פוסט 727. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. סיכום 2017. נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה יעקב שחר. פוסט מס’ 727. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 4 בינואר 2018.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ”. את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

התחלה :

מן הראוי לעיין בספרו של פול אוליבר “101 מושגי יסוד בפילוסופיה” בהוצאת “עופרים” הוצאה לאור.

פרולוג.

אנוכי מתבונן בעָבָרִי ומאמץ היום את חוות דעתו של שלמה המלך אודות אחד מפרקי הסיום של חייו כפי שבאה לידי ביטוי בספר התנ”כי “קהלת” פרק א’, וגם את חוות דעתה של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג (Colleen McCullough, 2015 – 1937), העוסקת באחד מהשלבים החולפים בחיינו, אותה הביעה בספרה המעניין, “ציפורים מתות בסתר” (The thorn birds). הספר יצא לאור ב-1977.

טקסט תמונה : 1969. זה היה אירוע משפחתי טריביאלי שתועד מזמן על פי ספירת השנים המקובלת, אולם על פי תחושת הזיכרון האנושית שלי כאילו קרה אתמול. אנוכי עם ילדיי הקטנים, בני הבכור, היום האדריכל רועי אלרואי (מימין) ובני השני, היום פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה (משמאל). (צילום יעל תג’ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

———————————————————————————————-

פוסט חדש מס’ 727 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 4 בינואר 2018.

———————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני המודח לפניו תא”ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 727.

פוסט 727. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. סיכום 2017. נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה יעקב שחר. פוסט מס’ 727. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 4 בינואר 2018.

הפוסטים הבאים ייוחדו לאסופות שלי אודות פרקים מעידן יוסף “טומי” לפיד ז”ל מי שהיה מנכ”ל רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית שלי בשנים 1984 – 1979.

lapid 1

טקסט תמונה : שנת 1961. יוסף “טומי” לפיד ז”ל עיתונאי צעיר בן 29 ב- “מעריב” מסקר עבור עיתונו את משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן המתנהל בירושלים. הוא היה עיתונאי מבריק בעל יכולות כתיבה וביטוי מרשימים ואיש חכם שישב תמיד מאחורי שולחן מכונת הכתיבה הישנה ההיא של עיתונו “מעריב” ההוא. יוסף “טומי” לפיד מעולם לא ניהל רשתות טלוויזיה ורדיו בטרם מינויו הפוליטי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ז”ל ושר החינוך זבולון המר ז”ל. אף על פי כן ולמרות היעדר כל ניסיון מינימאלי בתחום נקרא ע”י ממשלת ישראל לעשות זאת, לפקד על רשות שידור. משהו ב- דומה ל- מ”כ (מפקד כיתה) שהתמנה לפתע להיות מח”ט (מפקד חטיבה). מדהים (!). אין דרך אחרת לכנות זאת.  עם בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1979 (החליף כזכור את מנכ”ל רשות השידור שקדם לו יצחק לבני ז”ל), מצא יוסף “טומי” לפיד איש נטול כל מומחיות בתחום, נעדר כל וותק ניהולי, שום בקיאות קודמת בענף, אפילו לא מינימום סטאז’ – מוסד שידור גדול שכלל בשורותיו 2 רשתות טלוויזיה ציבוריות עברית + ערבית ו- 2 רשתות רדיו ציבוריות עברית וערבית, העסיק 2000 (אלפיים) עובדים, ונהנה מתקציב שנתי של משלם האגרה בגובה של 1/2 מיליארד שקל. מדובר במינוי שעל פניו נראה אבסורדי לגמרי כמו הסיפור התנ”כי אודות שאול חקלאי צעיר משבט בנימין שחיפש את האתונות של אביו קיש, ושמואל הנביא הזקן הפקיד בידו את המלוכה. יוסף “טומי” לפיד ז”ל הגיע לרשות השידור חסר ניסיון אלמנטרי בהובלה, ניהוג, ו- ניהול רשת שידור ציבורית כל כך מורכבת ומסובכת רוויית עלויות כספיות וכלכליות ענקיות, אולם נשא עמו דֵעות קדומות אודות מנהיגות, תכנון, משימות שידור, וגם כ- אלה הנוגעות לחלק מ- כוח האדם העיתונאי שלה שאותו הגדיר “שמאלני” (!). מייד עם התייצבותו ב- 1 באפריל 1979 בלשכת המנכ”ל ב- “בניין החוטים” בשכונת רוממה בירושלים, פתח בקרב דֵעוֹת נגד מייסדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית “השמאלנית” בראשם מנהלה ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 84), מוטי קירשנבאום ז”ל, דן שילון, ירון לונדון, ורבים אחרים. יוסף “טומי” לפיד לא התמהמה ו- הגה את הסלוגן המפורסם שלו ההוא המגדיר את כיוון וטִיב מוֹדֶל השידור הציבורי שבראשו ניצב, בזו הלשון : “אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית אבל לא נייטראלית”. אמירה תקשורתית מנוסחת היטב שמעידה על מוצאו הפוליטי של אומרה, ואשר נשאה חֵן רב בעיני יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא המשפטן פרופסור ראובן ירון ז”ל מי ששימש אז דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים והיה במקביל גם חבר מרכז מפלגת חירות. באחד משיאי המרי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא בחודש יולי של שנת 1979 נגד המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד (וגם נגד היו”ר פרופסור ראובן ירון) בהם ראתה החטיבה מינויים פוליטיים ימניים של ממשלה ימנית,  כינס יוסף “טומי” לפיד את עיתונאי החטיבה לפגישה רבת משתתפים בחדר המערכת הגדול בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, וכה אמר להם : “…על מה יצא קצפכם… אני בכלל הצבעתי למפלגת ד”ש בבחירות 1977…”. ארנון צוקרמן המנהיג והמנהל המצטיין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נערץ ע”י רבים בימים ההם נכח בפגישה, שמע את הדברים, וקפץ כנשוך נחש. הוא השיב בזעף למנכ”ל רשות השידור שסיפר על העדפותיו הפוליטיות בקול הבריטון היפה והמרשים שלו, שנשמע מקיר לקיר, בזו הלשון : “…את מי זה מעניין כאן לאיזה מפלגה פוליטית  הצבעת…?”. מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל חיווה את דעתו על יוסף “טומי” לפיד מנכ”ל רשות השידור ואמר עליו ב- ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, כלהלן : “יוסף “טומי” לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש”. (לע”מ תמורת תשלום).

הבלוג הוא עבודה משנית שלי. העיקרית היא מחקר וכתיבת הסדרה הדוקומנטארית על ידי מאז 1998, ואשר קרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה 13 ספרי טלוויזיה שונים עבי כרס שעוסקים בתולדות תעשיית הטלוויזיה מהיבטים רבים ושונים (לרבות כלכלה, מו”מ ו- זכויות שידורים) בעולם מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת, ובארץ מאז 1966 שנת הקמתה של הטלוויזיה הלימודית ו- 1967 תאריך בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, זאת שכונתה בראשית דרכה “הטלוויזיה הכללית”. לצורך מחקר וכתיבת “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” ראיינתי כ- 2200 אנשים בארץ ובעולם. 13 הספרים כוללים בתוכם כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב A4 וכ- 10000 (רבבה) צילומים תיעודיים. המחקר והכתיבה של הנ”ל אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.    

פרפראות השבוע.

1. סיכום 2017 בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים + שיחה דלה ומשמימה של כמעט כל אנשי הערוץ עם נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה יעקב שחר.

ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ראוי להערכה רבה עבור המאמצים הרבים שהשקיע, טכנולוגיים + גיוס כוח האדם שלו, כדי לעצב את את תוכנית “סיכום 2017”, אולם התוצאות דַלוֹת כדרכן של תוכניות סיכום. התמונות המוכרות חוזרות שוב ושוב על עצמן. גם הטקסטים הנעלים אינם מוכשרים להפוך נוסטלגיה לטלוויזיה ממשית ללא תקיפת הנושאים מנקודות מבט ומחשבה חדשות. אנוכי זוכר את עצמי עורך לפני שנות דור את תוכניות הסיכום הספורטיביות השנתיות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ותמיד מוצא את עצמי בתומן נבוך ותוהה, האם יש לכך הצדקה ציבורית, והאם עמדתי במשימה האופרטיבית שנושאת עמה תקוות עיתונאיות. תוכניות סיכום בטלוויזיה הן מסובכות לעשייה למרות התערבות ווקטור הנוסטלגיה כאילו לטובתן. בסך הכל מדובר בהבאת תמונות מוכרות למרקע שמי יודע כמה פעמים ראו אותן לפני תוכנית הסיכום המתוכננת. לכן על העושים במלאכה לבקש זוויות ניתוח והתבוננות חדשות (ויש כאלה) למרות שמדובר בתמונות ישנות ולעיתים נדושות, ולשאול לעצמם כתיבה טלוויזיונית שנונה ואותנטית. עריכת תוכנית סיכום איננה מושג ו/או מונח בחזקת Replay. הילוך חוזר הוא מבט אינסטנט של הצופה בסלון ביתו מזוויות שונות על אירועים קרדינאליים שהתרחשו רק כרגע, שער שהובקע לפני 20 שניות ו/או על סל שנקלע לפני חצי דקה, ו/או עבירה אדומה שגררה בעקבותיה פנדל. תוכנית סיכום איננה Replay. היא מסמך זיכרונות שחייב להיות מתוחקר בזהירות וכתוב היטב ובקפדנות. מי שחושב כי תוכנית סיכום היא רק גיבוב תמונות ואוסף של מילים בנאליות, טועה. להתבוננות מחודשת מזווית ראייה נוספת באירועים ישנים ולכתיבת הטקסטים אודותיהם יש חשיבות עליונה (!).

אני זוכר שבקיץ 1981 ערך העיתון Herald Tribune בהוצאה האירופית שלו סיכום של טורניר ווימבלדון בטניס באותה שנה. הכותב המסכם, השתמש בסגנון כתיבה יעיל וחסכוני שהרשים אותי מאוד, והתמקד מטבע הדברים בשני הפיינאליסטים במשחק הגמר ליחידים בתחרות ההיא, ביורן בורג בן 25 משוודיה וג’ון מקנרו בן 22.5 מארה”ב. השוודי קר הרוח ביורן בורג (Bjorn Borg) אלוף ווימבלדון בחמש השנים הקודמות של 1976 + 1977 + 1978 + 1979 + 1980, הפסיד במפתיע במשחק הגמר ההוא של 1981 לאמריקני חַם המֶזֶג ג’ון מקנרו (John McEnroe) בתוצאה 3:1. הכותב המסכם העניק אז ב- Herald Tribune ניסוח כותרת מקורית שלו לאירוע הטניס הווימבלדוני ההוא, בזו הלשון : “תמה תקופת הקרח – החלה תקופת האש”. במהלך כתיבתו נימק מדוע השתמש בה. מלאכת הסיכום שלו ההיא הייתה לא פחות מ- נפלאה (!).

בעת הרכבת תוכנית הסיכום השנתית הספורטיבית שלי ב- 1986 בטלוויזיה הישראלית הציבורית החלטתי להקרין שוב את שער “יד האלוהים” של קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במשחק רבע הגמר ארגנטינה נגד אנגליה במונדיאל מכסיקו 86′ שנערך באצטדיון “האצטקה” ב- 22 ביוני 1986. השער של דייגו ארמאנדו מאראדונה הובקע בדקה ה- 51 של המשחק בתומו ניצחה ארגנטינה את אנגליה 1:2. הנימוקים שלי לשְנוֹת ולהפיץ שוב את המֵידָע שהיה ידוע ומוכר אודות מבצע הבקעת שער “יד האלוהים” בתוכנית הסיכום ההיא היכן שהוא בדצמבר 1986, נשענו על חיבורם של שני ווקטורים טלוויזיוניים שפגשו זה את זה בשידור הישיר ההוא ב- 22 ביוני 1986 מ- מכסיקו לישראל, והפיקו אמפליטודה : עוֹשֶר כמותי ואיכותי של עוֹצְמָת טכנולוגיית הצילום של קבוצת TeleMexico מול כישרון הביטוי והַמֶלֶל של יורם ארבל מגדולי שדרי הספורט בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים, אולי הגדול שביניהם. בשידור הישיר של המשחק ההוא באצטדיון ה- “אַצְטֶקָה” (Azteca) קבע השַדָּר שלי יורם ארבל שיא לאומי חדש של ניסוח ו- ביטוי ישראלי מוקפד, מתומצת, מדויק, מזוכך, וחסכוני (בעת שידור ישיר…!) כשהגה את הטקסט המזהיר ההוא בן תריסר מילים : “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”, והפך את קפטן נבחרת ארגנטינה לעבריין (!). שער הַרְמִיָיה ההוא של דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) שודר על ידינו בתקופה שבין יוני 1986 – לדצמבר 1986 לפחות 50 (חמישים) פעמים בכל מיני הזדמנויות בתוכניות הספורט שלנו. העִילָה שלי לחַמֵם שוב אִטְרִיָית מַקָרוֹנִי קָרָה ולשַדֵּר אותה בפעם ה- 51 לציבור בישראל בתוכנית הסיכום ההיא של 1986, הייתה כאמור היכולת לחבר את הטקסט המועט והמצומצם אך הגאוני והמדויק של יורם ארבל, “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”, עם איכות וכמות הטכנולוגיה הטלוויזיונית המכסיקנית. קבוצת TeleMexico. כמות של 15 מצלמות שהציבה TeleMexico באצטדיון ה- “אצטקה” פלוס שימוש ב- 3 הילוכים חוזרים משלוש זוויות צילום שונות, אִפְשֶרָה ליורם ארבל בסופו של התהליך לאבחן ו- להגיע למסקנה כה נחרצת וכה נכונה בזמן כה קצר, כדי לבשר לציבור בארץ בשידור ישיר, כי דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא בְּלוֹפֶר שהבקיע את השער האנגלי של פיטר שילטון (Peter Shilton) בידו ולא בראשו. אספר בקצרה כי TeleMexico העסיקה במונדיאל מכסיקו 1986 החל משלב 1/8 הגמר מבנה – מערך של 15 מצלמות שמוקמו ב- “אצטקה”, וקבעה תורת פילוסופיית צילום והקרנת Replays שהייתה פרי מחשבה ותכנון יסודי מראש. משהו בבחינת מִשְנָה סְדוּרָה. מבנה המערך של 15 המצלמות שסיקרו את המשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 ארגנטינה – אנגליה 1:2, כלל בתוכו גם את חישוב מיקום ו- הצבתן של אותן שלוש מצלמות מתוך ה- 15 (אחת מהן הייתה מצלמת Reverse angel), שהפיקו ו- סיפקו את אותן שלוש זוויות צילום שונות של אותם שלושת ההילוכים החוזרים, שתיעדו את שער “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה. כזכור שער הרמייה הזה העניק יתרון 0:1 לארגנטינה שאושר ע”י שופט המשחק המרכזי הטוניסאי עלי בנאסר. בתום הקרנת שלושת ה- Replays ע”י TeleMexico יכול היה יורם ארבל להצהיר מפורשות, ו- להבליט את ההכרזה הקולית הנחרצת רבת מוניטין שלו שנאמרה לפני 32 שנים, והתבססה על הוכחה וויזואלית עשויה Video נטולת ספק : “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום ב- 1986 על איכות וכמות הציוד הטלוויזיוני ש- TeleMexico הייתה מצוידת בהם לפני שנות דור.

maradona 1טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” (Azteca) במכסיקו סיטי. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי. דייגו ארמאנדו מאראדונה גובר בידו על שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון, אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות וגם לא את השדר יורם ארבל. תיעוד חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית והמעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (באדיבות 1986 TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי).

הערה שלי : משחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 נערך ביום ראשון – 22 ביוני 1986 בשעה לא מקובלת, 12.00 בצהריים שעון מכסיקו (20.00 שעון אירופה ו- 21.00 שעון ישראל). ההחלטה לקיים את המשחק המדובר הנ”ל בצהריי היום נשענה על הסכם טלוויזיוני שנעשה בשעתו בין קונסורציום השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU (איגוד השידור האירופי הגדול והחשוב בעולם וגם העשיר מכולם) לבין הוועדה המארגנת המכסיקנית ו- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית). השעות המרכזיות של תחילת כל 52 המשחקים בטורניר מונדיאל מכסיקו 1986 (בהשתתפות 24 נבחרות) נקבעו ל- 12.00 ו- 16.00 על פי השעון המקומי, 20.00 ו- שעת חצות באירופה, ו- 21.00 ו- 01.00 בישראל. ל- EBU הייתה הנציגות הגדולה ביותר של נבחרות לאומיות הנוטלות חלק במונדיאל מכסיקו 1986, כמות של 14 נבחרות מתוך 24. ה- EBU שילם גם את סכום זכויות השידורים הגדול ביותר ל- FIFA מבין ששת גופי השידור שהרכיבו את הקונסורציום אז : ה- EBU עצמו (איגוד השידור האירופי) + OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי) + OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה) + URTNA (מדינות אפריקה) + ASBU (המדינות הערביות) + ABU (מדינות מזרח אסיה). לכן הייתה ל- EBU השפעה גדולה מאוד על הוועדה המארגנת בעת תכנון וקביעת שעות המשחקים המרכזיות במפעל הכדורגל הממושך ההוא של מונדיאל מכסיקו 1986.

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. “זו הייתה יד האלוהים”, כינה בסיום המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, “זאת הייתה יד האלוהים”, אך המצלמות היו בעוכריו. על כך אמרה סוּזַן סוֹנְטָאג, “הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. היא צדקה. ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע”י “יד האלוהים” מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע”י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט שהיה בכושר גופני מניח את הדעת ובס”ה ניצב בסביבת האירוע ליד קשת  ה- 16 מ’, והתמקם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם, אך לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שטן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון בחינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו . המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

arbel 9

טקסט תמונה : 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- “אצטקה” (Azteca) במכסיקו סיטי, כ- שעתיים בטרם שריקת הפתיחה למשחק רבע הגמר השנוי במחלוקת ארגנטינה – אנגליה 1:2. יורם ארבל (מימין) ועוזרת ההפקה שלי שמחה שיטרית (משמאל) מקבלים ממני את פקודת השידור ממקום מושבי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. מעולם לא השארתי את יורם ארבל לבד בעמדת השידור. תפקיד ההפקה הטלוויזיונית בפיקודי הפרוסה לאורכה ורוחבה של מדינת מכסיקו הענקית היה להתייחס לשלושת השדרים במונדיאל מכסיקו 1986 יורם ארבל, נסים קיוויתי, יורם שימרון כאל “אתרוגים”. כלומר, לדאוג לכל צורכיהם התֹכניתיים, הטכנולוגיים, והלוגיסטיים. ובכן יורם ארבל היה שַדָּר טלוויזיה נטול דאגות. הוא היה צריך רק לשדר ונדרש לעשות זאת היטב. זה היה תפקידו. ובאמת במשחק ההוא ארגנטינה – אנגליה 1:2 הגיע לשיאו. הפרשן בשידור הישיר הנ”ל ההוא לצדו של יורם ארבל בעמדת השידור שלנו ב- “אצטקה” היה מרדכי “מוטל’ה” שפגילר. אשנה ואוסיף כי מפיק המשנה המצוין שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היה אמנון ברקאי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי / יוני 1986. גביע העולם בכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1986. אנוכי יושב בעמדת הפיקוד, הבקרה, והשליטה שלי – חובש אוזניות במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי, ומאזין כעורך ומפיק ראשי לשידורים הישירים של שלושת השדרים שלי יורם ארבל + נסים קיוויתי + יורם שימרון הפזורים בעמדות השידור שלנו ברחבי מכסיקו הענקית. בתום הסלוגן ההוא שאמר יורם ארבל ב- 22 ביוני 1986, “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה היותר מהידיים של שילטון…”, לחצתי על מתג ה- Talk back במערכת הבקרה והשידור שלי ואמרתי לו רק מילה אחת “BRAVO”. הוא היה ראוי לכך (!). (הצילום והתיעוד נעשו ע”י עוזרת ההפקה המצוינת שלי שמחה שיטרית. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

ההחמצה הגדולה ביותר של עורכי ומפיקי “סיכום 2017” היא חוסר כישרונם לעַמֵת את יעקב שחר נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה עם חזונו שקרס, וגם היעדר התייחסות בפרוס 2018 לחשיבות הטכנולוגיה החדשנית של הטלוויזיה הבינלאומית (ממנה נהנה גם של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים עצמו) שהפכה את הנשק שלה ביתר שאת ב- 2017 למצלמות שופטות ואת קהל הצופים בסלון ביתם לשופטים עדכניים יותר, מדויקים יותר, וצודקים יותר מכל מכלול השופטים האותנטיים הניצבים על כרי הדשא. ריבוי מצלמות ושימוש מושכל בעדשות Zoom חזקות, ריבוי זוויות צילום והתבוננות על הנעשה בזירות הספורט, וריבוי יחידות Replay לרבות שימוש ב- SSM שיכללו את רעיון הביטוי המפורסם של מארשאל מקלוהאן כי “המדיום הוא המסר”, האריכו את משך חוויית הצפייה ברגעי השיא המשודרים בטלוויזיה, והושיבו בכישרון הצילום והתיעוד שלהם את הצופה בסלון ביתו במקום הטוב ביותר האמיתי והמשתנה באצטדיון : פעם אחת ברום היציע המרכזי, פעם שנייה ליד ספסלי הקבוצות והמאמנים, ופעם שלישית מאחורי השערים, וכן הלאה.

ה- התפתחות הדרמטית של התופעה הטכנולוגית של “המצלמות השופטות” ב- תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית (כאמור גם הישראלית) מעיקה מאוד ומכבידה מאוד בעיקר על השופטים במשחקי הכדורגל והכדורסל. כאילו האח הגדול מתבונן בהם כל הזמן ובוחן את פסיקותיהם. למשל, מצלמות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים גילו וחשפו חיש מהר לפני כמה ימים כי שוער קבוצת סכנין מחמוד קאנדיל הוא בלופר מפר ביודעין את החוק (פעמיים נטש את קו שערו והתקדם, כ- מטר וחצי אולי שניים, כדי לקדם את בעיטת העונשין מ- 11 מ’ של ווידאר קיארטנסון שחקן מכבי ת”א בטרם נבעט הכדור, בעת משחק ליגת העל, (ולכן עצר אותו בפעם הראשונה), וגם חוצפן שבא בטענות לשופט המשחק המרכזי גל לייבוביץ’ שהורה בצדק על בעיטה חוזרת נגדו. (ראה בהמשך פוסט מס’ 727). ענף הטניס פתר בחלקה את בעיית השיפוט באמצעות מערכת ה- Hawk eye המתווספת למערכת הטלוויזיה שמשדרת ישיר את הטורנירים הגדולים. גם ענף הכדורסל צעד כברת דרך גדולה בנושא השיפוט האלקטרוני. ענף הכדורגל השמרני פיגר ומפגר גם היום אחרי הטניס הכדורסל, והפוטבול האמריקני עד כדי טמטום בעניין המצלמות השופטות. ה- FIFA וגם UEFA הופכות את השופטים למערכת צדק מגוחכת, ואת חוקת המשחק לספרותית בעלת 1001 פרשנויות שונות ומשונות, במקום להיות מתמטית. השופט הראשי המכהן על כר הדשא מפסיד לכל שופט משני בדמותו של כל צופה הפשוט בסלון ביתו שמצויד במידע מדויק שמספקות לו אין סוף כמעט של מצלמות טלוויזיה. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים החמיץ הזדמנות לערוך בפרוס 2018 כתבה מדעית אודות התערבותן והשפעתן של מצלמות הטלוויזיה על מוגבלות השיפוט האנושי, מאז שערו השלישי השנוי במחלוקת ההוא (לא היה, אך אושר ע”י שופט המשחק המרכזי השווייצרי גוטפריד דינסט) של החלוץ הבריטי ג’ף הרסט (Geoffry Hurst) במשחק הגמר של מונדיאל אנגליה 1966, בלונדון, אנגליה – גרמניה. ג’ף הרסט הבקיע את השער שלא היה ולא נברא בדקה ה- 100 של ההארכה במשחק הגמר על גביע העולם בשבת – 30 ביולי 1966 בלונדון והעניק לנבחרתו יתרון 2:3. התוצאה הסופית בתום הדקה ה- 120 הייתה 2:4 לטובת אנגליה. המשחק אנגליה – גרמניה 2:4 הועבר בשידור ישיר ע”י ה- BBC וצפו בו 600.000000 (שש מאות מיליון) אנשים בכל רחבי תבל. שדר ה- BBC היה קנת’ וולסטנהולם (Keneth Wolstenholm) ללא פרשן (!). הבימאי הראשי של ניידת השידור של ה- BBC (מנתה 10 מצלמות אולם רק המצלמה המובילה / Leading camera במשחק הגמר ההוא במונדיאל אנגליה 1966 הייתה מחוברת למערכת מיושנת מאוד של Replay שנקנתה ברגע האחרון ע”י ה- BBC מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תמורת הון של 150000 / מאה וחמישים אלף דולר). בימאי ניידת השידור של ה- BBC היה אלק וויקס (Alec Weeks).

אולם זאת איננה השגיאה הגדולה ביותר. ההחמצה העיקרית היא ראיון ארוך אולם דַל, משמים, ולא חשוב שערך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בהשתתפות כמעט כל אנשיו עם נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה וה- Owner שלו, מר יעקב “יענקל’ה” שחר. אחת הדמויות החשובות ביותר בכדורגל הישראלי מאז 1991. איש נשוא פנים, נכבד, ו- הגון, וגם עשיר שהשקיע במועדון החיפני שלו במשך יותר משנות דור מאז 1985 ועד היום הזה בפרוס 2018 סכום של כ- 1/2 מיליארד (500.000000) שקל. למרות הצלחות העבר הרבות של מר יעקב שחר על כר הדשא מאז 1991, ולמרות עושרו הפיננסי, הוא הפך למנהיג כדורגל פגיע, נשיא מאכזב נטול הישגים, ו- למוד ורווי אין סוף טעויות ו- כישלונות ניהול בעשור האחרון. איש מאנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים לא התעניין לדעת באולפן שלהם ב- 31 בדצמבר 2017 לא רק היכן אבד חזונו, אלא מהו חזונו. יעקב שחר היה בעת ובעונה אחת יבואן מוכשר של מכוניות יפניות ושוודיות למדינת ישראל ויבואן כושל של מאמנים, מנהלים, ושחקני כדורגל בינוניים ומטה מחו”ל לקבוצת הכדורגל שלו מכבי חיפה על חשבון שחקני הנוער של המועדון. מי זה בדיוק גיא לוזון ? ו/או לשם שינוי מי זה רוב מאס ? מי הם בדיוק שחקני החיזוק שלו מחו”ל שני הברזילאים אליסון דוס סאנטוס וקאיו אלאבס, ניקיטה רוקביצה האוסטרלי,ארנסט מבוקה הקמרוני, סטפאנוס אתנסיאדיס היווני, ו- גיאורגי קוסטאדינוב הבולגרי, ומה איכותם ? מי הם בכלל ? הרי כולם חוסמים את מיטב הנוער שלו. מר יעקב שחר מטפח כבר עשרות שנים טיפוח יסודי, עוטף, מסור, ונפלא את הילדים, הנערים, והנוער החיפאי שלו, אך לשֵם מָה…??? הרי הוא בין הבולטים בכדורגל הישראלי שהיה ונחשב לאבי השיטה שמייבאת ארצה שחקני כדורגל זרים בינוניים שיוצרים פקק ולא מאפשרים  לנוער המוכשר שלו ו- שלנו לנוע קדימה. יעקב שחר הוא בין הראשונים והוותיקים בארץ שנכנע לעידן גלובליזציית הכדורגל, אבל דווקא בקטע הבינלאומי הקונקרטי הנדון גב’ אלונה ברקת הצעירה נשיאת קבוצת הפועל באר שבע, עושה לו בי”ס. דומה היה כי מערכת ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הורידה החלטה לאנשיה כי עליהם לנהוג אורחות נימוס מיוחד באורח הנכבד שלהם, יעקב שחר.

הערה נוספת שלי : נדהמתי לשמוע את המאמן הקרואטי של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א נוון ספחיה אומר לעיתונאי ושדרן ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים עִידוֹ גוּר (צעד כמה צעדים גדולים לפנים בקריירת העיתונאות הטלוויזיונית שלו) כי אין סיכוי שהוא יקדם להרכב המועדון את יובל זוסמן רק בגלל שהוא ישראלי. נוון ספחיה יודע שהוא גויס לשורות מכבי ת”א ע”י דייוויד פדרמן ושמעון מזרחי כדי להוביל ראשית דבר את המועדון לתואר אליפות המדינה, גביע המדינה, ואם אפשר גם זכייה באליפות ה- Euroleague של עונת 2018 – 2017. נוון ספחיה הוא קרייריסט קרואטי, אולם כל הרעיונות והמחשבות שלו כשרים ומקדשים את השגת המטרה ותואמים את אלה של הבוסים הישראליים הנ”ל שלו. מיעקב שחר ציפיתי להיגיון אחר לגמרי. הקטנת היבוא ושימור וקידום החומר האנושי הישראלי האותנטי שלו שאיננו נופל במאום מרשימת הכדורגלנים הזרים שמאיישים את שורות מועדונו. מילא אם הוא היה מייבא לחיפה את ליאו מסי ו/או את דייגו ארמאנדו מאראדונה, אבל להביא לכאן את אליסון דוס סאנטוס וקאיו אלאבס, ואת ניקיטה רוקביצה האוסטרלי, ואת ארנסט מבוקה הקמרוני, ואת סטפאנוס אתנסיאדיס היווני ו- גיאורגי קוסטאדינוב הבולגרי…??? למה מי הם בכלל…???

כאזרח ישראלי בגיל גבורות אין לי היום שמץ של סנטימנט ולא פיסת הזדהות עם מכבי חיפה של יעקב ושחר ולא עם מכבי ת”א של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן. יחד עם זאת צריך לזכור כי יעקב שחר הוא אף על פי כן איש כֵּן, בעל ניסיון ניהולי רב שנים, ומחנך הגון שטעון ב- יושרה. יעקב שחר השקיע במשך 32 שנים במועדון מכבי חיפה מאז עונת 1985 – 1984 ועד פרוס 2018 הון עתק שנאמד כאמור ע”י כלכלנים – מומחים בכ- 1/2 מיליארד (500.000000) שֶקֶל. בתחילה בעונת 1985 – 1984 כ- Sponsor, ואח”כ מ- 1991 כ- Owner. הַאֶמֶת, לא כל כך הרבה אם ניקח בחשבון שתקציב מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות מר שמעון מזרחי, מר דייוויד פדרמן, ומר אודי רקנאטי לעונת 2018 – 2017 בלבד, נע על התפר שבין 115.000000 (מאה וחמישה עשר מיליון) שקל ל- 120.000000 (מאה ועשרים מיליון) שקל. יעקב שחר הוא אדם נבון שדחף במו אישיותו, רוחו, וכספו ובסיוע מאמנים ישראליים בראשם גיורא שפיגל את מועדון מכבי חיפה שלו מאז 1991 ועד 2008 ל- 7 אליפויות המדינה ו- 4 זכיות בגביע המדינה. לפתע מאז 2008 במשך עשור אתה מתבונן בסטטיסטיקה הריקה (פרט לזכייה נוספת בגביע המדינה בעונת 2016 – 2015) ונדמה לך שאותו יעקב שחר ה- רָב אָלוּף ההוא של עשור ה- 90 במאה שעברה ובעשור הראשון של ה- 121 חי בגן עדן של שוטים. ה- Owner החיפאי והמועדון שלו שהיו פעם אלופים שכל המדינה העריצה, נעים עכשיו, כלומר כבר עשור, בתנועה מסורבלת עקומה מאוד לא מדויקת, נטולת מצפן, ולא מְנֻוֶוטֶת אל קו האופק של 2018. האם יעקב שחר קיבל בדרך עצות אחיתופל…??? עכשיו ב- 31 בדצמבר 2017 הוא מכריז באולפני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הכרזה כללית בלתי מפורטת, “…נסחפתי עם ההוצאות הכספיות…”. אולם אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מוותרים לו ולא נזעקים משהו בסגנון, “…הי מר יעקב שחר…רק רגע אחד…מה זאת אומרת נסחפת עם הכסף שלך…? בכמה ממון מדובר…?”. החבר’ה האלה אינם דוחקים בו ולא לוחצים עליו לגלות כיצד נִסְחַף ? מתי נסחף ? באיזה שנים ? באלו תנאים נסחף ? למה נסחף ? ובאלו שנים בין 1985 / 1984 לבין 2018 / 2017 בזבז הכי הרבה ממון וכמה ממון על המועדון שלו ? עסק עיתונאי פתטי שמעורר פליאה, ותמיהה, וגם תרעומת. זאת איננה עיתונאות, אלא חֲבֵרוּת על חשבון העיתונאות.

שיחת הדיון שניהלו אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים עם יעקב שחר (בן 76 היום) הכושל אולם מאידך בעל המאה ובעל הדעה ו- בוטח בעצמו, הייתה משמימה, לא מעניינת, וריקנית. מסכת השואלים הרבים העניקה ליעקב שחר כבוד מקצועי ראוי שאותו איבד כבר לפני עשור. נשאלו שם עשרות קושיות חסרות ערך גם ע”י כמה מבחירי העיתונאים של הערוץ כמו רון קופמן + בוני גינזבורג + מוטי פשחצקי. אנשי הערוץ החמיצו לגמרי את שעת ההתוודעות הטלוויזיונית שלהם עם יעקב שחר. אדון בכך בהמשך פוסט מס’ 727. אולם הייתה שָם בכל זאת שאלה נוקבת אחת ערב פרוס 2018, זאת שהופנתה אליו אל יעקב שחר ע”י דניאל זילברשטיין (מ- העיתונאים הטובים בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים), כלהלן : “…מי מייעץ לך בקבלת ההחלטות מעבר למנהל המקצועי… אתה נופל גם עם רכש גם עם קבלת החלטות אחרות…יכול להיות שמי שמייעץ לך נותן לך רעיונות לא כל כך טובים…?”. יעקב שחר השיב לשואל דניאל זילברשטיין בשתי מילים בלבד, “יכול להיות…”. וערך פאוזה ארוכה באולפן כאורך הגלות. דניאל זילברשטיין נדהם ותמה בפליאה גדולה “זהו…?”. יעקב שחר ענה לו, “כן, זהו…”. בעבור זה החישו אותו את בעל ההון ובעל השלטון יעקב שחר לאולפן שלהם בהרצליה רק כדי לשמוע אותו מזמר, “כן זהו…” ולא מפרט יותר + “הרבה מאוד כסף שהשקעתי הלך לטמיון…” אך מסתיר מ- המראיינים ומהציבור את נתוני הסכום המדויק + “עשינו לא מעט טעויות , גם במאמנים…” אך לא מציין את שמם + “נסחפתי עם ההוצאות הכספיות…” אך מסרב לומר למראיינים שלו ולציבור עד כמה נסחף. פשוט בדיחה עיתונאית. העיקר שבשולי המסך רשום בהדגשה “בלעדי”. כסף גדול מגלגלת הנהלת RGE בפאתי ערוגות הספורט של חמשת ערוציה ספורט 55 , ספורט 55 + , גולד 5 , לייב 5 , וספורט 5 HD בכבלים אולם עיתונאות דגולה אין שם. כולם שם חברים של יעקב שחר אותו הם מכנים בידידות בכינוי “יענקל’ה”. 

לפתע נחשף יעקב שחר (בן 76 היום) בשעה הטלוויזיונית הזאת בפרוס 2018 באולפן ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים כדמות אנטי טלוויזיונית, רָדוּם, איטי, מסורבל בניסוחיו, משעמם, רוטיני ולא מעניין, מסתיר מידע, אולם עדיין נותר מנומס ו- וודאי בטוח בעצמו. היה מדובר בריאיון ושיחה משמימים ובעייתיים שהובילו אלי אילדיס ומירי נבו והחמיצו את מילוי תפקיד משימתם. בכמה נקודות זמן במהלך הריאיון וויתרו שני המראיינים הראשיים על האופציה לדחוק את יעקב שחר לפינת הזירה אל החבלים, ושם ללכוד אותו להניח עליו אזיקים כדי להוציא ממנו מידע אודות תורת המנהיגות שלו, החינוך שלו, טעויות מינויים שלו, העלמת כמויות הממון, ו- הסתרה מעֵין הציבור שמות קונקרטיים של מי שהיו אמורים להיות עמודי התווך של מכבי חיפה, שחקנים, מאמנים, ומנהלים (מבלי ששני המראיינים מירי נבו ואלי אילדיס יתעקשו לקבל את מידע הנתונים הנעלם הזה), אולם אלה שהובילו את קבוצת הפאר של מכבי חיפה בכדורגל ל- כמעט חידלון. כמויות הממון הפרטי שהשקיע הנשיא במועדון החיפאי, בבת עֵינוֹ שלו, בין השנים 1985 ל- 2018 (שוב, מבלי ששני המראיינים מירי נבו ואלי אילדיס מתעקשים לקבל את האינפורמציה הפיננסית הנעלמת שיעקב שחר מסתיר מעיני הציבור), כאילו מדובר בסוד מדינה חסוי שרק לשב”כ מותר לדעת פרטים אודותיו. מדובר במידע רלוואנטי שהציבור בישראל שמממן את פעילות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מעוניין לדעת, אולם כאמור מירי נבו ואלי אילדיס לא התעקשו ולא נלחמו יותר מידי בעבור צופיהם. הציבור עייף ואיננו רוצה לשמוע עוד אוסף של שאלות רכילותיות ולידן זֵר של תשובות טריוויה מתחמקות של המרואיין. בשעה שיעקב שחר מצהיר באולפן את ההצהרה הכללית הזאת, “…הרבה מאוד כסף שהשקעתי הלך לטמיון…”, ושני המראיינים העצלים אינם דוחקים בו לגלות את מהות הנתונים, את  גובה הסכומים המדויק, ובאלו שנים מדובר, ו- מוותרים לו לחמוק מהם בקלות, הם פשוט עושים את מלאכתם פלסתר, והופכים במידה רבה למעין קישוט באולפן שלהם. לא רציני.

מר יעקב שחר איננו אלן דלון (Alain Delon) ולא רוברט רדפורד (Robert Redford). הוא לא הוזמן לאולפן ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים על תקן שחקן קולנוע ו/או יָדִיד ו- רֵעַ של מירי נבו ואלי אילדיס, אלא הובא מפני שהוא פיגורה ספורטיבית בעלת מוניטין ארצי ו- נחשב למנהיג וותיק משגשג של הכדורגל הישראלי, פעם, ועכשיו מצטייר כאיש עשיר ו- מנהיג כושל, רווי ב- כמעט אין סוף טעויות ושגיאות קרדינליות בתקופה הנוכחית של 2018 – 2017 ועמן שפע של אכזבות. יעקב שחר מנצל את חולשתם, חוסר ערנותם, ובנאליותם של מירי נבו ואלי אילדיס, ומשגר לעברם עוד סלוגן, כלהלן : “…עשינו לא מעט טעויות, גם במאמנים…”. בנקודת הזמן הזאת היו מירי נבו ואלי אילדיס חייבים להתערב, ולומר למרואיין שלהם מייד וכלהלן בזו הלשון : “… הֵי, רק רגע אחד אדוני הנשיא מר יעקב שחר… האם אתה יכול למנות לנו את ה- לא מעט הטעויות שעשית לפחות את הקרדינליות…??? מתי…??? היכן…??? למה…??? באלו תנאים סביבתיים שגית…??? האם נכפית…??? מה היו שיקולי דעתך שהובילו אותך לסטות כל כך רחוק מהיעד בעת הניווט שלך אליו…??? מי היו השותפים שלך במסע ההוא שסייעו לך למעוד…??? מי היו יועציך ההם…??? מדוע ואלו סיבות יש לך להסתיר את המידע הזה מהציבור בישראל…???”. אולם הם לא התערבו ולא שאלו. הם נתנו לו לחמוק כאילו ה- אמירה, “…עשינו לא מעט טעויות, גם במאמנים…”, היא מעין תקרת זכוכית שאסור לנפץ אותה ויעקב שחר הוא קדוש מעונה שאין לחקור אותו. שיחת הדיון הממושכת שניהלו מירי נבו ואלי אילדיס שני אנשי טלוויזיה לא סקרנים, לא חדים, לא שנונים, לא סקרנים, ובעיקר וותרנים במסווה של עיתונאים מנומסים באולפן ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, היא בי”ס מַר לאנטי עיתונאות. את מלאכת הובלת שיחת הדיון עם יעקב שחר שהפיק ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הייתי מטיל ללא עוררין ובלי צל של ספק על מר ניב רסקין ומר שי האוזמן. מירי נבו ואלי אילדיס עשו שירות רָדוּד לערוץ הבית שלהם ונחות לצופים שלהם. מדובר ביותר מ- החמצה. איך שני החברה האלה שקוראים להם מירי נבו ואלי אילדיס אינם מתביישים להסתובב עכשיו ברחוב כאילו לא קרה כלום. הרי העיתונאות הפחדנית שלהם גובלת בבדיחה. בתנאים מסוימים מותר למראיינים לומר למרואיין שלהם באולפן הטלוויזיה כי אם ימשיך להסתיר מידע רלוואנטי מהציבור וימשיך להתחמק מתשובות כנות אזי הם יסגרו את המצלמות.

טקסט תמונה : 31 בדצמבר 2017. אולפן ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בפרוס 2018. מירי נבו ואלי אילדיס, נעדרי סקרנות עיתונאית ורחוקים מתורת וחוֹכמת הריאיון ב- Media כרחוק מזרח ממערב, מנהלים שיחת דיון ארוכה בנאלית, נטולת עניין, רוטינית ומשעממת עם מר יעקב שחר נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה, לשעבר מועדון פאר בתרבות הכדורגל הישראלי, שעכשיו משתרך בתחתית טבלת ליגת העל. החמצה עיתונאית. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה : 31 בדצמבר 2017. אולפן ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בפרוס 2018. מר יעקב שחר בן 76 הוא נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה 27 שנים רצופות מאז 1991. מדובר במועדון פאר בתרבות הכדורגל הישראלי שירד מנכסיו לפי שעה ו- משתרך עכשיו בתחתית טבלת ליגת העל. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).  

יעקב שחר איש ישר דרך הוא ברגע זה מנהיג כושל של מועדון כושל. יעקב שחר פיתח שיטת מנהיגות ו- ניהול שמבוססת לא רק על שכירת כדורגלנים בינוניים ומטה בחו”ל וגיוסם לשורות מכבי חיפה שלו, אלא גם העדפה והצבת אנשי מקצוע מחו”ל בראש המועדון שלו מכבי חיפה, שבאים והולכים. לאחרונה הביא למועדון מכבי חיפה מנהל ספורטיבי מקצועי חדש מהולנד בשם מוחמד “מוּ” אָלָאך וסיפר למראיינת ולמראיין שלו (מירי נבו ואלי אילדיס) כי בדק לפני כן את ההיסטוריה של האיש הנַדוֹן וקיבל חוות דעת חיובית והמלצות טובות. יעקב שחר נכשל לחלוטין בעניין הפקדתו של המאמן גיא לוזון על הקבוצה שלו. בסופו של דבר הדיח ופיטר אותו. במקומו הציב כמאמן זמני עוד יבוא הולנדי בשם רוֹבּ מַאס. שגיאה רודפת שגיאה. חלף כמעט עשור מאז זכה מועדון מכבי חיפה באליפות המדינה בעונת 2009 / 2008 ולא יָסָף. יעקב שחר הוא בעל הממון ובעל הדעה שחלק משחקניו וחלק לא קטן מקהל האוהדים הפנו לו עורף. הם אינם מזדהים עמו ולא עם סמל המועדון, למשל כמו שהזדהו פעם הזדהות מוחלטת אוהדי מנצ’סטר יונייטד עם קבוצתם ומנהלה הדגול ההוא סיר מאט באסבי (Sir Matt Busby) ו/או כמו שהזדהו אוהדי ליוורפול עם קבוצתם ומנהליה ביל שאנקלי (Bill Shankly בשנים 1974 – 1959) ו- בוב פייזלי (Bob Paisley בשנים 1983 – 1974). מראייני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים (מרי נבו ואלי אילדיס) שככו לחבוש את הכפפות ואפשרו ליעקב שחר לחמוק ובעיקר השיב להם במשך שעה ארוכה תשובות טריוויה רדומות חסרות כל ערך. ראה בהמשך פוסט מס’ 727.

אנוכי היכרתי לראשונה את מר יעקב שחר נשיא מכבי חיפה לראשונה בנובמבר 1993 בעת ששימשתי מנהל ומנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראה בהמשך פוסט מס’ 727.  

טכנולוגיה טלוויזיונית. תזכורת טלוויזיונית שלי משבת – 30 ביולי 1966. ראשית השימוש במערכת ה- Replay הישנה ההיא במונדיאל הכדורגל של אנגליה 1966. אנגליה מנצחת באצטדיון “Wembley” בלונדון במשחק הגמר את גרמניה 2:4 וזוכה לראשונה וגם בפעם האחרונה בגביע העולם. ההיסטוריה של התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית בשידורי הספורט היא תיעוד רָב עניין ו- מדע מרתק ששינה לא רק את פני הטלוויזיה לעַד אלא גם את הצופים שלה. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים החמיץ דיון חשוב.

היכן שהוא בשנת 2004 התחלתי לחקור ולכתוב את הספר עָב הַכֶּרֶס “מונדיאל אנגליה 1966. השער שהיה או לא היה”. הַסֶפֶר הזה בן כ- 10000 (רבבה) עמודים רצוף הרבה מאוד תמונות בלעדיות ועדויות אקסקלוסיביות של גיבורי העלילה, השחקנים, השופטים, ואנשי הטלוויזיה של ה- BBC) והוא מהווה בעצם שִיר הָלֵל להפקה הדרמטית והמהוללת ההיא של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC (חלק מההפקה יחדיו עם ITV) את מונדיאל אנגליה 1966. המחקר שלי כולל את העדויות של אנשי ה- BBC אלק וויקס (Alec Weeks) ובראיין קואוגיל (Bryan Cowgill), הכרתי אישית את שניהם, וכמה אחרים נוספים שהובילו את ההפקה הטלוויזיונית הגרנדיוזית ההיא, וגם עדויותיהם של השופט המרכזי במשחק השווייצרי גוטפריד דינסט (Gottfried Dinst) ושל הקוון שלו האזרי – סובייטי טופיק באחראמוב (Tofik Bakhramov). טורניר אנגליה 1966 צולם ע”י ה- BBC רק בשחור / לבן על פי החלטה מוקדמת של הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית באותם הימים. דה עקא הטכנולוגיה הטלוויזיונית המיושנת של ה- BBC בשנת 1966 על שלל המוגבלויות שלה, לא הצליחה להוכיח האם שערו של ג’ף הרסט בדקה ה- 100 בתקופת ההארכה במשחק הגמר נגד מערב גרמניה בשבת של 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” ואשר העמיד את התוצאה על 2:3 לטובת אנגליה – היה חוקי ? והאם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער של השוער הגרמני האנס טילקובסקי ? ה- BBC הבריטי שימש מטבע הדברים כ- Host broadcaster בינלאומי של משחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4, ובימאי השידור הישיר ההוא אלק וויקס רב המוניטין טען בפניי בעת עריכת המחקר שלי, כי היה בטוח במאה אחוז בעת השידור הישיר ההוא בשבת של 30 ביולי 1966 כי השער הזה של ג’ף הרסט היה אומנם כשר למהדרין. השער נותר אבן נגף ושנוי במחלוקת עד עצם היום הזה בהפקה הנפלאה ההיא של ה- BBC גם בחלוף 52 (חמישים ושתיים) שנים. האנגלים טוענים גם היום ב- 2018 ששערו של ג’ף הרסט היה חוקי לחלוטין ולמהדרין. הגרמנים אינם מסכימים לכך ומתריסים גם כעת, כי לא רק שהכדור של ג’ף הרסט (Geoff Hurst) לא עבר במלוא היקפו של קו השער של האנס טילקובסקי (Hans Tilkowski), אלא היה רחוק ממנו כ- 30 (שלושים) ס”מ. המחקר הממושך שלי בארץ ובחו”ל הניב הרבה עדויות של אנשי טלוויזיה אנגליים וגרמניים כמו גם עדויות של שחקנים אנגליים וגרמניים שהיו מעורבים ונטלו חלק במשחק ההוא. המפורט ביותר כלפיי מבין כולם היה וולפגאנג וובר (Wolfgang Weber) שהיה סמוך למקום ההתרחשות וטען בשיחת הטלפון בינינו כי הוא בטוח שהרמת הידיים מרוב שמחה של החלוץ האנגלי רוג’ר האנט (Roger Hunt, אז שחקן ליוורפול) היא ש- שִכנעה מבחינה פסיכולוגית את הקוון האזרי – סובייטי טופיק באחראמוב כי אכן היה שער. וולפגאנג וובר סיפר לי כלהלן : “צעקתי על רוג’ר האנט בגרמנית כמובן, תוריד את הידיים הרי ברור שלא היה שער…אני חושב שאפילו ניסיתי להוריד ידיו למטה בכוח…נורא כעסתי עליו. ברור שגוטפריד דינסט וטופיק באחראמוב שדדו לנו שער שלא היה…מאה אחוז לא היה שער… מר יואש אלרואי אני אומר לך בפירוש כי לא היה שער…הכדור של ג’פרי הרסט ניתז מהקורה ונחת לפני הקו, ולא אחריו, וודאי לא במלוא היקפו…”.

במאות בדיקות טלוויזיה ובחינות של תצלומי סטילס שאנוכי ערכתי בעצמי בארץ ובחו”ל בפרשת השיפוט ההיא מתברר כי הכדור הירוי של גֶ’ף הֶרְסְט זעזע את משקוף השער, נחת מטה, נַח על הדשא כמאית שנייה בלבד, וניתז לחלל האוויר. ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר הגיח במרוצה ונגח אותו החוצה. הקוון טופיק באחראמוב ניצב 35 (שלושים וחמישה) מטרים ממקום נחיתת הכדור (חישוב המרחק שלי נעשה על פי ההוכחה המתמטית של “משפט פיתגוראס ואוקלידס” הנוגעת למשולש יישר זווית) כשהוא בוחן את האירוע השנוי במחלוקת מזווית הראייה הקרקעית שלו. נקודת התבוננות מחורבנת. לא יכול להיות שמנקודת ההסתכלות של טוֹפִיק בַּאחְרָאמוֹב המרוחקת 35 מטרים מהכדור הנח מאית שנייה בלבד על כר הדשא ליד קו השער הגרמני, יכול היה הקוון הַאָזֶרִי – סוֹבְיֶיטִי לקבוע בוודאות כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער. שני הנתונים הבסיסיים האלה, עמדת התצפית של הקוון שהייתה נמוכה מִידַי ומרוחקת מִידַי, והכדור ש- שהה פרק זמן כה קצר על כר הדשא – פועלים במידה רבה נגד אמינות ומהימנות עֵדוּת הראייה של טופיק באחראמוב והופכים אותה לבעייתית מאוד. אף על פי כן פסק הקַּוָון האזרי – סובייטי בהחלטיות כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני, ו- אומנם לפי דעתו היה גוֹל. השופט המרכזי השווייצרי גוטפריד דינסט קיבל את גִרסתו השגויה ואישר את השער. זאת הייתה הדקה ה- 100 של ההארכה ו- אנגליה צעדה ביתרון 2:3. השידור הישיר הבלתי נשכח ההוא של משחק הגמר ההוא ב- מונדיאל אנגליה 1966 ההוא ע”י רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC ההיא בראשות מנהל חטיבת הספורט של הרשת בראיין קואוגיל + השַדָּר המוביל קנת’ וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) + הבימאי הראשי אלק וויקס ב- ניידת השידור האנגלית שצילמה את המשחק, הביא מֶסֶר עתידני בעל חשיבות עליונה : מצלמות הטלוויזיה המתעדות שאינן יודעות לשקר יהפכו בתוך זמן קצר ל- “מצלמות שופטות”, ו- יאפילו על השופטים בני אנוש. הן לא רק יאפילו עליהם אלא יסכנו את מעמדם ו- מהימנותם ואת המוניטין שלהם.

טקסט תמונה : התמונה הפתוחה. שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון “וומבליי”. הדקה ה- 100 של תקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זהו frame בודד מהסרט התיעודי “גוֹל” (GOAL) שעל פי הגרסה האנגלית מאשר כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני של השוער האנס טילקובסקי. הכדור שניתז מהמשקוף הגרמני נח על כר הדשא בסמוך לקו השער של האנס טילקובסקי מאית שנייה בלבד. ראשו של הקוון טופיק באחראמוב מציץ מימין למטה. (מקור התמונה : הספר “DAS TOR des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966 ובאדיבות שחקן נבחרת מערב גרמניה שנטל חלק במשחק המפורסם ההוא, וולפגאנג וובר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : החלוץ האנגלי הקיצוני הימני אלאן בול (Allan Ball, מס’ 7), הקוון טופיק באחראמוב (ראשו מציץ למטה מימין), המגן הגרמני הורסט הטגס (Horst Hottges, לובש את החולצה הלבנה מס’ 2), השוער הגרמני האנס טילקובסקי (בתלבושת שחורה), המגן הגרמני ווילי שולץ (שוכב בחולצה לבנה), רוג’ר האנט (חולצה כהה) , וולפגאנג וובר (חולצה לבנה), וג’ף הרסט שוכב קיצוני משמאל. (התמונה הוענקה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא, בשבת – 30 ביולי 1966, אנגליה – מערב גרמניה 2:4. מר וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר, “Das Tor des Jahrhunderts”). 

england germany 1966 1

טקסט תמונה : אותה התמונה רק סגורה יותר ב- Zoom in. שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון “וומבליי”. הדקה ה- 100 של תקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זהו frame בודד מהסרט התיעודי “גוֹל” (GOAL) שעל פי הגרסה האנגלית מאשר כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני של השוער האנס טילקובסקי. הכדור שניתז מהמשקוף הגרמני נח על כר הדשא בסמוך לקו השער של האנס טילקובסקי מאית שנייה בלבד. ראשו של הקוון טופיק באחראמוב מציץ מימין למטה. (מקור התמונה : הספר “DAS TOR des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966 ובאדיבות שחקן נבחרת מערב גרמניה שנטל חלק במשחק המפורסם ההוא, וולפגאנג וובר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקוון טופיק באחראמוב (ראשו מציץ למטה מימין), המגן הגרמני הורסט הטגס (Horst Hottges, לובש את החולצה הלבנה מס’ 2), השוער הגרמני האנס טילקובסקי (בתלבושת שחורה), המגן הגרמני ווילי שולץ (שוכב בחולצה לבנה), רוג’ר האנט (חולצה כהה) , וולפגאנג וובר (חולצה לבנה), וג’ף הרסט שוכב קיצוני משמאל. (התמונה הוענקה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא, בשבת – 30 ביולי 1966, אנגליה – מערב גרמניה 2:4. מר וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר, “Das Tor des Jahrhunderts”). 

הטקסט האנגלי המקורי מסביר את המתרחש ב- צילום / תמונה רבי המוניטין מ- 30 ביולי 1966 המופיעה למעלה, שמתעקש ל- אשש את הגרסה הבריטית בזו הלשון, כלהלן :

“Photographic proof that the ball crossed the line for England’s third goal in the Final against West Germany, from the film of “GOAL – WORLD CUP 1966”.england germany 1966 2

טקסט תמונה : שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. אִצטדיון “וומבליי”. משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זאת הגרסה הגרמנית המקורית של הצלם סְוֶון סִימוֹן (Swen Simon) המנוח כפי שהתפרסמה לפני 51 שנים במגזין “QUICK”. הצלם שניצב בזווית הפוכה של 180 מעלות למצלמה האנגלית (מצדו הימני של השער) לחץ באותו שבריר השנייה על הדק המצלמה שלו. לרוע מזלו חדר אור השֶמֶש לצילום שלוֹ. הצלם יצר תמונת “פנטומימה” זהה לגרסה האנגלית רק מהכיוון ההפוך, מזווית התבוננות נגדית. השחקנים והקוון “הוקפאו” בשתי התמונות. המצב התנועתי בשתיהן חופף לחלוטין. התמונה של סוון סימון מוכיחה לטענת הגרמנים כי הכדור השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט שניתז מהמשקוף לכר הדשא לא רק שלא עבר במלוא היקפו את קו השער, אלא היה רחוק ממנו כ- 30 ס”מ. שימו לב כי הקוון טופיק באחראמוב איננו מסמן כי השער נכבש (!?)זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : החלוץ האנגלי אלן בול, הקוון טופיק באחראמוב, המגן הגרמני הורסט הטגס, השוער הגרמני האנס טילקובסקי, והמגן הגרמני ווילי שולץ. (QUICK). (התמונה ניתנה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא ב- 30 ביולי 1966. וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר “Das Tor des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966). הערה : התמונה צולמה מהצד הדרומי – מזרחי לשערו של האנס טילקובסקי. ה- Flairs  בתמונה של הצלם הגרמני סְוֶון סִימוֹן המנוח הן במקור. (ZDF).

לרוע מזלם של כל שדרי הטלוויזיה האחרים ששידרו ישיר את המשחק למדינותיהם (ואולי לטיב מזלם של הבימאי הראשי אָלֶק וִויקְס ושל השַדָּר שלו קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם שכָּמְהוּ כמו כל בריטי הגון לניצחון נבחרתם) הסתיר גופו המזנק של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי את מסלול התזתו ומעופו של הכדור במהירות עצומה מהמשקוף לדשא בעת ההילוך החוזר היחיד מזווית ראייתה של המצלמה המובילה (Leading Camera) הממוקמת ברוֹם היציע המערבי המרכזי . ההסתרה התרחשה דווקא בחלקיק השנייה הקריטי ביותר. בכך מנע גופו של השועֵר הגרמני לחלוטין את זיהוי מקום נחיתתו על כר הדשא. חוק מֶרְפִי פעל במלוא עוזו. אם דבר מה עלול להשתבש הוא אכן ישתבש. דווקא עכשיו הסתיר גופו של השוער הגרמני האנס טילקובסקי את מקום נחיתת הכדור. השאלה היכן נחת הכדור והאם חצה את הקו במלוא היקפו נותרה חידה לא פתורה וחסרת מענה במהלך השידור הישיר. בימאי ניידת השידור אָלֶק וִויקְס דחף את ה- Replay (הילוך חוזר) המבוקש של השער השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט ל- “אוויר” רק פעם אחת בלבד במהלך השידור הישיר. מכל מקום המצלמה המובילה ממנה שודר ה- Replay הבודד שהוקלט על טֵייפּ נפרד במרכז השידורים של ה- BBC ב- אולפנים “שפרדס בוש” (Shepherds Bush) בלונדון (ולא בניידת השידור באצטדיון “וומבליי”), לא חשפה מעולם את התעלומה “בגלל” הָאנְס טילקובסקי שמסתיר בזינוק שלו את מיקום הכדור. ל- BBC רשת הטלוויזיה הטובה בעולם בעת ההיא לא הייתה תשובה לשער המחלוקת. שאר המצלמות של ה- BBC באִצטדיון שצילמו את האירוע השנוי במחלוקת נעדרו כל הוכחה לחוקיות השער מפני שסיגנלי השידורים שלהן לא הוקלטו מעולם ולא הונצחו על טייפים הכבדים שמונחים על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video tape Recording) נפרדות . צילומיהן אינם קיימים. מנקודת המבט הטלוויזיונית הזאת בשידור ישיר כל כך יוקרתי ופופולארי ה- BBC נכשל. הוא היה מצויד בטכנולוגיה ישנה ומסורבלת יחסית לימינו אנו. במקרה הזה של שער המחלוקת של ג’ף הרסט מדובר ביחידת הילוכים חוזרים מהסוג הראשון האלמנטארי והראשוני ביותר שהומצאה בראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה, והייתה בעלת איכות דלה ולא כל כך אמינה [1].

שערו של גֶ’ף הֶרְסְט הקנה יתרון לאנגליה 2:3 והכריח את גרמניה להטיל את כל יהבה על משחק ההתקפה. מה זה כבר משנה באיזה תוצאה אתה מפסיד 3:2, 4:2, ו/או אפילו בפער משמעותי יותר. הלמוט שן (Helmut Schon) הורה לשחקניו להסתער שוב ושוב כדי להשוות. השחקנים הגרמנים שהו כמעט בכל הזמן שנותר במחצית המגרש האנגלי ובכך הפקירו ביודעין את ההגנה שלהם על שערו של האנס טילקובסקי. לפתע בשניות האחרונות של דקה ה- 120 מצא שחקן החוד גֶ’ף הֶרְסְט את עצמו כמעט בודד במחצית המגרש הגרמני. הוא קיבל מסירה ארוכת טווח מ- הקפטן בּוֹבִּי מוּר (Bobby Moore ודהר עם הכדור לבדו לעבר הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. ווֹלְפְגָאנְג אוֹבֶרָאט (Wolfgang Overath) רדף אחריו אך ללא הועיל. גֶ’ף הֶרְסְט חדר לרחבה ומ- 14 מטר בעט ברגלו השמאלית טִיל והבקיע את שערו השלישי במשחק. השוער הגרמני האנס טילקובסקי אפילו לא ממש ממקומו עד כד כך הייתה מהירות תנועת הכדור מסחררת. אנגליה ניצחה 2:4 והמלכה העניקה את גביע העולם ל- בּוֹבִּי מוּר קפטן הנבחרת. (בובי מור נפטר ממחלת הסרטן לפני שנים רבות). המאמן האנגלי אלף ראמזי הרכיב באורח קבע בשורות הנבחרת את שלושת כוכבי קבוצת ווסטהאם (Westham) גֶ’ף הֶרְסְט, מַרְטִין פִּיטֶרְס, והקפטן בּוֹבִּי מוּר בשורות נבחרת אנגליה. הייתה לכך משמעות מקצועית וחברתית חשובה ארוכת טווח על איכות הנבחרת.

[1] על פי הגדרתו ועדותו של ג’ונתן מרטין (Jonathan Martin אז בחור צעיר בן 22) איש ה- BBC ומפעיל יחידת ההילוכים החוזרים האלקטרונית (VTR Replay unit) במשחק הגמר על גביע העולם בכדורגל ב- 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה, כלהלן :

There was a prototype used already during post – match analysis, but it was mostly of poor quality and unreliable.

בדיקות מחשב שערכה עבורי חברת “אורעד” כעבור שנים רבות כמו גם בדיקת תצלומי סטילס בינלאומיים מזוויות שונות של השער השנוי במחלוקת ההוא, הפריכו לחלוטין את טענתו של אלק וויקס. הילוך חוזר של השער השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט (Geoff Hurst) שהצעיד את אנגליה ליתרון 2:3 במשחק הועלה לאוויר רק פעם אחת בלבד ע”י אלק וויקס. ההילוך החוזר הבודד הזה של ה- BBC שהיה מחובר למצלמה המובילה והורץ מהאולפן המנווט בלונדון רק פעם אחת לא הוכיח דבר. בשבריר השנייה המכריעה מתברר כי השוער הגרמני האנס טילקובסקי (Hans Tilkowski) מסתיר בגופו את כדור המריבה. היו לי כל מיני שיחות והתכתבויות מעניינות עם אלק וויקס ואנשיו אודות ההפקה המרהיבה ההיא של ה- BBC ב- 1966. הם היו אנשים חרוצים ויסודיים בעלי מיומנות וניסיון שידעו לעשות טלוויזיה טובה אולם ברגע המבחן האמיתי לא עמדה לרשותם טכנולוגיה טלוויזיונית שתוכל לסתור ו/או לאשש את החלטתו של השופט גוטפריד דינסט (Gottfried Dinst). ללא סיועו של אלק וויקס (Alec Weeks) ואנשי ה- BBC וללא סיועם של ARD ו- ZDF, אנשי התאחדות הכדורגל הגרמנית ו- וולפגאנג וובר לא הייתי יכול לחבר ולכתוב את הספר “השער שהיה ו/או לא היה”.

weeks 1

טקסט מסמך : ספטמבר 2006. אחד המֵידָעִים שכתב לי אלק וויקס אודות הפקת ה- BBC את משחק הגמר של מונדיאל אנגליה 1966 בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” בלונדון, אנגליה – מערב גרמניה 2:4, בעת מחקר וכתיבת הספר עב הכרס על ידי “השער שהיה ו/או לא היה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1970 החלו דן שילון ואלכס גלעדי לייבא את הכדורגל הבריטי לטלוויזיה הישראלית הציבורית, דרדק תקשורתי, שאך זה נעמדה על רגליה. התוכנית “משחק השבוע” ששודרה בימי חמישי בשבוע בין 20.00 ל- 20.50 יוחדה כמעט באורח קבע למשחקי הליגה האנגלית בכדורגל. מידי שבוע היו מגיעות הקופסאות הכחולות העגולות של ITC וקופסאות הקרטון הכחולות של Visnews ובהם עבודות הפאר ויצירות המופת של המצלמות האלקטרוניות של ה- BBC ו- ITV שהנציחו את הכדורגל האנגלי. כך התוודענו לשני שדרי ה- BBC דיוויד קולמאן (David Coleman) ולקולגה שלו בארי דייוויס (Barry Davies) כמו גם הְיוּ ג’וֹנְס (Hugh Jones) ובראיין מוּר (Bryan Moore) שדרני הכדורגל של ITV. בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תיעדה את חיי הספורט של מדינת ישראל במצלמות Film עשה זאת ה- BBC כבר שנים רבות במצלמות האלקטרוניות שלו. השַדָּר דיוויד קולמאן הפך כמעט לבן בית מידי יום חמישי. הוא באמת היה משכמו ומעלה. תמוה שערוץ 1 לא מצא כל דרך ב- 2013 כדי לחלוק כבוד אחרון לדיוויד קולמאן מי שהיה מורם ורבם של דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, ויורם ארבל לפני יותר מ- 40 (ארבעים) שנים, והלך לעולמו (2013 – 1926). בארכיון ערוץ 1 ז”ל היו מצויים בשעתו הרבה מאוד משחקים מפורסמים מעשור ה- 70 של המאה שעברה אותם תיאר בקולו המיוחד.

בקיץ 1973 פגשתי במעלית בניין הטלוויזיה בירושלים את הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) מי שהיה מנכ”ל ה- BBC בשנים 1969 – 1960. הְיוּ גְרִין הוזמן לבוא ארצה ע”י שר החינוך והתרבות יגאל אלון בימים ההם שביקש ממנו לבדוק מדוע הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוויה אין ספור ריבים וסכסוכי עבודה, מקרטעת, ואיננה מסוגלת להמריא למרות שכבר הייתה בת חמש. הוא היה בדרכו ללשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא ישעיהו “שייקה” תדמור ואנוכי ניצלתי את ההזדמנות כדי להעריך בפניו את היכולת הנפלאה של ה- BBC בכיסוי כדורגל ועד כמה ההפקות של השידור הציבורי הבריטי לרבות שני שדרי הכדורגל שלו דיוויד קולמאן ובארי דייוויס, קנו להם אחיזה בציבור הישראלי. דן שילון ואלכס גלעדי היו ברי מזל משקשרו ב- 1970 חלק מגורלם הטלוויזיוני עם חטיבת הספורט של ה- BBC ו- Visnews בראשות מר נִיל מָאלָארְד (Neil Mallard). אולי הכדורגל הבריטי לא היה הטוב אירופה אך הכיסוי של ה- BBC היה ללא ספק היעיל והאטרקטיבי ביותר, מה עוד שהאוזן הישראלית כרויה בפני השפה האנגלית. חוץ מזה הבריטים שניהלו פעם אימפריה חובקת עולם לא שכחו את את מלאכת השיווק. מידי יום שני הגיעו חומרי הכדורגל האנגליים בדייקנות שווייצרית ל- intake שלנו ש- שכן בקומה הראשונה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים, ואותו ניהלה בקפידה ויד רמה גב’ מירה בדולסקו ז”ל.

שלושת אנשי ה- BBC הדגולים בראיין קואוגיל (Bryan Cowgill), אלק וויקס (Alec Weeks), ו- דיוויד קולמאן (David Coleman) אינם עוד בחיים. בראיין קואוגיל ואלק וויקס הוציאו לאור כל אחד בנפרד ספרים תיעודיים מרתקים ומעניינים שמספרים על הקריירה המקצועית העשירה שלהם ברשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC. שניהם מייחדים פרקים נרחבים להפקת הטלוויזיה ההיא של ה- BBC את מונדיאל אנגליה 1966, במידה רבה ווירטואוזית בתנאים הטכנולוגיים ההם, ומשבחים כל אחד בדרכו את תרומתו של שדר הספורט הנערץ דיוויד קולמאן המנוח. ספרו של בראיין קואוגיל נקרא “Mr. Action Replay”, וספרו של הבימאי והמפיק אלק וויקס קרוי, “Under Auntie’s Skirts”. שני הספרים המרתקים הללו שוכנים כלאחר כבוד על המדף בחדר העבודה שלי. קראתי אותם בעניין רב.

cowgill

טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של ספרו של בראיין קואוגיל “Mr. Action Replay” שיצא לאור באנגליה ב- 2006. כל איש טלוויזיה באשר הוא ימצא עניין בספר הנ”ל. (ארכיון יואש אלרואי).

weeks

טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של ספרו של אלק וויקס, “Under Auntie’s Skirts” שיצא לאור באנגליה ב- 2006. האיש החובש Headset ומניף את ידו הימנית הוא אלק וויקס. השדר דיוויד קולמאן כתב את ההקדמה לספר. כל איש טלוויזיה באשר הוא ימצא עניין רב בקריאה ועיון בספר. (באדיבות המחבר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יעקב שחר ומכבי חיפה, ואנוכי (1). 

הקדמה קצרצרה.

את נשיא מועדון חיפה בכדורגל מר יעקב שחר היכרתי לראשונה בראשית עונת הכדורגל של הליגה הלאומית (ליגת העל היום), 1994 / 1993. זאת הייתה עונת האליפות הראשונה של יעקב שחר כ- Owner של מועדון מכבי חיפה ו- “עונת הזהב” שלי כמנווט, עורך ומפיק, ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מטעמם של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל. לצִדוֹ של יעקב שחר ניצב אז המאמן גיורא שפיגל עתיר ידע ויכולת ומצויד בכישרון, מנהיגות, וערכים. לצִדִי עמדו בתקופה ההיא שני הבוסים העליונים והמוצלחים שלי מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי”  קירשנבאום ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ יאיר שטרן יבד”ל. ב- “עונת הזהב” ההיא הממושכת והארוכה של הליגה הלאומית (ליגת העל היום), 1994 / 1993 בת 39 מחזורי משחקים, כיסיתי לראשונה בהיסטוריה של השידור הציבורי באמצעים אלקטרוניים את כל 273 משחקי הליגה הלאומית. בין השאר חתמנו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ואנוכי בקיץ 1993 על חוזה מיוחד עם התאחדות הכדורגל המתיר לנו לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובתולדות ההתאחדות לשדר ישיר בהיקף מלא 20 משחקים מרכזיים בליגה הלאומית בנוסף להקרנת המגזין השבועי “משחק השבת”, מידי מוצ”ש. פגישות המו”מ שלנו עם יו”ר ההתאחדות חיים הברפלד וסגנו עזריקם מילצ’ן התקיימו במשרדי ההתאחדות הישנים ברחוב הארבעה 8 בתל אביב ובמלון רמת אביב.  15 שידורים ישירים מתוך ה- 20 (% 75) בעונת 1994 / 1993 יוחדו לקבוצה המשגשגת של של יעקב שחר מכבי חיפה והמאמן המצוין שלו גיורא שפיגל. הגיתי ו- חיברתי את שם התוכנית “משחק השבת” (על סמך הרעיון הטלוויזיוני של ה- BBC שהכתיר את תוכנית הכדורגל המרכזית שלו בשם, “Match of The Day”). שלושת שדרני הכדורגל שלי בעונת 1994 / 1993 היו מאיר איינשטיין ז”ל + רמי ווייץ + דני דבורין (שדר רדיו “קול ישראל” בימים ההם אותו הכשרתי להיות שדר טלוויזיה מס’ 3 שלי, מפני שתכננתי להביא גם אותו עמי להפקת הטלוויזיה הממושכת והמורכבת של מונדיאל ארה”ב 1994, בנוסף למאיר איינשטיין ורמי ווייץ).

לריטואל המו”מ שלנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורי עם אנשי התאחדות הכדורגל ובראשם היו”ר חיים הברפלד וסגנו עזריקם מילצ’ן היה קצב משלו ורף תשלומים מוגבל. בקיץ 1992 חתמנו מנכ”ל רשות השידור אֲרְיֵה מֶקֶל ואנוכי עם התאחדות הכדורגל בראשות כאמור חיים הברפלד ז”ל וסגנו עזריקם מיל’צן על חוזה שידורים מוקלטים בלבד ללא שידורים ישירים של משחקי בליגה הלאומית ע”ס של 1.150000 (מיליון ומאה וחמישים אלף) דולר לעונה. סכום כולל לשנתיים של 1994 – 1992 שעמד על 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. נסיקתו (הדרמטית) של מוטי קירשנבאום ז”ל בשמי רשות השידור ב- 28 באפריל 1993, אִפְשֶרָה לנו לבצע כמה צעדים גדולים וחשובים לפנים, ו- לחתום שוב עם אותם שני האישים הוותיקים חיים הברפלד ועזריקם מילצ’ן על עסקה נוספת ייחודית וחדשנית לעונת 1994 / 1993 בה התחייבנו לשלם 50000 (חמישים אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר שלנו שנבצע ממגרשי הליגה הלאומית. כלומר, סך עלות של עוד 1.000000 (מיליון) דולר בנוסף לסכום הגלובאלי של 2.300000 דולר שניאותנו לשלם כאמור בהסכם המוקדם שנחתם בין שני הצדדים בקיץ 1992. אנוכי מוצא לנכון לציין כאן כי לצוות הטלוויזיה שלי שאייש את ניידת השידור הגדולה ה- “וורד” היה עונג גדול לבוא ולהתמקם באצטדיון הקומפקטי “קריית אליעזר” בחיפה. ההתמקמות שלנו ופריסת הציוד הטלוויזיוני הייתה מהירה ונוחה בשל ניהול אדיב, יעיל, ומכניס אורחים של מנהל האצטדיון העירוני החיפאי הישן ההוא מר חיים ניב.

בנובמבר 1993 נפגשתי לראשונה עם יעקב שחר וגיורא שפיגל בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. שניהם צעדו במעלה טבלת הליגה הלאומית עם קבוצתם מכבי חיפה. ידעתי אז שמכבי חיפה מתנהלת כעסק מקצועי וכלכלי ביד רמה ע”י נשיאה יעקב שחר, ומאומנת ומתודרכת היטב ע”י גיורא שפיגל. הזמנתי את שניהם להתראיין באולפן “משחק השבת” כדי שימסרו מידע לציבור כיצד הם עושים נכון, מדויק, ויעיל ומדוע שחקני במועדון והקהל החיפאי מזדהים עם הלוגו והסמל של המועדון שנקרא מכבי חיפה. החלטתי לפגוש אישית את שניהם בכניסה הראשית לבניין שלנו. לא הופתעתי מהמראה הטלוויזיוני הכובש שלהם. שניהם היו מחויטים, לבשו חליפות וז’קטים, והיו מעונבים. שני המנהיגים שידרו לי מֶסֶר של אחדות, לכידות, כבוד הדדי איש כלפי רעהו, דבקות במשימה, ידע, ושימוש במוסרות החינוך. צריך לזכור שבעונת הכדורגל הארוכה של 1994 / 1993 בת 39 מחזורים, מכבי חיפה לא הפסידה ולוּ במשחק אחד. באחת מישיבות התכנון של חטיבת הספורט בפיקודי בתקופה ההיא כיניתי את יעקב שחר בתואר “נשיא – מנהיג ומחנך נטול שגיאות”. בעונת 1994 / 1993 חשבתי שהוא כזה.

יעקב שחר ומכבי חיפה, ואנוכי (2). 

הופעתו של יעקב שחר בנוף הכדורגל הישראלי הייתה מזהירה. הוא היה אחת הסיבות מדוע מצאתי צורך לרכוש שוב ושוב את זכויות הכדורגל הישראלי. אישיות ספורטיבית – תרבותית משכמה ומעלה. ב- 1991 רכש יעקב שחר את מועדון מכבי חיפה והופך אותו לטוב ביותר במדינת ישראל. המנהיגות הדגולה ויישרת הדרך של יעקב שחר הם מופת לניהול ודרך ארץ. מידותיו האישיות והישגיו במועדון מכבי חיפה נחשפו בכל עוזם באותה “עונת זהב” של 1994 – 1993. השידור הישיר הראשון שלנו התקיים כבר במחזור הפתיחה בשבת – 28 באוגוסט 1993. במשחק המרכזי במחזור הראשון באִצטדיון “טֶדִי” אירחה האלופה בית”ר ירושלים באִצטדיון “טֶדִי” את הטוענת לכתר מכבי חיפה. יריתי בכל התותחים : שמונה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים כיסו את המשחק. בימים ההם זה היה המאכסימום שאפשר היה להפיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעמדת השידור הצבתי את מאיר איינשטיין ואבי רצון. השידור הישיר החל בחמש ארבעים וחמש לפנות ערב והסתיים בשמונה בערב . מכבי חיפה עם מאמנה גיורא שפיגל ניצחה את האלופה 2:3. השידור הישיר הפך לסנסציה טלוויזיונית. הרייטינג נסק במהירות ונשק ל- % 45 (!). מייד עם סיום השידור הישיר מאִצטדיון “טֶדִי” ב- 28 באוגוסט 1993, החל בשמונה בערב שידור התוכנית “משחק השבת” שנמשכה כשעה. היא כללה את תקצירי שבעת משחקי המחזור ואת כל 23 השערים שהובקעו בשבעת המשחקים האלה. מכבי ת”א ניצחה בביתה את עירוני אשדוד 0:1, הפועל באר שבע ניצחה בחוץ את הפועל חיפה בתוצאה 1:3, מכבי נתניה סיימה בתיקו אחת את משחקה עם בני יהודה, צפרירים חולון גברה בביתה 1:3 על הפועל פתח תקווה, מכבי הרצליה והפועל כפר סבא סיימו תוצאת תיקו 2:2, והפועל ת”א ניצחה במשחק חוץ את מכבי פתח תקווה 1:2. זיהיתי את שידורי הכדורגל בטלוויזיה לציבור הצופים בארץ באמצעות שלושה אנשים. שני השדרים – מגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשן אבי רצון. שלושתם היו ראשית דבר עיתונאים. זה לא בונוס. זה הכרח חשוב וכך זה צריך להיות. לא היה עוד זֵכֶר ליורם ארבל. וודאי לא לאורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף. לא ראיתי שום משמרות של מפגיני מחאה ליד בניין הטלוויזיה הקוראים לי להחזיר את ארבעת הנשכחים הללו אל מול פני המצלמה והמיקרופון. שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי זכויות השידורים הבלעדיות וחומרי השידור הראשוניים המוחזקים בידי כל רשת טלוויזיה (באשר היא) חשובים לאין ארוך מן המגישים אותם.

לא היה עכשיו שום דמיון עיתונאי בין התוכנית “משחק השבת” העכשווית שלי תחת מנהיגותו של מוטי קירשנבאום ז”ל לבין זו של עידן יוסף בר-אל. נסקתי לשחקים. הייתי ברקיע השביעי. יוסף בר-אל הציע לי במשך שלוש שנות כהונתו אלטרנטיבות וחלופות חלקיות. אלטרנטיבה היא סוג של יֵיאוּש, מוטי קירשנבאום ז”ל הציע לי תיקווה ותרבות שידור שונה. אם להשתמש במטפורה מתמטית, יוסף בר-אל היה שֶבֶר עשרוני או שֶבֶר פשוט, תמיד אחד חלקי משהו. מוטי קירשנבאום היה השָלֵם. בפעם הראשונה מאז נוסדה הטלוויזיה ב- 1968, מאז ימיהם של דן שילון ואלכס גלעדי, ניתנה לי האפשרות והוענקו האמצעים הטכנולוגיים להביא למסך מידי שבוע במוצ”ש בשמונה בערב, מסמך עיתונאי – דוקומנטרי שלם. מוטי קירשנבאום אמר לי אז, “יואש אלרואי, המפתחות בפנים, סע…!”. בפעם הראשונה מזה 25 שנה יכלו משלמי האגרה לראות בביתם מידֵי שבת את כל השערים שהובקעו בשבעת משחקי המחזור, את כל הרגעים המרתקים, את כל רִגעי מחלוקות השיפוט, את הכרטיסים האדומים והצהובים, ריאיונות תגובה עם השחקנים והמאמנים הרלוואנטיים, וכתבות אווירה וצבע. זה גם היה המוֹטוֹ שלנו בשידורי ה- Promo. שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994- 1993 הציבו בעת ההיא את השידור הציבורי ברף הכי גבוה שלו, בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. לא היה ספק בכך. עונת השידורים ההיא תיזכר כ- “עונת הזהב” שלנו. של כולנו בערוץ 1 הציבורי. מוטי קירשנבאום הפך בשבריר של רגע למנהיג שידור כריזמטי רווי קֶסֶם אִישִי ש- 2000 עובדי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו “קול ישראל”, הזדהו עמו, העריכו אותו, העריצו אותו, ונלחמו עבורו. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הירוד והעלוב בשלוש השנים של 1993 – 1990 הודח ע”י מוטי קירשנבאום (תקופת כהונתו לא הוארכה), ובמקומו מונה לתפקיד הרם יאיר שטרן. החל עידן חדש רווי תקוות חדשות ברשות השידור ההיא.

היה לנו פוטנציאל עיתונאי, אמצעים טכנולוגיים לא מבוטלים, ויכולות הפקה ועריכה שלא נוצלו ולא באו לידי ביטוי עד כניסתו של מוטי קירשנבאום ז”ל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. משעה שרכישת זכויות השידורים הבלעדית על ידינו הפכה לעובדה מוצקה בעונת 1994 – 1993 ועמם אמצעי השידור המוקדשים להפקת תוכנית “משחק השבת” וכלל אירועי הכדורגל של הליגה הלאומית (ליגת העל היום), אימצתי מדיניות שיווק שונה מהמקובל של התוכן המשודר. הפצה וקידום (Promotion) של שידורי הכדורגל בתודעת הציבור נעשתה על ידי באגרסיביות. קַל היה לכבוש את דעת הקהל בארץ ולהפיץ את המֶסֶר מפני שתוכנו היה אטרקטיבי. היה לנו עוד יתרון זעיר. החזקנו בנֶכֶס שידור בלעדי שמוגן מפיראטיות. כדורגל על כל גווניו אפשר היה לראות רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוכנית “משחק השבת” הפכה חיש מהר לסְפִינַת הָדֶגֶל בהא הידיעה של השידור הציבורי. המזל הולך עם הטובים. קבוצת מכבי חיפה בהנהגתו הנשיא המוצלח של המועדון יעקב שחר והמאמן עתיר הידע גיורא שפיגל צעדה בראש הטבלה כל הזמן לאורך דרך ארוכה בת 39 מחזורים. היה כֵּיף מקצועי גדול להגיע עם ניידת השידור שלנו על 60 עובדיה שוב ושוב לאִצטדיון “קריית אליעזר” כדי לצַלֵם את משחקי מכבי חיפה. מנהל האצטדיון החיפאי חיים נִיב האיר את פניו אלינו. המועדון והעירייה העניקו לנו באִצטדיון “קריית אליעזר” תנאי עבודה וצילום מהמעולים בישראל. האִצטדיון אסתטי וקומפקטי. היה נוח לפרוש בו במהירות את ציוד הטלוויזיה על מצלמותיו וכבלי ה- Video ו- Audio הארוכים.

חיפה היא עיר יפה, אסתטית, ונקייה והחיפאים הם אנשים רציניים ומסבירים פנים. מנהל האצטדיון חיים נִיב ונשיא המועדון יעקב שחר שמרו על מסגרת פרסומית נאותה בשילוט במגרש . כמות השלטים וגובהם תאמו את עקרונות הצילום שלנו ואת הנחיות ה- EBU. מילה שלהם הייתה מילה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מאצטדיון “קריית אליעזר” הייתה מרשימה. 15 מתוך 22 השידורים הישירים באותה עונה ייחדתי לקבוצת מכבי חיפה. הייתה לי זכות גדולה כמנהל מחלקת הספורט ועורך “משחק השבת” באותה עונת הזהב הבלתי נשכחת של 94′ – 1993 לעבוד מול נשיא הקבוצה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל. משזיהיתי את השגשוג המתמשך של מכבי חיפה בראשות הצוות המוביל הזה, זימנתי את שניהם לאולפן “משחק השבת” ב- 13 בנובמבר 1993 לריאיון ארוך. הקבלתי אישית את פניהם בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים וליוויתי אותם לאולפן השידור. שניהם היו לבושים בחליפות וחנוטים בעניבות. לא הופתעתי מרהיטות דיבורם אך התפעלתי מהענווה והשקט הנפשי שלהם. יעקב שחר וגיורא שפיגל היו שני מצליחנים ששיווקו את עצמם בצורה מאופקת ומכובדת באמצעות מצלמות אולפן “משחק השבת”. מכבי חיפה, מועדון כדורגל מסודר ומטופח, הפגין תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה בת 39 מחזורים. 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מסודר ושיטתי וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994 באליפות המדינה. הקבוצה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות. הישג  של % 81.2. באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת”א 0:5, ואח”כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית”ר ירושלים 1:5. היא ניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה של יעקב שחר וגיורא שפיגל לא הפסידה אפילו פעם אחת. הפרש השערים שלה היה מדהים וחסר תקדים. 97 לזכות (ממוצע של 2.48 למשחק) ו- 27 חובה. מועדון מכבי חיפה בכדורגל הוא מועדון בר מזל מפני שבראשו ניצב נשיא כה מוכשר, כה יציב, כה מאוזן, וכה הגון וישר דרך בשם מר יעקב “יענקל’ה” שחר. יעקב שחר היה אז האחד והיחיד בתחום הכדורגל בישראל כמו שעו”ד שמעון מזרחי היה האחד והיחיד בשדה הכדורסל בימים ההם. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א היה בר מזל בתקופה ההיא מפני שבראשו עמד שמעון מזרחי. יעקב שחר ושמעון מזרחי הפכו זה מכבר למופת של ניהול ומנהיגות ספורט.

פוטנציאל המנהיגות הספורטיבית של יעקב שחר וכישרון הניהול הייחודי שלו התגלו חיש מהר ובאו לידי ביטוי בהובלת מכבי חיפה לפסגת הכדורגל של ישראל מאז עונת 1985 – 1984 ועד עונת 2009 – 2008. דרך הצעדתו את מכבי חיפה לפסגת הכדורגל הישראלי ראויה להערכה רבה. יעקב שחר (שוכטוביץ’) נולד למשפחת שוכטוביץ’ הוותיקה בנס ציונה ב- 8 באפריל 1941. הוא היה חניך בשורות אגודת “מכבי הצעיר” של נס ציונה וכמו כל מכביסט אמיתי היה אוהד ומושבע ומעריץ של מועדוני הכדורגל והכדורסל של מכבי ת”א. הכדורסלן אברהם שניאור והכדורגלן יהושע “שייע” גלזר היו אליליו. יעקב שחר היה ספורטאי פעיל בעצמו. שחקן כדורגל וכדורסל בסקציה הספורט של היישוב הקטן בנס ציונה. הוא התגייס לחיל האוויר והיה מדריך ספורט בבית הספר הטכני של החיל. ב- 1960 נסע עם נבחרת חיל האוויר בכדורסל לסדרת משחקים בקפריסין נגד נבחרת חיל האוויר האנגלי (RAF). ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון חייב את נציגי המדינה לעַבְרֵת את שמותיהם. יעקב שוכטוביץ’ גבה הקומה (1.90 מ’) שינה את שם משפחתו משוכטוביץ’ לשחר. ב- 1977 כשהיה בן 36 החל החיבור הראשון שלו עם הכדורגל הישראלי ברמה הגבוהה שלו. המפגש  הראשון היה דווקא עם קבוצת בית”ר ירושלים תחת הנהגתו של היו”ר ראובן “רובי” ריבלין (היום נשיא המדינה).

מר יעקב “יענקל’ה” שחר היום איש עסקים פורה ומוצלח, הגון וישר דרך, זוכר בעת שיחות התחקיר המפורטות שלי עמו, כלהלן : “הייתי בעצמי שחקן כדורגל וכדורסל בסוף שנות ה- 50 בסקציה הספורט של נס ציונה. נשארתי אוהד כדורגל גם לאחר שהפסקתי להיות שחקן פעיל. ב- 1977 נפגשתי עם רובי ריבלין ונתתי את הסכמתי להיות נותן החסות (Sponsor) של מועדון בית”ר ירושלים. הצבנו את הפרסומת של חברת המכוניות השוודית VOLVO על חולצות קבוצת בית”ר ירושלים. אני זוכר שאלכס גלעדי שהיה אז מנהל מחלקת הספורט הגיע אלינו כדי למדוד בסרגל את גודל האותיות של VOLVO . על פי חוקי הטלוויזיה היה מותר אז להדפיס אותיות של פרסומת מסחרית על החולצות שגודלן לא יותר מ- 12 סנטימטר. שאלתי את רובי ריבלין עם מי אני אמור לחתום על חוזה הצבת הפרסומת. רובי ריבלין קם ממושבו ערך סיבוב סביב עצמו, ואמר, “…אתה רואה יענקל’ה אין כאן אף אחד חוץ ממני. אתה תחתום איתי. VOLVO לא שילמה אז כסף לבית”ר ירושלים אלא מימנה את קניית התלבושות, הכדורים, נעלי הכדורגל לשחקנים ואת כל ציוד הספורט הנלווה. הקשר ביני לבין בית”ר ירושלים נמשך כשנתיים עד 1979 וגווע. חמש שנים לא עסקתי יותר באימוץ קבוצת כדורגל…”.

טקסט תמונה : שנת 1959. זוהי קבוצת הכדורגל של סקציה ספורט נס ציונה בימים ההם של 1959. זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : דבוש, יגאל קמחי, יעקב שוכטוביץ’ (שחר), ברוך רוזנשטיין, דודו קרמר (מאמן – שחקן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל והפועל פ”ת), משה חבני, וכוכי בן גרא. זיהוי הנוכחים שכורעים מימין לשמאל : הקמע של הקבוצה יעקב “ז’קי” ווישניה בן 8 (היה פרשן ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל), מישקה מוסקוביץ’, השוער עמי גרובשטיין, צבי רינצלר, ואברהם אשכנזי. (התמונה ניתנה לי באדיבות גב’ נילי ומר יעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1984 הזדמן מר יעקב “יענקל’ה” שחר לשני משחקים שנערכו במסגרת הליגה הלאומית באִצטדיון “בלומפילד” בתל אביב. באחד מהם נטלה חלק קבוצת מכבי חיפה שהייתה אז אלופת המדינה לראשונה בתולדותיה. ה- Sponsor שלה היה הקבלן זכריה דרוקר. יעקב שחר ראה את הקבוצה והתאהב בה. משהו ניצת בלִבּוֹ. יו”ר מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה היה אז צבי ווייצנר. הדוֹד של צבי ווייצנר היה מנהל הלוגיסטיקה אצל יעקב שחר בעסקי VOLVO. אחותו של צבי ווייצנר קנתה מכונית VOLVO אצל יעקב שחר. עולם קטן. כך נוצר לראשונה הקשר ההיסטורי בין יעקב שחר למכבי חיפה. יעקב שחר מוסיף : “חוזה האימוץ המסחרי הראשון ביני לבין מכבי חיפה נחתם לקראת עונת 85′ – 1984. VOLVO קישט את חולצות מכבי חיפה תמורת סכום שנתי של 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר שנתתי למועדון ורכב למאמן שלמה שרף . בפעם הראשונה הוסעה הקבוצה למשחקיה באוטובוס מיוחד ונוח מטעם VOLVO”. הקשר בין VOLVO של יעקב שחר לבין מכבי חיפה של צבי ווייצנר הלך והעמיק. סכום האימוץ תפח ל- 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) דולר בשנה. הברית נמשכה עד 1992. ב- 1992 רכש יעקב שחר את המועדון. יעקב שחר זוכר בעת שיחות התחקיר המפורטות עמי, כלהלן : “מכבי חיפה הפכה למועדון מסודר וקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. הקבוצה זכתה בשמונה שנים בתקופת האימוץ של VOLVO בארבע אליפויות המדינה בשנים 1984, 1985, 1989, ו- 1991 ופעם אחת גם בגביע המדינה ב- 1991. באותה שנה הוברר כי חובות הקבוצה למס הכנסה הלכו ותפחו והגיעו ב- 1991 לממדים מבהילים של  8.000000 (שמונה מיליון) שקל. יו”ר וועד האגודה דני אסנין העניק לי מנדט לנהל את מו”מ מול אגף מס הכנסה באוצר על תשלומי החובות. אני טענתי כי סך החובות של מכבי חיפה איננו גדול יותר מ- 2.5 מיליון שקל. מס הכנסה טען כי החוב עומד על 3.5 מיליון שקל. לבסוף הגענו לפשרה כספית. סיכמנו כי מכבי חיפה תשלם מייד 2.5 מיליון שקל למס הכנסה ואם המועדון ישלם כחוק גם את מִסָיו בשנתיים הבאות , או אז מס הכנסה יבוא לקראת המועדון ויוותר על מיליון שקל החסרים. הבעיה הייתה כי למכבי חיפה לא היה מהיכן לשלם את חובותיה למס ההכנסה. וועד האגודה בראשות דני אסנין ביקש אותי לעזור ולשלם עבורם. הסכמתי, ואגב חיוך, הסברתי לאנשי האגודה שתשלום בסדר גודל כזה ראוי לקושאן. דני אסנין וחברי וועד האגודה השיבו לי, “הנה לך הקושאן…”. כך קניתי ורכשתי את המועדון כשהניהול שלי הוא עצמאי לחלוטין. מכבי חיפה הועברה לבעלותי בתחילה לתקופה של כשלוש שנים עד 1995, ואח”כ עברה לידי לצמיתות. עשיתי בחיים עסקאות הרבה יותר טובות מאשר קניית מכבי חיפה. אבל זאת הייתה אולי המשמעותית ביותר בעיקר מן ההיבט הספורטיבי שלה. המטרה שלי הייתה להביא את מכבי חיפה לאירופה”.

רכישת מועדון הכדורגל של מכבי חיפה על ידי יעקב שחר היוותה ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי. עד אז נוהלו כל המועדונים ע”י מרכזי הספורט הארציים, הפועל, מכבי, בית”ר, ואליצור באמצעות הנהלות וולוננטאריות. רכישת מכבי חיפה ע”י יעקב שחר הייתה הפעם הראשונה בה גורם פרטי מבקש לנהל מועדון כדורגל ישראלי כעסק כלכלי מסודר העומד בזכות עצמו. יעקב שחר מוסיף בשיחות התחקיר עמו : “מאז 1991 ועד היום הזה (2 בינואר 2007) השקעתי בקבוצת מכבי חיפה כ- 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) שקל . אלו משאבים כלכליים כבירים אבל צריך לזכור שהשקעתי בקבוצה את מיטב המשאבים האנושיים והנפשיים שלי. זהו מאמץ עצום”. מאז חלפו עוד עשר שנים. ההערכה ב- 2013 היא כי יעקב שחר השקיע עד עצם היום הזה סכום הנאמד ב- 500.000000 (חמש מאות מיליון) שקל שטבולים בדם ליבו. מכבי חיפה תחת מנהיגותו של יעקב שחר זכתה מאז 1991 בעוד 6 (שֵש) אליפויות המדינה בשנים 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006 ועוד שלוש פעמים בגביע המדינה בשנים 1993, 1995, ו- 1998. במועדון אימנו מאמנים רבי מוניטין כמו שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, ורוני לוי. אך התהילה האמיתית הייתה שמורה פעם לנשיא ומנהיג המועדון, ומתווה הדרך יעקב שחר. לרוחו, נשמתו, וגופו.

31 בדצמבר 2017. יעקב שחר נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה המשתרך בתחתית טבלת ליגת העל, משוחח בניחותא בפרוס 2018 עם אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים באולפן שלהם בהרצליה.

נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה מר יעקב שחר (בן 76 ביום) איננו היבואן הראשון של מומחי כדורגל זרים מחו”ל למדינת ישראל, אולם הוא אימץ את השיטה ונכשל. לא צלח את היבוא מפני שייבא סחורה אנושית משומשת ולא מוכשרת דיה. יש לו בשורות מועדון פאר העבר שלו עכשיו 6 (שישה) כדורגלנים נטולי כישרון על כר הדשא ונעדרי כריזמה ספורטיבית כדי לסחוף אחריהם את כל העיר חיפה. יש לו כעת את שני הברזילאים אליסון דוס סאנטוס וקאיו אלאבס, את ניקיטה רוקביצה האוסטרלי, את ארנסט מבוקה הקמרוני, את סטפאנוס אתנסיאדיס היווני, את גיאורגי קוסטאדינוב הבולגרי. מי הם בכלל ? כולם חוסמים את מיטב הנוער שלו. וכן היה לו את גיא לוזון במסווה של מאמן, אותו הדיח, סילק, ופיטר מאוחר מידי מהמועדון שלו. יעקב שחר הוא מנהיג כדורגל מוערך ובעל השפעה גם היום אולם כזה שהחמיץ בשנים האחרונות את יסוד היסודות של ניהול ומנהיגות של קבוצה : הזדהות ההמונים עמו גם בעתות משבר (!). ראה נראה אם גיוסו העכשווי של ההולנדי מוחמד “מו” אלאך יוליד שינוי משמעותי בחיי המועדון. יעקב שחר ידע פעם ליצור ולהפיק הזדהות וההערצה טבעית של השחקנים למאמן המוביל שלהם. שחקני מכבי חיפה בשנת האליפות ההיא של 1994 – 1993 העריכו והעריצו את מאמנם דאז גיורא שפיגל. בין המאמן ההוא גיורא שפיגל לשחקניו נוצרו יחסי אמון מפני שהיה מדובר ראשית דבר באישיות בעלת שיעור קומה. אי אפשר לקנות הערכה והערצה לצוות המוביל של מועדון מכבי חיפה באמצעות כסף, ו/או ע”י השלטת משמעת צבאית, ו/או השמעת איומים, ו/או שימוש בקנסות. לא במועדון מכבי חיפה ולא בשום מועדון אחר.

דוגמא מצוינת של רֶכֶש מצוין מחו”ל ע”י התאחדות הכדורגל הישראלית הייתה הבאתו לארץ ב- 1959 של מאמן הכדורגל ההונגרי – יהודי בעל המוניטין העצום גיולה מאנדי, על מנת הצעיד את הנבחרת הלאומית שלנו לעידן חדש. קפטן נבחרת ישראל נחום סטלמך ז”ל סיפר לי באחת משיחות התחקיר שקיימתי עמו בנושא “מנהיגות בכדורגל” כי גיולה מאנדי היה פרופסור בתורת המשחק עם קבלות. שחקני הנבחרת פשוט קיבלו את דבריו כאילו היו תורה מסיני, דברי אלוהים חיים. השחקנים העריצו אותו והאמינו לו ובו. גיולה מאנדי חולל מהפכה דרמטית בכדורגל הישראלי והניצחונות לא איחרו לבוא. לא רק שחקני הנבחרת הלאומית הישראלית הזדהו עם גיולה מאנדי, אלא כל מדינת ישראל לרבות ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. שִמעו של המאמן גיולה מאנדי יצא ל- מרחוק ו- דוד בן גוריון ביקש להיפגש עמו באופן אישי כדי למסור לו את הערכתו ותודתו. הנה התמונה ההיא שצולמה ב- 1959 בלשכת ראש הממשלה דוד בן גוריון לפני 58 שנים.

mandi 2

טקסט תמונה : 1959. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (במרכז) מארח בלשכתו את מאמן נבחרת ישראל בכדורגל היהודי – הונגרי גיולה מאנדי ואת ראשי ההתאחדות הישראלית לכדורגל לאחר הזכייה בטורניר מערב אסיה בקוצ’ין – הודו. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מנכ”ל משרד הביטחון שמעון פרס, צבי ברים, יצחק זאבי, דוד בן גוריון (בן 73), מאמן נבחרת ישראל בכדורגל היהודי – הונגרי גיולה מאנדי, אריה קרמר, וצבי פינקלשטיין. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל).

הצלחתו של של גיולה מאנדי בישראל לא רק כמאמן אלא כמנהיג כדורגל נערץ העלתה לדיון מחודש מדוע מאמן הכדורגל והמנהיג והמחנך האיטלקי וויטוריו פוצו זכה עם נבחרת איטליה פעמיים בגביע העולם ב- 1934 ו- 1938, למה ההונגרי גוסטב שבש הצליח עם נבחרת הונגריה בשנים 1954 – 1959, כיצד הפך הגרמני ספ הרברגר ב- 1954 לאורים ותומים של הכדורגל הגרמני לאחר זכה עם נבחרתו בגביע העולם בטורניר 1954, למה הברזילאי וויסנטה פאולה זכה עם שחקניו לראשונה בגביע עולם ב- 1958, וכנ”ל לגבי הבריטי אלף ראמזי מדוע דווקא הוא ולא אחרים לפניו וגם אחריו, הצליח להוביל את נבחרת אנגליה לזכייה בגביע העולם במונדיאל 1966. אלו תכונות היו טמונות באישים הנ”ל שהפכו אותם למנהיגים בעלי מורשת והוגי דעות בעלי חזון של תורת הכדורגל ? מדוע השחקנים שלהם והציבור שלהם במדינתם שלהם האמינו בהם ולהם ונהו אחריהם ? מי עושה את מי, השחקנים את המאמן ו/או המאמן את שחקניו ? מה היה מקומו וחשיבות תפקידו של הקפטן כמנווט על כר הדשא מטעמם של אותם המאמנים הדגולים ההם בנבחרת שלהם ?

אנוכי שב לשיחת הדיון הארוכה שהובילו מירי נבו ואלי אילדיס באולפן עם יעקב שחר ב- 31 בדצמבר 2017, ועובר לרון קופמן. שני מנהלי השיחה אפשרו לו לפנות אל נשיא מועדון מכבי חיפה, וזאת הייתה שאלתו בעלת חשיבות משנית : “…כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה כסף, אתה עדיין נהנה… (?) אני רואה אותך בסך הכל בתצלומי Close up בטלוויזיה עם כל חבריך להנהלה… נהנה אתה לא…(!)” יעקב שחר השיב תשובת טריוויה צפויה, “…כשהקבוצה מפסידה אין הבדל ביני לבין האוהד המצוי…”. דווקא רון קופמן החמיץ ולא שאל אותו מאום בעניין חזונו שקרס, אובדן ההזדהות המוחלטת של הציבור עם המועדון שלו ורוח המועדון שהיה פעם מועדון חלוץ של הכדורגל הישראלי, והיעדר Match up מוחלט בין השאיפות שלו שלא קהו אך גם לא הוגשמו (גם בסיוע יבוא דַל מחו”ל) לבין הסכום המדויק של ההשקעה הפיננסית שלו במועדון מכבי חיפה מאז 1985 ועד היום הזה בפרוס 2018. יעקב שחר הצהיר במהלך ה- שיחת דיון הארוכה הזאת, “…הרבה מאוד כסף שהשקעתי הלך לטמיון…”, אולם רון קופמן שנפרד לרגע מכותנתו העיתונאית, נדם, ולא דחק בו ולא תבע ממנו לקבל נתון מדויק אודות הגדרה אחת שלו בתוך שאלתו הנ”ל, “…כל כך הרבה כסף…”. כל צופה טלוויזיה סקרן היה מת לראיין את המראיין רון קופמן ולשאול אותו משהו כלהלן : הֵי, מדוע לא לחצת עליו…??? למה לא דרשת ממנו לנקוב בסכום…??? בכמה כסף מדובר…??? מהי הכמות המדויקת…??? מדוע הוא יעקב שחר מסתיר את המידע הפיננסי הזה מאתנו…??? כמתבונן מהצד נראה כאילו נשיא מכבי חיפה יעקב שחר מסכים לסבול ולשלם מחיר בן ממון רב בתמורה להתייצבותו במרכז העניינים ובמוקד תשומת הלב הציבורית. מי היה שומע עליו בכלל אילו נותר מייבא מכוניות עשיר בלבד ? יעקב שחר הוא איש הגון וישר דרך שאיננו מסוגל להיפטר מאחת התכונות הכי אנושיות הטבועה באדם באשר הוא אדם, להיות מפורסם, להיות מזוין ומצויד בממון, כוח ושררה, ולהיות בעל זרוע נטויה. רק דוד בן גוריון היה איש יוצא דופן מש- השיל מעליו את חליפת ראש הממשלה והלך לדוּר בצריף דַל בקיבוץ שדה בוקר ב- נֶגֶב. אין שום סיכוי שיעקב שחר ייפרד מחליפת נשיאותו. הוא ימשיך גם בעתיד להפסיד הון תועפות רק כדי לעמוד במרכז המעגל במקום שבו ניצב כדור המשחק בטרם שריקת השופט לפתיחת ההתמודדות.

ואז הגיע תורו של בוני גינזבורג לשאול את יעקב שחר קושיה אחת, כלהלן : “…יעקב שחר שנה אזרחית טובה לך…אני רוצה לשאול אותך…איך אתה מרגיש כשאתה שומע שחקנים שהיו הרבה שנים שחקנים אצלך במועדון…שחקנים מובילים…והם תוקפים אותך ומעבירים עליך ביקורת שהיא על גבול, לא הייתי אומר הסתה אבל עלבון… מה זה עושה לך…”. בוני גינזבורג כמו רון קופמן לפניו החמיץ את הרגע. גם הוא בוני גינזבורג העדיף קושיה רכילותית בעלת חשיבות משנית ולא חקר אותו כלל בנושא העיקרי אודות חזונו שקרס, בעניין אובדן ההזדהות המוחלטת של הציבור עם המועדון שלו ורוח המועדון שהיה פעם מועדון חלוץ של הכדורגל הישראלי, וב- Issue של היעדר התאמה בין השאיפות שלו (יחדיו עם סיוע יבוא דַל ביודעין מחו”ל) לבין הסכום המדויק של ההשקעה הפיננסית שלו במועדון מכבי חיפה מאז 1985 ועד עצם היום הזה בפרוס 2018 (משהו סביב כ- 1/2 מיליארד שקל). תשובתו של יעקב שחר לבוני גינזבורג כמו קושייתו של השואל הייתה עצבנית, בוטה, ולא חשובה, “…על כל אחד שקיבל מיקרופון ונעשה שדר ומקשקש מה שהוא מקשקש…”, ולא יסף.

אח”כ נוספו קטעי רכילות נוספים ע”י שני המנחים מירי נבו ואלי אילדיס. מירי נבו שרבבה לשיחת הדיון את יוסי בניון (אישיות ושחקן לא מוערך בלשון המעטה ע”י יעקב שחר) והדליקה בבת אחת את נשיא מועדון מכבי חיפה שלפתע בגיל 76 נחשף כבעל פתיל קצר. כדי להפוך את שיחת הדיון הארוכה ל- אכזרית משהו, העלתה מירי נבו ריאיון תזכורת מצולם עם אותו יוסי בניון שאמר פעם (למאיה רונן ומוטי פשחצקי) ועכשיו לציבור צופי הטלוויזיה ב- 31 בדצמבר 2017, כהאי לישנא בטון שקול, כלהלן : “…הרגשתי נבגד ע”י יעקב שחר…הגרון היה חנוק לי…”. יעקב שחר ניצת והשיב לטענתו של יוסי בניון בזו הלשון : “…אני מציע שבערב חגיגי זה לא נפתח כל מיני תיבות  סגורות…” (התכוון למונח תיבות פנדורה). מירי נבו ואלי אילדיס העייפים, במקום לומר לו מפורשות, ולא להניח לו, “….מר יעקב שחר שלא תהיה לך טעות… הבאנו אותך לאולפן שלנו כדי שתפתח את תיבות פנדורה הללו עבורנו…”, שניהם וויתרו ו- נרדמו על ההגה. יעקב שחר סיים את הדיון והשיב ליוסי בניון תשובה צינית ומזלזלת באמצעות מירי נבו ואלי אילדיס, כלהלן : “…בדרך לאימונים הוא בכה…ובדרך לבנק הוא צחק… שיהיה לו לבריאות…”. די היה להתבונן במימיקת פניו של יעקב שחר בעת ששַח את הטקסט הנ”ל כדי להבין מה רוחשת נפשו המיוסרת לאותו יוסי בניון

בטרם סגירת הגיליון שאל אלי אילדיס את שאלתו האחרונה, “…יעקב שחר מה אתה מאחל לך ב- 2018…?”. הנשיא לא החשה והשיב מייד, “בריאות”, עשה פאוזה והוסיף, “…חבר שלי אומר כי אנחנו צריכים רק בריאות, את השאר נִקְנֶה…”.

אפילוג יעקב שחר.

אני רוחש הערכה רבה למר יעקב שחר וזוכר אותו היטב בשנים ההן של 1993 ו- 1994. יעקב שחר נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה יחדיו עם המאמן המצוין גיורא שפיגל ושחקניהם סייעו לי ולשני הבוסים העליונים שלי מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ירוץ 1 יאיר שטרן יבד”ל – להפוך את תוכניות הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובות יותר, מעניינות יותר, ו- מרתקות יותר. אין לשכוח את הסטטיסטיקה ההיא של מכבי חיפה בתום עונת 1994 / 1993 שמסרה לציבור את הדו”ח כלהלן ואשר הנשיא יעקב שחר היה האחראי הראשי לטיב ולאיכות שלה : מכבי חיפה מועדון כדורגל מסודר ומטופח, הפגין תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי בת 39 מחזורים. 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מתוכנן, מבוקר, בעל שיטת מחשבה של מאמנה גיורא שפיגל וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994 באליפות המדינה. קבוצת מכבי חיפה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות. הישג מתמטי נאה של % 81.2. באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת”א 0:5, ואח”כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית”ר ירושלים 1:5. היא ניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה הנפלאה ההיא של מכבי חיפה תחת מנהיגותם של הנשיא יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל לא הפסידה אפילו פעם אחת, והפרש השערים עמד על 27:97 לטובתה. מדובר בהישג חסר תקדים עד עצם היום הזה בעת כתיבת פוסט מס’ 727. היה לי הכבוד והעונג כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפגוש אותו ולעבוד בשנים ההן מולו וגם מול מנהל אצטדיון “קריית אליעזר” בחיפה חיים ניב. יעקב שחר אז בן 51 אולי 52 נותר אדם הגון וישר דרך, גם בעת מחלוקות שפרצו בינינו. הוא היה אדם הגיוני ויעיל ביחסים עמי כמי שניווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז. בעונת 1994 / 1993 הכרתי ופגשתי נשיא של מועדון כדורגל מכבי חיפה בשם מר יעקב שחר. מנהיג, מחנך, ואדם משכמו ומעלה.

הקב”ה הרכיב את נפשנו מקונסטרוקציה בעלת אין סוף רגשות ותחושות. השתמשתי באחת מהן ב- 4 ביוני 1994. חשתי אהדה רבה ליעקב שחר. הכתרתו כאלוף המדינה בכדורגל בעונת 1994 / 1993 היה בעל ערך עצום למועדון. יעקב שחר הפך באותה עונת האליפות ההיא את מכבי חיפה לקבוצה של המדינה אולם בעיקר לקבוצה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). ב- עִידָן של 15 שנים בין עונת 1994 / 1993 לעונת 2009 / 2008 הוביל יעקב שחר את מכבי חיפה ל- 7 (שבע) אליפויות ו- 4 (ארבע זכיות) בגביע המדינה. פריחתו ושגשוגו של יעקב שחר נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה בשנים ההן, דָמוּ ל- לִבְלוּב ול- פרוספריטי רב שנים של שמעון מזרחי יו”ר מועדון הפאר של קבוצת מכבי ת”א בכדורסל. אשנה ואומר פעם נוספת : יעקב שחר היה אז לטעמי דמות מופת.

kirshenbaum 5טקסט תמונה : מאי 1976. מוטי קירשנבאום ז”ל מגיע לשיאו הטלוויזיוני כשהוא בן 37 בלבד (!) וזוכה בפרס ישראל לטלוויזיה בגין סרטיו התיעודיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשיית התוכנית הסטירית “ניקוי ראש”. בתום טקס הענקת הפרס היוקרתי הודיע שהוא איננו מתכוון לפרוש בשיא. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז”ל, רעייתו יונה קירשנבאום ז”ל, רות כ”ץ (רעייתו של פרופסור אליהוא כ”ץ), פרופסור אליהוא כ”ץ (בן 92 היום), ואישה לא מזוהה. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 6טקסט תמונה (1) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה “עונת הזהב” ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים שנערכו בכל שלושים ותשעה המחזורים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. חידוש עצום בימים ההם שהתאפשר הודות לתמיכתו המאסיבית של מוטי קירשנבאום ז”ל. תמורת כל שידור ישיר ב- “עונת הזהב” ההיא של 1994 – 1993, שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות “ידיעות אחרונות” והמו”ל ארנון “נוני” מוזס).

kirshenbaum 7טקסט תמונה (2) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה “עונת הזהב” ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. תמורת כל שידור ישיר שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות “ידיעות אחרונות” והמו”ל ארנון “נוני” מוזס).

yoash alroty 2טקסט תמונה : השנים חלפו להן. אנוכי ב- 1971 – 1970 בימים הרחוקים ההם. גורלי שלי בסיוע אלוהי הטלוויזיה אִינָה לי לפגוש אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז”ל. לא ידעתי להיכן אני נכנס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשך פרפראות השבוע.

פרפרת 2. אנחנו בני מזל לחיות בתקופתם של מגנוס קרלסן וליאו מסי.

פרפרת 3. עירית לינור היא אישה חכמה (מאוד) שהביעה את דעתה האישית על נשיא המדינה. היא רשאית ובעלת חירות לעשות כך במדינה חופשית ודמוקרטית, גם אם השתמשה בטקסט בוטה.

פרפרת 4. יומן החדשות העיתונאי היומי “חמש בערב” של רדיו גלי צה”ל בהנחיית והגשת יעקב ברדוגו וירון ווילנסקי טובה יותר מ- יומן הרכילות היומי “חמש עם רפי רשף” בערוץ 10.

פרפרת 5. מתן חודורוב עיתונאי ושדרן מצטיין בערוץ 10 שוב הציב מַרְאָה ב- 1 בינואר 2018 בפני ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, וציווה עליה להתבונן בה. באספקלריה הזאת המונחת גם לעיני הציבור רואים ש- בנימין נתניהו איננו ניצב בראש מדינה מתוקנת אלא מנהל ו/או לא מנהל מדינת פארטאץ’. כל ניסוח טוב.

פרפרת 6. שדרני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים עמיחי שפיגלר ועומרי אפק לא היו ערניים דיים בעת ביצוע בעיטת הפנדל (בעיטת עונשין מ- 11 מ’) של שחקן מכבי ת”א ווידאר קיארטנסון נגד שוער סכנין מחמוד קנדיל, אולם השופט המרכזי של המשחק גל ליבוביץ’ ושני שופטי הרחבה שלו רועי ריינשרייבר וארז פפיר חשו לעזרתם. מחמוד קאנדיל נטש את קו שערו והתקדם כמטר וחצי אולי שניים לעבר ווידאר קיארטנסון בטרם נגעה נעלו של הבועט בכדור. בכך הפר את החוק. עמיחי שפיגלר ועומרי אפק נרדמו ליד המיקרופון ולא זעקו ולא התריעו כי החוק אוסר זאת, וכי יש להעניק אם כך לווידאר קיארטנסון ניסיון הבקעה נוסף. גל ליבוביץ’ הקדים אותם. העבריין מחמוד קאנדיל התווכח עם השופט גל ליבוביץ’ שלא חזר בו. השופט צדק. מצ”ב עדותה של תמונת הניסיון הראשון הכושל של ווידאר קיארטנסון להכניע את מחמוד קאנדיל. התיעוד של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מוכיח בבירור כי שוער סכנין מחמוד קאנדיל הוא עבריין מפר חוק. הניסיון השני צלח. ווידאר קיארטנסון הכניע את מוחמד קאנדיל (שוב נטש את קו שערו והתקדם לפנים בטרם הבעיטה) ומכבי ת”א ניצחה 1:0.

טקסט תמונה : יום שני – 1 בדצמבר 2017. מגרש הפועל עכו. זהו הניסיון הראשון של בעיטת העונשין מ- 11 מ’ , בה מחמוד קנאדיל שוערה של סכנין מפר את החוק מול הבועט ווידאר קיארטנסון שחקנה של מכבי ת”א ועוצר את הכדור. שופט המשחק גל ליבוביץ’ הורה מייד על בעיטה חוזרת. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ובאדיבותו).

סיום :

חובת שמירת האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל ידי, הייתה צַו עליון. אתה יכול להפסיד למתחריך אולם לעולם אסור לך להפסיד לעצמך. הייתי מחויב ללכת אחר מַצְפּוּנִי ולִבִּי ולצעוד בעקבות האקסיומה כי קווים מקבילים במתמטיקה אינם יכולים להיפגש, מפני שכך ציווה עליי שִכְלִי. כמו כל הפוסטים בבלוג גם פוסט מס’ 727 נכתב על סמך היגיון הניתוח שלי הקובע כי המֵידָע, הנימוקים, והטענות המופיעים בשמי גם ב- פוסט מס’ 727 נשענים בד בבד ובאותו הזמן על סַמכוּת וגם על הוֹכָחוֹת.

tsalash 1

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. בסבך הפקות שידורי הספורט בארץ ובעולם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לפני שנות דור. זהו מכתב הערכה שכתב לי הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בטרם קיבל את המינוי לשמש בקיץ 1989 כתב הטלוויזיה ורשות השידור בוושינגטון – ארה”ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 26

טקסט תמונה : 1980. היכל הכדורסל ברוממה – חיפה בעת הפקת ועשיית הסרט התיעודי על ידי, “גופייה מס’ 6”, אודות שחקן הכדורסל טל ברודי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי, הצלם שלי יורם מנדלבאום ז”ל (בן קיבוץ גבעת חיים), הצלם המשלים שלי משה אלפרט (בן קיבוץ אפיקים), והמקליט דני ברנר (אף הוא בן קיבוץ אפיקים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. זה היה תמוה. הם / הן ריננו, כתבו, ואמרו עלי שהייתי בשעתו הגבר היפה ביותר ברמה של יותר משחקן קולנוע הוליוודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית אבל זה ממש לא הזיז לי (אני שומר את הפתקים שהם / הן כתבו). שאיפתי הגדולה לאורכן של אותן השנים ההן הייתה לתקוע ולהניף את דִגְלָה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל אתר ספורט בארץ ועל פני הגלובוס. התמונה הזאת צולמה בטרם שידור ישיר של סדרת הגמר סַל הסופית של הכדורסל הישראלי, מכבי ת”א נגד הפועל ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו. זהו הזיכרון שיישאר ו- יוותר למשפחתי האהובה לאחר מותי : התמונות, המסמכים, הספרים, וה- CDs של עולמות המוסיקה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי עורך ראשי, מנווט, ומפיק ראשי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי יואב פלג הבלתי נשכח. היו הרבה בימאי טלוויזיה טובים בתחומי הספורט והחדשות אבל לא ברמתו של יואב פלג (בן קיבוץ אוּשָה בגוש זבולון). משמאל, המפיק שלי יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי בסיאול 1988 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי המיטבי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

yoash 20

טקסט מסמך : 15 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך הערכה – צל”ש ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רָפִיק חַלָבִּי (הבוס הישיר שלי) בתום מבצע השידורים של ה- Final four בפאריס בו זכתה מכבי ת”א בגביע ה- Euroleague. רפיק חלבי היה עיתונאי מעולה מן הדרגה הראשונה. הוא ניהל בהצלחה את חטיבת החדשות ונהנה מאמונם של פַּקוּדָיו. רפיק חלבי נהנה גם מאמונו של מנהל הטלוויזיה בשעתו יאיר שטרן. רפיק חלבי הוא היום יו”ר מועצת הכפר הדרוזי דליית אל כרמל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 21

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל”ש ששלח לי רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע השידורים הישירים המורכב והממושך של מונדיאל צרפת 1998.. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 22

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל”ש ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final fourr בפאריס בו זכתה מכבי ת”א בגביע ה- Euroleague. לא יכולתי להעריך אותו לאחר שהתברר כי הוא עשה יד אחת עם מנכ”ל רשות השידור החובבני יוסף בר-אל (מאחורי גבי) כדי לקנות במחיר מופרז ביותר ללא כל הצדקה את זכויות השידורים של 8 (שמונה) משחקים בלבד ב- מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מידי חברת “צ’ארלטון” בראשות אלי עזור ופנחס זהבי. נחמן שי ויוסף בר-אל היו נטולי כל השכלה וניסיון בניהול משא ומתן הנוגע לרכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים. הם כלל לא הכירו את פעילות השוק המקומי והבינלאומי ואת ההיצע שהיה גדול הרבה יותר באותה התקופה מהביקוש. ל- מו”מ הנֶפֶל ההוא בין רשות השידור לבין חבורת “צ’ארלטון” של רכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 היה שותף גם השר הממונה דאז על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, שהמליץ על הקנייה. כזכור שילמה רשות השידור פי שמונה יותר בעבור מונדיאל 2002 מאשר תמורת מונדיאל צרפת 1998, שידרנו פי שמונה פחות משחקים במונדיאל 2002 בהשוואה למונדיאל 1998 (במונדיאל צרפת 1998 שידרנו ישיר את כל 64 משחקי הטורניר מעמדות שידור בתריסר האצטדיונים בהם הם נערכו), ובנוסף לכל החובבנות העלובה הזאת, נכפינו לשדר את אותם שמונה המשחקים ההם של יפן / קוריאה 2002 Off tube מהאולפן בירושלים. בעקבות העסקה הכושלת ההיא של רשות השידור עם “צ’ארלטון” הוקם ערוץ 5 פלוס בכבלים שקנה ב- זִיל הַזוֹל את 56 המשחקים הנותרים מ- “צ’ארלטון” ושלח ליפן וקוריאה הדרומית את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ כדי לשדר ישיר מהשטח. היה מדובר בעסק ציבורי עלוב ומסריח. נחמן שי שותפו של יוסף בר-אל התגלה כעסקנצ’יק מפלגתי מהדרג הנמוך שראה בתפקידו כיו”ר הרשות קרש ניתור לעבר שדה הפוליטיקה. היום אותו נחמן שי הוא ח”כ. רשות השידור המסואבת בראשות המנכ”ל יוסף בר-אך והיו”ר נחמן שי הפכה לזירה פוליטית נגועה ומלוכלכת במקום זירת שידור. אגב, ואולי לא דרך אגב, ראש הממשלה אריאל שרון שלח את ידיו הארוכות לעבר רשות השידור סילק את אותו נחמן שי הכושל מתפקידו מהטעמים הפוליטיים של עצמו, והציב שם במקומו מישהו משלו גם כן איש כושל פוליטי אחר בשם אברהם נתן, שגם הוא הועזב את הרשות במועד מאוחר יותר. המסמך הנ”ל ששלח לי נחמן שי נשמר אבל הוא חסר ערך. יש לזכור שלמרות שיו”ר הרשות נחמן שי הפך למשת”פ של המנכ”ל יוסף בר-אל הרי שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ”ל רשות השידור התעשתו אם כי באיחור רב, גילו עד כמה האיש איננו מוכשר ולא מוצלח, והיו אלה שהדיחו אותו ב- 2005 מכיסאו הרם לעבר ירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. נחמן שי ויוסף בר-אל הכושלים נשאו בשעתו במשרות ניהול בכירות ביותר ברשות השידור ש- אִפשרו להם לקדם את השידור הציבורי אולם הם לא קדמו אותו אפילו ב- מילימטר אחד לפנים. שניהם נותרו בלתי יעילים, לא חשובים, וחסרי כל כישרון ויכולת מנהיגות ולבסוף סולקו מתפקידם בטרם השלימו קדנציית ניהול שלימה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“אֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש”, כדִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶך בִּירְוּשָלִים. חשתי שהטקסט הקלסי הזה אותו חיבר שלמה המלך מתייחס ו- תפור גם עלי ומתייחס אלי כעיתונאי טלוויזיה כמי שחייו ברשות השידור נגדעו ב- 2003 / 2002 בטרם סיים את שליחותו בתקופתם של מנכ”ל רשות השידור ההוא, יוסף בר-אל ו- יו”ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור, נחמן שי. נקטעתי. לא הגעתי אל מנוחתי ונחלתי. אולם מאידך יכולתי כל בוקר להתייצב ולהישיר את מבטי אל המראה מבלי להתכופף.

“הֲבֵל הְבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכּל הָבֶל. מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכֹל עֲמָלוֹ שֶיַעֲמוֹל תַּחַת הַשָּמֶש ? דוֹר הוֹלֵך וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּמֶש וּבָא הַשָּמֶש, וְאֶל מְקוֹמוֹ שוֹאֵף, זוֹרֵחַ הוּא שָם. הוֹלֵך אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן. סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵך הָרוּחַ וְעַל סְבִיבוֹתָיו שָב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָם – וְהָים אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶהַנְּחָלִים הוֹלְכִים, שָם הֵם שָבִים לָלָכֶת. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים. לֹא יוּכַל אִיש לְדַבֵּר, לֹא תִשְבַּע עַיִן לִרְאוֹת, ולֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּמוֹעַ. מַה שֶּהָיָה הוּא שֶיִהְיֶה, וּמַה שֶנַעֲשָּה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש. יֵש דָּבָר שֶיֹאמַר : רְאֵה זֶה חָדָש הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶר הָיָה מִלְּפָנֵינּוּ. אֵין זִיכְרוֹן לָרִאשֹנִים, וְגַם לָאַחֲרוֹנִים שֶיִהְיוּ, לֹא יְהְיֶה לָהֶם זִיכָּרוֹן עִם שֶיִּהְיוּ לָאַחֲרוֹנָה”.

לידיעת קוראי הבלוג שקוראים ומעיינים בפוסטים מהסוף ו/או מהאמצע להתחלה : עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית נעה לעולם במשעול מקביל לזה של השלטון והממלכה. אקסיומת הקווים המקבילים במתמטיקה קובעת כי הם אינם נפגשים לעולם. התמוטטותו הסופית של השידור הציבורי מאז עידן 2002 בראשות מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ופועל יוצא של ביצוע חטא מוּסָרִי כָּבֵד בו הקו המקביל של ערוץ 1 לא רק שנפגש עם הקו המקביל של הממלכה אלא גם חָצָה אותו. שגיאה מתמטית כה גסה גוררת בעקבותיה מפולת. עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התכנסו ב- 2002 בתוך בּוּעָת הַמַדְמֵנָה שלהם נוכח המינוי המופרך, הסכינו והחרישו. איזה עָלִיבוּת. הם שָבוּ והתחפרו באותה הַבּוּעָה הַבּוֹצִית גם ב- 2011 בעת מינוי מופרך נוסף והפעם של יוני בן מנחם למנכ”ל רשות השידור מי שהציב לידו עוזר נָחוּת בשם זליג רבינוביץ’. העיתונאים שוב שתקו. עָלִיבוּת כפולה. הסוף המַר היה ידוע מראש. עכשיו כולם שָם נזכרים להָזִיל דמעות. אסופה של פחדנים. לא סקטור הטכנאים בערוץ 1 הוא הפחדן וגם לא סקטור אנשי הדירוג המשולב בערוץ 1. מדובר בשני סקטורים בערוץ 1 שמספקים שירותי טכנולוגיה ולוגיסטיקה. חטיבת העיתונאים של ערוץ 1 שאמורה הייתה להוביל את השידור הציבורי לפסגה ואשר עיתונאיה שיחקו על הבימה הראשית תפקיד כה עלוב, הם הפחדנים.

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי  2002

לכבוד

יואש אלרואי מנהל מח’ הספורט, הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

יואשיש,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך. 21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים. עכשיו כשכבר החלטת, איני יכול להניא אותך, אך אני יכול לשבח, לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה. אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע – הֶרֶף, עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך.

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה, אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

alex 1

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. ואומר ואוסיף, “בכל הזמנים”.

סוף הפוסט מס’ 727. הועלה לאוויר ביום חמישי – 4 בינואר 2018.


תגובות

פוסט 727. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. סיכום 2017. נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה יעקב שחר. פוסט מס’ 727. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 4 בינואר 2018. — תגובה אחת

  1. שלום יואש,
    האם אפשר לקבל מייל ישיר שלך לצורך בקשת אישור פרסום תמונות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *