פוסט מס' 1121. פראג בירת צ'כיה. יום חמישי – 8 בספטמבר 2022. מפח נפש ואכזבה גדולה אולם צפויה. נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביט הדרכתו של המאמן הלאומי גיא גודס מודחת מאליפות אירופה בכדורסל (בשידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) לאחר הפסדה השלישי הרצוף אֶמֶש ב-Eurobasket לנבחרת צ'כיה בתוצאה 77:88. אַחֲרָיוּתם הכבדה של נוֹשְאֵי/נוֹשְאוֹת וּמַחֲזִיקֵי/מחזיקות הַמִיקְרוֹפוֹן הַטֶלֶוִויזְיוֹנִי בראשותם של ניב רסקין + גור שלף + שי האוזמן + מירי נבו איננה רק רוויית משקל חֲזוּתִי אלא אמורה להיות אֲרֶשֶת אמת ו-עטופה מוּסָר (גם אם היא איננה נעימה). אמת ו-מוסר ש-איכותן מורכבות מ-חוֹכְמָה ו-נבונות וכִישָרוֹן ויכולתם של מוסרי המידע להָבִּיעַ בפני הציבור כל מחשבה ו-רעיון גם המסובכים ביותר במינימום מֶלֶל ו-טקסט, כמו כלהלן: האמריקניזציה הממארת שחדרה לעצמותיו ו-בשרו של הכדורסל הישראלי כבר מזה כ-50 שנים הרגה אותו וקוברת גם בימים אלה את עתודות הצעירות שלנו והנוער הישראלי רוויי כישרון. צפיתי עכשיו בשידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל הנערכת בפראג ב-חודשי אוגוסט/ספטמבר 2022 וחזיתי ב-כישלונותיה. ראיתי את הטרגדיה העכשווית של הכדורסל הישראלי עכשיו ב-פראג של 2022 בעוד שדרני ערוץ הספורט מס' 55 כבלים בארץ ובצ'כיה ועיתונאי הספורט של "הארץ" + "ידיעות אחרונות" + "מעריב" המסקרים את אליפות אירופה בכדורסל של פראג 2022, ניצבים מנגד ושותקים. ממלאים את פיהם מים נוכח הפורענות ו-השתלטות רבתית של עשרות רבות של כדורסלנים אמריקניים שכירים זרים מזה עשרות שנים על קבוצות הכדורסל שלנו בליגת העל שלנו בכדורסל וחוסמים את דרכם של הדורות הבאים של צעירי ישראל בענף הספורט הפופולארי הזה. היווצרות, השתלשלות, והתהוות מציאות של תהליך "האמריקניזציה" הממושך והמשחית רב השנים שחדר לגופו של הכדורסל הישראלי הוא נעדר פרופורציות, חסר בקרה, ומשולל ביקורת ציבורית שלנו על עצמנו. "האמריקניזציה" המשחיתה שנתקעה על כל צעד ושעל מזה יוֹבֵל שנים בגופו ובאבריו של הכדורסל הישראלי, משולה ל-טרומבוזה לאוטם שריר הלב. היא עושה שַמוֹת בכדורסל הישראלי ומנחילה עוול קשה ונוטה ייאוש מר בלב צעירי ישראל התקוות של כולנו. מדהים שאנשֵי, עיתונאֵי, מפיקֵי, שדרנֵי, ופרשנֵי הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ניצבים מנגד ושותקים במקום להוביל ולהיות שוֹפָר. דרושה התערבות ממשלתית מיידית בתוצאות העוול הנורא, ב-הבל, ובטיפשות שמחוללת "האמריקניזציה" ואשר מחלחלת כבר כל כך הרבה שנים פנימה לתוך שורות הכדורסל הישראלי לדורותיו. פוסט מס' 1121. הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 1121. הועלה לאוויר ביום שבת-10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי.
—————————————————————————————————
פוסט מס' 1121. הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
—————————————————————————————————
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל ההיא בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן המגוחך ההוא מי שהיה אז הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה והופקד להיות מנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור לפניותת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא (גויס למשרה ולתפקיד הרם באוקטובר 2001 ע"י השר ללא תיק בממשלת ישראל רענן כהן אף על פי כן היה נאמנו של ראש הממשלה אריאל שרון). המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור לפני עידן יוסף בר-אל היה רן גלינקא מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב של אפריל 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו נגד אורי פורת במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור ההוא בראשות היו"ר הדל ההוא של רשות השידור נחמן שי (נחמן שי הוא אישיות תקשורתית – פוליטית ענייה, נעדרת כישרון, חסרת מינימום כריזמה, ומשוללת כל יכולת של מנהיגות, אולם רוויה אמביציות) ובגיבוי מליאת רשות השידור ההיא. אורי פורת ז"ל איש חולה ו-עייף (מאוד, כפי שסיפר לי אז בימים ההם) כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקדנציה ה-2 שלו בין 1998 ל- 2001, אך כאמור לא השלים אותה. רן גלינקא שימש כ- מ"מ מנכ"ל של רשות השידור ההיא במשך כחצי שנה, שישה חודשים שהיוו מעין תקופת מבחן עבורו. בתומם סוּלָק והוּדַח ע"י השר הממונה על רשות השידור בימים ההם רענן כהן ועל פי פקודתו המפורשת של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. הוא לא עמד במבחן הנאמנות לראש הממשלה ההוא אריאל שרון על פי הבנתו של אריאל שרון.
ובכן, רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים מאז מארס 2002, ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל ז"ל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור שהתמנה כאמור לתקופה של 5 שנים עד קיץ 2007. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36, אז ורווי תקוות פוליטיות וחלומות פוליטיים) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הממשלתי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל הכושל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו, כאמור לתקופה בת חמש שנים עד קיץ 2007 (!). הוא יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור היה אישיות כל כך פוליטית ולא מוכשרת, אולם על אף פי כן עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות של מנכ"ל רשות השידור עד 2 ביוני 2007 שהועידו לו ממניו. אך להיסטוריה ההיא היו חשבונות שונים ואחרים. אותו יוסף בר-אל ש-כשל, הוּדַח וסוּלָק ממנה מוקדם יותר שנתיים + חודש לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו הממנה הראשי ראש ממשלה דאז אריאל שרון, מי שהפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל (!). את העובדות הפוליטיות האלה אודות ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל ואודות מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל ז"ל הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ז"ל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון ז"ל וסגן ראש הממשלה ההוא אהוד אולמרט יבד"ל, שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן.
פרפראות :
א. אנוכי אוהב מזה זמן רב את אנשי חברת החדשות של ערוץ 12. השדרנים העיתונאיים אמנון אברמוביץ', ניר דבורי, ו-גיא פלג וה-מגישים קרן מרציאנו ועודד בן עמי מתבלטים שם ו-נושאים ברמה את דגל ערוץ 12.
ב. מישהו בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שוב טבע את סלוגן הייאוש השטותי נעדר כל היגיון וחוכמה בעת קרבות הכדורסל של נבחרת ישראל המובסת באליפות אירופה של צ'כיה 2022, מבלי לנמק, ושַח לצופים משהו כלהלן בנוסח הזה : "…כ-שלא הולך אז לא הולך…". אין דבר כזה. מדובר בסלוגן רגשני, קטנוני ו-ילדותי. סלוגן ש-הוא לא רק איננו מדויק אלא גם לא נבון, לא נכון, ו-משולל ונטול כל הוכחה. סלוגן מטופש (!).
ג. מדינות העולם הדמוקראטי והחופשי חייבות להצדיע לנשיא אוקראינה האמיץ והגיבור וולודימיר זלנסקי ולאומה שאותה הוא מנהיג בכישרון וב-אומץ לב נדיר מול הצבא הרוסי הפולש (!). וולודימיר זלנסקי תבורך (!). אומות העולם החופשי והדמוקרטי חייבות לסייע ולעזור בכל כוחן (!!!) ולהתייצב לימינו של וולודימיר זלנסקי נשיא אוקראינה מול אויב העולם הדמוקראטי והחופשי הדיקטטור הרוסי ונשיא רוסיה, מי שהיה חניך לשעבר של ה- ק.ג.ב. , וולדאמיר פוטין.
פוסט מס' 1121. עיתונאות 1. יוֹשְרָה. ניתוח שלי את הַסֶפֶר: "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".
"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "…אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות…". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק, וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נָכוֹן באופן פוליטי אם איננו נָכוֹן במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". חובה לקרוא את הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"). הוא לפחות מומלץ לעיון וקריאה.
פוסט מס' 1121. עיתונאות 2. מציאות מרה ו-הווייה קשה. לא יהיה כאן "Happy end" מפני שאין עכשיו במדינת ישראל את תנאי היסוד הבסיסיים ובראשם מנהיגות איתנה ו-נועזת שאמורים לאפשר לכולנו התחלה חדשה וסוֹף טוב (!).
פוסט מס' 1121. פראג בירת צ'כיה. יום חמישי-8 בספטמבר 2022. מפח נפש ו-אכזבה גדולה אולם צפויה. נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביט הדרכתו של המאמן הלאומי גיא גודס הודחה וסולקה מאליפות אירופה בכדורסל (בשידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) לאחר הפסדה השלישי הרצוף אֶמֶש ב-Eurobasket גם לנבחרת צ'כיה בתוצאה 77:88. אַחֲרָיוּתם הכבדה של נוֹשְאֵי/נוֹשְאוֹת וּמַחֲזִיקֵי/מחזיקות הַמִיקְרוֹפוֹן הַטֶלֶוִויזְיוֹנִי בראשותם של ניב רסקין + גור שלף + שי האוזמן + מירי נבו, איננה רק רוויית משקל חֲזוּתִי אלא אמורה להיות אֲרֶשֶת אֶמֶת של הסברת ההתמודדות במקצועות הספורט הרבים והשונים בחזיתות הרבות והשונות, ו-עטופה מוּסָר (גם אם היא איננה נעימה). אֶמֶת ו-מוּסָר ש-איכותן מורכבות מ-חוֹכְמָה ו-נבונות וכִישָרוֹן ויכולתם של מוסרי המֵידָע להָבִּיעַ בפני הציבור כל מחשבה ו-רעיון גם המסובכים ביותר, וגם ביקורת נדרשת במינימום מֶלֶל ו-טקסט, אודות "האמריקניזציה" הממארת שחדרה לעצמותיו ו-בשרו של הכדורסל הישראלי מזה כ-50 שנים מאז עשור ה-70 של המאה הקודמת, ו-הרגה אותו בסופו של דבר, עכשיו קוברת אותו גם בימים אלה באליפות אירופה הנערכת ב-צ'כיה. "האמריקניזציה" גוברת ומעלימה את עתודות הכדורסל הצעירות שלנו והנוער הישראלי רוויי כישרון משהיא חוסמת באופן שיטתי במדינה שלנו את דרכם אל ו-על הפרקט. צפיתי עכשיו בימים אלה בכל השידורים הישירים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל המתקיימת בפראג ב-חודשי אוגוסט/ספטמבר 2022 וחזיתי ב-כישלונותיה. ראיתי על מסך הטלוויזיה ב-ביתי הפרטי בצפון הישן של תל אביב את הטרגדיה העכשווית של הכדורסל הישראלי מובס בימים אלה ב-פראג של 2022 בעוד שדרני ערוץ הספורט מס' 55 כבלים בארץ ובצ'כיה ועיתונאי הספורט של "הארץ" + "ידיעות אחרונות" + "מעריב" המסקרים את אליפות אירופה בכדורסל של פראג 2022, ניצבים מנגד ושותקים. ממלאים את פיהם מים נוכח הפורענות ו-השתלטות רבתית של עשרות רבות של כדורסלנים אמריקניים שכירים זרים מזה עשרות שנים על קבוצות הכדורסל שלנו בליגת העל שלנו וחוסמים את דרכם של הדורות הבאים של צעירי ישראל בענף הספורט הפופולארי הזה. היווצרות, השתלשלות, והתהוות המציאות הזאת של תהליך "האמריקניזציה" הממושך והמשחית רב השנים שחדר לגופם של כל קבוצות הכדורסל הישראלי מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת הוא נעדר פרופורציות ברמה של השחתה, חסר בקרה, ומשולל ביקורת שלנו על עצמנו. הנזק עצום. ראינו את זה כעת בפראג. "האמריקניזציה" המשחיתה שנתקעה על כל צעד ושעל מזה יוֹבֵל שנים בגופו ובאבריו של הכדורסל הישראלי, משולה ל-טרומבוזה לאוטם שריר הלב. היא עושה שַמוֹת בכדורסל הישראלי ומנחילה עוול קשה ונוטה ייאוש מר בלב צעירי ישראל, העתיד והתקוות של כולנו. מדהים שאנשֵי, עיתונאֵי, מפיקֵי, שדרנֵי, ופרשנֵי הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ניצבים מנגד ושותקים במקום למחות, ל-הוביל ו-להיות שוֹפָר. מפתיעים אותי לרעה שני הפרשנים המובילים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים גור שלף ו-שי האוזמן שמתנהגים כרגיל ליד המיקרופון והמצלמה הטלוויזיוניים. ברור שדרושה התערבות ציבורית ממשלתית מיידית בתוצאות העָוֶול הנורא, הֶבֶל מַר, אבסורד קְלוֹקֵל, ו-אִיוֶולֶת שמחוללת "האמריקניזציה" בשורות הכדורסל הישראלי בהרשאת מדיניות מופרכת ו-חסרת היגיון של אנשי איגוד הכדורסל הישראלי. "האמריקניזציה" מחלחלת כבר כל כך הרבה שנים פנימה לתוך שורות הכדורסל הישראלי המקורי לדורותיו עד ש-גרמה ו-גורמת לו נזק מר ו-נורא. משהו עקום, לא ישר, בלתי הגיוני, לא צודק, וחובבני מאפיין את תפישת העולם של מעצבי הווייתו של עולם הכדורסל במדינת ישראל. המושג "כדורסל ישראלי" מטעה. המונח הזה "כדורסל ישראלי" נראה לי היום ב-2022 כ-פיקציה. בדותא. במדינת ישראל שוכן היום כדורסל אמריקני-ישראלי מעורב, גזע כדורסל מלאכותי בו "האמריקניזציה" היא הדומיננטית. העתיד שלנו הנוער הישראלי שלנו נפגע קשות ועמו גם עתידו של הכדורסל הישראלי בכללו כפי שהכרנו אותו אי פעם בעבר. לא יהיה כאן Happy end כי לא יכול להיות ולהתקיים כאן סוף טוב ו/או התחלה וזינוק חדשים ללא התנאים הבסיסיים ההכרחיים הנדרשים. לא מובן כיצד עיניהם של קברניטי הספורט והכדורסל בארץ טחו מלראות את המציאות הנוראה שכופה עלינו נוכחותה של "האמריקניזציה" מזה 50 שנים. הדחתה וסילוקה של נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל בבושת פנים מאליפות אירופה המתקיימת עכשיו ב-צ'כיה ובגרמניה (מאז סופו של חודש אוגוסט 2022 ובהמשכו של חודש ספטמבר בשנת 2022) היא עוד סמרטוט אדום ותזכורת מרה למצבו המתדרדר של הכדורסל כיום במדינת ישראל. מצבו של הכדורסל הישראלי הנוכחי מזכיר לי את אותה הישות והמעמד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ורשות השידור בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת בתום עידן המנהיגות הכֵּנָה, יישרת הדרך, וההגיונית של מנכ"ל רשות השידור המוכשר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח בשנים 1998-1993 ולצידו יאיר שטרן אף הוא בלתי נשכח מי שהיה מנהלה הרציני, היעיל, ה-כֵּן, ולכן הנפלא של הטלוויזיה הישראלית-ערוץ 1 ההיא בשבע השנים ההן שבין 1993 ל-2000. גורלה של הטלוויזיה הישראלית-ערוץ 1 ההיא נחרץ לשבט עם מינויים של אורי פורת, רן גלינקא, ויוסף בר-אל למנכ"לים הבאים של רשות השידור בתום העידן ההוא של מוטי קירשנבאום ז"ל ו-יאיר שטרן יבד"ל. ככול שחולף הזמן הגעגועים שלי ל-שני שחקני הכדורסל הישראליים הנפלאים והלוחמים ההם שלנו ו-של מכבי ת"א ושל נבחרת ישראל מיקי ברקוביץ' ו-מוטי ארואסטי, ובד בבד גם ל-מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל, הולכים וגוברים, הולכים ומתחזקים, הולכים ומתעצמים והופכים למעֵין המיית לב נוסטאלגית, גם בידיעה שהזמן הכדורסל הנפלא והבלתי השכח ההוא חלף לבלי שוב (!). פוסט מס' 1121. הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
זהו תיעוד מרשים מהימים ההם שהפך ברבות השנים לסמל לאומי של הכדורסל הישראלי הלאומי ההוא ושל קבוצת הפאר של מכבי ת"א לדורותיהם.
טקסט תמונה : ינואר 1985. בלגיה. הזמן ההוא שחלף לפני 37 שנים. זהו תיעוד נפלא ויוצא דופן של שחקן נאמן, לוחם ישראלי אמיץ לב ללא חַת, וכדורסלן מוכשר ודָבֵק במשימה בשורות מכבי ת"א וב- שורות נבחרת ישראל בכדורסל, מוטי ארואסטי (1.88 מ') הבלתי נשכח, מי שנאבק בכל כוחו במדי מכבי ת"א במשחק במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות נגד הענק הליטאי ארווידאס סאבוניס (2.20 מ'). משמאל, זהו שחקן עבר של מכבי ת"א, האווי לאסוף (2.10 מ'). (התמונה ניתנה לי באדיבות מר עמירם שפירא בעבר מנהלה המסור של נבחרת ישראל בכדורסל במשך שנים רבות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. מיקי ברקוביץ' מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה 79:91 בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך. (מתוך סרט ה- Video המקורי של הכתבה שביימתי ותיעדתי עם הצלם מיכאל "מיכי" מולד. באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. מוטי ארואסטי מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך. (מתוך סרט ה- Video המקורי של הכתבה שביימתי ותיעדתי עם הצלם מיכאל "מיכי" מולד. באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ספטמבר 1974. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני לפני 48 שנים ב-טהראן בירת איראן. זהו היכל הכדורסל היפהפה בקומפלקס האולימפי של טהראן. נבחרת ישראל בכדורסל ניצבת על פודיום מס' 1 לאחר שזכתה במדליית הזהב במשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בטהראן בחודש ספטמבר של שנת 1974. זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : טל ברודי (מס' 6), אביגדור מוסקוביץ' (מס' 11), איתמר מרזל (מס' 13), מוטי ארואסטי, שמריהו זסלבסקי, חנן קרן (מס' 8 מוסתר קצת), מיקי ברקוביץ' (מס' 9), שמואל "מולי" אבישר (מס' 5), שוקי שוורץ, שמואל נחמיאס (מס' 12), בועז ינאי (מס' 13), ג'ק אייזנר. זיהוי הנוכחים בשורה תחתונה מימין לשמאל : המעסה אריה אורגד, איש לא מזוהה, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר, מאמן נבחרת ישראל אלברט חמו, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, אורי אפק, יצחק פיסטינר שופט כדורסל ישראלי בינלאומי. (התמונה צולמה ע"י הוועדה המארגנת האיראנית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום ראשון – 10 באפריל 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. פארק גני יהושע בתל אביב. מיקי ברקוביץ' (מימין, בן 23) וטל ברודי (בן 34, משמאל) הבלתי נשכחים שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א עם גביע אירופה לאלופות בכדורסל שזכו בו במשחק הגמר של המפעל הזה לאחר שניצחו בבלגראד (בירת יוגוסלוויה הגדולה בעת ההיא, ביום חמישי – 7 באפריל 1977) את הקבוצה האיטלקית מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. הסגידה וההערצה לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א אז בימים ההם במדינת ישראל הייתה עצומה ובעיצומה, חסרת תקדים, וללא גבולות. (לע"מ תמורת תשלום).
נספחים (1) מהעבר ההוא החובבני והנכלולי של רשות השידור ההיא שהביא לבסוף לקריסתה המוחלטת.
בנבכי הזמן הישן ההוא. רוֹש ולַעֲנָה (1) בשנים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ב-רְשוּת הַשִידוּר ההיא.
עבר מדהים ו-מושחת. ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ המיועד ל-מִשְרַת מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא המודח) אל העיתונאית אביבה קרול מהעיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים רן גלינקא בתואר, "אידיוט" ו- "מטומטם…" (ציטוט מהפוסט ההוא שהתפרסם ב- "גלובס"). כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה בימים ההם שחור על גבי לבן. גווייתו המודחת של המנכ"ל הזמני המוּדח של רשות השידור רן גלינקא טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ"ל החדש שקוראים לו יוסף בר-אל (עדיין רק ממלא מקום) מיהר לחוות את דעתו אודותיו ובחר להתריס בפומבי כנגדו בסגנון התקלסות של אדם מחונך ו- נאור, "אידיוט" ו- "מטומטם…", הוא כינה אותו. (כאמור, ציטוט מהפוסט ההוא שהתפרסם ב- "גלובס"). נכון ש- רן גלינקא היה גאון קטן שנעדר כל רקע עיתונאי וידע תקשורתי (וגם כלכלי) הכרוך בניהול רשת שידור ציבורית כה ענפה וכה רחבת ממדים, וגם כה רגישה הכוללת בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעברית ובערבית ושתי רשתות רדיו של "קול ישראל" בעברית ובערבית אשר מעסיקה בשורותיה יותר מ- 2000 (אלפיים עובדים). אבל מכאן לרוץ לעיתון הכלכלי "גלובס" (מבלי לחכות קמעא), כדי לכנות אותו בכינויי גנאי בשפת רחוב את הבוס שלו, המרחק גדול. וזה לא היה הכל. במקום אחר באותו ריאיון עם אביבה קרול כינה ב- 18 באפריל 2002 כינה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל את מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני מי שהחזיק גם במשרה של סמנכ"ל פיתוח, כ- "איש כושל…". (ציטוט). הטקסט רווי כינויי גנאי העיד גם על יוסף בר-אל השאפתן מה הוט שווה בדיוק. הוא רן גלינקא עשה כעורך ראשי של רשות השידור (בין ספטמבר 2001 למארס 2002) את כל השגיאות הניהוליות המקצועיות האפשריות וגם העיתונאיות וסולק בצדק. השפעתו על השידור הציבורי הייתה אפסית. כלום. ה- מ"מ שלו יוסף בר-אל שקל את צעדיו ובחר מטעמיו שלו לא להמתין ולתקוף מייד וללא שהות את הבוס המודח שכבר לא היה יכול להחזיר מלחמה שערה. הוא יוסף בר-אל עשה זאת בריאיון ארוגנטי שהעניק לעיתונאית אביבה קרול מי שהייתה בימים ההם כתבת העיתון "גלובס", כאמור ביום חמישי ההוא של 18 באפריל 2002. [1]. "יוסף בר-אל תקע לי סכין בגב", אמר לי רן גלינקא באחת משיחות התחקיר שלי עמו. היסטוריה מרה ונכלולית בלתי נשכחת.
בנבכי הזמן הישן ההוא (1). יום חמישי – 18 באפריל 2002. חלק מהריאיון שערכה העיתונאית אביבה קרול מהעיתון "גלובס" עם המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.
אביבה קרול / גלובס : בכל זאת עשית שינויים. מינית את יוסי משולם, מנהל התוכניות, למנהל של ערוץ 1.
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "ועוד איך. כתבתי לו (ליועץ המשפטי, א' ק') מכתב, שאפעל על – פי רוח ההנחיות שלו ואתרחק מהתחום הפרסונלי, אבל שלא יישב לי מנהל טלוויזיה שהוא גם סמנכ"ל פיתוח (יאיר אלוני, א' ק') ובשני המקומות הוא כושל. אני אומר לו, "למה אתה לא מטפל בטלוויזיה ?", והוא אומר, "כי אני עסוק בפיתוח". "ולמה אתה לא מטפל בפיתוח ?", "כי אני עסוק בטלוויזיה". אמרתי לו שיבחר אחד מהשניים. אדם שנכשל – נכשל, אבל הוא בכל – זאת עשרות שנים ברשות השידור, וצריך לעשות את זה בשיא העדינות כדי שאדם ילך וכבודו לא ייפגע".
אביבה קרול / גלובס : אבל גם מי שמִינִיתָּ למנהל התוכניות לא הצליח. איזה לוח – שידורים יש לערוץ 1 ?
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "הוא אחת ההצלחות הגדולות. מנהל תוכניות בטלוויזיה צריך לעבור תחנות אין-סופיות – וִויָה דוֹלוֹרוֹזָה של מנכ"ל, סמנכ"ל, מנהל טלוויזיה. רצחו אותו. אתמול ראיתי הפקה שעשה ליום העצמאות. מהממת. זה אחד המפיקים הגדולים בארץ. יוסי משולם לא רוצה להיות מנהל הטלוויזיה".
אביבה קרול / גלובס : אז מה, כפית עליו?
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "כפיתי עליו לשלושה חודשים. אמרתי לו "אתה לא יכול להשאיר לי את המקום ריק. אני אין לי ראש לזה עכשיו". אנחנו מיודדים. אמרתי לו, "אתה חייב, חובה, לך תמלא". בשלושת החודשים האלה אני צריך לפתור את הבעיות הגדולות".
אביבה קרול / גלובס : מה יותר גדול מלוח – שידורים?
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "העליתי את תוכנית שערי צדק (בניית קריית רשות השידור, א' ק') על הפסים. במאי נבחר חברה שתנהל לנו את הפרוייקט. עד סוף החודש אפתור את הבעיה של שפ"מ (זכיינית הפרסום בקול ישראל, א' ק'), חברה שגובה לרשות השידור מעל ל- 200 מיליון שקל ואין לרשות שום פיקוח ויכולת לבדוק מה כן שודר ומה לא. ישבתי איתם השבוע, מחברים את המחשב שלנו ל-שלהם, ניתן להם משרד ונוכל לראות מה שודר ומה לא שודר ועל מה יצאו חשבוניות. אחרי זה ננשום במשך שבוע, ואז נתחיל להתפנות לדברים בטלוויזיה. במקביל אנחנו עובדים על לוח – השידורים, ועל הסכסוכים עם כל הוועדים. יש סכסוכים מוכרזים עם כל הוועדים. רן גלינקא, שיהיה בריא, דבר אחד שהצליח לעשות זה להרגיז את כל העולם ולהכניס את כל המערכת למתח. הוא בריב מוכרז עם ועד מנהלים, ועד הנדסה, ועד עיתונות. שלושתם היו בסנקציות, ועמדו להשבית את הרשות. זה גם זירז את המינוי שלי".
אביבה קרול / גלובס : איך הורדת אותם מהעץ ?
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "היו הוראות מטופשות של רן גלינקא, שבאותו יום שנכנסתי ביטלתי אותן. בטירונות אולי היינו עושים דברים כאלה – מעמידים אותם בשורה ואומרים להם לרוץ. את הדברים המטופשים הורדתי מיד. הוא למשל קיצץ את השי לחג, שהוא באותו סכום כבר חמש שנים, מ- 550 שקל ל- 450 שקל לעובד. זה כל – כך מטופש, זה כל – כך סמלי. מימנתי את זה מתקציב הרווחה, שבכלל הולך לקורסים במלונות חמישה כוכבים. אשלם לכולם במקום שקבוצה של 50 איש, שעוברים תמיד מקורס לקורס, ירדו לאילת וילכו לקזינו. זה נחשב קורס ?". "אני לא תינוק, אני לא בוכה".
אביבה קרול / גלובס : יוסף בר-אל, אם כן, לא ממש מסתיר את מערכת – היחסים הבעייתית, בלשון עדינה, בינו לבין קודמו בתפקיד, רן גלינקא. האחרון, אגב טוען כי יוסף בר-אל, ששימש כיועצו, למעשה הכשיל אותו. יוסף בר-אל, מצדו, מגיב לדברים כמו אוהב שנבגד, ופותח במונולוג ארוך, הכולל כינויים שהנייר אינו סובל.
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "קודם-כול, זה מראה כמה שהוא כפוי-טובה, וכמה שהוא לא הבין שום דבר ברשות השידור. דבר שני, באמת לפי בקשתו של השר (רענן כהן, א' ק') ושל רן גלינקא, הייתי יועץ שלו. הוא הרס אותי. בחודש הראשון עבדתי איתו מסביב לשעון. בלעדיי, אחרי שבוע הוא היה מחזיר את המפתחות. אחרי חודש וחצי הוא התחיל להתרחק. דברים שהצלחתי לסכם איתו ועם הוועדים לא נעשו. יש לו אופי כזה שהוא לא מחליט. הוא אומר "רק רגע", "חתמתי בראשי תיבות", "תן לי לחשוב על זה, ולא חוזר. כל דבר שסיכמנו הוא התחיל לעשות אותו הפוך. אני העברתי אותו בוועדת רביבי. את המכתב שלו לרביבי (השופט בדימוס יצחק רביבי) מדוע הוא מתאים לתפקיד, אני כתבתי. הוא אפילו לא ידע להציג את עצמו בפני רביבי. תשאלי את רענן כהן כמה עזרתי לאיש הזה. הוא ישב לי על הנשמה. גם רענן אמר, 'אל תכשיל אותו, תעזור לו להצליח, גם שמי קשור במינוי הזה'. בסדר. לקחתי אותו אישית להכיר לו חברי כנסת. איש לא הכיר אותו. הושבתי אותו עם ראשי הסיעות. היתה אמורה להיות הצעה בכנסת נגדו שבוע אחרי שנכנס – הרי הוא מונה בניגוד להסכם הקואליציוני. לקחתי אותו והעברתי אותו מאיש לאיש. לקחתי אותו לאנשים שהכי מתנגדים לו. להראות שהוא לא מפלצת, שהוא בסדר. לפני חודשיים הוא התחיל לעשות כל דבר שסיכם איתי הפוך".
אביבה קרול / גלובס : למה ?
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "סתם. לא יודע. התחלנו להתרחק. בחודש האחרון לא דיברנו בכלל. כל מה שהוא עשה, הוא עשה על אחריותו. אחרי רביבי, הוא כמעט ניתק מגע איתי והפסיק להתייעץ. כל עסקת החבילה המסריחה שהוא עשה מאחורי הקלעים הכשילה אותו (העסקה שלפיה אמנון נדב, מנהל הרדיו, יהיה משנה למנכ"ל, יוני בן-מנחם יהיה מנהל הרדיו ורפיק חלבי מנהל הטלוויזיה, א' ק'). דבר כזה לא עושים. מנכ"ל שמודה שהיתה לו עסקה מאחורי הקלעים, ששותפים בה גם גופים פוליטיים, זה אדם מטומטם שאומר, "אני מתרסק מרצוני". הוא היה אידיוט. אז הוא בא בטענות לבר-אל ? הוא יצר את הסיסמה הזו "פטריוט". אני כן פטריוט, אני לא פטריוט, אני מפקד השייטת. מחפש סיבות, בר-אל בגד בי. מה בגדתי בו? הוא התרחק ממני ועשה הכול הפוך. ביום שהתפרסמה העסקה בעיתון, צלצלתי אליו. אמרתי לו, "מה אני קורא בעיתון?". אמר לי, "זה נכון". אמרתי לו, " אתה משוגע, דבר כזה מתפרסם בעיתון, אתה מתרסק. אתה לא תהיה מנכ"ל ". קמה מהומת אלוהים גם בימין וגם בשמאל. בוועד המנהל פסלו את זה. איך ראש הממשלה מתערב, אל תשאלי. נגמר הסיפור, גלינקא גמר באותו יום.
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "אז קל לו לבוא להיתלות בעצים גבוהים, ולהגיד "פסלו אותי פוליטית, אמרו שאני לא פטריוט". פסלו אותו כי הוא נכשל והכשיל את עצמו. הוא לא ידע לקדם שום תחום שעסק בו. לא קידם הסכמים עם הוועדים כפי שהכריז, לא סיים תקציב, לא סיכם לוח-שידורים. אתמול ישבתי עם ידיד ותיק מאוד, עמנואל הלפרין. ישבנו ופטפטנו, החבר'ה הוותיקים – את יודעת, אני בן 18 פלוס, אז אני מכיר את הוותיקים. הוא אמר לי "וואי, כמה טוב שהלך ההוא, הכניס את כולם למתח איום".
אביבה קרול / גלובס : ביום שני השבוע אישרה ועדת רביבי את מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל זמני – הליך שנדרש בעקבות חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה. בכך נסללה דרכו של יוסף בר-אל, הנהנה מתמיכה גלויה של השר רענן כהן, למינוי של קבע. אם כי נדרשת לשם כך גם תמיכה מובהקת של ראש הממשלה אריאל שרון.
אביבה קרול / גלובס : אתה חושב שתהיה מנכ"ל קבוע ?
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "לא חושב. אני לא ביקשתי את המשרה הזו. אני מנכ"ל משנת 89' עם שכר מנכ"ל ותנאי מנכ"ל, חי, טאץ' – ווד, מאה אחוז. הסיפוק שלי הוא מהעשייה. אם יהיה לי קצת יותר תקציב הייתי עושה דרמה בערוץ 33. באו והוסיפו לי עוד ערוץ, הערוץ המזרח – התיכוני. זה האני מאמין שלי מהיום הראשון שלי בארץ. אמרו לי, "בוא קח הרשות מתרסקת". איך אמר לי מישהו מאוד בכיר ברשות, "עוד חודשיים לא היית מוצא רשות להיכנס אליה". בכל-זאת 45 שנה ברשות. יש סמליות בדבר הזה. התחלתי למטה למטה, הייתי שחקן בדולר וחצי, הגעתי למעלה. לא רצו אותי. בסדר. רוצים אותי שוב, כמו ב-85', כשאמרו "תציל את הטלוויזיה, עומדים לסגור אותה". אורי פורת הסתכסך עם כל העולם. באתי, הצלתי, השארתי אותה פתוחה, ואחרי שישה חודשים חזרתי לערבית. באותה שנה קיבלתי את פרס ישראל. חזרו אליי ב-89', מינו אותי למנכ"ל. שלוש שנים ניהלתי, הכנסתי את שידורי הבוקר, וכתבתי לקירנשבאום, כשהוא נכנס לתפקיד, שאני לא רוצה להמשיך. ראית מנהל טלוויזיה שאומר "לא רוצה עוד קדנציה ?" אני לא מחפש את הניהול, אני מחפש את היצירה. עכשיו באו כדי שאציל את העסק הזה. אז זה אתגר, ואני אציל אותו. אעמיד אותו על הרגליים. ירצו אותי ? כבודם. שאלו אותי מהיום הראשון – קבוע או זמני? אמרתי, בעיניי כל דבר קבוע הוא זמני".
אביבה קרול / גלובס : וגם להפך?
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "כל דבר זמני בארץ הוא קבוע".
אביבה קרול / גלובס : אז תהיה מנכ"ל קבוע.
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "אני אומר לך – אני מאמין במשהו שנקרא כוחו של גורל. יש דברים שמתרחשים שאין לך שליטה בהם. אני לרגע לא אגיד שאני רוצה. אף פעם לא ביקשתי לנהל את רשות השידור. אני על – פי חוזה 14 שנים, אף פעם לא ביקשתי שיחדשו לי אותו. אף פעם לא תוציאי ממני משפט "אני דורש". לא ייתנו לי – אני הולך. נותנים לי – אני נשאר. אין לי דרישות, אין לי אולטימטום".
אביבה קרול / גלובס : אומרים עליך שאתה מסתובב בכנסת כמו חבר הכנסת הכי ותיק, מכיר את כולם, שולט בתחום.
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "אני 45 שנה בארץ. התחלתי לסקר את הכנסת ככתב פרלמנטרי. חלק גדול מחברי הכנסת היו עוזרים פרלמנטריים, כולל רענן כהן, שהיה מתלמד אצל לובראני. התיידדתי איתם בדרך. אני לא אדם עצור, אני לא אוטיסט. אני איש שיווק, זה בדם שלי. למדתי שיווק, עסקתי בזה הרבה שנים. יש ידידות חזקה ואמיצה ביני לבין אנשים, ללא קשר למפלגה. את יכולה להיכנס לכנסת ולראות שיש חברי כנסת ערבים שמנשקים אותי, ויש חברי כנסת מישראל ביתנו והאיחוד הלאומי שמנשקים אותי. נכון, אני מסתובב בכנסת. כולם ידידיי. על מי אני מדבר ? 50 – 30 איש. מה משותף בתוך ועדת הכספים לנודלמן, סופיה לנדבר, ישראל כץ ומוסי רז? ישבו כולם, שיבחו אותי".
אביבה קרול / גלובס : כולם רוצים להיות על המסך.
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "אז מדוע לא התנהגו ככה כלפי קודמי? מדוע צריך לראות דבר שהוא הצלחה כדבר מושחת ? מדוע דווקא אצלי ? מדוע אחרים נולדו עם כפית זהב בפה, ואני, לא נותנים לי אפילו 60 דקות של חסד. אני, 60 דקות אחרי שאמרו לי שהתמניתי, מתקשר אליי כתב של עיתון ואומר לי, "יו"ר רשות השידור אומר שהוא פונה ליועץ המשפטי לממשלה, שהמינוי לא חוקי כי לא נועצו בו". 60 דקות על השעון. נכנסתי ב- 14 במארס, שלושה ימים אחר-כך כבר פנה עו"ד גלעד שֶר ליועץ המשפטי לממשלה שיודיע שהמינוי שלי לא בסדר. חצי שעה אחרי זה רדיו גלי צה"ל שידר שהמינוי של יוסף בר-אל לא חוקי על פי החלטת היועץ המשפטי לממשלה. את יודעת מה עושים לי ? שותים את דמי. אבל אני לא תינוק, אני לא בוכה, ולא אבכה לעולם.
יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "העברתי תקציב בוועד המנהל של רשות השידור , ששישה חודשים לא אישרו באוצר, ש- שישה חודשים לא היה מוכן לדון. כולם אני נותן להם מסך ? אני לא מבין. אין הסבר אחר ? לא יכול להיות שאני טוב יותר מאחרים ? זה לא בא בחשבון כי זה לא מתיישב עם סטיגמות. את לא יכולה להיות עולה חדשה, ובכל-זאת לדעת לעבוד. לא יפרגנו לך. לא יעזור. את לא יכולה לבוא מקטע של משדר בערבית ולנהל את העברית, כי "תביאי אתך מנטליות קלוקלת". הדברים נכתבו, ואני שותק. לא יכולים לפגוע בי".
הערה : באדיבות העיתון "גלובס".
[1] ראה נספח: הריאיון בשלמותו של העיתונאית אביבה קרול עם יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי "גלובס" מתאריך יום חמישי-18 באפריל 2002.
נספחים (2) מהעבר ההוא החוֹבְבָנִי והנַכְלוּלִי של רשות השידור ההיא והטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ההיא שהביא לבסוף לקריסתן המוחלטת.
ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת"א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague. באותה עונת שידורים של 2002 – 2001 שילמנו למכבי ת"א באותה עונה סכום שיא פנטסטי של דולרים, מספר בן שבע ספרות עבור זכויות השידורים, אך המשחק נגד היוונים היה שִיגְרָתּי. לא השידור הישיר. אין שידור שִיגְרָתּי. השִיגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של שידורי הטלוויזיה. את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי. (הנתון המדויק של זכויות השידורים ששילמנו למועדון הכדורסל של מכבי ת"א בעונת 2002 – 2001 מופיע בספר עָב הַכֶּרֶס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "הקשר הסימביוטי").
היה לי אורח נכבד בהיכל הספורט ביד אליהו באותו העֶרֶב ההוא של יום חמישי – 11 בנובמבר 2001. מנכ"ל רשות השידור החָדָש בכבודו ובעצמו, מר רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד הרם בספטמבר 2001 במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם אורי פורת שהתפטר ו/או התפוטר באוגוסט 2001. כל ניסוח טוב. המינוי הממשלתי של טירון התקשורת רן גלינקא היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים. בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא קיבל רק שלושה חודשים. הוא חשק עד למאוד במינוי הנכבד וביקש לשמש מנכ"ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון שהפכה להיות כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב ונהנה מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון לפי שעה. רָן גָלִינְקָא הביא עִמוֹ למשחק ביד אליהו אורחת נוספת, את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב' ליאורה שמעוני. מנהלת לשכת המנכ"ל הוותיקה והמצטיינת הקודמת של מוטי קירשנבאום יבד"ל ואורי פורת ז"ל מאז שנת 1993 גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין, מי שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת סולקה מתפקידה. במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בתוככי רשות השידור בשֵם גב' ליאורה שמעוני. רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון. גב' אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב' רוחמה איילון הייתה בשעתו עבורם של יצחק לִבני יבד"ל ו-יוסף "טומי" לפיד ז"ל. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין בבת אחת מרשות השידור היו שתי אבדות מקצועיות כבדות.
רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא שום עבר עיתונאי התמנה זה עתה לכהונה הרמה והמורכבת של מנכ"ל רשות השידור בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן. כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועכשיו כמו מרבית המנכ"לים שקדמו לו התאבה להיות אף הוא אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי שכולל את הבימאי, המפיק, השדרים והפרשנים, ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה. רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי. קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. "יואש אלרואי דאג לי לארבעה כרטיסים, לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני", ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, "נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב. הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ולעניינים ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת"א".
נפגשנו ביום חמישי ההוא – 15 בנובמבר 2001 ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- "וֶורֶד" הממוקמת בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל. עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר. המנכ"ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות. הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש, מה הרקורד המקצועי שלו, ומה הן מידות כּישרונו ואמינותו שדורש התפקיד. המנכ"ל הזמני הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין. שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במִשְרָתּוֹ.
משחק הכדורסל עמד אוֹ טוֹ טוֹ כבר להתחיל ולא נותר לוֹ לרן גלינקא פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת, להיכנס לתוככי ניידת השידור כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה, וכדי לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת משימת אותו השידור הישיר ההוא שהוא היה כבר בעל הבית הראשי שלו. נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל. זאת הייתה שליפה גרוטסקית שהניבה זיכרון אירוני. "תכיר…", אמר לפתע רן גלינקא וחזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים, "…זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי…", תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד. "…הוא האיש שמכניס אותי לעסק ולעניינים ברשות השידור…", שח לי הטירון הירוק בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת מי שמתעתד לשמש מנכ"ל רשות השידור. גיחכתי והשבתי לוֹ מייד, "אתה לא צריך להציגוֹ בפניי, אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה, מקדמת דנה". לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה. "תודה", אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה ונועל סנדלים (גדל בקיבוץ רמת יוחנן). "שתהיה לי בריא", נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת ונעול נעלי עור תואמות. ארבעתם מר רן גלינקא ועוזרתו גב' ליאורה שמעוני ומר יוסף בר-אל ובנו אָרִיק נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א הייתה אז כרגיל ההצגה הטובה ביותר בעיר וסחורת שידור טלוויזיונית נאותה. ניווטתי את שידורי הספורט גם בעבור רן גלינקא והייתי גאה בעצמי כי זכויות השידורים הבלעדיות של מכבי ת"א שייכות רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.
רָן גָלִינְקָא היה מנכ"ל זמני טירון שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד, מאוקטובר 2001 ועד אפריל 2002. רָן גָלִינְקָא (תא"ל מיל. בדרגתו היה לוחם בעל מוניטין בצה"ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור. הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ופרי בּוֹסֶר בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, את הטלוויזיה בשפה הערבית ואת רדיו "קול ישראל" (בעברית וערבית) + 2000 עובדים. הוא שגה כבר מראשית עבודתו. בהיותו נאיבי (עד כדי גיחוך) ונטול מודיעין מינה דווקא את יוסף בר- אל לעוזרו האישי והכריז באוזניי בטרם עת כלהלן : "זהו ידידי יוסף בר-אל, האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור (!)". טעות גסה בבחירת עוֹזֵר שהתבררה כי אין לה מחילה. הוא רָן גָלִינְקָא שילם על כך בריבית דה ריבית והוכיח שוב עד כמה כישרונותיה של ההיסטוריה להיות צינית ואירונית כדי ו-על מנת לסוב על צירה, הן בלתי מוגבלות.
טקסט תמונה : 1992. יוסף בר-אל ז"ל (בן 57ׂׂ, בתמונה). הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. "…זהו ידידי יוסף בר- אל העוזר והיועץ הקרוב שלי שמכניס אותי לעניינים… (!)", אמר לי רן גלינקא לאחר מינויו בספטמבר – אוקטובר 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. (הערה : התמונה הזאת צולמה ב- 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל "אריק" שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה בעצם כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה אריאל שרון קבע כי כהונתו איננה עוד בת תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד שקוראים לו רן גלינקא ודרגתו הצבאית היא תת אלוף במיל. – מוטעים ושגויים. אריאל שרון קבע בין השאר ש- רן גלינקא האיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית, איננו כנראה פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם אמיץ בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה. מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל אולם על פי תפישת עולמו של ראש הממשלה אריאל שרון הוא היה מנכ"ל רשות שידור שאיננו פטריוט מספיק.
רוֹש וְלַעֲנָה בשנים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ב-רְשוּת הַשִידוּר ההיא הנכלולית, החובבנית, והמסואבת. (2).
ביום שישי ההוא של 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והזמני, והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן ז"ל לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה הפלסטינית השנייה מר יאסר עראפאת ערך כתב ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורָב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוֹבָל דָם ארוך של ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה והריאיון הנִרְחָב עם יאסר עאראפת יו"ר הרשות הפלסטינית בתוכנית הדגל "יומן" של טלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היווה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום עוד באותו ליל שישי ההוא ב- 7 בדצמבר 2001. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, הוציא בינתיים מסמך כתוב, יממה קודם לכן ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, המאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים (עד 12 במארס 2002). רָן גַלִינְקָא נשאר מוגן לפי שעה בתפקידו. אריאל שרון לא יכול היה לגעת בו. אולי כן, אך ביקש להימנע משערורייה ממשלתית ואולי גם לא רצה להביך את השר רענן כהן. היכן נשמע בעצם שראש ממשלה מפטר מנכ"ל רשות שידור בערב שבת ? אריאל שרון חרק שיניים ונאלץ להמתין.
טקסט מסמך : יום חמישי – 6 בדצמבר 2001. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים עד 12 במרס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר הוכרע ונחתך. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.
חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כ-מנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי של שידורי הטלוויזיה והרדיו , היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, להפיק, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת, כאמור מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". מר עוֹדֵד גְרָנוֹת צילם והקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהובילה כזכור למאות מעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי של 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, באישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה יָאִיר אַלוֹנִי, ובאישורו של מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָרָאפַאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.
ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2015 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במארס/אפריל 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).
טקסט תמונה : השר הממונה על רשות השידור רענן כהן (משמאל) מעלה במארס 2002 מירכתי האוב של ערוץ הטלוויזיה מס' 33 ההוא את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה מקבל את ההמלצה. (לע"מ תמורת תשלום).
יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מאוחר מידי.
ראה הספר עָב הַכֶּרֶס "רוש ולענה" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי. הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2015 – 1884.
שמו המלא של הספר "רוש ולענה" הוא כלהלן :
"הפוליטיזציה הנכלולית הופכת את השידור הציבורי בישראל ל- רוֹש ולַעֲנָה בשנות האוֹפֶל ההן של 2005 -2001, ב-תקופת מלכותם של רן גלינקא ויוסף בר-אל. הפוליטיזציה המְנוּבֶזֶת לגווניה השונים עושה שַמוֹת בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל", ו- ממוטטת עד עפר את השידור הציבורי של מדינת ישראל".
באוקטובר 1998, לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000, התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ו-עבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בתולדות ו-קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2022 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.
רוֹש וְלַעֲנָה בשָנִים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ב-רְשוּת הַשִידוּר ההיא הנכלולית, החובבנית, והמסואבת (3).
ביום שישי – 26 באפריל 2002, שמונה ימים לאחר שהתראיין מר יוסף בר-אל אצל גב' אביבה קרול ב- "גלובס", החליט המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור להעניק ריאיון נרחב, שחצני ומופרך גם לכתבת עיתון "מעריב" גב' שָרִי מָקוֹבֶר. בפתח הריאיון הכריז יוסף בר-אל על הבטחה אישית שלו לממנה שלו ראש הממשלה אריק שרון, כלהלן : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…אלוהים קרא לי ואמר : ג'ו סיים את המשימה שלך…". שרי מקובר הפכה זאת לכותרת ראשית בפוסט רחב הידיים ההוא שלה.
טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ב- "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור, "אלוהים קרא לי לסיים את המשימה…". באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…אלוהים קרא לך לסיים את המשימה…!? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית רהב של מנכ"ל רשות שידור כלשהו. לא לפניו – וגם לא אחריו (!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. (באדיבות העיתון "מעריב").
בגוף הכתבה ההיא בעיתון "מעריב" ביום שישי של 26 באפריל 2002 דאג המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת מהות הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מנה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל : "…חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי…דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ…", והוסיף על עצמו, "…אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי…", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף הודח וסולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. (באדיבות "מעריב").
אף פעם אנוכי יואש אלרואי (שם משפחתי הקודם שנשא אבא שלי ז"ל, היה בלינדמן) לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים – חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית. לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית , אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים משוררים או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, או אנשי חקלאות, תעשייה, וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בנְאוֹרוּת בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "…מה פירוש רָאִיס ? רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קום אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הראיס נכנס" מתוך כבוד…". לא ייאמן למראה העיניים הקוראות את המילים האלה. בעצם ייאמן ! יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם בטוֹן יהיר ורברבני למראיינת שלו באותו ריאיון כלהלן : "…אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו…". הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים.
הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" היה מדהים בשחצנותו ובעל רושם שלילי ביותר מכל היבט, שלילי ביותר כמו הריאיון שנתן לאביבה קרול ב- "גלובס" שמונה ימים קודם לכן ב- 18 באפריל 2002. יוסף בר- אל החמיא לעצמו בפרהסיה ללא מעצורים והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. "…בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור…", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה- BBC הבריטי גרג דייק (Greg Dyke) היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב שמעו את הטקסט הנורא והחרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. בעיקר העיתונאים.
שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור הישראלית לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי.
לקראת תום הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 שאלה עיתונאית "מעריב" שרי מקובר את המועמד הוודאי והיחיד לתפקיד הנעלה והרָם של מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל יוסף בר-אל את שאלתה האחרונה : "אתה באמת מאמין שתהיה מסוגל לכך ?" יוסף בר-אל האזין וענה כדלקמן : "אין לי צל של ספק. לפני שבועיים התקשר אלי אדם, איש מקצוע מעולה, אקדמאי ומחנך, קוראים לו פרופסור ירון האזרחי. הוא אמר לי : "…יוסף כשרענן כהן בחר בך לתפקיד המנכ"ל התקשרו אלי כמה עיתונאים ואנשי ציבור וביקשו ממני לצאת למתקפה נגדך. אבל אני אמרתי לכולם שאני מכיר אותך, ושיש בך המון חוכמה ושקט, ושהיצירתיות והניסיון שלך יוכלו להציל את הרשות. עכשיו אחרי שלושה שבועות אני כבר רואה שצדקתי, ולכן התקשרתי לברך אותך. אתה באמת האיש המתאים…". בשבילי, מתרגש יוסף בר-אל עד דמעות זו הייתה שיחת שכר, לא שקלים, לא דולרים, אלא יהלומים. למרות הוותק שלי, למרות הניסיון, למרות ההצלחה, אני צריך צריך להסתכל על עצמי במראה לפעמים ולבדוק שהכול אצלי בסדר. אם אדם מוערך כמו ירון האזרחי אומר לי דברים כך כך חד משמעיים, אז אני באמת מרוצה מהדמות שמשתקפת אצלי במראה". מגוחך. דבריו של פרופסור ירון האזרחי ליוסף בר-אל היוו טקסט חנופה מגוחך ועלוב שהתברר כהזוי ולא רציני. חֶשְרָת עָבִים, עננים שחורים הסתירו את עין השמש, וכיסו באחת את שמי רשות השידור הריבונית.
אין לשכוח כי בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוא הואשם (גם ע"י התנועה לאיכות השלטון) כי הפך את השידור הציבורי במדינת ישראל למסואב והעניק שוחד פוליטי לכל מיני פוליטיקאים בעמדות מפתח. אין ספור קטעי עיתונות מהימים ההם ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "העיר", ו- "כל העיר") מצביעים על האשמות חמורות ועל שחיתות פוליטית בה הייתה נגועה רשות השידור ומרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. היה מדובר ב- נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה הישראלית. ואז זה קרה : בחודש מאי של שנת 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון שמינו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבינו שמדובר במינוי מופרך והדיחו אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה.
טקסט מסמך : 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מדווח לקוראיו כי לראשונה בתולדות המדינה ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור (כוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל") החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל המביש גורש בבושת פנים מהכס הרם. (באדיבות "מעריב").
מדהים יותר מהצהרות המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל בריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 ב- "מעריב" הייתה העובדה כי המוני עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה בריאיון ההוא אך שתקו והחרישו. מדהים, אולם רוב העיתונאים בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבו מהצד ומילאו פיהם מים. הריאיון ההוא שהעניק יוסף בר-אל ההוא ביום שישי ההוא ב- 26 באפריל 2002 לפני כמעט 20 שנים לגב' שַרִי מַקוֹבֶר, היה בעל תוכן מביש. על פי תפישת עולמי, הריאיון ההוא שערכה עיתונאית "מעריב" שרי מקובר עם האיש ההוא שנשא בתואר מנכ"ל רשות שידור, נשא על מצחו באותה השעה אות קין ו-תו של קָלוֹן. היה מדובר באיש עלוב ומביש בשם יוסף בר-אל שמכר את כבודו ועצמאותו של השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. כך אני הבנתי את תוכן הריאיון שהיה מביש בעיניי. עובדה ו- יש לחזור עליה 1000 פעמים, ולומר ולהדגיש, שכלות הכל ובסופו של עניין ודבר, אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי, הבינו גם אם באיחור זמן רב בתום שלוש שנים, כי המינוי וההפקדה היו מופרכים מיסודם והדיחו אותו מכיסאו הרָם לפאתי השוליים האפלים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 סילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל המביש מניהול רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות השידור באמצע כהונתו הפעילה בשם יוסף בר-אל.
הערה : באדיבות העיתון "מעריב".
[1] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך יום שישי – 26 באפריל 2002.
[2] ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002.
סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז שנת 1884 (ימיו ותקופתו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום במרכזה ה-אמצעי. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, לא מוכשרים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
היסטוריה. הימים ההם של הכדורסל הישראלי המפואר דאז וימיה העניים של קבוצת הכדורסל העכשווית של מכבי ת"א ש-שורשיה הישראליים וכל מהותה רוויים היום באין סוף של שחקנים אמריקניים זרים. מַר.
נבחרת ישראל בכדורסל כללה בשורותיה באליפות אירופה הנוכחית הנערכת כעת בפראג בירת צ'כיה, רשימה מבטיחה של שחקנים מוכשרים ו-טובים, הנה הם (לא לפי סדר ודירוג החשיבות): דני אבדיה, גיא פניני, ים מדר, ג'ק כהן, יובל זוסמן, גל מקל, עידן זלמנסון, רומן סורקין, נמרוד לוי, תמיר בלאט, תומר גינת, ורפי מנקו. וגם מאמן מוכשר ומבטיח גיא גודס. אולם מדובר בנבחרת, ב-נבחרת לאומית, אבל לא קבוצה, לא קבוצה לאומית. שחקנים טובים אולם פזורים ומפוזרים בקבוצות כדורסל שונות בארץ וגם בחו"ל (דני אבדייה, יובל זוסמן, ותמיר בלאט) נבחרת ישראל דומה לנבחרת אד הוק. טובה בתחומים מסוימים של המשחק ולוקה באחרים. היא לא מאוחדת, לא מחוברת היטב "על עיוור", ולא מאוגדת. משחק ההגנה שלה למשל היה רופף, פרוץ, ו-מגוחך לאורך כל הדרך בטורניר. גם כשהיא ניצחה. השחקנים הישראליים שמגיעים לנבחרת מקבוצות שונות אינם מכירים היטב איש את רעהו. בכישרון בלבד אין די. כדי להגיע לאחדות, להתגבש, ולהגיע מוכנה לפראג 2002 הייתה נבחרת ישראל זקוקה למסגרות אימון ארוכות וממושכות יחדיו, והייתה חייבת לשחק ולהתמודד לפחות ב-15 משחקי מבחן ו-הכנה בארץ ו/או ב-חו"ל. אין די בכישרון. אשמת ההדחה איננה נעוצה במנהיגותו של המאמן הלאומי. גיא גודס איננו אשם.
ראה את סיפורה המרתק, המעניין, והמדהים של נבחרת הנשים של יפן בכדורעף בשנים ההן של 1964 – 1960 בראשותו של מאמנה הירופומי דאיימאטסו. נבחרת הנשים של יפן זכתה בסופן של אותן ארבע שנות מחנות אימון במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964 לאחר שגברה במשחק הגמר 0:3 על נבחרת הנשים הפייבוריטית של ברה"מ. הירופומי דאיימאטסו הפך נבחרת של נשים כוכבות לקבוצה בה כל אחת מהשחקניות הכירה "על עיוור" את התכונות האישיות, את היכולת, ואת כישרון הביצוע בכל תחומי המשחק של כל חברותיה לקבוצה (!). יש להבדיל במושגים בין "נבחרת" ל-"קבוצה". תרבות המשמעת היפנית הקיצונית והמשמעת הישראלית הרופפת, שונות לחלוטין. אולם אין זה פותר את מנהיגי הספורט בישראל בכל תחומיו של הספורט הקבוצתי למצוא זמן ל-אימונים משותפים רבים ככל האפשר של הכישרונות שלנו בענף הכדורסל ולמשחקי מבחן רבים ככל האפשר נגד יריבים שונים בטרם אליפות אירופה זאת של צ'כיה 2022 כדי לבחון ולאמת מתיאוריה למעה את נתוני האימון, אמצעי ההשקעה, ומאמצי התרגול.
תזכורת מימים עברו : מכבי ת"א – ריאל מדריד 87:66 ב- Euroleage בעונת 2019 – 2018. יום חמישי – 8 בנובמבר 2018, שידור ישיר (לא Off tube) מהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מדובר בקבוצת כדורסל עשירה אולם דלה, בעלת מנהיגות ניהול שאפתנית אבל בעייתית ולא מוכשרת. מדובר בקבוצת כדורסל ישראלית אולם נטולת זהות ישראלית שאת שורותיה מאיישים המוני שחקנים אמריקניים. המאמנים שלה הם בכלל קרואטיים. לשחקני מכבי ת"א רובם זרים אין דבר עם סמל המועדון ומורשת העבר שלו, אולם יש להם זיקה וקשר לממון ולדולר האמריקני. "האמריקניזציה" עושה שַמוֹת בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ובכלל הכדורסל הישראלי. גם בכדורסל הישראלי הלאומי. הכדורסל הישראלי הוא עולם הולך ונעלם. עסק מְנֻוָון ו-עָלוּב.
תזכורת מ- 11 בנובמבר 2018 : עיתונאי "הָאָרֶץ" אייל גיל מפרסם פוסט כאילו צדדי ושולי אבל מעניין וחשוב במדור הספורט של עיתונו (יום ראשון – 11 בנובמבר 2018), וכותרתו, "מכבי תל אביב ? סתם עוד קבוצה". אייל גיל צודק. הכותרת הזאת שלו הייתה אמורה להיות כותרת ראשית פותחת של המדור ולא ממוקמת באגף צדדי, בשולי העיתון. הפוסט של אייל גיל מנומק וכתוב היטב. בכתיבתו זאת מייצג אייל גיל גם אותי ואני מסכים עמו. תהליך "האמריקניזציה" הממושך של הכדורסל הישראלי, מדרדר אותו ו-עושה שַמוֹת גם במועדון הפאר לשעבר, שקוראים לו מכבי ת"א. הנה מבט היסטורי קצרצר שלי לעבר הימים ההם של הכדורסל הישראלי המקורי ההוא, ימים שחלפו אולי לבלי שוב.
אחדות ותיאום. תזכורת רוויית געגועים. הימים ההם שלא ישובו עוד. קבוצת הכדורסל הישראלית ההיא של מכבי ת"א הבלתי נשכחת ההיא.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. תמונה היסטורית רוויית געגועים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 2 דורות. תקופה שחלפה ללא שוב. הצילום הזה מתעד את המשך המורשת והשושלת של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, קבוצת כדורסל ישראלית ייחודית נטו, נטולת תגבורות אמריקניות לחלוטין, בה השחקנים הכירו "על עיוור" האחד את השני, כיבדו האחד את השני, והיו מוכנים למות האחד בעבור השני. בתמונה הזאת נראה המאמן יהושע רוזין ז"ל מתדרך את שחקני מכבי ת"א ההיא באחד ממשחקי הדרבי ההם נגד הפועל ת"א במגרש המרצפות הישן של בית מכבי ת"א ההוא ליד קולנוע "אוריון" ברחוב מכבי של העיר. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין כלהלן : אברהם שניאור (מס' 3), עמנואל ברדן, יהודה "קָנָבּוּס" ווינר (מס' 10), מנחם קורמן (מס' 6), המאמן יהושע רוזין, ו- זכריה עופרי (הגבוה בשחקני הקבוצה בימים ההם, 1.91 מ'). (התמונה ניתנה לי באדיבות מנחם קורמן ומשפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בבואת "האמריקניזציה" האפלולית של מכבי ת"א מטילה צֵל כבד לא רק על ההיסטוריה המפוארת של המועדון ההוא אלא גם על הכדורסל הישראלי הלאומי ההוא בימים עברו. מכבי ת"א היום ונבחרת ישראל הנוכחית בהוֹוֶה הֵן כנראה סִינוֹנִים: עולם כדורסל ישראלי הולך ונעלם.
1979. מנהל מחלקת הספורט ושדר הכדורסל הראשי שלה אלכס גלעדי ז"ל טָס בימים ההם ל-גוֹריציה (Gorizia) והפקיד כרגיל בידיי את מלאכת העריכה וההפקה של שידורי אליפות אירופה 1979 בכדורסל במערכת ירושלים, ואת הנהגת מחלקת הספורט בהיעדרוֹ. הוא הגיש את הצעת השידורים הבסיסית של האליפות לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן (בן 88, היום) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופה ההיא וחַיִים יָבִין (בן 90, היום) מנהל חטיבת החדשות במוֹעֵד הנדרש ב- 16 באפריל 1979. זאת הייתה הצעת שידור הגיונית לא מנופחת תואמת את ההשערות המקצועיות שלו שהעידו אז על בינוניותה של הנבחרת שלנו. אופציות השידורים הישירים משם היו בהתאם [2]. נבחרת ישראל תחת הדרכתו של המאמן המצליח רלף קליין ז"ל לא עוררה ציפיות מיוחדות לקראת משחקי איטליה 1979. הנבחרת דורגה אומנם במקום החמישי המכובד באליפות אירופה הקודמת שנערכה שנתיים קודם לכן ב- 1977 בעיר לִיאֶז' ב-בלגיה, והִשוותה את שִיא הדירוג מאז ימי מוסקבה לפני עשרים ושֵש שנה ב- 1953, אך עכשיו היא לא הייתה נבחרת מלהיבה במיוחד ואיש לא ציפה ממנה לגדולות ונצורות. היא לא הייתה אטרקציה של שידור. אלכס גלעדי טעה אז בהערכתו ההיא. ב- 1979 מצאה הטלוויזיה הישראלית הציבורית יותר עניין בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מאשר בנבחרת הישראלית הלאומית. נבחרת ישראל עמדה במוקד שידורי הטלוויזיה אחת לשנתיים. מכבי ת"א עשתה זאת בכישרון רב מידֵי יום חמישי בשבוע בעֵת השידורים הישירים של משחקיה ב-מפעל היוקרתי גביע אירופה לקבוצות אלופות. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית העניקה לקבוצת מכבי ת"א אלופת המדינה תשומת לב רבה. הטלוויזיה שיווקה אותה בהדרגה כקבוצה של המדינה והפופולאריות של מכבי ת"א גאתה. ביום חמישי ההוא של 7 באפריל 1977, לפני יותר מ- 45 שנים זכתה מכבי ת"א ב-בלגראד בירת יוגוסלוויה הגדולה לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות. מכבי ת"א ההיא ב- 1977 הייתה קבוצה (!) תחת מנהיגות המוכשרת ויוצאת דופן של מאמנה רלף קליין ז"ל. שמעה של הקבוצה מכבי ת"א הגיע לכל שכבות הציבור במדינת ישראל. מצלמות הטלוויזיה סייעו להפוך את מכבי ת"א לקבוצת כדורסל מקובלת ואהודה. ברגע זה הפכה הסימביוזה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת"א הדוקה כפליים. לעומת זאת אליפות אירופה בכדורסל באיטליה ביוני 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל נראתה כטורניר ספורט שגרתי. רוטינה היסטורית שחוזרת על עצמה מִידֵי שנתיים.
רלף קליין לבש 68 פעמים את מדי נבחרת ישראל בכדורסל בשנים 1963- 1952. הוא היה שחקן מרכזי בנבחרת ישראל שהוקמה ב- 1952 לצִידם של אברהם שניאור, זכריה עופרי, שמעון "צ'ינגה" שלח (שמוקלר), מרסל חפץ, פְרֶדִי כהן, אליהו עמיאל, מנחם קורמן, דני אֶרֶז (בוקסנבאום), דוד הייבלום, יהודה "קָנָבּוּס" ווינר, עָמוֹס לִין, ראובן פֶכֶר, ו-משה "מוּסָה" דניאל. אחת עשרה שנה לבש רלף קליין את המדים הלאומיים ותקופה דומה לבש במקביל גם את מדיה של מכבי ת"א. הוא היה שחקן בחמישייה הנצחית המפורסמת שלה יחד עם חבריו אברהם שניאור , זכריה עופרי, מנחם קורמן, ויהודה "קנבוס" ווינר (המאמן היה יהושע רוזין), אותה ה-חמישייה ההיא שהטילה מורא על הליגה הלאומית בכדורסל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. הדוֹר הנפלא הזה נשכח. הוא החמיץ את מסך הטלוויזיה ותעשיית הטלוויזיה החמיצה אותו. אפילו הרדיו החמיץ את הדוֹר ההוא. שַדָּר הרדיו רב המוניטין של "קול ישראל" נחמיה בן-אברהם נשלח בשנות ה- 50 במאה שעברה לשדר ישיר את משחקי הכדורגל של נבחרת ישראל באירופה אך לעולם לא את משחקי נבחרת ישראל בכדורסל.
טקסט תמונה : רלף קליין ז"ל (במרכז) בן 17 עם חברים בבודפשט בירת הונגריה ב- 1949. רלף קליין הפך להיות שחקן קבוע בחמישייה הנצחית של מכבי ת"א בשנות ה- 50 במאה הקודמת ושחקן קבוע בנבחרת ישראל בשנים 1963-1952. ברבות הימים הפך למאמנה של מכבי ת"א וזכה עמה לראשונה ב- 7 באפריל 1977 בתואר ההיסטורי בבלגראד בירת יוגוסלביה הראשון מחזיקת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. ביוני 1979 הצעיד המאמן הלאומי רלף קליין את נבחרת ישראל למקום השני באליפות אירופה בכדורסל שנערכה בטורינו – איטליה. ישראל העפילה למשחק הגמר ההוא ביום רביעי ההוא של 20 ביוני 1979 אך הפסידה לברה"מ. על פועלו ומורשתו העצומה למען הכדורסל בישראל קיבל רלף קליין את פרס ישראל בחג העצמאות תשס"ו 2006. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1955. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 67 שנים. זוהי החמישייה הנצחית של מכבי ת"א אלופת המדינה ו-מחזיקת הגביע בשנות ה- 50 ההן של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אברהם שניאור (מס' 3) , יצחק כספי, יהודה "קנבוס" ווינר (מס' 10), המאמן יהושע רוזין, מנחם קורמן (מס' 6), מר י. שטהל יו"ר אגודת מכבי ת"א (מייסד חברת הביטוח "מנורה"), זכריה עופרי (מס' 9), אפרים אטלס, ורלף קליין (מס' 11). (התמונה באדיבות מנחם קורמן ומשפחתו של יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נבחרות ישראל ההן בכדורסל בשנים ההן שחלפו לבלי שוב.
הכדורסל היה מאז ומתמיד ענף הספורט השני בחשיבותו במדינת ישראל אחרי הכדורגל. גם בשנות ה- 40 במאה שעברה בימי ארץ ישראל הישנה. לאחר הופעת מכבי ת"א באירופה בשנים 1947 ו- 1949, השתתפות הנבחרת הלאומית במשחקי המכבייה ה- 3 ב- 1950, משחקי נבחרת הפועל בכינוסי ספורט הפועלים בבלגיה, צרפת, ויוגוסלביה ב- 1951, ומשחקה של נבחרת צה"ל נגד צבא צרפת ב- 1952, הגיעה העֵת להתמודדות במשחקים בין ארציים רשמיים. נבחרת ישראל יצאה ליטול חלק בטורניר הכדורסל באולימפיאדת הלסינקי 1952. ראש הממשלה אז דוד בן גוריון רחש הערכה רבה למשלחת האולימפית וקיבל אותה בלשכתו. בראשית שנות ה- 50 במאה שעברה בלטו בארץ כבר כמה מאמני כדורסל רבי מוניטין על פיהם יישק דבר, כמו יהושע רוזין ויעקב שאלתיאל ממכבי תל אביב, וברוך שליין ודוב פרוסק מהפועל ת"א, אך המִמְסַד הספורטיבי בישראל החליט לייבא מאמן כדורסל יהודי – אמריקני מניו יורק, מוריס "טאבִּי" רסקין. על מוריס "טאבי" רסקין הוטלה המשימה הלאומית להכין את נבחרת ישראל לקראת השתתפותה ההיסטורית לראשונה במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952 .
טקסט תמונה : שנת 1952. תל אביב. המאמן האמריקני מוריס "טאבי" רסקין (בחליפה הבהירה וחולצה לבנה) מדריך סגל נרחב של מאמנים ושחקנים בכירים בישראל. עומד קיצוני מימין המאמן יהושע רוזין. זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה (בגופייה לבנה), שחקן מוסתר (חצי גוף עירום), דני ארז מאחור (מתבונן מעל כובעו של המאמן), משה מכטי, שחקן לא מזוהה, שלום קוסובר (משופם, ולובש טרנינג עם הכתובת "ישראל"), מאחוריו דוד הייבלום, שמואל "שמוליק יעקובסון ז"ל, יהודה "קנבוס" ווינר, שני שחקנים לא מזוהים, עמנואל ברדן (משופם, בפרופיל), מנחם קורמן (מעל עמנואל ברדן), ושחקן לא מזוהה. גם כל האנשים בשורה הראשונה היושבת בעורפיהם למצלמה אינם מזוהים. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1952. תל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 70 שנים. נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 52'. זיהוי שורת עומדים משמאל לימין : יהושע רוזין, אליהו עמיאל, מנחם קורמן, עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק), המאמן מוריס "טאבי" רסקין, משה "מוּסָה" דניאל (חבר קיבוץ חולתה), רלף קליין, ראובן פכר (חבר קיבוץ מזרע), זכריה עופרי, ודוב "בּוּלֶק" פרוסק (מרכיב משקפי שמש). זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : דני ארז, שמעון "צ'ינגה" שלח, מרסל חפץ, אברהם שניאור, פְרֶדִי כהן, ויהודה "קָנָבּוּס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1952. תל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 70 שנים. שיטת הפיפטי – פיפטי. המאמן הלאומי מוריס "טאבי" רסקין (במרכז) עם דוב "בּוּלֶק" פרוסק רכז הכדורסל של "הפועל" (מימין) ועם יהושע רוזין מאמן קבוצת מכבי ת"א (משמאל). (התמונה ניתנה לי באדיבות מנחם קורמן ובאדיבות ארכיון התמונות של דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1952. מחנה אימונים של נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל בתל אביב בהדרכת המאמן האמריקני מוריס טאבי" רסקין. השחקנים לובשים טרנינגים חדשים (כחול – לבן) טרם טיסתם למשחקי האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי בירת פינלנד. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : ראובן פכר, עמוס לין, מרסל חפץ, אליהו עמיאל, משה "מוסה" דניאל, פרדי כהן, רלף קליין, מנחם קורמן, ואברהם שניאור. זיהוי שורת הכורעים ויושבים משמאל לימין : זכריה עופרי, שמעון "צ'ינגה" שלח, דני ארז, ויהודה "קנבוס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
[1] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי בקיץ 1979 עם יציאתו לחופשה ממושכת מעבודתו במחלקת הספורט.
[2] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי לארנון צוקרמן באמצעות חיים יבין מתאריך 16 באפריל 1979, הנוגע להיערכות שידורי אליפות אירופה בכדורסל- איטליה 1979.
שיפור וקידום הכדורסל הישראלי (בתוככי מדינת ישראל) מאז ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת בסיוע ועזרה בהדרכה של מאמני כדורסל אמריקניים, אך ללא תגבורת של יבוא שחקני כדורסל אמריקניים מארה"ב למדינת ישראל (!).
מוריס "טאבִּי'" רסקין לא היה מאמן הכדורסל האמריקני הראשון שהגיע לישראל. קדם לו המאמן האמריקני נאט הולמן (Nat Holman) שערך קורסים בכדורסל בישראל ב- 1949. נאט הולמן היה שחקן חצי – מקצועני מפורסם בשנות ה- 30 וה- 40 בקבוצת הכדורסל של בוסטון סלטיקס. הוא היה מאמן הכדורסל הרציני הראשון שביקר במדינת ישראל הצעירה והקנה את יסודות הכדורסל המודרניים לקבוצות של מאמנים ושחקנים שונים. מחנות האימונים נערכו במגרש הכדורסל של "מחנה יוֹנָה" בתל אביב. על חניכיו של נאט הולמן נמנו אנשי כדורסל ידועי שם בישראל כמו אורי זמרי, מנחם קורמן, גדעון בנדל, שמריהו נאבל, ראובן פכר, ברוך שליין, יהושע רוזין, יעקב שאלתיאל, שמואל "שוּמִי" שומכר, מיכה שמבן, ורבים אחרים .
טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה שעברה. בוסטון – ארה"ב. זוהי נבחרת הכדורסל של בוסטון סלטיקס (Boston Celtics) המקורית באמצע שנות ה- 30 של המאה הקודמת. עומדים משמאל לימין : ג'ו לאפצ'יק (Joe Lapchick), קריס ליאונרד (Chris Leonard), דאטש דהנהרט (Dutch Dehnert), פיט בארי (Pete Barry) מייסד הקבוצה, נאט הולמן (Nat Holman), ג'וני ווייטי (Johnny Whity) מנהל הקבוצה, ג'וני בקמן (Johnny Beckman), ואדי בורק (Eddie Burke). (באדיבות Wide World Photos. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1949. נט הולמן (במרכז עם הכדור) מדריך במחנה אימונים ב- 1949 ב- "מחנה יונה" בתל אביב שחקני כדורסל ישראליים. זיהוי משמאל לימין : ראובן פכר (בגופיה לבנה), מנחם קורמן (בגבו מתכונן לניתור), נאט הולמן, שחקן לא מזוהה, אורי זמרי, וברוך שליין בגבו למצלמה. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אפריל 1949. תל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 73 שנים בתום אחד מקורסי הכדורסל שהעביר מאמן הכדורסל האמריקני רב המוניטין נאט הולמן בישראל. הכדורסל הישראלי חייב למאמן הכדורסל האמריקני הזה נאט הולמן חוב עולם. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : יהושע רוזין, חיים ויין, יעקב שאלתיאל, אריה בן עטר, מנחם קורמן, איש לא מזוהה, שמואל "שומי" שומכר ז"ל, אברהם שניאור ז"ל, איש לא מזוהה, אישה לא מזוהה, המאמן נאט הולמן, גדעון בנדל ז"ל, שמריהו "מאולי" חייקין, מיכה שמבן, שני אנשים לא מזוהים, שלום קוסובר, ודוב "בולק" פרוסק. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, אורי זמרי ז"ל, ברוך חפץ, יהודה "קנבוס" ווינר, ושלושה אנשים לא מזוהים. נאט הולמן שינה מקצה לקצה את הבנת תורת משחק הכדורסל בארץ. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 21 באפריל 1949. תל אביב. תמונה שהקדיש מאמן הכדורסל היהודי – אמריקני נאט הולמן לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בתום אחד הקורסים שהעביר בארץ. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : דוֹב "בּוּלֶק" פְּרוּסָק ז"ל, יהושע רוזין ז"ל, אל פליישר, שני אנשים לא מזוהים, גדעון בֶּנְדֶל ז"ל, איש לא מזוהה, אברהם שניאור ז"ל, המאמן נאט הולמן, אורי ג'רבי, ראובן פכר, שני אנשים לא מזוהים, יעקב שאלתיאל ז"ל, מיכה שמבן, וחיים וויין. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שחקן ומאמן הכדורגל דוד "דוביד" שווייצר ז"ל, איש לא מזוהה, שלום קוסובר, יהודה "קנבוס" ווינר, ברוך חפץ, שחקן לא מזוהה, שמריהו "מאולי" חייקין, ועמנואל ברדן. שוכבים מלפנים מימין לשמאל : ד"ר אורי זמרי ואריה בן עטר. (התמונה באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אביב 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 73 שנים. זהו מגרש הכדורסל ההוא ב- "מחנה יונה" בתל אביב. מאמן מכבי ת"א יהושע רוזין (משמאל) יחדיו עם המאמן היהודי – אמריקני נאט הולמן. (התמונה באדיבות ארכיון התמונות של משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : תמונת מחזור של 13 הכדורסלנים היוצאים לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי השורה העליונה מימין לשמאל : רלף קליין, דני ארז, מרסל חפץ, זכריה עופרי, עמוס לין, ויהודה ווינר. זיהוי השורה התחתונה מימין לשמאל : מנחם קורמן, פרדי כהן, אברהם שניאור, שמעון שלח, אליהו עמיאל, ראובן פכר, ומשה "מוסה" דניאל. (באדיבות מנחם קורמן והוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מוריס "טאבי" רסקין ניהל כמה מחנות כדורסל בארץ וקידם בפרק זמן קצר, כשלושה חודשים, את תורת האימון של המשחק, אך במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 הנבחרת הישראלית כשלה. למרות שהביסה במשחקי ההכנה את נבחרת דנמרק 36:98, ניצחה את נבחרת שוודיה 36:88, וגברה בקלות גם על נבחרת פינלנד 50:81.
בטורניר הקדם אולימפי הוגרלה נבחרת ישראל לשחק בשלב המוקדם עם נבחרות הפיליפינים , פורמוזה (טאייוואן), הונגריה ויוון. ישראל הפסידה במשחק הראשון לפיליפינים 48:57. משה "מוסה" דניאל קלע לנבחרת שלנו 10 נק', ראובן פכר (בן קיבוץ מזרע) 8 נק', אברהם שניאור 8 נק', דני ארז (בן 17) 8 נק', זכריה עופרי 7 נק', שמעון "צ'ינגה" שלח 5 נק', ויהודה "קָנָבּוּס" ווינר 2 נק'. אח"כ הפסידה ישראל גם ליוון 52:54 והודחה מהמשך המשחקים. אברהם שניאור קלע 12 נק', זכריה עופרי, מוסה דניאל, דני ארז ואליהו עמיאל קלעו כל אחד 6 נק', ראובן פכר קלע 4 נק', עמוס לין (בן קיבוץ משמר העמק) 3 נק', שמעון שלח 3 נק', יהודה ווינר, רלף קליין, ומרסל חפץ קלעו כל אחד 2 נק'.
טקסט תמונה : יולי 1952. נמל התעופה הבינלאומי של ישראל ב- לוד. נבחרת ישראל בכדורסל בדרכה לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בהלסינקי בטרם פתיחת אולימפיאדת הלסינקי 1952. שלושה בני קיבוצים נמנו בימים ההם על נבחרת ישראל, משה "מוסה" דניאל (קיבוץ חולתא), ראובן פכר (קיבוץ מזרע), ועמוס לין (קיבוץ משמר העמק). זיהוי השורה ראשונה מלפנים משמאל לימין : המאמן מוריס "טאבי" רסקין, חיים וויין ראש המשלחת, דני ארז (הפועל ת"א ), יהודה "קנבוס" ווינר (מכבי ת"א ), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א) פרדי כהן (הפועל חולון), אברהם שניאור (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), משה "מוסה" דניאל (קיבוצניק מחולתה ששיחק בקבוצת הפועל מעיין ברוך, ראובן פכר (קיבוצניק מהפועל מזרע), אליהו עמיאל (הפועל חולון), זכריה עופרי (מכבי ת"א), עמוס לין (קיבוצניק מהפועל משמר העמק). זיהוי הנוכחים בשורה אחורית משמאל לימין : מנחם קורמן, ורלף קליין מנופף בידו (שניהם ממכבי ת"א) . הערה : שלושת שחקני הפועל חולון, אליהו עמיאל, מרסל חפץ, ופרדי כהן היו עולים חדשים ממצרים ששיחקו קודם לכן במדי מכבי אלכסנדריה ומכבי קהיר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .
טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. "תמונת מחזור". נבחרת ישראל בכדורסל בתמונה משותפת יחדיו עם שחקני נבחרת ארה"ב הגבוהים, אלופי אולימפיאדת הלסינקי 1952. (נבחרת ארה"ב ניצחה במשחק הגמר של אולימפיאדת הלסינקי 1952 את נבחרת ברה"מ בתוצאה 25:36). זיהוי שורת עומדים משמאל לימין : איש לא מזוהה, ראובן פכר 1.86 מ', קלייד לאבלט (Clyde Lovellete גובהו 2.10 מ'), מרסל חפץ, מרקוס פרייברגר (Marcus Frieberger גובהו 2.08 מ'), זכריה עופרי (הגבוה בשחקני ישראל 1.91 מ'), רוברט "בוב" קורלאנד (Robert Kurland מתנשא ל- 2.13 מ'), משה "מוסה" דניאל 1.85 מ', איש לא מזוהה, פראנק מקאייב (Frank McCabe גובהו 2.05 מ'), וויליאם האגלנד (William Hougland), אליהו עמיאל, רוברט קני (Robert Kenney), עמוס לין, רולאנד בונטמפס (Roland Bontemps), רלף קליין (מס' 11), ו- וויליאם ליינבארד (William Lienbard גובהו 2.09 מ'). זיהוי שורת כורעים משמאל לימין : הווארד וויליאמס (Howard Williams), מנחם קורמן, הקפטן האמריקני דן פיפין (Dan Pipin), דני ארז, שחקן אמריקני לא מזוהה, שמעון "צ'ינגה" שלח, דין קלי (Dean Kelley), יהודה "קנבוס" ווינר , שחקן אמריקני לא מזוהה, וויין גלזגו (Wayne Glasgow), ואברהם שניאור. (התמונה באדיבות מנחם קורמן ועמוס לין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נבחרת ישראל שבה מהלסינקי מופסדת אך לא מובסת. המאמן היהודי – אמריקני מוריס "טאבי" רסקין חזר לארה"ב ואת שרביט האימון קיבל המאמן הישראלי יעקב שאלתיאל. על המאמן החדש הוטלה המשימה להכין את נבחרת ישראל לקראת אליפות אירופה שעמדה להיערך במאי 1953 במוסקבה בירת ברה"מ. רלף קליין ז"ל מאמן נבחרת ישראל ב- 1979 היה שותף כשחקן להישגה הפנטסטי של נבחרת ישראל בימים ההם. ישראל זכתה במקום חמישי באירופה. המיקום הגבוה היה הפתעה גדולה. ההתעניינות במשחקי נבחרת ישראל בכדורסל במוסקבה 1953 עוררה עניין עצום ביישוב הקטן במדינת ישראל הצעירה בת ה- 5. בהיעדר שידורי טלוויזיה וגם לא רדיו, ואפילו לא יומני קולנוע, הפכו כמה תמונות סטילס לשלאגר תקשורתי. תמונות הסטילס הספורות והדהויות הן הזיכרון הלאומי היחיד מהישגה הסנסציוני של נבחרת ישראל בקיץ 1953 על אדמת ברה"מ. המאמן יעקב שאלתיאל בנה את הנבחרת על יסודותיה הקודמים. הוא ניפה מהסגל רק את עמוס לין ואליהו עמיאל וצירף במקומם את דוד הייבלום ומרדכי מימרן. בתמונות האלה נראים שחקני הנבחרת קורנים מאושר. הנבחרת כללה בשורותיה שלושה עשר שחקנים. אברהם שניאור (מכבי ת"א), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א), זכריה עופרי (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), פְרֶדִי כהן (הפועל חולון), רלף קליין מכבי ת"א), דני אֶרֶז (בוקסנבאום) מהפועל ת"א, ראובן פֶכֶר (הפועל מזרע), יהודה "קָנַבּוּס" ווינר (מכבי ת"א), משה "מוסה" דניאל (הפועל מעיין ברוך), מנחם קורמן (מכבי ת"א), דוד הייבלום (הפועל ת"א), ומרדכי מימרן (הפועל ירושלים). אל המאמן יעקב שאלתיאל הצטרפו דוֹב "בּוּלֶק" פְּרוּסַק שהיה מרכיב הנבחרת (היה תפקיד כזה), יצחק כספי, וראש המשלחת ברוך בַּג. נבחרת ישראל צעדה בסך בטקס הפתיחה באִצטדיון דינמו מוסקבה הפתוח וזכתה לתשואות רמות של 60000 (שישים אֶלֶף) הצופים, תחת עינם הפקוחה של סטלין ולֶנִין שתמונות הענק שלהם היו תלויות ברוֹם היציע. מחזה מרנין ומשובב נפש.
טקסט תמונה : אפריל 1953. טורקיה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 69 שנים. נבחרת ישראל בדרכה לאליפות אירופה בכדורסל – מוסקבה 1953. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין בכיוון השעון : איש לא מזוהה, המאמן הלאומי יעקב שאלתיאל, זכריה עופרי, אישה לא מזוהה, יצחק כספי, אברהם שניאור, אישה לא מזוהה, דני ארז, שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן (מוסתר), ראובן פכר, מרדכי מימרן (מוסתר), מרסל חפץ ומרדכי מימרן (מוסתרים), מנחם קורמן, יהודה "קנבוס" ווינר, ראש המשלחת ברוך בג, ושני אנשים לא מזוהים בגבם למצלמה. (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה בירת ברה"מ. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 69 שנים. נבחרת ישראל בכדורסל מגיעה לבירת ברה"מ כדי להשתתף באליפות אירופה בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המאמן יעקב שאלתיאל (מעונב), אברהם שניאור, דני ארז (ידיו בכיסיו), מרדכי מימרן, שלושה אנשים לא מזוהים, פרדי כהן (מוסתר במקצת), יהודה "קנבוס" ווינר, שמעון "צ'ינגה" שלח (מלטף את סנטרו), זכריה עופרי, מנחם קורמן, ראובן פכר (בגבו למצלמה), מרסל חפץ (מוסתר), ומשה "מוּסָה" דניאל. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל – ברה"מ 1953. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 69 שנים. נבחרת ישראל בכדורסל מבקרת בכיכר האדומה ובמוזוליאום קברם של וולדימיר איליץ' לנין ויוזף דג'וגאשווילי סטאלין (בצד שמאל מאחור), בימים שקדמו למשחקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : המאמן יעקב שאלתיאל, שמעון "צ'ינגה" שלח, ראש המשלחת ברוך בג, חבר ההנהלה יצחק כספי (איש מכבי), מנחם קורמן, רלף קליין, דוד הייבלום, דני ארז, פרדי כהן, מרדכי מימרן, ראובן פכר, יהודה "קנבוס" ווינר, מרסל חפץ, אברהם שניאור, משה "מוסה" דניאל, זכריה עופרי, והמרכיב דוב "בולק" פרוסק (איש הפועל). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מאי 1953. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. זיהוי הצועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ'), זכריה עופרי (1.91 מ'), רלף קליין (1.89 מ'), ראובן פֶכֶר (1.86 מ'), משה "מוסה" דניאל (1.85 מ'), מרסל חפץ (1.83 מ'), דוד הייבלום (1.88 מ'), מנחם קורמן (1.86 מ'), פרדי כהן (1.80 מ'), מרדכי מימרן (1.80 מ'), שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ'), דני ארז (1.78 מ'), יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המאמן יעקב שאלתיאל ניהל את משחקיה של ישראל בכִישרון רָב. שחקן נבחרת ישראל ומכבי ת"א דאז, מנחם קורמן ז"ל ( 2018 – 1927) זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…הוא היה מאמן כדורסל נפלא. לא פחות טוב מיהושע רוזין…". נבחרת ישראל ניצחה במשחק הראשון את פינלנד 36:60 (23:29). קלעו לנבחרת שלנו אברהם שניאור 16 נק', פרדי כהן 16 נק', זכריה עופרי 6 נק', דני ארז 6 נק', שמעון שלח 3 נק', ראובן פכר, משה דניאל, ומרדכי מימרן קלעו כל אחד 2 נק'.
במשחק השני גברה ישראל על בולגריה 48:61 (23:30). אברהם שניאור ופרדי כהן הִרבו לקלוע 17 נק' כל אחד, זכריה עופרי קלע 13 נק' , שמעון שלח 9 נק', ומרסל חפץ 5 נק'. במשחק השלישי בשלב המוקדם ניצחה יוגוסלביה את ישראל 55:57 לאחר שלוש הארכות בהן עמדה התוצאה על 55:55. בשל הקור באצטדיון הועבר המשחק לאולם במוסקבה. שחקני יוגוסלביה זכו בכדור הפתיחה בכל שלושת תקופות ההארכה והחזיקו בו כ- 4:50 דקות (אז טרם היה קיים חוק 30 השניות שהפך מאוחר יותר לחוק 24 שניות). בעשר השניות בכל הארכה הם ניסו את מזלם בקליעה לסל אך נכשלו. הם הצליחו רק בתקופת ההארכה השלישית וניצחו 55:57. לנבחרת ישראל קלעו זכריה עופרי 19 נק', אברהם שניאור 11 נק', פרדי כהן 8 נק', מרסל חפץ, ודני ארז 6 נק' כל אחד, שמעון שלח 4 נק' ורלף קליין 1 נק'.
בשלב בית הגמר נפגשה נבחרת ישראל שוב עם נבחרת יוגוסלביה אך הפעם נבחרת ישראל ניצחה אותה בתוצאה יפה של 29:40 (13:18). אברהם שניאור קלע 12 נק', פרדי כהן 11 נק', מרסל חפץ 8 נק', זכריה עופרי 5 נק', ושמעון שלח 4 נק'.
טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל במוסקבה בירת ברה"מ. נבחרת ישראל בכדורסל יושבת במושבי אצטדיון "דינאמו" הפתוח במוסקבה וצופה ביריבותיה. יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין ולידו אישה לא מזוהה מרכיבה משקפי שמש. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת, שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים, יהודה "קנבוס" ווינר, זכריה עופרי, משה "מוסה" דניאל, ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום, רלף קליין, ואישה לא מזוהה. יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
במשחק הבא ניצחה ישראל את נבחרתה החזקה של איטליה 42:47 (18:30) ואז היה ברור כבר כי ההישגים באליפות הזאת אינם מקריים. קלעו לישראל פרדי כהן 15 נק', שמעון שלח 11 נק', אברהם שניאור 8 נק', זכריה עופרי 8 נק', רלף קליין 3 נק', ודני ארז 2 נק'. אח"כ בא הניצחון המדהים והסנסציוני של נבחרת ישראל על נבחרת צ'כוסלובקיה בראשותו של איבאן מראזק 53:59 (25:29). דני ארז היה גיבור המשחק כשקלע 17 נק', אברהם שניאור 14 נק', פרדי כהן וזכריה עופרי קלעו 9 נק' כל אחד, שמעון שלח 6 נק', מרסל חפץ ו- משה דניאל קלעו 2 נק' כל אחד.
שתי נבחרות ערביות סירבו להופיע נגד ישראל, לבנון ומצרים, וספגו הפסדים טכניים. לאחר ההצלחה הפנטסטית הפסידה נבחרת ישראל העייפה את שלושת משחקיה האחרונים באליפות. צרפת ניצחה את ישראל 48:61, ברה"מ הביסה אותנו בהפרש של 50 נק', 25:75 (11:29) והונגריה הביסה אף היא את נבחרת ישראל בתוצאה 20:66 (14:48). הזמנים השתנו. מי זוכר שהונגריה הייתה פעם מעצמת כדורסל באירופה וישראל דורגה במקום החמישי ביבשת באליפות הראשונה שלה. הנבחרת חזרה ארצה והתקבלה בכבוד מלכים. אין שום זכר טלוויזיוני להצלחה הגדולה הזאת. אפילו לא צילומי פילם. רק כמה תמונות וכותרות בעיתונות. הזמנים מאז השתנו לבלי הכר.
טקסט תמונה : קיץ 1953. אִצטדיון הכדורסל הפתוח של "דינמו" במוסקבה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 69 שנים נבחרת ישראל בצל תמונותיהם המותקנום ברום האצטדיון של מנהיגי ברה"מ ההם וולאדימיר איליץ' לנין ו-יוזף דג'וגאשווילי סטלין. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אברהם שניאור, זכריה עופרי, רלף קליין, מרסל חפץ, פרדי כהן, משה "מוסה" דניאל, דוד הייבלום, ראובן פכר (מקיבוץ מזרע), מרדכי מימרן, שמעון "צ'ינגה" שלח, דני ארז, ויהודה "קנבוס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. זוהי החמישייה הקלאסית של נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל שייצגה את המדינה הצעירה עוּלַת שנים בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה : אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה במוסקבה 1953. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : זכריה עופרי (הגבוה בשחקני הנבחרת 1.91 מ'), מרסל חפץ, פרדי כהן, שמעון "צ'ינגה" שלח (שמוקלר), ואברהם שניאור. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 1953. נבחרת ישראל (בתלבושת הלבנה) בכדורסל מתמודדת באִצטדיון "דינמו" הפתוח במוסקבה נגד נבחרת פינלנד במסגרת אליפות אירופה 1953, בצל תמונותיהם של סטלין ולנין. נבחרת ישראל נראית שומרת בהגנה אזורית נגד התקפה פינית. זיהוי משמאל לימין : פרדי כהן, שמעון שלח, מרסל חפץ, אברהם שניאור (חובש מגן ברך שחור), וזכריה עופרי. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הדירוג החמישי באליפות אירופה במוסקבה 1953 הקנה לישראל השתתפות אוטומטית באליפות העולם בכדורסל שהתקיימה ריו דה ז'אניירו בברזיל. ישראל דורגה במקום ה- 8 מתוך שתיים עשרה נבחרות, והקדימה את יוגוסלביה, פארגוואי, צ'ילה, ופרו. באליפות זכתה נבחרת ארה"ב, ברזיל הייתה שנייה, הפיליפינים דורגה במקום השלישי, צרפת הגיעה למקום הרביעי (ישראל ניצחה את צרפת 45:48 לאחר הארכה. המשחק הסתיים בתוצאה 43:43 בזמנו החוקי. קלעו לישראל אברהם שניאור 14 נק', דני ארז 12 נק', מרסל חפץ 9 נק', רלף קליין 9 נק', פרדי כהן 3 נק', וזכריה עופרי 1 נק'. לצרפת הִרבו לקלוע דאסאם 11 נק', שחקן הציר הגבוה באניו 2.07 מ' קלע 10 נק', מונקלאר 6 נק', ו- ביפייר 5 נק').
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 40 של המאה הקודמת. חוף ימה של תל אביב. אבות הכדורסל הישראלי. המאמן יעקב שאלתיאל (מימין) היה האיש שהצעיד אז את נבחרת ישראל להישגה הגדול מקום חמישי באליפות אירופה בכדורסל מוסקבה 1953. כאן בתמונה הוא יחד עם חברו המאמן יהושע רוזין. (התמונה באדיבות ארכיון משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1954. נבחרת ישראל בכדורסל לפני יציאתה לאליפות העולם בריו דה ז'אניירו בברזיל. היא דורגה באליפות העולם ב- 1954 במקום ה- 8. זיהוי העומדים מימין לשמאל : ראובן פכר, אברהם שניאור, מרסל חפץ, פרדי כהן, עזרי לובושיץ, ישראל טאוויל, וזכריה עופרי. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : משה "מוסה" דניאל, שמעון "צ'ינגה" שלח, יהודה "קנבוס" ווינר, ו- דני ארז. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ישראל לא השתתפה בשתי אליפויות אירופה שנערכו ב- 1955 בבודפשט ו- 1957 בסופיה, אך שבה ונטלה חלק באליפות שנערכה ב- 1959 באיסטנבול. היא דורגה רק במקום ה- 11. היא חזרה ודורגה במקום ה- 11 גם באליפות אירופה שנערכה ב- 1961 בבלגראד, ומקום 9 באליפות אירופה שהתקיימה ב- וְורוֹצְלָאב בפולין ב-1963.
טקסט תמונה : קיץ 1959. נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה – איסטנבול 1959. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 63 שנים זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : המאמן אליהו עמיאל ז"ל, אברהם שניאור ז"ל, ארז לוסטיג ז"ל, יעקב אדליסט ז"ל, עמוס לין ז"ל (מקיבוץ משמר העמק), דוד קמינסקי, שבתאי "סָבִּי" בן-בסט, ויגאל דַר – וולדרסקי ז"ל (מקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן). זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : רלף קליין ז"ל, חיים חזן ז"ל, דוד פריש, אברהם "אלברט" חמו, וחיים קסטן ז"ל. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1960. נבחרת ישראל בכדורסל. זיהוי השורה הקדמית מימין לשמאל : דוב "בולק" פרוסק, אברהם "אלברט" חמו (מס' 8, גובהו 1.92 מ'), חיים חזן ז"ל (14), עזרי לובושיץ ז"ל (6), אברהם הופמן ז"ל (13), חיים קסטן (5), ורלף קליין ז"ל (11). זיהוי השורה האחורית מימין לשמאל : שבתאי "סבי" בן – בסט (9), תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל (גובהו 2.05 מ') ז"ל, ארז לוסטיג (7), דוד קמינסקי, דוד פריש, ועמוס קופפר – תובל. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנים 1963 ו- 1964. אליפות אירופה בכדורסל – וורוצלאב פולין 1963 והטורניר הקדם אולימפי בג'נבה 1964. נבחרת ישראל בהדרכתו של מאמנה יהושע רוזין וורוצלאב סיימה במקום התשיעי וגם לא הצליחה להעפיל לאולימפיאדת טוקיו 64'. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : רלף קליין ז"ל, חיים חזן ז"ל, עמי שלף ז"ל, עופר אשד ז"ל, שלמה "מומו" לוצקי (מניף יד לשלום), חיים "חיימון" שטרקמן, עוזר המאמן ג'ורג' דווידסון, אברהם "אלברט" חמו, דוד פריש (מרכיב משקפיים), אילן זייגר ז"ל, אלוף משנה שמואל סוחר ז"ל, ושמולי'ק ללקין ז"ל (שני יו"רים משותפים של משלחת הכדורסל), המאמן יהושע רוזין ז"ל, ויו"ר הוועד האולימפי חיים גלובינסקי ז"ל. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה הקודמת. מאמן הכדורסל יהושע רוזין ממעצבי דמותו של הכדורסל במכבי ת"א ונבחרת ישראל. (באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בקיץ 1965 התקיימה אליפות אירופה שוב במוסקבה. עיר המזל. נבחרת ישראל זכתה להצלחה גדולה ודורגה במקום ה- 6 (!) אחרי ברה"מ, יוגוסלביה, פולין, איטליה, ובולגריה. למאמן הנבחרת התמנה שמעון "צינגה" שלח שהיה שחקן מצטיין ורכז המשחק בעברו במשך שנים רבות של הפועל ת"א ונבחרת ישראל. עמירם שפירא הוצב לצדו של המאמן הלאומי בתפקיד מנהל הנבחרת. איש לא שיער לעצמו כי עמירם שפירא יישא על כתפיו את משימת הניהול במשך 22 שנים רצופות. הוא הפך לדמות מיתולוגית ומוערכת מאוד ע"י כל השחקנים שעברו תחתיו ואנשי איגוד הכדורסל.
טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מר עמירם שפירא מנהלה המסור והחרוץ במשך שנים רבות של נבחרת ישראל בהיכל הספורט יד אליהו בשנות ה- 70 ההן שחלפו לבלי שוב. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
כל השחקנים הוותיקים ההם פרשו זה מכבר. קם דוֹר שחקנים חדש בדמותם של תנחום "תני" כהן מינץ, צבי לובצקי, אילן זייגר, דוד קמינסקי, יגאל דר (וולודרסקי), עמי שֶלֶף, רָמִי גוֹט, אברהם הופמן, חיים שטרקמן, גדעון פרייטג, עופר אשד, וחיים בוכבינדר. ישראל גברה על הונגריה 49:60, ואח"כ ניצחה על חודן של נקודות, נקודה או שתיים, את רומניה 57:59, גברה על מזרח גרמניה 55:56 יכלה לצ'כוסלובקיה 69:71, הכניעה את פינלנד 51:52, וניצחה גם את נבחרתה של יוון 67:69. ישראל הפסידה לברה"מ 50:88, לאיטליה 47:68, ונוצחה גם ע"י בולגריה 51:63.
טקסט תמונה : קיץ 1965. אליפות אירופה בכדורסל נערכת במוסקבה בירת ברה"מ. הספסל הישראלי נראה מודאג באותה אליפות אירופה ההיא בכדורסל במוסקבה של 1965, בסופה דורגה נבחרת ישראל במקום ה-6 והמכובד (!). להלן זיהוי הנוכחים בתיעוד הנ"ל מימין לשמאל : עמי שלף ז"ל, יגאל דר (וולודרסקי) ז"ל, גדעון פרייטג, רמי גוט, ואילן זייגר ז"ל. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הכדורסל הפך לענף היצוא הספורטיבי הראשון במעלה של ישראל אך דווקא ברגעי השיא שלו הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרה. היא פשוט לא הייתה קיימת.
טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1966. נבחרת ישראל בכדורסל במסעה הארוך לארה"ב בחודשים נובמבר ודצמבר 1966. משם הפליגה לטורניר הכדורסל במסגרת משחקי אסיה ה- 5 שנערכו בבנגקוק בירת תאילנד. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : עמי שלף ז"ל, העיתונאי ישראל פז ז"ל, אמנון אבידן, יגאל וולדרסקי – דר ז"ל, המאמן שמעון "צ'ינגה" שלח, מנהל הנבחרת עמירם שפירא, איש לא מזוהה, חצקל כהן נשיא הוועד האמריקני למען הספורט בישראל, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי ז"ל, שני אנשים לא מזוהים, עופר אשד ז"ל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים "חיימון" שטרקמן, ואילן זייגר ז"ל. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : גרשון "גרשי" דקל, יצחק "זכי" מזרחי, רמי גוט, דוד קמינסקי, וצבי לובצקי. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : דצמבר 1966. נבחרת ישראל לקראת צאתה לבנגקוק בתום מסע המשחקים בארה"ב. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אילן זייגר ז"ל, גרשון "גֵרְשִי" דקל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, אמנון אבידן, איש לא מזוהה, צבי לובצקי, איש לא מזוהה, רמי גוט, חיים גלובינסקי ז"ל, עמי שלף ז"ל, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, דוד קמינסקי, והעיתונאי ישראל פז ז"ל . זיהוי הכורעים מימין לשמאל : עופר אשד ז"ל, יגאל וולדרסקי – דר ז"ל, חיים "חיימון, שטרקמן, יצחק "זכי" מזרחי, ומאמן הנבחרת שמעון "צ'ינגה" שלח. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סופה של שנת 1966. נבחרת ישראל בכדורסל בעת מסע המשחקים בארה"ב נפגשת עם המאמן הכדורסל היהודי – אמריקני הוותיק והנודע נאט הולמן (עומד ראשון מימין) 17 שנה לאחר ביקורו בישראל. בשורת היושבים ניתן לראות את מימין לשמאל את יגאל וולודרסקי – דר ז"ל, אמונן אבידן, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל (משעין ראשו על יד ימין שלו), מנהל הנבחרת עמירם שפירא (מרכיב משקפיים כהים), ורמי גוט. יושב משמאל בפרופיל זהו עמי שלף ז"ל. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1966. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. נבחרת ישראל בכדורסל זוכה במדליית הזהב בכדורסל במשחקי אסיה ה- 5 בבנגקוק. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : רופא הנבחרת ד"ר וויץ, העיתונאי ישראל פז ז"ל, איש לא מזוהה, עופר אשד ז"ל, גרשון "גרשי" דקל, מאחוריו מנהל הנבחרת עמירם שפירא (מרכיב משקפי שמש), יוסף "יושו" ענבר ז"ל, אילן זייגר ז"ל, שלום זיסמן ז"ל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים גלובינסקי ז"ל, רמי גוט, עשהאל בן דוד ז"ל, עמי שלף ז"ל, המאמן שמעון "צ'ינגה" שלח, ואיש לא מזוהה כנראה משגרירות ישראל בבנגקוק. זיהוי שורת כורעים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אמנון אבידן, חיים שטרקמן, יגאל וולודרסקי (דר) ז"ל, צבי לובצקי, יצחק "זכי" מזרחי, ודוד קמינסקי. (התמונה באדיבות עמירם שפירא ואילן זייגר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1121 הועלה לאוויר ביום שבת-10 בספטמבר 2022. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979-1973 ארנון צוקרמן (בן 88, היום) לא היה יכול להעפיל לפסגה הטלוויזיונית ההיא ללא סיועם, עזרתם, דבקותם במשימה, ונאמנותם של שלושת אנשי העל ההם בתעשייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא: דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ז"ל.
טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 47 שנים. זהו מר ארנון צוקרמן (בן 41, בתמונה) מנהיג שידור בעל אישיות מדהימה הוא המנהל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו ההיא של ארנון צוקרמן נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי. גבר משכמו ומעלה. רציני, מאופק וקר רוח מחד, ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה, ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, וגם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אנסח זאת כך : ארנון צוקרמן יבד"ל היה רמטכ"ל השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979. הוא נהנה מהערכה עצומה (אם לא לומר הערצה), אמונם, ונאמנותם של שלושת אלופי הפיקודים בו ו-לו, ואלו הם : דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל, וחייליהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1121. תזכורת מהימים ההם שחלפו לבלי שוב. עידן ארנון צוקרמן (חלק ב' מתוך ג' חלקים). ארנון צוקרמן היה המוביל והמנהיג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979-1973. אדם רב איכויות בלתי נשכח עבורי ועבור רבים אחרים בני הדור ההוא שבראו והקימו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא מעפרה. פוסט מס' 1121. הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022.
פוסט מס' 1121. ארנון צוקרמן (בן 88, היום). חלק ב' מתוך ג' חלקים. שנות ניהולו, הובלתו, ומנהיגותו של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-6 (שֵש) השנים ההן שבין 1973 ל-1979 נחשבות עד היום הזה ל-"תור הזהב" של השידור הציבורי הטלוויזיוני לדורותיו במדינת ישראל. פוסט מס' 1121. הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
נושא 1. הפקות שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא מעבר לגבולות המדינה, גם אלה של מונדיאל ארגנטינה 1978 ואליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979, היו מותנות ראשית דבר בתקשורת לוויינית בינלאומית איתנה ומהימנה. (חלק ב' מתוך ג' חלקים). פוסט מס' 1121. כל הזכויות שמורות.
נושא 2. לא מוטלת כל חובה על שום אזרח ישראלי לייצג את המדינה ולשחק במדי נבחרת הכדורסל הלאומית. מדובר בזכות ולא בחובה. החובה היסודית והיחידה המוטלת על כל אזרח בארץ היא לשרת שירות קרבי בצה"ל ולדבוק ב- עשרת הדיברות. כלומר, להיות אזרח ישר והגון (חלק ב' מתוך ג' חלקים). פוסט מס' 1021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022.
פוסט מס' 1021. הכדורסל הישראלי הלאומי איננו זוכה לכמות החשיפה הטלוויזיונית אותה מקבל הכדורגל הישראלי הלאומי ביד נדיבה. ההיסטוריה המפוארת הנשכחת של הכדורסל הישראלי בשנים 1979-1949 הייתה זכאית להרבה יותר. פוסט מס' 1021.
פוסט מס' 1021. הועלה לאוויר ביום שבת-10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.
פוסט מס' 1021. עידן ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1979-1973. (חלק ג' מתוך ג' חלקים). פוסט מס' 1021 הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2020. ארנון צוקרמן לא היה יכול להעפיל לפסגה בשנים ההן ללא סיועם, עזרתם, דבקותם במשימה, ונאמנותם של שלושת אנשי העַל המקצועניים ההם בתעשייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ואלה הם: דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ז"ל.
טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 47 שנים. זהו מר ארנון צוקרמן (בן 41, בתמונה) מנהלה הדָגוּל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי. גבר משכמו ומעלה. רציני, מאופק וקר רוח מחד, ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה, ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, וגם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אנסח זאת כך : ארנון צוקרמן יבד"ל היה רמטכ"ל השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979. הוא נהנה מהערכה עצומה (אם לא לומר הערצה), אמונם, ונאמנותם של שלושת אלופי הפיקודים בו ו-לו, ואלו הם : דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל, וחייליהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1021. תזכורת מהימים ההם שחלפו לבלי שוב. עידן ארנון צוקרמן (חלק ג' מתוך ג' חלקים). ארנון צוקרמן היה המוביל והמנהיג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979-1973. אדם רב איכויות בלתי נשכח עבורי ועבור רבים אחרים בני הדור ההוא שבראו והקימו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא מ-עָפָרָה. פוסט מס' 1121. הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 1121. ארנון צוקרמן (בן 88, היום). חלק ג' מתוך ג' חלקים. שנות ניהולו, הובלתו, ומנהיגותו של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-6 (שֵש) השנים ההן שבין 1973 ל-1979 נחשבות עד היום הזה ל-"תור הזהב" של השידור הציבורי הטלוויזיוני לדורותיו במדינת ישראל. פוסט מס' 1121. הועלה לאוויר בשבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
נושא 1. הפקות שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא מעבר לגבולות המדינה, גם אלה של מונדיאל ארגנטינה 1978 ואליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979, היו מותנות ראשית דבר בתקשורת לוויינית בינלאומית איתנה ומהימנה. (חלק ג' מתוך ג' חלקים). פוסט מס' 1121. כל הזכויות שמורות.
נושא 2. לא מוטלת כל חובה על שום אזרח ישראלי לייצג את המדינה ולשחק במדי נבחרת הכדורסל הלאומית. מדובר בזכות ולא בחובה. החובה היסודית והיחידה המוטלת על כל אזרח בארץ היא לשרת שירות קרבי בצה"ל ולדבוק ב- עשרת הדיברות. כלומר, להיות אזרח ישר והגון (חלק ג' מתוך ג' חלקים). פוסט מס' 1121. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022.
————————————————————————————————-
פוסט חדש מס' 1121 : הועלה לאוויר בשבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
————————————————————————————————-
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל . זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמופרכת שלו למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק לכל הרוחות מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1121. מחקר וכתיבת פוסטים מס' 925, 924, 923 נלקחו גם מתוך 12 הכרכים של הספר עב הכרס, הקרוי, "הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ וְעוֹלָם" (פרק כ"א כרך ד'), שחקרתי וכתבתי בשנים שבין 1998 ל- 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.
1. פוסט מס' 1121. הפקות שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא מעבר לגבולות המדינה של מונדיאל ארגנטינה 1978 ואליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979 היו מותנות ראשית דבר בתקשורת לוויינית בינלאומית איתנה ומהימנה. פוסט מס' 1121. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
2. פוסט מס' 1121. לא מוטלת כל חובה על שום אזרח ישראלי לייצג את המדינה ולשחק במדי נבחרת הכדורסל הלאומית. מדובר בזכות ולא בחובה. החובה היסודית והיחידה המוטלת על כל אזרח בארץ היא לשַרֵת שירות קרבי בצה"ל ולדבוק ב- עשרת הדיברות. כלומר, להיות אזרח ישר והגון. פוסט מס' 1121. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
——————————————————————————————————-
פוסט חדש מס' 1121 : הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
——————————————————————————————————-
א. פברואר 1978. לפני 44 שנים. מבצע הפקת השידורים הישירים של מונדיאל ארגנטינה 1978 המורכב והמסובך (מהשטח, מ- 6 אצטדיונים ברחבי ארגנטינה) ע"י צוות של חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השדרים שלי בארגנטינה במונדיאל ארנטינה 1978, היו דן שילון ויורם ארבל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשגשגת ב- 1978 היה ארנון צוקרמן. הוא היה לא רק מנהל. הוא היה מנהיג. אדם נחרץ, הגון, ובעל יושרה מוחלטת ללא פשרות (!).
ב. יוני 1979. לפני 43 שנים. מבצע הפקת השידורים הישירים של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979. היה מדובר בהפקה מורכבת ומסובכת ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבחינה טכנולוגית מפני ש-שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב ABC, NBC, ו-CBS כבר עשו Booking לוויינים מוקדם לתקופה ארוכה (בשל סיקורים נרחבים של כיבוש שגרירות ארה"ב בטהראן ע"י משמרות המהפכה בעת המהפכה האיסלמית האלימה והרצחנית שהובלה ו-הונהגה ע"י כהן הדת השיעי רוחאללה חומייני באיראן ב- 1979) גם על לוויין ה- Primary האטלנטי, הלוויין היחיד שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מחוברת אליו בעת ההיא לפני 41 שנים באמצעות תחנת התקשורת ל-לוויינים של "בֶּזֶק" שהייתה ממוקמת במישור עמק האלה ליד ירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשגשגת ב- קיץ 1979 היה עדיין ארנון צוקרמן בטרם הודח ב- 1 באוגוסט 1979 ע"י ראש הממשלה מנחם בגין ושר החינוך שלו זבולון המר שבתוקף תפקידו היה הממונה גם על ביצוע חוק רשות השידור. אשנה ואומר שוב כלהלן : ארנון צוקרמן היה לא רק מנהל. הוא היה מנהיג. אדם נחרץ, הגון, ובעל יושרה מוחלטת.
תזכורת מ- 2014 : "כביש 90" וקיבוץ אפיקים בעמק הירדן (נוסד ב- 1932).
הקלטתי את השידור הישיר של משחק הכדורגל אמש (יום שני – 13 באוקטובר 2014) אנדורה – ישראל 4:1 (שידרו אותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא, עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר) וראיתי בזמן אמת את הפרק השני בסדרה הדוקומנטרית המרתקת, הקרויה, "כביש 90", פרי יצירתם של מודי בר רון וענת זלצר ששודרה בערוץ 10 ז"ל ההוא. כל Frame בסדרה הנפלאה ההיא היה מרגש ורווי נוסטלגיה. ימי העמק ההם חלפו לבלי שוב ולכן הזיכרונות עולים וצפים מעת לעת ועמם גם תקוות רבות שנכזבו. במידה רבה זהו סיפור תיעודי נוגה של חוסר תשומת לב אולם עדיין לא החמצה. המפגש של מודי בר און עם אנשי יחידת 101 ההיא וקציני הצנחנים הוותיקים והגיבורים שמעון כהנר "קָצָ'ה" ומאיר הר ציון ז"ל באחוזת שושנה ב- "כאוכאב" באחת הפסגות של רמת יששכר איננו רק חוויה טלוויזיונית היסטורית אלא ציון דרך כי במקום כלשהו די סמוך לירדן המתפתל מתחת להרים במורד ים המלח גם חיינו עומדים להסתיים עוד מעט. ב- "סִירִין" סמוך ל- "אחוזת שושנה" נפרשו שדות הפלחה הנרחבים של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, הקיבוץ שלי. לא ידעתי כי גיבור נעוריי מאיר הר ציון ז"ל נותר ערב מותו במצב גופני כל כך ירוד וגרוע. מודי בר און סיפר בקורקטיות אנושית סיפור מעניין על הפריפריה הנטושה לאורך "כביש 90" ועל טיפוסים ישראליים מקוריים בעלי יכולת ביטוי שמספרים על אותה הפריפריה הישראלית המבודדת ביישובי, ירדנה, בית יוסף, קיבוץ גשר, העיירה בית שאן, וארגמן. הוא וענת זלצר הרעידו והרטיטו את נימי נפשי. חבל שתיעוד המעניין והחשוב לא התעכב מן העבר השני ממערב מנקודת התצפית של אלומות – פוריה על "כביש 90" , ולוּ לכמה דקות . עדשת המצלמה הייתה מגלה את מפעל הפאר הציוני של ההתיישבות העובדת אודות שורת קיבוצי עמק הירדן שנטועים מאז ראשית המאה הקודמת לאורכו של "כביש 90" : קבוצת כינרת, שתי הדגניות דגניה א' (נוסדה ב- 1910) ודגניה ב', מעגן, האון, תל קציר, עין גב המרוחקת יותר בעברה המזרחי של הכינרת, בית זרע, שער הגולן, מסדה ובראשם הקיבוץ שלי אפיקים, ואח"כ שני קיבוצי אשדות יעקב איחוד והמאוחד. ההתיישבות בעמק הירדן הייתה פריפרית מאז ימי בראשית של המאה הקודמת ותמיד רחוקה מהמרכז. עמק הירדן הוא ערש גדודי העבודה, כיבוש העבודה, ותקומתה של תנועת העבודה הארץ ישראלית. "כביש 90" לפני שנקרא כך היה תמיד עורק התחבורה הראשי שחיבר את עמק הירדן עם הגליל העליון . עמק הירדן היה פעם לפני 100 (מאה) שנים מקום שומם ואחוז קדחת . הפריחו אותו מאות חלוצים צעירים (ביניהם הוריי שלי) שלא שאלו דבר מההנהגה המרכזית (ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, אברהם הרצפלד, לוי אשכול, יצחק טבנקין, מאיר יערי, ואחרים) של היישוב היהודי הקטן זולת חרמשים, קלשונים, טוריות, מגרפות, מעדרים, אֵתִים, ומַגוֹבִים. גם אז היו המתיישבים החלוצים והאמיצים האלה – פריפריה. רחוקים מתל אביב ומחיפה. הם לא היו מפונקים. היה נחוץ להציב את המצלמה ממערב בנקודת התצפית של פוריה – אלומות כדי להשקיף מלמעלה למטה על קיבוצי עמק הירדן ואגם הכינרת, וכדי להבין שנעשה כאן מעשי התיישבות והפרחה כבירים של השממה, ולחלוטין לא הכל אבוד. ב- 1944 נסענו במשאית פתוחה של קיבוץ אפיקים על "כביש 90" בטיול השנתי לקיבוץ חמדיה הסמוך לעיירה בית שאן. הנהג שלנו היה חבר הקיבוץ מתתיהו גלעדי ושרנו לו בעוז את השיר ההוא אודות אחינו הנהג :
סַע מַהֵר!
רוֹדְפִים אַחֲרֶיךָ
רוֹצִים לְהַשִּׂיגֶךָ
סַע מַהֵר!
סַע לְאַט!
אִם תִּסַּע מַהֵר
יַעֲצֹר אוֹתְךָ שׁוֹטֵר
סַע לְאַט!
סַע מַהֵר!
אִם תִּסַּע לְאַט
נַעֲשֶׂה מִמְּךָ סַלָּט
סַע מַהֵר!
רוֹדְפִים אַחֲרֶיךָ
רוֹצִים לְהַשִּיגֶךָ
סַע מַהֵר!
ענת זלצר ומודי בר און ראויים להערכה רבה על תיעוד "כביש 90" בחמשת פרקיו. הם משרטטים קו בין העבר ההירואי ההוא של החלוצים היהודים הנועזים ההם שעזבו את בתיהם במזרח אירופה והיגרו לארץ ישראל כדי להקים כאן בפריפריה חברה חדשה והגונה ומדינה חדשה, לבין ההווה שנראה לרגע חלשלוש וחסר תקווה. שני הפרקים הראשונים מתעדים היטב את ההווה שנראה תלוש ומרוחק מהלב אך ככלות הכל עדיין יש תקווה והיא גם תתגשם. סדרה נפלאה שמזכירה לי את הקשר האישי שלי עם אדמת אפיקים בטרם עזבתי את הקיבוץ לפני 57 (חמישים ושבע) שנים. רק מי שקצר אספסת ותלתן בחרמש בחורף ובקיץ וגובב את הירק הטרי לגלים במגוב וסוס שרתום אליו (במקרה שלי שתי הסוסות הבלתי נשכחות תמורה ובּתָּה שיבולת), ואח"כ העמיס בקילשון את האספסת והתלתן על פלטפורמה רתומה לזוג סוסים (סער ונוערה) ופרק אותם ברפת למען הפרות – מבין על מה אני מדבר. רק מי שחרש תלמים באדמה במחרשה רתומה לפִּרְדָה ואח"כ עשה זאת בטרקטור D4 – מבין מה אני שַח. רק מי שחפר גומות במעדר וטורייה – חש את מה שאני חשתי בעת הצפייה ב- "כביש 90". רק מי שרתם סוסות ופרדות לכלי העבודה החקלאיים הישנים ההם, ל- מגוב, למחרשה, ולפלטפורמה ורק מי שפורר את רגבי אדמת עמק הירדן , נטע בננות בשדות הקיבוץ, ופתח את התעלות שהובילו מים מהכינרת כדי להשקות את האדמה החרבה והצמאה – מבין למה אני מתכוון. "כביש 90" פורט על מיתרי לבי. אולי אני משתפך אך זאת האֶמֶת. מר מודי בר און וגב' ענת זלצר יודעים לספר סיפור . אני אוהב את מודי בר און הסולידי. אני אוהב את האיפוק בקולו. שניהם ענת זלצר ומודי בר און פערו תהום ענקית בערוץ 10 בינם לבין "המעושרות".
המתיישבים ההם היו חקלאים בנשמתם אוהבי אדמה שידעו לחרוש, לזרוע, ולקצור. בוני הקיבוץ ומקימי ארץ ישראל החדשה שידעו לרתום סוסים ל- מַקְצֵרָה, לעגלה, ולפלטפורמה ואח"כ למדו לנהוג טרקטור ולעבוד על קומביין. תכלית חייהם הייתה לגדל מזון לפרות ולהביאו משדות הקיבוץ לרפת, את ה- אָסְפֶּסֶת, תִּלְתָן, חַצִיר, סֶלֶק בְּהֵמוֹת, סַבְיוֹן, ותִּירָס, וגם לחלק ליצרניות ושיאניות החלב תערובת עם חָרוּבִים. הם לא ידעו לשחק כדורגל. הם גם לא ידעו לקלוע לסל. זה לא עניין אותם . האנשים האלה נשאו ברָמָה את הדֶגֶל הַאָדוֹם ב- 1 במאי ובידיהם הטוּרִיָיה, החֶרְמֵש, המַעְדֵּר, הקִלְשוֹן, האֵת, והמַגְרֵפָה.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. קבוצת חקלאים שבה מהשדה בפלטפורמה עמוסת חבילות חציר. יושב בקדמת התמונה בני קירשון (נהרג במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט / 1939 – 1936 ע"י פורעים ערביים ליד הכפר ליביה ששכן על כביש עפולה – טבריה, לא רחוק מביה"ס החקלאי "כדורי"). יושב ראשון מימין מאחורי בני קירשון, שלמה אלפרט. יושב שלישי משמאל ידיו משולבות על ברכיו זהו חיים ייני סבו של שחקן הכדורגל בנבחרת ישראל ומכבי ת"א שרן ייני. עומד ראשון שמואל לולב.השאר אינם מזוהים. החרמש, הקלשון, המגרפה, והמעדר הפכו לסמליו המובהקים של הקיבוץ. (התמונה באדיבות קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1950. שדות המספוא של קיבוץ אפיקים לאורך שדרת הברושים והקזוארינות מדרום לבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי מטפח את גידול סלק הבהמות מזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1950. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 72 שנים. אלה הם שדות הפלחה והאספסת של קיבוץ אפיקים בחלקת "הזוֹר" ליד היָרְמוּךְ (סמוך למדינת ירדן ההאשמית ההיא). הקדמה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור תוצרת ארה"ב (מודל Farmel) מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1932. התעלה. עורק החיים של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום למַגוֹב מגובב את הזרדים לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1949. דוד ברונטמן (בן – מן) ז"ל משמאל מוותיקי הקיבוץ פותח תלמים ומוביל סוס המושך מאחוריו מחרשה וחורש. ילדים מסייעים להובלת הסוס וסופגים את האווירה החקלאית בקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. זיהוי חלק מהיושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : אישה לא מזוהה, אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר) ורעייתו פירה. יושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן), אברהם לֶשֶם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. לידו "העיגול". משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1986. קיבוץ אפיקים, פינת חמד משגשגת בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה "כביש 90" חוצה את עמק הירדן צפונה לעבר טבריה והגליל העליון ודרומה בכיוון בית שאן ויישובי הבקעה בואכה יריחו. (התמונה צולמה ממזרח למערב. באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פתאום חשבתי על הניגוד המוחלט ותפר הגס שמבדיל בין מודי בר און סולידי, קורקטי, ורציני ב- "כביש 90" לבין ההופעה הליצנית של מודי בר און ב- "ערוץ 5 בכבלים". אני רוצה שמגישי ומנחי הטלוויזיה שמתארחים בסלון ביתי ידברו עמי ואלי בצורה מדויקת, סולידית, ומנומסת, ובאינטונציה רגועה מבלי לנפנף בידיים, ללא העוויות, ובלעדי פיזור חיוכים בגרוש, כדבר איש אל רעהו באופן תרבותי. "כביש 90" הוא Masterpiece טלוויזיוני בעל ערכי מולדת ואשר מחזיק בלקחים התיישבותיים ארץ ישראליים חשובים. הסרט התיעודי מספר על הזנחת הפיתוח הכלכלי של הפריפריה לאורך "כביש 90", אך צילומי הנוף לאורך "כביש 90" מחדשים את התקווה ואת האמונה בחזון הציוני, וכי המצב הנוכחי הוא זמני בלבד. "כביש 90" הוא גם סדרת טלוויזיה חינוכית שחייבת להיות מוקרנת ולהילמד בחטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים במדינת ישראל. טרם פסה הציונות. טרם הסתיים המעש והחלום והחזון היהודי של עם ישראל במדינת ישראל חזקה, עצמאית, ומוסרית. מלאכה רבה טרם הושלמה וניצבת בפני האומה הישראלית. העם היהודי עדיין זקוק לחזון הציוני.
הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת להפקות שידורי רשתות הטלוויזיה הבינלאומית החברות ב-EBU בימים ההם בזמן ההוא מעבר לגבולות המדינה, אלה של מונדיאל ארגנטינה 1978 ואליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979. ההצלחה והשגשוג של הפקות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן היו מותנות ראשית דבר בתקשורת לוויינית בינלאומית איתנה ומהימנה. פוסט מס' 1121. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
2. לא מוטלת כל חובה על שום אזרח ישראלי לייצג את המדינה ולשחק במדי נבחרת הכדורסל הלאומית. מדובר בזכות ולא בחובה. החובה היסודית והיחידה המוטלת על כל אזרח בארץ היא לשרת שירות קרבי בצה"ל ולדבוק ב- עשרת הדיברות. כלומר, להיות אזרח ישר והגון. פוסט מס' 1121. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הקדמה ו- חלוקה :
1. יסודות ההפקה הטלוויזיונית המורכבת והמסובכת של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל . ה- Share הכספי של זכויות השידורים.
2. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משקיעה את מירב מאמצי הכיסוי למרות פלונטר הלוויינים. מנהל חטיבת הספורט מר אלכס גלעדי הוא שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בגוריציה וטורינו. הוא המפיק, הטכנאי, ועוזר השדר של עצמו באיטליה .
3. אני מנהל, עורך, ומפיק מטעמו את מבצע השידורים בירושלים.
4. אנחנו עושים זאת ללא עזרתו והתערבותו של הבוס הישיר שלנו מנהל חטיבת החדשות מר חיים יבין אך תחת המטרייה האווירית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ובגיבויו. ארנון צוקרמן היה מנהיג שידור.
5. לא ניתן היה להפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאיטליה ללא הסיוע המיניסטריאלי של שר התקשורת יצחק מודעי ז"ל והעזרה המקצועית הגדולה של שני מהנדסי התקשורת הבינלאומית של "בזק" גבריאל שקל ואברהם – יצחק נגל.
6. נבחרת ישראל תחת שרביטו של המאמן הלאומי רלף קליין ז"ל מעפילה למשחק הגמר של האליפות ב- 20 ביוני 1979 נגד נבחרתה של ברה"מ . המשחק מעורר התעניינות ציבורית עצומה בישראל.
7. לא ניתן היה בתחילה לשדר ישיר את משחק הגמר בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני ש- איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) מפיץ את סיגנל השידור הישיר ה- Multilateral לרשתות הטלוויזיה שלו באירופה , אסיה , ואפריקה (מדינות המגרב מרוקו , אלג'יריה, וטוניס, וגם לוב ומצרים ביו חברות (Active Members) כמו רשות השידור ב- EBU באמצעות הלוויין האטלנטי ה- Major ולא על לוויין ה- Primary האטלנטי.
8. בדומה להפקת מונדיאל ארגנטינה 1978 גם הפעם תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה איננה מחוברת ל- Major, אלא רק ל- Primary. אני מבקש בצעד חסר תקדים משר התקשורת יצחק מודעי ז"ל לנתק את מדינת ישראל ל- 3 שעות מהתקשורת הבינלאומית שלה, טלפוניה, וקווי מחשבים הממוסדת על לוויין ה- Primary, ולהסיט את האנטנה – צלחת בעמק האלה מלוויין ה- Primary ל- לוויין ה- Major כדי לאפשר את השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל ישראל נגד ברה"מ ביום רביעי ההוא – 20 ביוני 1979 בטורינו.
9. יצחק מודעי ז"ל נעתר לבקשתי. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.
טקסט מסמך : 27 באפריל 1979. אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979. זה היה ה- Share הכספי (מחיר זכויות שידורים) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעמד על 4411 פרנקים שווייצריים (שווה ערך ל- 2940 דולר. פרנק שווייצרי וחצי היה שווה לדולר אמריקני אחד) באליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979. בטלקס שנשלח ל- EBU מפורטים מחירי זכויות השידורים של רשתות טלוויזיה ציבוריות נוספות TF1, A2F (שתי רשתות טלוויזיה צרפתיות) – 23945 פרנקים שווייצריים, RTBF, BRT (שתי רשתות טלוויזיה בלגיות) – 10712 פרנקים שווייצריים. NOS (הולנד) – 12603 פרנקים שווייצריים, ORF (אוסטריה) – 8822 פרנקים שווייצריים, YLE (פינלנד) – 8192 פרנקים שווייצריים, SRG (שוויץ) – 8822 פרנקים שווייצריים, JRT (יוגוסלביה) – 11973 פרנקים שווייצריים, ERT (יוון) – 7562 פרנקים שווייצריים, TVE (ספרד) – 18904 פרנקים שווייצריים, TRT (טורקיה) – 10712 פרנקים שווייצריים, והטלוויזיה הישראלית הציבורית – IBA כאמור 4411 פרנקים שווייצריים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 29 באפריל 1979. זוהי תשובתו של אלכס גלעדי כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מסכימה לשלם את ה- Share שלה בגובה 4411 פרנקים שווייצריים. ה- EBU שמקום מושבו בג'נבה – שווייץ, משתמש מטבע הדברים במערכת המוניטארית שלו במַטְבֵּע של הפרנק השווייצרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הכדורסל הישראלי הלאומי לא היווה אטרקציה מיוחדת ביוני 1979. אף על פי כן לא נכנע אָלֶכְּס גִלְעָדִי מְעַצֵב שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן לכל שאננות, כפי שמעידים המסמכים. הוא היה מתכנן קָנוֹן שכמו שחקן שחמט ראה הרבה מהלכים וצעדים קדימה.
בן בריתו הנאמן של מנהל הספורט אלכס גלעדי ז"ל בצמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעצמו מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל. המכתבים שנשאו את רעיונות ההפקה שלוֹ נמענוּ על פי הכלל ההיררכי אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ותמיד באמצעותו של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, חיים יבין (בן 90, היום). חַיִים יָבִין לא התעניין יותר מידי בהפקת אליפות אירופה למרות שהיה הבוס הישיר של אלכס גלעדי. הוא אפילו לא נפרד ממנו לפני טיסתו ל-גוריציה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה מנהל חטיבת החדשות חיים יבין יוצר דיסטאנס ומציב את עצמו בריחוק מהפקה חשובה ודרמטית של חטיבת הספורט. חיים יבין לא ביקר מעולם בקומה החמישית במשרד מחלקת הספורט בעת שאלכס גלעדי היה מנהלה. אולי מפני שמחלקת הספורט בעצם כלל לא הייתה מחלקה. היא הייתה "דֶסְק" (Desk). זאת האמת וזה היה המצב. נוצרה אפוא מעֵין ברית שידור ישירה (דבר לא מקובל וגם לא רצוי) בין ארנון צוקרמן לאלכס גלעדי שהיה בס"ה מנהל דֶסְק, אחד מיני רבים בחטיבה של חיים יבין. מהלך העניינים נוּוָט כך בו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפך, אולי בעל כורחו, למטרייה האווירית של מחלקת הספורט. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. אני יודע שאלכס גלעדי רחש כל השנים ריספקט גדול למנהל הטלוויזיה וארנון צוקרמן מאידך האמין ביכולתו המבצעית של מנהל מחלקת הספורט שלוֹ. בתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן ביוני 1979 מזה חודשיים ימים יוסף "טומי" לפיד ז"ל. הוא עדיין למד את תפקידו ולא התערב יותר מידי בנעשה למעֵט דבר אחד. הוא ביקש לחסוך כסף והתעקש שאלכס גלעדי יטוס לבדו ללא פרשן ובלעדי טכנאי לשתי הערים האיטלקיות גוריציה וטורינו. הוא דחה את הטסתו של צוות צילום בפילם לטורינו שנועד לכסות את משחקי נבחרת ישראל בבית הגמר במידה ותעפיל. אלכס גלעדי התכונן כהרגלו ביסודיות לקראת שידורי אליפות אירופה בכדורסל ב-גוריציה ו-טורינו, הכין היטב את שיעורי הבית. אם כי שנינו, אלכס גלעדי וגם אנוכי, לא הערכנו נכונה את כּישרונה של נבחרת ישראל היוצאת לאיטליה ולא היינו מודעים לרוח הקרב המפעמת בשורותיה בראשותו של מאמנה ראלף קליין ז"ל. שחקני נבחרת ישראל בכדורסל ראו לעצמם זכות גדולה לייצג את מדינת ישראל. הם היו פטריוטים כמו מנהיגיהם המאמן רלף קליין ז"ל, מנהל הנבחרת עמירם שפירא יבד"ל, ומאמן הכושר של הנבחרת ד"ר אלברטו איילון יבד"ל. היה טמון בנבחרת פוטנציאל טלוויזיוני ואף שיחק לה מזלה ביום שני – 11 ביוני 1979 במשחק הסנסציוני נגד יוגוסלביה אלופת העולם. ישראל ניצחה ב-גוֹרִיְצָיה את יוגוסלביה בתוצאה 76:77 בסל של השנייה האחרונה מידיו של מיקי ברקוביץ' והעפילה אולי במפתיע לבית הגמר. זאת הייתה סנסציה בינלאומית. ישראל לא הרשימה בטרם אליפות אירופה של איטליה 1979. לכן לא שיערנו שנינו שהנבחרת של רלף קליין ז"ל, ללא עוזר מאמן, אך בסיוע מאמן כושר ופיזיולוג בשם ד"ר אלברטו איילון, תביס את כל צמרת הכדורסל האירופי בדרכה למשחק הגמר בטוֹרינו נגד נבחרתה של ברה"מ ביום רביעי ההוא של 20 ביוני 1979. לא צפינו את הנולד וגם לא חזינו מראש את ההתעניינות הציבורית הגורפת והעצומה בנבחרת ספורט לאומית כה מצליחה בטורניר בינלאומי כה בלתי מבוקש. אבל לא היינו היחידים. שום מומחה ספורט בארץ לא העניק יותר מידי סיכויים לנבחרת ישראל של רלף קליין ז"ל ומנהלה ייבדל לחיים ארוכים עמירם שפירא בימים ההם של קיץ 1979.
הצלחתה המפתיעה והמדהימה של הנבחרת הישראלית ב-גוֹריציה (GORIZIA) וטוֹרִינוֹ (TORINO) חייבה אותנו להפיק שידורים ישירים בהיקפים מלאים וגררה את ההפקה לתסבוכת קשה של תקשורת לוויינים. נקלענו לצרה צרורה של ממש. בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה ניצבה כידוע בימים ההם רק אנטנה – צלחת בודדה שהתחברה ללוויין התקשורת ה- Primary האטלנטי. אך לוויין התקשורת הזה היה חסום כמעט במשך כל שעות היממה ע"י הזמנות קודמות רבות בעיקר ע"י חטיבות החדשות של רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות, ABC , CBS , ו- NBC שעקבו בשבע עיניים אחרי מהלכי המהפכה האיסלאמית באיראן והשתלטות משמרות המהפכה על שגרירות ארה"ב בטהראן וחטיפת בני הערובה האמריקניים שם. עמדנו בפני דילמה טכנולוגית גדולה מורכבת ומסובכת שלנו, עבור אלכס גלעדי ועבורי, שמא לא נוכל לשָדֵר כלל את משחקי האליפות מאיטליה. חשתי בושה. תקשורת לוויינים נראית היום פשוטה, טריביאלית, וקלה לביצוע. אז זה היה מבצע מורכב ומסובך מאין כמותו. המסובך ביותר שנתקלתי בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בהיעדרו של אלכס גלעדי ששהה באיטליה כשַדָּר המשחקים נדרשתי לבצע לבדי פעלולי אקרובטיקה תקשורתית כדי להתיר את הפלונטר. לעולם לא אשכח את דאגתו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית למבצע השידורים מאיטליה 1979 שהפך בעל כורחו למורכב ומסובך, רווי מהמורות ופלונטרים, והצלחתו מותנית בעשיית טובות של גורמים חיצוניים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בממון ובטכנולוגיה טלוויזיונית דמתה במידה רבה ב- 1979 לאוטובוס רעוע – מונופול ישן ועלוב שמתנועע בקושי על כביש מהיר ואף על פי כן הקונדוקטורים שלו גובים מהנוסעים דמי אגרה. הציבור הישראלי שילם מס וביקש תמורת התשלום שירותי "מרצדס". זה לא היה בנמצא. לך תסביר לציבור הצופים שלנו בארץ, והם רבים מאוד, שמהנדסי איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), זה שהטלוויזיה ישראלית הציבורית נמנתה על שורותיו, החליט להעביר את משחק הגמר של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 מטורינו ב- 20 ביוני 1979 בין נבחרות ברה"מ וישראל דווקא על לוויין ה- Major האטלנטי שתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה כלל איננה מחוברת אליו (!). בעמק האלה ניצבה ב- 1979 כאמור רק אנטנה – צלחת אחת שהייתה מחוברת ל- לוויין ה- Primary האטלנטי. אולם בל אקדים את המאוחר.
אליפות אירופה בכדורסל–איטליה 1979. מלחמת הלוויינים שלי נגד כל עולם.
אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 היא אחד הפרקים החשובים בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", מפני שהתיעוד שלה מסביר היטב את הקשר הבל יינתק בין עיתונאות אלקטרונית במיטבה לבין זריזות הטכנולוגיה הטלוויזיונית והשימוש המיידי בה, ועד כמה תלויה העיתונאות הטלוויזיונית בטכנולוגיית התקשורת המודרנית. עיתונאות טלוויזיונית ללא טכנולוגיה איננה שווה דבר. אליפות אירופה בכדורסל שנערכה בחודש יוני 1979 באיטליה, צבעה את ראשי לָבָן, דִלדלה את שיער ראשו של אלכס גלעדי, וחרשה קמטים בפניו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן.
טקסט מסמך : 16 באפריל 1979. אלכס גלעדי מכין את שיעורי הבית שלו כחודשיים לפני תחילת האליפות. זהו מסמך העבודה (עמוד מס' 1 מתוך 2) המפורט ששלח אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ולמנהל חטיבת החדשות חיים יבין, בו הציע "תוכנית כיסוי טלוויזיונית מצומקת" בשידורי אליפות אירופה בכדורסל 1979 שנערכה באיטליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 16 באפריל 1979. (עמוד מס' 2 מתוך 2). איש לא העלה בדעתו אז כי נבחרת ישראל תעפיל למשחק הגמר ב- 20 ביוני 1979 בטורינו נגד ברה"מ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זכויות השידורים הכוללות לכל מבצע השידורים של אליפות אירופה בכדורסל 79' בגוריציה וטורינו עמדו על 4411 פרנקים שווייצריים שהקבילו ל- 3000 דולר אמריקניים. לעומת זה תעריפי השידור על לוויין ה- Primary האטלנטי של החברה האמריקנית COMSAT מאיטליה לישראל היו יקרים מפני שכולם היו Unilateral. עבור עשר הדקות הראשונות של השידור הלווייני נדרשנו לשלם 1400 דולר ועבור כל דקה נוספת 43 דולר. עלותו של שידור ישיר בהיקף מלא בן שעתיים של כל משחק בהשתתפות נבחרת ישראל לרבות ראיונות סיכום עם המאמן והשחקנים עתיד היה לעמוד על 6130 דולר. לפני טיסתו ל-גוריציה, אמר לי אלכס גלעדי כ-האי לישנא : "יואשיש, אני מפקיד אותך כעורך ראשי ומפיק ראשי בירושלים. אני אהיה עִמך בקשר מגוריציה, ואתה תהיה בקשר עם ארנון צוקרמן. עזוב את חיים יבין. אנחנו לא מעניינים אותו. אנא פעל והחזק אותי בתמונה". הוא תמיד דיבר כמו מפקד אך בה בעת גם כ-רֵע, ידיד, ועמית למקצוע. שנינו לא שיערנו בפני אילו קשיים טכנולוגיים של תקשורת לווייניית בינלאומית נדרש להתייצב בתוך ימים ספורים.
ישראל ניצחה במשחק הראשון בגוריציה את פולין בשבת – 9 ביוני 1979 בתוצאה 78:86. למחרת ביום ראשון – 10 ביוני 1979 הפסידה ישראל במשחקה השני הפסידה לצרפת 92:83. שני המשחקים האלה כלל לא צולמו. ואז הגיע המשחק השלישי והמכריע בבית המוקדם נגד נבחרתה החזקה של יוגוסלביה אלופת העולם בעת ההיא על הזכות להעפיל לבית הגמר. ההתמודדות נועדה להיערך ב-גוריציה ביום שני – 11.6.1979. לפתע הפך האירוע הרוֹטיני למעניין למרות שלנבחרת ישראל לא היה כמעט כל סיכוי לנצח את יוגוסלביה החזקה. RAI רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של איטליה מי ששימשה כ- Host broadcaster של האליפות, הודיעה לנו מראש וגם ל- EBU כי אין בדעתה לכסות כלל את שלב המשחקים המוקדמים בגוֹריציה, וגם לא את המשחקים בשני הבתים המוקדמים האחרים בערים וונציה ו- סיינה. אלכס גלעדי נערך מייד לשידור ישיר Unilateral של המשחק המכריע ישראל – יוגוסלביה, אבל האיטלקים שהיו עסוקים בבחירות לפרלמנט האירופי, הודיעו לוֹ כי אין הם מסוגלים להעמיד לרשותו באותו ערב ניידת שידור לכיסוי המשחק החשוב והמסקרן. השידור הישיר הִתפַספֵס. בדיעבד הוברר שגם אם אלכס גלעדי היה מצליח לארגן לעצמו באיטליה ניידת שידור פרטית, נבצר היה מאתנו בדיעבד לשָדֵר ישיר את המשחק החשוב. שני הטראנספונדרים (Transponder) של לוויין ה- Primary האטלנטי, היחיד אליו הייתה מקושרת תחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה, היו תפוסים ממילא בידי גורמי שידור בינלאומיים אחרים לאורך כל אותו העֶרֶב ההוא של ה- 11 ביוני 1979.
בעצה אחת עם אלכס גלעדי השוהה ב-גוֹרִיצְיָה, שכרנו מ- RAI (רשת הטלוויזיה הממלכתית – ציבורית של איטליה) צֶוֶות צילום מקומי על מנת שיצלם בפילם את עֶשֶר הדקות האחרונות של המשחק. בכך נבטיח לעצמנו לפחות "משהו", איזה מינימום שבריר של אינפורמציה מצולמת, במקרה של ניצחון ישראלי והעפלה לבית הגמר [1]. מה שקרה באמת בסופו של דבר (!). דרכה של נבחרת ישראל צלחה אך ידינו נותרו ריקות. ליוותה את כולנו תחושה מעיקה וטעם לפגם ציבורי בו מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה בצורה שיטתית ומשדרת ישיר במשך שנים כל משחק ומשחק של מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה בארץ ובחו"ל, אך איננה מעניקה תשומת לב ראויה ולא מצליחה לשָדֵר עכשיו (מסיבות שאינן תלויות בה) את משחקי הנבחרת הלאומית של ישראל באיטליה. הסיבות לא עניינו איש. התוצאות היו חשובות והן היו נחשלות. פשוט לא הצלחנו לשָדֵר ישיר מאיטליה. לוויין ה- Primary היה תפוש. שיתפתי את אלכס גלעדי בתחושותיי. הוא היה בעצמו מאוכזב וגם בודד ב-גוריציה. אלכס גלעדי המפיק מספר אחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, האיש שהפיק בהצלחה את משדר הבחירות לכנסת במאי 1977 ("המהפך"), את ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977, ואת תחרות שירי "הארו – ויזיון" (Eurovision Song Contest) וניצחונה של הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש) עם השיק "הללויה" במארס 1979 בירושלים, היה תקוע עכשיו באיטליה חסר אונים. הוא לא היה מסוגל להניף שָם את דגל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולא הצליח להרים ולוּ הפקה אחת ושידור ישיר אחד מאיטליה לארץ. הוא לא היה אשֵם אך היה מאוד מתוסכל.
נבחרת ישראל בכדורסל מחוללת סנסציה בינלאומית ו-מנצחת ביום שני ההוא בשבוע ההוא של 11 ביוני 1979 בגוריציה במסגרת אליפות אירופה 79' את נבחרת יוגוסלוויה החזקה התוצאה 76:77 ועולה למשחקי שלב הגמר של אליפות אירופה בכדורסל האמורים להתקיים בעיר האיטלקית טורינו.
אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979. גוריציה איטליה. 11 ביוני 1979. ישראל הייתה חייבת לנצח את יוגוסלביה כדי להעפיל יחד עִמה לבית הגמר בטורינו. שתי הנבחרות הראשונות בכל בית מוקדם העפילו לבית הגמר כדי להתמודד על מקומות 6 – 1. בנבחרת יוגוסלביה החזקה ואלופת העולם בשנים ההן, שיחקו כוכבי כדורסל יידועי שם ומוכרים לכל חובב כדורסל באירופה וישראל. מי לא שמע אז על קרסימיר צ'וסיץ, דראזן דליפאגיץ' , דראגאן קיצ'נובניץ', מירזה דליבאסיץ', זוראן סלאווניץ', ורבים מצטיינים אחרים. מול האימפריה היוגוסלבית הפייבוריטית ועדיפה על הנבחרת שלנו מכל היבט, הציב המאמן רלף קליין ז"ל מגדולי מאמני הכדורסל בישראל בכל הזמנים ואולי הגדול שבהם, רשימת שחקנים צנועה יותר : מיקי ברקוביץ', בארי לייבוביץ', בועז ינאי, לוּ סילבר, אריק מנקין, אביגדור מוסקוביץ', סטיב קפלן, מוטי ארואסטי, פיני חוזז, ומיכה שוורץ.
יוגוסלביה אלופת העולם הובילה במחצית רק בשלוש נקודות הפרש 42:45. במחצית השנייה עלתה ישראל ליתרון מפתיע בן שתים עשרה נקודות 46:58. יוגוסלביה התאוששה ושתי דקות לפני הסיום צעדה ביתרון 71:76. התפתח משחק דרמטי מאין כמוהו אך לא בשידור ישיר. לא בטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה למאוד בתקשורת לוויינית בינלאןמית יקרה, וגם לא ברדיו "קול ישראל". אביגדור מוסקוביץ' ומיקי ברקוביץ' צִמצמו את התוצאה ל- 76 : 75 ליוגוסלביה. נותרו עשרים שניות לסיום המשחק. מנהל הנבחרת המיתולוגי עמירם שפירא זוכר היטב מה קרה שם בעת שיחות התחקיר עמי : "…יוגוסלביה החזיקה בכדור אך איבדה אותו והכדור יצא לחוץ. מה זה יצא , פשוט עף החוצה, נתקל בכיסא ליד קו המגרש וניתז כמו Rebound. מישהו הוציא את הכדור שעף לסטיב קפלן. סטיב קפלן לא התמהמה ומסר אותו במהירות למיקי ברקוביץ' לפני שההגנה היוגוסלבית הספיקה להתארגן. התפתחה התקפה מתפרצת ומיקי ברקוביץ' ב-Lay up המפורסם שלו קלע בביטחון את סל הניצחון 76:77 לישראל…". ישראל עשתה זאת ללא עזרתה של הטלוויזיה והעפילה לבית הגמר. למרות ההצלחה הכבירה, שום משחק משלושת המשחקים המוקדמים של נבחרת ישראל באותה אליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979 לא שוּדַר ישיר מחמת תקשורת לווינים בינלאומית דלה. זה היה נורא.זאת הייתה עליבות גדולה ותחושת כישלון עיתונאי צורב של מחלקת הספורט ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית גם יחד (לא באשמתינו). לא הצלחנו לשָדֵר ולהראות לצופים שלנו עד כה אפילו שנייה אחת של שידור ישיר משם. בגלל מצוקת התקשורת הלוויינית הצלחנו להביא באיחור רב חומר פילם מצולם המתעד את ניצחונה הסנסציוני של ישראל על יוגוסלביה ממש ברגע האחרון. בעמק האלה ניצבה רק אנטנה – צלחת אחת, והלוויין הבודד שלנו נותר עדיין חסום ע"י הזמנות קודמות של רשתות טלוויזיה אחרות. לא ניתן היה למצוא עד שבע וחצי בערב למחרת אפילו חצי שעה פנויה אחת להעברת החומר. RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית) מצִדה עשתה מאמצים גדולים עבורנו כדי להחיש את הפילם במהירות האפשרית מ- גוֹריציה לרוֹמָא, כדי לפתח אותו במעבדת הצילום שלהם במועד, ולשלוח אותו באמצעות לוויין ה- Primary לירושלים [2]. רק ב- "מבט" בתשע בעֶרֶב של יום שלישי – 12 ביוני 1979, שידרנו לראשונה את ההצלחה של נבחרת ישראל שתמציתה היה סַל הניצחון של מיקי ברקוביץ' שנקלע בשניות האחרונות של המשחק. זאת הייתה תחושה קשה ומזופתת. מאמצי ההפקה היו כֵּנים אבל עיתונאות טלוויזיונית (הכפופה ומותנית בקִדְמָה טכנולוגית) לא הייתה כאן. פיגרנו בשנות דוֹר אחרי אירופה וארה"ב. כבר נאמר אלף פעמים בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כי נכונות ותעוזה טלוויזיה הן תכונות נעלות אך אינן מספיקות בהיעדר יכולות טכנולוגיות.
ראה "ידיעות אחרונות". Follow up של מר נחום שרביט ז"ל כתב העיתון "ידיעות אחרונות" ביוני 1979 על קשיי תקשורת הלוויינים בין איטליה לירושלים.
הנבחרת שלנו העפילה לבית הגמר יחד עם יוגוסלביה ו- "משכה" עִמה לטורינו את תוצאת הניצחון הסנסציוני עליה 76:77. יתרון חשוב בסוג כזה של אִרגון מפעל ספורטיבי כדוגמאת אליפות אירופה בכדורסל. לבית הגמר העפילו שֵש נבחרות. זאת הייתה שיטת המשחקים שנערכו בשיטת ליגה בת סיבוב אחד בהתמודדות על מקומות 6 – 1. צ'כוסלובקיה גררה את הניצחון על איטליה 68:74 . שתיהן העפילו לבית הגמר מ- וונציה. ספרד וברה"מ העפילו לבית הגמר מ- סיינה. הספרדים הפתיעו וניצחו את הרוסים 90:101. משחקי בית הגמר עמדו להתחיל ביום רביעי- 13 ביוני. יריבתה של ישראל באותו ערב הייתה איטליה. הטלוויזיה האיטלקית שיבצה את המשחק לזמן הצפייה הראשי שלה שמונה ורבע בערב. (שעוני ישראל ואיטליה היו זהים באליפות הזאת. איטליה הנהיגה בארצה כמו כל אירופה שעון קיץ והעתיקה את המחוגים שעה אחת קדימה, בעוד ממשלת ישראל העדיפה ב- 1979 להקפיא את המחוגים ולהישאר עם שעון החורף גם בקיץ.
החלה מלחמת הלוויינים שלי נגד כל העולם. המטרה הייתה לפנות את זמני הלוויין התפוסים ע"י גורמי שידור בינלאומיים (שאין לנו שליטה עליהם) לטובת שידורי הכדורסל שלנו. מלחמה כמעט אבודה מראש. עיני המדינה היו נשואות אל מחלקת הספורט ולטוֹרינוֹ, אך לנו לא היו עדיין זמני לוויין פנויים כדי לשָדֵר ישיר את משחקי נבחרת ישראל. היינו תלויים גם בחסדיה של תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה שהייתה מחוברת כאמור ללוויין אטלנטי יחיד ובודד, ה- Primary. ארנון צוקרמן היה מוטרד מאוד ממבצע השידור המסובך. אילו היו ימיו האחרונים כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן ניהל את הטלוויזיה כבר שֵש שנים מאז 1973 ועכשיו הייתה מונחת על צווארו חרבו של המנכ"ל החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל אך למרות זאת לקח אחריות עד הסוף. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נהג לשאול אותי שוב ושוב בקוֹלוֹ העמוק, "…מה יהיה…מה יהיה…?". הוא היה מודאג ומוטרד מאוד ו-ידע שעיני כל המדינה נשואות אל רשת הטלוויזיה המונופוליסטית שהוא מנהל אותה וקרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני בטוח שהוא ארנון צוקרמן התגעגע לאלכס גלעדי. הוא נראה לי חסר ביטחון לחלוטין. אינני יודע אם סמך עליי ואם בכלל ראה בי תחליף ראוי לאלכס גלעדי. אני כן יודע בבירור שלא היה לוֹ כל מושג כיצד להתמצא בסבך הביורוקרטיה המקומית והבינלאומית הכרוכה ב- Booking ו- הפקת שידורי טלוויזיה באמצעות לווייני תקשורת בינלאומיים.
היינו תלויים בכִישרונם וּמִִרְצָם של גבריאל "גבי" שקל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של "בזק" ואברהם -יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה וצוות עובדיו. אנשי עמק האלה היו תלויים ביכולתם, כישרונם, ורצונם הטוב של אנשי חברת התקשורת אמריקנית COMSAT שמקום מושבה היה בוושינגטון, והיא זאת שניהלה ביד רמה את ה- Booking הממוחשב של כ- 150 רשתות טלוויזיה בעולם הנהנות מהשירותים של לווייני התקשורת האמריקניים הפרושים בנקודות שונות ב- חלל בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה של כדור הארץ. עיקרון ה- Booking הראשי המנחה את COMSAT הוא פשוט וברור, כלהלן : "הראשון העומד בתור – הוא הזוכה" (First comes – First served). כמו בשיטת המספרים בתור לקופת חולים. השבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את האֶמֶת לתמיהתו, "מה יהיה", כלהלן : "…ארנון צוקרמן, אתה צריך להיות מודאג כמוני…", והוספתי, "…אין כאן פתרונות קלים ואין כאן מִקְסָמֵי שווא…". המצב היה קשה ומסובך בשל מיעוט אפשרויות השימוש בלוויין התקשורת היחיד שלנו, לוויין ה-פראיימרי. הבטחתי לוֹ לעשות כל מאמץ לחבר את טורינו לירושלים אך לא הבטחתי לו שאצליח. שנינו היינו מתוחים ודרוכים. "עלי להתחיל מייד בניסיון מלאכת הפינוי של גורמי שידור עולמיים מלוויין ה- primary. אנסה לשכנע את החוֹסמים, העניין הזה מותנה ברצונם הטוב", אמרתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. התיישבתי במשרדי כשאפרכסת הטלפון הבינלאומי של מחלקת הספורט צמודה לאוזני, והתחלתי לסרוק את העולם הגדול.
רשתות השידור האמריקניות ABC ,NBC, ו- CBS וסוכנויות הצילום האנגליות VISNEWS ו- UPITN היו הראשונות לחסום אותנו. אך לא רק הם. גם שתי הרשתות האירופיות TVE – הטלוויזיה הספרדית הציבורית ו- RTP (הטלוויזיה הפורטוגלית הממלכתית) חסמו אותנו בנקודות זמן שונות מפני שהעבירו יומני חדשות מארצותיהם לרשתות הטלוויזיה של מדינות מרכז ודרום אמריקה. המצב היה סבוך. הרשתות האמריקניות היו הקשוחות ביותר. הן לא לקחו שום סיכון בשל המצב הרגיש באיראן, וביצעו מהלך שרק תחנות עשירות יכולות להרשות לעצמן לבצע. הזמנות (Booking) מוקדמות מראש לטווח זמן ארוך הנאמד בשבועות וחודשים על הלוויין ה- Primary שלנו, כדי להבטיח לעצמן זמני שידור לצורך דיווח מיידי במידה ויתחולל דבר הנוגע לתפיסת עשרות בני ערובה האמריקניים עובדי השגרירות האמריקנית בטהרן . תעריפי השימוש בתקשורת הלוויינית מאירופה לישראל היו אז אסטרונומיים. תמורת עֶשֶר הדקות הראשונות שילמנו 1500 – 1400 דולר, ובעבור כל דקה נוספת של שידור (מעבר לעשר הדקות הראשונות) שילמנו עוד 45 – 43 דולרים. השידורים הלווייניים לארה"ב היו יקרים אפילו יותר. אך הרשתות האמריקניות לא עשו אז שום חשבון. הם שפכו מאות אלפי דולרים על התקשורת הלוויינית כדי להבטיח להם ראשוניות ובלעדיות על הסיפורים עיתונאיים החשובים שהתפתחו בטהראן ונגעו ללב ליבו של הציבור האמריקני.
מי היה מאמין לפני ארבעה חודשים – בפברואר 1979 שהמהפכה האיסלאמית בראשותו של חומייני באיראן תשפיע בצורה כה קיצונית על השידורים הישירים והמוקלטים של אליפות אירופה בכדורסל המתקיימים בקיץ 1979 באיטליה בעיר טורינוֹ, ותסכן את העברתם לישראל. סוכנויות VISNEWS וְ- UPITN שתי החברות אנגליות שהתמחו בצילומי חדשות סביב העולם ומכירת סרטי הצילום שלהם לרשתות הטלוויזיה בכל רחבי תבל (כולל ישראל), ושיגרו את החומרים המצולמים באמצעות הלוויינים, חסמו אף הם חלק מזמני השידור שלנו. ל- בְּלוֹקָאדָה הזאת הצטרפה הטלוויזיה הפורטוגלית RTP מי שהעבירה כמה מתוכניות הטלוויזיה שלה לאיים האזוריים ודרום אמריקה על לוויין ה- Primary.
טקסט מסמך : קיץ 1979. זהו אחד המסמכים שלי עליו רשומות משימות פינוי השידורים השונים מלוויין ה- Primary לצורך העברת השידורים של משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל – טורינו 1979 מאיטליה לישראל. המסמך נשמר בתיק ההפקה שלי את מבצע השידורים ההיסטורי ההוא שלנו שצלח לפני 43 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 16 ביוני 1979. אחת מההתכתבויות שלי עם גב' מנואלה פורטדו אשת מקצוע נהדרת ואדיבה מהטלוויזיה הפורטוגלית, הקרויה RTP, המתדרך אותה כיצד לוותר על זמן הלוויין שלה, מבלי שמישהו אחר יחטוף לנו את "זמן הוויתור" מתחת לאף. אנשי שירותי הטלקס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם היו יחזקאל "חזי" מחלב ומשה חבר ועשו עבודה חשובה (מאוד). המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 ביוני 1979. זהו טלקס ובו תשובת הוויתור של גב' מנואלה פורטאדו מהטלוויזיה הפורטוגלית RTP על זמן הלוויין שלה, כדי שאנחנו נוכל לשדר במוצ"ש – 16 ביוני 1979 את המשחק ישראל – צ'כוסלובקיה. המסמך נשמר בתיק ההפקה שלי השייך ל-מבצע השידורים ההוא של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 ביוני 1979. זהו טלקס התשובה של חברת VISNEWS האנגלית המופנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, ובו הבטחה לעשות את מרב המאמצים כדי לסייע לנו במצוקת תקשורת הלוויינים שלנו והעברת השידורים מאירופה לישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נכשלתי בפינוי זמן הלוויין במשחקה הראשון של ישראל בבית הגמר נגד איטליה ביום רביעי – 13 ביוני שנקבע לשמונה ורבע בערב שעון ישראל. הטלוויזיה האיטלקית RAI הסכימה בתחילה לפנייתי להקדים את שעת המשחק מ- 20.00 (שמונה בערב) ל-שעה 18.00 (שש בערב) כדי שגם אנחנו נוכל לשדר, אך ביום המשחק היא שינתה את דעתה ודחתה את בקשתי. RAI סירבה להקדים את שעת המשחק לשעה מוקדמת יותר משיקולי רייטינג שלה. בשֵש בערב היה לנו עדיין זמן לוויין פָּנוּי. כרשת טלוויזיה מארחת (Host broadcaster) הייתה ל- RAI השפעה ישירה על הוועדה המארגנת. היא יכלה לבצע ללא קושי מהלך טלוויזיוני לטובתנו, שימצא את ביטויו "בהחלפת זמנים" עם שעת המשחק יוגוסלביה נגד צ'כוסלובקיה. בשמונה בערב כבר חסמו אותנו שוב הרשתות האמריקניות. נאלצנו לפרסם הודעה לציבור באמצעות קרייני הגשת הרֶצֶף דן כנר וענת שרן, "כי נבצר מאתנו להעביר את המשחק בשידור ישיר מפני שכל הקווים הלווייניים תפוסים". תסכול נורא מלֻוָוה בבושה מקצועית.
טקסט מסמך : 13 ביוני 1979. זוהי הודעת הרצף של הקריינית ענת שרן המודיעה ומסבירה לציבור מדוע איננו יכולים להעביר בשידור ישיר מטורינו את משחק הכדורסל ישראל – איטליה במסגרת בית הגמר של אליפות אירופה לאומות בכדורסל 1979. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
במשחק שלא שוּדַר ישיר על ידינו, ניצחה איטליה בטורינו את ישראל 78:90. היה זה המשחק הרביעי ברציפות שלא יכולנו לשָדֵר ישיר בשל תקשורת לוויינים בינלאומית מוגבלת של עמק האלה. אלכס גלעדי ואנוכי יצאנו מדעתנו. אחרי מאמצים גדולים הצלחתי לפנות את הזמנים הדרושים על לוויין ה- Primary לקראת שני השידורים הישירים הבאים שלנו של המשחקים ישראל נגד ספרד וישראל נגד צ'כוסלובקיה. היה לנו מזל גדול כמו לנבחרת שלנו. ביום חמישי – 14 ביוני ניצחה ישראל את ספרד 84:88. מיקי ברקוביץ' קלע 33 נקודות, ובשבת – 16 ביוני גברה ישראל על צ'כוסלובקיה 93:94 לאחר הארכה. מיקי ברקוביץ', בועז ינאי ולוּ סילבר קלעו כ"א 26 נקודות. נוצרה לפתע אפשרות מעשית כי נבחרת הכדורסל של ישראל תוכל אולי להעפיל למשחק הגמר של אליפות אירופה שהיה אמור להיערך בתשע בערב של יום רביעי – 20 ביוני 1979. ידעתי כבר בתוֹם משחק הניצחון על צ'כוסלובקיה שמהנדסי ה- EBU החליטו סוֹפית לשָדֵר את משחק הגמר על לוויין המֵייג'וֹר (Major) האטלנטי. זהו לוויין תקשורת שתחנת הקרקע בעמק האלה לרוע המזל כלל איננה מחוברת אליו. פירושו של דבר שאם ישראל תעפיל באמת למשחק הגמר הרי שלא נוכל לשדר אותו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. רק זה היה חסר לי. לפתע הציפו אותי זיכרונות ההפקה המורכבת והמסובכת בראשה ניצבתי של שידורי הטלוויזיה אשתקד במונדיאל הכדורגל ארגנטינה 1978 מההיבט של תקשורת לוויינים בינלאומית.
טקסט מסמך : שבת – 16 ביוני 1979. שרטוט שלי שמסביר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את מהלך השידור הלוויני Unilateral משולב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משני מוקדים ( Locations ) באירופה. הראשון מיכאל קרפין – מווינה, והשני אלכס גלעדי – מטורינו. מבצע שידור כה פעוט ו-טריביאלי היום אך מסובך ו-מורכב בימים ההם בשל היעדר חיבור אז בימים ההם בקיץ 1979 של תחנת הקרקע שלנו בעמק האלה ליד ירושלים ל-לווייני תקשורת נוספים של חברת COMSAT האמריקנית המשייטים בשמיים בגובה 36000 ק"מ מעל האוקיינוסים האטלנטי וההודי. (שרטוט יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גבריאל "גָבִּי" שֶקֶל מהנדס התקשורת הבינלאומית הראשי ב-חברת "בֶּזֶק". מקצוען, ג'נטלמן ואיש אדיב שתמיד נכון לסייע ולעזור, ו-בעל ידע טכנולוגי עצום בתחום התקשורת הלוויינית הבינלאומית (!).
לא היה סביר וגם לא הגיוני שנבחרת ישראל תעפיל למשחק הגמר (Final 2) של האליפות אך החלטתי לא לקחתי שום סיכון. התקשרתי בטלפון לביתו של מר גבריאל שֶקֶל מהנדס התקשורת הבינלאומית הראשי בחברת "בֶּזֶק". זה היה קרוב לחצות במוצ"ש של 16 ביוני 1979 לאחר הניצחון הדרמטי 94 : 93 של ישראל על נבחרתה החזקה של צ'כוסלובקיה. לא שעה מתאימה לשיחת טלפון לבית פרטי אך לא רציתי להמתין לבוקר. התרעתי בפניו על האפשרות שנבחרת ישראל בכדורסל עשויה להעפיל למשחק הגמר שעמד להיערך ביום רביעי בלילה – 20 ביוני 1979, ומסרתי לו את האינפורמציה כי סיגנל השידור הישיר הבינלאומי המתוכנן של משחק הגמר מטורינו יוּזַן ויועבר על ידי ה- EBU לכל רחבי אירופה וישראל באמצעות לוויין המייג'ור (Major) בלבד. הדגשתי בפניו את ארבעת המילים, "משחק הגמר הסופי והאחרון", כדי להסביר לגבריאל שקל כי זהו באמת המשחק האחרון בטורניר שיקבע את אלופת אירופה בכדורסל . לא ידעתי אם הוא מבין את הטרמינולוגיה של המונח הספורטיבי, "משחק גמר" אבל ידעתי שהוא מהנדס תקשורת בעל ידע רב ב- "בֶּזֶק", גם ידע בינלאומי עצום, וגם ג'נטלמן וידיד אמת של רשות השידור, איש שנכון תמיד להעניק את השירות הציבורי הטוב ביותר של החברה בה עבד. "אם זה יהיה המצב לאשורו", אמרתי לגבריאל שֶקֶל, והוספתי, "נצטרך להסיט את הצלחת- אנטנה הענקית היחידה בעמק האלה למשך זמן המשחק וטקס הענקת הגביע, משהו כמו שלוש שעות, מלוויין ה- Primary לכיוון לוויין ה- Major, כדי לאפשר למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשָדֵר אותו ישיר לכל בֵּית ישראל".
טקסט מסמך : יוני 1979. טבלת תוצאות המעקב של בית הגמר באליפות אירופה בכדורסל – טורינו 1979 שנרשמה על ידי במהלך המשחקים והשידורים הישירים. נבחרות ברה"מ וישראל מדורגות במקומות הראשון והשני. בפעם הראשונה בתולדותיה (והאחרונה לפי שעה) מעפילה נבחרת ישראל בכדורסל למשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל. הישג חסר תקדים. (שרטוט יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : זהו גבריאל "גבי" שקל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית המוכשר, רב הידע, והמוצלח של חברת "בזק". איש יקר ו-בלתי נשכח. האחד והיחיד שאין ולא היה שֵנִי לוֹ. הוא היה ידען ומומחה גדול מאין כמוהו בטלפוניה ותקשורת בינלאומית. אדיב, מנומס, ואחראי מאוד. גבריאל שקל סייע במשך שנים רבות לשידורי החוץ של הטלוויזיה ישראלית הציבורית, בעיקר בפרויקטים של הפקות הספורט הבינלאומיות הגדולות והשידורים הישירים מהאולימפיאדות המונדיאלים, ה- NBA, ותחרויות הטניס של ווימבלדון. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית חבוֹת לגבריאל שקל חוֹב עולם. (התמונה באדיבות גבריאל שקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גבריאל שֶקֶל הופתע מטִרְטוּר הטלפון בביתו בשעה לֵילית כה מאוחרת. הוצאתי אותו ממיטתו . הוא פשוט היה המום. נדהם מתוכן דבריי אך מספיק ג'נטלמן לא לטרוק לי את הטלפון בפרצוף . "מר יואש אלרואי", אמר דווקא בסובלנות אירופית, דיבור איטי בקול בס, ובמבטא ההונגרי הכבד שלוֹ : "תשמע לא קרה כדבר הזה בתולדות ישראל , לנתק מדינה שלמה מהתקשורת הבינלאומית שלה בעבור משחק ספורט, בגלל משחק כדורסל", והוסיף, "תראה בכל מקרה צריך לדבר גם עם יצחק נגל מנהל תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה, וצריך את האישור המפורש של השַר (שר התקשורת יצחק מודעי) כדי לבצע מהלך לא מקובל שכזה". כבר היה מאוחר בלילה אז הרגעתי אותו, "מר גבריאל שֶקֶל אל תדאג זה כנראה לא יקרה" [3]. העפלה של נבחרת ישראל למשחק הגמר לא נראתה הגיונית אך בד בבד הייתה ריאלית . הישג שנחשב לסנסציה. לא האמנתי בעצמי שזה יקרה. אך כאיש טלוויזיה לקחתי בחשבון את כל האופציות. קשה היה לצפות אם נבחרת ישראל של רלף קליין אומנם תעפיל למשחק הגמר, אך היה צורך להבטיח את השידור הישיר במידה והוא יתקיים. ישראל נמצאת באמת בתמונת הסיכויים, אך כמוה יש צָ'אנס גם לנבחרות איטליה ויוגוסלביה להעפיל למשחק הגמר , וכמובן לברה"מ. אלכס גלעדי ואנכי היינו צריכים להמתין. תקשורת הלוויינים הדלה שלנו והעסק הביש הזה של העברת סיגנל הטלוויזיה של משחק הגמר ביום רביעי – 20 ביוני 1979 מלוויין ה- Primary ל- לוויין ה- Major (ע"י ה- EBU) הכריחה אותי להתמודד עם הסכנות האפשריות וניצול אופציות פנויות מוקדם ככל האפשר. גם בחצות הליל.
במקביל טִלְפַּנְתּי גם לבֵיתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. דיווחתי למנהל הטלוויזיה על אופציות התקשורת הקיימות בין טורינו לירושלים במידה ואכן נבחרת ישראל תעפיל למשחק הגמר. כל תּכנון השידורים הלווייני נעשה על ידִי בחצות של מוצ"ש – 16 ביוני 1979 כדי לא לאבד זמן. הודעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שיש בדעתי לדבר למחרת בבוקר אישית עם שר התקשורת יצחק מודעי ועם המנכ"ל שלו גדעון לֵב, כדי להסביר להם בעצמי את מורכבות האופציות שמציעה המערכת הלוויינית הבינלאומית הנוכחית באחריות Intelsat, לעומת היכולת הדלה של תחנת התקשורת ללוויינים שלנו בעמק האלה, ואת המשתמע מכך . המצב המסובך השפיע השפעה דרמטית על יכולת השידור של הטלוויזיה הישראלית מאליפות אירופה בכדורסל בטורינו. רציתי להסביר בניחותא וללא לחץ ליצחק מודעי וגדעון לב את פילוסופיית התקשורת של ה- EBU, ואת הסיבה מדוע מעדיפים מהנדסי איגוד השידור האירופי לנקז בפעם הקונקרטית הזאת את סיגנל השידור הישיר של משחק הגמר לעבר לוויין ה- Major ולא על ה- Primary, וגם את כפיפותינו בעל כורחנו לשירותים המוגבלים שמציעה לנו תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים של חברת "בֶּזֶק" בעמק האלה. ארנון צוקרמן אישר לי לדבר עם יצחק מוּדָעִי ז"ל שר התקשורת בממשלתו של מנחם בגין. "דבר אִתו אם צריך", אמר רק ארבע מילים. מנהל טלוויזיה שממעיט לדבר וחוסך במילים.
ביום ראשון בבוקר- 17 ביוני 1979 שוחחתי עם מנכ"ל משרד התּקְשוֹרֶת גדעון לֵב ז"ל ועם שַר התקשוֹרת עצמו יצחק מודעי ז"ל. הסברתי לשַר יצחק מודעי את החלטת ה- EBU ללכת בשידור האחרון והקובע (משחק הגמר) של האליפות ביום רביעי – 20 ביוני על לוויין המייג'ור האטלנטי, ולצערי הרב תחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה איננה מחוברת אל הלוויין הזה. "לכן", אמרתי לו, "במידה ונבחרת ישראל תעפיל לגמר וכדי לאפשר שידור ישיר לאזרחי המדינה, נהיה חייבים להסיט את אנטנת הצלחת מ- Primary ל- Major לתקופת המשחק מתשע בערב ועד חצות". השַר יצחק מודעי היה קָשוּב ואדִיב כלפיי. הוא לא נפל מהכיסא, השיב בקצרה ובנימוס כלהלן : "…נחשוב באהדה על הרעיון. אין ספק כי שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בין נבחרות ישראל וברה"מ הוא משימת שידור ממלכתית. אני חושב שיהיה בסדר…", והוסיף, "תאמר ל-טומי לפיד (מנכ"ל רשות השידור) להתקשר אליי". נפרדתי משר התקשורת בתחושה טובה. השַר הבין את חשיבות השידור ההיסטורי אם אומנם ישראל תעפיל לגמר , והיה עֵר למצוקת התקשורת הלוויינית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היינו חייבים עכשיו להמתין יממה להתמודדות האחרונה בבית הגמר ברה"מ – איטליה שנקבע להיערך ביום שני – 18 ביוני בערב, כדי לדעת אם ישראל באמת תעפיל למשחק גמר. ניצחון איטלקי היה מוריד את ישראל ומעלה את איטליה לפִינָאלֶה. הפסד איטלקי לעומת זאת היה מעניק לישראל את הזכות להעפיל למשחק הגמר בפעם הראשונה בתולדותיה ולטלוויזיה הישראלית את ההזדמנות הראשונה בתולדותיה לשָדֵר אותו. היינו סקרנים ודרוכים מאוד במערכת שלנו בירושלים לראות כיצד ייפול דבר. אלוהי הכדורסל היה עמנו עם אנשי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובאמת הוא דאג ש-ברה"מ תיגבר ותנצח את איטליה בתוצאה, 84:90 . נבחרת ישראל מצאה את עצמה בפעם הראשונה בהיסטוריית הכדורסל שלה מתמודדת במשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל. המדינה הייתה כמרקחה, כמותה העיתונות בעמודים הראשונים ובכותרות גדולות, וגם אנחנו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
טקסט תמונה : שנת 1979. זהו שר התקשורת האדיב והמקצוען בממשלת ישראל, יצחק מודעי ז"ל. "…השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בין נבחרות ישראל וברה"מ הוא בהחלט משימת שידור ממלכתית. אנחנו נחשוב באהדה על הזזת האנטנה בעמק האלה מלוויין אחד לשני כדי שאזרחי מדינת ישראל יוכלו לצפות במשחק המסקרן. לא יקרה אסון אם עם ישראל לא ידבר בטלפון שלוש שעות…", אמר לי בהגיונו הנבון והבריא בשיחת הטלפון בינינו באותו חודש יוני ההוא של שנת 1979. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נותרה עוד משימה אחת טרם משחק הגמר. לפנות את זמן הלוויין של יום ראשון – 17 ביוני 1979, לטובת השידור הישיר בתשע בערב של המשחק ישראל – ברה"מ, המשחק האחרון שלנו בבית הגמר לפני משחק הגמר עצמו.
טקסט קטע עיתונות : 19 ביוני 1979. עיתון "על המשמר". כותרות מהסוג הזה שהתפרסמו בעיתונות הישראלית סייעו לי לשכנע את שר התקשורת יצחק מודעי ז"ל בחשיבות השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל מטורינו ב- 20 ביוני 1979 בין נבחרות ישראל וברה"מ. (ארכיון עיתון "על המשמר" ובאדיבות אנשי מחלקת העיתונות של בית אריאלה).
ראה "מעריב" מ- יום רביעי – 20 ביוני 1979. העיתון "מעריב" וכתבו משה לרר מדווחים כי 250 מיליון צופי טלוויזיה יצפו הערב במלחמת דוד בגוליית.
ראה "ידיעות אחרונות" מ- יום רביעי – 20 ביוני 1979. העיתון "ידיעות אחרונות" וכתבו רפי נאה מדווחים על משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בטורינו ישראל נגד ברה"מ.
ראה גם עיתון "הארץ" מ- יום רביעי – 20 ביוני 1979. עיתון "הארץ" וכתבו מייק קרנון.
חלפו שנתיים וארבעה חודשים מאז ניצחונה הגדול של מכבי ת"א ב- ווירטון (Virton) עיירה שכוּחת אֵל בבלגיה על קבוצת צסק"א אלופת ברה"מ 91 : 79 בגביע אירופה ב- 17 בפברואר 1977, והזיכרונות שוּב צפוּ ועלוּ. הנה עוד מפגש ספורט בינלאומי עם מעצמת העַל ברה"מ. כל התמודדות עם הסובייטים בימים ההם עוררה גל התעניינות עצום בכל שכבות הציבור במדינת ישראל. לא רק ברחוב הספורטיבי. אך לוויין ה- Primary היה חסום ע"י סוכנויות החדשות האנגליות בחלק מהזמן, ובחלקו הנותר נחסם ע"י הטלוויזיה הפורטוגלית הממלכתית RTP. המנהלים השמרניים של Visnews ו- UPITN באנגליה דווקא היו אדיבים ונענו לבקשתי. בד בבד שוחחתי בטלפון עם גב' מנואלה פורטאדו (Manuela Furtado) ידידה אישית שלי מהטלוויזיה הפורטוגלית הממלכתית וביקשתי אותה לפנות את זמן הלוויין שלה [4] [5] . את גב' מנואלה פורטאדו בעלת היוזמה והרצון הטוב שניהלה את משרד ה- Eurovision ב- RTP (משרד מיוחד האחראי על קשרי החוץ של הטלוויזיה הפורטוגלית הממלכתית באירופה ובעולם), הכרתי היטב מימי מונדיאל ארגנטינה 78'. גב' מנואלה פורטאדו הייתה מודעת למצוקות התקשורת הבינלאומית שלנו, והסכימה כמעט מייד לבקשה שלי. אך הוויתור המסובך של כל צד לרעהו, גרר עמו תמיד את התערבות המסורבלת והאיטית של משרדי התקשורת של שני הצדדים, ואישורה סופי של Comsat חברת התקשורת האמריקנית, המנהלת את יוֹמָן הזמנות של השידורים הלווייניים הבינלאומיים ומאשרת אותם לביצוע. בסופו של דבר חלק מהדברים הסתדר. מאמצינו לא היו לשווא. כמה מזמני הלוויינים פּוּנוּ. שידרנו ישיר ביום ראשון – 17 ביוני בתשע בערב בהיקף מלא את המשחק ישראל – ברה"מ . כגודל מאמצי הפינוי כך הייתה עוצמת האכזבה. ברה"מ הביסה את ישראל בקלות 71:92. לישראל לא הייתה תשובה לענק הסובייטי וולדימיר טקאצ'נקו שגובהו 2.20 מטרים. בכך הבטיחה ברה"מ את השתתפותה במשחק הגמר. היינו חייבים עכשיו להמתין יממה להתמודדות האחרונה בבית הגמר ברה"מ – איטליה שנקבע להיערך ביום שני – 18 ביוני בערב, כדי לדעת אם ישראל באמת תעפיל למשחק גמר. ניצחון איטלקי היה מוריד את ישראל ומעלה את איטליה. הפסד איטלקי היה מעניק לישראל את הזכות להעפיל למשחק הגמר בפעם הראשונה בתולדותיה ולטלוויזיה הישראלית את ההזדמנות הראשונה בתולדותיה לשָדֵר אותו. היינו סקרנים ודרוכים מאוד במערכת שלנו בירושלים לראות כיצד ייפול דבר. ברה"מ ניצחה את איטליה 84:90, וישראל מצאה את עצמה בפעם הראשונה בהיסטוריה מתמודדת במשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל. המדינה הייתה כמרקחה וגם אנחנו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לפני 43 שנים. ביום שלישי – 19 ביוני בבוקר קיבל שַר התקשורת בממשלת ישראל יצחק מודעי את בקשת הטלוויזיה הישראלית להַסִיט את הצלחת – אנטנה הענקית בעמק האלה מלוויין ה- Primary כדי להתחבר ללוויין ה- Major, על מנת שנוכל לשדר ישיר את משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל. ההתנתקות מ- לוויין תקשורת אחד וההתחברות ללוויין תקשורת שני היא הליך טכנולוגי קצר בן עשר דקות אולי רבע שעה אך בעל חשיבות היסטורית. הוראתו זאת של יצחק מודעי ז"ל לשני המהנדסים של חברת "בֶּזֶק" גבריאל שקל ז"ל ואברהם – יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה להזיז את האנטנה לטובת שידור משחק הכדורסל ובכך לנַתֵּק את מדינת ישראל לשלוֹש שעות מתקשורת הבינלאומית שלה שכללה 15000 (חמישה עשר אֶלֶף) קווי טלפונים, טלקס, וקווי מחשבים – הייתה החלטה אמיצה וחסרת תקדים בתולדות התקשורת האלקטרונית וההיסטוריה של טלוויזיה של מדינת ישראל.
אברהם – יצחק נָגֶל ז"ל (עלה לארץ מדרום אפריקה) ושימש מנהל תחנת הקרקע ללוויינים בעמק העלה מאז הקמתה ב- 1972 ועד יציאתו לגִמלאות ב- 1993, היה מזועזע אף הוא מהרעיון שלי להזיז את האנטנה צלחת בעמק האלה מלוויין ה- Primary האטלנטי ל- לוויין ה- Major האטלנטי. מהלך שכזה היה חסר תקדים מבחינתו בו מדינת ישראל מנתקת את תקשורת הטלפוניה הבינלאומית וקשר המחשבים שלה לפרק זמן של שלוש שעות בגין שידור ישיר של משחק כדורסל. זה היה מהלך חסר תקדים מאין כמותו. אברהם יצחק נגל ז"ל זכר היטב את הפרטים בעת שיחות התחקיר עמי, וכה טען, כלהלן : "כשהגיעה הבשורה אלי מפיו של גבריאל שקל הייתי אחוז תדהמה. כל העניין נראה לי מוזר ומופרך מיסודו. אני באופן אישי אינני משוגע על כדורסל ולא היה נראה לי שצריך להשיג קשר לווייני בינלאומי עבור המשחק הזה, גם אם מדובר במשחק הגמר של אליפות אירופה בו נוטלת חלק ישראל. אפשר היה להקליט אותו באיטליה ולשדר אותו מאוחר יותר. אבל פקודה היא פקודה, לא כל שכן פקודה של השר הממונה יצחק מודעי. אני כמנהל תחנת הלוויינים של מדינת ישראל התקשרתי אישית אל משרדי החברה האמריקנית COMSAT בוושינגטון האחראית על שני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major וביקשתי הוראות להיכן לכוון את צלחת השידור ששוקלת 150 טוֹן וקוטרה 30 מטר. את מלאכת ההתנתקות מלוויין אחד (Primary) וההתחברות ללוויין השני (Major) עשינו באמצעות מנועים רבי עוצמה. לקח לנו כרבע שעה להתחבר ללוויין החדש (Major) לצורך השידור הישיר וכמות זמן דומה להתנתק ממנו כדי לחזור ללוויין הקבוע שלנו ה- Primary. שעה נוספת נדרשה מאִתנו כדי להתחבר מחדש לקווי הטלפון הבינלאומיים, קווי הטלקס הבינלאומיים, וקווי המחשבים הבינלאומיים ולהחזיר את הפעילות התקשורתית של מדינת ישראל לתִּקנה. בגלל ההזזה וניתוק הקווים הפסידה חברת "בֶּזֶק" מבחינה עסקית כ- 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר".
טקסט תמונה : זהו מהנדס התקשורת אברהם – יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע התקשורת ללוויינים בעמק האלה בשנים 1993 – 1972. יליד דרום אפריקה, קשוח דייקן, וממושמע מאוד בעבודתו. (התמונה באדיבות בצלאל ליס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הזזת האנטנה בעמק האלה מה- Primary ל- Major חשפה את שיקול דעתו הנבון של שר התקשורת יצחק מודעי ז"ל ואת העדפתו הנכונה. אינני בטוח כלל שכל שר תקשורת אחר היה נוהג כמוהו אך יצחק מודעי הבין את העניין העצום הטמון בשידור ספורט בינלאומי רלוואנטי מן הסוג הזה ואת הצורך החשוב לשדרו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית למען תושבי מדינת ישראל, ולוּ לפרק זמן קצוּב של שלוש שעות על חשבון חלק מצרכני התקשורת האחרים במדינת ישראל. מבחינה היסטורית זאת הייתה העדפה נכונה והחלטה סנסציונית. יצחק מודעי ומנכ"ל משרדו גדעון לב אמרו לי כלהלן : "אנחנו בטוחים שכל אזרחי המדינה ייצפו בשידור הישיר ישראל – ברה"מ, ורק אנשים ספורים יזדקקו לשירותי טלפוניה וטלקס בשעות השידור הישיר. אין ספק כי אזרחי המדינה יבינו את השינוי הזמני הנדרש". יכולתי עכשיו לבקש בניחוּתא מזאב שטוקהיים קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, להוציא לגבריאל שקל ואברהם נגל פקודת הזמנה חדשה, בה אנו מצטרפים לשידור הלווייני האירופי רָב המשתתפים (EBU Multilateral transmission) של כל מדינות איגוד השידור האירופי על לוויין המֵייג'ור האטלנטי.
עלות השידור הלווייני הזה הייתה זולה מפני שהיה רב משתתפים – כעשרים רשתות טלוויזיה שנמנו על ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי בתקופת השלטון הקומוניסטי של ברה"מ אותו הטילה גם על גרורותיה במזרח אירופה. הגיע לי ללכת לישון לילה אחד בשקט ללא שערות לְבָנוֹת [6]. ניצלתי מייד את הסכמתו של שר התקשורת יצחק מודעי להסיט את האנטנה של עמק האלה המכוונת אל לוויין ה- Primary האטלנטי (על פי הגדרת קוד – קטלוג של COMSAT : מס' 4A F -1) לעבר לוויין ה- Major (מס' 4A F – 4). קצין התקשורת ללוויינים של הטלוויזיה הישראלית מר זאב שטוקהיים ז"ל שלח ב- 19 ביוני 1979 את טלקס הזמנת שידור משחק הגמר ישראל – ברה"מ (למחרת) למכותבים גבריאל שקל, יצחק נגל, קצין תקשורת הלוויינים של RAI מר ברונו מטונביץ', DPL (המרכז הטכני של ה- EBU בבריסל), נחמן אלוֹן מנהל RTI (ראשי תיבות של Radio Telegraph Israel), מלווה בעותקים אליי ואל משה שלונסקי (היה אז עורך חדשות החוץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית). זה היה ה-טלקס האחרון והסופי שנעל וסיים את ההכנות לקראת מבצע השידור. בפאראגרף האחרון שלו נכתב, כלהלן :
"EKHL ANTENNA WILL BE SHIFTED TO MAJOR PATH ON SATELLITE FOR THE DURATION OF THE GAME ONLY".
היה מדובר בסנסציה טכנולוגית חסרת תקדים בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית ז"ל ההיא. עכשיו ידעתי כי השידור הישיר של משחק הגמר נבחרת ברה"מ נגד נבחרת ישראל שאמור להיערך ביום רביעי – 20 ביוני 1979 בטורינו – איטליה ב- 21.00, מובטח לי ולרשת הטלוויזיה שלי, ולכל עם ישראל. מעולם לא הוזזה אנטנת לוויין ה- Primary הממוקמת בתחנת התקשורת ל-לוויינים בעמק האלה וכוונה לעבר לווייך תקשורת אחר.
טקסט מסמך : 19 ביוני 1979. זהו טלקס הסנסציוני שמתעד את הזמנת השידור הישיר שנשלח ע"י מר זאב שטוקהיים ז"ל קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, והנוגע למשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בין נבחרות ישראל וברה"מ ביום רביעי – 20 ביוני 1979 בטורינו. המשחק הועבר לישראל מטורינו באמצעות לוויין המייג'ור (Major) האטלנטי, המכונה, 4A F1. אחת התכתובות ההיסטוריות החשובות ביותר בהיסטוריה של התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות לווייני תקשורת בינלאומיים. זה היה הטלקס האחרון והאקורד האחרון והסופי שנעל וסיים את ההכנות שלי לקראת מבצע השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל ברה"מ – ישראל שנועד להיפתח ב- 21.00 בטורינו איטליה ביום רביעי של 20 ביוני 1979 . בפאראגרף האחרון שלו נכתב, כלהלן :
EKHL ANTENNA WILL BE SHIFTED TO MAJOR PATH ON SATELLITE FOR THE DURATION OF THE GAME ONLY.
זוהי תמונה של זאב שטוקהיים ז"ל מי ששימש בהצלחה רבה קצין תקשורת לוויינים במשך שנות דור בטלוויזיה הישראלית הציבורית.
טקסט תמונה : זהו מהנדס הטלוויזיה המצוין מר זאב שטוקהיים ז"ל קצין תקשורת הלוויינים המוכשר והפדנט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1991 – 1969. בוא היה אחד האנשים החשובים ביותר בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מהנדס בעל ידע רב בתקשורת לוויינים, דייקן, חרוץ, ומסודר מאוד בעבודתו. זאב שטוקהיים תרם במשך 22 שנה תרומה משמעותית בלתי נשכחת להצלחת שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אהבתי אותו והערכתי אותו (התמונה באדיבות משפחת שטוקהיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1972 – 1970. בניית תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה ליד ירושלים. האנטנה – צלחת הבודדת והיחידה הממוקמת בתחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה ליד ירושלים בקיץ 1979. למתקן התקשורת המתוחכם והרב שימושי הזה של "בֶּזֶק" היה קשר עין רק עם לוויין ה- Primary האטלנטי המשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה של כדור הארץ בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה. על לוויין ה- Primary הותקנו 2 טראנספונדרים לצורך העברת שידורי טלוויזיה וכ- 15000 (חמישה עשר אלף) קווי טלפון בינלאומיים וקווי תקשורת מחשבים. כל התקשורת הבינלאומית של מדינת ישראל בימים ההם נשענה על לוויין תקשורת אחד בלבד. (לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מעניין וחשוב לדעת : המהנדסים האמריקניים התקינו בלווייני התקשורת הבינלאומית ההם שני טראנספונדרים בלבד (Transponder הוא מַשְדֵר בעל יכולת של Receive ו- Transmit) לצורך העברת שידורי הטלוויזיה בשל רוחב פס השידור הגדול שלהם. שאר פוטנציאל התקשורת על הלוויינים הוקצה לתקשורת של מחשבים וטלפוניה. מיעוט ב- טראנספונדרים צמצם כמובן את אפשרויות השידור שלנו. העיתון "ידיעות אחרונות" ייחס לסיפור הסטת האנטנה חשיבות עיתונאית גדולה והביא אותו בהרחבה לקוראיו במלואו באמצעות הכתב שלו לענייני רשות השידור העיתונאי מר נחום שרביט ז"ל ב- 21 ביוני 1979, תחת הכותרת, "כך הוסטה צלחת השידור בעמק האלה" [7]. אלה היו רגעי אושר פרטיים שלי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין את יסודות תורת מדע תעשיית הטלוויזיה. התורה הטלוויזיונית הקונקרטית והייחודית הזאת זרמה בעורקיי ו- וורידיי והתערבבה שם 1/2 5 ליטרים דם מסוג "O" שפעפעו בגופי. הרכילות האנטומית הזאת היא מדהימה. יסודות מדע ותורת הטלוויזיה שזרמו יחדיו עם דמי בעורקיי ו- וורידי שימשו מעין נוגדנים טבעיים ושמרו על בריאותי הגופנית ועל רמת ה- .I.Q שאלוהי השכל חילק לי ב- 4 ביוני 1938 בה' סיוון בערב חג השבועות של שנת תרצ"ח.
ראה "ידיעות אחרונות" מ- 21 ביוני 1979 כפי שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" והכותרת "כך הוסטה צלחת השידור בעמק האלה" , מאת הכתב נחום שרביט.
טקסט תמונה : זהו נחום שרביט ז"ל כתב העיתון "ידיעות אחרונות" לענייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
החלטתי בעצה אחת עם אלכס גלעדי למַסֵד אולפן שידור בירושלים שיוביל את השידור היוקרתי . יאיר שטרן נבחר להיות המגיש וצמד הפרשנים באולפן שימשו יהושע רוֹזין ז"ל וטַל בּרודי יבד"ל. הבימאי שלי יואב פלג הבלתי נשכח, איש מקצוע בלתי רגיל ואנוכי עסקנו עד לרגע האחרון בתכנון השידור הישיר. יואב פלג צעד עמי כברת דרך גדולה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. הוא ליווה אותי בכל ההפקות הארציות והבינלאומיות הגדולות ונחשב בימים ההם לבימאי הספורט והחדשות הטוב ביותר בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סמכתי עליו בעיניים עצומות. בתשע בערב בדיוק רץ אות הפתיחה "באוויר", לחצתי על מתג ה- Talk back ואיחלתי לאלכס גלעדי "בהצלחה. אני איתך". השידור הישיר ההיסטורי של גמר אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל וברה"מ יצא לדרך.
טקסט תמונה : חורף 1979. על המדוכה. בימאי הספורט המצטיין והחרוץ שלנו יואב פלג בעל ידע עצום ו-רב בתחום, ואנוכי בעת תכנון השידורים הישירים העתידיים של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979. התמונה צולמה באולפן ב' בקומה ה- 2 של בניין הטלוויזיה בישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. (צילום יחיאל שריג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : יום רביעי -20 ביוני 1979. זהו Line up השידור הישיר של המשחק ישראל – ברה"מ בגמר אליפות אירופה 79'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לנבחרת ישראל לא היו הכלים כדי להפתיע את הנבחרת הסובייטית החזקה של אלכסנדר גומלסקי במשחק הגמר בבהיכל פאלאצו דֶלו ספורט ב-טורינו. הרוסים היו עדיפים בעיקר בגלל שחקן הציר הגבוה שלהם וולדימיר טקאצ'נקו (2.20 מ') שעשה שמות בנבחרת ישראל וקלע 29 נקודות במשחק הזה. לשחקנים הגבוהים שלנו, אריק מנקין, לו סילבר, וסטיב קפלן לא הייתה תשובה. הם פשוט לא הצליחו לבלום אותו. מנהל נבחרת ישראל בכדורסל מר עמירם שפירא זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "ביום משחק הגמר הזדמנו למעלית המלון המאמן רלף קליין ואנוכי ומאמן ברה"מ היהודי – רוסי אלכסנדר גומלסקי. הוא הכיר אותנו היטב וחשש מישראל זכר לימי ווירטון של 17 בפברואר 1977. אלכסנדר גומלסקי אמר לנו ביידיש בסודי סודות, "…תנו לנו לנצח אתכם. אל תילחמו יותר מידי. מקום שני אחרי ברה"מ הוא הישג גדול לישראל, אך אם אני אפסיד לכם, ישלחו אותי לסיביר…". חששו של סשה גומלסקי היה מוגזם. הנבחרת שלנו ניגפה שוב באותו משחק הגמר ההוא 76:98 כמו במשחק הראשון בבית הגמר, אבל היא עשתה את שלה משעמדה על דוכן מספר שתיים באליפות המקנה את מדליית הכסף. השַדָּר אלכס גלעדי נרגש ביותר אך כרגיל גם מאופק, שידר למיקרופון : "זִכרו את הרגע הזה …בו תוכלו לספר לנכדיכם כי הייתם בו וראיתם את נבחרת ישראל מדורגת שנייה באירופה", והחזיר את השידור הביתה. חלפו 35 (שלושים וחמש) שנים מאז (בעת כתיבת הפוסט). ישראל טרם חזרה על ההישג הגדול ההוא – סגנית אלופת אירופה בכדורסל. כעורך ומפיק המשדר המיוחד הזה, כתבתי ליאיר שטרן מגיש השידור הישיר מהאולפן המנווט בירושלים את טקסט הסיום, והוא קרא אותו מהטלפרומפטר בגאווה רבה : "כאן תם משדר הכדורסל המיוחד שלנו. נבחרת ישראל חוזרת מחר ארצה עטורה תהילה . זהו הישג חסר תקדים מהגדולים שידע הספורט הישראלי בכל הזמנים , שכפי ששידר אלכס גלעדי, ספק אם יחזור על עצמו בעתיד הקרוב. לילה טוב ולהתראות". באוויר רץ רולר הקרדיטים השחור עליו הבהיקו אותיות הלֶטְרָאסֶט הלבנות. תם מבצע שידורי אליפות אירופה בכדורסל – טורינו 1979.
ראה "הארץ" מ- יום חמישי – 21 ביוני 1979. זאת הקריקטורה של זאב למחרת משחק הגמר בעיתון "הארץ". העיתונות והציבור החמיאו למבצע השידורים הייחודי הזה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שכיסתה את אליפות אירופה בכדורסל – טורינו 1979. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).
ראה "מעריב" מ- יום חמישי – 21 ביוני 1979. העיתון "מעריב" וכתבו משה לרר ז"ל מפרסמים את הכותרת : "הנבחרת שווה את הכסף".
טקסט מסמך עיתונות : יום חמישי – 21 ביוני 1979. העיתון "דבר" וכתבו יעקב פתאל. (באדיבות ארכיון "דבר" ובאדיבות אנשי מחלקת העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב).
טקסט מסמך עיתונות : יום חמישי – 21 ביוני 1979. העיתון "על המשמר" וכתבו ישראל פז ז"ל. (באדיבות ארכיון "על המשמר" ובאדיבות אנשי מחלקת העיתונות של בית אריאלה).
טקסט תמונה : יום רביעי – 20 ביוני 1979. משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בטורינו – איטליה בין נבחרות ברה"מ וישראל. השחקן הסובייטי וולדימיר טקאצ'נקו, ענק שקומתו 2.20 מ', מפר בגלוי את מאזן הכוחות. הוא עשה שַמוֹת בהגנה הישראלית וקלע 29 נקודות במשחק הזה. מתבוננים בו שני שחקני נבחרת ישראל לוּ סילבר (מס' 8, גובהו 2.02 מ') ואריק מנקין (גובהו גם כן 2.02 מ'). (באדיבות ישראל פז ז"ל ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : יום רביעי – 20 ביוני 1979. היכל הכדורסל של העיר טורינו. טקס הענקת המדליות. בארי לייבוביץ' השחקן היפה ביותר בנבחרת ישראל ובטורניר כולו (מימין) ניצב על דוכן מס' 2 ליד הקפטן הרוסי סרגיי בלוב (משופם). נבחרת ישראל בכדורסל דורגה כסגנית אלפות אירופה באירופה לאחר ברה"מ. הטלוויזיה הישראלית הציבורית והשדר אלכס גלעדי הנציחו את המעמד. ההיסטוריה הזאת לא חזרה מאז על עצמה. (התמונה באדיבות ישראל פז ז"ל ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי).
למחרת יום חמישי – 21 ביוני 1979 הזמין אותי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן יבד"ל אליו ללשכתו. גב' יפה מישורי ז"ל אז מנהלת הלשכה קיבלה את פניי. ארנון צוקרמן כינה אותי, "מֶלֶך הלוויינים". אני זוכר את השיחה הקצרה הזאת היטב הוא לחץ לי את היד שלי בחוזקה והודה לי במילים ספורות אבל חמוֹת על מבצע השידורים המורכב והמסובך הזה ממנו יצאנו בסופו של דבר בשֵן ועַיִן. זה היה עלול להסתיים הרבה יותר גרוע. אני זוכר את חילופי הדברים בינינו באותה פגישה קצרה. אמרתי לו, כלהלן : "…ארנון צוקרמן אתה חייב ליטול יוזמה ציבורית רחבת היקף כדי להסביר לממשלה ולמשרד התקשורת, ולמי שצריך עוד להסביר, את חומרת המחסור החמור בצלחות תקשורת בינלאומית בעמק האלה…", והוספתי, "…חווינו שנינו את המתח הנוראי הזה בבחינת להיות או לחדול, בפעם הראשונה במונדיאל ארגנטינה 1978, ועכשיו בפעם השנייה באליפות אירופה של איטליה 1979. ללא שיפור מסיבי ושימוש בטכנולוגיה מיידית של תקשורת לוויינים המאפשרת הזרקה ישירה של חומרים מצולמים ממקומות מרוחקים על הגלובוס לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה ירושלים, מחלקת הספורט וחטיבת החדשות יהיו שוּב קצוצות כנפיים והראשונות להינזֵק. מחלקת הספורט לא תוכל עוד לעמוד באתגרי השידור העולמיים הצפויים לה בעתיד. אני מבטא את הטקסט הזה גם בשמו של אלכס גלעדי…". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן הִנְהֵן בראשו והשיב בקוֹלוֹ העמוק והסמכותי, "דבריך ראויים לבירור יסודי". הוא תמיד המעיט במילים. ארנון צוקרמן לא הספיק לחולל דבר מפני שימיו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היו ספורים עם הגעתו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל לכֵּס מנכ"ל רשות השידור. כעבור ארבעים יום ב- 31 ביולי 1979 הודח מתפקידו ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל וע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. אולם…ארנון צוקרמן נותר עבורי אישיות מדהימה, יישרת דרך ב- % 100, מדויק מאוד, ממושמע מאוד, כֵּן מאוד, לעַד דבק במשימות השידור, ולכן בלתי נשכח
בסיום השיחה הקצרה ליווה אותי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן בדרכי החוצה. על גֶרֶם מדרגות הקומה השלישית פגשנו את מנהל חטיבת החדשות חיים יבין. "תגיד לוֹ תּוֹדָה", ביקש ארנון צוקרמן מחיים יבין בקֶצֶב דיבורו השקול ובקולו העמוק והתכוון אֵלַי. חיים יבין שהיה מנותק לחלוטין מההפקה המורכבת והמסובכת הזאת ומכל מלחמות התקשורת של חטיבת הספורט על לווייני השידור הבינלאומי שאל את ארנון צוקרמן, "על מה בדיוק אני צריך להודות ליואש אלרואי?". הוא כמובן לא עשה זאת מרוֹע לֵב. הוא היה מנותק ונשמע מגוחך. סגנון הניהול והמנהיגות שלו היו שונים לחלוטין מאלה של דן שילון , אלכס גלעדי , ואח"כ גם מזה של מוטי קירשנבאום. אלכס גלעדי התקשר מטוֹרינוֹ ואמר לי, "יוֹאָשִיש היית עֶשֶר". הודֵיתי לאלכס גלעדי, נאנחתי והודיתי לקב"ה על ההזדמנות שנקרתה לי לעבוד לצִדו של אלכס גלעדי אישיות טלוויזיה כה מרתקת ויוצאת דופן.
טקסט תמונה : 21 ביוני 1979. רגע של אושר טלוויזיוני בלתי נשכח לאחר שיחת הטלפון עם אלכס גלעדי בטורינו. We have done it. הפקת שידורי אליפות אירופה בכדורסל – טורינו 1979 והסטת צלחת – האנטנה בתחנת עמק האלה מלוויין ה- Primary ללוויין ה- Major, משמשים יוזמה ברוכה ואבן דרך בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היו לי סיבות טובות להיות מאושר ומעושר טלוויזיונית. עשיתי את זה. אלוהי הטלוויזיה ניצב לידי. ליד צד ימין שלי. לצד האוּנָה הימנית של המוח והשֵכֶל שלי (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 20 ביוני 1979. מזכרת ממבצע "דוד וגֹלְיָת" שכתבה לי עוזרת ההפקה המקצוענית והנהדרת שלי דאז ושל חטיבת הספורט כולה, גב' ריקי רנד – אריכא, על הלוגו הרשמי של אליפות אירופה בכדורסל 79'. המסמך נשמר בתיק ההפקה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שידורי הספורט הרלוואנטיים (בארץ ומחו"ל) הם נדבך הכרחי בבניינה של רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה . המדינה הייתה כמרקחה בתום השידור הישיר ישראל – ברה"מ מטורינו ב- 20 ביוני 1979. השידור הישיר ההוא של משחק הגמר ההוא בטלוויזיה הישראלית הציבורית הניב רייטינג שיא שהתקרב ל- % 100. כתבת "ידיעות אחרונות" גב' דבורה נמיר פרסמה כמה ימים לאחר השידור הישיר של משחק גמר ההוא באליפות אירופה 1979 בין ישראל ל- ברה"מ מאמר שעוסק בניתוח פסיכולוגי של שידור הטלוויזיה שכותרתו הייתה, "הכדורסלנים – כלים במשחק שלנו לטיפוח האגו הלאומי". זהו ההסבר שהעניק הפסיכולוג ד"ר רודי לתופעה שריכזה צפיית שיא בשידור משחק הגמר והוסיף, "מול המסך הקטן כולנו מתנהגים כמו ילדים קטנים בלי קשר לרמת האינטליגנציה".
ראה המאמר של גב' דבורה נמיר שהופיע בעיתון "ידיעות אחרונות" בסופו של חודש יוני 1979, ועוסק בניתוח פסיכולוגי של השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית של משחק הגמר באליפות אירופה בכדורסל ישראל – ברה"מ בטורינו ב- 20 ביוני 1979.
אם הכדורסלנים הם כלים במשחק שלנו לטיפוח האגו הלאומי, הרי ששידורי הספורט הם מכשירים שלנו לטיפוח האגו של הטלוויזיה כמכשיר תקשורת המונים המביא את בשורתו למיליוני אנשים בו זמנית . עכשיו התיישבתי לכתוב כמה מילות תודה לעוד אישיות מרתקת, ייחודית ויוצאת דופן. זהו גבריאל "גבי" שֶקֶל מהנדס התקשורת הבינלאומית של "בֶּזֶק" בלעדיו אי אפשר היה לחוֹלֵל את הבלתי אפשרי.
[1] ראה נספח : טלקס הבקשה של אמנון ברקאי ל- RAI , לכסות את עשר הדקות האחרונות של המשחק ישראל – יוגוסלביה ב- 11 ביוני 1979 בפילם (Film) .
[2] ראה נספחים : התכתבויות טלקס בינינו לבין RAI , ובין הדואר שלנו לדואר האיטלקי .
[3] ראה נספח : כתבתו של נחום שרביט ז"ל בעיתון "ידיעות אחרונות" מתאריך 21 ביוני 1979 "כך הוסטה צלחת השידור בעמק האלה".
[4] ראה נספחים : טלקס הבקשה של מנהל הטלוויזיה ל- Visnews מתאריך יום שישי – 15 ביוני 1979 ו- טלקס התשובה של חברת Visnews האנגלית למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן באותו תאריך.
[5] ראה נספח : טלקס התשובה שלי לגב' מנואלה פורטאדו מתאריך יום שישי – 15 ביוני 1979 , המאשר "החלפות" זמן על הלוויין בין הטלוויזיה הישראלית לבין הטלוויזיה הפורטוגלית, ומאפשר בסופו של דבר לשדר את המשחק ישראל נגד ברה"מ ביום ראשון – 17 ביוני 1979.
[6] ראה נספח : הטלקס האחרון של זאב שטוקהיים ז"ל שנשלח ב- 19 ביוני 1979 לפונקציות המעורבות בשידור הלווייני מטורינו .
[7] ראה נספח : כתבה של מר נחום שרביט ז"ל בעיתון "ידיעות אחרונות" ב- 21 ביוני 1979, "כך הוסטה צלחת השידור בעמק האלה".
הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ וְעוֹלָם (קובץ כ"ו כרך ד').
כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הטקסט נכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2021.
ראשי פרקים :
א. אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 (מחצית 2 )
ב. דצמבר 1980. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC מעבירה לשורותיה את אַלֶכְּס גִלְעָדִי גדול מפיקי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
ג. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977 בראשות דָן שִילוֹן ואלכס גלעדי.
ד. מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של סיקור ביקור נשיא מצרים אַנווּאָר סַאדָאת בירושלים 22.11.1977 – 19 בראשות המפיק אלכס גלעדי ו- Head of booking של הטלוויזיה הישראלית הציבורית צְבִי "צֶבֶּה" גוֹרֶן.
ה. דצמבר 1977. מבצע "שידורי קהיר" ע"י אלכס גלעדי ואֵהוּד יַעַרִי.
ו. תולדות האגרוף האמריקני במשקל כבד כפי שהוצגה ושודרה בתוכנית הטלוויזיה הישראלית הצעירה , "מהר יותר , גבוה יותר , חזק יותר".
טקסט מסמך : 21 ביוני 1979. זהו מברק התודה ששלחתי לגבריאל "גבי" שקל, האיש שבלעדיו אי אפשר היה לחולל את מבצע השידור הישיר של משחק הגמר ישראל – ברה"מ באליפות אירופה בכדורסל – טורינו 1979. אהבתי והערכתי אותו עד למאוד. גבריאל שקל ז"ל היה איש מקצוע מן הדרגה הנאצלת ביותר. רשות השידור חייבת לוֹ חוֹב עולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
תם מבצע שידורי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979. יצאנו ממנו חבולים אך זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע . לקחי מבצע השידורים הזה היו מונחים על שולחנו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן.
1980 – 1979. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין יבד"ל (בן 90, היום) ומנהל חטיבת הספורט בימים ההם אלכס גלעדי ז"ל היה איש טלוויזיה מוכשר ופורה ברמה בינלאומית ייחודית. היה רק אלכס גלעדי אחד בתולדותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם שבין 1969 ל-1980. המאבקים בין אלכס גלעדי לחיים יבין.
חיים יבין מנהל חטיבת החדשות בעת ההיא היה הבּוס הישיר שלי ושל אלכס גלעדי. דסק הספורט נמנה על החטיבה שלוֹ אך כמו בשידורי מונדיאל 1978 שהתקיימו שנה קודם לכן בארגנטינה הוא כלל לא היה מעורב גם הפעם בהפקה המסובכת הזאת של אליפות אירופה בכדורסל – טורינו 197. מורכבות ההפקה נכפתה עלינו בשל תקשורת לוויינית בינלאומית מוגבלת ולעיתים משובשת. חיים יבין לא התמצא בסוג הזה של הפקות שידורי הספורט האירופיים והעולמים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולא היה מודע די הצורך למורכבות התקשורת הבינלאומית המלווה אותם. נכון כינו אותו "מר טלוויזיה", אולם בתחום הזה הוא לא התבלט. אני חושה שלא היה לוֹ צֵל של מושג קלוּש באילוּ קשיים נתקלתי ואילו חרדות עברו עלי (וגם על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן) בעשרת הימים הנוראים של אליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979. אלכס גלעדי ואנוכי סברנו ש- שידורי הספורט בימים ההם של 1979 (בניהולו והפקתו של אלכס גלעדי) מוקמו על ידו מראש בשלבים התחתונים בסולם העדיפויות שלו כמנהל חטיבת החדשות. כך הוא הבין את פני הדברים. אדישותו אם לא לומר התייחסותו השולית של מנהל החדשות להפקות הספורט בימים ההם – בזמן ההוא גררה את אלכס גלעדי לוויכוחים קשים עִמוֹ. לאלכס גלעדי ולי נראה היה שהוא איננו מתעניין בהם, ולכן גם לא מתעניין בנו. כמו בכל מציאוּת שידור סבוּכָה, אי התמצאות אחת גוררת בעקבותיה אוריינטציה פגומה נוספת . מפני שלא התעניין, התרחק. בגלל שלא התמצא בשידורי הספורט וגם לא התעניין בהם, למרות שהיה הבוס הראשי שלהם , בחר להתנתק מחטיבת הספורט. כך הרגשנו אלכס גלעדי ואנוכי. שנינו זוכרים היטב שבמשך שלוש שנות כהונתו כמנהל החדשות מנובמבר 1977 ועד נובמבר 1980 (הוחלף אז ע"י טוביה סער כמנהל החדשות), הוא לא בּיקֵר ולוּ פעם אחת במשרדי מחלקת הספורט ששכנו בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. מרחק שתי קומות ממקום מושבו . מעולם . אלכס גלעדי תמיד אמר לי, "יואשיש , אנחנו לא מעניינים את חיים יבין. דבר ישירות עם ארנון צוקרמן". אלכס גלעדי לא העריך את חיים יבין כמנהל חטיבת החדשות ומנהיג שידור שלו. האנשים לא מבינים כי כל חייל ומפקד בדרג ביניים שואף לעבוד במסגרת מסודרת וממושמעת תחת מפקד נערץ, יישר דרך, אמיץ, והגון. גם מנהל הספורט אלכס גלעדי ביקש ניהול הגיוני מהסוג הזה אולם הוא לא קיבל אותו מחיים יבין. אלכס גלעדי אחד מגדולי אנשי הטלוויזיה והמוכשרים שבהם שצמחו בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובטלוויזיה הישראלית בפרט חטף אין ספור מהלומות ניהול מחיים יבין. הוא הפסיד בכל הוויכוחים המקצועיים עמו, לא מפני שהיה פחות מוכשר אלא מפני שמוסד הטלוויזיה איננו גוף דמוקרטי ועובד בשיטה היררכית לגמרי. הבוס תמיד "צודק" . אלכס גלעדי חש פגוע ומושפל. הייתי לידו וראיתי זאת במו עיניי. מכיוון שהמידע ב- בלוג YOASHTVBLOG.CO.IL נשען על מסמכים שמוכיחים כי הטקסט אמין ומהימן, הנה אחדים מהם מתוך מאות השמורים בארכיון העבודה.
פעלתי בעל כורחי מעל ראשו של מנהל חטיבת החדשות של חיים יבין. עבדתי באמת ישירות מוּל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת החדשות והבוס הישיר שלי חיים יבין לא רק שלא היה מעורב, הוא גם לא ידע מהחיים שלו בכל הנוגע לשידורי הספורט המורכבים והמסובכים שלנו טכנולוגית, לוגיסטית, ואנושית – בארץ ובעולם, משימות שידור יקרות, בעלות ערך ו-משקל ונושאות מטעני רייטינג נכבדים, שהכבידו על חייו כמנהל חטיבת החדשות. זאת הייתה ההרגשה המזופתת המשותפת של אלכס גלעדי ושלי בימים ההם. דיברנו על כך וחשנו על בשרנו את הריחוק העצום שהפריד בין שני הצדדים. כשמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ביקש אותו להוֹדוֹת לי (ב- 21 ביוני 1979) על מלאכת מבצע הפקת השידורים הישירים של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979, לא הופתעתי מתגובתו של חיים יבין. תשובתו הספונטנית שירה לעבר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, ולעברי, הייתה כלהלן : "…על מה בדיוק אני צריך להודות ליואש אלרואי…". תשובתו הייתה כֵּנָה ואופיינית. הוא היה עיתונאי ואוטומט חדשות ומנהל החדשות בימים ההם שבאמת לא ידע ולא הבין, "על מה בדיוק…", הוא צריך להודות לי. האיש הזה שהשידור הציבורי מוקיר ומעריך אותו היה שקוע בעניינים שלוֹ. הוא לא מעורב כלל בהפקת מבצע השידורים של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 (למרות שהיה המפקד והבוס הישיר של אלכס גלעדי ושלי), והיה מנותק משידורי הספורט ההיסטוריים המורכבים והמסובכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה מוזר ומשונה ואפילו מביך. לא היה לו יד בדבר. אולם זה מה שהיה וזה מה שקרה. זאת הייתה המציאות. השידורים הטלוויזיוניים האלה הנוגעים לאליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979 היו בעלי משמעות היסטורית בתולדות תעשיית שידורי הטלוויזיה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובכלל רשתות הטלוויזיה בכל רחבי אירופה. לא היה אז ספק בהערכה המקצועית ההיא ו-אין בכלל ספק בכך גם היום בעת כתיבת הפוסט הנ"ל. הם היו נדבך ועתידים להשפיע השפעה מרחיקת לכת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה הישראלית הציבורית מן ההיבטים הטכנולוגיים, מומחיות ההפקה, והבנת הלוגיסטיקה והביורוקרטיה המורכבות שלה.
במבצעי שידור טלוויזיוניים בינלאומיים מורכבים ומסובכים, ממושכים ומרוחקים מגבולות המדינה, וגם עתירי ממון וטכנולוגיה – אתה זקוק לאישור מוקדם של הפיקוד העליון הלא היא מנהיגות השידור הציבורי : מנכ"ל רשות השידור + מנהל הטלוויזיה + מנהל החדשות. האנשים האלה מחזיקים באקדח ההזנקה ונותנים לך אור ירוק לצאת למסע המפרך רב האחריות . אולם אח"כ אינך זקוק להם. אתה מסתדר בקלות בארץ ובעולם הגדול בלעדיהם . זה מה שאני חוויתי . לעומת זאת ובניגוד מוחלט לפיקוד העליון לא ניתן להגיע לביצוע טלוויזיוני ברמה העליונה ללא אנשי מקצוע ומפקדים בדרג הביניים שנחנו לא רק בידע מקצועי אלא גם בנחישות, תושייה, משמעת עבודה קפדנית , ובדבקות במשימות השידור כמו בראש וראשונה אלכס גלעדי, מנואלה פורטאדו, אמאורי דאומאס, מאסימו גררפינקל, גבריאל שקל, ואברהם – יצחק נגל. האנשים האלה הם בלתי נשכחים עבורי. להם אני חָב חוֹב עולם.
הביורוקרטיה הכבדה בטלוויזיה כילתה כל חלקה טובה והפכה את חיי מחלקת הספורט לבלתי אפשרית. אלכס גלעדי היה ראשון הנפגעים מפני שנשא באחריות. חייו המקצועיים היו קשים ובלתי אפשריים. יוקרתו פחתה. חיים יבין מנהל חטיבת החדשות בשנים 1980 – 1977 שהיה הבוס הישיר של אלכס גלעדי על פי ההיררכיה המקובלת בטלוויזיה העניק עדיפות ברורה באמצעי השידור וההפקה שעמדו לרשותו לטובת אנשי החדשות על פני כיסוי אירועי הספורט. שנת ניהולו האחרונה של חיים יבין ב- 1980 את חטיבת החדשות ובואו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל גרמו לפיחות במעמדו של אלכס גלעדי ושמו אותו במצור. לאחר הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה בקיץ 1979 הלך וגבר תהליך ניתוק אמצעי השידור וההפקה ממחלקת הספורט והפקעתם לצורכי החדשות. התהליך לא היה מיידי אלא אבולוציוני אך שחק את אלכס גלעדי בעל הבית של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומי שהיה רגיל לסטנדרטים שונים של ניהול, ביורוקרטיה, וגם מנהיגות. ב- 1980 נדחקו שידורי הספורט לשוליים. התפתחותם שהייתה מותנית בסעד טכנולוגי – נבלמה. המסמכים וההתכתבויות מהעת ההיא ממחישים יותר מכל את מה שהתחולל בחטיבת החדשות של הטלוויזיה. אלכס גלעדי הרגיש שחיים יבין לא "שַם עליו". לא מפני שמנהל החדשות היה איש רָע באופיו אלא בגלל שחיים יבין לא מבין ואיננו מתמצא במכמני ההפקה הטלוויזיונית הכל כך מורכבת ומסובכת של האירוע הבינלאומי. אדם שלא קונה דעת ואיננו בקי בתחום מפתח אדישות לנושא. מנהל החדשות גם לא העניק לשידורי ארגנטינה 78' חשיבות יתירה בלוח המשדרים של הטלוויזיה הישראלית . התוצאה הסופית הייתה התערבותו הישירה של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. נוצר פרדוקס שהביא לעימות. חיים יבין היה קריין רהוט בעל מוניטין שזכה להערצה וקיבל אותה בשפע אך לא במידה שווה וגם לא מכולם. יחסיו המקצועיים של אלכס גלעדי עם חיים יבין בשלוש השנים 1980- 1977 בהן שימש מנהל החטיבה היו שנויות במחלוקת ורוויות במורדות יותר מעליות. שניהם חוננו בתפישות שידור שונות שתורגמו לקרבות אינטרסים . הפילוסופיה של מסכת היחסים הזאת הפכה בסופו של דבר להתגוששות . כמנהל "דֶסְק" הספורט רחש אלכס גלעדי הערכה מקצועית מִזערית לכשרון הניהול של הבוס הישיר שלו חיים יבין. הוא היה מצולק מפגיעות מצטברות בו ע"י הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור והבין שמנהליו מצֵרים את צעדיו לא במקרה אלא על פי שיטה מחושבת מראש. המסמכים הרבים מאששים את הקביעה הזאת . מחלקת הספורט נתפשה כעוֹל והפקותיה כמִטרָד. "דֶסְק" הספורט הונח סמוך מאוד ליד השָלָב התחתון בסולם העדיפויות של החטיבה . אלכס גלעדי היה ממורמר וחַש מפח נפש. הוא לקח את זה אישית. לאחר שלוש שנים בהן היה חיים יבין הבוס הישיר שלו פירש אלכס גלעדי את יחסו אליו כהתנכלות מכוונת . הייתי שם לידו וראיתי זאת במו עיניי. למרות שהיה "רק" מנהל דֶסְק הספורט היה טמון באלכס גלעדי יותר מקורטוב של מנהיגות. הוא שאף כל העת לשנות את המצב הקיים בטלוויזיה כאלטרנטיבה לסטטוס קוו הקיים שלא מצא חן בעיניו. היה לו חזון שידור שדחף אותו ללכת נגד הזרם . הוא היה טוב מִידַי. ככל שהרחיק לכת ואמביציות השידור שלוֹ התרחבו צבר יותר מתנגדים בתוך הרשות וביקורת בטלוויזיה על השינויים שאותם רצה לחולל.
ב- 18 באוקטובר 1980 שלח אלכס גלעדי המתוסכל עוד מכתב מחאה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל נגד חיים יבין יבד"ל הנוגע להקצאת אמצעי עריכה VTR לתוכנית "מבט ספורט" . המכתב הזה היה שונה מקודמיו מפני שאלכס גלעדי כתב אותו בכתב ידו . בדרך כלל הכתיב למזכירתו רוחל'ה ברכה את מחאותיו וזו תקתקה אותן על מכונת הכתיבה הישנה ששכנה במשרד הישן כמו מוצג ארכיאולוגי. הפעם רשם בדם לִבּוֹ. זה היה לפני מעברו הדרמטי ל- NBC. הוא חַש מקופח ויותר מזה גם מאוכזב. אנשים שכותבים בדם לִבָּם הם בני אדם מיואשים אבל כאלה שלפעמים יש בידם אופציות אחרות . אלכס גלעדי היה שניהם. כאיש טלוויזיה מאוכזב אך בעל אופציות עתידיות טובות יותר מהקיימות כתב למנהל הטלוויזיה בדם ליבו ובסגנון תקיף חסר פשרות. איש מהם לא ידע כי נפתח בפניו נתיב טלוויזיה חדש והוא היה כבר בדרכו ל- NBC. החוזה היה כבר חתום. ב- 1980 היה אלכס גלעדי בן 38 וניצב על גג העולם. ראיתי את החוזה הכספי הנדיב ש- NBC הציעה לו. אלכס גלעדי אומנם קיבל היתר מהרשות "חופשה לשנה ללא תשלום" אך היה ברור לי שהוא לא ישוב עוד לעולם לשידור הציבורי. "למרות הוראת העדיפות הכתובה של מנהל הטלוויזיה הוציא מנהל החדשות הוראה אחרת…בדם לבי אני כותב לך ובפעם האחרונה מבקש פתרון הולם" , כתב בכתב ידו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני.
טקסט מסמך : 18 באוקטובר 1980. מכתבו של מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל בו הוא מפנה בדם ליבו את זעמו לעבר הבוס הישיר שלו חיים יבין מנהל חטיבת החדשות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ביום חמישי – 17 באפריל 1980 עמד להתקיים משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לספורטאים נכים על עגלות, בין נבחרת נכי צה"ל לבין נכי מועדון ספיבק. אלכס גלעדי ואנוכי ביקשנו להעביר את המשחק בשידור ישיר. זה הגיע לספורטאים הנכים שלנו שזכו במאות מדליות אולימפיות והביאו מוניטין עצום למדינת ישראל. לרוע המזל התנגש תאריך המשחק עם ערב הסיום של תחרות הנגינה בפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין. מנהל החדשות חיים יבין פסק נגד אלכס גלעדי וקבע כי ניידת השידור של החדשות תכסה את תחרות הנגינה בפסנתר. אלכס גלעדי נפגע וערער על ההחלטה בפני מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. חיים יבין כתב בכתב ידו את הטקסט הבא : "צחי, את דעתי אתה יודע, לטיפולך. חיים יבין". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני חתם את תשובתו כלהלן : "אלכס, הַכרעתי במקרה זה היא "לטובת" ארתור רובינשטיין. צחי שמעוני".
טקסט תמונה : 13 באפריל 1980. זהו המסמך המקורי ששלח אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני , ותשובתו של מנהל הטלוויזיה בכתב ידו : "אלכס הכרעתי במקרה זה היא "לטובת ארתור רובינשטיין". אלכס גלעדי שוב הובס. המִסְמַך צלח את מאורעות הזמן, ונשמר [1]. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 27 באפריל 1980 האיץ אלכס גלעדי מכתב דחוף ביותר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ומנהל חטיבת החדשות חיים יבין, בו הוא מבקש תגבור אמצעי העריכה האלקטרוניים ל- "מבט ספורט" בשלושת השבועות הקרובים, בשל שעת התחלה מאוחרת של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בשבתות בשני המחזורים האחרונים. מנהל החדשות חיים יבין השהה את הקצב, וכתב המלצה בכתב ידו למנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל כיצד לטפל בבקשתו של אלכס גלעדי. כך כתב : "…צחי, ממליץ כי תחילה אלכס יפנה ישירות לדוד שניידר ז"ל (מנהל תאומי הביצוע בחטיבת ההנדסה) ואם צריך לאורי לעדן (מנהל שירותי ההנדסה בכבודו ובעצמו), חיים יבין…". ההמלצה סיבכה עוד יותר את הביורוקרטיה המסורבלת בלאו הכי ברשות השידור כאילו שלרשותו של אלכס גלעדי עמד כל הזמן שבעולם. אלכס גלעדי שוּב לא קיבל את מבוקשו. המסמך נשמר [2].
טקסט מסמך : 27 באפריל 1980. זהו המסמך המקורי שכתב אלכס גלעדי ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל באמצעות הבוס הישיר שלו חיים יבין יבד"ל . המסמך מדגיש את הפרוצדורות המסורבלות הנהוגות בטלוויזיה לצורכי קבלת אמצעי שידור והפקה. "דחוף ביותר", כתב אלכס גלעדי בראש מכתבו. "ממליץ תחילה כי אלכס גלעדי יפנה ישירות לדוד שניידר (כיהן בתפקיד מנהל התיאום של חטיבת הביצוע" ואם צריך לאורי לעדן (היה מנהל שירותי ההנדסה הטלוויזיה הישראלית)". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בהיעדר אמצעי שידור, צילום, והפקה איבדו תוכניות הספורט את כוחן. גם השידורים הישירים מזירות הספורט בארץ ובעולם פחתו. מבקרי הטלוויזיה בעיתונות עטו עליהן כעל פגר ותקפו את עליבותן. הבוסים של אלכס גלעדי ידעו ידוֹע היטב כי הם בעצמם האחראים הראשיים למצב מפני שאינם מעניקים לאלכס גלעדי את הכלים הדרושים אך בחרו להחריש ולא יצאו להגנתו כאילו היו שידורי הספורט נחלתו הפרטית. צביעות ידועה שכל מנהל מחלקת הספורט בשידור הציבורי חש זאת על על בשרו בתקופתו שלוֹ. אלכס גלעדי נפגע. הוא חש כעיתונאי שהפקירו אותו בשדה הקרב. ב- 16 ביוני 1980 הביע את דעתו על המצב בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. "…השארתם אותנו חשופים חסרי הגנה. לא נשכח…". המסמך נשמר [3].
טקסט מסמך : 16 ביוני 1980. זהו המסמך המקורי שכתב אלכס גלעדי ממורמר וכועס למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל באמצעות מנהל חטיבת החדשות חיים יבין. "השארתם אותנו חשופים חסרי הגנה. לא נשכח", כתב אלכס גלעדי לבוסים שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 26 ביוני 1980. זהו מסמך התשובה המקורי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל לאלכס גלעדי. מנהל הטלוויזיה השיב לאלכס גלעדי כעבור עשרה ימים את תשובתו החינוכית : "איש לא השאיר אתכם חשופים ומיותר לחלוטין היה הביטוי "לא נשכח". לא זו הדרך, והפעם שכחנו". מנהל החדשות שרבט כרגיל את חתימתו ולא אמר מילה, לחיוב ו/או ל- שלילה. הוא היה על פי דעתו של אלכס גלעדי מהאו"ם. המסמך נמצא [4]. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 25 ביוני 1980 שלח אלכס גלעדי מכתב בהול למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהל החדשות לאחר שחטיבת ההנדסה על הודיעה על ביטול הוצאת ניידת השידור לכיסוי אליפות ישראל בשחייה ביום שישי – 29 באוגוסט 1980, בדיוק בשבת הראשונה בה התוכנית "מבט ספורט" חוזרת למסך אחרי פגרת אולימפיאדת מוסקבה ומשחק "אלוף האלופים" הישראלי בכדורגל מתקיים בשבת – 30 באוגוסט 1980. בקשתו הושבה ריקם [5] והוא כמעט יצא מדעתו. אלכס גלעדי היה שבע מרורים מהטלוויזיה ישראלית הציבורית ומאוכזב טוטאלית מהבוס הישיר שלו חיים יבין. חטיבת הספורט בראשותו עבדה בתנאים אפרוריים. אלכס גלעדי חש חסר תוחלת. מפני שסירוב ההנהלה לבקשות ורעיונות ההפקה השונות ושלילת אמביציות השידור שלו הלכו ותכפו, הוא חש כמי שמתנקשים בחייו הטלוויזיוניים. זאת הייתה האמת. אלכס גלעדי היה ב- 1980 איש טלוויזיה מצליח ומשגשג אך גם ממורמר באותה מידה.
טקסט מסמך : 25 ביוני 1980. זהו המסמך המחאה המקורי שכתב אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל באמצעותו של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מגוחך לחשוב היום שמנהיגי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור לדורותיהם כלאו אותו ב- ד' אמות של משרד הספורט שלו. כאילו זהו הדבר היחיד שהוא מוכשר לעשות בטלוויזיה. באוקטובר 1980 גייסה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את אלכס גלעדי לשורותיה (הוא הראה לי את חוזה העבודה הראשון ההוא לפני 34 שנים. ב- 22 בדצמבר 1980 ערך אלכס גלעדי מסיבת פרידה במלון "דן אכדיה" בהרצליה בהשתתפות מאות מוזמנים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית וספורטאים ידועי שם שכיכבו ב- "מבט ספורט". בינתיים NBC האריכה לאלכס גלעדי לפני זמן לא רב (2012) את חוזה העבודה בפעם הרביעית כאות להצטיינותו) . מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, חיים יבין, ומנהל חטיבת החדשות הטרי טוביה סער (מונה לתפקידו בנובמבר 1980 ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד במקום חיים יבין) לא עשו גרם אחד של מאמץ ב- 1980 כדי למנוע את עזיבתו. נטישתו של אלכס גלעדי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אבדה עצומה. כבר נאמר בבלוג הזה כי איש טלוויזיה דגול ברמתו נולד פעם בדור, אולי שני דורות.
טקסט תמונה : 22 בחודש דצמבר של שנת 1980. מלון " דן – אכדיה" בהרצליה פיתוח. רגע קסום של מר אלכס גלעדי ז"ל. חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC רבת המוניטין ממנה את אלכס גלעדי לסגן נשיא שלה באירופה. מימין, זהו דון וויר (Don Weir) איש NBC. משמאל, אלכס גלעדי. (התמונה ניתנה לי באדיבות מר רודולפו כהן מנהל מלון "דן – אכדיה" בהרצליה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
במהלך הקריירה הטלוויזיונית שלי בת 40 שנים נפגשתי בארץ ובעולם עם אלפי אנשי טלוויזיה בשלושת התחומים של עיתונאות, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. אלכס גלעדי הוא המרשים מכולם. הוא גם השפיע עלי יותר מכולם. הוא איש הטלוויזיה המוכשר והטוב ביותר שפגשתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ, וגם אחד המעולים ביותר בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. אין זאת הגדרה תחרותית אלא ספרותית. מדובר בילד אלכסנדר "אלכס" גלעדי שנולד ב- 1942 (אחד מ- "ילדי טהראן") בן יחיד למשפחת פועלים צנועה שעלתה ארצה והתיישבה במושבה הקטנה דאז רמת השרון, והגיע להיכן שהגיע. לפסגה במדינת ישראל וגם לפסגה הבינלאומית בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב ובוועד האולימפי הבינלאומי (IOCׂׂ). האירועים הללו התרחשו לפני המון זמן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חלפו מאז יותר מ-ארבעה עשורים בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה. בינתיים ברבות השנים גרף חיים יבין את התואר "מר טלוויזיה" וכבודו במקומו מונח אולם אני בחרתי להתקבץ סביב מנהיגותו וחזונו של אלכס גלעדי. במידה רבה הייתי בר מזל להיות קרוב מאוד אליו וסמוך לצִדוֹ במשך עשור של שנים. אלכס גלעדי הוא אדם דגול ו-פיגורה טלוויזיונית ישראלית ובינלאומית דגולה. בעולם וגם בארץ. אין על כך שום וויכוח.
[1] ראה נספח : מכתב הערעור של אלכס גלעדי ליצחק "צחי" שמעוני ז"ל מנהל הטלוויזיה מ- 13 באפריל 1980.
[2] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מ- 27 באפריל 1980.
[3] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מ- 16 ביוני 1980.
[4] ראה נספח : תשובתו של מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל לאלכס גלעדי מ- 26 ביוני 1980.
[5] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מ- 25 ביוני 1980.
הערת סיכום שלי :
ב- 1 באוגוסט 1979 החליטו מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל שני אנשי האגף הימני במציאות הפוליטית הישראלית בעצה אחת משותפת, שלא להאריך למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן קדנציית ניהול שלישית רצופה (!). שניהם תיעבו את ארנון צוקרמן מכל היבט פוליטי שלהם וראו בו אישיות חכמה מידי, נערצת מידי ע"י כל עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז, יריב מסוכן מידי, חזק מידי, ועצמאי מידי. היה בשנים ההן רק ארנון צוקרמן אחד בכל מדינת ישראל. ארנון צוקרמן היה מנהיג שידור יקר, איכותי, חכם, כן, בעל ניסיון, ואמיתי ב- % 101, ובעל יושרה מוחלטת משכמו ומעלה. ארנון צוקרמן נטש לעַד באוגוסט 1979 את רשות השידור. היה מדובר ב-אֲבֵדָה גדולה ואיכותית מאוד. רוחות הפוליטיקה המזוהמת נשבו בכל עוזן בקיץ 1979בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז מונו פרופסור ראובן ירון ז"ל ויוסף "טומי" לפיד למפקדי רשות השידור.
סוף הפוסט מס' 1121. הועלה לאוויר ב- 10 בספטמבר 2022.
התחלה :
ידעתי לעבוד בטלוויזיה. הכרתי ו- הבנתי היטב את רזי תעשיית הטלוויזיה. הטלוויזיה והטכנולוגיה המיוחדת שלה זרמו בעורקיי. לא הייתי צריך להתאמץ לפענח את רזיה, גם הכלכליים ו- הלוגיסטיים, וגם לא את צדדיה ואגפיה האנושיים. נולדתי איש טלוויזיה. מוסד התקשורת הזה היה פעם כל חיי. היו לי מורים טובים : אלכס גלעדי, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, וארנון צוקרמן.
פרולוג :
אנוכי מתבונן בעָבָרִי ומאמץ היום את חוות דעתו של שלמה המלך אודות אחד מפרקי הסיום של חייו כפי שבאה לידי ביטוי בספר התנ"כי "קֹהֶלֶת" פרק א', וגם את חוות דעתה של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג (Colleen McCullough, 2015 – 1937), העוסקת באחד מהשלבים החולפים בחיינו, אותה הביעה בספרה המעניין, "ציפורים מתות בסתר" (The thorn birds). הספר יצא לאור ב-1977.
טקסט תמונה : סתיו 1979. היכל הכדורסל העירוני בחיפה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. אנוכי בעת הפקת ובימוי באמצעות שני ציוותי צילום את הסרט התיעודי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" אודות כדורסלן נבחרת ישראל ומכבי ת"א טל ברודי. התקופה ההיא סימנה סוף "תור הזהב" של השידור הציבורי הטלוויזיוני. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי (לשעבר בן וחבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן), הצלם יורם מנדלבאום ז"ל (לשעבר בן וחבר קיבוץ גבעת חיים), הצלם משה אלפרט (בן וחבר קיבוץ אפיקים), והמקליט רן ברנר (אף הוא בן וחבר קיבוץ אפיקים). הקיצוני משמאל איננו מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
——————————————————————————————————-
פוסט חדש מס' 1121 : הועלה לאוויר ביום שבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
——————————————————————————————————-
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט 1121. הימים ההם של שנת 2018. הכדורסל הישראלי האותנטי הנוכחי הוא פיקציה. אין דבר כזה. מדובר בקוריוז. אסטוניה מביסה בטאלין את ישראל 62:78 במסגרת קדם אליפות העולם בכדורסל של סין 2019. שידור ישיר Off tube בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ביום שני – 26 בפברואר 2018. המשך אסופות. פרקי זמן בעידן יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979. אהבתי אותו. קווים לדמותו. פוסט מס' 1121. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פרפראות :
1. הכדורסל הישראלי האותנטי הוא פיקציה. אין דבר כזה היום. פעם היה דבר כזה. מדובר ביותר ממשבר רציני ועמוק. מדובר בקוריוז. תוצאת משחק התבוסה אסטוניה – ישראל 62:78 במסגרת קדם אליפות העולם סין 2019, היא עוד הוכחה נוספת לדעיכתו והיעלמותו של הכדורסל הישראלי המקורי ההוא שלנו כפי שדוֹרִי בנה אותו, הרכיב אותו, ו- הכיר אותו. "האמריקניזציה" לדורותיה עשתה בו שַמוֹת. גיל ברק וגור שלף העבירו את משחק התבוסה הנ"ל אסטוניה – ישראל 62:78 בשידור ישיר Off tube בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ביום ראשון – 25 בפברואר 2018.
זה היה נורא. עצוב ומַר מכל היבט היה לצפות בשידור הישיר Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהובלת גיל ברק והפרשן שלו גור שלף (יום ראשון – 25 בפברואר 2018) כיצד נבחרת הכדורסל הלאומית של אסטוניה הקטנטונת מביסה בטאלין במסגרת קדם אליפות העולם סין 2019 את הנבחרת הלאומית של ישראל (תחת שרביט אימונו של עודד קטש) בתוצאה 62:78. ביזיון קולוסאלי. תבוסת הכדורסל הישראלי רווי מסורת והישגי עבר לנבחרת עלומת שם ונעדרת היסטוריית כדורסל הקרויה אסטוניה, מעורר מחשבות נוגות. לא רק אודות האמריקניזציה שפשתה בכדורסל הישראלי מזה עשרות שנים ומיגרה לחלוטין את כל כישרונות צעירי ישראל אלא גם אודות המדיניות שנוקטת מנהיגות הכדורסל בארץ, ההכוונה הלקויה שלה, אי הבנתה וחוסר כישרונה לנווט את הכדורסל בארץ בעידן הגלובליזציה המסוכנת של שנות ה- 2000 שמאיימת להכרית את הענף בארץ. בראש פירמידת הכדורסל המופרכת הנוכחית הזאת עומד איגוד הכדורסל הכושל והיו"ר הניצב בראשו עמירם הלוי.
יש להבדיל אלף אלפי הבדלות בין עידן "האמריקניזציה" המסוננת, המחושבת, והמוגבלת במחצית השנייה של שנות ה- 60 במאה הקודמת עם העלייה ההיא ו- הגעתם המבורכת ארצה של טל ברודי ובארי ליבוביץ' (כמו גם מרק טורנשיין, לו סילבר, אריק מנקין, סטיב קפלן, אולסי פרי, לאבאן מרסר, מייק לארגי, ואחרים) לבין האמריקניזציה המשתוללת היום ללא שום גבול, בקרה, וסינון ואשר מכחידה לגמרי את הנוער הישראלי.
דוגמא אחת מיני רבות הוא יובל זוסמן שחקן יפה תואר ומוכשר בן 20 בנבחרת ישראל שמתנשא ל- 2.00 מטרים. יובל זוסמן שייך לקבוצת מכבי ת"א. שייכות מכובדת. אולם יובל זוסמן הוא שחקן קישוט שיושב תדיר על ספסל קבוצתו. איזה בזבוז. זה כל כך מרגיז אותי. אין שום סיכוי ששחקן חסר כל ניסיון על הפרקט ונעדר דקות משחק בקבוצתו, יפרוץ לפתע דווקא במשחקי נבחרת ישראל גם כשהיא מתמודדת נגד נבחרות קלושות כמו אנגליה ואסטוניה. אין דבר כזה. הולדתם של שחקנים Made in Israel כמו מיקי ברקוביץ', עדי גורדון, עודד קטש, ועוד כמה אחרים היא נחלת העבר. תהליך "האמריקניזציה" ארוכת השנים שהתנחֵל בארץ, עשתה ועושה שמות בכדורסל הישראלי. היא קברה תחתיה את כל כישרונות העתיד של מדינת ישראל. מי שמתעניין בקונקורדנציה של הכדורסל הישראלי מבין שמתחולל כאן אסון ספורטיבי בשם ה- Business האמריקני והשאיפה למצוינות באמצעות יבוא אמריקני. הכדורסל הישראלי האותנטי שלנו, כפי שכולנו הכרנו אותו פעם, Made in Israel, הוא ענף ספורט נכחד (!). ראו הוזהרתם (!).
נבחרת ישראל הכושלת בכדורסל זאת של 2017 ו- 2018, עליה נמנים ג'ייק כהן, רביב לימונד, גל מקל, שון דאוסון, ריצ'ארד האואל, עידן זלמנסון, חואקין שוכמן, אבי בן שימול, רפי מנקו, תמיר בלאט, וגם אחרים – מעוררת רחמים. מדובר נבחרת איטית, צפויה, רוטינית, משעממת, נטולת גובה, נעדרת מהירות ואתלטיות, ובעיקר לא יודעת לקלוע.
טקסט תמונה : יולי 1952. הימים ההם – הזמן ההוא. לפני 66 שנים. נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בהלסינקי בטרם פתיחת אולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן האמריקני מוריס "טאבי" רסקין, יהודה "קנבוס" ווינר (מכבי ת"א), אברהם שניאור (מכבי ת"א), מנחם קורמן (מכבי ת"א), אליהו עמיאל (הפועל חולון), משה "מוסא" דניאל (הפועל קיבוץ חולתא), ראובן פכר (הפועל קיבוץ מזרע), מרסל חפץ (הפועל חולון), עמוס לין (הפועל קיבוץ משמר העמק) וראש המשלחת חיים וויין. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : זכריה עופרי (מכבי ת"א), דני ארז (הפועל ת"א), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א), פרדי כהן (הפועל חולון), ורלף קליין (מכבי ת"א). (התמונה הוענקה לי ע"י גב' רונית אגיב – לין מנהלת הארכיון של קיבוץ משמר העמק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בחלוף פחות משנה, במאי 1953, זכתה נבחרת ישראל בכדורסל במקום ה- 5 באליפות אירופה שנערכה במוסקבה בירת ברה"מ. באליפות העולם בכדורסל שנערכה באוקטובר 1954 בריו דה ז'אניירו זכתה נבחרת ישראל במקום ה- 8. באליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה ביוני 1965 שוב במוסקבה זכתה נבחרת ישראל במקום ה- 6. באליפות אירופה בכדורסל שנערכה ביוני 1979 באיטליה זכתה נבחרת ישראל במקום השני (!).
טקסט תמונה : אביב 1953. שחקני אגודת "הפועל" חברי נבחרת ישראל בכדורסל טרם צאתה לאליפות אירופה ה- 5 בכדורסל העתידה להתקיים בחודש מאי 1953 במוסקבה בירת ברה"מ. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : ראובן פכר, חיים גורמיזאנו, פרדי כהן, דוד הייבלום, שמעון "צ'ינגה" שלח, מרסל חפץ. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : דני ארז, מרדכי מימרן, משה "מוסה" דניאל, ואליהו עמיאל. חסרים בתמונה חמשת שחקני הנבחרת הישראלית מקבוצת מכבי ת"א : אברהם שניאור, מנחם קורמן, יהודה "קנבוס" ווינר, זכריה עופרי, ורלף קליין. (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. זיהוי צועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ'), זכריה עופרי (1.91 מ'), רלף קליין (1.89 מ'), ראובן פכר (1.86 מ'), משה "מוסה" דניאל (1.85 מ'), מרסל חפץ (1.83 מ'), דוד הייבלום (1.88 מ'), מנחם קורמן (1.86 מ'), פְרֶדִי כהן (1.80 מ'), מרדכי מימרן (1.80 מ'), שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ'), דני אֶרֶז (1.78 מ'), יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל נערכת במוסקבה בירת ברה"מ. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 65 שנים. שחקני נבחרת ישראל יושבים במושבי אצטדיון "דינאמו" הפתוח במוסקבה וצופים ביריבותיה. זיהוי הנוכחים בתמונה : יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין (בז'אקט ועניבה) ליד אישה לא מזוהה מרכיבה משקפי שמש. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת (בחליפה ועניבה), שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים, יהודה "קנבוס" ווינר, זכריה עופרי, משה "מוסה" דניאל, ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום, רלף קליין, ואישה לא מזוהה. יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1953 – 1952. זוהי החמישייה הקלאסית של נבחרת ישראל בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה, אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1953. זיהוי השחקנים משמאל לימין : זכריה עופרי (מכבי ת"א, הגבוה בשחקני הנבחרת 1.91 מ'), מרסל חפץ (הפועל חולון), פרדי כהן (הפועל חולון), שמעון "צִ'ינְגָה" שלח (לשעבר שמוקלר, הפועל ת"א), ואברהם שניאור (מכבי ת"א). (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1954. נבחרת ישראל בכדורסל לפני יציאתה לאליפות העולם בריו דה ז'אניירו בברזיל. היא דורגה באליפות העולם ב- 1954 במקום ה- 8. זיהוי העומדים מימין לשמאל : ראובן פכר (הפועל מִזְרָע), אברהם שניאור (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), פרדי כהן (הפועל חולון), עזרי לובושיץ (הפועל ת"א), ישראל טאוויל (מכבי ירושלים), וזכריה עופרי (מכבי ת"א). זיהוי הכורעים מימין לשמאל : משה "מוסה" דניאל (הפועל חולתא), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א), יהודה "קנבוס" ווינר (מכבי ת"א), ו- דני ארז (הפועל ת"א). (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1965. הספסל הישראלי באליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1965 נראה מודאג במשחק בו גברה ישראל בקושי רב על מזרח גרמניה 55:56. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עמי שלף ז"ל, יגאל דר (וולודרסקי) ז"ל, גדעון פרייטג, רמי גוט, ואילן זייגר ז"ל. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך עיתונות : יום חמישי – 21 ביוני 1979. העיתון "דָבָר". עדות היסטורית של כתב העיתון "דָבָר" דאז יעקב פתאל. (באדיבות ארכיון "דבר" ז"ל שנסגר לפני שנים רבות, ובאדיבות אנשי מחלקת העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב).
טקסט תמונה : יום רביעי – 20 ביוני 1979. משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בטורינו – איטליה בין נבחרות ברה"מ וישראל. השחקן הסובייטי וולדימיר טקאצ'נקו, ענק שקומתו 2.20 מ', מפר בגלוי את מאזן הכוחות ועושה שַמוֹת בהגנה הישראלית. וולדימיר טקאצ'נקו קלע 29 נקודות במשחק הזה בו גברה ברה"מ על ישראל במשחק הגמר ההוא 76:98. מתבוננים בו אובדי עצות שני שחקני נבחרת ישראל לוּ סילבר (מס' 8, גובהו 2.02 מ') ואריק מנקין (גובהו גם כן 2.02 מ'). המשחק הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י אלכס גלעדי. (באדיבות ישראל פז ז"ל ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : יום רביעי – 20 ביוני 1979. היכל הכדורסל של העיר טורינו. בארי לייבוביץ' השחקן היפה ביותר בנבחרת ישראל (מימין) ניצב על דוכן מס' 2 ליד הקפטן הרוסי סרגיי בלוב (משופם). נבחרת ישראל בכדורסל דורגה כסגנית אלופת אירופה לאחר ברה"מ. הטלוויזיה הישראלית הציבורית והשדר אלכס גלעדי הנציחו את המעמד. ההיסטוריה הזאת לא חזרה מאז על עצמה. (התמונה באדיבות ישראל פז ז"ל ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי).
הדירוג החמישי באליפות אירופה במוסקבה 1953 הקנה לישראל השתתפות אוטומטית באליפות העולם בכדורסל שהתקיימה ריו דה ז'אניירו בברזיל. ישראל דורגה במקום ה- 8 מתוך שתיים עשרה נבחרות, והקדימה את יוגוסלביה, פרגוואי, צ'ילה, ופרו. באליפות זכתה נבחרת ארה"ב, ברזיל הייתה שנייה, הפיליפינים דורגה במקום השלישי, צרפת הגיעה למקום הרביעי (ישראל ניצחה את צרפת 48 : 45 לאחר הארכה. המשחק הסתיים בתוצאה 43 : 43 בזמנו החוקי. קלעו לישראל אברהם שניאור 14 נק', דני ארז 12 נק' , מרסל חפץ 9 נק', רלף קליין 9 נק', פרדי כהן 3 נק', וזכריה עופרי 1 נק'. לצרפת הִרבו לקלוע דאסאם 11 נק', שחקן הציר הגבוה באניו 2.07 מ' קלע 10 נק', מונקלאר 6 נק', ו- ביפייר 5 נק').
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 40 של המאה הקודמת. חוף ימה של תל אביב. אלו הם שני אבות הכדורסל הישראלי בראשיתו. המאמן יעקב שאלתיאל (מימין) היה האיש שהצעיד את נבחרת ישראל להישגה הגדול מקום חמישי באליפות אירופה בכדורסל מוסקבה 1953. כאן בתמונה הוא יחד עם חברו המאמן יהושע רוזין (משמאל). (התמונה באדיבות ארכיון משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1954. נבחרת ישראל בכדורסל לפני יציאתה לאליפות העולם בריו דה ז'אניירו בברזיל. היא דורגה באליפות העולם ב- 1954 במקום ה- 8. זיהוי העומדים מימין לשמאל : ראובן פכר, אברהם שניאור, מרסל חפץ, פרדי כהן, עזרי לובושיץ, ישראל טאוויל, וזכריה עופרי. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : משה "מוסה" דניאל, שמעון "צ'ינגה" שלח, יהודה "קנבוס" ווינר, ו- דני ארז. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ישראל לא השתתפה בשתי אליפויות אירופה שנערכו ב- 1955 בבודפשט ו- 1957 בסופיה , אך שבה ונטלה חלק באליפות שנערכה ב- 1959 באיסטנבול . היא דורגה רק במקום ה- 11 . היא חזרה ודורגה במקום ה- 11 גם באליפות אירופה שנערכה ב- 1961 בבלגרד , ומקום 9 באליפות אירופה שהתקיימה בוורוצלאב בפולין ב-1963 .
טקסט תמונה : קיץ 1959. נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה – איסטנבול 1959. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : המאמן אליהו עמיאל, אברהם שניאור, ארז לוסטיג, יעקב אדליסט, עמוס לין (מקיבוץ משמר העמק), דוד קמינסקי, שבתאי "סבי" בן-בסט, ויגאל דר- וולדרסקי ז"ל (מקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן). זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : רלף קליין ז"ל, חיים חזן ז"ל, דוד פריש, אברהם "אלברט" חמו, וחיים קסטן. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1960 . נבחרת ישראל בכדורסל . זיהוי השורה הקדמית מימין לשמאל : דוב "בולק" פרוסק, אברהם "אלברט" חמו (8), חיים חזן (14) ז"ל, עזרי לובושיץ ז"ל (6), אברהם הופמן ז"ל (13), חיים קסטן (5), ורלף קליין ז"ל (11). זיהוי השורה האחורית מימין לשמאל : שבתאי 'סבי' בן בסט (9), תנחום "תני" כהן מינץ (4) ז"ל, ארז לוסטיג (7), דוד קמינסקי, דוד פריש, ועמוס קופפר – תובל. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנים 1963 ו- 1964. אליפות אירופה בכדורסל של וורוצלאב פולין 1963 והטורניר הקדם אולימפי בג'נבה 1964. נבחרת ישראל בהדרכתו של מאמנה יהושע רוזין ז"ל וורוצלאב סיימה במקום התשיעי וגם לא הצליחה להעפיל לאולימפיאדת טוקיו 64' . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : רלף קליין ז"ל, חיים חזן ז"ל, עמי שלף ז"ל, עופר אשד ז"ל, שלמה "מומו" לוצקי (מניף יד לשלום), חיים "חיימון" שטרקמן, עוזר המאמן ג'ורג' דווידסון, אברהם "אלברט" חמו, דוד פריש, אילן זייגר ז"ל, אלוף משנה שמואל סוחר ו-שמולי'ק ללקין ז"ל (שני יו"רים משותפים של משלחת הכדורסל הלאומית של ישראל), המאמן יהושע רוזין ז"ל, ויו"ר הוועד האולימפי חיים גלובינסקי ז"ל. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה הקודמת. זהו מאמן הכדורסל יהושע רוזין ממעצבי דמותו של הכדורסל ב-מכבי ת"א ובנבחרת ישראל הלאומים בימים ההם. (באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בקיץ 1965 התקיימה אליפות אירופה שוב במוסקבה. עיר המזל. נבחרת ישראל זכתה להצלחה גדולה ודורגה במקום ה- 6 אחרי ברה"מ, יוגוסלביה, פולין, איטליה, ובולגריה. למאמן הנבחרת התמנה שמעון "צינגה" שלח יבד"ל שהיה שחקן מצטיין ורכז המשחק בעברו במשך שנים רבות של הפועל ת"א ונבחרת ישראל. עמירם שפירא הוצב לצדו של המאמן הלאומי בתפקיד מנהל הנבחרת. איש לא שיער לעצמו כי עמירם שפירא יישא על כתפיו את משימת הניהול במשך 22 שנים רצופות . הוא הפך לדמות מיתולוגית ומוערכת מאוד ע"י כל השחקנים שעברו תחתיו ואנשי איגוד הכדורסל .
טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו עמירם שפירא במידה רבה דמות מיתולוגית, מנהלה המסור והחרוץ של נבחרת ישראל בכדורסל בהיכל הספורט יד אליהו בשנות ה- 70 במאה שעברה. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
כל השחקנים הוותיקים פרשו זה מכבר. קם דוֹר שחקנים חדש בדמותם של תנחום "תני" כהן מינץ, צבי לובצקי, אילן זייגר, דוד קמינסקי, יגאל דר (וולודרסקי), עמי שֶלֶף, רָמִי גוֹט, אברהם הופמן, חיים שטרקמן, גדעון פרייטג, עופר אשד, וחיים בוכבינדר. ישראל גברה על הונגריה בתוצאה 60 : 49 , ואח"כ ניצחה על חודן של נקודות, נקודה או שתיים , את רומניה 59 : 57, גברה על מזרח גרמניה 56 : 55 יכלה לצ'כוסלובקיה 71 : 69, הכניעה את פינלנד 52 : 51, וניצחה גם את נבחרתה של יוון 69 : 67. ישראל הפסידה לברה"מ 88 : 50, לאיטליה 68 : 47, ונוצחה גם ע"י בולגריה 63 : 51.
טקסט תמונה : קיץ 1965. הספסל הישראלי באליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1965. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 57 שנים. זיהוי הנוכחים בתצלום מימין לשמאל : עמי שלף ז"ל, יגאל דר (וולודרסקי) ז"ל, גדעון פרייטג, רמי גוט, ואילן זייגר ז"ל. (באדיבות ישראל פז ז"ל ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הכדורסל הפך לענף היצוא הספורטיבי הראשון במעלה של ישראל אך ברגעי השיא שלו הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרה. היא פשוט לא הייתה קיימת.
טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1966. נבחרת ישראל בכדורסל במסעה הארוך לארה"ב בחודשים נובמבר ודצמבר 1966. משם הפליגה לטורניר הכדורסל במסגרת משחקי אסיה ה- 5 שנערכו בבנגקוק בירת תאילנד. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : עמי שלף ז"ל, העיתונאי ישראל פז ז"ל, אמנון אבידן, יגאל וולדרסקי – דר ז"ל, המאמן שמעון "צ'ינגה" שלח, מנהל הנבחרת עמירם שפירא, איש לא מזוהה, חצקל כהן נשיא הוועד האמריקני למען הספורט בישראל, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי ז"ל, שני אנשים לא מזוהים, עופר אשד ז"ל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים "חיימון" שטרקמן, ואילן זייגר. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : גרשון "גרשי" דקל, יצחק "זכי" מזרחי, רמי גוט, דוד קמינסקי, וצבי לובצקי. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : דצמבר 1966. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 56 שנים. אלה הם שחקני נבחרת ישראל בכדורסל לקראת צאתה ל-בנגקוק בתום מסע המשחקים בארה"ב. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אילן זייגר, גרשון "גרשי" דקל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, אמנון אבידן, איש לא מזוהה, צבי לובצקי, איש לא מזוהה, רמי גוט, חיים גלובינסקי ז"ל, עמי שלף ז"ל, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, דוד קמינסקי, והעיתונאי ישראל פז ז"ל . זיהוי הכורעים מימין לשמאל : עופר אשד, יגאל וולדרסקי – דר ז"ל, חיים "חיימון, שטרקמן, יצחק "זכי" מזרחי, ומאמן הנבחרת שמעון "צ'ינגה" שלח. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סופה של שנת 1966. נבחרת ישראל בכדורסל בעת מסע המשחקים בארה"ב נפגשת עם המאמן הכדורסל היהודי – אמריקני הנודע נאט הולמן (עומד ראשון מימין) 17 שנה לאחר ביקורו בישראל. בשורת היושבים ניתן לראות את מימין לשמאל את יגאל וולודרסקי – דר ז"ל, אמונן אבידן, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל (משעין ראשו על יד ימין שלו), מנהל הנבחרת עמירם שפירא (מרכיב משקפיים כהים), ורמי גוט. יושב משמאל בפרופיל עמי שלף ז"ל. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1966. נבחרת ישראל בכדורסל זוכה במדליית הזהב בכדורסל במשחקי אסיה ה- 5 בבנגקוק. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : רופא הנבחרת ד"ר וויץ, העיתונאי ישראל פז ז"ל, איש לא מזוהה, עופר אשד ז"ל, גרשון "גרשי" דקל , מאחוריו מנהל הנבחרת עמירם שפירא (מרכיב משקפי שמש), יוסף "יושו" ענבר ז"ל, אילן זייגר, שלום זיסמן ז"ל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים גלובינסקי ז"ל, רמי גוט, עשהאל בן דוד ז"ל, עמי שלף ז"ל, המאמן שמעון "צ'ינגה" שלח, ואיש לא מזוהה כנראה משגרירות ישראל בבנגקוק. זיהוי שורת כורעים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אמנון אבידן, חיים שטרקמן, יגאל וולודרסקי (דר), צבי לובצקי, יצחק "זכי" מזרחי, ודוד קמינסקי. (התמונה באדיבות עמירם שפירא ואילן זייגר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ברבות השנים פחתה בישראל וגם באירופה הפופולאריות של אליפות הכדורסל ביחס הפוך לריבוי והשתכללות אמצעי השידור. הכדורגל התעצם וגנב את ההצגה. אליפות אירופה בכדורסל הפכה לאירוע ספורט שיגרתי הנערך מידי שנתיים, לא דרמטי, לא משלהב במיוחד, בהשתתפות שתיים עשרה נבחרות לאומיות ממערב ומזרחה של היבשת החצויה. גם הדירוג הגבוה של מכבי ת"א באירופה תחת מנהיגותו של רלף קליין המאמן וזכייתה בגביע האלופות ב- 1977 לא גרר סקרנות טלוויזיונית לאומית. הכדורגל המקומי ובאירופה וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א האפילו לחלוטין על הכדורסל הישראלי. מחיר זכויות השידור הנמוך של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 היה בהתאם לעניין שבּו. 2940 (אלפיים תשע מאות וארבעים) דולר שלנו סגרו עניין. זה היה Share כמעט אפסי (במונחים של זכויות שידורים) במסגרת חוזה הכספי של איגוד השידור האירופי (EBU) עם התאחדות הכדורסל הבינלאומית (FIBA).
ההכנות הטלוויזיוניות שלנו, הטכנולוגיות והלוגיסטיות בארץ ובאירופה, של הבוס שלי אלכס גלעדי ז" ושלי, היו נכונות ומדויקות. לקחנו את כל האפשרויות בחשבון למעט המהפכה האיסלאמית שהתחוללה באיראן נגד השאה הפרסי בראשית 1979 בראשות רוחאללה חומייני. כהן הדת השיעי הקיצוני והאכזר הזה חומייני הגדיר את ארה"ב כשטן והאויב הראשי של איראן. בעיצומה של המהפכה נחטפו עובדי שגרירות ארה"ב בטהראן ע"י משמרות המהפכה האיראניים. החטופים הפכו חיש מהר לבני ערובה של השלטון האיסלאמיסטי הקיצוני החדש. הנסיבות הפוליטיות הדרמטיות הכריחו את חטיבות החדשות של שלושת רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS , NBC , ו- ABC לערוך בלוקאדה בת חודשים על לווייני התקשורת האטלנטיים וההודיים , ובכך לחסום את הטרנספונדרים ו- קווי הלוויינים שלנו. קווי השידור הלווייניים שנחסמו ע"י שלושת הרשתות האמריקניות הגדולות היו מיועדים לנתב אליהם את משחקי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל. זאת הייתה צרה צרורה ובכך יעסקו גם פוסטים אחרים ונוספים.
סיכום קצר : עיתונאי, שדרני, ופרשני הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ערוצי הרדיו לגווניו, והעיתונות הכתובה חייבים לתקוף את הנהלת איגוד הכדורסל ואת מנהיגי הספורט בכל הנוגע לפרשת "האמריקניזציה" הנגטיבית והבלתי רצויה אולם החודרנית והמתמשכת בת עשרות שנים ואשר הורסת את הכדורסל הישראלי על כל שכבותיו ו- פוגעת קשות ונואשות ב-ילדים, ב-נוער, ובכל הדור הצעיר של מדינת ישראל שעניינו כדורסל. הכדורסל הישראלי המשובח, האותנטי, והמקורי ההוא שהיה פעם לפני זמן רב מנת חלקנו במשך שנים רבות איננו קיים עוד. אנוכי קורא לעיתונאי ישראל בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות הכתובה להרים את קולם נגד אנשי איגוד הכדורסל קצרי הראות והמחשבה שתומכים בהליך ה- "אמריקניזציה" שמכלה כבר שנים רבות כל חלקה טובה בכדורסל הישראלי. אין עוד זמן להתמהמה, להתלבט, ולפסוח על הסיפים. הדחתה וסילוקה של נבחרת ישראל תחת שרביט מנהיגותו של גיא גודס בשלב כה מוקדם מ-אליפות אירופה בכדורסל ב-צ'כיה בספטמבר 2022, היא עוד תמרור בצבע אדום בוהק לקברניטי הכדורסל במדינת ישראל. ראו הוזהרתם שוב (!).
סיכום קצר.
אזרחים ישראליים נאמנים ובני האומה היהודית האמיצה כמו מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, וטל ברודי, ודומיהם ושכמותם (לא רק בזירות הכדורסל והספורט), הפכו זה מכבר ומהווים דמויות מופת ואישים נערצים לרבים ואנוכי בתוכם במדינת ישראל (!). אנוכי אוטוטו בן 85. בטרם אסיים אומר תודה גדולה לספורטאי העל, אמיצי לב, ודבקים במשימתם לאורכן של שנים רבות, למיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, וטל ברודי (ו-שכמותם בקבוצת מכבי ת"א ההיא וחבריהם בנבחרת ישראל ההיא). אתם בלתי נשכחים כולכם. אנשים יקרים תבורכו (!).
סוף הפוסט מס' 1121. הועלה לאוויר בשבת – 10 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.