פוסט מורכב מס' 987. לזכרו של חבר קיבוץ אפיקים ומבכירי בָּנָיו רוּדִיק לֵוִוין ז"ל (2021-1930). רוּדִיק לֵוִוין היָקָר לעולם תיוותר בלתי נשכח עבורי. נוח על משכבך בשלום. זיכרונות מהימים ההם בקיבוץ אפיקים ו-מהתקופות ההן שחלפו לבלי שוב. פוסט מס' 987. הועלה לאוויר ביום רביעי-2 ביוני 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 13 הספרים הדנים ב-"מהפכת המידע הגדולה  בהיסטוריה", הלוא היא תעשיית הטלוויזיה באשר היא בארץ ובעולם, נחקרים ונכתבים על ידי מזה במשך 23 שנים בתקופה שבין אוקטובר 1998 ליוני 2021. אנוכי עומד על סף סיום המחקר והכתיבה של הנ"ל. להלן הכותרת שמספרת על דור הורינו ו-אבותינו שעזבו את הגולה על תפוצותיה השונות בכל רחבי העולם והעפילו לארץ ישראל. הם בנו  בנחישות, בהקרבה, ובאומץ לב את קיבוץ אפיקים הבלתי נשכח בעמק הירדן ואת מדינת ישראל. 

1. זהו העיקרון ו-הרעיון הסוציולוגי השִוְויוֹנִי והנִשְֹגָב ו-רָב העֵרֶך בחיי הקומונה שהגו בימים ההם כל חברי הקיבוצים על כל זרמיהם ותנועותיהם הפוליטיות בימים ההם בעת ההיא בארץ ישראל ההיא, הישנה והטובה, ואותו שיננו ואמרו כלהלן : "כל חבר קיבוץ תורם לקהילה על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו". היום זה נשמע כ- אוטופיה.

2. "משה מֵת, יְהוֹשֻעַ מכניס" :

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

 עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

 רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה.

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז-1897) . 

 היסטוריה קצרצרה.

נולדתי בקיבוץ אָפִיקִים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' בחודש סיוון תרצ"ח  4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי ולא שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי מר דָן שִילוֹן ומר אָלֶכְּס גִלְעָדִי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט המשגשגת, המצליחה, ובעלת איכויות של הטלוויזיה הציבורית הישראלית, שנקראה אז בפי כל "הטלוויזיה הכללית". אז גם התוודעתי לראשונה למר מָרְדְּכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל. זה היה בקיץ חם אחד מזמן לפני 50 (חמישים) שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או למען פרסום אישי וצרכים אישיים.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

———————————————————————————————————– 

פוסט מס' 987. הועלה לאוויר ביום רביעי – 2 ביוני 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————– 

פוסט מורכב מס' 987. לזכרו של חבר קיבוץ אפיקים ומבכירי בָּנָיו רוּדִיק לֵוִוין ז"ל (2021-1930). רוּדִיק לֵוִוין היָקָר לעולם תיוותר בלתי נשכח עבורי. נוח על משכבך בשלום. זיכרונות מהימים ההם בקיבוץ אפיקים ו-מהתקופות ההן שחלפו לבלי שוב. פוסט מס' 987. הועלה לאוויר ביום רביעי – 2 ביוני 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

זה היה מזמן. לפני 62 שנים. היכן שהוא בחודש מארס של שנת 1959, לפני שנים רבות וארוכות אולם זיכרוני לא כהה ו-נותר איתן.

סיימתי את שרותי הצבאי הקרבי, הקשה, והממושך בן כ- שלוש שנים כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת גולני בתפקיד סמ"פ (לפני כן שרתי לאחר סיום קורס הקצינים שלי ב-בה"ד 1 ליד כפר סירקין כ- מ"מ טירונים בגדוד 12 ואח"כ מוניתי לקצין חבלה של גדוד 12) והשתחררתי. חזרתי לקיבוץ שלי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן שכה אהבתי אותו וכה התגעגעתי אליו. התגעגעתי לאדמה של קיבוץ אפיקים, לחקלאות של קיבוץ אפיקים, לאורווה, לדיר, ולרפת של קיבוץ אפיקים, להוריי ז"ל ולאחים שלי, ולחברתי בימים ההם אהבתי הראשונה בת קיבוץ אפיקים מיכל בלאט תבד"ל. מח"ט גולני דאז אל"מ אלעד פלד (בן 94, היום בעת כתיבת פוסט מס' 987, ואיש הפלמ"ח בעברו) זימן אותי לריאיון אישי במפקדת החטיבה ששכנה אז ב- 1959 במחנה "בן עמי" (ממוקם בין עכו לנהריה) וביקש ממני לחתום קבע וללכת מייד לקורס מ"פ. "צריך אנשים כמוך בשורות צה"ל…", אמר לי, אולם סירבתי. התגעגעתי לשורות קיבוץ אפיקים שלי ולאדמה ולחקלאות של קיבוץ אפיקים.

תכננתי להצטרף לענף המספוא בקיבוץ אפיקים. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן ז"ל ניהל אז יחדיו עם חיים ייני ז"ל את ענף המספוא. גדלתי כילד ונער בקיבוץ אפיקים על העבודה החקלאית במספוא. אבא שלי לימד אותי לרתום את הסוסים והסוסות ואת הפרדים והפרדות ולהוביל אותם אל ייצולי העגלות – פלטפורמות, המקצרות, והמגובים, ומאוחר יותר לנהוג בטרקטורים ה- Farmel וה- Ferguson. יחיאל עלי לימד אותי לעבוד על טרקטור ה- D4. אבא שלי לימד אותי לנהוג על ה- Farmel. טוביה שפירא ז"ל החרוץ והמהיר כ- שד היה החונך שלי בשטח ולימד אותי כנער להעביר צינורות השקייה במרעה של הפרות (היה ממוקם בעת ההיא צפונית ל- "חלק בני") ממקום למקום, שני צינורות על כתף ימין וצינור אחד ביד שמאל. אליעזר וורטמן ז"ל המדויק כסרגל לימד אותי להכין בדים מ-שקים מחוברים למוטות כחוסמי תעלות המים בעת השקיית השדות שלנו. אהבתי בכל רמ"ח אבריי את עבודת המספוא בכל שדות אפיקים, ב-רובייד וב-זור, וגם בשדות המספוא שהיו קרובים יותר לקיבוץ. אולם לזר וורד (וולוכובינסקי) מזכיר העבודה דאז של קיבוץ אפיקים חשב אחרת. עוד לא הספקתי להסיר את מדי הצבא וללבוש את בגדי העבודה של הקיבוץ הטיל עליי לזר וורד תורנות של שלושה חודשים ב- "משמרת" של חדר האוכל הגדול, ובתומה פקד עליי להצטרף לענף הרפת של רודיק לווין. לא לענף המספוא שאבא שלי הוביל ושָם רציתי לעבוד לצידו, אלא לענף הרפת תחת מנהיגותו של רודיק לווין. טרם מלאו לי 21 שנים. זאת הייתה ההתחלה ה-Start up שלי כבן קיבוץ אפיקים משהפכתי לחבר בוגר וחקלאי – עובד מן המניין בקיבוץ אפיקים.

רודיק לווין ז"ל מנהל ענף הרפת קיבל את פניי. היה מדובר באיש רציני בעל ידע וניסיון רב בתחום, רודיק לווין היה מבוגר ממני ב-8 שנים. היה מדובר באדם ישר כסרגל, חרוץ, איש מקצוע מהמעלה הראשונה, נאמן ו-הגון, בעל דוגמא אישית מופתית כאדם, וכ-חקלאי ורפתן. עבורי כרפתן מתחיל היה רודיק לווין מדען בתחום, רודיק לווין היה דבק במשימתו להציב את הרפת של קיבוץ אפיקים בפסגת תעשיית החלב בארץ לצדם של נבחרת קיבוצים אחרים במדינת ישראל שהקימו אף הם רפתות לתפארת. היה מדובר במשימה לא פשוטה כלל אולם הוא עשה זאת אט-אט אז בסיוע התפתחות הטכנולוגיה הקונקרטית הנוגעת לחליבת הפרות, כמו מיסוד והקמת מכון חליבה מודרני וחליבת הפרות באמצעות מכונות החליבה של חברת Alfa laval השוודית (במקום חליבה ידנית), ושיפור ערכי התזונה ו- מערך הגנטיקה של עדר הפרות בקיבוץ אפיקים. וותיקי הרפתנים בקיבוץ אפיקים וודאי זוכרים עד היום את הפר ששמו היה "דֶנְדִי" שזֶרָע התורשה שלו יצר פרות חלב קלסיות לחלוטין לא גדולות ממדים, אולם בעלות עטין אסתטי, ואשר לא רק הניבו כמויות חלב פנטסטיות, אלא גם נחלבו מהר. יתרון חשוב ביותר בהקמת עדר של מאות פרות חלב. דוגמא אחת מיני רבות הייתה פרה ש- רודיק לווין העניק לה את השם "מַרוֹקָה". לכל פרה בעדר היה שם. מרוקה הניבה מידי עונה בעונה כ- 14000 (ארבעה עשר אלף) ליטר חלב. מדהים. מדובר ב- 14 (ארבעה עשר) טון חלב שמניבה פרה אחת מידי עונה בעונה, שנה אחרי שנה. היא גם נחלבה ב- Speed עצום. לכל אורכה של כל עונת חליבה הפרות בקיבוץ אפיקים נחלבו שלוש פעמים ביום, בבוקר, בשעות הצהריים, ובלילה. שיאי כמויות החלב שהניבו הפרות של קיבוץ אפיקים תחת הנהגתו של רודיק לווין ז"ל היו פנטסטיות. מַרוֹקָה הייתה פרת חלב קלאסית. היו עוד פרות חלב מצטיינות ברמתה של מרוקה אולם לא היה להן את האופי הייחודי הבלעדי של אותה מרוקה ההיא. עבדתי ברפת תחת ניהולו של רודיק לווין במשך שלוש שנים בין 1959 ל- 1962 ואף פעם לא נתקלתי בפרה "אֱנוֹשִית" כל כך כמו מרוקה. במשך פרק זמן לא ארוך הכרתי וזיהיתי את כל הפרות לפי פרצופן, מבנה גופן, וצורת העטין שלהן, וידעתי את שמן של כולן ב-ע"פ. אני זוכר ש-רודיק לווין ז"ל  ו-כתריאל תבורי ז"ל נדהמו כל פעם מחדש מהזיכרון הכללי שלי ומהזיכרון החזותי שלי בפרט. מַרוֹקָה הייתה מעין פָּרָה אֱנוֹשִית. שקטה, אדיבה, מנומסת, ומעניין – גם אדישה. היא לא פחדה מבני אדם (בדרך כלל הפרות מתרחקות מקרבת אדם, ו-גם מהרפתנים שדאגו להן והאכילו אותן).

השדרנית – עיתונאית של ערוץ 10 ההוא (הפך ברבות הימים לערוץ 13) מירי מיכאלי הציגה פעם ב- תוכנית "שישי" (כאמור של ערוץ 10 ההוא) כתבה מעניינת ו-נכבדת וגם רוויית הומור לסירוגין אודות הפרופסור למתמטיקה האמריקני – יהודי מר ארי נייגל, תורם הזרע החופשי לנשים שונות ורבות בעולם שמבקשות להתעבר דווקא מזרעו כדי שפרי בטנן יירש את הגנטיקה המוצלחת (כנראה) של המתמטיקאי רב המוניטין הזה. יסלח לי הפרופסור המלומד ארי נייגל אולם פיזור והפצת זרעו ההמוניים על ידו, הזכירה לי מייד את פעילות הרפת בקיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 50 וראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת, ואת תופעת פַּר העַל רב המוניטין שכינויו "דֶנְדִי", שהפיץ את זִרְמָת זָרְעוֹ ואת הגנטיקה המצוינת שלו לכל פרה דורשת. לא רק ברפת של קיבוץ אפיקים אלא בכל הרפתות של קיבוצי עמק הירדן. היה זה חבר קיבוץ אפיקים רוּדִיק לֵוִוין ז"ל חקלאי רציני ברמה של חוֹקֵר ואיש מַדָע, מי שתִּכְנֵן והעביר בשעתו באמצע עשור ה- 50 של המאה הקודמת את הַרֶפֶת של קיבוץ אפיקים ואת תעשיית החלב שלה לעִידָן המודרני. בימי התנופה ההם חלף עידן ההרבעות הטבעיות והחליבה בידיים, והחלה תקופת ההזרעה המלאכותית וחליבה במכונים משוכללים (באמצעות מכונות חליבה תוצרת החברה השוודית "alfa laval"). מנהיגותו רבת הידע והובלתו השיטתית של רודיק לווין את ענף הרפת של קיבוץ אפיקים בשנים ההן, הביאו לה את שגשוגה העצום.

טקסט תמונה : סוף שנות ה-40 וראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. זוהי הרפת הישנה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בטרם עידן הסככות הפתוחות ומכון החליבה. התמונה מתעדת את עידן החליבה בידיים, הדליים, והכדים הכבדים. זיהוי שני הרפתנים בתמונה : מימין הנער ראובן לֶשֶם (לכטמן) ז"ל מבניה הראשונים של קיבוץ אפיקים. משמאל דוד בן-מן (ברונטמן) ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה-40 וראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הרפת הישנה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אלו הם שני הרפתנים של קיבוץ אפיקים בימים ההם שמעון דגן ז"ל (מימין) וישראל מדור ז"ל (משמאל) יחדיו עם הפרה המצטיינת חביבה. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובכן, הגנטיקה המופלאה של הפַּר "דֶנְדִי" יצרה פרות חָלָב בעלות מסה בינונית ו-עָטִין בינוני וסימטרי שהניבו בשנים ההן כמויות אדירות של חָלָב וגם נחלבו מהר במכון החליבה (תכונה חשובה ביותר של כל פרת חָלָב בכל רפת מודרנית). המחשבה החקלאית והמודרניזציה השיטתית שחולל רוּדִיק לֵוִוין בתעשיית החלב של הרפת של קיבוץ אפיקים, אחת הטובות ביותר והרנטביליות ביותר במדינת ישראל בעת ההיא, גם בסיועו של תורם הַזֶרָע המוכשר והמוצלח מנקודת מבט גנטית הפר "דֶנְדִי" – הייתה דרמטית וכמעט סנסציונית. כ- מעשה נסים (!). הרפת של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עברה מהשיטה הישנה של הרבעה טבעית של הפרות להזרעה מתרומת זרע של פרים נבחרים בעלי גנטיקה משובחת, ובראשם הפר דנדי. צריך להבין כי אותן הפרות שאביהן היה "דֶנְדִי" הניבו בשיא פוריותן כ- 15000 ליטר חלב (חמישה עשר טון) בכל שנה. מהיכן אנוכי יודע את כל האינפורמציה הנ"ל ? פשוט הייתי שָם. הייתי רַפתן ברפת המצוינת ההיא של קיבוץ אפיקים, בשנים 1962 – 1959. שובצתי להיות רפתן באפריל 1959 ע"י מזכיר העבודה דאז של קיבוץ אפיקים לָזָר וֶורֶד (וולוכוביאנסקי), מייד לאחר שחרורי מצה"ל כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת גולני. על צוות הרפתנים המצומצם ההוא בשנים ההן בקיבוץ אפיקים, נמנו חוץ ממני גם החברים כתריאל תבורי ז"ל, אליעזר סקלס ז"ל, עוֹפְרָה קורין / דומוביץ' החרוצה והיָפָה תבד"ל, שמולי'ק כרמי יבד"ל, והרפתן הוותיק מכולם ישראל מדור (מדורסקי) ז"ל. החשוב מכולם והרוח החיה בצוות המאוחד והחרוץ ההוא ונכון לכל משימה היה ללא כל ספק המוביל והמנווט רודיק לווין. מן ההיבט הזה הוא היה רפתן וחקלאי משכיל ו- רב ניסיון ויֶדָע וגם אדם ברמה מאוד גבוהה. בלתי נשכח. ובכן, אנוכי מתנצל ומבקש את סליחתו של הפרופסור למתמטיקה ארי נייגל שנוכחותו אז בישראל בימים ההם הזכירה לי יותר מכל דווקא את פַּר ההרבעה המשוכלל גֶנֶטִית "דֶנְדִי" שסייע ל-רוּדִיק לֵוִוין להקים רפת חָלָב מפוארת ורִוְוחִית בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

אוסיף ואומר כלהלן : היום מ- רוֹם שנותיי (83), אינני מייחס חשיבות יתר לתמונה שלי כמנווט עורך, מפיק, מנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם הכדורגלן הברזילי פֶּלֶה (Pele) מגדולי שחקני הכדורגל בהיסטוריה (התמונה צולמה במכסיקו סיטי בעת הפקת שידורי הטלוויזיה את מונדיאל מכסיקו 1986), מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם לחברי קיבוץ אפיקים אולם מניבה חלב יוצאת דופן, ושמה היה "מַרוֹקָה". צריך להבין כי הפרה המופלאה הזאת הניבה שנה אחרי שנה כמויות חלב פנטסטיות שנעו בין 14000 ל- 15000 ליטר בכל עונה ועונה. מדהים (!).

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 56 שנים ברפת של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אנוכי עם הפרה "מַרוֹקָה" אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה, האדיבה, והמנומסת הזאת הניבה מידי שנה בשנה בין 13 ל- 15 טון חלב בכל עונה. מדהים (!). אין לי מילה אחרת לומר אודותיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת "מַרוֹקָה" בעלת האופי השקט והמנומס. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 60 (שישים) שנים. התמונה נשמרה. "מַרוֹקָה" הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב. בינתיים נשבר השיא ע"י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה לעולם לא עומעמו.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 31 שנים. אנוכי מנווט, עורך ומפיק ראשי, ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה ישראלית הציבורית יחדיו עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ, בן 46 בתמונה) במונדיאל של מכסיקו 1986. פֶּלֶה רב המוניטין (היה שלוש פעמים אלוף העולם עם נבחרת ברזיל במונדיאלים שוודיה 1958 + צ'ילה 1962 + מכסיקו 1970) שימש במונדיאל מכסיקו 1986 פרשן מוביל של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע"י המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה מ- OTI איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צריך לומר גם בנוסף ובהדגש מיוחד מנקודת מבטי האישית : רודיק לווין היה רפתן – מדען שהיה מוקף אז בצוות עובדים מסור, חרוץ, ונאמן לא רק לעבודה אלא גם לו עצמו ולמנהיגותו, ובראשם כתריאל תבורי ז"ל, אליעזר סקלס ז"ל, עופרה קורין – דומוביץ' (האחת והיחידה) תבד"ל, שמוליק כרמי, ואנוכי. אשנה ואומר שוב רודיק לווין ז"ל היה אדם בעל יושרה מוחלטת, בעל מוּסָר אֱנוֹשִי גבוה, בעל דוגמא אישית, וגם בעל יכולות של מנהיגות והובלה. לא בכדי אנחנו הרפתנים נהינו אחריו. הלכנו בעקבותיו לא רק בשל מומחיותו והיותו בר סמכא בתחום אלא גם בגלל אישיותו הרצינית, האמינה, והמהימנה גם אם פה ושם היה מחוספס קמעא. הרפת של קיבוץ אפיקים הייתה והפכה למפעל חיים מוצלח מאוד ומשגשג מאוד של רודיק לווין.

רודיק לווין ז"ל היקר לעולם תיוותר בלתי נשכח עבורי. היית אדם למופת. נבון, חרוץ, יישר דרך ברמה הגבוהה ביותר של יוֹשְרָה, איש של מחשבה וחזון בתחום, איש של אֶמֶת ומוּסָר, ו-חקלאי מורה דרך של רבים מאיתנו. קרנה ממך מנהיגות ו-דוגמא אישית וגם ענווה וצניעות. אנוכי נפרד ממך בעצב רב. נוח על משכבך בשלום וינעמו לך רגבי האדמה של קיבוץ אפיקים.

פוסט מס' 987.

הערה 1 : הבלוג עדיין נמצא מעת לעת בשלבי התפתחותו הטכנולוגית וגם עיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 4 : התיעוד ההיסטורי מלווה בתמונות רבות. בלעדיהן הוא היה פחות מעניין, פחות חשוב, פחות אמין, וקשה יותר לעיון וקריאה.

הערה 5 : פרסום התמונות הרבות בבלוג נשען על השגת אישורים מתאימים מהגורמים הרלוואנטיים והענקת קרדיט ואשראי מקובלים לבעלי התמונות. אולם יחד עם זה אני מבקש לציין כי חרף המחקר והכתיבה בני שנים ארוכות המרכיבים את כתיבת הבלוג (מודגש כאן כי הבלוג איננו נכתב למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי) ייתכן ונעשו שגיאות ו/או טעויות באיתור וזיהוי בעלי התמונות. אני מודה מראש לכל בעל זכויות של תמונה כזאת ו/או אחרת המתפרסמת בבלוג, באם ייאות ויפנה אלי, כדי לתקן ולעדכן אותי בנוגע לתמונות שהוא חושב שהן דורשות תיקון והכנסת פרטים רלוואנטיים חדשים.

—————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 987 : הועלה לאוויר בערבו יום שלישי של 1 ביוני בשנת 2021.

—————————————————————————————- 

פרקים מהספר : "כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים. עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב". 

סיסמת הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

FROM MY POINT OF VIEW- if you do, do it right- if not give it up

השורה התחתונה של הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION ANS SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, 1936 – 2010
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000  לינואר 2013. המחקר והכתיבה טרם הושלמו.

ציווי בלתי נשכח של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בפואמה רבת המוניטין שלו: "משה מת, יהושע מכניס".

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז – 1897).  

טקסט תמונה :  אנוכי בכור מחצבתי קיבוץ אפיקים ב- 1960. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל.  כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, על הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, ועל השירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את אלביס פרסלי וריקי נלסון. המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי "זונות ממין זכר". הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, נשא על גופו חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת לבוש החאקי של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה. 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים, ביניהם טיבי רם היקר, שאמר : "באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

——————————————————————————————————–

פרקים מהספר, "קיבוץ אפיקים יוותר לעד כ-כוּר מחצבתי. עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב". (הספר מכיל כ- 10000 עמודים). 

——————————————————————————————————–

גם מותו של מנהיג הספורט מיכה שמבן ז"ל בן 93 לפני כמה שנים, ומי שהיה מאמן שלי בנבחרת ישראל בכדורעף, הניע אותי לכתוב את הפוסט הזה. מיכה שמבן ז"ל שייך לאותה התקופה ההיא של ימי התום והפשטות במדינת ישראל שאיננה יותר וחלפה לבלי שוב. 

————————————————————————————————

נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני יותר מארבעים ואחד שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971 

טקסט תמונה :  קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפרק הקצרצר הזה נכתב על קצה המזלג בעֶרֶב יוֹם השוֹאָה והגבורה של שנת 2014 (כ"ז ניסן תשע"ד) והוא מוקדש לחברי קיבוץ אָפִיקִים הגיבורים והאמיצים שהתגייסו לבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2 ואשר חירפו את נפשם מול הצורר הגרמני והקלגסים הנאציים. אח"כ סייעו אנשי קיבוץ אפיקים לאוּדִים מוּצָלִים מְאֵש להגיע מכִּבשנה של אירופה לארץ ישראל וגם לקיבוץ אָפִיקִים.

טקסט תמונה : חורף  1945. מלחמת העולם ה- 2. קבוצה מחברי קיבוץ אפיקים מתנדבת לשרת בבריגדה היהודית הלוחמת על אדמת אירופה בעת המאבק נגד הצורר הנאצי. זיהוי הנוכחים בשורה האחורית מימין לשמאל : מנחם מצגר, דוד "דודיק" פרדקין, יהודה לווין (אביו של רודיק לווין), שלום גרא (גאון מתמטי, איש מחשבה, והמורה שלי ל-מתמטיקה), יצחק גרשוני, איש לא מזוהה, משה בכר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד זיגלמן, איש לא מזוהה, סרג'נט בֶּנִי אִילָן (יליד ארה"ב), יעקב רוזנהאוך, סרג'נט צבי ברנר (יליד ארה"ב, היה קודם לכן לוחם בפלוגות הלילה של צ'ארלס אורד ווינגייט בארץ ישראל), חיים הורוביץ. כל האנשים היקרים והגיבורים האלה אינם עוד בין החיים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. חבר קיבוץ אָפִיקִים יוסף שכטר מקבל בּוּל עֵץ לקילוף בבית החרושת "קֶלֶת". בולי העץ הענקיים הובאו באוניות מיערות אפריקה לנמל חיפה, ומשם הועמסו על צי המכוניות הכבדות של קיבוץ אָפִיקִים ו-הוסעו לבית החרושת "קֶלֶת" לקילוף ועיבוד. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. מנוף מזלג מרים משטח עץ מקולף בבית החרושת "קֶלֶת". (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 83 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 987. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא . צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת "טי שירט" לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר) ז"ל, יונה רָז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                  

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בראשיתו. ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב. זיהוי שורת עומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל ז"ל (בן 23 בתמונה), איש לא מזוהה, איתמר גולני ז"ל בן 14, שני אנשים לא מזוהים, ויוסק'ה לוקסמבורג. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי ועדנה רוט (בנות 12, יושבות), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג ז"ל. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  1942 קיבוץ אָפִיקִים. ילדים מזנקים לתחרות בריצת 60 מ'. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : דַלְיָה רוֹן – לוּבַּרְסְקִי, עֶדְנָה רוֹט, אִיתָּמָר גוֹלָנִי ז"ל (היה מ"פ בצנחנים במלחמת העצמאות 1948 ונספה בגיל 20 בתאונת צניחה ממטוס דקוטה באוקטובר 1948), דני שפירא ז"ל, וחנהל'ה קריצ'מן (שניייה מימין). האחרים לא מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צילומי זיכרון נוספים שנותרו בארכיון התמונות שלי מקיבוץ אפיקים בימים ההם – מהזמן ההוא שחלף לבלי שוב. (באדיבות אחי עמי פינסקי ז"ל). 

טקסט תמונה : קיץ  תש"ו. 1946. חג חנוכה. אווירת ספורט על הדשא בקיבוץ אפיקים. אחד משיאי הספורט בקיבוץ אפיקים בימי התום והתמימות של השנים ההן. עשרה ספורטאים משכבת הנוער הבוגרת מציגים את שיא הנועזות בביצוע פירמידה ספורטיבית על הדשא של בית ו' בקיבוץ בשנת 1946 (תש"ו). יושב מלפנים בחולצה לבנה איתמר גולני בן ה- 18 המדריך הראשי ומבניה הראשונים של הקיבוץ. הוא היה מ"פ בפלמ"ח ונהרג בתאונת צניחה צבאית ממטוס דקוטה ב- 1948 בהיותו בן 20 וחצי. איתמר גולני היה בחור רב כישרונות בתחומים רבים. לאחר מותו הוציא קיבוץ אפיקים לאור ספר לזכרו, "נפש ותהום", פרקים, קובץ מכתביו וזיכרונותיו מהעיזבון. כורע מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן. עומד במרכז הפירמידה עודד ייני הנושא על כתפיו את אחיו ליאור ייני (בעלה לשעבר של נעמי פולני וזמר ושחקן קולנוע ותיאטרון). הנער שמבצע משמאל עמידת ידיים מאוזנת הוא אחי עמי פינסקי ז"ל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ביאור נוסף : 1946. קיבוץ אפיקים חוגג את חג החנוכה בביצוע פירמידה ספורטיבית. ליאור ייני ילד צנום וקל משקל (בן 10) ניצב בפסגת הפירמידה. הוא עומד על כתפיו של אחיו עודד ייני. כורע ראשון מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן. המתעמל "האופקי" משמאל הוא אחי עמי פינסקי ז"ל. יושב בקדמת התמונה מחולל הפירמידה איתמר גולני (בן 18 בחולצה לבנה ומכנסי חקי קצרים). השאר אינם מזוהים. 

בראש הפירמידה ניצב ילד בן 10 בשם לִיאוֹר יֵינִי שמרים ידיו אל על. ליאור ייני מעולם לא היה ספורטאי דגול. בטח לא כדורגלן וגם לא כדורסלן. פסגת הישגיו הספורטיביים בהיותו ילד צנום הייתה התייצבותו בשיא פירמידת ההתעמלות. בניין הפירמידה הייתה אחת מפסגות הספורט באשר הוא בקיבוץ אפיקים. תכנן אותה מדריך "הַפְּלוּגָה" (כך נקראה חברת הנוער הבוגרת בקיבוץ אפיקים של הימים ההם) איתמר גולני (יליד 1928) בן קיבוץ אפיקים, ילדם של לוֹבָה גוֹלָנִי ורַעְיָה רוֹזוֹבְסְקִי. איתמר גולני התגייס כמו רבים מבני דורו ל- פלמ"ח והשתתף בפעולות נועזות ומסוכנות רבות במלחמת העצמאות ב- 1948. הוא הגיע לדרגת סֶרֶן והיה מ"פ צנחנים. ניבאו לו עתיד צבאי מזהיר. הוא נספה בתאונת צניחה צבאית ממטוס דַקוֹטָה בנובמבר 1948 בהיותו בן 20. גופתו לא נמצאה מעולם. איתמר גולני ז"ל הותיר אחריו עיזבון את הספר "נֶפֶש וּתְּהוֹם" שמצוי על המדף בחדר עבודתי. הוא היה משורר בנשמתו. דמות דגולה בעלת חזון, נערצת, ובלתי נשכחת.                        

טקסט תמונה : 1946 קיבוץ אפיקים. בנות הקיבוץ מבצעות פירמידה ממש כמו הבנים. בראש הפירמידה ניצבת הנערה דני שפירא ז"ל. המתעמל העומד משמאל (יד שמאלו מונחת על מותנו) ומתבונן בביצוען של הנערות הוא אחי עמי פינסקי ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 40 של המאה שעברה בקיבוץ אפיקים. לובה גולני (מימין) אביו של איתמר גולני ואיש לא מזוהה קוצרים בשדות החקלאיים של קיבוץ אפיקים תִּלְתָּן בחֶרְמֵשִים עבור עדר הפרות החולבות. הַחֶרְמֵש, הקלשון, הטורייה, והמגרפה היה כלי החקלאות החשובים ביותר בימיו הראשונים של הקיבוץ בטרם עידן הטרקטורים והמכונות החקלאיות. הסוסים והסוסות והפרדים והפרדות נשאו בימים ההם בעול הקשה של החריש, הזריעה, הקציר, ונשיאה והובלת התלתן, האספסת, חבילות החציר, וסלק הבהמות שהועמסו על פלטפורמות ומשכו אותן משדות הקיבוץ לרפת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוזרות דרכי הגורל, תמוהים שבילי הקשרים המשפחתיים והגֵנים שעוברים מדור לדור, לא תמיד על פי ה- DNA המוכר לנו והמקובל, כמו גם משונים משעוליה של ההיסטוריה שסבה על צירה. חברי וחברות קיבוץ אפיקים הראשונים נטשו את משפחותיהם ובתיהם בגולה, עלו לארץ ישראל, ו-חברו כאן איש לרעהו במחצית השנייה של שנות ה-20 במאה הקודמת כדי להקים את את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן.  

הם היו חקלאים בנשמתם אוהבי אדמה שידעו לחרוש, לזרוע, ולקצור. בוני הקיבוץ ומקימי ארץ ישראל שידעו לרתום סוסים למַקְצֵרָה, לעגלה, ולפלטפורמה ואח"כ למדו לנהוג טרקטור ולעבוד על קומביין. תכלית חייהם הייתה לגדל מזון לפרות ולהביאו משדות הקיבוץ לרפת, את ה-אָסְפֶּסֶת, תִּלְתָן, חַצִיר, סֶלֶק בְּהֵמוֹת, סַבְיוֹן, ותִּירָס, וגם לחלק ליצרניות ושיאניות החלב תערובת עם חָרוּבִים. הם לא ידעו לשחק כדורגל. הם גם לא ידעו לקלוע לסל. זה לא עניין אותם. הם נשאו ברָמָה את הדֶגֶל הַאָדוֹם ב-1 במאי ובידיהם כלי העבודה החקלאיים המחרשה, הטוּרִיָיה, החֶרְמֵש, המַעְדֵּר, הקִלְשוֹן, האֵת, והמַגְרֵפָה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. קבוצת חקלאים שבה מהשדה ישובה על פלטפורמה עמוסת חבילות חציר. יושב בקדמת התמונה בני קירשון ז"ל (נהרג במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט / 1939 – 1936 ע"י פורעים ערביים ליד הכפר ליביה ששכן על כביש עפולה – טבריה, לא רחוק מביה"ס החקלאי "כדורי"). יושב ראשון מימין מאחורי בני קירשון, שלמה אלפרט. האישה ש-יושבת שנייה מימין, היא דורקה תירוש. יושב שלישי משמאל ידיו משולבות על ברכיו חיים ייני אביו של ליאור ייני ו- סבו של שרן ייני קפטן ו- כַדוּרָגְלָן קבוצת מכבי ת"א. עומד מאחור חובש כובע רחב שוליים וידיו על מותניו זהו המורה והמחנך שמואל לולב. השאר אינם מזוהים. החרמש, הקלשון, המגרפה, האֵת, המעדר, והטורייה הפכו לסמליו המובהקים של הקיבוץ. (התמונה באדיבות קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 1 : סייעו לי בזיהוי חלק מהנוכחים בתמונה שני בני קיבוץ אפיקים אחישי ליש (בן 85 היום), ופרופסור משה גופן (בן 84 היום) מומחה לחקר ותולדות אגם הכינרת בעמק הירדן. הערה 2 : משה גופן טוען שהזיהוי שלי את האיש היושב בקדמת התמונה הוא שגוי. לפי דעתו זהו אהרונצ'יק סירוטינסקי ולא בני קירשון.

טקסט תמונה : 1950. שדות המספוא של קיבוץ אפיקים לאורך שדרת הברושים והקזוארינות מדרום לבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז"ל מטפח את גידול סלק הבהמות שהיה מזון חשוב ו-אהוב על הפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות ה-פלחה והאספסת של קיבוץ אפיקים בחלקת "הזוֹר" ליד היָרְמוּךְ (סמוך למדינת ירדן ה-האשמית). הקדמה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור תוצרת ארה"ב (מודל Farmel) מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה מרכז ענף הרפת. איש פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ, אך ענף חקלאות מורכב שדורש ידע, כישרון, אהבה למקצוע, ויכולת ניהול. רודיק לווין היה אדם צנוע ועניו ובעל יושרה מוחלטת, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין אדם חרוץ ו-לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים , או מח"טים, אוגדונרים , ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור) המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך הנפלא שלי אורי אפק ואת גאון המתמטיקה והפיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי, דן שילון , ומוטי קירשנבאום, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד. אלכס גלעדי הגיע למשכנה של הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לטלוויזיה את חברו יאיר שטרן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שִמרון. את פניהם הקביל דן שילון . ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני אחת עשרה שנים בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 פרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות . הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הסיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום . שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 75 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם . אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית . היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל . שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל . הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני . אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר . טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים . סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים . בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול . תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויחף . כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים . הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה .

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם . אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה . אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה , "יואשינקה , תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2  ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל , סבא שלך אמר , "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר לה, "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה . יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה . אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב , ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם . בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל . היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי, אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו בליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד את כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן בליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה ב-שערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טייבה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא . סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה . פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית , וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : שנת 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין :  חנה בת-חיים (מאסטרו) , אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר כפי שדמותו משורטטת ע"י אסף ענברי בספרו המצוין אודות קיבוץ אפיקים "הביתה") ורעייתו פִירָה יושבת משמאל. יושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לֶשֶם (אברשה לכטמן), סיומה לִין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת . במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם הקיבוץ ב- 1932. זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה, משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944.

באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי : "…אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה . כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה . הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג . לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ , משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ . צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית , כי אז גורלכם בסכנה . אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים . בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית,לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם . נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים , ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים , ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו . אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ…". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : שנת 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת ב- 1928. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב בשורה השנייה סְיוֹמָה לינקובסקי והקיצוני מצד שמאל הוא סְיוֹמָה פינסקי. יושב שני מימין בגו זקוף בחולצה בהירה ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט). יושב בשורה השנייה חמישי משמאל בגופייה לבנה פרומה ופתוחה אֵלִיק שומרוני. מעליו קצת משמאל זוהי ברטה פרדקין. עומד בשורה האחרונה שביעי מימין דוֹסְיָה קורין. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". 

חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים . כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות . אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ . ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                             שלכם בלב ונפש

                             ח. נ. ביאליק

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר . ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין . ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב . כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו . משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו . האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל", זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, בנות מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי הנוכחות התמונה מימין לשמאל : דניה אפרת ז"ל, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עדי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר , השחיין שמואל חדש, הכדורסלן יגאל וולודרסקי, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים בעת שירותי הצבאי ב-"גולני". האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאה שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם הפכו במרוצת השנים לבלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גבעתי בג'וערה בתחילת 1957. המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג'וערה שכן בימים ההם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה"ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958 . טקס סיום קורס קצינים . מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) וסגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958 למ"מ וקצין קרבי בצה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אנוכי חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם החניך זאב אלמוג. המ"כ האישי שלי היה אלי לנדאו ומפקד הקורס אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה"ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א' בעת אימוני צליחת נהרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                               

מח"ט גולני אלעד פלד הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט, ומשח את שערו השחור בשמן. הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת חלק מהקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה. בכך המאיסה עליי את חיי בקיבוץ אפיקים. 

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. ארה"ב. זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי שיצר את ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ'רול המוסיקלי הייחודי שלו, ואת מוסיקת ה- הילי בילי ומוסיקת קאנטרי.                                   

אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש יותר מאושר. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה"ב אסע לאחוזתו "גרייסלנד" בממפיס כדי לומר לו :

Dear Elvis You are my brother, you are among of few who made me just happier, I love you man.

כשהגעתי בפעם הראשונה לארה"ב בשנת 1978 אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד בהיותו רק בן 42. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו, עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה"ב. הוריו עקרו אח"כ ל- ממפיס. הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין לו ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.

טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי של אלוויס פרסלי שהפך אותו למיליארדר ואנוכי מאזין לו גם היום במלאת לי 83 שנים. השירים שלו ו-המוסיקה שלו הם לעד בלתי נשכחים עבורי, כמו : "Heart Break Hotel", השיר "Hound Dog", השיר "Jailhouse Rock", השיר "King Kreole", השיר "Too much", השיר "Love me tender", השיר "Loving you", השיר "Don’t be cruel", ועוד רבים רבים אחרים שלו  הספר הזה נכתב לצלילי שיריו של אלביס פרסלי , וגם לצילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס , ריקי נלסון , ברנדה לי , טומי סנדס , לואי ארמסטרונג , אלה פיצג'ראלד , פול רובסון,  שרה וון, פול אנקה , פט בון , דין מרטין , פרנק סינטרה , פרי קומו , בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ'ייקובסקי, בך, חצ'אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית כבדה.

ברפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים, רוּדִיק לווין ז"ל. הוא היה אז מנהל הרפת והפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובה ביותר במדינת ישראל. היושרה שלו, חריצותו מסירותו לעבודה, הדוגמא והמוסר האישייים, והיֶדָע העצום שלו בתחום היו למופת והותירו עליי ועל רבים אחרים רושם גדול.

 

טקסט תמונה : קיץ 1960. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל עם אחי יונתן (משמאל) נגד דובי אילן ועלי דגן באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני. כולנו יחפים. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אני בן 8  (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם "הענק" רודיק לווין בן 16 (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                  

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.                                                                                                                                                                                                   

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים . אני מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. זה היה בלתי אפשרי.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (בת 21) רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק, והמורה שלי במקצוע הא"ק איציק מנדלברויד. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "…אתה חייב לרוץ יותר מהר, "תנסה לקפוץ רחוק יותר…", ו/או "…אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל…", ו/או, "…הדוף את כדור הברזל יותר בכוח…" – אך מבלי לנתח ולהסביר להם כיצד לעשות זאת (!!!). איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965 . מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 89 היום) מורי ומחנכי במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אדם בלתי נשכח עבורי. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק חניך של מיכה שמבן התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו איציק מנדלברויד (יליד 1931) בן 90 היום. אישיות בלתי נשכחת עבורי. הוא היה אתלט במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40  ו- 50 של המאה שעברה ו-אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד : "כדי להגיע להישגים מכסימאליים בא"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. אצטדיון "המכבייה" בתל אביב. זיהוי מימין לשמאל : יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל , דוד טבק (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ' ו- 200 מ', ואריה גליק (הפועל ת"א) אלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות איציק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. מכון ווינגייט. אנוכי נוטל חלק ב-סמינר בן שנתיים במדרשה למורי ספורט וחינוך גופני. המורה איציק מנדלברויד (בתלבושת הלבנה) מסביר לקבוצת סטודנטים באצטדיון של מכון ווינגייט ב- 1964 את תורת הא"ק שלו המבוססת על חוקי הפיסיקה של אייזיק ניוטון. אנוכי ניצב לידו (עומד בגוף חשוף) מקשיב בקשב רב לניתוחיו ההגיוניים המתבססים על מתמטיקה ופיסיקה ולעיקרי תורת ההוראה והחינוך שלו. איציק מנדלברויד (בן 80 היום) הוא אדם מחונן, מעניין, ומרתק שניחן בהגיון הגיוני. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ד"ר אודי ליפשיץ ואהרון בונה (יושבים), אהרון גביש (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .                                                                                                              

אלכס גלעדי שינה את מסלול חיי כשהביא אותי לטלוויזיה בקיץ 1971 והעניק לי את האפשרות הראשונה להתחיל במחקר האולימפי רחב ההיקף שלי ולתרמו לשפת הטלוויזיה. הייתי בן 33 . העיתונאות הטלוויזיונית היא מקצועה מרתק אך טומנת בחובה ריטואל מסוכן . ככל שהיא הופכת למרתקת יותר אתה נשאב למעמקיה ללא יכולת להיחלץ. תשע שנים אח"כ, בנובמבר 1980 זימנו אותי מנכ"ל רשות השידור טומי לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות הטרי טוביה סער יבד"ל (החליף את חיים יבין) ללשכתם. "אתה האיש הטוב ביותר בטלוויזיה", אמרו לי, והטילו עלי לנַהֵל את שידורי הספורט בערוץ הציבורי במקומו של אלכס גלעדי שעזב ל- NBC. רבים לטשו אז עין לתפקיד היוקרתי, אך הם בחרו בי. הייתי בן 43. ידעתי היטב בפני איזה אתגר טלוויזיוני מסובך אני ניצב, ואיזה קורבן אישי ופרטי אדרש להקריב עבור המינוי הנכבד.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1972. אנכי יחדיו עם אלכס גלעדי בטיול בראש הנקרה. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

אינני אוהב את המילה "מנַהֵל" בשל הקונוטציה. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הוא בעצם פעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, ושידור ובצִדן ניהול ומנהיגות של קבוצות אנשים. זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- "Perpetuum Mobile". יותר מ- 24 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו- 466 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת.

העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" שודרו תמיד מידֵי מוצ"ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים. אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, "…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי… המהדורה עדיין לא מוכנה…". צבע השיער הלָבָן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי , אלא גם תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות . הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי . כמו בכל תחום , הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית . אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרב על השידור . הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה "לא" של הבוסים שלי, כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנה סיפור אחד מתוך אלפים . ב- 1987 נדרשתי לעבור וויה-דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה- NBA בארה"ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המתנגד הראשי ליוזמה היה דווקא מנהל הטלוויזיה דאז חיים יבין. הוא חשב שיש יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי ו- וודאי אין צורך בהקרנת שידורי כדורסל תוצרת ארה"ב . לבסוף נעתר לבקשתי . מבצע השידורים יצא לדרך והפך להצלחה גדולה. בתומו כתב לי.

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. זהו מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדן בהבאת ה- NBA לישראל . חיים יבין שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989 (הוחלף ע"י מ"מ זמני נסים משעל , שהוחלף ב- 10 ביולי 1990 ע"י מנהל קבוע יוסף בר-אל) . לי לא היה קל עם חיים יבין ולו לא היה קל עמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נולדתי בן אדם תחרותי. אולי יתר על המידה. יכול להיות שזאת הסיבה שכה אהבתי כל השנים את שמריהו נַאבֶּל ז"ל מגדולי האישים בחינוך הגופני שפגשתי אֵי פעם בקריירה שלי. הייתה לו השפעה עצומה עלי. הוא חינֵך את כולנו כילדים למצוינות בספורט אך גם ליוֹשְרָה והגינות, וטיפח כהלכה את תרבות הגוף. "הספורט הוא הרבה יותר מכדורגל", נהג לומר, ודרש לא לוותֵּר גם ברגעי משבר.

טקסט תמונה : אוקטובר 1954. בתום צליחת הכינרת הקבוצתית התחרותית למרחק 6.5 ק"מ בחג סוכות – אוקטובר 1954. זאת היא הקבוצה המנצחת של אגודת "הפועל" אפיקים . זיהוי הנוכחים בתמונה עומדים מימין לשמאל : יונה רז, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, שמואל "מוליק" כהן (מחזיק בפרס מגן המנצחים), אברהם זלקטה, ועוזי וואליש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  תש"ו . 1946 . אווירת ספורט על הדשא בקיבוץ אפיקים. אחד משיאי הספורט בקיבוץ אפיקים בימי התום והתמימות של השנים ההן. עשרה ספורטאים משכבת הנוער הבוגרת מציגים את שיא הנועזות בביצוע פירמידה ספורטיבית על הדשא של בית ו' בקיבוץ בשנת 1946 (תש"ו). יושב מלפנים בחולצה לבנה איתמר גולני בן ה- 18 המדריך הראשי ומבניה הראשונים של הקיבוץ. הוא היה מ"פ בפלמ"ח ונהרג בתאונת צניחה ממטוס דקוטה ב- 1948 בהיותו בן 20. היה בחור מוכשר בתחומים רבים . לאחר מותו הוציא הקיבוץ לאור ספר לזכרו, "נפש ותהום", קובץ מכתביו וזיכרונותיו. כורע מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן. עומד במרכז הפירמידה עודד ייני הנושא על כתפיו את אחיו ליאור ייני (בעלה לשעבר של נעמי פולני וזמר ושחקן קולנוע ותיאטרון). המתעמל המאוזן משמאל הוא עמי פינסקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                          

טקסט תמונה : 1946 קיבוץ אפיקים. בנות הקיבוץ מבצעות פירמידה ממש כמו הבנים . בראש הפירמידה ניצבת דני שפירא. עומד משמאל עמיצור פינסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ . אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים . דבקות במשימה . אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן . למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז"ל משה בלינדמן – אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים, כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן . זאת הייתה עבודה גופנית קשה . מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו . אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר , "אינני יכול או אי אפשר". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות , והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס, מימיה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופרדה לפלטפורמה ולקח את כל הכיתה לטיול ב-שדות "רוּבֵּייד" ליד ה-אקוודוקט הישן. הזיכרון הצילומי נשמר .

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- שדות "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של צמד הפֶּרֶד והפרדה יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרה פרס, דניה אפרת, רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מן, אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין . הוא יודע לצְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי  לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת . לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי . קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת , אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה למַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", הוא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת לזוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד עוד לפני תחילת העבודה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי לגוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי . החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את היצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש . בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ , כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות . פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה למַגוֹב הגדול , חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ששיבולת עשתה את זה בדהרה . מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוסה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום למָגוֹב מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך . מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תמורה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי בקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950 . שדות הפלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת של הקיבוץ. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות המשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי אפשרי בספורט. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. חפירה גדולה באדמה שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת . זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ הוא העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז. הייתי בן שלוש וחצי. אצל קזיוק קז לא היו חוכמות. "או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית הזאת התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים כדי לא להתגלות . השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב את השרירים ומערכת הנשימה והדם לֵב – רֵיאות . בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : קיץ 1946. בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה של הקיבוץ. מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה אנוכי (בן 8) , אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. מראה כללי של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים ואזור המקפצה. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שיא ההתרגשות בבריכת הבוץ הזאת היו תחרויות השחייה של אליפות "הפועל" עמק הירדן שארגן שמריהו נאבל המורה המיתולוגי לספורט וחינוך גופני שלנו בקיבוץ אפיקים. זה היה בשנים של טרום המדינה. מאות צופים מכל קיבוצי העמק הגיעו אלינו כדי לצפות בתחרויות . על כל השחיינים האפיל שחיין מוכשר אחד מקבוצת כינרת, שמואל "שמולי'ק" חדש. היה לו אח אבינועם חדש גם הוא היה שחיין מחונן . אבל שמוליק חדש היה המצטיין ביניהם. הוא היה השחיין הטוב בארץ בימים ההם . הוא הפך לאלוהי השחייה שלי. הערצתי אותו. הוא שחה100 מ'בסגנון חופשי בבריכת הבוץ של קיבוץ אפיקים ב- 1946 בזמן של 05 : 1 דקה והותיר את מתחריו כמעט בריכה שלמה מאחור. המשקל הסגולי של גופו היה נמוך. הוא צף מעל למים. הוא היה פנומן שחייה.

בשבת – 24 ביולי 1943 ניצח שמוליק חדש בן ה- 18 בצליחת הכינרת הראשונה מחוף קיבוץ עין גֵב לטבריה מרחק של 9 ק"מ וחצי בזמן של 3:13.45 שעות. הוא הקדים את פינדה פישר מקיבוץ גבעת חיים (אביהם של שני השחיינים הנודעים ראובן וגרשון שפע) בשֵש דקות. בין הנשים ניצחה עליזה ווירץ מהפועל ת"א בזמן של  3:31.50 שעות. שנייה הייתה מרים פיינר חברת קיבוץ דגניה ב' בפיגור של 13 דקות. שנה אח"כ ב- 1944 ניצח שמוליק חדש גם בצליחה השנייה. הוא עבר את המרחק  בזמן שיא של 2:39.12 שעתיים. שני היה ישראל פרקר מקיבוץ גבעת חיים בזמן של 2:44.50 שעתיים, ושלישי היה אבינועם חדש 2:46.00שעתיים. לא היו לשמוליק חדש מתחרים בארץ. הוא היה השחיין הטוב ביותר בסגנון חתירה לכל מרחק.

טקסט תמונה : צליחת הכינרת ב- 1951 הייתה אירוע ספורט לאומי ובינלאומי בשנים ההן וזכתה לסיקור עיתונאי כמו הכדורגל היום. משמאל : שמואל "שמולי'ק" חדש (סיים ראשון בין הישראליים) , השוודי לארס ברטיל ווארלה (המנצח), האדריכל מקס גלפז, ואבינועם חדש אחיו של שמולי'ק חדש סיים שני בין הישראליים. (באדיבות שמולי'ק  חדש חבר קבוצת כינרת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמוליק חדש זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו, כלהלן :: "בימים ההם בכלל לא התאמנתי. שחינו פה ושם אך לא ידענו להתאמן . לא חשבנו שזה נחוץ. גם לא היו מאמנים . הייתי מוכשר לשחייה. את צליחת הכינרת הראשונה עברתי בשחיית צַד. סגנון שחייה שאיננו מוכר היום. זה היה מאמץ לא קטן מפני שלא התאמנתי. בצליחה השנייה זה היה כבר שונה. התאמנתי קצת ועברתי את כל המרחק בסגנון חתירה האהוב עלי". אביהם של שמוליק ואבינועם חדש הוא מרדכי חדש ממקימי קבוצת כינרת וממשתתפי צליחת הכינרת בשנת 1929. לאחר ניצחונו של שמוליק חדש בצליחה הראשונה ב- 1943 שלח מרכז "הפועל" העתק של תעודת הכבוד שהוענקה לבנו, לאב ששירת בבריגדה באיטליה . מרדכי חדש האב הנפעם הודה במילים נרגשות למארגנים מאזור הלחימה על הישג בנו. המכתב הקצר הזה מלמד משהו על ההיסטוריה של ערש הספורט הישראלי , כיצד נולד, ומה הייתה מטרתו בשנים של טרום המדינה . הנה הוא כלשונו  [1].

מעשה אבות סימן לבנים ! רב שלום לכם חברים !

הנני מודה לכם על תשומת הלב שחלקתם לי על-ידי משלוח ההעתקה של תעודת הכבוד של בני שמואל חדש, ועל ההקדשה שהוספתם לי בראש ההעתקה. וודאי שהרגשתי מקצת נחת של קציר, שתמורת הצריחות קורעות הלב של ילד בן שלוש שנשאתי על כתפיי במימי הכינרת – נשוא וטבוֹל – באה עכשיו אליפותו בכינרת זוֹ, מולדתו. גם אני למדתי לשחות בכינרת ומוריי היו אנשי קְרִים מראשוני גדוד העבודה, חבריו של יוסף טרומפלדור. כאביו של המנצח ארגיש הוקרה ל- "הפועל" ולמדריכים שנתנו לוֹ מידיעתם וחינוכם , להעלות את הנער לאחד מטובי השחיינים בארצנו. יחד עם שמחתי הפרטית, הולם הלֵב למעשים בלתי פוסקים ועולים של "הפועל", בעיקר בשטח הספורטיבי היקר ביותר לנו – במלחמה על המים והימים. אלה מפרידים בינינו ובין רובו של העם. בהם הדרך הראשית לשובם. עוז רוח ויכולת גדולה של רבים יכניעו ימים רחוקים וקרובים לשבֵי ציון. בחרדה וצפייה אראה בעיניי רוחי את בני –  בן הכינרת –  ואת חבריו וחברותיו, מנצחים ומתעצמים על מכשולים ומרחקים גדולים , לא רק לשֵם השגת שיאים ופרסים בלבד, כי אם ובעיקר, למעשים גואלים. וברוכים המדריכים המעלים את ה- "כישרון למים" בדוֹר שלנו ובקרב בנינו.

שלכם, מרדכי חדש אי שם באירופה.

טקסט תמונה : שמוליק חדש (מימין) חבר קבוצת כינרת בעמק הירדן והשחיין הטוב בישראל בעשור ה- 40 של המאה הקודמת יחד עם אביו מרדכי חדש (משמאל) בעת ששניהם שירותו בבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2. התמונה צולמה בתחרות שחייה שארגנו הכוחות הלוחמים הבריטיים בעיר קלגנפורט באוסטריה ב- 1945. שמוליק חדש התעקש ללבוש את בגד הים שלו עטור מגן דוד. הוא ניצח בשני המשחים בתחרות ל- 100 מ' ו- 400  מ'. האבא מרדכי חדש ממייסדי קבוצת כינרת היה אף הוא שחיין וצלח את הכינרת עם שישה חברים מקיבוצי עמק הירדן כבר ב- 1929. שבעת הצולחים הראשונים מכינרת לסאמרה מרחק של6 ק"מ בשנת 1929, היו שמואל סטולר, מרדכי חדש, חיים גינזבורסקי, וד. שפרירי חברי קבוצת כינרת, ז'ורה שיניאנסקי (שנאן), שורה 'ישראל' אילנאה, נחום שוחט,  ז. חייקין, ודוד שפירא חברי "קיבוץ השומר הצעיר מ-  ס.ס.ס.ר.", הרי הוא קיבוץ אפיקים. (התמונה באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום המלחמה הפיקו קציני המחנה ה- 8 הבריטי (המחנה ה- 8 הבריטי בפיקודו של הפילדמרשאל מונטגומרי הצטיין בקרבות באפריקה והביס בקרב אל עלמיין המפורסם את צבאותיו הגרמניים של רומל) תחרות ארצית בשחייה ברומא. שמוליק חדש נשל במטוס דקוטה מצפון איטליה ליטול חלק בתחרות . הוא הביס את השחיינים האנגליים והאוסטרליים וזכה שוב במקומות הראשונים ב-100 מ' ו-400 מ'. שמוליק חדש שייך לדוֹר הספורטאים הראשון במדינת ישראל . דוֹר ספורטאים עשוי זַן מיוחד. לדאבון לֵב הוא הולך ונכחד. שמוליק חדש וחבריו מהדוֹר ההוא ראו את העיסוק בספורט כחלק מחינוך האדם לתרבות הגוף. הם היו ספורטאים טהורים בגופם ונשמתם שלא חיפשו ממון. משהפכו מילדים לנערים נטשו את הספורט והתגייסו לבריגדה היהודית הנלחמת נגד הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה שבו מאירופה מי לקיבוצו ומי לעיר. לא חלפו שנתיים ימים ואותו דוֹר הספורטאים המופלא התגייס לפלמ"ח ולהגנה כדי להגן על מדינת ישראל מפני הפלישה הערבית ב- 1948. במלחמת העצמאות הקשה נהרגו רבים מהם. שמוליק חדש נולד ב- 23 בנובמבר 1925. הוא נחשב לגדול השחיינים של מדינת ישראל בעשור ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 במאה שעברה בכל משחי החתירה מ-100 מ' ועד ל-1500 מ' לרבות צליחות הכינרת. הוא מנהל את אתר ההנצחה – בית העלמין של קבוצת כינרת. בבית העלמין הזה השוכן לגדות אגם הכינרת בעמק הירדן קבורים ברל כצנלסון, ושתי המשוררות רחל ונעמי שמר. שם קבור גם בנו שנהרג בעת שירות הצבאי בצנחנים . שמואל חדש נמנה על קבוצה מצומצמת של ארבעה ספורטאים מעמק הירדן שהשפעתם עלי הייתה כבירה. לקבוצה הזאת שייך שחקן הכדורעף חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע.

טקסט תמונה : קיץ 1944. קבוצת כינרת. שמואל "שמוליק" חדש ז"ל אלוף צליחת הכינרת (שני מימין) ואחיו אבינועם חדש (במרכז חצי גוף עירום) בקבוצת כינרת בעמק הירדן ב-  1944. שניהם היו השחיינים הטובים ביותר למרחקים ארוכים בארץ ישראל. משמאל אמם של שני השחיינים המצטיינים גב' חדש. (באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                              

טקסט תמונה : שנת 1945. זאת היא בריכת האגירה (והשחייה) של קיבוץ אפיקים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שמואל "שמולי'ק" חדש. בבריכת האגירה הזאת, בור ענק באדמה ממולא במים, הוא קבע ב- 1946 ב-100 מ' בסגנון חופשי  זמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני חושב שיש ולוּ בן קיבוץ אחד שלא בילה את עונת הקיץ בילדותו ונערותו ב- בריכת השחייה של קיבוצו. אני יכול להעי-ד על עצמי כבן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן שמגיל שנתיים – שלוש שרצתי בבריכת השחייה של הקיבוץ (בריכת אגירה גדולה שהייתה בעצם בור ענק ל מים עכורים) שעות על גבי שעות על גבי שעות . משחקי התופשת והקדרים באים במים העכורים פיתחו את ריאותיי . יכולתי לצלול ולשהות בקרקעית הבריכה כשלוש דקות רצופות . מורה השחייה הקשוח והקפדן שלנו כבר מכיתה א' היה שְמַרִיָהוּ נָאבֶּל ז"ל (2018 – 1919). אליל השחייה שלי בימים ההם בתום מלחמת העולם השנייה (1945 – 1939) היה שְמוּאֵל "שְמוּלִיק" חָדָש ז"ל מקבוצת כינרת בעמק הירדן. שמוליק חדש היה בשנות ה- 40 של המאה הקודמת אלוף ישראל בכל משחי החתירה ב- 50 מ', 100 מ', ו- 400 מ'. הוא היה גם אלוף צליחות הכינרת מקיבוץ עין גב לטבריה בשנים ההן . שחיין וספורטאי מוכשר שהיה בכלל חקלאי אולם אלוהי הספורט העניק לו כישרון של לווייתן בדמות אדם. הוא היה בלתי נשכח עבור כל ילדי עמק הירדן. כששאלו אותנו הילדים מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים , חלק השיב שהוא רוצה להיות השחיין שְמוּלִיק חָדָש . חלק אחר ביקש להיות הכדורעפן מקיבוץ בית זרע חיים בורר. אני אמרתי שאני רוצה להיות שניהם. בריכת האדמה של קיבוץ אפיקים הייתה בריכת בוץ רוויית מים עכורים אולם עבורנו היא הייתה עולם ומלואו . בור המים העמוק נחפר מדרום לאורווה קצת מאחורי הרפת ומוסך הטרקטורים של קיבוץ אפיקים . הובילו אליה שבילי העפר של הקיבוץ . הבריכה הייתה עטורה סביבה עצי אקליפטוסים ושיחי הרדופים. היא לבשה אווירה מאוד מיוחדת בטרם רדת הערב בימי הקיץ הלוהטים והארוכים של עמק הירדן. הלך רוח של שלווה, שקט, ומסתורין. מי שמכיר את נוֹבֶלָת השִירָה "הבְּרֵיכָה" שכתב חיים נחמן ביאליק ב- 1928 מבין למה אני מתכוון. בכתה ז' למדנו את השירה הפסטורלית ההיא של חיים נחמן ביאליק, "הַבְּרֵיכָה". המורה שלנו לספרות ראובן מיכאל ז"ל (נפטר לפני כמה שנים בקיבוץ אפיקים בגיל 102) לקח אותנו לבריכת הקיבוץ כדי להעניק לנו בין האקליפטוסים וההרדופים את ההשראה של חיים נחמן ביאליק. בבריכת הבוץ של קיבוץ אפיקים נולדה אהבתי לשחייה האולימפית. האלילים החדשים שלנו בבריכה היו מאוחר יותר בני גילנו בקיבוץ גבעת חיים ילידי גבעת חיים רְאוּבֵן שְנָפֶּר (שֶפָע) ייבדל לחיים ארוכים ויוֹרָם מַנְדֵלְבָּאוּם ז"ל, וגם בן קיבוץ עין שמר אֵהוּד דֶקֶל ז"ל. היה גם את השחיין ארנון טורין מקיבוץ גבעת ברנר. אגודת השחייה של ברית מכבים עתיד העמידה בשנים ההן בחלון הראווה שלה את שחיין החזה גבריאל נֵסְט, שחיין הגב דן קפליביצקי, שחיין החתירה ישעיהו אלבוים, ואת שחיינית החתירה שושנה ריבנר ז"ל. במכבי פ"ת בלט שחיין החתירה נָחוּם בּוּך. אולם שני קיבוצי גבעת חיים האיחוד והמאוחד היו באמת מעצמות שחייה בזמן ההוא בקנה מידה ישראלי בראשות המאמן פינדה פישר. בעשור ה- 60 של המאה הקודמת קם לגדולה בקיבוץ גבעת חיים גם שחיין החזה גרשון שפע אחיו של ראובן שפע. גרשון שפע שחיין נערץ צנוע ועניו ייצג את ישראל בשלוש אולימפיאדות : רומא 1960 , טוקיו 1964 , ומכסיקו 1968.

טקסט תמונה : שנת 1960. תמונה בלתי נשכחת מהימים ההם. זוהי משפחת שפע , משפחת השחיינים המפורסמת, המצטיינת, ורבת המוניטין מקיבוץ גבעת חיים. להלן זיהוי הנוכחים בתצלום מימין לשמאל : ראובן שפע (בן 23) שחיין רב גוני ענק שהתנשא לגובה 1.92 מ' (היה גם שחקן כדורסל מצוין בקבוצת "הפועל" גבעת חיים), אחיו גרשון שפע (בן 17), ואביהם פינדה שפע (פישר). (התמונה באדיבות ראובן שפע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני קיבוצי גבעת חיים הקדימו בעשור את קיבוצי רמת יוחנן וכפר מכבי בגוש זבולון ואת מאמנם יוסף "יוז'ו" טלקי מי שיצר בעשור ה- 60 של המאה הקודמת את שני השחיינים בעלי המוניטין אברהם מלמד ומשה גרטל. קיבוץ גבעת חיים הקדים גם את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בראשות המורה לספורט וחינוך גופני הנערץ ומאמן השחייה שְמַרִיָהוּ נָאבֶּל ז"ל (2018 – 1919). ישראל היא מדינת קיץ שמכילה בתוכה מאות בריכות שחייה וקו חוף ים ארוך אולם היא מעולם לא השכילה בשום עידן להפוך למעצמת שחייה בינלאומית כמו נגיד ברמתן של הונגריה, אנגליה, איטליה, וצרפת. לבטח לא ברמה של ארה"ב, אוסטרליה, סין, ויפן.

טקסט תמונה : 1950. זהו שמריהו נאבל בן 31 (נולד בפולין ב- 1919) המורה הנערץ לספורט ו-חינוך גופני ומאמן השחייה של קיבוץ אפיקים בשנים 1960 – 1944. (באדיבות שמריהו נאבל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 987. הועלה לאוויר בערב יום שלישי של 1 ביוני 2021.