פוסט מס' 908. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 7). טרגדיה נוראה. שמונה אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל מגן ו-הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר "דְבָרִים", פרק כ"ה פסוק 17 : "…זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק.. (!)". לעולם לא נשכח, ולעולם ו-אף פעם לא נסלח (!). וגם : דן שילון ראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 72' והשדר האולימפי הבלתי נשכח שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי ז"ל ששידר ישיר מ-מינכן 72' בהצלחה גדולה וב-שִגְשוּג רָב את תחרויות השחייה וה- א"ק.. פוסט מס' 908. הועלה לאוויר ביום רביעי – 2 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 908. כל הזכויות שמורות ל-חוקר, ל-כותב, וה-מחבר יואש אלרואי.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר שובי מפגישת ה- WBM ה-1 בסידני אוסטרליה שעסקה בהיערכות כיסוי ושידורי הטלוויזיה הישירים של התחרויות בכל ענפי הספורט האמורים להיערך באולימפיאדת סידני 200. בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO העמקתי את המחקר והכתיבה של הספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת של 13 הספרים שקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" (נכתבת על מחשב), תתפרש על פני כ- 22 שנים ותכלול בתוכה כ- 100000 (מאה אלף) עמודים. המחקר והכתיבה עומדים להסתיים.
—————————————————————————————————-
פוסט מס' 908 : הועלה לאוויר ב- 2 בספטמבר 2020.
—————————————————————————————————-
פוסט מס' 908. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 7). טרגדיה נוראה. שמונה אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל מגן ו-הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר "דְבָרִים", פרק כ"ה פסוק 17 : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!)". לעולם לא נשכח, ולעולם ו-אף פעם לא נסלח (!). וגם : דן שילון ראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 72' והשדר האולימפי הבלתי נשכח שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נסים קיוויתי ששידר ישיר בהצלחה גדולה ובשגשוג רב ממינכן 72' את תחרויות השחייה וה- א"ק. פוסט מס' 908. הועלה לאוויר ב- 2 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
—————————————————————————————————–
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בקיץ 2002 לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן האחראי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שהדיחו את מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד התאריך 2 ביוני 2007. תקופת המינוי הנ"ל מתועדת במסמך מהימים ההם עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מכֵּס הַרָם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : תאריך הוצאתו לאור של מסמך המינוי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה ב- 6 בחודש יוני של שנת 2002. להלן תיעוד של מסמך ב-בלוג : מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור שנכתב בימים ההם – בזמן ההוא לפני יותר מ- 18 שנים. מזכיר הממשלה דאז מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה בישיבתה ב- 2 ביוני 2002 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך הנ"ל נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל שהיה אז מנהל ערוץ 33 של רשות השידור. עותק של המסמך נמסר לשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז, רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" לפני יותר מ- 15 שנים : "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלה בישראל (בראשות אריאל שרון) להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו הרם. היה מדובר בהדחתו וסילוקו לעד של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות והענקת שוחד מסך, שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו שהייתה אמורה להימשך עד 2 ביוני 2007. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מני מזוז תמך באופן מוחלט בהחלטות הסילוק וההדחה של יוסף בר-אל מתפקידו כ-מנכ"ל רשות השידור, ומימושן המיידי . (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון אלי עזור).
פרפראות.
1. אברי גלעד שדרן ומנחה מחונן וגם עירני, מהיר מחשבה, ומהיר תגובה, ו-תוכניתו "השיח" ברדיו גלי צה"ל המשודרת ישיר בארבעת הימים של ראשון – רביעי בין 14.00 ל- 15.00.
מעניין אותי להאזין ולהקשיב לו מפני שמדובר באישיות רדיו מחוננת.
2. פרופסור רוני גמזו החכם והנמרץ, מי שמשמש הפרויקטור ומנהל המבצע הרפואי הלאומי "מגן ישראל" נגד מגיפת נגיף הקורונה המתחוללת ומשתוללת בימים אלה בכל עוזה במדינת ישראל (2000 נדבקים חדשים מידי יום ביומו).
פרופסור רוני גמזו היקר והנערץ, אל נא תרפינה ידיך מול הפוליטיקאים המושחתים. האומה מאמינה לך ותומכת בך (!). פרופסור רוני גמזו תבורך (!).
3. שר האוצר ישראל כ"ץ ויו"ר הקואליציה מיקי זוהר הם שני עבדים נרצעים של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בושה וחרפה. עד מתי ?
4. שר הביטחון בני גנץ שותפו לדרך ולהנהגה בימים אלה ב-חודשים יולי, אוגוסט, וספטמבר בשנת 2020 של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש ממשלה שנושא על כתפיו שלושה כתבי אישום פליליים קשים וחמורים בתיקי 1000 + 2000 + 4000.
כיצד ואיך לא תבוש שר הביטחון בני גנץ ? מה לך כמצביא ורמטכ"ל לשעבר של צבאות ישראל לעשות בשורותיו של ראש ממשלה נושא גיבנת מכוערת עשויה משלושה כתבי אישום פליליים קשים וחמורים של קבלת שוחד + מעשי מרמה + הפרת אמונים, כפי שכתב, חיבר, ומאשים אותו היועץ המשפטי של הממשלה אביחי מנדלבליט. בני גנץ התנתק ממנו (!) וחבור אליו (אם תרצה) רק אם בית המשפט ימצא אותו זכאי ולא חייב (!). העם רואה את המראות המשפטיים הקשים הללו בהם מנהיג האומה מנווט את האומה בעודו נאשם ע"י היועץ המשפטי שלו עצמו בכתבי אישום פליליים קשים וחמורים, וזעקתו נוסקת השמיימה.
5. "יש עתיד" ?
אם עופר שלח ייבחר ליו"ר מפלגת "יש עתיד" (במקומו של יאיר לפיד), אתנתק מתנועת העבודה ו-אתן לו את קולי הפוליטי. זאת הצהרה בשבועה (!).
אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 7).
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- 15 שנים בין 1998 ל- 2013.
פוסט מס' 908. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (7). דן שילון וגם השַדָּר האולימפי הבלתי נשכח שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נסים קיוויתי. פוסט מס' 908. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי..
ציווי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עַמָלֵק. (כפי שנכתב בתנ"ך בספר דברים פרק כ"ה פסוק 17).
צופי הטלוויזיה במדינת ישראל ראו בשידורים ישירים טלוויזיה הישראלית הציבורית את כל שבעת המשחים בהם נטל חלק השחיין היהודי – אמריקני מַארְק סְפִּיץ בן 22 באולימפיאדת מינכן 1972 (שלושה מהם היו משחי שליחים), ובהם קבע שבעה שיאי עולם וזכה בשבע מדליות זהב. השדר המוביל של השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית את כל תחרויות השחייה באולימפיאדת מינכן 1972 היה נסים קיוויתי. ואז ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 אירע אסון הטרור הגדול של חטיפה ורצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י 8 מחבלים מארגון הטרור "ספטמבר השחור", אותם הוביל מפקדם לוטיף "עיסא" אפיף.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 48 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת בשחור / לבן (למרות שסיגנל הטלוויזיה של DOZ שהגיע לאולפנים בירושלים מתחנת התקשורת ל-לוויינים הגרמני – Raisting / רייסטינג היה כמובן בצבע). המצלמה המובילה של קבוצת DOZ הגרמנית מציגה בצילום Long Shot את כל שמונת המשתתפים יחדיו במשחה הגמר ל-100 מ' בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדת מינכן 1972, שניות ספורות לפני יריית הזינוק. השחיין היהודי – אמריקני מארק ספיץ (Mark Spitz) ניצב על אדן הזינוק שלישי משמאל. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ניסוח טלוויזיוני עובדתי מזהיר, דרמטי, ו-מורכב של נסים קיוויתי ז"ל (שדר טלוויזיה נפלא) מהבריכה האולימפית ההיא של מינכן 1972…
צירוף מקרים…פלוס היגיון טלוויזיוני…זה קרה לפני 52 שנים…
ובכן… בדיוק בשעה ש-השדר המוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא נסים קיוויתי ז"ל (בלתי נשכח לעד), שידר מהבריכה האולימפית במינכן 1972 את הטקסט הזה…את משפט המחץ הפותח הבלתי נשכח שלו…את הניסוח הנפלא ו-המדויק הזה שלו בן 24 מילים בטרם זינוק השחיינים ל-משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדת מינכן 1972, וכה אמר ושידר ישיר לכל צופי הטלוויזיה ההם במדינת ישראל ההיא : "…זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר – ובסופו מדליית זהב ש-מארק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רֶגַע ה-אֶמֶת של מארק ספיץ…", ובכן, בדיוק אז…ניתב בימאי הטלוויזיה הגרמני במפתיע "לאוויר" Shot של מארק ספיץ ב- Medium / Close up כשהוא ניצב על אדן הזינוק מס' 3 (בכל יופיו והדרו), כאילו הבין את שפת העִברית של ה-שַדָּר הישראלי נסים קיוויתי ז"ל שלנו…(!). צירוף מקרים טלוויזיוני חופף, מדויק, ו-דראמטי…!!! לעיתים חשבתי לעצמי אז שיד אלוהים הייתה בדבר והיא שיצרה את התיאום המופלא והמדהים בין השדר הישראלי נסים קיוויתי ששידר כמובן בשפה העברית לבין אנשי ניידת השידור הגרמנית שדיברו גרמנית והבינו גם את השפה האנגלית…אך כמובן לא ידעו אפילו מילה אחת בשפה העברית…!!! ובכן, זהו ה-פתרון הפרטי שלי…יד אלוהים שלנו הייתה בדבר…!!! (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מַארְק סְפִּיץ (Mark Spitz) לא רצה להשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. זה היה המשחה השישי בסדרה מתוך שבעה ובאמתחתו נחו להן כבר חמש מדליות זהב. לפתע נתקף ביראה ואיבד את ביטחונו העצמי. מארק ספיץ נחשב לגדול שחייני תבל באולימפיאדת מינכן 72' והיה מועמד וודאי לניצחון גם במשחה השישי שלו באולימפיאדה למרחק 100 מ'בסגנון חופשי אך חשש להפסיד לשני יריביו העיקריים והמסוכנים בבריכה, חברו לנבחרת האמריקנית גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיךְ (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי לפני ארבע שנים במשחקי מכסיקו 68' במקצוע הזה מָיְיקְל וֶונְדֶן (Michael Wenden). מַארְק סְפִּיץ פחד לקלקל את מאזן הזהב המושלם שלו. צריך לציין כאן שגם הספרינטר הרוסי בעל הפוטנציאל למדליית זהב וְולָאדִימִיר בּוּרֶה (Vladimir Bure) ששחה בשביל מס' 2 סיכן אותו. הדריכות בטרם משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הייתה עצומה. מַארְק סְפִּיץ (בן 22 וחצי במינכן 72') היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. הוא אמר לשדרנית רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC דוֹנָה דֶה וַוארוֹנָה (Donna De Varrona) כי עדיף לו להיזכר בהיסטוריה כבעל שש מדליות זהב משישה משחים על פני שש מדליות זהב ואחת מכסף ו/או ארד מתוך שבעה משחים. מארק ספיץ חשש להפסיד במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים ולהיזכר כמפסידן. הציבור לא יזכור את ניצחונותיו הרבים אלא את הפסדו הבודד. למרות שהיה טוב מכל השלושה ירא אותם מַארְק סְפִּיץ עד שנפוצו שמועות בכפר האולימפי כי ביטל את השתתפותו במשחה הקלאסי והמהיר ביותר בבריכה. החלה להתרוצץ רכילות בנבחרת האמריקנית כי מַארְק סְפִּיץ חולה. מאמן השחייה הראשי של משלחת השחיינים והשחייניות האמריקנית באולימפיאדת מינכן 1972 שאֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט להתערב. הוא זימֵן את מארק ספיץ לשיחה אישית בין מאמן לחניכו והטיף לוֹ, כלהלן : "…מארק ספיץ, זכור רק דבר אחד. אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שזהו משחה יוקרתי ומיוחד בתוכנית האולימפית בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן לחלוטין חסרות ערך. משחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי הוא המבחן האמיתי שלך כגדול שחייני תבל. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית…" [1]. שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט לא לאפשר ל- מַארְק סְפִּיץ להשתתף במשחה השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב הנועל את תחרויות השחייה האולימפיות במידה ולא ייטול חלק במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בו היה מועמד וודאי לניצחון למרות פחדנותו וחששו להתעמת בבריכה עם יריבו גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיך.
היה מדובר בשיחה נוקבת בין מארק ספיץ לבין שרם שאבור לבסוף השתכנע מַארְק סְפִּיץ בעקבות השיחה עם שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) והחליט להתייצב לקרב (ניתן לראות ולשמוע את כל סצנת היחסים המפורסמת הזאת בין השחיין היהודי – אמריקני מארק ספיץ למאמנו שֶרְם שָאבוּר בסרט הדוקומנטרי המרתק ורב העניין "THE MAGNIFICENT ONES" (במסגרת הסדרה התיעודית הטלוויזיונית המונומנטלית והבלתי נשכחת "OLYMPIAD") שכתב, ביים, והפיק הבימאי היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan) בעשור ה- 70 של המאה שעברה.
טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו הצד הקדמי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטארי של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המנוח המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן (2010-1926), "THE MAGNIFICENT ONES", המספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מארק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת Cappy productions. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו הצד האחורי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטארי הבלתי נשכח של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן המנוח (מת ב- 2010), "THE MAGNIFICENT ONES", המספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מארק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת Cappy productions. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. שקט שלפני הסערה מלווה בעצבנות. "מצלמת ההיכרויות" החושפנית של שני הטלוויזיה הגרמניים של קבוצת DOZ הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ואוּלִי וָולְטֶרְס וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמת ודרמת המשחה. Masterpiece טלוויזיוני מלא הוֹד והדר. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל התכנסו סביב המרקע והתבוננו בגאון השחייה מַארְק סְפִּיץ בן ה- 22 ששוּבַּץ לשביל מספר שלוש במשחה האולימפי הקצר ביותר והיוקרתי ביותר. מַארְק סְפִּיץ לא היה השחיין המהיר במוקדמות ולכן בשביל ארבע הוצב יריבו האמריקני גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ שקבע את הזמן הטוב ביותר בשלב המוקדם. בשביל חמֵש שחה האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 1968 שהֵביס לפני ארבע שנים את מַארְק סְפִּיץ במשחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי. בשביל הראשון הוצב השחיין המערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ. השביל השני היה של הרוסי וְולָאדִימִיר בּוּרֶה. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 הוצבו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת, ושחיין אמריקני נוסף ג'וֹן מֶרְפִי.
נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה פנומנלית שאין טוב ממנה. גם היום כשאני מקשיב מעת לעת לאותו השידור האולימפי ההוא של נסים קיוויתי עורי הופך לחידודין – חידודין. מַארְק סְפִּיץ וגם נסים קיוויתי היו בשיאם. אפילו הערתו המגומגמת של פרשן השחייה הטירון ד"ר גלעד ווינגרטן הנוגעת לזמן הביניים של מארק ספיץ בתום 50 המטרים הראשונים וקטעה ללא צורך את נסים קיוויתי המדהים לא פגמה בחוויית השידור. מַארְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל-100 מ', 51.22 שניות וזכה במדליית הזהב השישית שלו. ג'רי היידנריך היה שני בזמן של 51.65 ש' וקיבל את מדליית הכסף. וולדימיר בורה קבע 51.77 ש' ועוּטַר במדליית הארד. בשעה שניצב מַארְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי אותו יום באחד מאותם השידורים הקלאסיים של שַדָּר ספורט בלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו. כדאי לכם לקנות את עותק השידור הזה מארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדובר במסמך טלוויזיוני נדיר בן חמֵש דקות. לא תצטערו.
נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים המעטים שהיה בעברו ספורטאי מצטיין. מי שידע להתאמן כאתלט וידע להתכונן באופן יסודי כשדר לכל שידור ושידור בקריירה הענקית שלוֹ. הוא עשה את זה שעות – במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן הדומה לזה של שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell). רק מאיר איינשטיין ז"ל השתווה לו בעבודת ההכנה הדקדקנית שלוֹ. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח. הוא היה עיתונאי שטח סקרן מנוסה מאוד והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ו-מַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות ושל שחיינים ושחייניות, מאות תחרויות במקצועות השונים בשתי הזירות, אין סוף שידורים ישירים ב- Real time והכרזה מיידית של כל התוצאות פלוס דירוג הישגיהם של כל המתחרים והמתחרות, וכמובן זיהוי מיידי של הזוכים והזוכות במדליות האולימפיות פלוס ציון עובדות ודברי רקע רלוואנטיים אודות הספורטאים המצטיינים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה שהוטלה על שכמו של שַדָּר בודד. אין שום מבצע הפקה ומבצע שידורים ישירים בתעשיית הטלוויזיה שהם מסובכים ומורכבים יותר משידורים ישירים של עשרת ימי תחרויות ה- א"ק האולימפיות באולימפיאדות השונות לגברים ונשים ושמונת ימי תחרויות השחייה באולימפיאדות השונות לגברים ונשים. השַדָּר המוביל נסים קיוויתי איש חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נשא על גבו אחריות עצומה ונטל כבד בעיקר בתקופות השידורים האולימפיים רוויי האינפורמציה והפרטים באולימפיאדות השונות. בחמש אולימפיאדות של מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, וסיאול 1988 הוא היה שדר מוביל פנטסטי רב ידע וסמכות ש- שידֵר ישיר מעמדות שידור שלנו שהיו ממוקמות באִצטדיוני ה-א"ק וגם מבריכות השחייה (למעט אולימפיאדת מוסקבה 1980), והציב סטנדרטים חדשים של שידורים ישירים של אירועי ספורט בטלוויזיה. זאת הייתה עבודת פרך עיתונאית – טלוויזיונית שדרשה דיוק, אמינות, ומהימנות של ממש (!). ל- נסים קיוויתי ימלאו עוד מעט 94. הוא נולד ב-23 בנובמבר 1926). לא היה עוד אחד כמותו בתולדות התפתחות ותולדות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל-800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. גם היום בגיל 82 כשאני צופה בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים וסומר. הטֵייפּ ההיסטורי ובעל ערך הזה שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (היום, תאגיד השידור "כאן" 11). נסים קיוויתי שידר רגעי תהילה רבים במשחקי מינכן 72' לרבות זכייתו של האָצָן הסובייטי וואלרי בורזוב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', וגם את ניצחונה הכפול של האצנית המזרח גרמנית רנטה שטכר בתי הריצות הקצרות לנשים. הוא תיאר את ניצחונו המפתיע של הרץ האוגאנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ'משוכות והפסדו של דיוויד הֶאמְרִי מאנגליה אלוף מכסיקו 1968 בריצה הקשה הזאת, זכייתו של הפיני לָאסֶה וִוירֶן ה-שַש אֶלֵי קרב בריצה ל- 10000 מ'. נסים קיוויתי נשא על כתפיו באולימפיאדת מינכן 72' את מעמסת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה עוד אחד כמוהו. הוא ייזכר לעד (!)
בקיץ 1983 אירחתי את מַארְק סְפִּיץ (היה אורח משחקי כינוס הפועל בתל אביב) לריאיון באולפן הטלוויזיה הישראלית בירושלים בתוכנית "מבט ספורט". חקרתי אותו בטרם הריאיון לסיפורו של באד גרינספאן על החשש והפחד הפתאומי מפני הפסד שתקפו אותו לפני תחרות משחה הגמר ל-100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. מארק ספיץ הודה כי הדיווח של באד גרינספן הוא נכון פחות או יותר, אך הועצם יתר על המידה בסרט הטלוויזיה.
משסיים נסים קיוויתי את השידור הישיר בא"ק באצטדיון האולימפי הורה לו דן שילון לטוּס מייד לעמדת השידור בבריכה כדי לשדר ישיר משם את משחה הגמר לשליחות ארבע פעמים 100 מ' בסגנון חופשי. נסים קיוויתי לא היה שַדָּר שחייה במקורו אך מפני שהיה איש לעִתּוֹת חירום של דן שילון התייצב בבריכה וכאיש צֶוֶות דרוך וממושמע מבלי להתכונן יתר על המידה, נטל את המיקרופון והחל לשָדֵר את אחד המשחים הדרמטיים בתולדות משחי השליחים במשחקים האולימפיים. המשלחת האמריקנית הציבו לתחרות הזאת את הרביעייה החזקה ביותר שלהם סנדרה נילסן (Sandra Neilson), ג'ניפר קמפ (Jeniffer Kemp), ג'יין ברקמן (Jane Barkman), ושירלי באבאשוף (Shirley Babashoff). מזרח גרמניה מעצמת שחייה השיבה לארה"ב במטבע דומה והציבה בהרכבה את גבריאל ווצקו (Gabriele Wetzko), אנדריאה אייף (Andrea Eife), אלקה שמיש Elke Sehmisch), ואת השחיינית המסיימת הייתה המוכשרת מכולן קורנליה אנדר (Kornelia Ender) בת ה- 13 וחצי. שחיינית פנטסטית אך עדיין אנונימית ובלתי מוכרת דיה.
נסים קיוויתי איש עתיר ידע ועשיר בהשכלתו הספורטיבית הכללית הכיר את הרביעייה האמריקנית ובראשה השחיינית המסיימת המצטיינת בת ה- 15 שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף. הוא לא הכיר אף שחיינית מזרח גרמנית. לרוע מזלו של נסים קיוויתי השחיינית המסיימת ברביעייה המזרח גרמנית הלכה וצמצמה כל הזמן את המרחק בינה לבין השחיינית האמריקנית עד כדי סיכון ניצחונן האמריקניות , נוצרה דרמה בבריכה, אך עבור נסים קיוויתי השחיינית המזרח גרמנית הייתה עלומת שם. הוא פשוט לא ידע את שמה כי לא היה לו זמן ללמוד את שמות כל השחייניות מפני שהיה בכלל שַדָּר א"ק. הוא כינה אותה לאורך כל התחרות, "המזרח גרמנית". השחיינית המזרח גרמנייה הזאת זאת הייתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר האגדית ילדה שטרם מלאו לה 14 שנה (נולדה ב- 25 באוקטובר 1958). קורנליה אנדר סגרה את הפער ולבסוף פיגרה בסנטימטרים ספורים אחרי שירלי באבשוף והעניקה לרביעיית שחייניות מזרח גרמניה את מדליית הכסף וניצחון דרמטי על היריבה הפוליטית נשות מערב גרמניה בעת ההיא. ארה"ב סיימה את משחה השליחים בזמן של 3:55.19 דקות. מזרח גרמניה הייתה שנייה 3:55.55 דקות. ב-מדליית הארד זכתה היריבה הלאומית מערב גרמניה בתוצאה של 3:57.93 דקות. בתרגום של זמן למרחק ניתן לומר כי שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף הקדימה את קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ב- 61 ס"מ בלבד. קורנליה אנדר הייתה השחיינית המוכשרת והטובה ביותר כבר אז בשורות מזרח גרמניה למרות שהייתה כה צעירה בת 13 ו-10 חודשים. עבור השדר שלנו נסים קיוויתי היא הייתה אנונימית. ארבע שנים מאוחר יותר זכתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר בארבע מדליות זהב באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובאחת מכסף (!).
המאמצים הכלכליים והארגוניים של מערב גרמניה אולימפיאדת מינכן 1972 היו כה מושקעים ומוצלחים עד ש- "ניקרו עיניים". הקומפלקס האולימפי לרבות הכפר היה מרהיב ביופיו וביעילותו. חלק מאנשי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) חששו שערים אחרות בעולם שעמדו בתור וביקשו לארח את המשחקים האולימפיים הבאים לא יוכלו לעמוד במאמץ הכספי ובמלאכת הארגון המורכבת כפי שעשתה זאת הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה. כמה מאנשי IOC התריעו על הוצאת הכספים הגרנדיוזית של הוועדה המארגנת המקומית שמהווה סכנה להמשך קיומם של המשחקים האולימפיים [2] במתכונתם המוכרת. ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה חבר IOC בעצמו הרגיע אותם בדבריו בהם הגן על רעיון ההשקעה של הוועדה המארגנת בראשה ניצב. כך אמר :
"The world would be a poorer place without the Olympic Games and since the experience gained in Munich, insofar as economic matters are concerned , can be used by other countries on a suitable scale and according to their particular circumstances, I wanted this report to show that the future of the Olympic Games need not be jeopardized by material (money) problems".
טקסט תמונה : מתקני הספורט היפהפיים והפונקציונאליים בקומפלקס האולימפי של משחקי מינכן 1972. בתחתית התמונה ניתן לראות את החניון ה-תת קרקעי של האצטדיון. הוועדה המארגנת הגרמנית עשתה כל מאמץ למנוע זיהום אוויר . (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר אולימפי רחב ידיים ובו 5000 דירות (נמכרו אח"כ לציבור) לצורך אִכסון אלפי הספורטאים. הכפר המאוכלס הפך בקיץ 1972 לעיר של רבבת בני אדם . התגורר בו כ- 7000 ספורטאים מכל רחבי העולם ויחד עמם עוד 3000 מאמנים, מלווים, ועסקנים. הפארק והכפר האולימפי היו כה גדולים , מפורטים, ורחבי ידיים עד שהיה צורך להעניק שמות לרחובות. הוועדה המארגנת החליטה לקרוא אותם על שמם של גיבורי ספורט מהאולימפיאדות הקודמות. היה שם רחוב על שם הרָץ הפִינִי הנודע למרחקים ארוכים הָאנֶס קוֹלֶמָאיְינֶן שזכה במדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ' באולימפיאדת סטוקהולם 1912 ואח"כ היה המנצח בריצת המרתון באולימפיאדת אנטוורפן ב- 1920. הוועדה המארגנת קראה רחוב נוסף על שם האתלט הניו – זילנדי ג'וֹן לָאבְלוֹק שניצח בריצה ל- 1500 מ' באולימפיאדת ברלין 1936. רחוב אחר נקרא על שמו של מנצח ריצת 10000 מ'באולימפיאדת ברלין 1936 הרץ הפולני יָאנוּש קוּסוֹצִ'ינְסְקִי. כיכר העיר נקראה על שמו של הברון פייר דה קוברטיין. משלחת ישראל התגוררה בקומה הראשונה של בית דירות מספר 31 ברחוב ג'יימס קונולי על שמו של המנצח האמריקני בתחרות הקפיצה המשולשת באולימפיאדה הראשונה שנערכה באתונה ב- 1896. מגורי משלחת הספורטאים הישראלית היו נגישים לכל עובר אורח מפני שהיו ממוקמים סמוך לכביש הראשי בכפר האולימפי בניגוד מוחלט לכל תפישת ביטחון מינימאלית. אופציית שיכון הספורטאים הישראליים (גברים) ברחוב ג'יימס קונולי 31 נעשתה בעצה אחת עם אנשי הביטחון של השגרירות הישראלית במערב גרמניה ומפקד משטרת מינכן מאנפרד שרייבר. לאנשי המוסד בראשותו של צבי זמיר לא הייתה נגיעה לעניין. הם לא התערבו בשיקולי הביטחון של דיור ואכסון הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. הכל נראה רגוע ושָלֵיו, זורם על מי מנוחות. האתלטית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו בנפרד לא הרחק, כ- 150 מ' בקו אווירי משָם, במקום שיועד למגורי הספורטאיות.
פרופסור שָאוּל לַדָנִי (יליד 1936. בן 84, היום) זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2006 / 2005, כלהלן : "…כשבוע לפני הנסיעה לאולימפיאדת מינכן 72' קיבלנו תדריך ודף עם הוראות התנהגות מקצין הביטחון של משרד החינוך אריה שומר. הוראותיו הסתכמו באזהרה מפני חבילות נפץ ונטילת חבילות מזרים, ואזהרה שלא להתבלט בשטח. איש לא דיבר עמנו על סכנת טרור…" [3]. בחמש הדירות ההן ברחוב ג'יימס קונולי 31 התגוררו לא רק אנשי המשלחת האולימפית הישראלית המאמנים, השופטים, והספורטאים הגברים, אלא גם מנהל המשלחת ה- "שֶף דֶה מִיסְיוֹן" (Chief de Mission) שמואל "שמוליק" ללקין ורופא הספורטאים שלנו ד"ר קורט ווייגל. ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' היה יוסף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר איש קיבוץ גבעת חיים. יוסף "יושו" ענבר ממנהיגי הספורט הראשיים של מדינת ישראל בימים ההם כיהן בעת ובעונה אחת כיו"ר הוועד האולימפי הישראלי ושימש גם מזכ"ל אגודת "הפועל" הארצית. הוא היה אחד האנשים המשפיעים ביותר בספורט הישראלי בימים ההם. יוסף "יוֹשוֹ" ענבר התגורר יחד עם נציגים בכירים נוספים במשלחת הישראלית במלון "שרתון" במינכן ולא בכפר האולימפי. בכפר האולימפי על אלפי הספורטאים שהשתכנו בו, ו-בליל השפות ואין ספור התלבושות הצבעוניות בתוכו – שררה אווירה של חופש, עליצות, ושמחת נעורים, אך הוא לא היה מאובטח דיו. ביום העשירי של המשחקים ב- 5 בספטמבר 1972 הפך למלכודת מוות לאחד עשר מספורטאי ישראל. פרופסור שאול לדני ידע שהאבטחה בכפר האולימפי הייתה רופפת ורשלנית. מין פיקוח ושמירה רשמיים אך עירניים רק למראית עין. רשלנות מוחלטת. כל אחד יכול היה להתפלח לכפר האולימפי כרצונו. הסידורים הביטחוניים העלובים היו גלויים לעין כל. פרופסור שאול לדני ומנהל המשלחת שמואל ללקין היו מודעים לה היטב אך משום מה היא נעלמה מעיני שירותי הביטחון של מדינת ישראל. בדיעבד התברר כי חיי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן 72' היו הפקר מוחלט. האינפורמציה ה-טריוויאלית הזאת הנוגעת לביטחון ספורטאי ישראל בכפר האולימפי לא הייתה ידועה למומחי הביטחון של ישראל וגם לא למשטרת באוואריה. ואם אכֵן הייתה ידועה הדבר חמור שבעתיים. שירותי הביטחון של מדינת ישראל נעדרו מידע מודיעין – ביטחוני חשוב ביותר, ו-לא נערכו מראש כ- נדרש כדי למנוע את הטבח המתוכנן שבוצע ע"י שמונת המחבלים בראשות מפקדם לוטיף "עיסא" עפיף מארגון "ספטמבר השחור".
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו מראה ב- "Long shot" של הכפר האולימפי. בקדמת התמונה זהו רחוב קונולי על אחד עשר גושי הבניינים הגבוהים והנמוכים שלו שהיה הרחוב הדרומי ביותר בכפר האולימפי, ומימין לו מבני הבונגלו. משלחת ישראל התגוררה ברחוב קונולי 31 שאורכו כ- 220 מ' בשורת הבניינים הנמוכה השלישית מלמטה מצד שמאל. מימין מגורי הבונגלו. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרופסור שאול לדני זוכר בדרמטיות את כל מה שהתחולל בתאריך ההוא של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972, כפי שסיפר לי, כלהלן [4] : "…הכפר האולימפי היה פרוץ לגמרי. כל אחד יכול היה להתפלח אליו לוּ רצה. השחיין המצטיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן (מקום 9 באולימפיאדת מכסיקו 1968 במשחה ל-100 מ' בסגנון פרפר) לא נשלח הפעם לאולימפיאדת מינכן 72' ע"י הממסד הספורטיבי. העיתון "מעריב" שהכיר בצדקת מאבקו העניק לו נסיעה למינכן על חשבון העיתון כפיצוי על אי הכללתו במשלחת האולימפית. אברהם מלמד הגיע לכפר האולימפי והתפלח למגורים שלנו ללא קושי. ההתפלחות הייתה דבר שבשגרה. מי שנכנס בבגדי אימון ספורטיביים (טרנינגים) כלל לא נעצר בשערים. ואם בכל זאת עוכב ע"י השומרים, הרי אמירה כמו "זה בסדר" והופעה בטוחה ולא מהוססת אפשרו בדרך כלל את הכניסה. במקרה נדיר כשמישהו נתקל ונחסם בשערי הכניסה, הוא היה יכול לסוב לאחור ולהיכנס לכפר האולימפי של מינכן דרך שערי היציאה. העם הגרמני הוא ממושמע. חציית רחוב במעבר להולכים ברגל באור אדוֹם, גם כאשר אין כל תנועת כלי רכב והמעבר בטוח לחלוטין, היא חזיון נדיר ביותר ושונה לגמרי מ- ניו יורק. בגרמניה הולך הרגל ימתין בסבלנות מתוך סגידה לתקנות התעבורה ולאור הירוק. לכן בשערי היציאה מהכפר האולימפי אין שומרים ורק מוצבים שם שִלְטֵי "אין כניסה". איש לא ייכנס דרכם חוץ מאלה שמתכוונים מראש להפר את התקנות. הכפר האולימפי גדוש במבקרים כשרבים מהם מתפלחים פנימה. לשלומית ניר לא היה מאמן במינכן 1972 והיא הייתה זקוקה למישהו שימדוד לה זמנים בעת אימוניה. כשהשחיין אברהם מלמד הגיע לביקור במינכן 72' ביקשה השחיינית שלומית ניר משמואל ללקין לאשֵר ולאפשר לוֹ לגור בדירה מס' 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 תמורת עזרתו באימונים שלה. היא שכנעה אותו ושמואל ללקין הסכים. כך בנצלו את המיטה הפנויה בחדר מס' 2 בו אני התגוררתי הפך אברהם מלמד לשותפי לחדר. אברהם מלמד נכנס לכפר האולימפי על תקן של מתפלח לכֵן לא קיבל מפתח לדלת הכניסה. לעיתים חזר לדירה בשעות הערב המאוחרות וגילה דלת נעולה. מפני שלא רצה להעירנו היה נכנס לדירה דרך החלונות הפתוחים. לפעמים נאלץ לטפס כחתול עד לאיזה שהוא חלון פתוח בקומה השנייה. מכיוון שאני אכלתי רק שתי ארוחות ביום, נתתי לאברהם מלמד את תלושי האוכל הבלתי מנוצלים שלי. כך התגורר וחי לוֹ אברהם מלמד בכפר האולימפי דה – פאקטו. נוכחותו במגורים שלנו ברחוב קונולי 31 לא דווחה מעולם להנהלת הכפר. כוח הביטחון הגרמני שגונן על הכפר לא עלה על מעשה התרמית שלנו…".
המשחקים האולימפיים הם ביזנס כלכלי ענק וגם מאבק פוליטי. בראש הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) ניצב מזה עשרים שנה מאז 1952 הנשיא האמריקני רב ההשפעה והכל יכול מר אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage). אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' ניהל את הוועד האולימפי הבינלאומי ביד רמה והגן על עצמאותו הייחודית. בדרך כלל חברי 200 הוועדים האולימפיים הלאומיים ברחבי העולם אינם נמנים על הוועד האולימפי הבינלאומי, למעט מר אלכס גלעדי. הוועד האולימפי הבינלאומי מורכב מאנשים פרטיים שאינם מייצגים את מדינותיהם אלא את עצמם ואת האינטרסים של IOC. הוועד האולימפי הבינלאומי הוא גוף הבוחר את עצמו מפני שזוהי חוקתו. אוורי בראנדג' חסם ונעל בזמנו את שערי הוועד האולימפי הבינלאומי בפני עסקני הוועדים הלאומיים. יו"ר הוועד האולימפי האיטלקי ג'וליו אונסטי תקף את אוורי בראנדג' (Avery Brundage) בחריפות רבה במושב IOC שהתכנס באמשטרדם ב- 1970. הוא טען כלהלן : "חוקת האִרגון מיושנת ומגבילה, ומתאימה לימיו של הברון פייר דה קוברטיין [5], אך לא לימים האלה של שנות ה- 70 במאה הקודמת. אוורי בראנדג' (Avery Brundage) ענה לי, שאם הוועד האולימפי הבינלאומי ישנה את החוקה שלו, אזי יקיץ הקֵץ על עצמאות הספורט הבינלאומי, הפוליטיקה תשתלט על הספורט, ו- IOC יהפוך לאִרגון הדומה לאו"ם". [6].
אוורי בראנדג' היה מתנגד מובהק כל חייו לחדירת הספורט המקצועני לזירה האולימפית (תזכורת לקוראים : אולימפיאדת ברצלונה 92' על שלל אירועיה הייתה הראשונה שפתחה את שעריה בפני הספורט המקצועני). אוורי בראנדג' היה איש מבוגר באולימפיאדת מינכן 72' בן 84 אך נודע בעקשנותו. הוא היה למוד קרבות, אידיאליסט בלתי מתפשר, תכסיסן ודיפלומט. אוורי בראנדג' הבין שהספורט הבינלאומי התחרותי השתנה לבלי היכר, וכי ההישגים האדירים ושיאי העולם שלא היו דומים ב-מאום לאלה שהיו בראשית תקופת כהונתו ב- 1932, צורכים הכנות, זמן וממון.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו אוורי בראנדג' (Avery Brundage) נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בשנים הרחוקות ההן של 1972 – 1952 (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני ו- IOC)
אוורי בראנדג' ידע שהממשלות של המדינות הקומוניסטיות מצד אחד מממנות לאורך שנים ארוכות את הישגי ספורטאיהן, אלה המפארים את יוקרתן הפוליטית, אך מאידך היה גם עֵר לעובדה שגופים פרטיים במערב מנצלים את הספורטאים לצורכי פרסומת מסחרית. זאת הייתה מקצוענות, אולי סמויה, אך מקצוענות לכל דבר. אוורי בראנדג' הבין שתמיכה סמויה הופכת במקרים רבים את החובבנות המוצהרת של ספורטאי הייצוג מהמדינות השונות למעשה רמייה ואת השבועה האולימפית החגיגית שלהם לשבועת שווא. אוורי בראנדג' האידיאליסט האמין בכל ליבו שביטול מושג החובבנות הישן והתרת כל סייג הקשור לטוהר המידות האולימפי עלול להוביל לחיסול הספורט במתכונתו הנוכחית. הוא חשש מטיפוח חוג מצומצם של ספורטאי עַל ולוּדֶרִים מקצועניים שיהפכו את המשחקים האולימפיים למעין קרקס גלובאלי. במהלך דיוני הוועד האולימפי הבינלאומי ב-שנת 1970 הדן בסעיף החובבנות הספורטיבית באולימפיאדות, הציע אוורי בראנדג' את ה- "צ'ארטר" המפורסם שלו, מסמך שהפך לתקנון אולימפי בו נקבע כי, "…כדי להיות ראוי להשתתף במשחקים האולימפיים, על הספורטאי והספורטאית לשמור על מסורת הרוח האולימפית ועל האתיקה שלה. על הספורטאים האולימפיים מוטלת החובה להיות בעלי עבר נקי לחלוטין מעיסוק בספורט מקצועני אלא רק בעלי עבר של השתתפות בספורט החובבני, ומבלי שקיבלו הטבות ותגמולים כלשהם עבור השתתפותם…".
הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בימים ההם, הפיקה במסגרת מצומצמת את שידורי אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון יבד"ל נלחם לעיתים ב- "טחנות רוח" כדי להגביר את תפוקת ההפקה של שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 ההיא.
מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל דחה בקיץ 1972 את בקשתו של מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה יוסף בר-אל ז"ל ל-סקר את המשחקים האולימפיים ההם גם בשפה הערבית.
הופעתו המזהירה של השדר נסים קיוויתי במינכן 72' (לצידם של דן שילון ואלכס גלעדי) היא בלתי נשכחת גם בחלוף 40 שנים. ההיסטוריה האולימפית המצולמת של ספורטאי ישראל מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952 הראשונה שלהם הייתה מקופלת בתמונות סטילס. דן שילון ואלכס גלעדי העבירו את הציבור הישראלי מעידן תמונות הסטילס בקיץ 1972 לעידן המודרני של שידורי ה- "Video" הישירים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ה-היא…!!! ראשיתה הדרמטית של תקופת השידורים האולימפיים הישירים ההם של מינכן 1972 בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא רשומה בפירוש על שמם של שני היוזמים המוכשרים ההם אישי הטלוויזיה החרוצים שהרחיקו ראות וצעדו בעוז ו-בתבונה ו-שכל לפני כל המחנה… מנהל חטיבת הספורט בעת ההיא דן שילון יבד"ל ו-המשנה אלכס גלעדי ז"ל (!). היה מדובר בהישג טלוויזיוני מרשים של שני האישים דן שילון יבד"ל ו-אלכס גלעדי ז"ל שהיו מצוידים ביוזמה, ידע, והבנה בכל תחומי מדע הטלוויזיה. שניהם נותרו גם בחלוף זמן רב מאז, שני אישי טלוויזיה ישראליים מוכשרים, מוצלחים, חכמים, ו-בעלי מחשבה ו-יוזמה שהפו ל-בלתי נשכחים לעד (!).
ההכנות. אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974-1969 היה איש אשכולות טלוויזיוני. מוכשר ומומחה ברמה בינלאומית גבוהה בכל תחומי תעשיית הטלוויזיה. הוא נחשב לכוכב בעל ידע רב. הוא נהנה ב-1972 משֵם טוב ומוניטין של איש רציני ואחראי, בעל יושרה, נאמן, עקשן, ודבק במשימה. ההנהלה וכל שורת העובדים בכל הרבדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית רחשו לו הערכה רבה.
ב- 15 בנובמבר 1971 שלח דן שילון מסמך ראשון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ישעיהו "שייקה" תדמור (יליד 1934. בן 86 היום בעת כתיבת פוסט מס' 908) הנוגע להפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. זה היה עדיין לפני עידן התקשורת הלוויינית הבינלאומית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון תיאר במסמך את משימות השידור, ההפקה, והעריכה הרבות הניצבות בפניו וביקש בענווה מקצועית, ממש בדחילו ורחימו מהנהלת רשות השידור, לצרף אליו למינכן שניים או שלושה כתבים כדי שיטוסו עִמוֹ למינכן ויסייעו לוֹ לעמוד באתגר העצום של השידורים האולימפיים. הוא רצה לצִדוֹ את אלכס גלעדי ואת דוב עצמון (קוסטקובסקי) עוזרו מימי "מבט ספורט" הראשונים שהיה עובד Free lancer בטלוויזיה ושימש במקביל כעורך בעל שם של מדור הספורט המורחב בעיתון "ידיעות אחרונות". דן שילון רצה לידו גם את נסים קיוויתי שהתגורר בלונדון ושימש שדר של ה- BBC וגם כתב של העיתון "ידיעות אחרונות" שָם. שַדָּר אולימפי הוא אתגר עיתונאי מהמעלה הראשונה אך עיסוקו של נסים קיוויתי על תקן Free lancer בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנת 1972 היה מִשְנִי ועבודתו בה צדדית, מעין חלטורה מקצועית זמנית, ששימשה מקור הכנסה נוסף לפרנסתו. חיש מהר התברר כי הרעיון לשתף את נסים קיוויתי בצוות השידור האולימפי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה נבון ובעל ערך ומשקל עצומים. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שהטלוויזיה הישראלית סיקרה בשידורים ישירים וכוחו הטלוויזיוני של נסים קיוויתי היה בלתי נודע עד אז. באולימפיאדת מינכן 1972 הוכיח נסים קיוויתי את גדולתו כשַדָּר ספורט ועיתונאי מוכשר בעל שיעור קומה בינלאומי וכי שום רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה אינה יכולה להסתדר בלעדיו, ללא איש טלוויזיה ברמתו הגבוהה. הנה מכתבו ההיסטורי של דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור מ- 15 בנובמבר 1971 הנוגע לצירופו של נסים קיוויתי למשלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 72' [7].
טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ-60 שמחם. נסים קיוויתי היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפני בני דוֹרי. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר בעל ידע ורב מוניטין משכמו ומעלה. כאן בתמונה הזאת הוא מארח בשנות ה- 60 במאה שעברה בעמדת השידור באִצטדיון "וומבלי" בלונדון את שחקן התיאטרון והקולנוע הישראלי חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי נסים קיוויתי, כלהלן: "…יואש אלרואי, לא תאמין לי אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון…". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 בנובמבר 1971. זהו המסמך המקורי הדן בגודלו של צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאמור לטוס לאולימפיאדת מינכן 72', ואותו שלח דן שילון מנהל מחלקת הספורט לישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (עמוד מס' 1 מתוך 2. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). בעת הזאת דן שילון כבר לא היה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (הוא דן שילון שימש מנהל חטיבת החדשות בין מאי 1971 ל- נובמבר 1971 אולם התפטר מתפקידו בשל מחלוקות עם מנכ"ל רשות השידור דאז שמואל אלמוג ז"ל). במקומו מונה לתפקיד עיתונאי הרם של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מר צבי גיל (יליד 1928. בן 92, היום) . "…רצוי לדעתי להוסיף על הצוות הנ"ל את נסים קיוויתי ולהודיע למארגנים כי אנו רואים בו איש שלנו . נסים קיוויתי מצוי היטב בעבודת הטלוויזיה ויכול לתרום מניסיונו הספורטיבי והעיתונאי להצלחת השידורים…", כתב דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 בנובמבר 1971. זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון למנהל הטלוויזיה שייקה תדמור בעניין הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972. (עמוד מס' 2 של המסמך מתוך 2. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המכתב התקבל באטימות ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. לא מפני שהיה קמצן אלא בגלל שלא היה מעולם עיתונאי ואיננו מפיק טלוויזיה. שייקה תדמור חניך ביה"ס הריאלי בחיפה היה מפקד צבאי בעברו. בתפקידו האחרון בטרם הגיעו לטלוויזיה הישראלית הציבורית שימש סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל בדרגת סא"ל. שייקה תדמור הושאל לטלוויזיה מצה"ל בקיץ 1971. הוא לא קרא נכון את המפה ולא הבין ולא היה מודע למהות האירוע האולימפי כאובייקט שידור טלוויזיוני בינלאומי חשוב ביותר ונחשק גם בישראל. ישעיהו "שייקה" תדמור (יליד 1934. בן 86 היום, בעת כתיבת פוסט מס' 908) גם לא הכיר את היקף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הנדרשת להפקת אירוע ספורט גדול ממדים שכזה ולא העריך את כמות כוח האדם המקצועי הנחוצה לכסותו. ישעיהו "שייקה" תדמור לא היה לבד ולא רק הוא לא היה בקי בנושא השידורים האולימפי הכל כך מורכב ומסובך טכנולוגית והדורש תכנון קפדני ומדויק ארוך טווח. כל צמרת רשות השידור בעת ההיא הציבה את נושא שידורי הספורט שלה במקום האחרון כמעט בסולם העדיפויות שלה. האולימפיאדה הייתה כלולה בתוך סל סטריאוטיפים יחדיו עם המונח "ספורט". המושג "ספורט" עורר בעיני רבים קונוטציה חסרת ערך והדימוי הכוללני שלו היה תפל. מעטים בטלוויזיה הישראלית הצעירה הכירו בחשיבות חזון שידורי הספורט כנדבך עתיר רייטינג בלוח השידורים הכללי של כל רשת טלוויזיה באשר היא ואנשים ספורים בלבד הבינו והיו מודעים לקשיים הטכנולוגיים המסובכים המרכיבים את הפקות מבצעי שידורי הספורט בטלוויזיה. הבוסים של דן שילון לא טיפלו בהפקת אולימפיאדת מינכן 1972 כראוי. צורת הטיפול החובבנית הזאת גרמה נזק מיידי, כמותי ואיכותי, וגם פגיעה בטווח הארוך של השידורים. קבלת ההחלטות השגויה וצורת הטיפול הרשלנית הזאת שימשה תקדים בהפקות העתידיות של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדות הבאות ובהפקות אירועי ספורט בינלאומיים אחרים. הנהלת רשות השידור הציבה ב- 1972 סטנדרט הפקה נמוך המתייחס להפקה טלוויזיונית בסדר גודל של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. זה היה זמני אך לרוע המזל ההנהלות הבאות שבאו אחרי שמואל אלמוג ז"ל (2008 – 1926) ושייקה תדמור יבד"ל ראו בסטנדרט הזה מודל לחיקוי וגם הן השתמשו בו. לאולימפיאדת מינכן 1972 נשלחו שני שַדָּרִים, מפיק שהיה גם מגיש, ולצִדם בימאית, והרשאה להשתמש באולפן שידור מקומי בעיר מינכן עצמה. הם היו צריכים להשתלט על כמות פנטסטית של חומר. אין פלא שהמתינו להם בפינה קשיים רבים וכישלון.
12 שנים מאוחר יותר החליט מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (2008 – 1931) לשלוח לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 צוות שידור בסדר גודל דומה. הזמני הפך לקבוע. יוסף "טומי" לפיד ז"ל גרס שמפיק ושלושה שדרים מסוגלים לכסות ולשָדֵר ישיר פעילות של יותר מ- 7000 ספורטאים וספורטאיות מ- 92 מדינות שמתחרים ב- 221 תחרויות ב- 22 ענפי ספורט שונים. נכון שלמשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקטנטונת הזאת צורפו כמה טכנאים וצוות צילום פילם בודד שנועד לכסות באמצעות כתבות את פעילות 33 הספורטאים הישראליים המתחרים בלוס אנג'לס, אך עוֹל הדיווח הישיר הוטל על מפיק אחד וקומץ שַדָּרִים. משימה כבדה. כמעט בלתי אפשרית. משלחות טלוויזיה של רשתות אירופיות קטנות הדומות לישראל שכיסו את משחקי מינכן 72' כמו שוודיה, נורווגיה, פינלנד, אוסטריה, דנמרק ואחרות היו גדולות פי חמש יותר מצוות השידור של דן שילון.
ב- 26 ביוני 1972, חודשיים ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972, שלח דן שילון לישעיהו "שייקה" תדמור את מסקנות לקחי סיור קדם ההפקה שלו במרכזי השידור של קבוצת DOZ הגרמנית (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) במינכן, וביקש שוב להגדיל את מצבת כוח האדם שלו [8]. כך כתב למנהל הטלוויזיה שלו ישעיהו "שייקה" תדמור (יליד 1934. בן 86 היום, בעת כתיבת פוסט מס' 908), כלהלן : "עקרונית, אין אנשי מרכז השידורים במינכן מבינים כיצד נצליח לבצע את לוח השידורים שלנו באמצעות צוות כה מצומצם (ה- BBC למשל מגיע למינכן עם צוות של 65 אנשים). בזמנו אישרה ההנהלה בראשות המנכ"ל שמואל אלמוג ארבעה אנשי צוות (שני עיתונאים, צלם ומקליט). מאחר שאין לנו צורך בצלם ומקליט, מוצע לשלוח עיתונאי שלישי (נסים קיוויתי) וכן בימאי ומפקח שידור. אשר לעיתונאי השלישי למותר לציין את גודל המאמץ שיידרש מצוות העיתונאים שיעבוד שם. הכנת תוכנית יומית על כל מרכיביה תצריך צוות גדול במינכן. שלושה אנשים מהווים מינימום הכרחי. זאת בנוסף לעיתונאים ישראליים אחרים שישהו בלאו הכי במינכן מטכם מערכותיהם ואשר נבקש אותם לסייע לנו בעבודתנו . הגרמנים ממליצים בכל פה להביא עמנו למינכן בימאי ומפקח שידור. בימאי גרמני לא יוכל לבצע שידורים בעברית מן האולפן הגרמני. השידורים היומיים בלוויין מצריכים גם איש טכני שיפקח על יציאת השידורים ועל חדר בקרה מרכזי במינכן, בכל הקשור לשידורי ישראל. אם אמנם יאושר צוות זה, יש לפנות לאלתר לגרמנים ולבקשם להגדיל את הצוות ל- 5 אנשים. עקרונית הם הביעו את הסכמתם לכך בשיחה בע"פ עמי, אבל מבקשים תשובה מיידית מצִדנו, בצירוף התשלום עבור איש הצוות החמישי. אם קיימות בעיות תקציביות בהגדלת הצוות, ניתן לקצץ במעט את המשדרים היומיים ובכך להשיג עודף תקציב למטרה זו".
טקסט מסמך : 26 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 3), "לקחי סיור הכנה במינכן 72' לקראת האולימפיאדה – סיכום דיון", שכתב דן שילון למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור חודשיים ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. (הערה : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל לא התיר לכנות את ישעיהו "שייקה" תדמור בתואר המקצועי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אלא העניק לו את ה- Title "הממונה על ענייני הטלוויזיה". שמואל אלמוג הסביר לי בשיחות התחקיר בינינו כי סבר שבתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1974 – 1969 והעורך הראשי של המשדרים ברדיו "קול ישראל ובטלוויזיה הישראלית הציבורית, הוא בעצמו בעצם מנהל הטלוויזיה וגם מנהל הרדיו, והניצבים בראש ה-מדיות האלה הם ממונים ולא מנהלים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 26 ביוני 1972. חודשיים לפני טקסט הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. זהו המסמך המקורי. עמוד מס' 2 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 26 ביוני 1972. חודשיים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. המסמך המקורי. עמוד מס' 3 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לבסוף לאחר אין סוף וויכוחים וניסיונות, שִכנע דן שילון (עיתונאי, שדרן, איש טלוויזיה מרשים, חכם, ומוכשר מאוד בכל תחומי תעשיית הטלוויזיה. לא היה עוד איש כמו דן שילון בימים ההם של ראשית הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת) את ישעיהו "שייקה" תדמור לאשר לו לקחת עמו למינכן שלושה אנשים. אלכס גלעדי בתפקיד מפיק מִשְנֶה וגם שַדָּר Off tube, נסים קיוויתי שַדָּר מרכזי ומוביל של תחרויות ה- א"ק והשחייה, והבימאית ווַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל לצורך בימוי שידור היומנים מהאולפן האולימפי ב- IBC במינכן [9]. הוא לא אישר את צירופו ההכרחי של מפקח טכני למשלחת השידור האמור להעניק ביטחון לשידור למרות שהבין מדן שילון כי הפונקציה הזאת חשובה מפני שההפקה הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מורכבת ומסובכת וגם ממושכת, הפקה רצופה אתגרים טכנולוגיים הדורשים פתרונות מידיים תוך כדי ביצוע השידור, הפקה קשה לביצוע ומאומצת מאוד, וודאי לרשת טלוויזיה חסרת ניסיון בהפקות ספורט בינלאומיות כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). הוא כן אישר את שכירתה של מזכירת הפקה. גב' רונית שטיינהיימר ישראלית שהתגוררה בגרמניה נקבעה ע"י דן שילון לשמש מזכירת ההפקה של צוות השידור במינכן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור מר אליהו בן עמרם הסכימו לשלם לה שכר של 3400 מרקים גרמניים [10].
דן שילון צירף אליו כעובדים פרילאנסרים את דוב עצמון ואת אהרון לָהָב עורך מדור הספורט של עיתון "דָבָר". בדרכו למינכן תפס דן שילון באקראי את ד"ר גלעד וויינגרטן (אתלט עבר מצטיין שהיה אָצָן וגם שיאן ישראל לשעבר בקפיצה לרוחק, ואת הדוקטורט שלו עשה בארה"ב בתחום הפסיכולוגיה) וביקש ממנו לשַמֵש כעוזרו של נסים קיוויתי. אולימפיאדת מינכן 72' הייתה ערש לידתו של ד"ר גלעד וויינגרטן כפרשן א"ק . כששמעו טכנאי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג החליטו לחסוך כסף ולא לצרף איש טכני למשלחת השידור היוצאת לאולימפיאדת מינכן 1972, וכי המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל תומך להפתעתם הגדולה בהחלטת ההנהלה הראשית, חשו שפוגעים בהם ומזלזלים בידע המקצועי שלהם. מפקח טכני צעיר בשם דוב גולדשטיין נזעק להגן על כבודם המקצועי של טכנאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל ביטחון השידור. ב- 27 ביוני 1972 עקף המהנדס דוב גולדשטיין את מנהלו הישיר שלמה גַל, ושלח מכתב מחאה להיררכיה הציבורית הגבוהה ביותר ברשות השידור ל- וולטר איתן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, בו התריע על הסכנות הטכנולוגיות המאיימות על השידורים האולימפיים הישירים רבי משימות הנשלחים מגרמניה לישראל, ועל החשיבות המכרעת וההכרחית של שיתוף טכנאי טלוויזיה במשלחת השידור הישראלית. הוא הזהיר אותו מפני כשלים טכניים של ההפקה. בעיניו הצמדת טכנאים למשלחת העיתונאית של הטלוויזיה הנוסעת למינכן 72' היא מעין יצירת פוליסת ביטוח עבור ההפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו המפקח הטכני דובל'ה גולדשטיין. אדם יקר. הוא היה ממקימי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומטובי טכנאי ה- Video שלה בכל הזמנים. איש הגון וישר, חרוץ, ומסור מאוד למקום עבודתו בכל רמ"ח אבריו. אהבתי אותו אהבה רבה. בקשתו לכלול טכנאי טלוויזיה במשלחת השידור לאולימפיאדת מינכן 72 לא נענתה. ובכן, דן שילון שילם מחיר יקר. קו ה- 4W של השידור הישיר המתוכנן מטקס הפתיחה באולימפיאדת מינכן 1972 לא הגיע לירושלים. (התמונה באדיבות CBC קנדה ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דוב גולדשטיין רכש את השכלתו הטלוויזיונית בארה"ב והיה מבין הטכנאים הראשונים שהצטרפו לטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא חזה מראש את הסכנות הטמונות בשידור טלוויזיה ישיר מחו"ל ללא צירוף טכנאים למשלחת השידור. גולדשטיין צירף חתימות נוספות של עמיתיו למכתב המחאה ועשה מעשה בלתי מקובל. הוא עקף את שני הבוסים הישירים שלוֹ מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ואת מנהל ההנדסה שלמה גל ושלח בהול את המסמך ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן. זה נראה כמו קריאה למֶרִי בשורות חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך המפקח הטכני דוב גולדשטיין ראה את הנולד וצדק בתוכן מכתבו [11]. שום רשת טלוויזיה שמכבדת את עצמה איננה מפיקה את שידוריה, לא בארץ ולא בחו"ל, ללא סיוע צמוד של טכנאים מומחים בקוֹל, תמונה, ותקשורת. אך הימים היו ימי בראשית והצבתם ההכרחית של שני מפקחים טכניים במשלחת השידור של מינכן 72' נתפשה כמותרות. לא נשלח איש.
טקסט מסמך : 27 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי ששלח המפקח הטכני דוב גולדשטיין ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר וולטר איתן, המבקש מנו לשלוח טכנאי צמוד עם משלחת השידור של הטלוויזיה היוצאת לאולימפיאדת מינכן 72'. המסמך התגלגל במשך זמן רב בין נושאי התפקידים והבכירים ואפיין את התנהלות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בשנים ההן. התגובות וההוראות השונות בכתב יד מעידות על הבלבול והסחבת. להלן הבהרת וביאור חתימות האישים :
מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ב- 20 ביולי 1972 : י. תדמור / ש. גל אנא טיפולכם.
הממונה על הטלוויזיה שייקה תדמור ב- 21 ביולי 1972 : חיה, זמני את המפקחים + שלמה גל + יעקב סווירי.
מהנדס הטלוויזיה שלמה גל ב- 3 ביולי 1972 : לשמואל אלמוג, מי שהוא עורר עניין זה.
מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון ב- 8 באוגוסט 1972 : שמואל (אלמוג), ראה נא תשובתו של היו"ר (וולטר איתן) למכתב זה. בעקבותיה פניתי אל שייקה (תדמור) אשר הפנה אותי אל ש. גל . בקיצור איש לא ראה אותם ואף לא השיב כל מכתבם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ד"ר וולטר איתן המתין שמונה ימים ואז ענה לדוב גולדשטיין. במקביל העביר יו"ר הוועד המנהל של הרשות את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. המכתב נדד מיד ליד. שמואל אלמוג העביר אותו למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומהנדס הטלוויזיה הראשי שלמה גל. לא יצא מזה כלום. מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון ראתה שאיש איננו מטפל בבעיה ולכן החליטה ב- 8 באוגוסט 1972 לזרז שוב את המנכ"ל שמואל אלמוג להתייחס למכתב כדי לקדם את העניינים. המסמך של דוב גולדשטיין עבר את ידי המנהלים הבכירים כשכל אחד מהם העיר בדרכו המסורבלת כיצד יש להתקדם בפתרון הבעיה.
פענוח הטקסטים של כתבי היד על מסמך הבקשה של דוב גולדשטיין היה אופייני לצורת ההתכתבות והתקשורת הפנימית של הפונקציות השונות בינן לבין עצמן בתוככי רשות השידור. שמואל אלמוג כתב ב- 20 ביולי 1972 בכתב יד על המסמך : "י' תדמור / ש' גל, אנא טיפולכם. שא (שמואל אלמוג)". שייקה תדמור כתב ב- 21 ביולי 1972 בכתב ידו : "חיה, זמני את המפקחים + שלמה גל + סווירי לשיחה בנדון". מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל ב- 3 ביולי 1972 : "…לשמואל אלמוג , מי שהוא עורר עניין זה…". גב' רוחמה איילון כתבה ב- 8 באוגוסט 1972 בכתב ידה לשמואל אלמוג : "שמואל, ראה נא תשובתו של היו"ר למכתב זה. בעקבותיה פניתי אל שייקה תדמור אשר היפנה אותי אל שלמה גל. בקיצור איש לא ראה אותם ואף לא השיב על מכתבם". הבעיה לא נפתרה. שום טכנאי לא נשלח עם צוות השידור לאולימפיאדת מינכן 72'. ההנהלה החובבנית התנהגה ברשלנות. נראה היה שהיא בורחת מאחריות. צוות השידור במינכן 72' היה עתיד לשלם על כך מחיר יקר. קו השידור הישיר של דן שילון בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' בשבת – 26 באוגוסט 1972 הגיע בסופו של דבר ל- טימבוקטו במקום לאולפן בירושלים.
טקסט תמונה : 1972. הימים ההם – הזמן ההוא. המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" מר שלמה גל (מימין) יחדיו עם הבוס שלו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור במסעדה ירושלמית. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן לא התרשם יתר על המידה מתוכנו של המכתב . הוא היה איש משרד החוץ ודיפלומט בעברו ואמון על ההיררכיה. לשון תשובתו מ- 2 ביולי 1972 הזכירה את מוצאו. חוץ מזה גם במשרד החוץ היו מחלוקות וסכסוכי עבודה. הוא לא נבהל. מכתב התשובה לדוב גולדשטיין לווה בעותקים להנהלה. זה היה 55 ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 [12].
טקסט מסמך : 2 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי שכתב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר וולטר איתן לדוב גולדשטיין : "בדקתי את העניין ונראה כי הוא כולו טכני ולא אישי. הנו בטיפול הממונים עליכם ואייעץ לכם לנסות לגמור אותו אתם. הרי הם בקיאים בצרכים ובאפשרויות ויש לסמוך על שיקול דעתם ועל שיפוטם", השיב יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן לדוב גולדשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ד"ר וָולְטֶר אֵיְתָּן שימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במשך שש שנים , 1978- 1972 (החליף את היו"ר הקודם ד"ר חיים יחיל). הוא היה מינוי ציבורי של ממשלת גולדה מאיר והגיע לתפקידו הרָם ברשות השידור ממשרד החוץ שם שימש כמנכ"ל המשרד. ד"ר וולטר איתן התחנך על האסכולה האירופית. הוא היה איש מנומס ותרבותי שלא התאים לאקלים האסייתי של רשות השידור. כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא השכיל לסייע לדָן שִילוֹן בהפקה המורכבת והמסובכת של שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. הוא לא התערב ולא ניסה לשכנע את שְמוּאֵל אַלְמוֹג בחשיבות צירופם של אנשי הנדסה לצוות השידור. דן שילון נותר חשוף וטס לשם עם אנשים ספורים ללא טכנאים ושילם מחיר מקצועי כבד. לקח כישלון שידורי מינכן 1972 נלמד ולאולימפיאדת מונטריאול 76' נשלחו שני מפקחים טכניים דוב גולדשטיין בתחום ה- Video ועקיבא מלמד בתחום התקשורת והקוֹל.
טקסט תמונה : הנהלת רשות השידור טלוויזיה ורדיו "קול ישראל" בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גל יבד"ל, סמנכ"ל הכספים ארנון צוקרמן (נושף עשן) יבד"ל, שר החינוך והתרבות יגאל אלון ז"ל, עוזרו של השר, ונקדימון "נקדי" רוגל ז"ל. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
התחוללה סערה ברשות השידור מפני איש מההנהלה לא ענה למתמרמרים שהעלו טענה מקצועית כנה, חוץ מ- וולטר איתן. עניינם נתקע. המנהל הישיר שלהם המהנדס הראשי שלמה גַל נבהל מהמצב והעיר משהו בהסתר ב- 3 ביולי 1972 לשמואל אלמוג, "מישהו עורר עניין זה" ודמם. רוחמה איילון המנהלת הנמרצת של לשכת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג הבחינה בהתמרמרות הבוקעת משורות הטלוויזיה ונטלה את המושכות לידיה ב- 8 באוגוסט 1972, "שמואל אלמוג", היא אמרה לו, והוסיפה, "ראה נא תשובתו של יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן למכתב הזה בעקבותיו פניתי אל שייקה תדמור, אשר הפנה אותי אל שלמה גל, בקיצור איש לא ראה ולא דיבר עם הטכנאים, ואף אחד לא השיב על מכתבם". זה היה שמונה עשר יום לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה. ככה התנהלה ופעלה בחובבנות גלויה ההנהלה המקצועית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בימים ההם. היא חשבה בתום לֵב שהיא פועלת בצורה הטובה ביותר, אך למעשה לא ידעה להתמודד עם המצב, השהתה את קצב התפתחות ההפקה, לא ענתה לפונים, ודחקה את הקֵץ. בסופו של דבר לא נשלח שום טכנאי לאבטח את השידורים המורכבים.
דן שילון היה שטוף אמביציות מקצועיות אך ניצב לא רק מול סבך ביורוקרטי בתוככי רשות השידור, אלא נאלץ להתמודד עם אנשי הפיקוד העליון של הרשות והטלוויזיה שנראו כפקידים האדישים לגורל ההפקה ההיסטורית. לרשותו של שילון עמדו ב- 1972 הכלים הטכנולוגיים הדרושים כדי לחולל מהפכה ולשדר ישיר לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית ישיר את אולימפיאדת מינכן 72'. הוא הכיר היטב את הסיבות שהביאו להיעדר כל כיסוי טלוויזיוני של ספורטאים וספורטאיות ישראליים בחמש אולימפיאדות רצופות שקדמו למינכן 1972 מאז המשחקים של הלסינקי 1952 הראשונים בהם נטלה חלק מדינת ישראל. לא היה גם זכר לצילומי טלוויזיה של ספורטאים ישראליים באולימפיאדות הבאות של מלבורן 1956, רומא 1960, טוקיו 1964, ומכסיקו 1968 למעט כמה תמונות סטילס דהויות בעיקר מטקסי הפתיחה ההם. לא הייתה סיבה לצלמי העיתונות הבינלאומית ולמצלמות הטלוויזיה העולמיות של ה- Host broadcasters בימים ההם להסתער על הספורטאים הישראליים האולימפיים שנשרו מהתחרויות כבר בשלבים המוקדמים. הם בס"ה ייצגו מדינה שהגשימה את חזונו של הברון פייר דה קוברטיין, "ההשתתפות במשחקים האולימפיים חשובה מהניצחונות בהם".
מן ההיבט הזה נדמה כאילו ההיסטוריה הטילה על דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את אזרחי מדינת ישראל מסוף עידן הסטילס לראשית תקופת ה- Video בטלוויזיה. זיכרון הצילום החזק ביותר שלי כילד בן 14 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי ב- 1952. זאת הייתה תמונת סטילס שהנציחה את משלחת ספורטאי ישראל בת 36 אנשים, 26 ספורטאים פעילים ו- 10 מאמנים ומלווים צועדים לראשונה בסך בתולדות המדינה בטקס פתיחה אולימפי ובראשם נושא הדגל שחקן הכדורסל של מכבי ת"א ונבחרת ישראל אברהם שניאור ז"ל. מי חשב אז על שידורי טלוויזיה במדינת ישראל הצעירה בת 4 שנים.
טקסט תמונה : 19 ביולי 1952. הייתי ילד בן 14 בשעה שמשלחת ספורטאי ישראל השתתפה לראשונה במשחקים האולימפיים וצעדה באון בטקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי. הכדורסלן אברהם שניאור ז"ל קפטן נבחרת ישראל ושחקן קבוצת מכבי ת"א נושא את דגל המדינה ומוביל משלחת אולימפית של 36 אנשים. זיכרון צילומי בלתי נשכח בהיעדר תיעוד טלוויזיוני. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי . ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1952. תל אביב. נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 52'. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהנבחרת הלאומית של ישראל בכדורסל נוטלת חלק בטורניר האולימפי. זיהוי הנוכחים שעומדים משמאל לימין : יהושע רוזין, אליהו עמיאל, מנחם קורמן, עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק), המאמן מוריס "טבי" רסקין, משה "מוסה" דניאל (אז חבר קיבוץ חולתה), רלף קליין, ראובן פכר (חבר קיבוץ מזרע), זכריה עופרי, ודוב "בולק" פרוסק. זיהוי הנוכחים שכורעים ויושבים משמאל לימין : דני ארז, שמעון "צ'ינגה" שלח, מרסל חפץ, אברהם שניאור, פרדי כהן, ויהודה "קנבוס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה : יואש אלרואי.
טקסט תמונה : יולי 1952. תיעוד של נבחרת ישראל בכדורסל בדרכה לאולימפיאדת הלסינקי 1952. שלושה בני קיבוצים נמנו בימים ההם על נבחרת ישראל, משה "מוסה" דניאל, ראובן פכר, ועמוס לין. זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים משמאל לימין : המאמן מוריס "טבי" רסקין, חיים וויין ראש המשלחת, דני ארז (הפועל ת"א ), יהודה ווינר (מכבי ת"א), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א), פרדי כהן (הפועל חולון), אברהם שניאור (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), משה "מוסה" דניאל (קיבוצניק מחולתה ששיחק בקבוצת הפועל של קיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון), ראובן פכר (קיבוצניק מהפועל מזרע, קיבוץ בעמק יזרעאל), אליהו עמיאל (הפועל חולון), זכריה עופרי (מכבי ת"א), עמוס לין (קיבוצניק מהפועל משמר העמק). זיהוי הנוכחים בשורה אחורית משמאל לימין : מנחם קורמן, ו-רלף קליין מנופף בידו (שניהם ממכבי ת"א). הערה : שלושת שחקני הפועל חולון, אליהו עמיאל, מרסל חפץ, ופרדי כהן היו עולים חדשים ממצרים ששיחקו במדי מכבי אלכסנדריה ומכבי קהיר. (התמונה, באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה : יואש אלרואי).
ב- 1948 ניהלה מדינת ישראל את מלחמת העצמאות שלה ונבצר מספורטאיה שכולם היו מגויסים להשתתף במשחקים האולימפיים של לונדון 48'. האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי 1952 הייתה הראשונה בה נטלו חלק ספורטאי מדינת ישראל. אפקט משחקי העוינות בין אברי בראנדג' לבין הטלוויזיה הבינלאומית לא השפיע על מדינת ישראל בת ארבע השנים שלא הייתה בה כלל טלוויזיה. ראש הממשלה דוד בן גוריון התנגד נחרצות להקמתה אך ביקש להיפגש עם ספורטאי המשלחת. הוא ראה חשיבות רבה בהשתתפות אתלטים ישראליים במשחקים האולימפיים. בפגישה עם מטילת הדיסקוס והודפת כדור הברזל אוֹלְגָה וִוינְטֶרְבֶּרְג התפלא על מיעוט נשים במשלחת וקרא לארגוני הספורט להגביר את החינוך הגופני גם בין הנשים. דוד בן גוריון הזכיר לספורטאי המשלחת הישראלית כי שֵם המדינה (ישראל) קשור עם מאבקו של יעקב אבינו עם המלאך וכי עם ישראל תמיד ידע להיאבק, והוסיף, "העיקר הם ההגינות וההשתתפות ולא רק הניצחונות, אולם גם הם חשובים !" [13].
טקסט תמונה : ראש הממשלה דוד בן גוריון נפגש בקיץ 1952 עם משלחת הספורטאים הישראלית לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 1952. בתמונה הוא משוחח עם האתלטית אולגה ווינטרברג. ממתין לתורו מימין, הכדורסלן הגבוה זכריה עופרי. (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : תמונת מחזור של המשלחת האולימפית הישראלית טרם יציאתה למשחקי הלסינקי ב- 1952. המשלחת כללה 13 כדורסלנים, 7 אתלטים ואתלטיות, 4 קלעים, שחיין אחד, קופץ למים אחד, 2 מאמנים אמריקניים : אירווינג מונדשיין ב- א"ק ומוריס "טֶבִּי" רסקין ב-כדורסל (אינם מופיעים בתמונה), ו- 8 מלווים. (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952 . זוהי האתלטית תמר מטל יפת התואר והמראה. אצנית וקופצת לרוחק ולגובה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אם הא"ק היא מלכת הספורט הרי שתמר מטל היא מלכת הא"ק. תמר מטל נטלה חלק בתחרויות הקפיצה לגובה והקפיצה לרוחק באולימפיאדת הלסינקי 1952. היא דורגה אחרונה בקפיצה לגובה לאחר שעברה רף בגובה של 1.40 מ'. היא לא הצליחה לעבור את המינימום הנדרש של 4.90 מ' בקפיצה לרוחק באולימפיאדה והודחה מהמשך התחרויות.
טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. הקופץ למים הישראלי יואב רענן (יליד דרום אפריקה) מדורג במקום התשיעי במקצוע הקפיצות למים במשחקים האולימפיים של הלסינקי 52'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ראוי עוד לציין כי השחיין נחום בוך סיים אחרון במקצה המוקדם ה- 1 בשחיית 100 באולימפיאדת הלסינקי 1952 בזמן של 1:05.6 דקה. הקופץ למים יואב רענן השיג את ההישג המכובד ביותר כשדורג תשיעי בקפיצות למים ממקפצה בגובה של 3 מטרים (נקראת באנגלית Springboard Diving). בטורניר הכדורסל הפסידה ישראל פעמיים בבית ב' , לפיליפינים 57 : 47 וליוון 54 : 52 והודחה מהמשך הטורניר אך מישהו דאג להנציח אותה בתמונה משותפת עם האלופה האולימפית ארה"ב שניצחה במשחק הגמר את ברה"מ 25:36. בשורות נבחרת ארה"ב שיחקו שני הענקים בוב קורלנד (Bob Kurland) שגובהו 2.16 מ' וקלייד לאבלט (Clyde Lovellette) שהתנשא ל-2.10 מ'. 4925 ספורטאים וספורטאיות מ- 69 מדינות השתתפו באולימפיאדת הלסינקי 1952.
למרות הכישלונות באולימפיאדת הלסינקי 1952 נכתב פרק חדש בהיסטוריה של הספורט כששורה גאה של אתלטים מהישוב ייצגה בפעם הראשונה את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים מאז אתונה 1896. מר ברניי איין יו"ר הנהגת הוועד האמריקני למען הספורט בישראל כתב מניו יורק מכתב מרגש לוועד האולימפי הישראלי בתום משחקי הלסינקי 1952, "היום נרשמה באהדה רבה העובדה בדבר השתתפותה של מדינת ישראל במשחקים האולימפיים. קבוצתכם הייתה קרבית מאוד, חבריה היו ספורטאים במלוא מובנה של המילה הזאת ובהתאמה מלאה לחוקה האולימפית. אלה מאִתנו שההצלחה האירה להם פנים וזימנה אותם למקום בתור חברים של הוועד האמריקני המאוחד לטובת הספורט בישראל , לא ישכחו לעולם את הרוח הטובה שגילו ספורטאי מדינת ישראל בשדה הספורט ובכפר האולימפי גם יחד. כבודכם עלה בעינֵי כל העמים. אנו מקווים לראות את ההתקדמות המהירה של האתלטים שלכם לקראת המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956". חברי הוועד האולימפי הישראלי ב- 1952 היו : עו"ד נחום חת, מרדכי ז'יליסט, יוסף יקותיאלי, אריה שריג, מרדכי בן-דרור, נחום הרצברג, חיים גלובינסקי, א. בן צבי, ד"ר מ. הרניק, ז. רוסצקי, האלוף מצה"ל יגאל אלון, וח"כ ג. פלש. הנהלת ההתאחדות לספורט בישראל מנתה את : י. כרמי, מרדכי ימפולסקי, עמנואל גיל, ח. ברגר, יצחק כספי, ב. א. פס, מיכה שמבן, י. דניאל, ר. פרלשטין, פ. לוינזון, ד"ר קורן, י. פינשטיין, חיים וויין, רפאל פנון, ר. וויינברג, ד"ר אורי זמרי, י. פרחי, ו- מ. ימיני. ראשי המשלחת נפגשו במהלך המשחקים עם האלוף האולימפי בריצות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון הצ'כוסלובקי אמיל זטופק ורעייתו דנה זטופקובה שזכתה במדליית הזהב בהטלת כידון. הם העניקו להם ספר אודות מדינת ישראל הצעירה. עוד זיכרון צילום של התחלה צנועה.
טקסט תמונה : 1952. הלסינקי. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 68 שנים. הנהלת המשלחת האולימפית של ישראל באולימפיאדת הלסינקי 1952 מעניקה לרץ הצ'כוסלובקי הדגול אמיל זטופק (זכה באולימפיאדת הלסינקי 52' ב- 3 מדליות זהב בריצת 5000 מ ,10000 מ' וריצת מרתון) ורעייתו דנה זטופקובה (אלופת הטלת הכידון באולימפיאדת הלסינקי 52') שי בצורת ספר בשפה האנגלית "THE FACE OF ISRAEL", המספר על מדינת ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עמנואל גיל, נחום חת, הרעייה דנה זטופקובה, אמיל זטופק, ועיתונאי הספורט של העיתון "דָבָר" אליעזר רוֹאִי. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1949. תקופה שחלפה לבלי שוב. צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון "המכבייה" ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה במדינת ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אריה גליק (הפועל ת"א) אצן ל-400 מ' ו-800 מ', אהובה קריביצקי (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון, רות קורן אצנית, ו- דוד טבק (הפועל בית עובד) אצן ל- 100 מ' ו- 200 מ'. (התמונה באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
את מסורת ההשתתפות במשחקי אסיה שנערכו בפיליפינים ב- 1954 החלה חוליה קטנטנה בת שלושה ספורטאים ומנהל משלחת אחד. שלושת הספורטאים היו הקופצת לגובה אהובה קראוז – קריביצקי בת 22, הקופץ למים יואב רענן בן 30, והקלע דוֹב בן דוֹב בן 25. ראש המשלחת היה ד"ר מ. הרניק. הצלחת המשלחת הייתה ענקית. דגל ישראל הונף פעמיים בראש התורן ועמו הושמע המנון התקווה. אהובה קראוז-קריביצקי זכתה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.55 מ'. היא קפצה בסגנון "מִסְפֶּרֶת" והקדימה שתי קופצות יפניות. הא"ק הישראלית עשתה בינתיים כמה צעדים לפנים עשרים שנה אחרי אהובה קראוז -קריביצקי זכתה אורית אברמוביץ' במדליית הזהב בקפיצה לגובה במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן לאחר שחלפה בסגנון "פוֹסְבֶּרִי" מעל רָף שגובהו 1.78 מ'. יואב רענן זכה במדליית הזהב בקפיצות למים במשחקי אסיה במנילה ב- 1954 ממקפצה של 3 מטרים ובמדליית כסף ממגדל של 10 מטר. דוב בן דוב זכה במדליית ארד בקליעה ברובה ממרחק של 300 מ'. התאחדות לספורט בישראל תכננה לשלוח כ- 10 ספורטאים למנילה אך לא מצאה מקורות מימון. משרד האוצר נסוג ברגע האחרון מהבטחתו לממן את המשלחת. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת התערב ברגע האחרון ולבסוף נמצא מקור המימון הדרוש להטסת שלושה ספורטאים וראש משלחת.
טקסט תמונה : 1954 . טקס הפתיחה של משחקי אסיה במנילה בירת הפיליפינים. הקלע דוב בן דוב נושא את דגל ישראל. מאחור אהובה קריביצקי ויואב רענן. (באדיבות אהובה קראוז – קריביצקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1954 . אהובה קריביצקי מתכוננת לקפיצת הזהב שלה במשחקי אסיה במנילה ב- 1954. (באדיבות גב' אהובה קראוז- קריביצקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1954. משחקי אסיה ה- 2 במנילה בירת הפיליפינים. האתלטית הישראלית אהובה קריביצקי (במרכז) זוכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בהישג של 1.55 מ'. (באדיבות גב' אהובה קראוז – קריביצקי. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות ).
משחקי אסיה שנערכו במנילה בירת הפיליפינים ב- 1954 היו אתנחתא בין אולימפיאדות הלסינקי 52' ומלבורן 56'. כולם זכרו את ברכתו של מר ברני איין בתום אולימפיאדת הלסינקי 1952, "אנו מקווים לראות את ההתקדמות המהירה של האתלטים שלכם לקראת המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956". הברכה לא התגשמה. ב- 29 באוקטובר 1956 נפתחה מלחמת קדש נגד מצרים. מדינת ישראל בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין יצאה להגן על גבולותיה הדרומיים מפני שליט מצרים גאמל עבדול נאצר. בתוך שישה ימים כבש צה"ל את כל חצי האי סיני והביס כליל את הצבא המצרי, ביבשה, בים, ובאוויר. אני הייתי חניך בקורס מכי"ם של חטיבת גולני בג'וערה. המ"מ שלי היה זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). המג"ד שלנו היה אברהם בר-אוריין והמח"ט בנימין ג'יבלי. הקורס סופח במלחמה לגדוד 12 של החטיבה וכבש את מוצבי רפיח 27 ו- 29. המלחמה הסתיימה ב- 5 בנובמבר 1956 ושבועיים אח"כ ב- 22 בנובמבר 1956 החלה במלבורן בירת אוסטרליה האולימפיאדה ה- 16 של הזמן החדש. רק שלושה ספורטאים ישראליים נטלו חלק במשחקים בגלל המצב, האתלט דוד קושניר קופץ לרוחק וקופץ משולשת, השחיינית שושנה ריבנר, והקופץ למים יואב רענן. ליוו אותם שני ראשי המשלחת על פי שיטת "הפיפטי – פיפטי" יריבות ספורטיבית – פוליטית שהייתה נהוגה בימים ההם בין "הפועל" ל- "מכבי", חיים גלובינסקי מ- "הפועל" ומרדכי בן-דרור איש "מכבי". המשתתף השישי היה שופט הכדורסל ד"ר אורי זמרי. שלושת הספורטאים נכשלו כישלון חרוץ דוד קושניר קפץ לרוחק וקבע תוצאה של 6.66 מ'. שושנה ריבנר שחתה 100 מ'בסגנון חופשי בזמן 1:10.3 דקה. יואב רענן דורג במקום ה- 2 בקפיצה ממקפצה שגובהה 3 מ' ו- וויתר בשל כאבי גב על השתתפותו בתחרויות בקפיצה ממגדל שגובהו 10 מ'.
תזכורת : שדר הא"ק האולימפי מס' אחת שלנו והבלתי נשכח, נסים קיוויתי. פוסט מס' 908. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הקדמה.
נסים קיוויתי (ב- 23 בנובמבר 2020 ימלאו לו בשעה טובה 94 שנים) היה בר מזל. אולי גם מפני שהמזל הולך עם הטובים. הוא שידר בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחרויות הא"ק והשחייה בחמש אולימפיאדות רצופות : אולימפיאדת מינכן 1972, אולימפיאדת מונטריאול 1976, אולימפיאדת מוסקבה 1980, אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, ו- אולימפיאדת סיאול 1988. נסים קיוויתי שידר עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתי אליפויות עולם בא"ק. את הראשונה בהלסינקי ב- 1983 ואת השנייה ברומא 1987. נסים קיוויתי שידר עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלושה מונדיאלים : ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. נסים קיוויתי שידר את אליפויות ישראל בא"ק וגם את אליפויות אירופה בא"ק. נסים קיוויתי שידור את Euro 1988 בגרמניה. נסים קיוויתי שידר מאז 1979 את הליגה הלאומית בכדורגל, את משחקי חצי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל, ואת משחקי נבחרת ישראל בקדם גביעי העולם של ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. נסים קיוויתי היה מגיש ומנחה בכיר בכל תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבין 1979 ל- 1991. יותר מכל הוא ייזכר כשדר א"ק נפלא ברמה בינלאומית גבוהה. נזכרתי בנסים קיוויתי מפני שבעוד שלושה שבועות ב- 22 באוגוסט 2015 תחל ב- בייג'ינג אליפות העולם ה- 15 בא"ק. האם מורשתו הגדולה והייחודית נשמרה שם בערוץ 1 ? נסים קיוויתי היה בר מזל גם מפני שדן שילון ואלכס גלעדי ואח"כ גם אנוכי האמנו בו וטיפחנו אותו. יותר מכל אהבנו אותו. זכות גדולה שמורה למר אלכס גלעדי שבהיותו מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעל עין טלוויזיונית-ביונית, גייס ב- 1979 את נסים קיוויתי לשורותיו. תגבורת ענקית. אלכס גלעדי העניק לנסים קיוויתי לא רק משרה מלאה במקום עבודה חדש אלא נתן לו תחושה שהוא הגיע לחוף מבטחים, אל בית חם. זאת הייתה אחת מגדולותיו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי היה בעצמו איש חם, אדיב, קרוב לזולתו, ולָארְג' עד אין קץ.
טקסט מסמך : סתיו 1988. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י נסים קיוויתי בתום מבצע השידורים הארוך והמפורט של אולימפיאדת סיאול 1988. הוא היה השדר המוביל של תחרויות הא"ק באצטדיון האולימפי המרכזי ושל תחרויות השחייה בבריכה האולימפית. הוא היה כוכב השידורים בהא הידיעה של אולימפיאדת סיאול 1988. מדובר במסמך אישי אולם מפני שחלפה מאז כתיבתו יותר מרבע מאה של שנים ניתן לחשוף אותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
"יואש יקירי, רק שורה אחת או שתיים, להביע את התפעלותי מיכולת האִרגון שלך וכוח הסיבולת שלך מול כל הקשיים, המִכשולים, והאתגרים, ולהביע את תודתי לעידוד שנתת לי במשך כל הזמן (לא רק בסיאול), ולאמון שלך ביכולתי. אני מת עליך נסים קיוויתי".
תזכורת : שדר הא"ק האולימפי מס' אחת שלנו הבלתי נשכח, נסים קיוויתי. פוסט מס' 908. כל הזכויות שמורות.
לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא היו את הכלים המתאימים להתמודד עם אתגר השידורים הישירים של תחרויות ה- א"ק והשחייה (אליפויות עולם ואולימפיאדות) לאחר נטישתו של נסים קיוויתי יבד"ל את השידור הציבורי ב- סופה של 1991 בהיותו בן 65 בהגיעו לגיל הפנסיה, ואחריו גם נטישתו של מאיר איינשטיין ז"ל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אליפויות העולם ב- א"ק ותחרויות ה- א"ק באולימפיאדות מרכזות סביבן תשומת לב בינלאומית עצומה. הן נצפית במשך אותם תשעת הימים ע"י כמות מצטברת של מיליארדי צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל. מדובר בתחרות ספורט ממושכת רווייה במקצועות אתלטיקה קלה מרהיבים לגברים ונשים במסלול ובשדה, בריצות למרחקים קצרים, בינוניים, וארוכים, וגם מרתון, תחרויות בקפיצות אנכיות (גובה ומוט) ואופקיות (רוחק ומשולשת), וזריקות (דיסקוס), יידויים,(פטיש), הטלות (כידון), והדיפות (כדור ברזל) במסלול ובשדה לגברים ונשים, וגם תחרויות בהליכה למרחקים של 20 ק"מ ו- 50 ק"מ. אליפות העולם בא"ק היא מורכבת ומסובכת לסיקור וכיסוי מההיבט הטלוויזיוני בגלל קיומן של הרבה תחרויות במקביל בעת ובעונה אחת במסלול ובשדה. רשתות הטלוויזיה הגדולות בעולם לרבות הטלוויזיה הסינית CCTV התמודדו בהצלחה רבתי עם האתגר הטלוויזיוני הגדול. אולם לא שדרני ה- א"ק של השידור הציבורי בתום העידנים והתקופות של נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין. ברבות השנים, מאז נטישתם של נסים קיוויתי יבד"ל ומאיר איינשטיין ז"ל את השידור הציבורי (הראשון בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת והשני בראשית עשור ה- 2000), גויסו לעמדות השידור של ערוץ 1 באליפויות העולם בא"ק שדרנים מגוחכים שמקומם לא יָכִּירֶם שָם, כמו : אורי לוי באליפות העולם ה- 9 בפאריס – 2003, דני דבורין באליפות העולם העולם ה- 10 בהלסינקי – 2005, עמית הורסקי באליפות העולם ה- 10 באוסקה/ יפן – 2007. נסים קיוויתי סיים את שירותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1991. הוא היה אז בן 65 ויצא לגמלאות כשהוא בשיא כוחו ותפארתו כשַדָּר א"ק ושחייה. התייצבותם של שדרני א"ק ושחייה הנ"ל בסמוך למיקרופונים של ערוץ 1 לאחר נטישתו של נסים קיוויתי, כמו משה גרטל, ליאן ווילדאו, אורי לוי, עמית הורסקי, ודני דבורין הדגישו ביתר שֵאת את ייחודו וגדלותו של נסים קיוויתי (ימלאו לו כאמור 94 שנים ב- 23 בנובמבר 2020) ומאידך את נמיכות קומתם שלהם ואת מידותיהם הקטנות.
תזכורת : שדר הא"ק האולימפי נסים קיוויתי. האחד, היחיד, והמיוחד.
העיתונאי נסים קיוויתי מי שהיה ב- 1972 כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון (נסע ללונדון לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 כדי ללמוד הנדסת טלפונים והפך בעל כורחו לכתב העיתון ע"י נוח מוזס ודוב יודקובסקי), גויס לאולימפיאדת מיכן 1972 כשדר Free lancer ע"י דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בעת ההיא חסרת כל ניסיון ומורשת בכיסוי משחקים אולימפיים ונעדרת שדרים מומחים. נסים קיוויתי נועד להציל אותה. הוא הוצב על ידם להיות השדר המוביל בבריכת השחייה והשדר המוביל בתחרויות הא"ק באצטדיון האולימפי. דן שילון ואלכס גלעדי ידעו שהוא עיתונאי בעל ערך ומוניטין רב ויש לו גם מושג בהחזקת מיקרופון. שניהם לא ידעו עד כמה הוא טוב למרות שהיה שדר בעל ניסיון של רדיו ה- BBC. נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון מ- "מצלמת ההיכרויות" החושפנית של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה . לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ' האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני אסון רצח י"א הספורטאים הישראליים), "…שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר רוט-שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר…" (בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם).
נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַארְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן 72' ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC בעיר מינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) הלוא הוא מרכז השידורים הבינלאומי. הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז"ל. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה. השדרן והמגיש הפופולארי ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים נושקים לקצה גבול היכולת האנושית שהושגו שם ע"י אולגה קורבוט, לאסה ווירן, וואלרי בורזוב, רנטה שטכר, ג'ון אקיבואה, ומארק ספיץ, ורבים אחרים. דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 72' שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים, להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר היהודי האמריקני מארק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, "…ערב טוב לכם ושלום רב, כאן מינכן…", והוסיף, "…גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים. נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא"ק…נעבור אל מַארְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי…". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ו-שובבני. הוא עמד כמו צופיו לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.
טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ראשית ספטמבר 1972. דן שילון (בן 32 בתמונה, יליד 1940.) שימש ראש צוות הטלוויזיה והיה גם מגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן 72'. (צילום מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).
הרבה מאוד ילדים ובני נוער במדינת ישראל ראו את התחרויות האולימפיות בשל שעת הצפייה הנוחה (לפנות ערב). ניתנה להם הזדמנות לחזות בשחיין מוכשר ודרמטי שהיו טמונים בו גם ערכים ולקח חינוכי מאלף. מַארְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כבר בטרם משחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם גמא באימוניו הקשים בקריירה הארוכה שלוֹ בבריכה קילומטראז' שחייה בן 40000 (ארבעים אֶלֶף ק"מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. מארק ספיץ היה שחיין מזהיר ומוכשר בצורה יוצא דופן. אך הכישרון התנועתי והקואורדינציה הגופנית, כמו גם משקלו הסגולי הנמוך של גופו, אינם מספיקים לבדם כדי להפוך אותו לשיאן עולם ואלוף אולימפי. נדרשו מ-מארק ספיץ צייתנות, משמעת עצמית, ואהבה סגפנית מיוחדת וחסרת קֵץ לאימונים המפרכים שכפו עליו מאמניו וחזרות אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד במים. מלבד כישרונו הגופני הוא צריך להיות מצויד ביכולת מנטאלית בעלת אופי מיוחד עשויה מפלדה, ותכונות נפשיות של כוח רצון, משמעת, ודבקות במשימה כדי לא לוותר ולעמול כל כך קשה בתוך המים במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. מארק ספיץ כישרון נדיר בשחייה היה בין הבודדים שאהב וידע להתאמן וניאות לוותר על הנאות החיים של ילד רגיל בגילו. מן ההיבט הזה הוא היה ספורטאי הרואי ויסודי והוכיח זאת בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה. לא בכדי העפיל בסופו של דבר לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים נזירית – ספורטיבית שכזאת.
דן שילון העביר את השידור לנסים קיוויתי ועכשיו היה תורו לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה האולימפית במינכן. נסים קיוויתי ניהל דיאלוג פנטסטי עם מצלמת "ההיכרויות" של DOZ הגרמנית והוֹרְסְט זַיְיפָארְט ואוּלִי וולטרס. הוא הציג את מַארְק סְפּיץ בצורה מפורטת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה 100 בסגנון חופשי. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי. זאת הייתה חשיפה טלוויזיונית קלאסית ומכובדת של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972.
כשהגיע תורו של מארק ספיץ לעלות על אדן הזינוק מס' 3 ומצלמת ההיכרויות של DOZ ננעלה עליו אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמרשים שלו כלהלן : "…הגענו למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַארְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מארק ספיץ…". מעולם לא ראינו ולא שמענו בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה הובלת שידור כה בוטחת וכה קולחת בטרם יריית הזינוק. באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר הישראלי, לחץ הבימאי הגרמני בבריכה האולימפית שאיננו כמובן דובר עברית על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַארְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. נפח בית החזה שלו היה מרשים ושרירי הבטן בלטו על רקע בטן קעורה. מארק ספיץ היה מאוד מרוכז בעצמו ודרוך ומתוח עד למאוד. הייתה לו סיבה טובה. הוא היה מאוים ומוקף בשלושה שחיינים שהיו כמעט שווי כוחות עמו. במסלול 2 עמד לשחות הסובייטי וולדימיר בורה, מסלול 4 היה שייך לשחיין האמריקני ג'רי היידנריך, ובמסלול 5 התכונן לזנק האוסטרלי מייקל וונדן מי שהיה האלוף האולימפי היוצא במשחה הזה של 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מכסיקו 1968. באותן השניות שמצלמת הטלוויזיה הגרמנית הייתה נעולה על מארק ספיץ הוא עסק בשחרור השרירים האחרון בטרם ייתבע גופו למאמץ פיסי עליון בחלקו אנאירובי בן כ- 50 שניות.
הזדהות צופי הטלוויזיה בכל העולם עם מארק ספיץ הייתה עצומה. אולי מושלמת. בפעם הראשונה בהיסטוריה האולימפית העפיל למשחה הגמר הקלסי ב- 100 מ' בסגנון חופשי שחיין כה כריזמטי וכה יפה תואר שכבר זכה בחמש מדליות זהב במשחים קודמים. מארק ספיץ עשה למען השחייה האולימפית ורומם אותה לפסגת ההתעניינות העולמית בדיוק מה שחולל לפניו השחיין האמריקני ג'וני ווייסמילר באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדאם 1928. מארק ספיץ הקדים בשנות דור את ההילה והתהילה האולימפית שהייתה מנת חלקם בתקופה הרבה יותר מאוחרת של השחיינים האוסטרלי איאן ת'ורפ, ההולנדי פיטר וואן דן הוגנבאנד, והאמריקני מייקל פלפס באולימפיאדות סידני 2000, אתונה 2004, ו- בייג'ינג 2008. פתאום הוברר כי DOZ המשוכללת של 1972 הטילה על צופי הטלוויזיה בעולם, כמו על הגיבור הראשי מארק ספיץ עצמו, משימה לפַלֵס את דרכם לבדם בתוך נפתולי הדרמה שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהמשחה התקדם אל קו הגמר. ג'רי היידנריך, וולדימר בורה, ו- מייקל וונדן סיבכו את העלילה והיקשו על גיבורה. זאת הייתה אחת הפעמים הנפלאוֹת של שיתוף פעולה כה מוצלח ופורה בין ההוגה הטלוויזיוני והבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן הורסט זייפארת ובימאי ניידת השידור בבריכה האולימפית במינכן 72' וצלמיו, לבין השַדָּרִים ב- 65 עמדות שידור בבריכה האולימפית, לרבות נסים קיוויתי.
אמירת הנֶצַח של נסים קיוויתי נשזרה לעַד על פַּס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של השחיין היהודי – אמריקני האלמותי מארק ספיץ, אולי גדול שחייני תבל בכל הזמנים. אף פעם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית לטקסט פתיחה "Lead in" כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו הניחן ביכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון וגם מְיוּמַן כדי לנתח את האפשרויות והאופציות בבריכה האולימפית עבור צופי הטלוויזיה שלוֹ. נסים קיוויתי הציג בכשרון רב את המתחרים ועשה זאת בצורה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה. ברור שהרעתי "בְּרָאווֹ" לנסים קיוויתי כעורך השידורים בירושלים. הכל היה מושלם למעט חיסרון אחד. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו שידורים בצבע. בישראל הם היו עדיין בשָחוֹר / לָבָן.
טקסט תמונה : קיץ 1972. ימי ה- בראשית של השידור הציבורי. עידן הצילום בשחור / לבן בטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרת צבע. הצלם איזי אברון ז"ל (יושב) ומגיש הטלוויזיה רם עברון ז"ל עורכים מבחן תקינות למצלמת Video באולפן ברוממה – ירושלים על פי מודל בריטי של ה- BBC. מצלמות האולפן הגדולות היו בריטיות מסוג M A R C O N I. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מתוך קובץ מס' 1 א' של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". ראה המשך בקובץ 2 של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".
אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (2).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. העולם משדר בצבע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת בשחור/לבן. המצלמה המובילה מציגה בלונג שוֹט (Long Shot) כולל את שמונת המשתתפים במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972, שניות לפני הזינוק. מארק ספיץ ניצב על אדן הזינוק, שלישי משמאל. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. בשעה שנסים קיוויתי שידר את משפט המחץ שלו, "…זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר, ובסופו מדליית זהב שמארק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מארק ספיץ…", ניתב הבימאי הגרמני במפתיע "לאוויר" שוט של מארק ספיץ ב- Medium / Close up ניצב על אדן הזינוק, כאילו הבין את שפת העִברית של השַדָּר הישראלי נסים קיוויתי. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דרמת מארק ספיץ החלה יממה בטרם יריית הזינוק למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי. מארק ספיץ (Mark Spitz) לא רצה להשתתף במשחה הזה שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. זה היה המשחה השישי בסדרה מתוך שבעה (ארבעה אישיים ושלושה משחי שליחים קבוצתיים) ובאמתחתו נחו להן כבר חמש מדליות זהב. לפתע נתקף ביראה ואיבד את ביטחונו העצמי. מארק ספיץ נחשב לגדול שחייני תבל באולימפיאדת מינכן 72' והיה מועמד וודאי לניצחון גם במשחה השישי שלו באולימפיאדה למרחק של 100 מ' בסגנון חופשי, אך חשש להפסיד לשני יריביו העיקריים והמסוכנים בבריכה, חברו לנבחרת האמריקנית ג'רי היידנריך (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי לפני ארבע שנים במשחקי מכסיקו 68' במקצוע זה, מייקל וונדן (Michael Wenden). מארק ספיץ פחד לקלקל את מאזן הזהב המושלם שלו. גם הספרינטר הרוסי בעל הפוטנציאל למדליית זהב וולאדימיר בורה (Vladimir Bure) סיכן אותו. הדריכות בטרם משחה הגמר הייתה עצומה. מארק ספיץ היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. הוא סבר שעדיפות חמש מדליות זהב על חמש מדליות זהב ואחת מכסף (ו/או ארד). למרות שהיה טוב מכל השלושה ירא אותם עד שנפוצו שמועות בכפר האולימפי כי ביטל את השתתפותו במשחה הקלסי והמהיר ביותר בבריכה. החלה להתרוצץ רכילות בנבחרת האמריקנית כי מארק ספיץ חולה. מאמן השחייה של המשלחת האמריקנית שרם שאבור (Sherm Chavour) החליט להתערב. הוא הזמין את מארק ספיץ לשיחה אישית והטיף לוֹ כלהלן : "…מארק ספיץ, זכור רק דבר אחד. אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שזהו משחה יוקרתי ומיוחד בכל תוכנית האולימפית בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן לחלוטין חסרות ערך. משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הוא המבחן האמיתי שלך כאדם וכספורטאי, כגדול שחייני תבל. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית…". [1]. מארק ספיץ השתכנע והחליט להתייצב לקרב.
שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק. שקט שלפני הסערה מלווה בעצבנות. מצלמת ההיכרויות החושפנית של הורסט זייפארת ואולי וולטרס וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמת המשחה. Masterpiece טלוויזיוני מלא הוֹד והדר. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל התכנסו סביב המרקע והתבוננו בגאון השחייה מַארְק סְפִּיץ בן ה- 22 ששוּבַּץ לשביל מספר שלוש במשחה האולימפי הקצר ביותר והיוקרתי ביותר. מארק ספיץ לא היה השחיין המהיר במוקדמות ולכן בשביל ארבע הוצב גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ שקבע את הזמן הטוב ביותר בשלב המוקדם. בשביל חמֵש שחה כאמור האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 68' שהֵביס לפני ארבע שנים את מַארְק סְפִּיץ במשחה הגמר הקלסי הזה ל- 100 מ' בסגנון חופשי. בשביל הראשון הוצב השחיין המערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ. השביל השני היה של הרוסי וְולָאדִימִיר בּוּרֶה. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 הוצבו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת, ושחיין אמריקני נוסף ג'וֹן מֶרְפִי.
נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה פנומנלית שאין טוב ממנה. מַארְק סְפִּיץ היה בשיאו. מדהים שגם נסים קיוויתי היה ב- Prime שלו. אפילו הערתו המגומגמת של פרשן השחייה הטירון ד"ר גלעד ווינגרטן (לידו של נסים קיוויתי בעמדת השידור בבריכה במינכן 1972) הנוגעת לזמן הביניים של מארק ספיץ בתום 50 המטרים הראשונים וקטעה ללא צורך את נסים קיוויתי המדהים, לא פגמה בחוויית השידור. מַארְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל- 100 מ', 51.22 שניות וזכה במדליית הזהב השישית שלו. ג'רי היידנריך היה שני וזכאי למדליית כסף בזמן של 51.65 ש'. וולדימיר בורה קבע 51.77 ש' ועוּטַר במדליית הַאָרָד. בשעה שניצב מַארְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי אותו יום באחד מאותם השידורים הקלאסיים של שַדָּר ספורט בלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו. כדאי לכם לקנות את עותק השידור הזה מארכיון ערוץ 1. כולו חמֵש דקות. לא תצטערו.
טקסט תמונה : קיץ 1949. אצטדיון המכבייה בצפון תל אביב. האתלט נסים קיוויתי בן 23 מוכתר לאלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. לונדון בירת אנגליה. העיתונאי המוערך נסים קיוויתי נושא בשלוש משרות : שדר ה- BBC, כתב העיתון "ידיעות אחרונות", וגם שדר מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון וסגנו אלכס גלעדי. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים המעטים שהיה בעברו ספורטאי מצטיין שידע להתאמן כאתלט וידע להתכונן באופן יסודי כשדר לכל שידור ושידור בקריירה הענקית שלוֹ. הוא עשה את זה שעות – במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן הדומה לזה של שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell). רק מאיר איינשטיין השתווה לו בעבודת ההכנה הדקדקנית שלוֹ. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח. הוא היה עיתונאי שטח סקרן מנוסה מאוד והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה שהוטלה על שכמו של שָדָר בודד. אין שידור טלוויזיה מסובך ומורכב יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות הא"ק באולימפיאדות. נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ובמשחקי מונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך של ממש ואחריות ענקית.
השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל- 800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. גם היום בגיל או טו טו 80 כשאני צופה בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים וסומר. הטֵייפּ ההיסטורי ובעל ערך הזה שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נסים קיוויתי שידר רגעי תהילה רבים במשחקי אולימפיאדת מינכן 1972 לרבות זכייתו של האצן הסובייטי וואלרי בורזוב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', וגם את ניצחונה הכפול של האָצָנִית המזרח גרמנית רנטה שטכר בשתי הריצות הקצרות האלה לנשים. הוא תיאר את נצחונו המפתיע של הרץ האוגאנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ' משוכות והפסדו של דיוויד האמרי מאנגליה אלוף מכסיקו 68' בריצה הקשה הזאת, זכייתו של הפיני לאסה ווירן השש אלי קרב בריצה ל- 10000 מ'. נסים קיוויתי נשא על כתפיו במינכן 72' את עול שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
לא היה עוד אחד כמוהו. הוא היה נפלא. לא רק בעל ידע וכישרון אלא אלא אדם עניו וצנוע, ממושמע ומנומס, דייקן וחרוץ, ודבק במשימות השידורים שלו. לא היה ברשת הטלוויזיה שלי בתקופתי עוד שדר שחייה וא"ק כמו נסים קיוויתי. הוא השתמש היטב בכלים שהעניק לו המפיק והבימאי הראשי של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הגרמני הורס זייפארת (2004 – 1922).
[1] ראה נספח : “THE MAGNIFICENT ONES”, בסדרת הטלוויזיה "OLYMPIAD" של הבימאי והמתעד האולימפי היהודי – אמריקני המנוח באד גרינספאן (2010 – 1926).
מתוך פרק 17 של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "למילים יש וויזואליה משלהן" אודות בימאי הטלוויזיה האולימפי הגרמני הורסט זייפארת (Horst Seifart).
1. הופעתו של בימאי הטלוויזיה הגרמני הורסט זייפארת באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה מזהירה.
2. הורסט זייפארת הפקיד בידי השדרים את מטמון השידור החשוב מכל, זיהוי מכסימאלי של המשתתפים בעלילה בכל אחד משלביה ויצירת אינטראקציה (INTERACTIVE) של השידור הטלוויזיוני עם הצופים בסלון ביתם.
3. הופעתו המזהירה של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדגוּל נסים קיוויתי במשחקי אולימפיאדת מינכן 1972.
באולימפיאדת מינכן 1972 הָגָה הוֹרְסְט זָיְיפָארְט (Horst Seifart) המנוח בימאי הטלוויזיה הראשי של שידורי האולימפיאדה המשותפים לשתי הרשתות הממלכתיות ARD ו- ZDF רעיון שידור מעניין. פשוט אך גאוני. הורסט זייפארט שהיה אז כבן 50 בעל ניסיון טלוויזיוני רב בהפקה וצילום החליט להפקיד בידי אחת המצלמות שלו הממוקמות באִצטדיון האולימפי (שם נערכו תחרויות הא"ק) ובבריכת השחייה משימת טלוויזיה היסטורית וייחודית שטרם בוצעה עד אז . על המצלמה הנבחרת הזאת היה להציג ולחשוף בנפרד לפני יריית הזינוק את הספורטאים המתחרים על פי סדר השבילים שלהם כדי לערוך היכרות עימם לטובת צופי הטלוויזיה בעולם. הדבר לא נעשה מעולם באולימפיאדות קודמות. הורסט זייפארט התייחס לתחרויות הספורט כאל דרמה. הוא גָרָס שחייבים "לעשות הכּרה" מוקדמת בין גיבורי העלילה שלה לבין צופי הטלוויזיה בסלון ביתם, לפני תחילת דרמת הספורט. הוא שאב את הרעיון מסרטי הקולנוע. הוא סָבָר שבדומה לאָלְפְרֶד הִיצְ'קוֹק אומן סרטי המתח בו חושף הבימאי את גיבורי העלילה שלו לצופים באולם הקולנוע מייד בתחילת סרט מבלי לגלות את סוף הסיפור, ראוי שגם בימאי הטלוויזיה יחשוף את גיבוריו לצופים שלו לפני תחילת העלילה בשידורי הספורט רוויי הדרמה וספוגי הרייטינג. הורסט זייפארט חשב שעלילות המתח בשידורי הספורט בטלוויזיה הן בעצם כהצגות הקולנוע של היצ'קוק , ולכן יש מקום להצגת המתחרים המוקדמת. חשיבה הגיונית. הוא הורסט זייפארת חשב שהיכרות מוקדמת עם הספורטאים המצטיינים המציגה לא רק את שמם וארץ מוצאם, אלא כוללת את חשיפת פניהם ומבנה גופם ב-Shots Close ups ו- Medium Close ups Shots, לרבות הישגיהם ויכולתם המקצועית בענף הספורט הקונקרטי שלהם, תהדק ותגביר את הקֶשֶר והזדהות צופי הטלוויזיה עם השידור, תקרב אותם ביתר שֵאת לעלילה המתפתחת על המסך ותשפר את הבנתם בתחוּם. הוא צָדָק. רעיון החשיפה המוקדמת בתחרויות הספורט וזיהוי גיבורי העלילה לפני התרחשותה הפכוּ לפרולוג טלוויזיוני מוצלח וחשוב ומרחיק לכת מאין כמותו. אין כמובן היום שום שידור ספורט המכבד את עצמו שאיננו נוהג כך על פי המתווה של הורסט זייפארת. במובן הזה הורסט זייפארט היה מהפכן טלוויזיה. את מצלמה הזאת שחשפה, זיהתה, והִציגה את הספורטאים לצופי הטלוויזיה במלוא תפארתם בטרם תחרות, כינה "מצלמת ההיכרויות". הורסט זייפארט סיפר לי את הסיפור המעניין והחשוב הזה לראשונה כשנפגשנו בטהראן בירת איראן בחודש ספטמבר 1974 בעיצומם של משחקי אסיה ה- 7. שאלתי אותו מייד, "איך לא חשבו על זה קודם ?" והוא השיב לי בפשטות, "אין לי מושג יואש, אינני יודע". (אנשי הטלוויזיה האיראנית הזעיקו את הורסט זייפארט לטהראן תמורת תשלום כדי שיסייע וייעץ להם במלאכת הבימוי של המשחקים).
יצא לי להיפגש עם הורסט זייפארט בהזדמנויות נוספות לשיחות ארוכות גם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ומונדיאל ארגנטינה 1978. הוא היה קולנוען ואיש טלוויזיה יסודי מאוד מהדרגה העליונה ביותר שאהבתי והערכתי. בעברו הרחוק שימש טייס קרב ב- "לופטוואפה" חיל האוויר הגרמני בפיקודו של הרמן גרינג במלחמת העולם ה- 2. הוא הופל מעל שמי רוסיה ונלקח בשבי. הורסט זייפארת שרד את השבי וחזר לגרמניה.
טקסט תמונה : הורסט זייפארת (Horst Seifart) המנוח היה הבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן 1972. הוא נחשב לאבי התפישה החדשה של כיסוי אירועי ספורט בטלוויזיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. איש טלוויזיה מופלא וגם עניו וצנוע. לא היו רבים כמותו בעולם. הורסט זייפארת היה מוֹרָם ורָבָּם של בימאים ומפיקי טלוויזיה רבים ברחבי תבל וגם שלנו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נולד ב- 1922 ומת ב- 2004. (באדיבות הורסט זייפארת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מר קלאוס בייסנר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הורסט זייפארט ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן [1] : "בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הורסט זייפארת. מנולו רומרו אמר, "רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר". תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה. המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים. אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הורסט זייפארת היה הסוף, הסיום. בתיאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בטלוויזיה".
נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום והפיק את מלוא היתרון מ- "מצלמת ההיכרויות" של הורסט זייפארט. דן שילון ואלכס גלעדי מינו אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמתו של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ' האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני רצח י"א הספורטאים הישראליים) כלהלן : "שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר רוט – שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר…" בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין מדובר בטריוויה. מדובר בשדר מחונן בעל ידע ובעל רגש.
אני מבקש לחזור שוב לסצנה והדרמה הטלוויזיונית שהתרחשה ב- 3 בספטמבר 1972 במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים, בו נטל השחיין היהודי – אמריקני מארק ספיץ לעצמו את מדליית הזהב השישית שלו.
שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי הגיע לשיאו באולימפיאדת מינכן 1972 באותו השידור הישיר של משחה הגמר ההוא ל- 100 מ' בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַארְק סְפִּיץ (Mark spitz). מעניין, שדווקא טקסט הפתיח של דן שילון המנוסה שקדם והוביל לקראת המשחה הדרמטי לא נכתב ברמה האולימפית כנדרש. אולי מפני שדן שילון היה עמוס עבודה רבה מעבר לראשו כפי שהעיד בפניי בפגישה בינינו ב- 2004. הוא ערך, הפיק, וגם הגיש בעצמו את שידורי האולימפיאדה מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) במינכן. הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז"ל. מדובר בכמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה ביותר. הוא דן שילון היה במידה רבה בר מזל מפני שלצדו ניצב כל העת במינכן 72' אלכס גלעדי שהיה בעצמו מפיק, שדר, ועורך. צריך לזכור שהימים ההם של אולימפיאדת מינכן 1972 היו ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נעדרת ניסיון, טכנולוגיה, ממון, וכוח אדם מיומן. מלאו לה רק ארבע שנים. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה של דן שילון ואלכס גלעדי. אבל לא של נסים קיוויתי. נסים קיוויתי שידר ישיר לרדיו ה- BBC את תחרויות הא"ק של אולימפיאדת הלסינקי 1952. שם החלה הקריירה המזהירה שלו.
טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. האצטדיון האולימפי. עיתונאי הספורט נסים קיוויתי (בן 26) משדר את תחרויות הא"ק האולימפיות לרדיו ה- BBC ורדיו "קול ישראל". הוא היה כוכב רדיו כבר מבראשית. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הדוֹר הזה איננו מכיר את תרומתו הענקית של נסים קיוויתי כשַדָּר רדיו וטלוויזיה בתחום שידורי הספורט. תחילה ברדיו בשנות ה- 50 של המאה הקודמת ואח"כ בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. ב- 1952 בהיותו בן 26 הוא נכח כשדר ועיתונאי באולימפיאדה ה- 15 שנערכה בהלסינקי ושידר את הספורטאים הישראליים שנטלו בה חלק , האָצָן דוד טבק , הקופץ לגובה אריה קליינשטוב (נָוֶוה), רץ ה- 400 מ' ו- 800 מ' אריה גְלִיק, זורק הדיסקוס אורי גָלִין, לאה הורוביץ – זמרי המנוחה, אולגה וויטנברג, תמר מֶטָל, השחיין נחום בּוּךְ, והקופץ למים יואב רענן, הקלעים הישראליים אלכס אלירז, דוב בן דוב, שמואל לוּבִּין (לביב), וצבי פנקס, והנבחרת הכדורסל הלאומית. זהו דוֹר הספורטאים של מדינת ישראל שהטלוויזיה החמיצה והם החמיצו את הטלוויזיה.
דן שילון השדרן הפופולארי שתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" ההיא זוהתה עמו, לא השקיע מספיק מחשבה וגם לא יֶדָע בטקסט המקדים (Lead in) שכתב לעצמו, טקסט שהיה אמור להוביל ולחבר את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ'. להיט ספורט טלוויזיוני בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מארק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה האולימפית מצא לנכון לומר פתיח סתמי חסר כל השראה למצלמת האולפן הגרמנית, "מסמנים לי כי משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי עומד לצאת לדרך", והוסיף, "במשחה הזה משתתף גם השחיין האמריקני מַארְק סְפִּיץ, או כפי שהילדים קוראים לו "מַארְק שְפִּיצִי", נעבור אל נסים קיוויתי בבריכה". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ו-שובבני שכזה נוטף מתיקות ושביעות רצון עצמית. זה היה רידוד. טקסט חובבני.
דווקא משום שבתחרויות האולימפיות צפו הרבה מאוד ילדים ובני נוער בשל שעת הצפייה הנוחה , ניתן היה לבנות טקסט שונה ולכוון אליהם Lead in הרבה יותר רציני במרכיביו. צריך היה להציע לצופים הצעירים וגם להוריהם מידע הרבה יותר מקיף ודרמטי אודות השחיין המוכשר בו טמונים גם ערכים ולקח חינוכי מאלף. אולם דן שילון לא עשה זאת. מַארְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כאמור עד למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם עבר באימוניו הקשים בבריכה קילומטראז' ענק בן 40000 (ארבעים אֶלֶף) ק"מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. כישרון בלבד איננו מספיק. נדרשים אימונים מפרכים ורבים אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד בתוך המים. צריך מלבד הכישרון גם רצון, אופי מיוחד, ודבקות במשימה כדי להתאמן ולעמול כל כך קשה במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. לא כל אחד מסוגל לכך. מארק ספיץ כישרון נפיץ ונדיר בשחייה היה בין הבודדים שניאות לוותר על הנאות החיים של כל ילד רגיל, בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה, על מנת להעפיל לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היינו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים סגפנית וספרטנית כזאת .דן שילון בחר לנהוג אחרת, ובשובבות. הוא התלוצץ עם צופיו הצעירים כשכינה את השחיין הגאון "שְפִּיצִי". איזה שפיצי ואיזה נעליים. זאת הייתה אינפורמציה אולי רלוונטית אך קלילה מידי ולחלוטין לא מספקת. לבטח לא במסגרת אולימפית. מדהים שאיש חדשות ברמתו הָגָה טקסט פתיחה כל כך ילדותי בתחרות ספורט כל כך חשובה בדרגה העליונה ביותר שלה. כעורך מטעמו באולפנים בירושלים חשתי מאוכזב.
כשהגיע תורו של נסים קיוויתי לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה במינכן, הוא הבין את גודל המעמד וניהל כמובן דיאלוג שוֹנֶה עם "מצלמת ההיכרויות" הטלוויזיונית החושפנית של הוֹרְסְט זַיְיפָארְט. הוא נסים קיוויתי הציג את מַארְק סְפּיץ בצורה מכובדת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי. זאת הייתה חשיפה קלסית של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק שטרם נראתה כמוה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972. כשמארק ספיץ עלה אדני הזינוק אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי שלו : "זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ מדליית זָהָב שמַארְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל". נפלא. כבר נאמר כי באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר נסים קיוויתי, לחץ הבימאי הגרמני שאיננו דובר עברית כמובן על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַארְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. אמירת הנֶצַח של נסים קיוויתי נשזרה לעַד על פס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של גדול שחייני תבל בכל הזמנים בעת ההיא. מעולם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטקסט פתיחה כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו (בעת בשידור ישיר). לנסים קיוויתי הייתה יכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון ולנתח את האפשרויות הגלומות במשחה עבור צופי הטלוויזיה שלו. הוא עשה זאת בכישרון ו- הציג את המתחרים בצורה כה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה.
אזכיר שוב ש- מארק ספיץ (Mark Spitz) לא רצה תחילה להשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. היו באמתחתו כבר חמש מדליות זהב. הוא נתקף בפחד, איבד את ביטחונו העצמי, וחשש לפתע להפסיד לשני יריביו במשחה הזה, חברו לנבחרת האמריקנית ג'רי היידנריך (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי ממכסיקו 68' מייקל וונדן (Michael Wenden), ובכך לקלקל את המאזן המושלם שלו. הוא מארק ספיץ היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. למרות שהיה טוב משניהם הוא כל פחד מהם עד שביטל את השתתפותו. החלו להתרוצץ שמועות בנבחרת האמריקנית. המאמן שרם שאבור החליט להתערב. הוא קרא למארק ספיץ לשיחה אישית ואמר לו כלהלן : "…מארק ספיץ, זכור רק דבר אחד, אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן חסרות ערך . זהו המבחן האמיתי שלך כגדול שחייני תבל ביום הזה. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית…". [2]. מארק ספיץ השתכנע והחליט להתייצב לקרב.
שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק. שקט שלפני הסערה. מצלמת ההיכרויות של הורסט זייפארת וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמתם. Masterpiece טלוויזיוני בכל הדרו. מַארְק סְפִּיץ בן ה- 22 שובץ לשביל מספר שלוש. הוא לא היה השחיין המהיר במוקדמות. בשביל שתיים שחה הרוסי המוכשר וְולָדִימִיר בּוּרֶה. בשביל ארבע שחה הספרינטר גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ אף הוא מארה"ב. בשביל חמֵש שחה האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 68' מי שהֵביס את מַארְק סְפִּיץ בן ה- 18 במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי ארבע שנים קודם לכן. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 שחו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת ושחיין מערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ.
נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה נפלאה שאין טוב ממנה. מַארְק סְפִּיץ וגם נסים קיוויתי היו בשיאם. מַארְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל- 100 מ', 51.22 שניות. כשניצב מַארְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת במינכן 72' עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי באותו היום ההוא באחד מאותם השידורים הקלסיים של שַדָּר ספורט מדהים ובלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו.
נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים שידע להתכונן באופן יסודי לכל שידור. הוא עשה את זה שעות על שעות במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן משהו הדומה לזה של שדר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל. רק מאיר איינשטיין השתווה לו. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח הוא היה עיתונאי סקרן מנוסה מאוד, והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות השונות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם, ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה ש- שַדָּר בודד אמור להתמודד עמה. אין שידור טלוויזיה מורכב ומסובך יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות האתלטיקה הקלה באולימפיאדות וגם באליפויות העולם בענף המרהיב הזה.
נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ומונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך ממש. השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל- 800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. ואומר זאת שוב : גם היום בגילי המבוגר כשאני צופה בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים – חידודים. אינני כופר ברצונם של "שדרן" הא"ק אורי לוי ומשה גרטל להידמות לנסים קיוויתי, אולם אני כופר בזכותם של המנהלים שלהם לאפשר להם להעמיד פנים ולהתאפר כאילו הם אנשי מקצוע בדמותו. אורי לוי נעל את נעליו הגדולות של נסים קיוויתי (גדולות בהרבה מכפי מידותיו) ומינה את עצמו לשדר מוביל של ערוץ 1 באליפות העולם ה- 9 ב- א"ק שנערכה ב- 2003 בפאריס. היה מדובר בפארסה בשדר מגוחך ומגלומן. לצדו בעמדת השידור בפאריס ישב הפרשן הוותיק ד"ר גלעד וויינגרטן. גם הוא נפל. החוק הפיזיקלי של כלים שלובים פעל בכל עוזו גם אז ב- אוגוסט 2003 בעמדת השידור בפאריס של אורי לוי וד"ר גלעד וויינגרטן. מינוס מנצח פלוס. המשוואה המתמטית ברורה : שדר מגוחך ומוגבל וחסר ידע יגרור פרשן טוב מטה ויהפוך אותו למגוחך כמותו. כנ"ל בכיוון השני : פרשן מגוחך יהפוך שַדָּר טוב לגְרוֹטֶסְקִי ובלתי מתקבל על הדעת. מדע הטלוויזיה עובד בכל תחום מתחומיו על בסיס העיקרון של חוק הכלים השלובים. בהפקה, בצילום, בעריכה, בבימוי,ובשידור. בעיקר בעת שידור ישיר Play by play של תחרויות ספורט שם נדרשת כמות מֶלֶל עצומה. דוגמא נוספת : גב' מירי נבו שדרנית הא"ק Off tube המגוחכת של ערוץ 55 בכבלים גררה מטה את הפרשן המצוין שלה ד"ר מולי אפשטיין שבנוסף לרמה הנמוכה של הקולגה שלו נדרש אף הוא לשדר Off tube מהמוניטור בהרצליה תחרויות א"ק שנערכו באירופה.
משסיים נסים קיוויתי מידי יום ביומו את השידורים הישירים בא"ק באצטדיון האולימפי במינכן 1972, הורו לו דן שילון ואלכס גלעדי לטוּס מייד לעמדת השידור בבריכה כדי לשדר ישיר משם את משחי הגמר. במשחה הגמר לשליחות 4 פעמים 100 מ' לנשים בסגנון חופשי נתקל לפתע בבעיה. נסים קיוויתי היה איש צֶוֶות ממושמע והתייצב שם. מבלי להתכונן יתר על המידה נטל את המיקרופון והחל לשָדֵר את אחד המשחים הדרמטיים ביותר בתולדות משחי השליחים במשחקים האולימפיים. האמריקנים הציבו לתחרות הזאת את הרביעייה החזקה ביותר שלהם סנדרה נילסן (Sandra Neilson), ג'ניפר קמפ (Jeniffer Kemp), ג'יין ברקמן (Jane Barkman), והשחיינית המסיימת שירלי באבאשוף (Shirley Babashoff). מזרח גרמניה מעצמת שחייה השיבה לארה"ב במטבע דומה והציבה את ההרכב הבא : השחיינית הפותחת הייתה גבריאל ווצקו (Gabriele Wetzko), אחריה שחו אנדריאה אייף (Andrea Eife), אלקה שמיש (Elke Sehmisch), והשחיינית המסיימת הצעירה קורנליה אנדר (Kornelia Ender) בת ה- 13 וחצי הפנטסטית אך עדיין אנונימית ובלתי מוכרת דיה.
נסים קיוויתי איש עשיר בהשכלתו הספורטיבית הכללית הכיר את הרביעייה האמריקנית ובראשה את השחיינית המסיימת המצטיינת בת ה- 15 שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף. לעומת זאת הוא לא הכיר אף שחיינית מזרח גרמנית. לרוע מזלו של נסים קיוויתי השחיינית המסיימת ברביעייה המזרח גרמנית הלכה וצמצמה כל הזמן את המרחק בינה לבין השחיינית האמריקנית עד כדי סיכון ניצחונן האמריקניות. נוצרה דרמה בבריכה, אך נסים קיוויתי לא זיהה % 50 מגיבורות העלילה. השחיינית המזרח גרמנית המסיימת נותרה עלומת שם. הוא פשוט לא ידע את שמה כי לא היה לו זמן ללמוד את שמות כל השחייניות מפני שהיה בכלל שַדָּר א"ק. הוא כינה אותה לאורך כל התחרות מול הרביעייה האמריקנית, "המזרח גרמנית". השחיינית המזרח גרמנייה הזאת זאת הייתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר האגדית ילדה שטרם מלאו לה 14 שנה (נולדה ב- 25 באוקטובר 1958). קורנליה אנדר סגרה את הפער ולבסוף פיגרה בסנטימטרים ספורים אחרי שירלי באבאשוף והעניקה לשחייניות מזרח גרמניה את מדליית הכסף וניצחון דרמטי על היריבה הפוליטית נשות מערב גרמניה. ארה"ב סיימה את משחה השליחים בזמן של 3:55.19 דקות. מזרח גרמניה הייתה שנייה בהישג של 3:55.55 דקות. במדליית הארד זכתה היריבה הלאומית מערב גרמניה בתוצאה של 3:57.93 דקות. בתרגום מתמטי של זמן למרחק ניתן לומר כי האמריקנית שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף הקדימה את המזרח גרמנית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ב- 61 ס"מ בלבד. קורנליה אנדר הייתה השחיינית המוכשרת והטובה ביותר כבר אז בשורות מזרח גרמניה למרות שהייתה כה צעירה. עבור נסים קיוויתי היא הייתה אנונימית. ארבע שנים מאוחר יותר זכתה קורנליה אנדר בארבע מדליות זהב ואחת מכסף באולימפיאדת מונטריאול 1976.
טקסט תמונה : שנת 1972. קורנליה אנדר בת 13 ו-10 חודשים (במרכז) בעת מסיבת עיתונאים באולימפיאדת מינכן 1972 לאחר שרביעיית הנשים של מזרח גרמניה זכתה במדליית הכסף במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי. משמאל אלקה שמיש ומימין גבריאל ווצקו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. (מקור : אלבום צילומים של הטלוויזיה המזרח גרמנית DDR מ- 1972 ובאדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי).
[1] ראה נספח : מסמך קלאוס בייסנר (Claus Beissner) מתאריך 9 ביולי 2005.
[2] ראה נספח : הפרק “THE MAGNIFICENT ONES” בסדרת הטלוויזיה "OLYMPIAD" של באד גרינספאן.
1. אליפות העולם ה- 9 בא"ק פאריס 2003, אליפות העולם ה- 10 בא"ק הלסינקי 2005, ואליפות העולם ה- 11 בא"ק – אוסאקה 2007.
2. שדרני א"ק מדומים חסרי ידע וניסיון כמו אורי לוי, דני דבורין, ועמית הורסקי מועדים קשה ומתרסקים, והופכים לפארסה טלוויזיונית.
3. סוציולוגיה ספורטיבית בתחרויות הא"ק. פוטנציאל האָצָן הלבן מול האָצָן השחור.
בחודש אוגוסט 2003 אירע דבר מדהים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שלא קרה שם מעולם. מנהל מחלקת הספורט מר אורי לוי בחר לחֲבֵּל במו ידיו במוניטין של עצמו עליו עמל כה קשה במשך שנים רבות והצליח. הוא מינה את עצמו בפעם הראשונה בחייו להיות שַדָּר מוביל של אליפות העולם ה- 9 ב- א"ק, ענף ספורט שלא שידֵר אף פעם ומעולם בחייו. איש מהנהלת רשות השידור לרבות מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל והבוסים הישירים שלו ב- ערוץ 1מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם ומ"מ מנהל החדשות יורם כהן (כולם היו שם בעת ההיא ממלאי מקום), לא מנעו בעדו מלבצע את הצעד הנמהר, הפזיז, והבלתי מתקבל על הדעת. אורי לוי הושיב את עצמו לא פחות ולא יותר בכֵּס השַדָּר כשהוא מופקד על עשרת ימי השידורים הישירים של אירוע עַל בספורט הבינלאומי המתקיים בפאריס בין ה- 23 ל- 31 באוגוסט 2003 בשעה שאין לו כל מושג כיצד לשדר אותו. משימת שידור ענקית לחלוטין בלתי אפשרית עבורו וגדולה עליו בכמה מספרים טובים. הוא שידֵר משם כ- 50 שעות בשידורים ישירים יחד עם הפרשן הוותיק ד"ר גלעד וויינגרטן. זאת הייתה קטסטרופה מקצועית. אורי לוי ששידר עד אז רק טֶנִיס, קָיָאקִים, ו- ג'וּדוֹ, מכסימום כדורסל בתקופת הדמדומים שבין נטישתו של יורם ארבל ב- 1990 לבין הופעתו של מאיר איינשטיין, נטל על עצמו משימת שידור עצומה וענקית. בלתי אפשרית עבורו. הוא מעולם לא שידר א"ק גם לא תחרות קטנה בענף הספורט הייחודי הזה. לא כל שכן כשמדובר באליפות עולם הרוויה במאות אתלטים ואתלטיות שהוא לא מכיר, עשרות מקצועות, אלפי שמות ותוצאות, חוקה מורכבת, ומה לא.
משנכנס לנעליו הענקיות של נסים קיוויתי והגדולות של מאיר איינשטיין הפך אורי לוי לשַדָּר ננס בלתי נראה. הוא נכשל כישלון חרוץ יחד עם הפרשן הוותיק שלו גלעד וויינגרטן. הם טעו בזיהוי המנצחים, נכשלו בניסוחים וחישובי ניקוד פשוטים, לא התמצאו בחוּקה, ונגררו שוב ושוב להסתבכויות מטופשות בשידורים ישירים. נדמה היה לצוות השידור, אחד טירון והשני שעבר את שיאו, שרפרוף על ה- Start lists של התחרויות הוא המענה לכּל. מעולם לא שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אליפות עולם כלשהי ב- א"ק, ברמה כל כך חובבנית, כל כך רשלנית, וכל כך שערורייתית ויְרוּדָה כמו זו של פאריס 2003. שידורן של האליפויות הבאות ב- 2005 בהלסינקי בידי דני דבורין, ו- 2007 באוסאקה ע"י עמית הורסקי הפכו אף הן להיתול. לקומדיית טעויות. ללעג. האשמה איננה נעוצה רק בשדרי הספורט אלא בראש וראשונה באלה שממנים אותם למשימות שידור שגדולות עליהם עשרות מונים מכפי מידתם . אורי לוי, דני דבורין, ועמית הורסקי – הם שלושה שדרים כושלים שלא התקרבו כהוא זה לסטנדרט השידור שהציבו נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין, כל אחד בתקופתו. בהיעדר שַדָּר א"ק מיומן ומוכשר הפך הפרשן הקבוע ד"ר גלעד וויינגרטן לצֵל של עצמו. אליפויות העולם האלה בא"ק של 2003, 2005, ו- 2007 ייזכרו כתקופת שפל בתולדות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור. מפאת הכישלון הקולוסלי התעכבתי על אליפות העולם ה- 9 שהייתה בפאריס 2003 בהובלה של אורי לוי. שם הונחו יסודות הרשלנות והשלומיאליות.
טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן (משמאל) עם השדר נסים קיוויתי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי בסיאול, בספטמבר 1988. אני רוכן מעליהם כעורך ומפיק ראשי של מִשדרי הא"ק הישירים באולימפיאדה ההיא של סיאול 88'. הערה : ה- Initial של IBA הכתובת משמאל הוא Israel Broadcasting Authority. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אני רואה בתחרויות הא"ק ברמתן הגבוהה פרויקט טלוויזיוני נפלא. האתלטיקה הקלה על ענפיה הרבים מצטלמת נפלא בטלוויזיה ואני קשור אליה בכל נימי נפשי. האתלטים והאתלטיות מציגים לראווה בפני ציבור צופי הטלוויזיה את קצה גבול היכולת האנושית בריצות למרחקים שונים, בזריקות, הטלות, יידויים והדיפות של מכשירי ספורט כ- דיסקוס, כידון, פטיש, וכדור ברזל, וקפיצות לרוחק, לגובה, וקפיצה משולשת לרבות קפיצה במוט שהוא ענף ספורט מרהיב. קל מאוד לצופים ולצופות הטלוויזיה להזדהות עמה.
ב- 1983 הבאתי בסיועו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל את שידורי אליפות העולם ה- 1 שנערכה בהלסינקי לטלוויזיה הישראלית. זה היה מאמץ ארגוני והפקתי מורכב שדרש ראשית דבר את שִכנועו של הבוס הראשי שלי, מנכ"ל הרשות, בחשיבות ונחיצות שידור האירוע הזה בטלוויזיה הציבורית. מלאכת ההפקה שלי התנהלה ללא גיבויו של מנהל הטלוויזיה אז טוביה סער ועם סיוע מינימלי של יאיר שטרן שהתמנה למנהל חטיבת החדשות רק בחודש פברואר 1983. יוסף "טומי" לפיד אישר אותה במלואה. הוא הכיר בצורך שידור אליפות העולם ה- 1 בא"ק בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך נדהם כהרגלו מגודל תשלום זכויות השידורים שלנו שעמד על סך מינימלי של 3000 (שלושת אלפים) דולר ל- IAAF (ההתאחדות הבינלאומית בא"ק) באמצעות ה- EBU, איגוד השידור האירופי. ליוסף "טומי" לפיד זה נראה המון. כל דולר שזלג נראה לו הרבה. הוא כל הזמן חשש מזליגה מהירה מידי של כספי רשות השידור בהפקות השונות ואיבוד שליטה שלו, לכן הציב את סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן ככלב שמירה על הקופה שלו . חוק תקציב רשות השידור הוא נוקשה ומנוסח ברור, ומטיל כמובן את אחריות הביצוע על מנכ"ל רשות השידור.
3000 (שלושת אלפים) דולר היה סכום קטן ביותר. בחינם. כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) התבקשו לשלם עבור הלסינקי 83' סך של 800000 (שמונה מאות אֶלֶף) דולר. ה- Share שלנו היה כאמור 3000 (שלושת אלפים) דולר בלבד. באליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה ברומא באוגוסט – ספטמבר 1987 האמירו המחירים. נדרשנו לשלם פי עשרים יותר. 60000 (שישים אלף) דולר. באליפות העולם ה- 3 בטוקיו 1991 כבר קפץ הסכום ל- 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר.
לאחר כמה שיחות אודות הצורך בהצבת פרשן בעמדת השידור באצטדיון בהלסינקי לצדו של נסים קיוויתי, הסכים המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד לשלם לד"ר גלעד וויינגרטן פְּרוּטוֹת, ממש שכר של עבדים, תמורת פרשנותו, אולם סירב מכל וכול להטיס אותו להלסינקי ואף לא הסכים לממן את שהותו שם. יוסף "טומי" לפיד לא חשב שפרשני הספורט הם פונקציה הכרחית בשידורים הישירים. "יואש אלרואי, הספורט הוא עסק הרבה יותר פשוט ממה שאתה נוטה לייחס לו. נסים קיוויתי יכול להסתדר מצוין בלי גלעד וויינגרטן", שָב ואמר לי, אך לבסוף התרצה. לא הייתה למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד טיפת הערכה למרדכי שפיגלר וגלעד וויינגרטן. הוא ראה בהצבת פרשנים ליד שדרני הספורט שימוש מקצועי מיותר ובלתי הכרחי שנחשב בעיניו ל- מעֵין נִיצוּל הקופה הדלה של רשות השידור. ד"ר גלעד וויינגרטן טס על חשבונו להלסינקי 83'. מידי ערב זחל בהיחבא בהתגנבות יחידים לחדרו של השַדָּר המוביל נסים קיוויתי במלון בהלסינקי 83' כדי להניח שם את ראשו ולנמנם את שנת הלילה על השטיח. בכך חסך את הוצאות הלינה יקרות. תעודת עניות לרשות השידור של יוסף "טומי" לפיד. הצבתו של פרשן א"ק (וגם שניים) לצדו של השדר המוביל בעמדת השידור באצטדיון הוא עסק הכרחי. הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן היטיב לא רק עם נסים קיוויתי, אלא בראש וראשונה עם צופי הטלוויזיה במדינת ישראל.
אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי התקיימה בין 7 ל- 14 בחודש אוגוסט 1983. היא היוותה מבחן כוחות חשוב לאתלטים מכל העולם שנה לפני אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ומבחן שידור למחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית. אין דבר יפה יותר על המִרקע מא"ק במיטבה. השידורים הישירים צלחו והיו איכותיים ומקסימים ראשית דבר הודות להפקה הפנטסטית והבלתי נשכחת, הפקה מדעית ממש, של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית הפינית YLE. הציבור הישראלי התאהב בהם. גם מנכ"ל רשות השידור. בהלסינקי 83' ייסדתי את שידורי אליפויות העולם בא"ק בשידור הציבורי. בהלסינקי בירת הא"ק העולמית הנחתי את אבן הפינה לאליפויות הבאות. ראה אודות הפקה הטלוויזיה ההיסטורית של שידורי אליפות העולם ה- 1 בא"ק הלסינקי 1983 גם בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם". מ- 1983 ולאורך שמונה עשרה שנים עשיתי מאמצים גדולים לכלול את יהלום השידור הזה בכֶּתֶּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. קיבלתי בהמשך סיוע נדיב גם ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת שהחליף ב- 1984 את יוסף "טומי" לפיד ואח"כ מ- מרדכי "מוטי" קירשנבאום. אליפויות העולם בא"ק הפכו לריטואל מקודש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשל הצלחתן המדהימה.
בקיץ 2003 ישבתי בביתי כאזרח מהשורה מול מסך הערוץ הציבורי ולא האמנתי לכמות השגיאות והטעויות שעשה צוות השידור אורי לוי והפרשן שלו ד"ר גלעד וויינגרטן על כל צעד ושעל בשידורים הישירים בכל הקטגוריות. טעויות זיהוי חריפות, שגיאות ובּלבול בניסוחים, ואי ידיעת החוקה. אני שולף כמה מהן שצרובות בזיכרוני וגם לעַד על טֵייפּ השידוּר. מנצחת הריצה ב- 100 מ' לנשים הייתה האצנית השחורה קֶלי וַויְיט, אך השַדָּר התבלבל וכינה אותה בטעות טוֹרִי אדוּאַרדְס (אָצָנִית שחומה אף היא מארה"ב). הספרינטר השחור האמריקני ג'וֹן קאפֶּל חצה ראשון את קו המטרה בריצה ל- 200 מ', אך אורי לוי העניק את הבכורה לרָץ שחור אחר בשם דָארְוִויס פָּאטוֹן. זה מעולם לא קרה לנסים קיוויתי יבד"ל ו/או ל- מאיר איינשטיין ז"ל.
האירוע החמור ביותר מבחינתו של אורי לוי כשַדָּר בלתי מנוסה ולא בקי בא"ק, היה סיפור פסילתו של האָצָן האמריקני השחור ג'וֹן דְרָאמוֹנְד שפסל בזינוק שני (לאחר זינוק ראשון פסול) באחת מריצות ה- 100 מ' בשלב רבע הגמר באליפות. על פי החוק החדש בחוקת הא"ק נפסל ג'וֹן דְרָאמוֹנְד ולא הורשה להשתתף בניסיון הזינוק השלישי. הוא הודח מהמשך ההשתתפות בריצה הזאת בתחרות. ג'וֹן דְרָאמוּנְד בן ה- 35 הבין איזו שטוּת חולל במו רגליו בהזדמנות חייו האחרונה להיות אלוף עולם, וביקש להחזיר את הגלגל לאחוֹר באמצעות "יחסי ציבור" על המסלול. הוא ממש יצר Show טלוויזיוני על המסלול בשעה שהוא יורה ברקתו בכף ידו המסמלת אקדח ומתמוטט "חסר הכרה" על המסלול. הצגה נחמדה לפני מצלמות הטלוויזיה אך לא חשובה במיוחד. גם תגובתו הנרגשת למצלמות הטלוויזיה ולמיקרופונים של שתי הרשתות הצרפתיות הציבוריות – ממלכתיות FR 2 ו- FR 3 (נמצאות תחת קורת ניהול משותפת כמו ערוץ 1 וערוץ 33 ברשות השידור) “…I did not move… I did not move…” סייעו ליצירת דרמת השידור. זה היה בסדר . זה לא היה בסדר ששַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החליט להפוך לסניגורו של ג'ון דרמונד וקטיגור של שופטי התחרות. התערבותו האמוציונלית של שַדָּר הא"ק החדש יצאה מכל פרופורציות. הוא תקף בהיסטריה בשידור ישיר את שיטת ההזנקה, וגם את החוקה והשיפור והמִכשוּר הטכני הבודק את מהירות התגובה של האצנים (ואשר פסל את זינוקו של ג'ון דרמונד) מבלי להיות בקי בחוקה. נוצרה פאניקה גדולה בשידור הישיר שגררה את הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן לנזוף בשדר שלו בשידור ישיר ולחלוטין בצורה לא מקובלת, "אורי אתה אֶמוֹצְיוֹנָלִי…!". השַדָּר שאינוֹ רגוּע ממֵילא נדלק עוד יותר. "לא נכון", השיב לפרשן בטוֹן מתריס, ממוּרמר ובקול בכייני וצורמני. הוא הרהיב עוז בנפשו הסוערת והמשיך להאשים בחוצפה ובחוסר טאקט את מערכת השיפוט בתחרות. הוא קרא לשופטים, "ללכת הביתה ולעשות חושבים". זהו דבר חמור שלא ייעשה ע"י שום שַדָּר טלוויזיה באשר הוא. תקיפת המערכת וחוקיה תוך הטלת דופי בה מותרת ואפשרית (וגם לגיטימית), בתנאי שיש ביכולת הטלוויזיה להוכיח שטעתה. אך השַדָּר תקף אותה על סמך תחושות בֶּטֶן בלבד. זהו דבר מסוכן ובלתי אחראי. לא רק שלא היה בָּקִי לחלוטין בחוקת ה-א"ק, גם לא עמדו לרשותו הכלים המדעיים כדי להוכיח שחוק ההזנקה החדש הוא באמת דרקוני ואיננו כשר או איננו הגיוני, או שהמזניק וחבר השופטים אומנם טעו. והם לא טעו. הם צדקו.
בשלב המֶלֶל ההִיסטֶרי ויצירת הפאניקה הבלתי מובנת בשידור הישיר סביב פרשת ג'וֹן דְרָאמוֹנְד, הילך אורי לוי על תֶּפֶר דַק עד כדי איבוד אמינותו כשַדָּר. השופטים והמזניק פירשו נכון את החוק. ג'וֹן דְרָאמוֹנְד טעה. אורי לוי נסחף רחוק מידי. ג'וֹן דְרָאמוֹנְד ידע בנבכי נפשו שאיננו צודק. גם הנהלת המשלחת האמריקנית ידעה היטב שהוא נפסל כחוק, ולכן נמנעה מלאיים על אנשי הוועדה המארגנת בצעדי פרישה ונמנעה מלהגן על עמדתו האבודה של האצן – עבריין ולהתערב לטובתו. החוק קובע בבירור (וג'ון דרמונד כאתלט וותיק ומקצוען מכיר אותו היטב) כי לאחר פקודת "היכון" של המזניק בה האצנים דורכים את גופם כקפיץ ומעלים את בירכיהם לאוויר, מוטלת עליהם החובה להיות עכשיו בתנועה אֶפֶס. קפואים לאלתר במקומותיהם. אסור להם להניע עד לירייה שום איבר ושריר בגופם. אפילו לא מִילִימֶטֶר. ההילוך החוזר האיטי של המצלמה הצידית – אחורית שניצבה על הקרקע בסמוך לאדני הזינוק וכיסתה בזווית אִינפֶלָאדִית את טוּר כפות הרגליים של האצנים פתרה את התעלומה. המצלמה הממוקדת היטב בכפות הרגליים של האצנים השקועות בתוך מתקני הזינוק, מראָה כי ג'וֹן דְרָמוֹנְד ואָסָאפָה פַּאוֶול הג'מייקני, מניעים את מפרק כף הרגל ומזיזים לאחור את עקב כף רגלם האחורית. שניהם מפעילים בכך לפני הזמן וללא כל צורך את מערכת החיישנים העוקבת אחר מהירות התגובה שלהם, ופוסלים את עצמם. הבּכי המַר של ג'וֹן דְרַמוֹנְד, העוויות פניו המשתקפות ב- Close up המצלמה, וגם סיפורו הטרגי שהוא כבר בן 35 והפסילה הזדונית המנתצת לרסיסים לעַד את הזדמנות חייו האחרונה, הם Show off טלוויזיוני אך הצגת סרק. אוּרי לֵוי נשבה בקסמי השווא של ג'ון דרמונד והפך בטעות לסניגורו של האָצָן הפוסל וקטיגור של השופטים שפסלו והדיחו בצדק את שני העבריינים מהמשך התחרות.
עֶשרות שעות השידורים הישירים מפאריס 2003 הניבוּ מאות שגיאות. מדהים. הן נעשו בפרהסיה ובראוותנות וללא שמץ של בושה בכל תחומי השידור ומבלי להתנצל. אך לאיש מהנהלת ערוץ הטלוויזיה הציבורי ורשות השידור לא היה את הידע וההשכלה הקונקרטית בתחום השידור המורכב הזה כדי לבקרם ולקרוא אותם לסדר. גם ביקורת העיתונות דממה. למבקרי שידורי הספורט בטלוויזיה יש אולי מושג קלוש בכדורגל. אין להם צֵל צִלוֹ של מושג בשידורי א"ק. כמות כזאת של שגיאות הכוללת אי ידיעת שמות, אי ידיעת החוּקה, שיבוש שמות, החלפת שמות המנצחים, כשלי ניסוח, וחוסר בקיאות בחומר השידור הן סיבות מספיק מוצדקות כדי לשמש Casus Belli נגד צוות השידור בפאריס והצורך לסגור לו את המיקרופון ולהחזירו הביתה. זאת הייתה טרגדיית שידור במלוא מובן המילה. משה גרטל הודח על ידי ממחלקת הספורט על עבירות שידור פחות חמורות מאלוּ של "השדר המוביל" אורי לוי וד"ר גלעד וויינגרטן. בעבר נקבע סטַנדרט שידור גבוה בשמונה אליפויות העולם הקודמות בא"ק ע"י נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין.
הסטנדרט הזה הוּפַר. החל מ- 1983 עשיתי מאמצי עַל לכלול את יהלומי השידור האלוּ של הא"ק בנִזרו של ערוץ 1. היו לי מאבקים לא פשוטים עם המנכ"לים לדורותיהם האם יש צורך לשלם ממון כה רב כדי להציב את אליפויות העולם בא"ק בלוח שידוריו של הערוץ הציבורי . הם השתכנעו. הפיצוי שלי היה בהתאמת שדרים מוכשרים, רבי עוצמה, ויכולת שידור באירועי העַל האלוּ. לא כל שדר מצויד בידע וכשרון כדי להחזיק בידיו גם את מיקרופון ה-א"ק. אין שום קשר בין יכולות שידור של טניס, ג'וּדוֹ וקָיאקִים באולימפיאדות לבין שידור רב ממדי כמו תחרויות הא"ק. צוות השידור בפאריס 2003 קיבל עליו ביודעין אחריות שהייתה גדולה מכפי מידותיו. רמת השידור באליפות העולם ה- 9 בא"ק הייתה חובבנית ולא התקרבה במאום לשמונה הקודמות לה. היא הייתה אֶבֶן נֶגֶף בהיסטוריית השידורים של מחלקת הספורט בערוץ 1. אורי לוי לא שִידֵר א"ק – הוא סִיפֵּר א"ק. גם זה בקושי. זהו הבדל עצום בשידור ישיר בטלוויזיה. הוא פשוט היה שדר א"ק מגוחך שעטה חליפה הגדולה בעשרות מידות על גופו הטלוויזיוני המצומק. פתטי.
את ד"ר גלעד וויינגרטן הבאתי להיות פרשן א"ק של מחלקת הספורט עוד מימי אליפות העולם ה- 1 שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד באוגוסט 1983. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד התנגד כאמור לרעיון שלי להטיס את הפרשן להלסינקי 83'. הוא טען שהפרשנות של ד"ר גלעד וויינגרטן איננה כה חיונית עד שאי אפשר להסתדר בלעדיה. הוא גם גרס שהפרשן איננו פיגורה טלוויזיונית מי יודע מה, ולא הותיר עליו כל רושם כפרשן א"ק בשידורי העבר שלוֹ. אני חשבתי אחרת מהמנכ"ל. ד"ר גלעד וויינגרטן טס על חשבונו להלסינקי 83' ושהה שם מטעמו, למעט התגנבות היחידים שלו בלילה לחדרו של נסים קיוויתי שם לן על השטיח. רשות השידור מימנה את שכרו בפרוטות בלבד. אולם בסופו של דבר ישב בעמדת השידור לצדו של נסים קיוויתי וביצע את מלאכתו.
ד"ר גלעד וויינגרטן היה פרשן זמני שלי בהלסינקי 83'. הוא הפך לפרשן קבע לאורכן של שמונה אליפויות עולם בא"ק. הפרשנות של ד"ר גלעד וויינגרטן באליפות העולם ה- 9 בא"ק בפאריס 2003 הייתה אקורד סיום נוגה לקריירה ארוכה רצופה עליות ומורדות. נסים קיוויתי שהיה אתלט בעצמו בעברו ושַדָּר א"ק בכל נימי נפשו לא העניק לד"ר גלעד וויינגרטן Space נרחב לפרשנות. הוא לא תמיד היה זקוק לו. ד"ר גלעד וויינגרטן נטמע בשידוריו של נסים קיוויתי ונשמע יותר כפרשן אורח מאשר שַדָּר. הוא לא בלט במשך תקופה ארוכה. הוא גם לא היה אישיות טלוויזיונית סוחפת שממקדת סביבה את תשומת ליבו של הציבור במשפט פרשנות אחד או שניים. הוא היה פרשן קורקטי שלא הלהיב איש יתר על המידה וגם לא הרגיז אף אחד. למזלו הוא היה הטוב ביותר בימים ההם מבין אנשי הא"ק. בס"ה היה בסדר בשידורים, אך מעולם לא פרשן עַל ולא גאון גדול בשידור. רחוק כאֶלֶף מילין מרמתו של פרשן השחייה הכריזמטי יוסף טלקי ז"ל, אך מקדים באלפיים מילין אחרים את פרשן הכדורגל מרדכי שפיגלר. פעם בעת שידורי הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, כשישב לצִדו של נסים קיוויתי באִצטדיון סיפר למיקרופון ולצופים באחת הפרשנויות שלו, אולי בהיסח הדעת , "…תחרויות הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' נעדרות מתח ועניין בשל החֶרֶם של הגוש הקומוניסטי העולמי בראשותה של ברה"מ…". זאת הייתה הערכה שגויה מכל היבט שידור שהוא. מפני שלא היה איש טלוויזיה טבעי ושורשי במקור, נסחף וקרא כמעט באֶוִוילוּת לצופים בישראל בשידור ישיר לנטוֹש בעֶצֶם את מסכי הטלוויזיה שלהם וללכת לישון. נזפתי בו קשות ב- Talk back שלי ממרכז השידורים הבינלאומי בלוס אנג'לס.
לאחר שמיניתי את מאיר איינשטיין באוגוסט 1991 לתפקיד שַדָּר הא"ק במקומו של נסים קיוויתי, השתנה גם מרחב הפרשנות של ד"ר גלעד וויינגרטן. מאיר איינשטיין היה שַדָּר ספורט מצטיין ויסודי, בעל קול בוטח וסמכותי, אך הוא לא הגיע למיקרופון השידור של הטלוויזיה מעולם ה- א"ק. בניגוד לנסים קיוויתי הוא נזקק מאוד לשירותיו של הפרשן לפחות בתחילה הקריירה שלו כשַדָּר א"ק. זה מצא את ביטויו ברוחב פַּס השידור שהוענק לד"ר גלעד וויינגרטן. היקף הדיבור שלו למיקרופון הוּכפל ושוּלַש.
חוק הכלים השלובים עשה שַמוֹת ב- ד"ר גלעד ווינגרטן ב- פאריס 2003. הוא נראה בכושר פָּגוּם ליד אורי לוי. הוא היה כבר מבוגר למעלה מבן 65 שנה. פרשנותו הייתה לפתע צפויה, שחוקה, ובמקרים רבים גם ממוּחזֶרת. כל ביצוע פּוֹשֵר הניב מייד פרשנות "דגולה" של הסבר וניתוח. לא רציני. אין צורך לשמוע דברי הסבר בכל הילוך חוזר. זה מכביד ומיותר. הפּרשָן מדבר הרבה יותר מידי ממה שהוא אמור לפָרשֵן. כמות מֶלֶל מיותרת מעל הנדרש הופכת את הפרשנות לרדודה וטריוויאלית. שוב ושוב הופרחו בחלל האוויר סיסמאות פרשנות חסרות תוחלת, כמו, "…הדיסקוס שָט באוויר…", "…הכידון שָט באוויר…", "מרכז הכובד…", "…השרירים האנטגוניסטים…", ו- "חומצת החלב…". אותם הטקסטים שנשמעו לפני 20 ו- 30 שנה חזרו על עצמם רק עם יותר שגיאות בעברית. הם הכבידו. לפעמים נדמה לצופה בסלון ביתו שהפרשן הוא בעצם מין תקליט שָחוּק או איזה קלטת מתוכנתת לפני שנות דוֹר. רק צריך לעשות לה "Play in" כדי להאזין לטקסט מוכר וחוזר על עצמו מימים ימימה. כמות המֶלֶל האדירה שלו המופקת בעשרות שעות שידורים ישירים מגובבת בדרכה המון קלישאות , אמירות בלתי מבוססות (ולכן גם בלתי מובנות), ניסוחים כושלים, אי אבחנות, טעויות זיהוי, שיבושי שמות, טעויות בעברית. אוסף של שטויות. הפרשן הוותיק היה חָלוּד. הסרת החֲלוּדָה נעשית באמצעות המון מילים מיותרות. מישהו צריך לומר לפרשן שהוא חייב לחסוך במילים. הפרשן איננו מעודכן בנעשה בא"ק הבינלאומית כפי שמצפים ממנו וכפי שאמור היה להיות.
מדהים היה להיווכח שכפרשן וותיק איננו מתמצא במאה אחוז בחוקת התחרות. בעת השידור הישיר של פרשת הזינוק הפסול של ג'ון דראמונד ואסאפה פאוול, איבד לחלוטין את ביטחונו האישי, ובאווירה ההיסטרית שנוצרה (עד כדי רחמנות) נגרר לטקסטים מהוססים. מפני שלא היה אמוּן על החוקה פירש לא נכון את תוכן התמונות שנראו על המוניטור. הוא היה אמור לדעת שחוק זה חוק ואין ממנו דרך חזרה. העבריינים נענשו כדין. זאת היא מתמטיקה צרופה והגיונית. חלק מהפרשנות מועברת לצופים בבית באמצעות פריזמה אישית מידי של הפרשן. נדמה לו לעיתים מבעד למשקפת האישית שלו שהוא נמצא באיזה שדה הימורים רחב ידיים. מה שמעניין אותו באמת זה האם צדק בתחזיותיו או שמא לא. לפעמים נדמה כאילו דברי הפרשנות והתחזיות מספקים את מאוויי השעשוע שלו. צורת ההתייחסות הזאת לחומר המשודר גוררת את הפרשן לומר לשָדָר שלו מעת לעת, "…אמרתי לך…", ו/או, "…טעינו שחשבנו…", ו/או, "…לא הערכתי… אני מוֹדֶה…". אלו טעויות מרות בלתי מקובלות בפרשנות טלוויזיונית. פתטי. היו לפרשן גם כל מיני נפילות והסתבכויות טקסט מביכות בענייני "בָּנוֹת". מדוע הוא מוצא צורך לכנות חלק מהנשים, "בנות" , ומעולם איננו קורא לגברים, "בָּנִים". בטקס הפתיחה מצא לנכון לדווח לצופי הטלוויזיה בביטחון גמור רכלנות של רחוב, "…האתלטיות השווייצריות מעדיפות כנראה לשבת באיזה בית קפה בפאריס במקום לצעוד עם משלחתן…". רגע אחד מר גלעד וויינגרטן מהיכן אתה שואב את האינפורמציה הזאת אודות האתלטיות השווייצריות ? ו/או שמא אתה מדבר מהרהורי לבך ? מה זה צריך להיות בדיוק ? בעגת הטלוויזיה קוראים לזה נפילה. פעם חשב שהוא מזהה את לוחמת קרב ה- 7 השוודית קָרוֹלִינָה קְלוּפְט בעלת השיער הבהיר בין קבוצת אתלטיות שהתכוננה לאחד ממרוצי השליחים, לפתע פלט פרשנות מביכה, "…אה…כנראה שזאת לא היא…בטח סתם איזה בלונדינית אחרת…". לא ניצב שם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותה שעה עורך בעל שידור קומה שיעצור את הפיאסקו המגוחך הזה.
לד"ר גלעד וויינגרטן ניצבות זכויות עבר לא מעטות בשידורי הא"ק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אך אין זה אומר שהוא ניצב מעל ביקורת המערכת. המיקרופון איננו שלו, ולא כל דבר שהוא אומר, מסביר ו/או טוען, חייב להתקבל בחרדת קודש. השאלה איננה אם שַדָּר הא"ק החָדָש ופרשנו הוותיק עומדים מעל הביקורת, השאלה האם היה מישהו בימים ההם במערכת הספורט בפרט ובטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בכלל שמצויד בהשכלה טלוויזיונית וסמכות וכֵּלים מתאימים כדי לבקר ולהנחות את צוות השידור בשעת הצורך.
היו ימים שהפרשן הוותיק פיתח תֶּזָה מעניינת וטען בלהט שהגזע השחור מוכשר יותר גֶנֶטִית לעסוק בריצות הקצרות ובקפיצות בהשוואה לאדם הלבן. לפרשנות הזאת לא היה כל ביסוס מדעי מוכח מן ההיבטים האנטומיים והפיסיולוגיים. הבעיה הייתה שהוא הציג את התזה הזאת ככל עולמית בשעה שהיא הייתה דעתו הפרטית ומופרכת לחלוטין. לכן לא אפשרתי לו כעורך ראשי להמשיך ולומר אותה למיקרופון. להצטיינותם של האתלטים השחורים בא"ק הבינלאומית בדור האחרון יש בינתיים רק הסבר סביבתי – סוציולוגי. טמון שם כסף גדול בשנים האחרונות והמוכשרים שביניהם נוהרים לעברו. נכון שנעשו ונעשים מחקרים המבקשים לגלות את צפוּנוֹת ההבדל (אם בכלל קיים שוֹנִי כזה) בין הגזע השחור והלבן בפעילויות ספורט, אך עד כה איש לא הוכיח שיש לגזע השחור איזה שהוא יתרון גֶנֶטִי על האדם הלבן.
האָצָן השחור האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) ניצח במשחקים האולימפיים בברלין 1936 אתלטים לבנים (וגם שחורים) לא בגלל צבעו. הוא פשוט היה אתלט טוֹב מהם . האצן הלָבָן האמריקני בּוֹבּי מוֹרוֹ (Bobby Morrow) זכה באולימפיאדת מלבורן 1956 בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מטר ו- 200 מטר. בדרכו לעבר שלוש מדליות הזהב באולימפיאדה ההיא באוסטרליה (לרבות מרוץ השליחים 4 פעמים 100 מ'), גָבָר בקלוּת על אָצָנים שחורים (ולבנים) כאחד. הוא ניצח אותם לא בגלל שהיה לָבָן, אלא מפני שהיה טוֹב ממתחריו. האָצָן הגרמני הלָבָן אָרמִין הָארִי (Armin Hary) ניצח באולימפיאדת רומא 1960 בריצה ל- 100 מטר. גם הזוכים במקומות השני והשלישי היו ספרינטרים לבנים. דֵייב סִים (Dave Sime) מארה"ב והבריטי פִּיטֶר רֶדְפוֹרְד (Peter Radford). שלושה אצנים לבנים הקדימו שלושה רצים שחורים. אָצָן סובייטי לָבָן ניצח אָצָנִים שְחוֹרִים באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי הריצות הקצרות הקלסיות ל- 100 מ' ו- 200 מ'. קוראים לוֹ וָואלֶרי בּוֹרְזוֹב (Valery Borzov).
טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. זהו משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC באטלנטה. אנוכי יחדיו עם האצן הסובייטי וואלרי בורזוב במשרד ההפקה שלנו ב- IBC באולימפיאדת אטלנטה 96'. 24 שנים לאחר ניצחונו הכפול ב- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת מינכן 1972 אמר לי כלהלן : "…לא היה לי אז שום קושי להכניע כל אצן עלי אדמות יהיה צבעו אשר יהיה…שחור או לבן. פשוט הייתי המהיר מכולם בעת ההיא…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אָצָן לָבָן וֶולשי אָלֶן וֶולס (Allan Wells), ניצח בשמה של בריטניה אתלטים שחורים בריצת הגמר ל- 100 מטר באולימפיאדת מוסקבה 1980. אָצָן לבן איטלקים פּיֶיטְרוֹ מֵנֵיאָה (Pietro Mennea) הקדים אצנים שחורים בדרכו למדליית הזהב במוסקבה 80' בריצה ל- 200 מ'. קופצי המשולשת הלבנים הפולני יוֹזֵף שְמִידְט (Jozef Schmidt) והסובייטי וִויקְטוֹר סָאנִיֶיב (Viktor Saneyev) זכו במדליות הזהב במקצוע הזה והכניעו קופצים שחורים ללא תנאי. יוזף שמידט זכה במדליות הזהב בקפיצה משולשת באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964, ו- וויקטור סָאנִיֶיב אָגָר שלוש זהב רצופות כאלו במשחקים האולימפיים של מכסיקו 1968, מינכן 1972 ומונטריאול 1976. קופץ המשולשת הלָבָן האנגלי ג'וֹנָתָּן אֶדוּאָרְדְס (Jonathan Edwards) מחזיק מאז אליפות העולם בא"ק בגטבורג – שוודיה 1995 בשיא העולם 18.29 מטר. שום קופץ משולשת שחור איננו מתקרב ברגע זה להישגו. לא חסרות דוגמאות נוספות.
בליגות הספורט האמריקניות ה- NBA בכדורסל ו- NFL בפוטבול, רבים לאין ארוך היום שחקנים שחורים מלבנים. זה בשום אופן איננו מצביע על עדיפות גֵנֶטִית של הגזע השחור על הגזע הלבן במשחק הזה. יש לכך בינתיים רק הסברים סוציולוגיים, ולא גופניים – גנטיים. חלו תמורות מרחיקות לכת בצבע עורם של כמות המשתתפים בתחרויות הא"ק, אך לא בגלל הגנטיקה. בשל המָמוֹן. במערכת השידור היוקרתית רבת הפרטנזיות של שידורי הספורט, יש לשמור על הכלל הברור והחשוב בשידורים בו הפרשנים כפופים לעבודת המערכת. אין לאיש חֵירות בלעדית על המיקרוֹפוֹן. גם לא לשום מומחה מבחוץ. הפרשנים לעולם אינם קבלני עבודה עצמאיים בשטח. יש להם בוס. זהו העורך והמפיק הראשי שלהם. אלו הם יחסי העבודה הנכונים. בשום פנים לא להפך.
זה היה לפני 32 שנים. בקיץ 1983 גייסתי את הפרשן ד"ר גלעד ווינגרטן לאליפות העולם ה- 1 בא"ק שהתקיימה בהלסינקי באוגוסט 1983. שמרתי עליו לאורך שמונה אליפויות עולם רצופות לרבות זאת של אדמונטון – קנדה 2001. בחלוף שנות דור הבנתי בקיץ 2003 שמר גלעד וויינגרטן איננו אותו האיש שהכרתי בעבר ובעבורו ולמען אישיותו שמרתי לו אמונים. על האיש שדחף למצוינות כל חייו השתלטה בינוניות ורדידות משהסכים לחבור למנהל מחלקת הספורט ב- 2003 אורי לוי שניצל את השררה ו- הפקיע את מיקרופון ה- א"ק לטובתו. אורי לוי הבלתי מוכשר בעליל החליט החלטה מבישה להיכנס לנעליו הענקיות של שדר ה-א"ק הנפלא נסים קיוויתי ומינה את עצמו לשדר א"ק מוביל. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (זה שסולק ממשרתו ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריק שרון) לא מנע מאורי לוי לבצע את זממו. בעיניי כאזרח מהשורה נראה לי ב- 2003 כי אורי לוי חורש רעה טלוויזיונית. כך אני ראיתי את הדברים. היכן נשמע כדבר הזה שאיש טלוויזיה שמחזיק בשררה אולם נעדר כל כישרון, ידע, יכולת, ומורשת לשדר אירוע א"ק עולמי – בינלאומי מורכב, מסובך, ומתמשך ממנה את עצמו לשַדָּר ישיר מוביל של אותה ההתרחשות…??? אורי לוי נעדר כל ניסיון קודם ולו המינימלי ביותר בתחום הא"ק, ענף הספורט המורכב ביותר מכל האחרים בעת שידורים ישירים, הציב את עצמו כשַדָּר מוביל של אליפות העולם ה- 9 בא"ק שעמדה להיערך באוגוסט 2003 בפאריס. האיש שלא שידר מעולם א"ק בימי חייו הטלוויזיוניים הטיס באישור מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא יוסף בר-אל את עצמו יחדיו עם הפרשן גלעד וויינגרטן לאליפות העולם ה- 9 בא"ק בפאריס באוגוסט 2003, לא פחות. הוא הפקיד את עצמו על הכֵּס. לא פלא שהבינוניות והחובבנות הזאת ביוזמתו של אורי לוי ובאחריותו התרחשה בתקופת הרדידות בה כיהן יוסף בר-אל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, 2005 – 2002. כדי למנוע נלוזות כזאת בה מנהל מחלקת הספורט נוטל מיקרופון לא לוֹ וממנה את עצמו לשַדָּר מוביל בענף ספורט שאין לו שום מושג ואינו בקי בו באישור מנכ"ל רשות השידור, היה צורך ראשית דבר לנפנף את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר מכיסאו הרם. ברור שנגרמו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שוב ושוב נזקים בלתי הפיכים בתחומי השידור השונים לא רק בתחום שידורי הספורט.
אלכס גלעדי נמנה כמוני בימים ההם על אוהביו ומעריציו של נסים קיוויתי. בשנים הראשונות לעבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית טיפח תקוות של מגיש ושַדָּר. נסים קיוויתי היה המוֹדֶל שלו. לא פעם ולא פעמיים נהג לומר לי, "יואשיש, תראה איזה שַדָּר גדול הוא נסים קיוויתי. תענוג להקשיב לו". אלכס גלעדי העריץ את נסים קיוויתי וראה בו מופת שידור. נסים קיוויתי היה בעיניו איש תרבות, בעל עֵט, ושַדָּר שניחן בכִשרון קולח לתרגם את מחשבותיו למיקרופון. חלפו ארבע שנים מאז משחקי בנגקוק 1970. דן שילון מינה את אלכס גלעדי לתפקיד מבצעי רב זרועי של ראש משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמפיק הראשי של משחקי אסיה ה- 7 בטֶהֶרָאן בירת אִירָן שנפתחו ב- 1 בספטמבר 1974 בהשתתפות 26 מדינות.
מאיר איינשטיין ז"ל נוֹלד שַדָּר כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום שקוֹלוֹ של יורם ארבל גָוָוע שָם לעַד. הצלחתו של מאיר איינשטיין לא הייתה מקרית וגם לא הפתעה עבורי. ידעתי שבחירתי בו נכונה. אהבתי והערכתי את קוֹלוֹ וסמכתי על האבחנה המקצועית שלי. מאיר איינשטיין נחשב על ידי לשַדָּר כדורגל מעולה עוד בימיו ברדיו "קול ישראל". מעבר למצוינות הזאת הוא הֵביא עמו משהו שהיה חסר מאוד בנוף שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן יורם ארבל. סקרנות עיתונאית. ההפתעה הגדולה הייתה שהתגלה מוקדם מהצפוי גם כשַדָּר א"ק. ב- 23 באוגוסט 1991 נפתחה בטוֹקְיוֹ בירת יפן אליפות העולם ה- 3 בא"ק. זה היה אמור להיות אירוע הספורט הבינלאומי הגדול והאחרון בקריירה של השדר הדגול נסים קיוויתי לפני פרשתו לגמלאות בסוף אותה שנה. חוזה השידורים הבלעדי היה ששייך לנו ועלות הזכויות על פי החלוקה הכספית של ה- EBU עמדה על 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר. צֶוֶות שידור בן שלושה אנשים בראשותי היה אמור לטוס ליפן לפרק זמן של עשרה או אחד עשר ימים. אני עצמי הייתי אמור לקדם בטוקיו כמנהל ומפיק השידורים שם את פניהם של השַדָּר נסים קיוויתי והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. מלאכת ההפקה משם הושלמה כולל הקמת עמדת שידור באִצטדיון עבור הטלוויזיה הישראלית , תשלום לוגיסטיקת המלונות ומיסוד קווי השידור ארוכי הטווח מהאִצטדיון האולימפי בטוֹקְיוֹ לאולפן בירושלים ורכישת כרטיסי הטיסה. לרוע המזל ביטל מנהל הטלוויזיה בעת ההיא יוסף בר-אל ברגע האחרון ממש את טיסת הצוות בנימוק של חיסכון כספי. הסברתי לו כי עלות הטיסה והשהייה בטוקיו של צוות השידור שווים רק ל- % 3 מהעלויות הטכניות וזכויות השידורים, אך אינני בטוח שהבין ו/או שלא רצה להבין. כמובן שנדרשנו לשלם "קנסות" כספיים על ביטול מאוחר של עמדת השידור באִצטדיון על כל תכולתה הטכנולוגית והזמנת החדרים במלון. שֵם טוֹב לא יצא לטלוויזיה הישראלית הציבורית מכל הבלבול הזה ברגע האחרון. נדרשנו לשדר Off Tube מירושלים. צורת שידור שנחשבת בעיניי לקללה מַמְאֶרת.
אני חושב שנסים קיוויתי נעלב. הוא לא הסכים לשָדֵר מן האולפן בירושלים את התחרויות שמתקיימות בטוקיו, שסימנו את אקורד השידור המסיים את הקריירה הפוריה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא דרש פינאלה שונה. ב- 1991 הוא היה עיתונאי וותיק בן 65, נדמה לי קצת מר נפש ומאוכזב מההחלטה לשלול ממנו את ההזדמנות האחרונה בחייו לשָדֵר מהשטח את הא"ק, ענף הספורט שהיה אהבת חייו. הוא פרש מהמיקרופון. מחליפו החדש מאיר איינשטיין קפץ על המציאה. הוא הסכים גם הסכים לשדר את האירוע היוקרתי לראשונה בחייו מהאולפן בירושלים. לא כל כך עניין אותו עיקרון השידור מהשטח, או לשם שינוי שידור מהאולפן בירושלים המרוחק כ- 15000 (חמישה עשר אֶלֶף ק"מ ממוקד התחרויות). העיקר היה בעיניו ליטול קודם כל את מיקרופון השידור.
טקסט תמונה : שנת 1991. נסים קיוויתי (בן 65) בערוב ימיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית.(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הטרגדיה בבִּיזְנֶס הזה של הטלוויזיה היא שלכל שַדָּר יש מחליף. גם אם נדמה בתחילה שאין. כשנסים קיוויתי סירב לשדר בתנאים שנכפו עליו, נכנס מאיר איינשטיין לנעליו הגדולות ללא רגשי נחיתות, ובפעם הראשונה בקריירה שלו כשַדָּר א"ק עשה זאת טוב. הוא מילא (פחות או יותר) את החלל הענק שהותיר אחריו השַדָּר הדָגוּל.
טקסט תמונה : דצמבר 1991. מסיבת הפרידה לנסים קיוויתי בחורף הירושלמי ובמסעדה ירושלמית. נסים קיוויתי צופה יחד עם ד"ר גלעד וויינגרטן, אלכס גלעדי, אורן רוזנשטיין, וחיים יבין ועוד כשלושים מוזמנים בקטעי Video נבחרים מקריירה השידור הארוכה שלו ברשות השידור. מימין ומאחור מציצים ראשיהם של שיפי ומשהל'ה פרידמן ושל אריה מקל מנכ"ל רשות השידור(ממושקף). (צילום מחלקת הסטילס. יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : דצמבר 1991. מאיר איינשטיין (במרכז) עם אשתו אוֹלִי והשדר רמי ווייץ במסעדה הירושלמית ההיא. התמונה צולמה במסיבת פרידה מהטלוויזיה וממחלקת הספורט שערכתי לנסים קיוויתי בהגיעו לגיל 65 ופרישתו לגִמלאות. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מאיר איינשטיין היה שַדָּר נוקשה יותר מנסים קיוויתי. הוא מעולם לא שידֵר באותו הרגש והחֵן ובסגנון השידור המיוחד שאִפיינו את נסים קיוויתי במשך עשרות שנים והרטיט לבבות כה רבים. אך הוא פיצה על כך בקולו הסמכותי, בדייקנות וניקיון השידור, ובמהימנות העיתונאית שלו. השידור של מאיר איינשטיין היה חף משגיאות לחלוטין. הוא לא רטט וגם לא הבריק אך תמיד שמר על ממוצע גבוה. הוא מעולם לא דעך.
כשוויתר במוּדע על רצונו לשַדֵּר את אליפות העולם ה- 3 בא"ק Off Tube מהאולפן בירושלים, פִספֵס נסים קיוויתי כמה מרגעי השיא של הא"ק בסוֹפָה של המאה העשרים. קולו של מאיר איינשטיין (ולא של נסים קיוויתי) חקוק לנצח על טֵייפּ השידוּר מאותו חודש אוגוסט של 1991, כשתיאר את הדו קרב ההיסטורי הבלתי נשכח בבור הקפיצה לרוחק בין שני הקופצים האמריקנים קָארל לוּאיס (Carl lewis) ומַיִיק פָּאוּאֶל (Mike Powel). לואיס קבע 8.91 מ' ושבר את שיאו בן ה- 23 שנים של בּוֹבּ בִּימוֹן מאולימפיאדת מכסיקו 68'. מָיִיק פָּאוּאֶל לא וויתר. בקפיצתו האחרונה הרחיק עד 8.95 מ' וניפץ את שיא העולם הטרי בן 21 דקות של קָרְל לוּאִיס ואת שיא העולם היָשָן בן עשרים וארבע השנים של בּוֹבּ בִּימוֹן. הישג פנומנאלי המתקרב לקצה גבול יכולתו של האדם. שיא העולם של מייק פאואל מחזיק מעמד כבר 24 (עשרים וארבע) שנים ו- טרם נשבר עד עצם היום הזה.
טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג שוודיה. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבוריץ – ערוץ 1 באצטדיון גטבורג. נסים קיוויתי (משמאל) היה אורח שלי בעמדת השידור שלנו באליפות העולם ה- 5 בא"ק ב- 1995 בגטבורג שוודיה לאחר פרישתו מהטלוויזיה. הוא נראה כמתבונן בערגה ובעיניים כלות במה שהיה פעם נחלת השידור הבלעדית שלו במשך שנות דוֹר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי, הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן, השדר מאיר איינשטיין, ונסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
כל שַדָּר א"ק באשר הוא מתפלל "לתפוש" שיא עולם באחד משידוריו . לנסים קיוויתי זה אירע פעמים ספורות בקריירה הארוכה שלו בת עשרות השנים. למאיר איינשטיין זה קרה פעמיים כבר בשידור הא"ק הראשון בחייו. הוא שידר גם את שיא העולם החדש של קרל לואיס בריצת 100 מ' 9.86 ש'. מאיר איינשטיין ניצב לפתע יחידי בפסגת שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יורם ארבל ונסים קיוויתי לא היו שם עוד, ואורי לוי בעל קול צווחני לא נחשב ליריב שווה כוחות.
יוסף "טומי" לפיד ואורי פורת סייעו לי ברוחב לֵב למסד את תחילתה של מסורת שידורים ישירים חשובה של אליפויות העולם בא"ק, ב- 1983 בהלסינקי ו- 1987 ברומא על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בכך הצטרפנו למשפחת השידור האירופית והבינלאומית . כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU רואות בשידורים הישירים של אליפויות העולם בא"ק המתקיימות מידי שנתיים בחודשי הקיץ יולי – אוגוסט בתקופת החופש הגדול נדבך שידור ציבורי. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפר ברגל גסה את המסורת החשובה הזאת של שידור מהשטח.
ב- 1993 הודח יוסף בר-אל ממשרתו ע"י המנכ"ל החדש של רשות השידור מוטי קירשנבאום . מהלך מתבקש שהשפיע מייד על הפקת שידורי הספורט . הדחתו של יוסף בר-אל התחוללה כבר בשעה ש- פרימו נביולו (Primo Nebiolo) נשיא ה- IAAF החליט לקיים את אליפויות העולם בא"ק מידי שנתיים . כל רשתות הטלוויזיה ב- EBU החליטו פה אחד להצטרף לחוזה הארוך טווח עם התאחדות הא"ק הבינלאומית. מוטי קירשנבאום עזר לי לבנות מחדש את מסורת השידורים ואת טיב ההפקה של אליפויות העולם בא"ק הבאות לאחר כשלון טוקיו 91'. בימיו שידרנו ישיר במלואן את שלוש אליפויות העולם הבאות בא"ק של שטוטגרט 1993, גטבורג 1995, ואתונה 1997.
טקסט תמונה : קיץ 1997. אתונה – יוון. אנוכי עם גב' בריז'יט תריזה (Brigitte Terrise) המקסימה והיעילה האחראית על תיאום השידורים מטעם ה- EBU (מקום מושבו בג'נבה) בעת הפקת שידורי אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 1997. הכרתי שנים רבות את אנשי הטלוויזיה היוונית ERT ואת אנשי ה- EBU בג'נבה – שווייץ. אין לי בכלל ספק שקשרים אישיים חמים ומהימנים עם אנשי הטלוויזיה בכל מקום בעולם הם נדבך חשוב, ותורמים להצלחת ההפקות הבינלאומיות שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אליפות העולם ה- 5 בא"ק בגטבורג 1995 הייתה המבחן הגדול של האתלטים בעולם לקראת אולימפיאדת אטלנטה 96'. עבורי היא הייתה פריצת דרך של תכנון שידורי ספורט בטלוויזיה לטווח ארוך בסיועו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. שידרנו ישיר את כל תחרויות האליפות . אבל אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 97' הייתה שיא ההפקה. זה היה צעד אחד גדול לפנים של מכלול מהלכי הפקה שכללה בפעם הראשונה מיסוד משרד תקשורת ושידורים במקום התרחשות האירוע, ובקרה ישירה שלי על קווי השידור מאתונה ועל האולפן בירושלים המנווט את השידורים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את בקשתי עוד בימי אליפות העולם ה- 4 בא"ק בשטוטגארט בקיץ 1993, להפוך את התחרות הבינלאומית הזאת לנדבך קבוע בלוח שידורי הטלוויזיה הציבורית . אתלטים ישראליים טובים יותר או פחות נטלו חלק בכל אליפויות העולם בא"ק אך לא זאת הייתה העילה של יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, ומוטי קירשנבאום לאפשר לי לשדר ישיר אותן במלואן על המסך הציבורי. הרחיק לכת מכולם מוטי קירשנבאום. הוא סייע בידי להפוך את ההפקה ליעילה ומסודרת, מתוכננת, ועניינית, וגם קלה מבחינה פרוצדוראלית. תמה תקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה. החלה תקופת יאיר שטרן.
אין ספק שנשיא IAAF הפעלתן והמוכשר האיטלקי פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ (Primo Nebiolo), הפך את אליפויות העולם בא"ק לאחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בעולם וגם היקרים ביותר. מפליא שהדבר לא קרה קודם לכן. הסימביוזה בין הטלוויזיה לא"ק הפכה לבלתי נמנעת. מבעד לשידורי הא"ק בטלוויזיה השתקף היטב המאבק הנצחי של האדם נגד המטר והשעון וגם נגד עצמו. שם אפשר היה לחפש את קצה גבול יכולתו של בן האנוש . לא בכדי השקיעו רשתות הטלוויזיה בעולם ממון רב בקניית זכויות השידורים השקיעו של האירוע היפהפה וייחדו לו אמצעי שידור Unilateral רבים. אליפות העולם בא"ק היא הצגת טלוויזיה בלתי נשכחת.
הגדילו לעשות רשתות הטלוויזיה האירופיות הגדולות והעשירות כמו ה- BBC הבריטי, ARD ו- ZDF הגרמניות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, 3 F ו- 2 F הצרפתיות, ולידן כמובן NBC האמריקנית, NHK היפנית, וערוץ 10 של הטלוויזיה האוסטרלית. הן חינכו במשך שנים רבות את צופיהן לתרבות צפייה בספורט ולימדו אותם לאהוב את תחרויות הא"ק. אותן רשתות הטלוויזיה נהנו גם ממשלחות אתלטים ואתלטיות גדולות שייצגו את מדינותיהן. שירות רשתות הטלוויזיה את הציבור כמקור מידע וכמות ואיכות האתלטים שנטלו חלק בתחרויות חפפו האחד את השני, וחייבו פעילות טלוויזיונית ענפה ומתואמת. הרשתות הגדולות והעשירות הביאו עמן לכיסוי האליפויות אמצעי שידור Unilateral רבים שכללו מצלמות נוספות שהעשירו את התמונה ה- Multilateral של ה- Host broadcaster המקומי, אולפני הגשה ופרשנות משלהם בתוך האִצטדיונים, ציוותי צילום ENG, ניידות שידור שריכזו את הפעילות ה- Unilateral הזאת, ותוספת רצינית של כוח אדם מקצועי. כל זאת בנוסף לשכירת עמדות השידור הרגילות הממוקמות מעל ובסביבת קו הגמר. צריך להבין שמאפייני פעילות כיסוי Unilateral מהסוג הזה עולה ממון רב. בסדר גודל של מאות אלפי דולרים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא יכלה להרשות לעצמה מאמצים כספיים כה גדולים כאלה.
טקסט תמונה : קיץ 1999. אליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה – ספרד. זהו אולפן ההגשה והפרשנות ה- Unilateral של הטלוויזיה הגרמנית ARD באליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה. ARD השקיעה כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר בהפקת השידורים הללו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג שוודיה. נשים שוודיות מהוועדה המארגנת השוודית מארחות אותי במחלקת האקרדיטציה (Accreditation) של הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT בטרם תחילת תחרויות של אליפות העולם ה- 5 בא"ק של גטבורג 1995. (ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : קיץ 1995. אצטדיון הא"ק של העיר גטבורג בשוודיה. אני עם המפיקה של הטלוויזיה הסינית הממלכתית CCTV בעמדות השידור הסמוכות של שנינו באליפות העולם ה- 5 בא"ק בגטבורג. היא התאוננה בפני על רייטינג צפייה נמוך בסין, % 10 בלבד. פירושו של דבר כי "רק" 200.000000 (מאתיים מיליון) צופים סיניים ראו את שידורי אליפות העולם בא"ק של גטבורג 1995. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מאיר איינשטיין ירש את מקומו של נסים קיוויתי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ששָב לרשות השידור ב- 1998 אִפְשֵר לי לשָדֵר ישיר גם את שתי אליפויות העולם הבאות בסביליה 1999 ובאדמונטון – קנדה באוגוסט 2001.
טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אליפות העולם ה- 8 בא"ק באדמונטון – קנדה. . זיהוי מימין לשמאל : מר אלכס גלעדי הבינלאומי בעל אחריות משולשת כבדה : סגן נשיא בכיר ב- NBC + חבר ב- IOC + יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF, מר מנואל "מנולו" רומרו, השדר המוביל שלי מר מאיר איינשטיין, ואנוכי ערב תחילת שידורי הטלוויזיה של אליפות העולם ה- 8 בא"ק באדמונטון בירת חבל אלברטה בקנדה. (באדיבות CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שם הספר :
מתוך הספר "למילים יש וויזואליה משלהן" (10). כישרון התיעוד והשידור הישיר בתחומי הספורט והחדשות בטלוויזיה. קובץ מס' 10 מתוך 19 קבצים של הספר, "למילים יש וויזואליה משלהן".
כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לספטמבר 2012.
השידורים הישירים של תחרויות הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 גבו מנסים קיוויתי מאמץ פיזי ונפשי עצום. הוא ישב שעות ארוכות מידֵי יום בעמדת השידור באצטדיון האולימפי הפתוח ב- "Coliseum" של לוס אנג'לס ושידר משם ישיר לישראל בכל אחד משמונת הימים כעשר שעות תחרויות א"ק, מוקדמות וגמרים. השמש של קליפורניה הכתה בו וקפחה על ראשו אך הוא דבק במשימה. מפני שהיה שַדָּר אחראי ופדנט התכונן גם בכל יום כשש שעות בחדרו במלון, ב-Press center, ובאצטדיון עצמו לקראת השידורים הישירים רוויים במאות ואלפי פרטים שהכילו שמות של אתלטים מכל העולם ואין סוף תוצאות אישיות וקבוצתיות של זמנים ומרחקים. מטבע הדברים גודש אירועי ה- א"ק גררה אותו לכמות מֶלֶל אדירה ממש. ואז קרתה הטעות הבלתי הגיונית. בעת הצגת האָצָנִים בריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, תיאר נסים קיוויתי את המתח העצום בו היה שרוי האתלט האמריקני קָארְל לוּאִיס לקראת הזינוק באולימפיאדה הראשונה שלו. הוא קארל לואיס היה המועמד הוודאי לניצחון בריצה הקלסית הקצרה. אמריקה והעולם כולו ראו בו את יורשו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס האתלט השחור הדָגוּל ההוא שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין 1936, בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100מ'. בשעה שבימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC Sports, (שימשה כ- Host broadcaster העולמי) חשף ב- Close up את קָארְל לוּאִיס על המסך, איבד נסים קיוויתי לרגע את פוקוס השידור שלו. זה קורה לפעמים. בהיסח הדעת שידֵר למיקרופון אבחנה בלתי הגיונית בעליל. זה היה בשידור ישיר בעת ש- ABC הציגה את אתלט העַל האמריקני קבל עם ועולם. "הנה קָארְל לוּאִיס, הוא בשביל השביעי. הוא רוצה לזכות ב- 100 מ', 200 מ', ארבע פעמים 100 מ' שליחים ובקפיצה לרוחק. בדיוק כפי שעשה ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין 1936", אמר בביטחון למיקרופון והוסיף, "עם כל הביטחון העצמי שלו ועם כל היכולת האישית הפנטסטית שלו, רואים שקָארְל לוּאָיס מתוח מאוד, הוא נראה לי קצת חִיוֵור. מפני שהכול יכול לקרות, בזינוק, באמצע הריצה, ובסיום". ב- 1984 כבר שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בצבע אך לאִבחוּן החִיוָורוֹן של קארל לואיס לא הייתה כמובן כל אחיזה במציאות. אי אפשר היה לראות שקָארְל לוּאִיס חִיוֵור מפני שצבע עוֹרוֹ היה שָחוֹר.
טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. זהו האצן האמריקני הנפלא ויפה התואר קארל לואיס. צבע עורו היה כהה מידי מכדי להבחין בחיוורונו. (Close up מתוך תמונת פרסומת של חברת "Mizuna").
נסים קיוויתי העריך אולי ש- קאָרְל לוּאִיס "חִיוֵור" בשל הלחץ העצום בו היה שרוי לפני הזינוק אך בפועל וודאי לא רָאָה זאת. הוא שידר דבר שלא ראה. אלה כמובן טעויות טיפשיות שעלולות לקרות גם לשַדָּר מצטיין שמחזיק בידיו מיקרופון נוֹן – סְטוֹפּ כשמונה שעות ברציפות מידי יום באולימפיאדה. נסים קיוויתי לא היה מעולם שַדָּר טֶפְלוֹן. כמה פליטות פה שטותיות בקריירה שידור ארוכה בת עשרות שנים שלוֹ היו נדירות, מִקריות, ובלתי חשובות אך הן נדבקו אליו כעלוקות ומצצו את דמו. את הרגעים הגדולים שלוֹ באמת סירב חלק מהציבור לזכור. העיתונות אהבה להציק לו.
יריית הזינוק לריצת הגמר ב- 100 מ' נורתה ונסים קיוויתי היה במיטבו : "זינוק טוב מאוד. בראש סם גריידי מארה"ב. אבל קארל לואיס הולך קדימה. הוא מנצח. במקום השני סם גריידי מארה"ב. במקום השלישי בן ג'ונסון מקנדה. קארל לואיס עשה זאת. 9.99 ש' בגובה פני הים. המדליה האולימפית המוזהבת הראשונה כבר מונחת בכיס".
זוהרו של נסים קיוויתי מעולם לא הוּעַם. אינני שותף לדעתו של חלק מהציבור כי דמותו הטלוויזיונית כהתה. נסים קיוויתי נשא על גבו גם את מרבית שידורי השחייה באולימפיאדת לוס אנג'לס. כשהיה עסוק בשידורי הא"ק, הטלתי על יורם ארבל להחליף אותו כשדר שחייה בבריכה. במשחה הגמר ל- 200 מ' בסגנון פרפר באולימפיאדת לוס אנג'לס 84', ניצח במפתיע האוסטרלי ג'ונאת'ון סִיבֶּן (Jonathon Sieben) את המועמד לניצחון מיכאל גִרוֹס (Michael Gross) מגרמניה, עָנָק שגובהו 2.02 מטרים. יורם ארבל התבלבל בשידור הישיר והעניק את הניצחון לשחיין הגרמני שהיה אומנם Favorite (מועמד לניצחון) אך הפסיד. יורם ארבל היה על סַף טביעה טלוויזיונית בבריכה האולימפית. הפרשן הוותיק והמצטיין שלי יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי הציל אותו. הפרשן בעל העין החדה העיר לוֹ ויורם ארבל חסר הביטחון בבריכת השחייה שָב כעבור זמן קצר ותיקן את עצמו. מי זוכֵר ליורם ארבל את טעותו האומללה. מלאכת זיהוי המנצחים בתחרויות הספורט (הֶרֶף של מֵאית שנייה או שתיים מפרידים בין המקום הראשון לשני) היא אֶבֶן יסוד בשַדָּרוּת הספורט. נסים קיוויתי היה שַדָּר אולימפי בנפשו. יורם ארבל היה שַדָּר של מוּנדיאלים.
טקסט תמונה : 1984. יורם ארבל (משמאל) ופרשן השחייה האגדי יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל. יורם ארבל עמד על סף טביעה בבריכה האולימפית של לוס אנג'לס 1984. יוסף טלקי הציל אותו. אפילו שדר ספורט עתיר ניסיון ברמתו של יורם ארבל נתקל בקשיים רבים בשעה ששידר מקצוע ספורט שלא הכיר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בימי ה- בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוקטובר 1971, הטילו דן שילון ואלכס גלעדי על נסים קיוויתי משימת כיסוי נכבדה, שידור אליפות אירופה בא"ק שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד. לתחרות הזאת הייתה חשיבות רבה מפני שהיא שימשה מבחן כוחות לאתלטים ולאתלטיות האירופיים לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 הממשמשת ובאה. נסים קיוויתי שהיה בימים ההם כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון שם גם התגורר עם רעייתו רותי כהן ז"ל טס להלסינקי והיה בנוסף המפיק והטכנאי של עצמו. אלכס גלעדי ביקש ממני לצפות בטייפים VTR בעלי רוחב פס של 2" (שני אינטשים) שאותם שידר נסים בהלסינקי בעבור מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הצבתו של שַדָּר ישראלי באירוע החשוב תשעה חודשים לפני אולימפיאדת מִינְכֶן 72' היה הישג עיתונאי חשוב של דן שילון ואלכס גלעדי. בימים ההם לא הייתה עדיין תקשורת טלוויזיה לוויינית בין ישראל לאירופה. תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה הייתה בתהליך הקמתה ועדיין לא אופרטיבית. שוממה. נסים קיוויתי הקליט את קולו באולפני הטלוויזיה הפינית YLE בהלסינקי ושלח משם את הטייפים הכבדים לישראל. בתקופה ההיא הוא היה שַדָּר בודד בעמדת השידור ועשה את עבודתו ללא פרשן צמוד לידו. תפקידי הצנוע היה להרכיב את הטייפים על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) ולצפות בירושלים בחומר השידור של נסים קיוויתי כדי להציע לאלכס גלעדי את האירועים הראויים והנבחרים על פי הבנתי לשידור ב- "מבט ספורט".
זה היה באחד מימי השישי של הסתיו הירושלמי. עליתי אחה"צ לירושלים מתל אביב ההומה. כשהגעתי לבירה חשתי לפתע היטב את השקט ואת אווירת השבת היורדת על העיר. תחושה מיוחדת של רוגע, שקט, וקדושה שלא היו מוכרים לי. וודאי לא לתושב רמת אביב כמוני. נראה לי שאין אח ורע לתחושת אווירת השבת הירושלמית בשום מקום אחר בארץ. אהבתי גם את מזג האוויר הנפלא של עיר הקודש. אהבתי את ירושלים. הצפייה המוקדמת בשידורי נסים קיוויתי נועדה לצורך ניפוי מוקדם של החומר הרלוואנטי, כדי לחסוך בזמן העריכה היקר למחרת בשבת בעת הכנת "מבט ספורט" לשידור במוצאי שבת. הייתי אז בראשית צעדיי כאיש טלוויזיה בתחילת דרכי הארוכה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. טרם הפנמתי את הרעיון, "כי לכל שבת יש מוצ"ש".
באוקטובר 1971 נגלה לי נסים קיוויתי לראשונה במלוא יכולתו וכישרונו המקצועי . שַדָּר טלוויזיה ורדיו וגם עיתונאי בעל מוניטין ששירת את "ידיעות אחרונות" ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, שמעולם לא ראיתיו, אך ידעתי מי הוא. שמו עלה לכותרות בשעה שמילא בהצלחה ב- 10 באפריל 1960 בשידור רדיו מבלגראד את מקומו של שַדָּר הספורט הנודע בימים ההם נחמיה בן אברהם, במשחק הניצחון ההיסטורי של נבחרת ישראל על יוגוסלביה 1:2. עבורי הוא היה מוסד שידור מזה שנים רבות.
טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפנינו. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה. כאן הוא מארח בשנות ה- 60 בעמדת השידור באִצטדיון "וומבליי" בלונדון את שחקן התיאטרון והקולנוע הישראלי וחתן פרס ישראל, חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי, "…יואש, לא תאמין לי אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון…". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אליפות אירופה בא"ק בהלסינקי באוקטובר 1971 כוסתה בצורה מרשימה ע"י הטלוויזיה הפינית הממלכתית YLE. בימוי צילומי ה- Video, התאורה הטובה, חדוּות הצילום, ועושר המצלמות של הרשת הקטנה, היוו חידוש מפליג וניגוד משווע לעוֹני צילומי הפילם הדהויים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ופילוסופיית הכיסוי כאן. צפיתי מוקסם בחומר הצילום והשידור שהגיע אלינו מוקלט על הטייפים של חברת AMPEX בעלי רצועות מגנטיות ברוחב של 2 אינטשים המגולגלות ומאופסנות בטייפים באריזה כבדה. מנחם וולף היה הטכנאי שלי. הוא השחיל מעשה אומן את הרצועה המגנטית הרחבה המתפתלת בין ראשי ה- Video והקרין על המוניטור את הפלא השמיני. האינפורמציה האלקטרונית שהוקלטה בהלסינקי הפכה לתמונה וקוֹל בירושלים. קולו המתכתי של נסים קיוויתי ויכולת השידור והתיאור שלו הפכו את הצפייה באליפות הא"ק האירופית הנערכת בהלסינקי על מכונת ה- VTR המסורבלת בירושלים (ראשי תיבות של Video Tape Recording) לחוויה בלתי נשכחת. השפה העברית התקנית והעשירה שהייתה שגורה בפיו , ההבנה העצומה שלו ביסודות הספורט ובעיקר ב- א"ק, ושליטתו ברזי השידור הישיר הטלוויזיוני גימדה את כל שדרי "מבט ספורט" האחרים בימים ההם ועשתה אותם אפרוריים. נסים קיוויתי הפך בבת אחת לשַדָּר מפורסם ומוכשר בטלוויזיה. הוא היה עובד Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששילמה לו פרוטות. זאת הייתה עבודה צדדית שלוֹ. הוא בכלל שימש באותה העֵת עיתונאי בכיר של "ידיעות אחרונות" בלונדון אך בד בבד היה גם האיש למשימות מיוחדות של ראשי מחלקת הספורט דן שילון ואלכס גלעדי, למרות שישב הרחק מירושלים, בלונדון. יכולת השידור העיתונאית וכישרון התיאור של נסים קיוויתי הפכו לשם דבר ושיחת היום במחלקת הספורט בימים ההם של 1971. כוכבו זרח. מי שמע אז בכלל על יורם ארבל. השדרים המובילים במחלקת הספורט ב- 1971 היו אז איתן עמית, חנוך קינן, יאיר שטרן, וכמובן דן שילון, ואלכס גלעדי. נסים קיוויתי האפיל על כולם בעֵת ההיא וניצב מעליהם בדרגה שלמה. הוא היה גם מחדש הלשון העברית בשידורי הספורט. בשידורי הא"ק והשחייה הדרמטיים שלו שמעתי לראשונה את הביטוי המטפורי, "הוא לוחץ על הדוושה" (מאיץ את קצב הריצה), ו/או, "הרצים נכנסים לישורת האחרונה" (מסיימים את ריצתם על הקשת ונכנסים לריצה על קטע ישר). גם בשידורי הכדורגל טבע מונחים חדשים משלו. "להרשית את הכדור" (מצב של הבקעת שער בו הכדור פוגש את רֶשֶת השער), "למַרְכֵּז את הכדור" (לבעוט ו/או למסור את הכדור למרכז), "לתָּקֵל את היריב" (לקוח מהמילה האנגלית Tackle – לבלום את היריב), "ליָירֵט את הכדור" (להשתלט על כדור של היריב בעת מעופו) . השימוש במונחים האלה היו המצאות לשוניות שלו.
ריצת הגמר ל- 10000 מ' באליפות אירופה בהלסינקי באוקטובר 1971 הייתה דוגמא אופיינית ליכולת השידור והתיאור הפוריים שלנסים קיוויתי. התפתח שם מאבק צמוד ודרמטי בין הרץ הפיני המהולל יוּהָא וָואטָאיְינֶן (לָאסֶה וִוירֶן נחשב אז לרץ השני בטיבוֹ בפינלנד) והמזרח גרמני יוּרגֶן הָאסֶה. ב- 350 המטרים האחרונים של הריצה לחץ יוּהָא וָואטָאיְינֶן על הדַוְושָה והחל בפיניש מדהים של אָצָן לעבר קו הסיום. בסגנון ריצה יפהפה הוא ניתק מיוּרגֶן הָאסֶה אֶרֶך הרגליים וחצה ראשון את חוּט המטרה לקול שאגות עשרות אלפי צופים בני ארצו חובבי א"ק. נסים קיוויתי שידר נפלא את הריצה. כשחלף יוּהָא וָואטָאינֶן על פני קו הסיום, שאג נסים קיוויתי למיקרופון : "…יוּהָא וָואטָאיְינֶן מנצח, הוא השאיר מאחור את יוּרְגֶן הָאסֶה הגרמני. איזו ריצה מדהימה. יוּהָא וָואטָאיְינֶן הוא אלוף אירופה החדש, הוא לבטח מועמד בטוח למדליית הזהב באולימפיאדת מינכן בעוד פחות משנה…". הרץ הפִינִי לא שָקָט על שמריו והֵכין לנסים קיוויתי ואולי גם לשדרים האחרים סוג של "הפתעה" כשלא הפסיק את תנופת ריצתו הנהדרת גם לאחר שחצה את קו הסיום. העייפות לא ניכרה בו למרות המאמץ העצום שהשקיע. הרצים האחרים שהגיעו אחריו נעצרו וחיפשו לשאוף חמצן לריאותיהם. יוהא וואטאיינן לחלוטין לא היה מותש והמשיך להקיף את מסלול האִצטדיון בריצת גָאלָה כשהאדרנלין זורם בשפע בעורקיו, כאילו ריצת ה- 10000 מ' הדרמטית טרם הסתיימה, והוא מודה לקהל הנרגש בנִפנופי יד. נסים קיוויתי מצא בשנייה אחת את הניסוח המתאים ביותר לסיטואציה הזאת. הוא שאל בפליאה את המיקרופון שלוֹ ושִידֵר לטֵייפּ ההקלטה כלהלן : "מאַין נותר ביוּהָא ווָאטָאיינֶן הכּוֹח… ?", ומייד הֵשיב לעצמו, "למנצחים יש תמיד כּוֹח…המפסידים הם העייפים…!". במילים האלה סיים את השידור שלוֹ. ניסוח מזהיר. רק שַדָּר דָגוּל כנסים קיוויתי יכול היה להגות מילות סיכום כל כך הגיוניות, כל כך פשוטות ונכונות, ולכן כל כך מקסימות. רב אמן בניסוח בשידור ישיר. הטייפ שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי ניצב בימים ההם ברמה אחת כעיתונאי ושַדָּר מעל כל הקולגות שלו בירושלים. דן שילון ואלכס גלעדי העריכו אותו מאוד ושניהם חבים לו חוב גדול. אני יודע זאת מפני שהייתי שָם. ניצבה בפניהם דילמה קשה איך מצרפים את שַדָּר הטלוויזיה המוכשר הזה מהר ככל האפשר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לפגוע באגו של האחרים. נדרשו שמונה שנים לכך מאז עלה לגדולה בשידורי אליפות אירופה בא"ק של הלסינקי 1971 ושל אולימפיאדת מינכן 1972. נסים קיוויתי היה לא רק שַדָּר ועיתונאי דגול. הוא היה אדם אָהוּב.
נסים קיוויתי נולד בכוויית ב- 23 בנובמבר 1926. הוא היה עיראקי – כווייתי שעִבְרֵת את שמו ל- קיוויתי. בתום מלחמת העצמאות ב- 1949 טס לאנגליה ללמוד הנדסת טלפונים אך בורא העולם תכנן לו קריירה שונה. בתחילת שנות ה- 50 נעשה לשַדָּר רדיו ב- BBC. במרוצת השנים מונה לשליח וכתב העיתון "ידיעות אחרונות" באנגליה. הוא היה עיתונאי אמין ומוכשר שרכש מייד את אימונם של נוח מוזס בעל העיתון והעורך דוב יודקובסקי. ב- 1973 שוּדְרַג למשרה הבכירה של כתב העיתון בארה"ב. נסים קיוויתי נודע בחיבתו הגדולה למוסיקה קלאסית ובאהבתו העצומה לספורט. איש אשכולות. מחזיק עֵט וסֶפֶר, מוכשר בכתיבה, מארח נפלא, בשלן מצוין, איש שיחה נבון, ג'נטלמן מאיר פנים בעל חינוך אנגלי. אישיות נדירה בעלת שיעור קומה.
טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. לונדון. נסים קיוויתי משדר ב- BBC בראשית שנות ה- 50. הוא היה שַדָּר ספורט נפלא שספג את תרבות השידור והספורט הבריטית. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 1979 פרש מעבודתו בעיתון "ידיעות אחרונות", ואלכס גלעדי שניהל אז את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נקט יוזמה והזמין את האיש המזהיר הזה להצטרף לשורותיה. זה נעשה באיחור של שמונה שנים. אלכס גלעדי בעל טביעת העין הטלוויזיונית קטף פרי בָּשֵל ואיכותי מזן משובח והצהיר אז בפניי כלהלן : "יואשיש, אני מביא שַדָּר מצוין ועיתונאי איכותי שיודע גם לכתוב, אדם משכמו ומעלה שיקדם את שידורי מחלקת הספורט וישפר את הישגיה". אלכס גלעדי צָדָק. נסים קיוויתי הגיע למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבודה במשרה מלאה כשהיה כבר בן 53. גם בשנים שהיה כתב ושַדָּר פרי לאנסר מאז 1968 שחי בכלל באנגליה הייתה לו השפעה גדולה על התפתחות שידורי הספורט. לא כל שכן בתקופה שהתחבר בכל גופו ונשמתו למחלקת הספורט ועבר לגור בירושלים. הוא ייחשב לעַד כאחד מגדולי השַדָּרִים העיתונאיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים.
מתוך פרק 18 של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן". נסים קיוויתי מפריך את השמועה כי "העיתונאות היא רכילות מאורגנת". פרידה משַדָּר דָגוּל. אחד משדרי הספורט הגדולים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים.
ציטוט : "עיתונאות היא רכילות מאורגנת". (אדוארד אגלסטון).
בשנות ה- 70 של המאה הקודמת הזדמן לתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" ברגע האחרון לפני סגירת המהדורה קטע כדורגל קצרצרה ממשחק בין נבחרות דנמרק ונורווגיה. דנמרק ניצחה 0:1 ואלכס גלעדי הטיל את אחריות העריכה ושידורה (Voice over מהאולפן) על הכתב יאיר שטרן לשדר מן האולפן את מהלך הבקעת השער. יאיר שטרן ניסה להשיג מידע על הרכבי הנבחרות אולם דא עקא ללא הצלחה. הוא לא ידע את שֵם כובש השער ובדה והמציא מלִבּוֹ כלהלן : "את השער הבקיע יֶנְסֶן", סיפר לצופים הרבים. בתום "מבט ספורט" שאלתי את יאיר שטרן מדוע הוא מוסר אינפורמציה עיתונאית לא בדוקה לצופים. הוא לא חשב שנייה והשיב לי מִנֵּיה וּבֵיה, "תראה יואש אלרואי, השם יֶנְסֶן הוא שם דֶנִי אופייני ומקובל, ולכן איש מהצופים לא יטיל ספק במהימנות האינפורמציה שלי". למחרת הוברר שאת השער הבקיע דווקא שחקן בשם מַרְק טוֹרְסֶן, אבל יאיר שטרן צדק. איש מהצופים לא הטיל ספק במהימנות האינפורמציה שלו. למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הגיעה שום תלונה אודות המצאת השמות של יאיר שטרן.
בעת ההיא במחצית השנייה של עשור ה- 70 של המאה שעברה החליט מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי להפיץ את תרבות ספורט החורף במדינת ישראל באמצעות "מבט ספורט". במגזינים החדשות EVN 1 ו- EVN 2 (מילת קוד של Eurovision) ששלח ה- EBU מידֵי ערב בסירקולציה התקשורתית האירופית שלו, החלו להופיע יותר ויותר קפיצות סקי נחשוניות. נועזות ומעוררות התפעלות. סוג של ספורט שלא היה מוכר בעת ההיא לצופי הטלוויזיה בישראל, למעט אולי אזרחי המדינה הוותיקים שנולדו בקונטיננט האירופי. לשיא התעוזה נחשבה "מקפצת אוֹבֶּרסְדוֹרְף" הענקית באתר הסקי הגרמני המפורסם אוברסדורף שגובהה 145 מטר. הקופצים ממנה צברו מרחק עצום בדאייה הממושכת עם המגלשיים הצמודות והגיעו למרחק של קרוב ל- 200 מטר. רשת הטלוויזיה הצרפתית הממלכתית "אנטנה 2" (Antene 2) שלחה אלינו מ- אוֹבֶּרְסְדוֹרְף תמונות מרהיבות. מכיוון שהאינפורמציה אודות ספורט החורף הייתה חדשנית ולא מוכרת לצופים נבחר יאיר שטרן השַדָּר הבכיר והוותיק של מחלקת הספורט sאז ע"י אלכס גלעדי להטמיע אותה בקרב הציבור הישראלי חובב הכדורגל. הקטע הדרמטי בן שלוש דקות שהוקרן על מסך הטלוויזיה היה יפהפה. יאיר שטרן שידר אותו כמובן Off tube מעמדת השידור באולפן בירושלים בהתלהבות ובנחרצות והילל את קופץ הסקי הנפלא העונה לשֵם Relanti מרחף באוויר שלוש פעמים בהצלחה גדולה, וזוכה במקום הראשון. בתום התוכנית טִלְפֵּן למערכת הספורט שלנו העיתונאי הידען מיכאל "מייק" קרנון ונזף חמורות ביאיר שטרן. מייק קרנון סיפר לנו שפירושה של המילה הצרפתית Relanti היא הילוך חוזר כמו Replay באנגלית, ולא שֵם של קופץ סקי. מייד הבנו כולנו את גודל הטעות. יאיר שטרן שוב חיפף ושידר לצופי הספורט בעצם שלושה הילוכים חוזרים של שלושה קופצים שונים. היות ולא הייתה שום כתובית המזהה את המתחרים למעֵט זו של "Relanti", סָבָר יאיר שטרן לתומו (מבלי לאמת את האינפורמציה המועטה שבידו) כי Relanti הוא אותו קופץ סקי המצליח והמפורסם שהטלוויזיה הצרפתית בחרה להראות אותו שלוש פעמים רצופות על המסך בגלל הצטיינותו.
ב- 1981 רצה הפועל ת"א לאליפות המדינה בכדורגל. את הקבוצה אימן דוד "דוּבִיד" שוויצר ועמד לרשותו צוות שחקנים מוכשר בראשותם של משה סיני, שבתאי לוי, גילי לנדאו, יעקב אקהויז ואחרים. אחד המשחקים הקשים שלהם היה בנתניה. שלחתי לשם את ניידת השידור הגדולה שלנו והפקדתי את המיקרופון בידיו של נסים קיוויתי. זאת הייתה השנה הראשונה לניהולי את שידורי הספורט. התלבטתי אם להצטרף למפיק השידור שלי אמנון ברקאי. סוג של התלבטות שתמיד ליווה אותי לאורך השנים הרבות האם לשבת בניידת השידור ו/או באולפן השידור כמפיק ראשי ומנהל שידורי מחלקת הספורט לצִדָם של המפיק והבימאי. לישיבתי במוקד והמעקב אחרי ביצוע המשימה סמוך כל כך לצֶוֶות השידור עצמו יש יתרונות רבים אך גם חיסרון אחד בולט. אתה נוטל את הסמכות והאחריות על עצמך בשעה שאתה מתערב בעל כורחך ברגעי מחלוקת ומשבר ומתקן שגיאות. בכך אתה עלול לשבור את המנהיגות של הכפופים לך לעינֵיי כל. קיים הבדל עצום בין תיקון שגיאות וחלוקת הוראות לצוות השידור שלי מעמדת פיקוד רחוקה בסגנון של Remote Control, לבין שהייה וישיבה צמודה לידם במוקד השידור. מעולם לא צפיתי בשידורים שלי בארץ או בעולם מתאי הכבוד באִצטדיונים, בהיכלים, ובמגרשים. תמיד שהיתי במוקדי ביצוע השידור עצמם יחד עם עוֹבדַיי. ראיתי את האירועים שאותם שידרתי לאומה רַק באמצעות מצלמות הטלוויזיה. בניידות השידור, אולפני השידור, ובעמדות השידור ותמיד מחובר לטלפונים, קווי שידור ארבעה גידיים (Four wire), וטלפונים סלולאריים. ללא חֵיל קֶשֶר מודרני אינך יכול לפקד ביעילות על גייסות השידור שלך. לעיתים צפיתי בשידורים גם מעמדת הפיקוד שלי במחלקת הספורט מחובר למוניטורים שלי ולחוטי סוללת טלפונים כמו באינפוזיה כדי לעמוד בקשר ישיר עם מפיקי השידור. התערבתי פעמים רבות בשידורים והערתי את הערותיי, אך תמיד השתדלתי ועשיתי כל מאמץ לשמור על כבודם של העובדים במחיצתי, השדרים, הפרשנים, המפיקים, הבימאים, והטכנאים, וגם נערות ה- Character generator (מכונת הדפסה אלקטרונית).
לבסוף החלטתי להצטרף למפיק אמנון ברקאי והשַדָּר נסים קיוויתי בנתניה. באחד ממהלכי המשחק כבש משה סיני שחקנה הצעיר של הפועל ת"א שער מרהיב מבעיטה ממרחק של 25 מטר. נסים קיוויתי היה נלהב אך מבוּקָר. הוא יָרָה למיקרופון את הטקסט הבא : "איזה שער נפלא, לאורך כל הדרך הייתה רשומה על הכדור הזה הכתובת שער", והוסיף, "לאיציק וויסוקר שוער מכבי נתניה לא היה כל סיכוי למנוע את כיבוש השער היפהפה של משה סיני". הדָוָור מצא את הנמען. הפועל ת"א ניצחה במשחק 1:2 וזכתה באותה עונה באליפות. שלחתי את אורי לוי לעשות כתבת "פרופיל" על משה סיני הצעיר שנשקף לו עתיד מזהיר בקבוצתו וגם בנבחרת הלאומית של ישראל. אורי לוי שאל את השחקן הצעיר והמצטיין בכתבה, "תגיד לי איזה הוֹבִּי יש לך חוץ מכדורגל ?". משה סיני מיהר להשיב : "כדורגל אנגלי!".
בחודש דצמבר 1991 פרש נסים קיוויתי לפנסיה כשהוא בשיא כוחו. זהו רגע קשה ומאכזב לכל איש ואישה שפורשים מהשירות הציבורי לא בגלל אי יכולתם או בשל חוסר כישרונם, אלא נוטשים את השורות מפני שכך נקבע בתקנון ממשלתי יבש. בגיל 65 נגזר על כל אדם בשירות הציבורי לצאת לגִמלאות ולפנות את מקומו למרות שהוא עדיין מצוי בשיא כוחו הגופני והמנטאלי. נסים קיוויתי ניצב בפסגת היצירה שלו כשפרש ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערכתי לנסים קיוויתי מסיבת פרידה אינטימית במסעדה ירושלמית בהשתתפות כל אנשי מחלקת הספורט. הזמנתי לחגיגת הפרידה מנסים קיוויתי גם את מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, אלכס גלעדי הבלתי נשכח חבר הועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC, האיש שהביא את נסים קיוויתי למחלקת הספורט ב- 1979 וגם את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהל חטיבת החדשות בעבר מר חיים יבין שהעריך והוקיר את פועלו של נסים קיוויתי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה העת בסופה של 1991 יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל שהוזמנו אף הם להיפרד מהשַדָּר הדגוּל לא טרחו להגיע כדי לומר לו שלום ולהודות לוֹ על תרומתו העצומה למען שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נסים קיוויתי היה האיש הנכון במקומות הנכונים במשך עשרות שנים. יעידו על כך קטעי הווידיאו הרבים שלוֹ שצבר כשַדָּר שלנו בקריירה הארוכה שלו. בחרתי להקרין חלק מהם לכבודו במסיבת הפרידה הזאת. רגעי שידור אלמותיים שהביאו לו ולנו תהילת עולם.
טקסט תמונה : דצמבר 1991. מסעדה מזרחית בירושלים. אני נפרד משדר ועיתונאי דָגוּל, נסים קיוויתי. נסים קיוויתי בן 65 (מימין) יוצא בדצמבר 1991 לגִמלאות בשיא כוחו. נסים קיוויתי הפריך לחלוטין את השמועה "…שהעיתונאות היא רכילות מאורגנת…". כאן אני נפרד ממנו בארוחת ערב חגיגית במסעדה ירושלמית שערכה לו מחלקת הספורט בדצמבר 1991. הוא היה שדר דגול וידיד אמת. בלתי נשכח. לידי רעייתי יעל תג'ר. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשעבר חיים יבין, ואלכס גלעדי ביקשו להשתתף במסיבת הפרידה מאישיות טלוויזיונית יוצאת דופן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל דחו את הזמנתי ולא נפרדו ממנו. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : דצמבר 1991. אלכס גלעדי גייס את נסים קיוויתי למחלקת הספורט ב- 1979. ב- 1991 הוא אלכס גלעדי הגיע מלונדון להיפרד ממנו. מאחור נראה שלום נתנאל מפקח טכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הקים במסעדה מערכת טלוויזיה במעגל סגור בה יכולנו להקרין לנסים קיוויתי את קטעי ה- Video מאירועי הספורט הגדולים ששידר בקריירה המפוארת שלו. (צילום איציק בורוכביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : דצמבר 1991. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל מימין נפרד מנסים קיוויתי ומעניק לו תשורה בשם המוסד שאותו שירת השדר הדגול מאז 1970. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : דצמבר 1991. חיים יבין (בן 59 בצילום) נפרד מנסים קיוויתי (בן 65 בצילום). הוא העריך מאוד את אישיותו של נסים קיוויתי כשדר טלוויזיה ועיתונאי. חיים יבין אמר לי לא אחת, "נסים קיוויתי הוא איש בעל תרבות שידור". פרישתו לעַד של נסים קיוויתי ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אובדן גדול לשידור הציבורי. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 10 באפריל 1960 האזנתי כרפתן בקיבוץ אפיקים תוך כדי חליבת הפרות לשידור הרדיו ההיסטורי של נסים קיוויתי מבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה, בו ניצחה ישראל ניצחון סנסציוני במשחק כדורגל בטורניר הקדם אולימפי את יוגוסלביה 1:2. לא יכולתי לשַעֵר לעצמי אז שדרכי תצטלב בעתיד עם דרכו של האדם הענק הזה כל כך הרבה פעמים. ל- אחר פרישתו לגִמלאות לא שרד כאישיות טלוויזיונית. הוא נשכח. דווקא מייסדי חברות "רשת" ו- "קשת" ב- 1993 בערוץ 2 המסחרי, המנכ"לים דן שילון ואלכס גלעדי שכחו את מי שהיה פעם מורם ורבם. הם השאירו אותו בצד מחוץ לטריטוריה שלהם.
ב- 17 בדצמבר 1991, כתבתי לנסים קיוויתי בכתב ידי מכתב פרידה אישי. הנה חלקו הפותח והמסיים [1]. .
רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית
מחלקת הספורט – ירושלים 17.12.1991
נסים אהובי, אהבתיך…
…שימשת בהצלחה רבה כעורך, כתב ומפיק במחלקת הספורט בנוסף להיותך שדר נפלא. הישגיך משמשים פסגה ומופת לעבודתך רבת השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היית ונשארת בעבורנו איש מקצוע מעולה ומודל לחיקוי. מופת ומודל לחיקוי מן הדרגה הנעלה ביותר. חרוץ, דייקן, אחראי, שקול, ורציני. לעולם לא אשכח ולא נשכח את תרומתך העצומה והחשובה במשך יותר משני עשורים של שנים , למען התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני אוהב אותך אהבה גדולה ורבה, ואומר לך מילה אחת : תודה ! דרך צלחה והרבה מזל טוב, בריאות ואושר ליום הולדתך ה- 65.
(הרשה לי לשלוח את המילים האלו שנכתבו אליך בכתב ידי ובדם לִבִּי, גם לידיעתם של מנכ"ל רשות השידור, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלןית הציבורית).
באהבה ורֵעוּת לתמיד,
יואש אלרואי
טקסט מסמך : 20 בדצמבר 1991. ההתכתבות האישית האחרונה בין נסים קיוויתי לביני. הוא ייזכר כעיתונאי ואיש טלוויזיה נפלא וגדול שדרי הא"ק שלנו בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נסים קיוויתי היה עיתונאי ושדר ספורט בתקופה שחלפה לבלי שוב. הוא ייזכר כשַדָּר א"ק דָגוּל בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 20 שנה, 1991 – 1971. שַדָּר א"ק בטלוויזיה הישראלית ברמתו של שַדָּר הא"ק הנפלא של רדיו ה- BBC הבריטי הארולד אייברהאמס (Harold Abrahams) אלוף אולימפיאדת פאריס בריצה ל- 100 מ' (בתוצאה של 10.6 ש'). הצלחתו ויתרונו של נסים קיוויתי בשידור Play by play של ענף הספורט הייחודי הזה בטלוויזיה על פני שדרים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נבעו ממיומנויות שידור מורכבות בהן ניחן גם מפני שהיה אתלט בעברו כמו הארולד אייברהאמס. שידור ישיר בטלוויזיה של תחרויות א"ק באירועים סדר גודל של אולימפיאדות ואליפויות עולם היא משימת שידור הסבוכה והקשה ביותר בטלוויזיה מבין כל ענפי הספורט.
טקסט תמונה : יולי 1924. זהו הארולד אייברהאמס יהודי – אנגלי שניצח באולימפיאדת פאריס 1924 בריצת הגמר ל- 100 מ' בזמן של 10.6 ש'. הוא הפך מאוחר יותר לשדר ספורט מזהיר ברדיו ה- BBC. מעט מאוד ספורטאים בעלי מוניטין בינלאומי הפכו לשדרי רדיו וטלוויזיה במדינותיהם. (צילום מ- 1923. באדיבות ה- BBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת פאריס 1924. הארולד אברהאמס (מס' חולצה 419) זוכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' בתוצאה 10.6 ש'. (באדיבות IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1930. הארולד אברהאמס (מימין חובש צעיף לבן) משדר ישיר תחרות א"ק מעמדת הרדיו של ה- BBC. (באדיבות ה- BBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1944. נסים קיוויתי בן 18 מנצח באליפות ארץ ישראל לנוער ב- 1944 בריצה ל- 800 מ' . (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1949. אליפות ישראל בא"ק באִצטדיון המכבייה בתל אביב. נסים קיוויתי (מימין בגופיה הלבנה) מנצח את עמוס קריזה מהפועל פ"ת בריצה ל- 800 מ' ומוכתר לאלוף ישראל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : 1955. לונדון בירת אנגליה. נסים קיוויתי (משמאל, בן 29) יחדיו עם העיתונאי דן פתיר – פחטר (מימין, בן 24) לידו באִצטדיון "ווייט סיטי" (White city). (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אליפות אירופה בא"ק 1950. נסים קיוויתי עם האלופה האולימפית מצרפת, אתלטית שהייתה פסנתרנית מצוינת גב' מישלין אוסטרמאייר. היא זכתה בשתי מדליות זהב במשחקי אולימפיאדת לונדון 1948 בזריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1956. נסים קיוויתי מראיין ברדיו ה- BBC בלונדון את ילד הפלא הישראלי והפסנתרן דניאל ברנבוים בן ה- 14. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי (שני מימין), אדווין איתן (במרכז), וחגי פינסקר (משמאל) מראיינים את ראש הממשלה לוי אשכול בעת ביקורו בלונדון. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".
טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי (משמאל) עם ארבעת האתלטים הישראליים ערב התחרויות באולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי העומדים מימין : אריה קליינשטוב (נווה) ואריה גליק. זיהוי הכורעים מימין : אורי גָלִין (עם הדיסקוס) ו- דוד טבק. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי מראיין את הקלעים הישראליים באולימפיאדת הלסינקי 1952. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אפריל 1960. לנסים קיוויתי נפלה זכות גדולה לשדר את אחת מנבחרות הכדורגל האיכותיות ביותר של ישראל בכל הזמנים ישראל מנצחת ב- 10 באפריל 1960 ניצחון סנסציוני את יוגוסלביה בביתה 1:2 במסגרת קדם אולימפיאדת רומא 60'. את שני השערים לזכות ישראל כבש רפי לוי (כורע ראשון משמאל) בדקות 2 ו- 67. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אמציה לבקוביץ (הפועל ת"א), גדעון טיש (הפועל ת"א ), יהושע "שייע" גלזר (מכבי ת"א), נחום סטלמך (הפועל פ"ת), דוד בנבנישתי (הפועל ירושלים), אברהם מנצ'ל (מכבי חיפה), והשוער יעקב חודורוב (הפועל ת"א). זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אהרון אמר (מכבי חיפה), צבי מוייססקו (מכבי נתניה), רחביה רוזנבוים (הפועל ת"א), ורפי לוי (מכבי ת"א). (התמונה ניתנה לי באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל הישראלית). הערה שלי : התמונה הזאת צולמה שבוע קודם לכן ב- 3 באפריל 1960 באתונה שם הפסידה ישראל ליוון 2:1. אולם מדובר בהרכב שחקנים זהה למעט יצחק נהרי (הפועל פ"ת) שהחליף ביוגוסלביה את רחביה רוזנבוים (הפועל ת"א).
כישרונו העיתונאי של נסים קיוויתי לא נעלם מאנשי העיתון "ידיעות אחרונות" נוח מוזס ודוב יודקובסקי. הם מינו אותו לשליח העיתון בלונדון. ב- 1973 שידרגו אותו והעניקו לו את התפקיד היוקרתי של כתב "ידיעות אחרונות" בוושינגטון.
טקסט תמונה : שנת 1973. נסים קיוויתי בתווך עם מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר (משמאל) וכתב CBS מארווין קאלב. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1976. השדר והעיתונאי נסים קיוויתי (מימין) מסקר את ביקורו של ראש הממשלה יצחק רבין בארה"ב. כאן הוא נראה לוחץ את ידו של מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר בסטייט דיפרטמנט ב- 1976. ראשו של ראש הממשלה יצחק רבין מציץ משמאל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1976. נסים קיוויתי בוושינגטון בקדמת הבית הלבן בוושינגטון ב- 1976 עם דן מרגלית (שני מימין) שליח עיתון "הארץ" ויעקב אחימאיר (משמאל) שליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. מימין העיתונאי האמריקני וולף בליצר. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
[1] ראה נספח : מכתב הפרידה שלי לנסים קיוויתי ב- 17 בדצמבר 1991 כשיצא לפנסיה מרשות השידור בהגיעו לגיל 65.
השידור הישיר Play by play של אירועי הספורט והחדשות בטלוויזיה הוא המבחן העליון של השַדָּר. מעטים מצליחים בו. זאת הסיבה שהטובים באמת בשני התחומים האלה, ספורים. על החבורה המצליחנית המצומצמת הזאת של שדרי הטלוויזיה הכישרוניים נמנה נסים קיוויתי. נסים קיוויתי הוא לבטח גדול שדרי הא"ק והשחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים ואחד הטובים בתבל בתחום. רב אומן בבניית הדרמה בשידור ישיר על כל מרכיביה ובעל כושר ביטוי עילאי ונדיר. אחד משיאיו של נסים קיוויתי היה השידור הישיר שלו באולימפיאדת מונטריאול 1976 בריצת הגמר ל- 5000 מ' בהשתתפות הרץ הפיני המהולל לאסה ווירן (Lasse Viren). ה- Host broadcaster וספק סיגנל השידור הבינלאומי באולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה קבוצת השידור המבצעית אד הוק ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיסודה של הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC.
ריצת הגמר ל- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 76' הייתה כמו בכל אולימפיאדה אירוע מרתק וסוער מאוד וגם אחת הריצות המלהיבות ביותר בלוח תחרויות הא"ק ואחד ממוקדי שידורי הטלוויזיה ב- 1976. האִצטדיון האולימפי במונטריאול היה גַדוּש מפֶּה לפֶה. 80000 (שמונים אלף) אלף צופים כיסו כל פיסת שטח ביציעים והמתינו בכיליון עיניים ליריית הזינוק. מֵאות מיליונים ישבו דרוכים מול מסכי הטלוויזיה ברחבי תבל. שידורי הא"ק והריצות על המסלול הן לֵב התחרויות האולימפיות. גם נסים קיוויתי ישב דרוך במרכזה של עמדת השידור שלנו חבוש באוזניות כשהוא מכוון את המיקרופון של ה- Headset למרחק הדרוש מפיו.
היו ללָאסֶה וִוירֶן שלושה יריבים קשים בריצה הזאת. שניים מניו זילנד רוד דיקסון ודיק קווקס, ואחד גרמניה קלאוס הילדנבראנד. הוא לא הצליח לברוח מהם. לא עלה בידיו לנַעֵר אותם מעליו. הם לא אפשרו לו לעשות זאת. התפתחה ריצה דרמטית אפופת מתח מאין כמותה. נסים קיוויתי שידֵר אותה בצורה נפלאה שאין טובה ממנה. זה היה שידור ישיר Play by play בלתי נשכח המעביר רֶטֶט וצמרמורת בגופו של כל חובב א"ק עד עצם היום הזה. האִצטדיון האולימפי במונטריאול געש. היה שם רעש נוראי. 80 אֶלֶף הצופים יצאו מדעתם נוכח הדרמה מורטת עצבים שנגלתה על המסלול. 300 מ' לפני הסוף פתח לָאסֶה וִוירֶן "בפיניש" המפורסם שלו אך זה לא היה עדיין פער המבטיח מדליית זהב. חבורת הרצים דלקה בעקבותיו. הוא לא ניתק מהם. הוא לא הצליח לנַעֵר אותם. נצמדו אליו שני הניו-זילנדיים במדים השחורים המסורתיים של ארצם דִיק קְווֹאקְס (Dick Quax) ורוֹד דִיקְסוֹן (Rod Dickson), וגם הרָץ הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָנְד (Klaus Hildenbrand). בישורת האחרונה כ- 80 מ' מקו הסיום, הוביל לָאסֶה וִוירֶן בסנטימטרים. לרגע נדמה היה שהנֵה הוא יישבֵר ולא יזכה בבכורה. אלו הן השניות המכריעות בהתמודדות הספורטיבית המבליטות את תכונות המנצח ואת יכולת הדבקות במשימה. כל החבורה המובילה הייתה כבר עייפה מאוד. לא נותר בהם כוח. הם רצו על מכמני האנרגיה האחרונים של גופם. גם האתלט הפיני המחונן היה לבטח לֵאֶה אך לָאסֶה וִוירֶן קורץ מגזע של מנצחים. הוא לא וויתר וחצה ראשון בשארית כוחותיו את קו הסיום כשקבע זמן של 13:24.76 דקות. לאסה וִוירֶן הקדים את דִיק קְווּאֶקְס ב- 40 מאיות השנייה. בתרגום מתמטי של זמן למרחק מדובר בטווח ממוצע של 65 ס"מ בלבד. דִיק קוואֶקְס הקדים את קְלָאוּס-פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד ב- 22 מאיות השנייה. קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד התמוטט על קו הגמר אך זכה בתהילה ובמדליית הארד. רוֹד דִיקְסוֹן סיים רביעי בזמן של 13:25.50 דקות. פחות משנייה אחת חצצה בין המקום הראשון לרביעי. זה היה סיום דרמטי לריצה מדהימה ושידור ישיר נפלא בטלוויזיה של נסים קיוויתי בשעה שהזוכה במדליית הארד האולימפית שָכוּב וּמְמוּטַט על קו הגמר. איכות הריצה וטיב השידור שלה לא יישכחו לעולם.
בימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC, הִיתֵּל לרגע בשַדָּרִים בעיצומה של הדרמה, והפתיע גם את נסים קיוויתי שלנו. הוא הסיט את המצלמות המתעדות את המאבק שהתחולל על קו הסיום שם היה שרוע עדיין קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד על המסלול מעולף וחסר נשימה, וניתב אותן לעברו של לָאסֶה וִוירֶן המנצח הצוהל המתרחק לאיטו ממוקד הדרמה כשהוא מקיף בריצה קלילה את האִצטדיון, ומנופף בידיו הגרומות לקהל המריע. נסים קיוויתי שַדָּר עטור מוניטין, שעיניו התרוצצו ללא הפסק בין מוניטור הטלוויזיה המוצב בעמדת השידור שלוֹ, לבין הנעשה על המסלול באִצטדיון, היה מוכן ועירני ולא התבלבל. הוא העניק בסמכותיות חותמת היסטורית לתמונת הטלוויזיה שנגלתה לפתע, במוקדה נראה לָאסֶה וִוירֶן המאושר עטוף קהל (באמצעות אפקט טכני), וכך שידר למיקרופון את הטקסט הבלתי נשכח כלהלן : "מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לָאסֶה וִוירֶן מפינלנד, הוא גדול יותר מאֶמיל זָטוֹפֶּק הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי, הוא גדול הרצים של הריצות הארוכות בהיסטוריה". הטקסט ההוא של נסים קיוויתי חרוּת לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. הסיום הבלתי נשכח של ריצת ה- 5000 מ' לגברים. אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. "מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…", זעק נסים קיוויתי למיקרופון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנצח לאסה ווירן מפינלנד (מס' גופייה301) מקדים בפחות ממטר את דיק קואקס הניו- זילנדי (691) , ואת קלאוס-פיטר הילדנבראנד הזוכה במדליית הארד. הקיצוני משמאל הוא רוד דיקסון (689) אף הוא מניו-זילנד הגיע למקום הרביעי, ברנדן פוסטר מאנגליה (שני משמאל בין רוד דיקסון לדיק קואקס) היה חמישי, רביעי משמאל הוא האנגלי יאן סטיוארט שסיים שביעי, ראשון מימין מספר גופיה 96 הוא ווילי פולאוניס מבלגיה שהיה שישי בריצה הזאת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976. (באדיבות CBC קנדה ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
רק שַדָּר טלוויזיה עָנָק ודגול כ- נסים קיוויתי היה מסוגל לבנות כהרף עין בשידור ישיר טקסט כה ממצה, ולהעניק כותרת כל כך הגיונית וכל כך נכונה לסיטואציה הדרמטית במילים כה ספורות. כמו יורם ארבל גם נסים קיוויתי חונן ביכולת ניסוח בשידור ישיר. הוא היה כותב מעולה ועיתונאי ברוך כישרונות . הא"ק הייתה אהובתו האמיתית. הוא היה שַדָּר א"ק נפלא עוד טרם לידתנו הטלוויזיונית.
ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".
אין אושר גדול יותר מלנעוץ עוד ועוד סיכות צבעוניות ביעדי שידורי הספורט השונים הפרושים על מפת הגלובוס והנכבשים בזה אחר זה ע"י הטלוויזיה הישראלית. היתד הקטנה מציינת כיבוש גדול. במשך 32 שנות עבודתי בשידור הציבורי חציתי את כל הימים והאוקיינוסים על פני תבל, טסתי מאות אלפי ק"מ סביב העולם, נחתי בחמש יבשות תבל, וביקרתי בשבעים ערים – רַק כדי להפיק ולהביא את מיטב אירועי הספורט הבינלאומיים לצופי הטלוויזיה בישראל . לא טיילתי ולא תיירתי את הגלובוס . לא היה לי זמן לכך. ראיתי במשך 32 שנות קריירה רק את מתקני ה- Media, אִצטדיוני הספורט, את מיטתי במלון, ואת מוניטור הטלוויזיה שהיה המַצְפֵּן ומורה הדרך שלי במסעותיי הארוכים. לעתים חשתי את עצמי כסַפן נודֵד מגלה ארצות ויבשות המציב את דגלה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית בכל מקום באטלס אליו הוא מנווט ולבסוף גם מגיע.
שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכח נסים קיוויתי מתעד בשידורים ישירים את המאבק האדיר בין שני האצנים בן ג'ונסון מקנדה האמריקני קרל לואיס שהחל באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, נמשך באליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987, והסתיים כפי שהסתיים באולימפיאדת סיאול 1988. נסים קיוויתי מתעד גם את הופעתה המזהירה של האצנית האמריקנית המנוחה דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר באולימפיאדות לוס אנג'לס 1984 וסיאול 1988.
אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 הייתה נקודת מפנה בקריירה של שני אָצָנִים ידועי שֵם, האָצָן הקנדי בֶּן ג'וֹנְסוֹן והאָצָנִית האמריקנית השחורה דוֹלוֹרֶס פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית'-ג'וֹיְינֶר. פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' התחתנה עם אַל ג'וֹיְינֶר אלוף אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 בקפיצה משולשת (17.26 מ') ואחיה של האתלטית המופלאה זָ'אקִי ג'וֹיְנֶר – קֶרְסִי אלופת קרב 7 לנשים בא"ק באולימפיאדות סיאול 1988 וברצלונה 1992. האמריקנים שהם אלופי קיצורי השמות העניקו לה את כינוי החיבה "פְלוֹ-ג'וֹ" (Flo Jo). בֶּן ג'וֹנְסוֹן ו- "פְלוֹ-ג'וֹ" לא זכו אומנם במדליות זהב בלוס אנג'לס 84' אך הוכיחו שגלום בהם פוטנציאל רב והם כישרוניים ביותר. בֶּן ג'וֹנְסוֹן נטל את מדליית הארד ב- 100 מ' בזמן של 10.22 ש' (המנצח קארל לואיס קבע 9.99 ש') ופְלוֹ-ג'וֹ זכתה במדליית הכסף ב- 200 מ' בזמן של 22.04 ש' ופיגרה בשני מטרים אחרי המנצחת וָואלֶרִי בְּרִיסְקוֹ – הוּקְס (Valerie Brisco- Hooks) שקבעה זמן של 21.81 ש'. שניהם היו נחושים עתה להגשים בכל מחיר את הכישרון מתת האֵל שהיה חבוי בגופם ושילמו על כך מאוחר יותר מחיר יקר. בֶּן ג'וֹנְסוֹן ביוקרתו האישית. הוא נפסל לכל ימי חייו מפני שנטל סמי מרץ אסורים שנועדו להגביר את כוחו ומהירותו. דוֹלוֹרֶס פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' – ג'וֹיְינֶר נפטרה בלוס אנג'לס בביתה בדמי ימיה ב- 1998 בהיותה בת 38 בלבד. היא מתה בשנתה. מעולם לא הוכח כי השתמשה בסמים כמו מריון ג'ונס. משפחתה סירבה לניתוח גופתה לאחר המוות.
בֶּן ג'וֹנְסוֹן נולד בעיר פַאלמות' (Falmouth) בג'מייקה ב- 30 בדצמבר 1961. בגיל 14 עקר עם אימו ואחיו לעיר טורונטו בקנדה. כבר בגיל 15 התגלה כאָצָן בעל פוטנציאל נדיר. מאמנו של בֶּן ג'וֹנְסוֹן היה צָ'ארְלִי פְרָאנְסִיס (Charlie Francis). צָ'ארְלִי פְרָאְנְסִיס היה מאמן א"ק מוכשר אך שנוי במחלוקת והאיש שהפך את בֶּן ג'וֹנְסוֹן בסיוע סטרואידים לאָצָן המהיר בתבל. צ'ארלי פראנסיס נולד בקנדה ב- 1948 (מת ב- 2010). הוא היה בעצמו אָּצָן שנטל חלק באולימפיאדת מינכן 1972. זמנו המהיר ביותר בריצת 100 מ' עמד על 10.1 ש'. לאחר מכן הפך למאמן והאמין בכֵנוּת שכל צמרת הספורטאים בעולם בענפי ה- א"ק, שחייה, הרמת משקולות, והיאבקות נגועים בסמים ומשתמשים בהם בקביעות ובצורה שיטתית לצורך שיפור הישגיהם . צ'ארלי פראנסיס העריך כי בלעדיהם לא ניתן להעפיל לפסגה העולמית. הוא הגיע למסקנה כי ללא שימוש בסמים אי אפשר לקבוע שיאי עולם ולזכות במדליות זהב. המוניטין והכסף הגדול ממתינים לאלופים האולימפיים . אז גם הִתווה את מדיניות השימוש בסמים והגה את הסלוגן המפורסם שלו אותו אמר לבן ג'ונסון בסודי סודות, "רָמֵה אוֹ שתַפְסִיד" (Cheat or lose). בן ג'ונסון קיבל את הגרסה של צ'ארלי פראנסיס והחל ליטול סמים באופן קבוע ובצורה שיטתית אותם סיפק לו מאמנו. הדבר נעשה בפיקוח ובקרה רפואית [1]. בתום אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' החל בן ג'ונסון להרוויח כסף תמורת השתתפותו בתחרויות הא"ק שנערכו ברחבי תבל . השם והמוניטין שלו מכרו כרטיסים . עד 1985 הפסיד שבע פעמים רצופות לקארל לואיס . ב- 1986 ניצח אותו לראשונה די בקלות במשחקי "הרצון הטוב" (Good Will Games) שנערכו במוסקבה בחסות המיליארדר האמריקני טד טרנר איש אטלנטה ונשיא רשת הטלוויזיה CNN. בן ג'ונסון קבע ב- 1986 על מסלולי הא"ק של מוסקבה תוצאה של 9.95 ש'. במקום השני סיים האצן הניגרי צ'ידי אימו (Chidi Emoh) בזמן 10.04 ש'. קארל לואיס היה רק שלישי בתוצאה בינונית עבורו, 10.06 ש'. בן ג'ונסון קרא תגר על עליונותו הנצחית של קארל לואיס וצלח. הוא הוכיח שקארל לואיס פגיע.
שיא המאבק בין שני האָצָנִים המהירים בעולם בטרם אולימפיאדת סיאול 1988 עתיד היה להתרחש באליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה ברומא בקיץ 1987. קָארְל לוּאִיס נוצח כבר פעם אחת ע"י בן ג'ונסון. היה ברור שבן ג'ונסון כבר ניצב קרוב מאוד אליו. הכוחות היו פחות או יותר שווים. ריצת הגמר ל- 100 מ' תוכננה להיערך ע"י הוועדה המארגנת האיטלקית FIDAL (ראשי תיבות של Italian National Athletics Federation) ביום ראשון – 30 באוגוסט 1987 בזמן צפייה ראשי באירופה ובישראל, ב- 19.40 (שֶבַע בעֶרֶב), בדיוק בעיצומן של שידור מהדורת החדשות בשפה הערבית של יוסף בר-אל [2]. שני הסלבריטאים העולמיים בן ג'ונסון וקארל לואיס העפילו כצפוי לריצת הגמר שהפכה למוקד סקרנות בינלאומית חסרת תקדים. שהיתי ברומא 1987 באותם הימים בתפקידי כעורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט ואני זוכר היטב את המתח העצום ששרר שם לפני ההתמודדות. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI ששימשה כ- Host broadcaster של האירוע הכינה 150 עמדות שידור באצטדיון האולימפי ברומא עבור רשתות הטלוויזיה והרדיו רחבי תבל. מיליארד צופים ברחבי תבל עמדו לצפות במאבק קָארְל לוּאִיס – בֵּן ג'וֹנְסוֹן. לא הייתה אפילו רשת שידור אחת שהעזה שלא לשָדֵר ישיר את ריצת הגמר ל- 100 מ'. ישבתי בעמדת השידור באצטדיון האולימפי ברומא יחד עם השַדָּר נסים קיוויתי והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן והתבוננתי במשקפת שלנו בשני ענקי הריצה האלה הפושטים את מדי האימון שלהם ליד קו הזינוק.
טקסט תמונה : אוגוסט – ספטמבר 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא איטליה 87'. אני בעמדת השידור באִצטדיון האולימפי ברומא יחדיו עם השדר נסים קיוויתי (במרכז חובש כובע מצחייה לבן ומתבונן במשקפת) והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. נוכחותי בשטח כעורך ומפיק ראשי של השידורים הייתה הכרחית בדרך להפקת שידורי אולימפיאדת סיאול 1988 כעבור שנה. הייתי בכל העולם. ביקרתי בכל חמש יבשות תבל אך לא ראיתי דבר פרט למתקני ספורט וטלוויזיה, ואת המיטה שלי בבתי המלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההתמודדות המסקרנת הכתיבה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת את מדיניות השידור. המנכ"ל לא היסֵס לרגע וכפה על מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף בר-אל הנחייה ברורה : שידור ישיר מלא של הריצה בתוך המהדורה שלוֹ. כך זה גם הופיע בעמוד השלישי בתאריך יום ראשון 30 באוגוסט 1987 של פקודת המבצע שחיברתי לקראת אותה אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 1987.
טקסט מסמך : 18 באוגוסט 1987. עמוד מס' 3 מתוך פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בשעה שבן ג'ונסון "נכנס" למתקן הזינוק שלו ומצלמת הטלוויזיה של RAI הנציחה אותו ב- Close up אימתני על מסך הטלוויזיה, כמעט נעתקו מִילותיו של נסים קיוויתי. הוא שִידֵר נרגש ומלא תימהון, "זהו בן ג'ונסון. הַר של שרירים. תסתכלו עליו". המזניק ירה את יריית הזינוק וקרב הענקים החל. בֵּן ג'וֹנְסוֹן זינק טוב יותר ויצא מאדני הזינוק שלו כמו פגז הנורה מלועו של תותח. הזינוק שלו היה פנטסטי. תגובתו של קארל לואיס הייתה איטית יותר. כעבור 9.83 שניות הסתיים הדו – קרב בשיא עולם חדש של בֵּן ג'וֹנְסוֹן. קָארְל לוּאִיס היה שני בפיגור של עשירית השנייה, הפרש של מטר אחד. זמנו 9.93 ש'.
טקסט תמונה : 30 באוגוסט 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק מתקיימת ברומא 87'. זהו הזינוק הפנטסטי של בן ג'ונסון שנועל את נעלי adidas בריצה ל- 100 מ' גמר לגברים. הוא נורה כמו פגז מכן שילוח. קארל לואיס פיגר מראשית הריצה ולא הצליח לסגור את הפער. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 1987. (באדיבות הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ו- IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 30 באוגוסט 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק רומא 87'. סיום הריצה ל- 100 מ'. בן ג'ונסון (מס' 145) לובש את המדים האדומים של קנדה ונועל את נעלי הריצה של "adidas", מביס את קארל לואיס (משמאל במדים כחולים) בריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים באליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה בסוף אוגוסט וראשית ספטמבר 1987 ברומא. בן ג'ונסון קבע בריצה הזאת שיא עולם מדהים 9.83 ש'. חברות ההנעלה וההלבשה הספורטיביות "התלבשו" עליו חיש מהר ושילמו לו מיליוני דולרים כדי שיפרסם את מוצריהן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 1987. (באדיבות הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ו- IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 24 בספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. האָצָן הקנדי בן ג'ונסון נועל את נעלי חברת ההלבשה וההנעלה האיטלקית "diadora", בעת הזינוק לריצת הגמר ב- 100 מ' לגברים באולימפיאדת סיאול 1988. "הר שרירים", כינה אותו נסים קיוויתי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (הפקת SORTO. באדיבות KBS ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
קָארְל לוּאִיס היה מספיק נדיב וג'נטלמן כדי לגשת בתום התחרות אל בֶּן ג'וֹנְסוֹן ולברך אותו על ניצחונו אך גם מספיק מַרִיר כדי לרוץ למצלמות הטלוויזיה של RAI (וגם של NBC) ולומר בריש גלי, "באליפות העולם ברומא 1987 השתתפו כמה אתלטים זוכי מדליות זהב שהשתמשו בסַמִים. ריצת הגמר ל- 100 מ' באליפות העולם ברומא 1987 תיזכר הרבה שנים בשל יותר מסיבה אחת. אם הייתי משתמש בסַמִים הייתי מסוגל לרוץ 100 מ' בזמן של 9.80 ש' " [3]. הוא נזהר מלהזכיר במפורש את שמו של בֶּן ג'וֹנְסוֹן אך היה ברור למי הוא מתכוון. צפיתי בתגובתו המרירה של קָארְל לוּאִיס המאוכזב במרכז שידורי הטלוויזיה של RAI ברומא. קָארְל לוּאִיס היה אתלט יפה תואר, בנוי לתלפיות גובהו 1.90 מ', דק גִזרה ובעל סגנון ריצה מושלם. אדם מַרשים בעל כריזמה ורהוט דיבור. לא היה איש אחד בסביבה שלא האמין לדבריו. בֶּן ג'וֹנְסוֹן הפך לחשוד, אך מעבדות הבדיקה של השוודי ד"ר אַרְנֶה לוּנְגְקְוִויסְט יו"ר הוועדה הרפואית של IAAF, לא מצאה בשֶתֶּן שלו כל הוכחה לשימוש בסמים וניקתה אותו מכל חשד. המרדף המתמיד אחרי הסמים האסורים הפך את ד"ר ארנה לונגקוויסט בעל כורחו לאויב המר של אותם האתלטים נוטלי הסמים.
טקסט תמונה : זהו השוודי ד"ר ארנה לונגקוויסט (מימין) ב- 1983 יו"ר הוועדה הרפואית של IAAF. הוא הפך לאויבם המר של האתלטים והספורטאים המסוממים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (באדיבות הטלוויזיה הציבורית של פינלנד YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גם בֶּן ג'וֹנְסוֹן התראיין בלילה לטלוויזיה האיטלקית אך היה ההפך הגמור מקָארְל לוּאִיס. הַר שרירים, רחוק מלהיות יפה תואר, גַס ולא אסתטי וגם כְבַד פֶּה. בֶּן ג'וֹנְסוֹן הגן על שמו הטוב והישגו המדהים וטען שהוא עכשיו אצן טוב יותר מקָארְל לוּאִיס. "היה לי זינוק פנטסטי. אחרי 10 מטרים חשתי שאני מרחף באוויר. במחצית הדרך ידעתי שקארל לואיס כבר לא יוכל להשיג אותי", אמר בן ג'ונסון למראיינו.
וִיוו סִימְסוֹן (Vyv Simson) ואֶנְדְרִיוּ גֶ'נִינְגְס (Andrew Jennings) מספרים בספרם המפורסם "THE LORDS OF THE RINGS – power money and drugs in the modern Olympics" (יצא לאור ב- 1992) שעיתונאים שהיו עֵדים להאשמותיו של קָארְל לוּאִיס העבירו אותן לידיעתו של פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ נשיא IAAF. פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ האזין בקשב והשיב להם, "על קָארְל לוּאִיס להגיש דו"ח לפדרציה האמריקנית".
שבועיים לאחר שקבע בֶּן ג'וֹנְסוֹן את שיאו המדהים 9.83 ש' בריצת 100 מ' ברומא 87' הוא היה אורח כבוד של חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) במקום מושבו עיר לוֹזַאן בשווייץ . ד"ר ארנה לונגקוויסט העניק ריהביליטציה מוחלטת לבן ג'ונסון וככזה היה אורח רצוי ב- IOC.
בספרם הסנסציוני, "THE LORDS OF THE RINGS", חושפים וִיוו סִימְסוֹן ואַנְדְרִיוּ גֶ'נִינְגְס את פרשת הסימום הנפשעת והמתוכננת של בֶּן ג'וֹנְסוֹן ע"י הצוות שלו ובראשו המאמן הראשי שלוֹ צָ'ארְלִי פְרָאנְסִיס. סימום הגוף ע"י נטילת סטרואידים בתחרויות הספורט אסור לחלוטין ומפורשות ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי. הצוות שסימם את בן ג'ונסון במשך שנים ארוכות נדרש לפיקוח רפואי קפדני ותכנון מדויק כדי שהמעבדות ומערכות הבדיקה המופעלות בתום התחרויות לא יגלו דבר. בן ג'ונסון נטל סטרואידים גם לקראת אליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה ברומא באוגוסט 1987. כשבועיים ימים לפני התחרות הורה לו הצוות להפסיק להשתמש בחומר האסור. בשבועיים הקריטיים האלה הצליח גופו של בן ג'ונסון להטמיע את שרידי הפשע האחרונים ודבר לא נתגלה בעת הבדיקה בשתן שלו לאחר שקבע את שיא העולם המדהים שלוֹ, 9.83 ש'. הוא הוכרז נקי.
לקראת סופה של 1987 גילה הצוות של האָצָן בֶּן ג'וֹנְסוֹן תופעה מוזרה בגופו. לאחר שימוש אינטנסיבי בן כמה שנים של האתלט בהורמוני סַמים, השָד השמאלי בחזהו טפח לממדים מבהילים כמו של אישה. אך התמונה המבעיתה הועלמה מעין הציבור. בעת ההכנות האולימפיות לקראת ריצת הגמר בשבת – 24 בספטמבר 1988 נפצע בֶּן ג'וֹנְסוֹן אך תוכנית הסימום לא הופסקה ונמשכה בכל עוצמתה. בסופו של חודש אוגוסט 1988 החל בן ג'ונסון את השלב האחרון בתוכנית הסימום בת השבועיים לקראת המטרה הסופית והקרב המכריע נגד קָארְל לוּאִיס : ריצת הגמר ל- 100 מ' שנקבעה לשבת – 24 בספטמבר 1988. בֶּן ג'וֹנְסוֹן השתתף בתחרות מבחן והכנה בטוקיו בה היה ידוע מראש כי לא תיערך בדיקת סמים ומשם המשיך בדרכו לסיאול בתקווה שגופו האימתני יעלים כל סימן של שימוש בסטרואידים האנאבוליים האסורים . הוא והצוות הרפואי שלו טעו בדיעבד [4].
שנה חלפה מאז ההצלחה האדירה ברומא. על קו ריצת הגמר האולימפית ל- 100 מ' לגברים בסיאול 88' ניצבו שמונה רצים. שלושה אמריקנים קָארְל לוּאִיס, קָאלְוִוין סְמִית', ודֶנִיס מִיטְצֶ'ל, שני קנדים בֶּן ג'וֹנְסוֹן ודֶסַאיִי וִוילִיאַמְס, אנגלי אחד לִינְפוֹרְד קְרִיסְטִי, אָצָן ברזילי רוֹבְּסוֹן קָאֶטָאנוֹ דָה סִילְבָה, ואָצָן ג'מייקני רָיְימוֹנְד סְטְיוּאַרְט. בן ג'ונסון הוגרל לשביל השישי. קָארְל לוּאִיס רץ בשביל השלישי. חצצו ביניהם לינפורד קריסטי וקאלווין סמית'. המזניק הקוריאני ירה באקדחו וחזיון רומא 1987 שנה על עצמו. בֶּן ג'וֹנְסוֹן זינק נפלא הוא כמו נורה מלוע של תותח. צריך להתבונן ב- Video כדי להבין עד כמה השפיעו הסטרואידים האנאבוליים על יכולתו לתַּרְגֵם את כוחו העצום למהירותו הפנטסטית. לקארל לואיס לא היה כל סיכוי להשיג אותו. בֶּן ג'וֹנְסוֹן רכש יתרון גדול כבר בזינוק ושמר עליו עד הסיום. לאחר שחצה אותו נעצר השעון האלקטרוני על שיא עולם מדהים, 9.79 ש'. הוא הקדים את קארל לואיס בהפרש של יותר ממֶטֶר שלם.
על סַף סיום הריצה הפנה בֶּן ג'וֹנְסוֹן את מבטו שמאלה. הוא חיפש את יריבו האמריקני אבל קָארְל לוּאִיס לא היה שם. ועכשיו, ממש כמו ברומא 1987 הניף את זרועו הימנית על קַו הגמר כשהוא זוקר את אצבעו, ומסמן למיליארד צופי טלוויזיה, אני הטוֹב בעולם (!). קָארְל לוּאִיס סיים בזמן של 9.92 ש'. כמו ג'נטלמן אמיתי שעט אל "הַר השְרִירִים" הזה מקנדה ובירך אותו על ניצחונו. כמה שעות מתום הריצה גילו מעבדות הרפואה של IOC ו- IAAF בסיאול 88' שרידי סטרואידים בשתן של בֶּן ג'וֹנְסוֹן. האָצָן הקנדי נפסל מייד בגין שימוש בסמים והודח בבושת פנים מהמשחקים האולימפיים לנֶצַח. מדליות הזהב שהשיג ברומא 1987 וסיאול 1988 נלקחו ונשללוּ ממנו לעַד. שיאי העולם שלוֹ נמחקו מטבלאות השיאים.
השַדָּר שלי במשחקי אולימפיאדת סיאול 1988 נסים קיוויתי והפרשן שלו ד"ר גלעד וויינגרטן לא ידעו כי בֶּן ג'וֹנְסוֹן רווי סטרואידים. כשנורתה יריית הזינוק שידר נסים קיוויתי למיקרופון הטלוויזיה את הטקסט כלהלן : "…ה- 100 מ' יוצא לדרך. לג'ונסון זינוק מצוין. קארל לואיס עכשיו בתנופה. אבל ג'ונסון עומד לנצח אני חושב. ג'ונסון, כן ! לואיס שני וקריסטי שלישי. וזהו שיא עולם מדהים, שיא עולם מדהים. 9.79 ש' גבירותיי ורבותיי. לא ייאמן. פשוט לא ייאמן. הוא עשה זאת. בן ג'ונסון בילף את כולם, הוא בילף את כולם כל העונה…". נסים קיוויתי לא התכוון לפרשת הסמים. הוא התכוון לעובדה שבשתי ריצות ה- 100 מ', בשלב הראשון וברבע הגמר באולימפיאדת סיאול 1988, קבע בן ג'ונסון זמן של 10.14 ש' מול תוצאה 9.99 ש' של קארל לואיס. בשתי ריצות חצי גמר באולימפיאדת סיאול 1988 רצו השניים במקצים נפרדים. קָארְל לוּאִיס עבר את המרחק ב- 9.97 ש' ובֶּן ג'וֹנְסוֹן עשה זאת בזמן של 10.03 ש'.
טקסט תמונה : 24 בספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 88'. סיום ריצת הגמר ל- 100 מ' . בן ג'ונסון (שני משמאל – מס' 159) קובע שיא עולם 9.79 ש' ומתריס בזקירת אצבע לעברו של קארל לואיס (שני מימין – מס' 1102) כלהלן : "…אני האלוף האולימפי, אני הזוכה במדליית הזהב, אני האצן המהיר בתבל…". כעבור שלושה ימים ב- 27 בספטמבר 1988 נפסל בגין שימוש בסמים אסורים וגורש בבושת פנים מהמשחקים האולימפיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (באדיבות KBS ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
כשהחלה SORTO להריץ את מערכת ההילוכים החוזרים האיטיים (Super Slow Motion) בתום ריצת הגמר ל- 100 מ' הבנו כולנו את הכוח העצום העצור בשריריו של בֶּן ג'וֹנְסוֹן. הזינוק שלו היה פנטסטי. על קו 50 המטרים הוא כבר הקדים את קארל לואיס בשני מטרים. ד"ר גלעד וויינגרטן שישב לצדו של נסים קיוויתי בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי בסיאול 88' לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מגופו אדיר הממדים ונפוח שרירים של האצן הקנדי בֵּן ג'וֹנְסוֹן. למילים שבחר הייתה וויזואליה משלהן : "איזה זינוק של אדם בעל עוצמה אדירה. הכול בא לו מהכתפיים והרגליים. הוא הרים המון משקולות. המון המון עבודה. לא רק כישרון יש פה. הכוח האדיר הזה שלוֹ הופך למהירות". הפרשן גלעד וויינגרטן לא הזכיר ולו במילה אחת וגם לא העלה את ההשערה שאולי בן ג'ונסון נגוע בסמים.
שתי דגימות שתן של המנצח בן ג'ונסון A ו- B נשלחו למעבדה האולימפית לביקורת ובדיקת סַמים. כדי לשמור על אובייקטיביות וסודיות מוחלטת לא ידעו הבודקים כי מדובר בשתן של בֶּן ג'וֹנְסוֹן. הבדיקה היא אנונימית ולכן האבחנה שלהם חסרת פניות. תוצאות שתי הבדיקות היו חיוביות. בשתן נמצאו שרידי סטרואידים. האינפורמציה הועברה מייד לנסיך הבלגי אלכסנדר דֶה מֶרוֹד (Alexandre De Merode The Prince) יו"ר הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). אלכסנדר דה מרוד היה האיש הראשון שידע את הסוד כי מדובר בשתן של בן ג'ונסון. אלכסנדר דֶה מֶרוֹד הוציא מסמך כתוב למנהלת המשלחת האולימפית הקנדית באולימפיאדת סיאול 1988 (chef de mission) גב' קָארוֹל אַן לֶתֶּ'רֶן (Carol Anne Letheren). קָארוֹל אַן לֶתֶּ'רֶן בישרה אישית את הבשורה המרה לבֶּן ג'וֹנְסוֹן ואמרה לוֹ בצער את הטקסט הבא כלהלן : “We love you but you are guilty”. הוועדה רפואית המליצה לפסול מייד ולאלתר את בֶּן ג'וֹנְסוֹן המְסוּמָם. ההמלצה התקבלה כמובן. מדליית הזהב נשללה ממנו והוא סולק בחזרה לקנדה מולדתו [5].
טקסט תמונה : 26 בספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 88'. אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המשחקים האולימפיים של הזמן החדש, תמונה שהועברה בשידור ישיר ע"י SORTO לכל רשתות הטלוויזיה בעולם. הוועדה הרפואית של IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) מודיעה על פסילתו של האצן הקנדי בן ג'ונסון בריצת הגמר ב- 100 מ' בשל שימוש בסמים ומגרשת אותו מהמשחקים האולימפיים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : ד"ר רוברט דוגאל (Dr. Robert Dugal) מקנדה, הנסיך אלכסנדר דה מרוד (The Prince Alexander de Merode) יו"ר הוועדה הרפואית של IOC , מישל וורדיר (Michele Verdier) מנהלת חטיבת העיתונות של IOC, וריימונד גאפנר (Raymond Gafner) המנהל האדמיניסטרטיבי של IOC, מודיעה על פסילתו וגירושו של בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים של סיאול 1988. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (באדיבות KBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הוועדה הרפואית פרסמה בפומבי בהודעה מיוחדת לעיתונות ב- 26 בספטמבר 1988 החלטה פה אחד המודיעה על פסילתו וגירושו של בֵּן ג'וֹנְסוֹן מהמשחקים האולימפיים של סיאול 88' .
COMITE INTERNATIONAL OLYMPIQ
REF N0. PR / 71 / MPV
Seoul 26th September 1988
PRESS RELEASE
RECOMMENDATION OF THE IOC MEDICAL COMMISSION TO THE IOC EXECUTIVE BOARD UNANIMOUSLY APPROVED BY THE IOC EXECUTIVE BOARD
The urine sample of Ben Johnson (Canada – Athletics – 100 m.) collected on Saturday 24th September 1988 was found to contain the metabolites of a banned substance namely Stanozol (anabolic steroid). The IOC Medical Commission discussed all arguments presented by the Canadian Delegation, especially the statement that the substance in question might have been administered after the competition by the third party. The steroid profile is not consistent with such a claim. The IOC medical Commission recommends the following sanction : disqualification of this competitor from the XXIVth Olympiad in Seoul. The decision remains independent of any sanction which the International Federation concerned may wish to apply in accordance with its own regulation.
התאחדות הא"ק הקנדית פסלה את בן ג'ונסון והדיחה גם את מאמנו צ'ארלי פראנסיס העולם היה כמרקחה שערוריית האלוף אולימפי בריצה היוקרתית ביותר המודח בעוון שימוש בסמים הפכה לסיפור עיתונאי – חדשותי החם ביותר בעולם למאמן העניקו את התואר המפוקפק "צ'ארלי הכימאי" (Charlie the chemist) והאָצָן זכה מפי עיתון הספורט החשוב בעולם "ספורט אילוסטרייטד" לתואר "פושע" (Busted).
טקסט תמונה : ספטמבר 1988. דיווח מיוחד של שבועון הספורט האמריקני "ספורט אילוסטרייטד" אודות שערוריית האצן הקנדי בן ג'ונסון באולימפיאדת סיאול 1988.
בן ג'ונסון ניצב בראש פירמידה גדולה של ספורטאים וספורטאיות מצטיינים ובעלי מוניטין בעולם ששמה ללעג את טוהר הספורט. רק כעבור אחת עשרה שנה מפרשת בן ג'ונסון הוקמה ב- 10 בנובמבר 1999 בלוֹזַאן הוועדה הבינלאומית למלחמה נגד סמים, הקרויה WADA (ראשי תיבות של World Anti Doping Agency). נשיא WADA כיום הוא שר האוצר לשעבר של אוסטרליה ג'ון פאהיי (John Fahey) מי שירש את מקומו של הקנדי דיק פונד (Dick Pound). ג'ון פאהיי כבר אמר את דעתו הנוקבת כלהלן : "אני מקווה שהספורט על גווניו השונים יחזור למסלולו אחרת הוא פושט רגל מוסרית. זה כאילו אנחנו אומרים לילדינו לבלוע כדורי מרץ וסטרואידים אנאבוליים כדי להצליח".
עמדו לרשותי בצֶוֶות השידוּר של סיאול חמישה שדרים – עיתונאים. יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, דני לבנשטיין, ומשה גרטל. כולם קיבלו את משכורתם מהטלוויזיה הישראלית הציבורית על בסיס הדירוג העיתונאי. אך את הידיעה העיתונאית החשובה ביותר באולימפיאדת סיאוּל 1988 לא הם השיגו עבורי. הביא לי אותה טכנאי VTR רב תושייה ובעל חושים עיתונאיים מבורכים בשם אלי רבינוביץ'. אלי רבינוביץ' טכנאי בכיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוצא דופן באיכותו, נשכר בשעתו ע"י סגן נשיא בכיר ב- NBC מר אלכס גלעדי לשמש עורך Video מומחה במשחקי סיאול 1988 בצוות הטכנאים של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הרשת שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות בתוך ארה"ב תמורתן שילמה 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר הביאה לסיאול כוח אדם שמנה 2154 (אלפיים מאה חמישים וארבע) אנשים. אלי רבינוביץ' הישראלי היה אחד מהם. אלי רבינוביץ' היה האיש שצִלְצֵל אלי בטלפון לחדרי במלון "Seoul Garden" ביום רביעי בארבע וחצי לפנות בוקר – 28 בספטמבר 1988. צלצול הטלפון העיר אותי וקלקל לי את המנוחה הקצרצרה שכה הייתי זקוק לה. במשך חודש ימים בתקופת שידורי אולימפיאדת סיאול עבדתי כ- 21 שעות ביממה. זהו מאמץ עצום. בין שתיים לפנות בוקר לחמש בבוקר השתדלתי לישון קצת. נטלתי יָשֵן חצי "גרוגי" את השפופרת וקרבתי אותה לאוזני. אלי רבינוביץ' היה על הקו ודיווח לי כמו עיתונאי מנוסה את הידיעה הסנסציונית, "…יואש, אני מתנצל שהערתי אותך, תקשיב טוב, בן ג'ונסון (Ben Johnson) האָצָן הקנדי שזכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' נפסל לפני דקות אחדות ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי בשל שימוש בסמים, מדליית הזהב נשללה ממנו, וברגע זה מסיעים אותו לשדה התעופה הבינלאומי של סיאול כדי לסלקו ולהדיחו מן מהמשחקים האולימפיים…". הייתי המום. זאת הייתה חדשה מרעישה. הודיתי לו מקרב לִבִּי. בתוך שניות העברתי את הידיעה הסנסציונית מהמלון בסיאול למערכת האולימפית שלי בירושלים. השעה בארץ הייתה כמעט תשע בערב. מהדורת "מבט" תעלה בתוך דקות לאוויר. היינו בין הראשונים בעולם לדווח את הסיפור המרעיש לצופים בישראל לאחר שרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC עשתה זאת בארה"ב.
טקסט תמונה : אנוכי עם אלי רבינוביץ' (משמאל) הטכנאי בעל חושים עיתונאיים שהביא לי באישון לילה את הידיעה החשובה ביותר של אולימפיאדת סיאול 1988, גירושו של האצן הקנדי בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים. מימין למטה זהו מר אלן הארט מה- BBC. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סירב בימים ההם לשלוח צוות צילום משלנו וכתב לסיאול 88'. סיקור נפרד ומיוחד של הספורטאים הישראליים באולימפיאדה נראה לו מוגזם, וודאי באמצעות צוות צילום ב- Film בשעה שכל העולם עבר זה מכבר לצילום במצלמות ENG. משלחת השידור הייתה אפוא מצומצמת מאוד. אפילו עוזרת הפקה לא הייתה לי שם. על חמשת השדרים – העיתונאים הוטל עוֹל כבד. הם היו עסוקים כל העת בשידורים ישירים ותקצירים בכמות אדירה שכיסו 25 ענפי ספורט אולימפיים. שידרנו מאולימפיאדת סיאול 88', כ- 133 שעות בתוך תקופה כל כך קצרה בת 16 ימים. לא היה להם שום סיכוי לעלות באשמורת בוקר על סיפור ההדחה הסנסציוני של בן ג'ונסון. אלי רבינוביץ' היה לפתע העיתונאי החשוב ביותר שלי באולימפיאדת סיאול 1988. לעולם לא אשכח לו את נאמנותו והיושרה שלו כידיד אֶמֶת כשפעל למען שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית. על הסיפור העיתונאי הדרמטי של הדחת בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים של סיאול 88' "עלה" דווקא טכנאי טלוויזיה שלנו ששהה בכלל באולימפיאדת סיאול 88' בשליחות NBC. עיתונאי הטלוויזיה הישראלית שפעלו שָם בשליחות רשות השידור החמיצו אותו.
ד"ר מולי אפשטיין הפיזיולוג ופרשן ספורט וא"ק בערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים כינה את ריצת הגמר ל- 100 מ' באולימפיאדת סיאול 88', כ- "מרוץ המושחת מכולם". במאמר הקונקרטי הזה הנושא את הכותרת, "המירוץ המושחת מכולם", מ- 14 באוגוסט 2004 גילה מולי אפשטיין כי בן ג'ונסון לא היה הרמאי היחיד באותה השבת ההיא – 24 בספטמבר 1988 במשחקים האולימפיים בדרום קוריאה. חמישה מבין רצי הגמר המפורסם הזה בן ג'ונסון (Ben Johnson), דניס מיטשל (Dennis Mitchel), דסאיי וויליאמס (Desai Williams), לינפורד קריסטי (Linford Christie), וגם קארל לואיס (Carlton "Carl" Lewis) היו מעורבים בהמשך הקריירה שלהם בשערוריות סימום. את קָארְל לוּאִיס פגשתי באליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה. הצגתי את עצמי ולחצנו ידיים. נדהמתי לראות כי בגיל כה מבוגר (נולד בעיר ברמינגהם במדינת אלבאמה ב- 1 ביולי 1961) הוא מרכיב פלטה "גשר" דנטאלי על שיניו שבלטו החוצה. פרשן הטלוויזיה שלי באליפות הזאת מולי אפשטיין ניתח את התופעה ואמר כי זאת עדות ברורה לשימוש בהורמון גדילה. קארל לואיס מעולם לא נתפש משתמש בסמי ספורט. לאחר אולימפיאדת סיאול 1988 הוענש בן ג'ונסון והורחק לשנתיים מתחרויות הא"ק. התברר שבן ג'ונסון היה מספיק טיפש כדי לחזור לסוּרוֹ. ב- 1993 נתפש שוב משתמש בסטרואידים אנאבוליים. הפעם הורחק מהמסלול לצמיתות. בן ג'ונסון נולד בג'מייקה ב- 30 בדצמבר 1961. היום הוא מתגורר בטוֹרוֹנְטוֹ ומתפרנס מעסקי אופנה.
דוֹלוֹרֶס פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' – ג'וֹיְינֶר הייתה פקידת בנק נאה שהתגלתה כאָצָנִית מחוננת בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת ואשר עסקה גם באופנה ותפירה. באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' זכתה במדליית הכסף בזמן של 22.04 ש'. הקדימה אותה וָואלֶרִי בְּרִיסְקוֹ-הוּקְס שקבעה אז שיא אולימפי 21.81 ש'. פְלוֹרֶנְס ג'וֹיְינֶר – גְרִיפִית' הייתה אתלטית מחוננת. ב- 1984 נישאה לאַל ג'וֹיְינֶר (Al Joyner) אתלט אמריקני שחור אלוף אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' בקפיצה משולשת שהפך למאמנה. ב- 1986 עמדה על סף פרישה. היא הייתה השנייה הנצחית ולא מצאה עוד טעם להתחרות. היא חזרה לעבודתה כפקידת בנק ודוגמנית. אַל ג'וֹיְינֶר שכנע אותה לחזור למסלול. היא החלה להתאמן קשה ואינטנסיבי יותר מבעבר. גם במשקולות ועקבה אחרי סרטי ה- Video שהנציחו את הזינוקים המזהירים "והמתפוצצים" של בֶּן ג'וֹנְסוֹן וקָארְל לוּאִיס. היא ביקשה לנתח אותם, ללמוד מהם, ולהפיק תועלת [7]. היא הייתה אתלטית ואצנית מוכשרת אך ירחון ה-א"ק האמריקני רב המוניטין, "Track & Field News", הנחשב לתנ"ך של הא"ק הבינלאומית והאמריקנית, לא דירג אותה ב- 1987 בין עֶשֶר האצניות המהירות בתבל. באליפות העולם ה- 2 בא"ק ברומא 87' זכתה פְלוֹ-ג'וֹ במדליית הכסף בריצת 200 מ' אחרי האָצָנית המזרח גרמנייה זִילְקֶה גְלָאדִיש (Silke Gladish). לפתע בתוך שנה עלתה לגְדוּלָה והפכה לאצנית המהירה בעולם. מהירה אף יותר מאצניות מזרח גרמניה נוטלות הסמים. רבים זקפו גבה ותמהו כיצד ייתכן הדָבָר והאם פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' – ג'וֹיְינֶר נעזרת גם היא בשימוש בסמים בעת הצורך.
פְלוֹ-ג'וֹ (Flo Jo) התפרסמה ורכשה מוניטין רב ברחבי תבל ולא רק בארה"ב. היא התמחתה בריצה ל- 200 מ' אך בתחרות הא"ק הגדולה שנערכה בסן דייגו ב- 25 ביוני 1988 ניצחה בקלות גם בריצת 100 מ' בזמן מצוין של 10.88 ש'. שלושה שבועות אח"כ קבעה במבחני הא"ק האולימפיים האמריקניים ב- 16 ביולי 1988 באינדיאנפוליס שיא עולם מדהים של 10.49 ש' ב- 100 מ' (מחזיק מעמד עד עצם היום הזה). העולם היה כמרקחה. רכשתי את זכויות השידורים של מבחני הא"ק בארה"ב (Olympic Trials Athletics) זמן רב מראש בשל העניין בהם. הריצה המופלאה של פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' – ג'וֹיְינֶר וההילוכים החוזרים שלה שודרו ב- "משחק השבת". זכורה הופעתה האֶקְסְטְרָאוָוגַאנְדִית הראוותנית של פְלו-ג'וֹ בתחרות הזאת כשהיא מלאה מעצמה בביטחון עצמי, לובשת גֶרֶב רשת ארוכה לבנה (רק על רגלה הימנית), ומטפחת ציפורניים ארוכות צבועות בלַק סֶגוֹל.
באולימפיאדת סיאול 1988 היא הייתה כבר מלכה. פְלוֹ- ג'וֹ זכתה בשלוש מדליות הזהב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת סיאול, ובריצת השליחות 4 פעמים 100 מ'. שיאי העולם שלה ב – 100 מ' 10.49 ש' וב- 200 מ' 21.34 ש' (נקבע באולימפיאדת סיאול עצמה) שרירים וקיימים עד עצם היום הזה. בריצת 200 מ' במשחקי סיאול היא שיפרה את שיא העולם כבר בריצת רבע הגמר כשקבעה 21.76 ש'. בחצי הגמר קבעה שוב שיא עולם 21.56 ש'. אח"כ באה שעתה הגדולה בריצת הגמר. בתום שיא העולם כרעה פְלוֹ- ג'וֹ על ברכיה. נראה כאילו היא משתחווה על המסלול האולימפי לאלוהי הא"ק. לפתע אץ למסלול בעלה אַל ג'וֹיְינֶר. הוא חיבק אותה בחום ונשא אותה בידיו אל על. נסים קיוויתי ישב בעמדת השידור באצטדיון האולימפי בסיאול וקשר לה בתום ריצת ה- 200 מ' כתר היסטורי. הוא שידר למיקרופון, "פלורנס גריפית' – ג'ויינר תיחרט בזיכרון לכל הדורות". נסים קיוויתי צדק. שיאי העולם של פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית'- ג'וֹיְינֶר בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' הם הישגים יוצאים דופן וחסרי תקדים המהווים לפי שעה את קצה גבול יכולתן של הנשים בתחום הריצות הקצרות. בסופה של 1988 ייחדנו לפְלוֹ-ג'וֹ (Flo-Jo) הנפלאה והמחוננת הזאת תוכנית מיוחדת. היא הייתה ראויה לכך. שוּם אישה, שחורה או לבנה, לא הצליחה להתקרב אליה ולהישגיה מעולם. שיאי העולם בריצה של פְלוֹ- ג'וֹ שרירים וקיימים כאמור עד עצם היום הזה.
טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. האצנית האמריקנית דולורס פלורנס גריפית'- ג'ויינר (Flo – Jo) קובעת שיא עולם מדהים בריצת הגמר ל- 200 מ' נשים 21.34 ש'. השיא הזה שריר וקיים עד עצם היום הזה ומהווה את קצה גבול היכולת האנושית של הנשים בענף ספורט זה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (באדיבות KBS ו- IOC ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הצלחותיה על המסלול כמו אלה של קארל לואיס והמוניטין שצברו הפכו את שניהם למיליונרים כבדים. חברות בינלאומיות לבגדי ספורט והנעלה התלבשו עליהם כדי לשווק באמצעותם את מוצריהם. אחת היצרניות הייתה החברה היפנית Mizuna מומחית לייצור נעלי ריצה מסומרות (Spikes).
טקסט תמונה : שני אצנים שהפכו את הריצה למכרה זהב והיו למולטי מיליונרים . דולורס פלורנס גריפית'- ג'ויינר (מימין) וקארל לואיס מככבים במודעת פרסומת של "Mizuna".
רבים נטו לחשוב שהאתלטית הנפלאה הזאת השתמשה בסמים כדי לשפר את הישגיה אך הדבר לא הוכח אף פעם. פְלוֹ- ג'וֹ צלחה בשלום את כל בדיקות הסמים שעברה בקריירה שלה, אם כי צריך לומר שטרם היו מקובלות אז בדיקות רפואיות מתוחכמות לגילוי השימוש בהורמון הגדילה HGH (ראשי תיבות של Human Growth Hormone). פלורנס גריפית – ג'ויינר פרשה מהמסלול מייד בתום משחקי סיאול כספורטאית עשירה ועברה לעסוק במקצוע האהוב עליה – אופנה. בשנת 1998 נפטרה לפתע בשנתה בגיל 38. שוב ניסו רבים לכרוך את סיבת מותה בגין שימוש בסמים בתקופת עלומיה הספורטיביים אך הדבר לא הוכח מעולם. משפחתה סירבה להעניק רישיון רפואי לניתוח גופתה וסיבות מותה הפתאומי נשארו עלומות לעַד. האצנית המנוחה דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר תיזכר לדורות בשל הישגיה הפנומנאליים בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ' ו- 200 מ'. שיאי העולם הבלתי שבירים שלה מחזיקים מעמד כבר 32 שנים והם יקשטו את טבלת השיאים הבינלאומית עוד שנים רבות.
אליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה ברומא 1987 בימים האחרונים של אוגוסט והראשונים של ספטמבר ב- 1987 הייתה זיכרון מתוק. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אִפשֵר לי לשָדֵר ממנה 20 שעות של שידורים ישירים. הוא נענה לבקשתי להפיק ולנהל את השידורים ממרכז השידורים הבינלאומי (IBC) ברומא עצמה, ולא שעה להמלצתו של סמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן לעשות זאת מהבית מאולפני השידור שלנו בבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים. אליפות העולם ה- 2 בא"ק ברומא 1987 הייתה אירוע הספורט הבינלאומי הגדול, החשוב, והבולט ביותר באותה שנה. חזרה גנרלית ומבחן כוח חשוב ביותר לאתלטים המתכוננים לקראת האולימפיאדה שתיערך בעוד שניים עשר חודשים בסיאול 1988 בירת דרום קוריאה.
רומא 1987 שימשה מבחן גַם לטלוויזיה הישראלית הציבורית. טסט שידור עתידי עבורי ולכלל מערכת הספורט בו יוברר האם יש בידינו את הידע והכישרון ליטול את האירוע האולימפי לידינו ולטפל בו בדרך מעניינת, יעילה ואטרקטיבית. לא רק בנושא בחירת החומר אלא גם בהבנה הטכנולוגית שלו. נכונות ותעוזה של נפש האדם אינן מספיקות בטלוויזיה מבלי שנִלוות להן יכולות טכנולוגיות. ברומא 1987 ניצב מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לימיני והשַדָּר הדָגוּל נסים קיוויתי לשמאלי, ובתווך הטכנולוגיה של RAI רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של איטליה, מהטובות ביבשת בעת ההיא. בעמק האלה ניצבו שתי צלחות אנטנות שכוונו ללוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major. לא היה לי כל ספק ביכולתי לנהל בהצלחה את משימת השידורים הישירים משָם בת עשֶרֶת הימים.
ביום השני של האליפות ברומא 87' ב- 30 באוגוסט 1987 נקבעו שני שיאי עולם בעת השידורים הישירים שהועברו על ידינו מרומא לירושלים . סְטֶפְקָה קוֹסְטָדִינוֹבָה (Stefka Kostadinova) מבולגריה קפצה לגובה של 2.09 מ' והאָצָן הקנדי בֶּן ג'וֹנְסוֹן (יליד ג'מייקה) הביס בריצה ל- 100 מ' את האלוף האולימפי קָארְל לוּאִיס מארה"ב כשקבע שיא מדהים וזמן דִמיוני של 9.83 ש'. שיא העולם של סְטֶפְקָה קוֹסְטָדִינוֹבָה שריר וקיים עד עצם היום הזה. שני ההישגים הכבירים האלה התקרבו עד למאוד לקצה גבול יכולתו של האדם בספורט. לכן גם עוררו תהיות ושאלות נוקבות . רבים בעולם וגם אנחנו בעמדת השידור ברומא 1987 שאלנו את עצמנו האם שיאי העולם האלו הושגו רק באמצעות הכישרון או גם בעזרת שימוש בסטרואידים אנאבוליים. סטרואידים אנאבוליים נחשבים לסמי מרץ אסורים בשדה ספורט . בעיקר הובעה הפליאה והתמיהה בכיוונו של האצן בֶּן ג'וֹנְסוֹן בעל השרירים הנפוחים והישגו המדהים. מדעני הספורט שאלו את עצמם האם ניתן לרוץ כל כך מהר ללא שימוש בסמי מרץ. האָצָן הקנדי הכה שוֹק על ירך בריצה ל- 100 מ' את קארל לואיס האלוף האולימפי האהוּב והפופולארי. בֶּן ג'וֹנְסוֹן נבדק ע"י הוועדה הרפואית של התאחדות הא"ק הבינלאומית ה- IAAF (ראשי תיבות של International Amateur Athletic Federation) ונמצא נקי לחלוטין. הוא עקף בסיבוב את המעבדות לבדיקת שימוש בסמים האסורים של יו"ר הוועדה הרפואית של IAAF השוודי ד"ר אָרְנֶה לוּנְגְקְוִויסְט (Dr. Arne Ljungqvist). המעבדות לא מצאו דבר בשֶתֶּן שלוֹ. היום ידוע כי בֶּן ג'וֹנְסוֹן נטל באופן שיטתי סמי מרץ כדי לשפר את יכולתו שהייתה ממילא ווירטואוזית גם ללא השימוש בהם. הוא הפסיק לצרוך אותם על פי צַו מאמניו מספיק זמן לפני התחרות החשובה כדי להעלים את שרידיהם על מנת שלא להיתפש בעת הבדיקות, ובאמת באוגוסט 1987 הן לא גילו דבר. בן ג'ונסון לא נתפש. הוא צבר מייד תהילה כ- Sprinter (אָצָן) המהיר בעולם. הוא הביס את קָארְל לוּאִיס האגדי.
סִימוּמוֹ של בֶּן ג'וֹנְסוֹן בדרך לשיאי העולם המדהימים שלוֹ ומדליית הזהב שזכה בה באולימפיאדת סיאול 1988 היה מהלך רפואי – מדעי מתוכנן ומוקפד שנעשה בידי צוות מומחים במשך זמן רב. מהלכי הסימום דרשו מעקב רפואי צמוד אחר ביצועיו הפנטסטיים. בֶּן ג'וֹנְסוֹן אָצָן מוכשר גם ללא שימוש בסמים, שיתף פעולה ביודעין עם המסממים שלו בדרכו להיות אלוף אולימפי (התואר נשלל ממנו) וספורטאי עשיר. הוא ידע שמחדירים לגופו בהסתר סמים אסורים שנועדו לשפר את הישגיו. זה היה מנוגד באופן מוחלט לחוקת הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) . המסממים פועלים כקוסמים. ה- "קוּנְץ" של המסממים הוא למנוע את גילוי הפשע. זה היה בעצם קרב מוחות בין הצוות שאימן את בֶּן ג'וֹנְסוֹן ובראשו צָ'ארְלִי פְרָאנְסִיס לבין מעבדות הרפואה של IAAF ו- IOC העוקבות אחריו (ואחרי כל צמרת האתלטים בכל אתר ספורט בעולם) כדי לגלות את "טריק" הסמים האסורים וללכוד את המשתמשים בהם. זהו מעין משחק של "שוטרים וגנבים" שטמונים בו יוקרה, תהילה, וממון רב. ה- "קוּנְץ" של המסממים הוא לדעת כיצד ומתי להפר את החוק. בעיקר מתי להשתמש בסַמִים האלה כדי להפיק מהם שיאי עולם גרנדיוזיים אך מבלי להיתפס. בֶּן ג'וֹנְסוֹן נדרש להפסיק ליטוֹל את הסמים מעת לעת על פי זמן מחושב מראש, על מנת לסַלֵק ולהעלים את השרידים האחרונים של החומר הממריץ מהשֶתֶּן שלו.
רשויות ומוסדות הספורט הבינלאומיים נרתמו זה מכבר למלחמת חרמה בתופעת השימוש האסור בסמי המרץ האסורים. היו לכך שתי מטרות. הצורך לשמור על עקרונות התחרות ההוגנת ובכך להגן על הספורטאים הנקיים שאינם לוקחים סמים וגם כדי למנוע נזקי גוף מהמשתמשים. הסטרואידים האנאבוליים הם נגזרות של ההורמון הגברי טסטוסטרון . שימוש ממושך בהם לאורך שנים גורם לתופעות לוואי של נטייה לקרישת יתר של הדם, גורם ל- רְעִילוּת הכבד, נזק ללֵב, הקטנת האשכים, הגדלת השדיים, שֵיעוּר יתר, ונִיווּן מִפְרָקִים.
בדיקות השתן והדם של הספורטאים לצורך גילוי של שימוש בסמים הפך לחלק בלתי נפרד מהתחרויות הגדולות בהן טמונים סכומי כסף גדולים למנצחים. המסממים פיתחו מעבדות מיוחדות שמנסות להתחכם ולהערים על בדיקות הסמים. בין הוועדות המארגנות לבין נוטלי הסמים התפתחה מלחמת עולם של שוטרים וגנבים. הועדות המארגנות הגדולות כמו ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית), UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית), IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית), FINA (התאחדות השחייה הבינלאומית), ה- NBA, ה- Tour De France ועוד, מחזיקות לידן באופן קבוע מעבדות ומומחים רפואיים כדי להילחם בתופעה הממארת.
בין אם לקח סטרואידים אנאבוליים או לַאו הפך בֶּן ג'וֹנְסוֹן בעיני רבים לרָץ המהיר בעולם. כך קבע השעון וכך אמרו את דברם שדרי הטלוויזיה למיליארד צופים. ניצחונו הסנסציוני על קָארְל לוּאִיס בריצת 100 מ' ביום ראשון אחה"צ ב- 30 באוגוסט 1987באצטדיון האולימפי ברומא משך אליו את תשומת לב הציבור. בן רגע הפך לסלבריטי בעל מוניטין עולמי הסוכן שלו הצליח לגייס למענו מייד את תמיכת הספונסרים. בֶּן ג'וֹנְסוֹן ומאמנו צָ'ארְלִי פְרָאנְסִיס הפכו ב- 1987 לאנשים עשירים של ממש. מדובר בעושר כספי הנמדד במיליוני דולרים. שני שיאי העולם המדהימים של בֶּן ג'וֹנְסוֹן וסְטֶפְקָה קוֹסְטָדִינוֹבָה כבר ביום השני של התחרויות הקפיצו את רַף הציפיות והפכו את אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 87' לאובייקט שידור מרתק. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנכי לא יכולנו לצפות להצלחה גדולה יותר מזאת (אינני מזכיר כאן את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין דאז שאמר לי כי רומא 87' איננה מעניינת אותו כל כך והוא לא עוקב באדיקות אחרי השידורים הישירים. העיקר שלא תגלשו התעקש תמיד לומר לי). שיאי העולם החדשים וההפקה האיטלקית הענקית של RAI הצדיקו את רעיון השידורים הישירים משָם והעלות כספית של המבצע כבר מראשיתו.
טקסט תמונה : 30 באוגוסט 1987. עמדת השידור שלנו באִצטדיון האולימפי ברומא באליפות העולם ה- 2 בא"ק- רומא 1987. אני צופה בבן ג'ונסון מביס את קארל לואיס. הפקתי וניהלתי את השידורים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאיטליה. הנוכחות בשטח חיונית לפיקוד והובלת שידורי הטלוויזיה הישירים. אין לכך תחליף. רק משם אתה רואה את מפת הקרב האמיתית של השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הסכים עמי. זיהוי הנוכחים התמונה משמאל לימין : הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן (בן 49), השדר נסים קיוויתי חובש כובע מצחייה ו- Headset (בן 61), ואנוכי (בן 49). (צלמת איטלקית תיעדה וצילמה את עמדת השידור שלנו באצטדיון ברומא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ביקורות העיתונות היללו את מבצע שידורי רומא 1987. יחדיו עם אלה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ידעתי שאני צועד בבטחה במשעול האולימפי המוביל לסיאול 1988 . לא היה לי ספק בכך.
טקסט מסמך : 9 בספטמבר 1987. מבקר הטלוויזיה של העיתון "מעריב" יריב בן אליעזר מעניק תעודת כבוד למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתום מבצע השידורים של אליפות העולם ה- 2 בא"ק רומא 87'. (באדיבות "מעריב").
חלפה שנה. ביום רביעי – 17 באוגוסט 1988 חודש ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סיאול 88' התקיימה בציריך תחרות הא"ק השנתית היוקרתית הבינלאומית המכונה ה- “Weltklasse“. טובי האתלטים בעולם נוהרים אליה. שום אלוף אולימפי או שיאן עולם איננו מחמיץ אותה ושום רשת טלוויזיה שמחשיבה את עצמה איננה מוותרת על הזכות לשָדֵר אותה ישיר. צוות ההפקה המצטיין של רשת הטלוויזיה השוויצרית הציבורית SRG בראשותם של שני המפיקים וִוילִי קִים (Willy Kym) אַרְתּוּר הֶכְלֶר (Arthur Haechler) אחד מפיגורות הטלוויזיה החשובות ב- EBU והבימאי פְרָאנְטִישֶק פּוֹזְ'דְל (Frantisek Pojdl) השתמש ב- 12 מצלמות ו- 4 הילוכים חוזרים כדי להפוך את האירוע למעין אולימפיאדה בזְעֵיר אַנְפִּין. ה- Weltklasse זכתה לחשיפה עולמית והאתלטים והאתלטיות שנשאו את הלוגו של הספונסרים חגגו. הם נחשבו על פי החוקה לספורטאים חובבים אך הפכו למיליונרים . במשך שנים רבות אלכס גלעדי ואנוכי רכשנו את זכויות השידורים של התחרות החשובה הזאת כדי להביא קטעים נבחרים ממנה לשתי התוכניות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת".
טקסט תמונה : 1988. ציריך. זהו מפיק הטלוויזיה השווייצרי מר ארתור הכלר (Arthur Haechler). לימים הפך למנהל מחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה השווייצרית הממלכתית SRG. מאוחר יותר שימש בתפקיד הנכבד של יו"ר קבוצת הספורט הבינלאומית ב- EBU. הוא נחשב לאחד מברי הסמכה הטובים ביותר בשידורי הספורט בטלוויזיה – באירופה ובעולם. (באדיבות ארתור הכלר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
עכשיו ב- 17 באוגוסט 1988 הייתה ה- "of Zurich Weltklasse" חשובה מתמיד. מבחן דרמטי ואחרון, חודש בדיוק לפני פתיחת המשחקים האולימפיים בסיאול בירת דרום קוריאה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנכי נעצנו סיכה נוספת על פני הגלובוס. עוד עיר אחת נכבשה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תחרות צִירִיך שודרה ישיר במשך שלוש שעות על מסך הטלוויזיה שלנו מייד לאחר "מבט" ועד חצות וחצי למגִנת לִבּוֹ של חיים יבין מנהל הטלוויזיה. חיים יבין חַש שמנכ"ל רשות השידור ואנוכי כעורך ומפיק של שידורי הספורט מציפים את המסך בעודף שידורי ספורט . זה לא היה לרוחו. אבל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שהיה חובב א"ק בנשמתו קיבל את חוות דעתי כי תחרות הא"ק בצִירִיך (Zurich) משולה להקרנתו ההכרחית של היומן בבית קולנוע לפני הצגתו של הסֶרֶט עצמו. הוא נעתר לבקשתי. נסים קיוויתי והפרשן דוד אייגר שידרו ישיר במשך שלוש שעות את תחרות צִירִיך על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בימים ההם זה היה תקדים וחידוש מפליג.
טקסט תמונה : קיץ 1988. השדר נסים קיוויתי (מימין) ופרשן הא"ק דוד אייגר (עיתונאי "מעריב") במגרשי מרכז הטניס ברמת השרון ב- 1988. דוד אייגר היה ידען א"ק מופלג, ובעל זיכרון פנומנאלי, אך נפל בפרשנותו בטלוויזיה מד"ר גלעד וויינגרטן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הסֶרֶט היה ההצגה הגדולה והפקת הענק של אולימפיאדת סיאול 88'. היינו ברי מזל באותו השידור הישיר מפני שכבר באירוע הראשון בצִירִיך נקבע שיא עולם בריצה ל- 400 מ' גברים. הרץ האמריקני הָארִי בּוּץ' רֵיינוֹלְדְס (Harry `Butch` Reynolds) גמא את המרחק בזמן בלתי ייאמן של 43.29 ש'. מסמר התחרות היה כמובן מפגש הגומלין בין קָארְל לוּאִיס ובֶּן ג'וֹנְסוֹן בריצה ל- 100 מ'. הם לא נפגשו מאז רומא 1987. קָארְל לוּאִיס ניצח בזמן של 9.93 ש' . קָאלְוִוין סְמִית' היה שני עם 9.97 ש'. בֶּן ג'וֹנְסוֹן סיים שלישי בתוצאה של 10.00 ש'. בֵּן ג'וֹנְסוֹן המתין בסבלנות להזדמנות הבאה שנקרתה לוֹ כעבור חודש ימים בשבת – 24 בספטמבר 1988 על מסלולי הא"ק של אולימפיאדת סיאול 88'. 150 (מאה וחמישים) רשתות הטלוויזיה בעולם חיכו יחד עמו. ריצת ה- 100 מ' היא התחרות הקצרה ביותר והיוקרתית ביותר באולימפיאדה.
ב- 1988 חגגה מדינת ישראל 40 שנה לעצמאותה. זאת לא הייתה שנה רווית אירועים . וודאי לא יוצאת דופן. בתום הבחירות לכנסת ב- 1 בנובמבר 1988 הוקמה ממשלת אחדות בראשותו של יצחק שמיר שמפלגתו הליכוד זכתה ב- 40 מנדטים. שמעון פרס קיבל את תיק האוצר ויצחק רבין מונה ל שר הביטחון. יצחק נבון התמנה לשר החינוך. מפלגת המערך זכתה ב- 39 מנדטים. על משרד הפנים הופקד שַר צעיר מש"ס שנסק אל על, אריה דרעי. מפלגתו ש"ס זכתה ב- 6 מנדטים. שר החינוך יצחק נבון והממונה מתוקף תפקידו על רשות השידור היה מאוהביו של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף בר-אל וראה בו מועמד ראוי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבא אחרי אורי פורת שעמד לסיים את כהונתו ב- 1 באפריל 1989. אך בראשות הממשלה ניצב איש ליכוד מובהק שסיכל את האהבה והמהלך הזה. ראש הממשלה יצחק שמיר בלם את יוזמת שר החינוך יצחק נבון והציב לתפקיד החשוב ורם המעלה של מנכ"ל רשות השידור את מועמדו ואמנו האישי ממשרד החוץ, מר אריה מֶקֶל. יצחק שמיר לא לקח סיכונים. שוב מינוי וודאי של מועמד מוכר מאגף הימין הפוליטי, כמו מינויו של אורי פורת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1984. איש העסקים שבתאי קָלמַנוֹבִיץ' חברו של אמציה לבקוביץ' (שחקן פאר בעברו בתפקיד בלם בקבוצת הפועל ת"א ונבחרת ישראל בכדורגל בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה הקודמת, מאמן מצליח שזכה פעמיים עם הפועל באר שבע באליפות המדינה בכדורגל ב- 1975 ו- 1976, ומי שהיה גם פרשן שלי לעת מצוא בטלוויזיה הישראלית הציבורית) הורשע כמרגל סובייטי ונשלח לכלא. סיירת מטכ"ל בפיקודו של אל"מ משה "בוגי" יעלון הרחיקה ב- 1988עד לפרברי טוניס כדי לחסל את הטרוריסט אבו ג'יהאד סגנו של רב הטרוריסט מפקד הארגון החבלני אש"פ יאסר עראפאת.
אנחנו הִרחקנו במאי 1988 לסיאול כדי להיערך לקראת שידורי האולימפיאדה שעמדו להיפתח בבירת דרום קוריאה ארבעה חודשים מאוחר יותר ב- 17 בספטמבר 1988. המשחקים האולימפיים של סיאול 88' היו אירוע הספורט החשוב ביותר של 1988 והמפגש הצפוי והמסקרן מאין כמותו בין קָארְל לוּאִיס ובֶּן ג'וֹנְסוֹן בריצת הגמר ב- 100 מ' הפך לתחרות הנצפית ביותר באולימפיאדה ואולי החשובה מכולן.
אורי פורת מנכ"ל רשות השידור העניק לי מידה לא מבוטלת של תמיכה תקציבית שאפשרה לי לנַהֵל , להפיק ולערוך את שידורי אולימפיאדת סֵיאוּל 1988 כפי הבנתי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה האולימפיאדה החמישית שלי והשנייה שלו. באולימפיאדת לוֹס אָנְגֶ'לֶס 1984 היה מנכ"ל טירון שזה עתה נכנס לנעליו של קודמו יוסף "טומי" לפיד ועכשיו ב- 1988 שותף פעיל וקרוב אלי בתפישת השידור הטלוויזיונית הגורסת שאירועי הספורט הרלוואנטיים, הארציים והבינלאומיים כאחד, חשובים לשידור הציבורי. אורי פורת היה מודע לחשיבות שיתוף הפעולה עם ה- EBU והפך למנהיג שידור שהיה מנוי וגמור עִמו להצטרף אלי לקו החזית של השידורים [8] להפקת שידורי הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988 בבירת דרום קוריאה עצמה. זאת הייתה אחת ההחלטות החשובות שלו כמנכ"ל רשות השידור. הוא היה למעשה המנכ"ל הראשון שהכיר הכרה מלאה בחשיבות הפקות הספורט הבינלאומיות הגדולות והיותן נדבך שידור מרכזי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורי פורת ביקֵש להיות נוֹכֵח שָם בעצמו בלֵב לִיבָּה של הצגת הספורט הגדולה בתבל. הוא היה צמוד אלי והתעניין בצדדים הטכנולוגיים והלוגיסטיים המרכיבים את מבצע השידורים המסובך והרחוק ממדינת ישראל ובעלויות היקרות שלוֹ. הוא חשב שזאת ההזדמנות האחרונה שלוֹ כמנכ"ל הרשות לראות מקרוב כיצד מחלקת הספורט מפיקה ומשדרת מסיאול 133 שעות שידור ב- 16 ימי תחרויות, וביקש להיות נוכֵח אישית במשחקים האולימפיים בפעם הראשונה בחייו ולהתבונן ולגעת בפלא הסימביוטי הזה המכונה "טלוויזיה – אולימפיאדה", או אם תרצו בסדר מילים הפוך. האולימפיאדה נחשבת לגדולה שבהצגות הספורט בתבל ונאמר כבר בספרי הסדרה כי הפקות שידורי הטלוויזיה שלה הן הרבה יותר מורכבות ומסובכות מכל היבט שהוא בהשוואה למונדיאלים של הכדורגל.
ב- 7 באפריל 1987 נערכה פגישה מבצעית גדולה בלשכת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הנוגעת לקידום שני מבצעי השידור הבינלאומיים העומדים בפני הטלוויזיה הישראלית : אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987 (6.9.1987 – 29.8.1987) ואולימפיאדת סיאול 1988 (2.10.1988 – 17.9.1988). בפגישה הזאת נטלו חלק סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן , מנהל הטלוויזיה חיים יבין, יועץ המנכ"ל נקדימון "נקדי" רוגל, מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, מנהל שירותי ההנדסה יעקב סווירי, קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה זאב שטוקהיים ז"ל, עוזרי אמנון ברקאי, ואנוכי. שידורי הטלוויזיה ישראלית הציבורית המסקרת את המשחקים האולימפיים של סיאול 1988 היוו נקודת מפנה מבחינת תקשורת הלוויינים שלה. לראשונה השתמשנו בלוויין התקשורת של ה- EBU הנקרא ECS לרבות לווייני התקשורת של חברת COMSAT האמריקנית ולראשונה הקציב מנכ"ל רשות השידור 500000 (חצי מיליון) דולר להפקת משחקי סיאול 1988. התקציב הזה לא כלל את ההוצאות שיחולו בגין עבודה בשעות הלילה, הסכמים מיוחדים, והוצאות שוטפות בתוך בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. בחדר הדיונים נשבה רוחה של חברת "קוֹקָה קוֹלָה" זאת שהעניקה לטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת סיאול 1984 דמי חסות בגובה של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר ו- 80000 (שמונים אלף) באליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. זה היה יתרונם הגדול של שידורי הספורט הרלוואנטיים בשידור הציבורי. הם היו ממומנים בחלקם ע"י שקופיות חסות של חברות מסחריות.
[1] ידע אישי, והספר : "GAME of SHADOWS" שנכתב ע"י מארק פיינארו – וודה ו- לאנס וויליאמס ב- 2006.
[2] ראה נספח : תיק הפקה ושידורים של אליפות העולם ה- 2 בא"ק ברומא 1987, (6.9.1987 – 29.8.1987) .
[3] ראה נספח : גם ספרם רב המוניטין של ויוו סימפסון (Vyv Simpson) ואנדריו ג'נינגס (Andrew Jennings), שיצא לאור ב- 1992 THE LORDS OF THE RINGS – power money and drugs in the modern Olympics
[4] ראה נספח : גם הספר "THE LORDS OF THE RINGS" של וִויו סימסון ואנדריו ג'נינגס.
[5] ראה נספח : גם ספרו המצוין של דייויד וולצ'ינסקי The Complete Book of The OLYMPICS SUMMER
[6] ראה נספח : הספר SEOUL 1988 The Official Book of The Games of The XXIVth Olympiad
[7] ראה נספח : גם הספר "The Complete Book Of The – OLYMPICS SUMMER" של דייויד וולצ'ינסקי (David Wallechinsky).
[8] שום מנכ"ל רשות שידור לפני אורי פורת וגם אחריו (למעט מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998 – 1993) לא ההין ולא העלה בדעתו להצטרף בחו"ל לשידורי הספורט הגדולים של אולימפיאדות או מונדיאלים (עליהם שילמה הרשות ממון רב תמורת זכויות השידורים ושימוש בטכנולוגיה יקרה) כדי להבין את עקרונות הסיקור והכיסוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן ההיבטים של הצבת כוח אדם שלה למשימות השידור, שימוש בטכנולוגיה של ה- Host broadcaster והטסת טכנולוגיה עצמית מירושלים למקום ההתרחשות . וכמו כן להבין את מהות ההשתלבות הכללית של הטלוויזיה הישראלית במערך השידורים וההפקה של ה- EBU, ובמקרה הנדון של אולימפיאדת סיאול 1988 גם השתלבות במערך ההפקה והשידור של SORTO.
סיכום קצר.
המחקר והכתיבה שלי אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 ארכו כחמש עשרה שנים מ- 1998 ועד 2013. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, וברחבי העולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו על פני 15 שנים. לקח לי זמן רב מאוד להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה, כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי גם ממקורות אחרים. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. לא כולם מסכימים לדבר. רובם משתפים פעולה.
DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) היא ששימשה Host broadcaster, והפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות הגדולות והוותיקות ARD ו- ZDF). הקבוצה הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה, ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72' וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים – שנראתה עד אז בעולם בתעשייה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד"ר ווילי דאומה ופרופסור וולטר טרוגר. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים הופתענו מחדות התמונה בצבע שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ומשם שודרה לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן בלבד, אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה איכותית, ברורה, ובטיב שכזה, וסיגנל טלוויזיוני כה נקי לחלוטין ו-ללא הפרעות, למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז במשחקים האולימפיים של מינכן 72' ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.
ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" והטרילוגיה מקבלת תפנית חדה ו-חריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה. שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (EBU) שנערכו מקום מושבו בג'נבה וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU איגוד השידור האירופי (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג'נבה, קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי עורך, מפיק, ומנהל חטיבת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג'נבה, ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. חלק גדול מהעדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו"ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 [שנתיים לאחר אסון מינכן 72' שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון "אינטרקונטיננטל" בו התגוררנו בטהראן, בגאווה, וכלהלן : "…מינכן שנייה לא תהיה כאן…" (!) ], וגם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובמונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט. מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי שהיה קרוי, OIRT (ראשי התיבות של Organization Intervision Radio and Television), המקביל ל- EBU, אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה, מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג'נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה"מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לטעת את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם : "מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים . אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס' 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים". מ-אנשי DDR לשעבר שמעתי בפגישות ה- EBU בג'נבה כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72' מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר שאפיין פעם את חייה, דמותה, וגאוותה של מדינת מזרח גרמניה ההיא שאיננה קיימת עוד : "האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו – השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976". קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים ולמנצחות. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס' 1 במונטריאול 76' ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע"י קבוצת הטלוויזיה הקנדית ORTO שכיסתה את משחקי מונטריאול 1976 (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן היו מזהב.
התחלתי להעלות על הכתב את כל המחקר הזה אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 רק ב- 1998, שנתיים לפני אולימפיאדת סידני 2000. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם. חלפו מאז הטבח הנוראי בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים 48 שנים. עשרות רבות של אנשים העידו בפניי בהמון פגישות אבל לא כולם זכרו את כל הפרטים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בשעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה "מחלום לטרור" שהוקרנה בשעתו כאן באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם, ולהם אין.
שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכחים בימים ההם לפני 48 שנים דן שילון (בן 80, היום) ואלכס גלעדי (בן 78, היום) הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח של 11 הספורטאים הישראליים ע"י שמונה מחבלים מארגון הטרור "ספטמבר השחור". ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים היקרים האלה ששימשו מורים וחונכים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם במשחקי הדמים האולימפיים של מינכן 72' לפני 48 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג.
טקסט תמונה : יוני 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זהו דן שילון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. דן שילון הוא אבי ומייסד מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית משהקים אותה מעפרה בחודש נובמבר של שנת 1968 (!). הוא היה מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974 והתמנה לכתב רשות השידור בניו יורק בשנים 1981- 1977. דן שילון היה אחד מעמודי התווך של השידור הטלוויזיוני הציבורי במדינת ישראל ואח"כ גם של השידור הטלוויזיוני המסחרי. דן שילון שימש מנכ"ל קבוצת "רשת" אחת משלוש הזכייניות ("קשת" + "טלעד") שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו בעת שידור ישיר של אחד ממשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר הרצל רווה ז"ל ורפי גינת יבד"ל, השַדָּר המוביל אלכס גלעדי ז"ל, ומנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (צילום משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. משרד חטיבת הספורט הממוקם בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מפגש תכנוני. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי, כלכלן רשות השידור צבי ברק, ואנוכי יואש אלרואי שותה כוס של קפה שחור. בגבו איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. רגע מכונן של מורשת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 55) מקבל ומארח את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בלשכתו לאחר הניצחון על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון ביום חמישי – 17 בפברואר 1977. המשחק הזה הועבר מ- ווירטון בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי (אלכס גלעדי היה המפיק ו- שדר הטלוויזיה במשחק ההוא ב-ווירטון). יו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי יבד"ל (בן 38, בתמונה) מעניק תשורה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקה רשמית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שמעון מזרחי, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, דן פתיר ז"ל אז יועץ התקשורת של ראש הממשלה (ממושקף ומעונב), טל ברודי יבד"ל יושב ומוחא כף, ואיש לא מזוהה. (כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. לע"מ תמורת תשלום).
המחקר והכתיבה שלי אודות "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" הסתיימו פחות או יותר לפי שעה לאחר ששוחחתי וריאיינתי בשנים 2012 – 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). המחקר והכתיבה יסתיימו באמת רק לאחר שמשטרת מינכן תפתח לציבור את הארכיון הסגור שלה. אנוכי לא הצלחתי לחדור לשם. אני חייב לומר כאן שוב לציבור הקוראים של הבלוג הזה, הקרוי על ידי ומטעמי, YOASHTVBLOG.CO.IL כי פגשתי שני אנשים מדהימים בשם צבי זמיר ו-וויקטור כהן, אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות. חתירתם אז ללא ליאות למען השגתה, לוותה בידע מקצועי והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם. הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן". אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. וגם : ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן כמו צבי זמיר ו- וויקטור כהן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בימים ההם בשלווה ולא בדוחק תחת לחץ זמן, והתפרס על פני שעות רבות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה- Off tube וה- .Off com", נזכרתי אז לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר בן 88 (בעת התיעוד והצילום). צבי זמיר הוא אישיות מדהימה ויוצאת דופן. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968, צבי זמיר. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) עם ראש האגף הערבי בשב"כ בשנת 1972 וויקטור כהן בן 85. אישיות בלתי רגילה וגם תקשורתית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סוף הפוסט מס' 908. הועלה על ידי ל-אוויר ב- 2 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
תגובות
פוסט מס' 908. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 7). טרגדיה נוראה. שמונה אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל מגן ו-הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר "דְבָרִים", פרק כ"ה פסוק 17 : "…זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק.. (!)". לעולם לא נשכח, ולעולם ו-אף פעם לא נסלח (!). וגם : דן שילון ראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 72' והשדר האולימפי הבלתי נשכח שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי ז"ל ששידר ישיר מ-מינכן 72' בהצלחה גדולה וב-שִגְשוּג רָב את תחרויות השחייה וה- א"ק.. פוסט מס' 908. הועלה לאוויר ביום רביעי – 2 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>