פוסט מס' 909. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים לעיתים גם לאחר צאתם אור באם אנ וכי מחזיק בידי מידע חדש.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל-אכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי. הבלוג מוענק לקוראים, למתעניינים, ולנכנסים ללא תמורה כספית.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת בת 13 ספרים (נכתבת על מחשב) תיפרס על פני כ- 22 שנים, ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.

————————————————————————————————

פוסט מס' 909 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 3 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————

פוסט מס' 909. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 8). רשות השידור בראשות המנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל והטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בראשות ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל, מתנהגים כמנהיגים של מונופול פוליטי ולא כ-מנהיגים של מוסד עיתונאי טלוויזיוני ציבורי בכיר ו-מוביל. שמואל אלמוג וישעיהו "שייקה" תדמור מסרבים מראש לכסות בשידורים ישירים את כל התחרויות האולימפיות במינכן 72' בגלל שחלק מהן "נופל" על ערבי שישי ו-חגי ראש השנה של תשל"ג. דן שילון (אישיות טלוויזיונית ראויה להערצה) ראש המשלחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקים האולימפיים של מינכן 72' נִדְהָם ונותר הָמוּם.  פוסט מס' 909 הועלה לאוויר ביום חמישי – 3 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בקיץ 2002 לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן האחראי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שהדיחו את מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד התאריך 2 ביוני 2007. תקופת המינוי הנ"ל מתועדת במסמך מהימים ההם עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מכס הרם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 909. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 8). רשות השידור בראשות המנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל והטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בראשות ישעיהו "שייקה" תדמור מתנהגים כמונופול פוליטי ולא כמנהיגים של מוסד עיתונאי טלוויזיוני ציבורי מוביל. שמואל אלמוג וישעיהו "שייקה" תדמור מסרבים מראש לכסות בשידורים ישירים את כל התחרויות האולימפיות במינכן 72' מהסיבה שחלק מהן "נופל" על ערבי שישי ו-חגי ראש השנה של תשל"ג. דן שילון ראש המשלחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקים האולימפיים של מינכן 72' נִדְהָם ונותר הָמוּם.  פוסט מס' 909 הועלה לאוויר ביום חמישי – 3 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה : איתור האנשים הרלוואנטיים בארץ ובעולם הנוגעים לספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", והמחקר והכתיבה של הספר עב הכרס, הקרוי, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", המשך ונעשה על ידי במשך כ- 15 שנים בין  1998 ל- 2013 .

ציווי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 החלה ב- 26 באוגוסט 72' והסתיימה ב- 10 בספטמבר 72'. 11 ספורטאים ישראל נרצחו בעיצומם של המשחקים האולימפיים ע"י 8 מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" בפיקוד לוטיף "עיסא" אפיף ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972. משלחת ישראל הפסיקה מייד את השתתפותה באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ושבה הביתה. שליש ממנה חזר ארצה בארונות מתים. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage) סירב להפסיק ולקטוע את המשחקים האולימפיים של מינכן 72' בגלל האירוע המחריד של רצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972. הוא הסתפק בקיום טקס אזכרה בלבד שנערך ל- י"א הספורטאים הישראליים הנרצחים בצוהרי יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באצטדיון האולימפי במינכן. בטקס האזכרה טען אוורי בראנדג' (Avery Brundage) קבל עם ועולם : "The games must go on". ובאמת משחקי אולימפיאדת הדמים של מינכן 72' נמשכו עד תומם כמתוכנן והסתיימו בטקס נעילה באצטדיון האולימפי המרכזי במינכן ב- 10 בספטמבר 1972 על פי לוח הזמנים שנקבע מראש ע"י הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות נשיאה ווילי דאומה. אוורי בראנדג' הסביר את סירובו לקטוע ולהפסיק לאלתר את המשחקים האולימפיים של מינכן 72' בשל רצח י"א הספורטאים הישראליים, בנימוק שהדבר יתפרש כ- כניעה לטרור.   

דן שילון ואלכס גלעדי היו מודעים להיסטוריה האולימפית הישראלית שהונצחה רק במצלמות סטילס עד 1972. עכשיו ניצבו שניהם בפני משימת כיסוי טלוויזיונית בעלת אחריות רבה ונושאת ציפיות. שניהם תפשו את גודל המעמד ואת ראשוניות האירוע בתולדות השידור הציבורי. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 נועד להיערך בשלוש אחה"צ בשבת על פי שעון מינכן – 26 באוגוסט 1972 באצטדיון האולימפי היפהפה והחדיש במינכן בירת באוואריה לטלוויזיה הישראלית הציבורית הוענקו אפשרויות ותקוות חדשות בשל הקמת תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה. לראשונה היא גם שילמה ל- IOC סכום של 25000 (עשרים וחמישה) אֶלֶף דולר עבור זכויות השידורים מנת חלקה במסגרת חברותה ב- EBU. רשת הטלוויזיה אמריקנית ABC שילמה לוועד האולימפי הבינלאומי 7.50000 (שבעה מיליון וחצי) דולר. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שכלל בשורותיו כ- 35 רשתות טלוויזיה ציבורית במערב אירופה שילם סך של 4 מיליון דולר [1] תחילת התחרויות והמשחקים משמשים גם יריית זינוק לשידורי הטלוויזיה. ביטחון השידור כאן חיוני מאין כמוהו. לבטח בשידור הראשון. ב- 1972 שימשנו יאיר שטרן ואנוכי עורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. שנינו התבוננו בעיניים כלות יחד עם הטכנאים שלנו במוניטורים המוצבים ליד מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. עד אז מעולם לא ראיתי טקס פתיחה אולימפי בשידור ישיר בטלוויזיה. וודאי לא בהשתתפות ספורטאי ישראל. דן שילון ואלכס גלעדי התייצבו כבר בצוהרי היום בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית באצטדיון האולימפי במינכ . עמדת השידור סומנה בשלוש אותיות באנגלית IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority) כינויה של הטלוויזיה הישראלית ע"י ה- EBU איגוד השידור האירופי שרשות השידור הישראלית היית חברה מלאה בו .המשלחת הישראלית בראשות שמואל ללקין עשתה את ההכנות האחרונות שלה בטרם הצעדה המסורתית בטקס הפתיחה . בימאי השידור הישיר של טקס הפתיחה במינכן 1972 אוּלִי וולטרס (Uly Wolters) תכנן לחשוף אותה כעשר שניות.

טקסט תמונה : שבת בצוהרי היום של 26 באוגוסט 1972. "אולימפיאדת הדמים של מינכן 72". רגעי האושר והגאווה. משלחת ספורטאי וספורטאיות ישראל והמלווים מתועדת בדרכה לטקס הפתיחה שאמור להיערך ב- 15.00 בשבת – 26 באוגוסט 1972 באצטדיון האולימפי המרכזי במינכן. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש הוועדה המארגנת הגרמנית, מרק סלאבין, זאב פרידמן, יצחק כספי (בגבו), יוסף רומנו (מוסתר), אסתר רוט-שחמורוב, שאול לדני, שלומית ניר, עמיצור שפירא, יהודה וויינשטיין, איש לא מזוהה, אנדריי שפיצר (בגבו), ודן אלון. מאחור ובמרכז נראה ראש המשלחת שמואל ללקין מנהל את העניינים ועורך שיחה עם אחד מאנשי הוועדה המארגנת הגרמנית. (צילום המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. שבת שתיים וחצי אחה"צ על פי שעון מינכן – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. מרים המשקלות דוד ברגר (מימין) ממתין יחד עם שאר חברי המשלחת האולימפית הישראלית לתחילת צעידת המשלחות בטקס הפתיחה. בתוך דקות אחדות יצעדו לראשונה ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 בשנת 1945. (צילום המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. דקות ספורות לפני תחילת טקס הפתיחה של אולימפיאדת הדמים של מינכן 72'. הקלע זליג שטרוך יחדיו עם הנערה הגרמנית הנושאת את שלט "ISRAEL" ואשר תוביל אחריה את נושא הדגל הנרי הרשקוביץ ואת כל משלחת ישראל. משמאל נראית הנערה הגרמנית שנושאת את השלט של משלחת איסלנד. משלחת ישראל צעדה בסך בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 על פי סדר ה- א'/ב' אחרי המשלחת האולימפית של איסלנד. (צילום המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשבת בשעה ארבע אחה"צ על פי שעון ישראל (15.00 על פי שעון גרמניה) של 26 באוגוסט 1972, הגיעו מהאצטדיון האולימפי של מינכן 72' לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ל-חדר ה- Master באולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים התמונות הראשונות של המשחקים במינכן 1972. סיגנל הטלוויזיה של האולימפיאדה ה- 20 של העידַן החדש נישא ממינכן לירושלים על ה-טרנספונדרים של לוויין התקשורת הבינלאומי ה- "Primary" ששייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה, בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, ואז אירעה התקלה הטכנית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. קולו של השדר המוביל של טקס הפתיחה האולימפי של משחקי מינכן 1972 דן שילון, שהיה בודד בעמדת השידור במינכן ללא טכנאי צמוד ו-מסייע, לא הגיע לירושלים. היה מדובר בכישלון צורב ואכזבה עמוקה. תמונת הלוויין מהאצטדיון האולימפי במינכן 72' נשאה סאונד של רעש קהל (International sound) בלבד. אומנם שמואל אלמוג וישעיהו "שייקה" תדמור לא אישרו שידור ישיר ומהלך אך קולו של דו שילון השַדָּר היושב בעמדת שידור באצטדיון האולימפי במינכן 72' היה בכל זאת הכרחי ודרוש לאמינות העיתונאית של השידור המוקלט שמגיע ממינכן 72'. היינו אמורים להקרין קטעים נבחרים ממנו כעבור כמה שעות בתוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש של 26 באוגוסט 1972. יאיר שטרן ואנוכי המתנו לשווא לקוֹלוֹ של השַדָּר הישראלי ליד מכונות ה- VTR. מה שהתחולל באמת וגרם לתקלה הטכנולוגית החמורה היה טכנאי גרמני במרכז השידורים הבינלאומי במינכן ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), שניתב בטעות את קו שידור הארבע גידי הבינלאומי שלנו ה- 4W (ראשי תיבות של Four Wires) לטימבוקטו באפריקה או אולי לניו דלהי בהודו. קו השידור ה- 4W של דן שילון נעלם ומעולם לא הגיע לירושלים. זאת הייתה אכזבה ענקית. מפח נפש של ממש. מפני שדובר בתיעוד היסטורי שבו צועדת משלחת ספורט ישראלית רשמית על אדמת גרמניה. אילו היה ניצב ליד השדר בעמדת השידור במינכן טכנאי תקשורת שלנו ניתן היה לפתור את התקלה. זאת הייתה הפקה חובבנית חסרת ניסיון בימי בראשית שנותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אפילו טלפון חירום בינלאומי כ- Back up לקו השידור ה- 4W לא היה לצוות השידור שלנו בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באִצטדיון האולימפי במינכן 72'. אבל צריך להיאמר כאן מייד שדן שילון ואלכס גלעדי הפיקו מייד את הלקחים לעתיד לבוא.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72' . שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. המשלחת האולימפית של ספורטאי ישראל צועדת בטקס הפתיחה המרשים של המשחקים. נושא הדגל הוא הקלע הנרי הרשקוביץ'. השלישייה המובילה מימין ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו"ר הוועד האולימפי של ישראל יוסף "יושו" ענבר, מזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חיים גלובינסקי. בשלישייה השנייה צועדים מימין, יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), וצבי פינקלשטיין. אסתר רוט-שחמורוב צועדת אחרי צבי פינקלשטיין. קו השידור ה- 4W (קו שידור ארבע גידי / Four wire של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) של שדר טקס הפתיחה עם קולו דן שילון לא הגיע מעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת באצטדיון האולימפי במינכן 72' לאולפנים בירושלים. הגיע באמצעות קו השידור הכושל רק International sound / רעש קהל. היה מדובר אז בשבת ההיא של 26 באוגוסט 1972 על שידור להקלטה בלבד על פי החלטתו האישית של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג לא הסכים לפתוח את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעות אחה"צ המוקדמות בשבת ההיא של 26 באוגוסט 1972 בשידור ישיר של טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 שהיה אמור להימשך יותר משלוש שעות. ובכן טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים של מינכן 72' בן כשלוש שעות הוקלט על ידינו באולפן בירושלים, ממנו ערכתי תקציר של כ- 20 דקות ששודר במוצ"ש – 26 באוגוסט 1972 בתוכנית "מבט ספורט", אותה הגיש יאיר שטרן, והוא היה גם שדר ה- Voice over באולפן ב' (ב-בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים) ששידר את התקציר הערוך עבור צופי הטלוויזיה בארץ. היה מדובר בכישלון כפול, תכני וטכני : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל לא אישר בשום אופן שידור ישיר של טקס הפתיחה האולימפי למרות שזאת הייתה הפעם הראשונה שספורטאים וספורטאיות ישראליים נוטלים חלק בתחרויות האולימפיות ו- צועדים מאז תום מלחמת העולם ה-2 על אדמת גרמניה, ולמרות שהייתה לנו עמדת שידור מאובזרת באצטדיון האולימפי במינכן 72' ושדר – כתב שנוכח במקום בשם דן שילון, וכן היא הגעת קולו של השדר דן שילון על קו השידור ה- 4W הטלוויזיוני ממינכן לירושלים. כישלון כפול תכני וטכני. (באדיבות סוכנות הצילום AP והוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תקלת השידור החמורה כבר בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה המשך של מסכת חובבנות ניהולית ו-טכנולוגית של רשות השידור הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה והמונופוליסטית. ב- 5 ביוני 1972 הודיעה מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון תבד"ל (בת 89, היום) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל (בן 86, היום) כי מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל מורה לוֹ שלא לשָדֵר את יומן אולימפיאדת מינכן 72' בשבתות וחגים וגם לא בערבי שישי, וודאי לא שידורים ישירים משם, ממינכן 72'. וזאת על פי סיכום שהושג בעניין הזה בין מנכ"ל רשות השידור עצמו שמואל אלמוג לבין יו"ר הוועד המנהל ד"ר וולטר איתן. שידורי אולימפיאדת מינכן "נפלו" על שלוש שבתות, שני ערבי שישי, ערב ראש השנה תשל"ב, ושני ימי החג של ראש השנה. התאריכים של שבת – 26 באוגוסט 1972 (יום טקס הפתיחה), יום שישי – 1 בספטמבר 1972, שבת – 2 בספטמבר 1972, יום שישי – 8 בספטמבר 1972 (ערה"ש תשל"ב), שבת – 9 בספטמבר 1972 (חג א' של ראש השנה) ויום ראשון – 10 בספטמבר (חג ב' של הראש השנה היום האחרון של האולימפיאדה בו מתקיים טקס הנעילה) הוצאו מחוץ לטווח השידורים הישירים. דובר על הקלטות ותקצירים מאוחרים בלבד . שמואל אלמוג פקד על ישעיהו "שייקה" תדמור להשבית לאלתר את שידורי האולימפיאדה בשישה ימים מתוך שישה עשר ימי התחרויות. היה ברור שעל שמואל אלמוג ז"ל (2008 – 1926) הופעלו לחצים פוליטיים מטעם המִמסד הדתי. ישעיהו "שייקה" תדמור לא התעקש ולא התווכח יותר מידי עם שמואל אלמוג. הוא וויתר. האולימפיאדה הגרמנית לא כל כך עניינה אותו. המצב היה נוח מבחינתו. גם אם היה מתעניין בהפקה המורכבת לא היה מצליח לשנות את דפוסי השידור משום שהוועד המנהל בראשותו של ד"ר וולטר איתן תמך ללא סייג במנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל. הנה המכתב של רוחמה איילון כלשונו [2].

טקסט מסמך :  5 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי ששלחה גב' רוחמה איילון מנהלת לשכת המנכ"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. בהתאם לסיכום בין מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל לבין יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז וָולְטֶר אֵיְתָּן ז"ל, נקבע כי לא ישודרו היומנים האולימפיים בימי החג של ראש השנה שחלו ב-8 ו-9 בספטמבר 1972. כמו כן אסר שמואל אלמוג להעביר בשידור את טקס הפתיחה האולימפי ש- "נפל" על אחה"צ של שבת – 26 באוגוסט 1972 (ט"ז בחודש אלול של שנת תשל"ב. דן שילון נדהם מתוכנו של המסמך ומאיסורי מנכ"ל רשות השידור. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג רשם הוראה למנהל לשכתו רוחמה איילון, כלהלן : "לתיק אולימפיאדה, ולתת לי לדיון את התיק כולו". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון מנהל חטיבת הספורט וראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972, נדהם. הוא היה המום. כמעט ולא נותר דבר מתוכנית השידורים האולימפית המקורית שלוֹ, שממילא הייתה קצוצת כנפיים. היה לו ברור כי הופעל לחץ פוליטי על מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג כדי שיבטל את השידורים האולימפיים שנועדו לימי שישי ובשבתות, ובימי ראש השנה, כדי לא לפגוע בציבור הדתי (המתנגד לשידורי טלוויזיה בימי חג ומועֵד). ב- 18 ביוני 1972 שלח דן שילון את נימוקיו למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג באמצעות הבוס הישיר שלו מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית צבי גיל בו פנה לשכל הישר של מנכ"ל רשות השידור, הסביר לו היכן הוא טועה, וניסה לשנות את רוע הגזירה. למסמך הזה יש חשיבות רבה מפני שהוא ניסח כבר אז מדיניות שידור טלוויזיונית הגיונית ומקצועית הכוללת בתוכה דיווח עיתונאי אמין ומהיר. ההנהלה לא מוכשרת קבעה כי אלוּ כללי שידור בלתי מתקבלים על הדעת מהאולימפיאדה. מנכ"ל רשות השידור דחה את מכתבו של דן שילון לאלתר. הוא מנע ממנו לא רק שידורים ישירים אלא גם את שידור היומנים האולימפיים. הנה המסמך התחנונים הנואש בן השלושה עמודים של דן שילון אל מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג כלשונו [3].

טקסט מסמך : 18 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי ששלח דן שילון למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג (עמוד מס' 1 מתוך 3). "…לפני כשבוע נמסר לי ע"י הממונה על ענייני הטלוויזיה (ישעיהו "שייקה" תדמור) כי קיימת מגמה לבטל את השידורים החיים מן האולימפיאדה ואת יומני הסיכום – בימי שישי ובשבת ובימי ראש השנה. זאת כפי שנמסר כדי לא לפגוע בציבור הדתי המתנגד לשידורים בימי חג ומועד…", כתב דן שילון בראשית האִיגֶרֶת ששלח למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 18 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג . (עמוד מס' 2 מתוך 3). "…ציבור צופי הטלוויזיה בישראל יודע זה מכבר כי השימוש בלוויין פתר את בעיית השידורים מן האולימפיאדה. נתקשה להסביר לו מדוע נמנע במשך ארבעה ימים חשובים מלדווח על האירועים החדשותיים שיתקיימו שם…", כתב דן שילון למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 18 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון ראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972 למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל. (עמוד מס' 3 מתוך 3). "אודה לך מאוד אם תעביר תוכן מכתבי זה לידיעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור והיו"ר ", סיים דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דן שילון באולפן "מבט ספורט" ב- מאי 1972. הוא היה הרבה יותר מעיתונאי ושדר טלוויזיה. הוא היה מנהיג כריזמטי וידען, וגם אמיץ, ו-בעל יושרה אנושית ומקצועית שעובדיו רחשו לו אמון מוחלט. היה מדובר באיש טלוויזיה מזהיר. היה רק דן שילון אחד בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית של הימים ההם. אחד מאישי הטלוויזיה הישראלית הציבורית החשובים ביותר והמוכשרים ביותר בימים ההם לפני 48 שנים. משכמו ומעלה. (הערה : אין פלא שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מינה את דן שילון בנובמבר 1974 למשרה העיתונאית הרמה של מנהל חטיבת החדשות). דן שילון עשה מאמצים נואשים להפיק נכון וביעילות את שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 אך ללא הצלחה יתרה בשל סירוב ההנהלה. הוא היה לפחות בר מזל שאישרו לו לקחת עמו למינכן 72' את אלכס גלעדי, את נסים קיוויתי, ואת הבימאית וורדינה ארז ז"ל. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 2 ביולי סיים דן שילון יחד עם זאב שטוקהיים את מלאכת הזמנת השידורים היומית ה- Unilateral על לוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary סעיף [4]. רשות השידור הייתה חברה מלאה ב- EBU (איגוד השידור האירופי), אך בעוד גוש מדינות אירופה הקומוניסטית (באמצעות איגוד השידור המזרח אירופי OIRT) ומדינות מערב אירופה (באמצעות ה- EBU) נהנו מתמסורת קרקעית מפותחת של העברת סיגנל השידור האולימפי ע"י תחנות ממסר הפרושות לאורכה ולרוחבה של היבשת, נדרשה רשות השידור "לייבא" את שידורי אולימפיאדת מינכן 72' באמצעות לוויין תקשורת . מחירי השירות הלווייני היו יקרים. עלות 10 הדקות הראשונות של השידור הלווייני מתחנת הקרקע הגרמנית רייסטינג (Raistieng) באמצעות לוויין ה- Primary לעבר תחנת הקרקע שלנו בעמק האלה עמדה על 900 (תשע מאות) דולר. עלוּת כל דקה נוספת מעבר לעשר הדקות הראשונות עמדה על 29 (עשרים ותשעה) דולר. הדואר הישראלי גבה עמלה לעצמו 350 (שלוש מאות וחמישים) דולר על כל חצי שעת שידור. עלות חצי שעה של שידור לווייני הייתה שווה ל- 2140 (אלפיים מאה וארבעים) דולר דן שילון תכנן לשָדֵר כ- 15 תקצירים בתקופת האולימפיאדה. לכך התווסף חשבון של עוד 6195 (ששת אלפים מאה תשעים וחמישה) דולר עבור שני השידורים ה- Multilateral (רבי משתתפים) של טקסי הפתיחה והנעילה. קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית המהנדס עתיר הידע זאב שטוקהיים ניסה למצוא שותפים לשידורים הלווייניים ה- Unilateral (משתתף אחד בלבד) שלנו כדי להוזילם אך לא מצא כאלה. הוא ניסה להתחבר לחלק מהשידורים הלוויינים של הטלוויזיה הממלכתית הקנדית CBC אך ללא הצלחה. אנשי CBC השיבו את פניו ריקם ב-טלקס מיוחד ששלחו לו ב- 7 ביולי 1972 [5].

טקסט מסמך : זהו מסמך הטלקס המקורי שנשלח ב- 7 ביולי 1972 מרשת הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC למר זאב שטוקהיים קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2301 TVIJM IL  /  R  TLGRAPH  JM3

ZEEV  STOCKHEIM ISRAELTV JERUSALEM ISRAEL

REGRET UNABLE ALLOW OTHER BROADCASTER PARTICIPATION ON  CBC OLYMPIC COVERAGE DUE NATURE SPECIAL PRODUCTION FORCANADA

Maurice Maden CBC (Canadian Broadcasting Corporation)

ב- 8 ביולי 1972 אישרה COMSAT (חברת הלוויינים האמריקנית) את הזמנות השידור על לוויין ה- Primary  של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. תקציב שידור הלוויינים של רשות השידור האמיר אפוא ל- 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) ל"י. ישראל דוֹרִי המומחה הכלכלי של רשות השידור נבהל והורה ב- 25 ביוני 1972 לדן שילון לצַמְצֵם את השידור היומי ממינכן ב- 5 דקות. הגזברים תמיד קמצנים. זה ידוע  כלכלן רשות השידור ישראל דורי שלח לו את הוראת ההגבלה הזאת בכתב בהתאם למסורת הביורוקרטית המקודשת של המוסד הציבורי הצעיר הזה שהפך למסורבל כבר בילדותו, ולא שכח לשלוח עותק מהמסמך הקונקרטי הזה גם למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תדמור ולבוס הישיר שלו מנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור מר אליהו בן עמרם [6]. המחלקה הכלכלית ניהלה בפועל את רשות השידור ב- 1972. גם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג הודה בכך בפניי בעת שיחות התחקיר הרבות שערכתי עמו בשנים 2006 – 2002.

טקסט מסמך :  25 ביוני 1972. זהו מכתבו של ישראל דורי לדן שילון המורה לו לצמצם את השידורים הלוויינים היומיים מאולימפיאדת מינכן 1972 ב- 5 דקות. היה מדובר בפגיעה קשה בכיסוי העיתונאי של המשחקים האולימפיים ע"י משלחת הטלוויזיה שלנו, עד כדי כך הייתה רשות השידור הציבורית ענייה ודלה באמצעיה הכספיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון מחה. ב- 30 ביוני 1972 נערכה ישיבת התקציב האחרונה של שידורי אולימפיאדת מינכן 197. נטלו בה חלק שני אנשי המחלקה הכלכלית הבוס אליהו בן עמרם וסגנו ישראל דוֹרִי, ודן שילון עצמו. אליהו בן עמרם וישראל דוֹרִי חמוּרֵי הסֶבֶר בדקו בציציות את מלאכת ההפקה של דן שילון. כל לירה הייתה מתוקצבת. ישראל דורי הקפדן כתב את זיכרון הדברים של אותה פגישה ב- 10 ביולי 1972, בהם פירט את העלויות הסופיות של ההפקה [7]. הוא מצא כי התקציב המתוכנן של דן שילון חורג ב- 10000 (עשרת אלפים) ל"י ועל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יהיה לספוג אותו.

טקסט מסמך : 10 יולי 1972. זיכרון דברים מישיבה בעניין שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 בהשתתפות מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור אליהו בן עמרם, מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, וסגן מנהל המחלקה הכלכלית ישראל דורי. עותקים מהמסמך נשלחו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל חטיבת החדשות צבי גיל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970 / 1969. הנהלת רדיו "קול ישראל" מתכנסת לפגישה במשרדי הרדיו ברח' הלני המלכה בירושלים יחדיו עם הנהלת רשות השידור – מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, הסמנכ"ל ארנון צוקרמן, ומנהל המחלקה הכלכלית אליהו בן עמרם. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : צדוק בן מאיר מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו, אליהו בן עמרם, אליהו כרמל, דרורה בן אב"י, משה חובב, ארנון צוקרמן, ד"ר ישעיהו שפירו, שמואל אלמוג, גב' לאה זהבי, ראש חטיבת המוסיקה ברדיו גב' מיכל זמורה כהן, מהנדס הרדיו משה ברזובסקי, קריין הרדיו יצחק פרי, אריה האוסליך מנהל מחלקת הקריינים בשפה האנגלית ברדיו "קול ישראל". (התמונה באדיבות אליהו בן עמרם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). סייעה בזיהוי הנוכחים : גב' לאה זהבי.

טקסט  תמונה :  1972. מר ישראל דורי סגן מנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור. לאחר פרישתם של ארנון צוקרמן ואליהו בן עמרם מהמחלקה הכלכלית, התמנה ישראל דורי ב- 1973 לתפקיד סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. מנכ"ל רשות השידור באותה העת היה שמואל אלמוג. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי .כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. זהו אליהו בן עמרם המנהל הדומיננטי במחלקה הכלכלית של רשות השידור. (באדיבות אליהו בן עמרם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  10 ביולי 1972. עוד מסמך תזכורת הדן בתקציב שידורי הטלוויזיה בישראלית הציבורית של אולימפיאדת מינכן 1972 העומד על סך כללי של 161170 (מאה שישים ואחד אלף ומאה ושבעים) דולר. "…תקציב מתוכנן זה חורג ב- 10000 (עשרת אלפים) ל"י (לירה ישראלית) ועל הטלוויזיה יהיה לספוג אותו…", הוסיפו "שרי האוצר" של רשות השידור אליהו בן עמרם וישראל דורי. עותקים ממנו נשלחו כרגיל למנהל הטלוויזיה בישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור (בן 86, היום) ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית צבי גיל (בן 92, היום). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ניהל נגד דן שילון קרב השהייה. הוא לא ענה למכתבו. ב- 15 ביולי 1972 פנה דן שילון בפעם המי יודע כמה שוּב אל המנכ"ל שמואל אלמוג [8]. הוא ביקש לשמור על המסגרת המינימאלית של כמות שעות השידור המופקות מאולימפיאדת מינכן 1972. "…ביום 18 ביוני 1972 שלחתי לך את השגותיי על ההחלטה, שלפיה יבוטלו השידורים מן האולימפיאדה בימי שבת וחג. לצערי לא זכיתי למענה…", כתב לוֹ, וביקש מהמנכ"ל לאפשר לו לשטוח את טענותיו גם בפני חברי הוועד המנהל של רשות השידור בדבר חשיבות השידורים האולימפיים.

טקסט מסמך : 8 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לבסוף נענה מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לפנייתו של דן שילון מנהל חטיבת הספורט ופתח את שעריו. הושגה פשרה כדי לא להרגיז יותר מידי את הדתיים. שמואל אלמוג אישֵר למנהל הספורט לשָדֵר את 12 היומנים האולימפיים שלו בערבי שישי וגם בשבתות ובחגים אך דחק אותם לסיום המשדרים מאוחר בלילה, הרחק מעבר לשעות הצפייה הראשית של ה- Prime Time בטלוויזיה. בנושא השידורים הישירים בימים האלה של השבתות וחגים לא היה כלל על מה לדבר מנקודת ראותו של מנכ"ל רשות השידור. אכזבה עיתונאית קשה. האישור החדש גרר עמו שינוי תקציבי. לכן זה לא היה סוף הדרך של הוויה – דולורוזה הכספית. ב- 7 באוגוסט 1972 שיגר דן שילון מכתב נוסף לעודד ארזי מהמחלקה הכלכלית. "…לצערי אין כל אפשרות להגיש הצעה ריאלית של תקציב האולימפיאדה…", כתב דן שילון והוסיף, "..ההוצאה העיקרית תהיה השימוש בלוויין אך אין לנו נתונים סופיים בסעיף זה. הנתונים הסופיים יתבררו רק במהלך האולימפיאדה ועל כן אין טעם להגיש הצעת תקציב פיקטיבית…". הוא שלח עותקים למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור אליהו בן עמרם.

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 1972. מכתבו של דן שילון לעודד ארזי איש המחלקה הכלכלית של רשות השידור. עותקים ממנו נשלחו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, מנהל המחלקה הכלכלית אליהו בן עמרם, ועוזר ההפקה של מחלקת הספורט יואב פלג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 20 ביולי 1972 פרסם דן שילון את לוח ההקלטות והשידורים הישירים של אולימפיאדת מינכן 1972 [9]. למרות מִגוון אופציות השידור המרובות הוצע לציבור לוח שידורים דליל שכלל שעה וחצי של שידורים ישירים בימי חוֹל בלבד מחמש וחצי אחה"צ עד שבע בערב ושידור יומן אולימפי מתוקצר בן כשלושת רבעי באחת עשרה בלילה. השידורים ממינכן 72' בוצעו ע"י חדר בקרה מוביל של אולפן ב'. אולפן ב' ששכן בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים נחשב בימים ההם לבית המקדש של השידורים. מהֵיכַל הקודש הזה בקעו כל השידורים החשובים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות שידורי החדשות ושידורי הספורט.

שידורי אולימפיאדת מינכן 72' היוו אתגר מקצועי, הפקה, תוכן, וטכנולוגיה מן המדרגה הראשונה, ובעצם מבחן שידור בינלאומי ראשון מורכב עבור רשת טלוויזיה שהייתה עוברית בראשית התפתחותה וסבלה ממנהיגות מקצועית פשרנית ומאוד חסרת ניסיון. מדובר בעיתונאים בעלי מוניטין שניצבו בפסגת רשות השידור ובראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונחשבו למנהיגי שידור, אולי בעל כורחם. יכול להיות שזאת הסיבה שהם לא הקרינו מנהיגות לדרגים שמתחתם. זה היה מבחן השידור הרציני הראשון בקנה מידה בינלאומי גדול של הטלוויזיה הישראלית, ללא השוואה עם שידורי המונדיאל של מכסיקו 1970 , ועל ההנהלה וההנהגה הראשית הייתה מוטלת החובה לקחת את האחריות ולדחוף בעצמה את מטרות הפקת שידורי מינכן 72'. במקום זאת נאלץ דן שילון להזיז אותם. מנקודת מבט מאוחרת של כתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים -מינכן 1972", ההפקה הזאת נראית כפארסה. בעיקר כשמתבוננים בלוח השידורים הדַל של שישה עשר ימי האולימפיאדה שבין שבת – 26 לאוגוסט 1972 יום טקס פתיחת אולימפיאדת מינכן 72' לבין יום ראשון – 10 בספטמבר 1972 יום טקס הנעילה. מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור בגיבוי מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג תכנן רצועת שידור אולימפית יומית ענייה בקושי בת חצי שעת שידור ישיר וסיכום לילי.

טקסט מסמך :  אוגוסט – ספטמבר 1972. לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית שבין שבת – 26 באוגוסט 1972 לבין חמישי – 31 באוגוסט 1972. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך :  אוגוסט – ספטמבר 1972. לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית במחצית השנייה של אולימפיאדת מינכן 72' שבין יום שישי – 1 בספטמבר עד יום חמישי – 7 בספטמבר 1972. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך : אוגוסט – ספטמבר 1972 . לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביומיים האחרונים של משחקי מינכן 72" בתאריך שבת – 9 בספטמבר 1972 וראשון – 10 בספטמבר 1972. (באדיבות העיתון "מעריב").

האנשים האלה ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית היו פעם בעלי מוניטין העצום בתקשורת המונים במדינת ישראל ב- 1972, אך הם לא רצו להתאמץ אוֹ לא ידעו להתאמץ. ואם כן התאמצו זה פשוט לא נראה על פני השטח. הם לא רצו ליזום, לא רצו להפיק, לא רצו לדחוף קדימה, ובסופו של דבר גם לא רצו לשַדֵּר. זה פשוט לא עניין אותם. הם הותירו את דן שילון בודד במערכה הביורוקרטית (!). דרך שידור כה עצלנית וכה בלתי מקובלת אִפיינה פעמים רבות בעיקר את שידורי הספורט והחדשות בימים ההם. אם בכל זאת הגיעה הטלוויזיה אז להישגי שידור כל שהם, היה זה בזכות העיתונאים והמפיקים הצעירים שחתרו ללא ליאות קדימה, בהתמדה ובהקרבה. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל נמנו על אותה השכבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא שהשידור היה תכלית חייה. הם דמו לחבורת סוסים צעירים מלאי תאוות מרוץ. לא היה צורך להצליף בהם כדי שידהרו. הם שעטו מעצמם. מולם ניצבה הנהלה איטית ובראשה מנכ"ל רשות השידור, מנהל הטלוויזיה, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראליץ הציבורית. היא לא פעלה מרוע לֵב. היא פעלה בתום מפני שהאמינה שזו הדרך. דומה היה כאילו הנהלת הרשות מתנהגת כאסופה של שוורים זקנים הרתומים למחרשה עתיקת יומין ונעים בעצלנות. הם פשוט לא הבינו את חשיבות שידורי אולימפיאדת מינכן 72' בטלוויזיה. דן שילון נתן אז פעמים רבות ביטוי לאכזבותיו הרבות מההנהלה שהייתה אמורה לא רק להנהיג אותו אלא גם לסייע לו לפתור כהלכה את את הבעיות הטכנולוגיות והלוגיסטיות שהתעורר במשך כל ההפקה האולימפית המורכבת והמסובכת.

סוף הפוסט מס' 909 (פרק 8). הועלה לאוויר ב- 3 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

סוף הפוסט מס' 909 (פרק 8). הועלה לאוויר ב- 3 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 4 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר העיקרי והיסודי והכתיבה המסיבית התחלתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 בתום ולאחר ההפקה הנפלאה, המדויקת, והמרשימה של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO בראשה ניצב הספרדי מנולו רומרו (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization), והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרס על פני כ- 22 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

————————————————————————————————-

המשך פוסט מס' 909 (פרק 8) : הועלה לאוויר ביום חמישי – 3 בספטמבר 2020.

————————————————————————————————-

המשך פוסט מס' 909. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 8). פוסט מס' 909. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בקיץ 2002 לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן האחראי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שהדיחו את מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד תאריך התפוגה של 2 ביוני 2007. תקופת המינוי הנ"ל מתועדת במסמך מהימים ההם עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מכס הרם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 909. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה 8). פוסט מס' 909. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי..

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן1972" נעשה על ידי במשך עשור בין השנים 2000 ל- 2010.  

זָכוֹר אֶת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17

הקדמה : מבצע ההפקה של מנהל מחלקת הספורט דן שילון את שידורי מינכן 1972 דרש ממנו לא רק כושר ארגון וידע טלוויזיוני, אלא גם יכולת שכנוע. הנהלת רשות השידור והטלוויזיה ובראשם מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור יבד"ל לא צפו ולא העריכו נכונה את עוצמת הסקרנות הישראלית וחשיבות שידורה של אולימפיאדת מינכן 1972 בהיקף נרחב בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 נכללו בתוך קנה מידה ואינדקס כללי של המילה "ספורט". הספורט נחשב לסטראוטיפ שָגוּר וְנָדוֹש והשידורים הישירים בהשתתפות ספורטאים ישראליים בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם ה- 2 נתפשו כרוטינה, כאיזה דבר לא כל כך חשוב. אבל לא רק הם . גם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל יבד"ל (בן 87 היום), מנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל יבד"ל לא גילו התלהבות ו/או יוזמה מיוחדת כדי לסייע לדן שילון. זה היה מדהים. המסמכים מוכיחים כי הוא דן שילון נותר לבד במערכה. באופן בלתי הגיוני לחלוטין נדחקו שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 לפינה מבודדת ואחורית בעדיפות השיקולים התוכניים, התקציביים, והטכנולוגיים של מנהיגות רשות השידור. דן שילון הנמרץ והדבק במשימה בדרכו הטלוויזיונית להפקת שידורי מינכן 72' יחדיו עם סגנו אלכס גלעדי צעדו בדרך טלוויזיונית לא סלולה ומלאת מהמורות.

אי אפשר היה להשוות את היכולת הזעומה של רשות השידור הציבורית בראשית ימיה ואת היוזמה הטלוויזיונית הרעועה שלה בימי אולימפיאדת מינכן 72' לכמות הכּשרון והאיכות בהם ניחנו ביד נדיבה מובילי שידורי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים באולימפיאדת מינכן 72'. אנשים כמו ליאונרד גולדנסון (Leonard Goldenson) , פְרֶד פּירס (Fred Pierce), רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge), הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), ובּוֹבּ טְרָאקִינְגֶ'ר (Bob Trachinger) מהנדס הטלוויזיה הראשי של חטיבת הספורט ברשת ABC בימים ההם, היו ראויים למדליית זהב אולימפית על המרץ התקשורתי שלהם שלא ידע ליאות . שלושים ושבע שנה חלפו מאז אולימפיאדת מינכן 72'. לא היה צריך להמתין זמן כה רב כדי להבין שרשות השידור מילאה אז תפקיד עיתונאי שולי ולא כיאות ולא כפי שמצפים מכל רשת טלוויזיה באשר היא וודאי לא כשמדובר ברשת טלוויזיה ישראלית טלוויזיונית מונופוליסטית בשעה שספורטאי מדינת ישראל צועדים לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב1945 על אדמת גרמניה רווייה דם יהודי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לא התכוונה למלא את ייעודה העיתונאי ב- 1972. אפשר היה לעשות את זה הרבה יותר טוב גם בהתחשב באמצעי השידור המעטים וכוח האדם הקטן והלא מאומן שעמדו לרשותה. ב- 8 באוגוסט, ימים ספורים לפני צאתו לאולימפיאדת מינכן 72', שלח דָן שִילוֹן מכתב לדָוִד שְנָיְידֶר ז"ל איש הביצוע של חטיבת ההנדסה , ובו נאמר כי עליו לדאוג להקלטת כל שידורי האולימפיאדה שיועברו לארץ באמצעות לוויין התקשורת [1] על טייפים של שני אינטש : "אם התוכניות שתשודרנה ממינכן, לא תוקלטנה בארץ, לא יישאר בידינו זכר מצולם כלשהו מן האולימפיאדה", כתב דן שילון לדוד שניידר  [2]. צריך להבין כי טייפים 2 אינטש להקלטת השידור האלקטרוני על מכונות ה- Video Tape Recording (בקיצור VTR) היו מצרך יקר בימים ההם. סרטי ההקלטה האלה שרוחבם היה באמת 2 אינטשים (כ-5 ס"מ) וניתן להקליט עליהם תוכן Video באורך זמן בן שעה או שעה וחצי , היו כבדים ומסורבלים, כשם שהטכנולוגיה הייתה אז מסורבלת ואיטית. הטייפים האלה נארזו בקופסאות מיוחדות ועלותם נסבה על 62 דולר לטייפ אחד. דוד שניידר שלח את מכתב הבקשה לאישור למנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור והוסיף בכתב ידו על המכתב המודפס של דן שילון לתדהמת כולם הערה משלוֹ, "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי  ו.ט.ר. על השאר ניתן להתגבר". תשובתו של איש ההנדסה הנציחה את הביורוקרטיה הכבדה שהשתלטה על הטלוויזיה משחר נעוריה.

דוד שניידר ז"ל יוצא שורות רדיו "קול ישראל" היה שנים רבות הממונה הטכני הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על התיאום והקצאת האמצעים הטכניים השונים, ניידות שידור, אמצעי עריכה והקלטה ב- VTR, שימוש ביחידות המיקרוגל (העברת תמסורת סיגנל השידור מניידות השידור השוהות ועסוקות בעבודתן בחוץ לבניין הטלוויזיה בירושלים) בין זרועות ההפקה השונות בבניין הטלוויזיה . מפני שהביקוש עלה תמיד על ההיצע הפכו פגישות ההפקה בחדרו צר המידות של דוד שניידר לוִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה בעיקר של עוזרות ההפקה. לא פעם אחת ראיתי אותן יוצאות דומעות מחדרו. הן לא הצליחו להגשים את חלומות המפיקים ששלחו אותן לגוֹב האריות כדי להשתלט על אמצעי השידור שנראו להם דרושים לצורך הרמת ההפקה, אך שבו מאוכזבות בידיים ריקות.

שמו של דוד שניידר ז"ל הפך למושג בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן בלב שכונת רוממה בירושלים בימים ההם לפני ארבעים שנה. פִּשְרוֹ של המושג או הכינוי "דוד שניידר" חפפה את המונח קמצנות. שניידר היה איש הגון וישר שהזכיר את שַר האוצר יגאל הורביץ שתמיד אמר, "אני רוצה לתת – אבל אין לי". דוד שניידר ניסח זאת בצורה ציורית יותר, "אני כמו אותה הצרפתייה שאמרה כי היא יכולה להציע רק מה שיש לה". הוא היה איש שנוא ואהוב בבניין הטלוויזיה באותה מידה. למרות שהחזיק בתפקיד חשוב במערכת לא היה מאושר בעבודתו מפני שהייתה מורכבת כל העֵת ממפגשים יִצְרִיים עם אנשי הפקה אמביציוזיים, חלקם מוכשרים מאוד, שביקשו לעשות טלוויזיה טובה יותר בתנאים מגוחכים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור אישר בסופו של דבר לדן שילון לרכוש 40 טייפים 2" (אינטשים) חדשים לצורך הקלטת שידורי אולימפיאדת מינכן 72', והשידורים הוקלטו אומנם כראוי [3].

טקסט תמונה : ישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1973 – 1971. (באדיבות ישעיהו תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 באוגוסט 1972. זהו המסמך המקורי ששלח דן שילון לדוד שניידר, 18 ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. דוד שניידר הוסיף בכתב ידו הערה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, כלהן : "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי ו.ט.ר. על השאר אפשר להתגבר". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [4].

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 תפשה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה רק בת 5 שנים בלתי מוכנה. לא היו לה מספיק טייפים להקלטת אירועי המלחמה. מכיוון שלְ-סטריאוטיפ הספורט הוענקה תמיד עדיפות משנית ניתנה הוראה למחוק 20 טייפים של שידורי הספורט עליהם הוקלטו מיטב האירועים האולימפיים של מינכן 72' עם קולם של דן שילון, נסים קיוויתי, ואלכס גלעדי, כדי לפנות את הרצועות המגנטיות לטובת הקלטת שידורי המלחמה. צריך להודות לגב' יפה מישורי המנהלת היעילה והמסורה של חמש לשכות מנהלי הטלוויזיה בשנים 1982- 1970 (נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל בן 86, היום, ארנון צוקרמן יבד"ל בן 86, היום, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, וטוביה סער יבד"ל בן 85, היום) ששמרה על כל פיסת נייר וכל בדל מכתב ומסמך מהימים ההם, ותייקה אותם בתיק מיוחד שפתחה לעצמה וקראה לו, "תיק אולימפיאדת מינכן 1972". ההתכתבויות ההן נשמרו וניתן ללמוד מהן על התנהלות ומצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. יפה מישורי ז"ל שייכת לדוֹר הוותיק של מקימי הטלוויזיה מימיה הראשוני. היא ילידת 1934 בחיפה ובת שכבת גיל של מנהלי הטלוויזיה ארנון צוקרמן וישעיהו "שייקה" תדמור. אישה רצינית בעלת משמעת ומוסר עבודה, פדנטית, ויישרת דרך, ודייקנית חסרת תקנה.

טקסט תמונה : גב' יפה מישורי בראשית הקריירה של ברשות השידור בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, המנהלת היעילה והמסורה של לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו תדמור בשנים 1973 – 1971. (באדיבות גב' יפה מישורי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גב' יפה מישורי בחלוף שנות דוֹר ב- 1998 כמנהלת מחלקת שידורי הרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות גב' יפה מישורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם תום ההכנות לשידורים נקבעה לשון מוסכמת של מגישי הרֶצֶף וההגשה המעבירים את השידורים למינכן. ההודעות האלו שימשו מעין קוֹד התראה לדן שילון היושב במינכן כי מעתה ואילך השידור שלוֹ. הנה לשונה של אחת מהן : "…נותרו פחות מיומיים עד לפתיחת המשחקים האולימפיים במינכן. אנו מביאים הערב את השידור הראשון שלנו במסגרת השידורים המיוחדים מן האולימפיאדה. נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון הנמצא כרגע באולפן השידורים במינכן…". טקסט אחר היה, "…במינכן החלו היום התחרויות הראשונות במסגרת המשחקים האולימפיים, נעבור עתה אל דן שילון באולפן השידורים שלנו במינכן…". ו/או, "…בבריכה האולימפית במינכן נערכות בשעה זו תחרויות הגמר בשחייה , נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון במינכן…". הודעות הרֶצֶף האלו היו אז הכרחיות במדיום הטלוויזיוני כדי למנוע טעויות ב- Continuity של תקשורת השידור המורכבת שמצטברת ומצטלבת על המסך בעת ובעונה אחת ממקורות שונים. שמו של דן שילון ומראה זיו פניו קרן ונישא ברבים. האיש הפך לגיבור טלוויזיה של חובבי הספורט במדינת ישראל, ולא רק שלהם. היה לגביו קונצנזוס. הוא היה איש טלוויזיה מוכשר, הגון, רציני, ידען, עקשן, חכם ובעל היגיון עיתונאי – טלוויזיוני, וגם רחוק מלהיות רכלן ורחוק מלהיות איש של וויתורים. הוא היה משכמו ומעלה. נראה שהכול היה מוכן לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הלימודית תחת ניהולו של ד"ר יוֹנָה פֶּלֶס הסכימה לפנות חלק מזמן השידור שלה לטובת השידורים האולימפיים. יאיר אלוני מ"מ הנִצחי בבניין והבוס של יאיר שטרן ושלי בהיעדרו של דן שילון הורה למנהלת מחלקת ההגשה והרֶצֶף דַלְיָה מוֹר לשדֵר הודעת תודה ביום שישי – 1 בספטמבר 1972 בנוסח : "…תודתנו למרכז הטלוויזיה הלימודית על שהעמידה לרשותנו זמן שידור זה, ובאדיבותה מתאפשר שידור יומן האולימפיאדה בשעה זו…".

לתוך קלחת השידורים הזאת ניסו להידחס יוסף בר-אל שהיה אז מנהל מחלקת השידורים בשפה הערבית ועורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר, שהיו כפופים למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. כבר אז שרר מתח שידורים עַז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לבין השידורים בעִברית. ליוסף בר-אל הייתה סיבה טובה כל השנים לפַתֵּח רגשי נחיתות. מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג פסחו עליו ועל מַחְמוּד אַבּוּ – בָּכֶּר עורך הספורט שלו. הם לא ספרו אותם. מחמוד אבו בכר נעלב עד עמקֵי נשמתו ושלח מכתב תלונה חריף מאין כמוהו לבוס שלו יוסף בר-אל נגד הנהלת רשות השידור המוחה על אי הכללתו בצוות השידור האולימפי הנימוק הראשון שעלה במכתבו של עורך הספורט בשפה הערבית היה היבט הסברתי ולא ההיבט העיתונאי. בכך הייתה חולשתו של מכתב המחאה הזה. הוא למד ממורו ורבו את חשיבות "ההסברה" ולא את החשיבות הדיווח והסיקור העיתונאי בטלוויזיה [5].

טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח מחמוד אבו בכר עורך הספורט בטלוויזיה בשפה הערבית למנהל הישיר שלו יוסף בר- אל. המכתב נכתב בדם ליבו אך עסק בהיבטים הסברתיים במקום בדיווח עיתונאי. המכתב חשף היטב את רגשי הנחיתות הטבועים באנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית לעומת כתבי ושדרי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית בראשותו של דן שילון, וגם את הקנאה היוקדת בהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יוסף בר-אל קיבל נִפעם ונרגש את המכתב של עורך הספורט שלוֹ. בו במקום שלח אותו בהתלהבות בצירוף המלצה שלוֹ למ"מ מנהל הטלוויזיה באותה שעה יצחק "צחי" שמעוני (בהיעדרו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור) , בו הוא תומך בהטסת מחמוד אבו בכר לאולימפיאדת מינכן 72', והוסיף : "…אינני מסכים עם הסגנון אך מזדהה עם המשאלה ותומך בה…את כיסוי נסיעתו של עורך בודד בשפה הערבית ניתן לממן מתקציב החדשות בערבית ואין כל הצדקה לעורר 'התמרמרות מיותרת' כשמדובר בסכומים פעוטים יחסית , הקשורים בהחלטות בעלות השפעה די עמוקה והמעוררת תסכולים שמקורם במשקעי העבר בעיקר…אני בטוח שניתן לתקן את המעוות…", כך כתב יוסף בר-אל  [6]. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל ששימש כמנהל התוכניות ומילא באותו הרגע גם את תפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל היעדרו הזמני של ישעיהו תדמור, העביר את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והעיר בכתב ידו על גבי מכתבו של יוסף בר-אל, כלהלן : "זו הפעם הראשונה שאני שומע על פנייה כזאת ואינני רואה דרך לטפל בה כמ"מ (ממלא מקום). בהיעדרו של ישעיהו תדמור אני מעביר את הפנייה אליך".

טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בעניינו של עורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר. המסמך הזה תויק והושלך לאוצר המלך. לטמיון. לא יצא ממנו כלום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור על כל גווניה לא התייחסה ברצינות לבקשתו של יוסף בר- אל לשלוח איש משלו לאולימפיאדת מינכן 72' מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ביטל את בקשתו ודחה אותה על הסַף. מחמוד אבו בכר נשאר בבית ולא התפטר. גם הבוס הישיר שלו לא נטש את משרתו. זה לא היה סוד שההנהלה הראשית של רשות השידור העניקה עדיפות יֶתֶּר ללא כל השוואה למחלקת הספורט של דן שילון על פני אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית יוסף בר-אל ומַחְמוּד אַבּוּ בָּכֶּר. פער איכות עצום הפריד בין השתיים. הן היו רחוקות האחת מרעותה כרחוק מזרח ממערב . לא היה שום בסיס להשוואה. צריך לציין שמחלקת הספורט בערבית תרמה פעמים רבות במו ידיה לחוסר מקצועיותה. השִיא היה כשהמערכת הספורט שלה בתמיכתו של יוסף בר-אל שידרה במשך שנים רבות על המסך שלה את תחרויות ההיאבקות העלובות, "תפוש כפי יכולתך", שאין להן דבר עם הספורט, עם רוח הספורט, ועם הגינות המאבק. זוהי תוכנית זֶבֶל טלוויזיונית (Television Trash) של משחק מכור מראש. "משחק מכור מראש", הוא מונח שהומצא והוגדר בצורה נבונה ע"י אנשי הטלוויזיה של העולם הנאור. רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC דחתה בשאט נפש את תוכניות ההיאבקות "Catch as you can" והעיפה אותן לפח האשפה. ה- BBC מעולם לא הרשה ולא הסכים לשדר את "ה- Trash" הטלוויזיוני הזה על המסך שלוֹ, אך היא נרכשה ונקנתה בעיניים עצומות ע"י יוסף בר-אל מרשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV. קניית מִשדרי תוכניות הנֶפֶל האלו ושידורן על מסך הטלוויזיה בישראל בשנים ההן (לפני יותר מ- 41 שנים) העידה על הרוכשים את מה שהעידה על מפיקיה ומחולליה באנגליה. זאת הייתה בושה וחרפה טלוויזיונית.

דן שילון ואלכס גלעדי האמונים על שידורי כדורגל וכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצאו למינכן בלתי מוכנים ואינם מצוידים ביֶדַע של מרבית ענפי הספורט האולימפי. הם היו אנשי הפקה מצוינים, אך לא היה להם צֵל של מושג בצורכי השידור האולימפיים, בהיסטוריה האולימפית, והכרת רוב מקצועות הספורט של אולימפיאדת מינכן 72'. את חלקם ראו לראשונה בכלל על מסך הטלוויזיה, ואותם היה עליהם לשדר לצופים בישראל מפני שהופיעו בתפריט השידור היומי שהכינו הגרמנים למשדר הבינלאומי. שניהם גם לא ערכו לעצמם כל השתלמות מקצועית קודמת בארץ. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "ממש לא היה לנו מושג במקצועות הספורט האולימפיים המשניים. הכל היה בחיתוליו. גם הידע הספורטיבי שלנו וגם ההשכלה הטלוויזיונית אך היינו צעירים ונלהבים וצריך להודות שהתגלחנו על חשבון זקנו של הציבור". מגזין הטלוויזיה, "מבט ספורט", ששודר באורח קבע בכל מוצ"ש, נבנה בעיקרו בימים ההם ממשחקי הכדור הפופולאריים ורחוק מרחק רָב מהמקצועות האולימפיים האחרים. הכל היה כל כך ראשוני וכבר מלוּוֶה בקרבות ביורוקראטיים. דן שילון ואלכס גלעדי היו שני שדרים שהיו צריכים גם להפיק את עצמם. הם נדרשו להשתלט ולשָדֵר עשרים וחמישה ענפי ספורט. זוהי כמובן משימה בלתי אנושית ובלתי אפשרית. מנהליהם עשו להם עוול ושלחו אותם למאבק חסר סיכוי במינכן 72'. אתה זקוק למינימום כמות אנושית כדי להפוך את מוצר השידור לאיכותי. רשתות טלוויזיה ממלכתיות בסדר גודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחברות מלאות ואקטיביות כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), כמו SVT השוודית, NRK הנורווגית, DR הדנית, ORF האוסטרית, ו- YLE הפינית שלחו קבוצות של עשרות שדרים וטכנאים. רשת ה- BBC האנגלית שרשות השידור כה ביקשה להידמות לה שלחה לאולימפיאדת מינכן 72' קבוצת הפקה ושידור בת 65 אנשים. 15 מהם היו שַדָּרֵי טלוויזיה.

צחוק הגורל היה שההחלטה המשותפת של המנכ"ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור חסרת ההיגיון הנוגעת לשיתוף כה מועט של שַדָּרִים במשלחת השידור (ללא כל גיבוי טכני), באירוע ספורט המוני שהפך לאובייקט שידור מבוקש כאולימפיאדת מינכן 72', הפכה מייד לתקדים. השדר האולימפי נסים קיוויתי במקצועות השחייה וה-א"ק במינכן 72', הציל את המוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששילמה לו גרושים מפני שהיה בכלל שַדָּר Free lancer, וטרם עובד מן המניין של רשות השידור. הוא היה במקור שדר של ה- BBC ועיתונאי ב- "ידיעות אחרונות" והבוסים שלו נוח מוזס ודוב יודקובסקי הסכימו להשאילו לדן שילון. נסים קיוויתי שַדָּר ספורט דגול ונפלא העביר בקולו בשידורי טלוויזיה ישירים את ההצלחות הפנומנליות של השחיין האמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz) בבריכה של מינכן 72' ושל הרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן (Lasse Viren) על המסלול. לאסה ווירן זכה בשתי מדליות הזהב במינכן 72' בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ'. אירוני לחשוב שמנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל שירש אז את מקומו של שמואל אלמוג ז"ל החליט להשתמש בתקדים שקבעו שמואל אלמוג וישעיהו "שייקה" תדמור של שימוש במינימום כוח אדם גם בשידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976. שוב היה זה נסים קיוויתי שַדָּר שכיר שהחזיק את ראשה של רשות השידור מעל פני המים מבלי שהיה עובד קבוע שלה. המנכ"לים שבאו בעקבותיו של יצחק לבני ז"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל וגם אורי פורת ז"ל, לא היססו ואימצו גם הם אל לִבָּם את תקדים שמואל אלמוג ז"ל. למערכה באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' נשלחו ארבעה שדרים בלבד. באולימפיאדת סיאול 88' היו לי חמישה שַדָּרִים. המעט נחשב אז להמון. הדוֹר הזה איננו מכיר את תרומתו הענקית של נסים קיוויתי כשַדָּר רדיו וטלוויזיה בתחום שידורי הספורט. תחילה ברדיו בשנות ה- 50 ואח"כ בטלוויזיה הישראלית מאז סוף שנות ה- 60 במאה הקודמת. ב- 1952 בהיותו בן 26 הוא נכח כשדר ועיתונאי באולימפיאדה ה- 15 שנערכה בהלסינקי ושידר את הספורטאים הישראליים שנטלו בה חלק כמו האָצָן דוד טבק, הקופץ לגובה אריה קליינשטוב (נווה), רץ ה- 400 מ' ו- 800 מ' אריה גליק, זורק הדיסקוס אורי גלין, האצנית לאה הורוביץ – זמרי ז"ל, אולגה וויטנברג, תמר מטל, השחיין נחום בוך, והקופץ למים יואב רענן, הקלעים הישראליים אלכס אלירז, דוב בן דוב, שמואל לובין (לביב), וצבי פנקס, והנבחרת הכדורסל הלאומית. זהו דוֹר הספורטאים של מדינת ישראל שהטלוויזיה הישראלית הציבורית החמיצה, והם החמיצו אותה. ראה גם עשרת הכרכים של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "הפקות חובקות ארץ ועולם", במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

עוֹל כבד במיוחד הוטל על אלכס גלעדי כשהוטל עליו לשָדֵר Off Tube ממרכז השידורים הבינלאומי במינכן 72' מִגוון של ענפי ספורט אולימפיים שאינם מוכרים לוֹ ונכללו בתקציר השידור הגרמני היומי .אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ערב אחד נדרשתי ע"י דן שילון לשָדֵר את אחת התחרויות של חתירה בקייאק בסְלָאלוּם במים סוערים. היית עסוק גם בענייני הפקה של השידורים וסייעתי לדן שילון, אך אַצתי למרכז השידורים הבינלאומי לעבר עמדת השידור שלנו ה- Off tube שהייתה ממוקמת כאמור ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. לא היה לי מושג במה מדובר. בכניסה למרכז השידורים פגשתי איש ביטחון נוֹטֵר גרמני שהסביר לי בקצרה את חוקי תחרות החתירה בקיאקים, ענף ספורט פופולארי בגרמניה ובאירופה בכלל. מצויד בידע המינימאלי הזה שידרתי מהמסך הגרמני את התחרות לירושלים. האינפורמציה שהעברתי ארצה התקבלה כאמינה אולי גם מפני שהצופים הישראליים היו משוללי כל הבנה בענף הספורט הייחודי הזה שמוכר היטב באירופה אך לא באסיה". השידור הישיר של גלעדי היה מופלא. שימשתי יחדיו עם יאיר שטרן כעורך השידורים האולימפיים בירושלים ו- ראיתי בו באלכס גלעדי אז גאון שידור. לא הבנתי מהיכן יש לו ידע כה רב במקצוע ספורט שהוא במינכן ואני בירושלים חוזים בו בפעם הראשונה בחיינו.

טקסט תמונה : 1971. אלכס גלעדי סגנו של דן שילון. שימש עזר רב לדן שילון בכיסוי הטלוויזיוני הישראלי את משחקי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. זוהי תחרות חתירה בקייאק במים סוערים באולימפיאדת מינכן 72'. אלכס גלעדי נדרש לשדר ישיר בטלוויזיה מקצוע ספורט שלא ראה מימיו וגם לא הכיר את החוקה הקונקרטית שלו. נוטר גרמני שעמד סמוך לעמדת השידור Off  Tubeב- IBC במינכן הסביר לו בקצרה את החוקים ומהות התחרות. עם האינפורמציה הזאת יצא אלכס גלעדי לדרך. (באדיבות וסיוע DOZ ו- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון הפך לעת מצֹא שַדָּר התעמלות. אפילו לא היה לו פרשן. דן שילון שידר את תרגיל הקרקע הווירטואוזי הבלתי נשכח של המתעמלת הרוסייה אולגה קורבוט (Olga Korbut) על המִזְרָן בו זכתה במדליית הזהב . רבים חשו כי לשַדָּר הספורט הזה אין כל זיקה וקשר למקצוע. הוא היה שַדָּר טלוויזיה שאמוּן על כדורגל וכדורסל אך נטול כל מושג בזירת ההתעמלות. ענף ספורט אולימפי יפהפה ומורכב מאוד בביצועים שלו וגם בשיטת ניקוד. למזלו נעימת הגָ'בָה – ג'וֹנְס (Java Jones) שליוותה את הביצועים הנפלאים של אולגה קורבוט היללה את המתעמלת ועמעמה את חוסר בקיאותו של השַדָּר. הוא לא היה צריך לדבר יותר מידי. התמונות והמוסיקה עשו זאת במקומו. אולגה קורבוט הייתה הנציגה החדשה של הספורט הסובייטי שחשף סגנון חדש בהתעמלות נשים במשחקים האולימפיים של מינכן 1972. סגנון מרהיב ואקרובטי ושונה לחלוטין מסגנון ההתעמלות של הגברדייה הוותיקה עליה נמנו היהודייה ההונגרית אגנס קלטי שהייתה אלופה באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, המתעמלת הסובייטית מאריסה לאטינינה (אוקראינית במקור) והייתה אלופת אולימפיאדות מלבורן 56' ורומא 60' והמתעמלת הצ'כוסלובקית וֶורָה צָ'אסְלָבְסְקָה אלופת אולימפיאדות טוקיו 64' ומכסיקו 68'. במינכן 72' קם דור חדש של מתעמלות ובראשן הסובייטית לודמילה טורישצ'בה אלופת ההתעמלות בקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית הבלארוסית אולגה קורבוט בת ה- 17 שזכתה במדליות הזהב על מכשיר הקורה ובתרגילי הקרקע על המזרן במינכן 72'. קשה להאמין באיזה כשרון ובאיזו דבקות במשימה חוננו הספורטאיות הגמישות, החזקות, והזריזוֹת האלה. אולגה קורבוט הייתה בכל זאת מתעמלת אמיצה יותר ויוצאת דופן מבין כולן בגלל האימונים האקרובטיים הקשים במיוחד שחוותה במשך שנים בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית. האלמנטים המורכבים שהיא השתמשה בהם בתרגיליה על הקורה, המקבילים המדורגים, והמזרן דרשו קואורדינציה של מתעמלת בקרקס וגבלו בסכנת חיים של ממש. האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רנאלד קניש (Renald Knish) במשך שבע שנים מאז הייתה ילדה בת  10 ׁעֶשֶרׂ הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972, בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד שהעניקו לה שתי מדליות זהב ותהילת עולם.

טקסט תמונה : זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט בתרגיל סנסציוני על המקבילים המדורגים באולימפיאדת מינכן 72'. כישוריה הגופניים, הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה, ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילי אקרובטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס. דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש. (באדיבות IOC, DOZ, ו- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט נולדה בעיר גְרוֹדְנוֹ בבֶּלָארוּס ב- 16 במאי 1955 כדי להיות אלופה אולימפית בהתעמלות. בגיל 10 התגלתה ע"י מאתרי כישרונות רוסיים ומייד נכנסה לבית ספר מיוחד להתעמלות וספורט של ברה"מ בגרודנו שהיה פס ייצור לאלופים אולימפיים ואלופי עולם. רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish) התמנה למאמנה האישי ב- 1965. הוא היה איש מופנם, קפדן, וקשוח ובעל סבלנות ברזל. היה לו חלום. הוא ביקש להפוך את אולגה קורבוט בתוך שבע שנים לאלופה אולימפית. מינכן 1972 הייתה המטרה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה ילדה ממושמעת וקיבלה את גזר הדין. רֶנָאלְד קְנִיש עשה אותה לא רק מתעמלת אלופה אלא גם לאקרובטית בעלת מוניטין עולמי. היא הייתה המתעמלת הראשונה בהיסטוריה שביצעה סלטה לאחור על קורה אולימפית שרוחבה 10 ס"מ. אולגה קורבוט התאמנה כל יום במשך שבע שנים בין עֶשֶר לחמֵש עשרה שעות ושיננה בתוך כך עשרות אלפי פעמים את האלמנטים המורכבים שאִפיינו את תרגיליה והפכו זה מכבר להרגל תנועתי שלה. היא הגיעה מוכנה למשחקי מינכן 72' [7]. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה דֶגֶם התעמלות שונה מהאלופות הקלאסיות שקדמו לה . רנאלד קניש יצר לראשונה מודל של ספורטאית רזה וצנומה כמעט אנורקטית בת 17 עם צמות וצִיצִי של ילדה בת 11. היא התאמנה שבע שנים בפרך וברציפות באלמנטים המסובכים של ההתעמלות האקרובטית הלקוחים מקרקס וגובלים בסכנת חיים. רֶנָאלְד קְנִיש לא הרפה לרגע וחניכתו אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הגיעה לשיאה הספורטיבי בזמן הנכון באולימפיאדת מינכן 72'. היו מאחוריה 17000 (שבע עשרה אלף) שעות אימון. היא הייתה עכשיו נערה בת 17 ו- 3 חודשים אך נראתה כילדה. אף על פי כן הייתה מתעמלת חזקה וגמישה מאוד מבחינה פיסית ובעלת כישרון מנטאלי שאִפשֵר לה להתמודד עם הלחצים הנפשיים הקשים בעת התחרויות. דן שילון היה בר מזל לתאר את מבצעיה המופלאים במינכן 72' למען צופי הטלוויזיה בישראל.

האיכות המקצועית של שידורי הצוות הישראלי מאולימפיאדת מינכן 72' הייתה ירודה, אבל איכות סיגנל תמונת ה- Video שהם שלחו לנו הייתה מדהימה. קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת DOZ (הורכבה מאנשי רשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו-ZDF) הפיקה תמונת צבע איכותית ביותר ב-Video בשיטת השידור החדשה שלהם בטלוויזיה שנקראה,  PAL B  625. התמונה אמנם נקלטה אצלנו באולפני הטלוויזיה שלנו בירושלים בשחור/לבן אך הייתה חדה וברורה מכל הסיגנלים האחרים שנראו עד אז בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. טובה יותר מהסיגנלים בצבע שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בסטנדרט (625  SECAM) ושל רשתות הטלוויזיה של ארה"ב ששידרו בסטנדרט (525 NTSC). בפעם הראשונה ראינו בישראל את השימוש באלמנט השידור הטלוויזיוני Blue Screen  DOZ העניקה ב- 1972 את אפשרות לשימוש בטכנולוגיה הזאת בשידורי האולפן של רשתות הטלוויזיה השונות במרכז השידורים במינכן, ובכך יצרה משמעות עיתונאית יתירה לשידורים הבוקעים מהאולפן. בשעה שדן שילון הגיש את השידורים מהאולפן במינכן 197, יכולה הייתה הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל להכניס באמצעות אפקט "המסך הכחול" (Blue Screen שנראה כמו טְרִיק טלוויזיוני מדהים בתוכנו באותה תקופת בראשית) ברקע שלו את תמונת הבריכה השחייה האולימפית או את תמונת אִצטדיון הא"ק, ובכך ליצור אילוזיה ולשוות מראה טלוויזיוני כאילו דן שילון נמצא באמת בעצמו באתרי התחרויות. קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת אד הוק DOZ (כללה 3000 עובדים והורכבה משתי רשתות הטלוויזיה הציבורית הגרמניות ARD ו- ZDF) דיברה בשפה עיתונאית שטרם הייתה מוכרת בישראל.

מי שהציל את משלחת השידור במינכן 1972 היה נסים קיוויתי. הוא היה קרן האור היחידה בחוויית השידור האולימפית, דרגה מעל כולם. אולי בכמה דרגות. שידורי הא"ק והשחייה שלו מאולימפיאדת ממינכן 72' (אלה שנותרו לפליטה על הטייפים שלא נמחקו) ינונו לנצח. הוא היה שַדָּר מלא ידע ורֶגֶש שדיבר עברית תקנית. הא"ק זרמה לוֹ בדם עורקיו. הוא הספיק לשדר ישיר מגוון גדול של תחרויות מהמסלול והשדה, וגם את הישגיה המזהירים של אסתר שחמורוב בריצות 100 מ', והעפלתה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ' משוכות לנשים באולימפיאדה. רצח אחד עשר הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972 קטע גם את תהילתו האולימפית של נסים קיוויתי. אף אחד לא ידע להעריך בימים ההם עד כמה האיש הוא שַדָּר טלוויזיה מוכשר ומרשים. בידיו של נסים קיוויתי נפלה זכות גדולה להיות השַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, במסלולי הא"ק באצטדיון האולימפי וגם בבריכת השחייה. הוא עבד קשה ובכישרון סביב מחוגי השעון.

אפקט ה- Blue screen שלא היה מוכר לנו בא לידי ביטוי מרהיב בטרם ריצותיה של אסתר שחמורוב. האפקט הטכנולוגי אִפשֵר לבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז להריץ מחדר הבקרה של אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במינכן את תמונת הפילם של אסתר שחמורוב האצנית הישראלית הנאה לבושה בגופייה ומכנסי Shorts ומתחממת ליד אדני הזינוק אצטדיון האולימפי ברקע של תמונת ה- Video של השַדָּר – מגיש דן שילון היושב באולפן במינכן. אסתר שחמורוב נראתה מלאת ביטחון עצמי כשהיא מתכוננת לריצה הבאה שלה. שערה השחור אָסוּף ומסורק כמעין צמה. זאת הייתה אינפורמציה אלקטרונית משולבת שהועברה בשידור ישיר לצופי הטלוויזיה בישראל בה דן שילון מנווט את השידור הישיר מהאולפן ומוסר אותו לשַדָּר נסים קיוויתי שיושב בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי. לרגע נדמה היה שהם יושבים סמוכים זה לזה. האינפורמציה המשולבת יצרה מקדֵם אפקטיבי של השידור הישיר. סוג של Lead in ו- Promotion שחיבר טוב יותר את הצופים לכתבה המשודרת. נושא העלילה עסק באצנית הווירטואוזית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 שהייתה אלופת ישראל ומשחקי אסיה 1970 בבנגקוק בריצות הקצרות 100 מ' ו-200 מ', ריצת 100 מ'משוכות, קפיצה לרוחק, וקרב חמש לנשים. היה ערך מוסף להצגתה טרם התפתחות עלילת התחרות. זה היה ביום שני – 4 בספטמבר 1972. לדאבון לֵב בפעם האחרונה, יממה לפני האסון.

עם הגיעה של המשלחת האולימפית של ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972, היא נערכה על פי הוראת ראש המשלחת שמואל ללקין לביקור היסטורי במחנה ההשמדה דכאו (Dachau) ליד מינכן . נוכחות חובה של חברי המשלחת ספורטאים וספורטאיות, מאמנים, מלווים, ועסקנים. אחר כך נקבע גם מפגש מתוכנן בכפר האולימפי עם שחקן – כוכב התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי כוכב המחזמר "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי הזמין את המשלחת הישראלית כולה לראות את ההצגה "כנר על הגג" בערבו של יום שני של 4 בספטמבר 1972, משהו בסביבות תשע בערב. בדיעבד התברר כי זה היה שעות ספורות לפני הרצח והטבח.

זכוּר היטב הטקסט מלא ההוֹד של נסים קיוויתי כשפתח את השידור ישיר באתלטיקה קלה מהאצטדיון האולימפי במינכן 72' בהופעתה המרהיבה של אסתר שחמורוב על המסלול האולימפי ו-שח למיקרופון, "…שוב פועם הלב הישראלי כאן במינכן, הנה היא אסתר שחמורוב שלנו…". רֶטֶט חלף בלבם של צופי הטלוויזיה בארץ למִשמע התיאור שלו שהיה כל כך אנושי ומיוחד במינו. נסים קיוויתי הספיק לשָדֵר בטרם האסון את הניצחון המזהיר של הרץ פיני הדגול למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצת 10000 מ' על מסלול ה- א"ק שזכה גם במדליית הזהב גם בריצה ל-5000 מ'. הוא שידר ישיר את זכייתו הכפולה של האָצָן הסובייטי (אוקראיני במקור) וואלרי בורזוב בשתי הריצות הקצרות ל-100 מ'ו-200 מ'. בורזוב לעג לספקנים ולתיאוריה המעניקה עליונות לאצנים השחורים על האדם הלבן . הוא היה אז הספרינטר הטוב בעולם וניצח אתלטים שחורים ולבנים כאחד. הרץ הפיני פקה וואסאלה גבר על קיפצ'וגה קיינו מקניה ונטל את הבכורה בריצה ל- 1500 מ'. האמריקני הלבן פְרָנְק שוֹרְטֶר ניצח את הרצים האפריקניים בריצת המרתון . נסים קיוויתי היה השַדָּר בהאי לישנה של דן שילון במינכן 72'. אי אפשר לשכוח גם את התיאור הנפלא שלו ניצחון הדרמטי והמפתיע של הרץ האוגנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ' משוכות וכמובן את השידורים הישירים הבלתי נשכחים המתארים ומותירים זיכרון נצח מהופעתו של השחיין היהודי אמריקני האגדי מרק ספיץ בבריכה. נסים קיוויתי שידר לצופי הטלוויזיה בישראל את תחרויות הא"ק האלה בצורה שאין טובה ממנה. הוא פשוט היה שדר א"ק ואיש טלוויזיה ברמה אחת אולי בכמה רמות מעל כולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

השידורים הישירים המעטים והתקצירים הליליים המאוחרים והקצרצרים נכנסו לרוטינת שידור . יואב פלג עוזר ההפקה של מחלקת הספורט, יאיר שטרן, ואנוכי, יצאנו מדעתנו בכל פעם שהסתיימו. הצגת ספורט אדירה ונדירה שרק קמצוּץ ממנה שוּדַר בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : שבת בצוהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת ישראל עוזבת את המגורים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בדרכה לאצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מחווה קידה (במרכז) למצלמה. עוד אפשר להבחין בשורה הקדמית מימין ביצחק כספי (במשקפי שמש), ד"ר שאול לדני (מוסתר ומציץ למצלמה), נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' (מרכיב משקפי שמש ומשופם), יוסף רומנו (מתכופף), משה "מוני" וויינברג, זליג שטרוך, קהת שור, ודן אלון. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השתתפותה של משלחת ספורטאים רשמית ישראלית הנוטלת לראשונה חלק בתחרויות האולימפיות הנערכות על אדמת גרמניה הייתה בעלת חשיבות היסטורית. עשרים ושבע שנים חלפו מתום השואה ומסיומה של מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ומאז שגרמניה הנאצית השמידה שישה מיליון יהודים. 32 ספורטאים, מאמנים, מלווים, ושופטים בינלאומיים של מדינת ישראל העומדים ליטול חלק באולימפיאדת  מינכן 72' היווּ הוכחה לניצחונו של דוֹר השוֹאָה והתְּקוּמָה. אסמכתא מובהקת להתחדשותה של האומה היהודית שקמה מן האֵפֶר על רקע זיכרון מַר ושָחוֹר משְחוֹר. ראש המשלחת שמואל ללקין חש כי אווירת התעלות שררה בקרב הספורטאים בטרם טקס הפתיחה. כולם היו לבושים בחליפות הייצוג, מעונבים, וחבשו כובעים לבנים. הם נראו כאילו יצאו מחנות אופנה. הספורטאים זכרו את רגשות הגאווה שמילאו אותם בטרם עזבו את המגורים בדרכם לאצטדיון האולימפי במינכן. יוסף רומנו ז"ל (מהנרצחים הראשונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972) אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הפגין את כוחו בטרם מצעד הפתיחה והניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר ז"ל. יוסף ענבר יליד ווינה ממייסדי קיבוץ גבעת חיים וספורטאי בעברו (היה שוער נבחרת "הפועל" בשנות ה- 30) שיתף פעולה והתנהג כאיש שרירים. זאת הייתה תמונה בלתי נשכחת שהצביעה על מורל גבוה ששרר בשורות המשלחת. כל מחיצות הוסרו.

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. רחבת מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הישראלית מניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72'. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואליק ללקין, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי של ישראל, וחיים גלובינסקי. מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 בעת החדשה של מינכן 1972. אור היום הבהיר מאיר היטב את יציע המכובדים באצטדיון האולימפי. כולם נראים שבעי רצון ומתפעלים מטקס הפתיחה הצבעוני והמרשים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי הגרמני, רעיית נשיא גרמניה, גוסטאב היינמן נשיא מערב גרמניה, אוורי בראנדג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), והקנצלר הגרמני ווילי בראנדט. (באדיבות ובסיועה של DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדבר הראשון שעשתה המשלחת האולימפית של ישראל בראשותם של ה- Chief de mission שמואל ללקין ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יוֹשוֹ" ענבר עם הגיעה למינכן, ובטרם טקס הפתיחה, היה לבקר במחנה הריכוז דכאו הסמוך לבירת באוואריה, כדי להניח שם זרי זיכרון לזכר קורבנות השואה.

טקסט תמונה : 22 באוגוסט  1972. משלחת ישראל מניחה זרי פרחים במחנה הריכוז "דכאו" בפאתי מינכן טרם פתיחת המשחקים האולימפיים של מינכן 72'. הראשון מימין בשלישייה המובילה נושאת הזֵר, הוא יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וחבר קיבוץ גבעת חיים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין של הצועדים מאחור : השחיינית שלומית ניר (בת קיבוץ איילת השחר), אישה לא מזוהה, המתאבק אליעזר חלפין, ראש המשלחת שמוליק ללקין (גבוה מכולם), הקלע הנרי הרשקוביץ' (נושא הדגל של משלחת ישראל בטקס הפתיחה), חיים גלובינסקי, ויצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), מישהו לא מזוהה, ויצחק אופק (גם הוא מרכיב משקפי שמש). (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ביקור משלחת ישראל במחנה הריכוז דכאו הידוע לשמצה ליד מינכן . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יצחק אופק (פוקס) ז"ל, שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ושופט ההיאבקות הבינלאומי גדל הגוף וגבה הקומה יוסף גוטפרוינד ז"ל (מנרצחי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת ישראל משתתפת בטקס האזכרה לנספים במחנה הריכוז דכאו (Dachau) ליד מינכן. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת חזרה מביקור הזיכרון בדָכָאוֹ וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי המתין להם שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי שכיכב בהצלחה רבה בעת ההיא במחזמר "כנר על הגג" שהוצגה בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי נפגש עם ראש המשלחת שמואל ללקין והזמין אותו ואת ספורטאיו להיות אורחיו בתיאטרון ולחזות בהצגה הפופולארית. שמואל ללקין בחן בקפידה את לוח התחרויות האולימפי ואז הוחלט כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בהצגה ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. זה היה התאריך הנוח ביותר. הופעתו של שמואל רודנסקי בכפר האולימפי עוררה התרגשות והספורטאים הישראליים ביקשו להצטלם עמו למזכרת. 

טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי המככב בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני במינכן מזמין את ספורטאי משלחת ישראל להיות אורחיו ולחזות בהצגה . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אסתר רוט – שחמורוב, שמואל רודנסקי, וזליג שטרוך. מאחור נראה ד"ר מתי קרנץ. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפו עשרה ימים מאז טקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972. המשחקים האולימפיים עשו כבר שני שלישים מכברת הדרך בת שישה עשר הימים. הארגון הגרמני היה מדויק ויעיל. הייתה תחושה שהעניינים מתנהלים כהלכה ועל מי מנוחות. בערבו של יום שני – 4 בספטמבר 1972 התארחה המשלחת האולימפית הישראלית בתיאטרון העירוני של מינכן וחזתה בהצגה "כנר על הגג" בה כיכב שחקן "הבימה" הידוע שמואל רודנסקי. מנהל המשלחת שמואל ללקין ארגן את ההסעה. כל 31 הספורטאים, המאמנים, וראשי המשלחת נדרשו לנסוע באוטובוס אחד לתיאטרון. רק מאמן הסיוף אנדריי שפיצר נעדר מהביקור ההוא בתיאטרון. שמואל רודנסקי קיבל את פניהם אישית. ביקור המשלחת הישראלית בתיאטרון הגרמני במינכן הפך לאירוע תקשורתי מסוקר כמו הביקור ההיסטורי של ספורטאי ישראל במחנה הריכוז הנודע לשִמצה דכאו ערב המשחקים שם הניחו זרים לזכר הנספים בשואה. מינכן בירת באוואריה ידועה במרתפי הבירה שלה. אדולף היטלר עשה שם את צעדיו הראשונים בשנות ה- 20 לכיבוש השלטון וייסוד הרייך ה- 3. כעבור חמישים שנה אירחה מינכן את האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש. צבעים מרהיבים ומרץ נעורים ליוו את המשחקים. התקשורת הגרמנית עקבה אחרי תנועת המשלחת הישראלית בעיר ותיעדה את מסעה. עיתונאים וצלמים זרים רבים נוכחו במפגש רווי השמחה והגעגועים של שמואל רודנסקי עם הספורטאים הישראליים. הכל היה מאורגן היטב והלך למישרין על פי התוכנית. המפגש עם שמואל רודנסקי הסתיים לקראת חצות וספורטאי המשלחת הישראלית עשו דרכם חזרה באוטובוס למגורים שלהם ברחוב קונולי 31 ב- כפר האולימפי כשהם שמחים, מחייכים, וטובי לב.

פרופסור שאול לדני זוכר היטב את הפרטים בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…אני סיימתי את תחרות ההליכה שלי ל-50 ק"מ ביום ראשון לפנות ערב- 3 בספטמבר 1972. סיימתי בזמן של 4 שעות ו- 24 דקות ודורגתי לבסוף במקום ה- 19. הלכתי  להצגה "כנר על הגג" בראש נקי. הרי לא הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר שלמחרת. התחרויות היו כבר מאחוריי. כולנו היינו סקרנים וחיכינו לראות מה תעשה אסתר שחמורוב…".

טקסט תמונה : יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72". המקום הוא התיאטרון העירוני של העיר מינכן בירת באוואריה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חבר של שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי, ההלך ד"ר שאול לדני (ממושקף), מאמן הקלעים קהת שור, ראש המשלחת שמואל ללקין לוחץ את היד לשמואל רודנסקי ומברך את השחקן הישראלי. בגבה למצלמה זוני אסתר שחמורוב שמסתירה את חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.

שידורי הטלוויזיה ממינכן 72' לא עמדו בראש דאגותיה של רשות השידור. לא התפרסמו בעיתונות בימים ההם שום מחמאות או דברי הערכה מטעם ההנהלה לצוות הטלוויזיה הקטנטן במינכן שמנה את דן שילון, אלכס גלעדי נסים קיוויתי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז. האנשים האלה עמלו 18 שעות ביממה מידי יום כדי להביא את השידורים הביתה בשלום ממינכן. האולימפיאדה היא אתגר לספורטאים אך גם משימה עליונה עבור שדרי הטלוויזיה שעובדים שָם בפרך. לא הייתה אליהם שום התייחסות מצד הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא מהנהלת רשות השידור כאילו כיסוי אולימפיאדת ע"י הטלוויזיה הישראלית היה דבר שבשגרה .

במין צירוף מקרי לא מפתיע פרסם ביום שני – 4 בספטמבר 1972 אריה אבנרי כתב העיתון "ידיעות אחרונות" מאמר גדול ממדים שכותרתו הייתה, "הכפילות בין רדיו 'קול ישראל' ל- "גלי צה"ל" תידון בקרוב ברשות השידור". המאמר לא עסק בדיווחים התקשורתיים מהאולימפיאדה אלא במאבק בין שתי רשתות הרדיו על אוזני המאזינים שהגיע לשיאו במכתב חריף ששלח מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ובו תלונתו שהתחנה הצבאית פולשת לתחום הנושאים האזרחיים. מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הגיב מייד, "יש אצלנו מקום גם לשידורים שאינם צבאיים מובהקים".

זה לא היה עוד סוד כי מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הדינמי והבלתי נלאה מתמודד בכוחות שווים עם הפופולאריות של רדיו "קול ישראל". שמואל אלמוג היה עד לכשרונו התקשורתי והתחרותי של יצחק לבני ברדיו הוותיק ולא אהב את זה. ברור שנאמנותו הייתה נתונה מראש למשה חובב. שמואל אלמוג לא רצה את יצחק לבני ברשות השידור בשום תפקיד ובאמת במכרז למנהל הטלוויזיה שהתקיים ב- 1 באוגוסט 1973 לאחר התפטרותו של ישעיהו תדמור, מכרז שגם יצחק לבני הציג בו את מועמדותו והישגיו בגלי צה"ל, מנע מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בעצה אחת עם יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם את בחירתו של לבני לתפקיד. שמואל אלמוג קידם את ההחלטה למנות את ארנון צוקרמן למשרה הבכירה. בתקופת כהונתו של הוועד המנהל הקודם של רשות השידור בשנים 1972- 1969 עלתה אומנם לדיון שאלת התיאום בין שתי תחנות הרדיו ואף הופעלה במסגרת זאת 'וועדת תיאום" אלא שמעולם לא נערך דיון מעמיק ורציני בנושא זה. חברי הוועד המנהל הקודם בראשותו של ד"ר חיים יחיל (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היו מודעים לכך ששליטתם על התחנה הצבאית מוגבלת למסגרת תוכניות אזרחיות בלבד בעוד שהתוכניות הצבאיות כפופות לשלטונות צה"ל . יו"ר הוועד המנהל הקודם של רשות השידור ד"ר חיים יחיל ז"ל הגיב לסיטואציה : "אי אפשר לומר כי אני מאושר מהמצב הקיים אך העובדה שלוח המשדרים של שתי התחנות עומדות לביקורת הוועד המנהל – היא חשובה". שמואל אלמוג ז"ל לא הסתיר את העובדה כי היה מאושר יותר לוּ הייתה כפיפותו של מפקד התחנה יצחק לבני למנכ"ל הרשות גדולה יותר בדומה לכפיפותם של הממונה על הרדיו והממונה על הטלוויזיה אליו. כאשר החל לפעול לפני כמה חודשים ב- 1972 הוועד המנהל החדש בראשותו של היו"ר החדש ד"ר וולטר איתן (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היה ברור כי ההתפוצצות תגיע בהזדמנות הראשונה והדבר אירע אף מוקדם מן המשוער.

מנהל המחלקה הכלכלית של ראשות השידור אמר כי ההוצאות השנתיות של גלי צה"ל מסתכמות ב- 10.000000 (עשרה מיליון) ל"י מתקציב הביטחון. משה חובב האשים את גלי צה"ל כי במרוצת השנים האחרונות שינתה התחנה את אופייה והפכה לתחנה אזרחית לכל דבר, למרות שחוק רשות השידור מגדיר אותה "כתחנת שידורי צבא ההגנה לישראל". בגלי צה"ל מרובות התוכניות האזרחיות מן הצבאיות ובאורח טבעי הפכה תחנה זו למתחרה מובהקת לכל רשתות השידור של רדיו "קול ישראל". משה חובב האשים את יצחק לבני כי חלק מעובדי "קול ישראל" ובעיקר הבכירים מגויסים לתחנה הצבאית במסגרת שירות מילואים. המילואימניקים משדרים במסגרת גלי צה"ל תוכניות שמתחרות בתחנה האזרחית בה הם עובדים. משה חובב טען גם שאותם האומנים שמופיעים ברדיו "קול ישראל" מופיעים גם בגלי צה"ל דבר שמבטל את הבידול והייחוד של "קול ישראל" ומטשטש את הגבולות בין שתי תחנות הרדיו.

מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי ז"ל תמה על פרסום המכתב של משה חובב בעת הזאת, ואמר, "…למשֶה חוֹבָב יש כנראה קשיי עיכול של עובדת קיום תחנת רדיו שנייה בישראל. היה לו אולי נוח יותר לוּ שידורי קול ישראל' היו היחידים במדינה, וייתכן שזהו סימן מובהק להצלחת גלי צה"ל, שאם לא כן לא היה טורח לכתוב את מכתבו…". תחנת הרדיו של גלי צה"ל העבירה אז את מהדורות החדשות של רדיו "קול ישראל", ויִצְחָק לִבְנִי הודיע שאין לו כל בעיה להכין עם צוותיו מהדורות חדשות משלוֹ אבל הדבר מיותר. בזמנו הועלה הנושא השנוי במחלוקת הזה בוועד המנהל של רשות השידור ולבני אמר שאם גלי צה"ל היו מקבלים את חלקם מהכנסות אגרת הרדיו היה הדבר אפשרי".

טקסט מסמך :  יום שני – 4 בספטמבר 1972 . הסכסוך הגדול בין מנהל רדיו "קול ישראל" משֶה חוֹבָב לבין מפקד גלי צה"ל יצחק לבני . רצח י"א ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 דחה את המאבק  והעימות בין שתי תחנות הרדיו . (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

ביום שני לקראת חצות – 4 בספטמבר 1972 חזרו הספורטאים הישראליים מההצגה "כנר על הגג" למגוריהם ברחוב ג'יימס קונולי 31 והלכו לישון מאוחר מהרגיל לקראת יום התחרויות הבא. הם לא שיערו בנפשם כי יתעוררו לשחר מחריד.

סוף הפוסט מס' 909. נחקר, נכתב, חובר, והועלה לאוויר על ידי ב- 3 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

סוף הפוסט מס' 909. נחקר, נכתב, וחובר על ידי , והועלה לאוויר, ב- 3 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

דן שילון (בן 80, היום בעת כתיבת פוסט מס' 909) נותר עבורי (אנוכי בן יותר מ- 82, היום) גם עכשיו דמות נערצת לא רק כעיתונאי ואיש מצטיין בתעשיית הטלוויזיה, אלא ראשית דבר כאדם רציני והגון ובעל יושרה, בעל מוּסָר, ובעל דוגמא אישית, ודבק במשימה. דן שילון היה מנווט ומורה דרך שלי (וגם של רבים אחרים) במשך הרבה שנים. חלפו 50 שנים מאז נפגשנו לראשונה בקומה ה-5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם אז בשכונת רוממה בירושלים. הוא היה עבורי אישיות מוערכת ונערצת אז ב- 1970. ונותר כזה גם ב- 2020. בלתי נשכח.

המחקר והכתיבה שלי את הכרכים אודות, "אולימפיאדת הדמים של  מינכן 1972", ארכו כחמש עשרה שנים מ- 1998 ועד 2013. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, וברחבי העולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו על פני 15 שנים. לקח לי זמן רב מאוד להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה, כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי גם ממקורות נוספים אחרים. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. לא כולם מסכימים לדבר. רובם משתפים פעולה.

DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) היא ששימשה Host broadcaster, והפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות הגדולות והוותיקות ARD ו- ZDF). הקבוצה הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה, ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72' וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים – שנראתה עד אז בעולם בתעשייה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד"ר ווילי דאומה ופרופסור וולטר טרוגר. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים הופתענו מחדות התמונה בצבע שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ומשם שודרה לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן בלבד, אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה איכותית, ברורה, ובטיב שכזה, וסיגנל טלוויזיוני כה נקי לחלוטין ו-ללא הפרעות, למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז במשחקים האולימפיים של מינכן 72' ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" והטרילוגיה מקבלת תפנית חדה ו-חריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה. שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (EBU) שנערכו מקום מושבו בג'נבה וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU איגוד השידור האירופי (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג'נבה, קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי עורך, מפיק, ומנהל חטיבת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג'נבה, ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. חלק גדול מהעדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו"ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72' שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון "אינטרקונטיננטל" בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : "מינכן שנייה לא תהיה כאן"), וגם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובמונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט. מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי שהיה קרוי, OIRT (ראשי התיבות של Organization Intervision Radio and Television), המקביל ל- EBU, אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה, מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג'נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי  הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה"מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לטעת את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם : "מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים . אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס' 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים". מ-אנשי DDR לשעבר שמעתי בפגישות ה- EBU בג'נבה כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72' מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר שאפיין פעם את חייה, דמותה, וגאוותה של מדינת מזרח גרמניה ההיא שאיננה קיימת עוד : "האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו – השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976". קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים ולמנצחות. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס' 1 במונטריאול 76' ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע"י קבוצת הטלוויזיה הקנדית ORTO שכיסתה את משחקי מונטריאול 1976 (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן היו מזהב.    

התחלתי להעלות על הכתב את כל המחקר הזה אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 רק ב- 1998, שנתיים לפני אולימפיאדת סידני 2000. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם. חלפו מאז הטבח הנוראי בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים 48 שנים. עשרות רבות של אנשים העידו בפניי בהמון פגישות אבל לא כולם זכרו את כל הפרטים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בשעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה "מחלום לטרור" שהוקרנה בשעתו כאן באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם, ולהם אין.

שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכחים בימים ההם לפני 48 שנים דן שילון (בן 80, היום) ואלכס גלעדי (בן 78, היום) הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח של 11 הספורטאים הישראליים ע"י שמונה מחבלים מארגון הטרור "ספטמבר השחור". ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים היקרים האלה ששימשו מורים וחונכים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם במשחקי הדמים האולימפיים של מינכן 72' לפני 48 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג.

טקסט תמונה : יוני 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים בעת כתיבת פוסט מס' 909. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זהו דן שילון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. דן שילון הוא אבי ומייסד מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית משהקים אותה מעפרה בחודש נובמבר של שנת 1968. הוא היה מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974 והתמנה לכתב רשות השידור בניו יורק בשנים 1981- 1977. דן שילון היה אחד מעמודי התווך של השידור הטלוויזיוני הציבורי במדינת ישראל ואח"כ גם של השידור הטלוויזיוני המסחרי. דן שילון שימש מנכ"ל קבוצת "רשת" אחת משלוש הזכייניות ("קשת" + "טלעד") שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו בעת שידור ישיר של אחד ממשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר הרצל רווה ורפי גינת, השַדָּר המוביל אלכס גלעדי, ומנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (צילום משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. משרד חטיבת הספורט הממוקם בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מפגש תכנוני. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי, כלכלן רשות השידור צבי ברק, ואנוכי יואש אלרואי שותה כוס של קפה שחור. בגבו איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. רגע מכונן של מורשת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 55) מקבל ומארח את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בלשכתו לאחר הניצחון על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון ביום חמישי – 17 בפברואר 1977. המשחק הזה הועבר מ- ווירטון בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי (אלכס גלעדי היה המפיק ו- שדר הטלוויזיה במשחק ההוא ב-ווירטון). יו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי יבד"ל (בן 38, בתמונה) מעניק תשורה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקה רשמית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שמעון מזרחי, ראש הממשלה יצחק רבין, דן פתיר יועץ התקשורת של ראש הממשלה (ממושקף ומעונב), טל ברודי יושב ומוחא כף, ואיש לא מזוהה. (לע"מ תמורת תשלום).

המחקר והכתיבה שלי אודות "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" הסתיימו פחות או יותר לפי שעה לאחר ששוחחתי וריאיינתי בשנים 2012 – 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). המחקר והכתיבה יסתיימו באמת רק לאחר שמשטרת מינכן תפתח לציבור את הארכיון הסגור שלה. אנוכי לא הצלחתי לחדור לשם. אני חייב לומר כאן שוב לציבור הקוראים של הבלוג הזה YOASHTVBLOG.CO.IL כי פגשתי שני אנשים מדהימים בשם צבי זמיר ו-וויקטור כהן, אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות. חתירתם אז ללא ליאות למען השגתה, לוותה בידע מקצועי והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם. הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן". אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. וגם : ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן כמו צבי זמיר ו- וויקטור כהן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בימים ההם בשלווה ולא בדוחק תחת לחץ זמן, והתפרס על פני שעות רבות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה- Off tube וה- .Off com", נזכרתי אז לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר בן 88. אישיות מדהימה ויוצאת דופן. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) עם ראש האגף הערבי בשב"כ בשנת 1972 וויקטור כהן בן 85. אישיות בלתי רגילה ותקשורתית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

סוף הפוסט מס' 909. נחקר, נכתב, וחובר על ידי , והועלה לאוויר, ב- 3 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.