פוסט מס' 1118 / 35.

פוסט מס' 1118 / 35. תזכורת 5. לפני 50 שנים (5). היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון עורך, שַדָּר, ומפיק ו-מנהיג שידור ברמה גבוהה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. הטֶבַח ו-רֶצַח י"א הספורטאים הישראליים התמימים חסרי כל הגנה ב-יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן 72' ע"י 8 מחבלים פלסטיניים בראשות מפקדם לוּטִיף עִיסָא אָפִיף המשתייכים לארגון הָטֶרוֹר והרֶצַח "ספטמבר השחור". פוסט מס' 1118. הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תזכורת 5 . נחקרה ונכתבה ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. 

פוסט מס' 1118 / 35. לפני 50 שנים. היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. חלפו 50 שנה מאז נרצחו ונטבחו י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים הי"ד חסרי כל הגנה ב-5 בספטמבר 1972 על אדמת גרמניה בעת ובעיצומם של משחקי ותחרויות אולימפיאדת מינכן 1972 ע"י כנופיית של 8 מרצחים מזויינים ב-קלאצ'ניקובים חברי ארגון האויב ה-שָפֵל, הָנבְזִי, והמְתוֹעָב, הקרוי, "ספטמבר השחור", ובראשם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף. קוֹלָם של י"א הספורטאים הישראליים האולימפיים הי"ד שנרצחו בדָם קַר על אדמת גרמניה לפני יוֹבֵל שנים לא נשמע ולא יישמע עוד לעולם אך דָמַם זוֹעֵק לנֶצַח מן האדמה, נְקָמָה (!!!). נִקְמוּ את דָמֵנוּ, נקמו את מוֹתֵנוּ. אנחנו אזרחי מדינת ישראל אף פעם לא נשכח ולעולם לא נסלח (!!!). פוסט מס' 1118 הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי ו/או צבירת מוניטין.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

פוסט מס' 1118 / 35. לפני 50 שנים. היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. חלפו 50 שנה מאז נרצחו י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים הי"ד חסרי כל הגנה ב-5 בספטמבר 1972 על אדמת גרמניה בעת ובעיצומם של משחקי ותחרויות אולימפיאדת מינכן 1972 ע"י כנופיית מרצחים חברי ארגון האויב ה-שָפֵל, הָנבְזִי, והמְתוֹעָב, הקרוי, "ספטמבר השחור". קוֹלָם של י"א הספורטאים הישראליים האולימפיים הי"ד שנרצחו בדָם קַר על אדמת גרמניה לפני יוֹבֵל שנים לא נשמע ולא יישמע עוד לעולם אך דָמַם זוֹעֵק לנֶצַח מן האדמה, נְקָמָה (!!!). נִקְמוּ את דָמֵנוּ, נקמו את מוֹתֵנוּ. אנחנו אזרחי מדינת ישראל אף פעם לא נשכח ולעולם לא נסלח (!!!). פוסט מס' 1118 הועלה לאוויר ביום ראשון-4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

לפני 50 שנים. היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. אולימפיאדת הטֶבַח, הרֶצַח, והדָמִים – מינכן 1972 (5).

הערה : רשימה חמישית במסגרת סדרת מידע שנוגעת לאולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972. 11 ספורטאים ישראליים נרצחו ונטבחו ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן 72' ע"י כנופייה של 8 מרצחים חברי ארגון הרצח והטרור האיסלאמי "ספטמבר השחור". מפקד כיתת הרצח והטבח הפלסטינית היה לוטיף עיסא עפיף.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני 50 שנים. היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. אולימפיאדת הדָמִים, הטֶבַח, והרֶצַח של מינכן 1972 (5).

תזכורת 5. נחקרה ונכתבה ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך יותר מ-שתי עשרות שנים בין 1998 ל- 2020 .

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".  את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 והאצתי אותם בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם על סף סיום אך טרם הסתיימו . לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 24 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 1118 / 35 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר העיקרי והיסודי והכתיבה המסיבית התחלתי באוקטובר 1998 והאצתי אותן בתום אולימפיאדת סידני 2000 ולאחר ההפקה הנפלאה, המדויקת, והמרשימה של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization) בראשה ניצב הספרדי מנולו רומרו, והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת 13 הספרים של הסדרה המפורטת הנ"ל (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר משני עשורים של שנים, ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

————————————————————————————————-

פוסט מס' 1118 / 35 : הועלה לאוויר ב- 4 בספטמבר 2012. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————-

פוסט מס' 1118 / 35. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 1118 / 35. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט 1118 / מס' 35. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי..

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן1972" נעשה על ידי במשך עשור בין השנים 2000 ל- 2010.  

זָכוֹר אֶת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17

הקדמה : מבצע ההפקה של מנהל מחלקת הספורט דן שילון את שידורי מינכן 1972 דרש ממנו לא רק כושר ארגון וידע טלוויזיוני, אלא גם יכולת שכנוע. הנהלת רשות השידור והטלוויזיה ובראשם מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל (בן 88, היום) לא צפו ולא העריכו נכונה את עוצמת הסקרנות וההתעניינות הכלל ישראלית וחשיבות שידורה של אולימפיאדת מינכן 1972 בהיקף נרחב בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 נכללו בתוך קנה מידה ואינדקס כללי של המילה "ספורט". הספורט נחשב לסטראוטיפ שָגוּר וְנָדוֹש והשידורים הישירים בהשתתפות ספורטאים ישראליים בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם ה- 2 נתפשו כרוטינה, כאיזה דבר לא כל כך חשוב. אבל לא רק הם . גם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל יבד"ל (בן 94 היום), מנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל יבד"ל לא גילו התלהבות ו/או יוזמה מיוחדת כדי לסייע לדן שילון. זה היה מדהים. המסמכים מוכיחים כי הוא דן שילון נותר לבד במערכה. באופן בלתי הגיוני לחלוטין נדחקו שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 לפינה מבודדת ואחורית בעדיפות השיקולים התוכניים, התקציביים, והטכנולוגיים של מנהיגות רשות השידור. דן שילון הנמרץ והדבק במשימה בדרכו הטלוויזיונית להפקת שידורי מינכן 72' יחדיו עם סגנו אלכס גלעדי צעדו בדרך טלוויזיונית לא סלולה ומלאת מהמורות.

אי אפשר היה להשוות את היכולת הזעומה של רשות השידור הציבורית בראשית ימיה ואת היוזמה הטלוויזיונית הרעועה שלה בימי אולימפיאדת מינכן 72' לכמות הכּשרון והאיכות בהם ניחנו ביד נדיבה מובילי שידורי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים באולימפיאדת מינכן 72'. אנשים כמו ליאונרד גולדנסון (Leonard Goldenson) , פְרֶד פּירס (Fred Pierce), רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge), הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), ובּוֹבּ טְרָאקִינְגֶ'ר (Bob Trachinger) מהנדס הטלוויזיה הראשי של חטיבת הספורט ברשת ABC בימים ההם, היו ראויים למדליית זהב אולימפית על המרץ התקשורתי שלהם שלא ידע ליאות . שלושים ושבע שנה חלפו מאז אולימפיאדת מינכן 72'. לא היה צריך להמתין זמן כה רב כדי להבין שרשות השידור מילאה אז תפקיד עיתונאי שולי ולא כיאות ולא כפי שמצפים מכל רשת טלוויזיה באשר היא וודאי לא כשמדובר ברשת טלוויזיה ישראלית טלוויזיונית מונופוליסטית בשעה שספורטאי מדינת ישראל צועדים לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב1945 על אדמת גרמניה רווייה דם יהודי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לא התכוונה למלא את ייעודה העיתונאי ב- 1972. אפשר היה לעשות את זה הרבה יותר טוב גם בהתחשב באמצעי השידור המעטים וכוח האדם הקטן והלא מאומן שעמדו לרשותה. ב- 8 באוגוסט, ימים ספורים לפני צאתו לאולימפיאדת מינכן 72', שלח דָן שִילוֹן מכתב לדָוִד שְנָיְידֶר ז"ל איש הביצוע של חטיבת ההנדסה, ובו נאמר כי עליו לדאוג להקלטת כל שידורי האולימפיאדה שיועברו לארץ באמצעות לוויין התקשורת [1] על טייפים של שני אינטש : "אם התוכניות שתשודרנה ממינכן, לא תוקלטנה בארץ, לא יישאר בידינו זכר מצולם כלשהו מן האולימפיאדה", כתב דן שילון לדוד שניידר  [2]. צריך להבין כי טייפים 2 אינטש להקלטת השידור האלקטרוני על מכונות ה- Video Tape Recording (בקיצור VTR) היו מצרך יקר בימים ההם. סרטי ההקלטה האלה שרוחבם היה באמת 2 אינטשים (כ-5 ס"מ) וניתן להקליט עליהם תוכן Video באורך זמן בן שעה או שעה וחצי, היו כבדים ומסורבלים, כשם שהטכנולוגיה הייתה אז מסורבלת ואיטית. הטייפים האלה נארזו בקופסאות מיוחדות ועלותם נסבה על 62 דולר לטייפ אחד. דוד שניידר שלח את מכתב הבקשה לאישור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ישעיהו "שייקה" תדמור והוסיף בכתב ידו על המכתב המודפס של דן שילון לתדהמת כולם הערה משלוֹ, "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי  ו.ט.ר. על השאר ניתן להתגבר". תשובתו של דוד שניידר איש חטיבת ההנדסה הנציחה את הביורוקרטיה הכבדה שהשתלטה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית משחר נעוריה.

דוד שניידר ז"ל יוצא שורות רדיו "קול ישראל" היה שנים רבות הממונה הטכני הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על התיאום והקצאת האמצעים הטכניים השונים, ניידות שידור, אמצעי עריכה והקלטה ב- VTR, שימוש ביחידות המיקרוגל (העברת תמסורת סיגנל השידור מניידות השידור השוהות ועסוקות בעבודתן בחוץ לבניין הטלוויזיה בירושלים) בין זרועות ההפקה והביצוע השונות בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מפני שהביקוש עלה תמיד על ההיצע הפכו פגישות ההפקה בחדרו צר המידות של דוד שניידר ל-וִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה בעיקר של עוזרות ההפקה. לא פעם אחת ראיתי אותן יוצאות דומעות מחדרו. הן לא הצליחו להגשים את חלומות המפיקים השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ששלחו אותן ל-גוֹב האריות כדי להשתלט על אמצעי השידור שנראו להם דרושים לצורך הרמת ההפקה והוצאת השידורים לפועל, אך שבו מאוכזבות בידיים ריקות.

שמו של דוד שניידר ז"ל הפך למושג בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן בלב שכונת רוממה בירושלים בימים ההם לפני חמישים שנה. פִּשְרוֹ של המושג ו/או הכינוי, "דוד שניידר" חפפה את המונח קמצנות. דוד שניידר היה איש הגון וישר שהזכיר את שַר האוצר יגאל הורביץ שתמיד אמר, "אני רוצה לתת – אבל אין לי…". דוד שניידר ניסח זאת בצורה ציורית יותר, "אני כמו אותה הצרפתייה שאמרה כי היא יכולה להציע רק מה שיש לה…". הוא היה איש שנוא ואהוב בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא באותה מידה. למרות שהחזיק בתפקיד חשוב במערכת לא היה מאושר בעבודתו. הוא לא היה מאושר מפני שעבודת התיאום שלו במסגרת ענייה ומוגבלת הייתה מורכבת כל העֵת ממפגשים יִצְרִיים עם אנשי הפקה אמביציוזיים, חלקם מוכשרים מאוד, שביקשו לעשות טלוויזיה טובה יותר בתנאי טלוויזיה מגוחכים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור אישר בסופו של דבר לדן שילון לרכוש 40 טייפים 2" (אינטשים) חדשים לצורך הקלטת סיגנלי שידורי אולימפיאדת מינכן 72' הלווייניים שהגיעו לירושלים ממינכן, והשידורים הוקלטו אומנם כראוי [3]. 

טקסט תמונה : ישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1973 – 1971. (באדיבות ישעיהו תדמור, היום בן 88. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 באוגוסט 1972. זהו המסמך המקורי ששלח דן שילון לדוד שניידר, 18 ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. דוד שניידר הוסיף בכתב ידו הערה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, כלהלן : "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי ו.ט.ר. על השאר אפשר להתגבר". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [4].

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 תפשה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה רק בת 5 שנים בלתי מוכנה. לא היו לה מספיק טייפים להקלטת אירועי המלחמה. מכיוון שלסטריאוטיפ הספורט הוענקה תמיד עדיפות משנית ניתנה הוראה למחוק 20 טייפים של שידורי הספורט עליהם הוקלטו מיטב האירועים האולימפיים של מינכן 72' עם קולם של דן שילון, נסים קיוויתי, ואלכס גלעדי, כדי לפנות את הרצועות המגנטיות לטובת הקלטת שידורי המלחמה. צריך להודות לגב' יפה מישורי ז"ל (2016 – 1934) המנהלת היעילה, המדויקת, והמסורה של חמש לשכות מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתריסר השנים ההן שבין 1970 ל- 1982 (נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, ישעיהו "שייקה" תדמור / בן 88 היום, ארנון צוקרמן / בן 88 היום, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ו-טוביה סער / בן 87 היום), ששמרה על כל פיסת נייר וכל בדל מכתב ומסמך מהימים ההם, ותייקה אותם בתיק מיוחד שפתחה לעצמה וקראה לו, "תיק אולימפיאדת מינכן 1972". ההתכתבויות ההן נשמרו וניתן ללמוד מהן על התנהלות ומצבה החומרי החסר והעני בממון ואמצעי שידור והפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. יפה מישורי ז"ל שייכת לדוֹר הוותיק של מקימי הטלוויזיה מימיה הראשוני. היא ילידת 1934 בחיפה ובת שכבת גיל של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן וישעיהו "שייקה" תדמור שניהם יבד"ל. היא הייתה אישה רצינית בעלת משמעת ומוּסַר עבודה גבוהים, פדנטית, יישרת דרך, ודייקנית חסרת תקנה.

טקסט תמונה : זוהי יפה מישורי ז"ל (2016 – 1934) בראשית הקריירה שלה ברשות השידור ההיא בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. היא הייתה המנהלת היעילה, המדויקת, המסורה והנאמנה של לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו תדמור בשנים 1973 – 1971, ואח"כ גם של שאר מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבאו אחריו. אישה רצינית שהייתה מוסד של אדם אחד (!). (באדיבות יפה מישורי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יפה מישורי ז"ל בחלוף שנות דוֹר ב- 1998 כמנהלת מחלקת שידורי הרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יפה מישורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם תום ההכנות לשידורים נקבעה לשון מוסכמת של מגישי הרֶצֶף וההגשה המעבירים את השידורים למינכן. ההודעות האלו שימשו מעין קוֹד התראה לדן שילון היושב במינכן כי מעתה ואילך השידור שלוֹ. הנה לשונה של אחת מהן : "נותרו פחות מיומיים עד לפתיחת המשחקים האולימפיים במינכן. אנו מביאים הערב את השידור הראשון שלנו במסגרת השידורים המיוחדים מן האולימפיאדה. נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון הנמצא כרגע באולפן השידורים במינכן". טקסט אחר היה, "במינכן החלו היום התחרויות הראשונות במסגרת המשחקים האולימפיים, נעבור עתה אל דן שילון באולפן השידורים שלנו במינכן". ו/או, "בבריכה האולימפית במינכן נערכות בשעה זו תחרויות הגמר בשחייה, נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון במינכן". הודעות הרֶצֶף האלו ע"י קרייני וקרייניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא היו אז הכרחיות במדיום הטלוויזיוני כדי למנוע טעויות ב- Continuity של תקשורת השידור המורכבת שמצטברת על המסך בעת ובעונה אחת ממקורות שונים.

שמו של דן שילון ומראה זיו פניו קרן ונישא ברבים. האיש הפך לגיבור טלוויזיה של חובבי הספורט במדינת ישראל. נראה שהכול היה מוכן לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הלימודית תחת ניהולו של ד"ר יוֹנָה פֶּלֶס הסכימה לפנות חלק מזמן השידור שלה לטובת השידורים האולימפיים. יאיר אלוני מ"מ הנִצחי בבניין והבוס של יאיר שטרן ושלי בהיעדרו של דן שילון הורה למנהלת מחלקת ההגשה והרֶצֶף דַלְיָה מוֹר לשדֵר הודעת תודה ביום שישי – 1 בספטמבר 1972 בנוסח : "…תודתנו למרכז הטלוויזיה הלימודית על שהעמידה לרשותנו זמן שידור זה, ובאדיבותה מתאפשר שידור יומן האולימפיאדה בשעה זו…".

לתוך קלחת השידורים הזאת ניסו להידחס יוסף בר-אל ז"ל שהיה אז מנהל מחלקת השידורים בשפה הערבית ועורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר, שהיו כפופים למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. כבר אז שרר מתח שידורים עַז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לבין השידורים בעִברית. ליוסף בר-אל הייתה סיבה טובה כל השנים לפַתֵּח רגשי נחיתות. מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל (בן 88, היום) ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל פסחו עליו ועל מַחְמוּד אַבּוּ – בָּכֶּר עורך הספורט שלו. הם לא ספרו אותם. מחמוד אבו בכר נעלב עד עמקֵי נשמתו ושלח מכתב תלונה חריף מאין כמוהו לבוס שלו יוסף בר-אל נגד הנהלת רשות השידור המוחה על אי הכללתו בצוות השידור האולימפי. הנימוק הראשון שעלה במכתבו של עורך הספורט בשפה הערבית היה היבט הסברתי ולא ההיבט העיתונאי. בכך הייתה חולשתו של מכתב המחאה הזה. הוא למד ממורו ורבו את חשיבות "ההסברה" ולא את החשיבות הדיווח והסיקור העיתונאי בטלוויזיה [5].

טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח מחמוד אבו בכר עורך הספורט בטלוויזיה בשפה הערבית דאז למנהל הישיר שלו יוסף בר- אל. המכתב נכתב בדם ליבו אך עסק בהיבטים הסברתיים במקום בדיווח עיתונאי. המכתב חשף היטב את רגשי הנחיתות הטבועים באנשי הטלוויזיה בשפה הערבית לעומת כתבי ושדרי מחלקת הספורט של הטלוויזיה בשפה העברית בראשותו של דן שילון, וגם את הקנאה היוקדת בהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יוסף בר-אל קיבל נִפעם ונרגש את המכתב של עורך הספורט שלוֹ, מחמוד אבו באכר. בו במקום שלח אותו בהתלהבות בצירוף המלצה שלוֹ ל-מ"מ מנהל הטלוויזיה באותה שעה יצחק "צחי" שמעוני (בהיעדרו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור), בו הוא תומך בהטסת מחמוד אבו בכר לאולימפיאדת מינכן 72', והוסיף : "אינני מסכים עם הסגנון אך מזדהה עם המשאלה ותומך בה…את כיסוי נסיעתו של עורך בודד בשפה הערבית ניתן לממן מתקציב החדשות בערבית ואין כל הצדקה לעורר "התמרמרות מיותרת" כשמדובר בסכומים פעוטים יחסית, הקשורים בהחלטות בעלות השפעה די עמוקה והמעוררת תסכולים שמקורם במשקעי העבר בעיקר…אני בטוח שניתן לתקן את המעוות", כך כתב יוסף בר-אל  [6]. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל ששימש כמנהל התוכניות ומילא באותו הרגע גם את תפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל היעדרו הזמני של ישעיהו "שייקה" תדמור, העביר את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והעיר בכתב ידו על גבי מכתבו של יוסף בר-אל, "זו הפעם הראשונה שאני שומע על פנייה כזאת ואינני רואה דרך לטפל בה כ-מ"מ (ממלא מקום). בהיעדרו של ישעיהו תדמור אני מעביר את הפנייה אליך".

טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בעניינו של עורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר. המסמך הזה תויק והושלך לאוצר המלך. לטמיון. לא יצא ממנו כלום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור על כל גווניה לא התייחסה ברצינות לבקשתו של יוסף בר- אל לשלוח איש משלו לאולימפיאדת מינכן 72' מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ביטל את בקשתו ודחה אותה על הסַף . מחמוד אבו בכר נשאר בבית ולא התפטר. גם הבוס הישיר שלו לא נטש את משרתו. זה לא היה סוד שההנהלה הראשית של רשות השידור העניקה עדיפות יֶתֶּר ללא כל השוואה למחלקת הספורט של דן שילון על פני אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית יוסף בר-אל ומַחְמוּד אַבּוּ בָּכֶּר. פער איכות עצום הפריד בין השתיים. הן היו רחוקות האחת מרעותה כרחוק מזרח ממערב. לא היה שום בסיס להשוואה. צריך לציין שמחלקת הספורט בערבית תרמה פעמים רבות במו ידיה לחוסר מקצועיותה. השִיא היה כשהמערכת הספורט שלה בתמיכתו של יוסף בר-אל שידרה במשך שנים רבות על המסך שלה את תחרויות ההיאבקות העלובות, "תפוש כפי יכולתך", שאין להן דבר עם הספורט, לא עם רוח הספורט, ולא עם הגינות המאבק. זוהי תוכנית זֶבֶל טלוויזיונית (Television Trash) של משחק מכור מראש. "משחק מכור מראש", הוא מונח שהומצא והוגדר בצורה נבונה ע"י אנשי הטלוויזיה של העולם הנאור. רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC דחתה בשאט נפש את תוכניות ההיאבקות "Catch as you can" והעיפה אותן לפח האשפה. ה- BBC מעולם לא הרשה ולא הסכים לשדר את "ה- Trash" הטלוויזיוני הזה על המסך שלוֹ, אך היא נרכשה ונקנתה בעיניים עצומות ע"י יוסף בר-אל מרשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV. קניית מִשדרי תוכניות הנֶפֶל האלו ושידורן על מסך הטלוויזיה בישראל בשנים ההן (לפני יותר מ- 51 שנים) העידה על הרוכשים הישראליים את מה שהעידה על מפיקיה ו-מחולליה באנגליה. זאת הייתה בושה וחרפה טלוויזיונית.

דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל האמונים על שידורי כדורגל וכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצאו למינכן בלתי מוכנים ואינם מצוידים ביֶדַע של מרבית ענפי הספורט האולימפי. הם היו אנשי הפקה מצוינים, אך לא היה להם צֵל של מושג בצורכי השידור האולימפיים, בהיסטוריה האולימפית, והכרת רוב מקצועות הספורט של אולימפיאדת מינכן 72'. את חלקם ראו לראשונה בכלל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואותם היה עליהם לשדר לצופים בישראל מפני שהופיעו בתפריט השידור היומי שהכינו הגרמנים. הם גם לא ערכו לעצמם כל השתלמות מקצועית קודמת בארץ. אלכס גלעדי זוכר בשיחות התחקיר עמי : "…ממש לא היה לנו מושג במקצועות הספורט האולימפיים המשניים. הכול היה בחיתוליו . גם הידע הספורטיבי שלנו וגם ההשכלה הטלוויזיונית אך היינו צעירים ונלהבים וצריך להודות שהתגלחנו על חשבון זקנו של הציבור…". מגזין הטלוויזיה "מבט ספורט" נבנה בעיקרו בימים ההם ממשחקי הכדור הפופולאריים ורחוק מרחק רָב מהמקצועות האולימפיים האחרים. הכול היה כל כך ראשוני וכבר מלוּוֶה בקרבות בירוקראטיים. דן שילון ואלכס גלעדי היו שני שדרים שהיו צריכים גם להפיק את עצמם. הם נדרשו להשתלט ולשָדֵר עשרים וחמישה ענפי ספורט. זוהי כמובן משימה בלתי אנושית ובלתי אפשרית. מנהליהם עשו להם עוול ושלחו אותם למאבק חסר סיכוי במינכן 72'. אתה זקוק למינימום כמות אנושית כדי להפוך את מוצר השידור לאיכותי. רשתות טלוויזיה ממלכתיות בסדר גודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחברות מלאות ואקטיביות כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), כמו SVT השוודית, NRK הנורווגית, DR הדנית, ORF האוסטרית, ו- YLE הפינית שלחו קבוצות של עשרות שדרים וטכנאים. רשת ה- BBC האנגלית שרשות השידור כה ביקשה להידמות לה שלחה לאולימפיאדת מינכן 72' קבוצת הפקה ושידור בת 65 אנשים. 15 מהם היו שַדָּרֵי טלוויזיה (!).

צחוק הגורל היה שההחלטה המשותפת ההיא של המנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל הנוגעת לשיתוף כה מועט של שַדָּרִים במשלחת השידור (ללא כל גיבוי טכני), באירוע ספורט המוני בינלאומי כל כך חשוב וגם כל כך מורכב שהיווה אובייקט שידור מבוקש כאולימפיאדת מינכן 72', הפכה לתקדים. השדר הנפלא נסים קיוויתי הציל את המוניטין של הטלוויזיה הישראלית ששילמה לו גרושים מפני שהיה בכלל שַדָּר Free lancer, וטרם עובד מן המניין של רשות השידור. הוא היה במקור שַדָּר של ה- BBC הבריטי ועיתונאי ב- "ידיעות אחרונות", והבוסים שלו נוח מוזס ודוב יודקובסקי הסכימו להשאילו לדן שילון. נסים קיוויתי שַדָּר ספורט דָגוּל ו-נפלא העביר בקולו בשידורי טלוויזיה ישירים ממינכן 72' לאולפנים בירושלים את תחרויות השחייה וה-א"ק האולימפיות. ההצלחות הפנומנליות של השחיין האמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz) בבריכה של מינכן 72' ושל הרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן (Lasse Viren) על המסלול. לאסה ווירן זכה בשתי מדליות הזהב במינכן 72' בריצות ל-5000 מ' ו-10000 מ'. אירוני לחשוב שמנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל שירש ב- 1 באפריל 1974 את מקומו של שמואל אלמוג ז"ל החליט להשתמש בתקדים שקבעו שמואל אלמוג ו-ישעיהו "שייקה" תדמור של שימוש במינימום כוח אדם גם בשידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976. שוב היה זה נסים קיוויתי שַדָּר שכיר שהחזיק את ראשן של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית מעל פני המים מבלי שהיה בכלל עובד קבוע שלה. המנכ"לים שבאו בעקבותיו של יצחק לבני ז"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל ב- 1979, ואורי פורת ז"ל ב-1984 לא היססו ואימצו גם הם אל לִבָּם את התקדים ההוא שיצר שמואל אלמוג מאז שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 31 במארס של 1969. למערכה הטלוויזיונית באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' נשלחו ארבעה שדרים בלבד. באולימפיאדת סיאול 88' היו לי חמישה שַדָּרִים. המעט נחשב אז להמון. הדוֹר הזה איננו מכיר את תרומתו הענקית של נסים קיוויתי כשַדָּר רדיו וטלוויזיה שלנו בתחום שידורי הספורט. תחילה ברדיו בשנות ה- 50 ואח"כ בטלוויזיה הישראלית מאז סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. ב- 1952 בהיותו בן 26 הוא נכח כשדר ועיתונאי באולימפיאדה ה- 15 שנערכה בהלסינקי ושידר את הספורטאים הישראליים שנטלו בה חלק כמו האָצָן דוד טבק, הקופץ לגובה אריה קליינשטוב (נווה), רץ ה- 400 מ' ו- 800 מ' אריה גליק, זורק הדיסקוס אורי גלין, לאה הורוביץ – זמרי, אולגה וויטנברג, תמר מטל, השחיין נחום בוך, והקופץ למים יואב רענן, הקלעים הישראליים אלכס אלירז, דוב בן דוב, שמואל לובין (לביב), וצבי פנקס, והנבחרת הכדורסל הלאומית. זהו דוֹר הספורטאים של מדינת ישראל שהטלוויזיה החמיצה, והם החמיצו את הטלוויזיה. ראה גם עשרת הכרכים של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "הפקות חובקות ארץ ועולם", במסגרת הסדרה בת 13 הספרים, הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

עוֹל כבד במיוחד הוטל על אלכס גלעדי כשדן שילון פקד עליו לשָדֵר Off Tube ממרכז השידורים הבינלאומי במינכן 72' מִגוון של ענפי ספורט אולימפיים שאינם מוכרים לוֹ (ושלא היו גם מוכרים למרבית צופי הטלוויזיה במדינת ישראל בימים ההם), ונכללו בתקציר השידור האולימפי הגרמני היומי. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…ערב אחד נדרשתי ע"י דן שילון לשָדֵר את אחת התחרויות של חתירה בקייאק בסְלָאלוּם במים סוערים. היית עסוק גם בענייני הפקה של השידורים וסייעתי לשילון אך אַצתי למרכז השידורים הבינלאומי לעבר עמדת השידור שלנו ה- Off tube שהייתה ממוקמת כאמור ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. לא היה לי מושג במה מדובר. בכניסה למרכז השידורים פגשתי איש ביטחון נוֹטֵר גרמני שהסביר לי בקצרה את חוקי תחרות החתירה בקיאקים, ענף ספורט פופולארי בגרמניה ובאירופה בכלל. מצויד בידע המינימאלי הזה שידרתי את התחרות לירושלים והאינפורמציה שהעברתי ארצה התקבלה כאמינה אולי גם מפני שהצופים הישראליים היו משוללי כל הבנה בענף הספורט הייחודי הזה שמוכר היטב באירופה אך לא באסיה…". השידור הישיר של אלכס גלעדי היה מופלא. שימשתי יחדיו עם יאיר שטרן כעורך השידורים האולימפיים בירושלים ו- ראיתי בו באלכס גלעדי אז גאון שידור. לא הבנתי מהיכן יש לו ידע כה רב במקצוע ספורט אולימפי שהוא במינכן 72' ואנוכי כ-עורך בירושלים חוזים בו בפעם הראשונה בחיינו (!).

טקסט תמונה : 1971. זהו אלכס גלעדי ז"ל סגנו של דן שילון. שימש עזר רב לדן שילון בכיסוי הטלוויזיוני הישראלי את משחקי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. זוהי תחרות חתירה ב-קייאק במים סוערים באולימפיאדת מינכן 72'. אלכס גלעדי נדרש לשדר ישיר בטלוויזיה מקצוע ספורט שלא ראה מימיו וגם לא הכיר את החוקה הקונקרטית שלו. נוטר גרמני שעמד סמוך לעמדת השידור Off  Tubeב- IBC במינכן הסביר לו בקצרה את החוקים ומהות התחרות. עם האינפורמציה הזאת יצא אלכס גלעדי לדרך. (באדיבות וסיוע DOZ ו- ZDF).

דן שילון הפך לעת מצֹא שַדָּר התעמלות. אפילו לא היה לו פרשן. דן שילון שידר את תרגיל הקרקע הווירטואוזי הבלתי נשכח של המתעמלת הרוסייה אולגה קורבוט (Olga Korbut) על המִזְרָן בו זכתה במדליית הזהב. רבים חשו כי לשַדָּר הספורט הזה אין כל זיקה וקשר למקצוע. הוא היה שַדָּר טלוויזיה שאמוּן על כדורגל וכדורסל אך נטול כל מושג בזירת ההתעמלות. ענף ספורט אולימפי יפהפה ומורכב מאוד בביצועים שלו וגם בשיטת ניקוד. למזלו נעימת הגָ'בָה – ג'וֹנְס (Java Jones) שליוותה את הביצועים הנפלאים של אולגה קורבוט היללה את המתעמלת ועמעמה את חוסר בקיאותו של השַדָּר. הוא לא היה צריך לדבר יותר מידי. התמונות והמוסיקה עשו זאת במקומו. אולגה קורבוט הייתה הנציגה החדשה של הספורט הסובייטי שחשף סגנון חדש בהתעמלות נשים במשחקים האולימפיים של מינכן 1972. סגנון מרהיב ואקרובטי ושונה לחלוטין מסגנון ההתעמלות של הגברדייה הוותיקה עליה נמנו היהודייה ההונגרית אגנס קלטי שהייתה אלופה באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, המתעמלת הסובייטית מאריסה לאטינינה (אוקראינית במקור) והייתה אלופת אולימפיאדות מלבורן 56' ורומא 60' והמתעמלת הצ'כוסלובקית וֶורָה צָ'אסְלָבְסְקָה אלופת אולימפיאדות טוקיו 64' ומכסיקו 68'. במינכן 72' קם דור חדש של מתעמלות ובראשן הסובייטית לודמילה טורישצ'בה אלופת ההתעמלות בקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית הבלארוסית אולגה קורבוט בת ה- 17 שזכתה במדליות הזהב על מכשיר הקורה ובתרגילי הקרקע על המזרן במינכן 72'. קשה להאמין באיזה כשרון ובאיזו דבקות במשימה חוננו הספורטאיות הגמישות, החזקות, והזריזוֹת  האלה . אולגה קורבוט הייתה בכל זאת מתעמלת אמיצה יותר ויוצאת דופן מבין כולן בגלל האימונים האקרובטיים הקשים במיוחד שחוותה במשך שנים בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית . האלמנטים המורכבים שהיא השתמשה בהם בתרגיליה על הקורה, המקבילים המדורגים , והמזרן דרשו קואורדינציה של מתעמלת בקרקס וגבלו בסכנת חיים של ממש. האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רנאלד קניש (Renald Knish) במשך שבע שנים מאז הייתה ילדה בת  10 ׁעֶשֶרׂ הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972, בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד שהעניקו לה שתי מדליות זהב ותהילת עולם.

טקסט תמונה : זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט בתרגיל סנסציוני על המקבילים המדורגים באולימפיאדת מינכן 72'. כישוריה הגופניים , הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה, ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילי אקרובטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס. דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש . (באדיבות IOC, DOZ, ו- ZDF).

אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט נולדה בעיר גְרוֹדְנוֹ בבֶּלָארוּס ב- 16 במאי 1955 כדי להיות אלופה אולימפית בהתעמלות . בגיל 10 התגלתה ע"י מאתרי כישרונות רוסיים ומייד נכנסה לבית ספר מיוחד להתעמלות וספורט של ברה"מ בגרודנו שהיה פס ייצור לאלופים אולימפיים ואלופי עולם. רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish) התמנה למאמנה האישי ב- 1965. הוא היה איש מופנם, קפדן, וקשוח ובעל סבלנות ברזל. היה לו חלום. הוא ביקש להפוך את אולגה קורבוט בתוך שבע שנים לאלופה אולימפית. מינכן 1972 הייתה המטרה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה ילדה ממושמעת וקיבלה את גזר הדין. רֶנָאלְד קְנִיש עשה אותה לא רק מתעמלת אלופה אלא גם לאקרובטית בעלת מוניטין עולמי. היא הייתה המתעמלת הראשונה בהיסטוריה שביצעה סלטה לאחור על קורה אולימפית שרוחבה 10 ס"מ. אולגה קורבוט התאמנה כל יום במשך שבע שנים בין עֶשֶר לחמֵש עשרה שעות ושיננה בתוך כך עשרות אלפי פעמים את האלמנטים המורכבים שאִפיינו את תרגיליה והפכו זה מכבר להרגל תנועתי שלה. היא הגיעה מוכנה למשחקי מינכן 72' [7]. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה דֶגֶם התעמלות שונה מהאלופות הקלאסיות שקדמו לה . רנאלד קניש יצר לראשונה מודל של ספורטאית רזה וצנומה כמעט אנורקטית בת 17 עם צמות וצִיצִי של ילדה בת 11. היא התאמנה שבע שנים בפרך וברציפות באלמנטים המסובכים של ההתעמלות האקרובטית הלקוחים מקרקס וגובלים בסכנת חיים . רֶנָאלְד קְנִיש לא הרפה לרגע וחניכתו אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הגיעה לשיאה הספורטיבי בזמן הנכון באולימפיאדת מינכן 72'. היו מאחוריה 17000 (שבע עשרה אלף) שעות אימון. היא הייתה עכשיו נערה בת 17 ו- 3 חודשים אך נראתה כילדה. אף על פי כן הייתה מתעמלת חזקה וגמישה מאוד מבחינה פיסית ובעלת כשרון מנטאלי שאִפשֵר לה להתמודד עם הלחצים הנפשיים הקשים בעת התחרויות. דן שילון היה בר מזל לתאר את מבצעיה המופלאים למען צופי הטלוויזיה בישראל.

האיכות המקצועית של שידורי הצוות הישראלי מאולימפיאדת מינכן 72' הייתה ירודה, אבל איכות סיגנל תמונת ה- Video שהם שלחו לנו הייתה מדהימה . הגרמנים הפיקו תמונת צבע ב-Video  בשיטת השידור החדשה שלהם בטלוויזיה שנקראה : B  PAL  625. התמונה אמנם נקלטה בישראל בשחור/לבן אך הייתה חדה וברורה מכל הסיגנלים האחרים שנראו עד אז בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. טובה יותר מהסיגנלים בצבע של צרפת (625  SECAM) ושל ארה"ב (525 NTSC). בפעם הראשונה ראינו בישראל את השימוש באלמנט השידור הטלוויזיוני Blue Screen  DOZ העניקה ב- 1972 את אפשרות לשימוש בטכנולוגיה הזאת בשידורי האולפן של רשתות הטלוויזיה השונות במרכז השידורים במינכן, ובכך יצרה משמעות עיתונאית יתירה לשידורים הבוקעים מהאולפן. בשעה שדן שילון הגיש את השידורים מהאולפן במינכן 197, יכולה הייתה הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל להכניס באמצעות אפקט "המסך הכחול" (Blue Screen שנראה כמו טְרִיק טלוויזיוני מדהים בתוכנו באותה תקופת בראשית) ברקע שלו את תמונת הבריכה השחייה האולימפית או את תמונת אִצטדיון הא"ק, ובכך ליצור אילוזיה ולשוות מראה טלוויזיוני כאילו דן שילון נמצא באמת בעצמו באתרי התחרויות. קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת אד הוק DOZ (כללה 3000 עובדים והורכבה משתי רשתות הטלוויזיה הציבורית הגרמניות ARD ו- ZDF) דיברה בשפה עיתונאית שטרם הייתה מוכרת בישראל.

מי שהציל את משלחת השידור במינכן 1972 היה נסים קיוויתי. הוא היה קרן האור היחידה בחוויית השידור האולימפית, דרגה מעל כולם. אולי בכמה דרגות. שידורי הא"ק והשחייה שלו מאולימפיאדת ממינכן 72' (אלה שנותרו לפליטה על הטייפים שלא נמחקו) ינונו לנצח. הוא היה שַדָּר מלא ידע ורֶגֶש שדיבר עברית תקנית. הא"ק זרמה לוֹ בדם עורקיו. הוא הספיק לשדר ישיר מגוון גדול של תחרויות מהמסלול והשדה, וגם את הישגיה המזהירים של אסתר שחמורוב בריצות 100 מ', והעפלתה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ'משוכות לנשים באולימפיאדה. רצח אחד עשר הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972 קטע גם את תהילתו האולימפית של נסים קיוויתי. אף אחד לא ידע להעריך בימים ההם עד כמה האיש הוא שַדָּר טלוויזיה מוכשר ומרשים. בידיו של נסים קיוויתי נפלה זכות גדולה להיות השַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, במסלולי הא"ק באצטדיון האולימפי וגם בבריכת השחייה. הוא עבד קשה ובכישרון סביב מחוגי השעון.

אפקט ה- Blue screen שלא היה מוכר לנו בא לידי ביטוי מרהיב בטרם ריצותיה של אסתר שחמורוב. האפקט הטכנולוגי אִפשֵר לבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז להריץ מחדר הבקרה של אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במינכן את תמונת הפילם של אסתר שחמורוב האצנית הישראלית הנאה לבושה בגופייה ומכנסי Shorts ומתחממת ליד אדני הזינוק אצטדיון האולימפי ברקע של תמונת ה- Video של השַדָּר – מגיש דן שילון היושב באולפן במינכן. אסתר שחמורוב נראתה מלאת ביטחון עצמי כשהיא מתכוננת לריצה הבאה שלה. שערה השחור אָסוּף ומסורק כמעין צמה. זאת הייתה אינפורמציה אלקטרונית משולבת שהועברה בשידור ישיר לצופי הטלוויזיה בישראל בה דן שילון מנווט את השידור הישיר מהאולפן ומוסר אותו לשַדָּר נסים קיוויתי שיושב בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי . לרגע נדמה היה שהם יושבים סמוכים זה לזה . האינפורמציה המשולבת יצרה מקדֵם אפקטיבי של השידור הישיר . סוג של Lead in ו- Promotion שחיבר טוב יותר את הצופים לכתבה המשודרת. נושא העלילה עסק באצנית הווירטואוזית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 שהייתה אלופת ישראל ומשחקי אסיה 1970 בבנגקוק בריצות הקצרות 100 מ' ו-200 מ', ריצת 100 מ'משוכות, קפיצה לרוחק, וקרב חמש לנשים. היה ערך מוסף להצגתה טרם התפתחות עלילת התחרות. זה היה ביום שני – 4 בספטמבר 1972. לדאבון לֵב בפעם האחרונה, יממה לפני האסון.

עם הגיעה של המשלחת האולימפית של ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972, היא נערכה על פי הוראת ראש המשלחת שמואל ללקין לביקור היסטורי במחנה ההשמדה דכאו (Dachau) ליד מינכן . נוכחות חובה של חברי המשלחת ספורטאים וספורטאיות, מאמנים, מלווים, ועסקנים. אחר כך נקבע גם מפגש מתוכנן בכפר האולימפי עם שחקן – כוכב התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי כוכב המחזמר "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי הזמין את המשלחת הישראלית כולה לראות את ההצגה "כנר על הגג" בערבו של יום שני של 4 בספטמבר 1972, משהו בסביבות תשע בערב. בדיעבד התברר כי זה היה שעות ספורות לפני הרצח והטבח.

זכוּר היטב הטקסט מלא ההוֹד של נסים קיוויתי כשפתח את השידור ישיר בהופעתה המרהיבה של אסתר שחמורוב על המסלול האולימפי וסח למיקרופון, "שוב פועם הלב הישראלי כאן במינכן הנה היא אסתר שחמורוב שלנו". רֶטֶט חלף בלבם של צופי הטלוויזיה בארץ למִשמע התיאור שלו שהיה כל כך אנושי ומיוחד במינו. נסים קיוויתי הספיק לשָדֵר בטרם האסון את הניצחון המזהיר של הרץ פיני הדגול למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצת 10000 מ' על מסלול הא"ק שזכה גם במדליית הזהב גם בריצה ל-5000 מ'. הוא שידר ישיר את זכייתו הכפולה של האָצָן הסובייטי (אוקראיני במקור) וואלרי בורזוב בשתי הריצות הקצרות ל-100 מ'ו-200 מ'. בורזוב לעג לספקנים ולתיאוריה המעניקה עליונות לאצנים השחורים על האדם הלבן . הוא היה אז הספרינטר הטוב בעולם וניצח אתלטים שחורים ולבנים כאחד . הרץ הפיני פקה וואסאלה גבר על קיפצ'וגה קיינו מקניה ונטל את הבכורה בריצה ל- 1500 מ'. האמריקני הלבן פְרָנְק שוֹרְטֶר ניצח את הרצים האפריקניים בריצת המרתון . נסים קיוויתי היה השַדָּר בהאי לישנה של דן שילון במינכן 72'. אי אפשר לשכוח גם את התיאור הנפלא שלו ניצחון הדרמטי והמפתיע של הרץ האוגנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ' משוכות וכמובן את השידורים הישירים הבלתי נשכחים המתארים ומותירים זיכרון נצח מהופעתו של השחיין היהודי אמריקני האגדי מרק ספיץ בבריכה. נסים קיוויתי שידר לצופי הטלוויזיה בישראל את תחרויות הא"ק האלה בצורה שאין טובה ממנה . הוא פשוט היה שדר א"ק ואיש טלוויזיה ברמה אחת מעל כולם.

השידורים הישירים המעטים והתקצירים הליליים המאוחרים והקצרצרים נכנסו לרוטינת שידור . יואב פלג עוזר ההפקה של מחלקת הספורט, יאיר שטרן, ואנוכי, יצאנו מדעתנו בכל פעם שהסתיימו. הצגת ספורט אדירה ונדירה שרק קמצוּץ ממנה שוּדַר בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : שבת בצוהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972 . משלחת ישראל עוזבת את המגורים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בדרכה לאצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מחווה קידה (במרכז) למצלמה. עוד אפשר להבחין בשורה הקדמית מימין ביצחק כספי (במשקפי שמש), ד"ר שאול לדני (מוסתר ומציץ למצלמה), נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' (מרכיב משקפי שמש ומשופם), יוסף רומנו (מתכופף), משה "מוני" וויינברג, זליג שטרוך, קהת שור, ודן אלון. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השתתפותה של משלחת ספורטאים רשמית ישראלית הנוטלת לראשונה חלק בתחרויות האולימפיות הנערכות על אדמת גרמניה הייתה בעלת חשיבות היסטורית. עשרים ושבע שנים חלפו מתום השואה ומסיומה של מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ומאז שגרמניה הנאצית השמידה שישה מיליון יהודים. 32 ספורטאים, מאמנים, מלווים , ושופטים בינלאומיים של מדינת ישראל העומדים ליטול חלק באולימפיאדת  מינכן 72' היווּ הוכחה לניצחונו של דוֹר השוֹאָה והתְּקוּמָה. אסמכתא מובהקת להתחדשותה של האומה היהודית שקמה מן האֵפֶר על רקע זיכרון מַר ושָחוֹר משְחוֹר. ראש המשלחת שמואל ללקין חש כי אווירת התעלות שררה בקרב הספורטאים בטרם טקס הפתיחה. כולם היו לבושים בחליפות הייצוג, מעונבים, וחבשו כובעים לבנים. הם נראו כאילו יצאו מחנות אופנה. הספורטאים זכרו את רגשות הגאווה שמילאו אותם בטרם עזבו את המגורים בדרכם לאצטדיון האולימפי במינכן. יוסף רומנו ז"ל (מהנרצחים הראשונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972) אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הפגין את כוחו בטרם מצעד הפתיחה והניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר ז"ל. יוסף ענבר יליד ווינה ממייסדי קיבוץ גבעת חיים וספורטאי בעברו (היה שוער נבחרת "הפועל" בשנות ה- 30) שיתף פעולה והתנהג כאיש שרירים. זאת הייתה תמונה בלתי נשכחת שהצביעה על מורל גבוה ששרר בשורות המשלחת. כל מחיצות הוסרו.

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. רחבת מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הישראלית מניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  :  שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72'. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואליק ללקין , יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי של ישראל , וחיים גלובינסקי . מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס . (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 בעת החדשה של מינכן 1972. אור היום הבהיר מאיר היטב את יציע המכובדים באצטדיון האולימפי. כולם נראים שבעי רצון ומתפעלים מטקס הפתיחה הצבעוני והמרשים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי הגרמני, רעיית נשיא גרמניה, גוסטאב היינמן נשיא מערב גרמניה, אוורי בראנדג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), והקנצלר הגרמני ווילי בראנדט. (באדיבות ובסיועה של DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדבר הראשון שעשתה המשלחת האולימפית של ישראל בראשותם של ה- Chief de mission שמואל ללקין ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יוֹשוֹ" ענבר עם הגיעה למינכן, ובטרם טקס הפתיחה, היה לבקר במחנה הריכוז דכאו הסמוך לבירת באוואריה, כדי להניח שם זרי זיכרון לזכר קורבנות השואה.

טקסט תמונה : 22 באוגוסט  1972. משלחת ישראל מניחה זרי פרחים במחנה הריכוז "דכאו" בפאתי מינכן טרם פתיחת המשחקים האולימפיים של מינכן 72'. הראשון מימין בשלישייה המובילה נושאת הזר הוא יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וחבר קיבוץ גבעת חיים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין של הצועדים מאחור : השחיינית שלומית ניר (בת קיבוץ איילת השחר), אישה לא מזוהה, המתאבק אליעזר חלפין, ראש המשלחת שמוליק ללקין (גבוה מכולם), הקלע הנרי הרשקוביץ' (נושא הדגל של משלחת ישראל בטקס הפתיחה), חיים גלובינסקי, ויצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), לא מזוהה, ויצחק אופק (גם הוא מרכיב משקפי שמש). (התמונה באדיבות שמואל ללקין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ביקור משלחת ישראל במחנה הריכוז דכאו הידוע לשמצה ליד מינכן . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יצחק אופק (פוקס) ז"ל, שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ושופט ההיאבקות הבינלאומי גדל הגוף וגבה הקומה יוסף גוטפרוינד ז"ל (מנרצחי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (התמונה באדיבות שמואל ללקין ז"ל . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת ישראל משתתפת בטקס האזכרה לנספים במחנה הריכוז דכאו (Dachau) ליד מינכן. (באדיבות שמואל ללקין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת חזרה מביקור הזיכרון בדָכָאוֹ וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי המתין להם שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי שכיכב בהצלחה רבה בעת ההיא במחזמר "כנר על הגג" שהוצגה בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי נפגש עם ראש המשלחת שמואל ללקין והזמין אותו ואת ספורטאיו להיות אורחיו בתיאטרון ולחזות בהצגה הפופולארית. שמואל ללקין בחן בקפידה את לוח התחרויות האולימפי ואז הוחלט כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בהצגה ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. זה היה התאריך הנוח ביותר. הופעתו של שמואל רודנסקי בכפר האולימפי עוררה התרגשות והספורטאים הישראליים ביקשו להצטלם עמו למזכרת. 

טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי המככב בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני במינכן מזמין את ספורטאי משלחת ישראל להיות אורחיו ולחזות בהצגה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, האצנית האולימפית שלנו במינכן 1972 אסתר רוט – שחמורוב, שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי, והקלע האולימפי זליג שטרוך. מאחור נראה ד"ר מתי קרנץ. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפו עשרה ימים מאז טקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972. המשחקים האולימפיים עשו כבר שני שלישים מכברת הדרך בת שישה עשר הימים. הארגון הגרמני היה מדויק ויעיל. הייתה תחושה שהעניינים מתנהלים כהלכה ועל מי מנוחות. בערבו של יום שני – 4 בספטמבר 1972 התארחה המשלחת האולימפית הישראלית בתיאטרון העירוני של מינכן וחזתה בהצגה "כנר על הגג" בה כיכב שחקן "הבימה" הידוע שמואל רודנסקי. מנהל המשלחת שמואל ללקין ארגן את ההסעה. כל 31 הספורטאים, המאמנים, וראשי המשלחת נדרשו לנסוע באוטובוס אחד לתיאטרון. רק מאמן הסיוף אנדריי שפיצר נעדר מהביקור ההוא בתיאטרון. שמואל רודנסקי קיבל את פניהם אישית. ביקור המשלחת הישראלית בתיאטרון הגרמני במינכן הפך לאירוע תקשורתי מסוקר כמו הביקור ההיסטורי של ספורטאי ישראל במחנה הריכוז הנודע לשִמצה דכאו ערב המשחקים שם הניחו זרים לזכר הנספים בשואה. מינכן בירת באוואריה ידועה במרתפי הבירה שלה. אדולף היטלר עשה שם את צעדיו הראשונים בשנות ה- 20 לכיבוש השלטון וייסוד הרייך ה- 3. כעבור חמישים שנה אירחה מינכן את האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש. צבעים מרהיבים ומרץ נעורים ליוו את המשחקים. התקשורת הגרמנית עקבה אחרי תנועת המשלחת הישראלית בעיר ותיעדה את מסעה. עיתונאים וצלמים זרים רבים נוכחו במפגש רווי השמחה והגעגועים של שמואל רודנסקי עם הספורטאים הישראליים. הכל היה מאורגן היטב והלך למישרין על פי התוכנית. המפגש עם שמואל רודנסקי הסתיים לקראת חצות וספורטאי המשלחת הישראלית עשו דרכם חזרה באוטובוס למגורים שלהם ברחוב קונולי 31 ב- כפר האולימפי כשהם שמחים, מחייכים, וטובי לב.

פרופסור שאול לדני זוכר היטב את הפרטים בשיחות התחקיר עמי, ואומר כלהלן : "אני סיימתי את תחרות ההליכה שלי ל-50 ק"מ ביום ראשון לפנות ערב- 3 בספטמבר 1972. סיימתי בזמן של 4 שעות ו- 24 דקות ודורגתי לבסוף במקום ה- 19. הלכתי  להצגה "כנר על הגג" בראש נקי. הרי לא הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר שלמחרת. התחרויות היו כבר מאחוריי. כולנו היינו סקרנים וחיכינו לראות מה תעשה אסתר שחמורוב".

טקסט תמונה : יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72". המקום הוא התיאטרון העירוני של העיר מינכן בירת באוואריה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חבר של שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי , ההלך ד"ר שאול לדני (ממושקף), מאמן הקלעים קהת שור, ראש המשלחת שמואל ללקין לוחץ את היד לשמואל רודנסקי ומברך את השחקן הישראלי. בגבה למצלמה זוני אסתר שחמורוב שמסתירה את חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.

שידורי הטלוויזיה ממינכן 72' לא עמדו בראש דאגותיה של רשות השידור. לא התפרסמו בעיתונות בימים ההם שום מחמאות או דברי הערכה מטעם ההנהלה לצוות הטלוויזיה הקטנטן במינכן שמנה את דן שילון, אלכס גלעדי נסים קיוויתי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז. האנשים האלה עמלו 18 שעות ביממה מידי יום כדי להביא את השידורים הביתה בשלום ממינכן. האולימפיאדה היא אתגר לספורטאים אך גם משימה עליונה עבור שדרי הטלוויזיה שעובדים שָם בפרך. לא הייתה אליהם שום התייחסות מצד הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא מהנהלת רשות השידור כאילו כיסוי אולימפיאדת ע"י הטלוויזיה הישראלית הוא דבר שבשגרה.

במין צירוף מקרי לא מפתיע פרסם ביום שני – 4 בספטמבר 1972 אריה אבנרי כתב העיתון "ידיעות אחרונות" מאמר גדול ממדים שכותרתו הייתה, "הכפילות בין רדיו "קול ישראל" ל- "גלי צה"ל" תידון בקרוב ברשות השידור". המאמר לא עסק בדיווחים התקשורתיים מהאולימפיאדה אלא במאבק בין שתי רשתות הרדיו על אוזני המאזינים שהגיע לשיאו במכתב חריף ששלח מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ובו תלונתו שהתחנה הצבאית פולשת לתחום הנושאים האזרחיים. מפקד גלי צה"ל דאז יצחק לבני ז"ל הגיב מייד, "יש אצלנו מקום גם לשידורים שאינם צבאיים מובהקים".

זה לא היה עוד סוד כי מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הדינמי והבלתי נלאה מתמודד בכוחות שווים עם הפופולאריות של רדיו "קול ישראל". שמואל אלמוג היה עד לכשרונו התקשורתי והתחרותי של יצחק לבני ברדיו הוותיק ולא אהב את זה. ברור שנאמנותו הייתה נתונה מראש למשה חובב. שמואל אלמוג לא רצה את יצחק לבני ברשות השידור בשום תפקיד ובאמת במכרז למנהל הטלוויזיה שהתקיים ב- 1 באוגוסט 1973 לאחר התפטרותו של ישעיהו "שייקה" תדמור, מכרז שגם יצחק לבני הציג בו את מועמדותו והישגיו בגלי צה"ל, מנע מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בעצה אחת עם יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם את בחירתו של יצחר לבני לתפקיד. שמואל אלמוג קידם את ההחלטה למנות את ארנון צוקרמן למשרה הבכירה. בתקופת כהונתו של הוועד המנהל הקודם של רשות השידור בשנים 1972- 1969 עלתה אומנם לדיון שאלת התיאום בין שתי תחנות הרדיו ואף הופעלה במסגרת זאת 'וועדת תיאום" אלא שמעולם לא נערך דיון מעמיק ורציני בנושא זה. חברי הוועד המנהל הקודם בראשותו של ד"ר חיים יחיל (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היו מודעים לכך ששליטתם על התחנה הצבאית מוגבלת למסגרת תוכניות אזרחיות בלבד בעוד שהתוכניות הצבאיות כפופות לשלטונות צה"ל . יו"ר הוועד המנהל הקודם של רשות השידור ד"ר חיים יחיל ז"ל הגיב לסיטואציה : "אי אפשר לומר כי אני מאושר מהמצב הקיים אך העובדה שלוח המשדרים של שתי התחנות עומדות לביקורת הוועד המנהל – היא חשובה". שמואל אלמוג ז"ל לא הסתיר את העובדה כי היה מאושר יותר לוּ הייתה כפיפותו של מפקד התחנה יצחק לבני למנכ"ל הרשות גדולה יותר בדומה לכפיפותם של הממונה על הרדיו והממונה על הטלוויזיה אליו. כאשר החל לפעול לפני כמה חודשים ב- 1972 הוועד המנהל החדש בראשותו של היו"ר החדש ד"ר וולטר איתן (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היה ברור כי ההתפוצצות תגיע בהזדמנות הראשונה והדבר אירע אף מוקדם מן המשוער.

מנהל המחלקה הכלכלית של ראשות השידור אמר כי ההוצאות השנתיות של גלי צה"ל מסתכמות ב- 10.000000 (עשרה מיליון) ל"י מתקציב הביטחון. משה חובב האשים את גלי צה"ל כי במרוצת השנים האחרונות שינתה התחנה את אופייה והפכה לתחנה אזרחית לכל דבר, למרות שחוק רשות השידור מגדיר אותה "כ-תחנת שידורי צבא ההגנה לישראל". בגלי צה"ל מרובות התוכניות האזרחיות מן הצבאיות ובאורח טבעי הפכה תחנה זו למתחרה מובהקת לכל רשתות השידור של רדיו "קול ישראל". משה חובב ז"ל האשים את יצחק לבני ז"ל כי חלק מעובדי "קול ישראל" ובעיקר הבכירים מגויסים לתחנה הצבאית במסגרת שירות מילואים. המילואימניקים משדרים במסגרת גלי צה"ל תוכניות שמתחרות בתחנה האזרחית בה הם עובדים. משה חובב טען גם שאותם האומנים שמופיעים ברדיו "קול ישראל" מופיעים גם בגלי צה"ל דבר שמבטל את הבידול והייחוד של "קול ישראל" ומטשטש את הגבולות בין שתי תחנות הרדיו.

מפקד גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי תמה על פרסום המכתב של משה חובב בעת הזאת, ואמר, "…למשֶה חוֹבָב יש כנראה קשיי עיכול של עובדת קיום תחנת רדיו שנייה בישראל. היה לו אולי נוח יותר לוּ שידורי קול ישראל' היו היחידים במדינה, וייתכן שזהו סימן מובהק להצלחת גלי צה"ל, שאם לא כן לא היה טורח לכתוב את מכתבו…". תחנת הרדיו של גלי צה"ל העבירה אז את מהדורות החדשות של רדיו "קול ישראל", ויִצְחָק לִבְנִי הודיע שאין לו כל בעיה להכין עם צוותיו מהדורות חדשות משלוֹ אבל הדבר מיותר. בזמנו הועלה הנושא השנוי במחלוקת הזה בוועד המנהל של רשות השידור ויצחק לִבְנִי אמר, "…שאם גלי צה"ל היו מקבלים את חלקם מהכנסות אגרת הרדיו היה הדבר אפשרי…".

טקסט מסמך :  יום שני – 4 בספטמבר 1972. הסכסוך הגדול בין מנהל רדיו "קול ישראל" משֶה חוֹבָב לבין מפקד גלי צה"ל יצחק לבני . רצח י"א ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 דחה את המאבק והעימות בין שתי תחנות הרדיו. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

ביום שני לקראת חצות – 4 בספטמבר 1972 חזרו הספורטאים הישראליים מההצגה "כנר על הגג" למגוריהם ברחוב ג'יימס קונולי 31 והלכו לישון מאוחר מהרגיל לקראת יום התחרויות הבא. הם לא שיערו בנפשם כי יתעוררו לשחר מחריד.

סוף הפוסט מס' 1118 / 34. הועלה לאוויר על ידי ב- 4 בספטמבר 2012. ראה המשך בפוסט "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

 סוף פוסט מס' 1118 / 34. הועלה לאוויר על ידי ב- 4 בספטמבר 2012. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1118 / 35.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אולם תחת Title משותף ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 והאצתי אותם בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם טרם הסתיימו אולם הם ניצבים כל סף סיום. לא שיערתי ב-אוקטובר 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 22 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

———————————————————————————————

פוסט מס' 1118 / 35 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————

פוסט מס' 1118 / 35. (פוסט מס' 12 מתוך סך 20 הדנים ב- "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972"). אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 1118 / 35. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1118 / 35. (פוסט מתוך סך 20 הדנים ב- "אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972". אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 1118 / 35. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה : המחקר והכתיבה של כל הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- 14 שנים בין השנים 1998 ל- 2012. המחקר והכתיבה הללו טרם הסתיימו. 

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17. 

שַחַר מַחֲרִיד. אשמורת בוקר של יום שלישי כ"ו באלול תשל"ב – 5 בספטמבר 1972. 

תרשים של הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 שהיה תלוי במשרדו של פרופסור ולטר טרוגר (Walter Troeger) מנהל הכפר האולימפי ו-סגנו של יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Willy Daume). ראש קבוצת שמונת המחבלים אנשי "סםטמבר השחור" לוטיף "עיסא" אפיף ו-סגנו יוסוף "טוני" נאזאל היו מצוידים במודיעין חלקי בנוגע לפירוט ומיקומם של דירות הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. שמונת המחבלים שהתחפשו לספורטאים הנושאים את הקיטבגים / צ'ימידאנים שלהם ובתוכם רובי הקלאצ'ניקוב ורימוני ה- רֶסֶס דילגו בארבע בבוקר (04.00 אולי כמה דקות מאוחר יותר) של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר הנמוכה המקיפה את הכפר האולימפי במינכן בצידו הצפון – מערבי. הם היו צריכים לנווט דרך של כ- 70 מטרים בלבד כדי להגיע ליעד הישראלי שלהם, ועשו זאת ללא קושי. 

טקסט מסמך : אולימפיאדת מינכן 1972 . תרשים של מבנה הכפר האולימפי במינכן 1972 על פי שרטוט "ממבט ציפור", בטרם תחילת המשחקים כפי שתוכנן ע"י הוועדה המארגנת הגרמנית. רחוב קונולי הארוך משתרע בתחתית השרטוט ממזרח למערב. אורכו כ- 200 מ'. הרחוב מתחיל בכיכר "קונולי – פלץ" (Connoly Platz) שם המתינו ההליקופטרים של משמר הגבול הגרמני כדי להטיס בתשע וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 את תשעת ביני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" המרוחק כ- 22 ק"מ אולי 23 ק"מ ממינכן. השרטוט מדויק וניתן להבחין בקלות במספרי הבתים של רחוב קונולי לרבות בית מס' 31. (באדיבות הוועדה המארגנת  ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                      

אנשי שירותי הביטחון והמשטרה של מינכן ומערב גרמניה הפדנטית והדייקנית מתגלים כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. נעדרי אומץ לב מינימאלי, לא נחושים, ובלתי יעילים. הם כמובן לא חתרו למגע אֵש עם קבוצת 8 המחבלים בראשות לוטיף עיסא אפיף, ולא התכוונו מראש להקריב את חייהם בעבור הצלת חייהם של הספורטאים האולימפיים הישראליים. מפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר נחשף כמפקד עלוב ופחדן. מרחק רב ממורשת הקרב שכולנו התחנכנו עליה בעת שירותינו בצה"ל. עליבותו ופחדנותו השפיעה במישרין על פיקודיו.

בשעת בוקר מוקדמת של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 כנראה ב- 04.00 דילגה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינאים חמושים ברובי קלצ'ניקוב מעל הגדר המערבית של הכפר האולימפי ליד שער הכניסה Gate 25 A, צעדה כשישים אולי שבעים מטרים באין מפריע לעבר בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי, והשתלטה בכוח הנשק על דירה מס' 1 ודירה מס' 3, בהן התגוררו שלושה עשר ספורטאים שלנו. שניים הצליחו להימלט. בסופו של אותו יום מר ונמהר רצחו המחבלים אחד עשר מחברי המשלחת הישראלית. חמישה ספורטאים פעילים, ארבעה מאמנים לאומיים, ושני שופטים בינלאומי . משרד הפנים של באוואריה בראשות של השַר ד"ר ברונו מרק פרסמה את לוח הזמנים של השתלשלות מעשה הטרור והרצח. ביום שלישי מוקדם בבוקר בשעה 05.00 של 5 בספטמבר 1972 שומעים שני סטודנטים לרפואה וספורט הָאנְס הָאלְבֶּה ו- ווֹלְפְרָאם קְרֶבְּס בביתם את הקריאה האלחוטית "אוברבאיירן, אוברבאיירן". זהו אות אזעקה לאמבולנס שלהם. האלבה וקרבס משיבים לקריאה ומקבלים הוראה לטוס מייד לשער מס' 6 בכפר האולימפי שם מחכים להם לאחר שנודע כי נשמעו יריות ברחוב קונולי 31. בשעה 05.20 הגיעו כמה סדרנים-שוטרים לרחוב קונולי 31 במטרה לברר את קולות הירי. לפני הדלת הכחולה המרכזית של הבניין הם נתקלו במפקד קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף נמוך הקומה לובש חליפת סאפארי בהירה וחובש כובע לבן. פניו צבועים בצבע שחור והוא מרכיב משקפי שמש. הוא מחזיק אקדח בידו ושני רימוני רסס תלויים בחגורתו. מתברר ש-"עִיסָא" הוא מפקד קבוצת המחבלים. הוא מוסר עלון לאחד השוטרים ובו תביעה לשחרור 234 מחבלים הכלואים בבתי סוהר בישראל תמורת הספורטאים הישראליים בני ערובה שאותם שבה בכוח הנשק לפני זמן קצר. הוא איננו מציין כמה בני ערובה בידי קבוצתו מבקש להעביר את תוכן העלון לידיעת ממשלת ישראל. הוא שולח אולטימטום ראשון ודורש לשחרר את 234 המחבלים עד 09.00 אחרת יוציא להורג את הספורטאים האולימפיים הישראליים בזה אחר זה.

במהלך המו"מ בשלביו הראשונים בין שַר הפנים הגרמני הפדראלי האנס דיטריך גנשר לראש קבוצת המחבלים מודיע "עיסא" לשַר גֶנְשֶר : "אני יודע שזהו היום האחרון בחיי. אני חייל. היום איהרג למען פלסטין. או שכוחות הביטחון הגרמניים יירו בי ואם לא אמלא את המשימה כראוי יירו בי מפקדיי לכשאחזור. לי ולחבריי אין מה להפסיד. אנחנו נחושים". במהלך המו"מ בין ברונו מרק והאנס דיטריך גנשר לבין "עיסא" ניסה קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט להשיג טלפונית את נשיא מצרים אנוואר סאדאת כדי לערב אותו במשבר. ווילי בראנדט דיבר לבסוף עם ראש ממשלת מצרים עַזִיז צִידְקִי שאמר לו, "מצרים איננה רוצה להיות מעורבת". ב- 14.00 מביאים שוטרים מחופשים לטבחים אוכל לחטופים והחוטפים. המטרה להיכנס לדירה מס' 1 עם האוכל על מנת לספור את כמות המחבלים. "עיסא" לא מאפשר לטבחים לעלות לדירה ומעלה את האוכל בעצמו . ב- 22.00 נכנסים המחבלים ובני הערובה למיניבוס שיוביל אותם מרחק של כ-200 מטרים מרחוב קונולי 31 לשני הליקופטרים החונים ב- "קונולי פלץ", בתחילת רחוב קונולי. יש שם משטח גדול שמאפשר נחיתה והמראה של הליקופטרים. רק בעת העלייה למיניבוס שיוביל את החטופים וחוטפיהם מרחוב קונולי 31 ל- "קונולי פלץ" ייוודע לגרמנים הרשלנים כי קבוצת המחבלים של "עיסא" מונה שמונה אנשים חמושים. ההחלטה להטיס את שמונת המחבלים ואת תשעה בני הערובה, כולם יחדיו, באותו המיניבוס לשדה התעופה הצבאי הקטן "פירסטנפלדברוק" ולא לשדה התעופה הבינלאומי הגדול של מינכן, שם ב- "פירסטנפלדברוק" ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה", התקבלה בנימוק ששדה התעופה הצבאי הקטן יחסית של "פירסטנפלדברוק" אינו הוֹמֶה בהשוואה לשדה התעופה האזרחי הבינלאומי של מינכן, ולכן יקל על פעולת החילוץ הגרמנית הצבאית המתוכננת בהסתר ובסודי סודות. משטרת מינכן מזעיקה ל- "פירסטנפלדברוק" 450 שוטרים כדי לאבטח את השדה.

ראש המשלחת האולימפית הישראלית במינכן 1972 שמואל "מוּליק" ללקין ז"ל נחשב לאחת מדמויות המופת והנערצות במשך שנים רבות בארצנו, מאלה שעיצבו את הספורט הישראלי בראשיתו מאז קום המדינה ב- 1948. שמואל "מוּליק" ללקין נולד בתל אביב ב- 8 בפברואר 1926. בן 17 היה חבר ארגון "ההגנה" בתל אביב וסיים קורס מפקדי כיתות בשְפֵיָה. באוקטובר 1943 התגייס לפלוגה ח' בפלמ"ח במסגרת גיוס עירוני. תחילת השירות הייתה בקיבוץ קריית ענבים ולאחר מכן גם בקיבוץ רמת רחל ובבית הערבה בנובמבר 1945 הוביל יחידת סיור כמ"כ מבית הערבה לרמת רחל. מארב בריטי תפס את היחידה ו-שמואל ללקין והלוחמים נידונו ע"י השלטון המנדטורי הבריטי לשבע שנות מאסר באשמת נשיאת נשק. כשהגיע לבית הכלא מצא שם את אריה שריג. באוגוסט 1947 שוחרר שמואל ללקין ושירת בתפקיד מ"מ בפלוגה של יששכר "יִשְכָּה" שָדְמִי בגדוד החמישי של חטיבת הראל. במלחמת העצמאות עלה בשיירה האחרונה מקיבוץ חולדה לירושלים. השתתף בקרבות על שועפאת ובלחימה בהר הצופים והאוניברסיטה העברית בניסיון לכבוש את אוגוסטה וויקטוריה. אח"כ הועלה בדרגה והיה מפקד פלוגה בגדוד השישי של חטיבת הראל בקרבות ניצנה בנגב. המג"ד שלו היה סא"ל צבי זמיר.

לאחר המלחמה הפך לספורטאי לאומי ונבחר להיות שחקן נבחרת ישראל בכדורעף ב- 1949 וראשית שנות ה- 50 תחת שרביט אימונו של המאמן המיתולוגי מיכה שמבן. משחק הכדורעף בשנים ההן היה מזוהה עם קיבוצי "השומר הצעיר" של מפלגת מפ"ם בארץ אך שמואל מוּלִיק לָלְקִין התל אביבי פרץ את החומה "השמוצניקית" והתקבל לשורות הנבחרת הלאומית. התמונות הבודדות שנותרו מהתקופה ההיא של ראשית המדינה מספרות טוב יותר מכל מילה את הפשטות והענווה שניבטת מכל פינה של ישראל הישנה ואפפה גם את הופעת הספורטאים הלאומיים. בתוך 60 שנה השתנתה מדינת ישראל לבלי הַכֵּר.

טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא. המאמן הלאומי מיכה שמבן (באמצע שורת העומדים והיחיד שלובש גופייה) מייסד מייד לאחר תום מלחמת העצמאות ב- 1948 את נבחרת ישראל בכדורעף. כאן נראית הנבחרת במחנה אימונים מוקדם בחיפה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : שמואל ללקין (הפועל ת"א ), משה "מוסה" דניאל (הפועל מעיין ברוך), דוד פרלמוטר הפועל גן שמואל), מיכה שמבן (המאמן הלאומי), חיים בורר (הפועל בית זרע), עוזי וויזל (הפועל ת"א), דן גלילי (הפועל בית אלפא). זיהוי הכורעים מימין לשמאל : אומנה לבבי (הפועל מרחביה), דניאל "שחור" אלוני (הפועל גן שמואל), משה "מוסה" להב (הפועל בית זרע). (התמונה באדיבות חיים בורר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1950. נבחרת ישראל בכדורעף מתכוננת לקראת טורניר המשחקים במכבייה ה- 3 . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקפטן אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה), דן גלילי (קיבוץ בית אלפא), עוזי וויזל (הפועל ת"א, היום פרופסור ונגן צ'לו), חיים בורר קיבוץ בית זרע), דוד פרלמוטר (קיבוץ גן שמואל),  שמואל ללקין (הפועל ת"א), משה "מוסה" דניאל (אביו של הכדורסלן מוטי דניאל ואז חבר קיבוץ חולתא), אברהם ווייס (בית"ר ת"א). מאמן נבחרת ישראל היה אז מיכה שמבן. (התמונה באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל "מוליק" ללקין הוא דוֹר מקימי המדינה ובוניה. מנהיג בעל חזון ומעש. מחוספס אך ישר והגון ולא מזויף. בעל יכולות מרשימות של ארגון וביצוע ונְטוּל כל יחסי ציבור בדומה לרבים מחבריו מהדוֹר ההוא של הפלמ"ח . שמואל "מוליק" ללקין כיהן כמנכ"ל ההתאחדות לספורט במשך 33 שנה, 1995- 1962. במסגרת תפקידו נבחר לעמוד בראש המשלחת הישראלית (שֶף דֶה-מִיסְיוֹן) לאולימפיאדת מינכן 1972 [1]. מעמסה גדולה ואחריות כבד. שמואל ללקין "מוליק" כבר החל בספירה לאחור. נותרו עוד שישה ימים לסיום. עד כה עמדו הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה (היה גם נשיא הוועד האולימפי הגרמני), מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר, וד"ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן בכל מילה שאמרו, בכל הבטחה שהבטיחו, ובכל מטלה. הכל דפק בקפידה והלך על פי התוכנית. הפדנטיות והדייקנות הגרמניים הוכיחו את עצמם ולמשלחת הישראלית לא היו כל תלונות.

גם לאחר 32 שנה זוכר שמוליק ללקין ז"ל בדייקנות רבה כל פרט מהאסון של רצח י"א הספורטאים האולימפיים הישראליםם כאילו הדבר התרחש רק אתמול. הוא משוחח עִמִי ומדבר ביגון קודר בדיור המוגן בו הוא מתגורר יחד עם רעייתו ירדנה במגדלי ים התיכון בכפר סבא על מה שהתחולל ביום המַר והנמהר ההוא בכפר האולימפי במינכן ברחוב קונולי 31 . הרחוב הזכור לשמצה נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני גֵ'יימְס קוֹנוֹלִי (James Connolly) הזוכה במקצוע הזה במדליית הזהב במשחקי אתונה 1896 שהייתה האולימפיאדה המודרנית הראשונה והתקיימה בעֵת החדשה לאחר הפסקה בת 1527 שנים מאז ימי יוון העתיקה. ג'יימס קונולי היה אתלט מתמיד. באתונה 1896 קבע הישג של13.71 מ' וכעבור ארבע שנים השתתף גם באולימפיאדת סט.לואיס 1900 בארה"ב שם זכה במדליית הכסף וקבע 13.97 מ'. במדליית הזהב בסט. לואיס זכה קופץ המשולשת היהודי – אמריקני מאיר פרינשטיין (Meyer Prinstein) שהשיג 14.47 מ'. הרחובות בכפר ובקומפלקס האולימפי רחב הידיים במינכן 72' נקראו על שמם של ספורטאי עבר אולימפיים דגולים. ג'יימס קונולי זכה לכבוד ההנצחה הזה שהעניקה לו הוועדה המארגנת הגרמנית.

משלחת ישראל בראשות ה- Chief de Mission שמואל "מוליק" ללקין טסה למינכן ביום שני – 21 באוגוסט 1972 ומייד השתכנה בחמש הדירות שהוכנו בעבורה ע"י מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר ברחוב קונולי 31. למחרת הונף דגל מדינת ישראל בכפר האולימפי. זה היה טקס קצר אך מרגש מאוד. שררה במשלחת הישראלית התרוממות רוח גדולה. דגל ישראלי מתנוסס על אדמת מינכן שם הגה אדולף היטלר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת את השנאה היוקדת העיוורת ליהודים באשר הם יהודים ושם חיבר את ספרו הנודע לשמצה "מיין קאמפף". הספורטאים הישראליים חשו שהם מחוללים היסטוריה. הם היו משלחת הספורט הרשמית הראשונה שדורכת על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945.

טקסט תמונה : יום שלישי – 22 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הכפר האולימפי. משלחת ישראל ניצבת דום לקראת הנפת דגל המדינה בכפר האולימפי. (באדיבות דן אלון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  :  יום שלישי – 22 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. דגל מדינת ישראל מתנוסס בראש התורן בכפר האולימפי. האיש הגבוה משמאל החובש מגבעת לבנה הוא ראש המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין. (באדיבות הקלע זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רחוב קונולי הארוך (כ- 200 מ') היה אחד משלושה רחובות ראשיים וארוכים בכפר האולימפי שהשתרעו ממזרח למערב. הרחובות הנוספים היו נאדי (Nadi) ושטראסה ברגר (Strasseberger). בנייני הכפר האולימפי נצבעו על פי תכנון מראש בצבעים בהירים של לבן, כחול, וכתום. הוועדה המארגנת זכרה את הכתם המיליטריסטי שהותירה אולימפיאדת ברלין 1936 ועשתה כל מאמץ לשָוֵוק אווירה של ידידות, שמחת נעורים ועליצות חיים במשחקים האולימפיים. המשלחת הישראלית התגוררה בחמש דירות דו-מפלסיות במבנה נמוך בן שתי קומות בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 שהיה מרוחק כ- 60 מטר אולי 70 מטר מהגדר שהקיפה את הכפר האולימפי בצדו המערבי. בכל דירה דו מפלסית דמוי קוטג' היו מדרגות ספיראליות שחיברו בין שתי הקומות בדירה, התחתונה והעליונה. דלתות הכניסה לדירות ניצבו ברוֹם המד-רחוב. הנגישות אליהן הייתה מיידית לכל דיכפין. באותו הבניין ברחוב קונולי 31 השתכנו בדירות סמוכות 10- 7 ובדירות 21- 17 בקומה השלישית ספורטאי משלחת אורוגוואי. ספורטאי הונג-קונג גרו בדירות 16- 12 ממש מעל לחמש הדירות הישראליות . שמונת המחבלים של "ספטמבר השחור" בפיקוד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ו-סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל הייתה אם כן מצוידת במודיעין חלקי וידעה כיצד לנווט ולהגיע בוודאות לדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 שם התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים הישראליים במקצועות הספורט האולימפיים השונים עמיצור שפירא (א"ק), אנדרה שפיצר (סיוף), מוני וויינברג (היאבקות), קֵהָת שוֹר (קליעה), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקולות) וגם שני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקולות). לוטיף "עִיסָא" עפיף ו- יוסוף "טוֹנִי" נאזאל לא ידעו באילו דירות נוספות בבניין קונולי 31 מתגוררים שאר הישראליים אך שיערו שהן בסמוך לדירה מס' 1. קבוצת המחבלים הייתה צריכה רק לדלג מעל הגדר המערבית שגובהה כשני מטרים בלבד ולעבור מרחק של כמה עשרות מטרים בודדים בדרכם לחמש הדירות ברחוב קונולי 31.

שמוליק ללקין זוכר בעשרות שיחות התחקיר שקיימתי עימו בשנים 2010 – 2004, כלהלן : "…חזרנו מבניין התיאטרון במינכן לאחר הצגת "כנר על הגג" [2] עם השחקן הישראלי שמואל רודנסקי  ישר למגורים שלנו בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. קבלת הפנים שערך לנו שמואל רודנסקי הייתה מרגשת מאוד. הייתה שם שמחה והתרוממות רוח גדולה מאוד. אפשר לראות את החיוכים בתמונות הסטילס שנשארו למזכרת מהערב ההוא. אני זוכר שאישרתי למאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג לשוב מאוחר יותר לכפר על פי בקשתו והוא לא שב עמנו באוטובוס. אמרתי לו, "אתה מאמן לאומי ואני סומך עליך". מוני וויינברג חזר בכוחות עצמו לכפר במונית מאוחר מאוד בלילה והשתחל לדירה מס' 1 שלו ברחוב קונולי 31 בשקט מבלי להפריע לששת חבריו שכבר נמו את שנתם. רעייתי ירדנה ואנוכי הענקנו לבן שלנו אריק שמלאו לוֹ זה עתה בר מצווה מתנת נסיעה לאולימפיאדת מינכן 72'. אריק ביקש להישאר ללון בכפר האולימפי בחדרם של מרימי המשקלות והמתאבקים. הייתה שם איזה מיטה פנויה והילד ממש התחנן. סירבתי בכל תוקף מפני שהייתי חייב לשמש דוגמא אישית בכל מובן. המגורים בכפר האולימפי היו מיועדים לספורטאים בלבד ולא לפרוטקציה עבור קרובי משפחתם של המנהלים. הילד חזר עם רעייתי ירדנה לדירה שכורה שלנו לא רחוק מהכפר…".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. המשלחת האולימפית הישראלית מוזמנת לבקר בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של שמואל רודנסקי. ל- 11 מהם היו אלו השעות האחרונות של חייהם. זיהוי העומדים מימין לשמאל : חיים וויין, רעייתו גב' אהובה וויין, טוביה סוקולסקי, מוני וויינברג (מציץ מאחור), יריב אורן, שאול לדני (מרכיב משקפיים) זאב פרידמן (מחובק ביד שמאל של השחקן שמואל רודנסקי), קהת שור (מאחור), שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי (עטור זקן), יוסף גוטפרוינד (כבד הגוף והגבוה מכולם), חיים גלובינסקי, שמואל ללקין (מחייך מאחור), צבי פינקלשטיין (גזבר המשלחת מפתח תקווה), איש לא מזוהה (מציץ מאחורי צבי פינקלשטיין), יוסף רומנו, יעקב שפרינגר, יהודה ווינשטיין (מוסתר חלקית), דן אלון, יצחק כספי, ד"ר קורט ווייגל רופא המשלחת, וקצה שרוול חולצתה של אסתר רוט- שחמורוב. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : גד צברי, זליג שטרוך, חבר של השחקן שמואל רודנסקי, אליעזר חלפין, ו-אריק ללקין בנו בן ה- 13 של שמואל ללקין. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה 1 : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.  הערה 2 : נעדר מהתמונה מאמן הסייפים אנדריי שפיצר לאחר שקיבל רשות ממנהל המשלחת שמואל "מוליק" ללקין לנסוע ברכבת ליממה אחת לעיר ההולנדית דן בוס שם שהתה אשתו גב' אנקי שפיצר אצל הוריה עם ביתם התינוקת.

פתאום מישהו צעק : "…הֵי חברה, חכו רגע נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' לא היה נוכח בתמונה, אז בואו נעשה עוד תמונה אחת בשבילו ולכבודו…". כולם הסתדרו ונעמדו באותה פוזה והנרי הרשקוביץ' (משופם ומחייך) נדחק מאחור בצידה הימני של התמונה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. יום שני בערב –  4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. כמעט אותה התמונה. מישהו ראה כי נפקד מקומו של נושא הדגל של המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה הקלעי הנרי הרשקוביץ וצעק לו להצטרף לתמונה הקבוצתית של המשלחת. צלם לחץ שוב על הדק המצלמה והנרי הרשקוביץ נראה מחייך (ממשוקף ומשופם) 'עומד מאחורי טוביה סוקולסקי. אבל היה פנצ'ר אחר בצילום. הצלם שלא הכיר את אסתר שחמורוב השאיר אותה משמאל מחוץ לתמונות והותיר רק את שרוול חולצתה ליד ד"ר קורט ווייגל. הערה : לא נכח במפגש עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה "כנר על הגג", סייף הרומח יהודה וויינשטיין שנשאר במגורים ברחוב קונולי 31, מפני שההצגה לא עניינה אותו. כמו כן לא מופיע בתמונה מאמן נבחרת הסיוף אנדריי שפיצר שנסע עם רעייתו לביקור משפחתי בן 48 שעות בעיר דן בוס בהולנד. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של העיר מינכן. אולימפיאדת מינכן 1972. תיעוד של עליצות ושמחה שנעשה כארבע שעות לפני פריצת שמונת המחבלים חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" למגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. יוסף גוטפרוינד הענק מתחבק עם שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי בתום ההצגה "כנר על הגג". במרכז זהו מנהל המשלחת האולימפית הישראל שמואל "מוליק" ללקין, ומשמאל , איש הוועד האולימפי הישראלי חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו, כלהלן : "השעה כבר הייתה אחרי חצות הליל. הלכנו כולנו לישון במצב רוח מצוין. תמונות הסטילס מהמפגש ההוא עם השחקן הראשי הישראלי שמואל רודנסקי בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון של מינכן, מוכיחות זאת היטב. זה היה יום נפלא. התכוננו ליום התחרויות האחד עשר באולימפיאדה. כולנו היינו סקרנים לראות האם אסתר שחמורוב תעפיל לריצת הגמר ב- 100 משוכות. היא הייתה הספורטאית הבולטת במשלחת. האולימפיאדה הייתה אומנם בעיצומה אך סיומה כבר נראה באופק. בשעה ארבע לפנות בוקר ביום שלישי – 5  בספטמבר 1972 חדרו ללא קושי שמונה מחבלים פלשתינאים לכפר האולימפי. הם נחלקו לשתי קבוצות וקפצו פנימה מעל הגדר שעטפה את הכפר האולימפי. זה כמעט היה נוהג. זה היה ביום האחד עשר של המשחקים והשמירה הביטחונית על הכפר הייתה רופפת מאוד. השומרים בכניסה הראשית העלימו עין מספורטאים שונים שהגיעו באישון לילה לכפר האולימפי מבילויים מאוחרים בברים ובמועדונים בעיר ואפשרו להם לקפוץ מעל הגדר. כך נהגו גם עם שמונת המחבלים הפלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" שהיו מחופשים לספורטאים ולא משכו כל תשומת לב. הגדר לא הייתה מאובטחת כלל. אני יודע שכמה מהמחבלים נכנסו דרך אחד השערים הראשיים ואחרים דילגו מעל הגדר. המחבלים לבשו בגדי אימון כאילו היו ספורטאים ונשאו עמם תיקי ספורט גדולים כדרך האתלטים. הם התחפשו לספורטאים ולא עוררו כל חשד. בתיקים לא היו מונחות נעלי אימון וגם לא תלבושת ספורט אלא אופסנו בהסתר רובי קלאצ'ניקוב אוטומאטיים, מחסניות תפוחות מכדורים, ורימוני רֶסֶס".

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין, עירני ונרגש, מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : "אנחנו התגוררנו בקומת הקרקע של הבניין בן שתי קומות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ממש על הרחוב. בבניין הזה שיכנתי רק את הגברים במשלחת. אסתר שחמורוב ושלומית ניר התגוררו בנפרד מקום אחר של מגורי הספורטאיות בכפר האולימפי, כ- 120 מטר אולי 150 מ'מאִתנו בבניין שהוקצה לנשים בלבד. שני השייטים יאיר מיכאלי (לוחם בשייטת 13) ויצחק ניר ומאמנם אלי פרידלנדר התגוררו בעיר הנמל הצפון גרמנית קִיל שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות. ראשי המשלחת יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, חיים וויין סגן יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, יצחק כספי גזבר הכבוד של הוועד האולימפי, יצחק אופק יו"ר ההתאחדות לספורט, וחיים גלובינסקי – גרו בנפרד במלון "שרתון" בעיר. אני מתוקף תפקידי גרתי בכפר האולימפי יחד עם הספורטאים שלנו. בזמנו בעת הביקור המוקדם שלי בכפר האולימפי כראש המשלחת ביוני 1972, התרעתי בפני הגרמנים על כך שהבניין נגיש מִידַי לכל עובר אורח. הוא שוכן בגובה הקרקע וגם סמוך מידי למדרחוב ואל המדרגות המובילות מהחניון אל הדלת הכחולה המשותפת שהובילה לכל דלתות הדירות בבניין. ביקשתי לשנות את מיקום המגורים שלנו אך הגרמנים לא שהו לבקשתי. איש לא לקח ברצינות את הדרישה הביטחונית שלי. התגוררנו בחמש כניסות נפרדות אך סמוכות זו לזו. הדירות היו דו מפלסיות בנות שתי קומות ובעלות גרם מדרגות פנימי משותף. בין כניסה לכניסה הפריד מטר אולי מטר וחצי. בכל חדר התגוררו על פי המקובל כמה ספורטאים".

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין ממיין בהתרגשות  בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו את חלוקת האנשים לחדרים :

בדירה הראשונה שהייתה גדולה במקצת משאר הדירות החלטתי לשכן שבעה מאנשי המשלחת שכללו את חמשת המאמנים משה "מוני" וויינברג מאמן ההיאבקות, עמיצור שפירא מאמן הא"ק, טוביה סוקולסקי מאמן מרימי המשקלות, קהת שור מאמן הקלעים, ואנדרה שפיצר מאמן הסייפים, וגם את שני השופטים הבינלאומיים הישראליים שלנו באולימפיאדת מינכן 72' יוסף גוטפרוינד שופט בינלאומי בהיאבקות ויעקב שפרינגר שופט בינלאומי בהרמת משקולות. גם שאר הדירות היו דו מפלסיות".

בדירה השנייה גרו חמישה ספורטאים. ההלך ד"ר שאול לדני, שני הקלעים הנרי הרשקוביץ (נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה)  וזליג שטרוך , שני הסייפים יהודה וויינשטיין ודן אלון. לדירה הזאת התפלח השחיין אברהם מלמד כאורח אך הוא לא היה חבר מן המניין במשלחת. אישרתי לו כספורטאי אולימפי לשעבר להתגורר בדירה מס' 2.

בדירה השלישית גרו שישה ספורטאים. קבוצת מרימי המשקלות זאב פרידמן, דוד ברגר, ויוסף רומנו ועִמם קבוצת המתאבקים שמנתה את אליעזר חלפי, ומארק סלאבין, וגד צברי.

בדירה הרביעית התגוררו רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל וד"ר מתי קרנץ שלא היה חבר במשלחת אלא איש מקורב שהיה קשור עכשיו לסוכנות היהודית ובעברו איש מכון ווינגייט.

אני כמנהל המשלחת גרתי בדירה החמישית  נפרדת מכולם שהייתה רק שלי ושימשה אותי גם כמשרד קטן. בדירה עמד לרשותי טלפון בעל חיוג בינלאומי. שתי קבוצות המחבלים מנו ביחד שמונה אנשים והיו מצוידות במודיעין פחות או יותר מדויק. הם ידעו היכן התגוררנו".

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט  1972. זהו תצלום של רחוב קונולי 31 מאחור מהצד של המרפסות בכפר האולימפי רחב הידיים במינכן. התמונה צולמה דקות אחדות לפני היציאה של המשלחת הישראלית לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי של מינכן. 7 דקות נסיעה באוטובוס אולי פחות הפרידו בין הכפר האולימפי לאצטדיון האולימפי. ברקע נראות חמש הדירות הדו מפלסיות ברחוב קונולי 31 בהן התגוררו 21 מהספורטאים הגברים של המשלחת הישראלית [3]. הדירה קיצונית מימין היא דירה מס' 1 ואחריה ממוקמות לפי הסדר דירות 2 , 3 , 4 , ו- 5. בדירה 1 התגוררו המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא – א"ק, קהת שור – קליעה למטרה, טוביה סוקולסקי – הרמת משקלות, אנדריי שפיצר – סיוף, ומשה "מוני" וויינברג – היאבקות, ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות. הדירה הקיצונית משמאל היא דירה מס' 5 בה התגורר מנהל המשלחת (CHIEF  DE  MISSION) שמואל "מוליק" ללקין (מתכופף מלפנים), מאחוריו חיים גלובינסקי , איש לא מזוהה, וקיצוני משמאל זהו יצחק כספי. זיהוי נוסף של כל הנוכחים התמונה : קיצוני מימין זהו יצחק אופק, יריב אורן, יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים, ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי, צבי פינקלשטיין ואיש לא מזוהה. בהמשך זהו כאמור חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, ויצחק כספי. מתכופף לפנים שמואל "שמוליק" ללקין. ל- לוטיף עיסא עפיף מנהיג קבוצת הטרור הפלסטינית שמנתה 8 מחבלים חמושים ברובי קלצ'ניקוב היה מודיעין מדויק היכן משתכנת המשלחת הישראלית (הספורטאים הגברים) בביתן ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי. הם לא ידעו בדיוק באלו חדרים משתכנים הספורטאים הישראליים והמאמנים שלהם . דלת הכניסה לדירה מס' 1 (בה השתכנו המאמנים הלאומיים) הייתה מבודדת משאר הכניסות האחרות בשל מבנה הבניין הקונקרטי הזה ברחוב קונולי מס' 31. (התמונה באדיבות שמואל ללקין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 3 בספטמבר 1972. הכפר האולימפי . הסייף דן אלון לבוש בגד אימון גרמני על מרפסת דירה מס' 2 הנושקת למרפסת דירה מס1 עליה השתלטו שמונת המחבלים. מימין נראה מגדל התקשורת הגרמני ש- DOZ השתמשה בו כדי להעביר את סיגנל הטלוויזיה לכל פינה על פני הגלובוס.  על מגדל התקשורת היו מוצבות שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות שצילמו 24 שעות ביממה תמונות פנורמיות של הכפר האולימפי והקומפלקס האולימפי לרבות האצטדיון המרכזי. (צילום יהודה וויינשטיין יבד"ל ובאדיבות דן אלון ז"ל).

שמואל ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "בארבע לפנות בוקר אולי קצת אח"כ הגיעה קבוצה של שמונה מחבלים חמושה ברובי קלצ'ניקוב לקומת הקרקע בבית הדירות הישראלי ברחוב קונולי 31. הם הגיעו אלינו בקלות. האבטחה הגרמנית הייתה קלושה אם בכלל. הכול היה פרוץ. ההגעה לחדרים שלנו והחדירה אליהם נעשו ללא כל מאמץ . מדהים עד כמה זה היה קל. החוליה התפצלה לשתיים. המחבלים הראשונים פרצו בכוח את דלת הדירה הראשונה שם התגוררו חמשת המאמנים האולימפיים שלנו מוני וויינברג, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר טוביה סוקולסקי, וקהת שור ושני השופטים הבינלאומיים בהרמת משקולות ובהיאבקות יעקב שפרינגר יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גבר גבה קומה ובעל משקל פתח את הדלת והבין שהוא ניצב בפני מחבלים. הוא ניסה לסגור את הדלת בכוח וצעק, "…לברוח כולם, מחבלים מנסים להיכנס דרך הדלת…". מאמן המשקלות טוביה סוקולסקי התעורר הראשון מהצעקות של יוסף גוטפרוינד ההמום והמבוהל. הוא לבש זוג מכנסיים וברח דרך החלון. אח"כ אולי במקביל להשתלטות על דירה מס' 1 התדפקו כמה מחבלים חמושים אחרים על דלת הדירה השלישית בביתן. הם משום מה פסחו על דלת הדירה השנייה שגם היא הייתה דו מפלסית. בדירה מס' 2 ישנו בקומה הראשונה שאול לדני ואברהם מלמד. בשני החדרים בקומה העליונה התגוררו הנרי הרקשקוביץ וזליג שטרוך, החדר שלהם פנה לכיוון המד רחוב, ודן אלון ויהודה וויינשטיין שחדרם פנה למרפסות. אינני יודע מדוע הם פסחו על דלת הכניסה השנייה ואינני יודע גם מדוע לא המשיכו לכניסות ארבע וחמש. העניין נשאר תעלומה עד עצם היום הזה. הרי אין מי שיעיד. כולם נרצחו".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו הביתן ברחוב קונולי 31 ששימש את מגורי המשלחת הישראלית. הדלת הקיצונית מימין היא הדלת של דירה מס' 3 בה התגוררו שלושת המתאבקים אליעזר חלפין, מרק סלאבין וגד צברי ושלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן. לידה דלת הדירה מס' 2 שעליה פסחו משום מה המחבלים ובה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך , שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין, ההלך ד"ר שאול לדני, והאורח הבלתי לגאלי השחיין הנודע אברהם מלמד (בן קיבוץ רמת יוחנן) שהחֶבְרֶה סידרו לו מיטה. משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית עשויה זכוכית של בניין 31 ברחוב קונולי שהובילה החוצה אל המדרגות שהובילו לירידה אל חניוני האוטובוסים והמכוניות. כל תנועת התחבורה בכפר האולימפי הגדול התנהלה במעין קומת מרתף כדי לא לזהם את האוויר.  דלת דירה מס' 1 ממוקמת מייד מאחורי דלת הזכוכית הכחולה לפניה עומדת אשתו של הקלע האולימפי הנרי הרשקוביץ. הכניסה אליה היא מכיוון מדרגות החניון התת קרקעי או דרך הדלת הכחולה. המדרגות מהחניון ישירות אל דלת דירה מס' 1 בה השתכנו עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, מוני וויינברג, קהת שור, טוביה סוקולסקי, יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר. לדירה מס' 1 לא הייתה דלת הנושקת לרחוב כפי שהיו לדירות מס' 2 , 3 , 4 , ו- 5 . דלת דירה מס' 1 נשקה למדרגות החניון ולכן היא הייתה הנגישה ביותר . זאת פשוט הייתה הדלת הראשונה של מגורי הספורטאים הישראליים  שנקרתה למחבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוליק" ללקין ממשיך לתאר לי בשיחות התחקיר עמו את אותו שחר מחריד של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972: "מרים המשקלות זאב פרידמן פתח למחבלים את דלת הדירה השלישית. נכנסו אליה שני מחבלים שהשתלטו מייד על שלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, זאב פרידמן, ודוד ברגר וגם על שלושת המתאבקים אליעזר חלפין, ומרק סלבין, וגד צברי. הם הצמידו אותם לקיר והתכוונו לחבור אל המחבלים האחרים שנשארו לשמור על שאר החטופים בדירה מס' 1. ברגע של היסח הדעת מצד המחבלים הצליח גד צברי לחמוק ולהימלט. בארבע ורבע לפנות בוקר שמעתי יריות. שנתי קלה והתעוררתי מייד. ניגשתי לחלון אך לא ראיתי דבר וחזרתי למיטה. לא נקפו כמה דקות ושוב שמעתי כמה יריות בודדות. אז כבר הבנתי מה קורה. אני מעריך שהיריות בפעם הראשונה נורו לעברו של המתאבק גד צברי שהצליח לברוח מהחוטפים. כנראה שביריות בפעם השנייה הם רצחו את משה "מוני" וויינברג. יוסף רומנו נרצח זמן לא רב אח"כ. אין שום עֵדוּת למה שקדם לפני היריות מפני שהעדים היחידים שראו את שני מקרי הרצח של מוני ווינברג ויוסף רומנו, נרצחו בעצמם מאוחר יותר. ראיתי את גופתו של מוני וויינברג לבוּש רק בתחתונים מוצאת אל מחוץ לדלת הכניסה ומאוחר יותר היא פונתה מאוחר יותר ע"י צוות גרמני".

בעת גביית העדויות התברר כי מאמן המתאבקים משה "מוני" וויינברג נאבק במחבלים כשהם נכנסו לדירה מס' 1 בארבע ורב בבוקר ונורה בפניו אך רק נפצע. אח"כ הוברר כי לוטיף "עיסא" אפיף הותיר שלושה מחבלים לשמור על החטופים בדירה מס' 1 ובעצמו יחד עם ארבעה אחרים יצא דרך הדלת הכחולה לתּוּר אחר דירות נוספות של הספורטאים הישראליים במטרה ללכוד עוד בני ערובה. "עיסא" וחבריו נטלו עמם את משה "מוני" וויינברג הירוי בעת החיפוש. הועלתה השערה כי המחבלים כפו עליו להדריכם ולהוביל אותם לחדרים נוספים של המשלחת הישראלית. השערה נוספת הייתה כי מוני וויינברג החליט לפסוח על דלת הכניסה לדירה מס' 2 בה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך, שני הסייפים דן אלון ויהודה ווינשטיין, ההלך ד"ר שאול לדני ואברהם מלמד והוביל אותם הישר לדלת הכניסה של דירה מס' 3 מפני שם התגוררו אנשי הכוח של האתלטיקה הכבדה בהם שלושה מרימי משקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן ושלושה המתאבקים גד צברי, אליעזר חלפין, ומרק סלאבין, בתקווה שאלה יוכלו לגבור על המחבלים בקרב פנים אל פנים. השמועות גם סיפרו שמוני וויינברג נלחם בהם שוב בתוך זמן קצר אח"כ ואז גם נורה ונרצח מקרוב.

טקסט תמונה : יוסף רומנו ז"ל בתרגילי גוף. (באדיבות אלמנתו גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף רומנו היה אחד הספורטאים החזקים ביותר במשלחת הישראלית וגם אחד האהודים. הוא היה מעצב פנים במקצועו האזרחי ומצא עניין באתלטיקה הכבדה. דווקא בעיצומן של התחרויות האולימפיות במינכן נפצע בברכו. כשהמחבלים הובילו את שבויי דירה מס' 3 לעבר דירה מס' 1, דידה יוסף רומנו מאחור בגופייה ומכנסי ספורט קצרים על קביים. איש לא נותר בחיים כדי לספר על גבורתו של יוסף רומנו שגאוותו הישראלית נפגעה והיכן ומתי החליט להשיב מלחמה שערה . הוא היה ספורטאי אמיץ לב ואיש שרירים שלקח את גורלו בידיו. ידוע רק שלאחר שהוּבְלוּ הספורטאים מדירה מס' 3 לחדר העליון בדירה מס' 1 ניסה יוסף רומנו מתי שהוא להילחם במחבלים בידיים חשופות בקומה העליונה בדירה מס' 1 (בה השתכנו באותה דירה מס' 1 המאמנים הישראליים והשופטים האולימפיים הישראליים) אך גם הוא נורה מטווח קרוב ומת מייד. קליעי הקלצ'ניקוב חוררו את גופו של יוסף רומנו החזק ונתקעו בקירות החדר. יוסף רומנו הי"ד נרצח מבלי שיהיה בידו כלי מלחמה כדי להגן על חייו.

השֶף דֶה מִיסְיוֹן שמואל ללקין עומד על כך בעת התחקיר עִמִי כי הוא מודע לאינפורמציה כי משה "מוני" וויינברג הוביל באופן אישי את המחבלים לדירה מס' 3 בהנחה שאנשי הכוח כמו יוסף רומנו יוכלו להיאבק עם המחבלים, אך הכל על פי דעתו הן השערות בלבד מפני שכולם נרצחו ולא נותרו עֵדים כדי לאמת את הדיווח הזה.

טקסט תמונה  : יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972. המשחקים האולימפיים של מינכן 72' –  אולימפיאדת הרצח. צוות גרמני מפנה את גופתו של משה "מוני" וויינברג מנוקבת כדורים שהמחבלים הניחו במיד רחוב של קונולי 31 ליד הדלת הכחולה. מאוחר יותר החל הצוות הגרמני בראשות שר הפנים האנס דיטריך גנשר לנהל את מו"מ עם מפקד קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף על חייהם של תשעת בני הערובה. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גופתו של מרים המשקלות יוסף רומנו, ספורטאי ישראלי שהיה לוחם אמיץ ותקף את המחבלים בידיים ריקות ונרצח מייד – נשארה מוטלת זמן רב בחדר העליון בדירה מס' 1 נוכח פני החטופים והחוטפים. באיחור זמן גדול של כשלוש שעות רק בשבע בבוקר הקיפה משטרת מינכן החובבנית את בניין המגורים הישראלי ברחוב קונולי 31 והציבה צלפים לבושים כספורטאים מול כניסות הבניין.

טקסט תמונה :  יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72'. משטרת מינכן מתארגנת באיחור זמן רב לאבטחת הכפר האולימפי ושולחת למקום 450 שוטרים חמושים. המחבלים רצחו כבר שני ספורטאים ישראליים ומחזיקים בתשעה בני ערובה נוספים לנוכח האבטחה הגרמנית הרשלנית. (באדיבות ו סיוע של  DOZ ו- הסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקלע הנרי הרשקוביץ בן 45 אז, נשא בגאווה רבה את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972. הרשקוביץ נולד ב- 12 בפברואר 1927 בבוקרשט – רומניה ושרד את מלחמת העולם ה- 2. ב- 1947 הצטרף למועדון הקליעה של מכבי בבוקרשט. ב- 1965 עלה לישראל יחד עם רעייתו השופטת ההתעמלות הבינלאומית גב' סידי הרשקוביץ ובתם התינוקת בת שנה וחצי. הנרי הרשקוביץ הוא דור שלישי למשפחת שענים ברומניה והלך בדרכי סבו ואביו ופתח ברחוב בן יהודה בתל אביב חנות שעונים ועובד בה במרץ עד היום גם בגיל 85. הנרי הרשקוביץ אהב את המלאכה העדינה והמדויקת ומצא חפיפה בין משמעת העיסוק בשעוניו לבין תכונות האופי של שקט נפשי, סבלנות, ודריכות המחשבה לפני סחיטת ההדק והצליפה למטרה ברובה האוויר שלוֹ. הוא היה שנים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה בשלושה מצבים והצטיין גם בתחרויות קליעה בחו"ל. הוא נולד להיות צלף. ב- 1967 זכה באליפות העולם בקליעה ברובה ביפן. הנרי הרשקוביץ ייצג את מדינת ישראל בתחרויות הקליעה של אולימפיאדת מכסיקו 1968 (יחד עם הקלעים זליג שטרוך ונחמיה סירקיס). עכשיו נבחר לייצג את המדינה גם באולימפיאדת מינכן 1972. הנרי הרשקוביץ הוא הספורטאי היחיד בישראל שנשא שלוש פעמים את דגל המדינה בשלושה טקסי פתיחה שונים של אירועי ספורט גדולים, במשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק 1970, באולימפיאדת מינכן 1972, ובמשחקי אסיה ה- 7 בטהראן ב- 1974.

טקסט תמונות : 1967. אליפות העולם בקליעה ביפן. הנרי הרשקוביץ בן 41 מוכתר כאלוף העולם בקליעה ברובה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונות : 1967. אליפות העולם בקליעה ביפן. הנרי הרשקוביץ בן 41 מוכתר כאלוף העולם בקליעה ברובה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. יפן. הנרי הרשקוביץ אלוף העולם בקליעה ברובה זעיר ניצב על דוכן מספר אחת. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנרי הרשקוביץ מתייחס ברצינות רבה לנשיאת דגל המדינה בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. הוא זוכר היטב בעת שיחות התחקיר שלי עימו ב- 2009, כלהלן : "חשתי אחריות רבה, גאווה, וכבוד רב למשימה שהוטלה עלי ע"י ראש המשלחת שמואל ללקין. שמואל "מוליק" ללקין הודיע לי שנבחרתי לשאת את הדגל הישראלי על אדמת גרמניה בשל הישגיי הספורטיביים וגם בגלל היותי הספורטאי המבוגר ביותר במשלחת". הנרי הרשקוביץ בן 89 אז בעת כתיבת הפוסטים הראשונים בבלוג הזה שדנו באולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972 (הנרי הרשקוביץ נולד ברומניה ב- 1927. הייתה לו חנות שעונים ברחוב אלנבי בתל אביב) זכר היטב את הרצח והחטיפה שהתחוללו מוקדם בבוקר ב- 5 בספטמבר 1972 ברחוב קונולי 31 כאילו הדבר התרחש רק לפני רגע. בשפתו השקולה והמחושבת הוא אמר וסיפר לי, כלהלן : "…אני התגוררתי בדירה 2 יחד עם עמיתי הקלע זליג שטרוך ועם שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין וההלך שאול לדני. היה לנו אורח נחמד בדירה אך בלתי לגאלי, השחיין אברהם מלמד. כולנו ישנו בשני חדרים קטנים במפלס העליון של דירה מס' 2 ביניהם חצצו שירותים ומקלחת, חוץ משאול לדני שהעדיף לישון בחדר למטה ליד המטבחון. גם אברהם מלמד ישן לידו בקומה התחתונה. אברהם מלמד היה מגיע לדירה מתי שמתחשק לו. הוא היה אורח ואסטרונאוט מרחף שאיבד את המפתח שסידרנו לו והיה משתחל מאוחר בלילות דרך החלון הצרפתי. כל העסק לא היה מתוכנן היטב מההיבט הביטחוני. מפתחות הדירות היו פשוטים ולדלתות לא היו בריחים. הייתי מוטרד. אם אברהם מלמד חדר דרך החלון לדירה מס' 2 מדוע שאחרים לא יעשו זאת. המחשבות האלו כל הזמן התרוצצו בראשי. זאת הייתה האווירה של הימים ההם. צריך לזכור שבארץ היו בחודש מאי 1972 שני מקרים של התקפות מחבלים טרם אולימפיאדת מינכן 72'. חטיפת מטוס "סָבֶּנָה" (Sabena) והנחתתו בנמל התעופה לוד, והרצח הנורא בלוד ע"י אנשי צבא הכוכב האדום היפניים ובראשם קוזו אוקאמוטו…".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. המפתח לדירה מס' 2  בבית המגורים הישראלי ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי שהוחזק בכיסו של הקלע ונושא הדגל בטקס בפתיחה הנרי הרשקוביץ'. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו הקלע הנרי הרשקוביץ שָב לזירת הרצח  ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן 72' . מימין : דלת הכניסה לדירה מס' 3 (לידה זוג אופניים) ודלת הכניסה לדירה מס' 2. משמאל : הדלת הכחולה המרכזית עשויה זכוכית של ביתן מס' 31 ברחוב קונולי דרכה פנו המחבלים לעבר דלת הכניסה של דירה מס' 3. לעולם אי אפשר יהיה לדעת מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 שהייתה קרובה יותר לדלת המרכזית, ולמה לא ניסו להשתלט על דירה מס' 4 שם גרו רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל ומתי קרנץ, ומדוע לא פלשו לדירה מס' 5 שם התגורר ראש המשלחת שמואל ללקין. המרחקים בין דלתות הדירות היו קצרים ביותר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 (נערך בשבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1971) מר הנרי הרשקוביץ מוסיף בשיחות התחקיר עמי : "לא הייתי שקט אבל דווקא ישנתי טוב באותו הלילה של 5 בספטמבר 1972 כשלפתע התעוררתי מוקדם בבוקר משקשוק בריחים של נשק אוטומטי. ירדתי למטה במדרגות והצצתי החוצה אך לא ראיתי דבר חוץ מאיש ביטחון גרמני שחש למקום מפני ששמע יריות ושאל אותי אם משהו לא בסדר ? השבתי לו שאינני יודע. צריך להבין את הטופוגרפיה של הכפר האולימפי ורחוב קונולי במיוחד. קבוצת המחבלים טיפסה במעלה כמה מדרגות מקומת החניונים התת קרקעית שהובילו רק לדלת דירה מס' 1 בבניין קונולי 31 שהייתה נפרדת מארבעת הדירות האחרות. כדי להגיע לכל ארבעת הדלתות האחרות של ארבע הדירות הנוספות של המשלחת הישראלית שנבנו ממש על הרחוב היה צריך להיכנס דרך הדלת הכחולה עשויה מזכוכית שהובילה למיד רחוב. הדירות שלנו היו נגישות לכל עובר אורח. בדירה מס' 1 בה התגוררו שבעה ספורטאים שלנו, חמישה מאמנים לאומיים ושני שופטים בינלאומיים עמיצור שפירא, קהת שור, מוני וויינברג, אנדרה שפיצר, טוביה סוקולסקי, יעקב שפרינגר, ויוסף גוטפרוינד. מייד אחרי הפלישה לדירה מס' 1 וההשתלטות על שישה מאנשינו , טוביה סוקולסקי הרי הצליח להימלט, הבינו המחבלים שישנן דירות נוספות בבניין בהן מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם רק לא ידעו היכן. חלק מהמחבלים אבטחו את דירה מס' 1 וחלק אחר ירד במדרגות ונפנה אל הדלת המרכזית הכחולה שהובילה אל הכניסות הסמוכות : 2, 3, 4, ו- 5. אינני יודע עד היום מדוע פסחו על הדירה שלנו דירה מס' 2 וחדרו דווקא לדירה מס' 3. אין לי הסבר לכך ואינני יודע גם מדוע הם לא השתלטו על דירה מס' 4 בה התגוררו ד"ר קורט ווייגל ומתי קרנץ ומדוע לא ניסו להגיע לדירה מס' 5 שם לָן ראש המשלחת בכבודו ובעצמו שמואל ללקין. הרי לנו לא היה נשק וגם לא מאבטחים. כעבור זמן לא רב ראיתי איך המחבלים גוררים את גופתו של מוני וויינברג בתחתונים בלבד שרועה בחוץ".

טקסט תמונה : הקלע הנרי הרשקוביץ בפעולה באחת מתחרויות הקליעה הרבות בהן השתתף. במשך שנים רבות נחשב לצלף הטוב במדינה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנרי הרשקוביץ' ממשיך לשחזר עבורי את קורות יום השלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 : "לאחר חדירת המחבלים לדירות מס' 1 ומס' 3 ותפישת בני הערובה ראיתי בערך בחמש וחצי בבוקר ממרחק של כ- 10 מטרים את המחבל לוטיף 'עיסא' אפיף עם הכובע הצהוב מנהל שיחות עם הגרמנים. הדיבור שלו היה מלווה בתנועות ידיים ליד דלת הזכוכית הכחולה שהייתה הדלת המרכזית של הכניסה לבניין כולו והיציאה ממנו. יכולתי לפגוע בו בקלות ברובה הצלפים שלי [4] שהיה מונח לידי בדירה מס' 2. שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין האיצו בי לצלוף בו. נחשבתי לצלף מעולה והצלחתי להשחיל חמישה כדורים בתחרויות הקליעה ה-אולימפיות למרכז מטרה המרוחקת ממני 50 מ', אבל ממש לאותו חור באמצעות רובה "הטוטו", שלי. הייתי יכול "להוריד" את לוטיף "עיסא" אפיף בקלות, מה זה בשבילי לצלוף מ- 10 מטרים, אבל חששתי שיש למחבלים רימונים והם לא יהססו לזרוק אותם על בני הערובה הלכודים בדירה הראשונה של המשלחת שלנו. זאת הייתה דילמה. לפני שהתפנינו מהדירות שלנו לעבר הגן מאחורי רחוב קונולי 31 עוד הצלחתי להחליף כמה מילים עם ראש המשלחת שמואל ללקין. עמדנו על המרפסות של הדירות וללקין צעק לי אם אני יודע מה קורה ? השבתי שאנשים "מדרום לאשקלון" פלשו לדירות מס' 1 ומס' 3. מאוחר יותר החל המו"מ של האנס דיטריך גנשר וד"ר בְּרוּנוֹ מֶרְק עם המחבל לוטיף "עיסא" אפיף. המו"מ לוּוָה בכל מיני אולטימטומים והאנס דיטריך גנשר וברונו מרק וגם וולטר טרוגר ומנפרד שרייבר הסתודדו עם לוטיף "עיסא" אפיף כמה וכמה פעמים ליד הדלת הכחולה הסמוכה לדירה מס' 1. אף אחד לא ידע את המספר המדויק של קבוצת המחבלים שהשתלטו על הספורטאים שלנו. האמת, הייתי יכול לצלוף בעוד מחבל אחד לבוש מסכה שראינו נחשף על המרפסת האחורית של דירה מס' 1 שהייתה כה סמוכה לזאת שלנו ושימש כנראה איש אבטחה אחורי של קבוצת המחבלים, אך לך תדע מה תהיה תגובתם של המחבלים האחרים, כמה אנשים הם, ואיזה עוצמת אֵש יש להם. לא ידענו כמה הם. זאת הייתה שאלת המפתח האם קבוצת המחבלים מונה שניים אולי שלושה או עשרה. זה כמובן הבדל עצום. ביקשתי באופן אישי מד"ר בּרוּנוֹ מֵרְק כי יצייד אותי בטלסקופ ויאפשר לי להיכנס לבניין 24 הגבוה ברחוב קונולי הארוך בו שכנה משלחת מזרח גרמניה על מנת להשקיף מהקומה העליונה לעבר דירה מס' 1 שלנו בה נלכדו בני הערובה, וכדי לברר כמה מחבלים באמת נמצאים שם. ברונו מרק סירב". שרר שם בתחילה בלבול וחוסר וודאות. אינני יודע גם אם הייתי צריך לקבל אישור מיוחד לפתוח באש בסיטואציה המורכבת הזאת".

טקסט תמונות : זהו צילום של לוח מטרה אליה צלף הנרי הרשקוביץ באחת מתחרויות הקליעה בהן נטל חלק ברחבי העולם, חמש פעמים קליעות "בול'" באותו חור הקליעה הראשון ממרחק של 50 מ'. אומר לי הנרי הרשקוביץ בשיחות התחקיר עמו : "יכולתי להוריד את המחבל עם המסכה בקלות רבה, אני צלף, אך לא ידעתי כמה מחבלים נמצאים בדירה מס' 1, איזה נשק הם מחזיקים בידיהם, ו-מה כוח האש שלהם, ועד כמה הם יכולים להזיק לספורטאים החטופים שלנו". (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. אחד המחבלים מקבוצתו של לוטיף "עיסא" אפיף מאבטח את דירה מס' 1 מצידה של המרפסת האחורית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. (סוכנויות ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סייף הרומח יהודה וויינשטיין היה צעיר הספורטאים במשלחת הישראלי למינכן 72', בן שבע עשרה וחצי. יהודה וויינשטיין נולד במושבה ראש פינה ב- 11 במארס 1955. הוא למד בביה"ס היסודי בראש פינה ואת לימודי התיכון עשה בביה"ס "התיכון עיוני" בצפת. בחירתו בסַיִף הייתה ברירת מחדל מפני שזה היה חוג הספורט היחידי במושבה. יהודה וויינשטיין הפך לאלוף ישראל ונשלח יחד עם הסייף דן אלון למינכן. לאחר אולימפיאדת מינכן 72' התגייס יהודה וויינשטיין לחיל האוויר והפך לטייס קרב. היום הוא משמש טייס בחברת ארקיע.

יהודה וויינשטיין בהיותו בן 55 בעת שיחות התחקיר עמי ההן זוכר, כלהלן : "החלטתי לא לנסוע יחד עם כולם להצגה "כנר על הגג" עם שמואל רודנסקי. הייתי כנראה צעיר מידי וההצגה לא עניינה אותי. נשארתי ברחוב קונולי 31. דן אלון ואני השתכנו בדירה מס' 2. זאת הייתה בחירה שלנו. הרי הגענו לכפר האולימפי שבועיים לפני כולם. בלילה של יום שני – 4 בספטמבר 1972 המתנתי לספורטאי המשלחת שחזרו למגורים לקראת חצות. דן אלון ואנוכי לנו במפלס העליון של דירה מס' 2 צמוד למרפסת שפנתה לגן מאחור. שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך ישנו במיטות שפנו לצד של המיד – רחוב. במפלס התחתון ליד המטבחון ישנו שָאוּל לָדָנִי והשחיין אָבְרָהָם מְלָמֵד. דָן אַלוֹן ואנוכי התעוררנו למשמע צרורות יריות. זה היה מוקדם בבוקר. שאלתי את דָן אָלוֹן מה הרעש הזה אך הוא פטר אותי כי אלה קולות הכפכפים שמשמיעים ספורטאי הונג קונג שהתגוררו קומה מעלינו בעת צעידתם המהירה. המשכנו לישון אך כעבור כמה דקות העיר אותנו הֶנְרִי הֶרְשְקוֹבִיץ וסיפר כי מחבלים השתלטו בכוח הנשק על דירות 1 ו- 3 ושבו את הספורטאים שלנו כבני ערובה. הוא סיפר לנו כי ראה את גופתו של מוני וויינברג שותתת דם מוטלת ליד הדלת הכחולה הסמוכה לדירה מס' 1. התייעצנו כולנו כיצד לפעול. הצענו להנרי השרקוביץ וזליג שטרוך לפגוע במחבלים באמצעות רובי הטוטו האולימפיים שלהם (בעלי קוטר 2.2 מ"מ). שררה אי וודאות ענקית בעיקר מפני שלא ידענו כמה מחבלים השתלטו על הספורטאים שלנו. במהלך ההתייעצויות בינינו ראיתי מהחלון שלנו את אחד המחבלים שחבש כובע בוקרים רחב שוליים. החלטנו לברוח מהדירה אך לא מהדלת הראשית מפני שפחדנו כי המחבלים צופים עליה והם יכולים לצלוף עלינו. שרר שם בלבול וגם לא היה בידינו מידע מפורט. בתוך עשרים דקות אולי שלושים לא יותר – שאול לדני, אברהם מלמד, ואני פתחנו את החלון הצרפתי במפלס התחתון שהייתה בעצם מין דלת הזזה והסתלקנו דרך המרפסת האחורית לעבר הגינה הסמוכה לבניין. אחרינו יצאו דרך החלון הזה גם שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך ודן אלון. היה מוקדם בבוקר ושקט בחוץ. לא היה אף אחד בסביבה למעט סדרן – שוטר גרמני אחד לבוש במדי התכלת שדיווחנו לו מה קרה. הוא השיב לנו שמשטרת מינכן כבר יודעת על אירוע הטרור הזה. נלקחנו למטה המשטרה ואח"כ קיבלנו דירה חלופית משם עקבנו אחרי ההתפתחויות".

טקסט תמונה : 1972. זהו סייף הרומח יהודה וויינשטיין בן שבע עשרה וחצי (מימין) עם מאמנו משה חומוט באחת התחרויות שקדמו לאולימפיאדת מינכן 72'. (באדיבות יהודה וויינשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסייף דן אלון ז"ל נולד בתל אביב ב- 28 במארס 1954. את אהבתו לסַיִף ירש מאביו מאיר אלון יליד הונגריה [5] שהיה אלוף ארץ ישראל ואח"כ גם של מדינת ישראל במשך שנים רבות. המשפחה התגוררה ברחוב אפשטיין בצפון תל אביב ודן אלון התאמן בהחזקת חרב כבר בגיל שש. בגיל שמונה עזב את הסיוף ובחר להתאמן בכדורסל בקבוצת הילדים של מכבי ת"א שמנהלה היה שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל. בגיל שש עשרה פרש מהכדורסל וחסר לאהבתו הישנה, אומנות ספורט ה-סייף. בינתיים נסגר מועדון הסיוף של מכבי ת"א ודן אלון העתיק את פעילותו למועדון מכבי ר"ג. בשנים 1972 – 1968 נחשב דן אלון לסייף הטוב במדינה והיה אלוף ישראל בכל שלושת מקצועות הסייף, רומח, דקר, וחרב. כאלוף ישראל קנה את הכרטיס לאולימפיאדת מינכן 1972. הצטרף אליו הסייף הצעיר יהודה וויינשטיין אלוף הנוער שעשה את המינימום האולימפי על פי הקריטריונים שהציב מנהל ההתאחדות לספורט וה- Chief de mission שמואל ללקין. ראשי הוועד האולימפי ושמואל ללקין ניצבו רק בפני בעיה אחת , באיזה מאמן משה חוּמוּט או אנדרה שפיצר יש לבחור ולהטיסו למינכן 72' יחדיו עם שני הסייפים. לבסוף הוחלט למנות את אנדרה שפיצר בן ה- 27 למאמן הלאומי. אנדרה שפיצר נסע אל מותו.

טקסט תמונה : 1972. דן אלון ממועדון מכבי ר"ג הוא אלוף ישראל הסיוף בדגם רומח. (באדיבות דן אלון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה: 1972. דן אלון ממועדון מכבי ר"ג הוא אלוף ישראל הסיוף בדגם רומח. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן אלון ז"ל ספורטאי מופת זוכר בשיחות התחקיר הרבות שקיימנו בינינו, כלהלן : "הטרגדיה של המאמן אנדרה שפיצר בן גילי היא כמו צו הגורל. אנדרה שפיצר, יהודה וויינשטיין ואנוכי הגענו למינכן ב- 7 באוגוסט 1972 כשבועיים לפני בוא המשלחת כולה על פי הזמנת איגוד הסיף הגרמני כדי להתאמן עם הסייפים הגרמניים. הדירות הדו מפלסיות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי כבר המתינו לנו. שנינו היינו הראשונים שחנכנו אותן. אני ויהודה וויינשטיין החלטנו משום מה לגור בדירה מס' 2. זאת הייתה הבחירה שלנו. אנדרה שפיצר יליד טרנסילבניה היה בעל האופי ביישן. הוא היה אדם צנוע ובעל חוש הומור נדיר שביקש לגור בנפרד מאתנו. "צריך להיות איזה שהוא דיסטאנס מכל מיני סיבות בין הספורטאים לבין מאמנם", אמר לנו ולקח את חפציו לדירה מס' 1". האם הייתה זאת גזירת הגורל ? אנדרה שפיצר הלך שוב אל מותו.

ראש המשלחת שמואל "מוליק" ללקין החליט, "כי, המשלחת האולימפית הישראלית כולה תבקר באופן מאורגן ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 בתיאטרון העירוני של מינכן שם התקיימה ההצגה "כנר על הגג" בהשתתפות השחקן הישראלי שמואל רודנסקי". זה היה פחות או יותר יום נטול תחרויות עבור הישראליים. באחד הימים הגיעה אנקי רעייתו של אנדרה שפיצר לביקור בעלה במינכן. היא השאירה את התינוקת אנוּק אצל הוריה בעיר ההולנדית דֶן בּוֹס ונסעה משם ברכבת למינכן. בהיותה במינכן יחד עם אנדרה השיגה טלפון מבית הוריה בדן בוס שסיפרו לה כי התינוקת לא מרגישה כל כך טוב. אנדרה שפיצר רווי געגועים לבתו התינוקת ביקש משמואל ללקין רשות לוותר על ההצגה כדי לנסוע כבר ביום ראשון – 3 בספטמבר להולנד עם רעייתו אנקי. שמואל ללקין נעתר לבקשתו. אנקי ואנדרה שפיצר לקחו את הרכבת הראשונה שהזדמנה להם ונסעו לדן בוס בהולנד.

דן אלון מוסיף : "לאחר שחזרנו בחצות הליל של יום שני – 4 בספטמבר 1972 מהתיאטרון במינכן ומהפגישה הנרגשת עם שמואל רודנסקי המתינו לי בדירה מס' 2 המאמן אנדרה שפיצר ויהודה ווינשטיין. זה היה כבר מאוחר בלילה אבל ישבנו שם עוד כשעה והחלפנו חוויות. זה היה עוד לילה אולימפי רגיל. לפתע סיפר לנו אנדרה שפיצר את עוללות היום, "תשמע מה קרה לי", והוסיף בנון שלנטיות, "אנקי רעייתי הביאה אותי באוטו שלה היום בשעות הבוקר לתחנת הרכבת בדן בוס ממנה ניתן להגיע למינכן אך החמצנו אותה בכמה דקות . אנקי נסעה עוד 30 ק"מלתחנה הבאה בעיר איינדהובן כדי להשיג שם את הרכבת. בדרך אמרתי לה, "אנקי אני רוצה להישאר עוד יום עמכן בהולנד. אני כל כך מתגעגע אליכן" אך אנקי אמרה לי שאני מוכרח לשוב כי קיבלתי משמואל ללקין אישור לחופשה בת יומיים. תפסתי את הרכבת בתחנה השנייה ושבתי לכפר האולימפי והנה אני כאן ממתין לכם ומספר לכם את קורותיי היום". אני ידעתי שאנדרה שפיצר בעל חוש ההומור הבלתי נדלה ואיש הבדיחות מאוד היה קשור מאוד לאנקי ובתו התינוקת בת החודש והתגעגע למשפחתו" . האם הוטל שוב הפּוּר ? אנדרה שפיצר שב מהולנד אל מינכן – למותו. השעה כבר הייתה אחרי חצות הליל. מחוגי השעון הראו כי יממה חדשה נרשמה בלוח השנה : כ"ו בחודש אלול תשל"ב, יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. דן אלון ויהודה וויינשטיין ברכו את אנדרה שפיצר בברכת לילה טוב והלכו לישון בדירה שלהם דירה מס' 2. אנדרה שפיצר נפנה מהם והלך למגורי המאמנים בדירה מס' 1.

דן אלון ממשיך לשחזר עבורי את קורות אותו היום המר ההוא, ומספר כלהלן : "קיר דק הפריד בין שתי המרפסות של דירה מס' 1 ושלנו דירה מס' 2 שהיו כה סמוכות. מדהים מדוע המחבלים פסחו ולא נכנסו לדירה שלנו דרך הדלת במד – רחוב. ועוד יותר מדהים מדוע הם לא דילגו מעל הקיר במרפסת העליונה כדי לחדור משם לדירה מס' 2. הרי הם היו מצוידים בקלאצ'ניקובים ואנחנו כולנו היינו בידיים ריקות. לאחר שנודע לנו דבר ההשתלטות של המחבלים על דירה מס' 1 הייתי על המרפסת והצצתי מעבר לקיר המפריד, ואז ראיתי לשנייה אחת ממרחק של שני מטרים את אחד המחבלים לבוש כובע גרב מחזיק קלצ'ניקוב דרוך בידיו ומאבטח את הדירה עם תשעה בני הערובה מאחור. הוא לא הבחין בי. מייד הסתלקתי משם ואז גם גמלה ההחלטה להימלט מהדירה שלנו דרך החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה הדו מפלסית שפנה למרפסת התחתונה. ואומנם כך עשינו. יצאנו בלאט למרפסת האחורית וקפצנו ממנה לגינה שעטפה את הבית מצדו השני של הרחוב" .

הקלע זליג שְטְרוּךְ (החליף את שם משפחתו לשְטוֹרךְ) נולד ב- 9 במאי 1946 עיר קאראגנדה בקזחסטן. ב- 1957 נדדה משפחתו לפולין. ב- 1962 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה באשקלון. זליג שטרוך ירה להנאתו במטווחים בעיר לגניצה בפולין יחד עם חברי ילדות . בארץ החזיק לראשונה רובה טוטו בתחרות קליעה שנערכה באשקלון ב- 1964. זליג שטורך התגלה כצלף. בהיותו בן 22 עבר את כל הקריטריונים בקליעה למטרה ברובה טוטו ונמנה על משלחת ישראל שטסה באוקטובר 1968 ליטול חלק באולימפיאדת מכסיקו 68'. אולימפיאדת מינכן 72' הייתה האולימפיאדה השנייה שלו ברציפות. הוא נמנה על נבחרת הקליעה הישראלית הלאומית שאימן אותה קֵהָת שוֹר.

טקסט תמונה : 23 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. העיר מינכן בירת מדינת באוואריה. שלושה ימים לפני טקס הפתיחה. הקלע זליג שטרוך (מימין) עם מאמנו קהת שור מטיילים ברחובות מינכן. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. קבוצת הקליעה האולימפית הטובה במדינת ישראל. שלושת הצלפים מימין לשמאל : זליג שטרוך, מיכה קאופמן, והנרי הרשקוביץ' ז"ל). (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקלע האולימפי של ישראל באולימפיאדת מניכן 1972 זליג שטרוך זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "מעשה הרצח והטרור נפל עלינו כרעם ביום בהיר. אני זוכר את הימים הראשונים כשהגענו למינכן. המאמן שלנו קהת שוֹר, אנוכי והנרי הרשקוביץ טיילנו במינכן היפה. הכל היה רגוע ושקט ופתאום מלחמה ורצח ספורטאים ישראליים בכפר האולימפי. זה היה נורא. בחמש בבוקר יצאתי החוצה לבוש טרנינג כחול בגד אימון ספורטיבי שקיבלנו כולנו מהנהלת המשלחת מדלת הדירה שלנו, דירה מס' 2 כדי לברר מה קורה. היה שקט בחוץ ואור הבוקר החל להפציע. לפתע אני רואה את מפקד קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף יוצא מעבר לדלת הכחולה ומתקרב אלי. הוא היה לבוש בז'אקט סאפארי לבן וחובש כובע לבן – צהבהב. לאחר שהתקרב הבחנתי כי הוא מחזיק בעלונים ביד אחת ובשנייה אקדח. על חגורתו היה תלוי רימון. "עיסא" שאל אותי בגרמנית אם אני יודע היכן המשטרה. השבתי לו בשפה הגרמנית כי אינני יודע. למזלי הגדול השם "ISRAEL" באנגלית היה רשום על גַב ה-טרנינג (בגד אימון ספורטיבי) כך ש- "עיסא" לא ידע שאני ספורטאי ישראלי חבר המשלחת. העפתי מבט לחלון למעלה וראיתי את הנרי הרשקוביץ מסמן לי לברוח. מייד לאחר ש- "עיסא" חזר לדלת הכחולה הגיע שוטר – סדרן גרמני בהליכה מהירה בתלבושת האחידה שלהם בצבע תכלת – טורקיז למד רחוב שלנו ושאל אותי אם שמעתי יריות. השבתי בשפה הגרמנית כי אינני יודע דבר. ניתחתי מהר את המצב והבנתי על פי משאלתו של "עיסא" "היכן משטרת מינכן", כי הם השלימו את מעשה ההשתלטות והחטיפה על הספורטאים שלנו ועכשיו הם מבקשים לפתוח מייד במו"מ. אח"כ גם ראיתי את העלונים שהם זרקו מדירה מס' 1 ובהם שמות 234 המחבלים הכלואים שאותם דרשו לשחרר תמורת בני הערובה שלנו".

זליג שטרוך ממשיך להעיד בפניי, כלהלן : "לאחר שחזרתי לדירה הערתי את שאול לָדָנִי ואברהם מלמד משנתם . הם ישנו על המיטות בקומה הראשונה. אברהם מלמד היה כה ישנוני ואמר לי ברוגז, "…זליג למה אתה מעיר אותי כל כך מוקדם תפסיק כבר עם הצחוקים שלך…". טִקסנו כולנו כל הדיירים עצה כיצד לפעול. מחלון הקומה השנייה הפונה למִיד רחוב ראינו כיצד כמה מחבלים מוציאים את גופתו של מוני וויינברג מנוקבת כדורים ושותתת דם. היה לי במקרה את רובה הטוטו שלי בחדר מפני שהבאתי אותו לצורכי ניקוי. אסור היה בשום אופן להכניס את הנשקים שלנו לכפר האולימפי ונדרשנו לאפסן אותם בארונות מיוחדים במתקן הקליעה האולימפי, אך אני הצלחתי להביא בתיק שלי את הרובה האישי, אומנם ללא הכוונות, אך בכל זאת רובה שמסוגל לייצר אֵש. הייתי יכול לפגוע בקלות ב- "עיסא" שניצב ליד הדלת הכחולה וגם במחבל אחר שאבטח את דירה מס' 1 במרפסת מאחור אפילו בהיעדר הכוונות האורגינאליות של הרובה, אך בעצה אחת החלטנו לא לירות, מפני שלא ידענו מה עוצמת האש שלהם, כמה הם, ואולי הם יכולים להעיף רימונים על החברה שלנו".

בשעה ארבע אחה"צ הודיע לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף מפקד קבוצת המחבלים ודובר גרמנית רהוטה  [6] להָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר האיש הבכיר ביותר בצוות המו"מ הגרמני כי הם דורשים להציב מייד לרשותם שני מטוסים גדולים כדי שיוכלו לטוס עם השבויים ממינכן למדינה ערבית כלשהי שתיאות לקבל אותם. האנס דיטריך גנשר הודיע לו כי הקצאת שני מטוסים גדולים מחברת התעופה "לופטהאנזה" הוא מהלך לוגיסטי מורכב, שאיננו יכול להתבצע מייד, לא בתוך שעה, ובספק אם אפילו בתוך שלוש שעות. מטרת תשובתו של האנס דיטריך גנשר הייתה להרוויח זמן ולהאריך את המו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה הישראליים. לוּטִיף "עיסא" אפיף הפתיע את האנס דיטריך גנשר ואמר לוֹ, "או. קיי. מטוס אחד יספיק", ובכך קיווה לקצר את זמן ההמתנה. הצוות הגרמני שכלל את האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, ד"ר מנפרד שרייבר, ו- וולטר טרוגר ביקש למשוך את המו"מ ולהרוויח זמן. לוּטִיף "עיסא" אָפִיף רצה לקצר אותו ולהסתלק עם החטופים מהר ככל האפשר מאדמת גרמניה. הוא הבין שככל שהעסק הזה מתארך הוא ואנשיו העייפים הופכים לפגיעים ושִיעֵר שהתארכות המו"מ מאפשרת לגרמנים להכין תוכנית ולהיערך לפעולת חילוץ. הבעיה הגדולה של משטרת מינכן הייתה חוסר מידע מדאיג כמה מחבלים שוהים בדירה מס' 1 וכמות הנשק שבידם, ומהי עוצמת האש שלהם. מאנפרד שרייבר העריך שנמצאים שם חמישה מחבלים. איש מאנשי משטרת מינכן לא שיער כי קבוצת הרצח של "ספטמבר השחור" בראשות לוטיף "עיסא" אפיף מונה שמונה אנשים מצוידים בקלצ'ניקובים ורימונים והתיקים שלהם נושאים מחסניות כפולות רזרביות להחלפה (מודבקות בסרט הדבקה חזק אחת לשנייה) נושאות תחמושת 7.62 מ"מ, ובכל אחת שלושים כדורים. בשלב מסוים העלה מאנפרד שרייבר כ- 10 לוחמים של היחידה המיוחדת של משטרת מינכן לבושים בגדי ספורטאים ומצוידים בתת מקלעים על גג הבניין ברחוב קונולי 31 כדי להיערך לפעולת חילוץ במקום, אך הדבר שודר ישיר בטלוויזיה הגרמנית והמחבלים גילו את התחבולה של מאנפרד שרייבר בעת שצפו במוניטור שהיה מוצב בדירה מס' 1. הצלפים הגרמנים נאלצו להתקפל. היוזמה הייתה כל הזמן בידי לוטיף "עיסא" אפיף. הוא היה מוכן ומתוחכם וגם דיבר גרמנית רהוטה. כמפקד נטע בטרוריסטים נחישות. הצוות שלו היה ערני.

בשלב מסוים היכן שהוא לפנות ערב הבין לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף כי המו"מ עם הצוות הגרמני הוא לא רק על חייהם של תשעת בני הערובה אלא גם על חייהם שלהם של שבעת המחבלים ועל חייו שלו כמפקדם. כל הפגישות בין צוות המו"מ הגרמני לבין "עיסא" התקיימו ליד הדלת הכחולה המרכזית של הבניין עשויה זכוכית, ממש ליד דירה מס' 1 שם הוחזקו בחדר שבו התגוררו לפנים אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר כל תשעת בני הערובה כפותים בידיהם ורגליהם. תנאי השבי בחדר הקטן היו קשים פיסית לא רק מנטאלית. חמש אחה"צ הייתה שעת אולטימטום נוספת שקבעו המחבלים. "עיסא" הודיע כי אם לא ייענו פניותיו הוא יוציא להורג בשעה חמש שני ישראליים "בשידור ישיר" קבל עם ועולם ליד הדלת הכחולה. הוא ידע שמצלמות הטלוויזיה נעולות על אזור הדלת הכחולה. השעה חמש חלפה ושום דבר לא קרה. סבלנותו של מפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף פקעה אך הוא נמנע מלהוציא לפועל את גזר הדין של הוצאה להורג פומבית. הוא הודיע בפנטיות לצוות הגרמני כי אם לא יועמד לרשותם מייד מטוס והגרמנים לא יזדרזו למלא את מבוקשם הרי שהפעם הם באמת יהרגו את בני ערובה ליד הדלת הכחולה של רחוב קונולי 31 מול מצלמות הטלוויזיה הרבות ומצלמות הסטילס של העיתונות. כ- 8000 (שמונת אלפים) בני אדם סקרנים התגודדו במקום והקיפו את חזית בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מעריכים כי מיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם חזו כל העת בדרמת המו"מ הזה שנמשך שעות על שעות אך מבלי לשמוע כמובן את הקולות. הרייטינג אף עלה ככל שהתקרב מועד פקיעת אולטימטום כזה או אחר באותו יום שלישי הארוך של 5 בספטמבר 1972. היו הרבה "שיאי דרמה" כאלה, זרועות ייאוש וגם אולי תקווה, במהלך המשאים ומתנים בין הקבוצה הגרמנית בראשות האנס דיטריך גנשר לבין קבוצת המחבלים בפיקודו של לוטיף "עיסא" אפיף.

שני הצדדים הרגישו שהם מתקרבים לנקודת ההכרעה. הצוות הגרמני הודיע ל-לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף קצת אחרי חמש אחה"צ כי איננו מתכוון להמשיך במו"מ אלא אם יהיה ברור לו כי תשעת בני הערובה הישראליים נמצאים בחיים. זה היה רגע מאוד דרמטי בעת המו"מ. מפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף צעק מלמטה לסגנו במפלס העליון של הדירה להסיט את ווילון החלון ולשרבב אליו את אחד מבני הערובה. יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל שחבש כובע אופנתי של קאובוי או אולי חוקר ג'ונגלים מילא את צַו מפקדו והביא לחלון את מאמאן הסייפים אנדרה שפיצר. אנדרה שפיצר החיוור ללא משקפיו לבוש גופייה לבנה נגלה בחלון כשידיו כפותות מאחורי גוו הצנום. הצוות הגרמני הבין כי תשעת בני הערובה נמצאים במצב נורא ובלחץ נפשי קשה מנשוא.

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 . לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף מנהל שיחה עם סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל (צֶ'ה גֶוָוארָה) חובש על ראשו כובע אופנתי של בוקרים או חוקר ג'ונגלים המאבטח את הקומה העליונה בדירה מס' 1 שהייתה דירה דו מפלסית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, שר הפנים הפדראלי של ממשלת מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר גבה הקומה, שר הפנים של מדינת באוואריה ד"ר ברונו מרק (מוסתר קצת), המתורגמנית גב' אנליזה גראס, המחבל לוטיף  "עיסא" אפיף, ומנהל הכפר האולימפי וואלטר טרוגר. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף למטה ברחוב ויוסוף "טוֹנִי" נאזאל למעלה בדירה אפשרו להָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר, ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר לשוחח קצרות עם אנדרה שפיצר שהופיע ברוֹם החלון הפונה למד-רחוב. אנדרה שפיצר היה הראשון שאמר להם בשפה האנגלית, "יום טוב מכובדיי". ד"ר ברונו מרק השיב הראשון אף הוא באנגלית והציג את עצמו, "יום טוב גם לך אדון יקר. אני בְּרוּנוֹ מֶרְק שר הפנים של מדינת בוואריה במערב גרמניה". אנדרה שפיצר המשיך את השיחה בקול בוטח, "אני אנדרה שפיצר, בעל תואר מאסטר בסיוף, והמאמן הלאומי של סייפי ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972". ד"ר ברונו מרק לא בזבז זמן ושאל את אנדרה שפיצר, "כמה מכם מבני הערובה בחיים ?". אנדרה שפיצר התכונן לענות אך "עִיסָא" צעק מלמטה, "לא, לא אל תענה". ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק אמר משהו ל- "עיסא" ואז שינה את נוסח השאלה, "האם כל חבריך עמך במצב בריאותי טוב ?". אנדרה שפיצר השיב לו, "…כל החטופים ששרדו את התקפת המחבלים נמצאים במצב גופני מניח את הדעת…".

אסור היה לו לומר כי ליד המיטה בקומה העליונה של הדירה הדו מפלסית בה ישבו כפותים כל תשעת ביני הערובה מוטלת גווייתו של יוסף רומנו שותתת דם. עכשיו נטל האנס דיטריך גנשר את רשות הדיבור ודיבר בקול רם מלמטה על המרצפות בגרמנית כשהוא מביט לעבר חלון העליון אל החטופים, ו- וולטר טרוגר מתרגם את הטקסט לאנגלית : "אני רוצה שתדעו שממשלת מערב גרמניה עושה את כל המאמצים האנושיים הדרושים כדי לשחרר אתכם בתנאים הטובים ביותר". רק לאחר דבריו הראשונים הציג את עצמו, "שמי הוא האנס דיטריך גנשר ואני נושא בתפקיד של שר הפנים בממשלה הפדראלית הגרמנית. אני רוצה לבשר לכם שהקאנצלר ווילי בראנדט הגיע במיוחד למינכן. הוא נלחם על ביטחונכם. אנחנו כולנו בממשלה הפדראלית של גרמניה נדאג לכם עד לשחרורכם המוחלט לחופש". ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק הוסיף, "אנחנו דואגים לכם ואחראים על ביטחונכם האישי". אנדרה שפיצר עוד הספיק לומר, "תודה לכם בשמי ובשם כל חבריי", כשלפתע נמשך לאחור ונעלם מהחלון העליון של דירה מס' 1.

אלפי סקרנים ספורטאים, עיתונאים וצלמי עיתונות, ואנשי צוותי רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות הקיפו את הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 ועקבו אחרי המו"מ הדרמטי לחיים ולמוות של בני הערובה. אחרים טיפסו על גגות הבניינים הגבוהים מספרי 20, 22, 24, 26 וגם מס' 28 ב-צידו השני של רחוב קונולי והמשקיפים על בניין 31 הנמוך שהיה רק בן שתי קומות. תוך כדי המו"מ ראו לפתע הסקרנים הרבים שהצטופפו על גג הבניין הגבוה מס' 24 ברחוב קונולי בו התאכסנה המשלחת המזרח גרמנית לכמה שניות מבעד לחלון הזכוכית בדירה מס' 1 את אנדרה שפיצר ואליעזר חלפין כשהם כפותים  צופים רבים התבוננו מסביב בסקרנות במחזה האולימפי הנורא. רשתות הטלוויזיה הרבות העבירו את אירוע הטרור והרצח למיליארד צופים ברחבי תבל. ובאמת אליעזר חלפין ואנדרה שפיצר הופיעו יחדיו בחלון הדירה כפותים ידיהם מאחורי גוום כדי להניח את דעתם של אנשי הצוות הגרמני כי תשעת בני הערובה בריאים ובמצב גופני טוב. אחרי הדו שיח הקצר נעלמו שניהם מהחלון והווילונות הוסטו. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם נראו בחיים.

המו"מ נפסק לכמה דקות והצוות הגרמני נסוג כמה מטרים מהדלת הכחולה לצורך התייעצות . מששבו אמרו האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר, ומנפרד שרייבר ללוטיף "עיסא" אפיף לבוש חליפת הספארי שלא הסיר אפילו פעם אחת את כובעו הלבן- צהבהב רחב השוליים וגם לא את משקפיו, בטון בלתי מתפשר, "לא נאפשר לכם לטוס עם החטופים ולעזוב את גבולות גרמניה עד שנשמע מפורשות מהחטופים שהם מסכימים לכך. אנו דורשים גם להיכנס לדירה מס' 1 כדי לראות במו עינינו את שלומם של החטופים". הייתה עוד מטרה לפגישה עם בני הערובה בחדר העליון בקומה השנייה. אנשי צוות המו"מ הגרמני עשו מאמצים לגלות כמה מחבלים באמת מונה הקבוצה הטרוריסטית הפלסטינית. איש לא ידע את כמותם. הייתה הערכה כי בדירה מס' 1 שוהים ארבעה מחבלים ו- לוטיף "עיסא" אפיף מנהיגם, הוא האיש החמישי.

לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הסכים אך עמד על כך שלא תתפתח שיחה שוטפת בין הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר לבין תשעת החטופים. השלושה פתחו את הדלת המרכזית הכחולה שהייתה מאובטחת כל העת ע"י אחד המחבלים, טיפסו במעלה כמה מדרגות ונכנסו מבעד דלת נוספת לדירה מס' 1. הם טיפסו במדרגות למפלס העליון וידעו כי יהיה עליהם להתבונן במחזה הנורא. מדרגות העץ הלולייניות שהובילו מהקומה התחתונה לקומה העליונה היו מוכתמות בדם עדות לכך שהמחבלים השתמשו כבר בנשקם נגד הספורטאים הישראליים.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. המדרגות הלולייניות בדירה מס' 1 רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן מוכתמות בדמו של יוסף רומנו. התמונה צולמה למחרת ע"י הסייף דן אלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצוות הגרמני הָאנְס דִיְטרִיךְ גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, ו- וולטר טרוגר היו עדים למראות קשים. הם היו מזועזעים. שישה מבני הערובה היו כפותים בחוזקה בידיהם ורגליהם וגם נקשרו איש אל רעהו וישבו על שתי המיטות באחד משני החדר העליונים ליד האמבטיה והשירותים. שלושה נוספים ישבו כפותים באותה צורה וישבו אף הם ברווח הצר שבין שתי המיטות. ליד דלת הכניסה לחדר הייתה מוטלת גופתו של יוסף רומנו. אפשר היה להבחין בקליעי רובי הקלאצ'ניקוב שרצחו את יוסף רומנו ונתקעו בקירות החדר. הכל היה הפוך ומלוכלך. ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שאל את אנדרה שפיצר, "האם אתם יודעים כי מפקד קבוצת המחבלים החליט להטיס אתכם לקהיר ?" . אנדריי שפיצר ענה לו : "כן, אנחנו יודעים על כך". בְּרוּנוֹ מֵרְק הודיע לאנדרה שפיצר : "לא נרשה זאת רק אם נדע שאתם מודעים לכך ומסכימים לעזוב את הכפר האולימפי". אנדריי שפיצר אמר בקור רוח, "נרצה לטוס רק במקרה והדבר מקובל על ממשלת ישראל". מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר הצטרף אף הוא לשיחה והודה לצוות הגרמני בשם כולם על המאמצים שלהם לשִחרורם.

טקסט תמונה :  6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי . זה החדר מכלאת המוות של אנדרה שפיצר ויעקב גוטפרוינד בקומה העליונה של דירה מס' 1 שם הוחזקו תשעה בני הערובה ע"י שמונת המחבלים בפיקודו של "עיסא" בתנאים קשים כשהם כפותים. החדר הפוך ומבולגן. התמונה צולמה מכיוון דלת הכניסה לחדר העליון בקומה מס' 1. (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר , ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr. Bruno Merk), ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר עזבו את הדירה תחת רושם קשה ביותר. הם ראו את גופתו של יוסף רומנו מנוקבת קליעים ומדממת מוטלת בחדר ושמו לב כי החטופים ספגו מכות. חלקם נשאו חבורות ושטפי דם וכולם היו כפותים בידיהם ורגליהם. האנס דיטריך גנשר, ד"ר ברונו מֵרְק ו- וולטר טרוגר (Walther troeger) לא הצליחו לוודֵא כמה מחבלים מונה הקבוצה אך בשקט הנפשי שלהם ידעו איך שהוא להרגיע את אנדרה שפיצר וחבריו ולטעת בהם את התחושה כי ממשלת מערב גרמניה פועלת במרץ למענם ולשִחרורם . כעבור כמה דקות חזר הָאנְס דיטריך גנשר (Hans Dietrich Genscher) לחדר לבדו. השעה כבר הייתה קרוב לשֵש בערב. כל אותה העת הייתה גופתו של יוסף רומנו מוטלת מנגד ליד הדלת בקומה העליונה סמוך לתשעת בני הערובה. יוסף רומנו היה איש חזק מאוד וגיבור ישראלי. המחבלים הזהירו את תשעת בני הערובה כי סופם יהיה כמו של יוסף רומנו אם ינסו להתנגד או להיאבק עמם. לוטיף "עיסא" אפיף התיר לו לשאול את החטופים רק עוד שתי שאלות. האנס דיטריך גנשר שאל שוב את החטופים האם הם מסכימים לטוס למדינה ערבית. קֵהָת שוֹר, יעקב שפרינגר, ויוסף גוטפרוינד הביעו את הסכמתם בהנחה שהדבר מקובל על ממשלת ישראל והיא תיאלץ לקבל את דרישות המחבלים. כולם הבינו שהמצב כעת מסוכן ואם לא יימצא הסדר מיידי עם המחבלים, הם יירו בהם. שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר סיכם את המצב בזאת הלשון : "אם ממשלת ישראל איננה מסכימה לדרישות המיקוח של המחבלים פירושו שלדבר שאינכם מעונינים אם כך לעזוב את אדמת גרמניה". תשעת החטופים הסכימו להערכתו של האנס דיטריך גנשר. האנס דיטריך גנשר הודיע שוב לחטופים לפני עוזבו את דירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי באופן נחרץ : "הקאנצלר ווילי בראנדט, אנוכי, וכל הרשויות הגרמניות נפעל במלוא כוחנו עבורכם . לא ננטוש אתכם. זאת מילה שלי". הישראלים החטופים היו נרגשים לשמע דבריו של הָאנְס דיטריך גנשר ולמרות התנאים הגרועים שב אליהם משהו מביטחונם העצמי. קֵהָת שוֹר השיב להאנס דיטריך גנשר בטון מנומס : "אני מדבר בשם כל חבריי כאן ומודה לך מאוד על שבאת לראות אותנו כאן בתנאי השבי ועל דאגתך לנו". בטרם יצא את הדלת שאל האנס דיטריך גנשר את כולם איך המוראל הכללי ויעקב שפרינגר השיב : "אנחנו מרגישים בסדר והמוראל שלנו גבוה ככלות הכל אנחנו ישראליים". מדהים עד כמה בתנאים נוראים של שבי תחת איומי רובי הקלצ'ניקובים של חוטפיהם שמרו בני הערובה על שפיות ונימוס.

טקסט תמונה :  6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972 . זהו החדר העליון בדירה מס' 1 הדו מפלסית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בו התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא , מוני וויינברג טוביה סוקולסקי, קהת שור, ואנדרה שפיצר ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר. כתם הדם הענקי הוא המקום בו שכבה במשך שעות רבות גווייתו של יוסף רומנו. מעל כתם הדם ניתן להבחין בחורים בקיר שיצרו קליעי הקלצ'ניקוב שרצחו אותו. החדר הפוך. על אחת המיטות מונחים בגדיהם של תשעת בני הערובה ושאריות ציוד שלהם. ניתן לראות גם חליפת ייצוג אחת עם סמל ישראל של אחד הנרצחים. את התמונה צילם ותיעד למחרת הסייף האולימפי דן אלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 החדר העליון בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בה התגוררו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר. גב' אנקי שפיצר הגיעה ברכבת מהעיר דן בוס ההולנדית (שם שהתה אצל משפחתה עם התינוקת שלה ושל אנדריי שפיצר) לכפר האולימפי במינכן 72' מתבוננת בחדר ההפוך בו הוחזקו תשעה בני הערובה כשהם כפותים ואזוקים. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום שלישי בערב-5 בספטמבר 1972. שיאו של המשבר בעת שתשעת הספורטאים האולימפיים הישראליים נתונים כל הזמן בסכנת חיים. מנהל חברת התעופה הגרמנית "לוּפְטְהָאנְזָה" (Lufthansa) הֶרְבֶּרְט קוּלְמָאן (Herbert Culmann) ושר החוץ הגרמני הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר. הֶרְבֶּרְט קוּלְמָאן מודיע להאנס דיטריך גנשר כי איננו מוכן לערב ולסכן את טייסי ודיילות החברה בסכסוך רצח הטרור של הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן 72 על אדמת מינכן שיצרו וביצעו שמונת המחבלים בראשות לוטיף עיסא אפיף באולימפיאדת מינכן 1972.  

ובכן, שר החוץ הגרמני האנס דיטריך גנשר עזב את הדלת הראשית הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 שם המתין לו וואלטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וטפח על שכמו. שניהם נפנו בדרכם אל ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק ומפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר להתייעצות נוספות. רגע ההכרעה קרב ובא. ממשלת ישראל בראשות של גולדה מאיר הייתה נחרצת לא הסכימה לשחרר את 234 המחבלים הכלואים בישראל והטילה את האחריות לחייהם של תשעת בני הערובה הישראליים על ממשלת מערב גרמניה. המחבלים הבינו שהדרך היחידה לקדם את עניינם הוא לטוס מהר ככל האפשר עם החטופים אל מחוץ למערב גרמניה בדרך למדינה ערבית שאוהדת את עניינם. בינתיים הציבו הגרמנים אנשי ביטחון שלהם לבושים כספורטאים עם נשקים בכמה מקומות על גג בניין 31 ברחוב קונולי. הגרמנים כבר ידעו שהם יצטרכו מתי שהוא להתגבר על קבוצת המחבלים בכוח הזרוע לאחר שמנהל חברת התעופה הגרמנית "לוּפְטְהָאנְזָה" (Lufthansa) הֶרְבֶּרְט קוּלְמָאן (Herbert Culmann) הודיע להאנס דיטריך גנשר כי לא יעלה על הדעת ואין קיים מצב בו הוא יסכן את חייהם של טייסי ודיילות החברה למען תשעת בני הערובה הישראלים החטופים, ואין סיכוי שיורה להם להתייצב לטיסה תחת איומי הרובים ורימוני הרֶסֶס של המחבלים. הוא הרברט קולמאן איננו מתכוון לעשות מעשה חסר אחריות שכזה. מצדו שיוצב מטוס בואינג מסחרי 727 של לופטהאנזה בשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק" אך הוא יהיה ריק ולא מאויש באנשי "לופטהאנזה". לא טייסים ולא דיילות.

הֶרְבֶּרְט קוֹלְמָאן אמר לקבוצת המו"מ הגרמנית בראשותו של האנס דיטריך גנשר משהו כמו, "חפשו את החברים שלכם…", והסתלק. מאנפרד שרייבר וקציני המטה שלו במשטרת מינכן החליטו להוליך את המחבלים שולל והגו בינתיים תוכנית חילוץ אלימה אך ערמומית באמצעות שימוש ב-שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק". בתחילה חשבו לפנות את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה באמצעות שני הליקופטרים לשדה התעופה הבינלאומי הגדול "Riem" של מינכן אך בעצת וולטר טרוגר הוחלט להטיס את שני ההליקופטרים עם החוטפים והנחטפים לשדה התעופה הצבאי הקטן "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המרוחק כ- 22 ק"מ ממינכן כדי לבצע את פעולת החילוץ הנדרשת ללא מצלמות הטלוויזיה והעיתונות. בינתיים ניתנה הוראה לחמישה עשר שוטרים מהיחידה למשימות מיוחדות במינכן בפיקודו של ריינהולד רייך להתחפש לאנשי צוות מטוס הבואינג 727 של "לוּפְטְהָאנְזָה", טייסים ודיילים. הם היו אמורים להכין מארב בגוף המטוס הגדול כדי להשתלט על המחבלים שיגיעו ראשונים למטוס כדי לבדוק אותו לקראת הטיסה המתוכננת לחו"ל. תפקיד ה-ימ"מ הגרמני היה להרוג או לשבות את המחבלים שיגיעו למטוס בעוד שלושה צלפי המשטרה הממוקמים על גגות הבניינים ב- "פירסטנפלדברוק" ושניים על הקרקע בגב שני ההליקופטרים יפתחו במקביל באש מדויקת על שאר קבוצת החוטפים הטרוריסטית.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . שוטרים גרמניים שהם צלפים מצוידים בתת מקלעים ולבושים מדי ספורט, תופשים עמדות בגג רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. האבטחה הגרמנית הייתה חובבנית ורשלנית, ולחלוטין בלתי מקצוענית. המחבלים גילו את יוזמת ההתקפה של השוטרים המחופשים לספורטאים מפני שהטלוויזיה הגרמנית העבירה את הפעילות בשידור ישיר והמחבלים ראו זאת בעת צפייה במוניטור טלוויזיה שהיה מוצב בדירה מס' 1. צריך לומר כאן בגלוי כי שירותי הביטחון של מדינת ישראל לא העריכו ולא הבינו נכונה עד כמה נושא האבטחה הגרמני פרוץ לחלוטין (על פי משנתו של ווילי דאומה שביקש אולימפיאדה פתוחה ושוטרים במדי תכלת וכובעים לבנים ללא נשקים) וביטחונם של הספורטאים הישראליים תלוי על בלימה. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שַר הפנים של ממשלת מערב גרמניה [1] הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) היה האישיות הגרמנית הבכירה ביותר שניהלה את המו"מ עם קבוצת המחבלים שתבעו להוציא לחופש 234 מחבלים הכלואים בישראל תמורת שחרור תשעת בני הערובה הישראליים שישבו כפותים ומושפלים עד עָפָר בחדר התחתון של הדירה הדו מפלסית מס' 1 ברחוב קונולי 31. האנס דיטריך גנשר לא היה לבד. פעלו לידו ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr. Bruno Merk) ששימש שַר פנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walter Troger), בשלב הראשון של המו"מ גם המתורגמנית גב' אָנָלִיזֶה גְרָאס (Fraulein Annelise Graes) וגם מפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber). בשלב האחרון של המגע עם המחבלים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 ולקראת פינויים יחד עם תשעת בני הערובה ל- שדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק", הצטרף גם ראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס לטיסה בהליקופטר השלישי. הוא חבר להאנס דיטריך גנשר, ברונו מרק ומאנפרד שרייבר ועמם טסו גם ראש "המוסד" צבי זמיר וחוקר השב"כ וויקטור כהן.

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. שר הפנים הגרמני הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (שני משמאל) ועוזריו מנהלים מו"מ עם ראש קבוצת המחבלים לוטיף אפיף בן 35 שנטל לעצמו את השם עיסא (Issa) וחובש מגבעת לבנה ומרכיב משקפי שמש . המו"מ מתנהל ליד הדלת הכחולה המרכזית סמוך למדרגות המובילות לדלת הכניסה לדירה מס' 1 . "עִיסָא" דיבר גרמנית על בוריה . "עיסא" נמוך הקומה למד כמה שנים הנדסה במערב גרמניה והיה האיש שהתייצב ללא מורא ופחד במו"מ מול האנס דיטריך גנשר כשאמר לו , "הכול או לא כלום" (!), והתכוון לשחרור מיידי של  234 מחבלים הכלואים בישראל, ו/או שכולנו נמות פה. בכל שלבי המו"מ החזיק בידו רימון רֶסֶס ללא פין המנוף. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המחבל לוטיף "עיסא" אפיף, וולטר טרוגר (בגבו למצלמה), עוזרו של גנשר, האנס דיטריך גנשר, ומאנפרד שרייבר בחצי פרופיל מרכיב משקפי שמש מסתיר את ד"ר ברונו מרק האיש החמישי בצוות המו"מ. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל "מוּליק" ללקין מוסיף בשיחות התחקיר עמי בשנים 2010 – 2004 : "זה היה יום מטורף ומזעזע. מעשה הטרור הנפשע ורציחתם של מוני וויינברג ומשה רומנו ותפישת תשעה בני ערובה שלנו נודע באיחור של כחצי שעה למפקד משטרת מינכן מאנפרד שרייבר ש-ישן בביתו. שרייבר הודיע על הרצח למנהל הכפר האולימפי ההמום וולטר טרוגר. אך זה היה כבר מאוחר. אני דיווחתי על המקרה באמצעות הטלפון הבינלאומי שעמד לרשותי לשגרירות ישראל בגרמניה שדיווחה לממשלה. המחבלים הציבו פעם אחר פעם אולטימטום חדש בעת המו"מ לפני ההוצאה להורג של החטופים. הם חזרו על תביעתם  לשחרור מיידי של מאות מחבלים הכלואים בישראל, אחרת יוציאו להורג את תשעת בני הערובה שנותרו בחיים. "שניים כבר הרגנו", אמרו להאנס דיטריך גנשר, והוסיפו מייד : "אין לנו כל בעיה לחסל את יתר התשעה, אחד אחרי השני".

טקסט תמונה :  שעות אחה"צ של 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972 . אחת מהפגישות הרבות של צוות המו"מ הגרמני עם המחבל לוטיף "עיסא" אפיף ליד דירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזרו של האנס דיטריך גנשר , מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש) , מאחריו האנס דיטריך גנשר , וולטר טרוגר , ד"ר ברונו מֵרְק , ומפקד המחבלים 'עיסא' שדיבר גרמנית שוטפת והחזיק בעת המו"מ עם צוות המו"מ הגרמני רימון רסס בידו הימנית . (DOZ והסוכנויות . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין מוסיף : "האולטימטום הראשון פג כבר בתשע בבוקר והשני באחת עשרה לפני הצהריים. אח"כ האריכו המחבלים את האולטימטום בפעם השלישית, ובתומו האריכו אותו עוד כמה וכמה פעמים. הם דחו על הסף את הצעתו של מפקד משטרת מינכן מאנפרד שרייבר לשלם להם כופר כספי גדול. דרישתם הייתה ברורה. שחרור מיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל על פי העלונים שחולקו לרשויות הגרמניות, או כלום. כלום היה המוות. אנחנו דרשנו בינתיים מהוועד האולימפי הבינלאומי להפסיק לאלתר את התחרויות. אל הדרישה שלנו הצטרפו עוד מדינות. ובאמת אחה"צ באותו היום, הודיע נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אוורי בראנדג' על הפסקת המשחקים ל-  24 שעות ועריכת טקס זיכרון לשני הנרצחים שלנו מוני וויינברג ויוסף רומנו ז"ל באצטדיון האולימפי המרכזי במינכן ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצהריים. אז עוד לא תיארתי לעצמי כי טקס האזכרה יכלול גם את תשעת בני הערובה שנרצחו מאוחר יותר. בינתיים הגיע למינכן ראש המוסד צבי זמיר ואחד מאנשיו וויקטור כהן. נפגשתי עמו ודיווחתי לו את כל מה שאירע ואת ההתפתחויות. אני יודע שאח"כ הוא נפגש גם עם ד"ר ברונו מרק, עם מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, ועם מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר, ומאוחר יותר גם עם ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים של גרמניה הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר".

צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד המצטיינים שלה שרגא מרחב שנשלח ע"י מערכת "מבט" ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכסות את ישיבת החירום של הממשלה הנוגעת למעשה הטרור הנפשע במינכן היה מצויד בנוסף למצלמת ה- BL גם במצלמת סטילס פרטית שלו (עיתונאי דוקומנטאריסט באופיו) והנציח את הגעתם של שר החינוך יגאל אלון ושר הביטחון משה דיין בדרכם לפגישה עם ראש הממשלה גב' גולדה מאיר.

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. שר החינוך והתרבות יגאל אלון מגיע חמור סבר לישיבת הממשלה לאחר שנודע על גודל האסון בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים באולימפיאדת מינכן ב- 5 בספטמבר 1972. הוא אישר לשמואל ללקין לקרוא את הטקסט שהכין להשמיע באוזני כל העולם בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. שר הביטחון משה דיין הלום צער מגודל האובדן. המחבלים הפלסטיניים עקפו ללא קושי את סידורי האבטחה של הוועדה המארגנת הגרמנית בכפר האולימפי במינכן 1972, וגם את יכולת הסיכול ומנגנון ההרתעה של המוסד. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. ווילי דאומה (משמאל) יו"ר הוועדה מארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' תומך באֶבְרִי בְּרָאְנְדֶג'  נשיא הוועד האולימפי בן ה-  84 (במרכז מרכיב משקפיים) בשעה ששניהם מגיעים לטקס האזכרה שנערך בבוקרו של יום רביעי (עשר בבוקר במינכן – אחת עשרה על פי שעון ירושלים) – 6 בספטמבר 1972 באצטדיון האולימפי לזכרם של אחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים ערביים. נשיא IOC לא הסכים להפסיק את המשחקים ליממה בגלל הרצח הנפשע וטען בעקשנות להמשך המשחקים בטקסט מעורר שאט נפש : "THE  GAMES  MUST GO  ON", אמר, וטען כי הפסקתם תהיה בבחינת כניעה לטרור. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל "מוּלִיק" ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אברי בראנדג' לא שיער לעצמו עד להיכן תתפתח הטרגדיה .. הוחלט כבר על קיום טקס אזכרה באצטדיון האולימפי ביום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 לאחר היוודע דבר הרצח של משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו, בעוד תשעת בני הערובה יושבים כפותים בדירה מס' 1. רק לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר התבררו ממדי הטבח. ממשלת ישראל מצאה את עצמה בלתי מוכנה. פעולתו של "המוסד" הנודע לתפארת מדינת ישראל אם פעל בכלל הרי שלא הועיל הפעם. ראש הממשלה גולדה מאיר הציעה לקנצלר גרמניה ווילי בראנדט שיתוף פעולה צבאי בניסיון לחילוץ הספורטאים החטופים. שלטונות גרמניה הפדראלית סירבו בנימוס והודיעו כי משטרת בוואריה שולטת במצב. ממשלת ישראל סירבה לשאת ולתת עם הטרוריסטים ולא אבתה בשום אופן לשחרר מחבלים כלואים בישראל. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הקשיח את המו"מ והודיע לנושאים ונותנים הגרמניים כי הם אינם מעונינים בשום הצעות כספיות אלא בשחרור 235 מחבריהם הנמצאים בבתי סוהר ישראליים. ממשלת ישראל סירבה…".

שמואל ללקין ממשיך בעדותו : "…בינתיים ירד הערב. משטרת מינכן החישה תגבורות לאזור. היה נדמה שעומד להתפתח עימות ירי בין משטרת מינכן שהתגלתה כחובבנית לבין המחבלים הנחושים. המחבלים דרשו להעמיד לרשותם מטוס שיטיס אותם עם בני הערובה לאחת מארצות ערב. בתשע בערב בערך נחתו שני הליקופטרים ברחבת הכפר האולימפי בתחילת רחוב קונולי. שני הליקופטרים נועדו להעביר בשתי קבוצות את תשעת החטופים ושמונת החוטפים שמנו יחדיו שבעה עשר אנשים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) המרוחק כ- 22 ק"מ ממינכן, אולי 23 ק"מ. לאחר מכן נחת הליקופטר שלישי שנועד להטיס לשָם את אנשי צוות המו"מ בראשות האנס דיטריך גנשר, פרנץ יוזף שטראוס, ברונו מרק, ומנפרד שרייבר וגם את ראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן. המחבלים דרשו כי אוטובוס גדול יסיע אותם ואת תשעת בני הערובה מרחוב קונולי 31 לעבר מנחת המסוקים הארעי שהיה ממוקם בתחילת הרחוב ב- Connoly platz. כעבור שעה קלה ראיתי מחזה נורא. תשעת בני הערובה שלנו נראו מובלים ע"י המחבלים כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות לעבר האוטובוס שהיה אמור להביאם אל ההליקופטרים החונים, וראשיהם מושפלים. לעולם לא אשכח את פניו של עמיצור שפירא. הוא נראה מוכה ומדוכדך. כולם נראו מסכנים מאוד, אבודים, וחסרי ישע. ראו שהם חווים חוויה קשה ומשפילה מאוד. נפשית ופיזית. על פי הידוע לי דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין ויעקב שפרינגר הועלו על המסוק הראשון. עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, אנדריי שפיצר, מרק סלאבין, וקהת שור הועמסו על ההליקופטר השני…".

טקסט תמונה : שבת – 1 בספטמבר 1972. הכפר האולימפי במינכן . התמונה האופטימית צולמה ערב ריצת רבע הגמר ב-100 מ' משוכות לנשים באולימפיאדת מינכן 72' . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עמיצור שפירא (בן 40 בעת צילום התמונה), אסתר רוט – שחמורוב (בת 20 בעת צילום התמונה), ושמואל ללקין (בן 47 בעת צילום התמונה) מנהל המשלחת האולימפית הישראלית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק גָד צַבָּרִי ומאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי היו שני הספורטאים הישראליים היחידים שהצליחו להימלט ממלכודת הרצח שטוו שמונת המחבלים. טוביה סוקולסקי שימש מאמן לאומי ושלושת מרימי המשקלות שנרצחו היו חניכיו האישיים. הוא היה מאוד קרוב אליהם ובקריירה שלו כספורטאי אף התחרה נגדם. טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בעוֹר שיניו ברגע האחרון מהדירה הראשונה שהפכה למלכודת מוות. הסיפור האישי שלו מדהים ומצמרר. הוא ראה את יוסף גוטפרוינד הענק שגובהו 1.95 מ' ומשקלו כ- 130 ק"ג מנסה לסגור בכוח את הדלת שנפרצה ממנה נשקף מראהו של מחבל לובש מסכה כשקנה רובה הקלצ'ניקוב שלוֹ מגיח פנימה לעבר החדר. הוא שמע את יוסף גוטפרוינד גדל הגוף צועק, "מחבלים – לברוח". כך עשה. טוביה סוקולסקי ישן באותו חדר עם יוסף גוטפרוינד בקומה הראשונה בדירה הדו מפלסית קרוב לחלון הפונה למרפסת האחורית. טוביה סוקולסקי הוא ניצול שואה. הוא נולד ב- 29 במארס 1942 בגטו לבוב בפולין. משפחתו נספתה בשואה והוא שרד. ב- 1958 הפך הנער היהודי הצנום בן ה- 16 לאלוף הנוער של פולין בהרמת משקלות בקבוצת משקל עד 56 ק"ג.

טקסט תמונה : 1958. זהו הנער טוביה סוקולסקי בן ה- 16 ניצול שואה באליפות הלאומית של פולין בהרמת משקולות בווארשה ב- 1958. הנער היהודי הצנום הפך לאלוף פולין בהרמת משקולות בקבוצת משקל עד 56 ק"ג. (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1959 עלה לישראל ובנה בקריית חיים את ביתו. לטוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי הייתה קריירה ספורטיבית מזהירה. הוא הפך ב- 1962 לשיאן העולם עד גיל 20, וזכה תשע פעמים ברציפות באליפות ישראל בהרמת משקלות בקבוצת המשקל עד 56 ק"ג, בשנים 1968- 1959. הוא היה מאמן הפועל קריית חיים ונחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בתחום. אחד מחניכיו בעת ההיא היה זאב פרידמן ז"ל.

טקסט תמונה : קיץ 1965. אלוף ישראל טוביה סוקולסקי בן 23  מתאמן לקראת תחרויות הרמת המשקולות במשחקי המכבייה ה- 7 שנערכה ב- 1965 בתל אביב. הוא היה איש חזק במידה יוצאת דופן בידיו וגופו אך גם ברגליו השריריות. (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1971 בהיותו בן 29 נחשב טוביה סוקולסקי למדריך והמאמן מספר אחת בארץ בענף הספורט השְרִירָנִי והכוחני הזה. באופן טבעי מונה ע"י ההתאחדות לספורט בראשותו של שמוליק ללקין למאמן הראשי של נבחרת המשקולות של מדינת ישראל המתכוננת למשחקי אולימפיאדת מינכן 1972. טוביה סוקולסקי היה לא רק מאמן. הוא היה מנהיג ספורט בעל ידע עצום שחניכיו האמינו לו בעיניים עצומות. הוא זימן מייד לנבחרת הלאומית את אלופי ישראל יוסף רומנו, זאב פרידמן, ודוד ברגר שעברו את מחסום הקריטריונים. שלושתם נרצחו באולימפיאדת מינכן 1972.

טוביה סוקולסקי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "זה היה לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. השתכנו בחמש דירות דופלקס זו ליד זו בקומת הקרקע של הבניין ברחוב קונולי 31. המחבלים ניסו לפרוץ לדירת הקוטג' שלנו, דירה מס' 1, בה השתכנו חמשת המאמנים ושני השופטים שמנתה ביחד שבעה דיירים . הם הגיעו מהמד- רחוב אליו פונות דלתות דירות מס' 2, 3, 4, ו- 5. הם פתחו את הדלת הכחולה מרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות שהובילו הישר לדלת הכניסה לדירה מס' 1 שלנו. אני גרתי בחדר התחתון יחד עם השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד. בדירה מס' 1 גרו גם אנדריי שפיצר מאמן הסייפים, קהת שור מאמן הקלעים, מוני ווינברג מאמן המתאבקים, עמיצור שפירא מאמנה של אסתר שחמורוב, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף היה הראשון שניסה לחסום את שמונת המחבלים החמושים מארגון "ספטמבר השחור". הוא היה איש גבוה 1.95 מ' ששקל אולי 130 ק"ג ודי הצליח לחסום את הדלת לחדר שלנו. ראיתי מחבל עוטה מסכה כשהוא מחזיק ברובה קלאצ'ניקוב ומנסה לפרוץ פנימה. יוסף גוטפרוינד צעק בקול רם : "מחבלים, תברחו, תברחו !". הבנתי שאני צריך להימלט. ניסיתי לברוח דרך מין חלון – דלת כזה המאפשר לצאת למרפסת התחתונה של הדירה והיה נעול בלילה. הבריח של חלון – דלת הזאת לא נפתח לי. הייתי חזק ומשכתי אותו בכוח ופשוט עקרתי אותו ממקומו. נמלטתי למרפסת ורצתי ממנה לדשא הגינה שהיה מאחורי בית הדירות שלנו. המחבלים ירו עלי שני צרורות אך לא פגעו בי".

טוביה סוקולסקי ממשיך להעיד בפניי, ואומר כלהלן : "רצתי לבניינים ממול כי רציתי להזעיק עזרה . ראיתי אור באחד החדרים. היו שם אתלטים שחורים. הם ראו אותי ונבהלו ופשוט ברחו ממני. אח"כ פגשתי איש ביטחון גרמני וסיפרתי לו מה קרה. איש הביטחון הגרמני לקח אותי לדירה של מאמנים קוריאניים ששיחקו קלפים. זה היה בסביבות חמש בבוקר. הייתי שם עד שמונה בבוקר. אח"כ חקרה אותי המשטרה הגרמנית. הייתי מבוהל נורא ומבולבל. נלקחתי עם כל שאר הישראליים לבניין של הנהלת הכפר האולימפי. בלילה ראיתי ממרחק אולי של כחמישים מטר את החֶבְרֶה שלנו תשעת החטופים מובלים קשורים ע"י המחבלים כשראשיהם שמוטים מטה לאוטובוס שאמור להסיע אותם לשני ההליקופטרים. זה היה מחזה עגום. אני זוכר שהשתוללתי וצרחתי. רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל הזריק לי זריקות ארגעה. לקחתי את זה מאוד קשה. עד היום קשה לי נורא. אני נשארתי בחיים והחניכים שלי נרצחו. זה מראש לא היה מאבק שווה כוחות. היינו כולנו מרימי המשקולות בעלי כוח ואנשים חזקים מאוד פיזית אך ידינו היו ריקות והם היו מזוינים בקלאצ'ניקובים ורימונים".

טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. זיכרון אחרון. התמונה האופטימית הזאת צולמה 48 שעות לפני הרצח. טוביה סוקולסקי מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות (מימין) נראה כאן עם חניכיו יוסף רומנו ז"ל, דוד ברגר ז"ל, וזאב פרידמן ז"ל במתקן האימונים בקומפלקס האולימפי במינכן. משמאל, זהו האמריקני טוֹמִי קוֹנוֹ (Tamio "Tommy" Kono) שהיה אלוף אולימפיאדת הלסינקי בהרמת משקולות בקבוצת משקל עד67.5 ק"ג ושימש בעת ההיא מאמן נבחרת הרמת המשקולות של מערב גרמניה במשחקי מינכן 72' . (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק גד צברי נולד ב- 30 בינואר 1944 למשפחה תימנית בשכונת התקווה. החל להתאמן בהיאבקות ב- 1958 כשהיה ילד בן 14. כמו כל ילד בשכונה חיפש את העניין הספורטיבי שלוֹ במגרש הכדורגל אך חיש מהר עשה תפנית ופנה למקצוע ההיאבקות. גובהו 1.64 מ' ומשקלו 52 ק"ג. תימני צנום אך בעל כושר גופני מצוין שהתחרה תמיד בקבוצות המשקל הנמוכות. גד צברי זוכר, "המשקל שלי היה 52 ק"ג אך הייתי מסוגל להתמודד גם בקבוצת משקל של 57 ק"ג ומידת הצורך בקבוצת משקל של 48 ק"ג". גד צברי היה עשר שנים אלוף ישראל בהיאבקות. הוא קנה את כרטיס ההשתתפות באולימפיאדת מינכן 72' בתחרות אליפות העולם בהיאבקות שנערכה בבולגריה שנה קודם לכן. קריטריון ההשתתפות הישראלית במקצוע ההיאבקות היה דירוג מינימום במקום ה- 12 בכל קבוצת משקל באליפות העולם. מדד ההעפלה לאולימפיאדה נקבע ע"י מנכ"ל התאחדות הספורט שמואל ללקין. גד צברי מצא את עצמו מדורג במקום ה- 8 בקבוצת המשקל שלו. השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72' אם כן הובטחה. גד צברי שולל מכל וכול את ההשערה כי מאמן ההיאבקות מוני וויינברג הוביל את המחבלים לדירה מס' 3 (ולא לדירה מס' 2) בהנחה שאנשי האתלטיקה הכבדה שנחשבו לספורטאים חזקים מבחינה גופנית יוכלו להשיב מלחמה שערה ויהיו מסוגלים לגבור בידיים ריקות בשעת הצורך על המחבלים המזוינים בקלאצ'ניקובים. "גם ה- Super man מוחמד עלי לא היה יכול לגבור באגרופיו על אויב שמחזיק בידיו נשק כה קטלני", הוא נזכר בכעס מַר בעת השיחות עמי. גד צברי נותר נסער והמום גם היום בחלוף 37 שנה מאז הרצח.

טקסט תמונה : שנת 1971. אליפות העולם בהיאבקות בבולגריה. המתאבק גד צברי (למעלה) מכניע יריב ישראלי על המזרן ומבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות גד צברי ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גד צברי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2008, ו-מעיד לפניי כלהלן : "בגיל 28 הגעתי לשיא יכולתי הספורטיבית בהיאבקות. ההשתתפות באולימפיאדה הייתה משאת נפשי. מוני וויינברג היה מאמן ההיאבקות של הנבחרת הלאומית אך הוא לא היה המאמן האישי שלי. הייתי המאמן של עצמי. לא אהבתי אותו והיחסים המקצועיים בינינו היו מתוחים. באולימפיאדת מינכן 72' הייתי איש בודד שייצג את עצמו ואת מדינת ישראל בזירת ההיאבקות. השינה שלי קלה. אני לא יודע לישון עמוק. בארבע וחצי בבוקר של ה- 5 בספטמבר 1972 שמעתי קול פיצוץ. לא ייחסתי לכך חשיבות יתירה. ישנתי בקומה השנייה של דירה מס' 3, דירה דו מפלסית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יחד עם דוד ברגר. ממולנו בקומת המפלס העליון בדירה מס' 3 נמו את שנתם מרק סלאבין ואליעזר חלפין. למטה בקומה התחתונה התגוררו זאב פרידמן ויוסף רומנו. כעבור 20 דקות מהפיצוץ אני קם מהמיטה וניצב בפני אחד המחבלים חובש כובע לבן גדול ומצויד ברובה קלאצ'ניקוב שחדר לכניסה שלנו ולכד כבר את מרק סלאבין ואליעזר חלפין. המחבל הורה למרק סלאבין ואליעזר חלפין להיצמד אלי ולדוד ברגר ליד המדרגות הלולייניות בחדר. אני בטוח שאילו היה דוד ברגר יודע שמדובר במחבל חמוש היה קופץ מהחלון ובורח. לא היה לנו מושג בתחילה מה קורה. המחבל החמוש שלכד אותנו חבש מין כובע רחב לבן. אני חושב שזהו אותו המחבל שניהל מאוחר יותר את המו"מ עם שר הפנים הגרמני האנס דיטריך גנשר ושר הפנים של מדינת באוואריה ד"ר ברונו מרק".

גד צברי מוסיף בעת שיחותיי עמו, כלהלן : "זמן מה אח"כ פקד עלינו המחבל החמוש לרדת מהמדרגות הלולייניות לקומה הראשונה ולהצטרף אל זאב פרידמן ויוסף רומנו. כולם היו לבושים במכנסי ספורט וגופיות. אלה היו הפיז'מות שלנו. אני הייתי לבוש רק במכנסיים קצרים. חצי גוף עירום. מתחת למדרגות ראיתי את יוסף רומנו וזאב פרידמן, ואת מוני וויינברג פצוע בסנטרו ודם ניגר מפניו. הוא היה עטוף במטפחת. שלושתם היו לכודים ע"י מחבלים נוספים. מבלי ששאלתי מוני וויינברג אמר, "ירו בי כדור", ולא יסף. לא הבנתי כיצד הגיע מוני וויינברג לדירה שלנו הרי הוא התגורר בדירה מס' 1. רצו לי מחשבות בראש. מה עושה מאמן ההיאבקות הלאומי בדירה מס' 3 שלנו ומדוע המחבלים פסחו על הכניסה לדירה מס' 2 שהייתה קרובה יותר לדלת הכחולה מאשר אנחנו. הבנתי כבר שכולנו בסכנת מוות. ניצבנו בזוגות כשאנו שבויים בידי ארבעה מחבלים חמושים. אז עוד לא ידעתי שבפעולת הטרור הזאת השתתפו שמונה מחבלים חמושים. כמובן שברגעים כאלה רצות המחשבות במהירות עצומה. אתה חושב איך להינצל ומהרהר היכן אנשי הביטחון הישראלי שהיו אמורים להגן עלינו. הרי עמדנו חשופים לחלוטין ללא נשק אפילו בלי אקדח מול רוצחים עם רובי קלאצ'ניקוב".

גד צברי ממשיך לשחזר בעת שיחות התחקיר עמי : "המחבלים שאלו אותנו היכן נמצאים עוד ספורטאים ישראליים ואז מרים המשקלות דוד ברגר הציע להסתער על המחבלים . אני זוכר בבירור שהוא אמר, "חברה בואו נסתער עליהם הרי אין לנו מה להפסיד". אני חושב שמישהו מהמחבלים הבין עברית ולקח ברצינות את ההצעה של דוד ברגר. לי הם תקעו את קנה הקלאצ'ניקוב במותניים כדי להראות שכוונותיהם רציניות. הם נמנעו בשלב זה מעימות והחליטו להעביר אותנו לדירה הראשונה. היינו שבויים חסרי כל הגנה והמומים מול מחבלים – טרוריסטים חמושים. אני ירדתי הראשון והובלתי את הקבוצה השבויה שצעדה מאחור בעקבותיי. יוסף רומנו דידה על קביים. בדרך לדלת הכחולה המרכזית במגורים שלנו ברחוב קונולי 31 הבחנתי במחבל חמוש חמישי ממתין לנו ומורה לי ללכת לדירה מס' 1. אני חושב שהשעה הייתה כבר חמש בבוקר. אז גמלה בלבי לפתע ההחלטה לברוח. הימרתי על חיי. נצמדתי לגוף המחבל הסטתי את קנה רובה הקלצ'ניקוב שלוֹ ופתחתי בריצת זִיג – זַג בכיוון ההפוך. המחבל ירה עלי כמה צרורות אך לא פגע. רצתי כמטורף בין העמודים בדרך לחניון התת קרקעי. הגעתי לגדר שהקיפה את הכפר האולימפי קפצתי מעליה ונכנסתי לחדר מואר. זה היה המשרד של רשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS. סיפרתי להם במילים ספורות באנגלית מה קרה והם תפשו מייד שמדובר בטרגדיה נוראה וסקופ עולמי. האמריקנים הזמינו מייד משטרה. המשטרה הגרמנית הציבה לידי אישה מבוגרת שדיברה גרמנית ועברית. תיחקרו אותי כחמש שעות. באחת עשרה לפני הצהריים הגעתי אל שמואל ללקין ראש המשלחת. הוא היה עסוק באותה העת בשיחת טלפון עם שר החינוך והתרבות יגאל אלון וסיפר לו מה קורה ברגעים אלה בכפר באולימפי. כולם כבר ידעו שמוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו ע"י המחבלים. הוא חשב שאני כנראה בין השבויים שהוחזקו כבני ערובה. כשראה אותי הוא פשוט נדהם. הוא פלט בהפתעה לטלפון, "הו, אני חושב שהם השתחררו". זה כמובן לא היה נכון. סיפרתי לשמואל ללקין את סיפור ההימלטות והבריחה שלי. אמרתי לו שלפי דעתי מוני וויינברג נרצח כנראה בחמש בבוקר לצורך הרתעה. את יוסף רומנו הם רצחו על פי הערכתי מפני שנעזר בהליכתו בקביים בגלל קרע במניסקוס שהיה לוֹ והפריע להם במסורבלות ובמוגבלות הגופנית שלוֹ. הם ראו בו גורם מפריע בעימות שנכון להם עם כוחות הביטחון הגרמניים. דיווחתי למר שמואל ללקין שאני יודע שהאנס דיטריך גנשר ראה את גופותיהם של מוני וויינברג ויוסף רומנו בעת ניהול המו"מ עם המחבלים לשחרור תשעת בני הערובה".

גד צברי ניצול התופת של אולימפיאדת מינכן 1972 פרש מייד מההיאבקות. הוא היה שרוי בטראומה קשה ביותר. מאוחר יותר הפך למאמן היאבקות של בני נוער וקבוצות נכים . גד צברי בן 65 היום הוא יינן ובעל מסעדה ברחוב ההגנה בשכונת התקווה.

פוסט מס' 1118 / 35. (פוסט מס' 12 מתוך סך 20 הדנים באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972"). פוסט 1118 / מס' 35 הועלה לאוויר ב- 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. ראה המשך המחקר והכתיבה בפוסט מס' 1119 / 36, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה מס' 13). הועלה לאוויר ב- 4 בספטמבר 2022.