פוסט מס' 1023.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

פוסט מס' 1023. יְכוֹלוֹת כתיבת טקסטים ל-Media, וכישרון הבעת הָמֶלֶל בטלוויזיה. מדובר בכמות סְפוּרָה, מצומצמת, בודדים, מתי מעט של גברים ונשים שיודעים ו/או ידעו לעשות זאת היטב. פוסט 1023. הועלה לאוויר ביום ראשון – 3 באוקטובר 2021. פוסט מס' 1023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 1023. הועלה לאוויר ביום ראשון-3 באוקטובר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו נגד אורי פורת במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רן גלינקא שימש כ- מ"מ מנכ"ל של רשות השידור ההיא במשך כחצי שנה. בתומה הודח ע"י השר הממונה על רשות השידור בימים ההם רענן כהן ועל פי פקודתו המפורשת של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן.

פוסט מס' 1023. ציטוטים של אנשים חכמים ו-מבריקים שהותירו אחריהם סלוגנים בוהקים. וגם אנשים בינוניים ומטה שהותירו עבורנו טקסטים קהים שהֵם אנטי תזה לנבונות, חדות, חריפות, ובהירות. ממברנות המיקרופונים הן לגמרי ניטראליות. הן לא לוקחות צד. הן יודעות לקלוט ולהעביר כל מֶסֶר באשר הוא אולם אינן יודעות לסַנֵן אותו וגם לא יודעות לערוך אותו. הן מטילות מראש את האחריות על הניצבים בשער על האומרים, על השדרים, על הפרשנים, ועל הכותבים ולא על המכשיר. עיתונאֵי הטלוויזיה הם שעומדים במרכז הדיון ולא מוניטור המסך שלהם. מערכות שיפוט, מערכות טלוויזיה, ומערכות שידור טלוויזיוניות אמינות ומהימנות מול מערכות שידור טלוויזיוניות עמומות ונבובות. אני תומך בסלוגן שהגה בשעתו המנהיג הבריטי  ווינסטון צ'רציל שהיה דמוקרט דָגוּל, ו-ביטא אותו כלהלן: "יש אנשים שֶנִיגָפִים מפני האֶמֶת אולם הם חיש מהר קָמִים וממשיכים בדרכם כאילו לא קָרָה מְאוּם". ווינסטון צ'רצ'יל צדק. רבים היו הנופלים והניגפים בשורותינו מבין עיתונאי, שדרני, ומנהיגי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" לדורותיהם. מתי מעט מהם, קוֹמֶץ, נותרו נֶאֱמָנִים, זְקוּפִים, יִישְרֵי דֶרֶךְ, אנשי אֶמֶת מוּסָר ודֶרֶך אֶרֶץ וגם מוכשרים בתחום, ואשר השפיעו עליי עמוקות במשך שנים רבות בעת עבודתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. אנוכי כבר בן 84 היום אולם זוכר את כל אנשי האמת האלה היטב אולי גם מפני שמספרם מוגבל (למעשה זָעוּם). אנוכי חַב להם הוקרה, תודה, חיבה, ו-הערכה אֱנוֹשִית רבה לתמיד (!). פוסט מס' 1023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

ב- אביב 2002, עם מינויו הממשלתי האפוקליפטי הפוליטי של איש עלוב ורדוד בשם יוסף בר-אל  למנכ"ל רשות השידור (ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר רענן כהן האיש הממונה בממשלה על ביצוע חוק רשות השידור) החלה הספירה לאחור, Count down של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עלובת הנפש לעבר סיום חייה ו- מותה הוודאי. ב- 2005 הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון ואותה ממשלה שמינתה אותו לתפקיד האחראי והרָם קודם לכן לפני שלוש שנים ב- 2002, בגין האשמות קשות של שחיתות ושוחד מסך. הנזקים העצומים שחולל יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור המודח ההוא בשלוש שנות כהונתו בין 2002 ל- 2005, היו בלתי הפיכים (!). רשות השידור הפכה לגוף ציבורי פוליטי עלוב ונכה. עיתונאי, שדרני, עורכי, ו-מפיקי חטיבת החדשות הדַלים והמגוחכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" (לא כולם, רובם) התבוננו מנגד חדלי מעש בגוויה המהלכת הקרויה רשות השידור פרי יצירה משותפת של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל ושלהם יחדיו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם גוף שידור עיתונאי מפואר גססה שנים ארוכות גם בעיצומה של הפקת הַנֶפֶל ההיא את מונדיאל ברזיל 2014. שום תרופה ממשלתית לא הייתה יכולה עוד להציל אותה מכיליונה. מנכ"ל רשות השידור המגוחך והכושל בשנים 2014 – 2011 היה יוני בן מנחם. עוזרו הקרוב של המנכ"ל היה איש דַל ו- נֶחְשָל בשם זליג רבינוביץ'. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (רדיו "קול ישראל" + ערוץ 1) נעדר כל כישרון ניהולי היה אמיר גילת. הטריומוויראט הכושל והמחורבן הזה נבחר ב- 2011 להוביל את רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו. בחלוף שלוש שנים ב- 2014 הכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכישלונו הטוטאלי הנוגעים ל-מינוייו הנ"ל. הנזקים שחוללו יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ונאמניהם היו קולוסאליים. בלתי ניתנים לתיקון. לכן, הוא בנימין נתניהו ושַר התקשורת שלו גלעד ארדן הטילו ב- 2014 צַו סגירה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והפקידו את פרופסור דוד האן לכונס נכסים של כלל השידור הציבורי שכלל אז בשורותיו שתי רשתות טלוויזיה בעברית ובערבית (ערוץ 1 ו-ערוץ 33) ושתי רשתות רדיו "קול ישראל בעִברית ובערָבית. פרופסור דוד האן מינה ב- 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל-משקם זמני. מר יונה וויזנטל מיהר להדיח ולגרש מתפקידם את שני אנשי הנפל המנכ"ל המכהן יוני בן מנחם ואת עוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ', וגם את איש הנפל השלישי בצמרת ההנהלה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת ההוא. מר יונה וויזנטל לא החשה ומיהר גם להדיח ולסלק משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום הפקת הנֵפֶל ו-שידורי הנֵפֶל של מונדיאל ברזיל 2014 את צוות השידור "המוביל" אך הרָפֶה, העני, הדַל, והחלש (במונדיאל ההוא של ברזיל 2014) יורם ארבל והפרשן שלו דני נוימן. יורם ארבל ודני נוימן הפכו זה מכבר לקוריוז. שניהם הודחו. רשות השידור (וחלק נכבד מעיתונאיה בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ) חדלי צורה, נפח, אופי, ויושרה – פרכסה ונשמה את נשימותיה האחרונות. ב- 2017 היא מתה, נקברה, והפכה ל- ז"ל. על הריסותיה ו-חורבותיה קָם תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11. פוסט מס' 1023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

לפני כן: שוב דיון נוסף במינויו הממשלתי האפוקליפטי הפוליטי של יוסף בר-אל ב-אביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. כולם שם נפלו ו-ניגפו מפני האמת: שרי ממשלת ישראל יחדיו עם עובדי ועיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ואנשי רדיו "קול ישראל", אולם כולם שם גם התרוממו חיש מהר והמשיכו כל אחד בדרכו כאילו לא קרה דבר. השידור הציבורי ההוא של מדינת ישראל הגיע לשֶפֶל המדרגה. החלה הספירה לאחור (ארוכה מידי ונמשכה זמן רב) לקראת סגירתו במתכונתו הישנה ההיא ובנייתו מחדש על יסודות כֵּנִים והגונים. לא הייתה עוד דרך חזרה. זה קרה בחודש מאי-2017. במאי 2017 הוקם תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11 על הריסותיה וחורבותיה של של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 המושחתת והסְרוּחָה ההיא. המנכ"ל האחרון שלה יוני בן מנחם יחדיו עם יועצו הקרוב זליג רבינוביץ' שני אישים עלובים וירודים, הודחו ו-סולקו ב- 2014 מצמרת שורותיה בבושת פנים. עִמָם הודח וסולק גם יו"ר הוועד המנהל העלוב והירוד ההוא של רשות השידור אָמִיר גִילַת. לא היה עוד זֵכֶר לשלושתם.  

זה היה לא כל כך מזמן. גיליון הקטגוריה והאישום המפורט ההוא שהוגש ע"י ממשלת ישראל נגד מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל ז"ל (כלל בין השאר אישום בגין שחיתות ומתן שוֹחַד מַסָך) הפליל אותו לגמרי והוא הודח וסולק, ו-נשלח לעבר אותם הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה. גיליון ההדחה הזה אולי מצהיב בארכיון הממשלה אולם נותר אקטואלי ובוהק באדום. הסכנה לעיתונות ועיתונאות חופשיות במדינת ישראל הדמוקרטית טרם חלפה. ב-17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבד"ל בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" שלהם את הטקסט הזה כהאי לישנא, לא באישון לילה, ותחת הכותרת המרתיחה והמרעישה ההיא חסרת התקדים באישום שלה, כלהלן: "עברתם כל גבול…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוֹחַד מָסָך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור (הכוונה ל-יוסף בר-אל) איש מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…".

תזכורת : ב-2 במאי 2005 מגיעה לסיומה אחת הפרשות החמורות בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה אריאל שרון מחליטה לפטר, להדיח, ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל ממשרתו הרָמָה בגין שְחִיתוּת ושוֹחַד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשעה שנותרו לו יותר משנתיים להשלמת תקופת כהונתו בת 5 שנים. 13 שרים תמכו ו-הצביעו בעד ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. 3 שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. 2 שרים דליה איציק ומאיר שיטרית התנגדו להדחה.

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

פוסט מס' 1023. סתיו תשנ"ה. חודשי ההסתה הַבְּזוּיָה ו- הנִקְלֶית ההיא של ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של שנת 1995 נגד ראש הממשלה ו-שר הביטחון ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. הימין והימין הקיצוני מנהלים מלחמת חורמה נִבְזִית נגד ראש הממשלה ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה מר בנימין נתניהו מי שטוען ב- 1995 לכֶּתֶּר עוצם את עיניו, אוטם את אוזניו, ונועל את פיו נוכח גל ההסתה השְפֵלָה והנוראית ההיא נגד ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. בכך הפך בעצמו למֵסִית ומֵדִיח לאומי ראשי. סרטי החדשות ששודרו בתקופה ההיא ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 ובמהדורות החדשות בערוץ 2 מוכיחים מעל לכל סָפֵק ובְּדָל התלבטות כי בנימין נתניהו ישב בנוח על הגדר, החריש ושתק. הוא יצא נשכר מההתקפות הרצחניות של הימין הקיצוני על ראש הממשלה + שר הביטחון ובֵן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. יצחק רבין כינה את בנימין נתניהו צָבוּעַ. פוסט מס' 1023. הועלה לאוויר ב-3 באוקטובר 2021. כל הזכויות שמורות.

ראש וראשון לסוג של מדינאי דָגוּל וכֵן היה יצחק רבין ז"ל שהצהיר, הכריז, ואמר לאומה ב-23 ביוני 1992 לאחר ניצחונו בבחירות לכנסת ה-13, כלהלן: "אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות, ולכן אני אנווט (!)".    

טקסט תמונה (1) : 23 ביוני 1992. הבחירות לכנסת ה- 13. בֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 נושא יִצְחָק רָבִּין בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב דרשה דרמטית ו-נְחוּשָה, ומנוסחת היטב של מנהיג האומה : "אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות…ולכן אני אנווט…" (!).  

טקסט תמונה : 23 ביוני 1992. הבחירות לכנסת ה- 13. בֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 נושא יִצְחָק רָבִּין בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב דְרָשָה דרמטית, נְחוּשָה, ומדויקת של מנהיג האומה : "אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…" (!).

23 ביוני 1992. בֵּן המַלְכוּת יצחק רבין ז"ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 הוא נושא בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב טקסט דרמטי ומדויק של מנהיג כלהלן :"אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…" (!). בגין היושרה שלו, בגין אומץ לבו, בגין מנהיגות האמת ו- הנבונה שלו שילם יִצְחָק רָבִּין בן מלכות ראש הממשלה ושר הביטחון בחייו. מַר לומר זאת : אנשי האגף לאבטחת אישים בשב"כ (שירות הביטחון הכללי) כָּשְלוּ ו- לא השכילו לשמור ולהגן עליו בתום אותה עצרת ההמונים במוצ"ש של 4 בנובמבר 1995 שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין נפל שָדוּד לרגלי מאבטחיו משלוש יריות אקדח שירה בגבו בן עוולה מטווח אפס. אלה הן העובדות שתועדו ע"י העיתונאות האלקטרונית והכתובה לפני יותר מ- 23 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יורה במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטְוָוח אֶפֶס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ורוצח אותו בְּכִיכָּר העיר בתל אביב. בֵּן המַלְכוּת נוֹפֵל שָדוּד. הַנֵּזֶר והאֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השָלוֹם עם העַם הפלסטיני. שִמְעוֹן פֶּרֶס יבד"ל הוא מחליפו של יִצְחָק רָבִּין בראשות הממשלה אולם איננו מצליח לשמור על הבכורה הפוליטית ומפסיד אותה בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו. ככל שנוקפות השנים מתברר כי יִצְחָק רָבִּין ז"ל היה רק אחד. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שָלוֹם קִיטָל מקבעת בנחרצות את תודעתה בנובמבר 1995 בקרב ציבור צופי הטלוויזיה בארץ. לראשונה היא מנשלת את ערוץ 1 מהמוניטין הציבורי שלו וכובשת את המקום הראשון בעיתונאות וכיסוי חדשות. ערוץ 1 ניגף.

פוסט מס' 1023. מן המניין : כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה בטלוויזיה-הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ"ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם הם נחלתם של בודדים. אידיומים. הגדרות ו-צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). 

בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור, החלטתי לעזוב לעד את שני מוסדות התקשורת הללו בטריקת דלת, לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים.

פוסט מס' 1023. כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה בטלוויזיה-הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ"ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם היא נחלתם של בודדים. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה).  

אשנה ואעיד שוב : ב- 2002, עם מינויו הממשלתי האפוקליפטי הפוליטי של איש בשם יוסף בר-אל  למנכ"ל רשות השידור (ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר רענן כהן האיש הממונה בממשלה על ביצוע חוק רשות השידור) החלה הספירה לאחור, Count down של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עלובת הנפש לעבר סיום חייה, ו- מותה הוודאי. ב- 2005 הודח וסולק מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון ואותה ממשלה שמינתה אותו לתפקיד האחראי והרָם, בגין שחיתות ושוחד מסך. הנזקים העצומים שחולל בשלוש שנות כהונתו היו בלתי הפיכים. רשות השידור הפכה לגוף ציבורי עלוב ונכה. עיתונאי חטיבת החדשות הדַלים והמגוחכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התבוננו מנגד חדלי מעש בגוויה המהלכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם גוף שידור מפואר גססה בעיצומה של הפקת הַנֶפֶל את מונדיאל ברזיל 2014. שום תרופה ממשלתית לא הייתה יכולה עוד להציל אותה מכיליונה. מנכ"ל רשות השידור המגוחך והכושל בשנים 2014 – 2011 היה יוני בן מנחם. עוזרו הקרוב של המנכ"ל היה איש דַל ו- נֶחְשָל בשם זליג רבינוביץ'. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (רדיו "קול ישראל" + ערוץ 1) נעדר כל כישרון ניהולי היה אמיר גילת. הטריומוויראט הכושל והמחורבן הזה נבחר ב- 2011 להוביל את רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו. בחלוף שלוש שנים ב- 2014 הכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכישלונו הטוטאלי הנוגעים ל-מינוייו הנ"ל. הנזקים שחוללו יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ונאמניהם היו קולוסאליים. בלתי ניתנים לתיקון. לכן, הוא בנימין נתניהו ושַר התקשורת שלו גלעד ארדן הטילו ב- 2014 צַו סגירה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והפקידו את פרופסור דוד האן לכונס נכסים של כלל השידור הציבורי. פרופסור דוד האן מינה ב- 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל משקם זמני. יונה וויזנטל מיהר להדיח ולגרש מתפקידם את המנכ"ל המכהן יוני בן מנחם, וגם את עוזרו זליג רבינוביץ', וגם את יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, וגם לסלק משורות ערוץ 1 בתום מונדיאל הנפל של ברזיל 2014 את צוות השידור "המוביל" אך הרָפֶה, העני, הדַל, והחלש במונדיאל ההוא של ברזיל 2014 יורם ארבל והפרשן דני נוימן. יורם ארבל ודני נוימן הפכו זה מכבר לקוריוז. שניהם הודחו. רשות השידור (וחלק נכבד מעיתונאיה בחטיבת החדשות של ערוץ 1) חדלי צורה, נפח, אופי, ויושרה פרכסה ונשמה את נשימותיה האחרונות. ב- 2017 היא מתה, נקברה, והפכה ל- ז"ל. על חורבותיה קָם "כאן".  

הבלוג הזה לרבות פוסט מס' 1023 נכתב במקביל למחקר רחב היקף וכתיבת סדרה עבת כרס של 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

סִסְמַת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה  בהיסטוריה", קרויה כלהלן : 

FROM MY POINT OF VIEW : IF YOU DO, DO IT RIGHT – IF NOT GIVE IT UP.

השורה התחתונה של הסדרה בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא כלהלן : 

THE  HISTORY  OF  THE  UNAVOIDABLE  SYMBIOTIC RELATIONSHIPS  BETWEEN  TELEVISION  AND  SPORTS ( + News + Documentary) – IN  ISRAEL  AND  AROUND  THE  WORLD in years of 1936 – 2021.

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. חדר הישיבות של הנהלת רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. אנוכי מציג בפני ההנהלה שלי את פרזנטציית רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים בארץ ובעולם למען ולטובת השידור הציבורי בפני הנהלת רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון יבד"ל, חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה בת 13 ספרים עבי כרס (כולם בנושאי טלוויזיה בארץ ובעולם שונים לגמרי בתכנים שלהם זה מזה) נחקרת ונכתבת על ידי מאז השתתפותי ב- WBM ה- 1 של אולימפיאדת סידני באוקטובר 1998. המחקר והכתיבה נמשכים גם בימים אלה של יולי 2018. הם טרם הסתיימו.

ציטוט : "למילים יש וויזואליה משלהן". (מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל).

ציטוט : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". (סוזן סונטאג).

ציטוט : "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". (אחד העם).

ציטוט : "אם הקיצור יספיק – האֲרִיכוּת שגיאה". (ר' משה אבן עזרא).

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד (1).    

זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה (ובקולנוע) הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נחנו בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חַיִים יָבִין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעשר בעֶרֶב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד"ר חֲנוֹךְ סְמִית, את הטקסט הבא : "גבירותיי ורבותיי על פי מדגם הטלוויזיה – מהפך". חַיִים יָבִין (בן 89 היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 1023) ייזכר לדורות בגלל אותן שבע המילים האלה.

טקסט תמונה : ליל שלישי – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. התצלום נעשה דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר" והודעתו הסנסציונית של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמגיש חיים יבין (משמאל, בן 45 בתמונה) על המהפך הפוליטי שהתחולל בבחירות לכנסת ישראל התשיעית ב- 1977. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השַדָּר המחונן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (עומד מימין, בן 43 בתמונה) נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי חנוך סמית ז"ל רוכן מימין על ניירותיו. בתוך דקות ספורות יאמר חיים יבין בשידור ישיר לאומה טקסט בן שבע מילים : "גבירותיי ורבותיי  על פי מדגם הטלוויזיה – מהפך". חיים יבין ושבע המילים האלה שלו הטביעו את חותמן על ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. הן ייזכרו לדורות. איש לפניו לא השתמש במילה "מהפך". שני האנשים שיושבים בגבם לחיים יבין הם משה סנה (משמאל,משופם ובעל פאות ארוכות) ויוסף ירון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן יבד"ל ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" של המשדר הישיר המכסה את הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין משמאל (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וד"ר חנוך סמית ז"ל מימין. האנשים שמאחורי חיים יבין וד"ר חנוך סמית הם אנשי המל"מ, המרכז למיכון משרדי של משרד האוצר. האנשים האלה מִחְשֵבוּ את ספירת הקולות לרבות אלה של מדגם הטלוויזיה. מאחורי חיים יבין ניתן להבחין במשה סנה מישיר מבט בכיוון מצלמת האולפן ולידו יוסף ירון (ממושקף מתבונן לצד ימין). טלפניות הַמִשְדָר ועוזריו של ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

יורם ארבל נזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון בערב – 19 במארס 1989 באצטדיון ר"ג בעת שידור ישיר, משהכריז : "…ככה לא בונים חומה…" והחריף את הטון בפעם השנייה, "…זה מה שאמרתי לכם, ככה לא בונים חומה…". ההכרזה הדרמטית והמדויקת באה לאחר שהשוער בוני גינזבורג ספג שער בשל שיקול דעת מוטעה כפול שלו (מיקומו בשער ומיסוד ומיקום החומה שלו על ידו) בעת ביצוע בעיטה חופשית מטווח של 28 מטרים של האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס (Charlie Yankos). יורם ארבל חרת ב- 19 במארס 1989 את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע"י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה ב- א"ק (ראשי תיבות של אתלטיקה קלה), תחרות ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ' לגברים הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן (Juha Vaatainen) ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה (Jurgen Hasse). זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר שם כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו. זה היה מראה מרגש ו- יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר ישיר אז לפני 47 שנים למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כלהלן : "…מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?" והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : "…למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים…" (!).  במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- "אצטקה" ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה מִרְמָה, בטקסט חסכוני ויעיל בן תריסר מילים : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון". בכך גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. הוא לא היה יכול היה  להגיע לתובנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום של קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית "1986 TELEMEXICO" ו- 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון, אך זהו כבר סיפור אחר בסדרה.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצה דרמטית ל- 5000 מ' בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס (Dick Qoax) ואת הרץ הגרמני קלאוס הילדנבראנד (Klaus Hildenbrand) שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית האָרָד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של רשת CBC הציבורית את תשומת הלב מ- קלאוס הילדנבראנד השרוע על קו הגמר, וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…". שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו בדרך כלל כאלה, מדויקים.

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד (2).                                                                                               מתוך הספר "למילים יש וויזואליה משלהן" : זה נאמר כאן בראשית הפוסט מס' 1023 ו-זֶה נָכוֹן. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין, אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נֵחַנוּ בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חיים יבין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעֶשֶר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות הַמִדְגָם של הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל, כלהלן : "…גבירותיי ורבותיי – מהפך…". חַיִים יָבִין אמר לי בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו לפני 14 שנים ב- 2005 במלון דן – אכדיה בהרצליה כי לא שלף את הסלוגן מהשרוול אלא תכנן אותו לאחר שנודעו תוצאותיו הדרמטיות של המדגם כחצי שעה לפני שעלה ל- "אוויר". הוא חיים יבין (בן 87 היום) ייזכר בגלל שלוש המילים האלה לדורות.

טקסט מסמך (1) : 2021. זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי וקרוי "למילים יש וויזואליה משלהן" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים. הספר הזה הוא אחד מתוך סדרת טלוויזיה רחבת היקף בת 13 ספרים ששמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 2021. זהו שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי וקרוי "למילים יש וויזואליה משלהן" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים. הספר הזה הוא אחד מתוך סדרת טלוויזיה רחבת היקף בת 13 ספרים ששמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : אנוכי מעריך שמחקר וכתיבת 13 הספרים יסתיימו בשנת 2019 ו/או 2020.

הספר עב הכרס "למילים יש וויזואליה משלהן" עוסק בטלוויזיה וקולנוע ומייחד מקום לבימאי הטלוויזיה והקולנוע האולימפי הדגול היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן ז"ל שהיה רב אומן ב- כתיבה ותיעוד – אך מחונן גם בכישרון ביטוי, כתיבה, ונאום נַעֲלִים כפי שחוננו בזמנם אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן. לאייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון אין כמובן קשר עם שידורי הספורט אך כישרון ההתנסחות שלהם בכתב ובע"פ והיכולת להעלות לדיון רעיון באופן בהיר נוגעים ללא ספק ליכולות הביטוי והכתיבה (ו- יושרה) של אנשי טלוויזיה באשר הם. עורכי ומגישי הטלוויזיה נדרשים גם הם כמו המדינאים לתכונות הללו של כישרון כתיבה וניסוח מיטבי בע"פ, מפני שגם הם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אנשי חברת החדשות ההיא של ערוץ 2 בולטים באופן מיוחד באומנות הניסוח שלהם בע"פ בפני המיקרופון. מתי מעט השפיעו באמת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה בארץ ובעולם בתחומי השידור, הכתיבה, העריכה, וההפקה. למען המעטים האלה אני מצדיע ומרכין את ראשי בהכנעה. כתיבה מדויקת וחסכונית היא כשרון טבעי. אך כמו בכל תחום היא גם תוצאה של אימון ופרקטיקה הנשענת לא רק על החזקת עֵט אלא גם על קריאת סֶפֶר. הטקסט הטלוויזיוני הקלאסי מבוסס על ניסוח נבון של משפטים קצרים, פשוטים, וברורים ללא התחכמויות. זהו סוד כוחו. למרבית התמיהה מרבית עיתונאי הטלוויזיה שוללים זאת. לא מפני שהם באמת רוצים לשלול, אלא מפני שאין להם את הכישרון לא לשלוֹל. כתיבת טקסטים עיתונאיים מוצלחים בטלוויזיה היא מעשה אומנות ואיננה חזון נפרץ. אילו ניהלתי בימים ההם את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומני שהייתי שוֹכֵר את שירותי הכתיבה של אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אומני המטפורות והניסוח לצורכי כתיבת טקסטים ופתיחים של שידורי מהדורות החדשות ובראשן "מבט". פעם בסתיו 2004 התעניין שַדָּר גלי צה"ל רָזִי ברקאי בתוכנית האקטואליה שלוֹ "מה בוער" אצל אמנון אברמוביץ' בשידור ישיר מה דעתו על חזרתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל ולהנהגת מחודשת של מפלגת העבודה. אמנון אברמוביץ' עיתונאי עַל וחַד הלשון השיב מייד בניסוח מזהיר : "…אהוד ברק יגלה כי ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה…". זה היה מזמן והוא צדק. יופי של טקסט. מלבד שני אלה יש והיו עוד כותבים ומנסחים טובים ברשתות הטלוויזיה בישראל, מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, אלכס גלעדי, יעקב אחימאיר, ירון לונדון, אבי רצון, ואריה מליניאק, ואולי עוד כמה אך הם וודאי לא רבים. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי חדי הלשון ההם, הם בעלי כושר ביטוי ייחודי רבי אומנים בניסוח ולהטוטני המטפורות. שפתם עשירה, מהוקצעת, וקולעת. הם מוכשרים. השאלה הרלוואנטית והמסקרנת המתעוררת בטלוויזיה היא כמה זמן לוקח להם לרקוח את האמירות הבלתי נשכחות שלהם בלחץ העשייה בשידור ישיר, בתוככי תעשיית הטלוויזיה שהיא סיר בישול שכפוף למחוגי השעון. דבר אחד ברור ומוחלט. אין סיכוי שהאמירות השנונות של הטובים במנסחים הטקסטים בטלוויזיה נשלפות מהשרווּל. הן מחושבות מראש.

רבים חשבו שאמירותיו האימורטאליות של מנחה הטלוויזיה האמריקני רָב המוניטין ג'וֹנִי קָארְסוֹן המנוח נורו על ידו אינסטינקטיבית מהמותן. רבים סברו שההתחכמויות שלו, הטקסטים השנונים, הבדיחות החכמות, וההומור של גאון תוכניות ה- Talk Show בתוכנית הטלוויזיונית המפורסמת שלוֹ ב- NBC (אחת משלשו הרשתות האמריקניות  הארציות), "The Tonight Show", שרצה שנות דוֹר רצופות 1992- 1962 ברשת NBC, אומנם נשלפו מהשרווּל ונאמרו כלאחר יד. טעו, זה לא נכון. לאחר שפרש גילה לציבור כי מעולם לא אִלְתֵּר ולא הִמציא. הכל היה כתוב, מחושב, ומתוכנן לפרטים מראש. המפיקים והעורכים עשו חזרות קפדניות לקראת שידורה הישיר של כל תוכנית. הם ערכו חזרות מדויקות ותִּזמנו את האמירות של ג'וני קארסון, בעוד לצופי הטלוויזיה היה נדמה כאילו הן פרי תגובה של הרגע ונשלפו לפתע מהשרוול ע"י המנחה המוכשר.

טקסט תמונה : 1965. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 56 שנים. ג'וני קארסון השנון (מימין) מראיין בתוכנית "The Tonight Show" של NBC את בימאי הקולנוע וודי אלן שהיה בעצמו חריף ביטוי. ג'וני קארסון קבע כי הטקסט איננו מקרי והוא תמיד מחושב מראש גם אם נדמה כי הוא נשלף מהשרוול. זאת הייתה גאוניותו. (באדיבות טי. וי. גאייד. 50 שנות טלוויזיה. הוצאת קראון).

כישרונו של ג'וֹנִי קָארְסוֹן היה טמון ביכולתו להתכונן ולהתאמן שבעים ושבע פעמים לקראת השידור הישיר. נדמה היה כי אמירותיו השנונות  באמת נאמרו כלאחר יד ונשלפו מפני שהדבר נעשה בחֵן ובטבעיות כה רבה וכמובן בעיתוי הנכון. אך הן תוכננו למפרֵע. זאת הייתה גאוניותו של המנחה. "לא השארתי דבר ליד המקרה", אמר, ג'וני קארסון, והוסיף : "הצהרות טלוויזיוניות הנשלפות מהשרווּל משולות ל- Gembling. הן הימור שעלולות להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת ואת אומרם לטמבל וטיפש גמור". מן ההיבט הזה היה ג'וֹנִי קָארְסוֹן איש טלוויזיה מחושב וזהיר שלא נטל מעולם סיכונים מיותרים.

קריינות הפתיחים של מגישי ומגישות מהדורות החדשות בטלוויזיה הם בעלי חשיבות עליונה. כמוהו איכות הטקסט ומבנה הכתבה העומדת לעלות ל- "אוויר". טקסט המגיש מהווה את האֶלֶמֶנְט הראשון המוביל את הצופה בסלון ביתו ומחבר וקושר אותו לאינפורמציה המשודרת. אין על זה וויכוח. יש יתרון ברור להופעה נאה של המגיש והמגישה מול המצלמה. יש חשיבות גדולה לסגנון הקריינות שלהם, לגוון הקול, וחיתוך הדיבור. אך חשוב מכל אלה ומכל אולפן נוצץ הוא מהות הטקסט ואיכות התוכן. כתיבת הטקסטים בטלוויזיה היא אומנות. הדוקומנטאריסט האולימפי רב המוניטין, היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) היה רָב אוֹמָן בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. יסודי וחדשן. הטוב ביותר שהִכרתי בחיי בתחומו. עוד תגיע השעה לדוּן בסִדרה באיש הכביר והנדיר הזה שהשפעתו על התפתחות תיעוד הספורט בטלוויזיה היא מכרעת ומדהימה כאחת.

עילוי בשם Bud Greenspan.

בימאי הטלוויזיה והקולנוע באד גרינספאן כתב, הפיק, וביים ב- 1967 את הסרט רב המוניטין שלו "ג'סי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin). בעקבות ההצלחה יצר בראשית 1970 את סדרת הטלוויזיה המונומנטאלית שלו בת 11 פרקים "OLYMPIAD". כל פרק באורך 50 דקות. לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 אלכס גלעדי ואנוכי קנינו את כל 11 פרקי הסדרה ושידרנו אותה פעמיים לצופי הטלוויזיה בארץ, ביניהם, "לוחמי קרב ה- 10 באולימפיאדות" (The Decathlon), "הספורטאים האוסטרליים בא"ק ושחייה" (The Australians), "המדליה שחמקה" (The big ones that got away), "העקשנים" (The persistent ones), "הרצים האפריקנים למרחקים ארוכים" (The Africans), ו- "רצי המרתון הגדולים" (The Marathon). אחד הקטעים המדהימים, הנפלאים, והמהממים בפרק הזה הייתה ריצת המרתון של אולימפיאדת מכסיקו 1968 בה נטל חלק האתלט הטנזני ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְוּאָרִי (John Stephan Akhwari). הרץ הטנזני נפצע תוך כדי הריצה ונחבש. המצלמה המכסיקנית תיעדה את מאבקו ההירואי כשהוא שותת דם ומגיע בצליעה איטית לאִצטדיון המואר אך רֵיק מאדם. פניו הסגירו את העייפות העצומה בה היה שרוי וגם את הדילמה והייאוש שנשקפו מעיניו העצובות האם להיכנע ולחדול מהריצה המתישה, או שמא לדבוק במשימה עד הסוף המר, ולשלם במחיר של כאב וסבל גופני נורא. איש לא יוכל להאשימו בחידלון הנטישה מפני שהיה פצוע ו/או עייף. ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְואָרִי (John Stephen Akhwari) חצה את קו הסיום כשעה וחמישים דקות אחר אחרון הרצים.

משגילו שתי התחקירניות האחיות היפות נֶנְסִי וסוּזַן בֶּפָה את הסיפור ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן, הוא שלח אותן מייד לנְבוֹר בארכיון הטלוויזיה המכסיקנית כדי למצוא את חומר הצילום. בַּאד גְרִינְסְפַּאן הבין בחושו הקולנועי – טלוויזיוני שטמון כאן סיפור מרתק וגם חינוכי. מעט טקסט קריינות מנחה את הכתבה היוצאת דופן הזאת שאורכה כ- 10 הדקות. מלווה אותה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי, האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל. אפקט בעל עוצמה המתאר את מאבקו הנואש וההרואי של ג'ון סטפאן אקוארי. המוסיקה מחצינה את המאבק של הרץ הטנזני בינו לבין נפשו ואת כוח הרצון שלו לסיים את המשימה. ג'ון סטפאן אקווארי חוּנַן במרץ אנושי בלתי נלאה. לבסוף עשה זאת וחצה דוֹאֵב וכואב את קו הסיום. התאורה באצטדיון האולימפי עדיין דלקה אך היציעים היו כבר ריקים. הצופים נטשו אותם מזמן. כשנשאל באותו הרגע ע"י באד גרינספאן, "…מדוע לא הפסיק את הריצה שסיכנה את בריאותו…", השיב לפונה תשובה הֵירואית שאיכותה איננה פחותה מריצת הגבורה שלו : "…מולדתי לא שלחה אותי 5000 מייל מטנזניה למכסיקו סיטי כדי להתחיל את הריצה, היא שלחה אותי כדי לסיים אותה…" [1].

“…My country did not send me 5000 miles to start the race, they sent me 5000 miles to finish the race…”.

אלכס גלעדי ואנוכי, צפינו על שולחן העריכה (Steenbeck) בין אוקטובר 1975 ל- מאי 1976 עשרות פעמים בכל אחד מפרקי הסדרה "OLYMPIAD" המהממת והמדהימה של באד גרינספאן וציוותו. אינני מגזים. כל פעם שהגיע המשלוח מארה"ב של אחד מפרקי הסדרה (כל פרק כאמור באורך של 50 דקות) היינו רצים עם גלגל הפילם ל- Steenbeck (שולחן עריכת סרטי פילם שהומצא ע"י הגרמנים ב- 1923). למדנו אותה בע"פ. מעולם לא ראינו לפני כן דוקומנטציה ספורטיבית כה מאלפת וכה אנושית. העלינו את 11 פרקי הסדרה לשידור בצורה שיטתית בתחילת ינואר 1976 כ- Leading in לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' ובמסגרת ה- Build up בטלוויזיה של הרעיון האולימפי. אי אפשר היה לטעות ב- Credit שהעניק את מלוא האשראי לאיש שנשא באחריות הראשית להצלחה הגדולה . בראש ה- Roller Credit של פרקי הסדרה היה כתוב בצורה צנועה אך ברורה מיהו יוצר הסדרה הדוקומנטארית האלמותית שהשפיעה כה רבות על אלכס גלעדי ועלי . היה כתוב שם באותיות קטנות וצנועות :

“written, produced, and directed by Bud Greenspan”

הכותב, המפיק, והבימאי הוא בַּאד גְרִינְסְפָּאן. בפעם הראשונה שמענו את שמו. לא ידענו מי הוא. לכתיבת הטקסט הייתה חשיבות עצומה בעיצובה של הסדרה. בַּאד גְרִינְסְפַּאן רב אמן בכתיבה לטלוויזיה חיבר בעצמו את הטקסט לכל פרק ופרק בסדרה הדוקומנטארית. הקריינות הנפלאה ויוצאת הדופן באיכותה נעשתה ע"י אחיו דֵיוִויד פֶּרִי (David Perry) שהיה קריין מקצועי בעל קול בריטון יפהפה. הטקסט של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה מלאכת מחשבת ותמציתי ונשען תמיד בפתיחת התיעוד על חמשת סימני ה- "W" המוכרים לכל עיתונאי באשר הוא :

Who, What, Where, When, Why.

בשעה שהציג בפתח סיפורו הטלוויזיוני את רגע השיא של הקפיצה לרוחק ההיסטורית של האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon באולימפיאדת מכסיקו 1968, בה קבע שיא עולם מדהים 8.90 מ' (החזיק מעמד 23 שנה עד 1991), ושיפר את השיא הקודם ב-55 ס"מ, בחר לכתוב את הטקסט הזה : "…18 באוקטובר 1968. מכסיקו סיטי. האולימפיאדה ה- 18 של הזמן החדש. השעה ארבע אחה"צ. עכשיו מתחילה תחרות הגמר בקפיצה לרוחק. בוב בימון הוא הרביעי ברשימת הקופצים…", וכן הלאה. קוֹל קריינות הבריטון העמוק שבקע ממיתרי גרונו של דֵיווִיד פֶּרִי רַק תִּגְבֵּר והֶעֶצִים את הדרמה על המסך. הכיתוב של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה חסכוני, מדויק, ומִילותיו בסלע. המשפטים היו קצרים, פשוטים, וברורים. זה היה סוד כוחו של ה- Narrative. תיאור מהלך האירועים היה מושך והגיוני. הטקסט מעולם לא היה דרמטי יותר מהתמונה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה עילוי ביכולת הכתיבה שלו לטלוויזיה. אך זה לא בא לוֹ בקלוּת. הוא כתב קשה. כתב, מחק ותיקן וחוזר חלילה, עד שהיה איך שהוא מרוצה מהתוצאה הסופית. זה מה שהוא סיפר לי בעת פגישתינו בניו יורק ב- 1978

הנה דוגמא אחת מִינֵי רבות לטקסט טלוויזיוני פשוט, בהיר וחסכוני המגדיר במילים ספורות ומדויקות את הסיטואציה שנגלתה על מסך הטלוויזיה בכתבה שסיקרה את המאבק ההרואי בין שני האתלטים הדגולים של שנות ה- 40 ו- 50, אֶמִיל זַטוֹפֶּק (Emil Zatopek) מצ'כוסלובקיה והצרפתי אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun). במשך שמונה שנים רצופות מ- 1948 עד 1956 ניצח "הַקַטָּר הצֶ'כִי" אֶמִיל זַטוֹפֶּק רָבָּן הריצות הארוכות בעולם את מתחרהו העיקרי, אָלָן מִימוּן יהודי – צרפתי שעבד כמלצר לפרנסתו במסעדה בפאריס, בכל הריצות הארוכות החשובות ב- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון. באליפויות אירופה וכלה בתחרויות האולימפיות. אלן מימון היה השֵני הנצחי. באולימפיאדת מלבורן 1956 נפגשו שני היריבים המושבעים בפעם האחרונה. זה היה בריצת המרתון ביום הנועל של האולימפיאדה. אמיל זטופק היה ב- אולימפיאדת מלבורן 1956 בן 34 ויריבו אלן מימון בן 35.

מצלמת פילם אוסטרלית בודדה תיעדה ב- Long Shot (צילום מרחוק) מרוֹם היציע את כניסת רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי במלבורן להקפת הסיום האחרונה. היא הנציחה את אָלָן מִימוּן מופיע במפתיע ראשון בשער האצטדיון. נותרו לו עוד 400 מטר לסיום הריצה המפרכת. למרות הצילום המרוּחק ניתן להבחין כי לאחר שנכנס עייף לאצטדיון מסב אָלָן מִימוּן בדאגה מבט לאחור כדי לראות מי דולק אחריו ומי מהרצים מאיים על בכורתו. כבר היו דברים מעולם בו הפסידו מובילי המרתון את בכורתם האולימפית דווקא בהקפה האחרונה באִצטדיון. אלן מימון פחד בעיקר מאֶמִיל זַטוֹפֶּק. לשמחתו אף אחד ממתחריו לא היה שם כדי לאיים על בכורתו. גם לא אמיל זטופק שניצח אותו בכל התמודדות ביניהם מאז אולימפיאדת לונדון 1948. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היטיב לתאר את אותו הרגע הבלתי נשכח באולימפיאדת מלבורן 1956, בו אלן מימון מסתכל בחשש ובדאגה לאחור בטקסט יעיל, קצר, פשוט, ובהיר, ולכן ווירטואוזי :

  “…Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there…”.

 רק חמש עשרה מילים. אח"כ התיר לתמונת הטלוויזיה לדבר בעד עצמה. עריכה גאונית.  Masterpiece בגלל הפשטות. הטקסט התיעודי הזה מרשים מפני שהוא כל כך פשוט והגיוני, קצר ונגיש לכל צופה טלוויזיה באשר הוא. זהו סוֹד איכותה של הכתיבה הטובה בטלוויזיה. פשוטה, קצרה, וברורה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. אלן מימון חוצה ראשון את חוט המטרה בתום ריצת המרתון ומנצח לראשונה בחייו את אמיל זטופק. זמנו היה 2:25.00 שעות. אמיל זטופק שסבל ממיחושי בטן וקלקול קיבה קשה סיים שישי בתוצאה של 2:29.34 שעות. (התמונה באדיבות באד גרינספאן, IOC, ו- Channel 7 האוסטרלי. כל הזכויות שמורות).

אָלָן מִימוּן ניצח את אֶמִיל זַטוֹפֶּק בתחרות האחרונה בחייהם כספורטאים פעילים וגָרָף את מדליית הזהב בריצת המרתון. אמיל זטופק שעֶרֶב קודם לקה בשלשול קשה ואיבד נוזלים סיים את הריצה שישי. "…לרגע לא חשבתי להפסיק את הריצה למרות שהרגשתי פיסית מאוד לא טוב, סבלתי מקִלקול קיבה ושִלשולים…", סיפר לי בעת הפגישה הארוכה שלי עמו במשך 5 (חמש) שעות בקיץ 1992 במשרדי חטיבת הספורט ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והוסיף לי, "…היססתי אם להתחיל אותה. אך ברגע שזינקתי לא הייתה דרך חזרה…" .שוֹט הצילום הנועל את הכתבה הנהדרת, מראה את המנצח אָלֶן מימוּן ממתין לאֶמִיל זַטוֹפֶּק על קו הסִיוּם ומוחא לוֹ כפיים בכבוד והערצה, בעֵת שהאתלט הדגול שכינוי היה "הקָטָר הצֶ'כִי", חוצה אותו עייף ותשוש. אלן מימוּן מחבק את אֶמִיל זַטוֹפֶּק ומנשק אותו לאחר הגעתו. שניהם צועדים יחדיו על המסלול חבוקים ומחייכים. הצילום הזה לא יישכח לעולם. הוא בעצם סוגר מעגל ומנציח את חלקה השני של סיסמתו האולימפית הבלתי נשכחת של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה :

 “…The essential thing in life is not conquering but fighting well…”.

הכתבה על "אָלָן מִימוּן שניצח לבסוף את אֶמִיל זַטוֹפֶּק", היא אחת מחמש המרכיבות את אחד מפרקי הסדרה הנקרא "העקשנים" ("The  persistent ones"). הכתבות הנפלאות והמזהירות של באד גרינספאן שינו לעַד את תפישת הטלוויזיה של אלכס גלעדי ושֶלִי. שנינו אהבנו והערכנו את באד גרינספאן עד אין קֵץ. ראינו בו בימים ההם דוקומנטאריסט יוצא דופן ובימאי טלוויזיה יוצא דופן, וכותב מופלא. במידה רבה גאון בתחומו. אני משתמש שוב ושוב במונחים גאון, גאוני, וגאוניות אך מתכוון לכך שהם נובעים מהיגיון הגיוני ופשטות עשייה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1987. רומא. אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. אנוכי (בן 49) יחדיו עם באד גרינספאן (Bud Greenspan, בן 61 מימין) והמפיקה הראשית שלו ועוזרתו האישית ננסי בפה (Nancy Beffa, בת 39) בפתח מסעדה ברומא בספטמבר 1987. השיזפון על פניי נובע מחשיפה רבה לשמש באצטדיון האולימפי הפתוח של רומא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : רומא. אוגוסט – ספטמבר 1987. רומא בירת איטליה. אנוכי עם באד גרינספאן המיתולוגי Grand Master בטלוויזיה וקולנוע בעת אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 87'. (צילום RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יותר מ- 80 רשתות טלוויזיה בעולם קנו ב- 1975 מ- בַּאד גְרִינְסְפַּאן את הסדרה הנפלאה שלוֹ "OLYMPIAD" אבל את הכסף הגדול באמת הוא לא ראה. רוּן אָרְלֶדְג' מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC שאמור היה לשלם ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן מיליוני דולרים תמורת זיכיון השידור של הסדרה האולימפית בארה"ב לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' (רשת ABC החזיקה בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976) סירב לרכוש אותה בטענה, שלא יכול להיות שאת ה- Master Piece הזה עשו מחוץ לשורות ABC. הוא לא רכש אותה. בשנים ההן עבדה בשירות מחלקת הספורט וחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית מתורגמנית מחוננת מאנגלית לעברית בשם טַל פֶּרִי. טַל פֶּרִי עסקה בתרגום של כתבות רבות מהסדרה "OLYMPIAD" לצורך שידורן ב- "מבט ספורט". היא לא הייתה חובבת שידורי ספורט, אך נהגה לומר לי, "…יואש אלרואי, אלו הן כתבות נהדרות. הרבה מעבר למושג "ספורט" נטו. טוב שרכשתם את הסדרה הזאת. אני מצדיעה ל- באד גרינספאן…". זה היה מזמן אולם אני זוכר כל מילה שלה.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זוהי טל פרי המתורגמנית המצוינת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא כלל לא הייתה חובבת ספורט אך כמתרגמת תפשה את גדלות וחשיבות שידורה של הסדרה הדוקומנטארית "OLYMPIAD" על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההערה המקצועית שלה בגין טיב הסדרה הייתה חשובה מאוד עבורי כעורך ספורט בשידור הציבורי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום שידור כל פרקי הסדרה "האולימפיאדה" (OLYMPIAD) בתוכניות הספורט שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא במאי 1976, כתבתי ל- בַּאד גרינספאן שטרם הכרתי ומעולם לא פגשתי, דברי תודה שבח חמים. השורה התחתונה במכתב שלי הייתה כלהלן, "…זאת סדרת ספורט אולימפית דוקומנטארית, מהממת, מרשימה ומעוררת כבוד עצום. היא הטובה ביותר שנעשתה אי פעם בתולדות וקורות תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. מכיוון שנעשתה בסטנדרטים, ברמה ובאיכות שאין דומים לה ובגלל שהיא הראשונה מסוגה, היא תחַרֵת לעַד באותיות של זהב בקלאסיקה של סרטי הספורט התיעודיים בטלוויזיה. אני מזמין אותך להיות אורח של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית בירושלים…". מכיוון שלא ידעתי אפילו את כתובתו, שלחתי את המכתב אליו באמצעות צחי שמעוני מנהל התוכניות שהכיר את בַּאד גְרִינְסְפַּאן ופגש אותו בפאריס. תשובתו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן מ- 1 ביוני 1976 לא איחרה לבוא [2].

טקסט מסמך : 1 ביוני  1976. זהו מסמך התשובה המקורי שכתב לי באד גרינספאן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פגשתי לראשונה את בָּאד גְרִינְסְפָּאן ז"ל ואשתו קָאפּי ז"ל (Cappy Petrash), והאחיות היפות נֶנְסִי וסוּזָאן בֶּפָה, במשחקים האולימפיים של מונטריאול ביולי 1976. התחבקתי עמו וקראתי לו "אחי". הוא היה אז בן 50. לבוש מקטורן סָפַארִי נצחי, מרכיב משקפיים שחורות עבות מסגרת שמונחות בעת הפנאי על קדמת ראשו הקרח ודמה מאוד בהופעתו לכוכב הטלוויזיה ושחקן הקולנוע האמריקני הידוע טֶלִי סָאבָאלָאס (Telly Savalas) בסִדרת הפעולה הבלשית "קוֹזָ'אק". מבט עיניו החומות של באד גרינספאן מפזרות חום ופניו אפופות תום. הופעתו משדרת יושרה ואמינות. נקשרה בינינו ידידות עבותה. שנה לאחר משחקי מונטריאול ב- 5 ביוני 1977, ביקש אותי לבוא לארה"ב ולהצטרף לשורות חברת ההפקה הנודעת הטלוויזיונית שלו שעסקה גם בהפקת סרטי קולנוע בניו יורק, "CAPPY  PRODUCTIONS” [סעיף 3]. זה היה מזמן לפני 42 שנים, אולם המסמכים נשמרו. עוזרתו נֶנְסִי בֶּפָה כתבה לי כלהלן :

CAPPY  PRODUCTIONS                                                     June 5 1977

Yoash, when are you coming to the USA to work for us. Bud would love to have you, as well as the rest of us who know you at our company anytime

,love

Nancy Beffa

And from all the rest of Cappy Production Cappy, Bud and Suzanne

טקסט מסמך : 5 ביוני 1977. מכתב ההזמנה של חברת "Cappy Productions" שכתבה לי והציעה לי לבוא לניו יורק כדי לעבוד למענם. על המכתב חתומה גב' ננסי בפה (Nancy Beffa). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סירבתי. ההזמנה לעבוד בעבור ולצִדו של בּאד גרינספַּאן הייתה אומנם מחמאה גדולה וכבוד רַב בשבילי, אך דחיתי אותה בשל סיבה אחת בלבד. טרם מיציתי את יכולתי אצל אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביולי 1978 בתום משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978, טסתי מבואנוס איירס לניו יורק כדי להיות אורח של בַּאד גְרִינְסְפַּאן ולשהות במחיצתו במשך חודש תמים. זה היה ביקורי הראשון בארה"ב. התאהבתי בו ובמפעל חייו הטלוויזיוני והקולנועי, התאהבתי בניו יורק, התאהבתי במַאנהָאטֶן התוססת. משרד ההפקה שלו "Cappy Productions" שכן בשדֵרות מאדיסון 1078 על רחוב 81, בלֵב מַאנהָאטֶן. כשפתחתי את דלת המשרד ראיתי אותו שוב. שנתיים חלפו מאז נפגשנו באולימפיאדת מונטריאול. זה היה הוא, אותו בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהכרתי וזכרתי . הוא היה לבוש שוב בחליפת הסָפָארִי המסורתית שלו ומשקפיים בעלי עדשות עבוֹת עיטרו את ראשו הקרח מזכיר לי את הבלש המיתולוגי "קוֹזָ'אק". בַּאד גְרִינְסְפַּאן שכב על מיטה צדדית בירכתי המשרד מליט ראשו בידו ומהרהר. משנכנסתי, התרומם וקם ולחץ את ידי. פטפטנו קצת, ואז חזר לשכב על מיטת השדה שלו. הוא התנצל, "…יואש, אתה יודע שאני כותב קשה. אני מנסה לתכנן ולכתוב שוב את הטקסט בראשי. הכתיבה הראשונה שלי איננה מוצלחת דיה…". בַּאד גְרִינְסְפַּאן היה בימאי מתעד מוכשר, פורה, ובעל עין רגישה. ברבות השנים הזמין אותו הוועד האולימפי הבינלאומי להפיק וייצֵר תיעוד מסודר של האולימפיאדות. לסרטי התעודה של המשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 העניק שם משותף, "שישה עשר ימי תהילה" (Sixteen days of glory). הוא יצר גם ב- 1977 את הדיוּקוֹ – דרמה המפורסמת "וִוילְמָה" (Wilma) אוֹדוֹת האצנית האמריקנית הדגוּלָה וִוילְמָה רוּדוֹלְף (Willma Rudolph) שהייתה בילדותה נֵכָה בעלת מוּם והפכה לאלופה אולימפית בריצה . ווילמה רודולף זכתה באולימפיאדת רומא 1960 בשלוש מדליות זהב בריצות 100 מ' ו-200 מ', ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'. הסרט שודר בהצלחה רבה ברשת הטלוויזיה NBC. היא נפטרה צעירה בטרם עת ב- 1994 ממחלת הסרטן בגיל 54. בַּאד גְרִינְסְפַּאן יצר שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות, "אולימפיאדת לוס – אנג'לס 1932" ו- "אולימפיאדת ברלין 1936", כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה"ב. שתי יצירות מופת. הוא יצר את הסדרה המפורסמת הדוקומנטארית שלו בת 13 הפרקים "Numero Uno". הוא יצר סרט דוקומנטארי אודות השחיין הנודע מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, "30 שנה לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972". מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 1983 נפטרה אשתו האהובה והנפלאה קָאפּי פטראש. הם היו זוג חשוכי ילדים. בעל ואישה שהיו חברים וידידים בלב ובנפש הקרובים כל כך איש לרעותו. מותה הייתה עבורו מהלומה כבדה. הוא התאבל עליה זמן רב ומְאֵן להתנחם. הוא היה הלוּם צער. יום אחד קיבל מכתב ניחומים עליו היה חתום שמו של ד"ר סֶם לִי (Sam Lee). סמי לי היה ספורטאי אמריקני ממוצא סיני שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות בקפיצות למים ממגדל שגובהו 10 מטרים. פעמיים אלוף אולימפי במקצוע המרהיב הזה, באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952, ואחד מגיבורי הסדרה הטלוויזיונית  "האולימפיאדה" (OLYMPIADׂ) של באד גרינספאן. סמי לי ידע עד כמה אהב באד גרינספאן את אשתו ועד כמה היה קשור אליה. כך כתב לוֹ כדי לנחמו  [4] . "בעל אחד שהתאלמן מאִשתו האהובה חלם בצערו הרב, שהנה הוא מגיע לגן עדן. בחלומו חולפת לנגד עיניו שוּרה ארוכה של אנשים דוממים לבושים לָבָן-רוחות רפאים, מלאכי שמיים המחזיקים בידיהם נֵרוֹת דולקים. בין הדמויות הרבות בשורת המלאכים הלבנה הוא מזהה לפתע את אישתו. אך אוֹיָה רק הנֵר שלה כָּבוּי. אהובתי היקרה הוא שואל אותה בעֶצֶב, "מדוע רק הנֵר שלך אֵיננוּ דוֹלֵק ?", "אהובי יקירי" היא משיבה לו, "הנֵר שלי אֵינוֹ דוֹלֵק מפני שהדמעוֹת שלך מְכַבוֹת אותו, אל תבכה יקירי, וכך שלהבתו של הנֵר שלי לא תּכְבֶּה ותּאִיר לעַד". מאז הפך הבעל האלמן לאיש מאושר יותר וחיוך תמידי עלה על שפתותיו. שמו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן היוצֵר האולימפי רב התהילה הולך לפניו והוא ינון לנצח. אישיות בסדר גודל כְּשֶלוֹ מגיחה לבימת ההיסטוריה של הטלוויזיה הדוקומנטארית פעם במאה שנה.

טקסט תמונה : מנהאטא ן- ניו יורק 1980. באד גרינספאן ז"ל (משמאל) ורעייתו קאפי פֶּטְרָאש ז"ל (מימין). שניהם בלתי נשכחים. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. Buddy היא קראה לו – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה איכותית. (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטקסט הכתוב והמתוכנן בטלוויזיה בו יש לכותבו שְהוּת זמן מספקת לסגנן, למחוק, לתקן ולעַצְבוֹ מחדש הוא יתרון עצום לעומת ניסוח הנאמר בשידור ישיר. לא כל שכן כשמדובר בשידורי ספורט ישירים בטלוויזיה שָם הדבר מורכב שבעתיים תיאור אירועי ספורט הלובשים ופושטים צורה וחולפים ביעף כמו בסרט נע מצריך כּישוּרֵי עַל ליד המיקרופון. תמצית כִישרון שַדָּר הטלוויזיה מוצאת את ביטויה בהגדרה מורכבת : יעילות מיתרי קוֹלוֹ לתרגם במהירות את מחשבות המוח למֶלֶל הגיוני וחסכוני, תוך שינוי האינטונציה וגוון טון הדיבור, בד בבד עם היכולת לבנות את הדרמה ולרגֵש את הצופים. זאת רטוריקה מבריקה. אומנות של ממש. בדיוק הסיבה מדוע מועדון שדרי הספורט האיכותיים מונה כה ספורים מהם. ראש וראשון להם הוא יוֹרָם אָרְבֶּל.

מומחיות של כתיבת טקסטים לטלוויזיה ומומחיות שידורם בטלוויזיה. אנשי טלוויזיה מבריקים, מוכשרים, וחיוניים מול אישי טלוויזיה כושלים. 

אני מכיר שַדָּרים רבים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה שהגיונם השתבש מסיבה כלשהי בעֵת עבודתם. דווקא בשעה שנדרש מהם ריכוז יתר של מחשבה הם היו זחוחים ופזורי נפש והמיקרופון שלידם הניב ניסוח מבולבל, אינפורמציה שגויה, וגם דברי שְטוּת וְהֶבֶל. הם היו מוכנים בחפץ לֵב לקחת בחזרה את המילים שנאמרו על ידם בשידורים ישירים של מחלקת הספורט, בין אם הדבר נאמר בעמדות השידור באִצטדיונים, או בעֵת ההגשה באולפן ברגע של אִלְתּוּר. הם לא יוכלו לעשות זאת לעולם מפני ש- מילתם חסרת ההיגיון כבר נאמרה למיקרופון, הוקלטה לנצח על טֵייפּ השידוּר, ונצרבה לעַד בתודעת הציבור שאליו שידרו. מעט מאוד שדרים ופרשנים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדו בהצלחה במשימות השידור הקשות ושמרו על אמינותם לאורך ימים. הטובים באמת היו דן שילון, אלכס גלעדי, יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ, והפרשנים יוסף טלקי, ד"ר גלעד וויינגרטן, ז'קי ווישניה, אריה מליניאק, ואבי רצון.

משה גרטל הוצב על ידי להיות שַדָּר – מחליף בתחרויות השחייה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 בתום עידן נסים קיוויתי. הרזומה האולימפי שלוֹ עד אז היה דַל. הוא שידר משחים ספורים באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ועוד כמה נוספים ביום בודד (מתוך שבעה ימי תחרויות שחייה בכל אולימפיאדה) בחלוף ארבע שנים במשחקים האולימפיים של סיאול 1988. הוא היה שחקן מחליף שלישי ליד המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנדט להציב את משה גרטל כשדר טלוויזיה ב- 1992 היה פרוזאי ונטול תשוקה מצִידִי, ולכן זמני. בלוס אנג'לס וסיאול הוא נהנה מיומרה רגעית שלי אך הכרחית מפני שתחרויות השחייה והא"ק חופפות האחת את השנייה יום או יומיים בכל אולימפיאדה ויוצרות בכך כפילות משימות שידור. בשלב מסוים נהגתי להעביר את שַדָּר השחייה הדגול נסים קיוויתי מהבריכה לתחרויות הא"ק באצטדיון המרכזי של הקומפלקס האולימפי. יורם ארבל ומשה גרטל נקבעו למלֵא את מקומו לפרקי זמן קצרים. נסים קיוויתי היה שַדָּר א"ק ושחייה מוביל בעל שיעור קומה בקנה מידה בינלאומי בדרגה שלימה מעל יורם ארבל ובכמה רמות מעל משה גרטל. משפינה נסים קיוויתי בגיל 65 את כֵּס השידור של השחייה האולימפי לעַד בגלל יציאתו לפנסיה, הושבתי שם לרגע קט באין ברירה את משה גרטל. נעליו של נסים קיוויתי היו גדולות עליו כבר מבראשית ולא רק עליו. זה היה מינוי של שעה, מעין מחדל ברירה, אך משה גרטל הוכיח כי בשידור הציבורי אין דבר קבוע יותר מהזמני. הוא עשה שגיאות רבות כשַדָּר אולימפי. מינון, נבונות, ואיכות המֶלֶל שלו היו בעייתיים בלשון המעטה. מרוֹם עמדת השידור ב- ברצלונה 1992 דילג משה גרטל לתחרויות השחייה האולימפיות באטלנטה 96' (Atlanta 1996). באחד מלילות השחייה הארוכים והמרתקים באולימפיאדת אטלנטה 96' הוריתי לו לסיים את השידור הישיר ולהחזירו הביתה לאולפן המְנַוֵוט בירושלים. משה גרטל רצה להיפרד בנימוס מצופיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע יצא לוֹ לוֹמַר בתום לֵב ובהיסח דעת טקסט בלתי הגיוני, טקסט איוולת, למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, "…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…" [1]. משה גרטל לא התכוון לכך כמובן אך לעולם לא יוכל לקחת את המילים האלה בחזרה מפני שהן צרובות לעַד על טֵייפּ השידור. אי אפשר לתקן, לשפץ, ו/או לשפר את הסלוגן המטופש והמופרך הזה, "…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…". אפשר רק למחוק את ה- Audio המגוחך הזה ולהותיר את תמונת ה- Video האותנטית ערירית בלעדיו. "…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…", היא אמירה פתטית חסרת תקדים באיוולת שלה. כמו רבות אחרות שלו ואוצר המילים הנבוב והבזבזני שלו הן הסבו במשך השנים נֶזֶק כבד לאמינותו כשַדָּר – עיתונאי ומוסר אינפורמציה לציבור. הן הפכו אותו לקוריוז ופגעו בעקיפין גם בדימויה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המחזיקה בשורותיה והמעסיקה שַדָּר כה ירוּד ודַל ברמתו [2].

באולימפיאדת אתונה 2004 שידר משה גרטל בהתלהבות רבה את הטקסט הבא : "…וֶורֶד בּוֹרוֹכוֹבְסְקִי חמישית עם אפשרות פריצה למקום השני…", שניות ספורות לפני שסיימה בכלל אחרונה במקצה שלה. משה גרטל איננו שדר ספורט. ההסכמה הכללית הציבורית מסייגת ומתייגת אותו במידה לא מועטה בקטגוריה של קוריוז. הוא אפילו לא עלה לדרגה של שנוי במחלוקת בגלל שניצב מתחתיה. באולימפיאדת בייג'ינג 2008 זעק משה גרטל בשארית כוחותיו בשידור ישיר למיקרופון הטלוויזיה הציבורית ב- Leg האחרון של משחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים כלהלן : "…צרפת תכה את ארה"ב שוק על ירך…! אני חותם לכם על זה…!". דווקא ארה"ב ניצחה. היה מדובר בעיתונאי ברמה נמוכה, היה מדובר בשדר טלוויזיה מגוחך, והיה מדובר במוסר אינפורמציה פתטי מפני שהוא לא עשה את המינימום הנדרש : לסייג את עצמו ולהעלות אופציות טלוויזיוניות אחרות ונוספות. באותה השנייה בה ניצחה ארה"ב (ולא צרפת) במשחה השליחים האולימפי ההוא 4 פעמים 100 מטר בסגנון חופשי באולימפיאדת בייג'ינג 2008, הפך משה גרטל לקוריוז. כולנו יודעים וזוכרים היטב למי ניתנה הנבואה.

ואיך אפשר לשכוח את נסים קיוויתי האציל שַדָּר א"ק ושחייה נפלא שכרגיל נשא על כתפיו את עול השידור השידורים הישירים מ-בבריכת השחייה האולימפית באוניברסיטת USC ומ-האצטדיון האולימפי המרכזי ה- Coliseum. השידורים הישירים באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 משני האתרים גבו מנסים קיוויתי מאמץ פיזי ונפשי עצום. הוא ישב שעות ארוכות מידֵי יום בעמדת השידור באצטדיון האולימפי הפתוח ב- "קוליסיאום" של לוס אנג'לס ושידר משם ישיר לישראל בכל אחד משמונת הימים כעשר שעות תחרויות א"ק, מוקדמות וגמרים. השמש של קליפורניה הכתה בו וקפחה על ראשו אך הוא דבק במשימה. מפני שהיה שַדָּר אחראי ופדנט התכונן גם בכל יום כארבע שעות לקראת השידורים רוויים במאות ואלפי פרטים שהכילו שמות של אתלטים מכל העולם ואין סוף זמנים ותוצאות. מטבע הדברים גודש אירועי הא"ק גררה אותו לכמות מֶלֶל אדירה ממש. ואז קרתה הטעות הבלתי הגיונית. בעת הצגת האָצָנִים בריצת הגמר ל- 100 מ' באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, תיאר נסים קיוויתי את המתח העצום בו היה שרוי האתלט האמריקני קָארְל לוּאִיס לקראת הזינוק באולימפיאדה הראשונה שלו. הוא היה המועמד הוודאי לניצחון בריצה הקלאסית הקצרה. אמריקה והעולם כולו ראו בו את יורשו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס האתלט השחור הדָגוּל שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין 1936 (בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'). בשעה שבימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC Sports (שימשה כ- Host broadcaster העולמי) חשף ב- Close up את קָארְל לוּאִיס על המסך, איבד לרגע נסים קיוויתי את פוקוס השידור שלו. זה קורה לפעמים. בהיסח הדעת שידֵר למיקרופון אבחנה בלתי הגיונית בעליל. זה היה בשידור ישיר בעת ש- ABC הציגה את האצן ואתלט העַל האמריקני קארל לואיס ב- Close up קבָל עַם ועוֹלָם. "…הנה קָארְל לוּאִיס, הוא בשביל השביעי. הוא רוצה לזכות ב- 100 מ', 200 מ', ו- ארבע פעמים 100 מ' שליחים והקפיצה לרוחק. בדיוק כפי שעשה ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין 1936…", אמר בביטחון למיקרופון והוסיף, "…עם כל הביטחון העצמי שלו ועם כל היכולת האישית הפנטסטית שלו, רואים שקָארְל לוּאָיס מתוח מאוד, הוא נראה לי קצת חִיוֵור מפני שהכול יכול לקרות, בזינוק, באמצע הריצה, ובסיום…". ב- 1984 כבר שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בצבע אך לאִבחוּן החִיוָורוֹן של קארל לואיס לא הייתה כמובן כל אחיזה במציאות. אי אפשר היה לראות שקָארְל לוּאִיס חִיוֵור מפני שצבע עוֹרוֹ שָחוֹר כפחם.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. זהו האצן האמריקני הנפלא ויפה התואר קארל לואיס. צבע עורו היה כהה מידי מכדי להבחין בחיוורונו. מדהים ותמוה באותה מידה: שַדָּר הא"ק הדָגוּל נסים קיוויתי היה מרוכז ומכונס בעצמו לקראת אחד מרגעי השיא של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, בעֵת השידור הישיר של ריצת הגמר ב- 100 מ' לאצנים גברים. דווקא בשיא הריכוז שלוֹ בשעה שאחת המצלמות באִצטדיון האולימפי נחה ב- Close up על פניו של האָצָן השחור קָארְל לוּאִיס התִּקווה האמריקנית והמועמד הטבעי לניצחון, דרוך מאוד לפני הזינוק לריצה הקלאסית, הֵגיב נסים קיוויתי כאוטומט למיקרופון : "…רוֹאִים שקָארְל לוּאִיס מתוח מאוד, הוא נראה לי חִיוֵור…", ואמר את מה שלא ראה. פרדוקס שסותר את הַשֵכֶל הישר. אבחנה בלתי הגיונית ושגוּיה לחלוטין מפני שצבע עוֹרוֹ של האָצָן האמריקני האגדי היה שָחוֹר כפֶחַם. (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי).

נסים קיוויתי העריך אולי שקאָרְל לוּאִיס "חִיוֵור" בשל הלחץ העצום בו היה שרוי לפני הזינוק אך בפועל וודאי לא רָאָה זאת. הוא שידר דָבָר שלא ראה. אלה כמובן טעויות טיפשיות שעלולות לקרות גם לשַדָּר מצטיין שמחזיק בידיו מיקרופון נוֹן-סְטוֹפּ כשמונה שעות ברציפות מידי יום באולימפיאדה. נסים קיוויתי לא היה מעולם שַדָּר טֶפְלוֹן. פליטות הפה השטותיות בקריירה שידור ארוכה בת עשרות שנים שלוֹ היו נדירות, מִקריות, ובלתי חשובות אך נדבקו אליו כעלוקות ומצצו את דמו. את הרגעים הגדולים שלוֹ באמת סירב חלק מהציבור לזכור. העיתונות אהבה להציק לו.

משה גרטל הוצב על ידי להיות שַדָּר – מחליף בתחרויות השחייה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 בתום עידן נסים קיוויתי. הרזומה האולימפי שלוֹ עד אז היה דַל. הוא שידר משחים ספורים באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ועוד כמה נוספים ביום בודד (מתוך שבעה ימי תחרויות שחייה בכל אולימפיאדה) בחלוף ארבע שנים במשחקים האולימפיים של סיאול 1988. הוא היה שחקן מחליף שלישי ליד המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנדט להציב את משה גרטל כשדר טלוויזיה ב- 1992 היה פרוזאי ונטול תשוקה מצִידִי, ולכן זמני. בלוס אנג'לס וסיאול הוא נהנה מיומרה רגעית שלי אך הכרחית מפני שתחרויות השחייה והא"ק חופפות האחת את השנייה יום או יומיים בכל אולימפיאדה ויוצרות בכך כפילות משימות שידור. בשלב מסוים נהגתי להעביר את שַדָּר השחייה הדגול נסים קיוויתי מהבריכה לתחרויות ה-א"ק באצטדיון המרכזי של הקומפלקס האולימפי. יורם ארבל ומשה גרטל נקבעו למלֵא את מקומו לפרקי זמן קצרים. נסים קיוויתי היה שַדָּר א"ק ושחייה מוביל בעל שיעור קומה בקנה מידה בינלאומי בדרגה שלימה מעל יורם ארבל ובכמה רמות מעל משה גרטל. משפינה נסים קיוויתי בגיל 65 את כֵּס השידור של השחייה האולימפי לעַד בגלל יציאתו לפנסיה, הושבתי שם לרגע קט באין ברירה את משה גרטל. נעליו של נסים קיוויתי היו גדולות עליו כבר מבראשית ולא רק עליו. זה היה מינוי של שעה, מעין מחדל ברירה, אך משה גרטל הוכיח כי בשידור הציבורי אין דבר קבוע יותר מהזמני. הוא עשה שגיאות רבות כשַדָּר אולימפי. מינון, נבונות, ואיכות המֶלֶל שלו היו בעייתיים בלשון המעטה. מרוֹם עמדת השידור ב- ברצלונה 1992 דילג משה גרטל לתחרויות השחייה האולימפיות באטלנטה 96' (Atlanta 1996). באחד מלילות השחייה הארוכים והמרתקים באולימפיאדת אטלנטה 96' הוריתי לו לסיים את השידור הישיר ולהחזירו הביתה לאולפן המְנַוֵוט בירושלים. משה גרטל רצה להיפרד בנימוס מצופיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע יצא לוֹ לוֹמַר בתום לֵב ובהיסח דעת טקסט בלתי הגיוני, טקסט איוולת, למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, "…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…" [1]. משה גרטל לא התכוון לכך כמובן אך לעולם לא יוכל לקחת את המילים האלה בחזרה מפני שהן צרובות לעַד על טֵייפּ השידור. אי אפשר לתקן, לשפץ, ו/או לשפר את הסלוגן המטופש והמופרך הזה, "…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…". אפשר רק למחוק את ה- Audio המגוחך הזה ולהותיר את תמונת ה- Video האותנטית ערירית בלעדיו. "…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…", היא אמירה פתטית חסרת תקדים באיוולת שלה. כמו רבות אחרות שלו ואוצר המילים הנבוב והבזבזני שלו ה-הן הסבו במשך השנים נֶזֶק כבד לאמינותו כשַדָּר – עיתונאי ומוסר אינפורמציה לציבור. הן הפכו אותו לקוריוז ופגעו בעקיפין גם בדימויה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המחזיקה בשורותיה והמעסיקה שַדָּר כה ירוּד ודַל ברמתו [2].

באולימפיאדת אתונה 2004 שידר משה גרטל בהתלהבות רבה את הטקסט הבא : "…וֶורֶד בּוֹרוֹכוֹבְסְקִי חמישית עם אפשרות פריצה למקום השני…", שניות ספורות לפני שסיימה בכלל אחרונה במקצה שלה. משה גרטל איננו שדר ספורט. ההסכמה הכללית הציבורית מסייגת ומתייגת אותו במידה לא מועטה בקטגוריה של קוריוז. הוא אפילו לא עלה לדרגה של שנוי במחלוקת בגלל שניצב מתחתיה. באולימפיאדת בייג'ינג 2008 זעק משה גרטל בשארית כוחותיו בשידור ישיר למיקרופון הטלוויזיה הציבורית ב- Leg האחרון של משחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים כלהלן : "…צרפת תכה את ארה"ב שוק על ירך…! אני חותם לכם על זה…!". דווקא ארה"ב ניצחה. היה מדובר בעיתונאי ברמה נמוכה, היה מדובר בשדר טלוויזיה מגוחך, והיה מדובר במוסר אינפורמציה פתטי מפני שהוא לא עשה את המינימום הנדרש : לסייג את עצמו ולהעלות אופציות טלוויזיוניות אחרות ונוספות. באותה השנייה בה ניצחה ארה"ב (ולא צרפת) במשחה השליחים האולימפי ההוא 4 פעמים 100 מטר בסגנון חופשי באולימפיאדת בייג'ינג 2008, הפך משה גרטל לקוריוז. כולנו יודעים וזוכרים היטב למי ניתנה הנבואה.

שַדָּר הא"ק הדָגוּל נסים קיוויתי היה מרוכז ומכונס בעצמו לקראת אחד מרגעי השיא של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, בעֵת השידור הישיר של ריצת הגמר ב- 100 מ' לאצנים גברים. דווקא בשיא הריכוז שלוֹ בשעה שאחת המצלמות באִצטדיון האולימפי נחה ב- Close up על פניו של האָצָן השחור קָארְל לוּאִיס התִּקווה האמריקנית והמועמד הטבעי לניצחון, דרוך מאוד לפני הזינוק לריצה הקלאסית, הֵגיב נסים קיוויתי כאוטומט למיקרופון : "…רוֹאִים שקָארְל לוּאִיס מתוח מאוד, הוא נראה לי חִיוֵור…", ואמר את מה שלא ראה. פרדוקס שסותר את הַשֵכֶל הישר. אבחנה בלתי הגיונית ושגוּיה לחלוטין מפני שצבע עוֹרוֹ של האָצָן האמריקני האגדי היה שָחוֹר כפֶחַם.

בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, ווירטואוז השידור הישיר יורם ארבל לא היה עוד בחטיבת הספורט שלי. את מקומו כשדר כדורסל תפש אורי לוי. פעם בתום התוכנית "חצי פינה" שעסקה בסיכום משחקי הליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום) ששודרה במקרה בחג ל"ג בעומר, נפרד מצופיו וסיפר להם בשידור ישיר בראוותנות יתר, יעני בהומור, ובשליפה מהשָרְווּל כשדמותו ממלאת  ב- Close up את כל המסך : "…כאן מסתיימת תוכניתנו, ערב טוב לכולכם, עכשיו אני הולך למדורת ל"ג בעומר של הבן שלי כדי לאכול עמו תפוחי אדמה צלויים…". טקסט טלוויזיוני מגוחך ופרידה פתטית שהפך אותו ללעג וקלס. הדבר האחרון שעניין את צופי הטלוויזיה היה לאן באמת מועדות פניו של אורי לוי אנטי כוכב בתום השידור. בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים באתונה 2004 יצא לאוּרִי לֵוִי לומר בשידור ישיר לנוכח כניסת המשלחת האולימפית הענקית של ספורטאי ברזיל בשערי האצטדיון : "…הנה המשלחת של ברזיל עם נבחרת ברזיל בכדורגל…". נבחרת ברזיל בכדורגל לא הייתה שָם מפני שהיא לא העפילה בכלל לטורניר הכדורגל של אולימפיאדת אתונה 2004. אף על פי כן אורי לוי שלא הכין את שיעורי הבית שלו כלל אותה במידע שהרעיף על צופיו. שגיאה עיתונאית מביכה ובלתי הגונה. פרשנית הג'וּדוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באולימפיאדת אתונה 2004 יָעֵל אָרָד מונתה באופן מפתיע לשדרנית מִשְנֶה של טקס הפתיחה לצִדוֹ של אורי לוי. שניהם ישבו בעמדת השידור המרווחת באִצטדיון האולימפי המפוֹאָר העמוס לעייפה כשלפתע מבלי שאיש הכריח אותה נפלטה לה אמירה שהיא שיא הטריוויה. היא הצהירה : "…ככל הנראה יש כאן קהל רב מ- יָוָון…", וכמובן צדקה. רוב הקהל בטקס פתיחה האולימפי שנערך ב- 2004 באתונה בירת יוון היה אומנם יווני, אלא מה. היא הייתה חסרת כל רקע עיתונאי, נעדרת כל ניסיון וכִישרון שידור של טקס פתיחה אולימפי, מעולם לא החזיקה מיקרופון טלוויזיה בידיה קודם לכן. אף על פי כן החליטה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להפקיד בידיה בכל זאת את אחריות השידור שהייתה גדולה בהרבה מכפי מידותיה. בשעה ששידרו שניהם את תחרויות הג'וּדוֹ באולימפיאדת אתונה 2004 החליט אורי לוי לתאר לצופי הטלוויזיה בארץ את צפיפות הצופים בהיכל, ושידר בפַּתוֹס ובהתרגשות למיקרופון : "…האולם מלא עד אֶפֶס מקום למרות שיש בו כמה כיסאות פנויים…". כל מילה מיותרת. שיא הביזיון של שניהם בא לידי ביטוי בשידור הישיר של טקס הפתיחה באולימפיאדת בייג'ינג 2008. שניהם לא זיהו ולא הכירו אין ספור של נושאי הדגלים שהובילו את המשלחות בסך בתוך האצטדיון האולימפי.

ניהלתי, הפקתי, ערכתי, ושידרתי תשע אולימפיאדות. מעולם לא חזיתי בחטא עיתונאי טלוויזיוני כה מביש שבו שדרני טלוויזיה אינם מזהים לציבור הצופים שלהם את נושאי הדגלים של המשלחות. אמיר בר- שלום שידֵר את מסע הניצחון הימי של גַל פרידמן הזוכה במדליית הזהב בגלשני מִיסְטְרָאל באולימפיאדת אתונה 2004 והציג את שורת מאמניו של ספורטאי העַל האולימפי : "…תרשו לי להציג את הצֶלַע השלישית בצֶמֶד…". טעות גסה במתמטיקה. מגישת הספורט שלי דאז אוֹרִית כָּסִיף בִּישְרָה באחד הימים לאומה בישראל באחת מתוכניות "משחק השבת" בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת, כי, "ה- א"ק היא מלכת ההתעמלות". היא עשתה זאת בביטחון רב והעצימה את השגיאה. לרוע מזלה אין הגדרה כזאת. היא הפכה את עצמה ואת התוכנית שהיא מגישה לחוכא ואיטלולא. סיבה טובה להדחתה המיידית מעמדת ההגשה. שדרנית "מבט ספורט" גב' מירי אליקים הכושלת שידרה פעם בראשית שנות ה- 2000 טקסט פרדוקסאלי, כלהלן : "…אלוף ישראל בריצת 400 מ', נאור גרין, שמר על שיאו כשסיים את הריצה בתוצאה של 46 מטרים ו- 50 סנטימטר…". שגיאה חסרת היגיון כזאת לא הייתה יכולה לקרות לעולם ליורם ארבל, מאיר איינשטיין, דייויד קולמן, קנת' וולסטנהולם, או האווארד קוֹסל. גב' מירי אליקים לא סולקה מתפקידה ולא שילמה כל מחיר מקצועי בגין טקסט כה מגוחך, חסר היגיון, וגרוטסקי.

עילויי טלוויזיה בלתי נשכחים.

שדרי טלוויזיה לא מעטים – בארץ וגם בעולם הפכו את הטקסט הפתטי שלהם רווי שגיאות לחֶרֶב פִּיפִיוֹת. הם נפגעו ממנה והפכו ללעג וקלס, משל ושנינה, לחוכא ואיטלולא. לעומת הנופלים קיימים אישי שידור אחרים. שלושה אנשי טלוויזיה אוניברסאליים הביאו את השידור הישיר של הספורט הכדורגל בטלוויזיה לדרגת אומנות. האמריקני הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), שַדָּר ה- BBC הבריטי קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme), ויורם ארבל. הָאווֹאָרְד קוֹסֶל הוביל במשך 20 שנה (1985 – 1965) את שידורי הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC וטבע את הסלוגן העיתונאי שרבים מאתנו התחנכו עליו : "Tell it like it is". קנת' וולסטנהולם היה שַּדָּר כדורגל אנגלי יוצא דופן של רשת הטלוויזיה הציבורית ה- BBC , ללא ספק אלוף האיפוק והאנדרסטייטמנט. הדקה ה- 120 של משחק הגמר במונדיאל הכדורגל 1966 שנערך באצטדיון "וומבליי" בשבת – 30 ביולי 1966 בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה זכורה לנצח. לא רק בגלל הזכייה ההיסטורית הראשונה (והאחרונה עד כה) של נבחרת אנגליה בגביע העולם, אלא גם בשל השידור הישיר של קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם. אנגליה צעדה בדקה ה- 120, הדקה האחרונה של ההארכה והמשחק, ביתרון  2:3. כל הנבחרת הגרמנית "שכבה" על השער האנגלי במאמץ להשוות את התוצאה ל- 3:3. אלה היו שניות הסיום. שופט המשחק השווייצרי גוֹטְפְרִיד דִינְסְט (Gottfried Dienst) הציץ בשעונו וכבר עמד לשרוק לתום המשחק, כשג'ף הרסט בלתי מכוסה קיבל לפתע כדור ארוך טווח מהקפטן שלו בּוֹבִּי מוּר והחל שועט עמו לעבר שערו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. המגן הגרמני וולפגאנג אובראט דלק אחריו אך זה לא עזר לו. ג'ף הרסט ניצל את מקדמת המרחק שהייתה לו, חדר לרחבה, ומ- 14 מ' בעט בעוצמה ברגלו השמאלית והבקיע את שערו האישי השלישי והשער הרביעי לזכות קבוצתו. אנגליה ניצחה 2:4. קנת' וולסטנהולם שידר ישיר את סיומו של האירוע שהכתיר את אנגליה בתואר אלופת העולם בכדורגל בקור רוח ובאיפוק רב עוצמה יוצאים דופן בשעה שניסח את הטקסט הבלתי נשכח הבא בשניות האחרונות של הדקה ה- 120 במילים האלה :

"…And here comes Hurst…he's got…some people are on the pitch… They think it`s all over… it is now…".

צריך להיזכר בתמונה ה- Video ההיא באותן השניות האחרונות של הדקה ה- 120 בהן אנגליה צועדת ביתרון 2:3 במשחק הגמר ההוא נגד נבחרת גרמניה (אז מערב גרמניה) כשבאמת כמה צופים בריטיים פלשו לכר הדשא בטרם שריקת השופט גוטפריד דינסט לסיום במשחק, בעוד ג'ף הרסט שועט עם הכדור לשעבר שערו של הגרמני האנס טילקובסקי…ואז כש- ג'ף הרסט מבקיע את שערו האישי השלישי במשחק ואנגליה מנצחת את גרמניה בתוצאה 2:4, הוגה שדר ה- BBC קנת' וולסטנהולם את שלוש המילים האלה, "…עכשיו זה נגמר…". אנגליה ניצחה את נבחרת מערב גרמניה 2:4 וזכתה בגביע העולם. קנת' וולסטנהולם מהווה זיכרון נצח עבור בני עמו הבריטיים וגם עבור אנשי טלוויזיה רבים בעולם, בעיקר שדרנים וכותבי טקסטים. בישראל אומנם טרם הייתה קיימת טלוויזיה אך הסרט התיעודי הזה "2:4" נקנה על ידי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ושודר שוב ושוב בהזדמנויות שונות. פנינת שידור בעלת ערך תיעודי רב ששמורה בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צריך לצפות בקטע ה- Video הזה כדי להבין את גדולתו האימורטאלית של השַדָּר האנגלי הנבון והבלתי רגיל הזה שאיננו עוד בין החיים. דן שילון ואלכס גלעדי התחנכו על מורשת השידור של  ה- BBC ואימצו אותה אל לִבָּם. קטעי Video ו- Film רבים של Play by play מסוף עשור ה- 60 ועשור ה- 70 של דן שילון, אלכס גלעדי, וגם של יאיר שטרן השמורים בסרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מלמדים כיצד שידרו כאן אירועי ספורט לפני שלושים וארבעים שנה.

השַדָּר השלישי הוא ללא כל ספק יוֹרָם אַרְבֶּל. יורם ארבל בעל קול הבריטון היה קריין חדשות ברדיו "קול ישראל", והחל בחורף 1972 את הקריירה שלו במחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון. הוא נמנה על צוות השידור שלי בהפקת שידורי הטלוויזיה הישירים בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. ב- 22 ביוני 1986 הפקדתי בידו את המיקרופון במשחק המסקרן בעל עניין בינלאומי בו התמודדו נבחרות אנגליה וארגנטינה בשלב רבע הגמר של האליפות באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" במכסיקו סיטי. ישבתי בעמדת הפיקוד שלי ב- IBC במכסיקו סיטי ועקבתי בעניין רב אחרי השידור שלוֹ. בדקה ה- 51 כבש דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָאָראדוֹנָה שער שנוי במחלוקת, ספק ביד ספק בראשו, לזכות ארגנטינה. השופט הטוניסאי עלי בֵּנַאסֶאר שניצב קרוב למקום ההתרחשות אישר את השער למרות מחאותיהם הנמרצות של השחקנים האנגליים. הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO כיסתה את המשחק הזה באמצעות כמות לא מבוטלת של 15 – 12 מצלמות ומערכת של 3 (לעיתים גם 4) יחידות Replays של הילוכים חוזרים איטיים ממוחשב, לרבות צילום מהזווית הנגדית ההפוכה – בכל אצטדיון. בעיטת הפתיחה של המשחק אנגליה – ארגנטינה נקבעה על פי הסכם מוקדם בין הוועדה המארגנת המכסיקנית לבין ה- EBU לשעה בלתי מקובלת, שתיים עשרה בצהריים שעון מכסיקו שהקביל לשמונה בערב שעון אירופה ותשע בערב שעון ישראל. ההתמודדות שודרה ישיר בכל רחבי תבל וגם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית העברנו אותו בשידור ישיר ממכסיקו סיטי לירושלים. ב- Replay השלישי והאחרון של TELEMEXICO, סיכם יורם ארבל את הדִילֶמָה שהתחוללה על כר הדשא , היה או לא היה רק לפני שניות ספורות , ובנה טקסט מדויק וחסכוני בן תריסר מילים : "…לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן…". בכך אִבְחֵן בנחרצות את מה שהתחולל על כר הדשא וקבע עובדה : דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו והוא עבריין ! הקפטן הארגנטיני עצמו העניק במסיבת עיתונאים הסבר תיאולוגי למעשה העבריינות שלו והכתיר את השער שהובקע בידו, "יד האלוהים". הוא נקם בבריטניה שהביסה ב- 1982 את מולדתו ארגנטינה במלחמת איי פוקלנד. יורם ארבל הוא שַדָּר ספורט מחונן. ווירטואוז ורב אומן בניסוח בשידור ישיר. האחד שאולי אין שני לוֹ. על הניסוח וההבחנה ההיא ב- 22 ביוני 1986 הוא ראוי לפרס פוליצר.

טקסט תמונה : היום מרום גיל 81 שלי אני יכול לקבוע בביטחון כי יורם ארבל היה גדול שדרי הספורט הישראליים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים למרות חולשתו העיתונאית. אלוהי הקול, הדיקציה, התהודה, וה- Sound העניק לו מתת טבע : מיתרי קול נדירים (!). הוא יורם ארבל גם לא עמד האחרון בתור כשאלוהי השכל העניק לכל אחד מ- איתנו את מנת ה- IQ האישית שלו. שדר ישראלי Unique רדיו וטלוויזיה מאז 1967. (תיעוד וצילום יואש אלרואי בשנת 1980. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה". (ר' משה אבן עזרא).

לכתבי החדשות הזמן לעולם איננו עומד בשפע. השעון הנע בעקביות לעבר ה- Dead line של שידור המהדורה הוא פקטור מלחיץ. אין כתב חדשות או כתב ספורט בטלוויזיה שלא חווה את לחץ הכתיבה ואת לחץ עריכת חומר הצילום טרם שידור המהדורה. ב- Film או Video. לא משנה. זה לא פשוט לכתוב היטב תחת לחץ כפוּל של העוֹרֵך ומחוגי השעון. הזמן האוֹזֵל משפיע על איכויות הכתיבה והניסוח של כולם אך פוגע בעיקר בלא מוכשרים. כתבי טלוויזיה רבים (בכל הערוצים) מייצרים טקסטים בנאליים. הטקסט הטריוויאלי גם אם הוא הגיוני איננו משפיע עלינו על פי רוב. תמונות הטלוויזיה משמשות לרבים מהכתבים הבינוניים מחסה ומפלט וכּסוּת לכשרונם הדַל ולטקסט הרדוּד שלהם. אנחנו זוכרים בדרך כלל את התמונות ולא את המילים שלהם. התוצאה הסופית על המסך מותנית בכישרון הכותב ולא בכמות הזמן שעמד לרשות.

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל אמר פעם בריאיון חשוב ומונומנטאלי שהעניק לעיתונאית שבועון "העולם הזה" גב' שרית ישי ב- 1983, וכה אמר : "…מִן ההיבט הזה קל הרבה יותר להיות כתב בינוני בטלוויזיה מאשר כתב בינוני בעיתון. העיתון הוא תובעני. המילה הכתובה בו נשארת גלויה לעין, והקורא יכול לעבור עליה ולראות את התּפְלוּת וחוסר האינטליגנציה של הכותב. בעיתון נדרש העיתונאי להעביר תמונה במילים. בטלוויזיה יש לכתב על מה להישעֵן. אתה יוצא לשטח ואם יש לך אינטליגנציה ממוצעת, אתה יודע בכל סיטואציה אילוּ שאלות עליך לשאול…" [3].

וויכוחים רבים ניטשו מקדמת דנה (וניטשים גם היום) הדנים באורך הטקסט וכמותו, טיב הטקסט, ומשך הכתבות הטלוויזיוניות המשודרות במהדורות החדשות למשל. האורך איננו קובע. קובעים  העניין והרלוואנטיות. קיימים טקסטים ארוכים נפלאים וכתבות ממושכות מרתקות שנושאים עימם עניין רב. לעולם אינך משתעמם. מאידך היינו עֵדים כבר לטקסטים קצרים הכתובים בצורה טיפשית ועילגת, שטוב היה לוּלֵא נכתבו כלל. ראינו כבר כתבות קצרות ולא חשובות, שהיו צריכות להיזרק לפני שידורן לפח האשפה, אך איזה עורך לא מוכשר עשה עִמָן עוֶול וחשף את עליבותן "באוויר" בפני כל. אלכס גלעדי אמר לי לפני שנים רבות : "…יואש אלרואי, גם כתבה לא טובה בת שתי דקות צריך לקָצֵר בשתי דקות מפני שהיא איננה ראויה ואסורה לשידור. לא חשובים כמות הזמן והעבודה שהושקעו בה…". הוא צָדָק.

קיימות גם טענות הפוּכוֹת בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. טקסטים ארוכים ומשעממים וכתבות כאורך הגלות הנמשכות לעַד אך אינן אומרות דבר. בדברים האלו אין חוקים ברורים . יש אילוצים ברורים . אתם יכולים לצפּות מידֵי עֶרֶב בחדשוֹת בשלושת הערוצים 1, 2, ו- 10, וגם בערבי שישי במגזינים המביאים את סיכום החדשות, כדי לשפוט בעצמכם את אוסף הכתבות הקצרות והארוכות המשודרות שם. רובן בינוניות מאוד, לעיתים קרובות רדוּדוֹת, טריוויאליות, ומשעממות. חלקן הקטן מעניינות וחשובות. כנ"ל הטקסט המלווה אותן. בעבר התנהלו וויכוחים מרים בין הגורמים השונים המעצבים את אופי ואיכות המהדורות, לגבי קצבן. כשחזרו אנשי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה מלאי התפעלות מרשתות הטלוויזיה האמריקניות  בתום תקופת שירותם ככתבי חדשות של רשות השידור בניו יורק ו – וושינגטון, דיברו רבים מהם בלהט ושבח ולעיתים גם בהפרזה אודות קצב מהדורות החדשות ברשתות הטלוויזיה הארציות ב- CBS ,NBC, ו- ABC. הם דיווחו לשומעיהם שנשארו בארץ בזו הלשון, "כתבה בת שלושים שניות המשודרת שם נחשבת לארוכה". שמעתי זאת במו אוזניי. ההיסטוריה הקצרה של הטלוויזיה והארוכה של הקולנוע מוכיחה בבירור כי בביזנס הזה לא היו ולא יהיו מסגרות זמן קבועות לפריטי השידור ולקֶצֶב האחיד של שידורן. ההיגיון והעניין הם שיקבעו את אורך הכתבה, מסגרת הזמן, וגודש הטקסט שלה. היו גם בעבר התלבטויות רבות של העורכים לגבי אופי הפתיחים הנקראים ע"י המגישים, מה כדאי לומר בו ולבטח מה לא כדאי לומר, וכמה מילים הטקסט אמור לכלול. אין לכל ההתלבטויות האלה דיאגנוזה אחידה ו- רֶצֶפְּט יחיד. סוֹד הטקסט היעיל המקדים את שידור כתבת הטלוויזיה, נעוּץ ביכולתו לצֶקֶת תוכן וכותרת המעוררת את סקרנותו של הצוֹפֶה כדי להתבונן בכתבה הנכנסת "לאוויר". הכישרון לכתוב פתיחים קצרים במילים ספורות המסוגלים למשוך את תשומת ליבו של הצופה למתרחש בכתבה הוא נחלתם של בודדים. פעם סברו אנשי החדשות וגם אנשי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי אסור בשום אופן לגלות לצופים בטקסט המקדים מה מתחולל בגוף הכתבה בנימוק, "ש- צריך לשמור את זה בסוד כדי להפתיע את הצופה". כך חשבו פעם מומחי החדשות בערוץ המונופוליסטי. זאת כמובן גישה אנכרוניסטית שחלפה מן העולם. כמעט כל טקסט נחשב ל- כשיר בתנאי שיוביל וימשוך את הצופה אל פָּנַס הקֶסֶם.

בתחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה בָּרָא מוטי קירשנבאום ז"ל גל של כתבות בעלות עניין רָב ששודרו בימי שישי במסגרת מגזין החדשות "יומן השבוע" (שודר בערבי שישי בעריכתו של יורם רונן ז"ל). הוא מוטי קירשנבאום היה בעת ההיא היוצר המתעד הגדול והמוכשר ביותר של מציאות חיינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם בעל השכלה מסודרת ורחבה בשדות הקולנוע והטלוויזיה. מוטי קירשנבאום ז"ל היה סטודנט מצטיין לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968- 1962. בחודש יוני 1968 שב מלוס אנג'לס לירושלים והצטרף לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנן עוּזִי פֶּלֶד. הכתבות שלו שהיו באֶמֶת בעלות סגנון מיוחד, כתובות היטב, מרתקות, ושוֹבוֹת לֵב – לא עסקו בענייני צבא, ביטחון, פוליטיקה, ואו בכנסת. הן עסקו בתחומים צדדיים יותר של חיינו אך לא חשובים פחות. טבע ונוף, חקלאות, איכות הסביבה, נופש, ותרבות הפנאי. הן היטיבו לספר בעין רגישה את סיפור קשייו של הפרט בתוך הכלל בדרכו לבילוי עם משפחתו בחופי הים, באתרי עתיקות, או בטיול בשמורות הטבע, כמו ביקור הציבור בשמורת עֵין גֶדִי למשל. מוטי קירשנבאום חונן בתכונה ששמורה למעטים. הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית מרתקת היה איש עלום מראה בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת. הוא לא הופיע לפני המצלמה. תמיד פסע מאחוריה ולא נדחק לפניה . רק קולו נשמע בכתבותיו. הכתבות הדוקומנטאריות של מוטי קירשנבאום היו בעֶצֶם סרטים מתוכננים שהיה להן סיפור עלילה, היכרות עם גיבוריה, סדר צילום ברור, עריכה הגיונית וטקסט חכם . מוטי קירשנבאום היה לא רק כתב. הוא היה תסריטאי ורב אומן בכינון מצלמה והחזקת עֵט. הוא לא צילם חומר רב מידי. רק את הדרוש באמת לצורך הסיפור. הוא לא היה צריך להתלבט זמן רב מידי על שולחן העריכה. מעולם לא הייתה לו בעיה להגיע במועד ל- Dead line של התוכנית. מוטי קירשנבאום ז"ל היה בצעירותו לא רק כתב ועיתונאי בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם בימאי מחונן שידע בדיוק מה הוא רוצה מהמצלמה שלו. יתרון הכרחי בבימוי סרטי טלוויזיה וקולנוע. יעקב "קובי" תקוע אחד מעורכי הסרטים הוותיקים והמצטיינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמר לי לפני שנים רבות : "…מוטי קירשנבאום הוא אחד הכתבים – בימאים הבודדים בין אנשי הטלוויזיה שאני מכיר שמגיע מוכן ל- Steenbeck [סעיף 4] ויודע מה הוא רוצה על שולחן העריכה…".

טקסט תמונה : 1968. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 29 בתצלום) בראשית הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עורכי "יומן השבוע" בתחילת שנות ה- 70 במאה הקודמת שהבחינו בגדלותו ובגדולתו לא הגבילו אותו בכמות הדקות שהרכיבו את משך כתבותיו. הכּישרון שלו קבע את אורכן. הן לא היו ארוכות או קצרות – הן היו מעניינות. היה לו מצפן ביד והוא תמיד ידע את הכיוון. הוא מעולם לא "התברבר" על שולחן העריכה. כתבות הטלוויזיה שלוֹ היו יצירות מופת והוא גם ידע לכתוב טקסט. למילים של מוטי קירשנבאום הייתה וויזואליה משלהן. בעֵת שהיה כבר מנכ"ל רשות השידור מצאתי אותו רכון על שולחן העריכה באחד החדרים בקומה הרביעית של הבניין עוסק בעריכת כתבה שלוֹ על ביקורו בקובה של פידל קסטרו. מלאכת התיעוד בטלוויזיה הייתה טבועה בנפשו. הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. לצורך הכתבה ריאיין בכתבה דייג קובני אחד איש עני ופשוט שהיה כבר סָב ונשא על כתפיו את עולן של השנים. אותות הזמן נגעו רק בשערו הלבן ובעורו שהיו בו כבר קמטים אך לא פגעו באושרו. גם לא באורח חייו. כך הוא ביקש לחיות. מוטי קירשנבאום אמר לי, "…אתה רואה יואש, זה האיש ששימש השראה לארנסט המינגווי בשעה שכתב את סִפרוֹ "הזָקֵן והיָם…". מוטי קירשנבאום לא היה היחיד. היו עוד כתבים מוכשרים שידעו לתעד ולספר סיפור בטלוויזיה כמו חיים "קָיְימוּל" גִיל ז"ל, אורי גולדשטיין, יוסי גוֹדָארְד. ואח"כ גם יָרִין קִימוֹר וחַיִים יָבִין. אבל מוטי קירשנבאום היה הראשון שהוביל. לא היה איש מוכשר ממנו בתחום הזה של תיעוד דוקומנטארי בכל הרבה נושאים ושטחים בחיינו במדינת ישראל.

טקסט תמונה : 1968. איש הטלוויזיה יוסי גודארד. מתעד מוכשר בשידור הציבורי במשך שנים רבות ששמו נשכח. שימש מפיק בימאי של התוכנית "אבני דרך" בראשית ימי הטלוויזיה. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה כתב רגיל מן המניין והשורה בחטיבת החדשות, מישהו שדיווח רגולארית בתחום כזה או אחר אודות מציאות חיינו באמצעות Items  קצרים ב- "מבט". הוא היה מעל כולם. יוצר, בימאי, דוקומנטאריסט, עורך ומפיק טלוויזיה שפעל בשטח מחייה הרבה יותר גדול ובתבניות ומסגרות זמן רחבות יותר משהוענקו לקולגות שלו. את המוניטין הראשון שלו קנה באמצעות הכתבות שלוֹ שעשה וביים לפני 45 שנים למגזין החדשות השבועי "יומן השבוע" ששודר בלילות שישי. מוטי קירשנבאום גם יצר סרטי תעודה במסות זמן גדולות. זה אִפשֵר לו טווח פעולה ומִרווח זמן שונה. הוא צילם כמות חומר יותר גדולה ושהה ליד האובייקטים שלוֹ יותר זמן ובתוך כך ניתנה לו ההזדמנות להעניק תובנות עמוקות יותר לסרטיו. כך הוא ייזכר . הצטיינותו של מוטי קירשנבאום כמתעד הייתה שיטתית בטלוויזיה ולאורך זמן רָב. כישרונו להתמיד נובע גם בגלל היותו קולנוען בעל דחף עַז לצַלֵם, לתַּעֵד, ולהַסְרִיט. המדינה העניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה ב- 1976 בגלל סדרת התוכניות הסטיריות "ניקוי ראש" שערך והפיק בשנים 1976- 1974 וגם בשל כּישרון התיעוד הטלוויזיוני שלו. מוטי קירשנבאום הוא דוקומנטאריסט חשוב. בתמונה, קוֹל, וטקסט. אני עוד אשוב אליו. הסִדְרָה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" עוסקת בו כפי שהיא מתעניינת בדן שילון ואלכס גלעדי. דמותם חורשות את דפיה לאורכם ולרוחבם.

דן שילון ואלכס גלעדי עסקו גם כן בתיעוד הספורט. שניהם ידעו היטב לעשות כתבות ושניהם ידעו גם לכתוב היטב לטלוויזיה, שזהו תחום כתיבה קונקרטי. עשיית כתבוֹת לא הייתה הזירה הטבעית שלהם כמו של מוטי קירשנבאום. דן שילון ניהל את מחלקת הספורט והיה בראשית שנות ה- 70 שַדָּר הספורט מספר אחת של הטלוויזיה. הוא שידר ישיר בקולו Play by play  ותיעד את כל אירועי הספורט החשובים במדינת ישראל. תחום שמוטי קירשנבאום כלל לא עסק בו, וכנראה שלא היה לוֹ כל כישרון בזה. אלכס גלעדי היה מפיק הספורט של דן שילון בשנים ההן. היה לו כישרון תיעוד אך הוא נשא את עיניו הרחק מעבר לכך למחוזות אחרים בטלוויזיה. פעם ב- 1974 כשעוד שנינו גרנו בשפלה, הוא ברמת השרון ואני ברמת אביב, תפשנו טרמפ מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים לתל אביב במכונית של מר נחום שרביט ז"ל כתב העיתון "ידיעות אחרונות" שכיסה את ענייני רשות השידור והטלוויזיה עבור עיתונו. בעת הנסיעה התרווח אלכס גלעדי במושב האחורי והצהיר, "אני רוצה להיות מפיק". והוא היה מפיק. ועוד איזה מפיק (!). אבל הוא היה גם בימאי טלוויזיה בעל טביעת עין שלא מיצה את עצמו ומוכשר בכתיבת טקסטים. דן שילון הבחין ביכולותיו ושם עליו עין . דן שילון הוא פינה לו מרחב מחייה ואִפְשֵר לו להתפתח.

טקסט מסמך : שנת 2000 / 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נפרד ממני לאחר שהחליט לסיים את תפקידו הציבורי רָם המעלה כ- בַּקָּר ומפקח ראשי של השידור הציבורי במדינת ישראל, הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאות היא לעיתים קרובות רכילות מאורגנת.

טקסט מסמך : 7 באוקטובר 1988. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין מעניק לי מכתב הערכה בתום מבצע שידורי אולימפיאדת סיאול 1988. המסמך הזה שכתב לי חיים יבין (אחד מ- 120 מסמכי הערכה שכתבו לי המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בעת שירותי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 2003 – 1971) מעניק לי את הסמכות המוסרית לחבר ולכתוב את הפוסט הקונקרטי הבא מס' 203. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בתקופת ההפקה, הניווט, והניהול שלי את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ייתכן מאוד ששדר בדמותו של מֶשה גֶרְטֶל פורץ גבולות של המשמעת הטלוויזיונית המקובלת צריך לידו כל הזמן "משגיח" צמוד. עורך – מפיק ש- "ישמור" עליו מהמהמורות שהוא נופל אליהן מבלי שהוא כפוי לכך. היו לנו מעת לעת שיחות אודות הנפילות המוזרות והמביכות שלו שהן בלתי הכרחיות. "גרטל אתה כורה לעצמך במו ידיך את הבור ונופל אליו שוב ושוב", הערתי לו. משֶה גֶרְטֶל לא קיבל את הביקורת וטען שהציבור לא מבין את ההומור שלו. איזה הומור ואיזה נעליים. בלתי אפשרי להיפרד כשַדָּר בטלוויזיה ציבורית מהצופים שלך בטקסט מגוחך וכה יָרוּד, כפי שהגה אז באולימפיאדת אטלנטה 1996, ושַח אותו כלהלן בשידור ישיר : "…צופים יקרים לילה טוב לכם מבריכת השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996, נוחו על משכבכם בשלום…", ואח"כ להגן על עמדותיך כשדר טלוויזיה כי מדובר במֶלֶל הומוריסטי. בלתי מתקבל על הדעת. אחרים אמרו שמדובר בטקסט צורם וילדותי. אינפנטילי ב- דרדקיות שלו, וכי מדובר באיש לא בָּשֵל, שַדָּר טלוויזיה לא בוגר, פטפטן, ו- חסר טָאקְט. מי יכול היה להעלות בדעתו כי שַדָּר רשמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יעז לומר לצופיו בתום השידור הישיר ב-עוֹז וב-ביטחון, "נוחו על משכבכם בשלום…", בעת פרידה מלֵיל שידורים אולימפי ארוך באטלנטה 1996. מדובר במֶלֶל טלוויזיוני מופרך מיסודו. בתום אולימפיאדת סידני 2000 נפרדו דרכינו לעַד. משֶה גֶרְטֶל הפך להיות כתב בחטיבת החדשות ואני חזרתי להוביל את חטיבת הספורט לקראת יעדיה הבאים. אינני חושב שהוא משה גרטל למד את הלקח ו- השתנה. הפרשן שלצדו ד"ר בַּרוּךְ "בּוּקִי" צִ'יש היה אמור לשמש בלם זעזועים אולם גם הוא עצמו נפל לבּוּרוּת של מגיד עתידות ולבּוֹרוֹת טלוויזיוניים שכרה לעצמו בהֶבֶל פיו.

חלק מהציבור רואה את אולימפיאדת לונדון 2012 כפסגת הצלחתו של משה גרטל כשדר טלוויזיה. אני כאיש טלוויזיה במשך 40 שנים חושב לגמרי שונה מהם. דעתי הייתה כי שידור תחרויות השחייה האולימפיות בלונדון 2012 על ידו ו- יחדיו עם הפרשן שלו ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש הייתה עוד הוכחה כי אין להפקיד (ו/או להפקיר) את מיקרופון הטלוויזיה בידיו ובידי הפרשן שלו ללא משגיח צמוד. עד היום לא ברור לי כיצד אירעה "פרשת ה- IPHONE" בבריכת השחייה האולימפית של לונדון 2012 כשהשַדָּר המוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקום לשדר את הצגת השחיינים מתעסק במתן תשובות טלפוניות לצופים שהשיגו את המספר החסוי של הטלפון הנייד שלו. שום שַדָּר אולימפי מבין מאות שנכחו בעמדות השידור באותה אולימפיאדת לונדון 2012 ההיא, לא הרשה לעצמו לנהוג כך. האם משֶה גֶרְטֶל נגרר אחרי ההנהלה שלו בראשות המנכ"ל יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ', ו/או שֶמָא הנהלת רשות השידור היא זאת צעדה בעקבותיו והרשתה לפארסה כזאת להתרחש. בלתי מתקבל על הדעת. משחקי לונדון 2012 סימנו סופית את טביעתו של השידור הציבורי במים העמוקים והסוערים וגלים גבוהים שרחשו ב- בבריכה האולימפית הלונדונית. לא היה שם שובר גלים טלוויזיוני. היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית גדולה. גזעו הֶעָבוֹת של ערוץ 1 נגדע לעד באולימפיאדת לונדון 2012. שורשיו נתלשו לנצח. הספירה לאחור לקראת היכחדותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה בקיץ 2012 בעיצומה ובמלוא תנופתה. אוֹטוֹטוֹ היא תהפוך לבר מינן. להיסטוריה. וזה אומנם מה שקרה ובאמת התחולל.

ראה סדרת 13 הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם 2012 – 1884 תחת הכותרת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" , ו/או כפי שהיא נקראת בשפה האנגלית : "THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY".

פארסה טלוויזיונית. ביקורת טלוויזיה הנוגעת לשדר השחייה משה גרטל באולימפיאדת לונדון 2012. מדובר ברמת שידור יְרוּדָה, מטופשת, ו-רְדוּדָה אפופה חוסר כישרון ברמה של גן ילדים, שהייתה אפשרית רק בעידן מנכ"ל רשות השידור דאז יוני בן מנחם יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'. מדובר בתצוגת נֵפֶל ירודה וכושלת. על כל עורך, מפיק, שדר, ועיתונאי בטלוויזיה להציב את הערכים יושרה ומהימנות בשלב העליון ביותר בצמרת סולם העיתונאות שלו. 

זה היה יותר מ-מדהים והרבה יותר מ-מטופש, בשעה ש-משה גרטל הצהיר קבל עם ועולם בשידור ישיר ב-בריכה האולימפית ב-בייג'ינג 2008, כלהלן: "…נבחרת שחייני צרפת תכה שוק על ירך את נבחרת ארה"ב במשחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי…". ו-לא רק זאת. הוא הוסיף קדימון לנבואת הַנֶפֶל הנ"ל, טקסט רווי ביטחון אישי בו אמר לצופיו, כלהלן: "…אני מבטיחכם נאמנה שאומנם כך יהיה…". אולם קרה בדיוק להפך: ארה"ב ניצחה וזכתה במדליית הזהב. צרפת נוּצְחָה ו-לקחה את מדליית הכסף. הפרשן הנצחי של משה גרטל, ברוך צ'יש, ישב לצדו בעמדת השידור המשותפת לשניהם ב-בייג'ינג 2008 ולא היסה את המוביל שלו, לא עצר בעדו מלמעוד ו-ליפול לבור שכרה לעצמו במו מילותיו, לא הרגיע את המצב, לא בלם את נביא ה-דֶמֶה, ובעיקר לא הגן על צופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מפני השמועות שמשה גרטל מפיץ בחלל האוויר הטלוויזיוני של השידור הציבורי ב- 2008.

ואז…בחלוף 4 שנים הגיעה אולימפיאדת לונדון 2012 ובה ההזדמנות של הפרשן ברוך צ'יש "להשוות את התוצאות" מול השדר המוביל שלו ההוא אותו משה גרטל בבריכה האולימפית של לונדון 2012. מעניין, שוב בשידור ישיר משותף של שניהם ב-משחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי בין נבחרות צרפת וארה"ב. ברוך צ'יש כמו משה גרטל התחפש ל-"רוֹאֶה" ו-זעק למיקרופון שלו לקראת סיום משחה השליחים הדרמטי הזה, זעקת נביא: "…אף אחד לא ינצח את האמריקני רָאיֵין לוֹכְטֶה…". אבל הסצנה שהתרחשה בבריכה האולימפית הייתה הפוכה לחלוטין: השחיין האחרון ברביעייה הצרפתית יאניק אנייל הדביק את ראיין לוכטה ו-נגע ראשון בדופן הבריכה. נבחרתו זכתה במדליית הזהב והשנייה ארה"ב לקחה את הכסף, למרות הבטחה מפורשת של ברוך צ'יש לצופיו כי ארה"ב תהיה הנבחרת המנצחת. טקסטים כל כך לא חכמים, קלישאות כה נבובות רוויות ביטחון עצמי מגוחך, ו-נעדרות סייגים שהפכו לנבואות שווא בשידור ישיר של משה גרטל באולימפיאדת בייג'ינג 2008,"…אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב…", ושל ברוך צ'יש בשידור ישיר באולימפיאדת לונדון 2012, "…אף אחד לא ינצח את רָאיֵין לוֹכְטֶה…" –  חקוקות על הטייפים של ערוץ 1 בארכיון "כאן". 

זהו טקסט שנלקח מאחד הפוסטים הראשונים בבלוג ונוגע לשידורי השחייה של משה גרטל ודרוך צ'יש באולימפיאדת לונדון 2012 : עבודת ההכנה של שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל והפרשן שלו ד"ר ברוך "בּוּקִי" צִ'יש בבריכה האולימפית של לונדון 2012 רשלנית ויעילה לסירוגין. היא איננה סיסטמתית ולכן רוויה אין סוף חורים. אם FINA ו- OBS אינם מספקים את הנתונים האישיים של השחיינים על שניהם לתור אחריהם ולספק אותם למען הצופים שלהם בישראל. השַדָּר משה גרטל והפרשן ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש משדרים שלא באשמתם פעם אחת בלבד מידי ארבע שנים. הם מתאספים שוב באולימפיאדת לונדון 2012 לאחר נֶתֶּק ארוך כשהם חלודים ולא בקיאים בשינויים שמתחוללים בקצב מסחרר בשחייה הבינלאומית. שניהם בנו עבורנו בתחילת האולימפיאדה את דרמת השחייה סביב שני האמריקניים ראיין לוכטה ומייקל פלפס ולא שמו לב כלל לכוכב הסיני העולה סוּן יָאנְג והַמֶטֶאוֹר הצרפתי יָאנִיק אָנְיֶיל. הגדיל לעשות הפרשן ברוך "בוקי" צ'יש כשבהחלפה ב- Leg הרביעי (האחרון) במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי בעת שהאמריקני רָאיְין לוֹכְטֶה זינק למים ביתרון מזערי על פני הצרפתי יאניק אנייל (גובהו 2.03 מ') הדולק בעקבותיו, זעק פעמיים בהדגש מיוחד ובנחישות למיקרופון של ערוץ 1, כלהלן : "אף אחד לא ינצח את רָאיֵין לוֹכְטֶה". אנחנו יודעים היטב למי ניתנה הנבואה. כמובן שקרה ההפך. צרפת ניצחה וארה"ב הפסידה.  ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש איננו שדר טלוויזיה טירון. בחלוף כל כך הרבה שנים של שהייה בעמדת השידור של הטלוויזיה הוא עשה את המעשה העיתונאי המטופש ביותר : הוא התנבא מבלי שהוא כפוי לכך ומבלי לסייג את עצמו, וכמובן עשה צחוק מעצמו. השדר המוביל באולימפיאדת לונדון 2012 משה גרטל היה אמור לבלום את הנביא ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש בעודו ב-אִבּוֹ. הצרפתים בראשות יאניק אנייל זכו במדליית הזהב בתוצאה של 3:09.93 דקות. האמריקנים בראשות ראיין לוכטה לקחו רק את מדליית הכסף בזמן של 3:10.38 דקות. פרשן טלוויזיה רציני ו/או שַדָּר טלוויזיה מהימן ובעל היגיון תמיד יסייג את תחזיותיו.

במשחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת בייג'ינג 2008 שהכיל יָרִיבוּת דומה בין שחייני צרפת לארה"ב הגה השַדָּר משה גרטל בעמדת השידור לצדו של אותו ברוך צ'יש את הטקסט הבא : "…אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב…". כמובן קרה ההפך ומשה גרטל נפל לבור שכרה לעצמו. שַדָּר נבון מתנה ומסייג את עצמו. הסקת מסקנה בטרם עת כי ראיין לוכטה הוא בלתי מנוצח, הייתה שגיאת ניבוי קשה של הפרשן בוקי צ'יש בלונדון 2012 (מבלי שהוא כפוי לכך), והפכה אותו לטיפש קבל עם ועדה. פרשנותו קרסה בגלל קונספציה לא נכונה והכנת שיעורי בית לקויה שטענה לפני כחודש – חודשיים כי העליונות העכשווית בבריכה מוחזקת כמעט ברובה בידי הכוכב האמריקני ראיין לוכטה. ד"ר בוקי צ'יש איננו כמובן איש טיפש. הוא בהחלט מבין בשחייה. אך בעודו מחזיק במאגר נתונים מוגבל ומערך מחשבה מוטעה (נתמכת גם ע"י העיתונות הכתובה) הנוגעת לדומיננטיות של ראיין לוכטה, חלו בינתיים כידוע תמורות ענקיות בעולם השחייה מבלי שהפרשן הישראלי העניק להן את מלוא תשומת הלב ושילם ביוקר. טעות גסה כזאת והסתבכות מביכה שמערערת את אמינותו העיתונאית – טלוויזיונית לא קרתה מעולם לפרשן השחייה יוסף טלקי ז"ל חבר קיבוץ כפר מכבי ומי ששימש פרשן השחייה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשנים 1992 – 1972. יוסף טלקי מאפיל על ד"ר בוקי צ'יש בכל קריטריון. לעומת זאת הפרשן בוקי צ'יש מאפיל כמעט לחלוטין על השַדָּר משה גרטל שנוטה להסתבך שוב ושוב. ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש מציג את עצמו כחוקר ומדען בפני הציבור. משה גרטל חושף את עצמו בסגנון השידור הבלתי מכופתר שלו, חופשי, ופורץ גבולות מידי – משהו שדומה לסטנדאפיסט אולם סטנדאפיסט נפל.

פירוט הציטוט של שדר השחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 משה גרטל באולימפיאדת בייג'ינג 2008: "…אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב..". קרה בדיוק ההפך. היה מדובר בנבואת נֶפֶל.

משחה השליחים בשלב הגמר 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדת בייג'ינג 2008 ב- 11 באוגוסט 2008 היה אחד הדרמטיים ביותר בהיסטוריה האולימפית (מופיע ב- Youtube). התחרות הזאת הציבה בפני שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל אתגר שידור מיוחד במינו, והיה בעל משמעות כפולה לאמריקנים : האם הרביעייה האמריקנית בראשות מָיְיקֶל פֶלְפְּס (Michael Phelps בן 23, גובה 1.93) מסוגלת להדביר את הרביעייה הצרפתית שטובה ממנה בשיעור קטן בראשות אמאורי לבה (Amaury Leveaux בן 23, גובה 2.04 מ') מה עוד שהשחיין המסיים של צרפת הוא אָלָן בֵּרְנָארְד מי שהיה כעבור כמה ימים האלוף האולימפי של בייג'ינג 2008 במשחה ל- 100 מ' בתוצאה 47.31 ש' (Alain Bernard בן 25, גובה 1.96 מ'), והאם בעקבות הניצחון הזה (אם יתרחש) יצליח מָיְיקֶל פֶלְפְּס לצבור שמונה מדליות זהב בבריכה וישבור את שיאו של בן ארצו מַרְק סְפִּיץ שהשיג באולימפיאדת מינכן 1972 שבע מדליות זהב. רשות השידור הייתה בעלת זכויות השידורים האולימפיות כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר ומשֶה גֶרְטֶל היה כאמור השַדָּר של ערוץ 1 בבריכה האולימפית ב- בייג'ינג 2008 כשלידו מכהן הפרשן ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש. בין שתי הנבחרות התפתח דו קרב מדהים באיכותו אם כי את ההצגה ב- Leg הראשון גנב שחיין אוסטרלי צעיר מהעיר פֶּרְת' (Perth) אִימוֹן סַאלִיבָאן (Eamom Sullivan בן 23, 1.90 מ') שקבע שיא עולם חדש 47.24 ש'. הקושי הגדול של ארה"ב במשחה השליחים הזה התעורר ב- Leg הרביעי . לצרפת הייתה מקדמה קלה בעת החילוף האחרון בין פְרֶדֶרִיק בּוּסְקֶט (Frederick Bousquet, בן 27 גובה 1.89 מ', עבר את ה- 100 מ' שלו ב- Leg השלישי בזמן מְעוּלֶה של 46.63 ש') לבין השחיין הרביעי והמסיים אָלָן בֵּרְנָארְד. השחיין הרביעי והמסיים של הרביעייה האמריקנית היה גֵ'יְיסוֹן לִיזָאק (Jason Lezak בן 33, גובה 1.93 מ'). אָלָן בֵּרְנָארְד קיבל מקדמה של 59 מאיות השנייה על פני גֵ'יְיסוֹן לִיזָאק והגדיל את יתרונו למטר וחצי. אז הגה משה גרטל בשידור הישיר את המשפט ההיסטורי שלו והתחייב בפני מליון צופי טלוויזיה בישראל : "…אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב…". אולם גֵ'ייסוֹן לִיזָאק חולל מהפך במטרים האחרונים כשהוא גומא את ה- 100 מ' ב- Leg הרביעי והאחרון בזמן פנטסטי של 46.06 ש'. גֵ'יְיסוֹן לִיזָאק השיג בשארית כוחותיו האחרונים את אָלָן בֵּרְנָארְד ובניגוד להשקפת עולמו של משֶה גֶרְטֶל העניק את מדליית הזהב למדינתו בתוצאה של שיא עולם חדש 3:08.24 דקות. צרפת סיימה שנייה וזכתה במדליית הכסף בזמן 3:08.32 דקות. אוסטרליה הייתה שלישית ולקחה את מדליית הארד בתוצאה של 3:09.91. משֶה גֶרְטֶל נאלץ לאכול את הכובע ושוב איבד מהמהימנות שלו כמי שמוסר בביטחון עצמי מופרז אינפורמציה שגויה לציבור (מבלי לסייג אותה). שַדָּר שמתייצב בחלון הראווה קבל עם בפני ציבור לא אמור לעטות בגדי נביא ולא לעסוק בהימורים. אתה רוצה לעסוק בהימורים ? OK, בסדר, אבל אם אתה שַדָּר נָבוֹן, סייג את עצמך היטב. דבר כזה של התנבאות משולהבת רווייה פתוס לא קרתה מעולם למורו ורבו של משה גרטל, הלוא הוא פרשן הטלוויזיה הנפלא יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל (2003 – 1918).

טקסט תמונה : 22 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. זהו משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בברצלונה תחת ניהולי, ניווטי, ופיקודי. שלב ההכנות ימים ספורים לפני טקס הפתיחה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : משה גרטל, אשת הטלוויזיה המכסיקנית מוניקה פלפס – זמבראנו (Monica Phelps – Zambrano), פרשן השחייה יוסף טלקי ז"ל (בגבו למצלמה חובש אוזניות), והמפיק שלי אמנון ברקאי. למשה גרטל נקרתה הזדמנות היסטורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 : למלא את החלל שהותיר השדר נסים קיוויתי שיצא לגמלאות. לדאבון לב הוא החמיץ אותה. (צילום ותיעוד ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרולוג קצרצר. להלן האקסיומה האפוקליפטית שהגה מר קול : "כמות האינטליגנציה בעולם קבועה – הבעיה שהאוכלוסייה גדלה בהתמדה".

הַמֶמְבְּרָנוֹת של מיקרופוני הטלוויזיה והרדיו עשויות מסגרות גדולות מידי. הן אינן מסננות ו-מתייחסות באותה שוויון נפש לטקסט רווי חוֹכְמָה כמו גם לדברי אֶוִוילוּת. הן אינן עושות אבחנה. כל אינפורמציה חודרת אותן. הן מעבירות את הכּל לשני איברי השמיעה של המאזין.

השחייה האולימפית ניצבת במקום השני במשחקים אחרי ענף הא"ק מהיבט הרייטינג הטלוויזיוני ובמבחן העניין הציבורי (ההתעמלות – שלישית). "חיסרון" הצפייה בתחרויות השחייה נובע מהעובדה שהן נערכות בתוך מים, צלולים אומנם, אך מחייבים את המתחרים והמתחרות בגידן המודרני לחבוש כובעים ולהרכיב משקפי שחיה. הפנים מוסתרות. לא ניתן להתבונן בפרטיהן. העיניים והשיער גנוזים ומוצנעים והאף מעוות. בפני צופה הטלוויזיה עומד ספורטאי מכאני – Bionic. בכך נמנע מרכיב חשוב בהזדהות צופה הטלוויזיה עם גיבורי העלילה בעת הצגתם בפני צופי הטלוויזיה בטרם יריית הזינוק. המתח הרב האופף את המתחרים ו- אווירת חוסר הוודאות והחשש בה שרויים השחיינים בפתח העלילה הולכת לאיבוד (בניגוד מוחלט למתרחש בפתח עלילת תחרויות הא"ק על המסלול ובשדה, שָם הספורטאים גלויים) מפני שפרצופם מוסתר מאחורי מסיכה (משקפיים וכובע). שני השחיינים האמריקניים הדגולים ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר באולימפיאדות פאריס 1924 ואולימפיאדת אמשטרדאם 1928 ומַרְק סְפִּיץ באולימפיאדת מינכן 1972 שתרמו תרומה כה משמעותית להפיכתה של השחייה לענף אולימפי פופולארי וכה מרכזי, לא הרכיבו משקפי שחייה ולא חבשו כובעים. הם ניצבו גלויים בכל הדרם ויופיים על אדני הזינוק ובכך הקלו על הליך ההזדהות ועימם הערצה כלפיהם. עין בן אנוש מתמקדת באסטטיקה חיצונית בטרם היא מתבוננת ביופי פנימי. חלק מהשחיינים והשחייניות בלונדון 2012 מסירים את הכובעים והמשקפיים בתום המשחה ומקלים לבסוף על זיהויים. פתאום רואים שמיסי פראנקלין , רנומי קרומווידג'וג'ו, מייקל פלפס, סון יאנג, יאניק אנייל, רבקה סוני, ורבים אחרים אינם רק מכונות שחייה. רק אז בשלבי הסיום של השידור הישיר אנו מתוודעים אליהם באמת ועושים עימם הכרה מלאה. רגע ההיכרות הראשוני בשעה שהשחיינים והשחייניות נכנסים לשער הבריכה וצועדים לעבר אדני הזינוק בעודם לבושים בגדי אימון והפנים שלהם מסתתרות מאחורי מסיכה – מפוספס, נותר מביך ולא ברור. הרי אפשר לבקש מ- FINA (ההתאחדות הבינלאומית בשחייה) וקבוצת הטלוויזיה OBS (ראשי תיבות של Olympic Broadcasting Services) המפיקה את סיגנל הטלוויזיה האולימפי של לונדון 2012 להורות לשחיינים לחבוש את כובעיהם ולהרכיב את המשקפיים רק בתום ההצגה הטלוויזיונית ליד אדני הזינוק (גם אם הצורך הזה הזאת מאריך את מֶשֶך השידור בעוד כמה דקות). בני אנוש עושים הכרה זה עם זה בפנים גלויות ללא מסיכות. את בגד האימון הם משילים אך הכובע והמשקפיים מסוככים על אמוציות ורגשות. הטלוויזיה משדרת במידה מסוימת ברגע הזה קוֹר, אוטומציה, נייטראליות, ואפילו אי אכפתיות. קבוצת הטלוויזיה  המיוחדת של OBS בראשות הספרדי מַנוּאֵל "מַנוֹלוֹ" רוֹמֶרוֹ שמפיקה את סיגנל השידורים הבינלאומי באולימפיאדת לונדון 2012, התגברה על חלק מהבעיות הקונקרטיות שנוגעות לכיסוי הפרולוג וחשיפת השחיינים בעת התמודדות עצמה, ומנסה לפצות את צופה הטלוויזיה באמצעות כיסוי מרבי שכולל הצבת 35 מצלמות בבריכה חלקן מתחת המים, לרבות הילוכים חוזרים פנטסטיים של מצלמות SSM (בהגדרה האנגלית Super Slow Motion) מתחת ומעל למים. קבוצת הטלוויזיה OBS מייחדת גם כחמש מצלמות להצגת השחיינים ב- Close ups ו/או ב- Medium close ups לפני כל משחה על פי משנה סדורה מתוזמנת ומתוכננת היטב , ובכך מאפשרת לשדרים ולפרשנים לבנות את הדרמה לפני כל משחה בטרם התהוותה ובטרם היא מגיעה לשיאה בשלבי התחרות עצמה בתוך המים.

עולם טלוויזיה מסודר וממושמע.

הצגת השחיינים מחוץ למים בטרם הזינוק, כל אחד בתורו, היא מחזה טלוויזיוני מַרְנִין ונדבך הכרחי בכיסוי הדרמה שמיסד הבימאי והמפיק הגרמני הבלתי נשכח הוֹרְסְט זָיְיפָארְת (Horst Seifart) לראשונה באולימפיאדת מינכן 1972. הרעיון לא היה מובן מאליו כלל ועיקר בימים ההם והגשמתו היא פרי עבודת מחקר יסודית ומעמיקה ב- 1970 שנעשתה ע"י ה- Host broadcaster – קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) – בראשה ניצבו אז הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uli Walters), ורוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke). בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972 הוצבו לפני ארבעים שנה רק 12 מצלמות אלקטרוניות. אחת מהן נקראה "מצלמת ההיכרויות". תפקידה היה להציג את השחיינים לפי הסדר בשמונת השבילים. נפגשתי עם הורסט זייפארת בספטמבר 1974 במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן (שימש שָם כיועץ מיוחד של הטלוויזיה האיראנית של השָאה הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי שכיסתה את התחרויות) ושאלתי אותו כיצד ומדוע הגה את רעיון מצלמת ההיכרויות שנראה היום טריביאלי ובלתי אפשרי בלעדיו. הורסט זייפארת סבר שכמו בסרטי מתח קולנועיים מהז'אנר של אלפרד היצ'קוק, למשל "וֶורְטִיגוֹ" ו- "האיש שידע יותר מידי", בהם מציג הבימאי את גיבורי העלילה והאקדח בתחילת הסרט בטרם התפתחות הדרמה, כך צריך גם להתנהג בדיוק נמרץ מנקודת מבט טלוויזיונית עם עלילת הספורט. הצגת המשתתפים בזה אחר זה בתחרויות הגמר בשחייה על פי סדר השבילים, חשיפת יפי גופם והשרירים הארוכים והמשורטטים שלהם , ההתבוננות בפניהם רוויות מתח, ציפייה ודריכות (בטרם עידן המשקפיים והכובעים), בעיניהם ובתסרוקתם, מבט על בגדי הים שלהם, והצצה בכפות ידיהם ורגליהם – היא אלמנט חשוב ומסקרן בבניית הדרמה העתידה להתרחש על המסך בתוך רגע. הצגת המתחרים והתוודעות צופי הטלוויזיה אליהם קושרת את המתבוננים בעבותות לכורסא בסלון הבית ולמרקע. הורסט זייפארת צדק. זה התרחש לפני המון זמן, לפני 41 (ארבעים ואחת) שנים, אולם צופי הטלוויזיה הוותיקים זוכרים בוודאי את משחה הגמר לגברים ב- 100 בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. דן שילון ניווט אז את השידורים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במינכן ופנה לצופיו הישראליים בהומור ילדותי, כלהלן : "אומרים לי שהמשחה ל – 100 מ' בסגנון חופשי ומרק ספיץ, או כפי שהילדים קוראים לו "מַרְק שְפִּיצִי" עומד להתחיל נעבור אפוא לנסים קיוויתי הממתין בעמדת השידור בבריכה האולימפית". איזה "מרק שפיצי" ואיזה נעליים. מרק ספיץ החל לשחות בגיל 5 ובאימוניו הרבים הקיף מרחק השווה להיקף כדור הארץ, 40000 (ארבעים אלף) ק"מ , בטרם זכה בגיל 22 בשבע מדליות זהב אולימפיות באולימפיאדת מינכן 1972 והציב בכל משחה גמר בו נטל חלק גם שיא עולם. נסים קיוויתי ניצל היטב את מצלמת ההיכרויות של DOZ. משזו נדדה לשביל מס' 3 של מרק ספיץ וחשפה אותו במלוא יופיו לאחר שזכה כבר קודם לכן בחמש מדליות זהב, שידר למיקרופון את הטקסט הבלתי נשכח הבא : "זהו השחיין האמריקני מרק ספיץ וזהו המשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי – הקצר ביותר, המהיר היותר, והיוקרתי ביותר ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל".

אור וצל חצצו בין נסים קיוויתי הרציני שישב בעמדת השידור בבריכה לבין המגיש דן שילון הילדותי שישב באולפן המנווט ב- IBC במינכן והתבדח. בניית הדרמה במינכן 1972 ע"י נסים קיוויתי הייתה הגיונית ונעשתה בסינכרוניזציה מדויקת עם התמונה הנראית על מסך הטלוויזיה שהפיקה DOZ. בעוד נסים קיוויתי מתאר את האמביציות הספורטיביות של הפנומן היהודי – אמריקני הראה אותו הבימאי הגרמני ניצב בכל הדרו על אָדָן הזינוק. מַרְק סְפִּיץ לבש בגד ים קטן ("סליפ") ושחה ללא כובע ומשקפיים. פניו היו גלויות ונפשו דרוכה. האווירה בטרם הזינוק הייתה רוויית מתח עצום בעיקר מצידו של מרק ספיץ המועמד הוודאי לניצחון וזכייה במדליית זהב שישית (ראה את הסיפור המפורט בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", אחד הספרים עָבֵי הַכֶּרֶס שאני חוקר וכותב מאז תום אולימפיאדת סידני 2000. הספר הזה הוא השני במסגרת סדרה היסטורית בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב אודות התפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה בשנים 2012 – 1884, וקרויה בשם הכללי : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

השם בעברית הוא בעצם תרגום לכותרת המקורית באנגלית שהענקתי לסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים : "THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY". מרק ספיץ היה מוטרד ומודאג מאוד מפני שניצבו לידו יריבים מסוכנים בדמותם של האוסטרלי מייקל וונדן (אלוף אולימפיאדת מכסיקו 1968 במשחה הזה) הסובייטי וולדימיר בורה, וג'רי היידנריך אף הוא מארה"ב, וגם האלוף האולימפי האוסטרלי במקצוע הזה מאולימפיאדת מכסיקו 1968 מייקל וונדן. הבימאי הגרמני התרכז במרק ספיץ והצופים יכלו לראות את שרירי בטנו הקעורה ולהבחין כי הוא גבר יפה תואר. הוא נראה כל כך מוחשי עד שכמעט ניתן היה למשש את גופו וללטף את שערו ושפמו השחורים. שרר שם שקט מעיק לפני הסערה. השדר נסים קיוויתי בנה את הדרמה ויצר ציפיות. הוא חשף את הפאזל אך לא הרכיב אותו. הוא השאיר זאת לצופיו. הצגת השחיינים (והאתלטים) בטרם יריית הזינוק הייתה מהפכת טלוויזיה ב- 1972. מן ההיבט ההיסטורי עשה מרק ספיץ (גובה 1.83 מ', מידת כף רגל 46) לפרסומה של השחייה האולימפית בעת אולימפיאדת מינכן 1972 והפיכתה לענף כה פופולארי את מה שחולל השחיין האמריקני ג'וני ווייסמילר (היתמר לגובה של 1.92 מ' ומידת כף רגלו הייתה 49) כמעט חמישים שנה לפניו באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדם 1928. בהיותו בן 18 קבע ג'וני ווייסמילר ב- 1922 שיא עולם מדהים ב- 100 מ' בסגנון חופשי (חתירה) בתוצאה של 57.4 שניות. הוא היה השחיין הראשון שירד מתחת לדקה במרחק הזה. ג'וני ווייסמילר (בן 20) זכה במדליית הזהב ב- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת פאריס 1924 בתוצאה 59.0 ש' לפני בן ארצו דיוק קאהנומוקו (בן 34) שקבע 1:01.4 דקה. ג'וני וויסמילר ניצח גם במשחה ל- 400 מ' בסגנון חופשי (חתירה) בפאריס 1924 בתוצאה 5:04.2 דקות לפני השוודי ארנה בורג 5:05.6 דקות, והאוסטרלי אנדרו צ'ארלטון 5:06.6 דקות. כעבור ארבע שנים שב לאולימפיאדת אמשטרדם 1928 וניצח שוב ב- 100 מ' חופשי בתוצאה 58.6 ש'. ג'וני ווייסמילר שיחק גם בקבוצת הכדורמים של נבחרת ארה"ב באמשטרדם 28' שזכתה במדליית הארד. בשל הצלחתו המזהירה בבריכת השחייה ומראהו הפראי המיוחד העניקה לו Holywood את התפקיד הקולנועי "טרזן". הטורפדו האוסטרלי אִיָאן תּ'וֹרְפּ (Ian Thorpe) היה ממשיך דרכם של ג'וני ווייסמילר ומרק ספיץ מאוחר הרבה יותר, באולימפיאדת סידני 2000 בטרם מלאו לו 18 שנים. איאן ת'ורפ התנשא לקומה של 1.98 מ', שקל 110 ק"ג, ומידת כף רגלו 55. רבים שאלו כיצד גוף כה כבד כמו שלו איננו טובע במים. ג'וני ווייסמילר, מרק ספיץ, ואיאן ת'ורפ (ושכמותם) העלו לדיון הידרודינאמי את חשיבות הנתון הגופני החמישי של השחיינים : המשקל הסגולי. שחיינים מוכשרים ניחנו בתכונה גנטית שקשורה למשקל סגולי נמוך של גופם. כלומר : בחינת המשקל היחסי של גופם לעומת משקל המים באותו נֶפַח , ו/או במילים אחרות : מידת היחס בין צפיפות חומר גופם לבין צפיפות המים באותה טמפרטורה (למשל, משקלו הסגולי של העֵץ הוא 0.7 ועל כן הוא צף מצוין מעל פני המים). מדע השחייה קובע כי היחס בין המסה השומנית למסה השרירית בגוף האדם קשור ישירות להשגת תוצאות ספורטיביות יעילות. שחיינים שצָפִים היטב באופן טבעי מעל פני המים בשל משקלם הסגולי הנמוך, משקיעים את מרב כוחם בחתירה נגד התנגדות המים ובהתקדמות לפנים, בעוד אנשים בעלי משקל סגולי גבוה חייבים לפצל את כוחם ולהשקיע חלק ממנו במניעת שקיעת גופם.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ישבתי על אדן הבריכה האולימפית יחדיו עם פרשן השחייה הבלתי נשכח יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל והתבוננו באימוני השחייה המפרכים של נבחרת מזרח גרמניה, בשורותיה נמנו שני הווירטואוזים רוֹלָאנְד מָאתֶּס וקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר. שנינו חזינו במראה מופלא . שחיין הגב רוֹלָאנְד מָאתֶּס (זכה בארבע מדליות זהב במשחי 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון גב באולימפיאדות מכסיקו 1968 ומינכן 1972) התאמן ושחה על גבו כשידיו מונחות מעל ראשו כמעֵין ראש חץ ורק רגליו עובדות. כל גופו צף מעל פני המים כקֶרֶש עד כדי כך היה משקלו הסגולי נמוך. רק עוֹר הגב נגע במים. מחזה מפתיע, מדהים, ומרהיב כאחד. ברור ששחיינים מוכשרים, עילויים מהדרגה העליונה , כמו האמריקני ג'וני ווייסמילר (בשנות ה- 20 של המאה שעברה) האוסטרליים דואון פרייזר ומארי רוז (באולימפיאדות מלבורן 1956, רומא 1960 וטוקיו 1964), האוסטרלים מייקל וונדן (באולימפיאדת מכסיקו 1968) ושיין גולד (באולימפיאדת מינכן 1972), האמריקני מרק ספיץ (באולימפיאדת מינכן 1972), השחייניות המזרח גרמניות קורנליה אנדר (באולימפיאדת מונטריאול 1976) וקריסטין אוטו (באולימפיאדת סיאול 1988), האמריקני מתיו ביונדי (באולימפיאדת סיאול 1988), הרוסי אלכסנדר פופוב (באולימפיאדת ברצלונה 1992), האמריקני ארון פירסול (באולימפיאדות אתונה 2004 ובייג'ינג 2008), האוסטרלי איאן ת'ורפ (באולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004), ההולנדי פיטר וודן דן הוגנבאנד (באולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004), האמריקניים מייקל פלפס וראיין לוכטה (באולימפיאדות בייג'ינג 2008) , הסיני סון יאנג והצרפתי יאניק אנייל (באולימפיאדת לונדון 2012) ועוד רבים אחרים – חוננו בתכונה הזאת של משקל סגולי נמוך וציפה טובה מעל פני המים. באופן פרדוקסאלי, יתרון המשקל הסגולי הנמוך של השחיינים מעולם לא נבחן ולא נבדק ע"י השדרים האולימפיים בעת השידורים הישירים מהבריכה. הנושא ההידרודינאמי המעניין והחשוב לא נידון ולא הובא לידיעת ציבור צופי הטלוויזיה .

באותו האימון ההוא של נבחרת השחייה של מזרח גרמניה בבריכה האולימפית של מונטריאול 1976 הבחנו יוסף טלקי ואנוכי כי רוֹלָאנְד מָאתֶּס בן 26 וקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר (כמעט בת 18) הם צמד רומנטי. הם לא התביישו להתגפף ולהתנשק בבריכה שוב ושוב לעין כל (תחת מעטה מגבות ארוכות), וללא התערבות הקומיסארים של המשלחת. משהסירו את המגבות חייכו וציחקקו לכל עבר. ראו שהם מאוהבים. לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976 הם נישאו לקול מִצְהָלוֹת המשטר הקומוניסטי המזרח גרמני. מסיבת החתונה הסבה קורת רוח למתכנני פס הייצור הספורטיבי של מזרח גרמניה. חתונה של שני אלופי שחייה אולימפיים ושיאני עולם כה מוכשרים מסוגם של מָאתֶּס ואֶנְדֶר הייתה אמורה לייצר גנטיקה מעולם אחר, שושלת איתנה, שתפקידה להניב שיבוט של עוֹלָל, אולי דג – אדם, כזה שעתיד גם הוא לקשט בבוא העת את ארון מדליות זהב של האומה הקטנה והסגפנית בת 15 מיליון תושבים. ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה זכו באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. כמות פנטסטית יחסית לגודל האוכלוסייה . קורנליה אנדר זכתה במונטריאול 76' ב- 4 מדליות זהב ואחת מכסף אולם רולאנד מאתס (1.86 מ') היה כבר מעבר לשיאו ונוצח במשחה הגב ל- 100 מ' ע"י שני האמריקנים גבוהי הקומה ג'וֹן נֵיְיבֶּר (1.97 מ') ופִּיטֶר רוֹקָה (1.98 מ'). למשחה 200 מ' גב הוא כלל לא התייצב . למרות ההפסד במונטריאול 1976 שם הגיעה הקריירה המשגשגת שלו לקיצה, הילות מכסיקו 68' ומינכן 72' מגוננות על המורשת שלו ושומרות לעַד על תהילתו האולימפית. לרולאנד מאתס וקורנליה אנדר נולדה תינוקת רגילה לחלוטין שגדלה והפכה לפסנתרנית. ההורים נפרדו והתגרשו.

מַנוּאֵל "מַנוֹלוֹ" רוֹמֶרוֹ שִילֵש את כמות המצלמות בבריכת השחייה האולימפית בלונדון 2012 . אולם הותיר כמה סימני שאלה טלוויזיוניים הנוגעים לאינפורמציית הנתונים הגופניים שנוגעת לשחיינים ו- OBS איננה מספקת אותם לצופי הטלוויזיה בטרם תחילת כל משחה. מדוע ב- Super imposing שמזהה לראשונה את שמו כל שחיין / שחיינית עם הופעתם על המסך בטרם תחילת המשחים מצוין שם המדינה ותו לאו. ה- Super imposing הזה חייב לכלול את תוספת הנתונים האישיים הקרדינאליים הבאים : גובה, משקל, מוטת זרועות, אורך כפות הידיים, מידת כף הרגל, ומשקל סגולי. לכל אחד מהנתונים הללו יש השפעה מכרעת על כישרונו של השחיין לבטא את יכולת החתירה נגד התנגדות המים והתקדמותו לפנים, ולא משנה באיזה סגנון הוא שוחה (צפיפות המים היא פי 1000 יותר מצפיפות האוויר). רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ובראשן הטלוויזיה האמריקנית NBC משלמות הון עתק ל- IOC והוועדה המארגנת האנגלית עבור זכויות השידורים. NBC לבדה שילמה סכום של 1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר תמורת הזכויות. איגוד השידור האירופי ה- EBU המונה בשורותיו כ- 60 רשתות טלוויזיה ציבוריות (לרבות רשות השידור הישראלית) משלשל לכיסם של IOC ו- LOCOG סכום נוסף של עוד 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר. מותר להן אם כן למאתיים רשתות טלוויזיה בעולם לדרוש מ- FINA לערוך מחקר משלה ולסייע באספקת חמשת הנתונים הללו לקבוצת הטלוויזיה OBS, ובאמצעותה להעשיר במקצת את הידע של ציבור הצופים בתחומי המתמטיקה, הפיסיקה, וההידרודינמיקה – מעבר להעשרה הוויזואלית המקובלת.

אולימפיאדת סיאול 1988.

אולימפיאדת סיאול 1988 היוותה במידה מסוימת עבורי, בעל כורחי, נקודת מפנה בתפישת מוסד הפרשנות והעיתונאות לצד היקף ההפקה והשידור משלושת ההיבטים של תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. אולימפיאדה היא אובייקט שידור נרחב ועצום. כמי שניהל את מחלקת הספורט והתווה את מדיניות השידורים וההפקות הסבוכות בתחום הזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עבור מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה חיים יבין – הטרידה אותי הפעילות העיתונאית הדלה שלנו מאחורי הקלעים. הייתי מוטרד כיצד "עולים" על הסיפורים עיתונאיים חשובים שמתרחשים הרחק מעין עדשות המצלמות האלקטרוניות באמצעות צוות שידור כה קטן וכוח אדם כה מועט שעמדו לרשותי בסיאול 88'. אפילו עוזרת הפקה לא הייתה לי. אורי פורת אִפְשֵר לי לשדר 132 שעות מסיאול 88' לירושלים בתקופה של 16 ימים, אך קימץ בכוח אדם. הוא היה הדומיננטי ברשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין נותר רצסיבי ובמידה רבה ניצב מהצַד. התוויית מדיניות השידורים של אולימפיאדת 1988 על כל היבטיה הרבים לרבות חישוב עלויות ההפקה בשנים 1988 – 1984 נעשו מול אורי פורת וסמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן. חיים יבין לא התערב יותר מידי. הוא אומנם כתב לי מכתב נאה בתום משימת מבצע 132 שעות השידורים הישירים של אולימפיאדת סיאול 1988, אולם הוא לא היה מוביל. המנכ"ל אורי פורת וסמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן היו אלה שסייעו לי כספית ותכנית להוביל בהצלחה אז את מבצע הכיסוי של אולימפיאדת סיאול 1988. חיים יבין היה אומנם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים אפריל 1989 – נובמבר 1989 אולם הוא לא היה המנהיג הראשי. יתירה מזאת : בפגישות ושיחות רבות שהתקיימו בינינו בשלוש וחצי שנות ניהולו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא החמיץ שום הזדמנות כדי לטעון בפניי ש- "…יש יותר מידי שידורי ספורט ברשת הטלוויזיה שבראשה הוא ניצב…".

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני האולימפי שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (בתוספת מילות ברכה של חיים יבין בכתב ידו) בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אי אפשר לכסות 8465 ספורטאים, מאות תחרויות, ועשרות לוקיישנים באמצעות כוח אדם כל כך מזערי. למשחקים האולימפיים של לונדון 2012 נשלחו 29 אנשים מערוץ 1. לסיאול 88' הוטסו על ידי 5 שדרים, מפיק אחד, ו- 5 טכנאים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מגוחך. צריך להבין שרשתות טלוויזיה בינלאומיות בסדר בגודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו השוודים (SVT), הנורווגים (NRK), הפינים (YLE), האוסטרים (ORF), השווייצריים (SRG) ואחרות הטיסו לסיאול 88' משלחות שידור שמנו בין 40 ל- 60 אנשים, לרבות 5 ציוותי ENG בכל משלחת. ברור שהיו דרושים לפחות 2 ציוותי צילום ENG ושני כתבים – עיתונאים במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסיאול 1988, כמו גם בכל התכנסות בינלאומית גדולה ב- מִיפְעַלוֹת שידור של אולימפיאדות ומונדיאלים, כשהם משוחררים מעוֹל השידור הישיר.

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984.

אני חוזר ארבע שנים לאחור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל התיר לי להביא עימי לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 צוות צילום בפילם (הצלם עימנואל אלדמע, איש הקול צבי בירנבלום, והתאורן אליעזר הנדלמן) בראשות הכתב יצחק גליקסברג כדי להכין כתבות על הספורטאים הישראליים הנוטלים חלק במשחקים. מרבית רשתות הטלוויזיה בעולם עברו זה מכבר לצלם חדשות כלליות וחדשות ספורט במצלמות אלקטרוניות ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering), אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שקועה בימים ההם באין סוף ריבים, סכסוכים, ומדנים. המו"מ בין הנהלת רשות השידור לבין וועד ההנדסה הנוגע להכנסת מצלמות ENG חדשות במקום מצלמות FILM ישנות עלה פעם אחר פעם על שרטון. עשיית כתבות הפילם אודות הספורטאים והספורטאיות הישראליים במשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 1984 הייתה מסורבלת. בהיעדר שולחנות Steenbeck לעריכת כתבות פילם ב- IBC (ההגדרה האנגלית : International Broadcasting Center) בלוס אנג'לס מפני ששום משלחת טלוויזיה לא השתמשה עוד במצלמות פילם , נאלצתי לשלוח את חומר הצילום הבלתי מפותח ארוז בקופסאות ברכבים מיוחדים ממוקדי הצילום לשדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס. חומר הצילום הוטס ארצה, נאסף בנתב"ג, פותח במעבדת הפילם של הטלוויזיה הישראלית ששכנה בקומת המרתף של הבניין הגדול בשכונת רוממה בירושלים. לאחר פיתוחו נערך פילם ה- Reversal על ה- Steenback בקומה הרביעית של הבניין. בתום העריכה בירושלים, הקריא יצחק גליקסברג מלוס אנג'לס על קו השידור ה – 4W את טקסט הקריינות של הכתבה הרלוואנטית לעורך הכתבה בירושלים. הקריינות הוקלטה בחדר הקול בירושלים, וזאת נערכה והותאמה לכתבה. לאחר מכן נעשה Mix sound בחדר הקול בקומה ב' של הבניין וכתבת הפילם הזאת שודרה באיחור של שלושה ימים. הליך עיתונאי מסורבל ופדיחה טכנולוגית – לוגיסטית ב- 1984. אורי פורת למוד ניסיון ומר נפש מיחסיו עם שני הוועדים המובילים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וועד עיתונות / הפקה + וועד ההנדסה, שימש מנכ"ל רשות השידור גם באולימפיאדת סיאול 1988. הוא סירב לאשר לי להטיס שוב צוות צילום פילם למשחקים האולימפיים. "או ENG – או כלום", שח לי. ראה הספר שחקרתי וכתבתי : "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים עבי כרס שחקרתי וכתבתי ודנה בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית מאז 1884 וההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במדינת ישראל מאז שנת 1967, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . 

שמה באנגלית : "THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY".

עמדו לרשותי חמישה שדרים נסים קיוויתי, יורם ארבל, דני לבנשטיין, אורי לוי, ומשה גרטל אך אף לא כתב – עיתונאי אחד שיסתובב בשטח ויִדְלֶה את הידיעות החדשותיות העיתונאיות המעניינות ביותר ויציג אותן על שולחן המערכת. יתירה מזאת : כשאלדד אמיר ויואל סלע עמדו לזכות במדליה אולימפית בשידורי סיאול 88' לא עמד כלל לרשותי צוות צילום. הטסתי מסיאול לעיר החוף הדרומית פוסאן שם נערכו השיוטים את אמנון ברקאי ואורי לוי, ושכרתי עבורם צוות צילום ENG של רשת הטלוויזיה הצרפתית 1 TF. אך יו"ר וועד ההנדסה אילן מנס הודיע שיואש אלרואי יכול לקפוץ לו. הטכנאים לא ישדרו כתבה אולימפית של צוות זר. אם אורי פורת רוצה כתבות אולימפיות אודות הספורטאים הישראליים, אנא ממנו שיטיס לסיאול צוות צילום בפילם, זה מה שיש. וזה לא הכל. את הידיעה העיתונאית הסנסציונית והחשובה ביותר אודות הדחת האָצָן הקנדי בן ג'ונסון מהמשחקים בגין נטילת סמים אסורים באשמורת בוקר של 27 בספטמבר 1988, סיפק לי בכלל עורך VTR ישראלי בשם אלי רבינוביץ' שעבד בשכירות בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל הפרויקט הטלוויזיוני המורכב והמרוחק ממדינת ישראל עבדתי סביב השעון כ- 22 שעות בכל יממה בעת שהותי בסיאול 88', במשך כחמישה שבועות. ישנתי שעתיים בלבד בכל יממה בין ארבע לשש בבוקר. אלי רבינוביץ' צלצל לחדרי במלון "Seoul Garden" בארבע וחצי לפנות בוקר עם הידיעה המרעישה אודות סילוק בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים. הוא העיר אותי. הרגיז אותי שמישהו מפריע לי ומדיר את שנתי הקצרצרה. כמעט טרקתי לו את הטלפון בפרצוף מרוב עייפות, אך משהזדהה וביקש סליחה על כך שהוא מטריד אותי בשל האינפורמציה המפתיעה , נדרכתי כקפיץ. בשל הפרש השעות (04.30 בסיאול של 27 בספטמבר 1988 – 20.30 בירושלים של 26 בספטמבר 1988) הספקתי להעביר בטלפון את הידעיה למהדורת "מבט". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה השנייה בעולם לשדר את הידיעה החדשותית הסנסציונית הזאת אחרי NBC.

הסיפור אודות בן ג'ונסון (Ben Johnson) הוא מרתק מכל היבט. משפחתו היגרה מג'מייקה לקנדה. בנג'מין "בן" ג'ונסון התגלה כספרינטר מוכשר. באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 זכה במדליית הארד בתוצאה 10.22 ש' אחרי האמריקני סם גריידי שהיה שני בזמן 10.19 ש' והזוכה במדליית הזהב האצן האמריקני הידוע קארל לואיס שקבע 9.99 ש'. באליפות העולם ה- 2 בא"ק באוגוסט – ספטמבר 1987 ניצח בן ג'ונסון את קארל לואיס וקבע שיא עולם חדש 9.83 ש'. זאת הייתה הפתעה מרעישה. שהיתי במפקדת ההפקה שלי ברומא יחדיו עם השדר נסים קיוויתי והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. העברנו את אירועי האליפות  מרומא 87' בשידורים ישירים ארצה. כבר אז היה ברור ומוחלט כי ריצת הגמר ל- 100 מ' גברים באולימפיאדת סיאול 88' העתידה להיערך ב- 24 בספטמבר 1988 מעוררת עניין וסקרנות עולמיים חסרי תקדים (שנה בטרם המשחקים) בגלל היריבות העצומה בין קארל לואיס לבן ג'ונסון. השנה חלפה המהירות. מיליארד צופים ברחבי תבל התיישבו בכורסאות שלהם מול מסך הטלוויזיה. נשיא IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית)האיטלקי ד"ר פרימו נביולו ביקש באופן אישי מחואן אנטוניו סאמאראנש נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) להעניק את מדליית הזהב למנצח . סאמאראנש לא העניק בדרך כלל מדליות כדי לא להפלות ועל מנת שלא להעניק חשיבות יתר למקצוע כזה או אחר על פני האחר, אבל הפעם נעתר לבקשתו של הקולגה שלו. כשבן ג'ונסון כרע ונכנס למתקן הזינוק והמצלמות האלקטרוניות של קבוצת הטלוויזיה SORTO (קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של הטלוויזיה הדרום קוריאנית KBS) חשפו אותו ב- Close up שידר נסים קיוויתי טקסט בן שלוש מילים בלבד : "…תיראו, הר שרירים…". אף אחד לא ידע כי בן ג'ונסון כבר מסומם כבד שנוטל באורח שיטתי וקבוע מזה שנתיים סטרואידים אנאבוליים. כעבור 9.79 ש' הסתיימה ריצת ה- 100 מ' בשיא עולם חדש שקבע בן ג'ונסון. קארל לואיס פיגר הרחק מאחוריו ולמרות שסיים שני השיג זמן של 9.92 ש' בלבד. חואן אנטוניו סאמאראנש העניק את המדליות לשלושת מנצחים על הפודיום וד"ר פרימו נביולו את הפרחים. בטום טקס המדליות נשלח בן ג'ונסון לבדיקת שתן. כעבור שלושה ימים גילו הרופאים כי שתי המבחנות A ו- B שמלאות בשתן שלו הן "פוזיטיב". התברר כי בן ג'ונסון נוטל באופן שיטתי וביודעין על פי הוראת צוות האימון שלו סמי ספורט אסורים – סטרואידים אנאבוליים מסוג "סטאנוזולול". שוד ושבר, הספורטאי האולימפי היחיד שלו העניק חואן אנטוניו סאמאראנש מדליית זהב דווקא הוא נפסל וסולק מהמשחקים. מדליית הזהב נלקחה מבן ג'ונסון והועברה לקָארְל לוּאִיס. שני שיאי העולם שקבע, 9.83 ש' באליפות העולם ה- 2 בא"ק ברומא ב- 29 באוגוסט 1987 ו- 9.79 ש' שהשיג ב- 24 בספטמבר 1988 במשחקים האולימפיים של סיאול 1988 – בוטלו (!). ראשי המשלחת הקנדית אמרו לבֵּן ג'וֹנְסוֹן, "אנחנו אוהבים אותך אבל אתה אָשֵם (1)", וסילקו אותו ואת מאמנו צָ'ארְלִי פְרָאנְסִיס בבושת פנים מהמשחקים . אלי רבינוביץ' היה שם בשבילי באקראי ודיווח עבורי את החדשה הטרייה. הבנתי שאני לבד וצריך לדאוג לצורכי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בדרך שונה ונוספת במפעלי השידור הטלוויזיוניים העתידים לבוא .(ראה הספר שחקרתי וכתבתי : "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2012 – 1884" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים עבי כרס שחקרתי וכתבתי הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה ".

השם באנגלית : "THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY" 

חמשת השדרים שלי בכלל נָמוּ את שנתם באותה העת ולא ידעו דבר. בצֶדֶק. גם הם עבדו קשה כמוני. למדתי היטב את הלקח. השדרים טרודים בעניינים שלהם . דרוש כתב – עיתונאי ראשון במעלה כדי שיגלה ויאסוף את הסיפורים העיתונאיים החשובים בדרך המהירה ביותר ויביא אותם לשולחן המערכת. העיתונאי אבי רצון (עורך מדור הספורט של העיתון "חדשות" ז"ל) עשה את העבודה הזאת עבורי בעת סיקור הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990 מהמשרד שלי בירושלים. אני הפקתי, ערכתי, וניהלתי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ממפקדת ההפקה והשידורים שלי ב- IBC ברומא , והוא ישב במשרדי המערכת וההפקה בירושלים ובאמצעות שני הטלפונים הבינלאומיים שהועדתי לו בחדר העבודה שלי בקומה החמישית של הבניין, ובעזרת הקשרים המיוחדים והאמיצים שלו עם העיתונות האיטלקית לגווניה (אבי רצון מדבר איטלקית על בורייה ומדבר היטב גם אנגלית) הביא את הסיפורים העיתונאים החדשותיים מידי ערב לאולפן המנווט בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. לשלושת השדרים שלי באיטליה יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ ששרכו דרכם בין 12 האצטדיונים ברחבי ארץ המגף (טורינו, גנואה, מילאנו, וורונה, אודינה, בולוניה, פירנצה, רומא נאפולי, בארי, פאלרמו, וקאליארי) לא היה כל סיכוי לעשות את העבודה העיתונאית שאבי רצון חולל מירושלים בסיוע שני טלפונים בלבד. הוא היה עיתונאי מזהיר, אָמִין, ונאמן שבלעדיו הייתי מאבד מימד עיתונאי חשוב שמתרחש מאחורי הקלעים בעת בשידורי הטלוויזיה הישירים של 52 המשחקים מתריסר אצטדיונים בארץ המגף במונדיאל איטליה 90' .

באולימפיאדת ברצלונה 1992 נסים קיוויתי כבר לא היה עִמִי. הוא יצא לפנסיה ב- 1991 במלאת לו 65 שנים והוא במלוא אונו. בטרם עת. אך זהו חוק הממלכה .במקומו מיניתי את מאיר איינשטיין לשַדָּר א"ק ואת משה גרטל (בן 46) לשַדָּר בבריכה האולימפית. בנוגע לשליטה למֶלֶל של השַדָּר המוביל משה גרטל בבריכת השחייה ופליטות הפה המביכות שלו בעת השידורים הישירים, הייתי רגוע במידה מסוימת. מפני שלצידו בעמדת השידור באולימפיאדת ברצלונה 1992 ישב הפרשן שלו יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (אז בן 74) ושימש בלם זעזועים. יוסף טלקי היה לא רק פרשן עתיר ידע שניצב לצדו בעמדת השידור אלא גם דמות חינוכית , בעל משמעת שידור איתנה, דבק במשימה, תרבותי, ידען מופלג, בקיא היטב בשחייה הבינלאומית, ורגיש לפטפוט ועודף טקסט. יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (יליד 1918 בסלובקיה בן תרבות של אירופה הישנה) היה אחד מפרשני הספורט הנבונים והמוערכים ביותר במשך שנים רבות בתולדות השידור הציבורי. במידה רבה שימש גם נוטר (גָפִיר) בעמדת השידור ו-קונדוקטור שפיקח על עבודת השַדָּר המוביל שלוֹ. יוסף טלקי במילים אחרות היה הנַוָּוט של הטייס הטירון שלוֹ. משה גרטל ירא את יוסף טלקי וגם בד בבד רחש לו הערכה מקצועית רבה.

על עצמי אני יכול להעיד כי אני מתחבר לשחייה הדרמטית והמרתקת ראשית דבר בגלל  השחיינים והשחייניות גיבורי עלילת השידור הטלוויזיוני שמעפילים כל פעם מחדש לפסגת היכולת האנושית, ורק אח"כ לשדר שמתאר את העלילה. הוויכוח אודות סגנון ומהות השידור של משה גרטל מבריכת השחייה האולימפית בלונדון 2012 בערוץ 1 איננו עִמוֹ, אלא עם ההנהלה שלו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מוסקבה 1980. יולי 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. משה גרטל (מימין) ואנוכי (משמאל) בתצלום משותף במשרד מחלקת הספורט בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שוב עולם מסודר.

מדע השידור הישיר (Play by play) בטלוויזיה צועד על קרקע בטוחה מזה עידן ועידנים. בפני דן שילון ואלכס גלעדי מייסדי מחלקת הספורט בסוף עשור ה- 60 וראשית ה- 70 של המאה שעברה ניצבו שלושה סגנונות שידור : גרסה אנגלית (נפלאה ומתונה), גרמנית (מאופקת וקרה), אמריקנית (פתוחה וחופשית יותר), דרום אמריקנית (כמות מלל עצומה, צעקנית, ונרגשת). דן שילון ואלכס גלעדי אימצו מייד את הגרסה האנגלית. אין פלא ששדרי רשתות הטלוויזיה הבריטיות של ה- BBC ו- ITV כמו קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם, הָארוֹלְד אֵיְיבְּרָאהָאמְס, דֵיוִויד קוֹלְמָאן, בָּארִי דֵייוִיס, הְיוּ ג'וֹנְס, ואחרים, וגם נסים קיוויתי שלנו (חניך האסכולה האנגלית) – קנו אחיזה איתנה בקרב צופי הטלוויזיה בארץ. במשך השנים הרבות עשו צופי הטלוויזיה בארץ הכרה עם עוד סגנונות שידור ישיר בטלוויזיה כולל האסכולה הערבית אך הם נשארו נאמנים לאסכולה האנגלית שהיא המתאימה ביותר באופיה למדיה הטלוויזיונית באשר היא. האסכולה האנגלית היא דרמטית דיה ועיתונאית, אך יחד עם זה מאופקת ואיננה עוברת גבולות, איננה מתלהמת, ואיננה חוצה את סייג ההיגיון. היא ערבה לאוזנו של הצופה בכורסא. האמור לעיל איננו מבטל כלל את האסכולה האמריקנית והקנדית עם היתרונות שלהם . דורות של שדרני ספורט ישראליים בטלוויזיה התחנכו על משמעת השידור הבריטית והסטנדרטים שהציבה האסכולה של ה- BBC. מדובר כמובן במדיה וויזואלית בה מתאר השַדָּר ומתייחס לאותה התמונה שרואה הצופה בבית, בניגוד לשדרני רדיו שמתארים תמונת מצב מהשטח שרק הם רואים אותה והמאזינים רק יכולים לדמיין אותה . גם ברדיו באשר הוא מתקיימים סגנונות שידור שונים, וכמו בטלוויזיה – קיים קו דִמיוני שמפריד בין שִידוּר לבִּרְבּוּר. לא תמיד נמצא הסבר מדוע שַדָּר כזה או אחר (בשתי המדיות – טלוויזיה וגם ברדיו) נתפש כפטפטן ו-ברברן וגם מעיק, בעוד קולגה שלו שאומר ומשתמש באותה כמות מילים מתקבל ע"י הציבור בחדווה וכשַדָּר מהימן. נסים קיוויתי ויורם ארבל כבר חרתו מזמן את שמם באותיות זהב בהיסטוריית השידור הטלוויזיוני במדינת ישראל. שבחים דומים ניתן לומר על שני שדרי רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל וייבדל לחיים ארוכים גִדְעוֹן הוֹד. נחמיה בן אברהם (דמות מיתולוגית) הוא אבי שידורי הספורט והכדורגל ברדיו הארץ ישראלי בטרם קמה מדינת ישראל וברדיו "קול ישראל" לאחר הקמת המדינה. נחמיה בן אברהם (יליד 1921) שידר ישיר לראשונה בחורף 1947 ברדיו PBS של ארץ ישראל המנדאטורית( Palestine Broadcasting System – נקרא גם "קול ירושלים") ליישוב היהודי הקטן את משחק הכדורגל המסקרן מ.ט.ק. בודפשט נגד נבחרת תל אביב שהתקיים באצטדיון המכבייה הישן בתל אביב (ליד מבנה תחנת החשמל של רידינג היום) . קולו הייחודי וכישרון התיאור והשידור הישיר שלו הטילו צֵל ענק על האחרים. אחריו עלה לגדולה גִדְעוֹן הוֹד (יליד 1935) אף הוא שַדּר רדיו "קול ישראל". גִדְעוֹן הוד הוא שדר ספורט פנטסטי ועיתונאי יוצא דופן שמאפיל עד עצם היום הזה על הקולגות ששהו לידו בתקופות שונות של הקריירה הארוכה והענפה שלו. מעולם לא נאמר על נחמיה בן אברהם וגם לא על גִדְעוֹן הוֹד שהם חצו במקום כלשהו בהיסטוריית השידור הממושכת והמגוונת שלהם את הקו הדימיוני שמפריד בין שידור לפטפוט. אף על פי שמדובר ברדיו שדורש באופן טבעי כמות מֶלֶל רבה יותר מאשר בטלוויזיה ניחנו שניהם ביכולת ביטוי וכישרון להשתמש בטקסט חסכוני. שני שדרני הרדיו האלה ראויים להערכה רבה. המוניטין שלהם יישא את פועלם וזיכרונם לדורות.

טקסט תמונה : 1970. הימים ההם – הזמו ההוא לפני 51 שנים. דן שילון שדר הספורט הראשי ומנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974 – 1969. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 51 שנים. אלכס גלעדי שדר הספורט השני במעלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וסגנו של דן שילון בניהול מחלקת הספורט. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מנהל חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC ב- 1966 בְּרָאיְין קָוֹאוֹגִיל (Bryan Cowgill) הטיל על השַדָּר המוביל שלוֹ קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Keneth Wolstenholme) להעביר בשידור ישיר ל- 600000000 (שש מאות מיליון) צופי טלוויזיה ברחבי העולם את משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל (מונדיאל אנגליה 1966), שנערך בשבת אחה"צ – 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" בלונדון, בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה. הבימאי בניידת השידור של ה- BBC במשחק הזה היה האחד והיחיד והבלתי נשכח אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks). בשניות האחרונות של הדקה ה- 120 בתקופת ההארכה השנייה ממש לפני סיום ההתמודדות כבש החלוץ האנגלי גֶ'ף הֶרְסְט את שערו האישי השלישי, והרביעי במשחק, וקבע את התוצאה הסופית 2:4 לזכות אנגליה. בעת שגֶ'ף הֶרְסְט קיבל מסירה ארוכת טווח מהקפטן בּוּבִּי מוּר ודהר עם הכדור לעברו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי בדרך לכיבוש השער האחרון, חדרו כבר כמה צופים אנגליים למשטח הדשא מפני שסברו כי המשחק הסתיים . קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם שידר את הטקסט הבא : "…Some people are on the pitch, they think it's all over…", ושבריר שנייה לאחר שגֶ'ף הֶרְסְט מכריע את הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי וחותם את תוצאת המשחק 2:4, הוא משלים את הטקסט : "…It is now…". טקסט מרשים וחסכוני שנאמר בקוֹר רוח וגם באנדרסטייטמנט בריטי אופייני. כישרון השידור הרב גוני של קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם, האיפוק בעת הצורך בצד יכולתו לתאר דרמות כדורגל בטונים ווקאליים אחרים ושונים, נלמד בפקולטות לתקשורת וטלוויזיה (הוא נולד ב- 1920 ומת ב- 2002). הוא היה רָב אמן ואבי אסכולת שידור משחק הכדורגל ברשת הטלוויזיה האנגלית של ה- BBC.

במונדיאל מכסיקו 1986 נפגשו ב- 22 ביוני 1986 נבחרות ארגנטינה ואנגליה בשלב רבע הגמר של הטורניר באצטדיון ה- "אצטקה" בבירה מכסיקו סיטי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית העבירה את המשחק (כמו 27 נוספים) בשידור ישיר בהיקף מלא ממכסיקו לארץ. הפקדתי את המיקרופון בידיו של יורם ארבל בעמדת השידור באצטדיון בעוד אני כמפיק ועורך המִשְדָר עוקב אחריו מעמדת הניהול שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. בדקה ה- 51 של המשחק הבקיע הקפטן הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שער שנוי במחלוקת וקבע את התוצאה 0:1 לארגנטינה. השופט הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסֶר אישר אותו אך שחקני ההגנה האנגליים שהיו סמוכים למִפְגָש בין מָארָאדוֹנָה לשוער שלהם פִּיטֶר שִילְטוֹן טענו שהקפטן הארגנטיני כבש את השער בידו ולא בראשו. הם התחננו בפני השופט כי יפסול את השער הלא חוקי אך זה לא עזר להם . השופט לא שעה לתחינותיהם ואישר אותו. הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO שידרה לאחר הבקעת השער מחד – את שמחת הניצחון שחקני ארגנטינה ובראשם מאראדונה ומאידך – את ייסורי התבוסה של השחקנים האנגליים. ואז החל הבימאי בניידת השידור להריץ את שלושת ההילוכים החוזרים הממוחשבים מיחידות ה- Replay שמותקנים בניידת : הראשון היה מהמצלמה המובילה העליונה, השני שודר מזווית ראייה נגדית של מצלמה שהייתה ממוקמת בעברו של היציע ממול, והשלישי תועד ע"י המצלמה הגבוהה האחורית שניצבה מאחורי שערו של פיטר שילטון. בתום ה- Replay השלישי חרץ יורם ארבל את דינו של מָארָאדוֹנָה בטקסט יעיל וחסכוני בלתי נשכח בן תריסר מילים בלבד בשידור ישיר, ולכן שווה לאזכר אותו שוב : "לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן", ובאחת הפך את השחקן הארגנטיני לעבריין. דייגו ארמאנדו מאראדונה הכניע אומנם את השוער האנגלי פיטר שילטון ואת השופט עָלִי בֵּנָאסֶר וגם את קווניו , אך לא את המצלמות של TELEMEXICO וגם לא את השַדָּר יורם ארבל. האבחנה של יורם ארבל בשיאו של שידור ישיר במתחולל בתוך שבריר שנייה בסיטואציה שנויה במחלוקת ושימוש נבון שלוֹ בטקסט קצר, ברור, ופשוט – הייתה סוד כוחו וקיסמו של השַדָּר הישראלי וסוד גלוי של טלוויזיה במיטבה. יורם ארבל היה רב אמן של ניסוח תכליתי במהלכם של שידורים ישירים בטלוויזיה. הוא עשה זאת מאז 1986 לא מעט פעמים . ברור שלחצתי אז ב- 1986 על ה- Talk back בעמדת הניהול שלי ואמרתי לו מילה אחת : "בְּרָאוֹו" (!). בתום המשחק ערכה המשלחת הארגנטינית מסיבת עיתונאים באחד המלונות הגדולים במכסיקו סיטי והעניקה את רשות הדיבור לקפטן הכישרוני שביקש להדוף את ההאשמות נגדו . מיהרתי בעצמי למסיבת העיתונאים הזאת כדי לשמוע מהמקור מדוע בּילֵף את מערכת השיפוט ולא התוודה בפניה כי הבקיע את השער בידו השמאלית , או ליתר דיוק באגרופו השמאלי. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה אולי פרחח אך לא טיפש. הוא התנסח בהיגיון ובנה תירוץ תיאולוגי בן חמש מילים לשער הלא חוקי שלוֹ, שעכשיו היה ברור כי הבקיע אותו בידו. קפטן הנבחרת הארגנטינית ופטריוט נלהב של מדינתו סיפר לעיתונאים הרבים בשפתו הספרדית את הגותו הזאת : "ERA LA MANO DE DIOS". בתרגום לעברית : הייתה זאת "יד האלוהים" שהבקיעה את השער האנגלי, ורמז לנקמה ארגנטינית מתוקה על כר הדשא באימפריה הבריטית שהכניעה את צבאות ארגנטינה ב- 1982 במלחמת איי פוקלנד (מאלווינאס).

באוקטובר 1971 הטיסו דן שילון ואלכס גלעדי את שַדָר ה- BBC נסים קיוויתי להלסינקי בירת פינלנד שם התקיימה אליפות אירופה באתלטיקה קלה. האליפות שימשה גם מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 הממשמשת ובאה. הרץ הפיני למרחקים ארוכים יוּהָא וָואטָאיְינֶן ניצח בשתי הריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ' באליפות ההיא והותיר  מאחוריו את חברו לָאסֶה וִוירֶן. בסיומה של ריצת ה- 10000 מ' התפתח מאבק צמוד בין יוּהָא וָואטָאיְינֶן לרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. יוהא וואטאיינן החל את ה- Finish המרהיב שלו כ- 350 מטר לפני קו הסיום . סגנון ריצתו היפהפה דמה לסגנון של אָצָן אבל הוא לא הצליח להתנתק מהרץ המזרח גרמני שלא וויתר ודלק בעיקבותיו. גם נסים קיוויתי היה במלוא עוזו ושידר את הדרמה בצורה מרשימה. אהה, איזה שַדָּר דָגוּל הוא היה נסים קיוויתי. ואז קרה הדבר : יוּהָא וָואטָאיְינֶן לא עצר על קו הגמר והמשיך את הקפת הניצחון לעיני 60000 צופים בני ארצו בקצב ריצה פנטסטי כשהוא מנופף בידיו ומודה לאזרחי ארצו . נדמה היה כי כאילו לא הבין או אולי שכח שהריצה הסתיימה זה מכבר כבר. נסים קיוויתי לא נשאר אדיש ושידר ישיר בהתרגשות רבה את הטקסט ההוא: "…יוהא וואטאיינן ניצח…זאת הקפת הניצחון…מהיכן נותר בו כוח…? למנצחים יש תמיד כוח…! המפסידים הם העייפים…". נסים קיוויתי היה אף הוא שַדָר טלוויזיה מחונן משכמו ומעלה שהרכיב טקסטים נפלאים וחסכוניים שפגעו במטרה במעט מילים (פגיעה בול בעת שידורים ישירים . ההדגשה בעת שידורים ישירים). אישיות טלוויזיה בלתי נשכחת עבורי. הערה: יוּהָא וָואטָאיְינֶן נפצע בסמוך לאולימפיאדת מינכן 1972, בה נטל חלק בסופו של דבר, אך לָאסֶה וִוירֶן האפיל עליו וזכה בשתי מדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ'.

הרץ הצ'כוסלובאקי למרחקים ארוכים אֶמִיל זָטוֹפֶּק (Emil Zatopek) זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת מרתון (אותה רץ לראשונה בחייו). הישג חסר תקדים שאיש לפניו ו/או אחריו לא עשה זאת מעולם. השני הנצחי אחריו באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952 וגם באליפויות אירופה היה הצרפתי אָלָן מִימוּן (Alan Mimoun). אמיל זטופק תמיד ניצח. אלן מימון תמיד היה הסגן. שניהם נפגשו שוב על המסלול בפעם האחרונה בחייהם בריצת המרתון המפרכת באולימפיאדת מלבורן 1956. התחוללה שם הפתעה מרעישה. אלן מימון ניצח לראשונה את יריבו הדגול וזכה במדליית הזהב. אמיל זטופק שרץ חולה סיים במקום השישי. המתעד ובימאי הקולנוע והטלוויזיה היהודי אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) הנציח את הריצה האחרונה ההיא בסדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלו רבת המוניטין "OLYMPIAD". מצלמת פילם אוסטרלית הראתה את אָלָן מִימוּן נכנס ראשון לאצטדיון האולימפי להקפה האחרונה. אלן מימון פסע כמה פסיעות והסב ראשו לאחור כדי לראות אם מישהו מהמתחרים האחרים איננו מסכן את בכורתו. כבר היו דברים מעולם בהיסטוריה של ריצות המרתון האולימפיות ההפכפכות, גם בהקפת הסיום בתוך האצטדיון. באד גרינספאן ידע לכתוב לטלוויזיה. הוא היה רב אומן בכתיבה לטלוויזיה. מוכשר בהגיית טקסטים ממוקדים והגיוניים. כך תיאר את המראה הסנסציוני ההוא בטקסט ממצה בן חמש עשרה מילים בלבד: "Alan Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there", ושתק. הטקסט בטלוויזיה שהיא מדיה וויזואלית בנוי על משפטים קצרים, פשוטים, וברורים. שיווק יעיל של מֶסֶר בטלוויזיה נשען על כמות מלל חסכונית  באד גרינספאן (2010 – 1926) היה מנקודת מבטי גאון בכתיבת טקסטים והתאמתם לתמונה הטלוויזיונית.

טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. ה- IBC בסיאול בירת דרום קוריאה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 33 שנים. אנוכי יחדיו עם באד גרינספאן ז"ל (Bud Greenspan) ועוזרת ההפקה הראשית והמוכשרת שלו ננסי בפה (Nancy Beffa). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רבי משה אבן עזרא הביע כבר לפני שנים רבות את דעתו הנוגעת לרעיון של שימוש חסכוני ב-מלל, וקבע כלהלן : "אם הקיצור יספיק – הַאֲרִיכוּת שגיאה". קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם ז"ל, יוֹרָם אָרְבֶּל יבד"ל, נִסִים קִיוִויתִּי יבד"ל, בָּאד גְרִינְסְפָּאן ז"ל, וגם אמנון אברמוביץ' יבד"ל פרשן חברת החדשות של ערוץ 12 אימצו את מחשבתו של רבי משה אבן עזרא ומשמשים בהיסטוריית המלל והטקסטים בתעשיית הטלוויזיה אנטי תזה למשה גרטל. המסרים המדויקים בטלוויזיה מתבססים על טקסטים קצרים, פשוטים, וברורים.

אי אפשר להזכיר בסיום חוויית הביקורת הזאת את העובדה כי משה גרטל בן קיבוץ רמת יוחנן שחיין מחונן ויפה תואר נחשב בזמנו לאחד מגדולי השחיינים של מדינת ישראל. זה היה בעשור ה- 60 של המאה שעברה. הוא היה אלוף ישראל בכל משחי החתירה מ- 100 מ' ועד 1500 מ' (כולל), דרגת שחייה חסרת תקדים בארצנו הקטנטונת, וכן ייצג את מדינת ישראל בהצטיינות במשחקי אסיה ה- 5 בבנגקוק 1966 ובמשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק ב- 1970. לרוע מזלו אין לכישרונו כשחיין כל מכנה משותף עם הכישרון לאחוז את המיקרופון של הטלוויזיה. משה גרטל ניצב באולימפיאדת לונדון 2012 בשעת דמדומים. ברור שאיחלתי לו עם צאתו לפנסיה עוז רוח, פעילות, וחיוניות – ברכה שונה בתכלית מ- "מְנוּחַת נֶצַח" – שאיחל בטעות לצופיו בעת אולימפיאדת אטלנטה 1996.

ועוד דבר. צריך לזכור כי זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים שנערכו ב- 2016 בבירת ברזיל ריו דה זָ'אנֵיְירוֹ, לא היו עוד קניין בלעדי של המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי ושל איגוד השידור האירופי ה- EBU (רשות השידור וערוץ 1 נמנים על שורותיו). הן הועברו לידי גורמים פרטיים. ערוץ 1 יוכל לרכוש אותן אם יתעקש אך כפי הנראה יידרש לשלם ממון כבד הרבה יותר ממה ששילם עבור לונדון 2012 במסגרת ה- Share הכספי שלו ב- EBU. עלות זכויות השידורים ששילם ערוץ 1 ללונדון 2012 עמדו על סך של 1.659200 (מיליון ושש מאות וחמישים ותשע אלף ומאתיים) יוּרוֹ עבור העברת שידורים בטלוויזיה + 255000 (מאתיים חמישים וחמישה אלף) יורו עבור זכויות העברת השידורים באינטרנט + 1.000000 (מיליון) יורו עבור הוצאות הפקה טכנולוגיות ולוגיסטיות בלונדון ובירושלים, לרבות הטסת כוח אדם בן 29 אנשים ללונדון לתקופה של כחודש ימים, ומימון שהייתו שם (לינה, אוכל, הסעות וכיו"ב). סך כולל של 2.914200 (שני מיליון ותשע מאות וארבעה עשר) יורו ששווים בערכם ל- 14.571000 (ארבעה עשר מיליון וחמש מאות שבעים ואחד אלף) שֶקֶל. הוצאה כספית נמוכה יחסית. אין בכלל ספק כי אותו הגורם הפרטי שמכר את זכויות השידורים של אולימפיאדת ריו 2016 לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בארץ, גבה מחיר גבוה הרבה יותר מזה של 2012 שהיו שייכים אז לערוץ 1.

הערה : הליך דומה של התייקרות זכויות השידורים באלפי אחוזים שאפיינו את מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ומונדיאל גרמניה 2006, התרחש בראשית 1996, בשעה שנשיא ה- FIFA יוזף "ספ" בלאטר החליט להעביר את זכויות השידורים מחמשת איגודי השידור הציבוריים בתבל בראשות EBU (העשיר מכולם) לידי גורם פרטי, מיליארדר גרמני בשם ליאו קירש (Leo Kirsh). תמורת מונדיאל צרפת 1998 שילם המשדר הציבורי בעולם סכום גלובאלי של 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים. ליאו קירש מכר את זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 לרשתות הטלוויזיה בעולם לכל המרבה במחיר באמצעות חברות תיווך משניות (כמו חברת "צ'ארלטון" בישראל) תמורת סך של 1.000000000 (מיליארד) דולר. עבור מונדיאל גרמניה 2006 דרש תוספת של % 25 (1.250000000 – מיליארד ומאתיים וחמישים מיליון) דולר.

נסים קיוויתי שימש שַדָּר ראשי ומוביל של ענפי הא"ק והשחייה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת השנים של 1988 – 1972. הוא כיסה את שני הענפים האלה בחמש אולימפיאדות : מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, וסיאול 1988. הוא כיסה גם שתי אליפויות עולם בא"ק : אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה בהלסינקי באוגוסט 1983 ואת אליפות העולם ה- 2 בא"ק שהתקיימה בסוף אוגוסט – ראשית ספטמבר ב- 1987 ברומא. משה גרטל שלט על המיקרופון של הטלוויזיה בתחרויות השחייה ב-שש (6) אולימפיאדות רצופות בין השנים 2012 – 1992 : ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, סידני 2000, אתונה 2004, בייג'ינג 2008, ו- לונדון 2012. המאמר הבא יידון בשידורי הא"ק של אולימפיאדת לונדון 2012 כפי שבוצעו ע"י השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן שלו ד"ר גלעד וויינגרטן.

פתגמים ומכתמים עיתונאיים באמצעות שירותה של הטכנולוגיה הטלוויזיונית. שדר העַל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי באולימפיאדת מינכן 1972.

הטכנולוגיה הטלוויזיונית ומשך זמן וחשיפת יתר של האירועים על מסך הטלוויזיה, מאפשרים לשדר נסים קיוויתי לייצר ולהפיק אִידְיוֹמִים, פִּתְגָמִים, מִכְתָּמִים, וסְלוֹגָנִים בעת השידורים הישירים של מקצועות הא"ק והשחייה. וגם ליורם ארבל אחריו בתחומי הכדורגל והכדורסל. צריך להבין כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית תיעדה את אירועי הספורט המקומיים שלה לרוב במצלמות Film שחור/לבן בעוד העולם עשה זאת באמצעות מצלמות Video בצבע (!). בעוד אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית התחלנו באמצעים הדלים שלנו את סיקור האירוע עם יריית הזינוק וסיימנו אותו עם הגיע הספורטאים לקו הסיום, הרי בעולם הגדול בעיקר ברשתות הטלוויזיה האירופיות והאמריקניות העניקו זמן אוויר להצגת גיבורי העלילה בטרם יריית הזינוק ואפשרו לשדרי הטלוויזיה לסכם את המצב גם לאחר שהספורטאים האלה חצו את חוט המטרה. דוגמא נפלאה לטיעונים הללו שלי הייתה אליפות אירופה בא"ק שנערכה באוקטובר 1971 בהלסינקי – פינלנד.

באוקטובר 1971 נשלח נסים קיוויתי ע"י מנהל מחלקת הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא"ק. הוא היה שַדָּר טלוויזיה נפלא שניחן גם באישיות מיוחדת ומעניינת. באוקטובר 1971 שימש נסים קיוויתי עיתונאי מוביל וראשי של העיתון "ידיעות אחרונות" בהנהלת נוח מוזס ז"ל ודוב יודקובסקי וגם שדר של ה- BBC. דן שילון ואלכס גלעדי הזעיקו אותו מלונדון להלסינקי. התחרות ההיא של אליפות אירופה בא"ק באוקטובר 1971 הייתה חשובה מפני ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ' באליפות אירופה בא"ק ההיא ב- 1971 הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן (Juha Vaatainen) נִיהֵל ב- 300 המטרים האחרונים מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה (Jurgen Haase). זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי בהלסינקי והריעו לו בהתלהבות עצומה. זה היה מראה יוצא דופן והטלוויזיה הפינית הציבורית YLE תיעדה אותה לפרטי פרטים. הכיסוי לא הסתיים לאחר חציית המתחרים את קו הסיום באותה הריצה ההיא ל- 10000 מ' אלא נמשך מפני שחלקו האחר היה רלוואנטי לקו הסיום של התחרות. בעוד יוהא וואטאיינן חוגג את הקפת הניצחון בתום הריצה המתישה והמפרכת, נסים קיוויתי שידר ישיר למיקרופון את הטקסט הנפלא הבא כלהלן : "מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?", והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : "למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים" (!). אני מוסיף ואומר שצריך לזכור שהוא נסים קיוויתי אמר זאת בעת שידור ישיר (!). אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם לא שמענו טקסט כזה בשידור א"ק. זה היה חידוש מרנין בגלל הכיסוי המרשים באמצעות ניידת שידור אלקטרונית של YLE שהייתה בעלת 8 (שמונה) מצלמות Video, ובשל משך זמן אוויר משופר של מעקב המצלמות האלקטרוניות אחרי המנצחים גם לאחר חציית קו הסיום.

באולימפיאדת מינכן 1972 חשף שוב נסים קיוויתי את יכולתו וכישרונו הטלוויזיוניים כמנסח עַל בשידור ישיר. כשעלו השחיינים על אדני הזינוק בבריכה האולימפית בטרם הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הגה נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : "…הגענו למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ…". הישג נפלא של שדר טלוויזיה שבונה דרמה ב- 30 מילים בטרם יריית אקדח הזינוק. טקסט ההצגה של גיבור העלילה מרק ספיץ ושבעת המתחרים הנוספים בתחרות ההיא בטרם יריית הזינוק באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י השדר נסים קיוויתי היה חדשני עבורנו. מעולם לא שמענו עד אז טקסט טלוויזיה כזה שהוא השמיע באוזנינו. מעולם לא ראינו בטלוויזיה עד אז טֶקֶס מסודר שבו שַדָּר הטלוויזיה שיושב בעמדת השידור בבריכת השחייה האולימפית במינכן 72' מוביל את הצופה שלו בישראל ממסלול למסלול ומשחיין לשחיין בטרם יריית הזינוק , יורה את האינפורמציה הרלוואנטית, ועורך לו היכרות אישית עמו. היה מדובר ברענון עצום. לפתע הגיח לעולם הטלוויזיה מונח חדש : Pre Game Show. געגועיי אל נסים קיוויתי מי שהציב סטנדרט חדש בשידורים ישירים בטלוויזיה היו רבים (!). נסים קיוויתי ויורם ארבל אחריו היו שני אנשי טלוויזיה יצירתיים, אולם הם לא היו יכולים להפיק וליצור ניסוחי עַל בלתי נשכחים שכאלה בלעדי הטכנולוגיה הטלוויזיונית של DOZ במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 וללא הטכנולוגיה הטלוויזיונית של TeleMexico במונדיאל מכסיקו 1986, ללא זמן שידור נוסף, ולא בימוי מתוכנן ומושכל, ונבון.

בקיץ 1976, באולימפיאדת מונטריאול 76' ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן וזכה במדליית הזהב בריצה גמר דרמטית מאין כמותה למרחק 5000 מ' (13:24.76 דקות) והקדים בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס מדליין הכסף (13:25.16 דקות), ואת הרץ הגרמני קלאוס-פיטר הילדנבראנד שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית הארד (בתוצאה 13:25.38 דקות), ואשר הקדים בסנטימטרים את רוד דיקסון (13:25.50 דקות) אף הוא מניו זילנד שדורג במקום הרביעי. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של CBC / ORTO את תשומת הלב מ- קלאוס-פיטר הילדנבראנד השרוע על קו הגמר וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון והזכייה במדליית הזהב על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהרץ הפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…". פנטסטי. וצריך לזכור שהוא אמר זאת ב- שידור ישיר. שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו כאלה. שניהם היו מדויקים.

טקסט תמונה : קיץ 1949. אצטדיון המכבייה בצפון תל אביב. האתלט נסים קיוויתי בן 23 מוכתר לאלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. בחלוף שנים הפך לשדר האולימפי בהא הידיעה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בענפי ה-א"ק והשחייה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. לונדון בירת אנגליה. העיתונאי המוערך נסים קיוויתי נושא בשלוש משרות : שדר ה- BBC, כתב העיתון "ידיעות אחרונות", וגם שדר מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון וסגנו אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הלסינקי 1952. האצטדיון האולימפי. עיתונאי הספורט נסים קיוויתי (בן 26) משדר את תחרויות הא"ק האולימפיות לרדיו ה- BBC  ורדיו "קול ישראל". הוא היה כוכב רדיו כבר מבראשית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי (משמאל) היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפנינו. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה. כאן הוא מארח בשנות ה- 60 במאה הקודמת בעמדת השידור באִצטדיון "וומבליי" בלונדון את שחקן התאטרון והקולנוע הישראלי וחתן פרס ישראל, חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי, "…יואש, אולי לא תאמין לי, אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מבצע השידורים באולימפיאדת מינכן 72' היה כל כך גָדוּש, מפורט, ועמוּס עד שאפילו הגרמנים העשירים והמנוסים נדרשו לסיוע טלוויזיוני של מדינות מערב אירופה המאוגדות באיגוד השידור האירופי העשיר ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). ה- BBC צילם במינכן 72' את תחרויות האִגרוף, הטלוויזיה השווייצרית SRG כיסתה את תחרויות החתירה, ו- RAI האיטלקית הייתה הממונה על כיסוי תחרויות הסיוף. ציוותי הצילום החיצוניים נדדו גם לאִצטדיונים אחרים באולימפיאדת מינכן 1972 אך תמיד תחת עינם הפקוחה של המפיקים הגרמניים של DOZ. קבוצת DOZ הסתייעה גם ב- 65 מצלמות פילם בצבע בצילום ותיעוד המשחקים מפני שלא עמדו לרשותה מספיק ניידות שידור אלקטרוניות. DOZ מיסדה סך של 852 (שמונה מאות וחמישים ושתיים) עמדות שידור לרשתות הטלוויזיה והרדיו בכל אתרי התחרויות האולימפיים. הישג טכנולוגי כמותי ואיכותי מרשים ביותר. ב- IBC הגרמני (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במינכן הוקמו 27 סוויטות עריכה של VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording), וגם 37 חדרי עריכה בפילם, ועוד 20 אולפני טלוויזיה כשירותים למען רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU . DOZ העמידה את הארכיון האולימפי שלה לרשות כל רשתות הטלוויזיה והרדיו שהתארחו במינכן 72'.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. צוות צילום בפילם של DOZ מנציח את ניצחונו של ההלך המערב גרמני ברנד קננברג (Brend Kanneberg) בתחרות ל- 50 ק"מ הליכה. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו חדר בקרה של אולפן טלוויזיה גרמני משוכלל שהוקם ע"י קבוצת  DOZ באולימפיאדת מינכן 1972. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום בעת ההיא על טכנולוגיה מודרנית באיכות ובכמות כזאת. (בסיוע ובאדיבות  ZDF / ARD .ארכיון יואש אלרואי) .

טקסט תמונה  : אולימפיאדת מינכן 72'. זוהי תחנת הקרקע הגרמנית ללוויינים שהוקמה במישור רייסטינג (RAISTING). מכאן נשלח סיגנל השידורים של אולימפיאדת מינכן 1972 לכל רחבי תבל, וגם ללוויין האטלנטי ה- Primary, אליו מחוברת האנטנה – צלחת בעמק האלה ליד ירושלים. (בסיוע ובאדיבות DOZ ו-  ZDF / ARD. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד"ר ווילי דאומה (Willi Daume) הדינאמי והבלתי נלאה השקיעה כאמור כמיליארד דולר (כ- 1.97 מיליארד מרקים גרמניים), הון עתק בימים ההם בבניית המתקנים האולימפיים ובתשתיות העיר. הפקת האולימפיאדה העניקה תנופה עצומה לפיתוח רשת כבישים הראשיים של מינכן, שיפור פרויקט הרכבת התחתית של העיר, הגדלת שדה התעופה הבינלאומי של המטרופולין, ותכנון מחודש של מערכת האירוח במינכן, מלונות וכיו"ב. הקומפלקס האולימפי היפהפה הוקם כ- 6 (שישה) ק"מ ממינכן ובראשו האִצטדיון האולימפי המרכזי והגג התלוי שלו העשוי מחומר סינתטי שקוף. מבנה ארכיטקטוני מרשים שעלותו למשלם המסים של מחוז באוואריה עמדה על כ- 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) דולר. אבל במרכז העניינים ניצבה קבוצת DOZ במלוא עוצמתה יחדיו עם בימאי הטלוויזיה הראשיים של משחקי מינכן 72' הורסט זייפארט ואוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uly Wolters) שראויים להערכה רבה. הופעתו של הורסט זייפארת באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה באמת מזהירה. אין מילה אחרת לתאר את יסודיות אופיו של הבימאי הראשי, רצינותו, וכישרונו הטלוויזיוני. הוֹרְסְט זָיְיפָארְת (Horst Seifart) הפקיד בידי השדרים האולימפיים את מטמון השידור החשוב מכל, כלי לזיהוי מכסימאלי של המשתתפים בעלילה בכל אחד משלבי הכיסוי שלה ויצירת אינטראקציה (Interactive) של השידור הטלוויזיוני עם הצופים בסלון ביתם. הקריטריונים שהציבה DOZ בהפקה וצילום הטלוויזיה הכשירו את הופעתו הבלתי נשכחת של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדגוּל נסים קיוויתי בתחרויות השחייה והא"ק במשחקי מינכן 72'.

באולימפיאדת מינכן 1972, הָגָה הוֹרְסְט זָיְיפָארְט (Horst Seifart) בימאי הטלוויזיה הראשי של שידורי האולימפיאדה המשותפים לשתי הרשתות הממלכתיות הגרמניות ARD ו- ZDF כאמור רעיון שידור מעניין. פשוט אך גאוני. הורסט זייפארט שהיה אז כבן 50 בעל ניסיון טלוויזיוני רב בהפקה וצילום החליט להפקיד בידי אחת המצלמות שלו הממוקמות באִצטדיון האולימפי (שם נערכו תחרויות הא"ק) ובבריכת השחייה האולימפית משימת טלוויזיה היסטורית וייחודית שטרם בוצעה עד אז. על המצלמה הקונקרטית הזאת הוטלה המשימה להציג ולחשוף בנפרד לפני יריית הזינוק בצילומי Close up ו- Medium close up את הספורטאים המתחרים על פי סדר השבילים שלהם, כדי לערוך היכרות עימם לטובת צופי הטלוויזיה. הדבר לא נעשה מעולם באולימפיאדות קודמות. הורסט זייפארט התייחס לתחרויות הספורט כאל דרמה . הוא גָרָס שחייבים "לערוך הכּרה" מוקדמת בין גיבורי העלילה לבין צופי הטלוויזיה בסלון ביתם טֶרֶם תחילת דרמת הספורט. הוא שאב את הרעיון מסרטי הקולנוע. הוא סָבָר שבדומה לאָלְפְרֶד הִיצְ'קוֹק אומן סרטי המתח בו חושף הבימאי את גיבורי העלילה שלו לצופים באולם הקולנוע מייד בתחילתה מבלי לגלות את סופה, ראוי שגם בִּימַאֵי הספורט בשידורי הא"ק והשחייה בטלוויזיה יחשפו את גיבוריהם לצופים בטרם תחילת העלילה רווית הדרמה וספוגת רייטינג. הורסט זייפארט חשב שעלילות המתח בשידורי הספורט בטלוויזיה הן בעצם כמו הצגות הקולנוע של אלפרד היצ'קוק ולכן יש מקום לזהות את המשתתפים באמצעות הצגה מוקדמת. חשיבה לא רק הגיונית אלא גאונית. הוא גרס שהיכרות טלוויזיונית מוקדמת עם הספורטאים המצטיינים המציגה לא רק את שמם וארץ מוצאם, אלא כוללת את חשיפת פניהם, מבנה גופם, והמראה הכללי שלהם באמצעות צילומים מקרוב, לרבות הישגיהם ויכולתם המקצועית בענף הספורט הקונקרטי שלהם, תהדק ותגביר את הקֶשֶר והזדהות צופי הטלוויזיה עם השידור ותקרב תקרב אותם ביתר שֵאת לעלילה המתפתחת על המסך ותשפר את הבנתם בתחוּם. הוא צָדָק. רעיון החשיפה המוקדמת בתחרויות הספורט וזיהוי גיבורי העלילה לפני התרחשותה הפכוּ לפרולוג טלוויזיוני מוצלח וחשוב. טריוויאלי היום אך מרחיק לכת מאין כמוהו בימים ההם של 1972. אין היום שום שידור ספורט טלוויזיוני המכבד את עצמו שמתכחש למִתְּוֶוה הורסט זייפארת. במובן הזה הורסט זייפארט היה מהפכן טלוויזיה. המצלמה הזאת שחשפה, זיהתה, והִציגה את הספורטאים לצופי הטלוויזיה במלוא תפארתם בטרם תחרות, זכתה לכינוי "מצלמת ההיכרויות החושפנית".

הורסט זייפארט סיפר לי את העדות המעניינת והחשובה הזאת לראשונה כשנפגשנו בטהראן בירת איראן בחודש ספטמבר 1974 בעיצומם של משחקי אסיה ה- 7. שאלתי אותו מייד, "…איך לא חשבו על זה קודם…?", והוא השיב לי בפשטות, "…אין לי מושג יואש, אינני יודע…". אנשי הטלוויזיה האיראנית הזעיקו את הורסט זייפארט ועוד כמה מומחים משתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לטהראן (תמורת תשלום נאה) כדי שיסייעו להם במלאכת הבימוי של המשחקים. הם הזמינו לטהראן לצורכי ייעוּץ גם כמה מאנשי הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' ובראשם וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי. יצא לי להיפגש עם הורסט זייפארט בהזדמנויות נוספות לשיחות טלוויזיה ארוכות גם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ומונדיאל ארגנטינה 1978. הוא היה קולנוען ואיש טלוויזיה יסודי מהדרגה העליונה ביותר אציל נפש, מנומס ואדיב, שאהבתי והערכתי.

טקסט תמונה : Horst Seifart (הורסט זייפארת, 2004 – 1922) אישיות על בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. הורסט זייפארת היה הבימאי הראשי המצוין ורב המוניטין של אולימפיאדת מינכן 1972. הוא נחשב לאבי התפישה החדשה של כיסוי אירועי ספורט בטלוויזיה בשנות ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה. איש טלוויזיה מופלא ונדיר. לא היו רבים כמותו בעולם. הורסט זייפארת היה מורם ורבם של בימאים ומפיקי טלוויזיה רבים ברחבי תבל וגם שלנו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית. הוא היה ידיד גדול של אלכס גלעדי  ושלי. (התמונה באדיבות קלאוס בייסנר – Claus Beissner. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קְלָאוּס בָּיְיסְנֶר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הוֹרְסְט זָיְיפָארְט ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר כלהלן [10] : "בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת. מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ אמר: "רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר". תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה. המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים. אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת היה הסוף, הסיום. בתאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בטלוויזיה".

נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון שהפיקה "מצלמת ההיכרויות החושפנית" של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא פשוט ניצב ליד המיקרופון משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה-100 מ'האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני אסון רצח י"א הספורטאים הישראליים), "…שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר…", בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית במינכן 72' (בסיועו העצום של אלכס גלעדי) ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בעיר מינכן. הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז"ל. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה. השדרן והמגיש הפופולרי דן שילון ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים שהושגו שם ע"י אולגה קורבוט, לאסה ווירן, וואלרי בורזוב, רנטה שטכר, ג'ון אקיבואה, ומרק ספיץ, ורבים אחרים. דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 72' שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב-100 מ', להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, "ערב טוב לכם ושלום רב, כאן מינכן", והוסיף, "גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים. נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא"ק. נעבור אל מַרְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני. הוא עמד לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ה- IBC במינכן. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. דן שילון שימש ראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן 72', והיה גם מגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- International Broadcasting Center / מרכז השידורים הבינלאומי) במינכן. (מקור : הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) . 

הרבה מאוד ילדים ובני נוער ראו את התחרויות האולימפיות בשל שעת הצפייה הנוחה. ניתנה להם הזדמנות לחזות בשחיין מוכשר ודרמטי שהיו טמונים בו גם ערכים ולקח חינוכי מאלף. מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz) בן ה- 22 זכה כבר בטרם משחה הגמר ב- 100 מ'בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם גמא באימוניו הקשים בקריירה הארוכה שלוֹ בבריכה קילומטראז' שחייה בן 40000 (ארבעים אֶלֶף) ק"מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. מרק ספיץ היה שחיין מזהיר ומוכשר בצורה יוצא דופן. אך הכישרון התנועתי  והקואורדינציה הגופנית, כמו גם משקלו הסגולי הנמוך של גופו, אינם מספיקים לבדם כדי להפוך אותו לאלוף. נדרשו מ- מרק ספיץ צייתנות ואהבה סגפנית מיוחדת וחסרת קֵץ לאימונים המפרכים שכפו עליו מאמניו וחזרות אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד במים. מלבד כישרונו הגופני הוא צריך להיות מצויד ביכולת מנטאלית בעלת אופי מיוחד ותכונות נפשיות של כוח רצון, משמעת, ודבקות במשימה כדי לא לוותר ולעמול כל כך קשה בתוך המים במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. מרק ספיץ כישרון נדיר בשחייה היה בין הבודדים שאהב וידע להתאמן וניאות לוותר על הנאות החיים של ילד רגיל בגילו. מן ההיבט הזה הוא היה ספורטאי הרואי ויסודי והוכיח זאת בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה. לא בכדי העפיל בסופו של דבר לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים נזירית – ספורטיבית שכזאת.

דן שילון העביר את השידור לנסים קיוויתי ועכשיו היה תורו לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה האולימפית במינכן. נסים קיוויתי ניהל דיאלוג פנטסטי עם מצלמת "ההיכרויות" של DOZ והוֹרְסְט זַיְיפָארְט ואולי וולטרס. הוא הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מפורטת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב- 100 מ'בסגנון חופשי. זאת הייתה חשיפה קלאסית ומכובדת של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972. כשעלו השחיינים על אדני הזינוק אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו את הטקסט הזה, כלהלן : "הגענו למשחה הגמר ל-100 מ' בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב ש- מַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ". באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר הישראלי, לחץ הבימאי הגרמני בבריכה האולימפית שאיננו כמובן דובר עברית על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. נפח בית החזה שלו היה מרשים ושרירי הבטן בלטו על רקע בטן כמעט קעורה. הוא נראה כמו פוסיידון אל הים היווני. מרק ספיץ היה מאוד מרוכז בעצמו ודרוך. באותן השניות שמצלמת הטלוויזיה הגרמנית של DOZ הייתה נעולה עליו עסק בשחרור השרירים האחרון בטרם יתבע גופו למאמץ פיסי עליון, בחלקו אנאירובי, במשך כ- 50 שניות. ההזדהות עם מרק ספיץ הייתה מושלמת. פתאום הוברר כי DOZ המשוכללת הטילה על צופי הטלוויזיה בעולם, כמו הגיבור הראשי מרק ספיץ עצמו, לפַלֵס את דרכם לבדם בתוך נפתולי העלילה שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהמשחה התקדם אל קו הגמר. גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיךְ, וְולָדִימִיר בּוּרֶה, ומָיְיקֶל וֶונְדֶן סיבכו את העלילה והיקשו על גיבורה. זאת הייתה אחת הפעמים הנפלאוֹת של שיתוף פעולה כה מוצלח ופורה בין ההוגה הטלוויזיוני הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ובימאי ניידת השידור בבריכה וצלמיו לבין השַדָּרִים בבריכה.

אמירת הנֶצַח של נִסִים קִיוִויתִּי נשזרה לעַד על פַּס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של השחיין היהודי – אמריקני האלמותי, גדול שחייני תבל בכל הזמנים. מעולם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית לטקסט פתיחה Lead in כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו הניחן ביכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון וגם מְיוּמַן כדי לנתח את האפשרויות והאופציות בבריכה האולימפית עבור צופי הטלוויזיה שלוֹ. נסים קיוויתי הציג בכישרון רב את המתחרים ועשה זאת בצורה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה. בְּרָאווֹ לנסים קיוויתי. הכל היה מושלם למעט חיסרון אחד. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו את השידורים של DOZ בצבע. בישראל הם היו בשָחוֹר / לָבָן.

טקסט תמונה : קיץ 1972. עידן השחור / לבן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הצלם איזי אברון ז"ל (יושב) ומגיש הטלוויזיה רם עברון ז"ל עורכים מבחן תקינות למצלמת Video באולפן ברוממה – ירושלים על פי מודל השידור הבריטי של ה- BBC. מצלמות האולפן הגדולות היו בריטיות מסוג  M A R C O N I . (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צופי הטלוויזיה במדינת ישראל ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית באוגוסט – ספטמבר 1972 את כל שבעת המשחקים בהם נטל חלק מַרְק סְפִּיץ (שלושה מהם היו משחי שליחים), ובהם קבע שבעה שיאי עולם וזכה מַרְק בשבע מדליות זהב. ואז אירע אסון הטרור הגדול של חטיפה ורצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. תמונת ה- Long shot של המתחרים במשחה הגמר ל- 100 מ' חופשי לגברים באולימפיאדת מינכן 1972 בהשתתפות השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ ובעקבותיה תמונת ה- Close up של המועמד לניצחון מרק ספיץ (בטרם יריית הזינוק), מגלמת את תפישת הבימוי הטלוויזיוני של הורסט זייפארט.   

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת בשחור / לבן (למרות שסיגנל הטלוויזיה של DOZ שהגיע לאולפנים בירושלים מ- Raisting היה כמובן בצבע). המצלמה המובילה של DOZ מציגה בצילום מרחוק (Long Shot) כולל את כל שמונת המשתתפים יחדיו במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972, שניות לפני הזינוק. השחיין האמריקני מרק ספיץ ניצב על אדן הזינוק שלישי משמאל. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ. ארכיון יואש אלרואי.).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. בשעה שנסים קיוויתי שידר את משפט המחץ שלו, "זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר-ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ", ניתב הבימאי הגרמני במפתיע "לאוויר" שוט של מרק ספיץ ב- Medium – Close up ניצב על אדן הזינוק מס' 3, ובוֹדֵד אותו משאר מתחריו. כאילו הבין את שפת העִברית של השַדָּר הישראלי. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz) לא רצה להשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. זה היה המשחה השישי בסדרה מתוך שבעה ובאמתחתו נחו להן כבר חמש מדליות זהב. לפתע נתקף ביראה ואיבד את ביטחונו העצמי. מרק ספיץ נחשב לגדול שחייני תבל באולימפיאדת מינכן 72' והיה מועמד וודאי לניצחון גם במשחה השישי שלו באולימפיאדה למרחק 100 מ' בסגנון חופשי אך חשש להפסיד לשני יריביו העיקריים והמסוכנים בבריכה, חברו לנבחרת האמריקנית גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיךְ (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי לפני ארבע שנים במשחקי מכסיקו 68' במקצוע הזה מָיְיקְל וֶונְדֶן (Michael Wenden). מַרְק סְפִּיץ פחד לקלקל את מאזן הזהב המושלם שלו. צריך לציין כאן שגם הספרינטר הרוסי בעל הפוטנציאל למדליית זהב וְולָאדִימִיר בּוּרֶה (Vladimir Bure) ששחה בשביל מס' 2 סיכן אותו. הדריכות בטרם משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הייתה עצומה. מַרְק סְפִּיץ (בן 22 וחצי במינכן 72') היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. הוא אמר לשדרנית רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC דוֹנָה דֶה וַוארוֹנָה (Donna De Varrona) כי עדיף לו להיזכר בהיסטוריה כבעל שש מדליות זהב משישה משחים על פני שש מדליות זהב ואחת מכסף ו/או ארד מתוך שבעה משחים. מרק ספיץ חשש להפסיד במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים ולהיזכר כמפסידן. הציבור לא יזכור את ניצחונותיו הרבים אלא את הפסדו הבודד. למרות שהיה טוב מכל השלושה ירא אותם מַרְק סְפִּיץ עד שנפוצו שמועות בכפר האולימפי כי ביטל את השתתפותו במשחה הקלאסי והמהיר ביותר בבריכה. החלה להתרוצץ רכילות בנבחרת האמריקנית כי מַרְק סְפִּיץ חולה. מאמן השחייה הראשי של המשלחת האמריקנית באולימפיאדת מינכן 1972 שאֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט להתערב. הוא זימֵן את מרק ספיץ לשיחה אישית בין מאמן לחניכו והטיף לוֹ כלהלן : "…מרק ספיץ, זכור רק דבר אחד. אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שזהו משחה יוקרתי ומיוחד בתוכנית האולימפית בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן לחלוטין חסרות ערך. משחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי הוא המבחן האמיתי שלך כגדול שחייני תבל. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית…" [1]. שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט לא לאפשר ל- מַרְק סְפִּיץ להשתתף במשחה השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב הנועל את תחרויות השחייה האולימפיות במידה ולא ייטול חלק במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בו היה מועמד וודאי לניצחון למרות פחדנותו וחששו להתעמת בבריכה עם יריבו גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיך.

לבסוף השתכנע מַרְק סְפִּיץ בעקבות השיחה עם שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) והחליט להתייצב לקרב (ניתן לראות ולשמוע את כל סצנת היחסים המפורסמת הזאת בין השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ למאמנו שֶרְם שָאבוּר בסרט הטלוויזיה הדוקומנטרי המרתק ורב העניין והדרמה, הקרוי, "THE  MAGNIFICENT  ONES" (במסגרת הסדרה התיעודית הטלוויזיונית המונומנטלית והבלתי נשכחת "OLYMPIAD") שכתב, ביים, והפיק הבימאי היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan) בעשור ה- 70 של המאה שעברה.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו הצד הקדמי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטרי שהפיק, ביים, וכתב בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן (Bud Greenspan), ואשר קרוי, "THE MAGNIFICENT ONES". התיעוד מספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת Cappy productions. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו הצד האחורי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטארי הבלתי נשכח של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן המנוח (מת ב- 2010), "THE MAGNIFICENT ONES", המספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת "Cappy productions". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. שקט שלפני הסערה מלווה בעצבנות. מצלמת ההיכרויות החושפנית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ואוּלִי וָולְטֶרְס וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמת המשחה. Masterpiece טלוויזיוני מלא הוֹד והדר. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל התכנסו סביב המרקע והתבוננו בגאון השחייה מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 ששוּבַּץ לשביל מספר שלוש במשחה האולימפי הקצר ביותר והיוקרתי ביותר. מַרְק סְפִּיץ לא היה השחיין המהיר במוקדמות ולכן בשביל ארבע הוצב יריבו האמריקני גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ שקבע את הזמן הטוב ביותר בשלב המוקדם. בשביל חמֵש שחה האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 1968 שהֵביס לפני ארבע שנים את מַרְק סְפִּיץ במשחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי. בשביל הראשון הוצב השחיין המערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ. השביל השני היה של הרוסי וְולָאדִימִיר בּוּרֶה. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 הוצבו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת, ושחיין אמריקני נוסף ג'וֹן מֶרְפִי.

נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה פנומנלית שאין טוב ממנה. גם היום כשאני מקשיב מעת לעת לאותו השידור האולימפי ההוא של נסים קיוויתי עורי הופך לחידודין – חידודין. מַרְק סְפִּיץ וגם נסים קיוויתי היו בשיאם. אפילו הערתו המגומגמת של פרשן השחייה הטירון ד"ר גלעד ווינגרטן הנוגעת לזמן הביניים של מרק ספיץ בתום 50 המטרים הראשונים וקטעה ללא צורך את נסים קיוויתי המדהים לא פגמה בחוויית השידור. מַרְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל-100 מ', 51.22 שניות וזכה במדליית הזהב השישית שלו. ג'רי היידנריך היה שני בזמן של 51.65 ש' וקיבל את מדליית הכסף. וולדימיר בורה קבע 51.77 ש' ועוּטַר במדליית הארד. בשעה שניצב מַרְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי אותו יום באחד מאותם השידורים הקלאסיים של שַדָּר ספורט בלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי איכות השידורים הישירים מבריכת השחייה האולימפית של מינכן 1972 אינם פחותים מתוצאות שיאי העולם שקבע שם מרק ספיץ, וכי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו. טרם נמצא לו ממלא מקום בתחומי השידורים של הא"ק והשחייה גם בימים אלה של דצמבר 2015. כדאי לכם לקנות את עותק השידור ההוא מארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כולו חמֵש דקות. לא תתחרטו.

נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים המעטים שהיה בעברו ספורטאי מצטיין. מי שידע להתאמן כאתלט וידע להתכונן באופן יסודי כשדר לכל שידור ושידור בקריירה הענקית שלוֹ. הוא עשה את זה שעות – במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן הדומה לזה של שַדָּר הספורט האמריקני הנודע המנוח הַוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell). רק מאיר איינשטיין ז"ל השתווה לו בעבודת ההכנה הדקדקנית שלוֹ. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר / עיתונאי שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח. הוא היה עיתונאי שטח סקרן מנוסה מאוד והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה שהוטלה על שכמו של שַדָּר בודד. אין שידור טלוויזיה מסובך ומורכב יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות הא"ק באולימפיאדות. נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ובמשחקי מונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך ממש.השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל-800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. גם היום בגיל 76 כשאני צופה בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים וסומר. הטֵייפּ ההיסטורי ובעל ערך הזה שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי שידר רגעי תהילה רבים במשחקי מינכן 72' לרבות זכייתו של האצן הסובייטי וואלרי בורזוב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', וגם את ניצחונה הכפול של האצנית המזרח גרמנית רנטה שטכר בתי הריצות הקצרות לנשים. הוא תיאר את נצחונו המפתיע של הרץ האוגאנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ'משוכות והפסדו של דיוויד הֶאמְרִי מאנגליה אלוף מכסיקו 1968 בריצה הקשה הזאת, זכייתו של הפיני לָאסֶה וִוירֶן השש אלי קרב בריצה ל- 10000 מ'. נסים קיוויתי נשא על כתפיו במינכן 72' את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה עוד אחד כמוהו.

אולימפיאדת מונטריאול 1976.

אשנה ואוסיף כלהלן : השידור הישיר Play by play של אירועי הספורט והחדשות בטלוויזיה הוא המבחן העליון של השַדָּר. מעטים מצליחים בו. זאת הסיבה שהטובים באמת בשני התחומים האלה, ספורים. על החבורה המצליחנית המצומצמת הזאת של שדרי הטלוויזיה הכישרוניים נמנה נסים קיוויתי. נסים קיוויתי הוא לבטח גדול שדרי הא"ק והשחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים ואחד הטובים בתבל בתחום. רב אומן בבניית הדרמה בשידור ישיר על כל מרכיביה ובעל כושר ביטוי עילאי ונדיר. אחד משיאיו של נסים קיוויתי היה השידור הישיר שלו באולימפיאדת מונטריאול 1976 את ריצת הגמר ל- 5000 מ' בהשתתפות הרץ הפיני המהולל לאסה ווירן (Lasse Viren). ה- Host broadcaster וספק סיגנל השידור הבינלאומי באולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה קבוצת השידור המבצעית אד הוק ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיסודה של הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC.

ריצת הגמר ל- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 76' הייתה כמו בכל אולימפיאדה אירוע מרתק וסוער מאוד, וגם אחת הריצות המלהיבות ביותר בלוח תחרויות ה-א"ק ואחד ממוקדי שידורי הטלוויזיה ב- 1976. האִצטדיון האולימפי במונטריאול היה גַדוּש מפֶּה לפֶה. 80000 (שמונים אלף) אלף צופים כיסו כל פיסת שטח ביציעים והמתינו בכיליון עיניים ליריית הזינוק. מֵאות מיליונים ישבו דרוכים מול מסכי הטלוויזיה ברחבי תבל. שידורי הא"ק והריצות על המסלול הן לֵב התחרויות האולימפיות. גם נסים קיוויתי ישב דרוך במרכזה של עמדת השידור שלנו חבוש באוזניות כשהוא מכוון את המיקרופון של ה- Headset למרחק הדרוש מפיו.

היו ללָאסֶה וִוירֶן (Lasse viren) שלושה יריבים קשים בריצה הזאת. שניים מניו זילנד רוד דיקסון (Rodney "Rod" Dixon) ו- דיק קווקס (Dick Quax), ואחד מגרמניה קלאוס – פיטר הילדנבראנד (Klaus -Peter Hildenbrand). הוא לא הצליח לברוח מהם. לא עלה בידיו לנַעֵר אותם מעליו. הם לא אפשרו לו לעשות זאת. התפתחה ריצה דרמטית אפופת מתח מאין כמותה. נסים קיוויתי שידֵר אותה בצורה נפלאה שאין טובה ממנה. זה היה שידור ישיר Play by play בלתי נשכח המעביר רֶטֶט וצמרמורת בגופו של כל חובב א"ק עד עצם היום הזה. האִצטדיון האולימפי במונטריאול געש. היה שם רעש נוראי. 80000 (שמונים אֶלֶף) הצופים יצאו מדעתם נוכח הדרמה מורטת עצבים שנגלתה על המסלול. 300 (שלוש מאות) מטרים לפני הסוף פתח לָאסֶה וִוירֶן "בפיניש" המפורסם שלו אך זה לא היה עדיין פער המבטיח מדליית זהב. חבורת הרצים דלקה בעקבותיו. הוא לא ניתק מהם. לאסה ווירן לא הצליח לנַעֵר אותם. נצמדו אליו שני הניו – זילנדיים במדים השחורים המסורתיים של ארצם דִיק קְווֹאקְס (Dick Quax) ורוֹד דִיקְסוֹן (Rod Dickson), וגם הרָץ הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָנְד (Klaus Hildenbrand). בישורת האחרונה כ- 80 מ' מקו הסיום, הוביל לָאסֶה וִוירֶן בסנטימטרים. לרגע נדמה היה שהנֵה הוא יישבֵר ולא יזכה בבכורה. אלו הן השניות המכריעות בהתמודדות הספורטיבית המבליטות את תכונות המנצח ואת יכולת הדבקות במשימה. כל החבורה המובילה הייתה כבר עייפה מאוד. לא נותר בהם כוח. הם רצו על מכמני האנרגיה האחרונים של גופם. גם האתלט הפיני המחונן היה לבטח לֵאֶה אך לָאסֶה וִוירֶן קורץ מגזע של מנצחים. הוא לא וויתר וחצה ראשון בשארית כוחותיו את קו הסיום כשקבע זמן של 13:24.76 דקות. לאסה וִוירֶן הקדים את דִיק קְווּאֶקְס ב- 40 מאיות השנייה. בתרגום מתמטי של זמן למרחק מדובר בטווח ממוצע של 65 ס"מ בלבד. דִיק קוואֶקְס הקדים את קְלָאוּס-פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד ב- 22 מאיות השנייה. קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד התמוטט על קו הגמר אך זכה בתהילה ובמדליית הארד. רוֹד דִיקְסוֹן סיים רביעי בזמן של 13:25.50 דקות. פחות משנייה אחת חצצה בין המקום הראשון לרביעי. זה היה סיום דרמטי לריצה מדהימה ושידור ישיר נפלא בטלוויזיה של נסים קיוויתי בשעה שהזוכה במדליית הארד האולימפית שָכוּב וּמְמוּטַט על קו הגמר. איכות הריצה וטיב השידור שלה לא יישכחו לעולם.

בימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הקנדית הציבורית CBC, הִיתֵּל לרגע בשַדָּרִים בעיצומה של הדרמה, והפתיע גם את נסים קיוויתי שלנו. הוא הסיט את המצלמות המתעדות את המאבק הצפוף שהתחולל על קו הסיום שם היה שרוע עדיין קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד על המסלול מעולף וחסר נשימה (אבל זכה במדליית הארד), וניתב אותן לעברו של לָאסֶה וִוירֶן המנצח הצוהל המתרחק לאיטו ממוקד הדרמה כשהוא מקיף בריצה קלילה את האִצטדיון, ומנופף בידיו הגרומות לקהל המריע. נסים קיוויתי שַדָּר עטור מוניטין, שעיניו התרוצצו ללא הפסק בין מוניטור הטלוויזיה המוצב בעמדת השידור שלוֹ, לבין הנעשה על המסלול באִצטדיון, היה מוכן ועירני ולא התבלבל. הוא העניק בסמכותיות חותמת היסטורית לתמונת הטלוויזיה שנגלתה לפתע, במוקדה נראה לָאסֶה וִוירֶן המאושר עטוף קהל (באמצעות אפקט טכני), וכך שידר למיקרופון את הטקסט הבלתי נשכח ההוא, כלהלן : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לָאסֶה וִוירֶן מפינלנד, הוא גדול יותר מאֶמיל זָטוֹפֶּק הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי, הוא גדול הרצים של הריצות הארוכות בהיסטוריה…". הטקסט ההוא של נסים קיוויתי חרוּת לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. הסיום הבלתי נשכח של ריצת ה- 5000 מ' לגברים. אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. "…מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…", זעק נסים קיוויתי למיקרופון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנצח לאסה ווירן מפינלנד (מס' גופייה 301) מקדים בפחות ממטר את דיק קואקס הניו- זילנדי (691) , ואת קלאוס – פיטר הילדנבראנד הזוכה במדליית הארד. הקיצוני משמאל הוא רוד דיקסון (689) אף הוא מניו-זילנד הגיע למקום הרביעי, ברנדן פוסטר מאנגליה (שני משמאל בין רוד דיקסון לדיק קואקס) היה חמישי, רביעי משמאל הוא האנגלי יאן סטיוארט שסיים שביעי, ראשון מימין מספר גופיה 96 הוא ווילי פולאוניס מבלגיה שהיה שישי בריצה הזאת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976. (באדיבות CBC קנדה ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רק שַדָּר טלוויזיה עָנָק ודגול כ- נסים קיוויתי היה מסוגל לבנות כהרף עין בשידור ישיר טקסט כה ממצה, ולהעניק כותרת כל כך הגיונית וכל כך נכונה לסיטואציה הדרמטית במילים כה ספורות. כמו יורם ארבל גם נסים קיוויתי חונן ביכולת ניסוח בשידור ישיר. הוא היה כותב מעולה ועיתונאי ברוך כישרונות . הא"ק הייתה אהובתו האמיתית. הוא היה שַדָּר א"ק נפלא עוד בטרם לידתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולפני התייצבותם של דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי בזירת הטלוויזיה הציבורית ההיא בשנת 1968. ב- 23 בנובמבר 2016 יחגוג נסים קיוויתי שדר הטלוויזיה הדגול הזה את יום הולדתו ה- 90 (!).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (רבבה) עמודים ואשר קרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הספר הזה הוא אחד מ- 13 ספרים שאני חוקר וכותב ואשר מרכיבים את הסדרה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".