפברואר 2000. כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ראיתי ביו”ר ההתאחדות גברי לוי יריב לא ראוי רווי דופי. מעולם לא שכחתי מה עוללו ב- 1995 הוא והמנכ”ל שלו יעקב אראל למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ולמנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. עמוד מס1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gavri levi 2

טקסט מסמך (2) : 14 בפברואר 2000. כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ראיתי ביו”ר ההתאחדות גברי לוי יריב לא ראוי רווי דופי. מעולם לא שכחתי מה עוללו ב- 1995 הוא גברי לוי והמנכ”ל שלו יעקב אראל למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, וגם לי כמנווט שידורי הספורט שלהם. עמוד מס’ 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוא גברי לא ענה לי. הוא התעלם. גברי לוי היה איש מוכשר שלא תֵּעַל תמיד את כישרונותיו לנתיבים הראויים מנקודת מבטה של רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. הישגיו הגדולים אולי היחידים היו בקיץ 1999 ובקיץ 2002 ,כשהשיג לליגת העַל ולליגה הלאומית ממון רב (הרבה מעבר לציפיות הקבוצות) מזיכיונות שידורי ערוצי הטלוויזיה בישראל. תקופת מנהיגותו בהתאחדות (שלא מעט אנשים רואים בה מנהיגות שלילית חסרת תרבות ועסקנות ירודה) התבססה ברובה על עסקנות ביד קשה, דילים, קומבינות, ותכסיסים. ב- 4 באוגוסט 2005 נפגשנו גברי לוי ואנוכי לשיחת תחקיר ממושכת במסעדת הסטייקים “דיקסי” בתל אביב ו- הודה בפניי, כלהלן : “…לא הייתה לי דרך דמוקרטית מקובלת ו- יישרת דרך לנהל את ההתאחדות. ישבו לידי אין סוף מטומטמים שלא הייתה לי סבלנות בשבילם…”. אולי לא הייתה לוֹ לגברי לוי ז”ל ברירה אחרת אלא לפעול ולהפיק את הכדורגל הישראלי מן ההיבט הארגוני בדרכו הכוחנית שלוֹ באותה הרָמָה בה היה שרוי המשחק עצמו. רָמָה הדומה לגובה הדֶשֶא עליו הוא משוחק. באותה הפגישה ההיא ב- מסעדת “דיקסי” בתל אביב, הצעתי לו להפסיק לעשן סיגרים כדי לשמור על בריאותו וחוץ מזה הוא נראה כאיש עסקים גם ללא סיגר תקוע בפיו. ליד השולחן שלנו ב- “דיקסי” סעדה קבוצת נשים בראשן גב’ לאה רבין ז”ל וסביבה גם גב’ טלי ליפקין שחק ומכרה שלי גב’ דליה גוטמן מי שהייתה מנהלת מוכשרת בעלת ידע של חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן. דליה גוטמן קמה ממושבה וניגשה לשולחננו של גברי לוי ושלי. קמתי לכבודה ולחצנו ידיים כשהיא פונה לכיוונו של גברי לוי ואומרת לו בקול רם, כלהלן : “…גברי ! יואש יותר יפה ממך…”, והוסיפה רק לאוזני בלחש, “…תגיד לי יואש, למה הוא צובע את השיער שלו…?”. השבתי לה גם בלחש, “…זה לא עניינינו ולא עסקינו…”. מאז אגב, מאז 2005 לא ראיתי יותר את שניהם.

גברי לוי הוא איש בעל יכולות ובעל ניסיון אך הכדורגל הישראלי לא הגיע בימיו לשום מקום . זאת עובדה. ועם עובדות אי אפשר להתווכח. התקבל הרושם שתחת מנהיגותו עסקה ההתאחדות כל העֵת בשתי סוגיות בלבד. מינוי מאמן לאומי ומבנה הליגות. הכדורגל הישראלי תחת הנהגתו המשיך להיות עלוב ונטול צופים, אך פרדוקסאלית – עשיר יותר. הכדורגל הישראלי הדַל בראשותו גם לא השיג את משימותיו הלאומיות. הוא לא העפיל מעולם בימיו של גברי לוי למי מהמונדיאלים של ה- FIFA או למי מאליפויות אירופה, ה- EURO של UEFA. חלק מידידיו שלא לדבר על שולליו, טענו שאיננו הגוּן והוֹגן כאחד וגם מצויד בפה גדול. ב- 2005 בעוד הוא מתאושש בביתו מניתוח לֵב, תקף באגרסיביות את אנשי ההתאחדות ובראשם היו”ר מר אי’צה מנחם בריאיון בגלי צה”ל, והאשים אותם בפומבי בחוסר ידע בניהול והיעדר יוזמה, שמובילים את הכדורגל לעוני, דלות, וחורבן. “…מה עשו במשך שנתיים מאז שאני כבר אינני שם…”, שאל את שני מראייניו ברדיו גלי צה”ל ניב רסקין ואלי ישראלי, והשיב בעצמו לעצמו, “…הם קיבלו בתקופה הזאת רק החלטה קשה אחת כשהציבו את הזמרת שִירִי מַיְמוֹן לשיר את ההמנון הלאומי “התקווה” באצטדיון ר”ג בשני המשחקים הבינלאומיים נגד נבחרות צרפת ואירלנד…”, וגם טרח להוסיף באותה נשימה שהם כולם שם חברים שלו. הוא גברי לוי הפך כבר מזמן לפוליטיקאי – לוּלְיָין שניסה לאחוז את החבל בשני הקצוות שלו.

יחסיו עם העיתונות ידעו עליות אך הרבה יותר מורדות. דווקא היו”רים של המועדונים העשירים בליגת העל וגם לא מעט מועדונים קטנים ראו בו את יקירם. מהם שאב את כוחו. ככלות הכל הוא מילא את ציפיותיהם כשהביא ב- 1999 ממון רב וכסף ענק לקבוצות. גם חלק גדול מעסקני ההתאחדות שמר לו אימונים מפני שהצליח אולי לשָמֵר את המבנה האנכרוניסטי של מקור פרנסתם. תקופת ניהולו את ההתאחדות לא תיזכר כימי רנסאנס. עובדה שמבחינה ציבורית הוא לא החזיק מעמד זמן רב מידי. ביום שני – 30 ביוני 2003 הודיע להנהלת ההתאחדות כי הוא מתפטר סופית מתפקידו כ- יו”ר. זה היה ערב המו”מ המחודש והקשה בעניין מכירת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי עם גופי השידור בישראל, מו”מ שתוצאותיו אינן וודאיות וחד משמעיות, כפי שהיו ב- 2002 וגם לפני ארבע שנים ב- 1999. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ראינו בגברי לוי פעמים רבות יריב מַר וחכם אך לא תמיד הגון. גברי לוי שמר טינה ארוכה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ולשידור הציבורי בכלל, בעידנים של מוטי קירשנבאום ז”ל ואורי פורת ז”ל. 

זמן לא רב אח”כ נדחפנו מוטי קירשנבאום ואנכי שוב לפינת הזירה. התאחדות הכדורגל בראשותם של גברי לוי ועזריקם מילצ’ן, ומנכ”ל ההתאחדות יעקב אראל כפתה עלינו ב- 1995 לחשוף בשידורים ישירים את משחקי הליגה הארצית (ליגת הכדורגל המשנית) אם ברצוננו להמשיך להחזיק בזכויות השידורים של משחקי הבית של נבחרת ישראל באִצטדיון ר”ג כדי לשדרם ישיר. הם איימו עלינו כי אם נסרב לכסות את הליגה הארצית הם יעבירו את זכויות השידורים לערוץ 5. המחלוקת הגיעה לפִתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. מוטי קירשנבאום התפשר והסכים לרדת רמה מתחת לקו האדום. לא הייתה לו ברירה. אם היה עומד בסירובו היה מפסיד גם את זכויות השידורים של נבחרת ישראל לאחר איבד שנה קודם לכן את זכויות השידורים של הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. תמכתי תמיכה מלאה בצעדו.

הרפרנט לניהול המו”מ עמנו על היקף השידורים הישירים שלנו את הליגה הארצית היה עו”ד מר יָדִין מַכְנֶס יו”ר מועדון הכדורגל של הכוח רמת גן, ששימש לצורך העניין כנציג ההתאחדות .מוטי קירשנבאום ואנכי נפגשנו עִמוֹ ביום ראשון – 3 בספטמבר 1995 בשבע בערב, בלובי של הקומה ה- 9 המרווחת במלון Holiday Inn בתל אביב. חזרנו על הסכמנו לשלם 200000 (מאתיים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי הליגה הארצית מידֵי שבת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. למֹחרת העברתי למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן את מסמך הצעת ההיערכות שלי [1] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                              יום שני – 4.9.1995

אל    :  המנכ”ל באמצעות מנהל הטלוויזיה

מאת  :  יואש אלרואי

הנדון :  הצעת ההיערכות שלי לכיסוי משחקי הליגה הארצית בכדורגל לעונת 1996 – 1995

למנכ”ל שלום רב ,

בתום הפגישה עם עו”ד מר ידין מכנס אמש במלון הוֹלידיי אִין בתל אביב אני מציע להיערך לשידורים הישירים מהליגה הארצית כלהלן : 

1.  שידורים ישירים ושיטתיים בכל שבת ושבת באמצעות הניידת הגדולה של המשחקים המרכזיים בליגה הארצית בין 15.00 ל- 17.00 בשעון החורף , ו-  18.00 – 16.00 בשעון הקיץ . 

2.  צילום של עוד שניים – שלושה משחקים בכל מחזור באמצעות המשק”יות (_מכונית שידור קטנה) וציוותי ENG.

3.  מיסוד מוסף “הליגה הארצית” שישודר בסוף התוכנית “רואים עולם” . מוסף “הליגה הארצית” יכלול את הקטעים הנבחרים של שלושה ו/או ארבעה משחקים החשובים של המחזור , תוצאות שאר המשחקים , וטבלה עדכנית. כמו ישודרו במוסף הזה , תוצאות הליגה הלאומית, טבלה עדכנית של הליגה האנגלית , והניחוש הנכון של טופס הספורט טוטו . מוסף “הליגה הארצית” ישודר במימון החסויות של הטוטו.

4.  השידור הישיר של המשחק המרכזי בליגה הארצית ייעשה באמצעות אולפן א’ , ובדרך כלל חופף לשעות השידור המרכזיות של “שירים ושערים” . במהלך השידור הישיר ניתן יהיה לעדכן מיידית על המסך בסופרים וגרפיקה את תוצאות משחקי הליגה הלאומית ושאר תוצאות משחקי הליגה הארצית הנערכים במקביל , ולא פחות חשוב עדכון הצופים בנעשה בטופס הספורט טוטו שלהם .

5.  בהפסקת המחצית של השידור הישיר של המשחק המרכזי , נשדר את המגזין השבועי של הכדורסל האירופי “Slam Update” בעריכת ה- FIBA  , המתייחס למשחקי גביע אירופה בכדורסל ולמכבי ת”א .

 6.  השידורים הישירים מידי שבת של משחקי הליגה הארצית ימומנו ע”י הטוטו .

  בברכה ,

  יואש  אלרואי

yadin machnesטקסט מסמך : 4 בספטמבר 1995. הצעת היערכות שלי לכיסוי משחקי הליגה הארצית בכדורגל (הליגה הלאומית היום) לעונת 1996 – 1995 כפי שהוגשה למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום באמצעות מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן. היה מדובר ברגע דל שלנו. רגע דל ועצוב עד למאוד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

סוף דבר. צחוק הגורל היה שרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המונופוליסטיות והאימתניות שהחזיקו בידיהן 25 שנים רצופות את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל היום), נפרדו שתיהן בצורה כל כך מפתיעה ובלתי כפויה מהכדורגל הישראלי על שני מרכיביו ליגת העל וגביע המדינה. הן נדרשו לשָדֵר עכשיו משחקים לא חשובים ולא מעניינים, חסרי רייטינג לחלוטין מן הליגה המִשנית. בהתנהלות החובבנית הזאת איבדנו יוקרה וגם כבוד. אני חושב שמוטי קירשנבאום ז”ל חש כבר זמן ארוך בימים ההם ייסורי מצפון על כך שאיבד את זכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) וגביע המדינה בכדורגל שנה קודם לכן. לכן אִפשֵר לי להסתער על משחקיהן של הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה תמורת מחירים לא זולים. “OK”, אמר לי, “…להם בערוץ 2 יהיה את משחקי הקבוצות הישראליות בכדורגל בארץ, ולנו את משחקיהן במסגרות הבינלאומיות בארץ וגם בחו”ל…”. הוא המשיך לדבוק ולתמוך במתכונת השידורים הישירים של הליגות האיטלקית והגרמנית בתוכנית הטלוויזיה, “כדורגל עולמי”. בפרספקטיבה בת שנים היה ברור שהשידור הציבורי המסורבל והאיטי ההוא בין אם ניצב בראשו מוטי קירשנבאום ובין אם לאו, הוא פגיע. אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן עשו בו שַמוֹת ב- 17 במאי 1994. לא היה ספק בכך.

הפועל באר שבע שסיימה שלישית בליגה הלאומית (ליגת העל היום) בעונת 1995- 1994 עם 50 נקודות אחרי מכבי ת”א האלופה שצברה 63 נקודות ומכבי חיפה הסגנית עם 58 נקודות, אך לפני הפועל ת”א במקום הרביעי ולה 45 נקודות, הוגרלה לשחק בגביע UEFA עם הקבוצה הספרדית המהוללת ברצלונה אותה אימן אז כוכב הכדורגל ההולנדי האגדי יוֹהאן קרוֹיף. המשחק הראשון נקבע להיערך בבאר שבע ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995. אלי להב יו”ר הפועל באר שבע ומנהל קבוצתו יוסי אורה ביקשו ממני 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות . “על פחות מזה אין על מה לדבר”, איימו השניים, והוסיפו, “גם ערוץ 5 רוצה לשדר ישיר את המשחק הזה”. שוחחתי עם המנכ”ל מוטי קירשנבאום. “סגור אִתם על 100000 (מאה אלף) דולר והשידור יהיה שלנו”, הִנְחָה אותי. היה לנו כסף בקופה ובאמת סגרנו באמת על 100000 (מאה אֶלֶף) דולר. החסויות קיזזו חצי מהעלויות. אולם זהו כבר סיפור אחר שאיננו נוגע לאבי לוזון וגברי לוי.

[1]  ראה נספח : מסמך ההיערכות של שידורי הליגה הארצית בכדורגל שנשלח ב- 4 בספטמבר 1995 למוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור.

[1 א’]  ראה נספח : מכתב שלי ליו”ר התאחדות הכדורגל מר גבריאל “גברי” לוי מ-  14 בפברואר 2000 הנוגע לזכויות השידור של משחק הרעים ישראל- רוסיה .

גברי לוי (4).

משפט המחלוקת אודות רכישת זכויות השידורים של נבחרת ישראל בכדורגל ב- 1995 (לשנים 1998-1995) בין רשות השידור בראשות המנכ”ל מוטי קירשנבאום ז”ל לבין סגן יו”ר התאחדות הכדורגל הישראלית גברי לוי ז”ל (4).

בשנת 1995 נקלעה רשות השידור בראשות המנכ”ל מוטי קירשנבאום ז”ל והיועץ המשפטי שלו עו”ד צעיר עירני, חרוץ, ומוכשר בשם עמית שכטר יבד”ל (היום פרופסור עמית שכטר ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע) למחלוקת זכויות שידורים חריפה עם התאחדות הכדורגל הישראלית בראשה ניצב היו”ר גבריאל “גברי” לוי. המחלוקת הייתה כל כך חמורה עד שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. ההתאחדות שהעניקה קודם לכן בסופה של 1994 לערוץ 1 את זכויות השידורים המלאות של כל משחקי הבית הבינלאומיים של נבחרת ישראל לרבות אלה של קדם EURO 1996 וקדם מונדיאל צרפת 1998 בתום מו”מ בטקס קצר של לחיצת ידיים בין מוטי קירשנבאום לגברי לוי – חזרה בה. אירוע לחיצת הידיים התרחש לפני שני עשורים של שנים במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר”ג. שני המובילים משני צידי השולחן מוטי קירשנבאום וגברי לוי קמו מכיסאותיהם והושיטו בחיבה יד איש לרעהו. תוך כדי אחיזתם איש ביד כף רעהו ובעוד זרועותיהם מתנועעות מטה – מעלה, הגה מוטי קירשנבאום ז”ל בשפת ההומור השנונה שלו את האמירה הזאת ושיגר אותה לגברי לוי : “…האם אנחנו צריכים לומר המזל והברכה כדרכם של היהלומנים…?”. גברי לוי השיב לו מחויך : “לא איננו צריכים…עשינו הסכם…אנחנו אוהבים את מלאכת הכיסוי של יואש אלרואי וציוותו…משחקי הנבחרת שלכם…”. ישבתי אז סמוך מאוד לצדו של מוטי קירשנבאום ז”ל ושמעתי כל מילה שאמרו המובילים האחד לשני. היועץ המשפטי עמית שכטר ישב מצדו השני. אולם עכשיו התנתה התאחדות הכדורגל את ביצוע החוזה / הסכם הזה בהסכמתה של רשות השידור לכסות גם את משחקי הליגה המשנית (הליגה הלאומית היום, הליגה הארצית דאז). מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, המשפטן שלו עמית שכטר, ואנוכי נחרדנו. מוטי קירשנבאום ועמית שכטר פנו לעו”ד רנאטו יאראק (לשעבר ראש מחלקת הבג”צים במשרד המשפטים ובעל ניסיון במשפטים בעלי מחלוקת ציבורית) וביקשו את סיועו המשפטי מפני ההתאחדות החמדנית. ואומנם נפגשנו בבית המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב. מנכ”ל ההתאחדות יעקב אראל שטח את טענותיו אודות המו”מ ההוא בין ההתאחדות לבין רשות השידור (התקיים כאמור בסוף 1994) בפני השופטת (אינני זוכר את שמה). הוא נידב טקסט שחור ואמר שכלל לא היה הסכם, לא בע”פ, וודאי שלא בכתב. היה מו”מ, היו דיבורים, אולם לא היה הסכם. מיד אחריו התרומם מוטי קירשנבאום ז”ל ממושבו ונאם את נאומו הצפוי, הפוך בתוכנו מזה שהגה לפניו יעקב אראל, ו- צבוע בצבע לבן. השופטת האזינה לטיעוני שני הצדדים, חייכה, והודיעה בנועם אולם חד וחלק לשני הטוענים, יעקב אראל מחד ומוטי קירשנבאום ז”ל מאידך, כלהלן : “תראו אנשים נכבדים, אינני יכולה לפסוק ולגזור את דיני מפני שלא הייתי שם ביניכם באותה שעת המו”מ בהתאחדות בעקבותיה טוען מר יעקב אראל להד”ם ומר מוטי קירשנבאום אומר היה גם היה”, והוסיפה, “אני מציעה כי שני הצדדים יצאו החוצה וינסו להגיע להסכם חדש בכוחות עצמם בטרם אדרש אני לחרוץ את גזר הדין כמי שלא הייתה נוכחת שם במו”מ במשרדי ההתאחדות”. ובאמת נטשנו לרגע את היכל המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב והתכנסנו סביב עצמנו. מוטי קירשנבאום ז”ל הבין את הרמז של השופטת הנכבדה והודיע לחבורה שסובבה אותו ליועץ המשפטי שלו עמית שכטר, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ולי כמנווט שידורי הספורט שלו – כי הוא חושב שאין לנו ברירה ואם ברצוננו לשמר לעצמנו את זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 1998 – 1995 לרבות משחקי הבית של נבחרת הישראלית בטורנירים המוקדמים של Euro 1996 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה) ושל קדם מונדיאל צרפת 1998, יהיה עלינו לקחת על עצמנו את כיסוי הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 (מאתיים אלף) זכויות שידורים. וזה גם מה שקרה בפועל. חזרנו להיכל בית המשפט ומוטי קירשנבאום ז”ל פירט ופרס בפני השופטת הנכבדה את מתכון ההיערכות החדשה שלו ואת הסכמת רשות השידור לכסות את הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 דולר זכויות שידורים. גברי לוי קפץ על המציאה והפרשה הסתיימה. צריך לזכור שמוטי קירשנבאום ז”ל הסכים ללכת לפשרה משפטית שלא הייתה בטובת רשות השידור לאחר שב- 17 במאי 1994 הפסיד מבלי שהיה כפוי לערוץ 2 הצעיר את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החזיקה בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו באופן רצוף במשך רבע מאה של שנים מ- 1969 עד 1994 ולפתע חטפה מהלומה כבדה מהשידור המסחרי שהיה עדיין דרדק טלוויזיה. טיעוניו של מוטי קירשנבאום ב- 1995 בפני השופטת הנכבדה היו אמיתיים וצודקים לחלוטין. מוטי קירשנבאום ז”ל העקשן והנָבוֹן היה בעצמו אי של יושרה, אבל הוא הבין שמפני שהשופטת הנכבדה הזהירה אותו ואת יעקב אראל, “…כי היא לא הייתה שם…”, חשש שהיא יכולה לפסוק את פסיקתה לטובת ההתאחדות למרות שטיעוניו שלו בין כתלי בית המשפט היו כֵּנִים (!).

shechter 1

טקסט תמונה : 13 בספטמבר 1993. תמונה היסטורית לפני 22 שנים. מדשאת הבית הלבן בוושינגטון בטרם טקס חתימת הסכם השלום בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל לבין יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת בחסות נשיא ארה”ב ביל קלינטון. מימין, מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ומשמאל עו”ד עמית שכטר יבד”ל מי שהתמנה מאוחר יותר ליועץ המשפטי של רשות השידור. רדיו “קול ישראל” בראשות אמנון נדב יחדיו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות יאיר שטרן ותחת הנהגתו היוצאת דופן וסמכותו של מוטי קירשנבאום כעורך ראשי של רשות השידור השקיעו מאמצים גדולים, ממון רב, וייחדו אמצעים טכנולוגים מרובים לסיקור הסכם השלום שנחתם בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 5טקסט תמונה : מאי 1976. מוטי קירשנבאום ז”ל מגיע לשיאו כשהוא בן 37 בלבד (!) וזוכה בפרס ישראל לטלוויזיה בגין סרטיו התיעודיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשיית התוכנית הסטירית “ניקוי ראש”. בתום טקס הענקת הפרס היוקרתי הודיע שהוא איננו מתכוון לפרוש בשיא. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז”ל, רעייתו יונה קירשנבאום ז”ל, אישה לא מזוהה, פרופסור אליהוא כ”ץ, ואישה לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 6טקסט תמונה (1) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה “עונת הזהב” ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים בכל שלושים ותשעה המחזורים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. חידוש עצום בימים ההם שהתאפשר הודות לתמיכתו המאסיבית של מוטי קירשנבאום ז”ל. תמורת כל שידור ישיר ב- “עונת הזהב” ההיא של 1994 – 1993, שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות “ידיעות אחרונות” והמו”ל ארנון “נוני” מוזס).

kirshenbaum 7טקסט תמונה (2) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה “עונת הזהב” ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. תמורת כל שידור ישיר שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות “ידיעות אחרונות” והמו”ל ארנון “נוני” מוזס).

yoash alroty 2טקסט תמונה : השנים חלפו להן. אנוכי ב- 1971 – 1970 בימים הרחוקים ההם. גורלי שלי בסיוע אלוהי הטלוויזיה אִינָה לי לפגוש אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תחרות השירים האירופית (Eurovision Song Contest) השנתית איננה רק תחרות בידור. היא אירוע לאומי ובינלאומי.

פוסט מס’ 761. יצחק לבני ז”ל (2017 – 1934).

מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1974 מקבל את האתגר הטלוויזיוני הבינלאומי הגדול של הפקת תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovisio Song Contest) ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979 בארץ (לאחר זכייתו של הזמר הישראלי יזהר כהן בתחרות הארו – וויזיון בפאריס 1978). תחרות שירי הארו – וויזיון האירופית הפופולארית רבת המוניטין מתקיימת במוצ”ש – 31 במארס 1979 לראשונה בירושלים ביום אחרון של יצחק לבני בתפקידו כ- מנכ”ל רשות השידור. הזמרת גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש” שמייצגים את ישראל בתחרות יחדיו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמכסה בשידור ישיר את האירוע הפופולרי לכל מדינות אירופה זוכים במדליית הזהב. הרייטינג נוסק לכמעט % 100 צפייה. למחרת ביום ראשון – 1 באפריל 1979 מפנה יצחק לבני את מקומו למנכ”ל רשות השידור הבא יוסף “טומי” לפיד”. פוסט מס’ 761. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- יום שני – 20 באוגוסט 2018.

מוצ”ש – 31 במארס 1979 (יומו האחרון של יצחק לבני ז”ל בתפקיד מנכ”ל רשות השידור). בנייני האומה בירושלים. ה- “ארו – וויזיון”. הזמרת גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש”. אלכס גלעדי, יצחק “צחי” שמעוני, יוסי צמח, דוב בן דוד, ירדנה ארזי, ודניאל פאר, ארנון צוקרמן, יצחק לבני, ויוסף “טומי” לפיד. פוסט מס’ 761. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- יום שני – 20 באוגוסט 2018.

לא הייתה כל התלבטות או פקפוק כי יִצְחָק לִבְנִי ז”ל ו- אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד”ל היו שני אנשים מוכשרים בעיתונאות אלקטרונית ובעיתונאות בכלל. תקופתם הייתה “תור הזהב” של הטלוויזיה הציבורית. צריך לזכור שהם פעלו באווירה פוליטית נוחה יחסית. לזכותו של יצחק לבני כמנכ”ל רשות השידור נזקפים הישגים נוספים. הוא מיסד גם את רשת ג’ ברדיו “קול ישראל” שיוחדה לשירים ופזמונים. ייחֵד וייעֵד את רשת ב’ לערוץ של שידורי אקטואליה. ולא צריך לשכוח, יִצְחָק לִבְנִי היה מפקד גלי צה”ל והאיש שהפך אותה מתחנת רדיו צבאית בעלת האזנה דלה לתחנת רדיו ארצית פופולארית ואהובה, ומחוברת עד למאוד לציבור האזרחי. רדיו אמיתי. יצחק לִבני פרש מרשות השידור ב- 31 במארס 1979 שבע פעלים ופינה את מקומו ליוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד שירש אותו ב- 1 באפריל 1979. הוא לא הצטער יתר על המידה. יצחק לבני ז”ל זכר בשיחות התחקיר עמי ואמר כלהלן : “…לא הצטערתי לעזוב את התפקיד ב- 1979. רשות השידור הציבורית לא היה מקום נעים לעבוד בו. השטיח בטלוויזיה היה אדוֹם מהדם שנשפך עליו במאבקי העובדים לאורך השנים. מקום עבודה הציבורי הזה היה פרובלמאטי ורחוק מלהיות רומנטי. אף על פי כֵן הגענו להישגי שידור מפליגים ובסופו של דבר זאת הייתה בעיניי תקופה נפלאה…”.

livni 1

טקסט תמונה : זהו יצחק לבני ז”ל מנכ”ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974 והמקטרת הנצחית שלוֹ. אינטלקטואל קורא ספר ומנהיג אמת של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

zuckerman 1

טקסט תמונה : חורף 1975. זהו מר ארנון צוקרמן (בן 41, בתמונה). אישיות מיוחדת במינה. מדובר במנהל מוצלח ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו נחשבת ל- “תור הזהב” של השידור הציבורי. אדם משכמו ומעלה בתכונותיו : רציני, מאופק וקר רוח מחד ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה, ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, וגם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אומר זאת כך : ארנון צוקרמן היה רמטכ”ל השידור הציבורי שנהנה מהערכה עצומה אם לא לומר הערצה של אלופי הפיקודים שלו דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי וחייליהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף “טומי” לפיד מנכ”ל ז”ל רשות השידור (עיתונאי “מעריב” במקורו) נעדר כל ניסיון אופרטיבי של הפקות ספורט גדולות בטלוויזיה. הוא התמנה לתפקידו ב- 1 באפריל 1979 אך עַד מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982 לא חווה שוּם ניסיון ניהולי הנוגע להפקות הטלוויזיוניות הבינלאומיות המורכבות והיקרות בסדר גודל של מונדיאלים, אולימפיאדות, אליפויות אירופה בכדורגל, ו/או אליפויות עולם בא”ק. לא היה לו שום מושג ב- מו”מ אודות זכויות שידורים הנוגעים לאירועי הספורט הרלוואנטיים הגדולים בארץ ובעולם, גם לא בתחום הפקות הבּידוּר הטלוויזיוניות הגדולות כמו הפקת תחרות הזֶמֶר האירופית הארו – וויזיון שנודעה בשם האנגלי שלה “Eurovision Songs Contest”. כשנקרתה לו ההזדמנות הראשונה להפיק את תחרות שירי הארו – וויזיון בחורף 1980, מיהר יוסף “טומי” לפיד ז”ל לפסוח עליה מטעמים כלכליים. ניצב לצִדו של יוסף “טומי” לפיד בימים ההם ברשות השידור שַר כספים וותיק ומוכשר, כלכלן מוצלח ועתיר ניסיון בדמותו של ישראל דוֹרִי יבד”ל, מי שהיה יכול לסייע לו במציאת פתרונות כספיים יצירתיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מסוגלת לשֵאת בנטל הכספי אך היה מנוי וגמור עם יוסף “טומי” לפיד לבטל את ההפקה הגרנדיוזית. אנשי הפקה בכירים דרשו מיוסף “טומי” לפיד לבטל את הביטול אך הוא לא הקשיב למי מהם ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא סילק במחי יד בראשית כניסתו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור את הפקת תחרות שידורי הארו – וויזיון שנועדה להיערך באביב 1980 שוּב בישראל בטענה המוכרת והשחוקה שאין לו כסף.

סמנכ”ל הכספים של רשות השידור ישראל דוֹרִי נולד ב- 6 ביוני 1942 בסופיה בולגריה. ב- 1948 עלתה המשפחה לישראל. ישראל דורי למד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ומשם הגיע לנציבות מַס הכנסה. ארנון צוקרמן הסמנכ”ל למִנהל של רשות השידור הכיר אותו מעבודתם המשותפת באגף מס הכנסה בימים ההם והציע לו ב- 1970 להשתתף במכרז על תפקיד מנהל כספים וכלכלה של הרשות. ישראל דוֹרִי נענה לאתגר וזכה בו. אדם שקט ונבון , שלֵו וצנוע , שהצליח במשימתו כ- כלכלן ראשי של רשות השידור. מר ישראל דוֹרִי כיהן בתפקידו רָב החשיבות תריסר שנים בין 1970 ל- 1982, וסייע לשלושה מנכ”לים שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל, יִצְחָק לִבְנִי ייבדל לחיים ארוכים, ויוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל למען ביצורה של הרשות. הוא התווה דרך כלכלית מְבוּקֶרֶת וניהל בחסכנות את כל המו”מ הגדולים של רשות השידור לרבות אלה שדנו ברכישות זכויות שידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים. אלכס גלעדי ואנוכי רחשנו לו הערכה רבה.

dori 1

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי הכלכלן הראשי של רשות השידור בשנים 1982 – 1970. “החלטתו של טומי לפיד לוותר על זכות האירוח של תחרות הזמר הארו-וויזיון ב- 1980 הייתה ספונטנית. הוא לא התייעץ עמי”, שַח לי כעבור שנים רבות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי ז”ל ושני אדריכלי הניצחון ייבדלו לחיים ארוכים המפיק אלכס גלעדי והבימאי יוסי צמח שניהלו את שידור הארו – וויזיון (Eurovision song contest) הקודם שנערך ב- 1979 בירושלים, נערכו להפקת הארו – וויזיון הבא של 1980 בישראל. הם ביצעו כבר סיור קדם הפקה ב- Location חוּץ, בים המלח. הם ביקשו להפיק ארו – וויזיון גרנדיוזי מחוץ לכותלי האולמות כמקובל בשטח פתוח במקום הנמוך ביותר בעולם. הם ראו בדמיונם הפקת שידור של תחרות שירים אירופית במִדְבָּר, בישימון הישראלי, ורצו לעשות זאת בשיתוף פעולה עם צה”ל. לבסוף השיגה אותם הבשורה. יוסף “טומי” לפיד ז”ל הודיע ליצחק “צחי” שמעוני ז”ל שאין לו כסף. בטלוויזיה הישראלית הציבורית שררה אכזבה גדולה. יצחק “צחי” שמעוני ז”ל לימים מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית והבימאי הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסי צמח ז”ל, ניסו להניא את מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל וביקשו אותו לשנות את החלטתו התמוהה : “…טומי לפיד, זכייה בתחרות שירי הארו – וויזיון איננה מתרחשת כל שנה, מי יודע מתי נזכה שוב בתחרות היוקרתית, ומי יודע מתי תהיה לנו שוב הזדמנות להפיק שידור חשוב מהסוג הזה לא רק לטלוויזיה, אלא בשביל מדינת ישראל כולה, ובעבור כל רשתות הטלוויזיה של ה- EBU…”, אמרו השניים למנכ”ל. אך יוסף “טומי” לפיד סירב לחזור בו.

zemach 1

טקסט תמונה : 1969. יוסי צמח ז”ל בראשית עבודתו כבימאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה בשעתו הבימאי הטוב ביותר בשורות הטלוויזיה הישראלית והתחנן בפני מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל כי לא יוותר על הזכות לארח את תחרות שירי הארו – וויזיון האירופי (Eurovision songs contest)  שוב בירושלים ב- 1980. יוסף “טומי” לפיד לא התחשב בתחינותיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסי צמח ז”ל ו- יצחק “צחי” שמעוני צדקו. חלפו בדיוק 20 שנה עד שתחרות השירים האירופית הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) חזרה שוּב ב- 1999 לישראל ולרשות השידור. זה היה לאחר ניצחונה של הזמרת דָנָה אינטרנשיונל בתחרות השירים באנגליה שנה קודם לכן, ב- 1998. על פי תקנון איגוד השידור האירופי (EBU), עמדה לרשות השידור הממלכתית הזכות לארח שוּב פעם שנייה ברציפות את תחרות שירי הארו – וויזיון בעקבות ניצחונה של גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש” בתחרות השירים שהתקיימה במארס 1979 בבנייני האומה בירושלים. ב- 1978 זכה הזמר יִזְהָר כּהֵן במקום הראשון עם שירו “אָ – בָּ – נִי – בִּי” בתחרות שירי הארו – וויזיון שהתקיימה בפאריס. מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן קפצו על המציאה ולקחו אותה בשתי ידיים. תחרות שירי הארו – וויזיון ב- 1979 בבנייני האומה בירושלים הייתה הפקה גרנדיוזית ומוצלחת מאוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות המפיק הבכיר אלכס גלעדי יבד”ל והבימאי הבכיר יוסי צמח ז”ל, ומעצב התפאורה היפהפייה דוב בן דוד ז”ל.

מדהים שיוסף “טומי” לפיד המנכ”ל הטירון שזה אך נכנס לתפקידו וויתר על ההפקה היוקרתית המרהיבה הזאת בטענה שהרשות היא גוף שידור עני, ולא פחות מפתיע שהוא עשה זאת מבלי לחפש שום פתרון לעונייה. אפשר לחשוב שבתקופת יצחק לבני – ארנון צוקרמן היא הייתה עשירה. יוסף “טומי” לפיד הצעיר למרות מוצאו ממוסד העיתונות ומעיתון לא עני במיוחד ורָב תפוצה כ- “מעריב” היה נטול אז כל כישרון של שיווק ויחסי ציבור . הוא יכול היה ללכת לממשלה ולשר האוצר יורם ארידור כדי לבקש סיוע כספי למבצע שידור טלוויזיוני בינלאומי שטומן בחובו לא רק יוקרה רבה אלא מהווה מנוף ופוטנציאל תיירותי – תעמולתי. הוא לא עשה זאת. יוסף “טומי” לפיד יכול היה להשתמש בפטנט של שקופיות חסות שהיו יכולות להניב כסף גדול למימון השידור היקר בתקופת המונופול, אך הוא לא השתמש ברעיון הזה. ביטול הארו – וויזיון (Eurovision song contest) היה ביטוי מובהק לחוסר ניסיונו להניע תנועה של ממש את גלגלי התנופה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשות השידור היא גוף גדול, בית שידור הבנוי להפקות ענק, אך המנכ”ל החדש יוסף “טומי לפיד פחד להשקיע דולר כדי לקַדֵם את הפקות היוקרה של הטלוויזיה הישראלית. כעורך ראשי בימים ההם התעסק בהמון זוּטוֹת מסביבו. הוא אפילו נבר בסעיף הקצאת כספים למוניות ברשות השידור. לפעמים שאלתי את עצמי מתי נותר לוֹ זמן לתכנֵן ולקדֵם את הדברים החשובים באמת ברשות השידור. יום אחד ב- 11 בינואר 1982 לאחר שכבר כיהן שנתיים וחצי כמנכ”ל רשות השידור קיבלתי ממנו באמצעות הבוסים שלי יצחק “צחי” שמעוני ז”ל וייבדל לחיים ארוכים טוביה סער מכתב קובלנה שטוען כלהלן [1] : “יורם ארבל שנסע לשָדֵר בהולנד משחק כדורסל בגביע אירופה דֶן – בּוֹס נגד מכבי ת”א, השתמש במונית מיוחדת שלקחה אותו מאמשטרדם להִילְבֶרְסוּם והחזירה אותו למלונו באמשטרדם, ושילם לה קרוב ל- 80 דולר”, והוסיף, “וזאת על אף העובדה שבין אמשטרדם להילברסום יש רכבת כמעט בכל שעה. ייתכן כי הייתה סיבה טובה לכך, ואם כן אשמח להיווכח כי אומנם כן. אם לאו – יש לנו כאן דוגמא של התנהגות שהדעת אינה סובלת”.

lapid 1טקסט מסמך : 11 בינואר 1982. קובלנה מגוחכת של מבקרת הפנים של רשות השידור שהטרידה שלא לצורך את המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסיעתו של יורם ארבל במונית לצורכי השידור הייתה מוצדקת לחלוטין מנקודת ראות של ההפקה ואני אישרתי את נסיעתו במונית. הופתעתי שמנכ”ל רשות השידור התערב באופן אישי בעניין שולי ופעוט שכזה. יש לו שכבת מנהלי ביניים רחבה שעוסקת בחיסכון ושימוש נכון בכספי הרשות . עניין כה זַניח לא היה צריך להגיע כלל לטיפולו.

[1] ראה נספח : מכתב התלונה של יוסף “טומי” לפיד אלי  מ- 11 בינואר 1982 באמצעות מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני מנהל הטלוויזיה וטוביה סער מנהל החדשות המתלונן על שימוש מיותר במונית בהולנד ע”י יורם ארבל, שנשלח לשָדֵר את המשחק דן – בוס נגד מכבי ת”א.

חלפו שנתיים וחצי מאז הסתיים טורניר גביע העולם של ארגנטינה 1978. שעון החול פעל וה- Count down של מונדיאל ספרד 1982 היה כבר בעיצומו. זה היה בפברואר 1981 זמן קצר לאחר שמוניתי למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד במקומו של אלכס גלעדי שעזב ל- NBC. הפקת שידורי הטלוויזיה של טורניר גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982 הייתה עבורי כמו Start up. התנעה והקמת עסק שידור מראשיתו. זה היה מבצע השידור הגדול הבא של טלוויזיה הישראלית הציבורית אך תנאי הפתיחה שלוֹ היו מעורפלים. היו לכך כמה סיבות. בראש רשות השידור ניצב מזה שנתיים מנכ”ל חכם וכוחני בשם יוסף “טומי” לפיד אך חסר כל ניסיון וידע מקצועי בהפקה טלוויזיונית של אירוע ספורט בינלאומי כה מורכב מסוגו של מונדיאל או אולימפיאדה. יוסף “טומי” לפיד מעולם לא עשה זאת לפני כֵן, אך בעת הוויכוחים המקצועיים בעניינים האלה חשב שהוא תמיד צודק. הסכנה הייתה טמונה בחכמתו וביטחונו העצמי. מזה היה לו בשפע. הוא אומנם לא עסק אף פעם בנושאי הפקה טלוויזיוניים כה מורכבים כאלה אך בהיותו חכם חשב שהוא תמיד צודק בעימותים בעת תכנון ההפקה. יוסף “טומי” לפיד ז”ל לא היה מודע להתנהלות הפקת טלוויזיה ממושכת וענקית כזאת על מרכיביה הרבים המכסים את טורניר המונדיאל של ספרד 1982 וכיצד יש להתכונן ולהיערך לקראתה. לפחות בראשיתה חשש מהתהליך הארוך, המורכב, והיקר של שזירת החוטים. את בורותו המקצועית הִסְוָוה באמירות גסות, בוטות, וציניות. מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני ז”ל ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער היו אמורים להעניק לי סיוע ישיר וגיבוי כלכלי וטכנולוגי בתכנון ההפקה, אך שניהם התבטלו מפני המנכ”ל הדומיננטי ושתקו. סמנכ”ל הכספים של רשות השידור מר שלמה עבאדי היה אנטגוֹניסט להפקות ספורט. הוא ראה בהפקת ספרד 1982 מגלומניה אישית שלי והתנגד לתכנון שעלויותיו נראו לוֹ מוגזמות. האנשים שהובילו את רשות השידור וגם את הטלוויזיה בימים ההם, לחלוטין לא היו בקיאים בניהול מבצעי שידורי ספורט גדולים. הם ניזונו משמועות אודות הכלכלה היקרה מידי של מונדיאל ספרד 1982, ואלה הפחידו אותם. הפקת מונדיאל הכדורגל של ספרד 82′ הייתה על פי תפישתם מסע טלוויזיוני ארוך וכבד עטוי “חגור פילים” כמו בצבא אל הלא נודע. לאמיתו של דבר זה היה מהלך טכנולוגי וכלכלי ברמה סבירה. לא יקר מידַי, וודאי לא ב- 1982. היה ברור כי מייד בראשית המסע החל מהצַעַד הראשון כי מישהו ברשות השידור הענייה יצטרך להכניס את היד לכיס ולשלם עבורו. נוצר בלבול בצמרת הרשות מפני שהשמועות הבלתי מבוססות היו גדולות מהתשלומים. צרה לא קטנה. מנהל הטלוויזיה יִצְחָק”צַחִי” שִמְעוֹנִי ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער היו חסרי ביטחון ושבויים מרגע המינוי בידי המנכ”ל שלהם. הייתה עוד סיבה. הבוס שלי אלכס גלעדי כבר מזמן לא היה בסביבה. גם לא מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן שימש מטרייה אווירית להפקות הספורט הגדולות הבינלאומיות של אלכס גלעדי ושלי בעֵת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל בארגנטינה 1978 ולפני כן אולימפיאדת מונטריאול 1976. בקיץ, ב- 1 באוגוסט 1979 הוּדַח ארנון צוקרמן מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף ‘”טומי” לפיד ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז”ל. פרופסור ראובן ירון לא היסס לומר את דברו בריש גלי לחבריו בוועד המנהל באותו הקיץ ההוא של 1979, “או אני או ארנון צוקרמן” [1].

הזמנים השתנו עכשיו ועִמַם כללי המשחק. את הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה הרחוק של מונדיאל ארגנטינה 1978 ניהלתי בסיועו הצמוד של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה דאז. לא היה לי כל קשר מקצועי עם הבוס הישיר שלי חַיים יָבִין מנהל החדשות  ב- 1978 וגם לא עם מנכ”ל רשות השידור בימים ההם יִצְחָק לִבְנִי. הפקת ארגנטינה 78′ לא העסיקה את חַיִים יָבִין יותר מידַי. כמו רבים מהקולגות בחטיבה גם הוא היה אוטומט חדשות שהפקות הספורט לא נִרְאוּ לוֹ חשובות מספיק. הן ניצבו מחוץ למעגל ההתעניינות שלו כמנהל החטיבה. חַיִים יָבִין לא התערב בנעשה בהפקת ארגנטינה 1978 אף על פי שהיה המפקד הישיר של אָלֶכְּס גִלְעָדִי ושלי בהיררכיית הפיקוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פעלנו לבד, ישירות מול מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מצב בהחלט בלתי תקין. ליִצְחָק לִבְנִי מנכ”ל רשות השידור לא הייתה כמעט דריסת רגל בטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הדומיננטי נעל את דלתות המוסד בפניו. היחסים ביניהם היו משובשים לחלוטין. זה לא היה סוד וגם זה היה מצב לא תקין. שניהם, חַיִים יָבִין (בן 86, היום) ויִצְחָק לִבְנִי ז”ל (אילו היה חי היה בן 83 היום) נותרו בצד. כל אחד מסיבותיו הוא. אף על פי כן הפקת ארגנטינה 1978 צלחה בלעדיהם.

יוצרות הניהול התהפכו במונדיאל ספרד 1982. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד שלט ביד רמה בטלוויזיה ופעל מעל מנהלה יצחק “צחי” שמעוני. יחסי הניהול בצמרת היו שונים מבעבר אך מהות הפקה ומטרותיה חפפו את אלה של ארגנטינה 1978. הפקתי את השידורים הפעם תחת ניהולו הישיר של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל, כמעט ללא שום דוּ שִיח או תְּלַת שִיח עם הבוסים הישירים שלי טוביה סער יבד”ל ויצחק “צחי” שמעוני ז”ל. היחסים בין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק “צחי” שמעוני ומנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד בראשית 1982 היו כבר מעורערים וחסרי תקנה. יצחק “צחי” שמעוני לא היה יכול להשלים עם התערבותו הבלתי פוסקת של יוסף “טומי” לפיד בהחלטותיו. הוא רגז מאוד ונעלב ממנו, והחליט להתפטר. לא הייתי יכול גם לבַסֵס את תכנון ההפקה שלי של מונדיאל ספרד 1982 על תמיכתם של דן שילון ומוטי קירשנבאום ו/או לפחות להיוועץ בהם. שני האנשים האלה רבי המעש והניסיון נוּטרלוּ גם הם זֶה מכבר ע”י יוסף “טומי” לפיד ז”ל והורחקו ממוקדי הכוח וההשפעה בטלוויזיה. אנשים חכמים משני עברי המתרס נלחמו זה בזה בתוך שורות הטלוויזיה וברשות השידור. גם אלכס גלעדי כבר לא היה בטלוויזיה. הפקת שידורי מונדיאל ספרד 82′ נמשכה כשנה וחצי. לקראת סופה התעשת יוסף “טומי” לפיד ז”ל, לקח את האחריות ונתן את הטוֹן. בסוף הדרך התברר כי הוא העניק לי חופש יצירה וכר פעולה לא מועטים.

alex 1

טקסט תמונה : ינואר 1980. מוסקבה בירת ברה”מ. מר אלכס גלעדי הבלתי נשכח נושא את דבריו בשם הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפגישת התיאום של נציגי איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) במוסקבה לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה האולימפיים. אלכס גלעדי הסביר וניתח את טיעוניו בינואר 1980 במוסקבה בטרם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ומנכ”ל הרשות יוסף “טומי” לפיד סיכלו את תוכניותיו [2]. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי התכוונה להפיק ולשדר ישיר כ- 100 שעות מאולימפיאדת מוסקבה 1980. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

למרבה הפלא, הייתה הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 1982 באֶמֶת המבצע הבינלאומי הראשון של יוסף “טומי” לפיד בקנה מידה רחב היקף מהשטח בתום שלוש שנות ניהול את רשות השידור. וגם של שבעת חברי הוועד המנהל ושל מנהל הטלוויזיה החדש בימים ההם טוביה סער שהתמנה זמן קצר קודם כן במקומו של יצחק “צחי” שמעוני. יוסף “טומי” לפיד וויתר ביום מינויו ב- 1 באפריל 1979 מטעמים כספיים על הפקת שידור תחרות שירי הארו – וויזיון בירושלים שאמורה הייתה להיערך ב- 1980 שוב בירושלים בעקבות זכייתה של הזמרת גלי עטרי ולהקתה “חלה ודבש” במקום הראשון. הוא נימק זאת כי בפני רשות השידור ניצבים אתגרים חשובים יותר מאשר להפיק שוב תחרות שירים עבור אירופה. בקיץ 1980 עמדה רשות השידור לשפוך ממון תמורת סיקור אולימפיאדת מוסקבה 80′. ראש הממשלה מנחם בגין הצטרף לחֶרֶם האמריקני של הנשיא ג’ימי קרטר על משחקי מוסקבה והוועד האולימפי הישראלי החליט לתמוך בהחלטתו ולא להטיס את ספורטאיו ל- ברה”מ. קופת רשות השידור ניצלה. בהיעדר ספורטאים ישראליים במוסקבה החליט מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל לסקֵר את התחרויות האולימפיות מהמוניטורים המוצבים בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים.

עכשיו ניצבה לפתחו הפקת ספרד 1982 ובהיותו נטול ניסיון בהפקת מבצעי טלוויזיה גדולים של אירועי ספורט בינלאומיים, חשש ממנה. היו לוֹ לא מעט הסתייגויות שנבעו בעיקר מנימוקים כלכליים . שידורי הטלוויזיה והרדיו היו אמורים לגזול מקופת הרשות לא מעט דולרים בארבעה סעיפים עיקריים של המבצע : תשלום זכויות שידורים ל- FIFA. שכירת אמצעי הפקה, עריכה, ושידור מה- Host broadcaster הספרדי רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של ספרד שכונתה RTVE (ראשי תיבות של Radio Television Espana). הטסת ציוותי שידור של הטלוויזיה והרדיו לספרד לתקופה של 35 ימים שכוללת את הלנתם והאכלתם. והסעיף הרביעי מימון שכירת שני רכבים להפקה ותשלום דמי שימוש בתחבורה מקומית, רכבות ומטוסים כדי להגיע ליעדי השידור ברחבי ספרד הענקית. מלאכת ההפקה הבינלאומית שלי שהחלה בראשית  1981, צברה עכשיו תאוצה. היא לא דמתה לאחרות שקדמו לה מפני שהייתה רחבה וגדולה יותר. בפעם הראשונה בהיסטוריה של טורנירי הגמר בכדורגל שהחלו בשנת 1930 במונטבידיאו בירת אורוגוואי, החליטה ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) לארגן את המפעל היוקרתי בצורה שונה. היא הגדילה את מספר הנבחרות המשתתפות בטורניר הגמר ל- 24 (14 מתוכן אירופיות) במקום 16 נבחרות כפי שהיה נהוג עד כה. הועדה המארגנת הספרדית פיזרה את 52 (חמישים ושניים) משחקי הטורניר על פני 14 (ארבע עשרה) ערים ו- 17 (שבעה עשר) אצטדיונים בכל רחבי המדינה (השלישית בגודלה באירופה). בנתח הגדול של האירוח התחלקו כמובן שתי הערים המרכזיות של המדינה הנפלאה והמתוירת הזאת, הבירה מדריד וברצלונה העיר הראשית של מחוז קָאטָאלוּנְיָה. זאת הייתה הפעם הראשונה בקריירה שלי שניצבתי לבד לגמרי מול אתגרי טלוויזיה מורכבים וגם מוּל הנהלת רשות השידור שנטתה להגביל את שאיפות ההפקה שלי. אלכס גלעדי אחד האנשים החכמים והמוכשרים ביותר בתעשייה הזאת ומי שהיה המטרייה הטלוויזיונית שלי במשך עשור לא היה עוֹד עִמי כדי לסייע לי ולגוֹנֵן עלי.

תוספת של שמונה נבחרות הנוטלות חלק במשחקי טורניר הגמר של אליפות העולם, הגדילה את כמות המשחקים  מ- 38 במונדיאל ארגנטינה 1978 ל- 52  במונדיאל ספרד 1982. גאות גדולה של % 36. משך הטורניר התארך. האופציות גדלו ואינטנסיביות השידורים ועלותם תפחו בהתאם. מונדיאל ספרד 82′ הפך להיות בפעם הראשונה אירוע כלכלי רווחי והפך את ה- FIFA לא רק לגוף בעל השפעה עצומה בשדה הספורט הבינלאומי, אלא גם לאובייקט עשיר ובעל ממון. הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולארי ביותר בעולם. טמון בו כסף רב . המְשָדֵר הציבורי העולמי שילם 39000000 (שלושים ותשעה מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 25 מיליון דולר) עבור זכויות השידורים של טורניר גביע העולם בכדורגל – ספרד 82′. ביזנס ענק שהלך והתפתח. הלך והתעצֵם. ההכנסות במונדיאל ספרד 82′ הסתכמו ב- 77000000 (שבעים ושבעה מיליון) דולר. 27000000 (עשרים ושבעה מיליון) דולר הגיעו ממכירת הכרטיסים. 26000000 (עשרים ושישה מיליון) דולר מזכויות השידורים, ו- 24000000 (עשרים וארבעה מיליון) דולר ממכירת פרסומות מסחריות (Advertising).

לאחר ניקוי ההוצאות השונות בגובה של 34000000 (שלושים וארבעה מיליון) דולר, נשארו בקופה 43000000 (ארבעים ושלושה מיליון) דולר. הסכום חולק כלהלן. % 10, כ- 4.300000 (ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר הועברו ל- FIFA. סך של  % 25, כ- 10.600000 (עשרה מיליון ושש מאות אלף) דולר ניתנו לוועדה המארגנת הספרדית של המשחקים (RFEF). סך של  27600000 (עשרים ושבעה מיליון ושֵש מאות אלף) דולר הוענקו כבונוסים לקבוצות המשתתפות בטורניר ספרד 82′. נבחרת איטליה שזכתה באליפות העולם ב- 1982 לאחר שגברה על מערב גרמניה 1:3 גרפה בונוס של 3000000 (שלושה מיליון) דולר. מערב גרמניה סגניתה צברה 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר בטורניר. הכדורגל הפך לתעשייה של ממון . עידַן התמימות חלף זה מכבר. כשמדברים היום על רוח והאחווה בספורט צריך לזכור שמניעים אותן לא רק השאיפה למצוינות והביצוע המושלם. הכדורגלנים ושאר אלופי הספורט מתוגמלים היום בכסף גדול תמורת הצטיינותם.

[1] על פי עדותו האישית של פרופסור ראובן ירון כפי שנמסרה לי בעת בתחקיר והריאיון עמו ב- 2005 בביתו בשכונת רחביה בירושלים.

[2] הערה : ראש ממשלת אנגליה גב’ מרגרט תאצ’ר הצטרפה לחרם על אולימפיאדת מוסקבה 80′ אך הוועד האולימפי הבריטי  ושירות השידור הציבורי של אנגליה ה- BBC לא קיבלו את דעתה. משלחת בריטית גדולה נשלחה למוסקבה ו-ה- BBC  העביר משם לאנגליה 200 שעות של שידורים ישירים.

אך הבה אשוב לגלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש” ולתחרות שירי הארו – וויזיון האירופית שנערכה במוצ”ש – 31 במארס 1979 ב- בנייני האומה בירושלים.

הפקת הארו-ווזיון (Eurovision Song Contest) בבנייני האומה בירושלים במוצ”ש-31 במארס 1979.  

בראשית 1979 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי להפיק את מבצע שידור “הארוֹ – ויזיון” (תחרות השירים האירופית) שעמדה להיערך במוצ”ש – 31 מארס 1979 בבנייני האומה בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית זכתה באירוח תחרות שירי הארו – וויזיון ב- 1979 שהתקיים בבנייני האומה בירושלים בשל ניצחונו של הזמר יזהר כהן עם השיר “אָ – בָּ- נִי – בִּי” בארו – וויזיון הקודם שנערך ב- 1978 בפאריס. מפיקים נוספים לטשו את עיניהם אלל התפקיד הבכיר ביניהם חיים מלובן ואהרון “ארהל’ה” גולדפינגר אבל אלכס זכה במינוי בקלות ללא קרב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן זכר את שתי ההפקות הגרנדיוזיות (במונחים ישראליים) שניהל אלכס גלעדי בהצלחה, את זאת של הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977 ואת הבאה אחריה שעסקה בביקור בן שלושה ימים של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977. איכויות ההפקה והשידור הישיר שהציגו המפיק אלכס גלעדי יחדיו עם הבימאי רב המוניטין יוסי צמח (הטוב ביותר בעת ההיא בתחום בימוי של אירועי בידור בטלוויזיה) ב- 31 במארס 1979, התקבלו בהערכה גדולה ע”י מומחי הטלוויזיה של איגוד השידור האירופי במקום  מושבו ב- ג’נבה, הלא הוא ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union).

alex 2

טקסט תמונה : שנת 1979. אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה (מימין) וארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערב הפקת השידור הישיר הבינלאומי של תחרות הזמר האירופית, שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) במוצ”ש – 31 במארס 1979 מבנייני האומה בירושלים. השידור הישיר הועבר לכל בית בישראל וגם לאירופה וזכה לשבחים רבים. בתחרות ניצחו במשותף הזמרת גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש” עם שירם “הללויה” וגם המפיק אלכס גלעדי יבד”ל  והבימאי יוסי צמח ז”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באותו הערב ישב יוסף “טומי” לפיד מנכ”ל רשות השידור המיועד ביציע הכבוד בבנייני האומה בירושלים כאורחו של מר יצחק לִבְנִי מנכ”ל רשות השידור היוצֵא, וחָזָה יחד עם מארחו בניצחונה הסנסציוני של הזמרת גָלִי עטָרִי ולהקתה “חלב ודבש” עם השיר “הללויה”, בתחרות הזֶמֶר האירופית השנתית היוקרתית והפופולארית המכונה ה- “ארו – ויזיון” (Eurovision Song Contest). את מילות השיר כתבה גב’ שִמְרִית אוֹר ואת המוסיקה הלחין מר קוֹבִּי אוֹשְרָת. גלי עטרי זמרת יפה ו- טובה בקנה מידה מקומי ולהקתה “חָלָב וּדְבָש” הקדימו 22 מדינות אירופיות. הדקורציה הנאה שעִיצֵב תפאורן הטלוויזיה הישראלית הציבורית דוב בן דוד על בימת התחרות השלימה תצוגה טלוויזיונית מרשימה עמוסת צפייה באירופה וגם בישראל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה ישיר את תחרות ה- “ארו – וויזיון” בארץ וגם לעשרות מיליוני צופים באירופה. אלכס גלעדי היה המפיק הראשי של האירוע ויוסי צמח הבימאי שלוֹ. צמד המנחים היו ירדנה ארזי ודניאל פאר. מקומו של דניאל פאר היה מובטח מראש. הוא היה מנחה הטלוויזיה הטוב ביותר בימים ההם, וודאי בעסקי בידור, רהוט דיבור ובעל חזות נעימה ואמינה. ירדנה ארזי הזמרת הנאה בעלת המראה המיוחד אך חסרת הניסיון בהנחיה של אירוע בידור גדול ממדים הוצבה ע”י המפיק הראשי אלכס גלעדי והבימאי יוסי צמח כמנחה לצדו של דניאל פאר ועל חשבונה של רבקה מיכאלי. היו שמועות שהמפיק שָי נֶשֶר הוא ש- שכנע את אלכס גלעדי להציב את גב’ ירדנה ארזי בפסגת הבידור הישראלי והאירופי. רבקה מיכאלי ראתה את עצמה כמועמדת וודאית לתפקיד יחדיו עם דניאל פאר אך נדחתה. מישהו מההפקה ההיא סיפר לי שהיא נעלבה עד עמקי נשמתה. השידור הישיר של  ה- “ארו – וויזיון” בטלוויזיה המונופוליסטית גרף בישראל רייטינג שהתקרב ל- % 100.

arazi 1

טקסט תמונה : מוצ”ש – 31 במארס 1979. בנייני האומה בירושלים. הימים ההם הזמן ההוא. הצמד הרהוט בעל החזות המרשימה, גב’ ירדנה ארזי ושדרן הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר דניאל פאר ז”ל, מנחים את תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest). טביעת עין ובחירה מצוינת של המפיק אלכס גלעדי והבימאי יוסי צמח. בתחרות הפופולארית זכתה הזמרת גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש”. (לע”מ תמורת תשלום).

מוצ”ש – 31 במרס 1979 היו השעות האחרונות של יִצְחָק לִבְנִי ברשות השידור. בתוך רגעים ספורים ייתמו חמש שנות כהונתו. כמנכ”ל הרשות הספיק עוד לחזוֹת בשידור הישיר של ה- “ארו-וויזיון” אחת מפסגות ההפקה הגבוהות ביותר של הטלוויזיה הישראלית בימים ההם, אך יצחק לִבְנִי כמו יוסף “טומי” לפיד ז”ל היה מעין אורח כבוד במבצע השידור הישיר הענק. יצחק לבני כיהן אומנם בתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור אך לא היה מעורב מבצעית בהפקה הטלוויזיונית המורכבת והיקרה. כבר נאמר כאן כי אַרְנוֹן צוּקֶרְַמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979- 1973 הִיוָוה יריב מַר ועיקש למנכ”ל הפורש, בדרך המנהיגות שלוֹ את השידור הציבורי, ודחק משם את רגליו של יצחק לבני. דלתות בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים היו נְעוּלוֹת בפני יִצְחָק לִבְנִי. ארנון צוקרמן סגר אותן ולא אִפְשֵר למנכ”ל להתערב יותר מידי בענייני הטלוויזיה. לכולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור היה ידוע הסוד הגלוי כי היחסים בין יִצְחָק לִבְנִי לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הם רעועים ורופפים בלשון המעטה. או אם תרצו מתוחים כקפיץ. הם לא דיברו איש עם רעהו.

למחרת יום ראשון – 1 באפריל 1979 ירש יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל את יִצְחָק לִבְנִי בתפקידו. אין לדעת על מה דיברו השניים המנכ”ל היוצא וזה הנכנס עֶרֶב קודם לכן בין שיר אחד למִשנהו ב- ארו – וויזיון אך אחד הדברים הראשונים שעשה יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד כמנכ”ל רשות השידור החדש היה להַדִיח ולסַלֵק מניהול הטלוויזיה את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי בתום שתי קדנציות ושֵש שנות ניהול מוצלחות. הדבר נעשה למורת רוחם של כל עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מגדול עד קטן. ארנון צוקרמן (פרופסור ארנון צוקרמן בן 84, היום) זכה במִכְרָז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 2 באוגוסט 1973 בעידן מנכ”ל רשות השידור דאז שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל. עכשיו בקיץ 1979 כשהיה בשיאוֹ הוּדַח. או אם לנקוט בשפה עדינה יותר (ואולי גם מדויקת יותר) כהונתו השלישית לא הוארכה והוא הלך הביתה. מדינת ישראל עצרה את נשימתה בשעה שגלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש” הביאו בשידור ישיר בטלוויזיה כבוד ופרסום עצום לאזרחיה. הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל חשף ברוב פאר והדר בפני עשרות מיליוני צופים באירופה את הזמרת היפה והמוכשרת אחותם של השחקנית יוֹנָה עטרי ושדרנית הרדיו שוֹש עטרי, והציב את עצמו על מפת הטלוויזיה הבינלאומית. אין זאת כי מאחורי ההצלחה הכבירה ניצבו כמה אנשים ששמם כבר הלך לפניהם, הבימאי יוסי צמח, המפיק אלכס גלעדי, והתפאורן דוֹב בֵּן דָוִד.  הטלוויזיה הישראלית הציבורית שימשה לראשונה בתולדותיה Host broadcaster בינלאומי של אירוע אירופי בינלאומי בידורי נוצץ ופופולארי ונוֹטֵף רייטינג מאין כמוהו. ארנון צוקרמן ואנשיו היו המשדרים הבלעדיים של תחרות השירים הפופולארית וסיפקו סיגנל השידור איכותי ויפהפה מירושלים לכל רשתות הטלוויזיה של ה- EBU הפזורות ברחבי אירופה המערבית. זאת הייתה הפקה למופת שזכתה לשבחים רבים מכל עבר עליה ניצח בכישרון רָב אלכס גלעדי. מכל מפיקי תוכניות הבידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולא היו חסרים כאלה שלטשו עין לתפקיד, ביניהם מפיקים וותיקים כמו ארהל’ה גולדפינגר וחיים מְלוּבַּן ז”ל, בחרו מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומנהל התוכניות יצחק “צחי” שמעוני דווקא באיש הספורט אלכס גלעדי להפיק ולנַהֵל עבורם את השידור הבינלאומי היקר ועתיר הרייטינג.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין אישר את מינויו הנכבד של יוסף “טומי” לפיד למשרה הרמה ושר החינוך זבולון המר היה הראשון לבשֵר לוֹכי נבחר להיות מנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד אפריל 1984. מייד לאחר ניצחונה של גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש” וויתר יוסף “טומי” לפיד סופית על זכותה של רשות השידור לארח בפעם השנייה ברציפות בירושלים במארס 1980 את התחרות היוקרתית הבאה של ה- “אֶרוֹ – וִויזְיוֹן”. יוסף “טומי” לפיד נימק זאת מסיבות כלכליות. עלות ההפקה הבינלאומית של תחרות שירי ה- “אֶרוֹ – וִויזְיוֹן” ע”י רשות השידור נאמדה במיליון וחצי דולר. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי לפיד ז”ל הוציא את האירוע היקר מרפרטואר ההפקות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקהילה האירופית אימצה נוהג נחמד והגיוני. הזמר או הזמרת ו/או הלהקות המנצחות בתחרות השירים האירופית, ה- אֶרוֹ – וִויזְיוֹן, אחת מתוכניות הבידור הנִצפות ביותר בישראל ובאירופה, מעניקים לרשת השידור הממלכתית של אותה המדינה את הכבוד והזכות לארח את התחרות הבאה ולהפיק אותה. ניצחונו של יזהר כהן “בארו – וויזיון” שהתקיים בפאריס במוצאי חג הפסח תשל”ח, שבת – 22 באפריל 1978, עם השיר שכתב אהוד מנור, “אָ – בָּ – נִי – בִּי“. הזכייה הקנתה לרשות השידור את זכות האירוח של הפקת תחרות שירי ה – “ארו – וויזיון” של 1979. משזכתה גלי עטרי במקום הראשון מיהר יוסף “טומי” לפיד המנכ”ל הטירון להתבטא אז בהומור המריר שלו : “גלי עטרי היא זמרת  נ – ה – ד – ר – ת  אבל למה הייתה צריכה לזכות דווקא במקום הראשון, גם המקום השֵני הוא מספיק מכובד”, והוסיף, “ניצחונה של גלי עטרי מהווה נֶטֶל כספי כבד מידי על רשות השידור ואנחנו לא נפיק את הארו – וויזיון הבא באביב 1980”. מנכ”ל רשות השידור החדש יוסף “טומי” לפיד מחל על הזכות והכבוד לארח ולהפיק את תחרות השירים בנימוק שאין לו כסף למותרות כאלה. הוא וויתר. ובאמת, תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) של 1980 לא התקיימה בישראל. זאת הייתה אִיוֶולֶת מקצועית של מנכ”ל רשות שידור טירון שוויתר. יוסף “טומי” לפיד היה פובליציסט נודע בעיתונו “מעריב” אך חסר כל רקע וניסיון ניהולי של רשות שידור ציבורית הכוללת בתוכה אלפי עובדים ומורכבת משתי רשתות טלוויזיה בעִברית ועַרבית ושתי רשתות רדיו בעִברית ועַרבית.

atari 1

טקסט תמונה : מוצ”ש – 31 במארס 1979. בנייני האומה בירושלים. תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision) האירופית. ברקע נראית הדקורציה היפה והאדיטוריאלית של דוב בן דוד תפאורן הטלוויזיה הישראלית בציבורית. (לע”מ תמורת תשלום).

גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש” זכו במקום הראשון עם שירם הבלתי נשכח “הללויה” וסיבכו את מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד. תחרות שירי ה- “אֶרוֹ-וִויזְיוֹן” (Eurovision Song Contest) הוא אירוע טלוויזיוני בּידוּרי אירופי חד שנתי אפוף יוקרה ועתיר צפייה המנוהל ע”י מרכז ה- EBU ממקום מושבו בג’נבה. מבקרי תרבות רבים שוללים את תחרות השירים “השמאלצית” הזאת על פי דעתם המלומדת אך אין בכוח עטם להסיט את הצופים מהמרקע . הטלוויזיה הישראלית הציבורית  שותפה ל- “אֶרוֹ – וִויזְיוֹן” מכוח חברותה באיגוד השידור האירופי . ביום שידור התחרות היא חוגגת. עוד מקדמת דנה, מימי שנת 1973 בו נטלה חלק בתחרות הזמרת חנה צח, הלא היא “אִילָנִית”. היא ייצגה את המדינה לראשונה בשנה היא עם שירה “אֵי שָם” וזכתה במקום הרביעי מתוך 17 מדינות. אִילָנִית ורשות השידור יצרו את מסורת ההשתתפות הרצופה. רשות השידור בהנהגתו של יצחק לבני קבעה את הסלוגן, “לא חשוב הניצחון – חשובה ההשתתפות, והרייטינג חשוב משניהם”. ב- 1974 זכתה להקת “כָּוֶורֶת” במקום השביעי , ואח”כ נטלו חלק בתחרות שלמה ארצי, להקת “שוקולד מנטה מסטיק”, ושוב אִילָנִית ב- 1977 עם שירה “אהבה היא שיר לשניים”. 1978 הייתה שנת השיא. יִזְהָר כּהֵן ולהקת “אלפא ביתא” זכו במקום הראשון עם השיר “אָ – בָּ – נִי – בִּי” שכתב אהוד מנור והלחינה נוּרִית הִירְש. תחרות השירים האירופית הזאת קנתה לה אחיזה איתנה בישראל. לפחות מן ההיבט הזה אין שונה עם הסֶפֶר הנבחר היושב בציון בטעמו מעמי אירופה. יצחק לבני בעל ניסיון עיתונאי עצום, לשעבר עורך שבועון צה”ל “במחנה” ומנהל תחנת הרדיו של “גלי צה”ל”, ועכשיו מנכ”ל רשות השידור היה בעל טביעת עין טלוויזיונית ואדריכל ההשתתפות בתחרות השירים. זה השתלם לשידור הציבורי. הצפייה בתחרות השירים האירופית בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית הייתה גבוהה ביותר וגרפה רייטינג מזהיר. יִצְחָק לִבְנִי גרס כי רשות השידור איננה צריכה להיות רצינית וכבדה בכל עת ומותר לה לעסוק מפעם לפעם בבידור קל.

livni 2

טקסט תמונה :  שנות ה- 60. יצחק לבני (ממושקף משמאל) עורך “במחנה” מראיין את הרמטכ”ל רב אלוף יצחק רבין. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויותת שמורות).

את יוסף “טומי” לפיד המנכ”ל החדש של רשות השידור לא עניינה דעתו של משלם האגרה הנוגעת לתחרות השירים האירופית. הוא ראה ב- “ארו-וויזיון” אירוע גרנדיוֹזי ובּומבַּסטי , וגם יָקָר מידי. תוכן שידור שלא התאים על פי שיקול דעתו לצורכי השעה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סדרי העדיפויות של יוסף “טומי” לפיד ברשות השידור שאותה קיבל לנהל היו שונים מאלה של יצחק לבני לפחות בעניין אירוח האֶרוֹ – וויזיון. “יש דברים חשובים יותר לשפוך עליהם את הכסף מאשר תחרות שירים”, חשב, וכך גם אמר, אותו יוסף “טומי” לפיד. בחלק מהכסף שחסך ביקש להמיר את שידורי הטלוויזיה הישראלית משחור / לבן לצבע, מהלך טכנולוגי יקר. יוסף “טומי” ללפיד היה המנכ”ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות איגוד השידור האירופי (EBU) שוויתר מרצונו על זכות האירוח של תחרות שירי האֶרוֹ – וויזיון במדינתו למגינת לבם של עובדיו. יוסף “טומי” לפיד יכול היה אם רק רצה למצוא פתרונות כספיים עקיפים כדי למַמֵן את ההפקה היקרה כמו למשל באמצעות גיוס שקופיות חסות. פטנט פרסומי שקנה לו אחיזה איתנה בשידורי הטלוויזיה שנה אחת אח”כ ב- 1981 בעיקר בתחום שידורי הספורט לגוונים השונים.

היועץ המשפטי לממשלה התיר בשנת 1980 לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית לשדר שקופיות חסות של חברות מסחריות בנימוק כי הן אינן “שידורי פרסומת מסחרית” במובן המקובל של המילה. חוק רשות השידור איננו מתיר אומנם שידורי פרסומת אך מכיוון שלא חל שידור שקופיות חסות הייתה לו לפתע משמעות מרחיקת לכת. ההסבר המתוחכם והחמקמק המאשר שימוש בשקופיות חסות קובע כי לא הפרסומת המסחרית אסורה אלא השידור שלה והיות ושקופיות החסות אינן שידור על פי ההגדרה הטכנית המקצועית הרי שלרשות מותר להקרין אותן. כמנווט שידורי הספורט במשך שנות דוֹר בטלוויזיה הציבורית הענייה באופן כרוני ניצלתי באופן אישי היטב את הפִּרְצָה המסחרית הזאת בעֵת הפקות השידורים הישירים של אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים והיקרים. בתקופה שקדמה להפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 ניהלתי בשמו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מו”מ וערכתי עסקה ענקית חסרת תקדים של שידור שקופיות חסות עם מר אמנון דיק מנכ”ל שלוחת חברת המשקאות “קוקה קולה” בישראל. סוכם כי “קוקה קולה” תשלם לרשות השידור סכום של 300000 (שלוש מֵאוֹת אֶלֶף) דולר תמורת הקרנת שְלוֹש מֵאוֹת שקופיות חסות של החברה במשך שישה עשר ימי השידורים האולימפיים. 1000 (אֶלֶף) דולר לכניסה אחת. זה היה הוֹן עצום בימים ההם, מחלקת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה 115 שעות מאולימפיאדת לוס אנג’לס 84′. פירושו של דבר כי בכל שעת שידור הוקרנו בממוצע שלוש שקופיות חסות לפרק זמן של כ- 10 (עשר) שניות כל אחת. ב- 16 ימי השידורים האולימפיים נחשפה “קוקה קולה” לציבור הצופים במשך 3000 שניות (50 דקות). המו”מ המהיר והמוצלח עם אמנון דיק התאפשר גם בגלל הסיבה שחברת “קוקה קולה” העולמית הייתה הספונסר (Sponsor) הרשמי בעצמה של המשחקים האולימפיים של לוס אנג’לס 84′.

לא חסרות דוגמאות הדנות במימון שידורי הספורט היקרים בשידור הישראלי הציבורי באמצעות שקופיות חסות. לקראת שידורי מונדיאל הכדורגל של ארה”ב 1994 חתמנו מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי על חוזה חסות משותף עם מר אריה זייף יו”ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ ומר עופר נִימרוֹדִי מו”ל “מעריב” על סכום של מיליון דולר תמורת שידורן של 1000 (אֶלֶף) שקופיות חסות . מחלקת הספורט שידרה מארה”ב 1994 כ- 120 שעות שידורים ישירים ותקצירים ובכל שעת שידור נחשפו מועצת ההימורים ו- הטוֹטוֹ ו- “מעריב'” כשמונה פעמים לציבור הצופים. באותה תקופה השתמשנו לא רק בהקרנת שקופיות חסות המכסות את מלוא ה- Frame של מרקע הטלוויזיה אלא גם במה שנקרא בעגת הטלוויזיה השטת הפרסומות של הטוֹטוֹ ו- “מעריב” כמו בשיט “צוללות” בתחתית המסך במהירות איטית משמאל לימין. הדבר ניתן לעשות באמצעות ה- Character generator תוך כדי השידורים הישירים עצמם.

yoash 1

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. מסמך ששווה רבע מיליון דולר. המסמך של חברת “פלא פון” שנשלח אלי בתום שידורי ה- Final four של סלוניקי 2000 כמנווט שידורי הספורט שלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מעיד על שביעות רצון משיתוף הפעולה בין שני הגופים, הגוף המממן והגוף המשדר גם אם קוראים לו ערוץ 1 הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טֶרֶם המאבק הגדול והיוקרתי ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 נגד ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הנוגע לשידורים הישירים של משחקי ה- Final four בכדורסל ב- סלוניקי 2000, ניהלתי מו”מ סודי עם מר קובי בן גור יו”ר דירקטוריון חברת “פֶּלֶא פוֹן” של “בֶּזֶק” בדבר הענקת סכום של 250000 (רבע מיליון) דולר תמורת שידורן של שקופיות חסות של החברה על מרקע הטלוויזיה הציבורית. הכסף נועד לשפר את התשתית הטכנולוגית שלנו בסלוניקי שעלותה הייתה רבה. בלעדי הטכנולוגיה החדשנית הזאת לא היינו אנחנו בשידור הציבורי העני מסוגלים למלא את המשימה באיכות הנדרשת. מחשש להדלפה היה רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן שותף לסוד המו”מ. לא דיווחנו על כך למנכ”ל רשות השידור אורי פורת וודאי לא לסמנכ”ל הכספים שלוֹ מוטי לוי. בסופו של דבר זאת הייתה הצלחה ענקית לטלוויזיה הישראלית הציבורית וחברת “פלא פון” כאחת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הביסה שוֹק על ירך את ערוץ 5 של מיילן טנזר. מדד הרייטינג הרשמי של חברת “טֶלֶה- גָאל” בראשותו של ד”ר אוֹרֶן טוֹקָאטְלִי העניק % 30 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורק % 6 לערוץ 5 בכבלים. חברת “פלא פון” זכתה לחשיפה טלוויזיונית ציבורית נאה והטלוויזיה בחשבון דולרים לא מבוטל.

הבה נחזור ליוסף “טומי” לפיד בחודש אפריל של שנת 1980. תפקידו של מנכ”ל רשות השידור היה להרחיק לכת במחשבת הניהול והנהגת המדיה, אך מי ברשות השידור הגה וחשב אז על הפטנט וההברקה הזאת של שימוש בחסויות כדי למזער עלויות ומחירים. תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision song contest) של שנת 1980 הייתה ללא ספק החמצה של רשות השידור לא מרוע לב אלא מחוסר ידע בניהול. יוסף “טומי” לפיד השתמש בכוח וניצל את מעמדו כמנכ”ל רשות השידור לעשות כל שגיאה אפשרית בראשית כהונתו.

ב- 23 באוקטובר 2005 נפגשתי עם יצחק לבני מנכ”ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 בביתו בהרצליה פיתוח לצורך כתיבת הסדרה בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. יצחק לבני ז”ל (אז בן 71) זכר בעת שיחות התחקיר עמי את הפרטים האלה, כלהלן : “…כמה חודשים לאחר המהפך הפוליטי ב- 17 במאי 1977 בו עלו מנחם בגין והליכוד לשלטון, צִלצֵל אלי שמחה ארליך שַר האוצר החדש ואמר לי במפתיע במבטא הפולני שכה אִפיין אותו, “יצחק לבני אני יודע שאתה לא נמנה על כוחותינו”, הוא התכוון לכך שאני כמנכ”ל רשות השידור הייתי מינוי של שמעון פרס, אך הציע לי סכום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לצורך קניית ציוד טכנולוגי חדיש לטלוויזיה, והוסיף, “תביא תוכנית טובה ואני אאשר אותה”. זה היה ממון רָב בתקופה ההיא והוא הוצע לי ע”י שַר האוצר של מדינת ישראל בנוסף לתקציב השנתי של רשות השידור. מאוד הערכתי את הצעתו של שר האוצר שמחה ארליך. רשות השידור סבלה תמיד מבעיות תקציביות קשות. נסעתי בעצמי עם  משלחת קטנה לארה”ב כדי לקנות את ציוד הטלוויזיה החדש. בדרכי לארה”ב התעכבתי בפאריס ונכחתי בתחרות הזֶמֶר האירופית של שירי הארו – וויזיון. הארו – וויזיון שודר ישיר על ידינו בטלוויזיה הישראלית אך בשָחוֹר/לָבָן. זה היה בחג הפסח במוצ”ש – 22 באפריל 1978 והזָמָר יזהר כהן והשיר שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש  “אָ- בָּ- נִי- בִּי” זכו במקום הראשון.  בעקבות הזכייה נקבע כי תחרות שירי ה- “ארו- וויזיון” של 1979 תתקיים בירושלים. אנשי ה- EBU ששהו בפאריס התעניינו לדעת אצלי ושאלו עוד באותו ערב האם נוכל להרים הפקה בסדר גודל כזה ובצֶבַע. הם ידעו שאנחנו עדיין משדרים בשָחוֹר / לָבָן. השבתי להם בו במקום תשובה חיובית בזו הלשון : “…אנחנו נשדר את הארו – וויזיון ונרים הפקה לתפארת ובצבע. מעולם לא עלה בדעתי לוותר על מבצע תרבותי עתיר רייטינג שכזה. הפקת הארו- וויזיון היא בעיניי משימת שידור מובהקת של הרשות הממלכתית…”.
livni 3

טקסט תמונה : הימים ההם הזמן ההוא. עשור ה- 70 של המאה הקודמת. זהו מר יצחק לבני, מנכ”ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974 איש הספר ואדם רחב אופקים, שראה את תפקידה של רשות השידור הציבורית בצורה שונה מהבא אחריו יוסף “טומי” לפיד, אך זמנו עבר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יצחק לבני התבונן בי והוסיף בשיחות התחקיר ההן עמי ב- 2005 כלהלן : “בחצות של מוצ”ש – 31 במארס 1979, ממש באותם הרגעים בהם הסתיים תפקידי כמנכ”ל רשות השידור, הענקתי בבנייני האומה בירושלים את פרס הארו – וויזיון לזמרת המנצחת גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש”. זה היה הניצחון השני ברציפות של ישראל. עיתונאים רבים חפצו לדעת ושאלו אותי האם גם בשנה הבאה תיטול רשות השידור הישראלית  על עצמה את הפקת הטלוויזיה של תחרות שירי הארו- וויזיון ב- 1980 . השבתי להם מייד ב- ‘כן’ החלטי. פתאום מישהו הזיז אותי הצידה. זה היה טומי לפיד. “אני עכשיו מנכ”ל רשות השידור ולא יצחק לבני”, הודיע לשואלים, ואמר, כן, הארו – וויזיון הבא ייערך גם כן בירושלים” . אח”כ טומי לפיד  התחרט. אני לא הייתי מעז לפספס את הפקת הארו – וויזיון. הערכתי את טומי לפיד אך במקרה הזה הוא עשה שגיאה גדולה בתפקידו כמנכ”ל רשות השידור”.

lapid 2

טקסט תמונה : מסיבת גן בחודש ספטמבר של שנת 1979. הימים ההם הזמן ההוא. יוסף “טומי” לפיד מנכ”ל רשות השידור בן 47 (במרכז לובש ז’אקט) חודשים ספורים לאחר שהתמנה לתפקידו הרם. הוא דחה מכל וכל ב- 1979 את הרעיון לארח שוב את תחרות הזמר האירופית היוקרתית ה- “ארו – וויזיון” (Eurovision Song Contest) ב- 1980 בירושלים בעקבות ניצחונה של גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש”. הוא ראה בכך מבצע טלוויזיוני יקר ומיותר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, גב’ רוחמה איילון מנהלת לשכת מנכ”ל רשות השידור, מאחוריה מר אהרון פאפו חבר הוועד המנהל של רשות השידור (בחולצה לבנה מאחורי רוחמה איילון), יוסף “טומי” לפיד (בן 47) מנכ”ל רשות השידור, גב’ שולמית לפיד רעייתו של יוסף “טומי” לפיד, ומר ישעיהו איילון בעלה של רוחמה איילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1 באוגוסט 1973 התמנה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית [1] ופתח עידן חדש. הוא כיהן שתי קדנציות רצופות בין השנים 1973 ל- 1979 אותן אני מגדיר כ- “תור הזהב”” של השידור הציבורי. ארנון צוקרמן מינה את דן שילון למנהל חטיבת החדשות, את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות, ואת אלכס גלעדי למנהל מחלקת הספורט. מסע המחקר הזה שעוסק במהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה מכתיר את ארנון צוקרמן לרב אלוף ואת דן שילון, מוטי קירשנבאום ואלכס גלעדי לאלופי הפיקוד שלו. הארבעה הפכו את הטלוויזיה לראשונה לאכסניה ראשית ממוסדת ושיטתית של שידורי הספורט הרלוואנטיים ברמתם הגבוהה לצדם של שידורי חדשות ואקטואליה, תוכניות, הפקות מקור דרמה ובידור, תיעוד, וקנייה נבונה של סדרות טלוויזיה דוקומנטאריות (כמו למשל “World in war” ו- “Final solution” בהפקת חברת הטלוויזיה הבריטית “Thames”), דרמה, ובידור מה- BBC ו- ITV הבריטיות והרשתות האמריקניות הארציות הגדולות CBS, וכן NBC, ו- ABC. בתקופתו של ארנון צוקרמן סוקרו בצורה מתוכננת ומחושבת מראש מפעלי הספורט הגדולים (למרות השימוש בטכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת ומדולדלת) המונדיאלים של גרמניה 1974 וארגנטינה 1978, אולימפיאדת מונטריאול 1976, המכביות ב- 1973 ו- 1977, כינוסי הפועל ב- 1975 ו- 1979, אליפויות ישראל בא”ק, שחייה, והתעמלות, הופעותיה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א מידי עונה בגביע אירופה לאלופות, ותחרויות הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) מידי עונה. בשנים 1979 – 1973 הוכיחה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את התעקשותה ושאיפתה הכֵּנָה להיות נוכחת במקום ולתעד את מאבקו והעפלתו של האדם לפסגת היכולת האנושית שלו בתחומי הספורט השונים.

ארנון צוקרמן זכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1 באוגוסט 1973 והחליף בתפקידו את המנהל הקודם סגן אלוף מיל. יְשַעְיָהוּ “שַיְיקֶה” תָּדְמוֹר (חזר לשורות צה”ל, קיבל מהרמטכ”ל דוד “דדו” אלעזר דרגת אלוף משנה ואת הפיקוד על הגדנ”ע). למכרז מנהל הטלוויזיה ההוא ב- 1 באוגוסט 1973 ניגש גם מפקד רדיו גלי צה”ל בעת ההיא יִצְחָק לִבְנִי ז”ל, אך וועדת המכרז בראשות מנכ”ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל והמשנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נָתָן שַחַם ז”ל (חבר קיבוץ בית אלפא, מת לפני זמן מה בגיל 93) העדיפה מכל וכול את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן על פניו. יִצְחָק לִבְנִי התמנה ב- 1 באפריל 1974 למנכ”ל רשות השידור (במקום שְמוּאֵל אַלְמוֹג ) על פי המלצת שר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס והחלטתה של ממשלת ישראל בראשות גב’ גוֹלְדָה מֵאִיר. מעטים יודעים כי במִכְרָז לתפקיד מנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 השתתף גם יצחק לִבְנִי מפקד רדיו גלי צה”ל. ארנון צוקרמן הביס אותו. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג והמשנה ליו”ר הוועד המנהל של הרשות נתן שַחַם צידדו בארנון צוקרמן והוא נבחר. שניהם הודיעו ליצחק לִבְנִי בטרם המכרז כי הם אינם חפצים בשירותיו וכי הם מעדיפים את ארנון צוקרמן על פניו אך יצחק לִבְנִי לא נרתע. הוא ניגש למכרז התמודד והפסיד. יצחק לִבְנִי ז”ל זכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “…נפגעתי מאוד מהעדפתו ובחירתו של ארנון צוקרמן שהיה בכלל פקיד כספים לתפקיד מנהל הטלוויזיה בעוד לי עמד מוניטין עיתונאי כמפקד מוצלח של רדיו גלי צה”ל מאז 1968…”. כעבור שמונה חודשים בדיוק ב- 1 באפריל 1974 התמנה יצחק לִבְנִי למנכ”ל רשות השידור ע”י הממשלה בראשות גב’ גולדה מאיר ועל פי המלצתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, שמעון פרס. ארנון צוקרמן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי במסעדת “סילה ורביבה” ברמת השרון, כלהלן : “…כמתמודד על משרת ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית מולי לא רציתי את היריב שלי יצחק לבני כמנהל הטלוויזיה, אולם קיבלתי אותו כמנכ”ל רשות השידור…”. בפני ארנון צוקרמן עמדה משימה כבירה. הוא היה צריך לגבור על תבוסת מינכן 72′ ולשנות את כלל תפישת השידור הציבורי כדי להצעיד את הטלוויזיה הישראלית לדרך חדשה. חברה במצוקה איננה יכולה לתפקד ללא מנהיג ומבחינת הטלוויזיה היה ארנון צוקרמן היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. ראו שהוא יודע להתייצב בפני מצבים קשים ונרתם להעניק גיבוי למפקדים שלוֹ כשצריך. שלישיית אלופי הטלוויזיה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום יחדיו עם הרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן הייתה נכונה להתעמת ולהילחם בעל עֵת על דעתה המקצועית, וגם לרִיב. כל הארבעה ירדו מבימת השידור הציבורי בשלוש השנים שבין 1979 ל- 1982 בתקופת שלטונם של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז”ל.

הגיעו אלי תגובות הנוגעות למסכת שמונת הפוסטים שדנו בהפקות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר נעשו על ידי בראשותי בתנאים נחותים וקשים, אלה של מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992. מדובר בהפקות טלוויזיה מורכבות ומסובכות וגם יוקרתיות ויקרות. תעשיית הטלוויזיה בארץ וגם בעולם מחולקת לכמעט אין סוף של חטיבות, מחלקות, מדורים, ואגפים. בראש כל חטיבה, מחלקה, מדור, ואגף ניצב מנהל – מנווט שנושא באחריות הראשית לתפעול מיטבי של היחידה שהוא ניצב בראשה. הצלחת ושגשוג הניהול והניווט שלו את אנשיו ואת הפרויקטים שבתחום אחריותו מותנים לא רק בכישרון מנהיגותו אלא גם באלה של הממונים עליו ובתקציבים המוענקים לו. הפוסט הקונקרטי היה אמור לעסוק בנטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות של אלה שהיו הבוסים שלי ו- ניהלו אותי כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דור. קדמתי את כתיבת פוסט הנוכחי והתחלתי לעסוק למען קוראי הבלוג (והם רבים מאוד…) בחקר הריאיון העיתונאי החשוב באותו נושא של נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות שהעניק מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז”ל למר אלי טייכר מעיתון “הארץ” ב- 25 באוגוסט 1978. בפתח אותו הריאיון המרתק ההוא שנתן מוטי קירשנבאום לעיתונאי אלי טייכר לפני 40 (ארבעים) שנים ואשר כותרתו הייתה “להילחם – אפילו כדון קישוט”), ועוסק באי נטילת אחריות מבצעית ע”י ההיררכיה העליונה של רשות השידור בראשות המנכ”ל יצחק לבני ז”ל, אמר המרואיין למראיינו טקסט כדרבנות כהאי לישנא, ואשר מופיע בפני הקורא, כלהלן : “ספק אם הייתה הפקה אחת בטלוויזיה הישראלית הציבורית שמבצעיה קיבלו את הכלים ואת האמצעים הדרושים למלאכתם. תמיד היה על המפיקים להתייסר ב- גיהינום של בזבוז זמן, מאמץ ומשאבים, כדי לאלתר, להטליא, ולימוד יש מאין. בסופו של דבר עצם הבאת המוצר לשידור, ולא איכותו או רמתו, הקנתה להם תחושה של הישגיות עילאית”, והוסיף, “כאשר מפיקים תוכנית בתנאים תת אנושיים, אזי כישרונם ו/או אי כישרונם של האחראיים איננו עומד כלל למבחן”.

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. זהו מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום (יליד 1939). כתב האישום הנחוש שלו נגד מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני כפי שפורסם ב- 25 באוגוסט 1978 בעיתון “הארץ” (ע”י עיתונאי “הארץ” מר אלי טייכר) – הדן באי נטילת אחריות מבצעית – חרג באגרסיביות ובבוטות שלו – אך היה הגון וצודק לחלוטין. חשתי הזדהות מלאה עם מוטי קירשנבאום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

livni 1

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. זהו מר יצחק לבני (יליד 1934) מי ששימש מנכ”ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יצחק לבני ז”ל כיהן בתפקיד מנכ”ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974 ונחשב לאדם משכיל ואיש ספר, אולם מנהל הטלוויזיה שלו ארנון צוקרמן יבד”ל האפיל עליו. ארנון צוקרמן היה בן אנוש עשוי מזן מיוחד של מנהיג. הרבה אנשים ונשים בעולמנו ובתעשיית הטלוויזיה חוננו ביושרה אבל ארנון צוקרמן היה בעל יושרה מוחלטת (!). פגשתי בימי חלדי מעט מאוד אנשים, ספורים ברמתו, אם בכלל.

הארו – וויזיון של שנת 1999 תחרות הזמר האירופית ה- 44 במספר, נערכת ב- 29 במאי 1999 בבנייני האומה בירושלים לאחר זכייתה של הזמרת דנה אינטרנשיונאל בארו – וויזיון 1998 בברמינגהאם – אנגליה עם השיר “דיווה”. מנכ”ל רשות השידור ב- 1999 היה אורי פורת ז”ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה יאיר שטרן. המפיק הראשי של תחרות השידורים האירופית הזאת “Eurovision Song Contest” היה אמנון ברקאי.

בתום הפקת מונדיאל צרפת 1998, לא שכחתי להרים טלפון למוטי קירשנבאום (היה כבר מחוץ לרשות השידור) ולפְרַאנְסִיס טֶלְיֶיה הצרפתי, כדי לומר להם מילה אחת, תודה (!). בעיצומם של המשחקים כשהמנכ”ל שלי אורי פורת בא לבקרני והיה אורח שלי בפאריס, הפגשתי אותו עם המפיק הראשי של מונדיאל צרפת 1998 פְרַאנְסִיס טֶלְיֶיה ידיד אישי שלי. המנכ”ל אורי פורת התעניין בשכירת ניידת שידור מודרנית מרובת מצלמות ומכשירי הקלטה, אחת מאלה המכסות את משחקי גביע העולם הנוכחי, כדי להביאה לירושלים במאי 1999 לצורך כיסוי תחרות שירי הארו – וויזיון שעמדה להיערך כאמור בבירת ישראל (ב- 29 במאי 1999), לאחר ניצחונה של הזמרת דָנָה אינטרנאשיונאל תחרות הזֶמֶר האירופית באותה שנה באנגליה. לרשות השידור לא היו אז ואין גם כיום ל- תאגיד “כאן” ניידות שידור משוכללות בסדר גודל כזה המסוגלות להפיק סיגנאל בינלאומי ברמת שידור אירופית – בינלאומית. פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה קיבל אז בחודש יולי של שנת 1998 את מנכ”ל רשות השידור בזרועות פתוחות ובסבר פנים יפות במשרדו ב- IBC בפאריס, והציע לנו מִגְוָון אפשרויות ועלויות טכנולוגיות. סיפור לא זוֹל. לבסוף הצעתי לאורי פורת ללכת על מלך ניידות השידור מאנטוורפן הבלגי גָבְרִיאֵל פֶרְיָארִי (Gabriel Fehryari), שאחת מהן נשכרה ע”י פראנסיס טלייה לצורך המשחקים. גָבְרִיאֵל פֶרְיָארִי הסכים להסיע את שתי ניידות השידור שלו (אחת מהן לצורכי גיבוי) על 22 מצלמותיהן לאורכה של אירופה מאנטוורפן לאתונה ומשם ל- השיט אותן לנמל חיפה ואח”כ לירושלים. תמורת השכרת שתי הניידות האלה לרשות השידור לחודש תמים, שכלל 8 ימים של נסיעות בכבישי אירופה ושיוטים בים התיכון הלוך וחזור לישראל ומישראל, ו- 22 ימי שהייה בירושלים, גבה גבריאל פֶרְיָארִי סכום פעוט של כ- 200000 (מאתיים אֶלֶף) דולר.

כשיצאנו מלשכתו של פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה ב- IBC הפריזאי, סינן מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מבין שיניו לעברי כמו יוסף “טומי” לפיד ב- 1979 19 שנים לפניו, “…מה אני צריך את הארו – וויזיון בירושלים. זה הרי כל כך יקר. מדוע דנה אינטרנשיונאל לא הייתה יכולה לקחת את המקום השני. גם מקום שני הוא הישג מכובד…”. אורי פורת בניגוד ליוסף “טומי” לפיד לא וויתר על רעיון האירוח ונענה בסופו של דבר לאתגר. הוא בניגוד ליוסף “טומי” לפיד הבין שאין מדובר רק בתחרות זמר אירופית אלא באירוע תקשורתי לאומי ובינלאומי יוקרתי ונוצץ. אורי פורת מינה את אמנון ברקאי למפיק הראשי של השידור הישיר הבינלאומי המורכב והמסובך הזה. אלי קרייתי התמנה למפקח הטכני הראשי של שתי ניידות השידור הבלגיות. הוטלה עליו אחריות טכנולוגית עצומה וכבירה. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת הסכים להוציא כ- 6.500000 (שישה מיליון וחצי) דולר מקופת רשות השידור כדי למַמֵן את חלומות ההפקה הגרנדיוזית שזכתה לשבחים רבים בכל רחבי אירופה. חלק גדול מההוצאות כוסה. ה- EBU שילם לרשות השידור של אורי פורת סכום של  3.000000 (שלושה מיליון) דולר כ- Host Broadcaster של האירוע. עוד 2.200000 (שני מיליון ומאתיים אלף) דולר זרמו מהחסויות ששובצו בשידור הישיר ה- Multilateral הממושך בן ארבע השעות עתיר הרייטינג. שלושה אנשים היו רשאים להיות גאים בעצמם במוצ”ש ההוא של 29 במאי 1999 בתום השידור הישיר הבינלאומי של האֶרוֹ – וִויזְיוֹן מבנייני האומה בירושלים, שבוצע ונעשה ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והועבר ל- 52 מדינות באירופה : הראשון, מנכ”ל רשות השידור אורי פורת שהחליט החלטה היסטורית, נכונה, והגיונית לארח את תחרות הזֶמֶר היוקרתית והפופולארית בירושלים, ולצִדוֹ המפיק הראשי אמנון ברקאי והמפקח הטכני הראשי אלי קרייתי שהוציאו את השידור הישיר אל הפועל, הלכה למעשה. האישים האלה היו ראויים לברכה חמה של יישר כוח.

Eurovision Song Contest 2019. הארו – וויזיון של 2019 אמור להתקיים בישראל נוכח ניצחונה של הזמרת הישראלית נטע ברזילי ב- ארו-וויזיון של 2018 בנערך בפורטוגל.

הערכה : האם הארו – וויזיון 2019 יתקיים וייערך בסופו של דבר ירושלים ? ראש הממשלה בנימין נתניהו ושלושת מקורביו הח”כים דוד ביטן, דוד אמסלם, ומיקי זוהר עלולים להתעקש לסגור את תאגיד “כאן” גם אם עסקת / פרשת אירוח תחרות הארו – וויזיון של 2019 תצא לפועל ותתקיים כמתוכנן בארץ. אינני מצוי עוד בעניינים מקרוב כמו פעם אבל נדמה לי שאיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) טרם אמר את מילתו האחרונה לא רק הבידורית” אלא גם הפוליטית. איגוד השידור האירופי הוא ראשית דבר מוסד פוליטי לפני היותו מוסד תקשורתי ציבורי בינלאומי. הוא עלול עוד לחזור בו ולהתערב ולהטיל ווטו על קיום ארו – וויזיון 2019 בישראל בצֵל המחלוקות הפוליטיות החריפות הפנימיות הרוחשות בארץ, בשל היריבויות הפוליטיות / צבאיות עם אויבינו מדרום ומצפון, מפני המצב הגיאו פוליטי ההפכפך והבלתי יציב השורר במזרת התיכון, ובתירוץ שה- EBU  חייב להגן על ביטחונם של הזמרים והזמרות המשתתפים בתחרות, למרות הערבויות הכספיות שתאגיד “כאן” העביר לו. שום דבר לא סגור עם קיום הארו – וויזיון ב- 2019 בישראל כפי ששום דבר לא סגור עם תקומתו של תאגיד “כאן” על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל.

סוף הפוסט מס’ 761. הועלה לאוויר ביום שני – 20 באוגוסט 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *