פוסט מס' 1129. הועלה לאוויר ביום שישי-30 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 1129 : הועלה לאוויר ביום שישי – 30 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה 1.

הקדמה מורכבת : באוקטובר 1998 לאחר שובי ארצה מ-פגישת ה- WBM ה- 1 בת 5 ימים שהתקיימה בסידני / אוסטרליה לקראת  התחלתי את מחקר, הכתיבה , והתיעוד של סדרת 13 הספרים עבי הכרס 130000 (כמאה ושלושים אלף) עמודים הדנים ב- קורות הטלוויזיה הבינלאומית וקורותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא. לא שיערתי לעצמי אז באוקטובר 1998 כי המחקר, הכתיבה, והתיעוד רבי ההיקף של סדרת הספרים הזאת הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" יימשכו כ- רבע מאה של שנים. מדובר במחקר, כתיבה, ותיעוד מרתקים ובעלי עניין עצומים עבורי (ואנוכי מקווה שיוותרו כאלה גם עבור הקוראים לאחר צאתם לאור ב- 2023, ל-כך אנוכי שואף ומקווה). לצורך המחקר, התיעוד, והכתיבה בתחומים הרבים, המורכבים, והסבוכים של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית ובארץ ריאיינתי כ- 2500 (אלפיים וחמש מאות) אנשי טלוויזיה בכל רחבי העולם וכמובן חלק מהם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם שאר אנשים בארץ השייכים לרשתות הטלוויזיה המסחריות בארץ לרבות אנשי הכבלים. סדרת 13 הספרים של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כוללים בתוכם כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים ואלפים רבים של תמונות היסטוריות שטרם נראו מפני שמעולם הן לא התפרסמו. תמתינו עוד קצת עד להוצאה לאור של 13 הספרים האלה, ותצאו נשכרים. זאת הבטחה שלי (!).   

במבט לאחור : כמעט אין גבול ליכולת הָאֱנוֹשִית הטלוויזיונית היום ועכשיו בשנת 2022  לתעד ולסַפֵּר לצִיבּוּר את אירועי ההיסטוריה הספורטיבית הָאֱנוֹשִית ההיא של ימי האתמול ש-חלפו. אנוכי מתכוון בפוסט 1129 גם ל-תולדות המקצוע האולימפי "קפיצה לרוחק" ב- א"ק. ההיסטוריה ההיא לא נמחקה ונותרה מפורטת במקום של כבוד בהיררכיית הזיכרונות שלי. תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית באשר היא "דאגה" לכך. פוסט מס' 1129 עוסק בעיקרו ב-סיפורם המדהים של האתלט, האָצָן, והקופץ לרוחק האמריקני שיאן העולם גֶ'סִי אוֹאֶנְס / Jesse Owens באולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936 מאז ימי המתעדת והקולנוענית הגרמנייה ההיא לני ריפנשטאהל (חלק 5), ובהשתתפות שלושה אתלטים קופצים לרוחק אמריקנים נוספים אף הם שיאני עולם בזמנים שונים של ההיסטוריה הספורטיבית : רָאלְף בּוֹסְטוֹן (Ralph Boston), בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon), ומַיְיקֶל פָּאוּאֶל (Michael Powell שיאן העולם הנוכחי מאז 1991) + ההיסטוריה של התפתחות שיאי העולם בקפיצה לרוחק לגברים מאז אולימפיאדת אתונה 1896. ושוב, גם מורשתו הבלתי נשכחת ההיא של גֶ'סִי אוֹאֶנְס אתלט ו-ספורטאי אמריקני מוכשר ו-דָגוּל שנטל חלק באולימפיאדה הנאצית / גרמנית של ברלין 1936, שנערכה במשך 16 ימים בין התאריכים 1.8.1936  ל- 16.8.1936. ג'סי אואנס ניצח וזכה במשחקים האולימפיים של ברלין 1936 בזכות ובאמצעות ביצועים פִּלְאִיים ב- 4 מדליות זהב (שלוש אישיות ואחת קבוצתית) בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ' ו- 200 מ', בקפיצה לרוחק, וגם ב-מרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ' לגברים. פוסט מס' 1129. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1129. הועלה לאוויר ביום שישי – 30 בספטמבר 2022.

פוסט מס' 1129. בזמני החופשי. ב-עיתות פנאי (4). מצלמות הטלוויזיה הגרמניות של חברת Telefunken בראשות מהנדס הטלוויזיה וולטר ברוך (Walter Bruch), מתעדות בשידורים ישירים בטלוויזיה הגרמנית לראשונה מאז האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936 את קצה גבול יכולתו של האדם בזירת הא"ק (4). האתלט-האָצָן האמריקני השחור גֶ'סִי אוֹאֶנְס / Jesse Owens מנפץ לרסיסים את תאוריית הבלוף של עליונות הגזע הארי הגרמני תכול העיניים ורעמת השיער הבלונדיני שהמציא השלטון הנאצי בראשות הפיהרר אדולף היטלר, וזוכה במשחקים האולימפיים של ברלין 1936 בארבע מדליות זהב. הקולנוענית הגרמנייה הנודעת והמוכשרת לני ריפנשטאהל / Lenie Riefenstahl (ילידת 1902,הייתה אז בת 34) מתעדת בצילומי Film של סרטה הדוקומנטארי בן יותר מ-4 שעות, הקרוי "אולימפיה" (OLYMPIA), את משחקי אולימפיאדת ברלין ב-1936 לפרטי פרטים. לני ריפנשטאהל שמה דגש מפורט בתיעוד המשחקים האולימפיים של ברלין 1936 על ניצחונותיו והישגיו הבלתי נשכחים של האתלט האמריקני השחור ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין 1936. ג'סי אואנס זוכה כאמור במשחקים האולימפיים של ברלין 1936 בארבע מדליות זהב: בשתי הריצות הקצרות ל-100 מ' ו-200 מ', בקפיצה לרוחק, ובמירוץ השליחים לגברים ארבע פעמים 100 מ'. התיעוד ב- film של לני ריפנשטאהל את משחקי ברלין 1936 נשמר בארכיון ב-ברלין בירת גרמניה ולא ניזוק למרות האירועים הקשים של מלחמת העולם השנייה בשנים 1945 – 1939. הסרט "אולימפיה" הוקרן לראשונה בהצגת בכורה חגיגית ב-ברלין ב- 20 באפריל 1938 לכבודו של הפיהרר אדולף היטלר ביום הולדתו ה-49.  (חלק 4). פוסט 1129. הועלה לאוויר ביום שישי – 7 באוקטובר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.  

דברי הימים מנבכי העבר.

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב מסיים את תפקידו החשוב ברשות השידור נפרד ממני. רחשתי לו הערכה רבה מפני שראשית דבר הוא היה אדם יישר דרך, אָמִין ומְהֵימָן, איש של מוּסָר שמילתו אמת, ונאמן. גיל סמסונוב התמנה בימים ההם לתפקידו הרם והאחראי של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ע"י ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא וברשות השידור ההיא במשך יותר משנות דוֹר, פגשתי רק כמה אנשי ניהול ומנהיגות מעטים ו-סְפוּרִים ש-השתוו, לרמתו המוסרית והמקצועית של גיל סמסונוב. עבורי גיל סמסונוב היה הרבה יותר מ- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא היה אדם רציני ואיש ניהול ברמה גבוהה ובעל אישיות כנה של אֶמֶת ומחשבה כנה, ו-לכן נותר עבורי בלתי נשכח (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערת מידע : גיל סמסונוב כיהן כחבר הוועד המנהל של רשות השידור מאז 1995. בתקופה ההיא בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998 כיהן מוטי קירשנבאום ז"ל המזהיר בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. יאיר שטרן יבד"ל אף הוא, ניחן באישיות מזהירה ו-יישרת דרך, כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן שבין 1993 ל- 2000. הפיקוד המשותף בשנים ההן של מוטי קירשנבאום יחדיו עם יאיר שטרן על השידור הציבורי ההוא של מדינת ישראל ההיא, הוליד בפעם השנייה את חמש שנות "תור הזהב" הבלתי נשכחות ההן בדור ההוא ש-תיעד בפרוטרוט את תולדות רשות השידור ז"ל ההיא. ב- 1998 התמנה גיל סמסונוב ל-יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא כיהן בתפקידו זה במשך שנתיים ימים. בשנת 2000 פרש גיל סמסונוב מתפקידו הרם כ- יו"ר הוועד המנהל של השידור. אשנה ואומר שוב, עבורי הוא נותר בלתי נשכח גם בגילי הנוכחי, אוטוטו 85.

טקסט מסמך : שנת 1989. זהו מכתב פרידה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן, לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו להיות כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במשך 4 שנים ב-וושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פתח דבר מנבכי העבר. 

שם הספר : "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חֲזון תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ". 

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר הזה והסדרה כולה בת 13 ספרים וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" דנים בהתפתחות ותולדות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ מאז 1884 (השנה שבה המציא מדען האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו את פטנט ה- "Spinning Disk") ונמשכים עד עצם היום הזה של 30 בספטמבר 2022. הם נחקרים ונכתבים על ידי מאז אוקטובר 1998, הזמן הרחוק ההוא, בה נטלתי חלק ב-פגישה הבינלאומית הראשונה WBM ה- 1 (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) שנערכה בסידני – אוסטרליה, ועסקה בהיערכות SOBO לקראת הכיסוי הטלוויזיוני המאסיבי של אולימפיאדת סידני 2000. את פגישת ה- WBM הראשונה ההיא שהתקיימה ב-סידני (Sydney) הובילה קבוצת הטלוויזיה המבצעית האוסטרלית המקצועית, העשירה בממון וכוח אדם, ו-המיומנת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization) מי ששימשה Host broadcaster ועסקה ודנה בהיערכות הבינלאומית המורכבת והמסובכת שלה לקראת ההפקה והשידורים הישירים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000. הלוא היא האולימפיאדה ה- 27 במניין הזמן החדש. הספרדי מר מנואל "מנולו" רומרו יבד"ל ניצב אז בראש קבוצת  SOBO ההיא. אלכס גלעדי ז"ל נמנה שוב על הצוות האולימפי המוביל של אותה NBC רשת הטלוויזיה האמריקנית, שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 ושידורם הישיר בארה"ב. תמורת הזיכיון הבלעדי של שידורי אולימפיאדת סידני 2000, שילמה NBC ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) סכום של 705.000000 (שבע מאות וחמישה מיליון) דולר. איגוד השידור האירופי ה- EBU (רשות השידור הישראלית הייתה חברה מלאה ב- EBU) שילם ל- IOC תמורת אולימפיאדת סידני 2000 זכויות שידורים על סך 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. ה- Share שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסגרת חברותנו ב- EBU עמד על סך 1.640000 (מיליון ושש מאות וארבעים אלף) דולר. הערה : ה- Share הכספי הנ"ל נקבע ע"י הוועדה הכלכלית של ה- EBU עוד קודם לכן ב-שנת 1996 בעידן שלטונו של מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אומר ואוסיף כי בתום ה- WBM הראשון באוקטובר 1998 בהובלת SOBO המצוינת בסידני – אוסטרליה, גמלה בי ההחלטה לחקור ולכתוב את הספר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". לא ידעתי כי מלאכת המחקר והכתיבה יתפרשו על פני 24 שנים, 13 ספרים, ו- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב. אני כותב את המחקר המפורט על מחשב. המחקר והכתיבה שלי אמורים להסתיים היכן שהוא ב- 2023 מקסימום ב- 2024.

הקדמה 2.

פוסט מס' 1129. תזכורת שלי מהימים ההם שחלפו לפני 86 שנים. אנוכי נזכר, כותב, ומתעד בזמני החופשי, ב-עִתּוֹת הפנאי שלי את ה-ר"מ (3). ובכן, דוֹר המצלמות האלקטרוניות ה-1 של הטלוויזיה הגרמנית הנאצית ההיא, חברת Telefunken, בראשות מהנדס הטלוויזיה הגרמני הראשי הידען והמוכשר ההוא וולטר בְּרוּךְ (Walter Bruch, ותחת עינו הפקוחה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס), מתעדות בשידורים ישירים אלקטרוניים לראשונה מאז האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936 את קצה גבול יכולתו של האדם בזירת הא"ק במסלול ובשדה (3). האתלט-האָצָן האמריקני השחור ג'סי אואנס / Jesse Owens הנפלא, מנפץ לרסיסים את תיאוריית הבלוף של עליונות הגזע הארי הגרמני של תכולי העיניים ורעמת השיער הבלונדיני שהמציא השלטון הנאצי בראשות הפיהרר אדולף היטלר, וזוכה במשחקים האולימפיים של ברלין 1936 בארבע מדליות זהב (!). הקולנוענית הגרמנייה הנודעת והמוכשרת , ורבת המוניטין, לני ריפנשטאהל / Lenie Riefenstahl (בת 34, אז) מתעדת ב- Film בסרטה הדוקומנטארי ההוא בן יותר מ-4 שעות, הקרוי "אולימפיה" (Olympia), את כל האירועים האולימפיים החשובים ההם וביניהם כמובן ניצחונותיו והישגיו הבלתי נשכחים של ג'סי אואנס במסלול ובשדה באולימפיאדה הנאצית ההיא של ברלין 1936. היא מפיקה ו-עושה זאת לפרטי פרטים באמצעות 45 מצלמות וסגל כוח אדם קולנועי מקצועי ומאומן היטב אד הוק, שכלל אז בשורותיו כ- 250 עובדים. התיעוד האולימפי העשיר, הענק, רב הממדים, והחשוב הזה שנעשה ב-Film בן 35 מ"מ במשך 16 ימים אולימפיים, בין 1 באוגוסט 1936 ל- 16 באוגוסט 1936, באמצעות שימוש ב-כמות צילום מדהימה, חסרת תקדים, ופנטסטית של 500000 (חצי מיליון) מטר פילם 35 מ"מ, וכאמור באמצעות 45 (ארבעים וחמש) מצלמות – נשמר (!). הארגון, ההפקה, הבימוי, והצילום בראשותה של לני ריפנשטאהל היה ווירטואוזי ו-מושלם (חלק 3). פוסט מס' 1129 הועלה לאוויר ביום שישי – 30 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1129. הועלה לאוויר ביום שישי- 30 בספטמבר 2022.

האָצָן האמריקני גֶ'ִסי אוֹאֶנְס / Jesse Owens באולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. (חלק 3). ההיסטוריה של התפתחות שיאי העולם בריצה ל- 100 מ' לגברים. פוסט מס' 1129. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1129 הועלה לאוויר ב- 30 בספטמבר 2022.

האולימפיאדה ה- 11 במניין הזמן החדש זאת של  ברלין 1936 הייתה הסמן האולימפי הימני המרהיב ביותר מכל האולימפיאדות שקדמו לה, מאז נחנכה האולימפיאדה הראשונה של אתונה ב-שנת 1896 ועד פרוץ מלחמת העולם ה- 2 ב- 1939. הארגון, הקִדְמָה הטכנולוגית לרבות שידורים ישירים ברדיו ולראשונה גם ב- Video בטלוויזיה (בתוך גרמניה בלבד), וההישגים הספורטיביים המצוינים שנקבעו -באולימפיאדת ברלין 1936 יצרו רָף חדש של סקרנות, עניין, וקידמה (!). אולימפיאדת ברלין 1936 כונתה "האולימפיאדה הנאצית" אך זאת הייתה אולימפיאדה משגשגת באופן מיוחד. היא תיזכר בגלל אותם האספקטים המוצלחים שהאנושות כולה רוחשת להם הערכה : ארגון ולוגיסטיקה מדויקים, תכנים חדשניים, וטכנולוגיה מתקדמת. היא תיזכר גם בשל הופעתו המזהירה של האתלט האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) שזכה בארבע מדליות זהב : בריצת 100 מ', ריצת 200 מ', קפיצה לרוחק, ו-מירוץ השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ', ואת אי ההתעמתות שלו עם הפיהרר הנאצי אדולף היטלר. בזיכרונותיו סיפר ג'סי אואנס בערוב ימיו כי אדולף היטלר והמשטר הנאציונאל סוציאליסטי שלו לרבות התיאוריה המטופשת והכוזבת של עליונות הגזע הארי הבלונדיני תכול העיניים על הגזע השחור – לא עניינו אותו משום שמבטו הוּפְנָה והיה נעוץ כל הזמן בחוט המטרה שהיה פרוס מעל קווי הסיום בתחרויות בהן נטל חלק על המסלול. "…הייתי מרוכז אך ורק בפעילות ה-א"ק האינטנסיבית האולימפית שלי במשחקי אולימפיאדת ברלין 1936. אדולף היטלר לא עניין אותי אפילו לא לרגע אחד. הקדשתי את עצמי וקידשתי את זמני רק למען הניצחונות האולימפיים. הדבר החשוב באמת עבורי היה לעקוב ולשַנֵן את עצותיו של מאמני האישי לארי סניידר /Larry Snyder ולהשתמש בהן, על מנת לחצות ראשון את קו הסיום. לא היה לי ראש ופנאי להתעסק ב- אדולף היטלר. לא הייתה לי כל קונפרונטציה עמו", אמר כעבור שנים.

13 ספרי הסדרה רחבת ההיקף ו-עבת כרס שאני חוקר וכותב, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", הם מכוננים ומתבססים בין השאר גם על ומ- נקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בישראל (מאז הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה) והבינלאומיות (מאז סוף שנות ה- 20 של המאה הקודמת). על כן יש להוסיף בפוסט הקונקרטי הזה ש- האָצָן האמריקני המוכשר גֶ'סִי אוֹאֶנְס (1980 – 1913) היה במידה רבה בר מזל קולנועי וטלוויזיוני. הוא התייצב בזירת הספורט האולימפית בברלין 36' ברגע הנכון ובמקום הנכון, בימים האולימפיים ההם שבין 1 באוגוסט 1936 ל- 16 באוגוסט 1936. בר מזל משום שטכנולוגיית הקולנוע והטלוויזיה בגרמניה הנאצית ההיא היו מספיק מוכשרים בראשית צעדיהם כבר אז ב- 1936 כדי לתעד ולהנציח את פועלו הספורטיבי הכביר לעַד של אותו ג'סי אואנס המופלא ההוא. הטלוויזיה הגרמנית הנאצית הממלכתית שהכינוי שלה היה ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) פרי תוצרתה של חברת האלקטרוניקה הגרמנית המפורסמת "TELEFUNKEN" בראשות המהנדס וַולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch) ו- 45 מצלמות הפילם של הבימאית הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl), תיעדו ב-פרוטרוט את הופעתיו הספורטיביות והאצילית של ג'סי אואנס, את הישגיו הבלתי נשכחים, ואת זכייתו בארבע מדליות זהב באותה האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. שמו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס / Jesse Owens חרות לעד באותיות זהב בהיסטוריה האולימפית האמריקנית והבינלאומית לנֶצַח. לעַד. גם בגלל לני ריפנשטאהל ו- וולטר ברוך (!).

אנשי התקשורת הטלוויזיה הוותיקים יזכרו את אולימפיאדת ברלין 1936 בשל התיעוד המעניין והמפורט שלה שנעשה בסרט "OLYMPIA" [סעיף 1] ע"י בימאית הקולנוע המחוננת (והמקורית) הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefensthal). קבוצת הצילום של לני ריפנשטאהל מנתה 45 צלמים שהחזיקו בידיהם 45 מצלמות פילם (35 מ"מ) בעלות עדשות שונות למשימות תיעוד שונות. הם תיעדו ו-צילמו במשך שישה עשר ימי אולימפיאדת ברלין באתרים האולימפיים הרבים בין 1 לאוגוסט 1936 ל- 16 באוגוסט של שנת 1936 כמות מדהימה ו-עצומה של 500000 (חצי מיליון) מטר פילם (מיליון וחצי Feet). צריך להבין שלני ריפנשטאהל ישבה לאחר מכן שנה ו- 8 חודשים בחדרי עריכה שלה בברלין כדי לערוך את המוצר הסופי באורך 4 (ארבע) שעות, לו העניקה את השם "אולימפיה". הסרט "אולימפיה" הוקרן בהצגת פרמיירה חגיגית בברלין ב- 20 באפריל 1938 לכבוד יום הולדתו ה- 49 של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר ובהשתתפותו ונוכחותו. אדולף היטלר העריץ את לני ריפנשטאהל ואת כישרונה הקולנועי. היו לכך השלכות מעשיות. הוא הורה לשר התעמולה שלו ד"ר יוזף גבלס לתקצב אותה בשפע של מרקים גרמניים ככל שתחפוץ. ההפקה התיעודית של "OLYMPIA" ב- 1936 נהנתה מתמיכה מוניטארית מאסיבית של ממשלת גרמניה הנאצית בגובה של 4.500000 (ארבעה וחצי מיליון) מרקים. השכר האישי העצום שלה של לני ריפנשטאהל היה בן 500000 (חצי מיליון) מרקים. ד"ר יוזף גבלס חשב שמדובר בקפריזה של הפיהרר אולם הוא כמובן לא אמר מילה ולא העֵז להפר פקודה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. זהו תיעוד של בימאית הקולנוע והמתעדת הגרמניה רבת המוניטין לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl, שנייה משמאל, בת 34 בתצלום) ואחד מ-ציוותי הצילום שלה בעת הסרטת האירועים האולימפיים בברלין 1936. צוות ההפקה הגדול של לני ריפנשטאהל כלל בתוכו כ- 250 (מאתיים וחמישים) אנשים בתפקידים שונים, בתוכם 45 צלמים מיומנים. צוות ההפקה הגדול כלל בנוסף גם כ- 50 עוזרי צלמים, פועלי במה, סבלי ציוד, ורכבים. ההפקה בעלות של כ- 3.000000 (שלושה מיליון) מרקים גרמניים מומנה ע"י משרד התעמולה של ד"ר יוזף גבלס. זאת הייתה פקודה מפורשת של ה-פיהרר אדולף היטלר. אדולף היטלר העריץ את הקולנוענית לני ריפנשטאהל. הערצתו אליה גברה שבעתיים לאחר שהפיקה וביימה את הסרט התיעודי אותו הגדירה ו-כינתה בלשונה הנאצי הלאומני, "ניצחון הרצון" (Triumph of will) אודות כנס המפלגה הנאצית שנערך ב-נירנברג בספטמבר 1934. בסרט התיעודי ההוא "ניצחון הרצון" שצולם במשך שלושת ימי הכינוס עצום ממדים של המפלגה הנאצית בגרמניה הפכה לני ריפנשטאהל את הקנצלר אדולף היטלר לא רק לפִיהְרֵר אלא גם ל-בֵן אֵלִים. אדולף היטלר העריץ אותה והיה מכור לה. דלתו הייתה פתוחה בפני לני ריפנשטאהל באופן חופשי ובכל זמן שתחפוץ.  (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

צֵל העבר הכבד של אולימפיאדת ברלין 1936 המשגשגת ההיא מכל היבט רבץ כאות קַיִן על הוועדה המארגנת הגרמנית של אולימפיאדת מינכן 72'.

ובכן, צֵל העבר הכבד של אולימפיאדת ברלין 1936 רבץ כאות קַיִן על הוועדה המארגנת הגרמנית של מינכן 72', אך צריך לזכור שהוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי ברלין 1936 בראשותם של שני אישים מוכשרים נשיא הוועדה ד"ר תִּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד והמנכ"ל פרופסור קָארְל דִים, הפיקה אולימפיאדה לתפארת בעלת הישגים ארגוניים וחידושים טכנולוגיים רבים (!).

תיאודור ליוואלד ו-קארל דים הציגו לראשונה באולימפיאדת ברלין באוגוסט – 1936 את אקדח הזינוק האלקטרוני המחובר למצלמת ה- Photo finish. זאת הייתה אחת ההמצאות הטכנולוגיות המפליגות ביותר בתקופה ההיא . שניהם גם היו הראשונים שהגו את רעיון הדלקת הלפיד האולימפי בעיירה אולימפיה ביוון העתיקה והבאתו ממרחק של מאות קילומטרים ע"י רצים שונים לברלין בירת גרמניה. האתלט הגרמני פְרִיץ שִילְגֶן נכנס לאצטדיון בברלין ב- 1 באוגוסט 1936 הקיף אותו פעם אחת והדליק את המשואה האולימפית בטקס חגיגי לעיני 105000 (מאה וחמישה אלף) צופים והקנצלר אדולף היטלר כסממן של שמירה על המורשת האולימפית של יוון העתיקה. עד אולימפיאדת ברלין 36' כלל לא עלה על הפרק ע"י הוועדות המארגנות השונות רעיון הדלקת הלפיד כמוקד האירועים בטקס הפתיחה האולימפי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הוועדה המארגנת של המשחקים מציגה את אקדח ההזנקה האלקטרוני בריצות על המסלול כשהוא פועל בסינכרוניזציה אלקטרונית עם מצלמת ה- Photo finish המוצבת ברוֹם מגדל באצטדיון האולימפי בברלין, על קו הגמר. (באדיבותOLYMPIA"  1936". ארכיון יוש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. צילום מקרוב של אקדח ההזנקה. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט : אולימפיאדת ברלין 36'. זהו מנגנון מצלמת ה- Photo finish בתחרויות הריצה באולימפיאדת ברלין 1936. השימוש במצלמת הפוטו הפיניש כמצלמה שופטת לראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים הפך את המדידה ודירוג המנצחים באולימפיאדת ברלין 36' למדויקת ביותר ומנעה מחלוקות שיפוט מיותרות. הישג טכנולוגי מרשים של הוועדה המארגנת בראשותם של ד"ר תיאודור ליוואלד וד"ר קארל דִים. (באדיבות OLYMPIA 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. זהו פרופסור קארל דים מנכ"ל הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים בברלין בשנת 1936. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. זהו ד"ר תיאודור ליוואלד נשיא הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. הוא תיאודור ליוואלד ו-קארל דים נחשבו לצוות ארגון מצטיין. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וצריך לזכור עוד דבר. מהנדסי הטלוויזיה הגרמנית של חברת "TELEFUNKEN" ב- 1936 ובראשם מהנדס האלקטרוניקה הנודע וולטר בְּרוּךְ (Walter Bruch) היו הראשונים בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית שהעבירו בשידורים ישירים כ- 75 שעות באירוע ספורט בינלאומי ענק בסדר גודל כזה. שידורי הטלוויזיה אז ב- 1936 לא התקיימו במתכונת הטכנולוגית המוכרת היום. האנשים טרם החזיקו מקלטי טלוויזיה בסלון ביתם. יעדי סיגנל שידורי הטלוויזיה כוונו לנקודות צפייה ציבוריות מרוכזות. ב- ברלין עצמה הוקמו עשרים ושמונה מרכזי צפייה מיוחדים בספריות ובתיאטראות העיר למען האזרחים כדי לאפשר להם לצפות בטקסי הפתיחה והנעילה ובתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות. האצטדיון האולימפי היה מאוכלס מידי יום ביומו ב- 105000 (מאה וחמישה אֶלֶף) צופים כמוהו גם הבריכה האולימפית שאת יציעיה גדשו כל יום 40000 (ארבעים אֶלֶף) צופים. מרכזי הטלוויזיה המאולתרים שהוקמו ב-ברלין וסביבותיה לצורך צפייה בשידורים הישירים האולימפיים באוגוסט 1936, היוו פיצוי למאות אלפי אזרחים גרמנים שלא הצליחו לקנות כרטיסים, אבל ראו את הפלא השמיני בהיווצרותו ובהתגלמותו. וולטר ברוך (Walter Bruch) הפך לאלוהים בגרמניה. משרד הדואר והתקשורת הגרמני ב- 1936 היה קרוי ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) באחריותו של שר התעמולה והמומחה הנאצי הראשי להסתה לאומית ד"ר יוזף גבלס, הרחיק לכת ודחף את סיגנל הטלוויזיה האולימפי מחוץ לברלין לעבר ערים מרוחקות כמו פוטסדאם הסמוכה, ולייפציג והמבורג המרוחקות. זה היה פלא טכנולוגי מזהיר בתולדות הטלוויזיה הגרמנית לדורותיה. חברת DOZ הטלוויזיונית של מערב גרמניה באולימפיאדת מינכן 1972 בראשות האישים הורסט זייפארת, רוברט למבקה, אולי וולטרס, קארל היינץ, ו- אולריך בראון, פלוס אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה נהנו ממורשת טלוויזיה גרמנית מעניינת ודרמטית שנוצרה כבר באוגוסט 1936. גרמניה הייתה מעצמה טכנולוגית בכל תחום אזרחי וגם צבאי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מהנדס האלקטרוניקה הראשי של חברת "TELEFUNKEN" הגרמנית וולטר ברוך (Walter Bruch) בוחן את עבודת אחת משלוש מצלמות ה- Video הענקיות שסיקרו את טקס הפתיחה האולימפי, את תחרויות ה-א"ק, ואת הגעת רצי המרתון לאצטדיון. (באדיבות מר אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלוש מצלמות Video ענקיות שכל אחת מהן שקלה כמעט רבע טון סיקרו את תחרויות הא"ק והשחייה והגעת רצי המרתון לאצטדיון האולימפי. דרושים היו שישה אנשים כדי לתפעל את תותח הצילום הענק וגדל המידות. הטלוויזיה הגרמנית החדשנית פעלה ב- 1936 תחת עינו הפקוחה פיקוחו של משרד רשות הדואר והתקשורת ברייך ה- 3, ה- DRP, והייתה כפופה ישירות לשר התעמולה ד"ר יוזף גבלס. חוץ ממשימות הספורט נועדו לה מטרות פוליטיות. ד"ר יוזף גבלס כבר הכריז במארס 1935 בחנוכת צילומי הטלוויזיה הראשונים של חברת "Telefunken" כי כל אמצעי התקשורת של הרייך ה- 3 הנאצי הגרמני מולאמים ויוקדשו למען המדינה וצרכיה. איש כמובן בגרמניה לא הטיל ספק בהצהרה הדיקטטורית הזאת.

טקסט תמונה : אחת התמונות הנדירות של מצלמת טלוויזיה אלקטרונית באולימפיאדת ברלין 1936 . זוהי אחת משלוש מצלמות ה- Video שמהנדסי האלקטרוניקה הגרמניים של DRP  (Deutsche  Reich  Post) השתמשו בהן בעת שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת ברלין 1936. המצלמה הנראית בתמונה הזאת (מצוידת בשפופרת הצילום איקונוסקופ פרי המצאתו של ד"ר וולדימיר זווריקין) נראית כמו תותח צילום ומוצבת באִצטדיון האולימפי המרכזי. שלוש מצלמות Video כיסו את תחרויות ה-א"ק, השחייה, ואת שלב ההגעה של רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי. משקלה של מצלמת Video  כזאת היה כמעט רבע טון . המצלמות נזקקו למזג אוויר בהיר ואור יום חזק כדי לייצר סיגנאל תמונה באיכות ראויה לצורכי שידור. שלוש מצלמות ה- Video הגרמניות הפיקו 72 שעות שידורים ישירים בטלוויזיה הגרמנית במשך 16 ימי התחרויות אך חומר השידור לא הוקלט מעולם [1]. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי. גל הזכויות שמורות). 

מהנדסי חברת האלקטרוניקה הגרמנית "TELEFUNKEN" הבלתי נלאים שפעלו תחת הוראות סיקור מפורשות של ה- DRP העבירו חלק מהשידורים הישירים של אולימפיאדת ברלין 36' גם באמצעות כמה ניידות שידור מיוחדות ששילבו יכולות של הפעלת Film ו- Video בעת ובעונה אחת (עדות טכנולוגית מדהימה בפני עצמה לעוצמתה המדעית של גרמניה ב- 1936). המצלמה שהוצבה על גג הניידת שלהן צילמה אמנם בפילם אך בבטן הניידת הורכבה מעבדת מיוחדת ומתוחכמת שפיתחה את הפילם במהירות עצומה בפרק זמן של 40 (ארבעים) שניות בלבד ותרגמה אותו מייד באמצעים אלקטרוניים לתמונת Video כדי שניתן יהיה להעביר אותה בשידור ישיר לאולפן הטלוויזיה. בכך אפשרה חברת "טלפונקן" (Telefunken) להעביר שידורי ספורט בטלוויזיה בגרמניה כמעט באופן ישיר לאחר התמהמהות טכנית קצרה בת 40 שניות. ציבור הצופים כמובן לא היה מודע להשהיית הזמן הנדרשת הזאת כדי להפיק את השידורים הישירים ההם.

טקסט תמונה : האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. צילום נדיר של ניידת שידור טלוויזיה של DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) מסוג מרצדס נושאת עליה מצלמת פילם. (באדיבות אולריך ארדט  מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ניידת שידור של "TELEFUNKEN" מעבירה באמצעות כבל Video היוצא ממכונית המרצדס את סיגנל התמונה לעבר אולפן הטלוויזיה. (באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מעבדת הפילם בתוך ניידת השידור מפתחת את החומר ומעבירה אותו לאינפורמציה אלקטרונית של תמונת Video המשודרת לאולפן הטלוויזיה. הישג טכנולוגי מרשים. (באדיבות אולריך מ- ZDF . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיגנל השידורים הישירים בטלוויזיה הגרמנית הועבר ל- 28 מרכזי צפייה מיוחדים שהוקמו בברלין עיר הבירה לרבות הכפר האולימפי ששכן בפאתי ברלין אך מהנדסי האלקטרוניקה הגרמנים הצליחו לשלוח אותו כאמור לטווחים של עד 300 ק"מ שהיו מיועדים לערים מרוחקות כמו המבורג, לייפציג, ופוטסדאם. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני של שידורי הטלוויזיה. לא נשאר שום זיכרון מצילומי ה- Video האלה של ברלין 36' מפני שהמהנדסים של חברת "TELEFUNKEN" הגרמנית טרם ידעו להקליט תמונת Video מס' [2].

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. קבוצת הדואר הגרמני ה- DRP על כל שלוחותיה (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) באחריותו של שר התעמולה הגרמני ד"ר יוזף גבלס מקימה מרכזי צפייה לטלוויזיה מיוחדים בכפר האולימפי בברלין, בברלין עצמה, ובערים נוספות כ- לייפציג, המבורג, פוטסדאם, ואחרות. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני של שידורי טלוויזיה אולימפיים ישירים באוגוסט 1936. (התמונה באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון הצילום היחיד שנותר מאולימפיאדת ברלין הוא סרטה הדוקומנטארי בן כארבע שעות "OLYMPIA" (בפילם) של הבימאית הגרמנית הנודעת גב' לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl). "אולימפיה" הוא מסמך קולנועי – דוקומנטרי מרתק שהוכן והורכב ב- 1936 משני חלקים : הראשון נקרא, "פסטיבל העמים" (Fest der Volker) ושמו של החלק השני הוא "פסטיבל היופי" (Fest der Schonheit). לני ריפנשטאהל תיעדה את משחקי ברלין 1936 באמצעות 45 מצלמות פילם בנות 35 מ"מ, עליהן הורכבו עדשות מגוונות מסוגים שונים. צוות הצילום הענק שלה כלל כ- 300 אנשים וההפקה היקרה בעלות של כ- 3.000000 (שלושה מיליון) מארקים גרמניים מומנה כולה ע"י מיניסטריון התעמולה בראשות השַר ד"ר יוזף גבלס ועל פי הוראתו המפורשת של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. תיעוד היסטורי של השלישייה הגרמנית ששלטה בתקשורת הגרמנית טלוויזיה ורדיו, ובעיתונות הגרמנית. בימאית הקולנוע הגרמנייה הגדולה לני ריפנשטאהל (במרכז) בחברת שני מעריצה, הפיהרר אדולף היטלר (מימין) ושר התעמולה שלו יוזף גבלס (משמאל). (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

45 (ארבעים וחמישה) הצלמים של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל ועוזריהם ירו כמות פנטסטית של 500000 (חצי מיליון) מטר של פילם מצולם, ביניהם שוטים רבי המוניטין המנציחים את זכייתו של האָצָן השחור האמריקני הפִּלְאִי גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) בארבע מדליות זהב בתחרויות הא"ק, בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מטרים (10.3 ש') ו- 200 מטרים (20.7 ש'), קפיצה לרוחק (8.06 מ'), ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מטר בה קבעה הרביעייה האמריקנית שיא עולם של 39.8 ש' (הרץ הראשון היה גֶ'סִי אוֹאֶנְס, הרץ השני היה רָאלְף מֶטְקָאלְף, הרץ השלישי היה פוֹי דְרֵיְיפֵּר, והרץ המסיים היה פְרָאנְק וָויְיקוֹף). לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל התעלמה מתורת הגזע הארי של גרמניה הנאצית והמצלמות שלה חשפו את גֶ'סִי אוֹאֶנְס וספורטאים שחורים נוספים בנבחרת ארה"ב במלוא הדרם הספורטיבי. הבימאית לא התייחסה לעימות הספורטיבי – פוליטי שהפגין הקנצלר הגרמני אדולף היטלר כשסירב ללחוץ את ידיהם של הספורטאים השחורים האמריקניים. לני ריפנשטאהל מציגה את היטלר בסרט "אולימפיה" כבן אנוש רגיל שצופה בהנאה בתחרויות.

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת ברלין 1936. טקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. הבימאית הגרמנייה רבת המוניטין גב' לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) והצלם שלה עוקבים אחרי ריצתו של נושא הלפיד ומדליק המשואה האולימפית פריץ שילגן. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה משמאל : אולימפיאדת ברלין 1936. זהו ג'סי אואנס (Jesse Owens) האתלט האמריקני השחור שזכה בארבע מדליות זהב בשתי הריצות ל-100 מ' ו-200 מ', קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ', והפך למושא הערצתה של בימאית הטלוויזיה לני ריפנשטאהל. (באדיבות "OLYMPIA ZEITUN 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי , "למילים יש וויזואליה משלהן" , במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי , וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ה- 1 באוגוסט 1936. הפיהרר אדולף היטלר חולף על פני שער ברנדנבורג ב- Via Triumphalis ("דרך הניצחון") בעיר ברלין במסעו המלכותי במכונית מרצדס מפוארת לעבר האצטדיון האולימפי, שם ייערך בעוד שעה קלה טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 11 במניין הזמן החדש. 40000 (ארבעים אלף) אנשי ס.ס. ומשטרה אבטחו את המסע של אדולף היטלר ב- "שדרת הניצחון" בנסיעתו לעבר האצטדיון האולימפי המרכזי ב-ברלין. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונות : 1 באוגוסט 1936. יום הפתיחה של אולימפירת ברלין 1936. אולימפיאדת ברלין נראתה כמגרש מסדרים צבאי אחד גדול. סדר מופתי שרר בעיר בעת שהרץ הגרמני נושא הלפיד פריץ שילגן (Fritz Schilgen) הבלונדיני מתקרב לאצטדיון האולימפי. פריץ שילגן נבחר בקפידה למשימה האולימפית ההיסטורית בשל מראהו הארי, בלונדיני ובעל עיני תכלת. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי).

 טקסט תמונה : 1 באוגוסט 1936. האִצטדיון האולימפי בברלין. טקס הפתיחה של אולימפיאדת ברלין 36'. קנצלר גרמניה אדולף היטלר צועד עם פמלייתו על מסלול הפחם באצטדיון האולימפי דקות לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 11 של הזמן החדש . כניסתו לאצטדיון האולימפי עוררה התרגשות עצומה . 100 אלף הצופים באצטדיון זעקו בקול ניחר ובמועל יד "…Sieg Heil , Sieg Heil…". ליד אדולף היטלר צועדים בשורה הראשונה שני גאוני הארגון של משחקי האולימפיאדה ה- 11 של העידן החדש תיאודור ליוואלד (Theodor Lewald) משמאלו וקארל דים (Carl Diem) לימינו , נשיא ויו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים . ההצלחה הגדולה של אדולף היטלר הייתה בשיווק המשחקים. לני ריפנשטאהל עשתה זאת באמצעות 45 מצלמות ו-500 ק"מ פילם מצולם. סרטה המפורסם "אולימפיה" אודות משחקי ברלין 1936 הוצג בשני חלקים. החלק הראשון נקרא "חגיגת העם". לחלק השני של הסרט היא העניקה את השם "פסטיבל היופי". משרד הדואר הגרמני DRP של הרייך ה- 3 הנאצי (ראשי תיבות של Deutsche  Reich  Post) שיווק את אולימפיאדת ברלין 1936 גם באמצעות שידורי טלוויזיה שכללו שלוש מצלמות Video. הן נראו כמו תותחי צילום והניבו  72 שעות של שידורים ישירים. סיגנל השידור הטלוויזיוני נשלח מהאצטדיון בברלין למספר מוקדי צפייה מרכזיים בערי גרמניה וגם ל- 28 מוקדי צפייה בברלין. כמה מהם הוצבו בכפר האולימפי בברלין. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה:  אולימפיאדת ברלין 1936. דוכן המנצחים בקפיצה לרוחק. לני ריפנשטאהל הנציחה במיומנות קולנועית רבה את הישגיו של האצן האמריקני ג'סי אואנס שזכה בארבע מדליות זהב תחרויות הא"ק (100 מ' ,200 מ', קפיצה לרוחק, ו-מירוץ שליחים ארבע פעמים  100  מטר). ג'סי אואנס ניצב במרכז על דוכן המנצחים בקפיצה לרוחק. מימין, הקופץ הגרמני קארל לודוויג "לוץ" לונג בעל מדליית הכסף שהוכרח להצדיע במועל יד. משמאל הזוכה במדליית הארד היפני נאוטו טאז'ימה. סיטואציה ספורטיבית שהפכה בסופו של דבר להפגנה פוליטית. (באדיבות "1936 OLYMPIAZEITUNG". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ג'סי אואנס מנצח בריצת הגמר ל- 100 מ'. (באדיבות "1936 OLYMPIAZEITUNG". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנשי התקשורת והטלוויזיה מהתקופה ההיא החיים עדיין בינינו, יזכרו את אולימפיאדת ברלין 1936 גם בשל הופעתה ההיסטורית הראשונית והמוצלחת של הטלוויזיה הגרמנית מיסודה של חברת האלקטרוניקה "TELEFUNKEN" בראשות המהנדס וָולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch). הייתה זו הטלוויזיה הגרמנית שהעבירה לראשונה כבר אז באמצעות טכנולוגיה מתקדמת של הימים ההם לפני 80 (שמונים) שנים, כמות נאה של כ- 80 / 70 שעות בשידורים ישירים מתחרויות ה-א"ק, השחייה, וההתעמלות האולימפיות. היה מדובר במבצע שידור טלוויזיוני סנסציוני. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הבינלאומית מאז המצאתה ב- 1884 (המצאת ה- Spinning Disk) ע"י מהנדס החשמל הגרמני פָּאוּל נִיפְּקוֹאוֹ (Paul Nipkow) שאירוע ספורט כלשהו הועבר בשידור ישיר. סיגנל הטלוויזיה של השידורים הישירים של אולימפיאדת ברלין 1936 נשלח בהצלחה לעשרים ושמונה מרכזי צפייה ציבוריים ב-תיאטראות ובניינים גדולים שהוכנו מראש בברלין וגם בכמה ערים אחרות נוספות כמו פוטסדאם, המבורג, ולייפציג (טרם היו מכשירי טלוויזיה בבתים פרטיים) טווח השידור של הסיגנל הטלוויזיוני של חברת TELEFUNKEN הגיע לכדי 250 ק"מ ואפילו 300 ק"מ (!). זאת הייתה בעצם הפקה ראשונית וניסיונית של שידורי טלוויזיה באותה השנה ההיא של 1936 שהופעלה בשידורים ישירים במעגל סגור (Close circuit) במרכזי צפייה ציבוריים בלבד. יש להזכיר כאן כי מהנדסי הטלוויזיה בימים ההם בגרמניה, ארה"ב, אנגליה, צרפת, ויפן טרם ידעו ב-שנת 1936 כיצד להקליט את תמונות ה- Video של המצלמות האלקטרוניות (ידעו רק להקליט Sound) על אותם הטייפים ההם בעלי הרצועות המגנטיות שרוחבן היה 2 אינטשים. רק ב- 1956 המציאה חברת האלקטרוניקה האמריקנית "AMPEX" בראשות המהנדס הראשי שלה צ'ארלס גינצברג את הפטנט המרשים של הקלטת ה- Video. הסרט התיעודי "אולימפיה" (ב- Film) של לני ריפנשטאהל הוא ה-עֵדוּת הקולנועית היחידה שנותרה ומתעדת לפרטי פרטים את המפעל האולימפי הנאצי המפואר ההוא שכולל בתוכו את הישגיו הסנסציוניים ההם של ג'סי אואנס, ואשר קרוי : אולימפיאדת ברלין 1936.

רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC כיסתה את משחקי אולימפיאדת לונדון 1948 (שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945) ושידרה ישיר חלק מהתחרויות באמצעות שלוש ניידות שידור שהכילו כל אחת שלוש מצלמות והעבירה את סיגנלי השידור לכמה עשרות אלפי בתים פרטיים שהחזיקו כבר מקלטי טלוויזיה. אולם סיגנל הטלוויזיה הבריטי ההוא נקלט בלונדון ובפריפריה שלה בלבד ברדיוס של 80 (שמונים) ק"מ ממוקד השידור. קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) מיסודן של שתי הרשתות הארציות הציבוריות ARD ו- ZDF, כיסתה את תחרויות אולימפיאדת מינכן 1972 עם 89 מצלמות אלקטרוניות ו- 27 ניידות שידור. קבוצת הטלוויזיה המבצעית הקנדית ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיסודה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC, נהנתה מתקציב ממלכתי של 56.000000 (חמישים ושישה מיליון) דולר וכיסתה את אולימפיאדת מונטריאול באמצעות 107 מצלמות אלקטרוניות ו- 35 ניידות שידור. כמעט 1.000000000 (מיליארד) צופי טלוויזיה ברחבי תבל ראו את שידורי קבוצת ORTO שהפיקה את סיגנל שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מונטריאול 1976.

הספר הזה עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי, "פסגת היכולת האנושית" (אחד מתוך 13 ספרים המרכיבים את סדרת הטלוויזיה שאני חוקר וכותב ושמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"), מתייחס בהרחבה רבה ובפרוטרוט לאולימפיאדת ברלין 1936 מנקודת מבט טלוויזיונית. ראשיתו של מדע הטלוויזיה. השילוב של טלוויזיה וספורט יצר בכל העולם מאז אולימפיאדת ברלין 1936 סימביוזה שהולידה יחסי גומלין הדוקים ומרתקים בין הפעילות באצטדיון לבין הצפייה בהם על המרקע בסלון הבית. גם בישראל. שתי תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט" ו- "משחק השבוע" שימשו במשך שנות דור מאז ראשיתן בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה ספינות הדגל של השידור הציבורי. תוכנית הספורט השלישית המיועדת לילדים ובני נוער "מַהֵר יותר, גָבוֹה יותר, חֲזָק יותר" ששודרה בשנים 1992 – 1970, העניקה לצופיה הצעירים את חוויית כיבוש הפסגה בידי האדם וניתחה את הסיבות הפיסיולוגיות הביו – מכניות של הספורטאים שעשו זאת והביאו לשגשוג, הצלחה, וניצחון. התוכנית סיפקה מידע שהיה מדע, מחקר, והיסטוריה והכריחה את צופיה לחשוב. בזאת הייתה גדולתה.

אין גבול ליכולת האדם לקבוע שיאי העולם ואין גבול לדרמות שמפיקים ביצועי הספורט כפי שהם משתקפים בשידורי הטלוויזיה. גם מפני שאין גבול ליכולת הטכנולוגיה הטלוויזיונית למדוד את הכישרון האנושי. הטלוויזיה משמרת את החזון כי ליכולת האנושית אין סַף והיא לחלוטין חסרת גבולות. יבוא יום וכדי לשמר את החלום חסר הגבולות הזה ימדדו את מהירות הביצוע של האתלטים והשחיינים באלפיות שנייה ואח"כ גם ביחידות זמן של אחד חלקי עשרת אלפים של השנייה. את תחרויות הקפיצות בא"ק ימדדו במילימטרים במקום סנטימטרים, ואת השיאים בהרמת משקלות ימדדו בגרמים במקום קילוגרמים.

[1] הסרט הדוקומנטארי "OLYMPIA" נערך במשך שנה ושמונה חודשים בין אוגוסט 1936 לאפריל 1938 ע"י הבימאית לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל, וחולק על פי החלטתה לשני חלקים בני שעתיים כל אחד, ואשר נקראו, כלהלן : "פסטיבל העמים" (Festival of the nations) ו- "פסטיבל היופי" (Festival of beauty). הסרט "OLYMPIA" הוקרן לראשונה על שני חלקיו בפרמיירה חגיגית בפני מוזמנים רבים רבי מעלה של המשטר הנאצי בבית קולנוע בברלין ב- 20 באפריל 1938 לכבוד יום הולדתו ה- 49 של אדולף היטלר, ובנוכחותו של הפיהרר עצמו.

יסודות ספר הטלוויזיה עב הכרס שאני חוקר וכותב ואשר קרוי, "פסגת היכולת האנושית" :

1. הדור ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

2. חשיבותה של תוכנית הטלוויזיה "מהר יותר , גבוה יותר , חזק יותר" (שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית מראשית עשור ה- 70 ועד ראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה) היה גדול ורב ערך לאין שיעור משיבוצה הפרטני כלאחר יד במערך לוח השידורים היכן שהוא בשעות אחה"צ ו/או לפנות ערב. כעורך התוכנית מאז שנת 1975 הפכתי אותה באישורו של הבוס שלי אלכס גלעדי ז"ל ל-אכסנייה טלוויזיונית אולימפית.

3. המדע בשירות הספורט, המאמנים, וחניכיהם.

4. ההקבלה בין היכולת האנושית בספורט לבין הישגי האנושות בחקר וגילוי יבשות.

5. הברון הצרפתי פְּיֶיר דֶה קוּבֶּרְטֵיין היה הומניסט דגול מייסד בסופה של המאה התשע עשרה את התנועה האולימפית ומחדש את רעיון המשחקים האולימפיים הקדומים שנשאו עמם חזון של אחווה ושלום. אתונה מארחת את האולימפיאדה הראשונה של העת החדשה ב- 1896. פְּיֶיר דֶה קוּבֶּרְטֵיין (Pierre De Coubertin) מתמנה לנשיא הראשון של הוועד האולימפי הבינלאומי IOC. מראשית ימיה הופכת התנועה האולימפית את העולם לכפר גלובאלי. חברי הוועד האולימפי הבינלאומי ופייר דה קוברטיין עצמו, נציגי המדינות השונות, באים מהשכבות האריסטוקראטיות . חלקם ברונים, גרפים, רוזנים, נסיכים, קציני צבא גבוהים, ובעלי אחוזות.

6. נשיאי הוועד האולימפי לאחר תקופת הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין, הגרף הבלגי הֶנְרִי דֶה בָּלְיֶיאט-לָאטוּר, המהנדס השוודי סִיגְפְרִיד אֶדְסְטְרוֹם, והמיליונר האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) ממשיכים את תנופת הרעיון האולימפי.

7. אולימפיאדת ברלין 1936, ה- 11 במניין הזמן החדש, הצטיינה בחידושים טכנולוגיים וארגון מדויק ומסודר בראשות נשיא הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר תֵּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד (Theodor Lewald Dr) ומזכ"ל הוועדה ד"ר קָארְל דִים (Dr. Karl Diem). הוועדה המארגנת הגרמנית ממשיכה את מורשתו של פייר דה קוברטיין ומחברת את תהילת האולימפיאדות הקדומות עם הגדלות והתפארת של אולימפיאדת ברלין 1936. הופעתו המזהירה של האצן האמריקני המופלא גֶ'סִי אוֹאֶנְס באולימפיאדת ברלין 1936 היא בלתי נשכחת. ההמצאה החשובה של מצלמת ה- Photo finish בתחרויות הריצה בא"ק והשימוש בה. החתירה הבלתי פוסקת של האדם למצוינות, כיבוש הפסגה, והניצחון. בימאית הקולנוע הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl) מפיקה את סרטה הדוקומנטארי "OLYMPIA" אודות אולימפיאדת ברלין 1936 בסיוען של ארבעים וחמש מצלמות פילם (35 מ"מ) עליהן מורכבות עדשות בעלות סוגים שונים. הצלמים שלה יורים כמות פנטסטית של יותר מ- 500000 (חצי מיליון) מטר פילם ומאפשרים לה ליצור תיעוד בלתי נשכח בעל ערך עצום.

8. חברת "Telefunken" בראשות המהנדס הראשי שלה וָולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch) משדרת ישיר לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית כ- 80 / 70 שעות מתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות, וכן את טקסי הפתיחה והנעילה באולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936 באמצעות שלוש מצלמות Video שנראות היום כמו תותחי צילום. סיגנל הטלוויזיה של "טלפונקן" הוזרק למרכזי צפייה ציבוריים כמו ספריות ותאטראות בערים ברלין, פוטסדאם, המבורג, ולייפציג. יש לציין כאן למען קוראי הבלוג כי הממציא הגרמני וולטר ברוך (Walter Bruch) נשען בחלק מהידע ותהליך פיתוח מכשירי הטלוויזיה שלו על ידע והמומחיות של שלושת מדעני הטלוויזיה האמריקניים וולדימיר זווריקין (Vladimir Zworykin, מומחה אלקטרוניקה רוסי שהיגר לארה"ב לאחר מהפכת אוקטובר 1917 הקומוניסטית בהנהגת המהפכן וולדימיר איליץ' לנין), פילו טיילור פרנסוורת' (Philo Tylor Farnsworth), ודייוויד סארנוף (David Sarnoff).

הטלוויזיה הגרמנית ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) פעלה באולימפיאדת ברלין 1936 תחת פיקודו של מיניסטריון התעמולה הנאצי בראשות ד"ר יוזף גבלס. היה מדובר במבצע טלוויזיוני חדשני ו-מרשים ביותר. זה היה חידוש טכנולוגי ועיתונאי כביר. כמעט בלתי נתפש. על הבימאים האולימפיים הגרמניים הוטלה אחריות כבדה. היה עליהם להבין בעיתונאות ולהכיר על בוריים את ענפי הספורט אותם הם מצלמים לרבות חוקת הספורט המאפיינת אותם. תפקידם היה להביא את הטוב ביותר לצופי הטלוויזיה שלהם ולתת להם תחושה כאילו הם יושבים באצטדיון האולימפי עצמו. היו אלה צעדים היוליים של בימוי טלוויזיוני ישיר ב- 1936 וכפי שהתברר צעדים טלוויזיוניים בעלי פוטנציאל ענק.

טקסט תמונה : האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. האצטדיון האולימפי המרכזי בברלין. זהו אחד הצילומים התיעודיים החשובים ביותר בהיסטוריה של התפתחות תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. המהנדס הראשי של חברת Telefunken וַולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch הבלונדיני, קיצוני משמאל) בודק את Frame הצילום של מצלמת ה- Video הענקית באמצעות ה- Viewfinder שלה. המצלמה הזאת שקלה בסביבות רבע טון ונדרש בימים ההם צוות של כ- 5 אנשים כדי לתפעל אותה. מצלמות ה- Video הענקיות האלו של הדור הראשון דרשו תאורת יום חזקה ובהירה כדי לייצר תמונה איכותית. יש לזכור כי אזרחי גרמניה לא החזיקו בעת ההיא בבתיהם מכשירי טלוויזיה שטרם היו בכלל בנמצא. סיגנל הטלוויזיה של "טלפונקן" נשלח מהאצטדיון ב- ברלין ל- 28 (עשרים ושמונה) מרכזי צפייה ציבוריים כמו ספריות עירונית ו-תיאטראות בברלין והוקרנו שם על מסכי קולנוע גדולים. "טלפונקן" הצליחה לדחוף את סיגנל הטלוויזיה שלה גם למקומות רחוקים יותר כמו הערים המבורג, לייפציג, פוטסדאם, ועוד כמה ערים מרוחקות. היה מדובר בהישג טכנולוגי – תקשורתי עצום. מי שמע אז על יכולת אלקטרונית בו ניתן לדחוף ולהעביר את סיגנל הטלוויזיה למרחקים של 250 ו- 300 ק"מ ממוקדי ההתרחשויות באצטדיון האולימפי ב-ברלין באוגוסט 1936 ? מעריכים כי כ- 1.000000 (מיליון) אזרחים גרמנים צפו במרכזי הצפייה הציבוריים ההם שמוסדו כאמור ב-ברלין בשידורי הטלוויזיה האולימפיים של חברת Telefunken באותה האולימפיאדה הנאצית ההיא של ברלין 1936. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

9. המתעד ובימאי הטלוויזיה הדגול היהודי – אמריקני בָּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan) נגלה לראשונה לעולם הטלוויזיה הבינלאומי ב- 1972 עם סרטו התיעודי רב המוניטין "ג'סי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin), במסגרת סדרת הטלוויזיה התיעודית המשובחת שלו "OLYMPIAD" בת 22 סרטים באורך שעה כל אחד. בַּאד גְרִינְסְפַּאן (2010 – 1926) יצר גם שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות, "אולימפיאדת לוס – אנג'לס 1932" ו- "אולימפיאדת ברלין 1936", כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה"ב. שתי יצירות מופת. הוא יצר גם את סדרת הטלוויזיה המפורסמת שלו בת 13 פרקים הקרויה, "Numero Uno". הוא יצר סרט דוקומנטרי אודות השחיין הנודע היהודי – אמריקני מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, "30 שנה לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972". מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1983 נפטרה אשתו האהובה והנפלאה קָאפּי פטראש – גרינספאן. הם היו זוג חשוכי ילדים. בעל ואישה שהיו חברים וידידים בלב ובנפש הקרובים כל כך איש לרעותו. מותה הייתה עבורו מהלומה כבדה. הוא התאבל עליה זמן רב ומְאֵן להתנחם. הוא היה הָלוּם צער. יום אחד קיבל מכתב ניחומים עליו היה חתום שמו של ד"ר סֶם לִי (Sam Lee). סמי לי היה ספורטאי אמריקני ממוצא סיני שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות בקפיצות למים ממגדל שגובהו 10 מטרים ו- פעמיים אלוף אולימפי במקצוע המרהיב הזה, באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952, ואחד מגיבורי הסדרה "האולימפיאדה" (OLYMPIAD) של באד גרינספאן. סמי לי ידע עד כמה אהב באד גרינספאן את אשתו ועד כמה היה קשור אליה. כך כתב לוֹ כדי לנחמו [4] : "בעל אחד שהתאלמן מאשתו האהובה חלם בלילה בצערו הרב, שהנה הוא מגיע לגן עדן. בחלומו חולפת לנגד עיניו שוּרה ארוכה של אנשים – מלאכים המחזיקים בידיהם נֵרוֹת דולקים. בין הדמויות הרבות בשורת המלאכים הלבנה הוא מזהה לפתע את אשתו האהובה. אך אוֹיָה רק הנֵר שלה כָּבוּי. אהובתי היקרה הוא שואל אותה בעֶצֶב, "מדוע רק הנֵר שלך אֵיננוּ דוֹלֵק ?", "אהובי יקירי" היא משיבה לו, "הנֵר שלי אֵינוֹ דוֹלֵק מפני שהדמעוֹת שלך מְכַבוֹת אותו…אל תבכה יקירי, וכך שלהבתו של הנֵר שלי גם היא לא תּכְבֶּה ותּאִיר לעַד". מאז הפך הבעל האלמן לאיש עצוב פחות ו-מאושר יותר וחיוך תמידי עלה על שפתותיו. שמו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן היוצֵר האולימפי רב התהילה הולך לפניו והוא ינון לנצח. אישיות בסדר גודל כְּשֶלוֹ מגיחה לבימת ההיסטוריה של הטלוויזיה הדוקומנטרית פעם במאה שנה.

טקסט תמונה : מנהאטאן – ניו יורק 1980. תמונה היסטורית. זהו הצמד המופלא באד גרינספאן ז"ל (משמאל) ורעייתו קאפי פֶּטְרָאש – גרינספאן ז"ל. שניהם בלתי נשכחים עבורי. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. "Buddy" קראה לו Cappy – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1990 – 1975 באמצעות הסדרה ההיא לפני שנות דור "OLYMPIAD" הייתה איכותית. (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 [1]  ראה נספח : על פי ספרו של באד גרינספאן :

10. הספר עב הכרס והמפורט בן כ- רבבת עמודים, "פסגת היכולת האנושית", מצדיע לטכנולוגיית הטלוויזיה שהלכה והתפתחה בצעדי ענק מאז שנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה ובד בבד הוא שיר הַלֵל לספורטאים הנפלאים של העולם היָשָן ובראשם ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר, פָּאבוֹ נוּרְמִי, הָאנֶס קוֹלֶמָאיְינֶן, גֶ'סִי אוֹאֶנְס, ג'ו לוּאִיס, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, ג'וֹרְג' רוֹדֶן, הֶרְבֶּרְט מֶקִינְלִי, אָרְתּוּר ווִינְט, פָּאוּל אֶלְבְסְטְרוֹם, מוּרָאיי רוֹז, בּוֹבִּי מוֹרוֹ, הֶרְבֶּרְט אֶלְיוֹט, אָרְמִין הָארִי, פִּיטֶר סְנֶל, אָגְנֶס קֶלֶטִי, לָארִיסַה לָאטִינִינָה, וֶורָה צָ'סְלָבְסְקָה, מַרְק סְפִּיץ, אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט, נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י, ורבים, רבים, רבים אחרים.

11. המחקר בשדה הטכנולוגיה הספורטיבית מוביל להמצאת מוט הפיברגלאס במקום מוט הבמבוק בתחרויות הקפיצה במוט, מייסד את מסלול הטרטאן במקום מסלול הפחם, משפר את מתקני הזינוק וההנעלה, מייצר את חליפת השחייה במקום ה- "סליפ" הישן – ובסופם שיאי עולם פנטסטיים. המחקר הרפואי והשיפור בשיטות האימון ומִשְכָם מאפשר לאתלטים ולשחיינים לקבוע שיאי עולם חדשים שנחשבו קודם לכן בגדר חלום. קופצי המוט האמריקני קוֹרְנֶלְיוּס ווֹרְמֶרְדָאם והאוקראיני סֶרְגֵיי בּוּבְּקָה (Sergei Bubka) נחנו באותן המיומנויות והכישרונות של כוח, מהירות, זריזות, גמישות וקואורדינציה הדרושים למקצוע הספורט הזה. קורנליוס וורמרדאם (Cornelius Warmerdam) קבע ב- 23 במאי 1942 במודסטו – קליפורניה במוט במבוק שיא עולם 4.77 מ'. השיא החזיק מעמד חמש עשרה שנה. בחלוף חמישים ושתיים שנה קבע סֶרְגֵיי בּוּבְּקָה (Sergei Bubka) ב- 31 ביולי 1994 בעיר סֶסְטְרִיֶיאר באיטליה במוט פיברגלאס משופר שיא עולם 6.15 מ'. השיא נשבר לאחרונה ע"י קופץ צרפתי בשם רנה לאווילאני (Renaud Lavillenie) ועומד על 6.16 מטרים. לא חלף זמן רב והקופץ במוט השוודי ארמאנד דופלאנטיס קבע שיא עולם חדש העומד על 6.21 מטרים. כישרונם של האתלטים בקפיצה שהשתמשו במוטות במבוק ו/או מוט אלומיניום בימים ההם היה פחות או יותר זהה לקופצים שהחזיקו בידיהם מאוחר יותר מוטות גמישים עשויים מחומר פיברגלאס ׁו/או סיבי פחמן. כאמור כמעט שווה. אולם התערבותה של הטכנולוגיה המשופרת יצרה בין קופצי המוט בעִידָן היָשָן מאז ימי קורנליוס וורמרדאם לבין קופצי המוט בתקופה מודרנית פער גדל והולך, שהאמיר ל- 138 ס"מ לטובתו של סרגיי בובקה, ואח"כ האמיר ל- 139 ס"מ לטובתו של רנה לאווילאני, ועכשיו לפני כמה חודשים האמיר שוב ל- 144 ס"מ לטובתו של קופץ המוט השוודי ושיאן העולם הנוכחי ארמאנד דופלאנטיס שחלף לפני כמה חודשים מעל רף שגובהו 6.21 מ' (!). מדהים.

12. ב- 25 במאי 1935 קבע האָצָן האמריקני ג'סי אואנס / Jesse Owens באצטדיון "אן ארבור" במישיגן שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק 8.13 מ'. השיא החזיק מעמד 26 שנים עד שבא האמריקני רלף בוסטון (Ralph Boston) ב- 1961 ושיפר אותו ב- 8 ס"מ, 8.21 מ'. השיא בקפיצה לרוחק נשבר במשך השנים שוב ושוב ס"מ אחר ס"מ עד שב- 18 באוקטובר 1968 באולימפיאדת מכסיקו 1968 שם האמריקני בוב בימון (Bob Beamon) סוף לדבר וקבע בקפיצה פלאית בודדת אחת אפופה מיסטיות מרחק של 8.90 מ'. השיא של בוב בימון החזיק מעמד 23 שנה. האתלט האמריקני קארל לואיס (Carl Lewis) מי שזכה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 בארבע מדליות זהב (100 מ', 200 מ', קפיצה לרוחק, ו-מרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'). כמו ג'סי אואנס (Jesse Owens) בשעתו באולימפיאדת ברלין 1936, התקרב אל בוב בימון אך לא הגיע אליו. ב- 31 באוגוסט 1991 באליפות העולם ה- 3 בטוקיו קבע האתלט האמריקני מייקל פאואל (Michael Powel) שיא עולם חדש, 8.95 מ'. השיא שריר וקיים עד עצם היום הזה וטרם נשבר. קארל לואיס ומייקל פאואל לא היה מוכשרים או טובים מג'סי אואנס אך בחלוף 56 שנים מאז ימי "אן ארבור" (Ann Arbor) העניקה להם הטכנולוגיה הספורטיבית עדיפות ברורה : הם התחרו על מסלול רקורטאן בעוד גֶ'סִי אוֹאֶנְס רץ על מסלול פחם.

טקסט תמונה : האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. זהו תיעוד הזינוק של המקצה החמישי המוקדם בריצת 100 מ'. האָצָן האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (בן 23) הקרוב למצלמה, בראשית המבצע הספורטיבי האולימפי המדהים שלו שהעניק לו תהילת עולם נִצְחִית : זכייה ב- 4 מדליות זהב אולימפיות בריצות ל- 100 מ', 200 מ', קפיצה לרוחק, ו-מרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגדרות המחקר הטלוויזיוני וכתיבת סדרת 13 הספרים, הקרויה על ידי, ומטעמי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

“FROM MY POINT OF VIEW – If You Do, Do It Right – If Not Give It Up”.

“THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS  BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) – IN  ISRAEL  AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2016”.

מנקודת מבטי :

"…אני מאמין כי האושר האמיתי של אנשים, נובע מיכולתם להסב את ראשם לאחור אל עברם, ולדעת שעבודתם הקשה לא הייתה לשווא…". את האמירה הזאת המייצגת את שאיפתו של האדם לחתור בחייו לעבר השלמות והמצוינות, טבע היפני הִירוֹפוֹמִי דָאיְימָאטְסוּ (Hirofumi Daimatsu נולד ב- 1921 ומת ב- 1978), מי שהיה מאמן נבחרת הנשים המופלאה של יפן בכדורעף בשנים 1964 – 1960, קבוצת כדורעף מדהימה שזכתה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964 לאחר שגברה במשחק הגמר המסקרן ורב המוניטין 0:3 על נבחרת הנשים של ברה"מ ההיא.

הירופומי דאיימטסו (Hirofumi Daimatsu) מאמן ו- מוטיבייטור קשוח כפה על שחקניותיו משטר אימונים מפרך ואין סוף חזרות ותרגולות, ובצידם משמעת ברזל. מסע מתוכנן רווי ייסורים גופניים ונפשיים שנמשך ארבע שנים בטרם המאבק על התואר אלופה אולימפית בכדורעף והזוכה במדליית הזהב. בעיניו זאת הייתה הדרך היחידה המובילה לניצחון ואל הפסגה. בין השנים 1964 – 1960 דרש מהן ומעצמו דבקות במשימה והקרבה חסרת פשרות שאין לה אח ורע בתולדות ספורט הנשים בעולם. ב- 23 באוקטובר 1964 בהיכל הספורט המפואר של "קוֹמָאזָאוָוה" שהוקם בקומפלקס האולימפי המשוכלל בטוקיו, מיגרה נבחרת נשות יפן של הירופומי דאיימאטסו את אלופת העולם נבחרת ברה"מ 0:3 במשחק הגמר, וזכתה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים שנערכו על אדמת ארצן. תמונת האפילוג של התחרות הזאת בה נשות יפן מחבקות האחת את רעותה ובוכות מאושר בעוד המאמן המנצח הירופומי דאיימאטסו יושב על כֵּס המאמן קר רוח, דומם, ונטול רגשות – זכורה היטב לכל חובב קולנוע שצפה בסרטו של קוֹן אִישִיקָאוָוה, הקרוי, "טוקיו 1964". מדובר בסצנה של תיעוד קולנועי מרהיב ו-מצמרר באותה מידה שדן גם בחינוך ובמשמעת המוקפדים של בני יפן והטבועים וחקוקים לעומק בנפשם. התיעוד ההוא של הירופומי דאיימאטסו, של אדם מאמן ספורט שנראה כנטול רגשות, איש שקרח זורם בעורקיו, מכונה אנושית כמעט ב-דמות רובוט. הירופומי דאיימאטסו הוא אבי המורשת המזהירה של כדורעף הנשים ביפן.

ב- 5 ביוני 2003, יום הגִמְלָאוֹת הראשון שלי, אני מאמץ את דבריו של הירופומי דאיימטסו אל לִבִּי. אני זוקף את גווי. מרים ונושא ראשי בגאווה. לא הבטחתי להם, למנהליי, תמיד לנצח אך הבטחתי לעצמי כל הזמן לחתור לניצחון. חזי עטור ביותר מ- 120 מדליות זהב שהעניקו לי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והמנכ"לים של רשות השידור ב- 32 שנות עבודתי באותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ובאותה רשות השידור ההיא. אושרי האמיתי נובע מיכולתי להביט לאחור אל עברי ולדעת שמאמצי הכֵּנִים והממושכים למען השידור הציבורי לא היו לשווא. אני איש מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל רמ"ח אבריי מקדמת דנא. נולדתי בקיץ 1971 בחטיבת הספורט של דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי זל ושם נשארתי כל חיי. שניהם היו החונכים שלי. הייתי נאמן עשרות השנים לשידור הציבורי בכל גופי ובכל נשמתי. וגם בכל כוחי. עבודתי במחלקת הספורט הייתה ציר מרכזי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר, והיוותה את אחת מאבני המָסָד החשובות ביותר שלה בדרכה הציבורית. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" על 13 ספריה עבי הכרס דנה בכך. חטיבת הספורט אותה ייסדו דן שילון יבד"ל ו-אלכס גלעדי ז"ל ב- 1968 ו- 1969 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עריסתי. וגם מיטת הַשָדֶה שלי. שם נבראתי. שם במידה רבה חייתי. ושם גם במידה רבה מַתי.

טקסט תמונה : קיץ 1971. דן שילון (בן 31, בתמונה) היה המנהל הראשון של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ו/או כפי שכונתה בימים ההם בפי העם, "הטלוויזיה הכללית". (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1971. אלכס גלעדי ז"ל (בן 29, בתצלום) סגנו של דן שילון יבד"ל (בן 82, היום) והעורך של תוכנית הטלוויזיה הפופולארית ההיא שהייתה קרויה, "מבט ספורט", היה החונך הראשי שלי במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי חושב שאלכס גלעדי ז"ל איש חזון ומעש, היה גם גדול אנשי התקשורת והטלוויזיה שפגשתי בכל ימי חיי בארץ וגם בעולם. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 22 ב- דצמבר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא. לפני 42 שנים. אלכס גלעדי ז"ל (מימין, בטרם מעברו לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBCׂ) ואנוכי (משמאל, בטרם נכנסתי לנעליו הגדולות כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית). אני חושב ש-אלכס גלעדי ז"ל הוא איש הטלוויזיה המקומי והבינלאומי המוכשר והגדול ביותר שפגשתי בימי חיי, בארץ וגם בחו"ל. (התמונה צולמה במלון "דן אכדיה" בהרצליה פיתוח וניתנה לי באדיבות מר רודולפו כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשך עשור שלם בשנים 1980 – 1971 שימשתי כתב – עורך, מפיק, ושַדָּר. שלוש שנים הייתי העורך של תוכנית הספורט לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". שימשתי גם עורך "משחק השבוע", ואח"כ עורך קבוע במשך שנים של ספינת הדגל "מבט ספורט". התוכנית היוקרתית והפופולארית הזאת שודרה שש עשרה שנה ברציפות מ- 1968 ועד 1984 בכל מוצאי שבת. ככתב ועיתונאי שטח, ניתנו לי אין ספור הזדמנויות לשרטט גלריה ענקית של דמויות, אישים, אירועים, קבוצות ונבחרות, ולתעד תחרויות ומאבקים כמעט בכל ענפי הספורט בארץ ובעולם. סופם היה ידוע מראש והורכב תמיד משני ווקטורים של שמחת הניצחון ותוגת ההפסד. דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל העניקו לי את חֵירוּת העשייה. סרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משמשת עד היום אכסניה למֵאות רבות של כתבות, תוכניות, וסרטים תיעודיים שלי שעשיתי, כתבתי, ערכתי, וביימתי במשך שנות דור.

יותר מ- 20 שנה ניהלתי, ניווטתי, הנהגתי, וערכתי  את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ב- 29 בנובמבר 1980 מייד לאחר עזיבתו של אלכס גלעדי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בדרכו לקריירה סנסציונית חסרת תקדים ברשת הטלוויזיה האמריקנית  NBC, ביקשו אותי שלושה אנשים מנהיגי השידור הציבורי דאז מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל- להיכנס לנעליו הגדולות של אלכס גלעדי וליטול לידי את התפקיד רב האחריות של מנהל מחלקת הספורט. ההתכנסות המרובעת ההיא התקיימה בלשכת המנכ"ל הישנה בבניין "החוטים" של רדיו "קול ישראל" בשכונת רוממה בירושלים לפני שנות דור וחצי. לפני 45 שנים. שלושתם דיברו בקול אחד. הם שחו לי את הטקסט הזה, כלהלן : "…יואש אלרואי, אתה האיש הטוב ביותר העומד לרשותנו. אנחנו רוצים למנות אותך לתפקיד החשוב במקום אלכס גלעדי…". קיבלתי עשרות מכתבי ברכה ותמיכה לרגל המינוי מאנשי הטלוויזיה, רשות השידור, הוועדות מארגנות, ומנשיאי מוסדות הספורט. הראשון לברך היה החונך שלי מר אלכס גלעדי. מברק הברכה שלו מ- 30 בנובמבר של שנת 1980, נשמר : "ברכות מקרב לב, הרבה הצלחה, ומעט שערות לבנות". וחתם את שמו אלכס גלעדי. שמונה מילים הוא כתב לי. הן זכורות לי גם ברגע כתיבת הפוסט הזה בסופו של חודש ספטמבר של שנת 2022.

טקסט מסמך : 30 בנובמבר 1980. לפני 42 שנים. זהו המסמך המקורי שנשמר. אלכס גלעדי ז"ל שולח לי מברק לביתי הפרטי בירושלים ומברך אותי, "…ברכות מקרב לב. הרבה הצלחות, ומעט שערות לבנות…". המברק נשלח לאחר שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני + מנהל חטיבת החדשות טוביה סער מינו אותי לתפקיד רב האחריות, מנהל מחלקת הספורט במקומו. זה היה מזמן. חלק מהמעורבים כבר איננו עמנו עוד.

יותר משני עשוֹרים ניהלתי את חטיבת הספורט וסייעתי למנהיגי השידור הציבורי לדורותיהם לעַצֵב את מדיניות שידורי הספורט שלנו. פרישתי בקיץ 2002 בתום השידורים הכושלים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 לא הייתה פרישה טבעית כפי שיוסבר בהמשך כתיבת הסדרה. עזבתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ביולי 2003 "זקן ושבע ימים" (בגיל 64) בטריקת דלת, בַּז למנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר- אל, וכועס ולועג לקולגות הוותיקים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור שהסתגרו בבועה שלהם, החרישו מהצַד, ולא הצטרפו למאבקי הצודק. על הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור נכפתה באפריל 2002 עליבות ורדידות שאין לשעֵר את נזקה עִם הצגת מועמדותו של יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והצבתו בפסגת השידור הציבורי. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "רוֹש ולַעֲנָה". הספר "רוֹש ולַעֲנָה" הוא אחד מ- 13 ספרי טלוויזיה שאני חוקר וכותב ואשר מרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף, הקרויה על ידי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

ממשלת ישראל ההיא בראשותו של אריאל "אריק" שרון ז"ל הבינה רק בחלוֹף זמן רב בן שלוש שנים איזה נזק נורא נגרם לשידור הציבורי של מדינת ישראל בשעה שיוסף בר-אל שימש מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו במארס 2002 ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור (לאחר הדחת המנכ"ל הזמני הקודם מר רן גלינקא) והעניקו לו מינוי קבע ב- 2 ביוני 2002 לתפקיד החשוב והרָם, היו אלה שגם הדיחו אותו ממשרתו הרמה ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. לשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים האלה נזקים קשים. רובם בלתי הפיכים. באותם הימים האפֵלים ההם של השידור הציבורי הבליחה לפתע קרן אור בדמותו של אלכס גלעדי. כך כתב לי ב- 31 בדצמבר 2002 בכתב ידו דברי פרידה [1] לאחר פרישתי מאונס בתום 32 שנות עבודה רצופות במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה ביתי השני ולפעמים גם הראשון : "ליואש, על עשרות השנים שעמלת, וטרחת, והשקעת, ועבדת, ולימדת את האהבה לספורט, להישגיות, לניצחון, ועל הפירות שכולם יודעים שהם שם – רק לא יודעים שהבשילו בזכותך, תשורתי הצנועה לפרישתך (הזמנית !) – באהבה אין קץ. אלכס גלעדי, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי ויו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF". הוא אלכס גלעדי ז"ל נותר עבורי גם היום איש מיוחד מאוד, אדם של יוזמה ומחשבה , ו-מוכשר מאוד בתחום התקשורת ותעשיית הטלוויזיה באשר היא. A very special man.

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיבוש יעדי השידור והצלחות הפקות הספורט בתקופתי, בארץ ובעולם היו רבים. לאין שיעור יותר מהכישלונות. אני אולי האיש היחיד בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שניצב כל כך הרבה שנים במוקד העשייה הטלוויזיונית בענף קונקרטי של שידורים (שידורי ספורט על כל מרכיביו), שידורים יוקרתיים ופופולריים מאידך אך גם כל כך מורכבים ומסובכים הנעשים תמיד תחת לחץ. שידורי הספורט בטלוויזיה ובראשם ההפקות הגדולות הבינלאומיות של האולימפיאדות והמונדיאלים, אליפויות אירופה בכדורגל, אליפויות העולם בא"ק, משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביעי אירופה דורשים תכנון ארוך טווח אחריות רבה, דבקות במשימה ללא פשרות, דוגמא אישית, ומנהיגות עיקשת לאורך שנים, כלפי מעלה ומטה כאחד. אני כותב את הדברים מנקודת מבטי האישית ונאמן לחלוטין לעובדות. בתוך כך אני חושף בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" גם פרקים מקורות חיי שהביאו אותי עד הלום. מעולם לא ראיתי במינוי שלי למנהל מחלקת הספורט, פְּרָס או ג'וֹב, ו/או מדרגה, ו/או נקודת אחיזה בגְרָף ההעפלה לניהול בכיר יותר. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית היה בעיניי שליחות. אינני יודע כיצד אנשים אחרים מתרגמים לעצמם את תואר הניהול. על פי תפישתי, דִין האיש המנהל קבוצת אנשים קטנה כגדולה, חולייה בצבא, כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה, במשרד, בבניין, ו/או מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית – הוא דִין אחד ובסיסו בהוגנות ויושרה : עליו ליצור יחידת עילית שבה לעובדיו תהיה מוטיבציה להתאמץ ולתרום מעל ומעבר ליכולתם העיתונאית, הטלוויזיונית, והארגונית למען השגת המטרה ויעדי השידור. מוּסָר העבודה והתלכדות הפרטים ליחידה מגובשת אחת בסביבה אמביציוזית מאין כמותה הקרויה "טלוויזיה" הוא בעיניי ערך עליון. אין זה דבר של מה בכך מפני שמוסד הטלוויזיה איננו חיי קיבוץ. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1989- 1984 הבחין במצב ההוא, בהיערכות ההיא, במראות ההם, ביתרונותיה של חטיבת הספורט שהפכה ליחידה עילית שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשת השידור. הוא לא היסס להעלות את התרשמותו על הכתב. זה היה לפני שנות דור ב- 21 במארס 1988.

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 34 שנים. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולם אורי פורת ז"ללא היה הראשון בהתבוננות ב- Insight המיוחד והמורכב של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקדים אותו באִבחון תובנות השידורים הקונקרטיים האלה יוסף בר-אל בשעה ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה בקיץ 1985. הוא חש את המשמעות האמיתית המקצועית של רוח קרב השידור המפעמת במחלקת הספורט ונתן לכך ביטוי בהערכתו את איכות והווי פעולותיה. היו עוד כמה יחידות שידור טובות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1985 אך אף אחת מהן לא חוננה במופת שידור, מסירות, ודבקות במשימה כמחלקת הספורט. רוב עבודתי הרשמית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שבאה לידי ביטוי בספר הזה ובסדרת 13 הספרים כולה מתועדת, ממוסמכת ומצולמת. אף על פי כן אני מניח שיהיו כאלה שימצאו בכל אלו חסרונות ומגרעות ולא יסכימו עם חלקים מהכתוב. ניהלתי, הפקתי, ערכתי ושידרתי שמונה אולימפיאדות : מינכן  1972, מונטריאול  1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס  1984, סיאול 1988, ברצלונה  1992, אטלנטה 1996 וסידני 2000. (באולימפיאדת מינכן 72' הייתי עורך בלבד, דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל היו הבוסים שלי. באולימפיאדות מונטריאול 1976 ואולימפיאדת מוסקבה 1980 שימשתי ככתב – עורך ושדר. אלכס גלעדי היה הבוס שלי). ניהלתי, הפקתי, ערכתי ושידרתי שמונה מונדיאלים :  גרמניה 1974, ארגנטינה 1978, ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה  1990, ארה"ב 1994, צרפת 1998, יפן/קוריאה 2002. (בגביע העולם בכדורגל של גרמניה 74' הייתי עורך בירושלים. דן שילון ואלכס גלעדי היו הבוסים שלי).

ניהלתי, הפקתי, ערכתי, ושידרתי שמונה אליפויות עולם באתלטיקה קלה (הלסינקי 1983, רומא  1987, טוקיו 1991, שטוטגרט 1993, גטבורג 1995, אתונה 1997, סביליה 1999, ואדמונטון 2001. שלושים שנה שידרתי את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בזירה האירופית, כרבע מאה כיסיתי את הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו, הליגה, הגביע והנבחרת הלאומית. ניהלתי, הפקתי ערכתי ושידרתי שמונה מכביות ושמונה כינוסי הפועל. יותר מעשרים וחמש שנים ליוויתי את הטניס הישראלי והטניס הבינלאומי. שיא הטניס התמקד בשידורים ישירים שיטתיים שלנו מידי שנה  בשנות עשורי ה- 80 ו- 90 במאה שעברה של משחקי ווימבלדון. עניין רב במשך השנים ההן עוררו גם טורנירי הטניס הבינלאומי המסורתי ברמת השרון בהנהלתו של ד"ר איאן פרומן ומשחקי נבחרת ישראל בגביע דייויס. מי יכול לשכוח את שמותיהם של ד"ר איאן פרומן, שלמה גליקשטיין, ועמוס מנסדורף בעידן ההוא שחלף. רבים ממשחקיהם שידרנו ישיר בעשורי ה- 70 ו- 80 במאה הקודמת פעם אחר פעם שעות ארוכות. במשך שנים רבות ליווינו גם את שלושת ענפי הספורט האולימפיים המרכזיים שלנו, הא"ק, השחייה, וההתעמלות. הענקנו להם תשומת לב רבה בשנות ה- 80 שעות בשידורים ישירים וחשיפה גדולה על המסך. לצורכי השידורים הישירים האלה של הספורט הישראלי הקלאסי במיטבו, הפקענו שוב ושוב בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת זמני שידור מהטלוויזיה החינוכית בסיועם והסכמתם של מנהלה יעקב לוברבוים וגב' יוהנה פרנר ז"ל מנהלת התוכניות בטלוויזיה החינוכית. תהליך כלל ישראלי וגם בינלאומי גרם לכך שברבות השנים נגסו מקצועות הכדורגל והכדורסל באכזריות במלתעות הטלוויזיוניות שלהם בגופי הספורט האחרים כאן, וכמעט "השמידו" אותם. משחקי הכדורגל והכדורסל – ענפי ספורט אהודים על הציבור בישראל, הפקיעו לטובתם את זמני השידור על מסך הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כמות שידורי הספורט הישירים בתקופתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (בעיקר כדורגל, כדורסל, וטניס) הלכה ותפחה לממדים חסרי תקדים, לצערי על חשבון הכיסוי הישיר והדיווח המיידי של ענפי הספורט האולימפיים המקובלים . לא היה מכך מנוס . הספורט הישראלי עבר מטמורפוזה בדור האחרון ועִמו גם תכני שידוריו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אם להשתמש במֶטָפוֹרָה אולימפית כי "האולימפיאדה" היא מונח ספורט קדום המגדיר את ספירת השנים של התקופה ההיא ביוון העתיקה באמצעות יחידות זמן בנות ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שהיו לבין אלה העוקבים – כי אז מדהים אותי להסב את ראשי לאחור ולראות איזה כּברת דרך צעדתי בשבילים המפותלים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יותר משנות דור, תחת מי שרתי, ומי היו מנהיגי השידור שלי בעשרות השנים האלה.

מנהלי מחלקת הספורט    מנכ"לים              מנהלי הטלוויזיה      מנהלי חטיבת החדשות

שם : דן שילון                שמואל אלמוג ז"ל      ישעיהו תדמור              יורם רונן ז"ל

שנים : 1974- 1968      1974- 1969           1973- 1971               1971- 1969

(הערה 1 : ישעיהו "שייקה" תדמור התפטר מתפקידו ב- 1973 וחזר לצה"ל. ארנון צוקרמן נבחר במקומו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1 באוגוסט 1973).

שם :    אלכס גלעדי        יצחק לבני             ארנון צוקרמן               דן שילון

שנים : 1980- 1974       1979- 1974          1979- 1973               1971

(הערה 2 : דן שילון התמנה במאי 1971 ע"י מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל למנהל חטיבת החדשות אולם בתום 6 חודשים בנובמבר 1971 התפטר מתפקידו בשל מחלוקות עם הממנה שלו, וחזר לנהל את מחלקת הספורט. את מקומו של דן שילון המתפטר תפש צבי גיל. צבי גיל היה מנהל חטיבת החדשות במשך קדנציה מלאה מנובמבר 1971 עד נובמבר 1974. בנובמבר 1974 התמנה דן שילון שוב למנהל החדשות והפעם הזאת ע"י מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. הוא מילא את תפקידו לאורך קדנציה מלאה של שלוש שנים עד נובמבר 1980. את מקומו תפש חיים יבין. דן שילון נשלח לשמש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניו יורק).

מנהלי מחלקת הספורט    מנכ"לים              מנהלי הטלוויזיה      מנהלי חטיבת החדשות

שם : יואש אלרואי            יוסף "טומי" לפיד        צחי שמעוני                צבי גיל

שנים : 2002 – 1980        1984- 1979           1982- 1980             1974- 1971

(הערה 3 : יצחק "צחי" שמעוני ז"ל התמנה במארס 1980 למנהל הטלוויזיה ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אולם התפטר מתפקידו בגלל מחלוקות עם הממנה שלו בינואר 1982. את מקומו של צחי שמעוני המתפטר תפש טוביה סער).

מנכ"ל רשות השידור    מנהל הטלוויזיה       מנהל החדשות

שם : אורי פורת ז"ל         טוביה סער                 דן שילון

שנים : 1989- 1984       1985- 1982              1977- 1974

שם : אריה מֶקֶל ז"ל        יוסף בר-אל ז"ל            חיים יבין

שנים : 1993- 1989       1985 (מ"מ זמני)        1980 – 1977

(הערה 4 : יוסף בר-אל שימש מ"מ מנהל הטלוויזיה במשך קדנציה מקוצרת ביותר ב- 1985 עד שהודח ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. את מקומו כ- מ"מ מנהל הטלוויזיה תפש באוקטובר 1985 יאיר אלוני).

מנכ"ל רשות השידור          מנהל הטלוויזיה                  מנהל החדשות

שם : מוטי קירשנבאום ז"ל     יאיר אלוני                          טוביה סער

שנים : 1998 – 1993          1986- 1985 (מ"מ זמני)       1982- 1980

(הערה 5 : יאיר אלוני שימש מ"מ מנהל הטלוויזיה מאוקטובר 1985 עד אפריל 1986. באפריל 1986 מונה חיים יבין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושלטונו נמשך עד נובמבר 1989. את מקומו תפש כ- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל. ביולי 1990 נבחר יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה לתקופה של שלוש שנים עד יולי 1993).

שם :    אורי פורת ז"ל              חיים יבין                     יאיר שטרן

שנים : 2001 – 1998            1989- 1986               1989- 1983

(הערה 6 : אורי פורת התמנה בפעם השנייה למנכ"ל רשות השידור באפריל 1998 ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא מילא את תפקידו בקדנציה השנייה באופן חלקי, והתפטר מתפקידו הרם באוגוסט 2001 בשל מאבקי כוחות וחילוקי דעות קשים ביותר עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי יבד"ל והמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל).

מנכ"ל רשות השידור          מנהל הטלוויזיה           מנהל החדשות

שם :    רן גלינקא                   נסים משעל                 אלימלך רָם ז"ל

שנים : 2002 – 2001 (זמני)     1990 (זמני)              1993- 1990

(הערה 7 : רן גלינקא (תא"ל במילואים) התמנה באוקטובר 2001 למנכ"ל זמני של רשות השידור. הוא הודח מתפקידו במארס 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. במקומו נבחר במארס 2002 למנכ"ל זמני של רשות השידור יוסף בר-אל. ב- 2 ביוני 2002 זכה יוסף בר-אל במינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007).

שם :    יוסף בר-אל ז"ל              יוסף בר-אל ז"ל           דודו גלבוע

שנים :   2005 – 2002              1993- 1990              1996- 1993

(הערה 8 : יוסף בר-אל הודח מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון)

מנהל הטלוויזיה                  מנהל החדשות

שם :   יאיר שטרן                   רפיק חלבי

שנים : 2000 – 1993             2003 – 1996

שם : יאיר אלוני 2002 – 2000 (הערה 9 : שימש מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והודח ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. במקומו מונה ל- מ"מ הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסי משולם ז"ל).

שם : יוסי משולם 2003 – 2002 (הערה 10 : שימש מ"מ זמני. במקומו מונה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז מוטי עדן).

בשלושים ושתיים השנים של עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מקופל מפעל חיי. הטקסט לעיתים חריף ואגרסיבי העולה מעת לעת בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" אינו חדש. כבר השמעתי אותן פעמים רבות בעבר בפומבי ועל הכתב. הוא מתועד במלואו. אינני מצטער שהייתי לעיתים בר פלוגתה לרבים ממנהליי. באופי שלי אני סָפְקָן ונושא בגאון את חופש המחשבה. אינני Yes Man של אף אחד. מעולם לא הייתי כזה. אינני חוזר בי מהוויכוחים חלקם מרים שניהלתי עם הבּוסים שלי כל עוד חשבתי שאני צודק. אינני נסוג מחילוקי הדעות עימם שהיו מנת חלקי וגם מנת חלקם פעמים רבות במהלך שנות העבודה המשותפות . חלק מהוויכוחים ואי ההסכמות הביאו לרִיבִים וחיסול ידידות אישית, אך מעולם לא הודחתי ולא פוטרתי מתפקידי ע"י איש מהם. הייתי בן חורין לעצמי ולמחשבותיי, כּל עוד חשבתי שהדבר מיטיב עם השידור הציבורי שאני נמנה על שורותיו בכל רמ"ח אבריי. כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" היא רציונאלית אך באותה מידה אמביוולנטית ולעיתים מוּכַּת רגשות. אני מספר וכותב על פי הבנתי את אשר התחולל בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 32 שנה. לא רק בתחום שידורי הספורט. ה- יושרה האישית שלי מדריכה את מקלדת המחשב כך אני מאמין. אני חלוּק בדעתי בחלק מהדברים על חלק מהאנשים שאהבתי והערכתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור, ואשר רכשתי להם בזמנו גם כבוד רב. הטקסט בספר מעריך ותוקף אותם לסירוגין. הם מוּגנים אך גם חשופים ופגיעים על פי הנסיבות והאירועים, עִתּוֹת הזמן ומקום התרחשותם. מפני שהיו הצלחות רבות ובצִדָן גם כישלונות (שלא היו מחויבי המציאות), כתיבתי בהחלט איננה עקבית. היא מלאה תהפוכות של כעס ואהבה, ידידוּת וחֲרוֹן, הערכה וביקורת, וגם חִידְלוֹן ורחמים מול דֶגֶם של חיקוי ומופת התנהגות.

עיקרון הניהול הראשי שהצבתי בסופה של 1980 עם ראשית המינוי היה פשוט וברור. לשָמֵר ראשית דבר את  הרעיון המרכזי של יוזמת השידור כפי שפיתחו בכישרון דן שילון תחילה בשנים 1974 – 1968 ואלכס גלעדי אחריו בשנים 1980 – 1974. בשלב השני תכננתי וקבעתי מחדש את אסטרטגיית יעדי השידור של מחלקת הספורט בארץ ובעולם בטווחים הקרובים, הבינוניים, והרחוקים. מחשבת אסטרטגיית התכנון נשענה על ארבעה נדבכים מרכזיים :

א. כוח אדם.

ב. טכנולוגיה ולוגיסטיקה.

ג. ממון ותקציבים.

ד. שכנוע המנכ"לים של רשות השידור, מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ומנהלי חטיבת החדשות (לדורותיהם) בצדקת דרכי והיגיון מחשבתי. ברור ש- ללא תמיכתם המסיבית בי במדיניות השידורים שלי, של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מקל ז"ל, יוחנן צנגן יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, יאיר שטרן יבד"ל (ועוד אחרים) – לא היה ניתן להפוך את החזון למעשה. 

מדובר בתכנון והיערכות לקראת שידורם של אירועי ספורט בינלאומיים גם במרחק של שנים . במקביל מיסדתי מערכת עיתונאית מורחבת יותר וזריזה יותר הקרובה לאירועים, ועִמה אימוץ שיטתי של טכנולוגיית השידור שעמדה לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם. צריך להדגיש כאן שוב כי ללא טכנולוגיה טלוויזיונית משופרת ומפעיליה, בלעדי טכנאי עַל נפלאים ואנשים יצירתיים בימים ההם בתחום הקונקרטי של טכנולוגיית תעשיית הטלוויזיה ההיא כמו אלי רבינוביץ', עמירם שטדלר, אלי בבא, אבנר מריומה, עמירם גולדשמידט, סעדיה קאראוואני, יוסי ששון, (ועוד רבים אחרים), אזי העבודה העיתונאית הייתה משולה ל- כְלוּם. ל- אֶפֶס (!).

חשוב מכל אֵלוּ היה לקדם במהירות בימים ההם בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה את האנשים המוכשרים באמת והמסורים באמת ללא חשבון, אמנון ברקאי ואורי לוי ואח"כ בתחילת שנות ה- 90 את ששי אפרתי ומאיר איינשטיין, ולהסיטם לעבר קדמת העשייה הטלוויזיונית בתחומי ההפקה, העריכה, והשידור. ניצבו לנגד עיניי יעדי שידור שטרם ומעולם לא כבשנו. חרף השנים שחלפו אני סבור גם היום שללא מנהיגות כֵּנָה ובעלת אינטגריטי, בלי מנהיגות נעדרת חזון, בלעדי הובלה ללא דוגמא אישית, ו- מנהיגות ללא מוטיבאציה ודרך ארץ בשידורי הספורט – לא הייתה שום חשיבות לתוכניות הכיבוש מרחיקות הלכת שלי ושל אנשיי. אלה היו גם עקרונותיו ודרכו של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהרכיב ובנה את חטיבת הספורט כיחידת שידור מתקדמת בין 1969 ל- 1980, בטרם עזב לשורות NBC. אי אפשר אחרת. בלעדי האנשים הנכונים המוצבים במקומות הנכונים לא ניתן היה לקַדֵם דבר. לא כל שכן כשאתה מנהיג קבוצת אנשים (גדולה או קטנה – זה לא חשוב) בצורה מאוד שקופה וגלויה, בתנאי עבודה לא נוחים שלעולם אינם מכסימאליים, ותמיד תחת לחץ. מנהיגות אֶמֶת בכל תחום במסגרות חיינו איננה סובלת מניפולציות והבטחות סתר, מַנְיֶירִיזְם, ו/או בלופים ו- פָּלָבְרוֹת.

טקסט תמונה : עונת 2001 – 2000. אני בודק בערוב ימיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- FRAME של מצלמת הטלוויזיה התחתונה בהיכל הספורט ביד אליהו עליה מופקד הצלם רביב צחי (משמאל, זהו אמיר בר שלום היום איש רדיו גלי צה"ל), באחד השידורים הישירים של קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. בדיקת מרכיבי השידור לפרטי פרטים ו- ווידוא הביצוע היו נר לרגליי בכל מהלך הקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. לעולם אין לסמוך על ההגיג בו משתמשים רבים (וגם טובים), "אל תדאג …יהיה בסדר…". בדיקת הפרטים בזכוכית מגדלת שוב ושוב, וחזרות ותרגולות על מוֹדֶל – הם הערובה להפקות מוצלחות וניצחון השידורים הישירים בטלוויזיה. משהופקדתי ע"י מנהלי הטלוויזיה והמנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם להיות מוביל ראשי  של שידורי הספורט בטלוויזיה, ראיתי בניהולם שליחות ציבורית. לא פרס, ג'וב, או קרש קפיצה לניהול בכיר יותר. הייתי נאמן לשליחות הזאת בכל רמ"ח אבריי. משמאל מוסתר ע"י המצלמה זהו הכתב שלי בחטיבת הספורט ההיא, אמיר בר שלום. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלות רשות השידור לדורותיהן, המנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות כיבדו והעריכו את פועלי ופועלם של פּיקוּדַיי. אינני חושב שקיים מישהו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור שקיבל כמוני גיבוי כל כך איתן ו- מסיבי מהבּוֹסים שלו לאורך שנים כה ארוכות. הם העניקו לי בעשרות שנות עבודתי יותר מ- 120 מכתבי הערכה החקוקים על לוח לִבִּי. חלקם מתפרסמים ב- בלוג ובסדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ואשר עוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הלא היא מהפכת הטלוויזיה. המהפכה הראשונה מהפכת הטלוויזיה הולידה את המהפכה השנייה מהפכת האינטרנט. הצָלָ"שִים ומסמכי ההערכה האלה שניתנו ע"י דרגי המנהיגות והניהול הבכירים ביותר ברשות השידור, משמשים אות הערכה כמותית ואיכותית לאנשיי ולי על מבצעי השידור שלנו בארץ ובעולם חלקם ארוכים וממושכים, ולדבקות במשימות השידור ללא פשרות לאורך כברת דרך ארוכת שנים. רבים מהשידורים הבינלאומיים שהנהגתי, ניהלתי, והפקתי היו ממושכים והתבצעו בארצות רחוקות בקצווי תבל במקומות היסטוריים על פני חמש יבשות תבל. רבים מהם היו מורכבים ומסובכים מן ההיבטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים. קיימת "הָאלָהָה" מסוימת בצל"שים – מכתבי ההערכה האלוּ שאני מאוד מכבדם, מוקיר את הטקסט ואת כותבם, אך צריך לקחתם בפרופורציות הנכונות. אני מעריך שזכיתי להערכה וכבוד ממנהיגי השידור הציבורי לדורותיהם לא רק בגלל יכולות הביצוע ותוצאותיו אלא גם מחמת ההערצה בשנים ההן על שחתרתי, הגעתי, וכבשתי למענם אתרי ספורט ופסגות שידור מרוחקות על פני הגלובוס שהם עצמם לא ביקרו שָם מעולם.

טקסט מסמך : 1991. מכתב הערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המפורט של משחקי אולימפיאדת סיאול 88', מבצע שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ו-אֶפֶס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש פלוס נוכחותינו כרגיל בשטח במקום בהם מתרחשים האירועים, ושידורם הישיר של המשחקים ממכסיקו לירושלים מעמדות שידור באצטדיונים הפרוסים לאורכה ורוחבה של מכסיקו) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים ואותה הלוגיסטיקה ואותה עבודת הכיסוי העיתונאי – טלוויזיוני מהשטח ממוקדי ההתרחשות). השדר המצוין יורם ארבל היה השדר המוביל שלי בשני אירועי הספורט הבינלאומיים הנ"ל. לא היה אז בחטיבת הספורט שלי שדר נוסף שידמה לו בכישרונו ובקול הבאריטון הנפלא, המדהים, והמדויק שלו בימים ההם – בזמן ההוא שחלף לפני 36 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ז"ל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 35 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, מבצע שידורים מרוחק שהופק לראשונה לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ע"י חטיבת הספורט שלי ואנוכי ניצב בראשה ומנהל אותה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשדר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה טוביה סער (בן 87, היום) בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי במלחמת לבנון ה- 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן, בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה במשך 10 ימים ב-הלסינקי בירת פינלנד ב- 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 39 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים הכנעתי את יריביי הטלוויזיוניים בטבלת הרייטינג % 30 מול % 5. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 3 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן, בתום מבצע השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים, הכנענו חבריי ואנוכי את יריבינו הטלוויזיוניים מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שוק על ירך בטבלת הרייטינג, % 30 מול % 5. עם עובדות אֶמֶת אי אפשר להתווכח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב (אדם ואיש רציני, הגון, ו-יישר דרך שהערכתי ואהבתי אותו בימים ההם) בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : יוני 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב (איש מוכשר, אמין, ורציני) בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של טורניר Euro 2000, ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1981. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 41 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (אדם יישר דרך, מדויק, אמין, מהימן, ו-נאמן, ומוכשר) לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ו-לי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית  חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים הבינלאומיים מהשטח של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורת).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה ממני של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה אותו לאלתר מכהונתו הרמה לירכתי ההיסטוריה של השידור בציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. האם אפשר היה להשוות את איכותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לזאת של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ? ו/או לזאת של יצחק לבני ? ו/או לזאת של אורי פורת ? ו/או לזאת של מוטי קירשנבאום ? התשובה היא מוחלטת : לָאו אבסולוטי (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הייתי וביקרתי בתוקף תפקידי בכל חמש יבשות תבל וביותר ממאה וחמישים ערים בעולם. הגענו ליעדי השידור שהצבנו לעצמנו וכבשנו אותם. ב- ג'נבה, בריסל, בואנוס איירס, מדריד, ברצלונה, סביליה, ניו יורק, לוס אנג'לס, דאלאס, מכסיקו סיטי, מונטריאול, בלגראד, מוסקבה, טורונטו, הלסינקי, ברלין, שטוטגארט, גטבורג, סטוקהולם, גטבורג, אתונה, סיאול, רומא, מילאנו, טוקיו, בודפשט, ווינה, לובליאנה, אמשטרדאם, בריסל, ליסבון, לונדון, אטלנטה, פאריס, מארסיי, סידני, מלבורן, אדמונטון, וערים רבות אחרות באירופה ורחבי תבל – התרחשו הפקות הטלוויזיה האדירות רחבות ממדים של המונדיאלים, האולימפיאדות, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה בכדורגל וכדורסל, ואירועי ספורט גדולים אחרים בראשם ניצבתי.

אירועים רבים מאוד התרחשו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור של מדינת ישראל בעת שלושים ושתיים שנות עבודתי שם. בכל התחומים העיקריים : מנהיגות וניהול, ממון ו- זכויות שידורים, טכנולוגיה, עיתונאות ושידור, לוגיסטיקה, כוח אדם. אתייחס אל החשובים שבהם (והם לא מעטים) מנקודת מבטי. כמובן שאינני מצפה שספרי זה יזכה לקונצנזוס או הסכמה כללית כלשהי, ואינני חושב שדבריי יתקבלו בהבנה ע"י כל קורא באשר הוא, אך העובדות הן נכונות ב- % 100. אינני כותב כדי למצוא חן בעיני מישהו כזה או אחר. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", נחקרה ונכתבה מנקודת מבטי. זאת עדות אישית שלי למאורעות שהתחוללו, על פי מיטב הכרתי ושיפוטי, ובמידה מסוימת גם חשבון נפש שלי.

רבות מההתחלות והאהבות החשובות בחיי התאחרו, כך גם ראשית עבודתי ברשות השידור. התחלתי את עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כונתה אז "הטלוויזיה הכללית") כטירון ירוק ללא שום רקע עיתונאי וללא כל ידע מינימאלי בטלוויזיה. הייתי כבר בן 33, בעל בעמיו, אב למשפחה עם שני ילדים קטנים ואישה לפרנס. היה לי עבר ספורטיבי עשיר כבן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בסוף שנות ה- 50 ותחילת שנות ה- 60 של המאה הקודמת. הייתי חקלאי בקיבוץ אפיקים (רפתן ועובד ענף המספוא) וגם שחקן מצטיין בליגות הלאומיות בכדורעף וכדורסל ב- "הפועל" אפיקים ו- "הפועל" אשדות יעקב. באותו הזמן ובמקביל הזמינה אותי אז קבוצת "הפועל" טבריה שהייתה בצמרת הליגה הלאומית בכדורגל לפתוח בקריירה ספורט שלישית.

עכשיו כשהייתי מורה לחינוך גופני ומתמטיקה ב- 1971 וגם דוגמן צילום מבוקש, משהו בתוכי עמוק בפנים, אותו החוש השישי שמקנן בנפש כולנו, דחף אותי לחפש כיוון חדש לחיי. צפיתי בתוכנית "מבט ספורט" שהייתה בחיתוליה והופקה ונערכה ע"י דן שילון ואלכס גלעדי. אמרתי לרעייתי שאני יכול לסייע להם לעשות את "מבט ספורט" טובה יותר ומרתקת יותר. זה מה שהרגשתי בתוכי.

ב- 1968 טיילתי עם בני הבכור רועי בן שלוש ב-פאסאג' של רחוב דיזנגוף בתל אביב. לפתע ניגשו אלי שני אנשים שלא הכרתי ומעולם לא ראיתי אותם. הם הזדהו והציגו את עצמם : ז'אק קטמור ואמנון סלומון. הראשון היה בימאי קולנוע והשני הצלם שלו. הם שאלו אותי אם אני רוצה לשחק בסרט שלהם שקוראים לו "למות לאט" ו/או "מקרה אישה" יחדיו עם השחקנית הראשית המרשימה והיפה הֵלִית ישורון – קטמור. ברור שהשבתי להם בשלילה. הסברתי לשניהם שאני בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ומעולם לא למדתי משחק בקולנוע או בתיאטרון. אמנון סלומון התעניין לדעת אם אני מעוניין להופיע כדוגמן בצילומי סטילס. "…שם אתה רק צריך להופיע מבלי לשחק…", אמר והוסיף, "זה יעזור לך לגמור את החודש". הוא חיבר אותי עם צלמי הפרסומות והאופנה של הימים ההם סם פרנק, איתמר, מולא-הרמתי, סמי בן גד, וצלמים אחרים.

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי בן 30 משמש דוגמן תחתונים ארוכים וגופיות לצורכי מחייה ופרנסה של משפחתי. (צילום איתמר ב- 1968).

טקסט תמונה : אני משמש דוגמן סיגריות אסקוט. (צילום סֶם פרנק ב- 1969).

טקסט תמונה : אני משמש דוגמן עבור בנק דיסקונט. (צילום מולה – הרמתי ב- 1970).

טקסט תמונה : אני משמש דוגמן סיגריות "אסקוט" יחדיו עם הדוגמנית דסי הדרי בעת הפוגה במשחק טניס. (צילום סם פרנק בקאנטרי קלאב בצומת גלילות הישן ב- 1969).

טקסט תמונה :  אני משמש דוגמן לסיגריות "אירופה". (צילום  נורברט ב- 1970).

בקיץ 1971 גייס אותי אלכס גלעדי לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון קטע את צילומי הדוגמנות. "עיתונאות איננה צועדת עם דוגמנות", קבע. הייתי טירון שלו והוא האלוהים שלי. ברור שנכנעתי למרות שהרווחתי בצילומי ה- דוגמנות כסף לא רע בכלל. הצטלמתי מאות פעמים כ- דוגמן אבל הקטע הזה של חיי היה מאחוריי. הייתי בן 33. בגיל שבו אנשים אחרים נמצאים כבר בשיאם במקום עבודתם, פסעתי אני לפתע את צעדי הראשונים בתחום חדש לחלוטין עבורי. תקשורת המונים. עיתונאות. הטלוויזיה. אלכס גלעדי ודן שילון ניצבו לפתע במרכז חיי. ההתבוננות שלי מנקודת התצפית של היום שונה מב-עבר. מה שרואים מכאן היום מרוֹם גיל או טו טו 80 שלי אין רואים משָם מקו הגובה של אנשים בני 30. התייחסותי היום לחלק מהאירועים וחלק מהאנשים וקבלת ההחלטות שלהם שהתרחשו ונעשו אז, שונה לחלוטין בטווח הזמן העכשווי של העשור הראשון וראשית השני במאה ה- 21. היא איננה חופפת בהכרח את אותה ההתייחסות שלי לאותם האירועים של הימים ההם, האנשים והחלטותיהם בהם נתקלתי ופגשתי ברגעים ההם בעשורים הקודמים של המאה שעברה. העובדה הזאת באה לידי ביטוי בספרי.

בעת היותי חייל בחטיבת "גולני" וצוֹעֵר בקורס קצינים בבה"ד 1 בכפר סירקין ליד פתח תקווה (ספטמבר 1957- מרס 1958), הוטלה עלינו החובה לקרוא את סִיפרו יוצא הדופן ובעל הערך החינוכי, "אנשי פאנפילוב", של אלכסנדר בֶּק. בהקדמה לספר כותב מחברו כי הוא מספר את סיפורו למען ההיסטוריה. במידה רבה אני כמו המחבר אלכסנדר בֶּק מדווח להיסטוריה אך גם שופט אותה.

מארס 2016. יואש אַלְרוֹאִי (בְּלִינְדְמַן) הערה : בלינדמן היה שם משפחתו של אבא שלי ז"ל בטרם עִבְרֵת אותו ל- אלרואי על פי בקשת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון ב- 1954.

רח' אבן גבירול 174

תל אביב

[1] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אליי מ- 31 בדצמבר 2002.

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1. תזכורת מהימים ההם : הטלוויזיה החינוכית דַלת הממון, הרייטינג, והמדרוג מתנהגת כ- גביר. כ- פריץ.

למה הטלוויזיה החינוכית הציבורית בעלת נוכחות אפסית מתנכלת לדן מרגלית (למרות כישרונו הטלוויזיוני הדַל) ומשלמת לו שכר שנתי מתקציבה הציבורי רק בגובה של 343000 (שלוש מאות וארבעים ושלושה אלף) שקל ? (על פי נתי טוקר עיתונאי מהימן מ- TheMarker / "הארץ"). מגיע לו 500013 (חצי מיליון ועוד שלושה עשר) שקל (!). חוצפה. כנ"ל בעניין השכר של קובי מידן פֶּר תוכנית. מה זה הדבר הזה שהטלוויזיה החינוכית בעלת רייטינג מגוחך משלמת לו מההקצבה הציבורית שלה רק 4000 (ארבעת אלפים) שקל לפרק אחד של "חוצה ישראל" ? הפקרות. היא צריכה לשלם לו 6073 שקל לתוכנית (!). אפילו לא שקל אחד פחות. ולמה הטלוויזיה החינוכית נטולת מִדְרוּג מפלה לרעה את אראל סגל ושרה ב"ק ? להם היא משלמת רק 1340 ו- 1200 שקל לתוכנית בהתאמה. סקנדל. עליה לשלם גם לשניהם את אותה רמת השכר שמקבל קובי מידן כולל ההפרשים השנתיים. וחיים זיסוביץ' ? מה זאת אומרת שהטלוויזיה החינוכית הבלתי נצפית משלמת לו מכיסה הדַל והרֵיק רק 3040 שקל להנחיית תוכנית אחת של "תיק תקשורת" ? בלתי מתקבל על הדעת.

פרפרת 2. תזכורת מהימים ההם : איילת זורר ואסתי גינזבורג.

שחקנית הקולנוע והטלוויזיה והדוגמנית איילת זורר היא אישה יפה. היא עשתה בשעתו עסקת חליפין עם חברת האופנה "GOLBARY" בה נאמר כלהלן : "אני מוכרת לחברת האופנה שלכם את היופי שלי תמורת ממון שלכם". מותר אם כן לבעלי חברת "GOLBARY" לומר בריש גלי לאיילת זורר, מצאנו מישהי צעירה ממך ו- יפה ממך. קוראים לה אסתי גינזבורג. עסקת החליפין עמך הסתיימה. מה פסול בכך ? על מה כל הרעש ? הרי אין כאן שום קניין רוחני עמוק ו/או התקשרות אמנותית יוצאת דופן בין GOLBARY לאיילת זורר, אלא רק עסקת חליפין שמתבססת על צורה, אסתטיקה, ותשלום ממון ל- אישה שהיא באמת נאה מאוד ופוטוגנית מאוד גם בגיל 46.

פרפרת 3. תזכורת מהימים ההם : בועת חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מבחוץ.

מבקרת הטלוויזיה של עיתון "הארץ" רווית הכט מפרגנת ביום ראשון – 6 במארס 2016 בפוסט שלה "סוף עידן הדינוזאורים" לעיתונאי – שדרן של ערוץ 1 מר אורן נהרי. בצדק (!). אורן נהרי הוא איש משכיל, רחב אופקים, חכם, ובעל ידע עצום בתחומים רבים (ושונים) החל את הקריירה הטלוויזיונית שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחטיבת הספורט בפיקודי לפני יותר משנות דוֹר, כרשם VTR ועוזר שַדָּר. הוא לא הותיר עלי בתחילה באזור של 1980 שום רושם. זה כמובן לא אומר שהוא לא היה מוכשר ולא מעיד ש- לא נועד לגדולות. אולם הוא מצא חן בעיניי מפני שלא היה ברברן ולא קשקשן. הוא היה ענייני, ממושמע, פדנט, ודייקן (אופייני לבוגרי ביה"ס הריאלי בחיפה, והוא אחד מהם) וגם בעל סבלנות. בעל סבלנות מפני שלא נמצא לו אז תקן בחטיבת הספורט. אולם אורן נהרי המשיך לעבוד ולהמתין לתורו. צריך לציין כאן שאנשי טלוויזיה רבים אחרים בדור הנוכחי כמו שי שטרן, יורם נידם, גוסטב קולונסקי, אמיר בר שלום, אורן רוזנשטיין, יגאל שמעוני, יוני קנלר ואחרים החלו את הקריירה הטלוויזיונית הממושכת שלהם כרשמי VTR, רשמי רדיו, ועוזרי שדר כמו אורו נהרי בזמנו. מאוחר יותר היכן שהוא במחצית השנייה של עשור ה- 80 במאה הקודמת עבר אורן נהרי לחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, שם נמצא לו תקן, ושם מצא את מקומו בתחום שהתאים לו כמו כפפה ליד. הוא התמנה לתפקיד טלוויזיוני אחראי וחשוב ביותר, עורך חדשות החוץ. השאר היסטוריה. אורן נהרי הוא נדבך יסוד בשידור הציבורי. רווית הכט צדקה בהערכה המקצועית שלה אותו בפוסט ביקורת הטלוויזיה האחרון שלה. אינני יודע אם המילה "נפלא" בה השתמשה לגביו היא המתאימה, אבל זה כבר לא חשוב. חשוב לדעת שהשידור הציבורי, וודאי במתכונתו הנוכחית והמקרטעת, נשען עדיין גם על מר אורן נהרי (ועל שכמותו). אותה רווית הכט טעתה לחלוטין בעניינה של אורלי יניב בפוסט "סוף עידן הדינוזאורים". היא איננה מכירה לחלוטין את הסיפור שלה.

פרפרת 3.א. תזכורת מהימים ההם : בועת חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מבפנים. 

יחד עם זאת אינני נסוג מהטקסט שרשמתי כאן בבלוג הזה ב- 6 בפברואר 2016 אודות הריאיון הענק שערך עיתונאי "ידיעות אחרונות" מר יהודה נוריאל ב- "7 לילות" (יום שישי – 5 בפברואר 2016) עם מר אורן נהרי איש חטיבת החדשות של ערוץ 1 ומאבני היסוד של השידור הציבורי במתכונת הישנה שלו שהולכת ומתפוררת. הריאיון ההוא מהלל עד אין סוף את מר אורן נהרי ומציב אותו בסמוך לדרגת אלוהי השידור הציבורי. כמעט. השיחה המפליגה הזאת רחבת ההיקף של יהודה נוריאל עם אורן נהרי מעלה במחשבה שנייה וגם ראשונה תהייה רבה : אם מר אורן נהרי הוא כזה איכותי, וגאולה אבן היא כזאת חוקרת פעלתנית, ויעקב איילון הוא כזה מגיש חדשות מיטבי, אזי מדוע השידור הציבורי במתכונתו הישנה נסגר ובמקומו מוקם תאגיד שידור ציבורי חדש שסופו מי יישורנו ? אורן נהרי שייך לקבוצת עיתונאים רחבה בערוץ ערוץ 1 (וגם ברדיו "קול ישראל") שהסתגרה בבועה משלה ב- 2002 מאז מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. חבורת העיתונאים ההיא בערוץ 1 (וגם ברדיו "קול ישראל") לא יצאה חוצץ נגד ההפקדה ההזויה חסרת התקדים ההיא ב- 2002 ולא טיפסה על בריקדות כדי למנוע את ההצבה האומללה של אותו יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי. האנשים ההם לרבות אורן נהרי השילו מעליהם ב- 2002 את הזכות האנושית הגדולה להיות עיתונאים ריבונים ושתקו. OK, הוא אורן נהרי מסקר ופותח צוהר עבור צופי ערוץ 1 למתרחש על פני הגלובוס…אז מה…??? אותו מושא הריאיון של יהודה נוריאל מר אורן נהרי הסתגר יחדיו עם חבריו והקולגות שלו ב- ד' אמותיה של חטיבת החדשות המזויפת של ערוץ 1, בהנחה שלמרות המינוי המגוחך והמופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, הם לא יינזקו, והבועה שלהם תישאר נקייה ובלתי פגיעה. קשקוש. דֶרֶךְ אֶרֶץ קדמה לתּוֹרָה כשם שמוּסָר ויוֹשְרָה קודמים מכל היבט להישגיות וחתירה למצוינות בטלוויזיה. התפרקותה של חטיבת החדשות ההיא של ערוץ 1 ב- 2002 מערכי עיתונאות אמת וההתחנפות ההמונית הגלויה והסמויה למנכ"ל רשות השידור המופרך העונה לשם יוסף בר-אל, היא הסמן הימני של סגירת השידור הציבורי ההוא, והקמת "תאגיד השידור הציבורי" החדש שכאמור סופו מי יישורנו. שום חברה אנושית כמו שום חברת תקשורת כמו שום מוסד טלוויזיה איננה יכולה להתקיים לאורך ימים אם המנהיג הניצב בראשה הוא יוסף בר-אל ושכמותו. שום חברה אנושית כמו שום חברת תקשורת כמו שום מוסד טלוויזיה איננה יכולה להתקיים לאורך ימים אם אזרחיה אינם מתקוממים יחדיו נגד אותו המנהיג המופרך שנבחר בטעות להוביל אותם. את מה שלא חוללו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עשתה ממשלת ישראל. זאת עובדה ידועה לכל שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל במארס 2002 בפסגת השידור הציבורי בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, הסירו גם אם באיחור של שלוש שנים את המסכה מפרצופו, גילו עד כמה המינוי ההוא היה מופרך וב- 2 במאי 2005, והדיחו אותו לפינה אפלה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. מר אורן נהרי שייך לאותה חבורת עיתונאים בערוץ 1 שהסתגרה בבועה שלה וחשבה שאלוהי הטלוויזיה העניק לבועה המדומה חיי נצח. בניית יסודות תאגיד השידור הציבורי שסופו מי יישורנו בראשות מר אלדד קובלנץ על חורבותיו של השידור הציבורי הישן, הוא עונש לעיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". פתטי לשמוע בימים אלה את מר אריה גולן איש רדיו "קול ישראל" מתבכיין תחת כל מיקרופון רענן על מר גורלו וגורלם של הקולגות שלו בשידור הציבורי. איחרתם כולכם את המועד.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקמה מעפרה ב- 1968 ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל (מת בן 96) ו-סגנו עוזי פלד (בן 86, היום) ושירתו בה מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, ואלכס גלעדי ז"ל ורבים וטובים אחרים – איננה קיימת עוד. לא גופה ולא רוחה. ועוד דבר. אורן נהרי קובע בריאיון הנ"ל כי דונאלד טראמפ לא ייבחר לכהונת נשיא ארה"ב. "זה לא יקרה…", הוא מצהיר בפני יהודה נוריאל. רק בעבור הכרזת הנפל ההיא היה כדאי להמתין לתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב שייערכו ב- 8 בנובמבר 2016.

טקסט תמונה : חורף 1983. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 39 שנים. זהו אולם הכדורסל צר המידות דאז של מכבי ר"ג בכפר המכבייה ברמת גן בטרם משחקה נגד מכבי ת"א. זיהוי הנוכחים בתיעוד הנ"ל מימין לשמאל, הוא כלהלן : הצלם חיים פודגור, השדר יורם ארבל, השדר המתלמד אורי לוי, ועוזר השדר אורן נהרי (ממושקף ומזוקן). אורן נהרי היה בורג קטן בחטיבת הספורט בפיקודי אולם מצא את מקומו מאוחר יותר בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שם צבר את המוניטין הרב שלו כעורך בעל ידע בתחום חדשות החוץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 4. תזכורת מהימים ההם : במוסקבה נפתחה היום (שישי – 11 במארס 2016) תחרות השח מט היוקרתית המאכלסת את 8 המועמדים (שני סיבובים) על הזכות להתמודד נגד אלוף העולם בשחמט הנורבגי מגנוס קרלסן בן 25. שמונת המתמודדים הם האמריקני היקארו נאקמורה, ההולנדי אניש גירי, ההודי ווישווינאתאן אנאנד, הבולגרי וואסלין טופאלוב, הרוסי פטר סווידלר, הרוסי סרגיי קארז'אקין, האמריקני פאביאנו קרואנה, והארמני לבון ארוניאן. אתר השח מט האמריקני ICC משדר את כל במשחקים בשידור ישיר. מהרו לצפות בשח מט מרתק.  

הכרך החמישי של הספר ה- 12 "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חֲזוֹן הטלוויזיה בארץ ובעולם". הספר כלול בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ מ- 1884 ועד 2016, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי מחבר את הסדרה רחבת ההיקף של 13 ספרים שדנים בתולדות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התמונה צולמה היכן שהוא בסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לנוכח מינויו של מר יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מתוך הספר "פִּסְגָת הַיְכוֹלֶת הַאֱנוֹשִית וְהִתְפַּתְּחוּת חָזוֹן הַטֶלֶוִויזְיָה בַּאָרֶץ וּבַעוֹלָם". (קובץ ט' – כרך ה').

מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר (citius, altius, fortius). אין גבול לכישרון האדם והיכולת האנושית בספורט מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה.  

(הכרך החמישי כולל את הסעיפים הבאים : ראשי פרקים / תוכן עניינים, רשימת הספרים בסדרה, קבצים ט', י', י"א, י"ב, מתוך ס"ה של ט"ז קבצים + לזכרם, וביבליוגרפיה).

כל הזכויות שמורות למחבר הסדרה יואש אלרואי. המחקר, כתיבת הטקסט, הראיונות, ואיתור התמונות – נעשו בתקופה שבין אוקטובר 1998 ל- למארס 2016. המחקר והכתיבה טרם הסתיימו.

הערה : הספר "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון הטלוויזיה בארץ ובעולם" כמו הסדרה כולה הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" על 13 כרכיה מוקדשים במידה רבה לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדגולים של הדוֹר היָשָן שהיו בני מלכות : פרופסור אליהוא כ"ץ, עוזי פלד, ארנון צוקרמן, אלכס גלעדי, מוטי קירשנבאום, דן שילון, יאיר שטרן.

הקדמה קצרה.

הפרק החמישי והאחרון אודות אתלט העל האמריקני ג'סי אואנס (Jesse Owens) עוסק ביכולת הניתור ומהירות ריצתו הווירטואוזיות שלו בימים ההם שהפיקו שיא עולם פנטסטי בקפיצה לרוחק ב- 25 במאי 1935 באצטדיון "אן ארבור" במישיגן, בתוצאה של 8.13 מטרים. אלוהי הספורט בירך את ג'סי אואנס המנוח (גובהו היה 1.78 מ') בכשרים אנטומיים ופיסיולוגיים וגם קואורדינציה גופנית יוצאֵי דופן. מדהים כי אותו הנער נצר למשפחת עבדים קוטפי כותנה במדינה הדרומית אלאבאמה (משפחתו עקרה ונדדה מאוחר יותר לקליבלנד במדינת אוהיו) ידע לפתח את כשריו הגופניים הנפלאים בסיוע שני מאמניו ב- OHIO, שהיו גם מורים ומחנכים והפכו ל-מנטורים צ'ארלס ריילי (Charles Riley) ולארי סניידר (Larry Snyder). ג'סי אואנס הפך להיות אתלט עַל מזהיר, שיאן עולם ואלוף אולימפי דגול במשחקי ברלין 1936. ג'סי אואנס זכה ב- 4 מדליות זהב באולימפיאדת ברלין 36' בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ' ו- 200 מ', בקפיצה לרוחק, ובמירוץ השליחים 4 פעמים 100 מ'. בחינת הישגו בקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936 מהיבטי המכניקה הפיסיקאלית של המדען היהודי – אנגלי יצחק "אייזיק" ניוטון כפי שניתן לראות בסרט התיעודי של באד גרינספאן "Jesse Owens returns to Berlin", מתריסה ומגלה שגיאות, וקובעת בבירור כי ג'סי אואנס לא ניצל עד תום את השימוש המתמטי – פיזיקאלי המדויק בסגנון תנועותיו באוויר במקצוע הטכני הזה בטרם הנחיתה בחול הרך. מדובר במקצוע אתלטי ש-דורש קואורדינציה גופנית מיוחדת. מדובר תיאום תנועות באוויר שעל האתלט לבצע, ביניהן תנועה אנטי רוטציונית של הכתפיים והחלק העליון של הגוף הקרויות "סגנון" שמטרתן לבלום את סיבוב האתלט לפנים, לאחר ובעקבות הניתור על הקרש. ג'סי אואנס קבע תוצאה של 8.06 מ' וזכה במדליית הזהב. אילו היה משתמש ביתר יעילות בסגנון הקפיצה לרוחק שלו (הוא הלך צעד וחצי באוויר) ומתאמן טוב יותר בשליחת הרגליים לפנים בטרם הנחיתה, יכול היה בעזרת שני הווקטורים של מהירות ריצתו וניתורו הגבוה להרחיק בברלין 1936 למרחק של 8.50 מ' אולי אפילו ל- 8.60 מ'. אותם הדברים אמורים לגבי מתחרהו הגרמני לוץ לונג באולימפיאדת ברלין 1936 שהשתמש בסגנון שונה ופשוט יותר משל ג'סי אואנס, סגנון המיתוח. לוץ לונג היה יכול לעבור את גבול 8 המטרים. ג'סי אואנס ולוץ לונג לא מיצו את כישרונם באולימפיאדת ברלין 1936. לחלוטין לָאו. חובבי הא"ק שמתעניינים במכניקה הפיסיקאלית של הא"ק יכולים להתבונן ב- Youtube ולנתח לעצמם את הקפיצות של ג'סי אואנס ולוץ לונג. סגנונו של הקופץ לרוחק האמריקני ראלף בוסטון (Ralph Boston) שיאן עולם ואלוף אולימפי באולימפיאדות רומא 1960, טוקיו 1964, ומכסיקו 1968 היה הרבה יותר מהוקצע ויעיל משל ג'סי אואנס (הוא הלך שניים וחצי צעדים באוויר והביא את רגליו לנחיתה באופן יותר מוצלח מזאת של ג'סי אואנס), אולם ראלף בוסטון לא היה אָצָן מהיר ברמתו של ג'סי אואנס. צריך להבין שג'סי אואנס כאָצָן נפלא היה מסוגל לייצר מהירות ריצה של כ- 10 מטרים בשנייה ולנתר ללא קושי מיוחד מעל רָף שגובהו 1.92 מ'. שני ווקטורים מזהירים אופקי ואנכי/אלכסוני שהניבו שקול מדהים ועמו תוצאה של 8.13 מ' ב- 1935 כשג'סי אואנס היה בן 22. כמה מצער שג'סי אואנס נטל חלק רק פעם אחת ב- Session אולימפי אחד ואח"כ פנה לספורט מקצועני – קרקסי והתחרה נגד כלבים, סוסים, אופנועים, ומכוניות כדי להתפרנס. אתלט דגול כמותו נולד פעם בדור. אולי בשני דורות. ראלף בוסטון השתתף כאמור בשלוש אולימפיאדות. סגנון הקפיצה שלו כמו של הקולגה הארמנית – סובייטית שלו איגור טר – אובאנסיאן (Igor Ter Ovanesian) היה מרהיב (!). קוראי הבלוג הצעירים שמתעניינים בפיסיקה ובמתמטיקה של הא"ק יכולים למצוא חומר רב בספריהם המועילים של הבריטי ג'פרי דייסון (Geoffrey Dyson), האמריקנים ג'ון באן (John Bunn) ו- קנת' דוהרטי (Kenneth Doherty), הגרמני טוני נט (Toni Nett) וגם אחרים. קנת' דוהרטי מסביר בשרטוט פשוט את ההבדל בין ביצוע יעיל של סגנון בקפיצה לרוחק לבין ביצוע רשלני שבא לידי ביטוי בסופו של דבר בפער הנחיתה מקרש הניתור. כידוע קובעת חוקת הא"ק כי מדידת מרחק הקפיצה נעשית בין הקו הקדמי של קרש היצור לבין החלק האחורי ביותר של העקבות שמותיר האתלט בחול (בין אם מדובר בכפות רגליו, ישבנו, ו/או כפות ידיו). ג'סי אואנס היה עילוי שמשך אליו ב- 1935 ו- 1936 התעניינות בינלאומית חסרת תקדים בימים ההם וגם את מצלמות הקולנוע של הבימאית הגרמנייה לני ריפנשטאהל במשחקים האולימפיים של  ברלין 1936. מי שיער ב- 1936 כי ג'סי אואנס יקצור תהילת עולם דווקא באולימפיאדה הנאצית בברלין באוגוסט 1936, וכי הצילומים של לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) את האָצָן והאתלט הדגול ג'סי אואנס לפני עיניו הבוחנות של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר יהפכו לתיעוד היסטורי ומורשת עולמית.

טקסט מסמך : 1971. ציור של קן דוהרטי מתוך ספרו "Track and Field Omnibook" המסביר את חשיבות ההצמדות לביצוע העקרונות המכאניים בקפיצה לרוחק. הצללית מדגישה את ביצוע הסגנון הרשלני בקפיצה לרוחק שבא לידי ביטוי בפער בעת הנחיתה בחול. משמאל, ציור של הנחיתה של קופץ הרוחק האמריקני באולימפיאדת רומא 1960, רלף בוסטון. מימין הנחיתה של בוב בימון בסגנון "הקנגורו" שלו באולימפיאדת מכסיקו 1968 שהניבה שיא עולם של 8.90 מ'. (באדיבות ספרו של קנת' דוהרטי / J. Kenneth Doherty הקרוי "Modern Track and Field"ארכיון יואש אלרואי).

נושאים.

א. אולימפיאדת ברלין 1936 הייתה הסמן הימני המרהיב ביותר מכל האולימפיאדות שקדמו לה לפני מלחמת העולם ה- 2 בתוכן, ארגון, וקדמה טכנולוגית למרות שכונתה "האולימפיאדה הנאצית". זאת הייתה אולימפיאדה משגשגת באופן מיוחד. היא תיזכר בגלל אותם האספקטים המוצלחים שהאנושות כולה רוחשת להם הערכה : ארגון ולוגיסטיקה מדויקים , תכנים חדשניים, וטכנולוגיה מתקדמת. היא תיזכר גם בשל הופעתו המזהירה של האתלט האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) שזכה בארבע מדליות זהב : בריצת 100 מ', ריצת 200 מ', קפיצה לרוחק, ו- מֵרוּץ השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ', וההתעמתות שלא הייתה עם הפיהרר הנאצי אדולף היטלר שתיעב ספורטאים יהודים ושחורים. אנשי הטלוויזיה יזכרו את אולימפיאדת ברלין 1936 בשל התיעוד המעניין והמפורט שלה שנעשה בסרט "OLYMPIA" [סעיף 1] ע"י בימאית הקולנוע המחוננת והמקורית, הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefensthal). קבוצת הצילום של לני ריפנשטאהל מנתה 45 צלמים שהחזיקו בידיהם 45 מצלמות פילם (35 מ"מ) בעלות עדשות שונות למשימות תיעוד שונות . הם צילמו במשך שישה עשר ימי אולימפיאדת ברלין באתרים האולימפיים הרבים בין 1 לאוגוסט ל- 16 באוגוסט של שנת 1936 כמות עצומה של 500000 (חצי מיליון) מטר פילם. אנשי הטלוויזיה יזכרו גם את אולימפיאדת ברלין 1936 בשל הופעתה ההיסטורית של הטלוויזיה הגרמנית של חברת האלקטרוניקה "TELEFUNKEN" בראשות המהנדס וָולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch) שהעבירה לראשונה כבר אז כ- 80 / 70 שעות בשידורים ישירים מתחרויות ה- א"ק והשחייה האולימפיות. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הבינלאומית מאז המצאתה ב- 1884 (המצאת ה- Spinning Disk) ע"י מהנדס החשמל הגרמני פָּאוּל נִיפְּקוֹאוֹ (Paul Nipkow) שאירוע ספורט כלשהו הועבר בשידור ישיר. הספר הזה מתייחס בהרחבה רבה ובפרוטרוט לאולימפיאדת ברלין 1936 מנקודת מבט טלוויזיונית .

ב. אין גבול לכישרון האדם והיכולת האנושית בספורט מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה. תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנים 1988 – 1968 "מבט ספורט" ו- "משחק השבוע" משמשות ספינות הדגל של השידור הטלוויזיוני הציבורי. תוכנית הטלוויזיה, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", מעניקה לצופיה את חוויית כיבוש הפסגה. אין גבול ליכולת האדם בביצועי הספורט כפי שהם משתקפים בשידורי הטלוויזיה גם מפני שאין גבול לטכנולוגיה הטלוויזיונית למדוד את היכולת האנושית הזאת. הטלוויזיה משמרת את החלום והחזון כי היכולת האנושית היא חסרת גבולות. יבוא יום ואת מהירות האתלטים והשחיינים ימדדו באלפיות שנייה ואח"כ ביחידות זמן של אחד חלקי עשרת אלפים של השנייה. את תחרויות הקפיצות בא"ק ימדדו במילימטרים במקום סנטימטרים, ובהרמת משקלות ימדדו את השיאים בגרמים במקום קילוגרמים.

ג. הקופץ לרוחק האמריקני בוב בּימוֹן קובע ב- 18 באוקטובר 1968 שיא עולם מדהים (!) 8.90 מ' ב-גבהים של אולימפיאדת מכסיקו 1968 (2500 מ' מעל פני הים). האצנים האמריקניים ג'ים היינס, טומי סמית', ולי אבאנס קובעים באוויר הדליל של מכסיקו 1968 שיאי עולם בריצות 100 מ' (9.95 ש'), 200 מ' (19.83 ש') ו- 400 מ' (43.86 ש') -בהתאמה. חלק מהספורטאים האמריקנים השחורים מנצלים את מצלמות הטלוויזיה לצורכי הפגנות פוליטיות – חברתיות נגד הגזענות בארה"ב וקיפוח ואפליה שיטתיים של האוכלוסייה השחורה. האתלט האמריקני הקופץ לרוחק רלף בוסטון באולימפיאדות רומא 1960, טוקיו 1964, ומקסיקו 1968.

ד. המתאגרף האמריקני קאסיוס מארצלוס קליי באולימפיאדת רומא 1960. הספורטאים הגרמניים באולימפיאדת ברלין 1936 ניצלו את מצלמות הטלוויזיה והסטילס כדי להביע תמיכה חמה במועל יד במשטר הנאצי. אולימפיאדת מכסיקו 1968. קופצי הרוחק האמריקניים בוב בימון ורלף בוסטון. האפליה הגזעית במדינות הדרום בארה"ב. המתאגרף האמריקני במשקל כבד קאסיוס מרצלוס קליי מתאסלם ו-ממיר את שמו למוחמד עלי.

ה. הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) החליט כי האולימפיאדה ה- 19 של הזמן החדש תיערך במכסיקו סיטי. האתלט הבריטי רוֹגֶ'ר בַּאנִיסְטֶר היה הראשון בעולם לשבור את מחסום 4 הדקות בריצת המַיִל (1609 מ') כשקבע ב- 6 במאי 1954 על מסלול הא"ק של אוניברסיטת אוקספורד זמן של 3:59.4 דקות  הוא היה רופא שהתמחה בפיסיולוגיה וחקר המאמץ האנושי בספורט והתקומם נגד החלטת IOC לקיים את המשחקים האולימפיים במכסיקו סיטי. "קיום תחרויות ספורט בגובה רב של 2 ק"מ מעל מפני הים הוא מעשה איוולת", קבע רוג'ר באניסטר מפני שהמחסור בחמצן יפגע בספורטאים המתמודדים בעשרות ענפים אולימפיים. החוק היסודי של ההגינות הספורטיבית המעניק "תנאים שווים לכל ספורטאי וספורטאית", לא יישמר על פי הבנתו , כי מרבית בני האדם אינם מתגוררים בתנאי גובה. רוֹגֶ'ר בַּאנִיסְטֶר הוסיף, "קיום תחרויות הספורט במכסיקו סיטי נותן יתרון למיעוט קטן, והניצחון לא יהיה בהכרח מנם חלקם של האתלטים המהירים ביותר אלא של אלה ה-מאוקלמים ביותר, אלה שחיים בתנאי גובה מלידתם כמו למשל הרצים למרחקים בינוניים וארוכים של קניה ואתיופיה".

ו. מכסיקו לא התאפיינה רק בשל מיקומה הגיאוגראפי הגבוה אלא התפרסמה כמדינת עולם שלישי מושחתת ובעלת בעיות פוליטיות וחברתיות רבות . בעוד המדינה מתכוננת לטקס הפתיחה האולימפי שנועד ל- 12 באוקטובר 1968, החריפו בתוכה המהומות החברתיות אותם הובילו הסטודנטים בערים הגדולות של המדינה. ה- הפגנות החברתיות נגד העוני והשחיתות לבשו אופי אלים ואיימו לשבש את ההכנות האולימפיות. נשיא מכסיקו דִיאַז אוֹרְדֵז לא השכיל להשתלט על המהומות בדרכי נועם והורה למשטרה ולצבא לפעול בכוח נגד ההמונים. סמוך לפתיחת המשחקים בספטמבר 1968 התקיימה הפגנת מחאה גדולה במכסיקו סיטי של אגף השמאל בפוליטי במדינה. המפגינים פנו אל מדינות העולם בבקשה לבטל את השתתפותם באולימפיאדה במכסיקו הנגועה בשחיתות ושלטון לא תקין. בתגובה פתחה המשטרה באש חיה והרגה 200 מפגינים [סעיף 2]. מכסיקו לא פרסמה לעולם את מספר המפגינים שנהרגו ונפצעו ב- 1968 מאש המשטרה והצבא ולא הגישה כל דו"ח אודות האזרחים ששילמו בחייהם וגופם תמורת השגת "שלווה אולימפית". היה ברור לכולם שקורבנות אדם רבים מאוד הוקרבו על מזבח האולימפיאדה ה- 19 של העת החדשה. כשנודע לרוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC המחזיקה בזיכיון הסיקור האולימפי דבר המהומות האזרחיות ב-מכסיקו , החליט לתגבר את הכיסוי האולימפי המתוכנן על ידו. הכיסוי הטלוויזיוני של משחקי מכסיקו 1968 ע"י ABC הפך לאמביציוזי והיסטורי. הגדול ביותר בתולדות סיקור אירוע ספורט כלשהו בימים ההם. רוּן אָרְלֶדְג' הטיס למכסיקו סיטי יותר מ- 50 טון ציוד שכלל 60 מצלמות ו- 80  ק"מ של כבלים, ו- 450 אנשי צוות. רשת ABC תכננה לשדר כ- 50 שעות מאולימפיאדת מכסיקו 1968. רוּן אָרְלֶדְג' מינה את עוזרו דִיק אֶבֶּרְסוֹל (Dick Ebersol) [סעיף 3] לתחקר וללקט עבור שדרני הרשת אינפורמציה אודות 2000 ספורטאים בולטים העתידים להשתתף באולימפיאדה.

ז. אולימפיאדת מכסיקו 1968 התקיימה בתאריכים שבין 12 ל- 27 באוקטובר 1968. אלו היו ימי הבראשית של הטלוויזיה הישראלית הצעירה. חיים יבין (אז, בן 36) החל את הקריירה שלו כמגיש ראשי של מהדורת "מבט" ביולי 1968. דן שילון (אז, בן 28) היה המגיש השני אחריו. באוקטובר 1968 הגישו חיים יבין ודן שילון פירורי אינפורמציה חדשותיים מצולמים מהעולם שהגיעו ל- "Intake" [סעיף 4] בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים באמצעות סלילי פילם של חברת הצילום האנגלית "Visnews". דָן שִילוֹן אז בן 28 פרש מהגשת חדשות וייסד את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הפך מייד לשַדָּר הספורט הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקמת הטלוויזיה במדינת ישראל הייתה מהפכת תקשורת עצומה בה נתפשה הטלוויזיה בשנותיה הראשונות כפנס קסם. בבת אחת גזל דן שילון את המוניטין משַדָּר הספורט המוביל של רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל. 1968 הייתה אומנם שנת הזינוק הגדול אך ציבור הצופים במדינת ישראל החמיץ בכל זאת את מרבית האירועים האולימפיים וגם את הדרמה הטלוויזיונית ההיסטורית המסעירה והבלתי נשכחת שחוֹלֵל הקופץ לרוחק האמריקני השחור בּוֹבּ בִּימוֹן באצטדיון האולימפי ב-מכסיקו סיטי ב- 18 באוקטובר 1968.

טקסט תמונה : סתיו 1968. חיים יבין (בן 36) הוביל את מהדורות החדשות של "מבט" באוקטובר 1968, ולצידו דן שילון ששידר באולפן את הסרטים הקצרצרים של אולימפיאדת מכסיקו 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. דן שילון (בן 28) מגיש את מהדורת "מבט" באוקטובר 1968 ובתוכה קטעי הפילם הבודדים שסיקרו את אולימפיאדת מכסיקו 68'. הצילום נעשה מתוך מוניטור הטלוויזיה הישראלי. המשחקים האולימפיים של מכסיקו 1968 הועברו בשידורים ישירים מלאים בארה"ב ובאירופה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה נעמדה על רגליה הסתפקה בפירורי מידע. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוֹבֶּרְט "בּוֹבּ" בִּימוֹן (Robert Bob Beamon) נולד ב- 29 באוגוסט 1946 בקווינס ניו יורק. הוא נולד קופץ לרוחק. כשהיה בן 18 היתמר בּוֹבּ בִּימוֹן ל- 1.90 ושקל 73 ק"ג. הוא היה אתלט צָנוּם אך אָצָן שמסוגל לרוץ 100 מ' בזמן פנטסטי של 10.20 שניות שתחום מומחיותו הקונקרטי הוא ניתור גבוה ולא ריצה. כל הקופצים הגדולים למרחק הם ללא יוצא מן הכלל גם אצנים מוכשרים , מי יותר מי פחות. אי אפשר לקפוץ רחוק מבלי לרוץ מהר. בּוֹבּ בִּימוֹן ייזכר לעַד בשל קפיצתו ההיסטורית המופלאה בגבהים של אולימפיאדת מכסיקו 68' בעיר הבירה מכסיקו סיטי (2400  מ' מעל פני הים) באותו יום שישי ההוא של 18 באוקטובר 1968 ב- 15:46 כשקבע שיא עולם חדש 8.90 מ'. מדהים ולא ייאמן.

בוב בימון ניתר כבר ב- 1964 למרחק של יותר משמונה מטרים באליפות העולם באוּלם שנערכה באוקלנד. ב- 1968 בהיותו בן 22 נבחר יחד עם שִיאָן העולם בקפיצה לרוחק בן ארצו רָלְף בּוֹסְטוֹן (Ralph Boston) וצָ'ארְלִי מֵאיְיז (Charley Mays) לייצג את ארה"ב במקצוע הקפיצה לרוחק באולימפיאדת מכסיקו 1968. רלף בוסטון קבע שיא עולם חדש במאי 1965 והעמידו על 8.35 מ'. רבים חשבו שרָלְף בּוֹסְטוֹן הציב שיא שמהווה במידה רבה את קצה גבול יכולתו של האדם. ב- 1935 קבע האתלט האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס שיא עולם של 8.13 מ'. במשך שנות דור בין השנים 1935 ל- 1965 שיפר האדם את השיא של גֶ'סִי אוֹאֶנְס ב- 22 סנטימטר נוספים בלבד. ההתקדמות האיטית של "עוד סנטימטר ועוד סנטימטר" הביאה את המדענים למסקנה כי שיאו של רָלְף בּוֹסְטוֹן 8.35 מ' מתקרב כנראה לקצה גבול יכולתו של האדם במקצוע הספורטיבי הזה המבוסס על ספרינט מהיר וניתור בעל עוצמה, וייתכן כי לא יישבר עוד שנים רבות.

שיאו האישי של בּוֹבּ בִּימוֹן ב- 1968 היה 8.33 מ'. רק שני סנטימטרים רחוק משיא העולם. בוב בימון ורָלְף בּוֹסְטוֹן נחשבו למועמדים לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת מכסיקו 1968 במקצוע האתלטי הזה, הקרוי קפיצה לרוחק. קנדידטים נוספים לזכייה בזהב היו הקופץ הארמני – סובייטי אִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֶסְיָאן (Igor Ter – Ovanesyan) ששיאו האישי עמד על 8.32 מ' והקופץ הבריטי יפה התואר לִין דֵיְיוִויס  (Lynn Davies) שקפץ כבר למרחק של 8.28 מ' והיה אלוף אולימפיאדת טוקיו 1964 עם הישג של 8.07 מ'.

טקסט תמונה : 1968. בוב בימון מתאמן בקפיצה לרוחק עם נעלי "Puma" באגם טָאהוֹ (Lake Tahoe) בקליפורניה במחנה האימונים של נבחרת ארה"ב בא"ק לקראת אולימפיאדת מכסיקו 1968. כאן נראה בוב בימון מבצע את סגנון ה- "קנגורו" המפורסם שלו במקצוע הקפיצה לרוחק שבא לידי ביטוי בהכנסת הידיים בין הרגליים לקראת הנחיתה. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שישי – 18 באוקטובר 1968. 16.00 (ארבע אחה"צ). אולימפיאדת מכסיקו 1968. האתלט האמריקני בוב בימון דואה באוויר בדרך לשיאו העולמי הסנסציוני בקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. (באדיבות IOC ו- Telemexico. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מכסיקו 1968. יום שישי של 18 באוקטובר 1968. הקופץ לרוחק האמריקני בוב בימון (Bob Beamon) נוחת על קצה גבול היכולת האנושית, 8.90 מ'. שיא העולם החדש הזה מחזיק מעמד במשך עשרים ושלוש שנים עד 1991. באוגוסט 1991 קובע הקופץ לרוחק האמריקני מייקל פאואל (Michael Powel) באליפות העולם ה- 3 בא"ק בטוקיו – יפן תוצאה ושיא עולם חדש של 8.95 מ'. שיא העולם הזה של מייקל פאואל שריר וקיים עד עצם היום הזה, ברגע מחקר וכתיבת הספר ב-סופו של חודש ספטמבר של שנת 2022. (באדיבות IOC ו- Telemexico. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לארה"ב יש מסורת אולימפית ארוכה ונכבדה בקפיצה לרוחק מאז ניצח אלרי קלארק (Ellery Clark) במקצוע הזה באולימפיאדת אתונה 1896 כשהרחיק בקפיצתו וקבע שיא יסוד 6.35 מ' . הקופצים אמריקניים נטלו את הבכורה ב- 21 אולימפיאדות מתוך 26 שהתקיימו. האמריקני אָלְוִוין קְרָנְצְלֵיְין (Alvin Kraenzlein) היה הראשון שחלף על פני 7 מטרים וקבע באולימפיאדת פאריס ב- 1900 תוצאה של 7.18 מ'. בכל אולימפיאדה נוספו כמה סנטימטרים. הקופץ האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס ביצע באולימפיאדת ברלין 1936 את קפיצת הזמן הגדולה ביותר. הוא עבר מרחק של 8.06 מ' ושיפר ב- 33 ס"מ את השיא האולימפי שקבע בן ארצו אדוארד הָאם (Edward Hamm) באולימפיאדת אמשטרדם 1928, ועמד על 7.73 מ'. גֶ'סִי אוֹאֶנְס היה באותה תקופה גם שיאן העולם בקפיצה לרוחק. שנה ורבע לפני אולימפיאדת ברלין 1936 ניתר ב- 25 במאי 1935 באִצטדיון "אָן אָרְבּוֹר" במישיגן למרחק של 8.13 מ'. תוצאה יוצאת דופן וחסרת תקדים. שום קופץ לרוחק בזמנו לא ניפץ את מחסום שמונת המטרים. רבים סברו לכן בימים ההם כי ההישג הזה מהווה את קצה גבול יכולתו של האדם בקפיצה לרוחק. שיא העולם הזה של גֶ'סִי אוֹאֶנְס החזיק באמת מעמד 25 שנה עד 1960 עד להופעתו של קופץ לרוחק אמריקני נוסף בשם רָלְף בּוֹסְטוֹן.

רָלְף בּוֹסְטוֹן נולד ב- לָאוּרֶל – מִיסִיסִיפִּי (Laurel – Mississippi) בארה"ב ב- 9 במאי 1939. הוא היה הילד העשירי למשפחת חוואים. אביו היה בעל ידי זהב. רלף בוסטון נולד להיות אתלט. הוא בנה באמצעות מכשירי העבודה של אביו מסלול מאולתר ובור קפיצה. שם החלה הקריירה המזהירה שלוֹ. רלף בוסטון זכה במדליית הזהב באולימפיאדת רומא 1960 בקפיצה לרוחק בהיותו בן 21 ,כשעבר מרחק של  8.12 מ'. הוא הקדים בסנטימטר בודד את בן ארצו אִירְוִוין רוֹבֶּרְטְסוֹן (Irvin Robertson), ובשמונה ס"מ את הקופץ הארמני – סובייטי אִיגוֹר טֶר אוֹבַאנֶסְיָאן. במקום הרביעי דורג הקופץ הגרמני מַנְפְרֶד שְטַיְינבָּאךְ (Manfred Steinbach) שקפץ 8.00 מ'. טווח השמונה מטרים כבר לא היה נחלתו הבלעדית של אתלט הפלא, גאון הריצה והקפיצה ג'סי אואנס. ב- 1960 עמדה העיר לָאוּרֶל במרכזה של אלימות הקוּ קְלוּס קְלאֶן (Ku Klux Klan). בעיר שררה הפלייה גזעית. רָלְף בּוֹסְטוֹן שב למדינת הדרום מִיסִיסִיפִּי מאולימפיאדת רומא 1960 עטור מדליית זהב והכריז בפני התושבים : "אני אזרח העולם אך אינני אזרח מִיסִיסִיפִּי". דברים דומים אמר המתאגרף האמריקני השחור קָאסְיוּס מָארְצֶלוּס קְלֶיי (Casius Marcellus Clay) בן ה- 18 שזכה באולימפיאדת רומא 1960 במדליית הזהב במשקל בינוני. הוא שב לארה"ב וביקש להיכנס עם חבריו למסעדה בעירו לואיוויל במדינת קנטאקי כשהוא עונד את מדליית הזהב שלו. בעל המסעדה ההיא תמך בהפרדה גזעית וסירב לארח שחורים. קאסיוס מרצלוס קליי נעלב עד עמקי נשמתו וזרק את המדליה המוזהבת לנהר. אח"כ החל בקריירה מזהירה ובתוך כמה שנים הפך לאלוף העולם באגרוף במשקל כבד. במקביל להצלחתו המטאורית התאסלם ב- 1964 כאקט של מחאה, חבר לתנועת "המוסלמים השחורים", והמיר את שמו המקורי קאסיוס מארצלוס קליי (נחשב בעיניו לשֵם של עבדים) למוּחָמַד עָלִי [5]. מוחמד עלי הכריזמאטי היה המתאגרף הבולט והמרשים ביותר שהשפיע על בני דורי. הקריירה הארוכה שלו כאלוף העולם באגרוף במשקל כבד הייתה רצופה גם מאבקים פוליטיים נגד הממסד האמריקני. הוא סירב להתגייס בסוף עשור ה- 60 של המאה הקודמת לצבא ארה"ב ולהילחם בווייטנאם (בטענה שאזרחי צפון ווייטנאם אינם אויבים שלו) והושעה בשל כך לשלוש שנים מהזירה ותוארו נלקח ממנו. הוא המתאגרף היחיד בהיסטוריה שהחזיר לעצמו שלוש פעמים את תואר אלוף העולם באגרוף במשקל כבד. מוּחָמַד עָלִי נמנה על אותה חבורת אלופי ספורט בינלאומיים רבי מוניטין, נבון ובעל קסם אישי מיוחד, שניחן ביופי גופני, אופי של לוחם, וכישרון רטורי והופעה בפני מצלמות הטלוויזיה, וגם ביכולת גופנית ווירטואוזית מעוררת השתאות. הוא זכה להערצה כלל עולמית (כמו גֶ'סִי אוֹאֶנְס וג'וֹ לוּאִיס בזמנם) ונחשף בצדק שוּב ושוּב בעשור ה- 70 של המאה שעברה על מסך חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[5] כמוהו נהג גם כדורסלן ה- NBA הגבוה (2.18 מ') ושחקן קבוצות "מילווקי באקס" (Milwaukee Bucks) ו- "לוס אנג'לס לייקרס" (Los Angeles Lakers) לוּ אָלְסִינְדוֹר (Lew Alcindor) שהתאסלם והמיר את שמו ל-קָארִים עָבְּדוּל גָ'אבָּר (Kareem Abdul Jabbar).

טקסט תמונה : 1961. שלושה אלופים אולימפיים אמריקניים שחורים באולימפיאדת רומא 1960 משתעשעים במכונת תקליטים בקמפוס של אוניברסיטת טנסי. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : האצנית ווילמה רודולף (זוכה במדליות הזהב באולימפיאדת רומא 1960 בריצות ל- 100 ו- 200 מ' ו-מירוץ שליחות ארבע פעמים 100 מ'), המתאגרף קאסיוס מרצלוס קליי בתווך מחבק את מותניה (ומי שהמיר את שמו מקאסיוס מארצלוס קליי ל- מוחמד עלי, זכה במדליית הזהב באגרוף במשקל בינוני באולימפיאדת רומא 1960), והקופץ לרוחק רלף בוסטון (זכה במדליית הזהב בקפיצה לרוחק) [7].

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. מוחמד עלי ואנוכי.

כשנשיא ארה"ב רונלד רייגן הכריז ב- 28 ביולי 1984 מרוֹם יציע המכובדים באצטדיון האולימפי ה- Memorial Coliseum בלוס אנג'לס, מתוך תא ביטחון שלוֹ מוּגַן בזכוכית משוריינת – על הפתיחה הרשמית של המשחקים, הרגשתי כאילו הוא מברך אותי אישית. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי כעורך ראשי, מפיק ראשי, מכתיב מדיניות הפקה, מנווט ראשי, ומנהל השידורים האולימפיים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתי בודד. אלכס גלעדי כבר לא היה בסביבה. לידי. האחריות היא נֶטֶל כבד. לא היה לי עם מי לחלוק אותה. גם אי אפשר לחלוק אותה. השידור הישיר בן השלוש שעות של טקס הפתיחה היווה את האות לשידורן של 115 שעות מהתחרויות האולימפיות. מחשבותיי נשאו אותי אל אורי פורת ז"ל מנכ"ל רשות השידור בירושלים והעורך הראשי של השידורים בשני כלי התקשורת הציבוריים הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל". התגעגעתי אליו. הוא היה האיש שאִפְשֵר לי להפיק את השידורים האולימפיים של לוס אנג'לס 1984 בקנה מידה בינלאומי. לא רציתי לחשוב כיצד היו נראים השידורים האולימפיים הללו אם יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור הקודם (1984 – 1979) היה נשאר בתפקידו וממשיך קדנציית ניהול נוספת עד 1989.

לאחר חזרתי מלוס אנג'לס לירושלים שאלו אותי ידידי מהו הרגע שנחרת בזיכרוני יותר מכל במשחקים האולימפיים של 1984. לא היה לי ספק. הפגישה פנים אל פנים עם אליל נעורי מוחמד עלי מגדולי המתאגרפים בהיסטוריה במשקל כבד. אולי הגדול שבהם. אורי לוי יצא לרגע החוצה מהמשרד שלנו ב- IBC שהיה ממוקם באולפנים הישנים של חברת הסרטים "קולומביה" ב- הוליווד – לוס אנג'לס כדי לשאוף קצת אוויר צח ולהירגע מהלחץ. זה היה באחת ההפסקות שבין השידורים הישירים. לפתע שמעתי אותו צועֵק, "…יואש אלרואי, בוא מהר החוצה, מוחמד עלי נמצא כאן…". טסתי החוצה כאילו נוריתי מלוע תותח. הייתי הראשון שהגיע אליו. ניצב מולי גבר שחור יפה תואר שנע באיטיות וכבדות. ידיו רעדו. ראו שהוא חוֹלֶה אבל פניו נותרו יפים. מאוחר יותר נודע לנו שהוא סובל מפארקינסון מחלה של ניוון שרירים בה לקה. הגשתי לו את פקודת המבצע – ספר השידורים שלנו שכתבתי לקראת שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ביקשתי ממנו שיחתום לי. הוא נעתר. הוא כתב את שמו אך ידו רעדה. בינתיים נהרו למקום אנשי טלוויזיה רבים מהרשתות הבינלאומיות ששהו ב- IBC בלוס אנגלס. רבים העריצו את מוחמד עלי וביקשו להודות לו על כישרונו ויכולתו הווירטואוזית בזירה ועל הקריירה ארוכת השנים והמזהירה שלו. עמדתי סמוך מאוד אליו ואמרתי לו בהערצה גלויה בקול רם :

“Mr. Ali , I’m from Israel television, I want you to know Mr. Ali that you are a living legend for us, all of us grew up on your amazing career, Mr. Ali you are the greatest of them all…!”.

פניו של מוחמד עלי נשארו חתומות ואז הוספתי :

“I have made for Israel television two special television documentary programs of 75 minutes each, about you and about the "Brown Bomber" Mr. Joe Louis Barrow” I told him and added, “The programs have been a great success in Israel”.

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. מוחמד עלי בן 24 (משמאל) עם ג'ו לואיס בן 53. (באדיבות ארכיון בטמן – (Bettmann archive).

מוחמד עלי לא השיב לדבריי. הוא שתק. זאת לא הייתה שיחה, זה היה מונולוג. לא יכולתי להיפרד מהספורטאי הדגול והנערץ הזה מבלי להבטיח לו שלא נשכח אותו לעולם. מוחמד עלי כמו ספורטאי עַל בינלאומיים בלתי נשכחים אחרים שפגשתי בקריירה העיתונאית שלי, דייגו ארמאנדו מאראדונה, פלה, יוהאן קרויף, נדיה קומאנצ'י, מייקל ג'ורדן, אמיל זטופק, מרק ספיץ, קארים עבדול ג'אבאר ועוד ועוד, גם הוא עשה את תוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" טובה יותר. הגיע הרגע להיפרד ממנו. בתום הפגישה הקצרה הנחתי את ידי על כתפו, חיבקתי אותו, ואמרתי לו :

“Mr. Muhamad Ali, we will Never forget you Mr. Ali and will never forget THRILLA OF MANILA “.

מפניו היפים שהיו חתוּמוֹת כל העֵת הבליח לפתע חיוך קל. אורי לוי עמד לידי ותיעד במצלמתו את המפגש שלי עם האישיות הספורטיבית הדגולה והבלתי נשכחת.

טקסט תמונה : יולי – אוגוסטט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. אנוכי עם ה- Champ הבלתי נשכח מוחמד עלי ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. מוחמד עלי מעניק לי את חתימתו על ספר השידורים שלי הנוגע לביצועי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והכיסוי שלנו את אירועי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. מוחמד עלי הוא ספורטאי עַל ומתאגרף נערץ עלי לעַד, וכמו פיגורות על בספורט הבינלאומי הפכו את תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובות יותר, איכותיות יותר, מעניינות יותר, ומרתקות יותר. (תיעוד וצילום אורי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוחמד עלי ורלף בוסטון שני ספורטאי על אמריקניים סבלו מ-חֶרְפָּת הגזענות שרווחה במדינות הדרום של ארה"ב. רלף בוסטון נשכח במהלך השנים אבל את מוחמד עלי זוכרים בגלל הקריירה המזהירה שלו בזירת האגרוף ואומץ ליבו האזרחי. הוועדה המארגנת של אולימפיאדת אטלנטה 1996 בחרה בו להיות נושא הלפיד ומדליק המשואה האולימפית.

טקסט תמונה : זהו הקופץ לרוחק האמריקני רלף בוסטון (גובהו 1.85 מ' ומשקלו 75  ק"ג) שזכה במדליית הזהב ובתהילה האולימפית במשחקי רומא 1960. הוא קבע תוצאה של 8.12 מ', ו-הקדים בסנטימטר בודד את מתחרהו אירווין רוברטסון גם כן קופץ שחור אמריקני, וב-שמונה ס"מ את הזוכה במדליית הארד הסובייטי – ארמני איגור טר אובאנסיאן. מדענים אמריקנים ערכו מחקר אודות היתרונות הגופניים של 137 אלופים אולימפיים ברומא 1960 וחיפשו תשובות מדוע הם ולא אחרים זכו במדליות הזהב. אחד הנחקרים היה רלף בוסטון (בתמונה). גובהו של רלף בוסטון 1.85 מ' ומשקלו 75  ק"ג [9]. (מקור : מתוך הספר המדעי "The Physique of The Athlete" שנחקר ונכתב ע"י J. M. Tanner בעל תארים .M.D ו- D.SC ויצא לאור באנגליה ב- 1964). 

ב- 12 באוגוסט 1960 שבר רָלְף בּוֹסְטוֹן בסגנונו המלוטש (שני צעדים וחצי באוויר) את שיאו ההיסטורי 8.13 מ' בקפיצה לרוחק בן 25 השנה של ג'סי אואנס, וקבע תוצאה של 8.21 מ'. כעבור פחות משנתיים ביוני 1962 הוסיף אִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֶסְיָאן 11 (אחד עשר) סנטימטרים לשיא של רָלְף בּוֹסְטוֹן והעמידו על 8.32 מ'. רָלְף בּוֹסְטוֹן ואִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֶסְיָאן היו בזמנו מועמדים וודאיים לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964. אך את ההצגה האולימפית באוקטובר 1964 במזג אוויר סגרירי וגשוּם ביפן הרחוקה, גנב הבריטי לִין דֵיְיוִויס. לִין דֵייוִיס ניתר למרחק של 8.07 מ' וזכה במדליית הזהב. האמריקני רלף בוסטון היה שני עם 8.03 מ' ומדליית כסף, והארמני – סובייטי אִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֶסְיָאן זכה שוב במדליית האָרָד כשקפץ 7.99 מ'. בחודש מאי 1965 שבר רָלְף בּוֹסְטוֹן את שיא העולם של אִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֶסְיָאן והעמידו על 8.35 מ'. אל החבורה הנכבדה של רָלְף בּוֹסְטוֹן, לִין דֵייוִיס, ואִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֵסְיָאן הצטרף למאבק על הבכורה באולימפיאדת מכסיקו 1968 מתחרה מוכשר נוסף. האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן .

תחרויות המוקדמות בקפיצה לרוחק באולימפיאדת מכסיקו 1968 נפתחו בשעות הבוקר של יום חמישי – 17 באוקטובר 1968. 35 קופצים מ- 23 מדינות נטלו בהן חלק. שלושת הקופצים הוותיקים רָלְף בּוֹסְטוֹן, לִין דֵיְיוִיס , ואִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֶסְיָאן חלפו ללא שום קושי מעל מרחק המינימום 7.70 מ' הנדרש כדי להעפיל לשלב הגמר. בוב בימון לעומתם נתקל בקשיים מרובים. הוא פסל את שני ניסיונותיו הראשונים והיה בצרה צרורה. נותר לו עוד ניסיון קפיצה אחד, השלישי והאחרון. 7.70 מ' היו עבורו מרחק שגרתי, אותו היה עובר בקלות מבלי להקדיש לקפיצה תשומת לב רבה מידי. אבל עכשיו כאן באולימפיאדת מכסיקו 1968 הראשונה בחייו הכול היה שונה. הוא היה שרוי בלחץ נפשי גדול. לעזרתו נחלץ רָלְף בּוֹסְטוֹן שהייתה לו זאת האולימפיאדה השלישית ברציפות בה נטל חלק, "…היי בן אדם תירגע, תזיז את סימן ההרצה שלך 30 סנטימטרים לאחור ואז הכול יהיה בסדר…", אמר לו רָלְף בּוֹסְטוֹן, והוסיף, "…מה זה בשבילך לקפוץ 7.70 מ', נתר קצת לפני הקרש, המטרה שלך כעֵת היא לא לשבור את שיא העולם שלי, המטרה שלך היא לא לפסול בניסיון האחרון שלך, על מנת להעפיל לשלב הגמר שייערך מחר…". בּוֹבּ בִּימוֹן קיבל את עצתו של רלף בוסטון והעפיל לתחרות הגמר בקפיצה לרוחק שנועדה להיערך ביום שישי אחה"צ – 18 באוקטובר 1968.

מקרה דומה אירע באולימפיאדת ברלין 1936. גֶ'סִי אוֹאֶנְס פסל את שתי קפיצותיו הראשונות בשלב המוקדם של תחרות הקפיצה לרוחק ועמד בפני סכנת הדחה. לעזרתו נחלץ מתחרהו המסוכן הגרמני קָארְל לוּדְוִויג "לוּץ" לוֹנג. "קח את הסימן שלך קצת לאחור ואתה עובר את מרחק המינימום (עמד על 7.15  מ' בברלין 36') בקַלֵי קַלוּת", יעץ האתלט הגרמני לגֶ'סִי אוֹאֵנְס. גֶ'סִי אוֹאֶנְס אימץ את ההמלצה והשאר היסטוריה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הקופץ לרוחק הגרמני קארל לודוויג "לוץ'" לונג (משמאל) לא שועה לעצת ראשי המשלחת הספורטיבית הגרמנית לאולימפיאדה הנאצית אמוני תורת הגזע ומתיידד עם ג'סי אואנס אתלט שחור אמריקני (מימין). ג'סי אואנס היה בעת ההיא שיאן עולם בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ', 200 מ', וקפיצה לרוחק. לוץ לונג העניק לג'סי אואנס עצה נבונה אחת בעת התחרויות בשלב המוקדם בקפיצה לרוחק והודות לה העפיל לשלב הגמר. בתחרות הגמר זכה ג'סי אואנס במדליית הזהב כשקבע מרחק של 8.06 מטרים. לוץ לונג זכה במדליית הכסף עם הישג של 7.87 מטרים. לוץ לונג האתלט הגרמני הג'נטלמן נהרג במלחמת העולם ה- 2 במדי הוואפן ס. ס. (SS) הנאצי – גרמני בחזית הרוסית. (באדיבות הביטאון – יומון האולימפי הגרמני "1936 OLYMPIAZEITUNG". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תוכנית הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שערכתי ב- 1973, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", לימדה את הילדים לבצע הרצה מהירה במקצוע הקפיצה לרוחק ויחד עם זאת להגיע נכון ובמדויק לקרש עם רגל הניתור.

זה מעניין : בּוֹבּ בִּימוֹן נעל נעלי "PUMA" בשלב הקפיצות המוקדמות ביום חמישי – 17 באוקטובר 1968. הוא עמד על מסלול ההרצה מרוכז בהזדמנות האחרונה ותִּכְנֵן איך שהוא לנתר לפני הקרש כפי שהציע רלף בוסטון כדי להבטיח את מקומו בגמר. הקפיצה צלחה. בּוֹבּ בִּימוֹן ניתר כ- 30 ס"מ לפני הקרש ואף על פי כן קבע מרחק של 7.94 מ'. זה היה סימן טוב לקראת הבאות. הוא העפיל יחד עם עוד 16 קופצים אחרים לגמר תחרויות הקפיצה לרוחק שנקבעו להיערך למחרת אחה"צ יום שישי – 18 באוקטובר 1968, ואז גם החליט להתחרות בשלב הגמר בנעלי ספייקס מסוג "adidas" במקום לנעול את נעלי "PUMA".

טקסט תמונה : יום חמישי – 17 באוקטובר 1968. האצטדיון האולימפי ב-מכסיקו סיטי. בוב בימון (Bob Beamon גובהו 1.92 מ') מנתר בנעלי ספייקס מסוג "PUMA" בניסיונו השלישי והאחרון לאחר שתי פסילות בשלב המוקדם של תחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת מכסיקו 1968. ניסיונו השלישי צלח. הוא לא פסל וחלף בקלות מעל מרחק של יותר מ- 7.70 מטרים. ההישג הזה זה הספיק לו כדי  להעפיל לשלב הגמר של תחרויות הקפיצה לרוחק לגברים במשחקים האולימפיים של מכסיקו 68' שנערכו למחרת ביום שישי אחה"צ של 18 באוקטובר 1968. בוב בימון הרביעי ברשימת הקופצים התעלה בתחרות הגמר ההיא ו-קבוע שיא עולם חדש ומדהים של 8.90 מ' ו-גם זכה במדליית הזהב. הוא שיפר את איכות וטיב שיא העולם הקודם בקפיצה פלאית אחת ב- 55 ס"מ (!). שיא העולם הקודם בקפיצה לרוחק עמד על 8.35 ס"מ והוחזק אז במשותף ע"י האתלט והקופץ לרוחק האמריקני ראלף בוסטון (גובהו 1.86 מ') יחדיו עם הקופץ לרוחק הסובייטי – ארמני איגור טר אובאנסיאן (גובהו 1.87 מ'). (צילום סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בוב בימון היה באולימפיאדת מכסיקו 1968 ספורטאי צעיר רווי אמביציות וגם רומנטיקן חסר תקנה. מפליא וגם מפעים עד כמה היה בוב בימון גלוי לב ועד כמה הסכים להיחשף בפני הסופר האמריקני דיק שאאפ (Dick Schaap) כשגולל בפניו את סיפור חייו בשנים 1975 ו- 1976 וגם את סודות האהבה הכמוסים שלו. מדהים. בוב בימון היה נשוי לברטה (Bertha) אך היה מאוהב בידידתו היפה גלאדיס (Gladys). גלאדיס הגיעה למכסיקו סיטי כדי לעודד אותו בתחרות האולימפית בקפיצה לרוחק ובוב בימון לא יכול היה לעמוד בפני קִסמה. הלילה ההוא של יום חמישי – 17 באוקטובר 1968 בטרם תחרות הגמר בקפיצה לרוחק הפך ללֵיל אהבים עם אהובתו. עֵת נפלאה ומקסימה עם גלאדיס שכולה רוך מישוש ומגע, התנשקויות, וסקס. בבוקרו של יום שישי – 18 באוקטובר 1968 שש שעות לפני תחילת התחרות, התעורר בוב בימון מאוכזב מעצמו, כעוס, עצבני, ומזיל דמעה. הוא לחש למצפונו : "לא עמדתי בפיתוי. השארתי את מדליית הזהב במיטה" [10]. ראה הספר התיעודי של הסופר האמריקני Dick Schaap הקרוי, "הקפיצה המושלמת" (The Perfect Jump). הנה ציטוט מהספר :

“Bob Beamon made love Passionately to Gladys. Oh my God, thought Bob Beamon, I have ruined it, I Have left the gold medal right here. I have left the gold medal in the bed”.

טקסט מסמך : 1976. שער הכריכה הקדמי של הספר "The Perfect Jump". הסופר האמריקני דיק שאאפ (Dick Schaap) כתב את הספר הדרמטי, המעניין והמרתק, הקרוי, "The Perfect Jump", בו הוא מספר על בוב בימון (Bob Beamon) שקבע באולימפיאדת מכסיקו 1968 שיא עולם מפתיע ומדהים בקפיצה לרוחק 8.90 מ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1976. שער הכריכה האחורי של הספר "The Perfect Jump". הסופר האמריקני דיק שאאפ (Dick Schaap) כתב את הספר המעניין והמרתק, "The Perfect Jump", בו הוא מספר על בוב בימון (Bob Beamon) שקבע באולימפיאדת מכסיקו 1968 שיא עולם מפתיע ומדהים בקפיצה לרוחק 8.90 מ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תחרות הגמר בקפיצה לרוחק של אולימפיאדת מכסיקו 1968 החלה ביום שישי בשלוש ארבעים ושש דקות אחה"צ – 18 באוקטובר 1968. בוב בימון החליף כאמור את נעלי ה- "פומה" (PUMA) שלו בנעלי "אדידאס" (adidas). משנה נעליים – משנה מזל, חשב לעצמו. בינתיים התעננו השמים והגשם היה תלוי באוויר. כל מי שביקר פעם במכסיקו סיטי שנבנתה על רמה הגבוהה כ- 2500 מטר מעל פני הים מכיר את מזג האוויר שם. ביום חם. אחה"צ יורד גשם ומנקה את ה-ערפיח. בערב נעים. 17 קופצים נטלו חלק בתחרות הגמר. בוב בימון נקבע להיות הקופץ הרביעי בתור הקופצים. לין דייוויס היה הקופץ השניים עשר. אִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֶסְיָאן – השלושה עשר, ורָלְף בּוֹסְטוֹן הקופץ השבעה עשר והאחרון ברשימה הנכבדה. בינתיים הגיעה למכסיקו סיטי גם בֶּרְטָה אשתו של בוב בימון. גם היא כמו גְלָאדִיס נסעה לאִצטדיון האולימפי כדי לחזות בבעלה. צירוף מקרים מוזר הביא את השתיים לשבת ביציעים זו ליד זו צופות באהובן המשותף. הן לא הכירו זו את זו. מדובר בסיפור רומנטי כמעט דִמְיוֹנִי אולם הוא אמיתי ו-נכון. צריך לקרוא את הספר הזה של דיק שאאפ, "The Perfect Jump", כדי להבין לאיזה סבך רומנטי נקלע בוב בימון בין אהובתו לבין אשתו באותו הלילה של יום חמישי ההוא ב- 17 באוקטובר 1968, בטרם אותה תחרות הגמר האולימפית המפורסמת בקפיצה לרוחק בה ניצח, הציב שיא עולם מדהים 8.90 מ', וזכה במדליית הזהב.

שלושה קופצים הראשונים לפני בוב בימון ניתרו ופסלו. עכשיו הגיע תורו. הוא היה הרביעי ב- Line up של שורת המתחרים. השעה הייתה 3.46 אחה"צ. בוב בימון לבש מכנסיים לבנים וגופיה כחולה – אדומה ועליה תפור מספר הזיהוי שלו בתחרות 254. הוא השליך כאמור את נעלי הפומה (PUMA) שלוֹ והחליט לנעול בשלב קפיצות הגמר דווקא את נעלי נעליי אדידס (adidas).

בינתיים התקדרו השמיים עבים. להבת ברקים חתכה את הרקיע. מי שהיה במכסיקו סיטי מכיר היטב את תופעת האקלים הזאת בשעות אחה"צ. שהיתי שם בחודשים של מאי ויוני ב- 1986 בעת מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86'. זה היה כמו ריטואל. בשלוש – ארבע אחה"צ נפתחו ארובות השמיים בעיר הבירה מכסיקו הסיטי השוכנת ברמה גבוהה הנישאת כ-שני קילומטרים וחצי מעל פני הים. הגשם מנקה את הערפיח שאופף את הכרך הענק הזה. בוב בימון ניצב בעמדת הזינוק שלו מתרכז ומתפלל לאלוהי הקפיצה לרוחק, "רק שלא לפסול, רק שלא אפסול". הוא היה כה מרוכז באתגר עַד שאפילו לא שלח מבט אחד ליציע שם ישבו זו לצד זו אשתו ברטה ואהובתו גלאדיס. רוח גבית מותרת במהירות של 2 מטרים בשנייה אחת נשבה מאחוריו. בגבו. ה-מאכסימום המותר על פי חוקת הא"ק. שלוש מצלמות אלקטרוניות של הטלוויזיה המכסיקנית Telemexico היו נעולות עליו. חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בראשותו של רוּן ארלדג' (Roone Arledge) העבירה את התחרות בשידור ישיר לארה"ב. היו שם עוד שתי מצלמות פילם שתיעדו את הקפיצה שלו, גם של סוכנות הצילום האנגלית Visnews. זה היה סטנדרט הכיסוי הטלוויזיוני בימים ההם של 1968. בוב בימון יצא לדרך והחל את המסע בן 20 המטרים לעבר קֶרֶש הניתור. הוא צבר תאוצה פנטסטית של כעשרה מטר בשנייה האט במקצת בשלושת הצעדים האחרונים, שקע נכון ופגע בול ברגלו בקרש הניתור. או אז ניתר בזווית הנכונה, התרומם לאוויר, ובמין סגנון קנגורו טַס הרחק לעבר נקודת הנחיתה שלוֹ. סגנון הרחיפה שלו היה מדהים ובלתי נתפס. לבסוף נחת. כפות רגליו פגעו בחוֹל והתיזו אותו לכל עבר. בוב בימון דילג קלות לפנים ויצא מהבור בתחושת הקלה. "לא פסלתי, קפצתי היטב", חשב לעצמו. תוצאת הקפיצה לרוחק מן ההיבט המתמטי היא כוח שָקוּל המורכב משני ווקטורים הפועלים בעת ובעונה אחת על מרכז הכובד של הגוף. אלה הם ווקטור מהירות הריצה ו- ווקטור כוח הניתור. בוב בימון הפעיל ביעילות מרבית את שני רכיבים וניצל נכון את המרכיב השלישי ההכרחי בתוצאה הסופית, זווית הניתור. הסגנון התנועתי האנטי רוטציוני לכיוון הניתור היה מושלם.

כולם באצטדיון האולימפי הרגישו שמשהו יוצא דופן קרה. בעיקר מתחריו של בוב בימון. נראה היה כאילו בוב בימון טס המון זמן באוויר. האמריקני רָלְף בּוֹסְטוֹן (אלוף אולימפיאדת רומא בקפיצה לרוחק, 8.12 מ') העריך ממקום מושבו כי בּוֹבּ בִּימוֹן ניתר למרחק של 8.54 מ' (28 feet). הבריטי לִין דֵייוִויס (אלוף אולימפיאדת טוקיו 1964 בקפיצה לרוחק, 8.07 מ') שלל את האפשרות הזו. "לא ייתכן, אם כך זה הרי טוב יותר כמעט ב- 20  ס"מ משיא העולם, בלתי מתקבל על הדעת", אמר. רָלְף בּוֹסְטוֹן מיהר לתקן את עצמו : "לִין, זה רחוק יותר מ- 8.54 מ' ". מכונת המדידה האלקטרונית האוטומטית של חברת "אומגה" (OMEGA) השווייצרית [11] בבור הקפיצה מדדה מרחק בלתי ייאמן של 8.90 מ'. טוב ב- 55 ס"מ משיא העולם הנוכחי דאז של רָלְף בּוֹסְטוֹן. המודדים המכסיקנים לא האמינו למראה עיניהם. "…לא ייתכן, מכשיר המדידה האלקטרוני טועה…", אמרו לעצמם. כבר מזמן הפסיקו למדוד בתחרויות ה-א"ק את זמני הריצה בסטופרים ואת מרחקי הקפיצות, ההטלות, הזריקות, והיידויים בגלגלת מטרית. באולימפיאדת טוקיו 64' הייתה חברת השעונים היפנית "סייקו" (SEIKO) אחראית על המדידה האלקטרונית שהוכחה כאמינה, מדויקת, ומהירה. אך בליבם של שופטי הקפיצה לרוחק במכסיקו 1968 התעורר לפתע ספק. שופט הקפיצות הראשי החליט ליתר ביטחון לאמת את התוצאה הסנסציונית בעזרת ה- "רולטקה" המטרית ופרס אותה. התוצאה שקבע בוב בימון לפני שתי דקות נראתה לוֹ מופרכת ודמיונית. הוא ביקֵש למדוד שוב את המרחק בשיטה הידנית הישנה שכולנו הִכרנו פעם. ה- "רולטקה" הידנית עתיקת היומין שבה ואימתה את התוצאה. היא קבעה את אותו המרחק. בוב בימון ניתר למרחק של 8.90 מ'. עכשיו כבר לא היה כל ספק ב-אֲמִיתוּתָה (!).

טקסט תמונה : יום שישי שלוש ארבעים ושש דקות אחה"צ – 18 באוקטובר 1968. האִצטדיון האולימפי במכסיקו סיטי. תחרות הגמר בקפיצה לרוחק. הקופץ האמריקני בוב בימון הקופץ הרביעי ברשימת הקופצים, מנתר בנעלי "ADIDAS" למרחק של 8.90 מטרים ומשפר ב- 55  ס"מ את שיא העולם הקודם של רלף בוסטון. חברת השעונים השווייצרית "OMEGA" הייתה אחראית על המדידה האלקטרונית במשחקים האולימפיים של מכסיקו 1968. בּוֹבּ בִּימוֹן הצליח להרים את מרכז הכובד שלו לגובה של 1.80 מ' בשיא העקומה של הפרבולה, שסימנה את דרך מעופו מרגע הניתור וההתנתקות מהקרקע, ועד למקום נחיתתו על החוֹל הרך. הישגו המדהים הפך אותו במשך 23 שנה למקדם מכירות מצוין בעל כורחו של חברת הלבשת הספורט והנעליים "adidas". (באדיבות IOC ו- Telemexico. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בוב בימון קובע ביום שישי אחה"צ – 18 באוקטובר 1968 שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק 8.90 מ'  בנעלי "adiddas". הוא הפך להיות המשווק בהא הידיעה בעל כורכו של נעלי החברה הגרמנית. (באדיבות TELEMEXICO ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על לוח התוצאות האלקטרוני באצטדיון נדלקו הספרות מאירות העיניים שציינו את התוצאה הפנטסטית מעבר לכל היגיון ולכל דמיון. 8.90 מ'. בּוֹבּ בִּימוֹן שלא היה אמון על שיטת המדידה המטרית ביקש "תרגום" ל- feet ו- inches כמקובל אצל האמריקניים. נאמר לו שקפץ למרחק של 29 feet ו- 2.5 Inches. רק אז הבין את גודל ומשמעות ההישג והתמוטט על המסלול. רגליו לא נשאו אותו. הוא איבד לרגע מרוב התרגשות את טונוס השרירים שלו. משהו המזכיר את ההלם וחולשתו הפיסיולוגית הרגעית של שמשון החבוק בזרועותיה של דלילה כשהבין שמחלפות שיערו הארוך קוצצו, חולשה רגעית שהספיקה לסרני פלישתים לגבור עליו ולהכניעו. בּוֹבּ בִּימוֹן היה מוכה תדהמה. גם שאר הקופצים היו בהלם. האצטדיון כולו היה המום. זה היה הישג בלתי נתפש שהקדים את זמנו ביותר מעשרים שנים. בוב בימון נראה כאילו הוא משתחווה לבורא עולם ומנשֵק את מסלול הרֶקוֹרְטָאן. הוא היה בטראנס. רָלְף בּוֹסְטוֹן היה הראשון שחיבק אותו ועזר לו לקום על רגליו. בּוֹב בִּימוֹן כשעיניו דומעות, שאל אותו, "מה אעשה עכשיו ? אני יודע שאתה כבר לא אוהב אותי יותר". רָלְף בּוֹסְטוֹן היה נדיב וג'נטלמן, והשיב לו את הטקסט הזה, "…חס וחלילה, היום הגיעה הקריירה שלי לקיצה. לעולם לא אוכל לקפוץ את המרחק הזה שאתה הגעת אליו…". לין דֵייוִיס ׁ(Lynn Davies) זוכר, "…ממקום מושבי ראיתי כי בוב בימון שוהה זמן רב באוויר אך לא שערתי כי יעשה מרחק של 8.90 מ'…".

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. 8.07  מטרים הספיקו לקופץ הבריטי (וולשי) לִין דֵייוִיס (Lynn Davies) לזכות במדליית הזהב. שיא העולם 8.90 מ' המופלא של בּוֹבּ בִּימוֹן ב- 1968 הפך את הישגו של לִין דֵייוִיס והקופצים האחרים למשחק ילדים. (באדיבות IOC ו- NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היריב הגדול של בוב בימון, רָלְף בּוֹסְטוֹן חשב ואמר לעצמו, "…לאחר שבוב בימון ניתר לחלל נראה היה כי לעולם לא ישוב לקרקע…". איגור טר – אובאנסיאן אמר, "…בוב בימון הפך בקפיצה אחת את כולנו לילדים קטנים…" [12]. כולם שמו לב שבּוֹבּ בִּימוֹן בקפיצתו הדגולה הזאת פרש את ידיו לצדדים במקום להניחן בין רגליו כפי שנהג לעשות תמיד. לִין דֵיְיוִיס לחץ את ידו של בּוֹבּ בִּימוֹן וברך אותו על הישגו הנפלא ואמר לו בעצב, "הרסת לעַד בהישגך הכביר את המקצוע היפה של הקפיצה לרוחק".

זה היה מדהים וחסר פשר. מייד לאחר הישגו העצום של בוב בימון השתנה מזג האוויר בצורה קיצונית. גשם עז החל לרדת והרוח שינתה כיוון ונשבה לפרקים בפני הקופצים. האתלט המזרח גרמני קְלָאוּס בִּיר (Klaus Beer) כמעט אלמוני הפתיע וזכה במדליית הכסף לאחר שעבר מרחק של 8.19 מ'. רלף בוסטון קפץ 8.16 מ' וזכה במדליית הארד. אִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֶסְיָאן דורג רביעי עם מרחק של 8.12 מ'. לִין דֵיְיוִיס נדחק למקום התשיעי. בּוֹבּ בִּימוֹן ניסה מאוחר יותר את כוחו בקפיצה נוספת אך קבע 8.04 מ' בלבד. הוא החליט אז לוותר על ארבעת הקפיצות הנותרות. מדליית הזהב הייתה ממילא מובטחת לוֹ.

צירוף מקרים מוצלח חד פעמי, רוח גבית בגדר המותר של 2 מטרים בשנייה אחת, ויכולת פנומנאלית של ריצה מהירה לקרש עם ניתור מדויק ופנטסטי בזווית האידיאלית פלוס ניצול קרש הקפיצה במלואו עד ה- מ"מ האחרון שלו (מבלי לפסול) הניב את שיא העולם המזהיר ההוא במקצוע הקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. בּוֹבּ בִּימוֹן צבר מהירות ריצה של כעשרה מטר בשנייה בסיוע רוח גבית מותרת של שני מטרים בשנייה. הוא הגיע בדיוק מכסימאלי לקֶרֶש הניתור ולא הפסיד אפילו מ"מ אחד של מרחק, ואז ניתר בזווית האופטימאלית של 35 מעלות. ייתכן שגם האוויר הדליל ב-מכסיקו סיטי סייע לתעצומות ההישג. אם כך נשאלת כאן שאלה מתבקשת, מדוע האוויר הדליל עזר רק ל- בּוֹבּ בִּימוֹן ולא סייע כלל ל- קְלָאוּס בִּיר, רָלְף בּוֹסְטוֹן, אִיגוֹר טֶר – אוֹבַאנֶסְיָאן, ושאר הקופצים האחרים שקבעו את הישגיהם הרגילים. אין ספק ש- בוב בימון היה קופץ מוכשר. לכך צריך להוסיף גם את אישיותו ו- אופיו החזק, את כמיהתו העצומה לניצחון, ואת חוסנו המנטאלי. הוכח גם שעשיית אהבה וסֶקְס ערב תחרות גורלית איננה שלילית מעיקרה. הבעיה איננה ה- Sex עצמו שגורם אושר נפלא לשני הצדדים ואיננו מתיש. השאלה היא כמה זמן אתה משקיע סביבו ו- בו.

הקפיצה המזהירה של בוב בימון הייתה זינוק נחשוני במנהרת הזמן. שיאו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס 8.13 מטרים החזיק מעמד 25 שנה, מ- 1935 עד 1960. ב- 1960 קפץ רָלְף בּוסְטוֹן 8.21 מ'. ב- 1962 קבע אִיגוֹר טֶר-אוֹבַאנֶסְיָאן 8.32 מ'. ב- 1965 הרחיק רָלְף בּוֹסְטוֹן עד ל- 8.35 מ'. בתקופה של יותר משנות דור במשך 33 שנה מ- 1935 ועד 1968 שופר השיא של גֶ'סִי אוֹאֶנְס ב- 22 ס"מ. והנה בא בּוֹבּ בּימוֹן ובקפיצה אחת שיפר את שיא העולם ב- 55 ס"מ . בּוֹבּ בִּימוֹן הקדים את תקופתו כפי שעשה זאת גֶ'סִי אוֹאֶנְס בשעתו. הוא התקרב עד למאוד אל קצה גבול היכולת של בֵּן אֱנוֹש. שיאו של בוב בימון החזיק מעמד עשרים ושלוש שנים. באוגוסט 1991 בעת אליפות העולם ה- 3 בטוקיו – יפן, שבר האמריקני מייקל פאוואל (Michael Powel) את השיא של בוב בימון והוסיף לו עוד 5 ס"מ, 8.95 מ'. השיא של מייקל פאואל שריר וקיים עד עצם היום הזה גם ברגע כתיבת הפוסט הזה ב- סופו של חודש ספטמבר של שנת 2022.

ה-התפתחות ההיסטורית של שיאי העולם בקפיצה לרוחק לגברים, והמנצחים האולימפיים במקצוע זה.

אולימפיאדת אתונה 1896       אלרי קלארק – ארה"ב                      6.35 מ'

אולימפיאדת פאריס 1900       אלווין קרנצליין – ארה"ב                   7.18 מ'

5.8.1901        דבלין              פיטר אוקונור – אירלנד                   7.61 מ'

אולימפיאדת סט. לואיס 1904   מאייר פריסטיין – ארה"ב                 7.34 מ'

אולימפיאדת לונדון 1908          פרנסיס איירונס – ארה"ב                7.20 מ'

אולימפיאדת סטוקהולם 1912   אלברט גוטרסון – ארה"ב                7.60 מ'

טקסט תמונה  : אולימפיאדת סטוקהולם 1912. האמריקני אלברט גוטרסון (Albert Gutterson) זוכה במדליית הזהב בקפיצה לרוחק בהישג של 7.60 מ'. במדליית הכסף זכה הקנדי קאלווין בריקר (Calvin Bricker) בהישג של 7.21  מ'. במדליית הארד זכה השוודי גאורג אברג (Georg Aberg) בתוצאה 7.18 מ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת אנטוורפן 1920     וויליאם פיטרסון – שוודיה                 7.15 מ'

23.7.1921     קמברידג' (ארה"ב)   אדוארד גוּרְדִין – ארה"ב             7.69 מ'

טקסט תמונה : אולימפיאדת אנטוורפן 1920. הקופץ לרוחק השוודי וויליאם פטרסון – בז'ורנמאן (William Peterson – Bjorneman) זוכה במדליית הזהב בהישג של 7.15 מ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1921. הקופץ לרוחק האמריקני אדוארד גורדין (Edward Gourdin) הוא הראשון בהיסטוריה של המקצוע הזה שקופץ רחוק יותר מ- 25 feet (שווה ל- 7.62 מ'). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

7.7.1924      פאריס          רוברט לֶגֶ'נְדְרֶה – ארה"ב                     7.76 מ' [13].

אולימפיאדת פאריס 1924   וויליאם די הארט-הובארד – ארה"ב        7.44 מ'

13.6.1925   שיקגו            וויליאם דיהארט-הובארד – ארה"ב         7.89 מ'

טקסט תמונה : 7 ביולי 1924. אולימפיאדת פאריס 1924. זהו האתלט האמריקני רוברט לג'נדרה מי שהפך בתאריך ההוא לשיאן העולם בקפיצה לרוחק בהישג של 7.76 מ'. שיא העולם הזה הושג במסגרת קרב 5 במשחקים האולימפיים של פאריס 1924. הוא נכשל בזמנו במבחנים האמריקניים בקפיצה לרוחק לקראת אולימפיאדת פאריס 1924 ולא נטל חלק במקצוע הזה שם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (1) : אולימפיאדת פאריס 1924. זהו האלוף האולימפי וויליאם דיהארט הובארד (William Dehart Hubbard) שזכה במדליית הזהב בהישג של 7.44 מ'. במדליית הכסף זכה האמריקני אדוארד גודרין (Edward Goudrin) בתוצאה 7.27 מ'. במדליית הארד זכה הנורווגי סוורה האנסן (Svere Hansen) בהישג של 7.26 מ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : אולימפיאדת פאריס 1924. זהו האלוף האולימפי וויליאם דיהארט הובארד (William Dehart Hubbard) שזכה במדליית הזהב בהישג של 7.44 מ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

7.7.1928      קמברידג' (ארה"ב)   אדוארד הָאם – ארה"ב         7.90 מ'

אולימפיאדת אמשטרדם 1928       אדוארד האם – ארה"ב         7.73 מ'

9.9.1928    פאריס                      סילביו קאטור – האיטי         7.93 מ'

27.10.1931   טוקיו                     צ'ואי נאמבו – יפן                7.98 מ'

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932   אדוארד גורדון – ארה"ב           7.64 מ'

טקסט תמונה : אולימפיאדת אמשטרדם 1928. הקופץ לרוחק האמריקני אדוארד האם (Edward Hamm) זוכה במדליית הזהב בהישג של 7.73 מ'. במדליית הכסף זכה סילביו קאטור (Silvio Cator) מהאיטי, 7.58 מ' ובמדליית הארד זכה האמריקני אלפרד בייטס (Alfred Bates) בהישג של 7.40 מ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932. הקופץ לרוחק האמריקני אדוארד גורדון (Edward Gordon) זוכה במדליית הזהב, 7.64 מ'. במדליית הכסף זכה האמריקני צ'ארלס למברט – רד (Charles Lambert – Red) בהישג של 7.60 מ'. במדליית הארד זכה היפני צ'ואי נאמבו (Chuhei Nambu) בתוצאה 7.45 מ' [14]. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

25.5.1935  אָן אַרְבּוֹר (ארה"ב)   ג'סי אואנס – ארה"ב          8.13 מ'

אולימפיאדת ברלין 1936            ג'סי אואנס – ארה"ב          8.06 מ'

אולימפיאדת לונדון 1948           ווילי סטיל – ארה"ב            7.82 מ'

אולימפיאדת הלסינקי 1952        ג'רום ביפל – ארה"ב          7.57 מ'

אולימפיאדת מלבורן 1956         גרגורי בל – ארה"ב             7.83 מ'

טקסט תמונה : 1935. תיעוד מקורי ועתיק יומין לפני 87 שנים. זהו האתלט האמריקני ג'סי אואנס (Jesse Owens) ש-מציב גבולות חדשים ליכולת האנושית בריצות קצרות ובקפיצה לרוחק ב- 25 במאי 1935 באצטדיון הישן ההוא "אן ארבור" ב-מישיגן. שיא העולם שקבע באותו אחה"צ של היום ההוא ב- 25 במאי 1935 בקפיצה לרוחק, 8.13 מ', החזיק מעמד 26 שנים עד ל- 1961 עם הגעתו של הקופץ לרוחק האמריקני ראלף בוסטון. עומד מימין מאמנו האישי של ג'סי אואנס מר לארי סניידר ובוחן את הביצוע של חניכו. (ידיו על מותניו לובש ז'קט ומעונב). (אוניברסיטת אוהיו ו- IAAF). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הלוגו הרשמי של אולימפיאדת ברלין 1936. ספורטאי ארי – בלונדיני גרמני עוטה על ראשו זר דפנה נושא עיניו אל עתיד רווי תקוות כפי שהתנבא קנצלר גרמניה הפיהרר אדולף היטלר : "רייך נאצי בן אֶלֶף שנים". פרש מרכבת האלים הניצבת על שער ברנדנבורג ב- ברלין מבטיח כי הנבואה תמומש. (באדיבות ZDF ו- Olympiazeitung 1936). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. האתלט האמריקני ג'סי אואנס קובע שיא אולימפי חדש בקפיצה לרוחק 8.06 מ' וזוכה במדליית הזהב. השופט מימין מתבונן בקרש הניתור כדי לוודא אם הייתה ו/או לא הייתה פסילה. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936" ו- ZDF). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1948. הקופץ לרוחק האמריקני ווילי סטיל (Willie Steele)  זוכה במדליית הזהב בהישג של 7.82 מ'. במדליית הכסף זכה האוסטרלי תיאודור ברוס (Theodore Bruce) בתוצאה 7.55 מ'. במדליית הארד זכה האמריקני הרברט דאגלאס (Herbert Douglas) בתוצאה 7.54 מ'. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הלוגו של אולימפיאדת לונדון 1948. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת הלסינקי 1952. האמריקני ג'רום ביפל (Jerome Biffle) זוכה במדליית הזהב בקפיצה לרוחק בהישג של 7.57 מ'. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הלסינקי 1952. האמריקני מרדית' גורדיין (Meredith Gourdine) זוכה במדליית הכסף בקפיצה לרוחק בהישג של 7.53 מ'. במדליית הארד זכה הקופץ ההונגרי אודון פולדשי (Odon foldessy) בתוצאה 7.30 מ'. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : לוגו אולימפיאדת הלסינקי 1952. פסלו של פאבו נורמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. מימין, הקופץ לרוחק האמריקני ג'רום ביפל (Jerome Biffle) מי שזכה במדליית הזהב בקפיצה לרוחק בהישג של 7.57 מ'. משמאל, האמריקני מרדית' גורדין (Meredith Gourdine) הזוכה במדליית הכסף בתוצאה 7.53 מ'. הזוכה במדליית הארד היה ההונגרי אודון פולדסי (Odon Foldessy) שקפץ למרחק 7.30 מ'. (צילום נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

12.8.1960   וולנאט (ארה"ב)       ראלף בוסטון – ארה"ב               8.21 מ'

אולימפיאדת רומא 1960              ראלף בוסטון – ארה"ב               8.12 מ'

27.5.1961   מודסטו (ארה"ב)      ראלף בוסטון – ארה"ב               8.24 מ'

16.7.1961   מוסקבה                 ראלף בוסטון – ארה"ב                8.28 מ'

10.6.1962   יירבאן (ארמניה)      איגור טר-אובאנסיאן – ברה"מ      8.31 מ'

15.8.1964   לוס אנג'לס              ראלף בוסטון – ארה"ב               8.34 מ'

29.5.1965   מודסטו (ארה"ב)      ראלף בוסטון – ארה"ב               8.35 מ'

אולימפיאדת טוקיו 1964              לין דייויס – אנגליה                     8.07 מ'

17.10.1967   מכסיקו סיטי          איגור טר-אובאנסיאן – ברה"מ      8.35 מ'

18.10.1968  אולימפיאדת מכסיקו 1968     בוב בימון – ארה"ב       8.90 מ'

אולימפיאדת מינכן 1972                     ראנדי וויליאמס – ארה"ב      8.24 מ'

אולימפיאדת מונטריאול 1976     קלארנס "ארני" רובינסון – ארה"ב   8.35 מ'

אולימפיאדת מוסקבה 1980      לוּץ דומברובסקי – מזרח גרמניה      8.54 מ'

טקסט תמונה : אולימפיאדת מוסקבה 1980. האתלט המזרח גרמני לוץ דומברובסקי קופץ למרחק 8.54 מ' וזוכה במדליית הזהב. (באדיבות RTR  ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : לוגו אולימפיאדת מוסקבה 1980. באדיבות IOC.

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984    קארל לואיס – ארה"ב     8.54 מ'

אולימפיאדת סיאול 1988           קארל לואיס – ארה"ב     8.72 מ'

הערה שלי : מייקל פאואל זכה במדליית הכסף בתחרויות ה-א"ק בקפיצה לרוחק בסיאול 1988 בהישג של 8.49 מ'.

30.8.1991  אליפות העולם בא"ק – טוקיו  מייקל פאואל – ארה"ב      8.95 מ' (שיא עולם שמחזיק מעמד כבר יותר מ-31 שנים גם בעת כתיבת פוסט מס' 1129).

אולימפיאדת ברצלונה 1992      קארל לואיס – ארה"ב                      8.67 מ'

הערה שלי : מייקל פאואל זכה במדליית הכסף בברצלונה 1992 בהישג של 8.64  מ'.

מן הראוי להזכיר כאן בקצרה את אליפות העולם ה- 3 בא"ק שנערכה בטוקיו באוגוסט 1991 ו- תיזכר לעַד בשל הקרב הדרמטי בבור הקפיצה לרוחק בין שני הקופצים השחורים האמריקניים המוכשרים קארל לואיס (Carl Lewis) ומייקל פאואל (Michael Powell). קארל לואיס היה אתלט מוכר יותר ופופולארי יותר. הוא הרי זכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, וגם במירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ', וגם במדליות הזהב בריצת 100 מ' וקפיצה לרוחק באולימפיאדת סיאול 1988. אך בטוקיו 1991 מייקל פאואל (גובהו 1.88 מ') היה טוב ממנו. קארל לואיס קבע כבר שיא עולם מדהים 8.93 מ' (בסיוע רוח גבית מעל המותר) באחת מקפיצותיו בטוקיו 1991, אולם מייקל פאואל בקפיצתו השישית והאחרונה ב- 30 באוגוסט 1991 הרחיק לכת והפיק תוצאה בלתי נשכחת ושיא עולם של 8.95 מ'. שיא העולם הזה של מייקל פאואל מחזיק מעמד כבר 25 שנים עד עצם היום הזה – 11 במארס 2016 בו נכתב הפוסט הקונקרטי הזה.

טקסט תמונה : 30 באוגוסט 1991. אליפות העולם ה- 3 בא"ק נערכת ומתקיימת בטוקיו בירת יפן. זהו תיעוד מיטבי של שליחת הרגליים המקסימלית לפנים והמרהיבה של הקופץ לרוחק האמריקני מייק פאואל (Mike Powell) לקראת הנחיתה, בעת שקבע את שיאו העולם הפנטסטי שלו 8.95 מ' באליפות העולם ה- 3 בא"ק בטוקיו 1991 (ב- 30 באוגוסט 1991). איש איננו מתקרב להישג הזה המהווה במקום כלשהו את קצה גבול יכולתו של האדם בקפיצה לרוחק כבר במשך יותר מ- 31 שנים (!). (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת אטלנטה 1996       קארל לואיס – ארה"ב                     8.50 מ'

אולימפיאדת סידני   2000           איבאן פדרוסו – קובה                    8.55 מ'

אולימפיאדת אתונה 2004         דווייט פיליפס – ארה"ב                    8.59 מ'

אולימפיאדת בייג'ינג 2008        אירווינג סאלאדינו – פנמה                8.34 מ'

אולימפיאדת לונדון 2012          גרג רות'רפורד – אנגליה                   8.31 מ'

אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016  ג'ף הנדרסון – ארה"ב                  8.38 מ'.

תזכורת סיום.

שיא העולם בקפיצה לרוחק לנשים עומד על 7.52 מ' ומוחזק כבר 34 שנים בידי האתלטית הרוסייה / סובייטית גאלינה צ'יסטיאקובה (Galina Chistyakova). היא קבעה אותו בתחרות א"ק שנערכה ב- 11 ביוני 1988 ב- עיר לנינגראד (היום קרויה, סט. פטרסבורג).

[1] הסרט הדוקומנטארי "OLYMPIA" נערך במשך שנה וחצי חולק לשני חלקים "פסטיבל העמים" (Festival of the nations) ו- "פסטיבל היופי" (Festival of beauty). הוא הוקרן לראשונה על שני חלקיו בהקרנה חגיגית בפני מוזמנים רבים רבי מעלה של המשטר הנאצי בבית קולנוע בברלין ב- 20 באפריל 1938 לכבוד יום הולדתו ה- 49 של אדולף היטלר.

[2] על פי המקורות : 1. הספר, "Sound and Fury" של דייב קינדרד. 2. הספר, "המשחקים האולימפיים" של עמנואל גיל.

[3] דיק אברסול התמנה לימים לנשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה NBC ושימש רבע מאה של שנים גם הבוס של אלכס גלעדי ז"ל.

[4] מנהלת ה- Intake (משרד קבלה ורישום מסודר של סרטי טלוויזיה המגיעים לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא בירושלים, מהארץ ומחו"ל) הייתה גב' מירה בדולסקו ז"ל.

[5] כמוהו נהג כדורסלן ה- NBA הגבוה (2.18 מ') ושחקן קבוצות "מילווקי באקס" (Milwaukee Bucks) ו- "לוס אנג'לס לייקרס" (Los Angeles Lakers) לוּ אָלְסִינְדוֹר שהתאסלם והמיר את שמו לקָארִים עָבְּדוּל גָ'אבָּר.

[6] קרב האִגרוף במשקל קל – בינוני הוצא מהתוכנית האולימפית באולימפיאדת אתונה 2004 .

[7]  ראה גם ספרו של האמריקני דֵיְיוִיד מַארָאנִיס : "אולימפיאדת רומא 1960, האולימפיאדה ששינתה את העולם".

[8] ביל פאוורשאם (Bill Faversham) ייצג קבוצה נכבדה של אחד עשר אנשי עסקים עשירים מלוּאִיוִויל – קנטאקי שקראה לעצמה "The Louisville Sponsoring Group" , ותמכה חמש שנים בקריירה המקצוענית של קאסיוס מארצלוס קליי עד שהתאסלם ב- 1966 והחליף את שמו למוחמד עלי .

[9]   מקור : ספרו של ג. מ. טאנר, "THE PHYSIQUE OF THE OLYMPIC ATHLETE". הספר אודות המחקר הגופני של האתלטים במקצועות הא"ק השונים יצא לאור לראשונה בשנת 1964.

[10] מקור : ספרו של דיק שאפ (Dick Schaap), "הקפיצה המושלמת" /THE  PERFECT  JUMP, משנת 1976 .

[11] חברת השעונים השוויצרית רבת המוניטין "אומגה" (OMEGA) הייתה אחראית על כל המדידות האלקטרוניות הממוחשבות באולימפיאדת מכסיקו 1968.

[12] ראה נספח : ספרו של דיק שאפ "THE PERFECT JUMP".

[13] רוברט לג'נדרה קבע את שיא העולם שלו בקפיצה לרוחק 7.76  מ' במסגרת תחרויות קרב 5 (Pentathlon) באולימפיאדת פאריס 1924. הוא זכה במדליית ארד בקרב 5.

[14] האתלט היפני צ'וּאִי נָאמְבּוּ זכה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1932 במדליית הזהב בקפיצה משולשת.

סוף הפוסט מס' 1029. הועלה לאוויר ביום שישי – 30 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.