פוסט מס' 968.  

פוסט מס' 968. הטלוויזיה היא Media מאירת פנים וקטלנית באותה מידה. זאת דעתי אודות חלק משחקני הטלוויזיה הראשיים המשתקפים אליי מהמסך מידי יום בסלון דירתי בצפון הישן של תל אביב. וגם: תזכורות מהימים ההם של השידור הציבורי ז"ל ההוא שחלפו לבלי שוב. פוסט מס' 968. הועלה לאוויר ביום שלישי – 30 במארס 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

 

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני כמעט ארבע עשרות של שנים. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בתקופת ההפקה, הניווט, והניהול של אולימפיאדות לוס אנג'לס 1984 ו-סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : אבא שלי ז"ל חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עִבְרֵת את שם משפחתו מ- בלינדמן ל- אלרואי בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת על פי בקשתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ושר הביטחון דוד בן גוריון. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק. גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי. הבלוג כולו ו- 13 הספרים נשענים על עובדות אמת ורוויים במסמכי תיעוד ונתמכים ונסמכים ע"י ייעוץ משפטי. בעיקר כשמדובר בפוסטים מסוגו של פוסט מס' 956.

הערה 3 : אנוכי נפעם כל פעם מחדש מכמות הקוראים העצומה שנכנסת שוב ושוב לבלוג. האם זה בגלל החומר המעניין שכתוב לא מעניין ? ו/או שמא בשל כתיבה מעניינת למרות שהחומר לא מעניין ? ו/או מפני שהחומר מעניין אך גם הכתיבה מעניינת ? שגשוג הבלוג מאז נוסד ביולי 2012 מפתיע אותי. הישג לא צפוי מפני שהוא נכתב מראש למען רוֹבֶד צַר ומצומצם באוכלוסייה, וגם בגלל שלא נעשה לו מעולם שום מסע פרסום, יחסי ציבור, ושיווק. חוץ מזה חלף זמן רב, שנים ארוכות, מאז נשאתי בתפקיד כלשהו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושמי נשכח. מפתיע אותי שהציבור מתעניין בצורה כה מסיבית ב-בלוג.

הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ-שְנוֹת דוֹר.

1987. עם כל הכבוד וההערכה למגישה אורלי יניב הרי שכוחה העיתונאי של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נסמך על המגישים והמגישות שלה, אלא היה טמון בהחזקה בלעדית ובלבדית שלנו בזכויות השידורים הרלוואנטיות של אירועי הספורט החשובים בארץ ובעולם, הפקתם ועיבודם לתוכני שידור טלוויזיוניים, ו-למען התוצאה הסופית שהיא שידורים ישירים של התכנים האלה לציבור בישראל.

ובכן, ב- 1987 סיימה אורלי יניב את תפקידה כמגישה (ראשית) בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחזרה לכור מחצבתה רדיו גלי צה"ל. התפטרותה מחטיבת הספורט בפיקודי הייתה על רקע כלכלי. אורלי יניב דרשה מרשות השידור משכורת X אולם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנכ"ל רשות השידור הסכימו לשלם לה משכורת Y בלבד. הרבה פחות ממה שהיא חשבה שמגיע לה. אורלי יניב שהגיעה אלינו ב- 1979 החליטה לנטוש ב- 1987. היא ראתה בתשלום משכורתה הדלה ע"י רשות השידור התייחסות מעליבה ו-לא נאותה כלפיה כמגישה מס' 1 של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. צריך לומר ולהדגיש כאן ו-מייד שאורלי יניב הייתה שדרנית, קריינית, ו-מגישת ספורט מוכשרת ו- אהודה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שמונה שנים. באמצעותה ובאמצעות הפרטנר שישב לצידה יורם ארבל זיהיתי את תוכניות הספורט לציבור הישראלי. אולם ככל שהייתה פיגורה טלוויזיונית מוכרת ו- פופולארית, היא לא הייתה אישיות חשובה ו-רבת ערך יותר מחומרי השידור שאותם העבירה כפיסות וערכי מֵידַע לציבור. השדר והשדרנית המופיעים על מסך הטלוויזיה הם לעולם מתווכי שידור. חשובים, מוכשרים, ופופולאריים ככל שיהיו אולם הם תמיד יוותרו בפוזיציה של מתווכי שידור בין האירועים המתחוללים בעולמנו לבין הציבור באמצעות מרקע הטלוויזיה. הגדרת תעשיית העיתונאות הטלוויזיונית פשוטה וברורה : השדרנים והשדרניות חשובים אך לעולם פחות חשובים מהאירועים שאותם הם משדרים לציבור הצופים שלהם (!).

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני כ- 40 שנים. אנוכי יחדיו עם מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא גב' אוֹרְלִי יָנִיב. הצילום נעשה בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלעדית בימים ההם בהיכל הספורט ביד אליהו בטרם שידור ישיר של אחד ממשחקי קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ב-"החורפים החמים" ההם בשנים ההן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה ההיא שילמה למועדון מכבי ת"א בימים ההם חופן דולרים מועט בעבור זכויות השידורים הטלוויזיוניות, וגם משכורת ש.ת. דלה למגישה אורלי יניב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראשית 1972 הצטרף למחלקת הספורט של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל שנודע כקריין חדשות ברדיו "קול ישראל" ובעל קול בריטון נפלא. דן שילון נתן לו את ההזדמנות להיות שַדָּר ספורט בטלוויזיה כפי שהעניק שעת כושר כזאת לרבים לפניו. יורם ארבל הצטרף באחת השבתות של ינואר 1972 לצוות צילום של הטלוויזיה שכיסה משחק כדורגל ב- "בלומפילד". נקודת המפגש הראשונה בינו לבין הצוות תואמה חמישה ימים מראש ונקבעה לשער מס' תשע באצטדיון. קולו של יורם ארבל היה מוכר אך חזותו בימים ההם הייתה אנונימית. לשאלת ראש צוות הצילום כיצד יזהה את יורם ארבל מבין קהל האלפים הנכנס לאצטדיון הודיע יורם ארבל לדן שילון כי ילבש חולצה עם פסים אדומים – לבנים וכך יזהו אותו. דן שילון תמה ושח מניה וביה בינו לבין עצמו, "…מיהו הגבר הזה יורם ארבל שיודע חמישה ימים למפרע איזה בגד יעטה על לגופו…". יורם ארבל התגלה כבר מבראשית כשַדָּר טלוויזיה מוכשר אבל דָן שִילוֹן לא ראה בו קנדידאט למינכן 1972. הוא כלל לא חשב עליו. מי שיער אז כי יורם ארבל יהפוך בתוך שנים ספורות לא רק לשַדָּר הספורט הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, האחד שאין בִּלְתּוֹ (כמעט), אלא גם למנחה ומגיש הראשי של כל תוכניות הספורט שלה בשנים ההן שבין 1978 ל -1990.

טקסט תמונה : דצמבר 1979. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. טכנולוגיה טלוויזיונית ישנה בדמותו של  Rear projector מקרינה שקופית דהויה של אליפות העולם בהתעמלות ב- פורת וורת' בדאלאס בירת טקסס ברקע של שני המגישים המובילים יורם ארבל ואורלי יניב. יורם ארבל ואורלי יניב היו במשך שנים רבות Team שידור טוב, אפילו ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 במאה הקודמת, בדרגה גבוהה וזוהרת. באמצעות שני כוכבי ההגשה האלה זיהינו לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם, ושניהם הפכו את "מבט ספורט" ואת "משחק השבת" לשתי ספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זהו חלק מתפקידה של המדיה בתקשורת המונים . על האנשים הניצבים בחלון הראווה שלה מוטלת המשימה למשוך אליהם צופים רבים ככל האפשר כדי להעביר להם בכישרון מידע וויזואלי. רייטינג הוא אמנם איננו חזות הכל אך בכל זאת מרכיב חשוב בתעשיית הטלוויזיה וגם בשידור הציבורי. יורם ארבל ואורלי יניב עשו היטב את המוטל עליהם. (צילום משהל"ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס המכיל כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן", במסגרת הסדרה בת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

בינואר 1988 הכשרתי שתי קרייניות ספורט חדשות, מרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף. שתיהן הגישו תקופה קצרה לצִדם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. ב- 1990 נטש יורם ארבל את השידור הציבורי ועבר לשורות ערוץ 2 ובכבלים. ב- 1991 הפך נסים קיוויתי לפנסיונר. את עמדת ההגשה היוקרתית תפשה השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ורמי ווייץ. הם לא היו גברים נאים, וודאי לא נוצצים וגם רחוקים מהמַלְכוּת, אך הם היו ראשית דבר עיתונאים. מעלה נדרשת ובעלת ערך יותר מהיופי והנוצץ. אל השלישייה העיתונאית הזאת חבר הפרשן אבי רצון. השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ואבי רצון הובילה את שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. כל חוזי הספורט הרלוואנטיים הוחזקו באופן בלעדי בימים ההם בידי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לכֵן גם המדרוג, הרייטינג, ופוטנציאל הצפייה הטלוויזיונית היה בידינו. אין ספק, המגישים חשובים, אולם חשוב מהם התוכן (!).

לפני יותר משנות דוֹר. פוסט עידן אורלי יניב בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני מביא למסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית ב-1988 את המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף במקומה של אורלי יניב שפרשה. הראשונה עברה את המבחן בציון בינוני. השנייה נכשלה והודחה. הדחתה של אורית כסיף הפכה לסיפור רכילות והפוליטיקאים הקטנים עטו מייד על המציאה. אשנה ואומר שוב בפעם ה- 1000: ה-ניסיונות המגוחכים והכושלים וה-התערבויות הפתטיות של כל מיני פוליטיקאים בשידורי הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא הזיזו לי. לא הייתי חייב להם דבר.

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי באומרו את ההפך ממה שהוא עושה". (מוריס  ברה).

הזמן ההוא של חודש ינואר בשנת 1988 היה פוסט עידן אוֹרְלִי יָנִיב. חלפו יותר מ- 33 (שלושים ושלוש) שנים מאז אולם כל הפרטים ההם זכורים לי היטב. באותה התקופה ההיא של ראשית 1988 ערכתי בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתל אביב מבחני מסך (Audition) ל- 50 מועמדות בתוכן חיפשתי שתי פנים חדשות להגשת תוכניות הספורט במקומה של אוֹרְלִי יָנִיב שפרשה זה מכבר. רציתי שתי מגישות – עיתונאיות טובות ממנה שיוכלו להשתלב בעבודת השטח ולהגיש כתף אל כתף ובמעמד שווה את שידורי הספורט לצידם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. רציתי לשחזר את רעיון ההגשה המשולבת שהגה אלכס גלעדי ב- 1979 להציב שדרנית ליד שדר. אישה ליד גבר. בדיעבד זאת הייתה שגיאה גדולה. גדולה יותר מזאת של אלכס גלעדי ב- 1979 כשהביא למערכת הספורט מגישה שלא היה לה דבר עם הטקסטים והחומרים שהיא עוסקת בהם. הייתי צריך ללמוד את הלקח המַר ולהבין שמגישה או קריינית בטלוויזיה, רהוטה ככל שתהיה, לעולם איננה תחליף להגשה עיתונאית אמינה. אין לצפות לאמינות משום קריין ו/או קריינית, גבר או אישה, ה-מקריאים ו-מגישים לציבור חומרים שהם עצמם אינם בקיאים בתוכנם.

תרתי אחר מועמדות חדשות שחשבתי והאמנתי שאוכל להפכן לעיתונאיות ספורט וחדשות מעבר לתפקידן כמגישות באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משהו מהסוג של מִירִי נְבוֹ מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ו/או מוּרַן בָּרָק בערוץ 10, אולם דֶגֶם משופר שלהן. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל צפה יחד עמי בלשכתו אז בחודש ינואר של שנת 1988 בקלטות מבחני המסך (Screen test) של המועמדות הרבות כדי לקבל עמי החלטה משותפת. היו שם כמה מועמדות רציניות וראויות. למרות גילן הצעיר הן היו בעלות ניסיון בקריינות וחלקן אף הספיק כבר לקנות לעצמו מוניטין בתחום. ביניהן וֶורֶד דָוִיד, אוֹרָה חַיוּן, רִינָה מַצְלִיח, מֵרָב מִיכָאֵלִי, אוֹרִית כָּסִיף, פְּנִינָה רוֹזֵנְבְּלוּם, לֵאָה עוֹז, שחקנית הכדורסל ענת דרייגור ואחרות. לכולן הייתה שאיפה אחת ומשותפת. הן הנשים האמביציוזיות האלה רצו להתיישב על הכֵּס הטלוויזיוני הרֵיק של "מבט ספורט" שהותירה אחריה אורלי יניב באולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 33 שנים. זוהי רינה מצליח מרדיו "קול ישראל" בינואר 1988 ב- Audition שערכתי באולפן הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת תל אביב. היא הייתה אחת מעשרות מועמדות שניסתה את כוחה ב- Audition וביקשה לרשת את מקומה של אורלי יניב בימים ההם. בפתח דבריה באודישן הציגה רינה מצליח את עצמה והכריזה למיקרופון : "…אני בכלל לא קריינית. אני עובדת בצוות ההפקה של החדשות ברדיו "קול ישראל", אבל אני רוצה להיות קריינית…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 33 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. אורית כסיף משתתפת ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988. היא הייתה מגישה מוכשרת אך בעלת אמביציות מופרזות. זכתה במקום השני אחרי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 33 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. זאת היא ענת דרייגור בכירת שחקניות הכדורסל של ישראל בכל הזמנים. היא רצתה לרשת את מקומה של אורלי יניב ולהיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה. הפכה מאוחר יותר לפרשנית כדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 33 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. זוהי מרב מיכאלי (בת 22) לשעבר שדרנית וקריינית מצטיינת בגלי צה"ל. הייתה מגישת טלוויזיה מיוחדת וייחודית. משכמה ומעלה. היא ניצחה בקלוּת בנוק אאוט בסיבוב הראשון ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988 את כל מתחרותיה, וזכתה במקום הראשון. צפיתי לה עתיד טלוויזיוני מזהיר. בשלב מאוחר יותר זיהיתי אצלה את אותה הבעיה העיתונאית שהייתה לרועץ בשעתו לאורלי יניב. היא הייתה קריינית – שדרנית ברמה גבוהה אך לא באה מתחום עיתונאות הספורט. הוברר כי הבאתה לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה החלטה שגויה שלי. מנקודת מבט מאוחרת, הופעתה על מרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית הסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 במאה הקודמת, הייתה דומה יותר לתחבולה שיווקית מאשר לניסיון עיתונאי ממשי של שיפור הניווט והובלת תוכניות הספורט האלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר של שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 33 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. זוהי פנינה רוזנבלום בת ה- 34 ב- Audition הטלוויזיוני שנערך בינואר 1988 ונועד לבחירת מגישות ל- "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". היא אישה מוכשרת ואמביציוזית. הופעתה הפרובוקטיבית המסוקרת עד לעייפה בטורי הרכילות מנעה ממנה את הבחירה למגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פנינה רוזנבלום הייתה מועמדת מרשימה באותו ה-Screen Test הטלוויזיוני ההוא בחודש ינואר של שנת 1988. המראה וחיתוך הדיבור שלה משכו מייד את תשומת לבי. אישה רצינית, רהוטה, ובעלת דיקציה מושלמת, וגם נאה. "…יואש, איך נביא אותה למחלקת הספורט…?", שאל בדאגה אורי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסינן מבין שיניו, "…הרי היא גיבורת טורי הרכילות, היא מייצגת בהיסטוריה האישית שלה וגם במעשיה היום אישיות וז'אנר בידורי, השונה לגמרי מטיפוס המגישה – עיתונאית שאנחנו מחפשים…", והוסיף, "…הרי הציבור יראה בבחירה ובהעדפה הזאת שלנו בדיחה במקרה הטוב, וטיפשות ואידיוטיזם במקרה הרע…". פנינה רוזנבלום בת ה- 34 אז נפסלה ב- 1988 על הסַף ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פרת ז"ל מלהגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגלל הווייתה והיסטוריית העבר שלה כנערת זוהר. לבסוף בחרנו במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition הזה. למרות גילה הצעיר הייתה קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היה לה ביטחון עצמי רָב ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר  היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אוֹרִית כָּסִיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות ראויות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום ולא מפני שלא היו מתאימות. נפלה גם מועמדותה של לאה עוֹז שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל. הערכתי שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית הגברית הוותיקה ובעלת הניסיון של השדרנים יוֹרָם אַרְבֵּל, נִסִים קִיוִויתִּי, אוּרי לֵוִי, ורָמִי וָויְיץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דקלום הטקסטים באולפני הספורט חלפה לבלי שוב. זאת הייתה טעות מָרָה ומיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם, רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש. מנקודת מבט היסטורית, הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרה , ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן. הן היו קרייניות אך לא שדרניות ספורט. זה היה חסרונן הגדול. נפרדתי מ- מרב מיכאלי בידידות. רחשתי לה הערכה רבה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט. זה לא היה מקומה הטבעי. טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם אמרה העת שידור ישיר, "הא"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת, Liverpool  בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו "איינטראכט פראנקפורט ו/או מינשנגלדבאך, ו/או קבוצת הכדורסל של ניו יורק "ניקס" ניקרבאקרס", נקנה על ידה בייסורים. ולא רק על ידה.

דבר הדחתה התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר, כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, כאילו אני מתנכל לה אישית מפני ששמנה בשל הריונה, וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מונחים ע"י העיתונות. הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי ויוודא אם העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף. עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל. לא פחות ולא יותר. היא רצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה בגלל ש-שַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא לא פוטרה. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ענקית שקוראים לה, "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אך את חבר הכנסת המלומד יוסי שריד ז"ל וחברת הוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק זה ממש לא עִניֵין. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו להכפיש את שמי בעיתונות [1], מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שחלק מהמדינה אהבה לשנוא.

טקסט מסמך : ח"כ נאווה ערד קראה בעיתון ידיעה שקרית ורצה להתלונן על ההדחה בפני אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ח"כ יוסי שריד ז"ל קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" מבלי שבדק את העובדות. הוא מעולם לא דיבר עמי ולא בדק את אמיתות הסיפור , ובחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית וטיפשית. אורית כסיף הודחה מהמסך לאחר אין סוף טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה. יוסי שריד לא ידע שאשתי היפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים. "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להיריון, שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי, אך תגובתו העלובה והירודה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת. (באדיבות ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  22 באוקטובר 1990. כותרת שִקרית בעיתון "חדשות" ז"ל ההוא. מעולם לא אמרתי למגישה את המילה "שמנת…וכו'…". מעולם לא היה עולה בדעתי להעיר לשום אישה בהיריון באשר היא, בטלוויזיה או מחוצה לה, הערה הנוגעת למראה שלה. הרי גם אשתי הייתה בהיריון. אישה בהיריון היא מראה טבעי ונפלא רווי תקוות והמשכיות. כתב העיתון "חדשות" אשר גולדברג והעורך שלוֹ לא שאלו אותי דבר ולא בדקו עִמִי את אמיתות האינפורמציה. מה שעניין אותם היה להעניק לכתבה הזאת ולתוכנה כותרת זדונית ולמכור את הצהובון לכל דיכפין. (באדיבות ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדחתה של אורית כסיף על ידי ממִרקע הטלוויזיה הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור ובכנסת. הנה חלק מהטענות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב העיתונות ומבלי לתת לי הזדמנות להשיב על "ההאשמות" המגוחכות והבלתי נכונות בעליל [2]. אהרון הראל ז"ל מי שהיה דאז יו"ר הוועד המנהל דאז של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את האינפורמציה הרכילותית מהעיתונות וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), הודיע לציבור כלהלן ובזה הנוסח : "אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ההיריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה".

דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור דאז שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו בעיתונות), התייצבה מול העיתונות, וכה אמרה : "…זה משעשע. אני לא יודעת מי זה יואש אלרואי. אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להיריון. אני נחרדת. כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהיריון. אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ההיריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו…".

ח"כ שרה דוֹרוֹן (מפלגת הליכוד) ב-שאילתא בכנסת ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת (היא מעולם לא דיברה עִמִי ולא שאלה אם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אמת או שקר), אמרה כך : "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך, הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות", כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה. (היה מדובר בשקר גס ומנובז). לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך. יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. (עתה נוצר תקדים שקרי חמור ביותר). והוסיפה כלהלן, אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת :

1. מה התייחסות השַר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה…?
2. מה בדעת השַר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה…? 

תשובת שר החינוך זבולון המר הייתה כלהלן : "אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה, אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים".

שרה דורון (הליכוד) : "אדוני השר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת, את נראית לא טוב". אם אדוני השר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להיריון. אינני רוצה לנקוב בשמות. אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה".

עובדיה עֵלי (הליכוד) : "לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך".

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות : "אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שַר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין".

שר החינוך זבולון המר : "אני  חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המַרְאֶה של המגישה".

העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. הפוליטיקאים הקטנים הרדודים התערבו ושיקרו, אך לא שאלו לדעתי מדוע הורדה גב' אורית כסיף מהמסך. ברור שהיא הורדה מהמסך לא בשל הריונה אלא בגלל חוסר כישרונה לקריין טקסטים. נדרשתי לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה לאַרְיֵה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ולמנהל הטלוויזיה יוסף בר אל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אורית כסיף ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי. אמרתי להם, כלהלן : "במידה ועניין ההדחה איננו מקובל עליהם, הרי מכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף שהיא בלתי מתאימה לחלוטין לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי", ו-הוספתי והודעתי להם מפורשות, "כל עוד אני מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אורית כסיף לא תגיש ולא תקריין יותר, לא בשל מַרְאָה אלא בשל כישרונה הפגום לקריין טקסטים על מסך הטלוויזיה בפני מיליון (1.000000) צופים. טעויותיה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט". הנה המסמך הרלוואנטי [3].

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. זהו המסמך המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית . עמוד מס' 1 מתוך 3 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 2 מתוך 3 עמודים של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 3 והאחרון במסמך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות ה- Board הציבורי הצדיקו אותי ותמכו בי ללא סייג. המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא התנכלות אישית.

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1990. מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור ז"ל בעקבות פרשת "אורית כסיף". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיקאים ברמה של עסקנים קטנים שניסו לטפס על סולם השוביניזם החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה בשל טעויותיה אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ושדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי. המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה. התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי-מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט, הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המכוערת של יוסי שריד ז"ל פלוס הטקסט הנבזי והשקרי בו השתמש ונקט נגדי, דליה איציק, שרה דורון ואחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת חטיבת הספורט בפיקודי הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980ועד לעזיבתי ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים. מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים מעולם לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי, הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי. זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ודיגניטי עיתונאיים אלמנטאריים נדרשים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם לפח . קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו לפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה, אך איש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי אלא מפני שחשבו שאני חיוני למערכת שאותה ניהלו.

טקסט תמונה : כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. לא הסכמתי להיפגש עם ח"כ פינחס גולדשטיין. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם נחנו במתק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזות חסרות כיסוי בתקשורת. הם עסקנים בדרג נמוך שמומחים ובקיאים בהבטחות. רובם לא יודעים ואינם מוכשרים לקיים אותן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 5 בפברואר 1993. כותרת בעיתון "חדשות". תקפתי בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות (תקנים, שעות נוספות, חוק שעות העבודה והמנוחה, עבודת הטכנאים, וכו'). התוכנית "משחק השבת" הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות חיים הברפלד והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית משלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה ההצעה. לא היה לה שום תוקף משפטי. מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומיכה גולדמן אַץ לספר לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת", תשודר במתכונתה המקורית. זה היה כמובן חזיון שווא, אך ח"כ מיכה גולדמן פוליטיקאי ועסקן קטן זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כמגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובאשר לאוֹרִית כָּסִיף. לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באוקטובר 1990 בשל שיקולים מקצועיים סירבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע כקריינית – שדרנית בטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי להגיש תוכניות אחרות ו/או ל-חילופין תפקיד עורכת במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב נמנע מלבקש את שירותי הקריינות שלה. גב' אורית כסיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2, ו/או ערוץ 10 ההוא דאז. היא חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פרשת אורית כסיף לימדה אותי שוב שיעור מאלף הנוגע לקשר המטונף והמסריח שבין המיקרופון ו-מסך הטלוויזיה לבין הפוליטיקאים. חלקם דלים ועלובים ונטולי יושרה. טביעת אצבעותיהם של הפוליטיקאים האלה שנותרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל המיקרופון ברדיו "קול ישראל" ובכלל רשות השידור, הדיפה תמיד ריח רַע וסירחון. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה ו/או מגיש ממסך הטלוויזיה והחלפתם באחרים הפך לדליקה פוליטית ענקית עד כדי התערבותה של כנסת ישראל בעניין. דֶלֶת חטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים הללו. עכשיו אחרי "פרשת אורית כסיף" נעלתי אותה בפניהם ב-רָב בריח (!).

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1991. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. זוהי השלישייה העיתונאית המובילה של שידורי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודי בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מאיר איינשטיין ז"ל, ו-יבד"ל רמי ווייץ (בתווך) ו-אורי לוי (משמאל). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רשות השידור ההיא בסוף עשור ה-90 של המאה הקודמת ובראשית שנות ה-2000 הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל, כאמור לתקופה של 5 שנים עד קיץ 2007 (ליתר דיוק עד 2 ביוני 2007). מזכיר הממשלה הצעיר דאז גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן באמצע כהונתו ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

​פוסט מס' 968. הטלוויזיה היא Media מאירת פנים וקטלנית באותה מידה. זאת דעתי אודות חלק משחקני הטלוויזיה הראשיים המשתקפים אליי מהמסך מידי יום בסלון דירתי בצפון הישן של תל אביב. פוסט מס' 968. הועלה לאוויר ביום שלישי-30 במארס 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

1. ד"ר שרון אלרועי פרייס היא עוד קרן אור רפואית – טלוויזיונית בעת מגיפת הקורונה הקטלנית והמסוכנת המתחוללת במדינת ישראל. ד"ר שרון אלרועי פרייס היא אישיות טלוויזיונית ברמה גבוהה. מדויקת, רהוטה, נבונה, זהירה, חושבת מהר, ו-מתנסחת בבהירות (!). והחשוב מכל : אתה מאמין ב- % 100 לכל מילה שלה, לכל טקסט שלה, ולכל דברי הביאור והפרשנות שלה העוסקים במגיפת הקורונה החמקנית, המסוכנת, והקטלנית. ד"ר שרון אלרואי פרייס תבורכי (!).

2. אמנון אברמוביץ' הוא רב אמן טלוויזיוני. ללא כל ספק נֶכֶס ו-עמוד התווך המרכזי של חברת החדשות של ערוץ 12 (!). אשנה ואומר בפעם ה- 1001 : הוא לא רק ידען רב ערך ובעל שיעור קומה. הוא בין הבודדים הספורים בארץ (לרבות כמה מ-אנשי הטלוויזיה הבינלאומית בשורותיה שהיתי כ- 40 שנים) שמוכשר, להסביר, ולפַרְשֵן גם אירועים מורכבים במעט טקסט ובמינימום מילים, ואף על פי כן לפגוע בול אחרי בול במטרה. אמנון אברמוביץ' הוא Grand Master בתחום מדע פרשנות המידע בטלוויזיה. מדובר בגדולה ובכישרון לפצח את הקוד הטלוויזיוני הקובע מפורשות, כי, "אם הקיצור יספיק אזי האריכות שגיאה". אין עוד אחד כמותו בשורותינו. אמנון אברמוביץ' איננו אלן דלון. הוא הרבה יותר מזה. הוא הרבה יותר מ-אלן דלון. הוא איננו מחייך אולם מאכלס בנוכחותו באולפן של חברת החדשות של ערוץ 12 כריזמה טלוויזיונית נפלאה. הוא בעל כושר ביטוי וניסוח תמציתיים ו-מיטביים ברמה הגבוהה ביותר הקיימת בזירת הטלוויזיה. שדרן ששומר על ניקיון ו-טוהר המידע. אינפורמציה שתמיד אפופה בכֵנות, ב-יושרה, ב-אמינות, וב-מהימנות. אמנון אברמוביץ' הוא מישהו שאתה מאמין לכל מילה ולכל פיסת מידע שהוא מוסר לך ולכלל ציבור הצופים. שדרן – עיתונאי חיוני ומרתק. עילוי טלוויזיוני. רכש טלוויזיוני יקר בכל מובן וקריטריון של חברת החדשות של ערוץ 12 (!).

3. גיא פלג איש חברת החדשות של ערוץ 12 הולך בדרכיו של אמנון אברמוביץ'. הוא עיתונאי ושדרן טלוויזיה מס' 1 בארץ בענייני משטרה ומשפט. גיא פלג איננו רוברט רדפורד. הוא הרבה יותר מרוברט רדפורד. פניו תמיד רציניות ו-מבטו חתום. אף על פי כן גיא פלג ניחן ב-כריזמה טלוויזיונית ועיתונאי שמשדר לצופיו כנות, אמינות, ומהימנות. אלה הן התכונות החשובות ביותר שמצדיקות את נוכחותו באולפן חברת החדשות של ערוץ 12. בתשע מילים : נוכחותו באולפן חברת החדשות של ערוץ 12 חיונית ו-דומיננטית (!). אתה מאמין לסיקור שלו ולכל מוצא פיו. גיא פלג הוא תוצר רב ערך ותוצאה חיובית מאוד של רכש טלוויזיוני שביצעה בשעתו חברת החדשות של ערוץ 12..

4. תוכנית האקטואליה היומית "חמש בערב" המשודרת ברדיו גלי צה"ל מושכת תשומת לב עיתונאית. קרה שם מקרה מדהים : ברבות הזמן התברר שהפרשן הדומיננטי של התוכנית   המדוברת הנ"ל יעקב ברדוגו הוא לא רק נאמנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אלא האיש שגם "שדד" ללא שום קושי את תפקיד המנהיג מהמוביל הרצסיבי ונטול הכריזמה שלו ושל "חמש בערב", ירון ווילנסקי, ובעצם לקח ממנו את מיקרופון התוכנית. אפשר לומר הכל על יעקב ברדוגו, טיפש הוא לא. הוא עיתונאי מקושר בעל ידע, יש לו יכולת  תנופה, הוא מצויד בקשרים, ניחן ב-אמביציות, ו-הוא בעל כריזמה שמותיר את המוביל שלו ירון ווילנסקי הרחק מאחור והופך למוביל של עצמו. יעקב ברדוגו הכל כך דומיננטי ליד המיקרופון מְיָיתֵּר את ירון ווילנסקי והופך אותו לבלתי נָחוּץ וחסר תועלת ב- "חמש בערב". הוא איננו זקוק לו. וכך נעשה ירון ווילנסקי ברבות הימים ובחלוף הזמן פיגורה רדיופונית זניחה שלא רק נשרכת בעקבותיו של יעקב ברדוגו, אלא גם איננה יעילה ולא תורמת למִשְדר. התמונה הרדיופונית העגומה הזאת משתנה מקצה לקצה כאשר את יעקב ברדוגו מחליף ב- "חמש בערב" (בדרך כלל בימי חמישי) המשפטן – פרשן קובי סודרי. ירון ווילנסקי נשמע הרבה יותר נינוח מחד ואקטיבי מאידך בסביבתו וחברתו של המשפטן – פרשן קובי סודרי. קובי סודרי מעניק ל- "חמש בערב" פרשנות אובייקטיבית לעומת יעקב ברדוגו שנשמע לי כמי ש-לוקח מעֵת לעֵת צַד. לפתע ירון ווילנסקי הופך באמת לשדר מוביל ובטוח בעצמו (אנוכי רושם כאן את דעתי הפרטית בלבד).

5. מנהיג מפלגת "העבודה" לשעבר והמופרך של מעמד הפועלים עמיר פרץ הפך זה מכבר לבדיחה ומעורר גיחוך.

6. מנכ"ל משרד הבריאות הקודם משה בר סימן טוב הזכור לטוב בעל אישיות עצמאית וראייה ארוכת טווח, היה ראשון שהבין עד כמה מגיפת הקורונה היא מסוכנת וקטלנית, ועד כמה הטלת סגרים בהיעדר חיסונים בתקופה הראשונה ההיא דרושים כדי לשמור על ביטחונה של האוכלוסייה בישראל.

7. ראובן "רובי" ריבלין הוא נשיא המדינה לתפארת האומה. אנוכי אוהב אותו, חש כלפיו כבוד עצום, ורוחש לו חיבה רבה.

8. אעשה זאת בקצרה. תעשיית הטלוויזיה היא מפגש של אישים תחרותיים ואמביציוזיים ונשים תחרותיות ו-אמביציוזיות. תחרותיים עם עצמם ובעיקר נגד הקולגות שלהם / שלהן. בעיקר ב-אולפני החדשות והספורט. אבל לא רק. המיקרופון והמסך הם כלי תקשורת יוקרתיים ומצודדים. אתה צריך להחזיק את המיקרופון רק פעם אחת ולהופיע רק פעם בודדה אפילו לשבריר שנייה על מסך הטלוויזיה כדי להידבק מהחיידק. נושבת שם כל הזמן וללא הפסק רוח של שאפתנות. שאפתנות הַמלֻוָוה ביוקרה רבה שאופפת את אנשי התעשייה המרתקת והחשופה הזאת. מיש נדבק בחיידק המיקרופון והמסך, שום אנטיביוטיקה לא תעזור לו. אין תרופה לשאפתנות אלא בתוספת שאפתנות. השאפתנות הזאת איננה מניעה רק את פסיעת צעדיהם לפנים אלא מתניעה את כלל הטכנולוגיה, הלוגיסטיקה, והמורל של מפעל התקשורת המהולל הזה. חברת החדשות של ערוץ 12 שרויה בדילמה מביכה ו-לא פשוטה. כיצד פוקדים על יונית לוי בולעת כרונית של מילים והברות ובעלת הֲגִיָיה פגומה מול המיקרופון, לפנות את כֵּס המגישה הראשית של מהדורות החדשות הארציות של ערוץ 12, ואומרים לקרן מרציאנו לתפוש את מקומה.

9. בנימין נתניהו היה פעם קָצִין קרבי לוֹחֵם אָמִיץ לֵב בסיירת מטכ"ל בעלת ערכי מוסר אנושיים עליונים שנשבע להקריב את חייו למען מדינת ישראל אם יידרש לעשות כך בעת סכנה ובעת, מלחמה. היום הוא מכהן בתפקיד ראש ממשלה שנאשם בשלושה תיקי קטגוריה פליליים וחמורים מס' 1000, 2000, ו- 4000 בגין קבלת שוחד, מעשי מִרְמָה, והפרת אמונים. כתלי בית המשפט ו-סורגי וצליל בריחי הכלא המשקשקים, מאיימים לא רק על נוכחותו הציבורית של בנימין נתניהו אלא גם על יכולתו וכישרונו לנהל ולעצב את דמותה של המדינה (במצבו האישי – משפטי). לא ייתכן כאן Happy end.

10. בני גנץ המגוחך רחוק מלהיות מנהיג מדיני ופוליטי. מעולם לא ראיתיו ואף פעם לא שוחחתי עמו. מסך הטלוויזיה עשה בו לאחרונה שַמוֹת. זה האיש מנהיג "כחול / לבן" שבגד בשעתו בשני שותפיו – חבריו לדרך ולתנועה, ביאיר לפיד ומשה "בוגי" יעלון, הפר את הבטחותיו להם, וחבר לבנימין נתניהו תמורת קבלת מינוי של שר ביטחון ומינוי לראש ממשלה חליפי בבוא העת. עכשיו לאחר שהיו לו כבר 35 מנדטים, אולם בבחירות האחרונות ב- 23 במארס 2021  הוא איבד 27 מהם ונותר רק עם 8 בלבד. כעת בני גנץ נזכר לבוא בטענות ולהטיל דופי מַר בראש הממשלה שלו בנימין נתניהו. מעט מִידַי ומאוחר מידי. בנימין נתניהו הוא איש לא אמין ולא מהימן, שמחפש כל דרך להימלט מאימת הדין הפלילי וכל שביל כדי לחמוק מסורגי ובריחי הכלא שממתינים לו. הוא עלול למצוא את עצמו כלוא שם בתוכם. בנימין נתניהו הגה את הסלוגן בטרם משפטו, וחזר ושנה אותו כבר 1001 פעמים, "…לא יהיה כלום – כי לא היה כלום…". אל תאמינו לו. אל תאמינו גם לבני גנץ שמכר את בכורתו לבנימין נתניהו רק לא מזמן, תמורת נזיד עדשים. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ונשיא המדינה לשעבר משה קצב טענו בהיכלי המשפט (כפי שגם יטען בנימין נתניהו) שהם היו תמימים ונקיי כפיים, אולם זה לא עזר להם ל-שני מנהיגי האומה הללו, שסיימו את הקריירה שלהם בכלא מאחורי סורג ובריח כפושעים פליליים. אהוד אולמרט ומשה קצב היו שני פושעים פליליים שבתוקף תפקידם הרם הציבו את עצמם מעל חוקי מדינת ישראל. הם נתפשו, נשפטו, ונשלחו לבתי הסוהר בגין מעשי הפשע המחליאים שלהם.

11. אנוכי אוהב את שדרן רדיו גלי צה"ל המוכשר והעָנָיו שמעון פרנס. נעים להאזין לשידור הלא מכופתר שלו וגם להזדהות עם האוריינטציה המוסיקלית היוונית האוהדת וה-כמעט מתמדת שלו. שמעון פרנס הוא שדרן רב ידע, אולם איננו פטפטן, נותר מתון, והוא גם צָנוּעַ. הוא שומר על שיווי משקל ו-צועד בבטחה על הָחֶבֶל הדק שמפריד בין שידור לבין בִּרְבּוּר.

12. צפיתי ביום ראשון – 28 במארס 2021 ב- "כאן" 11 בשידור הישיר המשעמם של המשחק נבחרת ישראל (תחת שרביטו של המאמן האוסטרי שלנו ווילי רוטנשטיינר) נגד נבחרת סקוטלנד 1:1 (באצטדיון "בלומפילד" במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל) בהובלת נדב יעקבי איש ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (תיאור, ניתוח, ו-פרשנות אודות השער שכבש דוֹר פֶּרֶץ לרשתה של סקוטלנד בדקה ה-44 ע"י נדב יעקובי והפרשן שלו, היוו רקלמה טלוויזיונית דלת תוכן ו-לא מקצועית, ו-רוויה ב-עוֹנִי, דַלוּת, טריביאליות, ומגוּחָכוּת). היה מדובר בתצוגת כדורגל ישראלית ירודה ומשעממת. היהודים צריכים לעסוק במה שהם היו פעם טובים באמת, נגינה על כינור ומשחק השחמט. לא כדורגל. וגם : בחלוף כמעט ארבע שנים, טרם צלחה דרכה של ההנהלה העצלנית של "תאגיד" השידור הציבורי "כאן" 11, למסד ולהקים סגל שדרני ופרשני ספורט מקצועיים משלה ורק שלה, תוצרת בית (!). ההנהלה העצלנית הזאת עדיין נזקקת לפשוט יד ולבקש נדבות מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אינני זוכר למשל את רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC בתקופתי הטלוויזיונית ארוכת השנים (לאורך 4 עשרות של שנים), פושטת יד ומבקשת נדבות בצורת שכירת שדרני ופרשני ספורט מערוצי הטלוויזיה האחרים בבריטניה (יריבים ו-מתחרים של ו-נגד ה- BBC), על תשומת לבו של הצופה הפוטנציאלי באיים הבריטיים.

כנ"ל לגבי המשחק מולדובה – ישראל 4:1 במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל שנערך ב- 31 במארס 2021 ב-מולדובה. נבחרת ישראל החלשה והמשעממת בראשות מאמנה ומנהיגה הרוטיני, המשעמם, והמוגבל ווילי רוטנשטיינר ניצלה ממבוכה גדולה לאחר שחזרה מפיגור 0:1, וניצחה 1:4 את מולדובה. לא בגלל מצוינותה והצטיינותה, אלא בגלל הרחקה של שחקן מולדובאי שנותרה עם עשרה שחקנים. נבחרת מולדובה בכדורגל טובה יותר מנבחרת ישראל. מאמן נבחרת ישראל ווילי רוטנשטיינר יכול לייבב ולהתבכיין עד מחר כי התקשורת הישראלית יוצרת חומה נגדו אולם זה לא יעזור לו. הוא והנבחרת הלאומית שלנו משעממים, צפויים, ו-נעדרי כישרון. הכדורגל הישראלי הלאומי תחת הנהגתו רחוק מלהבריק ורחוק מלעורר אמפתיה.

13. אנוכי מאוד אוהב להאזין למוסיקה קלסית. בילדותי גדלתי על צליליהם של וולפגאנג אמדיאוס מוצארט, לודוויג וואן בטהובן, פרדריק שופן, יוזף היידן, יוהאן שטראוס, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, אראם חצ'אטוריאן, יוהאן סבסטיאן באך, סרגיי רחמנינוב, פרנץ שוברט, יאן סיבליוס, פרנץ ליסט, יוהאנס ברהאמס, ורבים רבים אחרים. אך לא פחות אני אוהב להקשיב לאלוויס פרסלי, ריקי נלסון, ברנדה לי, פט בון, אֵלָה פיצג'ראלד, פרנק סינטרה, דין מרטין, דוריס דיי, בינג קרוסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, ורבים רבים נוספים. אלוויס פרסלי הפך אותי לנער ואדם מאושר יותר בחיי מאז שמעתי אותו לראשונה ב- 1957 ברדיו עוד בהיותי חבר קיבוץ אפיקים, שר את "Heartbreak hotel". אנוכי מאזין לו בכל הזדמנות גם היום בגילי 83 כשאנוכי אב לשלושה ילדים וסבא ל-עשרה נכדים ונכדות. אנוכי מחזיק בחדר העבודה שלי כ- 60 ספרים אודותיו ואודות המוסיקה שלו שיצר ואת כל ה- CD's שמכילים יותר מ- 600 (שש מאות) שירים שלו, אלה שהיו פס הקול של חייו. לא היה כמותו וגם אין כמוהו היום. אלוויס פרסלי מת בממפיס – טנסי בארה"ב ב-16 באוגוסט 1977 בן 42 ושמונה חודשים. לאחרונה קראתי עוד ספר אודותיו של אלוויס פרסלי, הקרוי, "Elvis in the twilight of memory" שכתבה האמריקנית גב' ג'וּן ג'וּאָנִיקוֹ (June Juanico, בת 83 היום). מצאתי עניין בספר הנ"ל.

טקסט ספר : זהו השער הראשי של הספר, "Elvis in the twilight of memory". הספר יצא לאור בארה"ב ב- 1997. כתבה אותו ג'וּן ג'וּאָנִיקוֹ. קראתי את הספר בעניין רב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

14. אינני צופה עוד בשידורים הישירים בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים של משחקי מכבי ת"א ב- Euroleage. מועדון הכדורסל הישראלי הזה שהיה מפואר בשעתו הוא נטול היום שחקני כדורסל ישראליים מובילים, נעדר זהות לאומית כבימים עברו, והמאמן הוא יווני. לא מעניין.

15. גדעון סער הוא איש יישר דרך, מחושב, בעל שיקול דעת, ומדויק. אולם שידורי הטלוויזיה הרבים חושפים ו-ממנפים אותו כ-פוליטיקאי – מתמטיקאי קר שחסר מאוד מצרך חזותי חשוב, הקרוי, "כריזמה טלוויזיונית". את אותה הכריזמה הטלוויזיונית שאין לו, יש בשפע לרעייתו גאולה אבן – סער. היעדר כריזמה טלוויזיונית תמיד תהיה בעוכריו בכל התמודדות פוליטית חזותית. עדיין לא מאוחר. אפשר ללמוד כיצד לייצר "קסם אישי" מול מצלמות הטלוויזיה.

תזכורת גדעון סער מהימים ההם :

הכתובת התנ"כית העצובה ההיא "מנא מנא תקל ופרסין" שניבאה גם את סופו וקיצו של השידור הציבורי ז"ל ההוא כפי ש-היכרנו אותו כולנו הייתה חקוקה על הקיר כבר 15 (חמש עשרה) שנים בין 2002 ל- 2017. זה היה רק עניין של זמן. מינויו של יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 למנכ"ל הזמני של רשות השידור, ובתום שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 הפקדתו הנוספת לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה מטעמו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, היה לא פחות מ- מעשה פוליטי מטופש בתחום של ניהול תקשורת ציבורית ו-ניהול כללי של רשת טלוויזיה ציבורית ברמה העליונה ביותר במדינת ישראל. מסמך מינויו הפוליטי של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחתימת של מזכיר הממשלה דאז מר גדעון סהר, נותר ו- נשמר לדיראון עולם (לא גדעון סער כמובן, אלא המסמך המצ"ב ותוכנו).

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. עסק מופרך. פארסה. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. לא ראיתי אז שום הבעת התנגדות ומחאה פומבית מול המינוי המופרך ההוא, אלא כניעה, וויתור, הסכמה, ו- הסכנה עם אירוע דווי ומציאות עגומה מצדם של שני אבות השידור הציבורי לדורותיו יעקב אחימאיר וחיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

16. ישראל קטורזה הוא קומיקאי נפלא. המיקרופון והמרקע הטלוויזיוני מהללים אותו.

17. סרטו התיעודי החשוב, המעניין, והמרתק בן כשעה וחצי של רן טל וציוותו אודות "אהוד ברק על מלחמה ושלום" ששודר בערוץ 12 (ביום שלישי – 30 במארס 2021) מחריף ומחדד את השאלה כיצד אזרחי מדינת ישראל וויתרו ו-מוותרים על מנהיגותו, פועלו, ורעיונותיו של אהוד ברק אדם מיוחד במינו מדהים, מוכשר, חכם, חושב, מנתח, ומנהיג ברמות הגבוהות ביותר שאני מכיר.

דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. דברי הימים ההֵם בתולדות השידור הציבורי התרחשו לפני שנים רבות אולם שיני הזמן לא נגסו בעובדות האֶמֶת ההן גם מפני שהמסמכים המצ"ב בפוסט מס' 968 מהווים תעודות של יושרה ו-ביטוח, ו-אֵינָם מאפשרים להֵן להשתבש (!).  

טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה. לפני 46 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי (בתווך) בין שני עוזריי המצוינים והמסורים לעבודתם, אריה שגיא מימין, וחיים גן טוב משמאל, באחת מעמדות השידור של "מבט ספורט" הטלוויזיונית בעֵת שידור ישיר של תחרות כדורעף. אשנה ואוסיף : אריה שגיא וחיים גן טוב היו שני אנשי טלוויזיה מעולים ועוזרים ומסייעים מצוינים. בלתי נשכחים עבורי. שניהם פנו בסופו של דבר לקריירות ו- תחומי עיסוק שונים בתכלית מהטלוויזיה. בלעדיהם ושכמותם היה קשה הרבה יותר להעפיל לפסגה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. התקופה ההיא עֶרֶש שנות עבודתי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעד ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. התמדה, דבקות במשימה, ושגשוג במקצוע שלי היו מותנים ו- בנויים מהמון מרכיבים. בראשם המשפחה שלי. לעולם לא הייתי יכול להעפיל לאן שהעפלתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא ובלעדי משפחתי רעייתי וילדיי. בתמונה : אנוכי ושלושת ילדיי הקטנים מימין רוֹעִי (בן 11), הָגָר (בת שלוש), וגוּר (בן שמונה). התמונה צולמה ע"י רעייתי יעל בדירתנו דאז, ברחוב משמר הגבול 5 ברמת אשכול בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : סתיו 1976. התקופה ההיא, עֶרֶש שנות עבודתי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעד ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. התמדה, דבקות במשימה, ושגשוג במקצוע שלי היו מותנים ו- בנויים מהמון מרכיבים. בראשם המשפחה שלי. לעולם לא הייתי יכול להעפיל לאן שהעפלתי בתעשיית הטלוויזיה ללא משפחתי רעייתי וילדיי. בתמונה : רעייתי ואנוכי ושני ילדינו הקטנים מימין, הגר (בת שלוש), וגור (בן שמונה). התמונה צולמה ע"י בנינו הבכור רועי (בן 11) בדירתנו דאז ברחוב משמר הגבול 5 ברמת אשכול בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות ותולדות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2017 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה, היא מהפכת הטלוויזיה ש- החלה ב- 1884, באותו הרגע בו מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow) המציא לפני 134 שנים את ה- Spinning disk (הדיסק המסתובב) שלו. בכל יום מאז התחולל משהו חדש טכנולוגי ולוגיסטי שאפשרו את קידום תוכן השידורים בתעשיית הטלוויזיה באשר היא. מהפכת הטלוויזיה האלקטרונית הובילה אחריה כעבור שנים רבות את מהפכת המידע התקשורתית השנייה הלוא היא מהפכת האינטרנט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. 

הפקת שידורי הטלוויזיה, עריכתם, ושידורם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את המשחקים האולימפיים של לונדון 2012 סימנה את קמילתם הסופית של הטלוויזיה ערוץ 1 ו-של רשות השידור והפיכתם ל- ז"ל בראשות הטריאומוויראט הכושל, העלוב, החנפן, ונעדר שֶמֶץ של כישרון מנהיגות : המנכ"ל יוני בן מנחם + עוזרו הצמוד והקרוב זליג רבינוביץ' + יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. לא הייתה עוד דרך חזרה. השידור הציבורי ז"ל ההוא נכחד. על הריסותיו וחורבותיו קם ב- 2017 תאגיד "כאן" 11.

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיוֹנָאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנָבוֹן והנָאוֹר Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) בעל היגיון הגיוני, מוסיף עוד אמת אנושית, כלהלן : "שום דבר איננו נָכוֹן באופן פוליטי אם איננו נָכוֹן במובן מוּסָרִי" ׁ(!). לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הַסֶפֶר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.

העלאת פרקים מדברי הימים מירכתי האוב של נבכי העבר איננה נעשית למען אגו, יוקרה, ותהילה. חשיפתם מעת לעת בבלוג נועדו לתת תוקף, אשראי, סמכות, ו- אסמכתא למחקר ו- כתיבת הפוסטים על ידי ב- yoashtvblog.co.il, ומחקר וכתיבת 13 הספרים על ידי, שעוסקים בתולדות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ מ- 1884 ועד ימינו אלה של 2021. הסדרה קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". דברי הימים ההם התרחשו לפני שנים רבות אולם שיני הזמן לא נגסו בעובדות האמת ההן גם מפני שהמסמכים המצ"ב שהפכו לתעודות ביטוח, אינם מאפשרים להן להשתבש (!). אנוכי בן 83. אינני זקוק עוד לשום דברי תימוכין ולשום רגעי תהילה. היו לי מהם בשפע, למכביר. די והותר.

טקסט מסמך : שנת 2000. לפני 21 שנים. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב (אדם כֵּן, פורה, ומוכשר, אולם נמצא בצד הלא נכון של המפה הפוליטית) נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 1989. לפני 32 שנים. מכתב פרידה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו, ובטרם נשלח ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מקל למשימה הבאה שלו כ- כתב ושליח הטלוויזיה והרשות ל- וושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון – 26 ביוני 1988 בעת שליחת הדו"ח של EURO 1988 למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, הביע מנהל החדשות יאיר שטרן יבד"ל את תודתו להצלחת מבצע השידורים הישירים ההוא של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988 ע"י חטיבת הספורט בפיקודי. [3].

טקסט מסמך : 26 ביוני 1988. הימים ההם- הזמן ההוא לפני 33 שנים. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – מערב גרמניה 88' (1988 EURO). הערה שלי : השם "רוֹזֵן", הוא שם משפחתו של צבי רוזן בעבר קפטן נבחרת ישראל בכדורגל אותו הבאתי לשמש פרשן של Euro 88 באולפן המוביל שלי באולפן בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתבו של מנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן אלי כמנווט שידורי הספורט שלו, של חיים יבין, ואורי פורת – בתום אחד ממבצעי השידור הישירים הראשונים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פֶּתַּח דָבָר שֶל דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. המסמכים היְשָנִים המצ"ב מהווים תעודות ביטוח ברות תוקף, ואינם מאפשרים לעובדות הַאֶמֶת להִשְתָּבֵּש.  

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עוסקת ו- דנה בהתפתחות ותולדות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ מאז 1884 (השנה שבה המציא מדען האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו את פטנט ה- "Spinning Disk") ונמשכים עד עצם היום הזה של 7 באפריל 2018. 13 הספרים נחקרים ונכתבים על ידי מאז אוקטובר 1998, הזמן הרחוק ההוא, בה נטלתי חלק ב- WBM ה- 1 (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) שנערכה בסידני – אוסטרליה. את פגישת ה- WBM הראשונה ההיא בסידני הובילה קבוצת הטלוויזיה המבצעית האוסטרלית המקצועית והמיומנת Sydney Olympic Broadcasting Organization (בקיצור ב- ראשי תיבות : SOBO) מי ששימשה Host broadcaster ועסקה ודנה בהיערכות הבינלאומית המורכבת והמסובכת שלה לקראת ההפקה והשידורים הישירים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000. הלוא היא האולימפיאדה ה- 27 במניין הזמן החדש. הספרדי מר מנואל "מנולו" רומרו (Manuel Romero) ניצב בראש SOBO. מר אלכס גלעדי נמנה שוב על הצוות האולימפי המוביל של NBC רשת הטלוויזיה האמריקנית שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 ושידורם בארה"ב. תמורת הזיכיון הבלעדי של סידני 2000 שילמה NBC ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) סכום של 705.000000 (שבע מאות וחמישה מיליון) דולר. ה- EBU שילם ל- IOC תמורת אולימפיאדת סידני 2000 זכויות שידורים על סך 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. ה- Share שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסגרת חברותנו ב- EBU עמד בסידני 2000 על סך 1.640000 (מיליון ושש מאות וארבעים אלף) דולר. הערה : ה- Share הכספי הנ"ל נקבע ע"י הוועדה הכלכלית של ה- EBU עוד ב- 1996 בעידן שלטונו של מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אומר ואוסיף כי בתום ה- WBM הראשון שנערך באוקטובר 1998 בהובלת SOBO המצוינת בסידני – אוסטרליה, גמלה בי אז ההחלטה לחקור ולכתוב את הספר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". לא ידעתי כי מלאכת המחקר והכתיבה יתפרשו על פני 20 שנים, 13 ספרים, ו- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב. אני כותב את המחקר המפורט על מחשב. המחקר והכתיבה שלי אמורים להסתיים היכן שהוא ב- 2019 מקסימום ב- 2020.

הגדרות המחקר הטלוויזיוני שלי :

“FROM MY POINT OF VIEW – If You Do, Do It Right – If Not Give It Up”.

“THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS  BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) – IN  ISRAEL  AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2016”.

מנקודת מבטי שלי :

"אני מאמין כי האושר האמיתי של אנשים, נובע מיכולתם להסב את ראשם לאחור אל עברם, ולדעת שעבודתם הקשה לא הייתה לשווא". את האמירה הזאת המייצגת את שאיפתו של האדם לחתור בחייו לעבר השלמות והמצוינות, טבע היפני הִירוֹפוֹמִי דָאיְימָאטְסוּ (Hirofumi Daimatsu) מי שהיה מאמן נבחרת הנשים של יפן בכדורעף שזכתה לראשונה בתולדותיה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964. הירופומי דאיימאטסו נולד ב- 1921 ומת ב- 1978.

הירופומי דאיימאטסו (Hirofumi Daimatsu) מאמן ו- מוטיבייטור קשוח כפה על שחקניותיו בנבחרת יפן בכדורעף משטר אימונים מפרך ואין סוף חזרות ותרגולות, ובצידם משמעת ברזל, בדרך לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964. מדובר במסע מתוכנן רווי ייסורים גופניים ונפשיים ו- וויתור מוחלט של השחקניות על חייהן הפרטיים למען טובת הנבחרת, דבקות במשימה שאין גדולה ממנה, מסע שנמשך ארבע שנים בטרם המאבק על התואר אלופה אולימפית בכדורעף והזוכה במדליית הזהב. בעיניו זאת הייתה הדרך היחידה המובילה לניצחון ואל הפסגה. בין השנים 1964 – 1960 דרש מהן ומעצמו דבקות במשימה והקרבה חסרת פשרות שאין לה אח ורע בתולדות ספורט הנשים בעולם. ב- 23 באוקטובר 1964 בהיכל הספורט המפואר של "קוֹמָאזָאוָוה" שהוקם בקומפלקס האולימפי המשוכלל בטוקיו, מיגרה נבחרת נשות יפן של הירופומי דאיימאטסו את אלופת העולם נבחרת ברה"מ 0:3 במשחק הגמר, וזכתה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים שנערכו על אדמת ארצן. תמונת האפילוג של התחרות הזאת בה נשות יפן מחבקות האחת את רעותה ובוכות מאושר בעוד המאמן המנצח הירופומי דאיימאטסו יושב על הכֵּס קר רוח, דומם, ונטול רגשות – זכורה היטב לכל חובב קולנוע שצפה בסרטו של קוֹן אִישִיקָאוָוה "טוקיו 1964". מדובר בתיעוד קולנועי מצמרר שדן במשמעת קרה, מאופקת, ו- מוקפדת ללא פשרות של הירופומי דאיימאטסו, בעצם מנת חלקם של בני יפן. מדובר ב- תיעוד אותנטי של אדם – מאמן ספורט שנראה חסר רגש, איש שקרח זורם בעורקיו, מכונה אנושית בדמות רובוט. הירופומי דאיימאטסו הוא אבי מורשת כדורעף הנָשִים ביפן.

ב- 5 ביוני 2003, יום הגִמְלָאוֹת הראשון שלי, אני מאמץ את דבריו של הירופומי דאיימטסו אל לבי. אני זוקף את גווי. מרים ונושא ראשי בגאווה. לא הבטחתי למנהליי תמיד לנצח אך הבטחתי לעצמי ולהם לחתור כל הזמן לניצחון. חזי עטור ביותר מ- 120 מדליות זהב שהעניקו לי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והמנכ"לים של רשות השידור ב- 32 שנות עבודתי. אושרי האמיתי נובע מיכולתי להביט לאחור אל עברי ולדעת שמאמצי הכֵּנִים והממושכים למען השידור הציבורי לא היו לשווא. אני איש מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל רמ"ח אבריי מקדמת דנא. נולדתי בקיץ 1971 בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי ושם נשארתי כל חיי. שניהם היו החונכים שלי. הייתי נאמן עשרות השנים לשידור הציבורי בכל גופי ובכל נשמתי. בכל כוחי. עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 32 השנים שבין 1971 ל- 2003 הוותה ציר מרכזי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר. תרומתי ותרומת חבריי היוו את אחת מאבני המָסָד החשובות ביותר של חטיבת הספורט ההיא ושל האכסניה שלה בדרכיהן הציבוריות. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" על 13 ספריה עָבֵי הָכֶּרֶס דנה בכך בפרוטרוט. חטיבת הספורט אותה ייסדו דן שילון ואלכס גלעדי ב- 1968 ו- 1969 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עריסתי. וגם מיטת השדה שלי. שם נבראתי בצלמי. שם במידה רבה חייתי. ושם גם במידה רבה מצאתי את מותי.

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. לפני 19 שנים. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. לפני 33 שנים. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשלושים ושתיים השנים של עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מקופל מפעל חיי. הטקסט לעיתים חריף ואגרסיבי העולה מעת לעת בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" אינו חדש. כבר השמעתי אותן פעמים רבות בעבר בפומבי ועל הכתב. הוא מתועד במלואו. אינני מצטער שהייתי לעיתים בר פלוגתה לרבים ממנהליי. באופי שלי אני סָפְקָן ונושא בגאון את חופש היצירה והמחשבה. אינני Yes Man של אף אחד. מעולם לא הייתי כזה. אינני חוזר בי מהוויכוחים חלקם מרים שניהלתי עם הבּוסים שלי כל עוד חשבתי שאני צודק. אינני נסוג מחילוקי הדעות עימם שהיו מנת חלקי וגם מנת חלקם פעמים רבות במהלך שנות העבודה המשותפות. חלק מהוויכוחים ואי ההסכמות הביאו לרִיבִים וחיסול ידידות אישית, אך מעולם לא הודחתי ולא פוטרתי מתפקידי ע"י איש מהם. הייתי בן חורין לעצמי ולמחשבותיי, כּל עוד חשבתי שהדבר מיטיב עם השידור הציבורי שאני נמנה על שורותיו בכל רמ"ח אבריי. כתיבת הסדרה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא רציונאלית אך באותה מידה אמביוולנטית ולעיתים מוּכַּת רגשות. אני מספר וכותב על פי הבנתי את אשר התחולל בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 32 שנה. לא רק בתחום שידורי הספורט. ה- יושרה האישית שלי מדריכה את מקלדת המחשב כך אני מאמין. אני חלוּק בדעתי בחלק מהדברים על חלק מהאנשים שאהבתי והערכתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור, ואשר רכשתי להם בזמנו גם כבוד רב. הטקסט בספר מעריך ותוקף אותם לסירוגין. הם מוּגנים אך גם חשופים ופגיעים על פי הנסיבות והאירועים, עִתּוֹת הזמן ומקום התרחשותם. מפני שהיו הצלחות רבות ובצִדָן גם כישלונות (שלא היו מחויבי המציאות), כתיבתי בהחלט איננה עקבית. היא מלאה תהפוכות של כעס ואהבה, ידידוּת וחֲרוֹן, הערכה וביקורת, וגם חִידְלוֹן ורחמים מול דֶגֶם של חיקוי ומופת התנהגות.

עיקרון הניהול הראשי שהצבתי בסופה של 1980 עם ראשית המינוי היה פשוט וברור. לשָמֵר רֵאשִית דָבָר את הרעיון המרכזי של יוזמת השידור כפי שפיתחו בכישרון דן שילון תחילה בשנים 1974 – 1968 ואלכס גלעדי אחריו בשנים 1980 – 1974. בשלב השני תכננתי וקבעתי מחדש את אסטרטגיית יעדי השידור של מחלקת הספורט בארץ ובעולם בטווחים הקרובים, הבינוניים, והרחוקים. מחשבת אסטרטגיית התכנון נשענה על ארבעה נדבכים מרכזיים :

א. איכות כוח אדם.

ב. התפתחות הטכנולוגיה ושיפור הלוגיסטיקה שלנו בארץ ובחו"ל.

ג. רכישת ממון ותקציבים עבור הפקות ושידורי הספורט.

ד. הסעיף הרביעי הוא החשוב ביותר : שכנוע המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם + מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם + ומנהלי חטיבת החדשות לדורותיהם בצדקת דרכי והיגיון מחשבתי הטלוויזיוניים. ברור ש- ללא תמיכתם המסיבית התוֹכְנִיתִית והכלכלית בי במדיניות השידורים שהתוויתי, של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל, יוחנן צנגן יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, יאיר שטרן יבד"ל, מיכה ינון יבד"ל (ועוד כמה אחרים) – לא היה ניתן להפוך את החזון למעשה. למציאות.

מדובר בתכנון והיערכות לקראת שידורם של אירועי ספורט בינלאומיים גם במרחק של שנים . במקביל מיסדתי מערכת עיתונאית מורחבת יותר וזריזה יותר הקרובה לאירועים, ועִמה אימוץ שיטתי של טכנולוגיית השידור שעמדה לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם. צריך להדגיש כאן שוב כי ללא טכנולוגיה טלוויזיונית משופרת ומפעיליה, בלעדי טכנאי עַל ואנשים יצירתיים, מוכשרים, ודבקים עד כלות במשימתם בימים ההם בתחום הקונקרטי של טכנולוגיית הטלוויזיה כמו אלי רבינוביץ', עמירם שטדלר, אלי בבא, אבנר מריומה, עמירם גולדשמידט, סעדיה קאראוואני, יוסי ששון, שמואל כהן, מאיר חיימי (ועוד רבים אחרים !), העבודה העיתונאית הטלוויזיונית שלנו הייתה מְשוּלָה ל- כְלוּם. ל- אֶפֶס. האנשים האלה הם לעד בלתי נשכחים עבורי (!).

וגם : חָשוּב מכל אֵלוּ היה לקדם במהירות בימים ההם בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה את האנשים המוכשרים באמת והמסורים באמת ללא חשבון, אמנון ברקאי ואורי לוי ואח"כ בתחילת שנות ה- 90 במאה הקודמת ואחריהם את את ששי אפרתי ומאיר איינשטיין ז"ל, ולהסיטם לעבר קדמת העשייה הטלוויזיונית בתחומי ההפקה, העריכה, והשידור. ניצבו לנגד עיניי יעדי שידור שטרם ומעולם לא כבשנו. חרף השנים שחלפו אני סבור גם היום שללא מנהיגות כֵּנָה ובעלת אינטגריטי, בלי מנהיגות נעדרת חזון, בלעדי הובלה ללא דוגמא אישית, ו- מנהיגות ללא מוטיבציה ודרך ארץ בשידורי הספורט – לא הייתה שום חשיבות לתוכניות הכיבוש מרחיקות הלכת שלי ושל אנשיי. אלה היו גם עקרונותיו ודרכו של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהרכיב ובנה את חטיבת הספורט כיחידת שידור מתקדמת בין 1969 ל- 1980, בטרם עזב לשורות NBC. אי אפשר אחרת. בלעדי האנשים הנכונים המוצבים במקומות הנכונים לא ניתן היה לקַדֵם דבר. לא כל שכן כשאתה מנהיג קבוצת אנשים (גדולה או קטנה – זה לא חשוב) בצורה מאוד שקופה וגלויה, בתנאי עבודה לא נוחים שלעולם אינם מכסימאליים, ותמיד תחת לחץ. מנהיגות אֶמֶת בכל תחום במסגרות חיינו איננה סובלת מניפולציות והבטחות סתר, מַנְיֶירִיזְם, ו/או בלופים ו- פָּלָבְרוֹת. הנהלות רשות השידור לדורותיהן, המנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות כיבדו והעריכו את פועלי ופועלם של פּיקוּדַיי. אינני חושב שקיים מישהו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור שקיבל כמוני גיבוי כל כך איתן ו- מסיבי מהבּוֹסים שלו לאורך שנים כה ארוכות. הם העניקו לי בעשרות שנות עבודתי יותר מ- 120 מכתבי הערכה החקוקים על לוח לִבִּי. חלקם מתפרסמים ב- בלוג ובסדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ואשר עוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הלא היא מהפכת הטלוויזיה. המהפכה הראשונה מהפכת הטלוויזיה הולידה את המהפכה השנייה מהפכת האינטרנט. הצָלָ"שִים ומסמכי ההערכה האלה שניתנו ע"י דרגי המנהיגות והניהול הבכירים ביותר ברשות השידור, משמשים אות הערכה כמותית ואיכותית לאנשיי ולי על מבצעי השידור שלנו בארץ ובעולם חלקם ארוכים וממושכים, ולדבקות במשימות השידור ללא פשרות לאורך כברת דרך ארוכת שנים. רבים מהשידורים הבינלאומיים שהנהגתי, ניהלתי, והפקתי היו ממושכים והתבצעו בארצות רחוקות בקצווי תבל במקומות היסטוריים על פני חמש יבשות תבל. רבים מהם היו מורכבים ומסובכים מן ההיבטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים. קיימת "הָאלָהָה" מסוימת בצל"שים – מכתבי ההערכה האלוּ שאני מאוד מכבדם, מוקיר את הטקסטים ואת כותבם, אך צריך לקחתם גם ב- פרופורציות הנכונות. אני מעריך שזכיתי להערכה וכבוד ממנהיגי השידור הציבורי לדורותיהם לא רק בגלל יכולות הביצוע ותוצאותיו אלא גם מחמת ההערצה בשנים ההן על שחתרתי, הגעתי, וכבשתי למענם אתרי ספורט ופסגות שידור מרוחקות על פני הגלובוס שהם עצמם לא ביקרו שָם מעולם.

טקסט מסמך : 1991. לפני 30 שנים. מכתב הערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" בערוץ 2 כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88', במשך37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של סיאול 88', שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאֶפֶס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשדר משם 155 שעות מהמשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי במלחמת לבנון ה- 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ואשר כלל בתוכו 115 שעות שידורים ישירים בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים הכנעתי את יריביי הטלוויזיוניים בטבלת הרייטינג % 30 מול % 5. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 3 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים, הכנענו חבריי ואנוכי את יריבינו הטלוויזיוניים מערוץ 5 שוק על ירך בטבלת הרייטינג % 30 מול % 5. עם עובדות אֶמֶת אי אפשר להתווכח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : יוני 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של טורניר Euro 2000, ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1981. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות שידורים ישירים ותקצירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורת).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי לאחר שהתפטרתי וטרקתי את הדלת למנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בפרצופו. אוסיף ואומר : אלכס גלעדי הוא איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה אותו לאלתר מכהונתו הרמה לירכתי ההיסטוריה של השידור בציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. האם אפשר היה להשוות את איכותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לזאת של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ? ו/או לזאת של יצחק לבני ? ו/או לזאת של אורי פורת ? ו/או לזאת של מוטי קירשנבאום ? התשובה היא מוחלטת : לָאו אבסולוטי (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

סוף הפוסט מס' 968. הועלה לאוויר ביום שלישי – 30 במארס 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.