פוסט מורכב וסבוך בן שני חלקים: פוסט מס' 958 (א') ופוסט מס' 958 (ב'). יוֹשְרָה, אמינות, מהימנות, נאמנות, מוּסָר, מַצְפּוּן, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעיתונאות בכלל ובעיתונאות בטלוויזיה בפרט. פוסט מס' 958 (א'). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי-12 בפברואר 2021.

פורסם בתאריך 12 בפברואר 2021 מאת יואש אלרואי13 בפברואר 2021

פוסט מורכב וסבוך בן שני חלקים: פוסט מס' 958 (א') ופוסט מס' 958 (ב'). יוֹשְרָה, אָמִינוּת, מְהֵיְמָנוּת, נֶאֱמָנוּת, מוּסָר, מַצְפּוּן, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעִיתּוֹנָאוּת בכלל ובְעִיתּוֹנָאוּת בטלוויזיה בפרט. פוסט מס' 958 (א'). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי-12 בפברואר 2021.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג נוסד ביולי 2012.

דברי רֶקָע.

פוסט מס' 958 על שני חלקיו מהווה במידה רבה את המשכם של פוסטים מס' 951, 952, 953, 954, 955, 956, ו-957. פוסט מס' 958 על שני חלקיו דן ועוסק אף הוא בחלקו ב-"קורות עֶרֶב – לֵיל יום חמישי ההוא ב-16 בדצמבר 1982.

ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 אירחה מכבי תל אביב בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת גביע אירופה את אלופת ספרד ריאל מדריד. שבנו להיכל באותו הרכב. גם מכבי ת"א. למעט אוֹלְסִי פֶּרִי. בראשית יוני 1982 אישרה הממשלה למנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד להתחיל לשדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בצבע. ההחלטה הרשמית סילקה את התופעה הטכנולוגית "המְחִיקוֹן" שהפעילה הטלוויזיה כדי לשדר רק בשחור / לבן (על פי החלטת הממשלה) גם תוכניות בצבע שנרכשו בחו"ל, ואת מכשיר ה- "אַנְטִי – מְחִיקוֹן" שהוחזק בידי חלק מהציבור כדי לראות בצבע את אותן התוכניות ששודרו במקורן בצבע אך יצאו לאוויר בשחור /לבן בשל השימוש במחיקון. יוסף "טומי" לפיד הרשה לי לשכור ב- 16 בדצמבר 1982 את ניידת הטלוויזיה של מט"ח (הטלוויזיה הלימודית) ששידרה בצבע בשל אירוע הכדורסל הנחשב. הבימאי שלי באותו משחק היה יוֹאָב פֶּלֶג ומֵאִיר בֵּן- אָרִי שימש מפקח הטכני של הניידת. יוֹרָם אָרְבֶּל אחז במיקרופון ולצדו ישב הפרשן אריה מליניאק.

סביב הספסל של מכבי ת"א בצד הצפוני של ההיכל נוצרה אווירה חשודה בטרם ההתמודדות. החל כבר שלב החימום בהשתתפות שחקני שתי הקבוצות אך אוֹלְסִי פֶּרִי עוד לא התייצב. בעוד אנחנו אנשי קבוצת הטלוויזיה עושים את ההכנות האחרונות לקראת השידור הישיר, הבחנו כי ליד ספסל השחקנים של מכבי ת"א מתנהלת התרוצצות מוזרה וההנהלה בראשות היו"ר עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי ז"ל, אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ', אַמְנוֹן אָבִידַן, וצְבִי רוֹל ז"ל נראית לא שקטה, שרויה במצוקה, ואובדת עצות. חלק מהם נראו מחליפים בדאגה סימני ידיים עם מוֹנִי פַנָאן ז"ל אז האוהד מס' אחד של הקבוצה שישב יחדיו עם רעייתו שָרוֹן היפה שחורת השיער בשורה הראשונה בשער 9 בהיכל בדיוק מאחורי ספסל השחקנים של מכבי ת"א. כולם ניסו לברר להיכן נעלם שחקן הציר הגבוה של המועדון 2.10 מטרים אוֹלְסִי פֶּרִי, ומדוע הוא וחברתו הדוגמנית תמי בן עמי לא הגיעו להיכל. ראינו את רָלְף קְלָיִין ז"ל יורד ועולה חליפות מחדר ההלבשה של מכבי ת"א כשהוא עצבני ומעשן בשרשרת. היעלמותו של אוֹלְסִי פֶּרִי הייתה מוזרה ועוררה סימן שאלה מפני שעֶרֶב קודם לכן ביקר אוֹלְסִי פֶּרִי בחנות ספורט בעיר אשקלון שמקיימת עמו קשרי מסחר [4] וחתם שָם את חתימתו האישית עבור עשרות מעריצים צעירים שצבאו על החנות. לפתע נעלם מבלי להודיע לאיש ואיננו מופיע למשחק כה חשוב בגביע אירופה בהיכל הספורט ביד אליהו מול אלופת ספרד ריאל מדריד. הנהלת מכבי ת"א ביקשה ממשטרת ת"א לשלוח בדחיפות צוות שוטרים לדירתו של אולסי פרי (ברמת אביב) ולדירת חברתו גב' תמי בן עמי ז"ל (בשיכון ל' בצפון ת"א) כדי לברר מה קרה לשחקן הנערץ בישראל שגם נשיאי מפעל "עֵלִית" מַרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל ואַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ ז"ל אהבו והעריכו. שני שוטרים הגיעו לדירתו של אולסי פרי (כאמור ברמת אביב) ולדירת חברתו תמי בן עמי (כאמור בשיכון ל' בצפון תל אביב) אך התברר כי דלתות שתי הדירות נעולות והן חשוכות ואיש אינו עונה מהן. התרוצצו שמועות משמועות שונות כי אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן אהוב ומקובל על הציבור, משתמש ונגוע בסמים אך לנו לאנשי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היו כל הוכחות כי אומנם הדבר נכון. נמנענו מלומר זאת בפרהסיה. גם שום עיתון במדינת ישראל לא העז לכתוב בגלוי אפילו לא לרמוז כי אוֹלְסִי פֶּרִי משועבד לסמים. היו שמועות אך לא הוכחות מעובדות ו-בדוקות. בדיעבד, התברר על פי השמועות שהתרוצצו ברחוב הספורטיבי באותו הערב של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 כי אוֹלְסִי פֶּרִי התגורר כנראה באותו ערב בדירה של חברתו הדוגמנית תמי בן עמי בשיכון ל' ולא חש בטוב (כעבור שנים רבות הוא הכחיש את השמועות הללו וטען שהוא באמת הרגיש לא טוב ו-נשאר בדירתו ברמת אביב ולא הלך לדירתה של חברתו תמי בן עמי בשיכון ל' בתל אביב). כעורך ראשי ומנווט ראשי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם של המִשְדָּר הקונקרטי הזה באותו הערב של יום חמישי ההוא ב- 16 בחודש דצמבר של שנת 1982, השידור הישיר ההוא של מכבי מת"א נגד ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, לא הרשיתי בשום אופן לשַדָּר שלי יוֹרָם אָרְבֶּל למסור לצופים אינפורמציה בלתי בדוקה כי חסרונו של אוֹלְסִי פֶּרִי קשור לסמים. אפילו לא ברמז. לא היו לי כל הוכחות ואין זה מתפקידה של הטלוויזיה (במקרה הקונקרטי חטיבת הספורט בפיקודי) להוציא את דיבתו רעה. כעורך ראשי ומפיק ראשי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, וראשית דבר כאדם וכעיתונאי, הייתי כפוף לעקרונות העיתונאיים של "מסמך נקדי". הרי היה לי קל מאוד לכתוב ידיעה כי אולסי פרי לוקח ומשתמש בסמים ולהורות ליורם ארבל לשדֵר אותה. מכבי ת"א היה מועדון סגור וחבריו שומרי רָז ונאמנים באופן מוחלט ליו"ר שלהם שִמְעוֹן מִזְרָחִי. שום אינפורמציה כזאת או אחרת לא דלפה. יכולנו רק לשער בינינו את הסיבות להיעדרו של אוֹלְסִי פֶּרִי אך כעיתונאים לא היו בידינו כל הוכחות. שִמְעוֹן מִזְרָחִי סירב להתראיין לצוות השידור שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם המשחק וגם לא בתומו כדי להסביר את אי התייצבותו של שחקן החיזוק השחור והנאה למשחק המדובר. הפרשה נחקרה בדיסקרטיות ע"י הנהלת מכבי ת"א ובראשה היו"ר שִמְעוֹן מִזְרָחִי, מנהל הקבוצה שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי ז"ל, והגזבר אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ'. השלושה התייחסו לאינפורמציה כאל סוֹד וטִאַטְאוּ את האירוע המביך הזה מתחת לשטיח. אוֹלְסִי פֶּרִי הוזהר אך לא הוטל עליו עונש חמור. צריך לזכור שהיה בּוֹרֵג חשוב ומרכזי במערך הכדורסל של מכבי ת"א וסייע למועדון מאז 1976 לזכות באליפויות ישראל, גביעי המדינה, ופעמיים בגביע אירופה לקבוצות אלופות. הגירסה הרשמית הייתה כי לקה בשפעת וחומו עלה. מכבי ת"א גברה בלעדיו באותו לילה של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 על ריאל מדריד 99 : 93. אוֹלְסִי פֶּרִי המשיך ללבוש את מדי הקבוצה ובמקביל התדרדר בהמשך הקריירה שלו לפרשיות סמים. מכבי ת"א סלחה ככלות הכל לשחקן המסומם ב- 1982, אך בעונת 1985 – 1984 הגיע הרומן לסיומו [5].

ראה "ידיעות אחרונות" מ- יום שישי – 17 בדצמבר 1982 . קטע עיתונות של "ידיעות אחרונות". "לאן נעלם אולסי ?" שואלת הכותרת בנימוס .

ראה "ידיעות אחרונות מ- יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 . עיתון "ידיעות אחרונות" מדווח לקוראיו כי "האבידה נמצאה" בדירתה של חברתו הדוגמנית תמי בן עמי .

בכתבה לא הוזכרה הסיבה האמיתית להיעדרו של אולסי פרי. הגירסה המקובלת הייתה כי השחקן חלה בשפעת וחש שלא בטוב .

ראה "מעריב" מ- יום שני – 20 בדצמבר 1982 . עיתון "מעריב" . גרסתה של הכתבת גב' רחל פרימור : "אולסי סבל משפעת כבר מתחילת השבוע…" .

ראה "הארץ" מ- יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 . עיתון "הארץ" . הקריקטורה הראשית של מדור הספורט בעיתון עוסקת במבחן האמיתי של מכבי ת"א בגביע אירופה לקראת המפגש עם הדוב הרוסי.

ראה מאמר של כתב "הארץ" מיכאל "מייק" קרנון ז"ל מטיף מוסר להנהלת מכבי ת"א במאמרו בגין היעדרו של אולסי פרי מהמשחק נגד ריאל מדריד הערבו של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982, אך לא נוגע בסיבה האמיתית להיעלמותו של השחקן .

ברור שלא הייתי יכול להגשים את הציווי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” למרות הפיתוי העצום. לא נמניתי על מפריחי השמועות, ובהיעדר הוכחות טלוויזיונית בתמונה וקול, אסרתי גם על יוֹרָם אָרְבֶּל להיות רַכְלָן. היעדרו של אוֹלְסִי פֶּרִי ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 מהמשחק נותר בימים ההם תעלומה. כפי שאמרתי קודם לכן היה נוח מאוד ומפתה לשדר למיקרופון כי אולסי פרי מסומם. כולם התלחששו על זה בהיכל הספורט ביד אליהו אולם לאף אחד לא הייתה עדות ראייה, ואיש לא דיבר על כך בגלוי, מה עוד שחברתו הדוגמנית של אולסי פרי גב' תמי סוככה והגנה עליו ושמרה על הפרטיות שלו מכל משמר. הדלת בדירתה בשיכון ל' בצפון תל אביב הייתה נעולה וסגורה. היא התרחקה מהעיתונאים ומהטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית כמו מאש ונעלה את דלת דירתה על בריח.

הַפּוּר נָפָל (!). תמי בן עמי ז"ל לא פתחה את שערי דלת דירתה הפרטית בשיכון ל' בתל אביב בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו (כפי שסיפר משה גרטל בשעתו ובפרוטרוט לשלמה מן), וגַם אולסי פרי לא היה נוֹכֵח שָם כלל בדירה שלה של תמי בן עמי באותו עֶרֶב – לֵיל חמישי ההוא של ה- 16 בדצמבר 1982 על פי דבריו כפי שסיפר ב-חודש יוני בשנת 2019 לאמנון אבידן. אולסי פרי סיפר לאמנון אבידן כי באותו ערב – ליל חמישי ההוא של ה-16 בדצמבר 1982 הוא נשאר ביודעין, מרצונו, ובשל שיקוליו הפרטיים בדירתו הפרטית ברמת אביב. הוא אולסי פרי לא התייצב לאותו משחק ההוא במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופת בהיכל הספורט ביד אליהו, וצפה בשידור הישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את ההתמודדות מכבי ת"א נגד ריאל מדריד בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות (בסיומו גברה מכבי ת"א על ריאל מדריד בתוצאה 93:99) בדירתו הפרטית ברמת אביב. משה גרטל סיפר ודיווח אם כן לשְלֹמֹה מַן ב- 2 בנובמבר 2009 בדותות, פרטים לא נכונים, ושקרים. סיפור שלא היה ולא נברא (לפחות, וגם על פי עדותו האישית של אולסי פרי כפי שסיפר אותה כאמור לפני ימים ספורים ביוני 2019 לאמנון אבידן ואשר סותרת לגמרי את עדויותיו ההן של משה גרטל, כפי שאותו משה גרטל פירט אותן ב- 2 בנובמבר 2009 בפני שלמה מן וב-14 במאי 2019 בפני דני מנקין). אף על פי כן החליט שְלֹמֹה מַן (כנראה בעצה אחת עם עורכי ביטאון "העין השביעית") לפרסם ולהוציא לאור את עדותו השקרית ההיא של משה גרטל כאילו הוא וציוותו צילמו בתוך דירתה של תמי בן עמי ז"ל בשיכון ל' בתל אביב את אולסי פרי אהוב ובחיר ליבה של תמי בן עמי, "…שוכב כמו מֵת, מנוטרל לגמרי, וישן שנת שיכורים על סדיני מיטתה של תמי בן עמי ז"ל בדירתה הפרטית בשיכון ל' בתל אביב…" (על פי עדותו של משה גרטל), ואח"כ הוא שלמה מַן רץ יָעֵנִי ללקט תגובות ממני, מ- יאיר שטרן (היה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן ההוא ובתאריך המדובר ההוא של 16 בדצמבר 1982, ומ-שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א כדי לוודא אם מדובר בדיווח אֶמֶת של משה גרטל, כאילו כדי "לאַזֵן" את הכתבה ההיא שלו ב- "העין השביעית". איזו צביעות ונִיבְזוּת, כאילו מדובר במחלוקת גירסאות. מדובר בעיתונאות מרה ונכלולית. עיתונאות לא כנה. עיתונאות דמה נטולת יושרה.

פוסט מורכב וסבוך בן שני חלקים: פוסט מס' 958 (א') ופוסט מס' 598 (ב'). יוֹשְרָה, אמינות, מהימנות, נאמנות, מוּסָר, מַצְפּוּן, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעיתונאות בכלל ובעיתונאות בטלוויזיה בפרט. פוסט מס' 958 (א'). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי-12 בפברואר 2021.

פעמים רבות נשאלתי בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי מי עשה את מי, אנחנו (כלומר הטלוויזיה הישראלית הציבורית) את מכבי ת"א ו/או מכבי ת"א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התשובה שלי היא דוּ סיטרית : "מכבי ת"א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות" .

הספר "הקשר הסימביוטי" שחקרתי וכתבתי במסגרת הסדרה בת 13 ספרים, הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הוא תיעוד וניתוח של הסימביוזה וקשרי הגומלין חסרי התקדים שהתקיימו במשך יותר משנות דוֹר 2006 – 1969 בין הטלוויזיה הציבורית בישראל לבין מכבי ת"א. תחילתה בצילום ושידור הדרבי התל אביבי בכדורסל שהתקיים ב- 13 בנובמבר 1968 באצטדיון "בלומפילד" במסגרת המחזור ה- 8 בליגה הלאומית בכדורסל בו גברה קבוצת הפועל ת"א על מכבי ת"א 70:78 [8] והמשכה ב- 24 ביוני 1969 בכיסוי משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות מכבי ת"א והפועל ת"א ששוחק אף הוא באצטדיון "בלומפילד" ושוב ניצחה הפועל ת"א 70:88 וזכתה בפרס הנכסף. אח"כ העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר ב- 24 בנובמבר 1970 מהיכל הספורט "נעמן" (במפרץ עכו) [9] את המשחק בו ניצחה מכבי ת"א את אלופת בלגיה סטנדרד ליאז' 62:74 במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות. כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם מאז ימיהם של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שְמוּאֵל אַלְמוֹג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 5 יְשַעְיּהוּ "שָיְיקֶה" תָּדְמוֹר תמכו בסימביוזה המתוכננת הזאת בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת"א שעלתה ממון לקופה הציבורית אך מאידך הניבה רייטינג מזהיר. יתירה מזאת, השידורים הישירים האלה היו אבן הפַּאזֶל שנושקת לכל האחרות וחיברו את צופי הטלוויזיה ביתר שאת למשדרים שקדמו למשחקי מכבי ת"א ולאלה שבאו בעקבותיהם. הספר הזה הוא גם סיפור אודות שיתוף הפעולה המדהים, היוצא דופן, והדרמטי בין מכבי ת"א לבין נותנת החסות שלה חברת הממתקים והקפה "עֵלִית", מאז שנת 1971 ועד עצם היום הזה. מועדון מכבי ת"א לדורותיו חייב חוֹב עולם למַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ, לדָוִד מוֹשֶבִיץ בנו של מַרְק מוֹשֶבִיץ ואָבִי פִילוֹסוֹף חתנו של אַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ (היה נשוי לתָּמָר בִּתּם של רות ואַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ), לדֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ולמִיכַאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס. בלעדיהם לא הייתה יכולה מכבי ת"א להעפיל שוב ושוב ופעם אחר פעם לפסגה. ללא סיועה המסיבי של "עֵלִית" בכל השנים הארוכות האלה היה הדבר בלתי אפשרי. חברת "עֵלִית" הביאה הרבה כסף מהבית כדי לתחזק את קבוצת מכבי ת"א. במשולש הספורטיבי הזה שווה הצלעות והזוויות, שכלל את הטלוויזיה הישראלית – מכבי ת"א – וחברת "עֵלִית", טמון אחד הפרקים החשובים ביותר בהתפתחות ההפקה ושידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה.

טקסט תמונה : 1970. דור המייסדים. תעשייני ובעלי חברת "עלית" מרק מושביץ ז"ל (מימין) ואבא פרומצ'נקו ז"ל (משמאל) הבלתי נשכחים. (התמונה באדיבות גב' רות פרומצ'נקו תיבדל לחיים ארוכים אלמנתו של אבא פרומצ'נקו ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דוד מושביץ בנו של מרק מושביץ העניק את חסות "עלית" למכבי תל אביב בשנים 1985 – 1971. (באדיבות מיכאל "מייק" שטראוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מיכאל "מייק" שטראוס נשיא חברת "שטראוס – עלית" מעניק את חסות "עלית" למכבי ת"א בשנים 2008 – 1997. (באדיבות מיכאל "מייק" שטראוס . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דייויד פדרמן יו"ר דירקטוריון "עלית" בשנים 1997 – 1985 חברת "עלית" בעידן דייויד פדרמן היטיבה עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א והעניקה לה חסות מידי שנה כמויות כספים שמועדוני הכדורסל האחרים במדינת ישראל היו רק יכולים לחלום עליהם. מאוחר יותר הפך דיוויד פדרמן לחבר הנהלת הקבוצה ואח"כ גם אחד מבעליה. אביו של דייויד פדרמן מר יצחק פדרמן ז"ל היה שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה. (באדיבות דייויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו עו"ד אבי פילוסוף. יחד עם עו"ד דוד מושביץ קידם בראשית שנות ה- 70 את הסכם החסות ההיסטורי בין חברת "עלית" לבין מכבי ת"א. (באדיבות אבי פילוסוף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעונת הכדורסל ההיא של 1969 – 1968 ניצבו קבוצות כדורסל של מכבי ת"א והפועל ת"א הטובות בארץ ושקולות בכוחן על קו זינוק טלוויזיוני שווה ומשותף לשתיהן. הייתה זאת דווקא הפועל ת"א שזכתה ב- 1969 ב- "דאבל", אליפות הליגה וגביע המדינה בימים שהעִיר נחלקה לשניים. חצי תל אביב הייתה אדומה והחצי האחר צהוב. המטפורה הצבעונית הזאת נוגעת בעצם למאות אלפי אוהדי ספורט של שתי הקבוצות בכל המדינה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה החלה את שידורי הספורט שלה רק שנה קודם לכן ב- 1968. היא לא לקחה צד וצעדה בתחילת הדרך שלובת זרועות יחדיו עם מכבי ת"א וגם עם הפועל ת"א, שני מועדונים שווי כוחות והמובילים בישראל. למכבי ת"א לא היה בראשית הדרך שום יתרון על יריבתה העירונית למַעֵט שני אישים בשיעור קומתם ובדמותם של מנהל הקבוצה מר שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי ויו"ר המועדון עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. אם השניים האלה ומר מַרְק מוֹשֶבִיץ היו ניצבים בראש הפועל ת"א אזי יש להניח שהסימביוזה הטלוויזיונית הזאת הייתה משנה כיוון. ברבות השנים זכתה מכבי ת"א עשרות פעמים באליפות הליגה וגביע המדינה, וחמש פעמים בגביע אירופה לקבוצות אלופות . קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א אף היא בעלת עבר היסטורי ומבצרה האדום אולם "אוסישקין" שניצב שנים רבות בצפון העיר על גדות הירקון, אינם קיימים עוד.

השתתפתי ב- 32 שנות עבודתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם ב-מאות פגישות עם אנשי וועדות מארגנות בארץ ובעולם שדנו ברכישה וקנייה של זכויות שידורים של אירועי ספורט . פגשתי הרבה אנשים רציניים, מוכשרים, ובעלי יכולות אך לעיתים רחוקות נתקלתי באנשים מסוגם של שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי ז"ל ועו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יבד"ל. שניהם כה נחושים למען ולטובת מכבי ת"א וכה שונים באופיים. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הוא איש פתוח, שנון, סרקסטי, ובעל חוש הומור. עו"ד שמעון מזרחי לעומתו – מופנם ומסוגר. אדם שממעיט בדיבור אך מילתו חצובה בסלע. מהימן, הגון, ויָשָר כסרגל. אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ' סיפר לי פעם כי שניהם היו שותפים תדירוֹת לחדר במלונות ברחבי אירופה בעת נסיעותיהם התכופות עם הקבוצה למשחקים בחו"ל, ותמיד שמע ממנו משמעון מזרחי רק ארבע מילים, "לילה טוב – ובוקר טוב". שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא איש קשוח אך יודע להתפשר כשצריך לעשות זאת. ישבנו פעמים רבות משני צִדֵי המִתְּרָס. מראה פניו העגמומיים והמיוסרים ילוו את מרקע הטלוויזיה לעַד. מעולם לא ראיתיו מחייך. המועדון חייב לו חוֹב עולם. שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא מנהיג ייחודי מזַן נדיר ובעל חזון שידע לנהל את מכבי ת"א טוב יותר מכל אחד אחר בעידן תעשיית הטלוויזיה. כמוהו דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן. להתנהלותם המקצועית וההגונה של השניים הייתה השפעה מרחיקת לכת על מועדון הפאר של מכבי ת"א ובאותה מידה גם על הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.

ובכן, אולסי פרי לא הגיע להיכל הספורט ביד אליהו באותו עֶרֶב – לֵיל חמישי ההוא ב- 16 בדצמבר 1982 כדי ליטול חלק ב-משחק קבוצתו בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל מכבי ת"א נגד קבוצת ריאל מדריד, משחק שהועבר בשידור ישיר בהיקף מלא ע"י חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (התוצאה בסיום הייתה 93:99 בסיום לזכות מכבי ת"א) ו-נותר בדירתו ברמת אביב עייף וגלמוד מסיבותיו שלו. כנראה מפני שהיה תחת השפעה של שימוש בסמים. אולי. משה גרטל שיקר בעדויותיו לעיתונאי "העין השביעית" מר שלמה מן (ב-2 בנובמבר 2009) ולאיש הטלוויזיה ו-מתעד הסרט הדוקומנטארי "אולסי", מר דני מנקין (ב-14 במאי 2019), משסיפר לשניהם כי תמי בן עמי ז"ל פתחה בפניו ובפני צוות הצילום שלו את דלת ביתה הפרטי בשיכון ל' בתל אביב וכי הוא צילם ותיעד את אולסי פרי שוכב על סדיני מיטתה, ותיאר בלשונו שלו את מה ש-כאילו "ראה" כהַאי לִישָנָא, ו-כלהלן (תחילת ציטוט) : "…הגעתי לבית שלו בשיכון ל' (הערה שלי : לא נכון. הדירה בשיכון ל' בתל אביב הייתה דירה פרטית ש-שייכת לתמי בן עמי ז"ל ולא הייתה של אולסי פרי. אולסי פרי התגורר בדירה פרטית משלו ברמת אביב), הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוֹכֵב שָם כמו מֵת, מְנוּטְרָל לגמרי – לגמרי…הוא שוֹכֵב שָם כמו מֵת, הוא היה מְנוּטְרָל, ויָשֵן שֵנַת שִיכּוֹרִים…צילמתי אותו, חזרתי מייד ליד אליהו הַהוֹמֶה והַרוֹגֵש, כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע…" (סוף ציטוט). משה גרטל לא סיפר את האמת. משה גרטל שיקר ל-שלמה מן ושיקר את דני מנקין ואת קוראיהם וצופיהם. לא רק שתמי בן עמי ז"ל לא פתחה את דלת דירתה הפרטית בשיכון ל' בתל אביב באותו העֶרֶב ההוא לֵיל חמישי ההוא ב- 16 בדצמבר 1982 בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו, אלא ש-אולסי פרי על פי דבריו (כפי שסיפר לאמנון אבידן) כלל לא שהה בדירתה בשיכון ל' בתל אביב באותו הלילה ההוא של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982ונשאר בדירתו הפרטית שלו ברמת אביב כדי לצפות בשידור הישיר המדובר של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית את אלופת ישראל מכבי ת"א מארחת בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת ספרד ריאל מדריד (במסגרת תחרויות גביע אירופה לאלופות בכדורסל). סיום סיפור הרומן רב המוניטין של אולסי פרי וחברתו ובת זוגו תמי בן עמי ז"ל הוא טרגדיה. תמי בן עמי ז"ל ילידת רמלה מתה ב-1995 בהיותה בת 40 מסרטן צוואר הרחם. קריירת הכדורסל של אולסי פרי (2.10 מ') נסקה במחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה בשורות מועדון הכדורסל של מכבי ת"א והתרסקה ו-הסתיימה ב-1985 והוא בן 35 בלבד. אולסי פרי הסתבך בפרשיות של החזקה וסחר בסמים. הוא נתפש בהולנד והוסגר ל-ארה"ב ו-נידון שם ל- 10 (עשר) שנות מאסר בכלא מינסוטה בארה"ב מ-1985 ועד 1995. אח"כ שב ו-חזר לישראל. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשות היו"ר שמעון מזרחי סייעו ועזרו לו ברצונם הטוב ובאדיבותם הרבה להיקלט שוב במדינת ישראל. אולסי פרי בן 71 היום, בעת כתיבת פוסט מס' 957 מתגורר היום בישראל. מדובר במחקר וחקירה טלוויזיוניים שלי ממושכים, מַרִים, ועצובים. פוסט מס' 958. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 957 הועלה לאוויר ביום חמישי -11 בפברואר 2021.

——————————————————————————————–

פוסט מס' 957 (א'). הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בפברואר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. עזבתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 2003/2002. נטשתי בעודי מכהן ו-מנווט ומנהל בשירות פעיל את חטיבת הספורט לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- 2 ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, עד 2 ביוני 2007. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור יָרוּד ועלוב לא העפיל לתאריך היעד הסופי ההוא. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק אותו לאלתר בבושת פנים מכהונתו הרמה, בגין שחיתות והענקת שוחד מסך. (המסמך ההיסטורי הממשלתי החשוב הזה, דו"ח ההדחה ההוא של יוסף בר-אל וסילוקו מהכס ברם של מנכ"ל רשות השידור לפני יותר מ-14 שנים ונימוקיו, מונח על מדפי ארכיון הממשלה). יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור יָרוּד ו-עָלוּב הושלך וסוּלָק בצדק ובנסיבות מחמירות לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. מינויו למִשְרָה הַרָמָה הייתה עסק אפל ו-מחורבן.

2. אוקטובר 1998 היווה נקודת מפנה חשובה וגם מרתקת בחיי הטלוויזיוניים. באוקטובר 1998 לאחר שובי לירושלים מה- WBM הבינלאומי ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה ואשר עסק בהכנה ולימוד כמות החומר העצומה קראת הפקת שידורי הטלוויזיה והרדיו את תחרויות אולימפיאדת סידני 2000 בראשות קבוצת הטלוויזיה המדויקת והמרשימה SOBO האוסטרלית (ראשי תיבות של Sydney Olympics Broadcasting Organization) בראשות אחד מאנשי הטלוויזיה הגדולים בדורנו הספרדי מנולו רומרו (Manuel Romero), התחלתי לחקור, לכתוב, ולתעד את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2019 – 1884. הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים הזאת כוללת בתוכה בשלב זה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים השנה הזאת ב- 2021 ו/או לכל המאוחר ב- 2022.

פרפראות בולטות.

פרפרת 1 : נעמה פרי ואילנה דיין ב- "עובדה" בערוץ 12 (יום חמישי – 11 בפברואר 2021).

העיתונאית והכתבת המוכשרת והיסודית נעמה פרי שידרה אמש (יום חמישי – 11 בפברואר 2021 בערוץ 12 ב- תוכנית "עובדה" של אילנה דיין מסמך תיעודי מדהים, בלעדי, ומרתק בן כשעה בחשיפה ראשונה שאי אפשר היה להסיר ממנו את העיניים אודות אמיר ואנשי יחידת "טקילה" הסודית של השב"כ שתפקידם הוא לעצור מחבלים מתאבדים ולסכל את מזימתם. הבנתי שנעמה פרי עבדה על התחקיר אודות הסרט התיעודי המדהים הנ"ל ודליית הפרטים, משהו סביב כמעט שנה. מדובר בהישג עיתונאי רב ערך של נעמה פרי אולם במקום שהיא זאת שתשמש קריינית בגוף ראשון שמובילה את הסרט התיעודי ואת עבודתה העיתונאית המקורית שלה עצמה שהיא תחקרה, עשתה, הרכיבה, ביימה אותו, ונפגשה עם הנפשות הפועלות במשך זמן רב, הרי שפס הקול של הקריינות של הסרט הנ"ל הופך להיות לפתע רכוש של בעלת "עובדה" אילנה דיין. מגוחך ולחלוטין לא מקובל חוץ מהעובדה אם נעמה פרי היא אילמת ו/או מגמגמת. ועוד דבר : בטרם ו-לפני הפסקת הפרסומות המסחריות והקרנת ה- פרומו'ס בסרט התיעודי של נעמה פרי בתזמון של מ- 00:38:35 ועד תזמון של 00:48:32, מוסרת אילנה דיין לצופיה את המידע המגוחך הבלופרי והילדותי שלה שחוזר על עצמו שוב ושוב, "…בעוד דקה נשוב…". היא כמובן שבה בחלוף 10 (עשר) דקות ולא בחלוף דקה. קטנוני ומגוחך. מעולם לא ראיתי את וולטר קרונקייט מבלפף כך ובצורה כזאת את צופיו ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. על כל פנים נעמה פרי תבורכי על עבודתך העיתונאית המרתקת (!).

פרפרת 2 : גולשת הסקי הישראלית קטועת הרגל, שיינה ווספי הגיבורה והאמיצה.

שיינה ווספי הגיבורה והאמיצה היא גולשת סקי ישראלית קטועת רגל שמתאמנת ומתחרה על סקי אחד. כשהיא מספרת לצופי הטלוויזיה בארץ "…על החלום שלכולנו אסור לוותר עליו לעולם…", אני מתרומם מכורסתי ומצדיע לה (!). שיינה ווספי את מודל אנושי וגיבורה בעלת השראה עצומה לכולנו. תבורכי (!).

אולסי פרי היה תמיד אדם ו-שחקן אהוב על הציבור הישראלי. הוא היה כזה כבר בעונתו הראשונה בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 1977- 1976. אולסי פרי נותר אהוב ואהוד גם היום וגם לאחר שהסתבך בפרשת הסמים המבישה שלוֹ ונכלא בארה"ב.

טקסט תמונה : שנת 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. זהו אולסי פרי שחקן החיזוק האמריקני המצוין של מכבי ת"א. הוא היה שחקן אהוב והציבור סלח לו על פרשת הסמים. אולסי פרי בן 71, היום מצא את ביתו בישראל. (באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואוסיף עוד : גם גִ'ים בּוֹטְרָיְיט ז"ל היה שחקן נערץ. ואח"כ אֶרְל וִוילִיאָמְס שחקן מצוין (שיחק בבוסטון סלטיקס ב- NBA) שהיה לפעמים פרא אדם אך העניין נשכח לאחר שסיפק את הסחורה והביא את גביע אירופה ב- 1981. מכבי ת"א הפכה להיות קבוצה פופולארית בציבור יותר מנבחרת ישראל בכדורסל. עם עובדות הרייטינג של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא ניתן להתווכח. תופעה שאין לה אח ורֵע בתולדות הספורט ובתעשיית הטלוויזיה כאן אצלנו בישראל. הקבוצה ואוהדיה ידעו להעניק לשחקני החיזוק האורחים תחושה של בית ומשפחה . השחקנים הזרים שלה הפכו להיות ישראליים לכל דבר. זאת הייתה מסורת מקודשת במועדון מאז הוענק כבוד מלכים לטַל בְּרוֹדִי גדול שחקני מכבי ת"א בכל הזמנים שהגיע מארה"ב באוקטובר 1966 כדי ללבוש לנֶצַח את מדי הקבוצה. אנשים מיוחדים במינם כמו אמנון שְלָאִין, ומנהלי הקבוצה שמואל "שָמְלוּק" מַחְרוֹבְסְקִי ז"ל, ומאוחר יותר מוֹנִי פָנַאן ז"ל, תרמו חלק גדול מזמנם במשך עשרות שנים מאחורי הקלעים כדי להפוך את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א למה שהיא. משפחה. שלושת האישים האלה הם תשתית הניצחונות של מועדון פאר בראשו ניצב עו"ד שמעון מזרחי האחד והיחיד וגם המיוחד. חשיבותם של מנהלי הקבוצה במערך הקבוצתי של מכבי ת"א איננה נופלת מזו של השחקנים והמאמנים מפני שהמנהיגות שלהם יצרה מסורת מקודשת, שהפכה את מכבי ת"א למשפחה מלוכדת. מנהלי הקבוצה הם ההורים. השחקנים הם הילדים שלהם. חלק מהעליונות של מועדון מכבי ת"א על פני קבוצות אחרות בארץ ובאירופה נובע מלכידותה של המשפחה. הייתי עֵד לכך במשך שנים ארוכות. ראיתי זאת מקרוב עוד מימי בראשית שלי ככתב טלוויזיה טירון אצל דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי.

אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' גזבר מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב (איש חכם, נבון, מוסרי, ומחושב) זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ב- 1974 הגיע אלינו מארה"ב ג'ים בוטרייט ממדינת אידהו. שחקן כדורסל עלום שם שלא ידענו עד כמה הוא מצוין. ג'ים בוטרייט נחת בנתב"ג לבוש ברישול, מכנסי ג'ינס קצרות, נועל נעלי ספורט ללא גרביים , חובש כובע טמבל לבן שהיה שחור מרוב לכלוך, ואפילו לא מצויד במזוודה. ערכנו לו מבחן אישי במגרש מכבי הישן ליד קולנוע אוריון. הוא והמאמן יהושע רוזין לבד על המגרש. מכבי ת"א ערכה אז סיור משחקים באוסטרליה. יהושע רוזין חד העין תפש מייד שיש בבחור פוטנציאל רב. חתמנו עמו במקום חוזה. הוריתי ל-יגאל שצקי לקנות לג'ים בוטרייט חליפה ועניבה ושלחנו אותו למחרת לאוסטרליה. ג'ים בוטרייט היה שחקן נפלא ואיש נעים הליכות, אך אנשים כמו יגאל שצקי, שמלוק מחרובסקי, ואמנון שלאין היו אלה שהפכו את מכבי ת"א למשפחה. אין תחליף לאווירה משפחתית ויחסי אמון. זה היה סוד כוחה האמיתי של מכבי תל אביב".

טקסט תמונה : סתיו 1966. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 55 שנים. טל ברודי יפה התואר (בן 23, במרכז) מגיע לישראל כדי ללבוש את מדי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א . משמאל, מנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל ומימין עיתונאי "ידיעות אחרונות" מייק קרנון ז"ל שמתעד את תהליך קליטתו של העולה החדש בישראל עבור עיתונו. (התמונה באדיבות מר מייק קרנון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שאלתי את שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי כיצד כצבר יליד ישראל ידע לתקשר עם טַל בְּרוֹדִי שדיבר רק אנגלית. שמואל "שמלוק" מחרובסקי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "כילד ברחתי מביה"ס להצגות הקולנוע היומיות בעיר. למדתי אנגלית מהסרטים בהם צפיתי, לא למדתי אנגלית בבית הספר. הייתי אולי תלמיד גרוע אבל דיברתי אנגלית היטב. טַל ברודי שיחק במדי נבחרת ארה"ב במשחקי המכבייה ה- 7 ב- 1965. המשלחת התגוררה אז במלון "דן – אכדיה" בהרצליה פיתוח. כשטַל בְּרוֹדִי הגיע אלינו בפעם השנייה שנה אח"כ הוא זכר את הרצליה פיתוח ואת רצועת חוף הים שלה, וביקש את גזבר מכבי ת"א הקבלן אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' ואותי לסדר לוֹ לגור בסביבה הזאת. בקשתו נענתה מייד".

אולסי פרי בן 71 היום היה דמות אהודה לא רק במועדון הכדורסל של מכבי ת"א בשנים ההן של המחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה ובמחצית הראשונה של עשור ה- 80 של המאה הקודמת אלא ברחוב הספורטיבי בכללו. הוא היה לבטח אחד מעמודי התווך של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 1984 – 1976. אפילו תעשייני חברת "עלית" העשירה ובעלת היכולות הכלכליות התומכת במכבי ת"א ובראשה שני תעשיינים מוכשרים אבא פרומצ'נקו ז"ל ומרק מושביץ ז"ל, חיבבו אותו את אולסי פרי. אולם אין הדבר אומר שהוא ניצב מעל הביקורת. באותו ערב-ליל חמישי ההוא של 16 בדצמבר 1982 התרוצצו בהיכל הספורט ביד אליהו שמועות משמועות שונות וקודרות אודות היעדרותו של אולסי פרי מזירת המשחק בו מכבי ת"א מארחת את אלופת ספרד ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות. עיקרן של השמועות הללו עסקו בדיווחים קשים וחמורים כאילו אולסי פרי שחקן מכבי ת"א משתמש בהסתר בסמים אסורים ו-היה מסומם מעת לעת מרצונו. מבחינתי כעיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מדובר ברכילות עיתונאית. לי לא הייתה כל הוכחה כאילו מדובר בדבר אמת. התייעצתי אז עם מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל ועם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם של סוף ששנת 1982 טוביה סער יבד"ל, האם אנוכי רשאי לעסוק בפרהסיה בשמועות האלה שרחשו שוב ושוב ברחובות הספורט של מדינת ישראל סביב הפרשה האפלה הזאת, ולשתף את ציבור צופי הטלוויזיה. שניהם הזהירו אותי בימים ההם כי כל עוד אינני מצויד בהוכחות חותכות בנדון, עצם עיסוק כזה עלול לחשוף אותי ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפני תביעה של הוצאת דיבה. כעיתונאי ועורך ראשי, ומנווט של משדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי אם כן מנוע מלהפיץ שמועות שלא היה להן הוכחות וכיסוי מתועד. אנוכי זוכר שבאותם הימים ההם ולבטח באותו המשחק הקונקרטי המדובר מכבי ת"א – ריאל מדריד שנערך ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו, אסרתי לחלוטין על השדר שלי יורם ארבל לא רק לא להתעסק עם שמועות אלא גם לא להעלות השערות משלנו.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. מלון "דן" בתל אביב. תעשיין "עלית" אבא פרומצ'נקו ז"ל (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה שלו ושל מרק מושביץ ז"ל "עלית" עם מכבי תל אביב ומהלל את שני שחקני החיזוק הנפלאים של המועדון אולסי פרי יבד"ל (מימין) וג'ים בוטרייט ז"ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב' רות פרומצ'נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית + מועדון הכדורסל של מכבי ת"א + חברת "עֵלִית".

הטכנולוגיה הטלוויזיונית שעמדה לרשותי בראשית 1982 הייתה מיושנת ודלה, אך הוכח כי נוכחותם של שעוני הזמן על המסך בשידורים ישירים של משחקי כדורסל חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל, כדוריד, ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות הא"ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על מסך הטלוויזיה היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול. (הצבת שעוני מדידה אלקטרוניים על מרקע הטלוויזיה התרחשה לראשונה באולימפיאדת טוקיו 1964 שם ה- Host broadcaster המקומי רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK שיתפה פעולה פורייה ומוצלחת ביותר עם חברת השעונים היפנית רבת המוניטין SEIKO. כמובן שהיום העניין הזה הוא טריביאלי לחלוטין). ב- 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו הייתה הטכנולוגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית ענייה ודלה. היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, יש לזמן, לתוצאה, ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מוסף. הם מאפשרים לאותם הצופים "המזפזפים" לרגע לעבר ערוצים אחרים, לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה בשעתו באירופה להציב כשיטה את שעוני המשחק בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי. לשידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת. שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך, נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים ומהמפיק הראשי שלצדי ששי אפרתי. פאזל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשים אינטליגנטיים כדי להפרותו ולהרכיב אותו במהירות לתמונה כוללת אחת.

[1] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", פרי עטו של ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס.

[2] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 בעיתון "דבר" ז"ל ההוא (נסגר לפני שנים רבות) של העיתונאי טֶדִי פְרוֹיְס ז"ל.

פוסט מס' 958. יוֹשְרָה, אמינות, מהימנות, נאמנות, מוּסָר, מַצְפּוּן, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעיתונאות בכלל ובעיתונאות בטלוויזיה בפרט. פוסט מס' 958. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי-12 בפברואר 2021.

דיון: משה גרטל.

ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 אירחה מכבי תל אביב בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת גביע אירופה את אלופת ספרד ריאל מדריד. שבנו להיכל באותו הרכב. גם מכבי ת"א. למעט אוֹלְסִי פֶּרִי. בראשית יוני 1982 אישרה הממשלה למנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד להתחיל לשדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בצבע. ההחלטה הרשמית סילקה את התופעה הטכנולוגית "המְחִיקוֹן" שהפעילה הטלוויזיה כדי לשדר רק בשחור / לבן (על פי החלטת הממשלה) גם תוכניות בצבע שנרכשו בחו"ל, ואת מכשיר ה- "אַנְטִי – מְחִיקוֹן" שהוחזק בידי חלק מהציבור כדי לראות בצבע את אותן התוכניות ששודרו במקורן בצבע אך יצאו לאוויר בשחור /לבן בשל השימוש במחיקון על פי הוראתו המפורשת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים 1984 – 1979. יוסף "טומי" לפיד הרשה לי לשכור ב- 16 בדצמבר 1982 את ניידת הטלוויזיה של מט"ח (הטלוויזיה הלימודית) ששידרה בצבע בשל אירוע הכדורסל הנחשב. הבימאי שלי באותו משחק היה יוֹאָב פֶּלֶג ומֵאִיר בֵּן- אָרִי שימש מפקח הטכני של הניידת. יוֹרָם אָרְבֶּל אחז במיקרופון ולצדו ישב הפרשן אריה מליניאק.

סביב הספסל של מכבי ת"א בצד הצפוני של ההיכל נוצרה אווירה חשודה בטרם ההתמודדות. החל כבר שלב החימום בהשתתפות שחקני שתי הקבוצות אך אוֹלְסִי פֶּרִי עוד לא התייצב. בעוד אנחנו אנשי קבוצת הטלוויזיה עושים את ההכנות האחרונות לקראת השידור הישיר, הבחנו כי ליד ספסל השחקנים של מכבי ת"א מתנהלת התרוצצות מוזרה וההנהלה בראשות היו"ר עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ', אַמְנוֹן אָבִידַן, וצְבִי רוֹל ז"ל נראית לא שקטה, שרויה במצוקה, ואובדת עצות. חלק מהם נראו מחליפים בדאגה סימני ידיים עם מוֹנִי פַנָאן ז"ל אז האוהד מס' אחד של הקבוצה שישב יחדיו עם רעייתו שָרוֹן היפה שחורת השיער בשורה הראשונה בשער 9 בהיכל בדיוק מאחורי ספסל השחקנים של מכבי ת"א. כולם ניסו לברר להיכן נעלם שחקן הציר הגבוה של המועדון 2.10 מטרים אוֹלְסִי פֶּרִי יבד"ל, ומדוע הוא וחברתו הדוגמנית תמי בן עמי ז"ל לא הגיעו להיכל הספורט ביד אליהו. ראינו את רָלְף קְלָיִין ז"ל יורד ועולה חליפות מחדר ההלבשה של מכבי ת"א כשהוא עצבני ומעשן בשרשרת. היעלמותו של אוֹלְסִי פֶּרִי הייתה מוזרה ועוררה סימן שאלה מפני שעֶרֶב קודם לכן ביקר אוֹלְסִי פֶּרִי בחנות ספורט בעיר אשקלון שמקיימת עמו קשרי מסחר [4] וחתם שָם לעשרות מעריצים צעירים שצבאו על החנות. לפתע נעלם מבלי להודיע לאיש ואינו מופיע למשחק כה חשוב. הנהלת מכבי ת"א ביקשה ממשטרת ת"א לשלוח בדחיפות צוות שוטרים לדירתו של אולסי פרי (ברמת אביב) ולדירת חברתו גב' תמי בן עמי ז"ל (בשיכון ל' בצפון ת"א) כדי לברר מה קרה לשחקן הנערץ שגם נשיאי "עֵלִית" מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ אהבו והעריכו. שני שוטרים הגיעו לדירתו של אולסי פרי (כאמור ברמת אביב) ולדירת חברתו תמי בן עמי (כאמור בשיכון ל' בצפון תל אביב) אך התברר כי דלתות שתי הדירות נעולות והן חשוכות ואיש אינו עונה מהן. התרוצצו שמועות משמועות שונות כי אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן אהוב ומקובל על הציבור, משתמש ונגוע בסמים אך לנו לא היו כל הוכחות כי אומנם הדבר נכון. נמנענו מלומר זאת בפרהסיה. גם שום עיתון במדינת ישראל לא העז לכתוב בגלוי אפילו לא לרמוז כי אוֹלְסִי פֶּרִי משועבד לסמים. בדיעבד התברר כי אוֹלְסִי פֶּרִי התגורר אותו ערב בדירה של חברתו הדוגמנית תמי בן עמי בשיכון ל' ולא חש בטוב. כעורך ראשי ומנווט ראשי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם של המִשְדָּר הקונקרטי הזה, לא הרשיתי בשום אופן לשַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל למסור לצופים אינפורמציה בלתי בדוקה כי חסרונו של אוֹלְסִי פֶּרִי קשור לסמים. אפילו לא ברמז. לא היו לי כל הוכחות ואין זה מתפקידה של הטלוויזיה (במקרה הקונקרטי מחלקת הספורט) להוציא את דיבתו רעה. כעורך ראשי ומפיק ראשי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, וראשית דבר כאדם וכעיתונאי, הייתי כפוף לעקרונות העיתונאיים של "מסמך נקדי". הרי היה לי קל מאוד לכתוב ידיעה כי אולסי פרי לוקח סמים ולהורות ליורם ארבל לשדֵר אותה. מכבי ת"א היה מועדון סגור וחבריו שומרי רָז ונאמנים באופן מוחלט ליו"ר שלהם שִמְעוֹן מִזְרָחִי. שום אינפורמציה כזאת או אחרת לא דלפה. יכולנו רק לשער בינינו את הסיבות להיעדרו של אוֹלְסִי פֶּרִי אך כעיתונאים לא היו בידינו כל הוכחות. שִמְעוֹן מִזְרָחִי סירב להתראיין לטלוויזיה בטרם המשחק וגם לא בתומו כדי להסביר את אי התיצבותו של שחקן החיזוק השחור. הפרשה נחקרה בדיסקרטיות ע"י הנהלת מכבי ת"א ובראשה היו"ר שִמְעוֹן מִזְרָחִי, מנהל הקבוצה שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ'. השלושה התייחסו לאינפורמציה כאל סוֹד וטִאַטְאוּ את האירוע המביך הזה מתחת לשטיח. אוֹלְסִי פֶּרִי הוזהר אך לא הוטל עליו עונש חמור. צריך לזכור שהיה בּוֹרֵג חשוב ומרכזי במערך הכדורסל של מכבי ת"א וסייע למועדון מאז 1976 לזכות באליפויות ישראל, גביעי המדינה, ופעמיים בגביע אירופה לקבוצות אלופות. הגירסה הרשמית הייתה כי לקה בשפעת וחומו עלה . מכבי ת"א גברה בלעדיו באותו לילה של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 על ריאל מדריד 99 : 93. אוֹלְסִי פֶּרִי המשיך ללבוש את מדי הקבוצה ובמקביל התדרדר בהמשך הקריירה שלו לפרשיות סמים. מכבי ת"א סלחה ככלות הכל לשחקן המסומם ב- 1982, אך בעונת 1985 – 1984 הגיע הרומן לסיומו [5].

ראה "ידיעות אחרונות" מ- יום שישי – 17 בדצמבר 1982. קטע עיתונות של "ידיעות אחרונות" . "לאן נעלם אולסי ?" שואלת הכותרת בנימוס.

ראה "ידיעות אחרונות מ- יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 . עיתון "ידיעות אחרונות" מדווח לקוראיו כי "האבדה נמצאה" בדירתה של חברתו הדוגמנית תמי בן עמי.

בכתבה לא הוזכרה הסיבה האמיתית להיעדרו של אולסי פרי. הגרסה המקובלת הייתה כי השחקן חלה בשפעת וחש שלא בטוב.

ראה "מעריב" מ- יום שני – 20 בדצמבר 1982. עיתון "מעריב". גרסתה של הכתבת גב' רחל פרימור : "אולסי סבל משפעת כבר מתחילת השבוע…".

ראה "הארץ" מ- יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 . עיתון "הארץ". הקריקטורה הראשית של מדור הספורט בעיתון עוסקת במבחן האמיתי של מכבי ת"א בגביע אירופה לקראת המפגש עם הדוב הרוסי.

ברור שלא הייתי יכול להגשים את הציווי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” למרות הפיתוי העצום. לא נמניתי על מפריחי השמועות, ובהיעדר הוכחות טלוויזיונית בתמונה וקול, אסרתי גם על יוֹרָם אָרְבֶּל להיות רַכְלָן. היעדרו של אוֹלְסִי פֶּרִי ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 מהמשחק נותר בימים ההם תעלומה. כפי שאמרתי קודם לכן היה נוח מאוד ומפתה לשדר למיקרופון כי אולסי פרי מסומם. כולם התלחששו על זה בהיכל הספורט ביד אליהו אולם לאף אחד לא הייתה עדות ראייה, ואיש לא דיבר על כך בגלוי, מה עוד שחברתו הדוגמנית גב' תמי סוככה והגנה עליו ושמרה על הפרטיות שלו מכל משמר. הדלת בדירתה בשיכון ל' בצפון תל אביב הייתה נעולה וסגורה. היא התרחקה מהעיתונאים ומהטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית כמו מאש ונעלה את דלת דירתה על בריח.

בהקשר לפרשת אולסי פרי המפורסמת ההיא שהתחוללה ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 התפרסמו אז כל מיני רכילויות של כל מיני אנשים בע"פ ובכתב. ביניהן הערכות נכונות וגם בלתי נכונות, כתבות אמת שנשענות על עובדות וכתבות שקר שמבוססות על הרהורי לִבָּם של אומרם, פרי מציאות ופרי דמיון, חצאי אמת וגם פחות מזה. אנשים שהתיימרו להיות עיתונאים, והחזיקו בידם רבע אמת, ביקשו לקשור לעצמם כתרים, ורצו בחוצות העיר וזעקו בגוף ראשון : "…אני הוא העיתונאי הטוב בעולם…אני האיש שראיתי את אולסי פרי מנוטרל במיטתו ישן שנת שיכורים…לי זכות ראשונים…וכו' ". דבר שקר. האיש שטוען שהוא ראה במו עיניו את אולסי פרי מנוטרל במיטתו וישן בדירתה של תמי בן עמי ז"ל שנת שיכורים, בילף ושיקר את קוראיו ושומעיו. אני מבקש להפנות אתכם למאמר אחד שפִּרְסֵם העיתונאי שלמה מן (ייגר מאיסטר) ב- 2 בנובמבר 2009 ב-ביטאון "העין השביעית", 27 שנים אחרי התרחשות מקרה אולסי פרי ב- 16 בדצמבר 1982, וזה לשונו.

תחילת ציטוט מהמקלדת של שלמה מן : "הסיפור הראשון שמספר משה גרטל התרחש ב- 1982 כשאולסי פרי שחקן הקבוצה לא הגיע למשחק ביד אליהו מול ריאל מדריד. היו"ר שמעון מזרחי סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. משה גרטל כתב צעיר, אנרגטי ו- "רודף סנסציות" כדבריו, החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. משה גרטל : "הגעתי לבית שלו בשיכון ל', הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם כמו מת , מנוטרל לגמרי – לגמרי. צילמתי אותו, חזרתי מייד ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של חומרים כאלה ואחרים לא ידעתי ולא יכולתי להגיד אבל הוא היה מנוטרל ישן שנת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה, וזה האנשים שלנו, שלנו. לא הזכירו את זה אפילו. שאלה : מי זה "האנשים שלנו ?". משה גרטל " יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון). לא נעים לי אבל זאת האמת". סוף ציטוט מהמקלדת של שלמה מן.

אני כופר לחלוטין גם היום בחלוף 39 שנים באמיתות טקסט הציטוט של שלמה מן המופיע לעיל. משה גרטל לא הציג בפניי שום הוכחות ומסמכים עיתונאיים וגם לא את סרט הצילום ב- Film שהוא וצוות הצילום שלו תיעדו לאחר שתמי בן עמי ז"ל פתחה בפניהם (כביכול) את דלת דירתה הפרטית בשיכון ל' בתל אביב כדי שהם יצלמו את אולסי פרי שוכב חשוף וחסר אונים על סדיני מיטתה (כפי שמה גרטל טען אז ב- 16 בדצמבר 1982 שהוא מחזיק בידיו תיעוד טלוויזיוני כזה). משה גרטל שיקר. הסרט התיעודי ב- Film שמשה גרטל טען בפרהסיה שהוא מחזיק בידיו ובו נראה אולסי פרי "מת…מנוטרל…וישן שנת שיכורים על סדיני מיטתה של תמי בן עמי ז"ל…", לא שודר מעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה בשום שלב וגם לא הוקרן בשום רשת טלוויזיה אחרת בארץ ו/או בעולם. משה גרטל שיקר את שלמה מן ושלמה מן הדפיס דברי שקר בביטאון "העין השביעית" ב- 2 בנובמבר 2009. בשם האיזון הקדוש הוא שאל אותי, את יאיר שטרן, ואת שמעון מזרחי מה דעתנו אודות עדותו של משה גרטל

הערה א' למאמרו של שלמה מן מ- 2 בנובמבר 2009 ב- "העין השביעית"

משה גרטל הכריז במאמר הזה כי הוא "רודף סנסציות" אך שלמה מן כותב המאמר לא שאל את משה גרטל את שאלות ה- Follow up ההכרחיות והמתבקשות כלהלן, כדי לאמת את סיפורו של משה גרטל, כלהלן :

א. משה גרטל : תאמר לי כיצד זה גב' תמי בן עמי ז"ל הסכימה למכור את כבודו של החבר שלה אולסי פרי שהיא כה אהבה ולהשפיל אותו דווקא מולך ומול מצלמת הטלוויזיה שלך…?

ב. משה גרטל : הרי תמי בן עמי ז"ל נעלה את דלת דירתה בפני אנשי המשטרה שבאו לחפש את אולסי פרי. הדירה הייתה חשוכה והיא לא ענתה לשוטרים. אז כיצד זה קרה שהיא פתחה את הדלת דווקא לך ובפני כל צוות הטלוויזיה שלך…? בעוד היא מפקירה בכך את אהדתה והוקרתה לגבר של חייה שמוטל חסר הגנה על מיטתה…? הרי אין מעשה מטריד ומשפיל מזה לחשוף את אולסי פרי בשיא חולשתו בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לשאול את הסכמתו לכך.

ג. משה גרטל : האם אני ככותב המאמר יכול לקבל את שֵם הצלם, שֵם המקליט, ושם התאורן שהשתתפו בהכנת הכתבה על אולסי פרי ושהו בדירתה של גב' תמי בן עמי יחד עמך באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982…?

ד. משה גרטל : הרי ידוע כי הזמנת ציוותי צילום ב- 1982 בטלוויזיה הישראלית הציבורית לצורכי צילום חדשות, ממש כמו היום – כפופה להליך ביורוקרטי של הזמנה מראש – אז כיצד זה עמד דווקא לרשותך פתאום צוות פילם באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982 מבלי שהזמנת אותו מראש…? הרי לא ידעת למפרע כי אולסי פרי יהיה מנוטרל במיטתה של גב' תמי בן עמי ז"ל…?

ה. ושאלה אחרונה משה גרטל : אתה מאשים את יואש אלרואי שלא הסכים להתעסק עם רכילות זולה וכו'…והוא שגנז את כתבת הפילם שלך…אז OK משה גרטל, יואש אלרואי לא היה האינסטנציה הראשית ולא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבוריתב- 1982. טוביה סער היה מנהל הטלוויזיה ויוסף "טומי" לפיד היה מנכ"ל רשות השידור…מדוע אם כך לא פנית להיררכיה הגבוהה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור כדי לדווח להם שאתה אוחז בידך כתבת פילם סנסציונית בה נראה אולסי פרי מוטל חסר ישע על מיטתה של תמי בן עמי…? מדוע לא סיפרת לטוביה סער ויוסף "טומי" לפיד כי יואש אלרואי לא מאפשר לך לשדר את חומר הפילם הדרמטי שאתה מחזיק בידך…? מדוע הכתבה המרעישה שלך אם הייתה כזאת לא שודרה לפחות ב- "יומן השבוע" למחרת בליל שישי ב- 17 בדצמבר 1982…? מדוע אם ככה, הכתבה הזאת לא שודרה בכלל מעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית…? ושוב הייתי מבקש לדעת מי היו אנשי צוות הצילום שלך ? מי היה הצלם שלך, מה שמו של המקליט בצוות, ומי היה התורן – חשמלאי בצוות…?

הערה ב' למאמרו של שלמה מן מ- 2 בנובמבר 2009 ב- "העין השביעית"

כל אחד אחד שקורא את הפוסט הזה אודות כותב המאמר העיתונאי שלמה מן ב- 2 בנובמבר 2009 ב- "העין השביעית" ולמושא המאמר שלו העיתונאי משה גרטל – רשאי להסיק את מסקנותיו ולהתייחס אל שניהם, אל הכותב והמרואיין, כהבנתו. האם זו אמת ו/או אינפורמציה מופרכת. השאלה הגדולה היא כיצד עורכי "העין השביעית" מסכימים להוציא לאור מוצר כל כך ירוד ולא אמין. תאמרו לי אתם עורכי "העין השביעית", האם זה הגיוני שגב' תמי בן עמי ז"ל הייתה מסכימה לחשוף את החבר האָהוּב שלה אוֹלְסִי פֶּרִי מוטל על מיטתה בביתה הפרטי חסר ישע והגנה בפני משה גרטל וצוות הטלוויזיה שלו, ובכך להשפיל אותו עד עפר, ועוד מבלי לבקש את הסכמתו לכך… ???

הטלוויזיה הישראלית מובילת השידור הציבורי במדינה ומכוח חברותה ב- EBU (איגוד השידור הציבורי האירופי) התייחסה באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת בחשד גדול לריבוי ושטף הפרסומות המסחריות המופיעות על המרקע שלה. הוועד המנהל של ראשות השידור בראשותו של היו"ר וולטר איתן ז"ל ובעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל פעל על פי תשעת עקרונות הפרסום של ה- EBU, והטילו וֶוטוֹ על צילום תחרויות ספורט בישראל בהן יש שילוט עודף סביב קווי המגרש ופרסומת מסחרית על גופיות או חולצות השחקנים. הנפגעת העיקרית המיידית מההחלטה הייתה קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. בתחילתה של עונת המשחקים 1975 – 1974, הודיעו מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבני ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל כי היות ורשות השידור הציבורית איננה מסחרית לא ניתן יהיה להעביר את משחקי מכבי ת"א בשידורים ישירים בגביע אירופה כל עוד ממשיכה הקבוצה ללבוש את הגופיות עליהן רקומות חברת "עֵלִית".

טקסט תמונה : ד"ר וולטר איתן ז"ל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1978- 1972. הוא תמך תמיכה נמרצת ב- 9 עקרונות של ה- EBU המנחים את השידור הציבורי כיצד לנהוג עם הפרסומות המסחריות המופיעות במגרשי הספורט ועל גופיות השחקנים בעת המשחקים. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יצחק לבני ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974. הוועד המנהל ומנכ"ל רשות השידור הורו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן שלא לצלם ולשדר את משחקי הכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה כל עוד שחקני הקבוצה לובשים גופיות עם הפרסומת "עֵלִית". (באדיבות יצחק לבני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה היה מזמן. לפני שנים רבות. היכן שהוא במחצית ששנות עשור ה- 70 במאה הקודמת. אנוכי זוכר את האירוע ההוא היטב. החלטת הוועד המנהל של רשות השידור לאסור את חשיפת פרסומת "עֵלִית" בצילומי משחקי מכבי ת"א לא הייתה בגדר המלצה אלא פקודה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העביר את רוח הצַו למנהל חטיבת החדשות דן שילון ולאלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט. מכבי ת"א הפכה לאובייקט שידור פסול. האגודה עתרה לבית המשפט הגבוה לצֶדֶק (בג"צ) כדי שיחייב את רשות השידור להמשיך לצלם את משחקיה. המחלוקת הגיעה לידיו של השופט העליון מאיר שמגר. מאיר שמְגר הוציא צַו ביניים המחייב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית להמשיך בצילום המשחקים שתוכננו כבר להיות מועברים בשידורים ישירים עד להחלטה הסופית בהרכב של שלושה שופטי בג"צ. ההחלטה נפלה יומיים לפני המשחק מכבי ת"א – ריאל מדריד בהיכל הספורט ביד אליהו. המשחק אומנם הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה, אך זה לא עזר למכבי ת"א. הקבוצה ספגה תבוסה 94:114 מידי הספרדים. כל משחקי מכבי ת"א בעונת 1975 – 1974 שודרו ישיר בטלוויזיה מכוח הצַו של השופט העליון מאיר שמגר, למַעֵט משחק אחד. משחקה החגיגי של נבחרת אירופה ב- 22 ביוני 1975 נגד מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו בו נפרד המועדון מאחד מגדולי שחקניו בכל הזמנים תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל. אלכס גלעדי ביקש להעביר את המשחק בשידור ישיר באמצעות הניידת האלקטרונית הגדולה של הטלוויזיה (ה- "O.B. הלָבָן") אך ארנון צוקרמן ודן שילון אסרו עליו. המשחק לא היה מתוכנן ולא הוצב כלל בלוח השידורים [2]. זה היה משחק רֵעים שבו לבשו שחקני מכבי ת"א את גופיות "עֵלִית". בצַר לו שלח אלכס גלעדי צוות צילום בפילם כדי לתעד את האירוע ולשדרו ביום בו יתרצה הוועד המנהל של רשות השידור. הייתי הכתב / שַדָּר שנשלח ע"י אלכס גלעדי להיכל הספורט ביד אליהו כדי להנציח את פרידתו של תנחום "תני" כהן מינץ בן ה- 36 והשחקן הגבוה ביותר בישראל (2.04 מ') מזירת הכדורסל. צילמנו 800 (שמונה מאות) רגל בפילם Reversal. עָמוֹס בִּינְקִין ויחזקאל גרופר פיתחו את החומר במעבדת הצילום של הטלוויזיה ששכנה ברוממה – ירושלים. הכתבה הזאת לא שודרה מעולם כי מכבי ת"א לא וויתרה, ו-שיחקה עם פרסומת "עֵלִית" רקומה על גופיות השחקנים. גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא וויתרה ושלחה את חומר הצילום לטמיון, לאוֹצָר הארכיוני הממלכתי שלה.

נבחרת אירופה הביסה את מכבי ת"א 88:115. משחק הכדורסל האחרון של תנחום "תני" כהן מינץ בן למשפחת ספורטאים ענפה שהחל את הקריירה הספורטיבית שלו כשחקן טניס. בכיר שחקני הכדורסל של ישראל בימים ההם לא זכה לכבוד הראוי לו בשל טענה מגוחכת של הוועד המנהל של רשות השידור של עודף פרסומת מסחרית על המרקע. חומר הפילם הזה שוכב מצהיב בסרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית עד עצם היום הזה. משחקיה של מכבי ת"א בעונת 1975 – 1974 שודרו בינתיים מכוח צַו הביניים של השופט העליון מאיר שמגר. לקראת עונת המשחקים של 1976 – 1975 החליט בג"צ בהרכב שלושה שופטים לא להתערב עוד בהחלטת הוועד המנהל של רשות השידור המחמירה והאוסרת את שידור משחקי מכבי ת"א עם הפרסומת "עֵלִית" על גופיות השחקנים. נימוק השופטים קבע כי לא קיימת בהחלטת הוועד המנהל של רשות השידור מחלוקת המעידה על אי סבירות קיצונית. מעתה לא ניתן יהיה לצלם את משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית אם הנהלת המועדון וה- Sponsorship "עֵלִית" יתעקשו כי השחקנים ילבשו את הגופיות עם שם החברה. המחלוקת גולגלה לפתחם של שני אנשים בעלי הגיון. דן שילון מהטלוויזיה ודוד מוֹשֶבִיץ מ- "עֵלִית". עונת השידורים החדשה כבר המתינה בשער. צריך לזכור שמכבי ת"א נחשבה כבר אז לאובייקט שידור מוצלח מניב רייטינג. התחלת שיתוף הפעולה בין מכבי ת"א ו- "עֵלִית" ב- 1970 הייתה הרבה יותר צנועה, אבל כבר מראשית הדרך נוצר אֵמוּן מלא בין ראשי החברה "עֵלִית" לבין מנהלי המועדון. ההסכמים הכספיים נחתמו על מפית נייר בעת ארוחת בוקר במלון "הילטון" בתל אביב. תופעה יוצאת דופן בפני עצמה.

דָּוִד מוֹשֶבִיץ נולד בתל אביב ב- 26 ביולי 1946 לתעשיין מַרְק מוֹשֶבִיץ. הוא נכנס לעסקי אביו ב- 1972 בהיותו בן 26 לאחר מות אחיו דָנִי מוֹשֶבִיץ בתאונת מטוס. ביום ראשון – 8 ביולי 2007 נפגשתי עם עו"ד דוד מוֹשֶבִיץ במשרדו במגדל השחור ברחוב פריש 3 בתל אביב. דוד מושביץ זוכר היטב בשיחות התחקיר עִמִּי את פרטי פרשת החסות הכספית שהעניקה בעידן ההוא "עלית" למכבי ת"א, כיצד החל העניין, ומחלוקת הצילום והשידורים הישירים בטלוויזיה שנוצרה חיש מהר סביב משחקי מכבי ת"א. כך אמר לי כלהלן :

"ההרשאה להתקשר מסחרית עם מועדון מכבי ת"א הייתה של אבא שלי מַרְק מוֹשֶבִיץ ועמיתו אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ אך את המגע הישיר עם שמעון מזרחי ואריה ברנוביץ' יצרנו אנוכי ואָבִי פִילוֹסוֹף. אני בניתי יחד עם שמעון מזרחי את מהלך החסות הראשוני של חברת "עֵלית" עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. גם שמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי שהיה איש פרסום בחברת "אריאלי" השתתף בפגישה. אנשי "עֵלִית" ואנוכי יחד עם חברי עו"ד אָבִי פִילוֹסוֹף חיפשנו דרך שונה לקשר עם הקהילה ונתיב חדש בתחום השיווק והפרסום. שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה היו עדיין בחיתוליהם. ראשית התהוות המסורת . חשבנו שהחשיפה העקיפה בטלוויזיה תועיל ל- "עֵלִית" מחד ודמי החסות שתשלם החברה למכבי ת"א יעזרו לה מאידך במאבקיה הספורטיביים. ההסכם הראשון בין מכבי ת"א ל- "עֵלִית" נחתם בעונת 1972 – 1971 ועמד על כ- 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר. זה היה חידוש והפעם הראשונה שנחתם במדינת ישראל הסכם חסות בין חברה מסחרית (עלית) לקבוצת ספורט (מכבי ת"א). הכל הלך למישרין וכולם היו מבסוטים. כעבור זמן מה ולפתע, החליטה הטלוויזיה הישראלית להגביל את היקף הפרסומות בשילוט ליד קווי המגרש ועל גופיות השחקנים. בעינינו זה נראה החלטה בלתי הגיונית. הגשנו עתירה לבג"צ מפני שחשבנו שההחלטה לא לשדר את "עלית" יוצרת אפליה על מסך הטלוויזיה. קבוצות כדורסל שהגיעו מחו"ל עטורות פרסומת מסחרית על תלבושתן זכו לחשיפה טלוויזיונית בעוד עלינו אסרו. חשנו מקופחים, מה עוד שפרסומת מסחרית על גופיות השחקנים היה מקובל בטלוויזיה הבינלאומית. זאת הייתה החלטה מטומטמת ולא הגונה של הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1975 לאסור את הקרנת "עֵלִית". למיטב זיכרוני הטלוויזיה המונופוליסטית טרם שילמה אז עבור זכויות השידורים, אך הדבר לא מנע ממנה להתנהג בקשיחות רבה מול קבוצת ספורט ש- "עֵלִית" הייתה עורק הנשימה שלה. החלטת בג"צ בעד רשות השידור ונגד מכבי ת"א מאוד ציערה אותי. בטרם החלה עונת המשחקים של 1976 – 1975 הרים לי דָן שִילוֹן שהיה כבר אז מנהל חטיבת החדשות טלפון ושאל אותי, "איך פותרים את הבעיה". שנינו חששנו מכעס כפול של הציבור. על הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאיננה מוותרת בעניין כה פעוט כמו ארבע אותיות מסחריות על גופיות השחקנים, ועל "עֵלִית" שהיא חברה מסחרית מצליחה שממילא מוכרת את הממתקים שלה בכל חוֹר במדינה, ואַל לה להתעקש יותר מידי בעניין ארבע האותיות הפוגעת בסופו של דבר בצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה מן משחק פוקר בין הטלוויזיה ל- "עֵלִית" מי ימצמץ ראשון. אני זוכר שאבא שלי מרק מושביץ ז"ל שהיה אז נשיא התאחדות התעשיינים נשאל ברדיו "קול ישראל" אם יהיו שידורים ישירים בטלוויזיה. תשובתו הייתה חיובית. לבסוף הגענו דן שילון ואנוכי לפשרה משותפת. החלטנו יחדיו כי מכבי ת"א תשחק ללא גופיות "עלית", אך הטלוויזיה תודיע מצִדה בתחילת השידור כלהלן : "השידור הישיר התאפשר בעקבות הסכמתה של חברת "עֵלִית" להוריד את הפרסומת מגופיות השחקנים". דָן שִילוֹן הביא את הפשרה לאישור ברשות השידור ובטלוויזיה ואני הבאתי אתת העניין לאישור במכבי ת"א ו- "עֵלִית". ההסכם הזה החזיק מעמד שנה או שנתיים, עד שכולםם הסכימו לבסוף לפרסומת "עֵלִית", והמחלוקת הסתדרה בסופו של דבר. למרות ש- "עֵלִית" לא נחשפה בשידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית, המשיכה החברה להעניק חסות נדיבה למכבי ת"א. בעונת 1976 – 1975 נתנה "עֵלִית" למכבי ת"א סכום של כ- 80000 (שמונים אלף) דולר. בעונת 1977 – 1976 העונה בה זכתה מכבי ת"א בפעם הראשונה בבלגראד בגביע אירופה לאלופות (ניצחה 77:78 את מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה האיטלקית ב- 7 באפריל 1977), העניקה "עֵלִית" למכבי ת"א חסות בגובה של כ- 100000 (מֵאה אֶלֶף) דולר. באמת חתימות ההסכמים נעשו על מפיות נייר בארוחות בוקר משותפות של נציגי "עֵלִית" ואנשי מכבי ת"א. בין שני הגופים "עלית" וקבוצת מכבי ת"א שרר אמון מוחלט". עד כדי כך שחוזה האימוץ המסחרי בינינו נחתם על מפיות אוכל במלון "הילטון" בתל אביב".

טקסט תמונה : שנת 1992. הבן דוד מושביץ יבד"ל (מימין) ואביו התעשיין מרק מושביץ ז"ל. (התמונה באדיבות דוד מושביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עו"ד דָּוִד מוֹשֶבִיץ (איש שיחה מרתק, מעניין, ומנומס ואדיב) מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן :

"אני בכלל הייתי בתחילה אוהד של מכבי חיפה. הקשר העסקי עם מכבי ת"א הפך אותי לאוהד נלהב שלה. בעונת 1976 – 1975 עזב מיקי ברקוביץ' את מכבי ת"א ונסע ללמוד בארה"ב. הוא ביקש להיות בסופו של המסע שחקן כדורסל מקצועני ב- NBA בארה"ב. חברת "עֵלִית" התגייסה לעזרת מכבי ת"א כדי להחזיר את מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' הביתה לקראת תחילת עונת המשחקים של 1977 – 1976. עשיתי זאת בנפש חפצה. ללא "עֵלִית", אי אפשר היה לשלֵם את משכורתו של השחקן הישראלי המצטיין. צריך לזכור שבאותה עונה רכשה מכבי ת"א את שחקן החיזוק אוֹלְסִי פֶּרִי, ובשורותיה כבר שיחקו שחקני החיזוק היהודים – אמריקניים גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, לוּ סילבר, בּוֹב גְרִיפִין, וגם אֶרִיק מֶנְקִין. מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' היה דרוש מאוד למועדון כדי לחזק את האופי הישראלי של הקבוצה, וכדי שהציבור יזדהה עם הקבוצה באמצעות שידורי הטלוויזיה הישירים".

עו"ד אָבִי פִילוֹסוֹף נולד בתל אביב ב- 1 בספטמבר 1946. הוריו גרו בבית מס' 125 בשדרות רוטשילד בתל אביב. בבית הזה של תל אביב הישנה בימים ההם התגוררו הוריה של צִיפָּה קָרָסוֹ רעייתו של שמעון מזרחי. אָבִי פִילוֹסוֹף היה כמו רבים בעיר אוֹהֵד של מכבי ת"א מילדות. אבי פילוסוף התחתן עם תמר פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ בִּתּוֹ של אַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ ונכנס לעסקי "עֵלִית". אָבִי פִילוֹסוֹף מרתק ומעניין (כמו דוד מושביץ) זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן :

"רעיון החסות נולד בעונת 1970 – 1969. אני זוכר שראינו שמות של חברות מסחריות על גופיות שחקני הכדורסל באיטליה. דָנִי מוֹשֶבִיץ ז"ל ואני ניהלנו בשם "עֵלִית" את השיחות הראשונות לשיתוף פעולה עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א . נציגי מכבי ת"א כללו תמיד שלושה אנשים. שִמְעוֹן מִזְרָחִי, אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ', ושְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי. לאחר שדני נהרג בתאונת מטוס תפש את מקומו דוד מושביץ חברי וידידי היקר. ההסכמים הראשונים בין "עֵלִית" למכבי ת"א נחתמו באמת סביב כוס קפה ועוגה על מפיות נייר במלון "הילטון" בתל אביב. לפחות ארבעה או חמישה ההסכמים הראשונים נחתמו על מפיות. ברור שהדבר מעיד על חֲבֵרוּת ויחסי אמון בין שני הצדדים. אני זוכר היטב את שמעון מזרחי מקפל יפה ובעדינות את מפיות החוזה, ושנה אחר שנה טומן אותן בארנק שלו. צריך להבין שמעבר לחסות הכספית מימנה "עֵלִית" את רכישת התלבושות, בגדי האימון, והציוד הספורטיבי של הקבוצה. קשר החסות עם מכבי ת"א היה אפקטיבי מאוד לטובת "עֵלִית". בתחילה שילמנו למכבי ת"א כמה עשרות אלפים של דולרים. כשעזבתי את "עלית" ב- 1983 שילמה החברה למכבי ת"א כבר 250000 (רבע מיליון) דולר ויותר".

טקסט תמונה : קיץ 1975. ראש הממשלה יצחק רבין עורך סיור במפעל הממתקים והקפה המצליח "עלית", הממוקם ברמת גן. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עו"ד אבי פילוסוף, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, עו"ד דוד מושביץ, ואביו מרק מושביץ. (התמונה באדיבות אבי פילוסוף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנת 1985 קנתה משפחת פֶדֶרְמַן את "עֵלִית" ממשפחות מרק מוֹשֶבִיץ ואבא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ. דייוויד פדרמן המשיך את מדיניות התמיכה הנדיבה של "עֵלִית" במכבי ת"א שהגה לראשונה דוד מוֹשֶבִיץ ב- 1971. בעונת המשחקים של 1972- 1971 העניקה חברת "עלית" למכבי ת"א בפעם הראשונה בהיסטוריה Sponsorship (מימון וחסות) בגובה של 35000 (שלושים וחמִישה אֶלֶף) דולר. סכום עצום ובלעדי בימים ההם. בעונת המשחקים של 1977- 1976 (העונה בה זכתה מכבי ת"א לראשונה בגביע אירופה לקבוצות אלופות) נתנה חברת "עֵלִית" למכבי ת"א חסות בגובה של כ- 100000 (מֵאה אֶלֶף) דולר (שווה ערך לחמש מֵאוֹת אֶלֶף דולר בשנת 2007). הטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמה בעונת 1977 – 1976 רק 7000 (שִבעת אלפים) דולר זכויות השידורים עבור כל משחקיה של מכבי ת"א באותה עונה. בעונת המשחקים של 1986 – 1985 תפחו דמי החסות של "עֵלִית" כבר ל- 350000 (שלוש מֵאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במקביל האמיר גם מחיר זכויות השידורים של הקבוצה תמורת שידוריה בטלוויזיה הישראלית. אנחנו שילמנו למכבי ת"א באותה הרבה פחות ממה שדייויד פֶדֶרְמַן העניק לה. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן חתם על צ'ק בן 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר עבור זכויות השידורים עבור עונת השידורים 1986- 1985, ועוד 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת עונת 1987 – 1986.

הערה : כל החוזים וההסכמים הכספיים שחתמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור לדורותיהן בשנים 2007 – 1970 מופיעים לפרטי פרטים ובדייקנות מתמטית באחד מהספרים רבי ההיקף שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי" במסגרת סדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, ו-קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הפך להיות עסק כלכלי לכל דבר. זכייה באליפות המדינה הייתה לא רק ניצחון ספורטיבי אלא גם הישג פיננסי. המקום הראשון בליגה, הזכייה בגביע המדינה, וההשתתפות במסגרת האירופית של מכבי ת"א משכו אליה את מצלמות הטלוויזיה . החשיפה הטלוויזיונית היא זאת שהולידה בסופו של דבר את עִסקת הממון עם "עֵלית". ההצטיינות הפכה לאקוויוולנט של כסף. מכבי ת"א זכתה לחשיפה טלוויזיונית חסרת תקדים והפכה לקבוצה של המדינה. החל מ- 1990 שילמה "עֵלִית" למכבי ת"א בכל שנה סכום שחצה את גבול 1.000000 (מיליון) הדולר. דֵייוִיד פֶדֶרְמַן בנו של יצחק פדרמן ז"ל מי שהיה שחקן החמישייה הראשונה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בחלק משנות ה- 30 וה- 40 במאה הקודמת) היה המְמַמֵן וגם חבר הנהלת הקבוצה. כמנהל מחלקת הספורט אני זוכר היטב את דמותו של דייוויד פדרמן בעת המו"מ הקשוחים שהתנהלו בשנות ה- 90 של המאה הקודמת בין רשות השידור לבין מכבי ת"א על גובה זכויות השידורים. ברור שהוא היה קשור רגשית לסמל המועדון של מכבי ת"א. הרי אביו הקים את המועדון ברחוב במכבים בתל אביב והיה שחקן מרכזי בקבוצה. דייוויד פדרמן הוא איש שקט ורציני, נעים הליכות, קר רוח, ממעיט בדיבור, אך חריף שֵכֶל בעסקים. בשנת 1997 הייתה החסות של "עֵלִית" שווה כ- 2000000 (שני מיליון) מיליון דולר. סכומים חסרי תקדים במונחים של קבוצת ספורט ישראלית. החברה ראתה במכבי ת"א אומנם מקדמת מכירות אך יחסה החַם לא נבע רק משיקולים מסחריים. אנשי "עֵלית" אהבו באמת את מכבי ת"א מעבר למניעים הכלכליים. נכרתה כאן מעֵין ברית דמים. עדות ליחסים המופלאים והחמים השוררים בין "עֵלית" למכבי ת"א אפשר למצוא בקיץ 1993, שנת המשבר בה איבד המועדון את תואר האליפות לקבוצת הפועל גליל עליון לאחר 23 שנות שלטון רצופות. באותה עונה של 1993 – 1992 בה מכבי ת"א הפסידה את תואר האליפות לקבוצת הפועל גליל עליון שילמה חברת הממתקים לקבוצה 1.000000 (מִיליון) דולר חסות עבור השֵם "עֵלית" הרקום על גופיות השחקנים. לאחר אובדן האליפות באופן כה לא צפוי להפועל גליל עליון התכנס דירקטוריון "עֵלִית" והעביר החלטה נדיבה להעניק לקבוצה עוד 1.000000 (מִיליון) דולר בנוסף לסכום החסות המקורי שקיבלה כבר כדי להקל על מצוקתה ועל מנת לאפשר לה להתחזק לקראת עונת המשחקים הבאה. ב- 1996 חברה משפחת שְטְרָאוּס למשפחת פֶדֶרְמַן בניהול "עֵלִית", וב- 1999 קנתה את החברה מידיה, אך היחס האוֹהֵד למכבי ת"א לא השתנה. זוהי עִסקה משתלמת לשני הצדדים הנמשכת כבר קרוב ל- 40 שנה.

בצוהרי יום שלישי חַם ולָח – 26 ביוני 2007 נפגשתי עם דייוויד פדרמן במשרדו בבניין "הצוּק" המשקיף על קו החוף של הרצליה. מחלון המשרד נראים מימיו התכולים של ים התיכון כראי. קיבלה את פני מזכירתו האישית גב' דליה פרי. כוס מים קרים והתחקיר מתחיל. דייוויד פדרמן איש עסקים קר רוח, מוכשר, ומצליח נשאר כרגיל צנוע בלבושו וממעיט בדיבורו. הוא זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן :

"משפחת פדרמן רכשה את "עֵלית" ממשפחות מוֹשביץ ופרומצ'נקו ב- 1984. ב- 1985 העניקה "עלית" למכבי ת"א “Sponsorship“ (מימון באמצעות חסות) בסדר גודל של 350000 (שלוש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר לעונת משחקים אחת. סכום הגדול פי עשרה מסכום זכויות השידורים ששילמה לה הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה שנה. מידי שנה הוסיפה "עלית" למועדון מכבי ת"א. הסכום תפח לחצי מיליון דולר בעונה, האמיר לגובה של 600000 (שש מאות אלף) דולר, 800000 (שמונה מאות אלף) דולר, ובעונת 1991 – 1990 חצה את גבול ה- 1.000000 (מיליון) דולר. אני זוכר שבקיץ 1993 תמכנו במכבי ת"א ביתר שאת למרות שהקבוצה איבדה תואר האליפות לקבוצת הפועל גליל עליון. באותה עונה החליט דירקטוריון "עלית" לא רק לתת 1000000 (מיליון) דולר כ- “Sponsorship” של המועדון אלא גם להעניק למכבי ת"א סכום בונוס של 1.000000 (מיליון) דולר נוספים כדי שהקבוצה תתחזק לקראת עונת המשחקים של 1994- 1993. שיא ה- “Sponsorship” שהעניקה "עלית" בתקופתי היה ב- 1997 ועמד על 2.000000 (שני מיליון) דולר".

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת. צילום היסטורי שנראה אז באפריל 2017 כמו חלום. מר דייויד פדרמן ו- מר שמעון מזרחי קוצרים את פרי עמלם. קבוצת מכבי ת"א היא שוב אלופת המדינה בכדורסל ומחזיקת הגביע. זיהוי הנוכחים התמונה משמאל לימין : הקפטן נדב הנפלד, דייויד פדרמן, עודד קטש, עו"ד שמעון מזרחי יו"ר המועדון, נחמיה "נמי" גולדשטיין (חבר הנהלה), ומוני פנאן המנוח ז"ל מנהל הקבוצה. (התמונה באדיבות מר דייויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בפברואר 1996 הצטרפה משפחת שְטְרָאוּס בראשותו של מיכאל "מייק" שטראוס לניהול חברת "עֵלִית". ב- 1999 השתלטה חברת "שְטְרָאוּס" על "עֵלִית" ורכשה אותה לאלתר מידיה של משפחת פדרמן. מיכאל "מייק" שטראוס נשיא מפעלי שטראוס נולד בגרמניה ב- 1 במאי 1934 בעיר אוּלְם ליד שטוטגארט. אימו הִילְדָה ואביו ד"ר ריכרד שטראוס חזו את הנולד, את ההשתלטות הפוליטית של המפלגה הנאצית על גרמניה. כשהיה מיכאל בן שנתיים עלו הוריו לארץ ישראל והשתקעו בנהריה. להילדה וריכארד שטראוס הייתה ב- 1937 רפת קטנה בנהריה שהתמחתה בייצור גבינות משפחת שטראוס היא אחת מחלוצות תעשיית המזון בארץ ישראל ונודעה תחילה בזכות ייצור הגבינות שלה ובשנות ה- 50 רכשה את המוניטין שלה בשל הגלידה והארטיקים הטעימים שלה. ברבות השנים הרחיבה המשפחה את עסקיה. ב- 1969 חתמה חברת "שטראוס" על הסכם עם חברת "דָנוֹנֶה" העולמית על ייצור המעדן "דָנִי". ב- 1975 עברה הבעלות על מפעלי "שטראוס" לבן מיכאל שטראוס שהיה דומיננטי בעסקי החברה עוד קודם לכן . ב- 1995 החלה שטראוס לייצר את הסלטים הארוזים והחומוס "אחלה". ב- 1997 רכשה חברת "שטראוס" מחצית מהבעלות על מחלבות יטבתה. התברר כי מיכאל שטראוס הוא גאון כלכלי ומסחרי כאחד.

טקסט תמונה : קיץ 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 49 שנים. מיכאל "מייק" שטראוס (בן 37) שלישי מימין בתחילת דרכו כאחד מבכירי תעשיית המזון במדינת ישראל עם שר המסחר והתעשיה חיים בר- לב (מריח פרח וורד). מיכאל שטראוס היה אוהד נלהב של מכבי ת"א. הוא ממשיך דרכם של קודמיו בחברת "עלית" דוד מושביץ ודייויד פדרמן ומעניק חסות מסחרית שנתית למועדון הכדורסל של מכבי ת"א בסדר גודל של כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר בכל עונה. (התמונה באדיבות מיכאל "מייק'" שטראוס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 2004 התמזגו חברות "שְטְרָאוּס" ו- "עֵלִית" לחברת מזון אחת הגדולה בישראל. חברת "שטראוס" מתמקדת בתעשיית מוצרי חלב ו- "עֵלִית" מייצרת ממתקים וקפה. חברת "שטראוס – עלית" מעסיקה 7000 עובדים ושוויה נאמד ביותר ממיליארד דולר. ביום ראשון – 5 באוגוסט 2007 נפגשתי עם מר מיכאל "מייק" שטראוס במשרדו ברחוב היצירה 3 ברמת גן. מזכירתו הנאמנה רותי קיבלה את פני בכוס קפה. מיכאל שטראוס זוכר בשיחות התחקיר עמי :

"במקור אני איש הפועל נהריה. הייתי שחקן כדורגל. במשך השנים נוצרה אצלנו קבוצת חברים שהייתה יורדת בקביעות בימי חמישי לבלות בתל אביב. לאט לאט הפכתי להיות אוהד של מכבי ת"א. הייתי חבר עם דייויד פדרמן. החיבור הגדול עם המועדון נוצר ב- 1996 בשעה שמשפחת שטראוס רכשה מחצית מחברת "עֵלִית". כעבור שלוש שנים, ב- 1999, רכשה "שטראוס" את כל חברת "עֵלִית". חברת "עֵלִית" ברשותי שילמה מייד חוב של הרבה מיליונים של דולרים שצברה מכבי ת"א, יותר מ- 10.000000 (עשרה מיליון) דולר למס הכנסה [3] זה היה חוֹב גדול מאוד. אני זוכר שבתחילה שמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי ומוֹנִי פַנָאן היו מגיעים לנהריה ומבקשים פעם אחר פעם שאעשה טובה ואתן עוד קצת כסף לקבוצה".

מיכאל "מייק" שטראוס עושה הפסקה קצרה בשיחה עמי ומחייג בנוכחותי בטלפוןן הסלולארי שלו לשמואל "שמלוק'" מחרובסקי, "היי "שָמְלוּקִי" אתה זוכר שהיית עולה לנהריה יחד עם מוני פנאן ומבקש ממני שוב ושוב 50000 (חמישים אלף) ₪ לכיסוי כל מיני הוצאות של מכבי תל אביב". שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל ממהר לענות לו כלהלן : "אל מה אתה מדבר מייק, זה היה תמיד הרבה יותר מ- 50000 (חמישים אלף)…עבור סכום של 50 אלף ₪ לא היה כדאי לי בכלל לעלות לנהריה…". מיכאל "מייק" שטראוס לבוש ג'ינס כחול וחולצת טי שירט כחולה מצית לעצמו סיגריה במשרדו היפהפה בקומה ה- 18 של המגדל המפואר, מחייך וממשיך לתאר את המצב : "או. קיי. אולי מדובר ב- 100000 שקל ואולי זה נסב על 150000 שקל, אני באמת לא זוכר כמה, אך היה צריך להפסיק את זה . נערכו חוזים מתוקנים בין "עֵלִית" לבין מכבי ת"א כיאה לחברה ציבורית. כמובן שלא חתמנו על מפיות נייר כמו בימי הבראשית של משפחת מושביץ . הזמנים השתנו. ב- 1995 עדיין בתקופתו של דייויד פדרמן נחתם חוזה כספי ארוך טווח לחמש שנים בין "עלית" למכבי ת"א. בחוזה נקבע כי החברה תשלם חסות שנתית בגובה של 000 600 1 (מיליון ושש מאות אלף) דולר, ובכל שנה תוסיף עוד 000 100 (מאה אלף) דולר. בשנת המשחקים של 2000 – 1999 העניקה "עלית" דמי חסות למכבי ת"א בגובה של 000 000 2 (שני מיליון) דולר".

מיכאל "מייק" שטראוס מוסיף לי בעת שיחות התחקיר בינינו כלהלן :

"בעונת 1998 – 1997 הצעתי להפריט את מכבי ת"א כדי לצאת מהחובות הגדולים. חברת "עלית" רכשה % 10 מהמניות. כך עשתה גם קבוצת "גיבור ספורט". לעסק של מכבי ת"א נכנסה גם חברת "קומברס" בראשותו של קובי אלכסנדר. קבוצה נוספת בראשותו של עו"ד שמעון מזרחי רכשה % 20. החל משנת 2001 – 2000 חתמה חברת "עלית" על חוזי חסות דו שנתיים ושילמה למכבי ת"א סכומים שנעים בן 000 900 1 (מיליון ותשע מאות אלף) דולר לבין 2.000000 (שני מיליון) דולר. אני באופן אישי אינני מתערב לעולם בניהול המקצועי של הקבוצה".

טקסט תמונה : קיץ 1987. שנת הפריצה הגדולה של חברת "שטראוס" בראשות מיכאל "מייק" שטראוס בתעשיית המזון בישראל . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שר המסחר והתעשייה אריאל "אריק" שרון ורעייתו לילי המנוחים, מיכאל "מייק" שטראוס, דוב לאוטמן ז"ל, דוד מושביץ, ואיש בלתי מזוהה. (התמונה באדיבות מיכאל "מייק" שטראוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אלכס גלעדי במחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה. הוא נחשב לאחד מעמודי התווך הראשיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים. מדובר באיש טלוויזיה וורסטילי מוכשר ו- מוצלח ביותר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה 1. שאלה למשה גרטל: איזה אִינְטֶרֶס היה לתמי בן עמי ז"ל לפתוח את דלת דירתה הפרטית בשיכון ל' בתל אביב ביום חמישי ההוא בערב של 16 בדצמבר 1982 בפניך ובפני צוות הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי לחשוף בפניכם ובפני המצלמה שלכם את אהובה ובְחִיר לִיבָּה אולסי פרי מוטל על סדיני מיטתה בדירתה הפרטית חסר אונים ולתעד אותו בשיא חולשתו ועליבותו הפיזית והנפשית כדי לפרסם את המידע בפרהסיה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובכך להבאיש את ריחו, לפגוע באופן חמור במוניטין שלו, ו-להפשיט אותו עירום ועריה (מבלי לשאול את רשותו והסכמתו של אהובה ובחיר ליבה) בפני מאות אלפים מציבור צופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והבלעדית הימים ההם…??? ובכן, משה גרטל סיפר והעיד 27 שנים אח"כ ב-2 בנובמבר 2009, בפני עיתונאי ביטאון "העין השביעית" מר שלמה מן בזו הלשון, כלהלן: "…(תחילת ציטוט): "…הגעתי לבית שלו בשיכון ל'(הערה שלי : לא נכון. הדירה בשיכון ל' בתל אביב הייתה דירה פרטית של תמי בן עמי ז"ל ולא של אולסי פרי. אולסי פרי התגורר בדירה פרטית משלו ברמת אביב), הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוֹכֵב שָם כמו מֵת, מְנוּטְרָל לגמרי-לגמרי…הוא שוֹכֵב שָם כמו מֵת, הוא היה מְנוּטְרָל, ויָשֵן שֵינַת שִיכּוֹרִים… צילמתי אותו, חזרתי מייד ליד אליהו הַהוֹמֶה והַרוֹגֵש, כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע…"(סוף ציטוט).

הקדמה 2. שאלה נוספת למשה גרטל: מדוע חומר ה-Film הסנסציוני והמרעיש שאתה טוען שהחזקת ברשותך אז ביום חמישי ההוא של 16 בדצמבר 1982 בו נראה אולסי פרי שוכב חסר אונים על סדיני מיטתה של תמי בן עמי ואתה טוען במילים האלה, (תחילת ציטוט): "…הגעתי לבית שלו בשיכון ל'(הערה שלי פעם נוספת : לא נכון. הדירה בשיכון ל' בתל אביב הייתה דירה פרטית של תמי בן עמי ז"ל ולא של אולסי פרי. אולסי פרי התגורר בדירה פרטית משלו ברמת אביב), הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוֹכֵב שָם כמו מֵת, מְנוּטְרָל לגמרי – לגמרי… הוא שוֹכֵב שָם כמו מֵת, הוא היה מְנוּטְרָל, ויָשֵן שֵינַת שִיכּוֹרִים… צילמתי אותו, חזרתי מייד ליד אליהו הַהוֹמֶה והַרוֹגֵש, כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע…" (סוף ציטוט), למה המידע הסנסציוני, הרגיש, והמדהים הזה (שצולם ותועד על ידך כפי שאתה טוען) לא שודר למחרת ב-ספינת הדגל ב-מגזין החדשות "יומן השבוע" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום שישי-16 בדצמבר 1982…??? וגם, מדוע סרט ה-Film החדשותי המדהים הזה שאתה טוען שאתה וצוות הצילום תיעדתם בו את אולסי פרי בלשונך, כלהלן, "…הוא שוֹכֵב שָם כמו מֵת, הוא היה מְנוּטְרָל, ויָשֵן שֵנַת שִיכּוֹרִים…???", תיעוד מדהים שמהווה הישג עיתונאי חסר תקדים שלך ושל ציוותך ו-משמש Scoop עיתונאי פנטסטי גם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא שודר גם יומיים אח"כ במהדורת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במוצ"ש-18 בדצמבר 1982…??? וכן וגם מדוע תיעוד מסמך ה-Scoop הסנסציוני הזה שלך ב-Film אודות אולסי פרי שוכב חסר אונים על סדיני מיטתה של של חברתו תמי בן עמי כפי שאתה טוען שאתה צילמת ותיעדת אותו ושהנך מחזיק אותו בידיך שַח ואוֹמֵר במילים האלה שלך, כלהלן, "…הוא שוֹכֵב שָם כמו מֵת, הוא היה מְנוּטְרָל, ויָשֵן שֵנַת שִיכּוֹרִים…???", לא שודר ב-תוכנית "מבט ספורט" שלנו בעריכתי והפקתי גם כן בתאריך המדובר ההוא של מוצ"ש-18 בדצמבר 1982…??? וכן וגם, מדוע ה-Scoop הסנסציוני והמדהים המדובר שלך בו אתה מחזיק בידיך ולדבריך אולסי פרי נראה שוֹכֵב שָם כמו מֵת, מְנוּטְרָל, ויָשֵן שֵנַת שִיכּוֹרִים על סדיני מיטתה של חברתו תמי בן עמי בדירתה בקומה השמינית באחד הבניינים בשיכון ל'בתל אביב, לא שודר מעולם בשום תוכנית אחרת כלשהי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית…חדשותית ו/או לא חדשותית… לא אז, לא אח"כ, ולא אח"כ-אח"כ…???"

הקדמה 3. שאלה נוספת שלישית למשה גרטל: מי היו אנשי צוות הצילום שלך שפניכם פתחה תמי בן עמי ז"ל את דלת דירתה הפרטית בשיכון ל' בתל אביב באותו העֶרֶב/לילה ההוא של יום חמישי-16 בדצמבר 1982…??? תוספת מידע לידיעת קוראי הבלוג: צוות צילום Film של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-1982 בעת עבודתו בשעות החשיכה, כלל בשורותיו חוץ מהכתב וכמובן צלם + איש קול (מקליט) גם תאורן.

הקדמה 4. שאלה נוספת רביעית לעיתונאי שלמה מַן מדפיס את הידיעה המדוברת ב- "העין השביעית" ב-2 בנובמבר 2009 ולאיש הטלוויזיה דני מנקין יוצר הסרט התיעודי "אולסי" ששודר ב-14 במאי 2019, כי שדיווח ומסר להם משה גרטל:

צריך לזכור שתמי בן עמי ז"ל מתה לפני יותר מרבע מאה של שנים, ב-22 ביולי 1995 ממחלה קטלנית חשוכת מרפא סרטן צוואר הרחם בהיותה בת 40. אין היא יכולה לקום מקִבְרָה ולהגן על עצמה, על כבודה, על הגינותה, ועל שמה. אֵין רוּחָה יכולה לשוטט ו-לומר לשְלֹמֹה מַן הכתב ההוא של "העין השביעית", זה שפרס את שטיח הרכילות שלו בביטאון "העין השביעית", ולסתור בקלות וללא שום מאמץ את סיפור הַהֶבֶל והַשֶקֶר של משה גרטל. אילו תמי בן עמי ז"ל הייתה בחיים היום, אנוכי מאמן שהיא הייתה מוסרת את גירסתה שלה, כלהלן:

"…שְלֹמֹה מַן לא נכון…זה לא היה, זה לא קרה…וזה לא נברא…משה גרטל מספר לך דבר שקר…לא פתחתי מעולם את דלת דירתי בשיכון ל' בתל אביב באותו הערב-ליל חמישי ההוא ב-16 בדצמבר 1982 בפניו ובפני צוות הטלוויזיה שלו…לעולם לא הייתי עושה מעשה נבזי ובוגדני כזה לאהובי, להפקיר לעיניהם ולעיני המצלמה שלהם את גופו, נפשו, וקלונו של החבר שלי אהובי שכה אהבתי אותו אולסי פרי, כדי להבאיש אותו, כשהוא נטול באותו הרגע ההוא גם כל יכולת להגן על עצמו…שלמה מן לא נכון, זה לא היה, זה לא קרה, לא עשיתי את זה…" .

ובכן, מדובר בעיתונאות מרה ונכלולית. בושה וחרפה. תמי בן עמי ז"ל לא פתחה מעולם את דלת דירתה באותו עֶרֶב-לֵיל חמישי ההוא ב-16 בדצמבר 1982 בפני משה גרטל וציוותו. תמי בן עמי ז"ל לא הייתה עושה מעשה נפשע שכזה שנועד להשפיל באופן המכוער ביותר והבוגדני ביותר את אהובה ובחיר ליבה כשהוא שרוע אין אונים על סדיני מיטתה בדירתה בשיכון ל' בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה של משה גרטל וציוותו. משה גרטל לא צילם מעולם את תכולת הדירה של תמי בן עמי ז"ל. אף על פי כן החליט שְלֹמֹה מַן בכל זאת (כנראה, בעצה אחת עם עורכי ביטאון "העין השביעית") לפַרְסֵם ולהוציא לאור את עדותו השקרית ההיא של משה גרטל, ואח"כ לרוץ יָעֵנִי וללקט תגובות ממני, מיאיר שטרן, ומ-שמעון מזרחי אודות השקרים ההם שמדווח משה גרטל, כדי כאילו "לאַזֵן" את הכתבה שלו ב-ביטאון "העין השביעית" ההוא. מדובר בעיתונאות מרה ו-נכלולית. ככה לא מתנהגים אנשים ועיתונאים כֵּנִים.

"Something is rotten in the state of Denmark", אומר מרצלוס בלילה חָשוּךְ אחד לחבריו במרומי החומה המקיפה את טירת אלסינור במחזה הטראגי "המלט" של וויליאם שייקספיר, ומתכוון לכמה מיסודותיה הרעועים של העיתונאות הכתובה והאלקטרונית במדינת ישראל. תמי בן עמי ז"ל לא פתחה מעולם בערב-ליל חמישי ההוא ב-16 בדצמבר 1982 את שערי דלת דירתה בשיכון ל' בתל אביב בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו כדי להראות להם ולחשוף בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה שלהם את אולסי פרי שרוע על סדיני מיטתה כשהוא שוכב שם כמו מת, מנוטרל, וישן שנת שיכורים ונטול כל הגנה. לא יכול להיות. לא היה כדָבָר הזה. תמי בן עמי ז"ל מעולם לא הייתה מעוללת מעשה כה נבזי ובוגדני שכזה לבְחִיר לִבָּה ואָהוּב לִבָּה שעל פי דבריו של משה גרטל שוכב מת, מנוטרל, וישן שנת שיכורים על סדיני מיטתה של אהובתו מבלי שהוא בכלל יודע ומבלי שהוא נתן את רשותו לתמי בן עמי למכור אותו בצורה כה שפלה ובוגדנית לעדשת מצלמת הטלוויזיה של משה גרטל וצות הצילום שלו. לא היה כדבר הזה. משה גרטל משקר.

אולסי פרי לא הגיע להיכל הספורט ביד אליהו באותו עֶרֶב-לֵיל חמישי ההוא ב-16 בדצמבר 1982 כדי ליטול חלק ב-משחק קבוצתו בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל מכבי ת"א-ריאל מדריד שהועבר בשידור ישיר בהיקף מלא ע"י חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (93:99 בסיום לזכות מכבי ת"א) ו-נותר על פי דבריו (שוב כאמור, כפי שהודה לפני כ שנה וחצי ו-דיווח והעיד בפניו של אמנון אבידן) בדירתו ברמת אביב עייף וגלמוד מסיבותיו שלו. הוא נשאר בדירתו הפרטית ברמת אביב על מנת לצפות בשידור הישיר של האירוע הנ"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולסי פרי נמנע ביודעין להגיע למשחק בהיכל הספורט ביד אליהו משום שכנראה היה תחת השפעה בגלל שימוש בסמים. משה גרטל שיקר בעדויותיו לעיתונאי "העין השביעית" מר שְלֹמֹה מַן (ב-2 בנובמבר 2009) ולאיש הטלוויזיה ו-מתעד הסרט הדוקומנטארי "אוֹלְסִי", מר דָנִי מֶנְקִין (ב-14 במאי 2019) משסיפר לשניהם כי תמי בן עמי ז"ל פתחה בפניו ובפני ציוותו את דלת ביתה הפרטי בשיכון ל' בתל אביב וכי הוא צילם ותיעד את אולסי פרי שוכב על סדיני מיטתה, ותיאר בלשונו שלו את מה ש-"רָאָה" כהַאי לִישָנָא, ו-כלהלן, הנה ראשית הציטוט: "…הגעתי לבית שלו בשיכון ל' (הערה שלי: לא נכון. הדירה בשיכון ל' בתל אביב הייתה שייכת לתמי בן עמי ז"ל. אולסי פרי התגורר בדירה משלו ברמת אביב) הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוֹכֵב שָם כמו מֵת, מְנוּטְרָל לגמרי – לגמרי… הוא היה מְנוּטְרָל, ויָשֵן שֵנַת שִיכּוֹרִים… צילמתי אותו, חזרתי מייד ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע…" (סוף הציטוט).

טקסט מסמך (1) : 2 בנובמבר 2009. משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של העיתונאי שלמה מן, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית בביטאון "העין השביעית". טכניקת הפצת המידע ידועה ומוכרת : ראשית דבר מפיצים מידע כאילו הוא כֵּן ודרמטי בעניינו של אולסי פרי וחברתו תמי בן עמי ז"ל שהתרחש לפני 39 שנים, כפי שמסר אותו משה גרטל לשלמה מן, ואח"כ פונים אל יואש אלרואי, יאיר שטרן, ושמעון מזרחי לקבל תגובה לדברי השקר הללו, ולאזן יעני את אינפורמציית הבלוף העיתונאית מכל צדדיה, כדי לחשוף פוסט כאילו אמין ומהימן. שלמה מן מפיץ השקר ומעניק בימת השקר בגיליון ההוא של "העין השביעית" מ- 2 בנובמבר 2009, שווה בדרגת חומרתו למספר השקר. עמוד מס' 1 מתוך 2.

טקסט מסמך (2) : 2 בנובמבר 2009. משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של העיתונאי שלמה מן, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית בביטאון "העין השביעית". טכניקת הפצת המידע ידועה ומוכרת : ראשית דבר מפיצים מידע כאילו כן ודרמטי בעניינו של אולסי פרי וחברתו תמי בן עמי ז"ל שהתרחש לפני 37 שנים, כפי שמסר אותו משה גרטל לשלמה מן, ואח"כ פונים אל יואש אלרואי, יאיר שטרן, ושמעון מזרחי לקבל תגובה, ולאזן יעני את אינפורמציית הבלוף העיתונאית מכל צדדיה, כדי לחשוף פוסט כאילו אמין ומהימן. (עמוד מס' 2 מתוך 2).

מדובר בעיתונאות נכלולית ומנובזת. תמי בן עמי ז"ל לא פתחה מעולם בערב-ליל חמישי ההוא ב-16 בדצמבר 1982 את שערי דלת דירתה בשיכון ל' בתל אביב בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו כדי להראות להם ולחשוף בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה שלהם את אולסי פרי שרוע על סדיני מיטתה כשהוא שוכב שם כמו מת, מנוטרל, וישן שנת שיכורים ונטול כל הגנה. לא יכול להיות. לא היה כדָבָר הזה. תמי בן עמי ז"ל מעולם לא הייתה מעוללת מעשה כה נבזי ובוגדני שכזה לבְחִיר לִבָּה ואָהוּב לִבָּה ועוד מבלי לשאול ולבקש את רשותו ו-הסכמתו לפגיעה בפרטיותו ולביצוע כביכול של מעשה החשיפה הזה שהוא דבר נבלה. משה גרטל משקר.

הקדמה 5. שאלה נוספת חמישית לעיתונאי שלמה מן מי שהביא לדפוס את הידיעה המדוברת ב-"העין השביעית" ב-2 בנובמבר 2009 כי שדיווח ומסר לו משה גרטל:

ובכן, שלמה מן: אם כך טוען משה גרטל בפניך, אזי אתה שְלֹמֹה מַן, היית חייב לא רק לשאול אותו את משה גרטל אלא לחקור אותו חקירת שתי וערב, לתשאל אותו, ולוָוֵדא היכן הם אותם הצילומים הסנסציוניים והמרעישים והאקסקלוסיביים ההם שעל פי טיעונו אז ב-2 בנובמבר 2009 הוא מחזיק בידיו, צילומים שעל פי דבריו הוא וצוות הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (שלמה מן, מי היו אז אותם אנשי צוות הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית…??? מה שמם…??? איך קוראים להם…???) תיעדו באותו ערב-ליל חמישי ההוא של 16 בדצמבר 1982, את אולסי פרי שוכב שָם בדירתה הפרטית של תמי בן עמי ז"ל בשיכון ל' בתל אביב כמו מֵת, מְנוּטְרָל לגמרי, ויָשֵן שְנָת שִיכּוֹרִים על סדיני מיטתה של חברתו ז"ל…אולם איש לא ראה אותם…??? היית חייב לחקור אותו היכן הם אותם הצילומים התיעודיים העיתונאיים החדשותיים הבלעדיים היקרים מפז והסנסציוניים ההם שלך משה גרטל כפי שאתה טוען בריש גלי ובלהט שאתה תיעדת וצילמת בדירתה של תמי בן עמי ז"ל…??? היית אמור להתחקות אחר עקבותיו ולברר עמו מדוע, איך, וכיצד יכול להיות, שאף אחד לא ראה את אותם הצילומים ההם עד עצם היום הזה של כתיבת פוסט מס' 816 בסופו של חודש יוני של שנת 2019…??? היכן הם…??? שְלֹמֹה מַן לא חקר את משה גרטל. שלמה מן עיתונאי "העין השביעית" לא שאל ב-2 בנובמבר 2009 את משה גרטל את השאלה הכי נדרשת, הכי הגיונית, ו-הכי המתבקשת כלהלן: מדוע, כיצד, ואיך הוא משה גרטל לא חשף את תיעוד ה-Film הסנסציוני והמרעיש והאקסקלוסיבי הזה שהוא מחזיק בידיו למחרת בבוקרו של יום שישי-17 בדצמבר 1982 בפני מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל…? למה לא אץ ולא הראה את אותו תיעוד צילומי ה-Film הבלעדיים והמרעישים שהוא מחזיק בידיו בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא טוביה סער…? למה הוא משה גרטל לא הראה ולא חשף את תיעוד צילומי ה-Film הבלעדיים והמרעישים שהוא מחזיק בידיו בפני עורך מגזין "יומן השבוע", תוכנית מגזינית שאומנם שודרה ביום שישי-17 בדצמבר 1982, וגם למה לא סיפר את עדותו הסנסציונית והמרעישה ל-עורך "מבט" יאיר שטרן…??? וגם: OK משה גרטל, אתה טוען בפני שלמה מן ואומר לו כך: "…אולסי פרי היה מנוטרל וישן שנת שיכורים אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה…". מדוע שלמה מן איננו חוקר אותו ולא שואל את משה גרטל מייד, וכלהלן: "…כן, מי זה האנשים שלנו…?". משה גרטל, משיב לו את התשובה הבאה: "…יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון) לא נעים לי אבל זאת האמת…". אתה מצפה ממר שלמה מן לומר למשה גרטל "מחולל" הסנסציה העיתונאית ההיא כביכול את הטקסט הבא, כלהלן: "…OK משה גרטל לכל הרוחות והשדים…משה גרטל אשנה ואשאל אותך עוד 1001 פעמים…מדוע אם כך לא עקפת את יואש אלרואי ולא רצת למחרת מוקדם בבוקר של יום שישי – 17 בדצמבר 1982 עם תיעוד ה-Film המרעיש, הסנסציוני, והאקסקלוסיבי אודות אולסי פרי ותמי בן עמי שאתה מחזיק בידך אל מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד…??? מדוע לא דהרת עם חומר הצילום הבלעדי ו-יקר המציאות הזה חסר התקדים אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז טוביה סער…??? מדוע לא דיווחת מאום אודות חומר ה-Film המסעיר הזה לעורך "מבט" דאז יאיר שטרן באותו יום שישי ההוא של 17 בדצמבר 1982…??? כיצד זה יכול להיות…??? וכן משה גרטל מי היו אנשי צוות הצילום שלך…??? מי היה הצלם שלך…מה שמו…??? וגם, מי היה איש הקול ה- Soundman שלך…איך קוראים לו ???

דיון: אריה מליניאק.

ב- 14 באפריל 2007 מסר מר אריה מליניאק עיתונאי X למר אהרון ווייסברג עיתונאי Y איש Ynet את אינפורמציית הבלוף הטלוויזיונית המזויפת כפי שהיא ר"מ באותיות מודגשות. מדובר ב- בדותה עלובה, פיקציה מחורבנת, דברי פלסתר, מבלי שאהרון ווייסברג בודק את אמיתות הדברים (ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטארית להגן על עצמי), ואף על פיכן אָץ להוציא אותה לאור באתר האינטרנט שלו Ynet כלהלן : "…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…". בדותה. דְבָר שֶקֶר. מעולם לא היה כדבר הזה ולא יכולה להתקיים תופעה כזאת בשידור בינלאומי Multilateral. מה אתה אומר אריה מליניאק…??? אתה ויורם ארבל נכנסתם לאולם חשוך…יש לכם בעמדה שולחן וכיסא, ושניכם עשיתם טלוויזיה מכלום…הצלחתם איך שהוא להרים שידור בעיירה נידחת בברית המועצות או בצ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…??? באמת אריה מליניאק…??? כמובן שהעיתונאי Y מר אהרון ווייסברג לא הקשה על שדר X אריה מליניאק בשום סוג של שאלה חוקרת, נגיד, תשמע אם אתה מאשים את יואש אלרואי באשמה כה חמורה של חלטוריזם טלוויזיוני, ואתה ויורם ארבל עשיתם טלוויזיה מכלום באולם כדורסל חשוך בעיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…אז אולי תואיל לציין בפני את תאריך האירוע המדובר ? אולי תואיל לפרט לי אודות איזה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה אתה בדיוק שַח לי ? ואולי תואיל לומר לי מה הייתה תוצאת המשחק המדובר ההוא באותה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם ? אולם אהרון ווייסברג מילא את פיו מים ולא התעניין בחומר הרכילות שהתגלגל לידיו, שלא היה ולא נברא. אהרון ווייסברג המשיך לטפח אגדה אורבנית בעל כורחו. בתמימות ו/או בזדון, אין לכך שום חשיבות ברגע. בדיוק לתוך התֶּפֶר הפַּרוּם נקלעתי אנוכי וזאת היא עדותי כלהלן.

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. עיתונאי X אריה מליניאק מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y אהרון ווייסברג, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית.

א. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התקופה בה שימש אריה מליניאק פרשן כדורסל שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם קצת לפני כן (אלכס גלעדי ואנוכי הבאנו אותו לשורותינו On and Off), לא שידרנו כלל משטחי ברה"מ ו/או מצ'כוסלובקיה שום משחק מ- משחקי מכבי ת"א נגד קבוצות סובייטיות ו/או צ'כוסלובקיות במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הסיבה : היעדר קשרים דיפלומטיים. השלטון הרודני – קומוניסטי של ברה"מ לא אִפְשֵר קיומן של תחרויות ספורט לרבות כדורסל על אדמת ברה"מ בין קבוצות ישראליות ו-סובייטייות. משחקי החוץ של מכבי ת"א נגד הקבוצות הסובייטיות צסק"א מוסקבה וז'לגיריס קובנה, הועתקו ו- התקיימו במחצית השנייה של עשור ה- 70 ובעשור ה- 80 של המאה הקודמת תמיד בשתי הערים הבלגיות ווירטון ו- בריסל תחת שרביט ארגונו של הבלגי המופלא איש ה- FIBA מר ליאון וואנדל. כנ"ל גם בכל מה שקשור ל- משחקה של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות ב- פברואר 1977 נגד הקבוצה הצ'כוסלובקית זברויובקה ברנו שאף הוא התקיים בבלגיה.

טקסט תמונה : יום רביעי – 28 בינואר 1981 + יום חמישי – 29 בינואר 1981. בריסל – בלגיה. השדר יורם ארבל (מימין) והמפיק אמנון ברקאי (משמאל, חובש אוזניות ומחזיק מיקרופון) מאיישים את עמדת השידור שלנו (של הטלוויזיה ישראלית הציבורית) במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית רויאל 4 בעת שני השידורים הישירים שלנו ההם מבריסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות : מכבי ת"א מנצחת את צסק"א מוסקבה 74:85 במשחק הראשון ומפסידה לה במשחק השני 83:81. שני המשחקים האלה אורגנו ע"י הבלגי ליאון וואנדל איש ה- FIBA ונערכו בבריסל משום שהנהגת ברה"מ בראשות יו"ר הסובייט העליון ונשיא המדינה ליאוניד ברז'נייב בשנים 1982 – 1977 סירבה מסיבות פוליטיות שאלופות הכדורסל שלה צסק"א מוסקבה ו-ז'אלגיריס קובנה יארחו את מכבי ת"א ב-ברה"מ ואלה יתארחו מנגד בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב. הפעם הראשונה בה שידרנו ישיר משחק כדורסל כלשהו של מכבי ת"א נגד קבוצה סובייטית כלשהי משטחה של ברה"מ לישראל בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התרחש ביום חמישי – 12 בינואר 1989 במוסקבה מול אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. זה היה בתקופת הפרסטרויקה של שליט ברה"מ מיכאיל גורבצ'וב. הטלוויזיה הסובייטית RTR שימשה Host broadcaster ואירחה אותנו יפה מאוד במוסקבה. אני הפקתי וניהלתי בעצמי את השידור הישיר ההוא מבירת רוסיה מוסקבה. אריה מליניאק כלל לא היה עמי במוסקבה. לא זימנתי אותו למבצע השידור הישיר ההוא משיקוליי שלי. הבאתי עמי מישראל כמובן את השדר המוביל שלי יורם ארבל, ומ- צרפת את יואב טוקר כדי שיכין כתבה חדשותית ב- ENG אודות ביקורה ההיסטורי הראשון של מכבי ת"א במוסקבה. ההפקה ההיא שלי ב- 12 בינואר 1989 הוסיפה שערות לבנות לראשי מפני שזאת הייתה הפעם הראשונה שניהלתי פרוייקט כזה מברה"מ הקומוניסטית. לא סמכתי עליהם יתר על המידה בעיקר בנוגע לקווי השידור ממוסקבה לירושלים. ביצעתי Booking כפול לראשונה בחיי המקצועיים ודרשתי מ- RTR להתקין לי שני קווי 4W, שני טלפונים בעלי חיוג בינלאומי כ- Back up, ושני מוניטורים בעמדת השידור שלי ב- לוז'ניקי. ביקשתי מאנשי RTR ב- אוסטאנקינו להסיט ולהעביר את עמדת השידור המרוחקת שלי מרוּם היכל "לוז'ניקי" למחצית הגובה (תמורת תשלום של 500 דולר נוספים) כדי לאפשר לשַדָּר המוביל שלי יורם ארבל תחושת נוחות יתר וביטחון יתר בעת השידור הישיר ובזיהוי גיבורי העלילה. אני חייב להדגיש כי כל דרישותיי שהעברתי ל- RTR התקבלו בסבר פנים יפות ע"י אנשי RTR. כשהחל השידור באולפן הספורט בירושלים באותו יום חמישי ההוא של 12 בינואר 1989 (באחריותו של הבימאי שלי יואב פלג בירושלים) ועל מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית נראו יחדיו ב- Split screen השדר יורם ארבל במוסקבה והמגיש אורי לוי בירושלים, נאנחתי והתרווחתי בכס המפיק שלי בלוז'ניקי במוסקבה. ברור שהודיתי לאלוהי הטלוויזיה.

טקסט תמונה : 11 בינואר 1989. מוסקבה הקפואה והמושלגת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. אנוכי יחדיו עם כתב ה- ENG שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא , יואב טוקר (משמאל) בעת הפגישות שלנו עם אנשי הטלוויזיה הסובייטית RTR באוסטנקינו. RTR מילאה את כל בקשות ההפקה שלי עד לאחרונה שבהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 11 בינואר 1989. מוסקבה הקפואה והמושלגת. אנוכי (מימין) יחדיו עם השדר המוביל שלי יורם ארבל (משמאל) ליד עיר הטלוויזיה הסובייטית של RTR באוסטנקינו. RTR מילאה את כל בקשות ההפקה שלי עד לאחרונה שבהן. יורם ארבל היה השדר המוביל בהא הידיעה במשך תריסר שנים בעת שירותו את השידור הציבורי בין 1978 ל- 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ג. אלופות ברה"מ וצ'כוסלובקיה בכדורסל מעולם לא קיימו את משחקיהן בעיירות שדה נידחות במדינותיהן אלא תמיד בערים ראשיות כמו מוסקבה ו- קובנה (ב- ברה"מ דאז ו- ליטא היום) ופראג, בראטיסלאבה, וברנו בצ'כוסלובקיה.

ד. מערכת השידורים הישירים תחת פיקודי ובהפקה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך כמעט רבע מאה של שנים של אירועי ספורט בחו"ל, הייתה מבוססת על תכתובת קפדנית ותיאום מלא מראש עם ארגוני ה- EBU ו- OIRT, ועם ה- Host broadcaster אודות מיסוד עמדת שידור והקמת קווי תקשורת 4W לצוות שלי וכן שריון זמני שידור בינלאומיים בעבור תקשורת לווייניים ותקשורת 4W, ובאישורם של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם. להלן דוגמא לצורך המחשה המדגימה את נוהל תכתובת שידור בינלאומית כזאת (באמצעות טלקס) בינינו לבין ה- EBU ו- RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית) לרבות הרפרנטים הישראליים מהנדסי "בֶּזֶק" גבריאל שקל ואברהם יצחק נגל, תכתובת Booking של שירותי לוויין והזמנת קווי שידור 4W הנוגעת להפקת השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה בטורינו – איטליה בתאריך 20 ביוני 1979 בין נבחרות ברה"מ וישראל.

טקסט מסמך : יום שלישי – 19 ביוני 1979. דוגמא לנוהל תכתובת שידור בינלאומית כזאת (באמצעות טלקס) בינינו לבין ה- EBU ו- RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית) לרבות הרפרנטים הישראליים מהנדסי "בזק" גבריאל שקל ואברהם יצחק נגל, תכתובת Booking הנוגעת להפקת השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה בטורינו – איטליה בתאריך יום רביעי – 20 ביוני 1979 בין נבחרות ברה"מ וישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יש להדגיש כאן שכל הפקות הספורט הבינלאומית שלנו בחו"ל, קטנות כגדולות, קצרות כממושכות, פשוטות כמורכבות מבין האלפים שביצעתי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, דרשו התכתבות מוקפדת עם הרפרנטים בחו"ל ובארץ הנוגעים לביצוע משימת השידורים הישירים, ואשר מתייחסים ל- Booking של זמני שימוש בתקשורת לוויינית ו- Booking של קווי שידור 4W. תעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית איננה עובדת לעולם על ארעיות, מקריות, ומזל. היא זקוקה לסדר ומשמעת והקפדה על כל פרט בכל הפקה בינלאומית בשל שכירה של אמצעי שידור למיניהם במקביל ע"י עֵרֶב רָב של רשתות טלוויזיה, ו- שימוש Multilateral (רב משתתפים) בציוד טכנולוגי טלוויזיוני סופר מורכב ויקר באותו האירוע המדובר. ההפקה נשענת כאמור על תכנון מפורט ומדויק של Booking הנוגע לזמני שידור וציוד טכנולוגי זמן רב מראש ולמפרע בטרם תחילת ביצוע המשימה. יש לשים לב כי גם מסמכי ההתכתבויות שלי עם הרפרנטים האירופיים במערב אירופה (בדצמבר 1988 וינואר 1989 גם עם רשת הטלוויזיה הרוסית RTR) כללו התחייבות של תשלום מראש (לעיתים גם בדיעבד) בעבור הענקת שירותי שידור הכרחיים ליישום תכליתי של המשימה וביצוע של הנדרש ע"י טכנולוגיה חדשנית בעת הצילום והסיקור של רשת הטלוויזיה המארחת, כמו גם שימוש בתקשורת לוויינית (!). ככה גם אנחנו נהגנו עם רשתות הטלוויזיה האירופית אותם אירחנו בהיכל הספורט ביד אליהו. דיווחו של אריה מליניאק לאהרון ווייסברג, "…כי הגיע שליח דואר רבע שעה לפני המשחק לאותו אולם כדורסל חשוך באותה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם, חיבר שני חוטים, והוא ויורם ארבל הצליחו איך שהוא להרים שידור…", מעורר גיחוך ויסודו בשֶקֶר. אין דבר כזה. בדותה. אני תמה מה מניע את אריה מליניאק לספר בלופים לאהרון ווייסברג ומדוע הוא מנסה לשפר את המוניטין שלו ושל יורם ארבל באמצעות בדותות. קוראי הבלוג צריכים לדעת כי הזמנת קווי השידור ה- 4W על ידינו מרשת הטלוויזיה המארחת וחיבורם למערכת התקשורת שלנו בכל השידורים הישירים מעמדות השידור בחו"ל נעשתה על ידינו כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה של כל משחקי הכדורסל ו/או הכדורגל לצורך ביטחון השידור. בנוסף תמיד דרשתי מה- PTT המקומי להציב בעמדת השידור שלנו מכשיר טלפון בעל חיוג בינלאומי ששימש Back up לקווי השידור ה- 4W שלנו מעמדות השידור שלנו בחו"ל באירועי הספורט השונים (לא רק בעת כיסוי משחקי מכבי ת"א). היה מדובר בפק"ל. מאוחר יותר החליפו קווי השידור בטכנולוגיית ISDN את קווי השידור בטכנולוגיית ה- 4W. תמונת ה- Video הלוויינית שוריינה על ידינו כעשר דקות עד רבע שעה לפני תחילת האירוע.

ה. אני עדיין ממתין בסבלנות ומחכה יותר מ- שמונה שנים מאז 14 באפריל 2007 כדי לשמוע מאריה מליניאק ומחברו יורם ארבל את הסבריהם לדברי השקר ששניהם הפיצו ו- הופיעו ברשימתו של אהרון ווייסברג ב- 4 באפריל 2007. אני עדיין ממתין ומחכה לשמוע מאריה מליניאק ויורם ארבל פרטים היכן התרחש האירוע המדובר ההוא שלפי דבריהם התקיים בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, מה שמה של אותה עיירת השדה הנידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה בו התקיים האירוע בטרם נפילת הקומוניזם, שם המשחק, ו- שמן של הקבוצות שנטלו בו חלק, כמו גם באיזו תאריך בדיוק הוא התחולל האירוע ומה הייתה תוצאת המשחק ההוא אודותיו מדווח אריה מליניאק עיתונאי X גם בשמו של יורם ארבל לעיתונאי Y אהרון ווייסברג.

ו. אני עדיין ממתין להסברו של מר אהרון ווייסברג מדוע ראה צורך להוציא לאור ב- 14 באפריל 2007 אינפורמציית בּלָע ושִקְרִית מבלי לבדוק עמי את פרטי הדיווח ההוא של אריה מליניאק ובשיתופו של יורם ארבל באותם קורות דברי ה- שחץ, הרברבנות, ההטעיה, והרמאות הללו.

ז. הערה אישית שלי : במאי – יוני 1981 הפקתי, ניהלתי, וערכתי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית את השידורים הישירים של אליפות ישראל בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל שנערכו בשלוש בשלוש ערים ראשיות בצ'כוסלובקיה : בראטיסלבה (Bratislava), האווירוב (Havirov), ו- פראג (Prague). אריה מליניאק לא נמנה כלל על צוות השידור שלי שהורכב מהשדר יורם ארבל והמפיק יצחק גליקסברג. רציתי להטיס אותו לצ'כוסלובקיה אולם מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל דחה זאת על הסף. הוא התנגד (לא אישית לאריה מליניאק), אלא לכל מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית וטען בפניי שיורם ארבל יסתדר מצוין גם ללא הפרשן שלי אריה מליניאק. כפי שזכור לי אריה מליניאק טס לצ'כוסלובקיה על חשבונו וייתכן כי הצטרף לצוות השידור שלי שם. אינני זוכר היום אם שמעתי את קולו על קו השידור ה- 4W מצ'כוסלובקיה אולם דבר אחד ברור והוא חד משמעי : לא ייתכן כי בהפקת אירוע ספורט בינלאומי נכבד כמו אליפות אירופה לאומות בכדורסל של צ'כוסלובקיה 1981, כשמדובר בשידורים Multilateral יגיע טכנאי תקשורת צ'כוסלובקי לאולם חשוך ויחבר את החוטים בעמדת השידור שלנו כרבע שעה לפני המשחק. בלתי מתקבל על הדעת. RTI בראשות נחמן אלון דאגה תמיד להזמין את תפעול קווי השידור שלנו בכל הפקות חו"ל ללא יוצא מן הכלל, לפחות שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה, לרבות Booking כ- פק"ל של הצבת טלפון בעל חיוג בינלאומי בכל עמדות השידור שלנו בחו"ל. הטלפון שימש כ- Back up לקו השידור ה- 4W.

בהמשכו של אותו הפוסט ההוא שנכתב ע"י עיתונאי Y בשם אהרון ווייסברג ב- 14 באפריל 2007, מפתח הנ"ל אגדה אורבנית נוספת בה נאמר כלהלן : "…עבודתו של אריה מליניאק בערוץ הראשון הופסקה מסיבות לא מקצועיות בעליל בתחילת שנות ה- 90. "התקשרו אלי יום אחד והודיעו לי שיותר אני לא ממשיך לפרשן את מכבי", הוא מספר. "לא רצו להגיד לי למה, אבל אנחנו חיים במדינת ישראל והשמועות כאן מתחילות לטוס בקצב שיא. ביררתי ואז נאמר לי שמכבי הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו, אז בלי מליניאק. למה הם עשו זאת את זה ? כנראה אמרתי את מה שאני חושב". מדובר בדברי כחש וכזב של המדווח אריה מליניאק ושל האיש אהרון ווייסברג שמפרסם ברבים את האגדה האורבנית הזאת. הקורא את הפוסטים של אהרון ווייסברג ושל שלמה מן יכול להבין כאילו מדובר במעין משחק שוחד שמתנהל כביכול ביני כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מר שמעון מזרחי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, משהו כמו : יואש אלרואי קח את זכויות השידור של המועדון לערוץ הטלוויזיה שלך ובתמורה תן לי את ראשו של אריה מליניאק. הטקסט הנ"ל כפי שנמסר ע"י אריה מליניאק לאהרון ווייסברג ושלמה מן מכיל רמז יותר מעבה כאילו עו"ד שמעון מזרחי הציע לי שוחד בכסות של התניה : זכויות שידורים של המועדון תמורת פיטוריו של אריה מליניאק מכס הפרשן. שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, שמלוק מחרובסקי ז"ל, אריה ברנוביץ', אמנון אבידן, ומוני פנאן ז"ל לא התערבו בבחירת צוותי השידור שלי. מדובר בקשקוש, בטענת סרק. אריה מליניאק יודע היטב מדוע הודח וסולק על ידי. בטרם הועף על ידי לכל הרוחות אמרתי לו אז פנים אל פנים במשרד שלי של חטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים כלהלן : "אחי, אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותך על השפתיים…". ואז ירדנו שתי קומות והתייצבנו שנינו בלשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז מר יוסף בר-אל. תחמושת הטקסט, הנימוקים, ומתן התשובה מדוע סולק אריה מליניאק על ידי עדיין שמורה בלוע האקדח ו/או שמא אומר ביתר עדינות ודיוק במחסניתה של המקלדת שלי. האגדה האורבנית שהפיץ אריה מליניאק באמצעותם של עיתונאֵי Y אהרון ווייסברג וגם שלמה מן ("העין השביעית"), כאילו שמעון מזרחי התנה בפניי את מכירת זכויות השידורים של מכבי ת"א לטלוויזיה הישראלית הציבורית בעבור שלמוני שוחד לי, שאמורים להתמצות בגין סילוקו המוקדם של אריה מליניאק על ידי מכס הפרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – היא מעשה נוכלות עלוב ומתועב. לא היה מעולם כדבר הזה. מעולם אבל מעולם לא הייתי מקריב את אריה מליניאק ולא כל איש טלוויזיה אחר ואו כל עיתונאי אחר על מזבח זכויות השידורים לצורך השגת הסכם עם מועדון מכבי ת"א. האגדה האורבנית הזאת כפי שהעיד אריה מליניאק בפניו של אהרון ווייסברג ושלמה מן היא פִבְּרוּק לא פחות מעלוב, מכוער, ו- נבזי שאין לו שום מכנה משותף עם האמת, והוצאת דיבתי רעה. מעולם לא הייתי רֵע וחבר של שמעון מזרחי ו/או דייוויד פדרמן, ו/או מי מאֵי חברי הנהלת מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. מעולם לא הייתי מרשה להם להתערב ולבחוש בצורה כזאת בוטה ו/או אחרת בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי, ולהתנות את מכירת זכויות השידורים בגין סילוקו של אריה מליניאק. עלי לומר לכם כהאי לישנא : "אילו אנשי מכבי ת"א היו מעלים טיעון והתניה כאלה בעת המו"מ עמם, אפילו לא הייתי עונה להם. הייתי פשוט קם ונפנה מהם, והולך משולחן המו"מ". המפגש היחיד שלי עמם עם אנשי מכבי ת"א היה משני צידי המתרס בעת פגישות המו"מ ו/או בהיכל הספורט ביד אליהו. הייתי יישר דרך ונאמן לחלוטין ב- % 100 לרשת השידור שלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולבוסים שלי לדורותיהם יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, טוביה סער יבד"ל, חיים יבין יבד"ל, יוסף בר-אל ז"ל, אריה מקל ז"ל, יאיר שטרן יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל. בדיוק כפי שהייתי יישר דרך ונאמן ב- % 100 לציוותי השידור שלי לרבות אריה מליניאק. אשנה ואומר את מה שהקלדתי לפני שורות ספורות : אריה מליניאק יודע היטב כמוני מדוע סולק והודח. נבצר ממני להבין מדוע איננו מספר לציבור את האמת ואת סיבות הרחקתו ממיקרופון הפרשנות ב- 1991. גם בחלוף כל כך הרבה שנים הוא עדיין נתלה בדברי שווא. לשמעון מזרחי (וחבריו בהנהלת מכבי ת"א) אין ולא הייתה שום נחלה ויד בהרחקתו של אריה מליניאק מהמיקרופון הציבורי ו/או בכל עניין אחר בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

הערה אישית שלי : לפני כמה שנים אירח העיתונאי Y עמנואל רוזן ההוא את העיתונאי X אריה מליניאק בתוכנית "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית – לימודית. עמנואל רוזן ואריה מליניאק טיפחו יחדיו באותה התוכנית את האגדה האורבנית שלהם כאילו אריה מליניאק נזרק על ידי לעזאזל תמורת קבלת זכויות השידורים הטלוויזיונית של השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטורניר גביע אירופה לאלופות בכדורסל. צלצלתי לעמנואל רוזן ושאלתי אותו כיצד איננו מתבייש לשדר שקרים ומדוע לא הזמין אותי לשבת לצדו של אריה מליניאק כדי לאפשר לי לפחות להגן על שמי הטוב. עמנואל רוזן הבטיח כי יחזור אלי מייד. הוא לא חזר מעולם. היה מדובר שוב בנוכלות עיתונאית.

ב- 2 בנובמבר 2009 דיווח משה גרטל את העדות הבאה לעיתונאי Y שלמה מן מהמגזין "העין השביעית" כלהלן כפי שר"מ באותיות מודגשות. שלמה מַן שמע ואָץ – רץ להוציא לאור ולטפח בביטאון שלו את האגדה האורבנית הזאת כלהלן : "הסיפור הראשון שמספר משה גרטל התרחש ב- 1982 כשאולסי פרי שחקן הקבוצה לא הגיע למשחק ביד אליהו נגד ריאל מדריד. היו"ר שמעון מזרחי סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. משה גרטל, כתב צעיר, אנרגטי, ו- "רודף סנסציות" כדבריו, החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. משה גרטל : "הגעתי לבית שלו בשיכון ל", הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם מת, מנוטרל לגמרי – לגמרי, צילמתי אותו, חזרתי מהר ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי פרי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד, כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של של חומרים כאלה ואחרים, לא ידעתי ולא יכולתי להגיד. אבל הוא היה מנוטרל, ישן שנת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה. מי זה "האנשים שלנו" ? יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון), לא נעים לי אבל זו האמת". כמובן שאין מְדוּבָּר רק באגדה אורבנית אלא בנוכלות עיתונאית נבזית במלוא מובן המילה שאין לה דבר עם האֶמֶת. להלן העדות שלי אודות הסיפור המגוחך והבדוי שלא היה ולא נברא.

טקסט מסמך (1) : 2 בנובמבר 2009 . עיתונאי X משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y שלמה מן, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית בביטאון "העין השביעית". עמוד מס' 1 מתוך 2.

א. השידור הישיר של המשחק ההוא ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 מכבי ת"א נגד ריאל מדריד מהיכל הספורט ביד אליהו הסתיים בניצחונה של מכבי ת"א 93:99.

ב. משה גרטל לא דיבר עמי מעולם באותו הערב של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 בעניינו של אולסי פרי הנעדר מהמשחק. הוא לא סיפק לי ידיעות עיתונאיות חדשותיות, זה לא היה תפקידו במערכת ובקבוצת השידור שלי, וודאי כשאלה אינן מלוות בהוכחות צילומיות חותכות שאומנם אולסי פרי באמת שוכב מנוטרל וישן שנת שיכורים על המצעים של חברתו תמי בן עמי. מעולם, ואני מדגיש לעולם, לא הייתי מעלה בדעתי לשדר ידיעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משה גרטל אודות אולסי פרי "מנוטרל וישן שנת שיכורים" (כדבריו של מוסר הידיעה) מבלי שיש לו ולי הוכחות מצולמות (!).

ג. אולסי פרי לא התגורר בשיכון ל'. הייתה לו דירה ברמת אביב. בשיכון ל' התגוררה חברתו תמי בן עמי ז"ל.

ד. אנשי מכבי ת"א שלחו שני ציוותי משטרה לשתי הדירות ברמת אביב ובשיכון ל' כדי לוודא מדוע אולסי פרי מאחר להתייצב בהיכל הספורט ביד אליהו. השוטרים חזרו ודיווחו ליו"ר המועדון מר שמעון מזרחי כי שתי הדירות ברמת אביב ובשיכון ל' הן חשוכות ואין קול ואין עונה מהן.

ה. הוריתי אז לשדר שלי בהיכל הספורט ביד אליהו יורם ארבל להיזהר היטב בדברי הפרשנות שלו בעת השידור הישיר בעניינו של אולסי פרי מחמת תביעות דיבה. אני שימשתי העורך הראשי והמפיק הראשי של השידור הישיר ההוא, ולא היו לי כל הוכחות שאולסי פרי נגוע בפרשיות סמים. נכון שכולם ריכלו ו- דיברו על כך, אבל לי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היו כל כל הוכחות. לכן ציוויתי על יורם לשקול היטב את מילותיו כנציג שלי על המסך הציבורי. זאת הייתה האחריות הבלעדית שלי כעורך, מפיק, ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כלפי הציבור וגם כלפי הממונים עלי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה טוביה סער יבד"ל.

ו. שאלה למר שלמה מן : האם בטרם הדפסת הפוסט ההוא ב- 2 בנובמבר 2009 בביטאון "העין השביעית" הצלבת מקורות ? האם ווידאת את כל האמת ? האם שאלת את מר משה גרטל מי היו למשל אנשי הצוות שלו ? מי היה הצלם, מי היה המקליט, ומי היה התאורן ? כדי לוודא עמם ביצוע והאם משה גרטל אומנם דובר אמת ?

הערה אישית שלי : הזמנת ציוותי צילום לכיסוי אירועי ספורט הייתה עניין ביורוקרטי ובתחום סמכותי הבלעדית. בקשה לקבלת צוות צילום הייתה מחויבת בחתימה שלי. באותו הערב ההוא של 16 בדצמבר 1982 לא חתמתי על שום טופס בקשה בעבור משה גרטל.

ז. שאלה נוספת למר שלמה מן : האם שאלת את מר משה גרטל כיצד ייתכן ש- תמי בן עמי ז"ל אהובתו של אולסי פרי הסכימה לפתוח את דלת דירתה בפניו ובפני ציוותו כדי לחשוף את חברה – אהובה שלה שוכב חסר אונים בשיא האוּמְלָלוּת והמִסְכֵּנוּת של האדם באשר הוא אדם, בשיא השפל הגופני והנפשי שלו, כשהוא מסומם וישן שנת שיכורים על סדיני מיטתה ? בלתי מתקבל על הדעת. כיצד ייתכן שתמי בן עמי הסכימה להסיר את המנעול מ- דלת דירתה בפני צוות הצילום בראשות משה גרטל, ולהזמין את הכתב, הצלם, המקליט, והתאורן להיכנס לביתה כדי לחשוף את חברה – אהובה אולסי פרי שוכב ברוב עליבותו על סדיני מיטתה, מבלי לשאול אותו אם הוא מסכים לחשיפה טלוויזיונית משפילה שכזאת ? שוב, בלתי מתקבל על הדעת. אין כוח בעולם גם לא כוח עליון שהורה ל- גב' תמי בן עמי ז"ל לפתוח את דלת דירתה בשיכול ל' בתל אביב בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו ב- 16 בדצמבר 1982 כדי לחשוף את אהובה אולסי פרי במלוא אומללותו ועליבותו. תמי בן עמי ז"ל לא פתחה את שעריה ומשה גרטל לא צילם.

ח. עוד שאלה נוספת לשלמה מן : ובכן, נגיד שמשה גרטל דובר אמת והוא אומנם מחזיק בידיו חומר צילום סנסציוני המראה את אולסי פרי שוכב מת, עירום, ומְסוּמָם (כדבריו וכפי שהם מתפרסמים על ידך בפוסט שלך ב- "העין השביעית" ב- 2 בנובמבר 2009) על סדיני מיטתה של חברתו – אהובתו תמי בן עמי. נגיד שהוא משה גרטל באמת שוחח עמי ואני סירבתי לשדר את דיווחו. מדוע אם כך החומר המצולם הסנסציוני הזה ב- Film אודות אולסי פרי שהוא משה גרטל מחזיק בידיו לא שודר למחרת יום שישי – 17 בדצמבר 1982 במגזין "יומן השבוע" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ? מדוע הוא לא עקף אותי ולא רץ עם החומר המרעיש הסנסציוני שהוא מחזיק בידיו אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער ? מדוע הוא לא עקף אותי ולא הפנה את תשומת לבו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לחומר הפילם הבלעדי המרעיש ו- רווי חומר נפץ שהוא מחזיק בידיו ? מדוע חומר הפילם הסנסציוני הזה לא שודר במהדורת "מבט" של מוצ"ש – 18 בדצמבר 1982 ? מדוע חומר הפילם המרעיש לא שודר במהדורת "מבט" של יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 ? מדוע חומר הפילם הזה שמשה גרטל מחזיק בידיו ומראה את אולסי פרי שוכב מת, עירום, ומְסוּמָם (כדבריו של משה גרטל כפי שמסר אותם לשלמה מן) לא שודר אף פעם ומעולם מאז ועד היום בשום מסגרת עיתונאית – חדשותית / אקטואלית בטלוויזיה הישראלית הציבורית ?

מכל האמור לעיל התשובה ברורה. עיתונאי Y שלמה מַן טיפח אגדה אורבנית שקרית שהעביר לו עיתונאי X בשם משה גרטל והוציא אותה לאור בביטאון "העין השביעית" מבלי לוודא את אמיתות הסיפור. ואז עשה שלמה מן את המעשה הנואל ביותר. הוא ביקש את תגובתי, תגובתו של יאיר שטרן, ותגובתו של שמעון מזרחי לטקסט ההוא שהגה באוזניו משה גרטל ב- 2 בנובמבר 2009, כאילו יש בידיו מידע מהימן. מדובר בנוכלות עיתונאית נבזית אישית כלפיי וגם כלפי רשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבשורותיה עבד בשעתו משה גרטל.

טקסט מסמך (2) : 2 בנובמבר 2009 . עיתונאי X משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y שלמה מן , וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית בביטאון "העין השביעית". (עמוד מס' 2 מתוך 2).

אני עדיין ממתין לראות את חומר הפילם המרעיש והסנסציוני ההוא מ- 16 בדצמבר 1982 בו הרשתה תמי בן עמי לכתב משה גרטל ל- צלם את אהובה אולסי פרי בשיא עליבותו שוכב מת, מנוטרל, וישן שנת שיכורים על מיטתה בשיכון ל' בתל אביב. אני עדיין מצפה לשמוע ממר שלמה מן וממר משה גרטל מי היה הצלם שלו ? מי היה איש הקול שלו ? ומי היה התאורן שלו ? אני עדיין מחכה לשמוע ממר שלמה מן וממר משה גרטל מדוע לא עקף אותי ולא הגיש את חומר הפילם המרעיש והסנסציוני לידיהם של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער, ולמה לא דרש מהם לשדר זאת ? אני מבקש לדעת ממר משה גרטל מדוע הכתבה הסנסציונית הזאת שמראה (כביכול) את אולסי פרי שוכב מת, מנוטרל, וישן שנת שיכורים על סדיני מיטתה של חברתו – אהובתו תמי בן עמי, ושעל פי טענתו הוא מחזיק את חומר הפילם בידיו, לא שודרה מעולם למחרת יום שישי – 17 בדצמבר 1982 ב- "יומן השבוע", וגם לא אחר כך בשום מהדורה מ- מהדורות "מבט" ? להד"ם. בלתי מתקבל על הדעת.

סוף הפוסט מס' 568 / 554. הועלה לאוויר ביום שני – 4 בינואר 2016.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 958 : הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בפברואר 2021.

———————————————————————————————–

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. אני טורק את הדלת לערוץ 1 ורשות השידור ונוטש לעַד. זהו מכתב ששלח לי מר אלכס גלעדי איש הטלוויזיה הגדול ביותר שקם לתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דיון: יורם ארבל.

1. השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי).

2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל).

3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

4. אני יודע שלא תמיד הייתי איש רֵעִים להִתְּרוֹעֵעַ. אבל בתמורה לא הייתי שַקְרָן וגם לא חַנְפָן. (ציטוט של עצמי). פוסט מס' 958 (חלק א'). כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה קצרצרה : בֵּיאוּר העֵרֶך אֲגָדָה אוּרְבָּנִית (ו/או אגדה עירונית) על פי ויקיפדיה באינטרנט :

ציטוט מ- ויקיפדיה : "אגדה אוּרבנית או אגדה עירונית היא סוג של אגדה או אנקדוטה שייחודה בהעברתה מפה לאוזן בטענה שמדובר בסיפור אמיתי. האגדה האורבנית מסופרת לרוב מפי מישהו המוכר לאדם הקרוב אל המספר, שהיה, כביכול, עד לאירועים במו עיניו. הסיפורים מסופרים כאמיתיים, ולרוב תוך נקיבה במיקום מסוים שבו אירע כביכול האירוע, או באדם ידוע שהיה עד לו, והדבר המוסיף נופך נוסף של אמינות לסיפור, שהוא לרוב מופרך מיסודו. האגדות העירוניות לא מתרחשות בהכרח באזורים עירוניים. הן נקראות כך משום שסוגה זו הומצאה בעת המודרנית, שבה מרבית האנשים מתגוררים בערים". לכן ברור שהגיעה העֵת לשוב ולהפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות השקריות שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו "גלי צה"ל), אריה מליניאק (באמצעות אהרון ווייסברג), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מן). פוסט מס' 958. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס' 958 (חלק א'). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. ליל רביעי ההוא של 29 במאי 1985 : התמוטטות עיתונאית קולוסאלית של יורם ארבל בעמדת השידור שלנו באצטדיון "הֵייסֶל" (Heysel) בבריסל בטרם שריקת הפתיחה המאוחרת למשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל, יובנטוס נגד ליוורפול. יום חמישי – 30 במאי 1985 : אני מקים קיר הגנה ופורס רשת ביטחון סביב יורם ארבל שנפל באצטדיון "הייסל" בבריסל יחדיו עם המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתהום העיתונאות הטלוויזיונית. יום חמישי – 6 בפברואר 1992 : שַדְרָנוּת שטח של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול עיתונאות Off tube של העיתונות הכתובה. פוסט מס' 958 (חלק א'). כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו הרָם מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 958 (חלק א'). כל הזכויות שמורות. ליל רביעי – עשרים ותשעה במאי 1985. אסון "הייסל" בבריסל בירת בלגיה. יוֹרָם אַרְבֶּל מאבד את אמינותו כעיתונאי. שַדְרָנוּת ועיתונאות שטח בטלוויזיה הישראלית הציבורית מול עיתונאות Off tube של העיתונות הכתובה. פוסט מס' 958 (חלק א'). כל הזכויות שמורות.

האכזבה מיורם ארבל באותו הלילה האָפֵל ההוא לפני קצת יותר מ- 30 (שלושים) שנים של יום רביעי – 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" (Heysel) הייתה בעיצומה ועמוקה. מפח נפש מפני שאיש איננו מכין אותך לתופעה שבה השדר המוביל שלך חושב שנשלח לאצטדיון "הייסל" רק לעסוק ולתאר את שמותיהם של זביגנייב בונייק, מישל פלאטיני, ברוס גרובלאר ואחרים, ואין זה מעניינו לחקור את הצד החשוך של האירוע. קשב רדיו "קול ישראל" הנפלא, היעיל, המהיר, והעירני מיקי גורדוס ז"ל (2017 – 1944)מעמודי התווך של רשות השידור בתחום הקונקרטי הזה, סייע והציל במידה רבה אותו כשדר ואותי כמנווט השידור הישיר ההוא. מה שהתחולל באותו הלילה השחור משחור ההוא ביום רביעי של 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" הוא טרגדיה. מה שקרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובחטיבת הספורט שלה באותו הלילה ההוא של 29 במאי 1985 הוא ירידת מסך והתנוונות עיתונאית. לא ייתכן כי המוות והכדורגל יָדוּרוּ יחדיו באצטדיון "הייסל" אולם יורם ארבל ראה רק דֶשֶא יָרוֹק. מה שקרה עם שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל באותו ליל רביעי ההוא לפני 30 (שלושים) שנים ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל בשידור הטלוויזיה ההוא של יובנטוס – ליוורפול במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות הוא מדהים ובלתי מתקבל על הדעת. מדהים ובלתי מתקבל על הדעת שהאיש בגיל 73 מי שמקבל פרס על מפעל חיים מה שיש לו לספר למולי שפירא הוא שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". OK, שיקבל פרס חיים אולם למה הוא מספר בלוף ? מדהים ובלתי מתקבל על הדעת ששדרן גלי צה"ל מולי שפירא מעביר דף וממשיך הלאה כאילו בלוף ה- "דוּק" הוא עסק אמיתי ולא אגדה אורבנית מחורבנת.

האיש צריך להיות יותר מחוצפן ויותר מעז נפש כדי לעקוף את ההיסטוריה ואת העובדות, לאוץ בגיל 73 אל מר מולי שפירא מרדיו גלי צה"ל ערב קבלת פרס מפעל חיים, ולספר לו בלוף כי יואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". אותו מולי שפירא שמתיימר כל חייו להיות אדם של תרבות ושוחר עיתונאות שבסיסה טוהר ויושרה, מאפשר ליורם ארבל להפיץ את הבדותה ברדיו ציבורי – ממלכתי ככל העולה על רוחו ומבלי להתערב, מבלי להסות אותו, ומבלי להעניק לי את זכות התגובה. מעולם, אבל אף פעם לא איחלתי ליורם ארבל לשדר "דוּק". אין זאת דרכי. לכן התמיהה הכפולה מדוע אנשים כולל יורם ארבל עצמו לא רק שאינם מספרים את האֶמֶת, אלא גם מה מניע אותם לא לספר אותה – תְּקֵפָה (!). באוגוסט – ספטמבר 1990 נטש יורם ארבל את השידור הציבורי ואותי וחבר לשידור המסחרי. זאת הייתה כמובן זכותו המלאה שאיש איננו כופר בה. תעשיית הטלוויזיה בארץ וגם בעולם רווייה תנודות ותזוזות של שדרנים ושדרניות מערוץ. עזיבתו של יורם ארבל אותי ב- אוגוסט / ספטמבר 1990 לא הייתה Big deal. ברגע שעזב הוא כבר לא היה חשוב עבורי מפני שזכויות השידורים של אירועי הספורט הקרדינאליים בארץ ובעולם היו שלי כמי שמנווט, עורך, מפיק, ומנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתי הקברות מלאים בכל מיני אנשים שפעם חשבו שאין להם תחליף. גם ליורם ארבל היה תחליף מיידי בדמותו של מאיר איינשטיין. בספטמבר 1990 התייצב מאיר איינשטיין בחלון הראווה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ושִגְשֵג. מאחורי בלוף ה- "דוּק" של יורם ארבל מסתתר עולם טלוויזיה אחר לחלוטין הנוגע לחטיבת הספורט בפיקודי. בחלק הזה של העולם התקיים מאמץ עבודה עצום בן עשרות שנים שבסיסו נאמנות ודבקות במשימה. עָבָרוֹ, האתמול של עולם הטלוויזיה במידה רבה היָשָן הזה, הוא רווי היסטוריה רבת עניין. היסטוריה מורכבת מאוד ומסובכת מאוד (גם בגלל הטכנולוגיה הטלוויזיונית), יקרה ויוקרתית, ובצדה הרבה עליות וגם מורדות. הצלחות וגם כישלונות. העובדות שונות לגמרי ממה שיורם ארבל מבקש להציג לפני המיקרופון של מר מולי שפירא ורדיו גלי צה"ל עם דיווח בלוף ה- "דוק" שלו. הבלוג הוא המיקרופון שלי. אני יודע שלא הייתי נחמד ולא איש רֵעִים להִתְּרוֹעֵעַ. הייתי רחוק מזה. אבל בתמורה לא הייתי שַקְרָן וגם לא חַנְפָן.

אנוכי מפליג שנות דוֹר לאחור. בעת אחד השידורים הישירים הפופולאריים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו, היכן שהוא ב- 1985, הוריתי לבימאי שלי יוֹאָב פֶּלֶג לנַתֵּב את המצלמות לעבר אנשי התקשורת הכתובה והאלקטרונית שרחשו בהיכל. בצד מערב מוקמו המיקרופונים של שדרני רדיו "קול ישראל" ואנשי גלי צה"ל, ובפינה הדרומית של ההיכל התרכזו עשרות עיתונאים שדיווחו את רשמיהם לעיתוני המחר. מֶסֶר הצילום נועד להדגיש את העניין הציבורי העצום שמעוררים המשחקים אלה בו מובילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את התקשורת של המדינה אחריה. התרעתי את יורם ארבל ב- Talk back של הניידת (קו תקשורת פיזי מיוחד בו ניתנת לי האפשרות לדבר מניידת שידור עם השַדָּר הניצב בעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו מבלי שקולי יישמע בשידור הישיר) כי, "מייד נחשוף למצלמות את הקולגות שלנו העוקבים כמוהו בדריכות אחרי המשחק". נתב התמונה בניידת השידור ה- "וֶורֶד" אריה נחמיאס לחץ על מצלמה מס' 2 והעלה ל- אוויר את "כלוב" העיתונאים הממוקם אי שם בדרום היכל הספורט ביד אליהו הגדוש באנשי "מעריב", "ידיעות אחרונות", "הָאָרֶץ", "חדשות", "דָבָר", "על המשמר", ומי לא בעצם. יורם ארבל לא היסס ובטקסט מבריק ויוצא דופן וחד, בו מִיפָּה היטב את סדר העניינים בתקשורת הישראלית, שידֵר ישיר, כלהלן : "אלה הם הקולגות שלנו מהעיתונות הכתובה, ואת מה שאתם רואים עכשיו בשידור ישיר בערב הזה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, תיקראו מחר בבוקר בעיתונים". זאת הייתה אמפליטודה. לרגע חשבתי שמדובר בגאון ניסוח בשידור ישיר. עכשיו הייתי בטוח שמדובר בגאון ניסוח בטלוויזיה. הוא, יורם ארבל היה כזה.

זה היה טקסט מפתיע ובלתי צפוי ברלוואנטיות שלוֹ. רק גאון שידור ישיר בטלוויזיה כמו יוֹרָם אָרְבֵּל יכול היה להמציא טקסט כל כך חסכוני והגיוני שכזה (בשידור ישיר) ולפגוע בּוּל במטרה בכל כך מעט מילים. זה נראה פשוט אבל זה לא. המֶלֶל נשמע שחצני אך הוא איננו כזה. הוא מציג בתוך כמה שניות בודדות בבהירות, בחוכמה, ובקיצור את יחסי הכוחות ואת העדיפות הטבעית שיש לטכנולוגיה הטלוויזיונית המיידית בשידור הישיר על העיתונאות הכתובה אך איננו ממעיט בחשיבותה. טקסט לעילא ולעילא. הללויה ליורם ארבל. שוֹט (Shot) המצלמה שהעלתה לאוויר את חבורת העיתונאים לרגע, היה זניח לחלוטין בתוך מסת השידור הישיר של המשחק עצמו שנמשך קרוב לשעתיים, אך המילים שיורם ארבל ברר למיקרופון שלו היו חצובות בסֶלָע.

טקסט תמונה : יורם ארבל השדר המוביל של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית בראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. כשאני הכרתי אותו הוא היה שדר מיוחד במינו, אינדיבידואל ופיגורה טלוויזיונית שהיה עונג להאזין לתיאוריו ולקול הבריטון הרדיופוני שלו. מן ההיבט הזה היה יורם ארבל אקסקלוסיבי. בלתי שגרתי בסגנון ההגשה שלו. פרטיקולרי בקריינות שלו ובניסוחיו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את הסְלוֹגָן שנאמר בשליפה, "מה שראיתם העֶרֶב בטלוויזיה – תיקראו מָחָר בעיתונים", הפכתי למוֹטוֹ שנתלה לראווה לעֵין כל על הכותל המערבי שלי במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. ראשוניות העברת המידע לצופים (בתנאי שהיא מהימנה) היא תמצית העבודה העיתונאית. גם בטלוויזיה באשר היא. אמירה ידועה קובעת : "אֵין דָבָר יָשָן יותר מְהַעִיתּוֹן שֶל אֶתְמוֹל". השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בערבים ובלילות של אירועי הספורט הבכירים שגשגו ויצרו מציאות אקטואלית חדשה בתקשורת המונים. העיתונות פיגרה אחרינו. בעקבות השידורים הישירים השיטתיים הללו והתייחסותו של יורם ארבל הגיתי את אמירתי במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כלהלן : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מָחָר".

טקסט תמונה : שנת 1980. זהו יורם ארבל בראשית הקריירה שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא היה פנומן מיקרופון בהא הידיעה. גבוה משכמו ומעלה מכל השדרים שהכרתי בימים ההם למעט נסים קיוויתי. (התמונה באדיבות רודולפו כהן מנהל מלון "דן – אכדיה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאות טלוויזיונית ב-שטח מול עיתונאות כתובה Off tube. (סעיף 1).

הקולגות בעיתונות הכתובה מעולם לא היו המִילְיֶה שלי. לא ישבתי עמם בבתי קפה, לא חלקתי את זמני ב- "בית סוקולוב" ביתם של העיתונאים ברחוב קפלן בתל אביב, וגם לא יצאתי אִתם לארוחות עֶרֶב משותפות. חלק מהם נהג והתייחס לעבודת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנים ארוכות לא בהוגנות ולא בהגינות. היו כאלה שתקפו אותנו במדורי הביקורת שלהם בצורה בלתי אחראית. את השדרים, הכתבים העורכים, והמפיקים גם יחד. רוֹע לֵב, קנאה, ומדון הדריכו את כתיבתם. מעולם לא בקשתי איש מהם שיפרגן למחלקת הספורט. מי בכלל צריך פִרגוּן. בס"ה אתה מצפה לביקורת עניינית ותו לאו. אין איש שעומד מעל הביקורת, בתנאי שהיא עניינית. הבעיה החריפה כשאחדים מהם שתקפו אותנו, חשבו שיש להם רישיון אוטומטי להעתיק באין רואה כדי להשתמש באינפורמציה של שידורי הספורט הבלעדיים המוקרנים על מסך הטלוויזיה הציבורי לצורכיהם, מבלי להעניק אשראי למפיקים וליוצרים המקוריים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהביאו להם את תמונות השידורים האקסקלוסיביים הביתה. ביקשתי את אישורם של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ללַמֵד אחד מהם לקח ולהשיב לו כגמולו. והיא ניתנה לי.

ביום חמישי – 6 בפברואר 1992 שידרנו ישיר מטָאלין (Talin) את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל בו אירחה אלופת אסטוניה את מכבי ת"א. הקושי בהפקה הזאת לא היה השידור אלא קבלת הוויזות למדינה הבַּלטית המזרח אירופית. השידור הישיר עצמו מעמדת השידור בהיכל הכדורסל בטָאלִין היה רוטינה ולהפתעתי ללא שום סיבוכים טכנולוגיים. הוא לא נשא שום יוּמרה מיוחדות. הופקדו עליו מטעמי השַדָּר אורי לוי ולצִדו הפרשן טַל בְּרוֹדִי. שניהם טסו בטיסה קבוצתית עם מכבי ת"א לטאלין. לאחר נפילת חומת ברלין ב- 1989 והתפרקותו של הגוש הקומוניסטי בראשות ברה"מ וחיסולו של איגוד השידור המזרח אירופי OIRT הייתה זאת אסטוניה שכמו שאר מדינות מזרח אירופה הצטרפה חיש מהר ל- EBU והפכה זה מכבר לחברה מלאה ושוות זכויות (Active member) באיגוד השידור האירופי. הטלוויזיה האסטונית הכינה לנו עמדת שידור מאובזרת בהיכל הכדורסל בטאלין על פי הכתוב ב- פק"ל שחיבר ה- EBU.

למחרת ביום שישי – 7 בפברואר 1992, הופיעה במוסף הספורט של "מעריב" רשימה שכותרתה הייתה, "מְפַזֵר חוֹם", המהללת את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית. נזכרתי רק שהכתב החתום על הרשימה כלל לא היה ב- טָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה. רשימת הדיווח וסיכום המשחק פרי עטו עבור עיתונו נעשתה מביתו והפך לתופעה שידועה בשמה, "דיווח Off tube" מהכורסה בסלון ביתו ו/או אולי משולחן המערכת שלו ברחוב קרליבך בתל רביב. כתב העיתון מעתיק את רשימותיו ממרקע הטלוויזיה בעת השידור הישיר והבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאנחנו הפקנו בזיעת אפינו וגם שילמנו עליו מָמוֹן רָב. הוא כמובן רשאי להעתיק מהמסך כאוות נפשו אך היה עליו לספר לקוראיו שהוא כלל לא נכח במשחק הזה וראה אותו כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה בביתו. חמוּר מזה. לא רק שלא סיפר להם אלא הסתיר זאת מהם. זאת הייתה הונאה עיתונאית מביכה בעלת צדדים מכוערים של מגיפה מדבקת. נורמה שהנהיגו אותה בתחילה אחדים מהעיתונאים והעורכים בתקופה ההיא ואשר הפכה לתופעה מקובלת בימינו אנו. עיתונאים רבים בעיתונות הכתובה כמו במדיה האלקטרונית עושים לעצמם חיים קלים, ומדווחים לקוראיהם ממוניטור הטלוויזיה, מבלי להיות נוכחים כלל באירוע בשטח, ומבלי לגלות את עובדת פשר היעדרותם לקוראיהם. עורכי מוספי הספורט שלהם משתפים פעולה עם המעתיקים בפרסום הדיווח הפלגיאטי מבלי לספר לקוראים שהעיתונאי המְדָוֵוח כלל לא ביקר במקום בו התחולל האירוע. שדרי ספורט מתקפלים ללא בושה מפני מנהליהם ומסכימים לשדר ישיר אירועי ספורט המתקיימים בחו"ל מבעד למוניטור המוצב באולפן השידור שלהם בארץ . לחטא והפשע העיתונאי המביש ובלתי נסלח הזה קוראים שידור OFF TUBE. עיתונאי – מעתיקן הפך זה מכבר לתופעה מקובלת במקומותינו. המנהלים מתרצים את התופעה באמתלה של חיסכון כספי ומשאירים את השַדָּרִים והפרשנים בבית, ואלה משלמים לצופים שלהם בעיתונאות ירודה ופגומה. אירועי ספורט רבים שמתקיימים באירופה, ארה"ב, וברחבי העולם כולו משודרים ללא כל בושה כשיטה מעמדת שידור OFF TUBE בירושלים או בתל אביב ללא בקרה מקצועית וללא תגובת הצופים התמימים שאינם מבינים כי הולכו שולל.

הָבָה אשוב ל- טָאלִין. אותו העיתון בחר להדפיס את ניתוח המשחק והדיווח של מומחה הכדורסל שלוֹ מבלי שהכותב יהיה נוכח בכלל בטָאלִין, ודאג להסתיר את העובדה האומללה הזאת מקוראיו, ומבלי להעניק קרדיט למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החלטתי להגיב. במוצ"ש – 8 בפברואר 1992 בשמונה ארבעים וחמש בערב עלה המגיש מאיר איינשטיין לאוויר בתוכנית "משחק השבת" כשהוא מנפנף לעיני מצלמות האולפן בטקסט הבהרה וביקורת שכתבתי כנגד מוסף ספורט של עיתון סוֹרֵר. זה היה האייטם האחרון שנעל את התוכנית. להלן טקסט האישוּם שכתבתי ושמתי בפיו של מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין קיבל ממני את הטקסט והיה המום. הוא נדהם. לפתע היה אמור לתקוף קולגה שלו בשידור ישיר בטלוויזיה. שפת גופו השתנתה והוא זע באי נוחות בכיסאו. ראיתי שהדבר לא לרוחו והוא אינו רוצה לעשות זאת. מכיוון שהיה צייתן לא אמר מילה. הוא ידע שאני לא רק הבוס שלו. אני העורך שלו. מצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" הנציחה את הסיטואציה בה מגיש "משחק השבת" מאיר איינשטיין ז"ל מוקיע קבל עם ועֵדה את הפלגיאטור. זה טקסט ההוקעה :

"ולפני סיום, עיתון אחד בחר להעניק אתמול במדור הספורט שלו כותרת "מפזר חום" להצלחת מכבי ת"א בטאלין.

בגוף הידיעה מפרסם העיתון בפרוטרוט ובדיוק מופתי את מהלך המשחק , ואף מציין את השחקנים הבולטים במכבי ת"א – מיצ'ל, גודס, ג'מצ'י, וורגאס, מרסר וכמובן מוטי דניאל. זה נכון, אך משהו בכל זאת חסר כאן. עיון ובדיקה קצרה מגלים כי העיתון ועורכיו שכחו במתכוון לפרסם את שמו של בעל הרשימה . (מניף פעם ראשונה את העיתון כלפי המצלמה), הסיפור המרכזי במדור הספורט הוא אנונימי חסר שֵם וכתב הנושא באחריות לידיעה. העובדות פשוטות וקלות להסבר. הכתב האנונימי לא הצליח לקבל וויזה לטאלין ונשאר בישראל. עיתונו פקד עליו לסקר את המשחק מביתו, ולהעביר את האינפורמציה למערכת על סמך עדות ראייה ממסך הטלוויזיה הישראלית ששידרה ישיר מטאלין. כמשלם אגרה – נהג העיתון כחוק. הוא רשאי לצפות בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אך הוא לא נהג בהגינות כלפי קוראיו בשעה שפרסם דיווח נרחב אנונימי חסר שם, ומבלי להעניק את האשראי המגיע לטלוויזיה הישראלית שהיא המקור ממנה ציטט ושאב את המידע שהעביר לקוראיו. לא הגון.

(מניף פעם שנייה את העיתון לעבר המצלמה), יתירה מזאת. העיתון שלא שלח אפילו נציג בודד לטאלין, אפשר גם לפרשן הכדורסל שלו בתל אביב להעתיק מן המקור ולהגיש את חומר הפרשנות לקוראיו, כאילו נכח בעצמו במגרש הכדורסל בטאלין. מדור הספורט של העיתון הגדיש את הסאה, כשהרשה לעצמו להעתיק מן המסך מילה במילה את הראיונות שקיימו אורי לוי וטל ברודי בסיום המשחק בטאלין, עם צביקה שרף מאמן מכבי ת"א והשחקן גיא גודס. גם התמונה של מוטי דניאל המתנוססת במרכז עמוד הספורט של העיתון, היא תמונת ארכיון ישנה ומצהיבה, אך כמובן שהעיתון איננו טורח לומר זאת לקוראיו.

זהו זה גבירותיי ורבותיי. במחשבה שנייה אולי נהג העיתון כהלכה כמשלם אגרה בכך שלא שלח את נציגיו לטאלין בירת אסטוניה. במילא מה שמשדרת ישיר בערב הטלוויזיה הישראלית. העיתונים כותבים על כך רק למחרת. אגב שמו של העיתון המעתיק – "מעריב", וסיפורי ההעתקות עצמן מתפרסמות בעמוד מספר עשר שלו".

טקסט מסמך (חלק ראשון) : מוצ"ש – 8 בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל אישרו הטקסט את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב על ידי באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת" ששודרה ב- 8 בפברואר 1992).

טקסט מסמך (חלק שני) : מוצ"ש – 8 בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את הטקסט ואת מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב על ידי באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת" ששודרה ב- 8 בפברואר 1992).

מיותר להזכיר את כמות תגובות השמחה הטלפוניות שקיבלתי מכל כך הרבה קוֹלגות מהעיתונות הכתובה שכאילו נחשבו לידידי בהם אגב אנשי "מעריב". האֶמֶת, אין לי בכלל ידידים וחברים שָם ואינני חייב להם דבר. אינני משתייך לשום קליקה או חבורה עיתונאית. גם לא הייתי מעולם חבר באגודת העיתונאים מחמת העקרונות שלי שהצבתי לעצמי. הייתי איש בודד. התגנב ללבי חשש כבד שהם לא פִרגנו לערך העיתונאי של הידיעה אלא פשוט הצטרפו לשמחה הקִיבּוּצִית לאֵידו של הפְּלָגְיָאטוֹר.

עיתונאי ספורט רבים בעיתונות הכתובה נוהגים עד עצם היום הזה בהסכמת העורכים להשתמש במרקע הטלוויזיה כמקור מידע בלעדי ומדווחים לקוראיהם על האירועים השונים מבלי שהיו נוכחים במקום ההתרחשויות, ומבלי לגלות לציבור הקוראים שלהם כי כלל לא שהו בזירת האירוע. זהו פגם מקצועי ומוסרי כאחד. מעשה מרמה של ממש. במשך 32 שנות הקריירה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשנו גם אנו לשידורי Off Tube ספורים מעת לעת מהמוניטור באולפן ירושלים, אך מעולם לא קרה המקרה בו שמרתי את הדבר בסוֹד ואף פעם לא נטעתי בזדון בלב הצופים את התחושה כאילו שידור הטלוויזיה “Play by play” של משחק כדורגל, כדורסל, ו/או כל אירוע ספורט אחר מתבצע כביכול מהשטח. הודעתי על כך מראש. חלק מהעיתונאים שומרים בסוד את "סיפור הכורסה הביתית" ומעלימים מעיני הקוראים וגם ממצפונם) את העובדה כי כלל לא שהו בשטח, אלא העתיקו את האינפורמציה ממרקע הטלוויזיה, או ממכשיר ה- Video שהקליט למענם את האירוע בביתם הפרטי כדי להציץ בו מאוחר יותר. מעשה שלא ייעשה. הם מתביישים במעשיהם אך שותקים. "האמיצים" שביניהם מרהיבים עוז ומצטטים את הראיונות והתגובות הבוקעות ממסך הטלוויזיה לטובת העֵט שלהם מבלי מתן כל קרדיט לאנשי הטלוויזיה שהיו הראשונים במקום והפיקו וצילמו את הריאיון.

השקפת עולמי בהיותי מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קבעה נחרצות כי שידור ישיר Off Tube מהאולפן של אירוע ספורט הוא קללה מחורבנת ומְאֵירָה מקצועית. מוגלה עיתונאית. תביעתי העקרונית והיסודית מהבוסים שלי הייתה לשַדֵּר תמיד מהשטח, בין אם "השטח" הוא אִצטדיון "בלומפילד" ביפו, היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב, ו/או אצטדיון "סַאן-סִירוֹ" (San Siro) במילאנו, "וֶומְבְּלִיי" (Wembley) בלונדון, ו/או ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) במכסיקו סיטי. אין בכלל ספק כי עמדת השידור באצטדיון היא כְּלִי נִשְקָם של השַדָּר ופַרְשָנוֹ. אוסיף ואומר : רק לעיתים רחוקות מאוד, ממש פעמים יחידות, לא נענתה תביעתי ע"י אי מי מהמנכ"לים לשדר את אירועי הספורט מעמדות שידור באצטדיונים. מאידך כשזה קרה, תמיד נתתי לציבור הצופים לדעת במקרים החריגים האלה כי השַדָּר מבצע את עבודתו מהאולפן בירושלים ורואה את המשחק כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה.

ביום שני – 6 בדצמבר 2005 אירחה קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים במגרשה באולם מלחה בירושלים את האלופה קבוצת מכבי ת"א למשחק העונה הראשון. פרשן הכדורסל של עיתון "הָאָרֶץ" כתב למחרת מאמר פרשנות נרחב לקוראיו על המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א מבלי לגלות להם כי כלל לא היה נוכח במשחק, אלא שימש באותה שעה (כמעט) באותו הערב בתפקיד הפרשן של השדרנית מוּרָן ברק ששידרה ישיר בטלוויזיה מאולם "זיסמן" ברמת גן את המשחק מכבי רמת גן נגד הפועל גליל עליון [1]. אבסורד והונאה של ממש. מעשה עיתונאי מביש. להגנתו אמר הפרשן למבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ" טַל צִיפֶּר מאוחר יותר כי הועמד לרשותו מוניטור טלוויזיה באולם בר"ג, וכי באמצעותו צפה במחצית השנייה של המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א, ואח"כ צפה בכל המשחק ב- Video הפרטי שלוֹ בביתו, ובתום הצפייה בהמשכים כתב את מאמר הפרשנות. את זאת הוא כמובן לא גילה לקוראים.

עיתונאות שטח מול עיתונאות Off tube. (סעיף 2). טקסטים גאוניים בלתי נשכחים נהגים ונאמרים ע"י שדרני הטלוויזיה רק בהיותם עושים את עבודתם בשטח.

עיתונאות שטח היא מקצוע שגם שדרי הטלוויזיה מחויבים לה. יכולת האבחנה וכושר הביטוי המדהים של יורם ארבל בשידור ישיר הגיעו לשיאם ב- 19 במרס 1989 במשחק הכדורגל ישראל – אוסטרליה באִצטדיון רמת גן, בשעה שנזף בנבחרת ישראל בפומבי למיקרופון, "ככה לא בונים חומה ! זה מה שאמרתי לכם ! ככה לא בונים חומה !". האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס כבש שער בבעיטה חופשית ממרחק של 28 מ' וגבר על חומה ישראלית אנמית ורְדוּדָה וגם שוער חלש בשם בוני גינזבורג. יורם ארבל אמר את מה שאמר והשאר היסטוריה. יורם ארבל היה רב אמן בניסוח בשידור ישיר. לא היה ספק בכך. הברקה של רגע, "ככה לא בונים חומה", נצרבה בן רגע למשך הרבה שנים בזיכרון הקולקטיבי הלאומי שלנו. מעטים מאוד שדרי הטלוויזיה במדינת ישראל (וגם בעולם) זכו למן רגע חֶסֶד שכזה. אחד מהם היה חיים יבין. מגיש החדשות המפורסם ביותר בטלוויזיה הציבורית בשעה שידר ישיר לאומה ביום שלישי – 17 במאי 1977 בעֶשֶר בעֶרֶב, בתום יום הבחירות הדרמטי בו ניצח מר מנחם בגין ועלה לשלטון לראשונה בחייו , את שלוש המילים האלמותיות , "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". איש לפניו לא הרעיד לפניו כך את אַמוֹת הסִפִּים של הציבור בישראל. חַיִים יָבִין היה הראשון. אך הבה אשוב לשַדָּרֵי הספורט.

השימוש בסלוֹגָן של יורם ארבל, "ככה לא בונים חומה", הפך לפופולארי ולמטפורה המונית בארץ, מפני שכמעט כל תחום מתחומי חיינו רווי שגיאות ונגוע בחוסר סדר משווע, ממש כמו החומה החדירה שהציב בוני גינזבורג ללא הצלחה כדי לסוכך על שערו. פרסומאים ואנשי ציבור החלו להשמיע את הסלוגן הזה בכל פינה ואתר, בעיתונות ואף במדיה האלקטרונית. ח"כ בני בגין ומי שהיה שַר המדע בממשלת ישראל השתמש פעם בסלוגן הזה שטבע יורם ארבל באחד מנאומיו בכנסת, כשאמר, "ואם להשתמש באמירתו המפורסמת של יורם ארבל "ככה לא בונים חומה", אומר לכם על אותו משקל, "ככה לא בונים ממשלה". יורם ארבל היה שַדָּר מושלם (כמעט) שקנה לו מוניטין בכל פינה בארץ אך הוא לא היה עיתונאי באופיו ולכן לא חַף משגיאות. לעיתים מביכות מאין כמותן.

מאי 1984. ליוורפול – רומא. גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת למשפחת העמים ומשדרת ישיר את האירוע הבינלאומי הנחשב. יורם ארבל נקבע להיות השַדָּר המוביל שלי אולם Off tube מירושלים.

התמנותו למנכ"ל והופעתו של אורי פורת ז"ל ב- 1 באפריל 1984 בשמי רשות השידור הייתה מטאורית כשל כוכב שביט. הוא סייע לי להציב מייד סטנדרט כיסוי ושידור שונה של אירועי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה בלתי אפשרי בימיו של המנכ"ל שקדם לו יוסף "טומי" לפיד ז"ל. וודאי לא בתקופת המנכ"ל הראשון שמואל אלמוג ז"ל. ביום רביעי – 30 במאי 1984, נערך באצטדיון "אולימפיקו" ברומא משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות , ליוורפול אלופת אנגליה נגד רומא אלופת איטליה. אירוע כדורגל בינלאומי ששודר ישיר ל- 80 מדינות ברחבי תבל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישר לי את מבצע השידור, אך ביקש לחסוך בהוצאות ויורם ארבל נשאר בבית, ושידר את המשחק ישיר מעמדת Off Tube מהאולפן בירושלים. רשת הטלוויזיה הציבורית של איטליה RAI שימשה כ- Host broadcaster של השידור. סיגנל השידור מרומא נפתח בתשע וחמש דקות בערב, ובעיטת הפתיחה נקבעה לתשע ורבע.

החלטת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל על השידור הישיר עוררה מחלוקת קשה בתוך חטיבת החדשות שנתבעה לקצר את מהדורת "מבט" (התחילה בתשע) ב- 15 דקות. מיכאל קרפין ורפיק חלבי עורכי "מבט" יצאו מדעתם מרוב כעס. הם ממש נעלבו. "מבט" הקדוש אמור היה להפוך לפתע לכמעט Filler וקדימון בטרם שידור ישיר של משחק כדורגל. "מעולם לא קרה שמשחק כדורגל יקצר ויפריע לשידור "מבט" ", אמרו לי שניהם בזעם. השבתי להם, "לא יקרה שום אסון אם "מבט" הקדוש יקוצר פעם בשנה ברבע שעה לטובת שידור ישיר של משחק כדורגל בינלאומי נחשב בו יש לציבור הצופים בישראל עניין רב", והוספתי, "תלמדו ממנהל החדשות שלכם יאיר שטרן שמסכים לדעתי ותומך ברעיון השידור הישיר במלואו". הטיעון הזה ליבה את אש המחלוקת והרגיז את שניהם עוד יותר. יאיר שטרן נחשב בעיניהם ראשית דבר לחובב ספורט, לכֵן דעתו לא הייתה מקובלת עליהם. שאלת השידור הישיר המקיף הוחזרה שוב לשיקול דעתו של מנכ"ל רשות השידור. אורי פורת שרצה להיות טוב עם כולם כבר כמעט התקפל והיה מוכן לוותר למיכאל קרפין ורפיק חלבי. "שָדֵר ישיר החל מהמחצית השנייה, מה אכפת לך", ביקש ממני. לא הסכמתי. חברת "עֵלִית" (בראשה מר דיוויד פדרמן) נותנת החסות לשידור הישיר היוקרתי שכל המדינה ציפתה לוֹ, התייצבה בין וותרנותו של המנכ"ל לבין אינטרס השידור הישיר, והטילה ווטו על הצעתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לי. לבסוף הושגה פשרה. "מבט" קוצר בחמש דקות, והשידור הישיר של המשחק לִיוֶורְפּוּל – רוֹמָא החל באיחור של עֶשֶר דקות. היה מזל גדול שלא הובעו שערים בטֶרֶם הכניסה לשידור הישיר. נמנעה בושה גדולה.

יורם ארבל ווירטואוז הַמִילִים וְהַמֶלֶל בשעתו, פתח את השידור הישיר בהצהרה דרמטית. "נכנסנו למשפחת העמים", קבע. מעולם לא שידרנו ישיר בשנים עברו משחק גמר בכדורגל על גביע אירופה לאלופות. לפתע הגיעה השעה. לא היה איש שדמה ליורם ארבל בכישרונו ליצוֹר ביטויים תקשורתיים בעת שידור ישיר. מייד אח"כ הוסיף, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת ברגע זה ל- 52 רשתות טלוויזיה בעולם המעבירות את המשחק בשידור ישיר לארצותיהן". המשחק הסתיים בתיקו אחת בתום 120 דקות משערים של פִיל נִיל מליוורפול ורוברטו פרוצו מרומא. שתי הקבוצות התייצבו לבעיטות הכרעה מ- 11 מ'. השעה כבר הייתה קרוב לחצות. בתום בעיטות ההכרעה יהיה עלינו לשָדֵר את שמחת הניצחון של הזוכים ותוגת ההפסד של המובסים, ובסופן את טקס הענקת הגביע. לפתע חשתי ייסורי מצפּוּן משום שהשידור הישיר נמשך, נמשך, ונמשך. הרבה יותר מעבר למצופה. גזלתי ערב שלם מצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל שאינם אוהדי וחובבי כדורגל.

שוער ליוורפול בְּרוּס גְרוֹבֶּלָאר היה גיבור שלב ההכרעה. ליוורפול ניצחה בבעיטות 11 מ' 2:4 וזכתה בגביע אירופה. השחקנים האנגליים הגישו אותו כאות הערכה למאמנם ג'וֹ פֵייגְן יורשו של בּוֹב פֵּייזְלִי, בשעה ש- 27000 (עשרים ושבעה אלף) אוהדי ליוורפול הססגוניים חוגגים ביציעי האצטדיון הרומי ומעניקים תפאורה מושלמת להצגת כדורגל יפהפייה. העצירות המרהיבות של ברוס גרובלאר העניקו רגעי אושר לאוהדי ליוורפול וכסף ענק לקופת המועדון. אין זה סוֹד כי זכייה בגביע אירופה לקבוצות אלופות, התואר הבכיר ביותר בכדורגל האירופי למועדונים, איננה משמשת רק הצלחה ספורטיבית. הכדורגל חרג מזה זמן רב מהמונח הטריביאלי היָבֵש של "ספורט" והפך לביזנס כלכלי ענק. זכייה בגביע אירופה משמשת מייד מקדם שיווקי מצוין של מוצרי הקבוצה. בניהול כלכלי חכם תוכל אלופת אירופה למַנֵף את הישגיה במרצ'נדייז, הגדלת ההכנסות מהסכמי זכויות שידורים, ומכירת כוכבים שלה שצברו מוניטין אך נמצאים בשלהֵי בקריירה.

למחרת השידור הישיר שתפס ערב שלם בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל פרצה מהומת תקשורתית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחוצה לו. רבים תהו כיצד הרשה לעצמו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל להחרים ערב שלם רק למען משחק כדורגל שישראל אפילו איננה נוטלת בו חלק. ידם של מבקרי העיתונות הכתובה בישראל השתוללה. כולם תקפו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ללא רַחֵם. אורי פורת פשוט הועלה על המוקד ונצלב מפני שהתיר לי לשָדֵר בערוץ מונופוליסטי חסר חלופה משחק כדורגל בינלאומי בשעה שכנראה חצי מכמות הצופים (נשים) על פי הנחת המבקרים כלל איננו מעוניין לצפות בו. אנשי חטיבת החדשות נעלבו והיה צריך לפַצות אותם. מנכ"ל רשות השידור ו- 16 מהבכירים ובראשם מנהל החטיבה יאיר שטרן, מיכאל קרפין, רפיק חלבי, שמעון טסלר ז"ל, גב' יעל חֵן ואחרים, מיהרו להתכנס בבית ההארחה בקריית ענבים כדי לקיים סימפוזיון בעניין האם שידורי ספורט דוחים שידורי חדשות. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא רק שלא וויתר על רעיון שיבוץ שידורים ישירים של אירועי ספורט רלוואנטיים בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ודחיית מהדורות "מבט" לפי כך בהתאם, אלא הורה אף לעודד ולטפח אותם. סיכמנו כי רשות השידור תצטרף מעתה לחוזה השידורים ארוך הטווח שבין ה- EBU לבין UEFA, הצטרפות חוזית שתקנה לה את הזכות לשָדֵר ישיר את שני משחקי הגמר על גביעי אירופה למחזיקות גביע ואלופות בכדורגל, שהיו אמורים להיערך במאי 1985.

ב- 15 בינואר 1985 הענקתי ריאיון לגב' יעל אדמוני כתבת העיתון "דבר" בו הסברתי לה את השיפור שחל בהפקות הספורט מאז מינויו של אורי פורת ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל. צעדנו בדרך הנכונה אך עדיין לא היינו במיטבנו וטרם הגענו לפסגה שניצבה מנגד.

טקסט מסמך : 15 בינואר 1985. עיתון "דבר". הפוסט של יעל אדמוני "מחלקת ספורט ברבע מיליון דולר". (בסיוע אנשי מחלקת העיתונות של ארכיון בית אריאלה בתל אביב).

מאי 1985. הטלוויזיה הישראלית משדרת מהשטח את שני משחקי הגמר על גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות מחזיקות גביע ולקבוצות אלופות. נסים קיוויתי צולח בשלום את משימת השידור הישיר ב- 15 במאי 1985 ברוטרדאם, אוורטון – ראפיד ווינה (קבוצות מחזיקות גביע). יורם ארבל מוֹעֵד ונכשל כישלון עיתונאי צורב בשידור הישיר ב- 29 במאי 1985 מאצטדיון "הייסל" ב- בריסל את ההתמודדות יובנטוס – ליוורפול (קבוצות אלופות).

חלפה שנה. הגיע יום רביעי – 29 במאי 1985. יום חול רגיל בשנה לא רגילה שאותו יורם ארבל לא ישכח לעולם. קרתה לוֹ תקרית עיתונאית חסר תקדים, ללא פשר, ובלתי מובנת בעֵת שידור ישיר שצבע אז את הרֶזוּמֶה שלוֹ בכתמים שחורים משחור. התקרית לבשה ממדי אסון תרתי משמע. אסון טלוויזיוני משולב במוות של אוהדי כדורגל ביציעי האצטדיון. יורם ארבל ישב בערבו של היום ההוא בעמדת שידור שהוזמנה עבורו באִצטדיון "הייסל" בריסל והתכונן לשָדֵר ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין ליוורפול שהעפילה שוב למעמד הנכבד הזה לבין אלופת איטליה קבוצת יוּבֶנְטוּס. נהרגו לידו בתוך האִצטדיון 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ומאות אחרים נפצעו והוא לא ידע דבר. לא ברור עד עצם היום הזה כיצד השַדָּר המנוסה שישב בעמדת שידור נוחה ליד מקום התרחשות לא הצליח להבחין בחורבן ובקטסטרופה שהתרחשו בתוך אִצטדיון "הייסל" לא הרחק ממנו.

ישראל הייתה שקועה בימים ההם של 1985 בבוץ הלבנוני. שני קצינים בכירים של צה"ל אל"מ אברהם חִידוֹ ורב סרן שאול זהבי נהרגו בהתפוצצות מטען צַד של החיזבאללה בצוֹר. זמן קצר אח"כ נהרגו 12 חיילי צה"ל ממכונית תופת לבנונית שהתפוצצה ליד משאית צבאית "ספארי". דו"ח מבקר המדינה בתחילת השנה חשף שורה של מעשים פליליים בוויסות מניות הבנקים. בעקבות החשיפה החליטה הכנסת על הקמת וועדת חקירה בראשות השופט משה בייסקי שתבדוק את חלקם של הבנקים בהתמוטטות המניות הבנקאיות. הסתיים משפט התביעה של אריק שרון שר המסחר והתעשייה נגד השבועון האמריקני "TIME". המושבעים קבעו שהעיתון פרסם אומנם דברים לא נכונים אך ללא כוונת זדון. עיתון עלה אז בישראל 270 שקלים ישנים. נגד אולסי פרי השחקן הנודע בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הוגש כתב אישום על שימוש וסחר בהרואין. אולסי פרי הורשע בפשע נתעב של סחר בסמים וכעבור זמן קצר עזב את ישראל. מאמן הכדורגל המצוין שלמה שרף זכה עם קבוצתו מכבי חיפה בפעם השנייה ברציפות באליפות המדינה בכדורגל.

ההמלצה להקים ערוץ טלוויזיה שני במדינת ישראל נראתה כמציאות רחוקה. היא לא הפריעה לאנשים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם כונתה ע"י הציבור ערוץ 1 להמשיך לחגוג את השלטון המונופוליסטי שלה. תזת הניהול המרכזי ברשות השידור הציבורית קבעה חד וחלק, "אנחנו מומחי התוכן והשידור בישראל ורק אנחנו נקבע לכם מה אתם צריכים לראות בטלוויזיה ולא מה אתם רוצים ובמה אתם מבקשים לצפות". זהו עדיין ה- Issue המרכזי וההתלבטות הכי רצינית של השידור הציבורי בתחרות שלוֹ נגד השידור המסחרי. איזה ומהו התוכן המדויק שעל השידור הציבורי להציע ולנפק, ואֵלוּ מסרים עליו להפיק מול תכניו של השידור המסחרי. היכן עובר שביל הזהב הזה המאחד את הצורך והרצון לחבילת שידור אחת. אווירה של "זכות בלעדית" שררה בעת ההיא ברשות השידור ויצרה תחושת הנאה ושיכרון כוח. ברבות השנים היא גרמה לניוון שרירים וסטגנציה של המחשבה. במובן מסוים הזכות הבלעדית הופכת למחלה כמעט חשוכת מרפא. וועדת החינוך של הכנסת המליצה לממשלה זה מכבר על תרופה חדשה. הקמת ערוץ טלוויזיה שני בישראל שלא במסגרת רשות השידור ואשר ימומן משידורי פרסומת מסחרית. התחרות היא נשמת אפה של כל רשת שידור באשר היא במדינה בת חורין.

אורי פורת ז"ל כבר מָשָל שנה ברשות השידור. הוא קיבל בברכה את השינויים הגדולים שערכתי בהיקף שידורי הספורט והעניק לי סיוע נדיב ברכישת זכויות השידורים הבלעדיות של כל ענפי הספורט הרלוואנטיים והאהובים על ציבור הצופים במדינת ישראל. אורי פורת ז"ל אִפשֵר לי להיות העורך הראשי שלהם במלוא מובן משמעות של התפקיד "מנווט, מפיק, ועורך". הוא היה המנכ"ל הראשון ברשות השידור שהבין את הצורך להכין לוח עבודה ארוך טווח של שידורי הספורט. למרחק של שנים. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וסמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן ייבדל לחיים ארוכים העמידו לרשותי החל מאפריל 1984 את הממון, מכסימום כוח האדם, ואת הטכנולוגיה הטלוויזיונית הנדרשים להפקה, צילום, ושידור ישיר של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים – בארץ ובעולם לטובת משלם האגרה הציבורית של רשות השידור. עושר של אמצעי הפקה עליהם יכולתי רק לחלום בתקופתו של המנכ"ל הקודם יוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים 1984 – 1979. מסך הטלוויזיה הציבורית הופקע בנקודות הזמן ההכרחיות למען כיסוי ישיר של אירועי הספורט הגדולים בארץ וגם בעולם. אורי פורת ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור ה- 4 אולם הראשון שסייע לי לחבר בצורה מסיבית ויעילה בין הטכנולוגיה לתוכן. הוא הבין מייד שהעיתונאות האיכותית בטלוויזיה מותנית בשימוש מושכל ונכון בטכנולוגיה מיידית. לא הייתי צריך להתווכח עמו על כל מצלמה, כֶּבֶל קול, ו/או VTR להקלטה ועריכה. תקופתו של מנכ"ל רשות השידור הקודם יוסף "טומי" לפיד ז"ל חלפה לבלי שוֹב. הגדרתי את מעשיו והחלטותיו של אורי פורת מנכ"ל רשות השידור בקדנציית הניהול הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984, כ- "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הראשונה". מהפכת הטלוויזיה על שמו של גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' שבסיסה הוא הרצון להתחבר בשידורים ישירים לאירועי הספורט הרלוואנטיים והגדולים בארץ ובעולם. המהפכה החלה להניב פירות ראשונים מייד עם כניסתו של אורי פורת לתפקיד הרם. אורי פורת היה המנכ"ל הראשון בתולדות רשות השידור שהסכים עִמי כעורך ומנהל שידורי הספורט שלוֹ, כי משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע וטורנירי אליפויות אירופה לאומות בכדורגל הם אובייקט שידור נבחרים ורלוואנטיים החייבים להיות בסַל תרבות הצפייה של משלם האגרה, ולכן חייבים להיות משודרים בטלוויזיה הציבורית. מנכ"ל רשות השידור ביקש לנהוג כמו מנכ"לים עמיתים אחרים ב- EBU שהיו כבר מזמן על ה- List של חוזה הכדורגל UEFA – EBU, בין איגוד השידור האירופי וההתאחדות האירופית בכדורגל. מדהים כמה הייתה שונה תפישתו וגישתו של אורי פורת ז"ל את השידור הציבורי מאלו של קודמיו יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויצחק לבני יבד"ל. הוא הִימֵר בגדול על שידורי הספורט הרלוואנטיים כמודל מצליח בשידור הציבורי, שידורי ספורט שהמנכ"לים של רשות השידור שקדמו לוֹ התרחקוּ מהם כמו מאֵש. צריך להבין כי בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן הראשון של אורי פורת כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 כיסינו ישיר באופן מאסיבי את האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל (Euros), ואת משחקי מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל.

טקסט תמונה : קיץ 2000. מכון ווינגייט. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (אז בן 65) מרביץ "ציונות" ומרצה בהשתלמות שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שערכתי לצוותים שלנו לקראת ובטרם היציאה ל- אולימפיאדת סידני 2000. אורי פורת היה תומך נלהב של השידורים האולימפיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי. בתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה פעמיים מפקדי העליון של צבאות רשות השידור בעת שהפקתי וניהלתי את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 (115 שעות שידור בתקופה של 16 ימים) ואולימפיאדת סידני 2000 (233 שעות שידור בתקופה של 17 ימים). (תיעוד וצילום מירב אולייניק – מכון ווינגייט. הוא נשאר איש בלתי נשכח עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להתפתחות צילום ענפי הספורט השונים ובראשם הכדורגל – בארץ ובעולם יש היסטוריה ארוכה וציוני דרך רבים. מן ההיבט שלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 22 שנה בשנים ההן של 2002 – 1980, קיימים שלושה ציוני דרך חשובים והקרדינליים ביותר והם : הראשון, בניית מצלמת ה- Video הראשונה ושידור בכורה ישיר והיסטורי של הטלוויזיה הגרמנית Telefunken באולימפיאדת ברלין 1936. השני, המצאת הפס המגנטי ב- 1956 ומציאת פתרון טכנולוגי של חברת האלקטרוניקה האמריקנית AMPEX להקלטת תמונת ה- Video, דבר שטרם היה אפשרית עד אז. השלישי, המצאת ה- Replay Slow Motion ב- 1961 ע"י רוּן אָרְלֶדְג' Roone Arledge נשיא חטיבת הספורט המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ומהנדס הטלוויזיה שלו Bob Trachinger. המצאת ההילוך החוזר האיטי האריכה את חוויית רגעי השיא של הצופים ושינתה את פני הטלוויזיה לעַד. חלומו של כל מפיק טלוויזיה הוא לזכות בנתח טכנולוגי מרבי כדי להפוך את סחורת השידור שלו ליותר פופולרית ויותר אינטראקטיבית. מעין זיקת גומלין והשפעה הדדית בין המְשָדֵר לצופה הטלוויזיה. חלומה של כל רשת שידור היא להפיק רווח מהשילוב האינטראקטיבי הזה ולזכות בנתח צפייה גדול ככל האפשר. בקשר האינטראקטיבי שנוצר נוטֶה צופה הטלוויזיה לא רק להעמיד את עצמו במקום שַדָָּר הכדורגל, אלא שואף גם לתפוש את מקומו של שופט המשחק. החלומות האלה הם ברי הגשמה רק במקרים בהם ניתן להציב מינימום של מצלמות באִצטדיון צמודות למכשירי הקלטה נפרדים . אני מדבר מניסיוני האישי. המינימום הזה הוא מספר ערטילאי חסר הגדרה מדויקת ומבחינה מסוימת גם חסר סוף . הטכנולוגיה הטלוויזיונית היא אבי אבות העיתונאות הטלוויזיונית והדיווח המיידי. החלום הגדול שלי היה להפוך את מצלמות "משחק השבת" למצלמות שופטות. במקרים מסוימים צלחה דרכי. ליגת ה- NFL בארה"ב הפכה ב- 1986 את המצלמות של הרשתות הגדולות ABC NBC, ו- CBS למצלמות שופטות על פי הן יישק דבר. זה אפשרי במצב של שימוש בטכנולוגיית צילום מרבית, וגם אחידה, ולאמריקנים כפי שידוע לא חסר ממון וגם לא אמצעי צילום.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936 (16.8.1936 – 1.8.1936). המהנדס הראשי של חברת Telefunken הגרמנית וולטר ברוך (Walter Bruch) בודק ובוחן את אחת ממצלמות ה- Video הענקיות שלו, הדור הראשון של מצלמות ה- ווידיאו, שנראו כמו תותחי צילום. חברת Telefunken בחסות משרד התקשורת והדואר הגרמני ה- DPR (ראשית תיבות של Deutsche Post Reich) ברייך ה- 3 תחת אחריותו של שר התעמולה יוזף גבלס העבירה כ- 80 שעות בשידורים ישירים מתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות של אולימפיאדת ברלין 1936. לא נשאר כל זיכרון צילומי מפועלה העצום של "טלפונקן" משום שמהנדסי הטלוויזיה לא ידעו אז כיצד להקליט ולשמר את תמונת ה- Video. (התמונה באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ככל שהלכה והתפתחה טכנולוגיית הצילום כך דבֵק הכדורגל בעוד ועוד צופי טלוויזיה. מכאן הייתה קצרה הדרך של הוועדות המארגנות לתבוע תמלוגים עבור שידוריו. אך בעוד התפתחות כיסוי וצילום הכדורגל בטלוויזיה הייתה תהליך איטי ואבולוציוני, התשלומים עבור הזכות לשדרו היו רבולוציוניים וכבירים. באופן כמעט פרדוקסאלי נוצרה קורלציה מתמטית בין ה- אֶבולוציה של הצילום לבין ה- רֶבולוציה של הזיכיון לצלם אותו ולהפיצו ברבים. משחקי גביע העולם בכדורגל של אנגליה 1966 הוענקו לרשתות הטלוויזיה בתבל עבור חופן דולרים מעטים, כ- 1.000000 (מיליון) דולר בלבד. כעבור 36 שנה במונדיאל של יפן / קוריאה 2002 הֵן נדרשו לשלם עבור אותן זכויות השידורים פי 1000 (אֶלֶף) יותר, סך של 1.000000000 (מיליארד) דולר. תמורת טורניר המונדיאל של גרמניה 2006 שילמו רשתות הטלוויזיה בעולם תוספת של עוד % 25. הסכום האמיר ל- 1.250000000 (מיליארד ורבע) דולר.

רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC הייתה הראשונה ב- 1966 שהפכה את טורניר המונדיאל בארצה לאירוע גלובאלי. במובן הזה רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC הייתה Pioneer טלוויזיוני. ה- BBC ביצע את קפיצת הדרך הגדולה ביותר באבולוציה של השידור מן ההיבט הבינלאומי והיה חלוץ הטלוויזיה הראשון שהעניק ל- 600000000 (שש מאות מיליון) צופים בעולם את הזכות לבַקֵר את השַדָּר ולקַלֵל את השופט, ונתן לגיטימציה ל- FIFA לדרוש תמלוגים עבור השידורים. אפילו שערו השנוי במחלוקת של גֶ'פְרִי "ג'ף" הֶרְסְט (Joeffrey “Jeoff”` Hurst) חלוץ נבחרת אנגליה שהובקע בדקה ה- 100 במשחק הגמר בו גברה אנגליה על מערב גרמניה 2:4 בשבת אחה"צ של 30 ביולי 1966 והביא לזכייתה היחידה של אנגליה עד כה בגביע העולם, לא הֵעיב על הצלחת ההפקה הענקית, המדהימה באיכותה, ו- ההיסטורית של ה- BBC. כזכור לא הצליחו מצלמות ה- BBC להוכיח מעולם האם הכדור של גֶ'ף הֶרְסְט עבר במלוא היקפו את קו השער והאם אומנם היה חוקי וכשר למהדרין. בכך שללו מצופה הטלוויזיה את זכותו האינטראקטיבית להיות שופט המשחק . אף על פי כן הייתה ההפקה הבריטית הצלחה כבירה. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הבינלאומית הצליחה רשת שידור אחת (ה- BBC) להציב 8 (שמונה) ניידות שידור בשמונה מגרשים שונים בשבע ערים שונות : לונדון (2 אצטדיונים "וומבליי" ו- "ווייט סיטי), שפילד, בירמינגהאם, מידלסברו, סנדרלנד, ליוורפול, ו- מנצ'סטר), לרבות מערכות Replay מיושנות אומנם אך מסודרות, מצאה פתרונות להעברת סיגנל השידור מכל עיר ואִצטדיון לרחבי תבל, ואומנם שידרה ישיר ב- Video את כל 32 משחקי הטורניר במונדיאל 1966. ההפקה של ה- BBC הייתה יעילה, מרהיבה, ומדהימה כאחת אם ניקח בחשבון שאת מונדיאל צ'ילה 1962 כיסו מצלמות Film בלבד וכלל ללא שידורים ישירים.

רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית הדגולה ה- BBC היוותה מורה דרך לרשתות הטלוויזיה הבינלאומיות שבאו אחריה ושימשו Host broadcasters של המונדיאלים הבאים, אלה של מכסיקו 1970, גרמניה 1974, ארגנטינה 1978, ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. ב- 22 ביוני 1986 הבקיע דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה במונדיאל של מכסיקו 1986 שער ביד נגד אנגליה. השער אושר ע"י השופט הטוניסאי עלי בנאסר. הניסוח התיאולוגי שלו בו כינה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה את השער שלוֹ, "יד האלוהים", לא מנע ממצלמות הטלוויזיה הרבות באִצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" לחשוף את מעשה המִרמה. עדות נוספת להתפתחות המרשימה של צילום משחק הכדורגל בטלוויזיה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה מִידַי בראשיתה מלסַקֵר את הכדורגל בארץ בצורה מקיפה. דן שילון היה אומנם Pioneer והקים את "מבט ספורט" בסופה של 1968 מכלום, אך צילומי הכדורגל בתקופתו היו חלקיים ונעשו כמעט רק במצלמות פילם מעמדות שידור מאולתרות. משחקים רבים כלל לא תועדו. במשחקים שכן צולמו הוקצבה לכל מצלמה 20 דקות בלבד חומר צילום, כ- 800 רגל של Film reversal להתמודדות שנמשכת 90 דקות. מכאן מובנת הסיבה מדוע כל כך הרבה שערים שהובקעו במשך השנים במשחקים השונים, פוספסו ע"י צלמי הטלוויזיה הישראלית ולא תועדו מעולם.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מארבעה עשורים של שנים. עידן הצילום ב- Film בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם כניסת עידן ה- ENG. תיעוד של צוות צילום בפילם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה במצלמת BL משחק כדורגל מעמדת צילום מאולתרת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הכתב משה גרטל, עוזר צלם מאיר פישמן, והצלם משה פרידמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך האבולוציה הזאת עשה מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1993 משהתמנה למנכ"ל רשות השידור את קפיצת הדרך הגדולה ביותר למען כיסוי הכדורגל בישראל. בעונת 1994 – 1993 הוא העמיד מידֵי שבת לרשותי את מירב האמצעים הטכנולוגיים וכלי ההפקה, הצילום, והעריכה של הטלוויזיה הציבורית לכיסוי משחקי הליגה הלאומית. בפעם הראשונה מזה רבע מאה של שנים מאז נוסד ערוץ הטלוויזיה הממלכתי ב- 1968, צולמו באותה עונה הארוכה ביותר בתולדות הליגה הלאומית בארץ כל 273 המשחקים ב- Video. לכן כיניתי את עונת הכדורגל ההיא של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" של מחלקת הספורט בשירות הטלוויזיה הישראלית. היא הייתה כזו. "משחק השבת" הפך למסמך עיתונאי דוקומנטארי שלם. רייטינג הצפייה הרקיע שחקים ועמד מידֵי מוצ"ש על % 45. לרוע מזלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, קָם באותה שנה ערוץ 2 על רגליו. הוא לטש עיניים וחמד מייד את סחורת השידור הפופולארית. בצדק . ערוץ 2 שילם להתאחדות פי שניים יותר כסף וזכה בבכורה. שאר היסטוריה מפורטת בספר, "סמן ימני" העוסק בין השאר במאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם. קידמתי בברכה רבה את חילופי המנכ"לים באפריל 1984. התייצבותו של אורי פורת ז"ל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל במקומו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל הייתה על פי הבנתי, "האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון".

חודשים אפריל, מאי, יוני, ויולי ב- 1985 היו גדושים בשידורי ספורט ישירים בארץ ומהעולם – בערוץ הטלוויזיה הציבורי והמונופוליסטי. מחלקת הספורט בהנהגתי עבדה מסביב לשעון. התקופה הזאת כללה את סִדְרַת משחקי הגמר סל הדרמטית בין מכבי ת"א לקבוצת הפועל ת"א שנערכו בהיכל הספורט היד אליהו. הפועל ת"א ניצחה במשחק הראשון, אך במשחק השני הורחק שחקנה מַיִיק לָארְגִי יחד עם מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי ממכבי ת"א בשל תגרה מכוערת ביניהם . זאת לא הייתה הרחקת שוות כוחות מפני שמשקלו הסגולי של מַיִיק לָארְגִי בקבוצת הפועל ת"א עלה לאין ערוך על זה של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי במכבי ת"א. ללא מַיִיק לָארְגִי הפסידה הפועל ת"א במשחק השני וגם בשלישי, והפסידה שוב את האליפות למכבי ת"א. שידרנו ישיר את שני משחקי חצי הגמר ואח"כ את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בו הביסה מכבי ת"א את מכבי חיפה 81:121. שידרנו ישיר גם את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באִצטדיון ר"ג, בו ניצחה בית"ר ירושלים עם מאמנה דָוִד "דוּבִיד" שְוָויְיצֶר ז"ל את מכבי חיפה 0:1 משער של אלי אוחנה. אח"כ בחודש יוני של 1985 שידרנו ישיר את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה אותה שנה בגרמניה בהשתתפות נבחרת ישראל. בתחילת חודש יולי שידרנו ישיר את משחקי חצי הגמר לנשים וגברים באליפות הטניס של ווימבלדון, וכמובן את ניצחונותיהם המזהירים של מַרְטִינָה נַאבְרָאטִילוֹבָה בשבת – 6 ביולי 1985על כְּרִיס אֶוֶורְט במשחק הגמר לנשים בווימבלדון, ולמחרת ביום ראשון – 7 ביולי 1985, את זה של בּוֹרִיס בֶּקֶר בן ה- 17 על הדרום אפריקני קֶוִוין קָארֶן במשחק הגמר לגברים. כמה ימים אח"כ החלו שידורי תחרויות המכבייה ה- 12 שכוסו שוב ע"י מחלקת הספורט. הפכתי בעזרתו של אורי פורת את מקבץ שידורי הספורט הישירים הללו בתקופה הזאת של השנה לתופעה מחזורית. מידֵי שנה. אל הגודש הזה של כיסוי ושידורים של האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל, הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה בכדורגל, כנ"ל כיסוי של משחקי הליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה בכדורסל וכן החזקת זכויות שידורים בלעדיות של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, צריך להזכיר, אל כל אלה נוספו שלוש תוכניות הספורט השבועיות הקבועות : "משחק השבת" + "משחק השבוע" + "מבט ספורט". לא פלא שצברתי לעצמי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים כל כך הרבה קנאים ומתנגדים נוכח כמות ומִצבּוֹר גדול של שידורי הספורט האלו, הישירים והמוקלטים. ועכשיו ניצבו בשער שתי משימות יוקרתיות חדשות נוספות – שני שידורים ישירים נוספים של משחקי הגמר בכדורגל לקבוצות מחזיקות גביע ואלופות שעמדו להיערך בחודש מאי 1985 בשתי ערים באירופה, רוֹטֶרְדָם ובריסל.

על נסים קיוויתי הטלתי לשָדֵר את משחק הגמר לקבוצות מחזיקות גביע בין אֶוֶורְטוֹן (EVERTON) האנגלית לרָאפִּיד וִוינָה האוסטרית (Rapid Vinna) שעמד להיערך ביום רביעי – 15 במאי 1985 כאמור באצטדיון קבוצת "פיינורד" ברוטרדאם – הולנד. אוורטון ניצחה בתוצאה 1:3 והשידור הישיר הזה עבר בשלום. את המשחק הבכיר והחשוב מבין השניים ליוורפול – יובנטוס שתוכנן להתקיים באצטדיון "הייסל" בבריסל – בלגיה שמרתי ליורם ארבל. שני מבצעי שידור לא מסובכים להפקה אך בלתי אפשריים לביצוע בתקופתו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל האיש שקדם לאורי פורת בפסגת רשות השידור. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה היחיד מבין עשרות המנכ"לים האחרים ב- EBU שנמנע באדיקות במשך חמש שנות כהונתו להציב את שידורי הכדורגל הישירים האלה בגביעי אירופה, בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית בישראל. נקל להבין לכן איזה שינוי דרמטי חוללה הופעתו של אורי פורת ז"ל בשמי רשות השידור ב- 1984. הייתה לו השפעה עלי ולי עליו במערכת עיתונאית בעלת היזון חוזר בתוככי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני משתחצן אולם ברור לי כי אפקט ההשראה שלי פעל עליו כפַּקוּד שלו ונגע ללבו במסגרת אחריותי כעורך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפקות שני השידורים הישירים ההם של 15 ו- 29 במאי 1985. שַדָּר מוביל בשטח ושַדָּר מוביל באולפן. יורם ארבל ניווט מהאולפן ביום רביעי – 15 במאי 1985 את השידור הישיר של אוורטון – ראפיד ווינה כשנסים קיוויתי שידור אותו ישיר מאצטדיון של הקבוצה ההולנדית "פיינורד" ברוטרדאם. ולהפך. נסים קיוויתי הוביל מהאולפן ביום רביעי 29 במאי 1985 את השידור הישיר של יובנטוס – ליוורפול כשיורם ארבל שידור אותו ישיר מאצטדיון "הייסל" בבריסל. זה היה סדר הכוחות בהפקה. אני ניהלתי את ההפקות ההן מעמדת הפיקוד והתקשורת שלי באולפן ב'. יואב פלג שימש תמיד הבימאי שלי בכל הפקות הספורט המקומיות והבינלאומיות בשנים ההן ושמחה שטרית הייתה עוזרת ההפקה והבימוי במשדרים היוקרתיים רבי הרייטינג ההם.

אלופת אנגליה לִיוֶורְפּוּל (Liverpool) והקהל הקנאי של ה- "KOP" היו מוכרים היטב בישראל. משחקיה של ליוורפול כאובייקט שידור נבחר של ה- BBC, שודרו שוב ושוב בתוכנית הספורט שלנו "משחק השבוע". יוּבֶנְטוּס (Juventus) הייתה ידועה פחות. היא לא הייתה מוכרת לציבור. הכדורגל האיטלקי לא ידע לשָוֵוק את עצמו. ב- 1985 טרם שידרנו דבר מהליגה האיטלקית הנפלאה לעומת שידורים אין סְפור של הכדורגל האנגלי שזכויות השידורים שלוֹ היו בלעדיות שלנו. אפילו מִישֶל פְּלָאטִינִי שחקן החיזוק הצרפתי הנערץ של יובנטוס היה כמעט עַלוּם שֵם בישראל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל הציע לי שוב לשָדֵר את שני משחקי הצמרת האלו Off Tube מהאולפן בירושלים כדי לחסוך בעלויות בשידורים כפי שעשינו אשתקד במשחק הגמר ליוורפול – רומא. בכך דמה בתחילה ליוסף "טומי" לפיד ז"ל. הוא עשה כל מאמץ לשמור על כל דולר בקופת רשות השידור. המנכ"ל ראה בשני השידורים האלה מטרות נקודתיות ולא טורניר מתמשך. סירבתי. הסברתי למנכ"ל שאני רואה את עמדת השידור באִצטדיון לא רק כנשקו היעיל וההכרחי של השַדָּר, אלא גם האחרוֹן שלוֹ. כפי שאנחנו משדרים אירועי ספורט בארץ מעמדות שידור בלבד ממגרשי הכדורגל, היכלי הכדורסל, הטניס, בריכת השחייה, ואִצטדיון הא"ק, כך עלינו לפעול גם בשידורי חו"ל. אורי פורת השתכנע. נסים קיוויתי ויורם ארבל טסו לאירופה.

טקסט תמונה : נובמבר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. שני שדרי הספורט המובילים בימים ההם נסים קיוויתי (בן 60 מימין) ויורם ארבל (בן 44 משמאל) מתארחים בביתי בירושלים ב- 23 בנובמבר 1986. רעייתי ואנוכי חגגנו לנסים קיוויתי את יום הולדתו ה- 60. שניהם היו שדרי ספורט דגולים. מיתרי קולו של יורם ארבל הפיקו קול בריטון חזק יותר אך נסים קיוויתי חיפה על נחיתות קולו בעיתונאות איתנה ועירנית. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שני – 27 במאי 1985, יומיים לפני משחק הגמר שלחנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי את יורם ארבל לבריסל לשָדֵר ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה בכדורגל בין אלופת איטליה יובנטוס לבין ליוורפול אלופת אנגליה. "יורם אתה נוסע למשימת השידור שלך 48 שעות לפני שהיא מתחילה. יש לך המון זמן להתכונן לשידור החשוב וגם לנוח לקראתו", אמרתי לו בשיחת טלפון לביתו בפתח תקווה, והוספתי, "אני בעצמי אנהל את השידור הישיר מעמדת הפיקוד והבקרה שלי באולפן B שלנו בירושלים. מאחל לך דרך צלחה. זכור להיות בעמדת השידור לא יאוחר משבע בערב, כך נוכל לעשות בניחותא את בדיקות התקשורת ההכרחיות על קו שידור ה- 4W (ארבע גידי) בין אִצטדיון "הייסל" בבריסל לבין האולפן בירושלים". הצטרפנו באמת למשפחת העמים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אמורה לשדר ישיר ב- 29 במאי 1985 מאִצטדיון "הייסל" (Heysel) בבריסל את אחד מאירועי הכדורגל הבינלאומיים החשובים, המסקרנים, והיוקרתיים ביותר של השנה לצִדן של כ- 60 רשתות טלוויזיה נוספות בתבל. לא שיערתי בנפשי שדווקא שָם בבלגיה בעת השידור הישיר של אירוע ספורט אירופי מסורתי ופופולרי כל כך נצפה בטלוויזיה וחשוב, שאורי פורת התיר לי לראשונה לשָדְרוֹ מעמדת שידור באִצטדיון (נהנינו מ- % 75 רייטינג בערוץ טלוויזיה היחיד של מדינת ישראל בימים ההם) תתפתח קטסטרופה עיתונאית שלא ידענו כמותה עד אז. הגדולה ביותר שהתחוללה אי פעם בכל הזמנים בתולדות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הבלגיות, BRT הממלכתית (משדרת בשפה הפלמית) ו- RTBF המסחרית (משדרת בשפה הצרפתית) שימשו כ- Host broadcaster משותף של המשחק והעניקו להפקת שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול (Juventus vs. Liverpool) תשומת לב רבה. יוקרתן המקצועית עמדה במבחן גדול, באירופה וגם בבלגיה עצמה. למרות ההפקה המשותפת זה היה שידור תחרותי בין שתי רשתות הטלוויזיה הארציות בבלגיה. השַדָּר הבלגי הידוע רִיק דֶה סַאדֶלִיר (Rick De Saedeleer) שידר ישיר את המשחק ל- BRT בשפה הפלמית ועמיתו אַרְסֶן וֵוילָאן (Arsene Vaillant) שידר את המשחק בשפה הצרפתית ברשת הטלוויזיה RTBF. מנהלי מחלקות הספורט של רשת BRT ו- RTBF מר Wim De Gruyter ומר Marc Jeuniau פעלו ביניהם בשיתוף פעולה והסכמה והציבו באצטדיון 8 מצלמות ו- 5 יחידות VTR של הילוכים חוזרים. בימאי ניידת השידור היה פִילִיפּ לוֹמִבָּארְדְס (Philippe Lombaerts) . רשת טלוויזיה הציבורית הבלגית BRT ורשת הטלוויזיה הבלגית המסחרית RTBF, מיסדו כ- 45 עמדות שידור עבור ה- EBU באִצטדיון "הייסל" בבריסל. הוכחה כי המשחק הזה עורר עניין שיא באירופה וגם בארץ. סיגנל השידור הבינלאומי רב המשתתפים (Multilateral) נפתח בתשע וחמש דקות בעֶרֶב על פי שעון ישראל והקדים בעֶשֶר דקות כמקובל את בעיטת הפתיחה. רשתות הטלוויזיה האירופיות קיבלו את סיגנל השידור מבריסל באמצעות מערכת צלחות Microwave שרושתו לאורכה ורוחבה של מערב ומזרח אירופה תחת הפיקוח של ה- EBU (איגוד השידור האירופי שכלל בשורותיו את רשתות הטלוויזיה של מערב אירופה) ותחת הפיקוח של OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי). שעון הקיץ של ישראל הקדים בשעה את שעון אירופה. המשחק היה אמור להתחיל בתשע ורבע בישראל ובשמונה ורבע באירופה. משום מה בעיטת הפתיחה התעכבה.

שידור "מבט" הוקדם בהוראת מנכ"ל רשות השידור, ובעצם שימש מנקודת מבטי כמעין Promo (קדימון) לקראת אחת מהצגות הכדורגל הגדולות והחשובות בתבל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל עמד בדיבורו. "הביקורות מבית ומחוץ לא יכופפו אותי", הבטיח לי והדגיש את הביקורות מבית. רבים מאנשי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא אהבו את מהלכי הספורט שלוֹ ושלי. "שידורי הספורט השתלטו על רוממה", לִחששוּ מעבר לכל פינה בבניין. הם ממש לא הזיזו לי. ישבתי נינוח בחדר הבקרה של אולפן ב' בבניין ברוממה היכל הקודש של שידורי הטלוויזיה בירושלים. רוחו של אורי פורת שרתה יחד עִמִי שם. נותרו בידי עוד כמה דקות כדי לצלצל אליו הביתה לראשון לציון ולדווח לו שקו השידור ה- 4W פועל כהלכה מאִצטדיון "הייסל" בבריסל וגם סיגנל התמונה מגיע באיכות טובה לאולפן בירושלים. הייתי דרוך אך שקט ושָלֵו לחלוטין. מ"מ מנהל הטלוויזיה היה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. יחסי הכוחות בהנהלה היו ברורים. ידעתי עכשיו שאיש לא יעֵז לפגוע עוד בשידורי הספורט הרלוואנטיים והנחוצים, מפני שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת מְסוֹכֵך על גבי. בשמונה בערב סגרתי את הקצוות האחרונים של השידור הישיר. התחלתי לנַהֵל אותו. התחברתי לקו שידור ה- 4W של המשחק כשאני עטור סביבי בסוללת הטלפונים ארצית ובינלאומית ההכרחית לניהול שידור טלוויזיה בינלאומי מהסוג הזה "מול" יורם ארבל שישב בצד השני של הקַו בעמדת השידור באִצטדיון "הֵייסֶל" (Heysel) בבריסל. הכול היה תקין וערוך לקראת ביצוע המשימה.

בתשע ועשר דקות בערב שידֵר נסים קיוויתי מנחה השידור באולפן הספורט בירושלים את טקסט הפתיחה, ונתן את האוֹת, "אנחנו עוברים עכשיו בשידור ישיר אל יורם ארבל הממתין לנו בעמדת השידור באצטדיון "הייסל". המתנתי שנייה ואז לחצתי על ה- Talk back של קו השידור ה- W4 של יורם ארבל (טכנולוגיית תקשורת המאפשרת לי להעביר הוראות לשַדָּר מבלי שקולי יישמע בבתי הצופים), והודעתי לוֹ, "יורם ארבל השידור שלך, בהצלחה". חמש המילים הללו הן Cue וצופן הקוֹד בתקשורת בינינו בהן השַדָּר יודע בוודאות של % 100 כי הוא נמצא ב- "אוויר", ורשאי להתחיל ממקום מושבו הרחק מכאן את השידור הישיר לצופי הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה : יום רביעי בערב -29 במאי 1985. שמונה בערב. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. הימים ההם הזמן ההוא לפני 36 שנים. אנוכי ניצב בדלת הכניסה המובילה לחדר הבקרה של אולפן ב' היכל הקודש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. דקות ספורות ממש לפני תחילת השידור הישיר של יורם ארבל במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס האיטלקית וליוורפול האנגלית בליל רביעי – 29 במאי 1985 מאִצטדיון "הייסל" בבריסל. בחלום הכי שחור שלי לא תיארתי שמבצע השידור הזה יהפוך ל- "Flop" טלוויזיוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הישיר החל אך לא המשחק. נסים קיוויתי כבר העביר מזמן את השידור מהאולפן בירושלים ליורם ארבל בבריסל. אך המשחק היה רחוק עדיין מנקודת ההתחלה שלו. שחקני שתי הקבוצות נראו מתאמנים על כַּר הַדֶשֶא מעבר למועד שריקת הפתיחה של המשחק שבוששה לבוא. הדקות נקפו ושום דבר לא קרה. דבר חַרִיג ובלתי מקובל בארגון האירופי הקפדני והמדויק. עליתי על ה- 4W ותחקרתי אותו, "יורם מדוע בעיטת הפתיחה מתעכבת ? מוכרח לקרות משהו מאוד חמור אם אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה המשודר ישיר ע"י כ- 70 רשתות טלוויזיה באירופה ובעולם איננו מתחיל בזמן !", יורם ארבל שישב בעמדת שידור באִצטדיון "הייסל" לא ידע להסביר לי את פשר העיכוב. הוא המשיך לשָדֵר את הכנות שחקני ליוורפול ויובנטוס מתאמנים ובועטים באין ספור כדורים על כר הדשא כאילו לא קרה דבר. השידור הישיר הפך למשעמם. החלטתי בעמדת הפיקוד שלי באולפן הבקרה לנטוש לזמן קצר את השידור הישיר מבריסל כדי להקל על יורם ארבל שהיה במצוקה ולהעבירו בחזרה למגיש נסים קיוויתי שישב באולפן בירושלים. הרצנו שוב לצופים את קטעי ה- Highlights של המשחקים הקודמים במפעל ודרכן של שתי הקבוצות ליוורפול ויובנטוס אל משחק הגמר. יורם ארבל התאושש בינתיים בעמדת השידור בבריסל. בעוד קטעי ה- Highlights רצים במהירות על המסך, ביקשתי מיורם ארבל באמצעות ה- Talk back של קו השידור ה- 4W לברר מדוע המשחק איננו מתחיל. השידור חזר לבריסל אך לשַדָּר שלי לא הייתה תשובה.

חלפה כבר שלושת רבעי שעה והמשחק טרם החל. יצאתי מדעתי בעמדת ניהול השידור בירושלים. האצתי בו לבַרֵר מדוע יש איחור כה רב. השידור של יורם ארבל הפך לבלתי רלוואנטי. אפילו לשַדָּר מצטיין כמוהו נגמר הטקסט . מה כבר נותר לוֹ לשָדֵר ולהוסיף על שחקני שתי הקבוצות המתחממים במגרש שעה ארוכה מבלי שיקרה משהו דרמטי בתמונת הטלוויזיה. הוא שרף את המילים ואמר כבר את הכול. היה ברור שמשהו חמור קרה באִצטדיון וקיימת סיבה רצינית לעיכוב התמוה והמתמשך, אך השַדָּר שלי שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מצוינת באִצטדיון ומעולם לא היה עיתונאי, לא ידע לספר לי ולא לצופים שלנו שממש לידו באזור בלוֹק "Z" בתוך אִצטדיון "הֵייסֶל" עצמו, מקום מושבם של אוהדי יובנטוס התחולל בשמונה ו- 27 דקות בערב (20:27, על פי שעון ישראל) אסון כבד בנפש בו קיפחו את חייהם עשרות אוהדים איטלקיים ומאוֹת מהם נפצעו. היה שם בלגן גדול. הרשויות הבלגיות ידעו שמדובר באסון נוראי בו נִספו עשרות ונפצעו מאות. ממדי האסון האיצו את ההתייעצות בין הגורמים המוסמכים כיצד יש לנהוג עם המשחק. בעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב. זָ'אק ג'וֹרְג' (Jacques Georges) נשיא UEFA בעת ההיא ומזכ"ל ההתאחדות האירופית האנס באנגרטר (Hans Bangerter), בצוותא עם יו"ר התאחדות הכדורגל הבלגית לוּאִי ווֹאוּטֶרְס (Louis Wouters) ונשיאי ליוורפול ויובנטוס מר פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן (Peter Robinson) ומר זָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי (Jean Pierre Boniperti), ובתיאום עם נציגי הרשויות של בריסל קצין הביטחון של האירוע לוטננט – קולונל בירנארט (Beernaert) + מפקד משטרת בריסל פּוֹאֶלְס (Poels) + ראש שירותי יחידות ההצלה ומפקד כבאי האש של העיר בריסל מר וָואן – גוֹמְפֶּל (Van Gompel) – ישבו על המדוכה כבר שעה ארוכה. הם דנו והתלבטו האם ניתן לקיים בכלל את המשחק בעקבות האסון הנורא שהתרחש, אך יורם ארבל שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית שישב בעמדת שידור משופרת באזור עמדות השידור הבינלאומיות לא ידע דבר. אולם שדרני טלוויזיה אירופיים רבים שישבו בעמדות השידור שלהם ליד יורם ארבל ידעו גם ידעו אודות הטבח שביצעו אוהדי ליוורפול (Liverpool) באוהדי יובנטוס (Juventus) פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא מועדון ליוורפול וזָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא מועדון יובנטוס ביקשו לבטֵל את המשחק ואת ההתמודדות בין יובנטוס לליוורפול בגלל ממדי האסון. הם טענו כי ההתמודדות איבדה את ערכה הספורטיבי, אך נציגי הרשויות הבלגיות הזהירו אותם כי המצב יוּרַע עוד יותר אם האוהדים יישלחו לרחובות העיר ללא קיום המשחק.

הבעיה שלי כמנהל השידור הישיר הייתה שגרגירי החוֹל זלגו מטה ושרפו את זמן הלוויין האוזֵל והולך. לא היה לי כל מושג מדוע המשחק אינו מתחיל. סיגנל השידור בתוך אירופה הוּרַץ כרגיל באמצעות מערכת המִמְסַר הקרקעית המשומנת היטב של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). לא הייתה סכנה שהשידור שלהם ייקטע בשל האיחור העצום. אנחנו נדרשנו כרגיל לשירותי לוויין ה- Primary האטלנטי. זמנינו היה קצוב. בעֶשֶר בערב התחלתי לחשוש כי סיום המשחק נמצא בסכנת שידור. משחק גביע כמו משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בניגוד למשחקי ליגה רגילים חייב להיות מוכרע . לכן משחקים מהסוג הזה גוררים לעיתים הארכות בנות חצי שעה וגם בעיטות הכרעה מ- 11 מ' במידה והמשחק לא הוכרע גם בתום 120 דקות. גם טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת בתום ההכרעה גוזל זמן שידור לווייני יקר. משחק כדורגל בן שעה וחצי הופך בתנאים מסוימים לשידור תפוּח בן שעתיים וחצי. זאת הייתה הסיבה שהזמנתי מחברת COMSAT האמריקנית בלוק שידור על הלוויין ה- Primary האטלנטי, החֵל מרבע לתשע בעֶרֶב ועד חצות. זה היה חייב להספיק. גם אם תהיה הארכה ובעיטות הכרעה מ- 11 מ'. ביקשתי בטלפון מעמדת הפיקוד שלי באולפן ב' מאיציק גינת מהעובדים הבכירים של חברת "בזק" בתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה לפנות ל- COMSAT כדי להאריך את השידור הישיר של יובנטוס – ליוורפול בשעה נוספת ולסיימו ב- 01.00 במקום ב- 24.00. צריך להבין כי ב- 1985 עמדו לרשות תחנת הקרקע ל- לוויינים בעמק שתי צלחת – אנטנה בלבד . השידור הישיר של סיגנל הטלוויזיה יובנטוס – ליוורפול רץ רק על לוויין ה- Primary האטלנטי. לוויין ה- Major האטלנטי היה Fully booked ועסק בשידורים אחרים. תקשורת הלוויינים הבינלאומית שלנו הייתה מוגבלת ודלה. איציק גינת אותו טכנאי מוכשר ורב ידע של "בזק" ומי שעבד כמפקח בתחת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה, חזר אלי ובישר לי את הבשורה המרה כי השידור הלווייני על ה- Primary הוזמן כבר החל מ- 24.00 ואין באפשרותה של COMSAT להיענות לבקשתי . חייתי על זמן שאול .

השעה כבר הייתה עֶשֶר בערב ושופט המשחק טרם שרק לפתיחתו. הייתי משוכנע שהתחוללה טרגדיה, אחרת אי אפשר להסביר את העיכוב המתמשך. ה- Host broadcaster הבלגי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הארציות RTBF ו- BRT המשיכו לספק למסך תמונות שגרתיות, השחקנים השתעשעו בכדור על כר הדֶשֶא מבלי שקורה בעצם מאום באִצטדיון . המשכתי להאיץ בו בחוסר סבלנות ב-Talk back מאולפן השידור בירושלים, "יורם מה קורה, מה פשר העיכוב הבלתי מוסבר הזה, אתה חייב לבדוק ?". הוא לא ידע להשיב לי מפני שמעולם לא היה עיתונאי. הוא לא תפס ולא זיהה כלל שהסיפור העיתונאי בשידור הישיר שלוֹ באותו הרגע ההוא לא היו השחקנים המתחממים על כר הדשא אלא סיבת העיכוב של תחילת המשחק שלא החל בשעה היעודה מסיבה כלשהי. כנראה סיבה חמורה. המשחק ליוורפול – יובנטוס היה אמור להיות משודר ישיר ל- 70 רשתות טלוויזיה. לא רק באירופה, אלא גם למדינות המזרח הרחוק באסיה, אוסטרליה וניו – זילנד, חלק ממדינות אפריקה, ולרשתות הטלוויזיה במרכז ודרום אמריקה. בכל קצוות תבל. הייתה מוכרחה להיות סיבה רצינית לוועדה המארגנת כדי לאחֵר את תחילת המשחק אך יורם ארבל לא איתר אותה מפני שכנראה לא היה סקרן דיו לחקור אותה. בלתי מובן עד היום. המשטרה הבלגית הייתה ערה ליריבות בין שני מחנות האוהדים ולפרובוקציות האלימות של אוהדי ליוורפול. היא בודדה אותם באצטדיון . היציעים באזור "Z" אוכלסו ע"י אלפי אוהדי יובנטוס, ואזור "Y" הוקצה לאוהדי ליוורפול. בין שני מחנות האוהדים חצצה אומנם חומה רכה ועדינה עליה הופקדו שוטרים מועטים כדי לשמור על הסדר, אך היריבות נמשכה בצעקות, קללות, וגידופים. אוהדי ליוורפול חיפשו כל הזמן מלחמה.

בשמונה עשרים ושבע דקות (20:27) על פי שעון ישראל קרתה הטרגדיה באִצטדיון "הֵייסֶל". יציעי אזור "Z" היו עמוסים לעייפה. נדחסו לשם יותר מ- 2000 (אלפיים) אנשים מעבר למותר, רובם אוהדים איטלקיים שהשיגו כרטיסים בשוּק השחור מסוכני נסיעות איטלקיים אִצטדיון "הֵייסֶל". אוהדי הכדורגל הברוטאליים של ליוורפול התגרו באוהדים האיטלקיים. הם הפעילו עליהם לחץ פיסי. האוהדים האיטלקיים נסוגו. הייתה שם צפיפות נוראית ופחד איום. הלחץ הנוראי עשה את שלו והחומה המפרידה בין הבלוקים של "Z" ו- "Y" שהייתה בעצם קיר עלוב ומַט ליפול התמוטטה וקרסה. לעשרות אוהדים איטלקיים היא הפכה מלכודת מוות. החוליגנים הבריטיים לא הסתפקו באסון. הם השליכו מייד את שברי האבן מהחומה המרוסקת לעבר האוהדים האיטלקיים. 39 אוהדים איטלקיים נִספו ו- 250 אחרים נפצעו בדוחק ובצפיפות בשעה שנסו מכלי המשחית והנשק הקר של החוליגאנים פורעי החוק מליוורפול המְכוּנִים משום מה אוהדי כדורגל אנגליים. יורם ארבל שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית שישב בעמדת השידור באִצטדיון, ומקום מושבו היה כל כך סמוך לזירת האסון ההמוני, לא הבחין בו ולא ידע מה קורה סביבו. לקולתו של יורם ארבל צריך להדגיש כי ה- Host broadcaster המקומי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הבלגיות BRT / RTBF, לא תדרך ולא עִדְכֵּן את שדרי רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות היושבים בעמדות השידור שלהם באִצטדיון "הייסל" בכל הנוגע לאסון הכבד שהתרחש זה עתה. כל שַדָּר היה צריך לשאוב את האינפורמציה בכוחותיו הוא. וצריך לומר עוד דבר לזכותו של יורם ארבל שממש לא ידע מהחיים שלו באותו הערב העגום ההוא של 29 במאי 1985. לא היה קו ראיה ישיר בין אזור עמדות השידור שם שהה יורם ארבל והשדרים האחרים לבין אזור היציעים "Z" ששכן בצַד שמאל של האִצטדיון ושבּוֹ התחוללה הטרגדיה. שַדָּרִים נוספים של רשתות טלוויזיה אחרות ב- EBU לא היו מודעים לגודל הטרגדיה מפני שהיו בודדים בעמדת השידור כמו יורם ארבל ללא שום סיוע ועדכון של ה- Host broadcaster .

יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysater) אמר לי שנים רבות אח"כ כי גם שַדָּר הספורט של רשת הטלוויזיה הנורווגית הממלכתית NRK אוֹיְבִינְד יוֹהָאנְסֶן (Oeivind Johnssen) לא ידע גם הוא מהחיים שלוֹ ולא דיווח על האסון בשידור הישיר, אולי מפני שהיה לבד כמו יורם ארבל. מדהים כיצד קרה דבר כזה דווקא לשַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מדוע לא ידע דבר על האסון שהתרחש באִצטדיון ומה היו נימוקיו למחדל העיתונאי. חלק ניכר מהשדרים האחרים מרשתות הרדיו והטלוויזיה הציבוריות האירופיות החברות ב- EBU כמונו ושישבו בעמדות שידור באִצטדיון "הייסל" בסמוך ליורם ארבל, כבר דיווחו למאזיניהם וצופיהם על האסון. למען ההגינות וכדי לשמור במשהו כל כבודו של יורם ארבל צריך לציין שלא כולם דיווחו ולא כולם ידעו על האסון.

יורם ארבל זוכר על פי עדותו את הפרטים באותו הלילה ההוא של ליל רביעי – 29 במאי 1985 כשהוא יושב עדיין בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ואני בעמדת הפיקוד בירושלים ושנינו משוחחים על קו ה- 4W לאחר ניתוק התמונה הלוויינית : "יואש אלרואי, אני נשבע לך שלא ראיתי דבר, האסון הגדול קרה בשטח "מֵת" מבחינת שדה הראייה שלי. לא היה קו ראייה בין מיקומן של עמדות השידור לבין האזור שם התרחש האסון. אני זוכר ששאלנו איש את רעהו באזור עמדות השידור באצטדיון "הייסל" מה קורה ומדוע המשחק אינו מתחיל אך לאף אחד לא הייתה תשובה. הייתי לבד לגמרי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "הייסל" (Heysel) ללא עוזר שדר, ללא מפיק, וגם ללא טכנאי. אי אפשר היה לצאת מתחום עמדות השידור כדי לברר מה קרה. אגלה לך סוד. מתחם עמדות השידור היה סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. אנשי הביטחון הבלגיים היו קשוחים. אפילו לשירותים לא נתנו לנו ללכת. מי שהיה צריך להשתין עשה זאת לתוך בקבוק "קוקה קולה". אני והשדרים האחרים פשוט השתנו לתוך בקבוקי "קוקה קולה". היינו כלואים שם. אני זוכר שראיתי מעמדת השידור שלי הרחק מצד שמאל בתוך האִצטדיון אנשים רצים עם אלונקות, אבל לא ידעתי למה. לא הבנתי מה הסיבה".

עדותו הדלה של יורם ארבל מציתה מייד שאלת נגד : תגיד יורם ארבל אתה טוען שיציע "Z" היה בשטח מת בעבור המון שדרי EBU אחרים שישבו בעמדות שידור לידך באצטדיון "הייסל", אז כיצד נודע להם דבר הטבח של האוהדים הבריטיים באוהדים האיטלקיים, וזאת הסיבה בגינה נדחתה בעיטת הפתיחה, בעוד אתה לא ידעת דבר על כך…??? אין זה מתקבל על הדעת ששדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מי נשלח למשימת שידור ישיר בבריסל – בלגיה ומקבל עמדת שידור מאובזרת בעלת תצפית נוחה, חושב שתפקידו מסתכם ב- לדווח לצופיו מי מסר את הכדור למי, ואיננו יודע מהחיים שלו בשעה שמתרחשת לידו טרגדיה שחורה נוראית בה נספים עשרות אוהדי כדורגל איטלקיים ומאות מהם נפצעים בתוך אצטדיון "הייסל".

ג'ונתן מרטין (Jonathan Martin) ידיד אישי שלי ומי שהיה מנהל חטיבת הספורט ברשת הטלוויזיה הבריטית של ה- BBC בימים ההם, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הייתי בדרכי מהאולפן בלונדון לביתי במכוניתי בתום יום עבודה. לפתע שמעתי ברדיו של האוטו את שַדָּר הרדיו של ה- BBC מדווח מעמדת השידור שלו באצטדיון "הייסל" על האסון הנורא. עצרתי את המכונית בתחנת הדלק הראשונה שנקרתה לי והתקשרתי בטלפון משם לחבריי במחלקת הספורט של הטלוויזיה. צריך לזכור שהימים ההם היו טרום עידן הטלפון הסלולארי. (הכוונה ל- Mobile phone) שוחחתי עם חבריי בחטיבת הספורט של ה- BBC על האסון הכבד והתייעצנו כיצד לפעול. היה ברור לנו שאנו ממשיכים בשידור הישיר. בארי דייויס (Barry Davies) היה השדר שלנו במשחק הזה. לידו בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ישב בובי צ'ארלטון (Bobby Charlton) ששימש פרשן מחליף לג'ימי היל (Jimmy Hill) . ג'ימי היל נשאר לפרשן את המשחק מהאולפן בלונדון. רדיו ה- BBC דיווח מבריסל למאזיניו בבריטניה על האסון מייד כשהתחולל בשבע וחצי על פי שעון אירופה (שמונה וחצי בערב על פי שעון ישראל). אנחנו אנשי הטלוויזיה השל ה- BBC פיגרנו אחרי הרדיו שלנו במעט. במחצית היו למחלקת הספורט של ה- BBC כבר תמונות Video ראשונות מזירת הרצח".

טקסט תמונה : שנת 1985. ג'ימי היל (Jimmy Hill) המנוח פרשן הכדורגל הוותיק של רשת הטלוויזיה ה- BBC. הוא היה בעברו מנהלה הכריזמטי של קבוצת הכדורגל קובנטרי סיטי. (באדיבות IFB).

טקסט תמונה : זהו סיר בובי צ'ארלטון (Sir Boby Charlton) בצעירותו אחד מבכירי הכדורגלנים האנגליים בנבחרת וקבוצת מנצ'סטר יונייטד בכל הזמנים. הוא שימש פרשן מזדמן בעמדת השידור של ה- BBC באצטדיון "הייסל" בבריסל ב- 29 במאי 1985 במשחק יובנטוס – ליוורפול, והחליף את הפרשן הקבוע ג'ימי היל שנשאר באולפן בלונדון. סקרנותו של בובי צ'ארלטון סייעה ל- BBC "לעלות" במהירות על פרטי האסון הנורא שהתרחש ביציעי אִצטדיון "הייסל", שָם נרצחו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 נפצעו בידי חוליגאנים הבריטיים, המכונים משום מה אוהדי כדורגל [2]. (באדיבות IFB).

הבלגי מִיק מִישֶלְס (Mick Michels) היה בשעתו עורך ראשי של מגזין הכדורגל הבלגי השבועי רָב המוניטין "Foot Magazine". הוא כיהן גם כחבר בוועדת העיתונות והטלוויזיה של ה- FIFA. ב- 29 במאי 1985נשא בתפקיד מזכ"ל תא כתבי הספורט בעיתונות הבלגית ושימש במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בין יובנטוס לליוורפול יחד עם רודי רוטנבוהלר (Rudy Rothenbuhler) כאחראיים ראשיים מטעם UEFA על מערך המדיה. עיתונות, טלוויזיה, ורדיו. מִיק מִישֶלִס התרוצֵץ בתוקף תפקידו בעת האסון והמשחק באזור עמדות השידור. מִיק מִישֶלְס זוכר פרט מעניין נוסף בעת שיחות התחקיר עמי [3] כלהלן : "השַדָּר הבלגי של רשת BRT רִיק דֶה סַאדֶלִיר (Rick De Saedeleer) היה הראשון קיבל את האינפורמציה על האסון מאחד העוזרים שלוֹ , משהו כעשר דקות אולי רבע שעה לאחר התרחשותו . עמדת השידור של BRT הייתה סמוכה לזו של ה- BBC . בעמדת השידור של ה- BBC ישב ליד של השַדָּר בארי דייוויס (Barry Davies) שחקן העבר הנודע בובי צ'ארלטון (Bobby Charlton). הוא היה הפרשן של ה- BBC באותו הערב הנורא ההוא. בובי צ'ארלטון לא היה עיתונאי אבל היה מספיק סקרן והתעניין לדעת מהי סיבת העיכוב המתמשך לתחילת המשחק. הוא פנה לריק דה סאדליר (Rick De Saedeleer) ושאל אותו לפשר הדבר, מדוע המשחק איננו מתחיל. ריק דה סאדליר סיפר לו על האסון. בובי צ'ארלטון דיווח על כך מייד לבארי דייויס. זאת היית הסיבה ש- BBC היה אחת מרשתות הטלוויזיה הזרות באצטדיון שעלו ראשונות על הידיעה החדשותית המרעישה והנוראית הזאת. השדרים בעמדות השידור באצטדיון "הייסל" לא קיבלו כל אינפורמציה מסודרת על האסון הקשה שהתרחש ביציעים באזור Z. התמונות הראשונות של הרצח ההמוני שודרו ברשתות הטלוויזיה כבר לפני שמונה בערב (על פי שעון אירופה)".

טקסט תמונה : שנת 1985. זהו הבלגי מיק מישלס (Mick Michels) ששימש ב- 29 במאי 1985 באִצטדיון "הייסל" בבריסל, קצין העיתונות והמדיה (טלוויזיה ורדיו) הראשי מטעם UEFA. (התמונה באדיבות מיק מישלס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יורם ארבל גילה את האמת המרה את האלימות הקשה בה נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 מהם נפצעו באיחור זמן עצום של כמעט שעה וחצי. הוא עשה זאת רַק הודות לתושייתו של קָשָב רדיו "קול ישראל" בעת ההיא מִיקִי גוּרְדוּס ז"ל שצפה בשידור הישיר בביתו בשדרות חן בתל אביב. מיקי גורדוס התקשר אלי טלפונית מביתו בתל אביב למפקדת השידור שלי באולפן ב' בירושלים וסיפר לי אישית את פרטי האסון עליו שמע ברדיו מונטה קארלו. אני העברתי מייד את המידע ב- Talk back של יחידת ה- 4W לעמדת השידור של יורם ארבל ב- "הייסל". אוסיף ואומר כאן שברבות השנים סיפר יורם ארבל כי מיקי גורדוס התקשר אליו ישירות לעמדת השידור באצטדיון "הייסל" בבריסל ודיווח לו את מה ששמע ברדיו מונטה קארלו. סיפור לא הגיוני ובלתי מתקבל על הדעת של יורם ארבל מפני שמיקי גורדוס לא ידע את מספר הטלפון הבינלאומי שהזמנתי ליורם ארבל לעמדת השידור שלו ב- "הייסל" (שימש Back up לקו השידור ה- 4W) ו- וודאי מיקי גורדוס לא היה מחובר למערכת ה- 4W עצמה. אולם נניח זאת עכשיו.

קוֹרָאדוֹ אָגוֹסְטִינִי (Corrado Agostini) ששימש במים ההם כראש ה- Eurovision Office של RAI רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית [4] זוכֵר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "זאת הייתה חוויה קשה מאוד ל- RAI ולמיליוני צופי הטלוויזיה שלנו באיטליה. ידענו על האסון מראשיתו אך לא הערכנו בתחילה את ממדיו. צוות השידור שלנו בראשותו של השַדָּר הבכיר בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ברונו פיצול (Bruno Pitzul) דיווח ישירות על האסון. השידור הישיר של RAI נפתח כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה. RAI הייתה בימים ההם בשיא כוחה ונחשבה לרשת טלוויזיה מובילה בשידורי הספורט ב- EBU. למרות האסון הכבד החלטנו להמשיך בשידור הישיר. ניצחונה של קבוצת יובנטוס 0:1 על ליוורפול מהשער של מישל פלאטיני הייתה נחמה פורתא לחובבי הכדורגל האיטלקיים".

טקסט תמונה : זהו ברונו פיצול (Bruno Pizzul) הקרוב למצלמה חובש Headset, שַדָּר הכדורגל רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI. צוות השידור האיטלקי עלה מייד על ממדי האסון הנורא באִצטדיון "הייסל". נשיאות RAI החליטה פה אחד להמשיך בשידור הישיר למרות האסון הכבד בו נספו באִצטדיון 39 אוהדים איטלקיים של קבוצת יובנטוס. (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לחוליגניזם האנגלי מסורת ארוכה. זה לא היה המקרה הראשון. כבר בבוקר השידור החלו התפרעויות והתנגשויות בין האוהדים הבריטיים לבין עמיתיהם האיטלקיים. איזה עמיתים. יריבים של ממש. זה נמשך גם בערב לקראת תחילת ההתמודדות בין שתי הקבוצות. רצועת יציע באורך של מטר וחצי חצצה בין אוהדי ליוורפול ואוהדי יובנטוס. כשעה לפני תחילת משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל חדרו לשם החוליגנים האנגליים כשהם שיכורים כלוֹט מבירה ומשליכים על האוהדים האיטלקיים פחיות ובקבוקים. האוהדים האיטלקיים הנמלטים מאימת הברברים האנגליים מצאו את עצמם לכודים בין גדרות הברזל. השוטרים הבלגיים לא צפו את הסכנה הנוראית שאיימה על האוהדים הצעירים האיטלקיים וסירבו לפתוח שערי היציע לכיוון כַּר הדֶשֶא. הם לא אִפשרו להם למַלֵט את נפשם מהַהֶרֶג הצפוי להם. ביציע הדחוס התחוללה מהומת אוהדים לחיים ולמוות. השטן התערב ודחק את רגלי ה- אלוהים משם. זה היה נורא. האוהדים האיטלקיים הוכו ונדרסו, כשלבסוף גדר הבטון והסורגים מתמוטטים עליהם.

הפילוסוף הצרפתי הנודע זָ'אן פּוֹל סַארְטר (Jean- Paul Sartre) אמר פעם, "אדם מתנהג באלימות בשעה שאין לו מה להפסיד". אוהדי הכדורגל הברוטאליים מאנגליה דאגו להגשים היטב את האמירה הזאת. יורם ארבל ישב בעמדת שידור באִצטדיון "הייסל" חסר ישע לגמרי ועמו גם מפקדת השידור הישיר באולפן ב' ומיליון צופי טלוויזיה במדינת ישראל. הוא יורם ארבל וגם כמה שדרים נוספים באזור עמדות השידור ב- "הייסל" לא ידעו מה קורה ולא הבינו מדוע משתהה שריקת הפתיחה. הצלת המידע העיתונאי בשידור הישיר הזה באה מכיוון בלתי צפוי. לפתע התקשר אלי מביתו בשדרות חן בתל אביב לאולפן השידור מירושלים הקָשָב הסקרן והמצטיין (והנצחי) של רדיו "קול ישראל" מִיקִי גוּרְדוּס, ודיווח לי בבהילות : "יואש אלרואי תשמע, אסון נוראי התרחש בבריסל, עשרות אוהדי כדורגל נקטלו באִצטדיון "הייסל" ", והוסיף, "זאת הסיבה לעיכוב תחילת המשחק". מִיקִי גוּרְדוּס טרם ידע לפַרֵט מעבר לכך. לא הייתה לו אינפורמציה מי הם עשרות הנספים, זהותם, כיצד נקטלו, והאם מדובר באוהדי ליוורפול או טורינו שנרצחו או הנספים הם משני המחנות גם יחד. הודֵיתי למִיקִי גוּרְדוּס שעשה לנו שירות חשוב וגם טובה גדולה. לפתע ידעתי מה קורה. הייתי שוב בתוך העניינים. אין דבר גרוע מחוסר הוודאות. דיווחתי מייד ב- Talk Back של ה- 4W מירושלים ליורם ארבל האַבוּד בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שבו הוא נמצא ברגע זה. מדהים שמִיקִי גוּרְדוּס ידע בתל אביב את מה שיורם ארבל היה אמור לדעת ולא ידע כשהוא ישוּב בעמדת השידור באִצטדיון בבריסל. מיקי גורדוס הוא עיתונאי מדהים ומהימן, וראשון בכל דבר. בדירתו בשדרות חן בתל אביב הוא ספון סביב מִכשור אלקטרוני חדיש של מכשירי רדיו, מקלטי טלוויזיה, וצלחות לוויין באמצעותם הוא מאזין וצופה על המתרחש בתבל. הוא מצותת לכל העולם ומקליט ב- Video ו- Audio בביתו את המתחולל בקוסמוס שלנו. ד"ר יצחק "איציק" נוי פנסיונר רשות השידור מי שהיה עורך ומגיש מוכשר ומוצלח מאוד של התוכנית "השעה הבינלאומית" ברדיו "קול ישראל", הגדיר פעם את מיקי גורדוס כך : "האיש שניצב על הגבעה ומשקיף על העולם". מיקי גורדוס נולד ב- 9 בנובמבר 1944 בתל אביב. הוא עובד עם רשות השידור מאז 1970. קָשָב רדיו וטלוויזיה מסור, מצטיין, ורָב מוניטין שאוהב ומכור לעבודתו הקונקרטית הזאת. מיקי גורדוס למד בביה"ס היסודי "הכרמל" ובתיכון ב- "גימנסיה הרצלייה". שירת בצה"ל בשנים 1968 – 1963 בהן השלים גם השכלה אקדמאית. נשוי לבלהה ואב לשלוש בנות.

טקסט תמונה : שנת 1985. זהו קָשָב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס ז"ל (2017 – 1944) הבלתי נשכח בחדר העבודה האלקטרוני העמוּס שלוֹ המחובר לכל העולם, לכל חמש יבשות תבל. מיקי גורדוס היה עיתונאי פנומן במקצועו. (התמונה באדיבות מיקי גורדוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֵת שהעברתי את האינפורמציה הדרמטית מירושלים ליורם ארבל היושב באצטדיון "הייסל" הבחנתי מעבר לקו השידור ה- 4W כי השדר שלנו באצטדיון "הייסל" בריסל היה המום, מופתע, ואחוז תדהמה. לכמה שניות נותר יורם ארבל בהלם ואלם לאחר שהעברתי לו את הדיווח של מיקי גורדוס. נוצר מצב מביך ומתסכל. השַדָּר יורם ארבל חש מבויש בעמדת השידור הבלגית שלוֹ. את חדשות הרצח האיומות שאירעו באצטדיון "הייסל" בו שהה ונכח ליקט עבורנו קשב רדיו "קול ישראל" בתל אביב ודווקא הוא שניצב במוקד העניינים ב- "הייסל" איננו יודע מה קורה סביבו. יורם ארבל היה בודד ואובד עצות, ומנותק מהמציאות. קיוויתי בשבילו שלא הפך לשֶבֶר כלי. הוא פשוט לא ידע מהחיים שלוֹ. זאת הייתה סיטואציה עיתונאית מביכה בה מודיעים מירושלים לשַדָּר בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שוודאי גרמה לאי נוחות. מצב כזה עלול להביא כל שַדָּר ל- Black out טוטאלי. זה היה כישלון עיתונאי קולוסאלי. לטיב מזלו היה יורם ארבל שַדָּר מאוד מנוסה ו- אלוף ההיחלצות מהמֵצַר במצבים כאלה. הוא יצא מזה אך בשֵן ועַיִן. הוא איבד בבת אחת חלק נכבד מאמינותו העיתונאית. הוא לא היה האשם היחידי אבל הציבור לא הבין כיצד שַדָּר עיתונאי שיושב בעמדת שידור באצטדיון איננו יודע מה קורה סביבו בתוככי האִצטדיון. ניסחתי את דבריי בזהירות ובקול שָלֵו ב- Talk back של יחידת ה- 4W, כדי לא להכניסו ללחץ מיותר. זה היה הטקסט : "יורם שים לב, קָשָב הרדיו מִיקִי גוּרְדוּס דיווח לי הרגע כי יש עשרות הרוגים במהומה שהתחוללה בתוך האִצטדיון, זאת הסיבה לעיכוב בעיטת הפתיחה". השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.

פּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא לִיוֶורְפּוּל וזָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא יוּבֶנְטוּס החליטו לקבל את בקשת אנשי UEFA ונציגי הרשויות הבלגיות לקיים את ההתמודדות בין שני המועדונים במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, למרות תנאי האלימות הקשים ששררו באִצטדיון. המשחק החל באיחור עצום של שעה ו- 25 דקות, בעשר וארבעים בעֶרֶב במקום בתשע ורבע. כמה רשתות שידור של ה- EBU ובראשן ARD ו- ZDF הגרמניות שהחלו כבר בשידור הישיר פרשו ממנו בנימוק שאין טעם לעסוק בשידורי ספורט בשעה שגוויות המתים מוטלות נכוחה. למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וגם לי לא היה ספק שאנחנו נשארים עם השידור הישיר עד סופו . גם ה- BBC האנגלי ו- RAI האיטלקית המשיכו בשידורים השירים שלהם. אנשי הרדיו של ה- BBC שידרו את האסון בזמן אמת. ממש כשזה קרה. חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה של ה- BBC בניהולו של ג'וֹנתן מַרְטִין (Jonathan Martin) פתחה את השידור הישיר שלה בהודעה הדרמטית על האסון זמן רב לפני פתיחת סיגנל השידור ה- Multilateral האירופי לכל רשתות השידור של ה- EBU , שנקבע לתשע וחמישה בערב. שַדָּר ה- BBC בעמדת השידור באִצטדיון "הייסל" בבריסל היה בַּארִי דֵייוִיס (Barry Davies). הוא היה בודד בעמדת השידור שלו כמו יורם ארבל ללא הפרשן הקבוע שלו גִ'ימִי הִיל (Jimmy Hill) שישב באולפן ה- BBC בלונדון. אך היה לוֹ בכל זאת יתרון על יורם ארבל. לצִדוֹ ישב הפרשן – שחקן העבר הנודע בובי צ'ארלטון ממלא המקום של גִ'ימִי הִיל שסייע לוֹ באיתור האינפורמציה העיתונאית.

יורם ארבל בניגוד לנסים קיוויתי לא תיקן את עצמו ואת שגיאותיו "באוויר" וגם לא התנצל. זאת הייתה אחת מגדולותיו כשַדָּר. למרות שלא היה עיתונאי דגול חונן באינטואיציה שהצילה אותו. האינטואיציה הפנימית שלו הדריכה אותו לא למהר להצטדק. המיקרופון אינו נועד לווידויים. שיקול נכון שהצדיק את האמינות שלו כשַדָּר עַל ומומחה בתקשורת המונים. יורם ארבל השתמש בתשדורת האסון שהגיעה אליו מירושלים בצורה נבונה. הוא הטמיע והחליק בהדרגה את האינפורמציה הדרמטית שהעביר לסלון ביתם של הצופים. יורם ארבל נמנע מלספר לצופים שלנו שמיקי גורדוס הוא האיש שהעביר את הידיעה הדרמטית על האסון לאולפן המנווט בירושלים, ומשם הוחשה אליו לאצטדיון "הייסל" באמצעות ה- 4W. בכך היה רָב אוֹמָן. פשוטו כמשמעו. אך קוֹלוֹ היה הססני. האינפורמציה שבידיו הייתה חלקית. אפשר היה לחשוב שעלה עליה בכוחות עצמו. הוא גם טעה כשמיהר לבַקֵר דווקא את האוהדים האיטלקיים שפגעו כביכול קשות באוהדים האנגליים עובדה שהתבררה כלא נכונה. היו אלה דווקא אוהדי ליוורפול שהסתערו במוטות ובקבוקים ונֶשֶק קַר אחר וגרמו לאנדרלמוסיה הנוראית בסופה אירע הרצח של 39 מאוהדי יובנטוס. ביטחונו העצמי אבד לו. יורם ארבל היווה בעיה אך הייתה עוד אחת חריפה ממנו, זמן השידור ההולֵך ואוזֵל על לוויין ה- Primary האטלנטי, שהעביר את סיגנל השידור מבריסל לירושלים. ה- Booking היה מוגבל ממילא. ההזמנה הלוויינית שלי שטווח הזמנים שלה נע בין 21.00 ל- 24.00 הלכה והתקצרה בעוד המשחק טרם החל. נקלעתי לסבך שידור ובעיה קשה של זמן דועך ו- תקשורת לוויינים שהתבררה כבלתי פתירה.

למחרת פרצה מהומה שטנית בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חלק מאנשי "מבט" ובראשם העורך מיכאל קרפין תבע ממני לסַלֵק לאלתר את יורם ארבל מעמדות השידור של מחלקת הספורט וליטול ממנו את תעודת העיתונאי שלוֹ. "…איזה מין שַדָּר זה שנמצא באצטדיון "הייסל" ושלא יודע מה קורה סביבו ואיזה אסון מתחולל ממש לנגד עיניו באותו אצטדיון "הייסל"…??? ", רתח ו-לגלג מיכאל קרפין בכעס בפניי. השיחה הקצרצרה בינינו התנהלה במערכת חטיבת החדשות בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. ברור שהגנתי על יורם ארבל. השבתי לו מייד, "…מיכאל קרפין, אני הוא הנושא הראשי באחריות ולפני הרחקת יורם ארבל ממיקרופון מחלקת הספורט יצטרכו לסלֵק אותי…". מיכאל קרפין לא היה היחיד. שררה שם אווירת אנטי. התייצבתי לימינו של יורם ארבל. בוועד המנהל של רשות השידור קראו להדיח ולסלק אותו את יורם ארבל. היה ברור לי כי כישלונו הישיר והמדהים של יורם ארבל הוא כישלונה בעקיפין של חטיבת הספורט בפיקודי. למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל היה ברור כי כישלונה של מחלקת הספורט הוא כישלונה של הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור כולה. אי אפשר היה להימלט מהאחריות הזאת. יורם ארבל נחשב לשַדָּר ספורט מוכשר אך הוא לא ניצב מעל חוקי השידור בטלוויזיה באשר היא, ולא מעל ההיגיון העיתונאי. זאת הייתה תאונת שידור קשה ביותר בסופה ספג יורם ארבל מכה אנושה, והתרסק. לא היה ספק. יורם ארבל שלח הביתה מידע שידור מנופץ.

יורם ארבל היה מדוכדך. הוא הבין שהוא שותף לפַשְלָה עיתונאית חמורה מאין כמוה חסרת תקדים בחומרתה והיקפה. לא היה לו כל הסבר הגיוני לפרשה האומללה. הסברו הנ"ל לא שכנע אותי. היה ברור שהפשלה הזאת חסרת התקדים באומללותה לא תעבור בשלום. כמה מהקולגות שלי בחטיבת החדשות תכננו לצלוב את יורם ארבל בכיכר העיר. באותו סוף שבוע מַר נפגשתי עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, וביקשתי ממנו למוסס את הפרשה הקשה והחמורה. הסברתי לו כלהלן : "יורם ארבל עושה עכשיו את דרכו מבלגיה לגרמניה שם מתחילה ביום רביעי – 5 ביוני 1985 אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל. הוא חווה חוויה עיתונאית טראומתית ומרגיש שנכשל כישלון קולוסאלי", והוספתי וביקשתי אותו, "צריך לעודד ולתמוך בו לקראת משימת השידור הקרובה שלו. אורי, אל תיתן ידך לעיתונות המחפשת את דמו. אל תדליף ואל תצלוב אותו". אורי פורת היה ג'נטלמן מספר אחת של רשות השידור והסכים לקבל את בקשתי.

טקסט תמונה : 29 במאי 1985. יציעי אצטדיון "Heysel" בבריסל. אלו הם היציעים ההרוסים והחרבים באזור "Z" באִצטדיון "הייסל" ב- 29 במאי 1985 כמה דקות לאחר האסון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נהרגו ו- 250 נפצעו. מימין למעלה נראה צלם ENG בלגי מצלם את אזור האסון בעוד איש ביטחון בלגי חבוש קסדה ואוחז מגן בידו השמאלית ומוט בידו הימנית ניצב בין האנשים ההמומים ומאבטח את המקום. משמאל נראה אוהד כדורגל איטלקי מוטל על ערש דווי לפני פינוי גופתו. זה היה מחזה נורא. שדה קֶטֶל. משמאל נראה שלט של UEFA שנתלש מהגדר. חלק מרשתות הטלוויזיה ב- EBU החליטו להפסיק את הסיקור הטלוויזיוני של האירוע. השדר שלי / שלנו יורם ארבל ישב בעמדת השידור המאובזרת שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "הייסל" בעיצומו של האירוע הברברי ולא ידע מהחיים שלו. הוא לא ראה כלום, ולא שמע דבר. מבחינתו כעיתונאי ושדר טלוויזיה שנשלח ע"י חטיבת הספורט הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכסות את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין קבוצות יובנטוס האיטלקית וליוורפול האנגלית הכל התנהל כשורה. השדר הנפלא הזה שהיה עיתונאי עלוב ונחשף גם כעצלן חסר יוזמה מינימאלית לא הבין ולא ידע מדוע ולמה פתיחת ההתמודדות הנ"ל באצטדיון "הייסל" בבריסל נדחית שוב ושוב, ועוד פעם שוב ושוב. זה היה נורא. קשב רשות השידור מיקי גורדוס הציל אותנו. (באדיבות RTBF והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 30 במאי 1985. תמונה נוספת מזירת הפשע. מראות הפוגרום ביציע "Z" באִצטדיון "הייסל" בבריסל למחרת האסון. רשות השידור ואנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית התקשו לסלוח ליורם ארבל על מחדל השידור חסר התקדים שלו והפלופ העיתונאי שלוֹ. (באדיבות RTBF והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יורם ארבל סִיכֵּן בחולשתו המקצועית את עצמו וגם את רשות השידור כמוסד עיתונאי. למרות זאת אהבתי את יורם ארבל. הרי הוא היה האיש שתקע יחד עִמִי את היתדות הצבעוניות בכל פינה כמעט על מפת הגלובוס. שַדָּר בדרגתו נולד בפעם אחת בהרבה מאוד שנים אך ככל שנקפו השנים הפכה אהבתי אליו לאמביוולנטית יותר ויותר. הפער בין כישרון השידור שלו ליכולתו העיתונאית הלך וטפח. יורם ארבל היה זקוק יותר מכל שַדָּר אחר בחטיבת הספורט שלי למערכת עיתונאית צמודה שתסייע, תעטוף, ותחבק אותו מפני שהוא לא היה עיתונאי בעצמו. בלעדיה הוא היה פגיע כעלה נידף. אָבוּד. יורם ארבל ידע לאחוז במיקרופון אולם הוא לא היה עיתונאי.

הפַשְלָה העיתונאית החמורה ביותר בתולדות רשות השידור הגיעה אומנם לדיוּן ב- "פורום חדשות" ב- 9 ביוני 1985 בהשתתפות מנכ"ל רשות השידור ומ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אך למזלו הטוב של יורם ארבל היא נשארה תקועה שם. בפורום החדשות ההוא של 9.6.1985 נטלו חלק גם מנהל רדיו "קול ישראל" גדעון לב ארי ז"ל, מנהל הרדיו בשפה הערבית אדמונד סחייק, וויקטור גרייבסקי, יאיר אלוני, מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, יוסף ביניא, ארי אבנר, עורך "מבט" מיכאל קרפין, עורך חדשות החוץ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית זאב כהן, יגאל רום מנהל חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל", וירדנה הראל ז"ל דוברת רשות השידור. דיוּן פרובלמטי כזה בפורום כה רחב ברשות השידור בו מושכים הדיינים לכיוונים שונים, הוא מסוכן, ו- דינו להגיע בסופו של דבר לוועד המנהל של רשות השידור ומשם לעיתונות. מנהל חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל" יגאל רום הגה רעיון מטופש ומסוכן בשל כישלונו המר של יורם ארבל, כלהלן : "לאור המתרחש, אולי המסקנה צריכה להיות שלא לשלוח שדר מהארץ…עובדה היא שכאשר מתרחש אירוע יוצא דופן שכזה, הוא איננו יודע מה מתרחש שם…". פטפוטי סרק כאלה כמו של יגאל רום העידו בריש גלי כי מעידתו של השדר המוביל שלי ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל היוותה סכנה גדולה ביותר לא רק למיומנות ולמוניטין של יורם ארבל כשַדָּר מוביל שלנו, אלא למהותה של מחלקת הספורט עצמה. מיכאל קרפין עורך "מבט" טען בתורו כהאי לישנא : "הלקח הכללי מכישלונו של יורם ארבל הוא להקים מערכת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית שתעבוד "סביב השעון" כפי קיימת ברדיו "קול ישראל". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שלל זאת על הסף ובדף הסיכום של הדיון ביקש ממנהלת לשכתו רוחמה איילון לכתוב כלהלן : "אין צורך במערכת חדשות סביב השעון". מיכאל קרפין ביקש מאוחר יותר למצות את כל חומרת הדין עם השַדָּר שפישל אך אורי פורת ואנוכי בלמנו ומוססנו את האיום בעודו באיבו. הענקנו לו צ'אנס עיתונאי נוסף. בסופו של דבר יורם ארבל יצא חבול רק ב- "פנסים" מהפרשה. הוא היה בר מזל מפני שאנוכי ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת נחלצנו יחדיו לגונן עליו. בחלוף כמה ימים שלח לי אורי פורת מנכ"ל רשות השידור עותק מאותו מסמך הסיכום של פורום חדשות ב- 9 ביוני 1985 וזה מה שהיה כתוב בו :

טקסט מסמך : 9 ביוני 1985. דיון ב- "פורום חדשות". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל נענה לבקשתי ועטף את יורם ארבל ה- פשלן בצמר גפן. איש מהנוכחים בדיון ההוא ב- "פורום חדשות" ההוא לא מצא מענה ל כתב הסנגוריה של אורי פורת שסיכם כלהלן : "…יורם ארבל התכונן לאירוע הספורטיבי, נמצא בתא השידור ולא יכול היה לצפות במתרחש בחלקים שונים של היציעים…". איש מהנוכחים ב- "פורום חדשות" ההוא לא העלה בדעתו להטיל דופי בהודעתו זאת של אורי פורת ולשאול אותו את שאלת ההתקפה הבאה שהייתה אמורה להפריך את דבריו, "…רגע אדוני המנכ"ל אם כך כיצד זה עשרות שדרים אחרים מה- EBU שישבו גם הם לבד בעמדות השידור שלהם כמו יורם ארבל, עלו על האסון הנורא שהתחולל ביציע "Z", ודווקא שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית פישל…?". מרביתם של סגל "פורום חדשות" היו חובבנים בכל הקשור להפקות של אירועי ספורט גדולים – בינלאומיים בחו"ל. הם לא היו מצוידים בהשכלה טכנולוגית, לא בפרטי ההפקה ב- "הייסל", ולא בסך האינפורמציה הדרושה כדי להפיל לא רק אורי פורת אלא גם את יורם ארבל הכושל שלא ידע מהחיים שלו ולא הבין את הנעשה סביבו באצטדיון "הייסל" בבריסל, למרות שישב בעמדת שידור מאובזרת ונוחה ובעלת תצפית נהדרת על כר הדשא וביציעים. יורם ארבל ניצל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי לא הוזמנתי לדיון ההוא ב- "פורום חדשות" ב- 9 ביוני 1985 מפני שהייתי ת.פ. של מנהל החטיבה יאיר שטרן ועורך "מבט" שנטלו חלק בדיון, ואלה כאילו ייצגו אותי. מפני שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת היה מקורב אלי שלחתי לו את מכתב המחאה החריף הבא.

טקסט מסמך : 11 ביוני 1985. מכתב המחאה החריף שלי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הדיון המפוצל והבלתי רציני שהתנהל יומיים קודם לכן ב- "פורום חדשות" בהנהגתו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי פורת פטר אותי בזאת התשובה : "זה בסדר גמור…אני מעניק גיבוי מלא לפעילות מחלקת הספורט שלך ואנשיה ומשבח את מיומנותם בשידור הישיר של המשחק ליוורפול – יובנטוס". לכתב הסנגוריה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הצטרף גם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וכך אמר : "היה קשר מתמיד בין בין יורם ארבל לבין האולפן בירושלים. הדיווח שקיבלת איננו מדויק. יורם ארבל למרות הלחץ דיווח בתוך השידור על המתרחש, הוא ציטט את רדיו צרפת ורדיו בלגיה. יורם ארבל עשה את מלאכתו בצורה הטובה ביותר לאור המציאות בשטח". מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אהב אותי והעריך אותי. יומיים לפני תקלת השידור החמורה של יורם ארבל הטיס לי ב- 27 במאי 1985 מסמך צל"ש בתום סיום עונת הכדורגל בישראל וסיקור משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בו נאמר כלהלן כהאי לישנא : "עם סיום עונת הכדורגל ומשחקי הליגה, ברצוני להביע את הערכתי לך ולכל צוות העובדים במחיצתך על הדינמיות, המקצועיות, ובעיקר המוטיבציה הגבוהה והמסירות הרבה לטלוויזיה ולציבור הצופים כאחד. אתם בהחלט מהווים דוגמא ומופת לכל עובדי הטלוויזיה ומי ייתן וירבו כמוכם. חן חן לכם".

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מ"מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף בר-אל מביע הערכה למשדרי הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן מצטרף לברכות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עטיפת הצמר גפן נארגה על ידינו כדי לעטוף את יורם ארבל השָבוּר בחומת הגנה, מפני שהיה שַדָּר מוערך עלינו והטוב ביותר, אך פגיע מגלל שלא היה עיתונאי. יורם ארבל מי שניצב בקדמת חלון הראווה שעיצבתי גם בשבילו, בעיקר בעבורו, שילם ב- 29 במאי 1985 מחיר מקצועי כבד ועמו גם חטיבת הספורט בפיקודי. ביקשתי לראות במקרה הזה מעידה חַד – פעמי שלו. ברבות השנים למדתי שאני כמנווט, עורך, ומפיק נושא באחריות הראשית לכישלונותיו של השדר יורם ארבל והוא כמובן נושא על פי הבנתו רק באחריות להצלחותיו. ההסכם הבלתי כתוב נראה לי. יורם ארבל היה אישיות מפונקת אך שַדָּר מְחוּנַן שנשא את בְּשוֹרַת שידורי מחלקת הספורט לכל פינה ברחבי הארץ וכמעט לכל פינה ברחבי תבל. הייתי מחויב לשמור עליו. כל מערכת הספורט עבדה עבורו. אלה היו חוקי המשחק הטלוויזיוני שאני בעצמי ייסדתי. על מערכת הספורט לטפח את האנשים שלה שניצבים בקדמת חלון הראווה.

יובנטוס האיטלקית ניצחה 0:1 את ליוורפול האנגלית משער שהובקע ע"י מישל פלטייני בדקה ה- 57 בבעיטת עונשין מ- 11 מ', וזכתה בגביע אירופה אך צופי הטלוויזיה בישראל לא ראו את סיומו. השידור הלווייני הישיר שלנו נקטע ע"י חברת COMSAT בחצות. זמן השידור שלי על לוויין ה- Primary אזל והגיע לקִצוֹ. כבר בתשע ושלושים בערב ראיתי את הנולד. בקשתי את אנשי תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה ובראשם איציק גינת להאריך את זמן הלוויין אך הם לא יכלו להיענות להפצרותיי. לא ניתן היה לקבל זמן חלופי. שני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major אליהם הייתה מקושרת בימים ההם תחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה היו כבר Over booked, עמוסים משתיים עשרה בלילה והלאה. זמן הלוויין שלנו הוזמן על ידי מתשע בערב עד חצות (סיגנל ה- EBU נפתח לשידור בתשע וחמש דקות). זה היה אמור להספיק גם לתקופת ההארכה ובעיטות ההכרעה מ- 11 מ', בתנאי שהמשחק יחל במועדו, מה שלא קרה בסופו של דבר.

רשתות הטלוויזיה של ה- EBU ושל OIRT באירופה לא נפגעו מהעיכוב הממושך בן השעה ורבע בתחילת המשחק. הייתה לכך סיבה. סיגנל השידור הישיר הועבר לעשרות המדינות באירופה המערבית ולמדינות הגוש הקומוניסטי באירופה המסונפות לאיגוד השידור המזרח אירופי OIRT, באמצעות רשת מסועפת של קווי מיקרוגל קרקעיים שהייתה פרושה בכִישרון טכנולוגי רב לאורכה ולרוחבה של היבשת. לרשות המרכז הטכנולוגי של ה- EBU בבריסל וג'נבה טרם עמד אז לוויין תקשורת כדוגמת ה- ECS האירופי שהתחיל לפעול רק ב- 1988, אך קווי התקשורת הקרקעיים היו פתרון מניח את הדעת. סיגנל השידור הגיע לירושלים באמצעות מיקרוגל קרקעי מבריסל שהועבר לתחנת הקרקע ללוויינים של גרמניה המערבית, ומשם עלה באמצעות Up link ללוויין ה- Primary האטלנטי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זוהי צלחת האנטנה הגדולה (קוטר 9 מ') שהוצבה בעזרת ה- EBU בשנת 1988 בחצר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והמחוברת ל- לוויין התקשורת האירופי רב החשיבות ה- ECS (ראשי תיבות של European Community Satellite). החיבור הזה פתח צוהר רחב לעולם ותִּגְבֵּר עד למאוד את יכולות התקשורת הבינלאומית של שידורי הספורט והחדשות שלנו . בתמונה הזאת שצילמתי נראים שני המפקחים הטכניים יצחק בן יוסף ("בניו") מימין ושמעון נחמה. אילו האנטנה הזאת הייתה ממוסדת ב- 1985 הרי שקטיעת השידור הישיר מבריסל לא הייתה מתרחשת. עד 1988 היינו תלויים לחסד ושבט בידי החברה האמריקנית לשירותי תקשורת לוויינית הבינלאומית, "COMSAT". (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מָמוֹן רב שילמה רשות השידור עבור זכויות השידור של המשחק הזה יובנטוס – ליוורפול אך הוא ירד לטמיון. משלם האגרה קיבל באותו לילה שירות לקוי מכל היבט שהוא. הטלוויזיה הירדנית (JTV) שסיגנל השידור שלה נקלט היטב בישראל והיוותה בשל כך יריב שידור לטלוויזיה הישראלית הציבורית בקרב על הצפייה בשידורי הספורט הבינלאומיים הצליחה להתחבר ללוויין ההוֹדִי שנשא אף הוא את סיגנל שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול ליבשת אסיה ומדינות המזרח הרחוק , ולכן המשיכה את השידור הישיר של המשחק, אך גם הוא נקטע כעבור עשר דקות. השַדָּר שלה אומנם ישב כהרגלו במרכז השידורים בעַמָאן ושידר Off Tube מהמסך את משחק הכדורגל, הם מעולם לא שידרו את אירועי הספורט מעמדות שידור באִצטדיונים, אך הפעם זה לא היה חשוּב. בניגוד לי, ערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית ההאשמית יצרה את הרושם לרגע אחד כי היא כביכול משלימה את משימת השידוּר בהצלחה. לרוע המזל הטלוויזיה הירדנית משכה תשומת לב והעבירה אליה בחצות הליל, בשעה שהשידור נקטע אצלנו, גם חלק מהצופים הישראליים לרבות עורך עיתון "הָאָרֶץ" מתי גולן. מתי גולן לא התמיד בצפייה בטלוויזיה הירדנית כי אילוֹ עשה זאת היה מגלה שגם שָם נקטע השידור הישיר פעם נוספת לאחר כ- 10 דקות. העיתונאי מתי גולן הספיק בעזרתו של מוביל השידור שלי בירושלים נסים קיוויתי, להכניס ברגע האחרון ידיעה בולטת לא מדויקת בעמוד הראשון של עיתונו "הארץ" ביום חמישי – 30 במאי 1985, ממש לפני סגירת הגיליון המספרת על כישלון השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה חצי אמת. מתי גולן לא הבין דבר בתקשורת הלוויינים הבינלאומית המסובכת בימים ההם. חצי האמת של מתי גולן הייתה גרועה משקר. באמצעות מידע חלקי, לא מדויק, ולא מְעוּבָּד שקיבל מנסים קיוויתי (נסים קיוויתי היה שדר שלא התמצא לחלוטין ברזי ההפקה ההיא) ניסה מתי גולן להפליל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועובדיה ולהמעיט בכישרונה וערכה מול הטלוויזיה הירדנית JTV.

ראה "הארץ". ידיעה שהופיעה בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" מיום חמישי – 30 במאי 1985 : "תקלת לוויין הסביר נסים קיוויתי את הפסקת השידור של המשחק – אך בירדן עוד נמשך השידור". (באדיבות "הארץ" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן).

"שידור משחק הכדורגל אמש בטלוויזיה הישראלית הציבורית בין ליוורפול ליובנטוס במסגרת גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות נפסק לפתע כרבע שעה לפני סיום המחצית השנייה. איש מחלקת הספורט נסים קיוויתי , מסר כי הפסקת השידור נבעה מתקלה בלוויין, ואולם בעוד שידור המשחק מופסק, יכלו צופי הטלוויזיה הירדנית לראותו כעשר דקות נוספות. אמש לאחר חצות לא ניתן היה להשיג במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הסבר להפסקה הפתאומית של השידור הישיר" [5].

לא נכון. אפשר היה להשיג אותי עד שלוש לפנות בוקר במשרדי מחלקת הספורט. שוחחתי בטלפון עם יורם ארבל במלון שלו בבריסל לאחר הפשלה הנוראית ושוב לא קיבלתי ממנו שום הסבר הגיוני כיצד קרתה תקלת שידור כזאת שלוֹ. נסים קיוויתי כמו יורם ארבל היה שַדָּר שלא התמצא בהליכי ההפקה של השידור ולכן שגה שגיאה גדולה באינפורמציה שמסר לעיתון "הָאָרֶץ" מבלי שהוא מיידע אותי. לא הייתה שום תקלה. זמן הלוויין פשוט אזל. הידיעה בעיתון "הָאָרֶץ" גרמה נֶזֶק למוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ומחלקת הספורט שלה בפרט. מתי גולן הדפיס בעיתונו אינפורמציה שגויה כאילו ליואש אלרואי הייתה תקלת לוויין ובירדן נמשך שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול כרגיל, וקוראיו האמינו לוֹ. ביום חמישי – 30 במאי 1985 התקשרו עמי כתבי הספורט בעיתונות הכתובה ובקשו את תגובתי להפסקת השידור הלווייני, ולעיתונאות הבלתי מספקת שהפגין בעת האסון בבריסל יורם ארבל בכיר שדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, משנזקק לעזרתו של מִיקִי גוּרְדוּס. אף על פי כן ולמרות הכול הענקתי ליורם ארבל גיבוי מלא. לחלוטין גיבוי מלא. העיתונאי צדוק יחזקאלי מסר ביום שישי – 31 במאי 1985 דיווח יותר הגון ומהימן לקוראיו בעיתון "ידיעות אחרונות" [6] מאשר עיתון "הארץ".

ראה "ידיעות אחרונות" מ- 31 במאי 1985. דיווח הוגן של העיתונאי צדוק יחזקאלי בעיתון "ידיעות אחרונות". המטרה שלי הייתה להגן על יורם ארבל המוּבָס וגם על רשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלי ורשות השידור שהוא יורם ארבל היה חייל בשורותיהן. (באדיבות "ידיעות אחרונות ומול "ידיעות אחרונות" ארנון "נוני" מוזס).

צדוק יחזקאלי : "מחלקת הספורט של הטלוויזיה הדפה אתמול ביקורת שנשמעה על הפסקת שידור משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין יובנטוס ל- ליוורפול, אשר גרמה לצופים מורת רוח רבה . הטלוויזיה לקחה בחשבון כך מתברר שתהיה הארכה במשחק – ואפילו יהיה איחור קל בפתיחתו- וכך הזמינה את הלוויין עד 12 בלילה. אולם כמובן שלא יכלו לצפות את תקרית הדמים הנוראה שגררה עיכוב בן שעתיים בפתיחת המשחק. זו הסיבה שב- 12 בלילה נפסק השידור, שכן זמן הלוויין נמסר מאותו רגע ואילך למדינה אחרת. מדוע אם כן הצליחה הטלוויזיה הירדנית להעביר בשידור ישיר כמה דקות נוספות ? מתברר שהירדנים התחברו ללוויין התקשורת ההודי, שאליו הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 איננה יכולה להתחבר . אולם גם הטריק הירדני לא עזר וכמה דקות מאוחר יותר נפסקו גם שידורי הלוויין ההודי. מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי יצא להגנת שַדָּר הטלוויזיה יורם ארבל שנזקק במהלך השידור הישיר לאינפורמציה מקָשָב הרדיו בארץ על שהתחולל במגרש בו היה בבריסל : "הוא (יורם ארבל) נאלץ להישאר בחדר התקשורת. בתנאים שנוצרו הוא עשה עבודה נפלאה והעביר שידור בצורה יוצאת מן הכלל". יורם ארבל קיבל הוראה להישאר בבריסל גם אתמול כדי להעביר דיווחים מצולמים לחדשות".

יורם ארבל התנדנד במחצית הראשונה של עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הוא לא היה מקובל על כולם, והעיתונות ארבה לו אז כמו היום. עיתונאי "ידיעות אחרונות" אדם ברוך ז"ל תקף ב- 1983 במדורו "קשר עין" ב- "ידיעות אחרונות" את יורם ארבל וקרא לו ללכת הביתה. הוא לא היחיד. יצא לי אז לשוחח עם אדם ברוך ז"ל אודות תעשיית הטלוויזיה ההיררכית. אדם ברוך ז"ל היה עיתונאי מקצוען ומוערך, הגון ובעל דרך ארץ, ו- וודאי היה רשאי לבקר את יורם ארבל ולשלוח אותו הביתה. אולם הפוסט שלו "יורם ארבל, הביתה" (נכתב ב- 22 ביולי 1983 בעיתון "ידיעות אחרונות") לא העיק על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולא עלי. המוניטין של אדם ברוך ז"ל צעד לפניו אך במקרה הקונקרטי הזה הוא נותר ללא השפעה וגם לא היה יעיל. חשוב היה מה אני חשבתי אודותיו וחשוב יותר אולי היה מה חושבים הבוסים שלי עלי והאם הם מתכוונים להעניק לי גיבוי. הם נתנו לי. יורם ארבל לא הלך הביתה.

טקסט מסמך : ראה "ידיעות אחרונות" מ- 22 ביולי 1983 . העיתונאי אדם ברוך ז"ל כותב במדורו "קשר עין" בעיתון "ידיעות אחרונות" וכותרתו : "יורם ארבל הביתה". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות המו"ל מר ארנון "נוני" מוזס).

לקוּלָתוֹ של יורם ארבל צריך לומר שהיה בימים ההם שַדָּר בּוֹדֵד בעמדות השידור בחוץ לארץ. בבריסל הוא ישב לבדו בעמדת השידור ללא מפיק, ללא פרשן, ללא טכנאי, וגם ללא עוזר שַדָּר (כמקובל היום). פונקציות כאלה נתפשו אז כמותרות שידור. לא שצריך לרחֵם עליו. הוא לא היה מִסְכֵּן. אך הוא היה בּוֹדֵד והבדידות הופכת את האנשים הבודדים ללחוצים ופגיעים, ולכֵן חשופים לשגיאוֹת. העיתונאות ו/או חוסר העיתונאות של יורם ארבל בעת "אסון אצטדיון הייסל" ב- בריסל בליל רביעי – 29 במאי 1985 עלתה על סדר היום של האג'נדה הלאומית במדינת ישראל. העיתונות הישראלית סירבה להניח לוֹ ליורם ארבל. היה ברור שאירעה כאן פשלה עיתונאית – טלוויזיונית יוצאת דופן בחומרתה. ביום חמישי – 6 ביוני 1985 פִּרסמה העיתונאית דוֹרִית גֶפֶן בעיתון "עַל הַמִשְמָר", מאמר ביקורת טלוויזיה נוקב ויוצא דופן בחריפותו בגנותו של יורם ארבל בגין שידור הנֶפֶל שלו באסון "הֵיְיסֶל" (Heysel) ב- בריסל. היא העניקה למאמר שלה כותרת לעגנית נגד שַדָּר הספורט מספר אחת שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, "כישלון של שדרן פטפטן". עורך העיתון סֶבֶר פְּלוֹצְקֶר פרסם אותו כלשונו [7].

קטע עיתונות : 6 ביוני 1985. זהו המסמך המקורי / מאמר הביקורת של מבקרת הטלוויזיה גב' דורית גפן נגד השדר יורם ארבל כפי שהופיע בעיתון "על המשמר" ב- 6 ביוני 1985. (באדיבות ארכיון "על המשמר", וגם באדיבות בית אריאלה בתל אביב).

דורית גפן : "השידור הישיר ממשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורגל בין קבוצות יובנטוס וליברפול הפך לאחד המחזות המבעיתים של שִלְהוּב יצרים ואלימוּת לשמה. לא נחזור כאן על אשר ראו רבים, ועל אשר תואר בהרחבה בעיתונות . מה שבכל זאת ראוי להדגשה זה הדיווח של יורם ארבל מהמקום. פטפטנותו של יורם ארבל היא עובדה ידועה, אך כאשר הוא נותן לה דרור, ללא מגבלות זמן וללא הפרעה של המשחק שלא שוּחַק- התוצאה היא בלתי נסבלת לחלוטין. יורם ארבל סבר כנראה כח עליו למלא את אוזנינו בקשקושיו בחלל הבלתי צפוי שנוצר בגלל האירועים הטרגיים באצטדיון, והוא השתמש בכל המילים שבפיו בשֶטֶף, אם כי בלי הרבה טעם.

אך גם התפרצות מילולית זוֹ לא הייתה נראית בעיניי חטא כל כך גדול אלמלא עבודתו העיתונאית הבלתי אמינה והמטעה אינני יודעת מה היו תנאי עבודתו באצטדיון, אך אנו מצפים מעיתונאי הנמצא בשטח לברר פרטים מדויקים ככל האפשר על המתרחש לנגד עינינו. לא היינו זקוקים לתיווך של יורם ארבל כדי לראות את הפרטים של ההשתוללות וחוסר האונים של המשטרה הבלגית . לעומת זאת הוא היה צריך לברר מי גרם לכל מהומת הדמים ולמה. אך יורם ארבל מכיסא השדרים שלו נתן לנו בו- זמנית תיאור של מה שראינו באמצעות המצלמות. הוא לא הסתפק בכך, וכבר קבע באוזנינו מי אשם ומי גרם למהומה- האיטלקים כמובן. במשך שעה ארוכה השמיץ יורם ארבל את האוהדים האיטלקיים, בעוד האשמים היו למעשה אוהדי ליברפול. זהו כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה שאיננו מתאים אפילו לעיתונאי מתחיל".

גם מבקר הטלוויזיה של העיתון "דָבָר" טֶדִי פְרוֹיְס ז"ל נקט נגד יורם ארבל ב- 2 ביוני 1985 לשון חמורה ביותר על הפשלה העיתונאית שלו באיתור מחוללי האסון באִצטדיון "הייסל" בבריסל [8]. הוא למעשה קרא לפיטוריו של גדול שדרי הטלוויזיה בתחומי הכדורגל והכדורסל בכל הזמנים. הוא קשר כותרת משפילה ומבזה ליורם ארבל, "תל אביב עִדכנה את השדר בבריסל", כתב.

קטע עיתונות : 2 ביוני 1985. דיווח של מבקר הטלוויזיה העיתונאי טדי פרויס ז"ל בעיתון "דָבָר". (ארכיון "דָבָר" ובאדיבות בית אריאלה בתל אביב).

טדי פרויס ז"ל : "המגוחך היה כי יורם ארבל שנמצא 100 מטר ממקום ההתרחשות, הסתמך על הקשב של רדיו "קול ישראל" מיכאל גורדוס שישב בתל אביב, ושאב ממיקי גורדוס את המידע. האם מתחת לכבודו של השָדָר להרים את ישבנו וללכת לבַרֵר מה קרה במקום להסתמך על מקור הנמצא 3500 ק"מ ממקום האירוע ? ומכיוון שלא הטריח את עצמו, אין פלא שנכשל כישלון נורא. על פי הודעתו רוב ההרוגים היו אנגליים ! בשנינות חדת לשון ודיפלומטיה ארבלית, הוא הוסיף, שיש להניח שלא אנגלים גרמו למותם של האנגלים. מה שיורם ארבל עולֵל, מזכיר את דיווחי הכתבים בלבנון שהודיעו בשעתו כי ישראל היא שביצעה את הטבח בסברה ושתילה. רבים מהכתבים לא רחוקים ממקום האירוע יותר משהיה יורם ארבל בבריסל, אך הם גילו אחריות, חריצות, מצפוניות, ומוּסַר עיתונאי כפי שהוא גילה באִצטדיון . יורם ארבל הטיח את אשמת ההֶרֶג בנהרגים. בניגוד "לממצאיו", רוב ההרוגים היו איטלקיים, והפותחים בתגרה היו על פי כל העדויות האנגלים ולא האיטלקים . אם שגריר איטליה בישראל לא יחולל מהומה, הרי שהוא צדיק. כי יורם ארבל לא רק הטעה את קהל הצופים אלא העליל מעין עלילת דם. בתחנות טלוויזיה יותר מפגרות מזו של ישראל, כבר פיטרו שדרנים יותר מוצלחים על עבירות פחות חמורות".

האסון הגדול הִכה את אירופה בהֶלֶם. בלב ליבה של עֶרֶש התרבות האירופית התרחש רצח המוני בידי חוליגאנים בריטיים . ראש ממשלת אנגליה אשת הפלדה גב' מרגארט תאצ'ר (Margaret Thatcher) הופיעה באומץ לב וביושרה לפני מצלמות ה- BBC ו- ITV ב- רח' דאונינג 10 (Downing 10 Street) ואמרה בשידור ישיר לאומה הבריטית ללא כחל ושְרַק את הטקסט הבא כלהלן : "Liverpool fans brought shame and disgrace to their country and to football"

ראש ממשלת איטליה בּטִינוֹ קְרָאקְסִי (Bettino Craxi) פרסם הודעה דרמטית ואמר כלהלן : "אנגליה היא מדינה שהוטבעה במצולות החרפה ע"י קבוצות הפושעים הבריטיים שלה שנוקטות באלימות ברברית חסרת אחריות שוב ושוב באצטדיוני הכדורגל". העיתון הגרמני רָב התפוצה Bild Zeitung קבע-שאל במאמר המערכת, "הו אלוהים, מדוע ממשלת אנגליה מאפשרת לוונדאלים שלה לעזוב את האיים הבריטיים בדרכם ליבשת כדי לבצע רצח. צריך לאסור מייד על המרצחים לשוּב ולבַקֵר במגרשי הכדורגל". יוֹמוֹן הספורט הצרפתי המפורסם L`Equipe זעק בכותרתו הראשית : "אם אלו הם פניו של הכדורגל שהפך לכּה אלים – הבה נשמיד אותו"

למחרת האסון באִצטדיון "הֵייסֶל" התכנסה נשיאות UEFA במשרדיה בציריך, והחליטה בו במקום להרחיק לאלתר את כל קבוצות הכדורגל האנגליות מכל מפעלי הכדורגל האירופיים לתקופה של חֲמֵש שנים. אנחנו התחנכנו במשך שנים רבות על ה- Fail play האנגלי ועל החינוך הספורטיבי הבריטי הקפדני שדוֹרֵש סדר, משמעת, וסובלנות. נהוג ומקובל היה לחשוב שהכדורגל האנגלי הוא עֶרֶש תרבות הספורט האירופי. האסונות באִצטדיון "הייסל" בבריסל (Brussels) בחודש מאי 1985, ובאִצטדיון "הילסבורו" (Hillsborough) בשפילד בחודש אפריל 1989 הפריכו וניפצו את הסטיגמה הזאת לרסיסים. הייתי עֵד בעצמי במשחקי גביע העולם בכדורגל שנערכו בצרפת ב- 1998 לברוטאליות והאלימות הקשה שהפגינו שם גלוחי הראש הבריטיים, שמשום מה מכונים אוהדי כדורגל . מה לנו כי נלין על אוהדי בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, הפועל ת"א, ומכבי ת"א.

אסון "הייסל" התרחש לפני יותר משנות דור. חלפו מאז המון שנים. 36. אף על פי כן אנוכי זוכר כל פרט מהערב המַר ההוא של ליל רביעי – 29 במאי 1985, הלילה בו ירדה עלטה גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל חטיבת הספורט שלה. יורם ארבל הפך מאז ובמשך השנים הארוכות לטְרוּבָּדוֹר שצבע שלכות טלוויזיוניות בירוק. מוזר וגם מביך לראות אותו בשל מעמדו הרָם מועד ונופל מעת לעת, לא בינו לבין עצמו, אלא בפרהסיה בינו לבין מיליוני צופי טלוויזיה. פעם הוא לא רואה, פעם הוא לא מזהה, פעם הוא לא מתעניין, פעם הוא מתבלבל, ופעם הוא פשוט לא יודע ומשדר ישיר לצופיו ב- 2 במאי 1998 את "משחק השרוכים" באצטדיון קריית אליעזר בחיפה בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים כאילו מדובר במשחק כדורגל הגון ו-אמיתי, כאילו מדובר במאבק טהור, כאילו אין מדובר במשחק מוטה, כאילו אין מדובר במכירה כללית על כר הדשא של כל ערכי הספורט החיוביים שמרביתנו התחנכנו עליהם.

ואז בגיל 73 אָץ שדר הטלוויזיה והרדיו הנפלא מחד אבל מאידך גם עיתונאי חנטריש ויָרוּד, ואדם קטן בשם יורם ארבל אל מולי שפירא איש תחנת הרדיו גלי צה"ל בטרם קבלתי את הפרס המוענק לי על מפעל חיים, ומספר לאותו מולי שפירא שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק" לאחר פרישתו מהשידור הציבורי. בלוף ׁ(!). ו-חנטריש משום מה…??? חנטריש מפני שיורם ארבל משקר (!). הוא הראשון שיודע שמעולם לא איחלתי לו לשדר "דוּק" לאחר שבסתיו 1990 נטש את חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בדיוק להפך. אנוכי אדם תחרותי אבל הגון וישר. בירכתי אותו את יורם ארבל ואיחלתי לו הצלחה בכל אשר יפנה. עניין ה- "דוק" עלה בשיחה טלפונית משולשת ביני לבין שני הממונים עלי מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אריה מקל יבד"ל ויוסף בר-אל ז"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז, ששאלו אותי מודאגים, "מה יהיה עכשיו…?". הודעתי להם כי אני מגייס לשורותיי את שדר הספורט של רדיו "קול ישראל" מאיר איינשטיין במקומו של יורם ארבל (שניהם אישרו זאת בו במקום ו-מייד) והודעתי להם שאנוכי אינני מודאג כלל מפרישתו של יורם ארבל מפני שמאיר איינשטיין המוכשר ייכנס בקלות לנעליו של הפורש. הסברתי להם אז בסתיו 1990 שאנוכי מודאג לא רק עכשיו אלא כל הזמן מעניין התחזקותו ומהאמביציות של ערוץ הספורט בכבלים, ואז גם העליתי באותה שיחת הטלפון המשולשת את המונח ו/או את המושג משחק ה- "דוק". העליתי את הרעיון הבא ואמרתי לשני הבוסים שלי אריה מקל ויוסף בר-אל כהאי לישנא את הטקסט הבא : "…שניכם חייבים לעזור לי כדי שאנוכי אוכל לעזור לכם…אנחנו מְצֻוִוים לרכוש לטווח ארוך את זכויות השידורים של כל אירועי הספורט הגדולים בארץ ובחו"ל שהם רלוואנטיים למשלם האגרה, כלהלן, את הכדורגל הישראלי, את הכדורסל הישראלי ומשחקי נבחרת ישראל בכדורסל, את משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל, אליפויות אירופה ואליפויות העולם בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל, אליפויות אירופה בכדורגל (Euro's) ומשחקי נבחרת ישראל בכדורגל בשלבי המוקדמות של אותו מפעל ה- Euro, את האולימפיאדות, את המונדיאלים, ואת אליפויות העולם ב-א"ק (אתלטיקה קלה) ובשחייה…", והוספתי, "…אם אנחנו נשדר ישיר כדורגל ומולנו יורם ארבל ישדר בערוץ 2 המסחרי ו/או בערוץ הספורט "דוּק" למשל, אז נכה אותו ואת מתחרינו שוק על ירך, והצופים יישארו עמנו…" והדגשתי, "…ובכן, השדרים חשובים – אך חשובים מהם חומרי השידור ורכישת זכויות השידורים הטלוויזיוניות…". משחק ה-דוּק שימש מטעמי כמושג / מונח מטפורי של עוני ודלות טלוויזיוניים. אנוכי אדם תחרותי אולם הגון. לעולם אינני מבקש להביס את יריביי באמצעות ביוש ו/או זלזול ו/או השפלה. זאת איננה דרכי. אנוכי שואף להכניע אותם בזירת המאבק "ראש מול ראש". מולי שפירא איש רדיו וותיק שמתיימר להיות בעל תרבות, בעל אמת, בעל יושרה, ובעל ערכי חינוך, שידר את הבלוף של יורם ארבל כהווייתו מבלי לעפעף.

פוסט מס 958 (א'). תנועת אומ"ץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי) בראשות היו"ר מעוזיה סגל מחליטה להעניק לי (יום שני – 26 בספטמבר 2016) אות הוקרה מיוחד ע"ש עו"ד יואל כץ ז"ל בעבור פועלי הטלוויזיוני הממושך רב השנים. הטקס נערך במוזיאון הארץ ברמת אביב. נימוקי הנהלת אומ"ץ להעניק לי את הוקרתה חשובים לי יותר מהפרס עצמו. דברים שרציתי לומר בטקס ולא אמרתי בגלל אורכו. פוסט מס' 958 (א'). כל הזכויות שמורות.

פוסט מס' 958 (א'). השתלשלות העניינים : תנועת אומ"ץ נזכרת באיחור של 14 שנים לאזכר בדו"חות הביקורת הציבורית שלה את מינויו העלוב והמופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. המינוי המופרך מסתיים עם הדחתו חסרת התקדים ב- 2005 ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהפקידו בידיו את המִשְרָה התקשורתית הציבורית הרָמָה והחשובה ההיא. אולם היא תנועת אומ"ץ איננה נוגעת ולא מתייחסת כלל ל-פוליטיזציה הנכלולית והמְנוּבֶזֶת שהרסה מאז 2002 עד היסוד את השידור הציבורי בכלל והחריבה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפרט על כל חלקיה, שדותיה הפוריים, וזירותיה. היה מדובר באסון ציבורי נורא. השידור הציבורי בעצם נכחד בשנים ההן. פוסט מס' 958 (א').כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט מסמך (1) : יום שני – 26 בספטמבר 2016. תנועת אומ"ץ בראשות יו"ר הנהלת אומ"ץ מעוזיה סגל מעניקה לי אות הוקרה מיוחד. הפרס חשוב. חשובים ממנו הם הנימוקים לקבלתו, והסכמת תנועת אומ"ץ (באיחור של 14 שנים) להעביר את המסר שלי לציבור אודות מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת ישראל ההיא, רענן כהן. הוברר כי מדובר בהפקדה ומינוי שהם בבחינת בכייה לדורות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : יום שני – 26 בספטמבר 2016. שער הכריכה של החוברת "אנשי מופת בספורט הישראלי 2016" שהפיקה תנועת אומ"ץ.

טקסט מסמך (3) : יום שני – 26 בספטמבר 2016. אחד מעמודי החוברת "אנשי מופת בספורט הישראלי 2016" שהפיקה תנועת אומ"ץ והוקדש לי. מדובר בגילוי דעת הנוגע לי והמתייחס אלי באיחור של 14 שנים. אותות הוקרה הוענקו גם לפרופסור ריצ'ארד ברנשטיין ושקד, יצחק וויסוקר, אריה מליניאק, יסמין פיינגולד, מוטי אורנשטיין, מועדון הפועל קטמון ירושלים, חנה שזיפי, ראובן הלר, וברוך חגאי.

סוף פוסט מס' 958 (א'). כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בפברואר 2021. ראה המשך בפוסט מס' 958 (ב').

תגובות

פוסט מורכב וסבוך בן שני חלקים: פוסט מס' 958 (א') ופוסט מס' 958 (ב'). יוֹשְרָה, אמינות, מהימנות, נאמנות, מוּסָר, מַצְפּוּן, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעיתונאות בכלל ובעיתונאות בטלוויזיה בפרט. פוסט מס' 958 (א'). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי-12 בפברואר 2021. — אין תגובות

כתיבת תגובה לבטל

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

יואש אלרואי TVblog

יואש אלרואי TVblog | © כל הזכויות על האתר לרבות תוכן האתר שמורות ליואש אלרואי.

תגובות

כתיבת תגובה לבטל