פוסט מס' 773.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק לפי שָעָה ב- חִינָם לקוראים.

הערה 5 : כמות המתעניינים, הנכנסים, והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il נעה סביב 3/4 מיליון ברוטו.

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 773 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 31 באוקטובר 2018.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 773. עֲרָכִים ו-הַעֲרָכוֹת. פוסט מס' 773. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי-31 באוקטובר 2018.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שהוברר סופית כי ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור לתקופת ניסיון בת 3 חודשים במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח ע"י ראש ממשלת ישראל אריאל "אריק" שרון. (רן גלינקא היה מנכ"ל רשות השידור מופרך מצדה השני של המטבע בחודשים שבין ספטמבר 2001 ל- מארס 2002). אח"כ בתום תקופת הניסיון הזאת (כאמור בת שלושה חודשים) העניקו ראש ממשלת ישראל אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים, עד 2 ביוני של שנת 2007. המינוי הרָם שנושא עמו אחריות עיתונאית תקשורתית עצומה במדינה דמוקרטית וחופשית התגלה כשגוי ו-מופרך לחלוטין, אולם באיחור רָב. לשידור הציבורי של מדינת ישראל תחת ניהולו של יוסף בר-אל נגרמו בשלוש השנים האלה של 2005 – 2002 נזקים בלתי הפיכים. מנהיגות טְמֵאָה, עיתונאות מטעם, חנפנות, ומוּסָר יָרוּד, עָלוּב, ו- מלוכלך טינפו את כתליו של השידור הציבורי. לא היה ניתן עוד להסיר את הכתמים השחורים משחור. היה צורך להפיל את העמודים ולבנות תחתיהם חדשים, נקיים, וצחורים. ממשלת ישראל התעוררה מאוחר מידי. בחלוף שלוש שנים מאז מינויו הכושל והמופרך ב- 2 ביוני 2002, התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2 במאי 2005, והדיחה וסילקה אותו מכס מנכ"ל רשות השידור לעַד. לאשפתות ההיסטוריה. יוסף בר-אל המנכ"ל המושחת של רשות השידור ומעניק שוחד מסך, לא הגיע ליעד הסופי. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז נִטְרֶלָה ו- הדיחה את האיש המֵבִיש הַלָזֶה בבושת פנים (גם אם באיחור רב) לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי ז"ל ההוא ש-התכופף ו-מעד. יוסף בר-אל המנכ"ל המודח והכושל של רשות השידור, האיש שממשלת ישראל העיפה וזרקה אותו לכל הרוחות, הוא זה שהִמְעִיד את מוסד רשות השידור ומוטט אותו נוכח שתיקתם ביודעין ובהסכמה משותפת של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושל עיתונאי רדיו "קול ישראל" (לא כולם, רובם). הַרוֹבֶד העיתונאי הזה של השידור הציבורי אלה שהטיפו בעבודתם העיתונאית במשך שנים רבות ליושרה של האומה הישראלית ומוסר ודרך ארץ ציבוריים, לא אבו לקנות בייסורים בעידן יוסף בר-אל את החירות העיתונאית שלהם, ובחרו להיות משת"פים (לא כולם, רובם). ב- חודש אפריל של שנת 2002 החלה הספירה לאחור של רשות השידור הגוססת ההיא. ב- חודש מאי של שנת 2017 היא הסתיימה. רשות השידור קרסה, מתה, ונקברה תחת הריסותיה והפכה ל-ז"ל. על חורבותיה קָם תאגיד השידור הציבורי החדש "כאן". בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל מנהיג שידור עָלוּב סוּלָק מהמִשְרָה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והודח ל- קרן זווית לא חשובה, זניחה, בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. היה מדובר במעט מִידַי ומאוחר מִידַי. הפרוטוקול הממשלתי ההוא אודות נסיבות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005, מפרט את הסיבות לסילוקו של אותו יוסף בר-אל ההוא, ו- מצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 773. עֲרָכִים ו-הַעֲרָכוֹת. פוסט מס' 773. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי-31 באוקטובר 2018.

ניר קלינגר האיש שנטש את ספינתו הטובעת הפועל חיפה נחשף בריאיון עם עיתונאי "ידיעות אחרונות" נדב צנציפר (יום שישי – 26 באוקטובר 2018) כ- אדם לא כֵּן ולא הגון (בלשון המעטה). המראיין נדב צנציפר התגלה כ- עיתונאי רָדוּד ויָרוּד. ריאיון עקום נטול מינימום אומץ לב עיתונאי. נדב צנציפר מתייחס בריאיון הַנֶפֶל הזה שלו עם ניר קלינגר כאל מָקוֹר ולא כאל מוּשָא שיחתו. למתבונן מהצד נראה כאילו המראיין מחזיק בידיו אתרוג שאמור להניב יתרון ואיננו מבין כי מולו ניצב מרואיין שהוא בעצם מאמן – מנהיג כושל. ובכן, למה לו לנדב צנציפר שמתחפש לעיתונאי לקלקל כעת את יחסיו עם המָקוֹר, אולי הוא יזדקק לו בעתיד. לעומת זאת כמה קַל לפַבְּרֵק שיחה נעדרת כל ערך ולהפוך אותה ל- ריאיון לא כֵּן, בלוויית קישוט של חותמת מפוצצת "ריאיון בלעדי", בו מכריז ניר קלינגר קבל עם וארץ אודות עצמו, "…אני לא בן אדם של אמצע. או ששונאים אותי, או שאוהבים אותי…". איזה קשקוש. איזה עליבות. נדב צנציפר אמור להתבונן מידי בוקר בעת הגילוח בביתו במראה הפרטית שלו. מעניין איזה דמות נשקפת אליו משָם. עסק עלוב. 

הריאיון שערך מר נדב צנציפר ב- יום שישי – 26 באוקטובר 2018  "ידיעות אחרונות" עם מאמן הכדורגל ניר קלינגר שנטש בימים אלה את הפועל חיפה, התפטר, וחבר מייד ל- בית"ר ירושלים, חָשָף מחַד, מנהיג כדורגל לא כֵּן, מאמן מוביל לא הָגוּן, ו-מנווט ברמה מוסרית נמוכה שבורח מספינה טובעת. אולם השיחה הדַלָה הזאת גילתה גם מצדה השני של המטבע, עיתונאי רָדוּד ו-לא אמיץ, ש- שוחח עם אותו ניר קלינגר הכושל שיחה חנפנית. לעיתונאי הזה קוראים נדב צנציפר. מדובר במלאכת ריאיון אנטי עיתונאי. שיחה חסרת ערך. המאמן ניר קלינגר וקבוצתו הפועל חיפה הביסה במחזור הראשון של משחקי ליגת העַל של עונת 2019 / 2018 ב- מוצ"ש של 25 באוגוסט 2018 באצטדיון "סמי עופר" (בחיפה) את מכבי נתניה בתוצאה 0:5. ניר קלינגר עטור תקוות וורודות נראה בתאריך ההוא של מוצ"ש – 25 באוגוסט 2018 זָחוּח ומאושר על ספסל הפועל חיפה. ולא רק זאת : הוא הביע הערכה, הערצה, ו- אמון מוחלט במעסיק שלו, בעל המועדון ו- איש העסקים יואב כץ. עוד קודם לכן ב- 9 במאי 2018 זכה ניר קלינגר עם הפועל חיפה בגביע המדינה בכדורגל לאחר שהוא וקבוצתו, גברו על בית"ר ירושלים באצטדיון "טדי" (בירושלים) בתוצאה 1:3. ניר קלינגר שבע רצון ממעסיקו יואב כץ הגיע ל- להבנות מוקדמות עמו ובדרך גם שיבח והילל אותו. שניהם חתמו על עסקה חדשה בה נקבע כי ניר קלינגר ימשיך לאמן את קבוצת הפועל חיפה גם בעונת 2019 – 2018. ניר קלינגר הודיע לציבור שזהו רצונו והוא מעוניין להישאר מאמן הפועל חיפה ומקבל עליו את אחריות המאמן עם סגל השחקנים העומד לרשותו. מאז זרמו מים עכורים בירדן. הוברר כי ניר קלינגר איננו רק מאמן כדורגל קטנצ'יק, אלא גם אדם גָמָדִי נטול פרופורציות, ומנהיג זוטרצ'יק. הוא אומנם הביס במחזור המשחקים הראשון את מכבי נתניה 0:5, אולם מאז אותו התאריך ההוא של 25 באוגוסט 2018, הפסידה הפועל חיפה תחת מנהיגותו ב- 4 משחקים ו- סיימה בתוצאת תיקו 3 משחקים נוספים. הניצחון ב- 25 באוגוסט 2018 על מכבי נתניה 0:5 היה היחיד והאחרון. הפועל חיפה תחת מנהיגותו של המאמן ניר קלינגר התדרדרה בתום שמונה משחקים בליגת העל למקום ה- 13 בטבלה, מתחת לקו האדום. ואז, נחשף ניר קלינגר כאנטי מנהיג. לפתע אתה מבין שניר קלינגר הוא מעין עכברצ'יק במסווה של כאילו מאמן שהחזיק בהגה הספינה וכאילו ניווט אותה. משהחלה ספינת הפועל חיפה שלו לטבוע, החליט הקפטן ניר קלינגר מי שמכנה את עצמו מאמן – מנהיג, להפקיר אותה ואת מלחיה, ולהיות הראשון לברוח ולנוּס ממנה. מדובר באיש דַל ורָפֶה. אינני מוצא מילים אחרות להגדיר את התנהגותו הנלוזה הזאת של ניר קלינגר שעוסקת בהפקרת הספינה הטובעת, נטישת נוסעיה, ו-מְנוּסָה שלו לבדו לעבר "חוף מבטחים" בדמותה של קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים.

ואז, אותו האיש הזה שקוראים לו ניר קלינגר הולך אצל נדב צנציפר ומכריז דברי שבח על עצמו בכותרות ענק, מפר בינתיים את כללי הצניעות והענווה הכי חשובים בחיינו, "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִּיךָ", ומצהיר ומעיד על עצמו בפרהסיה בפני קוראי "ידיעות אחרונות", כלהלן. הנה הציטוטים :

א. "אני לא בן אדם של אמצע. או ששונאים אותי, ו/או שאוהבים אותי".

ב. "יואב כץ חושב שכולנו עבדים שלו, מה אנחנו בצפון קוריאה".

ג. "בית"ר ירושלים ? אקח מנוחה של כמה ימים ונראה מה יהיה". 

ד. "לאורך כל הקריירה שלי, כשחקן ו/או כמאמן, לקחתי החלטות גדולות ואמיצות, שאחרים לבטח לא היו לוקחים. אצלי הכל אמיתי. אני מחוספס, Winner, ואחד שהולך עד הסוף". 

אתה קורא ולא מאמין. זאת לא עדות אופי של הציבור אודות ניר קלינגר אלא עדות אופי של ניר קלינגר על עצמו, והוא עושה זאת ללא כל מעצורים. האם מצטייר לפנינו כאן חזון נכלולי…??? האם באמת ניר קלינגר ערק משורות הפועל חיפה ללא שום תיאום מוקדם עם מועדון בית"ר ירושלים, שהפך בסופו של דבר ליעד מועדף שלו…??? ו-זה לא הכל. ואז מופיע נדב צנציפר בכבודו ובעצמו ושואל בריאיון הנ"ל את ניר קלינגר (כאמור ביום שישי – 26 באוקטובר 2018 בעיתון "ידיעות אחרונות"), כלהלן : "למה בעצם החלטת להתפטר, בגלל ההצעה מ-בית"ר ירושלים ?". ניר קלינגר משיב לו, כלהלן : "…כי לא הרגשתי בנוח וטוב עם מצב הקבוצה, עם היחסים שתיארתי מול יואב כץ. זה היה הכי רחוק מהסטנדרטים שלי. הרגשתי שהקבוצה צריכה רִענון ואני לא הייתי הפתרון לזה. כולנו טעינו בקיץ. התחלנו את העונה בצורה מאכזבת עם שלושה הפסדים וניצחון אחד, גדול ככל שיהיה. זה התחיל לא טוב והרגשתי שאני לא מוצא את הנוסחה הנכונה. הפועל חיפה יקרה לי ולכן אני חושב שאולי מישהו אחר יגיע עם אנרגיות חדשות ויחזיר את זה חזרה לקבוצה…". בדיוק בנקודת הזמן הזאת במהלך הריאיון הזה, נחשף נדב צנציפר במלוא רדידותו וחנפנותו. הוא לא הקשה על המרואיין שלו ולא שאל שום שאלת Follow up מתבקשת. הוא איננו שַח לניר קלינגר בפרצוף, משהו כמו כ-להלן : "…תראה ניר קלינגר תפסיק לעשות צחוק ממני ומעצמך ולדבר גבוהה-גבוהה, תפסיק לשבח ולהלל את עצמך, הֶרֶף לך מלהטיל דופי ב-מעסיקך יואב כץ…הרי אילולא פרשת פיטוריו של גיא לוזון מבית"ר ירושלים והחלל שנוצר שם במִשְרָת המאמן, לא היית מעז לברוח מהספינה הטובעת שאתה הוא האחראי הראשי למסע הניווט הכושל שלה, לא היית מעז להתגרש בידיים ריקות מהפועל חיפה, ולא היית מעז לעשות כל זאת רק כדי לסמוך על אלוהי המזל והאקראיות…ניר קלינגר, אתה פחדן ורחוק מלהיות קפטן מוביל של ספינת הפועל חיפה שלך…". במקום זאת המשיך המראיין הירוד בשלו, כאילו לא קרה מאום, ושאל את ניר קלינגר שאלת משת"פ, כלהלן : "…זאת לא הפעם הראשונה שאתה מתפטר…?". לשאלה קודמת של נדב צנציפר בריאיון, "…אתה בדרך ל- בית"ר ירושלים…?", השיב ניר קלינגר, "…אשב בבית, אקח מנוחה של כמה ימים ונראה מה יהיה. לא מוכן לדבר על עתידי…". אילו נדב צנציפר היה עיתונאי חרוץ ובעל מצפון הוא לא היה מאפשר לניר קלינגר להימלט מהחֶבֶל, והיה פוטר אותו ולוּ בשלוש המילים האלה, "…לא מאמין לך…", ונפנה ממנו.

אינני מכיר באופן אישי את ניר קלינגר, גם לא את יואב כץ, ואף לא את נדב צנציפר. מעולם לא שוחחתי עם איש מהם. הם גם לא מעניינים אותי. המרואיין ניר קלינגר יצא אדם לא כֵּן ולא הגון בלשון המעטה באותו ה-ריאיון שהעניק למראיין שלו נדב צנפיפר. נדב צנציפר הצטייר עיתונאי ירוד, לא אמיץ, וגם חנפן שעושה צחוק מהמקצוע. לא בכדי מעניק עיתונאי "הָאָרֶץ" כותרת ראשית (היום, 30 באוקטובר 2018) לפוסט שלו, "תעמידו פני מופתעים : "ניר קלינגר מונה למאמן בית"ר ירושלים". ניר קלינגר עשה מעשה שלא ייעשה מכל היבט : בהיותו מאמן – מנהיג הפקיר ונטש את הספינה הטובעת שלו הפועל חיפה על נוסעיה שאותה ניווט בחוסר יכולת ו- כישרון, וברח לבדו לחוף מבטחים כדי להציל רק את עצמו. מדובר באדם מֵבִיש שאיבד את כבודו. הוא איננו מנהיג, לא מחנך, ולא נעליים. ככה לא מתנהג קפטן מוביל שמחזיק בהגה ספינה מקרטעת ושהתחייב בפני המעסיק שלו לנווט אותה לחוף מבטחים.

הצלחה נאה לתריסר ספורטאי הג'ודו של ישראל גברים ונשים ובראשם מוקי שגיא ופיטר פלאצ'יק בטורניר הגראנד סלאם שנערך לאחרונה באבו דאהבי ( בתאריכים 29.10.2018 – 27.10.2018), אולם לא לשדרנית ה- Off tube המובילה מירי נבו וגם לא לפרשן שלה אריק זאבי.

מירי נבו איננה שדרנית ג'וּדוֹ. היא פרזנטורית. היא פרזנטורית ג'וּדוֹ. הכרתה והבנתה הכל כך מוגבלים את ספורט הג'ודו, אי הכרתה את תורת הג'וּדוֹ המסועפת ואת הניואנסים הרבים המרכיבים את הענף, יוצרים הפרשי יֶדָע עצומים בתחום בינה לבין אריק זאבי ו-הופכים אותה למדקלמת נתונים ולא שדרנית מובילה של מהלכי הקרבות. מירי נבו מחזיקה במיקרופון ה-Off tube ו-אמורה על פי תפקידה להיות שדרנית מובילה, אולם נכנעת בעמדת השידור המשותפת לפרשן שלה אלוף הג'וּדוֹ אריק זאבי, שעולה עליה 77 מונים באיכות הבנתו את מהלכי הקרבות וקריאתו המקצועית את מפות הקרבות האלה. לא כוחות. נדמה לי שכל צופה חובב ג'וּדוֹ זַע באי נוחות בכורסת הטלוויזיה שלו בסלון ביתו למַרְאֶה שני הווקטורים הטלוויזיוניים ולמִשְמַע אי שוויון כוחות טלוויזיוני בין שניהם, בין מי שאמורה להוביל ולנָוֵוט את שידורי הג'וּדוֹ הישירים והופכת מבלי משים ל-מעֵין "לוח מודעות", לבין הפרשן רב הידע כאמור אלוף ג'וּדוֹ בעצמו (ובזכות עצמו), שכלל איננו זקוק להובלה טלוויזיונית כה דַלָה ו-כל כך משובשת. יש להבדיל 1001 הבדלות בין קריינות באולפן והגשת חדשות ספורט לבין להיות שדרן (ו/או שדרנית) מומחה בעל ידע אופטימאלי בתחום (לרבות ידע מקסימלי הכרחי בחוקת הענף שאותו הוא משדר) של ענפי ספורט אולימפיים כמו ג'ודו, התעמלות מכשירים ספורטיבית, א"ק, שחייה, קפיצות למים, התעמלות אומנותית, וכו'. מדובר במקצועות ספורט שאינם "המוניים" ו-פופולאריים (כמו כדורגל, כדורסל, וטניס למשל). השיחה הזאת שלי עם קוראי הבלוג ב-בפוסט מס' 773 עוסקת ודנה במקצועות אולימפיים "קטנים" ואשר אותם הוא ו/או היא אמורים לשדר ישיר Play by play לצופיהם. מירי נבו הייתה בשעתו שדרנית קטסטרופלית באולימפיאדת ריו 2016 של טקס הפתיחה וגם של תחרויות הג'ודו. מירי נבו הייתה שדרנית קטסטרופלית של אליפות העולם ב-א"ק 2017 שנערכה באנגליה. פרשן הא"ק שלה בעמדת השידור המשותפת של שניהם בלונדון היה מולי אפשטיין. הוא לא יכול היה להציל אותה מעצמה. יתירה מזאת : אין זה תפקידו. משימת השידור של מולי אפשטיין היא לפַרְשֵן ולא לשמש מַצִיל של השדרנית ה-כאילו מובילה שלו. אותו הדין נוגע ל-טורניר הגראנד סלאם ב-ג'ודו שנערך לאחרונה ב-אבו דאהבי בהשתתפות תריסר ג'ודוקאים ישראליים. תפקידו של הפרשן שלה אריק זאבי הוא לפרשן את מהלכי הקרבות לציבור הצופים שמממן במיטב כספו את פעילויותיו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אין הוא אָמוּר לשמֵש גלגל הצלה של מירי נבו שהייתה גם עכשיו שדרנית קטסטרופלית בעת השידורים הישירים Play by play (בשיטת Off tube מהאולפן בהרצליה) את טורניר הגראנד סלאם ב-ג'וּדוֹ שהתקיים כעֵת באבו דאהבי. מירי נבו היא קריינית / פרזנטורית בלבד, ולכן תלויה לגמרי בחסדיהם של הפרשנים שלה משהיא נוטלת לעצמה את מיקרופון ה-Play by play. המרחק ש-בין מיקרופון התיאור בשטח לבין מיקרופון הקריינות באולפן, חופף לטווח שמפריד בין מזרח למערב. ועוד תמיהה : שַדָּרוּת ה-Off tube הישירה של מירי נבו ואריק זאבי את תחרויות אבו דאהבי מהאולפן בהרצליה שללה מהם כל אפשרות לראיין מייד On the spot בשטח את שני המצליחנים הישראליים, שני הזוכים במדליות הזהב בתחרויות הג'ודו באבו דאהבי, שגיא מוקי ופיטר פלאצ'יק. מדיניות ה-Off tube שמנהל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים על גבם של הצופים שלו היא Defect עיתונאי מחורבן ממוסד ומחושב היטב. ה-אָשָם נעוץ גם בשדרנים השונים שנמנים על ציוותי השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (בתוכם גם מירי נבו), בכך שהם מעלימים עין, מוותרים, נשארים באולפן בהרצליה, והופכים למשת"פים של השלטון שלהם. ספורטאים ישראליים זוכים באבו דאהבי במדליות זהב במקצוע אולימפי שצובר מוניטין וכבוד וגם יוקרה ופופלאריות אצלנו, אולם הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מסתפקת ב-"יבוא" לווייני ארצה בלבד של Signal ה-Video מאבו דאהבי אולם מותירה את מירי נבו ואריק זאבי בארץ. כאילו כל פעילותה של המשלחת הלאומית שלנו מצטמצמת רק במזרן ולא סביבו. מדובר בהחמצה עיתונאית שבה העיתונאים עצמם נותנים לה יד וכורתים את ענף עיתונאות השטח שהם יושבים עליו. מדובר במְצִיאוּת דַלָה ומָרָה. אבל נעזוב את זה כעת.

מרביתו של ציבור הצופים בארץ נטול כלים כדי לדעת ולהבין כי מירי נבו איננה שדרנית ג'ודו, וכי הוא איננו מקבל את השירות שהוא אמור לקבל. הציבור הזה משולל כל יכולת השוואה בין רמת שַדָּרוּת ה- Play by play של תחרויות ה-ג'וּדוֹ ברשתות הטלוויזיה של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) כמו למשל ה- BBC הבריטית ו/או ARD ו- ZDF הגרמניות, NOS ההולנדית, ו- TVE הספרדית, וכו' לבין רמת השדרות פרי ביצועה של מירי נבו. מירי נבו היא פרזנטורית. היא כאילו שדרנית מובילה אבל היא לא. היא איננה משדרת. היא מדקלמת נתונים. היא עושה זאת מפני שאיננה מוכשרת ולא מתמצאת דיה בתחום המקיף של ספורט הג'ודו וגם לא בחוקה הדקדקנית והמפורטת של הענף. מירי נבו משמשת מעֵין כָּרוֹז מטעמו של הפרשן שלה אריק זאבי. היא מסתפקת בהצגת המתחרים / מתחרות (לעולם איננה מציינת משום מה למשל את נתון גובהם / גובהן). מירי נבו מכריזה על המנצח/מנצחת בקרבות השונים במשקלים השונים רק לאחר שהפרשן הידען אריק זאבי שבכורח נסיבות ה- Off tube (וגם אחרות נוספות) מגדיר את מהות תרגיל הניצחון ו- את המנצח/מנצחת תמיד לפניה. רק אז הוא מתיר לה ל-מירי נבו להצטרף לשידור הישיר ולהכריז בקולה מי ניצח/ה ומי הפסיד/ה. כאמור לאחר שהוא כבר זיהה אותם / אותן לפניה. מירי נבו איננה בקיאה בתורת הג'ודו, בהיסטוריה של הג'ודו, ובגיבורי העלילה הבינלאומיים של הענף, ו-איננה יכולה להיות שדרנית מובילה גם מפני שהיא לא מכירה ומבינה על בורייה את חוקת הענף ואת טכניקת וסגנונות המאבקים ומכלול התרגילים הרב שכל ג'ודוקא ו/או ג'ודוקאית שומרים בארסנל הפרטי שלהם/ן, ואת הטקטיקה והאסטרטגיה שמלווים את המאבקים הללו. היא מירי נבו משדרת חוסר ביטחון ו-חיש מהר הופכת ממובילה למוּבֶלֶת ומנגנת כינור שני. היא הופכת לכאילו פלקט מודעות. היא מודיעה. היא לא משדרת. הפרשן הצמוד שלה האלוף אריק זאבי רב ידען ורב ניסיון תמיד יקדים אותה. מצבה מעורר דאגה מפני שהג'ודו איננו זורם בעורקיה. מאידך פרשן הטלוויזיה שלה שאוכל, ישן, וחוֹלֵם ג'וּדוֹ הופך אותה בעל כורחו ל-כַרוֹז / פרזנטור בלבד ואת עצמו לשַדָּר מוביל. מירי נבו נטולת עצמאות מקצועית בתחום איננה יכולה לנָוֵוט לבד בכוחות עצמה את שידורי הג'ודו הישירים כפי שעמיחי שפיגלר נטול יֶדָע, לא היה מסוגל בשעתו להוביל ו- לשדר לבדו ישיר את תחרויות ההתעמלות המכשירים הספורטיבית באולימפיאדת רִיוֹ דֶה זָ'אנֶיְירוֹ 2016, ונזקק לפרשן צמוד בדמותו של אִילָן גָזִית המצוין. אין זה מ- תפקידם של הפרשנים לשחרר את השדרנים הדַלִים המובילים שמחזיקים במיקרופונים רעועים מאחריותם לסך הכולל של איכות השידור. ואין זאת זכותם של השדרנים הדלים, אלה שמישהו במערכת העניק להם את מיקרופון ההובלה, להטיל את יהבם על הפרשנים שיצילו אותם ממצוקתם. זה לא עובד ככה. עמדת שידור משותפת לשדר ופרשן עובדת בדומה לחוק הכלים השלובים. עמיחי שפיגלר (איש טלוויזיה נבון) ו- איש ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הוא מומחה שידורי Play by play ישירים של משחקי כדורגל בארץ ובעולם, אולי הטוב ביותר כיום בתחום הזה בתעשיית הטלוויזיה בארץ, אולם הוא איננו שדר התעמלות. הפרש היֶדָע העצום בין הידע המאסיבי והמומחיות הגדולה של של אילן גזית לבין מחסור קיצוני ביֶדָע של עמיחי שפיגלר שדר טלוויזיה דרדק נטול כל אופק בתחום התעמלות המכשירים הספורטיבית האולימפית, הפכו אותו לפטפטן מיקרופון ברמה של כרוז – פרזנטור. מדובר בהיררכיה מגוחכת. עמיחי שפיגלר הפך את עצמו ללעג וקלס בריו 2016 בדומה למה שמירי נבו מחוללת לעצמה עכשיו בסביבתו של אריק זאבי. מירי נבו נעדרת "השכלת ג'ודו" ו-זקוקה כל הזמן לפרשן שיעמוד לצִדָה. לעומתה הפרשן שלה אריק זאבי איננו זקוק לה. הוא יכול לעשות את מלאכת ההובלה לבד. מינוס גדול לרעתה של מי שאמורה להיות שדרנית מובילה. לא כוחות. לצורך השוואה : שַדָּר הכדורסל ניב רסקין יכול לנהל ולהעביר היטב שידור ישיר של משחק בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהיקף מלא גם ללא עזרתו של הפרשן גור שלף. יורם ארבל יכול היה לעשות זאת, לבלוט בשעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית על כָּרֵי הַדֶשֶא של משחק הכדורגל, ללא סיועו של הפרשן מרדכי שפיגלר ו/או לשם שינוי בזירת פרקט הכדורסל גם בהיעדרו של הפרשן אריה מליניאק. שדר הכדורגל רב המוניטין של ה- BBC קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) המנוח, שידר ב- 30 ביולי 1966 ישיר מאצטדיון "וומבליי" את משחק הגמר של מונדיאל אנגליה 66' אנגליה – גרמניה 2:4, ללא פרשן.

הג'וּדוֹ הוא ענף ספורט יפהפה, מעניין, מרתק, והפכפך להחריד. שום דבר איננו מובטח לעולם ל- Favourite. סוד מאבקי הג'ודו נעוץ לא רק במאבקי הכוח בין המתחרים ובמשקלם אלא גם בחוכמתם וזריזותם, וכישרונם לטלטל, לשָנוֹת, ול- נָטְרֶל את מיקום מרכז הכובד של יריביהם ובכך ל- הוציא אותם מ- שיווי המשקל שלהם. אנוכי מסוגל להתבונן שעות על שעות בתחרויות הג'ודו לגברים ונשים. הענף המרתק וההפכפך הזה לעולם איננו משעמם אותי. הג'וּדוֹ הוא מקצוע ספורט חכם, מפתיע, והפכפך שמבוסס על פעילות גופנית דו צדדית ו- רב גונית (ובצידה נבונות ו- חוכמה), קרב פנים אל פנים של שני היריבים המפעילים תכסיסים, תנועה, תנופה מהירה וזריזה, תגובת נגד, וכמובן גם כוח. הרבה כוח. ההולנדי המנוח אנטון חייסינק היווה בשעתו בעשור ה- 60 של המאה הקודמת את הסמן הימני של הג'ודוקא הנבון, החכם, ורָב כוח. מהיבטים מקצועיים רבים של ספורט הג'ודו היה אנטון חייסינק רב אמן. האחד והיחיד שאין שני לו. אינני מעריץ אנשים בשום תחום, אולם אנטון חייסינק נמנה על המעטים שהפכו את חיי למאושרים יותר. הייתם חייבים לראות את תצוגת הג'ודו הנפלאה והבלתי נשכחת שלו במשחקי המכבייה ה- 7 ב- 1965 באצטדיון יד אליהו הפתוח. אנטון חייסינק היה באמת ווירטואוז ג'ודו.

התאהבתי במקצוע הג'ודו (נכנס לראשונה כענף ספורט אולימפי באולימפיאדת טוקיו 1964) מאז שראיתי את הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) המנוח (התנשא לקומה של 1.99 מ' ושקל 120 ק"ג) מכניע בקרב הגמר במשקל פתוח את יריבו היפני אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga, גובה 1.73 מ' ומשקל 110 ק"ג) ב-ריתוק. כל חובבי הג'ודו עושים הכרה מיידית עם שפת הג'ודו ו- מונחי הג'ודו היפניים היסודיים כמו Ippon, Waza – ari, Koka-Yuka, Shido, Osaekomi, וכן Maita, Chui, Hantei, וכו'.

מידע קצרצר אודות היסטוריית ה-בראשית של הג'ודו היפני והבינלאומי.

תופעת התפשטות ענף הג'ודו בישראל מפתיעה. מי תיאר לעצמו שאומנות הלחימה שייסד היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano) שחי ביפן בשנים 1938 – 1860 ונחשב לאבי תורת הג'ודו המודרני, תהפוך לענף ספורט אולימפי כה מצליח ופופולרי דווקא בישראל. הג'ודו הוא ענף ספורט קונקרטי יפני שתואם את תרבותה הייחודית של המדינה וההיסטוריה הסַמוּרָאִית שלה. יפן פיתחה כל מיני אומנויות מלחמה אישיות במסגרת קרבות פנים אל פנים כמו ה- "ז'וּ זִ'יטְצוּ" (Ju – Jitsu) למשל. עד תחילת שנות ה- 60 של המאה שעברה עסקו בג'ודו רק היפנים. זאת הייתה מעין נחלתם הפרטית. לפתע ב- 1961 התייצב בזירת הספורט הלא מוכרת הזאת הווירטואוז ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink). זה קרה באליפות העולם ב-ג'ודו שנערכה בפאריס ב- 1961. כמעט באורח פלא הפך הג'ודו לענף ספורט משגשג בעל תפוצה בינלאומית וחדר כמעט לכל מדינות תבל, ו-גם למדינת ישראל לאחר שהפך לראשונה ענף ספורט אולימפי באולימפיאדת טוקיו 1964. אחת הסיבות להצלחת הענף שקנה לו אחיזה איתנה מחוץ ליפן במדינות רבות באירופה, בקובה, במדינות דרום אמריקניות, וגם בישראל ולפופולריזציה הרבה שלו על פני הגלובוס, הייתה כאמור זכייתו של הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק במדליית הזהב במשקל פתוח באולימפיאדת טוקיו 1964. אנטון חייסינק היה לא רק אלוף אולימפי ואלוף עולם, הוא היה מְבַשֵר. הג'ודו התפתח יפה בישראל והפך לענף ייצוג נכבד בזירה הבינלאומית. מי האמין שהג'ודוקאים הישראליים יזכו ביותר מ- 80 (שמונים) מדליות בתחרויות הג'ודו באולימפיאדות, ב- אליפויות העולם, ובאליפויות אירופה (את המדליה הראשונה בהיסטוריית הג'ודו של מדינת ישראל השיגה הג'ודוקאית יעל ארד מי שזכתה במדליית הכסף בתחרות הגמר נגד המנצחת הצרפתייה קתרין פלורי / Katherine Fleury במשקל עד 63 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992). הופעת הג'ודו המזהירה וגם המפתיעה של אנטון חייסינק באולימפיאדת טוקיו 1964 תועדה באופן מפורט ע"י בימאי הקולנוע היפני הנודע קון אישיקאווה בסרטו הדוקומנטרי המרשים והיפהפה בן 130 דקות, והקרוי, "המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964".

טקסט תמונה : זהו היפני ז'יגורו קאנו (1938 – 1860) אבי תורת הג'ודו המודרני, שהיה גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). מי תיאר לעצמו שספורטאים וספורטאיות ישראליים לא מעטים יבקשו אי פעם ללכת בדרכו של ז'יגורו קאנו, שספק אם הם בכלל יודעים את שמו ומודעים למורשת הג'וּדוֹ שלו. (NHK).

אירועי אולימפיאדת טוקיו 1964 תועדו כאמור בסִרטו הדוקומנטרי הנפלא והיוצא דופן של הבימאי היפני קוֹן אִישִיקָאוָוה (Kon Ichikawa) והמפיק שלו סוּקֶטָארוּ טָאגוּצִ'י (Suketaru Taguchi). הסרט התיעודי המרתק הוקרן בהצלחה רבה באולמות הקולנוע ברחבי העולם. את הסרט באורך של 130 דקות צילמו 164 צלמים יפניים. הם השתמשו ב- 104 מצלמות פילם ו- 232 עדשות בגדלים שונים. ביניהן עדשות של 1600 מ"מ ו- 2000 מ"מ בעלות זוּם ענק שאִפְשֵר להן להתקרב מאוד לפניהם וגופם של הספורטאים והספורטאיות גיבורי העלילה באתרי התחרויות השונות. צוות ההפקה מנה 556 אנשים ביניהם 57 טכנאי קוֹל שהקליטו את הקולות בהקלטה סטריאופונית. קוֹן אִישִיקָאוָוה ירה כחצי מיליון רֶגֶל (500000 feet) ב- 15 ימי צילומים. נדרשו לו כ- 100 שעות כדי לצפות בכמות הענקית של חומר הצילום. עלות ההפקה עמדה על כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר. במרכז הסרט התיעודי הנפלא עומד קרב הג'ודו המפורסם בו הכניע ג'ודוקא לא יפני, הולנדי בשם אנטון חייסינק את גיבור הג'ודו של מדינתם יפן, אקיו קאמינאגה. הוועדה המארגנת היפנית (בחסות הוועד האולימפי הבינלאומי / IOC, כללה לראשונה בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים את תחרויות הג'ודו לגברים. קון אישיקאווה מקדיש גם זמן ניכר בסרטו לסצנת הצילום הארוכה של ריצת הגמר לגברים ל- 100 מטרים. ניצח בה האָצָן האמריקני השחור בוב הייס. התיעוד הזה עומד במפורש במוקד הסרט. הסצנה המפורטת כללה את  ההכנות לזינוק, הזינוק, והריצה עצמה. כל מהלכי הסצנה צולמו בהילוך איטי. ליווה אותה לכל אורכה סאונד סטריאופוני אותנטי. ה- Sequence הזה כּוּלוֹ של תיעוד ריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים הוא Master piece. מלאכת מחשבת של בימאי שלא הכיר היטב את חוקי הספורט אך הבין בדרמה וידע היטב כיצד לעשות קולנוע. הסרט הדוקומנטרי האולימפי הזה, פרי התבוננות מעניינת, מקורית, ומרתקת שלו של קון אישיקוואה, "1964 – TOKYO OLYMPIAD", היא יצירת מופת תיעודית שלא תשכח לעַד. כמו כן מייחד קון אישיקוואה מקום בולט בסרט לזכייתה של נבחרת הנשים היפנית בכדורעף במדליית הזהב. בדברי המבוא שלו הסביר קוֹן אישיקאווה את המוטו שהדריך אותו בעשיית הסרט הדוקומנטארי המעניין שקדם לו בהיקף כזה רק סרטה של הבימאית הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל, "OLYMPIA" אודות משחקי ברלין 1936. כך חיווה קון אישיקאווה את דעתו על מטרת הצילומים התיעודיים שלו את המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 :                                                                                                                             

"…In this film I have attempted to capture the solemnity of the moment when man defies his limits. And to express the solitude of the man who succeeds and fight against himself. I have tried to penetrate human nature not through fiction but in the truth of the Games…".

כשהחלו צילומי הסרט הזכיר לצלמים שלו את הרעיון המרכזי של התיעוד. כך אמר :

"…The camera must capture, in all its living reality, the reflection of the skins of coloured athletes. The blonde childlike hair of a white in the sun, the sharp, piercing look from Oriental eyes. We must rediscover almost with surprise, this marvel which is a human being…".

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. בימאי הקולנוע היפני קון אישיקאווה (מימין) ואחד הצלמים שלו מתעדים את משחקי אולימפיאדת טוקיו 64'. (באדיבות NHK).

ראיתי את הסרט התיעודי הזה "המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964" עֶשֶר פעמים בקולנוע "תל אביב", שבע שנים בטֶרֶם הפכתי בעצמי לאיש טלוויזיה. קוֹן אִישִיקָאוָוה השפיע רבות עלי ועל בני דורי בגישה התיעודית שלו, פילוסופיית הצילום שלו ואופן הדיווח, בניית דרמה, וההתייחסות המעניינת להוויית המאבקים וההתמודדויות השונות בזירות הספורט, ושימוש תדיר ומושכל בצילומים בהילוך איטי. התיעוד שלו הוא מלאכת מחשבת.

היפנים ממציאי ואבות הג'וּדוֹ איבדו לדאבון לבם חלק מהבכורה המפורסמת בענף ספורט שכל כך מזוהה עמם ועם תרבותם, דווקא בארצם. הם זכו במדליות הזהב בשלושת המשקלים, קל, בינוני, וכבד, אך הפסידו בקבוצת המשקל היוקרתית, במשקל פתוח. ענק הג'וּדוֹ ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק (Anton Geesink) שגובהו היה 1.99 מ' ושקל 120 ק"ג גנב את ההצגה באולימפיאדת טוקיו 1964 לאחר שניצח במשקל הפתוח את הג'ודוקה היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה (Akio Kaminaga) בריתוק, וזכה במדליית הזהב דווקא על אדמת יפן. אָנְטוֹן חֵייסִינְק היה ג'ודוקא מוכר אולם עדיין לא Favorite מובהק בממלכת הג'ודו היפנית בעת משחקי טוקיו 1964. ב- 1961 בהיותו בן 27 ניצח אנטון חייסינק באליפות העולם במשקל כבד שהתקיימה בצרפת. מעולם לא ראיתי אדם ענק בעל מידות כאלה אבל כל כך זריז ומהיר, וגם גמיש וחזק מאוד. השבועון האמריקני "LIFE" בחר לעשות עליו כתבה מצולמת בעקבות הצלחתו ב- 1961 ושיווק את דמותו הפנומנאלית לכל רחבי העולם. אָנְטוֹן חֵייסִינְק הוכיח פעם נוספת שהגודל, הקומה, המשקל, והכוח הם נתונים שמשפיעים בזירת הג'ודו, ו- כן קובעים את מידת ההצלחה. תורת הג'ודו העתיקה ביטלה בזמנו לפני שנים רבות את תורת המשקלים וגרסה כי ג'וֹדוּקָא זריז, חכם, ונבון יכניע כל יריב גם כבד ממנו. זה כמובן לא היה נכון. כבר באולימפיאדת טוקיו 1964 חולקו המתחרים לקבוצות משקל. בעת הדו קרב בתחרות הגמר במשקל פתוח נגד אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה החכם והמנוסה ובעל המורשת (גובהו היה רק 1.73 מ' ושקל 110 ק"ג) – היה לאנטון חייסינק יתרון גופני נראה לעין אך הוא לא הצליח למַמֵש אותו. רק כעבור תשע דקות הצליח אָנְטוֹן חָייסִינְק לבצע תרגיל מזהיר, בו הוציא את אקיו קאמינאגה משיווי משקלו, להפילו ולרתק את יריבו למִזְרָן במשך כמחצית הדקה כנדרש בחוּקָה. היפניים ראו באָנְטוֹן חֵייסִינְק ווירטואוז ג'ודו והציעו לו חצי מלכות. הוא סירב. אָנְטוֹן חֵייסִינְק חזר לארצו הולנד עטור תהילת עולם אולימפית.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. אחת התמונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הג'ודו האולימפי והבינלאומי. ווירטואוז הג'ודוקה – ההולנדי אנטון חייסינק (גובהו 1.99 מ' ומשקלו 120  ק"ג) נועץ עיניו בטרפו ומכניע בפעולת ריתוק כוחנית מזהירה בתחרות במשקל "עַל כבד" את יריבו היפני אקיו קאמינאגה, וזוכה במדליית הזהב. אנטון חייסינק ג'ודוקה ענק תרתי משמע הצית את אהבתי לג'ודו. למרות ממדיו היה זריז, מהיר, גמיש, וגם חזק מאוד. רשת הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK העבירה בשידור ישיר ברחבי יפן את הקרב המסקרן בספורט הלאומי של המדינה. מיליוני צופי טלוויזיה יפניים ראו את אלילם אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga) מובס בקרב נגד גאון הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink). (באדיבות NHKׂ , NOS , ו- IOC).

טקסט תמונה :  אולימפיאדת טוקיו 1964. ענק הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק ניצב על דוכן מספר אחת. אפשר להבחין בקומתו התמירה 1.99 מ' בהשוואה למתחריו. גובהו של יריבו אקיו קאמינאגה (משמאל) היה 1.73 מ'. (באדיבות NHK ,NOS, ו- IOC).

אָנְטוֹן חֵייסִינְק התארח במשחקי המכבייה בתל אביב של 1965. הוא לימד אותי את תורת הג'ודו. הענק ההולנדי הזה נשא ביד אחת ללא נקודת משען את תורן הדגל הכבד של המשלחת ההולנדית. עד כדי כך היה חזק. צפיתי באצטדיון יד אליהו הפתוח בימים ההם של קיץ 1965 בקרב ראווה שערך אנטון חייסינק נגד עשרה יריבים מישראל בזה אחר זה. הוא כמובן הכניע את כולם באיפונים במהירות רבה וללא תנאי. הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מכסיקו 1968 הוציאה את תחרויות הג'ודו מהמתכונת האולימפית אולם הם שבו וחזרו באולימפיאדת מינכן 1972. בתוך שמונה שנים קם לאנטון חייסינק יורש בהולנד בדמותו של וִוים רוּסְקָה (Willem Ruska) המנוח. וִוים רוּסְקָה שהיה נמוך במקצת מאָנְטוֹן חֵייסִינְק, (1.95 מ' לעומת 1.99 מ' של אנטון חייסינק), ניצח באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי קבוצות המשקל כבד ופתוח וזכה בשתי מדליות זהב. התאהבתי בסגנון הג'ודו ההתקפי והתחבולני של שני ההולנדים אָנְטוֹן חֵייסִינְק ו- וִוים רוּסְקָה, וגם בסגנונו של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המבריק שלנו. סלדתי מסגנון הג'ודו המשעמם והלא מעניין של יָעֵל אָרָד.

באוקטובר 1996 נפגשתי עם אנטון חייסינק במשרדי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בלוזאן באחת מישיבות ה- EBU בהן נטלתי חלק. חבר הוועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC מר אלכס גלעדי הכיר בינינו. פגשתי ספורטאי צנוע ועניו. נתתי לו לדעת כי אני רוחש לו הערכה רבה וכי את הסרט התיעודי המתאר את ניצחונו על אקיו קאמינאגה באולימפיאדת טוקיו שקיבלתי מ- NOS (הטלוויזיה הולנדית הציבורית) הסרטתי ושידרתי אותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית למען הדוֹר הצעיר שלנו לא פעם ולא פעמיים. אנטון חייסינק המנוח הוא שם ואישיות בלתי נשכחים עבורי.

הג'ודוקאית הישראלית הנפלאה יָרְדֵן גֶ'רְבִּי. ירדן ג'רבי פרשה לא מכבר מזירת הג'ודו ו-הותירה מאחוריה מורשת ג'ודו התקפית ו-אטרקטיבית משום שתמיד לאורך כל הקריירה שלה ששה אלי קרב.

אוסיף ואומר : אלופת העולם בג'ודו הישראלית הנתנייתית ירדן ג'רבי מעוררת הערצה כמו אלופת העולם בגלשני רוח לי קורזיץ ממושב מכמורת. ההערכה לירדן ג'רבי גוברת לאחר שמתברר כי הכניעה את כל חמש יריבותיה באיפון (Ippon) בזאת אחר זאת. סגנון הג'ודו של ירדן ג'רבי הוא יצירתי ו-אוֹפֶנְסִיבִי ורווי אופציות של תרגילי התקפה. הבחורה הצעירה הזאת מסתכנת ביוזמות ההתקפיות שלה. אומנם מדובר בסיכונים מחושבים אולם נקל להבחין כי היא מחפשת הכרעה ב- "נוק אאוט", באיפון (Ippon). בשל כך הג'ודו שלה מרתק ומעניין ואטרקטיבי בניגוד לסגנון הג'ודו המשעמם והסטגנאטי שאִפְיֵין בזמנו את יעל ארד כשזכתה במדליית הכסף בטורניר הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992. באותה האולימפיאדה הספרדית ההיא לפני 26 שנים עמד לרשות ישראל ג'ודוקא נוסף חוץ מיעל ארד בשם אוֹרֶן סֱמַדְגָ'ה שזכה אומנם "רק" במדליית אָרָד אך שש אלי קרב והכניע את כל יריביו באיפון (Ippon). אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה ניחן בסגנון ג'ודו התקפי מבריק ורווי הפתעות ואופציות. היה תענוג להתבונן בו בהשוואה לג'ודו השבלוני והרוטיני שהפגינה יָעֵל אָרָד באותה האולימפיאדה של ברצלונה 1992. הג'ודוקא הצעירה הזאת ירדן ג'רבי מזכירה מאוד באופייה את אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. היא יוזמת ותוקפת. מנקודת מבט טלוויזיונית זה המון. לא רק התוצאה קובעת אלא גם הדרך בה ניווטת את עצמך לתהילה האולימפית והבינלאומית מותירה רושם. ירדן ג'רבי היא ספורטאית אמיצה ונערצת. לא פחות. היא העפילה אומנם ללא קרב לסיבוב השני אולם מאז לא הניחה ליריבותיה. היא ניצחה בסיבוב ה- 2 בהטלה באיפון את קטוטה קיז'אנו מאל – סלבדור ב- 43 (ארבעים ושלוש) שניות בלבד. בסיבוב ה- 3 (שמינית הגמר) ניצחה באיפון 2:04 דקות לפני סיום ההתמודדות את יריבתה האיטלקית וולנטייה ג'ורג'יוס. בשלב רבע הגמר הורידה למזרן באיפון את הסלובנית טינה טרסטניאק בתום 1:52 דקה מתחילת הקרב. בשלב חצי הגמר גברה באיפון (חניקה) על יריבתה היפנית קאנה אבה. בתחרות הגמר שוב ניצחה באיפון (חניקה) את יריבתה הצרפתייה קלאריס אגבגננו בתוך 0:43 דקה מתחילת הקרב. ירדן ג'רבי היא ג'ודוקא נפלאה ומוכשרת בעלת יכולות שאי אפשר היה להסיר את העיניים ממנה משצעדה לעבר מזרן ההתגוששות.

אשנה ואומר : אנוכי חסיד של ג'ודו התקפי וניצחונותיה של ירדן ג'רבי שלשום בריו דה ז'אנירו מעוררים מרבצם זיכרונות ישנים. גדלתי על הג'ודו המזהיר של ההולנדי אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק (גובה 1.99 מ', משקל 120 ק"ג) מי שזכה באולימפיאדת טוקיו 1964 במדליית זהב ובתואר אלוף הג'ודו במשקל פתוח לאחר שניצח בריתוק את יריבו היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה (1.73 מ', משקל 110 ק"ג). הקרב ההוא באוקטובר 1964 הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של יפן NHK והאומה היפנית הוכתה בתדהמה בגין תבוסתו של נציגה אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה לג'וּדוֹקָא זר. הוועדה המארגנת היפנית כללה לראשונה כאמור את הג'ודו כענף אולימפי במשחקיים האולימפיים של טוקיו 1964. הוא הוצא מהמשחקים באולימפיאדת מכסיקו 1968, אך שָב ותפש מקום של קבע מאז אולימפיאדת מינכן 1972. הג'ודוקא ההולנדי וִוים רוּסְקָה יורשו של אָנְטוֹן חֵייסִינְק תָּאֵב אִיפּוֹנִים כמוהו, זכה במדליית הזהב במשקל כבד באולימפיאדת מינכן 1972. התאהבתי בג'ודו מאז שראיתי את אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק מפגין את יכולתו הווירטואוזית בקרבות ראווה בג'ודו במשחקי המכבייה ה- 7 בתל אביב בקיץ 1965. באוקטובר 1996 פגשתי אותו באופן אישי בלוֹזָאן – שווייץ במסגרת פגישות עבודה שלי שָם עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). חבר הוועד האולימפי הבינלאומי מר אלכס גלעדי הכיר בינינו. ברור שנתתי לו לדעת עד כמה אנוכי מעריך אותו ואת ענף הג'וּדוֹ וחולק לו כבוד רב , וכי את הקרב המפורסם שלו (כ- 9 דקות) נגד אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה באולימפיאדת טוקיו 1964 שידרתי כבר כמה וכמה פעמים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעולם לא ראיתי ענק רב כוח כמו אנטון חייסינק שהוא גם כה מהיר, כה זריז, וכה גמיש – ואשר מבקש להכריע את הקרב באמצעות פעולות Offensive ולא בעמדת Defensive. אין גבול להערכתי לג'ודוקאים בעלי יָזָמוּת ובעלי אופי התקפי כמו אנטון חייסינק, ווִים רוּסְקָה, אורן סמדג'ה, והגרמנייה גב' פראוקה אייקוף. אנטון חייסינק הוא המודל המודרני והקטליזטור הראשון של ה-התאהבות שלי בג'ודו. אולם היסוד הישן של ההערצה של הדור שלי כילדים לקרבות התגוששות בין שני גברים נעוץ בהתבוננות שלנו במשך שעות ארוכות בקרבות הקפא"פ (קרב פנים אל פנים) של אנשי הפלמ"ח ששהו בקיבוץ אפיקים. מגויסי הפלמ"ח תרגלו כושר גופני וקרבות קפא"פ בחצי גוף עירום כשהם מצוידים במקלות.

הג'ודו מרתק אותי. אנוכי מתעניין בג'ודו ומבין את תורת הג'ודו וחוקת הג'ודו ואת רוח פילוסופיית קרב המגע שטבע היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano נולד ב- 1860 ומת ב- 1938), ומי שנחשב לאבי תורת ה- "Kodokan" ממנה פיתח את הג'ודו כפי שאנו מכירים אותו היום. היפנים העריצו מאז ומעולם את הלוחמה פנים אל פנים בידיים ריקות. אנשי ארץ "השמש העולה" ובראשם שירובאי אקיאמה (Shirobei Akiyama) המציאו את צורת הקרב העתיקה פנים אל פנים בידיים ריקות הקרויה, "ז'וּ זִ'יטְצוּ" (Ju – Jitsu). זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ הוא אָבִי הג'וּדוֹ המודרני. התרומה שלו למען הפצת ספורט הג'ודו בעולם לא רק ביפן היא עצומה. מעניין כי תורת הג'וּדוֹ של זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ מצאה לה מעריצים ואכסניה מעשית נאה בישראל. מי היה מאמין כי ספורטאית ישראלית בשם יעל ארד תזכה במדליה אולימפית ראשונה דווקא בענף ספורט שכל כך איננו מסורתי וכל כך לא מוכר בארץ, וידוע כי הוא משויך ו-ייחודי ליפן. הוועד האולימפי הבינלאומי בראשות נשיאו הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כה העריך והעריץ את זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ וכה התרשם מפועלו הספורטיבי עד שהעניק לו חברות ב- IOC ב- 1909. פרופסור זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ היה חבר ב- IOC עד יום מותו ב- 4 במאי 1938. הוא זכור גם כמי שהעניק את המדליות האולימפיות יחדיו עם שני ראשי הוועדה המארגנת הגרמנית פרופסור תיאודור ליוואלד וד"ר קארל דים למנצחים בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936, האמריקני ג'סי אואנס (8.06 מ'), הגרמני קארל לודוויג " לוץ" לונג (7.87 מ'), והיפני נאוטו טאז'ימה (7.74 מ').

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת ברלין 1936. טקסט הענקת המדליות בתום התחרות בקפיצה לרוחק. זיהוי המנצחים מימין לשמאל : הקופץ הגרמני קָארְל לוּדְוִויג "לוּץ" לוֹנְג זכה במדליית הכסף בתוצאה 7.87 מ', ומצדיע במועל יד. הקופץ האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס זכה במדליית הזהב בשיא אולימפי של 8.06 מ' ומצדיע כמקובל. הקופץ היפני נָאוֹטוֹ טָאזִ'ימָה זכה במדליית הארד בהישג של 7.74 מ' ומכבד את הטקס בעמידת דוֹם. זיהוי הנוכחים בשורה האחורית מימין לשמאל : יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר קָארְל דִים, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי הפרופסור היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (נחשב לאבי תורת הג'ודו ביפן), ונשיא הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר תֵּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד. (התמונה הוענקה לי באדיבות רשת הטלוויזיה הגרמנית AP + ZDF + מערכת היומונים של "Olympiazeitung 1936").

פרשן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, אריק זאבי בעת מבצע שידורי ה-Off tube הישירים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את טורניר הגראנד סלאם שנערך לאחרונה באבו דאהבי 2018. 

ועוד הערה הנוגעת למבצע שידורי ה- Off tube הישירים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את טורניר הגראנד סלאם שנערך לאחרונה באבו דאהבי : הג'ודוקא הישראלי אריק זאבי הוא ידען ואלוף, אולם אין בכוחו לכסות על חולשותיו הטלוויזיוניות שבאות לידי ביטוי בגוון קול ילדותי אנטי רדיופוני, דיקציה אנטי רדיופונית, ניסוחים מסורבלים, ושימוש לעיתים קרובות בעברית לא תקנית. אריק זאבי הוא פיגורת הג'ודוקא הכי מפורסמת ואולי גם הכי פופולארית בישראל, אולם הוא איננו פרשן הטלוויזיה האולטימטיבי. מפני שלצדו בעמדת השידור יושבת שדרנית לא בקיאה ולא מוכשרת בתחום, נדרש אריק זאבי החביב למלא את החסר בעוד ועוד מֶלֶל משלו. לפתע הוא הופך במקצת גם לפטפטן. ידען אבל אחד כזה שמכביר במילים במקום להביע את רעיונותיו בשפה חסכונית ובמינימום טקסט. אף על פי כן כבודו מונח במקומו בשל משקלו. לא הגופני. הנפשי, הרוּחני. עוד לא מאוחר להפוך את אריק זאבי לאיש טלוויזיה מיומן. זאת תורה אולם לא כל כך מסובכת.

הערה נוספת : האופטיובניקית מירי נבו היושבת בעמדת השידור שלה באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב-הרצליה, לא סיפרה לצופיה מי היא רשת הטלוויזיה שהייתה הייתה מופקדת מטעם IJF (ראשי תיבות של International Judo Federation) על סיקור טורניר הגראנד סלאם בג'ודו שנערך לאחרונה ב-אבו דאהבי. היה מדובר בכיסוי טלוויזיוני מיטבי של כל הקרבות לגברים ונשים בכל השלבים לרבות הקרנת הילוכים חוזרים ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) משש – שבע זוויות התבוננות שונות. כיסוי ברמה גבוהה (!). רשת הטלוויזיה הנפלאה והעלומה הזאת סיקרה היטב ובפרוטרוט בסיוע של 30 (שלושים) מצלמות לא רק את מהלך התחרויות אלא גם את טקסי הענקת המדליות לרבות נגינת ההמנונים של המנצחים והמנצחות, כולל "התקווה" שלנו, בעת התייצבותם של מוקי שגיא ופיטר פלאצ'יק על הפודיום מס' אחת בהיכל הג'ודו באבו דאהבי. וכן, קבוצת הטלוויזיה הזאת שסיקרה באופן מיטבי את תחרות הג'ודו הבינלאומית הזאת באבו דאהבי העניקה סיקור חוזר ונשנה להופעתה, ביקורה, ונוכחותה של שרת הספורט הישראלית גב' מירי רגב (אישה יפה בעלת נוכחות וכישרון פוליטי) בתחרויות האלה באבו דאהבי. התעקשותה ו- התערבותה האישית של השרה גב' מירי רגב אצל נשיא התאחדות הג'ודו הבינלאומית / IJF האוסטרי מאריוס וויזר (Marius Vizer), היא זאת שהביאה לשינויים דרמטיים טקסיים מפליגים הנוגעים לסמלים מדיניים ובסופו של דבר אִפְשֶרָה את הופעת ספורטאי הג'ודו הישראליים עם דגל ישראל ועם ההמנון הלאומי "התקווה" בהיכל הג'ודו באבו דאהבי. רשת הטלוויזיה המצוינת הזאת שכיסתה וסיקרה בכישרון ובהצלחה את טורניר הג'ודו של אבו דאהבי גם לא פסחה על צילום הנעשה ביציעי ההיכל, והוכיחה שוב ושוב, כי תעשיית הטלוויזיה היא ראשית דבר Media של Close ups. יופי של עבודה טלוויזיונית. מוזר, מביך, ומתמיה שמירי נבו נציגת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לא מצאה לנכון להעניק ממקום מושבה בהרצליה את האשראי המקצועי הראוי לאותה רשת הטלוויזיה הנעלמה הזאת והמוכשרת הזאת, שלימדה כאן רבים וגם ברחבי תבל כיצד עושים זאת נכון. איך מצלמים באופן מיטבי תחרות ג'ודו. מדובר בעבודת טלוויזיה עיתונאית יפהפייה, מדויקת, ויעילה (!). מירי נבו גם לא סיפרה מאום לצופיה אודות הנתון הכספי של 154000 דולר שהופיע שוב ושוב ברקע טקסי הענקת המדליות למנצחים ולמנצחות בטורניר הגראנד סלאם של אבו דאהבי. מה אומר הנתון הזה ? ולמי הוא מיועד ? האם הג'ודוקאים והג'ודוקאיות הישראליים שהגיעו להישגים ממשיים בתחרויות באבו דאהבי נהנים אף הם מסכום הכסף המצוין לעיל.

טקסט תמונה : יום ראשון – 28 באוקטובר 2018. טורניר הגראנד סלאם בג'ודו באבו דאהבי. טקס הענקת המדליות בתום התחרויות במשקל עד 81 ק"ג. על דוכן מס' 1 (בתחתיתו כוכב) ניצב הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי שזכה במדליית הזהב לאחר שניצח באיפון בניקוד הזהב את יריבו הבלגי מתיאס קאסה (ראשון משמאל מבין ארבעת המתחרים. שנייה משמאל עומדת דוֹם היא שרת הספורט גב' מירי רגב. כולם בתמונה מכבדים בעמידת דום את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל "התקווה" המתנגן בהיכל הג'ודו של אבו דאהבי. ברקע אפשר להבחין ללא קושי בנתון הכספי, Prize $ 154000, מבלי שצוות השידור ה- Off tube של הספורט מס' 55 בכבלים יסביר לצופים מה פירושו של הנתון הכספי הזה, מה הוא אומר, ולמי הוא מיועד. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

בשעה ששני הנציגים של מדינת ישראל, שני הזוכים במדליות הזהב מוקי שגיא ופיטר פלאצ'יק עמדו עמידת דוֹם על דוכן המנצחים מס' 1 בהיכל הג'ודו באבו דאהבי והצטרפו בשירה להמנון הלאומי "התקווה" שניגנה לכבודם הוועדה המארגנת, קמתי אנוכי לכבודם מכורסת הטלוויזיה שלי בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב, הצדעתי בכבוד לשניהם, ועמדתי דוֹם כמותם. הצטרפתי אליהם וגם אני ו-שרתי בגאווה את "התקווה" בתוככי ארבעת הכתלים של ביתנו הצנוע. חשתי אושר גדול. עורי הפך חידודין – חידודין מהתרגשות נוכח החוויה.

פרולוג ו/או אפילוג שדן ב-טורניר הג'ודו של אבו דאהבי באוקטובר 2018.

מאמן הג'ודו אורן סמדג'ה ויו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי ראויים להערכה על פועלם הממושך בענף ודבקותם במשימה. זה מחד. מאידך צריך להבין ולקחת בחשבון שההצלחה העכשווית באבו דאהבי היא נקודתית בלבד ועלולה להיות גם זמנית בלבד. לא רק בשל היעדרם של ספורטאי הג'ודו של יפן. מקצוע הג'ודו הוא ספורט הפכפך מיסודו. מספיק ליריב אחד לשנות במעשה אחד, בתנועה בודדת, בתנופת גוף אחת, בתכסיס רגל אחד, ובאחיזה חכמה את מיקומו של מרכז הכובד של המתחרה הניצב מולו, כדי להפוך אותו לעלה נידף. אל תתפלאו אם נבחרת ישראל תחזור מטורנירי ג'ודו ראשיים בינלאומיים נוספים בידיים ריקות. זאת אופציה אפשרית והגיונית לגמרי. התענגותו של הציבור הישראלי הנרגש על הישגי הג'ודוקאים הישראליים העכשוויים באבו דאהבי 2018 (לרבות חלק ניכר מהתקשורת הישראלית) מובנת, מחד. אולם היא מוכיחה מאידך כי הוא איננו מבין עד כמה תורת הג'ודו הפכפכה ופתלתלה, ולא יציבה.

ועוד מילה : אנוכי רוחש הערכה רבה למאמן הלאומי הג'ודוקא אורן סמדג'ה (בן 48). נפגשתי עמו לראשונה לפני 26 שנים כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992. ראיתי ג'ודוקא ישראלי צעיר רב יוזמה, תכסיסן, שש אלי קרב, ו- חסיד הגישה ההתקפית. אורן סמדג'ה בעל סגנון ההתקפי שובה עין זכה במדליית הארד באולימפיאדת ברצלונה 1992 בקבוצת המתחרים עד 71 ק"ג. הוא הפסיד בקרב אחד בלבד נגד הדרום קוריאני צ'ונג הון, וניצח חמישה יריבים אחרים, טאהר מוחמד מג'יבוטי + האנגלי ווילי קוסאק + האיטלקי מאסימו מאלי + חליון בולדבאטר ממונגולה + הגרמני סטפאן דוט, כל אחד מהם ב- Ippon (!).

עיתונאי "הָאָרֶץ" נחמיה שטרסלר הוותיק ובעל מוניטין פלוס הפוסט שפרסם ב- "הָאָרֶץ" ביום שלישי – 23 באוקטובר 2018 וכותרתו בעמוד הראשון של העיתון, "לא השב"כ ולא אבישי רביב : ה- כרזה של רבין במדי אס-אס הוכנה על ידי בן 16" (לרבות הפוסט המורחב שמופיע בעמוד מס' 2 של העיתון וכותרתו, "האמת על רבין במדי אס-אס"). נחמיה שטרסלר טוען לסקופ. מולו מתייצב עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשעבר מיכאל קרפין (עיתונאי מצטיין, מוכשר, יישר דרך, ועורך ברמה גבוהה בשעתו את מהדורות "מבט" ו- "מבט שני" בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת) וטוען להד"ם.

זאת היא הידיעה העיתונאית שמפרסם נחמיה שטרסלר בעמוד הראשון של "הארץ" ביום שלישי – 23 באוקטובר 2018, וכותרתה הראשית היא, "לא השב"כ ולא אבישי רביב : ה- כרזה של רבין במדי אס-אס הוכנה על ידי בן 16". בראשית הידיעה מודיע נחמיה שטרסלר לקוראיו כ- האי לישנא : "פסק דין של בית משפט השלום לנוער בירושלים, שהגיע לידי "הארץ" 23 שנים לאחר כתיבתו, מגלה כי בן 16 תושה העיר הוא שהכין את הכרזה שבה הוצג ראש הממשלה יצחק רבין במדי אס-אס בהפגנה בכיכר ציון, חוש לפני הירצחו. בניגוד לטענות שהושמעו מאז בחוגי המתנחלים והימין, לא הייתה יוזמה של השב"כ או של אבישי רביב, פעיל "כך" ששימש מודיע של השירות". נחמיה שטרסלר טוען לגילוי בלעדי שלו ועורך "הארץ" אלוף בן מוצא צידוק להביא את גרסתו זאת של נחמיה שטרסלר בעמוד הראשון של עיתונו.

טקסט מסמך : יום שלישי – 23 באוקטובר 2018. עורך "הארץ" מוצא לנכון לפרסם את הידיעה העיתונאית הבלעדית הזאת של נחמיה שטרסלר בעמוד הראשון של עיתונו. (באדיבות "הארץ" ומו"ל העיתון עמוס שוקן).

ואז נזעק ממקומו מיכאל קרפין וממהר ואָץ לפרסם את תגובתו הנגדית במדור "מכתבים למערכת "הארץ", וכותרתה "זה לא סקופ". בטקסט תשובתו משיב מיכאל קרפין לנחמיה שטרסלר בארבע מילים, "לא דובים ולא יער", ומנמק את גרסתו שלו, כלהלן :

טקסט מסמך : יום רביעי – 24 באוקטובר 2018. עורך "הארץ" אלוף בן מאזן, מוצא לנכון לפרסם מייד את תגובתו של מיכאל קרפין, "זה לא סקופ" במדור "מכתבים למערכת" לגרסתו הבלעדית של נחמיה שטרסלר בנושא הנדון. (באדיבות "הארץ" ומו"ל העיתון עמוס שוקן).

אוסיף ואומר : אנוכי מכיר אישית את מיכאל קרפין. מדובר בפיגורה עיתונאית ו-טלוויזיונית שניצב תמיד בקדמת השורה הראשונה של עיתונאי רשות השידור בעשור ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת. עיתונאי מוכשר, חרוץ, יישר דרך, בעל מוסר ודרך ארץ, ובעל אבחנה עיתונאית. הנהלות הטלוויזיה ורשות השידור האמינו ביכולותיו של מיכאל קרפין. הוא היה בשעתו עורך בעל מוניטין וכבוד של שתי ספינות הדגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 "מבט" ו- "מבט שני". מצד שני גם העיתונאי הוותיק נחמיה שטרסלר איננו קוטל קנים. הבאתי את האינפורמציה המצ"ב לידיעת 3/4 מיליון קוראי הבלוג yoashtvblog.co.il מפני ששתי המסות הנ"ל של נחמיה שטרסלר ומיכאל קרפין מתייחסות לנושא רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב.

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא. מר חיים יבין מנהל חטיבת החדשות בשנים 1980 – 1977 (היה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989- 1986), משקיף ופוקח עין על מערכת "מבט". זיהוי הנוכחים יושבים מימין לשמאל : עורך "מבט" מיכאל קרפין, המגיש דניאל פאר ז"ל, חיים יבין (עומד), מאחוריו עומד עמירם ניר ז"ל, הבימאי אורן שינדל (בחולצה בהירה, יושב) ו- יעקב אחימאיר בראש השולחן. (לע"מ תמורת תשלום).

פרפראות.

עירית לינור + קובי אריאלי ב- 30 באוקטובר 2018 ברדיו "גלי צה"ל".

עירית לינור החכמה, מהירת מחשבה, קלת ניסוח, נבונה, ומגיבה בזריזות לכל התרחשות מטילה צֵל כבד על שותפה לתוכנית האקטואליה היומית "המילה האחרונה" קובי אריאלי, המשודרת ברדיו גלי צה"ל בימי ראשון, שני, שלישי, ורביעי בין 11.00 ל- 12.00. לא כוחות. טוב היה עושה מפקד גלי צה"ל לעצמו ולמאזיניו אילו היה מעיף את קובי אריאלי האיטי, הכבד והמסורבל לפינה אחרת מוצלת יותר בתחנה שלו, ומושיב שם ב- "מילה האחרונה" מישהו שמקביל ביכולותיו הרדיופוניות לכישרונה הרדיופוני של עירית לינור. לא צריך להסכים עם כל תצוגות הרדיו של עירית לינור בגלי צה"ל אולם אי אפשר להתעלם מיכולותיה. מדובר באישה חכמה, נבונה, ו-מוכשרת (מאוד !) בתחום שידורי החדשות ואקטואליה הישירים ברדיו. מהירות המחשבה שלה, תאוצת התגובה שלה, וכישרון הניסוח המדויק שלה, ושימושה המתמטי בשפת העברית התקנית  בעת שידור ישיר, מרשימים. אינני חושב שנתקלתי עד היום באשת רדיו מצטיינת ממנה. אינני מכיר את עירית לינור. מעולם לא ראיתיה. אף פעם לא שוחחתי עמה. אולם אני מרשה לעצמי לומר שהיא אשת רדיו חיונית. מעניין אותי להקשיב ולהאזין לה.

רזי ברקאי + רינה מצליח ב- 30 באוקטובר 2018 ברדיו גלי צה"ל.

את הנאמר על עירית לינור אי אפשר לומר על העיתונאית ושדרנית חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 ו- 13 רינה מצליח שותפה ואורחת חד שבועית של העיתונאי המוביל רזי ברקאי בתוכנית החדשות והאקטואליה היומית "מה בוער", המשודרת רדיו גלי צה"ל בימים ראשון, שני, שלישי, ורביעי בין 09.00 ל- 11.00. רינה מצליח מניחה פעם בשבוע אבני רחיים על צווארו של רזי ברקאי ודואגת להוריד אותו בשיטתיות ובהתמדה (פעם בשבוע) ביגון שאולה. לעומתה, בועז ביסמוט (עורך היומון – חינמון "ישראל היום") אורח – שותף אחר חד שבועי של רזי ברקאי ב- "מה בוער", מטיל לעברו גלגל הצלה ומסייע לו לצוף על פני הגלים.

העיתונאי ציון נאנוס איש חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 ו -13 ואיש הקולנוע אבי נשר.

ציון נאנוס איש חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 ו- 13 שידר ב- "אולפן שישי" כתבה תיעודית אנושית מעניינת ו- רוויית רגשות אודות בימאי הקולנוע הישראלי המוכשר ורב המוניטין אבי נשר שאיבד את בנו ארי נשר ז"ל בתאונת אופניים חשמליים. ציון נאנוס חשף בכתבתו אישיות נדירה כה ערכית ברמה העליונה שלה, בדמותו של אבי נשר. מדובר בתיעוד טלוויזיוני חשוב ורב ערך של ציון נאנוס.

אמנון אברמוביץ' איש חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 ו- 13 ממשיך להיות אלוף הניסוח התמציתי, החסכוני, והיעיל.

מעניין. גם כשאמנון אברמוביץ' יושב שותק על כיסאו באולפן החדשות המשותף של ערוצים 12 ו- 13 הוא נותר מושך תשומת לב.

רון קופמן ושי האוזמן אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

שניהם Number one. פיגורות חשובות, מרשימות, ו-מרוממות בחוג ציוותי השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. משכמם ומעלה.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

אין סיכוי שאתחבר לערוצי הספורט בתשלום של ערוץ הספורט תחת מנכלותו של תומר תורג'מן למעט ערוץ 55 ו- ערוץ 56 שמעוגנים עבורי על פי חוק בגין עסקת החוזה שערכנו בשעתו לפני הרבה שנים עם חברת YES (חברת כבלים אמינה, זמינה, ונגישה בעלת שירות טוב ומהיר, שמתייחסת מאוד יפה אלינו כלקוח וותיק שלה).

ניב רסקין + מכבי ת"א ב- Euroleague בעונת 2019 / 2018 + הנינג'ה הישראלי.

ניב רסקין משדר ישיר (יחדיו עם גור שלף) ביום חמישי – 25 באוקטובר 2018 Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק ה- Euroleage בו אולימפיאקוס מנצחת את מכבי ת"א 80:88. היה מדובר בשידור ישיר עלוב ו- מגוחך ו- נטול ראיונות עם גיבורי העלילה. את ראיונות הנפל הקצרצרים עם שחקני אולימפיאקוס ושחקני מכבי ת"א נטולי מינימום טיב, איכות, וערך ערכו אנשי הטלוויזיה היוונית. לעומת זאת את "נינג'ה ישראל" משדר ניב רסקין (יחדיו עם רותם ישראל) מעמדת שידור  בשטח במקום ההתרחשות האירוע בנמל חיפה.

עולם הפוך. בושה וחרפה. עסק עלוב.

העיתונאי אבי קורן כותב בימי שישי במדורו "כך היינו" ב- "מעריב המוסף" של 26 באוקטובר 2018 אודות המשורר דוד זהבי ז"ל חבר קיבוץ נען.

רשימה תיעודית מעניינת, קולחת, ומרתקת וכותרתה : "אני נושא עמי. הוא היה חשמלאי שחי בצניעות בקיבוץ וגם מלחין עטור פרסים. דוד זהבי הלחין מאות שירים שהניחו את היסודות לזמר העברי". יבורך המשורר דוד זהבי ויבורך המתעד אבי קורן.

הימים ההם-הזמן ההוא. אנוכי איש ריבון ובן חורין אולם אינני אנרכיסט. הנה חלק מההסבר והפירוש מדוע אנוכי בעל סמכות ורשאי לחקור ולכתוב את הבלוג ולחקור ולכתוב את סדרת 13 הספרים העוסקים ודנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". להלן חלק מ- מכתבי הערכה שהוענקו לי ע"י המנכ"לים של רשות השידור, היו"רים של רשות השידור, ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לדורותיהם.

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים . מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 . קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000 . מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב שלו היה מסוגנן ו- נחמד אבל לא הגירושים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור. הדפתי בתנופה את החַיִץ המפריד ביני לבין מצפוני ו- נטשתי בטריקת דלת. אין מדובר במילים גבוהות. זאת הייתה האמת. נתתי ליוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ו- עזבתי את מכורתי הטלוויזיונית בתום 32 שנות שירות. אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ב- 2002, נחמן שי, לא התייצב לימיני במאבקי הצודק ההוא נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, שהודח בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון (ובתמיכתו מובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) מכהונתו הרמה בעוון שחיתות והענקת שוחד מסך (דו"ח הדחתו ההיסטורית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור, מונח מצהיב בארכיון הממשלה). נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, התגלה לי ב- 2002 כעסקנצ'יק פוליטי קטן ו- איש נטול ערכים של ניהול ויושרה ציבורית. נחמן שי היה מודע לחִדלונו של יוסף בר-אל ומסיבותיו שלו מילא את פיו מים. ובכן, את מה שהוא נחמן שי לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מהכס הרם לפרוורי הירכתיים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי מני מזוז מדיחה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו. 13 שרים תמכו בהדחה, 2 התנגדו, ו- 3 נמנעו. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח.

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח : 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מדווח לקוראיו כי לראשונה בתולדות המדינה ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור (כוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל") החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח מנכ"ל רשות שידור מכהן בגין שחיתות ושוחד מסך בשם יוסף בר-אל. יוסף בר-אל גורש בבושת פנים לעַד מהכֵּס הַרָם לעבר ההיסטוריה המוצלת והאפלולית של רשות השידור ז"ל ההיא. היה מדובר ב- מעט מִידַי ומאוחר מִידַי.  (באדיבות "מעריב").

סוף הפוסט "אודותיי".