פוסט מס'981.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————— 

פוסט חדש מס' 981 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 6 במאי 2021.

———————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרולוג מר.

פוסט מס' 981. לפוליטיקה הָמַמְאֶרֶת על אוֹסֶף גְרוּרוֹתֶיה יֵש תכונה מְגוּנָה. היא תמיד שָבָה וחוזרת על עצמה כמו מחלה אוטואימונית, תוקפת ומפילה חללים. תרומתם של מרבית הפוליטיקאים והפוליטיקאיות (לא כולם), שַרִים ושַרוֹת (לא כולם) במשך השנים הרבות למען ולטובת תקומתה, חוֹסְנָה, חוזקה, ועצמאותה של רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל הייתה לא רק אָפְסִית אלא בראש ובראשונה מניפולטיבית שהתנהלה על פי עיקרון המִשְוָואָה הפוליטית הפרובלמטית, המְנוּבֶזֶת, המוּשְחֶתֶת, נְעֶדֶרֶת כּל דֶרֶךְ אֶרֶץ ומוּסָר, והמסריחה : "תן לי ואז אתן לך…". ובכן, לבסוף היא הפוליטיקה הממוסחרת נְטוּלָת ה-יוֹשְרָה, ו- הָמַמְאֶרֶת הזאת גם חִיסְלָה, הָרְגָה, וקַבְרָה את השידור הציבורי ז"ל ההוא. ולכן אומר שוב את דעתי הנחרצת הזאת אודות העיתונאות הטלוויזיונית ו-ניהול העיתונאות הטלוויזיונית : "לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים מצדי. הם לא ירתיעו אותי ולא יסיטו אותי מדרכי". ניסוח בינלאומי אֱנוֹשִי חָשוּב ומַכְרִיעַ שאימצתי לעצמי, אומר כלהלן : "שוּם אָדָם אֵינֶנוּ דָגוּל דָיוֹ כְּדֵי שמִיֹשֶהוּ מאִיתָּנוּ יִמְסוֹר אֶת גוֹרָלוֹ בְּיָדָיו (!)". פוסט מס' 981. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- יום חמישי – 6 במאי 2021.

ניסוח מקומי ו-בינלאומי : "שום אדם איננו דָגוּל דָיוֹ כדי שמִישֶהוּ מאיתנו ימסור את גורלו בידיו", גם אם מדובר ביו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור ההיא בשנת 2000 בראשית ה- 121, עסקן פוליטי רָדוּד בשֵם נחמן שי.

חַשְרָה ו-הֵיעָרמוּת עָבִים פוליטיים שחורים משחור מתהווים בשמי רשות השידור ז"ל ההיא בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת ה-120 ובראשית שנות ה-2000 של המאה ה-121. אין מדובר ב-פרי המזל ו-זאת לא הייתה יד המקרה. זאת הייתה תוצאה של פרי מעשיהם מתוך מחשבה של הפוליטיקאים והפוליטיקאיות הרבים והרבות שנמנו ונודעו בציבור כתומכים מובהקים על בסיס אינטרסים אישיים להם ב-מנכ"ל הָנֶפֶל ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל. שרים תומכים פוליטיים אולם ברמה של עסקנים ועסקניות עלובים ו- הפוליטיקאים העלובים האלה ברמה של נְמוּשוֹת עלובות, יְרוּדִים ויְרוּדוֹת, בחשו ברשות השידור ז"ל ההיא כבתוך שלהם ו-עשו בה שַמוֹת והרימו את יד ימין שלהם בעבור יוסף בר-אל הכושל מתוך תקווה רקובה להפיק יתרונות פוליטיים שונים למענם ו-בעבור עצמם. אז בימים ההם החלה הספירה לאחור. קריסתה, נפילתה, והתפוררותה של רשות השידור הכושלת ז"ל ההיא היה רק עניין של זמן ובלתי נמנעת עם מינויי הָנֶפֶל הכושלים והחָמוּרִים ההם של יוסף בר-אל בשנים ההן של 2005-2002 ושל יוני בן מנחם אחריו בשנים 2014-2011 לתפקידי המנכ"לים של רשות השידור, כל אחד בשעתו. רשות השידור ז"ל ההיא הָקוֹרֶסֶת והמתפוררת דמתה לסוּכָּת דָוִד הָנוֹפֶלֶת. על חורבותיה והריסותיה קָם ב-מאי 2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11. אבל זה לא היה אותו הדבר… זה גם לעולם לא יהיה אותו הדבר (!). 

לפני יותר משתי עשרות שנים. הזמן חלף מהר אולם העובדות שהרכיבו את ההיסטוריה המרה לא נשכחו. ה-ח"כ נחמן שי מי שנמנה אז על מפלגת "המחנה הציוני" ההיא, שימש בראשית שנות ה- 2000 בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא היה כמובן מינוי פוליטי של הממשלה ו- הצטייר בעיניי כמעט מייד כעסקן נמוך דֶרֶג, שרואה במהלך הפקדתו כאחראי ציבורי על השידור הציבורי, קרש ניתור לחיים הפוליטיים. הוא עשה זאת בגלוי, לא ניסה להסתיר את שאיפותיו הפוליטיות, והתגלה לי לא רק כ- עסקנצ'יק אלא גם יו"ר אופורטוניסט בתקופתו הקצרה ברשות השידור לפחות בשלושה מקרים : הפעם הראשונה, בעת ביצוע משימת השידור הישיר בערוץ 1 הציבורי ב- 1 בספטמבר 2001 מבוסניה הנוגע משחק הכדורגל בוסניה – ישראל במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. נחמן שי הסכים לשלם לאביב גלעדי באמצעות קומבינה עם שר האוצר סילבן שלום סכום של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת השידור הישיר מבוסניה לאחר שמ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ואנוכי נפנפנו אותו מפני שלא קיבל את הצעתנו לשלם לו 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אלף) דולר סכום גג. "חפש את החברים שלך", אמרנו לאביב גלעדי ונפנינו ממנו. אולם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שב אליו וביקש בכל זאת לרצות אותו ברגע האחרון. הוא שילב זרוע עם סילבן שלום מאחורי גבינו כדי להצטייר מושיע העם והסכים לשלם לאביב גלעדי ללא כל הצדקה את מה שאני סירבתי, סכום אסטרונומי של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. הפעם השנייה הייתה בעת ניהול מו"מ הנֶפֶל של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל עם חברת "צ'ארלטון" אודות השגת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. נחמן שי איש דל אולם בעל השפעה ב- ד' אמותיה של רשות השידור בתוקף תפקידו כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, תמך בהסדר הכספי היקר נטול כל היגיון שערך המנכ"ל יוסף בר-אל ז"ל, הסכם רע שלא היה לו אָח ורֵעַ בקורות ותולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז ומעולם, בו שידרנו רק 8 (שמונה) משחקים ונדרשנו לשלם בעבור כל שידור ישיר בודד כמעט חצי מיליון דולר, וגם לשדר את אותם 8 המשחקים Off tube מהאופן בירושלים במקום לבצע את משימת השידור הישיר מהשטח במקום התרחשותם בקוריאה ויפן. זה היה חרבון עיתונאי וחרבון כלכלי של רשות השידור חסר תקדים תחת מנכלותו של יוסף בר-אל ואשר היו לו השלכות קרדינליות שגרמו להיחלשותה המיידית מחד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ומאידך להתחזקותו בו במקום של ערוץ 5 בכבלים. (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). יוסף בר-אל ז"ל היה טירון גמור וחסר כל מושג בניהול מו"מ אודות רכישת זכויות שידורים בינלאומיות בזירות הספורט בכלל והכדורגל בפרט. הוא לא ידע ולא הכיר את ההיסטוריה, את התנאים, ואת מחירי השוק. הוא יוסף בר-אל בגיבויו של היו"ר נחמן שי ובגיבוי הממנה שלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור (באביב 2002) הלוא הוא השר רענן כהן האחראי על ביצוע חוק רשות השידור בעת ההיא, השליך את חכתו למים העכורים והיה בטוח שהוא צד דג זהב, אולם החכה העלתה נעל יְשָנָה ובְּלוּיָה ולדאבון לב גם יקרה לאין שיעור מן ההיבט הכספי. רשות השידור שילמה טבין ותקילין תמורת סחורת שידור מצומקת. זאת הייתה שגיאה קרדינאלית מאין כמותה וחסרת תקדים בממדים שלה. בינתיים מיסד ערוץ 5 בכבלים את את ערוץ 5 פלוס שלו, קנה את 56 (חמישים ושישה) המשחקים הנותרים של טורניר גביע העולם של יפן / קוריאה תמורת סכום פעוט, והטיס למוקד ההתרחשויות בשתי המדינות האלה את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ. 56 השידורים הישירים של ערוץ 5 בכבלים לא אפשרו לי לרכוש חסויות בקנה מידה כספי גדול לתקצירי הערב שלנו, מפני שערוץ 5 בכבלים כבר שידר את המשחקים האלה לפנינו ועוד בשידורים ישירים בהיקפים מלאים. היה מדובר בביזיון קולוסלי, מסע נֶפֶל של רשות השידור מכל היבט. נחמן שי איננו יכול להכחיש את העובדה שהוא תמך באינציאטיבה השלילית ביותר של יוסף בר-אל במו"מ החובבני ההוא עם חברת  צ'ארלטון. מהיכן אני יודע ? הוא סיפר לי זאת בעצמו והוסיף שהיו עוד כמה חברים בוועד המנהל של רשות השידור שתמכו ביוזמת הכדורגל של יוסף בר-אל. לשלם הון עתק כ- 500000 (חצי מיליון) דולר זכויות שידורים בעבור משחק אחד בודד ו- סך של 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר זכויות שידורים בעבור שמונה משחקים בלבד…??? מי שמע על ניהול מו"מ כספי כל כך חובבני, כל כך עלוב, כל כך כושל ומטופש מאין כמותו ו- אידיוטיזם שכזה…??? בפעם השלישית הוא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא התייצב לימיני בעת טריקת הדלת שלי ליוסף בר-אל בקיץ 2002 ונטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, והעדיף להתכתב עמי ולהיפרד ממני (כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור) מאחורי גבו של מנכ"ל רשות השידור שלו. הוא היה בעיניי לא רק אופורטוניסט אלא גם איש חלש, אדם חנפן, ונושא במשרת ניהול בכירה ברשות השידור אבל מנהל פחדן, שאיננו מבין ואין לו מושג בתחום ניהול מו"מ אודות קניין זכויות השידורים הטלוויזיוניות בזירת הכדורגל הבינלאומי. נחמן שי היה איש כושל בתפקידו ורחוק מלהיות ולשמש כ- יו"ר אמיץ ו-כֵן של הוועד המנהל של רשות השידור. הוא לא היה מנהיג. הוא היה עסקן פוליטי. לבסוף גם גוֹרָש והוּעַף מתפקידו כ-יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. במקומו הוצב לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עוד פיגורה פוליטית בשם אברהם נתן אף הוא יו"ר כושל נעדר ידע וחסר מינימום כישרון בזירה הטלוויזיונית הישראלית והבינלאומית.

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. נחמן שי מי שניצב בראש הגוף הציבורי המפקח על עבודת רשות השידור, ומי שכיהן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, פחד להתייצב בגלוי וביושרה מול שלטונו הריכוזי, העלוב, המושחת, הנקמני, והמגוחך של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. בעצם הוא אותו נחמן שי הפך למשת"פ שלו. בעת הוויכוח המר שלי עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ההוא בחודשים ההם של אפריל – אוגוסט בשנת 2002 ההיא, אודות עתידם של שידורי הספורט הרלוונטיים ומעמדם הדומיננטי בכל רשת טלוויזיה באשר היא, ציבורית ו/או מסחרית, ולמרות שידע שאני צודק באופן וודאי בכל טיעוניי, הוא לא התייצב לימיני (בשל שיקולים פוליטיים פרטיים שלו). נחמן שי העדיף להתכתב עמי בסתר מאחורי גבו של יוסף בר-אל. למרות מכתב ההערכה וה- צל"ש הנחמד שהעניק לי מרום תפקידו כ-יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, רחשתי לאיש הערכה מועטה. ראיתי בו פוליטיקאי אופורטוניסט, רדוד, ופחדן. אפוא אישיותו הגמדית של נחמן שי מול זאת של מוטי קירשנבאום ז"ל הנעלה…? היכן אישיותו הרדודה של נחמן שי מול זאת של דן שילון ההוא יבד"ל הבלתי נשכח…? רשות השידור ההיא בימים ההם (ההם…) הייתה גוף עיתונאי עצמאי, מרשים, רציני, וחשוב…בימיהם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ו-מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל, היא (רשות השידור ההיא), הפכה מגוף עיתונאי ארצי מוביל ל-שֶלֶד פוליטי עלוב ומחורבן עוֹשָה דברו של השילטון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היסטוריה. זה התרחש לפני הרבה שנים אולם הפרטים זכורים היטב. מינויו של נחמן שי בראשית שנות ה- 2000 ע"י ממשלת ישראל לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא היטיב עם הרשות ולא הביא לה שום מזוֹר. עם מינויו גברו הריב והמדנים והתחדדו ביתר שֵאת.

חוסר יכולתו ו/או כישרונו המקצועי של נחמן שי, מי שכיהן באוגוסט / ספטמבר של 2001 כ- יו"ר הוועד המנהל ומ"מ מנכ"ל רשות השידור בו זמנית (בשל התפטרותו של מנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל מתפקידו באוגוסט 2001), האיץ מנגד את התהליך ה- אנטגוניסט שהפך אותו לאישיות פוליטית מובהקת ו- בעלת השפעה תקשורתית עצומה לפרק זמן מסוים. תהליך מוכר. יוסף "טומי" לפיד ז"ל מי שהתמנה ע"י ממשלת מנחם בגין בתמיכת שר החינוך זבולון המר למנכ"ל רשות השידור השלישי ב- 1 באפריל 1979 החזיק בידיו מונופול כפול רב עוצמה כאשר מחודש יולי 1979 ועד חודש מארס של 1980 כיהן במקביל כמנכ"ל וגם כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לאחר הדחתו של ארנון צוקרמן). רק במארס 1980 מינה את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז פרופסור ראובן ירון ז"ל.

נחמן שי החליט בשעתו להתייצב בשתי רגליו מאחורי החלטה המוניטארית שלוֹ עצמו שכבר קיבל בעבר (כיו"ר ו- מ"מ מנכ"ל) היכן שהוא בקיץ 2001, החלטה שלא להתעסק יותר עם מתווך זכויות השידורים של המשחק בוסניה – ישראל מר אביב גלעדי הדורש מַמוֹן רָב מידי תמורת זכויות השידורים הללו. ההתמודדות עמדה להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 ב-סאראייבו בירת בוסניה. לפתע ערך נחמן שי תפנית כלכלית וחזר בעצמו. חזרתו הייתה הרבה יותר מ- בעייתית. הוא לא רק שבר את העיקרון של עצמו אלא הסכים לשלם 300000 (שלוש מאות אלף) דולר לאביב גלעדי לאחר שהוא, יאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז), ואנוכי סגרנו על סכום זכויות שידורים בגובה של 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אלף) דולר. אפילו לא סנט אחד יותר. שר האוצר דאז סילבן שלום יחדיו עם יו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל "גברי" לוי ז"ל ומחזיק הזכויות אביב גלעדי כופפו את נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. נחמן שי נשא כזכור באוגוסט 2001 בעת ובעונה אחת במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ"ל רשות השידור, וריכז בידיו סמכויות מקצועיות וכלכליות, בעצם בלתי מוגבלות. חומת ההתנגדות העקרונית שלו זאת שתמכה במדיניות הרֶכֶש שלי נפרצה. פוטנציאל התמרון שלו הצטמצם וגרר בעקבותיו התערבות פוליטית של שר האוצר סילבן שלום ברגע האחרון סביב שידור ספורט ישיר של משחק כדורגל לא מתוכנן, בו רשות השידור גם שילמה בסופו של דבר תוספת של יותר מ- % 25 למחיר, שממילא לא רצתה לשלם, וגם הכניסה אותי ללחץ אטומי בלתי אפשרי של הפקה ושידור. מר נחמן שי היה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת עיתונאי וכתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתי עֵד פעם לשיחה מעניינת בינו לבין הבוס שלוֹ במשרדו של דן שילון בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. לנחמן שי הוצעה הצעה קוסמת לצאת להשתלמות עיתונאית בת כ- 8 חודשים בארה"ב. הכתב הצבאי שאל את מנהלו, "האם יישמר לוֹ תפקיד הכתב הצבאי לכשיחזור". מר דָן שִילוֹן לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לנַחְמָן שַי, "וודאי שלא", והוסיף, "בחטיבת החדשות אין נחלות פרטיות". לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שי מונה עמירם ניר ז"ל. נחמן שי לא חזר מעולם לתפקידו הישן. במשך השנים "התקדם" נחמן שי והפך לעוזר ודובר של פוליטיקאים, עד שהפך לפוליטיקאי בעצמו. לפוליטיקאים החודרים למערכת השידור יש תכונה מוּלֶדֶת או תוכנת מחשב נרכשת, המכוונת ומדריכה אותם לשַלֵם יותר במקום שלא צריך. בתמורה יפורסם שְמַם בציבור ויזכה לתהודה המתאימה. ראיתי זאת והייתי עֵד לכך שוב ושוב לאחר הסתלקותו הבלתי צפויה של אורי פורת מכֵּס מנכ"ל רשות השידור.

עננה כבדה רבצה על רשות השידור ז"ל ההיא זה מכבר. היה לה יו"ר מתפתל שפוסח על שתי הסעיפִּים בשם נחמן שי, שַר ממונה רענן כהן שדמותו נחשפת לעיתים קרובות מידי בערוץ 33 של רשות השידור וקולו נשמע ברדיו "קול ישראל", ומנהל ערוץ 33 איזוטרי ו- קירח מרייטינג בשם יוסף בר-אל ז"ל. אף על פי שערוץ 33 נחשב לא רק ל- דַל, אלא היה נטול כל חשיבות שאיש איננו צופה בו, ונעדר כל מדרוג (לחלוטין), אָרָב יוסף בר-אל והמתין לשעת הכושר להתפלֵח אל כֵּס מנכ"ל רשות השידור שהתפנה לאחר סילוקו משם של רן גלינקא. האמת, לא היה בזה כל שלילה. יוסף בר-אל יועצו לשעבר של המנכ"ל הזמני רן גלינקא, היה איש שאפתן שביקש במארס 2002 להעפיל לפסגה ולהתמנות למנכ"ל רשות השידור בעצמו, לאחר שהבוס שלו רן גלינקא הודח ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. הבעיה הייתה בהסכמתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן (בממשלת אריאל שרון) להתחשב באמביציות של יוסף בר-אל, לעשות עמו עסקה, ולמנות לתפקיד הרָם איש כל כך לא מוכשר. רענן כהן הבטיח במארס 2002 לראש הממשלה אריאל שרון כי הוא לא יצטער על הבחירה ביוסף בר-אל ועל מינויו למנכ"ל רשות השידור, וכי מדובר במעשה נכון, בזמן הנכון, ובמקום הנכון. במארס 2002 התמנה יוסף בר-אל למנכ"ל הזמני של רשות השידור (במקומו של רן גלינקא) וביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו למשרה הנכבדה לתקופה של חמש שנים עד יוני 2007. היה ברור ש- מדובר במינוי מופרך. שאלת פיטוריו של יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם הייתה בסופו של דבר רק עניין של זמן, אם כי זמן ארוך מהצפוי. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח את אותו יוסף בר-אל ולסלקו מכהונתו הרמה בעוון הענקת שוחד מסך מטעמו לאישים פוליטיים שונים ובגין מעשי שחיתות שלו. רשות השידור של יוסף בר-אל נחשבה ל-"מולדת הפרוטקציות" של יוסף בר-אל ההוא ובהשראתו והכוונתו האקטיבית והדומיננטית. רק שני שרים נאמניו ומעריציו של יוסף בר-אל התנגדו באותה ההצבעה הממשלתית ההיא להדחה מחויבת המציאות של היה ממנה מנוס. היו אלה דליה איציק ומאיר שטרית. 

טקסט תמונה / מסמך : 3 במאי 2005. ידיעה ראשית בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" בעריכת אמנון דנקנר ז"ל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט מדיחה ב- 2 במאי 2005 את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם, מפטרת אותו, ומסלקת אותו לאלתר מתפקידו בעוון שוחד מסך ושחיתות. תזכורת מרה לעיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וב- רדיו "קול ישראל" שהיו תומכיו בגלוי ובנסתר, וגם לאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ולאנשי מליאת רשות השידור אומרי הן שהחניפו, תמכו, והסכימו ביודעין וברצון לשתף עמו עם יוסף בר-אל פעולה. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור מכהן מושחת ומעניק שוחד מסך שהועף ונזרק קיבינימט בבושת פנים ע"י ממשלת ישראל.  (באדיבות העיתון "מעריב").  

אביב גלעדי החזיק כאמור בזכויות השידור של המשחק בוסניה – ישראל שנועד להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 ב-סאראייבו במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא גם היה בעל זכויות השידורים של שני משחקי החוץ הקודמים של הנבחרת שלנו, נגד אוסטריה (התקיים בווינה ב- 28 במרס 2001 ושודר ע"י ערוץ 2), ונגד ליכטנשטיין (נערך ב-וָואדוּז) בשבת – 2 ביוני 2001, אך לא שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם לא בערוץ 2, שהיו עסוקים לאורך אותה השבת ההיא בכיסוי האירוע הטרוריסטי – אסון הדולפינריום הכבד בתל אביב, שאירע פחות מיממה קודם לכן, בו נספו עשרות צעירים מהתפוצצות מתאבד פלסטיני בערבו של יום שישי – 1 ביוני 2001. משחק הכדורגל ליכטנשטיין – ישראל שוּדַר לבסוף כפתרון כפוי ולא נוח בערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5). אביב גלעדי מחזיק ו- מתווך זכויות שידורים שהשקיע וקנה אותם מחברת UFA תמורת כסך רב לצורך מכירתם לגוף שידור ציבורי בישראל עבור ממון עוד יותר גדול, והיה צריך להרוויח "משהו" מהעסקה, הפסיד בסופו של דבר הון עתק. ביום שני – 19 בפברואר 2001, בקשתי את מר יאיר אלוני (מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפועל קרוב לשנה מאז פרישתו ב- 30 באפריל 2000 של המנהל הקודם מר יאיר שטרן) רשות בכתב להיכנס למו"מ מוקדם ללא לחץ עם אביב גלעדי, כלהלן : "…כדי להציע לו מייד במו"מ שערוץ 1 יקנה ממנו את המשחקים המחיר סביר …". הדגשתי בפניו באותיות מוגדלות במכתב כלהלן : "…כי לפחות שלושה רבעים מהסכום שבו נקנה מאביב גלעדי את שלושת המשחקים נחזיר באמצעות חסויות, וזאת הבטחה אישית שלי לך… הפנייה לאביב גלעדי צריכה להיעשות מייד כי המשחק נגד אוסטריה בווינה, אוֹ טוֹ טוֹ, מתקיים בעוד 39 ימים …" [1]. המנכ"ל אורי פורת ז"ל שנדחף אט – אט מחוץ לכותלי רשות השידור והיה אמור להתפטר ו/או להיות מפוטר ומודח בתוך חודשים ספורים מכהונתו ע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמִשְנֶה שלו אהובה אורן ז"ל וחלק מחבריו בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור, ישב כהרגלו על המדוכה והתלבט והיסס בתשובתו. בקיצור, לא יצא מזה שום דבר. ואז זה קרה. בחודש אוגוסט 2001, בטרם הדחתו האפשרית ע"י הועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור, התפטר אורי פורת ז"ל ו/או התפוטר. מה זה חשוב עכשיו. נחמן שי יו"ר רשות השידור ועכשיו גם מ"מ מנכ"ל רשות השידור חזר בעצמו, ונטל לעצמו את מוֹסְרוֹת המו"מ עם אביב גלעדי במשחק החוץ האחרון שנותר, בוסניה – ישראל, ונועד להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו בירת בוסניה הרצוגובינה, מבלי שהוא מיידע אותי וגם לא את מ"מ מנהל ערוץ 1 מר יאיר אלוני.

למשחק במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 בסַארָאיֶיבוֹ הייתה חשיבות רבה. נבחרת ישראל הייתה עדיין בתמונת הסיכויים כדי לתפוש את המקום השני בבית המוקדם אחרי ספרד, מיקוּם המאפשר העפלה ל- Play Off (שני משחקי הכרעה, בית וחוץ ) כנגד אחת הנבחרות האירופיות, ואולי עם טיפ טיפת מזל גם העפלה לטורניר הגמר של מונדיאל יפן / קוריאה 2002, מפעל ממנו נעדרת נבחרת הכדורגל של ישראל מאז 1970. מתווך זכויות השידורים מר אביב גלעדי דרש מאִתנו בתחילת הקשר סכום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר. זו הייתה זכותו כאיש עסקים. אנחנו הסכמנו לשלם 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר סכום גג. אפילו לא דולר אחד יותר. למרות רצוני העַז לשָדֵר את המשחק, פער התיווך היה עצום והמו"מ נתקע. רשות השידור גמגמה כרגיל. במקום להיכנס מייד למו"מ בינלאומי הרבה קודם לכן, ולקנות את זכויות השידורים של המשחק ישירות מ- UFA (סוכנות התיווך הגרמנית), בזבז סמנכ"ל הכספים דאז של הרשות מוטי לוי זמן שלא לצורך, ולוואקום המסחרי חדר אביב גלעדי. עכשיו נדרשנו לשלם פעמיים פערי תיווך. בינתיים נרתמתי בכל כוחי להפיק במקביל באותו הזמן את השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה והחלה ביום שישי – 31 באוגוסט 2001 במשחק נגד צרפת. משחק הכדורגל של ישראל – בוסניה במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002 לא נלקח יותר בחשבון כאופציית שידור. הוא אביב גלעדי ביקש מאיתנו כאמור 400000 דולר, אנוכי הייתי מוכן לשלם לו 225000 דולר (בעצה אחת עם מ"מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני ועם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שהפך לעת מצוא גם למ"מ מנכ"ל רשות השידור), והמו"מ לא צלח. זאת הייתה בקשתו המפורשת של נחמן שי לא לשלם לאביב גלעדי אפילו דולר אחד יותר מעבר ל- 225000. השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל בשבת – 1 בספטמבר 2001 ירד מהפרק. בינתיים שלחתי בעת הזאת לאליפות אירופה בכדורסל המתקיימת באנקרה בירת טורקיה את צֶוֶות השידור הבכיר שלי, השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, והמפיק מספר אחת שלי היחיד והמיוחד – ששי אפרתי. בשבת – 1 בספטמבר 2001 היה מתוכנן בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 השידור הישיר מאנקרה של המשחק ישראל – ליטא.

הגעתי כהרגלי לעבודה במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה – ירושלים מוקדם בבוקר בשבת ההיא של 1 בספטמבר 2001, כדי להפיק את השידור הישיר הקרוב מאנקרה ישראל נגד ליטא. התמודדות נקבעה לאותה שבת – 1 בספטמבר 2001 בשעה ארבע וחצי אחה"צ (16.30). מצאתי לנכון להיות כבר בבוקר במשרד בירושלים על מנת לשוחח עם עמיתיי בטלוויזיה הטורקית הממלכתית TRT המשמשת Host broadcaster והיא שמפיקה את הסיגנל הבינלאומי, ולבקש מהם לפקח ולהעניק תשומת לב לקווי ה- ISDN של השידור שלנו. כמו כן רציתי לוודא שזמן השידור שלנו על מערכת התקשורת הלוויינית של EBU, אומנם שריר וקיים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביטחון הפקת השידור מכתיב שעות עבודה בלתי מוכרות לאזרח הרגיל.

לפתע, בשעה שתיים בצהריים של אותה השבת ההיא – 1 בספטמבר 2001, שעתיים וחצי לפני תחילת השידור הישיר של משחק הכדורסל ישראל – ליטא, נחתה במשרדי שיחת טלפון (שיחת וועידה) מפתיעה ובהולה ממנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 רפיק חלבי (הבוס הישיר שלי) ויו"ר הוועד המנהל ומ"מ מנכ"ל רשות השידור (כאמור בעת ובעונה אחת) מר נחמן שָי, בה הודיעו לי שניהם כי רשות השידור קנתה ברגע זה מאביב גלעדי תמורת 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר את זכויות השידור של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל, שעמד להתחיל בתוך שבע שעות בסאראייבו (!). מדהים (!!). הם לא שיתפו בהחלטה את מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יָאִיר אַלוֹנִי (אולי מפני שלא איתרו אותו את יאיר אלוני) במהלכם החדש ולא דיווחו לו על השידור הישיר שנולד בניתוח קיסרי ובעסקה סיבובית בו משתתף גם שר האוצר של מדינת ישראל סילבן שלום ויו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל "גברי" לוי. שניהם, נָחְמַן שַי ורָפִיק חַלָבִּי צִלצֵלוּ אלי בשמחה בטלפון (שיחת וועידה) ובישרו לי כלהלן : "יואש אלרואי, יֵש לְךָ אוֹר יָרוֹק לשָדֵר אֶת המִשְחַק". לא האמנתי בתחילה למשמע אוזניי. ההפתעה הייתה מוחלטת. שמחתי וחששתי. שמחתי, כי מאוד רציתי לשָדֵר ישיר את המשחק בעבור הקליינטורה שלי הלוא הם אזרחי מדינת ישראל, אך ירֵאתי שלא אעמוד במשימת השידור בשל הזמן הקצר שעות ספורות שעמדו לרשותי כדי להיערך לקראתו. "יצאתם מדעתכם שניכם…??? ככה לא עובדים…ככה לא מפיקים וככה לא מנהלים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…", אמרתי להם בתדהמה באותה שיחת הטלפון ההיא, אך הוספתי מייד, "אעשה כל מאמץ כדי לבצע את משימת השידור למרות הזמן הקצר שנותר לי להתכונן לקראתה". רָפִיק חַלָבִּי סיים את שיחת הוועידה הטלפונית כשאמר לנחמן שי כלהלן : "…אל תדאג נחמן, אתה לא מכיר את יואש אלרואי, הוא יוציא לך את השידור גם מתחת לאדמה…", והטלפונים נטרקו.

התברר שאביב גלעדי לא היה טיפש. סוֹחֵר זכויות השידורים הממולח ידע שערוץ הספורט מס' 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי לא ישלמו לוֹ פרוטה עבור המשחק הזה, והבין שבעניין הזה אפשר להפיל בפח רק את הערוץ הציבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבר הביעה את נכונותה בעבר לשלם 225000 דולר תמורת השידור הישיר של המשחק בוסניה – ישראל, למרות שהוא כמתווך זכויות שידורים ואיש עסקים שילם לבעלי הבית המקוריים של הזכויות החברה הגרמנית UFA סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. אביב גלעדי רתם בדקה האחרונה ממש את יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי ז"ל באותה העת ואת שר האוצר סילבן שלום באותו הזמן למאמצי המכירה שלו, אף על פי שאנחנו וויתרנו זה מכבר על רכישת זכויות השידורים של המשחק המדובר ולא כללנו אותו עוֹד בלוח השידורים שלנו. בשבת – 1 בספטמבר 2001, בעיצומו של המו"מ החדש שהתפתח שוב ברגע האחרון בין רשות השידור ז"ל ההיא בראשות העסקן נחמן שי ההוא לבין אביב גלעדי, "מצא" פתאום מר נחמן שי שהיה עסקן ופוליטיקאי באופיו יותר מ-יו"ר של וועד מנהל של רשת טלוויזיה ציבורית, סכום של עוד 75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים באמתחת רשות השידור המדולדלת שלוֹ. ב- "עסקה סיבובית משולשת" בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין התאחדות הכדורגל וּלבין אביב גלעדי, כששַר האוצר של מדינת ישראל משמש אפוטרופוס, נחתם ההסכם בו שילמה רשות השידור סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר ל- אירוע שביצועו הישיר מבחינה טכנית מוטל בכלל בספק.

בשבע ושלושים בערב באותו מוצ"ש של 1 בספטמבר 2001 התראיין כבר שַר האוצר סִילְבַן שָלוֹם בהרחבה ברשת ב' של "קול ישראל" בתוכנית האקטואליה של אבי בטלהיים (כתב ועורך בכיר בעיתון "מעריב" בעת ההיא, ששימש במקביל שדרן Free lancer של תוכנית אקטואליה מידי מוצ"ש ברשת ב' של "קול ישראל"), והילל את עצמו. סילבן שלום סיפר למאזינים בגאווה עצמית, בשחצנות, באריכות, ובמגוחכות, "…כי נכנס לעובי קורת המו"מ כדי להֵיטִיב עִם העַם אך בעיקר עִם חיילי צה"ל…". ממש רעיון נעלה ו-מבריק שמעולם לא עלה על דעתי, כי מי הם בכלל חיילי צה"ל בעיניי. שַר האוצר הוא פוליטיקאי משופשף שכמובן נטל את מלוא חופן קרדיט השידור הישיר לעצמו. רשות השידור שילמה 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר (שלא היו לה) היישר לכיסו של מר אביב גלעדי. ההחלטה המאוחרת של רשות השידור העצלנית והרפה הייתה כה חפוזה עד שלא נותרה לי טיפת זמן כדי להשיג חסויות למִזעוּר נִזקֵי העלויות של קניית זכויות השידורים המפתיעה. ביצוע השידור הישיר שזה עתה נולד היה שרוי בסכנה גדולה בשל הזמן הקצר שנותר לי, ועוד בשבת, כדי להיערך מן ההיבט הטכנולוגי. לא היה לי זמן לוויין "משוריין" מראש לשידור המפתיע, ולא הייתה לי כמובן שום עמדת שידור ב- סַארָאיֶיבוֹ, וגם לא קווי שידור משם. הטלוויזיה הבּוסנית טרם שמעה על רצוני לשדר את המשחק ולא נערכה לספק לי את סיגנל השידור. גם אנשי ה- EBU בגֶ'נֶבָה המתאמים ומקצים את זמני השידור על המערכת הלוויינית המסועפת של איגוד השידור האירופי טרם ידעו על רצוני לשָדֵר את המשחק ההוא בוסניה – ישראל, מה עוד ש- השַדָּר מספר אחת שלי מר מאיר איינשטיין נמצא בכלל באנקרה בירת טורקיה. הייתי בלחץ בשל סיבות טכנולוגיות ובשל הזמן הקצר שנותר לי להיערך למשימת השידור הישיר מ-סאראייבו. באותה השבת ההיא של 1 בספטמבר 2001, נערכו משחקי כדורגל מכריעים רבים ביבשת אירופה במסגרת קדם גביע העולם של יפן / קוריאה 2002, והמערכת הלוויינית של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) המעבירה את סיגנלי השידור הרבים ממדינה למדינה, הייתה עמוסה לעייפה וסתומה .

נותרו לי שעות ספורות לתמרן ולהעמיד שידור ישיר נוסף על הרגליים באותו היום . הודות לניסיון רָב שנים בעבודה מן הסוג הזה של מיסוד שידורים בינלאומיים, ובסיוע קשרי הטובים עם ידידי ב-EBU  בג'נבה, וגם עם אנשי רשת הטלוויזיה הממלכתית הבּוֹסְנִית (RTVBH) שהיא חברה מלאה כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU. הצלחתי לעמוד במשימה. בשבע בערב טלפנתי למנהל החדשות רפיק חלבי והודעתי לו כלהלן : "השלמתי את מלאכת ההפקה והשידור הישיר של המשחק בּוֹסְנִיָה – ישראל מסאראייבו. הוא מובטח לנו עכשיו, וכי אומנם נבצע אותו בהיקף מלא". לאולפן הכדורגל שלי בירושלים גייסתי ברגע האחרון את השַדָּר זוהייר בהלול ולצִדוֹ את הפרשן רב האיכות שלי אבי רצון. הטלתי עליהם את המשימה לשָדֵר ישיר בלית ברירה Off Tube מהמוניטור באולפן, משימת שידור שנואה ובלתי מקובלת. כחיילים ממושמעים הם צייתו לפקודה שלי. תמיד ליוותה אותי תחושה שעם העיתונאי – פרשן אבי רצון לא נפשל. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. 15 (חמש עשרה) שנים חלפו מאז אך הפרטים לא נשכחו וגם הערכתי אליו לא פגה. 

שני שידורי הספורט הבינלאומיים הישירים באותה שבת – 1.9.2001, הראשון, נבחרת ישראל נגד לִיטָא באליפות אירופה בכדורסל מאנקרה בחסות השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר כש- ששי אפרתי מפיק אותם בטורקיה, יחדיו עם אורי לוי והפרשנים יורם חרוש ושרון דרוקר המנווטים את השידור באולפן בירושלים, והשידור הישיר השני מ-סאראייבו שנולד ברגע האחרון בו מתמודדת בוסניה נגד נבחרת ישראל ואת המיקרופון שלוֹ אוחזים יחדיו השַדָּר זוהייר בהלול ואבי רצון – צָלְחוּ והניבו את מיטב הרייטינג אך הייתי מאוכזב מתוצאות המשחקים. נבחרת ישראל בכדורסל הפסידה לליטא ונבחרת הכדורגל סיימה בתיקו אֶפֶס את המשחק ב-סַארָאיֶיבוֹ. כרגיל לא שרר שום מִתְּאַם בין המאמץ והוצאות ההפקה היקרות לבין מה שהתחולל בזירת הפרקט ועל כר הדשא, אך הייתי הרבה יותר מאוכזב וגם מותש ולחלוטין ו- לא מאושר מדרך התנהלותה של הנהלת רשות השידור בראשות נחמן שי. בתום שני השידורים הישירים צלצלו למשרדי מחלקת הספורט בירושלים שוּב רפיק חלבי ונחמן שי, ובפיהם שבחים עד אין קֵץ להפקה. לא יכולתי לקבלם. היה מדובר ב- חובבנות, טיפשות, וחוסר ידע מינימאלי בניהול מו"מ שהולידו בסופם כניעה למוֹלֶך הפוליטי, ו- יצרו עליבות מקצועית ומכאובים. לדברי השבח של שניהם לא הייתה כל חשיבות בעיניי. בתקופה האחרונה הוטלו עלי ברשות השידור יותר מידי מטלות נטולות פשר.

שיחת ה- Post mortem  (שיחה מקצועית של ניתוח השידור לאחר ביצועו) הטלפונית שלי אל היו"ר- מנכ"ל, הייתה בוטה ו- חריפה. שאלתי את מר נחמן שי כלהלן : "תגיד לי מהיכן מצאת לפתע 75000 דולר עודפים בקופת הרשות, ומדוע נכנעת ללחץ הפוליטיקאים, והאם סטנדרט השידור העלוב של Off tube מהאולפן בירושלים שניכפה עלי אומנם מקובל עליך ?", והוספתי מייד, "נחמן שי, אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת הֵיטב, אם לאו וַותֵּר עליו. אילו הייתה עומדת לרשותי לפחות יממה אחת נוספת להפקת השידור, יכולתי לגייס חסויות מתאימות ולהקטין בהרבה את עלויות השידור". זאת הייתה קומדיה ונחמן שי פָארסה, אבל זאת הייתה גם המציאות. ככה התנהלה רשות השידור בראשותו של היו"ר החדש של רשות השידור נחמן שי שרק עכשיו תפש את כֵּס המנכ"ל היָשָן והמתפּוּטר שלה אורי פורת ז"ל. נחמן שי ידע שאני צודק a priori, לכן מיהר להשיב, "יואש אתה צודק לחלוטין". תשובתו לא סיפקה אותי. היא גם לא הגנה על כללי המִנְהָל התקין ברשות השידור שהוא היה עכשיו האחראי הראשי לביצועם. מאז 2002 לא ראיתי עוד את נחמן שי אוהד הפועל ירושלים ולא דיברתי עמו יותר.

ניסוח בינלאומי : "שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו", גם אם היה מדובר בראשית ה- 121 במנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל ז"ל האיש ההוא  שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון סילקה אותו מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005.

ההתנגשות שלי במאי 2002 עם המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בנוגע למו"מ הנפל שלו שניהל עם חברת צ'ארלטון אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 – מתועדת בעיתון "הארץ". המו"מ החובבני והכושל של האישיות הבכירה ביותר בשידור הציבורי דאז הלא הוא מר יוסף בר-אל, נתמכה ע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא נחמן שי, וגם ע"י השר הממונה בממשלת ישראל על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. בעקבות המחדל הקונקרטי הזה ושורה ארוכה של מחדלים אחרים נוספים שלו, טרקתי ליוסף בר-אל את הדלת, ונפניתי לעד מערוץ 1 ורשות השידור. לא היה מדובר רק במנכ"ל רשות שידור חובבן. היה מדובר ביותר מזה. ב- 2 בחודש מאי של שנת  2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט להדיח, לגרש, ו-לסלק את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן של רשות השידור (!). זה התרחש לפני 16 שנים אולם התיעוד נשמר.  

טקסט מסמך : 27 במאי 2002. עיתון "הארץ". אני מסביר ומנתח לעיתונאי "הארץ" אורי אילון את הנתונים המוניטאריים מדוע נכשל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בניהול המו"מ עם חברת צ'ארלטון הנוגע לרכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שיתף פעולה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נגדי בעניין המו"מ הכושל ורכישת זכויות השידור בגובה של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור 8 (שמונה) משחקים בלבד ושידורם ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. ביזיון. נחמן שי לא קידם את רשות השידור אפילו במילימטר אחד קדימה. ראיתי ביו"ר הוועד המנהל נחמן שי פוליטיקאי קטן ורדוד שבא לרשות השידור כדי לעשות קריירה פוליטית על חשבון הרשות ועובדיה, כמו רבים מאלו שקדמו לו, וגם כאלה שבאו אחריו. די להיזכר בדמויותיהם המגוחכות של אברהם נתן ותמיר גילת כדי להבין איזה שבר נוראי התחולל ברשות השידור בשנים ההן. היו"ר נחמן שי אומנם שיתף פעולה עם המנכ"ל יוסף בר-אל אולם ממשלת ישראל שהבינה גם אם באיחור רב כי מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה מעשה מופרך, הדיחה אותו מתפקידו באמצע כהונתו הרמה במאי 2005, וסילקה אותו לכל הרוחות. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל שלו עמוס שוקן). 

טקסט מסמך : 31 במאי 2002. בתמורה מעמיד אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדין משמעתי. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לא הושיט לי כל סיוע וגם לא הגנה. למרות שהיה לי חוזה עבודה אישי ברשות השידור עד קיץ 2008 בו התקיימה אולימפיאדת בייג'ינג, ניתקתי מגע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור, לאלתר. (באדיבות עיתון "הארץ" ומו"ל העיתון מר עמוס שוקן).

ניסוח בינלאומי שצריך לקחת אותו כל הזמן בחשבון : "שוּם אָדָם אֵינֶנוּ דָגוּל דָיוֹ כְּדֵי שֶמִישֶהו ּמְאִיתָּנוּ יִמְסוֹר אֶת גוֹרָלוֹ בְּיָדָיו", גם אם היה מדובר אז במר גדעון לוי כתב "הָאָרֶץ".

התוכנית "משחק השבת" עסקה בהוויית הכדורגל הישראלי ומשכה אליה צופים רבים וגם ביקורות רבות מכל גווני הקשת שהחמיאו ותקפו אותה ולסירוגין. אחד המבקרים החריפים שלה היה עורך עיתון "הארץ" מר מתי גולן שטען כי יש בה עודף מֶלֶל על חשבון דיווחים ספורטיביים מצולמים. הוא עטף את הפוסט שלו בעובדות לא נכונות. כותרת מאמר ביקורת הטלוויזיה שלו היה, "מבט לחדשות בספורט". כך כתב בעיתונו לפני 35 שנים ב- 19 בינואר 1986 [1].

טקסט מסמך : 19 בינואר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. זהו קטע מעיתון "הָאָרֶץ" בו תוקף העיתונאי מתי גולן את תוכנית הטלוויזיה "משחק השבת" בפוסט לא הגון רווי עובדות לא נכונות. (באדיבות "הארץ").

לא יכולתי להתאפק ושלחתי לעיתון "הארץ" את תגובתי. איש איננו עומד מעל הביקורת אך המבקר אמור להיות כן והגון. מתי גולן לא היה כזה בעיניי. לכן החלטתי להגיב. במכתב התשובה למתי גולן הצגתי עובדה מתמטית כי % 90 מהחומר המשודר בתוכניות "משחק השבת" בכל מוצ"ש הוא דיווח שיטתי מצולם של משחקי הכדורגל. מר גדעון לוי איש מערכת עיתון "הארץ" סירב לפרסם בגיליון שלו את דברי תשובתי ואת הסטטיסטיקה המגבה את טיעוניי בטיעון משלו שסגנון מכתבי בוטה מידי. עם עובדות לא מתווכחים. הנה המכתב שנשלח לעיתון "הארץ" ב- 26 בינואר 1986 ולא הודפס בעיתון "הארץ" אך יש לו מקום בסדרת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך : 26 בינואר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. זוהי תגובתי החריפה למאמרו רווי עובדות לא נכונות של מר מתי גולן (עמוד מס' 1 מתוך 2). זאת הייתה חובתי להגן על שמנו הטוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 בינואר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. (זהו עמוד מס' 2 מתוך 2) של מסמך התגובה המקורי שלי שנשלח לעיתונאי מתי גולן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור (בעת ההיא של כתיבת פוסט הביקורת הלא הגונה ובלתי נכונה של מתי גולן בינואר 1986) היה אורי פורת ז"ל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שימש יבד"ל, יאיר אלוני. הייתי מאוכזב משניהם מפני שלא יצאו להגנתי ואפשרו לעיתונאי בעל מוניטין להשתלח בי בצורה מטומטמת בפוסט רווי עובדות לא נכונות. תפקידם היה להגן עלי ו/או לפטר אותי מתפקידי אם אני באמת כזה מי שמצטייר בעיני מתי גולן כעורך טלוויזיה, מנווט טלוויזיה, ומפיק טלוויזיה מגוחך וטיפש. אולם שניהם בחרו להחריש. מסמך התגובה שלי למתי גולן מעולם לא הודפס בעיתון "הארץ" בנימוק שהוא בוטה מידי. כך נשארו קוראי העיתון חשופים למאמר הבלתי מדויק (בלשון המעטה) שנשא את הכותרת, "מבט לחדשות בספורט".

[1]  ראה נספח : ראה מאמר ביקורת טלוויזיה של מתי גולן בעיתון "הארץ"  מ- 19 בינואר 1986, וכותרתו, "מבט לחדשות בספורט".

טקסט מסמך : 30 במאי 1985. "הארץ" מביא לקוראיו מידע לא נכון אודות קטיעת השידור הלווייני הישיר בחצות של 29 במאי 1985 בשעה שיורם ארבל מבריסל מתאר את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס ל- ליוורפול. לא הייתה שום תקלת לוויין כפי שמסר ל- "הארץ" נסים קיוויתי שלא התמצא כלל בענייני ההפקה של האירוע הנ"ל. ה- Booking של זמן השידור הלווייני ה- Multilateral של האירוע המדובר (על הלוויין האטלנטי ה- Primary) נעשה על פי הוראתי זמן רב מראש ע"י זאב שטוקהיים ז"ל קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם "בזק" / עמק האלה בתאריך יום רביעי – 29 במאי, לתקופת זמן של שלוש שעות מ- 21.05 שעות ישראל ועד 24.00 שעון ישראל. זמן השידור כלל את התחשיב המצטבר שלי שכלל הארכה לרבות בעיטות הכרעה מ- 11 מ' ואת טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת והיה אמור להספיק וגם מעבר לכך. (שעון הקיץ של מדינת ישראל עמד באותה תקופה על GNT + 3 בעוד שעון הקיץ של אירופה היה GMT + 2). בעיטת הפתיחה נועדה ל- 21.15 שעון ישראל (20.15 שעון אירופה). איש לא תיאר לעצמו גם לא אני כי באצטדיון "הייסל" תתחולל לפני בעיטת הפתיחה מהומת מוות ורצח המוניים בו נספו 39 אוהדים איטלקיים בהתנגשויות עם אוהדים – חוליגאנים בריטיים גלוחי ראש, וכי בעיטת הפתיחה תדחה ב- 1:20 שעה. המדהים ביותר היה שהשדר שלי יורם ארבל שישב בעמדת שידור באצטדיון "הייסל" בבריסל לא ידע כי לידו נרצחו 39 אוהדים איטלקיים ועוד 250 נפצעו בהתנגשות ביציע "Z" עם אוהדים מטורפים גלוחי ראש בריטיים. כל ניסיונותיי להאריך את זמן השידור באמצעות אנשי "בזק" בתחנת נתקשורת ל- לוויינים בעמק האלה איציק גינת וקוז'יקארו מעבר ל- 24.00 נכשלו, משום שרשתות טלוויזיה בינלאומיות אחרות תפשו אותו מקוגם ועשו כבר Booking משלהן. כל רשתות השידור האירופיות של ה- EBU ו- OIRT לא נפגעו מפני שהן שידרו את הסיגנל שלהם על בסיס מערכת התקשורת הקרקעית שהייתה פרוסה לאורכה ורוחבה של מערב אירופה ומזרח אירופה. הן לא נזקקו לשירותים לווייניים. הטלוויזיה הירדנית JTV שהייתה מחוברת כמוני ללוויין ה- Primary וגם השידור שלה נקטע, התחברה ל- Indian Satellite אליו הייתה מקושרת גם כן (לוויין תקשורת של COMSAT שנע מעל האוקיינוס ההודי) גם כן בגובה של 36000 כמו לוויין ה- Primary שלי. תחנת התקשורת שלנו בעמק האלה הייתה מחוברת ב- 1985 רק לשני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major בלבד. זה לא הועיל לה כי בחלוף חמש דקות גם השידור הישיר שלה על הלוויין ההודי נקטע אף הוא. אפשר היה בקלות להשיג אותי אילו התאמצו אנשי "הארץ" מפני ששהיתי בבניין עד שלוש לפנות בוקר. נראה היה לי כי מר מתי גולן עורך עיתון "הָָאָָרֶֶץ" עשה לעצמו חיים קלים משהחליט להסתמך על עדותו של נסים קיוויתי שהיה שדר שלי, ולא התמצא בכל מכמני ההפקה הטלוויזיונית הסבוכה ההיא לפני 36 שנים. הידיעה שלו ביום חמישי – 30 במאי 1985 ב- "הָאָרֶץ" הייתה לא מדויקת, לא בדוקה, ולא נכונה. היא הכפישה את שמי ואת שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אולי ללא כוונת זדון, אך במנה לא מבוטלת של בושה והרשעה מקצועית. ברור שלמחרת כעסתי מאוד על נסים קיוויתי. שאלתי אותו מדוע הסכים להתראיין בנושא שאיננו מבין ולמה לא איתר אותי בבניין כשהוא יודע שאני נמצא במקום, כדי שאנוכי אענה לפונה מתי גולן ואגן על שמי ועל שמה של רשת השידור שלי.

טקסט מסמך : יום ראשון – 1 ביוני 1985. עיתונאי "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי נזעק להגן עלי ועל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני האינפורמציה החלקית והמעורפלת של מתי גולן מ- "הארץ". (באדיבות "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך : 1 ביוני 1985. העיתון "על המשמר". מבקרת הטלוויזיה של "על המשמר" גב' דורית גפן עורכת חשבון נוקב עם השדר שלי יורם ארבל שישב בעמדת שידור מרווחת ונוחה באצטדיון "הייסל" בבריסל בעת השידור הישיר רווי האלימות והרצח של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל יובנטוס – ליוורפול 0:1, אולם לא ידע מהחיים שלו. (באדיבות ארכיון "על משמר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

טקסט מסמך : 1 ביוני 1985. העיתון "דבר". ביקורת טלוויזיה של העיתונאי טדי פרויס אודות השידור הישיר של יורם ארבל מבריסל את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל ב- 29 במאי 1985 (יובנטוס – ליוורפול 0:1), משחק רווי אלימות ורצח, בו נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 אחרים נפצעו  בהתנגשות עם אוהדי ליוורפול ביציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל. (באדיבות ארכיון "דבר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

טקסט תמונה (1) : 29 במאי 1985. זוהי זירת הפשע. יציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל נראה כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. עובדה מדהימה : השדר שלי יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון "הייסל" בעלת תצפית מיטבית ששריינתי בעבורו מהקבוצה המבצעית הבלגית של BRT / RTBF, אולם לא ראה דבר ולא שמע דבר על הרצח ההמוני שאירע בתוך האצטדיון עצמו ובגינו נדחתה בעיטת הפתיחה והתאחרה בשעה ועשרים דקות עד ל- 22.35 שעון ישראל. רק משהעברתי לו מירושלים לבריסל את הידיעה המרה שהעביר לי קשב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס ז"ל מביתו הפרטי בתל אביב הבין לפתע איזה אסון גדול התרחש מתחת לעיניו, אוזניו, והאף שלו מבלי שהוא מודע לעוצמת הטרגדיה. גם אז שידר אינפורמציה הפוכה בה האנגלים היו הקורבנות ולא האיטלקים. מתמיה ביותר היה שבעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב כמה וכמה פעמים, אך דווקא הוא אותו יורם ארבל ההוא שישב באצטדיון "הייסל" (Heysel) בבריסל בירת בלגיה בעמדת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוחה, מאובזרת כהלכה, ובעלת תצפית מיטבית על הנעשה באצטדיון המרווח, לא הצליח לגלות את סיבות הדחייה. עיתונאי דגול הוא לא היה (בלשון המעטה). הוא יורם ארבל שליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית ל-איצטדיון "הייסל" פשוט לא ידע מהחיים שלו. יורם ארבל לא הצליח להסביר לי מדוע וכיצד שדרים אחרים ב- EBU שישבו בעמדות שידור בסמוך לו ידעו בדיוק איזו מהומה ואיזה רצח המוני התחוללו בתוך אצטדיון "הייסל", ודווקא הוא לא ידע. בעקבות ההתנהגות הנפשעת, הברברית, והרצחנית של החוליגאנים הבריטיים החליטה UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) להרחיק את כל הקבוצות האנגליות ממפעליה לתקופה של חמש שנים עד 1990. (באדיבות רשת הטלוויזיה הבלגית המסחרית  RTBF).

טקסט תמונה (2) : 29 במאי 1985. זירת הפשע. יציע "Z". תמונה נוספת המראה את אצטדיון "הייסל" בבריסל כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. (באדיבות RTBF). 

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. זהו מיקי גורדוס ז"ל קשב רדיו "קול ישראל", מקצוען בלתי נשכח בחדר התקשורת הסוּפֶּר מפותח שלו הממוקם בביתו הפרטי בשדרות ח"ן בתל אביב. מדובר באחד מהעיתונאים הסקרנים, המוכשרים, והטובים ביותר בעולם בתחום הקונקרטי הזה. הוא מיקי גורדוס ממקום מוֹשָבוֹ בתל אביב הציל את יורם ארבל בבריסל מהתמוטטות קולוסאלית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מקצוע ההגשה וההנחיה בתעשיית הטלוויזיה. אורלי יניב, רחלי חיים, ואורית כסיף (א').

זה התרחש לפני שנים רבות אולם הזיכרונות כֵּנִים. הפוליטיקאים חברי הכנסת גם אם היו נבחרי העם לא נהגו תמיד ביושר עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. רובם היו טרמפיסטים רודפי פרסום שחיפשו כל אשנב וצוהר התקשורת כדי להתבלט ולהפוך לאהודים ופופולאריים. הם לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום . וכך נהגתי. הבנתי מהר מאוד כבר בתחילת עבודתי העיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית שבמקום בו הפוליטיקאים משאירים את טביעת אצבעותיהם נודף משָם ריח מטונף. יש לשמור מרחק מהם. אחד מהם היה הפוליטיקאי מר יוסף "יוסי" שריד ז"ל שהתראיין כלפיי ואודותיי ב- 1990 בצורה מְנוּבֶזֶת אצל עיתונאי "חדשות" (עיתון שאיננו קיים עוד והוצא לאור בידי הוצאת "הארץ" של המו"ל עמוס שוקן) דוד מנור, בפרשת הדחתה של מגישת תוכניות הספורט גב' אורית כסיף (הייתה באותה בתקופה בהריון) מהמסך על ידי. היא הודחה מהתפקיד הקונקרטי מפני שהייתה מגישה וקריינית לא טובה, אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בהנהגתי. יוסף "יוסי" שריד ז"ל מעולם לא דיבר עמי ולא שאל אותי לסיבות הורדתה מהמרקע, אך כדי לצבור אהדה ופופולאריות בציבור (על חשבוני) מיהר להצהיר הצהרה מלוכלכת ו-מטונפת, "חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להיריון שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני", והודיע לציבור באמצעות דוד מנור, "כי אורית כסיף הודחה יעל ידי מהמסך בגלל הנימוק שהיא בהיריון ואיננה נראית אסתטית על מסך הטלוויזיה". זה היה שֶקֶר מְנוּבָז ו-מְטוּנָף של ח"כ מלומד. כמובן שגם העיתונאי דוד מנור שמיהר להדפיס את הטקסט השקרי של יוסי שריד לא ביקש את תגובתי. בגוף הפוסט קבע מר יוסף "יוסי" שריד, כלהלן : "מתייחסים לאישה כמו אל בובה או חפץ. זו החלטה מאוד אומללה שלהם ובעיקר שלא הייתה ליואש אלרואי עין טובה להבחין שלנשים בהריון יש יותר יופי. לפחות יופי פנימי. אבל זה יכול לקרות רק בטלוויזיה שלנו". הפוליטיקאי הזה שקוראים לו יוסף "יוסי" שריד ז"ל מי שהיה פעם עיתונאי ברדיו "קול ישראל" ונדרש לעיתונאות הוגנת לא עשה את הדבר היסודי ביותר הנדרש ממנו, להרים לי טלפון ולתת לי את זכות התגובה. לשאול אותי אם מה שמלכלכים עליי בעיתונות הכתובה בארץ הוא דבר אֶמֶת ? הוא עשה את הדבר הנבזי ביותר שאדם יכול לעשות. הוא רץ לעיתונות וניאץ את שמי והשמיץ אותי בפרהסיה מבלי לבדוק את העובדות ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית להגן על עצמי. העיקר להשיג פרסום ו-פופולאריות כמגן הנשים על חשבון השתלחות מְנוּבֶזֶת באיש הטלוויזיה ה-שובניסט שקוראים לו יואש אלרואי.

אורית כסיף ומֵרָב מיכאלי (היום ח"כ ויו"ר מפלגת "העבודה") נבחרו על ידי בינואר 1988 בתום Screen test טלוויזיוני ל- 60 (שישים) מועמדות, למלא את מקומה של אורלי יניב שפרשה בקיץ 1987 מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרישתה של אורלי יניב קריינית מוכשרת (שדרנית ועובדת קבועה ברדיו גלי צה"ל ו- פרילאנסרית בטלוויזיה) נעשתה לאחר שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין סירבו לשפר את שכרה. אורי פורת ז"ל הכריז בפני העיתונות הכתובה, "כדי לתת לאורלי קביעות יהיה עליו לפטר 116 עובדים". הבימאי הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורן שינדל הופקד מטעמי בפברואר 1988 לאמן ולהכשיר את שתי היורשות של אורלי יניב, מרב מיכאלי ואורית כסיף לתפקידן ההיסטורי רב החשיבות והאחראי : מגישות ראשיות של תוכניות הספורט ושידורי הספורט על הגוונים הרבים שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אחריתו של דבר : שתיהן לא הצליחו להיכנס לנעליה הגדולות שהותירה אורלי יניב מאחוריה ב- 1987 בתחומי ההגשה והקריינות בתעשיית הטלוויזיה .

טקסט מסמך : 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מסביר לעיתונאית "מעריב" אילנה באום מדוע איננו יכול להעניק לאורלי יניב קביעות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות "מעריב").

בקיץ 1979 הביא אלכס גלעדי את אורלי יניב כמגישה לצִדו של יורם ארבל. זה היה החלום שלו לבנות צוות הגשה המבוסס על מגיש ומגישה. הבחירה הראשונה של אלכס גלעדי כוונה ב- 1978 לעברה של הזמרת והשחקנית רחלי חיים (בוגרת להקת השריון) אך דרכה כמגישה לא צלחה. גרונה ומיתרי הקול שלה לא הצליחו להתמודד עם קריינות והגשה של מידע ספורטיבי בטלוויזיה גדוש אין סוף מונחים לועזיים קונקרטיים והמון המוני שמות בינלאומיים שאובים מכל אומות העולם. אורלי יניב קריינית בגלי צה"ל הייתה בחירתו השנייה. אורלי יניב הפכה מייד לסנסציה לצדו של יורם ארבל הוותיק וקצרה אהדה עצומה.

טקסט תמונה : דצמבר 1979. אולפן "מבט ספורט" בקומה ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. אורלי יניב ויורם ארבל היוו במשך שנים רבות Team שידור נפלא בסטנדרט בינלאומי. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ברמה גבוהה וזוהרת. הציבור הזדהה עִמם. שניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא פחות חשוב מהם היה אלכס גלעדי הוגה הרעיון ומי שהיווה אף הוא עצמו ספינת דגל של אדם יחיד בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן נראים כאמור אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה – ירושליםבסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection  המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth  בדאלאס – ארה"ב בימים ההם. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינת ישראל ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמת הטלוויזיה באולפן. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם (כמעט), על בסיס עובדת Free Lancer.

טקסט תמונה : אורלי יניב (מימין) בראשית הקריירה שלה ב- 1980 כמגישה ראשית במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יחד עם נערת הקארקטר הראשונה (מדפיסה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator") בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מירה הראל – יגן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה בעדיפות הראשונה של אלכס גלעדי להגשת "מבט ספורט" אך נתפשה מייד כבחירה משנית נכונה והבטחה גדולה. לבטח לאור כישלונה המוחלט של המועמדת הראשונה שקדמה לה, הזמרת ושחקנית המערכונים יוצאת להקת השריון – רָחֵלִי חַיִים. לאלכס גלעדי היה חזון. הוא סיפר לי אותו כששב למחלקת הספורט עטור זר עלי זית (הוא היה מפיק טלוויזיה ייחודי ו- פנטסטי) בתום הפקת שידורי יום העצמאות ה- 30 בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשנת 1978 אותה ניהל ארנון צוקרמן. "יואשיש, פגשתי שם נערת חלומות. קוראים לה רחלי חיים. היא תהיה המגישה הבאה של "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל", אמר לי בשמחה והוסיף, "אתה תראה איך נשתפר עכשיו". משהו בער בעצמותיו של אלכס גלעדי, לחַדֵש, לשנות, ולחולל יוזמות שידור חדשות. לא הייתה אז תחרות רייטינג במדינה ואף אחד לא איים על בכורתו. אף על פי כן משהו דחף אותו. הרעיון להגיש את תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה בישראל באמצעות מגיש ומגישה היה פרי מחשבתו הרעננה. שידורי הספורט והחדשות הם עיתונאות רצינית ומכובדת אבל טלוויזיה היא גם Show business. לכן להופעה של המגישים והמגישות על המרקע יש חשיבות כמו גם לאיכות קולם. רחלי חיים היפה והמיוחדת ויורם ארבל בעל קול הבַּרִיטוֹן הסמכותי היו אמורים להיות צמד שדרכם ובאמצעותם יזהו הצופים את תחרויות הספורט בטלוויזיה. אלכס גלעדי הבלתי נשכח היה אבי הרעיון.

ל- "מבט ספורט" היה מובטח רייטינג של תשעים אחוז. אולי יותר. שידורי הספורט תחת אחריותו ומנהיגותו אלכס גלעדי זכו להצלחה מסחררת. מחלקת הספורט שלוֹ הייתה יחידת העילית של השידור הציבורי, אך אלכס גלעדי רצה יותר. היה מנוי וגמור עמו לשכלל ולשפר את הוויזואליה של ההגשה. הוא החליט בכל מחיר להושיב לצִדוֹ של יורם ארבל באולפן הספורט נערה מקסימה שהייתה זמרת בלהקה צבאית ושחקנית מערכונים לשעבר. בכך הסתכם כל ניסיונה של רחלי חיים מול המיקרופון. היא לא הייתה עיתונאית, היא לא הגישה מעולם בטלוויזיה, היא לא הייתה קריינית ברדיו, והייתה רחוקה מהספורט כרחוק מזרח ממערב. רחלי חיים רצתה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה .

טקסט תמונה : קיץ 1978. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. זאת היא רחלי חיים חיילת צעירה ושחקנית בלהקת השִריון ב- 1978. היא הייתה בשעתו מושא חלומותיו של אלכס גלעדי שביקש להפוך אותה למגישת תוכניות הספורט לצִדו של יורם ארבל. רחלי חיים הייתה שחקנית מוכשרת אך לא קריינית טבעית. המצלמה התאהבה בה נואשות אך המיקרופון הכשיל אותה. לא היה לה כל סיכוי  כקריינית ומגישה באולפן טלוויזיה. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָחֵלִי חַיִים הייתה משאת נפשו של אלכס גלעדי. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להכשיר אותה לשדרנית וקריינית וכדי להפוך אותה למובילת שידורי הספורט בהא הידיעה בטלוויזיה. ראשיתם היה במבחני מסך. זה היה מבחן המסך הראשון שנערך אי פעם בתולדות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניגשו ל- Audition הטלוויזיוני מועמדים ומועמדות רבים לרבות כתבי הספורט הצעירים אז כמו יָרִין קִימוֹר, משה גֶרְטֶל, דני לֶבֶּנְשְטָיְין, ובני עוֹרִי, ורבים אחרים. כולם חלמו להיות כוכבי טלוויזיה. לא סתם כוכבים. כוכבים על המסך. הם לא ידעו שה- Screen test הוא בעצם מהלך הסוואה שבנוי ומתוכנן היטב רק עבור רָחֵלִי חַיִים. כתבי הספורט הצעירים שימשו אבני נֶגֶף ותפאורה מלאכותית לבכורה שהובטחה מראש למועמדת הוודאית רחלי חיים מפני שאלכס גלעדי חפץ בה למרות שנכשלה כישלון חרוץ בקריאת הטקסטים. כדי לשוות לתחרות המדומה נופך טבעי העיר אלכס גלעדי לכתבי מחלקת הספורט במהלך ה- Screen Test הערות שִיפּוּר שנראו מקצועיות אך נועדו להסיט את תשומת ליבם מהמשחק שהיה מכוּר מראש לטובת רחלי חיים. ירין קימור אחד מעמודי התווך של מחלקת הספורט נדרש לפתע להסיט את שִיפעת שיערו הארוך באולפן ולשנות את כיוון התסרוקת שלו, כדי לבחון איך נראה פרצופו על המסך כששביל התסרוקת נמצא הפעם מצד ימין במקום בצד שמאל הקבוע שלוֹ. לא היה גבול לטריקים שאלכס גלעדי המציא כדי שהמועמדים יחשבו שהוא באמת מתעניין בהם. זה כמובן היה רק למראית עין. הוא היה אלרגי אליהם כמגישים עתידיים ולא רצה אותם באמת. אלכס גלעדי היה מאוהב נואשות ברָחֵלִי חַיִים האקזוטית.

טקסט תמונה :  שנת 1979. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אני מדריך ומאמן את רחלי חיים בקריאת טקסטים מול מצלמת הטלוויזיה לקראת משימת חייה, להיות בת זוגו של יורם ארבל על מסך הטלוויזיה. היא נכשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

אלכס גלעדי הטיל עלי לחבר טקסטים לנבחנים. הטקסט שכתבתי למבחן המסך היה אמיתי ומציאותי אך מורכב. הוא כלל שמות של ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים נודעים אך מורכבים לקריאה והגייה ללשון בלתי מאומנת. הנה חלקים ממנו :

"…ערב טוב ושלום רב, בעוד פחות משנתיים תפתח במוסקבה האולימפיאדה ה- 22 של העידן החדש. האתלטים והאתלטיות המצטיינים בעולם הנושאים עיניהם למדליות האולימפיות, נמצאים בכושר מצוין, וקבעו השבוע הישגים מדהימים. הקופצת לרוחק הסובייטית אולגה רוקאווישניקובה קבעה בלנינגרד שיא עולם חדש כשקפצה למרחק של שישה מטרים ושבעים ותשעה סנטימטרים. האצנית היהודייה מפולין אירנה שאבינסקה – קירשנשטיין קבעה אף היא בתחרות בווארשה שיא עולם חדש בריצת 400 מ' בזמן של ארבעים ותשע שניות ועשרים ושמונה מאיות השנייה. באותה התחרות עבר קופץ המוט וולאדיסלאב קוזאקייביץ' מעל רף בגובה של חמישה מטרים ושמונים סנטימטר. שיא עולם שלישי הושג בתחרות א"ק בלייפציג שבמזרח גרמניה. הודפת הכדור ברזל מארגיט גומל – הלמבולדט שיפרה את השיא הקודם בתשעה סנטימטרים כשהדפה אותו למרחק של שמונה עשר מטרים וחמישים ושלושה סנטימטרים. נעבור עכשיו לכמה ידיעות כדורגל. איינטרכט פרנקפורט מגרמניה ניצחה בגביע אירופה לאלופות את הקבוצה ההונגרית פאֶראֶנץ וואָרוֹש מבודפשט בתוצאה 1:4. הקבוצה האנגלית ליוורפול לא הצליחה לגבור על אלופת איטליה אינטר מילנו והמשחק הסתיים בתיקו אפס. ומכאן לכמה ידיעות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה- NBA. השחקן קארים עבדול ג'אבר הידוע בשמו הקודם לוּ אלסינדור והמתנשא לגובה של שני מטרים ושמונה עשר סנטימטר, עבר לשורות קבוצת לוס אנג'לס לייקרס מקבוצתו הקודמת מילוֹואקי בּאקס. שני שחקני העבר המצטיינים ב- NBA, אוסקר רוברטסון מסינסינטי רויאלס וביל ראסל מבוסטון סלטיקס, החליטו לרכוש את קבוצת הכדורסל הנודעת הארלם גלוב טרוטרס. כאן הגיעה תוכניתנו לסיומה. לכולכם שלום רב ולהתראות…".

זהו היה אחד מאותם הטקסטים שקרייני הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשים לקריין במהדורות השונות. המוכשרים עושים זאת ללא קושי. החלשים טועים ומגמגמים. על אחת כמה וכמה אֵלו שאינם בקיאים בספורט, אך זהו מבחן האמינות הראשוני. בהקראת טקסט מורכב אתה מייד מבחין מי הוגה את מושגי ומונחי הספורט והשמות בקלילות, למי זה "מתיישב" נכון בצורה טבעית על מיתרי הקול, ומי הוא מתקשה ו- "מְלַפּסֵס". קריינות וקריאת טקסט בפני המצלמה איננה המבחן היחידי והקריטריון הבלעדי אך היא יסודית וראשונית וחושפת מייד חולשות ופְגמים. רחלי חיים הייתה חסרת אונים. לא באשמתה. היא פשוט לא הייתה קריינית. מאבקה על המיקרופון הטלוויזיוני נידון לכישלון מראש. חזותה הייתה קורנת ומיוחדת אך קולה וכשרון הקריאה שלה היו מוטלים בספק גדול. לרוע מזלה שבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי כבר עשה לה יחסי ציבור באמצעות כתבת קידום ושִיוֵוק אותה לציבור כשדרנית הספורט הבאה של הטלוויזיה. לא דובים ולא יער. הגיית שמות נכונה היא הכרחית. זהו תחום בסיסי והכרחי בקריינות בתקשורת המונים היוצר את המְהֵימַנוּת והאַמִינוּת בין השַדָּר לצופיו. כולנו זוכרים את קרייני מהדורת החדשות בשפה העברית ברדיו המצרי שנקרא "קול הרעם מקהיר". קרייני התעמולה המצריים שיבשו את השפה העברית עד כדי גיחוך. שום ישראלי לא היה מסוגל בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה הקודמת להאמין לאינפורמציית התעמולה המוגשת לו ממצרים, אומנם בשפתו שלו, אך בצורה כל כך מביכה ומשובשת ההופכת את הקריינים ללעג וקֶלֶס בעיני שומעיהם. גורל דומה פקד את קרייני מהדורות החדשות בעברית בטלוויזיה הירדנית לפני שנות דוֹר שפַּנוּ לצופים בישראל. הם שיבשו מבלי משים כל שֵם ישראלי והחליפו בטבעיות ומבלי להרגיש את האות "פ" באות "ב". גם המבטא הערבי הכבד הפך את קריינות התעמולה שלהם לקלס ושנינה. הם לא היו אמינים ולכן לא אפקטיביים.

בימאי הספורט המצוין שלו יואב פלג נרתם יחד עמי למאמצים הגדולים לקדֵם אותה בעבודה מול המצלמה. זה היה רצונו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי גִיֵיס אפילו את שירותיו של קריין רדיו "קול ישראל" המיתולוגי משה חוֹבָב לעזרתה של רחלי חיים. עד כדי כך אהב אותה ורצה בה. כצעד ראשון התחילה רחלי חיים להגיש את תוכנית הספורט לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אבל זה לא הלך. היא לא הייתה קריינית. היא שיבשה כל שֵם ומוּשַג שחדר לפיה. היא הודחה. רחלי חיים פינתה את מקומה לבאה אחריה, אורלי יניב.

טקסט תמונה : רחלי חיים ב- 1979 (בת 21) בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : אורלי יניב ב- 1979 (בת 22) בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רחלי חיים הודחה מהמסך ושבה לאורות בימת התיאטרון. היא הייתה שחקנית – לא קריינית. אוֹרְלִי יָנִיב הייתה לעומתה קריינית מהימנה ובעלת רקע, ניסיון, ועבר מוכח ברדיו גלי צה"ל. היא מעולם לא שיבשה שֵמוֹת. היה לה קול רדיופוני איתן, חיתוך דיבור מושלם, ובנוסף הייתה גם נאה על המסך. היא הייתה קריינית אמינה ששריר בפניה לא זַע. אורלי יניב הביאה עמה למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישיות קורקטית, אולי קרה במקצת, אך דייקנית ומוקפדת. ללא כל קושי הפכה לבת ברית מובהקת של יורם ארבל באולפן "מבט ספורט". אוֹרְלִי יָנִיב פרצה למסך הטלוויזיה כמטאור. הצלחתה הייתה גם הצלחתו של אלכס גלעדי שהיטיב לבנות Team שידור. באמצעות אורלי יניב ויורם ארבל הוא זיהה לציבור את שידורי הספורט שעליהם היה מופקד. כבר בחודש דצמבר של  1979 היה ברור כי אורלי יניב ויורם ארבל הם צמד שידור מיטבי. ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את כל תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת ברמה גבוהה וזוהרת. באמצעות שני כוכבי ההגשה האלה זיהינו לציבור את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדֶגֶל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית. הצבתה של אורלי יניב ב- 1979 בפסגת ההגשה של חדשות הספורט הייתה מעשה בלתי שגרתי והיוותה נקודת ציון מיידית ואבן דרך בהתפתחות השידורים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר כמה מהקולגות שלנו בקומה השלישית בחטיבת החדשות מלגלגים על אלכס גלעדי ועל הרעיון שלו לקדֵם את מערכת היחסים הסימביוטית הזאת בין צופי הטלוויזיה לבין שידורי הספורט באמצעות אורלי יניב. לא מעט הטילו ספק ברעיון. זה נראה להם מגוחך. יורם ארבל הספיק להם. לספקנים נראה החזון של אלכס גלעדי שִכפול בלתי נחוץ של האתוס האמריקני. מייד התברר כי לאתוס הטלוויזיוני הישראלי והאמריקני יש הרבה מרכיבים דומים ותכונות משותפות. אחת מהן היא הכריזמה והאסתטיקה החיצונית של המגישים כפי שהיא נתפשת ע"י הצופים. לאוֹרְלִי יָנִיב היה ממנה במנות גדושות. קו המחשבה של אלכס גלעדי היה נבון. הרעיון שלו צלח.

אורלי יניב הייתה מגישה מגה סטאר אך נשארה צנועה ואהובה, ולחלוטין חסרת גינוּני מַלכוּת. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היא נחשבה למגישת הספורט האולטימטיבית. היא הייתה דייקנית ופדנטית שהגיעה לעבודת ההגשה מידֵי מוצ"ש במשך שמונה שנים רצופות כשעתיים – שלוש לפני תחילת שידור התוכנית. מתיישבת לה בפינה על אחד הכיסאות במין ישיבה מזרחית גמישה כזאת, משנֶנֶת בקפידה ברצינות רבה וביראה עצומה את הטקסטים, קוראת אותם לעצמה, בודקת אותם ביסודיות ומנקֶדֶת כל מילה – כל אוֹת ואוֹת. היא עשתה זאת מפני ש- לחלוטין לא הייתה בקיאה בחומר השידור. הספורט והנעשה סביבו לא היה תחום ההתעניינות הטבעי שלה. למעשה היה זר לה. היא הייתה מחוברת הרבה יותר לתחום הבידור מוסיקה הישראלית והבינלאומית. הזמר ברוּס ספרינגסטין היה האהוב עליה ביותר. אורלי יניב מעולם לא שגתה אפילו פעם אחת בהגיית אלפי השמות הלועזיים שנקרו לה בטקסט. היא הפכה להיות קריינית טקסטים מעולה מבעד ל- Teleprompter למרות שזירת הספורט המגוונת על ענפיה הרבים היו זרים לה. היא הייתה פשוט רָב אומן בקריינות וניחנה ביכולת לשָדֵר ולהעביר לצופי הטלוויזיה אינפורמציה בצורה קורקטית ותמציתית למרות שאינה בקיאה בה אך מבלי שאלה יחושו בכך. היא התגלתה כדמות סמכותית. כישרון וסוד מקצועי גדול. ציבור חובבי הספורט רכש לה אימון. אורלי יניב ניצלה מבלי משים את יתרון המצלמות באולפן והגשימה עד תום את האילוזיה הטמונה בטלוויזיה. היא הייתה יפה וזוהֶרֶת, וחשוב מכל אמינה. צריך להבין שוב כי היא לא הבינה דבר בספורט לגווניו השונים האין סופיים כמעט אך כשדיברה אודותיהם הקרינה אוטוריטה. היא הייתה כוכבת טלוויזיה במלוא מובן המילה שהשתכרה פרוטות. פעם באחד הראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות העידה על עצמה כלהלן : "אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהרת. בחיים אני בס"ה מאה ושישים סנטימטר, עגלגלה ומרכיבה משקפיים. מי שמתאכזב מזה לא מבין את חוּקֵי המשחק". 

טקסט תמונה :  קיץ 1985. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. אנוכי לפני דלת הכניסה הכחולה לאולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. אנוכי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 50 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי אותה את אורלי יניב בשמונה השנים ההן של 1987 – 1979. ו- מי לא ? היא הייתה שדרנית נפלאה וגם אישיות טלוויזיונית מיוחדת מפני שאפילו במעמדה הרם נותרה צנועה, קורקטית, קפדנית ומדויקת ללא רבב, צייתנית ובעלת משמעת עבודה (אולם לא כנועה). הייתי במידה רבה בר מזל משום שאלוהי הטלוויזיה שלח אותה לזרועותיי (הטלוויזיוניות). היה לי כבוד גדול לנהל אותה בשנים ההן של 1987 – 1980. עבורי היא בלתי נשכחת.

אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך כמגישה לא בגלל אסתטיקת הריונה, איזה קשקוש מנובז, אלא מפני שבסופו של דבר הייתה קריינית לא טובה ששוגה ומלפססת לעיתים קרובות. היא הוצבה על ידי בחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמגישה אולם משהתברר כי היא שוגה שוב ושוב (יום אחד הכריזה כי "ה- א"ק היא מלכת ההתעמלות…"), הורדה בסופו של דבר מהמסך אך כלל לא פוטרה מ- מחלקת הספורט בפיקודי. יוסף "יוסי" שריד ז"ל העליל עלי טקסט עלוב ושקרי. הרי גם רעייתי הייתה בהריון (אנחנו הורים לשלושה ילדים וסבא וסבתא לעשרה נכדים ונכדות). הוא יוסף "יוסי" שריד עשה כלפיי מעשה מְנוּבָז. ולא רק הוא. יוסף "יוסי" שריד היה פעם כתב ברדיו "קול ישראל" שהיה אמור להיות אָמוּן על עיתונאות הגונה ולבדוק את הנתונים והעובדות בטרם התייחסותו, אולם הוא לא היה כזה בחודש אוקטובר ההוא של שנת 1990. הצהרתו, "חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני" – הייתה מְנוּבֶזֶת. באותה העת של סתיו 1990 בני הבכור היה בן 25, בני האמצעי היה בן 22 וקצין קרבי ב- "גבעתי", ולבתי הצעירה מלאו 17. מה הם היו אמורים לחשוב על האבא שלהם ? מאיר שניצר אמר פעם, "עִם נִבְזִים תִּתְּנָבָז". לא הִתְנָבַזְתִי אִתּוֹ. יוסף "יוסי" שריד היה ח"כ – פוליטיקאי שעשה כמו האחרים כל מאמץ להשיג יתרון פוליטי על חשבון השתלחות בי. היה מדובר במעשה נוכלות שלו כלפיי וכלפיי משפחתי. לא פחות.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. לפני רבע מאה של שנים. זוהי חוות דעת ארסית, נבזית, ומופרכת שמפרסם אודותיי הפוליטיקאי יוסף "יוסי" שריד בעיתון "חדשות". הבל הבלים מוחלט. האיש הפוליטי הזה שמטיף מוּסָר לכולם שמע שמועות שקריות ורץ לקנות פרסום אישי בעיתונות. הוא כמובן לא החליף עמי מילה והחליט לפרסם מידע שגוי, מוטעה, ולחלוטין לא נכון. הפוסט המְנוּבָז נשלח על ידי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ולמשנה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל, ובו תביעה להגן על שמי. "עומדות בפניכם שתי ברירות : האחת, אם תוכנו הכתוב בפוסט הזה של יוסף "יוסי" שריד נכון, אז תפטרו אותי. השנייה, אם לאו – הגנו עלי". שניהם זרקו את הפוסט ההוא של יוסף "יוסי" שריד לפח ואמרו שהוא רווי שטויות ואיננו שווה דיון. אתה שואל את עצמך איזה אינטרס היה לח"כ יוסף "יוסי" שריד לפרסם אודותיי לפני רבע מאה של שנים מידע שקרי ומְנוּבָז מבלי שהוא מכיר אותי ומבלי שהוא בודק את העובדות לאשורן עמי, ומסתמך רק על שמועות ודברי שקר בעיתונות הכתובה ? (באדיבות העיתון "חדשות" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן).

המסמכים הבאים הם אנטי תזה להערכותיהם של כל מיני אישים עקרים וכל מיני חברי וחברות כנסת לא חשובים שחלקו עלי ו- ביקשו להדיח אותי. הם פשוט לא הזיזו לי. לא הייתי חייב דבר לכל מיני פוליטיקאים וח"כים מגוחכים נבחרי העם, שמסתדרים בשורה ועושים כל מאמץ וגם תחרות בינם לבין עצמם להשיג ולרכוש פופולאריות זולה על חשבונך, כמו : דליה איציק, יוסף "יוסי" שריד, פנחס גולדשטיין, מיכה גולדמן, שרה דורון, עובדיה אלי, דדי צוקר, נאווה ערד, ואחרים. עבודתך בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה מתבצעת בעבור עסקנית מסוגה של דליה איציק גם אם היא חברת הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו של יוסף בר-אל, וגם לא בשביל יוסף "יוסי" שריד, לא רק פוליטיקאי קשקשן אלא גם אדם לא הגון ולא ישר שמְנָאֵץ אותך בפרהסיה בגסות ובבוטות מבלי שהוא מכיר את פרטי האירוע. אתה עיתונאי מקצוען בטלוויזיה שמוצב ע"י הממונים בעמדת ניהול, ניווט, ומנהיגות ו- חייב למצפונך שלך, לממונים שלך, למסך הטלוויזיה שלך, ולרשת השידור שלך. במידה רבה מדובר בעסק אירוני שבו אתה נדרש להשתמש במסמכים האלה מעת השירות הטלוויזיוני הממושך שלך ההוא כדי להצדיק ולהוכיח את פועלך ומורשתך. גב' דליה איציק ומר יוסף "יוסי" שריד היו אנשים פוליטיקאים לא חשובים וכך התייחסתי אליהם.

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. מר אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי IOC כותב לי את המסמך המצ"ב לאחר נטישתי לעד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 באוקטובר 1988. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם תום הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי וידי הצוותים שלי את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם סיום תפקידו ובטרם נסיעתו לוושינגטון – ארה"ב כדי לשמש שם כתב רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מקצוע ההגשה וההנחיה בתעשיית הטלוויזיה.

אורלי יניב, רחלי חיים, ואורית כסיף (ב').

רון ארלדג' (Roone Arledge) האמריקני עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאלכס גלעדי פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רון ארלדג' כמנהל החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) היא הציעה ליורשו ב- CBS דן ראת'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים, העיקר שלא יערוק לשורותיו של רון ארלדג'. רון ארלדג' הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו, נשענת על מגישים – כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שעולים לך ממון רב. תרכובת של מגישים – כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את שגשוג הרייטינג. רון ארלדג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הווארד קוסל, ברברה וולטרס, דאייאן סוייר, סם דונלדסון, פיטר ג'נינגס, פרנק ריינולדס, וטד קופל. חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני הגעתו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה בביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises) והפך אותם בן לילה לכוכבים…

רון ארלדג' אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט רבות המוניטין הידועות שלו. הוא היה איש טלוויזיה פורה באופן מיוחד. לעיתים היה נדמה כי הוא נעדר מתחרים ביוזמות השידור שלו. פתאום ראו בהתוויית דרך שידורי החדשות שלוֹ בטלוויזיה מראות כמו Split screens בראיונות, שידורים לווייניים, "Remotes", ו- גרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978 ,“World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד ב- ABC את תוכנית הספורט הפופולארית, אבן פינה רבת המוניטין ובלתי נשכחת הקרויה, “Monday Night Football”. רון ארלדג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות גב' ברברה וולטרס. ב- 1979 יצר את תוכנית החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באירן האיסלאמית של חומייני, ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טד קופל ((Ted Koppel לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי.

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא עושה". (מוריס  ברה).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. אנוכי יחדיו עם גב' אוֹרְלִי יָנִיב שנבחרה עלי ידי להגיש מהאולפן בירושלים גם את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983. היא הייתה מגישת טלוויזיה מְעוּלָה, מוכשרת, קורקטית, וסוּפֶּר – יִיחוּדִית. התמונה הזאת צולמה לפני כ-4 עשרות שנים בהיכל הספורט ביד אליהו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ינואר 1988 היה פוסט עידן אורלי יניב. באותה תקופה ערכתי בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתל אביב מבחני מסך (Audition) ל- 50 מועמדות בתוכן חיפשתי שתי מגישות בעלות פנים חדשות לתוכניות הספורט במקומה של אורלי יניב שפרשה זה מכבר . רציתי שתי מגישות – עיתונאיות טובות ממנה שיוכלו להשתלב בעבודת השטח ולהגיש כתף אל כתף ובמעמד שווה את שידורי הספורט לצידם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. רציתי לשחזר את רעיון ההגשה המשולבת שהגה אלכס גלעדי ב- 1979 להציב שדרנית ליד שדר . בדיעבד זאת הייתה שגיאה גדולה שלי. גדולה יותר מזאת של אלכס גלעדי ב- 1979 כשהביא למערכת הספורט מגישה שלא היה לה דבר עם הטקסטים והחומרים שהיא עוסקת בהם בשם רחלי חיים. הייתי צריך ללמוד את הלקח המַר ולהבין שמגישה או קריינית בטלוויזיה, רהוטה ככל שתהיה, לעולם איננה תחליף להגשה עיתונאית אמינה. אין לצפות לאמינות משום קריין ו/או קריינית, גבר או אישה, ה- מקריינים ומגישים לציבור חומרים שהם עצמם אינם בקיאים בתוכנם. תרתי אחר מועמדות חדשות שחשבתי והאמנתי שאוכל להפכן לעיתונאיות ספורט וחדשות מעבר לתפקידן כמגישות אולפן. משהו מסוג ההגשה והשַדְרָנות של מִירִי נְבוֹ ו- מוּרַן בָּרָק מערוץ 5 בכבלים ו/ או בערוץ 10, רק דֶגֶם משופר שלהן.

מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אורי פורת ז"ל צפה יחד עמי בלשכתו בקלטות של תוצאות מבחני המסך של המועמדות הרבות כדי לקבל עמי החלטה משותפת. היו שם כמה מועמדות רציניות וראויות. למרות גילן הצעיר הן היו בעלות ניסיון בקריינות וחלקן אף הספיק כבר לקנות לעצמו מוניטין בתחום. ביניהן וֶורֶד דָוִיד, אוֹרָה חיוּן, רִינָה מַצְלִיח, מֵרָב מיכאלי, אוֹרִית כָּסִיף, פְּנִינָה רוֹזֵנְבְּלוּם, לֵאָה עוֹז ז"ל, וגם שחקנית הכדורסל ענת דרייגור, ועוד אחרות. 60 (שישים) מועמדות. לכולן הייתה שאיפה אחת. הן רצו להתיישב על הכֵּס הרֵיק שהותירה אחריה אורלי יניב ולרשת אותה.

טקסט תמונה : ינואר – 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ-33 שנים. זוהי רינה מצליח מרדיו "קול ישראל" בינואר 1988 ב-עת ה- Audition שערכתי באולפן הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת הטלוויזיה בקרייה בתל אביב. היא הייתה אחת מעשרות מועמדות שניסתה את כוחה ב- Audition וביקשה לרשת את מקומה של אורלי יניב בימים ההם. בפתח דבריה באודישן ההוא הציגה רינה מצליח את עצמה והכריזה למיקרופון : "אני בכלל לא קריינית. אני עובדת בצוות ההפקה של החדשות ברדיו "קול ישראל", אבל אני רוצה להיות קריינית". רינה מצליח היא היום עיתונאית, וקריינית ושדרנית חדשות בכירה בערוץ 12. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר – 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ-33 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה בתל אביב. אורית כסיף משתתפת ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988. היא הייתה מגישה מוכשרת אך בעלת אמביציות מופרזות. זכתה במקום השני אחרי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר – 1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 33 שנים. זוהי מֵרָב מִיכָאֵלִי (בת 22 בתמונה, והיום ח"כ מטעם מפלגת העבודה וגם יו"ר מפלגת העבודה) לשעבר שדרנית וקריינית מצטיינת בגלי צה"ל. מגישת טלוויזיה מוכשרת, מיוחדת, וייחודית. משכמה ומעלה. היא ניצחה בקלוּת בנוק אאוט בסיבוב הראשון ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988 את כל מתחרותיה, וזכתה במקום הראשון. צפיתי לה עתיד טלוויזיוני מזהיר. בשלב מאוחר יותר זיהיתי אצלה את אותה הבעיה העיתונאית שהייתה לרועץ לאורלי יניב. היא הייתה קריינית – שדרנית ברמה גבוהה אך לא באה מתחום עיתונאות הספורט. לרוע המזל הוברר כי הבאתה למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה החלטה שגויה שלי. מנקודת מבט מאוחרת, הופעתה על מרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית הסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה שעברה הייתה דומה יותר לתחבולה שיווקית מאשר לניסיון ממשי של שיפור הניווט והובלה עיתונאית של התוכניות האלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר – 1988. אולפן הטלוויזיה במערכת ת"א. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 33 שנים. זוהי פנינה רוזנבלום (בת 34 בתיעוד הנ"ל) ב- Audition הטלוויזיוני שערכתי בינואר 1988 ונועד לבחירת מגישות ל- "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". היא הייתה אישה חכמה, מוכשרת, ואמביציוזית (מאוד). הופעתה הפרובוקטיבית המסוקרת עד לעייפה בטורי הרכילות מנעה ממנה את הבחירה למגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פנינה רוזנבלום הרשימה ב-Screen Test הטלוויזיוני. המראה וחיתוך הדיבור שלה משכו מייד תשומת לב. אישה חכמה ו- רצינית, רהוטה, ובעלת דיקציה מושלמת. "יואש אלרואי, איך נביא אותה למחלקת הספורט", שאל אותי בדאגה אורי פורת וסינן מבין שיניו, "הרי היא גיבורת טורי הרכילות, ומייצגת בהיסטוריה האישית שלה וגם במעשיה היום אישיות וז'אנר בידורי, השונה לגמרי מטיפוס המגישה – עיתונאית שאנחנו מחפשים. הציבור יראה בבחירה ובהעדפה הזאת שלנו בדיחה במקרה הטוב, וטיפשות ואידיוטיזם במקרה הרע". פנינה רוזנבלום בת ה- 33 נפסלה ב- 1988 על הסַף ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מלהגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לבסוף בחרנו במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 והמוכשרת שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition ההוא של ינואר 1988. למרות גילה הצעיר הייתה מרב מיכאלי קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היה לה ביטחון עצמי רָב ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אורית כסיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות ראויות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום ולא מפני שלא היו ראויות.  נפלה גם מועמדותה של לאה עוֹז ז"ל שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל.

ציטוט : "התרחק מהפוליטיקאים. אם בכל זאת נגזר עליך לפגוש אותם – אל תשכח לבדוק בציציותיהם". (אלמוני).

ציטוט : "טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אינן משאירות ריח ניחוח". (אלמוני).

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא חושב". (מוריס ברה).

הערכתי אז שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית של השדרנים המובילים בחטיבת הספורט בפיקודי, יורם ארבל, נסים קיוויתי, אוּרי לֵוי, ורָמִי וָוייץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דִקְלוּם הטקסטים באולפני הספורט חלפה לבלי שוב. היום מרום גילי 83 אני חושב בדיעבד שהייתה זאת טעות מָרָה ומיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש לכל הצדדים. מנקודת מבט טלוויזיונית – היסטורית הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרצרה ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן בתום אולימפיאדת ברצלונה 1992. הן היו קרייניות טלוויזיה. מרב מיכאלי הייתה הרבה יותר טובה מאורית כסיף אך שתיהן לא היו שדרניות ספורט. זה היה חסרונן הגדול. ממרב מיכאלי נפרדתי בידידות. רחשתי לה הערכה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט. זה לא היה מקומה הטבעי. אולי טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם אמרה, "הא"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת , Liverpool בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו "איינטראכט פראנקפורט ו/או מינשנגלדבאך", עלה לה בייסורים. דבר הדחתה התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר, כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, כאילו אני מתנכל לה אישית מפני ששמנה בשל הריונה, וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מוּנְחִים שנעשו בזדון ע"י העיתונות הקלוקלת והזינה את הפוליטיקאים. אורית כסיף נותרה אישה נאה לפני הריונה, בעת הריונה, וגם לאחר הלידה אך מדוע יופייה נוגע לקריינותה הכושלת ? הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי ויוודא את העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף. עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל. לא פחות ולא יותר. היא אורית כסיף ניהלה קמפיין ו- רצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה כביכול בגלל ששַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ענקית כ- "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אך את חבר הכנסת המלומד יוסף "יוסי" שריד והח"כיות המלומדות שרה דורון ונאווה ערד, ואת חברת הוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק זה ממש לא עִניֵין. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו להכפיש את שמי בעיתונות [1] מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שחלק מ- המדינה אהבה לשנוא.

טקסט תמונה : 1990. ח"כ יוסף "יוסי" שריד קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" מבלי שבדק את העובדות ומבלי שנתן לי את הזכות היסודית להגן על עצמי לפני שהוא משמיץ אותי בפרהסיה בגסות רוח ללא שום יסוד של אמת. מדובר בפוליטיקה נכלולית שמטרתה להפיק עדיפות ופופולאריות פוליטית על חשבון מי שהוא יוסף "יוסי" שריד משתלח בו. הפוליטיקאי הזה שהתנהג כלפיי וכלפי משפחתי אשתי וילדיי בצורה נכלולית ו- מְנוּבֶזֶת, מעולם לא דיבר עמי אודות פרשת אורית כסיף ולא בדק את אמיתות הסיפור. הוא יוסף "יוסי" שריד בחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית וגם מטונפת, ולחלוטין בלתי נכונה. אורית כסיף הודחה מהמסך לאחר אין סוף טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה ו/או בגלל הריונה. יוסף "יוסי" שריד לא ידע שרעייתי היפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים . "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי בפרהסיה ציבורית ובאוזני רעייתי וילדיי בהתרסה. תגובתו העלובה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת. (באדיבות ארכיון "חדשות" ובית אריאלה בתל אביב. באדיבות המו"ל עמוס שוקן).

הדחתה של גב' אוריית כסיף על ידי ממִרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור ובכנסת ישראל. הנה חלק מהטענות השקריות והנכלוליות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב העיתונות ומבלי לתת לי הזדמנות להשיב על ההאשמות המגוחכות והבלתי נכונות האלה [2]. אהרון הראל ז"ל מי שכיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את אינפורמציית הרכילות מהעיתונות, מעולם לא דיבר אתי, אף פעם לא החליף עמי ולו מילה, וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), אמר בדיון ההוא בוועד המנהל כלהלן לציבור : "אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ההיריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה". גב' דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו בעיתונות), אמרה אף היא כלהלן : "זה משעשע. אני לא יודעת מי  זה יואש אלרואי. אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת. כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהריון. אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ה- הריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו". מה את אומרת גב' דליה איציק…??? באמת…??? למה את מתכוונת בדיוק כשאת אומרת "שיש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש…??? אולי תואילי לפרט מבלי לרמוז ולהסתתר מאחורי המילים הנכלוליות שלך…??? אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). היא הורדה מהמסך (!!). היא לא פוטרה(!!!).

ח"כ שרה דוֹרוֹן ז"ל (מפלגת הליכוד) בשאילתה בכנסת ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת ז"ל (היא שרה דורון מעולם לא דיברה עִמִי, לא שאלה את עצמה האם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אולי דבר שקר, וציטטה והתייחסה למידע השקרי המופיע בעיתון "חדשות" אודותיי, כאילו מדובר בטקסט שנכתב בתנ"ך), ואמרה כלהלן : "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך, הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות", כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה. לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך. יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת : 1. מה התייחסות השר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה ? 2. מה בדעת השר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה ?".

תשובת שר החינוך זבולון המר ז"ל למלינים נגדי הייתה כלהלן : "אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים".

שרה דורון (הליכוד) אמרה כלהלן : "אדוני השר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת , את נראית לא טוב". אם אדוני השר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להריון. אינני רוצה לנקוב בשמות. אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה". ח"כ שרה דורון את משקרת פעמיים בריש גלי (!). מעולם לא אמרתי ולא הייתי מעז לומר לאישה בהריון "שמנת את נראית לא טוב". מדוע לא דיברת ולא שוחחת עמי כדי לברר את עובדות האמת ומה יש לי לומר. את נסמכת על שקר נבזי שמישהו כתב בעיתון שלו ואח"כ את רצה לכנסת לספר אותו בפרהסיה בציבור כצדיקה דגולה ומשקרת פעם נוספת כשאת מצטטת שקר מטונף שכזה. עובדיה אלי (הליכוד) אמר כלהלן : "לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך". מה אתה אומר עובדיה עלי…??? מי אמר שהריון איננו דבר יפה…??? יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות אמר כלהלן למלינים נגדי :  "אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין". שר החינוך זבולון המר חתם כלהלן : "…אני  חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה…". ברור שאורית כסיף ניהלה קמפיין ציבורי נגדי ונגד החלטתי להוריד אותה מהמסך, ורצה לבקש את הגנת הכנסת מפני יואש אלרואי. אינני יודע איזה אינפורמציה נוספת היא סיפרה להם אודותיי מעבר להחלטתי הנחרצת להוציא אותה מחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הרחק מעין המצלמה ומאוזנו של המיקרופון, ולהציבה בעבודה אחרת מאחורי הקלעים במחלקת הספורט הח"כים והח"כיות תפשו טרמפ כמוצאי שלל רב. הם פשוט שיקרו באצטלה של מגינים על אישה שיואש אלרואי מתנכל לה. היא אורית כסיף הייתה אם כך אישה פתטית. היא ידעה את האמת לאמיתה מדוע הודחה מהמסך (אך לא מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית).

אני מבקש להדגיש כאן שוב כי נבחרי הציבור הנ"ל לא החליפו עמי אפילו מילה אחת בפרשת אורית כסיף, ושאבו את המידע מהעיתונות הכתובה. נבחרי הציבור האלה נראו לי אז כקבוצת רכלנים נכלוליים. העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. קשה לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט, מבלי לראיין אותי ומבלי לתהות על קנקני. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה לאריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר אל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי, והוספתי : "במידה ועניין ההדחה מהמסך (אך לא ממחלקת הספורט) איננו מקובל עליכם ומכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף למסך למרות שהיא בלתי מתאימה לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי. תמצאו לכם מישהו אחר. לא נולדתי במחלקת הספורט ואינני חייב למות שם". הודעתי להם מפורשות : "כל עוד אני מנווט את מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית השדרנית אורית כסיף לא תגיש ולא תקריא יותר. טעויותיה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט שאותן אני עורך ומפיק". הנה המסמך הרלוואנטי [3].

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. זהו המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית. (עמוד מס 1 מתוך 3 עמודים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. (עמוד מס' 2 מתוך 3 עמודים) של המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. (עמוד מס' 3  ואחרון) של המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דו"ח ישיבת הכנסת (מ- 24 באוקטובר 1990) בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל ושר החינוך זבולון המר ז"ל + דו"ח ישיבת הוועד המנהל של רשות השידור (מ- 30 באוקטובר 1990) בראשות אהרון הראל ז"ל בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי מהמסך. אולם ויש להדגיש זאת פעם נוספת, היא לא פוטרה על ידי ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכנסת יעקב אחימאיר מעביר לידי את דו"ח ישיבת הכנסת שדנה בהדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 1 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הח"כ הנכבדה שרה דורון מסתמכת על ידיעה שקרית שמופיעה בעיתון "חדשות" ומשתלחת בי ללא בדיקת העובדות לאשורן ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית להגן על עצמי בטרם תחרוץ את דינה. אורית כסיף הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק, אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מההגשה. (עמוד 2 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 3 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הח"כ הנכבדה שרה דורון ז"ל ממשיכה להתעקש ונסמכת בעדותה על שקר שהיה כתוב בעיתון  "חדשות". מעולם לא אמרתי לאורית כסיף "שמנת, את נראית לא טוב…". אורית כסיף הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק, אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 4 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. עכשיו היה זה תורו של הח"כ דדי צוקר לשאת נאום לאומה. מה אתה שח נבחר ציבור מגוחך בשם דדי צוקר…??? האם באמת הריון הוא פרוצדורה בדרך להבאת ילד לעולם…??? טוב שאתה מסביר לי זאת…ממש לא ידעתי דבר על כך…". אורית כסיף הורדה מההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 5 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שלום לח"כ עובדיה עלי…הגם אתה מצטרף לחבורת המלעיזים עלי על סמך ידיעה שקרית שהופיעה בעיתון "חדשות"…??? מה אתה שח עובדיה אלי, "באמת אישה בהריון זה דבר יפה מאוד…??? למי אתה מטיף מוסר…??? אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 6 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק, אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 7 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אהרון הראל שהיה אמור בתוקף תפקידו כ- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לתת לי הזדמנות להסביר ו- לומר את דבריי , התעלם ממני והעדיף להיתלות בעיתון "חדשות" כדי להשמיץ אותי, ולטעון שצריך להחזיר את אורית כסיף לעבודה. לא ייאמן. הפוליטיקאי אהרון הראל מנסה למצוא חן בעיני פוליטיקאים אחרים על חשבוני. אהרון הראל ידע היטב כי היא אורית כסיף לא פוטרה מהעבודה. אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אני חוזר בפעם ה- 1000 אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה לא בגלל הריונה ולא מפני מראה חיצוני. קשקוש. היא הייתה אמורה למצוא עבודה עיתונאית אחרת במחלקת הספורט לאחר הלידה. (עמוד 8 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה ממעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה אולם לא פוטרה מעולם מעבודתה (עמוד 9 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התנסחותה של גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם המערך לפי שעה אודותיי הייתה מבאישה ונכלולית. כך אמרה גב' דליה איציק רווייה אמביציות פוליטיות מרחיקות לכת, מי שראתה בחברותה בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי, ומי שנשאה את עיניה ותקוותיה לכס נשיאת מדינת ישראל : "אינני יודעת מי זה יואש אלרואי, אני לא יודעת אם הכניס פעם אישה להיריון. אני נחרדת, כל התיאורים שלו כאילו היא נתקפה במלה איומה, אסור לפטר אישה בהריון". מה את שחה גב' דליה איציק…??? בפעם ה- 1001 : אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה. היא הורדה מעמדת ההגשה,מהמסך. הדבר נעשה לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. הפעם ה- 1002 : אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 10 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה. (עמוד 11 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפוליטיקאית דליה איציק ממשיכה לטוות חוטים נסתרים ונכלוליים שאמורים להצית את הדמיון : "…לי יש ספק שזה לא בגלל ה- הריון…המכתב גרם לעוד יותר מחשבה שיש כאן יסוד אמיתי להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש…". אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 12 מ- 12).

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות ה- Board הציבורי שבדקו את הפרשה הצדיקו אותי ותמכו בי. המִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור ז" שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא התנכלות אישית.

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1990. מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור ז"ל בעקבות פרשת "אורית כסיף". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיקאים והפוליטיקאיות העלובים והעלובות ששיקרו עלי ביודעין בחסות מזויפת של הגנה על אורית כסיף מפני, אלה שניסו לטפס על סולם השוביניזם, החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל טעויות קריינוך אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית פרונטלית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ולא שדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי . המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה.

התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי – מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המכוערת של יוסף "יוסי" שריד, דליה איציק, שרה דורון, עובדיה אלי, נאווה ערד, וכל מני אחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לעזיבתי את רשות השידור וערוץ 1 ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים . מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים הנרפים האלה לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי, הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי.

זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ו- דיגניטי נדרשים מהעיתונאים אך גם מהפוליטיקאים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם המגוחכים לפח. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עבדה אצל שום פוליטיקאי ו/או פוליטיקאית ולא עמדה לרשות איש מהם. אנוכי קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד : מנכ"ל רשות השידור מר אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר, אולם גם אני לא הייתי חייב להם מאום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו להדיח ולפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה אך עובדה שאיש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי חלילה וחס אלא מפני שחשבו שאני איש טלוויזיה חיוני למערכת שאותה ניהלו.

מירב מיכאלי ואורית כסיף שובצו על ידי ב- 1990 גם במערך ההגשה של האולפן המנווט בירושלים את השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. זה היה מבצע השידורים הבינלאומי השני שלהן כמגישות טלוויזיה לאחר אולימפיאדת סיאול 1988. בעוד המגישה מרב מיכאלי משתפרת מקצועית ומוכיחה את עצמה כקריינית טלוויזיה מעולה הרי שהקולגה שלה אורית כסיף מעולם לא הרשימה יתר על המידה ונסוגה ביכולתה. סילוקה מהמסך הפך לפרשת "אורית כסיף". לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוקטובר 1990 בשל שיקולים מקצועיים, נמנעו מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע הטלוויזיוני כדי להגיש תוכניות אחרות בתחומים שונים ו/או במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב לא ביקש את שירותי הקריינות שלה. גב' אורית כסיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2, ערוץ 10, ואו ערוץ 5 בכבלים. היא חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". במובן מסוים ואולי יותר מזה, במידה רבה, היה זה עונש פואטי שאלוהי הטלוויזיה תכנן עבורה. "פרשת אורית כסיף" לימדה אותי שוב שיעור מאלף ואינני נמנע מלחזור על טקסט קודם כי טביעת אצבעותיהם של הפוליטיקאים הרדודים מסוגם של מר יוסף "יוסי" שריד (מי שהתיימר להיות שר חינוך דגול) וגב' דליה איציק (מי שנשאה עיניה לכס נשיאת המדינה) בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור מדיפה תמיד ארומה של עובש וצחנה. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה או מגיש ממסך הטלוויזיה ווטיפוחם והחלפתם באחרים הפך לדליקה פוליטית ענקית עד כדי התערבותה של כנסת ישראל בעניין. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים, עכשיו נעלתי אותה שבעתיים בפניהם ברָב בריח.

פעם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בימי שלטונו של אלכס גלעדי מיסדנו ב- "מבט ספורט" פינה חביבה על הציבור , שקראנו לה "שער החודש" (רעיון שהועתק מה- BBC). חברי כנסת צעירים כמו מר יוסף "יוסי" שריד ומר אהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 של המאה שעברה חידשתי את שידור "שער החודש", אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקני העבר של נבחרת ישראל. שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכי בנבנישתי, אברהם מנצ'ל, ואחרים – מילאו את מקומם של הפוליטיקאים יוסף "יוסי" שריד ואהוד אולמרט. הם כוכבי העבר איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

הבאתי את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. לא הייתה לה סבלנות. אינני זוכר שמישהו אחר בערוץ טלוויזיה אחר (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות לממֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה. שום ערוץ טלוויזיה לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחטיבת החדשות ו/או ב- חטיבת התוכניות ו/או ב- רדיו "קול ישראל" לא קפץ על המציאה, לא ביקש את ידה, ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט שלי. מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי במבחני המסך בינואר 1988. בוגרת גל"צ (הייתה בת 22 ב- 1988) בעלת קול איתן וחיתוך דיבור טוב. אינטליגנטית ומוכשרת. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. אישה נבונה ונאה. בניתי עליה לטווח ארוך, אבל הבנתי את מניעי עזיבתה.

יום אחד התראיינה גב' מֵרָב מיכאלי (היום ח"כ, בת 49) לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה בחטיבת הספורט מבלי לדעת את הפרטים והנתונים המקצועיים לאשורם. היא הוענשה על ידי מייד והורחקה מהעבודה ומהמסך. מנכ"ל רשות השידור לשעבר יוסף "טומי" לפיד ז"ל התקשר אלי והזכיר לי את עברו והערכתו אלי בימים שכיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, וביקש שאחזיר אותה את מרב מיכאלי למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2. ישראל קסטנר ז"ל נרצח ב- 1957 בתל אביב. פרשת הרצח הכתה אז גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול  השטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן ומכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים ניצול שואה הונגרי ירושלמי תימהוני בשם מלכיאל גרינוואלד כי ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- ס. ס. של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג. ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר בשם שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את מדינת ישראל כולה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה והונגריה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). במהלך המשפט התהפכו היוצרות וישראל קסטנר הפך מתובע המבקש להגן על שמו לנאשם. בסיום המשפט השנוי במחלוקת פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי כלהלן : "ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הנורא והחד משמעי, "מכר את נשמתו לשטן", התיר את דמו וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר ביריות אקדח ליד ביתו בית מס' 6 בשדרות עמנואל הרומי בצפון תל אביב ע"י זאב אקשטיין בתמיכת חבריו יוסף מנקס ודן שמר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל את עִרעורו של ישראל "רז'ה" קסטנר המנוח וניקו את שמו מכל רבב. זה היה מאוחר מידי. "אתה יודע מי היא מרב מיכאלי ואתה מכיר את הסיפור", הוסיף ואמר לי יוסף "טומי" לפיד ז"ל, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה. מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר המנוח שָבָה למסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה גם ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מפני שאהבתי אותה והערכתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא שצפוי לה עתיד מזהיר כשדרנית טלוויזיה. ב- 12 באוגוסט 1992, יומיים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992, מצאתי על שולחני מכתב אישי ללא שֵם שהועבר אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של השדרנית מֵרָב מִיכָאֵלִי בת ה- 27.

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992. זהו המכתב – מסמך המקורי ששלחה לי מרב מיכאלי בו היא מתפטרת מחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי לקבל את מכתב ההתפטרות שלה. הייתי מאוכזב. צלצלתי אליה והודיתי לה על 52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. "מֵרב", אמרתי לה, "לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. הצליחי ושמרי על עצמך". נפרדנו לעַד. חלפו מאז יותר מ- 23 (עשרים ושלוש) שנים אולם אני עדיין זוכר היטב את מרב מיכאלי. היא לבטח הייתה אישיות כנה, ישרה, חכמה, והגונה. אהבתי אותה. היה לה ביטחון עצמי, הופעה אישית אסתטית כשהיא מצוידת ביופי הונגרי (יש דבר כזה). מעל לכל היא הייתה קריינית נפלאה. חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט תנסוק הקריירה הטלוויזיונית שלה אל על ומֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, לאו דווקא בזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים וקַלים, והרבה פחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כישרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת (מידי) בתחום וגם חכמה. נדמה לי שהחמיצה את שעתה ההיסטורית הטלוויזיונית. אולי לא. הבאתן של קרייניות טקסטים לשידורי הספורט ולא שדרניות ספורט הייתה שגיאה פַטלית מיסודה, וחסרת כל הגיון טלוויזיוני .

המשכתי לחפש עיתונאיות – שדרניות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה – עיתונאית בשידורי הספורט בפיקודי אך היא סירבה. חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ושדרנית איזוטרית פרי לאנסרית של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע ואזור הדרום. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. הרבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין למחלקת הספורט את הסופרת השנונה והחכמה עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות אלה בגלי צה"ל ורדיו "קול ישראל" כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לינוּר, גלית אלטשטיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דווידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר ז"ל, טלי ליפקין – שחק ואחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ונבונות היו מצליחות במקום שמֵרב מיכאלי ניסתה, לא התמידה, ובשורה התחתונה נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הם תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד.

ב- 12 באוגוסט 1997, ביקשתי מרפיק חלבי לצרף את מגישת הספורט של ערוץ 5 בכבלים גב' מִירִי נְבוֹ למחלקת הספורט שלי [7]. מר אוּרי לֵוי שוב שינה נתיב. הוא נטש את מחלקת הספורט והפך להיות אחד מעורכי "מבט". הוא היה מאוכזב מרה מהעובדה כי מאיר איינשטיין האפיל עליו ונטל לעצמו במשך השנים את בכורת השידור ממנו כמעט בכל קריטריון. התפנה מקום במחלקת הספורט. ביקשתי להציב את מירי נבו כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתה ל- מִירִי נְבוֹ כריזמה וניסיון בהופעה על במה ובאולפן לפני מצלמת טלוויזיה. היא הייתה זמרת בעברה. ללא כל ספק העדשה החמיאה לה אך היא רצתה יותר מזה. היא ביקשה להיות גם שדרנית Play by play. שדרים ושדרניות רבים מערבבים, מי בשוגג ומי בכוונה תחילה, את תחומי ההגשה וההנחיה עם שידור הישיר מהשטח הקרוי בעגת הטלוויזיה בלעז, Play by play. מדובר בשני תחומי טלוויזיה שונים לחלוטין. גם מירי נבו לא הבחינה בגבולות המותרים וחצתה אותם. היא הייתה מגישה יציבה אך שדרנית Play by play כושלת בתחומי הא"ק, ההתעמלות, וספורט החורף. צריך להקשיב לה ולהבדיל לנסים קיוויתי ודני לבנשטיין כדי להבין איזה פער מקצועי עצום מפריד בינה ל- ביניהם .

הבאתי אותה לפגישה עם מנהל החדשות. העניין נסגר, אך משביקשה השדרנית לעגן את ההסכם עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות עורך דינה התמסמס הדבר, והיא חזרה למקום ממנה באה. בדיעבד היא צדקה. עם רשות השידור מנהלים מו"מ באמצעות עו"ד. גם אני דיברתי עם רשות השידור בערוב ימיי שָם באמצעות עורכי דין.

טקסט מסמך : 12 בחודש אוגוסט של שנת 1997. זהו המסמך המקורי שנכתב למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, בו הצעתי לו להביא את גב' מירי נבו מערוץ 5 בכבלים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : קטעי עיתונות מ- 22 באוקטובר 1990 הנוגעים להורדתה של המגישה אורית כסיף ממסך תוכניות הספורט.

[2]  ראה נספח : דו"ח הוועד המנהל של רשות השידור מ- 30 באוקטובר 1990, ומרשומות הכנסת מתאריך 24 באוקטובר 1990.

[3]  ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הנוגע להורדתה של המגישה אורית כסיף מהמסך.

[4]  ראה נספח : קטעי עיתונות בהם תוקפים אותי הפוליטיקאים השונים.

[5]  ראה נספח : ראה מכתבי למזכ"ל הפועל יצחק אופק  מ –  23 בספטמבר 1985  המגן על עבודת מחלקת הספורט.

[6]  ראה נספח : ראה מכתבו של מזכ"ל "הפועל" אלי בתאריך  2 בספטמבר 1985  המאשים אותי על אי צילום צליחת הכינרת.

[7]  ראה נספח : מכתבי אל מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מ- 12 באוגוסט 1997 המבקש לצרף את מירי נבו לשורות מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

סוף הפוסט מס' 563. הועלה לאוויר ביום שישי – 11 בדצמבר 2015.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 981. הועלה לאוויר ביום חמישי – 6 במאי 2021.

———————————————————————————————— 

פוסט מס' 981. לפוליטיקה הממארת יש תכונה מגונה. היא תמיד שבה וחוזרת על עצמה. לבסוף היא גם הרגה וקברה את השידור הציבורי ז"ל ההוא. שִרְטוּט, רִישוּם מקוצר של וִויטְרִינָה טלוויזיונית. לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים שעפים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. פוסט מס' 981. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי הועלה לאוויר ביום חמישי – 6 במאי 2021.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 981.

פוסט מס' 981. לפוליטיקה הממארת יש תכונה מגונה. היא תמיד שבה וחוזרת על עצמה. לבסוף היא גם הרגה וקברה את השידור הציבורי ז"ל ההוא. שִרְטוּט, רִישוּם מקוצר של וִויטְרִינָה טלוויזיונית. לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים שעפים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. ניסוחים בינלאומיים : שום .אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. פוסט מס' 981. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי הועלה לאוויר ביום חמישי – 6 במאי 2021.

מהפכת  המֵידָע הגדולה  בהיסטוריה

מאה שלושים ושבע שנות טלוויזיה  2021 – 1884

A series of 13 books about the Television history in years 1884 – 2021

1. THE GREATEST INFORMATION REVOLUTIONIN IN HISTORY.

2. FROM MY POINT OF VIEW. If you do do it right-if not give it up.

סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שדנה בקורות תעשיית הטלוויזיה ובתולדות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם מאז 1884.

1. מנקודת מבטי : אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת היטב – אם לאו וותר עליו.

2. ההיסטוריה של הסימביוזה וקשרי הגומלין הבלתי נמנעים בין הטלוויזיה לבין אירועי הספורט, החדשות, והתיעוד – בארץ ובעולם, בשנים 2021 – 1936.

The History of The Unavoidable Symbiotic Relationship Between Television and Sports + News – in Israel and Around The World, in years of 1936 –  2021.

חוקר, כותב, עורך, ומפיק יואש אלרואי בשנים 2021 – 1998. כל הזכויות של הטקסטים, המסמכים, והתמונות שמורים למחבר יואש אלרואי. המחקר והכתיבה נעשים על ידי בשנים שבין אוקטובר 1998 למאי 2021.

אי אפשר לדבר על התפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל ותולדות הטלוויזיה הבינלאומית כפי שקורותיהן מופיעות בספר עב הכרס "הפקות חובקות ארץ ועולם" מבלי להעלות לקדמת הדיון במסמך הזהז"ל  את הערכים העליונים של מנהיגות בעלת יושרה ב- Media ואת רעיון הדבקות במשימה. אותם ערכי המנהיגות והדבקות במשימה של אותו קומץ אנשים שהפכו את הטלוויזיה למציאות איתנה בארץ וסביב הגלובוס. דמויותיהם של אותם אִישֵי הטלוויזיה הדגולים האלה בארץ ובעולם שהמציאו אותה הלכה למעשה לפני 89 שנה והקימו את המפעל הזה לפני 79 שנה בעולם בעת באולימפיאדת ברלין 1936) ולפני 47 שנים במדינת ישראל, חוצים את הסדרה הזאת בזה אחר זה לאורכה ולרוחבה – ולא בכְדִי. אין תחליף למנהיגות מוכשרת בעלת יושרה. מנהיגות רצינית יוצרת אווירה של טוהר יצירה, מוסר עבודה, ומוֹרָל. המוֹרָל והמוטיבציה של העובדים הם הנשק החשוב ביותר של כל אִרגון באשר הוא, לבטח של מוסד מורכב כמו רשת טלוויזיה. גאוות יחידה, מוֹרָל, והמוטיבציה של העובדים הם אבות הצלחת השידור. כך זה בכל תחום עשייה בחיינו. אין בכך ספק. את השידור הציבורי בישראל שירתו מעט מידַי מנהיגי אמת וכיהנו בו מנהלים מוכשרים ספורים בלבד שידעו להרכיב איכות טלוויזיונית בתנאים ההם של מחסור בממון, מחסור בטכנולוגיה, ומחסור בכוח אדם מיומן כדי לבנות רשת שידור שמבוססת גם על אחדות ומוֹרָל, וגם על יכולת לייצר מוטיבציה. צריך להבין שהאנשים שהתמנו לכהונה הרמה של להיות מנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל לתקופה של חמש שנים, לא היו רק מנהלים כלליים. הם היו הרבה יותר מזה. הם היו גם העורכים הראשיים של השידור הציבורי בישראל. מדינת ישראל הפקידה ומסרה את אמנת השידור הציבורי בידיהם לפיקדון. בכתב המינוי שלהם מתחייב כל מנכ"ל באשר הוא מנכ"ל להעביר את רשות השידור בתום חֲמֵש שנות ניהולו לבא אחריו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותה מקודמו. צריך לומר בצער בפרולוג המורכב כי תוצאת השוואת הניהול של רשות השידור לדורותיה ע"י ובין המנכ"לים השונים איננה מזהירה ולא מביאה בהכרח לתוצאות חיוביות בלבד. יש פנים לכאן ולכאן. באפריל 1993 מינו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. מייד עם בואו לרשות השידור סילק את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית והציב במקומו את יאיר שטרן. תשע שנים אח"כ בקיץ 2002, מינו השַר הממונה רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. הוויכוח והמחלוקת סביב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם נסב תחילה אודות גִילוֹ ולא איכות אישיותו. אחד מתומכיו ומליצי היושר למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה יוסף "טומי" לפיד (בעבר מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984- 1979), שהעיד לטובתו פעם בלשונו הבוטה, "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים, ואפילו עומד להם" [1]. ציטוט מדויק מהעיתון.

לא ניתן להשוות את איכות וטיבה של רשות השידור תחת מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998- 1993 חתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976, אבי התוכנית הסטירית "ניקוי ראש", ומתעד דָגוּל של אין סוף סרטים דוקומנטריים לזאת העלובה והחנפנית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. כזכור, הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ב- 2 במאי 2005 באשמת מתן שוחד מסך ושחיתות. אילו נדרש וויליאם שייקספיר לתאר את עִתּוֹת הזמן של שני המנכ"לים לבטח היה כותב כי מוטי קירשנבאום, "הוא איש רומא יותר מאיש דנמרק" (כדברי הוֹרָצְיוֹ בסופו של המחזה הטרגי "הַמְלֶט נְסִיךְ דֶּנְמַרְק") ואת תקופת יוסף בר-אל היה מכנה, "רוֹש ולַעֲנָה". ציטוט מדויק מפיו של הַמְלֶט הישר באדם ברגע של מבחן יושרה עליון ושל מבחן קיומי עליון. רשות השידור של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 לא הייתה מחזה. היא הייתה טרגדיה. מפתיע עד כדי מדהים מדוע הרשה לעצמו מבקר המדינה שלא להתערב בסַאגָה הטראגית הזאת בצורה הרבה יותר רצינית וממוקדת.

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1976. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל דמות מופת בתולדות רשות השידור (מימין, בטרם מלאו לו 37) בעת טקס הענקת פרס ישראל יחד עם פרופסור יוסף רוֹם והרב אליעזר וולדינברג. מוטי קירשנבאום ז"ל הגיע לשיאו הטלוויזיוני בגיל צעיר מאוד בהיותו בן 37. כישרונו הפורה ויוצא הדופן בתחומי התקשורת והטלוויזיה לא דעך במשך עשרות שנים. (לע"מ תמורת תשלום).

מוטי קירשנבאום הגיע לפסגת הישגיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגיל צעיר. הוא עודהיה  לא בן 37 (!) ושם נשאר 39 שנים עד מותו ב- 25 בספטמבר 2015. הוא הצדיק את המוניטין שלו כמפיק טלוויזיה, בימאי, יוזם, כותב, ומתעד. הצלחתה המטאורית של התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בהנהגתו בשנים 1976 – 1974 הייתה שיא טלוויזיוני, אך את הפרוספריטי שלה יש לזקוף גם לרביעיית כותבים מהוללת וחכמה בעלת עֵט מושחזת בדמותם של חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ו- ב. מיכאל (מר מיכאל בריזון). את התוכנית הסטירית שהפכה זה מכבר לאבן מסד ואייקון בן שנות דוֹר ביים הבימאי יעקב אסל.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום ז"ל בעבודת שטח בימי הפקת תוכנית הטלוויזיה הסטירית "הכול עובר חביבי". מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית אז היה ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל ובתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן שמואל אלמוג ז"ל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, אורי זוהר (קרוב למצלמה בחולצה טי שירט), דן בן אמוץ ז"ל (מזוקן רחוק מהמצלמה), הסופר יורם קניוק ז"ל, שחקן הקולנוע האמריקני פאול סמית', השחקן הישראלי ז'ק כהן, עורך ומפיק "ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום ז"ל, ואיש לא מזוהה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  שנת 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. צוות התוכנית "ניקוי ראש" חוגג את אחת מהצלחותיו הרבות בתחום הסטירה הטלוויזיונית. רגע תהילה אישי של מוטי קירשנבאום (בן 37) בטרם הפך לחתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אחד מרביעית הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, דמות לא מזוהה, השחקן טוביה צפיר, דמות לא מזוהה, הגרפיקאית גב' ענת אוּר- מרמרי, מוסתר מאחוריה איש שירותי אומנות בני לווין, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום ז"ל, מאחוריו התאורן יז'י ביאלוק ז"ל (מוסתר חלקית), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. בתחתית התמונה : הכותב אפרים סידון (מציץ מכתף ימין שלו, לבוש במעיל עור). לפניו דמות לא מזוהה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה, מוטי קירשנבאום.

אינני יכול שלא להתייחס בפרולוג הארוך והמורכב הזה לעניין התחרות בטלוויזיה סביב המסך והמיקרופון  אני ביסודי אדם תחרותי משחר ילדותי אולי תחרותי יתר על המידה . כור מחצבתי הוא קיבוץ אפיקים בעמק הירדן  בנֵי דוֹרִי ואני התחנכנו על ערכים של שלושה סלוגנים אנושיים – חברתיים השונים לחלוטין מהתחרות. את הראשון טבע הקיבוץ : "בקהיליית הקיבוץ שהיא שילוב של אורח חיים דמוקרטי וקומוניסטי – כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". את השני קבע שמריהו נָאבֶּל המורה לספורט וחינוך גופני הדגול שלי בקיבוץ אפיקים בשנות ה- 40 של המאה הקודמת, שהיה איש קפדן נוקשה, וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד". השלישי נאמר ע"י מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה הברון פייר דה קוברטיין : "הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי של "הפועל" אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5  ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל מורה הספורט הנערץ (בחולצת "טִי" לבנה). "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד", זאת הייתה סיסמת הספורט עליה התחנכנו. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש מקיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על פי שלושת העקרונות הנעלים האלו הנזכרים לעֵיל השתדלתי לפעול כל ימיי. תחרויות הספורט בעמק הירדן נערכו בערבי שישי ובשבתות בתום שבוע עבודת כפיים קשה. שיחקנו בשֵם רוח הספורט. אני באופן אישי התחריתי במגרשי הכדורגל, הכדורסל, והכדורעף בשעות שבין החליבות ברפת לבין העמסת החציר. לא היו הנחות עבודה בקיבוץ. ראה הספר שחקרתי וכתבתי, "כור מחצבתי".

הדבר החשוב ביותר בכל רובד מנהיגות הוא השגת המטרה תוך כדי טיפוח מהות היחסים בין אדם לחברו. בבואי לטלוויזיה ב- 1971 נתקלתי במציאות שונה. אני או טו טו בן 80 שנים. ראיתי עולם ומלואו אך מעולם לא פגשתי שוּם צורה וסוג של תחרות פרועה כמו זאת המתרחשת ליד מסך הטלוויזיה והמיקרופון שלה. הסביבה הזאת רוויה בגאווה ומדנים, קנאה , שִנאה, כעס וחרון אף, אֶגוֹ אישי, מרירות, ומפח נפש. האנשים הנוגעים לעניין הזה ומעורבים בו אינם מתביישים להחצין את תאוותיהם. לא מצאתי בסביבה הכה אמביציוזית הזאת ידידות, רֵעוּת, ענווה, או צניעות. לא היו שָם חֲבֵרוּיוֹת. חוויתי זאת בעצמי כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. סביבת המיקרופון והמסך בטלוויזיה היא כה שאפתנית ואמביציוזית עד שטרפה כמעט כל ידידות ורֵעוּת. שדרים ושדרניות שפעם אהבו את זולתם הפכו לאויבים והפסיקו כליל לדבר זה עם זה. השְנָאוֹת והקְנָאוֹת סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה הולידו סכסוכים ומריבות שהיו חלק בלתי נפרד מהוויית ההִתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה.

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל היה מנהיג אֶמֶת של השידור הציבורי. הוא כיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998- 1993, ואז נטש. גם מקים הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה פרופסור אליהוא כ"ץ ואחריו ארנון צוקרמן, דן שילון, ואלכס גלעדי היו מנהיגי שידור כמו מוטי קירשנבאום ופרשו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית כל אחד בזמנו בטרם עֵת. מרבית העובדים בטלוויזיה נהו אחריהם, האמינו בהם, ועבדו עבורם. פֶּן חשוב בכל מנהיגות באשר היא. אך מנהיגי השידור האלה כיהנו בתפקידם הציבורי תקופות קצרות, חמֵש אולי שֵש שנים, ואח"כ פנו לשוּק הפרטי. כמו בספורט גם בשידור הציבורי זה זמן מועט מידַי כדי ליצור מורשת ולבנות יחידת שידור עִילִית בעלת יכולות. ההקבלה ברורה.

קבוצות ספורט ונבחרות לאומיות ידועות בישראל, באירופה, וגם בעולם עלו לגדולה בגלל אישים שיצקו את היסודות והנהיגו אותן בכִישרון ואומץ לב במשך תקופה ארוכה, עשרות שנים. עו"ד שמעון מזרחי משמש דוגמא טובה בישראל. הוא מנהיג את מכבי ת"א כ- 46 שנה. אישיותו כמנהיג חשובה ותורמת להצלחה הסופית לא פחות מזאת של שחקניו מיקי ברקוביץ' או טַל בְּרוֹדִי. סֵיר מאט בֶּסְבִּי (Sir Matt Busby) הנהיג את קבוצת הכדורגל האנגלית מנצ'סטר יונייטד במשך שנות דוֹר לפריחה מדהימה. הוא האיש שידע לחבר בין האֶגוֹ והיכולות הפנטסטיות של ג'וֹרְג' בֶּסְט ובּוֹבִּי צָ'ארְלְטוֹן. עכשיו עוֹשֶה זאת במועדון הכדורגל האנגלי בהצלחה גדולה כבר יותר מעשרים שנה סֵיר אָלֶכְּס פֶרְגוּסוֹן (Sir Alex Ferguson). רֶד אָוֶורְבַּאך (Red Auerbach) הנהיג בשנות ה- 50, ה- 60, ו- 70 את קבוצת הכדורסל של "בוסטון סלטיקס" ל- 13 זכיות מזהירות באליפות ליגת ה- NBA. ג'וֹן ווּדֶן (John Wooden) שימש עשרות שנים מאמן הכדורסל הראשי של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ויצר בכוח אישיותו מורשת ופרוספריטי. השפעתו של המאמן האיטלקי וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ (Vittorio Pozzo) בעשור ה- 30 על הנבחרת הלאומית בכדורגל של ארצו הייתה עצומה. בלעדיו לא הייתה יכולה ארץ המגף לזכות פעמיים ברציפות בגביע העולם ב- 1934 ו- 1938. וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ היה מורה ומחנך באופיו בנוסף לידע והאוטוריטה שלו במשחק. האומה ההונגרית תזכור לעד את מאמן הכדורגל שלה גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) בשנים 1954- 1949. פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) אמר לי פעם בשיחה ארוכה שהתנהלה בינינו במדריד ב- 1978 שדנה מנהיגות הספורט, "שיחקנו בשביל ובעבור גוסטב שבש וזה אומר הכול". מאמן הכדורגל הגרמני סֶפּ הֶרְבֶּרְגֶר (Sepp Herberger) הוביל את נבחרת מערב גרמניה להישגים מפליגים בעשור ה- 50 של המאה הקודמת ובראשם הזכייה הסנסציונית במונדיאל שווייץ 1954. הוא היה האיש שהקים את הנבחרת הגרמנית מהריסותיה בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. אין די בכישרון העובדים העושים במלאכה. זה איננו מספיק. מישהו צריך לחבר בין הכישרונות, לאחֵד אותם, לאמן ולהדריך אותם, ולהעניק להם כיוון. זה תפקידו של המאמן בקבוצת ספורט וזו משימת הניהוּל של המנהֵל בטלוויזיה. מנהיגות השידור היא ערך עליון. הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", דנה ועוסקת בנושא הזה. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".

הטלוויזיה הבינלאומית ברחבי תבל עברה מהפכים רבים מאז השידורים הישירים הראשונים של אולימפיאדת ברלין 1936, וגם בארץ מאז השידור הישיר ההיסטורי הראשון בטלוויזיה הישראלית של מצעד צה"ל בירושלים ב- 2 במאי 1968. הטלוויזיה הפכה לתעשייה אדירה המגלגלת ממון עצום. התחרות בין הערוצים השונים הולידה את רייטינג הצפייה את תעשיית הטלוויזיה המודרנית ניתן להשוות היום לשוּק מניות ואת שידורי הספורט הרלוונטיים לסוג של מנייה בטוחה המניבה רייטינג בכל מצב ובכל תנאי בעיקר כשמדובר בשידורים רלוונטיים בלעדיים מטוטלת הרייטינג נעה על פי חוקי שוּק המניות. בשעה שהרייטינג משגשג במקום אחד הוא צונח במקום אחר מן ההיבט הזה שידורי הספורט הרלוונטיים הם מניית שידור בטוחה שמצדיקה את עצמה  את הדבר הזה צריך לקחת בחשבון בעת תכנון קצר מועד וארוך טווח של לוח שידורים טלוויזיוני בנייה של לוח שידורים טלוויזיוני היא מלאכה מורכבת מאוד ועתירת ממון רק לאנשים חכמים ומוכשרים מותר לעסוק בה. אנשי תקשורת מעטים בקיאים בשינויים הדרמטיים שהתחוללו בתעשיית הטלוויזיה במשך 80 שנים מכל היבט שהוא עד ששינתה את חיינו לנצח. עקרונות הביצוע הכלכליים, הטכנולוגיים, והלוגיסטיים רבי העוצמה של הטלוויזיה השפיעו השפעה מכרעת על חיי החברה בעולם לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945, ובישראל מאז 1968. בודדים מסוגלים לנתח אותם כדי לעצב לוח שידורים רלוואנטי. הווקטורים של הטלוויזיה פועלים בהתאמה ככלים שלובים. הטלוויזיה שינתה את כל מהות החיים הפוליטיים במדינת ישראל ושינתה לעַד את הרגלי הציבור בחיי היום יום שלוֹ . הטלוויזיה שיווקה את עצמה בעוצמה כה רבה לצופיה עד שהיא עיצבה במובנים רבים את פני הדוֹר. השידורים הישירים בטלוויזיה בתחומי הספורט, החדשות, והבידור היו מנוף פשוט ומיידי להפוך אירוע נקודתי מקומי למדורת השבט. אירוע שכל המדינה צופה בו. הטלוויזיה הזרימה מֵידָע של תמונה וקול יחדיו ובכך גברה על הרדיו. הצפייה בשידורי הטלוויזיה הפכה לתופעה כלל ארצית החל מהתא המשפחתי הקטן ועד לכלל הציבור. הטלוויזיה שינתה את סדרי העדיפויות של כולנו ובמידה מסוימת גם את סולם הערכים שלנו. לכן מותר לומר כי היא שינתה את חיינו לעַד.

לדאבון לֵב לא כל מנהיג שידור ידע לפעול תחת לחץ ובתוך אקלים תקשורת משתנה. לא כל איש או אישה מוכשרים ככל שיהיו היו מסוגלים להגיב מייד ובזמן אמת לשינויים המתחוללים במהירות עצומה. מעט מאוד מנהיגי שידור תִּמְרֵנוּ נכון, מהר, וביעילות בזירת המאבק נגד מתחריהם. אפשר לאמוד ולנתח חלק מהשינויים האלה באמצעות הגרף המתמטי העולה של זכויות השידורים האולימפיות שהייתה לו השפעה דרמטית על התפתחות שידורי הטלוויזיה כמו לזיכיונות שידורים אחרים בזירות הספורט. כבר נאמר כאן בראשית ההקדמה כי רשת הטלוויזיה האנגלית הציבורית ה- BBC שילמה 3000 (שלושת אלפים) דולר לוועד האולימפי הבינלאומי הקרוי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) תמורת זיכיון השידור של אולימפיאדת לונדון 1948, הראשונה לאחר מלחמת העולם ה- 2 שהסתיימה ב- 1945. ב- 2012 נערכו שוב המשחקים האולימפיים בלונדון בירת בריטניה. בחלוף 64 שנה נאותה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC לשלם ל- IOC תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת 2012 סכום פנטסטי ומדהים של  1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחת מיליון) דולר. התשלום ההוא היה רק עבור הזכויות. NBC נדרשה להוציא מקופתה מֵאוֹת מיליוני דולרים נוספים על הפקת השידורים האולימפיים שהיו באנגליה, כאמור ב- 2012. וזה עדיין היה כדאי לה מבחינה כלכלית. כלכלת הטלוויזיה, גרף זכויות השידורים, והרצון המובהק של רשתות הטלוויזיה באשר הן לשלם סכומים אדירים כאלה לוועדות המארגנות, הם אלמנטים חשובים ודרמטיים המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הכוללת בתוכה 13 ספרים.

הספר שאני חוקר וכותב, "סמן ימני", במסגרת סדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עוסק בהרחבה במאבקי רכישה וקניית זכויות השידורים בארץ ובעולם. המאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם הפכו אותו לסמן ימני של סחורות השידור. אי אפשר אִתּוֹ בגלל עלויות הממון העצמות והכסף הרב ששופכות עליו רשתות הטלוויזיה אך גם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות  והיוקרה. הכדורגל הוא פסגת הסימביוזה הבלתי נמנעת בין הטלוויזיה לכלל  הספורט. הקרבות לרכישת זכויות השידור שלוֹ הפכו רובם למלחמות "גוֹג ומגוֹג". מלחמת "גוֹ­ג ומגוֹ­ג" בטלוויזיה היא סוג של קרב בו המנהלים של רשת אחת מוכנים לשלם כל סכום עבור סחורת שידור קונקרטית גם אם מדובר במחירי הפסד ולדבר אין כל הצדקה מסחרית, העיקר מבחינתם שאותה סחורת שידור לא תירכש על ידי היריבה המתחרה. יש לכך עדויות רבות בסדרה. הבולטות שבהן : רכישת זכויות הכדורגל הישראלי ב- 1999 ע"י חברות הכבלים בטלוויזיה מת"ב, ערוצי זהב, וגוונים שנלחמו בחברת הלוויין YES והסכימו לשלם להתאחדות הכדורגל עבור חוזה בן 6 שנים 2005 – 1999 כמות אסטרונומית של 126.000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) דולר, כלומר 21 מיליון דולר בעבור עונה אחת. הדבר הביא לקריסתן הפיננסית והכריח אותן להתאגד לחברת כבלים אחת תחת השם HOT. בינואר 1984 ניאותה רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC לשלם ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) עבור זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת החורף קאלגארי 1988 סכום פנטסטי של 309.000000 (שלוש מאות ותשעה מיליון) דולר הרבה מעבר לשווי האמיתי רק כדי למנוע את שידור האירוע ברשתות היריבות CBS ו- NBC. משהגיע רגע השידורים של משחקי קאלגארי בחורף 1988 הוברר כי הפרסומות המסחריות אינן מסוגלות לכסות את גודל ההשקעה ו- ABC הפסידה 55000000 (חמישים וחמישה מיליון) דולר. הדבר הביא לזעזועים פרסונליים ותוכניתיים ברשת.

הטלוויזיה שונאת רוטינה. היא מכשיר אלקטרוני רוֹטֵט הדוחה כל קיבעון. הטלוויזיה אוהבת דרמות בלעדיות, היא חיה ומתקיימת מהראשוניות בחדשות ואקטואליה, ונוטה לשָדֵר ללא הרף סדרות של פשע ורצח, בתי משפט, משטרה, סקס, פוליטיקה, ממון, וסקנדלים. כל מה שאנו לא אוהבים שיקרה במשפחתנו – אנחנו מבקשים לראות על המסך. האזרח הרגיל מבקש חיי שִגְרָה חסרי זעזועים אך לא אכפת לו שהמסך שלוֹ יתפוצץ מסקנדלים. הטלוויזיה מייצרת ומשדרת בעת ובעונה אחת אילוזיה ומציאות יחדיו. הצופה לא תמיד מוכשר ויודע להפריד בין השניים . מדהים לחשוב שהטלוויזיה מייצרת ללא סוף סרטי אלימות, פשע, רצח, ומשטרה – ויורה אותן מהמותן ולא דרך הכוונות, לא רק בבּוֹדֶדֶת אלא גם בצְרוֹרוֹת. העולם התרבותי החסוּד והמתחסד משתחווה, כורע ברך, וקונה אותן ברוחב לב אך כל טוראי בצבא יודע את ההבדל העצום בדיוק הפגיעה בין יֶרִי דרך הכוונות לבין ירי מהמותן. אל קפונה (Al Capone) ויורשיו הפכו לגיבורי טלוויזיה מיתולוגיים בכל מקום על הגלובוס. גם בישראל. השידור המסחרי בישראל שמהלל את סדרות הרייטינג האלה לא עשה אפילו סרט אחד בכל שנות קיומו, אודות חיים נחמן ביאליק, עמוס עוז, ו/או נתן יונתן. וגם לא עסק והפיק סדרה איכותית הדנה במורשתם של דוד בן גוריון ומנחם בגין ובהיסטוריה של הפלמ"ח, האצ"ל, ו- לח"י.

השידור הציבורי חטף ביקורת בעִתּוֹת אורי פורת ומוטי קירשנבאום בגין ריבוי מִשדרי ספורט רלוונטיים. זוֹ אותה הביקורת שמתיימרת להיות מקצוענית אך מתעלמת זה זמן רב מה- Programming הנָבוּב וחדל הערכים של השידור המסחרי על כמויות "הריאליטי" בהן הוא מסמם את צופיו. לטלוויזיה יש זיכרון מדהים לתאריכים. הטלוויזיה באשר היא נבנית מאגדות וסיפורים, יצירת מיתוסים, וגם ניתוצם. ביום רביעי – 29 במאי 1985 התמודדו אלופת איטליה קבוצת יובנטוס (Juventus) נגד ליוורפול (Liverpool) אלופת אנגליה ביניהן באצטדיון "הייסל" (Heysel) בבריסל במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת קיבל את הצעתי לשדר ישיר את המשחק. רכשנו את זכויות השידור של המשחק ושלחנו לבריסל את השַדָּר יורם ארבל. לפני שריקת הפתיחה קרה אסון נורא ביציעי האצטדיון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נִסְפּוּ ו- 250 אחרים נפצעו בהתנגשות אלימה עם אוהדי כדורגל ברוטאליים מאנגליה ביציע "Z". יורם ארבל היה שָם ולא ראה מאום. יתירה מזאת הוא גם לא שמע דבר. התחוללה פשלה עיתונאית קשה מהחמורות שידעה מחלקת הספורט בתולדותיה שהובילה לסקנדל שידור חסר תקדים. עשרות אוהדי כדורגל איטלקיים נרצחים בתוך האצטדיון הבלגי, ממש ליד אפו של השַדָּר שלנו, שאיננו יודע מהחיים שלו, ואיננו מבין מדוע המשחק איננו מתחיל. ה- Video שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומשמש עֵדוּת לאיזה משבר עיתונאי חמור ואמינות שידור נקלע יורם ארבל. בעוד מרבית שדרי ה- EBU האירופיים המאיישים את עמדות השידור באִצטדיון "הייסל" (Heysel) הישובים בעמדות השידור הצפופות ליד יורם ארבל הישראלי עצמו, ו- מדווחים כבר לצופיהם על האסון המחריד, רק יורם ארבל איננו יודע מה נעשה סביבו. איך אתה כמנווט השידור הישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יכול מ- להסביר לצופים פשלה שכזאת ? באותו האירוע הבלתי נשכח ההוא ב- 29 במאי 1985 היה יורם ארבל שדר אומלל, פתטי, נואש, ולא רלוונטי. הסֶפֶר שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן", עוסק בהרחבה בעיתונאות הספורט בטלוויזיה, ובהצלחות והכישלונות שלה באותה מידה. הן היו רבות בשני צִדֵי המאזניים.

ב- 1 ביוני 1986 שלחתי את נסים קיוויתי לעמדת השידור שלנו באִצטדיון "חליסקו" בעיר המכסיקנית גוואדאלאחרה. המשימה הנכבדה שהטלתי עליו הייתה להעביר בשידור הישיר את המשחק ברזיל – ספרד במונדיאל של מכסיקו 86'. במהלך המשחק הזה שידר נסים קיוויתי שער שלא היה. ברזיל כבשה שער לא חוקי שנפסל מייד ע"י שופט המשחק קריסטיאן באמברידג' מאוסטרליה. נסים קיוויתי לא ראה זאת ולא שַם לֵב שהמשחק כלל לא חודש מקַו האמצע למרות שישב בעמדת שידור נוחה המשקיפה על אִצטדיון "חליסקו". במשך שֶבַע דקות מסר אינפורמציה מוטעית ותוצאה שגויה לצופים בישראל כאילו ברזיל צועדת ביתרון 0:1. מה גורם לכישלון צורב של שַדָּר כה מנוסה שיושב בעמדת שידור מרווחת באצטדיון בשעה שהכול גלוי וידוע וכַר הדשא והשחקנים פרושים לפניו כמו כל כף ידו ? איך מסבירים כישלון כזה לציבור ?הסֶפֶר, "למילים יש וויזואליה משלהן", מספר את סיבותיו של כישלון ייחודי חסר תקדים של אחד מגדולי שַדָּרֵי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים, מר נסים קיוויתי.

יום שישי – 11 בספטמבר 1987 היה תאריך היסטורי ושנוי במחלוקת מאין כמותו בלוח שידורי הטלוויזיה של רשת CBS האמריקנית. באותו היום התעורר וויכוח מַר בין מגיש החדשות רב המוניטין של הרשת דֶן ראת'ר (Dan Rather) לבין ההנהלה שלוֹ. הוויכוח נגע להתנגשות הצפויה בין השידורים הישירים של משחקי חצי הגמר לגברים בטניס במסגרת ה- U. S. Open (רשת CBS שידרה אותם ישיר) לבין מהדורת החדשות הארצית של הרשת ש- דֶן ראת'ר הוא העורך והמגיש הראשי שלה ועמדה להתחיל כרגיל בשש וחצי בערב (18.30). התאריך והשעה ההם מוכרים היטב לכל עיתונאי חדשות באשר הוא ולכל שַדָּר ספורט בכל מקום בעולם. פרשת שדרן החדשות האמריקני דֶן ראת'ר של רשת CBS שאירעה ב- 11 בספטמבר 1987 חידדה והקצינה עד בלי דַי את התחרות ומאבק היוקרה הנִצחי על מסך הטלוויזיה בין שידורי החדשות לבין שידורי הספורט. מי חשוב ממי בכל רגע נתון ? שַדָּר הספורט הבכיר של  CBS ברנט מאסברגר (Brent Musburger) שידר ישיר באותו אחה"צ של יום שישי ב- 11 בספטמבר 1987 את שני משחקי חצי הגמר בטניס לגברים יחידים בפלשינג מדואוס בניו יורק באליפות ארה"ב הפתוחה בין ג'ימי קוֹנוֹרס מארה"ב לבין אִיבַן לֶנְדְל הצ'כוסלובקי, ואת "הדרבי" השוודי מאטס ווילאנדר נגד סטפן אדברג. במקביל ערך באותו יום שישי – 11 בספטמבר 1987 האפיפיור יוחנן פאולוס ה- 2 את סיורו המפורסם בפלורידה (מדינה רוויה תושבים היספאניים שדתם קתולית). דֶן רָאתֶּ'ר הקים את אולפן החדשות שלוֹ במיאמי לרגל הסיור הקדוש של האפיפיור במדינה הדרומית. בינתיים התארך משחק הטניס ועבר את השעה שֵש וחֵצי בערב (18.30) מועד תחילת מהדורת החדשות הארצית של CBS רבת המוניטין (CBS – Evening News). הנהלת CBS לא הסכימה בשום אופן לקטוע את השידור הישיר של הטניס לטובת מהדורת החדשות של דֶן ראת'ר. במשחק חצי הגמר הזה עתיר הרייטינג והממון התמודד הטניסאי האמריקני הוותיק ואהוב הקהל ג'ימי קונורס (Jimmy Connors) נגד הטניסאי הצ'כוסלובקי אִיבַן לֶנְדְל (Ivan Lendl). ההחלטה הייתה להמשיך את שידור הטניס עד תומו ולהעלות את מהדורת החדשות לאוויר אחריו. דֶן ראת'ר נעלב מהחלטת ההנהלה וחזר כועס לחדר האיפור שלו. השידור הישיר של הטניס הסתיים ב- 18.50. אִיבָן לֶנְדְל הכניע את ג'ימי קונורס בשלוש מערכות חלקות 4:6, 2:6, ו- 2:6 והמסך התפנה לטובת שידור החדשות. דֶן ראת'ר נקרא לשוב לאולפן החדשות אך סירב. CBS ביצעה אז את החטא הטלוויזיוני הכבד ביותר. הרשת שידרה במשך שמונה דקות באוויר "BLACK" (מסך שחור). אפילו לא פרסומות. רק מסך שחור. הסֶפֶר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן", מספר על פרשת דֶן ראת'ר ב- 11 בספטמבר 1987 שם ספגה CBS תבוסת שידור חסרת תקדים בשל חטא היוהרה של שדרן חדשות הבכיר שלה.

טקסט תמונה : שנת 1981. דן ראת'ר (Dan Rather) היהיר והשאפתן (מימין) הופך ב- 1981 למגיש הראשי של מהדורת החדשות הארצית של רשת CBS במקומו של וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) האגדי שפורש לגמלאות (משמאל). (באדיבות CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין תשובה ברורה וחַד משמעית מי חשוב ממי ולמי עומד היתרון ברגע נתון על המרקע, האם לשידורי החדשות או שידורי הספורט. שתי החטיבות נהנות מתקציבים גדולים. התשובה תלויה כמובן בנסיבות השידור, שיקולי העריכה, והגיון ההנהלה. היריבות הזאת בה השדרנים והמפיקים משני צִדֵי המתרס סירבו להשתמש בהגיונם והעדיפו להזדקק לרִגשותיהם, הולידה שנאות וקנאות משני הכיוונים. צריך לקרוא את המִסְמַך חסר התקדים בחריפותו שכתב אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה ב- 22 במאי 1980 והופנה לבוס הישיר שלוֹ חיים יבין מנהל חטיבת החדשות כדי להבין עד להיכן עלולים להרקיע הרוגז, המדון, ומפח נפש בין אנשי שידור הנמנים על אותה רשת שידור. המסמך המקורי (כמו מאות רבות נוספים) מופיע במלואו כמה פעמים בסדרה בספריה השונים ומספר על דרמת המאבק שהתחוללה אז בין מנווט שידורי הספורט בטלוויזיה למוביל שידורי החדשות. ראה הספר עב הכס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם".

טקסט תמונה : 1978. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (בן 46 בעת התיעוד בשנת 1978). חיים יבין הניח את חטיבת הספורט על פי הבנתו של מנהל היחידה אלכס גלעדי (אחד מאנשי תעשיית הטלוויזיה המוכשרים ביותר בארץ וגם בעולם שפגשתי בימי חיי) סמוך לשלב התחתון בסולם העדיפויות של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אלכס גלעדי ב- 1978 (בן 36). ראה בהתנכלותו של חיים יבין למחלקת הספורט בשנים 1980 – 1977, התנכלות אישית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני (עמוד מס' 1 מתוך 2). טקסט חסר תקדים בחריפותו. "…השתוללותו של מנהל חטיבת החדשות שכל שצעק כל הזמן הוא , שלא מעניינים אותו שידורי הספורט המטופשים, שאינם אלא בזבוז כסף, אינם אלא עדות לשנאה התהומית של חיים יבין כלפי וגם כלפי העובדים במחלקתי. סיכומו של אותו יום הודעתו של חיים יבין ליצחק גליקסברג, כל אנשי הספורט דפרים והעומד בראשם הוא הדפר הראשי. זה הכינוי לו זכו האנשים שבזיעתם הקנו לחטיבת החדשות חלק נכבד מהישגיה…", כתב אלכס גלעדי את דעתו על חיים יבין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני (עמוד מס' 2 מתוך 2). "רק אלה שמשכילים לזכור יכולים להעריך. תכונה כזאת אינני מוצא בראש חטיבת החדשות הנוכחי ואין לי לכן כל ציפיות. יתירה מזו : הערכתו או אי הערכתו חשובים בעיניי כנבלת הצבוע. אשר לי אישית בלעתי כבר הרבה צפרדעים מדו פרצופיותו של חיים יבין, אך מאחר שטובת הטלוויזיה (וגם טובתי האישית) עמדה לנגד עיניי – הבלגתי", הוסיף אלכס גלעדי במכתבו למנהל הטלוויזיה אודות התנהגותו של חיים יבין כלפי מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המִסְמַך הזה שכתב אלכס גלעדי לחיים יבין ב- 22 במאי 1980 מסביר באיזה אקלים תחרותי ואמביציוזי, רָב צדדי, ובעל פנים מקצועיות רבות – מקדמים המפיקים את שידורי הטלוויזיה הקונקרטיים של "עצמם". מנהל דסק הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי אחד האנשים הכי רציניים, הכי אמינים, והכי מוכשרים שפגשתי בימי חיי, עשה כל מאמץ לשפר את שידורי בספורט עליהם היה מופקד. מחלקת הספורט עליה היה מוּפקד הייתה תוחלת חייו. מפעל חייו. מנהל חטיבת החדשות חיים יבין מי שהיה הבוס הישיר של אלכס גלעדי בשנים 1980 – 1977 ראה את החיים אחרת מזווית שונה. הוא קידם את שידורי החדשות והעניק להם עדיפות ברורה באמצעי הפקה, צילום, ועריכה על חשבון ועל פני דסק הספורט. ברור שאלכס גלעדי לא יכול היה לקבל את הגישה הבלתי שוויונית הזאת והבלתי צודקת לדעתו. אם מחלקת הספורט הסוּפֶֹר מוצלחת ומשגשגת ורבת מוניטין היא באמת ת. פ. של חיים יבין אזי מוטל עליו להתנהג כלפי אלכס גלעדי ועובדיו ביושרה ושוויוניות ולא כדסק עצלן חסר חשיבות המוטל ליד השלב האחרון והנמוך בסולם העדיפויות של החטיבה. מובילי השידורים מנהלים מאבק חסר פשרות לטובת האגפים עליהם הם מופקדים, מאבק שהופך לעיתים להתכתשות אישית, ומנהלים תחרות בינם לבין מצפונם על השגת תשומת לִבּוֹ של הצופה. הם לעולם אינם מסתפקים בטיב המוצר שהפיקו. עבורם המצוינות היא האויב של הטוב מאוד. המסמך שחיבר אלכס גלעדי בגנותו של חיים יבין העיד כאלף עדים על אמביציות השידור המחלחלות בכל פינה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אלכס גלעדי היה מנהיג שידור שהִתווה את מסלול חיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטקסט החריף שכתב אלכס גלעדי לפני 36 (שלושים ושש) שנים לחיים יבין הוא אמיתי ורחוק מלהיות דבר רכילות. אלכס גלעדי התכוון לכל מילה שהודפסה על הנייר. ואוסיף : אלכס גלעדי מעולם לא היה איש רכיל ולא איש מסדרונות. המסמך מצביע על דבקותו בשליחות העיתונאית שלוֹ של עצמו כעורך שידורי הספורט. ל- רוח דבריו הייתה השפעה גדולה עלי לאחר שהתמניתי במקומו למנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אתה חייב לשמור על אגפיך לא רק משונאיך אלא גם מידידיך. בעיקר מידידיך.

חיים יבין איננו מנהיג שידור מדרגתו של ארנון צוקרמן, וגם לא מהסוג של דן שילון, אלכס גלעדי, ו/או מוטי קירשנבאום ז"ל. אף על פי כן הוא דמות בלתי נשכחת. לא מפני היותו קריין טקסטים דָגוּל אלא בגלל אופיו המתון והאחראי, וגם הדייקני. אין לו את הכריזמה שיש לארבעת הגדולים ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל אך הוא ניחן בקסם אישי מסוג אחר, וודאי בעת כשהוא פוסע לפני עדשת המצלמה. כמו כולם הוא כועס כשצריך, ונעלב כשלא צריך. אך בניגוד לאחרים הוא איננו קנאי ואיננו שומר טינה. היו ימים בהם נחשב לאבינו הטלוויזיוני.

כל הפקת טלוויזיה לבטח שידור בינלאומי הוא מעשה הרכבת פאזל מהרבה חלקים . ללא תקשורת לוויינים איתנה פשוט לא ניתן יהיה להעביר את השידורים מרחבי תבל למדינת ישראל. אלכס גלעדי ואנוכי לא שיערנו כי ניתקל שוב כל מהר בבעיה הקשה של תקשורת לוויינים בינלאומית מוגבלת. זה אירע באליפות אירופה בכדורסל לאומות שנערכה בגוריציה וטורינו באיטליה בקיץ 1979. אלכס גלעדי טס לאיטליה לשדר את המשחקים ואני נשארתי במערכת בירושלים כדי לנהל את הפקת מבצע השידורים. בראשית 1979 חולל כהן הדת השיעי רוחאללה חומייני את המהפכה האיסלאמית באיראן והדיח מהשלטון את השאה ריזה פחלאווי נאמנה של ארה"ב. הרשתות האמריקניות הגדולות ABC ,NBC, ו- CBS נדרכו ועשו Booking ארוך מראש על מרבית לווייני התקשורת לרבות זה שלנו לוויין ה- Primary . נדרשתי לחולל פעלולים אקרובטיים כדי לפנות את זמני השידור עבור אלכס גלעדי ששהה תחילה בגוריציה ונדד אח"כ עם נבחרת ישראל המצטיינת שהעפילה לבית הגמר לעיר טורינו . שיא התסבוכת הלוויינית נוצר ביום רביעי – 20 ביוני 1979 בתשע בערב . נבחרת ישראל תחת שרביט המאמן של רלף קליין העפילה למשחק הגמר נגד נבחרתה של ברה"מ. המדינה הייתה כמרקחה. כל מאבק ספורטיבי נגד ברה"מ מעורר עניין עצום בציבור בישראל רק לנו לא היה לוויין להעביר את השידור הישיר ארצה מטורינו. ה- Primary היה חסום ממילא ו- EBU (איגוד השידור המערב אירופי) בעצה אחת עם OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי) החליטו עוד קודם לכן לשלוח לרוע מזלנו את ה- Feed של סיגנל השידור מטורינו ל- לוויין ה- Major. לרוע מזלנו מפני שתחנת הקרקע בעמק האלה הייתה מקושרת ללוויין ה- Primary בלבד. נותרנו מיותמים. נבחרת ישראל בכדורסל עומדת להתמודד במשחק הגמר על אליפות אירופה החשוב ביותר בתולדותיה ואילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית משוללת טכנולוגיה להעביר את ההתמודדות בשידור ישיר לארץ.

פניתי למהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בֶּזֶק" מר גבריאל "גבי" שֶקֶל בבקשה להסיט את האנטנה צלחת בעמק האלה מה- Primary ל- Major לפרק זמן של ארבע שעות משמונה בערב של יום רביעי – 20 בינוי 1979 עד חצות. זה היה הפתרון היחיד. גבריאל שקל ז"ל התנה את הביצוע בהסכמת שַר התקשורת יצחק מודעי ז"ל. "מר יואש אלרואי, אני מבין את מצוקתך, אך אני מקבל הוראות מהשר שלי ולא מהטלוויזיה", אמר לי במבטא ההונגרי הכבד שלו. הסטת האנטנה – צלחת בעמק האלה מה- Primary ל- Major אמורה הייתה לשתק זמנית חלק מהתקשורת הבינלאומית של ישראל. לוויין ה- Primary נשא עליו שני מָשְדֵרִים – מְשִיבִים (Transponders) של טלוויזיה לעומת 15000 (חמישה עשר אֶלֶף) קווי טלפון וקווי מחשבים. הסברתי לשַר יצחק מודעי ז"ל את חשיבות שידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאת משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בו מתמודדת ישראל נגד ברה"מ, ואת הצורך בהסטת צלחת האנטנה בעמק האלה, והוספתי כלהלן : "הציבור יהרוג אותנו אם לא נשדר ישיר את המשחק הזה…". השַר יצחק מודעי מהיר התפישה ובעל דיבור נעים וענייני השיב מייד : "הרעיון מצוין. זה בסדר גמור. לא יקרה שום דבר אם עם ישראל לא ידבר כמה שעות בטלפון. הרי ממילא כולם יצפו במשחק". לפני שסגר את הטלפון ביקש אותי, "תגיד ל- "טומי" לפיד (מנכ"ל רשות השידור) שידבר אתי". יצחק מודעי הורה לגבריאל שקל ויצחק נגל מנהל תחנת הקרקע בעמק האלה להסיט את האנטנה – צלחת לפרק זמן של ארבע שעות כדי לאפשר שידור ישיר בהיקף מלא של המשחק ישראל – ברה"מ.

טקסט תמונה : שנת 1979. זהו שר התקשורת יצחק מודעי ז"ל. אזרח נבון ואחראי. "השידור הישיר בטלוויזיה של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בין נבחרות ישראל וברה"מ הוא בהחלט משימת שידור ציבורית וממלכתית. אנחנו נחשוב באהדה על הזזת האנטנה בעמק האלה מלוויין אחד לשני כדי אזרחי מדינת ישראל יוכלו לצפות במשחק. לא יקרה שום אסון אם עם ישראל לא ידבר בטלפון שלוש שעות", אמר לי בהגיונו הנבון והבריא בשיחת הטלפון בינינו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו גבריאל "גבי" שקל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בֶּזֶק" בימים ההם של 1979. לא היה שני לו. דמות בלתי נשכחת עבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וודאי מחלקת הספורט שלה, חייבים לוֹ חוֹב עולם. (התמונה באדיבות משפחת גבריאל שקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה משמאל : זהו מהנדס התקשורת אברהם יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע לתקשורת ללוויינים בעמק האלה בשנים 1993 – 1972. יליד דרום אפריקה קשוח, דייקן, קפדן, וממושמע. (התמונה באדיבות בצלאל ליס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "הפקות חובקות ארץ ועולם". הספר המדובר נחקר ונכתב במסגרת סדרה של 13 ספרי טלוויזיה שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998 (13 ספרים שונים זה מזה אך נמצאים באותה מסגרת הסיקור) ושמה הכולל קרוי על ידי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".  

לאחר זכייתה של נבחרת ישראל בכדורסל במקום ה- 2 באליפות אירופה בקיץ 1979 בטורינו איטליה החלטנו להקדיש זמן מסך נרחב יותר לכדורסל הישראלי. במידה מסוימת על חשבון הכדורגל הישראלי. הכדורסל הישראלי זכה להישגים מפליגים כבר בשנים 1952 ו- 1953. הנבחרת הלאומית של ישראל נטלה חלק בטורניר האולימפי של הלסינקי 1952 (בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה), וכעבור שנה השיגה הישג סנסציוני כשדורגה חמישית באליפות אירופה בכדורסל שנערכה במוסקבה 1953 (באצטדיון הפתוח). ישראל הקדימה נבחרות כדורסל ידועות כמו יוגוסלביה, איטליה, בולגריה, ומצרים. בשורות נבחרת ישראל שיחקו בשנים ההן : דני אֶרֶז, משה "מוסה" דניאל, דוד הָיְיבְּלוּם, יהודה "קָנַבּוּס" ווינר, מרסל חפץ, פרדי כהן, מרדכי מימרן, זכריה עופרי, ראובן פֶּכֶר, מנחם קורמן, רלף קליין, שמעון "צִ'ינְגָה" שֶלַח, אברהם שניאור, ועמוס לין. המאמנים בתקופה היא היו היהודי – אמריקני מוריס "טֶבִּי" רסקין, ושני הישראליים אנשי מכבי ת"א יעקב שאלתיאל ויהושע רוזין. תפקיד המרכיב היה שייך לדוֹב פְּרוּסַק יש הפועל. ראשי המשלחת היו ברוך בָּג ויצחק כספי. הצלחות הכדורסל התרחשו בעידן הרדיו בתקופה של טרום הטלוויזיה, אבל גם רדיו "קול ישראל" בראשותו של שַדָּר הספורט נחמיה בן אברהם נעדר מזירת הכדורסל וייחד את שידוריו רק לנבחרת הלאומית בכדורגל. למרות ההצלחות לא שודרו משחקיה הבינלאומיים של ישראל בענף הכדורסל בימים ההם ברדיו "קול ישראל".

טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 1952. תל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 69 שנים. זוהי נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לתחרויות אולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי העומדים משמאל לימין : המאמן יהושע רוזין ז"ל (מאמן מכבי ת"א), אליהו עמיאל ז"ל (הפועל חולון), מנחם קורמן ז"ל (מכבי ת"א), עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק), המאמן היהודי – אמריקני מוריס "טבי" רסקין, משה "מוסה" דניאל (חבר קיבוץ חולתה), רלף קליין ז"ל (מכבי ת"א), ראובן פכר (חבר קיבוץ מזרע), זכריה עופרי (מכבי ת"א), המרכיב דוב "בולק" פרוסק ז"ל (איש "הפועל"). זיהוי הכורעים משמאל לימין : דני ארז (הפועל ת"א), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), אברהם שניאור ז"ל (מכבי ת"א), פרדי כהן (הפועל חולון), ויהודה "קנבוס" ווינר (מכבי ת"א). (התמונה ניתנה לי באדיבות מנחם קורמן ז"ל ומשפחת יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אליפות אירופה בכדורסל – מוסקבה 1953. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל במאי 1953 באצטדיון דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו באצטדיון הפתוח של דינמו מוסקבה. זיהוי הצועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ'), זכריה עופרי (1.91 מ'), רלף קליין (1.89 מ'), ראובן פכר (1.86 מ'), משה "מוסה" דניאל (1.85 מ'), מרסל חפץ (1.83 מ'), דוד הייבלום (1.88 מ'), מנחם קורמן (1.86 מ'), פרדי כהן (1.80 מ'), מרדכי מימרן (1.80 מ'), שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ'), דני ארז (1.78 מ'), יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).      

הסֶפֶר, "למילים יש וויזואליה משלהן", עוסק בהתפתחות טקסט השידור באירועי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם, והופעתם והתפתחותם של שדרי שטח (Play by play), פרשנים, ומגישי אולפן ידועים בארץ ובעולם כמו (לא לפי סדר החשיבות) :  אלכס גלעדי, חיים יבין, דֶן ראת'ר, גאולה אבן, וולטר קרונקייט, דייויד קולמן, קנת' וולסטנהולם, דן שילון, הווארד קוסל, מרב מיכאלי, יורם ארבל, רפי גינת, יאיר אלוני, יאיר שטרן, אורלי יניב, מאיר איינשטיין, אבי רצון, נסים קיוויתי, אריה מליניאק, אלי סהר, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, ג'ים מקאיי (מקמנס), באד גרינספאן, אישטוואן פלוהאר, גיורגי ספשי, רמי ווייץ, נחמיה בן אברהם, גדעון הוֹד, ורבים אחרים שהשפיעו על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה וברדיו. יתירה מזאת. הוא דן לעומק במוסד השידור והפרשנות, ההגשה וההנחיה, והקריינות בטלוויזיה וברדיו – מזווית ראותה של המצלמה וכיוון ההאזנה של המיקרופון. הרדיו הישראלי בעידן טרום הטלוויזיה הוליד ויצר כוכב שידור זוהר מלא הוד וכריזמה, יחיד במינו ובודד בדורו בדמותו של נחמיה בן אברהם.

הופעתו של נחמיה בן אברהם ז"ל בשמי הרדיו הייתה כשל כוכב שביט, ובאקראי. ב- 8 בפברואר 1947 מינו מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל אדווין סמואל ומנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו הארצישראלי מרדכי זלוטניק את נחמיה בן אברהם לשדר ישיר את משחק הכדורגל המסקרן שנערך באצטדיון המכבייה בתל אביב בין נבחרת העיר תל אביב לבין אלופת הונגריה קבוצת M.T.K. המינוי היה מפתיע מפני שנחמיה בן אברהם היה אומנם עיתונאי ספורט בעיתון "הבוקר" אך חסר כל ניסיון קודם בשידור רדיו. נחמיה בן אברהם בעל הקול הייחודי התגלה בבת אחת כשַדָּר מוכשר ומתאר צבעוני. הוא הפך את יעקב חודורוב, יהושע גלזר וחבריהם לגיבורי כדורגל ואת עצמו לכוכב רדיו לאומי.

טקסט תמונה : שנת 1947. זזהו הו אדווין סמואל מנהל הרדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (באדיבות מר איזי מן מחבר הספר התיעודי המצוין "קול ישראל מירושלים").

טקסט תמונה :  שנת 1947. מרדכי זלוטניק מנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (באדיבות מר איזי מן מחבר הספר התיעודי המצוין "קול ישראל מירושלים").

טקסט תמונה : חודש יולי שנת 1956. אִצטדיון רמת גן. בדידותו של שדר הספורט למרחקים ארוכים. זהו העיתונאי ו-שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם בימים ההם לפני 65 שנים, יושב בודד ביציעי אִצטדיון ר"ג ערב השידור הישיר ברדיו "קול ישראל" של המשחק ישראל – ברה"מ ב- 31 ביולי 1956 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של מלבורן 1956. הוא היה שַדָּר רדיו יוצא דופן בעל אינטגריטי מושלם שמצויד בידע עצום, אבל היה בודד. הייתה מוטלת עליו מעמסת שידור אדירה שלא יכול היה לחלוק אותה עם איש. נחמיה בן אברהם ניצב תמיד לבדו בשולי כר הדשא בסמוך לקו האמצע, לידו המיקרופון וטכנאי רדיו שלוֹ. הוא שידר לאורך כל הקריירה שלוֹ לרדיו "קול ישראל" את אלפי המשחקים, ללא פרשן. (התמונה באדיבות תמרה בן אברהם רעייתו של נחמיה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                 

טקסט תמונה : 1957. שוער נבחרת ישראל בכדורגל יעקב חודורוב ז"ל (בן 30 בתמונה) יחדיו עם שחקנית הקולנוע האמריקנית הנודעת המנוחה מרילין מונרו (Marilyn Monroe בת 31 התמונה) בעת סיור משחקים של נבחרת "הפועל" בארה"ב. יעקב חודורוב שחקן  קבוצת הפעל ת"א בעת ההיא נחשב לגדול השוערים של ישראל בכל הזמנים והמפורסם ביותר מבין ספורטאי המדינה גם ללא עזרת הטלוויזיה שטרם הייתה קיימת בארץ, אלא רק בסיועו ובאמצעותו של שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם. יעקב חודורוב לבש במשך 15 שנה מ- 1949 ועד 1964 את מדי הנבחרת הלאומית ושיחק בשורותיה 31 משחקים בין ארציים. בשעה שיעקב חודורוב העניק לי את התמונה הנ"ל שח לי שוב ושוב, "…יואש אלרואי אתה לא מתאר לעצמך כמה מרילין מונרו הייתה יפה, מושכת, ואטרקטיבית…היא הייתה מדהימה…פשוט התאהבתי בה…". (התמונה באדיבות יעקב חודורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שום שַדָּר רדיו בישראל לא העפיל מעולם לרמת השידור הנדירה שלוֹ ולהערצה הלאומית שליוותה את נחמיה בן אברהם. חלפו 68 שנה מאז הופעתו הדרמטית הראשונה ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי (נקרא אז שירות השידור) ב- 8 בפברואר 1947. ניתן לקבוע בוודאות כי לא נס ליחו ואיכות קולו לא פגה.

ראה הספר שחקרתי וכתבתי, "סמן ימני".במסגרת סדרת 13 ספרי הטלוויזיה שאני חוקר וכותב תחת מכנה משותף אחד הקרוי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".  אופן הגשת שידורי הספורט באולפן, עיצוב האולפן, ושידורם מהשטח הם אלמנטים טלוויזיוניים חשובים. חשובים מהם המנהיגות, הניהול, יעילות ומהירות עבודת המערכת, ורכישת זכויות השידורים הבלעדיות של האירוע המבוקש. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) מנהיג השידור רָב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC טבע ב- 1970 סלוגן בלתי נשכח :

"When you have the rights – you have the Show".

רוּן אָרְלֶדְג' צדק (!).

נתוני המשוואה המתמטית המצליחה הזאת היא טריוויה. עובדה עתיקת יומין. האמירה הטלוויזיונית ההיא יצאה לאור לאחר שידור התוכנית הראשונה "Monday Night Football" ב- ABC שחוללה מהפכת חשיבה ורייטינג. את תוכנית הספורט הזאת בערבי יום שני שעסקה בשידור ישיר שבועי של אחד ממשחקי הפוטבול בליגת ה- NFL הוביל השדר הווארד קוסל ולצדו שני הפרשנים פרנק גיפורד (Frank Gifford) ודון מרדית' (Don Meredith). שידור הפוטבול של ABC בערבי שני היה חידוש גמור מפני שהוצב לראשונה מול תוכניות הטלוויזיה המסורתיות למשפחה ששידרו בערב CBS ו- NBC. הניסיון צלח מעל למשוער. תוכנית הכדורגל בערבי שני של ABC הפכה לכל כך פופולארית עד שחנויות ועסקים נסגרו מוקדם מהרגיל בכל רחבי ארה"ב והאנשים רצו לבתיהם לצפות ב- "Monday Night Football" ששודרה ישיר ע"י הצוות הנ"ל רק ב- ABC. התוכנית ההיא שידור ישיר שבועי מידי ערב ביום שני בשבוע של המשחק המרכזי בליגת ה- NFL של הפוטבול האמריקני, ואשר כונתה, "Monday Night Football" הכתה את שתי מתחרותיה הארציות  CBS ו- NBC בגלל התוכן וגם בשל צוות השידור שהיה מוכשר במידה יוצאת דופן.

מי חשוב ממי זכויות השידורים הבלעדיות ועמן התוֹכֶן הבלבדי ו/או השַדָּר ? כי זאת לדעת . יורם ארבל לא הביא לטלוויזיה הישראלית אפס קצהו של אחוז רייטינג יותר בשידורי הכדורסל ממה שעשה זאת אורי לוי (למרות שיורם ארבל עולה עליו לאין שיעור). נסים קיוויתי שַדָּר א"ק רָב מוֹנִיטִין לא הביא יותר רייטינג בשידורי הא"ק ממאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין לא צבר יותר רייטינג בשידורי הכדורגל מרמי ווייץ. המגישה אורלי יניב לא הביאה למחלקת הספורט יותר צופים מאשר הבאות אחריה שתי המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף. המכנה המשותף של הצלחת האנשים האלה לאורך שנים היה ניהול מסודר ומערכת בעלת ניסיון שאִפשרה להם לעסוק רוב הזמן בחומרי שידור בלעדיים, וגם להתחרות ולנצח את יריבות השידור ולהכות בהן, כשהיה צריך לעשות זאת בעת שידור משותף.

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1979. יורם ארבל ואורלי יניב מגישים את התוכנית "מבט ספורט" אחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית קריירה ההגשה של שניהם. הם במידה רבה נחשבו לצמד ההגשה המלכותי של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הציבור הזדהה עמם וזיהה באמצעותם את תוכניות הספורט השונות ששודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הערה : זיווגה הטלוויזיוני של אורלי יניב לצדו של המגיש ושדר הספורט יורם ארבל ב- 1979 היה פרי רעיונו ויוזמתו של אלכס גלעדי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".

עמוּדת הרייטינג אינה מותנית במגיש והשַדָּר הניצב מול מסך הטלוויזיה והמיקרופון אלא במערכת העיתונאית שמלווה אותו. המערכת מסתייעת במגיש או במגישה אך היא אינה תלויה בהם. מערכת עיתונאית יעילה וחרוצה שעובדת נכון ומשיגה בלעדיות, ראשוניות, ומהימנות לאורך שנים וחותמת על הסכמים בלעדיים (בתחומי הספורט, החדשות, וגם הבידור) הופכת בבת אחת את המגישים לאנשי טלוויזיה מנצחים. מגישי ומנחי הטלוויזיה אינם שווים דבר ללא מפיקים מוכשרים לצדם ומשולים לקליפת השום. מחלקת הספורט זכתה במשך שנות דוֹר להישגים מפליגים בזכות הבלעדיות על חומרי השידור וחוזי הספורט שלה. ברגע שאיבדה אותם נשמט שלטונה.

טקסט תמונה : שנת 1980. אורלי יניב (בת 23) החליפה את המגישה רחלי חיים והפכה למגישה הראשית והמְעוּלָה של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שמונה שנים, בשנים 1987 – 1979. אורלי יניב הייתה רק אחת בימים ההם שחלפו לבל שוב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  שנת 1979. רחלי חיים (בת 21) המגישה הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקריירה שלה הייתה קצרצרה. היא הייתה זמרת ושחקנית אך לא קריינית, וודאי לא בשידורי הספורט בטלוויזיה שזהו תחום קונקרטי וייחודי. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההגשה וההנחיה באולפני הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית עברה מטמורפוזה מאז 1968. דן שילון שימש השַדָּר הראשי והמגיש האולטימטיבי כמעט של כל תוכניות הספורט בשנים 1974- 1969. פה ושם דרך כוכבם של אלכס גלעדי ויאיר שטרן. שניהם הגישו מעת לעת את תוכנית הספורט לנוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ולעת מצוֹא גם את התוכנית, "משחק השבוע". אח"כ הגיע העידן הראשון קצר הימים של יורם ארבל. יורם ארבל החליט לפתע לחפש קריירה חדשה בארה"ב והפקיר את זירת המסך והמיקרופון למגיש בעל הקול הרועם עודד בן עמי. זה נמשך תקופת מה בשנים 1975 ו- 1976. ואז שָב יורם ארבל בסערה מארה"ב וכבש בחזרה את כֵּס "מבט ספורט". לאלכס גלעדי זה לא הספיק. הוא ביקש ליצור מודל זוגי בהגשת "מבט ספורט". גֶבֶר וְאִישָה. הצ'אנס הראשון ניתן ב- 1979 לכוכבת זֶמֶר צעירה וחסרת ניסיון מלהקה צבאית העונה לשם רחלי חיים. חיש מהר התברר כי היא אולי יודעת לשיר אך איננה יכולה לקריין טקסטים מורכבים הנוגעים לאירועי הספורט הארציים והבינלאומיים רוויי שמות לועזים בינלאומיים מכל קצוות תבל. החליפה אותה בכישרון רָב השדרנית אורלי יניב מגלי צה"ל. יוֹרָם אַרְבֶּל ואוֹרְלִי יָנִיב היוו זוג שידור טלוויזיוני מלכותי בעל נוכחות מרשימה. הם  ניצבו ללא שום איום בוויטרינה הטלוויזיונית והובילו את כול שידורי הספורט במשך שמונה שנים מ- 1979 עד 1987.

סיפורה של אוֹרְלִי יָנִיב הוא מדהים ומרתק כאחד מאז ביקש אלכס גלעדי את ידה ב- 1979 אך סופו החמצה. אוֹרלי יָנִיב הייתה שדרנית בת 22 שעבדה ברדיו גלי צה"ל בשעה שאלכס גלעדי הזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהוצב בפניה והתייצבה מול מצלמת הטלוויזיה הציבורית. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה, שכעבור פחות מחצי יובל שנים, רשת טלוויזיה בישראל (ערוץ 10) תיאות לשלם לה משכורת שנתית בת מאות אלפי דולרים על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם. אורלי יניב זיהתה יחדיו עם יורם ארבל את כל תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל בימים ההם של השלטון ללא מיצרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל ההיא. היא הייתה פוטוגנית (מאוד) על המסך, בעלת קול רדיופוני נהדר צלול וברור, וחוננה בדיקציה משובחת. אבל מהפכת הטלוויזיה המסחרית פסחה עליה. אורלי יניב החמיצה את השכר הגדול. ב- 1987 פרשה מהטלוויזיה הציבורית לאחר שמנהל הטלוויזיה חיים יבין לא הסכים להיטיב את משכורתה כעובדת Free lancer של הרשות ואת תשלומי ה- ש. ת. [2].

המונדיאל של מכסיקו 1986 היה אירוע הספורט הטלוויזיוני הבינלאומי האחרון של אורלי יניב במחלקת הספורט. בתוך פחות שנה בהיותה בת 30 פרשה אורלי יניב שבֵעת מרורים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית ומאוכזבת. היא הייתה סוג של כוכבת טלוויזיה שלא יכלה לקנות בזמנים ההם את תהילתה בכסף. רשוּת השידוּר לא הסכימה לשלם לאורלי יניב את מה שהיא חשבה שמגיע לה.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. אורלי יניב בת 28. קריינית ווירטואוזית שהקדימה את זמנה. אישה צנועה ויישרת דרך שהעידה על עצמה, "הטלוויזיה עושה אותי זוהרת. בחיים אני נמוכה ועגלגלה". (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מגישת הטלוויזיה המצוינת אורלי יניב בעלת אישיות מיוחדת (משמאל) שנתיים לאחר שנטשה את חטיבת הספורט ואנוכי במסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך, עוזרת ההפקה המצוינת שלי ושל כלל חטיבת הספורט, עדה קרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב הייתה מבין קרייניות הטלוויזיה הראשונות ששמה לב ל-יפי המילה העִברית, להגייה הנכונה, ולדקדוק הנכון. מעניין שלמרות האהבה הגדולה אליה וגם הערכה רבה שרחשו לה רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם מחוצה לה, לרבות המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לפחות בשנות עבודתה הראשונות, היא דעכה והתמסמסה. הסתלקותה מאולפן ההגשה של תוכניות הספורט ב- 1987 הייתה אבֵדה אישית שלי. לא בטוח שאבדה ציבורית. אם הייתה כזוֹ היא לא הורגשה כלל. לא התחוללה שום רעידת אדמה. זאת לא הייתה מהלומה מהסוג שהעניקה מיקי חיימוביץ' לערוץ 2 כשנטשה אותו ואת גדי סוקניק, וחבְרָה מחדש ליעקב איילון הקולגה הוותיק שלה מערוץ 2, שהגיש אז את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10.

עזיבתה של אורלי יניב לא הייתה אפילו סנוקרת לטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההמונים לא יצאו לרחובות להפגין במחאה על עזיבתה. מדורי העיתונות של רְכִילַאֵי התִּקְשוֹרֶת נשארו אדישים. אורלי יניב הייתה מגישה מוכשרת אך לא עיתונאית. נדמה לי ממרחק רב של שנים בעת כתיבת הסדרה, שגם לא רצתה להיות כזאת. מכיוון שלא הייתה עיתונאית איבדה בהדרגה את מקומה בתחום הקונקרטי והמיוחד של שידורי הספורט שככלות הכול גם לא היוּ אהבת חייה. ב- 1985 בקשתי ממנה לראיין בשידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו את שחקן הכדורסל הקרואטי דְרָאזֶן פֶּטְרוֹבִיץ' מקבוצת צִיבּוֹנָה זַאגְרֶבּ בטרם ההתמודדות נגד מכבי ת"א. היא חששה וסירבה והותירה את הבימה ליורם ארבל. משחָבְרָה מחדש ליורם ארבל בערוץ 2 (שבע שנים אחר פרישתה מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1) בעונת שידורי הכדורגל הראשונה של ערוץ 2, בספטמבר 1994 בניסיון לשחְזֵר את עברם המשותף, קיוו רבים יחד עִמה שכך אומנם יהיה. לא היה לכך סיכוי ומלאכת השִחְזוּר לא צלחה לאורך זמן. אורלי יניב חזרה בסופו של דבר לכור מחצבתה ולעבודתה המסורתית מאחורי המיקרופון של רדיו גלי צה"ל שהיה סביבתה הטבעית. זכייני ערוץ 2  ונשיאי חברות הכבלים לא קראו עוד בשמה.

טקסט תמונה : קיץ 1986. אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אורלי יניב בשיאה כמגישת ספורט בלעדית בטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית בחברת קולגה למקצוע, הבימאית שרה מלכה. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 22 בדצמבר 1990 התפרסם ריאיון נרחב במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" עם אורלי יניב ויורם ארבל פורשי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [3]. המראיין שלהם היה רפי רשף. מתחת לתמונת הענק של שני הכוכבים שהגישו פעם יחדיו את "מבט ספורט", וחיוכם בוקע עכשיו מהעיתון של המדינה, נכתבו הכותרות, "מאחורי החיוכים מסתתרת הרבה מרירות כלפי המתרחש בטלוויזיה ובמחלקת הספורט . טענות על חוסר מקצועיות ותאוות שלטון . לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יש תקציבים שאי אפשר להתחרות בהם , אבל אין לה את יורם ארבל ואורלי יניב". יורם ארבל התלונן נגדי בריאיון והאשים אותי ללא הרף. האשמה העיקרית הייתה כי הכרחתי אותו וכפיתי עליו לומר בעֵת שידור פוסט מורטם לאחר משחק ההכרעה הראשון של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת קולומביה ב- עיר באראנקייה בקולומבייה ב- 15 באוקטובר 1989 לקראת מונדיאל איטליה 90', בו הפסידה נבחרת ישראל 0:1 משער של אוליביירו אוסורייאגה, "כי משחקה של נבחרת ישראל היה מחפיר", והוסיף, "אני מצטער שלא קמתי ואמרתי ליואש אלרואי, אני מצטער מאוד, אני לא מגיש את התוכנית". יורם ארבל ידע היטב מדוע לא קם מהכס ולא מגיש את התוכנית. אילו היה עושה זאת הייתי מפטר אותו בשידור ישיר באותו הרגע ומעיף אותו מהוויטרינה. לאחר מכן עשה יורם ארבל מעשה התרפסות ללא ידיעתי ומאחורי גבי. הוא סיפר לרפי רשף , "אַצתי לאימון הנבחרת באִצטדיון ר"ג והתנצלתי בפני השחקנים וצמד המאמנים יעקב גרונדמן ויצחק שניאור על שאמרתי כי הנבחרת שיחקה משחק מחפיר", והוסיף, "הקפטן משה סיני אמר שהם מקבלים את ההתנצלות".

אני לעומת המתנצל, כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה מעולם לא התנצלתי בפני נבחרת ישראל בכדורגל. גם לא מצאתי צורך לכך. הנבחרת הלאומית שיחקה נגד קולומביה על פי תפישתי, משחק נרפה, עלוב, ומחפיר, ללא שיטה ובחוסר כישרון. השחקנים נעדרו כל כבוד לסמל המדינה הרקום על התלבושת הלאומית ששלחה אותם להתמודדות, והמונח על לוח לִבָּם, בשעה שבני גילם שלא שפר עליהם להיות שחקני כדורגל והמשרתים בצה"ל ביחידות קרביות כמו גבעתי, גולני, הצנחנים, והשִריון וכוחות המילואים לא ישנים ימים כלילות, עושים מאמצי עַל כשהם נלחמים מידי יום ביומו ושומרים עד כלות כוחותיהם על גבולות המדינה.

חובתי העיתונאית הייתה לומר לציבור בריש גלי, "כי נבחרת ישראל משחקת משחק מחפיר חסר כל שאפתנות", ובשום פנים ואופן לא להתחנֵף אליהם. רבים מהשחקנים המפונקים בנבחרת ישראל חשבו לעצמם שלרדוף אחר הכדור המתגלגל על כַּר הדֶשֶא הוא שיא המאמץ הגופני. בתום המשחק נגד קולומביה החולצות שלהם נשארו יבשות. טיפה אחת של זיעה לא ניגרה שם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שבושתי בחלק מהשחקנים הנבחרים של מדינת ישראל (לא בכולם) שמייצגים בצורה בלתי מתקבלת על הדעת את ארצה וגם אותי על כר הדשא. אני קיבלתי חינוך שונה מהם בקיבוץ אפיקים ובצה"ל בחטיבת גולני. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל הגיב לרפי רשף על דבריו של יורם ארבל במקומי : "יואש אלרואי אחראי על תוכניות הספורט והוא זה שחייב לקבוע מה ייאמר בשידור ולא המגישים. זה בדיוק כמו ב- "מבט". העורך כותב את הטקסטים ולא המגישים".

כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" בימים ההם גב' אורה עריף סיפרה באותה הזדמנות לקוראיה "שעובדים במחלקת הספורט ידעו לספר שכשיורם ארבל הלך לראיין את דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא סיפר, "הנה השאלות שיואש אלרואי אמר לי לשאול". העובדים סיפרו שיואש אלרואי רואה את עצמו כעורך ראשי אחראי ובלעדי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית , ולכן הוא נוהג להתערב בהצגת השאלות לספורטאים. עוד כתבה אורה עריף, "כי העובדים שמעו את יואש אלרואי מכנה את משחק נבחרת ישראל נגד קולומביה "תת כדורגל ותת רמה", ודרש שהדברים יובאו בשידור. יואש אלרואי הכתיב גם את השאלות לאבי רצון כשראיין את יעקב גרונדמן מאמן נבחרת ישראל בכדורגל לקראת המשחק נגד ברה"מ באוקטובר 1990".

חלקה של אורלי יניב בריאיון היה מצומצם יותר. היא ביכתה בפרהסיה את מר גורלה בדרך אל הבנק ולא היססה לומר לרפי רשף, "בשיא ימי הגשת "מבט ספורט" קיבלתי 60 שקל לתוכנית. ביקשתי 350 שקל עבור הגשת תוכנית האקטואליה "רואים עולם", וחיים יבין התמקח אתי ממש כמו בשוּק הכרמל. לבסוף קיבלתי 200 שקל", והוסיפה, "דַי עם העריצות הזאת". קראתי את הריאיון במלואו. תמיד אהבתי אותם אך עכשיו ריחמתי על שניהם.

טקסט מסמך : 30 במארס 1985. אחד ממכתביה של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית אורלי יניב להנהלת רשות השידור (מנכ"ל הרשות + מנהל הטלוויזיה), בו היא תובעת לשפר את משכורתה הדלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס "למילים יש וויזואליה משלהן" אודות הקריירה הטלוויזיונית של אורלי יניב בשנים 1987 – 1979.

בשעה שנמוגה דמותה של אורלי יניב בטלוויזיה והמסך ירד עליה, דרך כוכבו של אמנון ברקאי מאחורי המצלמות כמפיק. במונדיאל מכסיקו 86' נָסָק כאיש טלוויזיה. זאת הייתה הפקה הבינלאומית הראשונה שלו בשטח. הבאתי אותו עִמי לשידורי מכסיקו 1986 כיד ימיני. הוא היה מפיק בחֶסֶד עליון, מוכשר מאוד, אינטליגנטי ודבק במשימה. הייתה לו עוד תכונה חשובה כאיש טלוויזיה. הוא היה קר מזג וידע לפעול בשקט נפשי תחת לחץ. בכך חונן ביתרון חשוב על פני כל מתחריו לתפקיד החשוב הזה של מפיק שידורי הספורט.

יתרונה וכוחה של חטיבת הספורט בפיקודי לא היה במגישיה ומגישותיה אלא בתכניה. ב- 1987 סיימה אורלי יניב את תפקידה כמגישה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בינואר 1988 הכשרתי שתי קרייניות ספורט חדשות, מרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף. שתיהן נכנסו לוויטרינה הטלוויזיונית והגישו חלק מתוכניות הספורט תקופה קצרה לצִדם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. ב- 1990 נטש יורם ארבל את השידור הציבורי ועבר לשורות ערוץ 2 הניסיוני ובכבלים. ב- 1991 הפך נסים קיוויתי לפנסיונר ועזב את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. את עמדת ההגשה היוקרתית תפשה השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ורמי ווייץ. הם לא היו גברים נאים, וודאי לא נוצצים וגם רחוקים מהמַלְכוּת, אך הם היו ראשית דבר עיתונאים. מעלה נדרשת ובעלת ערך יותר מהיופי הנוצץ. אל השלישייה העיתונאית הזאת חבר הפרשן אבי רצון. השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ואבי רצון הובילה את שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. כל חוזי הספורט הרלוואנטיים הוחזקו באופן בלעדי בימים ההם בידי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לכֵן גם מלוא חופן הרייטינג היה בידינו. המגישים חשובים. חשוב מהם התוכן.

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1991. השלישייה העיתונאית המובילה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בפיקודי בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הטריאומוויראט מאיר איינשטיין ז"ל, ו-רמי ווייץ ו- אורי לוי, שניהם יבד"ל. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אותו עיקרון הרייטינג פועל בכל תחום. גם בחטיבת החדשות. מה לא עשו מנהלי החטיבה במשך שנים רבות כל אחד בתקופתו, בעידן המונופול וגם בתקופת התחרות, בתחום הקונקרטי הזה של ההגשה וההנחיה באולפן. חיים יבין היה המגיש הראשון של "מבט". דן שילון היה השני. הגישו גם אריה אורגד, שרי רז, טוביה סער, שמעון טסלר ז"ל, וכרמית גיא, ומאוחר יותר דליה מזור. ב- 1975 המציא דן שילון את ההגשה הגברית הזוגית. בסופו של דבר תוצאת הרייטינג הייתה אחת. חיים יבין לא הביא מעולם יותר רייטינג מגאולה אֶבֶן. גאולה אֶבֶן לא גייסה מהציבור יותר מניות צפייה מיעקב אחימאיר, ויעקב אחימאיר לא צבר יותר נקודות מגִלעד עַדין. מערכת "מבט" על מפיקיה, כתביה וצלמיה, והעורכים שלה הייתה הפקטור הקובע את מהות ה- "ספציאליטה" וההתמחות בשידורי חדשות, ועמם הרייטינג הנכסף. בימיה הטובים בעשור ה- 90 של המאה הקודמת בעִידָן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי צברה מהדורת "מבט" רייטינג נכסף שנע בין % 20 ל- % 30. לא בגלל חַיִים יָבִין. בעשור הראשון של שנות ה- 2000 התחזקו מערכות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 לבלי היכר בצורה משמעותית, והורידו את "מבט" (עם חַיִים יָבִין כמגיש ראשי) לקרשים. חברת החדשות נעה סביב רייטינג יומי של  % 20 ואין זה היה משנה אם המגישה היא יוֹנית לֵוי, ו/או גדי סוקניק, ו/או דני קושמרו. חדשות ערוץ 10 ליקטו רייטינג יומי סביב % 12. "מבט" עם האביר חיים יבין המיתולוגי בטרם סיים את הקריירה שלו, דִשְדֵש סביב % 4 בלבד.

טקסט תמונה : מגישת הטלוויזיה מרב מיכאלי (בת 22) ב- 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מגישת הטלוויזיה אורית כסיף בשנת 1988 ב- Frame מתוך ה- Video המקורי של ה- Screen test שנערך במערכת תל אביב בינואר 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מגישת הטלוויזיה אורית כסיף אחת משתי היורשות של אורלי יניב ב- 1988 ואנוכי במסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, עוזרת ההפקה שמחה שטרית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ויש עוד דבר. המונופול.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ערוץ אקסקלוסיבי ללא תחרות במשך רבע מאה של שנים. היא הייתה מונופול ב- "אוויר" של מדינת ישראל ששאבה מהבלעדיות יתרון כלכלי. ללא ההתמודדות המוכרת היום בשוּק הרב ערוצי היא הייתה יכולה לשלֵם אז פרוטות עבור חוזי שידורי הספורט הבלעדיים ולשלֵם פרוטות גם למייצגי השידור (Presenters) שלה על המרקע. בעונת 1977- 1976 בהיותה בעלת זכות יחיד שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למכבי ת"א 7000 (שבעת אלפים) דולר בלבד תמורת זכויות השידורים (הסכום הדל כיסה את שכרו השנתי של אולסי פרי). כעבור רבע מאה של שנים בעונת 2002 – 2001, בעידן התחרות מול ערוץ 2 וערוץ הספורט מס' 5 בכבלים רשמנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי כנציגי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צ'ק למכבי ת"א על סכום של 6.600000 (שישה מיליון ושֵש מאות אלף) דולר. כבר נאמר כי אוֹרְלִי יָנִיב הייתה כוכבת טלוויזיה נערצת בשנות ה- 80 של המאה הקודמת אך רשות השידור המונופוליסטית שילמה לה מעט מאוד. היא הייתה יכולה רק לחלום על המשכורת הנאה ששילֵם ערוץ 2 ומשלֵם עכשיו ערוץ 10 למיקי חיימוביץ'. אורלי יניב הייתה מגישת טלוויזיה מחוננת שהחמיצה בשנים ספורות את הכסף הגדול.

שני שַדָּרִים שווים אִזכור נוסף בפרק ההקדמה. הראשון – קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) שַדָּר ה- BBC הבריטי מי ששידר ישיר בטלוויזיה את משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל במונדיאל אנגליה 1966 בשבת – 30 ביולי 1966 מאצטדיון "וומבליי" בלונדון בו ניצחה אנגליה את מערב גרמניה 2:4. משפט הסיום של קנת' וולסטנהולם בשניות האחרונות של הדקה ה- 120 בשידור הישיר ההוא בו מבקיע החלוץ האנגלי ג'פרי הרסט את שערו השלישי האישי, חותם את התוצאה הסופית 2:4, ונבחרתו זוכה לראשונה בגביע העולם, הוא טקסט שנאמר בקור רוח, בטון כה מאופק וסולידי שראוי להערצה :

“Some people are on the pitch, they think it’s all over… it’s over now”.

טקסט תמונה : 1966. פאר שדרני הכדורגל של ה- BBC בימים ההם של עשור ה- 60 במאה שעברה. קנת' וולסטנהולם (מימין) יחדיו עם הבימאי – מפיק הנודע של ה- BBC אלק וויקס. הוא היה אלוף ה- Understatement. (התמונה הוענקה לי באדיבות אלק וויקס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השני – הוא יורם ארבל. היום מרום גילי 83 אני יכול לומר בוודאות כי בסופו של דבר יורם ארבל הוא גדול שדרי הספורט בתולדות תעשיית טלוויזיה של מדינת ישראל בכל הזמנים. ביום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986 התמודדה ארגנטינה עם אנגליה בשלב רבע הגמר של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86'. ניהלתי אז במכסיקו סיטי כעורך ראשי ומפיק ראשי מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משדרי מונדיאל מכסיקו 1986. זה התרחש לפני שנות דור, 29 שנים, אבל אני זוכר כל פרט. מיניתי את יורם ארבל לשדר ישיר את המשחק ההוא ארגנטינה – אנגליה שנערך באִצטדיון ה- "אצטקה" (AZTECA). בדקה ה- 51 ניתר קפטן נבחרת ארגנטינה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) לעבר כדור אווירי שנע לוֹ ברחבת שער אנגליה. דייגו ארמאנדו מאראדונה שעט אל הכדור. גם השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן (Peter Shilton) יצא לעברו כדי לקדם את פני הסכנה ולהגן על שערו. בתוך שבריר שנייה התעמתו שני השחקנים. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעלה מול השוער האנגלי המזנק ושלח את אגרוף יד שמאל שלוֹ ופגע בכדור. ידו של דייגו ארמאנדו מאראדונה הקדימה את זרועותיו של פיטר שילטון. הוא כבש שער לא חוקי באגרופו. שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Bennaceur) שניצב סמוך מאוד למקום הפשע לא הבחין במעשה המרמה ואישר את השער. דייגו ארמאנדו מאראדונה היתל והכניע את השופט ופיטר שילטון אך לא מצלמות הטלוויזיה המכסיקנית וגם לא את יורם ארבל. ב- Replay השלישי שהריצה ניידת השידור של TELEMEXICO (קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית שהפיקה את סיגנל השידור הבינלאומי), שִידֵר יורם ארבל טקסט שסיכם את הסיטואציה השנויה במחלוקת כלהלן : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון", ובכך חרץ את דינו של דייגו ארמאנדו מאראדונה לשֵבֶט. זה היה ניסוח מבריק ומדויק בן שתיים עשרה מילים בלבד שיורם ארבל ראוי בגינן לפרס פוליצר. בתום המשחק הודה הקפטן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה בחן ובכריזמה האופייניים לוֹ שאומנם כבש את השער בידו והעניק לכיבוש ניסוח תיאולוגי, "זאת הייתה יד האלוהים". מאוחר יותר טען דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה שנקם באנגליה והציל את כבודה של ארגנטינה על כר הדשא, זכר לתבוסת מדינתו לאנגליה במלחמת איי פוקלנד ארבע שנים קודם לכן, ב- 1982. שני הספרים "סמן ימני" ו- "למילים יש וויזואליה משלהן" במסגרת סדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ועוסקת ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", מסבירים בפרוטרוט את האבולוציה של התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית בשידורי הספורט בכלל והכדורגל בפרט. הגדלת כמות המצלמות ועמן בחירת זוויות צילום רבות יותר , הפיכת המצלמות ל- Isolated כשהן מחוברות בנפרד כל אחת ל- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) משלה, ושימוש נרחב ביחידות ההילוכים החוזרים מזוויות צילום אִפְשֵר ליורם ארבל לפענח בשידור ישיר את כתב החידה, "שער יד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה במשחק המפורסם ארגנטינה נגד אנגליה ב- 22 ביוני 1986 באצטדיון ה- "אצטקה" בשלב רבע הגמר במונדיאל מכסיקו 1986.

ביום ראשון – 19 במארס 1989 אירחה נבחרת ישראל את נבחרת אוסטרליה בכדורגל באצטדיון ר"ג במסגרת קדם גביע העולם של איטליה 1990. בדקה ה- 70 של המשחק כבש השחקן האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס את שערו של בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג מבעיטה חופשית ממרחק של 28 מ'. מול צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס המסוכן הציב בוני גינזבורג חומה דלילה ורשלנית והתייצב בעצמו במקום הלא נכון בשערו. צ'ארלי יאנקוס ניצל את המיקום המוטעה של השוער ועקף בקלות את החומה הבלתי יעילה. השוער הישראלי נכנע. מומחה הטקסט יורם ארבל הפיק בשידור ישיר את הסלוגן המפורסם הבלתי נשכח שלוֹ, "ככה לא בונים חומה". הטקסט הנפלא יצר תנופה אך הוא לא דייק בפרטים. בעיטות חופשיות בכדורגל והמאבק בין הבועט לבין החומה ושוערה הן אתגר טלוויזיוני מרתק. לא צריך להיות מומחה בפיסיקה כדי להבין את עיקרון כוח העילוי הפועל על כנף של מטוס בעת ההמראה וכדי לדעת כי אותו "כוח עילוי" פועל על הכדור שנבעט בכוח לעבר השער ונע במהירות של 100 קמ"ש לפנים אך בגלל הסחרור הוא מוטה ממסלולו הצפוי ונע בדרך עקומה ועוקפת. ואומנם הדו קרב צ'ארלי יאנקוס – בוני גינזבורג ב- 19 במארס 1989 באִצטדיון ר"ג הניב רֶצֶף תמונות (Sequence) טלוויזיוניות דרמטיות. לדאבון לב עשה השוער הישראלי ברגע הזה את כל הטעויות האפשריות. שני הספרים "סמן ימני" ו- "למילים יש וויזואליה משלהן" מתייחסים בהרחבה לתופעה ומסבירים גם את מעורבותם הדלה של שני מאמני הנבחרת הצמד יעקב גרונדמן ויצחק שניאור שלא הכינו את שיעורי הבית שלהם לקראת ההתמודדות נגד אוסטרליה. השוער בוני גינזבורג ושני מאמניו אפילו לא ידעו כי צָ'ארְלִי יָאנֱקוֹס בועט ברגל ימין בלבד ולכן היה יכול לסובב את הכדור החופשי הנייח רק לכיוון הקורה הימנית (מנקודת מבטו). שלושתם נכשלו ושילמו את המחיר. צריך להתבונן ב- Sequence הזה כולו כדי להבין מדוע האמירה הכפולה, "ככה לא בונים חומה, אמרתי לכם, ככה לא בונים חומה", לא שלימה ואיננה הגדרה מדויקת.

טקסט תמונה : יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86'. אחת התמונות החשובות ביותר בהיסטוריה של צילום תחרויות הספורט בטלוויזיה. מצלמות הטלוויזיה של TELEMEXICO לוכדות את מעשה המרמה של קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona). שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר ניצב קרוב לאירוע אך לא הבחין במעשה הרמאות של גאון הכדורגל הארגנטיני ואישר את השער. דייגו ארמאנדו מאראדונה הכניע את שלישיית השופטים ואת שוער אנגליה פיטר שילטון (Peter Shilton) אך אל את המצלמות המכסיקניות וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית יורם ארבל. (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הישיר של אירועי הספורט והחדשות בטלוויזיה באשר היא הוא המבחן העליון של השַדָּר. מעטים מצליחים בו. זאת הסיבה שהטובים באמת בשני התחומים האלה, ספורים. על החבורה המצליחנית המצומצמת הזאת של שדרי הטלוויזיה נמנה נסים קיוויתי. נסים קיוויתי הוא גדול שדרי הא"ק והשחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים ואחד הטובים בתבל בתחום. רב אומן בבניית הדרמה בשידור ישיר על כל מרכיביה ובעל כושר ביטוי עילאי ונדיר. אחד משיאיו של נסים קיוויתי היה השידור הישיר שלו באולימפיאדת מונטריאול 1976 בריצת הגמר ל- 5000 מ' בהשתתפות הרץ הפיני המהולל לאסה ווירן (Lasse Viren). ה- Host broadcaster וספק סיגנל השידור הבינלאומי באולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה קבוצת השידור המבצעית אד הוק של ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization), מ-יסודה של הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC.

ריצת הגמר ל- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 76' הייתה כמו בכל אולימפיאדה אירוע מרתק, דרמטי, וסוער מאוד וגם אחת הריצות המלהיבות ביותר בלוח תחרויות הא"ק ואחד ממוקדי שידורי הטלוויזיה ב- 1976. האִצטדיון האולימפי במונטריאול היה גַדוּש מפֶּה לפֶה. 80000 (שמונים אלף) צופים המתינו בכיליון עיניים ליריית הזינוק. מֵאות מיליונים ישבו דרוכים מול מסכי הטלוויזיה ברחבי תבל. שידורי הא"ק והריצות על המסלול הן לֵב התחרויות האולימפיות. גם שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי ישב דרוך בתווך של עמדת השידור שלנו, חבוש באוזניות כשהוא מכוון את המיקרופון של ה- Headset למרחק הדרוש מ- מיתרי קולו.

היו ל-לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) מפינלנד שני יריבים קשים מניו זילנד ואחד גרמניה בריצה הזאת. הוא לא הצליח לברוח מהם. לא עלה בידיו לנַעֵר אותם מעליו. התפתחה ריצה דרמטית ומתוחה מאין כמוה. נסים קיוויתי שידֵר אותה בצורה נפלאה שאין טובה ממנה. זה היה שידור בלתי נשכח המעביר רֶטֶט וצמרמורת בגופו של כל חובב א"ק עד עצם היום הזה . האִצטדיון האולימפי במונטריאול געש. היה שם רעש נוראי. 80 אֶלֶף הצופים יצאו מדעתם נוכח הדרמה מורטת עצבים שנגלתה על המסלול. 300 מ' לפני הסוף פתח לָאסֶה וִוירֶן "בפיניש" המפורסם שלו אך הוא לא יצר פער המבטיח מדליית זהב. חבורת הרצים דלקה בעקבותיו. לאסה ווירן לא ניתק מהם. הוא לא הצליח לנַעֵר אותם. נצמדו אליו שני הניו – זילנדיים במדים השחורים המסורתיים של ארצם דִיק קְווֹאקְס (Dick Quax) ורוֹד דִיקְסוֹן (Rod Dickson), וגם הרָץ הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָנְד (Klaus Hildenbrand). בישורת האחרונה כ- 80 מ' מקו הסיום הוביל לָאסֶה וִוירֶן בסנטימטרים. לרגע נדמה היה שהנֵה הוא לא יוכל להתמיד ו- יישבֵר ולא יזכה בבכורה. אלו הן השניות המכריעות בהתמודדות הספורטיבית המבליטות את תכונות המנצח ואת יכולת הדבקות במשימה. כל החבורה המובילה הייתה כבר עייפה מאוד. לא נותר בהם כוח. הם רצו על מכמני האנרגיה האחרונים של גופם. גם האתלט הפיני המחונן היה לבטח לֵאֶה אך לָאסֶה וִוירֶן קורץ מגזע של מנצחים. הוא לא וויתר וחצה ראשון בשארית כוחותיו את קו הסיום כשקבע זמן של  13:24.76 דקות. לאסה וִוירֶן הקדים את דִיק קְווּאֶקְס ב- 40 מאיות השנייה. בתרגום מתמטי של זמן למרחק מדובר ב- 65 ס"מ . דִיק קוואֶקְס הקדים את קְלָאוּס – פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד ב- 22 מאיות השנייה. קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד התמוטט על קו הגמר אך זכה בתהילה ובמדליית הארד. רוֹד דִיקְסוֹן סיים רביעי בזמן של 13:25.50 דקות. פחות משנייה אחת חצצה בין המקום הראשון לרביעי. זה היה סיום דרמטי לריצה מדהימה ושידור ישיר נפלא בטלוויזיה הישראלית הציבורית של נסים קיוויתי בשעה שהזוכה במדליית הארד האולימפית שָכוּב וּמְמוּטַט על קו הגמר. איכות הריצה והשידור שלה לא יישכחו לעולם.

בימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC, הִיתֵּל לרגע בשַדָּרִים בעיצומה של הדרמה, והפתיע גם את נסים קיוויתי. הוא הסיט את המצלמות המתעדות את המאבק שהתחולל על קו הסיום שם היה שרוע עדיין קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד על המסלול מעולף וחסר נשימה, וניתב אותן לעברו של לָאסֶה וִוירֶן המנצח המהולל והצוהל המתרחק לאיטו ממוקד המאבק כשהוא מקיף בריצה קלילה את האִצטדיון, ומנופף בידיו הגרומות לקהל הנרגש והמריע. נסים קיוויתי שַדָּר עטור תהילה, שעיניו התרוצצו ללא הפסק בין מוניטור הטלוויזיה המוצב בעמדת השידור שלוֹ לבין הנעשה על המסלול באִצטדיון, היה מוכן ולא התבלבל. הוא העניק בסמכותיות חותמת היסטורית לתמונת הטלוויזיה הבינלאומית שנגלתה לפתע, במוקדה נראה לָאסֶה וִוירֶן המאושר עטוף קהל (באמצעות אפקט טכני), וכך שידר למיקרופון : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לָאסֶה וִוירֶן מפינלנד, הוא גדול יותר מאֶמיל זָטוֹפֶּק הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי, הוא גדול הרצים של הריצות הארוכות בהיסטוריה…". הטקסט הזה של נסים קיוויתי חרוּת לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי היה ויש רק אחד. לא היה כמותו שדר טלוויזיה כה מצטיין של מקצועות ה- א"ק והשחייה בכל תולדותיו של השידור הציבורי ז"ל ההוא שקם על רגליו ב- 1968.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. האצטדיון האולימפי במונטריאול – קנדה. זהו תיעוד של הסיום הדרמטי והבלתי נשכח של ריצת הגמר ל- 5000 מ' לגברים. ללא כל ספק אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים בכלל. "…מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…", זעק נסים קיוויתי למיקרופון הטלוויזיה הישראלית הציבורית המוצב בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי במונטריאול. ישבתי מצד ימין לידו ו-שימשתי עוזר שדר שלו בעמדת השידור שלנו באירוע הנ"ל. ד"ר גלעד וויינגרטן היה הפרשן שלנו בימים ההם וישב לשמאלו של נסים קיוויתי. המנצח לאסה ווירן מפינלנד (מס' גופייה 301) מקדים בפחות ממטר את דיק קואקס הניו – זילנדי (691), ואת קלאוס – פיטר הילדנבראנד הזוכה במדליית הארד. הקיצוני משמאל הוא רוד דיקסון (689) אף הוא מניו – זילנד הגיע למקום הרביעי, ברנדן פוסטר מאנגליה (שני משמאל בין רוד דיקסון לדיק קואקס) היה חמישי, רביעי משמאל הוא האנגלי יאן סטיוארט שסיים שביעי, ראשון מימין מספר גופיה 96 הוא ווילי פולאוניס מבלגיה שהיה שישי בריצה הזאת. (באדיבות ORTO ו- IOC).

רק שַדָּר טלוויזיה עָנָק ודגול כנסים קיוויתי היה מסוגל לבנות כהרף עין בשידור ישיר טקסט כה ממצה, ולהעניק כותרת כל כך הגיונית וכל כך נכונה לסיטואציה הדרמטית במילים כה ספורות. כמו יורם ארבל גם נסים קיוויתי חונן ביכולת ניסוח בשידור ישיר. הוא היה כותב מעולה ועיתונאי ברוך כישרונות. הא"ק הייתה אהובתו האמיתית. הוא היה שַדָּר א"ק נפלא עוד טרם לידתנו הטלוויזיונית. ראה הספר, "למילים יש וויזואליה משלהן". נסים קיוויתי מיצב לעַד את דמותו בוויטרינה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

יורם ארבל הוא בסופו של דבר בכיר שדרי הספורט בטלוויזיה בכל הזמנים. הוא החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית  ב- 1972 כשַדָּר בשלב התחתון ביותר של הסולם. כמו שדרים נוספים בטלוויזיה יורם ארבל חי באקלים תחרותי רווי אמביציות אישיות סביב המיקרופון והמסך. בדרכו מעלה רמס יורם ארבל תקווה אחרת בשנים ההן של מחלקת הספורט, רפי גינת. יורם ארבל זכה לגיבויו המוחלט של הבוס אלכס גלעדי. רפי גינת נעלב עד עמקי נשמתו. הוא נטש את מחלקת הספורט ועבר להיות כתב מן המניין בתוכנית "כלבוטק" בעריכתו של המפיק גדעון לֵב אָרִי. זה היה ב- 1978.

טקסט תמונה : 1972. יורם ארבל בראשית הקריירה שלו במחלקת  הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. רפי גינת בראשית הקריירה שלו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ממנה נהדף, סולק, והודח ע"י מנהלו אלכס גלעדי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי).

מאבק דומה התרחש בשנים 1993 – 1990במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר נטישתו של יורם ארבל. הפקדתי את המיקרופון ומסך הטלוויזיה בידיו ובוויזואליה של מאיר איינשטיין. רמי ווייץ חשב שבכורת השידור מגיעה לוֹ ולא לטירון שהגיע בעקבות יורם ארבל מרדיו "קול ישראל". רמי ווייץ עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבר לערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. שם זרח ופרח.

טקסט תמונה : 1992. גאולה אבן (בת 20) שדרנית ברדיו "גלי צה"ל" בעת שניגשה ל- Screen test שנערך במערכת הטלוויזיה הישראלית בתל אביב. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1990. מאיר איינשטיין ז"ל בראשית הקריירה שלו במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שדר ועיתונאי משכמו ומעלה. אדם בלתי נשכל ו-בעל אישיות בלתי נשכחת (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1980. רמי ווייץ בראשית דרכו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאוחר יותר מצא את מקומו בערוץ הספורט מס' 5 בכבלים והפך לאחד מטובי שדרי הספורט בתעשיית הטלוויזיה בעשור ה- 90 ושנות ה- 2000. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הספר, "למילים יש וויזואליה משהן", עוסק גם במאבקים המרים הבלתי פוסקים במשך יותר משנות דור סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה בתחומי הספורט והחדשות, בארץ וגם בעולם. המפורסם ביותר בארץ הוא הקרב על כס הגשת "מבט" בקיץ 1998 בין גאולה אבן לחיים יבין.

בספטמבר 1997 נטש מגיש "מבט" חיים יבין (אז בן 65) את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועבר לזכיינית "קשת" תחת פיקודו של המנכ"ל אורי שנער בערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. "לא אלמן ישראל", שַח לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל במלון "הילטון" (Hilton) בתל אביב בעת חתימת חוזה זכויות השידורים עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן. במקומו מונתה גאולה אֶבֶן (בת 25 בלבד) להגיש סולו ולהנחות באופן בלבדי את מהדורות "מבט" על פי החלטה משותפת של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ובגיבויו ותמיכתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. חיים יבין נפרד בחיבוקים ונשיקות מיורשתו גאולה אבן והרעיף עליה טונות של אהבה וקומפלימנטים. בעודו מחבק אותה הכריז חיים יבין בריש גלי, "האישה היפה הזאת המכונה גאולה אבן היא הבחירה הראויה לתפקיד היוקרתי".

טקסט תמונה : 1989. חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה ישראלית הציבורית. חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986 יחדיו עם השדר נסים קיוויתי. קיצוני מימין, אורן רוזנשטיין. מוסתר, בימאי הטלוויזיה צבי סלפון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין מאבות השידור הציבורי ומי שהיה ספינת הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הלך לעשות לביתו. חיים יבין נשא בעול התפקידים הבכירים ביותר בשידור הציבורי מאז כינונה ובריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968 ע"י פרופסור אליהוא כָּ"ץ וסגנו עוזי פלד. בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת התמנה חיים יבין ע"י מנכ"ל רשות השידור לשליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. הוא היה עורך ומגיש "מבט" וסגנו של מנהל חטיבת החדשות דאז דן שילון במשך שלוש שנים 1977 – 1974. בנובמבר 1977 הופקד בעצמו על ניהול חטיבת החדשות בשנים 1980- 1977 ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ארנון צוקרמן. חיים יבין היה מגיש ועורך של תוכנית האקטואליה "מבט שני" בתקופה שמיכאל קרפין היה עורכה. לבסוף גם התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989- 1986, בתקופה שאורי פורת ז"ל שימש מנכ"ל רשות השידור. חיים יבין הפך לאייקון.

בקיץ 1997 בתום מו"מ עם יו"ד שמעון מזרחי ודייויד פדרמן ראשי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א במלון "הילטון" בתל אביב על זכויות השידורים של המועדון בגביע אירופה, שאלתי את מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום כיצד הוא מתכוון להסתדר ללא ה- Anchorman שלו ? מוטי קירשנבאום השנון ירה מייד שלוש מילים : "לא אלמן ישראל". אולם אותו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם כי הלוויה הטלוויזיונית הציבורית של חיים יבין צריכה לצאת מרוממה בירושלים.

טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית לפני 53 שנים בימים ההם – בזמן ההוא. חיים יבין בן 36 נהנה משתי מתנות אֵל : פנים צעירים מכפי גילו וקול + דיקציה נפלאים. חיים יבין שימש עוזרו האישי של ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ. ביולי 1968 נבחר להיות הקריין המוביל של מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל ודן שילון יבד"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית לפני 53 שנים. דן שילון בן 28. הקריין של מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה באוגוסט 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל ודן שילון יבד"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית לפני 53 שנים. פרופסור שלמה אהרונסון ז"ל בן 32 בתמונה הוא מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שלמה אהרונסון נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968, והיה מנהלם של דן שילון, חיים יבין, מוטי קירשנבאום ז"ל, ויורם רונן ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית לפני 48 שנים. יורם רונן ז"ל בן 34. נבחר להיות מנהל חטיבת החדשות השני ב- 1969 לאחר שלמה אהרונסון. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל ודן שילון יבד"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית 1975. דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ממסד לראשונה וויטרינה טלוויזיונית זוגית בהגשת "מבט" לרבות Seat up של כתבי החטיבה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אריה אורגד, חיים יבין, והכתב המדיני אלימלך רם ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : 1987. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, חיים יבין (מימין) באולפן "מבט" (אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים) עם שני המגישים דניאל פאר (במרכז) ויעקב אחימאיר (משמאל). (באדיבות יאיר שטרן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שלישי – 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. הפרידה המתוקה והמתוקשרת. חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עורכת מסיבת פרידה למגיש הוותיק חיים יבין שעוזב את ביתו בשידור הציבורי לאחר 30 שנות שירות ועובר לערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. גאולה אבן (בת 25) נפרדת בחיבוקים ונשיקות מה- מנטור שלה חיים יבין (בן 65). התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ, ו/או בסדר הפוך, פרידת בת מאביה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַיִים יָבִין הלך וגְאוּלָה אֶבֶן התיישבה על הכֵּס. להפתעת כל הרייטינג לא פחת והגרף לא ירד. תעשיית הטלוויזיה מייצרת אומנם מותגים וכוכבי שידור ואח"כ מטפחת אותם ומשלמת להם ללא שום הצדקה הון עתק אך שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי לא המגישים קובעים את שיעור הרייטינג אלא המערכת העיתונאית שניצבת מאחוריהם. "מערכת "מבט" בעת ההיא בראשות מנהלה רפיק חלבי והמפיק הראשי שלה אמנון ברקאי הייתה עדיין מוכשרת דייה כדי לייצר מידי ערב בימים ההם רייטינג בגובה של יותר מ- % 20 וגם מפני שקיבלה את המשענת הדרושה ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל.

במסיבת הפרידה החגיגית שערכה חטיבת החדשות ב- 29 בספטמבר 1997 לחיים יבין הפורש לערוץ 2 (כדי לעשות לביתו) נטל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (אחד האנשים הכי עתירי ידע והכי הגיוניים שאיישו את תקשורת ההמונים של מדינת ישראל) את המיקרופון ופנה למגיש הנערץ ואמר כלהלן : "כל פרידה היא קשה אבל זה רגע בהחלט מיוחד משום שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב!". מוטי קירשנבאום כרגיל שוּב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל ואישר את הטקסט שאמר מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל רק לפני כמה שניות, "נכון – נכון". הוא היה מאוד נרגש ומתוח ושבע רצון מהכבוד שחלקו לו פִּיקוּדָיו לשעבר.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בן 58 משמאל) נפרד מחיים יבין (מימין בן 65). מוטי קירשנבאום בלשונו המיוחדת בירך והזהיר את האיש המזוהה יותר מכל עם רשות השידור כלהלן : "חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1998 לאחר שהות בת חודשים ספורים בערוץ 2 חזר חיים יבין במפתיע לשורות ערוץ הציבורי. הוא לא עשה שום חַיִל בערוץ 2 ושָב לכוּר מחצבתו. מוטי קירשנבאום כבר לא היה ברשות השידור. המנכ"ל החדש אורי פורת לא היסס ולא חשב פעמיים. הוא הדיח את גאולה אבן מכֵּס "מבט" והציב במקומה את המגיש הוותיק חיים יבין. חיים יבין עשה מעשה שלא ציפו ממנו שייעשה (אם כי בסביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה הכל מותר וכשר). חלף זמן קצר מאז אמר מה שאמר בזכות שיעור קומתה של גאולה אֶבֶן כמגישת טלוויזיה ועכשיו התיישב על הכיסא שלה ללא אומֵר ובלי חשבון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה אפופת אווירת אגו ומשכרת כמו סַם. מהר מאוד התברר לחיים יבין שהוא איננו יכול להפסיק לצרוך את סַם ההגשה הזה שהיה מנת חלקו כל כך הרבה שנים. בשלבי התחקיר של כתיבת הספר נפגשתי ב- 2005 עם חיים יבין במלון "דָן אַכַּדְיָה" בהרצלייה פיצוח לשיחה ארוכה. על כוס קפה הוא שח לי כלהלן : "גאולה אבן לא מדברת אתי". מייד השבתי לו : "בצדק, עשית כלפיה מעשה שלא ייעשה". שני האישים יאיר שטרן ורפיק חלבי שהושיבו את גאולה אֶבֶן על כס "מבט" התבוננו בנעשה מהצד, נדו בראשם אך לא התערבו. הם לא הגישו את התפטרותם למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בשל פרשת ההדחה המסריחה של גאולה אבן. שניהם לא הסכימו לעריפת ראשים. ראשיהם שלהם.

הספר, "למילים יש וויזואליה משלהן", מסביר ומתאר בפרוטרוט את ההיסטוריה של השאפתנות חסרת המעצורים השוררת בסביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה. Environment פרובלמטי רווי יצרים מקדמת דנה. ההגשה וההנחיה אינם הדברים החשובים ביותר בתעשיית הטלוויזיה אך הם נתפשים כתפקידים היוקרתיים ביותר. את הרייטינג מייצרת המערכת והבוס העומד בראשה, אך רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם משלמות את המשכורות הגבוהות ביותר לשדרנים והמגישים שלהן.

טקסט תמונה : 1999. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (מימין) ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת (משמאל) ערב אירוח תחרות הטלוויזיה הפופולארית, "שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest)", באפריל 1999 בבנייני האומה בירושלים. יאיר שטרן ורפיק חלבי לא הסכימו להקריב את ראשם עבור גאולה אבן שהודחה מכס הגשת "מבט" בעבור חיים יבין שחזר מערוץ 2 המסחרי לכור מחצבתו הציבורי כשזנבו מקופל בין רגליו. מאחור עומדת גב' תמר מידן אשת יחסי הציבור של הרשות. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין לא המציא את האמביציה השוררת באורח קבע ליד המיקרופון והמסך וגובלת לעיתים בקנאה ומַדוֹן של ממש – בארץ וגם בעולם. כמו רבים לפניו וגם אחריו שמר בקנאות על בכורתו ואף סגד לה בשעה שנטל את המיקרופון והתייצב מול המצלמה. בסופו של דבר נפנף את כל יריביו ויריבותיו בתחרות על קריינות והגשת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם מפני שהיה מוכשר וניצב משכמו ומעלה מעל כולם בתחום הקונקרטי הזה. מי זוכר היום את המגישים הראשונים מהימים ההם של תוכניות האקטואליה עמיתיו של חיים יבין בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת : דן שילון, שמעון טסלר, דן רביב, אלי ניסן, יאיר אלוני, יורם רונן, טוביה סער, אריה אורגד, כרמית גיא, שרי רז, ענת שרן, ורבים אחרים. בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי נחרתה דמותו של חַיִים יָבִין כמגיש האולטימטיבי של "מבט" במשך ארבעים שנה בין השנים 1968 ל- 2008. שיא עולם. הוא הפך לאייקון למרות שלא היה שם לבד והיו לו לא מעט מתחרים וגם מתחרות.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. המגיש והשדר דן שילון. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגישה והשדרנית כרמית גיא. עורך "מבט" מיכה לימור העדיף את ענת שרן על פני כרמית גיא, יש הטוענים מפני שהיה לה רווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. ענת שרן מגישת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת : המגיש והשדרן אלי ניסן. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. השדרן אלימלך רם ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן דן רביב. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן טוביה סער. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן אריה אורגד. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. המגישה והשדרנית שרי רז. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. גלוריה סטיוארט [4] המגישה הבלעדית של שידורי החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 במאה הקודמת. השדרן שמעון טסלר ז"ל מגיש את תוכנית האקטואליה "מבט שני". (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם ברדיו "קול ישראל" היו מריבות ו- וויכוחים סביב המיקרופון. השַדָּר רב המוניטין נחמיה בן אברהם בלם בשעתו את גדעון הוֹד שנאבק מאוחר יותר על המיקרופון מול דני דבורין. יורם ארבל רצה לקפוץ מהגג לאחר שנודע לו כי הפקדתי פעם את מיקרופון הכדורסל בידי אורי לוי. הוא התמלא בושה כיצד יואש אלרואי מסוגל לעולל לו דבר שכזה, להפקיד את המיקרופון והמסך בידי אנשים שהוא חשב שהם נחותים ממנו.

טקסט תמונה: ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. אנוכי (משמאל) יחדיו עם השדר שלי אורי לוי (מימין) באצטדיון האולימפי בעת ההכנות לקראת השידורים הישירים בטרם טקס הפתיחה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

נסים קיוויתי ניתק עמי את היחסים במונדיאל ספרד 1982 לאחר שהוריתי לרפי גינת לשדר ישיר במקומו את אחד משני משחקי חצי הגמר שנערך ב- 8 ביולי 1982 בסביליה, גרמניה – צרפת  [5]. הוא נעלב עד עמקי נשמתו והנציח את ה- ברוגז במכתב רווי דמעות שכתב לי בחצות הליל במלון "קונבנסיון" במדריד. מאיר איינשטיין פרש עצבני ומר נפש לביתו לאחר שנודע לו כי רמי ווייץ ישדר במקומו משחק כדורגל

שדר הספורט האמריקני הידוע של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC מר ברנט מאסברגר ערק לשורות CBS לאחר שמנהלי הרשת העזו להפקיד מעת לעת את המיקרופון בידיהם של עמיתיו  – מתחריו. ברנט מאסברגר היה שדר מוכשר ששידר במשך שנים רבות לרשת שלו א"ק, שחייה, פוטבול, טניס, ומה לא. כשנגסו לו כמה פירורים, לא סלח להם, פירק את החבילה, ונטש זועף את כור מחצבתו.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. ברנט מאסברגר (משמאל) ערק לשורות CBS לאחר שחשד במנהליו ב- ABC שהם מצרים את צעדיו. (באדיבות CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השַדָּר הפופולארי והמיוחד במינו של ABC הווארד קוסל עשה ברוגז עם הרשת ושלח את מנהליו לדבר עם העו"ד שלו לאחר שקיצצו בהגשת On air שלו. הוא נפגע ונעלב מפני שחשב שהוא הטוב ביותר ומחליפיו אינם מגיעים לרמתו.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 במאה הקודמת. שדר הספורט רב המוניטין, הבלתי נשכח וגם השנוי במחלוקת של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, הווארד קוסל (יושב) ומצדדיו שני פרשני הפוטבול שלו, פרנק גיפורד (מימין) ודון מרדית'. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1976 פיגרה מהדורת החדשות הארצית של ABC ברייטינג שלה אחרי NBC ו- CBS. מנהלי ABC ליאונארד גולדנסון ופרד פירס הגו רעיון : הם כפו ב- 1976 על מגיש החדשות הבלעדי של ABC הארי ריזונר לקבל לצדו את השדרנית ברברה וולטרס במטרה לשפר את רף הצפייה, ואף שילמו לה משכורת שנתית של מיליון דולר. הארי ריזונר נעלב. מגישי החדשות המתחרים שלו, וולטר קרונקייט ב- CBS ולפניו אד מורואו ואחריו דן ראת'ר, ודייויד ברינקלי ב- NBC עשו זאת לבדם, סולו. הארי ריזונר בעל אגו מפותח כמו של מרבית עמיתיו השדרנים והמגישים האחרים לא רצה לחלוק את האולפן עם ברברה וולטרס. הוא נפגע ומאוחר יותר נטש ועבר לחטיבת החדשות של CBS. מגישי הטלוויזיה האלה שהיו מוכשרים ומפורסמים עשו כל מאמץ לשמֵר לעצמם את המיקרופון והמסך במשך עשרות שנים.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 במאה הקודמת. המגיש ושדרן החדשות הבלתי נשכח של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, וולטר קרונקייט (Walter Cronckite). (באדיבות CBS. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. המגיש ושדרן החדשות הבלתי נשכח של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS,אד מורואו (Ed Morrow). (באדיבות CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1956. מגישי החדשות של NBC דייויד ברינקלי (מימין) וצ'ט האנטליי מכסים את וועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו לקראת הבחירות לנשיאות באותה שנה. (באדיבות NBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים המגישה והשדרנית רבת המוניטיו של רשת ABC האמריקנית גב' ברברה וולטרס (משמאל) במסיבה בניו יורק עם שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג (במרכז) ודובר משלחת ישראל באו"ם טוביה סער (מימין). (התמונה באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1977. בחלוף השנים. הארי ריזונר וברברה וולטרס מגישים יחדיו את מהדורת החדשות הארצית של ABC. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון היה בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת כוכב טלוויזיה בלעדי בתחום שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא שמר לעצמו באדיקות וקנאות את המיקרופון והמסך וזרק פירורים מעת לעת לפיקודיו אלכס גלעדי ויאיר שטרן.

רק ארבעה שדרני כדורגל של  ה- BBC  קנת' וולסטנהולם (Keneth Wolstenholm), דייויד קולמן (David Coleman), בארי דייויס (Barry Davies), וג'ון מוטסון (John Motson) החזיקו מאז תום מלחמת העולם ה- 2 במיקרופון של הרשת. ארבעה ג'נטלמנים בריטיים שלא נתנו לאיש מלבדם להתקרב למיקרופון ולמסך. מה לנו אם כן כי נלין על חיים יבין בפרשת סילוקה של גב' גאולה אבן מכס "מבט" ב- 1998. שני שדרני הכדורגל של הרדיו ההונגרי אישטוואן פלוהאר וגיורגי ספשי החזיקו במשך 40 שנים (1970 – 1930) באופן בלבדי במיקרופון. אישטוואן פלוהאר עשה זאת מראשית שנות ה- 30 וגיורגי ספשי לאחר מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. לא היו להם מתחרים בהונגריה כמו שלנחמיה בן אברהם לא היו יריבי שידור בישראל.

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה שעברה. שדר הרדיו ההונגרי אישטוואן פלוהאר משדר ישיר משחק כדורגל בבודפשט. (באדיבות MTV. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. זהו שדר הרדיו ההונגרי רב המוניטין גיורגי ספשי, האיש ששידר את כל משחקיה של "נבחרת הזהב" ההונגרית בכדורגל רבת הכישרון  בשנים 1956 – 1949 בראשות הקפטן פרנץ פושקש והמאמן גוסטב שבש. ביניהם המשחק בו הביסה לראשונה הונגריה ב- 25 בנובמבר 1953 את אנגליה בביתה ב- "וומבליי" 6:3, ובמשחק הגומלין ב- 21 במאי 1954 ב- "נפ סטדיון" 1:7. גיורגי ספשי החזיק את מיקרופון הרדיו ואח"כ את מיקרופון הטלוויזיה במשך עשרות שנים. (באדיבות MTV. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 17 במאי 1994 יממה לאחר חג השבועות תשנ"ד ניצבה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפני מכרז כדורגל חדש לשלוש שנים 1997 – 1994 בו רָף המינימום עמד על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לשלוש עונות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר לא הייתה גוף שידור מונופוליסטי ולא לבד בשטח. עמד לידה מתחרה שידור צעיר, עשיר, ונחוש בעל אמביציות רבות בדמותו של ערוץ 2 המסחרי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל חשב למרות הכול שאף על פי שנוצר אקלים של תחרות טלוויזיונית בין ערוץ 1 הוותיק לבין ערוץ 2 הדרדק, המחיר של ההתאחדות הוא מוגזם. מוטי קירשנבאום ז"ל סירב להשתתף במִכְרָז. הוא התחפר בעמדותיו וטען להגנתו שלערוץ 2 שזה עתה נעמד על רגליו אין עדיין בשלב זה מספיק ממון כדי לשלם להתאחדות סכום עצום שכזה כדי לקנות את הזכויות לשלוש שנים. צריך להבין כי בקיץ 1992 חתמנו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית עם שני ראשי ההתאחדות חיים הברפלד ז"ל ועזריקם מילצ'ן יבד"ל על חוזה שידור לשנתיים 1994 – 1992 בו הסכמנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשלם סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר לשתי עונות, 1.250000 (מיליון ומאה עשרים וחמישה אלף) דולר לעונה אחת. באביב 1993 התמנה מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקום אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל וניאות להעניק לי מייד מיליון דולר נוספים על ה- 2.3 מיליון דולר ששילמנו ממילא להתאחדות כדי שמחלקת הספורט תוכל לשדר בפעם הראשונה בהיסטוריה בשידורים ישירים עשרים משחקים בעשרים מחזורים שונים בליגה הלאומית (ליגת העל היום) על פי בחירה שלי, מתוך 39 מחזורים ס"ה שהתקיימו בעונה ההיא של 1994 – 1993. זאת הייתה הליגה הארוכה ביותר מעולם בתולדות הכדורגל הישראלי. שילמנו להתאחדות 50.000 (חמישים אלף) דולר לכל שידור ישיר. באותה העונה המזהירה של 1994 – 1993 שנהגתי לכנות אותה "עונת הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמנו גם לראשונה בתולדותיהאת כל 273 המשחקים בכל 39 המחזורים במצלמות אלקטרוניות בלבד. פס הפילם מן העולם. שידורי הכדורגל הישירים והתוכנית "משחק השבת" צברו רייטינג מזהיר מידי שבוע שנשק ל- % 45. זה היה המון ואין פלא שערוץ 2 לטש עיניים גדולות לעבר סחורת השידור הזאת. הוא לא פזל, הוא לטש. באותו חודש מאי של 1994 שידרנו ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל, ובתומו טסתי עם הצוות שלי לארה"ב לכסות את מונדיאל ארה"ב 1994. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נתן לי לגעת בשמיים . הייתי מאושר מפני שאפילו השמיים כבר לא היו הגבול. אהבתי והערכתי את מוטי קירשנבאום ז"ל. ראיתי שהוא מוקיר את תרומת השידורים הישירים של אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ ובעולם ללוח השידור הטלוויזיוני הציבורי.

ביום ראשון ערב חג שבועות – 15 במאי 1994 נפגש מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" בתל אביב עם שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי מנכ"ל הזכיינית "קֶשֶת" ודייויד פדרמן אחד מבעלי המניות העיקריים של הזכיינית "רֶשֶת", לשיחת גישוש אחרונה בטרם הגשת מעטפות ה- Bid להתאחדות. זה היה יומיים לפני המכרז שאמור היה להתקיים במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון רמת גן ביום שלישי בשעה שתיים עשרה בצהריים – 17 במאי 1994. באותה שיחה בין המנכ"ל לבין נציגי ערוץ 2 אמר מוטי קירשנבאום ז"ל לאלכס גלעדי ודייויד פדרמן כלהלן : "…אין לכם כסף כדי להתמודד במכרז הזה של הכדורגל. אתם הרי לא תיגשו למכרז וגם אנחנו לא נלך אליו. מכיוון ששנינו רשות השידור וערוץ 2 ייעדרו ממנו, הרי שההתאחדות תיאלץ להוריד את מחיר המכרז. או אז אנחנו רשות השידור נקנה אותו ואף נאפשר לכם להעביר בשידור ישיר כמה משחקים בכל עונה…". אלכס גלעדי ודייויד פדרמן התעשתו והשיבו לו, "מוטי קירשנבאום שלא תטעה בנו. אנחנו ניגשים למכרז". שני הצדדים בירכו איש את רעהו בברכת חג שבועות שמח ונפרדו איש איש לדרכו.

ביום שלישי – 17 במאי 1994 קיים מוטי קירשנבאום את הבטחתו. הוא לא ניגש למכרז. הוא היה עסוק עם צוות ה- ENG שלו הצלם צ'ארלי שטרית ואיש הקול אילן מָאנֶס בהכנת כתבה ל- "יוֹמָן" המספרת על פינוי רצועת עזה מכוחות צה"ל, במסגרת ההסכמים בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. כשראו שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן כי מוטי קירשנבאום בושש לבוא, הניחו את מעטפת ה- Bid שלהם על שולחן ההתאחדות לכדורגל ולקחו אותו בהליכה ללא קרב. בתוך המעטפה היה רשום צ'ק לזכות ההתאחדות על סך של 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אלף) דולר לשלוש השנים של ההסכם 1997 – 1994 בין שני הגופים. בהיעדרו של מוטי קירשנבאום שלפו אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן את הצ'ק מהמעטפה ומחקו ממנו 550000 (חמש מאות וחמישים אלף) דולר והותירו אותו על רָף המינימום הנדרש של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר כפי שנרשם בתנאי המכרז המקורי. הם היו רשאים ויכולים לעשות זאת מפני שערוץ 1 לא הציב מולם שום תחרות. זאת הייתה שגיאה קוֹלוֹסַאלִית של רשות השידור. אירעה רעידת אדמה הרסנית בעוצמת מקסימלית בסולם ריכטר. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הובסה. היא איבדה לפתע וללא כל אזהרה מוקדמת נכס שידור ייחודי מניב רייטינג שהיה רק שלה מאז 1968. כל מי שמבין ומתמצא בפילוסופיות שידור בתקשורת המונים יודע שאי אפשר לחנֵך ולגדֵל את צופי הטלוויזיה 25 שנה רצופות על הכדורגל הישראלי ולפתע לומר למשלם האגרה אין לי עכשיו כסף בתירוץ שמדובר בשידור ציבורי עני, מה עוד שמדובר ב- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מהו שידור ציבורי, מה תכליתו בכלל של השידור הציבורי, מה הם יעדיו, ומי קובע את עקרונות השידור הציבורי ? לוח שידורי הטלוויזיה הציבורית אמור להיות בסופו של דבר קומבינציה חכמה בין החלטת העורכים מה כדאי להראות לציבור לבין מה הציבור רוצה שישדרוּ לוֹ. שידור הכדורגל הישראלי על מפעליו השונים בטלוויזיה ייצג מאז ומעולם קשר גומלין ראוי בינו לבין צופיה, ושימש במשך 25 שנה ברציפות נדבך חשוב עתיר רייטינג בשידור הציבורי. הרייטינג איננו השיקול היחיד בתכנון והרכבה של לוח שידורים ציבורי ראוי, אך עובדה היא שערכו הסגולי של כיסוי הכדורגל ע"י מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מקובל גם על דעתם של כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם. יתירה מזאת. נֵר לרגליהם.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993, מוטי קירשנבאום ז"ל. איש חכם והגיוני בלתי נשכח ו-בעל אישיות בלתי נשכחת. (צילום ותיעוד מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התזכורת הבאה איננה קשורה לזכויות שידור. היא  קשורה שוב למונופול. ביום רביעי י"ד בתשרי ערב חג הסוכות תשמ"ח – 7 באוקטובר 1987, הכריזו כל עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" גם יחד מלחמת חרמה על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עיתונאי רשות השידור ביקשו תוספת שכר. המנכ"ל התנגד. הוכרזה שביתה. הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל כבתה ל- 52 ימים מפני שמונופוליסטים הימרו ו- הכריזו כי הם רשאים להשתעשע בגורלם ובגורלו של הציבור. מנהיג השביתה הארוכה והמיותרת היה עיתונאי ושדרן רדיו "קול ישראל" ויו"ר אגודת העיתונאים בירושלים אַמְנוֹן נָדָב. צוות הנהגת השביתה כלל גם את הכתב הכלכלי של רדיו "קול ישראל" גָדִי סוּקֶנִיק שערק מאוחר יותר לערוץ 2 המסחרי ואת שני בימאֵי הטלוויזיה הוותיקים דָן בִּירוֹן ויעקב אָסַל. זמן לא רב מידַי מתום השביתה הארוכה ובטרם התקררה הוכשר ומונה אַמְנוֹן נָדָב ע"י המנכ"ל אורי פורת לתפקיד מנהל הרדיו. דווקא האיש שהכריז עם עובדיו מלחמת חֹרמה של שָכָר על מנכ"ל רשות השידור קוּדַם לתפקיד מנהל "קול ישראל". המינוי הבכיר עורר תהיות. הרבה מאוד אנשים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו אז את גבותיהם, ושאלו את עצמם, "כיצד ייתכן הדבר שהאיש שהוביל מהלך כה חריף, מהלך כה בוטה המפגין חוסר נאמנות וחסר תקדים כלפי מנכ"ל רשות השידור, קוּדַם על ידי אותו המנכ"ל בתום השביתה הארוכה למנהל רדיו "קול ישראל".

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, נחתה בישראל אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. פנסי הערוץ ה – 2 הניסיוני הֵאירו את טקס קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל. אידה נודל הייתה מסורבת עלייה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין ב- ברה"מ. היא סימלה בעיניי רבים בישראל וגם בעולם החופשי את מאבק יהדות ברה"מ נגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי של ברה"מ. כשירדה אידה נודל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר לחץ את ידה ונישק את לחיה, היו עסוקים כל עיתונאי רשות השידור, טלוויזיה ורדיו, בשביתה מתמשכת בת כמט חודשיים ימים נגד המנכ"ל אורי פורת.

טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. תמונה היסטורית. אסירת ציון המפורסמת ביותר היהודייה – רוסיה גב' אידה נודל מעפילה לישראל לאחר מאסר ממושך ומסע תלאות וייסורים ברוסיה הסובייטית. אידה נודל לא נשברה ולא נכנעה. לבסוף שוחררה מהכלא הסובייטי ונחתה ב- נתב"ג. הגעתה לישראל הפכה לאירוע לאומי. ראש הממשלה יצחק שמיר קיבל את פניה בחום ונישק אותה בשידור ישיר לעיני המצלמות של ערוץ 2 הניסיוני. לעומת זאת וועד עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" היה עסוק באותה העת בעצמו והשבית את שידורי הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" במשך 52 ימים במחאות שונות נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. את מקומה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית השובתת מילא בהצלחה ערוץ 2 הניסיוני ותיעד את האירוע בשידור ישיר לכל צופי מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).  

נציגי וועד עיתונות / הפקה המשותף לרדיו והטלוויזיה בהנהגתם של אמנון נדב, דָן בִּירוֹן, יעקב אָסַל, וגָדִי סוּקֶנִיק – נחשבו לאלוהים ובגיבוי מוחלט של עדת מאמיניהם הִשְחִירוּ את המִרְקָע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. חסרונה לא הורגש מפני שהערוץ השני הניסיוני בראשותו של שר תקשורת גָד יַעֲקבִּי היה נוכח שם במקומה. זה ניכר בשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה כוכב השידור היחידי. האפוטרופוס גָד יַעֲקבִּי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 לא פספס אותן וזהר בהבלטה רבה. ערוץ ה- 2 הזמני שב וקִיבֵּע את תודעתו בקרב הציבור כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הממלכתית כמו בימי משפטו דמניוק ב- 1987. עיתונאי הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל" המונופוליסטיים ושופעי הכוח המשיכו במסע הסטגנציה שלה ושבתה ממלאכתה במשך 43 ימים נוספים. מעשה התאבדות תקשורתי. החטא הנורא של מסך שחור במשך 52 ימים היה בלתי נסלח והצטרף לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. העובדים נשלחו לבצע כל מיני חלטורות והופעות ציבוריות בסיוע אומנים וזמרים ידועים כמו גלי עטרי ויהודה פוליקר כדי להרוויח כמה פרוטות ועל מנת לממן את השביתה הכבדה והממושכת. אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר מפיק הבידור הנודע היה אחראי על המופעים הדלים. האולמות נותרו ריקים. הציבור הישראלי לא הזדהה עם השביתה ומטרותיה. חיש מהר הוברר כי עיתונאי הטלוויזיה והרדיו יודעים לערוך ולשדר. הם בעלי הבית ליד המרקע והמיקרופון אך אינם יודעים להופיע על בימה. על אנשי מחלקת הספורט הוטלה המשימה להתחפש לדוגמנים ולהופיע בתצוגת אופנה שנקבעה להיערך בראשית נובמבר 1987 במלון "הייאט" הירושלמי. ההופעה הייתה מגוחכת. זיכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו. משנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993 הוא ערק בהמוניו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונדד ללא התלבטויות ושהיות לערוץ 2 המסחרי.

אֵירוּעַ ליל הגִלשונים בצפון ביום רביעי – 25 בנובמבר 1987 בו מחבל בודד פלסטיני חדר מלבנון והרג שישה מחיילי הנח"ל בבסיס צבאי סמוך לקריית שמונה הִכָּה בהלם את המדינה והחזיר את עיתונאי רשות השידור לעבודתם. בין ההרוגים היה גיא נתנאל ז"ל בנו של שלום נתנאל אחד מהבולטים במפקחים הטכניים בחטיבת הנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה והרדיו הציבוריים, חבולים וחלודים מ- 52 ימי שביתה, חזרו לשָדֵר בעל כורכם ביום שישי – 27 בנובמבר.

זמן לא רָב לאחר שהסתיימה השביתה המיותרת ערך שַר התקשורת גָד יַעֲקבִּי ביקור מקצועי בבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה ירושלים. זה היה כמו מסע ניצחון של ערוץ 2 הניסיוני במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גד יעקבי היה אורח שלי במשרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית. התפתחה בינינו שיחה ובמשך כמה דקות האזין להרצאתי שהציגה את עקרונות התפישה העיתונאית שלי הנוגעת לחשיבות שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורית ובכל רשת טלוויזיה באשר היא. על פניו של גָד יַעֲקבִּי היה נסוך באותה העֵת חיוך תמידי שלא סַר ממנו במשך כל הפגישה זכר מובהק לניצחונו הגדול על הטלוויזיה הישראלית השוֹבֶתֶּת דווקא ביום העפלתה של אסירת ציון האמיצה גב' אידה נודל לישראל. גד יעקבי היה אחד המרוויחים הגדולים. השביתה הממושכת והארוכה של עיתונאי רשות השידור חשפה אותו כשַר פעיל בעל יכולות וזירזה את הקמתו של ערוץ 2 המסחרי.

טקסט תמונה : דצמבר 1987. אני ניצב בפתח משרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים, מקדם את שר התקשורת בממשלת ישראל גד יעקבי. חיוכו מעיד כי כבש את הבניין בסערה לאחר שנחל ניצחון תקשורתי גדול בשידור ישיר בלעדי באוקטובר 1987, המסקר את הגעתה לישראל של מסורבת העלייה אידה נודל ע"י ערוץ 2 הניסיוני. הסיקור הבלעדי בערוץ 2 הניסיוני התאפשר בשל שביתת העיתונאים הממושכת ברשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אורי פורת ז"ל מנכ"ל רשות השידור, אהרון הראל ז"ל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, איש לא מזוהה (במשקפיים), שר התקשורת גד יעקבי ז"ל, איש לא מזוהה (משופם), ואנוכי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 3 במַרס 1987 נפל דָבָר בתקשורת הישראלית ושינוי דרמטי בהתפתחות שידורי החדשות בטלוויזיה. הערוץ ה- 2 הניסיוני דַל אמצעים וכוח אדם החֵל לשָדֵר ישיר מידֵי בוקר את משפטו של פושע המלחמה האוקראיני ג'וֹן דַמיָאנְיוּק שנודע בכינויו "איוואן האיום", מפני שרשות השידור וויתרה על הסיקור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן טענו שהאירוע אינו מספיק חשוב והפקירו את הזירה למתחרה הפוטנציאלי שלהם ערוץ 2 דַל האמצעים. התירוץ "האירוע איננו חשוב מספיק" היה טיפשי ולא כן. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית חששה להתמודד עם לחץ העבודה ותפעול העובדים ועמם הטכנולוגיה הטלוויזיונית הדרושה שייכפה עליה סיקור המשפט הארוך, ולכן נסוגה מהסיקור. אורי פורת וחיים יבין פחדו שהצבת ניידת שידור אלקטרונית מידי יום ליד היכל המשפט וגיוס עשרות טכנאים ועיתונאים לסיקור המשפט, יפגע בעבודה השוטפת של הטלוויזיה ובתקציבה. "מה אכפת לנו שערוץ 2 הניסיוני יסקר את המשפט ולא אנחנו. שיבושם להם", אמרו שניהם והסתלקו מהמערכה. ג'וֹן דָמְיָאנְיוּק רוצחם של עשרות אלפי יהודֵי אוקראינה הפך לאזרח אמריקני שָלֵיו ותמים בחלוף השנים. שמו כרוצח המוני יהודים נשכח בין דפי ההיסטוריה המצהיבים. עכשיו כשטחנות הצדק פעלו ומשהוסגר לישראל ע"י שלטונות ארה"ב בהאשמה של סיוע להשמדת יהודֵי אוקראינה בעת מלחמת העולם ה- 2 , הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מצאה עניין בכיסוי המשפט. מנהלי צוות ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני אורן טוקטלי ואברהם פורז ביקשו מהיועץ המשפטי של הממשלה יוסף חריש לאשר להם שידורים ישירים מהמשפט שזכה להד עולמי. ערוץ 2 הניסיוני חדר לוואקום התקשורתי והוכיח את עצמו.

מצלמות הטלוויזיה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , חיים יבין , ויאיר שטרן נעדרו מאולם בית המשפט בנימוק שמשפט דמיאניוק נטול עניין ציבורי והחליטו לא לסַקֵר אותו. הנהלת הרשות סברה שמשפט ג'ון דמיאניוק איננו חשוב דיו. זאת הייתה שגיאה עיתונאית גסה וחמורה מכל היבט וגַם חוסר הבנה ציבורי מוחלט באסטרטגיה של בניין שידור וצריבת תודעה לטווח ארוך. הטלוויזיה הישראלית הציבורית התנהגה כמונופול לכל דבר . רשות השידור הפקירה במו ידיה את סיגנאל השידור שלה לטובת גורם שידור מתחרה במדינת ישראל . ראש מִנהלת ההקמה של ערוץ 2  אברהם פּוֹרָז עַט על המציאה, השתלט על השידור, ושיוֵוק לצופים את יחסי הציבור האגרסיביים שלו באמצעות גִרסת טריוויה תמימה, "מתוך הכרת חשיבות הנושא נערכנו בתוך יממה לשידור המשפט. אנחנו מעבירים את משפט ג'ון דמיאניוק בשידור ישיר לטובת הצופים בישראל באמצעות הטלוויזיה החינוכית ואולפני 'הבירה' ". הטלוויזיה המונופוליסטית והרשות הצטיירו שוב כגופי שידור אימפוטנטיים. אורן טוקטלי ואברהם פּוֹרָז גרפו את תהילת הציבור. הטבע איננו סובל וואקום.

רק יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון התקומם נדהם כנגד ההחלטה העיתונאית המוטעית של ההנהלה המקצועית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לסקר ישיר את המשפט. בעיניו זה היה טמטום. לכן קבע והצהיר בפני כל מי שרצה לשמוע : "אורי פורת, חיים יבין, ויאיר שטרן יכולים לרשום את עצמם בדפי ההיסטוריה כמי שהקימו את ערוץ 2 מעפרו". הקמתו המסודרת של הערוץ ה- 2 המסחרי לא איחרה לבוא. היא הייתה עכשיו רק עניין של זמן . ערוץ 2 ניצב כבר בשער ועמו המלחמות הכבדות על רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם, קניית סרטים ותוכניות מחו"ל, ופיתוח תוכניות בידור מקומיות , שזעזעו עד היסוד את תשתיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך : 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון מצהיר לעיתונות בעקבות סירוב הטלוויזיה הישראלית הציבורית לסקר את משפטו של הצורר ג'ון דמיאניוק ("איוואן האיום"), כלהלן : "…מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יכולים לרשום עצמם בהיסטוריה כמי שהקימו את הערוץ השני…" (!). (באדיבות "ידיעות אחרונות" ו- "הארץ").

ב- 9 במאי 1991 שידר נסים משעל מנכ"ל ערוץ 2 המסחרי (נמצא עדיין בשלבי ההקמה שלוֹ) לראשונה בתולדותיו שידור ישיר של משחק כדורסל. לא בגלל יוזמת ערוץ 2 אלא בשל חידלוֹן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מר סִיוָון אֶקֶל האחראי על שידורי הספורט בערוץ 2 הזמני בימים ההם התגנדר ומיהר להכריז בעיתונות כלהלן : "אנחנו יוצאים לראשון לציון עם ארבע מצלמות ואני מבטיח לכם שידור ישיר ברמה של ה- NBA".

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל סירב לשָדֵר ישיר את המשחק השני בסדרת הגמר סל שנערך בראשל"צ בין מכבי ראשל"צ לבין האלופה מכבי ת"א . ראשל"צ ניצחה 88:95 והשוותה את הסדרה ל- 1:1. הניצחון הזה ייזכר כניצחונו של נסים משעל איש ערוץ 2 הניסיוני על יוסף בר-אל מהטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה. פתאום חשנו כולנו את נשיפותיו המפחידות של ערוץ 2 המסחרי בעורפינו.

בקיץ 1989, התנהל מו"מ קצר אך נוקשה בין צוות רשות השידור בראשות יוחנן צנגן ואנוכי לבין צוות המו"מ של התאחדות הכדורגל בראשותו של אלכס גלעדי על חוזה שידורים חדש בן שלוש שנים, 1992 – 1989. יו"ר ההתאחדות שאול סווירי שכר בפעם הראשונה בהיסטוריה של 20 שנות מו"מ עם רשות השידור את שירותיו של מר אלכס גלעדי מרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC אדם למוד ניסיון במו"מ בינלאומיים. שלוש פגישות המו"מ נערכו במשרדו של סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן בבניין "כלל" בירושלים, ידעו לא רק עליות ומורדות, אלא לוו גם בחילופי מילים חריפות וצעקות בין יוחנן צנגן לאלכס גלעדי. ניצבתי שָם לצִדו של יוחנן צנגן. בסופו של המו"מ הקשוח הזה אלכס גלעדי ניצח ורשות השידור שילמה תוספת כספית מדהימה של כ-  % 1200 (אֶלֶף ומאתיים אחוזים) בהשוואה לחוזה הקודם שנחתם בין שני הגופים בשנים 1988- 1986, והיה עכשיו דף נייר ששווה פרוטות. בעיצומו של המו"מ באוגוסט 1989 צִלְצֵל אלי בטלפון מוטי קירשנבאום ז"ל (היה כבר מחוץ לרשות השידור בשנים ההן) אך נשאר אוהד של שידורי הכדורגל בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית ואמר כמי שמטיף מוסר, "יואש אלרואי אל תוותר על הכדורגל, יעלה כמה שיעלה, הכדורגל הוא הדבר האחרון הטוב שנשאר לפנס הקסם של המדינה", והתכוון לשידור הציבורי. חמש שנים אח"כ היה זה אותו מוטי קירשנבאום ז"ל שעכשיו כמנכ"ל רשות השידור הוא וויתר על הכדורגל הישראלי לטובת ערוץ 2 המסחרי הצעיר.

לפתע ב- 17 במאי 1994 נקטע סיפור ההצלחה ללא כל הכנה מוקדמת. שררה תדהמה כללית בכל. איש לא הבין כיצד מתהווה כישלון כזה. זאת הייתה תבוסת שידור מוחצת וחסרת הגיון. צריך להבין שהכדורגל  הישראלי היה נֶכֶס שידור אקסקלוסיבי לחלוטין של רשות השידור במשך 25 שנה רצופות מאז 1968. ספינת דֶגֶל לכל דבר ועניין. מוטי קירשנבאום ז"ל מצא את עצמו מובס. וודאי לא בגלל חכמתו. הוא ייזכר לעַד כמנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור שהפסיד נֶכֶס ועוגן שידור כה חשוב למתחרים שלו מבלי שהיה כפוי. ההפסד הבלתי מחויב המציאות היה מוקדם מידי ולא הכרחי והיווה נקודת מפנה דרמטית בהתפתחות שידורי הטלוויזיה בתוככי מדינת ישראל. להפסד הספורטיבי – טלוויזיוני הזה היו השלכות שליליות מרחיקות לכת. השידור הציבורי איבד בבת אחת את נאמנות הצופים וזירז והאיץ את הידרדרותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במדרון הרייטינג. הפסד זכויות שידורי הכדורגל ב- 1994 חשף מוקדם מידַי ובטרם עת את חולשותיו של השידור הציבורי במאבקו נגד השידור המסחרי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה, הזקנה, והמותשת הפסידה חיש מהר את ההגמוניה לערוץ 2 הצעיר והשאפתני. הכדורגל הישראלי היה אובייקט שידור נבחר ומוביל של השידור הציבורי במשך שנות דוֹר. אובדנה של אחת מספינות הדֶגֶל  ב- 17 במאי 1994 גרם להטבעה כמעט טוטאלית של כל הצִי עצמו. ראה הספר, "סמן ימני".

בדצמבר 1993 שלחו אותי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ל-לאס ווגאס (Las Vegas) ב-ארה"ב, שם התקיימה פגישת קדם ההפקה העולמית של כל רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ה- WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) לקראת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארה"ב 94' (התקיימו מ- 17 ביוני 1994 עד 17 ביולי 1994 בתשע ערים ברחבי ארה"ב). באותם ימי הכֶּנֶס בלאס ווגאס בדצמבר 1993 אירע זעזוע טלוויזיוני אדיר בארה"ב חסר תקדים. רשת הטלוויזיה CBS הפסידה את זכויות השידור של ליגת הפוטבול ה- NFC השייכת ל- NFL (ראשי תיבות של National Football League) לרשת הטלוויזיה המתחרה FOX, לאחר שהחזיקה בהן 28 שנה ברציפות. השתררה תדהמה ענקית בארה"ב. הציבור האמריקני וכל התקשורת האמריקנית, רשתות הטלוויזיה, הרדיו, והעיתונות עסקו באותם הימים רק בשאלה אחת, כיצד התרחשה סנסציה כזאת. גם אני שהייתי אוֹרֵח לזמן קצר בארה"ב נותרתי המום. פתאום חשבתי לעצמי שָם בלאס ווגאס הרחוקה, רק שלנו לא יקרה בישראל בעֵת המאבק על קניית זכויות הכדורגל נגד ערוץ 2 מה שקרה לרשת CBS בארה"ב. לאחר שובי הביתה דיווחתי מייד ליאיר שטרן ומוטי קירשנבאום את קורותיי בלאס ווגאס המהממת ואת תוצאות פגישת ה- WBM ואת אודות תבוסתה ההיסטורית והבלתי צפויה של CBS. רשת הטלוויזיה CBS בראשות נשיאה לָארִי טיש (Larry Tisch) הציעה בדצמבר 1993 עבור המכרז החדש של זכויות השידורים של ה- NFC לארבע השנים הבאות של ההסכם הבא 1998- 1994 סכום של 1.181000000 (מיליארד ומאה ושמונים ואחד) דולר. היא נעצרה על הסכום הזה ולא הסכימה להוסיף עליו אפילו דולר אחד. רשת הטלוויזיה הצעירה FOX של רופרט מרדוק (Rupert Murdoch) שזה אך נעמדה על רגליה הציעה 400.000000 (ארבע מאות מיליון דולר) יותר, סכום של 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות ושמונים מיליון דולר), וזכתה בכל הקופה. אמות סִפֵי הטלוויזיה בארה"ב זעו. אמריקה הייתה כמרקחה. דיווחתי על כך למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשיחת טלפון ישירה מלאס ווגאס (Las Vegas) לירושלים.

כבר כתבתי כי אני מתייחס אל אורי פורת ומוטי קירשנבאום כאל בני מַלְכוּת. בבני מלכות לא פוגעים. אני מקווה שהטקסט איננו פוגע בהם בשום מקום בסדרה. מוטי קירשנבאום ואורי פורת היו הפכים באופיים ושונים במנהיגות השידור שלהם. מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל שלי במשך חמש שנים. אורי פורת שמונה. צירוף מקרים היסטורי חיבר את תקופות הניהול של שני בני המַלְכוּת האלה. מוטי קירשנבאום הפסיד למורת רוחי את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 1994. אורי פורת סירב לקנות אותן ולהשיבן בחזרה ב- 1999. גם כן למורת רוחי.

בשעות הערב המאוחרות של מוצ"ש – 4  בנובמבר 1995 תשע וחצי בערב נרצח יצחק רבין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון משלוש יריות אקדח. הרוצח היה נבל חובש כיפה בשם יגאל עמיר. הרצח אירע סמוך מאוד לבניין עיריית תל אביב בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר יצחק רבין) בתום עצרת שלום המונית בת מאות אלפי משתתפים. ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 2 סיקרו את העצרת אך פספסו את הרצח. כל ניידת שידור מסיבותיה היא. אנשי ניידת השידור של ערוץ 2 (ניידת שידור לוויינית ששכרו מ- "בֶּזֶק") בראשותו של השַדָּר גדי סוקניק פחדו להיתקע בין ההמונים הרבים בתום העצרת, על כן העדיפו להתקפל במהלכה ולברוח משם לפני היווצרות פקקי תנועה במקום. אנשי הניידת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות המגישה גב' קרן נויבך היו הרבה יותר מסורבלים מעמיתיהם בערוץ 2 הצעיר והזריז. המיקרוגל הקרקעי שלהם (תמסורת התמונה) הוצב על גג עיריית תל אביב בכיוון צלחות הממסר הקבועות בראש מגדל שלום. משם נשלח סיגנאל השידור לתחנת המִמְסַר של "איתנים" בדרכו לאולפן בירושלים. אנשי השידור הציבורי ממילא לא היו יכולים להתפרק ולהתפנות מכיכר מלכי ישראל בגלל הצפיפות האדירה שיצרו מאות אלפי משתתפי העצרת. הם היו תקועים במקום. אבל כוח המשימה שלהם התפרק. איש המשימות והצלם המצוין של ניידת ערוץ 1 יורם ברקאי סיים את תפקידו בתום פריצות השידור הבודדות מכיכר מלכי ישראל לתוכנית "רואים עולם" בירושלים שהגישה גב' אלינור אמיד וערכה אותה גב' שרי רז, ופנה לביתו.

טקסט תמונה : זהו יורם ברקאי צלם ה- ENG המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עשה עבודה יוצאת מהכלל בעת כיסוי עצרת השלום במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שהתכנסה ברחבת כיכר מלכי ישראל בתל אביב בעת ההיא אבל ברגע המכריע נעדר מזירת הרצח. לא באשמתו אולם הוא החמיץ את צילום ותיעוד חייו כצלם טלוויזיה ועיתונאי. (באדיבות יורם ברקאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני ציוותי השידור של ערוץ 1 וערוץ 2 על העורכים והמפיקים שלהם לא חזו את ההתנקשות בראש הממשלה ונעדרו מזירת הרצח. ערוץ 2 התאושש הראשון והכניע ללא תנאי את ערוץ 1 בשבוע שידורי האבל. זכייתו של ערוץ 2 בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי במאי 1994 וניצחונו המוחלט על השידור הציבורי ברצח ראש הממשלה יצחק רבין מִיצֵב אותו להפתעת הכול כערוץ מסחרי המוביל גם בשידורי האקטואליה למורת רוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שפעם זה היה תחום ההתמחות שלה. זה קרה דווקא בימים ההם שמוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור (בשנים 1998 – 1993) ויאיר שטרן כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (בשנים 2000 – 1993).

הנימוקים להפסד הטוטאלי של השידור הציבורי לערוץ 2 בשבוע האבל על רצח יצחק רבין מובא בהרחבה, בספר "מלחמת הדיאדוכים". מוטי קירשנבאום הוא בֶּן מַלְכוּת וחתן פרס ישראל לטלוויזיה בגין סרטי התעודה שלוֹ ותוכנית הטלוויזיה הסאטירית, "ניקוי ראש", ששודרה בשנים 1976- 1974. היו לו הצלחות גדולות בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998- 1993 אך גם שתי תבוסות שידור משמעותיות לערוץ 2 המסחרי הצעיר שזה עתה קם על רגליו. הפסד זכויות הכדורגל ב- 1994 והפסד סיקור שבוע האבל לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בנובמבר 1995. התבוסות האלה בחמש שנות כהונתו כמו ההצלחות בהרבות אותה תקופה – רשומות גם על שמו.

אף על פי כן ראוי מוטי קירשנבאום ז"ל למחמאות. הוא עשה שגיאות ומי מאתנו איננו עושה שגיאות. אינני יכול ואינני רוצה לשכוח את תרומתו לייצוב והטמעת ערכי השידור הציבורי ובתוכם הכרתו הבסיסית בחשיבותם של שידורי הספורט הרלוואנטיים כרובד הכרחי לצדם של האקטואליה והחדשות, הדרמה, הבידור המוסיקה והאומנות, התיעוד והדוקומנטציה. בלעדי התייצבותו של מוטי קירשנבאום בפסגת השידור הציבורי לא הייתי יכול להפיק את מִגְוָון שידורי הספורט הארציים והבינלאומיים הגדולים בתקופת מנכלותו בשנים 1998- 1993, ובראשם מונדיאל הכדורגל – ארה"ב 1994, מונדיאל הכדורגל – צרפת 1998 , אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96  EURO), אולימפיאדת אטלנטה 1996, אליפויות העולם בא"ק של שטוטגרט 1993, גטבורג 1995, ואתונה 1997, טורנירי הטניס של ווימבלדון בשנים 1998 – 1995, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל במסגרות של קדם ה- EUROs וקדם המונדיאלים, משחקי נבחרת ישראל בכדורסל בקדם אליפות אירופה ובאליפויות אירופה עצמן , ומשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות. הושקע כאן לא מעט ממון ברכישת זכויות השידורים הבלעדיות ובהוצאה לפועל של השידורים עצמם. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל הוא אישיות מיוחדת במינה ולכן גם בלתי נשכחת.

מוטי קירשנבאום ז"ל סיים את כהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1998 ערב השקת הפקת שידור ענקית בינלאומית של גביע העולם בכדורגל – מונדיאל צרפת 1998. הוא היה אז בן 59. לטיב מזלי החליף אותו אורי פורת. התרוצצו שמועות משמועות שונות אודות מועמדים רבים שחשקו במשרה הרמה ביניהם אמנון נדב מנהל רדיו "קול ישראל", אך ממשלת ישראל בראשותו של בנימין "ביבי" נתניהו הטילה את המשימה על אורי פורת בן ה- 63. אורי פורת תמך תמיכה ללא סייג בהיקף הפקת שידורי מונדיאל צרפת 1998 כפי שתכננתי : כל 64 המשחקים של הטורניר יועברו בשידורים ישירים מצרפת לישראל ע"י השדרים מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, וזוהיר בהלול מעמדות שידורים בעשרת האצטדיונים הפרושים על פני המדינה הענקית ולעולם לא ייעשו מעמדות Off tube. אורי פורת העניק בעצם חותמת למה שאישר לא מכבר המנכ"ל היוצא מוטי קירשנבאום. הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל צרפת 1998 היא אחת החשובות והמוצלחות ביותר שעשיתי בקריירה הארוכה שלי בת 32 שנים ברשות השידור. יש לכך כמובן גם סיבות לוגיסטיות וטכנולוגיות רבות שאִפשרו לי לתכנן, לבצע, ולנהל בזמנו מ- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בפאריס 150 שעות שידור בפרק זמן של 35 ימים, אפילו ללא שגיאה אחת. מדהים לכתוב את הפוסט הקונקרטי הזה ופוסטים אחרים בבלוג בשעה שאורי פורת ז"ל ומוטי קירשנבאום ז"ל כבר לא עמנו.

אפילוג מַר כמו הפרולוג המַר בראשית פוסט 981.

בלתי אפשרי עבורי לסיים את מחקר וכתיבת פוסט מס' 981 מבלי לזעוק ושב את זעקת הפרולוג  המרה ההיא בפתיחת פוסט מס' 981 כלהלן : פוסט מס' 981. לפוליטיקה הָמַמְאֶרֶת על אוֹסֶף גְרוּרוֹתֶיה יֵש תכונה מְגוּנָה. היא תמיד שָבָה וחוזרת על עצמה כמו מחלה אוטואימונית, תוקפת ומפילה חללים. תרומתם של מרבית הפוליטיקאים והפוליטיקאיות, שַרִים ושַרוֹת במשך השנים הרבות למען ולטובת תקומתה, חוֹסְנָה, חוזקה, ועצמאותה של רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל הייתה לא רק אָפְסִית אלא בראש ובראשונה מניפולטיבית שהתנהלה על פי עיקרון המִשְוָואָה הפוליטית הפרובלמטית, המְנוּבֶזֶת, המוּשְחֶתֶת, נְעֶדֶרֶת כּל דֶרֶךְ אֶרֶץ ומוּסָר, והמסריחה : "תן לי ואז אתן לך…". ובכן, לבסוף היא הפוליטיקה הממוסחרת נְטוּלָת ה-יוֹשְרָה, ו- הָמַמְאֶרֶת הזאת גם חִיסְלָה, הָרְגָה, וקַבְרָה את השידור הציבורי ז"ל ההוא. ולכן אומר שוב את דעתי הנחרצת הזאת : "לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים מצדי. הם לא ירתיעו אותי ולא יסיטו אותי מדרכי". ניסוח בינלאומי אֱנוֹשִי חָשוּב ומַכְרִיעַ שאימצתי לעצמי, אומר כלהלן : "שוּם אָדָם אֵינֶנוּ דָגוּל דָיוֹ כְּדֵי שמִיֹשֶהוּ מאִיתָּנוּ יִמְסוֹר אֶת גוֹרָלוֹ בְּיָדָיו (!)". פוסט מס' 981. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- יום חמישי – 6 במאי 2021.

ואוסיף : לעולם אשא עמי את שמם, פועלם, וזיכרונם של דן שילון אלכס גלעדי שניהם יבד"ל, ואת מוטי קירשנבאום ז"ל שמת בטרם עת בן 76 בספטמבר 1915 בביתו במושב מכמורת. 

סוף הפוסט מס' 981. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 6 במאי 2021.

[1] ראה נספח : על פי עדות עיתון "מעריב  מ- 23 בינואר 2006 (טומי לפיד אמר זאת בגלי צה"ל במאי 2002 ערב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור).

[2] ש. ת. ראשי תיבות שפירושן שובר תשלום.

[3] ראה נספח : ריאיון שערך רפי רשף ב- 22 בדצמבר 1990 עם אורלי יניב ויורם ארבל במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

[4] גלוריה סטיוארט התחתנה עם אדי סופר כתב ושדר חטיבת החדשות של הטלוויזיה בשפה הערבית. היא התגיירה למענו והחליפה את שמה לגַלְיָה סוֹפֵר. לאחר גירושיהם חזרה לשמה המקורי.

[5] יורם ארבל שידר את משחק חצי הגמר הראשון ב- 7 ביולי 1982 מברצלונה, איטליה – פולין במונדיאל ספרד 1982.

סוף הפוסט מס' 981. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 6 במאי 2021.