פוסט מס 1113. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים. חבורת שדרני הספורט הוותיקים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : דן שילון + נסים קיוויתי + אלכס גלעדי ז"ל + יורם ארבל + מאיר איינשטיין ז"ל. לשורת החבורה המצטיינת רחוקת הימים ההיא היה שייך גם יאיר שטרן אולם הוא נשא אז בעוֹל יותר כמגיש תוכניות הספורט ופחות כשַדָּר מוביל. פוסט מס' 1113. הועלה לאוויר ביום שבת – 27 באוגוסט 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 1113. הועלה לאוויר בשבת-27 באוגוסט 2022.
פוסט מס' 1113. מהווה גם תשובה לאנשים שמגיבים ו-פונים אליי באמצעות הבלוג. זה שנים שאינני משיב עוד לפונים לבלוג באופן אישי. על כל פנים במקרה הקונקרטי הנדון זוהי תשובתי לשני פונים "X" ו- "Y" שהתעניינו בשלל נושאים שבהם פוסט מס' 1113 דן ועוסק. התשובה המפורטת מספקת מידע גם לכלל הקוראים והעוקבים.
הערה 1 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.
הערה 2 : הבלוג yoashtvblog.co.il איננו נחקר ונכתב לצורכי השגת רווח, ו/או קבלת פרסום, ו/או צבירת ממון.
הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לציבור הקוראים ולמתעניינים בו.
——————————————————————————————————–
פוסט מס' 1113. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים. חבורת שדרני הספורט הוותיקים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא דן שילון + נסים קיוויתי + אלכס גלעדי ז"ל + יורם ארבל + מאיר איינשטיין ז"ל. לשורת החבורה המצטיינת רחוקת הימים ההיא היה שייך גם יאיר שטרן אולם הוא נשא אז בעוֹל יותר כמגיש תוכניות הספורט ופחות כ-שַדָּר מוביל. פוסט מס' 1113. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שבת – 27 באוגוסט 2022.
———————————————————————————————————
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1113. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים. חבורת שדרני הספורט הוותיקים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא: דן שילון + נסים קיוויתי + אלכס גלעדי ז"ל + יורם ארבל + מאיר איינשטיין ז"ל. לשורת החבורה המצטיינת רחוקת הימים ההיא היה שייך גם יאיר שטרן אולם הוא נשא אז בעוֹל יותר כמגיש תוכניות הספורט ופחות כ-שַדָּר מוביל. פוסט מס' 1113. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שבת – 27 באוגוסט 2022.
פרפראות.
1. הפוסט שכתב מר גיא פרחי ומתפרסם ב-מוסף "הָאָרֶץ" של יום שישי – 26 באוגוסט 2022 וכותרתו, "אלה לא עוד חילופי דורות. זה שינוי בתפישה של הכדורגל", הוא דַל, לא מנומק, לא מעניין, סותר את עצמו, ולכן מגוחך. לא ברור למה מתכוון הכותב. מחד הוא גיא פרחי כותב בכותרת המשנה שלו, "השדרים הוותיקים נעלמים מהמסך דווקא בשעה שאנו זקוקים להם יותר מתמיד" (פלוס תצלומים של יורם ארבל ו-רמי ווייץ (שניהם יבד"ל) ומאיר איינשטיין ז"ל) ומאידך הוא רושם בהמשך טקסט מביך, כלהלן : "…הפרפורמנס הלמדני של רמי ווייץ מוקצן כל כך עד שהוא בעצמו ניחן במין ילדותיות המקרבת אותו לקלות הדעת של יורם ארבל. שני הטיטאנים של שדרנות הכדורגל הישראלית הם ככלות הכול גם שני ילדים, ואין קָסוּם יותר מלצפות במשחק מבעד לפליאתם האינפנטילית…". פוסט גרוטסקי לא ברור ולא מובן.
1. מחקר. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים א'.
טקסט תמונה : 1969. התיעוד הנ"ל נעשה בקיץ 1969 בשיכון לזוגות צעירים ההוא ברחוב דניאל מוריץ ב-רמת אביב הצעירה ההיא, בימים ההם – בזמן ההוא לפני 53 שנים. זה היה אירוע משפחתי טריביאלי שתועד מזמן על פי ספירת השנים המקובלת, אולם על פי תחושת הזיכרון האנושית הפרטית שלי התיעוד הזה איננו בָּלֶה והזמן לא נגס בו את שיניו. הוא עכשווי ו-כאילו קרה אתמול. גם מפני שהזיכרון הקונקרטי ה-אישי מתועד ואולי גם בגלל שכבר בימים ההם של 1969 ישנתי טלוויזיה וחלמתי טלוויזיה. לא שיערתי אז ש-דן שילון יבד"ל ו-אלכס גלעדי ז"ל יהפכו בתוך שנתיים את חלומי ההוא למציאות (!). בתיעוד היָשָן הנ"ל אנוכי מצולם עם שני ילדיי הקטנים דאז : בני הבכור רועי אלרואי, היום מתכנן ו-אדריכל (מימין) ובני השני, פרופסור גור אלרואי מי שהיה עד לפני זמן לא רב דִיקַן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה והיום נושא בתפקיד רֶקְטוֹר אוניברסיטת חיפה (משמאל). בתי הצעירה הָגָר טרם נולדה אז. בסופו של דבר המשפחה היא הגרעין החשוב ביותר ונושאת את התקוות החשובות ביותר ב-חיי ובחיינו של כולנו. נותרנו מאוחדים מאוד במשפחה שהתרחבה עד למאוד. אנחנו כולנו קרובים מאוד האחד לשני, ויחדיו מאוד, למרות תלאות הדרך הרבות. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
2. דן שילון (בן 82, היום) הוא האיש שהניח לפני 55 שנים ב- 1968 את יסודות הצילום ו-הכיסוי הטלוויזיוני בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ההיא דאז, שעסקו בשידורים הישירים בטלוויזיה של שני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר במדינת ישראל, כדורגל וכדורסל. דן שילון היה ב- 1968 מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ההיא. היה מדובר באיש רב גוני ייחודי ו-מוכשר מאוד ו-בעל חֲזוֹן ויוזמה בתחום תעשיית "הטלוויזיה העיתונאית" המורכבת והמסובכת והיקרה. הוא התמנה מאוחר יותר ב- נובמבר 1974 ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ארנון צוקרמן לתפקיד בעל משקל עיתונאי גדול, נושא חשיבות מקצועית וציבורית עליונה בעלת ערך ואחריות רבה – להיות מנהל חטיבת החדשות (!).
טקסט מסמך : 1977 – 1974. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- 48 שנים. תיעוד של שני ענקים בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 40, מימין) ממנה את דן שילון (בן 34, משמאל) בנובמבר 1977 למנהל חטיבת החדשות [למורת רוחו של מוטי קירשנבאום ז"ל שגם הוא נשא את עיניו למשרה החשובה (!)]. ב- 1976 מינה ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבראשה ניצבו בתקופה ההיא אז במחצית עשור ה- 70 של המאה הקודמת המנהל הראשי ארנון צוקרמן יבד"ל, מנהל חטיבת החדשות דן שילון יבד"ל, מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל, ומנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי ז"ל – פַּרְחָה, לִבְלֵבָה, ו-שגשגה בכל מִשְעוֹל, דֶרֶךְ, ו-כִּיווּן, שחשפו ו-הציבו בפניה ארבע רוחות השמיים (!). מדובר בתקופה פורייה של פריחה וצמיחה תכנית (ובה בשעה גם התקדמות והשתפרות טכנולוגית) בלתי נשכחת של השידור הציבורי הטלוויזיוני הישראלי שחלפה לבלי שוב. מנכ"ל רשות השידור בשנים שבין 1974 ל- 1979 היה יצחק לבני ז"ל אולם הדמות הדומיננטית בתקופה המדוברת ההיא היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהיגה ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מאוחר יותר מונה דן שילון על ידו ומטעמו של ארנון צוקרמן להיות ב- 1977 לשמש במשך ארבע שנים כתב הטלוויזיה ורשות השידור בניו יורק / ארה"ב). דן שילון היה מנהיג טלוויזיה ובתור שכזה הרחיק ראות וצפה קדימה גם מעבר לקו האופק. אני זוכר אותו כאיש חכם, נבון, ויוצר בתחום העיתונאות הטלוויזיונית. אדם בעל היגיון וידע, קר רוח ושקול. איש שחוטי מחשבתו מעולם לא נותקו ולא נקרעו, אדם שמעולם לא איבד את עשתונותיו, ו-אף פעם לא איבד את חוש הניווט שלו ואת ההתמצאות שלו מול המיקרופון והמסך בנבכי הדרכים והשבילים המפותלים הטכנולוגיים והלוגיסטיים ההם (וגם האנושיים) שמאפיינים כל הזמן וכל העת את תעשיית הטלוויזיה הרגישה והמתפתחת ו-רוויית מכשולים באשר היא בארץ ובעולם, מאז הומצאה לפני 138 שנים ב-1884 ע"י המדען הגרמני פאול ניפקואו. דן שילון היה מנהיג שידור מוכשר שידע היטב לנווט קדימה בשדות הטלוויזיה גם בתנאים ציבוריים טכנולוגיים ולוגיסטיים קשים ומורכבים תחת "אש חיה", ולצלוח אותם בשלום יחד עם אנשיו (!). הוא מעולם לא אִכְזֵב. זאת הייתה גם התרשמותי ממנו בקיץ 1971 כשפסעתי את צעדיי הראשונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, הייתי אז בן 33, וזאת היא דעתי עליו גם כעת בקיץ 2022. ליתר דיוק ב- 26 באוגוסט 2022. דן שילון נותר תמיד קר רוח בשדות הקרב הטלוויזיוניים בארץ ובחו"ל. הוא חשב נכון, התמודד, ו-פתר היטב בהיגיון הגיוני אתגרים טלוויזיוניים טכנולוגיים ולוגיסטיים מורכבים וסבוכים מאוד רבי פָּנּים ו-צדדים, גם בתנאי לחץ (!). פגשתי מעט מאוד אנשי טלוויזיה בארץ ובעולם בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי בת ארבע עשרות של שנים שהיו שווים ברמתם לאישיותו, יכולתו, ו-כישרונו הטלוויזיוני של דן שילון. גם כמנהיג ומתווה דרך. השקט הנפשי שלו ויכולתו לנתח ולחשוב ולהתמודד בהצלחה בתנאי לחץ בעת שידורים ישירים (וגם מוקלטים) בזירות הטלוויזיוניות הרבות והשונות בארץ ובעולם, הפכו אותו לא רק לאדם מרשים אלא גם למנהיג מרשים שעובדיו האמינו לו ו-בו (!). מה-היבט הזה רב זוויות התבוננות לאורכן של שנים רבות, הייתי והיינו כולנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ברי מזל. בזכות אישיותו המיוחדת, שיקול דעתו ההגיוני וקור רוחו, הידע שלו, ומנהיגותו יישרת הדרך הוא ניצב משכמו ומעלה מעל רבים בזירה הטלוויזיונית (!). הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיעה לשיאי ביצוע חדשים ארציים ובינלאומיים מרשימים בשנים ההן שבין 1974 ל- 1977. הוא היה הראשון יחדיו עם מנהלו ארנון צוקרמן שהניחו את היסודות האיתנים והמודרניים ההם הטכנולוגיים והלוגיסטיים לרבות גיוס ואימון כוח אדם מקצועי שהביאו בתוך תקופה לא ארוכה לשגשוגה ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הכרתי אותו את דן שילון לראשונה כיוזם, אדם חושב, איש מעשה, ו-מנהיג רציני ב- 1971. הוא היה עילוי טלוויזיוני ויותר מזה הוא היה עילוי כאדם באשר הוא אדם. אין בינינו שום קשר כבר שנים ארוכות ורבות אולם לא שיניתי את דעתי אודותיו גם בחלוף יותר מיוֹבֵל שנים מאז יולי 1971 ועד לרגע זה, ב-חודש אוגוסט של שנת 2022.
טקסט תמונה : שבת בערב – 6 באוקטובר 1973. אליפות אירופה בכדורסל – ברצלונה 1973. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 49 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של ברצלונה בספרד. בשתיים בצהריים בתאריך ההוא של שבת – 6 באוקטובר 1973 פורצת מלחמת יום הכיפורים הקשה של צה"ל נגד צבאות מצרים וסוריה, אולם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מורה אף על פי כן לשַדָּר דן שילון (מימין) להישאר בספרד ולשדר ישיר את משחק הגמר של הטורניר, בו גוברת יוגוסלביה על ספרד בתוצאה 67:78 וזוכה ומוכתרת לאלופת אירופה בכדורסל בשנת 1973. דן שילון מצרף אליו לעמדת השידור את הפרשן המזדמן משה לרר ז"ל שהיה אז כתב הספורט של העיתון "מעריב" (משמאל). (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אוקטובר 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. דן שילון (בן 28, בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" באוקטובר 1968 ובתוכה קטעי הפילם הבודדים שסיקרו את אולימפיאדת מכסיקו 68'. הצילום נעשה מתוך מוניטור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשחקים האולימפיים של מכסיקו 1968 הועברו בשידורים ישירים מלאים בארה"ב ובאירופה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה נעמדה על רגליה הסתפקה בפירורי מידע מאותם המשחקים האולימפיים ההם של מכסיקו 1968. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1113. תזכורת נוספת מהימים הרחוקים ההם שחלפו לבלי שוב. אנוכי כבר אוטוטו בן 85, ולדן שילון ימלאו בקרוב 82 שנים. אשנה ואוֹמַר שוב : אַחֲרָיוּתוֹ הכבדה של הָנוֹשֵא וּמַחֲזִיק ב- מִיקְרוֹפוֹן הַטֶלֶוִויזְיוֹנִי איננה רק רוויית משקל חֲזוּתִי אלא אמורה להיות אֲרֶשֶת ש-איכותה מורכבת מ-חוֹכְמָה ו-נבונות וכִישָרוֹן להָבִּיעֵ כל מחשבה ו-רעיון גם המסובכים ביותר במינימום מֶלֶל ו-טקסט. אין די ביופי ואסתטיקה ב-לבדם. לכשעצמם הם לעולם אינם מספיקים. דִיוּק הַמַעֲשֶה הטלוויזיוני העוסק בתיאור משחק הכדורגל על כַּר הָדֶשֶא חייב להיעשות ולהתבצע ב-דיוק רָב ובאמצעות ניסוחים של טקסט בהיר, פשוט, ו-חסכוני (!). המעשה הטלוויזיוני הנדון חייב להיות מופק ברמה מתמטית-פיסיקאלית לרבות הַבִּיצוּעַ הַמוּקְפָּד של הכיסוי מהיבטי עדשות מצלמות הטלוויזיה, ו-אָדְגִיש שוב לצִידָם של המיקרופונים הטלוויזיוניים (!!). שדרני הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, נסים קיוויתי (אוטוטו, בן 98) ויורם ארבל (בן 80, היום), אלכס גלעדי ז"ל, ויאיר שטרן, ולפניהם מי שהקדים אותם בתפקיד השדר הראשי של אירועי הספורט, דן שילון (בן 82, היום), נחשבו במשך שנים רבות וארוכות ולא בכדי לנושאי הדגל, ל-אַבִּירֵי המיקרופונים הטלוויזיוניים בגזרת השידורים הישירים הרבים ההם של אירועי הספורט השונים שהתרחשו והתקיימו בארץ ובעולם. ארבעתם יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל נותרו בלתי נשכחים (!). את מקומם ירש במידה רבה בתקופה מאוחרת יותר מאיר איינשטיין ז"ל אף הוא בלתי נשכח, ואחריו רמי ווייץ יבד"ל. פוסט מס' 1113 הועלה לאוויר ביום שבת – 27 באוגוסט 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
בחודש אפריל של שנת 1994 התקיימו משחקי ה- Final Four של הכדורסל האירופי בפעם השנייה בהיסטוריה בהיכל הספורט ביד אליהו. משחקי מכבי ת"א באירופה שלא התחרתה בגביע אירופה לקבוצות אלופות באותה עונה של 1994 – 1993 (האלופה הייתה הפועל גליל עליון), שודרו בערוץ 2 הצעיר והמסחרי ע"י רָפִי גִינַת יבד"ל והפרשן רָלְף קְלָיִין ז"ל. מכבי ת"א נכשלה באותה עונה באירופה וגם על מִרקע הטלוויזיה מכל היבט לרבות בחירת שַדָּר המשחקים. רפי גינת לא היה מעולם שַדָּר כדורסל ברמה של יורם ארבל ומאיר איינשטיין, ו/או אפילו ברמתו של ניב רסקין. הוא קנה את המוניטין שלו כ- כרוז כדורסל בעל קול רועם. ערוץ 2 הצעיר מלא האמביציות בראשותם של דָן שִילוֹן ויוֹחָנָן צַנְגֶן המנכ"לים המשותפים של קבוצת "רשת", אָלֶכְּס גִלְעָדִי ז"ל מנכ"ל "קשת", ועוּזִי פֶּלֶד מנכ"ל חברת "טלעד", טרם סיכנו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה. זכויות השידורים של ה- Final Four בגביע אירופה לאלופות שנערכו בהיכל הספורט ביד אליהו באפריל 1994 היו שלנו מכוח החוזה הארוך טווח בין ה- FIBA ל- EBU. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שימשה כ- Host broadcaster של האירוע, אך לרוע מזלנו מכבי ת"א לא הייתה שָם. מלאכת הארגון של מפעל ה- Final Four היוקרתי בהיכל הספורט ביד אליהו הוטלה על מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשותו של יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי אחד מ- פיגורות הספורט הרציניות ביותר שקמו אי פעם במדינת ישראל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שימשה כ- Host broadcaster בינלאומי של האירוע. היה עלינו לספק את סיגנל השידור ה- Multilateral של ארבעת המשחקים ושידורים Unilateral נוספים לכל רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU החפצות והמתעניינות בשידורי ה- Final Four. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הטילו עלי לעמוד בראש מבצע השידור הטלוויזיוני הבינלאומי והמולטילאטראלי, לתכנן ולנהל אותו. בפעם הראשונה נדרשנו להפקת שידור בינלאומית רבת משתתפים בסדר גודל כזה, ולמיסוד ובניית עשרים וחמש עמדות שידור בהיכל הספורט ביד אליהו עבור רשתות הטלוויזיה והרדיו של ה- EBU. זאת הייתה משימת הפקה מורכבת ומסובכת ורבת אחריות שמעולם לא התנסינו בה. מה חבל היה שמכבי ת"א נעדרה מהמעמד המכובד של ה- Final Four ומהמשחקים האלוּ, דווקא בשעה שהם נערכים בישראל ואנחנו משמשים בעלי הבית של הפקת השידורים. העוזרים הטכניים הישירים שלי היו מיכה לוירר ז"ל וסעדיה קאראוואני יבד"ל בתחום ה- Sound והתקשורת ומנחם וולף ואלי קרייתי בתחום ה- Video. מפקח ניידת השידור הבינלאומית היה שמואל פוקס. את מלאכת ההפקה הענקית הפקדתי בימים ההם בידיו של עוזרי ששי אפרתי (מחליפו של אמנון ברקאי שעבר לחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית). שַשִי אפרתי (היום בן 64) נכנס זה מכבר בהצלחה גדולה לנעליו הגדולות. יכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות כפי שיכולתי לסמוך בימים ההם על קודמו אמנון ברקאי. ששי אפרתי חונן במאגר תכונות חשובות של מפיק טלוויזיה. יכולת תכנון, יושרה מוחלטת, ודבקות ללא תנאי במשימה. למשחקי ה- Final Four בתל אביב של 1994 העפילו שתי קבוצות ספרדיות באדאלונה ו-ברצלונה, ושתי קבוצות יווניות אולימפיאקוס ופאנאתנאייקוס. אף על פי כן עוררו המשחקים עניין רב גם בין חובבי הספורט בישראל. היכל הספורט של יד אליהו היה מוצף באוהדי כדורסל ספרדיים, יווניים, וגם ישראליים. כעבור שלוש שנים שניתי מבצע דומה של משחק ה- Euro Stars בהיכל הספורט ביד אליהו. ברור שחברת ISL בראשות רוס קלוז (Ross Close) הריצה אלי בתום ההפקה מכתב תודה והתפעלות . חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה הטובה ביותר בכיסוי כדורסל באירופה. כולם ידעו זאת. אנוכי יחדיו עם צוות מחלקת הפיתוח של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אריה מולצ'ינובסקי וישי פרנקל היינו הראשונים באירופה להעלות את שני שעוני ה- Count down (השעון המרכזי ושעוני ה- 30 ו – 24 שניות) באופן שיטתי וברור על מסך הטלוויזיה לאורכו של כל המשחק. זאת הייתה בעת ההיא הצלחה סנסציונית. הזמן האוזל הוא מרכיב חשוב בדרמה המתפתחת על פרקט הכדורסל.
ליכולת שלנו לחשוף בעת ובעונה אחת את שני שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה מאוחר יותר בעת השידורים הישירים (באמצעות גרפיקה ברורה ואסתטית), הייתה חשיבות רבה ביותר כחלק אינטגרלי מהמידע הכללי שזרם ממגרש המשחקים לסלון ביתו של משלם האגרה. זה נכון שגיבורי המשחק ומהות התחרות והתהוות העלילה הם בסיס המידע של השידור הישיר, אך גם מֶשֶך זמן העלילה והשעון המודד את קצב התפתחותה הם נתונים הכרחיים השזורים בתוך המידע הקונקרטי הזה ומשלימים את התמונה כולה. מחוגי הזמן האוֹזֵל בכל רגע בחיינו והצורך להציץ בשעונינו עשרות פעמים בכל חלקי היממה היא תופעה כל כך אלמנטרית, עד שקשה להאמין מדוע לקח עידן ועידנים לאנשי הטלוויזיה לאמֵץ את רעיון מחוגי השעון לצורכי שידורי הספורט שלהם. טכנאי הפיתוח בחטיבת ההנדסה שלנו השלימו במהלך השנים מבצע טכנולוגי מרשים בו הצליחו "לתרגם" הלכה למעשה את תפישת עולמי הטלוויזיונית ופילוסופיית השידור שלי שקובעת נחרצות כי אינפורמציית מחוגי השעונים הנעים Count down במשחק כדורסל לעבר ייעדם הסופי וּגלויים על המסך לעין כול לאורכו של כל השידור הישיר, הם מרכיב חיוני בכינון מצלמות הטלוויזיה וחשיפת הדרמה המתפתחת על המגרש. לא היה ספק בכך. מחוגי השעונים הנעים בהתמדה לעבר נקודת הזמן האחרונה (הדקה ה- 40 של המשחק), בעת שתעלומת הניצחון אופפת את התחרות, מהווים סממני מתח כבירים כמו בעלילת קולנוע ומחברים את הצופים בעבוֹתוֹת למסך הטלוויזיה.
בימאי הקולנוע האמריקני פְרֵד זִינֶמַן (Fred Zinneman) בנה וביסס את דרמת הקולנוע המפורסמת שלוֹ "בצוהרי יום" (High Noon), סרט מערבון משנת 1951 עם הכוכבים גֶרי קוּפֶּר וגְרֵייס קֶלִי, לא רק על מרכיבי האופי ההיסטורי של מקום העלילה ומאבק אזרחיה הגיבורים של קהילה קטנה ושלווה בפשע, אלא ייחד תשומת לב לקֶצֶב התרחשות האירועים בסרט ההוא בפרק זמן קצוּב. הוא הגביל את סיפור העלילה לפרק זמן של תשעים דקות בדיוק. ה- Count down, מחוגי השעון המתקתקים במשך שעה וחֵצי לעבר נקודת הזמן בה יפגוש גֶרִי קוּפֶּר את ארבעת האחים האקדוחנים בצוהרי היום לקרב הגורלי והמכריע, מכתיבים את עוצמת המתח. בשלב העריכה הסופית של הסרט המצוין הוא, דאג הבימאי לחשוף את השעון והזמן האוזֵל שוב ושוב בסצנות הנחוצות ואת מחוגיו הנִגלים וניבטים אל הצופים מעֵת לעֵת במהלך ההקרנה הקולנועית, וחשיפת הזמן ההולך ו-כַּלֶה לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת והסוף הלא ידוע. תנועת מחוגי השעון והזמן האוזל קובעים במידה רבה את התפתחות ו-שיא הדרמה (!). ה- Count down של מחוגי השעון מלווים בפס קול מוסיקאלי – אדיטוריאלי בלתי נשכח שחיבר המלחין הנודע דימיטרי טיומקין. מילות השיר בסרט "בצהריי יום", אותן מבצע הזמר טֶקְס רִיטֶר (Tex Ritter), ואח"כ גם של הזמר האגדי פרנקי ליין (Franky Lane) שהחליף את הזָמָר המקורי טקס ריטר, הותירו עליי כנער מתבגר אז רושם עצום :
"…Do not forsake me oh my darling… I only know I must be brave…"
וכמובן הלחן – המנגינה הנפלאה שחיבר המלחין והמוסיקאי הנפלא דימיטרי טיומקין מחדדים היטב את המתח בסרט הקולנוע הבלתי נשכח הזה. ללא ספק יצירת מופת. ראיתי אותה לפחות שלושים פעם בחיי.
2. מחקר. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים ב'.
אנשים ספורים בלבד הציצו עד כה בעבודת המחקר רחבת היקף שאני כותב ועורך אודות ההיסטוריה הארוכה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הנוגעת להתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם, ואשר החל אותה ב- 1884 מהנדס החשמל הגרמני פָּאוּל נִיפְּקוֹאוֹ (Paul Nipkow). בפיהם הבעת דעה משותפת אחת ובצדה ספק, התמונות הרבות המופיעות בסדרה הן מרתקות ומעניינות ובעלות ערך אינפורמטיבי חשוב ויוצא דופן, אך האם אין הן מייקרות את הפקת המחקר והוצאתו לאור. תשובתי פשוטה : אני איש טלוויזיה שמרבה להשתמש בוויזואליה ומבקש לכתוב טקסט חסכוני. התמונות הן עֵדוּת שתומכות בטקסט אך בלעדיו הן אילמות. הטקסט מאשש אותן ומפיח בהן רוח חיים. מתקיים קשר גומלין בלתי אמצעי בין הכתיבה לתמונות. אינני חוקר וכותב כדי להפיק רווחים. ערכתי ראיונות ושיחות תחקיר עם יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם. אנוכי מסתפק בתיעוד ההיסטוריה למען הדורות הבאים.
טקסט תמונה : שנת 1883. זהו מדען הטלוויזיה הגרמני בן ה- 23 פאול ניפקואו (Paul Nipkow) הוגה ו-ממציאו של רעיון טכנולוגיית הטלוויזיה, ומממש אותו לפני 139 (מאה שלושים ותשע) שנים. (באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF).
הספר עב הכרס, "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון הטלוויזיה בארץ ובעולם", נחקר ונכתב כאמור במשך זמן רב בתקופת השנים של 2014 – 1998. הוא עוסק בקצה גבול היכולת האנושית של האדם בספורט ובכישרון מצלמות הטלוויזיה בבת עיני לתעד את שאיפתו להעפיל לפסגות חדשות ולכונן שיאים חדשים.
המחקר והכתיבה דנים בפרוטרוט ביכולת האנטומית והפיסיולוגית וכישרון האימון ועימם הדבקות במשימה והשיאים הנפלאים שהשיגו והציבו ספורטאי עַל בינלאומיים מאז ראשית המאה ה- 20 : ריי יורי, דוראנדו פייטרי, ג'ים ת'ורפ, האנס קולמאיינן, פאבו נורמי, דאגלאס לואו, ג'סי אואנס, הרולד אוסבורן, דאגלאס לואו, ג'וני מירה, מאתי יארווינן, וולמארי איזו-הולו, הלן סטפנס, ג'ק לאבלוק, פאני בלאנקרס-קואן, מל וויטפילד, שירלי סטריקלנד, בת'י קאת'ברט הרברט מקינלי, ארתור ווינט, ג'ורג' רודן, האריסון דילארד, לי קאלהון, בוב מאתייאס בובי מורו, הרברט אליוט, פיטר סנל, אגנס קלטי, לאריסה לאטינינה, וורה צ'אסלבסקה, לודמילה טורישצ'בה, אולגה קורבוט נדיה קומאנצ'י, וויקטור צ'וקארין, בוריס שאקלין, יוקיו אנדו, סאוואו קאטו, מיטסואו צוקאהרה, ניקולאי אנדריאנוב, אלכסנדר דיטיאטין, לי אבאנס, טומי סמית', ראלף בוסטון, איגור טר אובאנסיאן, בוב בימון, דיק פוסברי, ג'וני ווייסמילר, מרק ספיץ, בוב הייס, פאול אלבסטרום, ארמין הארי, וולרי בורזוב, אלברטו חואנטורנה, אמיל זטופק, דיילי תומפסון, מייקל פאואל, אלפרד "אל" אורטר, פארי אובראיין, רוג'ר באניסטר, לי קאלהון, גלן דייויס, אוטיס דייויס, קורנליוס וורמרדאם, טטיאנה קאזאנקינה, בוב ריצ'ארדס, סרגיי בובקה, סטפקה קוסטדינובה, קארל לואיס, מייקל פאואל, סבסטיאן קו, דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר, מריטה קוך, אבבה ביקילה, קיפצ'וגה קיינו, גאברי הייליסלאסי, קנניסה בקלה, וולדמאר צ'רפינסקי, דואון פרייזר, קורנליה אנדר, רולאנד מאתס, לאסלו פאפ, תיאופיליו סטיבנסון, יורי וולאסוב, ליאוניד ז'בוטינסקי, וואסילי אלכסייב, ז'אקלין "ז'אקי" ג'ויינר – קרסי, קריסטין אוטו, אלכסנדר פופוב, איאן ת'ורפ, מייקל פלפס, פיטר וואן דן הוגנבאנד, גראנט האקט, ארון פירסול, הישאם אל גארוז', חבייר סוטומאיור, יאן ז'לז'ני, ווילמה רודולף, מייקל ג'ונסון, יוסיין בולט, סוניה הני, ז'אן קלוד קילי, אירינה רודנינה ואלכסנדר זייצב, אריק היידן, אדריאנוס שנק, סוניה הני, קאתרינה וויט, בייב רות', לו גריג, ג'ו דימאג'יו, ג'קי רובינסון, ביל ראסל, בוב קוזי, ג'רי ווסט, אוסקר רוברטסון, קארים עבדול ג'אבר, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, ג'ו מונטנה, ג'ו נאמאת', טרי בראדשואו, ז'אק אנקטיל, לואיזון בובט, אדי מרקס, ברנאר אינו, ג'ק דמפסי, ג'ין טאני, ג'ו לואיס, רוקי מרציאנו, מוחמד עלי, פרנץ פושקש, פריץ וולטר, אדסון אראנטז דו נאסימנטו (פלה), מנואל פראנצ'סקו דו סאנטוס (גארינצ'ה), יוהאן קרויף, פרנץ בקנבאואר, דייגו ארמאנדו מאראדונה, ליאו מסי, וויטוריו פוצו גוסטב שבש, ספ הרברגר, וויסנטה פאולה, אלף ראמזי, סזאר לואיס מנוטי, ג'ון וודן, רד אוורבאך, דון שולה, ווינס לומבארדי, יהושע רוזין, רלף קליין, עמנואל שפר, ורבים אחרים – מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה. ברור שהספר עוסק גם במגלי יבשות אמיצים ונועזים, חוקרי עולם, ומטפסי הרים שהיו סמל ומופת לכולנו, דבקים במשימותיהם בתנאים קשים עד כלות, ובראשם הנורווגי רואלד אמונדסן, הבריטים דייויד ליבינגסטון, רוברט סקוט, ג'ורג' מלורי, וארנסט שקלטון, והניו זילאנדי אדמונד הילארי. לספורטאים וקבוצת החוקרים הגיאוגראפיים הזאת מכנה משותף ברור. הם הציבו שוב ושוב גבול חדש ליכולת האנושית.
טקסט תמונה : 1988. זוהי האצנית האמריקנית המנוחה דלורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר ש-קובעת שני שיאי עולם מדהימים בריצות הקצרות ל- 100 מ' (10.49 ש' ב- 16 ביולי 1988 בשלב רבע הגמר במבחני ה-א"ק האולימפיים באינדיאנפוליס לקראת אולימפיאדת סיאול 1988) ו- 200 מ' (21.34 ש' בריצת הגמר ב- 29 בספטמבר 1988 באולימפיאדת סיאול 1988) – לפני 34 שנים (!). שני השיאים הנ"ל שרירים וקיימים עד עצם היום הזה בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 1113 ב- 27 באוגוסט 2022 (!). שום אתלטית לא התקרבה מאז ו-איננה מתקרבת גם היום לשני שיאי העולם הללו שנקבעו ע"י דלורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר כאמור לפני כ- 34 שנים, ו-מהווים לפי שעה את קצה גבול היכולת של הנשים בתחום הקונקרטי הזה של הריצות הקצרות. בתמונות האלה נראית דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר זוכה בשתי מדליות זהב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת סיאול 1988. ב- 21 בספטמבר 1998 בהיותה בת 38 מתה לפתע דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר בשנתה. משפחתה סירבה לניתוח גופתה לאחר המוות. (באדיבות IOC ו- SORTO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
3. מחקר. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים ג'.
יורם ארבל כמו כל השַדָּרִים האחרים בארץ וגם בעולם שווה כקליפת השום ללא מערכת עיתונאית זריזה ומהימנה שעובדת בשבילו. שני שדרני ה- BBC המנוחים והבלתי נשכחים קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) ודיוויד קולמאן (David Colman) היו מסכימים עם הקביעה הזאת שלי ללא ערעור. התמונות הבאות שנשמרו ו- נלקחו מארכיון העבודה הפרטי שלי מלמדות כי לעולם לא השארתי את יורם ארבל בודד בעמדות השידור שלנו. אף פעם לא הפקרתי אותו. הוא תמיד היה עטוף בעוזרי שדר, טכנאים, ומפיקים, ובמערכת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית החרוצה כולה שעבדה למענו והייתה נאמנה לו עד כלות ב- % 100 (כמו לכל שדר ו/או שדרנים אחרים שהחזיקו במטה המיקרופון .
טקסט תמונה : 1981. הימים ההם הזמן ההוא לפני 42 שנים. 28 באוקטובר 1981. אצטדיון ר"ג. לפני 35 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם שריקת הפתיחה למשחק קדם גביע העולם של מונדיאל ספרד 82', ישראל – פורטוגל 1:4. מערכת עיתונאית וטכנולוגית עוטפת את השדר המוביל שלי יורם ארבל (רוכן שלישי משמאל בשורה השמאלית) בטרם שריקת הפתיחה למשחק ומעניקה לו ביטחון ושקט נפשי. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין בשורה הימנית : אנוכי בתפקיד המפיק הראשי ומנהל את כלל שידורי הספורט בארץ ובחו"ל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הבימאי אריה אורגד (מרכיב משקפי שמש), ועוזרת ההפקה שלי ריקי רנד – אריכא. זיהוי הנוכחים בתמונה בשורה משמאל : טכנאי החשמל והתאורה ז'אן לב ארי, עוזר השדר ישראל, יורם ארבל, עוזר השדר בני עורי (מוסתר קצת), וטכנאי קול שלנו לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : לפני 40 שנים. סתיו 1982. היכל הספורט ביד אליהו. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם אחד השידורים הישירים של משחק מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזר השדר בני עורי, עוזר השדר אריה שגיא, הפרשן אריה מליניאק, השדר יורם ארבל, עוזר השדר אמנון לנגזם, ומראיין השטח נסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 36 שנים. זהו אגף במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי שהיה ממוקם ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי. זיהוי הנוכחים בתמונה : השדר יורם ארבל (שני מימין) והשדר נסים קיוויתי (ראשון משמאל) יחדיו עם המפיק אמנון ברקאי (במרכז מזוקן). מימין, אשת קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית TeleMexico גב' מוניקה זאמבראנו (חובשת לראשה כובע מצחייה לבן). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : חורף 1988. זוהי עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל של ראשל"צ. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 34 שנים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השדר יורם ארבל, הטכנאי ואיש הסטטיסטיקה מוטי גיא, יגאל שמעוני (מאחור), הטכנאי ואיש הסטטיסטיקה זיגי זיגל, השדר אורי לוי (חובש Headset), עוזר השדר אמיר בר שלום, אנוכי, והרשם דני לבנשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 28 ו- 29 בינואר 1981. בריסל בירת בלגיה. היכל הכדורסל של הקבוצה הבלגית רויאל 4. אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א מתמודדת על אדמת בלגיה במשחק כפול בגביע אירופה לאלופות בכדורסל נגד האלופה הסובייטית קבוצת צסק"א מוסקבה. רשת הטלוויזיה המסחרית הבלגית RTBF מסייעת לי להעביר בשידור ישיר את סיגנל הטלוויזיה של שני המשחקים ארצה מבריסל לירושלים. מרבית רשתות הטלוויזיה של מדינות אירופה המערבית שידרו גם הן את סיגנל הטלוויזיה בשיטת "625 pal" שחפפה והתאימה לאותה שיטת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידרה אף היא לצופיה במדינת ישראל בשיטת "Pal 625". יורם ארבל (מימין) מאכלס את עמדת השידור שלנו בבריסל יחדיו עם המפיק הבלתי נלאה והמצוין שלי אמנון ברקאי (משמאל, חובש Headset ומחזיק מיקרופון). יורם ארבל לעולם לא הושאר לבד ולא נותר בודד ללא סיוע טכנולוגי ולוגיסטי צמוד בעמדות השידור שלנו בארץ ובחו"ל בעת השידורים הישירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יולי 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי המרכזי "הקוליסיאום" בלוס אנג'לס 84'. השדר יורם ארבל (מימין) והשדר אורי לוי (משמאל) נקבעו על ידי לשדר יחדיו כצמד את טקס הפתיחה האולימפי של משחקי לוס אנג'לס האולימפיאדה ה- 23 במניין הזמן החדש. כאן נראים שניהם מכינים את שיעורי הבית שלהם בעמדת השידור שלנו מוכת שמש באצטדיון ה- "קוליסיאום" בלוס אנג'לס (לכן חובשים שניהם כובעים) לקראת השידור הישיר של טקס הפתיחה שנועד להתקיים ב- 28 ביולי 1984. מזג האוויר ששרר בקיץ 1984 בלוס אנג'לס היה חם ו-לח והזכיר במידה רבה את האקלים הקייצי החם והלח של תל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 28 באוקטובר 1981. אצטדיון ר"ג. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון ר"ג בטרם שריקת הפתיחה למשחק הכדורגל בו מביסה נבחרת ישראל את נבחרת פורטוגל בתוצאה 1:4 במסגרת קדם גביע העולם של ספרד 1982. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין : אנוכי ועוזרת ההפקה שלי ריקי רנד – אריכא. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל : טכנאי החשמל והתאורה ז'אן לב ארי, שני עוזרי השדר של יורם ארבל ראובן ואמנון לנגזם (משופם), השדר המוביל יורם ארבל, עוזר השדר השלישי בני עורי, וטכנאי קול שלנו אוחז ב- Headset. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי, כ- שעתיים בטרם שריקת הפתיחה למשחק רבע הגמר ההוא השנוי במחלוקת בו גברה ארגנטינה על ברזיל בתוצאה 1:2. יורם ארבל (מימין) ועוזרת ההפקה שלי שמחה שיטרית (משמאל) מקבלים ממני את פקודת השידור ממקום מושבי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. מעולם לא השארתי את יורם ארבל לבד בעמדת השידור. תפקיד ההפקה היה לדאוג לכל צרכיו התוכניים והלוגיסטיים. הוא היה צריך רק לשדר. הפרשן בשידור הישיר הנ"ל ההוא היה מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1990. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 32 שנים. זהו השדר מאיר איינשטיין ז"ל בעת מעברו מ-רדיו "קול ישראל" לחטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על מנת לשמש שדר מוביל ראשי במקומו של יורם ארבל שעזב ו-פרש ב-שנת 1990 לטובת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ואח"כ מצא את מקומו ב-ערוץ 2 המסחרי שנוסד בסופה של 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לחבורה המצטיינת הנ"ל שייך גם יאיר שטרן, אולם הוא היה מוכר לציבור בימים ההם לפני עשרות שנים יותר כמגיש תוכניות הספורט והרבה פחות כ-שַדָּר מוביל. יאיר שטרן עזב מוקדם מאוד את שורות חטיבת הספורט ונשאר לעבוד בטלוויזיה כאיש חטיבת החדשות. מאוחר יותר התמנה להיות מנהל חטיבת החדשות ואח"כ כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-ארה"ב. עם מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור (במקום אריה מקל ז"ל) הפך יאיר שטרן ל-יקירו ו-תִּקוותו החדשה של מנכ"ל רשות השידור הטרי, עליו הטיל מוטי קירשנבאום את יהבוֹ. בקיץ 1993 מינה מוטי קירשנבאום את יאיר שטרן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יוסף בר-אל. יאיר שטרן ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שבע שנים עד אפריל 2000. יאיר שטרן אדם יקר ואָהוּד היה מנהל טלוויזיה מוכשר ומוצלח מאוד (!).
טקסט תמונה : 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. מערכת "מבט" ממוקמת בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. יאיר שטרן היה דמות אהובה, אהודה, ומקובלת כל השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. העובדים רחשו לו בנוסף גם הערכה רבה. זיהוי העומדים בתמונה מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל עורך ומגיש התוכנית "מוקד", ויגאל גורן כתב "מבט". זיהוי הכורעים בתמונה מימין לשמאל : יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות, הצלם שרגא מרחב, עוזרת ההפקה דליה מונטיליו – מזון ז"ל, וכתב הספורט והחדשות בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גיורא צוּר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. זהו האולפן בירושלים המנווט את השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86'. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ-36 שנים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המגיש והמנחה אורי לוי (משמאל) יחדיו עם הפרשן גיורא שפיגל (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אוגוסט 1992. תיעוד של תמונת נוף אנושי בתום מבצע השידורים הישירים בן 155 (מאה חמישים וחמש) שעות בראשותי של תחרויות אולימפיאדת ברצלונה 1992. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המגיש והמנחה באולפן המנווט בירושלים דני רופ (היום חזאי מזג האוויר בערוץ 10), אורי לוי, ויונתן "יוני" קנלר. מאחור מוסתר השדר רמי ווייץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
4. מחקר. נסים קיוויתי הבלתי נשכח. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים ד'.
הטכנולוגיה הטלוויזיונית ומשך זמן וחשיפת יתר של האירועים על מסך הטלוויזיה, מאפשרים לשדר נסים קיוויתי לייצר ולהפיק אִידְיוֹמִים, פִּתְגָמִים, מִכְתָּמִים, וסְלוֹגָנִים בעת השידורים הישירים של מקצועות הא"ק והשחייה. וגם ליורם ארבל אחריו בתחומי הכדורגל והכדורסל. צריך להבין כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית תיעדה את אירועי הספורט המקומיים שלה לרוב במצלמות Film שחור/לבן בעוד העולם עשה זאת באמצעות מצלמות Video בצבע (!). בעוד אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית התחלנו באמצעים הדלים שלנו את סיקור האירוע עם יריית הזינוק וסיימנו אותו עם הגיע הספורטאים לקו הסיום, הרי בעולם הגדול בעיקר ברשתות הטלוויזיה האירופיות והאמריקניות העניקו זמן אוויר להצגת גיבורי העלילה בטרם יריית הזינוק ואפשרו לשדרי הטלוויזיה לסכם את המצב גם לאחר שהספורטאים האלה חצו את חוט המטרה. דוגמא נפלאה לטיעונים הללו שלי הייתה אליפות אירופה בא"ק שנערכה באוקטובר 1971 בהלסינקי – פינלנד.
באוקטובר 1971 נשלח נסים קיוויתי ע"י מנהל מחלקת הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא"ק. הוא היה שַדָּר טלוויזיה נפלא שניחן גם באישיות מיוחדת ומעניינת. באוקטובר 1971 שימש נסים קיוויתי עיתונאי מוביל וראשי של העיתון "ידיעות אחרונות" בהנהלת נוח מוזס ז"ל ודוב יודקובסקי וגם שדר של ה- BBC. דן שילון ואלכס גלעדי הזעיקו אותו מלונדון להלסינקי. התחרות ההיא של אליפות אירופה בא"ק באוקטובר 1971 הייתה חשובה מפני ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ' באליפות אירופה בא"ק ההיא ב- 1971 הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן (Juha Vaatainen) נִיהֵל ב- 300 המטרים האחרונים מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה (Jurgen Haase). זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי בהלסינקי והריעו לו בהתלהבות עצומה. זה היה מראה יוצא דופן והטלוויזיה הפינית הציבורית YLE תיעדה אותה לפרטי פרטים. הכיסוי לא הסתיים לאחר חציית המתחרים את קו הסיום באותה הריצה ההיא ל- 10000 מ' אלא נמשך מפני שחלקו האחר היה רלוואנטי לקו הסיום של התחרות. בעוד יוהא וואטאיינן חוגג את הקפת הניצחון בתום הריצה המתישה והמפרכת, נסים קיוויתי שידר ישיר למיקרופון את הטקסט הנפלא הבא כלהלן : "מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?", והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : "למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים" (!). אני מוסיף ואומר שצריך לזכור שהוא נסים קיוויתי אמר זאת בעת שידור ישיר (!). אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם לא שמענו טקסט כזה בשידור א"ק. זה היה חידוש מרנין בגלל הכיסוי המרשים באמצעות ניידת שידור אלקטרונית של YLE שהייתה בעלת 8 (שמונה) מצלמות Video, ובשל משך זמן אוויר משופר של מעקב המצלמות האלקטרוניות אחרי המנצחים גם לאחר חציית קו הסיום.
באולימפיאדת מינכן 1972 חשף שוב נסים קיוויתי את יכולתו וכישרונו הטלוויזיוניים כמנסח עַל בשידור ישיר. כשעלו השחיינים על אדני הזינוק בבריכה האולימפית בטרם הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הגה נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : "…הגענו למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ…". הישג נפלא של שדר טלוויזיה שבונה דרמה ב- 30 מילים בטרם יריית אקדח הזינוק. טקסט ההצגה של גיבור העלילה מרק ספיץ ושבעת המתחרים הנוספים בתחרות ההיא בטרם יריית הזינוק באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י השדר נסים קיוויתי היה חדשני עבורנו. מעולם לא שמענו עד אז טקסט טלוויזיה כזה שהוא השמיע באוזנינו. מעולם לא ראינו בטלוויזיה עד אז טֶקֶס מסודר שבו שַדָּר הטלוויזיה שיושב בעמדת השידור בבריכת השחייה האולימפית במינכן 72' מוביל את הצופה שלו בישראל ממסלול למסלול ומשחיין לשחיין בטרם יריית הזינוק , יורה את האינפורמציה הרלוואנטית, ועורך לו היכרות אישית עמו. היה מדובר ברענון עצום. לפתע הגיח לעולם הטלוויזיה מונח חדש : Pre Game Show. געגועיי אל נסים קיוויתי מי שהציב סטנדרט חדש בשידורים ישירים בטלוויזיה היו רבים (!). נסים קיוויתי ויורם ארבל אחריו היו שני אנשי טלוויזיה יצירתיים, אולם הם לא היו יכולים להפיק וליצור ניסוחי עַל בלתי נשכחים שכאלה בלעדי הטכנולוגיה הטלוויזיונית של DOZ במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 וללא הטכנולוגיה הטלוויזיונית של TeleMexico במונדיאל מכסיקו 1986, ללא זמן שידור נוסף, ולא בימוי מתוכנן ומושכל, ונבון.
בקיץ 1976, באולימפיאדת מונטריאול 76' ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן וזכה במדליית הזהב בריצה גמר דרמטית מאין כמותה למרחק 5000 מ' (13:24.76 דקות) והקדים בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס מדליין הכסף (13:25.16 דקות), ואת הרץ הגרמני קלאוס-פיטר הילדנבראנד שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית הארד (בתוצאה 13:25.38 דקות), ואשר הקדים בסנטימטרים את רוד דיקסון (13:25.50 דקות) אף הוא מניו זילנד שדורג במקום הרביעי. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של CBC / ORTO את תשומת הלב מ- קלאוס-פיטר הילדנבראנד השרוע על קו הגמר וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון והזכייה במדליית הזהב על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהרץ הפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…". פנטסטי. וצריך לזכור שהוא אמר זאת ב- שידור ישיר. שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו כאלה. שניהם היו מדויקים.
טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 73 שנים. אצטדיון "המכבייה" בצפון הישן של העיר תל אביב ההיא. האתלט נסים קיוויתי בן 23 מוכתר לאלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. בחלוף שנים הפך לשדר האולימפי בהא הידיעה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בענפי ה-א"ק והשחייה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. לונדון בירת אנגליה. העיתונאי המוערך נסים קיוויתי נושא בשלוש משרות : שדר ה- BBC, כתב העיתון "ידיעות אחרונות", וגם שדר מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון וסגנו אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. האצטדיון האולימפי. עיתונאי הספורט נסים קיוויתי (בן 26) משדר את תחרויות הא"ק האולימפיות לרדיו ה- BBC ורדיו "קול ישראל". הוא היה כוכב רדיו כבר מבראשית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי (משמאל) היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפנינו. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה. כאן הוא מארח בשנות ה- 60 במאה הקודמת בעמדת השידור באִצטדיון "וומבליי" בלונדון את שחקן התאטרון והקולנוע הישראלי וחתן פרס ישראל, חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי, "…יואש, אולי לא תאמין לי, אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
5. מחקר. חוקר היבשות הנורווגי רוֹאָלְד אָמוּנְדְסֶן.
חוקר היבשות הנורווגי רוֹאלְד אָמוּנְדְסֶן היה הראשון בתולדות האנושות שהגיע יחד עם ארבעת חבריו בדצמבר 1911 לקוטב הדרומי לאחר מסע ניווט מזהיר ומדויק בן 54 ימים בתנאי מזג אוויר קשים לאורך 1500 ק"מ. רואלד אמונדסן וחבריו תקעו את דגל נורווגיה בנקודת הציר הדרומית ביותר של כדור הארץ, וניווטו בהצלחה 1500 ק"מ נוספים בדרך חזרה לתחנת הבסיס שלהם במפרץ הלווייתנים. מסע המחקר הגיאוגראפי בן 3000 ק"מ של חמשת הנורווגים בתנאי טבע אכזריים ומסוכנים היה הישג מופלא וסנסציוני אשר היווה את קצה גבול יכולתו של האדם בתחום הקונקרטי של מסעות ניווט ארוכים חסרי רחמים בעת ההיא. רואלד אמונדסן וארבעת חבריו לא נפלו בשום פרמטר מהאנס קולמאיינן, פאבו נורמי, אמיל זטופק, ולאסה ווירן.
6. מחקר. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים ו'.
מרתק להיווכח כיצד מדע הטלוויזיה חוצה מזה 86 שנים את שדות הספורט, מתערב בהם, מתערבב עימם, ומתעד בפרוטרוט את הישגי האנושות באולימפיאדות מאז המשחקים האולימפיים של בברלין שהתקיימו בחודש אוגוסט של שנת 1936 וב-מונדיאלים מאז טורניר אליפות העולם בכדורגל שנערכה בחודשים יוני – יולי 1954 בשווייץ. הסיקור העיתונאי מהשטח מעמדות שידור באצטדיונים במפגש הבלתי אמצעי עם האצנים, הקופצים, השחיינים, המתעמלים, המתגוששים, ומרימי המשקלות היה עמוד התווך של תעשיית הטלוויזיה באשר היא שהפכה ל-אכסנייה של שידורי ספורט ברמתם הגבוהה. את חשיבות עיקרון הסיקור העיתונאי – טלוויזיוני מהשטח הבינו מייד בארץ גם חגי פינסקר ז"ל, ארנון צוקרמן, דן שילון (שניהם יבד"ל), מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ז"ל. גם הטלוויזיה המסקרת את מבצעי הספורטאים העפילה כמותם בשמונים השנים האחרונות באבולוציה איטית לפסגת היכולת האנושית והטכנולוגית שלה. מלאכת הכיסוי הטלוויזיוני של אולימפיאדות סידני 2000, אתונה 2004 , בייג'ינג 2008, לונדון 2012, וריו דה ז'אניירו 2016 באמצעות יותר מ- 1000 מצלמות ו- 70 ניידות שידור היא מכסימליסטית כמעט ומתקרבת לנקודת המיצוי הסופית . התחרויות האולימפיות הן מאמץ אנושי כביר אך באותה מידה הסיקור אולימפי הוא מסחטת מאמץ אנושי של עובדי הטלוויזיה. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הנשיא המנוח של חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC אמר בשעתו כי בתום ה- Shot האולימפי האחרון בכל אולימפיאדה הוא מרגיש כמו רץ מרתון שחצה את קו הגמר . שידורים ישירים ממוסדים ואקראיים של ענפי הספורט הרלוואנטיים שהופיעו בטלוויזיה בסוף שנות ה- 40 וראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה – באירופה וארה"ב, שימשו בבת אחת בגלל הפופולאריות והיוקרה הרבה הנלוות אליהם, מאיץ מכירות של מקלטי טלוויזיה בעל גל ניפוץ של פתיל רועם. השידורים הישירים של משחקי הכדורגל, הכדורסל, הבייסבול, והטניס שימשו קטליזאטור – מקדם מכירות אימתני. מיליוני אנשים באירופה וארה"ב עמדו בתור בפתח חנויות החשמל וקנו מקלטי טלוויזיה בכמות פנטסטית חסרת תקדים. הטלוויזיה הפכה בתוך זמן קצר למדיה אלקטרונית של תקשורת המונים ששינתה לעד את חייה של החברה האנושית. הופעתה הדרמטית של הטלוויזיה בעשור ה- 30 של המאה שעברה, ושגשוגה המיידי, יצרה את מהפכת המֵידָע הגדולה בהיסטוריה האנושית (!).
טקסט תמונה : 1951. אחת התמונות החשובות בתחילת המחצית השנייה של המאה ה- 20 המתעדת את עליית כוחה של הטלוויזיה כמדיה בעלת יכולות של תקשורת המונים (!). Cast שחקני הקולנוע של הסרט האמריקני "בצוהרי יום" (High noon) בראשות הכוכבים גרי קופר (שלישי משמאל רגלו נשענת על חבית) וגרייס קלי (יושבת ראשונה מימין) עורך הפסקה בלתי מתוכננת בצילומים, כדי לצפות באחד מהשידורים הישירים נושאי הרייטינג של סדרת משחקי הגמר של אליפות הבייסבול (World Series) בארה"ב בין שתי קבוצות ניו יורקיות ברוקלין והיאנקיס. השידורים הישירים של הבייסבול ותחרויות ספורט פופולאריות נוספות ע"י רשתות הטלוויזיה האמריקניות האיצו עד למאוד את מכירת מקלטי הטלוויזיה במדינה הענקית. (מקור : ספר תיעודי מצוין שיצא לאור באוניברסיטת אוקספורד באנגליה ב- 1995, "Television an International History", ונערך ע"י אנטוני סמית' (Anthony Smith). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.
בשנת 1947 שידרו ישיר שתי רשתות הטלוויזיה האמריקניות NBC ו- Television DuMont בפעם הראשונה בהיסטוריה את גמר אליפות הבייסבול (World Series) בארה"ב בין קבוצות ניו יורק וברוקלין. הינקי'ס (Yankees) של ניו יורק ניצחו 3:4. השידור הישיר הועבר לארבע ערים בחוף המזרחי, אחת מהן הייתה ניו יורק. 3.900000 (שלושה מיליון ותשע מאות אלף) צופי טלוויזיה ראו את משחק הגמר. % 90 (כ- 3.5 מיליון) מהם חזו בשידור הישיר במקלטי טלוויזיה (Receivers) שהוצבו בברים המקומיים. בניו יורק עצמה היו רק כ- 100000 (מאה אלף) מקלטי טלוויזיה בלבד אך העיתונות דיווחה כי אחד מכל חמישה מתושבי מאנהאטן (Manhattan) צפה בשידור הישיר. איכות סיגנל השידור הישיר הייתה רחוקה מלהשביע רצון אך מטרתן של NBC ו- DuMont הושגה. אזרחי ארה"ב נהרו לחנויות החשמל והאלקטרוניקה לקנות מקלטי טלוויזיה. לשידורי הספורט הרלוואנטיים בארה"ב היה ביקוש עצום כבר מראשיתם.
טקסט תמונה : 1947. קונצרן ג'נרל אלקטריק (General Electric) מריץ פרסומת לקניית מקלטי טלוויזיה. מחירו של מקלט טלוויזיה רגיל בימים ההם בארה"ב עמד על 325 דולר. מחירו של מכשיר טלוויזיה משולב עם רדיו FM ב- 1947 עמד ב- ארה"ב על מחיר של 725 דולר. “Do not miss the Babe Ruth story”, זועקת הפרסומת למעלה. אירועי הספורט הרלוואנטיים הפכו למקדם מכירות עיקרי של מקלטי הטלוויזיה בארה"ב לאחר תום מלחמת העולם ה-2 ב- 1945. [3]. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1947. בהלת טלוויזיה בארה"ב. "NEW WONDER WINDOW TELEVISION", זועקת הכותרת. הטלוויזיה מביאה לצופה הטלוויזיה בסלון ביתו בסלון את המיטב, ספורט, קונצרטים, סרטים, ומחזות [4]. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שש יצרניות מקלטי טלוויזיה התחרו על השוק האמריקני ב- 1947. שלוש הגדולות היוRCA , DuMont ו- Philco. למרות התחרות המחיר הממוצע של מקלט טלוויזיה בימים ההם היה גבוה מ- 300 (שלוש מאות) דולר. לא כל אחד היה יכול להרשות לעצמו קנייה יקרה כזאת [5].
טקסט תמונה : 1948. בוסטון. אחת מתמונות הסטילס החשובות בהיסטוריה של התפתחות המדיה האלקטרונית הוויזואלית לתקשורת המונים. התמונה המדווחת על קידום מכירות של מקלטי טלוויזיה באמצעות שידורי הספורט פופולאריים בטלוויזיה. אזרחי בוסטון צופים באמצעות מרכז טלוויזיה עירוני מאולתר במעגל סגור שהוקם בעיר ב- 1948 בעת משחק הגמר של ה- World Series (אליפות ארה"ב ב- בייסבול) בין קבוצות קליבלנד ובוסטון. קליבלנד ניצחה בסדרה בתוצאה של 2:4. בשנת 1948 טרם הפך מוניטור הטלוויזיה לרהיט ביתי ומצרך תקשורת אינטגראלי משפחתי בארה"ב. עיריית בוסטון מצאה לנכון להעניק שירות צפייה בחינם לאזרחי העיר שטרם קנו מקלטי טלוויזיה לביתם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום ראשון – 4 ביולי 1954. פרנקפורט. תיעוד נוסף של ראשית מהפכת הטלוויזיה ושגשוגה המיידי בכל פינה ב-רחבי העולם. אזרחים מערב גרמניים צובאים על חנויות למוצרי חשמל ומכשירי טלוויזיה וצופים בערוץ הטלוויזיה הציבורי ARD המעביר בשידור ישיר מברן את משחק הגמר של מונדיאל הכדורגל – שווייץ 1954 בו מחוללת נבחרת מערב גרמניה סנסציה עולמית כשהיא מנצחת את הונגריה 2:3 האירוע שימש קטליזאטור למכירה המונית של מקלטי טלוויזיה במערב גרמניה בעת ההיא. (באדיבות ARD ו- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
האמירה, אולי ההנחה התקשורתית ובתוכה הרעיון כי, "…חלק מהצופים נוהים אחרי שדרנים, מגישים, ופרשנים המופיעים על מסך הטלוויזיה, לא רק כדי להקשיב להם אלא גם כדי לחלוק עליהם…", נכונה (!). ההנחה הנ"ל הזכירה לי ריאיון מרתק שערך ירחון "Play boy" האמריקני (!) באוקטובר 1976 לפני 44 שנים מייד לאחר אולימפיאדת מונטריאול 76' עם נשיא חטיבת הספורט ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, רון ארלדג' (Roone Arledge). הריאיון ההוא עסק בתופעה טלוויזיונית מרתקת בה הוברר כי חלק מהצופים ב-ארה"ב מפעילים את השלט כדי לצפות במגיש / מנחה האהוב עליהם האווארד קוסל וחלק אחר עושה זאת כדי להביע את סלידתו ממנו ולשנוא אותו. הריאיון הארוך, הנרחב, והמפורט מאוד, התנהל אודות הביצועים הטלוויזיוניים המעולים ו- היוצאים מגדר הרגיל של הרשת שלו בכל סטנדרט אמריקני ובינלאומי בימים ההם ובעיקר בסיקורים הישירים של אולימפיאדת מונטריאול 76'. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) וחטיבת הספורט שלו ב- ABC רבת המוניטין ניצבו אז בעשור ה- 70 וה- 80 במאה שעברה בשיאם, בפסגה הטלוויזיונית האמריקנית והבינלאומית. ההצלחות והשגשוג של תוכניות הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, ובראשן שתי ספינות הדגל הטלוויזיוניות הפופולאריות ההן, "Wide World of Sports" ו- "Monday night football", היו חסרי תקדים מכל היבט לרבות המִדְרוּג. רון ארלדג' והשַדָּר המוביל שלו האווארד קוסל (Howard Cosell) נהנו בימים ההם מפופולאריות עצומה. מטבע הדברים נסב ריאיון "Play boy" עם רון ארלדג' גם סביב דמותו המיוחדת של האווארד קוסל (Howard Cosell) שדר הספורט המוביל שלו ב- ABC בשנים 1985 – 1963. האווארד קוסל היה עו"ד במקצועו אולם עשה הסבה תקשורתית והחל את הקריירה המשגשגת שלו ברדיו ABC בניו יורק בראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. הוא התפרסם בתחילה כשדר של תחרויות אגרוף בהן נטל חלק קאסיוס מארצלוס קליי מי שהמיר את שמו מאוחר יותר לשם מוסלמי, מוחמד עלי. רון ארלדג' העביר אותו מהרדיו לטלוויזיה (גם ירון לונדון החל את הקריירה התקשורתית הממושכת והמזהירה שלו ברדיו "קול ישראל" בטרם מעברו לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית). האווארד קוסל הפך בתוך זמן קצר במידה רבה ל- דמות טלוויזיונית מיתולוגית אולם גם שנויה במחלוקת. שדר טלוויזיה בתחום זירות הספורט אהוב על רבים בארה"ב וגם ברחבי תבל ומוערך על ידם. גם אני מאוד אהבתי את סגנון השידור הישיר שלו, את החיות שלו ואת קולו הייחודי והמאנפף משהו, ואת המומחיות והידע העצום שלו. האווארד קוסל היה שַדָּר טלוויזיה מזהיר ועיתונאי מדהים ביכולת הביטוי שלו, נודע בכישרון שלו לבנות דרמות ולשדר אותן ישיר, ונאמן לרון ארלדג' ורשת שלו ABC. הוא לא נטש אותה מימיו (עד לריב הגדול ב- 1985) וגם אח"כ לא הלך לרעות בשדות זרים למרות הפיתויים הכספיים העצומים שהוצעו לו. היה רק האווארד קוסל אחד בכל ארה"ב הגדולה. אנוכי מחזיק בספרייתי הפרטית את ארבעת הספרים שכתב האווארד קוסל וגם את כל הספרים שכתבו אודותיו. ב- 1970 חולל רון ארלדג' מהלך טלוויזיה דרמטי ברשת שלו ABC. הוא החליט למסד תוכנית ספורט חדשה ביום שני בשבוע בערב שעסקה בסיקור ישיר של משחקי הפוטבול בליגת ה- NFL, וזכה לתמיכת הממונים שלו לאונארד גולדנסון (Leonard Goldenson) ו- פרד פירס (Fred Pierce). רון ארלדג' העניק לה את הכותרת הפשוטה והקולעת, "MONDAY NIGHT FOOTBALL", והציב אותה כחושב ורעיונאי "מחוץ לקופסא" מול כל מיני תוכניות טלוויזיה סטנדרטיות / מסורתיות ששודרו למשפחה האמריקנית בשעות הערב בעת ההיא, בשתי הרשתות הארציות האחרות במדינה, NBC ו- CBS. זאת הייתה התפישה והפילוסופיה השמרנית של רשתות הטלוויזיה בארה"ב לפני כ-יובל שנים. משדרי העֶרֶב לסוגיהם השונים הוקדשו למשפחה האמריקנית. רון ארלדג' נשיא חטיבת הספורט של ABC ואיש כל יכול ברשת שלו, סטה ב- 1970 מהנוהל. בכך שינה בצורה מהפכנית את סדר היום הטלוויזיוני בכל ארה"ב הענקית. הוא המציא ומיסד את התוכנית "MONDAY NIGHT FOOTBALL", הפקיד את המיקרופון בידי האווארד קוסל ומינה אותו למנחה, מגיש, ושדר מוביל של תוכנית הספורט שהפכה למיתולוגית, והכי חשוב שידר אותה ביום שני בערב במקביל לתוכניות למשפחה של NBC ו-CBS, וחולל תפנית דרמטית. האווארד קוסל שדר טלוויזיה ועיתונאי Super מוכשר גייס לצדו ב- 1970 את שני הפרשנים דון מרדית' (Don Meredith) ופראנק גיפורד (Frank Gifford). התוכנית "MONDAY NIGHT FOOTBALL" וצוות השידור המשולש האווארד קוסל + פראנק גיפורד + דון מרדית' הפכו בתוך זמן קצר ביותר להצלחה סנסציונית נוטפת רייטינג. "MONDAY NIGHT FOOTBALL" צברה אין סוף יוקרה ופופולאריות, והובילה ב- בִטְחָה עד 1983 את כל טבלאות הַמִדְרוּג בארה"ב. אחת מהשאלות הרבות שהופנו ע"י "Play boy" לרון ארלדג' עסקו מטבע הדברים ב- האווארד קוסל הכריזמטי, הידען, והמשגשג, וגם שנוי במחלוקת. במהלך במהלך הריאיון הארוך נשאלה גם השאלה הזאת, כלהלן : "…אנחנו מסכימים שהאווארד קוסל הוא איש ישר – נאמן, אולם מה בנוגע למידת השפעתו על ה- Rating…" ? רון ארלדג' השיב למראיין שלו באוקטובר 1976, לפני 43 שנים, תשובה מרתקת ומקורית בעניינו של האווארד קוסל, כלהלן : "…חלק מהאנשים צופה ב- האווארד קוסל מפני שהם אוהבים אותו בזמן שאחרים צופים בו בתקווה לראות אותו נופל על התחת שלו…אולם כולם צופים בו…".
טקסט מסמך : אוקטובר 1976. אחת השאלות שהופנו ע"י ירחון "Play boy" לרון ארלדג' מנהל חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, ואחת התשובות של הבוס של האווארד קוסל במהלך הריאיון הנרחב בן כ- 7500 מילים. (באדיבות Play boy. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אוגוסט 1976. אולימפיאדת מונטריאול 76'. השדר והעיתונאי הנפלא האווארד קוסל (בן 58 בתמונה, מימין) יחדיו עם נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' (בן 45, משמאל). (באדיבות ארכיון abc. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הערה אישית שלי : עיתונאים ואנשי טלוויזיה שמתעניינים בתעשיית הטלוויזיה בכלל ובתעשיית הטלוויזיה האמריקנית יוכלו למצוא עניין רב בספרו הראשון והמרתק של הווארד קוסל (Howard Coasell), הקרוי, "COSELL", ואשר יצא לאור בהוצאת "Play boy" ב- 1973. כנ"ל הם ירותקו גם ל- ריאיון המקיף ההוא שקיים ירחון ה- Sex האמריקני "Play boy", בעל תפוצת ענק עולמית של 5.600000 (חמישה מיליון ושש מאות אלף) גיליונות ב- 1976, דווקא עם איש הטלוויזיה של ABC רון ארלדג' (Roone Arledge), באוקטובר 1976. האווארד קוסל ורון ארלדג' אינם עוד בין החיים.
משחק הכדורסל איננו קולנוע אך הוא דרמה. בעת שוויון כוחות, ה- Count down האוזל של שעון מדידת הזמן המופיע על המרקע, מעצים אותה את הדרמה. לא הייתי זקוק לשידורי ה- NBA ברשתות הטלוויזיה האמריקניות כדי להבין את חשיבות הצגת שעוני הזמן (השעון המרכזי ושעון 30 השניות שהפך מאוחר יותר ל- 24 שניות) על מסך הטלוויזיה. היה ברור לי כבר בתחילת דרכי ברשות השידור ששעוני הזמן במשחק הכדורסל חשובים לבניית דרמת השידור כמו השחקנים עצמם המתרוצצים על הפרקט. לא היו לי שום רגשי נחיתות מול הטלוויזיה האמריקנית. אנחנו בטלוויזיה הישראלית כיסינו את משחקי הכדורסל בארץ היטב כפי שעשו זאת הרשתות האמריקניות בצילום ה- NBA . מיקום הצבת המצלמות על ידינו, בחירת זוויות הצילום, ושימוש מושכל בהילוכים החוזרים (גם בעידן הישן של VTR שני אינטשים) וכמובן הסלקציה המדויקת במינוי השדרים והפרשנים – זכו להערכת הציבור כולו.
אני חושב שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל דאז ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא בימים ההם יאיר שטרן יבד"ל, היו גאים בי ובנו. הנה תיעוד מכתב התודה וההתפעלות ששלח לי מר רוס קלוז לפני 24 שנים ב- 7 בינואר 1998. המסמך נשמר.
טקסט מסמך : 7 בינואר 1998. אִיגֶרֶת צל"ש. זהו מכתב ההערכה ששלחה לי חברת ISL בראשות מר רוס קלוז (Mr. Ross Close) המשווקת של ה- FIBA, בו היא משבחת את הכיסוי המצוין של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחק הכדורסל של ה- Euro stars ה- 2 שנערך ב- 30 בדצמבר 1997 בהיכל הספורט יד אליהו. ידעתי היטב לעבוד בטלוויזיה. הכרתי ו- הבנתי היטב את רזי תעשיית הטלוויזיה. היא זרמה בעורקיי. לא הייתי צריך להתאמץ לפענח את רזיה הטכנולוגיים, הכלכליים, הלוגיסטיים, ואת צדדיה ואגפיה האנושיים. נולדתי איש טלוויזיה. מוסד התקשורת הזה היה פעם כל חיי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חלפו עשרים ושתיים שנה מאז אירח היכל הספורט ביד אליהו בפעם האחרונה את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. זה היה ביום חמישי – 23 במרס 1972 בו התמודדו בתל אביב אלופת איטליה קבוצת אִינִיס וַוארֶזֶה האיטלקית והקבוצה הקרואטית יוּגוֹפְּלַסְטִיקָה סְפְּלִיט אלופת יוגוסלביה. ערב קודם לכן ערכו דן שילון ואלכס גלעדי סיור קדם הפקה בהיכל. יאיר שטרן ואנוכי הצטרפנו לבוסים שלנו. כל כך אהבנו את הטלוויזיה עד שהבאנו עמנו את הילדים שלנו לסיור קדם הפקה ולימוד החומר במקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה העבירה בשידור ישיר אירוע ספורט יוקרתי לכל אירופה, ולפחות שמונה רשתות טלוויזיה החברות ב- איגוד השידור האירופי הקרוי והמוכר בראשי התיבות שלו, EBU (ראשי תיבות של European Btoadcastung Union) הורידו את סיגנל השידור אליהן והפיצו אותו בשידור ישיר לאזרחיהן. השידור ההוא לאירופה הצריך הכנות מיוחדות.
אִינִיס וַוארֶזֶה ניצחה 69:70 לאחר משחק מרתק. קבוצת מכבי ת"א נותרה בימים ההם הרחק מאחור אך לא הטלוויזיה . דָן שִילוֹן שהיה אז אחד מכוכבי הטלוויזיה הישראלית שידֵר ישיר את המשחק. לא היו לו מתחרים ליד המיקרופון והמסך בעת ההיא. דָן שִילוֹן שִידֵר ללא פרשן כמובן. הוא נחשב אז לאלוהים ואלוהים לא צריך פרשנים לידו. בהיותי מתמטיקאי נבחרתי ע"י אלכס גלעדי לשמֵש עוֹזֵר שַדָּר ועושה החישובים הסטטיסטיים של דן שילון באמצעות פּתקאות נייר שהעברתי אליו ללא הרף בתוך השידור הישיר. השימוש הזה בי בעמדת השידור ביד אליהו נראה לאלכס גלעדי כדרך הטובה ביותר לסייע לבּוס שלו. מי חשב אז על פרשנים ולמי היו אז מחשבים. אלכס גלעדי ז"ל ניגש אליי לפני תחילת השידור ואמר לי, "…יוֹאָשִיש בהצלחה, תראה לאן הבאתי אותך…". הוא הציב אותי כבר אז לידו בפִסגת ההפקות והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בקיץ 1974 לקח אותי אלכס גלעדי יחדיו עמו לטהראן בירת איראן כדי לסייע לו לכסות, להפיק, ולשדר ישיר את משחקי אסיה ה- 7.
טקסט תמונה : ערבו של יום חמישי – 23 במארס 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. זהו היכל הספורט ההוא שנבנה והוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב. היכל הכדורסל התל אביבי תחת ניהולו של גרשון פורמן ז"ל מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בין קבוצת איניס ווארזה האיטלקית לקבוצת יוגופלסטיקה ספליט (קבוצת כדורסל קרואטית) אלופת יוגוסלביה הגדולה. יוגוסלוויה ואיטליה היו שתיהן בימים ההם מעצמות כדורסל. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בראשותו של השַדָּר המוביל דן שילון מעבירה את ההתמודדות הזאת בשידור ישיר ו-אנוכי משמש סטטיסטיקאי ו-"המחשב האלקטרוני" של השדר דן שילון באמצעות פתקאות נייר. כך מילאתי בימים ההם את תפקיד עוזר השַדָּר שלוֹ. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי – 22 במרס 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ-50 שנים. זהו היכל הספורט ההוא הממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב. יממה לפני משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין אלופת איטליה איניס ווארזה לבין אלופת יוגוסלביה קבוצת יוגופלסטיקה ספליט. יאיר שטרן בן 30 (מימין) ואנוכי בן 34 (משמאל) מבקרים עם ילדינו בהיכל הספורט ביד אליהו באימוני שתי הקבוצות ערב משחק הגמר ההיסטורי על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין קבוצת איניס ווארזה האיטלקית לבין קבוצת יוגופלסטיקה ספליט היוגוסלבית. ההיכל התל אביבי המיתולוגי ה-הוא מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ילדינו שלנו עומדים מימין לשמאל : שי שטרן (בן 6), רועי אלרואי (בן 6 וחצי), גור אלרואי (בן 4). הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות השדר המוביל דן שילון מעבירה בשידור ישיר את האירוע לכל רחבי אירופה (!). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אלכס גלעדי לא ידע, אבל בלילה שקדם למשחק לא הצלחתי להירדם בשל האחריות הגדולה שהטיל עליי לשמש עוזר שדר של דן שילון. בתפקיד עוזר שַדָּר של דן שילון ובטרם עידן המחשבים, הייתי צריך לחשֵב במהירות רבה את המהלכים המתמטיים ואת חישובי הכמויות והאחוזים של הקליעות וההחטאות מהשדה וב-עונשין של כל שחקן בשתי הקבוצות, קליטת הכדורים החוזרים בהגנה ובהתקפה, מסירות שהופכות לסלים (Assists), איבודי כדור, וחטיפות. את התרגילים המתמטיים האלה היה צריך להעלות על הכתב ולהעבירם מייד לידי השַדָּר. זה היה כמור בטרם עידן המחשב והאינטרנט אולם מצאתי דרך לסייע לדן שילון במהירות ויעילות. גם בחלוף שנות יובל מאז, אנוכי זוכר שהוא אמר לי בתום אותו מבצע השידור הישיר ההוא, "יואש אלרואי, תודה לך".
6. מחקר. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים ו'.
טקסט תמונה : 12 ביולי 1976. מונטריאול – קנדה. ימים ספורים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 1976. מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית בציבורית אלכס גלעדי ז"ל איש טלוויזיה מוכשר (מימין) יחדיו עם בוב מוייר (Robert "Bob” Moier) מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC (ראשי תיבות של Canada Broadcasting Coorporation) והמפיק הראשי של סיגנל השידורים האולימפי הבינלאומי מטעם ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization). שני האישים הצטיינו בתפקידם ותרמו תרומה מכרעת להצלחת השידורים ברשתות הטלוויזיה בהן עבדו ואותן שירתו. (באדיבות CBC קנדה – ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .
שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכחים בימים ההם לפני 50 שנים דן שילון (בן 82, היום יבד"ל) ואלכס גלעדי ז"ל (מת בטרם מלאו לו 80) הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח של 11 הספורטאים הישראליים ע"י שמונה מחבלים מארגון הטרור "ספטמבר השחור". ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים היקרים האלה ששימשו מורים וחונכים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם במשחקי הדמים האולימפיים של מינכן 72' לפני 48 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם בירושלים לצידם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג.
טקסט תמונה : יוני 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זהו דן שילון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. דן שילון הוא אבי ומייסד חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומי שהקים אותה מעפרה בחודש נובמבר של שנת 1968. הוא דן שילון היה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974 והתמנה אח"כ ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית העת ההיא ארנון צוקרמן לכתב רשות השידור בניו יורק בשנים 1981- 1977. דן שילון היה אחד מעמודי התווך של השידור הטלוויזיוני הציבורי במדינת ישראל ואח"כ גם של השידור הטלוויזיוני המסחרי. דן שילון שימש מנכ"ל קבוצת "רשת" אחת משלוש הזכייניות ("קשת" + "טלעד") שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו בעת שידור ישיר של אחד ממשחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופות. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר הרצל רווה ורפי גינת, השַדָּר המוביל אלכס גלעדי ז"ל, ומנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (צילום משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. זהו משרד חטיבת הספורט הממוקם בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מפגש תכנוני. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי, כלכלן רשות השידור צבי ברק, ואנוכי יואש אלרואי שותה כוס של קפה שחור. בגבו איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. רגע מכונן של מורשת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 55) מקבל ומארח את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בלשכתו לאחר הניצחון על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון ביום חמישי – 17 בפברואר 1977. המשחק הזה הועבר מ- ווירטון בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי (אלכס גלעדי היה המפיק ו- שדר הטלוויזיה במשחק ההוא ב-ווירטון). יו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי יבד"ל (בן 38, בתמונה) מעניק תשורה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקה רשמית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שמעון מזרחי, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, דן פתיר ז"ל יועץ התקשורת של ראש הממשלה (ממושקף ומעונב), טל ברודי יבד"ל יושב ומוחא כף, ואיש לא מזוהה. (לע"מ תמורת תשלום).
המחקר והכתיבה שלי אודות "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" הסתיימו פחות או יותר לפי שעה לאחר ששוחחתי וריאיינתי בשנים 2012 – 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). המחקר והכתיבה יסתיימו באמת רק לאחר שמשטרת מינכן תפתח לציבור את הארכיון הסגור שלה. אנוכי לא הצלחתי לחדור לשם. אני חייב לומר כאן שוב לציבור הקוראים של הבלוג הזה YOASHTVBLOG.CO.IL כי פגשתי שני אנשים מדהימים בשם צבי זמיר ו-וויקטור כהן, אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות. חתירתם אז ללא ליאות למען השגתה, לוותה בידע מקצועי והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם. הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים, הקרוי, "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן". אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. וגם : ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן כמו צבי זמיר ו- וויקטור כהן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בימים ההם בשלווה ולא בדוחק תחת לחץ זמן, והתפרס על פני שעות רבות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה- Off tube וה- .Off com", נזכרתי אז לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי באמת עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר בן 88. אישיות מדהימה ויוצאת דופן. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) עם ראש האגף הערבי בשב"כ בשנת 1972 וויקטור כהן בן 85. אישיות בלתי רגילה ותקשורתית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1113. היסטוריה רחוקה מימים עברו.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.
הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.
הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.
פוסט מורכב מס' 1113. ראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו עדיין שרוי בחקירה משפטית. הגשה והנחייה בצמדים ברדיו ובטלוויזיה איננה רק Show. היא ניסיון להפיץ מקסימום אינפורמציה במינימום שִעֲמוּם. אמביציות מפליגות רוחשות בסביבת המיקרופון והמסך. תזוזות ועריקות. פרפראות השבוע. אסופות. פרקי זמן בעידן יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979. אהבתי אותו. קווים לדמותו. פוסט מס' 1113. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1113 הועלה לאוויר ביום שבת – 27 באוגוסט 2022.
ראש ממשלת ישראל עדיין שרוי בחקירה משפטית. האם לפרק משך הזמן הארוך הזה יהיה סוף ממאיר. לידיעת ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו מסית, מדיח, ומפלג העם שלא היטיב את דרכיו מאז נשא את עיניו כ-יו"ר הליכוד היכן שהוא בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת לכתרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. מדובר בעיניי ועל פי חוות דעתי בראש ממשלה פסול עד שלא ייטיב את דרכיו בשם בנימין "ביבי" נתניהו. האם בנימין נתניהו קרא, למד, ו-שינן אי פעם את פסוקים מס' 5, 6, 7, 8, ו-9 בפרק א' של הספר התנ"כי "יהושע".
מסמך תנ"כי בעל מסר ברור : על כל אדם באשר הוא אדם, לא כל שכן ראשי ממשלות, נשיאים, מנהיגים, שופטים, ומפקדים – חלה חובה מוסרית עליונה לקרוא את תשעת הפסוקים הראשונים בספר "יהושע" פרק א', לקוראם חזור וקרוא, לשננם חזור ושנן, להבינם חזור והבן, ולאמצם אל לִבָּם.
פרולוג 1.
כל ראש ממשלה במדינת ישראל, כל נשיא של האומה הישראלית, כל שַר, כל מנהיג ומפקד קטן כגדול בכל תחום מתחומי חיינו, חייב לקרוא, לשנן, ולאמץ אל לבו את חמשת הפסוקים הקדושים והמקודשים במוּסָר אבותינו 5, 6, 7, 8, ו- 9 בפרק א' של ספר יהושע, ולנהוג על פי צִיווּיָים, כלהלן : "…רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר צִוְוךָ משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל, למען תשכיל בכל אשר תלך. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך…". אין מדובר בציווי דתי. מדובר בציווי מוסרי עליון ש- חַל עַל כּל אָדָם באשר הוא אדם, וודאי מנהיג וראש ממשלה שמתיימר להוביל עַם ואוּמָה. שלמה המלך מוסיף משלו בפתח ספר משלי, פרק א', פסוקים 7 – 1, כלהלן : "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. לדעת חוכמה ומוסר להבין אמרי בינה. לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומֵשָרִים. לתת פתאים עורמה לנער דעת ומזימה. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה. להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותיהם. יראת ה' ראשית דעת חוכמה ומוסר אווילים בזו". כל מנהיג בישראל חייב לקרוא ולשנן גם את הטקסט שכתב שלמה המלך בספר משלי פרק ט"ז. הטבעת, עניבת החנק סביב ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מתהדקות. הוא עלול לא רק לאבד את כתרו אלא גם למצוא את עצמו בין כותלי הכלא מאחורי סורג ובריח כמו קודמיו נשיא המדינה משה קצב וראש הממשלה אולמרט.
ועוד דבר : פרקליטות המדינה קבעה על פי הכתוב בכותרת ראשית מאירת עיניים במוסף עיתון "הארץ", הקרוי, "TheMarker" (יום רביעי – 21 בפברואר 2018) כלהלן : "עסקת השופטת הילה גרסטל היא הצעת שוחד והשחתה ברמות הגבוהות ביותר". מתחת לכותרת הראשית הנ"ל מבליט העיתון את הידיעה הבאה : "ניר חפץ לשעבר דובר משפחת נתניהו והיועץ האסטרטגי אלי קמיר המקורב לשופטת הילה גרסטל, נעצרו בחדש לקשירת קשר לפשע והצעה לשוחד. לפי החשדות, השניים ניסו לרקום עסקה למינוי הילה גרסטל ליועצת משפטית לממשלה בתמורה לכך שתסגור את תיק המעונות שבו חשודה שרה נתניהו". על הידיעה העיתונאית הנ"ל חתומים יסמין גואטה ונתי טוקר.
ועוד עובדה סנסציונית מדהימה : הכתב המשפטי של ערוץ 10 ההוא אביעד גליקמן פרסם במוצ"ש של 24 בפברואר 2018 ב-תוכנית הטלוויזיה "מגזין" של אושרת קוטלר את הסיפור הדרמטי הזה, הנוגע לשופטת הילה גרסטל והיועץ האסטרטגי אלי קמיר המקורב לשופטת הילה גרסטל, כלהלן, תחילת ציטוט : "…גם פרשת "מינוי תמורת זיכוי" ממשיכה להסעיר את המערכת המשפטית. לאחר שסירבה לעימות עם מקורבה אלי קמיר, הציבה השופטת הילה גרסטל תנאי לעימות עם מי שלטענתה הציע לה להתמנות לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיק המעונות נגד שרה נתניהו…השופטת הילה גרסטל כך נודע לנו, דרשה שאלי קמיר ישוחרר מהמעצר לאחר עימות כזה…בקשה שהותירה את החוקרים פעורי פה…". סוף ציטוט. לא ייאמן כי יסופר. בשעה שהדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר רב הכישרון ורב המוניטין טבע במחזה "המלט נסיך דנמרק", את הסלוגן המפורסם שלו, "Something is rotten in the state of denmark", הוא התכוון גם למדינת ישראל ההיא בשנת 2018. מדהים (!). מן הראוי לעיין גם בספרו של פול אוליבר "101 מושגי יסוד בפילוסופיה" בהוצאת "עופרים" הוצאה לאור.
פרולוג 2.
אנוכי מתבונן בעָבָרִי ומאמץ היום את חוות דעתו של שלמה המלך אודות אחד מפרקי הסיום של חייו כפי שבאה לידי ביטוי בספר התנ"כי "קהלת" פרק א', וגם את חוות דעתה של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג (Colleen McCullough, 2015 – 1937), העוסקת באחד מהשלבים החולפים בחיינו, אותה הביעה בספרה המעניין, "ציפורים מתות בסתר" (The thorn birds). הספר יצא לאור ב-1977.
טקסט מסמך : הספר התנ"כי קֹהֶלֶת ותשעת הפסוקים הראשונים בפרק א'. המסורת מייחסת את כתיבת המסמך הפילוסופי התנ"כי "קֹהֶלֶת" לשלמה המלך בערוב ימיו.
טקסט תמונה : 1969. שיכון לזוגות צעירים ברחוב דניאל מוריץ ברמת אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 53 שנים. זה היה אירוע משפחתי טריביאלי שתועד מזמן על פי ספירת השנים המקובלת, אולם על פי תחושת הזיכרון האנושית שלי כאילו קרה אתמול. אנוכי עם ילדיי הקטנים : בני הבכור, היום אדריכל רועי אלרואי (מימין) ובני השני, היום פרופסור גור אלרואי רקטור אוניברסיטת חיפה ולשעבר דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה (משמאל). בתי הצעירה הָגָר טרם נולדה. בסופו של דבר המשפחה היא הגרעין החשוב ביותר בחיי ובחיינו. נותרנו מאוחדים מאוד במשפחה שהתרחבה עד למאוד. אנחנו כולנו קרובים מאוד האחד לשני, ויחדיו מאוד, למרות תלאות הדרך הרבות. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שבת – 17 בספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים. זהו חדר הפיקוד, המבצעים, השידורים, והתקשורת שלי ב- IBC בסיאול בירת דרום קוריאה. אנוכי (משמאל) מנווט, מפיק, ועורך את 132 שעות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישירים המועברים באמצעות לווייני תקשורת מ- סיאול ל- ירושלים. סמוכים אלי סעדיה קאראוואני (במרכז) ויוסי ששון (מימין) שני טכנאי קול ותקשורת בינלאומית מוכשרים, ידענים, וחרוצים. שני הטכנאים היקרים האלה היוו את תעודת הביטוח של הפקת הטלוויזיה ההיא המורכבת והמסובכת והממושכת (25 ימים) וגם מרוחקת מאוד מגבולות המדינה. שלושתנו מרימים כוס יין "לחיים" בכוסות "קוקה קולה", (איך לא…? חברת "קוקה קולה" היא הספונסור המסחרי האולימפי והמשקה המרענן הבלעדי באולימפיאדות) בטרם תחילת השידור הישיר הראשון של טקס הפתיחה באצטדיון האולימפי המרכזי בסיאול, שידור ישיר שפתח מבצע טלוויזיוני שנשא עמו כאמור 132 שעות שידורים ישירים בתאריכים שבין 17 בספטמבר 1988 ל- 2 באוקטובר 1988. זה המקום גם לומר תודה גדולה לאנשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU בסיאול ובראשם הספרדי מנולו רומרו (Manolo Romero) והנורווגי יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysater), ותודה גדולה גם למפיק משנה שלי דאז בסיאול 88', מר אמנון ברקאי (היום סמנכ"ל התפעול של חברת החדשות בערוץ 13).
טקסט מסמך : 21 באוקטובר 1982. עיתון "הארץ". הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. ביקורת טלוויזיה של העיתונאי אברהם טל אודות התוכנית אודות אחת מספינות הדגל שלנו ו- שלי, "מבט ספורט", כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן. היו לנו ולי הרבה מאוד הצלחות בתעשיית הטלוויזיה הכל כך כך מורכבת, מסובכת, ומדויקת בארץ ובעולם מהיבטי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, אך בצִדָם גם לא מעט כישלונות. (באדיבות "הארץ" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן).
———————————————————————————————-
פוסט חדש מס' 1113 : הועלה לאוויר ביום שבת – 27 באוגוסט 2022.
———————————————————————————————-
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים כמעט גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת עבירות נבזיות של שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ידעתי לעבוד בטלוויזיה. הכרתי ו- הבנתי היטב את רזי תעשיית הטלוויזיה. הטלוויזיה והטכנולוגיה המיוחדת שלה זרמו בעורקיי. לא הייתי צריך להתאמץ לפענח את רזיה, גם הכלכליים ו- הלוגיסטיים, וגם לא את צדדיה ואגפיה האנושיים. נולדתי איש טלוויזיה. מוסד התקשורת הזה היה פעם כל חיי. היו לי מורים טובים : אלכס גלעדי ז"ל, דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל.
פרולוג 3. הגשה והנחייה בצמדים ברדיו ובטלוויזיה. אמביציות מפליגות רוחשות בסביבת המיקרופון והמסך. תזוזות ועריקות.
הקדמה קצרה : המקטע הזה נכתב פעם בפוסט מס' 729 ג' משום שרחשתי הערכה לעיתונאי ושדרן רדיו גלי צה"ל מר יעקב ברדוגו (בצמד ההוא יעקב ברדוגו + ירון ווילנסקי) ולסגנון ההגשה וה- הנחייה הדומיננטי ו- הדינאמי שלו, ול- ניהול מסכת הראיונות הישירים שהוא עורך בתקיפות, בדבקות למשימה, וגם בכבוד הנדרש אך מבלי לוותר לאישים השונים שאותם הוא פוגש בתוכנית האקטואליה "חמש בערב" של התחנה הצבאית. ירון ווילנסקי שידר לבדו במשך 15 שנים (2016 – 2001) את "חמש בערב" עד שמפקד רדיו "גלי צה"ל הקודם ירון דקל החליט ב- 2016 להציב אותו את יעקב ברדוגו כפרשן פוליטי לצדו של השדר המוביל ירון ווילנסקי. יעקב ברדוגו גנב חיש מהר (גם ברוב חוצפתו ותעוזתו) את ההצגה ואת תשומת הלב הציבורית מהמוביל המאופק והסולידי שלו. יעקב ברדוגו העלה מחדש לסדר היום את חשיבות ערך ההגשה וה- הנחייה בצמדים בעמדת שידור משותפת של תוכניות חדשות ואקטואליה ברדיו (וכפועל יוצא גם בטלוויזיה) מחד, אולם מאידך, גם חידד את מנגנון חוק כלים שלובים האמור להתקיים ול-שְרוֹר בין השַדָּר המוביל לבין הפרשן שלו. ו-גם בכיוון הפוך. ירון ווילנסקי איננו שדר ו/או עיתונאי כושל. הוא כאמור מאופק וסולידי מעמיתו החוצפן (במובן החיובי של המילה) והמהיר ולכן מפסיד בעמדת השידור המשותפת של שניהם. עבודת שידור בצמדים בעמדת שידור משותפת יכולה להתקיים רק אם שני המאיישים את תכולתה הם בעלי שיעור קומה ונמצאים באותו קו גובה, בעלי רוּם אחיד. יעקב ברדוגו, עירית לינור, ואראל סגל הם אנשי רדיו מעניינים, עירניים, מגיבים מהר, ושנונים ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות ולאהדתם המפלגתית. דעותיהם הפוליטיות והמפלגתיות אינן חשובות ובלתי רלוואנטיות לצורך כתיבת הפוסט הזה מס' 1113. החשוב כאן שמהיבט תקשורתי השלושה הללו שרטטו משולש שווה שוקיים בעל ערך רדיופוני מעורר עניין. הופעתו של יעקב ברדוגו ברדיו גלי צה"ל הייתה שוות ערך ומקבילה לקטליזטור שהניע אותי לכתוב אז את פוסט מס' 729 ג'. יעקב ברדוגו מעניק היום את שירותיו העיתונאיים לערוץ 14.
פרולוג 4.
שִרְטוּט, רִישוּם מקוצר של וִויטְרִינָה טלוויזיונית. לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים ש- עָפִים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. ניסוח בינלאומי חשוב : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. מאה שלושים ושמונה שנות טלוויזיה מאז החלה מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה ב- 1884, מעידות ו- דנות בכך.
אי אפשר לדבר על התפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל ואודות תולדות הטלוויזיה הבינלאומית כפי שקורותיהן מופיעות בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות אֶרֶץ ועוֹלָם", מבלי להעלות לקדמת הדיון במסמך הזה את הערכים העליונים של מנהיגות בעלת יושרה ב- Media ואת רעיון הדבקות במשימה. אותם ערכי המנהיגות והדבקות במשימה של אותו קומץ אנשים שהפכו את הטלוויזיה למציאות איתנה בארץ וסביב הגלובוס. דמויותיהם של אותם אִישֵי הטלוויזיה הדגולים האלה בארץ ובעולם שהמציאו אותה הלכה למעשה לפני 85 שנה ב- 1930, והקימו את המפעל הזה לפני 82 שנה בעולם בעת באולימפיאדת ברלין 1936) ולפני יוֹבֵל שנים במדינת ישראל, חוצים את הסדרה הזאת בזה אחר זה לאורכה ולרוחבה – ולא בכְדִי. אין תחליף למנהיגות מוכשרת בעלת יושרה. מנהיגות רצינית יוצרת אווירה של טוהר יצירה, מוסר עבודה, ומוֹרָל. המוֹרָל והמוטיבציה של העובדים הם הנשק החשוב ביותר של כל אִרגון באשר הוא, לבטח של מוסד מורכב כמו רשת טלוויזיה. גאוות יחידה, מוֹרָל, והמוטיבציה של העובדים הם אבות הצלחת השידור. כך זה בכל תחום עשייה בחיינו. אין בכך ספק. את השידור הציבורי בישראל שירתו מעט מידַי מנהיגי אמת וכיהנו בו מנהלים מוכשרים ספורים בלבד שידעו להרכיב איכות טלוויזיונית בתנאים ההם של מחסור בממון, מחסור בטכנולוגיה, ומחסור בכוח אדם מיומן כדי לבנות רשת שידור שמבוססת גם על אחדות ומוֹרָל, וגם על יכולת לייצר מוטיבציה. צריך להבין שהאנשים שהתמנו לכהונה הרמה של להיות מנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל לתקופה של חמש שנים, לא היו רק מנהלים כלליים. הם היו הרבה יותר מזה. הם היו גם העורכים הראשיים של השידור הציבורי בישראל. מדינת ישראל הפקידה ומסרה את אמנת השידור הציבורי בידיהם לפיקדון. בכתב המינוי שלהם מתחייב כל מנכ"ל באשר הוא מנכ"ל להעביר את רשות השידור בתום חֲמֵש שנות ניהולו לבא אחריו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותה מקודמו. צריך לומר בצער בפרולוג המורכב כי תוצאת השוואת הניהול של רשות השידור לדורותיה ע"י ובין המנכ"לים השונים איננה מזהירה ולא מביאה בהכרח לתוצאות חיוביות בלבד. יש פנים לכאן ולכאן. באפריל 1993 מינו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. מייד עם בואו לרשות השידור סילק את יוסף בר-אל ז"ל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציב במקומו את יאיר שטרן יבד"ל. תשע שנים אח"כ בקיץ 2002, מינו השַר הממונה רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. הוויכוח והמחלוקת סביב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם נסב תחילה אודות גִילוֹ ולא איכות אישיותו. אחד מתומכיו ומליצי היושר למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בימים ההם של שנת 2002 היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בעבר מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984- 1979), שהעיד לטובתו פעם בלשונו הבוטה, "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים, ואפילו עומד להם" [1] והתכוון ליוסף בר-אל. ציטוט מדויק מהעיתון.
לא ניתן להשוות את איכות וטיבה של רשות השידור תחת מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998 – 1993 חתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976, אבי התוכנית הסטירית "ניקוי ראש", ומתעד דָגוּל של אין סוף סרטים דוקומנטריים לזאת העלובה והחנפנית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. כזכור, הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ב- 2 במאי 2005 באשמת מתן שוחד מסך ושחיתות. יוסף בר-אל היה אמור לסיים את כהונתו כ- מנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2007 אולם הממשלה בתמיכת היועץ המשפטי שלה מני מזוז לא אפשרו לאדם המושחת הזה להשלים את תקופת כהונתו בת חמש שנים והעיפה אותו קיבינימט לירכתיים האפלוליים של רשות השידור. שם היה מקומו. אילו נדרש הדרמטורג וויליאם שייקספיר לתאר את עִתּוֹת הזמן של שני המנכ"לים הללו, לבטח היה כותב כי מוטי קירשנבאום ז"ל, "הוא איש רוֹמָא יותר מאיש דֶּנְמַרְק" (כדברי הוֹרָצְיוֹ בסופו של המחזה הטרגי שכתב וויליאם שייקספיר, "הַמְלֶט נְסִיךְ דֶּנְמַרְק") ואת תקופת יוסף בר-אל היה מכנה, "רוֹש ולַעֲנָה". ציטוט מדויק מפיו של הַמְלֶט הישר באדם ברגע של מבחן יושרה עליון ושל מבחן קיומי עליון. רשות השידור של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 לא הייתה מחזה. היא הייתה טרגדיה. מפתיע עד כדי מדהים מדוע הרשה לעצמו מבקר המדינה שלא להתערב בסַגָה הטרגית הזאת בצורה הרבה יותר רצינית וממוקדת.
טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל דמות מופת בתולדות רשות השידור (כאן מימין, בטרם מלאו לו 37) בעת טקס הענקת פרס ישראל יחדיו עם שני זוכים נוספים בפרס ישראל כל אחד בתחומו, פרופסור יוסף רוֹם והרב אליעזר וולדינברג. מוטי קירשנבאום ז"ל הגיע לשיאו הטלוויזיוני בגיל צעיר מאוד בהיותו בן 37. כישרונו הפורה ויוצא הדופן בתחומי התקשורת והטלוויזיה לא דעך במשך עשרות שנים. (לע"מ תמורת תשלום).
מוטי קירשנבאום ז"ל הגיע לפסגת הישגיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגיל צעיר, עוד לא בן 37 (!) ושם נשאר 39 שנים עד מותו ב- 25 בספטמבר 2015. הוא הצדיק את המוניטין שלו כמפיק טלוויזיה, בימאי, יוזם, כותב, ומתעד. הצלחתה המטאורית של התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בהנהגתו בשנים 1976 – 1974 הייתה שיא טלוויזיוני, אך את השגשוג הרב, את הפרוספריטי העצום שלה, יש לזקוף גם לרביעיית כותבים מהוללת וחכמה בעלת עֵט מושחזת בדמותם של חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ו- ב. מיכאל (מר מיכאל בריזון). את התוכנית הסטירית שהפכה זה מכבר לאבן מסד ואייקון בן שנות דוֹר ביים הבימאי יעקב אסל.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום ז"ל בעבודת שטח בימי הפקת תוכנית הטלוויזיה הסטירית "הכול עובר חביבי". מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית אז היה ישעיהו "שייקה" תדמור ובתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן שמואל אלמוג. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, אורי זוהר (קרוב למצלמה בחולצה טי שירט מצולם בפרופיל), דן בן אמוץ ז"ל (מזוקן רחוק מהמצלמה), הסופר יורם קניוק ז"ל, שחקן הקולנוע האמריקני פאול סמית', השחקן הישראלי ז'ק כהן, עורך ומפיק "הכל עובר חביבי" מוטי קירשנבאום ז"ל, ואיש לא מזוהה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1975. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 47 שנים. זהו אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. צוות התוכנית "ניקוי ראש" חוגג את אחת מהצלחותיו הרבות בתחום הסטירה הטלוויזיונית. רגע תהילה אישי של מוטי קירשנבאום (בן 37) בטרם הפך לחתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אחד מרביעית הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי (לובש חולצה משובצת), דמות לא מזוהה, השחקן טוביה צפיר (מרכיב משקפיים), דמות לא מזוהה, הגרפיקאית גב' ענת אוּר – מרמרי, מוסתר מאחוריה איש שירותי אומנות בני לווין (מוסתר), מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום ז"ל, מאחוריו התאורן יז'י ביאלוק ז"ל (מוסתר חלקית), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. בתחתית התמונה : הכותב אפרים סידון (מציץ מכתף ימין שלו, לבוש במעיל עור). לפניו דמות לא מזוהה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה, מוטי קירשנבאום ז"ל.
מנהיגות באשר היא.
אינני יכול שלא להתייחס בפרולוג הארוך והמורכב הזה לעניין התחרות בטלוויזיה סביב המסך והמיקרופון אנוכי ביסודי אדם תחרותי משחר ילדותי אולי תחרותי יתר על המידה. כור מחצבתי הוא קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בנֵי דוֹרִי ואני התחנכנו על ערכים של שלושה סלוגנים אנושיים – חברתיים השונים לחלוטין מהתחרות. את הראשון טבע הקיבוץ : "בקהיליית הקיבוץ שהיא שילוב של אורח חיים דמוקרטי וקומוניסטי – כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". את השני קבע שמריהו נָאבֶּל (בן 99 היום) המורה לספורט וחינוך גופני הדגול שלי בקיבוץ אפיקים בשנות ה- 40 של המאה הקודמת, שהיה איש קפדן נוקשה, וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד". השלישי נאמר ע"י מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין : "הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות".
טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 68 שנים. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי של נערי "הפועל" אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל מי שהיה מורה הספורט הנערץ (בחולצת "טִי" לבנה). "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד", הייתה סיסמת הספורט שלו עליה התחנכנו כולנו. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, שמריהו נאבל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש מקיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
על פי שלושת העקרונות הנעלים האלו הנזכרים לעֵיל השתדלתי לפעול כל ימי חיי. תחרויות הספורט בעמק הירדן נערכו בערבי שישי ובשבתות בתום שבוע עבודת כפיים קשה. שיחקנו בשֵם רוח הספורט. אני באופן אישי התחריתי במגרשי הכדורגל, הכדורסל, והכדורעף בשעות שבין החליבות ברפת לבין העמסת החציר. לא היו הנחות עבודה בקיבוץ. ראה הספר שחקרתי וכתבתי, "כור מחצבתי".
הדבר החשוב ביותר בכל רובד מנהיגות הוא השגת המטרה תוך כדי ציות לאמת וליושרה, ו- טיפוח מהות היחסים בין אדם לחברו. בבואי לשורות טלוויזיה הישראלית הציבורית ביולי 1971 נתקלתי במציאות שונה. אנוכי אוטוטו בן 85 שנים. ראיתי עולם ומלואו אך מעולם לא פגשתי שוּם צורה וסוג של תחרות פרועה כמו זאת המתרחשת ליד מסך הטלוויזיה והמיקרופון שלה. הסביבה הזאת רוויה בגאווה ומדנים, קנאה, שִנאה, כעס וחרון אף, אֶגוֹ אישי, מרירות, ומפח נפש. האנשים הנוגעים לעניין הזה ומעורבים בו אינם מתביישים להחצין את תאוותיהם. לא מצאתי בסביבה הכה אמביציוזית הזאת ידידות, רֵעוּת, ענווה, או צניעות. לא היו שָם חֲבֵרוּיוֹת. חוויתי זאת בעצמי כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. סביבת המיקרופון והמסך בטלוויזיה היא כה שאפתנית ואמביציוזית עד שטרפה כמעט כל ידידות ורֵעוּת. שדרים ושדרניות שפעם אהבו את זולתם הפכו לאויבים והפסיקו כליל לדבר זה עם זה. השְנָאוֹת והקְנָאוֹת סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה הולידו סכסוכים ומריבות שהיו חלק בלתי נפרד מהוויית ההִתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל היה מנהיג אֶמֶת של השידור הציבורי. הוא כיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998- 1993, ואז נטש. גם מקים הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל ואחריו ארנון צוקרמן (בן 88 היום), דן שילון (בן 82 היום), ואלכס גלעדי ז"ל היו מנהיגי שידור כמו מוטי קירשנבאום ז"ל (מת ב- 25 בספטמבר 2015) ופרשו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית כל אחד בזמנו בטרם עֵת. מרבית העובדים בטלוויזיה נהו אחריהם, האמינו בהם, ועבדו עבורם. פֶּן חשוב בכל מנהיגות באשר היא. אך מנהיגי השידור האלה כיהנו בתפקידם הציבורי תקופות קצרות, חמֵש אולי שֵש שנים, ואח"כ פנו לשוּק הפרטי. כמו בספורט גם בשידור הציבורי זה זמן מועט מידַי כדי ליצור מורשת ולבנות יחידת שידור עִילִית בעלת יכולות. ההקבלה ברורה.
קבוצות ספורט ונבחרות לאומיות ידועות בישראל, באירופה, וגם בעולם עלו לגדולה בגלל אישים שיצקו את היסודות והנהיגו אותן בכִישרון ואומץ לב במשך תקופה ארוכה, עשרות שנים. עו"ד שמעון מזרחי משמש דוגמא טובה בישראל. הוא מנהיג את מכבי ת"א כ- 50 שנים. אישיותו כמנהיג חשובה ותרמה בימים ההם לשגשוג ולהצלחה הסופית לא פחות מזאת של שחקניו מיקי ברקוביץ' ו/או טַל בְּרוֹדִי. סֵיר מאט בֶּסְבִּי (Sir Matt Busby) הנהיג את קבוצת הכדורגל האנגלית מנצ'סטר יונייטד במשך שנות דוֹר לפריחה מדהימה. הוא האיש שידע לחבר בין האֶגוֹ והיכולות הפנטסטיות של ג'וֹרְג' בֶּסְט ובּוֹבִּי צָ'ארְלְטוֹן. לאחרונה עשה זאת במועדון הכדורגל האנגלי הזה בהצלחה גדולה יותר מעשרים שנה סֵיר אָלֶכְּס פֶרְגוּסוֹן (Sir Alex Ferguson). רֶד אָוֶורְבַּאך (Red Auerbach) הנהיג בשנות ה- 50, ה- 60, ו- 70 במאה שעברה את קבוצת הכדורסל של "בוסטון סלטיקס" ל- 13 זכיות מזהירות באליפות ליגת ה- NBA. ג'וֹן ווּדֶן (John Wooden, נולד ב- 1910 ומת בגיל 100 ב- 2010) שימש עשרות שנים מאמן הכדורסל הראשי של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ויצר בכוח אישיותו מורשת תחרותית מצוינת ופרוספריטי רב שנים. נבחרת הכדורסל של UCLA תחת שרביט מנהיגותו, חינוכו, ואימונו של ג'ון ווּדֶן זכתה 11 (אחת עשרה) באליפות ה- NCAA בין השנים 1964 ל- 1976. השפעתו של המאמן האיטלקי וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ (Vittorio Pozzo) בעשור ה- 30 על הנבחרת הלאומית בכדורגל של ארצו הייתה עצומה. בלעדיו לא הייתה יכולה ארץ המגף לזכות פעמיים ברציפות בגביע העולם ב- 1934 ו- 1938. וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ היה מורה ומחנך באופיו בנוסף לידע והאוטוריטה שלו במשחק. האומה ההונגרית תזכור לעד את מאמן הכדורגל שלה גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) בשנים 1954- 1949. פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) אמר לי פעם בשיחה ארוכה שהתנהלה בינינו במדריד ב- 1978 שדנה מנהיגות הספורט, "…שיחקנו בשביל ובעבור גוּסְטָב שֶבֶּש וזה אומר הכול…". מאמן הכדורגל הגרמני סֶפּ הֶרְבֶּרְגֶר (Sepp Herberger) הוביל את נבחרת מערב גרמניה להישגים מפליגים בעשור ה- 50 של המאה הקודמת ובראשם הזכייה הסנסציונית במונדיאל שווייץ 1954. הוא היה האיש שהקים את הנבחרת הגרמנית מהריסותיה בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. אין די בכישרון העובדים העושים במלאכה. זה איננו מספיק. מישהו צריך לחבר בין הכישרונות, לאחֵד אותם, לאמן ולהדריך ולחנך אותם, להעניק ולהורות להם כיוון, ולהוביל אותם. אין הוראה ללא חינוך. זה תפקידו של המאמן בקבוצת ספורט וזו משימת הניהוּל של המנהֵל בארגון גדול כמו רשת טלוויזיה. מנהיגות השידור היא ערך עליון. הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", דנה ועוסקת בנושא הזה. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".
היסטוריה. הימים ההם.
הטלוויזיה הבינלאומית ברחבי תבל עברה מהפכים רבים מאז השידורים הישירים הראשונים של אולימפיאדת ברלין 1936, וגם בארץ מאז השידור הישיר ההיסטורי הראשון ע"י צוות ההקמה של טלוויזיה הישראלית הציבורית את מצעד צה"ל בירושלים בחג העצמאות ה- 20 ליסוד מדינת ישראל, שנחוג ביום חמישי – 2 במאי 1968. בראש צוות ההקמה עמד פרופסור אליהו כ"ץ, סגנו היה עוזי פלד, הבימאי היה יהודי – אירי לואיס "לואי" לנטין (היה במקור בימאי ומפיק בטלוויזיה האירית RTE), המפיק בפועל היה חיים יבין, השדר המוביל היה יורם רונן ז"ל, והמראיין בשטח היה רם עברון ז"ל. שידור הבכורה הישיר ההוא של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נמשך כ- שלוש שעות ועבר ללא תקלות.
טקסט תמונה : ערב חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל, לֵיל יום רביעי – 1 במאי 1968. הצילום הזה נעשה באזור הגבעה הצרפתית בירושלים שחוברה לה יחדיו. מדובר בתמונה טלוויזיונית היסטורית. בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היהודי – אירי לואיס "לואי" לנטין (Louie Lentin בן 34 בתמונה, ממושקף משמאל), מנתח עם עוזריו את Line up השידור הישיר של מצעד צה"ל בירושלים המתוכנן למחרת בבוקרו של יום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 ליסוד מדינת ישראל. הדיון מתנהל בחשכה באזור הגבעה הצרפתית בירושלים ליד ניידת השידור מתחת ליציעי הכבוד שנבנו לכבוד הנכבדים וצופים הרבים העתידים להגיע למצעד. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : כתב עיתון "הארץ" לענייני הטלוויזיה נתן רִיבּון, חיים יבין (בן 36 בתמונה) מי ששימש בימים ההם עוזרו האישי של ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ"ץ, וגם עוזרו של הבימאי לואיס "לואי" לנטין בניידת השידור ה- OB הכחול, מנהל הבמה (Floor Manager) האמריקני דייויד אבל ז"ל (David Abel, מזוקן) אחד מאנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שהגיעו ארצה כדי לסייע לפרופסור אליהוא כ"ץ ולסגנו עוזי פלד להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, והבימאי לואיס "לואי" לנטין. (התמונה ניתנה לי באדיבות לואיס "לואי" לנטין ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית. זהו פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל (בן 42 בתמונה) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. התמונה צולמה במשרדו של אליהוא כ"ץ בקומה החמישית העליונה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם פעם בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הטלוויזיה הפכה לתעשייה אדירה המגלגלת ממון עצום. התחרות בין הערוצים השונים הולידה את רייטינג הצפייה את תעשיית הטלוויזיה המודרנית ניתן להשוות היום לשוּק מניות ואת שידורי הספורט הרלוונטיים לסוג של מנייה בטוחה המניבה רייטינג בכל מצב ובכל תנאי בעיקר כשמדובר בשידורים רלוונטיים בלעדיים מטוטלת הרייטינג נעה על פי חוקי שוּק המניות. בשעה שהרייטינג משגשג במקום אחד הוא צונח במקום אחר מן ההיבט הזה שידורי הספורט הרלוונטיים הם מניית שידור בטוחה שמצדיקה את עצמה את הדבר הזה צריך לקחת בחשבון בעת תכנון קצר מועד וארוך טווח של לוח שידורים טלוויזיוני בנייה של לוח שידורים טלוויזיוני היא מלאכה מורכבת מאוד ועתירת ממון רק לאנשים חכמים ומוכשרים מותר לעסוק בה. אנשי תקשורת מעטים בקיאים בשינויים הדרמטיים שהתחוללו בתעשיית הטלוויזיה במשך 80 שנים מכל היבט שהוא עד ששינתה את חיינו לנצח. עקרונות הביצוע הכלכליים, הטכנולוגיים, והלוגיסטיים רבי העוצמה של הטלוויזיה השפיעו השפעה מכרעת על חיי החברה בעולם לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945, וגם בישראל מאז 1968. בודדים מסוגלים לנתח אותם כדי לעצב לוח שידורים רלוואנטי. הווקטורים של הטלוויזיה פועלים בהתאמה ככלים שלובים. הטלוויזיה שינתה את כל מהות החיים הפוליטיים במדינת ישראל ושינתה לעַד את הרגלי הציבור בחיי היום יום שלוֹ. הטלוויזיה שיווקה את עצמה בעוצמה כה רבה לצופיה עד שהיא עיצבה במובנים רבים את פני הדוֹר. השידורים הישירים בטלוויזיה בתחומי הספורט, החדשות, והבידור היו מנוף פשוט ומיידי להפוך אירוע נקודתי מקומי למדורת השבט. אירוע שכל המדינה צופה בו. הטלוויזיה הזרימה מֵידָע של תמונה וקול יחדיו ובכך גברה על הרדיו. הצפייה בשידורי הטלוויזיה הפכה לתופעה כלל ארצית החל מהתא המשפחתי הקטן ועד לכלל הציבור. הטלוויזיה שינתה את סדרי העדיפויות של כולנו ובמידה מסוימת גם את סולם הערכים שלנו. לכן מותר לומר כי היא שינתה את חיינו לעַד.
לדאבון לֵב לא כל מנהיג שידור ידע לפעול תחת לחץ ובתוך אקלים תקשורת משתנה. לא כל איש או אישה מוכשרים ככל שיהיו היו מסוגלים להגיב מייד ובזמן אמת לשינויים המתחוללים במהירות עצומה. מעט מאוד מנהיגי שידור תִּמְרֵנוּ נכון, מהר, וביעילות בזירת המאבק נגד מתחריהם. אפשר לאמוד ולנתח חלק מהשינויים האלה באמצעות הגרף המתמטי העולה של זכויות השידורים האולימפיות שהייתה לו השפעה דרמטית על התפתחות שידורי הטלוויזיה כמו לזיכיונות שידורים אחרים בזירות הספורט. כבר נאמר כאן בבלוג כי רשת הטלוויזיה האנגלית הציבורית ה- BBC שילמה כ- 3000 (שלושת אלפים) דולר לוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) תמורת זיכיון השידור של אולימפיאדת לונדון 1948, הראשונה לאחר מלחמת העולם ה- 2 שהסתיימה ב- 1945. ב- 2012 נערכו שוב המשחקים האולימפיים בלונדון בירת בריטניה. בחלוף 64 שנה נאותה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC לשלם ל- IOC תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת 2012 סכום פנטסטי ומדהים של 1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחת מיליון) דולר. התשלום ההוא היה רק עבור הזכויות. NBC נדרשה להוציא מקופתה מֵאוֹת מיליוני דולרים נוספים על הפקת השידורים האולימפיים שהיו באנגליה, כאמור ב- 2012. זה עדיין היה כדאי לה מבחינה כלכלית. כלכלת הטלוויזיה, גרף זכויות השידורים, והרצון המובהק של רשתות הטלוויזיה באשר הן לשלם סכומים אדירים כאלה לוועדות המארגנות, הם אלמנטים חשובים ודרמטיים המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הכוללת בתוכה 13 ספרים.
הספר שחקרתי וכתבתי, הקרוי, "סמן ימני", במסגרת סדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב מאז אוקטובר 1998, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", (ועומדת על סף סיום), עוסק בהרחבה במאבקי רכישה וקניית זכויות השידורים בארץ ובעולם. המאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם הפכו אותו לסמן ימני של סחורות השידור. אי אפשר אִתּוֹ בגלל עלויות הממון העצמות והכסף הרב ששופכות עליו רשתות הטלוויזיה אך גם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות והיוקרה. הכדורגל הוא פסגת הסימביוזה הבלתי נמנעת בין הטלוויזיה לכלל הספורט. הקרבות לרכישת זכויות השידור שלוֹ הפכו רובם למלחמות "גוֹג ומגוֹג". מלחמת "גוֹג ומגוֹג" בטלוויזיה היא סוג של קרב בו המנהלים של רשת אחת מוכנים לשלם כל סכום עבור סחורת שידור קונקרטית גם אם מדובר במחירי הפסד ולדבר אין כל הצדקה מסחרית, העיקר מבחינתם שאותה סחורת שידור לא תירכש על ידי היריבה המתחרה. יש לכך עדויות רבות בסדרה. הבולטות שבהן : רכישת זכויות הכדורגל הישראלי ב- 1999 ע"י חברות הכבלים ההן בטלוויזיה בישראל "מת"ב", "ערוצי זהב", ו- "גוונים" – שנלחמו בחברת הלוויין YES והסכימו לשלם להתאחדות הכדורגל הישראלית בימים ההם עבור חוזה בן 6 שנים 2005 – 1999 כמות אסטרונומית של הון בן 126.000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) דולר, כלומר 21 מיליון דולר בעבור עונה אחת. הדבר הביא לקריסתן הפיננסית והכריח אותן להתאגד לחברת כבלים אחת תחת השם HOT. בינואר 1984 ניאותה רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC לשלם ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) עבור זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת החורף ב- קאלגארי / קנדה 1988 סכום פנטסטי של 309.000000 (שלוש מאות ותשעה מיליון) דולר הרבה מעבר לשווי האמיתי רק כדי למנוע את שידור האירוע האולימפי הבכיר ברשתות היריבות, CBS ו- NBC. משהגיע רגע השידורים של משחקי קאלגארי בחורף 1988 הוברר כי הפרסומות המסחריות אינן מסוגלות לכסות את גודל ההשקעה ו- ABC הפסידה 55000000 (חמישים וחמישה מיליון) דולר. הדבר הביא לזעזועים פרסונליים ותוכניתיים ברשת.
הטלוויזיה שונאת רוטינה. היא מכשיר אלקטרוני רוֹטֵט הדוחה כל קיבעון. הטלוויזיה אוהבת דרמות בלעדיות, היא חיה ומתקיימת מהראשוניות בחדשות ואקטואליה, ונוטה לשָדֵר ללא הרף סדרות של פשע ורצח, בתי משפט, משטרה, סקס, פוליטיקה, ממון, וסקנדלים. כל מה שאנו לא אוהבים שיקרה במשפחתנו – אנחנו מבקשים לראות על המסך. האזרח הרגיל מבקש חיי שִגְרָה חסרי זעזועים אך לא אכפת לו שהמסך שלוֹ יתפוצץ מסקנדלים. הטלוויזיה מייצרת ומשדרת בעת ובעונה אחת אילוזיה ומציאות יחדיו. הצופה לא תמיד מוכשר ויודע להפריד בין השניים . מדהים לחשוב שהטלוויזיה מייצרת ללא סוף סרטי אלימות, פשע, רצח, ומשטרה – ויורה אותן מהמותן ולא דרך הכוונות, לא רק בבּוֹדֶדֶת אלא גם בצְרוֹרוֹת. העולם התרבותי החסוּד והמתחסד משתחווה, כורע ברך, וקונה אותן ברוחב לב אך כל טוראי בצבא יודע ומכיר את ההבדל העצום בדיוק הפגיעה בין יֶרִי דרך הכוונות לבין ירי מהמותן. אל קפונה (Al Capone) ויורשיו הפכו לגיבורי טלוויזיה מיתולוגיים בכל מקום על הגלובוס. גם בישראל. השידור המסחרי בישראל שמהלל את סדרות הרייטינג האלה לא עשה בימים ההם אפילו סרט אחד בכל שנות קיומו, אודות חיים נחמן ביאליק, עמוס עוז, ו/או נתן יונתן. וגם לא עסק והפיק סדרה איכותית הדנה במורשתם של דוד בן גוריון ומנחם בגין ובהיסטוריה של הפלמ"ח, האצ"ל, ו- לח"י.
השידור הציבורי חטף ביקורת בעִתּוֹת אורי פורת ומוטי קירשנבאום בגין ריבוי מִשדרי ספורט רלוונטיים. זוֹ אותה הביקורת שמתיימרת להיות מקצוענית אך מתעלמת זה זמן רב מה- Programming הנָבוּב וחדל הערכים של השידור המסחרי על כמויות "הריאליטי" בהן הוא מסמם את צופיו. לטלוויזיה יש זיכרון מדהים לתאריכים. הטלוויזיה באשר היא נבנית מאגדות וסיפורים, יצירת מיתוסים, וגם ניתוצם. ביום רביעי – 29 במאי 1985 התמודדו אלופת איטליה קבוצת יובנטוס (Juventus) נגד ליוורפול (Liverpool) אלופת אנגליה ביניהן באצטדיון "הייסל" (Heysel) בבריסל במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת קיבל את הצעתי לשדר ישיר את המשחק. רכשנו את זכויות השידור של המשחק ושלחנו לבריסל את השַדָּר יורם ארבל. לפני שריקת הפתיחה קרה אסון נורא ביציעי האצטדיון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נִסְפּוּ ו- 250 אחרים נפצעו בהתנגשות אלימה עם אוהדי כדורגל ברוטאליים מאנגליה ביציע "Z". יורם ארבל היה שָם ולא ראה מאום. יתירה מזאת הוא גם לא שמע דבר. התחוללה פשלה עיתונאית קשה מהחמורות שידעה מחלקת הספורט בתולדותיה שהובילה לסקנדל שידור חסר תקדים. עשרות אוהדי כדורגל איטלקיים נרצחים בתוך האצטדיון הבלגי, ממש ליד אפו של השַדָּר שלנו, שאיננו יודע מהחיים שלו, ואיננו מבין מדוע המשחק איננו מתחיל. ה- Video שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומשמש עֵדוּת לאיזה משבר עיתונאי חמור ואמינות שידור נקלע יורם ארבל. בעוד מרבית שדרי ה- EBU האירופיים המאיישים את עמדות השידור באִצטדיון "הייסל" (Heysel) הישובים בעמדות השידור הצפופות ליד יורם ארבל הישראלי עצמו, ו- מדווחים כבר לצופיהם על האסון המחריד, רק יורם ארבל איננו יודע מה נעשה סביבו. איך אתה כמנווט השידור הישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יכול מ- להסביר לצופים פשלה שכזאת ? באותו האירוע הבלתי נשכח ההוא ב- 29 במאי 1985 היה יורם ארבל שדר אומלל, פתטי, נואש, ולא רלוונטי. הסֶפֶר שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן", עוסק בהרחבה בעיתונאות הספורט בטלוויזיה, ובהצלחות והכישלונות שלה באותה מידה. הן היו רבות מ-שני צִדֵי המאזניים.
ב- 1 ביוני 1986 הטסתי את נסים קיוויתי ממכסיקו סיטי לעמדת השידור שלנו באִצטדיון "חליסקו" בעיר המכסיקנית גוואדאלאחרה. המשימה הנכבדה שהטלתי עליו הייתה להעביר בשידור הישיר את המשחק ברזיל – ספרד בבית ג' במונדיאל של מכסיקו 86'. במהלך המשחק הזה שידר נסים קיוויתי לצופיו בארץ ותיאר שער שלא היה. ברזיל כבשה שער לא חוקי שנפסל מייד ע"י שופט המשחק קריסטיאן באמברידג' מאוסטרליה. נסים קיוויתי לא ראה זאת ולא שַם לֵב שהמשחק כלל לא חודש מקַו האמצע למרות שישב בעמדת שידור נוחה המשקיפה על אִצטדיון "חליסקו". במשך שֶבַע דקות מסר אינפורמציה מוטעית, מידע לא נכון, ותוצאה שגויה לצופים בישראל כאילו ברזיל צועדת ביתרון 0:1. מה גורם לכישלון צורב של שַדָּר כה מנוסה שיושב בעמדת שידור מרווחת באצטדיון בשעה שהכול גלוי וידוע וכַר הַדֶשֶא והשחקנים פרושים לפניו כמו כל כף ידו ? איך מסבירים כישלון כזה לציבור ? הסֶפֶר, "למילים יש וויזואליה משלהן", מספר את סיבותיו של כישלון ייחודי חסר תקדים של אחד מגדולי שַדָּרֵי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים, מר נסים קיוויתי (בן 96, היום).
יום שישי – 11 בספטמבר 1987 היה תאריך היסטורי ושנוי במחלוקת מאין כמותו בלוח שידורי הטלוויזיה של רשת CBS האמריקנית. באותו היום התעורר וויכוח מַר בין מגיש החדשות רב המוניטין של הרשת דֶן ראת'ר (Dan Rather) לבין ההנהלה שלוֹ. הוויכוח נגע להתנגשות הצפויה בין השידורים הישירים של משחקי חצי הגמר לגברים בטניס במסגרת ה- U. S. Open (רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שידרה אותם ישיר) לבין מהדורת החדשות הארצית של הרשת שדֶן ראת'ר הוא העורך והמגיש הראשי שלה ועמדה להתחיל כרגיל בשש וחצי בערב (18.30). התאריך והשעה ההם מוכרים היטב לכל עיתונאי חדשות באשר הוא ולכל שַדָּר ספורט בכל מקום בעולם. פרשת שדרן החדשות האמריקני דֶן ראת'ר של רשת CBS שאירעה ב- 11 בספטמבר 1987 חידדה והקצינה עד בלי דַי את התחרות ומאבק היוקרה הנִצחי על מסך הטלוויזיה בין שידורי החדשות לבין שידורי הספורט. מי חשוב ממי בכל רגע נתון ? שַדָּר הספורט הבכיר של CBS ברנט מאסברגר (Brent Musburger) שידר ישיר באותו אחה"צ של יום שישי ב- 11 בספטמבר 1987 את שני משחקי חצי הגמר בטניס לגברים יחידים ב-פלשינג מדואוס בניו יורק באליפות ארה"ב הפתוחה בין ג'ימי קוֹנוֹרס מארה"ב לבין אִיבַן לֶנְדְל הצ'כוסלובקי, ואת "הדרבי" השוודי מאטס ווילאנדר נגד סטפן אדברג. במקביל ערך באותו יום שישי – 11 בספטמבר 1987 האפיפיור יוחנן פאולוס ה- 2 את סיורו המפורסם בפלורידה (מדינה רוויה תושבים היספאניים שדתם קתולית). דֶן רָאתֶּ'ר הקים את אולפן החדשות שלוֹ במיאמי לרגל הסיור הקדוש של האפיפיור במדינה הדרומית של ארה"ב. בינתיים התארך משחק הטניס ועבר את השעה שֵש וחֵצי בערב (18.30) מועד תחילת מהדורת החדשות הארצית של CBS רבת המוניטין (CBS – Evening News). הנהלת CBS לא הסכימה בשום אופן לקטוע את השידור הישיר של הטניס לטובת מהדורת החדשות של דֶן ראת'ר. במשחק חצי הגמר הזה עתיר הרייטינג והממון התמודד הטניסאי האמריקני הוותיק ואהוב הקהל ג'ימי קונורס (Jimmy Connors) נגד הטניסאי הצ'כוסלובקי אִיבַן לֶנְדְל (Ivan Lendl). ההחלטה הייתה להמשיך את שידור הטניס עד תומו ולהעלות את מהדורת החדשות לאוויר אחריו. דֶן ראת'ר נעלב מהחלטת ההנהלה וחזר כועס לחדר האיפור שלו. השידור הישיר של הטניס הסתיים ב- 18.50. אִיבָן לֶנְדְל הכניע את ג'ימי קונורס בשלוש מערכות חלקות 4:6, 2:6, ו- 2:6 והמסך התפנה לטובת שידור החדשות. דֶן ראת'ר נקרא לשוב לאולפן החדשות אך סירב בנחרצות ובהפגנתיות. CBS ביצעה אז את החטא הטלוויזיוני הכבד ביותר. הרשת שידרה במשך שמונה דקות באוויר "BLACK" (מסך שחור). אפילו ל- לא פרסומות. רק מסך שחור. הסֶפֶר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן", מספר על פרשת דֶן ראת'ר ב- 11 בספטמבר 1987 שם ספגה CBS תבוסת שידור חסרת תקדים בשל חטא היוהרה של שדרן חדשות הבכיר שלה.
טקסט תמונה : שנת 1981. דן ראת'ר היהיר והשאפתן (מימין) הופך ב- 1981 למגיש הראשי של מהדורת החדשות הארצית של רשת CBS במקומו של וולטר קרונקייט האגדי שפורש לגמלאות (משמאל). שניהם הגישו כבודדים, כל אחד בתקופתו, את מהדורות החדשות הארציות של CBS, ולא הסכימו לחלוק את סמכותם ואחריותם עם איש. (באדיבות CBS).
אין תשובה ברורה וחַד משמעית מי חשוב ממי ולמי עומד היתרון ברגע נתון על המרקע, האם לשידורי החדשות או שידורי הספורט. שתי החטיבות נהנות מתקציבים גדולים. התשובה תלויה כמובן בנסיבות השידור, שיקולי העריכה, והגיון ההנהלה. היריבות הזאת בה השדרנים והמפיקים משני צִדֵי המתרס סירבו להשתמש בהגיונם והעדיפו להזדקק לרִגשותיהם, הולידה שנאות וקנאות משני הכיוונים. צריך לקרוא את המִסְמַך חסר התקדים בחריפותו שכתב אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה ב- 22 במאי 1980 והופנה לבוס הישיר שלוֹ חיים יבין מנהל חטיבת החדשות כדי להבין עד להיכן עלולים להרקיע הרוגז, המדון, ומפח נפש בין אנשי שידור הנמנים על אותה רשת שידור. המסמך המקורי (כמו מאות רבות נוספים) מופיע במלואו כמה פעמים בסדרה בספריה השונים ומספר על דרמת המאבק שהתחוללה אז בין מנווט שידורי הספורט בטלוויזיה למוביל שידורי החדשות. ראה הספר עב הכס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם".
טקסט תמונה : מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז, חיים יבין (בן 46, בתמונה) בשנת 1978. חיים יבין הניח את מחלקת הספורט על פי הבנתו של מנהל היחידה אלכס גלעדי ז"ל סמוך לשלב התחתון בסולם העדיפויות של חטיבת החדשות. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אלכס גלעדי ז"ל ב- 1978 (בן 36 בתמונה). ראה בהתנכלותו של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין למחלקת הספורט בשנים 1980 – 1977, התנכלות אישית. הוא נתן לכך ביטוי מוחץ במסמך המופיע מייד בהמשך הפוסט הזה מס' 1113. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני (עמוד מס' 1 מתוך 2). טקסט חסר תקדים בחריפותו. "השתוללותו של מנהל חטיבת החדשות שכל שצעק כל הזמן הוא , שלא מעניינים אותו שידורי הספורט המטופשים, שאינם אלא בזבוז כסף, אינם אלא עדות לשנאה התהומית של חיים יבין כלפי וגם כלפי העובדים במחלקתי. סיכומו של אותו יום הודעתו של חיים יבין ליצחק גליקסברג, כל אנשי הספורט דפרים והעומד בראשם הוא הדפר הראשי. זה הכינוי לו זכו האנשים שבזיעתם הקנו לחטיבת החדשות חלק נכבד מהישגיה", כתב אלכס גלעדי את דעתו על חיים יבין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם יצחק "צחי" שמעוני ז"ל.
טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני (עמוד מס' 2 מתוך 2). "רק אלה שמשכילים לזכור יכולים להעריך. תכונה כזאת אינני מוצא בראש חטיבת החדשות הנוכחי ואין לי לכן כל ציפיות. יתירה מזו : הערכתו או אי הערכתו חשובים בעיניי כנבלת הצבוע. אשר לי אישית בלעתי כבר הרבה צפרדעים מדו פרצופיותו של חיים יבין, אך מאחר שטובת הטלוויזיה (וגם טובתי האישית) עמדה לנגד עיניי – הבלגתי", הוסיף אלכס גלעדי ז"ל במכתבו למנהל הטלוויזיה אודות התנהגותו של חיים יבין יבד"ל כלפי מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המִסְמַך הזה שכתב אלכס גלעדי לחיים יבין לפני יותר מ-42 שנים בתאריך ההוא של ב- 22 במאי 1980 מסביר באיזה אקלים תחרותי ואמביציוזי, רָב צדדי, ובעל פנים מקצועיות רבות – מקדמים המפיקים את שידורי הטלוויזיה הקונקרטיים של "עצמם". מנהל דסק הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי אחד האנשים הכי רציניים, הכי אמינים, והכי מוכשרים שפגשתי בימי חיי, עשה כל מאמץ לשפר את שידורי בספורט עליהם היה מופקד. מחלקת הספורט עליה היה מוּפקד הייתה תוחלת חייו. מפעל חייו. מנהל חטיבת החדשות חיים יבין מי שהיה הבוס הישיר של אלכס גלעדי בשנים 1980 – 1977 ראה את החיים אחרת מזווית שונה. הוא קידם את שידורי החדשות והעניק להם עדיפות ברורה באמצעי הפקה, צילום, ועריכה על חשבון ועל פני דסק הספורט. ברור שאלכס גלעדי לא יכול היה לקבל את הגישה הבלתי שוויונית הזאת והבלתי צודקת לדעתו. אם מחלקת הספורט הסוּפֶֹר מוצלחת ומשגשגת ורבת מוניטין היא באמת ת. פ. של חיים יבין אזי מוטל עליו להתנהג כלפי אלכס גלעדי ועובדיו ביושרה ושוויוניות ולא כדסק עצלן חסר חשיבות וערךהמוטל ליד השלב האחרון והנמוך בסולם העדיפויות של החטיבה שבראשה ניצב ואותה הוא מנהל. מובילי השידורים מנהלים מאבק חסר פשרות לטובת האגפים עליהם הם מופקדים, מאבק שהופך לעיתים להתכתשות אישית, ומנהלים תחרות בינם לבין מצפונם על השגת תשומת לִבּוֹ של הצופה. הם לעולם אינם מסתפקים בטיב המוצר שהפיקו. עבורם המצוינות היא האויב של הטוב מאוד. המסמך שחיבר אלכס גלעדי בגנותו של חיים יבין העיד כאלף עדים על אמביציות השידור המחלחלות בכל פינה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אלכס גלעדי היה מנהיג שידור שהִתווה את מסלול חיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטקסט החריף שכתב אלכס גלעדי לפני 36 (שלושים ושש) שנים לחיים יבין הוא אמיתי ורחוק מלהיות דבר רכילות. אלכס גלעדי התכוון לכל מילה שהודפסה על הנייר. ואוסיף : אלכס גלעדי מעולם לא היה איש רכיל ולא איש מסדרונות. המסמך מצביע על דבקותו בשליחות העיתונאית שלוֹ של עצמו כעורך מָסוּר ומוכשר של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ל- רוח דבריו הייתה השפעה גדולה עלי לאחר שהתמניתי במקומו למנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אתה חייב לשמור על אגפיך לא רק משונאיך אלא גם מידידיך. בעיקר מידידיך.
חיים יבין יבד"ל איננו מנהיג שידור בדרגתו של ארנון צוקרמןוגם לא מהסוג של דן שילון (שניהם יבד"ל), אלכס גלעדי ז"ל, ו/או מוטי קירשנבאום ז"ל. אף על פי כן הוא דמות בלתי נשכחת. לא מפני היותו קריין טקסטים דָגוּל אלא בגלל אופיו המתון והאחראי, וגם הדייקני. אין לו את הכריזמה שיש לארבעת הגדולים ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל אך הוא ניחן בקסם אישי מסוג אחר, וודאי בעת כשהוא פוסע לפני עדשת המצלמה. כמו כולם הוא כועס כשצריך, ונעלב כש-לא צריך. אך בניגוד לאחרים הוא איננו קנאי ואיננו שומר טינה. היו ימים בהם נחשב לאבינו הטלוויזיוני.
כל הפקת טלוויזיה לבטח שידור בינלאומי הוא מעשה הרכבת פאזל מהרבה חלקים. ללא תקשורת לוויינים איתנה פשוט לא ניתן יהיה להעביר את השידורים מרחבי תבל למדינת ישראל. אלכס גלעדי ואנוכי לא שיערנו כי ניתקל שוב כל מהר בבעיה הקשה של תקשורת לוויינים בינלאומית מוגבלת. זה אירע באליפות אירופה בכדורסל לאומות שנערכה ב-גוריציה וטורינו באיטליה בקיץ 1979. אלכס גלעדי טס לאיטליה לשדר את המשחקים ואני נשארתי במערכת בירושלים כדי לנהל את הפקת מבצע השידורים. בראשית 1979 חולל כהן הדת השיעי רוחאללה חומייני את המהפכה האיסלאמית באיראן והדיח מהשלטון את השָאה ריזה פחלאווי נאמנה של ארה"ב. הרשתות האמריקניות הגדולות ABC ,NBC, ו- CBS נדרכו ועשו Booking ארוך מראש על מרבית לווייני התקשורת לרבות זה שלנו לוויין ה- Primary. נדרשתי לחולל פעלולים אקרובטיים כדי לפנות את זמני השידור עבור אלכס גלעדי ששהה תחילה ב-גוריציה ונדד אח"כ עם נבחרת ישראל המצטיינת שהעפילה לבית הגמר לעיר טורינו. שיא התסבוכת הלוויינית נוצר ביום רביעי – 20 ביוני 1979 בתשע בערב . נבחרת ישראל תחת שרביט המאמן של רלף קליין העפילה למשחק הגמר נגד נבחרתה של ברה"מ. המדינה הייתה כמרקחה. כל מאבק ספורטיבי נגד ברה"מ מעורר עניין עצום בציבור בישראל רק לנו לא היה לוויין להעביר את השידור הישיר ארצה מטורינו. ה- Primary היה חסום ממילא ו- EBU (איגוד השידור המערב אירופי) בעצה אחת עם OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי) החליטו עוד קודם לכן לשלוח לרוע מזלנו את ה- Feed של סיגנל השידור מטורינו ל- לוויין ה- Major. לרוע מזלנו מפני שתחנת הקרקע בעמק האלה הייתה מקושרת ללוויין ה- Primary בלבד. נותרנו מיותמים. נבחרת ישראל בכדורסל עומדת להתמודד במשחק הגמר על אליפות אירופה החשוב ביותר בתולדותיה ואילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית משוללת טכנולוגיה להעביר את ההתמודדות בשידור ישיר לארץ.
פניתי למהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בֶּזֶק" מר גבריאל "גבי" שֶקֶל ז"ל בבקשה להסיט את האנטנה צלחת בעמק האלה מה- Primary ל- Major לפרק זמן של ארבע שעות משמונה בערב של יום רביעי – 20 ביוני 1979 עד חצות. זה היה הפתרון היחיד. גבריאל שקל ז"ל התנה את הביצוע בהסכמת שַר התקשורת יצחק מודעי ז"ל. "…מר יואש אלרואי, אני מבין את מצוקתך, אך אני מקבל הוראות מהשר שלי ולא מהטלוויזיה…", אמר לי במבטא ההונגרי הכבד שלו. הסטת האנטנה – צלחת בעמק האלה מה- Primary ל- Major אמורה הייתה לשתק זמנית חלק מהתקשורת הלוויינית הבינלאומית של ישראל. לוויין ה- Primary האטלנטי נשא עליו שני מָשְדֵרִים – מְשִיבִים (Transponders) של טלוויזיה לעומת 15000 (חמישה עשר אֶלֶף) קווי טלפון וקווי מחשבים. הסברתי לשַר יצחק מודעי ז"ל את חשיבות שידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאת משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בו מתמודדת ישראל נגד ברה"מ, ואת הצורך בהסטת צלחת האנטנה בעמק האלה, והוספתי כלהלן : "…הציבור יהרוג אותנו אם לא נשדר ישיר את המשחק הזה…". השַר יצחק מודעי מהיר התפישה ובעל דיבור נעים וענייני השיב מייד : "…הרעיון מצוין. זה בסדר גמור. לא יקרה שום דבר אם עם ישראל לא ידבר כמה שעות בטלפון. הרי ממילא כולם יצפו במשחק…". לפני שסגר את הטלפון ביקש אותי, "תגיד ל- "טומי" לפיד (מנכ"ל רשות השידור, דאז) שידבר אתי". יצחק מודעי ז"ל הורה לגבריאל שקל ז"ל ויצחק נגל ז"ל אז מנהל תחנת הקרקע בעמק האלה להסיט את האנטנה – צלחת לפרק זמן של ארבע שעות כדי לאפשר שידור ישיר בהיקף מלא של המשחק ישראל – ברה"מ.
טקסט תמונה : שנת 1979. שר התקשורת יצחק מודעי ז"ל. אזרח נבון ואחראי. "השידור הישיר בטלוויזיה של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בין נבחרות ישראל וברה"מ הוא בהחלט משימת שידור ציבורית וממלכתית. אנחנו נחשוב באהדה על הזזת האנטנה בעמק האלה מ-לוויין אחד לשני כדי אזרחי מדינת ישראל יוכלו לצפות במשחק. לא יקרה שום אסון אם עם ישראל לא ידבר בטלפון שלוש שעות", אמר לי בהגיונו הנבון והבריא בשיחת הטלפון בינינו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : זהו גבריאל "גבי" שקל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בזק" בימים ההם של 1979. לא היה שני לו. דמות בלתי נשכחת עבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וודאי חטיבת הספורט שלה, חייבים לוֹ חוֹב עולם. (התמונה באדיבות משפחת גבריאל שקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה משמאל : זהו מהנדס התקשורת אברהם יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע לתקשורת ללוויינים בעמק האלה בשנים 1993 – 1972. יליד דרום אפריקה קשוח, דייקן, קפדן, וממושמע. (התמונה באדיבות בצלאל ליס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם".
לאחר זכייתה של נבחרת ישראל בכדורסל במקום ה- 2 באליפות אירופה בקיץ 1979 בטורינו איטליה החלטנו להקדיש זמן מסך נרחב יותר לכדורסל הישראלי. במידה מסוימת על חשבון הכדורגל הישראלי. הכדורסל הישראלי זכה להישגים מפליגים כבר בשנים 1952 ו- 1953. הנבחרת הלאומית של ישראל נטלה חלק בטורניר האולימפי של הלסינקי 1952 (בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה), וכעבור שנה השיגה הישג סנסציוני כשדורגה חמישית באליפות אירופה בכדורסל שנערכה במוסקבה 1953 (באצטדיון הפתוח). ישראל הקדימה נבחרות כדורסל ידועות כמו יוגוסלביה, איטליה, בולגריה, ומצרים. בשורות נבחרת ישראל שיחקו בשנים ההן : דני אֶרֶז, משה "מוסה" דניאל, דוד הָיְיבְּלוּם, יהודה "קָנַבּוּס" ווינר, מרסל חפץ, פרדי כהן, מרדכי מימרן, זכריה עופרי, ראובן פֶּכֶר, מנחם קורמן, רלף קליין, שמעון "צִ'ינְגָה" שֶלַח, אברהם שניאור, ועמוס לין. המאמנים בתקופה היא היו היהודי – אמריקני מוריס "טֶבִּי" רסקין, ושני הישראליים אנשי מכבי ת"א יעקב שאלתיאל ויהושע רוזין. תפקיד המרכיב היה שייך לדוֹב פְּרוּסַק איש הפועל. ראשי המשלחת היו ברוך בָּג ויצחק כספי. הצלחות הכדורסל התרחשו בעידן הרדיו בתקופה של טרום הטלוויזיה, אבל גם רדיו "קול ישראל" בראשותו של שַדָּר הספורט נחמיה בן אברהם נעדר מזירת הכדורסל וייחד את שידוריו רק לנבחרת הלאומית בכדורגל. למרות ההצלחות לא שודרו משחקיה הבינלאומיים של ישראל בענף הכדורסל בימים ההם ברדיו "קול ישראל".
טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 1952. תל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 70 שנים. זוהי נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי העומדים משמאל לימין : המאמן יהושע רוזין (מאמן מכבי ת"א), אליהו עמיאל (הפועל חולון), מנחם קורמן (מכבי ת"א), עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק), המאמן היהודי – אמריקני מוריס "טבי" רסקין, משה "מוסה" דניאל (חבר קיבוץ חולתה), רלף קליין (מכבי ת"א), ראובן פכר (חבר קיבוץ מִזְרָע), זכריה עופרי (מכבי ת"א), המרכיב דוב "בולק" פרוסק (איש "הפועל"). זיהוי הכורעים משמאל לימין : דני ארז (הפועל ת"א), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), אברהם שניאור (מכבי ת"א), פרדי כהן (הפועל חולון), ויהודה "קנבוס" ווינר (מכבי ת"א). (התמונה ניתנה לי באדיבות מנחם קורמן ז"ל ומשפחת יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אליפות אירופה בכדורסל – מוסקבה 1953. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל במאי 1953 באצטדיון דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו באצטדיון הפתוח של דינמו מוסקבה. זיהוי הצועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ'), זכריה עופרי (1.91 מ'), רלף קליין (1.89 מ'), ראובן פכר (1.86 מ'), משה "מוסה" דניאל (1.85 מ'), מרסל חפץ (1.83 מ'), דוד הייבלום (1.88 מ'), מנחם קורמן (1.86 מ'), פרדי כהן (1.80 מ'), מרדכי מימרן (1.80 מ'), שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ'), דני ארז (1.78 מ'), יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הסֶפֶר, "למילים יש וויזואליה משלהן", עוסק בהתפתחות טקסט השידור באירועי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם, והופעתם והתפתחותם של שדרי שטח (Play by play), פרשנים, ומגישי אולפן ידועים בארץ ובעולם כמו (לא לפי סדר החשיבות) : אלכס גלעדי, חיים יבין, דֶן ראת'ר, גאולה אבן, וולטר קרונקייט, דייויד קולמן, קנת' וולסטנהולם, דן שילון, הווארד קוסל, מרב מיכאלי, יורם ארבל, רפי גינת, יאיר אלוני, יאיר שטרן, אורלי יניב, מאיר איינשטיין, אבי רצון, נסים קיוויתי, אריה מליניאק, אלי סהר, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, ג'ים מקאיי (מקמנס), באד גרינספאן, אישטוואן פלוהאר, גיורגי ספשי, רמי ווייץ, נחמיה בן אברהם, גדעון הוֹד, ורבים אחרים שהשפיעו על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה וברדיו. יתירה מזאת. הוא דן לעומק במוסד השידור והפרשנות, ההגשה וההנחיה, והקריינות בטלוויזיה וברדיו – מזווית ראותה של המצלמה וכיוון ההאזנה של המיקרופון. הרדיו הישראלי בעידן טרום הטלוויזיה הוליד ויצר כוכב שידור זוהר מלא הוד וכריזמה, יחיד במינו ובודד בדורו בדמותו של נחמיה בן אברהם.
הופעתו של נחמיה בן אברהם ז"ל בשמי הרדיו הייתה כשל כוכב שביט, ובאקראי. ב- 8 בפברואר 1947 מינו מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל אדווין סמואל ומנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו הארצישראלי מרדכי זלוטניק את נחמיה בן אברהם לשדר ישיר את משחק הכדורגל המסקרן שנערך באצטדיון המכבייה בתל אביב בין נבחרת העיר תל אביב לבין אלופת הונגריה קבוצת M.T.K. המינוי היה מפתיע מפני שנחמיה בן אברהם היה אומנם עיתונאי ספורט בעיתון "הבוקר" אך חסר כל ניסיון קודם בשידור רדיו. נחמיה בן אברהם בעל הקול הייחודי התגלה בבת אחת כשַדָּר מוכשר ומתאר צבעוני. הוא הפך את יעקב חודורוב, יהושע גלזר וחבריהם לגיבורי כדורגל ואת עצמו לכוכב רדיו לאומי.
טקסט תמונה : שנת 1947. אדווין סמואל מנהל הרדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (באדיבות מר איזי מן מחבר הספר התיעודי המצוין "קול ישראל מירושלים").
טקסט תמונה : שנת 1947. מרדכי זלוטניק מנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (באדיבות מר איזי מן מחבר הספר התיעודי המצוין "קול ישראל מירושלים").
טקסט תמונה : חודש יולי שנת 1956. אִצטדיון רמת גן. בדידותו של שדר הספורט למרחקים ארוכים. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל (1978 – 1921) יושב בודד ביציעי אִצטדיון ר"ג ערב השידור הישיר ברדיו של המשחק ישראל – ברה"מ ב- 31 ביולי 1956 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של מלבורן 1956. הוא היה שדר רדיו יוצא דופן בעל אינטגריטי מושלם שמצויד בידע עצום, אבל היה בודד. הייתה מוטלת עליו מעמסת שידור אדירה שלא יכול היה לחלוק אותה עם איש. נחמיה בן אברהם ניצב תמיד לבדו בשולי כר הדשא בסמוך לקו האמצע, לידו המיקרופון וטכנאי רדיו שלוֹ. הוא שידר לאורך כל הקריירה שלוֹ לרדיו "קול ישראל" את אלפי המשחקים, ללא פרשן. (התמונה באדיבות תמרה בן אברהם רעייתו של נחמיה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1957. שוער נבחרת ישראל בכדורגל יעקב חודורוב ז"ל (בן 30 בתמונה) יחדיו עם שחקנית הקולנוע האמריקנית הנודעת המנוחה מרילין מונרו (בת 31 התמונה) בעת סיור משחקים של נבחרת "הפועל" בארה"ב. יעקב חודורוב שחקן הפעל ת"א בעת ההיא נחשב לגדול השוערים של ישראל בכל הזמנים והמפורסם ביותר מבין ספורטאי המדינה גם ללא עזרת הטלוויזיה, אלא רק בסיועו שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם. יעקב חודורוב לבש במשך 15 שנה מ- 1949 ועד 1964 את מדי הנבחרת הלאומית ושיחק בשורותיה 31 משחקים בין ארציים. (התמונה באדיבות יעקב חודורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שום שַדָּר רדיו בישראל לא העפיל מעולם לרמת השידור הנדירה שלוֹ ולהערצה הלאומית שליוותה את נחמיה בן אברהם. חלפו 68 שנה מאז הופעתו הדרמטית הראשונה ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי (נקרא אז שירות השידור) ב- 8 בפברואר 1947. ניתן לקבוע בוודאות כי לא נס ליחו ואיכות קולו לא פגה. ראה הספר שחקרתי וכתבתי, "סמן ימני".במסגרת סדרת 13 ספרי הטלוויזיה שאני חוקר וכותב תחת מכנה משותף אחד הקרוי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אופן הגשת שידורי הספורט באולפן, עיצוב האולפן, ושידורם מהשטח הם אלמנטים טלוויזיוניים חשובים. חשובים מהם המנהיגות, הניהול, יעילות ומהירות עבודת המערכת, ורכישת זכויות השידורים הבלעדיות של האירוע המבוקש. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) מנהיג השידור רָב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC טבע ב- 1970 סלוגן בלתי נשכח, כלהלן :
"When you have the rights – you have the Show".
רוּן אָרְלֶדְג' צדק. כשאתה מחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של אירוע ספורט גדול – אתה מחזיק בידיך גם את חשיפתו ואת ההצגה הבלעדית שלו לצופים שלך.
נתוני המשוואה הטלוויזיונית המתמטית המצליחה והמדויקת הנ"ל הזאת היא טריוויה. עובדה עתיקת יומין. האמירה הטלוויזיונית ההיא יצאה לאור לאחר שידור התוכנית הראשונה "Monday Night Football" ב- ABC שחוללה מהפכת חשיבה ורייטינג. את תוכנית הספורט הזאת בערבי יום שני שעסקה בשידור ישיר שבועי של אחד ממשחקי הפוטבול בליגת ה- NFL הוביל השדר הווארד קוסל (Howard Cosell) ולצדו שני הפרשנים פרנק גיפורד (Frank Gifford) ודון מרדית' (Don Meredith). שידור הפוטבול של ABC בערבי שני היה חידוש גמור מפני שהוצב לראשונה מול תוכניות הטלוויזיה המסורתיות למשפחה ששידרו בערב CBS ו- NBC. הניסיון צלח מעל למשוער. תוכנית הכדורגל בערבי שני של ABC הפכה לכל כך פופולארית עד שחנויות ועסקים נסגרו מוקדם מהרגיל בכל רחבי ארה"ב והאנשים רצו לבתיהם לצפות ב- "Monday Night Football" ששודרה ישיר ע"י הצוות הנ"ל רק ב- ABC. התוכנית ההיא שידור ישיר שבועי מידי ערב ביום שני בשבוע של המשחק המרכזי בליגת ה- NFL של הפוטבול האמריקני, ואשר כונתה, "Monday Night Football" הכתה את שתי מתחרותיה הארציות CBS ו- NBC בגלל התוכן וגם בשל צוות השידור שהיה מוכשר במידה יוצאת דופן.
מי חשוב ממי זכויות השידורים הבלעדיות ועמן התוֹכֶן הבלבדי ו/או השַדָּר ? כי זאת לדעת . יורם ארבל לא הביא לטלוויזיה הישראלית אפס קצהו של אחוז רייטינג יותר בשידורי הכדורסל ממה שעשה זאת אורי לוי (למרות שיורם ארבל עולה עליו לאין שיעור). נסים קיוויתי שַדָּר א"ק רָב מוֹנִיטִין לא הביא יותר רייטינג בשידורי ה-א"ק ממאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין לא צבר יותר רייטינג בשידורי הכדורגל מרמי ווייץ. המגישה אורלי יניב לא הביאה למחלקת הספורט יותר צופים מאשר הבאות אחריה שתי המגישות מרב מיכאלי (היום שרת התחבורה בממשלת ישראל) ואורית כסיף. המכנה המשותף של הצלחת האנשים האלה לאורך שנים היה ניהול מסודר ומערכת בעלת ניסיון שאִפשרה להם לעסוק רוב הזמן בחומרי שידור בלעדיים, וגם להתחרות ולנצח את יריבות השידור ולהכות בהן, כשהיה צריך לעשות זאת בעת שידור משותף.
טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1979. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 43 שנים. יורם ארבל ואורלי יניב מגישים את התוכנית "מבט ספורט" אחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, בראשית קריירה ההגשה של שניהם. שניהם נחשבו במידה רבה לצמד ההגשה המלכותי של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הציבור הזדהה עמם וזיהה באמצעותם את תוכניות הספורט השונות ששודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הערה : זִיווּגָה הטלוויזיוני ההוא של אורלי יניב לצדו של המגיש ושדר הספורט יורם ארבל ב- 1979 היה פרי רעיונו ויוזמתו של אלכס גלעדי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).
ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".
עמוּדת הרייטינג אינה מותנית במגיש והשַדָּר הניצב מול מסך הטלוויזיה והמיקרופון אלא במערכת העיתונאית שמלווה אותו. המערכת מסתייעת במגיש או במגישה אך היא אינה תלויה בהם. מערכת עיתונאית יעילה וחרוצה שעובדת נכון ומשיגה בלעדיות, ראשוניות, ומהימנות לאורך שנים וחותמת על הסכמים בלעדיים (בתחומי הספורט, החדשות, וגם הבידור) הופכת בבת אחת את המגישים לאנשי טלוויזיה מנצחים. מגישי ומנחי הטלוויזיה אינם שווים דבר ללא מפיקים מוכשרים לצידם ומשולים לקליפת השום. מחלקת הספורט זכתה במשך שנות דוֹר להישגים מפליגים בזכות הבלעדיות על חומרי השידור וחוזי הספורט שלה. ברגע שאיבדה אותם נשמט שלטונה.
טקסט תמונה : שנת 1980. אורלי יניב (בת 23, בתמונה) הבלתי נשכחת החליפה את המגישה רחלי חיים והפכה למגישה הראשית של תוכניות הספורט בשנים 1987 – 1979. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1979. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 43 שנים. רחלי חיים (בת 21, בתמונה) המגישה הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקריירה שלה הייתה קצרצרה. היא הייתה זמרת ושחקנית אך לא קריינית, וודאי לא בשידורי הספורט בטלוויזיה שזהו תחום קונקרטי וייחודי. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההגשה וההנחיה באולפני הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית עברה מטמורפוזה מאז 1968. דן שילון שימש השַדָּר הראשי והמגיש האולטימטיבי כמעט של כל תוכניות הספורט בשנים 1974- 1969. פה ושם דרך כוכבם של אלכס גלעדי ויאיר שטרן. שניהם הגישו מעת לעת את תוכנית הספורט לנוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ולעת מצוֹא גם את התוכנית, "משחק השבוע". אח"כ הגיע העידן הראשון קצר הימים של יורם ארבל. יורם ארבל החליט לפתע לחפש קריירה חדשה בארה"ב והפקיר את זירת המסך והמיקרופון למגיש בעל הקול הרועם עודד בן עמי. זה נמשך תקופת מה בשנים 1975 ו- 1976. ואז שָב יורם ארבל בסערה מארה"ב וכבש בחזרה את כֵּס "מבט ספורט". לאלכס גלעדי זה לא הספיק. הוא ביקש ליצור מודל זוגי בהגשת "מבט ספורט". גֶבֶר וְאִישָה. הצ'אנס הראשון ניתן ב- 1979 לכוכבת זֶמֶר צעירה וחסרת ניסיון מלהקה צבאית העונה לשם רחלי חיים. חיש מהר התברר כי היא אולי יודעת לשיר אך איננה יכולה לקריין טקסטים מורכבים הנוגעים לאירועי הספורט הארציים והבינלאומיים רוויי שמות לועזים בינלאומיים מכל קצוות תבל. החליפה אותה בכישרון רָב השדרנית אורלי יניב מגלי צה"ל. יוֹרָם אַרְבֶּל ואוֹרְלִי יָנִיב היוו במידה רבה זוג שידור טלוויזיוני מלכותי בעל נוכחות מרשימה. הם ניצבו ללא שום איום ב- וויטרינה הטלוויזיונית של השידור הציבורי בימים ההם, והובילו את כל שידורי הספורט במשך שמונה שנים מ- 1979 עד 1987.
סיפורה של אוֹרְלִי יָנִיב הוא מדהים ומרתק כאחד מאז ביקש אלכס גלעדי את ידה ב- 1979 אך סופו החמצה. אוֹרלי יָנִיב הייתה שדרנית בת 22 שעבדה ברדיו גלי צה"ל בשעה שאלכס גלעדי הזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהוצב בפניה והתייצבה מול מצלמת הטלוויזיה הציבורית. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה, שכעבור פחות מחצי יובל שנים, רשת טלוויזיה בישראל (ערוץ 10) תיאות לשלם לה משכורת שנתית בת מאות אלפי דולרים על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם. אורלי יניב זיהתה יחדיו עם יורם ארבל את כל תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה. היא הייתה פוטוגנית על המסך, בעלת קול רדיופוני, וחוננה בדיקציה משובחת. אבל מהפכת הטלוויזיה המסחרית פסחה עליה. אורלי יניב החמיצה את השָכָר הגדול. ב- 1987 פרשה מהטלוויזיה הציבורית לאחר שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לא הסכים להיטיב את משכורתה כעובדת Free lancer של הרשות ואת תשלומי ה- ש. ת. שקיבלה [2].
המונדיאל של מכסיקו 1986 היה אירוע הספורט הטלוויזיוני הבינלאומי האחרון של אורלי יניב במחלקת הספורט. בתוך פחות שנה בהיותה בת 30 פרשה אורלי יניב שבֵעת מרורים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית ומאוכזבת. היא הייתה סוג של כוכבת טלוויזיה שלא יכלה לקנות בזמנים ההם את תהילתה בכסף. רשוּת השידוּר לא הסכימה לשלם לאורלי יניב את מה שהיא חשבה שמגיע לה.
ימי ההקמה מבראשית ובריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעָפָרָה ב-1968. היסודות נבנו על מגישים בודדים.
אולימפיאדת מכסיקו 1968 התקיימה בתאריכים שבין 12 ל- 27 באוקטובר 1968. אלו היו ימי הבראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. חיים יבין החל את הקריירה שלו כמגיש ראשי שלל מהדורת "מבט" ביולי 1968. דן שילון היה המגיש השני אחריו. באוקטובר 1968 הגישו חיים יבין ודן שילון פירורי אינפורמציה חדשותיים מצולמים מהעולם שהגיעו ל- "Intake" [סעיף 4] בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים באמצעות סלילי פילם של חברת הצילום האנגלית "Visnews". דָן שִילוֹן אז בן 28 פרש מהגשת חדשות וייסד את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הפך מייד לשַדָּר הספורט הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם המגיש הבלעדי של כל תוכניות הספורט שלה ובראשן "מבט ספורט". הקמת הטלוויזיה במדינת ישראל הייתה מהפכת תקשורת עצומה בה נתפשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנותיה הראשונות כפנס קסם. בבת אחת גזל דן שילון את המוניטין משַדָּר הספורט המוביל של רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל. 1968 הייתה אומנם שנת הזינוק הגדול אך ציבור הצופים במדינת ישראל החמיץ בכל זאת את מרבית האירועים האולימפיים וגם את הדרמה הטלוויזיונית ההיסטורית המסעירה והבלתי נשכחת שחוֹלֵל הקופץ לרוחק האמריקני השחור בּוֹבּ בִּימוֹן באצטדיון האולימפי במכסיקו סיטי ביום שישי ההוא של 18 באוקטובר 1968.
טקסט תמונה : סתיו 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. חיים יבין (בן 36, בתמונה) היה מגיש יחיד ובודד שהוביל את מהדורות החדשות הראשונות בהיסטוריה של "מבט" באוקטובר 1968, בטרם עידן ההגשה וה- הנחייה בצמדים, ולצִדוֹ דן שילון ששידר את הסרטים הקצרצרים של אולימפיאדת מכסיקו 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. דן שילון (בן 28 בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" באוקטובר 1968 ובתוכה קטעי הפילם הבודדים שסיקרו את אולימפיאדת מכסיקו 68'. הצילום נעשה מתוך מוניטור הטלוויזיה הישראלי. המשחקים האולימפיים של מכסיקו 1968 הועברו בשידורים ישירים מלאים בארה"ב ובאירופה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה נעמדה על רגליה הסתפקה בפירורי מידע. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מוסד ההגשה וה- הנחייה הזוגית בצמדים ברדיו ובטלוויזיה בארץ ובעולם איננו מחשבה עתיקת יומין. ב- 1976 נקטה הנהלת רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בראשות לאונארד גולדנסון (Leonard Goldenson) ופרד פירס (Fred Pierce) במהלך טלוויזיוני היסטורי חדשני וגם דרמטי. לאונארד גולדנסון ופרד פירס החליטו להצמיד את השדרנית ברברה וולטרס (Barbara Walters, ערקה מ- NBC ל- ABC), למגיש מהדורת החדשות הארצית הקבוע והוותיק של הרשת הארי ריזונר (Harry Reasoner) רב המוניטין. הם עשו זאת למרות מורת רוחו של הארי ריזונר שראה במעשה החיבור כמגיש יחיד עם ברברה וולטרס, לפחות בתחילה, פגיעה בכבודו ובמעמדו. לאונארד גולדנסון ופרד פירס ביצעו יוזמה מעניינת וחדשנית והפכו את הגשת מהדורת החדשות הארצית לא רק מיחיד לצמד, אלא עיצבו לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה בכלל ובחלון הראווה של ABC בפרט, פָּאנֶל הנחייה של אישה וגבר. היה מדובר בחידוש. לצעד הדרמטי ההיסטורי חסר התקדים היה שותף גם רון ארלדג' (Roone Arledge) מי שכיהן ב- 1976 נשיא משותף מוכשר ומוצלח של חטיבות הספורט והחדשות ב- ABC. הנהלת ABC העצימה את נופך המהלך ההוא מש- נקטה אז בעוד צעד נוסף חסר תקדים מרהיב ומעורר קנאה, משהחליטה ב- 1976 להעניק למגישת החדשות החדשה שלהם גב' ברברה וולטרס משכורת שיא שנתית של 1.000000 (מיליון) דולר. מהדורת החדשות הארצית של ABC פיגרה ב- 1976 ב- Rating אחרי מהדורות החדשות הארציות של CBS אותה הגיש לבד ותמיד הגשת יחיד וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) המיתולוגי והבלתי נשכח (וגם יורשו ב- CBS דן ראת'ר / Dan Rather). היא נותרה מאחור גם אחרי NBC אותה הגישו אז על פי תור כמגישים בודדים, וגם בצמדים, ולעיתים רחוקות גם כל השלישייה ההיא דייוויד ברינקלי (David Brinkley), ג'ו צ'נסלור (John Chancellor), ופרנק מקגי (Frank McGee), אליהם הצטרף מאוחר יותר ב- 1982 המגיש תום ברוקואו (Tom Brokaw). הצמד הארי ריזונר וברברה וולטרס של ABC היה אמור לשנות את קצב תנועת הַמְטוּטֶּלֶת, להסיט את מרכז הכובד הטלוויזיוני אל ABC בסיקור חדשות, ובתוך כך לסחוב צופים משתי הרשתות המתחרות CBS ו- NBC. מדובר בתקופה תחרותית מיוחדת וקשה האופיינית לארה"ב בין שלוש רשתות הטלוויזיה הארציות הגדולות דאז ABC, NBC, ו- CBS במחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה.
הרעיון הטלוויזיוני בשנות ה- 70 של המאה הקודמת להציב בחלונות הראווה של הרשתות צמדי מגישים במהדורות החדשות נבע מכמויות האינפורמציה העצומות רוויות הפרטים (לרבות עריכת ראיונות) שהוטל על מגיש ומנחה בודד להעביר ולמסור לציבור הצופים שלו. רק CBS שמרה את הבכורה ואת כס המגיש הבלעדי ל- וולטר קרונקייט שלה. וולטר קרונקייט היה הרבה יותר מעיתונאי בכיר ומגיש טלוויזיה דגול. הוא הפך לדמות ציבורית הגונה ו- מכובדת בעלת משקל רב ב- ארה"ב, שדרן טלוויזיה בעל נוכחות עצומה נקי מכל רבב ש- היה למצפון האומה האמריקנית. כך העיד עליו בשעתו הנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון (1968 – 1963) בעיצומה של ההתערבות הצבאית האמריקנית במלחמת ווייטנאם.
מר דן שילון (היום, בן 82) אחד מדור המייסדים של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל ומהחשובים ביותר בשורותיה, מי שהתמנה למשרה הרמה בנובמבר 1974 למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974, הגה את רעיון ההגשה הזוגית בצמדים של "מבט" ב- 1975. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת "תור הזהב" שלה בשנים 1979 – 1973 (ארנון צוקרמן היום בן 84, התמנה למנהלה ב- 1 באוגוסט 1973) תמך תמיכה מליאה במהלך שינוי מבנה חלון הראווה שדן שילון ביצע בתחום הגשת חדשות בטלוויזיה. מאז יולי 1968 ועד נובמבר 1974 הגישו לסירוגין את "מבט" מגישים יחידים כמו חיים יבין, דן שילון, טוביה סער, יאיר אלוני, שמעון טסלר ז"ל, ואריה אורגד. דן שילון הציב את חיים יבין כמגיש ראשי של "מבט" וגם כ-סגנו בניהול החטיבה. הוא בנה זוגות מגישים וגם זוגות הגשה מעורבים גבר ואישה, אך חַיִים יָבִין האפיל על כולם.
טקסט תמונה : 1975. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן לפני 43 שנים. ראשית ההמראה. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ירושלים. תמונה חשובה המתעדת את המבנה החדש של הגשת "מבט" בזוגות וצמדים. הכתב המדיני אלימלך רם ז"ל (מימין) משדר את המידע שברשותו ב- "Sit up", לצדו של צוות המגישים חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד ייבדלו שניהם לחיים ארוכים. ה- "Sit up" הטלוויזיוני הוא היום עמדת שידור טריוויאלית אולם אז זה היה חידוש. מאחור מוקרנת תמונתו של אריאל "אריק" שרון באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מַקְרֶן אחורי (Rear Projection). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דן שילון היה גם איש הטלוויזיה הראשון שהקים ב- 21 ביוני 1970 במונדיאל מכסיקו 70' את מוסד הפרשנות בשידורי הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון הוביל את שלושת השידורים הישירים ההיסטוריים ההם (לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) של משחקי נבחרת ישראל במונדיאל מכסיקו 70' (נגד אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה) לבדו ללא פרשן, אבל לקראת השידור הישיר של משחק הגמר באצטדיון ה- "אצטקה" (AZTECA) במכסיקו סיטי ב- 21 ביוני 1970 ברזיל – איטליה 1:4, גייס את גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר שני שחקני נבחרת ישראל (שהו עדיין במכסיקו סיטי) כפרשנים שלו והושיב את שניהם בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה". היה מדובר בחידוש טלוויזיוני היסטורי כביר מפני שהציבור בארץ הסכין והתרגל עד אז לכלל שידורי הכדורגל הישירים שהועברו ברדיו "קול ישראל" ע"י נחמיה בן אברהם ז"ל (1978 – 1921), ש- לעולם ביצע את עבודתו ללא פרשן ו/או פרשנים. דן שילון הנהיג והוביל את השידור הישיר ההוא של משחק הגמר במונדיאל מכסיקו 70' Play by play, אולם את המידע שהסתתר מאחורי הסצנות השונות במשחק פירשו עבורו ועבור הצופים בארץ שני הכדורגלנים הפופולאריים רבי המוניטין דאז, גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר.
הערה אישית שלי : ארבעת השידורים הישירים הנ"ל שביצע דן שילון במונדיאל מכסיקו 1970 (אורוגוואי – ישראל 0:2 + ישראל שוודיה 1:1 + ישראל איטליה 0:0 + משחק הגמר ברזיל – איטליה 1:4), הוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ברומא על טייפים ברוחב פס של 2 אינטשים. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה טרם הוקמה עדיין. לאחר מכן הוטסו מרומא לשדה התעופה בלוד (בטרם נתב"ג), משם הובאו במוניות לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. ארבעת המשחקים הנ"ל ההם שודרו לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל כחומרי טלוויזיה מוקלטים באיחור של 48 שעות. המגיש באולפן בירושלים ביוני 1970 היה שמעון טסלר ז"ל והמפיקים לידו היו אלכס גלעדי ופיטר מיליק.
חלק מקוראי הבלוג הרבים אזרחים יושבי כורסה, מנסים להשקיף היום על אירועי הספורט הרבים המשודרים ברשתות הטלוויזיה בארץ, לרבות משחקיה של מכבי ת"א ב- Euroleague, מבעד למשקפי הטלוויזיה ונקודת מבטו של המיקרופון. אנשים רבים יותר מבינים עכשיו טוב יותר את יסודות המשחקים וההתמודדויות וגם את עניין הבימוי, השידור, והפרשנות בטלוויזיה. מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא עוּל ימים. כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית עצמה יחסית כמובן להולדת הטלוויזיה הבינלאומית. ובכן, ב- 21 ביוני 1970 שידר דן שילון בעמדת שידור באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" (AZTECA) במכסיקו סיטי את משחק הגמר על גביע העולם בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4. דָן שִילוֹן היה שַדָּר ספורט וכדורגל הבכיר ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית אולם לא הבין די במשחק עצמו (כפי שטען שפניי באחת משיחות התחקיר בינינו ב- 2004, לאחר שנשאל על ידי מדוע נזקק למוֹסָד הפרשנות, בעוד עמיתו ברדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם התעלם ממנו). היות והיה איש טלוויזיה נבון הכיר במגבלותיו ולכן זימן לידו בטרם שריקת הפתיחה שני פרשני עזר, את שני שחקני נבחרת ישראל בעלי המוניטין מָרְדָכַי "מוטל'ה" שְפִּיגְלֶר וגִיוֹרָא שְפִּיגֶל. עמדת השידור ב- "אָצְטֶקָה" תוכננה לשני אנשים בלבד. בצר לו קבע דָן שִילוֹן כי מָרְדָכַי שְפִּיגְלֶר ישמש פרשן שלו במחצית הראשונה של המשחק וגִיוֹרָא שְפִּיגֶל יפרשן לצדו את המחצית השנייה. כך נולד מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. באקראי, ללא תכנון מראש, אלא בגלל נבונות ופחד במה של השַדָּר המוביל. משחק הגמר ברזיל איטליה 1:4 הוקלט באולפני הטלוויזיה האיטלקית של RAI ברומא כל הטייפים הכבדים ההם בני שני אינטשים, והוטסו אח"כ לישראל. המשחק שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית באיחור של 48 שעות. המגיש באולפן בירושלים היה שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל, העורך היה אָלֶכְּס גִלְעָדִי, והמפיק בירושלים היה פִּיטֶר מִילִיק. מָרְדָכַי שְפִּיגְלֶר לא אמר דבר משמעותי בדברי הפרשנות שלו במחצית הראשונה. הוא החמיץ את הזדמנות חייו להיות הראשון שיקבע את אושיות, סטנדרטים, יסודות, וקריטריונים המרכיסים את פרשנות הכדורגל בטלוויזיה. במקום זאת נקלע לרדידות ובָּאנָאלְיָה. הוא היה פרשן גימיק. כל שזכור ממנו הוא מעין פרשנות הומוריסטית מביכה בה הוא נהנה מעצמו ונתפש אומר לדן שילון לפני שריקת הפתיחה של משחק הגמר ברזיל – איטליה במונדיאל מכסיקו 1970, כהאי לישנא (ציטוט מטייפ המקור בן 2 אינטשים) : "…במצב של 0:0 הקבוצה שתבקיע ראשונה – היא זאת שתוביל…" (אם הטייפים הכבדים הכבדים בני שני אינטשים של המחצית הראשונה והשנייה עדין שמורים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל, ניתן לשמוע את הטקסט הנ"ל בתחילת ההקלטה. היה מדובר בפרשנות ילדותית ומגוחכת). גיורא שפיגל היה שונה לגמרי ממרדכי שפיגלר. הרבה יותר יעיל ומועיל ממנו וגם קורקטי יותר. היה שם מצב שבו הבנת מדוע נדרשת פרשנות עומק ליד שַדָּר Play by play אפילו ברמתו של דָן שִילוֹן, מי שנחשב אז ב- 1970 לאורים ותומים של שדרנות ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. גִיוֹרָא שְפִּיגֶל אמר לדָן שִילוֹן היכן שהוא בשלהי משחק הגמר ההוא בדקה ה- 85, בשעה שנבחרת ברזיל צעדה ביתרון ברור והובילה כבר 1:3 על איטליה, את הטקסט הבא, כלהלן : "… דן, שים לב שהקיצוני הימני של ברזיל ז'אירזיניו מושך כל הזמן שמאלה את המגן האיטלקי שלו ששומר עליו אישית ג'יאני פאקטי… בכך נוצר חור גדול באגף ימין של ההגנה האיטלקית ועלול ליפול משם שער…". Sure enough. גיורא שפיגל צדק. כעבור זמן קצר, שתי דקות לערך, הבקיע המגן הברזילאי קָרְלוֹס אָלְבֶּרְטוֹ מאותו החלל הריק באגף ימין של ההגנה האיטלקית הרעועה את השער הרביעי לזכות ברזיל. הפרשן גיורא שפיגל שצפה מבעוד מועד את המתרחש פתח את עיניהם של צופים ומומחי כדורגל רבים וגם את עיניו של השַדָּר המוביל שלו דָן שִילוֹן. גיורא שפיגל קרא נכון את מפת הקרב וזיהה מראש את פרשת "זָ'אִירְזִינְיוֹ – פָאקֶטִי" ולאן היא תוביל. פרשנות צודקת – בטרם, ולא פרשנות – בדיעבד. זוהי דוגמא מובהקת של פרשנות כדורגל מיטבית ונחרצת ברקע של שידור Play by play של שַדָּר שמזהה את הפרטים בתמונת הטלוויזיה אך איננו מנתח את מערכם. דָן שִילוֹן הניח את יסודות פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה קרה מזמן לפני 48 (ארבעים ושמונה) שנים אולם איננו מחליש את העובדות ואת ההשוואה המתבקשת של פרשנות העבר של גיורא שפיגל ב- 1970 עם אלה הנבובות של חלק מפרשני הספורט היום ב- 2018. לא כולם. גִיוֹרָא שְפִּיגֶל לא עבר שום קורס פרשנות בטלוויזיה אבל ניחן באופן טבעי בטביעת עין ובכושר ניתוח והסברה של מבנים ומערכים משתנים בשל תנועת השחקנים. צריך להדגיש כאן בכל הרצינות הראויה כי פרשני הכדורגל של ערוץ 5 בכבלים אינם טיפשים. אולם לא הכשירו אותם לקראת המשימה להיות פרשנים בטלוויזיה. למזלם הטוב מרבית הציבור איננו מודע לפוטנציאל הפרשנות, לא מבחין בין טוב לרע, ומקבל כמעט למפרע את אשר הטלוויזיה מציעה לו. הציבור וגם אנשי הטלוויזיה עצמם העורכים והמפיקים אינם מבינים עד כמה פרשנות הכדורגל היא תחום מומחיות קונקרטית מורכבת ומסובכת, שדורשת הכשרה ולימוד. גם מפני שמדובר במשחק כל כך פופולרי בו כל יושב כורסה רואה את עצמו פרשן בר סמכה יותר מאלו שמתארחים אצלו בסלון באמצעות המרקע. שַדָּר רדיו "קול ישראל" בימים ההם נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם לעומת דָן שִילוֹן לא נזקק מעולם לשירותיו של פרשן. הוא סמך רק על עצמו ו- שידר ישיר תמיד בודד ולבד מגובה כר הדשא. עמדת השידור הנמוכה שלו הייתה הגרועה ביותר. מוזר מאוד, אבל זאת הייתה האופציה שבה בחר. הוא מעולם לא שידר בארץ מעמדות שידור ביציעים המוגבהים באצטדיונים השונים.
טקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אצטדיון ר"ג. נחמיה בן אברהם ז"ל משדר ישיר מגובה הדשא את משחק קדם גביע העולם במסגרת הבית האוקייאני ישראל – אוסטרליה. עומד מימין, העיתונאי הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני ז"ל. (באדיבות תמרה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דן שילון, אישיות וורסטילית בלתי נשכחת בתולדות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. איש טלוויזיה בעל חזון מרחיק לכת, מוכשר ומוצלח, וגם הגון וישר דרך. תזכורת מקיפה מ-1970.
כמה ימים לאחר 13 בנובמבר 1968 התמנה דָן שִילוֹן (בן 78 היום) ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 92 היום) למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במאי 1970 נשלח דן שילון ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית חגי פינסקר ז"ל ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל למונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 כדי לשדר את שלושת משחקיה של נבחרת ישראל בבית המוקדם בטורניר הגמר נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה (ליד ירושלים) טרם הוקמה ולכן שלושת המשחקים הללו הוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI ברומא והטייפים הכבדים ונשלחו מייד ארצה במטוס. דן שילון שידר את המשחקים האלה לבדו ללא פרשן. אולם משהתבקש לשדר גם את משחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) בין נבחרות ברזיל ואיטליה (ברזיל ניצחה 1:4), לא סמך על עצמו והחליט לזַמֵן לעמדת השידור שלו את שני שחקני נבחרת ישראל מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל (שהו עדיין במכסיקו סיטי) כדי שימשו פרשני עזר לצדו. עמדות השידור שנבנו עבור רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ע"י "TELEMEXICO" באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" ב- 1970 כללו רק שני מושבים. דן שילון החליט אם כך לחלק את העבודה. הוא קבע כי מרדכי שפיגלר ישמש פרשן שלו במחצית הראשונה, וגיורא שפיגל ימלא את המשימה במחצית השנייה. מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל שימשו עוד זוג עיניים בעמדת השידור אולם התפקיד שלהם היה לספק מידע חדש. לימים בעת שיחות התחקיר שלי עמו ב- 2004, אמר לי דן שילון, כלהן : "…הייתי זקוק לפרשן. ידעתי לשדר כדורגל בטלוויזיה אולם לא הייתי ידען בתחום כמו יורם ארבל ומאיר איינשטיין..". דן שילון יצר מבלי משים היסטוריה : הוא בנה לראשונה את מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה.
טקסט תמונה : יוני 1970. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זהו דן שילון (בן 30 בתמונה) בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. דן שילון הוא אבי ומייסד מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש נובמבר של שנת 1968. הוא היה מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974 והתמנה לכתב רשות השידור בניו יורק בשנים 1981 – 1977. דן שילון היה אחד מעמודי התווך של השידור הציבורי ואח"כ גם של השידור המסחרי. שימש מנכ"ל קבוצת "רשת" אחת משלוש הזכייניות בנוסף ל- "קשת" ו- "טלעד") שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. מדובר באחד מאנשי הטלוויזיה והתקשורת המוכשרים ביותר, החשובים ביותר, וגם ההגונים ו- ישרי דרך ביותר, שפעלו בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל בכל הזמנים (!). (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יוני 1970. זוהי נבחרת ישראל בכדורגל שנטלה חלק במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : דני רום, צבי רוזן, שמואל רוזנטל, דוד פרימו, ישעיהו שווגר, והשוער יצחק וויסוקר. זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : הקפטן מרדכי שפיגלר, יהושע פייגנבאום, רחמים טלבי, יצחק שום, וגיורא שפיגל. הצילום התיעודי הזה נעשה ב-מכסיקו. (התמונה באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מוסד פרשנות הכדורגל היה זָר לחלוטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה אז ב- 1970. צריך להבין שבעת הדיונים בהנהלת רשות השידור על הטסת דן שילון ונחמיה בן אברהם למונדיאל מכסיקו 1970 לא הועלתה כלל אפשרות של שימוש בפרשן. לא בעמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיונים של פּוּאֶבְּלָה, טוֹלוּקָה, ומכסיקו סיטי וגם לא באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. שכירת מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל ע"י דן שילון והרצון להיעזר בהם כפרשנים צמודים בעמדת השידור שלו באצטדיון ה- "אצטקה" במשחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4, הייתה הברקה של רגע. חידוש של שַדָּר טלוויזיה טירון ובמידה לא מעטה גם חסר ביטחון עצמי, אך שקול וזהיר. התברר כי הוא הרחיק רְאוֹת .
טקסט מסמך : ינואר 1970. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל (בשנים 1974 – 1969) בעצה אחת עם מנהל הרדיו ד"ר ישעיהו שפירא ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, מחליטים לשלוח למונדיאל מכסיקו 1970 את שדר הטלוויזיה דן שילון יבד"ל ואת שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל. אין זכר להעסקת פרשן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : ינואר 1970. מסמך של דן שילון שנכתב לחגי פינסקר ז"ל, יורם רונן ז"ל, ועמוס גורדון ז"ל הדן בהיערכות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה לקראת כיסוי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. האחראי ו-מרכֵּז מערכת הספורט בירושלים היה פיטר מיליק. למגיש התוכנית בירושלים ואחראי על השידורים התמנה שמעון טסלר ז"ל. אלכס גלעדי סגנו של דן שילון שימש מפיק. אין זכר להעסקת פרשן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שַדָּר רדיו "קול ישראל" נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם נשלח אף הוא ע"י מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג למונדיאל מכסיקו 1970, אולם המשיך בשלו ושידר ישיר מ-מכסיקו ללא פרשן צמוד אליו. נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם לא היה היחיד שגרס "הצגת יחיד" ליד המיקרופון. גם שדר הרדיו ההונגרי המיתולוגי גְיוּרְגִי סֶפֶּשִי מילא את המשימה ללא פרשן צמוד. יש לציין עוד במאמר מוסגר כי במונדיאל מכסיקו 1970 האפילו לראשונה שידורי הטלוויזיה הצעירה בראשות דָן שִילוֹן לראשונה על שידורי רדיו "קול ישראל" הוותיק בראשות נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם אך זהו כבר סיפור אחר.
מהות פרשנות הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה.
מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה בעת שידורים ישירים – הכרחי. יש החולקים על כך. אני סבור שהצבת פרשן נחוצה בתנאי שהוא מוכשר דיו להוסיף מידע חדש לצופיו מעבר לאינפורמציית השידור ה- Play by play של השַדָּר המוביל שלו. פרשן שמפר את כלל "המידע החדש" הופך מייד למעמסה על קו השידור, נשמע כפטפטן ונתפש כמיותר. הובלתי מאות רבות של הפקות טלוויזיה בינלאומיות ביותר מ- 150 ערים הפזורות ברחבי תבל בתקופת שנות שירות ארוכות את השידור הציבורי. באצטדיוני הכדורגל, הכדורסל, הא"ק, השחייה, וההתעמלות בעולם הגדול ראיתי אין סוף עמדות שידור שנבנו תמיד עבור שדר + פרשן ו/או אפילו שני פרשנים. מנהלי תעשיית הטלוויזיה מזה שני דורות מבכרים להפקיד את שידורי הספורט הישירים בידי שדר ופרשן שתפקידם ליד המיקרופון נכרך כבר בנשימה אחת. לבטח בעידן הטלוויזיה המודרנית. פרשנות הספורט היא מומחיות. בעיקר כשמדובר בשני משחקים פופולאריים כמו כדורגל וכדורסל. קל הרבה יותר לתאר את המתרחש על כר הדשא ופרקט הכדורסל באמצעות תמונות ה- Video הטלוויזיונית מאשר לפרש אותן. ככל שהמשחק מוכר וידוע יותר לציבור כך קשה יותר להסביר אותו. מן ההיבט הזה תפקידם של פרשני א"ק, שחייה, והתעמלות כמו מוּלי אֵפשטיין, גִלעד וויינגרטן, יעקב "ז'קי" ווישניה, וברוך "בוקי" צ'יש קל ופשוט יותר ממשימת הפרשנות של דני נוימן וגור שלף. וזאת מפני שהם מפרשנים ענפי ספורט שרזי וסודות הביצוע שלהם מורכבים ונסתרים מהעין הממוצעת של האדם וצופה הטלוויזיה באשר הוא. ענפי הא"ק, השחייה, וההתעמלות הם הנחשבים ביותר, המרתקים ביותר, ומעוררי עניין רב ו-עצום במשחקים האולימפיים לדורותיהם אך באופן פרדוקסלי הם נדחקים לשוליים במדינת ישראל.
מרדכי שפיגלר נתקל בכך כששימש פרשן הכדורגל הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל מכסיקו 1970. בטרם שריקת הפתיחה למשחק הגמר ההוא שנערך ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי בין ברזיל ואיטליה הצהיר מרדכי שפיגלר בפני דן שילון, "…כי הקבוצה שתבקיע ראשונה במצב של תוצאת תיקו 0:0 היא זאת שתוביל…". קלישאה מדויקת אך טריביאלית, שטחית, וילדותית. לא בגינה הציבו את מרדכי שפיגלר כפרשן בעמדת השידור כדי לייצר אינפורמציית טריוויה. מרדכי שפיגלר היה בשעתו כדורגלן מחונן אחד מהטובים ביותר בהיסטוריית הכדורגל של מדינת ישראל אך אין בהכרח קורלאציה בין ההצטיינות על כר הדשא לבין הכישרון ליד המיקרופון. מרדכי שפיגלר היה כדורגלן ואדם נבון שהביא עמו סתמיות, רפיון, ואמירות נדושות למיקרופון ובכך החמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שלוֹ לצֶקֶת את היסודות ולמסד את תורת פרשנות האמת של משחק הכדורגל בטלוויזיה. הוא התחכם והתעקש ל-פספס את שעת הכושר ההיא בהבל פיו. כדורגלן מוכשר שהפך להיות פרשן טלוויזיה סוּפֶּר טְרִיבְיָאלִי. תרומתו ברבות השנים כפרשן לשידורי הכדורגל הישירים בארבעה מונדיאלים שונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הסתכמה בגלל זוג עיניו ולא בשל מחשבת הכדורגל שלו. מרדכי שפיגלר ידע והבין כדורגל טוב יותר מרבים אחרים אולם הוא לא הצליח לתרגם את הידע שלו לשפת טלוויזיה. במידה רבה הצטייר כמין "חוכמולוג". אף על כן פי שדרני הכדורגל שלי כמו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שמרון רחשו לפרשן מרדכי שפיגלר אמון רב ואהדה גדולה. עבורם הוא היה הרבה יותר מפרשן. הוא שימש מעין תעודת ביטוח בעמדות השידור המבודדות ברוֹם האצטדיונים בחו"ל, במונדיאל ספרד 1982, מונדיאל מכסיקו 1986, מונדיאל איטליה 1990, ובמונדיאל ארה"ב 1994. גיורא שפיגל היה שונה לחלוטין וטוב ממנו בכל קנה מידה טלוויזיוני.
טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. ה- IBC במדריד. פרשן הטלוויזיה שלי מרדכי שפיגלר (מימין) ואנוכי (משמאל) עורך ומפיק את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל ספרד 1982 יחדיו עם הכדורגלן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה (מדובר כמובן ב-Blow up עשוי דיקט בו השחקן רב המוניטין מעניק שירותי פרסום לחברת הצילום agfa). את התמונה צילמה ידידתי המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה המזכירה הראשית של OTI. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. מדריד. אנוכי (במרכז) יחדיו עם מהנדס הקול והתקשורת שלי מר מיכה לויירר ז"ל (משמאל) ועם פרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר (מימין). ברקע משמאל, זהו ה- IBC הענק שהקימה הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE ב- Torre Espania. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : יוני – יולי 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. אגף במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC ב- מכסיקו סיטי. אנוכי (משמאל) יחדיו עם פרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי שפיגלר (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שבת בערב – 6 באוקטובר 1973. אליפות אירופה בכדורסל – ברצלונה 1973. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של ברצלונה. בשתיים בצהריים בתאריך ההוא של שבת – 6 באוקטובר 1973 פורצת מלחמת יום הכיפורים הקשה של צה"ל נגד צבאות מצרים וסוריה, אולם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מורה אף על פי כן לשדר דן שילון (מימין) להישאר בספרד ולשדר ישיר את משחק הגמר של הטורניר, בו גוברת יוגוסלביה על ספרד בתוצאה 67:78. דן שילון מצרף אליו לעמדת השידור את הפרשן המזדמן משה לֶרֶר ז"ל כתב הספורט של "מעריב" (משמאל). (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בקיץ 1982 אינה לי גורלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפגוש שוב במונדיאל ספרד 1982 את הכדורגלן הברזילאי אדסון אראנטז דו נאסימנטו (ידוע בכינוי "פֶּלֶה" / Pele) מי שזכה עם נבחרתו שלוש פעמים בגביע העולם בכדורגל, ב- 1958 בשוודיה, ב- 1962 בצ'ילה, וב- 1970 במכסיקו. פגשתי אותו לראשונה ב-בואנוס איירס מונדיאל ארגנטינה 1978. ביקשתי ממנו חתימה. הוא חתם בדרכון שלי ליד החתימה של פרנץ פושקש. ב- 1982 הצטלמנו יחדיו. "פֶּלֶה / Pele" שימש במונדיאל ספרד 1982 פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה TVGLOBO תמורת שכר של כ- 1.000000 (מיליון) דולר. ברור שהתעניינתי אצלו וביקשתי את חוות דעתו אודות מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה. פלה היה לא רק אלוהי הכדורגל בארצו בעת ההיא. הוא היה פיגורה טלוויזיונית בינלאומית בת סמכא ופרשנות הכדורגל שלו התקבלה כדברי אלוהים חיים. אף על פי כן טען באנגלית סבירה כי פרשנות כדורגל היא אתגר מפני שהמשחק כה אהוב וכה פופולארי בציבור ובעצם כל צופה טלוויזיה בסלון ביתו משמש גם פרשן של עצמו. פֶּלֶה הבין שטריוויה היא מלכודת פתאים בטלוויזיה ויש לחפש כל דרך להימנע מנְבִיבוּת על מנת להאיר את מהלכי המשחק מעבר לתיאורם ע"י השַדָּר המוביל שלו. אין זה פשוט כלל ועיקר להיות שדר – פרשן טלוויזיה שפוסח על טריוויה מפני שמדובר בסיקור של ענף ספורט סוּפֶּר עממי, פשוט, ואָהוּד.
טקסט תמונה : 21 ביוני 1970. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. פֶּלֶה (Pele) נישא על כתפי אוהדים דקות ספורות לאחר שברזיל הביסה באצטדיון ה- "אצטקה" במשחק הגמר על גביע העולם בכדורגל את נבחרת איטליה בתוצאה 1:4 וזכתה בגביע העולם בפעם השלישית בתולדותיה ובתולדותיו של פֶּלֶה. (התמונה באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. אנוכי יחדיו עם אחד משחקני הכדורגל הטובים בעולם בכל הזמנים הברזילאי אדסון אראנטז דו נאסימנטו (פֶּלֶה) המנוח, מי ששימש פרשן ראשי של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO בטורניר הכדורגל ההוא של ספרד 1982. (צילום גב' אנה מריה אגירה מ- OTI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל בעבר הרץ הימני בִּילִי רָיְיט (Bill Wright) הפך לפרשן טלוויזיה של ה- BBC וגם של ITV. שחקן הכדורגל הנערץ הזה סיפר לי בעת פגישה בינינו ב- Workshop שקיימו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות בלונדון באוקטובר 1975 (השתתפתי ב- Workshop הזה יחדיו עם הבוס שלי אז אלכס גלעדי) משהו אודות פרשנות כדורגל. לדעתו גם שדרי טלוויזיה בריטיים דגולים ומומחים בזירת הכדורגל בימים ההם כמו אמן הדרמה דיוויד קולמאן (David Coleman), בארי דייוויס, (Barry Davies) ו- הְיוּ ג'ונס (Hugh Jones) היו זקוקים לפרשן לצִידָם. לא כל שַדָּר כדורגל בטלוויזיה וודאי לא כל צופה טלוויזיה מסוגל להבין ולעכל את מערכי הקבוצות, העמדה ותפקוד השחקנים, ומהלכי הכדור בהתמודדויות השונות שמובילים בסופו של דבר לכיבוש שערים. הכדורגל הוא משחק שמרני וחוקיו נשארו כמות שהם אולם שיטות המשחק השתנו גם השתנו. הפרשנות לדעתו חיונית. ואז הביא לדוגמא את המשחק ההוא שנערך ב- 25 בפברואר 1953 באצטדיון "וומבליי" בלונדון בו ניגפה אנגליה מפני הונגריה בתוצאה 6:3. בילי רייט גרס שנבחרת הונגריה בשנים ההן של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה בראשות הקפטן פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) ומאמנם גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) הביאה שיטת משחק בלתי מקובלת בימים ההם שדמתה ל- 4 – 2 – 4 במקום ה- WM המוכר. "המאמן שלנו וולטר ווינטרבוטום לא זיהה את שיטת המשחק ההונגרית החדישה ולא ידע לתת תשובות מתאימות ולכן הובסנו", אמר לי בילי רייט, והוסיף, "ספק אם שדרני ופרשני הטלוויזיה והרדיו של ה- BBC פִּענחו את חידת הכדורגל ההונגרית המתחוללת על כר הדשא ב- "וומבליי" לנגד עיניהם". הייתה פאוזה קלה ואז הכריז באוזניי את הסלוגן : "משחק הכדורגל הוא אולי פשוט אך נועד לאנשים חושבים" .
אני מבקש לחזור לאותו הרגע ההוא ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" (Azteca) במכסיקו סיטי בעת משחק הגמר ברזיל – איטליה במונדיאל מכסיקו 1970, בו נעזר שדר הטלוויזיה דן שילון בפרשנותם של מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל. בעוד מרדכי שפיגלר מחמיץ את שעתו במחצית הראשונה של המשחק, מתגלה דווקא גיורא שפיגל המאופק והשקול במחצית השנייה כפרשן בעל עומק שמעמיס פחות על המיקרופון מ- מרדכי שפיגלר אולם יודע לאבחן ניואנסים . ברזיל כבר הובילה ביתרון 1:3 על איטליה אבל המגן האיטלקי הגבוה והקשוח קפטן נבחרתו גִ'יאָנִי פָאקֶטִי (Giacinto Facchetti) המשיך לשמור אישית לוחצת על הקיצוני הימני המסוכן של ברזיל זָ'אִירְזִינְיוֹ (Jairzinho). על פי הוראת מאמנו מָארְיוֹ זָאגָאלוֹ (Mario Zagalo) משך זָ'אִירְזִינְיוֹ במכסיקו 1970 שמאלה לעבר המרכז וגרר עמו את השומר האיטלקי שלו . נפער חלל באגף ימין של ההגנה האיטלקית. גיורא שפיגל בעל עין חדה הבחין בנעשה ואמר את דברי הפרשנות שלו לדן שילון, כלהלן : "…תראה דן, ז'אירזיניו מושך עמו את פאקטי שמאלה… בכך נוצרת פִּרְצָה באגף ימין של ה- הגנה האיטלקית שהופכת לפגיעה… ברזיל יכולה לכבוש משם שער…". הוא צדק. חלף זמן מה ולחלל הריק הזה הגיח בדקה ה- 87 המֵגן התוקף קָארְלוֹס אָלְבֶּרְטוֹ (Carlos Alberto) שקיבל כדור מדוד מ- פֶּלֶה (Pele) והבקיע את השער הרביעי לזכות ברזיל. לשדר דן שילון לא היה כל כישרון להבחין בניואנס ההוא. גיורא שפיגל הפך את עצמו בבת אחת לפרשן מדויק. ולא רק זאת, הוא היה מספיק עָנָיו וצנוע כדי לא להתפאר בחזון פרשנות שלו. הוא היה יכול לומר לדן שילון לאחר הבקעת השער ע"י קארלוס אלברטו משפט טריוויה, כמו, "..דן, אמרתי לך…" אבל הוא לא התפתה, והחריש. גיורא שפיגל איש נבון ו- חושב לא היה פטפטן וקשקשן. הוא היה התגלמות של ההיגיון ההגיוני. היה זה דן שילון ש-פיתח את רעיון הפרשנות בעת שידור משחקי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. גיורא שפיגל הגשים ומימש את החזון.
בעונת 2007 – 2006 שידר רָמִי וָויְיץ בערוץ 5 בכבלים משחק כדורסל בהיכל מלחה משחק כלשהו של הפועל ירושלים בשורותיה שיחק האמריקני הגבוה 2.07 מ' טֶרֶנְס מוֹרִיס (Terence Morris). לצדו של רמי ווייץ ישב הפרשן אריה מליניאק. שחקני הקבוצה היריבה חלפו שוב ושוב על שומריהם הירושלמיים וחדרו לרחבה. טרנס מוריס שניצב במרכז ההגנה נזעק לבלום את החודרים. אריה מליניאק בעל טביעת עין של פרשן שם לב לעובדה מעניינת שרמי ווייץ לא עלה עליה. "…רמי, שים לב כי המגינים הירושלמיים מאפשרים לשחקנים היריבים לחדור לרחבה, ולא רק זאת, הם נזהרים מלבצע עליהם עבירות. טרנס מוריס שנחלץ לעזרתם אומנם חוסם אותם אך גם מעת לעת מבצע עבירות במקומם. אם זה יימשך בקצב הזה דווקא השחקן הטוב והמשמעותי ביותר של הפועל ירושלים יצא בחמש עבירות בשלב מוקדם מידי של המשחק…", אמר אריה מליניאק לשדר המוביל שלו ולצופיו. זהו בדיוק תפקידו של הפרשן. הוא אמור לפַרֵש לציבור את הטעון הסבר מעבר למהלכים שמתוארים Play by play ע"י השַדָּר המוביל.
טקסט תמונה : סתיו 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. היכל הספורט ביד אליהו. אריה מליניאק (משמאל) בתחילת הקריירה שלו כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התגלה על ידי הבוס שלי אלכס גלעדי ועל ידי לפני שלושים ותשע שנים בחורף 1979 כפרשן כדורסל מיטבי, בעת נסיעה משותפת של שנינו במכונית ה- BMW של אלכס גלעדי בדרכינו חזרה מקריית טבעון לירושלים, והאזנה אקראית לשידור ישיר של הדרבי התל אביבי בכדורסל ברדיו "קול ישראל" ע"י גדעון הוד (שדר רדיו נפלא) והפרשן הצמוד שלו דאז, אריה מליניאק. אנוכי (במרכז) בתחילת הקריירה שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועורך ראשי ומפיק ראשי שלהם כפי שנקבע מסגרת תפקידי ע"י הממנים והבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל. העיתונאית גב' מיכל הוכשטאט יושבת (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. השנים הראשונות של התקשרות השידור הציבורי עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזר שדר הרצל רווה, עוזר שדר רפי גינת, השדר הבודד אלכס גלעדי ז"ל (ללא פרשן), ומנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אביב 2000. היכל הספורט ביד אליהו. אחד מצמדי הטלוויזיה הטובים ביותר של השידור הציבורי בעשור ה- 90 של המאה שעברה. אנוכי מציב את השדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) ואת הפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) בעמדת השידור הבכירה של ערוץ 1 בהיכל הכדורסל. הכרחתי את צוותי השידור שלי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות בעמדות השידור בשטח בדיוק כפי שהם עושים זאת באולפן הטלוויזיה. עמדת השידור היא אזור סטרילי מכובד שמיועד לצוותי השידור שמייצגים את רשת הטלוויזיה שבשמה הם פועלים. חליפות ועניבות היו פק"ל. ועוד דבר : מאיר איינשטיין ז"ל, אותו גייסתי מרדיו "קול ישראל" בסתיו 1990 כשַדָּר מוביל שלי (במקומו של יורם ארבל שנטש) הביא עמו את הממד העיתונאי בשידורי הספורט של הטלוויזיה. מההיבט העיתונאי הוא שם את יורם ארבל בכיס הקטן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אביב 2000. היכל הספורט ביד אליהו. זוהי עמדת השידור השנייה שבניתי ליד הסל הצפוני בהיכל הספורט ביד אליהו. איישו אותה השדר אורי לוי יבד"ל (משמאל) והפרשן רלף קליין ז"ל (במרכז). כאן בתמונה שניהם מראיינים את מאמן מכבי ת"א דאז מר פנחס "פיני" גרשון (מימין). ועוד דבר : אורי לוי היה מנחה פנל מצוין אך הוא איננו שדר כדורסל Play by play באופיו. אף על פי כן היה נדבך טלוויזיוני חשוב ויעיל בתקופתי כאחד מ-מנווטי שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998-1993.
אי אפשר היה שלא להעריך את מוטי קירשנבאום הביצועיסט כ- מנכ"ל רשות השידור. אני גם אהבתי אותו. הוא היה לא רק איש מקצוע אלא "ראש משפחה" שאִכפת לוֹ מרשות השידור הציבורית שעליה הופקד שנתיים ימים קודם לכן ע"י ממשלת יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני. לא הייתי חבר של מוטי קירשנבאום ולא נמניתי מעולם על מקורביו אם בכלל היו לו כאלה. כמתבונן מהצד נראה לי שהוא אינדיבידואליסט (נבון) שמנהל מערכת תקשורתית ציבורית סבוכה (תְּכַנִית וכלכלית) ביד רָמָה. השפעתו ושליטתו על מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ועל מנהלי חטיבת החדשות בטלוויזיה דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ (ורָפִיק חַלָבִּי אחריו) ועל מנהלת חטיבת התוכניות גב' דַלְיָה גוּטְמַן – הייתה ענקית. מוטי קירשנבאום הוא מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומי שנמנה ב- 1968 על צוות ההקמה שלה. אין לי ספק שעשה בשנים 1998 – 1993 את כל מאודו למען רשות השידור והיה נחוש למסור אותה במצב טוב יותר לבא אחריו (אורי פורת) מאשר קיבל אותה מקודמו (אריה מקל). הוא לבטח איש רציני וערכי. ה- EBU קיבל את מכתבו הנ"ל של מוטי קירשנבאום ובאמת התערב אצל ה- FIBA ושעות המשחקים שונו לטובתנו , אך כרגיל כגודל ההשקעה כך גודל האכזבה. נבחרת ישראל תחת הדרכתו של המאמן צביקה שרף לא הצליחה במשחקים.
בחודש אפריל של שנת 1994 התקיימו משחקי ה- Final Four של הכדורסל האירופי בפעם השנייה בהיסטוריה בהיכל הספורט ביד אליהו. משחקי מכבי ת"א באירופה שלא התחרתה בגביע אירופה לקבוצות אלופות באותה עונה של 1994 – 1993 (האלופה הייתה הפועל גליל עליון), שודרו בערוץ 2 ע"י רָפִי גִינַת והפרשן רָלְף קְלָיִין ז"ל. מכבי ת"א נכשלה באותה עונה באירופה וגם על מִרקע הטלוויזיה מכל היבט לרבות בחירת שַדָּר המשחקים. רפי גינת לא היה מעולם שַדָּר כדורסל ברמה של יורם ארבל ומאיר איינשטיין, ו/או אפילו ברמתו של ניב רסקין. הוא קנה את המוניטין שלו כ- כרוז כדורסל בעל קול רועם. ערוץ 2 הצעיר מלא האמביציות בראשותם של דָן שִילוֹן ויוֹחָנָן צַנְגֶן המנכ"לים המשותפים של קבוצת "רשת", אָלֶכְּס גִלְעָדִי מנכ"ל "קשת", ועוּזִי פֶּלֶד מנכ"ל "טלעד", טרם סיכנו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה. זכויות השידורים של ה- Final Four בגביע אירופה לאלופות שנערכו בהיכל הספורט ביד אליהו באפריל 1994 היו שלנו מכוח החוזה הארוך טווח בין ה- FIBA ל- EBU. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שימשה כ- Host broadcaster של האירוע, אך לרוע מזלנו מכבי ת"א לא הייתה שָם. מלאכת הארגון של מפעל ה- Final Four היוקרתי בהיכל הספורט ביד אליהו הוטלה על מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשותו של יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי אחד מ- פיגורות הספורט הרציניות ביותר שקמו אי פעם במדינת ישראל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שימשה כ- Host broadcaster בינלאומי של האירוע. היה עלינו לספק את סיגנל השידור ה- Multilateral של ארבעת המשחקים ושידורים Unilateral נוספים לכל רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU החפצות והמתעניינות בשידורי ה- Final Four. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הטילו עלי לעמוד בראש מבצע השידור הטלוויזיוני הבינלאומי וה-מולטילאטראלי, לתכנן ולנהל אותו. בפעם הראשונה נדרשנו להפקת שידור בינלאומית רבת משתתפים בסדר גודל כזה, ולמיסוד ובניית עשרים וחמש עמדות שידור בהיכל הספורט ביד אליהו עבור רשתות הטלוויזיה והרדיו של ה- EBU. זאת הייתה משימת הפקה מורכבת ומסובכת ורבת אחריות שמעולם לא התנסינו בה. מה חבל היה שמכבי ת"א נעדרה מהמעמד המכובד של ה- Final Four ומהמשחקים האלוּ, דווקא בשעה שהם נערכים בישראל ואנחנו משמשים בעלי הבית של הפקת השידורים. העוזרים הטכניים הישירים שלי היו מיכה לוירר וסעדיה קאראוואני בתחום ה- Sound והתקשורת ומנחם וולף ואלי קרייתי בתחום ה- Video. מפקח ניידת השידור הבינלאומית היה שמואל פוקס. את מלאכת ההפקה הענקית הפקדתי בידיו של עוזרי ששי אפרתי (מחליפו של אמנון ברקאי שעבר לחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית). שַשִי אפרתי (היום בן 64) נכנס זה מכבר בהצלחה גדולה לנעליו הגדולות של אמנון ברקאי. יכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות כפי שיכולתי לסמוך בימים ההם על קודמו אמנון ברקאי. ששי אפרתי חונן במאגר תכונות חשובות של מפיק טלוויזיה. יכולת תכנון, יושרה מוחלטת, ודבקות ללא תנאי במשימה. למשחקי ה- Final Four בתל אביב של 1994 העפילו שתי קבוצות ספרדיות באדאלונה וברצלונה, ושתי קבוצות יווניות אולימפיאקוס ופאנאתנאייקוס. אף על פי כן עוררו המשחקים עניין רב גם בין חובבי הספורט בישראל. היכל הספורט של יד אליהו היה מוצף באוהדי כדורסל ספרדיים, יווניים, וגם ישראליים. כעבור שלוש שנים שניתי מבצע דומה של משחק ה- Euro Stars בהיכל הספורט ביד אליהו. ברור שחברת ISL בראשות רוס קלוז (Ross Close) הריצה אלי בתום ההפקה מכתב תודה והתפעלות . חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה הטובה ביותר בכיסוי כדורסל באירופה. כולם ידעו זאת. אנוכי יחדיו עם צוות מחלקת הפיתוח בראשות אריה מולצ'ינובסקי וישי פרנקל היינו הראשונים באירופה להעלות את שני שעוני ה- Count down (השעון המרכזי ושעוני ה- 30 ו – 24 שניות) באופן שיטתי וברור על מסך הטלוויזיה לאורכו של כל המשחק. זאת הייתה בעת ההיא הצלחה סנסציונית. הזמן האוזל הוא מרכיב חשוב בדרמה המתפתחת על פרקט הכדורסל.
ליכולת שלנו לחשוף בעת ובעונה אחת את שני שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה מאוחר יותר בעת השידורים הישירים (באמצעות גרפיקה ברורה ואסתטית), הייתה חשיבות רבה ביותר כחלק אינטגרלי מהמידע הכללי שזרם ממגרש המשחקים לסלון ביתו של משלם האגרה. זה נכון שגיבורי המשחק ומהות התחרות והתהוות העלילה הם בסיס המידע של השידור הישיר, אך גם מֶשֶך זמן העלילה והשעון המודד את קצב התפתחותה הם נתונים הכרחיים השזורים בתוך המידע הקונקרטי הזה ומשלימים את התמונה כולה. מחוגי הזמן האוֹזֵל בכל רגע בחיינו והצורך להציץ בשעונינו עשרות פעמים בכל חלקי היממה היא תופעה כל כך אלמנטרית, עד שקשה להאמין מדוע לקח עידן ועידנים לאנשי הטלוויזיה לאמֵץ את רעיון מחוגי השעון לצורכי שידורי הספורט שלהם . טכנאי הפיתוח בחטיבת ההנדסה שלנו השלימו במהלך השנים מבצע טכנולוגי מרשים בו הצליחו "לתרגם" הלכה למעשה את תפישת עולמי הטלוויזיונית ופילוסופיית השידור שלי שקובעת נחרצות כי אינפורמציית מחוגי השעונים הנעים Count down במשחק כדורסל לעבר ייעדם הסופי וּגלויים על המסך לעין כול לאורכו של כל השידור הישיר, הם מרכיב חיוני בכינון מצלמות הטלוויזיה וחשיפת הדרמה המתפתחת על המגרש. לא היה ספק בכך. מחוגי השעונים הנעים בהתמדה לעבר נקודת הזמן האחרונה (הדקה ה- 40 של המשחק), בעת שתעלומת הניצחון אופפת את התחרות, מהווים סממני מתח כבירים כמו בעלילת קולנוע ומחברים את הצופים בעבוֹתוֹת למסך הטלוויזיה.
בימאי הקולנוע האמריקני פְרֵד זִינֶמַן (Fred Zinneman) בנה וביסס את דרמת הקולנוע המפורסמת שלוֹ "בצוהרי יום" (High Noon), מערבון משנת 1951 עם הכוכבים שחקני הקולנוע גֶרי קוּפֶּר ו-גְרֵייס קֶלִי, לא רק על האופי ההיסטורי של מקום העלילה ומאבק גיבוריה של קהילה קטנה ושליווה בפשע, אלא ייחד תשומת לב לקֶצֶב התרחשות האירועים בסרט בפרק זמן קצוּב. הוא הגביל את סיפור העלילה לפרק זמן של תשעים דקות בדיוק. ה- Count down, מחוגי השעון המתקתקים במשך שעה וחֵצי לעבר נקודת הזמן בה יפגוש גֶרִי קוּפֶּר את ארבעת האחים האקדוחנים בצוהרי היום לקרב הגורלי והמכריע, מכתיבים את עוצמת המתח. בשלב העריכה הסופית של הסרט דאג הבימאי לחשוף את השעון והזמן האוזֵל שוב ושוב בסצנות הנחוצות מחוגי השעון הנִגלים וניבטים אל הצופים מעֵת לעֵת במהלך הקרנת הסרט והזמן הכַּלֶה לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת והסוף הלא ידוע – קובעים את שיא הדרמה. ה- Count down של מחוגי השעון מלווים בפס קול מוסיקאלי – אדיטוריאלי בלתי נשכח שחיבר המלחין הנודע דימיטרי טיומקין. מילות השיר בסרט "בצהריי יום", אותן מבצע הזמר טֶקְס רִיטֶר (Tex Ritter), ואח"כ do של הזמר האגדי פרנקי ליין (Franky Lane) שהחליף את הזָמָר המקורי טקס ריטר :
"…Do not forsake me oh my darling… I only know I must be brave…"
וכמובן הלחן – המנגינה הנפלאה שחיבר המוסיקאי דימיטרי טיומקין מחדדים היטב את המתח בסרט הקולנוע הבלתי נשכח הזה. ללא ספק יצירת מופת. ראיתי אותה לפחות שלושים פעם בחיי.
משחק הכדורסל איננו קולנוע אך הוא דרמה. בעת שוויון כוחות, ה- Count down האוזל של שעון מדידת הזמן המופיע על המרקע, מעצים אותה את הדרמה. לא הייתי זקוק לשידורי ה- NBA ברשתות הטלוויזיה האמריקניות כדי להבין את חשיבות הצגת שעוני הזמן (השעון המרכזי ושעון 30 השניות שהפך מאוחר יותר ל- 24 שניות) על מסך הטלוויזיה. היה ברור לי כבר בתחילת דרכי ברשות השידור ששעוני הזמן במשחק הכדורסל חשובים לבניית דרמת השידור כמו השחקנים עצמם המתרוצצים על הפרקט. לא היו לי שום רגשי נחיתות מול הטלוויזיה האמריקנית. אנחנו בטלוויזיה הישראלית כיסינו את משחקי הכדורסל בארץ היטב כפי שעשו זאת הרשתות האמריקניות בצילום ה- NBA . מיקום הצבת המצלמות על ידינו, בחירת זוויות הצילום, ושימוש מושכל בהילוכים החוזרים (גם בעידן הישן של VTR שני אינטשים) וכמובן הסלקציה המדויקת במינוי השדרים והפרשנים – זכו להערכת הציבור כולו.
אני חושב שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היו גאים בי ובנו. הנה מכתב התודה וההתפעלות ששלח לי מר רוס קלוז ב- 7 בינואר 1998.
טקסט מסמך : 7 בינואר 1998. אִיגֶרֶת צל"ש. זהו מכתב ההערכה ששלחה לי חברת ISL בראשות מר רוס קלוז (Mr. Ross Close) המשווקת של ה- FIBA, בו היא משבחת את הכיסוי המצוין של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחק הכדורסל של ה- Euro stars ה- 2 שנערך ב- 30 בדצמבר 1997 בהיכל הספורט יד אליהו. ידעתי היטב לעבוד בטלוויזיה. הכרתי ו- הבנתי היטב את רזי תעשיית הטלוויזיה. היא זרמה בעורקיי. לא הייתי צריך להתאמץ לפענח את רזיה הטכנולוגיים, הכלכליים, הלוגיסטיים, ואת צדדיה ואגפיה האנושיים. נולדתי איש טלוויזיה. מוסד התקשורת הזה היה פעם כל חיי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חלפו עשרים ושתיים שנה מאז אירח היכל הספורט ביד אליהו בפעם האחרונה את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. זה היה ביום חמישי – 23 במרס 1972 בו התמודדו בתל אביב אלופת איטליה קבוצת אִינִיס וַוארֶזֶה האיטלקית והקבוצה הקרואטית יוּגוֹפְּלַסְטִיקָה סְפְּלִיט אלופת יוגוסלביה. ערב קודם לכן ערכו דן שילון ואלכס גלעדי סיור קדם הפקה בהיכל . יאיר שטרן ואנוכי הצטרפנו לבוסים שלנו . כל כך אהבנו את הטלוויזיה עד שהבאנו עמנו את הילדים שלנו לסיור קדם הפקה ולימוד החומר במקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה העבירה בשידור ישיר אירוע ספורט יוקרתי לכל אירופה ולפחות שמונה רשתות טלוויזיה החברות ב- איגוד השידור האירופי הקרוי והמוכר בראשי התיבות שלו, EBU (ראשי תיבות של European Btoadcastung Union) הורידו את סיגנל השידור אליהן. השידור לאירופה הצריך הכנות מיוחדות.
אִינִיס וַוארֶזֶה ניצחה 69:70 לאחר משחק מרתק. קבוצת מכבי ת"א נותרה בימים ההם הרחק מאחור אך לא הטלוויזיה. דָן שִילוֹן שהיה אז אחד מכוכבי הטלוויזיה הישראלית שידֵר ישיר את המשחק. לא היו לו מתחרים ליד המיקרופון והמסך בעת ההיא. דָן שִילוֹן שִידֵר ללא פרשן כמובן. הוא נחשב אז לאלוהים ואלוהים לא צריך פרשנים לידו. בהיותי מתמטיקאי נבחרתי ע"י אלכס גלעדי לשמֵש עוֹזֵר שַדָּר ועושה החישובים הסטטיסטיים של דן שילון באמצעות פּתקאות נייר שהעברתי אליו ללא הרף בתוך השידור הישיר. השימוש הזה בי בעמדת השידור ביד אליהו נראה לאלכס גלעדי כדרך הטובה ביותר לסייע לבּוס שלו. מי חשב אז על פרשנים ולמי היו מחשבים . אלכס גלעדי ניגש אלי לפני תחילת השידור ואמר לי, "…יוֹאָשִיש בהצלחה, תראה לאן הבאתי אותך…". הוא הציב אותי כבר אז לידו בפִסגת ההפקות והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בקיץ 1974 לקח אותי אלכס גלעדי יחדיו עמו לטהראן בירת איראן כדי לסייע לו לכסות, להפיק, ולשדר ישיר את משחקי אסיה ה- 7.
טקסט תמונה : ערבו של יום חמישי – 23 במארס 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. היכל הכדורסל התל אביבי תחת ניהולו של גרשון פורמן מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בין איניס ווארזה האיטלקית ליוגופלסטיקה ספליט (קבוצת כדורסל קרואטית) אלופת יוגוסלביה הגדולה. אני משמש סטטיסטיקאי והמחשב האלקטרוני של דן שילון באמצעות פתקאות נייר. כך מילאתי בימים ההם את תפקיד עוזר השַדָּר שלוֹ. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אלכס גלעדי לא ידע אבל בלילה שקדם למשחק לא הצלחתי להירדם בשל האחריות הגדולה שהטיל עלי. בתפקיד עוזר שַדָּר של דן שילון הייתי צריך לחשֵב במהירות רבה את המהלכים המתמטיים ואת חישובי הכמויות והאחוזים של הקליעות וההחטאות מהשדה ובעונשין של כל שחקן בשתי הקבוצות, קליטת הכדורים החוזרים בהגנה ובהתקפה, מסירות שהופכות לסלים (Assists), איבודי כדור, וחטיפות. את התרגילים המתמטיים האלה היה צריך להעלות על הכתב ולהעבירם מייד לידי השַדָּר. זה היה בטרם עידן המחשב והאינטרנט אולם מצאתי דרך לסייע לדן שילון במהירות ויעילות.
[1] ראה נספח : מכתב מחאה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מ- 19 במרס 1995 למזכ"ל ה- EBU מר זָ'אן בֵּרְנַרְד מוּנְץ'.
גב' וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל הניחה ב- 1970 את יסודות הבימוי והצילום האלקטרוני בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ראשית דבר בכיסוי משחקי הכדורסל והכדורגל שני הענפים הפופולאריים ביותר במדינת ישראל. דן שילון סמך עליה, העריך אותה, וכיבד אותה. יוֹאָב פּלֶגֶ בימאי הספורט המצטיין היה שנים רבות עוזר ההפקה והבימוי שלה. היא הייתה אישה רצינית, ענווה וצנועה, ומִקצועית מאוד. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה אחותה של אוֹפִירָה נבון ז"ל רעייתו המנוחה של הנשיא החמישי של מדינת ישראל יצחק נבון (שתי האחיות נפטרו ממחלת הסרטן). שמונה שנים למדה וַרְדִינָה אֶרֶז טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת ניו יורק בשנות ה- 60 של המאה שעברה ואף עבדה כבימאית. היא הייתה נשואה אז לזָמָר בעל הקוֹל הנפלא איתמר כהן, אחיהם של הזמרים יזהר כהן וחופני כהן לבית משפחת סוּלִימַאן הגדול. רבים נטו להתבלבל בין קולו המיוחד של איתמר כהן לזה של הזמרת הלאומית שושנה דָמָארִי. כשחזרה ב- 1968 לישראל מארה"ב חברה לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. היא מונתה להיות בימאית הספורט הראשית בטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה קמה על רגליה. ורדינה ארז הופקדה על שידור הספורט הישיר השני שנערך אי פעם בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה ביום שלישי – 24 בנובמבר 1970. מכבי ת"א אירחה בהיכל הספורט "נעמן" במפרץ עכו (ליד הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ) את הקבוצה הבלגית סטנדרד ליאז' למִפגַש הגומלין במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל.
טקסט תמונה : 1968. זוג בימאי הטלוויזיה וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל (מימין) וחַגַּי מָאוּטְנֵר יבד"ל בראשית ימי ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. שניהם למדו את תורת בימוי הטלוויזיה במשך חמש שנים באוניברסיטאות בארה"ב. (באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
מוסד פרשנות משחקי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה שָרִיר וקיים בארץ וגם בעולם. אולם לא כולם מסכימים עם נחיצותו ויעילותו בכל תנאי. ידיד אישי שלי עיתונאי הטלוויזיה ושדר ההתעמלות האולימפית הוותיק והמצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דני לבנשטיין (מחזיק בשיא עולם טלוויזיוני משְ- שִידֵר ישיר את כל תחרויות ההתעמלות לגברים ונשים באולימפיאדות מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, סיאול 1988, ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, סידני 2000, אתונה 2004, ו- בייג'ינג 2008) סבור שאין צורך בפרשן בשידורי כדורגל. המשחק הפופולארי פשוט דיו והוא נהיר ומוכר לכולם די הצורך. לצורך הצדקת טיעונו הוא מעלה את ארגומנט הצופים הרבים שגודשים את יציעי אצטדיונים בכל רחבי תבל ונהנים מהצפייה ללא גורם מתווך. "תשמע…" הוא אומר לי רווי ביטחון עצמי, ומוסיף לצידוק טיעוניו : "עשרות מיליונים צופי כדורגל ממלאים מידי שבוע את אצטדיוני הכדורגל בכל רחבי אירופה, מרכז ודרום אמריקה, אפריקה, אוסטרליה, אסיה, ואפילו בארה"ב ודני נוימן לא חסר להם. הם מסתדרים מצוין בלעדיו ושכמותו…". הטיעון נכון מדויק אבל עובדה שתעשיית הטלוויזיה הארצית והבינלאומית תומכת בגרסה שלי. שום רשת טלוויזיה שמכבדת את עצמה איננה מרשה היום לעצמה להושיב שַדָּר בודד בעמדת השידור, ומצמידה לו פרשן ואפילו שניים . שידורי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה תופסים היום נפח שידור עצום וכוללים בתוכם Pre Game Show, החזקת ההפסקה בין שתי המחציות, וגם ניתוח Post Mortem בסיום ההתמודדות. בית הקיבול של הטלוויזיה התעצם עד למאוד והוא דורש השתתפות של פרשנים לא רק בקצוות השידור הישיר אלא גם בתָּוֶוך שלו. דני לבנשטיין בעל השכלה טלוויזיונית רחבה כמו גם השכלה ספורטיבית אקדמאית (הוא בוגר ביה"ס הגבוה לחינוך גופני בקלן – גרמניה) מעיר את תשומת לבי כי למיטב ידיעתו שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF דחו בשעתו את רעיון שיתוף פרשן בשידורים הישירים שלהם, אך הוא מוסיף : "עניין שונה לחלוטין הוא שיתוף פרשן לצד שדר מוביל בתחרויות ספורט שאינן פופולאריות בארץ כמו התעמלות, שחייה, ו- א"ק. כאן המצב הרבה יותר מורכב עבור הצופה שמתבונן אומנם במקצוע ספורט יפהפה אך בלתי מוכר. מפני שתחרויות ההתעמלות אינן מוכרות דיין לצופים הופכת גם משימתו של השַדָּר המוביל למסובכת ומסועפת והוא חייב בפרשן", הוא אומר ומציין עוד, "אל תשכח יואש אלרואי שמול משחק הכדורגל שהוא הומוגני בעל אופי אחיד ניצבות תחרויות ההתעמלות הרב גוניות של הגברים בהן מתחרים הספורטאים על שישה מכשירים שונים בתכלית השינוי זה מזה בתרגילי רשות וחובה ושיפוט נקודות מסובך (מקבילים, מתח, טבעות, קרקע, סוס קפיצות ו- סוס סמוכות). אותו הדבר נוגע לתחרויות ההתעמלות לנשים שמתחרות על ארבעה מכשירים שונים (מקבילים מדורגים, קורה, קרקע, ו- סוס קפיצות). היה לי קשה מאוד לשדר ישיר במשך שנות דור את תחרויות ההתעמלות באולימפיאדות ואליפויות העולם ואירופה ללא השתתפותו לצדי של הפרשן יעקב "ז'קי" ווישניה". נהניתי להקשיב לדעותיו האותנטיות של דני לבנשטיין. הוא היה רחוק מלהיות מעתיקן. עיתונאי הגון ויישר דרך בעל היגיון הגיוני, והשכלה רחבה. וגם עניו וצנוע. עצמאי בדעותיו. דבר בעל ערך רב בשרשרת הפיקוד הטלוויזיונית. עיתונאי שאפשר לסמוך עליו ב- % 100. הוא היה אחד מאישי הטלוויזיה הטובים והרציניים ביותר שפגשתי בארבעים שנות קריירה טלוויזיונית. עיתונאי ושדר בעל ערך מהזָן היָשָן שמעולם לא חיפש תהילה אישית. תרומתו למען השידור הציבורי בתחום התמחותו ולקהיליית הטלוויזיה שהרכיבה אותו במשך שנים רבות הייתה עצומה. לא רק בתחום שידורי הספורט. נדבך הכרחי בכל פירמידה טלוויזיונית באשר היא.
טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס שהוסב לרגע קט להיכל תחרויות ההתעמלות האולימפיות. שדר ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר דני לבנשטיין (משמאל) יחדיו עם טכנאי התקשורת הצמוד שלו משה אלוני (מימין). (התמונה באדיבות דני לבנשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. תקופת "תור הזהב" בשנים 1979 – 1973. ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר מנהל חטיבת התוכניות מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (מימין). שני מנהיגי שידור בלתי נשכחים. מוטי קירשנבאום תמך במאבקו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן נגד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל. בריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1978 לעיתונאי "הארץ" אלי טייכר טען כי יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית של ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה מנהיג שידור ש- הגשים את חלומו של כל מפקד באשר הוא בכל תחום בחיינו. הוא היה נערץ על עובדיו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1975. הימים הרחוקים ההם תקופת "תור הזהב" של השידור הציבורי הטלוויזיוני הישן. שני מנהיגי שידור בלתי נשכחים : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין, בן 41 בתיעוד הזה) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דן שילון (משמאל, בן 35 בתיעוד הזה). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים הרחוקים המיטביים ההם של השידור הציבורי הישן. רם עברון ז"ל (מימין) מחשובי העיתונאים והשדרנים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים מתקבל בבית הלבן ע"י נשיא ארה"ב ג'ראלד פורד. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ינואר 1972. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחמן שי (משמאל) מראיין בראשית הקריירה שלו באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את הרמטכ"ל ה- 9 של צה"ל דוד "דדו" אלעזר לאחר שהתמנה לתפקיד במקומו של חיים בר- לב. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1976. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 54, מימין) ודן שילון (בן 36 יבד"ל, משמאל) מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974. שני אישים חשובים בעלי שיעור קומה ומנהיגים בלתי נשכחים, כל אחד בתחומו. יצחק רבין הציע לדן שילון לשמש יועץ תקשורת שלו. דן שילון סירב. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).זה מה שחשבתי על יעקב איילון עד איום שני-5 בינואר 2014 בשמונה בערב, לאחר שנטש זה מכבר את ערוץ 10 ונודע כמי שערך סבב סירקולציה נרחב בערוץ 2, ערוץ 10, ובכבלים ובטרם נסק אֶתְּמוֹל בערוץ 1 ז"ל. יעקב איילון הוא היום המגיש מס' 1 של Walla News.
זה מה שחשתי אז, משהו לפני יותר מארבע שנים, כשהתפרסמה הידיעה הראשונה כי ערוץ 1 ז"ל מעוניין בשירותיו של יעקב איילון, כפי שקודם לכן ביקש מיורם ארבל העייף והשבֵעַ להיות נושא כלים שלו בתחום שידורי הכדורגל. מר יעקב איילון הוא מגיש חדשות טוב וסמכותי ברמה של חַיִים יָבִין. מינויו למגיש החדשות הראשי של ערוץ 1 (במקומם של אמיר איבגי ומירב מילר) השרוי תחת צו פירוק ועול כונס נכסים הוא שגיאה שנובעת מלחץ ושיגעון גדלות (שחוזרת על עצמה). מדובר בסחורה טלוויזיונית משומשת. במקום להפיק ולייצר מגיש חדשות צעיר, נמרץ, ומוכשר, גם אם הוא בלתי מוכר עדיין – ולהציב דווקא אותו בפסגת הגשת והנחיית מהדורות חדשות ותוכניות אקטואליה בשידור הציבורי הוותיק והמזדקן, לוקחים מישהו בלוי ומנוצל, מישהו שהשתמשו בו כבר בטלוויזיה בכבלים, בערוץ 2, בערוץ 10, ושוב בערוץ 2, וגם בערוץ 9. יעקב איילון הוא מגיש טלוויזיה בלוי, מנוצל, וסחוט. מגיש חדשות מוכשר שערך חניות בכל ערוצי הטלוויזיה מדינת ישראל (כמו יורם ארבל בשידורי הספורט). מתברר כי יעקב איילון נהה אולי אחרי אלה ששילמו לו קצת יותר בעבור כישרונו הטלוויזיוני. מסלול התעופה שלו רווי חניות ביניים הפך אותו לאיש שאיננו נאמן למקור ואולי רודף אחרי הפרוטה. למרות כישרונו הוא סחורה בַּלָה. מקור כוחו ואמינותו של מגיש החדשות האמריקני הנודע ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronckite) המנוח נשען גם על נאמנותו עד ליומו האחרון למכורתו, ל- CBS, בטרם פרש ממנה ב- 1981 בהגיעו לגיל פנסיה, גיל 65. נכון, יש חשיבות למגישי ו- מגישות מהדורות חדשות. אם כך יש חשיבות כפולה ומכופלת למערכות וחברות החדשות שמפעילות, תומכות , ו- ניצבות מאחורי המגישים והמגישות שלהן. חשיבותן הראשונית של מהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה בערוץ 10 טמונות ב- מערכות העיתונאיות וההפקה שתומכות את תמר איש שלום וטלי מורנו. יעקב איילון הוא הברקה של רגע אך לא פתרון לטווח ארוך בעבור השידור הציבורי. הוא אותו סוג של חומר, אותה שגיאה מגלומנית שגרמה בשעתו לאנשי ערוץ 1 לגייס לשורותיהם שוב את יורם ארבל העייף והמשומש, ולהפסיד.
וזה מה שחשבתי אודות יעקב איילון יעקב איילון לאחר הופעתו ההיסטורית והמטאורית אמש ב-"מבט" ביום שני ההוא של 5 בינואר 2015. כישרונו ואיכותו לא פגו ולא נעלמו. אולם עוד רָב הַדֶרֶך-עוֹד רַבָּה הַמִלְחָמָה, עבורו וגם עבור ערוץ 1. האם מדובר בהתיישבות קבע שלו בשידור הציבורי ו/או רק תחנת מעבר בדרך למיקרופון והמסך הבאים ? ערוץ 1 הפך ל- ז"ל ויעקב איילון מצא מפלט ב- Walla News.
הופעתו המרשימה של יעקב איילון אמש (יום שני – 5 בינואר 2015) בערוץ 1 בשמונה בערב כמגיש ראשי החדש של מהדורת "מבט" המתחדשת הייתה צפויה. אף על פי כן מראהו של יעקב איילון על מסך השידור הציבורי כמוביל ומנווט של מהדורת החדשות המרכזית מסקרנת אותי. מדובר במודל טלוויזיה אישי יָשָן של מגיש מוכר שערך כבר סֶבֶב של קריירה בולטת בת שנים כמגיש חדשות בשידור המסחרי (קודם בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10), ואשר בחר כעת לכרות שותפות עם השידור הציבורי. מהדורת "מבט" המתחדשת בהגשת יעקב איילון החדש צברה ביום שני ההוא של 5 בינואר 2015 רייטינג ממוצע של % 7.8 ו- Peak של % 10.0. שני נתונים שגבוהים בהרבה מנתוני העבר של "מבט" בהגשת מירב מילר ואמיר איבגי. הופעתו הוויזואלית של יעקב איילון באולפן, קול הבריטון העמוק שלו, כישרון הקריינות המקצועית, וסמכותו העיתונאית מטילים צֵל כבד על קודמיו ועל כל אלה שמסתובבים שם לידו בחטיבת החדשות וגם בחטיבת הספורט. כשהוא ניצב לצדם ומולם שם לפתע בערוץ 1 האחד נגד השני, העסק הזה של Video ו- Audio נראה שוֹנֶה. גם דעתי ותחושותיי. ספק גדול אם מירב מילר ואמיר איבגי היו מסוגלים לנהל שיחה טלוויזיונית רומנטית ומעניינת עם הצמד יצחק "בוז'י" הרצוג וציפי לבני כשם שעשה זאת יעקב איילון בר הסמכא. הוא כה מקצוען ובעל נוכחות טלוויזיונית כה מרשימה עד שהוא הופך את מרבית האנשים לידו לחגבים. הצבתו של כוכב עַל ברמתו של יעקב איילון החל מאמש (יום שני – 5 בינואר 2915) בפסגת שידורי החדשות של ערוץ 1 הוא מעשה עיתונאי מחושב של טריאומוויראט רשות השידור והטלוויזיה, המנכ"ל יונה וויזנטל, מנהל ערוץ 1 אלי בבא, ומנהלת החדשות איילה חסון, וגם ניצחון תדמיתי. נחמד לדעת שצוות הניהול המשולש הנ"ל מבין כי השידור הציבורי איננו משוחרר מעול הרייטינג ונערך לקראת העידן החדש. יעקב איילון הוא יריית פתיחה מזהירה. השאלה הגדולה הראשונה היא האם מדובר במהלך מתוכנן ארוך טווח ו- רב שנים ? האם אין מדובר בכל זאת בהברקה של רגע ? האם מר יעקב איילון מקבע את מושבו בערוץ 1 וקושר את גורלו עם השידור הציבורי לשנים רבות ? האם הוא נוטש את הסירקולציה הטלוויזיונית שחולל בעברו בה נדד מכיסא לכיסא לעבר ערוץ 2, אל ערוץ 10 (14 בשלט, יופי של הגדרה מבלי לאבד את הזהות האותנטית), חזרה לערוץ 2, ולתוכנית הנֶפֶל הלילית שלו שָם, ואף ערך ביקור גם בערוץ 9 ? השאלה השנייה הגדולה היא האם "תנופת יעקב איילון" תשפיע על תנודת הרייטינג הכוללת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אחת מגדולותיו של מגיש החדשות האמריקני הדגול וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) לעומת חיים יבין ויעקב איילון הייתה בכך ששירת בקריירה המזהירה שלו במאה הקודמת רק רשת טלוויזיה אחת, זאת של CBS. וולטר קרונקייט סירב בהתמדה לכל מיני הצעות כספיות מפתות לערוק לרשתות המתחרות.
טקסט תמונה : יום שני – 5 בינואר 2015. שמונה בערב. סנסציה טלוויזיונית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל. Super star מר יעקב איילון חובר לשידור הציבורי ומגיש ומנווט בהצלחה רבה את "מבט" מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 1. "מבט" בראשותו צברה רייטינג שיא : ממוצע של % 7.8 ו- Peak של % 10.0 . מדובר במספרים שערוץ 1 לא שמע עליהם בתקופת הניהול הקודמת של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שגורשו ממשרותיהם ע"י המנכ"ל הנוכחי יונה וויזנטל. יש להדגיש כי רשות השידור על שני מרכיביה הראשיים ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שרויה תחת צו פירוק ועול כונס נכסים. אף על פי כן היא מיטיבה לפעול כעת למרות צו מפרק עשרות מונים יעיל יותר וביושרה בראשות יונה וויזנטל ומנהל ערוץ 1 אלי בבא. (צילום ב- iphone ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).
טקסט תמונה : יום שני – 5 בינואר 2015. לפני יותר משלוש שנים. מגיש העל יעקב איילון מתקשר בטבעיות וללא שמץ של התנשאות עם כתבי ערוץ 1 הפרוסים בשטח. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).
טקסט תמונה : יום שני – 5 בינואר 2015. הערה לערוץ 1 הציבורי. הכתב שלו בצפון רובי המרשלאג מדווח אודות מזג האוויר כשהוא נושא פרסומת מסחרית מובלטת "aztec" האסורה לחלוטין להקרנה בשידור הציבורי. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).
מינויו של יעקב איילון למגיש הבלעדי של "מבט" העניק בבת אחת חמצן, תנופה, ותקוות חדשות לערוץ 1 ז"ל. משהו שמזכיר את הפקדתה של גְאוּלָה אֶבֶן לפני 21 (עשרים ואחת) שנים בספטמבר 1997 כמגישה בלעדית ובלבדית של "מבט" עם פרישתו אז של חיים יבין ומעברו לערוץ 2 המסחרי. הנהגת רשות השידור והטלוויזיה ב- 1997 מנתה את המנכ"ל מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, ומנהלת חטיבת התוכניות דליה גוטמן. גְאוּלָה אֶבֶן (אז בת 25) הביאה עמה לשידור הציבורי רוח עיתונאית צעירה ותקוות טלוויזיוניות חדשות לא מבוטלות. אולם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מי שירש באפריל 1998 את תפקידו של מוטי קירשנבאום ז"ל סיקל את המהלך ההוא. הוא הדיח את גְאוּלָה אֶבֶן, והושיב מחדש על כֵּס "מבט" את חַיִים יָבִין היָשָן שחזר מוכה וחבול מערוץ 2 המסחרי לאחר שדרכו הקצרצרה שָם לא צלחה.
ערוץ 1 המתחדש ההוא ב- 2015 בהנהגת אֵלִי בַּבָּא והבוס שלו יונה וויזנטל הלך אז בשיטה האמריקנית של קניית כישרונות במקום טיפוח מימים ימימה של כישרונות בית מקומיים שלוֹ. זה התחיל בהדחתם של יורם ארבל ודני נוימן והעדפת יבוא מבחוץ של פרזנטורים בדמותם של שדרן הכדורגל עמיחי שפיגלר והפרשן מוטי איוואניר על פני שדר ערוץ 1 הוותיק מר עמית הורסקי. הבא בתור הוא כאמור יעקב איילון שהדיח את מירב מילר ואמיר איבגי. השיטה של רשתות הטלוויזיה האמריקנית הקפיטליסטיות הנשענת על רייטינג מעדיפה מכל וכול שכירת כוכבים ידוענים במקום עשייתם – שווה אִזְכּוּר קצר. עשורי ה- 60 ו- 70 של המאה הקודמת התאפיינו בארה"ב בתחרות מִדְרוּג מרה בעת שידורי מהדורות החדשות הארציות בשלוש הרשתות הגדולות CBS , NBC , ו- ABC. מגיש החדשות של CBS היה ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronckite) הנודע. הצֶמֶד הגברי ג'וֹן צָ'אנְסְלוֹר ודֵיוִויד בְּרִינְקְלִי (John Chancellor & David Brinkley) הגיש את החדשות של NBC והָארִי רִיזוֹנֶר (Harry Reasoner) הופקד על אלה של ABC. רשת ABC פיגרה באופן שיטתי ברייטינג ואז החליטו שני קברניטיה לֵיאוֹנָארְד גוֹלְדֶנְסוֹן ופְרֵד פִּירְס (Leonard Goldenson & Fred Pierce) לשנות את הגרף וחוללו הפתעה מרעישה. הם הציעו ב- 1976 לבַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס (Barbara Walters – ילידת 1929) להצטרף להגשה משותפת של החדשות ב- ABC לצדו של הָארִי רִיזוֹנֶר תמורת שכר שנתי סנסציוני של 1.000000 (מיליון) דולר, דבר שלא נשמע כמותו קודם לכן בתולדות תעשיית הטלוויזיה האמריקנית. מנהל חטיבת החדשות של ABC מאז 1977 רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) תמך במהלך גיוסה של בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס לרשת שלו. הופעתה של בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס ב- 1976 ב- ABC הייתה מטאורית. היא נסקה עוד ועוד עד שהפכה למוסד ברשת. היא נשארה בשורות ABC עד סוף הקריירה שלה. בשנת 2007 בהיותה בת 78 השתכרה בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס ברשת ABC שכר שיא שנתי של 12.000000 (שניים עשר מיליון) דולר. ברברה וולטרס הייתה אישיות טלוויזיונית בעלת שיעור קומה והשראה. השפעתה על דמותה הכוללת של רשת ABC הייתה עצומה. מכאן התבקשה התמיהה ב- 2015 האם יש ביכולתו של יעקב איילון להשרות ולהשפיע על התפתחותו של ערוץ 1 היום כפי שעשתה זאת אז ברברה וולטרס ב- ABC. התשובה שלילית. ערוץ 1 הוא ז"ל היום.
נראה היה אז כי רוח גדולה באה דווקא עתה לטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 השרויה תחת עול כבד של פירוק וצֵו של כונס נכסים. האם ניתן כלל להשוות את רשות השידור העלובה וערוץ 1 הכושל רק לפני חודשים ספורים של המנכ"ל המגורש יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל אמיר גילת לאלה העכשוויים בראשות יונה וויזנטל, אלי בבא, ואיילה חסון…??? האם ניתן להשוות את רשות השידור וערוץ 1 ההם בעידן המנכ"ל מוטי קירשנבאום 1998 – 1993 עם אלה בראשותו של יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002…??? ו/או בראשות יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011…??? יעקב איילון העניק פעם לערוץ 1 אופציה חדשה. ייתכן והרייטינג הגבוה שצבר אז ערוץ 1 נבע גם מהציפייה לשידור הישיר של משחק הכדורגל בצמרת ליגת העל. בכל מקרה צריך להמתין ולראות אם מדובר בתופעה מתמשכת של התחזקות ערוץ 1 ו/או שמא נתוני המִדְרוּג הללו הם אקראיים ו- פרי יד המקרה הנובעים מהזדמנות כלשהי להציץ ביעקב איילון המתחדש. אומר שוב את דבר המשורר : "עוֹד רָב הַדֶרֶךְ – עוֹד רַבָּה הַמִלְחָמָה". יעקב איילון איננו ניצב לבד במערכה הטלוויזיונית הכבדה. הוא פרזנטור של מערכת חדשות שמצוידת בכתבים, שדרנים, תחקירנים, מפיקים, ועורכים ולרשותם עומדת טכנולוגיה טלוויזיונית איכותית וכמותית במידה לא מבוטלת. נראה אם בעתיד תצלח דרכו – דרכם. התשובה שלילית. ערוץ 1 הוא ז"ל היום.
טקסט תמונה : יום שני – 5 בינואר 2015. יעקב איילון מקדם את השידור הישיר של משחק הכדורגל מאצטדיון "בלומפילד" מכבי ת"א – הפועל בא"ש 0:0. מימין, מגישת הספורט של ערוץ 1 ז"ל, גב' שרון פרי. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).
בקיץ 1998 לאחר שהות בת חודשים ספורים בערוץ 2 חזר חיים יבין במפתיע לשורות ערוץ הציבורי. הוא לא עשה שום חַיִל בערוץ 2 ושָב לכוּר מחצבתו. מוטי קירשנבאום כבר לא היה ברשות השידור. המנכ"ל החדש אורי פורת לא היסס ולא חשב פעמיים. הוא הדיח את גאולה אבן מכֵּס "מבט" והציב במקומה את המגיש הוותיק חיים יבין. חיים יבין עשה מעשה שלא ציפו ממנו שייעשה, למרות שרבים חושבים כי בסביבה הדורסנית של המיקרופון ומסך הטלוויזיה הכל כאילו מותר וכשר. חלף זמן קצר מאז אמר מה שאמר בזכות שיעור קומתה של גאולה אֶבֶן כמגישת טלוויזיה ועכשיו התיישב על הכיסא שלה ללא אומֵר ובלי חשבון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה אפופת אווירת אגו ומשכרת כמו סַם. מהר מאוד התברר לחיים יבין שהוא איננו יכול להפסיק לצרוך את סַם ההגשה הזה שהיה מנת חלקו כל כך הרבה שנים. בשלבי התחקיר של כתיבת הספר נפגשתי ב- 2005 עם חיים יבין במלון "דָן אַכַּדְיָה" בהרצליה פיצוח לשיחה ארוכה. על כוס קפה הוא שח לי כלהלן : "גאולה אבן לא מדברת אתי". מייד השבתי לו : "בצדק… עשית כלפיה מעשה מכוער שלא ייעשה…". שני האישים יאיר שטרן ורפיק חלבי שהושיבו בספטמבר 1997 את גאולה אֶבֶן על כֵּס "מבט" התבוננו בנעשה מהצד, נדו בראשם אך לא התערבו. הם לא הגישו את התפטרותם למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בשל פרשת ההדחה המסריחה של גאולה אבן. שניהם לא הסכימו לעריפת ראשים. ראשיהם שלהם. גאולה אבן שילמה את המחיר לבדה. הספר, "למילים יש וויזואליה משלהן", מסביר ומתאר בפרוטרוט את ההיסטוריה של השאפתנות חסרת המעצורים השוררת בסביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה. Environment פרובלמטי רווי יצרים מקדמת דנה. ההגשה וההנחיה אינם הדברים החשובים ביותר בתעשיית הטלוויזיה אך הם נתפשים כתפקידים היוקרתיים ביותר. את הרייטינג מייצרת המערכת והבוס העומד בראשה, אך רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם משלמות את המשכורות הגבוהות ביותר לשדרנים והמגישים שלהן.
טקסט תמונה : 1999. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (מימין) ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (משמאל) ערב אירוח תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) באפריל 1999 בבנייני האומה בירושלים. יאיר שטרן ורפיק חלבי לא הסכימו להקריב את ראשם עבור גאולה אבן. מאחור עומדת גב' תמר מידן אשת יחסי הציבור של הרשות. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חיים יבין לא המציא את האמביציה השוררת באורח קבע ליד המיקרופון והמסך וגובלת לעיתים בקנאה ומַדוֹן של ממש – בארץ וגם בעולם. כמו רבים לפניו וגם אחריו שמר בקנאות על בכורתו ואף סגד לה בשעה שנטל בגיבוי מנהליו את המיקרופון והתייצב מול המצלמה. בסופו של דבר נפנף את כל יריביו ויריבותיו בתחרות על קריינות והגשת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם מפני שהיה מוכשר וניצב משכמו ומעלה מעל כולם בתחום הקונקרטי הזה. מי זוכר היום את המגישים הראשונים מהימים ההם של תוכניות האקטואליה עמיתיו של חיים יבין בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת : דן שילון, שמעון טסלר, דן רביב, אלי ניסן, יאיר אלוני, יורם רונן, טוביה סער, אריה אורגד, כרמית גיא, שרי רז, ענת שרן, ורבים אחרים. בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי נחרתה דמותו של חַיִים יָבִין כמגיש האולטימטיבי של "מבט" במשך ארבעים שנה בין השנים 1968 ל- 2008. שיא עולם. הוא הפך לאייקון למרות שלא היה שָם לבד והיו לו לא מעט מתחרים וגם מתחרות.
טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגיש והשדר דן שילון. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגישה והשדרנית כרמית גיא. עורך "מבט" מיכה לימור העדיף את ענת שרן על פני כרמית גיא, יש הטוענים מפני שהיה לה רווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זוהי ענת שרן קריינית ו-מגישה ברמה גבוהה ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת : זהו המגיש והשדרן אלי ניסן. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו השדרן אלימלך רם ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו המגיש והשדרן דן רביב. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן טוביה סער. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן אריה אורגד. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. המגישה והשדרנית שרי רז. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1968. גלוריה סטיוארט המגישה הבלעדית של שידורי החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גם ברדיו "קול ישראל" היו מריבות ו- וויכוחים סביב המיקרופון. השַדָּר רב המוניטין נחמיה בן אברהם בלם בשעתו את גדעון הוֹד שנאבק מאוחר יותר על המיקרופון מול דני דבורין. יורם ארבל רצה לקפוץ מהגג לאחר שנודע לו כי הפקדתי פעם את מיקרופון הכדורסל בידי אורי לוי. הוא התמלא בושה כיצד יואש אלרואי מסוגל לעולל לו דבר שכזה, להפקיד את המיקרופון והמסך בידי אנשים שהוא חשב שהם נחותים ממנו.
טקסט תמונה: ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. אנוכי (משמאל) בתפקיד מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומפיק ראשי של השידורים הישירים של המשחקים האולימפיים ההם של סיאול 88' יחדיו עם השדר שלי אורי לוי (מימין) בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי בסיאול בירת דרום קוריאה בעת ההכנות לקראת השידורים הישירים האולימפיים בטרם טקס הפתיחה שנועד להיערך בשבת – 17 בספטמבר 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נסים קיוויתי נעלב ו- ניתק עמי את היחסים במונדיאל ספרד 1982 לאחר שהוריתי לרפי גינת לשדר ישיר במקומו את אחד משני משחקי חצי הגמר ב- 8 ביולי 1982 שנערך ב-סביליה, גרמניה – צרפת [5]. הוא נעלב עד עמקי נשמתו והנציח את ה- ברוגז במכתב רווי דמעות שכתב לי בחצות הליל במלון "קונבנסיון" במדריד. מאיר איינשטיין ז"ל פרש פעם עצבני ומר נפש לביתו לאחר שנודע לו כי רמי ווייץ יבד"ל ישדר במקומו משחק כדורגל על פי קביעתי.
שדר הספורט האמריקני הידוע של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC מר ברנט מאסברגר (Brent Musberger) ערק לשורות CBS לאחר שמנהלי הרשת הקודמת שלו ב- ABC העזו להפקיד מעת לעת את המיקרופון בידיהם של עמיתיו – מתחריו. ברנט מאסברגר היה שדר מוכשר ששידר במשך שנים רבות לרשת שלו א"ק, שחייה, פוטבול, טניס, ומה לא. כשנגסו לו כמה פירורים, לא סלח להם, פירק את החבילה, ונטש זועף את כור מחצבתו.
טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. ברנט מאסברגר (משמאל) ערק לשורות CBS לאחר שחשד במנהליו ב- ABC שהם מצרים את צעדיו. (באדיבות CBS).
השַדָּר הפופולארי והמיוחד במינו של ABC הווארד קוסל עשה ברוגז עם הרשת ושלח את מנהליו לדבר עם העו"ד שלו לאחר שקיצצו בהגשת On air שלו. הוא נפגע ונעלב מפני שחשב שהוא הטוב ביותר ומחליפיו אינם מגיעים לרמתו.
טקסט תמונה : עשור ה- 80 במאה הקודמת. שַדָּר הספורט המוכשר (מאוד) רב המוניטין, הבלתי נשכח, וגם השנוי במחלוקת של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, הווארד קוסל (Howard Cosell, יושב) ומצדדיו שני פרשני הפוטבול שלו, פרנק גיפורד (Frank Gifford, מימין) ודון מרדית' (Don Meredith). (באדיבות ABC).
ב- 1976 פיגרה מהדורת החדשות הארצית של ABC ברייטינג שלה אחרי NBC ו- CBS. מנהלי ABC ליאונארד גולדנסון ופרד פירס הגו רעיון : הם כפו ב- 1976 על מגיש החדשות הבלעדי של ABC הארי ריזונר לקבל לצדו את השדרנית ברברה וולטרס במטרה לשפר את רף הצפייה, ואף שילמו לה משכורת שנתית של מיליון דולר. הארי ריזונר נעלב. מגישי החדשות המתחרים שלו, וולטר קרונקייט ב- CBS ולפניו אד מורואו ואחריו דן ראת'ר, ודייויד ברינקלי ב- NBC עשו זאת לבדם, סולו. הארי ריזונר בעל אגו מפותח כמו של מרבית עמיתיו השדרנים והמגישים האחרים לא רצה לחלוק את האולפן עם ברברה וולטרס. הוא נפגע ומאוחר יותר נטש ועבר לחטיבת החדשות של CBS. מגישי הטלוויזיה האלה שהיו מוכשרים ומפורסמים עשו כל מאמץ לשמֵר לעצמם את המיקרופון והמסך במשך עשרות שנים.
טקסט תמונה : שנות ה- 50 במאה הקודמת. המגיש ושדרן החדשות הצעיר וולטר קרונקייט (Walter Crockite). (באדיבות CBS).
טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. המגיש ושדרן החדשות אד מורואו (Ed Morrow). רבים רצו להידמות לו. (באדיבות CBS).
טקסט תמונה : 1956. מגישי החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, דייויד ברינקלי (מימין) וצ'ט האנטליי מכסים את וועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו לקראת הבחירות לנשיאות באותה שנה (באדיבות NBC).
טקסט תמונה : 1977. המגישה והשדרנית ברברה וולטרס (בת 48, בתמונה) במסיבה בניו יורק עם שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג (במרכז) ודובר משלחת ישראל באו"ם טוביה סער (בן 42 בתמונה). (התמונה באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1977. הארי ריזונר (Harry Reasoner, בן 54 בתמונה) וברברה וולטרס (Barbara Walters, בת 48 בתמונה) מגישים יחדיו את מהדורת החדשות הארצית של ABC. ברברה וולטרס הכישרונית והמיוחדת סללה את הדרך למגישות טלוויזיה אחרות ב- ארה"ב. (באדיבות ABC).
ועוד דבר : דן שילון היה בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת כוכב טלוויזיה בלעדי בתחום שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא שמר לעצמו באדיקות וקנאות את המיקרופון והמסך וזרק פירורים מעת לעת לשני פיקודיו אלכס גלעדי ויאיר שטרן.
טקסט תמונה : ברברה וולטרס (Barbara Walters) בראשית דרכה העיתונאית כשדרנית ב- NBC. ב- 1976 ערקה לשורות ABC. היא הייתה עיתונאית מוכשרת, אינטליגנטית וחכמה, פושרית ובעלת אמביציות. תכונות אופי מוכרות האופייניות לאנשי טלוויזיה. ABC תגמלה אותה במשכורת שנתית פנטסטית בת 1.000000 (מיליון) דולר. (ארכיון ABC).
לצד מקל הנדודים קיימת גם צורת מעבר שונה. עריקה. עובדים בכירים ובכירים פחות בחטיבת החדשות של ערוץ 1 ז"ל כינו את מעברה של הבוסית שלהם מנהלת חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית איילה חסון לערוץ 10 (14 בשלט) כמעשה עריקה בוטה. לא נדודים ולא נעליים. עריקה, מפני שמנהלת חטיבת החדשות שהייתה גם מנהיגתם הבטיחה לקליינטים – פַּקוּדִים שלה (על פי דבריהם) כי היא עושה הכל למענם, למען הטבת תנאיהם בשידור הציבורי, ומפצירה בהם שלא יפרשו מסוכתם המטה ליפול. אולם היא בעצמה נטשה בהיחבא ובסודי סודות את אותו הצריף הנופל ולא קיימה את הבטחתה לקליינטים שלה (על פי דבריהם). איילה חסון נהנית מאמונו של מר גולן יוכפז מנהל חברת החדשות של ערוץ 10.
יש להבדיל 1000 (אֶלֶף) הבדלות בין מעברו של כתב לרשת המתחרה לבין זה של איש מרכזי מנהיג במערכת כמו מנהל בעל מורשת ומוניטין, מפיק מוכשר, ו/או מגיש מפורסם. וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) איש חטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS מעולם לא נטש את הרשת שלו למרות ההצעות הנדיבות שקיבל משתי הרשתות הארציות NBC ו- ABC. הוא סירב לכולן עד יומו האחרון. לעומתו, מר חיים יבין מאבות השידור הציבורי נטש את ערוץ 1 הציבורי ב- 1997 והמיר אותו בערוץ 2 המסחרי (ערק לעבר הזכיינית "קשת" בראשות המנכ"ל שלה דאז אורי שנער) בהגיעו לגיל הפנסיה. לחיים יבין היה הכל בערוץ 1 הציבורי : מוניטין, מורשת, כבוד, העובדים העריצו אותו, והיה לו גם ממון. מאז אפריל 1993 שילם לו מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום ז"ל תמורת כל הגשת "מבט" שכר של 1000 (אֶלֶף) דולר. הון עתק בימים ההם. חיים יבין ערק בגֵו זָקוּף לערוץ 2 אולם הוא כמובן לא עבר על שום חוק. הוא רק הכריז שהוא הולך "לעשות לביתו". אני ראיתי בכך עריקה. בספטמבר 1997 ערכה לו חטיבת החדשות של ערוץ 1 קבלת פנים / מסיבת פרידה ב- "גָלֶרְיָה הַלְבָנָה" בטרם עריקתו לזרועותיו של אוּרִי שִנְעָר. הוזמנתי ליטול חלק באותו הנשף ההוא אולם סירבתי להשתתף במסיבת פרידה לעריקים. כזכור, בחלוף חודשים ספורים בלבד נפרד העריק חיים יבין במפתיע מ- אורי שנער ומחברת "קשת" זכיינית ערוץ 2, ושָב במאי 1998 כשכתפיו שחוחות לכור מחצבתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חלק מאנשי חטיבת החדשות של ערוץ 1 החמירו עם תיאור "הַשִיבָה הַבַּיְתָּה" שלו אז, ואמרו לי שהוא חזר עם הזָנָב בין הרגליים. כל סיפור העריקה של חיים יבין בספטמבר 1997 לשידור המסחרי, השהייה הקצרה שם, והחזרה לפתע לשידור הציבורי היה סיפור מביך, לא ברור, ולא בהיר.
טקסט מסמך : 22 בספטמבר 1997. הזמנה אישית מטעם מנהל החדשות רפיק חלבי למסיבת פרידה מחיים יבין (בן 65) הפורש מערוץ 1 אל ערוץ 2. סירבתי להזמנה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
האווארד קוסל (Howard Cosell, נולד ב- 1918 ומת ב- 1995) רב הכישרון והמוערך, מעולם לא נטש את כור מחצבתו, רשת ABC.
טקסט תמונה : זהו שדר הספורט המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 19835 – 1960, האווארד קוסל. הוא מעולם לא נטש ולא עזב את ביתו ב- ABC. (באדיבות ABC).
עניין עריקה שכזה לא יכול היה לקרות לעולם לשַדָּר החדשות האמריקני ווֹלטֶר קְרוֹנקָיְיט (Walter Cronkite) המנוח ומי שהיה מגיש החדשות המִיתּוֹלוֹגִי רָב המוניטין שעשה קריירה ארוכה ומוצלחת ומשגשגת ביותר ברשת CBS בה צמח, גדל, התפרסם, ומעולם לא נטש אותה. וולטר קרונקייט נחשב למופת שידור. הוא נשאר נאמן לרֶשֶת הטלוויזיה שלו עד סוף ימיו בה עיצֵב את דמותו וגם את דמותה. הוצעו לו משכורות עתק ע"י הרשתות המתחרות כדי שיערוק לשורותיהן, אך בניגוד לחלק מעמיתיו הישראליים לרבות חיים יבין עמד בפיתוי. אני ראיתי בחיים יבין שגדל וצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אוֹשְיָה ו- אקוויוולנט לווֹלטֶר קְרוֹנקַיְיט ומודל לחיקוי כמוהו בעבור כולנו. עד לאותה חציית הקווים בספטמבר 1997כשערק לשידור המסחרי. לא עוד.
טקסט תמונה : זוהי דמותו הסמכותית של וולטר קרונקייט (אישיות טלוויזיונית אמריקנית ייחודית בעלת מוניטין עצום בן 65, בתמונה) בסופה של קריירה מפוארת ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, כמנהיג שידור, ומגיש חדשות במשך כארבעה עשורים, משנות ה- 50 של המאה הקודמת ועד ראשית שנות ה- 80 של המאה העשרים. וולטר קרונקייט דמות טלוויזיונית נדירה בלןתי נשכחת כמו האווארד קוסל, היה מורה דרך לרבים מאתנו. הוא נשאר נאמן לרשת שלו לאורך כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה. (באדיבות CBS).
רון ארלדג' (Roone Arledge) נשיא חטיבות החדשות והספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC מעולם לא נטש את הרשת שלו.
טקסט תמונה : רון ארלדג' נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בין 1968 ל- 2001 מעולם לא נטש את כור מחצבתו את הרשת שלו ABC. (באדיבות ABC).
שני שדרני הפוטבול של CBS ג'ון מאדן (John Madden) ו- פאט סאמרוול (Pat Summerall) ערקו ב- 1994 לרשת FOX של רופרט מרדוק לאחר שרשת CBS שהייתה כור מחצבתם איבדה את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC אחת משתי ליגות הפוטבול המרכיבות את ה- NFL ואלה עברו לרשותה של FOX בחוזה החדש של 1998 – 1994.
טקסט תמונה : שני שדרני הפוטבול הוותיקים של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ג'ון מאדן (מימין) ופאט סאמרוול (משמאל) ערקו ב- 1994 לרשת המתחרה FOX. הם נטשו ועברו ל- FOX לאחר שנשיא CBS לארי טיש החליט לוותר על המאבק העז לרכישה מחודשת של זכויות השידורים של ליגת הפוטבול ה- NFC (החוזה החדש נגע לשנים 1998 – 1994) אותם החזיקה CBS ברציפות מ- 1965 ועד 1994. לארי טיש נעצר על סכום של 1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר בעוד נשיא FOX רופרט מרדוק ניאות לשלם תמורת החוזה החדש הנ"ל 1998 – 1994, סכום של 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות ושמונים מיליון) דולר.
ב- 28 באפריל 1993 מונה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך שולמית אלוני ז"ל למנכ"ל ה- 6 בתולדות רשות השידור ההיא לתקופה של חמש שנים במקומו של המנכ"ל היוצא אריה מקל ז"ל שמשל על רשות השידור ארבע שנים בין אפריל 1989 ל- 1993. מוטי קרישנבאום הסיג את הגלגל לאחור מהגשה זוגית להגשת יחיד. מוטי קירשנבאום החליט להציב את חיים יבין אז בן 61 כמגיש יחיד ובודד של "מבט" ב- Front של השידור הציבורי ולשלם לו משכורת של 1000 (אֶלֶף) דולר לכל הגשת מהדורה. השָכָר הציבורי המפליג שהציע אז מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לחיים יבין נועד להשאיר אותו בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם יקבל הצעות עריקה מפתות מ- ערוץ 2 הדרדק המסחרי שעמד להתחיל את שידוריו לראשונה ב- 4 בנובמבר 1993. מוטי קירשנבאום החליט גם להקדים את שידור מהדורות "מבט" מתשע בערב לשמונה בערב, "ראש בראש" עם מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 המסחרי הצעיר. מוטי קירשנבאום ז"ל שש אלי קרב. בחלוף זמן קצר הדיח את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בקיץ 1993 (לא האריך את כהונתו), ומינה חיש מהר במקומו לתפקיד החשוב את יאיר שטרן אז כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון בירת ארה"ב. מוטי קירשנבאום אמר לי אז כי במבנה הקיים של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא איננו מתכוון לוותר על שירותם של חיים יבין + אהוד יערי + יעקב אחימאיר.
ספטמבר 1997. חיים יבין בן 65 נוטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 וחובר לערוץ 2 המסחרי והעשיר כדי לעשות לביתו. יורשת אותו ומתיישבת על כֵּס "מבט" גְאוּלָה אֶבֶן הצעירה, היפה, והמחוננת בת 25 בלבד.
בהיותה בת 25 בלבד מונתה גְאוּלָה אֶבֶן ב- 1 באוקטובר 1997 ע"י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי להיות יורשתו היחידה של חיים יבין, דמות טלוויזיונית ציבורית שהפכה במידה רבה למיתולוגית. גאולה אבן הצעירה (יוצאת רדיו גלי צה"ל) נבחרה למגישה הבלעדית של מהדורת החדשות המרכזית "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום ז"ל האמינו בה וב- רפיק חלבי ותמכו אף הם במינוי היוקרתי שגם להם נראה טבעי. היה מדובר ב- חידוש עצום. שום אישה טרם זכתה להגיע למעמד הזה עד אז באף ערוץ טלוויזיה בישראל משום שגאולה אבן נבחרה להגיש את מהדורות "מבט" בגפה. לבדה. ללא שותפים. מיקי חיימוביץ' הגישה בשעתו את החדשות בערוץ 2 בזוּג יחדיו עם יעקב אֵיילון. שנים אח"כ חַבְרָה יוֹנִית לֵוי לגָדִי סוּקֶנִיק בהגשת החדשות בערוץ 2 לאחר שהצמד הנוצֵץ מיקי חַיְימוֹבִיץ' ויעקב אֵיילוֹן נדד לערוץ 10. גְאוּלָה אֶבֶן בניגוד לשתיהן הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הציבורי. המסך היה רק שלה. הישג מפליג חסר תקדים בנוף התקשורתי של מדינת ישראל. היום מרוֹם גילי או טו טו 80 אני סבור שרק אישיות בסדר גודל של מוטי קירשנבאום ז"ל, מנכ"ל הגון וישר בעל ניסיון והשראה שזכה לאמון הציבור, היה מסוגל ליטול אחריות מהסוג הזה על כתפיו. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה מייד. היא הייתה כישרון טלוויזיוני שלא תמיד מצוי במקומותינו. ואם כן לעתים נדירות. כפי שיתברר מאוחר יותר זה לא עזר לה.
יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין שהגיע לגיל הפנסיה החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 120 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל לגאולה אבן שמונתה כאמור למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש הנצחי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר : "…לכל סיום יש התחלה חדשה…". אֵירוע הפרידה החגיגי החגיגי הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item ל- "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית ורשות השידור ועריקתו לערוץ 2 המסחרי, היה צעיר כתבי חטיבת החדשות מר כרמל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו 35 (שלושים וחמש) שנים. הוא כרמל לוצאטי היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות בעידן חַיִים יָבִין. "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם חַיִים יָבִין והוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל חטיבת הספורט בערוץ 1 הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם. הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית בעבור אחד מאבות השידור הציבורי שהחליט לערוק. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- "גלריה הלבנה" בירושלים ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין "סֶרֶנָדַת אהבה רומנטית" לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית. כך אמר חיים יבין בגִיל ושמחה והתכוון לכל מילה, להלן הציטוט : "גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות !". לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זחוח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים אותן הדגיש כלהלן : "למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה !". גב' גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת ב- 1997 עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת מורשתו המקצועית ורחשה לו כבוד עצום. הוא חיים יבין הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום בתמימות של ילדה, ובהערצה גלויה, ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת. לא כל יום אתה עֵד למראות תקשורתיים כאלה.
טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 25 שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. חיים יבין (בן 65) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2 המסחרי. הוא וגאולה אבן (בת 25) יורשתו על כס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כֵּס "מבט" שהיה פעם שלו וגם קיבל אותו בחזרה מ- מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל. גאולה אבן הודחה. עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ. היא צודקת (!). (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב- "גלריה הלבנה" בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש שראוי לתואר מיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה בשידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ או בת מאביה. כל ניסוח טוב. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חברות, ידידות, ו/או כל ברית אחים אחרת. (באדיבות הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש הוותיק. זאת הייתה פרידה מְשֻוֶוקֶת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר המתין לו חיזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה דאז נתן גוטמן והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10 וסמנכ"ל תפעול בחברת החדשות של ערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" באותו הערב ההוא של יום שלישי – 30 בספטמבר 1997הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close ups יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. גב' רחל יוסף המלבישה הוותיקה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות הוותיק והאהוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ כלהלן : "עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרקע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשֵם כל חטיבת החדשות חיים להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט".
טקסט תמונה : ערבו של יום שלישי – 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2 המסחרי. מדובר ב- Split Screen היסטורי. גאולה אבן מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב חיים יבין מובס מערוץ 2 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו. מאז גאולה אבן איננה מדברת אִתּוֹ. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
באותה הכתבה ההיא של יום שלישי – 30 בספטמבר 1977, שנכנסה לשידור בליין אפ של "מבט" נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה החמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (אז בן 65 והיום בן 90) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.
טקסט תמונה : יולי 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. חיים יבין (בן 36, בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים הממוקם בקומה ה- 5 של הבניין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום ז"ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ופנה לחיים יבין ולקהל סביבו : "כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב !". מוטי קירשנבאום ז"ל שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל, "נכון, נכון". הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר.
טקסט תמונה : יום שני בערב – 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים . מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום ז"ל אז בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין יבד"ל אז בן 65. מוטי קירשנבאום ז"ל בלשונו המיוחדת ברך וגם הזהיר את האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : "…חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי…". מוטי קירשנבאום ז"ל דיבר כ- רואה. כ- נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאהוד. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל בעת ההיא.
טקסט תמונה : יום שני בערב – 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן אז בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין אז בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני שמונה עשרה שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כס "מבט" הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת ב- גלריה הלבנה". מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס "מבט". מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב' גאולה אבן המודחת שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. מנהיגות גדולה לא הייתה כאן.
טקסט תמונה : יום שני בערב – 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 הציבורי רפיק חלבי (היום יו"ר מועצת דליית אל כרמל) מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת אֵש סביבה בשעת הצורך. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת ז"ל הדיח מכֵּס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה את "מבט" שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ כהאי לישנא : "עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו !". חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- Back Announcement המפורסם שלוֹ, ואמר : "תודה לך גְאוּלָה …אמבוש אמיתי…!". הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה , וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כס "מבט" : "תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !". לטקסט שאמר הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נצח לעד ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל . חיים יבין ערק לערוץ 2, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה בלעדיו ב- 1997. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה קריין רהוט כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא הביא מהשטח ניצח כל מגיש. הוא הוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 למרות הגשתו המסורבלת, ואף על פי ששפת גופו הייתה כבדה, ותנועות ידיו כשל מתעמל על המרקע.
כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך חיים יבין מאוד את יכולתה של גְאוּלָה אֶבֶן. "נבחרה לי יורשת מצוינת", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת. איש לא תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר כל כך תהפוך פרידת הנצח מחיים יבין חתן פרס ישראל לטלוויזיה לכישלון מסחרי חרוץ בערוץ 2, ומעסיקתו חברת "קשת" והמנכ"ל שלה אורי שנער יבחרו שלא לחדֵש את החוזה עמו. כשזה לפתע קרה, הטיל מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל מייד לאחר מינויו באפריל 1998, גַלגַל הצלה לעברו של המִיתּוֹס הטובע ואִפשֵר לוֹ להינצל ולעלות מחדש על ספינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי לרֶשֶת בחזרה את יורשתו בערוץ 1 ולסלק אותה מהכֵּס. מהלך טלוויזיוני מדהים שהיה לחלוטין בלתי צפוי אז.
אורי פורת לא היסֵס. הוא מִיהֵר לבַטֵל את המינוי הציבורי שהעניקו מוטי קירשנבאום ז"ל, יאיר שטרן, ורפיק חלבי לגְאוּלָה אֶבֶן כמגישה ראשית של "מבט". מוטי קירשנבאום ז"ל כבר לא היה שם כדי להַגֵן על גאולה אבן, אבל שני הבוסים האחרים שלה שהחזיקו עדיין בתפקידם, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מילאו עכשיו פיהם מים. הם לא התייצבו בגופם לגונן עליה מפני שובו הבלתי צפוי של חיים יבין. הסכמתו של חיים יבין לשוּב לכֵּס "מבט" על חשבון הדחתה של גְאוּלָה אֶבֶן שברה את כל מוסכמות ההגינוּת וההוֹגנוּת . לפתע נשכחו כל המילים היפות שאמר המגיש הפורש רק לפני זמן קצר בשבחה של המגישה הצעירה בעֵת שנפרד ממנה ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההגשה על מסך הטלוויזיה נתפשת כְּסַם. לכֵן חיים יבין לא יכול היה להפסיק לצְרוֹךְ אותו. טוֹל ממנו את הסַם – כאילו נטלת את חייו. הוא לא רצה למות בגיל 66. זאת הסיבה שלא עשה שום חשבון ליורשתו שכה הִילֵל אותה רק לפני כמה חודשים. חיים יבין המבוגר מגְאוּלָה אֶבֶן ב- 40 שנה לא וִויתֵּר למגישה הצעירה על עמדת השידור היוקרתית של מגיש "מבט". האיש שעתידו היה כבר מאחוריו הרוויח מחדש את כֵּס "מבט" אך אבדה לוֹ יוּקרתו כמנהיג ומתווה דרך בתוך חטיבת החדשות. הוא פשוט הפר את הבטחתו וניפץ לרסיסים את דבריו ואת טקס ההשבעה של גאולה אבן ליורשתו. מדהים . אם נחשָב אֵי פעם למנהיג שידור בעל השפעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, עורך וקובע סדר יום טלוויזיוני, ומתכנן אג'נדה שהכול נוהים אחריו ומאמינים לו ובו – הרי שהזכות הגדולה הזאת אבדה לוֹ. הוא היה עכשיו קריין טקסטים בלבד חסר סמכות עריכה והתערבות תכנים. אורי לוי מעורכי מהדורות "מבט" בימים ההם של 1998, אמר לי אז, כלהלן : "יואש אלרואי, תדע לך זה לא אותו חיים יבין שהכרנו כולנו. הוא כבוי ונוטה להתבלבל. הוא לא מתערב. הוא בא למערכת, עובר על הטקסטים, יורד לחדר האיפור, מגיע לאולפן א' קורא את הטקסטים ובסיום המהדורה חוזר לביתו בתל אביב. נכון משלמים לו על זה היטב, אך זה לא זה. זה לא אותו הדבר" .
ציבור הצופים איננו מעורה בנעשה בחדרי החדרים של הטלוויזיה. הוא רואה ב- Anchorman (מגיש החדשות הראשי בטלוויזיה) כמי שניצב בפסגת הפירמידה של השידור והאיש שקובע את "ליין אפ" המהדורה ואת תכניה, ומשמש בעצם עורכה הראשי. הדבר איננו כך. עם שובו לכור מחצבתו ב- 1998 היה חיים יבין דמות שונה לחלוטין מאלו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט ודֶן רָאתֶּ'ר ב- CBS. הם היו ה- Anchorman של מהדורת החדשות הארצית היומית של רשת CBS בארה"ב וגם שותפים מלאים בעריכתן. כשחזר חיים יבין ב- 1998 לערוץ 1 מערוץ 2 והוא בן 66, עבר מטמורפוזה הפוכה. כך נראו לי פני הדברים. הוא הפך לקריין טקסטים. חיים יבין לא השתתף עוד בעריכה פעילה של מהדורת החדשות הארצית "מבט" אותה קריין במשך ארבעה עשורים. אף על פי כן הצופים בני דורו לא נטשו אותו. בעיניהם הוא נותר קריין מרשים בעל סמכות וקוֹל איתן. "דוריאן גריי" של חטיבת החדשות. נטישתו את השידור הציבורי וחזרתו המפתיעה למקום אותו עזב נראתה לרבים לפתע ב- 1998 כמעין צעד של שכיר חֶרֶב עשיר יותר מאשר פסיעה של אדם מן השורה, איש הנוֹהֶה אחרי עוד כמה שקלים לכיסו. לרוע מזלו הוא לא היה חַד כבעבר. הרבה דברים השתנו. הוא נטה להתבלבל ולשגות מעת לעת. שיני הזמן נגסו גם בו. קריירה הקריינות וההגשה של חַיִים יָבִין את "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך ארבעים שנה, מאז 1968 ועד 2008 הייתה מפוצלת. חַיִים יָבִין זכור כמי שהגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה ביולי 1968. מעטים זוכרים כי דן שילון הגיש את השנייה. ב- 1970 מינה מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל את חַיִים יָבִין לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון ושלח אותו לבירה האמריקנית לפרק זמן של שלוש שנים. בשלוש שנות היעדרותו מישראל בשנים 1973 – 1970, קמו לחַיִים יָבִין מתחרים רבים על המסך : אַרְיֵה אוֹרְגָד, שִמְעוֹן טֶסְלֶר, טוּבְיָה סָעַר, יָאִיר אַלוֹנִי, וגם דָן שִילוֹן.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגיש "מבט" אריה אורגד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1974. מגיש "מבט" יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגיש "מבט" טוביה סער. (באדיבות יוסף "פונצי, הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. מגיש "מבט" שמעון טסלר ז"ל. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אוגוסט 1968. דן שילון מגיש את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יוני 1982. השדרנית דליה מזור מגישת "מבט" אך לעולם לא כמובילה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חַיִים יָבִין קנה את עולמו ב- 17 במאי 1977 במשדר הבחירות לכנסת ה- 9 בהן הביס הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס (על פי תוצאות מדגם הטלוויזיה). בעֶשֶר בערב (22.00) הכריז חיים יבין את הכרזתו רבת המוניטין בת שלוש מילים, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". המילה "מהפך" לא הייתה שגורה אז כלל בשפה העברית. חיים יבין היה האיש הראשון שהשתמש בה ועורר אז התפעלות עצומה בציבור.
טקסט תמונה : 17 במאי 1977. 21.55 בערב. חיים יבין (משמאל) דקות ספורות לפני הכרזתו המפורסמת, "…גבירותיי ורבותיי מהפך… (!)". מימין, הסטטיסטיקאי ומומחה הסקרים ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).
בנובמבר 1977 התמנה חיים יבין למנהל חטיבת החדשות במקומו של דן שילון ושוב ירד מהמסך לתקופה של שלוש שנים. ב- 1981 שב למסך. ב- 1986 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שוב לתקופה של שלוש שנים. הוא ירד מהמרקע אם כי המשיך להגיש תקופה מסוימת את מגזין "יומן השבוע" בעריכתה של גב' יָעֵל חֵן. באותן השנים נוספו למהדורת "מבט" עוד מגישים בדמותם של יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, דָנִיאֵל פְּאֵר, מְנַשֶה רָז, עַמוֹס אַרְבֵּל, שַרִי רָז, דַלְיָה מַזוֹר, וגם אוֹרְלִי יָנִיב. אך חַיִים יָבִין נשאר הבולט באוכלוסיית המגישים, בין הגברים וגם בין הנשים.
טקסט תמונה : קיץ 1986. דקות ספורות בטרם עליית "מבט" לאוויר. מימין, חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשנים 1989 – 1986), צמד המגישים של מהדורת "מבט" דניאל פאר ז"ל ויעקב אחימאיר יבד"ל ובתווך יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
החל מ- 1993 הפך חַיִים יָבִין למגיש האולטימטיבי ובר סמכה של "מבט". הוא הגיש חמש פעמים בשבוע את המהדורה הארצית לבדו. יופיו ונוכחותו הכריזמטית מול פני מצלמת האולפן זיהו את "מבט" לצופים יותר מכל מגיש אחר בתולדות הטלוויזיה הציבורית. חיים יבין הופיע בסלון ביתנו במשך כארבעים שנה מאז 1968 ועד 2008, כ- 9000 (תשעת אלפים) פעמים. הציבור שאוהב להצמיד תארים לאליליו כינה אותו "מַר טלוויזיה". אין ספק שחַיִים יָבִין הוא מגיש, קריין, ושָדְרַן חדשות מזַן נדיר. מהדרגה העליונה ביותר. גם בסטנדרט בינלאומי. אך אישיותו "כפולת פנים". הוא משדר כריזמה ואמינוּת כשהוא ניצב מול המצלמה ומאבד במפתיע חלק מזה כשהוא פוסע מאחוריה. יכולת הניהול שלו מעולם לא התקרבה למנהיגות הטבעית שחוננו בה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. זאת היא דעתי האישית בלבד. לא בטוח שמינויו למנהל הטלוויזיה ב- 1986 בקדנציה הראשונה של אורי פורת הייתה אומנם יצירת פאר. גם זאת דעתי האישית בלבד. מירב כוחו היה בהופעתו על המרקע ובאחיזת המיקרופון יותר מישיבתו על כֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שדרן החדשות הנודע ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) המגיש האלמותי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, לא הפך למנהלה. מגיש דָגוּל איננו בהכרח מנהל דָגוּל. זוהי טרגדיה ציבורית שאישים כל כך מוכשרים והגונים כמו דָן שִילוֹן ואַלֶכְּס גִלְעָדִי מעולם לא הגיעו לפסגת המנהיגות של השידור הממלכתי – ציבורי במדינת ישראל.
מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם בשפתו השנונה : "…הלווייתו של חיים יבין חייבת לצאת מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית של ערוץ 1 ברוממה בירושלים…", והתכוון שהמגיש הוותיק שנולד ברשות השידור הממלכתית צריך לסיים שם את חייו (המקצועיים). מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאּום ז"ל הכיר בגדולתו המקצועית הייחודית של חַיִים יָבִין כמגיש חדשות בטלוויזיה . כשהתמנה ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור חשש מבריחת כוכבי השידור של הערוץ הציבורי ובראשם חיַיִם יָבִין לעברו של ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו. הוא ידע שאת חַיִים יָבִין אפשר יהיה להשאיר בערוץ הציבורי רק באמצעות פיתוי / פיצוי ממון. שום אידאולוגיה אחרת לא תעזור כאן. זהו חלק מחוקי המשחק. מוטי קירשנבאום שילם לחיים יבין משכורת שנתית של מיליון שקל. הון עתק בימים ההם. חיים יבין לא שמר לו אמונים. הוא חַש שמיצה את עצמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערק ב- 1997 בתקופת שלטונו של מוטי קירשנבאום ז"ל לערוץ 2 המסחרי. מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל (לאחר עידן מוי קירשנבאום) העניק לחַיִים יָבִין חיים חדשים ואת ההזדמנות הנחמדה הזאת שהגה מוטי קירשנבאום למוּת בערוץ הטלוויזיה הציבורי הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס במשך שבועיים ימים. יצא לנו לשוחח שם פעמים רבות אודות מנהיגות שידור בטלוויזיה וגם אודות החילופים שערך באיוש כֵּס "מבט". אורי פורת חשב שגאולה אבן צעירה מידי ואיננה בשלה עדיין להוביל מהדורת חדשות ארצית של הערוץ הציבורי ולכן קרא לחיים יבין להתיישב בעמדת ההגשה במקומה. הוא היה בטוח שנהג כהלכה וסיפר לי שהעיתונאי מַתִּי גוֹלָן (עורך "הארץ" לשעבר), שלוֹ הוא רוחש הערכה רבה, תומך אף הוא בצעד הזה. אורי פורת העריך כל השנים הערכה רבה את חיים יבין. היה זה אורי פורת שבקדנציה הראשונה שלו כמנכ"ל רשות השידור מינה את חיים ב- 1986 למנהל הטלוויזיה.
ב- 25 בינואר 2006 נפגשתי עם חַיִים יָבִין ב-לובי של מלון דן אכדיה בהרצליה לשיחת תחקיר בת כמה שעות בעת מהלך המחקר וכתיבה שלי את סדרת 13 הספרים אודות קורות ותולדות תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2015 – 1884, ואשר אני מכנה אותה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הוא כמובן דיבר בצער על "פרשת גאולה אֶבֶן", והודה בפניי : "גְאוּלָה אֶבֶן איננה מדברת עמי יותר, אך מעניין מה היה קורה אילו זה היה להפך. הייתי נאמן תמיד לשידור הציבורי בכל רמ"ח אבריי. ב- 1993 שימשתי כתב הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בבּוֹן – גרמניה . איילון שליו מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 (לפני תקופתו של שָלוֹם קִיטַל) הציע לי אז לעבור לערוץ 2 לאלתר ואמר לי כלהלן : "אתה בעצמך תכתוב את שכרך על הצ'ק". מנכ"ל רשות השידור אז מוטי קירשנבאום סידר לי חוזה אישי בדרגת מנכ"ל. זהו סיפור אמוציונאלי. עובדה שלא עזבתי אז את הערוץ הציבורי".
"…שב בשקט מר חיים יבין. גְאוּלָה אֶבֶן, לא הייתה מעוללת לך מעולם, את מה שאתה עשית לה גם אם האמביציות סביב המיקרופון והמסך אינן יודעות שובע. גאולה אבן היא פירמה אנושית איכותית ומיוחדת. היא לא הייתה עורכת מסע כיבושין שכזה…", שחתי לו מייד.
פרפראות של פעם שהפכו ל-תיזכורות.
1. חברת החדשות של ערוצים 12 ו- 13 בראשות מנהלה מר אבי ווייס מביסה לאלתר וללא תנאי את חברת החדשות של ערוץ 10 בהובלת מר גולן יוכפז.
סיקור השבוע בעיתונות האלקטרונית בארבעת ערוצי הטלוויזיה הארציים הגדולים את חקירות פרשות השחיתות של ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו, מזכה את חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות מר אבי ווייס (משדרת את מהדורת החדשות הארצית שלה בערוצים 12 ו- 13) ביתרון עצום על פני חברת החדשות של ערוץ 10 וחטיבת החדשות של "כאן" שנשרכת ומפגרת הרחק מאחור. כל ארבעת הערוצים הנ"ל משדרים את מהדורות החדשות המרכזיות שלהם בין 20.00 ל- 21.00. הבהרה : מהדורות החדשות הזהות המשודרות בערוץ 12 ו- 13 מופקות ע"י אותה חברת החדשות בראשה ניצב אבי ווייס. בתוך כך יש להבליט ולציין את עבודתו העיתונאית של מר גיא פלג שדרן חברת החדשות של ערוצים 12 ו- 13. גיא פלג ניחן בכריזמה טלוויזיונית, במהימנות עיתונאות טלוויזיונית פלוס קריינות איתנה ונחושה. הוא מוכשר ומצליח להעניק לדיווחיו העיתונאיים בהזדמנויות שונות פן דרמטי. הציבור מאמין לדיווחיו ולהופעתו על המסך במהדורות החדשות בערוצים 12 ו- 13. ברור מהאבחנה לעיל כי גיא פלג תרם תרומה משמעותית לפריון הרייטינג של חברת החדשות שלו בשבוע האחרון.
תאריך ערוץ 12 + ערוץ 13 ערוץ 10 כאן
יום ראשון – 18.2.2018 % 21.2 % 7.9 % 4.6
יום שני – 19.2.2018 % 20.6 % 8.9 % 4.3
יום שלישי – 20.2.2018 % 19.9 % 8.9 % 3.5
יום רביעי – 21.2.2018 % 22.6 % 7.8 % 3.9
יום חמישי – 22.2.2018 % 20.4 % 6.4 % 3.9
2. האם מאמן קבוצת מכבי ת"א בכדורסל הקרואטי נוון ספאחיה ניאץ את שופטי ישראל וזעק לעברם "Fuck you" (בתרגום חופשי לעברית : "תזדיינו…").
עיתון "הארץ" דיווח לקוראיו ביום שני – 19 בפברואר 2018 כי מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א נוון ספחיה צעק בין היתר לשופטים במשחק 1/2 הגמר על גביע המדינה בכדורסל מכבי ת"א – מכבי אשדוד 73:76 קללה באנגלית "Fuck you". איגוד הכדורסל הישראלי החליט להעמיד לדין משמעתי את נוון ספחיה לאחר שנעזר לצורך פענוח הטקסט שתועד בטלוויזיה בקורא שפתיים.
3. מניית הכדורסל של מכבי ת"א צונחת.
תבוסתה של מכבי ת"א במלגה לקבוצה הספרדית מלגה בתוצאה 69:83 במסגרת המחזור ה- 23 ב- Euroleague (שידור ישיר ביום חמישי – 22 בפברואר 2018 בערוץ 10 בהובלת ניב רסקין וגור שלף) מחליש מאוד את מניית מכבי ת"א באירופה, אותה עיצב אריה מליניאק ב- 13 באוקטובר 2017, והעניק לה אז את הכותרת "התחלה של שינוי". ועוד דבר : מדובר גם בשידור ישיר נרפה, עצלני, משעמם, ומעייף של ניב רסקין וגור שלף, ממש כמו מכבי ת"א עצמה.
4. מאמן נבחרת ישראל בכדורסל עודד קטש.
מאמן נבחרת ישראל בכדורסל עודד קטש הוביל אותה ביום שישי – 23 בפברואר 2018 היכל קבוצת שלמה (במתחם הדרייב אין בתל אביב) לניצחון דַל ומשעמם על נבחרת אנגליה החלשה בתוצאה 75:82. המשחק נערך במסגרת קדם גביע העולם בכדורסל של סין 2019. אין עוד כדורסל איכותי אותנטי במדינת ישראל שנקבר תחת מפולת האמריקניזציה, זאת שעשתה ועושה גם היום שַמות בעתיד הכדורסל הישראלי, בנוער והצעירים שלנו. אנוכי מבין שעודד קטש מעוניין להיות פרשן טלוויזיה וגם מאמן קבוצת הפועל ירושלים שפיטרה את מאמנה מודי מאור בנוסף להיותו מאמן הנבחרת הלאומית. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שידר ישיר את המשחק בהובלת גיל ברק וגור שלף. ישראל – אנגליה 75:82 היה אירוע משעמם, בתומו הגה הפרשן גור שלף טקסט פטריוטי מגוחך וגם מזויף, כלהלן : "… כל הכבוד לשחקני נבחרת ישראל… כיף של נבחרת… כיף של קהל… כיף של אולם… וכיף של אווירה… ואחלה, אחלה, אחלה נבחרת…".
5. חלק משופטי הכדורגל בישראל הם חלכאים ונדכאים שזקוקים בדחיפות לסיועו של עֵין הנֵץ.
שופטי הכדורגל בישראל שהפכו את כרי הדשא לזירות שיפוט ספרותיות במקום מתמטיות זקוקים בדחיפות לסיוען של מצלמות הטלוויזיה השופטות. ראה שערו של אבי ריקן שחקן מכבי ת"א שכבש בדקה ה- 19 שער חוקי למהדרין לזכות קבוצתו במשחק הצמרת ב- 4 בפברואר 2018 בנתניה נגד הפועל באר שבע. השופט המרכזי לירן דיאני ושופט הרחבה איתן שמואלביץ' לא ראו את השער של אבי ריקן אבל ראו אותו 1/2 מיליון (500000) צופי טלוויזיה בישראל. אף על פי כן ולמרות השיפוט החובבני שאין הדעת סובלת הסתיים המשחק בתוצאה 0:1 לזכות מכבי ת"א. גם את המקרה של רועי זיקרי שחקן הפועל רעננה שנתפש בחולצתו ע"י מגן קבוצת הפועל במשחק בין שתי הקבוצות ב- 10 בפברואר 2018 והופל לכר הדשא בתוך רחבת ה- 16, עבירה שמחייבת בעיטת עונשין מ- 11 מ', מעורר מחשבות נוגות אודות רמת שופטי הכדורגל בישראל. במקום זאת החליט שופט המשחק החובבן אלי חכמון לשלוף לרועי זיקרי כרטיס צהוב באשמת התחזות. מדובר בשופטי כדורגל עלובים. חוקת הכדורגל הספרותית נתונה לפירושים שונים של שופטים רבים ב- אירועים זהים שנויים במחלוקת. לכן, זקוקים שופטי הכדורגל במדינת ישראל לעזרתן המיידית של מצלמות ה- Hawk eye.
6. יובל נעים.
יובל נעים מאמן הכדורגל הכושל של הפועל אשקלון נטש את ספינתו הטובעת. אף על פי כן נותר יובל נעים בעמדת הפרשנות של תוכנית הספורט השבועית ברדיו גלי צה"ל (משודרת בימי חמישי בשבוע) ומנווטת ע"י טל שורר ובוני גינזבורג. מדובר בקוריוז עיתונאי.
7. יצחק שום ומסאי דגו.
הדחתו של מאמן הכדורגל הצעיר והמוכשר מסאי דגו מאימון קבוצת הפועל כפר סבא המשחקת בליגה הלאומית ע"י בעל הבית הבוטה והלא חכם יצחק שום, היה מעשה לא נבון וחסר כל הצדקה. יצחק שום ישלם בעבור טיפשותו.
8. רזי ברקאי ורינה מצליח זיווג כושל (לא באשמת הגבר בצמד).
בוקרו של יום שלישי – 20 בפברואר 2018. 09.00. רדיו גלי צה"ל. השדרן והעיתונאי הוותיק מר רזי ברקאי מעלה בפעם המי יודע לאוויר את תוכנית האקטואליה שלו "מה בוער" בסיועה השבועי של גב' רינה מצליח. רינה מצליח נשרכת אחרי רזי ברקאי. היא חסרת משקל ושיווי משקל. עיתונאית מהדרג הרביעי אם בכלל. מדהים שרזי ברקאי דוחה את הסיוע והעזרה שהאורחת איננה יכולה ולא מסוגלת להגיש לו, ולכן מבקש אותם מאמנון אברמוביץ' איש חברת החדשות של ערוצים 12 ו- 13 ורביב דרוקר איש חברת החדשות של ערוץ 10. עסק רדיופוני פגום. היכן הוא מר שמעון אלקבץ המפקד החדש של רדיו גל צה"ל ? ואפוא היא כל חטיבת החדשות הגדולה של התחנה הצבאית הומה כתבים ועיתונאים בכל תחומי החדשות ? מדוע רזי ברקאי נדרש שוב ושוב להשפיל את עצמו ואת הרשת שלו ? מדוע אין הרשת הצבאית שממומנת היטב ע"י הציבור מבקשת פעם אחר פעם תִּגְבּוּר זר במקום לנצל ולהשתמש בעת הקרב בכוחותיה האותנטיים שלה ? ביזיון. חיבורה של גב' רינה מצליח למיקרופון הצה"לי של רזי ברקאי הוא מעשה קונדס, הלצה, יוזמה מגוחכת, מלאכותית, ובטלנית של כל הנוגעים בדבר.
9. צבי יחזקאלי, הללויה מקומית ובינלאומית (!). אתה ראוי להערכה רבה על הפקה, ארגון, ושידור הסדרה התיעודית שלך "בזהות בדויה" בערוץ 10.
צבי יחזקאלי ותוכניתו המחומשת "בזהות בדויה" המשודרת בערוץ 10 היא Masterpiece עיתונאי – תיעודי גם ברמה בינלאומית הגבוהה ביותר. מדובר בהפקה טלוויזיונית מדהימה, מדויקת, ומתוכננת לפרטי פרטים ועִמָה עיתונאות מפליגה ואמיצה, תוך נטילת סיכונים ממשיים לחייו של צבי יחזקאלי. ציבור צופי הטלוויזיה בארץ ואנוכי בתוכו אומרים לך תודה אחת ענקית (!). מרתק, מעניין, חשוב, ומדהים. ההכנות, העשייה, הדבקות במשימת העשייה למרות הסכנות, והשידור. אין כמוך. אתה ניצב היום בפסגת הפירמידה של התיעוד הטלוויזיוני בארץ ובעולם.
10. יעקב ברדוגו החוצפן (במובן החיובי של המילה), המעז, והמהיר מול ירון ווילנסקי המאופק והסולידי.
ירון ווילנסקי נשרך אחרי יעקב ברדוגו בתוכנית האקטואליה היומית (ראשון – חמישי) המשותפת של שניהם הקרויה "חמש בערב", ואשר משודרת ברדיו גלי צה"ל בין 17.00 ל- 18.00. ירון ווילנסקי מפגר בהרבה בתנועתו הרדיופונית אחרי יעקב ברדוגו למרות שהוא נחשב לשדר המוביל של התוכנית המדוברת הנ"ל. ירון ווילנסקי איננו שדר – עיתונאי כושל בדומה לרינה מצליח. הוא שימש מגיש ומנחה יחיד מוצלח של "חמש בערב" מאז 2001 ועד 2016 עד שמישהו בתחנה הצבאית החליט להצמיד לו את יעקב ברדוגו כפרשן פוליטי צמוד שלו. "חמש בערב" בנויה כפי שהיא בנויה מימים ימימה וגם כעת על נדבכים תקשורתיים לרעתו של ירון ווילנסקי ולטובתו של יעקב ברדוגו.
11. רפי רשף וליאור שליין ב- "אינטימי".
צפיתי ב- "אינטימי" בערוץ 10 (מוצ"ש – 24 בפברואר 2018) ולא האמנתי למראה עיניי…ראיתי את הרכילאי רפי רשף מפשיט ללא כל מאמץ את ליאור שליין ממלבושיו ודולה מנפשו המפוזרת כל בדל של רִינוּן, פטפוט, ושמועות אודותיו ו- גם אודות חברתו ח"כ מרב מיכאלי. התבוננתי בליאור שליין שלא הכרתי. אדם לא מרוכז, לא חכם, לא שנון, לא מפוקס, ומבולבל, שנתון לחסדיו של המראיין שלו. הסתכלתי בליאור שליין קורע ביודעין את המסך מעליו, כשהוא ניצב עלוב וחשוף לגמרי, וגם טיפש על הבימה בפני צופיו. ליאור שליין יצאת מדעתך. מה הניע אותך להתערטל בפומבי התערטלות כל כך פתטית, עקומה, חסרת כל ערך, ונעדרת כל היגיון ? מה זה הועיל לך ? מה יצא לך מזה טפשון קטן ? Show טלוויזיוני תמוה ו- יָרוּד. עסק מגוחך. שוב מצליח המראיין לבנות את מגדל הרכילות שלו על הנדבכים הריקים, החלולים, והמנותצים של המרואיין שיושב מולו.
פוסט מס' 1113. ראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו עדיין כפוף לחקירות משפטיות. הגשה והנחייה בצמדים ברדיו ובטלוויזיה איננה רק Show. היא ניסיון להפיץ מקסימום אינפורמציה במינימום שִעמום. אמביציות מפליגות רוחשות בסביבת המיקרופון והמסך. תזוזות ועריקות. פרפראות השבוע. אסופות. פרקי זמן בעידן יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979. אהבתי אותו. קווים לדמותו. פוסט מס' 1113. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שבת – 27 באוגוסט 2022.
טקסט תמונה : שנת 1961. זהו יוסף "טומי" לפיד ז"ל עיתונאי צעיר בן 29 ב- "מעריב" מסקר עבור עיתונו את משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן המתנהל בירושלים. יוסף "טומי" לפיד ז"ל התמנה ב- 1979 בגיל 47 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ועל פי המלצת שר החינוך זְבוּלוּן הָמֶר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. היה מדובר בעיתונאי מבריק בעל יכולות כתיבה וביטוי מרשימים וגם איש חכם שישב תמיד מאחורי שולחן מכונת הכתיבה הישנה ההיא של עיתונו "מעריב" ההוא. לא היה לו שום ניסיון ניהולי ברמה של מנכ"ל של רשות השידור. יוסף "טומי" לפיד מעולם לא ניהל רשתות טלוויזיה ו/או רדיו בטרם מינויו הפוליטי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ז"ל ושר החינוך זבולון המר ז"ל. אף על פי כן ולמרות היעדר כל ניסיון מינימאלי בתחום נקרא ע"י ממשלת ישראל לעשות זאת, לפקד על רשות שידור. משהו ב- דומה ל- מ"כ (מפקד כיתה) שהתמנה לפתע להיות מח"ט (מפקד חטיבה). מדהים (!) אולם יוסף "טומי" לפיד לא סירב להצעת המינוי הממשלתית. עם בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1979 (החליף כזכור את מנכ"ל רשות השידור שקדם לו יצחק לבני ז"ל), מצא יוסף "טומי" לפיד איש נטול כל מומחיות בתחום, נעדר כל וותק ניהולי ו- שוּם בקיאות קודמת בענף, אפילו לא מינימום סטאז' – מוסד שידור גדול שכלל בשורותיו 2 רשתות טלוויזיה ציבוריות עברית + ערבית ו- 2 רשתות רדיו ציבוריות עברית וערבית, העסיק 2000 (אלפיים) עובדים, ונהנה מתקציב שנתי של משלם האגרה בגובה של 1/2 מיליארד שקל.
מדובר במינוי שעל פניו נראה אבסורדי לגמרי בדומה לסיפור התנ"כי אודות שאול חקלאי צעיר משבט בנימין שחיפש את האתונות של אביו קיש, ושמואל הנביא הזקן הפקיד בידו את המלוכה. גם יוסף "טומי" לפיד עיתונאי ב- "מעריב" חסר כל ניסיון בניהול ופיקוד על רשת שידור שמורכבת מ- 2 רשתות טלוויזיה + 2 רשתות טלוויזיה, מונה 2000 (אלפיים) עובדים, ונהנית מתקציב של 1/2 מיליארד שקל, נלקח מאחורי מכונת כתיבה ישנה מונחת על שולחן עץ מט ליפול והומלך למלך רשות השידור ע"י ראש הממשלה מנחם בגין ושר החינוך שלו זבולון המר.
יוסף "טומי" לפיד ז"ל הגיע לרשות השידור חסר ניסיון אלמנטרי בהובלה, ניהוג, ו- ניהול רשת שידור ציבורית כל כך מורכבת ומסובכת ו- רוויית עלויות כספיות וכלכליות ענקיות. הוא נשא עמו דֵעות קדומות אודות מנהיגות, תכנון, משימות שידור, וגם כ- אלה הנוגעות לחלק מ- כוח האדם העיתונאי שלה שאותו הגדיר "שמאלני" (!). מייד עם התייצבותו ב- 1 באפריל 1979 בלשכת המנכ"ל ב- "בניין החוטים" בשכונת רוממה בירושלים, פתח בקרב דֵעוֹת נגד מייסדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית "השמאלנית" בראשם מנהלה ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 84) ומפקדים אחרים כמו מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, אלכס גלעדי, ירון לונדון, ועוד רבים אחרים. יוסף "טומי" לפיד לא התמהמה ו- הגה את הסלוגן המפורסם שלו ההוא המגדיר את כיוון וטִיב מוֹדֶל השידור הציבורי שבראשו ניצב, בזו הלשון : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית אבל לא נייטראלית". אמירה תקשורתית מנוסחת היטב שמעידה על מוצאו הפוליטי של אומרה, ואשר נתמכה ונשאה חֵן רב בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא המשפטן פרופסור ראובן ירון ז"ל מי ששימש אז דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים והיה במקביל גם חבר מרכז מפלגת חירות. באחד משיאי הַמֶרִי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא בחודש יולי של שנת 1979 נגד המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ושיטות הניהול שלו (וגם נגד היו"ר פרופסור ראובן ירון), בשניהם ראתה החטיבה מינויים פוליטיים ימניים של ממשלה ימנית, כינס יוסף "טומי" לפיד את עיתונאי החטיבה לפגישה רבת משתתפים בחדר המערכת הגדול בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, וכה אמר להם : "…על מה יצא קצפכם… אני בכלל הצבעתי למפלגת ד"ש בבחירות 1977…". ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז שהיה מועמד וודאי להדחה ע"י המנכ"ל והיו"ר, קפץ כנשוך נחש והשיב למנכ"ל המתנצל בזעף בקול הבריטון המרשים שלו, "…את מי זה מעניין כאן לאיזה מפלגה פוליטית הצבעת…?". מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל חיווה את דעתו על יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור ואמר עליו ב- ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, כלהלן : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש". (התמונה הנ"ל היא של לע"מ ונרכשה על ידי תמורת תשלום).
הבלוג הוא עבודה משנית שלי. העיקרית היא מחקר וכתיבת הסדרה הדוקומנטארית על ידי מאז 1998, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה 13 ספרי טלוויזיה שונים עבי כרס שעוסקים בתולדות תעשיית הטלוויזיה מהיבטים רבים ושונים (לרבות כלכלה, מו"מ ו- זכויות שידורים) בעולם מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת, ובארץ מאז 1966 שנת הקמתה של הטלוויזיה הלימודית ו- 1967 תאריך בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, זאת שכונתה בראשית דרכה "הטלוויזיה הכללית". לצורך מחקר וכתיבת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי כ- 2500 אנשים בארץ ובעולם. 13 הספרים כוללים בתוכם כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב A4 וכ- 10000 (רבבה) צילומים תיעודיים. המחקר והכתיבה של הנ"ל אמורים להסתיים לכל המאוחר ב- 2022 ו/או ב-2023.
הערה שלי : האינפורמציה שהובאה ב- פוסט מס' 729 ג', הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 נשענת גם על המידע המופיע בפוסט מס' 296.
טקסט תמונה : חודש יוני של שנת 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 בעת משחקי השלב הראשון . זהו משרד ההפקה , התקשורת , והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במדריד. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : נסים מזרחי ז"ל (מדבר בטלפון), השדר רפי גינת (מזוקן, מרכין ראש בחיבה לעבר עוזרת ההפקה עדה קרן), עדה קרן, סולומון "סולי" מוניר (מאחור חובש אוזניות ומחזיק במיקרופון ה- Lip Mic), המפיק משנה שלי אורי לוי (בקדמת התמונה), והשדר המוביל שלי יורם ארבל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. מדריד. התמונה צולמה לקראת סוף הטורניר. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הפרשן מרדכי שפיגלר, אנוכי, ומהנדס הקול והתקשורת מיכה לויירר. מאחור משמאל נראה חלק ממרכז הטלוויזיה הענק של RTVE ב- Torre Espania. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המחקר אודות רקע התקופה ההיא לפני 36 שנים עוסק בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 1982 על ידי ובראשותי תחת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני וטוביה סער. תמצית המנהיגות הטלוויזיונית איננה מסתכמת ולא נבחנת בקניית כרטיסי טיסה והטסת שדרני ספורט ליעדי השידור השונים בחו"ל לרבות מונדיאל ספרד 1982. מנהיגות טלוויזיונית בעלת חזון ויכולות מייצגת מאמץ שידור רצוף בלתי נלאה לאורך זמן. מנהיגות טלוויזיונית מגלה דבקות במשימה ללא פשרות לאורכן של שנים רבות באין סוף תחומים של תכנון והפקה ויכולת הוצאה לפועל הלכה למעשה, צילום, שידור, פרשנות, ומסירת אינפורמציה עיתונאית לציבור מהשטח. ההדגשה מהשטח ממוקדי ההתרחשויות. הערך העליון של ניווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי גרס ראשית דבר שידור מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל ובהיכלי הכדורסל, מעמדות שידור הסמוכות למסלולי הא"ק, מבריכות השחייה, ומאולמות ההתעמלות. בארץ כמו גם בעולם הרחב. דיווח בשיטת ה- Off tube (בעיקר בעת שידורים ישירים) הוא מעשה עיתונאי נִקְלֶה, מעשה הוֹנָאָה, מעשה מְזוּיָף, מעשה בָּזוּי. האשמה איננה מוטלת רק לפתחן של ההנהלות שמחליטות בהבל פה על שידור Off tube אלא שרויה גם ליד מפתן דלתם של המשת"פים, כל מיני שדרנים כנועים, שמסכימים לאבד את כבודם וריבונותם, רק כדי לשמור על שלום בית מטופש ומלאכותי עם מעסיקיהם.
1. דרכה של נבחרת ישראל בכדורגל בבית המוקדם האירופי בקדם מונדיאל ספרד 1982. התאחדות הכדורגל הישראלית ממנה מאמן אנגלי עלום שם גֶ'ק מֵנְסֶל לתפקיד המאמן הלאומי במקומו של עמנואל שֶפֶר. נבחרת ישראל נכשלת במשימתה להעפיל לגמר טורניר ספרד 1982.
2. אנוכי יוזם הקמה מחודשת ומסיבית של כל מתקני ומגדלי צילום באצטדיוני הכדורגל בארץ ובאתרי ספורט אחרים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
ב- 1980 שכרה התאחדות הכדורגל הישראלית להפתעת כולם את שירותיו של מאמן אנגלי כמעט אנונימי בשֵם גֶ'ק מנסל לקראת קמפיין המשחקים של נבחרת ישראל המנסה להעפיל למונדיאל ספרד 1982 . חוזהו של עמנואל שֶפֶר לא חודש וגֶ'ק מנסל מאמן לא מוכר וחסר כל מוניטין הובא ארצה. הוא לא היה עטור הישגים. גֶ'ק מנסל לא הגיע מלִיוֶורְפּוּל ולא בא ממנצ'סטר יונייטד גם לא מצֶ'לְסִי, אך הביא עמו את מסורת האימון והמשמעת האנגלית. זה לא מעט. לאנשי ההתאחדות ובראשם היו"ר חיים הַבֶּרְפֶלְד מהפועל והסגן הנִצחי שלוֹ עַזְרִיקָם מִילְצֶ'ן ממכבי זה הספיק. הם העדיפו מאמן זַר ותחליף אנגלי על פני כל אפשרות ישראלית.
נבחרת ישראל שובצה בבית אחד עם נבחרות צפון אירלנד, סקוטלנד, שוודיה, ופורטוגל . הקמפיין התחיל טוב . ב- 26 במארס 1980 באִצטדיון ר"ג סיימה נבחרת ישראל את משחקה הראשון בתיקו אֶפֶס נגד צפון אירלנד. בנבחרת ישראל שיחקו אז השוער אריה חביב מהפועל יהוד , שני האחים התאומים עוֹדֵד וגָד מַכְנֶס, חיים בר, ושלמה גאריאני כולם ממכבי נתניה, יִצְחָק שוּם מהפועל כפר סבא, אבי כהן ,גיורא שפיגל ו- וִויקִי פֶּרֶץ שלושתם ממכבי ת"א, יעקב כהן, רִיפְעָאת טוּרְק מהפועל ת"א, וגדעון דָמְתִּי משמשון ת"א. בסגל הרחב של גֶ'ק מֵנְסֶל השתתפו עוד יעקב "יענקֶה" אֶקְהוֹיְז מהפועל ת"א, ישראל פוֹגֶל, השוערים מָנוּ שְוָורְץ ממכבי חיפה ויוסי מזרחי מבית"ר ירושלים, שלמה קירט, נוח איינשטיין, ונסים כהן.
טקסט תמונה : 1981. שדר מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל (מימין) מסיים ריאיון עם מאמן נבחרת ישראל האנגלי ג'ק מנסל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).
ב- 18 ביוני 1980 השיגה נבחרת ישראל בסטוקהולם בהדרכתו של גֶ'ק מנסל תוצאה מרשימה 1:1 נגד שוודיה החזקה. גדעון "גידי" דמתי שחקן קבוצת שמשון ת"א הבקיע את שער השִוויון . משחק הגומלין שנערך ב- 12 בנובמבר 1980 באִצטדיון ר"ג הסתיים בתיקו אֶפֶס. שלוש תוצאות תיקו רצופות הושגו נגד נבחרות אירופיות מן השורה הראשונה . לפתע התעוררו שוב התּקוות אך המשחקים ששודרו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מחלקת הספורט שלה היו במשורה. הם ממש לא היו בראש מעייניו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל. מנכ"ל רשות השידור היה אמביוולנטי בהתייחסות שלו לספורט הישראלי על כל מגזריו בכל חמש שנות כהונתו. הוא בפירוש לא סבר שהטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוא הממונה הראשי עליה צריכה לצאת מגדרה ולכסות כל משחק של נבחרת ישראל בכדורגל. יוסף "טומי" לפיד לעג לכדורגל הישראלי, לרמתו, ואיכותו. מפני שהיה מנכ"ל רשות השידור היה חכם דיו כדי לא לתת פומבי לדעתו האישית הזאת. הוא החזיק במשרה ציבורית נעלה ולא היה לו כל עניין לריב שלא לצורך עם התאחדות הכדורגל מחזיקת זכויות השידורים. יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וטוביה סער יבד"ל מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דווקא היו בעד שידורי כדורגל ישירים אך הם לא התעקשו יתר על המידה עִם הבוס שלהם. אלכס גלעדי ואנוכי רתחנו.
יום רביעי – 17 בדצמבר 1980 זכור לי היטב. הוא שייך לתקופה בה החלה כבר ההיערכות שלנו לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה של טורניר מונדיאל הכדורגל 1982 שיתקיימו בתוך שנתיים בספרד. אלכס גלעדי בעודו מנהל חטיבת הספורט הזכיר לי את דבר הפתק הקטן שכתב לי ב- 1978 בכתב ידו בו הוא ממנה אותי למפיק שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל של ספרד 82' , מפני שהיה שבע רצון מדרך ההפקה והניהול שלי את שידורי טורניר גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978. בדצמבר 1980 היה אלכס גלעדי כבר בדרכו החוצה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר קריירה מפוארת חסרת תקדים ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC , אולם הפתק ההוא בכתב ידו נשמר וזה מה שהיה כתוב בו : "יואש יקירי, הריך מתמנה למפיק שידורי הגביע העולמי 82'. אנא פעל והחזק אותי בתמונה ובתכתובת. אלכס גלעדי" . מדינת ישראל רווייה באין סוף כישרונות בתחומים רבים וגם בתעשיית הטלוויזיה. מרום גילי 80 שנים, נקודת תצפית מצוינת, אנוכי חושב שאלכס גלעדי (במובנים רבים מורי ורבי הטלוויזיוני) הוא איש הטלוויזיה הטוב ביותר והמוכשר ביותר שפגשתי והכרתי בארץ וגם בעולם.
טקסט מסמך : דצמבר 1978. זהו הפתק המקורי שכתב לי אלכס גלעדי ז"ל בכתב ידו. המסמך נשמר. "יואש יקירי, הריך מתמנה למפיק לשידורי הגביע העולמי 1982. אנא פעל והחזק אותי בתמונה ובתכתובת". כעבור שנתיים הוא נטש את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועבר לעבוד בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל הורו לי בנובמבר 1980 להיכנס לנעליו הגדולות של אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן בפברואר 1978. מר אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ממנה אותי לתפקיד הבינלאומי הראשון שלי רב האחריות, עורך ראשי ומפיק ראשי בבואנוס איירס של מבצע שידורי מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978. המינוי נעשה בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1978. ארנון צוקרמן (אז בן 44) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישר בפברואר 1978 לאלכס גלעדי (אז בן 36) להצטרף לקבוצה המבצעית המיוחדת של איגוד השידור האירופי ה- EBU, העשיר, המוכשר, ורב היכולות, זה שכונה בעגת הטלוויזיה הבינלאומית, "EBU Operation Group – Argentina 78", במונדיאל ארגנטינה 1978 בראשותו של איש הטלוויזיה המסחרית הבריטית ITV מר ביל וורד (Bill Ward). במקביל מינה אותי אלכס גלעדי להתייצב במקומו בראש צוות הטלוויזיה הישראלית ב- בואנוס איירס , ולשמש כעורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע השידורים הבינלאומי הזה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. התמונה צולמה על ידי בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת קוממה בירושלים ליד אולפן ב'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 4 בדצמבר 1980 שימשתי מנהל מחלקת הספורט כשבוע ימים בלבד. ידעתי בפני איזה אתגר טלוויזיוני אני ניצב וכי הדרך ליעד הסופי רצופה מכשולים, מהמורות, ביורוקרטיה כבדה, מסורבלות, ומחסור כרוני בכסף. שֵם המשחק בטלוויזיה הוא ממון וזה מה שהיה חסר לרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. חוסר ממון, מסורבלות, ומאבקים מקצועיים מתישים ללא סוף היו הסיבות שאפפו את פרידת הנצח של אלכס גלעדי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור, שמונה עשר יום אח"כ ב- 22 בדצמבר 1980.
אלכס גלעדי היה עסוק בתכנון והפקת מסיבת הפרידה שלו ממאות ידידיו ברשות השידור. נשף הפרידה הענק עמד להתקיים במלון "דן – אכדיה" בהרצליה ביום שני – 22 בדצמבר 1980 בנוכחות אנשי NBC ובראשם דון וויר (Don Wear) שחטפו את אלכס גלעדי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית . מאות אנשים בהם אנשי הטלוויזיה ורשות השידור, עיתונאים ואנשי תקשורת, וספורטאים יידועי שֵם באו להצדיע ולהיפרד מאלכס גלעדי אחד הכּישרונות הטלוויזיוניים הגדולים ביותר שצמחו אי פעם בישראל. אלכס גלעדי היה בדרכו לעבר קריירה מזהירה ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וגם ב- IOC הוועד האולימפי הבינלאומי (ראשי תיבות של International Olympic Committee). ראשו לא היה עוֹד בענייני הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.
מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל לא השתתפו באותו נשף הפרידה מאלכס גלעדי שנערך כאמור ב- 22 בדצמבר 1980 במלון "דן – אכדיה" על חוף הים בהרצליה. שניהם לא הסכימו לבקשתי להקים במקום האירוע מערך קטן של שידור טלוויזיה במעגל סגור המציג למאות המוזמנים את ה- Highlights של הישגי מר אלכס גלעדי בשידור הציבורי בשנים 1980 – 1969. תשובותיהם השליליות הפתיעו אותי עד למאוד. שניהם הרי הכירו את פועלו העצום של אלכס גלעדי למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיוזם ומפיק פורה בעל יכולות . צחי שמעוני כתב לטוביה סער על מסמך הבקשה שלי, "…מצטער, אין לנו תקציב וכוח אדם לכך…". טוביה סער הצייתן המשיך באותו סגנון ורשם על המסמך, "יואש, מצטער, טוביה". על איזה תקציב וכוח אדם בדיוק מדבר מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני. מדובר בעבודה בת שעה של איש אחד (המפקח הטכני שלום נתנאל) האמור להקים מעגל טלוויזיה סגור הכולל בתוכו ארבעה מוניטורים באולם השמחה. תשובתו של יצחק "צחי" שמעוני הייתה אכזבה גדולה. התרוצצו שמועות שיצחק "צחי" שמעוני רץ עם נייר הבקשה שלי אל יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור וביקש את עצתו. הטקסט בכתב ידו ובחתימתו על המסמך "טוביה, מצטער אין לנו תקציב וכוח אדם לכך", הסגיר אותו . אינני יודע אם הדבר נכון אך אני יודע שיוסף "טומי" לפיד האיש הדומיננטי ביותר ברשות השידור לא היה מאוהביו וממעריכיו הגדולים של אלכס גלעדי . בין אם מנהל הטלוויזיה ביקש באמת את עצתו של הבוס הגדול שלו ובין אם לאו הרי שהיה נדמה אפוא כי הוא מדבר מגרונו של המנכ"ל, ומנהל החדשות מגרונו של מנהל הטלוויזיה. לא ייאמן. המסמך לעיל הנושא את תשובותיהם השליליות של מנהל הטלוויזיה צחי שמעוני ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער מעיד על צרות עין, מסורבלות וההתנהלות מגוחכת של רשות השידור בימים ההם. הייתי המום. פתאום אתה מבין מה צפוי לך בפגישות עם הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור הדנות בהפקות הרבה יותר רציניות וגדולות מזאת של מסיבת הפרידה מאלכס גלעדי. ראה גם הפרק , "אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979" בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הפקות חובקות ארץ ועולם".
דרכה של נבחרת ישראל בכדורגל בבית המוקדם האירופי בקדם מונדיאל ספרד 1982. התאחדות הכדורגל הישראלית ממנה מאמן אנגלי עלום שם גֶ'ק מֵנְסֶל לתפקיד המאמן הלאומי במקומו של עמנואל שֶפֶר. נבחרת ישראל נכשלת במשימתה להעפיל לגמר טורניר ספרד 1982.
בפעם הראשונה ניצבתי לבדי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול מנכ"ל רשות השידור בעת הוויכוחים המקצועיים על היקף השידורים של מונדיאל ספרד 1982. הייתי צריך להתחיל מחדש את מסע השכנוע של ההכרה בחשיבות שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים למשלם האגרה. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד צינן את התלהבותי. הוא לא אִפשֵר לי לשָדֵר ישיר ב- 17 בדצמבר 1980 את המשחק הרביעי בקמפיין ספרד 82' בו הביסה פורטוגל בליסבון את נבחרת ישראל 0:3. שערי התבוסה שודרו באיחור של 24 שעות ב- "מבט". יוסף "טומי" לפיד פגש אותי למחרת במסדרונות בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ומצא צורך להעיר לי בבוטות ובשחצנות הידועה שלוֹ : "…אני מבין את רצונך הכֵּנֶה לשָדֵר ישיר כל דבר שזז…", והוסיף, "…אך אין טעם להוציא כל כך הרבה כסף על כדורגל לא מעניין וכל כך לא חשוב, ובעיקר לאחר שישראל הפסידה…". כאילו הייתי אמור להיות נביא וקבלן ניצחונות. מבלי להמתין לתגובתי המשיך את צעידתו לעבר לשכת מנהל הטלוויזיה יצחק 'צחי' שמעוני הממוקמת בקצה המזרחי של הקומה השלישית בבניין.
ביום רביעי – 25 בפברואר 1981 אירחה נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורגל באצטדיון רמת גן את נבחרת סקוטלנד עם גדול שחקניה קֶנִי דָאלְגְלִיש. זה היה המשחק החמישי של נבחרת ישראל בקמפיין קדם גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לא רצה לשדר ישיר את המשחק הזה. הוא ראה בכך בזבוז זמן וכסף. "הכוחות אינם שקולים והנבחרת שלנו ממילא תפסיד", אמר לי והוסיף, "המשחק הזה חסר ערך ספורטיבי, הסקוטים הרבה יותר טובים מאתנו, צלם את המשחק במצלמת פילם". ברור שהשבתי לו, "על מה אתה מדבר הרי כל המדינה מתעניינת במשחק הכדורגל הזה ישראל – סקוטלנד. אנוכי מבקש ממך לאשר לי להוציא להפקה את ניידת השידור הגדולה על חמש מצלמותיה". מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ומנהל החדשות טוביה סער התבטלו מפניו והחרישו מהצד. הם הרגיזו אותי מאוד. את המצב הצילה שלוחת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC הבריטי בסקוטלנד . חטיבת הספורט שלה ביקשה ממני לסייע לה לשדר ישיר את המשחק מישראל לגלזגו והסכימה מייד להשתתף בחצי מעלות ההפקה. למרות שסקוטלנד הייתה עדיפה על ישראל וניצחונה לא הוטל בספק איש שָם לא ראה בהתמודדות הזאת חוסר עניין ספורטיבי. ה- BBC ניאות לשלם לקופת רשות השידור כ- 6000 (ששת אלפים) דולר והתעקש על שידור ישיר בהיקף מלא לאיים הבריטיים בניגוד ליוסף "טומי" לפיד שלא רצה לשדר אותו לצופי הטלוויזיה בישראל. בכך סייעה לי הרשת הציבורית הבריטית לשכנע את יוסף "טומי" לפיד בנחיצות צילום המשחק באמצעות ניידת שידור גדולה וחמש מצלמות אלקטרוניות . אני לבדי לא הצלחתי לשכנע אותו.
רציתי מאוד לשַדֵּר ישיר את המשחק ישראל – סקוטלנד ב- 25 בפברואר 1981, אך יוסף "טומי" לפיד מחד ושני אנשי ההתאחדות המנכ"ל יעקב אראל והגזבר נחום ציפלוביץ' מאידך, התנגדו לבקשתי. ההתאחדות סברה שהשידור הישיר בטלוויזיה ירחיק את הצופים מהיציעים ודרשה תשלום זכויות שידור עבורו. מנכ"ל הרשות חשב שאין ערך ספורטיבי לשידור הישיר מפני שנבחרת ישראל תפסיד ממילא לקֶנִי דאלגליש וחבריו ועל כן אין טעם לשלם אפילו אֲגוֹרָה שחוקה תמורת תבוסה או במקרה הטוב הפסֵד. יוסף "טומי" לפיד לעג להישגי הספורט הישראלי בכלל ולכדורגל הישראלי בפרט. הוא לא הסתיר זאת. יתירה מזאת. הוא עשה זאת בחוצפה ובצורה בוטה וצריך לומר לזכותו גם בגלוי . לא היה איש בוטה (וגם חכם) כמוהו בכל הארץ.
ב- 14 בדצמבר 1980 פרסם העיתונאי ישראל פז עורך מדור הספורט בעיתון "על המשמר" מאמר חריף נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית המתנכרת לאירועי הספורט החשובים במדינת ישראל והרלוואנטיים למשלם האגרה. כותרת המאמר הייתה, "טלוויזיה מתנכרת". בסוף המאמר קרא תגר על מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, "נראה שאוהדי הספורט יצטרכו להמתין עד חלוף עידן יוסף לפיד בטלוויזיה". יוסף "טומי" לפיד השליך את קטע העיתון הזה לסַל האשפה שהיה מונח ליד שולחנו.
טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1980. מאמר של ישראל פז ז"ל ב-עיתון "על המשמר" התוקף את מדיניות שידורי הספורט והכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבוריתבעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. "נראה שאוהדי הספורט יצטרכו להמתין עד חלוף עידן לפיד בטלוויזיה !". (באדיבות ארכיון "על המשמר").
ב- 5 במארס 1981 ספג מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ביקורת שידור מכיוון שונה פרי עטו של חבר מערכת "מעריב" דוב גולדשטיין ז"ל, הנוגע לקטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בתשע בערב לצורך שידור מהדורת "מבט". את ביקורת הטלוויזיה הזאת הוא דווקא אימץ אל ליבו ולא העז להתעלם ממנה ולזרוק אותה לפח.
טקסט תמונה : 5 במארס 1981. זהו מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין ז"ל ב- "מעריב" ששינה לעד את תפישת השידור של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל ואת מדיניותו הנוגעת לשידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע, לאחר הופעת המאמר הזה ב- "מעריב", הפסיקו שידורי מכבי ת"א להפריע ל- "מבט". מהדורת החדשות של תשע בערב לא קטעה עוד את מהלך השידור הישיר מיד אליהו. (באדיבות העיתון "מעריב").
מיניתי את נסים קיוויתי לשָדֵר את המשחק. יחדיו נסענו יום קודם לכֵן לאִצטדיון ר"ג, הוא כדי לבקר באימון הנבחרת הסקוטית ואני כדי להיפגש עם אנשי ה- BBC ועל מנת לעמוד מקרוב על הסידורים וההיערכות הטכנית של ניידת השידור הגדולה שלנו (ה- O.B. הלָבָן) שהעניקה שירותי שידור וצילום בשָחוֹר / לָבָן לנו וגם ל- BBC. הצבת ניידת השידור באִצטדיון ר"ג ופרישת הציוד האלקטרוני הייתה בימים ההם בעייתית . מלאכת עבדים . תשתית הטלוויזיה הייתה רעועה מכל היבט שהוא. "הרִיגֶרִים" (פועלים – סבלים) בחורים ירושלמים צעירים וחרוצים חניכי קבוצת אליהו בלולו שהתלוו לניידת השידור האלקטרונית נדרשו למאמץ גופני רב כדי להקים את מגדלי הצילום וכדי לפרוש את המצלמות הכבדות והמסורבלות והכבלים העבים על פני מרחקים גדולים באצטדיון הרחב והגדול. הדאגה לביטחון משימת השידור בשל נפילות חשמל באזור הביאה אותי להצמיד שני גנראטורים כגיבוי לניידת השידור .
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. יחד עם ניידת השידור הגדולה (ה- "OB הלָבָן") הבאנו עמנו תמיד בהפקות המורכבות והרגישות ובעת שידורים ישירים גם שני גנראטורים (לצורכי Back up) כדי להתגבר על כל תקלת חשמל אפשרית. זאת הייתה הוראת פק"ל שלי שהוצאתי לכל כוחותיי הפועלים בשטח. למרות שניידת השידור של הטלוויזיה קיבלה את החשמל מלוח חשמל מרכזי באצטדיון ר"ג המחובר לרשת הכללית הרי שאחד הגנראטורים שלנו תמיד פעל במקביל כ- גיבוי. בתמונה נראה הבימאי יואב פלג נושא עמו טייפ 2 אינטשים להקלטת השידור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
תדרכתי באצטדיון את אנשי ה- BBC שבאו לארץ ובראשם מר מלקולם קֶלָארְד והסברתי להם את פילוסופיית הצילום והכיסוי שלי במשחק ישראל – סקוטלנד . שרטטתי להם את מערך מיקום חמש המצלמות ואת זוויות הצילום שלנו והצגתי בפניהם את תיעוד הצבת המצלמות באצטדיון ר"ג כפי שבצענו בקיץ 1980 במשחק גמר גביע המדינה שלנו (הפועל כפר סבא – מכבי רמת עמידר 1:4) . הם ישבו סביבי קשובים ודרוכים . צריך להבין שהאנשים האלה מה- BBC בעלי מסורת טלוויזיונית ארוכה היו אלה שכיסו והפיקו את שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל שהתקיים באנגליה לפני 15 שנה ב- 1966 . לפתע נדרשו להאזין לתדריך של מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעדיין משדרת בשחור/לבן. היו לנו אומנם רק חמש מצלמות אלקטרוניות (והשידור התבצע כאמור בשָחוֹר/לָבָן) אך הם ידעו שיש להם על מי לסמוך והיו שבעי רצון מרצינות ההפקה והכיסוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי. ידעתי טלוויזיה ונשמתי טלוויזיה . הדם שזרם בעורקיי היה דם טלוויזיוני. אנוכי חייב לציין כאן שהבימאי הקבוע שלי בימים ההם היה יוֹאָב פֶּלֶג. אי אפשר היה להפסיד עִמו. הוא היה בימאי שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית הטוב ביותר. בדרגה אחת מעל כל בימאי הספורט האחרים.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. אצטדיון ר"ג הישן . זהו חלק מ- מערך מיקום והצבת המצלמות האלקטרוניות שלנו באצטדיון ר"ג רחב הידיים. בצילום הזה נראית המצלמה המובילה (צילומים פתוחים ב- Long Shot) ה-ממוקמת ברום אצטדיון ר"ג הישן ההוא ומספרה 1 במניין משימות הצילום. מתפעל אותם הצלם קרלוס פופ. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. אצטדיון ר"ג הישן ההוא. זוהי מצלמה המובילה השנייה (אחראית על צילומים סגורים יותר ב- Medium Long Shot), נקראת מס' 2. המצלמה הזאת הייתה ממוקמת על גג תא הנשיא ושימשה כ- Back up למצלמה המובילה מס 1 של קרלוס פופ. מתפעל אותה הצלם שמואל "שמולי'ק" ברעם. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. אצטדיון ר"ג הישן. מצלמה מס' 3 במערך הצילום של ניידת השידור מוצבת על קו האמצע של כר הדשא. תפקידה ללכוד את מאבקי הכדור ואת התנגשויות בין השחקנים היריבים בצילומי Close ups. כמו כן משמשת מצלמה מס' 3 "מצלמת ראיונות" שמביאה את תגובות השחקנים והמאמנים למתרחש במשחק . הצלם הניצב ליד המצלמה האלקטרונית מסוג Marconi (תוצרת אנגליה) הוא חיים פודגור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. זהו אצטדיון ר"ג הישן. המצלמה הרביעית הוצבה על בימת לפיד משחקי המכבייה בדרום האצטדיון ושימשה כמצלמה אחורית מאחורי השערים. פרישת המצלמות הכבדות והכבלים העבים באצטדיון ר"ג רחב הידיים הייתה עבודה מפרכת ונמשכה כחמש עד שש שעות. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בסופו של דבר הכול היה כשורה ונמצא תקין, חוץ מאוהדי הכדורגל הסקוטיים הערלים ששתו כמה בירות טובות בתל אביב ולא היססו להפשיל את הסמל הלאומי שלהם, החצאית הסקוטית, כדי לחשוף את מבושיהם. זאת הייתה חוויית המפגש הראשון שלי כאיש טלוויזיה בהיסטוריה ארוכה של מפגשים עם אוהדי הכדורגל הפנאטיים מהאיים הבריטיים, ראשית בישראל ואח"כ ברחבי תבל, במונדיאלים, ו- EURO`s. הכדורגל הוא מוצר תרבות אנגלי. גם האוהדים שלוֹ שחלקם הפך במשך השנים לחסרי כל נימוס, אלימים, ברוטאליים, וברבריים הם תוצרת אנגלית. תת תרבות בריטית. רבים נוטים לבַקֵר את תרבות אוהד הכדורגל הישראלי והתנהגותו במגרש. צריך לומר בריש גלי כי צופה הכדורגל הישראלי הממוצע הוא מנומס, עדין, ותמים בהשוואה למקבילו האנגלי. אסון אִצטדיון "הייסל" בבריסל ב- 1985 בו נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים היה מעשי ידיהם של אוהדי כדורגל חוליגאנים אנגליים. אסון אִצטדיון "הילסבורו" (Hillsborough) שאֵירַע במשחק חצי גמר הגביע האנגלי בעיר שפילד ב- 1989 בו נהרגו 105 אוהדי כדורגל מ- ליוורפול, התרחש בבריטניה ולא בישראל. התפרעות אוהדים אלימה ביותר ברחובות פאריס במונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 נגרמה ע"י חוליגאנים בריטיים גלוחי ראש ולא ישראליים . בפברואר 1981 ראיתי את אוהדי הכדורגל הסקוטיים שטופי הבירה נעים ברחובות ת"א לבושים חצאיות נטולות תחתונים ומפשילים אותן לעבר כל דִכפין, עובר ועוברת אורח, וחושפים מה מסתתר תחתן. פשוט נדהמתי עד להיכן מוכנים האנשים האלה להרחיק לכת בשם תרבות הכדורגל הבריטית. הם הזכירו בהתנהגותם את חלק מאחיהם האנגליים, אוהדי הכדורגל אלימים, שיכורי משקאות חריפים, וחמומי המוח.
תנאי העבודה והצילום הטלוויזיוני באִצטדיון ר"ג הישן בימים ההם היו בלתי נסבלים וגבלו בשערורייה. עמדת השידור נבנתה ביציע הנמוך בתוך הקהל. המצלמה המובילה של ניידת השידור הוצבה על גג תא הנשיא. גַדֵר רשת חלודה באצטדיון הישן הפרידה בין נסים קיוויתי לכַר הדשא והפריעה לשדה הראייה שלוֹ.
טקסט תמונה : 25 בפברואר 1981. אצטדיון רמת גן. כשעה לפני תחילת משחק קדם גביע העולם ספרד 82' ישראל – סקוטלנד. הצלם שמוליק ברעם בחליפת גשם מופקד על מצלמה מס' 3 במערך המצלמות של ניידת השידור ה- "OB הלבן". (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 25 בפברואר 1981. אצטדיון ר"ג הישן מארח את משחק הכדורגל ישראל – סקוטלנד במסגרת קדם גביע העולם ספרד 82'. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפיקה את המשדר בתנאי שטח בלתי נסבלים. עמדת השידור שלנו ממוקמת מתחת לכיסוי הלבן הקטן יותר מצד שמאל. התמונה נשלחה כדו"ח הפקה למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני. (צילום ותיעוד במצלמת הסטילס שלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 25 בפברואר 1981. אצטדיון ר"ג הישן מארח את משחק הכדורגל ישראל – סקוטלנד במסגרת קדם גביע העולם ספרד 82'. שחקן נבחרת ישראל בני טבק עולה למגרש מבעד לשער הברזל. על גג תא נשיא המדינה מופקד שוטר. נסים קיוויתי משדר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את ההתמודדות מעמדת שידור רעועה, נמוכה מידי, וחסרת שדה ראייה מקיף. עמדת השידור ממוקמת ביציע הכבוד המגודר מצד שמאל. יושב קיצוני מימין רכז ההפקה נסים מזרחי. (צילום ותיעוד במצלמת הסטילס שלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
התמונה הזאת שימשה דו"ח הפקה ונשלחה מטעמי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. הם לא התרשמו ממנה בתחילה. נדרשה רוויזיה בתנאי ההפקה ותשתיות הצילום של הטלוויזיה במגרשי הכדורגל במדינת ישראל אך היא התעכבה שוב ושוב מפני שהספורט נתפש כסטריאוטיפ והכדורגל כתולדה שלוֹ , למרות שהפקות הספורט בטלוויזיה הן המסובכות והמורכבות ביותר וגם היקרות והיוקרתיות ביותר בטלוויזיה . בדקה ה- 54 חרץ קֶנִי דאלגליש את גורל המשחק. הוא הבקיע שער אחד בלבד שהתברר בדקה ה- 90 כי היה זה שער הניצחון. סקוטלנד גברה על הנבחרת שלנו 1:0. זה היה הפסד ספורטיבי מינימאלי שיוסף "טומי" לפיד תירגם אותו לכישלון טלוויזיוני . "…אין טעם לבזבז זמן וכסף על שידורי טלוויזיה ישירים בהם נבחרת ישראל מפסידה, וחמור מזה, כשההפסד צפוי מראש. הכדורגל הישראלי דל ומשעמם…", חיווה מנכ"ל רשות השידור את דעתו בפני . הוא כמעט צדק . לנבחרת ישראל של גֶ'ק מֶנְסֶל לא היה מה להתפאר בקמפיין הזה . היא הבקיעה עד אז רק שער אחד בחמישה משחקים. אבל לנו היה במה להתהדר. ה- BBC התפעל עמוקות מסטנדרט ההפקה ורמת הצילום של המשחק ישראל – סקוטלנד. אנשי ה- BBC מיהרו לשלוח לנו מכתב הערכה ותודה. קרנה של מחלקת הספורט עלתה לפתע בעיניהם של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, מנהל הטלוויזיה הישראלית ציבורית יצחק "צחי" שמעוני, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער. הרי זהו ה- BBC הבריטי בכבודו ובעצמו, שהטלוויזיה הישראלית הציבורית כה רוצה להידמות לו, משבח דווקא את מחלקת הספורט בראשותי. הנה הצל"ש הבריטי כלשונו [1] .
טקסט מסמך : 4 במארס 1981. זהו הצל"ש הבריטי שהוענק ע"י ה- BBC בשמו של מאלקולם קלארד מפיק בכיר של ה- BBC בסקוטלנד להפקת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי במשחק ישראל – סקוטלנד באצטדיון רמת גן בתאריך 25 בפברואר 1981 . המסמך נשמר . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני הקריא את תוכנו בישיבת הסגל של הטלוויזיה וטוביה סער מנהל חטיבת החדשות, כתב לי, "התגאיתי בכם. ברכותיי לך ולאנשיך". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
במשחק הגומלין שהתקיים ביום שלישי – 28 באפריל 1981 בגלזגו ניצחה סקוטלנד 3 : 1 . משה סיני כבש את שער הכבוד במשחק ואת השער השני בששת משחקי הקמפיין. ואז הגיע יום רביעי – 28 באוקטובר 1981. נבחרת ישראל אירחה את נבחרת פורטוגל באִצטדיון ר"ג. מנכ"ל רשות השידור לא הסכים לבקשתי לשָדֵר ישיר את המשחק בטענה שישראל נמצאת מחוץ לתמונת הסיכויים המאפשרים לה להעפיל למונדיאל ספרד 82' . זכויות השידור של המשחק היו מינימאליות. כמה אלפי דולרים בודדים והמשחק עצמו נערך אחה"צ מחוץ לטווח זמן הצפייה הראשי. "זהו תפקידנו וחובתנו העיתונאית לשדר ישיר את המשחק עבור משלם האגרה" , הרציתי לוֹ . אף על פי כן סירב. תחנוניי לא עזרו לי. יורם ארבל היה שַדָּר המשחק. הבימאי היה הקריין הוותיק אריה אורגד. עוזרת ההפקה שימשה רִיקִי אָרִיכַא- רָנְד. נבחרת ישראל הביסה את פורטוגל 4 : 1 במשחק כדורגל מזהיר משלושה שערים שהבקיע בני טבק ושער של גידי דמתי. חובבי הכדורגל הפסידו שידור ישיר מרתק.
טקסט תמונה : 28 באוקטובר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא דחלף לפני 41 שנים. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית באצטדיון ר"ג. השַדָּר יורם ארבל (מעשן סיגריה) משוחח עם עוזרת ההפקה ריקי רנד – אריכא דקות ספורות לפני תחילת המשחק ישראל- פורטוגל. משמאלו של יורם ארבל זהו יעקב "קובי" ברוך נהג ניידת השידור שלנו ואחד העובדים הוותיקים והמסורים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . שני מימין בשורה הראשונה זהו איש מחלקת הספורט בני עורי. האיש שמדבר בטלפון בשורה השלישית הוא מר חגי קרן צבי עיתונאי "ידיעות אחרונות". לידו מוסתר עיתונאי "דבר" מר ברוך שיינברג. עמדת השידור העליונה שייכת לתחנת הרדיו הצבאית "גלי צה"ל ". שלישי משמאל בשורה העליונה הוא ראודור בנזימן (שיער בהיר וממושקף). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 28 באוקטובר 1981. עמדת השידור שלנו באִצטדיון ר"ג הישן. יורם ארבל במרכז רכון מול המוניטור, רושם לעצמו את ההרכבים, ומתכונן לשידור. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אריה אורגד (היה שדרן וקריין חדשות בעל מוניטין בעברו ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית), ועוזרת ההפקה ריקי רנד- אריכא (עומדת ועונדת Accreditation על צווארה). משמאל זהו חשמלאי ניידת השידור ז'אן לב- ארי. (תיעוד וצילום משהל'ה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אוקטובר 1981. אצטדיון רמת גן הישן. זוהי עמדת השידור של מחלקת הספורט של הטלוויזיה באצטדיון רמת גן ההוא באוקטובר 1981. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזר שדר אמנון לנגזם (משופם), עוזר שדר בני עורי, עוזרת ההפקה ריקי אריכא – רנד (עומדת ו- Accreditation על צווארה), עוזר שדר ראובן (מאחורי יורם ארבל), השדר המוביל שלי יורם ארבל, יעקב "קובי" ברוך (מוסתר), ובימאי ניידת השידור מר אריה אורגד. משוחח בטלפון בשורה השנייה ברוך שיינברג עיתונאי "דבר" (ממושקף ואוטם את אוזנו השמאלית). (צילום משהל'ה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
משחקה האחרון של ישראל בקמפיין ספרד 82' נערך בבלפסט נגד צפון אירלנד ב- 18 בנובמבר 1981. ישראל הפסידה 1 : 0 ונשארה שוּב בבית . סקוטלנד וצפון אירלנד העפילו לטורניר הגמר . מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד דבק בגרסתו : "הכדורגל הישראלי איננו יצירת מופת שיש להתפאר בה", ולכן אינני מתיר שידורים ישירים.
אנוכי יוזם הקמה מחודשת ומסיבית של כל מתקני ומגדלי צילום באצטדיוני הכדורגל בארץ ובאתרי ספורט אחרים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
זה היה הזמן מבחינתי לצאת לדרך של בנייה מחודשת של מגדלי הצילום באצטדיוני הכדורגל השונים ברחבי הארץ , שיפור שירותי הטלפוניה וקווי השידור ה- 4W בין עמדות השידור שלנו באצטדיונים לבין ניידות השידור וגם בין האולפנים בירושלים , לרבות מיסוד מתקני המיקרוגל (Microwave) בין מגדלי הצילום באתרים השונים לבין בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים , קידום תנאי ההפקה בשטח , מיסוד נקודות סטריליות לצורך קיום ראיונות מבלי שהציבור יידחף לעבר המצלמות , בקיצור הצעדה וזירוז רמת הסיקור והצילום של הליגה הלאומית בכדורגל . יוסף "טומי" לפיד נתן לי אור ירוק . צריך לומר כי בעלי המועדונים ומנהלי המגרשים והאצטדיונים קיבלו את היוזמה ברוח טובה ושיתפו פעולה .
ניתן לומר בבירור שמעולם לא שררו יחסי אהבה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968 לבין התאחדות הכדורגל הישראלית . בכל תקופה . לא משנה ולא חשוב מי היה מנכ"ל רשות השידור או מי שימש כיו"ר ההתאחדות . גם לא חשוב מי ניהל את מחלקת הספורט . יחסי אהבה כאלו אינם אפשריים כפי הנראה בין שני גופים בו האחד דורש כסף אך השני אינו שש להעניק אותו . מתח המו"מ בין שני הגופים הציבוריים התאחדות הכדורגל ורשות השידור הנוגע לשיעורי הממון בגין זכויות השידורים, הוליד מחלוקות לא תמיד סמויות. צריך לציין שבסופו של דבר רשות השידור בראשות יוסף "טומי" לפיד מילאה את חלקה בהסכמים הכספיים , כיבדה כל מילה שלה בחוזה , ועמדה בלוח הזמנים של כתיבת הצ'קים להתאחדות הכדורגל . מהבחינה הזאת אי אפשר היה לבוא בטענות לטלוויזיה הישראלית הציבורית . אפשר היה לטעון בצדק כנגדה בעניין גודל חשיפת הכדורגל לציבור כענף ספורט מספר אחת במדינה אולם אפשר היה להתלונן כנגד מוסר התשלומים שלה . התאחדות הכדורגל הישראלית לעומת זאת הָפָרָה את חלקה בצורה תמוהה בכל הנוגע להענקת תנאי עבודה לצוותי ההפקה והצילום של הטלוויזיה במגרשים . אשמתה העיקרית הייתה שלא אכפה על המועדונים את חובת הבנייה של מגדלי צילום רציניים ומיסוד עמדות שידור תקניות בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" במשך שנים רבות וארוכות .הטענות העיקריות שלי הופנו כנגד מנכ"ל ההתאחדות מר יעקב אראל .
בימי דן שילון ואלכס גלעדי מ- 1968 ועד 1983, השתמשנו בעמדות צילום ושידור פרוביזוריות . כינינו אותם "מגדלי בַּלוּלוּ" על שמו של מר אליהו בלולו ז"ל קבלן ירושלמי וותיק שהקים אותם עבורנו ושירת במשך שנים רבות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית . אליהו בלולו ופועליו שכונו "ריגרים" בנו מגדלי צילום מודולאריים מפיגומי ברזל כמותם רואים בשיפוץ בתים ברחובות הערים . הפיגום הארעי נבנה אד הוק . הפועלים היו מרכיבים ומפרקים את המגדלים מידי שבת במגרשים השונים . עבודתם של הריגרים הייתה מאומצת וקשה אך בסופו של דבר היו אלו מגדלי צילום עלובים , צרים , רעועים , ומתנדנדים . הם היו חשופים לשמש הקיץ ולרוחות וגשם בחורף . זאת הייתה תקופה מיוחדת במינה . אליהו בלולו היה פועל בעצמו . איש קשה יום שקשר את גורלו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מִנהל כוח האדם בטלוויזיה מר יעקב אורן העריך אותו ואף הפקיד בידו את ניהול מזנון העובדים . אליהו בלולו יליד מרוקו איתר בחורים צעירים משכונות מצוקה בירושלים והכשיר אותם להיות פועלי במה . הוא נהג לומר , "הנה הצלתי עוד נער אחד מלהסתובב ברחובות" . "הריגרים" הצעירים הפכו להיות אנשים מוערכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית . אני באופן אישי אהבתי אותם מאוד והייתי קשור אליהם . בעשור ה- 70 של המאה שעברה צילמתי את כולם לארכיון מחלקת הספורט שבניתי במו ידיי . הצילומים נשמרו והם מופיעים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הכדורגל סמן ימני טלוויזיוני" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" שאנוכי חוקר וכותב ודנה אודות בהתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם מאז 1884 (בעיקר בתחומי שידורי הספורט , שידורי החדשות , וכישרון התיעוד) . תכנון והקמת מגדלי הצילום ועמדות השידור על ידי התרכזה באצטדיון הכדורגל העירוני "בלומפילד" של העיר תל אביב – יפו , באצטדיון הלאומי ברמת גן , במגרשה של קבוצת בני יהודה בשכונת התקווה , באצטדיון קריית חיים ואצטדיון קריית אליעזר , אצטדיון הכדורגל ביבנה , אולם פעולתם הברוכה ניכרה בעצם בכל אתרי הספורט במדינה מצפון עד דרום , בהיכלי הכדורסל , במגרשי הכדורעף , במרכזי הטניס , במסלולי א"ק , בבריכות השחייה , ובתחרויות קפיצות הסקי בכינרת .
טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. אצטדיון הכדורגל העירוני של תל אביב – יפו הקרוי על שם התורם משפחת בלומפילד. האִצטדיון הקומפקטי והנוח הפך עד מהרה להיכל הקודש של הכדורגל הישראלי והבית הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות התאחדות הכדורגל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1980. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 42 שנים. ה-ניידת השידור האלקטרונית הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המכונה ה- "OB הלבן" חונה מתחת ליציעי שער 9 של אצטדיון "בלומפילד" ב-יפו. משמאל, בתי הקטנה הגר בת ה- 7 . (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אוקטובר 1980. שבת בבוקר. אִצטדיון "בלומפילד". הימים הה- הזמן ההוא שחלף לפני 42 שנים. זוהי עמדת הצילום והשידור הרעועה והישנה של הטלוויזיה הישראלית ברום יציע 9, שכונתה בעגת הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מגדלי בלולו". התאחדות הכדורגל הישראלית לא נקפה אצבע לשיפור מתקני הצילום. ארבעה "ריגרים" (פועלי במה) נדרשו להעלות את המצלמות האלקטרוניות הכבדות לקומה השנייה של העמדה. להלן זיהוי העומדים עומדים ליד המגדל מימין לשמאל : הריגר שלמה עוזיאל ובימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יואב פלג. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אוקטובר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 42 שנים. שבת בבוקר. אצטדיון "בלומפילד" ביפו. הריגרים שלמה עוזיאל (מימין) וצ'ארלי ממן (משמאל) מעלים מצלמה אלקטרונית באמצעות חבלים לרום מגדל הצילום. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בראשית 1983 ערכתי את מהפכת מגדלי הצילום והשידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מועדוני הכדורגל נדרשו על ידי להקים בעצמם ועל חשבונם עמדות צילום ושידור מרווחות עבורנו על פי שרטוטים שהכנתי, מוגנות מ-רוּח, גשם, ושמש במקום "מגדלי בלולו" הרעועים. מר צבי ווייצנר וזכריה דרוקר ממכבי חיפה, דוד מושביץ ואבי פילוסוף מחברת "עֵלִית" הספונסרים של קבוצת בני יהודה, מר מאיר שטרית ראש מועצת יבנה שקבוצתו שיחקה בליגה הלאומית אז (ליגת העל היום) ורבים אחרים נענו לאתגר. הראשון שעמד במשימה היה מנהל אצטדיון "בלומפילד" מר אהרון קלז. הוא קנה דירת צילום ממפעל "הארגז" בראשל"צ והציב אותה ליד "מגדלי בלולו" הישנים שלנו. ברור ששלפתי את מצלמת הסטילס שלי ותיעדתי את המיסוד וההקמה. זה היה ב- 26 בינואר 1983 לפני 41 שנים.
טקסט תמונה : 26 בינואר 1983. אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב – יפו. מנהל אצטדיון "בלומפילד" אהרון קלז מציב את עמדת הצילום והשידור החדשה בעבור חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברום יציע 9 ליד "מגדלי בלולו" הישנים ההם המטים ליפול. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סתיו 1979. אצטדיון הכדורגל העירוני של פתח תקווה. הצלם מוני שם טוב ניצב על מגדל ובמת צילום והשידור שבנו ה- "ריגרים" של אליהו בלולו. מאחור נראית עמדת השידור המצומצמת, השולחן והאביזרים והמוניטור. ה- "ריגרים" הפועלים האלה היו מסורים מאוד לטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשו את עבודתם נאמנה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סתיו 1979. אצטדיון הכדורגל העירוני של פתח תקווה. משמאל למעלה ברום האצטדיון ניצב "מגדל בלולו" המהווה את עמדת הצילום והשידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אוקטובר 1980. האצטדיון העירוני בפתח תקווה. ניידת השידור (המש"י) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חונה מתחת ליציעים. נשען על המעקה ומתבונן בניידת, זהו אמנון ברקאי. משמאל, ילדיי הגר בת ה- 7 ו-גוּר בן ה- 12 צופים בהפקה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי – ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : 1979. אצטדיון הפועל פתח תקווה. זהו אמנון ברקאי. ראיתי בו כישרון צעיר ומבטיח שכדאי להשקיע בו. אמנון ברקאי בראשית הקריירה הטלוויזיונית שלו מפיק את ניידת השידור האלקטרונית המש"י (מכונית שידור ירוקה) המכסה משחק בליגה הלאומית בכדורגל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1979. מדרשת רופין בעמק חפר. ה- "ריגרים" של אליהו בלולו בנו מגדל ברזל מודולרי לצורך הצבת צלחת מיקרוגל המעבירה את סיגנל השידור לעבר מגדל שלום הבניין הגבוה ביותר בתל אביב , ומשם לאיתנים בדרך לאולפן בירושלים . בראש המגדל ניצב בימאי השידור הטלוויזיוני דן בירון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1979 . היכל הספורט של מדרשת רופין. הצלם הוותיק קרלוס פופ ניצב עם מצלמתו על "מגדל בלולו" המודולרי ומצלם תחרות כדורעף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1979. "מגדל בלולו" בהיכל הספורט של מדרשת רופין. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
[1] ראה נספח : מכתב הצל"ש של ה- BBC מ- 4 במארס 1981.
המשך הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי את מונדיאל ספרד 1982. עלויות ומחירים (100 פזטות ספרדיות היו שוות בקיץ 1982 לדולר אמריקני אחד) של שכירה ושימוש בטכנולוגיות הטלוויזיוניות בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982.
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת עריכה בפילם לרבות עלויות ומחירים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת עריכת Audio + נושא שכירת שירותי ENG לרבות עלויות ומחירים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת שירותי ENG לרבות עלויות ומחירים + נושא שכירת שירותי קווי Video וקווי רדיו באצטדיונים, בין האצטדיונים לבין ה- IBC במדריד כולל עלויות ומחירים . (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת מכשיר הקלטה נייד (לצורך הקלטות Sound) לרבות עלויות ומחירים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת אולפני טלוויזיה באצטדיונים לרבות עלויות ומחירים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת אולפני רדיו באצטדיונים לרבות עלויות ומחירים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת אמצעי שידור הנוגעים לכיסוי המשחקים לרבות עלויות ומחירים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת אולפני רדיו באצטדיונים לצורך שידורים Unilateral לפני שריקת הפתיחה, ובסיום המשחקים, לרבות עלויות ומחירים + שכירת עמדות שידור באצטדיונים לרבות עלויות ומחירים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת שכירת עמדות שידור באצטדיונים לרבות עלויות ומחירים + נושא שכירת עמדות שידור Off tube ב- IBC במדריד לרבות עלויות ומחירים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נושא שכירת עמדות שידור Off tube ב- IBC במדריד לרבות עלויות ומחירים + שירותים טכנולוגיים ולוגיסטיים נוספים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. מסקנות וסיום. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. מסקנות וסיום + הערה לפילוסופיית הכיסוי הטלוויזיוני הייחודי של מונדיאל ספרד 1982 ע"י RTVE. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סוף הפוסט מס' 1113. הועלה לאוויר ביום שבת – 27 באוגוסט 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
תגובות
פוסט מס 1113. היסטוריה טלוויזיונית רחוקת ימים. חבורת שדרני הספורט הוותיקים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : דן שילון + נסים קיוויתי + אלכס גלעדי ז"ל + יורם ארבל + מאיר איינשטיין ז"ל. לשורת החבורה המצטיינת רחוקת הימים ההיא היה שייך גם יאיר שטרן אולם הוא נשא אז בעוֹל יותר כמגיש תוכניות הספורט ופחות כשַדָּר מוביל. פוסט מס' 1113. הועלה לאוויר ביום שבת – 27 באוגוסט 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>