פוסט מס' 882.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

—————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 882 : הועלה לאוויר ביום שני – 18 במאי  2020.

—————————————————————————————- 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שראש הממשלה אריאל שרון מינה מינוי מופרך במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקום המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא שסולק והודח על ידו, גם על פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן. ב- 2 ביוני 2002 לאחר תקופת ניסיון בת 3 חודשים העניק ראש הממשלה אריאל שרון ליוסף בר-אל המופרך מינוי של קבע בן 5 שנים במשרה האחראית כ-מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל היה אמור לשמש מנכ"ל רשות השידור עד 2 ביוני 2007 על פי החלטת ממשלת ישראל (תקופת זמן כפי שקבועה בחוק). ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור והחליטו להדיח ולהעיף קיבינימט את אותו האיש המופרך מהמשרה הרמה בגין אישומים פליליים של שחיתות ומתן שוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז (היום שופט בבית המשפט העליון) תמך תמיכה מפליגה ו-מסיבית בהחלטת ההדחה והסילוק ההיא של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל הודח שנתיים וחודש בטרם סיום מועד כהונתו החוקית. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. משום מה הוא לא נשלח לכלא בעקבות האישומים נגדו בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. שחיתות ומתן שוחד בשירות הציבורי הן עבירות פליליות חמורות. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

פרפראות ומ-המתחולל בחברת החדשות המצוינת של ערוץ 12 הטלוויזיה.

א. מר איתן כבל רכלן בעל מוניטין אבל איש קטן ו-פוליטיקאי גמד בפנסיה, מהאחראיים הראשיים להתדרדרותה, התמוטטותה, והתרסקותה של מפלגת העבודה בשנים האחרונות והיעלמותה השיטתית בטור חשבוני יורד מהמפה הפוליטית הישראלית, איננו מתבייש להראות שוב את פניו בפרהסיה בחברת החדשות של ערוץ 12 (17 במאי 2020). מדובר לא רק ב-ננס אלא גם באדם ו-פוליטיקאי לא מוכשר, ירוד, ועלוב. דברן גדול וקטן במעשים.

ב. כפי הנראה יהיה צורך ללמוד ולנתח בבתי הספר את נאומו לא רק טוב אלא המזהיר של יו"ר האופוזיציה הח"כ יאיר לפיד ראש מפלגת "יש עתיד" אֶמֶש בכנסת (17 במאי 2020), בטרם טקס השבעת הממשלה ה- 35 בראשותם המשותפת של בנימין נתניהו ובני גנץ. לא יהיה כאן Happy end.

ג. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הכּל אבל לא טיפש. הוא צחק ולעג בפרהסיה בנוכחות כל הַאוּמָה לשישה ח"כים, חבריו ועמיתיו (וגם נאמניו) במשך שנים ארוכות לדרך הפוליטית, הכלכלית, והחברתית של התנועה של מפלגת "הליכוד", כלהלן : גדעון סער, אבי דיכטר, צחי הנגבי, יובל שטייניץ, וניר ברקת. הוא פשוט העליב אותם, ביזה אותם לעיני כל, וחשף אותם בפני כל מדינת ישראל כעסקנים נבוכים ו-פניהם אדומים מבושה שאינם ראויים להיות חברים בממשלתו. בנימין נתניהו לא ניזוק.

ד. שני אנשי מפלגת העבודה הח"כים איציק שמולי ועמיר פרץ זחלו זחילת עבדים לעבר ממשלת בנימין נתניהו – בני גנץ. לא הצלחתי לראות את פניו של יו"ר העבודה עמיר פרץ כשהשרה החדש בממשלת ישראל אורלי לוי לענייני חיזוק ולקידום קהילתי, הפנתה לו את גבה וסובבה אליו את התחת שלה.

ה. עמיר פרץ איש קָטָן ו-עָלוּבוֹן הוא היום יו"ר מפלגת העבודה הדלה, המעוכה, המצומצמת, ומעוטת יכולת והשפעה. כך חולפת תהילת עולם. עמיר פרץ הוא אגב מי שהיה פעם שר הביטחון והשקיף על שדות הקרב במשקפת נעולה שכיסויי בד מכסים על עדשותיה…אולם הוא בכל זאת המשיך להשקיף כאילו הוא רואה את המציאות ולא שחור בעיניים. הכי מדהים ששר הביטחון ה-הוא המשיך לשחק את המשקיף כאילו הוא באמת רואה באמצעות המשקפת שלו את שדה הקרב _בעוד הוא לא רואה כלום) במקום לעשות את המעשה הכי הגיוני ו- פשוט : להפוך את המשקפת ולהסיר את פיסות הבד שמכסות על העדשות הרגישות. שקרן ומניפולטור קטן. אגב בתפקיד הזה של יו"ר מפלגת מפא"י, המערך, העבודה לדורותיה החזיקו לפני עמיר פרץ דוד בן גוריון , משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, ואהוד ברק. אפוא הוא הגמד הזה שקוראים לו עמיר פרץ והיכן הענקים ההם…???

ו. אין שום סיכוי שבעתיד אצביע שוב לשני החנפנים הללו עמיר פרץ ואיציק שמולי.

ז. טיפשות מדהימה. דני קושמרו איש טלוויזיה יהיר, נדחף, ופטפטן, מראיין מרחוק את יו"ר הקואליציה ח"כ מיקי זוהר (מכנה וקורא לו בתחילה "יו"ר וועדה…"), בעוד שני השדרנים היושבים סמוך לו, ממש נוגעים בו, דפנה ליאל ועמית סגל ממלאים את פיהם מים ושותקים ומתייבשים. מחזה טלוויזיוני אידיוטי ומטופש, ובמידה רבה גם חסר תקדים.

ח. אמנון אברמוביץ' (משכמו ומעלה) ועמית סגל מתחזקים את מהדורות החדשות של חברת החדשות של ערוץ 12.

ט. מגישי מהדורות החדשות של ערוץ 12 דני קושמרו ודנה ווייס לא רק נדחפים, קוטעים ומפריעים למרואיינים שלהם בחוסר נימוס משווע לענות את תשובותיהם, אלא הם גם לא נבונים. אמנון אברמוביץ' + עמית סגל + דפנה ליאל + רוני דניאל + קרן מרציאנו + יואב אבן מאפילים על שני הנ"ל לגמרי. דני קושמרו ודנה ווייס מצטיירים שוב ושוב כמגישים פטפטנים, נעדרי נימוס מינימאלי, ו-חסרי יכולת הקשבה לקולגות שלהם וגם למרואיינים שהוזמנו ע"י המערכת לאולפן החדשות של ערוץ 12.

י. מר שמואל אבואב מנכ"ל משרד החינוך הוא איש נבון.

יא. אין תחליף לפרופסור ולמדען הרפואה פרופסור גבי ברבש שמופיע מעת לעת כפרשן בתחום, במהדורות החדשות של ערוץ 12. מדובר באיש חכם מאוד, יַדְעָן רָב בתחום, וגם חסכן במילים.

יב. אנוכי מצדיע ללוחם השריון האמיץ והעניו אביהו מדינה שהתראיין לאחרונה ב- "אינטימי" אצל רפי רשף לשעבר איש רדיו גלי צה"ל והיום איש חברת החדשות של ערוץ 12. רפי רשף תמיד מחזיק בידיו מיקרופון אולם אף פעם לא ראיתיו נושא כלי נשק (14 במאי 2020).

יג. העיתונאית הפוליטית ושדרנית הטלוויזיה דפנה ליאל יותר מבסדר גמור. כנ"ל העיתונאי לענייני צבא וביטחון רוני דניאל המצוין.

יח. מר ידידיה מאיר עדיף ועולה עשרת מונים ליד המיקרופון על רעייתו הפטפטנית גב' סיוון רהב – מאיר. ללא השוואה. אם כי זאת לא חוכמה כל כך גדולה.

ועוד הערה : הסתיימה בתאגיד "כאן 11" הקרנת סדרת הטלוויזיה התיעודית, המרתקת, הדרמטית, והמרה בת שלושה פרקים (מעוררת שאלות רבות ונוקבות), הקרויה: "אלי כהן לוחם יחידת 566". צל"ש ליוצרי הסדרה, צלמיה, עורכיה, מפיקיה, וכל עובדיה, ובראשם העורך האחראי והמפיק הראשי איתי לנדסברג (!).

פוסט מס' 882. פרפראות מהמתחולל בחברת החדשות המצוינת של ערוץ 12. קרן מרציאנו בעלת מוניטין אשת חברת החדשות של ערוץ 12 שלפה שוב את פקק  "הָשֵד העדתי" ביום העצמאות ה- 72 להקמתה של מדינת ישראל בעקבות בחירתה של גב' רנה אביטבול יוצאת מרוקו להדליק את אחת מתריסר המשואות. נימוקיה וטיעוניה של קרן מרציאנו מהווים מסמך מַר, מְפָלֵג וְ-כוֹשֵל, ולכן מכעיס. על איזה ניפוץ "תקרת הזכוכית" את מדברת…??? על איזה שרת תרבות מזרחית בשם מירי רגב את מדברת שבחרה ברנה אביטבול יוצאת מרוקו להשיא משואה ביום העצמאות ה- 72 להקמתה של מדינת ישראל…??? קרן מרציאנו לא מכירה את ההיסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל. ניתוץ וניפוץ תקרות הזכוכית בזו אחר זו נעשו ע"י מאות אלפי יהודים שהעפילו לארץ ישראל (בעיקר מאירופה) בחמש עליות המוניות בין השנים 1882 ל- 1939, והם אלה שהפכו את ארץ ישראל למדינת ישראל בשנים ההן. כל זאת עוד בטרם מבצע העלאת יהדות מרוקו היקרה והברוכה והבאת חלקים גדולים ממנה למדינת ישראל בעשורי סוף ה- 40 וראשית ה- 50, ולאורך עשור ה- 60 עד 1971 במאה הקודמת. פוסט מס' 882. כל הזכויות שמורות.

הקדמה.

לידיעת קרן מרציאנו (1) (עיתונאית מהימנה ו-רצינית בחברת החדשות של ערוץ 12) שלפתע ביום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל נחשפה כמזרחית מפונקת ובכיינית.

1. העלייה הראשונה של יהודים לארץ ישראל בתקופת שלטונה של האימפריה העותומאנית הטורקית בעיקר ממזרח אירופה ותימן, התרחשה בשנים 1903 – 1882. כמות העולים נמדדה ב- 30000 (שלושים אלף) איש, אישה, ילדים, וזקנים.

2. העלייה השנייה של יהודים לארץ ישראל, שוב רובה ממזרח אירופה ותימן, התרחשה בשנים 1914 – 1904 גם כן בתקופת השלטון העותומאני הטורקי. כמותה נאמדה בכ- 85000 (שמונים וחמישה אלף) אנשים.

טקסט תמונה : 1904. רציף עלייה של יהודים מאירופה ומתימן לארץ ישראל ליד המזח של נמל יפו. (באדיבות לע"מ).

3. העלייה השלישית של יהודים לארץ ישראל שרובם עלו ממניעים ציוניים התרחשה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ב- 1918 ונמשכה כחמש שנים עד 1923. כמותה נאמדת ב- 35000 (שלושים וחמישה אלף) עולים.

4. העלייה הרביעית של יהודים לארץ ישראל רובה ממזרח אירופה התרחשה בשנים 1931 – 1924 ומנתה כ- 70000 (שבעים אלף) עולים.

טקסט תמונה : 1925. חברות קיבוץ גבעת השלושה עוסקות בכביסה של אוכלוסיית הקיבוץ. (באדיבות לע"מ).

5. העלייה החמישית של יהודים לארץ ישראל התרחשה בשנים 1939 – 1932 והייתה הגדולה מכולן. היא מנתה 250000 (רבע מיליון) עולים. רבע מהכמות הזאת הייתה יהדות גרמניה שהיגרה לארץ ישראל מחמת שלטונו הנאצי האנטישמי המתועב, החריף והקיצוני חסר התקדים, והשונא והמאיים של הקנצלר – הפיהרר הגרמני אדולף היטלר ובהכוונה, והדגשה, והתמקדות ארסית של שר התעמולה שלו יוזף גבלס.

ליד הנתונים הנ"ל האלה צריך לציין ולהדגיש כאן שבין 1948 ל- 1951 העפילו ארצה למדינת ישראל כ- 28000 (עשרים ושמונה אלף) עולים יהודים ממרוקו. בין 1952 ל- 1960 העפילו למדינת ישראל כ- 96000 יהודים ממרוקו. כמות העולים הגדולה ביותר של יהודי מרוקו למדינת ישראל נמדדה בעשור השנים שבין 1961 ל-1971, ו-עמדה על כ- 130500 אנשים.

מעניין אותי לדעת מהיכן נבע אם כן הצורך של קרן מרציאנו לומר שהיא הופתעה דווקא עכשיו מכמות התגובות, אבל בעיקר מעוצמת הרגשות שהעלה הריאיון שערכה עם מדליקת המשואה, רנה אביטבול יוצאת מרוקו, במוצאי יום העצמאות ה- 72 של מדינת ישראל…??? ומדוע הרגישה אותה קרן מרציאנו צורך ו/או חובה להחניף לשרה המזרחית מירי רגב שבחרה ברנה אביטבול להדליק משואה…??? ולמה חשבה לנכון להדגיש שהמקרה המדובר של השאת המשואה ע"י רנה אביטבול מסמל שבירה וניפוץ תקרת זכוכית בחברה הישראלית…???

לידיעת קרן מרציאנו (2) (עיתונאית מהימנה ו-רצינית בחברת החדשות של ערוץ 12) שלפתע ביום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל נחשפה כמזרחית מפונקת ובכיינית.

כשההורים שלי אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז"ל ואימא שלי שרק'ה פרעֶס – אלרואי ז"ל העפילו בראשית עשור ה- 30 של המאה הקודמת משתי העיירות הליטאיות שירווינט וקורשאן לארץ ישראל, והקימו מעפרו ו-בנו את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן לתפארת מכלום, איש לא נתן להם לדור המייסדים דבר. הם היו חלוצים צעירים שמצאו כאן בעמק הירדן ביצות וקדחת. בשתי ידיים ועשר אצבעות יחדיו עם חבריהם האחרים בקיבוץ אפיקים (רובם עולים מרוסיה ומיעוטם מ-מדינות מזרח אירופה) הם הקימו ובנו קיבוץ נהדר וחברה נפלאה צודקת, משגשגת, ושוויונית סמוך לאגם כינרת ולנהר הירדן, וקראו לקיבוצם, "אפיקים". כנ"ל הוריה של רעייתי אמיל תג'ר ז"ל וארנסטה פרחי ז"ל שעלו לארץ מבולגריה מהערים סופיה ו- ווארנה בשנות ה- 30 של המאה הקודמת ובנו בעשר אצבעות את תל אביב. הם לא קיבלו דבר מאיש.

הַדוֹר ההוּא.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא ז"ל שלי נולד בעיירה שירווינט ב- ליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל בלינדמן. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט (שירווינטוס בליטאית). למרות ש- לִיטָא הייתה כאמור מדינת חסות פולנית הם דיברו יידיש בביתם. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טֵיְיבֶה היגרה לקוּבָּה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי, אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי ואיש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חָלוּץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם כנראה כבר ב- 1941. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם חייקל ושטירל נשארו בליטא ונספו בשואה ב- 1941 יחד עם עוד 700000 (שבע מאות אלף) יהודי ליטא. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד את כל יהדות ליטא. התמונה למטה המתעדת את משפחתו של אבא שלי בעיירה שירווינט, צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט (שירווינטוס בליטאית) בליטא. זוהי משפחת בלינדמן בשירווינט – ליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול ׁ(מימין), משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר (משמאל). האחות הבכורה טֵייבֶה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בראשית שנות ה-30 במאה הקודמת בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : 1932. ראשית התיישבות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, 3 ק"מ מדרום לאגם הכינרת ו- ק"מ אחד ממזרח לנהר הירדן. המקום נקרא בתחילתו זמנית בשם "טוֹצְ'קָה" ("ה- נְקוּדָה" בתרגום מרוסית לעברית). כעבור זמן קצר החליטו חברי הקיבוץ לקרוא להתיישבותם בשם "אָפִיקִים". הסוכנות היהודית בארץ ישראל אישרה את השם החדש, "אָפִיקִים". קיבוץ אפיקים התפתח לאחד הקיבוצים המצוינים, הגדולים, והעשירים בארץ. מבחינה פוליטית השתייך קיבוץ אפיקים למפלגת מפא"י ונחשב בשעתו לאחד ממעוזיו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

גם אנוכי כאזרח המדינה חולק הערכה וכבוד למדליקת המשואה גב' רנה אביטבול, אולם על מה היא קרן מרציאנו מדברת כשהיא אומרת, "…ציבור גדול של אנשים הרגיש שסוף סוף נופצה איזושהי תקרת זכוכית, שמגישה ממוצא מזרחי אמרה שני משפטים בערבית מרוקאית בפריים טיים, במהדורת החדשות המרכזית של ישראל…", והיא קרן מרציאנו מוסיפה, "…העובדה שיש סוף סוף שרה מזרחית, מירי רגב, שאחראית על הטקסים וגם בחרה ברנה אביטבול להשיא משואה, זו תעודת כבוד לכולנו…".

אנוכי חולק לגמרי על קרן מרציאנו. לא על גב' רנה אביטבול. מה זאת אומרת סוף סוף נופצה איזושהי תקרת זכוכית…??? על מה קרן מרציאנו מדברת…??? מה זאת אומרת סוף סוף יש שרה מזרחית מירי רגב שאחראית על הטקסים וגם בחרה בגב' רנה אביטבול להשיא משואה…??? מה זה צריך להיות הטקסט המפלג, ה-סכסכני, מחרחר הריב, והבלתי נכון הזה…??? מה זאת צריכה להיות ההתחנפות הזאת ל- "שרה המזרחית" הנ"ל מירי רגב…??? איזה מין דבר זה…??? האם זהו הנימוק לבחירתה של גב' גב' רנה אביטבול…??? האם גב' רנה אביטבול ילידת מרוקו נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות ה- 72 של מדינת ישראל רק מפני שמירי רגב היא שרה מזרחית (על פי הגדרתה של קרן מרציאנו)…??? האם גב' רנה אביטבול "מזרחית" יוצאת מרוקו נבחרה להדליק משואה ע"י שרת תרבות "מזרחית" שעִבְרֶתָּה את שם משפחתה מ-סִיבּוֹנִי ל-רֶגֶב רק בשל נימוק "פוליטי – מזרחי" עקום וצר אופק…??? פשוט, לא ייאמן. אנוכי חולק לגמרי על קרן מרציאנו. היא נחשבת ל-עיתונאית בעלת מוניטין בחברת החדשות של ערוץ 12 אולם אינני מסכים עמה. לחלוטין לא. הטקסט שלה הוא מֶלֶל כּוֹשֵל, לא רק לא מדויק אלא גם לא נכון. קרן מרציאנו אִכְזֵבָה אותי קשות. מעולם לא ראיתיה בחיי ואף פעם לא שוחחתי עמה, חוץ מלארח אותה כמעט כל ערב על מוניטור הטלוויזיה שלנו בסלון ביתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. קרן מרציאנו, האם זו את…??? הטקסט הנ"ל של קרן מרציאנו הוא מר כמו הפקת הסדרה "השד העדתי" ההיא של אמנון לוי ששודרה בערוץ 10 ז"ל ההוא לפני כמה שנים.

"השד העדתי" הייתה בשעתו הפקת טלוויזיה מופרכת מיסודה מעשה ידיו של מר אמנון לוי איש ערוץ 10 ז"ל ההוא. קשקוש מקושקש. סדרת הטלוויזיה ההיא הייתה בטלה בשישים משום שהתיימרה לדוג במים עכורים ולנסות לייצר רייטינג מלאכותי כאילו מקונפליקט היסטורי ששורר כביכול במדינת ישראל בין אשכנזים שתלטניים למזרחיים מקופחים. מעניין מה הניע בשעתו את מנכ"ל ערוץ 10 ז"ל ההוא מר רפי גינת לשדר לציבור אינפורמציה כה לא נכונה וכה מעוותת. איזה עניין היה להנהלת ערוץ 10 ההיא לתת בימה למר אמנון לוי שביקש לעורר וויכוחי סרק ולהפיק מוניטין ו- יתרון מכלום. "השד העדתי" הוא מסמך טלוויזיוני עלוב שאיננו שווה ביקורת מפני שהוא מתחת לכל ביקורת. עדותו של מר אריה דרעי יו"ר מפלגת ש"ס ב- מסמך "השד העדתי", האיש שהורשע בפלילים ונכלא בבית הסוהר, היא בושה וחרפה ליוצר והוגה הסדרה העלובה הזאת מר אמנון לוי, ואות קלון לערוץ 10 ז"ל ההוא שניאות לשמש אכסניה שלה.

הוריי וחברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בימים ההם של עשור ה-30 וה-40 במאה הקודמת.

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי עמק הירדן נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט, והשינה הקבוצתית יחדיו בבתי התינוקות, גני הילדים, הכיתות בבית הספר היסודי בקיבוץ אפיקים, והלינה ב- "פרבר הירוק") – היו צו השעה וצו התנועה ו-חרותים על דגלו של הקיבוץ. על דגלם של הקיבוצים בימים ההם הייתה חרותה האמירה השוויונית – הקומוניסטית : הלאה השינה הפרטית (!).

טקסט תמונה : שנת 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת-חיים (מאסטרו) , אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר כפי שדמותו משורטטת ע"י אסף ענברי בספרו המצוין אודות קיבוץ אפיקים "הביתה") ורעייתו פִירָה יושבת משמאל. יושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים , אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת . במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם הקיבוץ ב- 1932. זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם , ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה , משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל) . מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944.

באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטוריים : "אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה . כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה . בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה . הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג . לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית , כי אז גורלכם בסכנה . אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים . בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית,לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם . נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים , ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים , ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו . אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אפיקים אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת ב- 1928. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב בשורה השנייה סיומה לינקובסקי והקיצוני מצד שמאל הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט).(באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם , הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". 

חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים . כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות . אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ . ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                             שלכם בלב ונפש

                             ח. נ. ביאליק

אבא שלי משֶה בְּלִינְדְמַן – אַלְרוֹאִי ז"ל ואימא שלי שַרְקָה פְּרֶס ז"ל עלו ב- 1930 מליטא לארץ ישראל כדי לבנות כאן חברה חלוצית חדשה, שוויונית, וצודקת. על פי תפישתו של אמנון לוי מדובר באשכנזים. ה- "אשכנזים" האלו עזבו בתים מסודרים , משפחות דתיות ומסורתיות עד למאוד , וגם פרנסה נאה בעיירות שירווינט וקורשאן בליטא, והקימו בשנים ההן יחד עם חבריהם בעמל כפיים בתנאי מזג אוויר קשים, ומחלת הקדחת את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. עמק הירדן היה בימים ההם סביבה ערבית עוינת. איש לא ערך לשני העולים החדשים מליטא שבאו לארץ ישראל בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה כל קבלת פנים ואיש לא העניק להם מאום. הם בנו לתפארת את מה שבנו בעמק הירדן שהיה כמעט שוֹמֵם בעשר אצבעות. מעולם לא שמעתי את ההורים שלי מדברים על קיפוח. מעולם לא שמעתי אותם מתאוננים. מעולם לא התפנקו. מעולם לא אמרו שאי אפשר. שניהם היו אנשים פשוטים שמעולם לא חשבו כי מגיע להם משהו ממישהו . הם קמו מידי יום ביומו בחמש בבוקר בחורף ובקיץ לעבודת האדמה, חריש, זריעה, וקציר.

טקסט תמונה :  שנת 1931 . אימא שלי שרק'ה פרס – בלינדמן / אלרואי ז"ל בהיותה בת 19 . התמונה צולמה בקיץ 1931 בארץ ישראל . אימא שלי יחדיו עם אחיה השאירו את הבית וההורים מאחור בליטא ועלו לארץ ישראל כדי לבנות חברה חדשה חלוצית וצודקת שמבוססת על ערכים שיתופיים וערבות הדדית . הקמת קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בתנאים קשים היה מרכיב חשוב בהגשמת החזון הציוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יתירה מזאת האנשים האמיצים והצעירים האלה שלא ביקשו דבר מאיש, התגייסו כשהיה צריך לארגון "ההגנה" כדי להגן על גבולות ארץ ישראל. אחרים שירתו כ- "גָפִירִים" (נוֹטְרִים) במשטרה הבריטית, ועוד עשרות נוספים מחברי הקיבוץ התגייסו לבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2 תחת פיקוד בריטי שנטלה חלק במיגור הצוֹרֵר הנאצי. חברי קיבוץ אפיקים חיו חיי אדמה צנועים ופשוטים, לא ביקשו כלום מאף אחד, והסתפקו במועט. קהילת הקיבוץ, קומונה דמוקרטית במהותה, טוותה בימים ההם את הסלוגן ההיסטורי האנושי הבלתי נשכח : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". התנועה הקיבוצית רְווּיָית חָזוֹן הגשימה מִיתּוֹס במעט מילים אולם ברוֹב מעשים . בחיי הקהילה של הקיבוץ שָרָה חופש הפרט. זאת הייתה קומונה דמוקרטית שנשענה על ערבות הדדית, עבודת כפיים, עבודת האדמה, וכיבוש הקרקע . סדרת הטלוויזיה ההיא שהייתה קרויה, "השד העדתי" של אמנון לוי איש ערוץ 10 ז"ל ההוא היא מסמך נוראי שאיננו מתקבל על הדעת ולא עומד במבחן המציאוּת.

טקסט תמונה : 1928 (תרפ"ח). חברי גרעין קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת בטרם הקמת הקיבוץ במקומו הנוכחי. חדי העין מאנשי קיבוץ אפיקים יכולים לזהות בתמונה את סיומה פינסקי (שורה שנייה יושב קיצוני משמאל), אליק שומרוני (יושב בשורה השלישית חמישי משמאל בחולצה פתוחה), אריה אופיר (שוכב מלפנים בקדמת התמונה), אברשה לכטמן – לשם (שורה ראשונה שלישי מימין), סיומה לינקובסקי – לין (שורה שנייה ראשון מימין, שני ראשים מעל אריה אופיר), שלמה אלפרט (שורה שלישית שני מימין יושב בגו זקוף, ראש מורם, ומבט נחוש. שלמה אלפרט הוא אביו של איש הטלוויזיה והקולנוען משה אלפרט חבר קיבוץ אפיקים). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : שנת 1930. חברי גרעין קיבוץ אפיקים בונים את תחנת הכוח להפקת חשמל של פנחס רוטנברג בנהריים. שני מימין, סיומה פינסקי. ראשון משמאל, דוסיה קורין. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. קבוצת חקלאים שבה מהשדה בפלטפורמה עמוסת חבילות חציר. יושב בקדמת התמונה בני קירשון (נהרג במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט / 1939 – 1936). יושב ראשון מימין בשורה השנייה שלמה אלפרט. יושב שלישי משמאל, חיים ייני. השאר אינם מזוהים. החרמש, הקלשון, המגרפה, והמעדר הפכו לסמליו המובהקים של הקיבוץ. (התמונה באדיבות קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 40 של המאה שעברה. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אנוכי בן 5 בקיבוץ השומם עדיין. התנועה הקיבוצית האמיצה הייתה סמל לענווה, פשטות, והסתפקות במועט בימים ההם של ארץ ישראל. התנועה הקיבוצית רוויית חזון הגשימה מיתוס במעט מילים אולם ברוב מעשים. בחיי הקהילה של הקיבוץ שרה חופש הפרט והיא הייתה קומונה דמוקרטית שנשענה על ערבות הדדית, עבודת כפיים, עבודת האדמה, וכיבוש הקרקע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (גיל 19) בן יליד קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, בגיל שבו הוריי שרקה פרעֶס ומשה בלינדמן נטשו את בית הוריהם הדתיים בשתי עיירות בליטא, קורשן ושירווינט, והחליטו לעלות לארץ ישראל כדי לבנות כאן חברה יהודית – ארצישראלית חדשה ענווה, בעלת הליכות פשוטות, מסתפקת במועט, וצודקת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : 1932. חברי קיבוץ אפיקים גרים בסוכות ואוהלים בטרם בניית הבתים הראשונים ב- "טוצ'קה" נקודת ההתיישבות של קיבוץ אפיקים היכן שהוא ממוקם היום. (באדיבות קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית ההתיישבות של קיבוץ אפיקים בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. הקמת ה- "טוצ'קה" (הנקודה). ראשית התיישבות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן במקום בו ניצב היום. אחד מבנייני המגורים הראשונים של קיבוץ אפיקים לצד האוהלים. התנועה הקיבוצית האמיצה וחסרת הפינוק לגווניה השונים הפכה לאבן מסד של מדינת ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תקופת המאורעות בשנים 1939 – 1936 בארץ ישראל. חברי קיבוץ אפיקים משרתים כ-גָפִירִים (נוטרים) במשטרה הבריטית המנדטורית. כולם אוחזים ברובים אנגליים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : זיאמה גוֹרִין (גורן), חיים לוֹצָ'אנְסְקִי, יָשָה הֶלְמַן, בֶּנְי קִירְשוֹן , מנחם פּוּכַרְט (עֶצְיוֹן), ו- לָזָר ווֹלוֹכוֹבְיָאנְסְקִי (וֶורֶד). כל הַדוֹר ההוא איננו עוד בין החיים(באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : התמונה תועדה וצולמה בחורף  1945, חודשים ספורים לפני תום מלחמת העולם ה- 2. זוהי קבוצה מחברי קיבוץ אפיקים שהתנדבה ב- 1941 לשרת בבריגדה היהודית הלוחמת על אדמת אירופה תחת פיקוד בריטי ונוטלת חלק במיגור הצורר הנאצי. זיהוי הנוכחים שורה אחורית מימין לשמאל : מנחם מצגר, דוד "דודיק" פרדקין, יהודה לווין, שלום גרא, יצחק גרשוני, איש לא מזוהה, משה בכר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד זיגלמן, איש לא מזוהה, סרג'נט בני אילן (עלה לארץ ישראל מארה"ב), יעקב רוזנהאוך, סרג'נט צבי ברנר (עלה לארץ ישראל מארה"ב ושירת במחצית השנייה של שנות ה- 30 בפלוגות הלילה של צ'ארלס אורד ווינגייט), חיים הורוביץ. כל הדור הזה איננו עוד בין החיים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

ערב עליית גרעין קיבוץ אפיקים ב- 1932 ל – "טוצ'קה" ("הנקודה" בתרגום מרוסית לעברית) כתב אריה אופיר ביומן הקיבוץ : "ערב העלייה ל- "נקודה" הייתה עבודה רבה. מאמצים מרובים , מאמצי נפש וגוף, קדמו לה : הכנה, הכשרה ונטיעה, הקמת נקודות מצפה וכיוצא בהם. והנה בא היום והמשמר הוצב . בוקר בוקר היינו עושים את גרכנו לנהריים. הדרך הייתה שוממה עמכט כולה . אדמת קוצים ודרדרים השתרעה לעין ההולך. רק בשלוש נקודות מוריקות נתקלו עינינו בחצותינו את הירדן מזרחה. השאר, אדמה עזובה המצפה לגואלה.

כשנתקבלה בקשתנו לשתף אותנו בהנאה ממימי ה- השקאה של הירדן, וחברינו יצאו יום יום עם ה-מכוש והאֵת לחפור תעלות ואף החלו אח"כ לצקת בהן רצפות וקירות בטון, ונמתחה תעלת ההשאה גם על שטח החרב שנמסר לידינו לעבדו, ידענו : אך יעלה טרקטור השרשראות החדש ויפתח את התלם, וצעדנו את צעדינו הראשון לבטח, מראה התלמים הנפתחים אחרי המחרשה הגדולה הרחיבה את הלבבות, עמוק עמוק, נבקעו הרגבים היבשים ונרטבו ע"י החורשים ב- "יין"…נטיעת הפרדס והבננות, שדרות הברושים והקזוארינות , למען יגנו עליהם מפני חמת הרוחות, זריעת האספסת, הכנות לגן ירק, בחירת חלקה שנועדה למשתלה – היו למאורע נפשי לכל אלה שהשתתפו בהם במעשה ידיהם, ולכל החברים וגם לילדים המעטים, שכבר הבינו קצת את טעמם של מעשי בראשית במשק !

מי ישים לב לתלאות הטירונים, גם אם מאחוריה "דיפלומים" של הכשרה במשקים בעמקים ואפילו בטירה שלנו . רבות היו התלאות ונוסף עליהן ההתרוצצות בין חצר כינרת ו- "הנקודה", מי ברגל מי באופניים , ומי בעגלה רתומה לוותיק בפרדים הפרד אפורצ'יק . והנסיעה הייתה לשם. לחזור היה צריך ברגל.

ומי ישים עין פקוחה לרכוש היקר מכל יקר בלילות ? לילות השקאה שהיו גם לילות שמירה – לא היו קבועים. אז גמלה ההכרה להקים מחנה ולוּ גם זמני, מפני שלא הייתה עדיין תוכנית הנקודה ואף לא אמצעים חומריים מספיקים כדי להקים מחנה קבע. על כן הוקם מחנה של סוכות ממחצלות לשכן בו את חבר העובדים הקבועים ב- "נקודה" – במשק . זה היה ליל שימורים וליל קישורין, שבו החלנה ההתקשרות הקבועה והשלמה של הקיבוץ עם אדמתו. בחינת, "וארשתיך לי לעולם". בלי הכנות רבות נחנך המחנה ובליל זה התכנסו רבים . מלבד החברים מהחצר , באו גם השושבינים, חברים מכל משקי הסביבה , לשמוח בשמחתנו הגדולה ונשאו איש איש את ברכתו. התרגשות רבה הייתה בקרבנו, בקרב צעירי העמק הזה למראה וותיקי עמק הירדן כשהם באים מצפונו של השטח ומהם נושאים לחם ומלח , כדי להקביל את פני החטיבה הצעירה התוקעת יתדה בשממה, כשפניה זוהרים לאור הלפיד הגדול שהותקן ע"י בני קירשון ז"ל (נהרג במלחמת העצמאות ב- 1948). 

בלי טקסים רשמיים נפתח החג הגדול ב- "הורה " סוערת ומסעירה. מעגל נכנס לפנים מעגל עד שחלקת השדה היבשה והסדוקה נטחנה עפר דק ועמוק מתחת לכפות הרגליים היוצאות במחול . השירה מילאה את חללה של בקעת כנרות כולה וצליליה הגיעו למרחוק. בשעה מאוחרת בלילה בקעה את הדממה שירת "תחזקנה" אדירה (של חיים נחמן ביאליק). המכוניות זזו. קשה הייתה הפרידה מעם הקבוצה שזכתה לשכון כבוד בלילה הראשון בנקודה. קריאות "הידד" ושלום נדמו והלכו עם המתרחקים בחשכת הליל. וייסע הרוב לחצר בכינרת. ויחנו המעט בסוכות ב- "נקודה". ובלב כולם תפילה זכה וטהורה : להתראות בקרוב".

אמירותיה האחרונות של קרן מרציאנו והאמירה של סדרת הטלוויזיה "הַשֵד העדתי" של מר אמנון לוי כפי ששודרה בימים ההם בערוץ 10 ז"ל ההוא הם מסמכים כושלים. אנוכי מתקשה להאמין שבן ובת במדינת ישראל, שני עיתונאי מוערכים בעלי מוניטין, ממציאים מסמכים טלוויזיוניים כל כך שגויים ו-בעל זיזים, שכל מיני טרמפיסטים נתלים עליהם בעל כורחם ו/או ביודעין כדי להפיק יתרונות פוליטיים ואזרחיים כאלה ואחרים. טקסט דבריה האחרונים של קרן מרציאנו ו-מסמך "הַשֵד העדתי" של אמנון לוי ששודר הפעם בכרוץ 10 ז"ל ההוא, הם עורבה ופרח, מרגיזים ומעצבנים,אבל גם לא חשובים ובטלים בשישים – מפני שאינם כֵּנים, ולכן יישכחו.

שוברי ומנפצי תקרות הזכוכית האמיתיים של ארץ ישראל ומדינת ישראל לדורותיהן הם הקיבוצים ותנועת ההתיישבות העובדת, כובשי האדמה אנשי החקלאות והתעשייה שמורשתם פרוסה על כל צעד ושעל לאורכן, רוחבן, אלכסונן, ועומקן של ארץ ישראל ומדינת ישראל וטמונה בכל רגב ורגב של ארץ ישראל ומדינת ישראל.

ועוד דבר : אֶמִיל תָּגֶ'ר ז"ל יליד סופיה בירת בולגריה ב- 1907 ואביה של רעייתי יעל, עלה ארצה בגפו ב- 1922 כילד בן 15. בגיל עול ימים היה כבר פועל בניין. איש חרוץ, כן, ויישר דרך שיחד עם חבריו בנה בתנאים קשים את העיר תל אביב. כאן בתל אביב מצא את אהבתו, אישה יפת תואר גם היא עולה מ- בולגריה מהעיר ווארנה בשם אֶרְֶנְסָטה פַרְחִי ז"ל, ועמה הקים משפחה לתפארת בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אמיל תג'ר היה בנאי סוג א"א שהפך לקבלן טיח שבנה את ביתו בעשר אצבעותיו ונסע למרחבי תל אביב כשהוא רכוב על אופניו. איש קפדן, מדויק, אחראי, מתכנן זהיר, ואדם מחושב שעבד לפרנסתו כל חייו עשרות שנים קשה בכל מזג אוויר, ומעולם לא התלונן ולא התבכיין. דברן קטן מאוד ואיש עבודה אָמִיץ ו-דָגוּל. תחת פועלו ואחריותו העצומים לא נהרג שום פועל שלו. אמיל תג'ר ז"ל אישיות נדירה מבוני ארץ ישראל ומדינת ישראל מת ב- 1999. גם הוא נמנה על שוברי תקרות הזכוכית של ארץ ישראל ומדינת ישראל. יהי זכרו ברוך לעד.

סוף הפוסט מס' 882. הועלה לאוויר ב-18 במאי 2020.