פוסט מס' 881.

פוסט מס' 881. הימים ההם והזמן הזה. סנגוריה מול קטגוריה. תוכנו של פוסט מס' 881 מהווה תשובה שלי לטקסט תמוה ומביך של קרן מרציאנו (נחשבת לעיתונאית אמינה ו-רצינית) של חברת החדשות של ערוץ 12 שלפתע נחשפה ב-פוסט מס' 879 כ-מזרחית מפונקת, מתלוננת, ובכיינית ומלווה את הטקסט המפלג והמופרך שלה בדברי חֲנוּפה לשרה מירי רגב. הטקסט של העיתונאית קרן מרציאנו מקומם. לא בגלל חוות הדעת שלה אלא בשל העובדות הלא נכונות שהיא מציגה בטיעון המופרך שלה. פוסט מס' 881 הוא גם תשובה לנאום הבחירות ההוא של ראש הממשלה מנחם בגין לפני 39 שנים ב-1981 שעסק בהתנשאות, בשחצנות, וב-רכלנות, ב-"עושרה" של ההתיישבות העובדת והחברה והתנועה הקיבוצית מול דלותם של תושבי עיירות הפיתוח. היו אלה אנשי ובני ההתיישבות העובדת והקיבוצים שבנו ו-יישבו את ארץ ישראל ומדינת ישראל מאז ימי דגניה א' (נוסדה ב-1909 על אדמות הכפר הערבי אוּם ג'וּנִי סמוך לשֶפֶךְ הירדן מהכינרת, אדמות שנרכשו ב-1904 ע"י קק"ל) לאורכה ולרוחבה וגם סמוך לגבולות המדינה עם ארצות האויב בצפון, במזרח, ובדרום, אולם ראש הממשלה מנחם בגין התייחס ב-לְזוּת שפתיים מקוממת ל-"מיליונרים" הקיבוצניקים שכאילו יושבים עכשיו ונהנים על שפת בריכות השחייה שלהם בקיבוצים השונים בעוד תושבי עיירות הפיתוח נאנקים תחת העול ו-הם בבחינת אזרחים קיביצעֶרים. וגם: אגנס קלטי שלנו תבד"ל כלת פרס ישראל ב-2017 והאלופה האולימפית בהתעמלות נשים באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 (ייצגה אז את הונגריה) אוטוטו בת 100, והאלוף האולימפי בריצות ארוכות אמיל זטופק הצ'כי ז"ל. פוסט מס' 881. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 16 במאי 2020.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : אני רואה את עצמי מוכשר ו- רשאי לחקור ולכתוב את הפוסטים שלי בבלוג yoashtvblog.coil. מיומנות המחקר והכתיבה נשענות ומתבססות על ידע ו- ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי מפיק את עצמי, חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים וחצי, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל. את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 אולם הם קיבלו תאוצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו עדיין. לא שיערתי בשנת 2000 וודאי לא ב- 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ" (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני שני עשורים של שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף ושלושים אלף) עמודים. 

—————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 881. הועלה לאוויר בשבת – 16 במאי 2020.

—————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה שְגוּיָה ומטומטמת של השַר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. ובכן, הקב"ה יתברך שמו התערב בסדר הטלוויזיוני הישראלי המטופש הזה נעדר כל היגיון ו- שיבש אותו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל באשמת שחיתות והענקת שוחד מסך. יוסף בר-אל היה אנטי תזה למונחים של יושרה ומהימנות גם בעיני ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו (שמואל אלמוג, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת (קדנציה 1), אריה מקל, מוטי קירשנבאום, אורי פורת (בקדנציה ה-2), ורן גלינקא לא הואשם בהאשמות פליליות חמורות של שחיתות ומתן שוחד מסך. הוא יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור מושחת הודח, סולק, והורחק ב- 2 במאי 2005 לנצח מרשות השידור. האיש הזה שייצג בעיני ממשלת ישראל סינדרומים רוויי תסמינים וסימפטומים של שחיתות ומתן שוחד מסך בתקופתו כמנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002, לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. הוא נבלע באותם שברי נבכי ההיסטוריה האפלולית של רשות השידור ההיא שהוא היה המנהל הכללי שלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 881. הימים ההם והזמן הזה. סנגוריה מול קטגוריה. תוכנו של פוסט מס' 881 מהווה תשובה שלי לטקסט תמוה ומביך של קרן מרציאנו (נחשבת לעיתונאית אמינה ו-רצינית) של חברת החדשות של ערוץ 12 שלפתע נחשפה ב-פוסט מס' 879 כ-מזרחית מפונקת, מתלוננת, ובכיינית ומלווה את הטקסט המפלג והמופרך שלה בדברי חֲנוּפה לשרה מירי רגב. הטקסט של העיתונאית קרן מרציאנו מקומם. לא בגלל חוות הדעת שלה אלא בשל העובדות הלא נכונות שהיא מציגה בטיעון המופרך שלה. פוסט מס' 881 הוא גם תשובה לנאום הבחירות ההוא של ראש הממשלה מנחם בגין שנשא לפני 39 שנים ב-1981 ועסק בהתנשאות, בשחצנות, וב-רכלנות, ב-"עושרה" של ההתיישבות העובדת והחברה והתנועה הקיבוצית מול דלותם של תושבי עיירות הפיתוח. היו אלה אנשי ובני ההתיישבות העובדת והקיבוצים שבנו ו-יישבו את ארץ ישראל ומדינת ישראל מאז ימי דגניה א' (נוסדה ב-1909 על אדמות הכפר הערבי אוּם ג'וּנִי סמוך לשֶפֶךְ הירדן מהכינרת, אדמות שנרכשו ב-1904 ע"י קק"ל) לאורכה ולרוחבה וגם סמוך לגבולות המדינה עם ארצות האויב בצפון, במזרח, ובדרום, אולם ראש הממשלה מנחם בגין התייחס ב-לְזוּת שפתיים מקוממת ל-"מיליונרים" הקיבוצניקים שכאילו יושבים עכשיו ונהנים על שפת בריכות השחייה שלהם בקיבוצים השונים בעוד תושבי עיירות הפיתוח נאנקים תחת הַעוֹל והם בבחינת אזרחים קיביצעֶרים. וגם: אגנס קלטי שלנו תבד"ל כלת פרס ישראל ב-2017 האלופה האולימפית בהתעמלות נשים באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 (ייצגה אז את הונגריה) אוטוטו בת 100, והאלוף האולימפי בריצות ארוכות אמיל זטופק הצ'כי ז"ל. פוסט מס' 881. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 16 במאי 2020.

הקדמה.

ההסכם הפוליטי המחורבן העוסק ו-דן בהקמת ממשלת החירום הרוטציונית הלאומית לתקופה של 3 שנים עד 2023, פרי מעשיהם של בנימין נתניהו ובני גנץ, נידון לכישלון חרוץ עוד בטרם השבעת הממשלה ביום ראשון-17 במאי 2020. ואם לא בטרם, אזי הוא ייכשל במוקדם ו/או במאוחר. ניתוח מתמטי של כל הנתונים הפוליטיים והמפלגתיים המרכיבים את משוואת החיבור בין בנימין נתניהו לבני גנץ ומפלגת העבודה המרוטה, המצומצמת והדואבת פלוס עריקתה של אורלי לוי והפניית גב בוגדנית לעמיר פרץ, מראים שלא יהיה כאן Happy end.

כל הסיבות האלה בנסיבות הזמן הזה של חודש מאי בשנת 2020, חתימת ההסכם בין ראש הממשלה בנימין נתניהו הנושא על כתפיו שלושה כתבי אישום חמורים בשלושה תיקים פליליים 1000 + 2000 + 4000 בגין קבלת שוחד, מעשי מרמה, והפרת אמונים, לבין יו"ר מפלגת כחול / לבן בני גנץ איש חלש ומשעמם, אודות הקמת ממשלת רוטציה חירום לאומית (במסגרת ההסכם המדובר תהיה לבנימין נתניהו זכות ווטו הנוגעת למינויים של היועץ המשפטי לממשלה ו-פרקליט המדינה), פלוס זחילתם של שני הח"כים הצדקנים אנשי מפלגת העבודה עמיר פרץ ואיציק שמולי לעברה של ממשלת בנימין נתניהו ובני גנץ, פלוס התפנית בת 180 מעלות שביצעה אורלי לוי והפנתה בבוגדנות את גבה לשותפה עמיר פרץ וחֲבְרָה אף היא לממשלת בנימין נתניהו / בני גנץ, מעוררות מחשבות נוגות. להסכם הטלאים המחורבן הזה הנוגד כל היגיון הגיוני, לא יהיה Happy end.

ולעניין אחר : בני גנץ הוא קריין Teleprompter נעדר כל גֵץ ושְבִיב אֵש תקשורתי. הטלוויזיה עושה בו שמות. דווקא הגנרל הזה גבה הקומה הוא בעל דמות אנטי כריזמטית ו-אנטי תקשורתית בעליל. יכול להיות שבני גנץ הוא איש כן, אמיץ, מעניין, ויישר דרך שמרבה בתמימותו (ו/או בטיפשותו) לחזור על המנטרה הטפלה והנדושה והמובנת מאליה, ולספר לציבור את סיפור הטריוויה, ש- "מדינת ישראל בשבילו היא לפני הכל…", אולם על מסך הטלוויזיה מתקבלת אישיות רוטינית ו-משעממת. דווקא מי שהיה רמטכ"ל צבאות ישראל מאמץ לעצמו בעל כורחו אימאז' אנטי טלוויזיוני. בני גנץ מדקלם. מדהים. שייקח לעצמו מאמן אישי. מרקע הטלוויזיה הורג את בני גנץ הופך אותו לוותרן, ואח"כ מדיח אותו ו-גם קובר אותו. מעולם לא ראיתיו ואולי במציאות בחיים עצמם הוא איש שוקק ושונה מהופעותיו הדהויות על מרקע הטלוויזיה. בעקבות ההסכם בין בנימין נתניהו לבין בני גנץ על הקמת ממשלת חירום רוטציונית לאומית פרסמו כתבי עיתון "הָאָרֶץ" ביום שלישי – 21 באפריל 2020 פוסטים חריפים בגנות ההסכם הנ"ל, כשהם נושאים כותרות התראה לציבור בבחינת, "ראו הוזהרתם", כפי שפרסמו רק לפני זמן קצר עיתונאי "הארץ", כלהלן :

1. יוסי וורטר : "הכלכלה והקלקלה". 2. אלוף בן (עורך "הארץ") : "ברית הנוכלים". 3. גידי ווייץ : "מכירת חיסול". 4. רווית הכט : "שיתוק כהישג". 5. סמי פרץ : "צ'ק דחוי". 

רוצו לקנות את עיתון "הָאָרֶץ". מדובר בעיתון יומי כֵּן, רציני, הגון, נטול פניות, ומעניין. אני רוחש הערכה רבה למו"ל "הארץ" עמוס שוקן מבלי שאנוכי מכיר אותו ומבלי שמעולם לא פגשתיו, אבל אני מכיר את עיתון "הָאָרֶץ" מאז 1971. לא חייבים לקרוא את גדעון לוי ולא את ב. מיכאל, וגם לא את דימיטרי שומסקי. יש מלבדם את יוסי וורטר, רווית הכט, ורביב דרוקר ועוד רבים אחרים ו-טובים.

העיירות שירווינט וקורשאן ב-ליטא, ו-הקמתו של קיבוץ אפיקים הפורח, היפהפה, והמשגשג בעמק הירדן בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת ע"י חלוצים וחלוצות צעירים ואמיצים שנטשו את בתיהם והוריהם ברוסיה ובמזרח אירופה והעפילו בשנות ה-20 של המאה הקודמת לארץ ישראל. כאן בעמק הירדן השומם רווי ביצות, יתושים, וקדחת וגם פורעים ערבים הם התמודדו ו-הגשימו את חלומם הציוני בכיבוש העבודה והפכו אותו למְצִיאוּת מַרְשִימָה ו-משגשגת בעֶשֶר אֶצְבָּעוֹתיהם. היסטוריה מרשימה ובלתי נשכחת.

טקסט מסמך : מפה מדינית די מפורטת של לִיטָא כיום. ליטא עטופה ע"י פולין, רוסיה, לטביה, ובלארוס. בשל הפירוט, ניתן לזהות במפה את מיקומה של העיר ווילנה בדרום – מערב ליטא,  כמו כן אפשר לראות את מיקומה של העיירה שירווינט (בליטאית, שירווינטוס) עיירת הולדתו של אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז"ל במרחק של כ- 50 ק"מ צפון – מערב ל- ווילנה. כמו גם אפשר לזהות את העיירה קורשאן (בליטאית, קורשאני) הממוקמת בצפון – מערב ליטא, עיירת הולדתה של אמי שרק'ה פְּרֶעס בלינדמן / אלרואי.

טקסט מר של קרן מרציאנו:

"…הופתעתי מכמות התגובות, אבל בעיקר מעוצמת הרגשות שהעלה הריאיון שערכתי עם מדליקת המשואה, רנה אביטבול, במוצאי יום העצמאות. ציבור גדול של אנשים הרגיש שסוף סוף נופצה איזושהי תקרת זכוכית, שמגישה ממוצא מזרחי אמרה שני משפטים בערבית מרוקאית בפריים טיים, במהדורת החדשות המרכזית של ישראל. לצד כל המחמאות, זה מעלה כל מיני מחשבות והרהורים על כך שציבור מאוד גדול עדיין מרגיש שלא ניתן לו ביטוי מלא וחש שהוא מודר – גם בשיח הכלכלי וגם בשיח התקשורתי. איך זה קורה שהמדינה בת 72, שנת 2020, ועדיין ציבור גדול מאוד חש את הרגשות האלה. זה זמן לחשבון נפש לכולנו. הדמות הנפלאה הזו של רנה אביטבול מעלה את קרנה של הסבתא המזרחית, הנשים המזרחיות, החזקות והחכמות שהיו במשך שנים מטרה ללעג ולחיקויים, והיום מבינים סוף סוף את התרומה שלהן למדינה. נכון, הן אמנם שונות מ"דור המייסדים", אבל התרומה שלהן הייתה לא פחותה. העובדה שיש סוף סוף שרה מזרחית, מירי רגב, שאחראית על הטקסים וגם בחרה ברנה להשיא משואה, זו תעודת כבוד לכולנו. אני מקווה שהמגמה הזו של ניפוץ תקרות הזכוכית רק תלך ותימשך…". 

גם אנוכי כאזרח המדינה חולק הערכה וכבוד למדליקת המשואה גב' רנה אביטבול, אולם על מה היא קרן מרציאנו מדברת כשהיא אומרת, "…ציבור גדול של אנשים הרגיש שסוף סוף נופצה איזושהי תקרת זכוכית, שמגישה ממוצא מזרחי אמרה שני משפטים בערבית מרוקאית בפריים טיים, במהדורת החדשות המרכזית של ישראל…", והיא קרן מרציאנו מוסיפה, "…העובדה שיש סוף סוף שרה מזרחית, מירי רגב, שאחראית על הטקסים וגם בחרה ברנה אביטבול להשיא משואה, זו תעודת כבוד לכולנו…". אנוכי חולק לגמרי על קרן מרציאנו. לא על גב' רנה אביטבול. מה זאת אומרת סוף סוף נופצה איזושהי תקרת זכוכית…??? על מה קרן מרציאנו מדברת…??? מה זאת אומרת סוף סוף יש שרה מזרחית מירי רגב שאחראית על הטקסים וגם בחרה בגב' רנה אביטבול להשיא משואה…??? מה זה צריך להיות הטקסט המפלג, ה-סכסכני, מחרחר הריב, והבלתי נכון הזה…??? מה זאת צריכה להיות ההתחנפות הזאת ל- "שרה המזרחית" הנ"ל מירי רגב…??? איזה מין דבר זה…??? האם זהו הנימוק לבחירתה של גב' גב' רנה אביטבול…??? האם גב' רנה אביטבול ילידת מרוקו נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות ה- 72 של מדינת ישראל רק מפני שמירי רגב היא שרה מזרחית (על פי הגדרתה של קרן מרציאנו)…??? האם גב' רנה אביטבול "מזרחית" יוצאת מרוקו נבחרה להדליק משואה ע"י שרת תרבות "מזרחית" שעִבְרֶתָּה את שם משפחתה מ-סִיבּוֹנִי ל-רֶגֶב רק בשל נימוק "פוליטי – מזרחי" עקום וצר אופק…??? פשוט, לא ייאמן. אנוכי חולק לגמרי על קרן מרציאנו. היא נחשבת ל-עיתונאית בעלת מוניטין בחברת החדשות של ערוץ 12 אולם אינני מסכים עמה. לחלוטין לא. הטקסט שלה הוא מֶלֶל כּוֹשֵל, לא רק לא מדויק אלא גם לא נכון. קרן מרציאנו אִכְזֵבָה אותי קשות. מעולם לא ראיתיה בחיי ואף פעם לא שוחחתי עמה, חוץ מלארח אותה כמעט כל ערב על מוניטור הטלוויזיה שלנו בסלון ביתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. קרן מרציאנו, האם זו את…??? זהו טקסט מר של קרן מרציאנו.

ובכן…

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שִירְוִוינְט (כ- 50 ק"מ צפון – מערב ל- ווילנה) ו- קוּרְשָאן בצפון – מערב  בליטא (ראה מפה), והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בעשר אצבעותיהם בית חדש וחברה חלוצית חדשה, שוויונית, וצודקת. שניהם נטשו את כור מחצבתם היָשָן והשאירו את הוריהם מאחור בליטא כדי להקים לתפארת מכלום, מעפר, את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל, את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. עמק הירדן ההוא בראשית ה-120 היה רווי ביצות, יתושים, וקדחת, וגם כנופיות ו-פורעים ערביים מהכפרים הערביים הסמוכים שהתנגדו בכוח להתיישבות העובדת היהודית החדשה והאמיצה ולהקמת קיבוצי עמק הירדן. ההורים שלנו חברי קיבוץ אפיקים היו עניים מרודים אולם חלוצים נחושים שלא קיבלו פרוטה וכל עזרה כספית וחומרית מאיש ואף על פי כן הקימו ובנו אז לפני כ- 90 (תשעים) שנים בעשרת אצבעותיהם קיבוץ לתפארת. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים בעיירות שירווינט וקורשאן, אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים יהודיים חילוניים ושאפתנים בעלי חזון. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הסִיסְמָא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד ב- שִירְוִוינְט ו- קוּרְשָאן ב- ליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 82 אנוכי יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, ועוזבים ו-נתלשים ממני ככה, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרעֶס. אבא שלה היה רב גדול בתורה ואִימָה עקרת בית. למרות שליטא הייתה מדינת חסות פולנית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הם דיברו יידיש בביתם. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 31 / 1930 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו ב- עיירה קורשאן ב- ליטא ב- 1879. כשהגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתא. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנה ודַלָה בטבריה, חדר אחד פלוס מטבח ושירותים, סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויחף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא ז"ל שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…יואשינקה, תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גייסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין], והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק…". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר לה, "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים). הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור עמי פינסקי ז"ל ואת אבא שלי ז"ל. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרעס, נפטרו צעירים בטבריה בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ אפיקים, הכדורגל והכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרעֶס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא ז"ל שלי נולד בעיירה שירווינט ב- ליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל בלינדמן. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט (שירווינטוס בליטאית). למרות ש- לִיטָא הייתה כאמור מדינת חסות פולנית הם דיברו יידיש בביתם. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טֵיְיבֶה היגרה לקוּבָּה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי ואיש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חָלוּץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נשארו בשירווינט בליטא ו-נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם, כנראה כבר ב- 1941. מעולם לא ראיתי אותם. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד את כל יהדות ליטא.  נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. התמונה הבאה צולמה כנראה ב- 1930. 

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט (שירווינטוס בליטאית) בליטא. זוהי משפחת בלינדמן בשירווינט – ליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול ׁ(מימין), משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר (משמאל). האחות הבכורה טֵייבֶה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקוּבָּה). התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

פוסט מס' 881.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

———————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 881 : הועלה לאוויר בשבת – 16 במאי 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי

———————————————————————————————–

פרק קצר מספר עָב כֶּרֶס שחקרתי וכתבתי בשנים 2014 – 1999 ואשר קרוי, "כּוּר מַחֲצָבְתִּי – עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה". כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. 

טקסט תמונה :  2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון . ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו הרָם מנכ"ל רשות שידור מכהן . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

כּוּר מַחֲצָבְתִּי.

עיקרון  הדבקות  במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה. פרק קצר מסֶפֶר עב כרס שחקרתי וכתבתי "כּוּר מַחֲצָבְתִּי". זהו ספר אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז אוקטובר 1998, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה דנה ועוסקת בקורות ותולדות התפתחות תעשיית שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, בשלושה תחומים עיקריים : חדשות, ספורט, ותיעוד. הסדרה בוחנת את שלושת התחומים הללו משלוש נקודות מבט ראשיות : התפתחות הכלכלה הטלוויזיונית והעלייה דרמטית של גְרָף זכויות שידורים (באירועי הספורט), התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז שנות ה- 20 של המאה שעברה, והשפעת כוכבי וכוכבות הטלוויזיה בארץ ובעולם על הרייטינג בשידורי החדשות והספורט לגווניו הרבים.

סיסמאת הספר והסדרה בת 13 הספרים :

                                    .FROM MY POINT OF VIEW – if you do, do it right if not give it up

השורה התחתונה של הספר ושל הסדרה כולה :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2010. 

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר "כור מחצבתי" נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לינואר 2012.    

"משה מת, יהושע מכניס"

 קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

 עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

 רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

 וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז-1897). 

 הקדמה.

נולדתי בקיבוץ אָפִיקִים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי ולא שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי מר דָן שִילוֹן ומר אָלֶכְּס גִלְעָדִי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית, שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית". אז גם התוודעתי לראשונה למר מָרְדְּכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל. זה היה בקיץ חם אחד לפני ארבעים ותשע שנים . ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971.

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן שהוקמה ונבנתה ע"י חלוצים קשי יום שהעפילו ארצה בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת ואשר לא קיבלו פרוטה מהמדינה שטרם קמה. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן לכל אורכו. חברי וחברוֹת קיבוץ אפיקים בעמק הירדן הקימו אותו מכלום מעפרו, ובנו אותו לתפארת בעשר אצבעותיהם.  (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

הפרק הקצר הזה נכתב בשעתו בעֶרֶב יוֹם השוֹאָה והגבורה של שנת 2014 (כ"ז ניסן תשע"ד) והוא הוקדש לחברי קיבוץ אָפִיקִים האמיצים שהתגייסו לבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2 (1945 – 1939) ואשר חירפו את נפשם מול הצורר הגרמני והקלגסים הנאציים. אח"כ סייעו אנשי קיבוץ אפיקים ליהודים אוּדִים מוּצָלִים מְאֵש להגיע מכִּבשנה של אירופה לארץ ישראל וגם לקיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן.

טקסט תמונה : חורף 1945. מלחמת העולם ה- 2. קבוצה מחברי קיבוץ אפיקים מתנדבת לשרת בבריגדה היהודית הלוחמת על אדמת אירופה בעת המאבק נגד הצורר הנאצי. הגיבורים האמיצים האלה עזבו את ביתם בקיבוץ אפיקים, את משפחותיהם, ואת ילדיהם למשך שנים ארוכות כדי לסייע לצבאות בנות הברית להביס את גרמניה הנאצית. זיהוי הנוכחים בשורה האחורית מימין לשמאל : מנחם מצגר, דוד "דודיק" פרדקין, יהודה לווין, שלום גרא, יצחק גרשוני, איש לא מזוהה, משה בכר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד זיגלמן, איש לא מזוהה, סרג'נט בֶּנִי אִילָן (יליד ארה"ב), יעקב רוזנהאוך, סרג'נט צבי ברנר (יליד ארה"ב, היה קודם לכן לוחם בפלוגות הלילה של צ'ארלס אורד ווינגייט בארץ ישראל), חיים הורוביץ. כל הדור הוותיק ההוא והאנשים האמיצים והגיבורים האלה חברי קיבוץ אפיקים אינם עוד בין החיים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיסמאת הקיבוץ בשנים ההן הייתה תמימה וסוציולוגית, כלהלן: כל חבר קיבוץ תורם לקהילה על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו.

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. הכניסה לקיבוץ אָפִיקִים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ שנועדה לתדלק את צי המכוניות של הקיבוץ שעסקו בהבאת בולי עץ ענקיים מנמל חיפה לבית החרושת "קֶלֶת" של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. חבר קיבוץ אָפִיקִים יוסף שכטר מקבל בול עץ לקילוף בבית החרושת "קֶלֶת". בולי העץ הענקיים הובאו באוניות מיערות אפריקה לנמל חיפה, ומשם הועמסו על צי המכוניות הכבדות של קיבוץ אָפִיקִים שהוסעו לבית החרושת "קֶלֶת" לקילוף ועיבוד. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. מנוף מזלג מרים משטח עץ מקולף בבית החרושת "קלת". (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 82 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרי דרך שעלו לארץ מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא לארץ ישראל קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן בדם, יזע, מחלת הקדחת, וגם דמעות. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל שלא קיבלו דבר מהמדינה שטרם קמה. אנשים צעירים, נחושים, ו-אמיצים שמעולם לא התבכיינו ולא באו בטענות לאיש. כנ"ל הוריה של רעייתי יעל, אמיל וארנסטה תג'ר שעלו ארצה מהערים סופיה ו- ווארנה בבולגריה בשנות ה- 30 של המאה הקודמת ובנו בתל אביב את ביתם בעשר אצבעותיהם מבלי שקיבלו גרוש מאיש.

שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל (מת בן 99 ב- 2018) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד (!)".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. התמונה הזאת צולמה בחוף הכינרת ליד ביה"ס החקלאי "בית ירח" בתום הניצחון הקבוצתי  של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) המורה הבלתי נשכח לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה , יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. המורה לספורט והתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1942 קיבוץ אָפִיקִים. ילדים מזנקים לתחרות בריצת 60 מ'. זיהוי משמאל לימין : דַלְיָה רוֹן – לוּבַּרְסְקִי ז"ל, עֶדְנָה רוֹט תבל"א, איתמר גולני ז"ל (היה מ"פ בצנחנים במלחמת העצמאות 1948 ונספה בגיל 20 בתאונת צניחה ממטוס דקוטה באוקטובר 1948), ודני שפירא ז"ל. האחרים אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב בהשתתפות תלמידים מקיבוץ אפיקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל, איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי (חובשת כובע), עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה היה מזמן…

החינוך במידה רבה סגפני שקיבלנו בקיבוץ אפיקים לאהבת האדמה, הסתפקות במועט, וטיפוח ערך הדבקות במשימה וקשרי האנוש בחיי הקומונה היו עצומים ונחשבו בשעתו לבלתי שבירים. ב- 1959 סיימתי את שירותי הצבאי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". דחיתי את בקשתו של מח"ט החטיבה אל"מ אֵלְעַד פֶּלֶד לחתום קבע. הודעתי לוֹ כי אני חוזר לכור מחצבתי קיבוץ אפיקים כדי לעבוד בענף הפלחה והמספוא יחד עם אבא שלי. זה היה הייעוד שלי. חקלאי שחורש, זורע, וקוצר ומספק מזון לפרות. אחד משיאי חברותי בקיבוץ אפיקים היו עבודתי כרפתן ומספויניק. זה היה גם אחד מרגעי המבחן החשובים ביותר כאיש עבודה בקיבוץ. אקספרימנט התפוקה הוא מרכיב חשוב מאין כמותו של כל פרט בתרומתו למען הקהילה בה הוא מתגורר. אהבתי את האדמה ואת התלתן והאספסת שהיא מצמיחה, ואת הפרות ובראשן את מַרוֹקָה. חלפו שנים רבות. אחד משיאי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית (וגם שלי – כעורך ומפיק ראשי ומתווה מדיניות שידורי הספורט במוסד התקשורת החשוב במדינה) היה מונדיאל הכדורגל במכסיקו הרחוקה בשנת 1986. טסתי לשם עם ציוותי השידור שלי בשליחות מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין (בן 88, היום) יבד"ל. שלושת השדרים שלי במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 היו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון. מפיק המשנה שלי במכסיקו 86' היה אמנון ברקאי. בעת ההפקה המורכבת והממושכת הצטלמתי ב- IBC במכסיקו סיטי עם גדול כדורגלני תבל בכל הזמנים, מי שהיה שלוש פעמים אלוף עולם – הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ שנודע בכינויו "פֶּלֶה" (Pele, בן 79 היום), מי ש- שימש פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילית הגדולה והעשירה TV  GLOBO (תמורת שכר של חצי מיליון דולר למשך הטורניר שנמשך כחודש ימים). התמונה התיעודית שלי עם פֶּלֶה במכסיקו סיטי ב- 1986 איננה חשובה יותר מהצילום התיעודי עם הפרה מרוקה בקיבוץ אפיקים ב- 1961. הפרה השקטה והמנומסת הזאת הניבה מידי שנה בשנה 13 טון (13000 ק"ג) של חלב.

טקסט תמונה : חורף 1961. אנוכי חקלאי ו-רפתן ברפת "המדעית" המצוינת בראשות רודיק לווין של קיבוץ אפיקים, עם שיאנית החלב הפרה מַרוֹקָה שהניבה 13 טון חלב מידי שנה בשנה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1986. תיעוד כעבור 25 שנה. אנוכי כמנהל ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- (International Broadcasting Center) עם גדול שחקני תבל בכדורגל בכל הזמנים – הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר בכינויו  "פֶּלֶה" (התמונה באדיבות TVGLOBO צולמה במרכז השידורים הבינלאומי ב- IBC במכסיקו סיטי בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של חטיבת הספורט בפיקודי את משחקי מונדיאל מכסיקו 1986. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה "הבוס" שלי בענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל ענף הרֶפֶת בקיבוץ. אך חרוץ, צנוע, ועניו, ואיש בעל יושרה. רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה. מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים ולא מח"טים, גם לא אוגדונרים, לא אלופי פיקוד, ולא רמטכ"לים, אלא המ"כ שלי בטירונות יְהוֹֻשעַ מִיצְמָאכֶר (בן 83, היום) ממושב שְדֶה יַעֲקב וזְאֵב שְטֶרְנְהל (היום פרופסור זאב שטרנהל, בן 84) המ"מ שלי בקורס מ"כים ב- ג'וֹעָרָה (ג'וֹעָרָה הבסיס הצבאי הוותיק בעל מסורת ומורשת עוד מימי "ההגנה" ו- הפלמ"ח היה ממוקם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי מאוד בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי ה-אקדמאים במדרשה למורים לחינוך גופני מכון ווינגייט פגשתי את המורה המחנך שלי אוּרִי אָפֵק ואת המומחה למתמטיקה ופיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק (שניהם בני 89 ו- 88 היום). איציק מנדלברויד היה איש בעל היגיון הגיוני, מההגיוניים ביותר שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים נכבדים ומחושבים ברמתם של אורי אפק ואיציק מנדלברויד שהעמידו דורות של מורים לחינוך גופני וספורט . הם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, דָן שִילוֹן , ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם מאבות השידור הציבורי. שלושתם השפיעו עלי ועל בני דורי השפעה מכרעת ארוכת טווח . לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל ה- יושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דָן שִילוֹן יבד"ל ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ניצבו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 94, היום) וסגנו עוּזִי פֶּלֶד (בן 83, היום).

טקסט תמונה : ינואר 1968. זהו פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 42 בתצלום) בלשכת מנהל צוות ההקמה הממוקמת בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה ירושלים (בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבנה בירושלים עבור תעשיית יהלומים עתידית בעיר אולם הוסב והפך למישכנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז). פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ עלה לארץ מארה"ב ב- 1963. ב- 1967 נחשב עדיין לעולה חדש אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען) חשב שאין טוב ממנו והטיל עליו את המעמסה הכבדה להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום מעפרה. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1968. עוזי פלד בן 31 (לימים מנכ"ל חברת "טלעד" מזכייניות ערוץ 2 המסחרי שהוקם בנובמבר 1993) מפיק ועוזר רב יוזמה וסגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ב- 1968, ניצב בפתח משרדי צוות ההקמה ברחוב שמאי בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כונתה בפי כל "הטלביזיה הכללית" ומומחי הלשון קבעו אז שיש לכתוב את המילה הלועזית שכה השתרשה בשפה העברית ב- בֵית ולא בשני וָוים. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיע למשכן הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969 . דָן שִילוֹן קיבל את פניו . אלכס גלעדי הביא כעבור כמה חודשים את חברו יָאִיר שְטֶרְן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב. גם את פניו הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל את שמעוֹ של הבימאי הדגול והמתעד האולימפי בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) המנוח.  באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. בַּאד גְרִינְסְפָּאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים בדורנו . דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד לתסרט את החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצְחִית . סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים (כל פרק בן 50 דקות) היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע היא מצבת זיכרון טלוויזיונית. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים איש אָהוּב. אוּרִי פּוֹרָת ז"ל מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש, שקול, וחכם. הוא התמנה ב- 1 באפריל 1984 ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אשנה ואומר שוב : אבא ואימא שלי משה בלינדמן ושרק'ה פרעס ז"ל נולדו בלִיטָא ב- 1913 ו- 1912 למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שִירְוִוינְט ו-קוּרְֹשָאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי לבנות את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים ושומרי מסורת קפדניים אך החלום הציוני ודרך הגשמתו הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על התפילה אולי סיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים (!)". משהגיעה השעה הם החליטו להגשים את החלום, ו-עלו לאֶרֶץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות חברה חדשה בארץ ישראל המתחדשת ואת קיבוץ אפיקים. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו לבדם בליטא. איש מילדיהם לא נשאר עם ההורים. מדובר בהתנתקות משפחתית בלתי הוגנת. קשה, כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 82 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה גם תמורת רעיון נשגב, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶעס. אבא שלה היה רָב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים . אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בלִיטָא ב- 1879.

כששניהם הגיעו לארץ ישראל היו כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מכף רגל ועד ראש. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה קיבוץ בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז בתוכו קצת ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס היָשָן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה. כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם . אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני אֶרְוִוין רוֹמֶל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שיגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "…לא יהיה חורבן בית שלישי…". אימא שלי פסלת דגולה העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולריים האהובים עלי ביותר בקיבוץ ,כדורגל וכדורסל.

קיבוץ אָפִיקִים כמו כל קיבוצי עמק הירדן הוקם, נבנה, והתמודד עם תנאי התיישבות קשים. אקלים חם, ביצות, וקדחת וממול גם פורעים ערבים. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה, "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הירואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים, וצנועים. הענווה, רעיון העבודה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, החריצות וההסתפקות במועט, היו חרותים על דגלו של הקיבוץ ועל לוח לִבָּם.

טקסט תמונה : קיץ 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה מתכנסים בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת – חיים (מאסטרו), אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר) ורעייתו פִירָה. זיהוי היושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. כל הדור ההוא איננו עוד בין החיים.(באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אָפִיקִים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת . במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית.

בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" בה הוקם הקיבוץ בעמק הירדן היכן שהוא עומד היום . זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בעל שפם שחור, מניח את יד שמאל על רגלו בשורת היושבים הראשונה חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (לובש ז'קט בלוי ויושב ישיבה מזרחית בשורה הראשונה שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד שמיני משמאל יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (קיבוץ השומר הצעיר  מ- ס. ס. ס. ר.) וחברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה הייתה עצומה. הוא היה מנהיג של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון, ודבריו כ- "אלוהים חיים". ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944. באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 נשא בפניהם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי, כלהלן :

"אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידו. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים . בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערי. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודי. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש.

אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו.

כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית ? אנו לי לפי הפתגם הנ"ל. אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום . על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו בקיבוץ אפיקים עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לסיה" גלילי לא התאפק ו- העריך את השיחה הזאת של ברל כצנלסון כדברי נבואה [2] .

טקסט תמונה : אביב 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת. כולם נראים חמורי סבר. איש איננו מחייך. זיהוי חלקי : שוכב מלפנים בקדמת התמונה, אריה אופיר. יושב באמצע השורה הראשונה, אברהם לשם (אברשה לכטמן). יושב שני מימין בשורה השלישית, שלמה אלפרט (אביו של הצלם ואיש הקולנוע משהל'ה אלפרט). יושב באמצע השורה השנייה הנמוכה, סיומה לין (לינקובסקי). יושב חמישי משמאל בשורה השלישית, אליק שומרוני (בחולצייה לבנה פתוחה). יושב ראשון משמאל בשורה השנייה, סיומה פינסקי. כל הדור ההוא איננו עוד בין החיים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא, כלהלן : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון "אוהל" והצגותיו , ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל , החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים . כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן :

"שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה . לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                                                          שלכם בלב ונפש

                                                          ח. נ. ביאליק

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים (!)". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : 1932. ראשית התיישבות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, 3 ק"מ מדרום לאגם הכינרת ו- ק"מ אחד ממזרח לנהר הירדן. המקום נקרא בתחילתו זמנית בשם "טוֹצְ'קָה" ("ה- נְקוּדָה" בתרגום מרוסית לעברית). כעבור זמן קצר החליטו חברי הקיבוץ לקרוא להתיישבותם בשם "אָפִיקִים". הסוכנות היהודית בארץ ישראל אישרה את השם החדש, "אָפִיקִים". קיבוץ אפיקים התפתח לאחד הקיבוצים המצוינים, הגדולים, והעשירים בארץ. מבחינה פוליטית השתייך קיבוץ אפיקים למפלגת מפא"י ונחשב בשעתו לאחד ממעוזיו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז"ל משה בלינדמן – אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחֶרְמֵש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן ו/או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים, כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה התרחש תמיד בתום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, "אינני יכול ו/או אי אפשר". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה בקיבוץ לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה ו/או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס נוסף. מֵימִיָה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופִרְדָה לפלטפורמה ולקח את כל הכיתה לטיול בשדות הקיבוץ ב- "רוּבֵּייד". הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 77 שנים. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 שהעניקו לי הוריי היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים שהובילו אותנו לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של הצמד, הפֶּרֶד והפִּרְדָה – יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרק'ה פרס, דניה אפרת, רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וֶורָה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מן, אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן – רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע לצְנוֹף אך לא יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי . יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר הכבשים של הרועה יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים והסוסות היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חבר הקיבוץ חיים לוצ'אנסקי להעביר כָּדֵי חָלָב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כש- תְּמוּרָה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה, החכמה, והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה סוסה אצילה, אינטליגטית, ו- יפהפייה נולדה בת. לסְיָיחָה קראו שִיבּוֹלֶת. אף היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שָחוֹר כפֶחָם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הֶסְפֵּק העבודה שלה היה גבוה פי כמה יותר מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל, בלתי נדלה. יום אחד ב- אביב 1953 בטרם מלאו לי 15 שנים, פקד עלי אבא שלי לרתום אותה ל- מַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", הוא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת ל- חלקת "זוֹר", שטח חקלאי בבעלות קיבוץ אפיקים מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים מקיבוץ אפיקים ל- "זוֹר", עוד בטרם תחילת עבודת הגִיבּוּב. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל- גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת ישרים מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות ה- "זוֹר" והרוויתי גם אני את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה- ייצוּל של הכלי החקלאי, ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מופתע מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה ל- מַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים חוזרים הביתה לאורווה…" הוא מונח ש- כּוֹל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ש- שִיבּוֹלֶת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוּסָה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום ל- מָגוֹב, מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה מרחק של שישה – שבעה קילומטרים שהפרידו בין שדות "הַזוֹר" לקיבוץ אפיקים. כשהגעתי למשק עמדה שִיבּוֹלֶת ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה כנגד זרם המים. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה השחור של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. מעולם לא ראיתי סוסה יפה ממנה. היא הייתה יצירה אלוהית יפהפייה. כליל השלמות, בִּיתָה של אִימָה תְּמוּרָה, שאף היא הייתה סוסה יפהפייה וחרוצה. תמורה העבירה לשיבולת את כל הגנים שמייצרים אסתטיקה ויופי. הייתה לשיבולת רעמה נהדרת ושופעת וזנב ארוך ושעיר. היא הייתה כולה שחורה משחור. אהבתי אותה. הערצתי אותה. הערכתי אותה קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. פינקתי אותה. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה הייתה שִיבּוֹלֶת ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. ההספק שלה בעבודה היה מדהים. למשל מלאכת הגיבוב בשדות של האספסת והתלתן הקצורים. היה לשִיבּוֹלֶת ממי ללמוד. מאימא שלה, הסוסה היפהפייה תְּמוּרָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שני אנשים יישרי דרך, חרוצים, וצנועים שעלו ארצה מהעיירות שירווינט וקורשאן ב-ליטא בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת כדי להקים כאן חברה חלוצית פרודוקטיבית, שוויונית, וצודקת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"משה מת, יהושע מכניס".

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה, עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה. רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה, וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. (ציטוט של חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". השיר נכתב בשנת תרנ"ז – 1897).  

טקסט תמונה :  אנוכי ב- כור מחצבתי קיבוץ אפיקים ב- 1960. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל. הימים ההם – הזמן ההוא, ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים היה מרכז חיי וחיינו ואהבתנו הגדולה. בעת מלחמת העצמאות הקשה וההרואית ב- 1948 פינו על פי הוראת צה"ל והפלמ"ח את כל ילדי קיבוצי עמק הירדן לחיפה. זה היה פינוי מאורגן ללא פאניקה וללא בכי. נשארו רק ההורים הגברים לקדם את פני המערכה הצבאית. היו בידיהם כמה סטנים ורובים אנגליים. את מסילת הרכבת העמק – בואכה דמשק פירקו ואנשי המסגרייה של קיבוץ אפיקים הלחימו פסי הברזל למכשולים אנטי טנקים. התכוננו לרע מכל. חקלאי העמק הפכו לחיילי מגן. הם נלקחו מאחורי המחרשה והחרמש, הקִלשון וה- מַגוֹב, והטרקטור ובידיהם הופקדו כלי נשק. עוֹל המלחמה הקשה הוטל על חברי קיבוצי עמק הירדן, מחמדיה וגֶשֶר בדרום עמק הירדן ועד גינוסר בצפון אגם כינרת. הקרבות הקשים ביותר התנהלו בצמח וליד גדרות קיבוץ דגניה א'. הצבא הסורי גלש מהרמה והגיע עם חייליו והטנקים שלו עד סמוך מאוד לקיבוץ דגניה א'. הבנים הצעירים לוחמים ללא חת ועזי נפש של קבוצת כינרת וקיבוצי דגניה א' ודגניה ב' בלמו את האויב ברובים ו- סטנים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נענה לתחינות אנשי קיבוצי עמק הירדן והסכים להציב שני תותחי "נפוליאון" ברמת פורייה ליד קיבוץ אלומות כדי להקל במשהו על הלחץ הנורא ולסייע במעט בהדיפת הפולש הסורי. אנשי עמק הירדן יצאו להילחם נגד השִריון הסורי ובידיהם בקבוקי מולוטוב. הם הכריעו בגופם את המערכה הקשה. בהפוגה הראשונה בתוך מלחמת העצמאות החליטה הנהגת קיבוץ אפיקים באישור הצבא ודוד בן גוריון להביא את הילדים לביקור קצר במשק. לא ראיתי את אבא שלי זמן רב . התגעגעתי אליו ולקיבוץ. נישקתי אותו ואח"כ כרעתי על ברכיי ונשקתי גם לאדמת הקיבוץ. הייתי ילד בן 10. היישר מהמשאית טסנו כולנו לשחות בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ שהייתה חפורה מדרום לאורווה ולרפת.

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר. ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין. ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב. כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו. משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו . האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל", זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים. בעיני רבים מהם המשחק בכדור היה חשוב לאין ערוך מנגינה בכינור.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, בנות מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי מימין לשמאל : דניה אפרת ז"ל, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עדי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר ז"ל, השחיין שמואל חדש ז"ל, הכדורסלן יגאל וולודרסקי ז"ל, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן יבד"ל. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לוותר ולא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הייתי ספורטאי מצטיין אולם ביקשתי כמו כל בני דורי להתגייס לחייל קרבי. הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג"דים (אורי בר רצון, שמואל עמיר, אורי ביידץ', ויקותיאל "קותי" אדם) וארבעה מח"טים (חיים בן דוד, בנימין ג'יבלי, אהרון "ארווין" דורון, ואלעד פלד) בעת שירותי הצבאי ב- גולני. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה סגן זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימים כפרופסור זאב שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אני חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גבעתי בג'וערה בתחילת 1957. המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל, בן 84). הבסיס הצבאי ג'וערה שכן בימים ההם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1957. אנוכי צוער בקורס קציני חי"ר ב- בה"ד 1. המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר, ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון, שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה"ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958. טקס סיום קורס קצינים. מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) וסגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958  למ"מ וקצין קרבי בצה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אנוכי חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם החניך זאב אלמוג. ה- מ"כ האישי שלי בקורס הקומנדו היה אלי לנדאו ומפקד הקורס אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה"ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א' בעת אימוני צליחת נהרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                               

מח"ט גולני אל"מ אלעד פלד (בן 93, היום) הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט אלעד פלד ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את גדוד 12 ואת חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ליטל ריצ'ארד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט. הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.                                                                          

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. ארה"ב. זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי בראשית הקריירה המוסיאלית הפנטסטית שלו, מי שיצר את ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ'רול המוסיקלי הייחודי והמשגשג שלו ואת מוסיקת ה- הילי בילי ומוסיקת קאנטרי. אהבתי מאוד את המוסיקה שלו ואת אישיותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש יותר מאושר. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה"ב אסע לאחוזתו "גרייסלנד" בממפיס כדי לומר לו, כלהלן :

Dear Elvis You are my brother, you are among of few who made me just happier, I love you man.

כשהגעתי בפעם הראשונה לארה"ב בשנת 1978 אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד בהיותו רק בן 42. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו, עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה"ב. הוריו עקרו אח"כ ל- ממפיס. הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין לו ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.

טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי שהפך אותו למיליארדר . השירים שלו הם בלתי נשכחים עבורי כמו "Heart Break Hotel", השיר "Hound Dog", השיר  "Jailhouse Rock", השיר "King Kreole", השיר "Too much", השיר "Love me tender", השיר "Loving you", השיר "Don’t be cruel", ועוד רבים רבים אחרים שלו. הספר הזה נכתב לצלילי שיריו של אלביס פרסלי, וגם לצילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס, ריקי נלסון, ברנדה לי, טומי סנדס, לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'ראלד, פול רובסון,  שרה וון, פול אנקה, פט בון, דין מרטין , פרנק סינטרה, פרי קומו, בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ'ייקובסקי, בך, חצ'אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית קשה וכבדה.

בתום שירותי הצבאי והקרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני" ולאחר שחרורי במארס 1959 הפכתי לרפתן בקיבוץ אפיקים. ברפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים . רוּדִיק לווין . הוא היה אז מנהל הרפת והפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובה ביותר במדינת ישראל . היושרה שלו, חריצותו מסירותו לעבודה, הדוגמא האישית והידע העצום שלו היו למופת והותירו עלי ועל רבים רושם גדול. 

טקסט תמונה : קיץ 1960. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 60 שנים. קיבוץ אפיקים. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל עם אחי יונתן (משמאל) נגד דובי אילן ועלי דגן באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני. כולנו יחפים. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 74 שנים. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אנוכי בן 8 (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם "הענק" רודיק לווין (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין , עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן . עמי איילון (היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.                                                                                                                                                                                                   

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים. אני מבקיע עוד שער במדי קבוצת "הפועל" אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ, באחד ממשחקי ליגה ג' הם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. זה היה בלתי אפשרי.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (בת 21) רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף אורי אפק, והמורה שלי במקצוע הא"ק איציק מנדלברויד. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "אתה חייב לרוץ יותר מהר, "תנסה לקפוץ רחוק יותר", אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל", ו/או, "הדוף את כדור הברזל יותר בכוח" – אך מבלי להסביר להם כיצד לעשות זאת. איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לצוות על, לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965. מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 88, היום) מורי ומחנכי במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק יבד"ל חניך של מיכה שמבן ז"ל התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו איציק מנדלברויד (יליד 1931) אתלט במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40  ו- 50  של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד : "כדי להגיע להישגים מכסימאליים בא"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. אצטדיון "המכבייה" בתל אביב. זיהוי מימין לשמאל : יצחק "איציק" מנדלברויד יבד"ל (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל, דוד טבק ז"ל (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ' ו- 200 מ', ואריה גליק ז"ל (הפועל ת"א) אלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות איציק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. מכון ווינגייט. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 56 שנים. אנוכי נוטל חלק בסמינר בן שנתיים למורי ספורט וחינוך גופני. המורה איציק מנדלברויד (בתלבושת הלבנה) מסביר לקבוצת סטודנטים באצטדיון של מכון ווינגייט ב-  1964 את תורת הא"ק שלו המבוססת על חוקי הפיסיקה של אייזיק ניוטון. אנוכי ניצב לידו (עומד בגוף חשוף) מקשיב בקשב רב לניתוחיו ההגיוניים המתבססים על מתמטיקה ופיסיקה ולעיקרי תורת ההוראה והחינוך שלו. איציק מנדלברויד (בן 89 היום) הוא אדם מעניין ומרתק שניחן בהגיון הגיוני. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ד"ר אודי ליפשיץ ואהרון בונה (יושבים), אהרון גביש (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי שינה את מסלול חיי כשהביא אותי לטלוויזיה בקיץ 1971 והעניק לי את האפשרות הראשונה להתחיל במחקר האולימפי רחב ההיקף שלי ולתרמו לשפת הטלוויזיה. הייתי בן 33 . העיתונאות הטלוויזיונית היא מקצועה מרתק אך טומנת בחובה ריטואל מסוכן. ככל שהיא הופכת למרתקת יותר אתה נשאב למעמקיה ללא יכולת להיחלץ. תשע שנים אח"כ, בנובמבר 1980 זימנו אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק  "צחי" שמעוני ז"ל יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות הטרי טוביה סער יבד"ל (החליף את חיים יבין) ללשכתם . "אתה האיש הטוב ביותר בטלוויזיה", אמרו לי, והטילו עלי לנַהֵל את שידורי הספורט בערוץ הציבורי במקומו של אלכס גלעדי שעזב ל- NBC. רבים לטשו אז עין לתפקיד היוקרתי, אך הם בחרו בי. הייתי בן 43. ידעתי היטב בפני איזה אתגר טלוויזיוני מורכב ו- מסובך אנוכי ניצב. תכניתי, טכנולוגי, וכלכלי. ואיזה קורבן אישי ופרטי אדרש להקריב עבור המינוי הנכבד.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1972. אנכי עם אלכס גלעדי בטיול בראש הנקרה. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

אינני אוהב את המילה "מנַהֵל" בשל הקונוטציה. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הוא בעצם פעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, ושידור ובצִדן ניהול ומנהיגות של קבוצות אנשים. זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- "Perpetuum Mobile". יותר מ- 24 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו- 466 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת.

העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" שודרו תמיד מידֵי מוצ"ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים. אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, "…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי… המהדורה עדיין לא מוכנה…". צבע השיער הלָבָן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי, אלא גם תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות. הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי. כמו בכל תחום, הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית. אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרב על השידור. הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה "לא" של הבוסים שלי, כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנה סיפור אחד מתוך אלפים. ב- 1987 נדרשתי לעבור וויה-דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה- NBA בארה"ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המתנגד הראשי ליוזמה היה דווקא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין. הוא חשב שיש יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי ו- וודאי אין צורך בהקרנת שידורי כדורסל תוצרת ארה"ב. לבסוף נעתר לבקשתי. מבצע השידורים המרוחק, המורכב, והמסובך (בעיקר בגלל תקשורת לוויינים בינלאומית מוגבלת בימים ההם) יצא לדרך והפך להצלחה גדולה. בתומו כתב לי, כלהלן :

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדן בהבאת ה- NBA לישראל. חיים יבין שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989 (הוחלף ע"י מ"מ זמני נסים משעל, שהוחלף ב- 10 ביולי 1990 ע"י מנהל קבוע יוסף בר-אל). לי לא היה קל עם חיים יבין ולו לא היה קל עמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נולדתי בן אדם תחרותי. אולי יתר על המידה. יכול להיות שזאת הסיבה שכה אהבתי כל השנים את שמריהו נַאבֶּל מגדולי האישים בחינוך הגופני שפגשתי אֵי פעם בקריירה שלי. הייתה לו השפעה עצומה עלי. הוא חינֵך את כולנו כילדים למצוינות בספורט אך גם ליוֹשְרָה והגינות, וטיפח כהלכה את תרבות הגוף. "הספורט הוא הרבה יותר מכדורגל", נהג לומר, ודרש לא לוותֵּר גם ברגעי משבר.

טקסט תמונה : בתום צליחת הכינרת הקבוצתית התחרותית למרחק 6.5 ק"מ בחג סוכות – אוקטובר 1954. זאת היא הקבוצה המנצחת של אגודת "הפועל" אפיקים . זיהוי הנוכחים בתמונה עומדים מימין לשמאל : יונה רז, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן 16), שמואל "מוליק" כהן (מחזיק בפרס מגן המנצחים), אברהם זלקטה, ועוזי וואליש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  תש"ו. 1946. אווירת ספורט על הדשא בקיבוץ אפיקים. אחד משיאי הספורט בקיבוץ אפיקים בימי התום והתמימות של השנים ההן . עשרה ספורטאים משכבת הנוער הבוגרת מציגים את שיא הנועזות בביצוע פירמידה ספורטיבית על הדשא של בית ו' בקיבוץ בשנת 1946 (תש"ו). יושב מלפנים בחולצה לבנה איתמר גולני בן ה- 18 המדריך הראשי ומבניה הראשונים של הקיבוץ. הוא היה מ"פ בפלמ"ח ונהרג בתאונת צניחה ממטוס דקוטה ב- 1948 בהיותו בן 20. היה בחור מוכשר בתחומים רבים. לאחר מותו הוציא הקיבוץ לאור ספר לזכרו, "נפש ותהום", קובץ מכתביו וזיכרונותיו. כורע מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן. עומד במרכז הפירמידה עודד ייני הנושא על כתפיו את אחיו ליאור ייני (בעלה לשעבר של נעמי פולני וזמר ושחקן קולנוע ותיאטרון). המתעמל המאוזן משמאל הוא אחי הבכור עמי פינסקי ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                          

טקסט תמונה : 1946 קיבוץ אפיקים. בנות הקיבוץ מבצעות פירמידה ממש כמו הבנים. בראש הפירמידה ניצבת דני שפירא. עומד משמאל ידיו על מותניו, אחי הבכור עמיצור פינסקי ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז"ל משה בלינדמן – אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים, כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה , משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות . לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, "אינני יכול או אי אפשר". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס. מֵיְמִיָה יְשָנָה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופרדה לפלטפורמה ולקח את כל הכיתה לטיול ב-שדות "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט. הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של צמד הפֶּרֶד והפרדה יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרה פרס ז"ל, דניה אפרת, רזיה פורת – פוריץ ,, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת) ,. זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מ אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין . הוא יודע לצְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם מהות חיי. כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה . היא לא בכתה . למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי . יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים . נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי  לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת . לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי . קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת , אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה למַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", אבא שלי אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת לזוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של שישה קילומטרים אולי שבעה רק לכיוון אחד עוד לפני תחילת העבודה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל-גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת וה-מַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את היצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כשישה – שבעה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות . פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה למַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ששיבולת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוסה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום למָגוֹב מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תמורה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי בקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות ה-פלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 במאה שעברה. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי) ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות המשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי אפשרי בספורט. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. חפירה גדולה באדמה שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת . זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן שקקה בריכת הבוץ המאולתרת והענקית הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ הוא העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז. הייתי בן שלוש וחצי. אצל המדריך לשחייה קָזְיוּק קז (שמו העברי היה אברהם כרמי אבל כל הקיבוץ קרא לו "קזיוק") לא היו חוכמות. "או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית הזאת התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים העכורים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב את השרירים ומערכת הנשימה והדם לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום בהשוואה ל-גילי הקט.

טקסט תמונה : קיץ 1946. בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה של הקיבוץ. מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. מראה כללי של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים ואזור המקפצה ששימשה בחודשי הקיץ החמים והלוהטים של עמק הירדן כ-בריכת שחייה לעת מצוא. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

שיא ההתרגשות בבריכת הבוץ הזאת היו תחרויות השחייה של אליפות "הפועל" עמק הירדן שארגן שמריהו נאבל המורה המיתולוגי לספורט וחינוך גופני שלנו בקיבוץ אפיקים. זה היה בשנים של טרום המדינה. מאות צופים מכל קיבוצי העמק הגיעו אלינו כדי לצפות בתחרויות. על כל השחיינים האפיל שחיין מוכשר אחד מקבוצת כינרת , שמואל "שמולי'ק" חדש. היה לו אח אבינועם חדש גם הוא היה שחיין מחונן. אבל שמולי'ק חדש היה המצטיין ביניהם. הוא היה השחיין הטוב בארץ בימים ההם . הוא הפך לאלוהי השחייה שלי. הערצתי אותו. הוא שחה 100 מ'בסגנון חופשי בבריכת הבוץ של קיבוץ אפיקים ב- 1946 בזמן של 1:05.0 דקה והותיר את מתחריו כמעט בריכה שלמה מאחור. המשקל הסגולי של גופו היה נמוך. הוא צף מעל למים. הוא היה פנומן שחייה.

בשבת – 24 ביולי 1943 ניצח שמוליק חדש בן ה- 18 בצליחת הכינרת הראשונה מחוף קיבוץ עין גֵב לטבריה מרחק של 9 ק"מ וחצי בזמן של 3:13.45 שעות. הוא הקדים את פינדה פישר מקיבוץ גבעת חיים (אביהם של שני השחיינים הנודעים ראובן וגרשון שפע) בשֵש דקות. בין הנשים ניצחה עליזה ווירץ מהפועל ת"א בזמן של  3:31.50 שעות. שנייה הייתה מרים פיינר חברת קיבוץ דגניה ב' בפיגור של 13 דקות. שנה אח"כ ב- 1944 ניצח שמוליק חדש גם בצליחה השנייה. הוא עבר את המרחק  בזמן שיא של 2:39.12 שעתיים. שני היה ישראל פרקר מקיבוץ גבעת חיים בזמן של 2:44.50 שעתיים, ושלישי היה אבינועם חדש 2:46.00שעתיים. לא היו לשמוליק חדש מתחרים בארץ. הוא היה השחיין הטוב ביותר בסגנון חתירה לכל מרחק.

טקסט תמונה : צליחת הכינרת ב- 1951 הייתה אירוע ספורט לאומי ובינלאומי בשנים ההן וזכתה לסיקור עיתונאי כמו הכדורגל היום. זיהוי משמאל לימין : שמואל "שמולי'ק" חדש (סיים ראשון בין הישראליים), השוודי לארס ברטיל ווארלה (המנצח), האדריכל מקס גלפז, ואבינועם חדש אחיו של שמולי'ק חדש סיים שני בין הישראליים. (באדיבות  שמולי'ק חדש ז"ל חבר קבוצת כינרת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמוליק חדש זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "בימים ההם בכלל לא התאמנתי. שחינו פה ושם אך לא ידענו להתאמן . לא חשבנו שזה נחוץ. גם לא היו מאמנים. הייתי מוכשר לשחייה. את צליחת הכינרת הראשונה עברתי בשחיית צַד. סגנון שחייה שאיננו מוכר היום. זה היה מאמץ לא קטן מפני שלא התאמנתי. בצליחה השנייה זה היה כבר שונה. התאמנתי קצת ועברתי את כל המרחק בסגנון חתירה האהוב עלי". אביהם של שמוליק ואבינועם חדש הוא מרדכי חדש ממקימי קבוצת כינרת וממשתתפי צליחת הכינרת בשנת 1929. לאחר ניצחונו של שמוליק חדש בצליחה הראשונה ב- 1943 שלח מרכז "הפועל" העתק של תעודת הכבוד שהוענקה לבנו, לאב ששירת במלחמת העולם ה- 2 בבריגדה באיטליה. מרדכי חדש האב הנפעם הודה במילים נרגשות למארגנים מאזור הלחימה על הישג בנו. המכתב הקצר הזה מלמד משהו על ההיסטוריה של ערש הספורט הישראלי, כיצד נולד, ומה הייתה מטרתו בשנים של טרום המדינה. הנה הוא כלשונו [1]. 

מעשה אבות סימן לבנים ! רב שלום לכם חברים !

הנני מודה לכם על תשומת הלב שחלקתם לי על-ידי משלוח ההעתקה של תעודת הכבוד של בני שמואל חדש, ועל ההקדשה שהוספתם לי בראש ההעתקה. וודאי שהרגשתי מקצת נחת של קציר, שתמורת הצריחות קורעות הלב של ילד בן שלוש שנשאתי על כתפיי במימי הכינרת – נשוא וטבוֹל – באה עכשיו אליפותו בכינרת זוֹ, מולדתו. גם אני למדתי לשחות בכינרת ומוריי היו אנשי קְרִים מראשוני גדוד העבודה, חבריו של יוסף טרומפלדור. כאביו של המנצח ארגיש הוקרה ל- "הפועל" ולמדריכים שנתנו לוֹ מידיעתם וחינוכם , להעלות את הנער לאחד מטובי השחיינים בארצנו. יחד עם שמחתי הפרטית, הולם הלֵב למעשים בלתי פוסקים ועולים של "הפועל", בעיקר בשטח הספורטיבי היקר ביותר לנו – במלחמה על המים והימים. אלה מפרידים בינינו ובין רובו של העם. בהם הדרך הראשית לשובם. עוז רוח ויכולת גדולה של רבים יכניעו ימים רחוקים וקרובים לשבֵי ציון. בחרדה וצפייה אראה בעיניי רוחי את בני –  בן הכינרת –  ואת חבריו וחברותיו, מנצחים ומתעצמים על מכשולים ומרחקים גדולים , לא רק לשֵם השגת שיאים ופרסים בלבד, כי אם ובעיקר, למעשים גואלים. וברוכים המדריכים המעלים את ה- "כשרון למים" בדוֹר שלנו ובקרב בנינו.

שלכם,

מרדכי חדש

אי שם באירופה

טקסט תמונה : שמוליק חדש (מימין) חבר קבוצת כינרת בעמק הירדן והשחיין הטוב בישראל בעשור ה- 40 יחד עם אביו מרדכי חדש בעת ששניהם שירותו בבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2. התמונה צולמה בתחרות שחייה שארגנו הכוחות הלוחמים הבריטיים בעיר קלגנפורט באוסטריה ב- 1945. שמוליק חדש התעקש ללבוש את בגד הים שלו עטור מגן דוד. הוא ניצח בשני המשחים בתחרות ל- 100 מ' ו- 400  מ'. האבא מרדכי חדש ממייסדי קבוצת כינרת היה אף הוא שחיין וצלח את הכינרת עם שישה חברים מקיבוצי עמק הירדן כבר ב- 1929. שבעת הצולחים הראשונים מכינרת לסאמרה מרחק של6 ק"מ בשנת 1929, היו שמואל סטולר, מרדכי חדש, חיים גינזבורסקי, וד. שפרירי חברי קבוצת כינרת, ז'ורה שיניאנסקי (שנאן), שורה 'ישראל' אילנאה, נחום שוחט,  ז. חייקין, ודוד שפירא חברי "קיבוץ השומר הצעיר מ-  ס.ס.ס.ר.", הרי הוא קיבוץ אפיקים. (התמונה באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום המלחמה הפיקו קציני המחנה ה- 8 הבריטי (המחנה ה- 8 הבריטי בפיקודו של הפילדמרשאל מונטגומרי הצטיין בקרבות באפריקה והביס בקרב אל עלמיין המפורסם את צבאותיו הגרמניים של רומל) תחרות ארצית בשחייה ברומא. שמוליק חדש נשל במטוס דקוטה מצפון איטליה ליטול חלק בתחרות. הוא הביס את השחיינים האנגליים והאוסטרליים וזכה שוב במקומות הראשונים ב-100 מ' ו-400 מ'. שמוליק חדש שייך לדוֹר הספורטאים הראשון במדינת ישראל. דוֹר ספורטאים עשוי זַן מיוחד. לדאבון לֵב הוא הולך ונכחד. שמוליק חדש וחבריו בני הדוֹר ההוא ראו את העיסוק בספורט כחלק מחינוך האדם לתרבות הגוף. הם היו ספורטאים טהורים בגופם ונשמתם שלא חיפשו ממון . משהפכו מילדים לנערים נטשו את הספורט והתגייסו לבריגדה היהודית הנלחמת נגד הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה שבו מאירופה מי לקיבוצו ומי לעיר. לא חלפו שנתיים ימים ואותו דוֹר הספורטאים המופלא התגייס לפלמ"ח ולהגנה כדי להגן על מדינת ישראל מפני הפלישה הערבית ב- 1948. במלחמת העצמאות הקשה נהרגו רבים מהם. שמוליק חדש נולד ב- 23 בנובמבר 1925. הוא נחשב לגדול השחיינים של מדינת ישראל בעשור ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 בכל משחי החתירה מ- 100 מ' ועד ל- 1500 מ' לרבות צליחות הכינרת. הוא ניהל את אתר ההנצחה – בית העלמין של קבוצת כינרת. בבית העלמין הזה השוכן לגדות אגם הכינרת בעמק הירדן קבורים ברל כצנלסון, ושתי המשוררות רחל ונעמי שמר. שם קבור גם בנו שנהרג בעת שירות הצבאי בצנחנים. שמואל חדש נמנה על קבוצה מצומצמת של ארבעה ספורטאים מעמק הירדן שהשפעתם עלי הייתה כבירה. לקבוצה הזאת שייך שחקן הכדורעף חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע.

טקסט תמונה : קיץ 1944. קבוצת כינרת. שמואל "שמוליק" חדש ז"ל אלוף צליחת הכינרת (שני מימין) ואחיו אבינועם חדש (במרכז חצי גוף עירום) בקבוצת כינרת בעמק הירדן ב-  1944. שניהם היו השחיינים הטובים ביותר למרחקים ארוכים בארץ ישראל. משמאל אמם של שני השחיינים המצטיינים גב' חדש. (באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                        

טקסט תמונה : שנת 1945. זאת היא בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שמואל "שמולי'ק" חדש. בבריכת האגירה הזאת, בור ענק באדמה ממולא במים, הוא קבע ב- 1946 ב-100 מ' בסגנון חופשי זמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה אז קצה גבול יכולתו של האדם בשחייה. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 881. הועלה לאוויר בשבת – 16 במאי 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 881. ניצולת השואה היהודייה-הונגרייה אגנס קלטי בת 99 היום, היא הספורטאית הגדולה ביותר של העם היהודי ומדינת ישראל בכל הזמנים. אגנס קלטי היא האלופה האולימפית בהתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ו-מלבורן 1956, ו-כלת פרס ישראל לספורט ב-2017. פוסט מס' 881. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

המתעמלת האולימפית הדגולה היהודייה – הונגרית גב' אגנס קלטי גיבורת המשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952 ומלבורן 1956. היא לבטח הספורטאית הישראלית הגדולה ביותר בכל הזמנים. ב- 9 בינואר 2020 מלאו לגב' אגנס קלטי 99 שנים. גב' אגנס קלטי מתגוררת היום בהרצליה היא כלת פרס ישראל ב- 2017. אגנס קלטי החמיצה את עידן הטלוויזיה והטלוויזיה החמיצה אותה.

הערה אישית שלי : קורות חייה של גב' אגנס קלטי בת 99, מבוססים גם על סקירה מתוך הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 10000 (עשרת אלפים) עמודים ואשר קרוי "הפקות טלוויזיה חובקות ארץ ועולם". 

עוד הקדמה קצרה.

באולימפיאדות מינכן 1972 ו-מונטריאול 1976 פגשתי סגנון חדש בהתעמלות נשים. מְבַשְרוֹת הסגנון החדש היו שתי המתעמלות הסובייטיות אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט ולוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה במינכן 1972 והמתעמלת הרומנייה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י במונטריאול 1976. הסגנון החדש שלהן בהשוואה לדוֹר המתעמלות האלופות הקודם בשנים 1968 – 1952 של המתעמלות הסובייטיות מָארִיָה גוֹרוֹחוֹבְסְקָיָה (Maria gorochovskia, אלופת הקרב רב באולימפיאדת הלסינקי 1952) ולָארִיסָה לָאטִינִינָה (Larysa Ltynina, אלופת הקרב רב באולימפיאדות מלבורן 1956 ורומא 1960) , המתעמלת היהודייה – הונגרייה אָגְנֶס קֶלֶטִי (Agnes Keleti, אלופת המכשירים והזוכה בשלוש מדליות זהב ב- מקבילים מדורגים, קורה, וקרקע באולימפיאדת מלבורן 1956), והמתעמלת הצ'כוסלובקית וֶורָה צָ'אסְלָבְסְקָה (Vera Caslavaka, אלופת הקרב רב באולימפיאדות טוקיו 1964 ומכסיקו 1968) – היה הרבה יותר נועז, אקרובטי, ומסוכן. חלק מהביצועים המטורפים, המרהיבים, והמרתקים של דור המתעמלות החדש הזה לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה (Lyudmila Turischeva), אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut), ונַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י (Nadia Comaneci) וגם אחרות, גבלו בסכנת חיים של ממש. הסלטה לאחור שביצעה אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט על קורה (רוחבה 10 ס"מ) באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה ריזיקו מסוכן מאין כמותו, אלמנט שנלקח מהקרקס, ובסופו של דבר כזה שהעניק לה את מדליית הזהב במקצוע התרגילים על הקורה במינכן 1972. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה מתעמלת בלתי נשכחת. מוכשרת מאוד שעסקה בתרגילים מקוריים בעלי מקדם קושי גבוה. חלקם גבלו כאמור בסכנת חיים. מצלמות הטלוויזיה התאהבו בה וסגדו לה ולמתעמלות נועזות שכמותה, והפכו את מקצוע ההתעמלות לענף ספורט מרכזי באולימפיאדות. הופעתן המדהימה וסגנון ההתעמלות הווירטואוזי של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט ולוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה וגם של המתעמלת המזרח גרמנית קָארִין יָאנְץ (Karin Janz) במינכן 1972 ושל נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י ונֶלִי קִים (Neli Kim) במונטריאול 1976 הטילו צֵל והשכיחו במידה רבה את המתעמלות האלופות האולימפיות שקדמו להן מָארִיָה גוֹרוֹחוֹבְסְקָיָה, לָארִיסָה לָאטִינִינָה, אָגְנֶס קֶלֶטִי, ו- וֶורָה צָ'אסְלָבְסְקָה בעשורי ה- 50 ו- 60 של המאה ה- 20. טרגדיית השכחה הייתה נעוצה לא רק בהבדל שבין הסגנון ההתעמלות הלולייני והמרתק עד כדי תדהמה שהפגינו המתעמלות הצעירות לבין הסגנון המאופק של המתעמלות ה- וותיקות, אלא גם בגלל איכות הכיסוי הטלוויזיוני המודרני של DOZ הגרמנית את אולימפיאדת מינכן 1972 ו- CBC / ORTO הקנדית את אולימפיאדת מונטריאול 1976. פועלן של המתעמלות הצעירות לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה, אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט, ונַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י הונצח בשלמות ובאופן מקצועי על סרטי ה- Video. מורשתן של המתעמלות הוותיקות מָארִיָה גוֹרוֹחוֹבְסְקָיָה, לָארִיסָה לָאטִינִינָה, ואָגְנֶס קֶלֶטִי הונצח באופן חלקי בלבד על סרטי פילם דהויים . הצ'כוסלובקית וֶורָה צָ'אסְלָבְסְקָה נהנתה באולימפיאדות טוקיו 1964 ומכסיקו 1968 מהנצחה חלקית משולבת של Film ו- Video. הארגומנטציה הטלוויזיונית מחזקת את ידיהן של דוֹר המתעמלות הצעירות ואת הגדרת בְּשוֹרָת ההתעמלות המרהיבה שלהן. הן באמת הביאו בעשור ה- 70 של המאה שעברה חזון אקרובטי וסגנון חדש בהתעמלות נשים ושיעבדו את מצלמות הטלוויזיה לטובתן.

גב' אגנס קלטי (בת 99, היום) העידה על עצמה בזמנו בפניי בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמה בביתה בהרצליה (בשנים 2011 – 2007) שהיא כאלופה אולימפית מהוללת בהתעמלות נטתה יותר לכיוון ההתעמלות האומנותית. אגנס קלטי התבוננה וחשבה שסגנון ההתעמלות הווירטואוזי – אקרובטי – קִרְקָסִי שהביאו עמן לזירה אולגה קורבוט ונדיה קומאנצ'י מְסַכֵּן עד למאוד את בריאותן הגופנית עד כדי גרימת נַכוּת ואפילו נַכוּת קשה. שוחחתי עם גב' אגנס קלטי היום שיחת טלפון ארוכה בת שעה (שבת – 1 בפברואר 2014). היא נותרה אישה מרשימה מאוד גם בגיל 93. צלולה לחלוטין, עירנית מאוד, ובעלת זיכרון מופלא. כאילו לא חלפו כ- 60 שנים מאז הופעותיה ההירואיות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956.

ב- 9 בינואר 2020 חגגה גדולת הספורטאיות היהודיות והישראליות בכל הזמנים גב' אָגְנֶס קֶלֶטִי את יום הולדתה ה- 99. פועלה ומורשתה הכבירה של האלופה האולימפית הנערצת בהתעמלות והישגיה גב' אָגְנֶס קֶלֶטִי שמתגוררת וחיה בינינו במדינת ישראל מאז 1957 הם כבירים ובלתי נשכחים. אין לשכוח ש- אָגְנֶס קֶלֶטִי הייתה מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות נשים במשך 33 שנים. אני חש הערכה רבה ועצומה לגב' אָגְנֶס קֶלֶטִי. סיקור קורות חייה הקשים והמרתקים ומעוררי התפעלות של האלופה האולימפית הדגולה והאמיצה בתקופת השואה בהונגריה מתבטלים ונעלמים, והם כאין וכאפס לעומת הסיקור העצום שזוכה לו הכדורגל הישראלי הדלוח בעיתונות הספורט בארץ האלקטרונית והכתובה. סיקור חנפני, מגוחך, ועלוב במידה רבה, ודיווח אודות הכדורסל הישראלי רווי אמריקניזציה עד שורשיו וקצה נשמתו, ועולה על גדותיו מרוב אמריקניים. גם ולרבות מיסודו של "יציע העיתונות" (אולם לא רק).

כיצד יכול להיות הדבר, איך ייתכן, ואיך קורה העניין, שאפילו עכשיו ביום השואה והגבורה של תשע"ט בערוב ימיה של ניצולת השואה היהודייה – הונגרייה אגנס קלטי גדולת הספורטאיות הספורטאים שלנו בכל הזמנים, לא ערוץ "כאן" הציבורי, לא ערוץ 12 "קשת", לא ערוץ 13 "רשת", לא ערוץ 10, וגם לא ערוץ הספורט 55 בכבלים, אינם מביאים לציבור בישראל את סיפור חייה המופלא, הדרמטי, והיוצא דופן. אם כך אנוכי אביא שוב את סיפרה של אָגְנֶס קֶלֶטִי האלופה האולימפית והספורטאית האמיצה והנערצת שהדוֹר הצעיר הישראלי לא מכיר, ואשר לרוע המזל שמה נשכח, והיא אף פעם לא הפכה למופת אצלנו ולא מודל לחיקוי.

המתעמלת והאלופה האולימפית הנפלאה היהודייה-הונגרייה גב'אגנס קלטי בת 99. (נולדה בבודפשט ב-9 בינואר 1921).

אנוכי שָב לדמותה של גב' אגנס קלטי הספורטאית היהודייה הגדולה ביותר בכל הזמנים ילידת הונגריה, אלופה אולימפית בהתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956. היא החמיצה את הטלוויזיה הבינלאומית והישראלית והטלוויזיה הבינלאומית והישראלית החמיצו אותה. קוראי הבלוג הצעירים אינם יודעים כי רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC שילמה לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בראשו ניצב השוודי זִיגְפְרִיד אֶדְסְטְרוֹם (Sigfrid Edstrom כיהן כנשיא IOC בשנים 1952 – 1946) זכויות שידורים בגין צילום ב- Film וגם ב- Video את אולימפיאדת לונדון 1948 (האולימפיאדה הראשונה לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945). חלק מהכיסוי ב- Video לבש כבר אז ביולי 1948 כסות של שידורים ישירים בפריפריה של לונדון בלבד. ה- BBC שילם ל- IOC סכום צנוע של כ- 5000 (חמשת אלפים) דולר זכויות שידורים תמורת הרשאתו לשדר ישיר חלק מתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות. ב- 1952 נבחר נשיא חדש ל- IOC האמריקני אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג' (Avrey Brundage כיהן כנשיא IOC בשנים 1972 – 1952). אֶבְרִי בְּרָאְנֶדג' תבע זכויות שידורים עבור שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת הלסינקי 1952. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC הודיעו לנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי כי התחרויות האולימפיות הן חדשות ולא בִּידוּר ולכן לא ישלמו לו אפילו סֶנְט שחוק אחד. אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג' הקשוח השיב מלחמה שערה והכריז כי המשחקים האולימפיים הם הרבה יותר מחדשות ובידור. מדובר בהצגת הספורט הגדולה והמרתקת בתבל. ללא תשלום זכויות שידורים מראש אין לשום רשת טלוויזיה ציבורית ו/או מסחרית באשר היא אירופית ו/או אמריקנית רשות להציב את המצלמות שלה בתחרויות האולימפיות בהלסינקי 1952, קבע. והוא באמת לא הִרְשָה. אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג' הרהיב עוז וטבע אז בראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה את הסלוגן השחצני והמתנשא הבא : "…כשם שהסתדרנו עד כה 60 שנים בלי טלוויזיה, נסתדר בלי טלוויזיה גם ב- 60 השנים הבאות…". התוצאה הייתה שרשת הטלוויזיה הפינית הציבורית YLE הציבה כמה מצלמות Film משלה במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952 לצורכי צילום של חלק מתחרויות הגמר ב-א"ק, ב-שחייה, וב-התעמלות כדי להקרינם ביומי חדשות של חברת "Movietone News" בבתי הקולנוע. הישגיה של אָגְנֶס קֶלֶטִי באולימפיאדת הלסינקי 1952 מתועדים בצמצום ובאופן חלקי בפילם. אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג' חזר על התעקשותו זאת גם באולימפיאדת מלבורן 1956. מצלמות פילם בודדות של הטלוויזיה האוסטרלית כיסו חלק מהתחרויות האולימפיות. משהו בפילם נשמר גם מהישגיה הבלתי נשכחים של אגנס קלטי בתחרויות ההתעמלות. באולימפיאדת מלבורן 1956 זכתה אָגְנֶס קֶלֶטִי (כמעט בת 36) במדליית הזהב בתרגילי הקרקע, במדליית הזהב בתרגילי הקורה, ובמדליית הזהב בתרגילי המקבילים המדורגים. בטרם התחרויות על מכשיר הסוס קפיצות היא קרעה את מיתר אכילס ואף על פי כן לא וויתרה. הספורטאית האמיצה הזאת קפצה על סוס הקפיצות ברגל אחת ודורגה במקום ה- 23 על מכשיר זה. בסיכום הניקוד של כל ארבעת המכשירים השיגה הספורטאית האבירית הזאת אשת לפידוֹת, המוכשרת, ודבקה במשימה את מדליית הכסף בקרב רב (במדליית הזהב בקרב רב זכתה המתעמלת הסובייטית לָארִיסָה לָאטִינִינָה). ב- 1960 נכנעו רשתות הטלוויזיה האמריקניות לתביעה הבלתי מתפשרת של אֶבְרִי בְּרָאְנֶדג' לשלם זכויות שידורים לוועד האולימפי הבינלאומי , IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) עבור הרשות לצלם את המשחקים האולימפיים חורף וקיץ ולהעביר את התחרויות בשידורים ישירים. רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS זכתה בבכורה ושילמה לראשונה ל- IOC סכום של 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר זכויות שידורים תמורת הכיסוי של אולימפיאדת החורף ב- 1960 ב- סְקְווֹ – וָואלִי (Squaw Valley במדינת קליפורניה). כמו כן שילמה CBS ל- IOC בפעם הראשונה סכום של 395000 (שלוש מאות תשעים וחמישה אלף) דולר זכויות שידורים עבור הכיסוי של משחקי אולימפיאדת הקיץ של רומא 1960. צריך להוסיף כאן שאיגוד השידור האירופי (EBU) שילם אף הוא ל- IOC סכום שנע סביב 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר. מדובר בסכומים מגוחכים של הימים ההם . נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי בשנים 1972 – 1952 אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג' צדק וגם לא צדק בהשקפת עולמו בוויכוח ההוא עם רשתות הטלוויזיה האמריקניות והבינלאומיות. המשחקים האולימפיים הפכו באמת להצגת הספורט הגדולה והמרשימה בתבל אולם טעה בגישה שהאולימפיאדות יוכלו להסתדר בלעדי הטלוויזיה. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC שילמה ל- IOC זכויות שידורים עבור אולימפיאדת לונדון 2012 בגובה של 1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחד מיליון) דולר. ה- EBU שילם ל- IOC סך של 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר עבור ה- הַרְשָאָה לצלֵם ולשַדֵר ישיר את משחקי לונדון 2012. מדובר בתשלום זכויות שידורים בלבד בטרם מבצעות רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות את פסיעות ההפקה והשידורים הישירים שלהן שגוררות הוצאות תפעול ענקיות נוספות.

אָגְנֶס קֶלֶטִי עלתה לישראל בקיץ 1957 בהיותה בת 36. היא הייתה שנים רבות המורה הראשית, המאמנת, והמדריכה של מקצוע התעמלות נשים במכון ווינגייט. כמו כן היא הייתה מאמנת נבחרת ישראל והניחה את היסודות של ההתעמלות הספורטיבית לנשים במדינת ישראל. אגנס קלטי היא בת 93 היום ומתגוררת בהרצליה פיתוח. היא מחלקת את זמנה בין ישראל לבודפשט. אָגְנֶס קֶלֶטִי נולדה לפֶרֶנְץ ורוֹזָה קליין ב- 9 בינואר 1921 בבודפשט. המשפחה שינתה את שמה ל- קֶלֶטִי. היא למדה בגימנסיה "האוונגלית" הידועה בבודפשט. בגימנסיה הזאת למד פעם זמן רב לפניה גם חוזה המדינה תיאודור בנימין זאב הרצל. בימים ההם של תלמידת התיכון אגנס קלטי הייתה הפרדה מוחלטת בגימנסיה בין בנים לבנות. כיתות נפרדות. הגימנסיה אסרה על הבנות ללכת לחוגי ספורט במועדוני הספורט בבודפשט. לאחר לימודי התיכון למדה את מקצוע הַפָּרְוָונוּת. היא הייתה מעבדת עורות פָּרְוָוה וסייעה למשפחתה שהייתה שרויה במצב כלכלי קשה בתקופת מלחמת העולם  ה- 2. אביה נלקח למחנה ההשמדה אושוויץ ושם נִספה. אָגְנֶס קֶלֶטִי, אִימָה ואחותה הצליחו להסתתר בבודפשט וניצלו. מגיל ילדות נמשכה אָגְנֶס קֶלֶטִי לענף ההתעמלות. היא הייתה מוכשרת מאין כמותה ודבקה במשימה. החלום להיות אלופה פעפע בה בביה"ס התיכון וגם בימי המלחמה.

טקסט תמונה : שנת 1939. בודפשט בירת הונגריה. זמן קצר בטרם פרוץ מלחמת העולם ה- 2. תמונת מחזור של בית הספר "האוונגלי" לבנות. אגנס קלטי עומדת בשורה העליונה ראשונה משמאל. הייתה הפרדה מוחלטת בהוראה וחינוך בימים ההם בהונגריה בין בנים לבנות. (באדיבות גב' אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גב' אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמה, כלהלן : "ב- 1925 חלתה אחותי המבוגרת ממני בשמונה שנים ונפלה למשכב. משהחלימה ציווה עליה רופא המשפחה לעסוק בתרגילי התעמלות "בריאותית" כדי להתחזק. הייתי אז בת ארבע. הדבר מצא חן בעיניי. נמשכתי מאוד לתרגילי ההתעמלות. אחותי הפסיקה עם זה אבל אני המשכתי". הונגריה היא מדינה בעלת מורשת ספורטיבית מפותחת ובעלת הישגים רבים בענפי הספורט השונים. לאחר ששבו החיים למסלולם בהונגריה בתום מלחמת העולם ה- 2 החלו המוסדות לארגן את אליפויות המדינה במגוון מקצועות הספורט. בהיותה בת 26 זכתה אגנס קלטי באליפות הונגריה בהתעמלות ב- 1947. היא התמידה בכך עֶשֶר פעמים ברציפות והפכה לאחת הספורטאיות המפורסמות במדינה. בקיץ 1948 השתתפה אָגְנֶס קֶלֶטִי עם חברותיה לנבחרת ההתעמלות לראשונה במשחקים האולימפיים, אלה של לונדון 1948. אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "הייתי כבר בת 27 . נבחרת ההתעמלות של הונגריה התאמנה כמעט כל השנה שלוש פעמים בשבוע. כל אימון נמשך שלוש שעות. חוץ מזה הייתי מתאמנת גם לבדי הרבה מאוד שעות. לקראת אולימפיאדת לונדון 1948 ערכנו מחנה אימונים באולם התעמלות ברובע צ'לסי בלונדון. הייתי המתעמלת הטובה ביותר בנבחרת הונגריה. לרוע מזלי נפצעתי באחד התרגילים בקרסול רגל ימין ופספסתי את האולימפיאדה בלונדון. זאת הייתה אכזבה גדולה בשבילי כספורטאית. הייתי צריכה להמתין ארבע שנים נוספות לאולימפיאדת הלסינקי 1952. ברה"מ טרם השתתפה במשחקים האולימפיים בלונדון 1948 ובענף ההתעמלות שלטו המתעמלות ההונגריות הצ'כוסלובקיות".

טקסט תמונה : קיץ 1948. שדה התעופה של בודפשט בירת הונגריה. נבחרת הנשים של הונגריה בהתעמלות יוצאת לאולימפיאדת לונדון 1948. גב' אגנס קלטי (בת 27, גובה 1.62 מ') היא השלישית מימין. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת הלסינקי 1952 הייתה אגנס קלטי בת 31. בנבחרת ההונגרית בלטו אגנס קלטי אלופת המדינה, מַרְגִיט קוֹרוֹנְדִי (Margit Korondi), אדית פרניי-ווקינגר (Edit Perenyi Weckinger), אולגה טאס (Olga Tass), ארצבט גוליאש (Erzsbet Gulias), מאריה ז'אלאי-קובי (Maria Zalai Kovi), אנדריאה בודו (Andrea Bodo), ואירֶן דארוּז'י – קארשיץ' (Iren Daruhazi Karcscic).

נבחרת ברה"מ העמידה לראשונה נבחרת אולימפית משלה ובראשה מאריה גורוחובסקאיה (Maria Gorochovskia), וגם נינה בוחרובה (Nina Bocharova), גאלינה מינאיצ'בה (Galina Minaicheva), גאלינה אורבאנוביץ' (Galina Urbanovich), פלאגיה דנילובה (Pelageya Danilova), גאלינה שמראי (Galina Shamrai), ויקטרינה קאליצ'וק (Yekaterina Kalinchuk). התפתחה תחרות מרתקת בין שתי קבוצות ההתעמלות של ברה"מ והונגריה. אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה במדליית הזהב, בתרגיל הקרקע, מדליית ארד במקבילים מדורגים, ומדליית כסף קבוצתית באולימפיאדת הלסינקי 1952. במדליית הזהב בקרב רב בהלסינקי 1952 זכתה המתעמלת הסובייטית מָארִיָה גוֹרוֹחוֹבְסְקָאָיה שצברה 76.78 נקודות בארבעת המכשירים. מָרְגִיט קוֹרוֹנְדִי זכתה במדליית אָרָד עם 75.94 נקודות. אָגְנֶס קֶלֶטִי דורגה במקום השישי כשברשותה 75.58 נקודות.

אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "אני הייתי הכוריאוגרפית של עצמי ביצירה וחיבור האלמנטים בתרגיל הקרקע. השתמשתי במוסיקה של גדול המלחינים ההונגריים ב- 120 בֶּלָה בָּארְטוֹק. הכוריאוגרפיה והביצוע שלי עם המוסיקה שלו הניבו מדליית זהב אולימפית. על ההצלחה האולימפית שלי קיבלתי בונוס כספי ממשלת הונגריה".

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. טקס הענקת המדליות למנצחות בתחרות תרגילי הקרקע. הציבור באולם ההתעמלות עומד דום לצלילי ההמנון ההונגרי. זיהוי המנצחות האולימפיות משמאל לימין : דוכן מס' 2 מריה גורוחובסקיה מברה"מ הזוכה במדליית הכסף, אגנס קלטי עומדת על דוכן מס' 1 והיא הזוכה במדליית הזהב, ומרגיט קורונדי אף היא מהונגריה על דוכן מס' 3 הזוכה במדליית האָרָד, איש FIG, ונערה פינית הנושאת את המדליות בטקס. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אגנס קלטי ניצבת על דוכן מס' 3 לאחר שזכתה במדליית הארד במכשיר מקבילים מדורגים. על דוכן מס' 1 ניצבת הזוכה במדליית הזהב בת ארצה מרגיט קורונדי. במדליית הכסף זכתה המתעמלת הסובייטית מאריה גורוחובסקאיה העומדת על דוכן מס' 2. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גב' אָגְנֶס קֶלֶטִי ביקשה להיות אלופה אולימפית בקרב רָב באולימפיאדה הבאה במלבורן 1956 . בגיל 35 זכתה אגנס קלטי בפעם העשירית ברציפות באליפות הונגריה. באוקטובר 1956 התחולל בבודפשט המרד ההונגרי נגד שלטון החסות הסובייטי. המרד דוכא באכזריות רבה ע"י הטנקים הרוסיים שעשו כבשלהם ברחובות הבירה ההונגרית. נבחרות הספורט ההונגריות הגיעו בדרך לא דרך לטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים שנערך במלבורן ביום חמישי – 22 בנובמבר 1956. אָגְנֶס קֶלֶטִי הגיעה עם חברותיה לאולימפיאדת מלבורן 56' בהסתר במטוס צרפתי כשלהפתעת הכל היא בשיא כושרה. באולימפיאדת מלבורן 1956 הייתה אָגְנֶס קֶלֶטִי בת 35 ו- 10 חודשים. מולה ניצבה המתעמלת הסובייטית לָארִיסָה לָאטִינִינָה (Larysa Latynina). שוב התפתחה תחרות ספורטיבית – פוליטית בין נבחרות ההתעמלות של נשות הונגריה וברה"מ.

אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. היא ניצחה את לָארִיסָה לָאטִינִינָה במקבילים המדורגים כשצברה 18.966 נקודות מול 18.833 של המתעמלת הסובייטית. אָגְנֶס קֶלֶטִי ניצחה בתחרות על הקורה את המתעמלת הצ'כוסלובקית אֶוָוה בּוֹסָאקוֹבָה (Eva Bosakova) עם 18.800 מול 18.633 של המתעמלת הצ'כוסלובקית. (לָארִיסָה לָאטִינִינָה הייתה רביעית עם 18.533 נקודות) . אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה במדליית זהב גם בתרגיל הקרקע לאחר שצברה 18.733 נקודות . גם לָארִיסָה לָאטִינִינָה שצברה מספר נקודות זהה לזה של אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה אף היא במדליית הזהב בתרגיל הקרקע.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. טקס הענקת המדליות בתרגיל הקרקע. אגנס קלטי (בת 36, במרכז) מחלקת את המקום הראשון עם המתעמלת הסובייטית לאריסה לאטינינה (בת 23, מימין). משמאל זאת המתעמלת הרומנייה אלנה לאוסטין (Elena Leustean). (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1956. המתעמלת הנערצת אגנס קלטי (בת 36) באחד האימונים הקשים והמורכבים (על מכשיר המתח לגברים) לקראת תחרויות ההתעמלות באולימפיאדת מלבורן 1956. אפשר להבחין בארשת פניה הרציניות, במבטה ה- מפוקס, ובריכוז העצום בעת ביצוע תרגיל האימון. נפילות ממכשירי ההתעמלות השונים בעת שהגוף שרוי בביצוע תנועה מהירה עלולות להסתיים בפציעות קשות ואפילו במוות. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1956. אגנס קלטי (בת 35 בתצלום) אישה גיבורה ואמיצה עטורה תהילה אולימפית. הספורטאית הגדולה ביותר של ישראל בכל הזמנים. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתרגיל על סוס הקפיצות נפצעה אָגְנֶס קֶלֶטִי בגיד אכילס והותירה את מדליית הזהב בקרב רב בידי יריבתה המושבעת והצעירה ממנה בשלוש עשרה לָארִיסָה לָאטִינִינָה. אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה גם במדליית הכסף הקבוצתית. אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "הייתי טובה יותר מלאריסה לאטינינה שהייתה צעירה ממני בשלוש עשרה שנה. אילולא נפצעתי בגיד אכילס הייתי האלופה האולימפית גם בקרב ברב . אני זוכרת כשעליתי במלבורן 56' על הפודיום וביקשתי ללחוץ את ידה של לאריסה לאטינינה היא סירבה". אָגְנֶס קֶלֶטִי לא חזרה להונגריה בתום משחקי מלבורן 1956. היא נשארה אצל אחותה בסידני. שתי האחיות הביאו את אמן מבודפשט. האם נאלצה למכור את דירת המשפחה היפה על גדות הדנובה לשלטונות תמורת הדרכון שקיבלה מהמשטר. אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "לא יכולתי לקבל עבודה כמורה ומאמנת  התעמלות באוסטרליה מפני שבמדינה לא הייתה התעמלות. כעבור שנה ביקשה אותי ממשלת הונגריה לשוב לבודפשט. הסכמתי. מימנתי את כרטיס הטיסה חזרה הביתה באמצעות הופעות ראווה בהתעמלות במועדון לילה בסידני. ביוני 1957 פגשו אותי במקרה אנשי הארגון של המכבייה ה- 5. הם הציעו לי כמתעמלת יהודייה בעלת שם לבוא לתל אביב לצורך הופעות ראווה במסגרת משחקי המכבייה ה- 5. דחיתי את חזרתי להונגריה ובאתי לתל אביב. התקיימה מסיבת עיתונאים ארצית עם בואי בפעם הראשונה לישראל. ערכו לי קבלת פנים מרשימה ודאגו להפגיש אותי עם ראש הממשלה דוד בן גוריון. הקשר שלי עם ישראל החל באקראי. נפגשתי עם המתעמלות הישראליות רותי אבלס, ראלי בן יהודה, מרים קארה ואחרות ותיקנתי להן את שגיאותיהן במהלך התחרויות. את המתעמלת הישראלית ראלי בן יהודה הכרתי מתחרויות האוניברסיאדה שהתקיימו בבודפשט ב- 1955. מייד נקשרתי אלינן "ותפסנו" ידידות. אהבתי אותן מאוד. ואז הציעו לי עבודה במדרשה להכשרת מורים להתעמלות במחנה יונה בתל אביב. זה היה עוד לפני הקמת מכון ווינגייט. החלטתי להישאר בישראל ולא לשוב עוד להונגריה. בניתי כאן את ביתי".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. אגנס קלטי נפרדת בדמעות בשדה התעופה של מלבורן מחברותיה למשלחת ההתעמלות החוזרות לבודפשט. אגנס קלטי בת 35 ועשרה חודשים החליטה לא לחזור למולדתה בעקבות המצב הפוליטי בהונגריה. היא נשארה אצל אחותה בסידני. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1957. תל אביב. תא עיתונאי הספורט באגודת העיתונאים מקיים מסיבת עיתונאים עם אגנס קלטי (במרכז) עם בואה לישראל. יושב קיצוני מימין עיתונאי "חדשות הספורט" יהודה גבאי. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1960. אגנס קלטי (במרכז) מאמנת נבחרת ישראל עם המתעמלת מרים קארה. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָגְנֶס קֶלֶטִי הפכה למורה להתעמלות נשים במדרשה ומאמנת נבחרת ישראל לנשים (במשך 33 שנים). רמת ההתעמלות עלתה בישראל עשרת מונים. אָגְנֶס קֶלֶטִי השפיעה על תודעת הספורט של אלכס גלעדי ושלי והגבירה את התעניינותנו בהתעמלות האולימפית. הייתה לכך הוכחה בלוח המשדרים. לאחר נפול מסך הברזל זכתה אָגְנֶס קֶלֶטִי להכרה רשמית וכבוד גדול מידי המִמסד הפוליטי והספורטיבי בהונגריה. היא נבחרה לאחת מתריסר הספורטאים הגדולים ביותר של הונגריה בכל הזמנים. ממשלת הונגריה החליטה להעניק ל- אָגְנֶס קֶלֶטִי קצבה חודשית רטרו אקטיבית קבועה לכל חייה לזכר הישגיה הספורטיביים הנפלאים באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, באליפויות הלאומיות של המדינה, ואליפויות אירופה.

טקסט תמונה : שנת 2007. גב' אגנס קלטי בת 87 (עומדת בשורה הראשונה במרכז) עם שורת ספורטאים הונגרים וותיקים ומפורסמים . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : פלוריאן אלברט (כדורגלן), לאסלו האמרל, לאיוש פורטיש (שחמטאי), אווה סקלי (שחיינית), אימרה פוליאק, גיוז'ו קולצ'אר, אגנס קלטי (מתעמלת אולימפית), גיולה ז'יבוצקי (יודה פטיש), מריה איוואנקה (ספורטאית חרשת), ודז'ו גיארמאטי. (באדיבות אגנס קלטי. יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תקופת המכביות וכינוסי הפועל בארץ ישראל ואח"כ במדינת ישראל.

עד 1973 הוקרנו קטעים קצרצרים מהמכביות רק ביומני "כרמל – הרצליה" בבתי הקולנוע. דָן שִילוֹן היה האיש שחשף לראשונה את תחרויות המכבייה בסדר גודל אולימפי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הניח את יסודות המחשבה ומסורת הצילום במכביות, וקבע כי לרעיון המכבייה כאירוע ספורטיבי, ביצוע הרעיון והגשמתו יש מקום נרחב בטלוויזיה הציבורית. הוא נתן לכך ביטוי טלוויזיוני נרחב הלכה למעשה במכבייה ה- 9, השנייה שנקרתה לפניו כאיש טלוויזיה . במשחקי המכבייה ה- 8 ב- 1969 לא היו לטלוויזיה מספיק אמצעים טכנולוגיים כדי להתמודד עם אתגר הצילום רב במשימות. השתתפתי בעצמי כאיש טלוויזיה בהפקת השידורים של 7 מכביות. חמש מתוכן מ- 1981 ניהלתי, ערכתי, והפקתי בתוקף תפקידי כעורך ראשי, מפיק ראשי, ו- מנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כמו דן שילון ואלכס גלעדי לפני, ייחדתי לאירוע החשוב בן עשרת הימים את מֵירב אמצעי השידור והצילום של מחלקת הספורט. פגשתי שם במשך שנות דוֹר אנשים נפלאים ומוכשרים של ארץ ישראל היפה שעמלו קשה במלאכת האִרגון והצליחו לשָמֵר את המורשת של יוסף יקותיאלי משנת 1932.

רעיון המכבייה הוא רעיון נשגב הטומן ביסודו רצון לאיחוד התפוצות והפזורה היהודית בתבל מידי ארבע שנים סביב תחרויות ספורט המתקיימות בישראל במשך כעשרה ימים. במשך השנים השתתפו במכביות ספורטאים יהודיים מצטיינים רבים מרחבי העולם, אך אין ספק שהגדולים שבהם היו המתעמלת הנפלאה גב' אגנס קלטי מהונגריה (נולדה ב- 9 בינואר 1921) שנטלה חלק בתחרויות הראווה במכבייה ב- 1957 והשחיין האמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz, נולד ב- 10 בפברואר 1950) שהשתתף בתחרויות השחייה במכביות של 1965 ו- 1969 טרם הצלחתו הווירטואוזית  באולימפיאדת מינכן 1972 שם זכה בשבע מדליות זהב. אגנס קלטי זכתה בחמש מדליות זהב בתחרויות ההתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956. לאחר המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956 לא חזרה למולדתה הונגריה השסועה מהמרד שפרץ שָם נגד ברה"מ. המרד דוכא באכזריות רבה בדם ואש ע"י הסובייטים. אָגְנֶס קֶלֶטִי נשארה באוסטרליה. מנהל הספורט של המכבייה ה- 5 ב- 1957 ד"ר רוברט אטלס ומאמנה לשעבר פרופסור זולטן דיקשטיין שִכנעו אותה לעלות לישראל. אגנס קלטי ספורטאית ומתעמלת דגולה שינתה את פני ההתעמלות במדינת ישראל .

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. המתעמלת היהודייה – הונגרייה אגנס קלטי זוכה במדליית הכסף ניצבת על דוכן מס' 2 בתחרויות הקרב רב בהתעמלות באולימפיאדת מלבורן 1956. במדליית הזהב זכתה המתעמלת הסובייטית לאריסה לטינינה. על דוכן מס' 3 ניצבת עוד מתעמלת סובייטית סופיה מוראטובה. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אגנס קלטי מתעמלת יהודייה – הונגרייה (קיצונית משמאל) פעמיים אלופה אולימפית בהתעמלות בשם הונגריה באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, עלתה ב- 1957 לישראל ובנתה כאן את ביתה. מימין העיתונאי יהודה גבאי. (התמונה באדיבות גב' אגנס קלטי ומר יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הימים ההם של ה-"מכביות" ו-כינוסי "הפועל". 

משחקי המכבייה הם מורשת חשובה ופלא אִרגוני בתולדות מדינת ישראל . במכבייה ה- 1 שנערכה בתל אביב ב-1932, נטלו חלק 390 ספורטאים. כעבור 61 שנה ב- 1993 השתתפו במכבייה ה- 14 5061 ספורטאים. המכבייה הפכה למפעל ספורט בינלאומי מוכר, אָהוּד, ומשגשג. הגידול במספר המשתתפים נבע מתוספת ענפי ספורט, בעיקר ענפי "אנגלו – סאכסיים", כמו סקווש, רוגבי, קריקט, סופטבול, הוקי שדה, קט רגל, וכדורת דשא. בשנים 1993 – 1973 החרים עולם הספורט את ספורטאי דרום אפריקה ולא אפשר את השתתפותם באירועי הספורט הבינלאומיים. מטה המכבייה השכיל לשתף ספורטאים יהודיים מדרום אפריקה במשחקי המכבייה מבלי להפר את החוקים הבינלאומיים. ב- 1989, ערב התפרקותה הפוליטית של ברה"מ, שָבוּ ספורטאים יהודיים ממדינות מזרח אירופה להשתתף במכביות. הגידול העצום במספרי המשתתפים חייב שינוי בשיטת האִכסון. עד 1981 שוכנו הספורטאים בבתי מלון על פי ארצות המוצא. החל מ- 1981 הם שוכנו לפי ענפי הספורט. שיטת הַאִכְסוּן הזאת אפשרה להגדיל ולהעשיר את תוכנית המשחקים, מבלי לחשוש לבעיות היסעים ותחבורה. משחקי המכבייה היוו מאיץ לפיתוח ורכישת מתקני וציוד ספורט ברמה בינלאומית, לצורך עמידה בתנאי התקנון הבינלאומי והמשקיפים הבינלאומיים אשר נשלחו לארץ למשחקים ע"י התאחדויות הספורט העולמיות. אִצטדיון הא"ק בהדר יוסף, היכל הספורט ביד אליהו, שיפוץ אִצטדיון ר"ג , מִטווח הקליעה הבינלאומי בהצלחה, מערכות המדידה האלקטרוניות בא"ק, שחייה וענפי ספורט אחרים – הם חלק מההישגים שהושגו בעקבות מאמץ אִרגוני בן שנים רבות. מעט אנשים נשאו בעול ההנהגה העיקרי בתקופת הגידול הענק במספר המשתתפים בשנים שבין 1973 ל- 1993 . ביניהם ד"ר ישראל פלד ראש העיר רמת גן ויו"ר מכבי העולמי, חיים ויין ז"ל יו"ר הוועדה המארגנת של המכבייה ה- 9  ב- 1973 והמכבייה ה- 10 ב-1977, מיכאל (מייקל) קווהאזי יו"ר הוועדה מארגנת של המכבייה  ה- 11 ב- 1981  ומשחקי המכבייה ה- 12 ב- 1985 ששימש גם יו"ר מכבי העולמי, אריה רוזנצווייג יו"ר הוועדה המארגנת של המכביות ה- 13 ב- 1989 ו- 14 ב- 1993, מרכוס ארבייטמן מברזיל נשיא המכבי העולמי, קן גריידון מאנגליה יו"ר וועדת הספורט הבינלאומית, אורי אפק מנכ"ל הוועד האולימפי וסגן יו"ר הוועדה הבינלאומית, ויריב אורן ז"ל ששימש שנים רבות מנהל רשות הספורט הממלכתית.

ב- 1928 נערך בתל אביב כינוס הפועל הראשון. משחקי כינוס הפועל היו תשובה למפעל המכבייה. "הפועל" ו- "מכבי" הן אגודות ספורט ארציות ששררה ביניהן מאז שנות ה- 30 של המאה שעברה יריבות ספורטיבית אידיאולוגית מרה. ספורטאי "הפועל" בני מעמד הפועלים ראו הארגון היריבות נמשכה שנים רבות והייתה מכאיבה לשני הצדדים ולספורט הישראלי מפני שבסיסה היה רעיוני. "עם התארגנותו של "הפועל" כגוף ארצי התעורר הצורך במפגן כללי של חבריו. ואכן, כאשר הוחלט על כך, נקבע באופן טבעי השם  "כ י נ ו ס", כיוון של חגיגה באו והתכנסו כמעט כל חברי "הפועל" באותה תקופה", כך כותב יצחק נשר בעיתון "האבוקה" שטופסו הראשון הודפס ב- 1928 [1]. בחג הסוכות שנת תרפ"ט בחודש ספטמבר 1928 נתפח כינוס "הפועל" בתהלוכה מקלוב '"הפועל" תל אביב עד למגרש "הפועל" בדרך יפו . 780 חברים  מ- 18 סניפים השתתפו בכינוס. סיסמאת הכינוס הייתה, "בריאות העובד – ערובה לניצחונו". מר מ. יבנה שסיקר את משחקי הכינוס הראשון ב- 1928 כתב בעיתון "האבוקה" שראה אור ב- 8 בספטמבר 1928 כלהלן : "…התהלוכה עברה בסדר למופת, בלי סממנים צבאיים ובלי פקודות קולניות השכיחות בתהלוכות כאלה…". כינוסי "הפועל" כמו משחקי המכבייה הפכו למסורת.

טקסט תמונה : חילופי דגלים באחד מכינוסי "הפועל" הראשונים בעשור ה- 30 של המאה שעברה בתל אביב. רביעי וחמישי מימין (בז'אקטים) שני עסקני הספורט הוותיקים של אגודת "הפועל" חיים גלובינסקי וברוך בָּג (מייסד מכון ווינגייט ב- 1958 ליד נתניה). (באדיבות ארכיון מרכז הפועל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  מצעד הספורטאים ב- 1928 ברחובות תל אביב הקטנה בעת הכינוס הארצי הראשון של משחקי "הפועל". (באדיבות ארכיון מרכז הפועל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תחרות משיכת חבל בכינוס "הפועל" הראשון ב- 1928 בתל אביב. ניסיון העתקה מהמשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה. (באדיבות ארכיון הפועל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  מופע ראווה המוני בטקס הפתיחה של כינוס "הפועל הראשון ב- 1928. (באדיבות ארכיון הפועל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 במאה הקודמת. קבוצת הכדורסל הראשונה לנשים בתל אביב במסגרת התאגדות הספורט "הפועל". (באדיבות ארכיון הפועל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפו 43 שנה. בין ה- 29 באפריל ל- 5 במאי 1971 נערך בתל אביב הכינוס ה- 9 של משחקי "הפועל". דן שילון ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן צילומי הפילם היו כבר שם. השדרנים של דן שילון היו אלכס גלעדי, יאיר שטרן, מיכאל "מייק" קרנון, עו"ד חנוך קינן, איתן עמית, רפאל "רפי" נאה, יהושע כהנא, יורם שימרון, אורי נוי, גדי ליבנה, ואחרים. המפעל הספורטיבי שהיה פעם צנוע התרחב לממדים גדולים. מיום פתיחתו ועד סיומו התקיימו 114 אירועים בענפי הספורט השונים. מאות ספורטאי "הפועל", "מכבי", ו- "אליצור" נטלו בו חלק יחד עם 800 ספורטאים אורחים מחו"ל. טקס פתיחת משחקי הכינוס ה- 9 ביום חמישי – 29 באפריל 1971 עמד במרכז חגיגות יום העצמאות ה- 23 של מדינת ישראל. תחרויות הספורט חולקו לשני רבדים. האחד ברמה של ספורטאי תנועת הפועלים, והשני בהשתתפות ספורטאי עילית בינלאומיים. בראש המטה הנרחב של הכינוס הקובע את דרכו של המפעל הגדול ניצב מזכיר "הפועל" יוסף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר ז"ל חבר קיבוץ גבעת חיים. יו"ר הוועדה המארגנת היה רפאל פנון ז"ל וסגנו יוסי דוֹר (עטיה) ז"ל. חברים נוספים בוועדה המארגנת היו יריב אורן ז"ל, עשהאל בן – דוד ז"ל, עמנואל גיל ז"ל, חיים תמיר ז"ל, אורי זמרי ז"ל, יצחק אופק (פוקס) ז"ל, יצחק פינטל, ואבי אלון.

טקסט תמונה : כינוס הפועל בחודש מאי – שנת 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. טקס הפתיחה המרשים נערך באִצטדיון "בלומפילד" ביפו. מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אלכס גלעדי שלישי מימין, ומשמאלו הבימאי יוסי צמח ז"ל (במשקפי שמש) מתכננים העלאת מצלמה אלקטרונית לגובה 40 מ' באמצעות מנוף של מכבה אש לצורך כיסוי טקס הפתיחה באצטדיון "בלומפילד". עומד קיצוני מימין, אליהו קובו ז"ל המפקח הטכני של ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ה- O. B. הלבן שצילמה בשחור /לבן בלבד). משמאל, מפיק הטלוויזיה הוותיק אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר (מעשן). (התמונה באדיבות אלכס גלעדי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : משחקי כינוס הפועל במאי 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. ליד אִצטדיון "בלומפילד" ביפו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המפיק אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר, מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי, והמפקח הטכני של ניידת השידור האלקטרונית אליהו "אלי" קובו. (באדיבות אלכס גלעדי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ואלכס גלעדי הפיקו מידי ערב יומני כינוס באמצעי הפקה מוגבלים ובפילם. תחרויות הספורט בכינוס הפועל ב- 1971 בעיקר בא"ק ושחייה, עמדו על רמה גבוהה. העיתונאי מיכאל "מייק" קרנון מהעיתון "ידיעות אחרונות" ששימש אז כשַדָּר ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, היה מהראשונים שהביא למסך הציבורי את תודעת הא"ק. האתלט האוגנדי ג'ון אקיבואה (John Akii- Bua) ניצח בקלות בריצות ל- 110 מ' משוכות ו- 400 מ' משוכות. שנה אח"כ הפך לאלוף אולימפי כשקבע שיא עולם בריצה ל- 400 מ' משוכות באולימפיאדת מינכן 72', 47.82 ש' והקדים את שני הפייבוריטים רלף מן (Ralph Mann) מארה"ב 48.51 ש' והאלוף האולימפי הקודם מאולימפיאדת מכסיקו 1968 האנגלי דייויד המרי (David Hemery). בריצת 100 מ' לנשים ניצחה אליס אָנוּם (Alice Annum) בתוצאה של 11.2 ש'. באולימפיאדת מינכן 72' היא סיימה שישית בריצת הגמר.  בבריכת השחייה ב- "גלי גיל" ברמת גן הדהימה השחיינית האמריקנית סנדרה נילסון (Sandra Neilson) בניצחונותיה הקלילים בסגנון חופשי ב- 100 מ' בתוצאה של 1:01.7 דקה ו- 200 מ' בזמן של 2:15.4 דקות. היא הפכה לכוכבת עַל בבריכת השחייה האולימפית במינכן 1972 כשזכתה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של שיא אולימפי חדש 58.59 ש'.

משחקי כינוס הפועל והמכביות היו בשנים ההן כמעין אולימפיאדות זוטא. לפחות מן ההיבט האִרגוני. מאות חברים היוו את המנגנון האִרגוני המורכב של משחקי הכינוס. נערכו כאן תחרויות בהשתתפות המוני ספורטאים מהארץ ומהעולם ב- 17 ענפי ספורט. א"ק, אופניים, היאבקות, הרמת משקלות, התעמלות, טניס, טניס שולחן, כדוריד, כדורסל, כדורעף, כדורגל, סיוף, קליעה למטרה, שחייה, כדור מים, שיוט, ושחמט. מבצע תחרותי לא פשוט. בכינוס ה- 10 של משחקי הפועל שהתקיימו בתל אביב במאי 1975 הטיל עלי אלכס גלעדי לביים כתבת ספורט הנוגעת לתחרויות הא"ק במשחקים עבור המגזין "יומן השבוע" שערך אותו אז רם עברון. בחרתי להביא למסך כתבה העוסקת בריצת הגמר ל- 100 מ'. שני המועמדים לניצחון בריצה היו האָצָן התאילנדי אָנָאט רָאטָאנָאפּוֹל והאָצָן השחור האמריקני סְטִיב רִידִיק. הצלם אֵיתָן הָדָר נבחר על ידי לצַלֵם את הכתבה. לצורך צילום הריצה שנמשכת קצת יותר מ- 10 שניות השתמשנו במצלמת הפילם Master Action של מכון ווינגייט שהייתה מסוגלת לצלם ב- DSSM (ראשי תיבות של Double Super Slow Motion) במהירות של 500 (חמש מאות) פריימים בשנייה אחת , פי 20 לאט יותר מאשר במציאות . מנגנון הצילום של מצלמת ה- High Speed בשל מהירותו העצומה מושך פילם מיוחד שעשוי "פרפורציות" משני צדדיו (Double Perforated) ומשמיע רעש גדול בעת הפעולה. זאת הייתה מצלמה חדשנית ובלתי מוכרת . אֵיתָן הָדָר נדרש להתאמן עליה כדי להגיע לתוצאות צילום טובות. הכתבה עסקה במעקב וריאיונות עם ששת האצנים המשתתפים וכיצד הם נערכים לקראת ריצת הגמר. לצילום הריצה עצמה גייסתי שלוש מצלמות נוספות. הצלם עמנואל פרת עקב במצלמתו אחר הכנות האתלטים לקראת הזינוק וצילם גם את הזינוק עצמו בהילוך איטי. שני הצלמים האחרים עמנואל אלדמע ופָּז נְבוֹ שתיים צילמו ממול בתנועה איטית של 50 פריימים בשנייה אחת בקלוז אפ את שני המועמדים לניצחון, אנאט ראטאנאפול וסטיב רידיק. איתן הדר צילם את הריצה במצלמה ה- Master Action המהירה. העורך גדעון דרורי ערך את הכתבה. בעריכה מתוחכמת של צילומים יפהפיים מארבע זוויות שונות ארכה הריצה באצטדיון עשר ומשהו שניות ובכתבה בעת שידורה על מסך הטלוויזיה היה מִשכה כ- 150 שניות . צילומי ה- Super Slow Motion בריצת 100 מ' היו חדשניים בטלוויזיה בארץ ומיקדו את עיקר תשומת הלב . מאוץ של ריצת 100 מ' שנמשך קצת יותר מעשר שניות על המסלול התארך על מסך הטלוויזיה לשלוש דקות וחצי. אלכס גלעדי ביקש לצפות בכתבה על ה- Steenbeck (שולחן העריכה) לפני שידורה ב-תוכנית "יומן השבוע" אצל רם עברון. "…יואשיש , תדע לך הכתבה הזאת היא פסגת העשייה שלך כבימאי ספורט…", אמר וחיבק.

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1975. אצטדיון "בלומפילד" ביפו – בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. סיקור משחקי "כינוס הפועל" בחודש מאי של שנת 1975 היו פרי הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בני כרמלי, יגאל שילון, הצלם פטר סלע, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. הוא נפטר בנכר לפני ארבע שנים וחצי מדינת פלורידה בארה"ב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי (מימין) בפגישת הפקה במאי 1975 באצטדיון "בלומפילד" ביפו – תל אביב עם יוסי דור ז"ל יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי כינוס הפועל ה- 10. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רעיון כינוס הפועל שנולד ב- 1928 כמוטיב נעלה וצורך להפגנת הצטיינות המונית של ספורטאי מעמד הפועלים שהתאגדו באגודת ספורט ארצית "הפועל", הפך ברבות השנים למפגן עוצמה ספורטיבי בינלאומי נטו אך חסר כל מוטיב לאומי. גם לא מוטיב של ספורט הפועלים . בתחילה קיבל ציבור הפועלים את הכינוסים בהתלהבות רבה עד כדי כך שהריקודים ברחובות העיר תל אביב נמשכו עד אור הבוקר אך ברבות השנים קיבל המיזם צִביון זר. גברי לוי יו"ר ההתאחדות לכדורגל מונה לבימאי הראשי של טקס הפתיחה של משחקי הפועל ב- 1995. הוא נפגש עם מוטי קירשנבאום ז"ל ועִמִי כדי לשכנע אותנו לשדר ישיר את הטקס שבינו לבין ספורט הפועלים לא היה דבר. הזמרת האמריקנית דיאנה רוס הפכה לאימפורט של מרכז "הפועל". היא שרה בטקס הפתיחה תמורת סכום הנאמד ביותר מרבע מיליון דולר. פתטי והוצאה כספית מוגזמת. רעיון כינוס "הפועל", מסגרת משחקים ותחרויות האמורים לייצג את הספורטאים בני מעמד הפועלים כפי שבאו לידי ביטוי במתכונתם החדישה בשנות ה- 70, הרעיון הזה לא צלח וגווע בסופו של עשור ה- 90. גוועו לפניו הדֶגֶל האדום -דֶגֶל הפועלים ונעלמו מהנוף גם חגיגות ה- 1 במאי.

צריך להבין שגם הרעיון הנשגב של משחקי המכבייה הגיע לפרשת דרכים ועידן חדש . גם בתקשורת. ביצועו חייב לעבור רוויזיה פן ייעלם גם הוא מן ההוויה הישראלית.