פוסט מורכב וסָבוּךְ מס' 948. גיבורי הזמן והשעה בימים האלה של מגיפת נגיף הקורונה, זמנים שאינם כ-תִּיקוּנָם. עבר ועתיד. אֵין יוֹם שחוֹלֵף מִזֶה שָנִים רָבּוֹת מבלי שאנוכי לומד בעצמי ומלמד את עצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך על כל חלקיו ו-מרכיביו. אנוכי מאמין באלוהים יתברך שמו בדרכי שלי. הועלה לאוויר בשבת-2 ביולי 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.  

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 948. הועלה על ידי לאוויר במוצ"ש – 2 בינואר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————-

פוסט מורכב וסבוך מס' 948. גיבורי הזמן והשעה בימים האלה של מגיפת נגיף הקורונה, זמנים שאינם כתיקונם. עבר ועתיד. אֵין יוֹם שחוֹלֵף מִזֶה שָנִים רָבּוֹת מבלי שאנוכי לומד בעצמי ומלמד את עצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך על כל חלקיו ו-מרכיביו. אנוכי מאמין באלוהים יתברך שמו בדרכי שלי. פוסט מס' 948. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

חלק 1 של פוסט מס' 948. הועלה לאוויר בשבת-2 בינואר 2021.

פרולוג (1).

אנוכי מתבונן בעָבָרִי ומאמֵץ היום את חוות דעתו של שלמה המלך אודות אחד מפרקי הסיום של חייו כפי שבאה לידי ביטוי בספר התנ"כי "קהלת" פרק א', וגם את חוות דעתה של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג (Colleen McCullough, 2015 – 1937), העוסקת באחד מהשלבים החולפים בחיינו, אותה הביעה בספרה המעניין, "ציפורים מתות בסתר" (The thorn birds). הספר יצא לאור ב-1977.

טקסט תמונה : 1969. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 51 שנים. זה היה אירוע משפחתי טריביאלי שתועד מזמן על פי ספירת השנים המקובלת, אולם על פי תחושת הזיכרון האנושית שלי' כאילו הצילום והתיעוד קרו אתמול. התמונה צולמה ליד בנייני אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב, סמוך לרחוב דניאל מוריץ 58 ברמת אביב שם נבנו שני בניינים במסגרת שיכון לזוגות צעירים. אנוכי עם שני ילדיי הקטנים, בני הבכור, היום האדריכל רועי אלרואי (מימין) ובני השני, היום פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה (משמאל). (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרולוג (2).

אנוכי מתבונן בצילומי התמונות האלה שלי ומאמץ היום את חוות דעתו של שלמה המלך אודות אחד מפרקי הסיום של חייו כפי שבאה לידי ביטוי בספר התנ"כי "קהלת" פרק א', וגם את חוות דעתה של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג (Colleen McCullough, 2015 – 1937), העוסקת באחד השלבים בחיינו החולפים, אותה הביעה בספרה המעניין "ציפורים מתות בסתר" (The thorn birds). הספר יצא לאור ב-1977.

טקסט תמונה : קיץ 1957. קיבוץ אפיקים. אנוכי יואש אלרואי בן 19. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אנוכי יואש אלרואי בקיבוץ אפיקים בשנת 1962 – 1961 לאחר השירות הצבאי  – קרבי בן שלוש שנים בגדוד 12 של חטיבת "גולני". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אנוכי יואש אלרואי בעת שירותי הצבאי בקורס מ"כים בג'וערה ב- 1957 / 1956. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רשות השידור ההיא בסוף עשור ה-90 של המאה הקודמת ובראשית שנות ה-2000 הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר דאז גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן באמצע כהונתו ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל.

ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ליוסף בר-אל מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים כפי שנקבע בחוק, עד 2 ביוני 2007. על מסמך המינוי הַרָם ההוא שדן בהפקדת רשות השידור בידי יוסף בר-אל, מסמך שנכתב לפני יותר מ- 18 שנים היה חתום מזכיר הממשלה בעת ההיא גדעון סער (אז בן 36, והיום בעלה של גב' גאולה אבן מי שהייתה מגישה ומנחת טלוויזיה מוכשרת ו-רבת מוניטין בשידור הציבורי). ב- חלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון לפטר, להדיח, לסלק, ולהעיף קיבינימט ו-לאלתר את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור בגין מעשי שחיתות שלו ומתן שוחד מסך מטעמו לכל מיני אישים שהוא יוסף בר-אל חפץ ביקרם. היה ברור שמדובר במנכ"ל רשות שידור מושחת. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה מוחלטת בהדחה ובסילוקו של מנכ"ל רשות שידור מושחת מכיסאו הרָם. ובכן, לבסוף זה קרה. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הוקמה ב- 1968 ופעם הראשונה בקורות אותה רשות השידור של מדינת ישראל שכללה בשורותיה מאז 1969 יחדיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה דרדק תקשורת בן שנה ואת רדיו "קול ישראל הוותיק (נוסד בארץ ישראל המנדטורית ב- 1936), הודח, סולק, ו-הועף ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. הדחה חסרת תקדים בתולדות השידור הציבורי. לזכור ולא לשכוח.

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. תיעוד של המסמך ב-בלוג, הקרוי, YOASHTVBLOG.CO.IL, כלהלן, מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור שנכתב בימים ההם – בזמן ההוא לפני יותר מ- 18 שנים. מזכיר הממשלה דאז מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה בישיבתה ב- 2 ביוני 2002 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך הנ"ל נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז, רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות התקשורת והחיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם, לעולם, לא לשכוח : לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הוּדַח וסוּלָק ב-2005 מהכֵּס הרָם מנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ז"ל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן ב-חודשי האביב של שנת 2002.

פוסט מס' 948. גיבורי הזמן והשעה בימים שאינם כתיקונם. עבר ועתיד. אֵין יוֹם שחוֹלֵף מִזֶה שָנִים רָבּוֹת מבלי שאנוכי לומד בעצמי ומלמד את עצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך על כל חלקיו ו-מרכיביו. אנוכי מאמין באלוהים יתברך שמו בדרכי שלי. פוסט מס' 948. הועלה לאוויר בשבת -2  בינואר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

1. פרופסור (לרפואה) גבי ברבש. עילוי.

פרופסור גבי ברבש התגלה לכל אורך שנת 2020 ע"י חברת החדשות של ערוץ 12 בעת מגיפת הקורונה בישראל כאישיות טלוויזיונית רמת מעלה בת סמכא שהציבור מאמין לו ב- % 100. מדובר במדען רפואה בעל עבר ומוניטין, ובפרשן טלוויזיה נוכחי נעלה בעל ידע עצום בתחום, מדויק, ברור, ממוקד, חסכן במילים, ופוגע בול אחרי בול במטרות הפרשנות הטלוויזיונית שהציבה בפניו מערכת חברת החדשות של ערוץ 12. צריך להבין פרופסור גבי ברבש איננו איש טלוויזיה במקור. הוא נקרא לדגל ערוץ 12 ללא קורס טלוויזיה ובלעדי אימונים ותרגולים מוקדמים. ב- מקצועו פרופסור גבי ברבש הוא רופא מצטיין (פלוס יכולות של ניהול, פיקוד, וקבלת החלטות). חושיו התקשורתיים, מנת ה- IQ שבה חונן ו- הבנתו וכישרונותיו להעביר את מידע המסר של הפרשנות הרפואית באמצעות טקסטים קצרים ומעט מילים היא יתרון תקשורתי מובהק ו-גְדוּלָה עיתונאית – טלוויזיונית. מעט מאוד אנשים, בודדים (בכל תחום קונקרטי בחיינו) חוננו באינסטינקטים בריאים, כישרון, שקט נפשי, חזות וויזואלית שמשדרת עוצמה ויכולת ביטוי נעדרת כל פטפוט להעביר את המסר שלהם, ו/או את הניתוח שלהם, ו/או את ההסברים שלהם, ו/או את דעותיהם האישיות למען ולטובת הציבורי על מסך הטלוויזיה בסיוע טקסטים קצרים ומינימום מילים. אמנון אברמוביץ' פרשן חברת החדשות של ערוץ 12 הוא כזה. את גאוני התקשורת האלה אפשר לספור על אצבעות של יד אחת. פרופסור גבי ברבש הופיע ונסק כ-כוכב שביט בשמי תעשיית הטלוויזיה הישראלית ב- 2020 בעת התגלות מגיפת הקורונה. פרופסור גבי ברבש נחשף לציבור צופי הטלוויזיה במדינת ישראל על מסך ערוץ 12 כידען בעל השכלה עצומה ו- בר סמכא בתחום, עניו וצנוע, איש של כבוד, נדיב, ונטול כל שררה. הופעתו הטלוויזיונית המונומנטאלית של פרופסור גבי ברבש ב-מהדורות החדשות של ערוץ 12 ב- 2020 מזכירה לי במידה רבה את הופעתו הרדיופונית היעילה והמצטיינת ההיא של חיים הרצוג הפרשן הצבאי הנפלא של רדיו "קול ישראל" לפני כ- 53 שנים בעת מלחמת ששת הימים בחודש יוני של שנת 1967 (טוביה סער בן 85 ביום היה האיש שגייס את חיים הרצוג כפרשן לאומי לשורות הרדיו ביוני 1967 והפקיד בידיו את המיקרופון של "קול ישראל"). גיוסו של פרופסור גבי ברבש לשורות ציוותי השידור של חברת החדשות של ערוץ 12 בעת התפרצות מגיפת הקורונה במדינת ישראל ב- 2020 התבררה (ומתבררת שוב ושוב בכל יום מחדש) כ-נכונה (!). מדובר בהצלחה טלוויזיונית מרשימה ומשגשגת ואולי גם בת מזל של הנהלת חברת החדשות של ערוץ 12.

2. "הָאָרֶץ".

אני אוהב את עיתון "הארץ" (נועד לאנשים חושבים) בהוצאת המו"ל עמוס שוקן, אולם תמה מדוע הוא מייחד למדור ה-שחמט בעיתון שלו (בעריכת ישראל שרנצל) אתר דל ממדים מיקרוסקופי ממש, ורק פעם אחת בשבוע בימי שישי במוסף "הארץ".

3. מנחם הורוביץ.

מנחם הורוביץ עיתונאי מחונן, מקורי, ו-אָהוּב הפך זה מכבר את פינת האוכל הכלכלית היומית שלו ב- "תוכנית חיסכון" (מוגשת לסירוגין ע"י קרן מרציאנו (אשת טלוויזיה מעולה) וגדעון אוקון ו-משודרת על בסיס יומי בערוץ 12 בין 19.00 ל- 20.00 למדור טלוויזיוני חביב, חמוד, חינני, ו-פופולארי וגם רווי הומור, אולם רציני, אמין, ו-מועיל (בסיוע רעייתו תחיה ושל הפרשנית ומומחית המזון עתירת הידע ד"ר מאיה רוזמן). איזה יופי מנחם הורביץ (!).

4. יונה לייבזון ואלעד שימחיוף הם שניהם עיתונאי טלוויזיה מעולים ומהימנים שמאיישים, הראשונה בארה"ב והשני בבריטניה, את חברת החדשות המצוינת של ערוץ 12.

שליחותם העיתונאית – טלוויזיונית של אלעד שימחיוף לבריטניה ואירופה ושל יונה לייבזון לארה"ב ע"י חברת החדשות של ערוץ 12 התגלתה כבר מזמן כרכש עיתונאי – טלוויזיוני בעל ערך עצום. ללא ספק השקעת זהב (!).

5. אילנה דיין בעלת "עובדה".

אילנה דיין עשתה זאת שוב ב- "עובדה" של יום חמישי – 31 בדצמבר 2020. היא העניקה לתוכניתה את הכותרת המסקרנת "רוני גמזו בלי מסכות", והטילה על הכתב שלה מר שי גל להתחקות ולעקוב עם המצלמה והמיקרופון שלו אחרי פעולותיו של פרופסור לרפואה רוני גמזו (בעל אישיות מיוחדת, נדירה, ומזהירה), מי שנבחר לכהן בתפקיד "הפרויקטור הלאומי של מדינת ישראל למלחמה בנגיף הקורונה" וראש מטה "מגן ישראל" הקודם ב- 23 ביולי 2020 ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו לתקופה מוגבלת של שלושה חודשים וחצי. פרופסור רוני גמזו הוביל את אזרחי מדינת ישראל במלחמה המורכבת והמסובכת נגד מגיפת נגיף הקורונה וגם נלחם במקביל מלחמה אבודה נגד קבוצות לחץ פוליטיות ירודות ו-רדודות ופוליטיקאים עלובים ש- שמו לו כל הזמן רגליים ומוטות בין הגלגלים מרגע מינויו (כאמור ב- 23 ביולי 2020). בראשות בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל תככן ורב אמן בפוליטיקה, שלא העניק לו לפרופסור רוני גמזו גב ומשענת אמת וסנגוריה כֵּנָה. פרופסור רוני גמזו נכנע ופרש בטרם עת ו- הוחלף ע"י פרופסור נחמן אש. עקבתי בעניין רב אחר הסרט התיעודי של שי גל, "רוני גמזו בלי מסכות". פרופסור רוני גמזו נחשף בתחילת התיעוד כאדם מרשים וגם כ-מומחה וידען בתחום. איש מנומס, מאופק, ומהימן. אבל… וזה מחד. מאידך אני שואל את עצמי מה פתאום פרופסור רוני גמזו אִפְשֵר לאילנה דיין להצמיד לו כתב צמוד מצויד במצלמה ומיקרופון לאורך דרך ארוכה ופתלתלה בעת מילוי תפקידו הממלכתי הרגיש רווי מהמורות ומוצף מכשולים פוליטיים…? המצלמה והמיקרופון של שי גל חשפו בסופו של התיעוד "פרויקטור לאומי" לא תקיף מספיק, לא אגרסיבי דיו, מנומס מידי, נעים הליכות מידי, אדיב מידי, וגם כנוע מידי, נחמד מידי, ו- וותרן מידי. ובכן, פרופסור רוני גמזו הוא רופא. הוא איש מדע. הוא פיגורה נטולת יחסי ציבור. הוא איננו איש מלחמות. למרות שהוא נהנה מ-מוניטין, יוקרה, והערכה לאומיים, הוא לא יָדָע להציב ברגע הנכון אולטימטום לראש הממשלה ולומר לו בפרהסיה באמצעות המצלמה והמיקרופון קבל עם ועדה נוכח פני כל האומה, "עד כאן אדוני ראש הממשלה…(!) לך תמצא לך פראייר אחר…(!!) אנוכי אינני עובד אתך יותר בצורה הפוליטית העלובה והמחורבנת הזאת שאתה כופה עליי…(!!!) לך חפש את החברים שלך…(!!!!). פרופסור רוני גמזו יצא בסיום הסרט התיעודי "רוני גמזו בלי מסכות" של שי גל כ- מדען ג'נטלמן, שקט, נעים הליכות, ועתיר ידע ,אך כנוע ומפסידן. הוא וויתר ושב לכור מחצבתו (מנהל ביה"ח "איכילוב") מבלי לחולל מהפכה ותפנית רפואית במלחמה הקשה והמפרכת נגד נגיף הקורונה במדינת ישראל, מאבק של-שמו נבחר והוצב בחזית הקדמית ביותר. האם פרופסור רוני גמזו הוא במקרה גם רודף פרסום ומחפש עוד מוניטין…? תוכנית "עובדה" האחרונה (יום חמישי – 31 בדצמבר 2020) הכריזה על שני הסלוגנים שנשמעו בסרט התיעודי "רוני גמזו בלי מסכות" של שי גל כלהלן : "אֶגוֹ לפני שֵכֶל" + "הפוליטיקה קודמת לבריאות שלנו". שני הסלוגנים הנ"ל מוכיחים ומצביעים על מצבה הפוליטי – כלכלי – חברתי העגום של מדינת ישראל שהתדרדרה לתחתיות בראשות מנהיג האומה בנימין נתניהו הנושא על ה-שכמות שלו שלושה תיקי אישום פליליים חמורים 1000, 2000, ו-4000 בגין קבלת שוחד + מעשי מרמה + הפרת אמונים. ועד לאחרונה גם בסיוע השותף הראשי הכושל שלו בני גנץ. אשנה ואומר שוב כי שי גל חשף בסופו של עניין באופן מפתיע את פרופסור רוני גמזו החכם ורב הידע, המהימן, והמוכשר כאנטי תזה ל- אדם Figther שַעטני. לא שיערתי כי זו תהיה הערכתי אליו בתום התיעוד.

6. השר חילי טרופר.

השר חילי טרופר (יחיאל משה טרופר) שר התרבות והספורט מטעם מפלגת "חוסן לישראל" במפלגת "כחול / לבן" של בני גנץ, הצטייר בשיחתו עם אילנה דיין באולפן ערוץ 12 כ-חמקן נבוב שמזכיר פנימית מפונצ'רת של צמיג ישן. לא מעניין. ממנו לא ניוושע.

7. איתי "תורג'י" תורג'מן.

שחקן הקולנוע והתיאטרון איתי "תורג'י" תורג'מן הוא עלם חמודות בן 37. אדם חכם, נבון, כֵּן, ישר כסרגל, מוכשר, בעל כריזמה וויזואלית, וגם בעל יכולת ביטוי נפלאה. יופי של בן אנוש. אין פלא שהוא האפיל לחלוטין על המראיין שלו בתוכנית הטלוויזיה "אינטימי" ששודרה בערוץ 12 (יום חמישי – 31 בדצמבר 2020) בהובלת רפי רשף. אגב, על מסך הטלוויזיה הוא נראה נער בן 17 ולא גבר בן 37.

8. מפקדות בצה"ל יעל סלוק ובת אל מקונן, שתיהן מוערכות מאוד לתפארת צה"ל ולתפארת מדינת ישראל. 

הכתבה אודות "חוות השומר" של צה"ל (שודרה ע"י חברת החדשות של ערוץ 12 ב- 30 בדצמבר 2020) חשפה שתי חיילות – מפקדות – מדריכות יעל סלוק ובת אל מקונן בעת עבודת הקודש שלהן עם חיילים שהתגברו על קשיים רבים ומורכבים שלהם והתגייסו לצה"ל, ומעצבות אותם מחדש לא רק כחיילים נאמנים אלא ראשית דבר כחיילים – אזרחים שומרי חוק ובעלי משמעת צבאית ואזרחית. החיילות – מפקדות יעל סלוק ובת אל מקונן, תבורכו (!).

9. בני גנץ הוא כישלון פוליטי מהדהד. מדינאי ומנהיג חובבני ברמה של חגב. 

נראה כי שר הביטחון וראש הממשלה החליפי עד לאחרונה בני גנץ – נמחק סופית יחד עם "כחול / לבן" מהמפה הפוליטית (!). מדהימה נפילתו הפוליטית, צניחתו החופשית, והתרסקותו הפוליטית של רמטכ"ל צה"ל בעבר ושר צבאות ישראל. לפחות על פי כל הסקרים. ואולי לא. מדובר במדינאי רחוק מלהיות חכם, אדם כושל, אנטי מנהיג, פוסח על שתי הסעיפים שמצטייר כ-הססן ומתלבט, נטול כריזמה, ויו"ר מפלגה שאיננו נותן אמון ו- גיבוי בשעת הצורך לשריו – פיקודיו. גם חבריו הנאמנים והקרובים אליו ובראשם אבי ניסנקורן ו- גבי אשכנזי הפנו לו עכשיו את גבם, ניתקו מגע מהקברניט, וברחו מהספינה הטובעת הצבועה בצבעי דגל מדינת ישראל ומכוּנָה ב- שֵם מפוצץ, "חוסן לישראל". התמוטטותו הפוליטית (המוחלטת) של בני גנץ הייתה צפויה.

10. רביב דרוקר. אכזבה.

הפוסט של רביב דרוקר בעיתון "הארץ" מתאריך 29 בדצמבר 2020 וכותרתו "ניסנקורן, אל תהיה כפוי טובה", הוא יותר מתמוה, ילדותי, וקטנוני.

11. דני קושמרו (1). שחצן תפל.

דני קושמרו התייחס במהדורת החדשות של ערוץ 12 ב- 30 בדצמבר 2020 בשחצנות, בחוסר כבוד, בגסות, ב-בוטות, וב- בחוצפה לשר הבריאות יולי אדלשטיין. שחצן תפל.

12. כתבת חברת החדשות של ערוץ 12 לי נעים.

מסע התלאות של נכי צה"ל שנפצעו קשה במלחמות ישראל בנבכי הפקידות הישראלית הממשלתית היא עוד עדות אודות פרטצ'יוטה הכרונית המנובזת והמזלזלת של מדינת ישראל כלפי בחורים צעירים חיילי צה"ל שמסרו את גופם ונשמת אפם למען הגנת עם ישראל, ונותרו בחיים. בושה וחרפה (!). תבורך הכתבת לי נעים אשת חברת החדשות של ערוץ 12 שחשפה את מעשי הנבלה של פקידים שמאיישים משרד ממשלתי כלשהו של מדינת ישראל. היכן הנאשם בנימין נתניהו המכונה "ביבי" כשבאמת צריך אותו…???

13. דני קושמרו (2). פתטי.

טקסט חנפני ומתרפס מגוחך ופתטי של דני קושמרו מגיש מרכזי של מהדורות החדשות בערוץ 12 ביום שישי – 1 בינואר 2021, שאמר כלהלן : "…מיליון מתחסנים…מחמאות לממשלה וראש הממשלה…". מעניין אותי לדעת אם מנהל חברת החדשות של ערוץ 12 ועורך "אולפן שישי" אישרו למגיש המוביל שלהם דני קושמרו להעניק צל"ש לראש הממשלה ? והאם זה בכלל תפקידה העיתונאי של כל מערכת עיתונאית באשר היא להעניק ציונים לעובדות המידע שהיא על עורכיה ושדרניה מוסרים לציבור הרחב באמצעות המסך הקטן. זהו סדר העניינים ההגיוני. העיתונות חושפת ו-מדווחת. את ההערכות והציונים מעניק הציבור.

14. מדינת ישראל היא עדיין מדינת פארטאץ' תחת הנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

נתב"ג מהווה לעיתים קרובות סמן ראשון של אֶבֶן נֶגֶף משום שהוא חושף את הנהלת מדינת ישראל ואת אזרחיה החוזרים ארצה מחו"ל לעדר מְפוּרְטָאץ' ממורמר, חסר סדר, ונטול משמעת.

15. אביב בושינסקי עיתונאי כֵּן ו-רציני ואיש נעים הליכות. אתה מאמין למה שהוא אומר/

אביב בושינסקי (אני רואה אותו בזמן האחרון בשידורי האקטואליה והחדשות בערוץ 12) הוא יופי של מנתח פוליטי ומהלכים פוליטיים. אביב בושינסקי ניחן באישיות טלוויזיונית קרת רוח, מדויקת, ומאוזנת להפליא כמו Grand Master במשחק השחמט. איש נבון. מעניין אותי להקשיב לו.

16. נועה קירל.

מגוחך : רב"ט נועה קירל הפכה ל- Item ב- "שש עם" עודד  בן עמי. מגוחך, מפני שמדובר במידע רכילות לא חשוב ו-חסר ערך.

17. ניצן הורוביץ הוא איש מוכשר, נבון, ומעניין.

ניצן הורוביץ איש טלוויזיה מוכשר ומוצלח בעברו והיום מנהיג מר"צ הוא איש הגיוני, נבון, וחכם. נחמד היה לשמוע אותו מגדיר את המאבקים הפוליטיים הנערכים במדינת ישרל ערב הבחירות במארס 2021, בשלוש מילים : "משחקי אֶגוֹ ו-לֶגוֹ".

18. תומר לוטן ראש מטה "מגן ישראל" במשרד הבריאות.

תומר לוטן ראש מטה "מגן ישראל" במשרד הבריאות (חששן, זהיר מידי, וחמקן), מחווה בסופו של דבר את דעתו בפני רפי רשף (28 בדצמבר 2020) בערוץ 12, כלהלן : "…קצב התחלואה מהיר יותר מאפקט החיסון…".

19. פרופסור גילי רגב מנהלת היחידה למניעת ובקרת זיהומים ב-ביה"ח "שיבא" תל השומר.

פרופסור גילי רגב מנהלת היחידה למניעת ובקרת זיהומים ב- "שיבא" תל השומר בעלת הפנים המחייכות, מחווה את דעתה כלהלן : "…הסגר הוא לא באמת סגר…זה סגר חסר משמעות…".

20. אייל ברקוביץ'.

אייל ברקוביץ הפך לפרסונה ציבורית. אפילו המדור "התעמלות בוקר" בעיתון "הארץ" משתמש בדמותו כחומר לחידוני טריוויה.

21. בני גנץ. כישלון.

בני גנץ רמטכ"ל צה"ל ושר מבאות ישראלי בשנים 2015 – 2011 נחשף פעם אחר פעם כפוליטיקאי דל, אנטי מנהיג, אנטי מוביל, רחוק מלהיות חכם ונבון, קצר ראות, ונטול כריזמה. על פי סקרי דעת הקהל לא יהיה כאן Happy end. בני גנץ ותנועתו "כחול / לבן" היו אפופים עד לא מזמן ב-זר של 36 מנדטים בכנסת ישראל. לאחר שהוציא אצבע משולשת לשני חבריו יאיר לפיד ומשה "בוגי יעלון, בגד בהם ונפרד מהם,וחבר יחדיו עם גבי אשכנזי לראש ממשלה נאשם בפלילים בשם בנימין נתניהו, החל המפולת. חבריו הקרובים ביותר שר המשפטים אבי ניסנקורן ושר החוץ גבי אשכנזי השליכו גלגלי הצלה לאוקיינוס הסוער, קפצו אליהם, וברחו מהספינה הטובעת של מנהיגם שקוראים לו בני גנץ. שוד ושבר, חלק מסקרי דעת הקהל קובעים כבר עכשיו כי בני גנץ כלל לא יעבור את % החסימה בבחירות הקרבות והולכות ואשר ייערכו ב-מארס 2021. מדהים לראות את בני גנץ מתרסק ומתפורר .

22. קיבוץ יוטבתה / "…לקטוז – שמקטוז…".

קיבוץ יוטבתה השוכן במדבר (כ- 35 ק"מ צפונית לאילת) משתמש בפרסומת מסחרית וולגרית מתוחכמת ומחושבת חוזרת ונשנית על דרך השלילה, כדי להאדיר את מוניטין תעשיית החלב המשגשגת שלו, ואת המוצר "חלב מועשר דל לקטוז של יוטבתה". במרכז תודעת הפרסומת המסחרית הזאת והשפעתו על הציבור ניצבת אישה חסרת סבלנות, רגזנית, ועצבנית שנמאס לה מהפרסומת המסחרית הקונקרטית הזאת, וליד בעלה היא מגיבה בוולגריות וזועקת שוב ושוב בקול מר ואינטונציה כועסת טקסט מזלזל אבל מושך תשומת לב, "…לקטוז – שמקטוז…". על דרך הפרדוקס והשלילה הסלוגן הזה, "…לקטוז – שמקטוז…", מעצים את המוניטין של קיבוץ יוטבתה ואת הפרסום המסחרי – ציבורי של תעשיית החלב שלו. ובכן, לקטוז (Lactose) הוא סוכר החלב. מדובר בעצם ב- חומר שהוא דו סוכר המורכב מהסוכרים גלוקוז וגלקטוז. הסוכר מהווה כמות של כ- % 8 / % 2 מהמוצקים בחלב היונקים. רגישות ל- "לקטוז" היא תסמונת נפוצה בחברה האנושית ו-בעלת מאפיינים ידועים שגורמים לחלק מהאוכלוסייה לתחושות לא נעימות במערכת העיכול לרבות שלשול, כאבי בטן, גזים, ונפיחות הבטן.

טקסט תמונה : זוהי האישה הכועסת, העצבנית, והנרגנת (משמאל) המעניקה פרסומת מסחרית מיטבית למוצרי מחלבות קיבוץ יוטבתה על דרך הפרדוקס, התמיהה, והשלילה כשהיא הוגה בזלזול מופגן ליד בעלה את הסלוגן המזלזל, "לאקטוז – שמאקטוז". 

21. רון חולדאי.

נאום בחירות הבכורה של רון חולדאי ראש עיריית תל אביב לאחרונה בערוץ 12 (29 בדצמבר 2020) מי שרץ לבחירות כ-יו"ר "מפלגת הישראליים" היה מוצלח, דומיננטי, דרמטי, מחושב, מנומק, ובעל אינטונציה קולנית ותקיפה אולם נכונה. רון חולדאי רק אל תשכח כל עוד ואתה מכהן בתפקיד ראש עיריית תל אביב (בה רעייתי ואנוכי גרים אי שם שם בצפון הישן של תל אביב) כי העיר תל אביב על שלל רחובותיה היא עיר לא נקייה ולא מטופחת בלשון המעטה.

22. תוכנית הטלוויזיה "נינג'ה ישראל" המשודרת בערוץ 12 היא משגשגת למרות הנחייתם הילדותית, הקטנונית, התינוקית, ורוח השטות שמפזרים סביבם שני הפרזנטורים אסי עזר ורותם סלע.

תוכנית הטלוויזיה "נינג'ה ישראל" משודרת ומשגשגת בערוץ 12 למרות הנחייתם הילדותית, הקטנונית, והתינוקית של שני הפרזנטורים אסי עזר ורותם סלע. גם לשני שדרני הספורט העניים ניב רסקין ורותם ישראל שמשדרים את מאבקם של הספורטאים והספורטאיות ב- מסלול "נינג'ה ישראל" נגד איתני המכשירים המאיימים, אין במה להתפאר. שניהם חלשים ומשעממים וחוזרים על עצמם גם מפני שהם נעדרים יֶדָע ולוּ ידע בסיסי בתורת האנטומיה והפיסיולוגיה של המאמץ האנושי. החמצה. כדי להתרשם מנוכחותם ומביצועיהם של ספורטאי על בתחרויות הנינג'ה כמו יובל שמלא ואלכס חזנוב אינני זקוק ל- Commentary הדל, העני, הטריביאלי, והחסר של ניב רסקין נטול כל מושג בתחום. ניב רסקין הוא שדר כדורסל טוב אך מה לו ולספורט ה-נינג'ה הייחודי…? גם הקולגה שלו רותם ישראל, דלה ובורה בחומר השידור, לא תורמת לציבור שום מידע חשוב ו-רלוואנטי שאמור להשכיל את צופיה. שדרנית נשרכת ו-מפטפטת. מדובר במקרה קלאסי מַר שבו גיבורי העלילה מאפילים ומטילים צֵל על מספרי העלילה.

פוסט מס' 948.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הפוסט איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

פוסט מס' 948. גִיבּוֹרֵי הָזְמַן והשָעָה בימים שאֵינָם כתִּיקוּנָם. עבר ועתיד. אֵין יוֹם שחוֹלֵף מִזֶה שָנִים רָבּוֹת מבלי שאנוכי לומד בעצמי ומלמד את עצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך על כל חלקיו ו- מרכיביו. אנוכי מאמין באלוהים יתברך שמו בדרכי שלי. הפעם הזאת, אנוכי שב לעסוק בדיון מפורט בעֵדוּת ההיסטורית התנ"כית הרכילותית, הדרמטית, המדהימה, והסנסציונית ההיא שהתרחשה לפני כ- 3000 שנים והשלכותיה המוּסְרִיוֹת, האַלִימוֹת והַבְּרוּטָלִיוֹת עד אֵימָה, וגם פוליטיות ומשפטיות בעידן דוד המלך, היו מרחיקות לכת. היא מסופרת ל-פרוטרוט לאורכו של ספר שמואל ב' (ו-גם בראשיתו של ספר מלכים א'), ותחילתה ב-פרק י"א של הספר הנדון שמואל ב', שָם כותב ההיסטוריון התנ"כי, כלהלן :

"וַיְהִי לִתְשוּבַת הַשָּנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִשְלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב ואֶת עֲבָדָיו עִמוֹ ואֶת כֹּל יִשְרָאֵל וַיַּשְחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָּוִד יוֹשֵב בִּיְרוּשָלָיִם. וַיְהִי לעֵת עֶרֶב וַיָּקָם דָוִּד מֵעַל מִשְכָּבוֹ וַיִתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶלֶךְ וַיַּרְא אִישָה רוֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג והַאִישָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאוֹד. וַיִשְלַח דָּוִד וַיִּדְרוֹש לָאִישָה ויֹאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת-שֶבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי". וַיִשְלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְכַּב עִמָּה וְהִיא מִתְקַדֶֹּשֶת מטֻּמְאָתָה וַתָּשָב אֶל בֵּיתָה. וַתַּהַר הָאִישָה וַתִּשְלַח וַתַּגֵּד לְדָּוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנוֹכִי". פוסט מס' 948. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

1. אנוכי לומד בעצמי ומלמד את עצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך מידי יום ביומו על כל חלקיו ו- מרכיביו גם בעשור ה- 9 של חיי. לא לימדו אותנו נכון תנ"ך בילדותינו, ולא את ההיסטוריה המורכבת והארוכה של התנ"ך.

2. פוסט מס' 948. שנת 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1994 נגדם פוקר והפסיד. יותר מהפסיד. הוא הובס, ועמו כל רשות השידור ההיא על שני מרכיביה העיקריים הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פלוס רדיו "קול ישראל".  פוסט מס' 948. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.

———————————————————————————

פוסט מס' 948 : הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.

——————————————————————————— 

תזכורת מרה לשיתוף הפעולה היָרוּד, הרָדוּד, והעָלוּב בין בנימין נתניהו לבני גנץ לפני ובעיקר בתום הבחירות לכנסת ה-23 במארס 2020.

כה אמר בנימין נתניהו ביום שלישי-3 במארס 2020 אודות בני גנץ, כלהלן: "…המהלך שמוביל בני גנץ בשעות האחרונות חותר תחת יסודות הדמוקרטיה וחותר תחת רצון הבוחר. אנחנו חזרנו והתרענן במערכת הבחירות ואמרנו, בני גנץ חובר לתומכי הטרור ברשימה המשותפת בניסיון לבטל את הכרעת הציבור. בני גנץ הפסיד את הבחירות בקלפי ועכשיו הוא מנסה לגנוב את הבחירות". בני גנץ השיב לו, כלהלן: "…ביבי, שתה כוס מים, תמתין לתוצאות האמת, ותבטיח לכבד אותן…".

תזכורת ממארס 2020. מֵת איש הכלכלה האמריקני המבריק ו-רָב המוניטין ג'ק וולץ' (Jack Welch) בן 84 הנשיא המוכשר, המצליח, והמשגשג לשעבר של תאגיד GE (ראשי תיבות של General Electric). 

כל איש בר דעת חייב לקרוא את ספר האוטוביוגרפיה המרתקת, המעניינת, והחשובה אודותיו של ג'ק וולץ' שנקרא, "Straight from the Gut", ונכתב על ידו ובעזרת ג'ון ביירן (John Byrne). הספר יצא לאור בארה"ב ב- 2001 ע"י המו"ל "Time Warner Company". הספר תורגם ב- 2002 לעברית ע"י אריה חשביה, וקרוי, "גֶ'ק – הדברים החשובים באמת". הספר יצא לאור בישראל ב- 2002 ע"י חברת "מטר". ג'ק וולץ' כלכלן מזהיר התמנה ב-1981 בהיותו בן 45 בלבד לנשיא הקונצרן GE. בתקפת הנהגתו ו-ניהולו את GE במשך 20 (עשרים) עד 2001 צמח שווי תאגיד General Electric מ- 12.000000000 (שניים עשר מיליארד) דולר ל- 410.000000000 (ארבע מאות ועשרה מיליארד) דולר. ב- 1999הפכה GE לחברה בעלת השווי הכספי הגדול ביותר בעולם, יותר מ- 500.000000000 (חצי טריליון) דולר. אנוכי קראתי את הספר הדרמטי הנ"ל בנשימה עצורה.

טקסט מסמך (1) : כל איש בר דעת חייב לקרוא את ספר האוטוביוגרפיה המרתקת, המעניינת, והחשובה אודותיו של ג'ק וולץ' (Jack Welch) נשיא הקונצרן הענק GE (ראשי תיבות של General Electric) בשנים 2001 – 1981, שנקרא, "Straight from the Gut", ונכתב על ידו ובעזרת ג'ון ביירן (John Byrne). הספר יצא לאור בארה"ב ב- 2001 ע"י המו"ל חברת "Time Warner Company".

טקסט מסמך (2) : כל איש בר דעת חייב לקרוא את ספר האוטוביוגרפיה המרתקת, המעניינת, והחשובה אודותיו של ג'ק וולץ' (Jack Welch) נשיא התאגיד הענק GE (ראשי תיבות של General Electric) בשנים 2001 – 1981, שנקרא, "Straight from the Gut", ונכתב על ידו ובעזרת ג'ון ביירן (John Byrne). הספר יצא לאור בארה"ב ב- 2001 ע"י המו"ל חברת "Time Warner Company".

טקסט מסמך (3) : כל איש בר דעת חייב לקרוא את ספר האוטוביוגרפיה המרתקת, המעניינת, והחשובה אודותיו של ג'ק וולץ' (Jack Welch) נשיא הקונצרן הענק GE (ראשי תיבות של General Electric) בשנים 2001 – 1981, שנקרא, "Straight from the Gut", ונכתב על ידו ובעזרת ג'ון ביירן (John Byrne). הספר יצא לאור בארה"ב ב- 2001 ע"י המו"ל חברת "Time Warner Company".

טקסט מסמך (4) : כל איש בר דעת חייב לקרוא את ספר האוטוביוגרפיה המרתקת, המעניינת, והחשובה אודותיו של ג'ק וולץ' (Jack Welch) נשיא התאגיד הענק GE (ראשי תיבות של General Electric) בשנים 2001 – 1981, שנקרא, "Straight from the Gut", ונכתב על ידו ובעזרת ג'ון ביירן (John Byrne). הספר יצא לאור בארה"ב ב- 2001 ע"י המו"ל חברת "Time Warner Company". הספר תורגם ב- 2002 לעברית ע"י אריה חשביה, וקרוי, "גֶ'ק – הדברים החשובים באמת". הספר המצוין הזה יצא לאור בישראל ב- 2002 ע"י חברת "מטר".

טקסט מסמך (5) : כל איש בר דעת חייב לקרוא את ספר האוטוביוגרפיה המרתקת, המעניינת, והחשובה אודותיו של ג'ק וולץ' (Jack Welch) נשיא הקונצרן הענק GE (ראשי תיבות של General Electric) בשנים 2001 – 1981, שנקרא, "Straight from the Gut", ונכתב על ידו ובעזרת ג'ון ביירן (John Byrne). הספר יצא לאור בארה"ב ב- 2001 ע"י המו"ל חברת "Time Warner Company". הספר המצוין הזה תורגם ב- 2002 לעברית ע"י אריה חשביה, ונקרא, "ג'ק – הדברים החשובים באמת", יצא לאור בישראל ב- 2002 ע"י חברת "מטר".

חלק 2 של פוסט מס' 948.

פוסט מס' 948. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.

1. אין יום שחוֹלֵף מזה שנים רבות מבלי שאנוכי לומד בעצמי ומלמד את עצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך על כל חלקיו ו- מרכיביו. אנוכי מאמין באלוהים יתברך שמו בדרכי שלי. אנוכי דן דיון מפורט בחלק הראשון של פוסט מס' 948 בעֵדוּת ההיסטורית התנ"כית הרכילותית, הדרמטית, המדהימה, והסנסציונית ההיא שהתרחשה לפני כ-3000 שנים והשלכותיה הַמוּסְרִיוֹת, האַלִימוֹת והַבְּרוּטָלִיוֹת עד אֵימָה, הפוליטיות, והמשפטיות בעִידָן דָּוִד הַמֶלֶךְ היו מרחיקות לכת, המסופרת לאורכו של ספר שמואל ב' (נמשכת גם בראשית ספר מלכים א'), ותחילתה ב-פרק י"א בספר שמואל ב' הנדון, כפי שנכתב ע"י ההיסטוריון התנ"כי, כלהלן :

"וַיְהִי לִתְשוּבַת הַשָּנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִשְלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב ואֶת עֲבָדָיו עִמוֹ ואֶת כֹּל יִשְרָאֵל וַיַּשְחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָּוִד יוֹשֵב בִּיְרוּשָלָיִם. וַיְהִי לעֵת עֶרֶב וַיָּקָם דָוִּד מֵעַל מִשְכָּבוֹ וַיִתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶלֶךְ וַיַּרְא אִישָה רוֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג והַאִישָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאוֹד. וַיִשְלַח דָּוִד וַיִּדְרוֹש לָאִישָה ויֹאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת-שֶבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֵת אוּרִיָּה הַחִתִי".וַיִשְלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְכַּב עִמָּה וְהִיא מִתְקַדֶֹּשֶת מטֻּמְאָתָה וַתָּשָב אֶל בֵּיתָה. וַתַּהַר הָאִישָה וַתִּשְלַח וַתַּגֵּד לְדָּוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנוֹכִי". אנוכי לומד בעצמי ומלמד את עצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך מידי יום ביומו על כל חלקיו ו- מרכיביו גם בעשור ה- 9 של חיי. לא לימדו אותנו נכון תנ"ך בילדותינו, ולא את ההיסטוריה המורכבת והארוכה של התנ"ך.

2. פוסט מס' 948. שנת 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1994 נגדם פּוֹקֶר והִפְסִיד. יותר מהפסיד. הוא הוּבָס, ועִמוֹ כל רשות השידור ההיא על שני מרכיביה העיקריים הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פלוס רדיו "קול ישראל".  פוסט מס' 948. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 948.

1. אין יום שחוֹלֵף מזה שנים רבות מבלי שאנוכי לומד בעצמי ומלמד את עצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך על כל חלקיו ו- מרכיביו. אנוכי מאמין באלוהים יתברך שמו בדרכי שלי. אנוכי דן דיון מפורט שלי בעֵדוּת ההיסטורית התנ"כית הרכילותית, הדרמטית, המדהימה, והסנסציונית ההיא שהתרחשה לפני כ- 3000 שנים והשלכותיה הַמוּסְרִיוֹת, האַלִימוֹת והַבְּרוּטָלִיוֹת עד אֵימָה, הפוליטיות והמשפטיות בעִידָן דָּוִד הַמֶלֶךְ היו מרחיקות לכת, המסופרת לאורכו של ספר שמואל ב', ותחילתה ב-פרק י"א בספר הנדון שמואל ב', (ונמשכת גם בראשית ספר מלכים א') כפי שנכתב ע"י ההיסטוריון התנ"כי, כלהלן :

"וַיְהִי לִתְשוּבַת הַשָּנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִשְלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב ואֶת עֲבָדָיו עִמוֹ ואֶת כֹּל יִשְרָאֵל וַיַּשְחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָּוִד יוֹשֵב בִּיְרוּשָלָיִם. וַיְהִי לעֵת עֶרֶב וַיָּקָם דָוִּד מֵעַל מִשְכָּבוֹ וַיִתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶלֶךְ וַיַּרְא אִישָה רוֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג והַאִישָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאוֹד. וַיִשְלַח דָּוִד וַיִּדְרוֹש לָאִישָה ויֹאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת-שֶבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֵת אוּרִיָּה הַחִתִי".וַיִשְלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְכַּב עִמָּה וְהִיא מִתְקַדֶֹּשֶת מטֻּמְאָתָה וַתָּשָב אֶל בֵּיתָה. וַתַּהַר הָאִישָה וַתִּשְלַח וַתַּגֵּד לְדָּוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנוֹכִי".

אנוכי לומד בעצמי ומלמד את עצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך מידי יום ביומו על כל חלקיו ו- מרכיביו גם בעשור ה- 9 של חיי. לא לימדו אותנו נכון תנ"ך בילדותינו, ולא את ההיסטוריה המורכבת והארוכה של התנ"ך.

2. שנת 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1994 נגדם פוקר והפסיד. יותר מהפסיד. הוא הוּבָס, ועמו כל רשות השידור ההיא על שני מרכיביה העיקריים הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פלוס רדיו "קול ישראל".  פוסט מס' 948. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.

מלכותו וממשלתו של דוד המלך. מדובר במנהיג מדיני וצבאי מזהיר אולם גם במי שהיה איש לא מוּסָרִי, חוֹמֵד ו-נוֹאֵף שלא כבש את יִצְרוֹ, ושכב בארמונו בירושלים עם בַּת שֶבַע אישה הנשואה לפַּקוּדוֹ אוּרִיָה הַחִתִי קצין קרבי אָמִיץ לֵב הנמצא הרחק בשדה הקרב הסמוך לרַבָּה בירת עמון, והנמנה על חבורה של כ-שלושים ושבעה גיבורים עזי נפש, אמיצים, ונאמנים המשרתים בצבא ובשב"כ של מדינת ישראל ההיא בראשות דָוִּד הַמֶלֶךְ ואשר מקיפים בטבעת אֱנוֹשִית הדוקה את דָוִּד הַמֶלֶךְ ושומרים על ביטחונו האישי (עיין בספר שמואל ב' פרק כ"ג). בשעה שדָוִּד הַמֶלֶךְ תינה אהבים ושכב בארמונו עם בַּת שֶבַע, בעלה אוּרִיָה הַחִתִי נמצא הרחק מהבית ונלחם בשדה הקרב לצדו של רמטכ"ל הצבא יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה נגד האויב המַר העמוני בשליחותו בעבורו של מנהיג האומה דָּוִד המלך.

ההיסטוריונים של התנ"ך מתעדים בספר שמואל ב' בפרוטרוט החל מפרק ח' את גדולתו המדינית והצבאית המזהירה של דוד המלך שהיה מנהיג מדיני, מוביל האוּמָה, ומצביא צבאי אמיץ ו-מוכשר בעל תבונה ו-יכולות לתפארת מדינת ישראל. ההיסטוריון התנ"כי מספר בספר שמואל ב' פרק ח' כי כי דוד המלך הִכָּה בימים ההם בזה אחר זה שוק על ירך את האויב הפלישתי, את האויב מארץ מוֹאָב, את האויב הדדעזר בן רחוב מלך צוֹבָה, את האויב ארם דמשק, את האויב בני עמון, את האויב העמלקי, ואת האויב היבוסי. בספר שמואל ב' פרק ח' פסוק ט"ו  כותב ההיסטוריון התנ"כי, כלהלן : "…וימלוך דוד על כל ישראל ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו…", ומוסיף, כי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה נשא אז במשרת רמטכ"ל צבאות ישראל של דוד המלך, יהושפט בן אחילוד שימש כמזכיר הממלכה (רַשָם המסמכים ו-מתעד ראשי שלהם), צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר שימשו כּוהֲנִים ראשיים, שְרָיָה היה סופר מַלְכוּת דוד (כותב פקודות המלך וממונה על איגרותיו), ובניהו בן יהוידע היה מפקד השב"כ של דוד המלך ומפקד היחידות הצבאיות המיוחדות הנאמנות למלך שנקראו "הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי" (הורכבו כנראה משכירי חרב ולוחמים זרים), ואשר סרו למרותו (למרותו של בניהו בן יהוידע). הם שימשו בין השאר בתפקיד הביטחוני הרגיש של שומרי ראש של המלך דָּוִד (ככתוב בספר דברי הימים א' פרק י"ח פסוקים 17 – 14 : "וימלוך דוד על כל ישראל ויהי עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא, ויהושפט בן אחילוד מזכיר. וצדוק בן אחיטוב ואבימלך בן אביתר כוהנים ושַוְשָא סוֹפֵר (הכוונה לשְרָיָה הסופר). ובניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי ובני דוד הראשונים ליד המלך". (כוונת ההתנסחות התנ"כית, "הראשונים ליד המלך", היא לאנשים שהיו שומרי הראש הצמודים של דוד המלך, הכי קרובים אליו פיזית – גופנית).

המורים והמורות שלנו (למעט המורה הנפלא והבלתי נשכח שלי לתנ"ך מרדכי שלו ז"ל בביה"ס התיכון "בית ירח" בעמק הירדן, אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) לא לימדו אותנו נכון את ה-תנ"ך ואת ההיסטוריה שלו. הלימוד, ההכוונה, המסרים, והפרשנויות שלהם את התנ"ך על כל חלקיו וספריו היו רוויים 1001 שגיאות ותמיהות. הם כולם היללו את דוד המלך והתעלמו לגמרי מהמוּסָר הנבזי שלו והתנהגותו כ-מונרך מורם מעמו, כפי שמסופר בפרוטרוט בספר שמואל ב' פרק י"א. ההיסטוריון התנ"כי מתעכב על ודן ב- בפרשה הרומנטית של דָּוִד הַמֶלֶךְ עם איש יָפָה וטובת מראה מאוד אולם נשואה בשם בַּת שֶבַע. דָּוִד הַמֶלֶךְ שכב עמה בארמונו, למרות שידע היטב ש-בַּת שֶבַע היא אשתו של אוּרִיָה הַחִתִי אחד מקציניו הקרביים האמיצים והנאמנים ביותר שלו, שנלחם באותם הימים תחת פיקודו של הרמטכ"ל יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הרחק מהבית נגד האויב בני עמון. דָּוד הכניס את בַּת שֶבַע ל-היריון. משגילתה בַּת שֶבַע לדָּוִד הַמֶלֶךְ כי היא בהיריון ממנו, הבין שהוא נמצא בצָרָה צרורה ובוּשָה גדולה. כדי להימלט ממנה הוא הגה רעיון נכלולי ו-ציווה על הרמטכ"ל שלו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה לבצע בסודי סודות מעשה הטעיה שערורייתי, רב מזימות מאין כמותו, ו-נִבְזִי מאין כמוהו. פשע מטונף. תרגיל מסריח שהסתיים בסופו של דבר במעשה רֶצַח מנובז. ובכן, דָּוִד הַמֶלֶךְ פקד על רמטכ"ל צבאו לרצוח את אוּרִיָה הַחִתִי במסווה של תכסיס צבאי בלתי נחוץ ולא הכרחי וכאילו במסווה של נימוקי המלחמה הקשה נגד בני עמון.

זה היה תוכן תכסיס ההטעיה הַמְנוּבָז, תכסיס של פשע, ואופן הסוואתו ברוע לב של דוד המלך מנהיג האומה שהתנהג כ-איש בליעל והלך בדרך חתחתים, בשביל רמייה, ומשעול שקרני : דָּוִד המלך פקד על יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה להעניק חופשה קצרה לאוּרִיָה הַחִתִּי כדי שיחזור במהרה מחזית הקרבות לירושלים, ומטבע הדברים לאחר שיבלה עם אשתו בת שבע בלילה במיטתם, יוכל דוד המלך לטעון (אם ירכלו עליו ונגדו) כי ההיריון של בת שבע הוא בעצם פרי אהבתו של אוּרִיָה הַחִתִּי. ובכן, יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הרמטכ"ל הנערץ והאמיץ והנאמן של דוד המלך באמת העניק לאוּרִיָה הַחִתִי חופשה משפחתית דחופה (ספר שמואל ב' פרק י"א פסוקים 11 – 6). אולם אוּרִיָה הַחִתִי הקצין הקרבי האמיץ והנאמן שעזב את זירת המלחמה וחזר לירושלים לפרק זמן קצר, לא הלך לביתו שלו אל אשתו בת שבע, אלא נותר ללוּן באותו הלילה ההוא לצד עבדיו האחרים של דוד ליד ארמון המלך. ספק גדול אם בת שבע ידעה בכלל כי בעלה אוּרִיָה הַחִתִי נמצא ברגעים אלה ממש בירושלים. בבוקר סיפרו משרתיו ו-עבדיו של דָּוִד המלך כי אוּרִיָה הַחִתִי כלל לא הלך לביתו אל בַּת שֶבַע, אלא נשאר לישון לידם יחדיו עמהם למרגלות הארמון. דוד המלך התפלא מאוד ושאל את אוּרִיָה מדוע לא סַר לביתו אל אשתו בת שבע ? הערכה אישית שלי : אוּרִיָה הַחִתִיּ הקצין הקרבי, ההגון, והנאמן של המלך דוד חשד שמשהו לא כשורה מתרחש מאחורי גבו, משום שלא הבין מדוע דווקא הוא קיבל לפתע חופשה משפחתית בעיצומם של הקרבות בשעה שכל צבא ישראל נלחם מלחמה קשה נגד בני עמון. לכן השיב אוּרִיָה הַחִִתִִּי למלך דָּוִד חד משמעית את מה שהשיב, ועל פי התיעוד של ההיסטוריון התנ"כי, כלהלן : "…הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יוֹאָב ועבדי אדוני על פני השדה חוֹנִים, ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי, חַיֵךָ וחֵי נפשך אם אעשה את הדבר הזה…" (ספר שמואל ב' פרק י"א פסוק 13). מורי התנ"ך שלי בביה"ס מעולם לא סיפרו לי את הסיפור הזה כהווייתו וגם לא עסקו בפרשנותו אודות ה-יושרה של אוּרִיָה הַחִתִי מול נבזותו הפלילית והשְפֵלָה של דָוִּד הַמֶלֶךְ. ואז לאחר שהקצין הקרבי אוּרִיָה הַחִתִי מנמק ו-מסביר למֶלֶךְ דָּוִד את מה שהסביר מדוע לא ירד לביתו אל רעייתו בַּת שֶבַע, עושה דוד המלך את מעשה הפשע המנובז ביותר, מחשש שמא הריונה של בת שבע יתגלה לציבור ומייד תשאל השאלה הציבורית הרכילותית הבלתי נמנעת עם מי בגדה בת שבע באוּרִיָה הַחִתִי ומי הכניס אותה להיריון, בשעה שבעלה נלחם הרחק מהבית נגד האויב העמוני וכלל לא שהה בביתו מזה תקופה ארוכה. ההיסטוריון התנ"כי מספר את המשך הסיפור, כלהלן : "…ויאמר דָּוִד אל אוּרִיָה שֵב בזה גם היום ומחר אשלחך. וישב אוּרִיָה בירושלים ביום ההוא וממחרת. ויקרא לו דוד ויאכל לפני ויֵשְּתְּ וישכרהו, ויצא בערב לשכב במשכבו עם עבדי אדוניו, ואל ביתו לא יָרָד. ויהי בבוקר ויכתוב דוד סֶפֶר אל יוֹאָב וישלח ביד אוּרִיָה. ויכתוב בספר לֵאמֹר, הָבוּ אֶת אוּרִיָה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו, ונִכָּה ומֵת…" ׁ(ספר שמואל ב' פרק י"א פסוקים 15 -12). בתרגום מעברית תנ"כית לשפת העברית המדוברת בימינו אנו את הצו המלכותי הנבזי ההוא של דוד המלך, מורה מנהיג האומה למצביא שלו ליואב בן צרויה, לגרום למותו של אוּרִיָה הַחִתִי בנסיבות המלחמה הקשה ההיא, ואומר בשפה פשוטה וברורה, כלהלן, "…הציבו את אוּרִיָה הַחִתִי באזור המסוכן ביותר במלחמה, עזבו אותו לנפשו, הוא יוּכֶּה ע"י האויב, ויָמוּת…". מדובר במעשה רצח מביש ונורא פרי הגותו ותכנונו של דוד המלך רק כדי להעלים כל מידע רכילות הנוגע להריונה התמוה והמפתיע של בת שבע…(!). כיצד זה נכנסה להיריון אם בעלה אוריה החתי שהה בכלל מזה תקופה בשדה הקרב המרוחק במלחמה נגד הַאוֹיֵב העמוני…(?) רמטכ"ל הצבא יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה ממלא את פקודת הפשע הנתעב כלשונה, כפי שמצווה עליו דוד המלך, ו- כפי שמתעד את הסיפור המדהים, המזוויע, והמזעזע ההיסטוריון התנ"כי, כלהלן : "…ויהי בשמור יואב אל העיר ו-יתן את אוּרִיָה אל המקום אשר ידע כי אנשי החיל שם. ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב ו-יפול מן העם מעבדי דוד, וימות גם אוּּרִיָה הַחִתִּי…". יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הרמטכ"ל המוכשר והאמיץ של צבאות דוד המלך, ממשיך להסוות ולסבך את סיפור העלילה הפלילית המסואבת ו- המנובזת של רצח אוּרִיָה הַחִתִּי. מדובר כאמור בעלילת רצח כאילו בנסיבות צבאיות הכרחיות המתוכננת בקפידה ע"י דָּוִד הַמֶלֶךְ כפי שהיא באה לידי ביטוי וכתובה מפורשות בפקודת דוד המלך, ועל פי הביצוע שלו עצמו של יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה כמפקד הצבא באמצעות שליח (מלאך) אישי שלו של יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אותו הוא שולח משדה הקרב נגד האויב העמוני אל דָּוִד הַמֶלֶךְ בירושלים. ההיסטוריון התנ"כי שב ומתעד את המשך העלילה, כלהלן : "וישלח יואב ויגד לדוד את כל דברי המלחמה. ויגד את המלאך לֵאמֹר ככלותך את כל דברי המלחמה לדבר אל המלך, והיה אם תעלה חמת המלך ואמר לך, מדוע ניגשתם אל העיר להילחם, הלוא ידעתם את אשר יורו מעל החומה. מי הִיכָּה את אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶשֶת, הלוא אישה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימות בתבץ, למה ניגשתם אל החומה, ואמרת גם עבדך אוּרִיָה הַחִתִי מת". ויאמר המלאך (שליחו של יואב בן צרויה לדוד המלך) אל דוד המלך, כלהלן : "…כי גברו עלינו האנשים ויצאו אלינו השדה ונהיה עליהם עד פתח השער. ויוֹרְאוּ המוראים אל עבדיך מעל החומה וימותו מעבדי המלך וגם עבדך אוּרִיָה הַחִִתִִּי מֵת…". ויאמר דוד אל המלאך שליחו של יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, כלהלן : "…כה תאמר אל יואב, אל ירע בעיניך את הדבר הזה, כי כזה וכזה תאכל החרב, החזק מלחמתך אל העיר והרסה ו-חזקהו…". דוד המלך עושה עכשיו כל מאמץ להשקיט את מצפונו של יואב בן צרויה. מדובר במעשי פשע ורמייה מנובזים ואחריתם במעשה רֶצַח מתוכנן ובלתי יסולח של אוּרִיָה החִתִּי ע"י דוד המלך. מדובר ב-רצח של אוּרִיָה החִתִּי שכאילו נעשה ב-נסיבות צבאיות כפויות ו-מרות. רצח מחושב מראש. מעשה רצח ש- הוגה הרעיון הנפשע שלו הוא מנהיג האומה דוד המלך ואֲשֶר בוצע בסיועו הלכה למעשה של רמטכ"ל הצבא שלו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה (ספר שמואל ב' פרק י"א פסוקים 23 ו- 24).

וזהו אחרית מעשה רצח אוּרִיָה הַחִתִּי בשדה הקרב נגד האויב בְּנֵי עַמּוֹן כפי שתכנן אותו בקפידה דוד המלך, וכפי שביצע אותו כלשונו רמטכ"ל צבאו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, וכפי שמספר אותו היסטוריון התנ"ך, כלהלן:

מדובר ב-מעֵין כאילו "Happy end" מנקודת מבטו של דוד המלך הַנוֹאֵף והרוֹצֵח, כפי שמספר ההיסטוריון התנ"כי, כלהלן : "…ותשמע אשת אוּרִיָה הַחִתִי כי מֵת אוּרִיָה אִישָה, ותספוד על בעלה. ויעבור הָאֵבֶל וישלח דוד ויאספה אל ביתו, ותהי לו לאישה ותלד לו בֵּן. וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'…". (ספר שמואל ב' פרק י"א פסוקים 26 ו- 27). דוד המלך מנהיג האומה התנהג כ-מנוול כ-איש נקלה. המורים שלנו העדיפו לספר לנו בדרך כלל את הטוב אודות דוד המלך כפי שסיכם והעיד עליו ההיסטוריון התנ"כי, וכתב כלהלן : "…וימלוך דוד על כל ישראל ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו…". כילדים ונערים צעירים האמנו להם למורים שלנו אבל זאת לא הייתה האמת, וודאי לא כל האמת. זה לא היה נכון. פרשת הַרֶצַח המתועב של אוּרִיָה הַחִתִי בנסיבות מלחמתיות פרי תכנונו של דוד המלך ופרי ביצועו של הרמטכ"ל שלו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, נחשפת (!). סוד הַפֶּשַע הפלילי הַמְנוּבָז של רצח אוּרִיָה הַחִתִי על פי פקודה מפורשת של דוד המלך, כאילו בנסיבות מלחמתיות, "…הָבוּ אֶת אוּרִיָה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו, ונִכָּה ומֵת…", נִגְלָה, מתפרסם, ויוצא לאור לפחות בצמרת החבורה הצמודה ומקורבת מאוד לדוד המלך. נתן הנביא פונה לדוד המלך ומוכיח אותו במילים החריפות ביותר, שנודעו באלגוריה המופתית שלו "כבשת הרש", כפי שמספר ההיסטוריון התנ"כי בספר שמואל ב' פרק י"ב פסוקים 11 – 1, כלהלן : "…וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'…וישלח את נתן אל דוד ויבוא אליו ויאמר לו, שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רָש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד. ולָרָש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבוא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו ויקח את כבשת האיש הרָש ויעשה לאיש הבא אליו. ויחר אף דוד באיש מאוד ויאמר אל נתן, חי ה' כי בן מוות האיש העושה זאת. ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל. ויאמר נתן אל דוד אתה האיש. כה אמר ה' אלוהי ישראל. אנוכי משחתיך למלך על ישראל ואנוכי הצלתיך מיד ֹשָאוּל. ואתנה לך את בית אדונך ואת נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך את בית ישראל ויהודה, ואם מעט, ואוסיפה לך כהנה וכהנה. מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו ? את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאישה ואותו הרגת בחרב בני עמון. ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם עקב כי בזתני ותיקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאישה…" (וכן הלאה…). ההיסטוריון התנ"כי מציין בפסוק 13 באותו ספר שמואל ב' בפרק י"ב, כלהלן : "…ויאמר דוד אל נתן חטאתי ל- ה'…". 

ועוֹד דָבָר וּפְרָט (1): המורים שלנו (למַעֵט המורה הנפלא שלי לתנ"ך מרדכי שלו ז"ל בביה"ס התיכון "בֵּית יֶרַח" בעמק הירדן) לא הסבירו לנו, לא טרחו, ולא התעכבו מעולם על מבנה המשפחות הדיקטטוריות המלכותיות התנ"כיות, לא זיהו עבורנו את גיבורי העלילה המשניים ואת סמכויותיהם. אנשים שפועלים במסגרת טוטליטארית מובהקת ליד המלכים שלהם. המורים שלנו לא זיהו לנו את הקשרים המשפחתיים המלכותיים הקרובים והשונים, וגם הסבוכים השוררים ביניהם, שהשפיעו בהזדמנויות שונות במידה רבה על מהלכיהם המדיניים והצבאיים של שלושת המלכים שָאוּל, דָּוִד, ושְלֹמֹה. הַמוֹרִים והמחנכים לא דנו עם תלמידיהם על הזיקות האישיות, על היחסים האישיים, וגם לא אודות העסקים, התוכניות, וגם התככים שנבנו ותוכננו בחצרות המלכותיות. המורים שלנו לא התעמקו עמנו במידע שעסק באופי ו-דין הקרבה המשפחתית בין גיבורי העלילה השונים. למשל הם מעולם לא הסבירו ולא נימקו לנו מדוע שלושת האחים גיבורי הצבא והשב"כ של דוד המלך יואב, אבישי, ועשהאל תמיד מוזכרים ומזוהים ע"י היסטוריוני התנ"ך כבני אִמָם צְרוּיָה (אחותו של דוד המלך) יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה + אָבִישַי בֶּן צְרוּיָה + עָשָהאֵל בֶּן צְרוּיָה, בעוד שֵם אביהם של שלושת האחים האלה לבית צרויה נעלם, איננו ידוע, וכלל לא נזכר בתנ"ך. לעומתם שלושת המלכים שאול בן קיש, דוד בן ישי, ושלמה בן דוד מזוהים לציבור באורח קבע כבני אבותיהם מבלי להזכיר מי היו אימותיהם (למַעֵט שמה של בַּת ֹשֶבַע אִמוֹ של שלמה המלך). מורינו לא ניתחו ולא עסקו בשום פרשנות שדנה בהשפעה של מידת קרבת הַדָם המשפחתית בחצרות המלוכה של שָאוּל, דָּוִד, ושְלֹמֹה על מינויי אנשי המשפחה הקרובים ביותר למשרות אֵמוּן ולתפקידי ניהול וניהוג הבכירים ביותר (צבאיים, מדיניים, וכלכליים לרבות ייעוץ) לצורך מילוי המשימות המלכותיות בתוככי המונרכיה שהיו גורליות ומכריעות, והכי רגישות ומשפיעות על עתידה של מדינת ישראל ההיא לפני כ-3000 שנים. המטרה הראשית של בחירת המינויים המשפחתיים המלכותיים הבכירים ביותר הנושאים קרבת דם למלכים שאול, דוד, ושלמה, הייתה ראשית דבר עניין של נאמנות משפחתית (מתוקף קרבת הדם) כדי לשמור על חייהם של אותם המלכים הנ"ל שהיו פגיעים להתנקשויות מבית ומחוץ. אותם אנשי השב"כ ו-נושאי כליהם של המלכים שאול, דוד, ושלמה היו האנשים הלוחמים הכי קרובים גופנית ו-פיזית לשלושת המלכים הנ"ל. הם היו בעצם שומרי ראש. תפקידם המרכזי היה לשמור על חייהם של המלכים ולאבטח היטב את אגפיהם מהיבטי ביטחון פנים, ובעת המלחמות מול האויבים מבחוץ שהקיפו את מדינת ישראל בימים התנ"כיים ההם לפני אלפי שנים.

להלן, נתוני משוואה בת שני נעלמים המופיעה בספר שמואל ב' פרק י"א, כלהלן: מי היו אֱלִיעָם ואוּרִיָה הַחִתִי ומה היה מעמדם בחבורה הצבאית-ביטחונית שהקיפה את דוד המלך, ייעצה לו, ושמרה על ביטחונו האישי.

הכותרות הללו מחזירות אותי לספר שמואל ב' פרק י"א פסוק 3, בהן מגלה התנ"ך לראשונה מי היה אביה של בת שבע (אֱליעָם, אולם איננו מספר מה היה מעמדו ו-תפקידו של אביה של בת שבע במערכת הביטחונית של דוד המלך). כמו כן מדווח ההיסטוריון התנ"כי לקוראים כי בת שבע הייתה נשואה לבעלה אוּרִיָה הַחִתִי שלחם אז בשורות צבאו של הרמטכ"ל יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה נגד האויב העמוני. אולם באותו הספר שמואל ב' פרק י"א פסוק 3 וגם בפסוקים הבאים האחרים בפרק י"א בספר שמואל ב', אין ההיסטוריון התנ"כי מרחיב פרטים על מעמדו ותפקידו הצבאי – ביטחוני של אוּרִיָה הַחִתִי בשורות צבאו של יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה.

המשוואה הזאת בת שני נעלמים המופיעה בספר שמואל ב' פרק י"א, ואשר הנושא שלה עסק ב-נושא, "…מי היו אֱלִיעָם ואוּרִיָה הַחִתִי ומה היה מעמדם בחבורה הצבאית – ביטחונית שהקיפה את דוד המלך, ייעצה לו, ושמרה על ביטחונו האישי…", מוצאת את פתרונה הַקָצָר והתמציתי בספר שמואל ב' פרק כ"ג שָם מדווח המתעד וההיסטוריון התנ"כי בפרוטרוט כי אֱלִיעָם בנו של אֲחִיתוֹפֶל (מי שהיה יועצו הקרוב של דָּוִד הַמֶלֶךְ) ואביה של בַּת שֶבַע, וגם אוּרִיָה הַחִתִּי בעלה של בַּת שֶבַע, שני הנ"ל נמנו על חבורת 37 הגיבורים מפקדי צבא וקציני שב"כ בכירים, שהייתה צמודה לדָּוִד הַמֶלֶךְ והקיפה אותו כל הַעֵת ושמרה על ביטחונו האישי.

בפסוק מס' 34 בספר שמואל ב' פרק כ"ג מציין ההיסטוריון התנ"כי את שמו אֱלִיעָם אבי בַּת שֶבַע כמי שנמנה על חבורת 37 הגיבורים שמקיפה את דוד המלך. אֱלִיעָם היה בנו של אֲחִיתוֹפֶל הַגִילוֹנִי. כלומר, בַּת שֶבַע הייתה נכדתו של הסבא שלה אֲחִיתוֹפֶל הגילוני מי שהיה בשעתו יועצו הקרוב של דוד המלך (ככתוב ע"י המתעד התנ"כי בספר שמואל ב' פרק ט"ו פסוק 12). אֲחִיתוֹפֶל ערק משורות דוד המלך לאחר שנודע לו כי דוד המלך שכב עם נכדתו בת שבע שהרתה לו. דוד המלך ניסה לחמוק בצורה משפילה ממעשהו המביש וקיווה שהציבור שמקורב למשפחתה של בת שבע יחשוב שהריונה של  בת שבע הוא מעשה פרי אהבה של בעלה אוּרִיָה הַחִתִי שקיבל חופשה קצרה מהמלחמה נגד בני עמון ממפקדו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. היה מדובר בתרגיל מלוכלך. אוּרִיָה הַחִתִי סירב לשתף פעולה עם דָּוִד הַמֶלֶך מנהיג האומה שהתברר לפתע שהוא נוכל ונואף, וכלל לא הלך לביתו אל בת שבע במסגרת אותה החופשה הקצרה שקיבל מיואב בן צרויה. על כן החליט דוד המלך להרוג אותו ולהיפטר ממנו (בטרם תיחשף ותתגלה פרשן הרומן האסור שלו עם בת שבע לציבור הרחב) בדרך מתוחכמת וסודית בסיועו של רמטכ"ל צבאו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. דָּוִד הַמֶלֶךְ הגה רעיון מנובז, מטונף, ומֵבִיש. תוכניתו הייתה בעצם לגרום למות גיבורים של אוּרִיָה הַחִתִי במסווה של תרגיל צבאי מסריח ומנובז כאילו ב- נסיבות המלחמה הקשה נגד בני עמון. כאמור, לאחר שפרשת הרומן האסור בין דָּוִד המלך לנכדתו בת שבע שהרתה ממנו נודעה לסבא שלה אֲחִיתוֹפֶל, ובעקבות התגלות הסוד הנבזי דבר הוצאתו להורג של בעלה של בת שבע אוּרִיָה הַחִתִי ע"י דָּוִד המלך ובסיועו של הרמטכ"ל יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, במסווה של נסיבות הצבתו ההכרחית של הקצין הקרבי אוּרִיָה הַחִתִי מול פני המלחמה החזקה נגד בני עמון, החליט היועץ הקרוב אֲחִיתוֹפֶל לעזוב ולהתנתק מדוד ולחבור לחבורת הקושרים נגד המלך בראשה ניצב כידוע בנו אבשלום. אֲחִיתוֹפֶל היה עכשיו יועצו של אבשלום בנו של דוד המלך בעת תכנון הַמֶרֶד הגדול שלו נגד אביו. אֲחִיתוֹפֶל תיעב ו-שנא שנאת מוות את דוד המלך הנואף לאחר שהבין כי מנהיג האומה רצח את אוּרִיָה הַחִתִי בעלה של נכדתו על פי פקודה מפורשת שהוציא בכתב, בה ציווה על יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, כלהלן : "…הָבוּ אֶת אוּרִיָה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו, ונִכָּה ומֵת…". בפסוק מס' 39 בספר שמואל ב' פרק כ"ג מפרט ההיסטוריון התנ"כי גם את שמו של אוּרִיָה הַחִִתִִּי שאף הוא נמנה על חבורת 37 הגיבורים.

אֲחִיתוֹפֶל יוֹעֵץ קרוב ונאמן של דָּוִד המלך (ככתוב בספר שמואל ב' פרק ט"ו פסוק 12) היה בין הראשונים בממלכה לדעת כנראה בשל תפקידו הבכיר, שדָּוִד מנהל רומן אינטנסיבי אסור ומְנוּבָז עם נכדתו בת שבע מאחורי גבו של בעלה אוּרִיָה הַחִתִי שמשרת באותם הימים בחזית הצבאית תחת פיקודו של יואב בן צרויה במלחמה נגד בני עמון. אֲחִיתוֹפֶל יועץ הממלכה של דוד המלך אהב את אוריה החתי בעלה של נכדתו שנמנה על חבורת 37 הגיבורים ההיא אנשי השב"כ, שסובבה את דָּוִד המלך ושמרה על ביטחונו האישי. אֲחִיתוֹפֶל היה איש חכם ובעל ניסיון ומעמד בחצר דוד המלך ומטבע הדברים עֵר לכל הקשרים המלכותיים המדיניים והצבאיים, וגם האישיים בחצר המלך. אֲחִיתוֹפֶל מחבר אחד לאחד ומגלה את הנסתר. הוא מבין שלאחר שנכדתו בת שבע שכבה עם דָּוִד המלך ונכנסה ממנו להיריון לא מתוכנן ביקש דוד המלך להסתיר ולהסוות את המקרה המביש, ולכן ביקש מרמטכ"ל הצבא יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה לאפשר חופשה קצרה לאוּרִיָה הַחִתִּי, ש-שִימֵש קָצִין קְרָבִי ונמצא בחזית המלחמה ליד רבה מול האויב בני עמון, כדי לבקר יום ו/או יומיים, לילה או שניים בביתו, ולראות ולהיפגש עם אהובתו בַּת שֶבַע. נימוק בקשתו של דוד המלך מיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה ברור : אם יתגלה לציבור הרחב ויתברר מעשה הניאוף הנבזי והמביש של דוד המלך ששכב עם אישה נשואה מאחורי גבו של בעלה הנבגד שבאותה השעה נלחם בחזית הקרבות בשורות הצבא תחת פיקודו של יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה למען דָּוִד הַמֶלֶךְ נגד האויב העמוני (והכניס אותה להיריון) הרי שהוא צפוי להדחה מיידית מכִתְרוֹ. דוד המלך העריך שב-עֵת חופשתו הקצרה של אוּרִיָה הַחִתִי הוא ילך לביתו וישכב עם אשתו ואהובתו בַּת שֶבַע, ואז הוא יוכל בשעת הצורך להסיט את "מראה ההיריון" של בַּת שֶבַע ממנו אל אוּרִיָה הַחִתִי, ולטעון בפני הרכילאים, שההיריון הנדון הוא פרי אהבתו של אוּרִיָה הַחִתִי לבַת שֶבַע. כידוע, העניינים התנהלו אחרת ולחלוטין באופן בלתי צפוי. התכנון המנובז של דָּוִד המלך לא צלח. בעלה של בת שבע אוּרִיָה הַחִתִי כלל לא ירד לביתו ולא שכב עם רעייתו היפה והאהובה, ונימק זאת כזכור כך בפני דָּוִד הַמֶלֶך : "…הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים, ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי, חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה…" (ספר שמואל ב' פרק י"א פסוק 13). על פי הבנתי ולפי הלימוד של עצמי את עצמי בפרשה הרומנטית המדוברת, אני חושב ומעריך שבדרך כלשהי נודע לאוּרִיָה הַחִתִי שרעייתו בַּת שֶבַע בגדה בו בהיעדרו ושכבה עם דָּוִד הַמֶלֶךְ, ולכן עשה את המעשה המתריס מול דוד המלך, ולא הלך לביתו כפי שציפה דָּוִד הַמֶלֶךְ שכך יעשה.

רומן האהבה ה-סודי בין דוד המלך לבת שבע היה ידוע לפחות לכמה אנשים הקרובים למלך, וכנראה ביניהם אֲחִיתוֹפֶל יועץ הממלכה של דָּוִד שהיה אביו של אֱלִיעָם שהיה אביה של בַּת שֶבַע. הרי ההיכרות והקשר הרומנטי של דוד המלך עם בת שבע לא נעשה באמצעות שיחת טלפון פרטית. בפסוק 3 בפרק י"א של הספר שמואל ב', מצוין ו-כתוב שחור על גבי לבן, כי אחרי שדוד המלך ראה את האישה הצעירה היפה והחטובה וה-עירומה האנונימית, וכנראה גם מאוד סקסית, רוחצת על גג ביתה (הוא לא ידע כי זאת היא בַּת שֶבַע בתו של אֱלִיעָם ונכדתו של אחיתופל יועצו הראשי של דוד המלך) ובה חשק, הוא שלח מישהו, ו/או מישהי, ו/או מי שהם לברר עבורו מי היא. כך כותב המתעד התנ"כי ומתאר את הסיטואציה הרומנטית, כלהלן : "…וַיְהִי לעֵת עֶרֶב וַיָּקָם דָוִּד מֵעַל מִשְכָּבוֹ וַיִתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶלֶךְ וַיַּרְא אִישָה רוֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג והַאִישָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאוֹד. וַיִשְלַח דָּוִד וַיִּדְרוֹש לָאִישָה, ויֹאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת-שֶבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֵת אוּרִיָּה הַחִתִי". המתעד התנ"כי מדגיש את הטקסט, "…וַיִשְלַח דָּוִד וַיִּדְרוֹש לָאִישָה…". הוא לא הלך בעצמו ולבדו לברר בחשאי מי היא האישה שאותה ראה עירומה רוחצת על גג ביתה. הוא שלח שליח, ו/או שליחים, כדי שיבררו עבורו את המידע ואת האינפורמציה אודות האישה הצעירה, הַיָפָה, וְהַסֶקְסִית עליה נדלק ובה חשק…מי היא…? מי זאת…? ואז הוברר שמדובר בבַת שֶבַע בתו של אֱלִיעָם. מאוחר יותר, בפרק כ"ג של ספר שמואל ב' מסופר כי אותו אֱלִיעָם אביה של בַּת שֶבַע היה בנו של אותו היועץ הבכיר והחכם של דָּוִד המלך, אֲחִיתוֹפֶל הַגִילוֹנִי. ובכן, הקשר המשפחתי ברור : אחיתופל היה הסבא של בת שבע. אין פלא שלאחר שנודע לו לאֲחִיתוֹפֶל איזה נבלה ו-איזה פשע מְנוּבָז חולל מנהיג האומה דוד המלך, הוא ערק ממחנה דוד המלך והצטרף לשורות בנו המורד הנסיך אבשלום. אחיתופל שנא ותיעב מאז את דוד המלך לא רק בגלל שניהל רומן אסור עם נכדתו שלו מאחורי גבו של בעלה אוּרִיָה הַחִתִי קצין קרבי ומי שנמנה על 37 הגיבורים אנשי מלחמה ואנשי השב"כ שהקיפו אותו כל הזמן ושמרו על ביטחונו האישי, אלא בגלל שדוד המלך שלח ביודעין ובמפגיע את אוּרִיָה הַחִתִי אל מול המלחמה החזקה נגד בני עמון מבלי שיהיה בכך צורך צבאי אלא בגלל תואנה מנוולת, הוא פשוט רצה במותו של אוּרִיָה הַחִתִי כאילו בתנאי מלחמה הכרחיים, כדי להסוות את מעשה הרומן האסור והכנסתה של בת שבע להיריון בשעה שבעלה נמצא הרחק מביתו ונלחם בחזית בשדה הקרב יחדיו עם הרמטכ"ל יואב בן צרויה ו-עם כל צבא ישראל נגד האויב העמוני למען ובעבור דוד המלך. דוד המלך רצח את את אוריה החתי בעלה של בת שבע במסווה של תירוץ מלחמתי מעוות ולא כֵּן. אין שום הסבר אחר למעשה המנוול והמנובז הזה של דוד המלך. (פסוק מס' 34 בספר שמואל ב' פרק כ"ג).

ועוד דָבָר וּפְרָט (2): בספר שמואל ב' פרק י"ד פסוק 25 מתאר ההיסטוריון והמתעד התנ"כי את אבשלום בן דוד כ- "חתיך בינלאומי" כ-איש הַיָפֶה ביותר בארץ ישראל בזאת הלשון : "…וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאוד מכף רגלו ועד קדקודו, לא היה בו מום…". אבשלום היה גבר יפהפה שנשא את עיניו למלכות ומרד באביו מֶרֶד אלים, אולם לא היה זהיר מספיק ונעדר מודיעין פנימי הנוגע לאנשים הסמוכים לשולחנו. בספר שמואל ב' פרק י"ז מסופר בפרוטרוט כבר בפסוק א' כי היועץ אחיתופל שתיעב ושנא את דוד המלך ואשר ערק לשורות אבשלום מציע לו בעת המרד להרוג ללא דיחוי את אביו דוד. אבשלום מקשיב לעצתו של אחיתופל אולם מבקש לשמוע ולהקשיב גם לעצתו של אדם בשם חוּשַי הָאַרְכִּי שהיה בעבר גם הוא יועץ קרוב של דוד המלך וערק עכשיו כאילו למחנהו של אבשלום (ראה את שיחת ההבהרה בין אבשלום לחושי הארכי בספר שמואל ב' פרק ט"ז פסוקים 19 – 15, בו מקבל אבשלום את הסברו של חושי הארכי כי החליט להיות נאמן לו ולא לדוד המלך). אבשלום ותומכיו שלא היו זהירים מספיק אינם יודעים כי חוּשַי הָאַרְכִּי הוא בעצם מרגל מטעמו של דוד המלך שמשחק משחק, ו- הוא מתחזה למי שכאילו ערק ממחנה דוד וחבר לאבשלום. חוּשַי הָאַרְכִּי מציע לאבשלום להתעלם הפעם מהצעתו של היועץ אֲחִיתוֹפֶל, ומנמק זאת כך : "…ויאמר חוּשַי אל אבשלום לא טובה העצה אשר יעץ אֲחִיתוֹפֶל בפעם הזאת. ויאמר חוּשַי, אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גיבורים המה ומרי נפש המה כדוב שַכּוּל בשדה, ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם…ויאמר אבשלום וכל איש ישראל, טובה עצת חוּשַי הָאַרְכִּי מעצת אֲחִיתוֹפֶל…" (ספר שמואל ב' פרק י"ז החלק הראשון של פסוק 14). המתעד וההיסטוריון התנ"כי מעניק פירוש משלו לאי קבלת הצעתו של אחיתופל מחד וקבלת הצעתו של חושי הארכי מאידך, "ו- ה' ציווה להפר את הצעת אחיתופל הטובה ל-בעבור הביא ה' אל אבשלום את הרעה". (ספר שמואל ב' פרק י"ז החלק השני של פסוק 14).

ןבכן, אֲחִיתוֹפֶל שהיה יועץ נבון וחכם גם של דוד המלך וגם של בנו המורד בו אבשלום ומי שהיה בקי והכיר היטב על בוריים את המהלכים הטקטיים והאסטרטגיים של שני היריבים גיבורי העלילה ואת אופיים ודרך ניהולם את הדו-קרב ביניהם, הבין מייד שאי קבלת עצתו שלו ע"י אבשלום (בעל הביטחון העצמי המופרז)והעדפת עצתו של חוּשַי הָאַרְכִּי על פני שלו, היא טעות קשה שתביא בעקבותיה לכישלון הַמֶרֶד, והסיק את המסקנות. הוא חזר לביתו והתאבד (ספר שמואל ב' פרק י"ז פסוק 23. בלשון התנ"ך : "…ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור, ויקום וילך אל ביתו אל עירו, ו-יצו אל ביתו ו-יחנק וימות, ו-יקבר בקבר אביו…"). הסוף ידוע. מֶרֶד אַבְשָלוֹם נגד אָבִיו דָּוִד המלך נכשל כישלון קולוסאלי. אַבְשָלוֹם הוּבָס. בעת מנוסתו מאחד הקרבות ברכבו על הַפֶּרֶד שלו הסתבך שערו הארוך בסבך אחד מענפי עץ האלה והוא נשאר תלוי בין השמיים ובין הארץ, והפרד עליו רכב עבר. המודיעין הצבאי של הרמטכ"ל יואב בן צרויה שהיה עסוק כאמור בדיכוי מרד אבשלום, גילה ליואב לפתע את סיפור המחזה המדהים ה-כמעט דמיוני, בו אָבְשָלוֹם המורד תלוי בסבך ענפי עֵץ הָאֵלָה בין שמיים וארץ. יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה רמטכ"ל צבא דוד לא המתין ולא היסס לרגע והגיע מייד למקום, וגם מייד שלף שלושה שבטי ברזל ותקע אותם בלִבּוֹ של אַבְשָלוֹם (למרות שדוד המלך מזהיר את שלושת מפקדי צבאו בעת דיכוי המרד יואב בן צרויה, אבישי בן צרויה, ואִתַּי הַגִתִּי, בזו הלשון, "לאט לי לנער אבשלום", וכל העם שמעו ב-צָווֹת המלך את כל השרים על דבר אָבְשָלוֹם, ככתוב בספר שמואל ב' פרק י"ח פסוק 5. עשרה נערים מנושאי כליו של יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה המשיכו את מלאכת הוצאתו להורג של אַבְשָלוֹם. הם הקיפו את עֵץ הָאֵלָה ו-הִכּוּ את אבשלום חסר ההגנה עד מָוֶות. אבשלום מת (ספר שמואל ב' פרק י"ח פסוקים 17 – 9). רמטכ"ל צבא דוד המלך יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה מילא את משימתו להגן על שלטונו של דוד המלך כפי שהבין את תפקידו, גם במחיר הריגתו של אבשלום. הוא לא רק מילא את משימתו הביטחונית להגן על דוד המלך אלא היה להוט למלא אותה ולהיות דבק בה עד סופה גם במחיר הריגתו של אבשלום. לא בכדי, ולא רק בשל קרבת דם משפחתית בחר דוד המלך ביואב בן צרויה לשמש רמטכ"ל שלו מבין מועמדים רבים אחרים. דוד המלך ידע שמדובר באיש צבא מחונן בעל יכולות של תכנון, בעל רעיונות מלחמתיים – צבאיים מקוריים, ראייה לטווח רחוק, וגם של ביצוע והוצאה לפועל. מפקד צבאי עליון שדבק במשימתו עד הסוף לאורך כל הדרך. יואב בן צרויה היה רמטכ"ל מוכשר בעל יכולות לנהל קרבות ומאבקי פנים בתוך הממלכה על מנת לשמור ולאָבְטֵח את שלטון דוד וגם לנהל מלחמות נגד האויבים הרבים מבחוץ (ראה למשל ספר שמואל ב' פרק י'). הרמטכ"ל יואב בן צרויה ניהל בהצלחה עצומה עשרות מלחמות נגד אויבים מבחוץ שאיימו תדירות על מדינת ישראל ההיא לפני כ- 3000 שנים. הרמטכ"ל יואב בן צרויה היה איש אמיץ וגם גאון צבאי, מצביא שהיה נאמן ב- % 100 למדינאי דוד המלך. יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הבין מייד והיטב כי אָבְשָלוֹם האמביציונר והשאפתן חסר גבולות ובעל ביטחון עצמי רב (כנראה גם בשל יופיו הרב והופעתו החיצונית המרשימה), מי שקרא בגלוי לגמרי תיגר ברמה לאומית בכל מובן על השלטון של אבא שלו (ראה וקרא ספר שמואל ב' פרק ט"ו פסוקים 6 – 1), מי שחולל מרד מוחלט בכוח הזרוע והפיכה שלטונית נגד אביו דוד המלך – הנסיך הזה שחָצָה וחוֹצֶה כל סף מהווה סכנה קיומית של ממש לא רק לדָּוִד למעמדו ולשלטונו, אלא לכל מרכיבי משפחת המלוכה.   

ובכן, צריך לזכור כל הזמן שיוֹאָב ואָבְשָלוֹם היו בני דודים בעלי קרבת דָם בדרגה שנייה. יוֹאָב היה בנה של צְרוּיָה אָחוֹת דָּוִד ואָבְשָלוֹם היה בנו של דָּוִד אָחִיה של צְרוּיָה. דָּוִד הַמֶלֶךְ היה דוֹדוֹ של יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. אלה היו יחסי הקנאה, השנאה, החיים, והמוות רוויי אמביציות ושאיפות אישיות ששררו בחצרו של דוד המלך (למרות קרבת הדָם המשפחתית שהייתה אמורה מטבע הדברים לגשר על המחלוקות ולאפשר לגיבורי העלילה השאפתנים והאמביציוזיים בני משפחת המלוכה להגיע להסכמות). לאחר שמבשרים לדוד המלך כי יואב בן צרויה ונושאי כליו הרגו את אבשלום הוא הופך להָלוּם צער ויָגוֹן עמוקים ככתוב בספר שמואל ב' פרק י"ט פסוק א' : "…ו-ירגז המלך ויעל על עלית השער ו-יבך, וכה אמר בלכתו, בני אבשלום בני אבשלום מי יִתֵּן מוּתִי תחתיך, אבשלום בני בני…". יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה חושב שבעצם חיסולו של הנסיך אָבְשָלוֹם הַמוֹרֵד הוא מילא את משימתו הצבאית – ביטחונית לשמור על מלכותו של דוד המלך. כשהוא יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה רמטכ"ל הצבא שומע שדוד המלך ממרר בבכי על מותו של אבשלום בנו המורד, הוא ממהר אל דוד המלך מרהיב עוז, נוזף בו, ומתרה ומזהיר אותו בלשון חריפה ומאיימת ביותר (חסרת תקדים) כי התנהגותו, התאבלותו, ובכיו על מותו של בנו המורד נוכח פני האומה, יביאו לקץ שלטונו. יואב בן צרויה שהיה צעיר בהרבה מדוֹדוֹ דָּוִד המלך, רואה בדוד מלך בכיין ו-מתבכיין, רגשן, וחלש וחסר יכולת מנהיגות. יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה לראשונה בהיסטוריית היחסים השלטוניים ביניהם, בין המלך לבין רמטכ"ל הצבא שלו, נוזף קשות במלכו. יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה איננו מסתיר את כעסו עליו, ואומר לדָּוִד הַמֶלֶךְ פנים אל פנים טקסט חריף חסר תקדים בתוכנו, מה הוא באמת חושב עליו ועל מנהיגותו עכשיו בעת יגונו המַר. טקסט אשר טֶרֶם נשמע כמותו מפיו בעבר, ככתוב בספר שמואל ב' פרק י"ט פסוקים 8 – 6 : "ויבוא יואב אל המלך הבית, ויאמר, הובשת היום את פני כל עבדיך הממלטים את נפשך היום ואת נפש בניך ובנותיך ונפש נשיך ונפש פלגשך, לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך, כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, כי ידעתי היום כי לא אבשלום חי, וכולנו היום מתים, כי אז ישר בעיניך. ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך כי ב-ה' נשבעתי כי אינך יוצא אם ילין איש אתך הלילה, ורעה לך זאת מכל הרעה אשר באה עליך מנעוריך ועד עתה".

נאמנותם של שני האחים הגנרלים יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה ואחיו אָבִישַי בֶּן צְרוּיָה לדוד המלך ולשלטונו המלוכני הייתה מוחלטת ולא מוטלת בספק. דוגמא נוספת לנאמנותם של בני צרויה לדוד המלך ניתן למצוא באירוע דיכוי המרד של שבע בן בכרי משבט בנימין נגד דוד המלך, שלטונו, וסמכותו. ההיסטוריון התנ"כי מתאר את שבע בן בכרי כ- "איש בליעל שתקע בשופר והכריז, אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו ב-בן ישי, איש לאוהליו ישראל" (שמואל ב' פרק כ' פסוק א'). שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי בן שבט בנימין שנא ותיעב את דוד המלך. הוא קרא למרד המוני ולהתנתקות המונית ממלכותו של דוד המלך בעקבות הבאת דוד המלך לירושלים ע"י אנשי שבט יהודה. בעקבות המרד של שֶבַע בֶּן בִּכְרִי הטיל דוד המלך את משימת דיכוי המרד על עֲמָשָא בֶּן יֶתֶּר (בנה של אביגיל אחת מנשותיו של  דָּוִד הַמֶלֶךְ) שכיהן בתפקיד מפקד הצבא בשבט יהודה. אך עֲמָשָא בֶּן יֶתֶּר התמהמה במשימת הדיכוי, ולכן החליט דוד המלך לקרוא לאבישי בן צרויה כדי שהוא ייטול על עצמו את משימת הדיכוי. ב- גִבְעוֹן פגש בהם רמטכ"ל צבא דוד המלך הלוא הוא יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה (אחיו של אָבִישַי בֶּן צְרוּיָה), והוא אשר הוביל את כוח המשימה אל מבצרו של המורד שבע בן בכרי ב-עיר אָבֵל בֵּית מַּעֲכָה. יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה ואָבִישַי בֶּן צְרוּיָה צרו עם היחידות הצבאיות המאומנות שלהם על העיר. המטרה הייתה לתפוש את המורד הפושע שֶבַע בֶּן בִּכְרִי ולהעמידו לדין גם המחיר הריסת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה. בכרי כדי להימנע מהרס העיר על מנת לתפוש ולהרוג את שֶבַע בֶּן בִּכְרִי, אישה נועזת אחת תושבת אבל בית מעכה, שכנעה את יושביה להרוג את המורד הפושע שֶבַע בֶּן בִּכְרִי ולהשליך את ראשו מעבר לחומה. תושבי אָבֵל בֵּית מַעֲכָה שוכנעו ובאמת הרגו בעצמם את שֶבַע בֶּן בִּכְרִי. בכך הוסר המצור והעיר אָבֵל בֵּית מַעֲכָה ותושביה ניצלו מהרס. (ספר שמואל ב' פרק כ').  הערה שלי : אָבֵל בֵּית מַעֲכָה הייתה עיר כנענית בצפון ארץ ישראל שהייתה ממוקמת באצבע הגליל, משהו בסביבות שני קילומטרים דרומית למושבה מטולה ו-לא הרחק מקיבוץ כפר גלעדי בצד כביש 90. 

ההיסטוריון התנ"כי מדווח ומספר לפרטי פרטים את התרחשות העלילה הדרמטית אודות מרד הנסיך אבשלום באביו דוד המלך, אולם נמנע משום מה לאורך כל הדרך ו-איננו מציין אף פעם את גילם של דוד המלך ולא את זה של רמטכ"ל צבאו יואב בן צרויה (וגם של המשתתפים האחרים בעלילה) שלא היסס לראשונה לקרוא תיגר מאיים, רב תעוזה, וחוצפני חסר תקדים על מַלְכּוֹ. בעת חישוב הגילים של שני גיבורי העלילה ברור ש-יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה היה צעיר בהרבה מדוֹדוֹ דָּוִד המלך. לדּוָדִ המלך הזקן, העייף, והָלוּם צער ויָגוֹן אין שום דרך להעניש את הרמטכ"ל שלו יואב בן צרויה שדיבר אליו רק כרגע ולראשונה בהיסטוריית היחסים ביניהם בטון מאיים, חריף, ומתגרה. דוד המלך מבין כי מפקד הצבא שלו יואב בן צרויה אחותו, אדם בעל סמכות צבאית עליונה ונוכחות וכריזמה פוליטית -שלטונית ומי שניחן ב-כישרון מנהיגות, מהווה איום של ממש על כתרו ומוֹסָד הַמְלוּכָה בראשותו. 

בהמשך בפרק י"ט הסבוך בספר שמואל ב' מתעד את היחלשותו של דוד המלך כמנהיג האומה לאחר שברח מפני בנו אבשלום בעת המרד הגדול. הוא מתחנף אל זקני שבט יהודה ומבקש את תמיכתם בו כפי שמספר המתעד וההיסטוריון התנ"כי בפסוקים 13 – 12 בפרק י"ט בספר שמואל ב', כלהלן : "…והמלך דוד שלח אל צדוק ואל אביתר הכוהנים לאמר, דברו אל זקני יהודה, לֵאמֹר, למה תהיו האחרונים להשיב את המלך אל ביתו, ודבר כל ישראל בא אל המלך אל ביתו : אחי אתם עצמי ובשרי אתם ולמה תהיו האחרונים להשיב את המלך". דוד המלך כל כך חושש להמשך יציבות שלטונו, עד שהוא מבטיח לזקני יהודה כי עמשא בן יֶתֶּר יתמנה לשר הצבא הבא במקום יואב בן צרויה, ככתוב בפסוק 14 בספר שמואל ב' בפרק י"ט : "…ולעֲמָשָא תמרו, הלוא עצמי ובשרי אתה. כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם לא שַר צָבָא תהיה לפני כל הימים תחת יוֹאָב". אני רואה כאן צורך להזכיר שוב לקורא כי עמשא היה בנה של אביגיל אחותו של דוד המלך ׁ(אביו של עמשא היה כאמור יתר הישמעאלי). כלומר מהיבט של קרבת דם, דָּוִד המלך היה דוֹד של עמשא כפי שהיה דוֹד של יואב.

הערה 1 שלי : לא בכדי בחר דוד המלך בשלושת בניה של אחותו צרויה יואב, אבישי, ועשהאל ומינה אותם לתפקידי מפתח בצבא ובשב"כ שלו. דוד המלך היה דוֹדוֹ של יואב בן צרויה. קרבת דם היוותה בימים ההם סממן של נאמנות עד מוות.

הערה 2 שלי : לא בכדי בחר שאול המלך ומינה את אבנר בן נֵר לרמטכ"ל צבאו. נֵר אביו של אבנר היה גם אביו של קיש אבי שאול. נֵר היה סבא של שאול ואבנר היה דוֹד שלו. קרבת דם היוותה בימים ההם סממן של נאמנות עד מוות.

ועוד דבר ופרט (4): בפרק הראשון בספר מלכים א' מספר ההיסטוריון התנ"כי כי אֲדוֹנִיָּהוּ בן דוד המלך ו-חַגִית מי שהיה חצי אח של שלמה בנם של דוד המלך ובת שבע היה נסיך טוב תואר (ספר מלכים א' פרק א', פסוק 6), המליך את עצמו למלך במקום אביו דָּוִד המלך הזקן ובא בימים בסיועם של רמטכ"ל הצבא יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה והכּוֹהֵן הראשי אֶבְיָתָר, למרות שאביו דוד לא בנה עליו ולא הכשיר אותו לתפקיד הַרָם כ-יורשו. בשפת התנ"ך, "לא עצבו אביו מימיו…". היה מדובר במעשה נמהר וחפוז ולא מחושב של אדוניהו. מעשה המלכתו,הכתרתו, והכרזתו למלך ע"י עצמו (כאמור, בתמיכת הרמטכ"ל יואב בן צרויה והכוהן הגדול אביתר) היה בעצם הפיכת חצר ו-התגרות בדוד המלך הזקן. ההכתרה הזאת בוטלה מייד ע"י דוד המלך הזקן ובא בימים ובסיועו של נתן הנביא. דוד המלך מסר את כתרו לבנו שלמה ואותו המליך למלך עַל עַם ישראל. לא את אדוניהו. בתמורה לביטול תפקידו כמלך, ביקש אֲדוֹנִיָהוּ מ-בת שבע אמו של שלמה המלך את אֲבִישַג הַשוּנַמִּית היפה סוכנת הבית של דוד המלך שתהיה לו לאישה (ספר מלכים א' פרק ב' פסוקים 25 – 13). הבקשה החצופה והבלתי מקובלת הזאת עלתה לו בחייו (על פי מסורת חוקי הממלכה הישראלית דאז אֲבִישַג הַשוּנַמִּית הייתה יכולה להִינָשֵא ו-להיות אשתו רק של המלך היורש). שלמה המלך החדש והטרי פירש את הבקשה של אחיו אדוניהו לקבל את אבישג השונמית לאישה כמעשה הסוואה, ובעצם הוא נשאר עדיין נסיך בעל אמביציות ו-מי שטוען ו-מבקש את כתר המלוכה לעצמו. באקלים האלימות ששררה אז בחצר המלוכה הטוטליטארית של דוד המלך אין פלא ש-שלמה ראה באחיו אדוניהו יריב פוליטי מסוכן המאיים פיזית על כיתרו שלו. חיש מהר הורה לרמטכ"ל צבאו החדש בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע (מונה לתפקיד במקום יואב בן צרויה) להרוג את אדוניהו החצוף. בניהו בן יהוידע ממלא את הפקודה המלכותית ן-נועץ את חניתו ב-אדוניהו והורג אותו.

סוף דבר.

על ערש דווי בטרם מותו רושם דוד המלך את צוואתו האלימה, הברורה, והבלתי מתפשרת לבנו שלמה המלך החדש כפי שמתעד אותה ההיסטוריון התנ"כי בספר מלכים א' פרק ב' פסוקים 12 – 1. הצוואה האלימה נכתבת ע"י דוד המלך ליורשו שלמה המלך הצעיר בנו שלו ושל בת שבע באקלים של אלימות בה חי דוד המלך ובה מלך במשך תקופה ארוכה מאוד 40 (ארבעים) שנים על מדינת ישראל (7 שנים מלך בחברון ו- 33 שנים מלך בירושלים). אומנם ראשיתה של הצוואה שהוא משאיר לבנו שלמה נפתח בהלכות מוּסָר, "…ושמרת את משמרת ה' אלוהיך ללכת בדרכיו ולשמור חוקותיו ומצוותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם…". אולם המשכה מקבל מייד תפנית קיצונית ודרמטית. דוד מורה לשלמה להרוג את אחיינו יואב בן צרויה (בנה של אחותו של דוד, צְרוּיָה) מי שכיהן במשך שנים רבות כ-רמטכ"ל שר הצבא המוכשר, האמיץ, והנאמן שלו, וניהל בעבורו בהצלחות צבאיות מדהימות אין סוף מלחמות נגד אויבי ישראל. "…ועשית כחוכמתך ולא תוריד שיבתו בשלום שאול…", כך בלשון ברורה ואכזרית זאת (ככתוב בספר מלכים א' פרק ב' פסוק 6), מצווה דוד בצוואה ההיסטורית על בנו שלמה להיפטר מיואב בן צרויה בדרך ברוטלית של הוצאה להורג. זכויותיו הרבות של הרמטכ"ל יואב בן צרויה לא עומדות לו בשעת המבחן האחרונה. בניהו בן יהוידע נוֹעֵץ את כידונו ב-יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה שעדיין מחזיק בקרנות המזבח, והורג אותו. בצוואה ההיסטורית ההיא מבקש דוד משלמה בנו המלך החדש גם לקַפֵּד את חייו של שִמְעִי בֶּן גֵּרָא בן הימיני (בן שבט בנימין) בכוח החרב והחנית. שמעי בן גרא היה האיש שקילל אותו קללות נמרצות בעת מנוסתו של דוד המלך וחבורתו מירושלים בתקופת מֶרֶד אָבְשָלוֹם. וכך מצווה המלך הגוסס על בנו שלמה, כלבלן : "…ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שֵיבָתוֹ בדָם שְאוֹל…", ככתוב ומסופר בספר מלכים א' פרק ב' פסוק 9, מצווה המלך הגוסס על יורשו בנו שלמה. פסק דן מוות נגזר על שִמְעִי בֶּן גֵרָא בצוואתו ההיסטורית של דָּוִד לבְנוֹ שלמה. כדי לא להצטייר כרוצח בעלמא עורך שלמה המלך הטרי החדש הסכם עם שמעי בן גרא בו הוא רואה מלכתחילה בן מוות כלהלן, כפי שמתאר אותו ההיסטוריון התנ"כי, וכופה עליו עוצר ובידוד, כפי שמסופר, בספר מלכים א' פרק ב' פסוקים 38 – 36, ככתוב כלהלן : "…וישלח המלך ויקרא לשִמְעִי ויאמר לו בנה לך בית בירושלים וישבת שם, ולא תצא משם אנה ואנה. והיה ביום צאתך ועברת את נחל קִדְרוֹן, ידוע תדע כי מות תמות, דמך יהיה בראשך. ויאמר שִמְעִי למלך, טוב הדבר כאשר דיבר אדוני המלך כן יעשה עבדך. וישב שמעי בירושלים ימים רבים…". ואז בחלוף שלוש שנים עשה השב"כ של שְלֹמֹה המלך תרגיל פרובוקציה לשמעי בן גרא והבריח לו שני עבדים מהאחוזה שלו. שִמְעִי בֶּן גֵרָא חבש את חמורו ויצא לחפש אותם ולהשיבם לאחוזתו. אנשי השב"כ של שלמה המלך דיווחו מייד לשלמה המלך כי תרגיל הפרובוקציה צלח ושִמְעִי בֶּן גֵרָא אומנם הפר את ההסכם בו הוא נתון לעַד בעוצר ובידוד. שלמה המלך מזמין את שִמְעִי בֶּן גֵרָא לשיחת הבהרה וכה אומר לו ככתוב בספר מלכים א' פרק ב' פסוקים 46 – 39, כלהלן : "…ויהי מקץ שלוש שנים ויברחו שני עבדים לשִמְעִי אל אָכִיש בן מעכה מלך גַת, ויגידו לשמעי הנה עבדיך בגת. ויקם שמעי ויחבוש את חמורו וילך גַתָּה אל אכיש לבקש את עבדיו. וילך שמעי ויבא את עבדיו מגת. ויוּגַּד לשלמה כי הלך שִמְעִי מירושלים גַת וישוב. וישלח המלך ויקרא לשִמְעִי ויאמר אליו הלוא השבעתיך ב-ב' ואעיד בך לֵאמֹר, ביום צאתך והלכת אָנֶה ואָנָה ידוע תדע כי מות תמות, ותאמר אליי טוב הדבר שמעתי. ומדוע לא שמרת את שבועת ה' ואת המצווה אשר ציוויתי עליך ? ויאמר המלך אל שִמְעִי, אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדָּוִד אבי, והשיב ה' את רעתך בראשך. והמלך שלמה ברוך וכיסא דוד יהיה נכון לפני ה' עד עולם. וַ-יְצַו המלך את בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע ויֵצֵא ויפגע בו וימות. והממלכה נכונה ביד שלמה". שלמה המלך מוציא להורג את שמעי בן גרא בתום פרק זמן ממושך בן שלוש שנים בסיוע תחבולה ותרגיל פרובוקטיבי של השב"כ שלו כפי שמספר ההיסטוריון התנ"כי בספר מלכים א' פרק ב' פסוקים 46 – 36. בניהו בן יהוידע שר הביטחון של שלמה המלך ראש השב"כ שלו ומפקד צבאו, הוא האיש שמשפד את שמעי בן גרא והורג אותו.

טקסט מסמך (1) : ספר מלכים א' פרק ב'. זוהי צוואתו המלאה והמפורטת של דוד המלך כפי שרשם אותה על ערש דווי בטרם מותו, וכך ציווה על יורשו בנו שלמה המלך לעשות לפעול, ולמלא אותה כלשונה.

טקסט מסמך (2) : ספר מלכים א' פרק ב'. זוהי צוואתו המלאה והמפורטת של דוד המלך כפי שרשם אותה על ערש דווי בטרם מותו, וכך ציווה על יורשו בנו שלמה המלך לעשות לפעול, ולמלא אותה כלשונה.

כאן אנוכי מסיים את התייחסותי הקצרצרה לשלושת המלכים התנ"כיים שאול, דוד, ושלמה בשני טקסטים של המתעד וההיסטוריון התנ"כי המתייחסים לראשית עידן מלכותו היציבה של שלמה המלך הצעיר, המוכשר מאוד והחכם, כפי שכתב כלהלן, "…ושלמה ישב על כיסא דוד אביו ותיכון מלכותו מאוד…" (ספר מלכים א' פרק ב' פסוק 12), והוא שב וחוזר ומחזק את התיאור הזה בספר מלכים א' בפסוק האחרון בפרק ב', וכותב, "…והממלכה נכונה ביד שלמה…".

פוסט מס' 948. 1. אין יום שחוֹלֵף מזה שנים רבות מבלי שאנוכי לומד בעצמי, קורא, ומעיין באופן מעמיק ויסודי בספר התנ"ך על כל חלקיו ו- מרכיביו. אנוכי דן דיון מפורט שלי בעֵדוּת ההיסטורית התנ"כית הרכילותית, הדרמטית, המדהימה, והסנסציונית ההיא שהתרחשה לפני כ- 3000 שנים והשלכותיה הַמוּסְרִיוֹת, האַלִימוֹת והַבְּרוּטָלִיוֹת עד אֵימָה, הפוליטיות והמשפטיות היו מרחיקות לכת, המסופרת לאורכו של ספר שמואל ב', ותחילתה ב-פרק י"א בספר הנדון שמואל ב', (ונמשכת גם בראשית ספר מלכים א') כפי שנכתב ע"י ההיסטוריון התנ"כי, כלהלן :

"וַיְהִי לִתְשוּבַת הַשָּנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִשְלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב ואֶת עֲבָדָיו עִמוֹ ואֶת כֹּל יִשְרָאֵל וַיַּשְחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָּוִד יוֹשֵב בִּיְרוּשָלָיִם. וַיְהִי לעֵת עֶרֶב וַיָּקָם דָוִּד מֵעַל מִשְכָּבוֹ וַיִתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶלֶךְ וַיַּרְא אִישָה רוֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג והַאִישָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאוֹד. וַיִשְלַח דָּוִד וַיִּדְרוֹש לָאִישָה ויֹאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת-שֶבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֵת אוּרִיָּה הַחִתִי".וַיִשְלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְכַּב עִמָּה וְהִיא מִתְקַדֶֹּשֶת מטֻּמְאָתָה וַתָּשָב אֶל בֵּיתָה. וַתַּהַר הָאִישָה וַתִּשְלַח וַתַּגֵּד לְדָּוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנוֹכִי".

2. שנת 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1994 נגדם פוקר והפסיד. יותר מהפסיד. הוא הובס, ועמו כל רשות השידור ההיא על שני מרכיביה העיקריים הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פלוס רדיו "קול ישראל".  פוסט מס' 948. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.

חלק 3 של פוסט מס' 948.

ציטוט : "When you have the rights – You have the show" (ציטוט שבא מפיו של רוּן אָרְלֶדְג' במחצית שנות ה- 60 של המאה הקודמת ומי ששימש בעת ההיא מנהל חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC). 

הקדמה.

פוסט מס' 948. זה קרה לפני כ- 26 שנים ביום שלישי בצהריים של  17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות הישראלית הכדורגל באצטדיון ר"ג המחודש. אולם כל הפרטים זכורים לי היטב. בתאריך ההוא איבדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה – ערוץ 1 את זכויות השידורים של של הכדורגל הישראלי, משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה. בנכס השידור זכה ערוץ 2 המסחרי הצעיר והשאפתן. ערוץ 2 המסחרי בראשות אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן שני האישים שניהלו את המו"מ בשמן של שלושת הזכייניות "רשת", "קשת", ו- "טלעד" חתם על חוזה חדש עם ההתאחדות לתקופה של שלוש שנים, 1997 – 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות המנכ"ל החדש יחסית שלה שלה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (כיהן בתפקידו הרם כשנה בלבד מתוך חמש שנות כהונה שנכונו לו) הפסידה נֶכֶס שידור עוצמתי ורב רייטינג בו החזיקה ברציפות רבע מאה של שנים בין 1969 ל- 1994. זאת הייתה סנסציה רבתי והפעם הראשונה בהיסטוריה שערוץ 1 הציבורי הפסיד נכס שידור כלשהו בעידן התחרות נגד ערוץ 2 המסחרי הצעיר רווי אמביציות שזה אך נעמד על רגליו. ערוץ 2 המסחרי הצעיר הורכב משלוש זכייניות : "רשת", אותה הובילו שני המנכ"לים המשותפים שלה דן שילון ויוחנן צנגן. "קשת", בראשה צעד המנכ"ל שלה היה אלכס גלעדי. ו- "טלעד" ובראשה המנכ"ל שלה עוזי פלד. דן שילון + יוחנן צנגן + אלכס גלעדי + עוזי פלד לא היו פחותי יכולת וכישרון ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. ובאשר לשאפתנות, דמם של השלושה הנ"ל היה רווי אמביציות וזרם ופעל בעורקיהם כדרך האדרנלין. השידור הציבורי הוּבַס לחלוטין. חד משמעית. אין מילים אחרות לתאר את ההפסד ההוא שהיה בלתי כפוי לחלוטין. המפסידן הגדול היה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל שכיהן באותה תקופה בשנים ההן שבין 1993 ל- 1998 בכהונה הרמה של מנווט השידור הציבורי. יאיר שטרן כיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנוכי הייתי מנהל חטיבת הספורט. התבוסה הייתה קשה ו-טראומטית. כמוה גם כתיבת הפוסט הזה מס' 948.

פוסט מס' 948. הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי במאבקים המַרִים חסרי הַקֵץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם. כנראה שאי אפשר אִתּוֹ בגלל הממון והכסף אך כנראה שגם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות והיוקרה. הכדורגל הוא הסַמָן הימני של הקשרים ההדוקים הבלתי נמנעים שנוצרים בין הטלוויזיה הבינלאומית לבין כלל אירועי הספורט על פני הגלובוס. פוסט מס' 948. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

התפתחות צילום משחק הכדורגל בטלוויזיה הייתה אֶבוֹלוּצְיָה – עליית גרף מחיר זכויות השידורים תמורתו הייתה רֶבוֹלוּצְיָה.

חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית והתאחדות הכדורגל הישראלית בראשות חיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן בעונת 1994-1993. מנכ"ל רשות השידור באותם הימים ההם לפני 27 שנים היה מוטי קירשנבאום ובתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיהן יאיר שטרן. 

ביום ראשון – 18 ביולי 1993 הייתה שטוחה כבר על שולחנם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל, עותק של הצעת נוסחה טלוויזיונית מפורטת שלי הנוגעת לדרך ביצועם של עשרים ושניים השידורים הישירים שלנו את 22 משחקים בליגה הלאומית דאז בעונת הכדורגל של 1994 / 1993 (ליגת העל היום), כפי שהוגשה ל- מנכ"ל ההתאחדות יעקב אֶרְאֵל [1]. הליגה הלאומית בכדורגל הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל בארץ לדורותיו יצאה לדרכה הארוכה כעבור 40 יום, בשבת – 28 באוגוסט 1993. הפעם הזאת בעידן החדש של מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל היינו מצוידים במיטב כלי המלחמה של רשות השידור לצורך כיסויים השוטף העתידי של סך 273 משחקים שהיו אמורים להתקיים מידי שבת בשבת לאורכם של תשעה חודשים רצופים במסגרת 39 מחזורים (!), לרבות 22 שידורים ישירים. זאת הייתה הליגה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מאז ומעולם וכיסוי הטלוויזיה הטוב ביותר שלה מאז ומתמיד. 27 (עשרים ושבע) שנים חלפו כבר מאז.

בשבת – 28 באוגוסט 1993 שידרנו ישיר מאצטדיון "טֶדִי'" בבירה במחזור הראשון את ניצחונה של מכבי חיפה על בית"ר ירושלים 2:3. כעבור תשעה חודשים זכתה מכבי חיפה באליפות המדינה בשבת ההיא של 4 במאי 1994. במשך תשעה חודשים הפעלנו מידי שבת את מרב אמצעי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכללו את שתי ניידות השידור האלקטרוניות הגדולות ה- "וֶורֶד" (5 ו/או 6 מצלמות) ו- "נרקיס" (3 ו/או 4 מצלמות) , שתי ניידות שידור אלקטרוניות בינוניות, "אמנון" ו- "תמר" (2 ו/או מצלמות), שתי ניידות מש"ק (מכוניות שידור קטנות הכוללות מצלמה אחת כ"א), שלושה ציוותי Microwave לצורך העברת סיגנל השידורים מהמגרשים השונים ברחבי המדינה למרכז שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית (Master Control) בבניין הראשי ההוא היה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, וארבעה ציוותי צילום ENG. מרוֹם גיל 82 שלי זה נראה היום כל כך טריביאלי. אז זה היה חידוש עצום. בכל שבת של כדורגל העסיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- 150 (מאה וחמישים) עובדים שנמנו על שלושת המגזרים המקצועיים שלה עיתונות / הפקה, הנדסה, והדירוג משולב, לרבות עובדים שכירים נוספים שעבדו ושירתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת סעיפי הסכמי שכר כאלה ואחרים ו-תשלומי ש.ת. ההיערכות החדשה ההיא ב- 1993 הצריכה לוגיסטיקה רחבת היקף שלא הכרנו כדוגמתה בימים עברו. בתחומי התחבורה וההסעות, האוכל והמזון, טייפים להקלטות, עריכה ושידור, שכירת מוניות, והפקדת אבטחה ושמירה צמודה על ניידות השידור שלנו באמצעות מאבטחים מקצועיים. עלויות ההפקה וזכויות השידורים של "משחק השבת", קיזזוּ מידי שבוע כ- 110000 (מאה ועשרה אֶלֶף) דולר מקופתה של רשות השידור. רבע מהעלויות כוסה ע"י מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בראשותו של מר אריה זייף (באמצעות שקופיות חסות). תם עידן ה- Film בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – החל עידן ה- Video.

אחד הקשיים בתחילת הפקת 22 השידורים הישירים ממגרשי הכדורגל בעונה הארוכה של 1994 – 1993 ובמקביל הפקת התוכנית "משחק השבת", היה חסרונו של המפיק אמנון ברקאי יד ימיני מזה 15 שנה רצופות. אמנון ברקאי היה איש טלוויזיה בעל יכולות רבות. בנוסף להיותו מפיק טוב הוא היה גם עיתונאי בעל טביעת עין. בעונת השידורים של 1985 – 1984 החלטתי בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל לייחד את "מבט ספורט" המשודרת במוצ"ש לכדורגל הישראלי בלבד. התוכנית "מבט ספורט" שהייתה מגזין ספורט כללי הוסטה לשידור באמצע השבוע. את מקומה תפשה התוכנית "משחק השבת". מיניתי את העיתונאי אמנון ברקאי להיות עורך התוכנית. אני הפקתי אותה. אמנון ברקאי עשה זאת בהצלחה רבה. ב- 1992 בעיצומו של עידן יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוצא אמנון ברקאי משורות חטיבת הספורט ומונה להיות מפיק בחטיבת החדשות. באוגוסט 1993 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן את דוד "דוּדוּ" גלבוע למנהל חטיבת החדשות. הוא סירב לבקשתי להחזיר את אמנון ברקאי לחטיבת הספורט שלי. מנקודת מבטו צדק בסירובו. יתירה מזאת הוא הפך את אמנון ברקאי למפיק ראשי של חטיבת החדשות. מפיקי טלוויזיה ברמתו של אמנון ברקאי אינם מסתובבים ברחובות אבל לכל אחד יש מחליף ותחליף. "לא אלמן ישראל". מיניתי את ששי אפרתי למפיק ראשי של חטיבת הספורט ההיא. בהיותו איש מוכשר, הגון, ישר, ודבק במשימה נכנס לנעליו הגדולות של אמנון ברקאי ללא כל בעיות מיוחדות ומילא היטב את תפקידו ומִשְֹרָתוֹ. אמנון ברקאי היה אחד האנשים המרכזיים והחשובים ביותר בחטיבת החדשות שסייעו לה להתרומם מעל הבינוניות שאִפיינה אותה שנים רבות מאז נטש אותה דן שילון ב- 1977. במשך חמש עשרה שנה מ- 1977 עד 1992 ניצבו שלושה מנהלים בראשה. חיים יבין, יאיר שטרן, ואלימלך רם ז"ל. כולם פעלו על פי המודל שמִיסֵד דן שילון ב- 1974 אך לאיש מהם לא הייתה את הכריזמה, המנהיגות, ויכולת הניהול שהוא ניחן בהם כ- אבי השיטה. חטיבת החדשות ידעה בתקופתם של חיים יבין, יאיר שטרן, ואלימלך רם ז"ל עליות ומורדות לסירוגין. בעיקר סבלה חטיבת החדשות מחוסר ידע בתחום ההפקה והיעדר כישרון להפוך את הטכנולוגיה הטלוויזיונית לכלי עזר ושָרָת עיתונאי. בתחום הזה חולל אמנון ברקאי מִפְנֶה. חטיבת החדשות תחת ניהולם של העומד בראשה דודו גלבוע, עורך "מבט" רפיק חלבי, עורך "מבט שני" מיכאל קרפין, והמפיק אמנון ברקאי הפכה ליחידה עיתונאית מובילה בתקשורת הישראלית. סייעו להצלחה הזאת מטבע הדברים מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, שאישרו את התקציבים הגדולים הנחוצים להפעלת כמות גדולה כזאת של כוח אדם וטכנולוגיה טלוויזיונית כדי להגיע להישגים עיתונאיים בארץ ובעולם בשידורי חדשות. (הערת שלי : קשה להאמין שהחבורה הנכבדה והגאה הזאת בעלת האמצעים הייתה שותפה לתבוסת השידור הגדולה והבלתי נתפסת שחטפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה ובעלת הניסיון מידיהם של אנשי חברת החדשות הצעירה (ודלת הניסיון) בראשותו של שלום קיטל בערוץ 2 המסחרי, בתקופת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב באותם שבעה הימים ההם בחודש נובמבר של שנת  1995. אבל זהו כבר סיפור אחר). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שם ולא נכחו בזירת הרצח". הספר נחקר ונכתב על ידי במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה,  "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 (ארבעים) שנים. אנוכי בונה את אמנון ברקאי (מימין) כמפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, זהו רכז ההפקה נסים מזרחי ז"ל ( מת השנה בגיל 88). ב- 1991 נטש אמנון ברקאי את חטיבת הספורט בראשותי ועבר להיות מפיק ראשי בחטיבת החדשות בראשות דוד "דוּדוּ" גלבוע בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אמנון ברקאי הפך ברבות השנים לאבן מסד בשידור הטלוויזיוני הציבורי ובשידור הטלוויזיוני המסחרי במדינת ישראל.  (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיעדרו של אמנון ברקאי מיניתי כאמור ב- 1991 את ששי אפרתי איש טלוויזיה מוכשר בעל יכולות ואדם ישר דרך, עניו, וצנוע למפיק ראשי של שידורי הספורט שלי (לא טעיתי בהערכתי והוקרתי אותו), ואת עצמי הצבתי כעורך ראשי ומפיק ראשי של התוכנית היוקרתית ועתירת הרייטינג, "משחק השבת", אחת מספינות הדגל של השידור הציבורי. מאיר איינשטיין ז"ל ואורי לוי יבד"ל נבחרו על ידי לשמש צמד המגיש את התוכנית. רמי ווייץ ודני דבורין יבד"ל נקבעו לשדרי משנה לצִדו של מאיר איינשטיין ז"ל. תכננתי להביא את שלושת השדרים הללו עִמי למונדיאל ארה"ב 94' שאמור היה להתקיים לראשונה במדינה הענקית בתוך פחות משנה. ביקשתי מאָבִי רָצוֹן לשמֵש פרשן הכדורגל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא נעתר לבקשתי. אבי רצון היה עיתונאי רציני ומוכשר משכמו ומעלה בתחום עיתונות ועיתונאות הספורט בארץ, והיה גם איש מהימן ובעל כישרון כתיבה וניסוח, וגם יודע לשמור סוד. גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge, נולד ב- 1931 ומת ב- 2002) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC (ו-אח"כ נבחר גם לנשיא חטיבת החדשות של רשת ABC) הגה ו-טבע פעם את הסלוגן, “When you have the rights – you have the show”. הוא צדק. זכויות השידור הבלעדיות של הכדורגל הישראלי על שלושת מרכיביו, הליגה, הגביע, ומשחקי הנבחרת בארץ ובחו"ל היו שלנו. "עונת הזָהָב" של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבה בשער. נגענו לרגע בשמיים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום התיר לי לגעת ברקיע השביעי. הושטתי את ידי ו-נגעתי בו. חשתי אותו אולם לא הצלחתי לאחוז בו ולהיטמע בתוכו.

הופעתו של נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה יעקב שחר בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת בנוף הכדורגל הישראלי, הייתה מזהירה וחסרת תקדים. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה נוכחת עשרות שנים באזור ותיעדה אז את שגשוגה של מכבי חיפה ואת כישרון הניהול, המנהיגות, וההובלה של יענקל'ה שחר. השגשוג המשותף ההוא נמשך עד עצם היום הזה גם בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 948 בבלוג הקרוי: YOASHTVBLOG.CH.IL.

הופעתו של יעקב שחר בנוף הכדורגל הישראלי הייתה מזהירה. הוא היה אחת הסיבות מדוע מצאתי צורך לרכוש שוב ושוב את זכויות הכדורגל הישראלי. אישיות ספורטיבית – תרבותית משכמה ומעלה. ב- 1991 רכש יעקב שחר את מועדון מכבי חיפה והופך אותו לטוב ביותר במדינת ישראל. המנהיגות הדגולה ויישרת הדרך של יעקב שחר הם מופת לניהול ודרך ארץ. מידותיו האישיות והישגיו במועדון מכבי חיפה נחשפו בכל עוזם באותה "עונת זהב" של 1994 – 1993. השידור הישיר הראשון שלנו התקיים כבר במחזור הפתיחה בשבת – 28 באוגוסט 1993. במשחק המרכזי במחזור הראשון באִצטדיון "טֶדִי" אירחה האלופה בית"ר ירושלים באִצטדיון "טֶדִי" את הטוענת לכתר מכבי חיפה. יריתי בכל התותחים. שמונה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים כיסו את המשחק. בימים ההם זה היה המקסימום שאפשר היה להפיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעמדת השידור הצבתי את מאיר איינשטיין ואבי רצון. השידור הישיר החל בחמש ארבעים וחמש לפנות ערב והסתיים בשמונה בערב. מכבי חיפה עם מאמנה גיורא שפיגל ניצחה את האלופה 2:3. השידור הישיר הפך לסנסציה טלוויזיונית ו- הרייטינג נסק במהירות לשחקים ונשק ל- % 45 (!). מִדְרוּג חסר תקדים. מייד עם סיום השידור הישיר מאִצטדיון "טֶדִי" ב- 28 באוגוסט 1993, החל בשמונה בערב שידור התוכנית "משחק השבת" שנמשכה כשעה. היא כללה את תקצירי שבעת משחקי המחזור ואת כל 23 השערים שהובקעו בשבעת המשחקים האלה. מכבי ת"א ניצחה בביתה את עירוני אשדוד 0:1, הפועל באר שבע ניצחה בחוץ את הפועל חיפה 1:3, מכבי נתניה סיימה בתיקו אחת את משחקה עם בני יהודה, צפרירים חולון גברה בביתה 1:3 על הפועל פתח תקווה, מכבי הרצליה והפועל כפר סבא סיימו תוצאת תיקו 2:2, והפועל ת"א ניצחה במשחק חוץ את מכבי פתח תקווה 1:2. זיהיתי את שידורי הכדורגל בטלוויזיה לציבור הצופים בארץ באמצעות שלושה אנשים. שני השדרים – מגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשן אבי רצון. שלושתם היו ראשית דבר עיתונאים. זה לא בונוס. זה הכרח חשוב. לא היה עוד זכר ליורם ארבל. וודאי לא לאורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף. לא ראיתי שום משמרות של מפגיני מחאה ליד בניין הטלוויזיה הקוראים לי להחזיר את ארבעת הנשכחים מול פני המצלמה והמיקרופון. שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי זכויות השידורים הבלעדיות וחומרי השידור הראשוניים המוחזקים בידי כל רשת טלוויזיה (באשר היא) חשובים לאין ארוך מן המגישים אותם.

לא היה עכשיו שום דמיון עיתונאי בין התוכנית "משחק השבת" העכשווית שלי מאז אוגוסט 1993 תחת מנהיגותו של מוטי קירשנבאום המוכשר וההגון לבין זו של תקופת יוסף בר-אל המופרך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש השנים שבין יולי 1990 ליולי 1993. שום השוואה. שום הקבלה. שום אנלוגיה לבשתי חליפת חלל ו-נסקתי לשחקים. הייתי ברקיע השביעי. יוסף בר-אל המופרך הציע לי במשך שלוש שנות כהונתו ההן אלטרנטיבות וחלופות חלקיות. אלטרנטיבה אצלו הייתה סוג של חִידָלוֹן ו-ייאוּש. מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום הציע לי תיקווה ותרבות שידור שונה. אם להשתמש במטפורה מתמטית, יוסף בר-אל היה שֶבֶר עשרוני או שֶבֶר פשוט, אחד חלקי משהו. כל ניסוח טוב. מוטי קירשנבאום היה הַשָלֵם. בפעם הראשונה מאז נוסדה הטלוויזיה ב- 1968, מאז ימיהם של דן שילון ואלכס גלעדי, ניתנה לי האפשרות והוענקו האמצעים הטכנולוגיים להביא למסך מידי שבוע במוצ"ש בשמונה בערב, מסמך עיתונאי – דוקומנטרי שלם, כלומר, תיעוד, צילום, וסיקור מידי שבת בשבת ב-ניידות שידור המצוידות ב- מצלמות Video (ולא Film) את כל שבעת משחקי המחזור. היה מדובר בהישג עיתונאי עצום חסר תקדים בעונה ההיא של 1994 – 1993. מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי אז באופן ברור ומוחלט, כלהלן : "יואש אלרואי, המפתחות בפנים, סע…!". בפעם הראשונה מזה 25 שנה יכלו משלמי האגרה לראות בביתם מידֵי מוצ"ש את כל השערים שהובקעו בשבעת משחקי המחזור, את כל הרגעים המרתקים, את כל רִגעי מחלוקות השיפוט, את הכרטיסים האדומים והצהובים, ריאיונות תגובה עם השחקנים והמאמנים הרלוואנטיים, וכתבות אווירה וצבע. זה גם היה המוֹטוֹ שלנו בשידורי ה- Promo. שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994- 1993 הציבו בעת ההיא את השידור הציבורי בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. לא היה ספק בכך. עונת השידורים ההיא תיזכר כעונת הזהב שלנו. של כולנו בערוץ 1 הציבורי.

היו לנו פוטנציאל עיתונאי פלוס אמצעים טכנולוגיים ו-לוגיסטיים לא מבוטלים פלוס יכולות הפקה ועריכה שלא נוצלו ולא באו לידי ביטוי עד כניסתו של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. משעה שרכישת זכויות השידורים הבלעדית על ידינו הפכה לעובדה מוצקה בעונת 94'- 1993 ועמם אמצעי השידור המוקדשים להפקת תוכנית "משחק השבת" ואירועי הכדורגל, אימצתי מדיניות שיווק שונה מהמקובל של התוכן המשודר. הפצה וקידום (Promotion) של שידורי הכדורגל בתודעת הציבור נעשתה על ידי באגרסיביות. קַל היה לכבוש את דעת הקהל בארץ ולהפיץ את המֶסֶר מפני שתוכנו היה אטרקטיבי. היה לנו עוד יתרון זעיר. החזקנו בנֶכֶס שידור בלעדי שמוגן מ-פיראטיות. כדורגל על כל גווניו אפשר היה לראות רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוכנית החדשותית – תיעודית "משחק השבת" הפכה חיש מהר לספינת הדגל בהא הידיעה של השידור הציבורי. המזל הולך עם הטובים. קבוצת מכבי חיפה בהנהגתו הנשיא המוצלח של המועדון יעקב שחר והמאמן עתיר הידע גיורא שפיגל צעדה בראש הטבלה כל הזמן לאורך דרך ארוכה בת 39 מחזורים. היה כֵּיף מקצועי גדול להגיע עם ניידת השידור שלנו על 60 עובדיה שוב ושוב לאִצטדיון "קריית אליעזר" כדי לצַלֵם את משחקי מכבי חיפה. מנהל האצטדיון חיים נִיב האיר את פניו אלינו. המועדון והעירייה העניקו לנו באִצטדיון "קריית אליעזר" תנאי עבודה וצילום מיטביים מהמעולים בישראל . האִצטדיון אסתטי וקומפקטי. היה נוח לפרוש בו באצטדיון "קריית אליעזר" במהירות את ציוד הטלוויזיה הרב והרגיש על מצלמותיו וכבלי ה- Video וה- Audio הארוכים.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית וקבוצת הכדורגל מכבי חיפה (בהנהגת נשיאה מר יעקב שחר) והעיר חיפה בעונת הכדורגל ההיא של 1994-1993.

חיפה היא עיר יפה, אסתטית, ונקייה והחיפאים הם אנשים רציניים ומסבירים פנים. מנהל האצטדיון חיים נִיב ונשיא המועדון יעקב שחר שמרו על מסגרת פרסומית נאותה בשילוט במגרש. כמות השלטים וגובהם תאמו את עקרונות הצילום שלנו ואת הנחיות ה- EBU (איגוד השידור האירופי). מילה שלהם הייתה מילה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מאצטדיון "קריית אליעזר" הייתה מרשימה.  15 מתוך 22 השידורים הישירים באותה עונה ייחדתי לקבוצת מכבי חיפה. הייתה לי זכות גדולה כמנהל חטיבת הספורט ועורך "משחק השבת" באותה עונת הזהב הבלתי נשכחת של 1994 – 1993 לעבוד מול נשיא הקבוצה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל. משזיהיתי את השגשוג המתמשך של מכבי חיפה בראשות הצוות המוביל, זימנתי את שניהם לאולפן "משחק השבת" ב- 13 בנובמבר 1993 לריאיון ארוך. הקבלתי אישית את פניהם בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים וליוויתי אותם לאולפן השידור. שניהם היו לבושים בחליפות וחנוטים בעניבות. כלל לא הופתעתי מרהיטות דיבורם אך התפעלתי מהענווה והשקט הנפשי שלהם. יעקב שחר וגיורא שפיגל היו שני מצליחנים ששיווקו את עצמם בצורה מאופקת ומכובדת גם באמצעות מצלמות אולפן "משחק השבת". מכבי חיפה, מועדון כדורגל מסודר ומטופח, הפגינה תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה בת 39 מחזורים. 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מסודר ושיטתי וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994באליפות המדינה. הקבוצה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות. הישג מדהים של % 81.2 . באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת"א  0:5, ואח"כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית"ר ירושלים 1:5. היא ניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה של יעקב שחר וגיורא שפיגל לא הפסידה בעונת 1994 – 1993 אפילו פעם אחת. הפרש השערים שלה היה מדהים וחסר תקדים. 97 לזכות (ממוצע של 2.48 למשחק) ו- 27 חובה. מועדון מכבי חיפה בכדורגל הוא מועדון בר מזל מפני שבראשו ניצב נשיא כה מוכשר, כה יציב, כה מאוזן, וכה הגון וישר בשם יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר הוא האחד והיחיד בתחום הכדורגל בישראל כמו שעו"ד שמעון מזרחי הוא אחד והיחיד בשדה הכדורסל. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא בר מזל על שבראשו עומד שמעון מזרחי. יעקב שחר ושמעון מזרחי הפכו זה מכבר למופת של ניהול ומנהיגות ספורט במדינת ישראל. בינתיים העניקה המדינה למר שמעון מזרחי את את "פרס ישראל" (ב- 2011), הפרס היקר ביותר שהיא מעניקה לבניה מדי שנה במוצאי יום העצמאות, מאז 1953. גם מר יעקב שחר ראוי להיות חתן פרס ישראל.

פוטנציאל המנהיגות הספורטיבית של יעקב שחר, אדם כן, בעל יושרה מוחלטת, וכישרון הניהול הייחודי שלו התגלו חיש מהר ובאו לידי ביטוי בהובלת מכבי חיפה לפסגת הכדורגל של ישראל מאז שנת 1984 ועד עצם היום הזה בעת כתיבת פוסט מס' 948. דרך הצעדתו את מכבי חיפה לפסגת הכדורגל הישראלי ראויה להערכה רבה. יעקב שחר (שוכטוביץ') נולד למשפחה שוכטוביץ' הוותיקה בנס ציונה ב- 8 באפריל 1941. הוא היה חניך בשורות אגודת "מכבי הצעיר" של נס ציונה וכמו כל מכביסט אמיתי היה אוהד ומושבע ומעריץ של מועדוני הכדורגל והכדורסל של מכבי ת"א. הכדורסלן אברהם שניאור ז"ל והכדורגלן יהושע "שייע" גלזר ז"ל היו אליליו. יעקב שחר היה ספורטאי פעיל בעצמו. שחקן כדורגל וכדורסל בסקציה הספורט של היישוב הקטן בנס ציונה. הוא התגייס לחיל האוויר והיה מדריך ספורט בבית הספר הטכני של החיל. ב- 1960 נסע עם נבחרת חיל האוויר בכדורסל לסדרת משחקים בקפריסין נגד נבחרת חיל האוויר האנגלי (RAF). ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון חייב את נציגי המדינה לעַבְרֵת את שמותיהם. יעקב שוכטוביץ' גבה הקומה (1.90 מ') שינה את שם משפחתו משוכטוביץ' לשחר. ב- 1977 כשהיה בן 36 החל החיבור הראשון שלו עם הכדורגל הישראלי ברמה הגבוהה שלו. המפגש הראשון היה דווקא עם קבוצת בית"ר ירושלים תחת הנהגתו של היו"ר ראובן "רובי" ריבלין. יעקב "יענקל'ה" שחר היום איש עסקים פורה ומוצלח, זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "הייתי בעצמי שחקן כדורגל וכדורסל בסוף שנות ה- 50 בסקציה הספורט של נס ציונה . נשארתי אוהד כדורגל גם לאחר שהפסקתי להיות שחקן פעיל. ב- 1977 נפגשתי עם רובי ריבלין ונתתי את הסכמתי להיות נותן החסות (Sponsor) של מועדון בית"ר ירושלים. הצבנו את הפרסומת של חברת המכוניות השוודית VOLVO על חולצות קבוצת בית"ר ירושלים. אני זוכר שאלכס גלעדי שהיה אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיע אלינו כדי למדוד בסרגל את גודל האותיות של VOLVO  על פי חוקי הטלוויזיה היה מותר אז להדפיס אותיות של פרסומת מסחרית על החולצות שגודלן לא יותר מ- 12 סנטימטר. שאלתי את רובי ריבלין עם מי אני אמור לחתום על חוזה הצבת הפרסומת. רובי ריבלין קם ממושבו ערך סיבוב סביב עצמו , ואמר : "אתה רואה יענקל'ה אין כאן אף אחד חוץ ממני. אתה תחתום איתי". VOLVO לא שילמה אז כסף לבית"ר ירושלים אלא מימנה את קניית התלבושות, הכדורים, נעלי הכדורגל לשחקנים ואת כל ציוד הספורט הנלווה. הקשר ביני לבין בית"ר ירושלים נמשך כשנתיים עד 1979 וגווע. חמש שנים לא עסקתי יותר באימוץ קבוצת כדורגל".

טקסט תמונה : שנת 1959. זוהי קבוצת הכדורגל של סקציה ספורט נס ציונה ב- 1959. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : דבוש, יגאל קמחי, יעקב שוכטוביץ' (שחר), ברוך רוזנשטיין, דודו קרמר (מאמן – שחקן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל והפועל פ"ת), משה חבני, וכוכי בן גרא. זיהוי הנוכחים הכורעים מימין לשמאל : הקמע של הקבוצה יעקב "ז'קי" ווישניה בן 8 (היום פרשן ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) , מישקה מוסקוביץ', השוער עמי גרובשטיין, צבי רינצלר, ואברהם אשכנזי. (התמונה באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

ב- 1984 הזדמן מר יעקב "יענקל'ה" שחר לשני משחקים שנערכו במסגרת הליגה הלאומית באִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. באחד מהם נטלה חלק קבוצת מכבי חיפה שהייתה אז אלופת המדינה לראשונה בתולדותיה. ה- Sponsor שלה היה הקבלן זכריה דרוקר. יעקב שחר ראה את הקבוצה והתאהב בה. משהו ניצת בלִבּוֹ. יו"ר מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה היה אז צבי ווייצנר. הדוֹד של צבי ווייצנר היה מנהל הלוגיסטיקה אצל יעקב שחר בעסקי VOLVO. אחותו של צבי ווייצנר קנתה מכונית VOLVO אצל יעקב שחר. עולם קטן. כך נוצר לראשונה הקשר ההיסטורי בין יעקב שחר למכבי חיפה. יעקב שחר מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…חוזה האימוץ המסחרי הראשון ביני לבין מכבי חיפה נחתם לקראת עונת 85' – 1984 . VOLVO קישט את חולצות מכבי חיפה תמורת סכום שנתי של 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר שנתתי למועדון ורכב למאמן שלמה שרף. בפעם הראשונה הוסעה הקבוצה למשחקיה באוטובוס מיוחד ונוח מטעם VOLVO…". הקשר בין VOLVO של יעקב שחר לבין מכבי חיפה של צבי ווייצנר הלך והעמיק. סכום האימוץ תפח ל- 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) דולר בשנה. הברית נמשכה עד 1992. ב- 1992 רכש יעקב שחר את המועדון. יעקב שחר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "…מכבי חיפה הפכה למועדון מסודר וקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. הקבוצה זכתה בשמונה שנים בתקופת האימוץ של VOLVO בארבע אליפויות המדינה בשנים 1984, 1985, 1989, ו- 1991 ופעם אחת גם בגביע המדינה ב- 1991. באותה שנה הוברר כי חובות הקבוצה למס הכנסה הלכו ותפחו והגיעו ב- 1991 לממדים מבהילים של 8000000 (שמונה מיליון) ₪. יו"ר וועד האגודה דני אסנין העניק לי מנדט לנהל את מו"מ מול אגף מס הכנסה באוצר על תשלומי החובות. אני טענתי כי סך החובות של מכבי חיפה איננו גדול יותר מ- 2.500000 (שני מיליון וחצי) ₪. מס הכנסה טען כי החוב עומד על 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) ₪. לבסוף הגענו לפשרה כספית. סיכמנו כי מכבי חיפה תשלם מייד 2.500000 (שני מיליון וחצי) ₪ למס הכנסה ואם המועדון ישלם כחוק גם את מִסָיו בשנתיים הבאות, או אז מס הכנסה יבוא לקראת המועדון ויוותר על מיליון ₪ החסרים. הבעיה הייתה כי למכבי חיפה לא היה מהיכן לשלם את חובותיה למס ההכנסה. וועד האגודה בראשות דני אסנין ביקש אותי לעזור ולשלם עבורם. הסכמתי, ואגב חיוך, הסברתי לאנשי האגודה שתשלום בסדר גודל כזה ראוי לקושאן. דני אסנין וחברי וועד האגודה השיבו לי, "הנה לך הקושאן…". כך קניתי ורכשתי את המועדון כשהניהול שלי הוא עצמאי לחלוטין . מכבי חיפה הועברה לבעלותי בתחילה לתקופה של כשלוש שנים עד 1995, ואח"כ עברה לידי לצמיתות. עשיתי בחיים עסקאות הרבה יותר טובות מאשר קניית מכבי חיפה. אבל זאת הייתה אולי המשמעותית ביותר בעיקר מן ההיבט הספורטיבי שלה. המטרה שלי הייתה להביא את מכבי חיפה לאירופה…".

רכישת מועדון הכדורגל של מכבי חיפה על ידי יעקב שחר היוותה ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי. עד אז נוהלו כל המועדונים ע"י מרכזי הספורט הארציים, הפועל, מכבי, בית"ר, ואליצור באמצעות הנהלות וולונטאריות. רכישת מכבי חיפה ע"י יעקב שחר הייתה הפעם הראשונה בה גורם פרטי מבקש לנהל מועדון כדורגל ישראלי כעסק כלכלי מסודר העומד בזכות עצמו. יעקב שחר מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי לפני שנים, כלהלן : "…מאז 1991 ועד היום הזה (2 בינואר 2007) השקעתי בקבוצת מכבי חיפה כ- 150000000 (מאה וחמישים מיליון) ₪ . אלו משאבים כלכליים כבירים אבל צריך לזכור שהשקעתי בקבוצה את מיטב המשאבים האנושיים והנפשיים שלי. זהו מאמץ עצום…". כ- 300.000000 (שלוש מאות מיליון) שקל שהשקיע יעקב שחר במכבי חיפה בעידן ההוא, טבולים לנצח בדם ליבו. מכבי חיפה תחת מנהיגותו של יעקב שחר זכתה מאז 1991 בעוד 6 (שֵש) אליפויות המדינה בשנים 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006 ועוד שלוש פעמים בגביע המדינה בשנים 1993, 1995, ו- 1998. במועדון אימנו מאמנים רבי מוניטין כמו שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, ורוני לוי. אך התהילה האמיתית שמורה לנשיא ומנהיג המועדון ומתווה הדרך יעקב שחר. יעקב שחר הוא ללא ספק אדם הגון, חכם, בעל יושרה מוחלטת ו-מוסר ודוגמא אישית, כלכלן ואיש עסקים ברוך כישרונות, ומנהיג מוכשר מאוד.

לא הכל הלך לנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלק בהתחלה בעונת 1994- 1993, מפני שלא כל היו"רים שבשמם חתמה ההתאחדות על ההסכם עם רשות השידור תפשו את גודל השעה ואת חשיבות רעיון השידורים הישירים. רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א בעת ההיא לא התיר לי לשדר ישיר את משחק העונה הראשון ההוא בין מכבי ת"א למכבי חיפה שעמד להיערך באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993, מפני שסָבָר שמגיע לו יותר מ- 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר כפי שנקבע בהסכם. הוא התעקש, שאם יתיר שידור ישיר בטלוויזיה הצופים יישארו בבתיהם ולא יגיעו לאִצטדיון, והוסיף : "יואש אלרואי אתה מוכרח להבין אותי, זה אצטדיון גדול, שכרי יצא בהפסדי, זה ביזנס, אני לא מוכן להפסיד כסף, התאחדות הכדורגל לא יכולה לכפות עלי שידור ישיר". כל הסבריי לא הועילו. לא הצלחתי לשכנע אותו. המשחק הזה מכבי ת"א – מכבי חיפה היווה נדבך חשוב במסורת השידורים הישירים הקצרה שזה אך יצאה לדרך. הוא נחשב בעיניי למטרת עַל. ביקשתי את התערבות כבוד נשיא המדינה עזר ווייצמן מפני שהיה אחד מהעם וקשוב לענייני הספורט. נשיא המדינה העריך את ההישגיות בספורט. רק לפני כחמישה שבועות ביקש לארח ב- 17 באוקטובר בבית הנשיא בירושלים את נבחרת ישראל בכדורגל שגברה על צרפת 2:3 במשחק סנסציוני בקדם גביע העולם שנערך בפאריס. אי אפשר היה לשכוח את דרכי הליכתו העממיות ורחשי ליבו ואהבתו לשחקני הנבחרת ובראשם אייל ברקוביץ' וראובן עטר. ביום רביעי – 24 בנובמבר 1993 פקססתי את בקשתי לנשיא המדינה [2]. לא הייתי מערב את נשיא המדינה בענייני השידורים של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית לוּלֵא הערכתי הרבה למנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. שניהם סייעו לי סיוע רב במחשבה, בממון, וברצון טוב כדי לבנות עונת שידורים מהפכנית ומפוארת ב- 1994 / 1993. מן הדין היה שאני אשיב להם כגמולם ואתאמץ עבורם ועבור צופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית משלמי האגרה. זאת הייתה חובתי. פניתי ישירות לנשיא המדינה דאז מר עזר ווייצמן ז"ל.

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. זהו המסמך המקורי שפקססתי לנשיא המדינה עזר ווייצמן כדי שיאות להתערב בוויכוח ביני לבין יו"ר מכבי ת"א על הצורך בשידור ישיר בטלוויזיה של המשחק מכבי ת"א – מכבי חיפה שעמד להיערך באצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה עזר ווייצמן היה קשוב לבקשה שלי. הנושא עניין אותו. הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא אַרְיֵה שוּמֶר לסייע לי  ביום חמישי – 25 בנובמבר 1993 הִזמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי את רוֹנִי קְלָיְימַן וחברי ההנהלה שלו במכבי ת"א לארוחת צהרים במסעדת "מי ומי" ברח' פינסקר פינת בוגרצ'וב. גם אַרְיֵה שוּמֶר שכונה "אלוף הפשרות" נכח בפגישה אך זה לא עזר. מר רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א (איש אדיב ותרבותי) התעקש וסירב לבקשת השידור הישיר. הוא חשש שאוהדי הכדורגל ידירו את רגליהם מהיציעים. הוא לא הסכים בשום אופן לשידור ישיר. יאיר שטרן שילם בשם הטלוויזיה את מחיר הארוחה ואני את מחיר האכזבה. ניידת השידור התייצבה במלוא תפארתה באִצטדיון ר"ג. המשחק הסתיים בתיקו אחת ותקציר נרחב ממנו שודר "במשחק השבת" באותו ערב. שלושה חודשים אח"כ בשבת – 26 בפברואר 1994 נערך "משחק העונה" השני באִצטדיון קריית אליעזר בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א. נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחר נהג אחרת לחלוטין מהקולגה התל אביבית שלו רוני קליימן ואִפשֵר שידור ישיר. "הסכם זה הסכם ואתם אורחים רצויים אצלנו", אמר לי בטלפון בטוֹן הדיבור המתון והשקט שלוֹ. יעקב שחר היה איש עסקים אך אדם רגיש יוצא דופן בכישרונותיו בתחומי חיינו הרבים, וגם בנועם הליכתו. כולל רעייתו נילי. מנהל האִצטדיון בקריית אליעזר מר חיים ניב קיבל בשבת בבוקר בחביבות את צוות השידור הענק של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. האירוח בקריית אליעזר היה מרשים. לעיתים חשבתי לעצמי כי הייתי רוצה שיעקב "יענקל'ה" שחר מי שניחן במנהיגות כנה ו-יישרת דרך ובאישיות מוסרית ומשגשגת ברמות גבוהות יהיה ראש הממשלה שלנו. הייתי בר מזל להכיר אותו בשנים ההן שחלפו לבלי שוב.

יום קודם לכן ביום שישי – 25 בפברואר 1994 רצח מתנחל יהודי מקריית ארבע בחברון ד"ר ברוך גולדשטיין 30 ערבים מוסלמים שבאו להתפלל במערת המכפלה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התקשר אישית ליאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית והביע צער ובושה. הוא התנצל בפני יו"ר הרשות הפלסטינית. חטיבת החדשות בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע נכנסה לפעילות כיסוי מואצת. נשמעו קולות בחטיבת החדשות לביטול השידור הישיר מקריית אליעזר של משחק העונה מכבי חיפה – מכבי ת"א אך מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עמדו בפרץ. תכנון השידור הישיר של משחק העונה השני נשמר ויצא לפועל למרות הנסיבות. מכבי חיפה עם ראובן עטר ואייל ברקוביץ' הביסה את מכבי ת"א 0:5. רמי ווייץ היה השדר בר המזל לשדר את המשחק הנפלא ההוא. הצבתי בשידורים הישירים שלנו את המצלמות האחוריות, מצלמות קווי ה- 16, ומצלמות ה- Close up ששינוּ את סטנדרט הצילום מקצה לקצה. יכולתי לשָדֵר שישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. להצבת מצלמות ה- Close up (תפקידן היה להתמקד בשחקנים הסובבים את תנועת הכדור), הייתה חשיבות עליונה. הן לכדו את הפגיעות הקשות והעבירות האדומות, והביאו מידי שבת למסך את הניגוד החריף בין רוח הספורט הקוראת למתחרים לחתור בהתמדה ובהגינות למען הניצחון , לבין האלימות והברוטליות שגילו חלק מהשחקנים איש כלפי רעהו. מצלמות ה- Close up  בעלות עדשות ה- Zoom  החזקות , לכדו בקלות את מפירי החוק ותיעדו את רִגעי המחלוקת הקשים. מעבר להיותן מצלמות חושפניות , הן היו גם מצלמות שופטות ומצלמות מחנכות. הן סייעו בידי לחבר ולרתק את הצופים למסך ולהפוך אותם בעל כורחם למין סוג של שופטי טלוויזיה "אינטראקטיביים". פינת השידור שמיסדתי בשבתות "רגע של מחלוקת" הפכה למִשְנָה סְדוּרָה. מאות אלפי צופים המתינו בכל שבת למוצא פיהן של מצלמות ה- Close up האלה.

בשנים 1993 – 1990 התייחסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שִלטונו של יוסף בר-אל המופרך בבוז גלוי לכיסוי ושידור משחקי הכדורגל. יוסף בר-אל הקצה מראש אמצעי צילום מזעריים לנֶכֶס שידור מובהק ופופולרי למרות שידע כי רשת הטלוויזיה אותה הוא מנהל שילמה הון רב עבור זכויות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהגה כגוף שידור מונופוליסטי, נהגה "בקמצנות" כלפי המממן הציבורי שלה משלם האגרה, וצברה שיאים שליליים בכמויות ובטיב הכיסוי שלה את אירועי הספורט.

הטלוויזיה הציבורית לא כשלה רק בסיקור אירועי הספורט. התנהלות חטיבת החדשות שלה תחת ניהולו של אלימלך רָם הייתה בלתי מוצלחת בשנים ההן. היו לכך כל מיני סיבות ונסיבות שמפורטות היטב בספר עב כרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה : מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". חטיבת שירותי ההפקה בראשותו של יוסי משולם ז"ל עושה דברו של יוסף בר-אל באותן השנים שבין 1990 ל- 1993 לא ניצלה היטב את הפוטנציאל הטמון בכמות הטכנולוגיה הבלתי מבוטלת שעמדה לרשות הטלוויזיה, וסיפקה בקמצנות גדולה אמצעי שידור לכיסוי פעילות הכדורגל הישראלי בשבתות. חלק מניידות השידור שתפקידן היה לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל עמדו שוממות במוסך. יוסי משולם נכנע וסַר ללא עוררין למרותו של מנהל הטלוויזיה שלו יוסף בר-אל ללא כל ניסיון מצִדו לייצר יוזמה שונה, ולנהל וויכוח ענייני פורה שיביא לשיפור הופעתה של התוכנית "משחק השבת" בכל מוצ"ש. לעזאזל החמישי חשבתי לעצמי, הרי "משחק השבת" איננה תוכנית פרטית שלי. לוָואקוּם השידור הפתטי הזה נשאבה גם חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המהנדס הראשי שלה דָוִד יוֹגֵב (יוצא חיל האוויר שהובא מבחוץ לנהל את חטיבת ההנדסה בטלוויזיה). חטיבת ההנדסה לא הייתה עצֵלה. שירתו בה אנשים נפלאים אך המנהיגות שלה הייתה אימפוטנטית חסרת כל כריזמה שחיפשה כל הזמן איך לא לעשות במקום איך כן.

בשעה ש-שמוטי קירשנבאום נחת ברשות השידור ב- 18 באפריל 1993 היה לוֹ רק להיכן להמריא. זה היה בשלהי כהונת יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה והשידור הציבורי היה בשפל. מוטי קירשנבאום היה מודע היטב להתנהלותו הבעייתית של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שלוש שנים בין 10 ביולי 1990 לבין 10 ביולי 1993. הוא מוטי קירשנבאום לא האריך את כהונתו, הדיח אותו, ומינה במקומו למשרה הרמה את יאיר שטרן. עם מינויו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור השתנה הכל לטובה בבת אחת. שידורי הכדורגל בעונת הזהב של 1994- 1993 בתחילת עידן שִלטונם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כשיוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה, היו מופת שידור. מופת השידור נבע מהעושר הטכנולוגי היחסי ואמצעי הצילום שהוענקו לתוכנית "משחק השבת" ולשידורים הישירים באותה עונה וגם הודות לנבחרת שדרים – עיתונאים טובה שעמדה לרשותי. הטכנולוגיה המיידית שפעלה באמצעות שלושה ציוותי מיקרוגל להעברת הסיגנאלים מאִצטדיונים לסוויטות עריכת ה- VTR במאסטר בקומה ב' בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים והעיתונאות בצידה, העלו את "משחק השבת" לדרגה עליונה של דיווח מהיר ומהימן מהשטח. בנתוני הזמן ההוא חשתי כי ניתן לכנות את התקופה של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" שלנו. הבאתי אז לחטיבת הספורט שלי את הגרפיקאית המוכשרת, החרוצה, והמצטיינת וורוניקה רבוטניקוף, שהעניקה אמירה גרפית אחידה לכל שידורי הספורט הטלוויזיוניים שהיו באחריותי. באותה עונה נפלאה גייסתי לחטיבת הספורט גם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לצִדָם של שני השַדָּרִים הקבועים שלי מאיר איינשטיין ז"ל ורמי ווייץ. החלטתי להכשיר אותו כשַדָּר טלוויזיה שלישי לקראת טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', שהמתין לנו בקיץ הבא. יריתי עכשיו בכל התותחים. שטתי ב- "אפולו 11" בחלל. מי זכר בכלל את יוסף בר-אל המופרך ההוא.

ההצלחה הגדולה של סיקור משחקי הליגה הלאומית ההם (ליגת העל, היום) בטלוויזיה הישראלית הציבורית מידי מוצ"ש בעונת 1994- 1993 ושידור התוכנית "שער ראשון" תוכנית הכדורגל הבינלאומית הפופולארית מידי יום ראשון ב- Prime time הביאה לקנאה במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התוכנית "שער ראשון" עסקה גם ב- Follow up ל- "משחק השבת". שידורי הספורט הפכו לחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו ההסתודדויות של המנהלים הבכירים והטענות הישנות, "כי יש יותר מידי ספורט בשידור הציבורי בזמן צפייה ראשי. נשמעו טענות מדוע השידור הציבורי עוסק בליגות הכדורגל האירופיות. אמרו כי צריך לקצץ". לבסוף הוחלט להוריד את "שער ראשון" תוכנית עיתונאית וקצבית מהאוויר בתום עשר שנות שידור רצופות. את התוכנית "שער ראשון" ששודרה בימי ראשון בשבוע (מכאן שמה) לפני "מבט", מיסדתי ב- 1983 בסיועו של מנהל הטלוויזיה דאז טוביה סער. עלותה הכספית הייתה שוות ערך לפרוטות כשמדובר במונחי מחירים של טלוויזיה. המגזין החדשותי והקצבי הזה שאורכו היה ס"ה כ- 20 דקות בלבד, והמגישים והמנחים שלה היו לסירוגין נסים קיוויתי יורם ארבל, ואורי לוי (אח"כ הצטרף גם אבי רצון) הראתה את השערים שהובעו במשחקים החשובים בליגות האיטלקית, הגרמנית, ההולנדית, והספרדית. מידי פעם השתרבבו לתוכנית גם קטעי Highlights  מבלגיה, יוגוסלביה וליגות אחרות ממדינות נוספות. כוחו של המגזין היה בטריות שלו. “Absolutely up to date”. מעודכן לחלוטין. השערים שהובקעו בליגות הבכירות ברחבי אירופה בשבתות ובימי ראשון אחר הצהריים, שודרו מידיערב יום ראשון בשבוע על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. את השערים קיבלנו באדיבות רשתות הטלוויזיה ב- EBU במסגרת מגזין החדשות האירופי היומי EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מעֵת לעֵת נדרשנו גם לפתוח שידורים Unilateral כדי להביא את העדכון למאכסימום. לתוכנית הקלילה הזאת הייתה קליינטורה רחבה ורייטינג חביב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, החליט משום מה להניף עליה את הגרזֵן.

ב- 9 בנובמבר 1993 שלחתי ליאיר שטרן מכתב המנמק מדוע אסור להוריד את "שער ראשון" מלוח התוכניות שלנו. בסעיף מס' 8 במסמך הצעתי לו להתייעץ בעניין עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ולא לסמוך על דעתם של כל מני מקורבים הסמוכים לשולחנו. מאוחר יותר השיב לי : "על מה אתה מקונן מר יואש אלרואי, על איזה התייעצות עם המנכ"ל אתה מדבר…הרי זוהי עצתו הישירה של מנכ"ל רשות השידור לסַלֵק את "שער ראשון" מליין – אפ השידורים מפני שהמסך רווי מידי לדעתו בשידורי ספורט". צחוק הגורל. בחלוֹף שנה שילם הגורל בריבית דה ריבית לגאוותנים מרוממה. השידור הציבורי איבד ברשלנות מפתיעה את הכדורגל הישראלי ואני מיסדתי בקיץ 1994 בסיועו של מוטי קירשנבאום תוכנית ספורט חדשה גִרסה מורחבת של "שער ראשון", אלא שעכשיו קראנו לה, "כדורגל עולמי".

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה שעברה. השדר נסים קיוויתי יחדיו עם פרשן הא"ק ד"ר גלעד וויינגרטן. נסים קיוויתי הוא ערך והגיש את התוכנית "שער ראשון" מ- 1983 עד 1991. הצטרפותו לשורות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ב- 1979 העלתה בבת אחת את איכות ורמת הסיקור העיתונאי של שידורי הספורט שלנו – בארץ ובעולם. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המטאור מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נסק ב- 18 באפריל 1993, והתרסק בחלוף שנה ב-17 במאי 1994. מוטי קירשנבאום איבד מבלי שהיה מחויב לעשות כך את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, סחורת טלוויזיה שהייתה רכושו הבלעדי של השידור הציבורי במשך 25 שנים רצופות בין 1969 ל-1994. נציגי ערוץ 2 המסחרי הצעיר שאך זה זה נעמד על רגליו, אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן, הכניעו את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בעצם ללא קרב, וזכו בבכורה בחוזה החדש לשנים 1997-1994.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה המכונה ערוץ 1 ניגפת מפני ערוץ 2 הצעיר ומפסידה את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לאחר שהחזיקה בהן 25 שנה רצופות מאז 1969. אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית "קשת" בערוץ 2 מכריז בפניי בגאווה מוחצנת ובלתי מוסתרת ובקול רם : "…יואשיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום…".             

טקסט תמונה : שנת 1994. מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (משמאל) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בשיא כוחם. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "יואש אלרואי בל תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". (מוטי קירשנבאום).

לֵאוֹ קִירְש היה המיליארדר הגרמני שקנה ב- 1996 מנשיא ה- FIFA ספ בלאטר את זכויות השידורים הגלובאליות של שני המונדיאל ים יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 תמורת 2.250000000 (שני מיליארד ורבע) דולר. לכן בכל פעם שבאתי אליו בדרישה תקציבית כמנכ"ל של רשות שידור ענייה קידם את פניי בסלוגן שטבע , "יואש אלרואי שלא תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". בחודש דצמבר 1993 טסתי ללָאס וֶוגָאס (Las Vegas) בארה"ב בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להשתתף בפגישה קדם הפקה כלל עולמית ה- WBM של כל גופי הטלוויזיה בעולם המשדרים את המונדיאל של ארה"ב 94'. זכויות השידור של המפעל היו בלעדיות שלנו .משחק הפתיחה של המונדיאל בהשתתפות 24 נבחרות נועד ליום שישי – 17 ביוני 1994 בשיקגו. לוס אנג'לס נקבעה לארח את משחק הגמר כעבור 31 ימים ביום ראשון – 17 ביולי 1994. הוועדה המארגנת האמריקנית הטילה על מנולו רומרו לנהל את הפקת הטלוויזיה הבינלאומית. מנולו רומרו הקים גוף מבצעי אד הוק לצורך ביצוע המשימה מטעם ה- EBU שנקרא ESI (ראשי תיבות של  EBU Sports International, והחליט למקם את ה- IBC לֵב לבה של ההפקה (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בדאלאס בירת טקסס. תשע ערים בכל רחבי ארה"ב הענקית מן החוף המזרחי ועד מערבה בעלות שעוני זמן שונים נקבעו לארח את 52 משחקי המונדיאל. זה היה מבצע שידורים מסובך. מנולו רומרו זימן פגישת קדם הפקה של המשדר העולמי WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בת שלושה ימים בין 19 בדצמבר 1993 ל-21 בדצמבר 1993 בלָאס – וֶוגָאס . פגישת ה- WBM נועדה להסביר את מהלכי ההפקה המורכבת והממושכת. הוועדה המארגנת האמריקנית של המשחקים בראשותו של אלן רותנברג הבטיחה למשתתפי הכינוס קבלת פנים מאוד מקורית ומיוחדת שלא תשכח בעיר ההימורים בנבדה. הם צדקו. לא שכחתי את לָאס-וֶוגָאס עד היום הזה. אין לאמריקנים מתחרים בשיווק המוצר. בקטע הזה הם אָשָפִים. לא אשכח את החיבור בין אחת מה- Sponsors הגדולים של האירוע, חברת המזון המהיר "מקדונאלד", לבין הלוֹגוֹ הרשמי של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994.

טקסט תמונה :  הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל ארה"ב 94'  "התלבשה" על חברת מקדונאלד, וזאת לא היססה "להתלבש" על הכדורגל. בכל מקום ולוּ הנידח ביותר בארה"ב, יכולת לחזות בשילוב ההכרחי שבין אכילת ההמבורגר לבין הבעיטה בכדור. (מקור המידע : EBU International). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם בלילה האחרון לא הצלחתי להירדם במלון שלי " Bally Casino Resort ". תנאי המלון המשופרים (בסוויטה הענקית שלי יכלה להשתכן פלוגה של הצנחנים, גולני, ו/או גבעתי) לא הועילו לי בשל ה- Jet Lag (יָעֶפֶת) המתמשך. מעולם לא התאכסנתי בסוויטה מפוארת כמו זו שהועמדה לרשותי מטעם הוועדה המארגנת בלָאס-וֶוגָאס. כללי האירוח בעיר ההימורים המדברית הם עקרוניים וברורים. שָלֵם מְעַט – הַמֵר הרבה. מחיר הסוויטה שלי ללילה היה 32 דולר בלבד. כמעט בחינם. אבל עלי הם לא יכלו לבנות. לא הימרתי. במהלך שלושת הימים של פגישת ה- WBM בלאס ווגאס אירעה סנסציה דרמטית בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב. רשת CBS הפסידה את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC לאחר שהחזיקה בהן 28 שנים ברציפות מאז 1965. דיווחתי מלאס ווגאס למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אודות התבוסה המדהימה של נשיא הרשת הוותיקה CBS לָארִי טִיש לרוּפֶּרְט מֶרְדוֹק נשיא הרשת הצעירה FOX. "מוטי", אמרתי לוֹ, "כל התקשורת האמריקנית איננה מפסיקה לעסוק בסנסציה הזאת בה רשת הטלוויזיה CBS הפסידה את זיכיון השידורים בחלק שלה ה- NFC בליגת ה- NFL לאחר עשרים ושמונה שנות שידורים רצופות לרשת  FOX  של איל התקשורת רופרט מורדוק", והוספתי, "אדוני המנכ"ל מוטי קירשנבאום, אמריקה כמרקחה. במכרז החדש שנערך והסתיים זה עתה לקראת ארבע השנים הבאות 1998- 1994, נעצרה CBS של לארי טיש על 1.180000000 (מיליארד ו- 180 מיליון) דולר, ורופרט מרדוק הסכים לשלם 1.580000000 (מיליארד ו- 580 מיליון) דולר וזכה ב- NFC. כל התקשורת האמריקנית כאן המומה מהתבוסה הקולוסאלית שנחלה CBS. הידיעה הסנסציונית הזאת פותחת את מהדורות החדשות של כל רשתות הטלוויזיה כאן. מוטי קירשנבאום שרק לנו לא יקרה דבר כזה, בו נפסיד בטעות את זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל לערוץ 2", שחתי לו בטלפון מחדרי בסוויטה המלכותית של המלון [4].

מוטי קירשנבאום הקשיב. שיחת הטלפון הטראנס – אטלנטית בין ירושלים ל- לָאס וֶוגָאס התארכה. אמרתי למוטי קירשנבאום : "רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק שהקים זה עתה את רשת הטלוויזיה החדשה בארה"ב FOX, הוא המקביל של ערוץ 2 החדש אצלנו (ערוץ 2 עלה "לאוויר" בחודש נובמבר 1993). גם שלושת המנכ"לים של שלוש הזכייניות בערוץ 2, מר דן שילון ומר יוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", מר אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ומר עוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – כמו רופרט מורדוק, ינסו למשוך אליהם צופים באמצעות "גניבת" שידורי ספורט אטרקטיביים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מוטי קירשנבאום אנו חייבים לשמור על עצמנו ועל אגפינו". זה היה תרגיל עוקץ ידוע. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שנבטו על קרקע תחרותית עשו מאמץ עליון לגזול את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים מיריבות השידור שלהן. FOX של רופרט מרדוק לא נבדלה מהשאר, ואח"כ התברר כי זכייניות ערוץ 2 המסחרי בישראל מאמצות אף הן את הרעיון. הצגתי בפני מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן את קטעי העיתונות שהבאתי עִמִי מסיור קדם הפקה ב- לאס ווגאס . העיתונות האמריקנית הייתה המומה מתבוסת CBS ל- FOX למרות של – CBS העשירה היה כסף בקופה. התקשורת האמריקנית לא הבינה כיצד CBS מוותרת על התרנגולת שמטילה עבורה ביצי זהב מזה עשרים ושמונה שנים.

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 4) של המסמך המקורי – אוסף קטעי העיתונות שליקטתי בארה"ב בדצמבר 1993 לאחר תבוסתה המפתיעה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, והועבר לידיעתם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. ארה"ב הייתה המומה מהפסד זכויות השידורים של CBS לרשת הצעירה FOX. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 4) של המסמך המקורי – של אוסף קטעי העיתונות האמריקניים המספרים על המשבר ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בעקבות אובדן זכויות השידורים של ה- NFC. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 (מתוך 4) של המסמך המקורי מהעיתון האמריקני “NEW YORK POST” שדן בהפסדה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 4 והאחרון (מתוך 4) של המסמך המקורי אוסף קטעי עיתונות אמריקניים בדצמבר 1993 בגין הפסדה של CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. בתמונה זהו או. ג'יי. סימפסון (O. J. Simpson) שחקן הפוטבול הנודע שהיה בעת ההיא פרשן טלוויזיה וגם שחקן קולנוע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בלָאס – וֶוגָאס הממוקמת במדבר נֶבָדָה הייתה השעה אחת אחר חצות, ובירושלים – אחת עשרה לפני הצהריים ביום רביעי – 22 בדצמבר 1993. מוטי קירשנבאום נשאר קר רוח. אולי אדיש. הוא השיב לי באופן מאופק : "…כשתחזור לארץ נדבר (ממילא נקבעה לי עוד קודם לכן פגישה חשובה עמו ועם סמנכ"ל הכספים ומנהל הטלוויזיה, בתאריך 26 בדצמבר 1993 , בעניין המונדיאל הקרב ובא וחידוש הסכם הזכויות עם התאחדות הכדורגל לשנים 1997 – 1994), בינתיים יואש, אני מציע שאם אינך יכול להירדם קח מונית על חשבוני, וסע לדאון – טאון (Down town) של העיר שם תראה תאורת לילה מדהימה שהופכת אותו ליום. עֶשֶר מיליון נורות חשמל מהבהבות הופכות את לאס ווגאס בירת נבדה המדברית לאטרקציה מיוחדת במינה", אמר בחדווה, והוסיף, "בינתיים חוץ מזה אל תשכח להַמֵר…", והוסיף בהומור הידוע שלוֹ שמאפיין אותו לכל אורך חייו : "על חשבוני". מוטי קירשנבאום הכיר היטב את האזור. הוא היה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962 ונהג מידי פעם לנסוע ידידיו למדבר נוואדה ולבירת ההימורים שלה רבת המוניטין לאס ווגאס. קיבלתי את הצעתו כפי שנהגתי לעשות לרוב בחמש שנות שִלטונו כמנכ"ל רשות השידור. התלבשתי חַם ויצאתי לאוויר המדברי הקר לתוּר את העיר אך לא להמֵר. לָאס – וֶוגָאס היא עיר מדברית נוצצת ומדהימה. אין ספק. עסקי ההימורים בלאס – ווגאס מגלגלים מחזור כספים של 100.000000000 (מאה מיליארד) דולר בשנה. מלונות העיר מעוצבים כאתרי תיירות כל אחד בפני עצמו. צריך לסייר במלון Treasure Island שנקרא על שמו של ספר ההרפתקאות הנודע של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, "אי המטמון", (כולנו קראנו אותו כילדים) כדי להבין במה מדובר. המלון המפואר משווק ומגשים את המֶסֶר הספרותי של שמו. מנהלי המלון הביאו למדבר כמות מים אדירה ובנו את החלק החיצוני של המלון הפונה לרחוב הראשי של לָאס – וֶוגָאס על גדת המים כדקורציה המזכירה רחוב פאבים בנמלים של ליוורפול או פורטסמות' במאה השמונה עשרה. המלון מציג לתיירים הרבים המסתובבים ברחוב הראשי הצגות חוזרות ונשנות של קרבות ימיים אמיתיים בין ספינות תמימות לבין שודדי ים באמצעות פירוטכניקה מרהיבה.

ממלון "אי המטמון" הלכתי לבקר במלון Caesar Hotel ("מלון הקיסר"). במלון הזה ממוקם לתפארת פסלו של המתאגרף האמריקני הנודע שחום העור ג'וֹ לוּאִיס אלוף העולם במשקל כבד בשנות ה- 30, ה- 40 ו- 50. ג'ו לואיס היה אליל ילדותי ובני דוֹרי, וספורטאי נערץ עלי. הפקתי וביימתי אודותיו סרט דוקומנטארי בן שעה ששודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979. ג'ו לואיס שהיה פעם ספורטאי עַל, איש עשיר וסלבריטי מפורסם בארה"ב ובעולם כולו סיים את חייו לבסוף כ- Doorman ומארח במלון "קיסר". הזמר פרנק סינטרה ויריבו בעבר בזירת האִגרוף המתאגרף הגרמני מאקס שמלינג (מת בגיל 100 בפברואר 2005) מימנו את תרופותיו והשלימו את שכרו עד שסיים שם את חייו. משם נדדתי ל- MGM Hotel ולמלונות אחרים. צריך להיות בלאס ווגאס כדי להבין במה מדובר. התאורה האדירה והצבעונית היא מדליקה ומאירה את לאס ווגאס באור יום כמעט. העושר העצום מבצבץ מכל פינה ומנקר את העיניים . העיצוב הנוצץ וכמויות האוכל המוצעות למאות אלפי התיירים בעיר ההימורים בכל הטעמים ובמחירים נוחים , אינם יכולים להשאיר אדיש את המהמר הפוטנציאלי. זוהי מערכת אירוח משומנת מגובה ביחסי ציבור אדירים שמציעה לך מכל משמני הארץ. היא משווקת בכשרון רָב את סחורת ההימורים ושואבת אותך בצורה יעילה בעל כורחך אל המכונות שיכולות להפוך אותך בשנייה אחת למיליונר.

ביום ראשון – 26 בדצמבר 1993 נפגשתי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים עם הגוורדיה המנהלת את רשות השידור בעניינים הנוגעים להפקת מונדיאל 94' וחידוש החוזה שעמד לפוּג עם התאחדות הכדורגל. חזרתי שוב על הסיפור המדהים של אובדן זכויות השידור של ה- NFL לפני כמה ימים ע"י רשת CBS לאחר שהחזיקה בהן 28 שנה רצופות. התבוסה של נשיא CBS לָארִי טִיש הייתה מושלמת לאחר שצוות השידור הוותיק והמפורסם שלו ג'ון מָאדֶן (John Madden) ופאט סָאמֶרְווֹל (Pat Summerall) הודיע כי הוא נוטש את CBS שהייתה בית עבורם ועובר לשורות FOX. זאת הייתה מהלומה כבדה ל- [CBC]  .[5]. השתמשתי ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמטפורה למצב העתידי העומד להתרחש בישראל . אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, כשמסמך הרכישה המחודשת פרוש לנגד עיניהם : "שלא יקרה לכם מה שקרה ל- CBS . אם תפסידו את הקרב הזה שהוא חשוב למשלם האגרה שלכם, תובסו פעמיים. גם תחטפו מהמנצח במכרז וגם ערוץ 2 ייבנה על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעניין הזה אין פשרות. נכון ששיקולי CBS הם מסחריים בלבד, אבל זִכרו ששידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי, ובעיקר שידורי הכדורגל בהם רשות השידור הציבורית מחזיקה 25 שנים ברציפות הם הצדקה ברורה לסלוגן שטבעה הרשות "יש תמורה לאגרה". עוצמת שידורי הספורט הרלוואנטיים מחברת את הצופה בעל כורחו לשידורים הערכיים האחרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ולא רק להפך, כפי שסוברים רבים".

עכשיו הצגתי בפגישה את מסמך העבודה המפורט שלי הנוגע לרכישה מחודשת של זכויות הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לארבע השנים הבאות 1998 – 1994, והמאבק נגד ערוץ 2 והכבלים. סמנכ"ל הכספים היה המכותב הראשי (על פי בקשת המנכ"ל), אך עותקיו הועברו גם לידיהם הבטוחות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עצמם [6]. הייתי מוטרד מהתחרות נגד אנשי ערוץ 2 האמביציוזיים על זכויות הכדורגל הישראלי. בקדמת ערוץ 2 הצעיר והנמרץ ניצבו אנשים שהיו פעם חברים במסדר האבירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – דן שילון , יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, עוזי פלד, ונחמן שי (שימש יו"ר מועצת הרשות השנייה), ועכשיו הנהיגו את הרשת המסחרית וידעו היטב מה הם רוצים . ערוץ 2 לטש עיניים גדולות ובורקות לעבר הכדורגל הישראלי, שהיה קניינו הבלעדי והמובהק של ערוץ 1 מזה עשרים וחמש שנה ברציפות מאז 1968. מוצר עתיר רייטינג. בעיקר רשפו עיניהם של דן שילון ואלכס גלעדי שרצו ליטול את הבכורה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה נווה ביתם הישן ולהעבירה לווילה החדשה שלהם בערוץ 2 המסחרי. בכך חשבו עכשיו לנקום ולהשיב לרשות השידור כגמולה.

ההצעה הכספית הכוללת שלי להתאחדות הכדורגל לחוזה החדש של 1998 – 1994 כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור עמדה על כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו"ר אריה זייף הציעה לממן כשליש מהעלות באמצעות שקופיות חסות. סברתי שאנחנו צריכים לפעול מייד ולהיכנס תיכף למו"מ עם ההתאחדות עוד בדצמבר 1993 כדי למנוע מכרז ועל מנת לנטרל את ערוץ 2 האמביציוזי.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 3) של המסמך המקורי. המבנה הכספי של ההצעה שלי שהוגשה להנהלת רשות השידור ב- 26 בדצמבר 1993 והמסבירה כיצד לרכוש את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1998- 1994. התשלום שהוצע על ידי היה כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מר אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו בימים ההם היה אמור לממן (באמצעות שקופיות חסות) כ- % 30 מהעלויות הכספיות של החוזה החדש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 3) של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 ואחרון של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זכויות השידורים של מונדיאל ארה"ב 94' היו מוחזקות מראש בידי ה- EBU על פי החוזה עם ה- FIFA, וכפועל יוצא הוחזק בלעדית בידי רשות השידור. מוטי קירשנבאום היה מקצוען רחב לב, שהשיב במהירות הבזק לכל בקשות ההפקה הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלי. הצלחת שידורי המונדיאלים של ארה"ב 94' ואח"כ צרפת 98' לא הייתה מוטלת בספק בתקופת כהונתו. היה לי ניסיון רב בהפקות בינלאומיות. בנוסף לכך שררה אווירת הרמוניה וקונסנזוס מלא לעקרונות הצעת השידורים שלי ודרך ביצועם. עיקרון השידור מהשטח היה מוסכם ומקובל על דעתם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. קבענו בעצה אחת שכל משחקי מונדיאל 1994 יועברו בשידורים ישירים מעמדות שידור באִצטדיונים השונים הפרושים ברחבי ארה"ב הענקית . מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה נתנו יד להרכבת שלושה ציוותי שידור שינועו במדינה רחבת הידיים מעיר לעיר ומאִצטדיון לאִצטדיון בראשותם של השַדָּר הראשי מאיר איינשטיין והפרשן הראשי לידו אבי רצון, השדר רמי ווייץ והפרשן שלו אברהם גרנט, והשדר דני דבורין והפרשן שלצִדו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. היה מוסכם על דעתם כי לכל צוות שידור בשטח יוצמד טכנאי. הטכנאים היו פוליסת הביטוח של ההפקה. מוטי קירשנבאום אישר לי גם הבאת צוות הפקה ושני טכנאי תקשורת לדאלאס כדי שיסייעו לי במיסוד משרד הפקה, תקשורת ושידורים במרכז השידורים הבינלאומי ותִפעולו לאורך כל תקופת השידורים. הבעיה לא הייתה הפקת משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בארה"ב בקיץ 1994. הצלחת שידורם הייתה מובטחת. השאלה הקיומית האמיתית שלנו הייתה אבטחת זכויות הכדורגל הישראלי, הפקתו ושידורו, רק בטלוויזיה הישראלית. איומי ערוץ 2 היו מוחשיים.

טקסט תמונה : קיץ 1994. מונדיאל ארה"ב 94'. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. זוהי אחת מעמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (בשיקגו) באחד מהשידורים הישירים של מונדיאל ארה"ב 1994. שדר הכדורגל המצוין רמי ווייץ (משמאל) והטכנאי החרוץ, המסור, והצמוד שלו שמואל "שמולי'ק" פוקס (מימין), דקות אחדות לפני תחילת אחד השידורים הישירים. משמאל מציצה כרסו של הפרשן אברהם גרנט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את גרסתי כי נוכחותם של טכנאים בעמדות השידור שלנו חיונית להצלחת השידור. (התמונה באדיבות רמי ווייץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שנכנסנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ואנוכי לדוּן בלִשכתו ב- 26 בדצמבר 1993 ביוזמת הרכישה המחודשת של הכדורגל הישראלי לארבעת השנים הבאות, נִדְרַךְ מוטי קירשנבאום. "…ה- ייעלה על דעתך שאוותר על "מבט שני" (בעריכתו של מיכאל קרפין) כדי לקחת את הכדורגל… ?", שאל אותי לפתע בכעס. לא הייתי מוכן לפנייה הבוטה והנרגזת הפולנית שלו. כשהיה צריך הוא ידע להיות לא נחמד. גם יאיר שטרן הופתע. "אינך צריך להעמיד את הדברים בצורה הזאת", השבתי לו, והוספתי, "יש מקום לשניהם בלוח השידורים , בעיקר כיש לך מספיק כסף לממן את הכדורגל. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הוא ידיד גדול של השידור הציבורי ורשות השידור. ניתן להגיע לעסקת חסות עם הטוטו שתכסה לפחות % 33 (שלושים ושלושה אחוזים) מהעלות הכללית של שידורי הכדורגל. מילה של אריה זייף היא מילה. הוא איש רציני שהוכיח את עצמו". הציבור לא מבין ואין זה גם עניינו, אך בעיקר אנשי הטלוויזיה והתקשורת גם הם לא מבינים כי בטלוויזיה אין רֵעוּת וידידות, ולא יחסי אחווה. יש נאמנות לאינטרסים. מוטי קירשנבאום לא היה חבר של אף אחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ידידים היו לו רבים, אך לא חברים. אחת מהדרכים שלו להפגין מנהיגות הייתה לתקוף בטון פולני ולהחזיר לתלם את הסורר. האמת גיחכתי לעצמי. עבורי זה היה מביך להאזין לטון הנרגז שלו. המשכתי לטעון בפני שני הבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, "מוטי קירשנבאום שים לב, אריה זייף מֵאיץ בי שראשית דבר נקנה את הזכויות והוא ילך לקראתנו ביד רחבה כפי שעשה תמיד. חוץ מזה ניתן להביא לשידורי הכדורגל גורמים כלכליים נוספים שיעניקו חסות. אל תוותר בשום פנים ואופן על שידורי הכדורגל הישראלי . זהו חלון הראווה הראשי שלך. השידורים האלה מניבים רייטינג שיא. 25 שנה רצופות הרגלנו את מדינת ישראל לצפות בשבתות בכדורגל הישראלי. אובדן הכדורגל הישראלי לערוץ 2  עלול להביא למפולת. ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התבוננתי בפניו של מנכ"ל רשות השידור. תפסתי אותו מאזין אומנם לדבריי אך הוא לא היה דרוּך. מוטי קירשנבאום ישב שם מולי עם פני הפּוֹקֶר שלוֹ ולא התרגש יותר מידי. זאת הייתה דרכו השנייה להפגין מנהיגות. יאיר שטרן היה שונה ממנו. מבע פניו היה מיוסר. [7] .

ניתוח נסיבות הרֶכֶש בחודשים האלה ע"י מנכ"ל רשות השידור היה רציונלי. טקטית הוא צדק . אסטרטגית הוא טעה. ככל שנקפו הימים וכיסוי הכדורגל שלנו השתפר מן ההיבטים העיתונאיים והטכנולוגיים כך עלה ערכו הטלוויזיוני בעיני ערוץ 2 המסחרי והחמדן. זה היה פרדוקס מעניין. רמת הכדורגל בארץ נשארה בעינה , לא מי יודע מה, כמו בשנים עברו. גם כמות הצופים במגרשים נשארה דלילה כשהייתה (למעט כמה משחקים מרכזיים בעונה). אך רמת השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הרקיעה בבת אחת לשחקים וגררה עמה למִרְקָע הטלוויזיה בכל מוצ"ש "בעונת הזהב" כמות צופים הגדולה פי חמישים ממספר הצופים במגרשים. הנתון המתמטי הזה עניין מאוד את הערוץ המסחרי החדש. הכדורגל עצמו פחות. ערוץ 2 התעניין ברייטינג וכמה כסף ניתן להפיק משיעור הצפייה ולָאו דווקא בתוכן השידור הציבורי.

טקסט תמונה : יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף ז"ל בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת משמאל, מעניק את גביע הטוטו למועדון המנצח. הוא אריה זייף היה ידיד גדול ובלתי נשכח של השידור הציבורי. השידור הציבורי לא ניצל את ההזדמנות הגדולה להיעזר באריה זייף כדי לשמר לעצמו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו : ליגה + גביע המדינה + הנבחרת הלאומית. (התמונה באדיבות אריה זייף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נפגשנו עם התאחדות הכדורגל למו"מ שלוש פעמים ברציפות , בבוקרם של ימי שישי של 31 בדצמבר 1993, 7 בינואר 1994, ו- 14 בינואר 1994. להתאחדות היה כבר מושך בחוטים חדש העונה לשם גבריאל "גָבְרִי" לֵוִי. גברי לוי ישב אומנם לצידם של היו"ר חיים הברפלד, סגנו עזריקם מילצ'ן, והמנכ"ל יעקב אראל, אך הרגישו שהוא דומיננטי מהם. גברי לוי ומוטי קירשנבאום הקשיבו זה לזה, אך שמרו כל אחד את קלפי המו"מ קרוב לחזה. אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן שאנחנו טועים. אסור לנו להמתין. עלינו לפעול על פי טיוטת הנייר עליו הייתה כתובה ההצעה הכספית שלי, ואם יהיה צורך להוסיף – נוסיף. היה לנו את הגַב של אַרְיֵה זָיְיף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו תומך נלהב של שידור הכדורגל בטלוויזיה הציבורית .שומה היה עלינו להציע להתאחדות הצעה שלא תוכל לסרב לה ולעשות זאת לפני כניסתו של ערוץ 2 לתחרות. ביקשתי מיאיר שטרן שיאיץ במנכ"ל. הנימוקים לא להמתין היו בשל ההצלחה הדרמטית של השידורים הישירים ו- "משחק השבת", שהפך למסמך דוקומנטרי, תיעוד עיתונאי שלם ומרתק, שהפך ללהיט שידור פופולארי (!). חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודי והנהגתי שִדְרֶגָה "בעונת הזהב" את הכדורגל הישראלי הרבה מעבר לרמתו האמיתית. מניות שידורו נסקו בהתמדה . הצלחת ערוץ הטלוויזיה הציבורי חשפה במקביל את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2. ערוץ 2 הצעיר על שלוש זכייניותיו "רשת", "קשת", ו- "טלעד" לטש עיניו לכדורגל הישראלי. זה לא היה עוד סוד. היינו חייבים להקדים את הערוץ המסחרי לפני שבשלה שם ההחלטה לקחת לעצמו את הכדורגל הישראלי בכל מחיר. בחודש ינואר 1994 עדיין ניתן היה לבצע מהלך דראסטי כדי לרכוש את זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות עד 1997 בקלות יתירה (יחסית) מבלי להמתין ליצירת מִכְרָז מאוחר יותר ע"י ההתאחדות שדורש הגשת מעטפות ה- Bid. היה לנו ניסיון ו- וותק של 25 שנים והתאחדות הכדורגל התרשמה מפוטנציאל הטלוויזיה החדש שלנו , איכותי וכמותי, בעונת 1994 – 1993 . היינו חייבים ליזום ולהציע להתאחדות משהו אטרקטיבי. לא רק במחיר. משהו כמו שרוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הציע לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בימים ההם של עשורי ה- 60, ה- 70, וה- 80 של המאה שעברה כדי למנוע מכרז ותמחור שלו.

יאיר שטרן מיסֵד מחלקת פרומו (Promotion) נמרצת וחדשנית (מושג יחסי) לצורך קידום שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו של אֵלִי בַּבָּא (מנהל ערוץ 1 היום). יש שני אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקוראים להם אלי בבא. הם בני דודים. האבות שלהם אחים. שניהם אנשי טלוויזיה איכותיים וטכנאים מוצלחים בחטיבת ההנדסה. אחד מהם הפך למפקח טכני מהימן וחרוץ. השני עשה הסבה לתחום שידורי הקידום והפרומו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עשה זאת בכישרון רב והניח בעצם את היסודות המקצועיים הנחוצים  לשידורי ה- Promo בערוץ הציבורי. ניצלתי את ההצלחה "ובניתי" יחד עם אלי בבא שידורי פרומו אגרסיביים שהורכבו מקול הבריטון של קריין רדיו "קול ישראל" דן עופרי (הוא Promoter נפלא) בצירוף קולותיהם האוטנטיים של שלושת שדרי הכדורגל המקוריים מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ודני דבורין. הפרומו היה עשוי היטב מקולות ותמונות. הוא קולח ודרמטי, ואורכו דקה אחת וארבעים שניות. לקראת משחקי העונה בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א ובית"ר ירושלים, קידמנו בערבי שישי את השידורים הישירים כשלוש פעמים בשיא הצפייה בטקסט בגוון סְטָקָאטוֹ של דן עופרי, "כל השערים…כל הרגעים הגדולים…כל רִגעֵי המחלוקת…כל הכרטיסים האדומים… בלעדי…רק בטלוויזיה הישראלית…רק בערוץ הראשון". היום זה נשמע כה חלום. ערב שישי אחד בעיצומה של עונת השידורים התקשר לביתי בירושלים מוטי קירשנבאום ואמר לי, "יואש זה מוגזם, הרי ברור שמשחקי הכדורגל משודרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", והוסיף, "גם לא צריך לשָדֵר את פרומו הכדורגל שלוש פעמים בערב שישי אחד, מספיק פעם אחת". הוא קרא לזה "Over doing", עשיית יֶתֶּר שחוצה את גבול הטעם הטוב. הוא התכוון לכך שיחסי ציבור הם לא רק עניין של אמינות אלא גם חוש של מידה.

ההיגיון של מוטי קירשנבאום היה בדרך כלל הגיוני. לא היה על כך וויכוח. נטיתי להסכים עמו בעניין העיקרון הקובע, ש- "כל הגזמה היא שגיאה". אך לא הפעם הזאת. לא היה מדובר כלל בשגיאה. בפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי נהנתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ממיתוג מכוון בזמן אמת של מוצר הכדורגל. מחלקת הספורט יצרה והפיקה סדרת שידורים ישירים חסרת תקדים של משחקי הכדורגל מהליגה הלאומית. מוטי קירשנבאום העניק לי תחושה בלתי מזויפת של בלעדיות וראשוניות. כל בוקר שאלתי את עצמי מחדש כיצד אני יכול לעשות טוב יותר ולשפר את מוצר השידור שהופקד בידיי. זה היה אז חידוש עצום בנוף הטלוויזיה. השידורים הישירים של משחקי הכדורגל בליגה הלאומית פרחו לראשונה זה עתה על אדמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נטעו דן שילון ואלכס גלעדי את השתילים לפני 25 שנה.

תוכנית הספורט "משחק השבת" הפכה זה מכבר לחלון ראווה ראשי. היא הייתה נטועה בקרקע שידוריו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי כעץ אַלון עתיק בעל גזע עבות וענפים יפים וסבוכים. השידורים הישירים שידרגו את "משחק השבת". צֵל האירועים הפוליטיים הֵשִיק לשידורי הכדורגל אך לא דחק אותם. התוכנית "משחק השבת" ושידורי הכדורגל הישירים בעונת 1994- 1993 היו בלתי ניתנים להזזה. הם היו לא פחות חשובים מהאירועים הפוליטיים והמדיניים שסיקרה מהדורות "מבט" ועלו כסף. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עבורם זכויות שידורים בסכום המתקרב ל- 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר . הציבור מצא עניין עצום ב- "משחק השבת" ושידורם הישיר של 20 משחקי כדורגל באותה "עונת הזהב". רעיון השידורים הישירים מליגת הכדורגל היה ראשוני ובלעדי והפך את הערוץ הציבורי למשאבת רייטינג בלעדית חסר תקדים. שידורי הכדורגל הישירים ו- "משחק השבת" צברו בכל סוף שבוע רייטינג ממוצע שנַע סביב יותר מ- % 40.

ביום שישי – 25 בפברואר 1994 בעיצומו של חג הפורים, רצח ד"ר ברוך גולדשטיין, רופא יהודי תושב קריית ארבע החברונית 30 פלסטינים ופצע 100 אחרים באולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מיהר לטלפן ליאסר עאראפת והביע בפניו צער וכלימה על האירוע. הרצח המתועב היה סיפור עיתונאי חדשותי מזעזע ממדרגה ראשונה והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נזעקה לכסותו מכל זווית אפשרית. למרות הכל הוא לא דחק את השידור הישיר המיועד של משחק הכדורגל מכבי חיפה – מכבי ת"א שהיה אמור להיערך למחרת בשבת – 26 בפברואר 1994 באִצטדיון קריית אליעזר בחיפה. שוחחתי עם מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן והם קיבלו את דעתי שאין לוותר על השידור הישיר של "משחק העונה" ועל תוכנית "משחק השבת". שניהם לא אִפשרו לחטיבת החדשות להשתלט על המסך בשל האירוע החריג כפי שהיה נהוג עד אז. לפתע ניתן היה לטפל בצורה רצינית בשידור הציבורי בחומרי הספורט והחדשות במקביל, ולא האחד על חשבון האחר. מנכ"לים ומנהלי טלוויזיה אחרים היו נתקפים בפניקה ומורים על ביטול שידורי הספורט. מוטי קירשנבאום קורץ מחומר אחר. רוח חדשה נשבה ברשות השידור. ואומנם למחרת, בשבת – 26 בפברואר 1994, שידרנו באֶמֶת ישיר במשך כשלוש שעות את "משחק העונה" בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א הדולקת בעקבותיה במסגרת המחזור ה- 25 של הליגה. מייד אחריה שידרנו את התוכנית "משחק השבת". השמיים לא נפלו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן עמדו בדיבורם וכיבדו את החוזה עם משלם האגרה.

השַדָּר רָמִי וָוייץ והפַּרְשָן אבי רצון היו ברי מזל משישבו בעמדת השידור באִצטדיון קריית אליעזר . הם שידרו מפגן ווירטואוזי נדיר של ראובן עטר ואייל ברקוביץ' בו הביסה מכבי חיפה את מכבי ת"א 0:5. שמחתי שהשידור הישיר הזה נפל בחלקו של רמי ווייץ. מאיר איינשטיין גזל את בכורתו מזה זמן רב והנה לפתע הגיע הרגע הגדול שלו כשַדָּר טלוויזיה. היה טמון פוטנציאל שידור ברמי ווייץ. לפתע הוא פרץ ממנו. בשבת – 12 במרס 1994 אירחה מכבי חיפה את הדרבי החיפאי במשחק רדיוס באִצטדיון "בלומפילד", והביסה את הפועל חיפה 1:6. שלושה שבועות  אח"כ בשבת – 2 באפריל 1994, היה זה תורו של מאיר איינשטיין לשָדֵר ישיר מקריית אליעזר את מכבי חיפה מביסה את  בית"ר ירושלים 1:5.

חלפו שלושה שבועות. בשבת – 23 באפריל 1994 שלחתי את שדר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לשדר ישיר מאִצטדיון "בלומפילד", את הניצחון של מכבי חיפה על הפועל ת"א 2:3. זה היה ניסיון לא מוצלח לאלֵף שַדָּר רדיו ולעצב את אישיותו כשדר טלוויזיה. רדיו וטלוויזיה שונים לחלוטין במהותם וכמות המלל. שבת אח"כ במחזור ה- 34 הביסה מכבי חיפה את הפועל פ"ת בתוצאה 0:6. במחצית הראשונה של הליגה, בשבת – 4 בדצמבר 1993, הביסה קבוצת מכבי חיפה את בני יהודה 1:5. קודם לכן, בשבת – 16 באוקטובר 1993 הביסה מכבי חיפה את מכבי פ"ת  0:4. בשבת – 2 באוקטובר 1993 ניצחה מכבי חיפה ניצחון מוחֵץ את צפרירים חולון בתוצאה 0:5. צעדנו שלובי זרוע עם הקבוצה הנפלאה של מכבי חיפה ועם שתי דמויות המופת שהובילו אותה לפסגת הכדורגל הישראלי באותה עונה, המאמן גיורא שפיגל ונשיא המועדון יעקב "יענקל'ה" שחר.

אנשי הטלוויזיה הם לנצח עבדים של הרייטינג. הפעם העבדוּת השתלמה. הרייטינג שנקנה בייסורים היה פרי עמלנו. המתמטיקה המשונה הזאת הרקיעה שחקים ונעה בקביעות מידי שבת סביב מספריים דמיוניים שאפשר רק לחלום עליהם היום, בין % 35 ל- % 45. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכה את הכדורגל הישראלי ב- "עונת הזהב" של 1994 – 1993 ל- Event, חשוב יותר ממה שהוא באמת, אך עדיין חיוני ומרכזי בחייהם של צופי טלוויזיה רבים בארץ. מניות רייטינג הכדורגל זינקו לעננים. היה להן ביקוש. ערוץ 2 המסחרי לטש אליהן עיניים גדולות. בסוף חודש אפריל 1994, פרסמה התאחדות הכדורגל הישראלית את המכרז לקניית החוזה החדש לשלוש השנים הבאות של 1997 – 1994, והזניקה את רָף התשלומים לסכום מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. תוספת של % 51.5 למחיר ששילמה רשות השידור בחוזה הקודם בשנים 1994 – 1992. המועד האחרון להגשת המכרז נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 (מייד לאחר חג שבועות) בשתיים עשרה בצהריים במשרדי ההתאחדות בר"ג. אני מתבונן ביומן לוח השנה שלי בעונת השידורים של 1994- 1993 . שבוע השידורים החדש שבין יום ראשון – 8 במאי 1994 לשבת- 14 במאי 1994 היה קריטי. ביום שלישי – 10 במאי 1994 בשעה 15.00 נקבעה לי פגישה מסכמת בבית ג'אמיל עם מנכ"ל רשות השידור שנועדה לעַצֵב את לוח השידורים הסופי של מונדיאל ארה"ב 1994. ביום רביעי – 11 במאי 1994 בשעה ארבע אחה"צ נקבעה לי פגישה אחרונה ומכרעת בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" הנוגעת להשגת הסכם ארוך טווח ורכישה מחודשת של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1997- 1994. שישה ימים לפני הגשת מעטפת המכרז (Bid) להתאחדות הכדורגל (התאריך האחרון נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהרים במשרדי ההתאחדות באצטדיון רמת גן), כינס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ביום רביעי – 11 במאי 1994 בארבע אחר הצוהריים פגישת צוות מוחות בבניין ההנהלה "בכלל", כדי לשמוע חוות דעת מסודרת לקראת הכרעתו הסופית.

טקסט מסמך : תיעוד מתוך יומן השנה האישי שלי מעונת השידורים של 1994- 1993 המתעד את תאריכי הפגישות. 32 יומני השנה שלי נשמרו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השתתפו בפגישה האחרונה והמכרעת הזאת מנכ"ל רשות השידור עצמו , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, ואנוכי. כשהגיע תורי לדבר, נשאתי את טיעוניי המוכרים היטב לכל המכונסים בלשכת המנכ"ל בעד רכישה אולטימטיבית ובלעדית של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, שידורים שהוכיחו את עצמם כנדבך חשוב בלוח השידורים הציבורי. "בהתמודדות הזאת איננו לבד הפעם", אמרתי, והוספתי, "מולנו ניצב ערוץ 2 המסחרי החדש והצעיר רווי שאפתנות ו-שיכור מאמביציות שידור. הפסד הזכויות איננו עומד עוד בפני עצמו. סיפור אחד הוא כשאינך קונה את הזכויות אך גם יריבך איננו קונה, וסחורת השידור נשארת על המדף. סיפור שונה לחלוטין הוא, כשאתה מפסיד את קניין השידור הפופולארי לאחר שהחזקת בו 25 שנים ברציפות. לא רק שהפסדת, אלא יריבך והבר- פלוגתא שלך חטף את הסחורה מידיך". תקשיבו טוב אמרתי לנוכחים בפגישה ההיא, "סְצֶנַרְיוֹ כזה יהפוך מייד את ערוץ 2 המסחרי לערוץ מנצח , ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לערוץ מובס מכל היבט שהוא. זה יהיה ניצחון יוקרתי ומורלי שלהם, והשפלה נוראית לערוץ הציבורי. ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". ואז סיימתי את טענותיי, "מוטי קירשנבאום, אל תיתן לזה לקרות, ואל תוותר בשום אופן על זכויות הכדורגל. זכור מה קרה ל- CBS בארה"ב לאחר אובדן זכויות ה- NFC, וזכור גם שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הבטיח לממן לרשות השידור שְלִיש מהעלות הכוללת של זכויות השידורים, כל סכום". [8].

יאיר שטרן היה בעדי ותמך בנימוקיי. מוטי קירשנבאום החליט למשוך זמן במאבק נגד ערוץ 2 ולהיכנס לתקופת ההארכה. אולי חשב כי היריב יילחץ בהארכה וייסוג מתווית המחיר שקבע לעצמו. הקרב לא היה אבוד עדיין. מִימוּן שידורי הספורט בערוץ הציבורי באמצעות שקופיות החסות היה מהות ההבדל בעלויות ההפקה בינינו לבין חטיבת החדשות. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעד הרכישה. השאר גִמגמו ופִלבלו בעיניהם. הפגישה הסתיימה ללא החלטה דרמטית של המנכ"ל לכאן או לשָם. הוא שוּב בחר להמתין. לא הופתעתי גם לדעת ששני המובילים הבכירים את חטיבת החדשות בטלוויזיה, מנהל החטיבה בעצמו דוּדוּ גִלְבּוֹעַ ועורך "מבט" רָפִיק חַלָבִּי, מילאו פיהם מים ושימשו כניצבים סטטיסטיים במחזה. הם לא דיברו עם מנכ"ל רשות השידור ולא האיצו בו לרכוש את הזכויות, אולי מפני שסמכו עליו בעיניים עצומות. שניהם חשבו כי זכויות השידורים יפלו שוב כפְרִי בָּשֵל בידי רשות השידור ולא העלו כלל על דעתם כי בתוך ימים ספורים עומדת להתרחש קטסטרופה. אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי היה ביזיון כפול. ההפסד עצמו ודרך הטיפול שהביאה להפסד. לא כך אמורה רשות שידור רצינית להילחם על חייה. מוטי קירשנבאום הצטייר בעיניי כ-סוליסט ו-אינדיבידואליסט מובהק שאומנם מתייעץ אך איננו מקשיב תמיד ליועציו אלא לעצמו, וסומך על עצמו בלבד. אינני בטוח אבל כך זה נראה לי. ברור שהוא נשא באחריות כלכלית ענקית שאותה לא יכול היה לחלוק עם איש. חשבתי שאולי חבריו הבכירים בהנהלה יוכלו לדחוף אותו בפעם הזאת לכיוון שלי, לצד שלי, אך טעיתי. בּוֹ ובַם. הוברר לי שאין הוא יָדִיד ורֵע של יאיר שטרן וגם לא של היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, וודאי לא של הסמנכ"לים שלוֹ עמרם עמר המומחה לכוח אדם ומוטי לוי איש הכספים. בעניין האינדיבידואליזם אני דומה לוֹ. בסיס הידידות והקשרים האישיים שלי בתוך כותלי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והחתירה למצוינות, היו בסופו של דבר אינטרס מקצועי. אני חושב שגם שלוֹ. המפגש האנושי בבניין הטלוויזיה הוא לצורכי עבודה ויצירת הישגים ולא לטוויית יחסי רֵעים וידידות. כמי שנושא במשרה הבכירה של מנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יכולתי לטלפן ולפנות אליו בכל רגע ובכל שעה – 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אינני יודע כמה יכלו לנהוג כמוני ברשות השידור אבל אני כן יודע שרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" לא אהבו את המנכ"ל למרות שהחזיק בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. כאדם מוכשר גבוה משכמו מכל העם שמר את הערכתו לבודדים. אבל לא תמיד הקשיב להם. הכדורגל הישראלי שהיה כה קרוב ללִבִּי וגם ללִבּוֹ, הלך והתרחק משנינו.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ניהל את המדיה בתקופה כל כך סוערת בחיי המדינה. הוא היה רווי טרדות נוספות ועלויות כספיות נוספות מעיקות של פעילויות אחרות בטלוויזיה הציבורית חוץ מהמאבק על זכויות השידור של הכדורגל. ביום רביעי – 11 במאי 1994, היה כבר צה"ל בעיצומו של הפינוי המסיבי מיריחו ורצועת עזה. ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל החליטה זה מכבר על, "פינוי יריחו ועזה תחילה", עוד בחודש אוגוסט 1993. מוטי קירשנבאום הקצה לחטיבת החדשות המתעדת את ההיסטוריה של מדינת ישראל עוד ועוד תקציבים,כספים, ואמצעי הפקה ושידור. לחיצת היד בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ביום שני – 13 בספטמבר 1993, האיצה את יציאת צה"ל מהערים הפלסטיניות. חלו תמורות מדיניות מרחיקות לכת במזרח התיכון. חתימה על הסכם שלום היסטורי עם ירדן הייתה עכשיו רק עניין של זמן. תקוות חדשות האירו לפתע את שמי האזור. מדינת ישראל נערכה להשלמה ופיוס עִם העַם הפלסטיני בהנהגת יאסר עאראפת. לחיצת היד בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ליאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן תחת מעטפת הזרועות הארוכות של נשיא ארה"ב בִּיל קלינטון, שודרה שוב ושוב בטלוויזיה, ונטעה מאוויים של שלום שחִלחלוּ לאדמת המריבה שנצבעה באדום מדמם הנִיגַר של שני העמים. מימוש התקוות לשלום והכמיהה העזה בישראל לסיום הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים לבשה צורה והפכה למוחשית על פי המדיניות שקבע יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון. יצחק רבין הורה לצה"ל להיערך לפינוי הגדול מרצועת עזה והשידור הציבורי נערך בהתאם. מוטי קירשנבאום הבין שההחלטה הדרמטית של ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת ותפנית השלום שעשה, דורשת עכשיו היערכות עיתונאית של הטלוויזיה הציבורית בסדר גודל שונה מהצפוי על מנת לכסות את המהלכים המדיניים ואת ההתפתחויות בשטח. היערכות מתוגברת של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עולה כסף רב ובכך משנה לרעה את המפה התקציבית של רשות השידור הרעועה ממילא.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע עתה שחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תזדקק למָמוֹן רָב כדי לעמוד באתגרים ובקצב אירועי החדשות שנכונו לה . הרבה יותר ממה שתוקצבה החטיבה ואושר לה בעוגת התקציב המוקדמת של רשות השידור . את שידורי החדשות (בניגוד לשידורי הספורט) לא ניתן היה למַמֵן בשקופיות חסות ו/או תשדירי שירות. הסיקור המדיני והצבאי – ביטחוני החדש שנוצר באזור ייקר מאוד את העלויות של הפקות ושידורי הטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה מודאג ממצבה הפיננסי של רשות השידור למרות שבממשלת ישראל כיהן שַר אוֹצָר העונה לשם בַּיְיגָה שוֹחַט, שהיה מאוד ידידותי למוטי קירשנבאום באופן אישי ומלא הערכה לתפקידו כמנהיג התקשורת הציבורית. אף על פי כן ניסה מנכ"ל רשות השידור בכל דרך לחסוך בהוצאות ועלויות באגפים השונים של הטלוויזיה. אחת מהן הייתה לנסות לתמרן את מחלקת הספורט לתשלום מינימום דולרים במו"מ על החוזה הארוך טווח הבא עם התאחדות הכדורגל לארבע שנים 1998 – 1994 . כמנכ"ל והעורך הראשי של השידור הציבורי נשא באחריות העליונה לביצוע חוֹק תקציב רשות השידור. מוטי קירשנבאום חשש מאוד מחריגה כספית כללית גדולה מידי. זו הייתה הסיבה שדחה שוב ושוב את מתן החלטתו הסופית הנוגעת לרכישת זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות של 1997 – 1994. הוא התלבט שוב ושוב. רָף תשלום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר כ- "מחיר כניסה" למו"מ לעונה הראשונה של 1995 – 1994 עם ההתאחדות נראה בעיניו מוגזם ובלתי מוצדק. מה עוד שההתאחדות הוסיפה % 10 לעונת 1996 – 1995 ועוד % 10 לעונה השלישית של 1997 – 1996. אני חושב שמנכ"ל רשות השידור סירב להיכנס למה שנראה לו כהרפתקה פיננסית ולא רצה לסכן את הכסף הציבורי של הערוץ הציבורי למרות שיו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אַרְיֵה זָיְיף הבטיח לנו תמיכה כספית בתשדירי שירות ושקופיות חסויות בכל תנאי בשיעור של כ- שליש מהעַלוּת הכללית של זכויות השידורים. בהיותו בעל יכולת ביטוי ורב אמן בניסוח, הִרְבָּה מוטי קירשנבאום להשתמש בכישרונו זה, והצהיר לא פעם אחת : "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…". והתכוון להמולה שנוצרה סביב רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. מוטי קירשנבאום חשש מהתקוטטות מיותרת עם ערוץ 2 האמביציוזי ופחד ממצב שבו יאמיר גרף המחירים ללא שום הצדקה וללא כל פרופורציה לרמת הכדורגל הנמוכה בישראל.

ביום שישי ושבת  13 ו- 14 במאי 1994, הייתי עסוק בהפקת משחקי המחזור ה- 36. רדפנו אחרי מכבי חיפה ואחרי הניחוש הנכון בטופס הספורט טוֹטוֹ. מכבי חיפה צעדה בפּסגה ללא הפסד . היא השיגה עשרים ושישה ניצחונות, תשע תוצאות תיקו וצברה 87 נקודות. (מכבי ת"א פיגרה אחריה בתשע נקודות). את התוכנית "משחק השבת" ב- 14 במאי 1994 , החלטתי לפתוח בשידור ישיר ממשרדי הטוֹטוֹ ברחוב הארבעה 8. הפרס למנחשים היה חסר תקדים ועמד על 20 מיליון ₪. אבל כמובן שעיקר התוכנית יוחדה לניצחונות הבית של מכבי חיפה ומכבי ת"א. מכבי חיפה ניצחה בקושי את בני יהודה 0:1 ומכבי ת"א גברה על מכבי הרצליה 1:2. ראשי היה בתוכנית ולִבִּי עם מוטי קירשנבאום. נותרו שלושה ימים להגשת המִכרז.

ביום ראשון – 15 במאי 1994 יומיים לפני הגשת מעטפות ה- Bid של המכרז נפגש מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לארוחת צהרים עסקית במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרצ'וב בתל אביב עם אלכס גלעדי ודייויד פדרמן אנשי הצוות המוביל את המו"מ עם ההתאחדות מטעם ערוץ 2 המסחרי (על שלושת זכייניו). מוטי קירשנבאום ניסה להניעם להתעלם מתאריך ה- Dead line  של יום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהריים שקבעה התאחדות הכדורגל. "מעטפות ה- Bid יכולות להמתין", אמר לאלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. הרעיון המרכזי של מנכ"ל רשות השידור היה, שאם שני המתמודדים הטלוויזיה הציבורית וערוץ 2 המסחרי לא ישיבו להצעת המכרז, אזי להתאחדות לא תהיה ברירה והיא פשוט תידרֵש ותיכפה להפחית את הֵיצַע חמשת מיליוני הדולרים למספרים נוחים יותר. הספירה לאחור של שני הערוצים נמשכה. נותרו יומיים עד להכרעה הסופית . למחרת, בערב חג השבועות של תשנ"ד – 15 במאי 1994, חגגה לי משפחתי את יום הולדתי ה- 56. לא יכולתי להישאר עימם זמן רב. היה עלי להפיק את שני השידורים הישירים של חצי גמר גביע המדינה בכדורגל שנועדו היערך ביום שלישי – 17 במאי 1994 באִצטדיון ר"ג, מכבי ת"א נגד צפרירים חולון, והפועל ת"א נגד מכבי פ"ת. הייתי עסוק בהפקות שידורי הספורט בטלוויזיה למעלה מראשי. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן אישרו לי לשָדֵר ישיר גם את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין אלופת איטליה פ.צ. מילאן לבין אלופת ספרד ברצלונה שנקבע להיערך ביום רביעי – 18 במאי 1994 באתונה. קווי השידור בין אתונה וירושלים היו רעועים. נזקקתי שוב לשירותיו הטובים של מפקח ומנהל מחלקת הקול שלנו סעדיה קאראוואני. רמי ווייץ ודני דבורין שידרו את שני משחקי חצי הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון ר"ג.

מאיר איינשטיין ז"ל ואבי רצון יבד"ל טסו כהרגלם לעמדת השידור שהוזמנה על ידִי בעבורם באִצטדיון הכדורגל של בירת יוון העיר אתונה. את חג השבועות ויום הולדתי ה- 56 ביליתי במשרדי מחלקת הספורט ברוממה – ירושלים. הגיע יום ההכרעה יום הדין. שתיים עשרה בצהריים של יום שלישי – 17 במאי 1994. מנכ"ל רשות השידור דיווח למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אך לא לי על כך שאין בדעתו להגיע כלל למשרדי ההתאחדות ולהגיש את מעטפת ה- Bid של המִכְרָז. הוא בנה על כך שגם ידידיו בערוץ 2 המסחרי הצעיר מנכ"ל הזכיינית "קשת" אלכס גלעדי והתעשיין דוד "דייויד" פדרמן מבעלי המניות המובילים של הזכיינית "רשת" ייסוגו ברגע האחרון מהצעת ה- Bid שלהם כמוהו. בכך ייווצר מצב חדש בו תיאלץ ההתאחדות לבנות מכרז חדש ולהוריד את מחיריה. הרגיזה אותי ה- אמפתיה שמוטי קירשנבאום גילה לאורך כל הדרך כלפי שני אנשי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן. אני בטוח שהוא לא עירב חֲבֵרוּת ועסקים. ביזנס השידור איננו עניין אישי אך הוא ראה בהם ידידים, ואני ראיתי בהם יריבים ערמומיים המנהלים נגדנו מלחמה על גזלת הפרנסה .מוטי קירשנבאום לא שיתף אותי בהחלטתו הסופית שלא להתייצב במשרדי ההתאחדות באִצטדיון רמת גן עם המעטפה הנכספת. מעולם לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שכך ינהג. במקום זאת בחר מנכ"ל רשות השידור רווי הביטחון העצמי לשמֵש באותו היום כתב של המגזין "יוֹמָן". הוא יצא לעזה כדי להכין כתבה מפורטת על פינוי צה"ל את העיר עזה במסגרת ההסכמים וההבנות שהושגו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הכתבה נועדה לשידור בזמן צפייה ראשי בערב שישי – 20 במאי 1994. מאה כתבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו יכולים לעשות את אותה הכתבה הזאת לא פחות טוב ממנו אך הם לא היו יכולים להתייצב במקומו עם מעטפת ה- Bid של הרשוּת במשרדי ההתאחדות לכדורגל באצטדיון רמת גן. עובדות הסיפור מדהימות מכל היבט שהוא גם בחֲלוֹף כל כך הרבה שנים מאז אותו היום ההוא בו הובסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא וויתר על עשיית הכתבה אודות פינוי כוחות צה"ל את עזה ל- "יוֹמָן" במקום חובתו להתייצב עם מעטפת המִכרז במשרדי התאחדות הכדורגל באִצטדיון ר"ג. הוא פשוט לא היה שָם. הוא היה ברצועת עזה.

נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן מצאו את עצמם בודדים בזירת המִכְרַז בצוהרי יום שלישי ההוא של 17 במאי 1994 ללא יריביהם מרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שניהם הכינו להתאחדות את מעטפת ה- Bid ובה הצֶ'ק הסוֹדִי עליו רשמו שבע ספרות, 5.550000 (חמישה מיליון ו- 550 אֶלֶף) דולר. בראותם כי מוטי קירשנבאום בּוֹשֵש להגיע פתחו בהסתר את מעטפת ה- Bid ומחקו חצי מיליון דולר מהצֶ'ק. שניהם סגרו אותה שוב והגישו את הצעתם הכספית להתאחדות. ערוץ 2 זכה בתחרות ללא קרב. חוזה הכדורגל הישראלי שהיה רכוש בלעדי של הטלוויזיה הציבורית במשך עשרים וחמש שנה רצופות מאז 1969, נדד עכשיו לידיו של הערוץ המסחרי לשלוש שנים הבאות 1997 – 1994. לא היה ספק, חטפנו מכה אנושה. זאת הייתה תבוסה גדולה של רשות השידור וניצחון ענק לערוץ 2 הצעיר.

עשור ה- 90 של המאה שעברה ייזכר כשנות המהפכה המוניטארית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים השידורים של הכדורגל הישראלי. אולי כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. אך לא היינו אמורים להפסיד אותן כה מוקדם ב- 1994. הבעיה עם מוטי קירשנבאום הייתה שהוא וויתר מוקדם מידַי וללא קרב על נֶכֶס שידור שהיה רכושה המובהק והבלעדי של הטלוויזיה הציבורית במשך 25 שנה ברציפות מאז 1969. לא בכדי סַח לי אלכס גלעדי חודשים ספורים מאוחר יותר במשרד ההפקה והתקשורת שלי ב- IBC בדאלאס – טקסס בעת מונדיאל ארה"ב 1994 כלהלן : "יוֹאָשִיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום". המילים האלה מהדהדות בראשי עד היום הזה. מי האמין שתוצאת הדרמה שהתחוללה ב- 17 במאי 1994 שהייתה לחלוטין בלתי כפויה תהיה כה הרסנית לטלוויזיה הישראלית הציבורית. הרגיז אותי שאמר את מה שאמר בטון גאוותני ובסגנון של הצהרה מנצחת, "…עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום…". אבל זאת הייתה האמת. אלכס גלעדי ו- דיוויד פדרמן עשו בי"ס למוטי קירשנבאום ולימדו אותו לקח מר בלתי נשכח. מוטי קירשנבאום הפך למנכ"ל רשת שידור מובס. אלכס גלעדי מקברניטי ערוץ 2 זוכר היטב את העובדות, שהביאו לניצחון ערוץ 2 ולתבוסת רשות השידור, ומדבר בפתוס ובהתלהבות בעת שיחות התחקיר עִמִי : "ביום ראשון –  15 במאי 1994 אכלנו דייויד פדרמן ואני ארוחת צהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות. אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו. ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית (היום ליגת העַל). חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מכרז הכדורגל השלם ולכן לא ניגש . הוא אמר לדייויד פדרמן ולי, "תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק, אבל לא על בסיס של הסכם קבוע. בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע !". זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו. הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר" חודשים ספורים בלבד. דייויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז, ושיש לנו מספיק כסף למינימום הדרוש ( 5 מיליון דולר ) שהציבה ההתאחדות. ארוחת הצהריים הזאת ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום, ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח, אבל היה מוכן לבלוע את הכל", והוסיף, "יואשיש, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה".

דֵיוִויד פֶדֶרְמַן התעשיין רב התושייה ומבעלי המניות בערוץ 2 המסחרי הצעיר ("רשת") וחברו של אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי שלוֹ אלא חבר נפש. כשאלכס גלעדי חגג ב- 9 בדצמבר 1992 את יום הולדתו ה- 50 הוא עשה זאת בביתו הגדול והמפואר של דייויד פדרמן בכפר שמריהו. מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את אלכס גלעדי וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן : "מתנ"ס". זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "ביל"ויים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ. יצחק פדרמן כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה הפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א, אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים רציני בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרצ'וב בתל אביב ניצב דייויד פדרמן כ- פסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 לערוץ 2. רק מוטי קירשנבאום הפריד בינו לבין חלומו.

דייויד פדרמן זוכר היטב בפגישות התחקיר עמי ב- 2007 פרט אחד חשוב מהפגישה המשולשת ההיא, ומדבר בפחות דרמטיות מאלכס גלעדי : "המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חן אך לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי – 17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות ברמת גן, למרות שהיינו נחושים לעשות כן. הוא כמובן לא ידע עד כמה אנו נחושים. מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו של מוטי קירשנבאום הכנו שתי מעטפות צ'קים של ה- Bid. מעטפה אחת הכילה את הצעת ההצעה הכספית הנמוכה במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי בפגישה ההיא במסעדת הסטייקים ההיא "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב. המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום יתייצב למכרז ויתמקח מולנו . רצינו מאוד להביא את הכדורגל הישראלי לערוץ 2".

אלו הן העובדות לאשורן. במעטפה הראשונה של ערוץ 2 שכן סכום של  5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במעטפת ה- Bid השנייה שלהם נח לו צ'ק חלופה על סך של 6.382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר במידה ומוטי קירשנבאום יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. רשות השידור לא הייתה דלפונית ומוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף. אריה זייף הבטיח לנו כ- "הי לישנה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים. "דבר ראשון קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר", אמר לשנינו אריה זייף. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום להַמֵר. הוא היה בטוח שלערוץ 2 הצעיר מאוד (עלה לאוויר ב- 4 בנובמבר 1993) ולמרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל. הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר כמוהו, ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד על מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מוטי קירשנבאום הימר והפסיד.

להתעניינות העצומה של ערוץ 2 המסחרי ברכישת זכויות הכדורגל הישראלי היו סימנים מקדימים רבים. יו"ר מועצת הרשות השנייה נחמן שי אמר לי בחודש פברואר 1994 כלהלן : "ערוץ 2 נושא עיניו לכדורגל הישראלי. אתם בערוץ 1 מיטיבים לטפל בנושא הספורט הזה שמניב רייטינג מבורך. נעשה כל מאמץ שזה יהיה שלנו בעונה הקרובה". דיווחתי על כך למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. ב- 27 באוקטובר 1993, ימים ספורים לפני השקתו הרשמית של ערוץ 2 המסחרי, התפרסמה כותרת ראשית בעיתון "מעריב", בזו הלשון : "ערוץ 2 מציע לכל קבוצה בליגה הלאומית 300000 (שלוש מאות אלף) דולר עבור השידורים בעונה הבאה". בשולי הידיעה היה כתוב : "פורום היו"רים של הליגה הלאומית נפגש אתמול באצטדיון "בלומפילד" עם איש חברת "קשת" אלכס גלעדי, שהגיש בפניהם את הצעתו הכספית של הערוץ השני לגבי שידור משחקי העונה הבאה. אלכס גלעדי הבטיח כי אם הערוץ השני יזכה בזכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית, אזי כל קבוצה תקבל כ-  300000 (שלוש מֵאות אֶלֶף) דולר". שלחתי את קטע העיתונות הזה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, וליו"ר רשות השידור מיכה ינון : "אתם מְאוּיָמִים. שִימוּ לֵב".

טקסט תמונה  : 27 באוקטובר 1993. זהו קטע מעיתון "מעריב" המדווח על יוזמתו של אלכס גלעדי (עוד בטרם עלייתו של ערוץ 2 ל- "אוויר" ) במסע לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. גזרתי את קטע העיתון הזה ושלחתיו למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 1995. אטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני רבע מאה של שנים. הצילום הנ"ל תועד ב-אטלנטה / ארה"ב 1995 בעת ההיערכות וקיומו של ה- WBM ה- 2 הבינלאומי (ראשי תיבות של Wotld Broadcasting Meering) לקראת הפקת אולימפיאדת אטלנטה 1996. אנוכי יחדיו עם אלכס גלעדי המנכ"ל המוכשר של חברת "קשת" אחת משלוש הזכייניות המרכיבות את ערוץ 2  המסחרי. באותו יום שלישי ההוא של "אִסרו חג"  ז' בסיוון תשנ"ד – 17 במאי 1994 השתלט אלכס גלעדי יחד עם חברו דייויד פדרמן על הכדורגל הישראלי שהיה סחורת שידור בלעדית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 25 שנים רצופות, 1994 – 1969. לעולם לא אשכח את תשע המילים שאמר לי כעבור זמן : "יואשיש, עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור שלך מוטי קירשנבאום". (צילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות ).

ערוץ 2 וערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) לטשו עיניים גדולות לעבר זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי משחקי הליגה הלאומית וגם משחקי גביע המדינה. אנשיהם הבינו מייד שכל רשת טלוויזיה באשר היא שאיננה מצוידת בכדורגל הישראלי ו/או נתח ממנו, משולה למלך ללא כתר. פתאום הוברר לנו שציוותי צילום ENG זרים נכנסים לאצטדיונים השונים בהרשאת התאחדות הכדורגל אך ללא רשות שלנו ומצלמים קטעי כדורגל המשודרים כחומרי חדשות בערוץ 2 ובכבלים. זאת הייתה הפרה בוטה של ההסכם בינינו לבין ההתאחדות. שוחחתי על כך עם מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל. הוא פטר אותי בתשובה מרגיזה : "עזוב מה אכפת לך…הם לא מראים את הגולים…תן להם…מדובר בצילום שאורכו לא עובר את השלוש דקות…", אמר לי. וודאי שהיה אכפת לי. ועוד איך היה אכפת לי. היה ברור שההתאחדות יחד עם ערוץ 2 וערוץ 5 מנסים להעמיד אותנו במבחן. החלטתי להגיב במלוא החומרה [9]. שלחתי מכתב מחאה חריף מחאה ליו"ר ההתאחדות דאז עזריקם מילצ'ן.

טקסט מסמך : 29 בפברואר 1992. זהו מסמך המחאה החריף ששלחתי ליו"ר התאחדות הכדורגל בישראל מר עזריקם מילצ'ן בגין ההפרות הבוטות של כניסת ציוותי צילום ENG זרים למגרשי הכדורגל של הליגה הלאומית, ללא רשותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מחזיקת הזכויות הבלעדיות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 20 במאי 1994, שודרה ב- "יוֹמָן" מגזין החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כתבה מעניינת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, שסיפרה כיצד צה"ל מפנה את העיר עזה בתום 27 שנות כיבוש. השאר היסטוריה. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות שידור שָנוּן וגם הגון וישר – ייזכר כגדול המפסידנים בהיסטוריית ניהולֵי המו"מ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הוא נָסַק כמטאור ב- 18 באפריל 1993 והתרסק ב- 17 במאי 1994. מנקודת מבטי היום מרוֹם גילי אוטוטו 83 נדמה לי שמוטי קירשנבאום האינדיבידואליסט והסוליסט סמך יתר על המידה על חכמתו וכִישרונו. טבעת היועצים הקרובים שעטפה אותו נעדרה אומץ לֵב לומר לוֹ את דברה עד כמה חשוב הכדורגל לשידור הציבורי. היא התבטלה מפניו. יתירה מזאת. היא חששה להתמודד עם חכמתו, הגיונו והכריזמה בה ניחן, אולי גם בגלל הכבוד והנימוס שרחשה כלפיו. כתוצאה מכך נהגה לבלום את פיה לידו וסייעה למוטי קירשנבאום להִיכשל. עבודת המטה והמערכת סביב המנהיג הראשי הפכה לבלתי יעילה. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס. לא כל הזמן אך לפחות בחלק מהזמן בו הנהיג את רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998. זאת הייתה התנהגות חובבנית בלתי מובנת של איש כל כך מוכשר. רשלנות והימור בלתי נדרשים ובלתי מחויבי המציאות גרמו למוטי קירשנבאום לקרוס ולהיהפך באחת  למפסידן הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. אני חושב גם היום שמוטי קירשנבאום הוא סוג של מומחה טלוויזיה בתחומים מסוימים של המדיה . לא בכולם . אני מכיר עוד אנשים ששותפים להערכתי זאת. אם היה גאון הרי שהגאונות הזאת יצרה ביטחון עצמי  מופרז הגובל באיבוד היכולת להעריך באופן אובייקטיבי את הפוטנציאל שלו עצמו ואת זה של מתחריו. ביטחון עצמי מופרז הוא בן ברית בעייתי בהתמודדות תחרותית על רכישת זכויות שידורים בעידן הטלוויזיה הרָב ערוצית.

1994 הייתה שנה דרמטית ורבת אירועים. יצחק רבין ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם שלום עם חוסיין מלך ירדן. יאסר עאראפת העתיק את מושבו מטוניס לעזה לאחר הסכם אוסלו. וועדת פרס נובל פִּרסמה בנורווגיה כי יצחק רבין, שמעון פרס, ויאסר עאראפת הם הזוכים בפרס נובל לשלום. החמאס והג'יהאד האיסלמי המשיכו במעשי הטרור והרצח בתוך מדינת ישראל והטביעו את אזרחיה בנהרות של דם. סיירת מטכ"ל חטפה מכפר בלבנון את מוסטפה דיראני מבכירי ארגון החיזבאללה. רמת החיים בארץ עלתה. שר האוצר בייגה שוחט החליט להטיל מס על הרווחים בבורסה, אך חזר בו בעקבות לחץ ציבורי. חצי מיליון אזרחים ישראליים בילו את חופשתם בטורקיה. הפשע בארץ לבש צורה חדשה. שני תלמידים בני טובים בגיל 15 מהרצליה פיתוח רצחו ללא כל סיבה את דרק רוֹט נהג מונית שכלל לא הכירו. 1994 הייתה שנה מכרעת גם בהתפתחות שידורי הספורט בשוק הטלוויזיה בארץ. הפסד זכויות שידורי הכדורגל ב- 17 במאי 1994 הפך לתבוסה דרמטית. זה לא היה הפסד טקטי מחושב מראש של העומד בראש השידור הציבורי. זאת הייתה תבוסת פֶּתַע אסטרטגית שהייתה לה השפעה שלילית, מורלית ומקצועית, מרחיקת לכת על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועל כלל רשות השידור. הערוץ הציבורי הפך להיות בבת אחת הרבה יותר רזה, צנום, וכחוּש. וחמור מכל – פגיע. הפסדנו מוקדם מידי. ייתכן ולא היינו מחזיקים מעמד אחרי 1997 אך הופלנו לקרשים בטרם עת. ב- 1994 היה עדיין השידור הציבורי מתאגרף במשקל כבד אך התנהג כמתגושש במשקל נוצה.

אחד מחברי הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא ב- 1994 היה מר מֶנִי ווייצמן חבר מפלגת העבודה מנס ציונה. מני ווייצמן היה מתומכיו המובהקים של מוטי קירשנבאום. יומיים לאחר התבוסה ישב מֶנִי ווייצמן אבֵל וחפוי ראש בחולצה לבנה בחדר הישיבות של רשות השידור בבניין "כלל" ליד המנכ"ל המפסידן. בכאב לֵב עד כדי דמעות אמר למוטי קירשנבאום, "…אילו היה לי את כישרון הדיבור שלך לא היית יוצא ממני בשלום…", אמר והוסיף, "…מוטי, איזה שטות עשית. אפילו לא התייעצת עמי…". מֶנִי ווייצמן אהב את מנכ"ל רשות השידור אך יותר ממנו אהב את שידורי הכדורגל וראה בהם נדבך שידור חשוב בלוח השידורים הציבורי. כשאמר את מה שאמר היה מבטו מושפל. הוא היה אדם מוכה ושבור. ידיו תמכו את ראשו והסתירו את זקנו השחוֹר ואת עיניו החכמות שדמעו. הוא לא יכול היה לשֵאת את עיניו אל מנכ"ל רשות השידור שבגד בו. הפסד זכויות הכדורגל הפך לטראומה של רשות השידור הציבורית. זאת לא הייתה רק טראומה אישית שלי. אני בטוח שתבוסת שידור כזאת לא הייתה יכולה לקרות לדן שילון או אלכס גלעדי אילו שימשו הם בעצמם כמנכ"לים של רשות השידור.

אובדן הכדורגל מסמל את תחילת קריסתו והידרדרותו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי בקטעים קונקרטיים של השידורים, בעידן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי והטלוויזיה בכבלים. למרות שההיגיון שלו היה הגיוני, מוטי קירשנבאום ורשות השידור שלו לא היו מוכנים מנטלית ופיסית לקרב שנכון להם נגד ערוץ 2 בתחומי החדשות והספורט. המנכ"ל והנהלתו היו מודעים היטב לעובדה שהם חייבים להיערך להתגוששות הבלתי נמנעת עם יריביהם הצעירים , התגוששות שהחלה ב- 4 בנובמבר 1993. כערוץ טלוויזיה הוותיק ביותר שנמצא על מפת השידור בישראל כרבע מאה שנים היו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האמצעים, הזמן, והממון להתכונן לקראת המאבק הצפוי ולהשיב מלחמה שערה. אך היא לא התכוננה ברצינות .השידור הציבורי ספג מהלומה כבדה וגורלית. יום התבוסה ייזכר כתחילת הדעיכה וראשית הידרדרותו במדרון הרייטינג התלול, בעידן התחרות הרב ערוצית בישראל. תאריך ה- 17 במאי 1994 יירשם כזינוק מרשים של ערוץ 2  בדרך לכיבוש "האוויר" מידיו של הערוץ הציבורי. יאיר שטרן ואנוכי היינו מוכים והמומים.

זמן מה לאחר תבוסת זכויות הכדורגל לימדתי את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן פרק בהִלכוֹת פיסיקה אלמנטרית. "יאיר שטרן", אמרתי לו, "אדם שהחליט להתאבד ולסיים את חייו בקפיצה מרוֹם מגדל גבוה לעולם לא יוכל לשנות את החלטתו באמצע הדרך כדי לשוב לחיות, ללא התערבות כוח מבחוץ. לאחר שדחפת את מרכז הכובד של גופך מטה יצנח הגוף בכיוון אותו הענקת לוֹ. אי אפשר יהיה למנוע עוד את הנפילה החופשית לעבר המוות הצפוי פרט אם יתערב בעניין כוח חיצוני. הוויתור על זכויות הכדורגל הישראלי בדרך שמוטי קירשנבאום בחר לוותר עליהן דומה בעיניי להתאבדות טלוויזיונית, אך בניגוד למסופר במבוא, בסביבתו של מנכ"ל רשות השידור פעלו כל העת כוחות עזר חיצוניים שיכלו להציל אותו מההתאבדות הזאת אילו רצה להשתמש בהם בעצמו", והוספתי, "זאת אנלוגיה פיסיקלית – מתמטית, מין מטפורה האהובה עלי המקעקעת את דמותו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום כאדם הנחשב לסוּפֶּר – הגיוני". אילו הייתי מאפשר לפיסיקאי האנגלי אייזיק ניוטון לנתח את תבוסת זכויות שידורי הכדורגל של רשות השידור, הוא היה מתאר כך את המצב : "מוטי קירשנבאום האיץ את מרכז הכובד שלו במסלול תנועה קבוע אך מוטעה, מבלי לאפשר לכוחות חיצוניים להתערב כדי לשנות את מצבו ולהסיטו ממסלולו השגוי שמביא לאובדן. מוטי קירשנבאום נכנע לחוֹק ההתמדה". הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנציחה בדרך חשיבתה את התהווּת החוֹק השלישי – חוק הפעולה והתגובה. כל פעולה מעוררת תגובה השווה בגודלה אך מנוגדת לכיוונה. אי הגשת מעטפת המכרז ע"י הערוץ הציבורי כבד הגוף להתאחדות הייתה סוג של פעולה שהולידה תגובת נגד של ערוץ 2 השווה בעצמתה "לאי – הפעולה של ערוץ 1". בחוק התנגשות הגופים הפסיד ערוץ 1 לערוץ 2. ערוץ 2  באמצעות הכסף שלו ומהירות הביצוע הפיח רוח חיים בחוק השני – חוק הכוח. כוח הפועל על גוף יגרום לתאוצת הגוף בכיוון הכוח (הפועל). או במילים אחרות, גודל התאוצה נמצא ביחס ישר לגודל הכוח וביחס הפוך למסת הגוף. זהו ערוץ 2  בהתגלמותו. כוחו – בכספו, והוא מהיר כאָצָן בשל מסת גוף נמוכה לעומת רשות השידור הביורוקרטית, המסורבלת, והכבדה מעצמת משקלם של אלפי עובדיה.

יאיר שטרן התבונן בי והחריש. הוא רק מלמל חרישית : "איזו תבוסה ספגנו, איזו תבוסה ספגנו". תמונת פניו המיוסרים היא בלתי נשכחת. יאיר שטרן ואנוכי חווינו חוויה טראומתית. עבורי היא נותרה כזאת עד היום. המטפורה הזאת מתארת את כישלון ההיגיון של רשות השידור. תבוסה מֵבישה בלתי מחויבת המציאות. למחרת בבוקרו של יום רביעי – 18 במאי 1994 טלפנתי כהרגלי למאיר איינשטיין ואבי רצון השוהים במלונם באתונה כדי לשאול אותם לשלומם ולהתארגנותם המקצועית. זה היה כלל ברזל קבוע אצלי לשמור על קשר טלפוני עם ציוותי השידור בחו"ל. לאנשים רבים (בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מחוצה לה) המשקיפים מן הצד על טיסות ציוותי מחלקת הספורט ליעדי ומשימות השידור שלהם ברחבי הגלובוס, נראים המסעות האלה כמעֵין נסיעות כיף. טעות. לא כך הוא הדבר. אֵילוּ טיסות עבודה קשות ומתישות ורבות אחריות. הן בד"כ קצרות. ציוותי השידור הם אנשים בודדים המבלים את זמנם בעמדות השידור באִצטדיונים ובהמתנות ממושכות בטרמינאלים של שדות התעופה, במטוסים, ובמיטות בתי המלון וחוזר חלילה. לכן שמירת הקשר עמם מן הבית הוא דבר חשוב. הצ'ופר היחידי הוא הזכות שהענקתי להם להחזיק במיקרופון הטלוויזיה ולשדר לאומה את תחרויות הספורט. דיווחתי למאיר איינשטיין ואבי רצון (תפשתי אותם בעת ארוחת הבוקר שלהם) כי הפסדנו את זכויות השידורים של הליגה הלאומית ומשחקי גביע המדינה לשלוש השנים הבאות. "ערוץ  2  זכה  בהם", אמרתי להם בעצב. הייתה דממה מוחלטת וארוכה על הקו. שניהם היו בהלם וגם אלם. אבי רצון מצא אולי ניחומים באותו ערב כשהקבוצה האהודה עליו מילאן האיטלקית הביסה באותו ערב את ברצלונה הספרדית 0:4 וזכתה בגביע אירופה לאלופות. מאיר איינשטיין סירב להתנחם. מפאת רצף האירועים הם לא עיכלו בדיוק את הבשורה המרה. לשניהם המתין מבצע שידורים ענק – מונדיאל ארה"ב 94' שהיה אמור להיפתח בעוד ארבעה שבועות. גם משחקי הכדורגל של הליגה הלאומית בארץ של עונת 94' – 93' טרם הסתיימו. לא עמד לרשותם הזמן הנחוץ כדי לשקוע בעצבות. שניהם היו עסוקים עדיין "מעבר לראש" בעשייה מרתקת ובלעדית של שידורים ישירים של משחקי עַל בכדורגל , בעיקר מחו"ל.

"הקלפים הם ספר התפילה של השטן". (פתגם  גרמני).

חודשיים אח"כ, סיפר לי אלכס גלעדי כי הוא ודייויד פדרמן כנציגי ערוץ 2 במו"מ עם התאחדות הכדורגל, סעדו בערב חג השבועות תשנ"ד ביום ראשון – 15 במאי 1994, ארוחת צהריים במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. זה היה ארבעים ושמונה שעות לפני מימוש המכרז ע"י התאחדות הכדורגל. שניהם היו ידידים של מנכ"ל רשות השידור למרות היריבות הטלוויזיונית. שיחת ההבהרה אז במסעדת "מי ומי" בין השלושה אודות רכישת זכויות הכדורגל או אי רכישתם, לא הייתה אישית. אלכס גלעדי היום סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי זוכר : "יוֹאָשִיש, עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור שלך". תשע המילים האלה מהדהדות עד עצם היום הזה בראשי. הרגיז אותי שאלכס גלעדי נשא אותן בגאווה בלתי מוסתרת. ה-Sound הזה שלו נשמע מתנשא ומלגלג. באותה הפגישה המשולשת ביום ראשון – 15 במאי 1994 פטר מוטי קירשנבאום את אלכס גלעדי ודייויד פדרמן נציגי ערוץ 2 כמעט בזִלזול, משהשיב להם : "…אין לכם כסף, אתם לא הולכים למכרז, ההתאחדות תצטרך לרדת במחירים, ואז כשאנחנו נזכה במכרז נאפשר לכם לשָדֵר פה ושם יחד עִמנוּ כמה משחקים…". תוכן הדברים הללו התברר כנבואת שָחָץ ללא בסיס. אני יודע שהיועץ הכספי שלו מוטי לוי אמר לו כל הזמן, כי לפי דעתו אין לרשות השידור מספיק כסף בקופתה הציבורית כדי לממן את חוזה הכדורגל בשל ההוצאות הגדולות של חטיבת החדשות המסקרת את תהליך השלום בין מדינת ישראל בראשה יצחק רבין ושמעון פרס לבין העם הפלסטיני בראשותו של יאסר עראפאת. מוטי קירשנבאום הקשיב לוֹ. אני מקווה כי שניהם זכרו שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הבטיח לנו לממן כ- % 30 מעלויות זכויות השידורים.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וודאי לא היה טיפש (באירוע הקונקרטי הזה הוא לא הצטייר כחכם גדול), אך האם היה גמבלר ו/או נאיבי ? אולי תמים יתר על המידה ? האם באמת טחו עיניו מלקרוא את מחשבות "הזָדוֹן" שרקחו נגדו שני ידידיו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. כיצד נפל בפח ולא הבחין "בבית הספר" ובמלכודת שטמנו לו יריביו ב- 17 במאי 1994. דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רֶשֶת" ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" ניצבו כחומה בצורה בימים ההם מאחורי אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת". הם היו לא פחות חכמים ממוטי קירשנבאום ולא פחות מנוסים ממנו. הם הביסו אותו ללא תנאי והכדורגל הישראלי נפל כפרי בשל בידי זכייניות ערוץ 2. השאר יסופר בדיברי הימים. מה שקרה למוטי קירשנבאום במכרז הנֶפֶל ההוא לפני כל כך הרבה שנים בו הפסיד את מכנסיו, הוא סיפור מדהים וחסר תקדים בתולדות רשות השידור. כל BOARD (וועד מנהל) עִסקי רציני של כל גוף שידור באשר הוא – גם גוף שידור ציבורי, היה מְזַמֵן את המנכ"ל ועורך לו בירור קצר כדי לשמוע את הנימוקים שאפשרו את החִידלון, ואולי מדיח אותו מתפקידו בתום השימוּע. זה לא קרה ברשות השידור.

בינואר 2001 ערכתי הרצאת העשרה בת שלוש שעות לעובדי רשות השידור במרכז ההדרכה של רשות השידור בירושלים בהנהלת גב' נאוה קוחנובסקי. נושא ההרצאה היה, "התפתחות צילומי הטלוויזיה וטכנולוגיית התקשורת המיידית כמרכיבים חיוניים המשפיעים על האמרת עלויות זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים  – המקומיים והבינלאומיים". אחד הנושאים המרכזיים  בהרצאתי עסק ברכישת זכויות שידורי ספורט בטלוויזיה בארץ ובעולם – הצלחות וכישלונות. סיפרתי לקולגות שלי בערוץ הציבורי בדברי הרצאתי על הפסד זכויות השידורים ההוא של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994. אחד מבאי ההרצאה היה צלם ה- ENG הוותיק צ'ארלי שיטרית. לפתע התעורר צ'ארלי שיטרית  [10]  ובקול מַר סיפר לי את עדותו : "אני ואיש הקוֹל שלי אִילָן מַנֶס איישנו את צוות צילום ה- ENG  של מוטי קירשנבאום בשבוע ההוא של ה- 17 במאי 1994 בו כיסינו במשך כמה ימי צילום את הנסיגה ופינוי צה"ל את רצועת עזה. עכשיו כשאתה מספר את הסיפור שלך על אובדן זכויות הכדורגל, אני נזכר שבמהלך הכנת הכתבה, באמת מוטי קירשנבאום עזב אותנו לכמה זמן, ולאחר ש- שָב אמר לנו חִיוֵור כשצבע פניו כשל קיר לָבָן, "קרה לנו פנצ'ר גדול, הפסדנו את זכויות הכדורגל לערוץ 2 המסחרי", והוסיף, "אני זוכר את זה כאילו קרה הדבר היום".

הציבור והעיתונות תקפו וביקרו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואותי באופן אישי, כנושא ראשי באחריות למחדל. מוטי קירשנבאום היה מספיק הגון וישר כדי לכנס מסיבת עיתונאים בבניין "כלל" ביום חמישי – 19 במאי 1994, וליטול את האשמה עליו ולהסיר ממני את האחריות. למרות שניסה לשחק אותה  Cool, הוא נע בעצבנות בכיסאו, היה חסר ביטחון וגם נִרגש. קולו רָטַט. הגרוגרת שלו עלתה וירדה. אי אפשר היה לטעות במראה פניו. הוא חווה טראומה והיה בהלם. הוא היה מנכ"ל רשות שידור מנוצח. מובס (!). זה היה רגע עצוב מאוד בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפני שהכישלון הצורב הזה לא היה כפוי כלל ועיקר [11]. המנכ"ל שנחשב ל- מבריק הפך את רשות השידור הציבורית שלוֹ לפחות רלוואנטית. באחת איבדנו את מחלפותינו. נגענו בשמיים ולפתע צנחנו צניחה חופשית מאִגְרָה רָמָה לבִּירָה עמיקתה. שכחנו לפתוח את המצנחים. התרסקנו.

זמן מה אח"כ הזדמן לי לקרוא את סיפרה הקלאסי והמרתק של הסופרת האמריקנית ברברה טוכמן, "מִצְעַד האִיוֶולֶת". הספר עוסק בניתוח קבלת החלטות שגויות של מדינאים ופוליטיקאים מבלי שהם כפויים לעשות זאת. צריך לקרוא את הספר המצוין הזה, כדי להבין כיצד מנהיגים מנוסים מקבלים החלטות לא נכונות , כשהם מודעים לכך שהם עומדים לקבל על עצמם את אותן ההחלטות הלא נכונות, ואף על פי כן ולמרות הכל הם בוחרים לאמץ את ההחלטות הלא נכונות האלה אל לבם. כשקראתי את הספר "מִצְעַד האִיוֶולֶת" חשבתי על מוטי קירשנבאום. נזכרתי בו.

צריך להבין שמחירי ההתאחדות באותן שנים לא היו בשמיים. חמישה – שישה – שבעה מיליון דולר תמורת שידורים בלעדיים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לתקופה של שלוש שנים 1997 – 1974, לא הִיווּ אז את קצה גבול היכולת הכספית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנוכי מזכיר שוב את העובדה הזאת בעיקר מפני שגוף פיננסי ענק כמו מועצת ההימורים והטוֹטוֹ התייצֵב לימין רשות השידור והתכוון לממן אותה. יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אריה זייף היה בן ברית כלכלי נאמן של השידור הציבורי. התבוסה שלנו אז לא הייתה כפויה ולא הייתה מחויבת המציאות ולכן היא כפולה ומכופלת. מוטי קירשנבאום טען להגנתו, "כי הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה". ניסוח שָנוּן אומנם אך צריך היה לדחותו על הסַף מפני שהיה רחוק מהמציאוּת באותם הימים . מן ההיבט ההיסטורי הוא שגה טאקטית אך צדק אסטרטגית. רשות השידור שילמה להתאחדות הכדורגל עבור חוזה בן שנתיים 1994 – 1992 סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר זכויות שידורים. ב- 1993 הוסיף מוטי קירשנבאום עוד מיליון דולר תמורת 20 שידורים ישירים (בעונת הזהב של 1994 – 1993). במאי 1994 הציבה ההתאחדות מכרז חדש בפני ערוץ 1 הוותיק וערוץ 2 הצעיר שעמד על סכום מינימום של 5 מיליון דולר לעונה אחת. תוספת של % 300 למה ששילמה להם רשות השידור בשנים 1994 – 1992. מוטי קירשנבאום היה המום ושאל : "…מה קרה, רמת הכדורגל בישראל לא עלתה ב- % 300 ולכן לא צריך לשלם סכומים מטורפים כאלה…". מוטי קירשנבאום טעה טעות מרה. לא היה מדובר ברמת הכדורגל הישראלי (ענף הספורט הפופולארי ביותר במדינת ישראל) אלא בתחרות הטלוויזיונית הנטושה בין השידור הציבורי הוותיק לבין השידור המסחרי הצעיר שביקש לזכות בזכויות השידורים הבלעדיות שלו. רבים ברשות השידור ומחוצה לה ראו ו-רואים גם כיום בסירובו של מוטי קירשנבאום לשלם להתאחדות הכדורגל אז את מה שהיא חשבה שמגיע לה, את תחילת התרופפותו, דעיכתו, ושקיעתו של ערוץ 1 הציבורי לעומת זריחתו של ערוץ 2 המסחרי.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהנתה ב- 1994 מתמיכה כספית מסיבית של המועצה להימורים והטוֹטוֹ בראשותו של היו"ר אריה זייף. בתנאים האלה היא הייתה רשאית, ויש אומרים, חייבת לשמור על נֶכֶס שידור כל כך וותיק וחשוב, יוקרתי, ומניב רייטינג – שזוהה על ידי משלם האגרה כבן ברית הטבעי של השידור הציבורי במשך 25 שנה רצופות.

ובכן, יותר מששיחקו יריביו מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט, שִיחֵק מוטי קירשנבאום הוותיק נגדם פּוֹקֶר, והפסיד. הקלפים הם כידוע ספר התפילה של השטן.

יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זוכר בשיחת התחקיר שערכתי עמו כעבור 12 שנה ב- 2006 : "מוטי קירשנבאום הודיע לי שהוא לא הולך למכרז. מוטי לוי סמנכ"ל הכספים אמר למוטי קירשנבאום כל הזמן, אין לי…אין לי…לא תיארתי לעצמי שנפסיד בצורה כזאת. רציתי לומר למוטי קירשנבאום שאני מתפטר מתפקידי אך לבסוף נמלכתי בדעתי. זה היה הפסד קשה". מוטי קירשנבאום ז"ל זכר כעבור 12 שנה בעת שיחה בינינו ב- 2006, כלהלן : "יואש אלרואי, כעסתי עליך אז כי אתה היית זה שאמר כי אפילו מחיר של 3.3 מיליון דולר ששילמנו בשתי העונות של 1994 – 1992 הוא סכום גבוה, לא כל שכן כשמדובר במחיר של מינימום 5 מיליון דולר לעונה אחת". דבריו נאמרו לי במערכת ערוץ 10 בבית הוורד בגבעתיים. אני זוכר עובדות שונות לחלוטין. הפסד זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 היה טיפשי ובלתי כפוי. אם מה שמעיד עלי מוטי קירשנבאום נכון היה עליו כעורך ראשי לקרוא לי ולא רק להזהיר אותי על חומרת דבריי, אלא לפַטֵר אותי מתפקידי וגם לומר לי בדרכי החוצה, "אם זו דעתך כמנהל מחלקת הספורט אז באמת שאינני צריך אותך יותר לידי. זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי חייבים להישאר בידי השידור הציבורי". הוא לא אמר לי זאת.

בעת מחקר וכתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" חיפשתי בארכיון רשות השידור זכר לאותן שתי פגישות המכריעות שנערכו בלשכתו של מוטי קירשנבאום ב- 26 בדצמבר 1993 וב- 11 במאי 1994, פגישות שדנו במדיניות רשות השידור בעניין רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. לצערי לא נמצא בתיקי רשות השידור בשני התאריכים האלה שום מסמך מסכם או תכתובת המתעדים את דברי האנשים שנטלו חלק בשתי הישיבות האלה ואת ההחלטות שהתקבלו בגינַן. לאחר שזכו שלוש הזכייניות של ערוץ 2 המסחרי בכדורגל היקר והנכסף, הן קיבלו אישור מהמועצה הציבורית שלהן להוסיף שלוש דקות של פרסומות בכל שעה (בנוסף על תשע הדקות שכבר אושרו להן קודם לכן), כדי להקֵל על המאמץ הכספי של רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. למוטי קירשנבאום אבדה כל אופציה ואבד כל סיכוי להשיב את האבֵדה הגדולה לשידור הציבורי.

זמן לא רב אח"כ נדחפנו מוטי קירשנבאום ואנכי שוב לפינת הזירה. התאחדות הכדורגל בראשותם של גברי לוי  ועזריקם מילצ'ן, ומנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל כפתה עלינו ב- 1995 לחשוף בשידורים ישירים את משחקי הליגה הארצית (ליגת הכדורגל המשנית) אם ברצוננו להמשיך להחזיק בזכויות השידורים של משחקי הבית של נבחרת ישראל באִצטדיון ר"ג כדי לשדרם ישיר. הם איימו עלינו כי אם נסרב לכסות את הליגה הארצית הם יעבירו את זכויות השידורים לערוץ 5. המחלוקת הגיעה לפִתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. מוטי קירשנבאום התפשר והסכים לרדת רמה מתחת לקו האדום. לא הייתה לו ברירה. אם היה עומד בסירובו היה מפסיד גם את זכויות השידורים של נבחרת ישראל לאחר איבד שנה קודם את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל. תמכתי תמיכה מלאה בצעדו. הרפרנט לניהול המו"מ עמנו על היקף השידורים הישירים היה עו"ד מר יָדִין מַכְנֶס יו"ר מועדון הכדורגל של הכוח רמת גן, ששימש לצורך העניין כנציג ההתאחדות. מוטי קירשנבאום ואנכי נפגשנו עִמוֹ ביום ראשון – 3 בספטמבר 1995 בשבע בערב , בלובי של הקומה ה- 9 המרווחת במלון Holiday Inn בתל אביב. חזרנו על הסכמתנו לשלם 200000 (מאתיים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי הליגה הארצית מידֵי שבת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. למחרת העברתי למנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה את מסמך הצעת ההיערכות שלי [12].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט / ירושלים   יום שני – 4.9.1995

אל    :  המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה.

מאת :  יואש אלרואי.

הנדון :  הצעת ההיערכות שלי לכיסוי משחקי הליגה הארצית בכדורגל לעונת 1996 – 1995

למנכ"ל שלום רב,

בתום הפגישה עם עו"ד מר ידין מכנס אמש במלון הוֹלידיי אִין בתל אביב אני מציע להיערך לשידורים הישירים מהליגה הארצית כלהלן :                              

1. שידורים ישירים ושיטתיים בכל שבת ושבת באמצעות הניידת הגדולה של המשחקים המרכזיים בליגה הארצית בין 15.00 ל- 17.00 בשעון החורף, ו-  18.00 – 16.00 בשעון הקיץ.               

2.  צילום של עוד שניים – שלושה משחקים בכל מחזור באמצעות המשק"יות וציוותי אי. אן. ג'י.  

3. מיסוד מוסף "הליגה הארצית" שישודר בסוף התוכנית "רואים עולם". מוסף "הליגה הארצית" יכלול את הקטעים הנבחרים של שלושה ו/או ארבעה משחקים החשובים של המחזור, תוצאות שאר המשחקים, וטבלה עדכנית. כמו ישודרו במוסף הזה, תוצאות הליגה הלאומית, טבלה עדכנית של הליגה האנגלית, והניחוש הנכון של טופס הספורט טוטו. מוסף "הליגה הארצית" ישודר במימון החסויות של הטוטו.

4. השידור הישיר של המשחק המרכזי בליגה הארצית ייעשה באמצעות אולפן א', ובדרך כלל חופף לשעות השידור המרכזיות של "שירים ושערים". במהלך השידור הישיר ניתן יהיה לעדכן מיידית על המסך בסופרים וגרפיקה את תוצאות משחקי הליגה הלאומית ושאר תוצאות משחקי הליגה הארצית הנערכים במקביל, ולא פחות חשוב עדכון הצופים בנעשה בטופס הספורט טוטו שלהם.

5. בהפסקת המחצית של השידור הישיר של המשחק המרכזי, נשדר את המגזין השבועי של הכדורסל האירופי “Slam Update” בעריכת ה- FIBA, המתייחס למשחקי גביע אירופה בכדורסל ולמכבי ת"א.                          

6. השידורים הישירים מידי שבת של משחקי הליגה הארצית ימומנו ע"י הטוטו.

בברכה,

יואש  אלרואי

צחוק הגורל היה שרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המונופוליסטיות והאימתניות שהחזיקו בידיהן 25 שנים רצופות את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל היום), נפרדו מהן בצורה כל כך מפתיעה ובלתי כפויה. הן נדרשו לשָדֵר עכשיו משחקים לא חשובים ולא מעניינים, חסרי רייטינג לחלוטין מן הליגה המִשנית. בהתנהלות החובבנית הזאת איבדנו יוקרה וגם כבוד. אני חושב שמוטי קירשנבאום חש כבר זמן ארוך ייסורי מצפון על כך שאיבד את זכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית וגביע המדינה בכדורגל שנה קודם לכן. לכן אִפשֵר לי להסתער על משחקיהן של הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה תמורת מחירים לא זולים. "או. קיי.", אמר, "להם בערוץ 2 יהיה את משחקי הקבוצות הישראליות בכדורגל בארץ, ולנו את משחקיהן במסגרות הבינלאומיות בארץ וגם בחו"ל". הוא המשיך לדבוק ולתמוך במתכונת השידורים הישירים של הליגות האיטלקית והגרמנית בתוכנית הטלוויזיה שכונתה "כדורגל עולמי".

הפועל באר שבע שסיימה שלישית בליגה הלאומית בעונת 1995- 1994 עם 50 נקודות אחרי מכבי ת"א האלופה שצברה 63 נקודות ומכבי חיפה הסגנית עם 58 נקודות , אך לפני הפועל ת"א במקום הרביעי ולה 45 נקודות, הוגרלה לשחק בגביע UEFA עם הקבוצה הספרדית המהוללת ברצלונה אותה אימן אז כוכב הכדורגל ההולנדי האגדי יוֹהאן קרוֹיף. המשחק הראשון נקבע להיערך בבאר שבע ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995. נותר לפתע כסף בקופה. מוטי קירשנבאום התיר לי "להשתולל". החלטתי לכסות את משחקי הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה למרות שידעתי שלא יהיה לכך המשך. קבוצת הפועל באר שבע שסיימה במקום השלישי בעונת 1995 – 1995 הפכה ליעד שידור מועדף. היא הוגרלה לשחק נגד ברצלונה שאימן אותה אז יוהאן קרויף. המשחק הראשון עמד להיערך בבאר שבע ב- 12 בספטמבר 1995. אלי להב יו"ר הפועל באר שבע ומנהל קבוצתו יוסי אורה ביקשו ממני סכום פנטסטי של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות. "על פחות מזה אין מה לדבר", איימו השניים, והוסיפו, "גם ערוץ 5 רוצה לשדר ישיר את המשחק הזה". שוחחתי עם המנכ"ל מוטי קירשנבאום. "סגור אִתם על 100000 (מאה אלף) דולר והשידור יהיה שלנו", הִנְחָה אותי. סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי יצא מדעתו מרוב כעס. היה לנו כסף בקופה ובאמת סגרנו באמת על 100000 (מאה אֶלֶף) דולר. החסויות קיזזו חצי מהעלות.

המשחק נקבע להיות משוחק בזמן צפיית שיא בשמונה בערב . למוטי קירשנבאום לא הייתה כל בעיה עם הזזת "מבט". "מהדורת החדשות תשודר בעֶשֶר בעֶרֶב בתום המשחק. המשחק הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה איננו חשוב פחות ממהדורת "מבט", פסק. ניידת השידור הגדולה שלנו "הוֶורֶד" כבר הייתה באצטדיון "ווסרמיל" בעֶשֶר בבוקר, 10 שעות לפני תחילת המשחק. מספיק זמן כדי להתכונן לשידור ולמנוע כל תקלה טכנית. שני רבי אומני התקשורת שלי סעדיה קאראוואני סגנו ויוסי ששון לא היו נוכחים בשטח. במקום להתייצב בעצמם בשטח למשימת שידור כל כך יקרה ויוקרתית, הם שלחו לניידת השידור במקומם שני טכנאי קוֹל פחות טובים ופחות מנוסים מהם, אלן הופמן ומנו יחזקאלי, כדי להקים את מערכת השידור והתקשורת במשחק כדורגל בינלאומי שעלותו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 100000 (מאה אֶלֶף) דולר. הכישלון היה מושלם. הכל עבד בחזרות רק לא בזמן אמת. אמיר בר שלום שַדָּר הקווים ערך שלוש פעמים ללא הצלחה ריאיון באמצעות המיקרופון האלחוטי שהחזיק בידיו (Wireless) עם יוהאן קרויף . קולם לא נשמע. המאמן ההולנדי של הקבוצה הספרדית רבת המוניטין היה מספיק ג'נטלמן כדי להיענות להזמנה ולהתייצב כל פעם מחדש בעמדת הריאיונות, כדי לומר למראיין המאוכזב גם אחרי הכישלון השלישי, "לא נורא ככה זה לפעמים בטלוויזיה". לא ידעתי את נפשי מרוב בושה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלת העוצמה הטכנולוגית ומחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של האירוע איננה מצליחה לראיין את יוהאן קרויף בשל תקלות טכניות בניידת השידור שלה. מאיר איינשטיין ואבי רצון יצאו מדעתם בתחילת השידור. ישבתי לידם בעמדת השידור וחשבתי שאני משתגע. ביזיון תקשורתי קולוסאלי. הרהרתי במנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהסכים לשלם סכום כה רב תמורת זכויות השידור של המשחק הזה ולייחד לו Prime Time על מסך הערוץ הציבורי, והנה זה מה שהוא מקבל. מאמצי השידור שלי ירדו לטמיון ודמו לתבוסה המוחצת שנחלה הפועל באר שבע במגרש כשניגפה בתוצאה 0:7. הכדורגל הישראלי הנחות המשיך לפגוע אנושות בכיסה של רשות השידור. מוטציה פרדוקסאלית. ככל ששקע – גבר רייטינג הצפייה בו. כגודל שאיפותיי לשדר ולחשוף את הכדורגל הישראלי בזירה הבינלאומית בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה כך היה גודל כישלונו. אך הפעם הזאת הוא לא היה לבד. גם אנחנו נכשלנו בפרהסיה. אי אפשר היה לעבור בשקט על כישלון טכנולוגי מהסוג הזה. ציבור הצופים שלנו תפש אותנו ברגע מביך, "מחטטים בנחירי האף של עצמנו". זאת הייתה בושה וחרפה אחת גדולה שהקיזה 100000 (מֵאָה אֶלֶף) שטרות ירוקים מקופת השידור שלנו. למחרת 13 בספטמבר 1995, כתבתי למנכ"ל רשות השידור ולקבוצת מנהלים בכירה שלנו, כי אינני מתכוון כך סתם לעבור לסדר היום בעקבות קלקולים טכניים פרימיטיביים שהביאו לתבוסת השידור שלנו  [13]. מזלה של הפועל באר שבע לא שפר עליה גם במשחק הגומלין שבועיים אח"כ באִצטדיון "נואו קאמפ" בברצלונה. היא ניגפה שוב 5:0. נמנעתי מראש מלשָדֵר ישיר את המשחק הזה. לא חזרנו יותר על שגיאות הקוֹל והתקשורת שהתרחשו בשידור הישיר הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה.

נכנסנו לפעילות שידור ענפה עוד קודם לכן . ביום שלישי – 22 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את משחקה של הפועל ת"א נגד זימברו קישינב ממולדאבה, יממה אח"כ שידרנו ישיר משוויץ את משחקה של מכבי ת"א במסגרת המוקדמת של גביע אירופה לאלופות בכדורסל מ- גרסהופרס, ביום ראשון – 27 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר את המשחק הפתיחה בליגה האיטלקית מעמדת שידור בסמפדוריה את המשחק סמפדוריה נגד רומא, ביום רביעי – 30 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מבוקרשט את המשחק דינמו בוקרשט נגד מכבי ת"א בסיבוב המוקדם של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ביום רביעי – 6 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מהעיר קוֹסִיצָ'ה בסלובקיה את משחק הכדורגל סלובקיה – ישראל במסגרת קדם 1996 EORO, ביום ראשון 10 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאיטליה את פארמה נגד אינטר, ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995 שידור ישיר של הפועל באר שבע נגד ברצלונה, ביום חמישי – 14 בספטמבר 1995 שילמנו לקבוצת הכדורגל ספורטינג ליסבון מפורטוגל 90000 (תשעים אֶלֶף) דולר זכויות שידור כדי לשדר ישיר את המשחק של הקבוצה הפורטוגלית נגד מכבי חיפה. קבוצתו של יעקב שחר הובסה במשחק הזה 0:4. כרגיל מאמצי השידור שלי לא הצדיקו את ההשקעה. ביום ראשון – 17 בספטמבר 1995 העברנו בשידור ישיר מאצטדיון "סַן-סִירוֹ" את המשחק מילאן – רומא במסגרת התוכנית "כדורגל עולמי". ביום רביעי – 20 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאצטדיון "טדי" בירושלים את משחק הרעים הבינלאומי ישראל נגד אורוגוואי אלופת דרום אמריקה. ישראל ניצחה 1:3 ואת השערים הבקיעו לזכותה ראובן עטר, אלי דריקס ואלי אוחנה שהיה זה המשחק האחרון שלו במדי נבחרת ישראל. אלי אוחנה שיחק 51 פעם בשורות נבחרת ישראל והבקיע 17 שערים. ביום חמישי – 28 בספטמבר שידרנו ישיר מבּראשוֹב את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל סיביו – נגד מכבי ת"א, ואת משחק הגומלין חסר הסיכוי של מכבי חיפה נגד ספורטינג ליסבון. שילמנו פרוטות תמורת זכויות השידור שהניבו תיקו אפס משעמם בסיום המשחק.

מאיר איינשטיין ז"ל והפרשנים אבי רצון וחיים ברעם יבד"ל הובילו את שידורי הכדורגל ולצדם פרופסורים מהאקדמיה כמו משה צימרמן ואברהם בן צבי ששימשו פרשני ספורט באולפן. פתחתי את שערי השידור בפני הפרשנות האקדמית גם במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. פרופסור גבריאל בן-דוֹר מאוניברסיטת חיפה ישב בעמדת השידור לצדו של אורי לוי.

תחרות דומה הנוגעת לרכישת זכויות שידורים של הכדורגל, שנתיים לאחר התבוסה שלנו, התחוללה באנגליה ב- 1996 אך בתנאים כספיים שונים לחלוטין. בקיץ 1996 שהיתי כשלושים וחמישה יום בלונדון כדי לנהל, להפיק, ולשדר את אליפות אירופה לאומות בכדורגל (טורניר כדורגל הקרוי "96 EURO") שהתקיימה בבריטניה בעבור הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. באותם הימים  ב- 6 ביוני 1996, נחתם חוזה חדש בן ארבע שנים  2001 – 1997 בין התאחדות הכדורגל האנגלית לבין רשת הטלוויזיה הלוויינית B SKY B של רופרט מרדוק ורשת ה- BBC הנוגעים לשידורי המשחקים של  ה-Premier League (ליגת העַל בבריטניה). B SKY B המסחרית שילמה בארבע עונות סכום של יותר ממיליארד דולר תמורת השידורים הישירים. ה- BBC רשת הטלוויזיה הציבורית בבריטניה בראשותו של המנכ"ל ג'ון בּרִיט (John Brit) לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשלם סכום בסדר גודל כזה והסתפקה בשאריות. היא הייתה כפויה. ה- BBC שילם עשירית מהסכום של רשת הטלוויזיה סקאי (Sky) הבריטית תמורת הרשות להקרין קטעים מוקלטים בלבד בתוכנית הכדורגל המסורתית שלו הוותיקה ורבת המוניטין המשודרת בימי ראשון בשבוע "Match Of The Day". לא היה לו שום סיכוי לזכות במקום הראשון בתחרות הכספים המטורפת .שתי הרשתות הסכימו להעלות את רָף מחיריהן בבת אחת ב- % 400 בהשוואה לחוזה הקודם. B SKY B שילמה בחוזה הקודם 67.500000 (שישים ושבעה מיליון וחצי) דולר לעונת שידורים ישירים אחת, ו- BBC שילם 6.000000 (שישה מיליון) דולר לעונה אחת עבור שידורי תקצירים של המשחקים.

ביום רביעי בבוקר – 18 במאי 1994, פחות מיממה לאחר ההפסד ההיסטורי של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2, נפגשתי עם יאיר שטרן בלשכתו לישיבת ה- "פוסט מורטם" היומית. זאת ישיבת בוקר שגרתית של הפקת לקחים המתקיימת מידי יום בשמונה ושלושים בה משתתפת קבוצת אנשים הנושאים באחריות תפקידים ומשרות בכירות בשתי פונקציות, תכניות וטכניות. האנשים האלה מדווחים כל אחד בתורו למנהל הטלוויזיה על טִיב ואיכות התנהלות עֶרֶב ולֵיל השידורים הקודם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או על קלקולים הנראים להם מנקודת מבטם. התייצבתי לישיבת הבוקר מוקדם מהרגיל. אפילו מגש כוסות הקפה המסורתי ותרמוס המים החמים טרם הועלו מהמזנון ללשכת מנהל הטלוויזיה בקומה השלישית של הבניין הישן זַב הכישלונות. מנהל הטלוויזיה ואנכי היינו עדיין לבד. יאיר שטרן היה מזועזע מאובדן זכויות השידורים. אחזה בו תדהמה. לעולם לא אשכח את מראה פניו באותו בוקר של 18 במאי 1994 לאחר תבוסת השידור הגדולה בהיסטוריה. עיניו היו טרוטות כשלי. הוא לא האמין שזה קורה לוֹ. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה מוּבַס. "יואש, חשבתי להתפטר בעקבות התבוסה האומללה של מוטי קירשנבאום", אמר לי ביאוש כשראשו לפות בשתי כפות ידיו . לעולם לא אשכח את מִילותיו אלה ואת מראהו. הוא נראה עייף, שבע תלאות  והמום. השבתי לוֹ, "יאיר שטרן לא ישנתי כל הלילה. לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטתי שהייתה מיתתי". המחשבות התרוצצו בראשי שוב ושוב. ערוץ 2 המסחרי חתם על הסכם בלעדי לשלוש שנים והבטיח לעצמו גם את זכות הסירוב הראשונה (First Refusal) במו"מ הבא שיתקיים בשנת 1997. איבדנו את הכדורגל כנראה להרבה שנים, סברתי לעצמי. "יאיר שטרן", אמרתי למנהל הטלוויזיה, "ראה מי ניהל את המו"מ ומי הפסיד אותו. הרי זהו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. מורנו ורבנו. האוּרָאקְל מדֶלְפִי הפסיד אותו. זה שנחשב בעיני רבים ל- "גוּרוּ" של הטלוויזיה ומדליק פנס הקסם הראשון שלה. לא יוסף בר- אל הפסיד את הזכויות, גם לא אריה מֶקֶל, לא טומי לפיד, לא אורי פורת, ולא ויוחנן צנגן, לא חיים יבין ולא טוביה סער וגם לא יצחק לבני. מוטי קירשנבאום הפסיד ואנחנו הובסנו", אמרתי לו. יאיר שטרן מנהל טלוויזיה היה מדוכדך ונבוך מאוד מהמצב החדש הבלתי כפוי שנוצר. לא רק ההפסד הדאיג אותו. צוּרת ההפסד הייתה בושה גדולה להנהגת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור. התחוללה רעידת אדמה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים.                                                                                         

טקסט תמונה : ידיעה של העיתונאית אוֹרָה עָרִיף ב- "ידיעות אחרונות" ב- 19 במאי 1994. זה לא היה הפסד. זאת הייתה תבוסה. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

התרוצצו בבניין כל מיני שמועות אודות הכתבה של גב' אוֹרָה עָרִיף בעיתון "ידיעות אחרונות" . אני יודע על עצמי דבר אחד. הייתי נאמן בכל רמ"ח אבריי למוטי קירשנבאום. מעולם לא הדלפתי, ואם כן דיברתי עם כל מיני עיתונאים דרשתי לפתוח מירכאות ולצטט אותי. מעולם לא שוחחתי עם מי ממאות העיתונאים שטִלפנו אלי מאחורי גבם של המנכ"ל ומנהל הטלוויזיה שלו. מעולם. אני יודע שאני לא נחמד אך אני יודע גם שאני אדם ישיר והגון שדבק במשימת השידור שלו עד כלות. גב' אורה עריף כמו עיתונאים אחרים יכלה לכתוב מה שהיא רוצה. איתי היא לא דיברה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא התקשר אלי לדווח על תבוסתו. אינני יודע אם סיפר זאת באותו היום לדרגי הניהול האחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יכול להיות שלא היה לו זמן לעסוק בכישלון מפני שהיה עסוק מאוד באותו היום בהכנת הכתבה ל- "יומן" בעניין פינוי כוחות צה"ל את רצועת עזה. הראשונים שידעו על אובדן זכויות שידורי הכדורגל היו אנשי צוות הצילום שלו צ'רלי שיטרית ואילן מַנֶס. המנכ"ל סיפר להם. לי הוא לא מצא לנכון לדַוֵוח. דבר התבוסה נודע לי בכלל מפי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת ההיא דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ ששמע את הבשורה המרה בחדשות רדיו "קוֹל ישראל". הוא מיהר להתקשר אלי בטלפון נדהם : "איך קרה דבר כזה ?", שאל. השבתי לו מייד בכעס גדול : "תגיד לי אתה עושה צחוק ? אפוא היית אתה כל הזמן יחד עם החבר שלך אוהד הספורט ועורך "מבט" רפיק חלבי, היכן התחבאתם", והוספתי, "כמנהל ישיר שלי דוּדוּ גלבּוֹע היית חייב להיות בתמונת המו"מ קודם לכן, ולומר למנכ"ל את מה שאני אמרתי לוֹ. לשאול עכשיו "איך קרה דבר כזה זה", זה בפירוש פתטי ולא לעניין. דוּדוּ גלבּוֹע דע לך שקרה לנו אסון שידור קשה ולרוע המזל גם בלתי מחויב המציאות. תהיה לו השפעה שלילית מרחיקת לכת בתחרות המתפתחת עכשיו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 2 המסחרי. לאו דווקא רק בשידורי הספורט". ערוץ 2 הצעיר והשאפתן שָרָה עם המלאך ויכול לוֹ.

מנהל חטיבת החדשות דוד "דוּדוּ" גִלְבּוֹע (מחלקת הספורט כפופה לניהולו הישיר של מנהל חטיבת החדשות) כמו אחרים לפניו בתפקיד, היה מנותק ממהלך האירועים וההתרחשויות שהביאו לאובדן נכס שידור בלעדי החשוב ביותר שהיה בידי ערוץ הטלוויזיה הציבורי מאז ומעולם במשך 25 שנה רצופות. הוא לא היה בעניינים ולכן הופתע.

טקסט תמונה : יולי 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים וחצי. יאיר שטרן מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון מברך אותו לאחר המינוי הרם. חבר הוועד המנהל של רשות השידור מני ווייצמן (מוסתר במקצת) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ממתינים לתורם ללחוץ אף הם את ידו. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המפסידנים חושבים שלהיסטוריה יש תכונה מגונה. היא אוהבת לזכור תאריכים  שהם המפסידַנים היו רוצים לשכוח. בכל אירוע שיש בו מנצח נמצא מן העבר השני המפסידַן שלו . לצדם של המנצחים המאושרים ניתן למצוא תמיד את המובסים ספוגי העצב והלומי צער. ההיסטוריה כורכת בזיכרונה את  "שמחת הניצחון ותוגת ההפסד", לעַד יחדיו. באנלוגיה הזאת. ערוץ 2 הוא המנצח המאושר והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא הערוץ המובס, הַלוּמת כְּאֵב, יָגוֹן, וצער.

ב- 23 במאי 1993, בחרה מועצת הרשות השנייה בחברות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" כזכייניות הערוץ ה- 2 המסחרי. זה היה אור אדום לערוץ הטלוויזיה הציבורי להתכונן לתחרות הצפויה. ב- 4 בנובמבר 1993 הושק ערוץ 2 לראשונה ועלה ל- "אוויר". יעקב איילון הגיש באותו ערב לראשונה את מהדורת החדשות של ערוץ 2 המסחרי. בדיוק כפי שעשה זאת חיים יבין בטלוויזיה הישראלית הציבורית 25 שנה לפניו כשהגיש את "מבט" הראשון ביולי 1968. זה היה איתות ירוק ואדום יחדיו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להתחיל את נסיקתה "לאוויר" אך היא נשארה מקורקעת. ב- 17 במאי 1994 הפסיד השידור הציבורי המגולם בדמותה של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את זכויות שידור הכדורגל שלו לערוץ 2 המסחרי בתום 25 שנים רצופות. ב- 6 בנובמבר 1995 למחרת רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ולאורך כל שבוע אירועי האבל, ניצחה חברת החדשות של ערוץ 2 והביסה את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בסיקור ובדיווח, ולראשונה גם ברייטינג. ערוץ 2 קיבע את עצמו בתודעת הציבור בתוך שנתיים בלבד מיום הקמתו כרשת טלוויזיה מנצחת.

ביום חמישי – 2 ביוני 1994, יומיים לפני מִשדר הסיכום של "עונת הזהב" בכדורגל שלא תחזור על עצמה לעולם, ושבוע לפני טיסתי לדָאלָאס (Dallas) בירת מדינת טקסס (Texas) להפקת שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', כתבתי את המסמך הבא למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בדם לִבִּי [14]. פתחתי במילים  האלה.

הטלוויזיה הישראלית – רשות השידור

מחלקת הספורט – ירושלים                                                                           2.6.1994                                                                                                                   

 יאיר יקירי שלום רב ,

ערב נסיעתי לדאלאס כדי לנהל משם את מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', אני מבקש לפרוס בפניך את האפשרויות העומדות בפנינו להמשך שידורי הספורט בערוץ 1 לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. יממה אחת לאחר תום השידור הישיר של משחק הגמר בגביע העולם ארה"ב 94' (יום ראשון – 17 ביולי 1994), נתייצב כולנו אתה, אני ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בפעם הראשונה מזה 25 שנה בפני מציאות חדשה, עידן שונה לחלוטין ותקופה לא קלה לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. למרות שספגנו מהלומה קשה ובלתי צפויה, הכל יחסי. יש דברים יותר קשים בחיים, לכן לא צריך לאבד את הראש. לפי דעתי כדאי לכנס מייד צוות מוחות (ברמה שלך לרבות מנהלי חטיבות החדשות והתוכניות ואולי גם אנשים אחרים, וחלק מאנשי הספורט) כדי לבחון את האפשרויות הרלוונטיות הנוספות חוץ מהכדורגל, הניצבות בפנינו בעידן התחרות הקשה נגד ערוץ 2 והכבלים – ביוקרה, בזמן והיקף השידורים עצמם, וכמובן גם בממון.

כך סיימתי אותו.

יאיר היקר … אנשים רבים (וטובים) שואלים שאלות בדם לבם. תשובות מדויקות וברורות הם לא קיבלו, ואולי אין בנמצא כאלה. אני יודע יאיר היטב עד כמה כואב לך באופן אישי אובדן זכויות הכדורגל  ושאתה לא ישן בלילות ומתהפך במיטתך כמוני. צריך להודות – חטפנו מכה קשה ביותר, אבל יחד עם זה לא נשכח שמוטי קירנבאום נתן לנו את השנה הגדולה מכולן…נגענו סוף סוף בשמיים…עונה כזאת לא הייתה לטלוויזיה הישראלית…אין זה הזמן להתבכיין ולהטיח האשמות. פשוט צריך לחשוב בהיגיון קר ובחוכמה מה ניתן לעשות הלאה, ומה כדאי לבצע בעתיד הקרוב והרחוק למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית. חשוב מאוד לתכנן את תוכניותנו לטווח ארוך ככל שניתן, ואל תתבייש להתייעץ בעניין עם מוטי קירשנבאום ומיכה ינון (יו"ר הועד המנהל של רשות השידור בשנים ההן).

אוהב אותך מאוד  – יואש אלרואי .

טקסט מסמך : 2 בחודש יוני של שנת 1994. זהו עמוד מס' 5 של המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הוכה מכה אנושה, כאדם ומנהל. הוא הוטל לקרשים. יאיר שטרן התיימר להמריא ולהוביל את רשת טלוויזיה ציבורית שעליה הופקד לעבר פסגת התקשורת במדינת ישראל. "נבנה את השידור הציבורי בדמותו של עיתון "הארץ" המיועד לאנשים חושבים", הצהיר בתחילת כהונתו בריאיון שהעניק לדן שילון בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. לפתע קוצצו כנפיו. איזה להמריא ואיזה נעליים. אובדן הכדורגל הותיר אותו המום ונדהם. זה לא היה בתכנון שלו. הוא היה חסר אונים ושפת גופו שידרה אי שביעות רצון קיצונית מהמנכ"ל שלוֹ. כשהתעורר מחוויית ההֶלֶם זה היה כבר מאוחר מידי. את הגלגל אי אפשר היה להחזיר לאחור. יאיר שטרן לא גייס לעזרתו את בכירי חטיבת החדשות כמו ובראש בראשונה את מנהל חטיבת החדשות עצמו דודו גלבוע. גם לא את עורך "מבט" רפיק חלבי והמפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. הוא גם לא ניסה לרתום לעגלתו אישים נוספים בעלי ידע טלוויזיוני בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כדי לעלות במשותף לרגל אל מוטי קירשנבאום ולהזהירו מפני המפולת.

מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע כלל לא היה בסוד העניינים. האיש מוּדַר ולא שותף אך אין הוא פטור מהאחריות לכישלוֹן. לא מפני שהיה שותף למהלכים חס וחלילה אלא דווקא מפני שלא היה שותף ולא התעניין בהם. כמוהו יורשו. מצד שני לך תדע אם זה היה עוזר מפני שהמנכ"ל היה נעול מראש כבר זמן רב על קונספציה שהתבררה כשְגוּיָה ולא היה מוכן להקשיב לאיש חוץ מעצמו, והפסיד. מוטי קירשנבאום הוא ככלות הכל בֵּן – מַלְכוּת, ובבֵן מַלְכוּת לא פוגעים. אני מקווה שהטקסט הדן באובדן הכדורגל ושנכתב בדם לִבִּי בכל ה- Sequence הכואב הזה, איננו מעליב אותו ואיננו פוגע בוֹ וגורם לו עגמת נפש. על דבר אחד אין וויכוח. רשות השידור יצאה מפרשת הכדורגל מוכה וחבולה. התחרות היא נשמת אפה של תעשיית הטלוויזיה בכל מדינה חופשית. זאת הגדרה נכונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 טרם הפנימה אותה. היו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מספיק זמן כדי להיערך ולהתכונן לתחרות הצפויה עם ערוץ 2, אך הוא לא עשה דָבָר. שנים רבות שימש ערוץ 1 כרשת טלוויזיה בלעדית ומונופוליסטית. נעשו בו שגיאות לרוֹב. בשל היותו לבד בשטח חזר לסוּרוֹ פעם אחר פעם מבלי להיענש. הציבור בישראל צפה בו לעיתים קרובות גם כברירת מחדל. כשנדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפעם הראשונה בחייו להתמודד נגד יריב צעיר ממנה וחסר ניסיון לחלוטין ובעת ההיא גם לא יותר עשיר, היא הובסה בתחרות בנוֹק אאוט (Knock out) והופלה לקרשים. כמו מתאגרף זקן, כבד ומסורבל, שכב עכשיו השידור הציבורי על רצפת הזירה מבלי יכולת לקום על רגליו לספירת העֶשֶר של הצופים.

נותר לי עוד לסיים את משימת כיסוי שלושת מחזורי הליגה האחרונים שלעונת 94' – 93', בהם עקבנו חברי ואני אחרי המירוץ המופלא של מכבי חיפה לתואר האליפות. בשבת – 4 ביוני 1994, הפקתי את שידורי המחזור ה- 39 והאחרון בליגה הלאומית בכדורגל. החלטתי לשָדֵר את "משחק השבת" בשידור ישיר מאצטדיון "קריית אליעזר" מגרשה הביתי של כלת השמחה מכבי חיפה  שהקדימה את מכבי ת"א בעשר נקודות. ניידת השידור הקטנה "נרקיס" שימשה כיחידת שידור ואולפן בית בו זמנית ולכן השידור עצמו היה מורכב ומסובך מבחינה טכנולוגית. מכבי חיפה לא הפסידה ולוּ פעם אחת ב- 39 (שלושים ותשעה) מחזורי הליגה. היא ניצחה ב- 28 משחקים, וְ- 11 פעם סיימה בתיקו. הפרש השערים שלה עמד על 27:97 לזכותה. הישג חסר תקדים. שווה להציץ ביומני ולצַטֵט ממנו את רשימת ההישגים הבלתי נשכחת הזאת של מכבי חיפה באותה עונת המשחקים של 1994 – 1993.

מחזור 1   שבת – 28 באוגוסט 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 3 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 2   שבת – 4 בספטמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 1 : 0. (הקלטה).

מחזור 3   שבת – 11 בספטמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל חיפה 0 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 4   שבת – 18 בספטמבר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – צפרירים חולון 5 : 0. (הקלטה).

מחזור 5   שבת – 2 באוקטובר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל ת"א 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 6   שבת – 16 באוקטובר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי פ"ת 4 : 0. (הקלטה).

מחזור 7   שבת – 23 באוקטובר 1993, ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל פ"ת 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 8   שבת – 30 באוקטובר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 9   שבת – 6 בנובמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 10   שבת – 13 בנובמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 11   שבת – 20 בנובמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי נתניה 4 : 2. (הקלטה).

מחזור 12   שבת – 27 בנובמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 13   שבת – 4 בדצמבר 199 , ניצחון בית, מכבי חיפה – בני יהודה 5 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 14   שבת – 11 בדצמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 4 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 15   שבת – 18 בדצמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 2 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 16   שבת – 25 בדצמבר 1993, ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל חיפה 4 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 17   שבת – 1 בינואר 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – צפרירים חולון 0 : 0. (הקלטה).

מחזור 18   שבת – 8 בינואר 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל ת"א 2 : 1. (הקלטה).

מחזור 19   שבת – 15 בינואר 1994 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 20   שבת – 22 בינואר 1994 , ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל פ"ת 2 : 1. (הקלטה).

מחזור 21   שבת – 29 בינואר 1994, ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 22   שבת – 5 בפברואר 1994, תיקו בית, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 0 : 0. (הקלטה).

מחזור 23   שבת – 12 בפברואר 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 2 : 1. (הקלטה).

מחזור 24   שבת – 19 בפברואר 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – מכבי נתניה 2 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 25   שבת – 26 בפברואר 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי ת"א 5 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 26   שבת – 5 במארס 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – בני יהודה 3 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 27   שבת – 12 במארס 1997, ניצחון בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד", מכבי חיפה – הפועל חיפה 1:6. (שידור ישיר).

מחזור 28   שבת – 19 במארס 199 , תיקו בית, מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 29   שבת – 26 במארס 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 2. (הקלטה).

מחזור 30   שבת – 2 באפריל 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 5 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 31   שבת – 9 באפריל 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – צפרירים חולון 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 32   שבת – 16 באפריל 1994, תיקו בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד", מכבי חיפה – מכבי נתניה 1:1. (הקלטה).

מחזור 33   שבת – 23 באפריל 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל ת"א 3 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 34   שבת – 30 באפריל 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל פ"ת 6 : 0. (הקלטה).

מחזור 35   שבת – 7 במאי 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 36   שבת – 14 במאי 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – בני יהודה 1 : 0. (הקלטה).

מחזור 37   שבת – 21 במאי 1994 , תיקו חוץ (באצטדיון ר"ג), מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 38   שבת – 28 במאי 199 , תיקו בית, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 39  ואחרון   שבת – 4 ביוני 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 4 : 1. (שידור ישיר).

התוכנית "משחק השבת" שודרה ישיר בשבת – 4 ביוני 1994 במשך שעה וארבעים וחמֵש דקות מהאִצטדיון החיפני  בקריית אליעזר והצדיעה לאלופה הנפלאה, לנשיאה המצליח והמוכשר יעקב שחר, ולמאמנה המצוין גיורא שפיגל. בתום התוכנית נישקתי את השדרים שלי מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ואורי לוי. נפרדנו מהכדורגל הישראלי ההוא לשנים רבות. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיסתה בתקופה של 39 שבתות, מ- 28 באוגוסט 1993 ועד 4 ביוני 1994, את כל 273 המשחקים שנערכו בליגה הלאומית, ולכדה את כל 785 השערים שהובקעו. זה נראה טריביאלי היום, אך זה בימים ההם זה היה חידוש גדול ורב. עונת הכדורגל של 1994 – 1993 הייתה עונת הזהב בעידן מוטי קירשנבאום – יאיר שטרן שלא חזרה על עצמה יותר. לרוע המזל היא הייתה האחרונה שלי לעַד.

אחרית הימים הטלוויזיוניים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בסוף עשור ה-90 של המאה שעברה.

ב- 1999 הסתיים חוזה הכדורגל השני בין ההתאחדות וערוץ 2. באותה שעה ממש ניכנס גורם תקשורת רביעי לשוק הטלוויזיה התחרותי במדינת ישראל – חברת הלוויין (בנוסף לערוץ 1 , ערוץ 2, והכבלים. חברת YES חיפשה עוגן שידור מיידי ושלחה את זרועות התמנון שלה לעבר הכדורגל. הכבלים ראו בכך איום ממשי על קיומם ובכורתם. שלוש החברות תבל, מת"ב, וערוצי זהב עשו מאמץ עליון לרכוש לראשונה את הכדורגל הישראלי תמורת "כל הון שבעולם", ומניעתו מלהגיע לזרועות הלוויין. בכך חשבו ימנעו מלקוחותיהם להתנתק מהם ולעבור לחברת הלוויין. למאבק על זכויות השידור של הכדורגל הישראלי, נכנסה גם חברת ההפקה לשידורי טלוויזיה "מימד" (MTVS) בניהולו של לֵאוֹן צימן. יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי הבחין במלחמת גוֹג ומגוֹג שפרצה בין שלושת הקונגלומרטים ונכנס "לתפר" הריב בין הנִצים. הוועדות המארגנות ממתינות בערגה לסיטואציות כאלה שנוצרות לעיתים רחוקות. ההתאחדות ניצלה את המצב כדי העלות את רָף הדולרים בהסכם החדש ב- % 300 מסכום של כ- 7.000000 (שבעה מיליון) דולר ל- 21.000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונת צילומים אחת . ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) נענה לאתגר וחתם על חוזה בלעדי לשש שנים, בהן התחייב לשלם להתאחדות 126.000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) דולר. מדהים. ערוץ 5 שייצג את שלוש חברות הכבלים במו"מ ידע היטב שהסחורה לא שווה את מחירה אך כדי לבלום את חברת  YES הכל היה הגיוני וכשר. גם להיכנס למבוך כספי אפֵל מבלי לדעת איך יוצאים ממנו.

בקיץ 2002 הוברר שחברות הכבלים נקלעו למשבר כספי כבד מאין כמותו. דובר על חובות של מיליארדים של שקלים לבנקים. לא נותר בהם (בכבלים) עוד כוח לשלם להתאחדות הכדורגל את המגיע לה על פי ההסכם מ- 1999. ההתאחדות נקטה פעולת עונשין כנגד ערוץ הספורט והחזירה לעצמה את זכויות השידורים. היא שכרה את שירותי חברת צ'רלטון בעלת המוניטין בתיווך זכויות שידורים בראשותם של אלי עזור ופנחס זהבי, כדי לנהל מו"מ חדש שבסופו תחולק ירושת הכבלים בין כל גופי השידור במדינת ישראל, תמורת סכום שלא יפחת  מ – 21.000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונה. ערוץ 2 וערוץ 10 שילמו את עיקר הסכום תמורת שידורים ישירים של המשחקים. ערוץ 2 משדר ישיר מידי שבת בערב, ערוץ 10 משדר בכל יום שני בערב, ערוץ 5 שהצטרף מאוחר יותר להסכם הקיבוצי משדר ישיר בכל יום ראשון בערב, והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכרגיל נגררה מאחור, הסתפקה במִשְדָר מסכם של שלושה – ארבעה משחקי המחזור בכל מוצ"ש (כבונוס זכתה לשָדֵר גם את משחקי גביע המדינה והטוֹטוֹ, ואת המשחק המרכזי נעדר הרייטינג בליגה הלאומית).

הסידור הכספי הזה לא החזיק יותר מידי זמן מעמד כי סופו מי יישורנו נוכח המצב הכלכלי הלא נוֹח של רשתות הטלוויזיה והכבלים בארץ. החוזים הכספיים בין רשתות הטלוויזיה בארץ לבין ההתאחדות לבשו ופשטו צורה בהם היו מעורבים בשנים האחרונות ערוץ 1, ערוץ 10, צ'ארלטון, וערוץ הספורט (מס' 55 בכבלים). ערוץ 1 לקח בשלוש העונות האחרונות 2011 – 2010 , 2012 – 2011 , 2013 – 2012 את המשחק המרכזי של ליגת העל (תמורת 45000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל לשלוש שנים. ערוץ 55  בכבלים לקח את תקצירי המשחקים של ליגת העל. נראה מה יקרה בעונה הבאה של 2014 – 2013.

תהילה טלוויזיונית עולה כסף. תהילה טלוויזיונית בלעדית גוֹבָה ממון רב. לפעמים הון עתק. הסלוגן ההוא שטבע נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה ABC רוּן אָרְלֶדְג' בשנות ה- 60 של המאה שעברה, "When you heve the rights – you have the show", נותר על כָּנוֹ. כל אחד שיחליט לעצמו אם זה כדאי.

סוף הפוסט מס' 948. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

שיעור בתנ"ך ממבט אחר (2). הרכילות התנ"כית אודות ההתרחשויות בחצרות המלוכה של שאול המלך + דוד המלך + שלמה המלך, מעניינת ומרתקת לא פחות מהישגיהם הצבאיים והמדיניים של המלכים האלה בימים ההם לפני 3000 שנים.

פרשת דוד המלך ובת שבע, וסקירת הקשרים המשפחתיים המסועפים בתוך משפחות המלוכה של שאול המלך, דוד המלך, ושלמה המלך, ובעיקר תופעות הנפוטיזם בה מינויי אחיינים וקרובי משפחה ליועצים בעלי סמכות חברתית, פוליטית, וצבאית – ביטחונית של המלך והפקדת אישים מבני המעגל המשפחתי הקרוב ביותר על תפקידים מכריעים בממלכה לרבות מובילי שירותי המודיעין והביטחון הכללי של המלכים הנ"ל – הם היסטוריה דרמטית ומרתקת. ההיגיון שהסתתר מאחורי תופעת הנפוטיזם במלכויות שאול המלך + דוד המלך + שלמה המלך נעוץ בדרישה לאבטחת חיי המלכים והזדקקות לנאמנות מוחלטת של שירותי הביטחון למונרכיה האבסולוטית ולשלטון הדיקטטורה של חובשי הַכֶּתֶּר. אף על פי כן הולידו תופעות הנפוטיזם אין סוף תככים ומאבקי דָמִים מַרִים על הבכורה בתוך חַצֵרוֹת המלכות. המלכים המונרכיים שאול המלך, דוד המלך, ושלמה המלך חששו לביטחונם האישי, לכן לא רק שהקיפו את עצמם במעגלי אבטחה המורכבים מאנשי המשפחה הגרעינית שהיו אמורים להיות נאמנים למלוכה, אלא הקימו מנגנוני חוֹשֶךְ של מלשינים, מרגלי פנים, ושירותים נרחבים של מודיעין ושירותי ביטחון פנים כלליים, כדי להילחם מבעוד מועד באופוזיציה פנימית שקמה להם, ו/או שהייתה עתידה לקום להם. אופוזיציה מסוכנת ואלימה שהייתה עלולה להיווצר לא רק מידי יריביהם אלא למרבית הפליאה גם על ידי הקרובים להם ביותר במשפחת המלוכה, אחיהם ואחייניהם. צריך לעיין היטב בצוואת דוד המלך לבנו שלמה המלך (מלכים א' פרק ב' פסוקים 9 – 1) כדי להבין במלואה את חריפותם של נושאי ביטחון הפנים בממלכה, ואבטחת שלטונו וביטחונם האישי של המלכים מפני המתנכלים להם, ו/או מפני אלה שקוראים תיגר על כיסאם וכיתרם, ו/או מפני אלה שהם חשבו ו/או העריכו שהאופוזיציונרים לוטשים עין לכיסאם וכיתרם. דוד המלך ייעץ בזקנתו בסוף ימיו בצוואה ההיא לבנו שלמה המלך בטרם מותו, ללא כחל ושרק וללא פקפוקים מיותרים, להרוג את את בן דוֹדוֹ יואב בן צרויה מי שהיה רמטכ"ל ושַר הביטחון של דוד המלך במשך כ- 30 (שלושים) שנים. כידוע יואב בן צרויה רמטכ"ל צבא דוד המלך הוביל את צבאות ישראל לניצחונות רבים במלחמות רבות. יואב בן צרויה ושני אחיו אבישי ועשהאל הצייתנים והנאמנים לדוֹדָם דָּוִד המלך היוו תעודת ביטוח מיוחדת במינה ובעלת ערך צבאי – מדיני עצום לכינון מלכותו בת ארבעה עשורים של שנים. שבע שנים מלך דוד בחברון ושלושים ושלוש שנים מלך בירושלים. נאמנותו המופלגת של יואב בן צרויה לדוֹדוֹ דָּוִד המלך (אָחיה של אִמוֹ צְרוּיָה) במשך כל כך הרבה שנים, לא עמדה לו בעת מבחן כוח בחצר המלוכה שהתברר כאחרון בחייו דווקא כשהיה בשיא כוחו ומעמדו במַלְכוּת דָּוִד ההיא. תככי המלכות בהם היה מעורב באופן אישי, פלוס המאבק המר רווי אמביציות בחצר הממלכה על ירושת כיתרו של דוד המלך הזקן ששכב כבר על עֶרֶש דְוַוי וכיסאו וכיתרו התנדנדו, פלוס הפרת נאמנות משפחתית על ידו, היו לו ליוֹאָב בֶּן צְרוּיָה לבסוף לרוֹעֵץ. יואב בן צרויה לקח כידוע צַד ותמך בגלוי במועמדותו של אֲדוֹנִיָהוּ בן דוד המלך מאשתו חגית והכתרתו למלך, והתנגד מאידך (ככל הנראה) ל- מועמדותו של אחיו שלמה בן דוד המלך מאשתו בת שבע כיורש כֶּתֶּר המלוכה. את זאת ניתן להבין מתוכן טקסט הצוואה הברור והחד משמעי שכתב דוד המלך לשלמה בנו לאחר שהמליך אותו למֶלֶךְ במקומו בטרם מותו. אֲדוֹנִיָהוּ בן חגית שמתואר בתנ"ך כגבר יפה תואר היה אחד מבניו הרבים של דוד המלך הפוליגמי, כאמור חצי אח של שלמה המלך בנם של דוד המלך ובת שבע. דוד המלך העריך שיואב בן צרויה רמטכ"ל צבאו ושר ביטחון שלו, גנרל עתיר זכויות, ניסיון, ובעל הצלחות צבאיות רבות בשדות הקרב ו- מי שתמך במועמדותו של אֲדוֹנִיָהוּ בן חגית למלך, מהווה בעצם נוכחותו בסביבה המלכותית איום וסכנה גדולה לשלמה המלך הצעיר חסר הניסיון ודל ונטול כל כוח צבאי – ביטחוני. על כן ציווה עליו להרוג את יואב בן צרויה ולהיפטר מה- Killer הזה מהר ככל האפשר. היה מדובר בהוצאה להורג ללא דין ומשפט אלא רק על פי צו מלכותי. דוד המלך הצדיק את צוואתו האכזרית ו- השתמש בנימוק מהעבר הרחוק בו הוא מאשים את יואב בן צרויה בשני מעשי רצח קודמים שלו בהם חיסל בעורמה את שני שרי צבאות ישראל אבנר בן נֵר של שאול המלך ואת עמשא בן יתר של אבשלום, בנו של דוד. בצוואה האלימה ההיא רוויית נקם מאשים דוד המלך השרוע כבר על עֶרֶש דְוַוי את שר הצבא הנאמן שלו יואב בן צרויה כמי ש- שַם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָלוֹם, ואומר לשלמה בנו, כהאי לישנא, ללא שום התלבטות : "ועָשִיתָ כחָכְמָתֶךָ ולֹא תוֹרִיד שֵיבָתוֹ בְּשָלוֹם שְאוֹל". לא לימדו אותו ככה את התנ"ך. צריך להבין את משחקי הירושה התנ"כית בה המלוכה עוברת על פי צו מהמלך לבנו. מלכי ישראל בנו אומנם מונרכיה טוטליטרית – דיקטטורית במדינתם אולם אף על פי כן חיו באקלים תמידי של אלימות קיצונית ואיום על חייהם מצד גורמים שונים, גם ו- דווקא ע"י פרטים במשפחתם הגרעינית הקרובה שהייתה אמורה להיות מאוחדת ולהפגין צייתנות ומשמעת עיוורת למלך. תמיכתו של יואב בן צרויה בגלוי ב- אֲדוֹנִיָהוּ בן חגית ליורשו של דוד המלך, ולא בשלמה, מבליטה היטב את החיכוכים, האמביציות המנוגדות, המחלוקות, והתככים ששררו במשפחת המלוכה של דוד. שלמה היה בר מזל משום שבעת המאבק על הכתר נגד אדוניהו בן חגית ותומכו הראשי יואב בן צרויה בנקודת הזמן הרגישה של סיום חייו של דוד המלך והעברת הירושה המלכותית לשלמה, ניצב לצִדוֹ נתן הנביא שהיה בעצמו יועץ מלכותי בעל ניסיון וסמכות וגם רָב תַּכְכָן שנִיוֵוט והתמצא היטב במשעוליה הסבוכים של מַלְכוּת דָּוִד. לא ככה לימדו אותנו תנ"ך.

ומה תאמרו אודות פקודת הרצח ההמוני המפורשת שציווה שאול המלך, שליט רדוף וחשדן, על קציניו לקטול את חייו של הכהן אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב ואת חייהם של 85 (שמונים וחמישה) מנאמניו בעיר הכוהנים נוֹב, באמתלת שווא של חשד כי הם העניקו כאילו מסתור לדוד הנַס מאימת שָאוּל הַמֶלֶךְ, דבר שלא היה ולא נברא. עבדיו וקציניו של שאול המלך סירבו למלא את צו הרצח ההמוני של שאול המלך בשם שלמות המונרכיה שלו. אף על פי כן שאול הוא המלך הישראלי הראשון בהיסטוריה התנ"כית לא הרפה ולא וויתר. הוא קרא לדוֹאֵג האֲדוֹמִי אָבִּיר הַרוֹעִים שלו כדי שהוא יבצע בעבורו את הרצח ההמוני המתוכנן. הנבזה והמנוול הזה דוֹאֵג האֲדוֹמִי ביצע באמת את צו הרצח המלכותי של שאול המלך. אחרי ההרג ההמוני של הכּהֵן אחימלך בן אחיטוב ו- 85 נאמניו, פקד שאול המלך להשמיד כליל את עיר הכוהנים הזאת נֹב לפי חֶרֶב מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, ושור, וחמור ושה, לפי חָרֶב. סיפור האֵימָה התנ"כי הזה מסופר שחור על גבי לבן בספר שמואל א' פרקים כ"א ו- כ"ב. אותנו לא לימדו כך תנ"ך ולא סיפרו לנו את האמת כי שָאוּל היה בעצם מֶלֶךְ רוצח מטורף ומופרע שהרג את אזרחיו כשהתחשק לו ללא משפט וללא דין מפני שחשד בהם כי הם משת"פים של דוד שמעניקים לו מסתור הבורח מפניו. שאול המלך ראה בדוד אויב פוטנציאלי המאיים על כיתרו מאז שרו בנות ישראל המחוללות את הסלוגן הידוע, "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (ספר שמואל א' פרקים י"ז ו- י"ח), לאחר הניצחון במלחמה נגד פלישתים וניצחונו הדרמטי האישי של דוד הנער הצעיר בקרב פנים אל פנים מול גולית הפלישתי בעמק האלה.

הנפוטיזם המלכותי שרר בכל פינה. היה לכך נימוק כבד משקל. המלכים סברו והאמינו כי רק בני המשפחה הגרעינית ישמרו להם אמונים ועל ביטחונם האישי ב- עִתוֹת משברים מדיניים ו/או מחלוקות ויריבויות פנים ארציות. לכן בחרו בקפידה את המוכשרים ביותר מבין קרוביהם לתפקידי פיקוד צבאיים במלחמות נגד אויבים מבחוץ והפקידו בידם גם את אחריות הביצוע הנוגעת למשימות מודיעין, ריגול נגדי, וביטחון פנים. ובכן, שר הביטחון של שאול המלך היה אבנר בן נר אחיין שלו בנו של נֵר אחי קִיש אבי שָאוּל הַמֶלֶךְ. יואב בן צרויה בן אחותו של דוד המלך (הלוא היא צרויה), היה שר הביטחון האמיץ, הנאמן, והמוכשר שלו. כמותו גם אֶחָיו אבישי בן צרויה ועשהאל בן צרויה שהיו נאמנים לדָוִד המלך ולמשפחת המלוכה, ונשאו ו- שירתו בתפקידים צבאיים בכירים במבנה השלטוני המלכותי, הריכוזי, רווי נפוטיזם, ורב העוצמה של הנושא הראשי בעוֹל. אֵלִיעַם אביה של בת שבע נמנה על צוות נרחב של אנשי צבא ושב"כ ששירתו בנאמנות את דוד המלך. אביו של אליעם הַלוֹא הוא אֲחִיתוֹפֶל הַגִילוֹנִי הסבא של בת שבע, שימש יועץ בכיר של דוד המלך, אולם הפנה לו עורף בתקופת מרד אבשלום בנו של דוד המלך. יש הסוברים כי יועץ הממלכה  אֲחִיתוֹפֶל האשים את דוד המלך ברצח בכוונה תחילה של אוֹרִיָה הַחִתִּי בעלה של נכדתו בת שבע (היה בעצמו איש ביטחון וקצין קרבי בצבא דוד המלך), משפקד על הרמטכ"ל ושר הביטחון יואב בן צרויה לשים את אוּרִיָה הַחִתִּי מול פני המלחמה החזקה בשדה הקרב ליד רבת בני עמון. אחיתופל ראה בדוד המלך זָנָאי שחמד את בת שבע אשתו של אוּרִיָה הַחִתִּי ומי ש- שלח אותו למוות במלחמה נגד צבא עמאן, לאחר שהרומן האסור בין המלך לנכדתו בת שבע ממנו נכנסה להיריון, נגלה ונחשף לעיני כל. אֲחִיתוֹפֶל לשעבר יועץ הממלכה שנא ותיעב את דוד המלך. לכן הצטרף כל כולו לאבשלום במרד ההוא נגד אביו והשיא לו עצות בהן ביקש לראות את נפילתו של דוד המלך כשכל האמצעים כשרים לצורך השגת המטרה (ספר שמואל ב' פרקים ט"ז ו- י"ז). לא ככה לימדו אותנו תנ"ך.

יופי אנושי ואסתטיקה תנ"כיים. שיעור בתנ"ך ממבט אחר (3).

היופי והאסתטיקה הם עניין אוניברסלי שאי אפשר להתעלם ממנו וגם לא צריך. פרופסור אלברט איינשטיין אמר פעם שהיופי והאסתטיקה חשובים כמו השכל אולם לא חשובים ממנו. המחזאי והסופר הבריטי ג'ורג' ברנארד שואו התייחס לאסתטיקה בהגדרתו ההיא, "…כי זה נכון שמוצאנו מהקוף אולם על כמה זה נראה יותר…". פראנסיס בייקון אמר, "פנים יפות הם המלצה דוממת". ג'ון המילטון הרחיק לכת וקבע, "היופי הוא כתב יד של אלוהים". אפלטון טען, "היופי הוא עליונות טבעית". ארתור שופנהאואר כתב, "יופי הוא כתב המלצה גלוי השובה את הלבבות בטרם יעיינו בכתוב". פרידריך שילר התייחס ליופי ואמר, "היופי עצמו משכנע את עיני האנשים לא הדברים".

1. לא לימדו אותנו דבר בביה"ס היסודי וגם לא בתיכון אודות אופנת הלבוש, היופי, והאסתטיקה התנ"כיים, למרות שהתנ"ך מדגיש בלא מעט אירועים את חשיבות היופי האנושי של גברים ונשים ואת השפעתו על סביבתו. למדנו משהו אודות האופנה והלבוש התנ"כי רק מחזון ציוריו של הצייר הצרפתי גוסטאב דורה (1883 – 1832). לא בכדי מתארים סופרי ומתעדי התנ"ך את גדולת היופי האנושי של גיבורי העלילה בתנ"ך בתקופות השונות. מצאתי עניין רב בקריאה ועיון בתיעוד התנ"כי שמקדיש זמן ומקום בין דפיו ו- עוסק ברשימה קצרה של נשים יפות תואר וגברים יפי תואר ואת פועלם ו- מעלליהם בהיסטוריה ישראלית ארוכה לפני אלפי שנים לרוב בסביבה מלכותית רווייה קנאה, צרות עין, תככים, ואלימות קיצונית שנגועה בדָמִים ו- מָוֶות. ההסבר והפרשנות לחשיבות ערך היופי האנושי ברורים כפי שמתארים זאת ג'ון המילטון, ארתור שופנהאואר, פרידריך שילר. ואחרים. לא ככה לימדו אותנו תנ"ך.

טקסט תמונה (דוגמא מס') 1 : הצייר הצרפתי גוסטב דורה מתעד את אופנת הלבוש בסצנה תנ"כית לפני כ- 3800 שנים, בה אברהם אבינו מגרש מהמאהל שלו את הגר (שפחת שָרָה אשתו) ואת בנה ישמעאל. (מקור הצייר גוסטב דורה).

טקסט תמונה (דוגמא מס' 2) : הצייר הצרפתי גוסטב דורה מתעד את אופנת הלבוש בסצנה תנ"כית לפני כ- 3800 שנים, בה האב הזקן יצחק שהולך שולל מברך בטעות ראשון את בנו יעקב הצעיר במקום את בכורו עֵשָו, בעוד אשתו רבקה ו- אמם של שני התאומים עשו הבכור ויעקב הצעיר שומרת על הפתח מפני הגעתו האפשרית של עשו. (מקור הצייר גוסטב דורה).

2. לא סיפרו לנו דבר אודות הכותבים, המספרים, והמתעדים את ההיסטוריה התנ"כית לתקופותיה השונות. כיצד השתמר התיעוד המפורט של שלושת הדורות של אבות האומה אברהם, יצחק, ויעקב ? ומי ההיסטוריון שחיבר למשל את הכתובים אודותיהם לתיעוד המפורט כ- 900 (תשע מאות) שנים מאוחר יותר של שלושת המלכים הראשונים בהיסטוריה התנ"כית שאול המלך, דוד המלך, ושלמה המלך ?

3. לא סיפרו לנו ששאול שהלך לחפש את האתונות של אביו קיש ומצא את המלוכה, היה בעצם חקלאי שהפך לפתע ל- מלך חסר כל ניסיון ו- בינה פוליטית ונעדר יכולת של ניהול מדיניות ביטחונית – צבאית כדי להגן על ממלכתו מפני אויביו החיצוניים כמו הפלשתים למשל. חלק ניכר מזמנו היקר כמלך בעל אחריות עצומה הקדיש למִרְדָף ממושך נוקשה ו- אָלִים ביותר בו ביקש להרוג את דוד כמי שמסכן את כס מלכותו ועל מנת להיפטר ממנו פעם אחת ולתמיד. שאול המלך היה איש קנאי, מתוסבך, רָדוּף ומטורף, וגם רוצח נבזה שהשמיד בחרב עד עפר את עיר הכוהנים נוֹב על הכהן הראשי אחימלך בן אחיטוב, על כל כוהניה, ועל כל תושביה מבוגרים, נשים, טף, ועוללים עד האחרון שבהם וגם את כל הַמִקְנֶה של תושבי נוֹב, רק מפני שחשד כי הכהן הראשי אלימלך בן אחיטוב העניק מסתור לדוד שברח מפניו. לאחר שדוד הכריע בקרב פנים אל פנים ברוגטקה את גֹלְיָת הפְּלִשְתִּי בעמק האלה והמחוללות בנות ישראל שרו את הסלוגן המפורסם "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", ראה שָאוּל הַמֶלֶךְ בדָּוִד אוֹיֵב שמאיים על הכס המלכותי שלו. שאול המלך היה גבר אמיץ אולם מלך לא מוכשר ומצביא צבאי כושל ששילם מחיר יקר ביותר במלחמה האכזרית ההיא בה עמד בראש צבא ישראל נגד פלשתים בהר הגלבוע. צבאו הובס ושאול המלך ושלושת בניו יונתן, אבינדב ומַלְכִּישוּעַ שנלחמו לצדו נפלו בקרב. לא כך לימדו אותנו תנ"ך.

שמואל הנביא התנ"כי בעל המוּסָר הַעֶלְיוֹן נפל פעמיים קורבן לתחושת עיניו שבחנו יופי ואסתטיקה מששימש כ- "וועדת איתור" מטעם אלוהי ישראל למציאת מלך ולהכתרה ראשונה של בהיסטוריה התנ"כית של עם ישראל. לא כך לימדו אותנו תנ"ך. 

א. שאול הלך לחפש את אתונות אביו קיש ומצא את המלוכה. "גבוה משכמו ומעלה מכל העם". שמואל הנביא מתרשם מאוד מקומתו והופעתו החיצונית של שאול. ספר שמואל א' פרק ט' פסוקים 3 – 1. הנימוקים של שמואל לבחירת שאול למלך מופיעים בספר שמואל א פרק ט' פסוקים 2 – 1 וגם בספר שמואל א' פרק י' פסוק 24.

ב. בחירת שמואל הנביא באליאב בן ישי. שמואל הנביא מתרשם מהופעתו החיצונית של אליאב אולם אלוהים מתרה בו, "…אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא זו אשר יראה האדם, כי האדם יראה  לעיניים ו- ה' יראה ללבב…". ספר שמואל א' פרק ט"ז פסוק 7.

ג. פעמיים מתואר דוד כ- "אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי". בספר שמואל א' פרק ט"ז פסוק 12, ובקרב נגד גלית הפלישתי, בספר שמואל א' פרק י"ז פסוק 42.

ד. "…ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ. ו- יהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אישה יפת תואר את. והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך…". (ספר "בראשית", פרק י"ב, פסוקים 14 – 9).

ה. "…ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם. ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלוהי השמיים ואלוהי הארץ אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אישה לבני יצחק. ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם. ויאמר אליו אברהם הישמר לך פן תשים את בני שמה. ה' אלוהי השמיים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת והוא ישלח את מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם. ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תשב שמה. וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו על הדבר הזה. ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך, וכל טוב אדוניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור. ויברך הגמלים מחוץ לעיר לעת ערב לעת צאת השואבות. ויאמר ה' אלוהי אֲדוֹנִי אברהם הַקְרֵה נא לפני היום ועשה חסד עם אֲדוֹנִי אַבְרָהָם. הנה אנוכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אֲדוֹנִי. ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל בן מילכה אשת נחור אֲחִי אברהם ו- כַדָּה על שִכְמָה, והנערה טובת מראה מאוד ואיש לא ידעה, ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך. ותאמר שתה אדוני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו…". (ספר "בראשית", פרק כ"ד, פסוקים 20 – 1).

ו. "…ולהן שתי בנות, שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות, ורחל הייתה יפת תואר…". (ספר "בראשית", פרק כ"ט, פסוק 16).

ז. "…ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעאלים אשר הורידֻהוּ שָמָה. ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו. ויהי מאז הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו ויברך ה' את בית המצרי הגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה. ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. ויהי אחר הדברים האלה ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי. וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע אתי מה – בבית וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא חָשַֹךְ ממני מאומה, כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אֶעֱשֶה הָרָעָה הגדולה…". (ספר "בראשית", פרק י"ט, פסוקים 9 – 1).

ח. "…ויעבר ישי שבעת בניו לפני שמואל, ויאמר שמואל אל ישי לא בחר ה' באלה. ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים, ויאמר עוד שָֹאַר הקטן והנה רועה בצאן. ויאמר שמואל אל ישי שלחה וקחנו כי לא נסוב עד בואו פה. וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי. ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא…". (ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוקים 13 – 10).

ט. "…וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברֻהוּ בבחתו ברמה ויקם דוד וירד אל מדבר פארן. ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאוד ולו צאן שלושת אלפים ואלף עִזִים, ויהי בגזוז את צאנו בכרמל. ושם האיש נבל ושם אשתו אֲבִיגָיִל והאישה טובת שכל ויפת תואר והאיש קשה ורע מעללים והוא כָלבּוֹ…". (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוקים 3 -1).

י. "…ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלאכים, וישלח דוד את יואב ואת עבדיו עמו ואת כל ישראל וישחיתו את בני עמון ויָצֻרוּ על רבה ודוד יושב בירושלים. ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא איש רוחצת מעל הגג והאישה טובת מראה מאוד. וישלח דוד וידרוש לאישה ויאמר הלוא זאת בַּת שֶבַע בת אליעם אשת אוריה החתי. וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבוא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה ותשב אל ביתה…" . (ספר שמואל ב' פרק י"א, פסוקים 5 – 1).

י"א. "…וּכְ- אַבשָלוֹם לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאוד מכף רגל ועד קדקדו, לא היה בו מום…". (ספר שמואל ב' פרק י"ד פסוק 25). אַבְשָלוֹם היה בנו השלישי של דָּוִד הַמֶלֶךְ מאשתו מַעֲכָה בת תלמי מלך גשור. בנו בכורו של דוד המלך היה אַמְנוֹן מאשתו אֲחִינֹעַם הַיִזְרְעֵאלִית. בנו השני של דוד המלך היה כִלְאָב מאשתו אֲבִיגַיִל. בנו הרביעי של דוד המלך היה אֲדוֹנִיָהוּ מאשתו חַגִּית. בנו החמישי של דוד המלך היה שְפַטְיָה מאשתו אֲבִיטָל. בנו השישי של דוד המלך היה יִתְרְעָם מאשתו עֶגְלָה. כל ששת האחים האלה משֵש אִימָהוֹת שונות נולדו לדוד המלך בחברון. (ספר שמואל ב' פרק ג' פסוקים 5 – 1).

י"ב. "…ואֲדוֹנִיָהוּ בֶּן חַגִּית מתנשא לאמר אני אמלך, ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו. ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית, וגם הוא טוב תואר מאוד, ואותו ילדה אחרי אַבְשָלוֹם…". (ספר מלכים א' פרק א' פסוקים 6 – 5).

לא כך לימדו אותנו תנ"ך. ראה המשך שיעור בתנ"ך ממבט אחר (4) בפוסט מס' 724.

סכסוך הדמים הישראלי – פלסטיני מאז ראשית ה- 120 על אותה פיסת קרקע שנקראה פעם ארץ ישראל והייתה שייכת לאבותינו אברהם, יצחק, ויעקב. יופי ואסתטיקה תנ"כיים. שאול המלך. שיעור בתנ"ך ממבט אחר (4). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך.

פוסט מס' 948. שיעור בתנ"ך ממבט אחר (4). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך. פוסט מס' 948. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.

סיפורו הטרגי של שאול המלך במסגרת יופי ואסתטיקה תנ"כיים, שיעור בתנ"ך ממבט אחר (4), הוא סיפור מדהים שמתעד את ראשית מיסוד המלוכה בעם ישראל בהתלהבות גדולה ותקוות רבות. מדובר בהמלכתו של בחור צעיר עוּל ימים בשם שאול בן קיש, חקלאי פשוט ללא כל יומרות פוליטיות משבט בנימין למֶלֶךְ על עם ישראל. המלך הראשון בתולדות האומה. שאול בן קיש בשנות ה- 20 הראשונות של חייו היה גבר צעיר יפה וגבוה ומי שניחן בהופעה פיזית מרשימה שמצאה חן בעיני שמואל הנביא הזקן אולם היה מטבע הדברים טירון בענייני מלכות ולבטח תמים בניהול חצר מלכות. ברור שהוא היה נטול כל ניסיון ניהולי קודם ברמה מדינית ופיקוד מהיבט צבאי. המלכתו של שאול למלך הראשון בהיסטוריה של עם ישראל נעשה בנסיבות חסרות תקדים ע"י הנביא שמואל הזקן מי שהיה בעת ההיא המנהיג הרוחני – דתי רב המוניטין של עם ישראל. שאול בן קיש מתואר בספר שמואל א', פרק ט', פסוק 2, כלהלן : "…שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מעל העם…". שאול נשלח ע"י אביו קיש לחפש את האֲתוֹנוֹת של המשפחה שהלכו לאיבוד. שמואל הנביא שנתקל בו באקראי כל כך מתרשם מהופעתו החיצונית האטרקטיבית עד שהוא מחליט להמליך את שאול למלך על פי צו אלוהי. מדהים ששמואל הנביא מנהיג רוחני – דתי בעל ניסיון חיים רב מדיני, צבאי, חברתי, כלכלי, וגם דתי מחליט להמליך למלך על עם ישראל דווקא חקלאי פשוט ונאיבי נעדר כל ניסיון של ניהול מדינה ומנהיגות שלטונית. לצעד המדיני הנועז והדרמטי של הנביא הזקן שמואל להפוך את עם ישראל למונרכיה – ממלכתית בה ריכוזו של כל הכוח הפוליטי נמצא בידיו של אדם אחד, מלך, שליט כל יכול, קדם שלטון דתי מושחת בראשות שני בניו של שמואל הנביא איש המוסר והצדק, יוֹאֵל ואֲבִיָה (שניהם שימשו שופטים באזור באר שבע). נאמר על שניהם בספר שמואל א', פרק ח', פסוק 3, כלהלן : "…ולא הלכו בניו בדרכו ו- יטו אחרי הבצע, ו- ייקחו שוחד, ויטו משפט…". העם דרש ממשל חדש במקום שופטים מושחתים. נציגי האומה ביקשו משמואל הנביא למַסֵד את מוסד המלוכה.

ובכן שאול בן קיש, חקלאי פשוט ואיש עניו וצנוע, נעדר כל השכלה מדינית, פוליטית, וצבאית, מי שבכלל חיפש את אתונות המשפחה, דווקא עליו הטיל שמואל הנביא אחריות עצומה להיות ל- מלך של עַם ישראל. ההחלטה המלוכנית הדרמטית חסרת תקדים בנסיבות הזמן ההוא של שמואל הנביא להמליך את החקלאי הצעיר שאול למלך מסתכמת בסיטואציה סנסציונית נטולת הסבר, "…שאול הלך במצוות אביו קיש לחפש את אתונות ומצא את המלוכה…". מדהים. אין שום פלא כי שאול המלך הצעיר החדש מבולבל מאוד ממהלך המינוי המלכותי המחמיא המפתיע שגורר עמו נשיאה בכובד האחריות הלאומית מדינית וצבאית, ואומר לממנה שלו שמואל הנביא כהן דת וותיק ומפורסם בעם ישראל בפליאה, כלהלן, "למה דווקא אני…". בלשון תנ"כית זה נשמע כך : "…הלוא בן ימיני אנוכי, מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין, ולמה דיברת אלי כדבר הזה…?" (ספר שמואל א', פרק ט', פסוק 21). מאוחר יותר הוברר כי המלכתו של שאול ל- מלך על עם ישראל  ע"י שמואל הנביא ובחירתו לתפקיד רב האחריות כמנהיג לאומי הייתה בחירה טרגית. לא ככה לימדו אותנו תנ"ך.

שאול המלך נחשף כמלך לא מוכשר, רדוף, חסר ביטחון, קנאי, וחשדן שמקדיש חלק ניכר מזמנו כדי לרדוף ולהרוג את דוד בן ישי קנדידט למלך, ומי שהיה פעם נעים זמירות ו- נגן החצר שלו בכינור, ככתוב מפורשות בספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוקים 23 – 15. שאול המלך הופך לקנאי וחשדן אובססיבי, מלך קטנוני ו- מטורף ללא תקנה, שנעלב עד עמקי נשמתו ויוצא מדעתו לאחר הקרב המפורסם בעמק האלה בו מכריע הנער דוד בן ישי "החתיך" הצעיר יפה תואר בן 17 אולי 18, לבוש בגד קל ומצויד ברוגטקה וכמה חלוקי אבנים בלבד בקרב פנים אל פנים את גֹלְיָת הפלישתי הענק המזוין בשריון מכף רגל ועד ראש ומי שמחזיק בידיו חנית וחרב. ניצחונו הסנסציוני של דוד בן ישי על גֹלְיָת כשהוא משגר אליו באומץ לב, ללא יראה, ובביטחון טקסט בטרם הקרב פנים אל פנים, "…אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת…", נחרת מייד בלב כל האומה. לא היה כל ספק דוד בן ישי בניצחונו האישי על גלית הפלישתי בזירת עמק האלה גנב את ההצגה המלכותית ואת כל תשומת הלב הציבורית משאול המלך. בתום הקרב המפורסם יצאו הנשים המחוללות בכל ערי ישראל לקראת שאול המלך המצביא המנצח שהביס את צבא פלישתים, אולם שרו את הסלוגן, "…הִכָּה שָאוּל באֲלָפָיו ודָוִד ברִבְבוֹתָיו…", ככתוב בספר שמואל א' פרק י"ח, פסוקים 6 ו- 7. ומוסיף הסופר התנ"כי של העת ההיא, כלהלן : "…ויִיחַר לשָאוּל מאוד, וַיֵּרַע בעֵינָיו הַדָּבָר הזה, ויֹאמֶר נתנו לדָוִד רְבָבוֹת ולִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, ועוֹד לוֹ אַךְ הַמְלוּכָה. ויהי שָאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיוֹם הַהוּא וָהָלְאָה",  ככתוב בספר שמואל א' פרק י"ח פסוקים 8 ו- 9.

אפילוג. טקסט סיום פילוסופי של שלמה המלך בערוב ימיו, כפי שהוא מופיע בספר התנ"כי "קֹהֶלֶת" בתחילת פרק א'.  

אנוכי מתבונן בעָבָרִי ומאמץ היום את חוות דעתו של שלמה המלך אודות אחד מפרקי הסיום של חייו כפי שבאה לידי ביטוי בספר התנ"כי "קֹהֶלֶת" פרק א', וגם את חוות דעתה של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג (Colleen McCullough, 2015 – 1937), העוסקת באחד השלבים בחיינו החולפים, אותה הביעה בספרה המעניין "ציפורים מתות בסתר" (The thorn birds).  הספר יצא לאור ב-1977.

טקסט תמונה : אלה הם השנים האחרונות שלי היכן שהוא בסביבות שנת ה- 2000 בהן הייתי שייך ל- טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה ביתי השני. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט הממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב בעת אחד מהשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א ב- גביע אירופה לקבוצות אלופות בטרום עידן ה- Euroleague. זיהוי משמאל לימין : השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל, הפרשן אלי סהר, ואנוכי מנווט ומנהל את שידורי הספורט בימים ההם. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 948. הבלוג הוא עבודה מִשְנִית שלי. העיקרית עוסקת במחקר וכתיבת סדרה דוקומנטארית על ידי מאז 1998, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה 13 ספרי טלוויזיה שונים עבי כרס שעוסקים בתולדות תעשיית הטלוויזיה מהיבטים רבים ושונים, בעולם מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת, ובארץ מאז 1966 שנת הקמתה של הטלוויזיה הלימודית ו- 1967 תאריך בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, זאת שכונתה בראשית דרכה "הטלוויזיה הכללית". לצורך מחקר וכתיבת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי כ- 2200 אנשים בארץ ובעולם. 13 הספרים כוללים בתוכם כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב A4 וכ- 10000 (רבבה) צילומים תיעודיים. פוסט מס' 948. המחקר והכתיבה של הנ"ל אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020, אולי ב-2021.    

פוסט מס' 948. פרפראות השבוע. בֵּן חָכָם יְשַמַּח אָב ובֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ (ספר מִשְלֵי, פרק י', פסוק א'). מיסוד המלוכה הישראלית בתום תקופת השופטים, והמלכתו של שָאוּל בֶּן קִיש חקלאי צעיר בשנות ה- 20 המוקמות שלו למֶלֶךְ הראשון בהיסטוריה התנ"כית ע"י שמואל הנביא הזקן, הוא מסמך דרמטי מרתק שנולד רצוף תקוות ומסתיים בטרגדיה נוראית. שָאוּל הַמֶלֶך המצביא האמיץ של עַם ישראל ושלושת בניו יוֹנָתָן, יִשְוִוי, ו- מַלְכִּישוּעַ נהרגים בקרב הקשה נגד פלשתים בהר הגלבוע הסוכך על עמק יזרעאל המזרחי. צבאות ישראל מובסים ונסים משדה הקרב. שיעור בתנ"ך ממבט אחר (5). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך.פוסט מס' 948. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.

פוסט מס' 948. שיעור בתנ"ך ממבט אחר (5). תריסר שנים לימדו אותנו בביה"ס תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך. פוסט מס' 948. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.

אין יום שחולף מבלי שאנוכי קורא, מעיין, ולומד פרקי תנ"ך בעצמי. אין אושר גדול יותר מללמוד תורה גם בגיל גבורות.

שָאוּל הַמֶלֶךְ, שְמוּאֵל הַנָבִיא הַזָקֵן, ו-דָּוִד בֶּן יִשַי בֵּית הַלַּחְמִי.

ההיסטוריה הטרגית של שאול המלך במסגרת יופי ואסתטיקה תנ"כיים, היא מעֵין התבוננות בתנ"ך ממבט אחר (מס' 5). התבוננות שמגלה סיפור היסטורי מדהים. סיפור שמתעד את ראשית מיסוד מוסד המלוכה לראשונה בעם ישראל, הלוא היא המלכתו של שָאוּל בֶּן קִיש לפני כ- 3000 (שלושת אלפים) שנים ע"י המִמְסַד הדתי בראשות שמואל הנביא הזקן. שינוי שיטת הממשל בישראל התנ"כית ע"י שמואל הנביא הזקן מעידן "שופטים" לתקופת "מלוכה", נעשתה בהתלהבות עממית גדולה מלווה בתקוות רבות. המאיץ הראשי לשינוי שיטת הממשל משופטים שמנהלים את חיי העם למלך יחיד, נגע לשני שופטים מושחתים נוטלי שוחד יוֹאֵל ואָבִיָה, בניו של שמואל הנביא הזקן שנחשב לצדיק הדור. לעם נמאס משופטים ש- מטים משפט. השתתפותם של שלושת גיבורי העלילה הראשיים שאול המלך, שמואל הנביא הָזָקֵן, ודָּוִד בֶּן יִשַי בֵּית הַלַּחְמִי באירוע ההכתרה ההוא של שאול למלך, התרחש כאמור לפני כ- 3000 שנים, ו- הופכת אותו לדרמטי ומסקרן. מדובר בהמלכתו של בחור צעיר עוּל ימים בשם שָאוּל בֶּן קִיש, חקלאי פשוט ללא כל יומרות פוליטיות משבט בנימין למֶלֶךְ, על עם ישראל. שָאוּל בֶּן קִיש הוא המלך הראשון בתולדות האומה. שאול בן קיש כנראה בשנות ה- 20 הראשונות של חייו היה גבר צעיר יפה וגבוה ומי שניחן בהופעה פיזית מרשימה. התגלות שמצאה חן בעיני שמואל הנביא הזקן, אולם המועמד למלך היה מטבע הדברים טירון מוחלט בהבנת ענייני מדיניות של מַלְכוּת לאומית, מדיניות חוץ פלוס מדיניות צבאית, ולבטח תמים בניהול ענייני פנים של חצר מלכות תככנית. ברור היה, וזה החשוב מכל, כי שאול היה נעדר כל ניסיון ניהולי קודם ברמה מדינית ופיקוד מהיבט צבאי וכנראה בעל אופי חילוני מידי לטעמו של הממנה אותו שמואל הנביא הזקן. המלכתו של שאול למלך הראשון בהיסטוריה של עַם ישראל בתקופת התנ"ך ע"י הממסד הדתי בראשות שמואל הנביא הזקן נעשתה בנסיבות אזרחיות חסרות תקדים, כאמור בעקבות מיאוס ומֶרִי נגד שופטי בתי המשפט בחסות כוהני דת בימים התנ"כיים ההם, ובראשם דווקא שני בניו השופטים המושחתים של אותו שמואל הנביא הזקן, יוֹאֵל ואָבִיָה. שמואל הנביא הזקן היה בעת ההיא המנהיג הרוחני – דתי רב המוניטין וראשון במעלה של עם ישראל. הוא נחשב לאדם רָם מעלה בעל סמכות מוסרית גבוהה, וכיהן גם כשופט עליון שהסתובב בכל ארץ ישראל ופתר ו- הכריע משפטים אזרחיים בדיני מחלוקות בישובים שונים בארץ (ספר שמואל א' פרק ז'). שָאוּל בֶּן קִיש מתואר ע"י הסופר התנ"כי בספר שמואל א', פרק ט', פסוק 2, ככתוב כלהלן : "…שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מעל העם…". שָאוּל נשלח ע"י אָבִיו קִיש לחפש את האֲתוֹנוֹת של המשפחה שהלכו לאיבוד. שמואל הנביא הזקן שנתקל בו באקראי כל כך מתרשם מהופעתו הגופנית האטרקטיבית עד שהוא מחליט להמליך את שאול למלך על פי צַו אֶלוִֹהי. מדהים ששמואל הנביא מנהיג רוחני – דתי בעל ניסיון חיים רב מדיני, צבאי, חברתי, כלכלי, וגם דתי מחליט להמליך למלך על עם ישראל דווקא חקלאי פשוט ונאיבי נעדר כל ניסיון של ניהול מדינה ומנהיגות שלטונית אולם בעל חזות נאה. תארו לעצמכם את כוהני הדת שלנו שרים בממשלת בנימין נתניהו יעקב ליצמן ו- אריה דרעי יחדיו עם יו"ר וועדת הכספים של הכנסת משה גפני מחליטים להמליץ בפני הנשיא ראובן "רובי" ריבלין לבחור באברך – דוגמן יפה תואר, שפגשו באקראי ברחוב לתפקיד ראש ממשלת ישראל, רק מפני שהוא גבוה משכמו ומעלה מכל העם ורחב כתפיים. ההעדפה המלכותית של שמואל הנביא הַזָקֵן, מי שמשמש וועדת איתור של איש אחד מטעם אלוהים למציאת מלך לעַם ישראל, וההחלטה לבחור בשאול בן קיש החקלאי "החתיך" משבט בנימין בעל הופעה נאה שמחפש את אתונותיו, ועל פי דעתו של שמואל הנביא הזקן נועד להיות מלך, היא לא פחות ממדהימה. מדובר בשיפוט מלכותי מוזר ותמוה של ה- מֵמָנֵה הנסמך רק על מראה עיניים ללא כל שיחה מוקדמת עם המועמד עצמו למשרה הרמה. מדובר בחזון שנע על תפר דק שמפריד בין דִמְיוֹן לסיפור.

לצעד המדיני הנועז והדרמטי של שמואל הנביא הזקן להפוך את עם ישראל למונרכיה – ממלכתית בה ריכוזו של כל הכוח הפוליטי נמצא בידיו של אדם אחד, מלך, שליט כל יכול, קדם שלטון דתי של שופטים מושחתים בראשות דווקא שני בניו של שמואל הנביא איש המוּסָר וְהַצֶדֶק, יוֹאֵל ואֲבִיָה (שניהם שימשו שופטים באזור באר שבע). ההיסטוריון התנ"כי מעיד על שניהם, כהַאי לִישָנָא, ללא חשבון לאביהם בזו הלשון בספר שמואל א', פרק ח', פסוק 3, כלהלן : "…ולא הלכו בניו בדרכו ו- יִטוּ אחרי הבצע, ו- ייקחו שוחד, ויָטוּ משפט…". העַם דרש הקמת ממשל חדש במקום שופטים מושחתים. זקני ישראל נציגי האומה הישראלית ההיא ביקשו משמואל הנביא הזקן למַסֵד את מוסד המלוכה (ספר שמואל א', פרק ח', פסוק 4). שמואל הנביא מזהיר את זקני ישראל מפני שיטת ממשל מלוכנית שנושאת אופי של שלטון יחיד דיקטטורי ומנמק את אזהרתו בנימוקים אזרחיים כבדי משקל מפני שלטון יחיד של טוטאליטאר. (ספר שמואל א' פרק ח', פסוקים 19 – 9). זקני ישראל אינם מקבלים את ההסבר והניתוח של שמואל הנביא שכאמור עוסקות במגרעות של שלטון מלוכני ואומרים לו כהאי לישנא : "…וַיְמֲאָנוּ הָעָם לִשְמוֹעַ בְּקוֹל שְמוּאֵל ויֹאמְרוּ לֹא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ, והָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכֹל הַגּוֹיִים, וּשְפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמוֹתֵינוּ…" (ספר שמואל א', פרק ח', פסוקים 20 – 19). ובכן, שמואל הנביא הזקן בעל ניסיון וידע במבנה פוליטי של מדינתו ארץ ישראל, נכנע לבסוף לרצונו של רוב העַם. עניין אותי להיווכח כי לאחר השלמתו של שמואל הנביא הזקן עם רצון העם במלוכה והשלמת הליך טקס הכתרתו של שאול למלך, הוא שמואל הנביא מוצא צורך להתפאר באבחנתו, בטביעת העין שלו וב- בחירתו שלו בשאול בן קיש הצנוע (בשפת התנ"ך "נחבא אל הכלים") למלך ככתוב בספר שמואל א' פרק י' פסוק 24, "…ויאמר שמואל אל כל הָעָם, הראיתם אשר בחר בו ה', כי אין כמוהו בכל העם, ויריעו כל הָעָם ויאמרו יחי המלך…". צריך להסביר כאן כי באותו ספר שמואל א' פרק י' פסוק 23, מוצא ההיסטוריון הסופר התנ"כי צורך להדגיש שוב את הופעתו מושכת תשומת לב של שאול המלך, "…ויתייצב בתוך העם, ויגבה מכל העם משכמו ומעלה…". כמו כן מוצא ההיסטוריון והסופר התנ"כי לנחוץ לספר בספר שמואל א' פרק י', פסוק 27, כי חלק מהעם אותו מכנה ההיסטוריון הסופר התנ"כי, "בני בליעל…", לעג ו- ביזה את המלכתו של שאול למלך, ואף לא הביא לו מנחה כמקובל בימים ההם. אף על פי כן שאול המלך שעד למחלוקת בעם אודות הכתרתו למלך, מחריש, ועובר על כך לסדר היום. ועוד דבר : הסופר התנ"כי מבקש להדגיש עוד בספר שמואל א' פרק י', פסוק 23 כי שמואל הנביא ממסמך ו- מתעד את המלכתו של שאול למלך בספר מיוחד ומסביר לעם את חוֹק המלוכה ואת החובות שהחוק מטיל על העם כלפי מַלְכּוֹ, ועל הַמֶלֶךְ כלפי עמו. לא ככה לימדו אותנו תנ"ך. ועוד הערה : ייתכן מאוד, לפי דעתי אין ספק בכך, כי שמואל הנביא הזקן שמע את אותן קריאות הזלזול של אותם "בני "בליעל…", ולכן מתעקש על מהלך הכתרה נוסף של שאול למלך כדי שלא יערערו עוד על מלכותו, כמצוין בספר שמואל א' פרק י"א, פסוקים 15 – 14, "ויאמר שמואל אֶל הָעָם, לכו ו- נֵלְכָה הַגִּלְגָּל, ונְחַדֵּש שָם את המלוכה. וילכו כל הָעָם הַגִּלְגָּל וימליכו שם את שָאוּל לפני ה' בגלגל, ויזבחו שם זְבָחִים שלמים לפני ה', וישמח שם שָאוּל וכל אנשי ישראל עד מאוד". אין לקנא בשאול המלך הטרי חסר הניסיון שנקלע לתקופה שלטונית קשה, רוויית אקלים של אלימות רבה מחוץ וגם מבית. 

ובכן שָאוּל בֶּן קִיש, כאמור חקלאי פשוט ואיש עָנָיו וצנוע משבט בנימין, נעדר כל השכלה מדינית, פוליטית, וצבאית, מי שבכלל חיפש את אתונות המשפחה, דווקא עליו הטיל שמואל הנביא אחריות עצומה להיות ל- מֶלֶךְ של עַם ישראל. ההחלטה המלוכנית הדרמטית חסרת התקדים בנסיבות הזמן ההוא (לפני כ- 3000 שנים) של שמואל הנביא להמליך את החקלאי הצעיר שאול למלך היא סנסציונית נטולת הסבר, שמסתכמת בסלוגן, "…שאול הלך במצוות אביו קיש לחפש את אתונות ומצא את המלוכה…". מדהים. אין שום פלא כי שאול המלך הצעיר החדש מבולבל מאוד ממהלך המינוי המלכותי המחמיא המפתיע שגורר עמו נשיאה בכובד האחריות הלאומית מדינית וצבאית, ואומר לממנה שלו שמואל הנביא כהן דת וותיק ומפורסם ושופט עליון ידוע בעם ישראל בפליאה, כלהלן, "למה דווקא אני…?".  בלשון תנ"כית זה נשמע כך : "…הלוא בן ימיני אנוכי, מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין, ולמה דיברת אלי כדבר הזה…?" (ספר שמואל א', פרק ט', פסוק 21). מאוחר יותר הוברר כי המלכתו של שאול ל- מלך על עם ישראל  ע"י שמואל הנביא ובחירתו לתפקיד רב האחריות כמנהיג לאומי הייתה בחירה טרגית. לא ככה לימדו אותנו תנ"ך.

שאול המלך נחשף כמלך רדוף, חסר ביטחון, קנאי, וחשדן שמקדיש חלק ניכר מזמנו כדי לרדוף ולהרוג את דוד בן ישי קנדידט למלך, ומי שהיה פעם נעים זמירות ו- נגן החצר שלו בכינור, ככתוב מפורשות בספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוקים 23 – 15. שאול המלך הופך לקנאי וחשדן אובססיבי, מלך קטנוני ו- מטורף ללא תקנה, שנעלב עד עמקי נשמתו, ויוצא מדעתו לאחר הקרב המפורסם בעמק האלה בו מכריע הנער דוד בן ישי "החתיך" יפה תואר בן 17 אולי 18, לבוש בגד קל ומצויד ברוגטקה וכמה חלוקי אבנים בלבד בקרב פנים אל פנים את גֹלְיָת הפלישתי הענק, המזוין בשריון מכף רגל ועד ראש ומי שמחזיק בידיו חנית וחרב. ניצחונו הסנסציוני של דוד בן ישי על גֹלְיָת כשהוא משגר אליו באומץ לב, ללא יראה, ובביטחון טקסט בטרם הקרב פנים אל פנים, "…אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת…", נחרת מייד בלב האומה הישראלית לדורי דורות. לא היה כל ספק כי דוד בן ישי בניצחונו האישי על גלית הפלישתי בזירת עמק האלה גנב את ההצגה המלכותית ואת כל תשומת הלב הציבורית משאול המלך. בתום הקרב המפורסם יצאו הנשים המחוללות בכל ערי ישראל לקראת שאול המלך המצביא המנצח שהביס את צבא פלישתים, אולם שרו את הסלוגן, "…הִכָּה שָאוּל באֲלָפָיו ודָוִד ברִבְבוֹתָיו…", ככתוב בספר שמואל א' פרק י"ח, פסוקים 6 ו- 7. ומוסיף הסופר התנ"כי של העת ההיא, כלהלן : "…ויִחַר לשָאוּל מאוד, וַיֵּרַע בעֵינָיו הַדָּבָר הזה, ויֹאמֶר נתנו לדָוִד רְבָבוֹת ולִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, ועוֹד לוֹ אַךְ הַמְלוּכָה. ויהי שָאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיוֹם הַהוּא וָהָלְאָה",  ככתוב בספר שמואל א' פרק י"ח פסוקים 8 ו- 9. שאול הפך חיש מהר למלך פָנָטִי בשנאתו וקנאתו בדוד בן ישי. הוא לא שכח לעולם לדוד בן ישי את הסלוגן ההוא שהגו לטובתו מחוללות ורקדניות ישראל. לא ככה לימדו אותנו את התנ"ך.

שאול המלך הפך למלך מבוהל, רָדוּף, וחַשְדָן שחשש לכיסאו גם מפני בני משפחתו הקרובים לו ביותר כולל בנו הבכור יונתן. לא עניין אותו כמלך שום דבר חוץ מנאמנות מוחלטת של משפחתו, חצר המלכות, והציבור לכיתרו. צריך לעיין בספר שמואל א' פרק י"ד ואת פסוקים 44 – 42 כדי להבין עד כמה היה שאול המלך לחוץ. באחת הסיטואציות הצבאיות – דתיות בו חושב שאול המלך כי בנו יונתן הפר פקודה שלו, הוא קובע באופן חד משמעי ואומר, "…כה יעשה אלוהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן…". יונתן ניצל מגזר דין מוות שהטיל עליו אביו המלך ברגע האחרון ע"י הָעָם שמשיב ל- מַלְכּוֹ חד משמעית בזו הלשון : "…ויאמר העם אל שאול, היונתן ימות אשר עשה ישועה הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, כי עם אלוהים עשה היום הזה, ויפדו העם את יונתן ולא מת…" (ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק 45). באותה הנשימה מתאר הסופר התנ"כי בספר את אומץ לבו של שאול המלך ואת יכולותיו הצבאיות לאחר שהוא נלחם בהצלחה בכל אויביו, במואב, בני עמון, אדום, מלכי צובה, פלישתים, ועמלק (ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוקים 49 – 46). שאול המלך יוצא ממש מדעתו בגין הידידות וההערצה שרוחש בנו הבכור יהונתן לדוד בן ישי. באחד הסכסוכים והריבים הרבים בין שאול המלך לנו יונתן, הוא נוזף בו קשות ככתוב בספר שמואל א' פרק כ' בפסוקים 35 – 30, "…בן נעות המרדות, הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבושתך ולבושת ערוות אמך. כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך, ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מוות הוא…". כשיונתן שואל את אביו שאול המלך, "…לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָה…", מאבד שאול את עשתונותיו ומטיל את החנית שלו בבנו יונתן. סיפור בלתי ייאמן. ברור לכל ששאול הוא מלך הוא סכיזופרן מטורף חולה נפש. בסוף פרק י"ד בספר שמואל א', עורך הסופר התנ"כי הכרה בקצרה לקורא עם משפחתו של שאול המלך בן שבט בנימין אשתו אחינועם בת אחימעץ וחמשת ילדיו שלושה בנים יונתן, ישווי, ומלכישוע ושתי בנות מֵרָב ומִיכַל, וכן מדווח לראשונה לקורא כי אַבְנֵר בֶּן נֵר הוא שר הצבא של המלך שאול. הסופר התנ"כי מדגיש את הייחוס המשפחתי ומדווח לקוראיו כי נֵר אביו של אַבְנֵר הוא אחיו של קִיש אָבִי שָאוּל. זה לא היה סוד כי מלכי ישראל שאול, דוד, ושלמה הקיפו את עצמם בבני משפחתם הקרובים שניהלו את חצר המלוכה ואת המוכשרים ביותר הפקידו על הצבא ומינו אותם לרמטכ"לים ושרי הביטחון שלהם. כמו כן מספר הסופר התנ"כי לקורא אינפורמציה מדינית – צבאית חשובה בספר שמואל א' פרק י"ד , בפסוק 52 האחרון בפרק הנדון, כלהלן : "ותהי המלחמה חזקה על פלישתים כל ימי שאול, וראה שאול כל איש גיבור וכל בן חיל ויאספהו אליו". הסופר התנ"כי מוביל את הקורא אט – אט לקרב האחרון של שאול המלך האמיץ נגד פלישתים בגלבוע שם נִסְפָּה עם שלושת בניו יונתן, ישווי, ומלכישוע. לא ככה לימדו אותנו תנ"ך.

ספר שמואל א', פרקים ט"ו + ט"ז מספרים על היחסים הרעועים ששררו בין שאול המלך לבין ראש הממסד הדתי בארץ ישראל שמואל הנביא הזקן מי שהמליך בשעתו את שאול למלך. מדובר בפסוקים קשים שמתארים את עומק המחלוקת בין הממשל המלוכני בראשות שאול המלך לבין הממסד הדתי. בראשית פרק ט"ו בספר שמואל א' מצווה שמואל הנביא הזקן על שאול המלך ציווי בלתי אנושי בעליל, להשמיד את העם העמלקי עד היסוד, בזו הלשון, "…כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ואל תחמול עליו והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משוֹר ועד שֶה, מגמל ועד חמור…". שאול המלך מקיים את פקודתו של שמואל הנביא הזקן כמעט כלשונה, "…ויך שאול את עמלק מחווילה בואך שור אשר על פני מצרים, ויתפוש את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב. ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב, ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו…". שמואל הנביא הזקן יוצא מדעתו מפני ששאול המלך מפר בגלוי וביודעין צו אלוהי המורה לו להשמיד את עמלק מתחת לפני השמיים כדי לא להותיר לו זכר. פסוקים 34 – 20 בפרק ט"ו בספר שמואל א' מתארים את הקרע העמוק שהתהווה בין שמואל הנביא הזקן לשאול שנחשף כמֶלֶך רחמן מידי בעת מלחמת הדָמִים לחיים ולמוות בין צבא ישראל לעמלק האכזרי. אין זה פשוט לשָאוּל הַמֶלֶך לשמוע את הכהן הראשי שלו שמואל הנביא, מי שהמליך אותו למלך, אומר לו באחת הפגישות ביניהם, כהאי לישנא, "…לא אשוב עמך כי מאסתה את דבר ה', וימאסך ה' מהיות מלך ישראל…", ונִפְנֶה ממנו. שאול המלך שנדהם מדבריו הקשים והחמורים של שמואל הנביא מחזיק בחוזקה בבגדו של שמואל הנביא ועוצר אותו מלכת ממנו. הוא מתחנן בפני הנביא הזקן כי לא ינטוש אותו. הבגד של שמואל הנביא נקרע. שמואל הנביא לא עוצר ויורה, "…קרע ה' את מַמְלְכוּת מעליך היום ונתנה לרעך הַטּוֹב ממך…". שמואל הנביא הזקן מחליט לעשות את מה שלא עשה שאול המלך : הוא מוציא להורג את אֲגָג מלך עמלק בשיסוף גרונו. בטרם מבקש שמואל הנביא הזקן מחיילי שאול המלך להגיש לו את אֲגָג, ולפני טקס ההוצאה להורג, הוגה שמואל הנביא הזקן את אחד הסלוגנים המפורסמים ביותר בתולדות התנ"ך כשהוא פונה ל- אֲגָג העמלקי צוֹרֵר ישראל, וכה אומר לו : "…כַּאֲשֶר שִכְּלָה נָשִים חַרְבֶּךּ, כֵּן תִּשְכַּל מִנָשִים אִמֶּךּ…", ואז משסף את גרונו.

טקסט תמונה : ציור של הצייר הצרפתי גוסטב דורה מה- 119 המתאר את הוצאתו להורג של אגג המלך העמלקי צורר ישראל ע"י שמואל הנביא. הצייר הצרפתי הנודע והמוכשר הנפיש עבורנו סצנות תנ"כיות רבות והעניק להן דמיון ו- וויזואליה מרשימים. 

צריך להבין כי היחסים הרעועים בין הממשל המלוכני לבין הממסד הדתי מתרחשים בעת תקופת מלחמות בהן מוליך המצביא שאול המלך לניצחונות חושבים על אויביו. אין פלא כי שאול המלך נתפש למצבי רוח קשים של ייאוּש ואכזבה. ואז מציעים לו אנשי חצר המלוכה לאמץ לו מוסיקאי שיודע לנגן בכינור כדי שינעים לו את זמנו בעִתות עצב ומשבר. הבחירה המוסיקאלית נופלת על נער צעיר דוד בן ישי מבית הלחמי (אותו הנער ששמואל הנביא הזקן כבר משח אותו למלך הבא של עם ישראל) כפי שהיא מתוארת ברגשנות ובסנטימנטליות בספר שמואל א' פרק ט"ז, פסוקים 23 – 15. שאול המלך מתוודע לנער דוד בן ישי. נוצרת בין שניהם קרבה נפשית הדוקה כמתואר בספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק 21 : "…ויבוא דָּוִד אֶל שָאוּל ויעמוד לפניו וַיֶאֱהָבֵהוּ מאוד ויהי לו נוֹשֵא כֵּלִים…", ואומר בהמשך לישי אבי דוד, "יעמוד נא דוד לפני כי מצא חן בעיניי". טקסטים מעניינים למרות שמדובר ביחסים בין מלך לבין משרת שלו שהוא מוסיקאי מנגן על כִּינוֹר ופורט על נֵבֶל. לא לימדו אותנו ככה תנ"ך. 

זהו אותו דוד בן ישי הנער הצעיר עַז נֶפֶש וגם מוסיקאי מוכשר שהיה לנושא כליו של שאול המלך, ו- כפי שהוא מתואר עכשיו בספר שמואל א' פרק י"ז פסוק 12, כמתנדב שחש לסייע למַלְכּוֹ במלחמה בין צבא שאול לצבא פלישתים בעמק האלה, והלך בעקבות שלושת אחיו הגדולים אֱלִיאָב, אֲבִינָדָב, ושַמָּה שכבר התגייסו לצבא שאול המלך. ספר שמואל א' פרק י"ז מתאר היטב לפרטי פרטים את הפגישה הדרמטית שהתקיימה בין הנער דוד בן ישי למצביא שאול המלך שצבאו חנה בעמק האלה כאמור מול הצבא הפלישתי. בפגישה ההיא בה התנדב דוד בן ישי לצאת למלחמה קרב פנים אל פנים מול גֹלְיָת הפלישתי. אני מעיין וקורא את פרק י"ז בספר שמואל א' ומתמלא הערכה והערצה לדוד בן ישי כפי שאנוכי מלא הערכה והערצה לנוער הישראלי המצוין שמתנדב בהמוניו גם היום ב- 2017 לשרת ביחידות הקרביות של צה"ל ביבשה, באוויר, ובים. לא בכדי הפך דוד בן ישי מופת ומודל לחיקוי של הנוער הישראלי לדורותיו. אנוכי נזכר לפתע בנער צעיר קיבוצניק מעין חרוד בשם מאיר הר ציון ז"ל שהתנדב לשרת בצנחנים. אני נזכר פתאום ברזי ברקאי איש רדיו גלי צה"ל וב- בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל שהתנדבו לשרת בסיירת מטכ"ל. אני נזכר באהוד ברק ומשה "בוגי" יעלון שהתנדבו גם הם לשרת בסיירת מטכ"ל. אני נזכר בשני ילדיי שהתנדבו לשרת בצנחנים ובגבעתי. אנוכי שרתי שלוש שנים (1959 – 1956) בגדוד 12 של חטיבת גולני. אני נזכר באבא שלי משה אלרואי – בלינדמן ז"ל ואבא של רעייתי אמיל תג'ר שהתנדבו לשרת בארגון "ההגנה", כל אחד במחוזו, אבא שלי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, ואמיל תג'ר בתל אביב. אני נזכר בנכדי הבכור חייל הנח"ל שלחם במלחמת "צוק איתן" בקיץ 2014 ברצועת עזה. עוד נכד שלי מתכוון עכשיו גם הוא להתגייס ליחידה קרבית צה"לית מובחרת  אנוכי מתפעם מהמוני צעירי עם ישראל לדורותיהם שהתנדבו לשרת בצבאות ישראל וחרפו את נפשם למוות למען הגן על ביטחון האומה.

בתוך ההיסטוריה התנ"כית הדרמטית והמרתקת הזאת של שאול המלך ודוד בן ישי וההיכרות ביניהם, לא ברור מדוע ראה הסופר התנ"כי צורך לפרסם את המֵידָע הבא (סותר ומבלבל), כאילו שאול המלך הרדוף והחשדן לא ידע מי הוא הנער עַלוּם הַשֵם שהכריע את גֹלְיָת הפלישתי בשדה הקרב בעמק האלה, ולכן מבקש מהרמטכ"ל שלו אָבְנֵר בֵּן נֵר לברר את פרטיו, כפי שהאינפורמציה הזאת מתפרסמת שחור על גבי לבן בספר שמואל א' בסופו של פרק י"ז , פסוקים 58 – 55. "…וּכִרְאוֹת שָאוּל אֶת דַּוִד יוצא לקראת הפלישתי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַר הַצָּבָא, מי זה הַנַּעַר אָבְנֵר, ויאמר אַבְנֵר חֵי נַפְשְךָ הַמֶּלֶךְ אם ידעתי. ויאמר הַמֶלֶךְ שאל אתה בן מי זה הָעָלֶם. וכשוב דוד מהכות את הפלישתי ויקח אותו אבנר וַיְבִאֵהוּ לפני שָאוּל וראש הפלישתי בידו. ויאמר אליו שאול בן מי אתה הַנָּעַר, ויאמר דָּוִד בֶּן עַבְדִּךָ יִשַי בֵּית הַלַּחְמִי".  לא לימדו אותנו ככה את התנ"ך.

טקסט מסמך : ספר שמואל א', החלק האחרון של פרק י"ז הארוך. לא ברור ולא מובן כיצד, למה, ומדוע אין שאול המלך מזהה את הנער דוד בן ישי בית הלחמי מי שהיה נעים זמירות ונגן כינור אישי שלו, ומי שאח"כ הכניע ברוגטקה וכמה חלוקי אבנים את גלית הפלישתי בקרב פנים אל פנים המפורסם ורב המוניטין ההוא בעמק האלה, ולכן מבקש מהרמטכ"ל שלו אבנר בן נר לבדוק את פרטיו. לא לימדו אותנו ככה את התנ"ך.

הקריאה והעיון בשני הספרים התנ"כיים שמואל א' ושמואל ב' אודות ההיסטוריה של שאול המלך, אודות הכהן הגדול שמואל הנביא הזקן, ו- אודות דוד בן ישי שנמשח אף הוא למלך ע"י אותו שמואל הנביא הזקן שמשח לפני כן את שאול למלך הם דרמטיים, מעניינים, ומתסכלים כאחד. בעת הקריאה והעיון בשני הספרים האלה אנוכי מבין מחד כי שאול המלך מייחד זמן ניכר מזמנו היקר למלחמת שנאה בדוד בן ישי היפה והמוכשר בו הוא רואה אויב מפני שהוא קנדידט של שמואל הנביא הזקן שנועד לתפקיד מלך. מאידך בנו הבכור של שאול המלך, יונתן, עומד לצדו של דוד בן ישי. העיסוק בידידות נפש עמוקה שנקשרה בין יונתן לדוד מוצאת את שיא ביטויה בספר שמואל א', פרק כ"ג, פסוקים 18 – 14, בעת המרדפים רוויי השנאה והקנאה שמנהל שאול המלך יחדיו עם אוגדה צבאית סדירה שלו שמונה כ- 3000 חיילים (משהו בסדר גודל של שלוש חטיבות צה"ליות) אחרי דוד בן ישי שבורח מפניו למצדות במדבר זיף כפי שכתוב, "…וירא דוד כי יצא שאול לבקש את נפשו ודוד במדבר זיף בחורשה. ויקום יהונתן בן שאול וילך אל דוד ויחזק את ידו באלוהים. ויאמר אליו אל תירא כי לא תִמְצָאֲךּ יד שאול אָבִי, ואתה תמלוך על ישראל, ואנוכי אהיה לך למִשְנֶה וגם שָאוּל אבי יודע כן. ויכרתו שניהם ברית לפני ה', וישב דוד בחורשה ויהונתן הלך לביתו…".

אנוכי הולך לרגע צעד אחד לאחור לפרק כ"ב בספר שמואל א' המתאר בראשיתו את בריחתו של דוד בן ישי וחבורתו, בעצם יחידה – כנופיה צבאית לא סדירה המונה 400 (ארבע מאות) איש ביניהם מרי נפש, אל מערת עֲדֻלָּם. בהמשך פרק כ"ב בספר שמואל א' עוסק הסופר התנ"כי בשאול המלך החשדן שבא בטענות חריפות ובסגנון בוטה ביותר לאנשי הביטחון שלו, שידעו על ברית הידידות שכרתו ביניהם בנו הבכור יונתן ודוד בן ישי ולא סיפרו לו, ואומר להם כלהלן : "…כִּי קְשַרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי, ואֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּ- כְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַי ואֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה את אָזְנִי, כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִי עלי לאֹרֵב כַּיוֹם הַזֶּה…". לא לימדו אותנו ככה תנ"ך.

ספר שמואל א' פרק י"ג פסוקים 2 – 1 מספר לראשונה על הסד"כ הצבאי המאומן שלו בן 3000 חיילים גיבורי חיל ונאמנים שהחזיק שאול המלך בכוננות תמידית לידו ו- תחת פיקודו של הרמטכ"ל ושר הביטחון שלו אָבְנֵר בֶּן נֵר (שאול המלך ואבנר שר הצבא שלו היו בני דודים בדרגה ראשונה. קיש אביו של שאול ונֵר אביו של אבנר היו אחים, שני בנים לאביאל, שהיה הסבא של שאול המלך) 2000 מהם התגוררו ב- מִכְמָש ובהר בית אל, ו- 1000 היו עם בנו הבכור יונתן בגבעת בנימין. את שאר העם שילח איש לאוהליו. מדובר בהפעלת אוגדה מאומנת שהייתה מורכבת מחיילים ואנשי ביטחון שנאמנים לשאול המלך ולרמטכ"ל של אבנר בן נר. הפעלה של אוגדה צבאית בת 3000 חיילים תבעה מהשלטון המלוכני של שאול המלך ניהול שירותים לוגיסטיים של אספקת מזון ומים, יכולת תנועה של חיילים מאומנים רכובים על גמלים וסוסים, כושר גופני של כלל החיילים בתנאים מדבריים, חלוקה לכוחות משנה, כישרון פיקוד ושליטה וניהול הקרבות ע"י אבנר בן נר ושל הכפופים לו, ויכולת לתקשר בין הפיקוד הראשי למפקדי כוחות המשנה.

בספר שמואל א' פרק כ"ד פסוק א', מאזכר הסופר התנ"כי בפעם השנייה את סד"כ האוגדה בת 3000 חיילים של שאול המלך שיוצא לעוד מרדף אחרי דוד בן ישי במדבר עין גדי. צריך להבין ש- שאול המלך משקיע מאמצים רבים ללכידתו של דוד בן ישי. הסופר התנ"כי מתעד בספר שמואל א' פרק כ"ד את אחד המרדפים המטורפים רווי שנאה וקנאה שמנהל שאול המלך ועמו האוגדה הצבאית שלו בת 3000 חיילים ואנשי הביטחון בראשות רמטכ"ל צבאו אבנר בן נר אחרי דוד בן ישי ואנשיו הנאמנים לו במדבר עין גדי. שאול המלך נכשל במאמציו לתפוש את דוד. פרק כ"ד בספר שמואל א' מספר בפרוטרוט אודות המרדף המלכותי במדבר עין גדי ובצורי היעלים אחרי דוד בן ישי ומתאר במקביל את הנרדף דוד בו ישי ואת סד"כ הכוחות שלו כיחידת קומנדו קלילה שמנתה 400 נאמנים שלמרות הסכסוך רואה בשאול המלך משיח ה' שאין לפגוע בו. זה היה צו עליון של דוד בן ישי המטיל איסור מוחלט לפגוע בשאול המלך למרות הסכסוך הקשה בין שניהם בו מבקש המלך את נפשו של דוד. באחד המרדפים של שאול המלך ואוגדת החיילים שלו בפיקודו של אבנר בן נר במדבר זיף אחרי דוד בן ישי, המתואר בפרק כ"ו בספר שמואל א', בעת מנוחת לילה של כוחות האוגדה העייפים, מנווט דוד בן ישי בחשאי יחדיו עם עוזרו אבישי בן צרויה (אחיו של  יואב בן צרויה, צרויה הייתה אחות דוד) וחודר למחנה האוגדה הלֶאָה הנמה את שנתה. תרדמת אלוהים נפלה על חיילי צבא אבנר בן נר ושאול המלך הרודפים בעקשנות אחרי דוד ואנשיו. דוד בן ישי ואבישי בן צרויה גונבים את צפחת המים ואת חניתו של שאול המלך ונסוגים בהצלחה ממחנה האוגדה. אבישי בן צרויה מציע לדוד להרוג את שאול המלך אולם דוד מסרב ועונה לו בזו הלשון, "…ויאמר דוד אל אבישי, אל תשחיתהו, כי מי שלח ידו במשיח ה' ונִיקָה…?", ומוסיף, "…חלילה לי מ- ה' משְלוֹח יָדִי במשיח ה' …!".

בספר שמואל א' פרק כ"ו מתאר הסופר התנ"כי בפעם השלישית את האוגדה הצבאית המאומנת היטב בת 3000 חיילים של שאול המלך, שיוצאת לעוד מרדף אחרי דוד בן ישי שמסתתר עם 600 מאנשיו בגבעת החווילה על פני הישימון של מדבר זיף. יחד עם זאת על הקורא לזכור כי שאול המלך החשדן שהיה עסוק ברדיפתו אחרי דוד בן ישי היה גם עסוק במקביל בהגנה על גבולות המולדת שלו מפני אויבים מבחוץ, בעיקר פלישתים. לכן הטיל על שר הצבא שלו אבנר בן נר להרכיב אוגדה לוחמת סדירה מ- 3000 חיילים הנאמנים לו ואשר תהיה מסוגלת לנוע במהירות ולהגיב מיידית לכל איום מבית ומחוץ. בספר שמואל  א' פרק י"ד, פסוק נ"ב, מדווח הסופר התנ"כי לקורא כלהלן : "…ותהי המלחמה חזקה על פלישתים כל ימי שאול, וראה שאול כל איש גיבור וכל בן חיל, ויאספהו אליו…".

המרדפים של שאול המלך והאוגדה הצבאית המסורבלת שלו (3000 חיילים) אחרי דוד בן ישי וכנופיית הקומנדו שלו הזריזה (600 – 400 לוחמים), נכשלים בזה אחר זה. פרק כ"ד בספר שמואל א' מספר כאמור בפרוטרוט אודות אחד המרדפים האלה באזור עין גדי. דוד בן ישי מהיר היוזמה, המחשבה, התנועה, והביצוע מצליח יחד עם כמה מלוחמי הקומנדו הקרובים שלו להגיע עד לשאול המלך עצמו הישן יחד עם כוחותיו, ולכרות את כנף מעילו, ולסגת משָם בשלום. ראוי להדגיש כאן פעם נוספת כי לדוד בן ישי נקרית שוב ההזדמנות להרוג את שאול המלך המבקש את נפשו, אולם נמנע מלעשות כך ודוחה בעוז את עצת לוחמיו לפגוע בשאול המלך, בזו הלשון, "…חלילה לי מ- ה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני, למשיח ה', לשלוח ידי בו, כי משיח ה' הוא…". ולכן, ראוי להתעכב על השיח הדרמטי שנוצר בעקבות כישלון המרדף ההוא של שאול המלך אחרי דוד בן ישי בין הרודף לבים הנרדף במדבר עין גדי, כמתואר ע"י הסופר התנ"כי בספר שמואל א' פרק כ"ד, פסוקים 22 – 8. ראוי וחשוב לעיין בטקסט טענותיו הקשות של דוד בן ישי לשאול המלך על רדיפתו אותו ללא שום סיבה מוצדקת, ובראשה : "…אחרי מי יצא מלך ישראל ? אחרי מי אתה רודף ? אחרי כלב מת ? אחרי פרעוש ? והיה ה' לדיין ושפט ביני ובינך, וירא ויָרֶב את ריבי וישפטני מידך…". ראוי וחשוב גם לעיין בטקסט תשובתו המתנצלת והנרגשת והדרמטית מעומק לבו של שאול המלך וגם מתחננת בפני דוד בן ישי בתום סצנת עוד מרדף כושל, כשהוא אומר, כלהלן : "…הקולך זה בני דוד… ?" (וישא קולו ויבך), "…דוד, צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה… ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל. ועתה הישבעה לי ב- ה' אם תכרית את זרעי אחריי, ואם תשמיד את שמי מבית אבי…". לא לימדו אותנו ככה תנ"ך.

וכיצד אפשר להסביר את השנאה התהומית המטורפת שרוחש שאול המלך לדוד בן ישי בשעה שהוא מצווה על דוֹאֵג הָאֲדוֹמִי האחראי על כוח האדם המשרת אותו כמלך (בלשון הסופר התנ"כי, "ניצב על עבדי שאול"), פקודה נאצית אכזרית ונוראית, להמית לפי חֶרֶב את כוהני עיר הכוהנים נֹב בראשות הכהן הראשי אחימלך בן אחיטוב מפני שהוא חושד בהם כי העניקו מסתור לדוד בן ישי הבורח מפניו. שאול המלך המטורף, הרדוף, והחשדן מורה לאנשיו להשמיד את נֹב על כל כוהניה, אנשיה, נשיה, טפה, וכל עולליה ותינוקיה, וכל חיות הבית של עיר הכוהנים. את צו הרצח המלכותי הנאצי הבלתי חוקי והנוראי הזה של השמדת עיר הכוהנים נֹב על כל יושביה מטיל שאול על עוזריו הקרובים אולם הם מפרים את פקודת רצח ההמונים המתועבת ומסרבים לבצע אותה. מי שמוציא אותה לפועל הוא נָבָל המלך ואחד מראשי צוותי הרועים שלו דוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. את הסיפור הנורא הזה מספר לדוד בן ישי אחד הניצולים היחידים, אביתר בנו של הכהן הגדול אבימלך, שהצליח לברוח מה – Massacre, מהטבח המחריד. הטבח הנוראי שעורך שאול המלך בכוהני ואזרחי תושבי נֹב אזרחי מדינתו, מסופר שחור על גבי לבן לפרטי פרטים במלואם, בפרק כ"א בספר שמואל א'. נורא. מחריד. מטורף. בלתי מתקבל על הדעת. לא ככה לימדו אותנו את התנ"ך.

אודה ואתוודה כי תמיד אהדתי את שאול המלך מאז ערך לי ההיסטוריון והסופר התנ"כי בביה"ס היסודי היכרות עם שאול בן קיש בספר שמואל א' בראשית פרק ט'. אהדתי אליו אל שאול המלך המצביא האמיץ גברה שבעתיים בעקבות המפגש המצמרר שלו עם האישה הידעונית בעלת האוֹב בעין דור, שמעלה לו ב- "סְיָאנְס" את דמותו ורוחו של שמואל הנביא הזקן בטרם המלחמה הקשה ההיא נגד פלישתים בהר הגלבוע (ספר שמואל א' פרק כ"ח פסוקים 7 – 3). מדובר במפגש אוֹב נוראי בין שאול מלך עם ישראל עם רוחו של שמואל הנביא בו מבקש המצביא את עצתו של הַמֵת בטרם יציאתו עם צבאו למלחמה האכזרית ההיא נגד פלישתים ממנה לא שָב. הסיבה והחלטת ה- ייאוש של שאול המלך ומצביא העם להעלות את דמותו של שמואל הנביא הזקן ב- "סיאנס" ולבקש את סיועו ותמיכתו של שמואל הנביא נובעת מהעובדה כי הוא התפלל לאלוהים ושאל את עצתו בטרם הקרב בגלבוע נגד פלישתים לאחר שנחרד מגודל ואיכות צבאם, אולם ה' לא ענהו גם בחלומות, גם באורים, וגם בנביאים, ככתוב בספר שמואל א' פרק כ"ח, פסוק 6. שאול המלך והמצביא מבקש נחמה, עצה, ואת תחזית הקרב ב- "סיאנס", אולם רוחו של שמואל הנביא הזקן המת מספרת לו חד וחלק טקסט נוראי אך אף בעל תחזית קודרת, ומועידה לו תבוסה ומוות, גם שלו ושל בניו במלחמה נגד פלישתים, כלהלן, "…ולמה תשאלני ו- ה' סר מעליך ויהי עָרֶךָ. ויעש ה' לו כאשר דיבר בידי ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך דוד. כאשר לא שעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק, על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה. ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלישתים ומחר אתה ובניך עמי, גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלישתים…". שאול המלך נחרד מה- "סיאנס" ומדברי רוח המת המנבאים לו תבוסה במלחמה ומוות גם לבניו, אף על פי כן הוא עוזר עוז ו- יוצא בראש צבאו לקרב אבוד מראש. הסוף ידוע. מדובר בטרגדיה נוראית. לא ככה לימדו אותנו תנ"ך.

שאול המלך האמיץ, הרדוף, והחשדן נהרג יחד עם שלושת בניו יהונתן, אבינדב, ומלכישוע בקרב הקשה נגד הצבא הפלישתי בהר הגלבוע הסוכך על עמק יזרעאל המזרחי (ספר שמואל א' פרק ל"א). לאחר מותם של שאול המלך ובניו בקרב נגד האויב הפלישתי מחבר דוד בן ישי שהיה כידוע גם משורר, מוסיקאי, ורב אמן של ביטוי ומלל, קִּינָת גְבוּרָה רבת מוניטין בלתי נשכחת לזכרם של הנופלים, וכותרתה ה- הירואית היא, "הַצְבִי יִשְרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךּ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִיבּוֹרִים". (ספר שמואל ב' פרק א' פסוקים 27 – 17). בהיותינו ילדים למדנו בביה"ס היסודי בקיבוץ אפיקים את קינת דוד ההיא בע"פ. אנוכי זוכר אותה בע"פ גם היום בגיל גבורות.

הקריאה והעיון המרתקים במשך כחודש ימים בשני הספרים התנ"כיים שמואל א' ושמואל ב', וגם בתחילת ספר מלכים א', הסבו לי עניין עצום ו- אושר רָב. הדהים ועניין אותי לדעת שוב ושוב לאורך כל מהלך הקריאה והעיון כי דוד בן ישי שהיה נרדף ע"י שאול המלך שביקש את נפשו, ראה בו אף על פי כן משיח ה', ולא פגע בו, למרות שהיו לו הזדמנויות לעשות כך. אין פלא שדוד בן ישי עלם יפה תואר שהיה משורר ומוסיקאי מוכשר והפך מאוחר יותר גם איש למוד קרבות בנסיבות שנכפו עליו ו- מנהיג ומצביא בעל יכולות מדיניות וצבאיות בימי שלום ומלחמה כאחד, הפך למלך הבא השני בהיסטוריה התנ"כית של האומה הישראלית. לא ככה לימדו אותנו תנ"ך. ראה המשך שיעור בתנ"ך ממבט אחר (6) כאן מייד בסוף פוסט מס' 948.

שיעור בתנ"ך ממבט אחר (6) : דָּוִד הַמֶלֶך יפה התואר האחד והיחיד שאין בִּלְתּוֹ, אביו של שלמה המלך. מנהיג מדינה אמיץ ומוכשר, לוֹחֵם נועז ללא חַת בעל כריזמה עצומה. תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך.

מסכת חייו הסוערת של דוד המלך בה מלך על ישראל 40 שנים (7 שנים בחברון ו- 33 שנים בירושלים) רווייה מלחמות עם אויבי המדינה וגם אווירת אלימות קיצונית שרחשה בתוך וסביב חצר המלוכה שלו, מקופלת במידה רבה בצוואה מדינית – דתית וגם אגרסיבית ואכזרית שציווה בטרם מותו את בנו שלמה המלך, כדי להבטיח את ביטחונו האישי ושליטתו המוחלטת בממלכת ישראל. צוואת דוד המלך בה הוא מורה לבנו ויורשו שלמה לנקוט ביד חזקה ותקיפה ביותר נגד אויביו הפוטנציאליים מבית שעלולים לסכן את מלכותו, כתובה ומפורטת היטב בספר מלכים א' פרק ב'. באחד מסעיפי הצוואה האכזרית רוויית הנקם הזאת, מורה דוד המלך לבנו שלמה להוציא להורג את שר הביטחון ורמטכ"ל צבאו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה באשמת רצח שני שרי צבאות ישראל אחרים אַבְנֵר בֶּן נֵר ועֲמָשָא בֶּן יֶתֶר. צריך לזכור כאן ש- יואב בן צרויה היה לא רק אחיין של דוד המלך (צְרוּיָה אמו של יואב הייתה אחותו של דוד) אלא מי שניהל במשך שנים ארוכות בכישרון, באומץ לב, ובנאמנות את מלחמות דוֹדוֹ, דוד המלך נגד אויבי ממלכת ישראל. דוד המלך היה כידוע רב אמן בכתיבה, ניסוח, וביטוי (כתב על פי המסורת את הספר התנ"כי "תהילים"). בלשונו התנ"כית המתייחסת להוצאתו להורג של יואב בן צרויה ללא משפט, אומר דוד האָב לבְנוֹ שלמה, את הטקסט כלהלן : "…ועָשִיָת כְּחוֹכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרִיד שֵֹיבָתוֹ בְּשָלוֹם שְאוֹל…". אין זה הכּל. ניתוח היסטורי רחב ממדים יותר של צוואת דוד המלך המנמקת מדוע שלמה המלך הצעיר חסר הניסיון נדרש באופן מפורש להוציא להורג ללא דיחוי את יואב בן צרויה על מנת להקל על ארגון וביסוס שלטונו החדש וגם שמירה על ביטחונו האישי, נעוצה בעוד נימוק, בתואנה נוספת : יואב בן צרויה בעל משקל צבאי, פוליטי, וגם חברתי וניסיון חיים עצומים, אישיות פופולארית מאוד בעלת השפעה בממשל דוד המלך, תמך בשעתו בהמלכתו של אדוניהו בן חגית כיורשו של דוד המלך ששכב כבר על ערש דווי בעת המאבקים רוויי התככים בחצר המלוכה על הַכֶּתֶּר שמתפנה. אנוכי חושב ש- דוד המלך שיער, ש- כּל עוד יואב בן צרויה החתרן רב הכוח נמצא בסביבת חצר המלוכה, לא רק שלטונו של שלמה המלך – פַּגִיע, אלא גם המלך הצעיר עצמו מְאוּיָם ו- שָרוּי בסכנת חיים. צוואתו של דוד המלך חושפת שחור על גבי לבן את רמת התככים ואקלים האלימות הקיצונית מבית ששררו ו- איימו תדירות על מבנה חצר המלוכה ועל הנאמנות לכיתרו של המלך. לא בכדי נכתב בפסוק מס' 12 בפרק ב' בספר מלכים א', בתום ההוצאה להורג של יואב בן צרויה ע"י בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע (שר הביטחון החדש של שלמה המלך) וחיסולו של שִמְעִי בֶּן גֵרָא איש שבט בנימין מנאמניו של שאול המלך ואויב עבר של דוד המלך, כלהלן : "…וּשְלֹמה יָשַב עַל כִּיסֵּא דָּוִד אָבִיו ותִּיכּוֹן מַלְכוּתוֹ מְאוֹד…".

טקסט מסמך : צוואת דוד המלך לבנו שלמה כפי שהיא כתובה בספר מלכים א' פרק ב', פסוקים 9 – 2.

זה המקום לומר שוב תודה גדולה לסופר הידען מר מאיר שלו (!) שהאיר את עיני כולנו בשעתו (1985) בספרו רָב העניין, המרתק, והחשוב , "תנ"ך עכשיו".

סוף פוסט מס' 948. הועלה לאוויר בשבת – 2 בינואר 2021.