פוסט מס' 784 מורכב וסבוך. עיתונאות חובבנית (1): אלי אילדיס + בוני גינזבורג בשיחה אודות שוער מכבי חיפה גיא חיימוב מפר חוק מס' 14 בספר חוקת הכדורגל באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (יום רביעי-26 בדצמבר 2018). עיתונאות חובבנית (2): עידן קוולר + בוני גינזבורג בעת חילופי דעות אודות הכדורגלן הנודד יוסי בניון דמות אנטי ספורטיבית ולא חינוכית בעליל וגם לא שחקן כזה גדול, ברדיו גלי צה"ל (יום חמישי-27 בדצמבר 2018). זקנתו מביישת את נעוריו. עיתונאות חובבנית (3): הטקס ההוליוודי של 70 לספורט הישראלי טקס נבחרי הספורט 2018 בהשתתפות שרת הספורט מירי רגב היה מגלומני ומופרך כמו נותנת החסות הממשלתית. סיקור הג'ודוקאית יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. חשתי מחויבות מוחלטת לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאמת העיתונאית, ולא לה כאובייקט שידור למרות היותה ספורטאית אולימפית ישראלית. 17 בפברואר 1977. ווירטון/בלגיה.  טל ברודי הוגה את הסלוגן הבלתי נשכח שלו: "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל". פוסט מס' 784. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש-29 בדצמבר 2018.כלליראשי

פוסט מס' 784.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 784 מורכב וסבוך. הועלה לאוויר במוצ"ש-29 בדצמבר 2018. כל הזכויות שמורות.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 784 מורכב וסבוך. עיתונאות חובבנית (1): אלי אילדיס + בוני גינזבורג מנהלים שיחה באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אודות שוער מכבי חיפה גיא חיימוב, ואינם רואים ולא מבחינים כי הוא מפר את חוק מס' 14 בספר חוקת הכדורגל (יום רביעי-26 בדצמבר 2018). עיתונאות חובבנית (2): עידן קוולר + בוני גינזבורג בעת חילופי דעות אודות הכדורגלן הנודד יוסי בניון דמות אנטי ספורטיבית ולא חינוכית בעליל וגם לא שחקן כזה גדול, ברדיו גלי צה"ל (יום חמישי-27 בדצמבר 2018). זקנתו מביישת את נעוריו. עיתונאות חובבנית (3): הטקס ההוליוודי של 70 לספורט הישראלי טקס נבחרי הספורט 2018 בהשתתפות שרת הספורט מירי רגב היה מגלומני ומופרך כמו נותנת החסות הממשלתית. סיקור הג'ודוקאית יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. חשתי מחויבות מוחלטת לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאמת העיתונאית, ולא לה כאובייקט שידור למרות היותה ספורטאית אולימפית ישראלית. 17 בפברואר 1977, זירת הכדורסל ב-ווירטון/בלגיה. טל ברודי הוגה את הסלוגן הבלתי נשכח שלו: "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל". פוסט מס' 784 מורכב וסבוך. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש-29 בדצמבר 2018.

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני המרוחק, הממושך, והפורה של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yavin 1

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 19888 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 1 

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בתקופת ההפקה, הניווט, והניהול של אולימפיאדות לוס אנג'לס 1984 ו-סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)הערה : אבא שלי ז"ל חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עִבְרֵת את שם משפחתו מ- בלינדמן ל- אלרואי בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת על פי בקשתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ושר הביטחון דוד בן גוריון. 

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לאולימפיאדת ברצלונה 92' כדי להפיק ולשדר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : הימים ההם – הזמן ההוא. קֶשֶר סִימְבְּיוֹטִי ארוך שנים נרקם בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בתקופת הזמנים שבין 1970 ל- 2007. 

חודש מאי של שנת 2000. הייתי במצב רוח מרומם. עונת שידורים חדשה של מכבי ת"א באירופה ניצבה בשער. תכנון שתי הפקות הבינלאומיות הגדולות על ידי שישודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ידי של Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה) ואולימפיאדת סידני 2000 – הושלמו. זכויות השידורים של שני מפעלי העַל הללו היו שלי. כלומר של הרֶשֶת שלי. שתי פקודות המבצע / ספרי השידורים ופקודות מבצעי השידורים של Euro 2000 (כ- 100 עמודים) ו- Sydney 2000 (כ- 150 עמודים) על פיהן תפעל הרשת שלי, נכתבו זה מכבר עַל יָדִי כמנהל חטיבת הספורט והעורך הראשי ומפיק ראשי (של שני מבצעי השידור הנ"ל האלה), ומנווט את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העבור מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל. הציבור איננו מבין כמו גם אנשי מקצוע וקולגות לעבודת הטלוויזיה כי מנהל ומנווט חטיבת הספורט הוא כמו אלוף ספורט אולימפי אך אין זה תואר כדי להתפאר בו. התואר הזה הוא כמעט חלול או אולי אוורירי מפני שאיננו מאפשר למתבונן מהצד לחוש אותו, לגעת בו, למשש אותו. השאיפות שלי כמנהל חטיבת הספורט של השידור הטלוויזיוני הישראלי הייתה להציב את דגלנו בכל אתר ספורט בארץ ובכל אתר בינלאומי ברחבי תבל. מוסרות הממון, הכלים הטכנולוגיים, וזמן המסך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמיד הגבילו אותי. לא אחת ניצבו המנהלים שלי בין החזון שלי לבין יעדי השידור שביקשתי לכבוש. במשך עשרות שנים עבדתי משעת בוקר מוקדמת עד שעות הלילה המאוחרות – 8 ימים בשבוע , 35 ימים בחודש, 425 ימים בשנה. לציבור אין שום מושג אילו ייסורים חוויתי בדרכי לפסגה (ראה הפרק "אודותיי") לבטח בעת כישלונות. היו לא מעט כישלונות לצד הרבה מאוד הצלחות. גם הקולגות הקרובות ביותר אינם יודעים אילו עוצמת התרוממות רוח יחדיו עם מכאובים, שזורים באושר, סבל, ועינוי אותם אתה חש בעת הנהגתך את רשת הטלוויזיה שלך בזירת התחרות התקשורתית. הם אינם יודעים מפני שהם לא חולקים עמך את עוֹל האחריות שמוטלת על כתפיך בלבד. האנשים לא מבינים עד כמה הרייטינג מהלל אך עלול להיות גם אכזרי, ועד כמה אנו עבדים למוֹלֶך הזה שנקרא מִדְרוּג. כמנווט שידורי הספורט של הרשת שלך אתה דומה לרץ מרתון ו/או לרוכב טור דה פראנס. הקטע אינו נגמר אולם האדרנאלין בגוף אוזל. אתה מתעייף לפעמים כי אתה אתה כל השנים הארוכות האלה דרוך, מתוח, ועצבני, ומתחרה לאורך זמן נגד יריבים טלוויזיוניים וגם נגד עצמך. לעיתים גם נגד המנהלים שלך. אתה בודד. אתה מנהל מלחמות לבד. אתה מנווט לבד. אתה מתווכח לבד. אתה מנהל מו"מ לבד. אתה משכנע לבד. נכון שמאחוריך ניצבת קבוצת אנשים אך אתה הוא המנווט והאחראי הראשי לתוצאות הניווט (לא יהיה מנוס מלהקדיש בעתיד כמה פוסטים לאופני הניהול וההתנהלות בימים בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההם ולמרורים ש- שבעתי שם). המחשה טובה ניתן למצוא במודל השידורים הישירים של ה- NBA שבניתי והבאתי לראשונה לטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודשים מאי ויוני של שנת 1987. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין התנגד לחלוטין לשידורים ישירים של משחקי חצי הגמר והגמר של אליפות ה- NBA בימים ההם בחודשים מאי ויוני של שנת 1987 על מסך הטלוויזיה הישראלית (בטענה שמדובר בתוכן אמריקני). הוא העריך שיעד השידור הזה איננו מעניין כל כך את הצופה הישראלי, מה עוד שהמסך היה רווי שידורי ספורט ממילא על פי השקפת עולמו. נדרשתי להתעקש עמו עם חיים יבין ולומר לו, כלהלן : "תאמר לי מנהל יקר שלי…מה זאת אומרת תוכן אמריקני…? ומה אם כך עם אופרות הסבון האמריקניות "DALLAS" ו- "DYNASTY" שאתה משדר אותן תדירות חדשים לבקרים על המסך הציבורי שאותו אתה מנהל כבר מזה כ- שנה…?", התווכחתי עמו. לבסוף השתכנע. היה שווה להתעקש. צריך להבין שבסדרת הגמר ההיא של ה- Play off של ה- NBA נטלו חלק שתי קבוצות בעלות מוניטין לוס אנג'לס לייקרס בשורותיה קארים עבדול ג'אבר, מג'יק גונסון, ג'יימס וורת'י, מייקל קופר, ביירון סקוט, ואחרים, ובוסטון סלטיקס שם שיחקו שחקנים בדרגתם של לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פאריש, דניס ג'ונסון, ועוד, ועוד. שלא לדבר על שני המאמנים ידועי שם מוכרים היטב בארץ פאט ריילי מאמנה של האלופה דאז קבוצת Los Angeles Lakers ורד אוורבך המאמן הוותיק של הטוענת לכתר Boston Celtics. בתום מבצע השידורים הישירים המורכב והמוצלח ההוא של משחקי חצי הגמר והגמר בליגת ה- NBA ב- חודשים מאי ויוני של שנת 1987 (הלייקרס את בוסטון סלטיקס ניצחו 2:4), מורכב בעיקר בשל תקשורת לוויינית מוגבלת ו- יְשָנָה של צורה ואופן הבאת סיגנל הטלוויזיה מאולפני רשת הטלוויזיה האמריקנית בניו יורק CBS לאולפנים שלנו בירושלים, היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין מספיק הגון כדי להודות כי עם היגיון הגיוני ו- הצלחה אין מתווכחים.

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים של ה- NBA. "…אני מעביר לך את תודתי ותודת אלפי צופים על יוזמתך, התעקשותך (שלא תמיד קל לנו איתה) ודבקותך במשימה לשידור משחקים אלה שהפכו להיות להיט בקרב חובבי הספורט, לא מעט לעובדה כי הם הועברו בשידור ישיר בטלוויזיה…". המגבלה העיקרית שלנו בימים ההם לא היו זכויות השידורים אלא פיגור טכנולוגי מדאיג של תקשורת לוויינים, לרבות תהליך ה- Booking המסורבל באמצעות אנשי "בזק" בעמק האלה וה- Match up ההכרחי של החברה האמריקנית COMSAT. בתחנת הקרקע לתקשורת לוויינים במישור עמק באלה ניצבו רק שתי צלחות אנטנות שהיו מחוברות לשני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary וה – Major. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום השידור הישיר של המשחק בשלב הגמר של ה- Eastern conference final בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אני זוכר שלאחר שעזבתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ ההוא של 2002 בטריקת דלת בתום 32 שנות שירות (לאחר שממשלת ישראל מינתה מינוי מופרך את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל) היה זה אלכס גלעדי האיש היחיד שכתב לי כמה מילות עידוד כֵּנוֹת בדצמבר 2002. זה היה לפני 16 שנים. מילותיו של מר אלכס גלעדי היו עבורי כ-מדליית זהב בעת שניצבתי בודד, עייף, ומותש על קו הסיום בתום ריצת המרתון הטלוויזיונית הארוכה ביותר בהיסטוריה. הטקסט שאלכס גלעדי רשם היה בעל ערך עצום עבורי מכמה סיבות ובתוכן סיבות של יושרה ומקצוענות, ו- גם מפני שהוא עצמו חווה באופן אישי מסעות ייסורים טלוויזיוניים דומים לשלי.

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. מילות עידוד שכתב לי אלכס גלעדי בעת שחציתי את קו סיום ריצת המרתון הטלוויזיונית בתום 32 שנים שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. עזבתי את ביתי השני בטריקת דלת. משהתמנה יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל לשמֵש בעל הבית של השידור הציבורי במדינת ישראל, לא היה לי עוד חלק ונחלה בו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 784 מורכב וסבוך. עיתונאות חובבנית (1): אלי אילדיס + בוני גינזבורג בשיחה אודות שוער מכבי חיפה מפר החוק גיא חיימוב באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (יום רביעי-26 בדצמבר 2018). עיתונאות חובבנית (2): עידן קוולר + בוני גינזבורג בעת חילופי דעות אודות הכדורגלן הנודד יוסי בניון דמות אנטי ספורטיבית ולא חינוכית בעליל וגם לא שחקן כזה גדול, ברדיו גלי צה"ל (יום חמישי-27 בדצמבר 2018). זקנתו מביישת את נעוריו. עיתונאות חובבנית (3): הטקס ההוליוודי של 70 לספורט הישראלי טקס נבחרי הספורט 2018 בהשתתפות שרת הספורט מירי רגב היה מגלומני ומופרך כמו נותנת החסות הממשלתית. סיקור הג'ודוקאית יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. חשתי מחויבות מוחלטת לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאמת העיתונאית, ולא לה כאובייקט שידור למרות היותה ספורטאית אולימפית ישראלית. 17 בפברואר 1977, זירת הכדורסל ב-ווירטון/בלגיה. טל ברודי הוגה את הסלוגן הבלתי נשכח שלו: "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל". פוסט מס' 784 מורכב וסבוך. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש-29 בדצמבר 2018.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן.

גיליון הקטגוריה והאישום המפורט ההוא שהוגש ע"י ממשלת ישראל נגד מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל (כלל בין השאר אישום בגין שחיתות ומתן שוחד מסך) הפליל אותו לגמרי והוא הודח וסולק, ו-נשלח לעבר לאותם הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה. גיליון ההדחה הזה אולי מצהיב בארכיון הממשלה אולם נותר אקטואלי ובוהק באדום. הסכנה טרם חלפה. ב- 17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבד"ל בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" שלהם את הטקסט הזה כהאי לישנא, לא באישון לילה, תחת הכותרת המרתיחה והמרעישה חסרת התקדים באישום שלה, "עברתם כל גבול""…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוֹחַד מָסָך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…".

פוסט מס' 784 מורכב וסבוך. עיתונאות חובבנית (1): אלי אילדיס + בוני גינזבורג בשיחה אודות שוער מכבי חיפה מפר החוק גיא חיימוב באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (יום רביעי-26 בדצמבר 2018). עיתונאות חובבנית (2): עידן קוולר + בוני גינזבורג בעת חילופי דעות אודות הכדורגלן הנודד יוסי בניון דמות אנטי ספורטיבית ולא חינוכית בעליל וגם לא שחקן כזה גדול, ברדיו גלי צה"ל (יום חמישי-27 בדצמבר 2018). זקנתו מביישת את נעוריו. עיתונאות חובבנית (3): טקס האוסקר ההוליוודי של 70 לספורט הישראלי טקס נבחרי הספורט 2018 בהשתתפות שרת הספורט מירי רגב היה מגלומני ומופרך כמו נותנת החסות הממשלתית. סיקור הג'ודוקאית יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. חשתי מחויבות מוחלטת לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאמת העיתונאית, ולא לה כאובייקט שידור למרות היותה ספורטאית אולימפית ישראלית. 17 בפברואר 1977. זירת הכדורסל ב-ווירטון/בלגיה. טל ברודי הוגה את הסלוגן הבלתי נשכח שלו: "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכּל". פוסט מס' 784 מורכב וסבוך. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש-29 בדצמבר 2018.

עיתונאות חובבנית (1): אלי אילדיס + בוני גינזבורג משמיעים את חוות דעתם באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אודות שוער מכבי חיפה גיא חיימוב מפר חוק מס' 14 בספר חוקת הכדורגל (לֵיל רביעי-26 בדצמבר 2018).

טקסט תמונה : יום רביעי – 26 בדצמבר 2018. אולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אלי אילדיס (מימין) ובוני גינזבורג (משמאל) מייצגים עיתונאות נעדרת ידע, עיתונאות רופפת, עיתונאות חובבנית, ועיתונאות לא מהימנה. דיון האולפן המשותף של שניהם אודות שוער מכבי חיפה גיא חיימוב שעצר את הפנדל של שחקן מ.ס. אשדוד תוך כדי הפרת חוק מס' 14 הכתוב בספר חוקת הכדורגל הוא עשייה טלוויזיונית גסה, לא אמינה, לא מדויקת, גם לא חינוכית, ואיננה מאובחנת נכון. היכן שומרי הסַף שלהם העורכים והמפיקים, שאמורים להתערב כדי לתקן את המעוות. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

לא ייתכן ולא יעלה על הדעת כי שני אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אלי אילדיס ובוני גינזבורג אינם רואים על המוניטור שלהם בהרצליה, את מה שאנוכי רואה על המוניטור שלי בסלון ביתי הפרטי, היכן שהוא בצפון הישן של תל אביב. 

בלתי מתקבל על הדעת ששני השדרנים המובילים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אלי אילדיס ובוני גינזבורג לא בקיאים בחוקת הכדורגל ואינם מכירים אותה על בורייה. לא ייתכן כי שניהם אינם יודעים כי בספר חוקת הכדורגל, חוק מס' 14 הדן ב- ביצוע בעיטת עונשין מ- 11 מ', כתוב במפורש כי השוער רשאי לנוע על קו שערו, אולם נאסר עליו לנטוש את קו שערו ולנוע לפנים בטרם מגע רגלו של השחקן היריב הבועט בכדור. במקרה והשוער מפר את החוק ואומנם נוטש את קו שערו ונע לפנים, ועוצר את הכדור, על שופט המשחק להורות על בעיטת עונשין חוזרת. אלי אילדיס ובוני גינזבורג העלו לדיון ביום רביעי – 26 בדצמבר 2018 קטעים נבחרים מהמשחק מ.ס. אשדוד מפסידה ב- ביתה למכבי חיפה 1:0. בטרם הכנסת הקטעים הנ"ל לאוויר בהם נראה שוער מכבי חיפה גיא חיימוב מפר בגסות את חוק מס' 14 מול השחקן האשדודי הבועט מולו עידן ביטון, שַח בוני גינזבורג לאלי אילדיס ולי כצופה שלו במסורבלות, כלהלן : "…מרקו בלבול מחַד, הוא קיבל את גיא חיימוב סוף סוף שפורע שטרות ומחזיר נקודות לקבוצה, אחרי שהחור שלו עדיין במינוס גדול, בסופו של דבר מבחינת מרקו בלבול, לפחות הפתיחה שלו היא פתיחה טובה מאוד…" (מה אתה אומר בוני גינזבורג…??? האם באמת מדובר בפתיחה טובה מאוד של מכבי חיפה העשירה, 1:0 מול מ.ס. אשדוד הענייה והכושלת…??? איזה פתיחה טובה מאוד ואיזה נעליים…). ואז משודרים ה- Highlights של המשחק מ.ס. אשדוד – מכבי חיפה 1:0, בלוויית קול ה- Voice over של אלי אילדיס מהאולפן, וכך הוא מתאר את הדקה ה- 31 במשחק, כלהלן : "…רמי גרשון הכשיל את ביטון ברחבה והשופט עידן לייבל קבע פנדל לאשדוד…ביטון ניגש לבעוט, בעט את הפנדל, ונעצר אצל חיימוב…". אף מילת התייחסות ולוּ אחת של אלי אילדיס הנוגעת להפרה הגסה של חוק מס' 14 ע"י גיא חיימוב שמצליח לעצור את הכדור רק מפני שהוא עבריין. צופי הטלוויזיה רואים שגיא חיימוב נוטש את קו שערו ונע לפנים לפני מגע נעלו של הבועט עידן ביטון בכדור, ואף לא מילת ביקורת אחת של השדר המוביל אלי אילדיס הנוגעת לשיפוט המגוחך של השופט המרכזי עידן לייבל שרואה מקרוב את הפרת החוק ע"י שוער מכבי חיפה גיא חיימוב (ולכן עוצר את הכדור), אולם מורה לשחקנים להמשיך במשחקם הרגיל ואיננו פוסק על בעיטת עונשין חוזרת כי שנקבע בספר חוקת הכדור, כאילו לא קרה מאום על כר הדשא 10 (עשרה) מטרים ממנו. שיפוט לא רק לא הָגוּן ולא נכון, אלא שיפוט פארטאץ' בו שופט המשחק עידן לייבל נכשל לחלוטין פלוס שידור טלוויזיה חובבני, שטחי, ריק, מתעלם, ולא אמין של אלי אילדיס ובוני גינזבורג. מישהו בהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים סמך על שניהם והפקיד בידיהם בשעתו את המיקרופון והמרקע אולם אין זה אומר שמותר להם ל-בלפף את הצופים שלהם. עיתונאות טלוויזיונית שמרשה לעצמה שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם להתחמק מלדון ב- הפרת חוק מס' 14 ע"י השוערים בארץ ובעולם, היא לא רק עיתונאות חובבנית, היא עיתונאות בלופרית. חלק מעיתונאי ועיתונאיות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מתחמק מלהתעמת עם אירועים שנויים במחלוקת. כשאתה צופה באירוע בעיטת העונשין של עידן ביטון מול גיא חיימוב ושומע את ה- Voice over הדחלילי והטריביאלי המחורבן הזה, והכוזב של אלי אילדיס, "…ביטון ניגש לבעוט, בעט את הפנדל, ונעצר אצל חיימוב…", כאילו לא קרה דבר והכל תקין, נותר לך רק להשתומם מול חובבנותו ושטחיותו של אלי אילדיס. נכון שהוא בעל הבית של המיקרופון ומרקע הטלוויזיה אולם אין לו שום בלעדיות על האמת. העונג שלי הוא לרשום כאן בבלוג הזה yoashtvblog.co.il את חוות דעתי אודותיו ולהביע את אכזבתי ממנו ומהפרשן הזחוח שלו. אלי אילדיס יודע כמוני שהוא עיתונאי טלוויזיה חובבן וגם פרשן ההערוץ שלו חובבן. אילו אלי אילדיס היה אישיות עיתונאית בעלת הדר ויושרה Dignity ו- Integrity (בנושא הנדון) ולא מגיש טריוויה חובבן, הוא לא היה מוותר ו-דוחק ומאיץ בבוני גינזבורג (ואם צריך גם כופה עליו), להתעמת עם החוק ועם שופט המשחק עידן לייבל. אלי אילדיס לא נהג כך ועבר כשַדָּר מוביל לסדר היום כאילו לא קרה מאום על כר הדשא בין קורות השער של מכבי חיפה. לא בסדר בלשון המעטה. שחקן אשדוד עידן ביטון היה זכאי לבעיטת עונשין חוזרת בדקה ה- 31 של המשחק מול מכבי חיפה בגלל הפרת החוק הבוטה והגסה ע"י שוער מכבי חיפה גיא חיימוב. שופט המשחק עידן לייבל הוא חובבן שמקביל ברמתו המקצועית הנמוכה לחובבנותם של אלי אילדיס ובוני גינזבורג.

טקסט תמונה : יום רביעי – 26 בדצמבר 2018. מ.ס. אשדוד – מכבי חיפה 1:0. הדקה ה- 31 במשחק. בתמונה נראה שוער מכבי חיפה גיא חיימוב מפר בבירור באופן בוטה את חוק מס' 14 בספר חוקת הכדורגל באותו שבריר השנייה בה הוא נוטש את קו שערו ונע כ- מטר אחד לפנים בטרם מגע רגלו של עידן ביטון בכדור ועוצר את הכדור. שדר ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אלי אילדיס איננו מתייחס ולו במילה להפרת החוק ע"י גיא חיימוב וגם לא לשופט עידן לייבל שרואה את המתרחש ולא מעניק בעיטת עונשין חוזרת ל- מ.ס. אשדוד. כמו כן אלי אילדיס איננו מתייחס לראשית "נדידת העמים" שם רואים כי שני שחקני מ.ס. אשדוד דין דוד מס' 14 והקרואטי קרלו ברוצ'יץ' מס' 2 חודרים לרחבת ה- 16 בטרם בעיטת העונשין כמו גם שני שחקני מכבי חיפה הקמרוני ארנסט מבוקה מס' 26 ועופרי ארד מס' 15. שידור טלוויזיה מגוחך מפני שאלי אילדיס איש ה- Voice over באולפן, איננו מתמצא בספר חוקת הכדורגל ובדין חוק מס' 14 מוסר מידע חלקי לצופיו. מגוחך. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

ואז מגיע חלק ב' של העיתונאות החובבנית הזאת אותה מייצגים במרץ רב אלי אילדיס ובוני גינזבורג. בתום ה- Highlights שח אלי אילדיס לבוני גינזבורג ואומר לו, כלהלן : "…בוא נדבר על השוער חיימוב שנתן היום הצגה…" (שוב מבלי להתייחס להפרת חוק מס' 14 ע"י שוער מכבי חיפה). בוני גינזבורג משיב לו, שוב בכבדות בשפה מסורבלת : "…ונכון לעכשיו היום הוא הביא את המשחק הזה…הוא הציל אותו עם עצירת הפנדל…". שוב, מבלי להתעכב על הפרת חוק מס' 14 ע"י גיא חיימוב.

טקסט תמונה : יום רביעי – 26 בדצמבר 2018. מ.ס. אשדוד – מכבי חיפה 1:0. מבט נוסף מזווית אחרת על הדקה ה- 31 במשחק המדובר. בתמונה נראה שוער מכבי חיפה גיא חיימוב מפר בבירור באופן בוטה את חוק מס' 14 בספר חוקת הכדורגל באותו שבריר השנייה בה הוא נוטש את קו שערו ונע כ- מטר אחד לפנים בטרם מגע רגלו של עידן ביטון בכדור ועוצר את הכדור. שדר ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אלי אילדיס והפרשן שלו בוני גינזבורג אינם מתייחס ולו במילה אחת להפרת החוק ע"י גיא חיימוב וגם לא לשופט עידן לייבל שרואה את המתרחש ולא מעניק בעיטת עונשין חוזרת ל- מ.ס. אשדוד. כמו כן שניהם אינם מתייחסים לראשית "נדידת העמים" שם רואים כי שני שחקני מ.ס. אשדוד דין דוד מס' 14 והקרואטי קרלו ברוצ'יץ' מס' 2 חודרים לרחבת ה- 16 בטרם בעיטת העונשין כמו גם שני שחקני מכבי חיפה הקמרוני ארנסט מבוקה מס' 26 ועופרי ארד מס' 15. שידור טלוויזיה מגוחך מפני שאלי אילדיס והפרשן שלו בוני גינזבורג הממונים על ה- Voice over באולפן, אינם מכירים את ספר חוקת הכדורגל ובדין חוק מס' 14, ולכן  מוסרים מידע חלקי, לא מהימן, ולא אמין לצופיהם. מגוחך. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

טקסט תמונה : יום רביעי – 26 בדצמבר 2018. זהו בוני גינזבורג באולפן הספורט של ערוץ מ.ס. אשדוד – מכבי חיפה 1:0. מדובר באכזבה גדולה. האיש מדבר בשפה כבדה ומסורבלת. אחד מכישלונותיו כפרשן בא לידי ביטוי מובהק בשעה שהוא מתעלם מהצורך ההכרחי להסביר לצופיו (בתוקף תפקידו כפרשן) את ספר חוקת הכדורגל ואת הפרשנות אודותיה בעיקר ברגעי מחלוקת המתעוררים חדשים לבקרים במשחקים על כר הדשא, על כל המשתמע מכך. אם אלי אילדיס היה באמת בעל אישיות עיתונאית של מגיש ומנחה טלוויזיה רציני באולפן של ערוץ הספורט מס' 55 בהרצליה, הוא היה מחייב את הפרשן שלו להתעמת עם חוקת המשחק בעניינו של מפר החוק גיא חיימוב, ולא מאפשר לו להעיף לחלל האוויר משפט פרשנות מקושקשת, זולה, וחסרה, כמו, "…נכון לעכשיו גיא חיימוב הביא את המשחק הזה…"מגוחך. מדובר בעיתונאות חובבנית של שניהם ושל הממונים על השניים האלה שמאפשרים להם לקשקש ולהחליק באולפן. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

טקסט תמונה : יום רביעי – 26 בדצמבר 2018. מ.ס. אשדוד – מכבי חיפה 1:0. עוד מבט מזווית אחרת על בעיטת העונשין מ- 11 מ' הדקה ה- 31 במשחק המדובר. שניהם, אלי אילדיס ובוני גינזבורג אינם מתייחסים לראשית "נדידת העמים" שם רואים כי שחקני שתי הקבוצות עוברים על החוק וחודרים לרחבת ה- 16 בטרם מגע רגלו של עידן ביטון בכדור. שידור טלוויזיה מגוחך מפני שאלי אילדיס והפרשן שלו בוני גינזבורג הממונים על ה- Voice over באולפן, אינם מכירים את ספר חוקת הכדורגל ואת הדין המשיק ל-חוק מס' 14, ולכן  בסופו של עניין מוסרים לצופיהם מידע חלקי, לא מהימן, ולא אמין. אלי אילדיס ובוני גינזבורג לא מספרים את האמת לצופיהם בשעה ששוער מכבי חיפה גיא חיימוב מפר את חוק מס' 14 מול עיניו הבוחנות של שופט המשחק עידן לייבל שלא מעניש אותו, ומול עיניהם שלהם עצמם אילו מדובר בשני עיוורים. תמונות ה- Video וה- Audio של המשחק מ.ס. אשדוד – מכבי חיפה 1:0 הופכות את שניהם את אלי אילדיס ובוני גינזבורג למגוחכים. מה זאת צריכה להיות העליבות הזאת של שניהם…??? (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

מדובר לא רק בחובבנות מקוממת והיעדר יֶדָע של אלי אילדיס ובוני גינזבורג שאינם ממלאים את חובתם העיתונאית , אלא גם בפועל נלווה לחובבנות הנ"ל הזאת שנושאת עמה זלזול מוחלט של שניהם בצופיהם. ועוד דבר : מדובר גם בזלזול מחוצף של השופט עידן לייבל בספר חוקת הכדורגל שלפיה הוא מחויב לפסוק ולגזור את פסיקותיו וגזירותיו. לחוק הפיזיקאלי "כלים שלובים" אין שום בעיה לעשות "צדק פיזיקאלי" עם אלי אילדיס ובוני גינזבורג ולהשוות את רמתם הטלוויזיונית הנמוכה זו לצד זה ו/או זה ליד זאת. כל ניסוח טוב. בוני גינזבורג נחשף שוב כפרשן טלוויזיה נחות שאיננו מספר את האמת לצופיו. תפקידו של העורך והמפיק הראשי של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (אם יש שם בכלל מישהו במעמד האחראי והנכבד הזה) הוא להתערב ולהטיל את מרותו המקצועית על העליבות הזאת שאותה מייצגים במלוא רדידותם אותו השדר המוביל ואותו הפרשן שיושב בסמוך לו.

ועוד דבר : מעניין שיובל נעים יקיר תוכנית הספורט של רדיו גלי צה"ל (בימי חמישי בשבוע) וכעת מאמנה החדש של מ.ס. אשדוד ממשיך להוביל אותה מדחי אל דחי.

עיתונאות חובבנית (2): עידן קוולר + בוני גינזבורג משמיעים את חוות דעתם ברדיו גלי צה"ל אודות הכדורגלן הנודד בין מועדוני הכדורגל בישראל, יוסי בניון (יום חמישי-27 בדצמבר 2018).

אניח אוהב להאזין לשדר הַכָּן של רדיו גלי צה"ל עידן קוולר. מדובר בעיתונאי יישר דרך, מנומס, בעל ידע, יודע להקשיב, וגם מוכשר להוביל ולנווט. אולם התייחסותו המוטעית לדמות האנושית הכושלת יוסי בניון בתוכנית הספורט של רדיו גלי צה"ל (יום חמישי – 27 בדצמבר 2018) הוכיחה כי גם הוא איננו יכול ו/או יודע להתגבר על חוק "כלים שלובים" כשלצדו באולפן יושב פרשן כל כך רדוד כמו בוני גינזבורג. נימוקיו של עידן קוולר אודות הערצת העבר שלו לכדורגלן יוסי בניון ניתבה את רף ההנחיה שלו למקום בו שרוי יוסי בניון כיום. אדם עלוב, נטול מינימום כבוד אישי, איש ריק שקומתו כגובה כר הדשא שעליו הוא מתרוצץ.  שחקן כדורגל שזקנתו מביישת את נעוריו, ובכיין כרוני רווי טענות לכל העולם רק לא לעצמו. מה ששַח הפרשן בוני גינזבורג לך ולמאזיניו אודותיו של יוסי בניון איננו חשוב משום שהוא בוני גינזבורג איננו עיתונאי אלא מישהו, אחד אחר, כזה שיושב על אחד מכיסאות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים על תקן של ידיד הכדורגלנים ולא של צופיו ומאזיניו. כש-רוֹנִי רוזנטל תושב לונדון קורא לו "ידידי" בשעת שיחת צהריים בין שניהם שלשום (יום חמישי – 27 בדצמבר 2018) ברדיו גלי צה"ל, בוני גינזבורג נרתע ונזעק מכיסאו ונזף בו, "…רוני רוזנטל, נעלבתי…מה אנחנו רק ידידים…אנחנו חברים…". מדובר בעיתונאות חנטרישית. מישהו במערכת העיתונאית של מפקד רדיו גלי צה"ל שמעון אלקבץ צריך להעביר את בוני גינזבורג קורס בעיתונות ובעיתונאות. בוני גינזבורג איננו שווה ביקורת מפני שפעמים רבות הוא נמצא מתחתיה.

עידן קוולר, לידיעתך:

יוסי בניון הוא שחקן עבר בנבחרת ישראל שקילל ונִיאֵץ בפרהסיה בשידור ישיר בטלוויזיה קבל מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את המאמן הלאומי דְרוֹר קָשְטַן משהוחלף באצטדיון ר"ג בעת משחק בינלאומי כלשהו. מצלמות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים תיעדו אז את התקרית ההיא לפני  10 שנים ו- 1/2 את מוצא פיו של ה- פרחח יוסי בניון והתקלסותו במאמן הלאומי דרור קשטן. היה מדובר במידה רבה בהתנהגות חוליגנית ומופקרת של אותו הקפטן ומנהיג הנבחרת הלאומית יוסי בניון, כדורגלן שרחוק מלהיות דָגוּל ודמות מופת, שהיום כמו אז, מתיימר ומתחפש לג'נטלמן בריטי. הוא לא.

תזכורת עבר מ-6 בספטמבר 2008 הנוגעת ל-יוסי בניון מי שנושא עליו זה מכבר אישיות גמדית כושלת.

חבירת שחקן הכדורגל יוסי בניון הכושל אז ועכשיו לבית"ר ירושלים וחגיגת פסטיבל העמים סביבו מעוררת גיחוך. אזכור שמו של יוסי בניון דולה ממעמקי האוב כמו ב-רפלקס פאבלוב את דמותו הירודה והרדודה כפי שנחשפה באותו הערב ההוא של מוצ"ש-6 בספטמבר 2008 באצטדיון ר"ג בשידור ישיר של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אינני שוכח לעולם כי היה זה יוסי בניון קפטן ו-שחקן נבחרת ישראל בכדורגל, שבאחד ממשחקי הנפל שלה באצטדיון ר"ג במוצ"ש-6 בספטמבר 2008 במסגרת קדם מונדיאל דרום אפריקה 2010 נגד נבחרת לטביה (1:0 ל-לטביה), הוחלף ע"י מאמנו דרור קשטן בדקה ה-67 באָבִירָם בְּרוּכְיָאן, ובתמורה, אותו יוסי בניון קילל אותו את מאמנו קללות נמרצות. גם באמצעות תנועות ידיים ו-גוף דוחות. הקטע הקונקרטי המֵבִיש הזה בו קפטן הנבחרת יוסי בניון מטיל ספק ו-דופי בפרהסיה לנוכח עשרות אלפי צופים באצטדיון ר"ג ומאות אלפי צופי טלוויזיה ברחבי הארץ בסמכות ובמנהיגות של צוות המאמנים הלאומיים דרור קשטן ועוזרו משה סיני, אופיין ברמת השליליות הגבוהה ביותר שלו. בסצנה הטלוויזיונית ההיא לפני עשר שנים וחצי נראה קפטן הנבחרת הלאומית בכדורגל יוסי בניון המוחלף באחד משחקני המשנה, יורד מכר הדשא תוך הפגנת זלזול מוּקְצָן ובוֹטֶה בצמד המאמנים שלו. היה מדובר בהפגנה עלובה בעליל של קפטן הנבחרת שאישיותו הרדודה שרויה ב-רָמָה של גובה כַּר הַדֶשֶא עליו הוא רץ. היה מדובר בהצגה מחורבנת של ראש הקבוצה הישראלית שקוראים לו יוסי בניון. העסק החלול והירוד הזה התחולל לפני 10 שנים ו- 1/2 אולם נותר עדיין בלתי נשכח. לדיראון. הסצנה המבישה ההיא בה הקפטן יוסי בניון נהג ב-6 בספטמבר 2008 חוּכָא ואִטְלוּלָא בסמכותם ומנהיגותם של דרור קשטן ומשה סיני, התעמר בהם, והפך את שניהם לסמרטוטיה, צולמה ותועדה בשעתו במלואה בשידור ישיר ע"י ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אומרים לי עכשיו כי הנ"ל יוסי בניון הרוויח עשרות מיליוני דולרים משעשועיו ותענוגותיו (המקצועיים) עם הכדור על כר הדשא ב- חו"ל, בעיקר בשנות הבילוי הארוכות בליגת הכדורגל האנגלית ה-Premeir League, וגם בארץ. שיבושם לו. ברור ו-וודאי כי רוחו הגמדית מאפילה היום לגמרי על יכולתו המקצועית דאז ו-על עושרו החומרי היום. דרור קשטן ומשה סיני קיבלו את התעמרותו ההיא ב-2008 של יוסי בניון בהם בשלוות נפש כמו גם הפקידים הגבוהים של התאחדות הכדורגל. ההתנהגות הנלוזה ההיא טואטאה ע"י כולם מתחת לשטיח, הוחבאה במכונית זבל, ו-הורדה לטמיון.

עידן קוולר: התיעוד הנ"ל מצוי בארכיון הרשת שלך. תאר לך את בובי צ'ארלטון מגיב ככה למאמנו אלף ראמזי בעת חילוף שחקנים, ו/או את פרנץ פושקש מתנהג בצורה כל כך זולה כלפי מאמנו גוסטב שבש, ו/או את פלה עונה בצורה כל כך מעליבה למאמנו הלאומי מאריו זאגאלו.

עיתונאות חובבנית (3): טקס האוסקר ההוליוודי של 70 לספורט הישראלי טקס נבחרי הספורט 2018 בהשתתפות שרת הספורט מירי רגב היה מגלומני ומופרך כמו נותנת החסות הממשלתית. יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. חשתי מחויבות מוחלטת לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאמת העיתונאית, ולא לה כאובייקט שידור למרות היותה ספורטאית אולימפית ישראלית.  

התיעוד היוצא דופן בחשיבותו של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי בעיירה הבלגית ווירטון ב-17 בפברואר 1977 בתום ניצחונה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 (במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל) את המסר הלאומי-ספורטיבי הנפלא של קפטן מכבי ת"א טל ברודי, "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל…", לא הובלט דיו בטקס הנ"ל המדובר.

יום חמישי-17 בפברואר 1977. קבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל מביסה בעיירה בלגית שכוחת אֵל בקצה הדרומי של בלגיה את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, 79:91. מכבי ת"א מעפילה לראשונה בתולדותיה למשחק הגמר שייערך ב-7 באפריל 1977 בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. אלכס גלעדי השַדָּר הראשי של חטיבת הספורט (וגם מנהלה) והטלוויזיה הישראלית הציבורית הופכים את מכבי ת"א ממועדון ונבחרת פרטית לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נותן לכך גושפנקא רשמית בשעה שהוא מעניק לקבוצת מכבי ת"א ביום רביעי-23 בפברואר 1977 קבלת פנים ממלכתית בלשכתו הצנועה בקריה בתל אביב לאחר ניצחון מכבי ת"א ב-ווירטון על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א 79:91. ראש הממשלה יצחק רבין מעלה את הַרָף ומַשְוֶוה את ניצחונה של מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בזירת הכדורסל ב-ווירטון (Virton) לגבורתו של הנער דָּוִד רוֹעֶה צֹאן מי שהכריע בשדה הקרב ב-רוּגָטְקָה וחֲמִישָּה חַלוּקֵי אֲבָנִים לפני שלושת אלפים שנים בעֵמֶק הָאֵלָה ליד ירושלים את האויב גָּלְיָת הפלישתי המזוין בשריון מכף רגל ועד ראש.  

טקסט מסמך : 17 בפברואר 1977. מפת פלנדריה המראה את מדינות בנלוקס (בלגיה, הולנד, ולוקסמבורג), ו- מחביאה את זירת פרקט הכדורסל בעיירה בלגית נידחת ו- שכוחת אֵל ווירטון (Virton) בת רבבת תושבים, שממוקמת בקצה הדרומי של בלגיה סמוך לגבולות לוקסמבורג ו- צרפת. חדי עין יוכלו לגלות את מקומה. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל ראה לנכון להרים את הרָף לדרגה לאומית ו- להשוות את ערך ניצחונה של מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בזירת הכדורסל ב- ווירטון עם גבורתו של הנער דָּוִד רועה צאן שהכריע בשדה הקרב ב- רוּגָטְקָה וחֲמִישָּה חַלוּקֵי אֲבָנִים לפני שלושת אלפים שנים במישור עמק האלה ליד ירושלים את האויב גָּלְיָת הפלישתי המזוין בשריון מכף רגל ועד ראש. הייתי נוכח כעיתונאי ו- כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה קבלת הפנים הממלכתית ההיא שערך ראש הממשלה יצחק רבין ביום רביעי – 23 בפברואר 1977 בלשכתו הצנועה בקריה בתל אביב לקבוצת מכבי ת"א. ישבתי עם הצלם שלי מיכאל "מִיכִּי" מולד ומכשיר ההקלטה במרחק של כ- 2 (שני) מטרים מראש הממשלה יצחק רבין ושמעתי את הטקסט הנ"ל במו אוזניי. 

alex 7

טקסט תמונה : קיץ 1977. הימים ההם – הזמן ההוא. משרד מחלקת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי (אחד מאנשיה הדגולים של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל לדורותיה), כלכלן ואיש הכספים של רשות השידור צבי ברק, ואנוכי יואש אלרואי. בגבו איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

maccabi 9

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. הימים ההם – הזמן ההוא. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 55) מקבל ומארח את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בלשכתו לאחר הניצחון על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון ביום חמישי – 17 בפברואר 1977. המשחק הזה הועבר מ- ווירטון בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי (אלכס גלעדי היה המפיק ו- שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בווירטון). יו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי (בן 38) מעניק תשורה לראש הממשלה יצחק רבין, את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקה רשמית. (לע"מ תמורת תשלום).

באותו הערב ההוא של יום רביעי – 23 בפברואר 1977 נשלחתי מירושלים לתל אביב ע"י הבוס שלי אלכס גלעדי כדי לכסות את האירוע ההוא עבור התוכנית "מבט ספורט" בו ערך ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לראשונה בתולדות המדינה קבלת פנים ממלכתית למועדון ספורט פרטי בשם מכבי ת"א. ראש הממשלה יצחק רבין היה גאה בהישגה הספורטיבי העצום והדרמטי של מכבי ת"א וגם נרגש. הוא השווה בנאומו הקצרצר אך המשמעותי בעת קבלת הפנים הממלכתית ההיא את ניצחונה של האלופה הישראלית מכבי ת"א על האלופה צסק"א הסובייטית לגבורתו התנ"כית של הנער דוד בדו קרב שלו נגד גָּלְיָת הפלישתי במישור עמק האלה ליד ירושלים. ישבתי סמוך מאוד לראש הממשלה יצחק רבין יחדיו עם הצלם שלי מיכאל "מִיִּכי" מוֹלָד והקשבתי לכל מילה שלו. יצחק רבין בעל קול רדיופוני איכותי סיים את נאומו הקצרצר. שחקני מכבי ת"א וראש הממשלה עצמו כבר הרימו כוסות יין לחיים, כשלפתע נזכר יצחק רבין בעוד פרט, אותו הוסיף ואמר כלהלן : "…ו- אני רוצה לציין שהניצחון של מכבי ת"א הושג טיפ טיפה גם בסיוע אמריקני…", וסימן בכף ידו את הרווח הקטן שבין האצבע לאגודל. ראה הספר בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר נקרא, "הקשר הסימביוטי".

alex 8

טקסט תמונה : יום חמישי – 7 באפריל 1977. היכל "Pioneer" ב- בלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. אלכס גלעדי (מימין) וקפטן מכבי ת"א טל ברודי (אוחז ביד ימין שלו בגביע אירופה) בתום השידור הישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בו גברה מכבי ת"א על הקבוצה האיטלקית מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78, וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע. בסיומו של אירוע העַל ניצבו הטלוויזיה הישראלית הציבורית וקבוצת מכבי ת"א שלובות זרוע יחדיו ברום דוכן המנצחים הספורטיבי והטלוויזיוני האירופי והישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באפריל 1980. אנוכי מראיין את משה דיין ז"ל (בן 66 בתמונה) בווילה הנאה שלו בצהלה בעת שביימתי את הסרט הדוקומנטארי "גופייה מס' 6" (הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז"ל) אודות הכדורסלן הנודע שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל טל ברודי. משה דיין מי שהיה במשך שנים ארוכות אורח כבוד של משחקי הבית של מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו אמר לי בעת הריאיון עמו בביטחון ובאהדה : "ב- עֶלֶם החמודות טל ברודי מתגשם החלום הציוני". הכדורסל היהודי – אמריקני טל ברודי היה שחקן החיזוק האמריקני הראשון שנחת באוקטובר 1966 בישראל כדי לתגבר את שורות מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שחיפש נואשות את מקומו באירופה. טל ברודי היה באמת עֶלֶם חמודות אך צריך לזכור כי הגיע לישראל על תקן של שחקן כדורסל ולא של עולה חדש. רק מאוחר יותר קיבל את ההחלטה הסופית לבנות את ביתו בישראל. עשור שנים לאחר עלייתו לישראל ב- 7 באפריל 1977, זכתה קבוצת מכבי ת"א בראשותו כקפטן בגביע אירופה בכדורסל. היא ניצחה בבלגראד במשחק הגמר את הקבוצה האיטלקית מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. טל ברודי הגשים את חלום חייו. הוא הניף את גביע אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסורת, המורשת, ורוחה הישראלית המופלאה של האלופה מכבי ת"א בימים ההם של עשורי ה-40, ה-50, ה-60 וה- 70 במאה הקודמת שימשו מבוא להצהרה ההירואית ההיא של הקפטן טל ברודי בליל יום חמישי של17 בפברואר 1977 לאחר הניצחון על צסק"א מוסקבה בווירטון-בלגיה בתוצאה 79:91. כך אמר למיקרופון של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ב-ווירטון: "כדורסל בישראל יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה לא רק בספורט אלא בשביל הכל".

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי "עֵלִית" ת"א נמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. ליחסי הגומלין האלה אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת"א ("גופייה מס' 6") משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 1977. מכבי ת"א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSOR הראשי שלה חברת הקפה והממתקים "עֵלִית". תרומתם הכספית של ראשי חברת "עֵלִית" לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל ומַרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל, ויבד"ל דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי זועק בשידור ישיר ביום חמישי – 7 באפריל 1977 מהיכל הכדורסל "Pioneer" ב- בלגראד יוגוסלביה, "גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב". שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, מאיר איינשטיין ז"ל, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת"א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו"ר עו"ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, מאז 1969, וגם בשל יכולת שימור מורשת העבר של דור המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו.

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2015.

סיסמת הספר :

FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right- If Not Give It Up

השורה התחתונה של הספר :                                                

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2008 

ציטוט : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". (יורם ארבל ב- 1985 בעת שידור ישיר של אחד ממשחקי מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות). 

הייתי עיתונאי. העיתונאות היא סוג של תחרות רווייה אמביציות בהגשת אינפורמציה לציבור. הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים בטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא להביס את אנשי העיתונות הכתובה, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בעשור ה- 80 הוריתי לבימאי שלי יואב פלג להשתמש במצלמה מס' 2 [1]  המוצבת ברום שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (באוויר) [2]  את הקולגות שלנו העיתונאים מ- "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "על המשמר", "דָבָר", ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם בצד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו "קול ישראל" ו- "גלי צה"ל", מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם. לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל. כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השדר בעמדת השידור הרחיק יורם ארבל לכת ממני, והגה בנון שלאנטיות פרשנות שהפכה לסלוגן : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". פשוט, הגיוני, נוקב, מדויק, ומבריק. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה. האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה. "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אתמול", גורסת הקלישאה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מחר", הגדיר את המצב החדש במילים שלו. יחד עם זה כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת השום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות ולא אמיתית, וללא הגשמת הצו העיתונאי בן חמש מילים של הָאווֹאַרְד קוֹסֶל שדר הספורט הנודע של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שאמר כלהלן : "Tell it like it isאמור את זה כמו שזה".

arbel 1

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה שעברה. יורם ארבל גאון הביטוי בשידור ישיר, ושדר הכדורגל והכדורסל הטוב ביותר בתולדות הטלוויזיה בישראל בכל הזמנים. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרעיון העיתונאי הכֵּנֶה שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי הָווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, “Tell it like it is”, יכול היה להתקיים ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, האינטגריטי, והכישרון של אומרו, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, והשידור הכבירים שהעניק לו מנהלו הבכיר ורב המוניטין רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge). ראה הספר "למילים יש וויזואליה משלהן". "אמור את זה כמו שזה", איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר, אלא גם פקטור של מספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות. איכות הטקסט הטלוויזיוני מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. אופי המשחק, מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מ' אורך ו- 14 מ' רוחב) מאפשרים הפקה נוחה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדלים שאפיינו את הימים ההם. דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ויוֹאָב פֶּלֶג הניחו את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- "OB הלָבָן" שעמדה לרשותם, אותה ניידת השידור ההיא שצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את אירועי החדשות והספורט במדינת ישראל. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולריות שלו במדינת ישראל, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין. ראה הספר "סַמָּן יְמָנִי" בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” מיצה את המֵרָב שבו קודם כל וראשית דבר בצילום הכדורסל במדינת ישראל וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת"א. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן ברוממה – ירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים ובראשם אַרְיֵה מוּלְצִ'ינוֹבְסְקִי הנבון והטוב מכולם, היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל ביד אליהו למידע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחק הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שכלל את השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל ואת הפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

אני שב לשידורם הישיר של משחקי הכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א באחד משלבי האבולוציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. בימים ההם נולדו כמה רגעים שנויים במחלוקת בלתי נשכחים שלא ניתן היה לפתור אותם On line בעת ההיא בזמן השידור הישיר. לרוע המזל לא תמיד יכולתי להתגאות בשימוש המושכל בחזונו העיתונאי של הווארד קוסל, “Tell it like it is”. דוגמא מצוינת לכישלון שלי התרחשה ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982, התאריך בו אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר על ידי חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר. מכבי ת"א ניצחה אומנם באופן רשמי את סקוויב קאנטו 86:87, אולם הייתה זאת למעשה הקבוצה האיטלקית שניצחה 88:87 מסל חוקי שקלע שחקנה האמריקני צ'ארלס קיופק בשנייה האחרונה. השופטים שגו וטענו שהוא נקלע לאחר שריקת הסיום. לרשותנו לא עמדה אז טכנולוגיה חדשנית מיידית כדי לאמת את ניצחונה החוקי של סקוויב קאנטו האיטלקית. לבסוף סיפרנו את האמת לציבור ב- "מבט ספורט" ב- Delay של ארבעים ושמונה שעות : סקוויב קאנטו ניצחה את מכבי ת"א בתוצאה 88:87 למרות שהשופטים העניקו את הניצחון למכבי ת"א 86:87.

[1] מצלמה מס' 2 בניידת היא מצלמת גיבוי למצלמה המובילה (Leading camera) ומשמשת גם לצילום ב- Medium – Close up של מהלכי המשחק.

[2] בזָ'רְגוֹן הטלוויזיה : "להראות לצופים בשידור ישיר".

ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982 אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר ע"י מחלקת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר. ישבתי בעמדת המפיק בניידת השידור ומשם ניהלתי את מהלך השידור הישיר. הבימאי שלי היה יוֹאָב פֶּלֶג. האלופה האיטלקית מקָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה של המשחק מסַל של שחקן החיזוק האמריקני שלה צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק וקבעה את התוצאה 88:87 לטובת האיטלקים, אך שני שופטי המשחק מַארָאזִין מצרפת ו- וַואלֶנְטִי מפורטוגל בעצה אחת עם המשקיף המערב גרמני היינץ יֶגֶר שישב במזכירות, פסלו את סַל הניצחון האיטלקי בטענה שנקלע לאחר תום הזמן החוקי. שלושתם העניקו את הזכייה למכבי ת"א, 86:87. לא היינו מצוידים אז בטכנולוגיה המאפשרת לחבר את שעון המשחק האנלוגי התלוי במרומי ההיכל (ליד לוח התוצאות) לניידת השידור וחידת הסַל של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק נשארה בלתי פתורה. מכבי ת"א זכתה במשחק (בדיעבד מן ההפקר). המחלוקת בזירה הפכה לברוטאלית וכמעט פרצה קטטה. רכז המשחק האיטלקי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי הנסער התנפל על השופטים ונראה כאילו הוא מאיים להכותם. הוא חש שנשדד לאור הפרוז'קטורים של ההיכל ביד אליהו. הוא היה כה נרגש וכעוּס עד שזעק בעודו מנפנף בידיו, "כולם ראו שסל הניצחון שלנו היה חוקי. גנבת לנו ניצחון", וניסה להדוף ולדחוף אותם בכיוון מזכירות המשחק הממוקמת בצדי המגרש כדי שלנות את ההחלטה. למחרת ביום שישי בבוקר – 29 בינואר 1982 ביקשתי מהמפקח הטכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית עמירם שטדלר לחקור ולפענח את תעלומת הסַל האיטלקי בשניית הסיום. עַמִירָם שְטָדְלֶר עמל כשבע שעות בתנאים טכנולוגיים רעועים שהיו מנת חלקינו ועמדו לרשותינו לפני 28 שנים כדי לפענח את כתב החידה הוויזואלי, אבל הוא הצליח. בשעה שלוש אחה"צ היה מונח לפני הפיענוח האלקטרוני המדויק של התמונה שקבע כי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי צדק ושופטי המשחק והמשקיף טעו. במוצ"ש – 30 בינואר 1982 שידרה הטלוויזיה הישראלית את ה- “Item” השנוי מחלוקת בתוכנית "מבט ספורט" והוכיחה ללא צל של ספק באמצעות השעון הדיגיטאלי הראשי של התחנה כי הסַל של צ'ארלס קיופק היה חוקי למהדרין והשופטים טעו וגזלו ניצחון איטלקי. כמי שמופקד על שידור תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עשיתי את את מה שציווה עלינו הָווֹאַרְד קוֹסֶל בשעתו, "אמור את זה כמו שזה…Tell it like it is". גם אם הדבר נעשה מאוחר יותר ולא בשידור ישיר.

העיתונות העוקבת אחר מעשיה של הטלוויזיה הישראלית שיבחה את המחקר וההוכחה [1]. אנשי מכבי תל אביב ובראשם יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי והמאמן רָלְף קְלָיִין רגזו וכעסו מאוד עלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה ויוזם הבדיקה. הדבר נראה ביניהם כמעשה בגידה של רשות השידור במכבי תל אביב, זאת שחתמה עמם על הסכם זכויות שידור בלעדיים. שניהם דיברו אלי בטון חריף ובחרי אף, וטענו ש- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני כדי לקיים משחק חוזר.

yedioth 1982 1

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. העיתון "ידיעות אחרונות" מדווח לקוראיו על פעולת השחזור של הטלוויזיה הישראלית בתוכנית "מבט ספורט" הקובעת כי הסל של האיטלקי צ'ארלס קיופק היה חוקי. (באדיבות "ידיעות אחרונות").  

[1] ראה בהמשך קטעי עיתונות  מ- 1 בפברואר 1982, פרי מאמריהם של ארנון "נוני" מוזס מ- "ידיעות אחרונות", ומבקר הטלוויזיה של העיתון "דבר" טדי פרויס.

ביום חמישי – 18 באפריל 1996 העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות מכבי ת"א והפועל ירושלים. הבימאי בניידת השידור היה אמנון אוסמן והמפיק שלי בניידת ששי אפרתי. מפקח הקול והאחראי על הקונסולה בניידת היה אמנון אלטשולר. את אוּרִי לֵוִי הצבתי כשַדָּר מוביל של המשחק ההוא [1] זה היה כבר שש שנים מאז שיורם ארבל נטש אותנו. לצִדוֹ של השַדָּר ישבו שני הפרשנים דֵיְיוִיד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר. אני ניהלתי את השידור הישיר מעמדת הפיקוד שלי במגרש ליד שני הפרשנים. המאמן צבי "צביקה" שרף הוביל את מכבי ת"א הפייבוריטית בעת ההיא ובתפקיד מאמן הפועל ירושלים שימש פִּנְחַס "פִּינִי" גֵרְשוֹן. עוזרו היה אֶרֶז אֶדֶלְשְטַיְין. היינו בעלי ניסיון רב בכיסוי משחקי כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. לכן הסתפקתי בשתי הוראות נשנות וחוזרות שלי בתדריך הסופי והאחרון לציוותי הצילום והמקליטים בטרם השידור הישיר. "אין להפר אותן בשום פנים ואופן. הן פק"ל (פקודות קבע ללחימה) בז'רגון הצבאי", תדרכתי את אנשיי. הראשונה הייתה להיצמד בפסקי הזמן למאמני שתי הקבוצות והשחקנים כדי לשמוע את ההוראות ולהאזין למלחמת המוחות בין צביקה שרף למתחרהו פיני גרשון. עמדו לרשותנו עֶשֶר מצלמות, חמש יחידות VTR לצורך הילוכים חוזרים איטיים, ושני מיקרופונים גדולים, ארוכים, ורגישים מסוג “Gun – Mic” מותקנים על מוט, אחד לכל קבוצה, המיועדים להאזנה וקליטת קולות מרחוק . ההוראה השנייה הייתה לחבר כל הזמן את שעוני המשחק (מונים את הזמן ב- Count down) למצלמה המובילה (Leading camera), בעיקר על מנת לפתור את בעיית חוקיות הסלים הנקלעים בשנייה האחרונה של המחצית הראשונה ו/או בשניית הסיום של המשחק. חוֹק משחק הכדורסל קובע כי אם הכדור עזב את יד השחקן בדרכו לסַל בטרם הגיע שעון ה- Count down של המשחק לנקודת 00:00 – ייחשב הסל כ- כשר.

לא תיארתי לעצמי בראשית המשחק כי 25 שניות לפני תום ההתמודדות הדרמטית וההפכפכה יסמֵן לוח התוצאות שוויון 65:65. במצב הזה ביקש מאמן הפועל ירושלים פסק זמן. שני הצלמים התחתונים מתחת לסלים, שמוליק בַּרְעַם בסַל הצפוני והמקליט שלו מַנוּ יחזקאלי המיועדים לכסות את מכבי ת"א ויורם מנדלבאום בסַל הדרומי יחדיו עם המקליט סַמִי עוֹמֶר המיועדים לכסות את הפועל ירושלים – חשו למלא את תפקידם. הנהלת מכבי ת"א בראשות שִמְעוֹן מִזְרָחִי והמנהל מוֹנִי פַנָאן מנעו מהמקליט מַנוּ יחזקאלי להתקרב לאזור התכנסות השחקנים ב- Time out. לא ניתן היה להאזין להוראותיו של המאמן צביקה שרף שראה בהתקבצות השחקנים סביבו כֶּנֶס סודי של השב"כ ותמיד חשש מהדלפות. הוא ירא את מיקרופון הטלוויזיה. הכל היה סודי ובלתי נגיש. יו"ר הפועל ירושלים דני קליין היה יותר גמיש ופחות לחוץ. יורם מנדלבאום וסַמִי עוֹמֶר נעמדו באין מפריע ליד פיני גרשון, עוזרו ארז אדלשטיין, והשחקנים והצליחו לתעד תיעוד מלא , ברור, וקלאסי את גיבורי העלילה ואת תמליל ה- Time out הדרמטי. המיקרופון הסמוך קלט כל מילה . במהלך שישים השניות של פסק הסמן התברר כי התדרוך של פיני גרשון חשוב אך הוראותיו הסותרות של רכז המשחק עדי גורדון ואישיותו כציר מרכזי וקפטן חשובים יותר משל מאמנו ובעלות משקל עודף. זהו מסמך טלוויזיוני נדיר ומזהיר של ה- Time out הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורסל בארץ בסופו לקח עַדִי גוֹרְדוֹן את העניינים והאחריות לידיו, הפר את הוראותיו של מאמנו פיני גרשון, וניצח את מכבי ת"א בשתי השניות האחרונות בסל מכריע שלו, 65:67 (ראה פירוט התמליל בהמשך הספר "הקשר הסימביוטי"). ההפקה העניקה לשַדָּר הראשי אורי לוי ושני פרשניו את הכלים הנחוצים כדי למלא את הציווי שציווה על כולנו הווארד קוסל, “Tell it like it is”.

ב- 30 במאי 2008 העביר ערוץ 10 בשידור ישיר את המשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו בין קבוצות מכבי ת"א והפועל חולון. השַדָּר היה יוֹרָם אָרְבֶּל ופרשנו עוֹפֶר שֶלַח (היום ח"כ עופר שלח). הבימאי בניידת השידור היה רְאוּבֵן "רוּבִיק" פּוֹדְגוֹר . 6 שניות לפני סיום המשחק הובילה מכבי ת"א 71:72 מסל של נִיקוֹלָה וִויצִ'יץ'. מאמן הפועל חולון מִיקִי דוֹרְסְמַן נזעק וביקש Time out. שחקני מכבי ת"א בטוחים בניצחונם התקבצו סביב מאמנם צביקה שרף. זהו רגע דרמטי לו מייחלת כל רשת טלוויזיה באשר היא. שלושת רבעי מליון צופי טלוויזיה נצמדו למרקע וביקשו להאזין למלחמת המוחות בין שני המאמנים דורסמן ושרף. זהו מבחן טכנולוגי עליון של כל צוות טלוויזיה המתעד משחק כדורסל, לבטח בשידור ישיר. ההפקה הרדודה נכשלה כישלון קולוסאלי בהבאת קולות והוראות המאמנים. המצלמות היו שם אך לא המיקרופונים. בתום ה- Time out ניגש שחקן הפועל חולון מַאלִיק דִיקְסוֹן לקו מחצית המגרש כדי לחדש את המשחק. התקרב אליו חברו דֶרֶק קֶמְפְּבֶּל על מנת לקבל את הכדור. וִויל בַּאיְינוּם שחקן מכבי ת"א שמר על מָאלִיק דִיקְסוֹן ודֵייוִיד בְּלוּטֶנְטָאל נצמד לדרק קמפבל. שני השחקנים החולוניים ביצעו תרגיל בסיסי של “Give and go” והערימו בקלות על שומריהם. מַאלִיק דִיקְסוֹן כידרר במהירות וללא הפרעה לעבר רחבת הסל מכבי ת"א ושנייה אחת לפני הסיום קלע את סַל הניצחון מעל ידיו המושטות של טֶרֶנְס מוֹרִיס. 72:73 לפועל חולון שזכתה באליפות הליגה.

מִיקִי דוֹרְסְמַן קנה לעצמו לפרק זמן קצוב ומסוים – תהילת ארץ. מאמן מכבי ת"א צביקה שרף שוב נכשל בשניות האחרונות במשחק צמוד שווה כוחות . אבל הכישלון הגדול ביותר בשניות הסיום היה של ערוץ 10. לעולם לא נדע אילו הוראות חילק מיקי דורסמן לשחקניו באותו פסק הזמן שש שניות לפני סיום המשחק בו שיחק שח-מט בצורת כדורסל נגד צביקה שרף. אף פעם גם לא נדע מה נאמר בתדריך האחרון של צביקה שרף לשחקניו ומה הייתה תשובתו לקרב המוחות שניהל נגדו מיקי דורסמן. הייתי כבר רחוק מהביזנס הזה של הטלוויזיה. בשנת 2008 שימשתי מרצה באוניברסיטת חיפה בפקולטה למדעי הרוח בראשות פרופסור מנחם מוֹר . כישלון ערוץ 10 הציף אותי בזיכרונות וגעגועים לימים בהם ניהלתי, ערכתי, והפקתי אלפי הפקות של שידורי טלוויזיה – ארציות ובינלאומיות, ביניהן את מאות השידורים הישירים של משחקי קבוצת הפאר של מכבי ת"א בליגת הכדורסל הישראלית ובגביע אירופה בשנים 2002 – 1980. כמו דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הייתי נאמן עד למאוד לציווי של שַדָּר רשת הטלוויזיה האמריקנית הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “Tell it like it is”. היינו הטובים ביותר באירופה, חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

הימים ההם – הזמן ההוא. חלפו שנות דור אולם כאילו האירועים התרחשו רק אתמול.

הולדת יחסי הגומלין ב- 1970 בין רשות השידור לבין מועדון הפאר בכדורסל של מכבי ת"א וראשית הקשר הפילנטרופי ב- 1971 בין חברת "עלית" לבין מכבי ת"א. הופעתם ב- 1969 של יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי. המו"מ הכספיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם המועדון לצורך שידור ישיר של המשחקים היו קשוחים ולא תמיד מקור לאושר וגאווה. השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בטלוויזיה היו במשך שנים רבות מאז ראשית עשור ה- 70 וגם בשנות- 80 של המאה הקודמת ותחילת שנות ה- 90 במאה שעברה סוד ציבורי כמוס. סעיף מיוחד המעוגן בחוזה בין שני הצדדים אסר על הודעת דבר השידורים הישירים בטלוויזיה (ובעיתונות) עד יום המשחק בשעה שבע בערב. המועדון חשש כי פרסומם יבריח את קהל האוהדים מהיציעים וישאיר אותו בבית. החשש התגלה כמופרך אך מכבי ת"א סירבה לוותר. סעיף הפרסום בחוזה הוליד חיכוכים קשים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית למכבי ת"א. דבר פרסומם המוקדם של שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ה- Promotion שלהם וה- Built up סביבם, השתנה רק עם מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 לתקופה של חמש שנים.

טל ברודי.

שחקן הכדורסל האגדי היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי עלה לישראל מטְרֶנְטוֹן – ניו ג'רסי ב- 19 באוקטובר 1966 בהיותו בן 23. אוהד מושבע של המועדון אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו במכוניתו היישר מנמל התעופה לוֹד למגרש המרצפות היָשָן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אוריון". הגעתו הייתה סנסציונית ומאות אוהדים המתינו לו במקום. טל ברודי לבש מאות פעמים את גופייה מספר שֵש של מכבי ת"א וגם את מדי נבחרת ישראל. עשר שנים לקח לוֹ להוביל את מכבי ת"א אל הפסגה האירופית. ב- 7 באפריל 1977 ניצחה מכבי ת"א בראשות הקפטן שלה טל ברודי בבלגראד במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות את הקבוצה האיטלקית מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע הנכסף. טַל בְּרוֹדִי הוא גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת"א בכל הזמנים באישיותו וכשרון המשחק שלוֹ. הוא המוביל, הסוחף, ואחד מאבות המורשת המפוארת. הוא מבין האנשים כספורטאי וגם כאדם שהשפיע עלי ביותר ב- 40 שנותיי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. כשהיה נער בביה"ס התיכון בטרנטון אמר עליו מאמנו פְרֶד פְּרָיְיס את הטקסט הבא כלהלן : "טַל בְּרוֹדִי לא היה רק מוכשר מאוד בתחום הקונקרטי של המשחק אלא ניחן באופן יוצא דופן בדבקות במשימה ובכך הפך למנהיג. פעם הייתה סופת שלגים בטרנטון והעיר נסגרה לחמישה ימים. זה לא הפריע לטל ברודי ליטול מָקוֹש ולפנות את הקֶרַח מחלון אולם הכדורסל של בית הספר ולהשתחל דרכו כדי להתאמן לבדו בקליעה לסל. לא היה כמוהו עד כדי כך אהב את המשחק ואת האימון. הוא צעד בסופת שלגים בעיר אל פרקט הכדורסל רק כדי לשמור על כושרו כשחקן . הוא היה Fighter כבר בגיל כה צעיר. מעולם לא ראיתי כדורסלן שכה דבק במשימה ובכך גם הפך לדוגמא חינוכית".

brody 1

טקסט תמונה : 1959. טרנטון – ניו ג'רסי. טל ברודי בן 16 עם מאמנו בביה"ס התיכון פרד פרייס. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

brody 2

טקסט תמונה : 1961. אוניברסיטת אילינוי. הנער טל ברודי סטודנט בן 18 לובש את מדי אוניברסיטת אילינוי. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מומחי הכדורסל של אוניברסיטת אִילִינוֹי שטַל בְּרוֹדִי לבש את מדיה חיוו את דעתם גם הם : "טַל בְּרוֹדִי יכול היה לשחק בכל קבוצה מקצוענית ב- NBA. הוא רק היה צריך לבחור היכן מפני שהיה כוכב עַל. נכונה לו קריירה מזהירה. הוא היה שחקן כדורסלן בעל יכולות ויכול היה להיות ספורטאי עשיר אך בחר לבנות את חייו במדינת ישראל". מנהל קבוצת מכבי ת"א שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי והאיש שקיבל את טַל בְּרוֹדִי לקבוצה סיפר כלהלן : "במשחק הגומלין ההוא במסגרת גביע אירופה נגד חוּבֶנְטוּד בַּאדָאלוֹנָה באצטדיון יד אליהו הפתוח ב- 2 במארס 1967 היינו זקוקים לניצחון בן 32 נקודות הפרש מפני שניגפנו במשחק הראשון בבדלונה 69:101 וכדי לכפות משחק שלישי ומכריע אצלנו בבית. אני זוכר היטב שטל ברודי אמר לי בתום משחק התבוסה בספרד, "I’m sorry". הוא לקח את האשמה עליו אך לא התנהג כספורטאי מובס. במחצית משחק הגומלין באצטדיון הפתוח ביד אליהו נגד חובנטוד באדאלונה הובלנו בהפרש זעיר בן ארבע נקודות רק 24:28. נזקקנו לניצחון בן 32 נקודות הפרש לפחות כדי לכפות משחק שלישי ומכריע בתל אביב. זה נראה רחוק. בחדר ההלבשה שררה אווירת נכאים. רק טל ברודי עודד את השחקנים ואמר, "חברה מה זה לקלוע עוד 14 סלים – אנחנו נעשה את זה". הוא היה שחקן נפלא וגם אופטימיסט חסר תקנה שעמד בהבטחתו". טַל בְּרוֹדִי קלע במשחק הגומלין הזה 36 נקודות ומכבי ת"א הביסה את חובנטוד בדלונה בתוצאה 51:83. משחק הניצחון הזה כונה ע"י הציבור "נס בדלונה" וכפה משחק שלישי בו ניצחה מכבי ת"א בקלות 51:75 והעפילה מאוחר יותר למשחק הגמר הכפול באפריל 1967 נגד הקבוצה האיטלקית אִינִיס ווארזה עם דִינוֹ מֶנֶגִין. מכבי ת"א הפסידה במשחק הראשון ב- 7 באפריל 1967 בווארזה בהפרש של עשר נקודות 67:77, וניצחה כעבור שבוע ביד אליהו 68:67 אך האיטלקים זכו בגביע ומכבי ת"א בסגנות. זאת הייתה ההתחלה. משה דַיָין אמר, "בטַל בְּרוֹדִי עֶלֶם חמודות מתגלם החלום הציוני". מאמן הכדורסל הישראלי שמואל יעקובסון היה הראשון שגילה באקראי ב- 1964 את טַל בְּרוֹדִי ואת יהדותו בשעה שביקר בארה"ב וראה את טַל בְּרוֹדִי משמש יחד עם השחקן ווילט צ'מברליין מדריך במחנה הכדורסל בניו יורק של המאמן האמריקני הנודע קְלֵיְיר בִּי (Klair Bee). שמואל יעקובסון דיווח על "המציאה" לנוֹח קְלִיגֶר יו"ר מועדון מכבי ת"א. בקיץ 1965 השתתף טַל בְּרוֹדִי ככוכב נבחרת ארה"ב בטורניר הכדורסל של המכבייה ה- 7 והתאהב במדינת ישראל. טל ברודי הצטרף לאגודה חובבנית וחבַר לאידיאל ספורטיבי ציבורי שטוו נערים צעירים מתל אביב בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כמו יִצְחָק פֶדֶרְמַן (אביו של דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן), יְהוֹשע רוֹזִין, שָאוּל "קוקה" כַּסְפִּי [2], אַל פְלָיְישֶר, אַרְיֵה בֵּן עָטָר, צְבִי שְמֶרְלִינְג, אַרְיֵה קְלִיגְסְבֶּרְג, משֶה בַּרוּךְ, וסֶם שְטַיְינְבֶּרְג. לפני 82 שנים ב- 1933 עמדה אגודת מכבי ת"א בפני סגירה בגלל חובותיה לעיריית תל אביב. מתקני הספורט שלה ברחוב סלמה הסמוך לשכונת שפירא בדרום העיר ננעלו והועמדו תחת כונס נכסים. באישון לילה באותה שנה עקר הנער יִצְחָק פֶדֶרְמַן את עמודי הסלים במגרש ברחוב סלמה, העמיס אותם בעגלה רתומה לסוס, והעביר אותם לרחוב המכבי ליד קולנוע "אוֹרְיוֹן" ושם נטע אותם בקרקע החוֹלית. זאת הייתה ראשית ההיסטוריה של המועדון המפואר.

טקסט תמונה : 1940. מגרש הכדורסל עשוי מרצפות ברחוב המכבי בתל אביב ליד קולנוע "אוריון" הישן. דור המייסדים. החמישייה המפורסמת של מכבי ת"א בימים ההם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יהושע רוזין, יצחק פדרמן (אבא של דייויד פדרמן), משה ברוך, אל פליישר, ואריה בן עטר. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין בניו של יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזמנו בזיהוי הנוכחים בתמונה יצחק פדרמן ז"ל.                                                                                                                           

טקסט תמונה : תקופה שחלפה לבלי שוב. המאמן יהושע רוזין מתדרך את שחקניה הישראליים של  מכבי ת"א באחד ממשחקי הדרבי בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת במגרש המרצפות הישן של בית מכבי ת"א ברחוב המכבים (ליד קולנוע "אוריון"). להלן זיהוי משמאל לימין : אברהם שניאור, עמנואל ברדן, יהודה ווינר, מנחם קורמן, המאמן יהושע רוזין, וזכריה עופרי (הגבוה בשחקני הקבוצה 1.91 מ'). (באדיבות מנחם קורמן ומשפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מנחם קורמן.

טקסט תמונה : החמישייה הקלאסית של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אברהם שניאור, יצחק כספי, יהודה "קנבוס" ווינר, המאמן יהושע רוזין, מנחם קורמן, מר י. שטהל יו"ר אגודת מכבי ת"א (מייסד ומנהל חברת הביטוח "מנורה"), זכריה עופרי, אפרים אטלס, ורלף קליין. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י מנחם קורמן ואפרים אטלס.                                                                              

טקסט תמונה : סתיו 1961. מגרש המרצפות של מכבי ת"א ליד קולנוע "אוריון" הישן. זאת הקבוצה שזכתה בסיומה של אותה עונה 1962 – 1961 מחדש באליפות המדינה והקדימה את הפועל ת"א. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : צבי אבידן (אבא של אמנון אבידן חובש מגבעת) יו"ר מחלקת הכדורסל, המנהל שמואל "שמלוק" מחרובסקי, משה גולוביי, צביקה אייזנבוים, אברהם חסיד, יעקב אדליסט, שבתאי "סבי" בן בסט, דוד פריש, תני כהן מינץ, והמאמן יהושע רוזין. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אמנון אבידן (בנו של יו"ר המחלקה מר צבי אדידן), אברהם נתנאל, גדעון פרייטאג, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה שמואל "שמלוק" מחרובסקי.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת. מכבי ת"א אלופת המדינה בכדורסל. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן יהושע רוזין , רלף קליין, דוד פריש, יעקב אדליסט , תנחום "תני" כהן מינץ, אברהם שניאור, יצחק עמר, ושחקן מס' 15 לא מזוהה. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : סבי בן בסט, יעקב מילשטיין, גדעון בירנבוים, אהרון "אהרונצ'יק" קפלן, אברהם חסיד, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה :  סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה שמואל 'שמלוק' מחרובסקי וסבי בן בסט.

אגדת שחקן הכדורסל היהודי-אמריקני טל ברודי הבלתי נשכח. טל ברודי וויתר על קריירה מבטיחה ב-NBA והחליט באוקטובר 1966 לחבור לקבוצת מכבי ת"א ולבנות כאן את ביתו בישראל, יצרה מסורת ושינוי מיידי ו-טוטאלי במאזן הכוחות בליגה הלאומית בכדורסל. בעקבותיו הלכה קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א שחיפשה אף היא כל סדק, שביל, ו-משעול כדי לתגבר את שורותיה שלה בשחקני כדורסל יהודים-אמריקניים ובראשם בארי לייבוביץ' כדי להשיב מלחמה שערה מול יריבתה העירונית המושבעת מכבי ת"א. מהר מאוד התהווה "הליך האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי בארץ ישראל", יבוא שחקני כדורסל זרים בעיקר מארה"ב לארץ ע"י שאר הקבוצות המתחרות, הליך שנועד להשביח לרגע את רמת המשחק בארץ. האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי חלחלה עמוק-עמוק לתוככי כל רבדי הכדורסל הישראלי מאז 1966.  האמריקניזציה ביטלה כמעט כליל במשך יוֹבֵל שנים את נוער העתיד המוכשר שלנו והשאירה אותו בשוליים.

ראשי הכדורסל בארץ נוהים ביודעין כבר חמש עשרות שנים אחרי הסלוגן ההוא של מקים הטלוויזיה הציבורית הענייה במדינת ישראל ב- 1968 מעפרה, פרופסור אליהוא כ"ץ (עולה חדש לשעבר מברוקלין – ניו יורק בארה"ב), שטען בעל כורחו בשל אילוצים כספיים וכלכליים כי אם אתה יכול לקנות בזול סרטים זרים וסדרות טלוויזיה בחו"ל אל תפיק כמותם בעצמך ברשת הטלוויזיה שלך בארץ. הוא התכוון לכך שהפקה ישראלית מקורית רבתי עולה ממון רב והיא מעבר לכוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא שהייתה בשנים ההן דַרְדָק תקשורת דַל נטול אמצעים. ובאמת, כבר בראשית הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של סוף עשור ה- 60 במאה הקודמת ממש בימי ה- בראשית שלה, בתקופת ההתחלה, בימים הראשונים של הנחת תשתיות היסוד, הרכיב אותו המייסד פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ סלוגן טלוויזיוני כלכלי – עממי מאולץ, אך מדויק, ושַח וביטא אותו כמדיניות שידור כלהלן : "If you can buy it – do not make it". מדהים, אבל זאת הייתה האמת (!). הטלוויזיה הישראלית הציבורית וויתרה משחר נעוריה (בגלל עלויות והוצאות יקרות) על ביצוע והשגת אחת המטרות החשובות שלשמה הוקמה : הפקה מקורית ישראלית במשולש הטלוויזיוני הידוע בעל שלושה קדקודים תיעוד, בידור, ותרבות. כמו איגוד הכדורסל גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית טיפחה מעט הפקה מקורית ישראלית והשקיעה מאמצים גדולים בקנייה ורכש טלוויזיוני אמריקני ואנגלי.

הבה אעבור להיסטוריה חלקית של הכדורסל הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. רשימה של תעשייני חברת "עֵלִית" לדורותיהם שנשאה בעול ה- Sponsorship של מכבי ת"א אנשים יקרים בעלי חזון מַרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל, אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל, דֵיוִויד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל שְטְרָאוּס ייבדלו שניהם לחיים ארוכים, הזרימו במשך שנים ארוכות הון רב לקופת המועדון שהיה החמצן של קבוצת מכבי ת"א. אח"כ עשתה זאת חברת "אלקטרה" והיום עושה זאת חברת ההלבשה "FOX" והכל כדי שמכבי ת"א תוכל לחזק את עצמה שוב ושוב בשחקנים זרים מהארץ ומחו"ל על מנת לזכות באליפות המדינה ובגביע המדינה וכמובן בחוזה עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של הימים ההם ואח"כ עם ערוץ הטלוויזיה הארצי מס' 10 ועם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מר דֵיוִויד פֶדֶרְמַן סיפר לי בשעתו כי בעונת 1993 – 1992 קרה למכבי ת"א בראשות היו"ר עו"ד שמעון מזרחי אסון ספורטיבי בליגת הכדורסל הלאומית (ליגת העל היום). הקבוצה הודחה בשלב חצי הגמר של ה- Play offs הטוב מ- 5 משחקים ע"י קבוצת הפועל גליל עליון (באותה העונה ההיא של 1993 – 1992 זכתה הפועל גליל עליון באליפות המדינה לאחר שגברה בסדרת הגמר על הפועל ת"א). בתגובה למפלת הקבוצה באותה העונה ההיא של 1993 – 1992 החליט דירקטוריון "עֵלִית" להעניק למכבי ת"א תשלום נוסף של עוד 1.000000 (מיליון) דולר מעבר לסכום ה- Sponsorship העונתי השוטף שהיא כבר קיבלה, על מנת שתוכל להתחזק לקראת עונת 1994- 1993 ולהחזיר לעצמה את תואר האליפות שאבד לה. זאת לדעת : בעונה הנוכחית של 2017 – 2016 נהנית קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מתקציב ענק (יחסי למועדוני כדורסל אחרים בארץ) המוערך ב- 100.000000 (מאה מיליון שקל).

עניין המשכורות המשולמות לשחקני החיזוק האמריקניים בישראל, אופן התשלומים ויחסי הגומלין של מועדוני הספורט הישראליים עם אגף מס ההכנסה הם וודאי טריק מרגיז ומעצבן כפי שניתח פעם את התהליך הפיננסי המתוחכם בעל הרשימה ההיא אריה מליניאק. אולם הן פחות חשובות לשיחה הזאת מהתופעה הספורטיבית הממושכת, המהותית, והיעילה שכופה עלינו תהליך האמריקניזציה במגרשי הכדורסל שלנו ביודעין ומרצון ולא בעל כורחנו. קבוצת הפועל ירושלים החדשה של 2017 – 2013 תחת ההנהגה החדשה בראשות היו"ר אורי אלון ואייל חומסקי ערה אף היא למימון הכספי היקר הנדרש לתחזק שחקני חיזוק עבר אמריקניים כמו דונטה סמית, ברייסי רייט, טוני גפני, ודיון תומפסון וגם שני שחקני ישראליים כמו ליאור אליהו ויותם הלפרין. היום מאכלסת הפועל ירושלים בשורותיה את המוני השחקנים האמריקניים אמארה סטודמאייר + ג'רום דייסון + טרנס קינסי + קרטיס ג'ראלס + מאליק היירסטון + בריאן רנדל וגם את ליאור אליהו ויותם הלפרין (עדיין). אפילו המאמן של הפועל ירושלים הוא איש זר האיטלקי סימונה פיאניג'אני לאחר שהישראלי שלנו המאמן הקודם דני פרנקו הודח. הגלובליזציה החריבה את הכדורסל הישראלי המקורי והרסה את הנוער שלנו. אולי לא בכדי מתנוססת הפרסומת המסחרית "בנק יָהָב" באותיות ענק על התלבושת הרשמית של הפועל ירושלים.

אריה מליניאק ניהל מלחמה עיקשת וצודקת נגד התבוללות הכדורסל שלנו ומטיף לשמירת טוהר הכדורסל הישראלי ועמו מתן תקווה לכדורסלן הישראלי הצעיר. הוא מזכיר לי במידה רבה את ד"ר אָבְשָלוֹם קוֹר (ואביו שלמה קוֹר ז"ל לפניו) שנאבק כבר שנים רבות תוך גילוי דבקות במשימה בתחום שמירת טוהר הלשון העברית. כשם שאריה מליניאק מזכיר בפועלו את אָבְשָלוֹם קוֹר, אבשלום קור חופף בדרשותיו את אלה של מְחַיֶיה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ. אֵלִיהוּא כָּ"ץ יליד ניו יורק בארה"ב (נולד בברוקלין ב- 31 במאי 1926) הכריז כבר מבראשית כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוא מקים מעפרה תִּדְמֶה למורשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC ולא לאופיין של רשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS, ו- NBC, וגם ABC. אֵלִיהוּא כָּ"ץ ביקש לבַסֵס את חזון הטלוויזיה העברית הצעירה על תוכן ישראלי והפקות מקור משלנו. משהוברר לו כי עלות ביצוען של הפקות מקור ישראליות הן בגדר הון תועפות ועלויות פנטסטיות, ואין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית יכולה לעמוד בהן, החליט פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ לוותר, ולמלא את החלל ביבוא במחירים זולים של סדרות טלוויזיה מכל הסוגים מארה"ב ואנגליה. כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם, מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם, ומנהלי התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם דבקו בקו המחשבה ההוא שלו. תוכניות טלוויזיה קנויות זרות (בעיקר מארה"ב ואנגליה, וגם קצת מצרפת) חדרו לוואקום הטלוויזיוני הישראלי והפכו באחת ל- "שחקניות חיזוק" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כדורסלנים אמריקניים נכנסו לוואקום הכדורסל הישראלי בעקבות פיגור טבעי של תעשיית הכדורסל בארץ בהכשרת דורות העתיד (ביחס לאירופה) והפכו כאן לשחקני חיזוק. מדינת ישראל נעדרה תמיד כישרונות ושחקני כדורסל טובים כדי לאיים על ההגמוניה האירופית. פלישת האמריקניזציה לעבר חלקת הכדורסל הישראלי כמו חדירה רציפה של השפה האנגלית לתוך מְעִי השפה העברית (במשך כ- 49 שנים מאז 1968) תוך כדי השרשת אין ספור ביטויים אנגלו / אמריקניים הייתה כפי הנראה בלתי נמנעת והיא נמשכת עד עצם היום הזה. כשמדובר בלשון הופך מְצָאי בליל מונחי הכדורסל האמריקניים לחלק בלתי נפרד מז'אנר השפה של שדרני ופרשני הכדורסל הישראליים (לרבות אגב אריה מליניאק עצמו) שפיתחו ויצרו ניב כדורסל מיוחד במינו, צירוף מעניין של עברית – אנגלית. מר אריה מליניאק וד"ר שלמה קוֹר מנהלים מלחמות תרבות – כדורסל ולשון – בשני מישורים שונים אך מקבילים. האם ניתן בכלל להימנע מהשפעת האמריקניזציה על חיינו בשעה שהאומה הישראלית ספוגה תרבות טלוויזיונית אמריקנית מזה עידן ועידנים, מאז ייסדו פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 91 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 80 היום) את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנת 1968 ? ואם כן, כיצד ? מדוע בעצם ישכון הספורט הישראלי בדד ובגויים לא יתחשב. העיתון "ידיעות אחרונות" מעניק כבר שנים ארוכות בימה נאותה למר אריה מליניאק (וגם לקולגה המצטיינת שלו מר עמיר פלג) על מנת להצביע שוב ושוב על כל מיני חולשות ופגמים בחיינו הציבוריים הספורטיביים. בכך מנסים השניים מזה זמן רב לשמור על טוהר חיינו וניקיון החברה הישראלית משחיתות ואי סדר. ברור שאריה מליניאק ועמיר פלג ראויים להערכה על פועלם מפני שהם מתגייסים למאבק ולמשימה סוציולוגית בעלת חשיבות חברתית עליונה. המלחמה הזאת איננה אבודה מראש. שניהם נחנו בכושר ביטוי ויכולת כתיבה ברורה. לא מפריעה לי הבוטות (וההתלהמות) של אריה מליניאק בתנאי שהעובדות שהוא חושף נכונות. רואים שהוא כותב בדם ליבו, ומבחינים מייד כי האמריקניזציה שפשטה בכל חלקת כדורסל במדינה בזאת – חורה לו. אריה מליניאק כיסח את הצורה ליו"ר איגוד הכדורסל אבנר קופל ולראשי המועדונים ומגלגל לפתחם האשמה חמורה ביותר : "חשוב להם שיהיה פה קרקס".  

ליגת העַל של הכדורסל הישראלית איננה מעניינת אותי כלל ועיקר בשל תהליך האמריקניזציה הממושך שהיא עוברת עד כדי אובדן זהות מוחלט. אין בי שמץ של סקרנות לראות חמישה אמריקניים במדי אליצור אשקלון משחקים נגד חמישה אמריקניים אחרים במדי מכבי ראשל"צ. ו/או נאמר חמישה זרים במדי מכבי חיפה נגד חמישה זרים במדי הפועל ירושלים. לצורך הדיון אנוכי מבדיל את עצמי בהווה כפנסיונר שנושק לגיל 80 וצופה טלוויזיה מן השורה – מהעבר הרחוק ההוא שלי כמנווט ו- מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שיקולי ההתבוננות שלי אז והיום – שונים. כאיש טלוויזיה תחרותי ואמביציוזי רדפתי נואשות בכל מקום אחר הרייטינג. בכך הפכתי במידה רבה כמו רבים מעמיתיי בתעשיית הטלוויזיה למעֵין אגואיסט ופרנואיד מחמת הנסיבות. מועדון הפאר של מכבי ת"א נחשב בעיניי לכלי נשק בו השתמשתי במלחמת ההישרדות שלי ל- הדרת המוניטין של רשת הטלוויזיה שלי. הרייטינג היא תוחלת חייו של כל איש טלוויזיה באשר הוא. גם של מי שנמנה על השידור הציבורי. אי אפשר להיאחז בנימוק כי אנחנו בהיותנו אנשי הטלוויזיה הציבורית משוחררים מעוּלוֹ, ואותנו המִדְרוּג כלל איננו מעניין ולא חשוב. זה מגוחך. אומר ואציין כי ערוץ 1 הציבורי משדר עד עצם היום הזה כמה פריטים בעלי ערך וחשיבות יתירה, אך מכיוון שהפך לכה זניח וכה לא רלוונטי, איש לא רואה גם את הצדדים הטובים והחיוביים שלו. מרקע הטלוויזיה נועד להיראות. להיחשף לציבור. מי שלא נראה ונחשף – נעלם. ערוץ 1 הנוכחי איננו קיים יותר במושגי הטלוויזיה של המאה ה- 21. הוא ממשיך עדיין לשדר מכוח האנרציה של תשלום האגרה בין השאר גם "חומרים טובים" אולם המִדְרוּג הטלוויזיוני של ישראל מחשיב אותו לבר מינן. הטלוויזיה כגוף שידור איננה בית דין גבוה לצדק ו/או מוסד בוררות. כבר דנתי בכך בכמה פוסטים קודמים כי הטלוויזיה שהיא מדיה טהורה שעוסקת בתקשורת המונים מתעניינת במצטיינים ו/או במצטיינים הללו כשהם נכשלים. אין לה חפץ ב- בינוניים וברדודים. כפי שאני התעניינתי בשעתו באלופה קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, עמיתיי בחטיבת התוכניות התמקדו במקביל בזמרים אריק איינשטיין, שלמה ארצי, ויורם גאון. זמרים פחות טובים שקעו בתהום הנשייה. קבוצות ספורט בינוניות שהטלוויזיה לא הניחה עליהם פוקוס וזכוכית מגדלת נעלמו מהמפה ואחרות לא באו תחתיהן. אם מישהו מחפש צדק, הגינות, ומוּסָר, אל לו לתור ולבקש אותם במחוזות הטלוויזיה. אין דבר כזה. כל רשת טלוויזיה באשר היא ללא יוצא מן הכלל איננה מוסד חינוכי. היא משדרת אִי צֶדֶק מפני שהיא צועדת שלובת זרוע עם החזקים ומפקירה ביודעין את החלשים (!). הטלוויזיה המסחרית לעולם לא תעסוק במורשת של גדול האומה דוד בן גוריון ולא של מנחם בגין. היא תרוץ אחרי סדרות הריאליטי מניבות רייטינג כמו : "מאסטר שף", "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים", "דה וויס", "אקס פאקטור", ו- "הישרדות". זהו חוק ברזל בתעשיית הטלוויזיה במדינה חופשית. ההתעסקות הספציפית של דן שילון איש הטלוויזיה הציבורית בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, ואחריו של אלכס גלעדי, ושלי בעקבות שניהם – הניב יתרון אחד ברור ומשמעותי בצד הרייטינג ו/או מעבר לו : בריחה לשעה קלה מהביצה המקומית ופתיחת צוהר בינלאומי לעבר הכדורסל האירופי. השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות (מאז בריאתה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968) עשתה לציבור היכרות והביאה למסך את מיטב הכדורסל האירופי בראשות קבוצות כדורסל איטלקיות, ספרדיות, יוגוסלביות, סובייטיות, צ'כוסלובקיות, ו- יווניות כמו זימנטאל מילאנו, מובילג'ירג'י ווארזה, סינודינה בולוניה, סקוויב קאנטו, בנקו רומא, פאנאתאנאייקוס ואולימפיאקוס, ריאל מדריד וברצלונה, הכוכב האדום בלגראד, פרטיזן בלגראד, יוגופלסטיקה ספליט, ציבונה זאגרב , צסק"א מוסקבה, זבריובקה ברנו, ז'אלגיריס קובנה, ואחרות. מכבי ת"א לא הייתה יכולה להתמודד עִמַן בכוחות שווים בלעדי שחקני חיזוק אמריקניים שרכשה בזה אחר זה בסיטונות. האמריקניזציה (חלקה בכסות יהודית) הפכה בסופו של דבר את מכבי ת"א לאלופת אירופה בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחוללת ו- עושה אותה לקבוצה של המדינה. נכון, שיחקו בה גם מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי אך מה הייתה שווה מכבי ת"א ללא טל ברודי, בוב גריפין, לו סילבר, ג'ים בוטרייט, אולסי פרי, ואריק מנקין…? איש מהם לא צמח על המרצפות הישנות במגרש "מכבי" ההוא בסמוך לרחוב קינג ג'ורג' ו- ליד קולנוע "אוריון" הוותיק ההוא בתל אביב של הימים ההם. אף על פי כן מהותה, אופיה, וחיוניותה של קבוצת מכבי ת"א לפני ארבע עשרות של שנים ערב ההתמודדות היסטורית ב- 17 בפברואר 1977 נגד אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה איננה דומה לקבוצת מכבי ת"א של היום שמרוסקת לשני חלקים ישראלי ואמריקני.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מנהלה ארנון צוקרמן מתירה לקבוצת מכבי ת"א לענוד בסופה של עונת המשחקים האירופית 1977 / 1976 את הפרסומת המסחרית "עלית" על גופיות השחקנים. זוהי קבוצת הפאר מכבי ת"א שניצחה ב- 17 בפברואר 1977 בווירטון / בלגיה את אלופת ברה"מצסק"א מוסקבה 79:91 וב- 7 באפריל 1977 גברה בבלגראד / יוגוסלביה על אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות. להלן זיהוי גיבורי העלילה מימין לשמאל : ג'ים בוטרייט ז"ל (15), אריק מנקין (4), מוטי ארואסטי (7), טל ברודי (6), בוב גריפין (11), אייל יפה (10), מיקי ברקוביץ' (9), שוקי שוורץ (5), לו סילבר (12), ו- אולסי פרי (8). (באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נכדי הבכור איתמר (לרעייתי ולי יש עשרה נכדים ונכדות) נטע בי המון תקוות ככדורסלן סופר מוכשר שגדל ב- הפועל ירושלים, ושהולך בעקבות סבו. איתמר שגובהו 1.80 חונן ב- טכניקה ושליטה עילאית בכדור, מוביל כדור נפלא, מוסר ורואה משחק נבון, מכדרר מצוין ומשנה כיוון, ויוצר לעצמו ולחבריו עמדות קליעה משופרות. בעיניי רוחי ראיתי אותו ב- NBA ו/או לפחות בקבוצת צמרת ישראלית. הוא מעולם לא הגיע לשום קבוצה בוגרת. הדרכים לשם חסומות. בגיל שש עשרה וחצי עבר לפתע מטמורפוזה ונטש את הכדורסל והלך שבי בקיץ 2011 אחרי תורתם הסוציולוגית של דפני ליף, סתיו שפיר (היום ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני"), ואיציק שמולי (היום ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני"), צדק חברתי. בכך אולי בלם את האמביציות הנסתרות שלי וגם של סבים וסבתות נוספים וחסך לנו אכזבה וצער ספורטיבי. במצב הנוכחי שאיפות הכדורסל שלי לגבי נכדיי אינן יכולות להתגשם. האמריקניזציה בכדורסל הישראלי הפכה לפקק תנועה כה גדול עד שלמרבית הצעירים בישראל שנוסעים במתווה הקונקרטי הזה כמעט אין סיכוי להגיע אי פעם ליעדם. הם תקועים בפלונטר. אגב, חוק בוסמן והחוק הרוסי לא מעניינים אותי. אִכפת לי מהנכד שלי ומהנוער הישראלי. הנכד השני שלי נבו בן ה- 19 (גובהו 1.98 מ') החל את צעדיו הראשונים בזירת הכדורסל אולם עכשיו הוא משרת כחייל קרבי ב- "הנדסה קרבית". גם הוא מחונן ומוכשר בתחום אך אינני יודע מה צופן לו העתיד בשל עודף השחקנים הזרים בישראל. ליגת הכדורסל הישראלית באמצעות האמריקניזציה שלה מחפשת איכות על הפרקט, אמורה להעלות את רמת המשחק ואת כמות הקהל ביציעים, ולסחוף רייטינג על המסך הטלוויזיה. ערוץ 1 ו- ערוץ 55 בכבלים מכסים אותה. אולי היא משיגה את היעדים שמצוינים קודם לכן אך אותי באופן אישי היא לא מסקרנת. באופן פרדוקסאלי למרות העלייה ברמה (בשל האמריקניזציה) אינני מתחבר לחלוטין לליגת הכדורסל הישראלית ולא מזדהה עמה. רבים אחרים אולי כן. אני לא. אינני שייך ולא נמנה על המִדְרוּג שמוֹנֶה את רָף הרייטינג שלהן שאגב נשמר רק ע"י ערוץ 55 בכבלים (ערוץ 1 חושף את המדרוג) משום מה בסודי סודות כמו סוד מדינה.

מאידך האמריקניזציה והאירופיזציה של הכדורסל הישראלי איננה תופעה ייחודית רק לנו. היא כאמור גלובאלית. מישהו יודע כמה שחקנים אנגליים משחקים בהרכב הראשון של מנצ'סטר יונייטד, ו/או בצ'לסי, ו/או בארסנל, ו/או בליוורפול ו/או ב- באיירן מינכן, ו/או בברצלונה, ו/או בריאל מדריד…? הרי רובם שם שחקני חיזוק שהובאו למועדונים האנגליים, הספרדיים, והגרמניים מרחבי אירופה ודרום אמריקה. אפילו קבוצות ספרדיות מובהקות בעלות מוניטין עצום כברצלונה וריאל מדריד איבדו את הצביון הספרדי המיוחד שלהן ורוויות בשחקני חיזוק מכל הסוגים. ומה תאמרו על ליגת הכדורסל הנבחרת של ה- NBA שלפתע בשני העשורים האחרונים איננה מתביישת לחזק את שורותיה בעשרות שחקני כדורסל מאירופה. מדינת ישראל איננה אלבניה של הימים ההם ולשמחתנו איננה עטופה במסך ברזל. ייתכן כי מדינה דמוקרטית איננה יכולה להילחם כלל בתנופת הגלובאליזציה הספורטיבית ובסוג הזה של מומנטום של תרבות אמריקנית טלוויזיונית וספורטיבית שחודרת לכל חלל אפשרי. אנחנו יודעים כבר שנים רבות כי הכדורסל הישראלי איננו עשיר דיו כדי להפיק ולייצר כישרונות כפי שהיכרנו בשעתו ביוגוסלביה הגדולה. לתוך הוואקום הישראלי הזה חדרה האמריקניזציה בכל עוזה. הכדורסל הישראלי ייצר בעשור ה- 70 של המאה הקודמת את מיקי ברקוביץ, בועז ינאי, איתמר מרזל, שמואל אבישר, פנחס חוזז, חנן קרן, אור גורן, אביגדור מוסקוביץ', שוקי שוורץ, שמריהו זסלבסקי ואחרים. הכדורסל היוגוסלבי לעומת הישראלי ייצר את דראזן דליפאגיץ', דראגאן קיצ'נוביץ', זוראן סלאבניץ', מירזה דליבאסיץ', קרסימיר צ'וסיץ', ועוד – ואטם את שעריו בפני שחקני יבוא. זהו כל ההבדל. ישראל הייתה אלופת אסיה ב- 1974 אך זה לא הספיק לה באירופה. באליפויות אירופה ב- באדאלונה 1973 ובלגראד 1975 היא דורגה במוקם ה- 7. באליפות אירופה בליאז' ב- 1975 היא דורגה במקום החמישי, ובאליפות אירופה בטורינו ב- 1979 זכתה במקום השני. יוגוסלביה לעומת ישראל ללא שחקנים זרים כלל ובאמצעות כדורסלנים תוצרת בית בלבד הוכתרה לאלופת אירופה, אלופת העולם, ואלופה אולימפית. ברמת הקבוצות המצב שונה. הפער הצטמצם בשל היתר היבוא. אפילו ריאל מדריד הגדולה לא הסתפקה בתוצרת מקומית וייבאה מארה"ב ב- 1968 את וויין בראבנדר, מיילס אייקן, וקליף לויק.

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. לפני 43 שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. טהראן בירת איראן. היכל הכדורסל בקומפלקס האולימפי של טהראן. נבחרת ישראל בכדורסל ניצבת על פודיום מס' 1 לאחרר שזכתה במדליית הזהב במשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בטהראן. זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : טל ברודי (מס' 6), אביגדור מוסקוביץ' (מס' 11), איתמר מרזל (מס' 13), מוטי ארואסטי, שמריהו זסלבסקי, חנן קרן (מס' 8 מוסתר קצת), מיקי ברקוביץ' (מס' 9), שמואל "מולי" אבישר (מס' 5), שוקי שוורץ, שמואל נחמיאס (מס' 12), בועז ינאי (מס' 13), ג'ק אייזנר. זיהוי הנוכחים בשורה תחתונה מימין לשמאל : המעסה אריה אורגד, איש לאא מזוהה, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר, מאמן נבחרת ישראל אלברט חמו, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי,, איש לא מזוהה, אורי אפק, יצחק פיסטינר שופט כדורסל ישראלי בינלאומי. (התמונה צולמה ע"י הוועדה המארגנת האיראנית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני יובל שנים ב- 1968 נחתו בארץ חמישה שחקני כדורסל יהודיים מארה"ב על מנת ללבוש את מדי קבוצת הפועל ת"א : בָּארִי לֵייבּוֹבִיץ', אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, מַארְק טוֹרֶנְשַיְין, אָלָאן צוּקֶרְמַן, ו- לָארִי ז'וֹלוֹט. מטרת גיוסם והבאתם ארצה הייתה להילחם בגדולתה של מכבי ת"א. הגיוס צלח. ב- 1968 ו- 1969 הִכְּתָּה הפועל ת"א את מכבי ת"א ללא תנאי והפכה לקבוצת הכדורסל הטובה ביותר בשנים ההן במדינת ישראל. אולם התברר כי מדינת ישראל לא עניינה את חמשת הכדורסלנים היהודים הללו לאורך זמן ויתר על המידה. בתום פרק הכדורסל בחייהם עזבו כולם את הארץ ושבו איש איש למכורתו האמריקנית, מי מוקדם ומי מאוחר יותר. אפילו בָּאִרי לֵיְיבּוֹבִיץ' יפה התואר הנערץ ע"י רבים ואָהוּב על רבות, מי שעשה כאן קריירה פנטסטית, נטש בסופו של דבר את ישראל וחזר לארה"ב. מנקודת מבט אובייקטיבית על אף היותם יהודים הם היו קודם כל שחקני חיזוק של הפועל ת"א והראשונים שחסמו את דרכו של הנער הישראלי אל טבעת הסל . יחד עם זאת התופעה של שחקני חיזוק מחו"ל בימים ההם הייתה כל כך מינורית בהשוואה ל- 2012 עד שאיש לא חשד בקבוצת שחקני הכדורסל היהודים הללו שבאו לעשות קצת כסף בארץ ואח"כ תכננו לחזור לניו יורק. החמישה ההם היו הראשונים לבלום את הנוער הישראלי. האנשים חשבו שזאת תופעה זמנית אך מתברר שאין דבר קבוע יותר מהזמני. גבולות הארץ נפרצו. אחרי חזרתם לניו יורק של אָלָאן צוּקֶרְמַן ו- לָארִי ז'וֹלוֹט ומאוחר יותר גם אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי חיפש יו"ר הפועל ת"א מר אָבְרָהָם פְּלָדָה ב- נֵרוֹת בארה"ב שחקני חיזוק אמריקניים כדי לנשל את עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א מהפסגה. הוא לא היה לבד. גם מר אֵיתָּן מְגִידוֹ יו"ר הפועל ר"ג ניהל מרדף אחרי שמעון מזרחי וגם הוא רצה להפיל את מכבי ת"א ולהתיישב על הכס. כולם זוכרים את שני הענקים האמריקנים קוֹרְקִי נֶלְסוֹן ונִיל ווֹלְק שלבשו את מדי הפועל ר"ג תחת פיקודו של איתן מגידו, ולבטח את שני היהודים – אמריקניים סְטִיב קַפְּלָן וסְטִיב שְלֶכְטֶר, גם הם שחקני יבוא של הפועל ר"ג שבסופו של דבר התאקלמו כאן והפכו לישראליים לכל דבר. שמעון מזרחי היה במידה רבה מורה דרך למר אָבְרָהָם פְּלָדָה ומר אֵיתָּן מְגִידוֹ שניסו לחקותו. שני אלה אָבְרָהָם פְּלָדָה ואֵיתָּן מְגִידוֹ שימשו אף הם מודל לצועדים אחריהם באותו התלם שפילסה מחרשת הכדורסל. שִמְעוֹן מִזְרָחִי לא רק הקדים את אָבְרָהָם פְּלָדָה ואֵיתָּן מְגִידוֹ בהבנת היסטוריית הכדורסל והתפתחותה, וידע כי בשלב כלשהו הופעתה של האמריקניזציה בישראל היא בלתי נמנעת – אלא גם הקדים את שניהם בפענוח ופיצוח קוֹד הטלוויזיה : "אם אתה אלוף – משמע הטלוויזיה תשלב עמך זרועות". זה היה התנאי שהצבתי לו. אם אתה רוצה ללכת שלוב זרוע עמי ועם רשות השידור עליך להיות אלוף. (את אותו התנאי ו- הסטטוס הצענו לכל קבוצה בארץ לרבות הפועל גליל עליון שזכתה באליפות המדינה במאי 1993 אולם היו"ר שלה גדי יעקב מקיבוץ מנרה העדיף ללכת שלוב זרוע עם ערוץ 5 בכבלים). כמובן שהארץ מלאה בתוך שנים ספורות בשחקנים אמריקנים שהגיעו לליגת הכדורסל הישראלית לפרקי זמן קצובים. כולם רצו להיות אלופים וכולם רצו להצטלם בטלוויזיה המונופוליסטית או כפי שכונתה בפי כל בימים ההם "הטלוויזיה הכללית". הזרים הגיעו ארצה בדרך כלל למען קריירה קצרת מועד וכדי לעשות כסף. אף על פי כן יצרו הקריירות הקצרות האלה פקק תנועה ארוך ובכך סתמו את עורקי הכדורסל בפני דָם ישראלי. נכון שצריך להבדיל בפוסט הזה ולהטיל חיץ בין כמה קטגוריות שונות : בין שחקני חיזוק אמריקניים לא יהודיים לבין שחקני חיזוק יהודים – אמריקניים ששיחקו כאן וחזרו למכורתם, לבין שחקני כדורסל יהודים – אמריקניים שלא רק שחיזקו את הכדורסל הישראלי לדורותיו, אלא גם תרמו תרומה חשובה בשורות הנבחרת הישראלית הלאומית, ולבסוף בחרו לבנות כאן את ביתם.

טַל בְּרוֹדִי הוא דוגמא ייחודית שחורגת מהוויכוח ומכתב האישום ההוא של אריה מליניאק. גילה אותו בארה"ב באקראי ב- 1964 מאמן הכדורסל הישראלי שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן ז"ל. שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן צפה בטַל בְּרוֹדִי בעת שהותו כמתמחה במחנה קיץ מיוחד בניו יורק של מאמן הכדורסל האמריקני קְלֵייר בִּי (Clair Bee) שם הדריך טַל בְּרוֹדִי יחדיו עם וִוילְט צֶ'מְבֶּרְלֵיְין כדורסלנים אמריקניים צעירים מוכשרים שחלמו כמובן להגיע לשורות ה- NBA. שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן לא התמהמה והעביר את התרשמותו לאנשי מכבי ת"א. בחלוף שנה בקיץ 1965 שיחק טל ברודי עם נבחרת ארה"ב במכבייה ה- 7, הרשים כאן מאוד את מי שהיה צריך להרשים, והשאר היסטוריה.

באוקטובר 1966 הצטרף טל ברודי לשורות מכבי ת"א ובו במקום תפש משבצת של שחקן נוער ישראלי. איש לא ידע אז גם לא טַל בְּרוֹדִי עצמו כי בסופו של דבר הוא מתכוון באמת לבנות את ביתו לעַד בארץ ישראל. טַל בְּרוֹדִי הגיע למועדון הפאר של מכבי ת"א על תקן של שחקן חיזוק בטרם הפך לעולה חדש שמתכוון לחיות כאן את שארית חייו. את הדברים הללו הוא אמר לי מפורשות. אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו ישיר משדה התעופה לוֹד למגרש הבלטות ברחוב "המכבים" בתל אביב של לפני מלחמת ששת הימים 67', ליד קולנוע "אוריון" הישן שם המתינו לו מאות אוהדי מכבי ת"א וצלם העיתונות לוֹבָה קָנְפֵר ז"ל .

טקסט תמונה : ערב יום רביעי – 19 באוקטובר 1966. תמונה היסטורית. טל ברודי בן 23  (משמאל) נוחת על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אורלי" הישן ברחוב המכבים 4 בתל אביב. מימין  קפטן מכבי ת"א בימים ההם שבתאי "סבי" בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון שלו במדי מכבי ת"א. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). התמונה מופיעה בסרט הדוקומנטארי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שביימתי אודות טל ברודי ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. תמונה היסטורית. אצטדיון הכדורסל הפתוח ביד אליהו שמכיל 5000 מקומות ישיבה. שר הביטחון משה דיין (בן 53 בתמונה ) לוחץ את ידו של טל ברודי (בן 25 בתמונה) שחקן החיזוק היהודי – אמריקני וכוכב מכבי ת"א דקות ספורות לפני תחילת המשחק נגד ריאל מדריד בביע אירופה לאלופות בכדורסל. כולם מנסים להידחף ל- Frame התמונה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חצי פרצוף של נוח קליגר יו"ר מועדון מכבי ת"א, אמנון אבידן, בוב פדרהסט (ממושקף), ברנרד חוואסט גזבר המועדון, יהושע רוזין ז"ל (מוסתר למעלה), חיים שטרקמן, יוסף לֶזָ'ה, ומשה גולוביי. (בין טל ברודי ויוסף לז'ה מציצים שניים בלתי מזוהים). (התמונה הוענקה לי באדיבות לובה קנפר ז"ל תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). התמונה מופיעה בסרט הדוקומנטארי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שביימתי אודות טל ברודי ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980.

מה אגיד על האמריקניזציה והאירופיזציה שחלחלה לכל פינה בפרקט הכדורסל הישראלי מאז ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה ? האם אפשר להשיב את הגלגל לאחור ? מאז 1966 הגיעו לכאן המוני המונים של שחקני כדורסל אמריקניים למטרות חיזוק בשנים ההן, ביניהם גם יהודים, ובראשם כאמור טל ברודי. הנה חלק מהרשימה האין סופית כמעט ההיא : קמיל דירקס, סטיב צ'ובין, רון דאנלופ, סטיב מקמהון, סטיב צ'ובין, ביל פלס, ג'ק אייזנר, לארי גורדון, אולסי פרי, ארל וויליאמס, אריק מנקין, ג'ים בוטרייט, לו סילבר, סטיב קפלן, סטיב שלכטר, ניל וולק, ג'ון וויליס, סטיב מלוביק, לארי קוסטלו, פלמינג, בראד ליף, ג'ק צימרמן, האווי לאסוף, לאבאן מרסר, פונדקסטר, קורקי נלסון, פרנק בריקובסקי, מייק לארגי, קווין מקגי, טרי פייר, קארל נברסון, הול, ג'ונסון, אנדרו קנדי, יונתן דלזל, טאונס, קארל איימוס, בארלו, מרטין, פרימן, דניס וויליאמס, קמפבל, דיוויד הנדרסון, גיבסון, דאנקלי, אלכסיס, ת'רדקיל, פרביס שורט, רדיסלאב צ'ורצ'יץ', קולמן, צ'יימברס, תופסון, רוברטס, בינגהיימר, ווייט, קונסטנטין פופה, ראדוביץ', הארוול, דאוסן, ועוד ועוד. הרשימה ארוכה כאורך הגלות.

הימים ההם של 18 במארס 1976 בהם שחקני קבוצת הכדורסל של הפועל גבת / יגור על טהרת הישראליים עירא הררי, אור גורן, בועז ינאי, גבריאל "גבי" טייכנר, ואיתמר מרזל, זכו בגביע המדינה לאחר שניצחו את הפועל ת"א עם בארי ליבוביץ' ומרק טורנשיין 76:90 – חלפו לבלי שוב. נוסטלגיה בלבד. וצריך להזכיר בפוסט הקונקרטי הזה עוד דבר. עו"ד שמעון מזרחי לא ניהל את מועדון הכדורסל המשותף של שני הקיבוצים גבת ויגור ואף על פי כן זכו הקיבוצניקים באליפות הליגה של מדינת ישראל. באפריל 1985 התמודדו קבוצות מכבי ת"א והפועל ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו בסדרת הגמר סל האחרונה בת שלושה משחקים על תואר אלופת המדינה. בשורות שתי הקבוצות נטלו חלק שחקני חיזוק בעלי מוניטין כמו מַייק לָארְגִי ו- לָאבָאן מֶרְסֶר ב- הפועל תל אביב ו- קֶוִוין מֶקְגִי ו- אוֹלְסִי פֶּרִי ב- מכבי ת"א. מינון השחקנים הזרים בשני המועדונים היה הגיוני ולכן הדבר לא פגם בהתעניינות שיא של כלל הציבור הישראלי הרחב במפגש המשולש. מַייק לָארְגִי ולָאבָאן מֶרְסֶר הזדהו עד עמקי נשמתם עם הצבע האדום של הפועל ת"א כמו גם קֶוִוין מֶקְגִי ו- אוֹלְסִי פֶּרִי עם המדים צהובים – כחולים של מועדונם. הם היו חלק אינטגרלי מקבוצותיהם כבר מספר שנים ונוכחותם עדיין לא פגעה בנוכחות הישראלית. היכל הספורט ביד אליהו היה מפוצץ בצופים ומלא על גדותיו. שלושת השידורים הישירים של שלושת ה-"דרבי'ס" התל אביביים ההם ב- 1985 שהיו גם שלושה מפגשי פסגה אותם הפקתי וניהלתי מהיכל הספורט ביד אליהו, שגשגו מעבר לכל רָף משוער וצברו יותר מ- % 50 רייטינג.

תהליך ה-אמריקניזציה (וגם ה-אנגליזציה) על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-סוף עשור ה-60 של המאה הקודמת הקדים בשלב אחד את רעיון האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי: יבוא שחקנים זרים ו-וויתור על השקעה בנוער הישראלי וקידומו. כבר בראשית בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה מ-עָפָרָה בשנים 1969-1967, וויתר ביודעין ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 93,היום) על חלק הגון מהפקה ישראלית מקורית (בגין נימוקי עלויות), והגה סלוגן טלוויזיוני כלכלי/כספי-עממי מאולץ אך מדויק, כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו בעת מחקרי וכתיבתי את 13 הספרים העוסקים ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הוא שַח לי כהאי לישנא את משנתו הטלוויזיונית הכלכלית-פינאנסית ההיא כלהלן, ובה השתמש: "If you can buy it – do not make it". לא פחות מ-מדהים.

באותן השנים ההן של עשור ה- 80 במאה הקודמת שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהלתו של חיים יבין שתי סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו– "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). דמויותיהן הנצחיות של אָלֶכְּסִיס שגילמה ג'וּאַן קוֹלִינְס, קְרִיסְטַל אותה שיחקה לִינְדָה אֶוָואנְס ובְּלֵייק קֶרִינְגְטוֹן שאת דמותו עיצב השחקן ג'וֹן פוֹרְסַיְית הפכו לאימורטאליות כמו דמותו של המגיש הראשי של "מבט" חַיִים יָבִין מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראליתת הציבורית בשנים 1989 – 1986. כמנהיג השידור הציבורי דאז חשב חיים יבין כי אופרות הסבון האמריקניות האלה חייבות לפאר את לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעיצב למען צופיו בימים ההם. משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לָארִי הָגְמַאן (גילם את .J. R האיש השנוא הסדרה) ופֶּטְרִיק דָאפִי בתפקיד בּוֹבִּי יוּאִינְג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R הייתה נערצת. עַם הַסֶפֶר במדינת ישראל סגד לשתי אופרות הסבון הללו שצברו כאן רייטינג עצום. מדהים להסב מבט לאחור ולהיווכח לראות עד כמה האביסו קברניטי השידור הציבורי בימים ההם את קהלם בתוכניות טלוויזיה אמריקניות בידוריות מכל המינים.

dynasty 1

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. סדרת אופרת הסבון האמריקנית "שושלת" (Dynasty) שהפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 1989 -1981 שודרה בהצלחה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום. התברר שעם הספר השוכן במדינת ישראל איננו שונה במאום מאומות העולם. (באדיבות TV guide).

dallas 1

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. את סדרת אופרת הסבון האמריקנית "דאלאס" (Dallas) הפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בשנים 1991 – 1978. הסדרה שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום. (באדיבות TV guide).

כוכבי ה- NBA הרבים ובראשם לארי בירד מבוסטון סלטיקס, אייזיה תומאס רכז המשחק של דטרויט פיסטונס, ג'וליוס ארווינג (Dr. J) מפילדלפיה 1976, טום צ'יימברס מסיאטל סופרסוניקס, שחקני לוס אנג'לס לייקרס קארים עבדול ג'אבאר ומג'יק ג'ונסון, לארי בירד, וקווין מקהייל מבוסטון סלטיקס היו לשמות מוכרים ופופולאריים בישראל ממש כשמם של כוכבי "דאלאס" ו- "שושלת".  בהבדל גדול אחד. אופרות הסבון היו שְמָאלְץ בידורי. ה- NBA היה חומר שידור ספורטיבי אמיתי ברמה הגבוהה ביותר שלו. טעם החיים. המציאות עצמה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לא היה רפורמאטור דָגוּל. הוא היה ביצועיסט וכמו רבים לפניו (וגם אחריו) נהה באופן טבעי אחרי תרבות הטלוויזיה האמריקנית. תרבות הטלוויזיה האמריקנית קנתה לה אחיזה בולטת בטלוויזיה הישראלית הציבורית מקדמת דנה, מאז 1968, מאז ימי סדרת מערבון הטלוויזיה "בוננזה". הרֶכֶש האמריקני הפך לעניין של מסורת. במובן מסוים הפכה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר משחר נעוריה למעין סניף של הרשתות האמריקניות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC מהן נקנו המון סדרות טלוויזיה מסוגים שונים. עבור הילדים והנוער וכמובן בעבור האוכלוסייה הבוגרת.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם ודרשה באמצעות הוועד המנהל בראשותם של ד"ר חַיִים יָחִיל ז"ל והמשנה שלו ייבדל לחיים ארוכים נַתָּן שַחַם להפיק ערבי שידור מיוחדים המורכבים מיצירה מקורית ואשר ישודרו בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל". המשדרים האלה עסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, חג ראש השנה וחגי ישראל אחרים – וייוחדו למורשת. הם הפכו לכור היתוך שאיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדעת רבים היצירה המקורית בטלוויזיה הישראלית הציבורית נחשפה מעט מידי. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי כדי להפיק יצירה מקורית ישראלית בתחומים השונים של דרמה, תיעוד, בידור, ומוסיקה. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שמקובל על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עִברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה הכללית (שמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.

כבר בראשית הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969- 1967 הרכיב ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ"ץ סלוגן טלוויזיוני כלכלי – עממי מאולץ אך מדויק כלהלן : "If you can buy it – do not make it". האמירה שהפכה לשימושית ו-אימורטאלית (כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה אִימְצוּ אותה אל לבם והשתמשו בה) נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית הענייה בה שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה כפי שהיא מאז ראשית ימיה. סדרות הטלוויזיה קראו לציבור הישראלי לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע , משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות, וגם של איכות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפְּרָט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח מדוע ולמה , ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS , NBC, ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2 ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", ו- "רוקדים עם כוכבים" שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית וממכרות את הצוֹפֶה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים ברי דעת ולהכריח אותם לצפות בהן. סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האש" ו- "תקומה", נשכחו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנודעה ברבות הימים בשמה המקוצר "ערוץ 1" הייתה איטית ומסורבלת. ערוץ 1 אומנם נהנה מתקציב אוטומטי שהעניק לוֹ משלם האגרה ואף עשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים, אך סבל תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו והפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש…", אמר קהֶלֶת. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת רייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים עליהם חקוקות עשרת הדיברות, ואשר הוגשו ע"י מנהיג כריזמאטי בעל חזון משה רבנו גם אם היה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון.

"If you can buy it – do not make it".

כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי התוכניות והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסלי את תקציב רשות השידור הענייה. זה החל עוד בתקופת ההקמה ב- 1968 בימי בראשית של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגֵינים" (The defenders ) סדרה בהפקת CBS בשנים 1965 – 1961, "אתם שם" (You are there) סדרהה תיעודית בהנחיית וולטר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957 – 1953, וסדרת "המוסיקה לצעירים" (Young people concerts) בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון הטלוויזיוני "בוננזה" (Bonanza ) בשנים 1959 – 19533 עם לוֹרֶן גְרִין.

bonanza 1

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. סדרת מערבון הטלוויזיה האמריקנית "בוננזה" שימשה מעוז שידור במשך שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הציבור התמכר אליה מייד. (באדיבות Tv Guide) .

הרכש שביצעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה על דעתם של כל המנכ"לים שלה , על דעת כל מנהלי הטלוויזיה שלה, ועל דעת כל מנהלי התוכניות שלה – צבר תאוצה עם קניית עוד ועוד סדרות אמריקניות נוספות ששודרו בזמן צפייה ראשי. להלן הרשימה הנכבדה :

"משימה בלתי אפשרית" (Mission impossible , בשנים 1973- 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס), "בית קטן בערבה" (Little house on the prairie, בשנים 1983- 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons , בשנים 1981- 1972 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט), "מקלאוד", "קולומבו" (Columbo בשנים 1977- 1971 עם פיטר פאלק), "קוז'אק" (Kojak  בשנים 1978- 1973 עם טלי סאבאלאס) , "קנון" (Cannon), בשנים 1976- 1971 עם וויליאם קונראד), "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch, בשנים 1979- 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר), "איש עשיר – איש עני"(Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" (Hawaii 5 – 0, בשנים 1980- 1968 עם ג'ק לורד), "קווינסי" (Quincy, בשנים 1983- 1976 עם ג'ק גלוגמן), "מאגנום" (Magnum, בשנים 1988- 1980 עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels, בשנים 1981- 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" (The Rockford Files, בשנים 1980- 1974 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" (בשנים 1984- 1974 עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס), "ספינת האהבה" (Love boat, בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג' וברני קופל), באטמן (1968- 1966), "משפחת פארתרידג' " (Partridge, בשנים 1973- 1969), "מי הוא הבוס" (Who is the Boss עם טוני דנצה), "The A Team" (בשנים 1987- 1983 עם בוסקו באראקוס) הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – "איירונסייד" (Ironside , בשנים 1975- 1967 עם ריימונד בר). וזה לא הכול .

stsrsky hatch 1

טקסט תמונה : 1975. שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית "סטארסקי והאטץ", דייויד סול מימין, ופול גלייזר משמאל. הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה"ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו אחרות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית . (באדיבות "TV GUIDEׂ" וארכיון ABC).

angels

טקסט תמונה :  עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוכשת מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC את סדרת הבלשיות "המלאכיות של צ'ארלי" (CHARLIE’S ANGELS) ומשדרת אותה במשך שנתיים ב- Prime time זמן צפייה ראשי. יופיין של שלוש השחקניות מימין לשמאל ז'אקלין סמית', פארה פואוסט המנוחה, וקייט ג'קסון איננו מוטל בספק, ו- הִיוָוה גורם ראשון במעלה בהצלחת שידור הסדרה הנ"ל. (באדיבות המגזין "TV  GUIDE" וארכיון ABC).

הנה רשימה נוספת של סדרות טלוויזיה אמריקניות ששודרו בחדווה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 60, 70, 80, ו-90 של המאה הקודמת : "מקגאייוור" (MacGyver, בשנים 1992- 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון), "Wise guy" (בשנים 1990- 1987 עם ווילי טראנובה), "Miami Vice" (ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון) וסדרות דרמה אנגליות "קו אונידין", אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", "אני קלאודיוס" (I Claudius סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם), ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots, ב- 1977), וסדרות משפחתיות "הכול נשאר במשפחה" (All in the family, בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), הסדרה "משפחת בריידי" ( The Brady bunch, בשנים 1974- 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), "משפחה שכזאת" (Family affairs, עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר, ואניס ג'ונס ), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (The Kosby show, בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (The Thorn Birds, ב- 1983 עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד), "Moonlighting" (בשנים 1989- 1985 עם ברוס וויליס וסיביל שפרד), "שלושים ומשהו" (Thirsty something, בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון) ושתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas, בשנים 1991- 1978 עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי ו- וויקטוריה פרינסיפאל ), ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty, בשנים 1989- 1981 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס , וג'ון פורסייט).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989) לא היסס להמשיך בטיפוח תהליך האמריקניזציה והטמעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מסע שהחלו בו קודמיו ובהליך ייבוא של אין סוף סדרות טלוויזיה אמריקניות ובראשן אופרות סבון האמריקניות (כמו "דאלאס" ו- "שושלת") שגרפו רייטינג ענק. "Dallas" ו- "Dynasty" נחשפו באמתת בהבלטה רבה בשנים הרחוקות ההן בערוץ המונופוליסטי של מדינת ישראל ללא שום נקיפותת מצפון של קברניטי השידור הציבורי. אופרות הסבון קלות התוכן זכו לתשומת לב עצומה של עַם הַסֶפֶר הַיוֹשֵב בצִיוֹן (ביטוי שגור שאני אוהב להשתמש בו הבא להדגיש כי הטלוויזיה עושה שמות גם באומה העברית שנכתב עליה בשעתו כי היא "עם נבחר…") והביסו בקלות ברייטינג ובמדרוג את הדרמות האנגליות המשובחות של ה- BBC. היה זה מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית מר יוסף בר-אל שהקדים את מנהל הטלוויזיה בשפה העברית מר חיים יבין וקנה במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת את "Dynasty" אך היה זה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ש– יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הפעילו לחץ על יוסף בר-אל ושכנעו אותו כדי שיוותר למען ציבור צופי הטלוויזיה בעִברית. יוסף בר-אל וויתר. "Dallas" ו- "Dynasty" סימלו יותר מכל את שיא תהליך ה- אמריקניזציה של מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורי. שתי הסדרות הנ"ל שודרו כאן (כלומר, על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לאורך שנים ומשכו אליהן כאמור קהל צופים רב. יחד עם זה צריך לציין כי ברבות השנים שחלפו מאז עברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כברת דרך ארוכה ו- רוויזיה מרחיקת לכת. שידורים מן הסוג הזה של סדרות טלוויזיה אמריקניות שעסקו בפשע ומשטרה ולצדן אופרות סבון בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נדדו ממנה לערוצי הנישה בכבלים לבלי שוב. נדמה לי שזהו באמת מקומם הטבעי.

ואז החל עוד מהלך היסטורי שהפך כמעט סופית את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדלפק טלוויזיה אמריקני. היו זה מבצע שידור טכנולוגי – כלכלי שתוכנן על ידי ואפיין את השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA רבת המוניטין בשלבים המכריעים שלה ב- 1987. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין התנגד כאמור בתחילהה התנגדות נמרצת לרכישה שלי את ה- NBA. הנימוק שלו היה כי המסך הציבורי רווי ממילא בהמון שידורי ספורט וגם בעודף חומרי טלוויזיה אמריקניים. התפתח ביני לבין הבוס שלי וויכוח לא ארוך. התעקשתי וטענתי שאם כבר מדברים על אמריקניזציה, הרי ש- סַם ה- NBA המוזרק להמוני חובבי הספורט בעולם ובישראל הוא טהור ונקי יותר מ- אופרות הסבון של "דאלאס" ו- "שושלת" הממכר ומושך אליו ללא כל מאמץ את מעריצי הז'אנר. חיים יבין נעתר לבקשתי. האמת שהיהה מדובר גם ב- Deal מצוין שעשיתי עם הנהלת ה- NBA (עם גב' סוזי פולי וסנדי בראון). שילמנו להם זכויות Per שידור ישיר סך של 2000 (אלפיים) דולר. כמו הסדרות האמריקניות ואופרות הסבון האמריקניות גם השידורים הישירים של ה- NBA צלחו היטב ומייד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. היה מדובר ב- באנקר. גם הם נהנו מסקרנות וצפייה שהולידו רייטינג משגשג. השידור הישיר של המשחק השביעי והמכריע בחוף המזרחי במוצ"ש – 30 במאי 1987 מבוסטון, בין קבוצות הבוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס (בוסטון ניצחה 113:119 והעפילה לסדרת הגמר נגד לוס אנג'לס לייקרס) היה סנסציוני ואחד ממבצעי ההפקה המושלמים שלנו כשלצדי אמנון ברקאי (היום סמנכ"ל תפעול בחברת החדשות של ערוץ 10). היו שפע של מהמורות טכנולוגיות ולוגיסטיות בדרך הארוכה מאולפן CBS בניו יורק, העלתו בארה"ב (Up link) ללוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary הורדתו (Down link) בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה בישראל, ודחיפת הסיגנל לאולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אף על פי כן עבר שידור הכדורסל הישיר המותח בשלום. אפילו ללא תקלה אחת. הייתי מעורה היטב בביזנס הזה של עשייה והפקת שידורי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם. הוא זרם בעורקיי כמו דם גופי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין אותו. ארגון החומר, הפקתו, ושידורו הישיר היו לא היה רק סַם החיים שלי – הם היו האדרנלין שהפך את חיי למאושרים יותר. לא הופתעתי כשיאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות הרים לי טלפון מייד בתום השידור הישיר ההוא של ה- NBA שהבאתי מבוסטון הרחוקה, ובפיו דברי שבח והלל. השידור הישיר היה עתיר רייטינג ואפוף יוקרה עצומה. היום זה טריוויה אז זה נחשב לפלא השמיני. אח"כ עשה זאת גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין [1]. הוא כתב לי מכתב הערכה בתום אותה השנה ההיא של 1987 בה הבאתי לראשונה את ה- NBA ארצה בשידורים ישירים. מילות השבח שלו נשמרו עד עצם היום הזה (ראה בהמשך). מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין היה כמו אבא של כולנו. היו לי עמו הרבה וויכוחים והמון אי הסכמות חריפות, אולם הוא מעולם לא נטר לי, לא שנא, ואף פעם לא התנקם בי. הוא לא הרים את קולו ולא איבד את שלוותו. חיים יבין היה תמיד אדם הגון, יֶיקֶה ממושמע, וג'נטלמן (!).

[1] ראה נספח : מכתב הערכה של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי מתאריך 31 במאי 1987, הנוגע לשידור משחק ה- NBA בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס.

זה נכון שמחסור כרוני באמצעי הפקה וצילום בטלוויזיה הישראלית הציבורית גרם לעונייה של מחלקת הספורט, אך זכות המונופול הבלתי נסבלת של רשות השידור הייתה אבי הסֵיאוּב . המונופול יצר אי סדר בהתאמה שבין רכישת זכויות השידורים לבין הוצאת הזיכיון אל הפועל . סֵיאוּב פירושו שמחסור בעוּגָה במנת האוכל של העובד מביאה אותו להשבתת שידור ישיר של משחק כדורגל. סֵיאוּב פירושו שחציית גבול הזמן המסומן באופן מקרי בעֵת שידור ישיר של משחק כדורסל מארה"ב, מעבר להסכם העבודה הכתוב, מביא את העובד לנתק את השידור על דעת עצמו כאילו בשֵם שמירה על זכויותיו, ולהחשיך את המסך לכל ציבור הצופים במדינת ישראל. היו אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה שהתנהגו כקבצנים בעיקר משהפכו לאנשי וועד. על אנשי הוועדים במסגרות ציבוריות מוטלת אחריות גדולה מפני שהם מנהיגי עובדים. על חלק מהם היא הייתה גדולה מכפי מידותיהם. ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוויה בסכסוכי עבודה קשים, ריב ומדון, עיצומים, שביתות, ומחלוקות משחר נעוריה. שלושת הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית, אלה של עיתונות / הפקה, הנדסה, ודירוג משולב, ניצלו את כוחם לא פעם ולא פעמיים כדי לכופף את הנהלות רשות השידור ועל מנת ייצר הסכמי עבודה טובים יותר בעבור הסקטורים שלהם, חלקם מעוותים ובלתי מתקבלים על הדעת.

באותן השנים ההן של עשור ה- 80 במאה הקודמת שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהלתו של חיים יבין שתי סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו– "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). דמויותיהן הנצחיות של אָלֶכְּסִיס שגילמה ג'וּאַן קוֹלִינְס, קְרִיסְטַל אותה שיחקה לִינְדָה אֶוָואנְס ובְּלֵייק קֶרִינְגְטוֹן שאת דמותו עיצב השחקן ג'וֹן פוֹרְסַיְית הפכו לאימורטאליות כמו דמותו של המגיש הראשי של "מבט" חַיִים יָבִין מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראליתת הציבורית בשנים 1989 – 1986. כמנהיג השידור הציבורי דאז חשב חיים יבין כי אופרות הסבוןן האמריקניות האלה חייבות לפאר את לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעיצב למען צופיו בימים ההם. משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לָארִי הָגְמַאן (גילם את .J. R האיש השנוא הסדרה) ופֶּטְרִיק דָאפִי בתפקיד בּוֹבִּי יוּאִינְג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R הייתה נערצת. עַם הַסֶפֶר במדינת ישראל סגד לשתי אופרות הסבון הללו שצברו כאן רייטינג עצום. מדהים להסב מבט לאחור ולהיווכח לראות עד כמה האביסו קברניטי השידור הציבורי בימים ההם את קהלם בתוכניות טלוויזיה אמריקניות בידוריות מכל המינים.

יום חמישי – 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. מכבי ת"א מנצחת בגביע אירופה את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי הופכת את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל עורך למכבי ת"א קבלת פנים רשמית בלשכתו בתל אביב ב- 23 בפברואר 1977 ונותן להגדרה  "הקבוצה של המדינה" גושפנקה ממלכתית רשמית.

תקופות בלתי נשכחות: ווירטון/בלגיה-17 בפברואר 1977 ו-בלגראד/יוגוסלוויה -7 באפריל 1977.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ארנון צוקרמן + חטיבת החדשות בראשות דן שילון + מחלקת הספורט בראשות אלכס גלעדי נערכו מבעוד מועד לסיקור משחקיה של מכבי ת"א נגד קבוצות הכדורסל מהגוש הקומוניסטי שתוכננו ע"י ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) להיערך בבלגיה. אנוכי שימשתי עורך ומפיק בירושלים של המשחק מכבי ת"א נגד צסק"א מוסקבה שנועד להיערך ב- 17 בפברואר 1977 לרבות משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל במהלך התקופה ההיא כששיאה של ההפקה האחרונה היה ביום חמישי – 7 באפריל 1977. שזירת החוטים של השידור הישיר ההוא של מכבי ת"א – מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה נמשכו במרץ רָב כשבוע ימים. אלכס גלעדי ואנוכי, הוא בבלגראד ואנוכי בירושלים. היינו חייבים להיות מדויקים וקפדניים. בתשע בערב שעון ישראל החל ה- Pre Game Show. בתשע ועשרים עברנו בשידור ישיר אל השַדָּר אָלֶכְּס גִלְעָדִי שישב בעמדת השידור שלנו בהיכל "Pioneer" בבלגראד. המשחק עצמו החל בתשע ושלושים בערב. את תמונת הלוויין היוגוסלבית ה- Multilateral קיבלתי ב- 21.15. קו השידור ה- 4W (ראשי תיבות של Four Wire / ארבע גידי. זהו קו שידור משוכלל יותר מתקשורת טלפונית רגילה שמבוססת על 2W) בין השַדָּר אָלֶכְּס גִלְעָדִי בעמדת השידור ב- "Pioneer" לביני בעמדת הפיקוד שלי ב- "Master" בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים החל לפעול כבר החל מהשעה 19.30. מעניין, ה- Originator של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי שיצא כאמור מבלגראד הייתה רשת הטלוויזיה היוגוסלבית המצוינת JRT שהייתה חברה באיגוד השידור האירופי ה- EBU (כלל בתוכו את מדינות מערב אירופה וגם כמה מדינות מאפריקה ואסיה כולל ישראל) למרות שיוגוסלביה המדינה הייתה שייכת לחלק הקומוניסטי של מזרח אירופה בראשות ברה"מ (האותיות JRT הן ראשי תיבות של Jugoslavia Radio Television) שכיסתה את המשחק באמצעות ניידת שידור שכללה בתוכה 8 (שמונה) מצלמות ושלושה מקורות של הילוכים חוזרים . צריך לזכור שעולם הטלוויזיה לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית במצלמות אלקטרוניות גדולות ומסורבלות ועבדו על טייפים שרוחב הרצועה המגנטית שלהם היה 2 אינטשים. בימאי השידור היוגוסלבי היה הסלובני בֶּנוֹ הָאבְלָה (Beno Havlla). השַדָּר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעמדת השידור בהיכל "Pioneer" בבלגראד היה כאמור אלכס גלעדי. הוא היה ראוי בעיניי אז לצל"ש טלוויזיוני על פעילות המזהירה בבלגראד משום שהיה לבד בשטח וניהל בהצלחה (רבה) את השידור הלווייני הישיר ה- Unilateral המורכב והמסובך מבלגראד – יוגוסלביה ללא מפיק ללא טכנאי, ללא פרשן, וללא עוֹזֵר שַדָּר. הוא אלכס גלעדי פעל לחלוטין לבד והיה בודד בזירה למַעֵט העזרה שקיבל ממני ומאנשי ציוותי בירושלים באמצעות קו השידור ה- 4W. החטיבה הטכנית של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcating Union) שמקום מושבה היה בבריסל בעת ההיא, הפיצה את סיגנל הטלוויזיה היוגוסלבי (באמצעות רשת ה- Microwave הקרקעית שהייתה פרוסה כשתי וערב על פני מערב אירופה ומזרחה) ל- 19 מדינות חברות באיגוד השידור האירופי ה- EBU , ועוד כ- 8 חברות אז באיגוד השידור המזרח אירופי OIRT (איננו קיים יותר. ה- OIRT התפרק עם נפילת חומת ברלין ב- 1990). אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבלנו את סִיגְנָל הטלוויזיה מבלגראד באמצעות לוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary. הסיגנל הטלוויזיוני היוגוסלבי נחת בתחנת התקשורת ל- לוויינים של ישראל הממוקמת בעמק האלה ומשם נשלח באמצעות קווי קרקע (Microwave Dishes) לחדר ה- Master Control שלנו בקומה ב' של הבניין ברוממה בירושלים.

satellite 2

טקסט תמונה : עשור ה- 70 במאה שעברה. תחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה ליד ירושלים. זאת צלחת התקשורת היחידה לתקשורת לוויינים שניצבה בעת ההיא בעמק האלה ו- כֻוְונָה לעבר הלוויין האטלנטי ה- Primary. לוויין ה- Primary נשא עליו כ- 15000 (חמישה עשר אלף) קווי טלפון וקווי מחשבים אולם רק שני Transponders להעברת שידור סיגנלי הטלוויזיה הבינלאומיים. (לע"מ תמורת תשלום).

הגרסה שלי המובאת להלן אודות פעילותו של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז"ל ביום חמישי ההוא של 7 באפריל 1977 נשענת גם על תחקיר וראיונות שניהלתי בעת כתיבת הספר "הקשר הסימביוטי" עם פרופסור ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה בימים ההם של 7 באפריל 1977,, עםםם דָן שִילוֹן מנהל חטיבת החדשות, עם הכתב המדיני בימים ההם יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, עם דָן פַּתִּיר (לשעבר דָן פַּחְטֶר עיתונאי בעל מוניטין ב- "דָבָר") מי ששימש יועץ התקשורת של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ב- 1977, ועם מאפרת הטלוויזיה היפה גב' חַוָוה כָּפְרִי – אוֹסְטְרוֹבְסְקִי מי שאיפרה את ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין בבניין מערכת תל אביב בקרייה בטרם ריאיון ההתפטרות שלוֹ. התברר לי כבר אז כי יִצְחָק רָבִּין רחש הערכה גדולה לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מקנה למכבי ת"א בעשור ה- 70 של המאה שעברה מעמד של "הקבוצה של המדינה", העניק ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין גושפנקה רשמית לתואר הזה. ב- 23 בפברואר 1977 ערך יִצְחָק רָבִּין בלשכתו הצנועה בקרייה בתל אביב קבלת פנים ממלכתית בלתי נשכחת למכבי ת"א לאחר ניצחונה המרשים בעיירה הבלגית וִוירְטוֹן על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה 79:91. הוא ברר את המילים בקפידה וכינה את הניצחון הזה כניצחון "דָוִד על גָּלְיָת". לא פחות. ככתב ועיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי נוכח שָםם בלשכתו בקרייה בתל אביב יחדיו עם הצלם שלי מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד אז ב- 23 בפברואר 1977, יחדיו תיעדנו את האירוע ההוא.

1. סעיפי ההקדמה הקצרצרה.

א. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משלמת לראשונה למכבי ת"א בעונת 1977 – 1976 סכום של 7000 דולר (לכל העונה) עבור זכויות השידורים הישירים במשחקי גביע אירופה לקבוצות אלופות.

ב. ב- 17 בפברואר 1977 מחוללת מכבי ת"א סנסציה עולמית כשהיא מנצחת ב- ווירטון עיירה בלגית קטנה ושכוחת אֵל את אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א בתוצאה המכרעת של 79:91.

ג. המשחק מועבר בשידור ישיר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית הציבורית  השדר הוא אלכס גלעדי. ראש הממשלה יצחק רבין מקבל את הקבוצה בלשכתו בקריה בתל אביב ומעניק לה את הגושפנקא הממלכתית "הקבוצה של המדינה". 

ד. ב- 7 באפריל 1977 זוכה מכבי ת"א בבלגראד בפעם הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שהיא מנצחת את אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה 77:78.

ה. ב- 7 באפריל 1977 מודיע יצחק רבין על התפטרותו מראשות ממשלת ישראל בשל חשבון הדולרים של רעייתו לאה בבנק בארה"ב כפי שחשף העיתונאי דן מרגלית בעיתון "הארץ". היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק דורש להעמיד את גב' לאה רבין לדין פלילי.

ו. יצחק רבין מבקש למסור בנאום בשידור ישיר בטלוויזיה כי הוא נושא יחד עם רעייתו באחריות לחשבון הדולרים האסור ומודיע על התפטרותו מראשות הממשלה.

ז. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומנהל חטיבת החדשות דן שילון נקלעים לדילמת שידור קשה האם לשדר ישיר בתשע בערב ביום חמישי – 7 באפריל 1977 את נאום ההתפטרות של ראש הממשלה יצחק רבין ו/או את משחק הגמר בכדורסל. יצחק רבין אציל הנפש חוסך להם את ההתלבטות. "אני אדבר לעם אחרי השידור הישיר של הכדורסל", הוא אומר לארנון צוקרמן ודן שילון.

ח. ההפקה המזהירה של אלכס גלעדי ושל הטלוויזיה היוגוסלבית הציבורית – ממלכתית JRT (ראשי תיבות של Jugoslavia Radio Television).

ט. ראש הממשלה מנחם בגין ומשה דיין ממשיכים את מסורת יצחק רבין ומעניקים גם הם למכבי ת"א חסות ממלכתית.

מכבי ת"א מחוללת סנסציה ומנצחת ביום חמישי – 17 בפברואר ב- ווירטון עיירה נידחת ושכוחת אל בדרום בלגיה את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 בדרכה למשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל שאמור להתקיים ב- בלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. השַדָּר אלכס גלעדי מעביר את המשחק מעמדת שידור ב-ווירטון בשידור ישיר לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. הרייטינג נושק ל- % 100.

תזכורת : עונת הכדורסל של 1976 – 1975 הייתה נוראית למכבי ת"א. תקופה שהמועדון ירצה לשכוח. הכישלונות המהדהדים איימו לנתק את הקבוצה מההתקשרות המסורתית עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. אחד מגדולי שחקניה בעת ההיא מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' עזב אותה וניסה את כוחו בארה"ב. מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' הוחזר כעבור שנה לשורות הקבוצה לאחר שדָוִד מוֹשֶבִיץ איש חברת "עֵלִית" נרתם לשלם חלק מעלות משכורתו. דָוִד מוֹשֵבִיץ בנו של התעשיין מַרְק מוֹשֶבִיץ' ז"ל מבעלי חברת "עֵלִית" זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "ללא התערבותה הפעילה של חברת "עלית" ומימונה, מיקי ברקוביץ' שחיפש קריירה בארה"ב לא היה חוזר הביתה. חזרתו למכבי ת"א באותה עונה הייתה דרמטית. צריך לזכור שמיקי ברקוביץ' בן ה- 23 שָב לשחק במכבי ת"א בעונת 1977- 1976 והפך בה לבורג חשוב ביותר לשחקן מפתח בהא הידיעה. ובאמת באותה שנה זכתה מכבי ת"א בפעם הראשונה בגביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות". צוות המאמנים של מכבי ת"א בעונת 1976 – 1975 כלל את האמריקני פְרֶד דווילי ועוזרו רָלְף קְלָיִין. ביום חמישי – 8 בינואר 1976 ספגה מכבי ת"א תבוסה קשה בגביע אירופה. במשחק שנערך במדריד הובסה מכבי ת"א בהפרש נקודות חסר תקדים בתוצאה 78:125. ארבעה ימים אח"כ ביום שני – 12 בינואר 1976 הודחה מכבי ת"א מגביע המדינה לאחר שהפסידה בשלב רבע הגמר לקבוצת הפועל גבת-יגור 66:69. שתי קבוצות הפועל גבת – יגור (בשורותיה שיחקו אז בועז ינאי, אִיתָּמָר מַרְזֶל, אוֹר גוֹרֶן, גָבִּי טָיְיכְנֶר, עִירָא הַרָרִי ושחקנים ידועים נוספים) והפועל ת"א (עם בָּארִי לֵיְבּוֹבִיץ', מַרְק טוֹרֶנְשָיְין, מוּלִי אָבִישַר, דָנִי בְּרָכָה, פִּינִי חוֹזֵז, שְמוּאֵל נַחְמִיאָס ואחרים) זינבו בה ונשפו בעורפה. הנֶכֶס העיקרי של המועדון, הבכורה בליגה , הועמד בסכנה גדולה. הנהלת מכבי ת"א ובראשה עו"ד שמעון מזרחי הֵבינה היטב שהפסד האליפות יביא לאובדן החשיפה הטלוויזיונית ששידורי מחלקת הספורט של אלכס גלעדי העניקו לה. הטלוויזיה מטבע בריאתה צועדת שלובת זרוע עם האלופים ודוחה את המפסידנים. ייתכן ו- עו"ד שמעון מזרחי היה הראשון שתפש את הקֶשֶר ופיצח את קוד הטלוויזיה. הוא ידע שההיעדרות מהמסך תפגע במועדון ועלולה להביא לקֵץ ההזדהות של הציבור בישראל עם מכבי ת"א כקבוצה של המדינה. זה לא היה Case של כסף מפני שהטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמה ושידרה ישיר אז את מכבי ת"א בחינם ועדיין ללא תשלום זכויות שידורים. זה היה עניין של זֵהוּת. לא נותרה בידיו ברירה. הוא הדיח את פְרֶד דֵוִוילִי ומינה תחתיו את רָלְף קְלָיִין. מינוי נבון. לעוזרו של רָלְף קְלָיִין התמנה אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוּ.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמכבי ת"א נמצאת בין המֵצַרִים. עם הופעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 ניצבו שתי קבוצות הכדורסל התל אביביות הבכירות על קו זינוק טלוויזיוני משותף. לקבוצת הפועל ת"א היה יתרון גדול בהתחלה. היא גברה בעונת 1969- 1968 פעמיים על מכבי ת"א וזכתה באליפות הליגה ובגביע המדינה. הטלוויזיה הראתה זאת. זה היה תחילת עידן שחקני החיזוק שהגיעו מארה"ב לשני המועדונים הגדולים בארץ בעיקר שחקני כדורסל יהודיים כמו טַל בְּרוֹדִי, בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ', אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, מָרְק טוֹרֵנְשָיְין אבל גם המשכה של תקופה נוסטאלגית בה מכבי ת"א והפועל ת"א השקיעו השקעה מהותית בקבוצות הנוער שלהן, בו ראו ברכה וממנו שאבו את כוחם. שחקנים כמו דָוִד פְרִיש, אָבְרָהָם חַסִיד, תָּנְחוּם "תָּנִי" כּהֵן מִינְץ, שַבְּתָּאי "סַבִּי" בֵּן בַּסָט, יַעֲקב אֶדֶלִיסְט ז"ל, משֶה גוֹלוֹבֵיי ואחרים עלו לשורות קבוצת מכבי ת"א הבוגרת מהנוער. המועדון ברחוב המכבי ליד קולנוע "אוריון" הישן שקק חיים עשרות שנים. אבל גם הפועל ת"א טיפחה את עתידה. הנערים אִילָן זָיְיגֶר, צְבִי לוּבֶּצְקִי, חַיִים חַזָן, אֶרֶז לוּסְטִיג, אוּרִי גוֹטְהָלְף, ואפילו שחקן הנוער אָרִיק אָיְינְשְטֵיְין ז"ל ראו במגרש "אוסישקין" בצפון העיר על גדות הירקון את ביתם השני. שתי הקבוצות האלה היו שוות בכוחן והייתה להן היסטוריה משותפת מזהירה עד שעו"ד שמעון מזרחי פענח את צופן מצלמות הטלוויזיה. הפועל ת"א נעלמה ברבות השנים מהמפה ומכבי ת"א זכתה מאז 1977 חמש פעמים בגביע אירופה לקבוצות אלופות ועוד עשרות פעמים באליפות המדינה ובגביע המדינה. מכבי ת"א זכתה במוניטין עצום בארץ ובאירופה. עו"ד שמעון מזרחי משמש יו"ר המועדון ומנווט אותו בכשרון ארגוני וכלכלי ובדבקות במשימה, כבר 44 שנה מאז חודש ספטמבר של שנת 1969. מן ההיבט הזה הוא היה ראוי לפרס ישראל ואומנם קיבל אותו.

m 1

טקסט תמונה :  שנות ה- 50 של המאה שעברה. תל אביב הישנה והוותיקה של הימים ההם . מועדון מכבי ת"א מכשיר את שחקני קבוצת הנוער במגרש המרצפות הישן ליד קולנוע "אוריון". זיהוי ה עומדים מימין לשמאל : המאמן שלמה הרשמן, מרדכי קומורניק, חיים משגב (מוסקוביץ'), שחקן לא מזוהה, תנחום "תני" כהן מינץ, שבתאי "סבי" בן בסט, גדעוןן בירכץ,, שחקן לא מזוהה, האפסנאי ואיש המשק של מכבי ת"א פנחס "פטקה" חפץ. זיהוי שורת היושבים מימין לשמאל : איתן צווייג, שחקן לא מזוהה, מנחם אילון, בועז דגן, שניי שחקנים לאא מזוהים. הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה סבי בן בסט. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין ילדיו של יהושע רוזין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

m 2

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. קבוצת הנערים של הפועל ת"א ניצבת במגרש הכדורסל הפתוח של האגודה ברחוב אוסישקין בתל אביב בצפון תל אביב. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : צבי קצ'רגינסקי רכז הכדורסל והאבא של קבוצות הילדיםםם והנערים , שמואל רוכברג ז"ל, אריק איינשטיין ז"ל, אורי פופילס, שמואל שנהר (שיינברג), יענקל'ה רוזן, אילן זייגר, והמאמן אורי הולינגר. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דוב "דובה" פרומן (מייסד ונשיא לשעבר של חברת "אינטל"), וחיים קליגמן. הערה : סייעו לי בזיהוי הנוכחים צבי לובצקי ואילן זייגר. (התמונה באדיבות משפחת איינשטיין, הגרפיקאית תמר בר דיין, והמו"ל דניאלה דִי נוּר).

m 3

טקסט תמונה : סתיו 1961. מגרש המרצפות של מכבי ת"א ליד קולנוע "אוריון" הישן. זאת הקבוצה שזכתה בסיומה של אותה עונה 1962 – 1961 מחדש באליפות המדינה והקדימה את הפועל ת"א. זיהוי העומדים מימין לשמאל : יו"ר מחלקת הכדורסל צבי אבידן (אבא שללל אמנון אבידן), המנהל שמואל "שמלוק" מחרובסקי, משה גולוביי, צבי אייזנבוים, אברהם חסיד, יעקב אדליסט ז"ל, שבתאי "סבי" בן בסט, דוד פריש, תני כהן מינץ (גובהו 2.04 מ'), והמאמן יהושע רוזין. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : אמנון אבידן (בנו של יו"ר המחלקה), אברהם נתנאל, גדעון פרייטאג, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

m 4

טקסט תמונה : קיץ 1960. לפני 58 שנים. מגרש המרצפות של אגודת הפועל ת"א ברחוב אוסישקין הממוקם על גדות הירקון. זוהי חמישיית קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א נושאת התקוות שהדיחה את מכבי ת"א מהפסגה בשנת 1960 ושינתה את מציאות הכדורסל בישראל בימים ההם. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עזרי לובושיץ ז"ל, אורי גוטהלף, צבי לובצקי, ארז לוסטיג, וחיים חזן ז"ל. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריית הכדורסל של ישראל בה זוכה הפועל ת"א בתואר אלופת המדינה בכדורסל. חמישיית השחקנים הזאת של הפועל ת"א עשתה צרות צרורות למכבי ת"א לפני כמעט 60 שנים. (התמונה באדיבות צבי לובצקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מינויו של רָלְף קְלָיִין ב- 1976 לראשונה למאמן מכבי ת"א (במקום פְרֶד דֶוִוילִי) לא היה בכְדִי. רלף קליין בעצמו שחקן עבר מצטיין בשורות מכבי ת"א ונבחרת ישראל ניחן בטביעת עין חדה. הוא היה מוכשר ומנהיג מטִבעו, ואולי חשוב מכל הוא היה ראשית דבר מורה ומחנך . הוא הביא למכבי ת"א את כֶּתֶּר האליפות השבעה עשר בתולדות המועדון. מכבי ת"א נשארה אובייקט שידוּר נבחַר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשך עונות נוספות. בעונת 1977- 1976 ניהל עו"ד שמעון מזרחי את אחת מקבוצות הכדורסל הנפלאות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא החזיר ראשית דבר את מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ מארה"ב בעזרת מרק ודָוִד מוֹשֶבִיץ לזירת הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו ושכר לראשונה את שירותיו של שחקן ציר אמריקני אלמוני אוֹלְסִי פֶּרִי. זאת הייתה רכישה מוצלחת. תרומתו של אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן חיזוק ענק (תרתי משמע) המתנשא ל- 2.10 מ' הייתה עצומה. את תפקיד קפטן הקבוצה נשא השחקן טַל בְּרוֹדִי בן ה – 33 שלבש את מדי הקבוצה עונה עשירית. לידם של טַל בְּרוֹדִי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', ואוֹלְסִי פֶּרִי שיחקו עוד מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי, גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, לוּ סילבר, אֶרִיק מֶנְקִין, בּוֹבּ גְרִיפִין, ושוּקִי שְוָורְץ. המאמן רָלְף קְלָיִין בחר לעוזרו את אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוּ מאמן כדורסל יוצא רומניה בעל שיטות אימון ומתודיקות לימוד מדויקות. הכל התחבר באותה עונה במכבי ת"א. עו"ד שמעון מזרחי יו"ר המועדון ושְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי מנהל הקבוצה יחד עם גזבר המועדון אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' ושני חברי הנהלה נוספים אַמְנוֹן אָבִידָן וצְבִי רוֹל ז"ל הצליחו לקשור את כל הקצוות. זאת הייתה קבוצת כדורסל מושלמת במושגים ישראליים והייתה לה גם הנהלה יוזמת מצטיינת. לראשונה בהיסטוריה נחתם בעונה ההיא של 1977 – 1976 הסכם כספי בין המועדון לבין רשות השידור המונופוליסטית. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מר ישראל דוֹרִי שילם למכבי ת"א עבור כל העונה האירופית של 1977- 1976 סך של זכויות השידורים בגובה של 7000 (שבעת אלפים) דולר. 7000 דולר בסך הכל. כמעט סכום סמלי. ההסכם הכספי הזה היה מודולארי ובין השאר התנה את העפלתה של מכבי ת"א לשלבים הגבוהים במשחקיה במפעל הכדורסל הזה של FIBA שנקרא גביע אירופה לאלופות בכדורסל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ורבת כוח שלטה בשטח. מנהלה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בפקודת הוועד המנהל של רשות השידור בראשו ניצב ד"ר וָולְטֶר אִיתָּן (וולטר איתן שימש בשעתו מנכ"ל משרד החוץ ושימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשש השנים של 1978 – 1972) הסכים לשלם למכבי ת"א זכויות שידורים מינימאליות, אך אסר עליה ללבוש מדים עם הפרסומת המסחרית של "עֵלִית". מכבי ת"א נכנעה. עד כדי כך הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתלטנית. רק בשני המשחקים הבלתי נשכחים בחו"ל ב- 17 בפברואר 1977 נגד אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה בוִוירְטוֹן – בלגיה ובמשחק הגמר ב- 7 באפריל 1977 בבלגראד במשחק נגד אלופת איטליה מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה, התירה רשות השידור למכבי ת"א ללבוש גופיות עם הפרסומת המסחרית "עֵלִית" באותיות באנגלית.

ה- "OB הלָבָן", הלא היא ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמצלמות ב- שָחוֹר / לָבָן התייצבו בהיכל הספורט ביד אליהו. הניצחונות לא איחרו לבוא ועוד בשידורים ישירים. אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה אז שַדָּר הכדורסל הראשי של הטלוויזיה הישראלית ועשה זאת ללא פרשן וללא אולפן מנווט אך עם עוזר שדר בשם רָפִי גִינָת ועוזר של עוזר שַדָּר בשם הֶרְצֵל רָוֶוה (היה פעם שוערה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים). מכבי ת"א הביסה באוקטובר 1976 בשלב המוקדם ביד אליהו את סִינוֹדִינֶה בּוֹלוֹנְיָה 81:110. זה היה הישג מקצועי גדול שרמז על הבאות. שַדָּר הטלוויזיה אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה מופתע מפער הנקודות העצום בין מכבי ת"א לבין קבוצת הפאר האיטלקית. מכבי ת"א העפילה לבית הגמר. ב- 27 בינואר 1977 ניצחה מכבי ת"א ביד אליהו לראשונה מאז 1968 את קבוצת הפאר הספרדית ריאל מדריד 85:94. השידורים הישירים האלה בטלוויזיה המונופוליסטית זכו לרייטינג של כמעט % 100, וחשיפת ההצלחה של מכבי ת"א בטלוויזיה הפכו אותה לקבוצה של המדינה. אך הפִּסְגָה האמיתית ניצבה עדיין מנגד.

alex 1

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר הרצל רווה ו- רפי גינת, השדר אלכס גלעדי, ומנהל הבמה (Floor manager)  יוסף "פונצי" הדר ז"ל קיצוני משמאל. (צילום משה "משהל'ה" פרידמן מ- מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כרגיל אין ספורט בלי פוליטיקה כשמדבור ביוקרה לאומית. באותה העונה של 1977 – 1976 העפילו לבית הגמר האירופי גם אלופת צ'כוסלובקיה קבוצת זְבְּרִויוֹבְקָה בְּרְנוֹ ואלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום קבוצת צסק"א מוסקבה. שתי הקבוצות האלה נציגות המשטר הקומוניסטי היָשָן ששרר אז במזרח אירופה סירבו לשחק בישראל וספגו בשל כך הפסדים טכניים. הן גם לא הסכימו בפקודת ממשלותיהן לארח את מכבי ת"א, לא ב- ברנו ולא מוסקבה. כדי למנוע משבר טוטאלי כפתה ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) על זְבְּרִויוֹבְקָה בְּרְנוֹ ו- צסק"א מוסקבה לקיים את משחקיהן הביתי במגרש ניטראלי. הצ'כוסלובקים בחרו לארח את מכבי ת"א בבלגיה בעיר ווילוורד הסמוכה לבירה בריסל. הסובייטים העבירו את משחקם הביתי ב- 17 בפברואר 1977 גם כן לבלגיה לעיירה קטנה אחרת, מבודדת, ומרוחקת העונה לשם וִוירְטוֹן הממוקמת בקצה הדרומי בלגיה כ- 250 ק"מ מבריסל. ההתמודדויות של מכבי ת"א נגד אלופות ברה"מ וצ'כוסלובקיה עוררו עניין עצום בכל רחבי היישוב. אפילו ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין קיצר אסיפת בחירות שלו בחיפה כדי להספיק לצפות בשידור הישיר שלנו נגד הקבוצה הרוסית. רק אז נודע לי שראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין איננו מחמיץ את שידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת"א במסגרת האירופית ועושה כל מאמץ לא להפסיד את הצפייה ב- "מבט ספורט". רחובות הערים היו ריקים מאדם. אלכס גלעדי נדרש להפיק הפקה מחושבת היטב. משימות השידורים הישירים והעברתם מנקודות שידור מרוחקות ולא מוכרות בבלגיה לישראל הטילו עליו אחריות גדולה. בימים ההם נחשבו השידורים הישירים האלה לאתגר טכנולוגי ולוגיסטי מורכב. יתירה מזאת. סיגנל השידור הלווייני הבינלאומי שהועבר לישראל מתחנות הקרקע הלווייניות הפרושות ברחבי באירופה לתחנת התקשורת ל- לוויינים הממוקמת בעמק האלה בישראל (סמוך ירושלים) נחשב בדרך כלל לבטוח, מאובטח, ובלי סיכון יתר. בגלל העלויות היקרות נשלח סיגנל השידור הטלוויזיוני ללא ביטחונות, ערבויות , ואלטרנטיבות שידור במקרה של תקלה והתנתקות. שידורי הספורט הלווייניים בכללם לרבות שידורי הכדורסל ה- Unilateral עתירי הרייטינג בעלי הצפייה הענקית הועברו מחו"ל ארצה לא רק ללא אולפן שידור מנווט בירושלים בימים ההם אלא גם ללא כל מערכת גיבוי, וללא שידורי Pilot (שידור ניסיון מעין חזרה גנרלית). לדָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי היו הרבה פּרפּוּרֵי בֶּטֶן. הדברים האלה השתנו במרוצת השנים ונעשו פשוטים הרבה יותר. השידורים הישירים של משחקי ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי 2000 לצורך השוואה ואשר הועברו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כשידורים תחרותיים "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים) זכו לאבטחה ע"י שימוש במערכת גיבוי כפולה.

אָלֶכְּס גִלְעָדִי טס לשתי הערים הבלגיות ווילוֹורד (מרוחקת 11 ק"מ צפונית מבריסל) וְ- ווירטון (מרוחקת 240 ק"מ דרומית מבריסל) בגפו על פי הוראתם של מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן. כך היה מקובל בימים ההם. אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה השַדָּר, הפַּרְשָן של עצמו, וגם המפיק והטכנאי במקום של עצמו. במידה לא מעטה היה בר מזל משום שכתב מחלקת הספורט שלנו באותם הימים אמנון לנגזם הזדמן באקראי באותם הימים לביקור משפחתי ב- בלגיה ומשום שהיה מקורב לבימאי הטלוויזיה הבלגי מוריס לואזו (Moriss Loiseau), שימש עוזר שדר של אלכס גלעדי בשני המשחקים ההם נגד זבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית ב- ווילוורד ונגד צסק"א מוסקבה הסובייטית ב- ווירטון. לפני שטָס מינה אותי אלכס גלעדי לעורך ומפיק המִשְדָר בירושלים. אנוכי יודע שהוא סמך על יכולת ההובלה שלי ב- % 100. עֲנָת שָרָן הייתה מגישת הרֶצֶף שנבחרה להגיש לציבור את המִשְדָר היוקרתי עתיר הרייטינג. בחירה ראויה מפני שענת שָרָן הייתה קריינית מצוינת, רהוטה, וגם אישה נאה. כשניבטה דמותה של עֲנָת שָרָן מהמסך כשהיא מְבַשֶרֶת את בשורת השידור הישיר הלווייני לציבור ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 בתשע בערב דקות ספורות לפני תחילת המשחק צסק"א מוסקבה – מכבי ת"א ב- 17 בפברואר 1977, חשתי הקלה עצומה. ידעתי שמשימת השידור תבוצע ללא דופי.

sharan

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זוהי גב' עֲנָת שָרָן שדרנית וקריינית חדשות רהוטה ברדיו "קול ישראל" קנתה את פרסומה גם מפני שהייתה קריינית רצף איכותית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התמונה ניתנה לי באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מגוחך לחשוב שלא מוּסדוּ אז אולפני ספורט בירושלים בראשות מגישים ופרשנים האמורים לנווט בצורה מקצועית את  השידור הישיר. לכן נוצר תמיד חלל שידור בעת שאלכס גלעדי החזיר את השידור הביתה בתום המחצית הראשונה. בחללים האלה של הפסקות המשחקים נהגנו לשָדֵר סִרטֵי מִיקִי – מַאוּס פרי יצירתו של וולט דיסני, ואת פּוֹפַּאיי המלח (Popeye The Sailor man) אוכל תֶּרֶד מהקופסה ונלחם על ליבה של אהובתו אוֹלִיב נגד יריבו המַר בְּלוּטוֹ. זה לא ייאמן אבל זה היה סטנדרט השידור בימים ההם. ביום שלישי – 15 בפברואר ניצחה מכבי ת"א ללא קושי ב- ווילוורד את זְבְּרִיוֹבְקָה בְּרְנוֹ 76:91. יומיים אח"כ ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 מיגרה הקבוצה בראשותו של המאמן רלף קליין בעיירה בלגית קטנה, נידחת, ושכוּחת האֵל וִוירְטוֹן את אלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום קבוצת צסק"א מוסקבה ומאמנה אלכסנדר גוֹמֶלְסְקִי בתוצאה 79:91. מיקי ברקוביץ' חגג באותו התאריך ההוא של 17 בפברואר 1977 את יום הולדתו ה- 23 וקלע במשחק 20 נקודות. ג'ים בוטרייט קלע 18 נק', טל ברודי הוסיף 15 נק', לוּ סילבר – 14 נק', ואולסי פרי – 10 נק'. מכבי ת"א שבה לישראל אפופת תהילה.

אבל נדמה לי שהצל"ש הטלוויזיוני האמיתי מנקודת מבטי מגיע לשדר שלנו אלכס גלעדי שעמד בכבוד במשימות השידור המסובכות למרות שהיה נציג בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבלגיה. תמונות המשחק הגיעו הביתה בשלום. כעורך מפיק שלו בירושלים התבוננתי בו כיצד הוא צועד ומנווט את עצמו ואותנו בהיגיון ובביטחון במשעול ההפקה האירופי. אין זה דבר פשוט כלל ועיקר. היכל הכדורסל של העיירה הבלגית ווירטון דָמָה יותר לאולם ספורט קטן של בי"ס תיכון מקומי, אולם שם בחרה קבוצת צסק"א מוסקבה להתמודד מול מכבי ת"א, ושם ניצבה ניידת שידוּר בלגית קטנה של רשת הטלוויזיה RTBF מצוידת בשתי מצלמות בלבד ומקור יחיד של הילוך חוזר. הבימאי היה מוריס לאוזו. שתי המצלמות שלוֹ תיעדו את משחק הגבורה של מכבי ת"א באותו הערב, ואת שמחת מאות האוהדים שהצטרפו למסע הקבוצה לבלגיה. בתוך המולת השמחה שנוצרה על הפרקט עם סיום המשחק לאחר שאוהדי מכבי ת"א העוֹלצים חדרו למגרש, ולמרות הבלגן הגדול ואי הסדר שנוצר שם, הצליח אָלֶכְּס גִלְעָדִי באמצעות צוות הצילום הבלגי לראיין תחילה את המאמן רלף קליין ושניות אח"כ לחַלֵץ מפיו של טַל ברודי את האמירה המונומנטלית ההיסטורית שלוֹ : "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא בהכּול". סיגנל השידור הטלוויזיוני של RTBF נשלח מ- ווירטון ל- בריסל ומשם נעשה Up link ל- לוויין ה- Primary האטלנטי וממנו Down link לתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה.

הניצחון הסנסציוני של אלופת ישראל על האלופה הסובייטית הֵציב באחת את מכבי ת"א בצמרת הכדורסל האירופי. לפתע היא הפכה לאחת המועמדות בעלות הסיכויים לזכייה בתואר אלופת היבשת. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין צָפָה בשידור הישיר. הוא היה נפעם ונרגש מהניצחון הסנסציוני של המכבים על הרוסים והחליט להזמין כמחווה של כבוד והערכה את קבוצת מכבי ת"א ללשכתו בקריה בתל אביב. בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל מזמין ראש המדינה קבוצת ספורט פרטית להתארח בלשכתו. ראשי הממשלות דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגב' גולדה מאיר ערכו קבלות פנים לנבחרות ספורט לאומיות שונות ששבו ממאבקים בחו"ל אולם לא נפגשו עם קבוצות פרטיות. שר הביטחון משה דיין היה אורח כבוד קבוע של קבוצת מכבי ת"א במשחקי הבית שלה בגביע אירופה לקבוצות אלופות מאז ההתמודדות באצטדיון יד אליהו הפתוח נגד ריאל מדריד ב- 22 בפברואר 1968, אך יִצְחָק רָבִּין היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שהעניק קבלת פנים למכבי ת"א ב- 23 בפברואר 1977 ובירך את שחקניה והנהלתה לאחר הניצחון ההוא ב- וִוירְטוֹן על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91. לקבלת הפנים הזאת הייתה משמעות היסטורית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א אט – אט מאז 1970 ובמשך השנים לקבוצה לאומית שכל המדינה חפצה ביקרה וראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נתן לכך גושפנקה רשמית. יִצְחָק רָבִּין יצר מסורת ממלכתית ספורטיבית בה השתמשו ראשי ממשלות ישראל שבאו אחריו. זכורה היטב קבלת הפנים שערך ראש הממשלה מנחם בגין למכבי ת"א בלשכתו בירושלים לאחר זכייתה במארס 1981 בגביע אירופה, וידועות שיחות הטלפון שערך ראש הממשלה אריאל שרון באמצעות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם מאמן מכבי ת"א פיני גרשון לאחר הזכיות בגביע אירופה בשנות ה- 2000. אבל ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין היה הראשון.

ben av 6

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. תמונה היסטורית. שר הביטחון הנערץ משה דיין ז"ל עוטה מעיל רוח צבאי ועונד עניבה נכנס בפעם הראשונה מבעד לשערי הברזל של היכל הספורט הפתוח ביד אליהו ומתכבד בכבוד עצום ע"י מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשותו של היו"ר נוח קליגר. משה דיין בא לצפות במשחקה של מכבי ת"א נגד אלופת ספרד ואירופה קבוצת ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. צועדים לפניו בנו אסי דיין ז"ל (קיצוני מימין), ו- הבן דוֹד עוזי דיין אז רב"ט בסיירת מטכ"ל (היום אלוף מיל. ויו"ר מפעל הפיס), משה דיין, ואחריו מזכירו הצבאי אל"מ מתי ניב ז"ל. משמאל, איש לא מזוהה. מכבי ת"א ניצחה 88:96 לאחר הארכה. בסיום החוקי של המשחק הייתה התוצאה 75:75. (באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1977 הייתי כַּתָּב ושַדָּר במחלקת הספורט של אלכס גלעדי. הוטל עלי לכסות ולתַּעֵד את קבלת הפנים הממלכתית שראש הממשלה יצחק רבין העניק במשרדו בתל אביב ביום רביעי ההוא של 23 בפברואר 1977 לקבוצה שגברה על אלופת ברה"מ. כרגיל נדחקו לשוליים כתבות וענייני הספורט בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מחלקת הספורט של אלכס גלעדי לא הייתה עצמאית בקבלת אמצעי שידור מפני שהייתה ת.פ. (תחת פיקוד) של חטיבת החדשות. רק ברגע האחרון ממש נמצא לי צַלָּם פילם פרילאנסר מיכאל "מִיכִּי" מוֹלָד שהיה פנוי במקרה באותו עֶרֶב. איש קוֹל לא אוּתַּר. טסנו שנינו ללא מקליט לבדנו מירושלים לתל אביב. הגענו ברגע האחרון ממש . שימשתי גם ה- Soundman ומפעיל מכשיר ההקלטה. נצמדתי אל הצלם שלי ולחשתי באוזנו את הוראות הבימוי שלי. ביקשתי ממנו לרַחֵף ולהתעכב על פניו של כל שחקן ממכבי ת"א וכל חבר הנהלה של המועדון שהצטופפו דרוכים סביב שולחן קטן בלשכה הצנועה צרת הממדים של ראש הממשלה לפני שנשא את דבריו. בגלל המקום הקטן נוצרה אווירה אינטימית. על השולחן הוצב כיבוד קל וכוסות מלאות ביין. את המיקרופון היחיד שעמד לרשותנו הצבתי ליד יִצְחָק רָבִּין עצמו. דָן פַּתִּיר יועץ התקשורת של ראש הממשלה ניצב בצד. התבוננתי בו. הוא נראה כמי שמעריץ את יִצְחָק רָבִּין . מצלמתו של מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלַד לכדה את כל השחקנים וחברי ההנהלה בזה אחר זה, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', טַל בְּרוֹדִי, לוּ סִילְבֶר, גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, אוֹלְסִי פֶּרִי, מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי, אֶרִיק מֶנְקִין, שוּקִי שְוָורְץ, עו"ד ויו"ר המועדון שמעון מזרחי, מנהל הקבוצה שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, הגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' וצמד המאמנים, המאמן הראשי רָלְף קְלָיִין ועוזרו אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוּ. ארשת פניהם הייתה רצינית. המצלמה ריחפה וחלפה משחקן לרעהו עד שנעצרה בראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין. את המיקרופון היחיד שעמד לרשותנו הצבנו סמוך ליִצְחָק רָבִּין עצמו. ראש הממשלה החֵל לשאת את דברי הברכה ועדשת המצלמה של מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד לא נטשה אותו עוד. ראש הממשלה הודה להם מעומקי ליבו במשפטים מדודים בקול הבס הרדיופוני והמפורסם שהפך לאחד מסימני ההיכר שלוֹ. עמדת הצילום שלנו הייתה קרובה מאוד ליצחק רבין. הייתי קרוב אליו. שני מטרים לכל היותר ממנו . ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נראה לי נינוח ובטוח בעצמו. ראיתי על פניו שהיה מאושר מאוד וגאה בהישגה של קבוצת מכבי ת"א בזירה הבינלאומית. ראש הממשלה לא היה מאלה המאריכים בדבריהם. בלשכה הקטנה שררה דממה. השתררה דריכות. קולו הרדיופוני של יצחק רבין נקלט היטב במיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה קצר וענייני, הפנה מבטו אל הקפטן טַל בְּרוֹדִי, וכה אמר : "…ראיתי אותך בטלוויזיה, אמרת, "אנחנו על המפה". מדינת ישראל בכמה הזדמנויות עלתה על המפה הבינלאומית במאבקים והישגים, ואתם עשיתם עוד דבר שהעלה אותה על המפה, על המפה הבינלאומית כישראל, אבל גם כחלק מהעם היהודי. אני חושב שהרבה הרבה יהודים ולא יהודים בעולם היו גאים בכם במה שהשגתם, כי חזרתם על סיפור דָּוִד וגָּלְיָת. תודה רבה לכם…". עדשתו של מיכאל "מיכי" מולד לכדה את שחקני מכבי ת"א מאזינים ברוב קשב לנאומו הקצר של ראש הממשלה יצחק רבין. החלו להישמע מחיאות כפיים אך ראש הממשלה יצחק רבין סימן כי טרם סיים את דבריו.

m 5

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב . יצחק רבין יושב בין טל ברודי (מימין) ועו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א (משמאל), ומביע הערכה עצומה לניצחונם הסנסציוני של המכבים על הקבוצה הסובייטית צסק"א מוסקבה. יצחק רבין השווה את הזכייה למעשה הגבורה של דוד בקרב נגד גֹלְיָת הפלִשתי. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1).

m 6

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. מיקי ברקוביץ' שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

m 7

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. מוטי ארואסטי שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

m 8

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. אולסי פרי שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

m 9

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. מאמן מכבי ת"א  רלף קליין. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

m 10

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. עוזר מאמן מכבי ת"א אריה דווידסקו. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

m 11

טקסט תמונה  : 23 בפברואר 1977. לו סילבר שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

m 12

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. שוקי שוורץ שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

m 13

טקסט תמונה : מנהל מכבי ת"א שמואל "שמלוק" מחרובסקי. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

m 14

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. ג'ים בורטרייט שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

שחקני מכבי ת"א האזינו בדריכות ברוב קשב לנאום הברכה הקצר של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין. לא כולם הבינו את השפה העברית אך תפשו את גודל המעמד. ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין עשה פאוזה בדבריו. הייתה הפסקה קלה. הוא הושיט את ידו לכוס היין הסמוכה. נדמה היה שסיים את דברי בירכתו אך יִצְחָק רָבִּין ביקש לומר עוד משפט אחד מעֵין מְחְוָוה לארה"ב, וכך אמר : "…וכרגיל ישראל תמיד מצליחה עם הרוח הישראלית וקצת סיוע אמריקני". כדי להדגיש את משפט הסיום, סימן ראש הממשלה בכף יד ימין שלוֹ את המרווח הקטן שבין האצבע לאגודל. המצלמה של מיכאל "מיכי" מולד צילמה והמיקרופון שלי הקליט את הסצנה במלואה.

הייתה לי שהות להסתכל בפניו של ראש הממשלה האהוּב בעת שנשא את דבריו. הוא היה בן 55 שנה, הרבה יותר צעיר ממני בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הופעתו שידרה אמינוּת, הגינוּת, צניעוּת, וגם רוֹגָע. באופן אישי אהבתי אותו אהבה רבה והערכתיי אותו. משפחתי ואני. זאת הייתה הפעם השנייה בחיי שראיתי אותו פנים אל פנים . הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1956 כשלחץ את ידי בהיותי חייל – טירון בחטיבת גולני בגדוד 12 והוא אלוף פיקוד הצפון. יצחק רבין העניק למכבי ת"א גושפנקה ממלכתית והטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה אותה לקבוצה של המדינה. אנוכי זוכר היטב גם את עו"ד מר שִמְעוֹן מִזְרָחִי מאופק ועצור באותו הרגע שהעניק לראש הממשלה יצחק רבין את נֵס המועדון. שמעון מזרחי לא הראה שום סימן התרגשות כשהעביר את דגל הקבוצה ליצחק רבין. הוא היה קר רוח לחלוטין והתנהג כאילו מדובר במעשה רגיל של יום – יום . מלשכת ראש הממשלה נסענו מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד ואנוכי לכיכר מלכי ישראל (כיכר יִצְחָק רָבִּין היום) הסמוכה לקריה כדי להנציח את קבלת הפנים הרשמית שערכה עיריית תל אביב בראשות ראש העיר שלמה להט לאלופת אירופה. הבימאי ושחקן הקולנוע אוּרִי זוֹהַר הנחה את הטקס על הבימה הנרחבת שלפני בניין העירייה (בטרם חזר בתשובה). בקדמת הבימה ניצבו גיבורי הניצחון. מאות אלפי אנשים התאספו בכיכר העיר והצדיעו למכבי ת"א הצטרפו לשאגתו של הבדרן אורי זוהר "כִּיפָק הֵיי" למכבי ת"א. זה היה מחזה מַרְנִין והענקת תשומת לֵב לאומית לקבוצת כדורסל פרטית, מאורע שמעולם לא נראה עד אז בחייה הספורטיביים של מדינת ישראל.

m 16

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. כיכר מלכי ישראל ליד בניין העירייה. מאות אלפים מעניקים למכבי ת"א קבלת פנים המונית ומשולהבת בהנחיית הבדרן אורי זוהר. (לע"מ תמורת תשלום).

הכתבה הזאת שהפכה למסמך דוקומנטרי בן 20 דקות הנציחה את אהבת העם למכבי ת"א , והערכתו האישית של ראש הממשלה יצחק רבין להישגה הכביר של הקבוצה הישראלית נגד אלופת ברה"מ צסק"א . אלכס גלעדי שידֵר אותה בשלמותה ב- "מבט ספורט" בשבת – 26 בפברואר 1977 אולם היה חסר בה סרט הצילום ופס הקול בו ראיינתי את ראש הממשלה יִצְחָקק רָבִּין. ביקשתי מיצחק רבין לנתח ולהשוות בין מנהיגות מדינית למנהיגות ספורטיבית. הכתבה הזאת נעשתה על ידי ועל ידי מיכאל "מיכי" מולד במצלמת BOLEX ומכשיר הקלטה של Sound בנפרד. חומר הצילום בפילם בן 100 feet וסרט ההקלטה נשלחו ל- Intake שלנו בירושלים כמקובל אך משום מה הלך לאיבוד. ריאיון הסיכום שערכתי עם ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין בעת הסיקור ההוא היה חסר מאוד בכתבה. עד היום אינני יודע מה היא הסיבה להיעלמותו של החומר העיתונאי – טלוויזיוני בעל הערך העצום. על כל פנים הפופולריות של מכבי ת"א בישראל גאתה והרקיעה שחקים בחודש אפריל ההוא של שנת 1977. גם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

m 17

טקסט תמונה : שניים מאדריכלי הניצחון של מועדון הפאר של מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל ב- 1977. המאמן רלף קליין ז"ל (מימין) ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי יבד"ל. מכבי ת"א הייתה משפחה. במשפחתיות שלה, במשמעת הפנימית, ובחֲבֵרוּת הקרובה בין השחקנים לבין עצמם וגם יחדיו עם ההנהלה הייתה טמונה מחויבות עַל, שנשאה עמה סלוגן ספורטיבי – סוציולוגי נעלה : "אחד בעבור כולם-וכולם בשביל אחד"(!). במשפחתיות, בחברות, במשמעת, במסירות למען סמל המועדון יחדיו עם לא מעט כישרון היה טמון סוד כוחו והצלחתו של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בפברואר 1969 נטש פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 91 היום) בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית שאך זה עתה העמיד אותה על רגליה. הוא חווה תרבות ניהול פוליטית קשוחה של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל, עמה לא יכול היה להסכין עוד. סגנו עוּזִי פֶּלֶד הלך בעקבותיו ופרש אף הוא (עוּזִי פֶּלֶד היה המנכ"ל הראשון והמוצלח של הזכיינית "טלעד" אחת משלוש החברות הזכייניות יחדיו עם "רשת" / מנכ"ל דן שילון ו- "קשת" / מנכ"ל אלכס גלעדי – שהרכיבו את ערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 המסחרי עלה לראשונה ל- "אוויר ב- 4 בנובמבר 1993). ב- 1970 כתב פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (אז בן 44) את המסה המפורסמת שלו אודות נסיבות בריאתה מעפרה ו- הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967, וקרא לה : "Television comes to the people of the book". מומלץ לקריאה ועיון. חלק מאנשי חטיבת החדשות בראשות פרופסור שלמה אהרונסון (בן 81 היום) הסתייגו בזמנו מאסטרטגיית והעדפות השידור של אֵלִיהוּא כָּ"ץ ולעגו לתזות הטלוויזיוניות שלו. בעיניהם הוא נחשב עדיין לעולה חדש מארה"ב ונותר "אמריקני מובהק" שאיננו מכיר את המציאות הישראלית במדינת ישראל. (ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 133 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט תמונה : ינואר 1968. זהו פרופסור אֵלִיהוא כָּ"ץ (בן 42 בשעת צילום התמונה) מנהל צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן הוא נראה בלשכתו בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה שכונה אז "בית היהלומים" והיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. פרופסור אליהוא כָּ"ץ עלה לארץ מניו יורק, ארה"ב בשנת 1963. ב- 1967 נחשב עדיין ל- "עולה חדש" אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשב שאין טוב ממנו והטיל עליו את המעמסה הכבדה להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום, מעפרה. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עונת הכדורסל של 1976- 1975 הייתה נוראית והסבה למכבי ת"א עוגמת נפש רבה. אומנם המצביא משה דיין ז"ל המשיך להיות אורח כבוד של המועדון במשחקי הבית בהיכל הספורט ביד אליהו ואף ירד לפרקט ללחוץ את ידי השחקנים, אולם מדובר בתקופה שהמועדון ירצה לשכוח. מכבי ת"א לא הצליחה להפוך לקבוצה של המדינה וגם הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הצליחה לעשות אותה כזאת. הכישלונות המהדהדים איימו לנתק את הקבוצה מההתקשרות המסורתית עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. אחד מגדולי שחקניה בעת ההיא מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' עזב אותה וניסה את כוחו בארה"ב. מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' הוחזר כעבור שנה לשורות הקבוצה לאחר שדָוִד מוֹשֶבִיץ איש חברת "עֵלִית" נרתם לשלם חלק מעלות משכורתו. דָוִד מוֹשֶבִיץ זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ללא התערבותה הפעילה של חברת "עֵלִית" ומימונה, מיקי ברקוביץ לא היה חוזר הביתה. צריך לזכור שמיקי ברקוביץ' שָב לשחק במכבי ת"א בעונת 1977 – 1976 השנה בה זכתה מכבי ת"א בפעם הראשונה בגביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות".

צוות המאמנים של מכבי ת"א בעונת 1976- 1975 כלל את האמריקני פְרֶד דֶוִוילִי ועוזרו רָלְף קְלָיִין. ביום חמישי – 8 בינואר 1976 ספגה מכבי ת"א תבוסה קשה בגביע אירופה. במשחק שנערך במדריד הובסה מכבי ת"א בהפרש נקודות אסטרונומי 125 : 78. ארבעה ימים אח"כ ביום שני – 12 בינואר 1976 הודחה מכבי ת"א מגביע המדינה לאחר שהפסידה בשלב רבע הגמר לקבוצת הפועל גבת – יגור 69:66. שתי קבוצות הפועל גבת – יגור (בשורותיה שיחקו אז בועז ינאי, איתמר מרזל, אור גורן, גבי טייכנר, עירא הררי, ושחקנים נוספים) והפועל ת"א (עם בארי ליבוביץ', מרק טורנשיין, מולי אבישר, דני ברכה, פיני חוזז, שמואל נחמיאס ואחרים) נשפו בעורפה במשחקי הליגה. הנֶכֶס העיקרי של המועדון, הבכורה בליגה, הועמד בסכנה מיידית וגדולה. הנהלת מכבי ת"א ובראשה עו"ד שמעון מזרחי הֵבינה היטב שהפסד האליפות יביא לאובדן החשיפה הטלוויזיונית בשידורי חטיבת הספורט שהוביל אלכס גלעדי. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי ידעו שההיעדרות מהמסך תפגע במועדון ועלולה להביא לקֵץ ההזדהות של הציבור בישראל עם מכבי ת"א כקבוצה של המדינה. לא נותרה להם ברירה. הם הדיחו את המאמן פְרֶד דֶוִוילִי ומינו תחתיו את רָלְף קְלָיִין ז"ל. זה היה מינוי נבון. רָלְף קְלָיִין בעצמו שחקן עבר מצטיין בשורות מכבי ת"א ונבחרת ישראל היה מאמן בעל טביעת עין חדה, מוכשר, ומנהיג מטִבעו. הוא הביא למכבי ת"א את כֶּתֶּר האליפות השבעה עשר בתולדות המועדון. מכבי ת"א נשארה אובייקט שידוּר נבחַר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונות נוספות.

בעונת 1977- 1976 ניהלו היו"ר עו"ד שמעון מזרחי ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי את אחת מקבוצות הכדורסל הנפלאות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הם החזירו ראשית דבר את מיקי ברקוביץ לזירת הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו, ושכרו לראשונה את שירותיו של שחקן ציר אמריקני אלמוני בשם אוֹלְסִי פֶּרִי. זאת הייתה רכישה מקצועית מוצלחת מאוד גם מבחינה חברתית. תרומתו של אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן חיזוק אנונימי כמעט, ענק (תרתי משמע) המתנשא ל- 2.10 מ' הייתה עצומה. את תפקיד קפטן הקבוצה נשא טַל בְּרוֹדִי האגדי בן ה- 33 שלבש את מדי הקבוצה עונה עשירית ברציפות. לידם של טַל בְּרוֹדִי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' (צבר ישראלי), ו- אוֹלְסִי פֶּרִי שיחקו עוד מוטי ארואסטי (צבר ישראלי), ג'ים בואטרייט, לוּ סילבר, אֶרִיק מֶנְקִין, בּוֹבּ גְרִיפִין, ומִיכָה שְוָורְץ. המאמן רָלְף קְלָיִין בחר לעוזרו את אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוֹ מאמן כדורסל יוצא רומניה בעל שיטות אימון ומטודיקות לימוד מדויקות. הכל התחבר באותה עונה במכבי ת"א. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ו- יו"ר המועדון ושְמוּאל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי מנהל הקבוצה יחדיו עם גזבר המועדון אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ' ושני חברי הנהלה נוספים אַמְנוֹן אָבִידָן וצְבִי רוֹל ז"ל הצליחו לקשור את כל הקצוות. זאת הייתה קבוצת כדורסל מושלמת במושגים ישראליים שהייתה לה הנהלה ומנהיגות מצטיינת. רשות השידור והטלוויזיה ישראלית הציבורית קיבלו החלטה לצעוד שלובי זרוע עם מכבי ת"א.

הקשר הכלכלי המסועף בין מכבי ת"א לרשות השידור לא היה היחיד וגם לא הראשון. ב- 1971 חתמה מכבי ת"א על הסכם חסות עם חברת "עֵלִית" בראשות מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו . זה היה חידוש מפליג בנוף הספורטיבי הישראלי. "עֵלית" שילמה למכבי ת"א בעונת 1971- 1970 סכום שנתי של 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר. ההסכם נחתם בקיץ 1970 במלון "הילטון" על מפית נייר (לא נשמרה). מצד "עֵלִית" חתמו על החוזה שני האישים דוד מושביץ בנו של מרק מושביץ ואבי פילוסוף חתנו של אבא פרומצ'נקו. חברת "עֵלִית" הפכה בשנות ה- 70 של המאה שעברה ל- קונגלומראט וקונצרן תעשייתי איתן בקנה מידה ישראלי. "עֵלִית" השתלטה על חברת השוקולד "לִיבֶּר" והייתה ליבואן בלעדי של הקפה הנמס. ב- 1973 הפכו מרק מושביץ ז"ל ואבא פרומצ'נקו ז"ל למולטי מיליונרים כבדים. אבל הם היו גם נדבנים שהעניקו סובסידיה כספית רחבת היקף וארוכת שנים למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל.

elite 1טקסט מסמך : 25 בספטמבר 1973. כתב "מעריב" שאול אברון, מעניק כותרת למאמר הכלכלי שלו, "התרגיל של "עלית", בעלי הקונצרן יממשו רווחים של עשרות מיליונים בלי לשלם מסים". בכותרות המשנה נכתב : "בעלי "עלית" הגדילו את רכושם הפרטי ב- 70 עד 75 מיליון ל"י ". (באדיבות העיתון "מעריב").

חברת הממתקים והקפה "עֵלִית" העשירה תחת ניהולם והנהגתם של מָרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל ואַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל החליטה ב- 1971 החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת, ייחודית, ארוכת טווח למשך שנים רבות, בו היא מבקשת לתרום לקהילה וגם למועדון הכדורסל של מכבי ת"א. סכומי החסות תפחו מידי שנה בשנה וההתחברות הזאת בין מכבי ת"א ל- "עֵלִית" שגשגה והפכה אף היא לקשר סימביוטי בו שני הגופים מפיקים תועלת ספורטיבית – מסחרית זו מזו. מכבי ת"א קיבלה ממון כאלופת כדורסל וחברת "עֵלִית" הרוויחה חשיפת ענק כמוצר תעשייתי של ממתקים, שוקולד, וקפה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. זה היה עסק משתלם ביותר לשני הצדדים. במשך השנים עברה "עֵלִית" מהפכות ניהול ובעליה התחלפו אולם זהו כבר סיפור אחר בהזדמנות אחרת.

לראשונה נחתם בעונת 1977- 1976 הסכם כספי שנתי מסודר ו- צנוע בעבור זכויות השידורים בין מועדון מכבי ת"א לבין רשות השידור הישראלית. עונת 1977- 1976 הייתה גם נקודת מפנה פרסומית, ולראשונה ניאותה ואפשרה רשות השידור בעונה המשגשגת ההיא בראשה ניצבו אז המנכ"ל יצחק לבני ויו"ר הוועד המנהל ד"ר וולטר איתן לקבוצת מכבי ת"א להופיע במשחקי חו"ל בשידורים הישירים כשעל גופיות השחקנים רקומה הפרסומת המסחרית "עֵלִית" באנגלית. רשות השידור המונופוליסטית לא הסכימה עד אז (עד עונת 1977- 1976) לצלם את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א נושאת פרסומת "עלית" והמחלוקת בין שני הגופים הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון בראשותו של נשיאו כבוד השופט העליון מֵאִיר שַמְגָּר. הרשאתה של הטלוויזיה היוותה הקלה כלכלית עצומה על מועדון הכדורסל התל אביבי שסובסד במשך שֶבָע שנים מאז 1970 ע"י חברת "עֵלִית" ורק עתה נחשפה ושֻוְוקָה הפרסומת המסחרית הזאת של "עלית" בטלוויזיה הישראלית הציבורית המנופוליסטית בכל עוצמתה.

tal brodiטקסט תמונה : 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. קפטן מכבי ת"א טל ברודי נושא על גופייתו מס' 6 את הפרסומת המסחרית באנגלית של "עלית" והוגה את הסלוגן האלמותי שלו בתום הניצחון הסנסציוני 79:91 על צסק"א מוסקבה : "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא ב- הכּל". מימין המפיק, השדר, והמראיין אלכס גלעדי. (מתוך הסרט הדוקומנטארי שהפקתי, ביימתי, וערכתי "גופייה מס' 6" אודות טל ברודי ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980).

סמנכ"ל הכספים של הרשות ישראל דורי נשא ונתן עם היו"ר שמעון מזרחי והגזבר אריה ברנוביץ' והסכים לשלם למכבי ת"א בעונת 1977- 1976 סכום שנתי מזערי שהכיל 7000 (שבעת אלפים) דולר בלבד. זה בעצם מימן את גובה שכרו של אולסי פרי באותה העונה הראשונה שלו ב- 1977- 1976 בשורות מכבי ת"א. (רשימת פירוט הסכומים המדויקים ששילמה רשות השידור למכבי ת"א בין השנים 1970 ל- 2007 מפורטת ו- נמצאת בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי". הספר הזה כלול בסדרה רחבת היקף ומפורטת בת 13 ספרי טלוויזיה (שונים) שאני חוקר וכותב, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). מכבי ת"א הייתה לא רק אלופת המדינה ואלופת אירופה בעונת 1977 – 1976 והחשופה ביותר בטלוויזיה ישראלית הציבורית המונופוליסטית אלא גם העשירה ביותר. באחד הפוסטים הקודמים רשמתי למען קוראי הבלוג בעיקר הצעירים כמה דוגמאות של מסמכים משנת 1973 ו- 1974 שעסקו ברכישה אד הוק שנתית של זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. מדובר בתקופה שדן שילון ואלכס גלעדי ניהלו את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ופרופסור ארנון צוקרמן היה המנהל שלה.

ה- OB הלבן, הלוא היא ניידת השידור הגדולה ומצלמות הטלוויזיה בשחור / לבן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התייצבו מידי יום חמישי בשבוע בהיכל הספורט ביד אליהו, והצלחות השידורים ישירים לא איחרו לבוא. אלכס גלעדי היה אז שדר הכדורסל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשה זאת ללא פרשן וללא אולפן מנווט אך עם שני עוזרי שַדָּר צעירים רפי גינת (מזוקן) והרצל רווה. מכבי ת"א הביסה באוקטובר 1976 בשלב המוקדם ביד אליהו את סינודינה בולוניה 81:110. זה היה הישג מקצועי גדול שרמז על הבאות. שַדָּר הטלוויזיה אלכס גלעדי היה מופתע מפער הנקודות העצום בין מכבי ת"א לבין קבוצת הפאר האיטלקית. מכבי ת"א העפילה לבית הגמר. ב- 27 בינואר 1977 ניצחה מכבי ת"א ביד אליהו לראשונה מאז 1968 את קבוצת הפאר הספרדית ריאל מדריד 85:94. השידורים הישירים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית זכו לרייטינג של כמעט % 100. רבים שאלו אותי בשעתו מי עשה את מי : הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית הציבורית את מכבי ת"א ו/או מכבי ת"א את הטלוויזיה. תשובתי לפונים הייתה אחידה ודו סיטרית : "מכבי ת"א הביאה את הכישרון – ואנחנו את המצלמות". חשיפת ההצלחות של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית פעם אחר פעם הפכו אותה לקבוצה של המדינה. אולם אפשר היה לנסח את הרעיון ההוא גם במילים אחרות : "מכבי ת"א הפכה בעונת 1977- 1976 לקבוצה של המדינה באמצעותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". הטלוויזיה היא מדיה לתקשורת המונים שמתעדת את המציאות. אין בידה לשנות את העובדות אולם יש ביכולת המצלמות שלה להשפיע על התודעה הציבורית בשעה שהיא עוקבת ומתעדת שוב ושוב את ניצחונות של אותו ה- אובייקט שבו היא עוסקת ואותו היא משדרת אותו ישיר.

הפסגה האמיתית בעונת 1977- 1976 של מכבי ת"א ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה עדיין הרחק מנגד בראשיתם של המשחקים. כרגיל אין ספורט בלי פוליטיקה. באותה עונה העפילו לבית הגמר האירופי גם אלופת צ'כוסלובקיה זְבְּרִיוֹבְקָה בְּרְנוֹ ואלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום צסק"א מוסקבה. שתי הקבוצות האלה נציגות המשטר הקומוניסטי היָשָן ששרר אז במזרח אירופה סירבו לשחק בישראל וספגו בשל כך הפסדים טכניים. הן גם לא הסכימו בפקודת ממשלתן לארח את מכבי ת"א ב- ברנו ובמוסקבה. כדי למנוע משבר טוטאלי כפתה ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) על זברויובקה ברנו ו- צסק"א מוסקבה לקיים את משחקיהן הביתי במגרש ניטראלי באירופה. הצ'כוסלובקים בחרו לארח את מכבי ת"א בבלגיה בעיר ווילוורד. הסובייטים העבירו את משחקם הביתי גם כן לבלגיה לעיירה קטנה אחרת העונה לשם וִוירְטוֹן. ההתמודדויות של מכבי ת"א נגד אלופות ברה"מ וצ'כוסלובקיה עוררו עניין עצום בכל רחבי היישוב. אפילו ראש הממשלה יצחק רבין קיצר אסיפת בחירות שלו בחיפה כדי להספיק לצפות בשידור הישיר שלנו נגד הרוסים. רחובות הערים היו ריקים מאדם. אָלֶכְּס גִלְעָדִי (בלתי נשכח) נדרש להפיק הפקה מחושבת היטב. משימות השידורים הישירים והעברתם מנקודות שידור מרוחקות ולא מוכרות בבלגיה לישראל הטילו עליו אחריות עצומה. בימים ההם נחשבו השידורים ה- Unilateral האלה לאתגר טכנולוגי ולוגיסטי מורכב. יתירה מזאת. סיגנל השידור הלווייני הבינלאומי שהועבר לישראל מתחנות הקרקע הלווייניות הפרושות ברחבי באירופה לתחנת עֵמֶק הַאֶלָה בישראל נחשב בדרך כלל לבטוח, מאובטח, ובלי סיכון יתר, אולם בגלל העלויות היקרות נשלח סיגנל השידור הטלוויזיוני הזה ללא ביטחונות וערבויות, ובלעדי אלטרנטיבות שידור במקרה של תקלה והתנתקות. שידורי הספורט הלווייניים בכללם לרבות שידורי הכדורסל ה- Unilateral עתירי הרייטינג בעלי הצפייה הענקית הועברו מחו"ל ארצה לא רק ללא אולפן שידור מנווט בירושלים בימים ההם אלא גם ללא כל מערכת גיבוי, וללא שידורי Pilot (שידור ניסיון מעין חזרה גנרלית). לדן שילון ואלכס גלעדי היו הרבה פּרפורי בטן. הדברים השתנו במרוצת השנים. השידורים הישירים של משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 לצורך השוואה שהופקו ותוכננו על ידי, הועברו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשידורים תחרותיים "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים – זכו ל- מערכת גיבוי כפולה. זה היה בלתי אפשרי לנהוג כך ב- 1977. אָלֶכְּס גִלְעָדִי טס לווילוֹבארד וְ- וִוירְטוֹן בגפו על פי הוראתם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן. כך היה מקובל בימים ההם. אלכס גלעדי היה פיגורה טלוויזיונית מוכשרת אולם בודדה מפני שהיה אז השַדָּר, הפרשן של עצמו, וגם המפיק ועוזר השדר של עצמו במקום התרחשות האירוע ב- בלגיה. לפני שטָס מינה אותי לעורך המִשְדָר בירושלים. ענת שָרָן הייתה מגישת הרֶצֶף שנבחרה להגיש לציבור את המִשְדָר היוקרתי עתיר הרייטינג. בחירה ראויה מפני שהייתה קריינית מצוינת, רהוטה, וגם אישה נאה. כשניבטה דמותה של ענת שָרָן ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהיא מְבַשֶרֶת לציבור על בוא השידור הישיר בתשע בערב דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה, חשתי הקלה. ידעתי שמשימת השידור תבוצע ללא דופי. מגוחך לחשוב שלא מוּסדוּ אז אולפני ספורט בירושלים בראשות מגישים ופרשנים האמורים לנווט בצורה מקצועית את  השידור הישיר. לכן נוצר תמיד חלל שידור בעת שאלכס גלעדי החזיר את השידור הביתה בתום המחצית הראשונה. במרווחים האלה של הפסקות המשחקים בין שתי המחציות נהגנו לשָדֵר סִרטֵי מִיקִי – מַאוּס, ואת פּוֹפַּאיי המלח אוכל תֶּרֶד מהקופסה ונלחם על ליבה של אהובתו אוֹלִיב נגד יריבו המַר בְּלוּטוֹ. זה היה סטנדרט השידור המקובל בימים ההם. הקנקן ומה שיש בתוכו.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. שדרנית הטלוויזיה ענת שרן קנתה את פרסומה הראשוני כקריינית רצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בטרם מיסוד אולפני ספורט מנווטים. ענת שרן הובילה את משלם האגרה לצפייה בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. (צילום ממוניטור הטלוויזיה. התמונה באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 15 בפברואר ניצחה מכבי ת"א ללא קושי את זבריובקה ברנו 76:91. יומיים אח"כ ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 מיגרה הקבוצה בראשותו של המאמן רלף קליין ז"ל בעיירה בלגית שכוּחת אֵל ב- ווירטון את אלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום קבוצת צסק"א מוסקבה ומאמנה אלכסנדר גומלסקי בתוצאה 79:91. מיקי ברקוביץ' חגג באותו התאריך ההוא את יום הולדתו ה- 23 וקלע במשחק 20 נקודות. ג'ים בוטרייט קלע 18 נק', טל ברודי הוסיף 15 נק', לוּ סילבר – 14 נק', ואולסי פרי – 10 נק'. מכבי ת"א בשורותיה שחקן נוער אחד בלבד שצמח על מרצפות המגרש הישן של המועדון ליד קולנוע "אוריון" והשאר שחקני חיזוק אמריקניים ויהודים – אמריקניים שחברו אליה בתקופות שונות, שבה לישראל אפופת הערצה ותהילה שלא היה לה אח ורע בימים ההם לפני 39 (שלושים ותשע) שנים. אבל נדמה לי שהצל"ש וההערכה האמיתיים מנקודת מבטי שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מגיעים לשדר אלכס גלעדי. הוא ניצב במקצוענות ראויה לכל שבח ובכבוד עצום בפני משימות השידור הטכנולוגיות והלוגיסטיות המסובכות והמורכבות שנכונו לו למרות שהיה נציג בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבלגיה. מדהים לחשוב היום שהיה אז נטול פרשן, חסר עוזרים, ובלי טכנאי הנדסה לצדו. אף על פי כן תמונות המשחקים וקולו של השדר הגיעו הביתה בשלום. בהיכל הכדורסל של העיירה הבלגית הקטנה ווירטון שדָמָה יותר לאולם ספורט קטן של בי"ס תיכון מקומי, ניצבה ניידת שידוּר בלגית של רשת הטלוויזיה המסחרית RTBF מצוידת בשתי מצלמות בלבד (מצלמה מובילה ומצלמה אחורית) שעמדו על מגדלי צילום זעירים ומקור יחיד של הילוך חוזר. הבימאי בניידת היה הבלגי מוֹרִיס רִיאָזוּ מ- RTBF. שתי המצלמות שלוֹ תיעדו את משחק הגבורה והניצחון הסנסציוני של מכבי ת"א באותו הערב של יום חמישי – 17 בפברואר 1977, ואת שמחת מאות האוהדים שהצטרפו למסע הקבוצה לבלגיה. בתוך המולת השמחה שנוצרה על הפרקט עם סיום המשחק לאחר ששמונה מאות אוהדי מכבי ת"א העוֹלצים חדרו למגרש, ולמרות הבלגן הגדול ואי הסדר שנוצר שם, הצליח אלכס גלעדי באמצעות צוות הצילום הבלגי לראיין תחילה על המגרש רווי האוהדים את המאמן רָלְף קְלָיִין ושניות אח"כ לחַלֵץ מפיו של הקפטן טַל ברודי את האמירה המונומנטלית ההיסטורית שלוֹ : "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא ב- הכּל". טל ברודי זכה לתהילת עולם מפני שאלכס גלעדי מפיק מוערך ואיש טלוויזיה בחסד תיעד אותה את התהילה ההיא לבדו. לגמרי לבדו. רק הוא ואלוהי הטלוויזיה. הצלם הבלגי המופקד על המצלמה המובילה איבד את אָלֶכְּס גִלְעָדִי שניצב על הפרקט ונעלם בין מאות האוהדים הנלהבים לכן בריאיון הראשון עם רָלְף קְלָיִין שמעו רק את קולו של המאמן מבלי לראות אותו. משהעביר אלכס גלעדי את מוקד הריאיון השני ואת המיקרופון שלו אל טַל בְּרוֹדִי התעשת הצלם הבלגי ואיתר את אָלֶכְּס גִלְעָדִי. הצלם של RTBF לכד אותו באיחור כשהוא כבר מראיין את קפטן מכבי ת"א, אך החזון האלמותי ספורטיבי – פוליטי של טַל בְּרוֹדִי "אנחנו על המפה" נאמר כבר On Camera (בזָ'רְגוֹן הטלוויזיה). השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.. הניצחון הסנסציוני של אלופת ישראל מכבי ת"א על האלופה הסובייטית צסק"א בשידור ישירר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית הֵציב באחת את מכבי ת"א בצמרת הכדורסל  האירופי. לפתע הפכה הקבוצה לאחת המועמדות בעלות הסיכויים לזכייה בתואר אלופת היבשת. הזכייה ב- ווירטון היה גם ניצחונה של חברת "עֵלִית" ה- Sponsor הוותיק של מכבי ת"א. בפעם הראשונה מזה זמן רב הייתה רקומה על גופיות השחקנים שמה של "עֵלִית" באנגלית (ELITE) שנחשפה בשידור ישיר בן שעתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בפני שני מיליון צופים. בעלי החברה מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ חיככו ידיהם בהנאה. הקשר המשולש הטלוויזיוני – כלכלי בין רשות השידור לבין מכבי תל אביב ו- "עֵלִית" פעל במלוא עוּזוֹ והפך לסימביוטי. גם ראש ממשלת ישראל יִצְחָק רָבִּין ז"ל צָפָה בשידור הישיר ההוא ביום חמישי של 17 בפברואר 1977. הוא היה נפעם ונרגש מהניצחון המרעיש והמפתיע. יִצְחָק רָבִּין הזמין את קבוצת מכבי ת"א לסור ל- לשכתו בקריה בתל אביב ביום רביעי – 23 בפברואר 1977. לקבלת הפנים הממלכתית המדוברת והמצולמת הזאת גם אם נערכה בטקס פשוט בלשכה צנועה הייתה משמעות היסטורית מרחיקת לכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א מועדון פרטי לקבוצת של המדינה וראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נתן לכך גושפנקה לאומית. המדינה העריצה את מכבי ת"א וחפצה ביקרה. לאיש לא היה אכפת כמה זרים משחקים בשורותיה. בכך יצר יִצְחָק רָבִּין מסורת ממלכתית ספורטיבית בה השתמשו ראשי ממשלות ישראל שבאו אחריו. זכורה היטב קבלת הפנים שערך ראש הממשלה מְנַחֵם בֵּגִין למכבי ת"א לאחר זכייתה השנייה במארס 1981 בגביע אירופה. זכורות שיחות הטלפון של ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ז"ל עם מאמן מכבי ת"א פיני גרשון לאחר הזכיות בגביע אירופה בשנות ה- 2000.

ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין היה באמת הראשון שיצר מורשת בה ראשי ממשלה מברכים את מועדון פרטי בשם מכבי ת"א בשעה שהוא מעפיל לפסגה. יִצְחָק רָבִּין אהב והעריך עד למאוד את מועדון מכבי ת"א. ב- 1977 הייתי כַּתָּב ושַדָּר במחלקת הספורט של אָלֶכְּס גִלְעָדִי. הוטל עלי לכסות ולתַּעֵד את קבלת הפנים הממלכתית שראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין העניק בלשכתו בתל אביב ביום רביעי ההוא של 23 בפברואר 1977 לקבוצה שגברה על אלופת ברה"מ. כרגיל נדחקו לשוליים כתבות וענייני הספורט בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט של אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא הייתה עצמאית בקבלת אמצעי שידור מפני שהייתה ת.פ. (תחת פיקוד) של חטיבת החדשות. רק ברגע האחרון ממש נמצא לי צַלָּם פילם Freelancer בשם מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד שהיה פנוי במקרה באותו עֶרֶב. איש קוֹל לא אוּתַּר. אני שימשתי איש קול ומקליט שלו. טסנו שנינו ללא מקליט לבדנו מירושלים לתל אביב. הגענו ברגע האחרון ממש. כאמור שימשתי גם ה- Soundman ומפעיל מכשיר ההקלטה של מִיכִּי מוֹלַד. נצמדתי אל הצלם שלי ולחשתי באוזנו את הוראות הבימוי שלי. ביקשתי ממנו לרַחֵף ולהתעכב על פניו של כל שחקן ממכבי ת"א וכל חבר הנהלה של המועדון שהצטופפו דרוכים סביב שולחן קטן בלשכה הצנועה צרת הממדים של ראש הממשלה לפני שנשא את דבריו. בגלל המקום הקטן נוצרה אווירה אינטימית. על השולחן הוצב כיבוד קל וכוסות מלאות ביין. את המיקרופון היחיד שעמד לרשותנו הצבתי ליד יִצְחָק רָבִּין עצמו. מצלמתו של מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלַד לכדה את כל השחקנים וחברי ההנהלה. ארשת פניהם הייתה רצינית. המצלמה ריחפה וחלפה מאיש לרעהו עד שנעצרה בראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין. ראש הממשלה החֵל לשאת את דברי הברכה ועדשת המצלמה של מיכאל "מיכי" מולד לא נטשה אותו עוד. ראש הממשלה הודה לאנשי מכבי ת"א מעומקי ליבו במשפטים מדודים בקול הבס הרדיופוני והמפורסם שהפך לאחד מסימני ההיכר שלוֹ. עמדת הצילום שלנו הייתה סמוכה מאוד ליִצְחָק רָבִּין. הייתי מאוד קרוב אליו כמער וחצי ממנו. ראש הממשלה (בן 55) נראה לי נינוח ובטוח בעצמו. ראיתי שהיה מאושר מאוד וגאה בהישגה של קבוצת מכבי ת"א בזירה הבינלאומית. הוא לא היה מאלה המאריכים בדבריהם והשתדל להיות קצר וענייני. יִצְחָק רָבִּין הפנה מבטו אל הקפטן טַל בְּרוֹדִי, ואמר את הטקסט הבא : "ראיתי אותך בטלוויזיה, אמרת, "אנחנו על המפה". מדינת ישראל בכמה הזדמנויות עלתה על המפה הבינלאומית. בהזדמנויות של מאבקים והישגים, ואתם עשיתם עוד דבר שהעלה אותה על המפה, על המפה הבינלאומית כישראל, אבל גם כחלק מהעם היהודי. אני חושב שהרבה הרבה יהודים ולא יהודים בעולם היו גאים בכם במה שהשגתם, כי חזרתם על סיפור דוד וגוֹלְיָת. תודה רבה לכם". שחקני מכבי ת"א מחאו כפייםם לראש הממשלה. יצחק רבין ערך פאוזה בדבריו. הייתה הפסקה קלה. הוא הושיט את ידו לכוסס היין הסמוכה. נדמה היה שסיים את דברי הברכה אך ראש הממשלה ביקש לומר עוד משפט אחד, מעֵין מְחְוָוה לארה"ב, והוסיף את המילים הבאות : "וכרגיל , ישראל תמיד מצליחה עם הרוח הישראלית וקצת סיוע אמריקני". כדי להדגיש את משפט הסיום שלו, סימן ראש הממשלה יצחקק רבין בכף יד ימין שלוֹ את המִרְוָוח הקטן שבין האצבע לאגודל. המצלמה צילמה והמיקרופון הקליטט את הסצנה. יצחק רבין התייחס בטבעיות ובאהדה ל- "סיוע האמריקני" שבעזרתו הביסו כדורסלני מכבי ת"א את צסק"א מוסקבה אלופת הכדורסל ונציגה של מעצֶמֶת הספורט הענקית ברה"מ. מיכי מולד תיעד כל פרט ופרט. הייתי נפעם מיצחק רבין. הייתה לי שהות להתבונן בפניו של ראש הממשלה המנהיג האהוּב בעת שנשא את דבריו. יצחק רבין היה אז בן 55 שנה, הרבה יותר צעיר ממני בעת מחקר וכתיבת 13 הספרים של הסדרה רחבת ההיקף אודות  "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הופעתו שידרה אמינוּת, הגינוּת, יושרה, צניעוּת, וגם רוֹגָע. נשקף לו עתיד מזהיר כמו למדינה שהנהיג. אהבתי את יצחק רבין אהבה רבה. משפחתי ואני. זאת הייתה הפעם השנייה בחיי שראיתי אותו פנים אל פנים. הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1956 כשלחץ את ידי בהיותי חייל בגדוד 12 של חטיבת גולני והוא אלוף פיקוד הצפון.

עלי לציין כאן שלא רק ראש הממשלה יצחק רבין העניק למכבי ת"א קבלת פנים ממלכתית, גם נשיאי חברת "עֵלִית" חלקו כבוד ויקר למועדון הכדורסל שפרסם את המותג המסחרי שלהם בישראל ובכל רחבי אירופה. אבא פרומצ'נקו ז"ל ומרק מושביץ ז"ל ערכו קבלת פנים ונשף ניצחון במלון "דָן" בתל אביב לאלופת אירופה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה זוהתה קבוצת ספורט כלשהי באמצעות ה- Sponsor שלה. כשאמרת מכבי ת"א – אמרת עלית. כשאמרת עלית – אמרת מכבי ת"א. אבא פרומצ'נקו ז"ל נאם בפני הנוכחים והודה לקבוצת מכבי ת"א על שיתוף הפעולה. הוא הדגיש בהבלטה רבה את תרומתם העצומה לשל שני שחקני החיזוק האמריקניים אולסי פרי וג'ים בוטרייט למועדון. היה לי בשעתו בעת עריכת המחקר והכתיבה הכבוד הרב והעונג להיפגש עם אלמנתו תבד"ל גב' רות פרומצ'נקו ולשמוע ישירות ממנה את קרבתו ואהדתו של בעלה אבא פרומצ'נקו ז"ל למועדון מכבי ת"א. כמו שהיה לי גם הכבוד הרב והעונג להיפגש עם דוד מושביץ יבד"ל בנו של מרק מושביץ ז"ל ולשמוע ממנו עד כמה העריץ אביו את מכבי ת"א והיה גאה בהישגיה הספורטיביים ובחיבור בין "עלית" למועדון האלוף. שני אנשי העסקים הנערצים והמוכשרים ובעלי היוזמה האלה מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו היוו בשעתו משענת כלכלית איתנה ביותר למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל.

aba frumchenko 1טקסט תמונה : מלון "דן" בתל אביב. תעשיין "עֵלִית" אבא פרומצ'נקו (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה עם מכבי תל אביב ומהלל את שני שחקני החיזוק האמריקניים של המועדון, אולסי פרי (מימין) וג'ים בוטרייט ז"ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב' רות פרומצ'נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם תום פגישת ראש הממשלה יצחק רבין עם קבוצת מכבי ת"א נסענו מלשכת ראש הממשלה לכיכר מלכי ישראל (כיכר יצחק רבין היום) הסמוכה לקריה, כדי להנציח את קבלת הפנים שערכה עיריית תל אביב בראשות ראש העיר שלמה להט לאלופת אירופה. הבימאי, שחקן הקולנוע, האמן והבדרן אורי זוהר הנחה את טקס קבלת הפנים על הבימה הנרחבת שלפני בניין העירייה (בטרם חזר בתשובה). בקדמת הבימה ניצבו גיבורי הניצחון. מאות אלפי אנשים בכיכר הצדיעו למכבי ת"א והצטרפו לשאגתו של אורי זוהר "כיפאק הֵיי" למכבי ת"א. זה היה מחזה ספורטיבי והענקתת תשומת לֵב לאומית לקבוצת כדורסל שמעולם לא נראה עד אז בחייה הספורטיביים של מדינתת ישראל. הכתבה הזאת שביימתי וערכתי הפכה למסמך דוקומנטרי בן 20 דקות שהנציחה את אהבת העם למכבי ת"א, והערכתו האישית של ראש הממשלה יצחק רבין להישגה הכביר של הקבוצה נגד אלופת ברה"מ צסק"א. אלכס גלעדי שידֵר את הכתבה הזאת בשלמותה בתוכנית "מבט ספורט" בשבת – 26 בפברואר 1977. הפופולריות והיוקרה של קבוצת הכדורסל של מכביי ת"א בישראל הרקיעה שחקים. גם אלה של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היהה היחיד והמיוחד.

יכולתה הבלתי רגילה של מכבי ת"א בעונת 1977- 1976 כשהיא מחוזקת בחמישה – שישה שחקני חיזוק שהצטרפו לשורותיה מארה"ב, העניקה לה את ההזדמנות הראשונה בתולדותיה להתמודד בשוויון כוחות עם יריבותיה באירופה, ואף להעפיל למשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות שאמור היה להיערך בבלגראד בירת יוגוסלביה. אפילו המניפולציות הפוליטיות הבינלאומיות שחוללו קבוצות הכדורסל המזרח אירופיות זבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית ו- צסק"א מוסקבה הסובייטית לא מנעו את הצלחת המועדון של המדינה. למשחק הגמר שנועד להתקיים ביום חמישי – 7 באפריל 1977 בהיכל הכדורסל "פַּאיוֹנִיר" בבלגראד בירת יוגוסלביה, העפילה גם אלופת איטליה קבוצת מוֹבִּילגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה. אולם זהו כבר סיפור אחר שנידון כבר באחד הפוסטים הקודמים.

הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. מצורפת כאן עדותו של איש מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, העיתונאי אמנון לנגזם, שהזדמן לביקור משפחתי בבריסל בפברואר 1977 ושימש עוזר שדר של אלכס גלעדי בשני השידורים הישירים ההם: ב-15 בפברואר 1977 מ-ווילוורד במשחק הניצחון של מכבי ת"א נגד אלופת צ'כוסלובקיה זבריובקה ברנו 76:91, וב-17 בפברואר במשחק ההיסטורי ההוא מ-ווירטון בו גברה מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91.

אמנון לנגזם (בן 70, היום) עבד במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כחמש שנים בין 1976 ל- 1981. היה מדובר באיש נעים הליכות, עיתונאי ידען, ו- עוזר שדר מקצוען. הוא היה לעזר רב בימים ההם לשני השדרים המובילים שלי יורם ארבל ונסים קיוויתי.

arbel 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. עמדת השידור שלי בהיכל הספורט ביד אליהו. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : נסים קיוויתי, עוזר השדר אמנון לנגזם, והשדר יורם ארבל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. כרטיס למשחק בו אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה מארחת ב- ווירטון את אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א בבית הגמר של גביע אירופה לקבוצות אלופות. מכבי ת"א ניצחה במשחק הזה את צסק"א מוסקבה בתוצאה 91:79. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היי יואש,

התחלתי לעבוד במחלקת הספורט בקיץ 1976. פגשתי את אלכס גלעדי במכון ווינגייט הייתי בקורס מאמני שחיה אצל יוסף "יוז'ו" טלקי. בהפסקה ניגשתי אליו הצגתי עצמי שאני סטודנט לקולנוע וטלוויזיה ומתפרנס משחייה, בקיא בספורט, כדורסל כדורגל וכו', והייתי רוצה לשלב את לימודי הטלוויזיה עם הידע שלי בספורט. אלכס גלעדי הזמין אותי אליו לרוממה בירושלים. סיפרתי לו שאני מתמצא גם בכדורסל מכבי ת"א ומשם התפתחו הדברים כפי שהתפתחו.

טקסט תמונה : קיץ 1980. אולימפיאדת מוסקבה 80'. הימים ההם – הזמן ההוא. אלכס גלעדי (משמאל) מעניק הזדמנות לאמנון לנגזם להיות חבר מערכת "מבט ספורט" בטלוויזיהה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהגעתי אליכם למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הסתיים בדיוק קורס הכתבים של בני עורי, אמנון ברקאי, גיורא צור, מיכל הוכשטט, וכל שאר החברה. אלכס גלעדי גייס אותי כעוזר שלו לשידורי הכדורסל (אם אני לא טועה אתה יואש עזרת לו ולדן שילון לפני כן). ומאז הייתי צמוד אליו בשידורים בארץ וכשטס לחו"ל הייתי מצייד אותו בחוברת עבת כרס שהייתי מעדכן כל הזמן. לפני כן אלכס גלעדי שלח אותי לשבת עם מייק קרנון ורפי נאה ולקבל מהם נתונים סטטיסטיים על מכבי תל אביב וגביעי אירופה.

כשנודע כי מכבי ת"א תתארח בבלגיה ע"י צסק"א מוסקבה הסובייטית וזבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית החלטתי לטוס לבלגיה כי משפחתי גרה בבריסל. הגעתי מספר ימים לפני אלכס גלעדי. נפגשנו ערב קודם באימון המסכם לפני זבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית בעיירה וילוורד לא רחוק מבריסל. לכל המשחקים גם בארץ הייתי נוהג להגיע ערב קודם על מנת להכיר ולשוחח עם הקבוצה האורחת. למשחק ב- ווירטון הסיע אותי בימאי הטלוויזיה של רשת הטלוויזיה הבלגית RTBF מוריס לואזו (Moriss Loiseau) במכוניתו (מוריס לואזו הוא ידיד קרוב של משפחתי). מוריס לואזו אינו יהודי אבל הוא ואשתו אוהבי ישראל בלב ובנפש ואנחנו בקשרים עמם עד היום. תמיד הוא צוחק ואומר ששמו ה- מעוברת הוא משה ציפורי.

טקסט תמונה : בריסל – בלגיה. זהו הבימאי הבלגי מוריס לואזו (Moriss Loiseau) מרשת הטלוויזיה הבלגית RTBF בחברת משפחתו. הוא היה האיש שביים את השידור הישיר ההיסטורי ההוא מ- ווירטון ב- 17 בפברואר 1977 בו הכניעה אלופת ישראל מכבי ת"א את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במשחק על גביע אירופה לקבוצות אלופות בתוצאה 79:91. אלכס גלעדי היה השדר ואמנון לנגזם עוזר השדר שלו. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בבוקר המשחק נגד צסק"א מוסקבה אני ירדתי במלון / אכסניה ששם שהתה מכבי ת"א ובעוד הבימאי מוריס לואזו שם פעמיו לעבר אולם הכדורסל המקומי להתחיל בהפקה. את אלכס גלעדי פגשתי במלון של מכבי תל אביב. לקרוא למגרש ב- ווירטון "אולם" ולאכסניה שבה שוכנה מכבי ת"א "מלון", זה כבר לכשעצמו לעשות צחוק מעבודה. אבל זה מה שהיה אז. בארוחה הביאו בהפתעה עוגת יום הולדת למיקי ברקוביץ ואני צילמתי במצלמת חובבים (העיתונאים והצלמים הישראליים לא היו נוכחים).

במשחק עצמו בצעתי עבודתי כעוזר שדר כפי שנהגתי בכל משחק. אני זוכר את עמדת השידור המצחיקה של אלכס גלעדי שמוקמה בשורה השנייה ו/או השלישית של המושבים, מורכבת משולחן בית ספר ושני כיסאות. בכלל זה נראה יותר כמו אולם במתנ"ס שכונתי, אבל האווירה הייתה ביתית לגמרי. כ- 500 (חמש מאות) אוהדים רובם ישראליים ו/או יהודים מקומיים אכלסו את המושבים. המאמן הרוסי אלכסנדר גומלסקי ושחקני צסק"א היו בהלם כאילו שיתוק אחז בהם. שחקנים כמו בלוב, מישקין, ז'ארמוחמדוב, ירמין, יידשקו, ו-כוכבים גדולים אחרילא תיפקדו במשחק ההוא בווירטון ב- 17 בםפברואר 1977, בעוד מיקי ברקוביץ', טל ברודי, מוטי ארואסטי, לו סילבר, אולסי פרי, אריק מנקין עשו במגרש כאוות נפשם.

טקסט תמונה : יום חמישי – 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. קבוצת מכבי ת"א מגיעה למגרש צר המידות ב- ווירטון. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אמנון לנגזם (חולצת גולף לבנה מבצבצת מצאוורו), אייל יפה, טל ברודי, שוקי שוורץ, ובוב גריפין. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ההפרש היה גדול לטובת מכבי ת"א ולקראת הסיום אמר לי אלכס גלעדי, "אתה מביא לי את טל ברודי לעמדת השידור עם השריקה לסיום". יואש, מדובר במשימה לא קלה. טל ברודי הונף על כתפי האוהדים (אפשר לראות בסרט ובתמונות איך אני נאבק שם להורידו ולהביאו לעמדת הראיונות לאלכס גלעדי). אבל היה כדאי. אני מרגיש עד היום כאילו יש לי חלק במשפט הנצחי הזה ששל ברודי הגה ואמר. מעניין אם זה היה ספונטני ו/או שהוא חשב עליו מראש. אלכס גלעדי מימינו ואני ניצב לשמאלו בתמונות שרצות בטלוויזיה כבר 40 שנה. בשידור החי הבימאי מוריס לואזו התמקד גם בי ב- Close up (נחתך בעריכה). אמי סיפרה לי אח"כ כי קיבלה עשרות טלפונים ממכרים שראו את השידור הישיר ההוא. מעניין כמה רייטינג היה לשידור הזה ? קרוב ל- 100 אחוז בוודאות (!).

טקסט תמונה : 17 בפברואר 1977. ווירטון בלגיה. עוזר השדר אמנון לנגזם (משופם) משמאל מוריד את טל ברודי מכתפי האוהדים בתום משחק הניצחון על צסק"א מוסקבה 79:91 ומחיש אותו לעמדת הראיונות המאולתרת של אלכס גלעדי. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 17 בפברואר 1977. ווירטון בלגיה. אלכס גלעדי (מימין) מראיין את טל ברודי (במרכז). משמאל, עוזר השדר אמנון לנגזם (משופם) מי שהוריד את טל ברודי מכתפי האוהדים בתום משחק הניצחון על צסק"א מוסקבה 79:91, והחיש אותו לעמדת הראיונות המאולתרת של אלכס גלעדי. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרי המשחק מכבי ת"א – צסק"א מוסקבה 79:91, נסעתי עם העיתונאים הישראליים לעיירה בגבול לוקסמבורג שאינני זוכר את שמה. הגענו לבית הדואר והערנו משנתו את הפקיד שם כדי שייתן להם להשתמש בטלקס. מייק קרנון, משה לרר ז"ל, רפי נאה ואחרים  היו צריכים להעביר דיווחים למערכות העיתונים. איפה אנחנו היום עם האינטרנט, המחשבים, והסמארטפונים. אני נשארתי באירופה ונפגשתי שוב עם אלכס בווארזה – איטליה. שם ביצעתי גם עבודת עיתונאות עבור העיתון "מעריב" והכתב שלהם משה לרר ז"ל. אלכס גלעדי ביקש שאני אירתם למשימה כי הוא לא יכול היה להגיע. השאר כבר שגרתי. נשארתי במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עד אחרי אולימפיאדת מוסקבה 1980".    

עיתונאות חובבנית (3): הטקס ההוליוודי של 70 לספורט הישראלי טקס נבחרי הספורט 2018 בהשתתפות שרת הספורט מירי רגב היה מגלומני ומופרך כמו נותנת החסות הממשלתית. הג'ודוקאית יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. חשתי מחויבות מוחלטת לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאמת העיתונאית, ולא לה כאובייקט שידור למרות היותה ספורטאית אולימפית ישראלית.

אולימפיאדת ברצלונה 1992. יעל ארד ופראוקה אייקהוף. הג'ודוקאית הגרמנייה פראוקה אייקהוף ניצחה באולימפיאדת ברצלונה 1992 את הג'ודוקאית הישראלית יעל ארד. מרחב טעויות השיפוט בספורט הג'ודו-גדול (!). השופטים שגו בפרשנות שלהם בסיטואציה גורלית אחת בקרב ההוא שנערך באולימפיאדת ברצלונה לפני 27 שנים משהעניקו את הניצחון לג'ודוקא הישראלית שזכתה במדליית הכסף במשקל עד 61 ק"ג. מלאו 54 שנים לאהבתי הישנה לענף הג'ודו מאז חזיתי לראשונה ב-ווירטואוז הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) זוכה במדליית הזהב במשקל כבד באולימפיאדת טוקיו 1964. 

yoash alroey 1

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. אנוכי כתב, שדר, עורך, ומפיק בראשית דרכי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום CBC  קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הימים ההם של מבצע הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי את אולימפיאדת ברצלונה 1992.

אוסף של מסמכים שנשמרו מתעדים לא רק את מחלוקת ה- Off tube ואת המצב הגרוטסקי שאליו נקלעה רשות השידור בראשית שנות ה- 2000 של המאה ה- 21, אלא משרטטים גם את האווירה העגומה והעכורה שנוצרה בכל שורות ורבדי טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מנהיגות וניהול רדודים של המנכ"ל יוסף בר-אל וגם של קודמיו המנכ"ל הזמני רן גלינקא ומנכ"ל רשות השידור בשנים 2001 – 1998, אורי פורת ז"ל. שורה של אנשים בלתי מהימנים ולא מוכשרים הופקדה ע"י הפוליטיקאים להיות אחראים על השידור הציבורי. הבקיעים הענקיים שנוצרו באדמת רשות השידור דמו לרעידת אדמה הרסנית. זאת הייתה תחילת הסוף.

שנים רבות המתנתי וייחלתי לבואו של מנכ"ל רשות שידור בסדר גודל וברמתו של מוטי קירשנבאום ז"ל. מצִדִי זה היה בסדר אילו נבחרו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור דן שילון ו/או אלכס גלעדי ייבדלו שניהם לחיים ארוכים. על כל פנים מישהו מהשלישייה הנכבדה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל נכנס בכל עוצמת אישיותו לוָואקוּם הטלוויזיוני שנוצר בתקופתו של יוסף בר-אל. רִיק מכל היבט. וָואקוּם בכל תחום מתחומי תעשיית הטלוויזיה. מייד שיגרתי לו למוטי קירשנבאום ז"ל את הרהורי לִבִּי, בכתב ידי, ובדם לִבִּי, אודות קורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתחום העשייה שלי בשלוש השנים האחרונות של 1993- 1990 תחת ניהולו הבלתי אפשרי של יוסף בר-אל. רציתי שמוטי קירשנבאום יֶידָע מה התחולל ו- שרר כאן בשלוש השנים האלה. עליבות ורדידות שלא נודעו כמותן עד אז בתולדות השידור הציבורי. טראומה טלוויזיונית. מוטי קירשנבאום קרא את המסמך ההוא וידע היטב במה המדובר. בתוך חודשים ספורים הדיח מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו בקיץ 1993 את יאיר שטרן.

עד אמצע חודש מארס 1992 לא מונה וועד מנהל לרשות השידור ולא יו"ר וועד מנהל של רשות השידור. לכן תקציב רשות השידור לאותה שנה טרם אושר ולא ניתן היה לגבות את האגרה. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל פעל בחלל ריק וסירב בכל תוקף להתחייב בעצמו לסכומים הכספיים הגדולים עבור הדרישות הטכניות והלוגיסטיות רבות הפנים שהצגתי בפניו ואותם היינו אמורים לשָלֵם מראש לקבוצת הטלוויזיה המבצעית מיסודה של הטלוויזיה הספרדית הציבורית TVE (ראשי תיבות של Television Espania), הקרויה : 'RTO 92 (ראשי תיבות של Radio Television Olympics 92) בראשות הספרדי מנואל "מנולו" רומרו. קבוצת 'RTO 92 הספרדית שמנתה 3000 (שלושת אלפים) עובדים שימשה Host broadcaster בינלאומי והיא שהפיקה את סיגנל שידורי המשחקים האולימפיים עבור כל רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות. אַרְיֵה מֶקֶל המַתּוּן והַזהִיר ראה במתן גושפנקא משלוֹ להוצאות בסדר גודל כזה לצורך הפקת אולימפיאדת ברצלונה 1992 בלא אישור מסודר של הוועד המנהל, הפרת חוק התקציב של רשות השידור. פשוטו כמשמעו. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית שוב התגלו כגופים בירוקראטיים ומסורבלים. נקלעתי לדוחק זמן חמור. ב- 1986 העניק הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בראשות הנשיא חואן אנטוניו סאמאראנש לברצלונה בירת מחוז קאטאלוניה את הזכות לארח את האולימפיאדה ה- 25 במניין העת החדשה. בזכויות השידורים של ההצגה הגדולה בתבל התעניינו מלבד איגוד השידור האירופי (EBU) גם רשתות טלוויזיה מסחריות ועשירות באירופה, כמו ערוץ הטלוויזיה האיטלקי "קָאנַאל צִ'ינְקוּאֶה" של סילביו ברלוסקוני ואחרים. התפתח מו"מ תחרותי בו העניק נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) הספרדי המנוח חואן אנטוניו סאמאראנש עדיפות לשידור הציבורי הבינלאומי אך דרש ממנו את מלוא פוטנציאל התמורה הכספית. ב- 30 במארס 1989 חתם ה- EBU בראשות המזכ"ל הבלגי שלו (אוהד מובהק של ישראל) מר רג'יס דה קאלברמאטן (Regis de Kalbermatten) על חוזה זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 עם IOC בו ה- EBU מתחייב לשלם סך של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר [3]. הסכום הזה כלל גם את הקמת מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). ה- Break down של ס"ה של התשלום הכללי בן 90 מיליון דולר היה כלהלן :

  1. ה- EBU ישלם 66.000000 (שישים ושישה מיליון) דולר עבור זכויות השידורים.
  2. ה- EBU ישלם תוספת של 24.000000 (עשרים וארבעה מיליון) דולר (סך כולל של 90.00000 (תשעים מיליון) דולר עבור הקמה ומיסוד ה- IBC בברצלונה.
  3. רשת הטלוויזיה הציבורית הספרדית TVE שהיא חברה פעילה ב- EBU תשלם 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר מכיסה מתוך התשלום הכולל הנוסף של EBU ע"ס של 24.000000 דולר, כדי להשלים לסך הנ"ל שתקרת הגג שלו ניצבת כאמור על 90.000000 (תשעים מיליון) דולר .

גרף זכויות השידורים האולימפי נסק מעלה בשיטתיות ובעקביות. האולימפיאדה הפכה להצגת הספורט הגדולה, המגוונת, והמיטבית בתבל. הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ניצל את העניין האולימפי והסקרנות האולימפית הגלובליים ובד בבד גם את הגאות והפריחה הכלכלית הבינלאומית בעיקר האירופית והאמריקאית בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת וייקר את זכויות השידורים האולימפיות. יוקר זכויות השידורים ששילמו רשתות השידור הציבוריות באירופה המסונפות ל- EBU עבור אולימפיאדת ברצלונה 1992 היתמר מעלה לגבהים חדשים, ב- % 321 (שלוש מאות עשרים ואחד אחוזים) יותר לעומת תשלום הזכויות בן 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר ששילם ה- EBU עבור זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים ב- סיאול 1988. זאת היה קפיצת מדרגה משמעותית ביותר ומן ההיבט ההיסטורי כנראה בלתי נמנעת. איגודי השידור הציבוריים בעולם ובראשם ה- EBU העשיר לא הסכימו לוותר בשום אופן למְשָדֵר המסחרי הבינלאומי על אובייקט השידור האולימפי. IOC ובראשו נשיאו חואן אנטוניו סאמאראנש (Juan Antonio Samaranch) ויועצו וידידו הקרוב נשיא ה- IAAF (התאחדות ה- א"ק הבינלאומית) האיטלקי המנוח פרימו נביולו (Primo Nebiolo) ניצלו כאמור את המצב והעלו את גרף המחירים. הטלקס שנחת על שולחני באותו יום של 30 במארס 1989 והיה חתום ע"י רֶגִ'יס קאלברמאטן הסביר את תוצאת המו"מ היקרה של ה- EBU עם IOC הנוגע לאולימפיאדת ברצלונה 1992, והצביע שוב על העובדה כי ווקטורים מסחריים עשירים פועלים זה מכבר בתוככי תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית ומהווים קונקורנציה חזקה לשידור הציבורי. רוחות עזות נשבו מבחוץ בכיוון השידור הטלוויזיוני הציבורי וניסו לכופף אותו. יתירה מזאת : להכניע אותו. 90000000 (תשעים מיליון) דולר היוו תשלום נוצץ והעיתון "HERALD TRIBUNE" בהוצאה האירופית שלו מיהר לפרסם את הסכום לקוראיו על פי הנתונים שקיבל מה- EBU. זה היה שבע שנים לפני הופעתו של המיליארדר הגרמני לאו קירש (Leo Kirsh) שגזל ב- 1996 מ- EBU (איגוד השידור האירופי) את זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ומונדיאל גרמניה 2006.

herald tribune

טקסט מסמך : אפריל 1989. ידיעה מרכזית מטעם סוכנות Reuters בעיתון "HERALD TRIBUNE" בהוצאה האירופית שלו, המספרת על פי מידה מה- EBU אודות רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י רשתות הטלוויזיה של ה- EBU בגובה של 90.000000 דולר ע"י ה- EBU. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kalbermatten 1

טקסט מסמך : 30 במארס 1989. זהו הטלקס של מזכ"ל ה- EBU  (איגוד השידור האירופי) רג'יס דה קאלברמאטן הנוגע לרכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י האיגוד תמורת סכום של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר. הוא הועבר מייד לידיעתם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין, מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, וסמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחלוף ארבעה ימים שלחתי לשלושת הבוסים שלי ב- 4 באפריל 1989 תזכורת כפי שהופיעה בכותרת של העיתון "HERALD TRIBUNE" בהוצאה האירופית שלו. נותרו יותר משלוש שנים עד לטקס הפתיחה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. פרק זמן לא ארוך כשמדובר בהכנות כל כך אינטנסיביות ויקרות בתוככי השידור הציבורי האיטי והמסורבל.

herald tribune 2

טקסט מסמך :  4  באפריל 1989. תזכורת אולימפית העוסקת בזכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1991 תשעה חודשים בטרם טקס הפתיחה השלימו רשתות הטלוויזיה הרציניות בעולם את הכנות הכיסוי שלהן. הן היו הרוב. המיעוט ואנחנו בתוכו השתכשכו עדיין במי המדמנה של חיכוכים, ביורוקרטיה, מינויים, מריבות, ו- וויכוחים. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל כתב מכתב רשמי מנומס ומנומק ב- 1 בנובמבר 1991 לשני ראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU הנורווגי יָארְלֶה הוֹיְסַאטֶר ומַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הספרדי (מבלי לשתף את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל), בו הוא מסביר מדוע רשות השידור הציבורית של ישראל מבקשת באופן רשמי לדחות את מועד האקרדיטציה (Accreditation) של ציוותי השידור שלה בטלוויזיה וברדיו שייטלו חלק בשידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 [4].

mekel 5

טקסט מסמך :  1 בנובמבר 1991. זהו מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל למנולו רומרו מנהל קבוצת RTO 92 ויארלה הויסאטר ראש הקבוצה המבצעית של ה- EBU, הנוגע לבקשת הדחייה של משלוח טפסי ה- Accreditations של ציוותי השידור של הטלוויזיה והרדיו האמורים לסקר את אולימפיאדת ברצלונה 92. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשמונה חודשים וחצי לפני טקס הפתיחה בברצלונה לא הייתה לנו עדיין את האולימפיאדה של 1992 ביד. לא ניתן לי להפיק אותה ולא הורשיתי ע"י הבוסים שלי לפסוע אפילו פסיעה אחת קטנה לפנים. מעולם לא קרה עיכוב כזה בתולדות רשות השידור. מכונת ההפקה הטכנולוגית והלוגיסטית שלי נתקעה. הוויכוחים הפוליטיים הנוגעים למינויי העַל ברשות בלם כל קִדְמָה של שידור. הייתי מודאג מאוד ובלחץ גדול.

רק בראשית חודש אפריל 1992 משמוּנָה לשמחתי עו"ד מִיכָה יִנוֹן איש המפד"ל  ע"י ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור החלו לזוז דברים. ראש הממשלה העדיף את מִיכָה יִנוֹן על פני מועמד אחר מטעם המפד"ל, אוּרִי פַלָח. בואו של מר מִיכָה יִנוֹן (איש רציני בעל יכולות , וגם ישר והגון) ב- רגע האחרון, הציל את הפקת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. ברכתי אותו ובישרתי על מינויו במכתב אישי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ששהה באותה עת בארה"ב [5]. בחודש מאי 1992 אושר התקציב סופית ע"י וועדת הכספים של הכנסת. זה לא ייאמן אבל זאת הייתה האמת. רק כחודשיים אולי חודשיים וחצי לפני תחילת המשחקים קיבלתי אוֹר ירוק מהמנכ"ל אריה מֶקֶל, היו"ר מיכה יִנוֹן, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, להתחיל להפיק את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992, ולהזמין את השירותים הטכנולוגיים והלוגיסטיים הנדרשים ונחוצים להפקה ולשידורים ישירים כה מורכבים ומסובכים. נקלעתי לדוחק זמן עצום. זאת הייתה עליבות בהתגלמותה ששום מפיק שידורים אולימפיים ב- EBU וגם ברחבי העולם לא התנסה בה ולא חווה אותה. במידה רבה הייתי בר מזל מפני ששני ראשי ה- Operation Group של ה- EBU באולימפיאדת ברצלונה 1992 הנורווגי יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter) והספרדי מנולו רומרו (Manolo Romero) שמרו לי חֶסֶד נעורים, פשוטו כמשמעו.

ynon + hammer

טקסט תמונה : 9 באפריל  1992. שר החינוך זבולון המר ז"ל ממנה בשם ממשלת ישראל את עו"ד מר מיכה ינון ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של היו"ר היוצא אהרון הראל ז"ל. ללא סיועו המאסיבי של מיכה ינון היה בלתי אפשרי להניע את גלגלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהפיק ולנהל את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. זיהוי הנוכחים התמונה מימין לשמאל : היו"ר היוצא אהרון הראל ז"ל, שר החינוך זבולון המר ז"ל, היו"ר הנכנס עו"ד מיכה ינון יבד"ל, והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל (אביו של הלשונאי אבשלום קור). (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רק לאחר מינויו של עו"ד מיכה ינון במארס – אפריל 1992 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור העברתי את הפקת ברצלונה 92' להילוך חמישי בתמיכת מִיכָה יִנוֹן עצמו וגם אַרְיֵה מֶקֶל. בכמה עניינים ומקומות איחרתי את המועד. למשל : לא נותרו עמדות שידור בהיכל הג'ודו בקומפלקס האולימפי של ברצלונה 1992. נגזר על אורי לוי לשדר ישיר את תחרויות הג'ודו האולימפיות בברצלונה מעמדת Off tube שנשכרה על ידי ב- IBC במדריד. על פרשן הג'ודו המצוין שלנו אלוף הג'ודו רב המוניטין של ישראל בעת ההיא יונה מלניק נכפה לעשות זאת Off tube מהמוניטור באולפן בירושלים.

[1] ראה נספח : מכתבי למנהל החדשות ומנהל הטלוויזיה מ- 28  במאי  1993 הנוגע לעליבות לוח השידורים בימי חמישי בשבוע   והסטת "מבט ספורט" משמונה בערב לשידור בחצות וחצי  מזמן צפייה ראשי בשמונה בערב , לשידורו אחרי חצות (ב-  00.25) .

[2] ראה נספח : מכתבי לדוד יוגב מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית מתאריך 13 ביוני 1993, ונושאו "דלוּת עבודת המאסטר בשבת".

[3] ה- EBU שילם 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון)דולר עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת סיאול 1988.

[4] ראה נספח : מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ליארלה הויסאטר ומנולו רומרו ב- 1 בנובמבר 1991, המבקש לדחות את מועד שליחת ה- Accreditations לאולימפיאדת ברצלונה 1992, בשל היעדר יו"ר וועד מנהל והיעדר תקציב. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל לא דיווח על מכתבו זה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל.

[5] ראה נספח : מכתבי (באמצעות פקס) למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל השוהה בארה"ב בתאריך  16 במרס 1992, המודיע לו על בחירת מיכה ינון ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

טקסט תמונה :  2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ובחלוף שלושה חודשים מינוי הקבע שלו ב- 2 ביוני 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל "אריק" שרון והדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex gilady

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אתונה – יוון. התמונה צולמה בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ידי את אליפות העולם ה- 6 בא"ק אתונה – יוון, שלוש שנים בטרם אולימפיאדת סידני 2000. בתוך נבכי ההפקה של אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 1997 הובררו ממדי ההפקה הענקית של אולימפיאדת סידני 2000. אנוכי (מימין) יחדיו עם מר אלכס גלעדי (במרכז, סגן נשיא בכיר ב- NBC, חבר IOC, נשיא "קשת", ו- מי שכיהן אז כיו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF ונושא בתפקיד הרם גם היום), ומהנדס הקול והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סעדיה קאראוואני (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : זה לא היה כל כך מזמן. הישראלית ירדן ג'רבי היא ג'ודוקאית יוזמת והתקפית שמעניין להתבונן בה בניגוד לג'ודו המשעמם שהפגינה בשעתו יעל ארד. היא הקדישה את מדליית הכסף שזכתה בה באליפות העולם בצ'ליאבינסק לחיילי צה"ל ולתושבי הדרום גיבורי מלחמת "צוק איתן". מלאו יובל שנים לאהבתי הישנה לענף הג'ודו מאז חזיתי לראשונה ב-ווירטואוז הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) זוכה במדליית הזהב במשקל כבד באולימפיאדת טוקיו 1964.

ערוץ 5 בכבלים נכנס לרגע לוואקום שהותיר אחריו ערוץ 1 הממוטט במתכונתו הישנה ומשדר ישיר במקומו את אליפות העולם בג'ודו של שנת 2014 המתקיימת ב- צ'ליאבינסק ברוסיה בהשתתפות משלחת ישראלית בראשות יו"ר האיגוד משה פונטי ושני המאמנים הבכירים שלו אורן סמדג'ה (גברים) ושני הרשקו (נשים). הג'ודוקאית הישראלית ירדן ג'רבי במשקל עד 63 ק"ג מספקת עד כה את מירב תשומת הלב. חובבי ספורט הג'ודו במדינת ישראל נהנים מכיסוי טוב של הטלוויזיה הרוסית RTR, גם אם לא מרשים, ומשידור ענייני של השדרנית המובילה מירי נבו ושל הפרשנית הצמודה שלה יעל ארד מי שזכתה במדליית הכסף בקרבות הג'ודו לנשים עד 63 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. כזכור ניצחה יעל ארד בקרב שנוי במחלוקת בשלב חצי הגמר באותה אולימפיאדת ברצלונה 1992 את הג'ודוקא הגרמנית פראוקה אייקוף (Frauke Eickoff) אולם הפסידה בשלב הגמר לצרפתייה קת'רין פלורי (Catherine Fleury). בשני קרבות העל האלו חשפה יעל ארד סגנון ג'ודו משעמם, רחוק מלהיות ווירטואוזי (לטעמי), ואשר מהווה ניגוד משווע לסגנון הג'ודו ההתקפי, המרשים, ורב היוזמה של הג'ודוקאית הישראלית ירדן ג'רבי, רחוק כמזרח ממערב גם מסגנון הג'ודו של הג'ודוקא הישראלי אורן סמדג'ה (זכה במדליית הארד בתחרויות הגברים בג'ודו במשקל עד 63 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992) ורחוק צפון מדרום גם מסגנון הג'ודו הסופר אגרסיבי והווירטואוזי של שני הג'ודוקאים ההולנדיים האלופים האולימפיים במשקל כבד, אנטון חייסינק (Anton Geesink) באולימפיאדת טוקיו 1964 ושל ווילם "ווים" רוסקה (Willem Ruska) באולימפיאדת מינכן 1972.

יעל ארד היא פרשנית ג'ודו בטלוויזיה עירנית, מהירת תגובה, ובקיאה בחומר. בלעדיה השדרנית מירי נבו שווה כקליפת השום. יעל ארד נושמת, אוכלת, שותה, וחולמת ג'ודו. כבעלת ניסיון עצום בתורת הג'ודו היא רואה שלושה – ארבעה מהלכים קדימה הרבה לפני הצופים שלה וגם לפני השדרנית המובילה שלה. הציבור מאמין ליעל ארד הטלוויזיונית. אני חולק על סגנון הג'ודו המשעמם שלה אולם זאת דעתי שלי בלבד. אני יודע שרבים אחרים חולקים עלי ומהללים אותה. ראיתי והאזנתי ליעל ארד משדרת ומפרשנת את קרבותיה של ירדן ג'רבי לרבות קרב הניצחון שלה בשלב חצי הגמר נגד היפנית מיקו טאשירו בריתוק / איפון, וקרב ההפסד שלה בתחרות הגמר נגד הצרפתייה קלאריס אגבגנדו. רואים שידע הפרשנות שלה מעמיק ומתבסס על הבנה רחבה של תורת הענף. קצב הדיבור המהיר שלה מתאים לשידור ישיר בטלוויזיה. הג'ודו עדיין זורם בעורקיה. היא מצליחה בקלות  להעביר את ההתרגשות והרֶטֶט ממזרן התחרות ב- צ'ליאבינסק לצופים שלה בסלון ביתם בישראל. ערוץ 5 בכבלים ממשיך כמובן לחטוא בחטא ה- Off tube (מירי נבו ויעל ארד משדרות ישיר את תחרויות אליפות העולם בג'ודו ב- צ'ליאבינסק – רוסיה מעמדת Off tube באולפן בהרצליה) אולם יעל ארד מדלגת בדרך כלל מעל המכשול (למעט קבלת תגובה מיידית ועריכת ריאיון Flash בשידור ישיר בתום הקרב עם סגנית אלופת העולם הישראלית יָרְדֵן גֶ'רְבִּי). הטלוויזיה הרוסית RTR עושה חֶסֶד עם הפרשנית יָעֵל אָרָד ועם הצופים שלה בארץ ומשדרת 4 הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) העוסקים ב- Highlights של המאבקים.

ובאשר ליָרְדֵן גֶ'רְבִּי. יָרְדֵן גֶ'רְבִּי (בת 25) איננה ג'ודוקאית הרפתקנית אולם היא יוזמת ומחפשת הכרעה בנוק אאוט. ג'ודו הוא מקצוע ספורט הפכפך שצופן בתוכו אין ספור סודות ביצועיים ואין ספור תחבולות. ירדן ג'רבי אלופת העולם אשתקד ניצחה בחצי הגמר בריתוק את יריבתה היפנית מיקו טאשירו שהובילה ביתרון התחלתי אולם שום דבר לא היה מובטח לה. היה שם קטע שלא נוח לצפות בו : ירדן ג'רבי סימנה באצבעה למצלמה בתום הזכייה נגד יריבתה היפנית וכיוונה אותה למצחה כאילו היא משווקת מסר, "אני חושבת…אני חכמה…הכול בראש שלי…סוף מעשה במחשבה תחילה…", כאילו יריבתה טיפשה. בטוח שהיא לא התכוונה לכך אולם מצלמת הטלוויזיה התערבה בנעשה והנציחה את ה- Shot הזה על מנגנון ההקלטה. הוא שודר כ- Replay. ירדן ג'רבי התייצבה עכשיו לתחרות הגמר בצ'ליאבינסק 2014 כאלופת העולם מאשתקד באליפות העולם 2013 שנערכה בריו דה ז'אניירו נגד יריבתה הצרפתייה קלאריס אגבגנאדו , אותה ניצחה בגמר של אליפות העולם הקודמת ב- ריו דה ז'אניירו (אליפות העולם בג'ודו מתקיימת מידי שנה בשנה). ירדן ג'רבי הייתה פייבוריטית בהתמודדות חוזרת נגד סגניתה. זאת הייתה התחושה שלי אבל שום דבר כאמור לא מובטח בג'ודו, ענף ספורט הפכפך כפוי טובה. קלאריס אגבגנאדו התגלתה כיריבה חזקה ביותר בעלת מהירות עדיפה וכוח יתר מתפרץ . היא גברה ללא קושי על ירדן ג'רבי בהטלת איפון (Ipon). אני מת על ג'ודו ואוהב את ירדן ג'רבי מפני שהיא נוטלת סיכונים גם על חשבון זהירות בקרב. היא פייטרית וספורטאית נפלאה ששה אלי קרב לפי רוחי. נפעמתי כשהיא ירדן ג'רבי הקדישה את מדליית הכסף שלה מצ'ליאבינסק לחיילי צה"ל, ליישובי עוטף עזה והדרום, ולכל מדינת ישראל. בשנה הבאה תיערך עוד אליפות עולם בג'ודו וב- 2016 תתקיים אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו. הג'ודו הוא ענף ספורט הפכפך ו- רווי הפתעות. המוניטין הבינלאומי של הג'ודוקאית הישראלית ירדן ג'רבי לא מבטיח לה ולנו דבר מלבד תקוות. ראו מקרה יעל ארד. היא שגשגה באולימפיאדת ברצלונה 1992 עם מדליית כסף ונעלמה כלא הייתה באולימפיאדת אטלנטה 1996.

תופעת התפשטות ענף הג'ודו בישראל מפתיעה. מי תיאר לעצמו שאומנות הלחימה שייסד היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano) שחי ביפן בשנים 1938 – 1860 ונחשב לאבי תורת הג'ודו המודרני, תהפוך לענף ספורט אולימפי כה מצליח ופופולרי דווקא במדינת ישראל. הג'ודו הוא ענף ספורט קונקרטי יפני שתואם את תרבותה הייחודית של המדינה וההיסטוריה הסַמוּרָאִית שלה. יפן פיתחה כל מיני אומנויות מלחמה אישיות במסגרת קרבות פנים אל פנים כמו הז'יאו – זיטסו למשל. עד תחילת שנות ה- 60 של המאה שעברה עסקו בג'ודו רק היפנים. זאת הייתה נחלתם הפרטית. לפתע ב- 1961 התייצב בזירת הספורט הלא מוכרת הזאת הווירטואוז ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink). כמעט באורח פלא הפך הג'ודו לענף ספורט משגשג בעל תפוצה בינלאומית וחדר גם למדינת ישראל. אחת הסיבות להצלחת הענף שקנה לו אחיזה איתנה מחוץ ליפן במדינות רבות באירופה, בקובה, במדינות דרום אמריקניות, וגם בישראל היא כאמור זכייתו של הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק במדליית הזהב במשקל פתוח באולימפיאדת טוקיו 1964 . הג'ודו התפתח יפה בישראל והפך לענף ייצוג נכבד בזירה הבינלאומית. מי האמין שהג'ודוקאים הישראליים יזכו ביותר מ- 70 (שבעים) מדליות בתחרויות הג'ודו באולימפיאדות , ב- אליפויות העולם , ובאליפויות אירופה. הופעת הג'ודו המזהירה של אנטון חייסינק באולימפיאדת טוקיו 1964 תועדה באופן מפורט ע"י בימאי הקולנוע היפני הנודע קון אישיקאווה בסרטו הדוקומנטארי "המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964".

kano 1

טקסט תמונה : זהו היפני ז'יגורו קאנו (1938 – 1860) אבי תורת הג'ודו המודרני, שהיה גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). מי תיאר לעצמו שספורטאים ישראליים לא מעטים יבקשו אי פעם ללכת בדרכו. (באדיבות NHK).

תזכורת : ההולנדי אנטון חייסינק הוא גיבור ספורט הג'ודו של אולימפיאדת טוקיו 1964.

אירועי אולימפיאדת טוקיו 1964 תועדו כאמור בסִרטו הדוקומנטארי הנפלא והיוצא דופן של הבימאי היפני קוֹן אִישִיקָאוָוה (Kon Ichikawa) והמפיק שלו סוּקֶטָארוּ טָאגוּצִ'י (Suketaru Taguchi). הסרט התיעודי המרתק הוקרן בהצלחה רבה באולמות הקולנוע ברחבי העולם . את הסרט באורך של 130 דקות צילמו 164 צלמים יפניים. הם השתמשו ב- 104 מצלמות פילם ו- 232 עדשות בגדלים שונים. ביניהן עדשות של 1600 מ"מ ו- 2000 מ"מ בעלות זוּם ענק שאִפְשֵר להן להתקרב מאוד לפניהם וגופם של הספורטאים והספורטאיות גיבוי העלילה באתרי התחרויות השונות. צוות ההפקה מנה 556 אנשים ביניהם 57 טכנאי קוֹל שהקליטו את הקולות בהקלטה סטריאופונית. קוֹן אִישִיקָאוָוה ירה כחצי מיליון רֶגֶל (500000 feet) ב- 15 ימי צילומים. נדרשו לו כ- 100 שעות כדי לצפות בכמות הענקית של חומר הצילום. עלות ההפקה עמדה על כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר. במרכז הסרט התיעודי הנפלא עומד קרב הג'ודו המפורסם בו הכניע ג'ודוקא לא יפני בשם אנטון חייסינק את גיבור הג'ודו של מדינתם אקיו קאמינאגה. הוועדה המארגנת היפנית כללה לראשונה בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים את תחרויות הג'ודו לגברים. קון אישיקאווה מקדיש גם זמן ניכר בסרטו לסצנת הצילום הארוכה של ריצת הגמר לגברים ל- 100 מטרים. ניצח בה האצן האמריקני השחור בוב הייס. התיעוד הזה עומד במפורש במוקד הסרט. הסצנה המפורטת כללה את  ההכנות לזינוק, הזינוק, והריצה עצמה. כל מהלכי הסצנה צולמו בהילוך איטי. ליווה אותה לכל אורכה סאונד סטריאופוני אותנטי. ה- Sequence הזה כּוּלוֹ של תיעוד ריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים הוא Master piece. מלאכת מחשבת של בימאי שלא הכיר היטב את חוקי הספורט אך הבין בדרמה וידע היטב כיצד לעשות קולנוע. הסרט הדוקומנטארי "1964 – TOKYO OLYMPIAD" היא יצירת מופת שלא תשכח לעַד. כמו כן מייחד קון אישיקוואה מקום בולט בסרט לזכייתה של נבחרת הנשים היפנית בכדורעף במדליית הזהב. דברי המבוא שלו הסביר קוֹן אישיקאווה את המוטו שהדריך אותו בעשיית הסרט הדוקומנטארי המעניין שקדם לו בהיקף כזה רק סרטה של הבימאית הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל "OLYMPIA" אודות משחקי ברלין 1936. כך חיווה את דעתו על מטרת הצילומים קון אישיקאווה  :

                                                                                                                

In this film I have attempted to capture the solemnity of the moment when man defies his limits. And to express the solitude of the man who succeeds and fight against himself. I have tried to penetrate human nature not through fiction but in the truth of the Games.

כשהחלו צילומי הסרט הזכיר לצלמים שלו את הרעיון המרכזי של התיעוד . כך אמר :

The camera must capture, in all its living reality, the reflection of the skins of coloured athletes. The blonde childlike hair of a white in the sun, the sharp, piercing look from Oriental eyes. We must rediscover almost with surprise, this marvel which is a human being.

ishikawa

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. בימאי הקולנוע היפני קון אישיקאווה (מימין) ואחד הצלמים שלו מתעדים את משחקי אולימפיאדת טוקיו 64'. (באדיבות NHK).

ראיתי בשעתו את הסרט התיעודי הזה "המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964" עֶשֶר פעמים בקולנוע "תל אביב", שבע שנים בטֶרֶם הפכתי בעצמי לאיש טלוויזיה . קוֹן אִישִיקָאוָוה השפיע רבות עלי ועל בני דורי בגישה התיעודית שלו, פילוסופיית הצילום שלו ואופן הדיווח, בניית דרמה, וההתייחסות המעניינת להוויית המאבקים וההתמודדויות השונות בזירות הספורט, ושימוש תדיר ומושכל בצילומים בהילוך איטי. התיעוד שלו הוא מלאכת מחשבת.

היפנים ממציאי ואבות הג'וּדוֹ איבדו לדאבון לבם חלק מהבכורה המפורסמת בענף שכל כך מזוהה עמם דווקא בארצם . הם זכו במדליות הזהב בשלושת המשקלים, קל, בינוני, וכבד, אך הפסידו בקבוצת המשקל היוקרתית  במשקל הפתוח. ענק הג'וּדוֹ ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק (Anton Geesink) שגובהו היה 1.98 מ' ושקל 120 ק"ג גנב את ההצגה באולימפיאדת טוקיו 1964 כשניצח במשקל הפתוח את הג'ודוקה היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה (Akio Kaminaga) וזכה במדליית הזהב דווקא על אדמת יפן. אָנְטוֹן חֵייסִינְק היה ג'ודוקה מוכר. ב- 1961 ניצח באליפות העולם במשקל כבד. מעולם לא ראיתי אדם ענק בעל מידות כאלה אבל כל כך זריז ומהיר , וגם גמיש וחזק מאוד. השבועון האמריקני "LIFE" בחר לעשות עליו כתבה מצולמת בעקבות הצלחתו ב- 1961 ושיווק את דמותו הפנומנאלית לכל רחבי העולם. אָנְטוֹן חֵייסִינְק הוכיח פעם נוספת שהגודל כן קובע . תורת הג'ודו העתיקה ביטלה את תורת המשקלים וגרסה כי ג'וֹדוּקָה זריז, חכם, ונבון יכניע כל יריב גם כבד ממנו. זה כמובן לא היה נכון. כבר באולימפיאדת טוקיו 1964 חולקו המתחרים לקבוצות משקל. בעת הדו קרב בתחרות הגמר במשקל פתוח נגד אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה החכם והמנוסה ובעל המורשת (גובהו היה רק 1.73 מ') – היה לאנטון חייסינק יתרון גופני אך הוא לא הצליח לממש אותו. רק כעבור תשע דקות הצליח אָנְטוֹן חָייסִינְק לבצע תרגיל מזהיר ולרתק את יריבו למזרן במשך כמחצית הדקה כנדרש בחוקה . היפניים ראו באָנְטוֹן חֵייסִינְק ווירטואוז ג'ודו והציעו לו חצי מלכות. הוא סירב. אָנְטוֹן חֵייסִינְק חזר לארצו עטור תהילת עולם.

geesink 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964.  אחת התמונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הג'ודו האולימפי והבינלאומי . ווירטואוז הג'ודוקה – ההולנדי אנטון חייסינק (גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120  ק"ג) נועץ עיניו בטרפו ומכניע בפעולת ריתוק כוחנית מזהירה בתחרות במשקל "על כבד" את יריבו היפני אקיו קאמינאגה, וזוכה במדליית הזהב. אנטון חייסינק ג'ודוקה ענק תרתי משמע הצית את אהבתי לג'ודו. למרות ממדיו היה זריז, מהיר, גמיש, וגם חזק מאוד. רשת הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK העבירה בשידור ישיר ברחבי יפן את הקרב המסקרן בספורט הלאומי של המדינה. מיליוני צופי טלוויזיה יפניים ראו את אלילם אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה (Akio Kaminaga) מובס בקרב נגד גאון הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink). (באדיבות NHKׂ ,NOS, ו- IOC).

geesink 2

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. ענק הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק ניצב על דוכן מספר אחת. אפשר להבחין בקומתו התמירה 1.98 מ' בהשוואה למתחריו. גובהו של יריבו אקיו קאמינאגה (משמאל) 1.73 מ'. (באדיבות NHK , NOS , ו- IOC).

אָנְטוֹן חֵייסִינְק התארח במשחקי המכבייה של 1965. הוא לימד אותי את תורת הג'ודו. הענק ההולנדי הזה נשא ביד אחת ללא נקודת משען את תורן הדגל הכבד של משלחתו ההולנדית. עד כדי כך היה חזק. צפיתי באצטדיון יד אליהו הפתוח בימים ההם של קיץ 1965 בקרב ראווה שערך אנטון חייסינק נגד עשרה יריבים מישראל בזה אחר זה . הוא כמובן הכניע את כולם באיפונים במהירות רבה וללא תנאי. הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מכסיקו 1968 הוציאה את תחרויות הג'ודו מהמתכונת האולימפית אולם הם חזרו באולימפיאדת מינכן 1972. בתוך שמונה שנים קם לאנטון חייסינק יורש בהולנד בדמותו של וִוים רוּסְקָה (Willem Ruska). וִוים רוּסְקָה שהיה נמוך במקצת מאָנְטוֹן חֵייסִינְק, (1.95 מ' לעומת 1.98 מ' של אנטון חייסינק), ניצח באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי קבוצות המשקל כבד ופתוח וזכה בשתי מדליות זהב. התאהבתי בסגנון הג'ודו ההתקפי והתחבולני של שני ההולנדים אָנְטוֹן חֵייסִינְק ו- וִוים רוּסְקָה, וגם בסגנונו של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המבריק והמקורי שלנו. סלדתי מסגנון הג'ודו המשעמם והלא מעניין של יָעֵל אָרָד.

באוקטובר 1996 נפגשתי עם אנטון חייסינק במשרדי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בלוזאן באחת מישיבות ה- EBU. חבר הוועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC מר אלכס גלעדי הכיר בינינו. פגשתי ספורטאי צנוע ועָנָיו. נתתי לו לדעת כי אני רוחש לו הערכה רבה וכי את הסרט התיעודי המתאר את ניצחונו על אקיו קאמינאגה באולימפיאדת טוקיו שקיבלתי מ- NOS (הטלוויזיה הולנדית הציבורית) שידרתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית למען הדור הצעיר שלנו כעשר פעמים.

תזכורת : הרקע המקצועי-ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'ודו השנוי במחלוקת של יָעֵל אָרָד נגד הג'וּדוֹקָא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. 

הערה : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019 . לכל המאוחר ב- 2020. מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס (כתיבה שהיא לעיתים אגרסיבית ובוטה), ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

תזכורת :  רגע דרמטי נוסף בהיסטוריה של תעשיית הטלוויזיה בארץ. ראש הממשלה הנופלת בנימין נתניהו מתנהג כ- מ"מ שר התקשורת בחוסר הגינות משווע כלפי ערוץ 10 וחברת החדשות המצוינת שלו. עוד התנהגות חסרת יושרה ונעדרת דרך ארץ. בלתי נסלח.

channel 10 1

טקסט תמונה : יום ראשון בערב – 28 בדצמבר 2014. ערוץ 10 וחברת החדשות המצוינת שלו משביתים אמש את השידורים שלהם מכורח הנסיבות נוכח התנהגות נקמנית, נלוזה, ומופרכת של בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל הנופלת ומי שמשמש כעת מ"מ שר התקשורת, כלפיהם. התנהגות לא הגונה ובלתי נסלחת. (באדיבות ערוץ 10).

מינויים בכירים ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו במכרז של איש בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993. הרקע המקצועי – ההיסטורי איננו זכור לרבים . מדובר בהיסטוריה טלוויזיונית – פוליטית זכורה לשמצה. יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + אוּרִי פּוֹרָת ז"ל + אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור, כל אחד בתקופתו, ע"י ממשלות הימין בישראל היו הפקדות פוליטיות מובהקות. לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור מסועפת שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים. מדובר בסיפור מדהים מפני שהאנשים הללו כלל לא היו אנשי טלוויזיה מעודם. הם היו לא רק נעדרי רקע ניהולי אלא גם חסרים כל ניסיון עיתונאי – טלוויזיוני שנשען על טכנולוגיה יקרה ואשר נדרש מאגר אנושי גדול כדי להפעילו.

יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל היה עיתונאי שנים רבות ב- "מעריב". אוּרִי פּוֹרָת היה עיתונאי שנים רבות ב- "ידיעות אחרונות". אַרְיֵה מֶקֶל היה איש משרד החוץ (בעברו הרחוק היה גם עיתונאי ב- "מעריב" . ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מְנָחֵם בֵּגִין את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, אַרְיֵה נָאוֹר יבל"א ואֶפְרָיִם קִישוֹן ז"ל , סירבו להצעתו של זְבוּלוּן הָמֶר ז"ל מי שהיה שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם). יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984. מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופתו היו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל וטוּבְיָה סַעַר ייבדל לחיים ארוכים. ב- 1 באפריל 1984 התמנה אוּרִי פּוֹרָת ז"ל ע"י ממשלת יִצְחָק שָמִיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989. מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוּבְיָה סַעַר + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוֹסֵף בַּר-אֵל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יָאִיר אַלוֹנִי + מנהל הטלוויזיה חַיִים יָבִין שכיהן בתפקידו על בסיס מכרז ומינוי לקדנציה שנמשכה כ- שלוש שנים וחצי  מאפריל 1986 עד נובמבר 1989 . ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אוּרִי פּוֹרָת ז"ל . ראש הממשלה יצחק שמיר מאס באורי פורת והוא לא רצה בו עוד. אַרְיֵה מֶקֶל היה התחליף שלו . מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל שירש את חַיִים יָבִין (נסים משעל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990 . מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוֹסֵף בַּר-אֵל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח. ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין , לפחות חלקו איננו מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי. מרדכי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל היה אף הוא מינוי פוליטי אולם ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). אחד הדברים הראשונים שעשה מוטי קירשנבאום בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ש- לא להאריך את תקופת ניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל הבלתי מוכשר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ומינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע המשימה הסבוכה והרמה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מר יָאִיר שְטֶרְן. עובדת הדחתו של יוֹסֵף בַּר-אֵל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשפה העִברית בקיץ 1993 חשובה לדיווח ולדיון שוב ושוב בבלוג הזה ובסדרת 13 הספרים רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מפני שבכל מיני פינות עדיין מסתתרים אנשים שסבורים שהדחתו של יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ב- 1993 והדחתו מכהונת מנכ"ל רשות השידור ב- 2005 נעשו על בסיס של נקמנות, וכי לדעתם הוא היה מנהיג שידור דגול .

יוֹסֵף בַּר-אֵל היה איש טלוויזיה בלתי מוכשר בעליל. זה היה סוד גלוי. הדחתו וסילוקו פעמיים בתוך תריסר שנים משתי כהונות רמות של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית וניהול רשות השידור – לא היו פרי יד המקרה. שום מנהיג שידור במדינת ישראל לא גורש מעולם בזה אחר זה משני כיסאות כה רָמִים הנוגעים לניהול השידור הציבורי במדינת ישראל. מן ההיבט הזה מחזיק יוֹסֵף בַּר-אֵל בשיא ארצי שלילי. לצורך מחקר וכתיבת 13 הספרים המרכיבים את הסדרה הטלוויזיונית "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם, ביניהם גם את שרת החינוך אישה דְגוּלָה שוּלָמִית אַלוֹנִי (בתוקף תפקידה היא הייתה גם ממונה גם על ביצוע חוק רשות השידור), ומי שהמליצה בחוֹם רָב לראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל על הצורך למנות את מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993. גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי סיפרה לי בעֵת שיחות התחקיר בינינו ב- 2006 (שיחות תחקיר טלפוניות, לא פנים אל פנים) כי היא ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוֹסֵף בַּר-אֵל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [1]. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם המתין ולא שעה לבקשתה זאת כפי שהעידה בפניי, "אני דרשתי להעיף אותו מייד ללא תנאי אולם האיש אותו מיניתי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה רחמן וחשב אחרת כנראה" . על כל פנים כהונתו של יוסף בר-אל לא הוארכה ו/או במילים אחרות הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים ההן מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 כאמור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יָאִיר שְטֶרְן.

[1]  הערה : על פי עדות אישית שמסרה  לי גב' שולמית אלוני בשיחה בינינו ב- 2006 . מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת יצחק רבין ז"ל ב- 18 באפריל 1993. אריה מקל חזר למשרד החוץ וקיבל את מבוקשו. הוא התמנה לקונסול ישראל ב- אטלנטה בארה"ב. מוטי קירשנבאום שימש מנכ"ל רשות השידור עד 18 באפריל 1998.

כפי שציינתי בסדרת הפוסטים הקודמים הדנים בקורות הפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992, אינני רשאי לכתוב את הפוסט הזה בלעדי הסבר יסודי הדן במצבן של רשות השידור (בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל ואח"כ המנהל הקבוע יוֹסֵף בַּר-אֵל ) באותו הקיץ ההוא של 1990 . ביום ראשון – 8 ביולי 1990 שידר יוֹרָם אָרְבֶּל ישיר את משחק הגמר של מונדיאל איטליה 1990 מרומא לאולפני הטלוויזיה בירושלים בו גברה גרמניה על ארגנטינה 0:1 וזכתה באליפות העולם. בכך הגיע לקיצו מבצע השידורים הישירים הממושך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששידרנו ישיר 31 משחקים (מתוך 52) מתריסר אצטדיונים ברחבי איטליה. אנוכי שב לנקודת הזינוק . בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל. נעדרתי מהארץ כחודש וחצי . בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור יָשָן ומנהל טלוויזיה חָדָש, יוֹסֵף בַּר-אֵל . לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים. החל עידן חדש. שטוח וקלוש, ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו, את איכותו מי ייחזה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. ב- אוקטובר 1987 נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) העשיר ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון. ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי בעת וויכוחים מרים המתנהלים ביני לבין מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה של מונדיאל איטליה 1990. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו. הפקה תקשורתית טובה של RAI. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור ב-שתיים עשרה ערים ברחבי אֶרֶץ המַגָף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. יורם ארבל נוטש אותי בתום מונדיאל איטליה 1990 ונודד לערוץ 5 בכבלים. אני מגייס לשורותיי את שַדָּר רדיו "קול ישראל" מאיר איינשטיין. עזיבתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בראשותי לא הייתה משמעותית יתר על המידה מפני שזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט החשובים ו- הרלוונטיים ב- 1990 הוחזקו על ידי. להלן הרשימה : הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו + הכדורסל הישראלי על כל מרכיביו + משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל + אליפויות אירופה לאומות בכדורגל / EURO וכדורסל + אולימפיאדות + מונדיאלים + אליפויות העולם בא"ק + אליפויות העולם בשחייה + טורניר ווימבלדון בטניס + NBA + אליפויות ישראל בא"ק , שחייה , והתעמלות , ובעצם מה לא. הופעת הבכורה של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990 עולה יפה הן כשַדָּר מוביל והן כמגיש מוביל. הוא הופך לאיש טלוויזיה משגשג. יורם ארבל נשכח. חיש מהר מתברר שוב כי ציבור צופי הטלוויזיה נוהה בעקבות האירועים ולא אחרי מי שמשדר אותם. גרמניה זוכה בגביע העולם במונדיאל איטליה ב- 1990 בפעם השלישית בתולדותיה.

הציבור איננו מודע ולא מבין את קשיי הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ואלה הנוגעים למשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 בפרט. בצדק מבחינתו. מה זה מעניין אותו. הציבור משלם אגרת טלוויזיה שנתית כדי לקבל את המיטב על המסך שלו בסלון ביתו . הציבור איננו מתעניין בקשיים הטכנולוגיים והלוגיסטיים שלי וגם לא בטיב יחסיי המורכבים עם מנהל הטלוויזיה שלי יוסף בר-אל. אלא מה, בעוד הציבור הזה מדמה את עצמו כמי שטס במכונית מרצדס 500 באוטוסטרדה טלוויזיונית ומשלטט להנאתו, הרי שמשרתיו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסעים על אותו ה- High way הזה באוטובוס אלטעזאכן שמזכיר כרכרה . גם עגלוני הכרכרה האלטעזאכנית הזאת לא היו תמיד רַכָּבִים מי יודע מה. ליד ההגה של מכונית המרצדס ההיא ההוא של 1992 ישבו כל מיני מבקרי טלוויזיה מגוחכים מהעיתונות הכתובה בתוכם גם מאיר שניצר, יריב בן אליעזר, עדי דיסקין, רוגל אלפר ואחרים שלא היססו לשרבט לא פעם ולא פעמיים דברי הֶבֶל. טורי הביקורות שלהם היו רוויים גם לא מעט פרטים בלתי מדויקים בלשון המעטה. מבקרי הטלוויזיה בעיתונות ההיא לא הבינו כיצד פועלת תעשיית טלוויזיה ענייה כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל הם כתבו. המבקרים רצו לראות כאן שגשוג של מודל אמריקני. לטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בממון, טכנולוגיה, לוגיסטיקה, ומשאבי אנוש לא היה שום סיכוי להתמודד מול עוצמות העושר האמריקני וגם לא עם האיכות של ה- BBC הבריטי. אולם עובדיה הישראליים לא נפלו במאום ממבקריה. הטיעונים הפתטיים של המבקרים הסיתו ושיסו אולי לא בכוונה את נוסעי ה- מרצדס בנוסעי האוטובוס הישן. אף על פי כן נמצא שם מבקר טלוויזיה אחד של עיתון "הָאָרֶץ" מקצוען וישר דרך – אהוד "אודי" אשרי ז"ל. הוא היה האחד והיחיד. משכמו ומעלה לא רק ביכולת הכתיבה שלו אלא גם בהגינות שלו.

תזכורת : עריכת ENG מחורבנת שלנו באולימפיאדת ברצלונה 1992 (בעידן אריה מקל ויוסף בר-אל), לעומת עריכת ENG מיטבית כמעט (בעידן מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן) במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. הוועדים מנהלים את עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברמה של עסקנים. היה מדובר בטלוויזיה הישראלית ציבורית מעוותת פוליטית ויוניוניסטית.

בפוסט מס' 462 הזכרתי את אהבתי לג'ודו מאז אולימפיאדת טוקיו 1964 אותה הצית הג'ודוקא ההולנדי אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק (Anton Geesink). סיפרתי כי אותו ווירטואוז הג'וּדוֹ אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק הופיע במשחקי המכבייה השביעית ב- 1965 והמשיך לחבב את ספורט הג'וּדוֹ בעבור אלפי ישראליים אחרים נוספים. דנתי גם בכישרונו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק להפוך למופת ומודל לחיקוי. עסקתי גם בג'ודוקא ההולנדי וִוילֶם "וִוים" רוּסְקָה ( Willem "Wiem" Ruska) מי שירש את אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק וזכה בשתי מדליות זהב באולימפיאדת מינכן 1972 במשקל כבד ובמשקל פתוח. וִוים רוּסְקָה היה בשעתו ווירטואוז ג'וּדוֹ כמו אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק. אני עוזב לפי שעה את רבי אמני הג'וּדוֹ ההולנדיים ושב ארצה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל , אַרְיֵה מֶקֶל , ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל.

anton geesink 1

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. זהו הענק ההולנדי אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק (1.98 מ'), ג'ודוקא מזהיר בעל כריזמה ונוכחות מרשימה. אלוף העולם ואלוף אולימפי בג'ודו במשקל כבד ששבה את לבי והפך לבלתי נשכח. (באדיבות NOS רשת הטלוויזיה הציבורית ההולנדית).

הופעתו המחודשת של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל ב- 18 באפריל 1993 ברשות השידור אולם הפעם כמנכ"ל שלה הייתה מזהירה. בפעם השנייה מאז מינויו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל איש רדיו "קול ישראל" למנכ"ל רשות השידור הראשון ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל (בראשות גב' גולדה מאיר), מונה שוב בחלוף כרבע מאה של שנים ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל (בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל) מישהו למנהל הכללי שלה שהוא יליד הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד מ- מקימיה. זהו מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם. המילה מזהירה מתייחסת להיגיון ותבונה ולא בהכרח לגאונות.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל פקד עלי בידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לצלם ולערוך כתבות ENG בעת הפקת ושידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 הנוגעות לכיסוי ה- השתתפות הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים שָם, ללא עורך ENG מטעמנו ב- IBC ב- ברצלונה 92'. ואלו הסיבות לאחרית המרה : יוסף בר-אל קבע בעצה אחת עמי כי למשלחת שלי יסופח עורך ENG אחד. לא היה צורך ביותר מכך מפני שעמד לרשותי בברצלונה 92' רק צוות צילום ENG אחד. בשל ריב בין שני הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וועד עיתונות /הפקה ו- וועד ההנדסה בו טען כל צד כי עורך ה- ENG בברצלונה 92' חייב להיבחר מהסקטור שלו, ובמידה ולא, הוא ישבית את שידורי ה- ENG כליל – החליט יוסף בר-אל לא לשלוח כלל עורך ENG לברצלונה 92' מחמת איומי הוועדים . האיומים היו חד משמעיים : אנשי וועד ההנדסה הודיעו כי אם יישלח לברצלונה 92' עורך ENG מטעם הסקטור העיתונאי הם לא יתירו לשדר את כתבות ה- ENG על מכונות ה- VTR שבשליטתם. אנשי וועד עיתונות איימו מצדם מנגד כי במידה ויוטס לברצלונה 92' עורך ENG מטעם חטיבת ההנדסה הם יורו לצלם ה- ENG שרגא מרחב להשבית את המצלמה שלו . ככה נראתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת שלטונו של יוסף בר-אל. שני הוועדים היריבים מצאו יעני לבסוף "פתרון" הולם . הם החליטו במשותף כי צוות ה- ENG באולימפיאדת ברצלונה 1992 (בראשות הצלם שְרָגָא מֶרְחָב והכתב יִצְחָק "אִיצִיק" גְלִיקְסְבֶּרְג) אומנם יצלם חומרי חדשות כאוות ברצונו בברצלונה 92' , אולם חומרי הצילום הללו שיישלחו מברצלונה לירושלים מהחלק האחורי של מצלמת ENG (אתם קוראים נכון : מהחלק האחורי של מצלמת ENG) יהיו אסורים לעריכה בירושלים אך מותרים לשידור בירושלים. כלומר שידור ללא עריכה. בעניין החלק האחורי של מצלמת ENG היה מדובר באלתור טכני עלוב, מפני שאפילו לא עמדה לרשותי במשרד ההפקה והתקשורת שלי בברצלונה 92' יחידת עריכה מקורית למשלוח חומרי ENG הביתה. החלק האחורי של מצלמת ה- ENG המותקן במשרד התקשורת שלי בברצלונה 92' היה באחריות הפעלה של שני הטכנאים שצורפו אלי, המפקח שלום נתנאל ועוזרו יעקב ביטון. קלטות ה- ENG ששְרָגָא מֶרְחָב צילם (איש הקול בצוות ה- ENG היה איציק כהן והתאורן יוֹסִי מוּסָן) הוכנסו לחלק האחורי של מצלמת ה- ENG במשרד שלנו ושוגרו באמצעות כבלי VANDA (ראשי תיבות של Video and Audio) למרכז הטכני של ה- EBU בברצלונה 92' ומשם הועברו באמצעות לווייני תקשורת לירושלים. כאמור מקודם, שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבעו שחומרי ה- ENG הללו (רובם כידוע עסקו בספורטאים והספורטאיות הישראליים שנטלו חלק באולימפיאדת ברצלונה 1992) – לא ייערכו ע"י איש גם בעמדות העריכה בירושלים, וישודרו "ברוטו" כפי שהם ממכשירי הבטות עליהן הוקלטו כפי שצולמו במקור – בלעדֵי ו- ללא עריכה כלל.

מדובר היה בסקנדל וב- אבסורד טלוויזיה מסורבל ומטופש שאין כמותו וגם חסר תקדים שנכפה עלי כ- "פתרון" משותף ע"י שני הוועדים (ובהסכמת שני מנהיגי השידור הציבורי מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל). מה שקרה בפועל היה כך : צלם ה- ENG בברצלונה 92' שְרָגָא מֶרְחָב (המקליט שלו היה איציק כהן והתאורן יוסי מוסן) צילם מראש את הסיקואנסים בברצלונה 92' לצורת עריכת חומרי הצילום שלו ב- "אוויר" בירושלים ע"י המפיק שלי ששי אפרתי. חומרי הצילום של קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף והצרפתייה קָתֶּ'רִין פְלוֹרִי לרבות הראיונות עמה (עם יָעֵל אָרָד) הוקלטו מראש בירושלים על ארבע ו/או חמש קלטות מסוג בטה (Beta של אינטש אחד). כתבות ה- ENG תוזמנו ונרשמו, והן שודרו מה- Master Control בירושלים Cross on Air מחמש בטות, מ- בֶּטָה ל- בֶּטָה וחוזר חלילה. ארבע כתבות ה- ENG אודות יָעֵל אָרָד בברצלונה 92' שתוכננו לסדר גודל של כ- 10:00 דקות כ"א הכילו חומרים ברוטו של סך כ- 40:00 דקות בכל כתבה ואלו נשלחו כאמור מברצלונה לירושלים. Beta מס' 1 שידרה לאוויר מ- 1:53 דקה ועד 3:47 דקות. Beta מס 2 שידרה מ- 4:07 דקות ועד 6:12 דקות. Beta מס' 3 שידרה מ- 0:25 דקה ועד 3:12 דקות. Beta מס' 4 שידרה מ- 7:58 דקות עד 10:08 דקות. Beta מס' 5 שידרה מ- 0:45 עד 1:22 דקה את Stand up הסיכום של הכתב בברצלונה 92'. מדובר היה בטלוויזיה מְנֻוֶונֶת שלנִיווּן שֶלָה באותו הקטע של הפקת אולימפיאדת ברצלונה 92' היו שותפים לא רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, אלא גם היו"רים של וועדי הטלוויזיה, עיתונות הפקה וחטיבת ההנדסה . שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו את עניינם המקצועי של העובדים ברמה של עסקנים ופגעו ביודעין פגיעה קשה בהפקת השידורים האולימפיים שלי מברצלונה 1992. והכל בגלל אֶגוֹ קטנוני ומגוחך. בושה וחרפה. משה פרידמן היה יו"ר וועד עיתונות/הפקה מיליטנטי בתקופת אולימפיאדת ברצלונה 1992 , ומנקודת מבטי איש לא הגיוני ועקשן כפרד ללא צורך. אני מתכוון עקשן על חשבוני ועל חשבון הפקת ברצלונה 1992.

במה אם כך הוא ייצג אותי ואת ערכיי העבודה ומוסר הטלוויזיה שלי ? במה הוא כראש הוועד תרם לתנאי עבודה נאותים מינימליים ו- שגשוג שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברצלונה 1992 ? איזה הערכה ונאמנות בדיוק הייתי אמור לרחוש להיגיון העקום שלו כאילו כיו"ר וועד שלי ? אנוכי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי ברצלונה 1992 לא עניינתי אותו. אותו הטלת הספק וחוסר האמון שלי בוועדים המגוחכים והאינטרסנטיים נגע גם לאנשי וועד ההנדסה. וועדי העיתונאים והטכנאים כפו עלי לעבוד בתנאים מבישים באולימפיאדת ברצלונה 1992. זאת הסיבה בגינה מעולם לא הייתי חבר באגודת העיתונאים. באוקטובר 1987 פתח וועד עיתונות/הפקה משותף לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בראשות דָן בִּירוֹן , יַעֲקב אָסָל , וגָדִי סוּקֶנִיק בשביתה עיתונאית בת 52 (חמישים ושניים) ימים נגד מנכ"ל רשות השידור דאז אוּרִי פּוֹרָת ז"ל. העילה לשביתה הייתה תביעה לשיפור השכר. השביתה הממושכת ביותר והמטופשת ביותר ההיא בתולדות רשות השידור ולחלוטין בלתי מוצדקת גוועה בסופו של דבר מעצמה מבלי שהשיגה דבר, חוץ מליצור Over draft בכיסי העובדים. בקיץ 2002 החלטתי לפתוח במאבק מקצועי צודק שלי נגד שלטונו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ראה בהתנגדות שלי למהלכי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הנוגעים להפקת מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה מלחמה אישית שלי לא מוצדקת נגד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ההוא מנה בתוכו את היו"ר וורד ברמן ו- איתי לנדסברג שתמכו בי ואת יהודה ביטון, דן סממה ז"ל , וזליג רבינוביץ' שהתנגדו לי והיו בעד יוסף בר-אל. וורד ברמן ואיתי לנדסברג הגישו לי תמיכה מוסרית (לא מעשית) ואילו שלושת האחרים תמכו תמיכה מסיבית ביוסף בר-אל וקיוו שהוא יקרע לי את הצורה. היה לי עוד תומך מוסרי נלהב גדעון דרורי ז"ל שתלה על לוח המודעות של הטלוויזיה מניפסט נרגש "החברים של יואש" הקורא לעיתונאים לסייע לי במלחמה העקרונית הצודקת נגד יוסף בר-אל. השאר והם היו רבים מאוד הרכינו ראש ושתקו. נותרתי לבד במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל. איזה וועד ואיזה נעליים. צריך להבין כי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי חתם על חוזה שידור עלוב מכל היבט עם חברת "צ'ארלטון" מי שהחזיקה בזכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה. בהסכם הדַל נקבע כי חטיבת הספורט בראשותי תשדר בהשוואה למונדיאל צרפת 1998, פי שמונה פחות משחקים, תשלם פי שמונה יותר כסף, ועוד תעשה זאת בשידור ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. מהלכי רשות השידור הללו האיצו והובילו למיסודו של ערוץ + 5 בכבלים וכניסתו לתחרות נגדנו. בסופו של דבר שילמנו ל- "צ'ארלטון" 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר תמורת שידור ישיר של 8 (שמונה) משחקים בלבד ועל פי החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הם כמובן שודרו ישיר Off tube מהאולפן בירושלים . החלטה מבישה בעוד ערוץ + 5 בכבלים ש- שילם רבע סכום מאִתנו,שידר 56 (חמישים ושישה) משחקים בשידורים ישירים, ושלח את שני שדריו יורם ארבל ורמי ווייץ ליפן וקוריאה כדי לשדר מעמדות שידור באצטדיונים בשתי המדינות המארחות האלה. אני נתקעתי עם כמות זעירה של שמונה משחקים ועוד נדרשתי לשַדֵר אותם מהמוניטורים בירושלים. לעג לרש. יוסף בר-אל ניהל מו"מ שערורייתי וכושל מכל היבט ורשות השידור שלו יחדיו עם חטיבת הספורט של ערוץ 1 ירדו נמוך על הברכיים. נתתי לו לדעת לא רק מה אני חושב עליו אלא הטחתי לו זאת בפרצופו, "…יוסף בר-אל תקשיב טוב למה שאני אומר לך כעת. עשית עסקת טלוויזיה מחורבנת ומטופשת מכל היבט. מעניין אותי מה אומר על העסקה המגוחכת הזאת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שממנה אותך כעת למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתעיף אותך מהמשרה הרמה כשתגלה עד כמה הנך לא מוכשר…", ונפניתי ממנו. זה היה ב- 24 באפריל 2002. הוא לא פיטר אותי אולם שמר לי טִינָה. החל קרב אקדחים ביני לבינו. נתקלתי בהמון אנשים בלתי מוכשרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אולם מעולם לא פגשתי מנהיג שידור ציבורי כה לא מוכשר כמותו, כמו יוסף בר-אל. sure enough : בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בישיבתה השבועית – 2 במאי 2005 להדיח את יוסף בר-אל ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור.

drori

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 2002. זהו המניפסט של גדעון דרורי ז"ל "החברים של יואש" הקורא לעיתונאי ערוץ 1 לתמוך בי במלחמתי הצודקת נגד מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. גדעון דרורי ז"ל תלה את קריאתו זאת על לוח המודעות הראשי של הטלוויזיה בכניסה לבניין ליד עמדת המודיעין. שום עיתונאי לא צייץ לעברי וגם לא בכיוונו של גדעון דרורי. נותרתי לבד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צילום ב-מצלמות ENG בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית עשור ה-90 במאה הקודמת.

אני חוזר לפרשות ה- ENG בעשור הקודם של המאה שעברה. כעבור ארבע שנים מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 צצה אותה המחלוקת של עורך ENG באולימפיאדת אטלנטה 1996. שני הוועדים המשיכו להתקוטט ביניהם גם ב- 1996 אולם ליוֹסֵף בַּר-אֵל ולאַרְיֵה מֶקֶל לא היה עוד זֵכֶר בטלוויזיה וברשות השידור. את מקומם תפשו מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. מוטי קירשנבאום המעשי וההגיוני כלל לא ניצב בפני דילמה. הוא פתר את המחלוקת חיש מהר וסייע לי בנבונות ובשכל הישר שלו, בכך ש- צִיוֵות עבורי שני עורכי ENG באותם המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996, למרות שגם הפעם עמד לרשותי צוות ENG אחד בלבד. שני עורכי ה- ENG היו דני בכר מחטיבת ההנדסה ואסתר לווין מחטיבת עיתונות / הפקה. צוות הצילום של ה- ENG הורכב מהצלם טִיבִּי סָלוֹמוֹן, איש הקול איציק כהן, התאורן אבי טובול והכתב המצוין, המהיר, והיעיל שלי אָמִיר בַּר שָלוֹם (איש טלוויזיה מוכשר המשמש היום הכתב הצבאי של ערוץ 1). ה- Superviser הטכני הראשי והמצטיין שלי באולימפיאדת אטלנטה 1996 היה אלי קרייתי. לעומת הכשלים הטכניים והלוגיסטיים באולימפיאדת ברצלונה 1992 שהפריעו עד למאוד בסיקור הצלחתם הסנסציונית של הג'ודוקא יעל ארד והג'ודוקא אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה, הרי שבאולימפיאדת אטלנטה 1996 העניק לי מנכ"ל רשות השידור מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם את התקציבים הדרושים , את כוח האדם הנדרש, ואת הטכנולוגיה הדרושה לרבות כאמור צוות צילום ENG + לראשונה בהיסטוריה של הפקת האולימפיאדות בטלוויזיה הישראלית הציבורית גם סוויטת עריכת ENG נוחה, מרווחת, ויעילה. תנאי עבודה חלומיים לעומת ברצלונה 1992.

אולם דווקא כאן באטלנטה 1996, דווקא כשעמדו לרשותי כמעט כל הכלים הטלוויזיוניים המיטביים, דווקא אז שני הג'ודוקאים המצליחנים האלה מאולימפיאדת ברצלונה 1992 נכשלו כליל ולחלוטין בתחרויות הג'ודו באולימפיאדת אטלנטה 1996, והודחו כבר בשלבים המוקדמים של המאבקים. זאת אחת הסיבות מדוע אני מנסח בניתוח הזה את מינויו של מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור כלהלן ומשתמש במונח – מזהיר ! ניהול הופך למזהיר בשעה שהמנהל משתמש בנבונות שכלית ורגשית שלו מול עובדיו ולא בדורסנות בכוחו הפיסי. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור הגיוני שידע לשקול ולחשוב וגם לחלוטין לא צר עין. הוא לא דרש מעצמו להשתמש בכוח הניהול בעניינים שנויים במחלוקת אלא ביקש לעשות זאת באמצעות מחשבתו, ניסיונו, ויכולת השכנוע שלו. זה המון. בכך ביצר את עמדת הניהול שלו. גם מן ההיבט הזה הוא היה במידה רבה משכמו ומעלה. התיעוד המצולם המצ"ב מאולימפיאדת אטלנטה 1996חיוני מפני שהוא מהווה הוכחת שינוי מוחשית שאפשר למדוד אותה בעין. אימות – אסמכתא המעיד שאפשר לעשות זאת אחרת ואשר נוגעת להתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת ההיערכות הטכנולוגית לקראת משימת כיסוי רבת ממדים וממושכת של המשחקים האולימפיים.

atlanta 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC באטלנטה. אנוכי יחדיו עם המפקח הטכני המצוין שלי אלי קרייתי (מימין). עם אלי קרייתי ושכמותו אינך יכול להפסיד במלחמות טלוויזיה. מאחור שלושת השעונים המציגים את הזמנים בישראל, אטלנטה, ו- GMT. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

atlanta 2

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. אלי קרייתי בסוויטת עריכת ה- ENG במשרד ההפקה, התקשורת , והשידורים של ערוץ 1 ב- IBC באטלנטה. אהבתי אותו והערכתי אותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

atlanta 3

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. זהו צוות ה- ENG שלי בטרם יציאה לאחת ממשימות הצילום של הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : הכתב אמיר בר שלום, הצלם טיבי סלומון, איש הקול יצחק "איציק" כהן, התאורן אבי טובול, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

atlanta 4

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. סוויטת עריכת ה- ENG שלנו ב- IBC באטלנטה 1996. כתב ה- ENG אמיר בר שלום (קרוב למצלמה, כתב חרוץ, בעל ידע, מהיר, וזריז), העורך דני בכר (במרכז), ו- אנוכי. טכנולוגיה כה בסיסית של מכונות עריכה ל-כתבות ENG לא עמדה לרשותי ולרשותו של הצוות שלי באולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

atlanta 5

טקסט תמונה : יולי 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. אנוכי (קיצוני משמאל) מקבל חלק מהצוות שלי עם הגעתו מישראל לשדה התעופה הבינלאומי של אטלנטה. הוועדה המארגנת של המשחקים הקימה אולם ענק בשדה התעופה הבינלאומי באטלנטה לצורך הפקת Accreditations (תגי זיהוי מיוחדים) וחלוקתם לאלפי עיתונאי הטלוויזיה, הרדיו, והעיתונות הכתובה המגיעים לעיר לצורך סיקור המשחקים. להלן זיהוי האנשים הממתינים לקבלת ה- Accreditations משמאל לימין : אנוכי, השדר אורי לוי, השדר זוהייר בהלול, המפקח הטכני אלי קרייתי, איש הקול בצוות ה- ENG איציק כהן, עורכת ה- ENG מסקטור העיתונאים אסתר לווין (מוסתרת), ואבי טובול התאורן בצוות ה- ENG. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

atlanta 6

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. אני ניצב ב- Master Control הענק של קבוצת הטלוויזיה AOB 1996 המלמד משהו על סדר הגודל של הפקת טלוויזיה אולימפית. (ארכיון יואש אלרואי, כל הזכויות שמורות).

היה לי עונג טלוויזיוני צרוף לעבוד ב- 1996 תחת הנהגתם של מנכ"ל רשות השידור מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאּום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יָאִיר שְטֶרְן. לא היה מקום להשוות את תנאי הפקת אטלנטה 1996 לאלה הדַלִים של ברצלונה 1992. ציבור צופי הטלוויזיה מרוחק מדרכיה המסועפות של התנהלות תעשיית הטלוויזיה העָנֵפָה (מאוד). הציבור איננו מעניק שום תשומת לב לאיכות מנהיגות הטלוויזיה. זה לא מעניין אותו. הוא מתעניין בשָלָט שלו, מה יניב ה- Remot Control שלו מכורסת הטלוויזיה שלו בסלון ביתו , ואיזה חומרי טלוויזיה יצוצו מהמרקע שלו. התוצר הסופי, לוח השידורים, הוא פועל יוצא של סדר טלוויזיוני שכופה הנהלת רשות השידור ומוסד הטלוויזיה, ומותנה בממון אולם גם במנהיגות כנה בעלת יושרה. זאת האחריות שלה ובאחריות הזאת אני התעניינתי.

yoash 6

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אנוכי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בלשכתו בעת התכנון המוקפד של שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996. מצאתי בו כל הזמן בן ברית ישר, הגון, ונאמן, בעת הפקת שידורי הספורט האולימפיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הפקה וניהול שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה בארץ והבינלאומית הם ביסודם מורכבים ומסובכים. הם גם יקרים מאוד כלכלית וכספית אולם יוקרתיים ועתירי רייטינג מאין כמותם. הם מהווים חלק פָּאזֶל חשוב ומרכיב בעל ערך בסך התמונה הכוללת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 5

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 1996. זהו מסמך הצל"ש, מכתב הערכה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת אטלנטה 1996. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת לפני 27 שנים : חטיבת הספורט בראשותי והטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 מסקרת בשידורים ישירים את קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. הציבור בישראל לומד להכיר את ספורט הג'ודו ולומר בע"פ את מונחי הג'ודו היפניים יוקו, וואזארי, ואיפון.

בחזרה לאולימפיאדת ברצלונה 1992. אוּרי לֵוי למרות שלא הבין ולא הכיר בתחילה את ספורט הג'ודו, שידר ישיר בהיקף מלא וברמה מניחה את הדעת פחות ו/או יותר את כל תחרויות הג'וּדוֹ האולימפיות בהשתתפות יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. הוא היה בר מזל משום שלצדו ניצב הפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק אלוף ישראל בג'ודו במשך שנים רבות. שניהם, אוּרִי לֵוִי ויוֹנָה מֶלְנִיק, היו שדרי הטלוויזיה הראשונים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכו לשָדֵר הצלחות אולימפיות של ספורטאים ישראליים שהסתיימו בהענקת מדליות על דוכן המנצחים. נחמה פורתא אולי. קרבות הניצחון של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המוכשר (כולם ב- Ippon) הסבוּ קורת רוח והנאה רבה במידה לא מועטה בניגוד לאלה של יָעֵל אָרָד. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה ג'וּדוֹקָא – ווירטואוז וכריזמטי, ובעל יוזמה נהדרת ו-יכולת התקפית מרשימה, הטוב ביותר בעולם בעת ההיא במשקלו (71 ק"ג). מזל רע והפכפכות המקצוע מנעו ממנו לזכות במדליית הזהב. הוא ניחן בכוח פיזי רב, קואורדינציה נהדרת, וחכמת מלחמה. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה תכסיסן מבריק שסיים את מאבקיו נגד מתחריו באִיפּוֹנִים מפתיעים (מקביל למלאכת נוֹק אאוט באִגרוף). תענוג היה לצפות בקרבותיו של ג'וּדוֹקָא כה כשרוני ומתוחכם . יָעֵל אָרָד לעומתו הייתה ספורטאית ג'ודו אפופת אמביציות אך משעממת ו- נטולת ברק . הקרבות של יָעֵל אָרָד היו פסיביים וחסרי דִמְיוֹן למרות הצלחתה המוכחת . בקרב חצי הגמר המכריע של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) אירעה לשניהם תקלה בהבנת מפת הקרב וזיהוי המנצחת בקרב הזה בשידור הישיר. ייתכן שלא באשמתם מפני שהם לא ישבו בעמדת השידור בהיכל הג'וּדוֹ בהיכל בְּלָאוּגְרָאנָה. הפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק שהיה דומיננטי בשידור הישיר של הקרב ההוא יָעֵל אָרָד – פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (לעומת השדר המוביל שלו אוּרִי לֵוִי) קרא את מפת הקרב הפוך ושונה לחלוטין משופט הקרב. הוא הושפע מהיוזמה ההתקפית שנקטה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ומשְפַת תנועות הגוף והנפת הידיים שלה אל על , ו- שידר כלהלן : "…הנה תרגיל הנגד של פראוקה אייקהוף…וואזארי – וואזארי עכשיו לטובת פראוקה אייקהוף…וואזארי – וואזארי…זהו תרגיל הנגד של פראוקה אייקהוף שדיברתי עליו קודם…פראוקה אייקהוף קיבלה איפון בתרגיל הזה…פראוקה אייקהוף ניצחה את הקרב באיפון…חבל מאוד…". אורי לוי החרה – החזיק אחריו, "…ניצחון לפראוקה אייקהוף שניצחה את הקרב באיפון…". על הלוח האלקטרוני היה כתוב אִיפּוֹן (Ippon) והכתובת ISR (ישראל) ריצדה, פירושו של דבר שיָעֵל אָרָד נציגת מדינת ישראל ניצחה, אולם שניהם ששידרו Off tube, אחד מברצלונה והשני מירושלים , לא שמו לב לכך לעובדה הזאת, עד שהמראות על המִזְרָן השתנו ושפת הגוף של יָעֵל אָרָד הומרה בשביעות רצון, חיוכים, ועליצות – בגלל שהוכרזה כמנצחת. שניהם שידרו כאמור את הקרבות רק מהמוניטור, ולא זִיהוּ ברגע הראשון בקרב השנוי במחלוקת ההוא את ניצחונה של יָעֵל אָרָד, וקבעו על פי הבנתם שהזוכה בקרב היא דווקא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. זאת הייתה טעות זיהוי ושגיאה של השניים בשידור ישיר Off tube. יוֹנָה מֶלְנִיק היה הראשון שהתעשת באולפן בירושלים והבין כי נוצר כאן מצב חדש, ותמה בקול, "…רגע אבל מי ניצחה כאן יעל או אייקהוף…? ואוּרִי לֵוִי בעמדת השידור Off tube ב- IBC בברצלונה, הֶחְרָה – החזיק אחריו ו-המשיך אותו, "יעל ניצחה היא העפילה לגמר…מובטחת לה מדליה אולימפית מזהב או כסף…".

אוּרִי לֵוִי לא היה אָשֵם. וודאי לא הפרשן שלוֹ יוֹנָה מֶלְנִיק. לא הם בחרו להיעדר מעמדת השידור בהיכל הג'ודו ב- בְּלָאוּגְרָאנָה (במרכז ברצלונה על הדיאגונאל של העיר היפה, ההומה, והסואנת), כדי להתיישב איש – איש בעמדת השידור Off tube החַלוּפית שלו. זה במרכז השידורים ב- IBC בברצלונה והשני בירושלים. אני הוא האיש שנושא באחריות. אני כפיתי על שניהם לשָדֵר כך מכורח הנסיבות הארגוניות והטכנולוגיות שקדמו לשידורי ברצלונה 1992 משום שלא הייתה לי שום ברירה אחרת. בפוסט מס' 462 הוסבר כי בשל היעדרו של יו"ר וועד מנהל לרשות השידור עד ל- 16 במארס 1992 (לבסוף התמנה לתפקיד הרם עו"ד מִיכָה יִנוֹן) לא ניתן היה לי לחתום על הסכמים כספיים עם ה- EBU מחד, ועם RTO 1992 מאידך, לצורך Booking מוקדם מראש ורכישות טכנולוגיות לטובת ההפקה שלי, ביניהן עמדת שידור בהיכל בְּלָאוּגְרָאנָה שהיה ממוקם על הדיאגונאל ב- ברצלונה 92' (מרוחק כ- 3 ק"מ מה- IBC) בו נערכו תחרויות הג'ודו לגברים ונשים . קבוצת הטלוויזיה הספרדית RTO 1992 ייחדה לסיקור תחרויות הג'ודו 10 (עשר) מצלמות וכ – 85 (שמונים וחמש) שעות שידורים ישירים של מקצוע הספורט ההפכפך הזה. משבקשתי במארס 1992 מ- EBU ו- RTO 1992 לשריין לי עמדת שידור תמורת תשלום של כ- 3200 (שלושת אלפים ומאתיים) דולר נאמר לי כי איחרתי כבר את המועד וכי כל 47 (ארבעים ושבע) עמדות השידור של הטלוויזיה ב- בְּלָאוּגְרָאנָה נמכרו.

לקראת סיום הקרב נקטה פְרָאוּקֶה אֵייקְהוֹף ביוזמה התקפית. היא הצליחה תוך כדי לְפִיתַּת יָעֵל אָרָד לגַלגֵל ולהטיל אותה על המזרן. זה היה Ippon. הקרב הסתיים. בטרם קמו שתי היריבות וסידרו את מלבושן שידרה שפת הגוף של פְרָאוּקֶה אֶיְיקְהוֹף שמחת ניצחון בעוד יָעֵל אָרָד נראתה שכובה לידה ומשלימה עם ההפסד ומַר גורלה. אך השופט שהופיע בתמונת הטלוויזיה חשב אחרת מפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. הוא העניק את הניצחון ליָעֵל אָרָד, וקבע שלמרות הפעולה ההתקפית של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף נגד יָעֵל אָרָד, הרי שהג'וּדוֹקָא הגרמנייה הכניעה את עצמה כשכתפיה שלה נגעו במִזְרָן תוך כדי הגלגול על המזרן בטרם פעולת הכנעתה הסופית את יָעֵל אָרָד, והיא זאת שחטפה בסופו של דבר Ippon. באותו חלקיק השנייה המכריע שבו השַדָּר אורי לוי והפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק התרשמו מניצחונה של הג'וּדוֹקָא הגרמנייה הם איבדו לרוע המזל את הקשר עם השופט המרכזי ולוּח התוצאות הסמוך למזרן . שידור ה- Off tube היה בעוכריהם. אולי צֶוֶות השידור שלי לא יכול היה לראות את השופט מסמן בידו ומעניק ניצחון ליָעֵל אָרָד ולכן טעה בזיהוי המנצחת. אורי לֵוי ויוֹנָה מֶלְנִיק תקנו את עצמם כעבור שנייה בשמחה אך היה בדברי התיקון יותר משֶמֶץ של תימהון.

אורי לוי היה שַדָּר ג'וּדוֹ חסר ניסיון לחלוטין בתחום. לא היו שדרני ג'ודו בארץ וודאי ברמות אולימפיות. אף על פי כן נחשב לאחד מטובי השדרים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקצועות האולימפיים הקטנים. בהיותו שַדָּר נבון הוא השתלט פחות ו/או יותר כמעט על כל ענף ספורט לרבות הג'ודו. יוֹנָה מֶלְנִיק העזר כנגדו היה אלוף ישראל בג'וּדוֹ במשך שנים רבות ואחד מאוֹשְיוֹת הג'ודו של ענף הספורט הזה במדינת ישראל. הוא נחשב בעיני לבר- סמכה מספר אחת בארץ. זאת הסיבה שהוֹשבתי אותו על כֵּס הַפַּרְשָן. כשהתבוננתי בהמשך השידור הישיר בפניה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף עומדת שם על המִזרָן המוּמה ונדהמת מהחלטתו של השופט המעניק את הניצחון הסופי (Ippon) ליָעֵל אָרָד, נראתה לי הבנת מהלכי הקרב שלהם וטעותם ב- זיהוי המנצחת כמומחי ג'ודו, תמוהה פחות. לפתע היא נראתה בכלל הגיונית ואפשרית. עובדה שפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף חשבה כמו השדר אוּרִי לֵוִי והפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק ש- הניצחון מגיע לה ונלקח ממנה שלא בצֶדֶק ע"י שופט שלא קרא נכון את היוזמה ואת תכסיס ההתקפה שלה. היא עמדה שם נדהמת, מובכת, מאוכזבת עד עמקי נשמתה, מפנה מבטי תימהון ואכזבה תהומית לכל הצדדים, ואיננה מבינה את פשר החלטת השופט להעניק את ה- Ippon ליָעֵל אָרָד שלא תרמה שמץ מיכולתה ומיוזמתה לאותו ה- Ippon שהשופט התכוון אליו וסיים את התחרות. פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף טענה בלהט שהיא זאת שהייתה אקטיבית, יוזמת, והוֹבִילָה את תרגיל ההתקפה שלה בעוד יָעֵל אָרָד הייתה פאסיבית ומוּבֶלֶת, ולכן היא לא הייתה יכולה לזכות בניצחון.

יָעֵל אָרָד העפילה לתחרות הגמר במשקל 61  לנשים נגד הג'וּדוּקָה הצרפָתייה קָתֵּרִין פְלוֹרִי . קרב הגמר המשעמם היה שווה כוחות לחלוטין והוכרע על פי החלטת השופטים. שתי הטוענות לכתר נעדרו כל ברק, יוזמה, ודִמיון. בסופו של הקרב חסר ההשראה העניקו השופטים את הניצחון לקָתֵּ'רִין פְלוֹרִי. יָעֵל אָרָד שהייתה שווה זָהָב הסתפקה במדליית הכסף. הֵישֵג ספורטיבי אישי עָנָק ששוּדָר ישיר והגיע לשיאו בטקס הענקת המדליות. יָעֵל אָרָד ניצבה מאוד נרגשת על דוכן מספר שתיים לובשת בגד אימון של Nike כשכל חבריה למשלחת הישראלית לובשים בגדי אימון של adidas. אי אפשר היה שלא להבחין גם בהתרגשות בקולם של אורי לֵוי ויוֹנָה מֶלְנִיק.

באותו לילה וגם בימים שלאחריו הענקתי זמן מסך רב במסגרת השידורים האולימפיים להישגה של אלופת הג'וּדוֹ יָעֵל אָרָד בפרט ולענף הג'וּדוֹ הבלתי מוכר והבלתי פופולרי במדינה שלנו בכלל. ביקשתי גם את אנשי צוות צילום ה- ENG שלי, הכתב איציק גליקסברג, ו- הצלם הוותיק שרגא מרחב, איש הקול איציק כהן, והתאורן יוסי מוּסַן לערוך כתבה נרחבת וריאיון מקיף עם גיבורת הספורט הישראלי החדשה באותה העת. יָעֵל אָרָד הביאה את המדליה האולימפית הראשונה לעצמה ולמדינתה בדיוק 40 (ארבעים) שנים לאחר שישראל החלה להשתתף במשחקים האולימפיים של הלסינקי ב- 1952. מדינת ישראל הצטרפה לתנועה האולימפית 56 שנה מאז הגה הבַּרוֹן הצרפתי פְּיֶיר דֶה קוּבַּרְטֵיין את רעיון חידוש האולימפיאדות של הזמן החדש באתונה בירת יוון ב- 1896.

yael arad 32

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992 .יעל ארד (משמאל) ניצבת מול דוכן המנצחים מספר 2 בתום תחרויות הג'ודו לנשים במשקל 61  ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. היא הייתה ספורטאית עַל , חזקה גופנית ומנטאלית, אך זכתה במדליית הכסף בסגנון משעמם וחסר השראה. על דוכן מס' 1 ניצבת כבר האלופה והזוכה במדליית זהב קתרין פלורי (Ctherine Fleury) מצרפת גם היא ג'ודוקא משעממת . ליד דוכן מס' 3 והזוכות במדליות הארד ניצבות די ז'אנג (Di Zhang בטרנינג בורדו / צהוב) מסין והרוסייה יילנה פטרובה (Elena Petrova בטרנינג לבן). הג'ודוקאית הגרמנייה פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) דורגה חמישית. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי RTO 1992).

סיבות היסטוריות מנעו מהספורטאים הישראליים חלקם מוכשרים ביותר לזכות במדליות אולימפיות כבר במשחקים הקודמים. מדינת ישראל עסוקה באופן רצוף מרגע הקמתה ב- 1948 ועד לרגע זה במלחמות עקובות מדם על זכותה לחיות בשלום וביטחון. למרות המלחמות הרבות עם מדינות ערב על עצם זכות הקיום לחיות כמדינה ריבונית במזרח התיכון, הגיעו אזרחי מדינת ישראל להישגים עצומים לא רק בהקמת צבא חזק המצויד בטכנולוגיה מודרנית איתנה, אלא להישגים שיטתיים גם בתחומי המדע, החקלאות, והאומנות. אך לא בספורט. למַעֵט הישגיה של קבוצת הכדורסל של קבוצת הפאר של מכבי ת"א באירופה מאז 1977. זכורים הטיב שני הניצחונות של מכבי ת"א ב- 17 בפברואר 1977 בווירטון – בלגיה על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקה 79:91 וב- 7 באפריל 1977 במשחק הגמר על גביע אירופה בבלגראד – יוגוסלביה , בו גברה על הקבוצה האיטלקית מובילג'ירגי ווארזה 77:78 וזכתה בכתר. אולם ראש הממשלה המנוח יִצְחָק רָבִּין ז"ל סייג זאת בניסוח מעניין וזהיר בעת קבלת הפנים שערך למכבי ת"א בלשכתו בקרייה בתל אביב ב- 24 בפברואר 1977, כשאמר כהאי לישנא : "…ההצלחה של מכבי ת"א הושגה אומנם בגלל הרוח הישראלית אך גם בגלל קצת סיוע אמריקני…". ועוד תזכורת . נבחרת הכדורסל של ישראל בהדרכתו של רלף קליין ז"ל זכתה באליפות אירופה בטורינו ב- 1979 במדליית הכסף אך מאז לא חזרה על ההישג הזה.

מדינת ישראל לא השקיעה משאבים לאומיים בספורטאים שלה. היו לה עניינים רציניים יותר לעסוק בהם. הצלחתם של הספורטאים האולימפיים הבודדים כמו הג'ודוקאים יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה באולימפיאדת ברצלונה 92', השייטים יוֹאֵל סֶלַע ואֶלְדַד אָמִיר באולימפיאדת סיאול 88', האָצָנִית אסתר רוֹט – שָחמוֹרוֹב באולימפיאדת מונטריאול 76' ו/או השחיין דַוִד מְלַמֵד באולימפיאדת מכסיקו 68' ובאולימפיאדות מאוחרות יותר חותר הקייאקים מִיכַאֵל קָאלְגָאנוֹב באולימפיאדת סידני 2000, והג'ודוקא אריק זאבי באולימפיאדת אתונה 2004 היא אישית. לממלכה חלק קטן בהישגים האולימפיים של ספורטאיה. לרוע המזל לממלכה היו גם מעט מידַי אמצעי טלוויזיה כדי להנציח את הצטיינותם על המסך. הערכתי את אורי לוי על יכולת הריכוז והשידור הישיר שלו את קרבות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 92' בתנאים מבודדים מעמדת Off Tube במרכז השידורים ב- IBC בברצלונה. זאת הייתה מעמסה קשה שהוטלה עליו . צריך להבין שקיים הבדל עצום בין שידור ממושך מהשטח הפעיל והתוסס רווי המון פרטים ומלווה כל הזמן בהתרגשויות מעמדת שידור באצטדיון לבין אותו שידור מבודד ממושך שכזה אך שנעשה מעמדת Off tube (גם אם היא מותקנת ב- IBC בברצלונה) מה עוד שהפרשן שלו יוֹנָה מֶלְנִיק ממלא את תפקידו אף הוא מעמדת Off tube באולפן בירושלים. בדידות ה- Off tube יוצרת גם עול מנטאלי. אורי לוי היה היה מנותק מהשטח. בתום השידור הישיר ההוא גם אם טעה בסיומו נתתי לו לדעת שהוא היה בסדר גמור. בסדר גמור בתנאים שנכפו עליו ועל יונה מלניק. אני חושב שאורי לוי היה בעֵת ההיא איש טלוויזיה במלוא הדרו, בעל משמעת שידור, ובמידה לא מבוטלת לתפארת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באותו לילה ביום חמישי – 30 ביולי 1992, בתום יום השידורים האולימפי הארוך סעדתי בחצוֹת הליל במסעדה ענקית במרכז ברצלונה שהוקמה ע"י חברת הלבשת הספורט הגרמנייה Adidas. זאת הייתה ארוחתי הראשונה מזה עשרים וארבע שעות. שהיתי בברצלונה היפהפייה על תֶּקֶן של עיתונאי ועורך ראשי ומנהל השידורים האולימפיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאו דווקא כפטריוט ישראלי של יָעֵל אָרָד. ביקשתי להחליף רשמים ולחקור במשותף עם אנשי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD וְ- ZDF  שהזדמנו גם הם למסעדה המפורסמת את קרב הג'ודו השנוי במחלוקת בין יָעֵל אָרָד ופְרָאוּקֶה אֵיְיקהוֹף, ומה קרה שם בעצם על פי דעתם. שַדָּרֵי ARD  ו- ZDF היו מאוחדים בדעה שנעשה עוול גדול לספורטאית שלהם. הם גם סיפרו לי, "ש- ספורטאית הג'וּדוֹ שלהם מרגישה מקופחת וחשה שהשופטים גנבו לה את הניצחון. היא מדוכאת מהפסדה ומסרבת להתראיין. היא איננה רוצה לתלות את קולר ההפסד בתירוצים שממילא אינם יכולים לשנות דבר. פראוקה אייקהוף מבקשת מהם להניח לה ועושה את ההכנות לחזור בהקדם לגרמניה". ביקשתי את הקוֹלגות הגרמניים שיאפשרו לי בזכות הקשרים שלהם לראיין אותה ולשמוע את דעתה המקצועית והאישית על אשר התחולל בקרב בינה לבין יָעֵל אָרָד , מה היא חושבת על יָעֵל אָרָד והשופטים, ומדוע היא מעריכה שהניצחון מגיע לה. זה נראה לי חשוב מן ההיבט של הדיווח העיתונאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לציבור הצופים שלנו בארץ. הם הבטיחו לשמור עִמִי על קשר במידה ופְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף תשנה את דעתה. אך הג'וּדוֹקָא הגרמנייה המאוכזבת שָבָה נסערת למחרת לארצה. היא חשה שנשדדה ע"י השופט, אותו השופט שהעניק את ניצחון ליריבתה יעל ארד. לא הצלחתי לשוחח עמה.

barcelona 92 40

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. אני מתארח במאהל רשתות השידור של ARD  ו- ZDF  שדיווחו לי את תחושות מפח הנפש של הג'ודוקאית הגרמנית פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) לאחר שנוצחה ע"י יעל ארד. היא חשה מנצחת ולא מנוצחת והרגישה שהשופט בקרב הזה גזל ממנה את הניצחון . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי, איש לא מזוהה, צלם ה- ENG שלנו שרגא מרחב (שלישי מימין), איש לא מזוהה המפיק שלי אמנון ברקאי (שני משמאל), יוסי מוסן איש התאורה בצוות ה- ENG (קיצוני משמאל) וכאמור שני מארחים גרמניים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

למחרת יום שישי – 31 ביולי 1992 זכה אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה במדליית הארד במשקל 71 ק"ג בג'ודו לגברים. הוא עשה זאת בסגנון ווירטואוזי מרשים . הוא הכריע בזה אחר זה את מתחריו באִיפּוֹן (Ippon, מונח המקביל ל- knock out באִגרוף) ואך כ- פֶסָע היה בינו לבין מדליות הכסף והזהב . אי אפשר היה שלא להתרשם מהכישרון העצום החבוי בו. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה ג'וּדוֹקָא יצירתי מלא קסם. מצלמות הטלוויזיה של RTO 1992 התאהבו בו. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה זכה במדליית האָרָד המשותפת עם הג'וּדוֹקָא הדרום קוריאני הון צ'ונג (Hoon Chung). במדליית הזהב זכה היפני טושיאיקו קוגה (Toshihiko Koga). במדליית הכסף זכה ההונגרי ברטאלאן הייטוש (Bertalan Hajtos). כמנהל שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 הענקתי מטעם עצמי את מדליית הזהב האישית שלי לאוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. קרבות הג'וּדוֹ ההתקפיים מלווים ביוזמה רבה ו- תכסיסים שלו באולימפיאדת ברצלונה 1992 לא יישכחו.

barcelona 92 41

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. זהו הג'ודוקא אורן סמדג'ה ג'ודוקה ווירטואוז ישראלי, עונד את מדליית הארד בתום תחרויות הג'ודו לגברים במשקל 71 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. הוא העניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולצופיה כמה רגעי אושר בלתי נשכחים. התמונה מאפשרת להבחין כי על החזה שלו בצד ימין מתנוססת פרסומת של חברת adidas ששימשה הספונסר הרשמי שח המשחת הישראלית לאולימפיאדת ברצלונה 1992. (התמונה באדיבות הוועד האולימפי הישראלי והבינלאומי).

אורי לוי צרח בהתרגשות בקולו הגבוה והצווחני למיקרופון לאחר זכייתו של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה במדליית הארד, "מַבּוּל של מדליוֹת". אין ספק שזאת הייתה נקודת מפנה דרמטית בהשתתפות הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים. היה זה מחזה מרנין ומשובב נפש שנפל דווקא בחלקו של אורי לוי לשָדֵר ישיר עֶרֶב אחרי עֶרֶב ספורטאי ישראלי נוסף עונד מדלייה אולימפית . מתנה אולימפית נחמדה הוענקה בערב שבת לאוֹרֶן סְמַדְגָ'ה, לעם ישראל, ופיצוי לשני השדרים המקצועניים והמשקיענים שנפל בחלקם לשדר Off Tube את תחרויות הג'ודו האולימפיות, אורי לוי בברצלונה 92' והפרשן שלו יוֹנָה מֶלְנִיק באולפן האולימפי ברוממה – ירושלים. יונה מלניק היה פרשן הג'ודו הטוב ביותר בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית. יוֹנָה מֶלְנִיק מגדולי הג'ודוקאים בתולדות המדינה היה אלוף המדינה עֶשֶר פעמים במשקל 71 ק"ג בין השנים 1981- 1968. הוא זכה בהישגים בינלאומיים נאים בשנות ה- 70 במאה הקודמת, מקום תשיעי באליפות העולם בוִוינָה ומקום חמישי באליפות אירופה באתונה בשנת 1975. היה לו את הכישרון לתרגם בצורה מהירה, קליטה, ופופולרית את שפת הג'וּדוֹ לשידור בטלוויזיה. בזאת הייתה גדולתו. הייתה לי הערכה כלפיו/ יוֹנָה מֶלְנִיק הוא אחד מהג'וּדוֹקָאִים המוכשרים ביותר שקמו לישראל בכל הזמנים והיה ממניחי המסורת הלאומית של ספורט הג'וּדוֹ בארץ. יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היו מחוללי ומקימי המסורת הבינלאומית. אני חושב שבאותו הערב ההוא של יום חמישי – 30 ביולי 1992 באולימפיאדת ברצלונה 92', גם אורי לוי נפל בשבי אהבת הג'ודו. מדובר בענף ספורט אולימפי איזוטרי במידה רבה (בהשוואה לא"ק, שחייה, התעמלות, משחקי כדור, וכו') אולם מרתק, בלתי צפוי, ולעיתים גם הפכפך. מילות הסיכום שלו של אוּרִי לֵוִי בשעה שיָעֵל אָרָד ניצבה על דוכן המנצחים בברצלונה 92', "…יעל ארד מובילה את הספורט הישראלי לפסגות חדשות…", חתם את הערב האולימפי ההוא הבלתי נשכח.

מי תיאר לעצמו שאומנות הלחימה שייסד היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano) שחי ביפן בשנים ההן של 1938 – 1860 ונחשב לאבי תורת הג'ודו המודרני, תהפוך לענף ספורט אולימפי כה מצליח ופופולארי דווקא בישראל. הג'ודו הוא ענף ספורט קונקרטי יפני שתואם את תרבותה של המדינה . עד תחילת שנות ה- 60 עסקו בו רק היפנים . באורח פלא הוא הפך לספורט בעל תפוצה בינלאומית וחדר גם לישראל. אחת הסיבות להצלחת הענף שקנה לו אחיזה איתנה במדינות רבות באירופה, בקובה, וגם בישראל הוא זכייתו של הג'ודוקא ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק במדליית הזהב במשקל פתוח באולימפיאדת טוקיו 1964. זכייתו של אָנְטוֹן חֵייסִינְק במדליית הזהב ובתהילת ג'ודו כבירה באולימפיאדת טוקיו 1964 שברה את הטאבו של היפנים על הג'ודו. הג'ודו התפתח יפה בישראל והפך לענף ייצוג נכבד בזירה הבינלאומית. מי האמין שהג'ודוקאים הישראליים ובראשם יעל ארד, אורן סמדג'ה, אריק זאבי, ירדן ג'רבי, ורבים אחרים יזכו בכ- 70 מדליות בתחרויות הג'ודו באולימפיאדות, אליפויות העולם, ובאליפויות אירופה. מדובר בתופעה יוצאת דופן באקלים הספורט הישראלי.

gigoro

טקסט תמונה : זהו היפני ז'יגורו קאנו (1938 – 1860) אבי תורת הג'ודו המודרני שהיה גם חבר בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מ- 1909 ועד 1938. מי תיאר לעצמו שספורטאים ישראליים לא מעטים יבקשו ללכת בדרכו. ז'יגורו קאנו (Jigoro Kano) נמנה על הצוות שהעניק לג'סי אואנס את מדליית הזהב בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות NHK). 

jigoro kano

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. טקסט הענקת המדליות בתום התחרות בקפיצה לרוחק. זיהוי הנוכחים הניצבים על דוכן המנצחים מימין לשמאל : הקופץ הגרמני קָארְל לוּדְוִויג "לוּץ" לוֹנְג זכה במדליית הכסף בתוצאה 7.87 מ' ומצדיע המועל יד. הקופץ האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס זכה במדליית הזהב בשיא אולימפי של 8.06 מ'. הקופץ היפני נָאוֹטוֹ טָאזִ'ימָה זכה במדליית הארד בהישג של 7.74 מ'. זיהוי אנשי הצוות האולימפי העומדים מאחורי הדוכן מימין לשמאל : צלם (כורע) מהצוות של לני ריפנשטאהל, יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר קָארְל דִים, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (נחשב לאבי תורת הג'ודו ביפן), ונשיא הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר תֵּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד. (Olympiazeitung 1936).

תזכורת לפני 27 שנים : 1992הג'ודוקא יעל ארד, הפוליטיקה הישראלית, שרת החינוך שולמית אלוני וסגנה מיכה גולדמן, אנוכי מנווט ו-מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והעורך הראשי והמפיק הראשי של שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992, והג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף יריבתה של יעל ארד.

ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992 ערכתי, הפקתי, ושידרתי בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב תוכנית סיכום שנתית בת שעה של שנת 1992 במסגרת "מבט ספורט". מטבע הדברים ייחדתי את מרבית זמן התוכנית להצלחתם המזהירה של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמָדְגָ'ה באולימפיאדת ברצלונה 1992. הזמנתי אותם להתארח באולפן השידור. יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היו גיבורי מִשְדָר הטלוויזיה ההוא "מבט ספורט" בו ביקשתי גם לבדוק מה קרה בדיוק בקרב השנוי במחלוקת ההוא בין יָעֵל אָרָד לפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. זה נראה לי חשוב להשלים עכשיו את התמונה העיתונאית שהחסרתי ב – 30 ביולי 1992 בעת אולימפיאדת ברצלונה 1992. בפוסט מס' 462 דיווחתי לקוראים כי בתום הקרב ההוא באולימפיאדת ברצלונה 1992 ב- 30 ביולי 1992 בו הפסידה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ליָעֵל אָרָד, הג'ודוקא הגרמנייה נטשה עוד באותו ערב את המשלחת הגרמנית , עזבה את ברצלונה ושבה לגרמניה אפופת ייאוש ומאוכזבת מאוד מפני שחשבה שנעשה לה עוול וחשה כי נשדדה ע"י השופט. רציתי לראיין אותה ולבקש את תגובתה כמפסידה בקרב השנוי במחלוקת ההוא אולם אנשי ARD ו- ZDF בברצלונה השיבו לי כי הדבר בלתי אפשרי מפני שהיא כבר חזרה לגרמניה עצובה והמומה. יצרתי קשר מחודש עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בדצמבר 1992 באמצעות ZDF. חמישה חדשים אחרי הפסדה ליָעֵל אָרָד נֵאוֹתה לשחזר לי בשיחת טלפון את אשר חשה ביום חמישי ההוא ב- 30 ביולי 1992 על מִזְרָן הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה בקרב השנוי במחלוקת נגד יריבתה הישראלית. היא הייתה עכשיו רגועה ולא היססה בסוף השיחה לחלוק שבחים ליָעֵל אָרָד. ביקשתי לראיין אותה באמצעות צוות צילום של רשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF  והיא הסכימה. מנהל חטיבת הספורט של ZDF אוֹסְקָר וָוארְק המנוח (Oskar Wark) נזעק לעזרתי והפיק את הריאיון הטלוויזיוני עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף על פי בקשתי. הכתבתי לו את השאלות שלי מישראל. הוא שאל והיא פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ענתה לצוות הצילום הגרמני את מה שענתה כפי שתקראו מייד. האמת הפנימית שלה בה האמינה בכל ליבה וצניעותה כספורטאית שָבוּ את לבי. האמנתי לה מה עוד שהיא התייחסה בכבוד ליעל ארד ולא קיטרה. פראוקה אייקהוף התגלתה לי כאישיות הגונה ומהימנה. עובדת קיום הריאיון העיתונאי עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) בה סיפרה בכֵנוּת ובשקט נפשי רב כיצד נגנב ממנה הניצחון באולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י השופט, היוותה הישג עיתונאי. הריאיון לא היה בבחינת סוד. עד כמה שזכור לי ההחלטה שלי לשדרו ב- 24 בדצמבר 1992 בתוכנית הסיכום של "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992 הועברה לידיעתה של יָעֵל אָרָד לפנים משורת הדין (זאת לא הייתה חובה שלי להודיע לה מראש) בטרם הוצאתו לפועל של מִשְדָר הסיכום ששודר כאמור ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992, ואותו הגישו יחדיו אורי לוי ומאיר איינשטיין. בשעה שיעל ארד התייצבה במערכת ת"א לריאיון ישיר בתוכנית "מבט ספורט" עם אורי לוי היא ידעה כי במקביל לעריכת הריאיון הישיר עמה בתוכנית הסיכום ההיא כי אני מתעתד ומתכנן לשדר ריאיון מוקלט עם יריבתה הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף הנוגע לאותו הקרב השנוי במחלוקת ההוא בברצלונה 92'. כאמור, כעיתונאי לא הייתי חייב לבַשֵר לה זאת. תקשורת המונים שעוסקת ודנה באירועים שנויים במחלוקת בכל התחומים, גם בתחרויות ספורט, מעניקה פתחון פה ואפשרויות תגובה לא רק למנצחים אלא גם למפסידים. צריך להסביר שוב לקוראי הבלוג כי חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עבדה בשירותה של יעל ארד ולא בשירותם של הפוליטיקאים שתמיד ניסו לבחוש בקדרה, אלא הייתה יחידה טלוויזיונית ששיקולי השידור שלה הם עיתונאיים בלבד ונקיים מכל רבב. עקרונות העיתונאות של Dignity + Integrity, יושרה, כנות, ומכובדות היו פרוסים תמיד לפניי ולא סטיתי מהם לעולם. לריאיון שערכתי באמצעות ערוץ הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF עם פראוקה אייקהוף היו שיקולים עיתונאיים טהורים בלבד . יָעֵל אָרָד פירשה זאת כבגידה בה. ואז החליטה בסופו של חודש דצמבר 1992 לגייס את שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל וסגנה מיכה גולדמן כדי להבאיש את ריחו של שדר ה- off tube של תחרויות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 1992 מר אורי לוי , ולהציג אותי כעורך לא אחראי של חטיבת הספורט רווי יֶצֶר נקמנות כלפיה. המכתב המגוחך והקטנוני היה רצוף אי דיוקים בלשון המעטה שאעמוד עליהם בהמשך הפוסט. שולמית אלוני ז"ל ומיכה גולדמן יבדל לחיים ארוכים שלא צפו באותה תוכנית הסיכום ההיא של "מבט ספורט" מ- 24 בדצמבר 1992, בחרו להתייצב באופן אוטומטי לצדה של יָעֵל אָרָד ותקפו אותי, מבלי ששמעו את הסבריי וטיעוניי. צריך להסביר כאן שוב שכשם שלא עבדתי בשירותה של יָעֵל אָרָד כך לא עבדתי בשירותם של שולמית אלוני ומיכה גולדמן. עבודתי העיתונאית שלי הייתה שקופה ונקייה מכל כתם, וכל אחד ואחת יכלו לעקוב אחריה ולבדוק את אמיתות העובדות והטיעונים שהצגתי. מכתבה של יָעֵל אָרָד אל שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל התוקף את השַדָּר שלי אוּרִי לֵוִי ואותי, ומכתביהם החוזרים החריפים הבלתי מתקבלים על הדעת של השרה שוּלָמִית אַלוֹנִי וסגנה מִיכָה גוֹלְדְמַן נגדי ונגד מדיניות השידורים שלי יובאו מייד בהמשך הפוסט הקונקרטי הזה מס' 784.

צריך להזכיר כאן במאמר לא מוסגר כי יו"ר איגוד הג'וּדוֹ בארץ מר דָוִד "דוּדוּ" בֵּן דוֹב תקף במכתב חריף ששלח ב- 12 באוגוסט 1992 למנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, את פרשן הג'ודו שלי יונה מלניק בתקופת משחקי ברצלונה 1992. דָוִד בֵּן דוֹב כתב לאַרְיֵה מֶקֶל בין השאר, כלהלן : "…הסיקור ודברי הפרשנות היו כמעט תמיד מופרכים ומהופכים…מדובר בפרשן שאמור להיות מקצועי אך הוא מנותק…". מכתבו של דוד בן דוב לאַרְיֵה מֶקֶל יובא מייד בהמשך הפוסט הקונקרטי הזה מס' 784.

yael arad 3 a

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. אורי לוי יבד"ל מגיש את "מבט ספורט" תוכנית הסיכום של 1992 יחדיו עם מאיר איינשטיין ז"ל ומראיין את האלופה האולימפית יעל ארד בעלת מדליית הכסף במשקל עד 61 ק"ג, היושבת באולפן מערכת תל אביב בקרייה. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1). 

yael arad 11 a

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב. לפני 27 שנים. מאיר איינשטיין ז"ל מגיש את "מבט ספורט" תוכנית הסיכום של 1992 יחדיו עם אורי לוי. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). 

yael arad 25

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992. שמונה בערב. לפני 26 שנים. הג'ודוקא יעל ארד מתראיינת לתוכנית "מבט ספורט" העוסקת בסיכום 1992 וגם בקרבות שלה והצלחתה הגדולה באולימפיאדת ברצלונה 1992 לרבות הקרב השנוי במחלוקת שלה נגד הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). 

yael arad 6 a

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. תמונת טלוויזיה סנסציונית. תם קרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג בין הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף לבין הג'ודוקא הישראלית יעל ארד. פראוקה אייקהוף מניפה ידיים אל על ומסמנת "הניצחון שלי" לאחר היוזמה ההתקפית שנקטה, וההטלה המוצלחת שלה את יעל ארד למזרן (על חולצת הג'ודו שלה פראוקה אייקהוף כתובות שלוש האותיות באנגלית GER, כלומר גרמניה). מצד ימין נראית בבירור על הלוח האלקטרוני הסמוך למזרן הכתובת "Ippon". יעל ארד נראית מוטלת שרועה חסרת אונים על המזרן כש- שיער ראשה מבצבץ מבין רגליה של המנצחת הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף הצוהלת. שופט התחרות חשב אחרת והעניק את הניצחון דווקא ליעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

yael arad 9 a

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. יעל ארד (בגבה למצלמה) עולצת ומפגינה את שמחתה לאחר שהוברר כי היא זאת שניצחה בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

yael arad 7 a

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. היוצרות התהפכו. יעל ארד (בגבה למצלמה) עולצת ומפגינה את שמחתה לאחר שהוברר כי היא זאת שניצחה בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

yael arad 20 a

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מביעה את תדהמתה העצומה לאחר שהשופט העניק Ippon דווקא ליריבתה הישראלית יעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

yael arad 18 a

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. יעל ארד מוכרזת כמנצחת בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף ומעפילה לקרב הגמר במשקל 61 ק"ג נגד הצרפתייה קתרין פלורי. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

יעל ארד הניחה בטרם שידור תוכנית הסיכום ההיא ב- 24 בדצמבר 1992 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית תהלל אותה – מחד, ותחביא ו/או תקטין ותצמצם את עדותה של פראוקה אייקהוף – מאידך. תגובות וראיונות של מנצחים ומפסידים באותה עת באותה תוכנית טלוויזיה הם עניין שבשגרה. אולם יעל ארד פירשה זאת אחרת לחלוטין. פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף קלקלה לה את ההצגה וחטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הלאומית, לאומית על פי תפישתה , ש- שיתפה פעולה עם הג'ודוקא הגרמנייה, טמנה לה מלכודת כפי שכתבה לשרת החינוך שולמית אלוני ז"ל, כלהלן : "…תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד כפי שנתברר לי לאחר התוכנית ע"י ראש המחלקה יואש אלרואי ושדריו עושי דברו…". דבריה של יָעֵל אָרָד כפי שנאמרו לשרת החינוך שולמית אלוני הציגו אותי כ- תכמן, תכסיסן, וטומן מלכודות. זה היה לא אמת. מעין הוצאת דיבה. לכן דבריה הבלתי נכונים לא הזיזו לי ולא הותירו עלי שום רושם. איזה טומן מלכודות ואיזה נעליים. אינני עובד בשירותן של יָעֵל אָרָד ושרת החינוך הנכבדה. לא הייתי חייב דבר לשתיהן. אני עיתונאי בן חורין ש- עובד למען מסך הטלוויזיה שלי. כמה פעמים מראיינים בטלוויזיה וברדיו אנשים כאלה ואחרים כדי לשמוע את דעתם ואח"כ מצרפים מולם מרואיינים נוספים שמתנגדים לדבריהם…? ב- 4 ביולי 1954 ניצחה גרמניה את הונגריה ניצחון סנסציוני 2:3 במשחק הגמר של מונדיאל שווייץ 1954. בדקה ה- 90 של המשחק ההוא הבקיע החלוץ ההונגרי פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) שער והשווה ל- 3:3 ובכך כפה ההארכה אולם השער נפסל ע"י הקוון הוולשי מרווין גריפיטס (Mervyn Griffiths) והשופט המרכזי הבריטי וויליאם "ביל" לינג (William "Bill" Ling) בטענת נבדל פעיל . כל גרמניה חגגה את הפתעת הכדורגל המרעישה, אף על פי כן רשת הטלוויזיה הגרמנית ARD לא חששה לראיין את פֶרֶנְץ פּוּשְקָש שטען, "כי הקוון גזל שער מהונגריה, ואילו היה מאשר אותו, אין לו ספק שהונגריה הייתה מנצחת את מערב גרמניה בתקופת ההארכה". בגרמניה לא קמה שום צעקה אז נגד ההחלטה לצרף לתמונת הניצחון הסנסציונית הגרמנית את טענותיו של הקפטן ההונגרי המוּבָס פרנץ פושקש שחלק על השופט. מכתבה של יָעֵל אָרָד לשרת החינוך שולמית אלוני צבר תאוצה ותהודה פוליטיים בקנה מידה ארצי. הודעתי לשני מנהיגיי יוֹסֵף בַּר-אֵל (מנה"ל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז) ולאַרְיֵה מֶקֶל (מנכ"ל רשות השישור דאז) כי אנוכי עיתונאי שלוקח את האחריות על עצמי וכי אין בדעתי בשום אופן להתנצל בפני אף אחד. לא בפני השרה שוּלָמִית אַלוֹנִי, לא בפני הסגן שלה ח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן, לא בפני יָעֵל אָרָד, וגם לא בפני איגוד הג'ודו. הפוליטיקאים האלה לא הזיזו לי ולא יקבעו לי את ה- Line up של המהדורה.

הנה התמליל המלא של טקסט הריאיון שערכה הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בדצמבר 1992 על פי בקשתי עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. ספורטאית מכובדת. הריאיון שודר בתוכנית הסיכום ההיא של "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992. הריאיון נערך כמובן בשפה הגרמנית ותורגם לעברית באמצעות כתוביות.

כניסה 1.

פראוקה אייקהוף : "…הייתה לי הרגשה שניצחתי, שכן כל ג'ודוקא מרגיש אם הֵטִיל ו/או הוּטַל , וכשצופים בהקלטת ה- ווידיאו הרי אני היא שהטלתי ולכן שמחתי. האולם היה כולו בעדי, הצופים שרקו ואין לומר שכולם היו הדיוטות בג'ודו. כי מי שמתעניין בג'ודו יש לו גם מושג בסיסי. וגם נשיא איגוד השופטים מסר לי לאחר מכן הודעה שבה הוא מתנצל על השגיאה הנוראה. שאלה : האם הייתה ליעל ארד הרגשה שנוצחה ? אינני יכולה להעריך זאת עתה, אך התנועות ושפת הגוף שלה מעידים על כך שהקרב לא התנהל בצורה תקינה. לא שוחחתי אִיתָּה לאחר מכן שהרי בתום הקרב אין לחלוק עוד על החלטת השופטים. כשאתה יורד מן המזרן הקרב תם, ולא ניתן עוד לשנות דבר. אך כשם שאני שמחתי, הייתה היא עצובה לאחר ההטלה. רואים זאת בהקלטת ה- Video, וגם לאחר שהוענק לה הניצחון היא לא שמחה כפי ששמח אדם כשהוא זוכה לעלות לגמר…".

כניסה 2.

פראוקה אייקהוף : "…ארבעת ו/או ששת השבועות הראשונים היו קשים. מיהרתי לעזוב את ברצלונה כיוון שהייתי מאוכזבת מאוד אך טרם שקלתי ברצינות לפרוש. בדעתי לצמצם מעט את העיסוק שלי בג'ודו כיוון שאני רוצה לסיים את לימודיי. בגרמניה טרם קם דור המשך ולו אני עדיין מצפה. אם אצליח על הרמה שלי בפחות אימונים אשתדל להישאר הג'ודוקא הבכירה בגרמניה. שאלה : האם יש לך מה לומר ספציפי ליעל ארד שהרי יש להניח שהיא תראה את הריאיון עמך ? כן אני רוצה לברך אותה מקרב לב על מדליית הכסף. גם אמרתי זאת לכתבים אחרים . לדעתי זהו הישג נפלא שיעל ארד הצליחה להשיג . היא הוציאה אותי אומנם מהמירוץ אך כך זה בספורט. אני מקווה שניפגש שוב באליפות העולם במינכן כדי שנוכל לערוך קרב גומלין במירכאות…".

yael arad 21 a

טקסט תמונה : דצמבר 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מתראיינת על פי ב'שתי לרשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בעניין קרב הג'ודו השנוי במחלוקת במשקל 61 ק"ג בו נאבקה נגד יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. על פי שיקול דעתה של פראוקה אייקהוף שופט הקרב טעה טעות חמורה כשהעניק את הניצחון ליעל ארד ב- Ippon ולא לה. (באדיבות ערוץ 1). 

yael arad 24 a

טקסט תמונה : דצמבר 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מתראיינת על פי בקשתי לרשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בעניין קרב הג'ודו השנוי במחלוקת במשקל 61 ק"ג בו נאבקה נגד יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה ההיא של 1992. על פי שיקול דעתה של פראוקה אייקהוף שופט הקרב טעה טעות חמורה כשהעניק את הניצחון ליעל ארד ב- Ippon ולא לה. (באדיבות ערוץ 1).

yael arad 28 a

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. עדות לתפארת אישית ולאומית. יעל ארד עונדת את מדליית הכסף בתום קרב הג'ודו לנשים במשקל 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992 . ספורטאית איתנה שהביאה כבוד רב לעצמה ולמדינת ישראל בדרכים משעממות. נותר לה זמן כדי לעסוק ולהיאבק בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלדעתה לא כיסתה את פועלה ותהילתה כראוי. היא הייתה אלופה אולימפית אולם סגנון הג'ודו המשעמם שלה לא הרשים אותי . (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992).

בתום שבוע משידור אותו מגזין האקטואליה השבועי "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992, תוכנית שדנה כאמור בסיכום אירועי הספורט של 1992, התבררה עדותה של פראוקה אייקהוף כמקדם חיכוך גבוה. יָעֵל אָרָד התעוררה ושלחה כתב אישום נגדי חסר תקדים בחריפותו ובסגנון הכתיבה שלוֹ לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. יָעֵל אָרָד העריכה כי תוכנית הסיכום "מבט ספורט" מאותו יום חמישי ההוא של 24 בדצמבר 1992 אמורה לעסוק רק בתהילתה מבלי לאפשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית לפתוח גם צוהר עיתונאי בכיוונה של פראוקה אייקהוף, על מנת לשמוע את הצד שלה, מה היא חושבת על תוצאות הקרב ההוא השנוי במחלוקת בין שתיהן . היא ראתה במעשה העיתונאי שלי המבקש לשמוע גם את חוות דעתה של יריבתה פרובוקציה ו- צעד של בגידה בה ואי אמון שלי בניצחונה שלא היה מוטל בספק לפי דעתה. היא פשוט לא הבינה מדוע יואש אלרואי תוקע לה בפרצוף פתאום את הגרמנייה הזאת שקוראים לה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. יָעֵל אָרָד זכתה אומנם במדליית הכסף בתחרות הג'ודו לנשים במשקל 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 92' אולם היא הצטיירה לי כאלופה מגלומנית, פתטית, בעלת אמביציות מגוחכות שחשבה כי תפקידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא לא רק להלל באופן אוטומטי את תהילתה האולימפית, אלא אני כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנווט ראשי של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל עובד אצלה. במכתב המגוחך והפתטי ההוא שהיא כתבה לשרת החינוך שולמית אלוני ז"ל נאמרו אודותיי דברים שמעולם לא אמרתי לה ל-יעל ארד. היא כתבה לשולמית אלוני כי אמרתי לה, "…כי עכשיו ההישגים שלי לא מעניינים איש ובטח לא אותו, אך כשאהיה גדולה כדבריו הם קרי הטלוויזיה יהיו אתי…". היה מדובר בשקר מחורבן. מעולם לא התקיימה שיחה כזאת ביני לבינה. היא השמיצה את השידורים האולימפיים שלנו בברצלונה 92' והוציאה את דיבתנו רעה באוזניה של השרה שולמית אלוני ז"ל כלהלן מבלי להתעמק כלל בקשיי ההפקה והסיקור האובייקטיביים של רשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלי, שניצבו בפניי בברצלונה 92', משהו כמו כוח עליון, מבלי שיהיה לי הכוח לשנותם : "…למרות תפקודה הכושל של מחלקת הספורט בתקופת המשחקים האולימפיים בשידור הנבחרת הישראלית בכלל ובשידור תחרויות הג'ודו בפרט, ולמרות ההשמצות וההכפשות שנורו כלפיי במשך חודשים מעל דפי העיתונות מצד מנהל מחלקת הספורט מר יואש אלרואי, מצאתי צורך להיענות להזמנה מתוך כבוד לטלוויזיה הממלכתית ולצופיה…", וטפטפה לעיניה של שולמית אלוני עוד טקסט מגוחך , "…תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד כפי שנתברר לי לאחר התוכנית ע"י ראש המחלקה ושדריו עושי דברו…". אפשר לחשוב איזה מלכודת מתוכננת הכנתי לה מבעוד מועד…??? בסך הכול היה מדובר ב- Line up עיתונאי תוכניתי מסודר, שכלל בתוכו לסירוגין את עדותה של המנצחת יָעֵל אָרָד וגם את עדותה של המפסידה הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹףברור שהיה מדובר בדברי שקר ובהוצאת דיבה אודותיי. אם תוכן הדברים ההם כפי שכתבה יָעֵל אָרָד קטגורית נגדי היו נכונים, הרי שעל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל הייתה מוטלת החובה לפטר אותי לאלתר מתפקידי כעורך, מפיק, ומנווט מטעמם בנימוקים שיואש אלרואי הוא עיתונאי תככן ולא אמין. הנה מכתבה ההוא של יָעֵל אָרָד לשולמית אלוני מדצמבר 1992 כלשונו [1]. אני מוכרח לומר שהאלופה האולימפית הזאת הצטיירה בעיניי כעגמומית ומעוררת חמלה משגייסה את הפוליטיקאים להתייצב לימינה ולהגן עליה. היא נראתה לי דמות ילדותית ובכיינית שבאה בטענות קטנוניות לעבודה העיתונאית הטלוויזיונית המתבקשת שלי רק מפני שראיינתי לצורכי התוכנית גם את יריבתה הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף.

(הערה : המכתב שכתבה יעל ארד לשולמית אלוני בסופו של חודש דצמבר 1992 נשלח בפקס אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ונרשם על נייר כימי של הימים ההם. היה צורך לשחזר בו אות אחר אות. לא הצלחתי לאתר את המכתב המקורי בארכיון המדינה בירושלים).

yael arad 2

טקסט מסמך (1) : סוף דצמבר 1992. זהו עמוד מס' 1 מתוך 2 של מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני (השרה הממונה על רשות השידור), בו היא מאשימה אותי בהתנכלות מכוונת כלפיה בתום תוכנית הסיכום של שנת 1992 כפי ששודרה ב- "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992. הערה : לא ניתן היה לשחזר במלואה את שורה 7 מלמטה מפני שהאותיות דהו לגמרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yael arad 3

טקסט מסמך (2) : סוף דצמבר 1992. זהו עמוד מס' 2 מתוך 2 של מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יום רביעי – 30 בדצמבר 1992

לכבוד גב' שולמית אלוני

שרת החינוך והתרבות

 לגב' אלוני שלום ,

הנדון : מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית

כשזכיתי לראשונה במקום השלישי באליפות אירופה בשנת 1989 , היה לי הכבוד להכיר את עורך הספורט של הערוץ הראשון בטלוויזיה, מר יואש אלרואי. כבר אז ידע לומר לי, שעכשיו ההישגים שלי לא מעניינים איש ובטח לא אותו, אך כשאהיה "גדולה" כדבריו, הם – קרי הטלוויזיה – "יהיו איתי".

ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992 הבנתי למה התכוון מר אלרואי. הוזמנתי לאולפן מחלקת הספורט למה שאמור היה להיות תוכנית סיכום לשנת 1992. למרות תפקודה הכושל של המחלקה בתקופת בשידור הנבחרת הישראלית בכלל ובשידור תחרויות הג'ודו בפרט, ולמרות ההשמצות וההכפשות שנורו כלפיי במשך חודשים מעל דפי העיתונות מצד מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי, הסכמתי להיענות להזמנה לבוא לאולפן השידור מתוך כבוד לטלוויזיה הממלכתית ולצופיה.

תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד – כפי שנתברר לי לאחר התוכנית – ע"י ראש המחלקה ושדריו ועושי דברו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הממלכתית ניסתה להוכיח באותות ובמופתים, תוך שהיא מעמידה אותי למשפט ציבורי, שבשרירות לבי וברשעותי גזלתי מדלייה אולימפית מגרמנייה תמימה וחביבה . כתב מטעם התוכנית יצא במיוחד להביא ריאיון אתה בנושא הזה. לרגע סברתי שאני יושבת באולפן הטלוויזיה הגרמנית וצריכה להסביר פשעים שעשיתי לציונות. ואולי כך הוא הדבר ? אולי הזכייה במדליה האולימפית אחרי שנות עבודה והשקעה אינסופית , היא עוול נוראי שהעונש עליו הוא חקירה צולבת בטלוויזיה הממלכתית, בניצוחו של – מי אם לא ? אותו שדר בעל יכולת מקצועית מפוקפקת, שהצליח לא רק להחמיץ את ניצחוני בחצי הגמר האולימפי , אלא גם לא להימצא באולם בזמן השידור, ולכסות את האירוע מהאולפן בברצלונה . האם ליחס המשפיל הזה התכוון מר יואש אלרואי שאמר לי אז, בשנת 1989, שהם "יהיו איתי" ? או שמא לאחר שהצהיר במוסף "מעריב" לפני חודשים אחדים שהוא "בנה אותי", עכשיו הוא מנסה להוכיח שהוא יכול "להרוס אותי" ?

האם עורך תוכנית כל שהיא בערוץ ממלכתי יכול להשתמש בכוחו לצורך נקמנות אישית, כאילו הייתה זאת נחלת אבותיו ? האם הוא יכול להשתמש בכלי הזה לעשות דיסקרדיטציה לספורטאית אולימפית בגלל סיבות הידועות רק לו ? כחודש לפני האולימפיאדה טלפנה אליו נורית ארד כדי לברר אם ישודרו הקרבות של מי שהוא אהב לכנות "התקווה האולימפית" ? והוא ענה לה בלי להניד עפעף, "גברת ארד, אם הבת שלך תעפיל לגמר, כל עם ישראל יראה אותה. ואם לא ממילא נקרע אותה לגזרים" . והרי הגעתי לגמר כידוע (למרות הצער של מחלקת הספורט) וגם ניסה לקרוע אותי לגזרים…למותר לציין שנפגעתי עד עמקי לבי מהיחס המשפיל של הטלוויזיה הישראלית באותו יום חמישי בערב. לא יכולתי לחלום שכך תיראה תוכנית הסיכום השנתית של מחלקת הספורט !

מצאתי לנחוץ לכתוב לך כל זאת באמונה וביטחון שתדעי לתקן את העוול שנעשה לי, ולדאוג לכך, שאף ספורטאי ישראלי מצליח  לא ייאלץ לעמוד במצב המביך והמביש שהועמדתי בו אני.

בברכה ,

יעל ארד

רחוב צביה לובטקין 1/א הרצליה

טל : 509678 – 052 

פקס : 540215 – 052

אצבע כתב האישום של הספורטאית הפופולארית והאהודה, בעלת מדליית הכסף האולימפית, שמדינת ישראל העשירה את חשבון הבנק שלה ב- 300000 (שלוש מאות אלף) שקל על פי עדות הוועד האולימפי הישראלי – הופנתה באופן אישי נגדי. המכתב ש- שוגר לשרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל שולמית אלוני ז"ל, נשען על מערכת יחסי ציבור משומנת. אם היה בו שמץ ו/או גרעין של אמת, הרי שהיווה עִילָה מספקת להקמת וועדת חקירה ברשות השידור שתביא להרחקתי ו- פיטוריי המידיים מניהול שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית  הציבורית. מכתבה של יָעֵל אָרָד היה ילדותי, שָגוּי, לא ראוי, וגם לא נכון בעובדות שכתובות בו. הייתה טמונה בו מגלומניה. בטעות חשבה שהיא עומדת מעל שיקולי העריכה העיתונאיים של תוכנית הספורט שאליה הוזמנה. נדמה היה לה שנקראה על ידי לאולפן השידור כדי לסגוד לה כפי שסגדה לה חלק מעיתונות הספורט בישראל המתחנפת והמתרפסת. יָעֵל אָרָד ראתה בריאיון שערכתי עם יריבתה הגרמנית מעֵין מתן עֵדוּת שמקומה בבית הדין, ולא מעשה עיתונאי לגיטימי, הראוי להיות משודר בתוכנית ספורט טלוויזיונית בהשתתפותה. היא ביקשה שנפאר את שמה ונשמח בחגה, מבלי לערב בה את יריבתה הגרמנית. הופעתה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בתוכנית סיכום הג'ודו של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נתפשה אצלה כאמור כמעשה התרסה מצידי, בעוד אני ראיתי בכך מסמך עיתונאי חשוב שמשלים דווקא את הישגה היוצא דופן של יָעֵל אָרָד בברצלונה. היא סברה שמשום שאף עיתון בישראל לא הביא מעולם את תגובתה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בקרב האולימפי ההוא השנוי במחלוקת ביניהן, מדוע יואש אלרואי מהטלוויזיה (הממלכתית) מתעקש לקלקל את ההצגה הפרטית שלה ומתנכל לה באמצעות ריאיון טלוויזיוני עם המתחרה הגרמנייה שבכלל הפסידה לה. השיקול העיתונאי שלי חָרה לה. ולא רק לה.

כעורך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי שלם עם עצמי. מִשְדָר הסיכום ביום חמישי ההוא של 24 בדצמבר 1992 בדק את חוקיות ההישג של יָעֵל אָרָד בצורה הגיונית ומכובדת מבלי להשבית את שמחת הניצחון של הג'וּדוֹקָא הישראלית ולבטח מבלי לפגוע בה. אֶשְנֶה ואומר כאן שוב את השקפתי העיתונאית כעיתונאי בן חורין במדינה חופשית ודמוקרטית : לא הייתי חייב ליָעֵל אָרָד דָבָר, וגם לא לשרת החינוך והתרבות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ועוזרה מִיכָה גוֹלְדְמַן נציגי שלטון הממלכה. הייתי חייב למצפוני ולצופים שלי. אני עיתונאי ראשית דבר ואינני פטריוט עִיוֵור של יעל ארד והממלכה. אוהדי יעל ארד וגם שרת החינוך בלבלו בין מהות השידור הציבורי לבין שידור לאומי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה ממלכתית או לאומית. היא רשת שידור ציבורית. זהו הבדל ענק בין שתי ההגדרות . הפסטיבלים סביב יָעֵל אָרָד היו נחמדים. סיקרנו אותם ודיווחנו עליהם אך הם ממש לא נגעו ללִבִּי. אם משהו בתוכנית הסיכום שערכתי לא נראה ולא היה מקובל על הבוסים שלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר- אל ומנכ"ל רשות השידור מר אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור, ואם שיקול דעתי היה שגוי, הרי ששניהם היו רשאים להדיח אותי. אם לא פעלתי כשורה ולא על פי האתיקה העיתונאית המקובלת יכלו לפַטֵר אותי. הם לא עשו זאת. לא כפיתי את עצמי על איש מהם. ניהלתי את מהלכיי בשקיפות יתירה. לא הסתרתי דבר מאף אחד. הכול גלוי וידוע על השולחן.

yael arad 28 a

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. עדות של תפארת אישית ולאומית. יעל ארד לבושה בבגד אימון נושא עליו את הפרסומת המסחרית Nike (בעוד הוועד האולימפי הישראלי חתם בכלל על עסקה כלכלית – כספית עם חברת ההנעלה וההלבשה הגרמנית adidas) ו- עונדת את מדליית הכסף בקרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג לנשים באולימפיאדת ברצלונה 1992. ספורטאית איתנה שהביאה כבוד רב לעצמה ולמדינת ישראל בדרכים משעממות. נותר לה זמן כדי לעסוק ולהיאבק בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלדעתה לא כיסתה את פועלה ותהילתה כראוי. היא הייתה אלופה אולימפית אולם סגנון הג'ודו המשעמם שלה לא הרשים אותי. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992).

yael arad 30

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992 . חדי העין יכולים להבחין כי יעל ארד ניצבת בטקס חלוקת המדליות על דוכן מס' 2 כשהיא לובשת בגד אימון עם פרסומת מסחרית של חברת ההלבשה וההנעלה האמריקנית Nike (בעוד הוועד האולימפי הישראלי חתם בכלל על עסקה כלכלית – כספית עם חברת ההנעלה וההלבשה הגרמנית adidas). מצלמות הטלוויזיה לא מאפשרות לשום פרט לחמוק מעדשותיהן. התייצבותה עם תלבושת Nike על דוכן המנצחים ב- 30 ביולי 1992 באולימפיאדת ברצלונה 1992 היה כמובן נושא ל- וויכוח בינה לבין הוועד האולימפי הישראלי ואיננו פולמוס טלוויזיוני. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992) . 

לא חלפו כמה ימים וכמה לא מפתיע, נחת  ב- 5 בינואר 1993 בלִשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל,  מכתב בוטה וחריף מטעם לשכת סגן שרת החינוך והתרבות מר מִיכָה גוֹלְדְמַן. הסגן הנכבד שלא צפה בעצמו בתוכנית הסיכום אך שמע שמועות וראה את עצמו כקומיסר רשות השידור, הרשה לעצמו להתבטא בסגנון בולשביקי [2]. הנה המכתב של ח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן יו"ר וועדת הספורט בכנסת וסגן שרת החינוך והתרבות, המטיל בי דופי חמור, וקובע ש- בתוכנית סיכום אירועי הספורט של שנת 1992 שערכתי והפקתי, ניהלתי משפט פומבי בהפתעה נגד יעל ארד. מכתב מדהים בחוצפתו של ח"כ וסגן שַר הרואה ברשות השידור שלוחה של הממשלה, ומתייחס לטלוויזיה הישראלית הציבורית כאגף הסברה של משרד החינוך. יוסף בר-אל ביקש את תגובתי הישירה לכתב האישום של סגן השר. השבתי לו בקצרה בעשרים וארבע מילים בכתב ידי ובדם לִבִּי, מה אני חושב על הפוליטיקאים המתערבים ברגל גסה בתכני השידור, בזו הלשון [3].

יוסף בר- אל שלום רב ,

כעיתונאי חופשי ברשות שידור ציבורית אך ריבונית ועצמאית , אני רואה את עצמי משוחרר מתשובה לאיש פוליטי העונה לשם מיכה גולדמן גם אם הוא ח"כ .

בברכה ,

יואש אלרואי

בשיחת טלפון פנימית בתוך הבניין הודעתי למנהל הטלוויזיה, "אינני מתכוון להתייחס אליו. הוא מחפש פּרסום ואני תר אחר האמת ומציב את העובדות במקום הראשון. הודע לי מה מחשבותיך". הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית אך לא לאומית. אינני עובד בשירות הממלכה. אני עובד בשירות העיתונאות במדינה חופשית כפי שאני מבין אותה.

goldni 1 72

טקסט מסמך :  5 בינואר 1993. זהו מכתבו של סגן שרת החינוך והתרבות ח"כ מיכה גולדמן להנהלת רשות השידור בו הוא תוקף אותי בחריפות ומאשים את מערכת הספורט בהתנכלות ליעל ארד. בחלקו העליון של המסמך כתבתי ליוסף בר-אל, "כעיתונאי חופשי ברשות שידור ציבורית אך ריבונית ועצמאית אני רואה את עצמי משוחרר מתשובה לאיש פוליטי העונה לשם מיכה גולדמן גם אם הוא ח"כ". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לשכת סגן שר החינוך והתרבות

ירושלים, י"ב  בטבת תשנ"ג

5 בינואר  1993 מס' – 328

שלום רב,

הנדון  :  סיקור הטלוויזיה הישראלית – יעל ארד.

בתאריך 24.12.1992 שודרה תוכנית הספורט "מבט ספורט", אשר אמורה הייתה לסכם את שנת 1992. בתוכנית זו התארחה יעל ארד , זוכת מדליית הכסף מאולימפיאדת ברצלונה. תוכנית זו, במקום לעסוק בסיכום השנה ובהצלחת יעל ארד ואורן סמדג'ה ואחרים התמקדה במשפט ציבורי, כמלכודת מתוכננת היטב , אשר הוכנה מבעוד מועד ליעל ארד.

זכותה של הטלוויזיה ואף חובתה לעסוק בכלל נושאי הספורט ולחקור ולבחון אותם, אולם אין זה תפקידה לערוך משפט – פומבי  ומה שחמוּר עוד יותר שהדבר נערך כהפתעה.

לסיום, אני מצטער שתוכנית שאמורה הייתה לסכם שנה מוצלחת מבחינת הספורט הישראלי, הפכה לתוכנית מריבה אשר אינה מוסיפה כבוד לטלוויזיה הישראלית. אבקש להתנצל באופן פומבי בפני יעל ארד.

בברכה, ח"כ מיכה גולדמן  

העתק  :

מר מיכה ינון – יו"ר רשות השידור.

גב' מיכל רפאלי – יועצת לענייני תקשורת של שרת החינוך.

אדוני סגן השָרָה הנכבד מר מִיכָה גוֹלְדְמַן על איזה תוכנית מריבה אתה בדיוק מדבר ? חטיבת הספורט איננה עובדת בשירות הממלכה וגם לא בשירות גב' יָעֵל אָרָד ואיגוד הג'ודו הישראלי. חשבתי שבזאת תם העניין. אך טעיתי. שרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל גב' שולמית אלוני ז"ל, החליטה להתערב אף היא בתכני תוכנית הסיכום של אירועי הספורט כפי שערכתי ושידרתי ב- 24 בדצמבר  1992. ההתקפות הציבוריות עלי הפכו למסע מאורגן אותו הובילה שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל. הפוליטיקאים האלה לא הבינו כי אני עיתונאי סוברני ברשת טלוויזיה ציבורית אך עצמאית. אינני עובד בשביל אף אחד אלא בעבור מצפוני ומסך הטלוויזיה וצופיו . אנוכי מהווה חולייה אחת בשרשרת הפיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . אם הבוסים שלי אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל, יוֹסֵף בַּר-אֵל, אַרְיֵה מֶקֶל, ומִיכָה יִנוֹן חושבים שמעלתי בתפקידי העיתונאי הם רשאים לפטר ולהעיף אותי לכל הרוחות והשדים. עובדה שהם לא עשו זאת והיו להם נימוקים מצוינים להעניק לי גיבוי מוחלט בסופו של דבר.

ב- 10 בינואר 1993 הגיע אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל עוד נייר מכתבים רשמי הנושא אף הוא את סמל מדינת ישראל, ומתחתיו באותיות מאירות עיניים, "מדינת ישראל – שרת החינוך והתרבות". לא פחות ולא יותר. גב' שולמית אלוני החליטה לרִיב את רִיבָה של יָעֵל אָרָד מבלי שצפתה אף היא בתוכנית הסיכום. מלכת זכויות האזרח שלה נתתי את קולי בבחירות לכנסת ב- 1973 אפילו לא אִפשרה לי את הזכות הבסיסית להסביר לה מה קרה מנקודת מבטי באותו טורניר הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992. היא העדיפה להשתלח בי מבלי לבדוק והתייצבה לימינה של יָעֵל אָרָד כאילו פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף היא מרואיינת בלתי חוקית . מעולם לא הבנתי מהיכן נטלה לעצמה שרת החינוך שולמית אלוני את הסמכות והעוז להיפרע ממני ולהתערב כפיגורה פוליטית בשיקולי העריכה העיתונאיים שלי וב- Line up התוכנית מבלי לשקול את צעדיה קודם לכן . שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל הייתה אישה נכבדה ורצינית , אולם ברגע שהיא וסגנה מִיכָה גוֹלְדְמַן תחבו את זרועם השלטונית הפוליטית וניסו להשפיע בכוח מפאת היותם לשעה קלה בשלטון על שיקולי עריכה של תוכנית ספורט – עיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – הם שניהם הפכו למגוחכים ומעוררי חמלה . הנה טקסט המכתב שלה במלואו אותו שלחה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל ואשר עותקים ממנו נשלחו למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור [4] .

yael arad 1טקסט מסמך : 10 בינואר 1993. מכתבה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בו היא תוקפת את עבודתי העיתונאית הנוגעת לכיסוי הופעתה של יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מדינת ישראל שרת החינוך והתרבות

י"ז בטבת תשנ"ג 10 בינואר 1993

לכבוד

מר יוסף בר- אל

מנהל הטלוויזיה הישראלית

רוממה – ירושלים

שלום רב,

הנדון : התעמרות מחלקת החדשות ביעל ארד.

למרות פנייתו של סגני מר מיכה גולדמן בעניין הסיקור המעליב של מחלקת הספורט את זכייתה של יעל ארד, אני מבקשת להביע את מחאתי על כך שמחלקת הספורט בטלוויזיה הציבורית, רואה לעצמה זכות לנהוג בהתנשאות , בגסות ובחוסר פרגון אלמנטרי למרואיין. הדבר חמור שבעתיים, וודאי כשמדובר באלופה צעירה שהביאה כבוד רב למדינת ישראל , לספורט הישראלי, לחברה הישראלית ולנשות ישראל. פנייתה של יעל ארד אלי מצורפת בזו, ורצוי היה שתגיע לידיעת העוסקים בספורט בטלוויזיה הישראלית. נראה לי כי לא היה מזיק לו מצאה הטלוויזיה הישראלית דרך נאותה להתנצל בפני יעל ארד.

בברכה , שולמית אלוני

העתקים :

מר אריה מקל- מנכ"ל רשות השידור.                                                                         

מר מיכה ינון – יו"ר הוועד המנהל.

יעל ארד.

שולמית אלוני ומיכה גולדמן לא צפו באותו "מבט ספורט" של 24 בדצמבר 1992. על איזה סיקור מעליב את מדברת שרת החינוך שולמית אלוני…? באמת התעמרות…? איזה התעמרות…? מה אתה אומר מיכה גולדמן…? עניין יָעֵל אָרָד הפך ל- Issue  לאומי. הואשמתי כשוֹנֵא יעל ארד ואויב הג'וּדוֹ בישראל. הציבור לא הכיר אותי ולא ידע שאני אוהב ג'ודו. לפני אולימפיאדת ברצלונה 1992 יזמתי את שידורה של כתבה נרחבת על התפתחות ספורט הג'ודו בישראל ובעולם. הג'ודו הפך לראשונה לענף ספורט אולימפי באולימפיאדת 1964 שהתקיימה בטוקיו. ביקשתי להביא בכתבה מֶסֶר לצופים שאומנם הג'וּדוֹ הוא ספורט לאומי יפני, אך הוא התפשט לכל רחבי העולם וכבש לו מקום גם בישראל. רבים ממנצחי הג'ודו אינם יפניים עוד, אלא באים מכל רחבי תבל. גם לנו יש סיכוי.

הנהלות השידור הציבורי של הטלוויזיה ורשות השידור גם יחד, עמדו לפתע במצב עדין. אַרְיֵה מֶקֶל, מִיכָה יִנוֹן, ויוֹסֵף בַּר-אֵל היו כל אחד מינוי מקצועי של הדרג פוליטי. מצד אחד העריכה אותי השלישייה מן ההיבט המקצועי, אך מאידך ביקשו השלושה לרָצוֹת  את גב' שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והתרבות שהייתה בתוקף תפקידה גם שָרָה ממונה על רשות השידור, והם היו תלויים בחסדיה הפוליטיים. הנהלת רשות השידור לא הייתה יכולה להתעלם מתביעת ההתנצלות שלה . היא דנה בעניין בכובד ראש. הודעתי לממונים עלי שאני דוחה מכל וכל את דברי ההאשמה של השרה הנכבדה. לא היה לגב' שולמית אלוני מושג על מה היא מדברת . הרי היא עצמה לא צפתה בתוכנית המשודרת, וטענותיה הבוטות כלפיי היו מבוססות על שמועות בלבד. לא היה בדעתי להתנצל בפני אף אחד ואף אחת. לא התכוונתי להשיב לפונים. לא לגב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ולא לסגן השָרָה מִיכָה גוֹלְדְמַן. גם לא ליָעֵל אָרָד. הודעתי לאַרְיֵה מֶקֶל, מיכה יִנוֹן, ויוֹסֵף בַּר-אֵל  בלשון ברורה, "אני מתכוון להסביר לכם בלבד בע"פ ובכתב כדֶרֶג המקצועי העליון שלי, את השתלשלות פני הדברים , ואת העקרונות העיתונאיים שהנחו אותי לשָדֵר את תוכנית הסיכום על הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992, כפי ששודרה. אתם תחליטו לאחר קריאת מכתבי והסברי אם אתם רוצים את ראשי ערוף תחת הגיליוטינה הפוליטית. אינני מתנצל וגם אינני מתפטר", והוספתי, "שרת החינוך והסגן שלה מכפר תבור אינם חייבים לי כלום אך גם אני לא חייב להם דבר". הנה מכתבי אל מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל כלשונו, והמתייחס למכתבה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני מ- 10 בינואר 1993 [5]. בסופו של המכתב הוספתי בכתב ידי, יוסף בר-אל, הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית ולא לאומית".

yoash 1

טקסט מסמך : 15 בינואר 1993. זהו עמוד מס' 1 מתוך 2  של מסמך התשובה שנשלח למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל כנגד האשמותיהם של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ז"ל, סגנה מיכה גולדמן, ויעל ארד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 2

טקסט מסמך : 15 בינואר 1993. זהו עמוד מס' 2 מתוך 2 של מסמך התשובה. בסופו של המכתב הוספתי הערה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, "זכור שהטלוויזיה הישראלית היא ציבורית – ולא לאומית". עם כל הכבוד לא הייתי חייב דבר לפוליטיקאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור- הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                   יום שישי- 15 בינואר 1993

אל : מנהל הטלוויזיה

מאת : יואש אלרואי

הנדון  :  מכתבה של שרת החינוך אליך מתאריך 10 בינואר 1993 בעניין יעל ארד.

ביום חמישי –  24 בדצמבר 1992, במסגרת התוכנית "מבט ספורט", בחרנו את נושא הג'ודו, לסיכום שנתי נרחב בעקבות ההצלחה הגדולה של הענף- במשחקים האולימפיים בברצלונה 1992 . במהלך התוכנית שידרנו את שני קרבות חצי הגמר, ותחרות הגמר של יעל ארד, אירחנו את יעל ארד באולפן, שידרנו את הקרבות של אורן סמדג'ה, ושידרנו כתבה נרחבת על משפחתו של אורן סמדג'ה בעיירה אופקים, ועל התפתחות הענף שם. התוכנית כולה נעשתה מנקודת מבט מפרגנת, עם מתן קרדיט בלתי מעורער לג'ודו הישראלי, ולספורטאים הישראליים שייצגו את הענף הזה במשחקים האולימפיים.

הקרב של יעל ארד בחצי הגמר בברצלונה נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף, הוא אחד מהקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות הג'ודו במשחקים האולימפיים . עסקנו גם בקרב הזה בהרחבה – והבאנו גם את נקודת מבטה של יריבתה של יעל ארד במסגרת ריאיון שצולם במיוחד עבורנו ע"י רשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF . זאת היא עבודה עיתונאית לגיטימית לחלוטין על פי כל קריטריון ומכל נקודת מבט , ונדרשת כדי להביא תמונה שלֵמָה ומלאה לצופה.

מייד לאחר הריאיון המוקלט עם פראוקה אייקהוף, קיבלה יעל ארד זכות תגובה מלאה, כמעט ללא הגבלת זמן. במהלך התוכנית לא נעשתה כל פרשנות מצד שדרי מחלקת הספורט. לא נאמר בשום צורה מי מן השתיים צודקת – כאשר שתי הדֵעות שודרו כלשונן – תוך מתן אפשרות מלאה לצופה להחליט בעצמו. הריאיון עם יעל ארד היה ענייני, מנומס מאוד, תוך מתן כבוד מלא למרואיינת, ותוך הדגשה ברורה של ההישג המרשים שבזכייה במדליה האולימפית. אנשי ושדרי מחלקת הספורט לא ניסו ולא פגעו בשום דרך בכבודה של יעל ארד. 

אנשי מחלקת הספורט משוכנעים שרבים מן המבקרים את תוכנית הסיכום המדוברת כלל לא צפו בה ומתרשמים באופן חד צדדי מתלונות בלתי מוצדקות של צד אחד (יעל ארד). אנו מזמינים את כל מי שמעוניין, לבוא ולצפות יחד עִמנוּ בקלטת התוכנית כדי להתרשם ולהביע דֵעה. כעורך ראשי אני עומד מאחורי תוכנית הסיכום, שהייתה לדעתי מקצועית, עניינית, מעניינת, ובעיקר הוגנת. אינני מוצא שום סיבה להתנצלות בפני אף אחד – בעִקבות שידור התוכנית "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992. הקלֶטֶת "מבט ספורט – תוכנית  סיכום  הג'ודו" מתאריך יום חמישי- 24 בדצמבר 1992, עומדת לרשותך לצפייה , ולרשות כל דורש אחר.

בברכה ,

יואש  אלרואי

yoash 3

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. אגף בעמדת הפיקוד שלי ב- IBC באטלנטה 96'. הג'ודוקא יעל ארד (שנייה משמאל) מבקרת עם גב' מירי נבו (ראשונה משמאל) במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC באטלנטה (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעת המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. היא לא הצליחה לשחזר את הצלחתה באולימפיאדת ברצלונה 1992, והובסה ונכשלה לחלוטין בתחרויות הג'ודו של אטלנטה 96', דווקא בשעה שעמדו לרשותי מגוון רחב יותר של אמצעי טלוויזיה כדי לתעד את הצלחתה המחודשת שבוששה לבוא. יעל ארד הייתה הג'ודוקא המשעממת ביותר שפגשתי מעודי. הסכמתי לארח אותה בעמדת הפיקוד המרכזית שלי ב- IBC באולימפיאדת אטלנטה 1996 על פי בקשתה של מירי נבו ששימשה אז דוברת המשלחת האולימפית הישראלית.  להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השדר אורי לוי, אנוכי, שדר השחייה משה גרטל (חובש מגבעת), יעל ארד, ומירי נבו. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

בטרם טיסתי עם הצוותים שלי לאולימפיאדת אטלנטה 1996 סיפר לי מנכ"ל רשות השידור שלי דאז מוטי קירשנבאום ז"ל כי הג'ודוקאית יעל ארד שאמורה ליטול חלק גם במשחקים האולימפיים של אטלנטה 96' מעוניינת להיפגש עמו בלשכתו בניין כלל בירושלים, והוא מבקש ממני את נוכחותי בפגישה הזאת. הסכמתי. לפתע תוך כדי אותה השיחה והפגישה ההיא בלשכתו ההיא בבניין "כלל" בירושלים ההוא לפני 22 שנים, הוא שאל אותי לידה של יעל ארד, "…תגיד לי יואש אלרואי אתה שונא אותה…?". השבתי לו מייד, "לחלוטין לא, אבל נאמנותי העיתונאית לרשת שלי נותרה בעינה". יותר לא ייספתי. עזבתי אותו ואותה בלשכה שלו בבניין "כלל" בירושלים ושבתי לעבודתי הקדחתנית בחטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם כזכור בשכונת רוממה בירושלים. בתחרויות הג'ודו לנשים באולימפיאדת אטלנטה 1996 הודחה יעל ארד בשלב המוקדם.

מכתב התשובה שלי להנהלת רשות השידור סתם אחת ולתמיד את מסע הרכילות הילדותי ואת כל הפיות בתוך רשות השידור וגם מחוצה לה. ביום ראשון – 17 בינואר 1993, בעקבות מכתבי, מיהר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל להשיב לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. כך כתב לה [6]. להפתעתי עמד יוסף בר-אל בלחצים הפוליטיים. כשרצה הוא היה נחמד ואיש כֵּן.

yoash 4

טקסט תמונה :  17 בינואר 1993. זהו מסמך התשובה המקורי ( + עותק סמוי לי ) שכתב מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

לשכת מנהל הטלוויזיה . כ"ד  בטבת  תשנ"ג , 17  בינואר 1993

לכבוד

גב' שולמית אלוני

שרת החינוך והתרבות

רח' שבטי ישראל 34

ירושלים 91911

הנדון :  יעל ארד  .VS  מחלקת הספורט

מכתבך מ- 10 בינואר 1993

רצ"ב מכתב תשובה מפורט ממנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי, בנושא הופעת יעל ארד במשדר הספורט המיוחד , אשר סיכם את שנת 1992, ואשר עורר את תגובתה הנזעמת של יעל ארד. המכתב מדבר בעד עצמו ולזכות הגינות מחלקת הספורט עומדת הצעתם להעביר את קלטת התוכנית לצפיית כל בורר, כולל שרת החינוך והתרבות. צר לי על שהוטחו האשמות מכל עבר בעובדי מחלקת הספורט , כולל מאנשים שלא צפו כלל בשידור (!?), ואשר הוזכרו כמקור אינפורמציה עליה הסתמכה הביקורת כלפי מחלקת הספורט .

בברכה ,

יוסף בר-אל מנכ"ל הטלוויזיה

העתק : יו"ר רשות השידור                       

מנכ"ל רשות השידור

כבר אז בינואר 1993 נשא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל את עיניו אל התואר מנכ"ל בנוסף ל- Title מנהל. בעת החתימה על המסמך הנ"ל הוא היה עדיין מנהל הטלוויזיה אך חתם כמנכ"ל. אין אוטוריטה כזאת מנכ"ל הטלוויזיה. יש מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור.

ב- 12 באוגוסט 1992 כתב יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב מכתב תלונה חריף נגדי ואודות הפרשן יונה מלניק ואשר נשלח למנכ"ל רשות השידור אריה מקל.

dudu ben dov judo 1

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1992. זהו מכתבו של יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב (עמוד 1 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אריה מקל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

dudu ben dov judo 2

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1992. זהו מכתבו של יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב (עמוד 2 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אריה מקל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992, לא שָבְנוּ יותר מעולם למְאֵירָת עמדות שידור ה- Off Tube כדי לשָדֵר את הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים. ימי קדַם משחקי ברצלונה היו ימים של עבודת טירוף בפוּל ווֹליוּם. הייתי אז כבן 54 שנים, אבל הרגשתי כבן 100, בניגוד לימים רגילים בהם חשתי והתנהגתי כבן 30. חודש לפני האולימפיאדה וחודש בתוך האולימפיאדה עבדתי 20 שעות יממה. שבעה ימים בשבוע. עכשיו בהכנות הקדחתניות לקראת השידורים שנעשו תחת לחץ זמן אטוֹמי חשבתי שאני הולך למוּת. פשוט הייתי על סף אפיסת כוחות. בנוסף לכל הצרות נפלו עלי גם העיצומים של הדירוג המשולב. נדרשתי לכתוב בכתב ידי את פקודת המבצע הסופית של ספר השידור של אולימפיאדת ברצלונה 1992. הסֶפֶר לא הודפס מעולם במכונת כתיבה. סֶפֶר השידור בן מאה העמודים חוּלַק ל- 150 פונקציות שידוּר בטלוויזיה הישראלית הציבורית , רדיו "קול ישראל", והטלוויזיה החינוכית בראשותם של יעקב לוֹבֶרְבּוֹיְם ויוֹהָנָה פְּרֶנֶר ז"ל שפינו את זמן השידור שלהם עבורנו. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המנוח אמר פעם, "להפיק את שידורי הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים זה כמו להתחרות בעצמך באולימפיאדה". הוא צדק.

את העותק הראשון של פקודת המבצע קיבל ממני מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל. הקדשתי לו בכתב ידי הקדשה מיוחדת, "מתוּכננוֹת עַל יָדִי ובאישורך 155 (מאה חמישים וחמש) שעות שידור מאולימפיאדת ברצלונה בפרק זמן של שישה עשר ימים. יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק ! בבְרכה כֵּנָה, יואש אלרואי". אחרי שעיין בפקודת המבצע – סֶפֶר השידור של מבצע השידורים, השיב לי במכתב חַם משלו, עֶרֶב טיסתי לברצלונה. הנה הוא כלשונו [7].

barcelona 92 5

טקסט מסמך :  14 ביולי 1992 . זהו המסמך המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל לפני צאת משלחת הטלוויזיה לאולימפיאדת ברצלונה 92' . "ברצוני להביע את הערכתי החמה לטיפול המעולה, למסירות והמקצועיות אשר גילית בארגון לוח השידורים , הכנת הצוות , וההפקה של כיסוי האולימפיאדה בברצלונה", כתב לי יוסף בר-אל ושלח עותקים מהמסמך למנהל שירותי הנדסה דוד יוגב, המפקח הטכני דוב גולדשטיין, והמפקח הטכני מיכה לויירר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

לשכת מנהל הטלוויזיה                                                                                                                 14  ביולי  1992

אל  :  יואש אלרואי

הנדון : אולימפיאדת  ברצלונה 1992.

ברצוני להביע את הערכתי החמה לטיפול המעולה, למסירות והמקצועיות אשר גילית בארגון לוח השידורים, הכנת הצוות, וההפקה של כיסוי האולימפיאדה בברצלונה. אני מאחל לכל הצוות דרך צלחה, ועבודה פורייה בהרמוניה וחברוּתה. אנא דאג, שאיש- איש מבין חברי הצוות יתרום את חלקו בתחום סמכותו המקצועית. ראוי לציין במיוחד שהאחריות לתקשורת תהיה בידי אנשי מחלקת הקול, על מנת להבטיח את חלקם ותרומתם המקצועית לשידור.

בהצלחה  ובברכה,

יוסף בר- אל

לא יכולתי להתייחס ברצינות למכתב הברכה המקצועי שלוֹ. הוא ידע ואני ידעתי כי נכפיתי להתחיל להפיק את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 92' מאוחר מידַי, קיבלתי מעט מידי, ועשיתי זאת בתנאים מגוחכים ועלובים. היה מוזר מאוד לנחות בברצלונה בקיץ 1992 ולגלות איזה הבדל עצום שורר בין הטלוויזיה הספרדית TVE וקבוצת הביצוע שלה RTO 1992 שהפיקה בראשות מנולו רומרו (Manuel "Manolo" Romero) את סיגנל הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 לבין הטלוויזיה הישראלית בציבורית בראשותו של יוסף בר-אל.

rto 92 book

טקסט מסמך : אולימפיאדת ברצלונה 1992. כריכת ספר השידור של RTO 1992 חשף את ההבדל העצום בכל תחום בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית TVE לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בהנהגת יוסף בר-אל ואריה מקל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 9

טקסט תמונה : 9 באוגוסט 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. רגע הסיום של הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. אני עורך ארוחת סיום חגיגית לכל הצוות במלון שלנו בברצלונה "CASTELLNOU  HOTEL", ומשיק כוס יין "לחיים" עם ידיד יקר ואָהוּב שלי  שרגא מרחב, אחד מצלמי הטלוויזיה הישראלית הטובים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. הפקת שידורי הטלוויזיה המורכבים והמסובכים ובתנאים קשים את אירועי אולימפיאדת ברצלונה 92' כמנהל חטיבת הספורט וכעורך ראשי ומפיק ראשי בספרד מטעמם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ו- מנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל, הייתה מאחוריי. נאנחתי והודיתי לאלוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון – 16 באוגוסט 1992 נערך בלשכת מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל דיון פוסט – מורטם רחב המסכם את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. בפגישה החשובה שנמשכה כשלוש שעות נטלו חלק בנוסף למנכ"ל רשות השידור אריה מקל גם מנהלי המדיה יוסף בר-אל (מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית) ואמנון נדב (מנהל רדיו "קול ישראל"), מנהל החדשות ברדיו שלום קיטל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן, המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שְלמה קוֹר ז"ל, ויו"ר וועדת הספורט של המליאה מֶנִי וָויְיצְמַן. במשך שעה ניתחתי וסיכמתי את מהלך הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. הצבעתי על החיסרון הגדול ביותר של השידור הציבורי שהפך לביורוקרטי, מסורבל, ובלתי מוכשר להתמודד במהירות יעילות עם אתגרי הפקה בינלאומיים. גם לאחר שמלאה רבע מאה לייסודה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא ורשות השידור טרם למדו להיערך מראש למבצע שידורים כל כך מורכב ומסובך כמו השידורים האולימפיים . מכאן מתחילות כל הצרות. ההיערכות הקצרצרה שנכפתה עלי היא גם קו זינוק לקשיים ביורוקרטיים וטכנולוגיים קשים מנשוא הרי גורל המשפיעים מייד על העיתונאות ותוכן השידור.

עבדנו באולימפיאדת ברצלונה 1992 בתת תנאים. בירושלים ובספרד כאחת. המחסור בעמדות שידור באִצטדיונים, שיטת השידור Off Tube המקוללת שנכפתה עלינו גם אם היא נעשית מ- IBC בברצלונה, ציוותי שידור קטנטנים, מחסור בפרשנים צמודים בענפי הספורט האולימפיים הקטנים בהם השָדָר משדר מברצלונה אך הפרשן או הפרשנית שלוֹ ישובים באולפן הספורט בירושלים, עבודת הצילום והעריכה של צוות ה- ENG הבודד בברצלונה שעבד בתנאים מבישים, ויחסי עבודה מעורערים בין העיתונאים בטלוויזיה לבין מנהלם יוסף בר-אל היוו את גולת הכותרת של הקשיים . היו גם הרבה קשיים לוגיסטיים כמו למשל שכירת הרכב לצוות ה- ENG , שהיה קטן מידי וללא מיזוג אוויר בברצלונה החמה והלחה בתקופת הקיץ . סמנכ"ל הכספים לא אישר לי שכירת VAN גדול מפני שהיה מייקר את סעיף עלות הרכבים באולימפיאדה ב- 800 (שמונה מאות) דולר נוספים. אַרְיֵה מֶקֶל, מִיכָה יִנוֹן, שְלמה קוֹר, יוֹסֵף בַּר-אֵל, ומֶנִי וָויְיצְמַן שיבחו את ההפקה ורשמו את הליקויים כלקח שראוי ללמדו , אך איש מהם לא היה עוד בתפקידו באולימפיאדה הבאה שנערכה כעבור ארבע שנים באטלנטה 1996.

yoash 7

טקסט תמונה : 16 באוגוסט 1992. חדר הישיבות של רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. אני נושא את דבריי ב- Post mortem  שקיימה רשות השידור בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. זיהוי הנוכחים בתמונה : המפיק אמנון ברקאי יושב ראשון משמאל (בחולצת פסים). בשולחן הנשיאות יושבים משמאל לימין : המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור, מנכ"ל רשות השידור מר אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מר מיכה ינון, יו"ר וועדת הספורט של מליאת רשות השידור מר מני ווייצמן (מזוקן), ואנוכי. בהמשך יושבים המפקח הטכני שלום נתנאל (משלב ידיים על בטנו), מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דוד יוגב (מרכיב משקפי שמש), וסמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר (חתוך קצת). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 8טקסט תמונה : 16 באוגוסט 1992. Post mortem של רשות השידור בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון , יו"ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ב- 30 בדצמבר 1992, המאשים אותי בהתייחסות שלילית להישגה האולימפי בברצלונה 1992.

[2]  ראה נספח : מכתבו של סגן שר החינוך והתרבות מר מיכה גולדמן למנהל ערוץ 1 יוסף בר- אל  ב-  5 בינואר 1993, המאשים  אותי בהכנת מלכודת מתוכננת היטב ליעל ארד (בעלת מדליית הכסף בג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992), בעת שידור תוכנית הסיכום של אירועי הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992, ששודרה ב-  24 בדצמבר 1992.

[3]  ראה נספח : תשובתי הקצרה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל ב- 8 בינואר 1993, הנוגעת למכתבו של סגן שר החינוך והתרבות מיכה גולדמן.

[4]  ראה נספח : מכתבה של שרת החינוך והתרבות אל מנהל הטלוויזיה יוסף בר אל ב-  10 בינואר 1993, בו מאשימה גב' שולמית אלוני ז"ל (אז שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת יצחק רבין) את מחלקת הספורט בראשותי בהתעמרות ביעל ארד.

[5]  ראה נספח : מכתבי להנהלת רשות השידור ב- 15 בינואר 1993, המסביר את עקרונות השידור העיתונאי של תוכנית הסיכום של הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992 ששודרה ביום חמישי –  24 בדצמבר 1992.

[6]  ראה נספח : מכתב התשובה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ב- 17 בינואר 1993 בעניין יעל ארד נגד מחלקת הספורט.

[7]  ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אלי ב- 14 ביולי 1992, בו הוא משבח את הכנותיי לקראת מבצע שידורי המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992.

תזכורת לפני רבע מאה של שנים: אפילוג מאוחר.

חלפו 27 שנים מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 שצבעה את שערי לבן. לא היה לי אפילו חצי געגוע לאותה ההפקה הטלוויזיונית המגוחכת ההיא תחת שלטונם של יוסף בר-אל ואריה מקל. הוברר שוב כי לא כל מנהל טלוויזיה הוא מנהיג אמת, לא כל יו"ר וועד בטלוויזיה נלחם מראש על עקרונות צודקים, לא כל מנכ"ל רשות שידור חש מחויבות עליונה כלפי השידור הציבורי ולא תמיד משקיע את מירב מאמציו בבנייה איתנה של אותו שידור ציבורי עליו הוא מופקד, ולא כל ספורטאי ו/או ספורטאית שמחזיק במדליית כסף אולימפית הוא בהכרח אישיות דגולה. ההיסטוריה המתעתעת עושה שמות בכולנו, אחרת איך תסביר שאותה יעל ארד שלחלוטין איננה עיתונאית ולא שדרנית טלוויזיה, היא זאת ש- זומנה פעמיים ע"י קברניטי שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשמש שדרנית טלוויזיה שותפה לצדו של אורי לוי ב- טקסי הפתיחה של אולימפיאדות 2004 ו- 2008…??? פס הקול של כישרון ה- Commentary המוגבל של שניהם, העיתונאות המגוחכת, והכרה ו- יכולת הזיהוי האנמית של נושאי הדגלים של המשלחות השונות – שמור בארכיון רשות השידור. ניתן לבדוק ולבחון את איכותו.

בעיצומם של מחקר וכתיבת 13 הכרכים על ידי של סדרת הטלוויזיה הבינלאומית והמקומית – ישראלית רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז שנת 1998, חיפשתי שוב ושוב בגרמניה את הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף אך לשווא. היא נעלמה. מעולם לא התראיתי עמה ולא פגשתי בה אישית. רציתי לתעד בסדרת הספרים הנ"ל את תחושותיה מאותה האולימפיאדה ההיא של ברצלונה 1992. לבסוף נחלץ לעזרתי הפרופסור הגרמני המלומד מר מאנפרד לֶמֶר. הוא איתר אותה בגרמניה בעבורי. ב- 31 באוקטובר 2012, עשרים שנים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992, יצרתי עמה קשר לראשונה. ב- 15 בנובמבר 2012 היא ענתה ושלחה לי email. היא הייתה בעיניי ספורטאית מכובדת שהעניקה מכובדות גם ליריבתה יעל ארד. ביקשתי לתעד אותה לפרק באחד מספרי הסדרה עב הכרס בן כ- 10000 עמודים, הקרוי, "הפקות חובקות ארץ ועולם" הנוגע לקורות אולימפיאדת ברצלונה 1992.

זהו מכתב / email של פראוקה אייקהוף אלי בשפה הגרמנית מ- 15 בנובמבר 2012

Sehr geehrter Herr Alroy

danke f?r Ihre Mail. Ich freue mich, dass ich Sie bei Ihrem Buch unterst ? tzen kann. Es hat mir sehr gut getan von Ihnen zu h?ren, dass Sie mich als Gewinnerin des Kampfes gesehen und dies auch vertreitet haben!.. Vielen vielen Dank! …auch, dass es?fr Sie keine Nachteile dadurch gegeben hat!

Ich werde in der n?chsten Zeit Ihrem Wunsch nach INformationen und dem Bild nachkommne. Sehr gerne sogar! Ich habe auf Grund der Fehlentscheidung mit dem Judo aufgeh?rt und mich auf die Beendigung meines Studiums konzentriert. Mehr dazu in meiner n?chstn Mail !

Ihnen ein sch?nes Wochenende und wirklich vielen Dank, dass Sie "auf meiner Seite gestanden haben"…:)

Mit freundlichen Gr??en

Frauke Eickhoff
——– Original-Nachricht ——–
> Datum: Wed, 31 Oct 2012 16:00:27 +0200
> Von: "יואש אלרוא" <alroey@bezeqint.net>
> An: 8051@gmx.net
> Betreff:

> Wednesday – October 31 2012

להלן תרגום המכתב של פראוקה אייקהוף מ- 15 בנובמבר 2012. המתרגם הוא מר יוסי ברומברגר מחיפה כלהן (השיבושים ב- email של פראוקה אייקהוף הם במקור) :

תרגום : מר אלרואי הנכבד, תודה לך על המייל. אני שמחה שאני יכולה לסייע לך בכתיבת הפרק .
מכתבך עודד אותי מאד וכן חזקה אותי הקביעה שלך שראתה אותי כמנצחת. המון תודה לך על כך , וכן מקווה אני שעובדה זו לא תהיה לך לרועץ. בזמן הקרוב, אשתדל להיענות לבקשתך ולשלוח לך אינפורמציה ותמונה. אעשה זאת בשמחה.
כתוצאה מהשיפוט המעוות ,זנחתי את העיסוק בג'ודו. אני מתרכזת כרגע בסיום לימודיי. אוסיף על כך במכתבי הבא. ולך – מאחלת אני סוף שבוע מהנה, ובאמת המון תודות על כך, "שעמדת לצדי".

בברכות ידידותיות,
פראוקה אייקהוף

הערה שלי : הסברתי לה במכתב חוזר שלא עמדתי לצדה, אלא ניצבתי לצד האמת העיתונאית הטלוויזיונית. כעיתונאי בן חורין במדינה חופשית ודמוקרטית הייתי רשאי ומחויב לתור אחרי האמת כפי שנשקפה מהמוניטור הבינלאומי ומתמונות ה-Video + ה-Audio שהפיקה הקבוצה הטלוויזיונית הספרדית RTO 1992 מיסודה של הטלוויזיה הספרדית הממלכתית RTVE. יעל ארד היא אזרחית מדינת ישראל כמוני אולם אין זה אומר שאנוכי אמור להתייצב אוטומטית לטובתה מפני ששנינו ישראליים. 

Thursday – December 27 2012

frauke eickhof 1

טקסט תמונה : פראוקה אייקהוף מ- 22 ביולי 2013. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להלן מכתבה השני / email  מס' 2 של פראוקה אייקהוף אלי בשפה הגרמנית מ- 10 בדצמבר 2012 .

Lieber Herr Alroey

ich wollte Ihnen auf Englisch antworten, doch dann w?rde es noch l?nger dauern, bis Sie Antwort erhalten. Hoffentlich k?nnen Sie diese Mail auch ?bersetzen lassen

Als ich 1992 Weltmeisterin geworden bin, war das eine ?berraschung..f?r die Welt sowie auch f?r mich…lach…ich war nach langer Krankheit wieder mit einem Vize-Europatitel in die Weltspitze zur?ckgekehrt und wollte danach Urlaub machen. Durch verletzungsbedingten Verzicht der vorgesehen Athletin bin ich 2 Wochen vor der WM eingesprungen

Zu den Spielen bin ich gefahren, um dort zu gewinnen bzw. eine Medaille zu erringen! Wie andere Sportler auch habe ich viel auf mich genommen und vieles vernachl?ssigt f?r dieses Ziel

Jael Arad kannte ich von ettlichen Lehrg?ngen, wir haben aber nie Kontakt gepflegt
Bei dem Kampf um den Einzug ins Finale habe ich FRau Arad geworfen!
Die erste Wertung gegen mich habe ich akzeptiert, Frau Arad war gut auf mich eingestllt worden! Die zweite WErtung war eindeutig mein Ippon! Wer soviel Judoerfahrung hat, sp?rt es, wenn man selber wirft oder geworfen wird! Allein an der K?rpersprache nach dem Kampf kann man sehen, dass Frau Arad nicht siegessicher feiert!
Ich dachte, damit w?re ich im Finale, ich dachte, ich h?tte den Wazaari aufgeholt und sogar den Kampf gewonnen…
Es war unbeschreiblich, als die Kampfrichter Frau Arad den Sieg …sogar nach der Beratung!!!!….zusprachen.
F?r mich ist eine Welt zusammen gebrochen! Wenn man verliert, ist das ok! Aber wenn man wegen einer Fehlentscheidung verliert,ist das sehr sehr hart!
Ich glaube, dass es verst?ndlich ist, dass ich dann 10 Minuten sp?ter im Kampf gegen die Chinesin keine Nerven mehr gehabt habe und auch diesn Kampf verloren habe

Als alle anderen Judoka mit ihren K?mpfen fertig waren, bin ich vorzeitig nach Hause gefahren. F?r 3 Monate habe ich mich zu Hause verkrochen. Niemand durfte auch nur einmal die Spiele erw?hnen. Ich bin nicht ans Telefon gegangen oder hab irgendetwas noch davon verfolgt!

Da hatte ich beschlossen mit Judo aufzuh?ren und mich auf mein Studium zu konzentrieren! Das habe ich gemacht! 1995 versuchte ich ein Come back, das national auch ohne Schwierigkeiten gelang. International beim A Turnier in Rom passierte mir aber wieder das selbe wie in Barcelona: Durch Fehlentscheidung verlor ich den Kampf um den Einzug ins Finale. Das hat mir den Rest gegeben. Bei dem Kampf um Platz 3 trat ich gar nicht mehr an! DAmit habe ich meine Judolaufbahn beendet

Das, woran ich mich positiv erinnere ist, dass mir das Publikum standing ovations machte, als ich die Halle verlie?! Mir kommen heute noch die Tr?nen, wenn ich daran denke….

Mit Judo habe ich heute nichts mehr zu tun. Habe alle Kontakte abgebrochen und will auch nichts mehr damit zu tun haben. Eigentlich wollte ich auch nicht mit IHnen reden…:)

Ich merke aber, dass es mir gut getan hat, das alles mal zu schreiben. ..zu h?ren, dass Sie auf meiner Seite gestanden haben, bedeutet mir sehr viel! Vielen Dank daf?r!

Ich nehme es den Kampfrichtern auch nicht ?bel, dass sie sich vertan haben. Ich wei?, wie schwer es ist, in Sekundenbruchteilen eine Entscheidung treffen zu m?ssen…ich stand auch mal als Kampfrichter auf der Matte..lach…und hab da gemerkt, wie verworren manche Situtationen von aus?en aussehen k?nnen.

Das, was mich getroffen hat, war Frau Arads Bemerkung, wie sie sich f?r den Kampf mit mir motiviert hat: Sie hat es als Rache an dem M?nchener Massaker empfunden. Also bitte: DAf?r kann ich doch nichts! Ok, ich wei?, dass man sich motivieren mu?, aber das habe ich nicht verstanden!

Anbei ein aktuelles Bild von mir.

Wenn Sie noch Fragen haben, stellen Sie sie mir.
Vielen Dank und liebe Gr??e

Ihre
Frauke Eickhff
——– Original-Nachricht ——–
> Datum: Thu, 22 Nov 2012 12:17:51 +0200
> Von: "יואש אלרוא" <alroey@bezeqint.net>
> An: 8051@gmx.net
> Betreff:

המתרגם הוא מר יוסי ברומברגר מחיפה כלהלן :

תרגום : מר אלרואי היקר,

רציתי לענות לך בשפה האנגלית, אלא שאז הייתה תשובתי מתארכת. אני מקווה שימצא מישהו שיתרגם לך. כאשר זכיתי באליפות העולם בשנת 1992, הייתה זו הפתעה מרעישה, הן לעולם כולו והן לי אישית. הייתי בשלב החלמה לאחר מחלה ארוכה וכסגנית אלופת אירופה בדרכה חזרה לצמרת העולמית רציתי לצאת לחופשה. בגלל פציעתה של מתמודדת אחרת שנאלצה לוותר, הוקפצתי שבועיים לפני אליפות העולם, לתחרות. נסעתי למשחקים כדי לזכות, או למצער, לזכות במדליה. כספורטאים רבים אחרים, נטלתי על עצמי משא כבד והזנחתי דברים רבים, למען מטרה זו.

את יעל ארד הכרתי ממחנות אימון קודמים אך מעולם לא נוצר כל קשר בינינו. בקרב על העלייה לגמר הטלתי את הגב' יעל ארד. את ההחלטה הראשונה כנגדי קבלתי ללא עוררין. הגב' יעל ארד הייתה מוכנה בהחלט להתמודדות נגדי. ההחלטה השנייה הייתה חד – משמעית "איפון" לזכותי. כל מי שצבר ניסיון כה רב בג'ודו, יודע להבחין כאשר הוא מטיל ו/או כאשר מטילים אותו. אפילו בשפת הגוף של הגב' יעל ארד ניתן להבחין שהיא אינה בטוחה בניצחונה.

באותו רגע חשבתי שעליתי לגמר, חשבתי שהתגברתי על ה- "ווזארי" ואפילו שזכיתי בניצחון בקרב. קשה לתאר את הרגשתי, כאשר השופט לאחר התייעצות, הכריז על יעל ארד כמנצחת. עולמי חרב עלי ! כאשר אתה מפסיד, זה בסדר, אך כאשר בעקבות החלטה שגויה אתה מובס, זה קשה לעיכול.

אני חושבת שזה מובן מאליו, ש- 10 דקות לאחר מכן, בגדו בי עצבי בקרב נגד הסינית, אותו הפסדתי. כאשר כל הג'ודוקא האחרים סיימו את התחרות , מיהרתי ונסעתי הביתה (הכוונה לגרמניה). במשך 3 חודשים נעלתי עצמי בבית, לאיש אסור היה להזכיר את הקרבות, אפילו במילה. לא עניתי לטלפונים ולא עקבתי אחר הדברים. אז החלטתי לחדול מהג'ודו ולהתרכז בהמשך לימודי האקדמיים. זאת עשיתי ! בשנת 1995 ניסיתי לחזור לרמה הלאומית, זה אפילו עלה בידי. במישור הבינלאומי,בטורניר A ברומא, קרה לי שוב אותו דבר כמו באולימפיאדת ברצלונה 1992 : בעקבות טעות בשיפוט, נחלתי מפלה שעלתה לי בעליה לגמר. כאן נפלה ההחלטה – לקרב על מדליית הארד, אפילו לא התייצבתי. בזאת סיימתי את הקריירה שלי.

על דבר אחד שעליו אני עוד היום חושבת בחיוב, הוא הקהל קידם אותי ב- Standing ovations, עובדה שעוד היום מעלה דמעות בעיני. אין לי יותר כל קשר לג'ודו. ניתקתי את כל הקשרים ואין לי כל צורך בכך. למעשה,אפילו אתך לא רציתי לדבר. מאידך, אני חשה שהיטבתי לעשות לכתוב על כך והעובדה שאתה עמדת לצידי, הנה בעלת משמעות חשובה מאוד עבורי! תודה רבה על כך !

אני אפילו לא כועסת על השופטים שקפחו אותי. אני יודעת,כמה קשה בשברירי שניות  לקבל החלטות קשות . גם אני שימשתי פעם כשופטת והרגשתי שם, עד כמה מצבים מסוימים עשויים להיות מסובכים לצופה מן הצד. הדבר שאולי פגע בי יותר מכל, הייתה ההערה של הגב' יעל ארד בדבר איך שהיא המריצה עצמה לקרב : היא רצתה לנקום את הטבח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972. אז בבקשה : האם אני אשמה בכך ? OK אני יודעת שכל ספורטאי ממריץ עצמו לפני הקרב, אך את זה אני לא הייתי מסוגלת להבין. אני מצרפת תצלום שלי. אם עוד שאלות בפיך, אנא שאל.

רב תודות וברכות חמות,

שלך – פראוקה אייקוף.

 תשובתה של פראוקה אייקהוף מ- 15 בדצמבר 2012

Dear yoash

Please call me frauke… I m sorry but I havn't any Fotos and I don't remember the names of the referees .I never saw the video of this fight!!  that hearts me too much ! But now I live a new life without judo… it doesn't metter  anymore…no Problem!
I 'm Not in trouble with jael arad but when it' s good  for you…and you feel better you are allowed to use my Words in your books and your Blog and the picture too ..best wishes to you and your family
Best reguards
Frauke
Thank you for beliving in me

יותר מ- 26 שנה חלפו מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992. אין בלבי חצי געגוע לבוסים שלי מאותם הימים וגם לא ליו"רים של וועדי עיתונות/הפקה וחטיבת ההנדסה של הימים ההם. זאת הייתה תקופת טלוויזיה מחורבנת ונקלית. אין בלבי חצי געגוע לאלופת הג'ודו האולימפית הראשונה של ישראל, אולם יש בלבי געגוע כֵּן לווירטואוז אורן סמדג'ה שלנו שהוא ביצועיסט ו- רב אמן בג'ודו, געגוע לספורטאי ולאדם אריק זאבי, ו-געגוע לירדן ג'רבי הנועזת, האמיצה, היוזמת, התוקפת, ומעוררת הערצה והשראה, וכמובן וללא ספק געגוע רב גם להולנדי ההוא מאולימפיאדת טוקיו 1964, אנטון חייסינק הבלתי נשכח ולג'ודוקא ה- הולנדי השני, ווים רוסקה. הג'ודו הוא ענף ספורט מרתק. בכל מקום.

סוף הפוסט מס' 784. הועלה לאוויר במוצ"ש – 29 בדצמבר 2018.


תגובות

פוסט מס' 784 מורכב וסבוך. עיתונאות חובבנית (1): אלי אילדיס + בוני גינזבורג בשיחה אודות שוער מכבי חיפה גיא חיימוב מפר חוק מס' 14 בספר חוקת הכדורגל באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (יום רביעי-26 בדצמבר 2018). עיתונאות חובבנית (2): עידן קוולר + בוני גינזבורג בעת חילופי דעות אודות הכדורגלן הנודד יוסי בניון דמות אנטי ספורטיבית ולא חינוכית בעליל וגם לא שחקן כזה גדול, ברדיו גלי צה"ל (יום חמישי-27 בדצמבר 2018). זקנתו מביישת את נעוריו. עיתונאות חובבנית (3): הטקס ההוליוודי של 70 לספורט הישראלי טקס נבחרי הספורט 2018 בהשתתפות שרת הספורט מירי רגב היה מגלומני ומופרך כמו נותנת החסות הממשלתית. סיקור הג'ודוקאית יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. חשתי מחויבות מוחלטת לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאמת העיתונאית, ולא לה כאובייקט שידור למרות היותה ספורטאית אולימפית ישראלית. 17 בפברואר 1977. ווירטון/בלגיה.  טל ברודי הוגה את הסלוגן הבלתי נשכח שלו: "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל". פוסט מס' 784. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש-29 בדצמבר 2018. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *