פוסט מס’ 762. אין שום תחליף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חירות. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תחליף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תחליף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה- IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד”ל, למוטי קירשנבאום ז”ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים, וגם לרביב דרוקר וברוך קרא אנשי ערוץ 10. פוסט מס’ 762. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 24 באוגוסט 2018.

פוסט מס’ 762.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————

פוסט חדש מס’ 762 : הועלה לאוויר ביום שישי – 24 באוגוסט 2018.

———————————————————————————————

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : 1994. וועידת ה- EBU נערכת בעקבה – ירדן. הימים ההם ו- הזמן ההוא שחלפו לעַד. זיהוי הנוכחים בתצלום משמאל לימין : מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל הבלתי נשכח, ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל הבלתי נשכח, היועץ המשפטי של רשות השידור דאז ד”ר עמית שכטר יבד”ל (היום פרופסור עמית שכטר יו”ר הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע), ו- מזכ”ל ה- EBU השווייצרי ז’אן ברנארד מונץ’. האישה בקדמת התמונה מימין איננה מזוהה. (באדיבות פרופסור עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 762. אין שום תַּחְלִיף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חירות. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תַּחְלִיף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תַּחְלִיף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה- IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד”ל, למוטי קירשנבאום ז”ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים, וגם לרביב דרוקר וברוך קרא אנשי ערוץ 10.פוסט מס’ 762. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 24 באוגוסט 2018.

מוטי קירשנבאום, דן שילון, ו- אלכס גלעדי לא היו אנרכיסטים בדלנים וברדקיסטים נטולי אחריות.  הם היו עיתונאים שנשאו על כתפיהם מנהיגות רצינית וכִבְדָת מִשְקָל ו- עיתונאות אחראית בעת שירותם את השידור הציבורי שידעו לומר לשלטון לָאו מוחלט כשהיה צריך, ולהוסיף את משפט המחץ, “…תפסיקו לתקוע לנו מקלות בגלגלים…”. אנוכי רואה במנהיגים שמטפסים על הבריקדות מטעמי יוֹשְרָה ו- מוּסָר אֱנוֹשִי, ומנימוקי אֶמֶת ודֶרֶךְ אֶרֶץ, מנהיגי עַל. הבלוג, וודאי 13 הספרים מלאים בדוגמאות שמספרות אודותיו של הטריומוויראט הזה מוטי קירשנבאום + דן שילון + אלכס גלעדי ומנהל הטריומוויראט ארנון צוקרמן, ששאף להָנְדֵס חברת טלוויזיה אנושית מתוקנת ומתקדמת שמכילה בשורותיה אנשים הגיוניים שחושבים באופן עצמאי, אינם מכַניים, ו- לא אומרים “הֵן” אוטומט לכל דיכפין. תעשיית הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית. היא חברה היררכית. אף על פי כן מנהיגי האמת המוכשרים באמת בתעשייה הזאת, תרים ומחפשים בכל עת וכל הזמן אחרי “חיילים” שהם אנשים חושבים, הוגים, ו- יוצרים מוכשרים בעלי יכולות בתחומים הרבים של זירת הטלוויזיה, כדי לספח את אותם החיילים האלה לצבאם. מנהיגים נאורים בכל היררכיה בכל מבנה חברתי, קהילתי, תקשורתי, ספורטיבי, ו/או פוליטי מקיאים מתוכם Yesmen. המושג Yesman הוא מונח נִקְלֶה שהנושא אותו הוא אדם עלוב, חנפן, ונטול ערכים. מפקדים עליונים מוכשרים בעלי שאר רוח שהם אנשי אֶמֶת זקוקים לידם למפקדי משנה מוכשרים ומיומנים כמותם שיטילו ספק בשררה שמישהו העניק להם פעם, וידונו ו- יתווכחו עמם מהי הדרך הטובה ביותר להפריד את המוץ מהתבן כדי להעפיל אל המצוינות. אין כאן שום פרדוקס. אין שום סתירה בין היררכיה הֶגְיוֹנִית ומוּסָרִית לבין השאיפה והצורך להשיג את הטוב ביותר. היררכיה הגיונית מתעבת נאמנות עיוורת. היררכיה מוּסָרִית ו- הָגוּנָה מתעבת שליחים עושי דְבָרָה. היררכיה מוסרית מתעבת סרסרות פרברטית. היררכיה כֵּנָה מתעבת שקרנים נלוזים. היררכיה יישרת דרך מתעבת Yesmen. נאמנות עיוורת חולנית של כל מיני אומרי “הן” אוטומטי לשלטון בכל תנאי הם שיא הַנִיווּן האנושי. מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1979 – 1973 ארנון צוקרמן (היום, פרופסור ארנון צוקרמן בן 84) מי שמשל עליה בשֵש השנים הבלתי נשכחות ההן ויצר יחדיו עם חייליו את “תּוֹר הָזָהָב” שלה לדורותיה, מסמל יותר מכל אחד אחר מנהיג היררכי אולם איש אֶמֶת ו- נָאוֹר  מצויד ביוֹשְרָה ומוּסָר עילאיים, אָדָם שניצב ב- Top ההיררכיה ונותר קָשוּב לשָרָיו. ככל שהשנים נוקפות וחולפות להן ו- אוטוטו הזמן יאמר לנו הֶרֶף, הופך ארנון צוקרמן לדמות בלתי נשכחת כמו עִידָן “תּוֹר הָזָהָב” ההוא הרחוק מאיתנו היום כרחוק מזרח ממערב, שהוא היה המייסד שלו, יצר אותו, והנהיג אותו. נסיבות כאלה של זמן ו- עשייה כל כך משגשגת בכל תחום הופכים את מחולליה המעטים לבלתי נשכחים. ארנון צוקרמן נמנה על שכבת המחוללים הזאת.

ב- 1 באפריל 1974 הגיע יִצְחָק לִבְנִי ז”ל מניהול רדיו גלי צה”ל בתל אביב לירושלים, כדי ליטול על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גב’ גולדה מאיר את הבכורה ואת שרביט מנכ”ל רשות שידור הארצית הציבורית המעסיקה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדי טלוויזיה ורדיו. יצחק לבני התייצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, וחיש מהר גילה את ההבדל האטומי והתהומי נטול כל מתאם, קורלאציה, ו- קנה מידה השוררים בין ניהול רדיו צבאי מקומי וקטנטן כ- גלי צה”ל בשנים 1974 – 1968, לבין ניהוג רשות שידור ארצית ציבורית שמורכבת משני ווקטורים רדיו “קול ישראל” והטלוויזיה הישראלית הציבורית ומעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים. יצחק לבני פגש מוסד שידור ארצי רחב ממדים בעל תקציב שכבר אז התקרב לחצי מיליארד שקל. מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני עשה הרבה שגיאות טלוויזיוניות וגם פוליטיות בתקופת מנכלותו בשנים 1979- 1974. הוא היה בר מזל שהיה לו מנהל טלוויזיה מוכשר בעל יכולות בשם ארנון צוקרמן (היום, פרופסור ארנון צוקרמן בן 84). ראה תוכן הריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 25 באוגוסט 1978 לאלי טייכר מעיתון “הארץ” וכותרתו, “להילחם – אפילו כדון קישוט”אודות תקופת מנכלותו הכושלת והמכשילה של יצחק לבני ז”ל כלפי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד”ל (בשנים 1979 – 1973) על פי טענתו הראשית של מוטי קירשנבאום דאז, שקבע מפורשות, כלהלן : “…יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה של ארנון צוקרמן…”. אין שום דמיון כלכלי, פוליטי, טכנולוגי, ו- תכני, בין ניהול רשת רדיו צבאית קטנה כמו גלי צה”ל דאז שעובדיה – חייליה כפופים לסדר יום צבאי וסַרִים לציות ל- צווים ו- פקודות לבין הנהגת רשתות טלוויזיה ורדיו אזרחיות. מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1974 לא חווה חוויה דומה כשהיה מפקד רדיו גלי צה”ל בשנים 1974 – 1968 בה חייל שלו תוקף אותו בפרהסיה, בפומבי, בגלוי לאור היום כפי שעשה פַּקוּד שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית העונה לשֵם מוטי קירשנבאום. הריאיון האמיץ והחושפני ההוא שנתן מוטי קירשנבאום ב- 25 באוגוסט 1978 לעיתונאי אלי טייכר מ- “הָאָרֶץ” בו תקף ובִיקֵר ללא תנאי וחשבון את מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני, הצביע על אחד הקשיים והפערים הבולטים בהם נתקל מנהיג שידור בעת אכיפת משמעת וניהול תחנת רדיו צבאית על ידו, לבין אכיפת משמעת וניהול רשות שידור אזרחית המורכבת משני ווקטורים, רדיו “קול ישראל” הוותיק והטלוויזיה הישראלית הדרדקית שנקראה פעם בפי תושביה “הטלוויזיה הכללית”. בעיקר מפני ש- עַל שורותיה נמנים אישי טלוויזיה ברמה גבוהה שהם בעצמם מנהיגים ויש להם מה לומר כמו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, אלכס גלעדי, רם עברון ז”ל, שמעון טסלר ז”ל, טוביה סער, ואחרים. ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום, דן שילון, ואלכס גלעדי היו עורכים ו- עיתונאים ריבוניים בני חורין. זה לחלוטין לא היה אותו הדבר ומנכ”ל רשות השידור יצחק לבני חש זאת היטב על בשרו. המסמך הייחודי והחשוב הזה, “להילחם – אפילו כדון קישוט”,  אותו הריאיון ההוא שערך עיתונאי “הָאָרֶץ” אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז”ל, מהווה נדבך יסוד במגילת היסוד של השידור הציבורי לדורותיו במדינת ישראל. המסמך המצ”ב שתועד כאמור בעיתון “הָאָרֶץ” לפני 40 שנים עם רִיבּוֹן עילוי כ- מוטי קירשנבאום ז”ל ראוי לעיון וקריאה יותר מפעם אחת.

kirshenbaum 3טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. עיתון “הארץ”. מסמך מזהיר. זהו הריאיון שערך עיתונאי “הארץ” אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא מוטי קירשנבאום ז”ל, וכותרתו : “להילחם אפילו כדון קישוט”. אתה למד ממנו שהוא מוטי קירשנבאום תיעב ממש את מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני. הטקסט שהוא טוען נגדו חריף ביותר ובלתי מתפשר, כלהלן : “…יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו…”, חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. (באדיבות עיתון “הארץ”).

הימים ההם חלפו לבלי שוב. צריך לוָודֵא כאן בעת מסירת האינפורמציה הזאת מצדי אודות אישיותו של מוטי קירשנבאום ז”ל כי הוא לא היה אנרכיסט. מוטי קירשנבאום ז”ל היה איש טלוויזיה לא רק משכיל ו- מלומד אלא גם נבון ומוכשר (מאוד). התבטאויותיו של מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 1978 כנגד מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני והפגנתו ב- 23 ביולי 1979 נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז”ל, נבעו מה- יושרה הציבורית שלו, רמתו המוסרית העליונה, ונפשו ההגונה. מוטי קירשנבאום היה רחוק כרחוק מזרח ממערב מ- תככים ונכלוליות. תמיכתו ונאמנותו ללא סייג ל- ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י מר ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973 התבססו על שני קריטריונים : מצוינות אישית של ארנון צוקרמן כמנהיג בעל יוֹשְרָה של השידור הציבורי פלוס מקצוענות טלוויזיונית שנשענו גם על מוּסָר רָם וניקיון כפיים מוחלטים. מוטי קירשנבאום ז”ל לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד שלי. מנהיג שידור שלי. כ- פַּקוּד שלו יכולתי להבחין במעלותיו האישיות שהשפיעו על כישרון הניהול שלו. הוא היה אישיות מזן נדיר. חכם וגם סרקסטי, שנון, ובוטה. חיוויתי את דעתי אודותיו אז לפני מותו, וגם עכשיו כאן בבלוג שלי שאנוכי כותב וחוקר.

kirshenbaumטקסט תמונה (1) : יום שני – 23 ביולי 1979. הימים ההם- הזמן ההוא לפני 39 שנים. אחת התמונות החשובות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התמונה צולמה ותיעדה את ההפגנה הממושכת הגדולה בת שעות בה נטלו חלק מֵאוֹת מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר התנהלה על הכביש הצר של הרחוב “מציון תצא תורה” שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז”ל, מפני שהדיחו את המנהל המוכשר והמשגשג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום ז”ל (בן 40, עדיין רזה וגם גבוה משכמו ומעלה מכל העם תרתי משמע, מחזיק בשלט) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה ומשולטת נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י מנכ”ל רשות השידור החדש יוסף “טומי” לפיד ז”ל. “הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…”, זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר ובמרירות רבה לעברו של יוסף “טומי” לפיד” והניף לעומתו שלט, “אל תאיים, התפטר”. צריך להבין ולדעת שמנהל חטיבת החדשות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין, אקוויוולנט למוטי קירשנבאום בהיררכיה הטלוויזיונית, לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר הממושכת שערכתי עמו במלון “דן אכדיה” בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז יחדיו עם עיתונאיו בטלוויזיה הציבורית, בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה ? השיב לי בניסוח מתחמק ומעורפל, “…כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין נגד ההנהלה…”. מוטי קירשנבאום ז”ל שהיה איש אמיץ ולוחמני ושונה לחלוטין באופיו מחיים יבין יבד”ל שהפך בן רגע למשת”פ, לא היסס לרגע לטפס על הבריקדות ולא חשש לומר ל- מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד את מה שהוא חושב עליו.  זיהוי הנוכחים הנוספים בתמונה הנ”ל :  מצדו השמאלי של מוטי קירשנבאום זהו המפגין יוסי בסון (גם כן בחולצה משובצת) מי שכיהן בתפקיד סגן מנהל חטיבת ההפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מצדו הימני של מוטי קירשנבאום זהו המפגין הצלם עזרא שמואלי (ממושקף ומשלב ידיים). בקדמת התמונה בגבה זאת היא המפגינה ג’ודי לוֹץ מנהלת מחלקת תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית (היא מסתירה את המפגין יגאל לוסין). הקיצונית משמאל היא המפגינה זיווה אוריין מעובדי שירותי אומנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפגנת התמיכה ההיא ב- 23 ביולי 1979 הייתה שעתו הנעלה היפה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המודח ארנון צוקרמן מפני שזכה לתמיכה ספונטנית המונית של עובדיו. שעות של עֶדְנָה שמעטים זוכים לה. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

zukerman 3

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. ארנון צוקרמן יבד”ל מנהל הטלוויזיה הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר מנהל חטיבת התוכניות מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (מימין). מוטי קירשנבאום תמך במאבקו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נגד מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני. בריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום ב- 1978 לעיתונאי “הָאָרֶץ” אלי טייכר טען כי יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה של ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה מנהיג שידור ש- הגשים את משאת חייו של כל מפקד הגון באשר הוא בכל תחום מתחומי חיינו. הוא היה נערץ על עובדיו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מסמך הטלוויזיה “שודדי הרשות האבודה” ששידרו רביב דרוקר וקרא בשעתו בקיץ 2016 בערוץ 10 היווה ככלות הכל מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו הדלה והעלובה של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011. למרבה הצער המסמך ההוא שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה, וראה אור ב- “המקור” של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. רביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לפרסם בפיגור של שנתיים ימים את מסמך “שודדי הרשות האבודה” זמן רב אחרי התחקירים ההם באותו עניין שניהלו שני העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / “הארץ” ורז שכניק מ- העיתון “ידיעות אחרונות”. זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנכלולית ועמה ניצני העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו שוב בתום עידן מנכלותו של מוטי קירשנבאום ז”ל בשנים 1998 – 1993, עם מינויו המחודש לקדנציה שנייה של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו. כאמור במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ”ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל. בסופו של דבר הוּדָח בגינן וסוּלָק ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- “המקור” בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 + השלמות ב- “המקור” ביום שלישי – 5 ביולי 2016, כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ”ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב המורעלת בסַם הפוליטיזציה זאת שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לֵךְ בעקבות קודמך יוסף בר-אל”. פוסט מס’ 762. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

פרפראות.

1. ה- Chaser איתי הרמן ב- “הַמִרְדָף” תוכנית טריוויה המשודרת בתאגיד “כאן”.

האיש החכם, הנבון, והמבריק הזה איתי הרמן הוא אישיות טלוויזיונית מדהימה ומעוררת הערצה בתחום מדע הטריוויה בתוכנית הטלוויזיה “הַמִרְדָף” המשודרת בתאגיד “כָּאן”. בפירוש חוויה להקשיב לו, להתרשם מהזיכרון ומ- הידע הפנומנאליים שלו, מכישרונו להתגבר על לחץ הבימה והמצלמות וה- Count down של זמן השעון הרץ, וגם להתבונן בו ובשפת גופו בעת מתן תשובותיו המדויקות והקולעות בול בהתמודדות נגד מתחריו ושחרור המֵידָע מטעמו לאוויר הטלוויזיוני. איתי הרמן הצנוע ו- המעניין מעורר סקרנות וגם ניחוש מיהו, מי האיש. הוא נחשף מזה זמן לראשונה באופן בלעדי בתאגיד “כאן” בתווך של ענף מסוים, בתוך מונח כללי וכולל הקרוי “בידור”. נראה אם הופעתו הטלוויזיונית האינטליגנטית מאוד (וגם אניגמטית) ב- “הַמִרְדָף” כשהוא עטור בכובע מצחייה מעין סמל מסחרי שלו, תשמש קרש ניתור עבורו לעבר פסגות טלוויזיוניות אחרות נוספות. יש משהו חינני בהופעתו החיצונית הפשוטה והענווה של איתי הרמן, אנטי תזה לידע הווירטואוזי העצום שהוא אוצר במוחו. זאת הופעה טלוויזיונית שמעוררת אסוציאציות של בִּינָה. איך שלא יהיה ומה שלא יקרה, “הַמִרְדָף” היא ברגע זה שעת טלוויזיה של הנאה צרופה בתאגיד “כאן”. תוכנית שמציפה ומגשימה בקלות את ייעודה.

2. תוכנית התעודה “אף פעם לא מאוחר” המשודרת בערוץ 12 / “קשת”.

לא נס ליחה של רבקה מיכאלי בת 80 כפי שהיא מתעדת את עצמה בתוכנית הטלוויזיה “אף פעם לא מאוחר”. היא נותרה צלולה, מאופקת, חכמה, ושנונה. רבקה מיכאלי נמצאת יחדיו ברביעייה נשית איכותית ברמתה שמאיישות בנוסף לה את הדיווח הדוקומנטארי של “אף פעם לא מאוחר”, ואשר מורכבת גם מ- נורית גפן, ציפי פינס, ושרהל’ה שרון. אנוכי משתדל לא להפסיד אותן.

3. ניב רסקין הוא שדר הכדורסל הראשי של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. השתתפותו המגוחכת והמייגעת בשידורים ישירים של “הנינג’ה הישראלי/ ת” בערוץ 12 / “קשת” לצִדָם של רותם סלע ו- אסי עזר מטילה עליו צֵל.

מתברר שכל אחד וגם כל אחת ניתן ו- אפשר לקנות בכסף. לא נראה לי ש- שדרני הכדורסל של ה- NBA ההם דיק סטוקטון, ו/או מארב אלברט, ו/או ברנט מאסברגר היו הולכים לעשות את המעשה המגוחך הזה של שידור ישיר של ה- “נינג’ה האמריקני”. אולי כן. לך תדע. בעצם כל אחד וגם כל אחת ניתן ו- אפשר לקנות בכסף.

4. אין שום קשר בין הגשה והנחייה בתעשיית הטלוויזיה באשר היא לבין כישרון שידור ישיר של תחרויות ספורט, Play by play.

האופטיובניקית של ערוץ הספורט מס 55 בכבלים מירי נבו נחשפה כ- שבר כלי בעת שידורי ה- Off tube הישירים שלה מהאולפן בהרצליה את תחרויות אליפות אירופה בא”ק שנערכו בברלין באוגוסט 2018. כמותה גם דניאל זילברשטיין וגיל ברק שני שדרני Off tube חלשים ונעדרי ידע באותו ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בשעה ש- שידרו ישיר מהאולפן בהרצליה את תחרויות אליפות אירופה בקפיצות למים שנערכו בגלאזגו בירת סקוטלנד חודש אוגוסט של שנת 2018. ובכן, מה לדניאל זילברשטיין וגיל ברק ולתחרויות בקפיצות למים ? ועוד Off tube. שני פרזנטורים בורים בתחום.

5. לתעשיית הטלוויזיה יש דינמיקה תלת ממדית בכל תחום, גם בנושאי זיכרון ושכחה.

הופעתה הטלוויזיונית העכשווית המשובחת, המעולה, והמצוינת של המגישה המובילה והמנחה קרן מרציאנו אשת חברת החדשות של ערוצים 12 ו- 13 במהדורת החדשות הארצית המשותפת של “קשת” ו- “רשת”, משכיחה את יונית לוי ודני קושמרו.

6. יואב חנני הוא המוזיקאי בהא הידיעה של ערוץ הרדיו 103FM.

איש מוזיקה נפלא בכל ידע עצום אוצר בלתי נדלה שפוגע בול אחרי בול בתוכניות המוסיקה שלו ברדיו 103FM שסוקרות את הזמר הישראלי והארצישראלי לדורותיו.

האם מסמך “שודדי הרשות האבודה” היה אמור להיות אפילוג של טרגדיה טלוויזיונית ? האם אין זה מבוא ? האם לא פתח דבר ? מדוע ה- אפילוג מקדים את ה- פרולוג ? האם האפילוג רשאי במחזה הַנֶפֶל הטלוויזיוני של ערוץ 1 להיות פרולוג והפרולוג יכול להפוך לאפילוג ? האם האפילוג והפרולוג הללו שמתערבבים זה בזה עוסקים במעשי שחיתות, התנוונות, והתפוררות של השידור הציבורי במדינת ישראל ? האם וויליאם שייקספיר צדק כשטבע את הסלוגן המפורסם והדרמטי שלו “…משהו רקוב בממלכת דנמרק…” והתכוון לרשות השידור ז”ל ההיא של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ? יוסף בר-אל הודח מכיסאו ברם בגין שחיתות ושוחד מסך. האם יש בכוחם של הפרולוג והאפילוג הטלוויזיוניים הללו ללפות ולאחוז בצבת איתנה את עושי הנבלה ולהכניסם לכלא מאחורי סורג ובריח ? האם “המקור” של ערוץ 10 (אפיק 14 בשלט, איזה הגדרה ממצה, חדה, ובהירה) בראשות שני שומרי הסַף שלו רביב דרוקר וברוך קְרָא סלל עוד משעול של יושרה, אמת, ו- מוסר ? הם יש בכוחה של דֶרֶך אֶרֶץ לקבור תחתיה מעשי שחיתות, רמייה, ופשע ש- מַלְאוּ ללא רחם את הָאָרֶץ הזאת ואת רשות השידור עד גדותיהן ?

תוכנית “המקור” רבת המוניטין של ערוץ 10 ששודרה בתאריכים 5 ביולי 2016 ו- 28 ביוני 2016, בראשותם של רביב דרוקר וברוך קרא, ועסקה ב- “שודדי הרשות האבודה”, העניקה שוב תאוצה טלוויזיונית ענקית באמצעות טיעונים ועדויות כבדות משקל כדי לחקור חקירה פלילית את התנהלותם המושחתת של מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ’ בשנים 2014 – 2001. תוכנית “המקור” של ערוץ 10, עוררה וגייסה עכשיו מחדש את דעת הקהל בישראל לתמוך בתיעוד החדיש והמרענן שלה שנחשף על מרקע ערוץ 10, בהצגת המסמכים העדכנית שלה, בטיעוניה העכשוויים, ובראיונות שערכה כעת עם אישים שונים מרשות השידור כדי להביא לכדי מיצוי משפטי פלילי את הפרשיות החמורות ההן, ששמם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ’ + יואב גינאי + יו”ר אמ”י יעקב מנדל, לכאורה נקשר אליהן בעבותות. שני שומרי הסף רביב דרוקר וברוך קרא ראויים לאשראי (רָב) אולם לפחות בפרשות השחיתויות המכוערות והמטונפות האלה בהן הייתה שרויה רשות השידור ז”ל בשנים 2014 – 2011, הקדימו אותם שני העיתונאים החוקרים והפעלתניים מהעיתונות הכתובה : מר נתי טוקר מ- TheMarker / “הארץ”, ומר רז שכניק מהעיתון הנפוץ במדינה “ידיעות אחרונות”.

rashut 5טקסט מסמך : 5 במארס 2014. העיתונאי נתי טוקר מפרסם ידיעה דרמטית ב- מוסף “TheMarker” של “הארץ” כי יו”ר הועדה לעתיד השידור הציבורי מר רם לנדס ימליץ בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו על סגירת רשות השידור. (באדיבות “דה מארקר / הארץ” ובאדיבות המו”ל עמוס שוקן).

את שיא הביזיון והטינופת הטלוויזיונית הציבורית והפוליטית המתרחשת חדשים לבקרים ברשות השידור ז”ל המנוונת, העלובה, ו- רבת המדנים ההיא, בה מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם משסה את עובדיו ביו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, אפשר היה למצוא בכותרת של העיתונאי החרוץ והפעלתן נתי טוקר ב- TheMarker ב- 24 בפברואר 2016, כלהלן : “מנכ”ל רשות השידור (יוני בן מנחם) קורא לעובדיו : אל תיכנעו למגמות הזדוניות של יו”ר הרשות (אמיר גילת)”. איזה עליבות. איזה נִיווּן. איזה אומללות. אבל מה, עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 נעמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם.

rashut 1

טקסט מסמך : יום שני – 24 בפברואר 2014. העיתון “דה מארקר / הארץ”. העיתונאי נתי טוקר מפרסם את היסטוריית ריבי הסמכויות המכוערים בין שני מנהיגי השידור הציבורי מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- בַצֵר את מעמדם, בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עַצְמָם. לא כּוּלָם. רוּבָּם. (באדיבות “דה מארקר / הָאָרֶץ” ובאדיבות המו”ל עמוס שוקן).

rashut 2

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון “ידיעות אחרונות”. כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם “ללא רשות” אודות הסרחות השחיתות שהתרחשו ברשות השידור תחת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ’ בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף “7 לילות” של העיתון הנפוץ במדינה “ידיעות אחרונות” ביום שישי – 28 בפברואר 2014. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- בַצֵר את מעמדם, בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם. (באדיבות “ידיעות אחרונות” ובאדיבות המו”ל מר ארנון “נוני” מוזס”).

rashut 3

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון “ידיעות אחרונות”. עוד כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם “ללא רשות” אודות הסרחות השחיתות שהתרחשו ברשות השידור תחת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ’ בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף “7 לילות” של העיתון הנפוץ במדינה “ידיעות אחרונות” ביום שישי – 28 בפברואר 2014. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- בַצֵר את מעמדם,בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם.(באדיבות “ידיעות אחרונות” ובאדיבות המו”ל מר ארנון “נוני” מוזס”).

rashut 4

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון “ידיעות אחרונות”. עוד כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם “ללא רשות” אודות הסרחות השחיתות שהתרחשו ברשות השידור תחת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ’ בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף “7 לילות” של העיתון הנפוץ במדינה “ידיעות אחרונות” ביום שישי – 28 בפברואר 2014. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישוהם היו עסוקים בל- בַצֵר את מעמדם, בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם. (באדיבות “ידיעות אחרונות” ובאדיבות המו”ל מר ארנון “נוני” מוזס”).

כפי שכבר רשמתי בפוסטים קודמים, האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה שמספו הסידורי הוא 613, משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. ואשנה ואומר שוב : קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים וּמָקְמוּ את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. הפוליטיזציה והשחיתות השרויות בשכבות ו- רבדים ברשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’ – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קרא, הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוּקָק החוֹק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ (בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) הוּשְמָה בקיץ 2014 תחת עול של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה הוכרחה רשות השידור לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ”ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ וגם את אמיר גילת. באותה נשימה צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן ששמו יוסף בר-אל. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ”ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו כחוק. המנכ”ל החדש אורי פורת בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ”ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית”ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית”ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, “…מוות לערבים…מוות לערבים…”, שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ”ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת “מבט”. עורכי “מבט” דאז היו אלישע שפיגלמן ז”ל ונתן גוטמן יבד”ל. מנכ”ל רשות השידור החדש דאז אורי פורת טען ששני עורכי “מבט” פברקו את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות “מוות לערבים…מוות לערבים…” להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא (מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית”ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אֹפֶל של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ”לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב. רשות השידור בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” ניצבו ב- 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ’ + אמיר גילת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים בלתי מתקבלים על הדעת בין המנכ”ל יוני בן מנחם ליו”ר רשות השידור אמיר גילת. גם בתקופה הזאת של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם שוב שתקו. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור ז”ל במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 קמלה ונקברה תחת ההריסות שלה עצמה. ב- 1 באוקטובר אמור לקום במקומה “תאגיד השידור הציבורי החדש” בראשותו של אלדד קובלנץ שאת אחריתו מי יישורנו. 

ב- 2011 עשתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חושבים ומינתה מינוי מופרך לגמרי את מר יונתן “יוני” בן מנחם למנכ”ל רשות השידור במקומו של מנכ”ל רשות השידור הקודם מרדכי “מוטי” שְקְלָאר. ל- מינויו של יוני בן מנחם למִשְרָה הַרָמָה והצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע”י בנימין נתניהו, קדמו פעולות Lobbing שנעשו מאחורי הקלעים, גם על פי המלצתם של אישים ששייכים לתקופת האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2002. אין צורך להזכיר באותו ההקשר, ואולי כן, כי היה מדובר ב- מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל, מי שהודח בשעתו ב- 2 במאי 2005 בשיא שנות האֹפֶל והחשיכה בגינן של עבירות שחיתות ושוחד מסך ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. פרוטוקול ההדחה של מנכ”ל רשות השידור מצוי בארכיון הממשלה. על כל פנים, כל ראשי ממשלות ישראל ללא יוצא מהכלל היו מעורבים מכף רגל ועד ראש משחר ההיסטוריה של השידור הציבורי במינויים של כל שורת המנכ”לים, מאז מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג לתפקיד הרם של המנכ”ל ה- 1 של רשות השידור. המנכ”ל החדש יוני בן מנחם נושא כתר המלוכה הטרי ב- 2011, מינה חיש מהר לעוזרו הקרוב והצמוד את זליג רבינוביץ’. תמוה ואולי לא. שררה שָם באזור אחוות אחים משפחתית. זליג רבינוביץ’ מתומכיו המובהקים של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח ממשרתו ע”י ממשלת ישראל בעוון שחיתות ושוחד מסך, נשא לאישה את מנהלת לשכתו של אותו יוסף בר-אל, גב’ אילנה זנגילבף. המנכ”ל המושחת והמודח יוסף בר-אל היה בשעתו מושא הערצתו של יוני בן מנחם כשזה שימש כתב שלו בטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 1990 – 1977. משהתמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מִכְרָז ב- 10 ביולי 1990, אמר לי יוני בן מנחם בימים ההם במסדרון הראשי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (היינו שכנים באותה הקומה העליונה של הבניין, חטיבת החדשות בשפה הערבית שיוני בן מנחם נמנה על שורותיה וחטיבת הספורט של הטלוויזיה בפיקודי בשפה עברית), זמן קצר לאחר שובי ארצה מהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990, כי, “…סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה…”. לא רק הוא השתמש בהגדרה הזאת, כי, “סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה”. שמעתי את אותן המילים הללו מפיו של אליעזר “גייזר” יערי מנהל חטיבת התוכניות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אליעזר יערי העריץ את יוסף בר-אל. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית התגורר במשך שנים ארוכות במשרד בקומה החמישית של הבניין, סמוך מאוד אליי כמנווט שידורי הספורט. דלת מול דלת. הוא היה ג’נטלמן בעל נימוסים אירופיים וכמעט תמיד לבוש חליפה מחויט ומעונב Tip top. האמנתי איך שהוא באופן חלקי וחצוי להערכתו זאת של יוני בן מנחם, והתפללתי שהוא יהיה מוכשר דיו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרבה צעדים לפנים לאחר העידן בן שלוש שנים וחצי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מ- מאי 1986 עד נובמבר 1989) + שמונה חודשי ניהול זמניים כ- מ”מ מנהל הטלוויזיה של נסים משעל מנובמבר 1989 עד יולי 1990. במקביל להפקדתו הממשלתית של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 מה- היבט המקצועי מינה בנימין נתניהו את אמיר גילת ב- 2001 ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. הפקדה מן הפן של הפיקוח הציבורי. שני אנשי השוליים האלה המנכ”ל יוני בן מנחם והיו”ר אמיר גילת החלו מייד מבראשית להתקוטט ביניהם על ריבי סמכויות וחיש מהר הפך המאבק הנורא ל- מלחמת “גוג ומגוג”. רשות השידור תחת ניהולם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ’ + אמיר גילת הפכה לא רק למושחתת ומזוהמת על פי סרטם התיעודי “שודדי הרשות האבודה” של רביב דרוקר וברוך קרא, אלא גם זירה ראשית וגלויה של ריב ומדון מכוערים בין שני מנהיגיה והעומדים בראשה, אותו המנכ”ל העלוב יוני בן מנחם ואותו היו”ר הדל אמיר גילת. הָסְרָחָה שאין דוגמתה בהיסטוריה של השידור הציבורי למַעֵט הדחתו וסילוקו ב- 2 במאי 2005 של המנכ”ל מכהן של רשות השידור יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו וגיבויו של היועץ המשפטי עו”ד מני מזוז. 13 שרים הצביעו ב- 2 במאי 2005 בעד הדחתו לאלתר של יוסף בר-אל מכיסאו הרם, 2 שרים התנגדו להדחה (דליה איציק ומאיר שיטרית), שלושה שרים נמנעו (בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר), ושני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי, לא הורשו להשתתף בהצבעת ההדחה בנימוק של קשרים משפחתיים. גאולה כהן (אמו של צחי הנגבי) וג’ודי מוזס – ניר – שלום (רעייתו של סילבן שלום) עבדו שתיהן בעת ההיא ב- 2005 כשדרניות ברדיו “קול ישראל” ההוא ז”ל של רשות השידור ההיא ז”ל.

“האבסולוטיסמוס הנאור”, הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18. הנה הציטוט שלו : “המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון”, עיקרון שחָל גם על המנכ”לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ”ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ע”י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ”ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע”י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ”ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ’ וגם לגרש מתפקידו את יו”ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ וגם של יו”ר אמ”י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר”מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה, בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר : “תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים”.  

“יוֹשְרָה” היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות “יוֹשְרָה” עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין “סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…” (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס’ 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד”ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים”, והם משיבים בקצרה : “אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות”. חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו”ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה”ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ”ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו “מִשְלֵי” בתנ”ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל”א פרקים וכ- 850 פסוקיםחזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ”כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. “לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה” אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, “לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים”. איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O’connell (דניאל או’קונל 1847 – 1775) מוסיף : “שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי”. לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : “אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים”. הספר המצוין, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי “פקר – הוצאה לאור בע”מ”), מומלץ לעיון וקריאה.  

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי השגוי של מנכ”ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סוּלָק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מֶנִי מַזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבוֹשֶת פָּנִים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שְחִיתוּת ושוֹחַד מָסַךְ והושם בקֶרֶן זָוִוית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ”ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלקי תוכן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, מנוהלים בשנים 2000-1999 כ-מַדְמֵנָה (לא כולם).

שלטונו של מנכ”ל רשות השידור הכושל, השלומיאלי, ובסופו של דבר גם המודח מר יוני בן מנחם בשלוש השנים ההן של 2014 – 2011, הוא במידה רבה המשך לשלטונו הכוחני אולם נחשל ו- רשלני של מנכ”ל רשות השידור כל כך בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. העניינים קשורים. שמו של אותו יו”ר אמ”י מר יעקב “יענקל’ה” מנדל עלה לדיון לא רק בתקופת מנכלותו של אותו יוסף בר-אל ואותו מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם באותן שלוש השנים המדוברות 2005 – 2002, אלא אף קודם לכן ב- 1999 ו- 2000. ב- 1999 ו- 2000 אורי פורת שימש מנכ”ל רשות השידור. יאיר שטרן כיהן כמנהל ערוץ 1 (עד 30 באפריל 2000, החליף אותו ה- מ”מ הנצחי יאיר אלוני) ויוסף “יוסי” משולם נשא במשרה של מנהל חטיבת התוכניות בערוץ 1. מטבע הדברים היה אותו יוסי משולם כפוף על פי ההיררכיה המקובלת למנהל הטלוויזיה ומנכ”ל רשות השידור. מדובר במנהל חטיבת תוכניות כושל במיוחד. בלתי מוצלח בעליל. ב- 1999 התמנה יוסף “יוסי” משולם למנהל חטיבת התוכניות במקומה של גב’ דליה גוטמן שפרשה, שריד מעידן המנכ”ל הקודם מוטי קירשנבאום ז”ל בשנים 1998 – 1993. על המִשְרָה החשובה (ביותר) התמודדו ב- 1999 גם המפיק אהרון “אָרָהלֶ’ה” גולדפינגר, יעקב אסל (בימאי תוכנית הסטירה המשגשגת “ניקוי ראש” ויד ימינו של ההוגה, העורך, והמפיק מוטי קירשנבאום ז”ל ואשר שודרה בשנים 1976 – 1974), מנהלת התוכניות לילדים צלילה רוז, נתן כספי מנהל סרטי תעודה, וגם עיתונאי חטיבת החדשות חנן עזרן ז”ל. יוסי משולם זכה בבכורה בתמיכתו של מנכ”ל רשות השידור דאז אורי פורת ז”ל. שם החלה נפילתו לתהום של אותו יוסי משולם וחטיבת התוכניות שלו. מדובר בכישלונות מהדהדים בתוכן וגם ב- כלכלה טלוויזיונית. התדרדרותו של יוסי משולם כמנהל חטיבת התוכניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעולם לא נבלמה וגררה לצידה במקביל את ההתדרדרות המקצועית של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל. כישלונותיהם של יוסי משולם ואורי פורת היו מהירים, מהדהדים, ואפקטיביים לשלילה שהשפיעו האחד על השני, והאיצו את ההתגלגלות של שניהם במורד הטלוויזיוני החמקמק והחלקלק. מכל היבט.

ב- 1999 חתמה חטיבת התוכניות של ערוץ 1 תחת ניהולו של יוסי משולם ובאישורם של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן מנכ”ל רשות השידור אורי פורת על חוזה יקר עם חברת “דגים הפקות” בדבר שידורה של סדרת טלוויזיה בקטגוריה של בידור’ בשם “מנדל וגורנשטיין חקירות”, שכוללת בתוכה 7 תוכניות באורך של 25 דקות כל אחת. הכותרת “מנדל וגורנשטיין חקירות”, ורשימת ה- Cast הניבו ציפיות ותקוות. הנושא בסדרה היה עיסוק ב- קומדיית מצבים של אירועי פשע, ו- תיאר שני בלשים שלומיאלים ורשלניים שיוצאים לחקור תעלומות בילוש ומסתבכים בצרות. השחקנים הראשיים בסדרה “מנדל וגורנשטיין חקירות”, היו יעקב “יענקל’ה” מנדל, אלי גורנשטיין, ואביטל דיקר. יעקב “יענקל’ה” מנדל שהיה מנהל אגף התרבות והאומנויות בעיריית תל אביב – היה שחקן, וגם מפיק שיצר את הסדרה “מנדל וגורנשטיין חקירות”, וגם כתב חלק מהמוסיקה שלה. את התסריט של “מנדל וגורנשטיין חקירות”, כתבו גיא מרוז ויוני להב. הבימאי היה מיקי בהגן ועוזרתו הייתה אורלי יום טוב. כמו כן כיכבו ב- “מנדל וגורנשטיין חקירות”, גם יוסי גרבר, שלמה גרוניך, שימי ריגר, ז’ולי בהגן, סיגל אבין, עוזי חיטמן, סופי צדקה, מיטל דוהן, יובל סמו, גיא מרוז (אחד משני כותבי התסריט), אביבה אבידן ועוד רשימה ארוכה של שחקנים ושחקניות. מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן ומנכ”ל רשות השידור אורי פורת לא כפו על מנהל התוכניות שלהם יוסי משולם ב- 2000 – 1999 לערוך מחקר צפייה מוקדם ומבחן דעת וטעם קהל בטרם עולה הסדרה לאוויר. החוזה היקר נחתם והסדרה “מנדל וגורנשטיין חקירות” הועלתה לאוויר בערוץ 1 כפי שהיא כאילו מדובר ביצירה של וודי אלן. הפרק הראשון של “מנדל וגורנשטיין חקירות” שודר לראשונה במוצ”ש 8 בינואר 2000. למרות ההשקעה הכספית העצומה היה הרייטינג בשֶפֶל נורא. נֶפֶל. רק % 1.5. אכזבה ענקית. עכשיו כבר היה מאוחר לשנות את סעיפי החוזה היקר. רשות השידור שילמה לחברת “דגים הפקות” ב- 1999 מפרעה שהסכום הנקוב שלה היה לא קטן, ו- כלהלן : 1.247220 (כ- מיליון ורבע) שקל. בראשית 2000 תוך כדי שידורם של שבעת הפרקים הוסיפה רשות השידור לחברת “דגים הפקות” סכום של 431730 (ארבע מאות אלף ושלושים ואחד ושבע מאות ושלושים אלף) שקל. רשות השידור שילמה אם כן לחברת “דגים הפקות” בעבור שבעת הפרקים של סדרת “מנדל וגורנשטיין חקירות” סך של 1.664520 (מיליון ושש מאות שישים וארבעה חמש מאות ועשרים אלף) שקל. הרייטינג של “מנדל וגורנשטיין חקירות”, היה עגום, מטריד, ומגוחך. בין % 1.5 ל- % 1.8 במקרה הטוב. המִדְרוּג הדַל והעני רק לִיחֵךְ את ה- יַבְּלִית הצומחת בגינת ערוץ 1 אבל לא השמיד אותה. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת היה מאוכזב עד עמקי נפשו מפועלו יוסי משולם מנהל התוכניות שלו. בצדק. לא שררה שום קורלאציה בין המִדְרוּג הירוד לבין העלות הענקית של “מנדל וגורנשטיין חקירות”. אורי פורת לא פיטר את יוסי משולם אולם הוא היה אובד עצות ומדוכדך, מה עוד שיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחברו לוועד המנהל של רשות השידור אלון אלרואי הציקו לו באותה התקופה ההיא ועשו לו כמעט את המוות. ואז ב- 16 בנובמבר 2000 הוסיף יוסי משולם שמן למדורה. הוא הכריז בעיתון “גלובס” כהאי לישנא : “אני צריך לקבל את פרס ה- אוסקר על העבודה שלי”. הכרזה מופרכת מיסודה שלאורי פורת החולה והתשוש כבר לא היה כוח להתמודד עמה, לטפל בה, ולדחות אותה על הסף. גם מ”מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני לא הכחיש אותה. ההצהרה של איש טלוויזיה עגום ומנהל תוכניות כל כך רדוד נותרה במקומה. יוסי משולם היה מנהיג שידור כושל וגם לא צנוע, שבאמת חשב שמגיע לו פרס אוסקר על עבודתו כמנהל חטיבת התוכניות. “מנדל וגורנשטיין חקירות” הייתה סדרת נֶפֶל טלוויזיונית והותירה אחריה שורה ארוכה של כתמים מלוכלכים על בגדי השרד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל. אין פלא שמתה מתחלואיה הקשים בטרם עת.

וכיצד אפשר לשכוח את התאריך ההוא של יום שלישי – 13 באפריל 1999 במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ביום ההוא ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקח מַר שלא ישכח. באותו עֶרֶב כחודש לפני הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה, ניהל המנחה נסים משעל בתוכניתו “משעל חם” בערוץ 2 (ביום שידור של הזכיינית “רשת”) עימות טלוויזיוני סנסציוני בין ראש הממשלה בנימין “ביבי” נתניהו לבין שר הביטחון המפוטר שלו יצחק “איציק” מרדכי (בנימין נתניהו פיטר את יצחק “איציק” מרדכי זמן קצר לפני העימות הטלוויזיוני ונסים משעל עט על המציאה). ביבי נתניהו הלבין את פניו של שר הביטחון איציק מרדכי בפיטורין ההם קבל עם ועדה. אִיצִיק מָרְדֱכַי המפוטר רץ עכשיו לכנסת בראש מפלגה פוליטית חדשה “המרכז” (יחדיו עם הרמטכ”ל לשעבר אמנון ליפקין שחק ז”ל) והבטיח לציבור הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה. הימים היו כאמור ימי טְרוֹם בחירות (הבחירות התקיימו ב- 17 במאי 1999) והארץ רעשה וגעשה. העימות הטלוויזיוני בין השניים הוליד גִצִים ו- רְשָפִים ונסים משעל והזכיינית “רֶשֶת” מיהרו לקצור את תהילת הרייטינג. באותה שעה ממש במקביל לעימות הפוליטי – טלוויזיוני המבריק הזה של נסים משעל בִּיבִּי נְתַּנְיָהוּ נגד אִיצִיק מָרְדֱכַי, שיבץ מר יוֹסִי מְשוּלָם מנהל חטיבת התוכניות הכושל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המַט ליפול סרט פילם דהוי ויָשָן של ג’וֹן לָה – קָארֶה. התוצאה הייתה מרה. ערוץ 2 צבר באותו עֶרֶב רייטינג של % 41.1 מול  % 2.1 בלבד שהייתה מנת חלקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תבוסה מוחלטת. בלשון הספורט Knock out. יוסי משולם מנהל חטיבת התוכניות בערוץ היה פרי מינויו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. מינוי רדוד וכושל שיאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מודע, שותף לו, והסכין עמו, אך סירב להתעמת עם מנכ”ל רשות השידור ושילם על כך מחיר יקר במוניטין שלו עצמו. יאיר שטרן איננו רשאי לרחוץ כפיו בניקיון כפיו בכל הקשור למנהל חטיבת התוכניות שלו, אותו יוסי משולם. ואין לשכוח את ניסיונו של אותו מנהל התוכניות יוסי משולם להעניק בשנים ההן תוכנית טלוויזיה אישית לפיגורה כה לא מוכשרת עד כדי גיחוך כמו גב’ מירי שילון (אז רעייתו של דן שילון), בהשקעה כספית עצומה. נסים משעַל רב אמן בתקשורת המונים, הכין מארב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם ביתו, והפגיז אותה באותו התאריך ההוא של יום שלישי – 13 באפריל 1999 בכל התותחים שעמדו לרשותו. נסים משעל גרם נֶזֶק מִדְרוּג גדול לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, פגע במוניטין שלה, וחשף את יוסי משולם ככלי ריק. מנהל תוכניות רַשְלָן. כלומניק. העולם התהפך ואָמוֹת הַסִפִּים של ערוץ 1 ורשות השידור זָעוּ. השידור הציבורי שאומנותו וכוֹחוֹ היו בשידורי חדשות ואקטואליה התעסק באותו ערב הזוי ובזוי, בבידור דהוי בפילם של ג’ון לה – קארה (John La Care) ממוחזר ויָשָן – נוֹשָן, ואילו השידור המסחרי שהיה אָמוּן על שידור סרטי קולנוע ובידור שידר לפתע בשידור ישיר אקטואליה חמה ורוגשת. מפגש דרמטי מרתק וטעון בין ראש הממשלה בנימין “ביבי” נתניהו ושר הביטחון המפוטר שלו יִצְחָק “אִיצִיק” מָרְדְכַי הטוען עכשיו לכתר ראשות הממשלה. הטריאומווירט השִלטוני הזה בהשתתפותם של המנכ”ל אורי פורת, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ומנהל התוכניות יוסי משולם, נהג לשבץ כאמור בלוח השידורים הרוטיני והבאנאלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בזמן הצפייה הראשי וגם מחוּצָה לוֹ, עֶרֶב רָב של תוכניות בידור אמריקניות ואנגליות לא חשובות מכל הסוגים שנהגו לקחת את צופיהן לכל מקום – אך לא הביאו אותם לשום מקום. הנה חלק מהמבחר שכבר דיברתי אודותיו : “קוסבי”, “שפץ ביתך”, “גיר”, “הולבי סיטי”, “הבוס”, “המלון של פולטי”, “דם ודמים”, “מייקל מור האמת האיומה”, “מיסטר בין”, “תחנה בסכנה”, ומה לא. כאילו השידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל הוא איזה סניף או סֶרַח עודף של ה- BBC ו/או של רשתות הטלוויזיה האמריקניות NBC ,CBS, ו/או ABC. לא ייאמן כי יסופר אולם הנ”ל התרחש בשנים ההן מידי ערב בערבו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). ואיך אפשר לשכוח את ניסיונות הנפל של יוסי משולם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן בכל הנוגע לניסיונות העסקתה של מירי שילון (אשתו לשעבר של דן שילון) שיוסי משולם העניק לה תוכנית אירוח אישית ב- Prime time של ערוץ 1 בשנת 2000. מירי שילון חדלת אישים הייתה נטולת כל אישיות טלוויזיונית. אפילו גרם של כישרון ופֶלֶס רְבָב של יכולת שהיה שייך בעבר לבעלה לשעבר דן שילון, לא דבק בה, למרות קרבתה עליו. היא נכשלה כישלון קולוסאלי כמו המאמן והתומך שלה ה- מֶנְטוֹר יוסי משולם. יוסי משולם נימק והסביר את כישלונה בכך שנזרקה על ידו וע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מוקדם מידי למימיו העמוקים של לב ה- Prime time וטבעה שם במצולות. האמת גלויה ופרוסה : לא היה בה בכלומניקית הזאת למפרע מאום כ- פרסונה טלוויזיונית. אישיות סרק. לחלוטין לא מוכשרת בתחום. שוב נזרעו זרעי הפורענות. בצד כל אלה צריך להזכיר לשמצה גם את הפקת המִשְדָר היומי “קו לדמות”, בן כדקה וחצי, פינה יומית שקדמה ל- “מבט”, פרי מעשי ידיהם של חיים טופול ואיתן הבר. עלות המוסף הקצרצר הזה “קו לדמות” בחסותה של חטיבת התוכניות והממונה שלה יוסי משולם התבססה על אוספי חומרים תיעודיים של הארכיון העשיר של ערוץ 1 + קריינות של חיים טופול. ייצורה הוערך תקציבית ב- 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר. לפתע התברר כי מחירי הפקתה נסקו ל- 450000 (ארבע מאות וחמישים אלף) דולר. אורי פורת היה ב- שוֹק ושוב התכנס מדוכדך בדלת אמותיו. מה כבר יכול לעלות כאן 450000 דולר ? הרי מדובר בחומרי ארכיון בלעדיים של ערוץ 1 עצמו שאין עליהם זכויות יוצרים ולא זכויות שידורים. OK, צריך לשלם קצת לחיים טופול. OK, צריך לשלם קצת למנהל איתן הבר. OK, צריך לשלם קצת לתחקירן / תחקירנית. OK, צריך לשלם קצת לעורך / עורכת. אבל כיצד תפח הסכום ל- 450000 דולר ? לאלוהים פתרונים. הפרשה המסתורית הושתקה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכה לחוות ניסיונות. וַורְיָאנְט של פורענות. גִרְסָה שֶל טרגדיה.  

בקיץ 2002 התמנה יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור במקומו של המנכ”ל הזמני הטירון רן גלינקא שהודח במארס 2002 ע”י ראש הממשלה אריאל שרון. מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל שימש יועצו הקרוב של רן גלינקא כשזה התמנה למנכ”ל רשות השידור הזמני באוקטובר 2001 ע”י השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, ובהסכמתו ואישורו כמובן של ראש הממשלה אריאל שרון. במארס 2002 הודח רן גלינקא מתפקידו כמנכ”ל זמני רשות השידור ע”י ראש הממשלה אריאל שרון ומקומו מונה למשרת מנכ”ל רשות השידור יועצו הקרוב יוסף בר-אל. בשיחות התחקיר שקיימתי עם רן גלינקא לפני כמה שנים טען בפניי כלהלן : “…יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב…”. הפרשה נידונה בהרחבה בפוסטים שונים בבלוג. ב- 18 באפריל 2002 כינה יוסף בר-אל בעיתון “גלובס” את יורשו של רן גלינקא, במילה הספציפית הזאת : “דָפוּק”.

מפני שהפכתי לבר פלוגתא של יוסף בר-אל מקדמת דנה הוא ציווה על מ”מ מנהל הטלוויזיה שלו מר יוסף “יוסי” משולם לטרפד את אירועי הספורט בהפקתי וניהולי, בארץ וגם חו”ל, וכן להורות לי לשדר אותם Off tube מהמוניטור בירושלים לרבות מונדיאל הכדורגל של יפן / קוריאה 2002 בנימוק של היעדר תקציבים. במידה רבה זה היה הקֵץ. מי שמע עד אז עד ימיו המרופטים של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל על שידורי ספורט ישירים בשיטת Off tube ? גם לא עלובי החיים. אפילו את משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 שידר דן שילון ישיר מעמדות שידור מהאצטדיונים ברחבי מכסיקו הענקית. יתירה מזאת יוסף בר-אל החליט לבטל את הסכמי וחוזי פורטו שחתמתי עם הסוכנות הגרמנית “UFA” ואשר עסקו בשידורם הישיר של משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם Euro 2004 בפורטוגל. הוא קרא לוועד המנהל של רשות השידור, לחברי המליאה, למבקרת הפנים של רשות השידור גב’ רומה אבישי, וליועצת המשפטית של רשות השידור עו”ד חנה מצקביץ’ לתמוך במהלכיו נגדי ולבטל את כל ההסכמים שחתמתי בפורטו – פורטוגל בשעתו בינואר 2002 עם “UFA” כנציגם של מנכ”ל רשות השידור רן גלינקא ומ”מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני. המו”מ שערכתי בפורטו – פורטוגל עם “UFA” וחתימתי על מסמכי החוזים נעשו כדת וכדין בהרשאה של הבוסים שלי, אולם מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בחר להציג אותי כמי שהתגנב בלא רשות מאחורי גבה של ראשות השידור. ולא רק זאת. הוא רץ לעיתונות להדליף שנהגתי שלא בסמכות ומינה את מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי למגינת לבי לדוור פרטי שלו. ברור ששכרתי את עורכי הדין גלעד שֶר ואופיר טַל לגוֹנֵן עלי בפני מה שאנוכי הגדרתי כמעשי נוֹכְלוּת ונְבָלָה כלפיי. בסופן של אין סוף נביחות הוא לא נשך אותי והחוזים שחתמתי עם “UFA” נותרו במקומם ותקפים. למעט נזיפה מגוחכת שלו עליה הגבתי מייד בפרצופו, “…איש עלוב שכמותך, אתה והנזיפות שלך לא מזיזים לי…”, ונפניתי ממנו. צריך להסביר כאן לקוראי הבלוג בעיקר הצעירים כי על מנת להקדים במירוץ רכישת זכויות השידורים הנוגעים לארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם Euro 2004 את ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בראשות מיילן טנזר, וגם את חברות התיווך של זכויות השידורים של אביב גלעדי ו- “צ’ארלטון”, ועל פי אילוצי הזמן ההוא בתנאי התחרות ההם, קניתי באישורם של רן גלינקא ויאיר אלוני את ארבעת המשחקים המיועדים במחיר כולל של 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר. כלומר, עלות של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר. זה היה המחיר הזול ביותר שניתן היה להשיג בראשית 2002 בתנאים התחרותיים של הימים ההם. יוסף בר-אל קנה את שמונת משחקי מונדיאל 2002 מחברת “צ’ארלטון” במחיר כולל של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. כלומר עלות של 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק במונדיאל יפן / קוריאה 2002. בעוד שקופיות החסות בארבעת משחקי קדם Euro 2004 מזערו נזקים וכיסו 1/3 מהעלות הכללית בסדר גודל של 400000 דולר מסך של 1.200000 דולר, הרי שלא ניתן היה לבצע קיזוז כזה בשידורי ה- Off tube של שמונת משחקי מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מפני שערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים נכנס לתמונת התחרות מול מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ותומכיו (לרבות יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי), הטיס לשני היעדים במזרח הרחוק את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ, שידור ישיר 56 משחקים מעמדות שידור באצטדיונים של יפן ודרום קוריאה תמורת מחיר זול, וגרף את כל תשומת הלב. היה מדובר בכישלון קולוסאלי וטוטאלי שלנו, של ערוץ 1. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכה חיש מהר בעידן המנכ”ל יוסף בר-אל מקומדיה לטרגדיה. זה היה אסון. אסון נורא.

yoash 15

טקסט מסמך : 29 ביולי 2002. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל משתמש במנהל החדשות רפיק חלבי כבלדר מכתבים שלו וכדי להפחיד ולהאיץ בי לבטל את החוזה שחתמתי עם UFA בשמם של מנכ”ל רשות השידור רן גלינקא ומ”מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני. ברור שההסכם לא בוטל והחוזה שנחתם כדין נשאר ונותר תקף לחלוטין. הערה : עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפחדנים (לא כולם) עמדו בצד הדרך והחרישו.(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 14

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 2002. “מעריב”. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל טופל עלי האשמות רכיל בסיועה של מבקרת הפנמים שלו ועושה דברו גב’ רומה אבישי, ובאמצעות כתבי הספורט של העיתונות הכתובה כי חתמתי ללא סמכות על חוזה עם UFA הנוגע לארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם Euro 2004. עורכי דיני גלעד שֶר ואופיר טַל עמדו בפרץ והגנו עליי ללא קושי בפני האשמות השווא הללו. היה ברור לכולם שחתמתי כדין, בסמכות, ועל פי חוק בשמם ובאישורם של שני הבוסים העליונים של רשות השידור באותה התקופה, מנכ”ל רשות השידור רן גלינקא ו- מ”מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני. (באדיבות העיתון “מעריב). 

yoash 16

טקסט מסמך : 10 במארס 2002. מכתבו של מ”מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני למנכ”ל רשות השידור רן גלינקא הממליץ בפניו לנהל את המו”מ עם ההתאחדות הכדורגל הישראלית גם אודות משחקי הבית של נבחרת ישראל נוכח הצלחתו בניהול המו”מ אודות משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם Euro 2004. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסמכים מהתקופה האפלה ההיא נשמרו והם מאפשרים לי לתעד עבור קוראי הבלוג בעיקר הצעירים שביניהם את קורות הימים ההם. מאז אפריל 2002 התרחבו עד למאוד חורי המסננת של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל שהואשם בסופו של דבר ע”י ממשלת ישראל בשחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בגינם הודח וסולק מכיסאו הרם. התברר כי דרך חורי המסננת זלג יעקב “יענקל’ה” מנדל שקיבל תוכנית אירוח אישית משלו “הלילה יענקל’ה לאן” בערוץ 33. שכרו עמד על 6000 שקל לתוכנית אחת. אחד ממשתפי התוכנית ההיא  שלו ב- “הלילה יענקל’ה לאן”, היה על פי צמד העיתונאים התחקירנים עומרי אסנהיים וסיגל פרץ במקומון “מצב העיר” של תל אביב (13 ביוני 2002) כי אדם ברוך ז”ל שימש בתפקיד יועץ אומנותי בתוכנית הטלוויזיה הנ”ל של יעקב מנדל ושכרו נסב על 1000 שקל לתוכנית. עוד רשמו עומרי אסנהיים וסיגל פרץ בתחקיר המפורט שלהם “יענקל’ה קומבינה” כי אדם ברוך מונה ע”י יעקב מנדל לתפקיד אוצר העיר תל אביב ושכרו החודשי מעיריית תל אביב היה גדול יותר מ- 14000 (ארבעה עשר אלף) שקל. אדם ברוך ז”ל היה (למיטב ידיעתי עיתונאי נערץ רחב אופקים ונקי כפיים) מתוכנן להפיק 7 תוכניות אישיות שלו לקראת ערבי ואשר כונו “שיחות עם אנשים”. הוא היה אמור לקבל שכר של 4000 (ארבעת אלפים) דולר + מע”מ לכל תוכנית (משהו בסביבות 17200 שקל + מע”מ על פי שער הדולר בימים ההם). המסננת המחוררת של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הפסיקה לסנן מפני שחוריה היו גדולים מידי. היא הפכה למזלגה. אני חוזר לקיץ 2002 החודשים הראשונים של מנכלות של יוסף בר-אל ולתוכנית האירוח האישית של יעקב מנדל “הלילה יענקל’ה לאן”יעקב  מנדל היה איש איש פעלתן, מוכשר, וגם יזם. הוא שימש אחראי על אגף התרבות בעיריית ת”א. למעשה המימון לתוכנית האירוח שלו “הלילה יענקל’ה לאן” בערוץ 33 בקיץ 2002 (יוסף בר-אל היה מנכ”ל רשות השידור בתקופה המדוברת הנ”ל)היה בעייתי ו- הגיח ממקור לא ברור. צמד העיתונאים החוקרים עומרי אסנהיים וסיגל פרץ ערך תחקיר עיתונאי מקיף ו- לא מחמיא אודות התנהלותו של מר יעקב מנדל בעיריית ת”א ובמקביל כמנחה טלוויזיה בערוץ 33 של יוסף בר-אל וקרא לתחקיר בשם : “יענקל’ה קומבינה”. התחקיר רחב הידיים פורסם במקומון “מצב העיר” של תל אביב ביום חמישי – 13 ביוני 2002 בעריכת אביב הורוביץ. הנה כותרותיו שטומנות בתוכן ביקורת חריפה ביותר אודות יעקב מנדל מטעמם של שני העיתונאים התחקירנים עמורי אסנהיים וסיגל פרץ.

yaacov mandel 3

טקסט מסמך : יום חמישי – 13 ביוני 2002. תחקירני המקומון “מצב העיר” של תל אביב עמרי אסנהיים וסיגל פרץ מעניקים כותרת ראשית לא מחמיאה, “מנהל האגף לתרבות (הַ- שְנוֹר) ואומנויות (הקומבינה)” לפוסט התחקיר שלהם אודות התנהלותו של יעקב מנדל מנהל אגף התרבות והאומנויות בעיריית ת”א ובמקביל מנחה תוכנית אירוח בערוץ 33 של רשות השידור תחת מנכלותו של יוסף בר-אל. דובר עיריית תל אביב מסר לעומרי אסנהיים וסיגל פרץ כי יענקל’ה מנדל כאמן, רשאי לפי התקשי”ר להיות מנחה בטלוויזיה. (באדיבות המקומון “מצב העיר”). 

yaacov mandel 1

טקסט מסמך : יום חמישי – 13 ביוני 2002. המקומון “מצב העיר” של תל אביב בעריכת אביב הורוביץ מפרסם תחקיר עיתונאי מאוד לא מחמיא  של עומרי אסנהיים וסיגל פרץ אודות התנהלותו של יעקב מנדל מנהל אגף התרבות והאומנויות בעיריית ת”א ובמקביל מנחה תוכנית אירוח בערוץ 33 של רשות השידור תחת מנכלותו של יוסף בר-אל. דובר עיריית תל אביב מסר לעומרי אסנהיים וסיגל פרץ כי יענקל’ה מנדל כאמן, רשאי לפי התקשי”ר להיות מנחה בטלוויזיה. (באדיבות המקומון “מצב העיר”).

yoash 10

טקסט מסמך : 29 באפריל 2002. מסמך שנכתב על ידי ל- מ”מ מנה ערוץ 1 יוסף “יוסי” משולם באמצעות יעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ובו ביקורת חריפה שלי מנומקת על התנהלותו הכספית – כלכלית ומדיניות שידורי הספורט הבלתי מתקבלת על הדעת של המיועד למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הערה : עיתונאי חטיבת החדשות הפחדנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם) עמדו בצידי הדרך והחרישו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחת הדוגמאות הבולטות לעריצות המטופשת, חסרת האחריות, והבלתי מתקבלת על הדעת שפשתה ברשות השידור מייד עם עלייתו של יוסף בר-אל לשלטון, היו אופן והדרך בה הרשה לי לכסות את משחקי ה- Final Four בכדורסל של בולוניה 2002. יוסף בר-אל הרחיק לכת כדי לפגוע בי באמצעות מ”מ מנהל ערוץ 1 יוסי משולם בניסיון להסית את אֵש הציבור נגדי. המאבק על טוהר ומקצועיות השידור הטלוויזיוני ביני לבין מנכ”ל רשות השידור המיועד הפך למלחמה אישית, והגיע לשיא חדש בעת משחקי ה- Final Four בכדורסל שנערכו בהשתתפות מכבי ת”א בתחילת חודש מאי בין ה- 3 ל- 5 של שנת 2002 בעיר בולוניה באיטליה. המנכ”ל המיועד יוסף בר-אל החליט להראות לי מי כאן בעל השררה, וביטל באחת את יציאתו של צוות צילום ENG שלי לבולוניה שבאיטליה. טקטיקת המלחמה נגדי הייתה מחושבת מראש. המנכ”ל בתמיכת מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונאמנו ועושה דברו יוסי משולם תכננו לא לאפשר לי את המובן מאליו : להטיס צוות צילום שלנו לצורכי כיסוי חדשות שוטף של אירוע ספורט בהשתתפות קבוצה ישראלית פופולארית בסדר גודל של מכבי ת”א אלופת אירופה ב- 2001, בהנחה שהטענות הציבוריות למחדל הזה והבושה המקצועית תיפול על ראשו של מנהל מחלקת הספורט בערוץ 1 הלוא הוא יואש אלרואי. בטקטיקה המבישה הזאת השתמש מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נגדי לא פעם אחת ולא פעמיים, עכשיו וגם בעבר עוד בימים כששימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1990. ביום שלישי – 30 באפריל 2002 הודעתי למ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1באמצעות מ”מ מנהל החדשות (יעל חֵן מילאה את התפקיד במקומו של רפיק חלבי שנעדר מתפקידו אז) ללא כחל ושרק את חוות דעתי על חוסר מקצועיותו של מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל [1]. היה מדובר בחובבן. אפשר לומר הכל על מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל אך אי אפשר לטעון שאיננו מתוחכם. ביום חמישי – 2 במאי 2002, כארבע שעות לפני מועד הטיסה האחרון לבולוניה, אישר לי לפתע אותו המנכ”ל הזה יוסף בר-אל את הטסת צוות ה- ENG לאיטליה בתנאי לוגיסטיקה מחפירים. נדרשתי לאתר את ארבעת אנשי הצוות המיועדים שהיו כבר פרושים איש – איש ברחבי הארץ בעבודת כיסוי האינתיפאדה. הייתי צריך לשלוח להם רכבים דחופים מיוחדים, לשלוף אותם ממשימתם, להסיע אותם לנתב”ג, ולהמירן בטיסה לבולוניה. זה הצליח במזל. ככה עבדה רשות השידור של יוסף בר-אל עוד לפני שזכה במינוי הקבע מידיו של ראש הממשלה אריאל שרון. רשות השידור וערוץ התפרקו תחת שלטונו של יוסף בר-אל כבר ב- 2002 מהערכים הבסיסיים ביותר של חיינו יושרה, מוסר ודרך ארץ, עיתונאות אמת, כבוד הדדי, ודבקות במשימה.

[1] ראה נספח : מכתב מחאה שלי אל מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם  מ- 30 באפריל 2002 התוקף את החלטת מנכ”ל רשות השידור המיועד לא לשלוח צוות צילום ENG למשחקי ה- Final Four  בבולוניה בתחילת חודש מאי 2002.

yoash 11

טקסט מסמך : יום שלישי – 30 באפריל 2002. התכתבות נוספת שלי עם מ”מ מנהל ערוץ 1 יוסי משולם אודות סירובו של מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל להטיס על פי דרישתי לבולוניה – איטליה צוות צילום ENG שלנו כדי לכסות מהיבט עיתונאי – חדשותי את קבוצת מכבי ת”א הנוטלת חלק במפעל הכדורסל ה- Final four של ה- Euroleague. ברור שיוסי משולם דיבר מגרונו של יוסף בר-אל. הערה : עיתונאי חטיבת החדשות הפחדנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם) עמדו בצד הדרך והחרישו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זמן קצר אח”כ נודע לי שהמנכ”ל ומ”מ מנהל הטלוויזיה החליטו בעצה אחת לשבץ בלוח השידורים לפני משחקי ה- Final Four של 2002, את סרטו של אריק הניג “הגביע הוא קדוש”, אודות משחקי קבוצת הכדורסל מכבי ת”א במפעל ה- Final Four של סלוניקי 2000 לפני שנתיים. הסרט הפתטי היָשָן הזה שלא שווה אגורה שחוקה שודר כבר בזמנו פעמיים ב- ערוץ 2 ונבחר פתאום ע”י הממונים החדשים יוסף בר-אל ויוסי משולם לשידור חוזר באופן תמוה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ועוד תמורת תשלום לאריק הניג. הודעתי לבוסית שלי יעל חֵן ששימשה אז מ”מ של מנהל החדשות רפיק חלבי על התנגדותי המוחלטת לשיבוץ הלא מקצועי הזה של הסרט הנ”ל. זה לא עזר לי. הסרט שודר As is בערוץ 1 תחת ניהולו של יוסי משולם שהפך את הטלוויזיה הציבורית למרקע ממוחזר של ערוץ 2 המסחרי. האם מר אריק הניג הפך לפתע יועץ סתרים של המנכ”ל המיועד…?  משמע העסק עלוב.

yoash 17

טקסט מסמך : 2 במאי 2002. מסמך שנשלח על ידי ליעל חן סגניתו של מנהל החדשות רפיק חלבי בו אני מוקיע את מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל על הסכמתו להפוך את מסך ערוץ 1 לבימת שידור חוזר של סרט של אריק הניג “הגביע הוא קדוש” ששודר כבר קודם לכן כמה וכמה פעמים על מסך ערוץ 2. היה מדובר במעשה נוכלות. כלימה. בושה וחרפה. ביקשתי מיעל חן ז”ל ליידע את מ”מ מנהל ערוץ 1 יוסי משולם והמנכ”ל המיועד של רשות השידור יוסף בר-אל מה אני חושב על שניהם ועל אריק הניג שלהם. הערה : עיתונאי חטיבת החדשות הפחדנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם) עמדו בצד הדרך והחרישו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 15 ביוני 2002. נכתב על ידי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי אודות החלטתו של מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם לשדר את אירועי הספורט הרלוואנטיים מחו”ל בשיטת Off tube מהמוניטור בירושלים. היה מדובר בחלטורה עיתונאית Off tube מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשם יוסי משולם. הערה : עיתונאי חטיבת החדשות הפחדנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם) עמדו בצד הדרך והחרישו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002 (עמוד מס’ 1 מתוך 2) . נכתב על ידי למ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם אודות מדיניות שידורי ה- Off tube שהוא והבוס שלו יוסף בר-אל הוגים על מנת להעתיק מהמוניטור בירושלים למען משלה האגרה את אירועי הספורט הנערכים ב- חו”ל. נתתי ליוסי משולם לדעת מה אני חושב עליו. ברור שהנחתי את המפתחות על שולחנם של יוסף בר-אל ויוסי משולם והלכתי הביתה. השתררה ברשות השידור עליבות שאין דומה לה, חשרת עבים. עלטה ירדה לפתע על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הערה : עיתונאי חטיבת החדשות הפחדנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם) עמדו בצד הדרך והחרישו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002 (עמוד מס’ 2 מתוך 2). המסמך נכתב על ידי למ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יוסף “יוסי” משולם אודות מדיניות שידורי ה- Off tube מהמוניטור בירושלים של אירועי ספורט מחו”ל. עליבות שאין דומה לה, חֶשְרָת עָבִים. עלטה השתררה לפתע על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכיסתה באחת את שמי רשות השידור. ברור שהנחתי את המפתחות על שולחנם של שני אישים עלובים יוסף בר-אל ויוסי משולם המאיישים את צמרות ערוץ 1 ורשות השידור, נפניתי מהם לעַד, והלכתי הביתה. הערה : עיתונאי חטיבת החדשות הפחדנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם) עמדו בצד הדרך והחרישו כאילו מדובר במלחמה פרטית שלי נגד האיוולת שנפרסה בראש חוצות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התייצבותו של מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 18 באפריל 1993 בפסגת השידור הציבורי יחדיו עם הדחתו של יוסף בר- אל מכֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והמינוי של יאיר שטרן לתפקיד מנהל הטלוויזיה הבא – שינו בבת אחת את המצב העגום לטובה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מכהונתו כמנכ”ל רשות השידור. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כבר לא היו בסביבה. שמם ופועלם ברשות השידור נשכח. במקומו של יוסף בר-אל שסולק מהשידור הציבורי התמנה מרדכי שקלאר למנכ”ל החדש של רשות השידור. אולם זה כבר לא היה אותו דבר כמו החיזיון ההוא לפני תריסר שנים באפריל 1993 כשמוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הפציעו בשמי ערוץ 1 ורשות השידור.

הפוליטיזציה הנבזית והבלתי מרוסנת עושה שַמוֹת בשידור הציבורי. מפני היותה נעדרת לחלוטין ידע טלוויזיוני ומשוללת כל ניסיון וכישרון בתחום המדעי של התעשייה הזאת- היא מדרדרת את רשות השידור אל עברי פי פחת. לעבר הבור השחור שהמתין לה. לעבר קברה. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם.  

הופעתו של נחמן שי לשעבר איש רשות השידור ב- רשות השידור בתחילת המילניום השלישי בדצמבר 2000 בתפקיד יו”ר הוועד המנהל, הייתה פוליטית לחלוטין בדומה לכל אלה שקדמו לו בתפקיד הזה. ממשלת ישראל מינתה את נַחְמָן שַי לתפקיד רם המעלה במקומו של היו”ר היוצא גִיל סַמְסוֹנוֹב שחזר לעסקי הפרסום שלו. נחמן שי היה פעם לפני שנים רבות עיתונאי בטלוויזיה . הוא שימש בראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה כ- כתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בתום עידן רָן אֶדֶלִיסְט ורוֹן בֵּן יִשַי). שני הבוסים הישירים שלו היו מנהלי חטיבת החדשות בשש השנים ההן של 1977 – 1971, צְבִי גִיל ודָן שִילוֹן. בשנת 2000 משמונה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור כבר לא היה זכר לעיתונאות ולמחשבה העיתונאית העצמאית שלו. הוא היה עכשיו פוליטיקאי מנוסה ומשופשף שטווה חוטים פוליטיים בשידור הציבורי ובעצם עשה את מה שעשו דור המייסדים שני היו”רים הראשונים של הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר חַיִים יָחִיל (בשנים 1972 – 1965) וד”ר וָולְטֶר אֵיתָן (בשנים 1978 – 1972). ד”ר חַיִים יָחִיל היה היו”ר הראשון של הרשות מאז נחקק חוק רשות השידור בשנת תשכ”ה – 1965 עוד בטרם פריחת עידן הטלוויזיה בארץ ישראל. שניהם, חַיִים יָחִיל ו- וָולְטֶר אֵיתָן היו מנכ”לים לשעבר של משרד החוץ והם שהניחו את היסודות הפוליטיים של הפיקוח ציבורי ובתוכו הנחת זכוכית מגדלת לא רק על תוכן השידור שבוקע מהמרקע, אלא גם על אנשי הדרג המקצועי המתכננים והמפעילים את שידורי הטלוויזיה ובראשם מנכ”ל רשות השידור. היה זה ד”ר חיים יחיל שהתערב שוב ושוב במלאכתו המקצועית של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ (בן 90 היום) מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנה ההיא של 1968. ל- אֵלִיהוּא כָּ”ץ פשוט נמאס ופקעה סבלנותו כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר הרבות בינינו (הוא מתגורר בדירה ברחוב הגדוד העברי 15 בירושלים). באותם החודשים ההם של ינואר ופברואר בשנת 1969 קם פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ מכיסאו, הניח את המפתחות על השולחן, נטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וחזר לכור מחצבתו – לאקדמיה לאוניברסיטת ירושלים. במידה רבה הוא חזר לאלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מינה אותו ביולי 1967 שר ההסברה יִשְרָאֵל גָלִילִי להתייצב בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ד”ר וָולְטֶר אֵיְתָן התלונן לא אחת כי מנכ”ל רשות השידור הראשון שְמוּאֵל אַלְמוֹג (בשנים 1974 – 1969) עצמאי מידי ולא משתף אותו בחדוות היצירה. לשְמוּאֵל אַלְמוֹג זה פשוט לא הזיז. שמואל אלמוג היה אישיות מיוחדת במינה משכמו ומעלה לא רק בקומתו והופעתו המרשימה אלא גם בניסיונו ובחוכמתו. הוא נהנה בשעתו מהערצתם (המופלגת) של של שני השרים הממונים על חוק ביצוע חוק רשות השידור, יִשְרָאֵל גָלִילִי ויִגְאָל אַלוֹן – שניהם ממפלגת אחדות העבודה. מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שְמוּאֵל אַלְמוֹג היה אם כך בעל גב פוליטי איתן אולם לא בטוח שהיה זקוק לכך מפני שנחשב לאיש חכם, מנהיג שידור, ובעל ניסיון תקשורתי עצום. בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2004 בביתו בשדרות אשכול בירושלים הוא אמר לי כְּהַאי לִישָנָא וגם בגאווה לא מוסתרת : “…מר יואש אלרואי אילו הייתי רוצה הייתי נבחר למנכ”ל רשות השידור לתקופת כהונה נוספת לשנים 1979 – 1974…”. שמואל אלמוג פנה ב- 1974 לקריירה אקדמית מרשימה והיה לפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן (בשנים 1984 – 1978) הפנה את כל מרצו בשנת כהונתו הראשונה למען הדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בשנים 1979 – 1973). בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2005 בביתו בשכונת רחביה בירושלים אמר לי כי עוד בתקופת שִלטונו של מנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (בשנים 1979 – 1974) הזהיר וקבע חד משמעית כי ארנון צוקרמן איננו ראוי לשמש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שהוא איש מוטה פוליטית ועושה מה שהוא רוצה. משהתמנה יוסף “טומי” לפיד למנכ”ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 ע”י ממשלת מנחם בגין ניצל את ההזדמנות הראשונה לפגוע בארנון צוקרמן. “…מר יואש אלרואי תדע לך כי הצבתי בשעתו תנאי למנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד (בשנים 1984 – 1979), או אני – או ארנון צוקרמן. פשוט תיעבתי אותו…”, אמר לי בעת שיחות התחקיר בינינו לא פעם ולא פעמיים פרופסור ראובן ירון מי שימש בעת ההיא דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וגם איש מרכז מפלגת חירות. הוא פרופסור ראובן ירון לא הזיל דִמְעָה כשאישים מוכשרים אחרים נטשו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעקבות הדחתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ביניהם מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם, דָן שִילוֹן, וגם יָרוֹן לוֹנְדוֹן. האישים הפורשים הללו עשו “משהו” בתחום השידור הציבורי אבל הוא פרופסור ראובן ירון ז”ל כמו מנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל הפנה להם לחלוטין עורף. חלפו מאז שנים רבות. התברר כי אין שום חדש תחת השמש. התככים התחלפו במזימות. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלו גב’ אהובה אורן ז”ל לא אהבו ולא העריכו את ראש הדרג המקצועי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בשנים 2001 – 1999. נדמה היה כי הם נשלחו לרשות השידור כדי להצר את צעדיו של אוּרִי פּוֹרָת החלש ולמוטט אותו. באוגוסט 2001 נטש אורי פורת סופית את כהונתו והתפטר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור עייף, מותש, ורווי יגון ו- צער. הוא הלך הביתה שבע אכזבות בקדנציית הניהול השנייה שלו. יש אומרים כי בעצם “הִתְּפּוּטַר” ועשה זאת כצעד של יאוש בטרם הדחתו הצפויה (Impeachment) ע”י הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור. התפטרותו של אורי פורת ז”ל הביאה לאי סדר ובלבול ברשות השידור ומכלול הסמכויות המִנהליות התערבבו אלה באלה. מאוחר יותר עם נטישתי את רשות השידור בקיץ 2002 בשל מלחמתי ביוסף בר-אל הוברר לי כי אותו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי, עורך עם עצמו חשבון פוליטי של מה כדאי ומה לא כדאי, ומה רצוי ועדיף לו באופן אישי, ואלו יתרונות יוכל להפיק ממאבקי שלי בתוככי רשות השידור. כאמור הוא לא היה היו”ר הפוליטי הראשון שמפנה עורף לעובדיו, אולם באשר לי עשה זאת במסווה של הענקת צל”ש, מסמך הערכה. זה היה לפני ארבע עשרה שנים ב- 14 בחודש אוגוסט של שנת 2002 .

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. נחמן שי מי שניצב בראש הגוף הציבורי המפקח על עבודת רשות השידור, ומי שכיהן כיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור, פחד להתייצב לימיני בגלוי וביושרה מול שלטונו הריכוזי והמגוחך של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ובעצם הפך לתומך בפגמי הניהול שלו והיה למשת”פ שלו. בעת הוויכוח המר שלי עם מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בחודשים אפריל – אוגוסט של 2002, ולמרות שידע שאני צודק, הוא לא התייצב לימיני. נחמן שי העדיף להתכתב עמי בסתר מאחורי גבו של יוסף בר-אל. למרות מכתב ההערכה וה- צל”ש הנחמד שהעניק לי רחשתי לו הערכה מועטה. ראיתי בו פוליטיקאי אופורטוניסט, רדוד, ופחדן. הוא הפנה לי עורף במסווה של מכתב הערכה אישי. לא לכך ציפיתי ממנו ממי שהתיימר להיות מנהיג השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מן הראוי לציין כי את מה שלא עשה למעני נחמן שי ב- 2002 עשה בעבורי סגן ראש הממשלה אהוד אולמרט שלוש שנים מאוחר יותר. הוא הבחין בפגמי הניהול של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל והתייצב לימיני. ממשלת ישראל בראשותו אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט הדיחה וסילקה במאי 2005 את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. איש בטלוויזיה וברשות השידור לא רצה יותר ממני לרכוש את זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002 אולם לא כשהזנב מקופל בין הרגליים. הסכמתו של יוסף בר-אל לשלם לחברת “צ’ארלטון” ללא ידיעתי ומאחורי גבי סכום עתק של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת שמונה משחקים בלבד במונדיאל 2002 ולשדר אותם Off tube מהמוניטור בירושלים, נראה לי מעשה אֶוִוילִי ולא מוּסָרִי גם יחד. לשלם צריך – השאלה כמה. העסקה שערך (בתמיכת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן) עם חברת “צ’ארלטון” הייתה צורמת ומלאת פגמים. מאבקי נגד יוסף בר-אל לא היה נכלולי וגם לא בחדרי חדרים. המאבק לא היה בעבור עצמי. לא ביקשתי ממנו קידום, לא דרגה, ולא שררה. המאבק היה למען רשת הטלוויזיה שלי ערוץ 1. דרשתי ממנו ניהול נבון ושקוף ונתתי לכך פומבי. תשלום זכויות השידורים הענק וחסר התקדים של רשות השידור לחברת “צ’ארלטון” היה מקומם. אפשר היה לנהל את המו”מ הכספי טוב הרבה יותר, חסכוני הרבה יותר, ויעיל הרבה יותר. 

yoash alroey 1טקסט מסמך : 27 במאי 2002. עיתון “הארץ”. אנוכי יוצא חוצץ בפרהסיה נגד תוצאות המו”מ הירודות והכושלות שניהל מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל עם נציגי חברת “צ’ארלטון” אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. אני מסביר ומנתח לעיתונאי “הארץ” אורי אילון את הנתונים המוניטאריים מדוע נכשל מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בניהול המו”מ עם חברת צ’ארלטון הנוגע לרכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שיתף פעולה עם מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל נגדי בעניין המו”מ הכושל ורכישת זכויות השידור בגובה של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור 8 (שמונה) משחקים בלבד ושידורם ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. ביזיון. נחמן שי לא קידם את רשות השידור אפילו במילימטר אחד קדימה. ראיתי ביו”ר הוועד המנהל נחמן שי פוליטיקאי קטן ורדוד שבא לרשות השידור כדי לעשות קריירה פוליטית על חשבון הרשות ועובדיה, כמו רבים מאלו שקדמו לו, וגם כאלה שבאו אחריו. די להיזכר בדמויותיהם המגוחכות של אברהם נתן ותמיר גילת כדי להבין איזה שבר נוראי התחולל ברשות השידור בשנים ההן. היו”ר נחמן שי אומנם שיתף פעולה עם המנכ”ל יוסף בר-אל אולם ממשלת ישראל שהבינה גם אם באיחור רב כי מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור היה מעשה מופרך, הדיחה אותו מתפקידו באמצע כהונתו הרמה במאי 2005, וסילקה אותו לכל הרוחות. הערה : עיתונאי חטיבת החדשות הפחדנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם) עמדו בצד הדרך והחרישו. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל שלו עמוס שוקן). 

yoash alroey 2טקסט מסמך : 31 במאי 2002. עיתון “הָאָרֶץ”. ברור שקראתי תיגר על מנהיגותו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. המו”מ שלו עם חברת צ’ארלטון נוהל בצורה חובבנית, מטופשת, ותמוהה עד למאוד (!). שאלתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מה הניע את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל (בתמיכתו של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ובתמיכתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן) לשלם כל כך הרבה ממון תמורת כל כך מעט שידורים. בתמורה העמיד אותי מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לדין משמעתי על התחצפות. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לא הושיט לי כל סיוע וגם לא הגנה. למרות שעמדתי לחתום העת ההיא על חוזה עבודה אישי ברשות השידור עד קיץ 2008 בו התקיימה אולימפיאדת בייג’ינג, ניתקתי מגע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור, לאלתר. לעַד. נדרתי אז לעצמי נדר כי כף רגלי לא תדרוך עוד על אדמת רשות השידור. חלפו מאז 16 שנים. הנדר מחזיק בינתיים מעמד. הערה : עיתונאי חטיבת החדשות הפחדנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם) עמדו בצד הדרך והחרישו. (באדיבות עיתון “הארץ”).

הבוס הישיר שלי באביב 2002 היה מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הוא היה הראשון לו נתתי לדעת ב- 25 באפריל 2002 את חוות דעתי על ניהול המו”מ הכושל והשערורייתי של הנהלת רשות השידור עם חברת צ’ארלטון הנוגע לרכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002, של 8 (שמונה) משחקים בלבד תמורת סכום פנטסטי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. לא הייתה דרך חזרה מהמכתב המצ”ב. הבנתי חיש מהר כי עם הפקדת יוסף בר- אל על רשות השידור הגיע קִיצִי. תמו עבודתי ו- שליחותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור לאחר 32 שנות שירות רצופות.

טקסט מסמך :  יום חמישי – 25 באפריל 2002. (עמוד 1 מתוך 2) זהו מכתב המחאה שכתבתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בגין המו”מ הכושל שניהלה הנהלת רשות השידור בראשות המנכ”ל המיועד יוסף בר-אל עם חברת צ’ארלטון והסכמתה לשלם הון עתק בן 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ולקבל תמורתם רק 8 משחקים (מתוך 64). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 25 באפריל 2002. (עמוד 2 מתוך 2). זהו מכתב המחאה שכתבתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי  בגין המו”מ הכושל שניהלה הנהלת רשות השידור בראשות המנכ”ל המיועד יוסף בר-אל עם חברת צ’ארלטון והסכמתה לשלם הון עתק בן 3.800000 (שלוש מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ולקבל תמורתם רק 8 משחקים (מתוך 64). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך תקופת זמן קצרה מאז אפריל 2002 וכניסתו לתפקיד כמנכ”ל מיועד של רשות השידור נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אווירה עגומה ורדידות שלא הייתה כדוגמתה. חלק אופייני מאותה רדידות הייתה צורה ואופן הרכישה של 8 מ- משחקי מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מתוך סך של 64) לשידורים ישירים בערוץ 1 מידי “צ’ארלטון” תמורת תשלום פנטסטי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר Per משחק. עבודה חובבנית שנעשתה מאחורי גבי וללא ידיעתי. בנוסף לכך כפה עלי אותו יוסף בר-אל המנכ”ל המיועד לשדר את אותם שמונת המשחקים של מונדיאל יפן /קוריאה 2002 בשיטת Off tube מהאולפן בירושלים. זהי היה חרבון עיתונאי. כֶּשֶל מוחלט של המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור אותו יוסף בר-אל ההוא. צריך להבין ולהכיר עובדה אחת לצורך השוואה : 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר היה ה- Share שלנו ב- EBU במונדיאל צרפת 1998 בעבור שידורם הישיר של כל 64 המשחקים בטורניר. אשנה ואומר שוב : 470000 דולר היה סך הסכום כולו ששילמנו עבור כל 64 השידורים הישירים במונדיאל צרפת 1998 אותם שידרנו מעמדות שידור בתריסר אצטדיונים הפרוסים ברחבי צרפת הענקית. מדובר בפחות מחצי מיליון דולר. עלות שידור ישיר של כל משחק בודד נסבה על 7343 (שבעת אלפים ושלוש מאות ארבעים ושלושה) דולר. נכון שמחירי זכויות השידורים עלו אולם לא נסקו באלפי אחוזים. חברת “צ’ארלטון” עשתה ביזנס נפלא מנקודת מבטה עם מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל על חשבון המשדֵר הציבורי. בעסקה היקרה והמחורבנת ההיא בין “צ’ארלטון” ליוסף בר-אל אודות מונדיאל יפן / קוריאה 2002, ביזנס שנתמך ע”י יו”ר הוועדה מנהל של רשות השידור נחמן שי וע”י השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, הוּבָס ערוץ 1 מכל נקודת מבט טלוויזיונית.

ברור שהודעתי לרפיק חלבי, שלא רק שאין לי עניין לנָוֵוט ו- לנַהֵל עוֹד את שידורי הספורט במצב העלוב הזה, אלא אינני רוצה ואינני מתכוון לשהות עוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנהיגותו של יוסף בר-אל. זוהי לא מנהיגות. אולי בכל זאת מנהיגות אך בעייתית, חשודה, חנפנית, פוליטית, ושנויה במחלוקת מאין כמותה. שלטון כוחני אולם נעדר כל מיומנות מהסוג שהנהיג יוסף בר-אל ברשות השידור איננו מבוסס על ידע וכישרון. לדרך הנלוזה הזאת בעיניי היו שותפים בעת ההיא של שנת 2002 גם חלק ניכר מהאנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז, שהסכימו לקחת מידו ביודעין ובהכרה מלאה חופן של תפקידי ניהול בכירים, בהכירם היטב מי האיש המפקיד בידם את השררה הזאת. לכֵן הם מכונים על ידי כ- משת”פים של השלטון המרכזי. ב- 2002, אני כותב בספר “רוש ולענה – שנות האֹפֶל 2005 – 2001” כי אינני יודע כמה זמן ייקח לשלטונו העלוב והמושחת של יוסף בר-אל ברשות השידור ליפול, אך קִצוֹ בוא יבוא. זה רק עניין של זמן. המסננת החנפנית רוויית חורים גדולים של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ושערוריות הניהול שלו את רשות השידור יתגלו בפרהסיה במוקדם או במאוחר. השאלה היחידה הייתה לא האם יגיע קצו של יוסף בר-אל (כמנכ”ל רשות השידור), אלא מתי זה יקרה, כמה זמן זה ייקח, ואֵילוּ נזקים ייגרמו עד אז לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולכלל רשות השידור ? והאם הממשלה וראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו יבחינו ב- אקומולציה של עלילותיו ופעולותיו ברשות. אנוכי עשיתי את שלי. הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את מכורתי. הודעתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי כי אינני מתכוון לשהות עוד ברשות השידור רק כדי להמתין לקיצה של המנהיגות העריצה הזאת והכושלת שמפגין יוסף בר-אל ומייחצן אותה ללא כל בושה, ניווט שלילי שלא היה דוֹמֶה לו בתולדות רשות השידור לדורותיה. סופו ו- סופה אומנם בוא יבוא. היה ברור שמדובר ב- עניין של זמן בלבד עד שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תהפוך ל- ז”ל. אינני Yesman של אף אחד גם לא של יוסף בר-אל. ברור שהיה מנוי וגמור עמי לא להרים ידיים, לו להסכין, ולא לכרוע ברך בפניו של איש כל כך עלוב ולא מוכשר. העיקר שעיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 שהיו עדים להתרחשות המנובזת הזאת של יוסף בר-אל, עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם.

רק שמע יוסף בר-אל המנכ”ל החדש את שמועת פרידתי מקורת ביתי השני בתום 32 שנה, מייד עַט כמוצא שלל רב כשהוא מכפיש את שמי בהבלטה בריאיון שהעניק למשה שיינמן כתב מדור הספורט של עיתון “ידיעות אחרונות” ב- 8 ביולי 2002. הוא אץ ל- הכריז באוזניו של משה שיינמן בריש גלי כלהלן : “…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…” [1]. הכפשה אַפֵלָה לא מנומקת שאין לה כל הצדקה. זה היה סִגנונו של אותו מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל כלפיי. ברגע שלא הסכמת לדעתו והפכת לאופוזיציה, נגזר גורלך. צריך לגאול את הטלוויזיה מנוכחותך. לא חשוב מה עשית בעבר ומה אתה פועל בהווה. היה מדובר במנכ”ל רשות שידור עלוב, מגוחך, ונטול כל כישרון שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הדיחה אותו בסופו של דבר ב- 2 במאי 2005 מכיסאו הרם בעוון שחיתות ושוחד מסך, והניחה אותו בפינה אפלולית של ירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. שם היה מקומו. הוא היה מנכ”ל רשות שידור ירוד ונחות שהממשלה הראתה לו את הדרך החוצה וסילקה אותו לאלתר. הדחה חסרת תקדים בתולדות מדינת ישראל ותולדות השידור הציבורי.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו קטע העיתון המקורי שהופיע ב- “ידיעות אחרונות” העיתון הנפוץ במדינה. “…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…”, אומר יוֹסֵף בַּר-אֵל מנכ”ל רשות השידור לכתב העיתון משה שיינמן. מיותר להעיר כאן שאותו הכתב משה שיינמן לא פנה אלי כדי לקבל את תגובתי. על כל פנים אנוכי אמרתי ליוסף בר-אל באופן הכי ישיר פנים אל פנים את חוות דעתי אודותיו : היה מדובר במנכ”ל רשות שידור פוליטי מושחת עד צוואר ומעניק מוצהר של שוחד מסך (בגינה של הקטגוריה הזאת של השחתה ושוחד מסך הודח וסולק יוסף בר-אל ב- 2005 מכיסאו הרם ע”י ממשלת ישראל). הנחתי את המפתחות על שולחנו ונטשתי את המקום ואת המוסד אותם שרתי בנמנות מוחלטת בקומה זקופה, לעַד. הלכתי הביתה. (באדיבות העיתון”ידיעות אחרונות”).

מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” שהיו אמורים להיות ישרי דרך, אמיצים וזקופי קומה  ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל, חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה. זה פשוט לא ייאמן. ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת. הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור. הייתי בטוח שלפחות אָבוֹת השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל, אך הם ובראשם חיים יבין עמדו מהצד והחרישו. אני מציע לאותם אנשי ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד”ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874, וכתב את, “The Mith of the State”. זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה. אני טופל על פי מידת שיפוטי אשמה גדולה ועיקרית על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור, שבחר עכשיו לשתוק, והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה (וגם בפניי ) בתקופת עידן יוסף בר-אל ההוא, “…שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור…”. יכול היות שחש את עצמו קרוב למנכ”ל החדש לאחר שיוסף בר- אל הצהיר ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר : “…חיים יבין הוא כוכב גדול וגם ידיד וותיק שלי, ולעולם לא אסכים שייפגע…”. קראתי את הריאיון ההוא של שרי מקובר עם המנכ”ל המיועד יוסף בר- אל וגם שמעתי באופן אישי מפי חיים יבין את דעתו על המנכ”ל המיועד. אין שום קשר מוסרי בין מעמדו של חיים יבין כקריין בכיר לבין השקפת עולמו של יוסף בר- אל שניצב האותו הרגע ההוא בפסגת השידור הציבורי. טקסט ההתעלמות הזה של חיים יבין, “אני עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור”, מביך ומעורר רחמים.

תזכורת : ראו “העיר”. 19 במארס 2004. המקומון התל אביבי “העיר”. מר חיים יבין מ- אוֹשְיוֹת השידור הציבורי לדורותיו ומי שמשמש קריין “מבט” מצהיר עכשיו נוכח ניהול רשות השידור ע”י יוסף בר-אל כהאי לישנא : “אני לא עובד ברשות. אני ספק קבלן עצמאי. אני לא מעוניין לדבר על חופש הדיבור ברשות” . חיים יבין שומר על אגפיו גם במחיר כבודו האישי ועל חשבון האמת. לא להאמין…? דווקא להאמין…! גם אנשים מכובדים משילים מעל עצמם את הזכות העליונה להיות ריבון של עצמם. בחלוף שנה וחודשיים הודח סולק יוסף בר-אל מרשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון.  

פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה, כשפנה באופן אישי לשבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור ו- 24 אנשי מליאת רשות השידור, וגם לשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002, שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה. זה לא עזר לו. הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה. עם מינויו לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור, הנהיג יוסף בר-אל מדיניות כלכלית מפוצלת מידי בתוככי רשות השידור. הוא חגג ברוב עם והדר בקיץ 2002 יחד עם מר רענן כהן השר הממונה את חנוכתו של ערוץ 34 (הערוץ הישראלי הלווייני בשפה הערבית – מס’ 169 באותה התקופה על הממיר של YES) ש- כוּוַן למדינות ערב השכנות וגם הרחוקות יותר, והעמיד לרשותו סכום כספי מדהים של יותר מ- 80.000000 (שמונים מיליון) שקל, מתקציבה השוטף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו”ר נחמן שי ואנשי המליאה שאישרו את ההחלטה התמוהה והמביכה שותפים מלאים לביזיון הטלוויזיוני הזה. הסכום הכספי האטומי הזה עבור מימון ו- תחזוקת ערוץ סרק מס’ 34 של רשות השידור בגובה של 80.000000 שקל נלקח מתקציב הפעולות של ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל”. מובן שפעולת השידור הפיננסית הזאת מצאה חן בעיני רענן כהן השר הממונה על חוק ביצוע רשות השידור, אך הייתה נפסדת, פסולה, ו- חסרת כל הגיון ציבורי מבחינת הצופה הישראלי. היא הביאה באחת ליצירת  Overdraft ענק בקופות ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל”. חוֹק רשות השידור איננו מביא בחשבון בניסוחו המדויק הקמה ופריסתו של ערוץ טלוויזיה בינלאומי ממין זה שתכליתו לפנות לאוכלוסיות שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. צורת הניהול הכלכלית הנוכחית הזאת של יוסף בר-אל הייתה חובבנית מכל היבט ומסוכנת מאוד. היא גרמה נֶזֶק מצטבר שסופו משבר כספי חמור שהתרחש בתוך שנים ספורות ברשות השידור. הפרויקט המטופש והמגלומני איננו מותיר מספיק מַמוֹן למִימוּן מטרות השידור הציבוריות של שני הגופים העיקריים, הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל”. ערוץ 34 הישראלי הלווייני בערבית איננו רלוואנטי בעליל למשלם האגרה. הדבר כמובן משתקף ברייטינג האפסי שלו בתחומי הצפייה של מדינת ישראל הדומה לקודמו האריתמטי בסקלה. הכוונה לערוץ מס’ 33 של רשות השידור. (אין שום נתון היכול לאשר את רייטינג הצפייה בו במדינות הערביות השכנות לרבות מצרים ומדינות המפרץ הפרסי). פריחתו יָעֵנִי של ערוץ 34, הביאה במקביל לשקיעתו של ערוץ 1 שאמור להוות את פסגת השידור הציבורי בישראל. הערוץ הציבורי נבלם ושימש תקופה ארוכה בימים ההם בִּימָה לאוסף של שידורים חוזרים בכמות בלתי סבירה, חסרי רלוואנטיות, ונעדרי כיוון. כולם ראו את זה. אירוני לחשוב שאיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה לא העז לפצות את פיו. ואז הגיחה לפתע ב- 1 באוקטובר 2003 העיתונאית מיכל אהרוני ופרסמה את רשמיה ואת האינפורמציה שבידיה אודות קורות ערוץ 34 בעיתון “מעריב” תחת הכותרת “ערוץ מיותר אבל חסין”.

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 2003. העיתון “מעריב”. העיתונאית מיכל אהרוני מפרסמת את האינפורמציה שבידיה אודות כדאיות ההשקעה העיתונאית והכלכלית בערוצים 34 ו- 33 של רשות השידור תחת הנהגתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל. מיסוד ערוץ 34 הכושל היה פרי רעיונם של יוסף בר- אל והשר הממונה על רשות השידור בעת ההיא מר רענן כהן. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט החלה לעקוב בדאגה רבה אחר המתרחש ברשות השידור הציבורית. הפוסט שרשמה מיכל אהרוני ב- “מעריב” ב- 1 באוקטובר 2003 ניצב כ- תמרור אדום מהבהב (!). היה ברור כי יוסף בר-אל חורק וכי משימת ניהול השידור הציבורי של מדינת ישראל גדולה עליו בכמה מספרים טובים. (באדיבות העיתון “מעריב”). 

בקיץ 2003 החלה המפולת הכלכלית לצבור תאוצה. היא לא איחרה לבוא וסופה מי יישוּרנו. היה ברור כבר שמנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מנכ”ל נֶפֶל משני ההיבטים העיקריים של תוכן וכלכלה. נדבכיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהונחו ומוסדו על פי שיטה בימיהם של שמואל אלמוג, ארנון צוקרמן, דן שילון, ומוטי קירשנבאום הוזזו עכשיו ממקומם והוצבו בסדר אחר ובזוויות שונות. קריסתה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 הייתה בלתי נמנעת עוד. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט ידעו שמדובר במינוי עבר מופרך לחלוטין וכושל ע”י שניהם, ונדרש לתקנו, אף על פי כן המתינו. הפוליטיזציה עשתה שַמוֹת בשידור הציבורי. לאחר שתיים עשרה שנות שידור רצופות נסגרה תוכנית הבוקר של ערוץ 1 “בוקר טוב ישראל” בהוראתו של המנכ”ל יוסף בר-אל. מטעמי חיסכון כמובן. לא ייאמן (!). באמצע שנת התקציב של 2003, דרש מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לסגור לאלתר את רשתות הרדיו של “קול ישראל”, קול המוסיקה, רשת א’, ורק”ע (רשת שידור בשפות שונות למען העולים החדשים). הציבור שהבחין במזימת החיסול באִיבָּה מנע זאת ממנו. אח”כ ביקש לאחד את שידורי קוֹל המוסיקה ורשת א’, ולקצץ בשעות השידור שלהן ושל רק”ע. עכשיו כבר התערבו הפוליטיקאים וחלק משרי ממשלת ישראל ש- “דרשו את טובת הציבור”, ולא אפשרו לו לבצע את השינויים שרצה בהם. זאת רק ההתחלה. בל נשכח שבתחילת כהונתו באפריל – מאי 2002, קנה יוסף בר-אל את משחקי מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה ביותר מ- % 6000 (ששת אלפים אחוזים) מאשר שילמה רשות השידור למשחקי גביע העולם בכדורגל של המונדיאל הקודם בצרפת 1998. לא ייאמן (!). בסתיו 2002 שילם מנכ”ל רשות השידור סכום עתק של מיליוני דולרים להתאחדות הכדורגל הישראלית תמורת שידורה של תוכנית סיכום זניחה של ליגת העל במוצ”ש, בעוד המתחרים שלו ערוץ 2 וערוץ 10 גורפים לידם את השידורים הישירים היוקרתיים. בשלוש עונות הכדורגל של 2003 / 2002 , 2004 / 2003, ו- 2005 / 2004, שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עונה כ- 2.800000 (שני מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. 8.400000 (שמונה מיליון וארבע מאות אלף) דולר בשלוש עונות תמורת ס”ה של 108 (מאה ושמונה) שעות שידור, 18 מהן בשידורים ישירים ו- 90 שעות של תקצירים מוקלטים מאוחרים. עלות שעת שידור ממוצעת כזאת עומדת על 78000 (שבעים ושמונה אֶלֶף) דולר. סכום מופרז ולחלוטין ולא כדאי, גם בהתחשב בסחורה הפגומה.

                                                                                                                  “Something is rotten in the state of Denmark”. (William Shakespeare).

יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב בְּמַמְלֶכֶת דֶּנֶּמַרְק, אומר מָרצֶלוּס בלילה חשוך במרומי טירת אֶלְסִינוֹר לחברו הוֹרָצְיוֹ בעת שמירה ב- לילה צונן, דקות ספורות לפני המפגש הדרמטי של המלט עם רוח אביו בתחילת המחזה. כשקראתי לאחרונה שוב את המחזה, “המלט נסיך דנמרק”, של וויליאם שייקספיר חשתי עוד הפעם מתח ותנודות. הרגשתי בתחושות לבי כי וויליאם שייקספיר התכוון בהגדרה הנ”ל גם לנעשה ברשות השידור של המנכ”ל יוסף בר-אל ולמתחוֹלֵל בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של יוסי משולם. זה נכון ש- “המלט נסיך דנמרק” הוא רק מחזה אבל רשות השידור היא טרגדיה. זהו מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל שהכריז ב- 26 באפריל 2002 ללא בושה בגלוי ובפרהסיה בפניה של העיתונאית שרי מקובר, כי הוא מייצג את דעת ראש הממשלה מר אריאל שרון והקוֹנצֵנזוּס הממשלתי שלוֹ. יוסף בר-אל הוביל יחד עם יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן ונציגי העם במליאת רשות השידור מהלכים שאין הדעת סובלת. שום שסתום לאומי לא בלם את השחיתות הפושה ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. מדהים. אחד משיאי המחלוקת החריפה בין מנכ”ל השידור הציבורי לבין הציבור עצמו, היה ריאיון נוקב שהעניק בימאי הקולנוע דורון צברי ואחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים של הדור הצעיר בישראל לעיתון “ידיעות אחרונות” ביום שישי – 21 במאי 2004, בו קבע מפורשות כלהלן : “רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל היא הגוף הציבורי המושחת והמסואב ביותר בישראל, בזבוז כספים משווע, התעמרות באזרחים, ולוח שידורים מעליב” [6]. האשמה חסרת תקדים בחריפותה ו- חומרתה. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל נמנע מלתבוע למשפט את מר דורון צברי על הוצאת דיבה ולשון הרע.

יש להוסיף כאן את הטקסט הבא : חֶבֶר נאמניו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בצמרת המנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל”, וגם בדרגי מנהיגות זוּטרים יותר, הצטרף אליו אל יוסף בר-אל ללא היסוס וללא שֶמֶץ של בושה יחדיו עם שאר הבוחשים בבִּיצת הרקק. הקבוצה הטלוויזיונית הפוליטית הירוּדה הזאת וחסרת הכישרון, הצליחה להגשים במרץ רב ולהעלות לאוויר לוח שידורי טלוויזיה חנפני ופתטי. היא הצדיקה במאה אחוז את האקסיומה המתמטית שטבַע בשעתו וויליאם קוּל : “…כמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה אך מספר האוכלוסין גדֵל בהתמדה…”. ההתערבות הפוליטית הגסה בנעשה ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו גם יחד ובחישת שרי הממשלה בתכני השידור הגיעה לשיאים שלא נודעו כמותם בעבר. בהיעדר מטה מסודר הביא יוסף בר-אל ב- 2003 לרשות השידור חמישה יועצים חיצוניים ללא מִכרז : דוד אדמון ז”ל איש הליכוד יועץ לענייני פרסום וקידום מכירות, גב’ רחלי גולדבלט יועצת תקשורת ותדמית, מר ערן גזית יועץ לטכנולוגיית המידע, עו”ד שלמה תוסיה – כהן יועץ לקידום פרויקט שערי צדק, וד”ר לינדה עפרוני יועצת כלכלית בתחום השכר. מבקר המדינה השופט בדימוס מר אליעזר גולדברג תקף בחריפות רבה בדו”ח שלו בתחילת חודש מאי 2004 את המהלכים האלוּ של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר לאחר שהתפרסם דו”ח מבקר המדינה, אך תוכנו כבר הספיק להישכח, החליט מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל למנות את כתב התקשורת של העיתון “ידיעות אחרונות” מר עֵרָן הָדָס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדהים (!). זה לא היה עוד סוד כי מהלכי הניהול המביכים וחסרי כל הצדקה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל שנראו נטולי היגיון, הונחו תחת זכוכית מגדלת של שלושת העיתונים הגדולים במדינה “מעריב”, “ידיעות אחרונות”, ו- “הארץ”. צריך לקרוא ולבחון בזהירות את המאמרים, הכתבות, וגם בין השורות את דו”חות הביקורת שהכינו כתבי התקשורת שלהם, מר בועז גריילסמר לעיתונו “מעריב”, מר ערן הדס “לידיעות אחרונות”, וגב’ ענת באלינט בעבור קוראי “הארץ”, בשנים ההן של 2004 – 2002 אודות התנהלותו של יוסף בר-אל. עיון בקטעי העיתונות הישנים ההן מאפשרת להבין מייד מדוע מינה מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לפתע את עֵרָן הָדַס החנפן למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדובר ב- פונקציה שכלל איננה קיימת בהגדרות תפקידי הניהול בטלוויזיה הממלכתית. ערן הדס המתרפס התמנה למנהל השידורים של ערוץ 1 לצִדם של מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מר מוטי עדן ומנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יוסי משולם.

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב’ ענת באלינט מאמר קטגורי במוסף הכלכלי של עיתון “הארץ” שכותרתו זועקת לשמים, כלהלן : “…ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו”ח של חב’ ברייטמן – אלמגור, הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל. ממכתב ששלח יו”ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ”ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35 מיליון שקל ב- 2002 לעומת 200 מיליון שקל כפי שמופיע בדו”ח של חב’ ברייטמן – אלמגור…”. בגוף המאמר שנשא אישום קשה, הוסיפה גב’ ענת באלינט, כלהלן : “זאת הפעם הראשונה שיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אברהם נתן, אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ”ל יוסף בר-אל, יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ”ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון”. מאמר התחקיר של גב’ ענת באלינט לא זכה בשעתו לכתב הגנה של רשות השידור.

barel 1

טקסט מסמך : 22 ביולי 2004. מדור הכלכלה של עיתון “הארץ” והעיתונאית ענת באלינט חושפים ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ”ל יוסף בר-אל. בחלוף תשעה חודשים ו- עשרים ימים ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל מכיסאו הרם בעוון שוחד מסך ושחיתות וגירשה אותו לקרן זווית אפלולית בירכתי ההיסטוריה הציבורית של השידור הציבורי. (באדיבות “הארץ” ומו”ל הארץ” מר עמוס שוקן). 

המשנה לפרקליטת המדינה גב’ מרים רובינשטיין שלחה למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בחודש יוני של שנת 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1. במסמך כתבה גב’ מרים רובינשטיין את הטקסט כלהלן : “…בדיון שנערך במשרדה בעניין העיתונאי עֵרָן הָדַס, יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה, ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה…”. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו גב’ חנה מיצקביץ’ הבוחשת נגדו בקדרה. בטרם אולימפיאדת אתונה 2004 מינה מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז באוקטובר 2003 את מזכירתו האישית גב’ אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת שירותי המנהל של ערוץ הטלוויזיה 33 וערוץ 34 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר שנשוי לאחותה. את מֵאִיר בַּר מינה למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם כן ללא מכרז. מדהים (!). העיתונאים הוותיקים “והאמיצים” בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, רובם משת”פים ו- מוגי לֵב של ממש שתקו כרגיל. הם לא שאלו את המנכ”ל שלהם שאלה מתבקשת אחת, “…אלו כישורים מקצועיים יש לגב’ אילנה זנגילבאף כדי לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל…?”. רק קומץ, אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וכמה מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה ומנהיגותה דאז של גב’ וֶורד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה. נראה היה כי המנכ”ל נסוג וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים הנפוטיסטיים שלוֹ חסרי כל היגיון.

טקסט מסמך ( 1 ) : 6 במאי 2004. דו”ח מבקר המדינה. העיתון “מעריב” שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז”ל. תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת “עסק משפחתי” העוסק בחשיפת דו”ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ”ל יוסף בר-אל. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם. (באדיבות עיתון “מעריב”).

טקסט מסמך ( 2 ) : 6 במאי 2004. דו”ח מבקר המדינה. העיתון “מעריב” שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז”ל. תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת “עסק משפחתי” העוסק בחשיפת דו”ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ”ל יוסף בר-אל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט עקבו גם אחר הנפוטיזם חזר התקדים כפי שהתגלה בממלכת השידור של המנכ”ל יוסף בר- אל. בחלוף שנה הדיחה אותו ממשלת ישראל ממשרתו הרמה. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם. (באדיבות עיתון “מעריב”).

בחודש אפריל 2004 נשכר מר בן – ציון ציטרין איש עיתון “הארץ” ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לשמש עורך “מבט” ללא מכרז. אגודת העיתונאים הירושלמית הגישה עתירה לבית הדין לעבודה נגד העסקתו וזכתה בעתירה. כעבור חצי שנה מיום מינויו הודיע לו מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל כי אין הוא יכול להתייצב עוד מאחורי המינוי השערורייתי שלוֹ עצמו, ושילם לבן – ציון ציטרין 150000 (מאה וחמישים אלף) שקל מקופת רשות השידור כשכר פשרה לארבעה חודשי עבודה. בספטמבר 2004 פרסם העיתון “ידיעות אחרונות” ידיעה מרעישה, כי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן שלח מכתב בהול לראש הממשלה אריאל שרון ובו הוא מתריע על קריסתה הכספית והניהולית הקרבה והולכת של רשות השידור תחת שלטונו של המנכ”ל יוסף בר-אל. מר אברהם נתן ברח מהספינה הטובעת שאותה ניסה לנווט בחוסר כשרון נורא , והצדיק את האמירה, שְ- “אין תרופה לחוסר כשרון אלא בתוספת כשרון”. דבר שאֵין הוא מצויד בו וגם לא המנכ”ל שלוֹ. בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר מר אהוד אולמרט שהוא גם השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר אח”כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון “הָאָרֶץ” מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ”ל רשות השידור מתפקידו הרם, והעניק לו כותרת, “שידור לא ציבורי”. הנה החלק העיקרי במאמר המערכת המתייחס לאיכותו המקצועית השלילית של יוסף בר-אל [7] : “החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל, פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה, מטעם השר ומטעם עצמם . התערבות השר בניהול הרשות , שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי, מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ”ל. יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי. מינוייו הנפוטיסטיים וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ, דִרדרוּ את הרדיו והטלוויזיה הציבוריים בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם. יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם”.

תוכן מאמר המערכת של עיתון “הארץ” וודאי שלא היה זר לי. הוא גם לא היה זר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט. עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, הלוא הם “כלי מלחמה פוליטיים”. אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור מתרחש דבר רע מאוד. הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ”ל לא רק לא מוכשר, אלא גם על פי הגדרתו מסואב ומושחת. הוא היה נחוש להדיח אותו. ב- 22 בינואר 2004 החלפנו דעות על הקוֹרֶה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בקיץ 2002 יצא יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור נגד מדיניות שידורי הספורט של ערוץ 1 שהיה לי הכבוד להיות השושבין שלה. בכנס מיוחד שלא מן המניין בהשתתפות הוועד המנהל של רשות השידור, אנשי וועדת הכספים של מליאת רשות השידור, ובהשתתפותו של יו”ר וועדת הביקורת של רשות השידור במליאה עו”ד אבי שמידט, ובהשתתפותו של יוסף בר-אל כמובן, שנערך ביום ראשון – 21 ביולי 2002 בארבע וחצי אחה”צ, בבנייני מערכת הטלוויזיה והרדיו בקרייה בתל אביב, מצא צורך לצאת פומבית חוֹצֵץ נגד רכישת זכויות השידורים על ידי של אירועי הספורט הרלוואנטיים. הוא עשה כל מאמץ להציג אותי כעבריין פלילי שחרג מסמכויותיו. הנה תמליל מדויק של דבריו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מאותה פגישה, המעידים לא רק על בורותו המקצועית בנושא, אלא ניסיון נואל שלו להציג את רפיסות שידורי הערוץ הציבורי בתקופת המנכ”ל הזמני רן גלינקא הנוטה להיהפך לדבריו לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים), ואותי כקרימינל [8]. ראיתי בו איש מסית ומדיח נגדי שלא בצדק, מנכ”ל רשות שידור שמנקודת מבטי מהוות את האנטי תזה של המונח “יושרה”. ברור ששכרתי את שירותיהם המשפטיים של עו”ד גלעד שר ועו”ד אופיר טל כדי שיגוננו עלי מפני קוריוז שהתפתח למונסטר. אגודת העיתונאים סירבה להגן עלי מפני שביודעין לא הייתי חבר בשורותיה. שילמתי לשני ה- עו”ד מכיסי הפרטי. קראתי את הסטנוגרמה המגוחכת של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר מר נחמן שי. היא הזכירה לי סוג של התכנסות של יועצים ומפקחים מטעם מושל הממלכה בטירת אלסינור. אנשי הוועד המנהל המוזכרים בסטנוגרמה הבאה לא היו בקיאים בלשון המעטה בענייני תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית, ובעסקי הרכש, הקנייה, ותשלומי זכויות שידורים של אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים שאנוכי עסקתי בהם (בתנאים תחרותיים) כנציג רשות השידור ומטעם רשות השידור. רמת השיח בדיון ההוא של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל וחבר היועצים – מפקחים שלא התמצא כהוא זה במה שהתחולל בפורטו – פורטוגל הייתה פתטית. הצגת נתוני הרכישה ונסיבותיה כפי שנמסרו באותה פגישה היו בלתי מדויקים לחלוטין. הנה התמליל המביש של הסטנוגרמה שהתנהלה נגדי, בעוד, עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפחדנים (לא כולם) נעמדו בצדי הדרך והחרישו. הם לא תמכו בי. הם ילאו פיהם ו- שתקו. רובם התבצרו במדמנה שחפרו והקימו לעצמם.

יוסף בר-אל : “המצב הכספי הקטסטרופלי הוא בטלוויזיה ברוממה. תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב- % 104 בשישה חודשים. זאת אומרת גמרו את 9.5 מיליון השקל בשישה חודשים. אני לא האמנתי לזה. קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.5 מיליון שקל בחודש על תקציב פעולות. זה חוץ מהספורט שהוא חרג, הכל חרג, אבל בכלל כל תקציב החדשות, המבנה שלוֹ, אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו, כי אתם אישרתם. אני רוצה להגיד לכם , אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40 מיליון והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.5 מיליון. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5…”.

עו”ד אבי שמידט : “המצב קשה…”.

יוסף בר-אל : “זה קטסטרופה…אני שמעתי בוועדת החינוך והספורט של הכנסת שאתם אישרתם עבור 4 משחקים בקדם גביע אירופה של יוּרוֹ 2004 300000 (שלוש מאות אלף) דולר למשחק לחברת UFA בגרמניה…”.

עו”ד אבי שמידט : “מיליון וחצי דולר…”.

יוסף בר-אל : “מיליון וחצי דולר זה 7.5 מיליון שקל, אבל לכל משחק כזה יש לוֹ משחק גומלין בארץ. ההתאחדות פנתה אלינו ושאלה כמה אתם מציעים על המשחקים בארץ. אמרתי להם 80000 (שמונים אלף) שקל, והוספתי אין לנו כסף. נציג ההתאחדות אמר לא, זו תישמע בדיחה. התווכחנו בין שנינו. הצעתי להם 70000 (שבעים אלף) דולר. השיבו לנו שזו בדיחה”.

עו”ד אבי שמידט : “מתי זה נסגר ? באיזה תקופה ?”

יו”ר רשות השידור נחמן שי : “מה נסגר ?”

עו”ד אבי שמידט : “מה זה המשחקים האלה ? גמר של מה ?”

יוסף בר-אל : “מוקדמות גביע אירופה לאומות. אני לא מומחה גדול לדברים האלה…אז אני מגיע למה ? לפי שניים מתקציב החדשות על שמונה או עשרה משחקים מצ’וקמקים. בינינו, מה זה נבחרת ישראל במוקדמות גביע אירופה ? אם הייתי שם את הסכום הזה היו באים ואומרים לי אנחנו משוגעים…”.

חבר המליאה נועם גרסל : “מישהו לקח בלי סמכות ?” (הערה שלי : הוא מתכוון אליי…ליואש אלרואי…אנוכי הוא הגנב על פי חוות דעתו של החנפן הזה שקוראים לו נועם גרסל…).

יוסף בר-אל : “כן. מי שיש לוֹ סמכות לחתום, כן. אנחנו מבררים. קודם כל רוצים לראות את ההסכם הזה. אני אפטר אותו. ויכול מאוד להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה.”.

חבר המליאה נועם גרסל : אני רוצה לדעת שהגנב נתפס…(הערה שלי : מה אתה אומר נועם גרסל…? אתה באמת רוצה לדעת שהגנב יואש אלרואי נתפש…?)

כעבור זמן קצר הפך מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל את עורו. האיש שדיבר על שידור משחקי נבחרת ישראל בכדורגל המצ’וקמקים בעונת השידורים של 2004 שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, רכש כמעט כל דבר שזַז. יוסף בר-אל הסכים לנדב מכיסו הציבורי של משלם האגרה תמורת זכויות שידורי הספורט בשנת 2004 סכום שיא של כ- 18.300000 (שמונה עשר מיליון ושלוש מאות אלף) דולר, שהם כ- 82.000000 (שמונים ושניים מיליון) שקל. אולי מפני שנותר לו כסף בקופה לאחר שהפסיד את שידורי הכנסת שהיו נחלתו הבלעדית של ערוץ 33 מאז 1994 ועכשיו נלקחו ממנו. הנה הפירוט.

א. אולימפיאדת אתונה 2004 כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר.

ב. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004 (2004 EURO) כ- 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ג. משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בכדורסל בליגת ה- EuroLeague כ- 3000000 (שלושה מיליון) דולר. הערה : יוסף בר-אל וויתר בהסכם הזכויות עם מכבי ת”א גם על ההכנסה משקופיות חסות הנאמדת ב- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר לעונה, והעבירה לידי מכבי ת”א. לכן מדובר לא בסכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר אלא ב- 4.200000 (ארבעה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ד. משחקי הפועל ירושלים בכדורסל בליגת ULEB כ- 1.000000 (מיליון) דולר.

ה.  תקציר משחקי ליגת העל בכדורגל בשבתות ושידורים ישירים של שני משחקי חצאי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

ו. שידורים ישירים מליגת העל בכדורסל ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל כ- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ז. שידורים ישירים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – גרמניה 2006 כ- 700000 (שבע מאות אלף) דולר.

ח. הוצאות הפקה הכלליות של כל משדרי הספורט כ-  3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הוציא מקופת השידור הציבורי בשנת התקציב של 2004 סכום של כ- 18.3 מיליון דולר עבור שידורי הספורט, שהם כ- 82 מיליון שקל. בצדק או לא. לא זה לֵב העניין. לב העניין הוא שמעשהו זה בא כשנתיים לאחר “תמיהתו” המתחסדת הפומבית בפני ה- Board הציבורי שלו, היינו, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, כשאמר – שאל – תמה בכתובים כלהלן : “האם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) בעקבות תקציב זכויות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המגיע ל- 40 מיליון שקל…?”. לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן…(!) חלק מדיווחיו של מנכ”ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל ולחברי וועדת הכספים של הרשות, לרבות יו”ר וועדת הביקורת של הרשות, לא עמדו מעולם במבחן המציאות. המדהים הוא שכולם שתקו. לא רק שתקו. ידעו ושתקו. השתקן הראשי בתחילתו של המשחק המושחת, המכוער, והמעוות הזה היה יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. צריך לציין עוד, שבעונת השידורים 2005 – 2004 נוספו למערך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם שידורי כדורגל מן ה- Premiere League האנגלית.

“אין כל חדש תחת השמש”, כדברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו של המנכ”ל יוסף בר-אל. אינני שונא את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני רוחש בוז לעליבותו המקצועית. מינויו למנכ”ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית ההיא  של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים. רובם מכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ”ל הנוכחי ההוא יוסף בר-אל. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה לחנפנית ומשת”פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות בשם “עיתונאות מסודרת” המזכירה משטרים אפֵלים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עיתונאים, מפיקים, ועורכים בעלי ניסיון רב בתחום השידור, מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם כ- “יֶסְמֶנִים”, מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון. החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ”ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון “ידיעות אחרונות”, “…הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי…”, שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [9].

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדרך הטובה ביותר להגן על “תוֹכְנַת הניהול” של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ”ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ”ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את מליצת השירה הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א’ בספר תהילים האומרת : “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”. זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי ודן שילון ייבדלו לחיים ארוכים, ואת מוטי קירשנבאום ז”ל.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו. הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור. מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ”ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ”ל רשות השידור אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה. יתירה מזאת. היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם בבג”צ. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו”ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ”ל רשות שידור מְסוֹאָב. ב- בג”צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח”כ איתן כַּבֶּל, נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ”ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [10] ו- [11].

טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו של יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו הרמה כ- מנכ”ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 2 במאי 2005. ח”כ איתן כבל ממפלגת “העבודה” מספר לעיתון “מעריב” על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה שהציע לו מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל . (באדיבות העיתון “מעריב”).

ראו גם “הארץ”. 3 במאי 2005. שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון “הארץ” כי “מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך”

ראו גם “הארץ”. 3 במאי 2005. עיתון “הארץ” מפרסם בכותרת הראשית שלו, “הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל”. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ”ל רשות שידור מכהן. 

מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וגורש מתפקידו באופן מחפיר נוכח פני האומה מכהונתו הרמה, שלוש שנים לאחר מינויו ע”י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה ההנישאה ב- 2 ביוני 2002. 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ”ל רשות השידור המביש. 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו, וגם דני נווה, ופואד בן-אליעזר. 2 שַרים התנגדו להדחה, דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה, “כי מעולם לא היה מנכ”ל רשות שידור שהצליח בתפקידו, כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם”, והוסיפה, “אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל”. טיעון פתטי ומר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו”ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי, הרווי ממילא בחלוקת ג’ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים. מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו”ח האחרון שלו במאי 2005, כ- טיעון בלתי מתקבל על הדעת של דליה איציק. כתב סנגוריה מגוחך המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר היושרה הקיימת ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל, כאל נורמה (!). גב’ דליה איציק הייתה תומכת סדרתית ונלהבת של מר יוסף בר-אל לאורך כל הדרך. בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך ב- 1990, הרימה את יד ימין שלה והצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקדנציה של שלוש שנים, 1993 – 1990. כזכור, משהתמנה מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 18 באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור הוא הדיח את יוסף בר-אל מתפקידו ומינה במקומו את יאיר שטרן.

ב- 2002 החלה ערוץ 1 לאבד את צופיו בקצב גובר והולך לערוץ 2 ואח”כ גם לערוץ 10. בן אנוש יודע להתרגל, להסתגל, ולהתאים את עצמו לחיי עליבות. זאת היא הסכנה במִדְרוּג הנורא ואיום של ערוץ 1. משלם האגרה מסכין לקשקוש הזה של מדד הצפייה הסופר נמוך בטלוויזיה הציבורית. המממן הציבורי מקבל כמובן מאליו את תחיבת היָד לכיסו הפרטי כאילו זה צו הגורל, במקום להתמרד. המצב ששורר בערוץ 1 וברשות השידור תחת ניהולו של יוני בן מנחם ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור איננו מתקבל על הדעת. אין השידור הציבורי (עדיין יש בו גם דברים טובים) יכול להרשות לעצמו מִדְרוֹג כה עצלני. עם כל הכבוד השידור הציבורי לא משוחרר מעוּלוֹ של הרייטינג.

השידור הציבורי בישראל הופך ל-רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם. בדרך כלל לרָע.

רוש ולענה. טיב מידותיו ותכונותיו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ידועות. גם דרך התנהגותו. בעיני חלק מהאנשים הוא מוצא חן, אף מאוד, והם מחשיבים אותו בנוסף לכל – לג’נטלמן. חלק אחר חושב בדיוק ההפך וממעיט לחלוטין מהדמות הג’נטלמנית שהחלק הראשון עוטף אותו בה. לא מעט עורכים ומפיקים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מבין כמה משרי הממשלה טוענים כי האיש כוחני מידי ואיננו מוכשר בעליל להנהיג רשת תקשורת. עיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו “קול ישראל מודעים היטב לעיתונאות הבעייתית שניבטה מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון בשנים 2005 – 2002 ומסכינים עמה כאילו לא קרה דבר. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. ידוע שמשרד מבקר המדינה תקף בזמנו את מדיניות הניהול של יוסף בר-אל ועוד נדון בכך. הדבר המדהים ביותר הוא שאותם אנשים – עיתונאים נכבדים ובעלי מוניטין ברשות השידור משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בֵּן אֵנוֹש – לדבר בשם מצפונם כדי להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה הגדולה והמציאות חזקים מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. ב- 2 במאי 2005 קרה הדבר : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה החלטה דרמטית חסרת תקדים בתולדות המדינה, להדיח את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ”ל רשות השידור ולגרש אותו מכיסאו כמנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל.

ניסוחים בינלאומיים (1) : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו, גם אם מדובר ביו”ר הוועד המנהל לשעבר של רשות השידור נחמן שי, היום הוא ח”כ במפלגת “המחנה הציוני”.

הח”כ נחמן שי מי שנמנה על מפלגת “המחנה הציוני” שימש בראשית שנות ה- 2000 בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא היה מינוי פוליטי של הממשלה ו- הצטייר בעיניי כמעט מייד כעסקן נמוך דרג שרואה במהלך הפקדתו על השידור הציבורי קרש ניתור לחיים הפוליטיים. הוא עשה זאת בגלוי, לא ניסה להסתיר את שאיפותיו הפוליטיות, והתגלה לי לא רק כ- עסקנצ’יק אלא גם יו”ר אופורטוניסט בתקופתו הקצרה ברשות השידור לפחות בשלושה מקרים : הפעם הראשונה, בעת ביצוע משימת השידור הישיר בערוץ 1 הציבורי ב- 1 בספטמבר 2001 מבוסניה הנוגע משחק הכדורגל בוסניה – ישראל במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. נחמן שי הסכים לשלם לאביב גלעדי באמצעות קומבינה עם שר האוצר סילבן שלום סכום של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת השידור הישיר מבוסניה לאחר שמ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ואנוכי נפנפנו אותו מפני שלא קיבל את הצעתנו לשלם לו 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אלף) דולר סכום גג. “חפש את החברים שלך”, אמרנו לאביב גלעדי ונפנינו ממנו. אולם יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שב אליו וביקש בכל זאת לרצות אותו ברגע האחרון. הוא שילב זרוע עם סילבן שלום מאחורי גבינו כדי להצטייר מושיע העם והסכים לשלם לאביב גלעדי ללא כל הצדקה את מה שאני סירבתי, סכום אסטרונומי של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. הפעם השנייה הייתה בעת ניהול מו”מ הנֶפֶל של מ”מ מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל עם חברת “צ’ארלטון” אודות השגת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. נחמן שי כיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור תמך בהסדר הכספי היקר שערך המנכ”ל יוסף בר-אל , הסכם שלא היה לו אח ורע בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם, בו שידרנו רק 8 (שמונה) משחקים ונדרשנו לשלם בעבור כל שידור ישיר כמעט חצי מיליון דולר, וגם לשדר את אותם 8 המשחקים Off tube מהאופן בירושלים במקום לבצע את משימת השידור הישיר מהשטח. זה היה חרבון עיתונאי וחרבון כלכלי של רשות השידור חסר תקדים תחת מנכלותו של יוסף בר-אל בעת ההיא ואשר היו לו השלכות קרדינליות שגרמו להיחלשותו המיידית מחד של ערוץ 1, ומאידך התחזקותו בו במקום של ערוץ 5 בכבלים. יוסף בר-אל היה טירון גמור וחסר כל מושג בניהול מו”מ אודות רכישת זכויות שידורים בינלאומיות בזירות הספורט בכלל והכדורגל בפרט. הוא לא ידע ולא הכיר את ההיסטוריה, את התנאים, ואת מחירי השוק. הוא יוסף בר-אל בגיבויו של היו”ר נחמן שי ובגיבוי הממנה שלו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור הלוא הוא השר רענן כהן האחראי על ביצוע חוק רשות השידור, השליך את חכתו למים העכורים והיה בטוח שהוא צד דג זהב, אולם החכה העלתה נעל יְשָנָה ובְּלוּיָה ולדאבון לב גם יקרה. רשות השידור שילמה טבין ותקילין תמורת סחורת שידור מצומקת. זאת הייתה שגיאה קרדינאלית מאין כמותה וחסרת תקדים בממדים שלה. בינתיים מיסד ערוץ 5 בכבלים את את ערוץ 5 פלוס שלו, קנה את 56 (חמישים ושישה) המשחקים הנותרים של טורניר גביע העולם של יפן / קוריאה תמורת סכום פעוט, והטיס למוקד ההתרחשויות בשתי המדינות האלה את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ. 56 השידורים הישירים של ערוץ 5 בכבלים לא אפשרו לי לרכוש חסויות בקנה מידה כספי גדול לתקצירי הערב שלנו, מפני שערוץ 5 בכבלים כבר שידר את המשחקים האלה לפנינו ועוד בשידורים ישירים בהיקפים מלאים. היה מדובר בביזיון קולוסלי, מסע נֶפֶל של רשות השידור מכל היבט. נחמן שי איננו יכול להכחיש את העובדה שהוא תמך באינציאטיבה השלילית ביותר, תכנית וכלכלית, של יוסף בר-אל במו”מ ההוא עם צ’ארלטון. מהיכן אני יודע ? הוא נחמן שי סיפר לי זאת בעצמו והוסיף שהיו עוד כמה חברים בוועד המנהל של רשות השידור שתמכו ביוזמת תשלומי הכדורגל של יוסף בר-אל מבלי שנבחרת ישראל משחקת שם. לשלם כ- 500000 (חצי מיליון) דולר זכויות שידורים בעבור משחק בודד…? מי שמע על ניהול מו”מ כספי כל כך כושל ומטופש מאין כמותו ו- אידיוטיזם שכזה…? זאת הייתה הפעם השלישית בה הוא נחמן שי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור לא התייצב לימיני בעת טריקת הדלת שלי ליוסף בר-אל בקיץ 2002 ונטישתי את ערוץ 1 ורשות השידור. הוא העדיף להתכתב עמי ולהיפרד ממני (כיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור) מאחורי גבו של מנכ”ל רשות השידור שלו. הוא היה בעיניי לא רק אופורטוניסט אלא גם איש חלש ופחדן.

היסטוריה. זה התרחש לפני הרבה שנים אולם הפרטים זכורים היטב. מינויו של נחמן שי בראשית שנות ה- 2000 ע”י ממשלת ישראל לתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור לא היטיב עם הרשות ולא הביא שום מזוֹר. עם מינויו גברו הריב והמדנים והתחדדו ביתר שֵאת. חוסר יכולתו ו/או כישרונו המקצועי של נחמן שי, מי שכיהן באוגוסט / ספטמבר של 2001 כ- יו”ר הוועד המנהל ומ”מ מנכ”ל רשות השידור בו זמנית (בשל התפטרותו של מנכ”ל הרשות אורי פורת ז”ל מתפקידו באוגוסט 2001), האיץ מנגד את התהליך ה- אנטגוניסט שהפך אותו לאישיות פוליטית מובהקת ו- בעלת השפעה תקשורתית עצומה לפרק זמן מסוים. תהליך מוכר. יוסף “טומי” לפיד ז”ל מי שהתמנה ע”י ממשלת מנחם בגין בתמיכת שר החינוך זבולון המר למנכ”ל רשות השידור השלישי ב- 1 באפריל 1979 החזיק בידיו מונופול כפול רב עוצמה כאשר מחודש יולי 1979 ועד חודש מארס של 1980 כיהן במקביל כמנכ”ל וגם כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לאחר הדחתו של ארנון צוקרמן). רק במארס 1980 מינה את יצחק “צחי” שמעוני ז”ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתמיכתו של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז פרופסור ראובן ירון ז”ל.

נחמן שי החליט בשעתו להתייצב בשתי רגליו מאחורי החלטה המוניטארית שלוֹ עצמו שכבר קיבל בעבר (כיו”ר ו- מ”מ מנכ”ל) היכן שהוא בקיץ 2001 לא להתעסק יותר עם מתווך זכויות השידורים של המשחק בוסניה – ישראל מר אביב גלעדי הדורש מַמוֹן רָב מידי תמורת זכויות השידורים הללו. ההתמודדות עמדה להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו בירת בוסניה. לפתע ערך נחמן שי תפנית כלכלית וחזר בעצמו. חזרתו הייתה הרבה יותר מ- בעייתית. הוא לא רק שבר את העיקרון של עצמו אלא הסכים לשלם 300000 (שלוש מאות אלף) דולר לאביב גלעדי לאחר שהוא, יאיר אלוני (מ”מ מנהל ערוץ 1 דאז), ואנוכי סגרנו על סכום זכויות שידורים בגובה של 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אלף) דולר. אפילו לא סנט אחד יותר. שר האוצר סילבן שלום יחדיו עם יו”ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל “גברי” לוי ומחזיק הזכויות אביב גלעדי כופפו את נחמן שי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. נחמן שי נשא כזכור באוגוסט 2001 בעת ובעונה אחת במשרת יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ”ל רשות השידור, וריכז בידיו סמכויות מקצועיות וכלכליות, בעצם בלתי מוגבלות. חומת ההתנגדות העקרונית שלו זאת שתמכה במדיניות הרֶכֶש שלי נפרצה. פוטנציאל התמרון שלו הצטמצם וגרר בעקבותיו התערבות פוליטית של שר האוצר סילבן שלום ברגע האחרון סביב שידור ספורט ישיר של משחק כדורגל לא מתוכנן, בו רשות השידור גם שילמה בסופו של דבר תוספת של יותר מ- % 25 למחיר, שממילא לא רצתה לשלם, וגם הכניסה אותי ללחץ אטומי בלתי אפשרי של הפקה ושידור. מר נחמן שי היה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת עיתונאי וכתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתי עֵד פעם לשיחה מעניינת בינו לבין הבוס שלוֹ במשרדו של דן שילון בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. לנחמן שי הוצעה הצעה קוסמת לצאת להשתלמות עיתונאית בת כ- 8 חודשים בארה”ב. הכתב הצבאי שאל את מנהלו, “האם יישמר לוֹ תפקיד הכתב הצבאי לכשיחזור”. מר דָן שִילוֹן לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לנַחְמָן שַי, “וודאי שלא”, והוסיף, “בחטיבת החדשות אין נחלות פרטיות”. לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שי מונה עמירם ניר ז”ל. נחמן שי לא חזר מעולם לתפקידו הישן. במשך השנים “התקדם” נחמן שי והפך לעוזר ודובר של פוליטיקאים, עד שהפך לפוליטיקאי בעצמו. לפוליטיקאים החודרים למערכת השידור יש תכונה מוּלֶדֶת או תוכנת מחשב נרכשת, המכוונת ומדריכה אותם לשַלֵם יותר במקום שלא צריך. בתמורה יפורסם שְמַם בציבור ויזכה לתהודה המתאימה. ראיתי זאת והייתי עֵד לכך שוב ושוב לאחר הסתלקותו הבלתי צפויה של אורי פורת מכֵּס מנכ”ל רשות השידור.

עננה כבדה רבצה על רשות השידור זה מכבר. היה לה יו”ר מתפתל שפוסח על שתי הסעיפִּים בשם נחמן שי, שַר ממונה רענן כהן שדמותו נחשפת לעיתים קרובות מידי בערוץ 33 של רשות השידור וקולו נשמע ברדיו “קול ישראל”, ומנהל ערוץ 33 איזוטרי ו- קירח מרייטינג בשם יוסף בר-אל. אף על פי שערוץ 33 נחשב לא רק ל- דַל, אלא היה נטול כל חשיבות שאיש איננו צופה בו, ונעדר כל מִדְרוּג (לחלוטין), אָרָב יוסף בר-אל והמתין לשעת הכושר להתפלֵח אל כֵּס מנכ”ל רשות השידור שהתפנה לאחר סילוקו משם של רן גלינקא. האמת, לא היה בזה כל שלילה. יוסף בר-אל יועצו לשעבר של המנכ”ל הזמני רן גלינקא, הוא איש שאפתן שביקש במארס 2002 להעפיל לפסגה ולהתמנות למנכ”ל רשות השידור בעצמו, לאחר שהבוס שלו רן גלינקא הודח ע”י ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון. הבעיה הייתה בהסכמתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן (בממשלת אריאל שרון) להתחשב באמביציות של יוסף בר-אל, לעשות עמו עסקה, ולמנות לתפקיד הרָם איש כל כך לא מוכשר. רענן כהן הבטיח במארס 2002 לראש הממשלה אריאל שרון כי הוא לא יצטער על הבחירה ביוסף בר-אל ועל מינויו למנכ”ל רשות השידור, וכי מדובר במעשה נכון, בזמן הנכון, ובמקום הנכון. במארס 2002 התמנה יוסף בר-אל למנכ”ל הזמני של רשות השידור (במקומו של רן גלינקא) וביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו למשרה הנכבדה לתקופה של חמש שנים עד יוני 2007. היה ברור ש- מדובר במינוי מופרך. שאלת פיטוריו של יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם הייתה בסופו של דבר רק עניין של זמן, אם כי זמן ארוך מהצפוי. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח את אותו יוסף בר-אל ולסלקו מכהונתו הרמה בעוון שוחד מסך ושחיתות. רק שני שרים נאמניו ומעריציו של יוסף בר-אל התנגדו באותה ההצבעה היא להדחה מחויבת המציאות של היה ממנה מנוס, דליה איציק ומאיר שיטרית. 

barel 2טקסט תמונה / מסמך : 3 במאי 2005. ידיעה ראשית בעמוד הראשון של העיתון “מעריב” בעריכת אמנון דנקנר ז”ל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם, מפטרת אותו, ומסלקת אותו לאלתר מתפקידו בעוון שוחד מסך ושחיתות. תזכורת מרה לעיתונאים רבים ב- ערוץ 1 וב- רדיו “קול ישראל” וגם לאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ולאנשי מליאת רשות השידור אומרי הן שתמכו והסכימו ביודעין וברצון לשתף עמו פעולה. (באדיבות העיתון “מעריב”).  

אביב גלעדי החזיק כאמור בזכויות השידור של המשחק בוסניה – ישראל שנועד להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא גם היה בעל זכויות השידורים של שני משחקי החוץ הקודמים של הנבחרת שלנו, נגד אוסטריה (התקיים בווינה ב- 28 במרס 2001 ושודר ע”י ערוץ 2), ונגד ליכטנשטיין (נערך בוָואדוּז) בשבת – 2 ביוני 2001, אך לא שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם לא בערוץ 2, שהיו עסוקים לאורך אותה השבת ההיא בכיסוי האירוע הטרוריסטי – אסון הדולפינריום הכבד בתל אביב, שאירע פחות מיממה קודם לכן, בו נספו עשרות צעירים מהתפוצצות מתאבד פלסטיני בערבו של יום שישי – 1 ביוני 2001. משחק הכדורגל ליכטנשטיין – ישראל שוּדַר לבסוף כפתרון כפוי ולא נוח בערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5). אביב גלעדי מחזיק ו- מתווך זכויות שידורים שהשקיע וקנה אותם מחברת  UFA תמורת כסך רב לצורך מכירתם לגוף שידור ציבורי בישראל עבור ממון עוד יותר גדול, והיה צריך להרוויח “משהו” מהעסקה, הפסיד בסופו של דבר הון עתק. ביום שני – 19 בפברואר 2001, בקשתי את מר יאיר אלוני (שימש מ”מ נצחי ו- מנהל ערוץ 1 בפועל קרוב לשנה מאז פרישתו ב- 30 באפריל 2000 של המנהל הקודם מר יאיר שטרן) רשות בכתב להיכנס למו”מ מוקדם ללא לחץ עם אביב גלעדי, כלהלן : “…כדי להציע לו מייד במו”מ שערוץ 1 יקנה ממנו את המשחקים המחיר סביר …”. הדגשתי בפניו באותיות מוגדלות במכתב כלהלן : “…כי לפחות שלושה רבעים מהסכום שבו נקנה מאביב גלעדי את שלושת המשחקים נחזיר באמצעות חסויות, וזאת הבטחה אישית שלי לך… הפנייה לאביב גלעדי צריכה להיעשות מייד כי המשחק נגד אוסטריה בווינה, אוֹ טוֹ טוֹ, מתקיים בעוד 39 ימים …” [1]. המנכ”ל אורי פורת ז”ל שנדחף אט – אט מחוץ לכותלי רשות השידור והיה אמור להתפטר ו/או להיות מפוטר ומודח בתוך חודשים ספורים מכהונתו ע”י יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמִשְנֶה שלו אהובה אורן ז”ל וחלק מחבריו בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור, ישב כהרגלו על המדוכה והתלבט והיסס בתשובתו. בקיצור, לא יצא מזה שום דבר. ואז זה קרה. בחודש אוגוסט 2001, בטרם הדחתו האפשרית ע”י הועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור, התפטר אורי פורת ז”ל ו/או התפוטר. מה זה חשוב עכשיו. נחמן שי יו”ר רשות השידור ועכשיו גם מ”מ מנכ”ל רשות השידור חזר בעצמו, ונטל לעצמו את מוֹסְרוֹת המו”מ עם אביב גלעדי במשחק החוץ האחרון שנותר, בוסניה – ישראל, ונועד להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו בירת בוסניה הרצוגובינה, מבלי שהוא ממידע אותי וגם לא מ”מ מנהל ערוץ 1 מר יאיר אלוני.

למשחק במוצ”ש – 1 בספטמבר 2001 בסַארָאיֶיבוֹ הייתה חשיבות רבה. נבחרת ישראל הייתה עדיין בתמונת הסיכויים כדי לתפוש את המקום השני בבית המוקדם אחרי ספרד, מיקוּם המאפשר העפלה ל- Play Off (שני משחקי הכרעה, בית וחוץ ) כנגד אחת הנבחרות האירופיות, ואולי עם טיפ טיפת מזל גם העפלה לטורניר הגמר של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. מפעל ממנו נעדרת נבחרת הכדורגל של ישראל מאז 1970. מתווך זכויות השידורים מר אביב גלעדי דרש מאִתנו בתחילת הקשר סכום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר. זו הייתה זכותו כאיש עסקים. אנחנו הסכמנו לשלם 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר סכום גג. אפילו לא דולר אחד יותר. למרות רצוני העַז לשָדֵר את המשחק, פער התיווך היה עצום והמו”מ נתקע. רשות השידור גמגמה כרגיל. במקום להיכנס מייד למו”מ בינלאומי הרבה קודם לכן, ולקנות את זכויות השידורים של המשחק ישירות מ- UFA (סוכנות התיווך הגרמנית), בזבז סמנכ”ל הכספים דאז של הרשות מוטי לוי זמן שלא לצורך, ולוואקום המסחרי חדר אביב גלעדי. עכשיו נדרשנו לשלם פעמיים פערי תיווך. בינתיים נרתמתי בכל כוחי להפיק במקביל באותו הזמן את השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה והחלה ביום שישי – 31 באוגוסט 2001 במשחק נגד צרפת. משחק הכדורגל של ישראל – בוסניה במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002 לא נלקח יותר בחשבון כאופציית שידור. הוא אביב גלעדי ביקש מאיתנו כאמור 400000 דולר, אנוכי הייתי מוכן לשלם לו 225000 דולר (בעצה אחת עם מ”מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני ועם יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שהפך לעת מצוא גם למ”מ מנכ”ל רשות השידור), והמו”מ לא צלח. זאת הייתה בקשתו המפורשת של נחמן שי לא לשלם לאביב גלעדי אפילו דולר אחד יותר מעבר ל- 225000. השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל בשבת – 1 בספטמבר 2001 ירד מהפרק. בינתיים שלחתי בעת הזאת לאליפות אירופה בכדורסל המתקיימת באנקרה בירת טורקיה את צֶוֶות השידור הבכיר שלי, השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, והמפיק מספר אחת שלי היחיד והמיוחד – ששי אפרתי. בשבת – 1 בספטמבר 2001 היה מתוכנן שידור הישיר מאנקרה של משחק הכדורסל ישראל – ליטא.

הגעתי כהרגלי לעבודה במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים מוקדם בבוקר בשבת ההיא של 1 בספטמבר 2001, כדי להפיק את השידור הישיר הקרוב מאנקרה ישראל נגד ליטא. התמודדות נקבעה לאותה שבת – 1 בספטמבר 2001 בשעה ארבע וחצי אחה”צ (16.30). מצאתי לנכון להיות כבר בבוקר במשרד בירושלים על מנת לשוחח עם עמיתיי בטלוויזיה הטורקית הממלכתית TRT המשמשת Host broadcaster והיא שמפיקה את הסיגנל הבינלאומי, ולבקש מהם לפקח ולהעניק תשומת לב לקווי ה- ISDN של השידור שלנו. כמו כן רציתי לוודא שזמן השידור שלנו על מערכת התקשורת הלוויינית של EBU, אומנם שריר וקיים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביטחון הפקת השידור מכתיב שעות עבודה בלתי מוכרות לאזרח הרגיל.

לפתע, בשעה שתיים בצהריים של אותה השבת ההיא – 1 בספטמבר 2001, שעתיים וחצי לפני תחילת השידור הישיר של משחק הכדורסל ישראל – ליטא, נחתה במשרדי שיחת טלפון (שיחת וועידה) מפתיעה ובהולה ממנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 רפיק חלבי ויו”ר הוועד המנהל ומ”מ מנכ”ל רשות השידור (כאמור בעת ובעונה אחת) מר נחמן שָי, בה הודיעו לי שניהם כי רשות השידור קנתה ברגע זה מאביב גלעדי תמורת 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר את זכויות השידור של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל, שעמד להתחיל בתוך שבע שעות בסאראייבו (!). מדהים (!!). הם לא שיתפו בהחלטה את מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יָאִיר אַלוֹנִי במהלכם החדש ולא דיווחו לו על השידור הישיר שנולד בניתוח קיסרי ובעסקה סיבובית בו משתתף גם שר האוצר של מדינת ישראל סילבן שלום ויו”ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל “גברי” לוי. שניהם, נָחְמַן שַי ורָפִיק חַלָבִּי צִלצֵלוּ אלי בשמחה בטלפון (שיחת וועידה) ובישרו לי כלהלן : “יואש אלרואי, יֵש לְךָ אוֹר יָרוֹק לשָדֵר אֶת המִשְחַק”. לא האמנתי בתחילה למשמע אוזניי. ההפתעה הייתה מוחלטת. שמחתי וחששתי. שמחתי, כי מאוד רציתי לשָדֵר ישיר את המשחק בעבור הקליינטורה שלי הלוא הם אזרחי מדינת ישראל, אך ירֵאתי שלא אעמוד במשימת השידור בשל הזמן הקצר, רק שעות ספורות, שעמדו לרשותי כדי להיערך לקראתו. “יצאתם מדעתכם שניכם…??? ככה לא עובדים…ככה לא מפיקים וככה לא מנהלים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…”, אמרתי להם בתדהמה באותה שיחת הטלפון ההיא, אך הוספתי מייד, “אעשה כל מאמץ כדי לבצע את משימת השידור למרות הזמן הקצר שנותר לי להתכונן לקראתה”. רָפִיק חַלָבִּי סיים את שיחת הוועידה הטלפונית כשאמר לנחמן שי כלהלן : “אל תדאג נחמן, אתה לא מכיר את יואש אלרואי, הוא יוציא לך את השידור גם מתחת לאדמה”, והטלפונים נטרקו.

התברר שאביב גלעדי לא היה טיפש. איש העסקים הזה ו- סוֹחֵר זכויות השידורים הממולח ידע שערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי לא ישלמו לוֹ פרוטה עבור המשחק הזה בוסניה – ישראל, והבין שבעניין הזה אפשר להפיל בפח רק את הערוץ הציבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבר הביעה את נכונותה בעבר לשלם 225000 דולר תמורת השידור הישיר של המשחק בוסניה – ישראל, למרות שהוא כמתווך זכויות שידורים ואיש עסקים שילם לבעלי הבית המקוריים של הזכויות החברה הגרמנית UFA סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. אביב גלעדי רתם בדקה האחרונה ממש את יו”ר התאחדות הכדורגל גברי לוי ואת שר האוצר סילבן שלום למאמצי המכירה שלו, אף על פי שאנחנו וויתרנו זה מכבר על רכישת זכויות השידורים של המשחק המדובר ולא כללנו אותו עוֹד בלוח השידורים שלנו. בשבת – 1 בספטמבר 2001, בעיצומו של המו”מ החדש שהתפתח שוב ברגע האחרון בין רשות השידור לבין אביב גלעדי, “מצא” פתאום מר נחמן שי שהיה עסקן ופוליטיקאי באופיו יותר מיו”ר של וועד מנהל של רשת טלוויזיה ציבורית, סכום של עוד 75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים באמתחת רשות השידור המדולדלת שלוֹ. ב- “עסקה סיבובית משולשת” בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין התאחדות הכדורגל וּלבין אביב גלעדי, כששַר האוצר של מדינת ישראל משמש אפוטרופוס, נחתם ההסכם בו שילמה רשות השידור סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר ל- אירוע שביצועו הישיר מבחינה טכנית מוטל בכלל בספק.

בשבע ושלושים בערב באותו מוצ”ש של 1 בספטמבר 2001 התראיין כבר שַר האוצר המגוחך ורודף אשראי סִילְבַן שָלוֹם בהרחבה ברשת ב’ של “קול ישראל” בתוכנית האקטואליה של אבי בטלהיים (כתב ועורך בכיר בעיתון “מעריב” בעת ההיא, ששימש במקביל שדרן Free lancer של תוכנית אקטואליה מידי מוצ”ש ברשת ב’ של “קול ישראל”), והילל את עצמו. סילבן שלום סיפר למאזינים בגאווה עצמית, בשחצנות, ובאריכות, “…כי נכנס לעובי קורת המו”מ כדי להֵיטִיב עִם העַם אך בעיקר עִם חיילי צה”ל…”. ממש רעיון מבריק שמעולם לא עלה על דעתי, כי מי הם בכלל חיילי צה”ל בעיניי. שַר האוצר הוא פוליטיקאי משופשף שכמובן נטל את מלוא חופן קרדיט השידור הישיר לעצמו. רשות השידור שילמה 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר (שלא היו לה) היישר לכיסו של מר אביב גלעדי. ההחלטה המאוחרת של רשות השידור העצלנית והרפה הייתה כה חפוזה עד שלא נותרה לי טיפת זמן כדי להשיג חסויות למִזעוּר נִזקֵי העלויות של קניית זכויות השידורים המפתיעה. ביצוע השידור הישיר שזה עתה נולד היה שרוי בסכנה גדולה בשל הזמן הקצר שנותר לי, ועוד בשבת, כדי להיערך מן ההיבט הטכנולוגי. לא היה לי זמן לוויין “משוריין” מראש לשידור המפתיע, ולא הייתה לי כמובן שום עמדת שידור ב- סַארָאיֶיבוֹ, וגם לא קווי שידור משם. הטלוויזיה הבּוסנית טרם שמעה על רצוני לשדר את המשחק ולא נערכה לספק לי את סיגנל השידור. גם אנשי ה- EBU בגֶ’נֶבָה המתאמים ומקצים את זמני השידור על המערכת הלוויינית המסועפת של איגוד השידור האירופי טרם ידעו על רצוני לשָדֵר את המשחק ההוא בוסניה – ישראל, מה עוד ש- השַדָּר מספר אחת שלי מר מאיר איינשטיין נמצא בכלל באנקרה בירת טורקיה. הייתי בלחץ בשל סיבות טכנולוגיות ובשל הזמן הקצר שנותר לי להיערך למשימת השידור הישיר מ- סאראייבו. באותה השבת ההיא של 1 בספטמבר 2001, נערכו משחקי כדורגל מכריעים רבים ביבשת אירופה במסגרת קדם גביע העולם של יפן / קוריאה 2002, והמערכת הלוויינית של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union / איגוד השידור האירופי) המעבירה את סיגנלי השידור הרבים ממדינה למדינה, הייתה עמוסה לעייפה וסתומה ללא רווחים כמעט.

נותרו לי שעות ספורות לתמרן ולהעמיד שידור ישיר נוסף על הרגליים באותו היום. הודות לניסיון רָב שנים בעבודה מן הסוג הזה של מיסוד שידורים בינלאומיים, ובסיוע קשרי הטובים עם ידידי ב-EBU  בג’נבה, וגם עם אנשי רשת הטלוויזיה הממלכתית הבּוֹסְנִית (RTVBH) שהיא חברה מלאה כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU. הצלחתי לעמוד במשימה. בשבע בערב טלפנתי למנהל החדשות רפיק חלבי והודעתי לו כלהלן : “השלמתי את מלאכת ההפקה והשידור הישיר של המשחק בּוֹסְנִיָה – ישראל מסאראייבו. הוא מובטח לנו עכשיו, וכי אומנם נבצע אותו בהיקף מלא”לאולפן הכדורגל שלי בירושלים גייסתי ברגע האחרון את השַדָּר זוהייר בהלול (היום ח”כ במפלגת “המחנה הציוני”) ולצִדוֹ את הפרשן הוותיק שלי אבי רצון. הטלתי עליהם את המשימה לשָדֵר ישיר בלית ברירה Off Tube מהמוניטור באולפן, משימת שידור שנואה ובלתי מקובלת. כחיילים ממושמעים הם צייתו לפקודה שלי. תמיד ליוותה אותי תחושה שיחדיו עם העיתונאי – פרשן אבי רצון לא נפשל. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. 17 (שבע עשרה) שנים חלפו מאז אך הפרטים לא נשכחו וגם הערכתי אליו לא פגה. 

שני שידורי הספורט הבינלאומיים הישירים באותה שבת – 1.9.2001, הראשון, נבחרת ישראל נגד לִיטָא באליפות אירופה בכדורסל מאנקרה בחסות השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר כש- ששי אפרתי מפיק אותם בטורקיה, יחדיו עם אורי לוי והפרשנים יורם חרוש ושרון דרוקר המנווטים את השידור באולפן בירושלים, והשידור הישיר השני מסאראייבו שנולד ברגע האחרון בו מתמודדת בוסניה נגד נבחרת ישראל ואת המיקרופון שלוֹ אוחזים יחדיו השַדָּר זוהייר בהלול ואבי רצון – צָלְחוּ והניבו את מיטב הרייטינג אך הייתי מאוכזב מתוצאות המשחקים. נבחרת ישראל בכדורסל הפסידה לליטא ונבחרת הכדורגל סיימה בתיקו אֶפֶס את המשחק בסַארָאיֶיבוֹ. כרגיל לא שרר שום מִתְּאַם בין המאמץ והוצאות ההפקה היקרות לבין מה שהתחולל בזירת הפרקט ועל כר הדשא, אך הייתי הרבה יותר מאוכזב וגם מותש ולחלוטין ו- לא מאושר מדרך התנהלותה של הנהלת רשות השידור בראשות נחמן שי. בתום שני השידורים הישירים צלצלו למשרדי מחלקת הספורט בירושלים שוּב רפיק חלבי ונחמן שי, ובפיהם שבחים עד אין קֵץ להפקה. לא יכולתי לקבלם. היה מדובר ב- חובבנות, טיפשות, וחוסר ידע מינימאלי בניהול מו”מ שהולידו בסופם כניעה למוֹלֶך הפוליטי, ו- יצרו עליבות מקצועית ומכאובים. לדברי השבח של שניהם לא הייתה כל חשיבות בעיניי. בתקופה האחרונה הוטלו עלי ברשות השידור יותר מידי מטלות נטולות פשר.

שיחת ה- Post mortem  (שיחה מקצועית של ניתוח השידור לאחר ביצועו) הטלפונית שלי אל היו”ר- מנכ”ל, הייתה בוטה ו- חריפה. שאלתי את היו”ר מר נחמן שי כלהלן : “…תגיד לי מהיכן מצאת לפתע 75000 דולר עודפים בקופת הרשות, ומדוע נכנעת ללחץ הפוליטיקאים, והאם סטנדרט השידור העלוב של Off tube מהאולפן בירושלים שניכפה עלי אומנם מקובל עליך ?”, והוספתי מייד, “נחמן שי, אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת הֵיטב, אם לאו וַותֵּר עליו. אילו הייתה עומדת לרשותי לפחות יממה אחת נוספת להפקת השידור, יכולתי לגייס חסויות מתאימות ולהקטין בהרבה את עלויות השידור”. זאת הייתה קומדיה ונחמן שי פָארסה, אבל זאת הייתה גם המציאות. ככה התנהלה רשות השידור בראשותו של היו”ר החדש של רשות השידור נחמן שי שרק עכשיו תפש את כֵּס המנכ”ל היָשָן והמתפּוּטר שלה אורי פורת ז”ל. נחמן שי ידע שאני צודק apriori, לכן מיהר להשיב, “…יואש אתה צודק לחלוטין…”. תשובתו לא סיפקה אותי. היא גם לא הגנה על כללי המִנְהָל התקין ברשות השידור שהוא היה עכשיו האחראי הראשי לביצועם. מאז 2002 לא ראיתי עוד את נחמן שי אוהד הפועל ירושלים ולא דיברתי עמו יותר.

ניסוחים בינלאומיים (2) : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו, גם אם מדובר במנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון סילקה אותו מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005.

ההתנגשות שלי במאי 2002 עם המועמד הוודאי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בנוגע למו”מ הנפל שלו שניהל עם חברת צ’ארלטון אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 – מתועדת בעיתון “הארץ”. המו”מ החובבני והכושל של האישיות הבכירה ביותר בשידור הציבורי דאז הלא הוא מר יוסף בר-אל, נתמכה ע”י יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא נחמן שי, וגם ע”י השר הממונה בממשלת ישראל על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. בעקבות המחדל הקונקרטי הזה ושורה ארוכה של מחדלים אחרים נוספים שלו, טרקתי ליוסף בר-אל את הדלת, ונפניתי לעד מערוץ 1 ורשות השידור. לא היה מדובר רק במנכ”ל רשות שידור חובבן. היה מדובר ביותר מזה. במאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל מכהן של רשות השידור. זה התרחש לפני הרבה שנים אולם התיעוד נשמר.

לאחר פרישתי הכפויה והבלתי טבעית מביתי השני מצאתי לפתע זמן פנוי בשפע שמעולם לא עמד לרשותי. הרהרתי רבות כיצד נקלעתי למצב הבלתי אפשרי הזה ברשות השידור שבו מנכ”ל הרשות מבקש לסַלֵק אותי משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר שנים כה רבות של עבודה. התייצבתי פעם אחר פעם ביני לבין נפתולי נפשי ושאלתי את עצמי שוּב ושוּב , האם הייתי יכול להימנע מהסיטואציה הזאת של התמודדות אישית נגד המִמְסַד בראשותו של מנכ”ל רשות השידור שאחריתה ידוע מראש. האם היה זה ציווי להתנגד לוֹ ? מדוע הייתי צריך להתעמת עם יוסף בר-אל ובכך לקַפֵּד את הקריירה שלי ? את מי אני מייצג ומה יועיל מאבקי לכלל הציבור שסובב אותי ? מדוע אני צריך להעמיס על כתפיי אחריוּת בלתי אפשרית ולשמֵש עמוּד האֵש ההולך לפני המחנה ? הרי אני ממונה על הפקת ועריכת שידורי הספורט בערוץ 1 בלבד. אינני מנהל הטלוויזיה. מה דחף אותי להקריב את עצמי על מזבח האֶמֶת (שלי). מדוע דרשתי מעצמי לשמֵש דוגמא אישית, מוּסַר, ודֶרֶך אֶרֶץ לקבוצת אנשים שדרך מאבקי ליושרה ואמינות בעבודתי העיתונאית אינם מעִניינה ? מדוע אני צריך את זה וּמה זה יוֹסיף ? איזה יתרון אני יכול להפיק ומה יֵצֶא לי אישית מזה ? לא יָצָא לי מזה דָבָר. כלום. רק היכולת להתייצב מוּל המראה למחרת בבוקר ולראות שנשארתי בן אדם. לא Yesman של שום איש. לא עושה דברו של אף אחד. אדון לחירות המחשבה והביטוי של עצמי. זה המון בחיי שלי. זה לא פחות חשוב מלהפיק שידורים אולימפיים ו/או לנהל את שידורי המונדיאלים של הכדורגל עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אין יום שחולף מבלי שאני קורא כמה פרקים בתנ”ך. יכולתי להשתמש ללא חשש בפסוק א’ בפרק הראשון של ספר תהילים כדי לומר לעצמי בגאווה, “אַשְרֵי הָאִיש אֲשֶר לא הָלַך בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשָב לֵצִים לא יָשָב”. מעטים מאוד ברשות השידור יכולים להֵישִיר מבט מידי בוקר מול המראה ולהישאר זקופים. אני יכול. גם דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז”ל היו יכולים.

נדמה לי שהמחזה “הַמְלֶט נסיך דנמרק” של וויליאם שייקספיר, וסִפרם המצוין של ד”ר רוברט קופר ואיימן סאווף “תבונה ותובנה – אינטליגנציה רִגשִית בעולם העסקים”, מעניקים תשובות חד משמעיות להתלבטויות הפרט הנוגעות לערכים של יושרה , אתיקה ואמינות מוּל חזיון הכדאיות והרִווחיוּת בתוך מערכות אנושיות מורכבות. דייויד קולב (David Kolb) יו”ר המחלקה להתנהגות אִרגוּנית באוניברסיטת קייס ווסטרן, תיאר את המושג יושרה, “כצורה הנעלה ביותר של התבונה האנושית” [1]. תיאור נפלא. דייויד קולב קובע : “ה- יושרה היא תודעה מתוחכמת וכילולית- אינטרוגטיבית של חקירה ודרישה, וכן מצב עמוק של עיבוד חוויות, שבו משולבים יצירתיות, ערכים, יכולת אינטואיטיבית ורגשית, כמו גם יכולת לניתוח רציונאלי”. וויליאם שייקספיר, וגם ד”ר רוברט קופר (Ph.D Robert K. Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) מחזקים בכתביהם את האמונה כי מטרתה של המנהיגות היא להקשיב ולשָרֵת את הציבור ולא לצבור כוח וזכויות יתר. הם משמשים מַקוֹר לא אַכְזָב לעידוד רוחו של האדם באשר הוא אדם מפני שהם דברי אֶמֶת. מצאתי בדבריהם של שייקספיר, קופר, וסאווף תמיכה גדולה בשעה של התמודדות בודדה לחלוטין עם סוג של דילמות בהן הייתי נתון ומאבק נגד הממסד, מאז הפך יוסף בר-אל למנהיג שלי משהתיישב על כֵּס מנכ”ל רשות השידור. היה מנוי וגמור עִמי שאני מייצג רק את עצמי בוויכוח העקרוני עם המנכ”ל ולא אף אחד אחר. אינני נזקק לתמיכת הרוֹב. אני זקוק לתמיכת מצפוני. היה גם מנוי וגמור עִמי שאין מהוויכוח הזה כל דרך חזרה. אילו הייתי נדרש לכך, הייתי נאבק ביוסף בר-אל שוב ועושה אותו הדבר. אינני זקוק לתמיכת החֶבְרָה שסובבת אותי. ממילא אני אדם בודד באופיי נטוּל חֲבֵרִים. את מִילוֹתיי הברורות ודבַריי הנחרצים אמרתי למנכ”ל יוסף בר-אל בע”פ וגם כתבתי אותם. טקסט כתוב אי אפשר למחוֹק. לא ניתן לעולם לנקות ולהסיר אותו מהנייר שעליו נכתב. גם אינני רוצה לעשות זאת. טקסט שנאמר בע”פ ולא הוקלט ניתן להכחשה. טקסט כתוב הוא עֵדוּת נֶצַח מפני שאיננו מחיק.

מנכ”ל רשות השידור הלא מוכשר ודוֹבריו, הִצהירוּ פעמים רבות בפומבי, כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הם גן עדן לעיתונאים. הצהרה צינית ותמוהה מאוד. אם רשות השידור היא גן עדן לעיתונאים מדוע כה רבים מהם נוטשים אותה ועורקים למקורות שידור אחרים. מנכ”ל דמוקרט לא היה נדרש ולא היה מעלה על דעתו לעולם להכריז על “גן עדן” וקיומו של חופש עיתונאי בגזרתו, מפני שזאת אמורה להיות אמנה כל כך יסודית, טבעית וברורה מאליה. הצהרתו של יוסף בר-אל הייתה הצהרה בעייתית. צריך היה לשאול אותו, מדוע אם כך נטשו כל כך הרבה עיתונאים ושדרי טלוויזיה את גן העדן העיתונאי שלוֹ וערקו לערוצים המתחרים. מדוע דרך העריקה הזאת הייתה חַד סִיטרִית. מדוע לא קרה מעולם אפילו מקרה אחד בכיוון ההפוך בו עיתונאים בעלי שיעור קומה עזבוּ את ערוצי 2 ו- 10, ונהרוּ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אשר בשליטתו. השאלות האלה לא נשאלו מעולם. נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אווירת פחד כמו במדינה טוטליטארית הנעדרת כל חֵירוּת דיבור ומחשבה.

המצב העגום וסתימת הפיות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העלה הִרהורים נוּגים והזכיר לי סיטואציה פוליטית מפורסמת מאוד שאירעה בשנת 1959. השורה התחתונה שלה הייתה הזכות למַמֵש את חֵירוּת המחשבה וחופש הביטוי מול העריצוּת. הנה משהו על קצה המזלג בעניין הזה. בחירתו של ג’וֹן פִיצְגֶ’רָאלְד קֶנֶדִי החכם ויפה התואר לנשיא ארה”ב בנובמבר 1960 ומאבקו הבינלאומי הנמרץ וחסר הפשרות כמנהיג העולם החופשי נגד הדיקטטורה הקומוניסטית של ברה”מ ושליטה ניקיטה חרושצ’וב הפכו אותו לדמות נערצת בתבל. בביקורו במערב ברלין הצהיר ליד החומה המפרידה בין שני חלקי העיר, “אני ברלינאי”, וזכה לתשואות עולמיות. משהחליט לסלק את הטילים הסובייטים מקובה הסמוכה המאיימים על ערי ארה”ב (מאבק שנשא פֵּרוֹת), הגיעה הפופולאריות של הנשיא האמריקני לשיא. מספרים שבמסדרונות האו”ם התפתח בימים ההם וויכוח עקרוני בין עיתונאי אמריקני לבין עיתונאי סובייטי על הערך האמיתי של מושגי חופש העיתונות והדמוקרטיה. העיתונאי האמריקני התפאר בפני עמיתו הרוסי ואמר לו כלהלן : “תראה, למרות הפופולאריות של הנשיא ג’ון פיצג’ראלד קנדי, אין לי שום בעיה להניף שֶלֶט מחאה גדול ממדים נושא כיתוב ברור נגד הנשיא שלנו ברחבת הבית הלבן בוושינגטון ולצעוק לעברו, Kennedy go home”. העיתונאי הרוסי לא נשאר חייב לוֹ , והשיב מנייה וביה : “…זה ממש לא בִּיג דִיל. גם אצלנו יש דמוקרטיה. אני יכול להתייצב ללא קושי בכיכר האדומה במוסקבה מול הקרמלין וגם לצעוק, קֶנֶדִי לך הביתה…”.

אני רוחש הערצה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושְרָק את העיקרון החשוב הזה של חירות המחשבה. זאת בדיוק הסיבה מדוע אני כה מעריך את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז”ל. הם היו נאמנים ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר המושחת של מלכם. אין דבר נפלא מזה.

[1] ראה נספח : ראה ספרם “תבונה ותובנה”, של ד”ר רוברט קופר ואיימן סוואף. 

yoash 12

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מסמך מההתכתבות ביני לבין דן שילון בתקופת השפל ההיא של ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשיאה של המלחמה הקרה ערך שליט ברה”מ הקומוניסטית הרודן ניקיטה סרגייביץ’ חרושצ’וב לראשונה ביקור חריג ויוצא דופן במוסדות האו”ם בניו יורק. בנאומו המפורסם בעצֶרֶת תקף ניקיטה חרושצ’וב בחריפות רבה את המערב ובראשו את ארה”ב מחרחרת המלחמה. בעת הנאוּם הֵסִיר ניקיטה חרושצ’וב (מוּזִ’יק – איכר בעברו) את נעלוֹ, וללא כל בושה רקע בה בבוטות רבה מעל דוכן הנאומים. סצנת צילום טלוויזיונית בלתי נשכחת.

הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי הכריזמטי סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי, ואח”כ אִרגֵן לוֹ בסַן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה”ב ה- A.P.L. וְ- C.I.O, בראשותו של מר וולטר רוּתֶּ’ר נשיא איגוד פועלי המכוניות. נכחו שם עוֹד ג’יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל, פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר, ז’וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים, אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות, וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה. בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה האמריקניות, בין מנהיג העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו, לבין נציגי הפועלים במדינה הדמוקרטית שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה וחירות המחשבה. ניקיטה חרושצ’וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי – טוטליטארי כגן עדן לפועלים. מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה”ב , לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות. כשהעלה ניקיטה חרושצ’וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט, כי, “העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים”, נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו. איזה גן עדן ואיזה נעליים. המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב הקומוניזם והקפיטאליזם הגיע לשיאה. וואלטר רות’ר, אלברט נייט, וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ’וב ללא רחם וללא הנחות. התפתח שם רָב – שיח מדהים, חריג, בוטה, ודרמטי מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ. אחד המפורסמים בהיסטוריה. התנגשות מילולית בין הרוֹדָן הסובייטי מצד אחד לבין אנשי החירות, החופש, והדמוקרטיה מהעבר השני של המתרס. הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו. מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה של  ברה”מ ניקיטה סרגייביץ’ חרושצ’וב.

ניקיטה חרושצ’וב : ארה”ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה. אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות’ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ’וב : היכן חלמת זאת ?

וולטר רות’ר : אם אין אתם מנצלים אותם, מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה ?

ניקיטה חרושצ’וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות’ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ’וב : גם אנחנו בני חורין.

וולטר רות’ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם ?

ניקיטה חרושצ’וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במזרח גרמניה…?

וולטר רות’ר : (כשניקיטה חרושצ’וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו), האם הוא מר חרושצ’וב פוחד מפני שאלותיי ?

ניקיטה חרושצ’וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם .

וולטר רות’ר : היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים בברה”מ חלק על מדיניות הממשלה ?

ניקיטה חרושצ’וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו ?

וולטר רות’ר : החירות היא עניינו של כל אדם. אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה. יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים. כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי, והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה”ב “אגודה מטעם המִפעל”.

ניקיטה חרושצ’וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה ?

ניקיטה חרושצ’וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות’ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות ?

ניקיטה חרושצ’וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטאליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים, אולם אנו רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע”י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה, עוזבים אותן הפועלים בהמוניהם . היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית ?

ניקיטה חרושצ’וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך…!

וולטר רות’ר : יש לנו חילוקי דעות בארה”ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות עם וויאצ’סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות, אין איש נשלח לגלוּת.

הטקסט הזה סימבולי לרשות השידור ומתאר סיטואציה אנושית כל חשובה לעולם החופשי באשר הוא. אנשים פשוטים אומרים את מה שהם חושבים מבלי להתבלבל. כשקראתי את טקסט השיחה הזאת לפני 59 שנים שערכו מנהיגי הפועלים האמריקניים עם שליט ברה”מ ניקיטה חרושצ’וב (התפרסם בעיתון “דבר” ההוא) לא יכולתי שלא להעריץ את האנשים האלה, את מר וולטר רות’ר וחבריו. הם היו האנשים !  למרבית אנשי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” יש מה ללמוד ממנהיגי הפועלים האמריקניים בתחום חירות המחשבה והביטוי. רשות השידור תחת שִלטונו של יוסף בר-אל לא הייתה עצמאית. היא הייתה כפופה לשלטון. אין להאמין לכוונת המילים השְדוּפוֹת ש- שחרר בשעתו מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל וחבורתו לחלל האוויר מעֵת לעֵת, אודות חופש העיתונות והיצירה הקיימים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מפני ששום מחשבה כנה ורצינית איננה מניעה את המילים המַטְעוֹת האלה. הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר הגדיר את התופעה הזאת של, “אחד בפה – ואחד בלב”, בטקסט גאוני במחזה “המלט נסיך דנמרק”. באחת מתמונות המחזה המורכב, מבקש קלאודיוס המלך הבוגדני לחזור בתשובה בפני בורא עולם, אך מביע חרטה לא כֵּנָה על הפשע הנתעב שביצע. וויליאם שייקספיר מסכם את הסצנה הזאת כך, “מִילִים יַגְבִּיהוּ עוּף, הַמַּחְשָבוֹת תִּכְרַעְנָה. מִילִים בְּלִי מַחְשָבוֹת שָמַיְמָה לא תַּגַּעְנָה”. ניסוח ווירטואוזי.

הפגיעה הראשית ברשות השידור מאז מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל הייתה באמינותה. הפגיעה הזאת חלחלה מייד לעבר שידורי החדשות וגם שידורי הספורט, ודרך הטיפול בהן. שידור אליפות העולם בא”ק שנערכה בקיץ 2003 אחת מפניני השידור הציבורי בעבר הפכה לביזיון מקצועי חסר תקדים בהיקפו. (ראה הספר עס הכרס שחקרתי וכתבתי, “למילים יש וויזואליה משלהן”). בין כה וכה הפך השידור הציבורי לשדה קֶטֶל של ממש.  שני מנכל”ים של רשות השידור אורי פורת ורן גלינקא הודחו בעצם מתפקידיהם בתוך שמונה חודשים. נגד אורי פורת נפתח הליך הדחה היסטורי ע”י הוועד המנהל של רשות השידור שאילץ אותו בסופו של דבר להתפטר מתפקיד מנכ”ל רשות השידור. זה היה בראשית חודש אוגוסט 2001. תת אלוף במיל. רָן גלינקא שהובא לרשות השידור ביוזמתו של השר הממונה רענן כהן, לא אושר ע”י ראש הממשלה אריאל שרון להמשיך בתפקידו בתום כהונתו הזמנית בת חצי השנה, ו- סוּלַק. גורש (!). עִמוֹ הוּדַח מייד גם מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ע”י המנכ”ל הזמני החדש יוסף בר-אל. תחת יאיר אלוני מונה למ”מ זמני חדש של מנהל הטלוויזיה יוסי משולם. יו”ר הועד המנהל של רשות השידור מאז דצמבר 2000 נחמן שי, האיש שתִּכנֵן וטָוָוה עם אנשיו את חוּטֵי ה- Impeachment נגד מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל (על פי עדותו בפניי של אורי פורת ז”ל בטרם טיסתי לאדמונטון – קנדה למבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 8 בא”ק), לא הצליח גם הוא להשלים תקופת כהונה שלימה והודח מתפקידו ע”י ראש הממשלה אריאל שרון באשמה של נשיאה בכפל תפקידים. הממשלה מינתה במקומו של נחמן שי לתפקיד היו”ר החדש של רשות השידור את מר אברהם נתן תומך מובהק של מפלגת השִלטון וחבר מרכז הליכוד. יו”ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ד”ר יהודית אוֹרבּך התפטרה מתפקידה בשל ויכוח עקרוני מַר עם המנכ”ל יוסף בר-אל. במקומה גויס לתפקיד מר יעקב שחם אף הוא איש מרכז הליכוד. לא חלף זמן רב וגם מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי הודיע שהוא מתפטר מתפקידו, כי איננו יכול לעבוד עוד תחת ניהולו של יוסף בר-אל. רפיק חלבי יקירם של שני המנכ”לים הקודמים אורי פורת ורָן גָלִינְקָא ומי נחשב למועמד מוֹבִיל מטעמם למשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הוּדַח. בינתיים בעת תקופת ניהולו של יוסף בר-אל נקשר שמו של רפיק חלבי לפרשה מכוערת של ניצול מיני של עובדת שלוֹ. הוא הוּבַס במכרז למנהל הטלוויזיה. לתפקיד נבחר בניגוד לכל הציפיות מר מוטי עדן ששימש קודם לכן שנים רבות ככתב מן השורה בצפון תחת ניהולו של רפיק חלבי. מוטי עדן, האיש שניסיון הניהול שלו במשך שנים רבות הסתכם בהפעלה וניהול צֶוֶות צילום ENG בן שלושה אנשים הוצב לפתע בפסגת פירמידת הניהול של ערוץ הטלוויזיה הציבורית המונה יותר מ- 1000 (אֶלֶף) עובדים. דומה לטוּראי שקיבל לפתע לידיו אוגדה. לאחר שמוטי עדן התמנה לתפקיד הרם מישהו שַח לי כי תמיד יימצא המועמד התורן הלא מתאים לנהל את המוסד הציבורי הזה המכונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וגם תמיד יימצא גם האיש הפחות מתאים שיאשר את המינוי. מוטי עדן לא ידע לנהל. לא היה לוֹ שום כשרון מנהיגות, לא השכלה טלוויזיונית, וגם לא ניסיון ו- צֵל של מושג כיצד לייצר ולהרכיב לוח שידורים ציבורי. מהיכן יהיה לו מושג ? הוא לא ניהל מעולם את חטיבת החדשות, הוא לא ניהל קודם לכן את חטיבת התוכניות, הוא לא ניהל בטרם המינוי הנכבד את מחלקת סרטי תעודה, והוא אפילו לא ניהל לפני כן את חטיבת הספורט רחמנא ליצלן. אולם במקרה דנן של מינוי מישהו לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אין העובדות, החסרונות, והמגרעות הללו נחשבות ו/או נלקחות בחשבון. הן אינן מהוות שיקול.

מוטי עדן היה כתב חדשות של ערוץ 1 בצפון. הקולגות שלו מעידים כי היה בדרך כלל כתב חרוץ. חסרונו הגדול היה נעוץ לא רק בחוסר ניסיונו וחכמתו לנהל מפעל תקשורת כל כך מורכב כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אלא בהסכמתו להיות שופרו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל שבחר בו. בריאיון מאוד לא חכם בלשון המעטה שהעניק מוטי עדן ב- 29 באפריל 2005 למוסף השבועי “7 ימים” של העיתון הנפוץ במדינה “ידיעות אחרונות” , ארבעה ימים לפני הדחתו ההיסטורית של הבוס שלו ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ניסה ללמד סנגוריה על יוסף בר-אל. הכתבת – מראיינת של “ידיעות אחרונות” גב’ שוֹש מוּלָא העניקה לריאיון עמו כותרת משפילה : “יומן הפקיד”. בריאיון חיווה מנהל הטלוויזיה את דעתו על הבוס שלוֹ כלהלן : “המלחמה נגד יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור היא אישית – יצרית , ולא מקצועית. תאמיני לי שאם הייתי רואה משהו לא תקין, הייתי קם ומדבר. המצב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיום, הוא הרבה יותר טוב מאשר בתקופה שבה דן שילון עבד כאן בשנות ה- 70 של המאה הקודמת כשרשות השידור נוהלה ממש ע”י משרד ראש הממשלה. היום רשות השידור מבטאת את כל הדעות שנשמעות בציבור, ואם יש לחצים פוליטיים הם נהדפים ברמת המנכ”ל. צריך לחלק את העוגה באופן שווה. ביני לבין יוסף בר- אל יש הבנה”. לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן (!). להערת המראיינת שוש מולא, “כי דן שילון שהגיע ל- “יומן” והודח ע”י יוסף בר- אל כמעט מייד, טען מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוטי עדן שהאיש הוא משרת פוליטי והכפופים לו הם נושאי כלים כנועים”, התרתח מוטי עדן והשיב, “יוסף בר- אל הוא איש חזק. איש משפיע. הוא 47 שנים ברשות השידור. מכיר אותה כמו בנאי מהאבן הראשונה עד לגג. ואני מבטיח לך שאני לא איש כנוע. ממש לא איש כנוע”. לא להאמין…(?) ועוד איך להאמין…(!). מוטי עדן שותף מלא לפרסה הבוקעת מידֵי ערב ממסך הטלוויזיה שאותה הוא מנהל. מספיק לצפות בעצם לרגע בערבי שישי ב- “יומן” ולראות את העיתונאית והמגישה גְאוּלָה אֶבֶן מנהלת רב שיח כפוי, מאולץ, ובוטה עם אנשי הפַּנֶל שלה מר אורי דן ז”ל ו- עו”ד אמנון זיכרוני יבד”ל, לא מפני שהם לא אוהבים אותה אלא בגלל שהיא לא מעריכה אותם, ואז פשוט לברוח למתחרים שלהם.

ההיסטוריה הטלוויזיונית רושמת בדייקנות כל פרט ופרט . מחוללי ההיסטוריה הזאת בשנים האחרונות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעיקר אלה המאיישים את דרגי ושכבות הניהול והנוהים אחר מנהיגם, יידרשו להסביר באחד הימים מה ואיך קרה שם בדיוק מה שקרה. חבירתו של דן שילון ליוסף בר-אל הדהימה אותי. הייתי המום. מה לדן שילון אבי השידור הציבורי, ההגון, והדמוקרטי עם זה של מנכ”ל רשות השידור הנוכחי ההוא יוסף בר-אל. דן שילון היה לפני שנים רבות החונך שלי ושל רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לכן זקפתי גבה כשחָבַר אז למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל כדי להגיש במשותף את ה- “יומן” עם גאולה אֶבֶן. דן שילון ייצג פעם בכבוד גדול ובנאמנות רבה את עיקרון העיתונאות הציבורית – ממלכתית הקובע כי העיתונאות הזאת חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של הממלכה והשלטון הפוליטי (לא כל שכן בערוץ 1, אך גם בעיתונות פרטית – מסחרית). כל עיתונאי מתחיל מאמץ מייד אל לבו את האקסיומה המתמטית הזאת הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. זהו עיקרון קדוש הנצוּר בנפשו של כל עיתונאי (אמיתי) והוא שומר עליו כעל בבת עינו. עיקרון הקווים המקבילים מהווה חלק חשוב בקוֹד העיתונאי המרכיב את “מסמך נקדי”. מִבחנה היומי של העיתונות וגם העיתונאות הטלוויזיונית במדינה דמוקרטית בכל רגע  ובכל שעה, היא לוודא ש- “אקסיומת הקווים המקבילים”, תּשמֵר לעַד. אין על כך וויכוּח. אין על זה עוֹררין.

השאלה מה למקצוען עם הַחוֹבֵבָן ומדוע חָבַר עכשיו המוכשר אל הלא מוכשר, לא אני צריך לשאול את החונך לשעבר שלי, אלא הוא את מצפונו. הרי דן שילון שחָבַר לרשות השידור של יוסף בר-אל בספטמבר 2003 הוא אותו דן שילון שכינה בפרהסיה ביום שישי של 3 במאי 2002 בעיתון “מעריב” (בריאיון עם מר רובי ריבלין שר תקשורת) את המנכ”ל הנוכחי ההוא יוסף בר-אל האיש שניפץ את מֵנִיפֶסְט השידור הציבורי לרסיסים כלהלן : “…בן ערובה ועבדו האישי של ראש הממשלה …”, “…מנהל מסע חנופה למען ראש הממשלה…”, “…עֶבֶד נרצַע…”, ו- “…מלקט פירורים שייפלו משולחנו של ראש הממשלה…”. לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן (!). חידלון חיבורם של המקצוען עם החובבן איננו טבעי. לכן גם אינו יכול להחזיק מעמד לאורך ימים. סופו להישבר. כמה לא מפתיע שמנהלי בּוּבָּה בערוץ 1 שַחו אז על אוזנו של דן שילון “איזה מגיש נפלא הוא”, ומדגישים, “את תרומתו החשובה ל- ‘יומן’ “, ולמחרת הוא דן שילון קורא בעיתון על הדחתו מידי אותם מנהלי הבובה שלִחששוּ לו רק לפני רגע את שבחיו בסודי סודות. אי אפשר שלא להיזכר כאן שוב באותה הסצנה באותו לילה צונן בטירת אלסינור, כשמרצלוּס לוֹחֵש לאוזנו של הוֹרָצְיוֹ בראשית המחזה הקלאסי “המלט נסיך דנמרק” שכתב וחיבר הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר הבלתי נשכח, “Something is rotten in the state of Dennmark”, הוא גם מתכוון גם לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור לא נעשה מטעמי כישרון אלא מסיבות פוליטיות מובהקות. גם מינויו של מוטי קירשנבאום ז”ל למנכ”ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 היה מינוי פוליטי אך מטעמים ונימוקים מובהקים של כישרון. המנכ”ל הזמני הקודם רן גלינקא הודח מפני שאִפשר בדצמבר 2001  ליו”ר הרשות הפלסטינית יריבה המר של מדינת ישראל לומר את דברו על מסך ערוץ 1 (באמצעות ריאיון עם עודד גרנות). הריאיון הזה לא מצא חן בעיני אריאל שרון. שמו של יוסף בר-אל כמועמד לנהל את רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא הועלה מירכתי האוֹב של ערוץ 33 ע”י השר הממונה מר רענן כהן. כדאי לדעת שערוץ 33 תחת ניהולו של המנכ”ל הנוכחי צובר במשך שנים ארוכות רייטינג יומי שנע בין % 0.0 ל- % 0.7 במקרה הטוב (!). סיבות מינויו של יוסף בר-אל למשרה הציבורית הרָמָה היו מדאיגות. הן נעלמו אז מעיניו של רענן כהן אך לא היו נסתרות מאִישוֹנָיו של שר התקשורת הנוכחי ההוא ראובן “רובי” ריבלין (היום נשיא המדינה) במתרחש בין כתלי רשות השידור.

נדמה שלמנכ”לים שקדמו ליוסף בר-אל לא הייתה את היכולת הנחוצה בערוב ימיהם כדי לטפל טיפול שורש בערוץ הטלוויזיה מס’ 33 הזניח של רשות השידור ומנהלו ההוא יוסף בר-אל שהכריז לא אחת בגלוי, “כי יש לוֹ חברים רבים בפוליטיקה הישראלית”. תש כוחם להזיז הרים כסלעים. שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם. הם הסכינו עם מציאות מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם. לא בגלל שרצו בה, אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה.

רשוּת השידור הממלכתית איננה ריבּוֹן עוד. שני ערוצי השידור העיקריים שלה רדיו “קול ישראל” כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והעומד בראשן, הפכו במידה רבה החל מחודש מאי 2002 במקרים לא מעטים לשופרה של ממשלת ישראל. זהו דבר שהדעת איננה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית. מסמך מפורט בעניין הזה נכתב על ידי ישירות למנכ”ל יוסף בר-אל ב- 16 במאי 2002, וגם לחברי הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור. הטקסט הזה רלוואנטי גם היום לאחר הדחתו וגירושו של אחד מבכירי העיתונאים של מדינת ישראל דן שילון משורות תוכנית החדשות החשובה של הטלוויזיה הישראלית, “יומן”. אני בחרתי בזמנו שלא להחריש ופרשתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה פעם ביתי השני ולפעמים גם הראשון. עיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו “קול ישראל , מודעים היטב לשערורייה העיתונאית הקלוקלת הזאת הניבטת מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון, ומסכינים עמה. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. מדהים שעיתונאים נכבדים ורבי מוניטין בטלוויזיה הציבורית ו- רדיו “קול ישראל” משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בן אנוש – להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה גדולה והמציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן.

במקום להתנער מייד ולפרוש לאלתר מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, בחר רפיק חלבי להתמהמה ולהמשיך להתפלש בביצת הרקק הטלוויזיונית, ולספוג עלבונות בזה אחר זה מאנשים שנפלו ממנו בכמה דרגות אֵיכוּת. כמה עצוב ומגוחך היה לצפות בתהפוכות ההיסטוריה בשעה שמנהל הטלוויזיה החדש מוֹטִי עֵדֶן ומ”מ מנהל חטיבת החדשות מר יורם כהן – שני אנשים שהיו פעם פיקודיו, מחלקים עכשיו לאיש שהיה כל יכול בחטיבת החדשות פירורים מרוֹם מעמדם, ומציעים לרפיק חלבי לשמֵש כתב מן השורה של חטיבת החדשות בצפון.  הם גם לא היססו להתקלס בו ולהתמקח עִמו על מספר השעות הנוספות שהוא ראוי להן במסגרת תפקידו החדש. שיא הצחוק והטרגדיה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הייתה כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש. המינוי הכושל והלא ראוי הביא לא רק לדעיכת השידור הציבורי, אלא יצר אווירת נכאים עכורה, קודרת ועגומה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם ברדיו “קול ישראל”. אם יוסף בר-אל יישאר בתפקידו, המצב ברשות השידור ילך ויחריף בעתיד. שלטון תקשורתי המבסס את כוחו על הפחדה יוצר אקלים שלילי. אקלים שלילי יוצר סוּפָה שסוֹפָה לקצור ולקטול את המפחידים והמפחדים גם יחד.

אמנון אברמוביץ’ הפרשן הפוליטי הנודע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נטש את המנכ”ל יוסף בר-אל וחָבָר לערוץ 2. גם הכתבים הפוריים של ערוץ הציבורי אלון בן דוד ושלומי אלדר, חמקו מיוסף בר-אל ויוסי משולם, וערקו לערוץ 10. כמותם נהג גם מגיש החדשות גלעד עדין בדרכו מהערוץ הממלכתי מְשָרֵת הממלכה, לעברו של ערוץ 10. דן שילון סולק בבושת פנים מ- “יומן” ע”י יוסף בר-אל. אורלי ווילנאי – פדרבוש הכתבת לענייני רווחה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הודחה ע”י יוסף בר-אל וע”י עושה דברו יורם כהן מ”מ מנהל חטיבת החדשות מפני שתקפה בכתבותיה את המדיניות הכלכלית הכושלת של משרד האוצר, שר האוצר בנימין נתניהו והשַר מאיר שטרית. מנהל חטיבת החדשות הזמני הזהיר את כתבת הרווחה בריש גלי בשמו של מנכ”ל רשות השידור על פי הדיווח בעיתונות, “…שתפסיק לתקוף ולהיטפל למאיר שטרית בכתבות שלה, מפני שזה האיש שאמור לאשר את תקציב רשות השידור…”, והוסיף גם כן על פי דיווחי העיתונות, “היזהרי המנכ”ל מחפש אותך”. מנכ”ל רשות השידור נזף בעצמו באורלי ווילנאי -פדרבוש ואמר לה על פי המדווח בעיתונות : “מי את בכלל שתתקפי את גדולי האומה כביבי נתניהו ומאיר שטרית”, והמשיך, “השר מאיר שטרית התקשר אלי ואמר לי שאת פוגעת בו, תדעי לך שפגעת גם בי” [1]. תוכן הדברים שאמר יורם כהן מ”מ מנהל חטיבת החדשות לאורלי וילנאי – פדרבוש התפרסם במלואו בעיתונים “מעריב” ו- “הארץ”. מדובר באותו השַר מאיר שיטרית שזכה לפתע בכתבת דיוקן בולטת ואוהדת ב- “מבט שני” בערוץ 1 בתחילתה של שנת 2004, אך ללא הצדקה עיתונאית וּמבלי שעשה כל מעשה יוצא דופן בתחום עיסוקו ומבלי שחולל מפנה אמיתי ודרמטי בכלכלת ישראל. גם ארהל’ה גולדפינגר סולק “מפוליטיקה” אבל מרכיביו של הסיפור הזה שונה. רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות הודח ע”י יוסף בר-אל. דן שילון סולק כאמור מהגשת “יומן” ע”י יוסף בר-אל. האקלים של ערוץ רתח מכמות השריפות שהתחוללו בו. עיתונאי העַל איתי לנדסברג שהודח מ- “פוליטיקה” הוחזר לרגע קט לכֵּס שממנו הודח והודח בשנית. יעקב אחימאיר הודיע פעם אחת שאיננו מוכן להגיש את אחת ממהדורת החדשות “שבע וחצי” על פי ליין – אפ שהניחו לפניו העורכים שלוֹ באחד מערבי השבוע מפני שעל פי הבנתו העיתונאית הליין – אפ הזה אינוֹ רלוואנטי לצופים. המגיש הוותיק יעקב אחימאיר קבע שהליין – אפ הזה שגוי והוא עלול להתפרש כהתרפסות. יגאל רביד שימש אז קריין תחליף במקום יעקב אחימאיר והוא הגיש את מהדורת “שבע וחצי” במקומו של הסָרְבַן ההגוּן. דן מרגלית התפטר מהנחיית “פוליטיקה” וערק כל עוד נפשו בו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המושחת לזרועותיו של ערוץ 10. הוא לא חשש לנמק את התפטרותו קבל עם ועדה במכתב חריף ששִיגֵר למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל, כלהלן : “…פוליטיקאים ועושי רצונך השתלטו על רשות השידור ועושים בה כמעט ככל העולה על רוחם. כשאני נוכח כיצד חילקת את המסך למי שחפצת ביקרם, גוברת תחושתי כי היה עלי להקדים ולשגר אליך את המכתב הזה. אם לא אלך עכשיו, תידבק בי ה- רָעֶלֶת שדִרדרה את הנורמות העיתונאיות – מקצועיות לשפל המדרגה…”, כתב למנכ”ל רשות השידור הכוחני אך נעדר את קֶסֶם הכּישרון ונטוּל יכולת מנהיגות של רשת טלוויזיה כנה. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ב- 2002 הבינה כי מדובר במינוי מופרך גם אם באיחור, והעיפה אותו לכל הרוחות ממשרתו הרָמָה. במקומו של דן מרגלית כמנחה “פוליטיקה” הביאו את אריה גולן השַדָּר הוותיק של רשת ב’ “בקול ישראל”, אך כעבור שבועות ספורים הדיחו גם אותו. מחול שדים אמיתי. לא מזויף. בתוך כך ערק שַדָּר החדשות גלעד עדין משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לנבחרת ערוץ 10. גם שַדָּר רשת ב’ הוותיק חיים זִיסוֹבִיץ’ מאס בשלטונם של המנכ”ל יוסף בר-אל ומנהל רדיו “קול ישראל” יוני בן מנחם והחליט לנתק את הקשר עם רשות השידור.

החלו מאבקי כוחות בין העובדים להנהלה וגם בין העובדים לבין עצמם תופעה חמורה לכשעצמה. פרצו גם מחלוקות חריפות במוסדות הציבוריים עצמם של הרשות, בתוך הועד המנהל ובין חברי המליאה. וָואקום המורל הנמוך שאב לתוכו מאבקי כוח, עימותים, השתלחויות, ריבים, איומים, סכסוכים, מכרזים מכורים ותפורים, מינויים לא ראויים, התפטרויות, ובסופם נטישות של אנשי מקצוע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר מקורות שידור אחרים במדינה. הנפגעת העיקרית מדרך ניהולו של המנכ”ל החדש יוסף בר-אל, הייתה חטיבת החדשות. אין חוֹלֵק על כך שהמנכ”ל הוא העורך הראשי של הרשות אך אין הוא השליט שלה. קיים הבדל עצום בין הצורך לנהל את רשות השידור בצורה נאורה כעורך ראשי בעל תפישת עולם דמוקרטית ופלורליסטית , לבין שליטה באמצעות כפייה מעמדת כוח מאוד אגרסיבית, שאיננה סובלת לצידה שום ויכוח ו/או דעה אחרת. דוגמה בוטה לעליבות שהשתררה בערוץ הציבורי, הייתה החלטתו של עושה דברו של המנכ”ל מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם, לשָדֵר את אליפויות אירופה בשחייה וב- א”ק בתום משחקי המונדיאל בקיץ 2002, גם כן בשיטת Off Tube מהמוניטורים המוצבים באולפן בירושלים. הגשתי לו מייד מכתב מחאה ב- 18 ביוני 2002 [2].

יהיה אשר יהיה, השנים 2002, 2003, 2004 ומחציתה של 2005, ייזכרו בתולדות רשות השידור הציבורית כשנים שחורות ומָרוֹת, בו ניסו מנכ”ל רשות השידור ויו”ר הועד המנהל באמצעות “מכרזים מכורים ותפורים”, להשתלט על תפקידי מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות, ולהעניק אותם למקורביהם. אחת הדרכים להשתלטות על המשרות הבכירות והצבת נאמנים, הייתה להעניק שוחד מסך לפוליטיקאים הרלוואנטיים. עמידתו האיתנה של חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי ז”ל איש שחונן בחוכמה ויושרה מוחלטת, ושל חברו במליאה ד”ר יוסי דָאהַן, מול הסחף שיצרו המנכ”ל והיו”ר בהליכי המכרזים האלו, הובילו לתמיכה ועמידה על המשמר של התנועה לאיכות השלטון בישראל בראשות עו”ד אליעד שרגא. התנועה ביקשה להתערב בנעשה ברשות השידור ובליקויים הקשים המלווים את הליכי המכרזים, וההופכים אותם “למכרזים למראית עין בלבד”. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג”ץ נגד הפעלת המכרזים, בטענה שיו”ר רשות השידור הוא חבר מרכז הליכוד לשעבר וחלק מחברי הועד המנהל (כמו ראובן שלום למשל) הם פעילי ליכוד, ואלו יחד עם מנכ”ל רשות השידור עושים יד אחת וכל שביכולתם להביא לבחירתם של, “מועמדים נוחים לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון”. בג”ץ הוציא לבקשת התנועה לאיכות השלטון, צו ביניים המבטל את ישיבת ועדת המכרזים למינוי מנהל חדש לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הצטרפה לעמדת התנועה לאיכות השלטון, והודיעה להנהלת רשות השידור כי אין לקיים את המכרז למנהל החדשות לפי שעה. לא צריך להיות מאבחן דגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון, “האבסולוטיסמוס הנאור”, שקבע המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18 : “המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון”, עיקרון שחָל גם על מנכ”ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. אפילו גב’ אהובה אורן ז”ל סגנית כמעט נצחית של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ומעריצתו הגדולה של המנכ”ל יוסף בר-אל, שירש את רן גלינקא ואורי פורת, החליטה להתפטר מתפקידה בקיץ 2004. לא נותר בה כוח במאבקיה נגד עקרונות הניהול של המנכ”ל. פתאום היא נזכרה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע, שלא שאלו לדעתה בעניין חוזי ההעסקה היקרים של יעֵל דן מגלי צה”ל ועֵרן הדס מהעיתון “ידיעות אחרונות”, בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. האישה הדעתנית הזאת שמאסה בנעשה ברשות השידור נזכרה לפתע לזעוק חמס על היעדר פיקוח ציבורי יעיל על השידור הציבורי. מעניין היכן היא הייתה כל הזמן.

מעולם לא קרה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מועצת העיתונות במדינת ישראל , שנשיאה של מועצת העיתונות, יצהיר, ויקרא בפומבי קבל עם ועדה למוסדות הציבוריים של רשות השידור ולממשלת ישראל לפסול לאלתר מועמד ראוי כלשהו למשרת מנכ”ל רשות השידור. זה קָרָה לראשונה עֶרֶב מינויו של יוסף בר-אל. כולם ידעו במי ובמה מדובר. המדהים הוא שלמַעֵט שניים אולי שלושה עיתונאים שניצבו לצִדי ותמכו במאבקי הציבורי שהפך לרוע מזלי לאִישִי, כמעט כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל”, ובראשם המגיש הנודע ומי שהיה מנהל הטלוויזיה וחטיבת החדשות בערוץ הציבורי בעבר מר חיים יבין, חמקו מהמערכה הציבורית ועמדו דוממים מהצד כשראשם מושפל. הם סירבו לעמוד כחומה בצורה מול העריצות נעדרת כל ידע וכישרון. צריך לכך אומץ שלא היה להם. הם הִמתִּינוּ שמישהו אחר יעשה בעבורם את המלאכה. בכך הפכו לוָוסָלִים. מרצונם החופשי השליכו מעליהם לפתע עכשיו את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין. מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” שהיו אמורים להיות ישרי דרך , אמיצים וזקופי קומה  ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל, חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה . זה פשוט לא ייאמן . ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת. הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור. הייתי בטוח שאבות השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל אך הם עמדו מהצד והחרישו. אני מציע שוב לאותם אנשי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד”ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874, וכתב את, “The Mith of the State”. זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה. אומר עוד הפעם : אשמה גדולה ועיקרית מוטלת על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור וחירות המחשבה, שבחר עכשיו לשתוק, והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה בתקופת יוסף בר-אל, “שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור”. טקסט עלוב ומעורר רחמים. פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה, כשפנה באופן אישי לחברי הועד המנהל ומליאת רשות השידור ולשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002 , שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה. זה לא עזר לו. הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה.

בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר מר אהוד אולמרט שהוא גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר אח”כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון “הארץ” מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ”ל רשות השידור מתפקידו הרם, והעניק לו כותרת, “שידור לא ציבורי” [4].

החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל, פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה, מטעם השר ומטעם עצמם. התערבות השר בניהול הרשות, שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי, מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ”ל. יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי. מינוייו הנפוטיסטיים וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ, דִרדרוּ את הרדיו והטלוויזיה בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם. יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם. תוכן מאמר המערכת של עיתון “הָאָרֶץ” וודאי שלא היה זר לי. הוא גם לא היה זר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט. עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, “כלי מלחמה פוליטיים”. אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור מתרחש דבר רע מאוד. הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ”ל לא רק לא מוכשר, אלא גם מסואב ומושחת. הוא היה נחוש להדיח אותו. ב- 22 בינואר 2004 החלפנו דעות על הקוֹרֶה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

olmert 2

טקסט מסמך : 22 בינואר 2004. זהו המכתב ששלח לי סגן ראש הממשלה ושר המסחר והתעשייה אהוד אולמרט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדרך הטובה ביותר להגן על “תוֹכְנַת הניהול” של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ”ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ”ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ולא פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו. הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור. מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ”ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ”ל רשות השידור אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה . יתירה מזאת . היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם ב- בג”ץ. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו”ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ”ל רשות שידור מְסוֹאָב. ב- בג”צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח”כ איתן כַּבֶּל, נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ”ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [7]  [8] .

olmert 3

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון “הארץ”, “כי מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך”. (באדיבות עיתון “הארץ”).

barel 1

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. עיתון הארץ מפרסם בכותרת הראשית שלו, “הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל”. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ”ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון “הארץ” ובאדיבות המו”ל עמוס שוקן).

dalia itsik

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון “הארץ”. ידיעה של הכתבת גב’ ענת באלינט. הקשר הארור בין הפוליטיקאים לבין מנכ”ל רשות השידור זועק מכל עבר. (באדיבות “הארץ”).

barel 2

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז”ל עורך העיתון “מעריב” והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : “…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…”. (באדיבות העיתון “מעריב”).

olmert 1

טקסט מסמך : 11 במאי 2005. מכתבו של ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ”ת מר אהוד אולמרט אלי לאחר הדחת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאי “הארץ” אהוד אֲשֶרִי ז”ל היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר המושחת שבין נציגי השלטון השרים דליה איציק ומאיר שטרית לבין השידור הציבורי. במדור שלו “משחק מילים” במוסף של העיתון ביום שישי – 6 במאי 2005, תקף בחריפות, בהיגיון, ובכישרון את שני השַרים המבישים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל. כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי ז”ל היה, “כתב הגנה” [9] .

shitrit 1

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון “הארץ”. פוסט של אודי אשרי ז”ל הבלתי נשכח “כתב הגנה” במדורו הקריא והפופולארי “משחק מילים”. לקרוא ולשמור. (באדיבות עיתון “הארץ” ובאדיבות המו”ל עמוס שוקן). 

“שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל. נימוקיהם מאלפים. דליה איציק אמרה, “אף מנכ”ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו. כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד”. סליחה ? זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ? זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ? בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי. אפשר לקרוא לוֹ, “חסינותו המהותית של המנכ”ל הכושל”. לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה. כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד. לא ייאמן. מאיר שיטרית אמר, “גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות, יש לוֹ זכויות. הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו”. כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי. 40  שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב, אבל “לא זוכר טענות נגדו” ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שיטרית כן זוכר. אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל, אולי את התוכנית “מבט שני” שהוקדשה לוֹ, ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי – פדרבוש, לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית . איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל. “מי את אורלי ווילנאי – פדרבוש שתבקרי חבר שלי, שַר בישראל ?”, אמר לה מנכ”ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל.

צריך לזכור ולהבין כי הטקסט הבעייתי הזה, “…כל המנכ”לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל…”. נאמר ע”י גב’ דליה איציק ב- 2 במאי 2005 בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל הדבר איננו מפתיע. לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב- 1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת  זה היה לפני  כ- 15 שנה שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה הריב, המדון, והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל, חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור. שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו. לראש הממשלה אריק שרון יש זכויות רבות בצד מינוסים גדולים. הוא ייזכר כראש ממשלה שסייע להפוך את רשות השידור לשדה קרבות פוליטי. מאז שנת 2000 כיהנו חמישה שרים וראש ממשלה אחד כממונים על רשות השידור. דליה איציק, רענן כהן, אריק שרון בעצמו, רובי ריבלין, אהוד אולמרט, וציפי לִבני. מצב חמור וחסר תקדים. 45 משרות של מנהלים בכירים ברדיו “קול ישראל” ובטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מאוישות כבר שלוש שנים ללא מכרז. תקציב רשות השידור מתנהל מאז 2003 ללא אישור בהיעדר וועד מנהל ו- וועדת כספים. העיתונות החופשית במדינת ישראל לא חסה על מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח לירכתיים של ההיסטוריה. במאמר אמיץ בעל יושרה שתיאר את המציאות העגומה בדיוק כפי שהיא , שפרסמו אמנון דנקנר ז”ל ודן מרגלית ב- 17 במאי 2005 בעיתון “מעריב” שכותרתו הראשית התנוססה בעמוד הראשון, “עברתם כל גבול”, בו התייחסו לשחיתות השלטון במדינת ישראל, קבעו שני העיתונאים רבי המוניטין את דעתם הנחרצת גם על הקשר הפוליטי המשחית שהתקיים בין מנכ”ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לבין השלטון. הטקסט החד שלהם לא הותיר שום מקום לפרשנויות. הם כתבו שחור על גבי לבן בעיתון “מעריב”, כי מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מושחת ומשחית וכי ידיו מזוהמות משוחד מָסָךְ [10]. “…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…” טקסט חָרִיף ומַר שנאמר באיחור של שלוש שנים…ניתן היה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי. ההיסטוריה סובבת על צירה. יאיר אלוני שהודח ע”י יוסף בר-אל מתפקידו כמ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מונה ע”י ממשלת ישראל במאי 2005 לרשת את תפקידו של המנכ”ל המודח. אולם רק כ- מ”מ נצחי. גם זה משהו מנכ”ל רשות שידור זמני במקום יוסף בר-אל שהודח וגורש.

אני חותם את הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי, “רוֹש ולענה – שנות האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2001”, בדבריו השנונים של פרופסור דן כספי ז”ל גדול מתנגדיו של יוסף בר-אל בוועד המנהל הציבורי של רשות השידור. פרופסור דן כספי ז”ל וד”ר יוסי דאהן יבד”ל היו שני האישים היחידים שהצביעו בגלוי נגד וגם נימקו בגלוי מדוע הם מתנגדים בכל תוקף למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. כך כתב פרופסור דן כספי לאחר הדחתו של יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל מכיסאו הרם כמנכ”ל רשות השידור : “…אין עדנה גדולה יותר, כאשר עמדת מיעוט הופכת לנחלת הכלל…”.

[1] ראה נספח : עיתון “מעריב” מ – 14 במאי 2004, ועיתון “הארץ” מ – 17 במאי 2004.

[2] ראה נספח : ראה מכתבי אל מ”מ מנהל הטלוויזיה מ- 18 ביוני 2002, המוחה על הנהגת שידור ה- Off Tube  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[3] ראה נספח : מאמר רחב יריעה של מר דורון צברי המוסף “7 ימים” של העיתון “ידיעות אחרונות” מ- 21 במאי 2004, התוקף בחריפות רבה את יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור על תפקודו הלקוי.

[4] ראה נספח : מאמר מערכת של עיתון “הארץ” מ- 4 באוקטובר 2004 וכותרתו “שידור לא ציבורי”, התומך בהחלטתו של השר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט, להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור מתפקידו.

[5] ראה נספח : פרוטוקול ישיבה משותפת שלא מן המניין, של הוועד המנהל של רשות השידור ו- וועדת הכספים של המליאה שהתקיימה ב- 21 ביולי 2002 בבניין הטלוויזיה בתל אביב.

[6] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי  מ- 8 ביולי 2002  בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

[7] ראה נספח : האמירה של אהוד אולמרט בעיתון “הארץ” מ- 3 במאי 2005, “מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לי שוחד מסך בטלוויזיה הישראלית –  ערוץ 1…”.

[8] ראה נספח : הצהרתו של ח”כ איתן כבל בעיתון “מעריב” מ- 2 במאי 2005, “איתן כבל תרשום את הטלפון האישי שלי, של מנכ”ל רשות השידור, ותתקשר אלי בכל עניין שאתה צריך…”.

[9] ראה נספח : מאמר של אהוד אשרי בעיתון “הארץ” ב- 6 במאי 2005 התוקף את שני שרי ממשלת ישראל, דליה איציק ומאיר שטרית שהתנגדו להדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בהצבעה בממשלה. התנגדותם לא סייעה בידם. יוסף בר-אל הודח.

[10] ראה נספח : מאמרם של אמנון דנקנר ודן מרגלית בדף הכותרת של “מעריב” ב- 17 במאי 2005, “עברתם כל גבול”.

yoash 13

טקסט מסמך : 28 באפריל 2000. עוד קֵץ אחד מיני קִיצִים רבים. אנוכי רושם מכתב פרידה אישי שלי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום 7 השנים הטובות מאז 1993 בהן מילא את שליחותו ביושרה מוחלטת ובדבקות ראויה למשימה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרית דבר.

להיסטוריה יש שתי תכונות מגונות : היא חוזרת על עצמה אבל באותה מידה גם הפכפכה. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל (בן 83 היום) הודח וגורש מכיסאו. אין לי צל של מושג במה הוא מעסיק את עצמו. זה גם לא מעניין אותי. ראש הממשלה אריאל שרון מת. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט היה כלוא מאחורי סורג ובריח באשמת שוחד ו- שחיתות. העיתונאי הנפלא של עיתון “הארץ” אהוד “אודי” אשרי מת זה מכבר בדמי ימיו. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מת. גם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל איננו עוד בין החיים. גם פרופסור דן כספי המוכשר והישר באדם כבר איננו בין החיים. יאיר שטרן יבד”ל רחוק מענייני תקשורת היום כרחוק מזרח ממערב. גיל סמסונוב ממשיך בעסקי הפרסום שלו. אלון אלרואי ממשיך בעיסוקי התקשורת שלו והתגרש מאשתו הזמרת שַלְוָוה בֶּרְטִי. מנכ”ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם (בשנים 2014 – 2011) ועוזרו הקרוב והצמוד הודחו בבושת פנים ממשרתם הרמה. אינני יודע מה הם עושים היום. אין לי שום מושג גם מה עלה בגורלו של יוסף “יוסי” משולם מאז 2002. לא שמעתי עליו יותר והוא גם לא מעניין אותי. רפיק חלבי מכהן כיו”ר מועצת דליית אל כרמל. ב- 2002 נדרתי לעצמי נֶדֶר כי כף רגלי לא תדרוך עוד על אדמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. בינתיים הַנֶדֶר מחזיק מעמד. 

סוף פוסט חדש מס’ 762. הועלה לאוויר ביום שישי – 24 באוגוסט 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *