↓
 
פוסט מס' 1160. מַרְאֶה עֵינָיִים ו-מִשְמָע אוֹזְנָיִים (2). התאריך ההוא של 17 במאי 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו השאפתניים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל נגדם פּוֹקֶר דַל והפסיד. הרבה יותר מאשר הפסיד ונוּצַח, הוא הוּבָס ועמו כל רשות השידור ההיא. מכל היבט טלוויזיוני היה מדובר בטרגדיה של השידור הציבורי. בצַר לו, בהיותו רב אמן של ביטוי ו-ניסוח הִרְבָּה מוטי קירשנבאום ז"ל להשתמש בכישרונו זה, ונימק ותירץ את כישלונו ותבוסתו המרים ההם כשהוא מצהיר לא פעם אחת וגם לא פעמיים : "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…", והתכוון להֲמוּלָה הגדולה מעין רעידת אדמה שנוצרה ב- 17 במאי 1994 סביב פרשת רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לראשונה בהיסטוריה ע"י ערוץ 2 המסחרי הצעיר והאמביציוזי מול תבוסת רשות השידור הוותיקה שהחזיקה בזיכיון השידורים הטלוויזיוניים של הליגה הלאומית בכדורגל (היום ליגת העל) מאז 1968 במשך 26 שנים. היה מדובר בניסוח שָנוּן של מוטי קירשנבאום ז"ל אולם לחלוטין לא מדויק מפני שמי שנשא במִשְרָה הָרָמָה של יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בימים ההם של 1994 איש יקר אֲרְיֵה זָיְיף ז"ל, היה תומך נלהב של השידור הציבורי, ו-הוא הבטיח לי ולמוטי קירשנבאום כי המועצה תממן כ- 1/3 מזכויות השידורים שאנחנו (חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) נשלם להתאחדות בחוזה החדש של 1997 – 1994 באמצעות שידור שקופיות חסות של "מפעל הניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ" במסגרת השידורים הישירים הרבים והמתוכננים שלנו את אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ וברחבי הגלובוס. "…קנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה החדש של 1997 – 1994, והטוטו יעזור לכם לממן את העסקה…", אמר לשנינו אז אריה זייף ז"ל. זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה הציבוריות והמסחריות בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IAAF  ,UEFA  ,FIFA  ,IOC – וגם  להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא. גם פּה וגם שָם.  פוסט מס' 1160. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1160 הועלה לאוויר ב- 7 בינואר 2023.←כללי←ראשי

פוסט מס' 1160. מַרְאֶה עֵינָיִים ו-מִשְמָע אוֹזְנָיִים (2). התאריך ההוא של 17 במאי 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו השאפתניים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל נגדם פּוֹקֶר דַל והפסיד. הרבה יותר מאשר הפסיד ונוּצַח, הוא הוּבָס ועמו כל רשות השידור ההיא. מכל היבט טלוויזיוני היה מדובר בטרגדיה של השידור הציבורי. בצַר לו, בהיותו רב אמן של ביטוי ו-ניסוח הִרְבָּה מוטי קירשנבאום ז"ל להשתמש בכישרונו זה, ונימק ותירץ את כישלונו ותבוסתו המרים ההם כשהוא מצהיר לא פעם אחת וגם לא פעמיים : "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…", והתכוון להֲמוּלָה הגדולה מעין רעידת אדמה שנוצרה ב- 17 במאי 1994 סביב פרשת רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לראשונה בהיסטוריה ע"י ערוץ 2 המסחרי הצעיר והאמביציוזי מול תבוסת רשות השידור הוותיקה שהחזיקה בזיכיון השידורים הטלוויזיוניים של הליגה הלאומית בכדורגל (היום ליגת העל) מאז 1968 במשך 26 שנים. היה מדובר בניסוח שָנוּן של מוטי קירשנבאום ז"ל אולם לחלוטין לא מדויק מפני שמי שנשא במִשְרָה הָרָמָה של יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בימים ההם של 1994 איש יקר אֲרְיֵה זָיְיף ז"ל, היה תומך נלהב של השידור הציבורי, ו-הוא הבטיח לי ולמוטי קירשנבאום כי המועצה תממן כ- 1/3 מזכויות השידורים שאנחנו (חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) נשלם להתאחדות בחוזה החדש של 1997 – 1994 באמצעות שידור שקופיות חסות של "מפעל הניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ" במסגרת השידורים הישירים הרבים והמתוכננים שלנו את אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ וברחבי הגלובוס. "…קנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה החדש של 1997 – 1994, והטוטו יעזור לכם לממן את העסקה…", אמר לשנינו אז אריה זייף ז"ל. זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה הציבוריות והמסחריות בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IAAF  ,UEFA  ,FIFA  ,IOC – וגם  להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא. גם פּה וגם שָם.  פוסט מס' 1160. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1160 הועלה לאוויר ב- 7 בינואר 2023.

יואש אלרואי TVblog פורסם בתאריך מאת

פוסט מס' 1160. הועלה לאוויר שוב במוצ"ש של 7 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הפוסט איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מונה יותר מ- 1.100000 (מיליון ומאה אלף ) קוראים ומתעניינים.

———————————————————————————————–

פוסט מס' 1160: הועלה לאוויר במוצ"ש-7 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————– 

פוסט מס' 1160. מראה עיניים ומשמע אוזניים (2). התאריך ההוא של 17 במאי 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו השאפתניים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל נגדם פּוֹקֶר דַל והפסיד. הרבה יותר מאשר הפסיד ונוּצַח, הוא הוּבָס ועמו כל רשות השידור. מכל היבט טלוויזיוני היה מדובר בטרגדיה של השידור הציבורי. בצַר לו, בהיותו רב אמן בביטוי ו-ניסוח הִרְבָּה מוטי קירשנבאום ז"ל להשתמש בכישרונו זה, ונימק ותירץ את כישלונו ותבוסתו המרים ההם כשהוא אומר ושח לי ו-מצהיר בפניי לא פעם אחת וגם לא פעמיים, כלהלן: "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו זִ'יטוֹנִים שמניחים אותם על שולחן הָ-רוֹלֶטָה…", והתכוון להֲמוּלָה הגדולה מעין רעידת אדמה שנוצרה ב- 17 במאי 1994 סביב פרשת רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לראשונה בהיסטוריה ע"י ערוץ 2 המסחרי הצעיר והאמביציוזי מול תבוסת רשות השידור הוותיקה שהחזיקה בזיכיון השידורים הטלוויזיוניים של הליגה הלאומית בכדורגל (היום ליגת העל) מאז 1968 ברציפות במשך 26 שנים. היה מדובר בניסוח שָנוּן של מוטי קירשנבאום ז"ל אולם לחלוטין לא מדויק מפני שמי שנשא במִשְרָה הָרָמָה של יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בימים ההם של 1994 איש יקר אֲרְיֵה זָיְיף ז"ל, היה תומך נלהב של השידור הציבורי, ו-הוא הבטיח לי ולמוטי קירשנבאום כי המועצה תממן כ- 1/3 מזכויות השידורים שאנחנו (חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) נשלם להתאחדות בחוזה החדש של 1997 – 1994 באמצעות שידור שקופיות חסות של "מפעל הניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ" במסגרת השידורים הישירים הרבים והמתוכננים שלנו את אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ וברחבי הגלובוס. "…קנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה החדש של 1997 – 1994, והטוטו יעזור לכם לממן את העסקה…", אמר לשנינו אז אריה זייף ז"ל. זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה הציבוריות והמסחריות בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IAAF  ,UEFA  ,FIFA  ,IOC – וגם  להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הדֶלֶק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא. גם פּה וגם שָם. רשות השידור ההיא בעידן של מנכ"ל רשות השידור ההוא מוטי קירשנבאום ז"ל – הובסה ע"י ערוץ 2 וסולקה מ-המרוץ (!). פוסט מס' 1160. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1160 הועלה לאוויר ב- 7 בינואר 2023.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1160. התאריך ההוא של 17 במאי 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו השאפתניים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל נגדם פּוֹקֶר דַל והפסיד. הרבה יותר מאשר הפסיד ונוּצַח, הוא הוּבָס ועמו כל רשות השידור. מכל היבט טלוויזיוני היה מדובר בטרגדיה של השידור הציבורי. בצַר לו, בהיותו רב אמן בביטוי ו-ניסוח הִרְבָּה מוטי קירשנבאום ז"ל להשתמש בכישרונו זה, ונימק ותירץ את כישלונו ותבוסתו המרים ההם ושל רשת השידור הטלוויזיונית שלו (הטלוויזיה הישראלית הציבורית) כשהוא מצהיר לציבור לא פעם אחת וגם לא פעמיים : "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…", והתכוון ל-המולה הגדולה מעין רעידת אדמה טלוויזיונית שנוצרה והתחוללה ב-אותו יום שלישי ההוא ב- 17 במאי 1994 במדינת ישראל סביב פרשת רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לראשונה בהיסטוריה ע"י ערוץ 2 המסחרי הצעיר והאמביציוזי. ניצחון של ערוץ 2 מול תבוסה מרה של רשות השידור הוותיקה שהחזיקה בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי מאז נוסדה, נבראה, קָמָה, ועמדה על רגליה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-שנת 1968 (!). היה מדובר בניסוח שָנוּן של מוטי קירשנבאום ז"ל אולם לחלוטין לא מדויק מפני שמי שנשא במשרה הרמה ההיא של יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בימים ההם של 1994 איש יקר בשם אֲרְיֵה זָיְיף ז"ל, היה תומך נלהב של השידור הציבורי (!). הוא הבטיח אז לי ולמוטי קירשנבאום כי המועצה תממן כ- 1/3 מזכויות השידורים שאנחנו (חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) נשלם להתאחדות בחוזה החדש של 1997 – 1994 באמצעות שידור שקופיות חסות של "מפעל הניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ" במסגרת השידורים הישירים הרבים והמתוכננים שלנו את אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ וברחבי הגלובוס. "…קנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה החדש של 1997 – 1994, והטוטו יעזור לכם לממן את העסקה…", אמר לשנינו אז אריה זייף ז"ל. זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה הציבוריות והמסחריות בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IAAF  ,UEFA  ,FIFA  ,IOC – וגם  להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הָדֶלֶק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא. גם פּה בארץ וגם שָם בכל רחבי חו"ל.  פוסט מס' 1160. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1160 הועלה לאוויר במוצ"ש – 7 בינואר 2023.

ציטוט : "(!) When you have the rights – You have the show" (ציטוט נכון, בלתי נשכח, ומדויק שבא מפיו של רוּן אָרְלֶדְג' / Roone Arledge המנוח במחצית שנות ה- 60 של המאה הקודמת, מי ששימש בעת ההיא מנהל חטיבת הספורט המוכשר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC). 

הקדמה.

יום שלישי – 17 במאי 1994. זה התרחש מזמן לפני 29 שנים אולם אני זוכר כל פרט המספר והמדווח על התבוסה ההיא שספג מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (כיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים שבין 1993 ל- 1998), תבוסה שהתרחשה לפני 26 שנים ב- 17 במאי 1994. זה קרה ביום שלישי בצהריים של 17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות הישראלית הכדורגל באצטדיון ר"ג המחודש. בתאריך הזה איבדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה – ערוץ 1 לראשונה את זכויות השידורים של של הכדורגל הישראלי, משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה. בנכס השידור הפופולארי הזה ובחוזה החדש לשלוש השנים של 1997 – 1994, זכה ערוץ 2 המסחרי הצעיר והשאפתן על שלושת זכייניותיו "רשת", "קשת", ו- "טלעד". ערוץ 2 המסחרי הדרדק הצעיר וה- Super אמביציוזי עלה לאוויר לראשונה בהיסטוריה של השידור הטלוויזיוני המסחרי במדינת ישראל ב- 4 בנובמבר 1993. את המו"מ על החוזה החדש של רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשלוש השנים הבאות של 1997 – 1994 ניהלו שני אנשי ערוץ 2 המסחרי החדש אלכס גלעדי ו-דיוויד פדרמן. הם היו שני האישים והרוח החיה שניהלו את המו"מ עם התאחדות הכדורגל הישראלית בשמן של שלושת הזכייניות של ערוץ 2 המסחרי הצעיר ובהרכבו שלוש הרשתות הצעירות והאמביציוזיות  "רֶֹשֶת", "קֶֹשֶת", ו- "טֵלעַד" (!). מולם ניצב מנכ"ל רשות השידור המתנשא מוטי קירשנבאום ז"ל שלא קרא נכון את מפת הקרב, לא הבין, ולא ניתח כראוי את התנאים והנתונים החדשים שהכתיבה המערכה, והובס קשות (!). זאת האמת (!) מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נעדר מודיעין ו-חסר אינפורמציה לחלוטין אולם רווי ביטחון עצמי (!). הוא לא ידע מאומה מה זוממים נגדו ונגד רשות השידור שלו שני נציגי ערוץ 2 המסחרי הצעיר והנמרץ אלכס גלעדי ז"ל ו-דייוויד פדרמן יבד"ל. מוטי קירשנבאום הובס וערוץ 2 הצעיר והנמרץ על שלוש זכייניותיו חתם על החוזה החדש עם ההתאחדות לתקופה של שלוש שנים, 1997 – 1994. היה מדובר במפולת הטלוויזיונית הקשה ביותר של השידור הציבורי מאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968. היה מדובר ברעידת אדמה טלוויזיונית בעוצמת +9 בסולם ריכטר (!). לא פחות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גוף שידור וותיק ומבוסס בראשות המנכ"ל הטרי שלה אולם רב ניסיון מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ניגפה במערכה ו- הפסידה מבלי שהיא כפויה לכך, נכס שידור עוצמתי ורב רייטינג בו החזיקה ברציפות רבע מאה של שנים בין 1969 ל- 1994. היה מדובר בהרבה יותר מהפסד. היה מדובר בתבוסה. תבוסה בלתי צפויה ולא הכרחית (!). זאת הייתה סנסציה רבתי והפעם הראשונה בהיסטוריה שערוץ 1 הציבורי הוותיק ובעל יכולות בראשו ניצב מנכ"ל מוכשר הפסיד נכס שידור כלשהו בעידן התחרות נגד ערוץ 2 המסחרי הצעיר רווי אמביציות שזה אך נעמד על רגליו, כאמור ב- 4 בנובמבר 1993. זה היה נורא (!) הפסד מר וצורב מפני שהוא היה לחלוטין בלתי הכרחי (!!). לפתע התברר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום איננו גאון והוא לא האוראקל מדלפי. איש מוכשר אבל לא גאון. באחד הרגעים המכריעים והקריטיים בקריירה הטלוויזיונית והתקשורתית הממושכת שלו, הוא לא רק לא קרא נכון את מפת הקרב, אלא סך מכלול החישובים הכספיים והכלכליים שלו בעת פתיחת המאבק נגד ראשי הזכיינים בערוץ 2 המסחרי המעיר היו מוטעים ו-שגויים מיסודם (!). מול מוטי קירשנבאום ניצבו בערוץ 2 המסחרי הצעיר יריבים בעלי יכולת וגם מוניטין וניסיון מ-"רֶשֶת" + "קֶשֶת"  + "טֵלְעַד". ערוץ 2 המסחרי הצעיר הורכב מאז 4 בנובמבר 1993 משלוש זכייניות שהתחלקו ביניהן בימי השידור : "רֶשֶת" אותה הוביל המנכ"ל שלה היה דן שילון יחדיו עם מנכ"ל שני משותף יוחנן צנגן. "קֶשֶת" בראשה צעד המנכ"ל שלה אלכס גלעדי. ו- "טֵלְעַד" אותה הוביל המנכ"ל שלה עוזי פלד. דן שילון + יוחנן צנגן + אלכס גלעדי + עוזי פלד לא היו פחותים ב-יכולת ו-כישרון ממנכ"ל רשות השידור ההוא מוטי קירשנבאום. ובאשר לשאפתנות, דמם של הארבעה הנ"ל היה רווי אמביציות וזרם ופעל בעורקיהם כדרך האדרנלין. השידור הציבורי הוּבַס לחלוטין. חד משמעית. אין מילים אחרות לתאר את ההפסד המפתיע הזה שהיה בלתי כפוי לחלוטין. המפסידן הגדול היה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שכיהן באותה תקופה בכהונה הרמה של מנווט השידור הציבורי. יאיר שטרן כיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנוכי הייתי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם בחלוף 29 שנים מאז התאריך ההוא התבוסה הזאת הייתה ונשארה עבורי טראומטית. כמוה גם כתיבת הפוסט הזה מס' 1160 בתאריך הזה של מוצ"ש – 7 בינואר 2023. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ ספגנו אז תבוסה חסרת תקדים כואבת מאוד (!), מעליבה מאוד (!!), ומשפילה מאוד (!!!).

טקסט תמונה : 1996. חלק מחברי הנהלת רשות השידור ההיא. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, נקדימון נקדי" רוגל ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא תבד"ל, והיועץ המשפטי דאז של רשות השידור ד"ר עמית שכטר יבד"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי במאבקים המַרִים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ וגם בעולם. כנראה שאי אפשר אִתּוֹ בגלל תשלומי הממון והכסף עבור זכויות השידורים אך כנראה שגם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות העצומה שלו והיוקרה רבתי שאופפת אותו. הכדורגל הוא הסַמָן הימני של הקשרים ההדוקים הבלתי נמנעים שנוצרים בין תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית לבין כלל אירועי הספורט על פני הגלובוס. התבוסה ההיא של רשות השידור ב- 17 במאי 1994 הייתה עבורי הלם וזעזוע קשים מפני שהם לא היו הכרחיים ולגמרי בלתי כפויים. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור חכם ומוכשר בשם מוטי קירשנבאום ז"ל שדווקא במו"מ התחרותי נגד ערוץ 2 על רכישה מחודשת של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (ליגה + גביע) לשנים 1997 – 1994, התגלה ונחשף כחובבן נטול כל מודיעין, רחוק מלהיות ה-אורקל מדלפי, מול יריביו הצעירים שהיו לא פחות חכמים ממנו, ו-נחושים להשיג את חוזה השידורים הפופולארי לעצמם. מוטי קירשנבאום ז"ל הובס קשות ולעַד ב- 17 במאי 1994 ועמו כל רשות השידור שלו על שני מרכיביה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". הסלוגן שניסח אז בקפידה כנימוק ותירוץ לתבוסתו, "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…", נותר תלוי כקישוט על הקיר כבר 26 שנים. סלוגן לא רק לא נכון אלא כזה שנותר חסר ערך. לא נכון וחסר ערך מפני שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף ז"ל הבטיח לי ולמוטי קירשנבאום אז בחודש מאי של שנת 1994 כי הגוף שהוא עומד בראשו, יממן בכל מקרה שליש מהעלות של זכויות השידורים המבוקשות ע"י התאחדות הכדורגל, באמצעות השקעה ב-תשדירי שירות בכל שידורי הספורט הרבים המשודרים ישיר ובהקלטה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". 

התפתחות צילום משחק הכדורגל בטלוויזיה הייתה אֶבוֹלוּצְיָה – עליית גרף מחיר זכויות השידורים תמורתו הייתה רֶבוֹלוּצְיָה.

ביום ראשון – 18 ביולי 1993 הייתה שטוחה כבר בפני מנכ"ל רשות השידור מר מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן הצעת נוסחה מפורטת שלי הנוגעת לדרך ביצועם של עשרים ושניים השידורים הישירים של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) על שולחנו של מנכ"ל ההתאחדות דאז יעקב אֶרְאֵל [1]. הליגה הלאומית בכדורגל יצאה לדרכה הארוכה כעבור 40 יום, בשבת – 28 באוגוסט 1993. הפעם הזאת היינו מצוידים במיטב כלי המלחמה של רשות השידור לצורך כיסויים השוטף של 273 משחקים המתקיימים מידי שבת במשך תשעה חודשים רצופים במסגרת 39 מחזורים, לרבות 22 שידורים ישירים. זאת הייתה הליגה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מאז ומעולם וכיסוי הטלוויזיה הטוב ביותר שלה מאז ומתמיד.

בשבת – 28 באוגוסט 1993 שידרנו ישיר מאצטדיון "טֶדִי'" בבירה במחזור הראשון את ניצחונה של מכבי חיפה על בית"ר ירושלים 2:3. כעבור תשעה חודשים זכתה מכבי חיפה באליפות המדינה בשבת ההיא של 4 במאי 1994. במשך תשעה חודשים הפעלנו מידי שבת את מרב אמצעי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכללו את שתי ניידות השידור האלקטרוניות הגדולות שהיו קרויות בשם "וֶורֶד" (5 ו/או 6 מצלמות) ו- "נרקיס" (3 ו/או 4 מצלמות), את שתי ניידות השידור האלקטרוניות הבינוניות, שהיו מכונות, "אמנון" ו- "תמר" (מצוידות ב- 2 ו/או ב- 3 מצלמות כל אחת), שתי ניידות מש"ק (מכוניות שידור קטנות הכוללות מצלמה אחת כ"א), שלושה ציוותי Microwave לצורך העברת סיגנל השידורים מהמגרשים השונים ברחבי המדינה למרכז שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית (Master Control) בבניין הראשי הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, וארבעה ציוותי צילום ENG. מרוֹם גיל 82 שלי זה נראה היום כל כך טריביאלי. אז זה היה חידוש עצום. בכל שבת של כדורגל העסיקה הטלוויזיה הישראלית כמאה וחמישים עובדים. ההיערכות החדשה הצריכה לוגיסטיקה רחבת היקף שלא הכרנו כדוגמתה בימים עברו. בתחומי התחבורה וההסעות, האוכל והמזון, טייפים להקלטות, עריכה ושידור, והפקדת אבטחה ושמירה צמודה על ניידות השידור של מאבטחים מקצועיים. עלויות ההפקה וזכויות השידורים של "משחק השבת", קיזזוּ מידי שבוע 110000 (מאה ועשרה אֶלֶף) דולר מקופתה של רשות השידור. רבע מהעלויות כוסה ע"י מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בראשותו של מר אריה זייף ז"ל הבלתי נשכח (באמצעות שקופיות חסות). תם עידן צילומי ה- Film בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – החל עידן הכיסוי ב- Video.

אחד הקשיים בתחילת הפקת 22 השידורים הישירים ממגרשי הכדורגל בעונה הארוכה של 1994 – 1993 ובמקביל הפקת התוכנית "משחק השבת", היה חסרונו של המפיק אמנון ברקאי יד ימיני מזה 15 שנה רצופות. אמנון ברקאי היה איש טלוויזיה בעל יכולות רבות. בנוסף להיותו מפיק טוב הוא היה גם עיתונאי בעל טביעת עין. בעונת השידורים של 1985 – 1984 החלטתי בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל לייחד את "מבט ספורט" המשודרת במוצ"ש לכדורגל הישראלי בלבד. התוכנית "מבט ספורט" שהייתה מגזין ספורט כללי הוסטה לשידור באמצע השבוע. את מקומה תפשה התוכנית "משחק השבת". מיניתי את העיתונאי אמנון ברקאי להיות עורך התוכנית. אני הפקתי אותה. אמנון ברקאי עשה זאת בהצלחה רבה. ב- 1992 בעיצומו של עידן יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הוצא אמנון ברקאי משורות מחלקת הספורט ומונה להיות מפיק בחטיבת החדשות. באוגוסט 1993 מינה מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן את דוד "דוּדוּ" גלבוע למנהל חטיבת החדשות. הוא סירב לבקשתי להחזיר את אמנון ברקאי למחלקת הספורט. מנקודת מבטו צדק בסירובו. יתירה מזאת הוא הפך את אמנון ברקאי למפיק ראשי של חטיבת החדשות. מפיקי טלוויזיה ברמתו של אמנון ברקאי אומנם אינם מסתובבים ברחובות אבל בסופו של דבר לכל אחד יש מחליף ותחליף. "לא אלמן ישראל". מיניתי את ששי אפרתי למפיק ראשי של חטיבת הספורט. בהיותו איש מוכשר, הגון, ישר, וחרוץ ודבק במשימה נכנס לנעליו הגדולות של אמנון ברקאי ללא כל בעיות מיוחדות ומילא היטב את תפקידו. אמנון ברקאי היה אחד האנשים המרכזיים והחשובים ביותר בחטיבת החדשות שסייעו לה להתרומם מעל הבינוניות שאִפיינה אותה שנים רבות מאז נטש אותה דן שילון ב- 1977. במשך חמש עשרה שנה מ- 1977 עד 1992 ניצבו שלושה מנהלים בראשה. חיים יבין, יאיר שטרן, ואלימלך רָם ז"ל. כולם פעלו על פי המודל שמִיסֵד דן שילון ב- 1974 אך לאיש מהם לא הייתה את הכריזמה, המנהיגות, ויכולת הניהול שהוא ניחן בהם אבי השיטה. חטיבת החדשות ההיא ידעה בתקופתם של חיים יבין, יאיר שטרן (שניהם יבד"ל), ואלימלך רם ז"ל עליות ומורדות לסירוגין. בעיקר סבלה חטיבת החדשות מחוסר ידע בתחום ההפקה והיעדר כישרון להפוך את הטכנולוגיה הטלוויזיונית לכלי עזר ושָרָת עיתונאי. בתחום הזה חולל אמנון ברקאי מִפְנֶה. חטיבת החדשות תחת ניהולם של העומד בראשה דודו גלבוע, עורך "מבט" רפיק חלבי, עורך "מבט שני" מיכאל קרפין, והמפיק אמנון ברקאי הפכה ליחידה עיתונאית מובילה בתקשורת הישראלית. סייעו להצלחה הזאת מטבע הדברים מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל שאישרו את התקציבים הגדולים הנחוצים להפעלת כמות גדולה כזאת של כוח אדם וטכנולוגיה טלוויזיונית כדי להגיע להישגים בתחום שידורי החדשות, האקטואליה, והספורט. (הערת אישית שלי : קשה להאמין שהחבורה הנכבדה והגאה הזאת בעלת האמצעים הייתה שותפה לתבוסת השידור הגדולה והבלתי נתפסת שחטפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה ובעלת הניסיון מידיהם של אנשי חברת החדשות הצעירה בראשותו של שלום קיטל מערוץ 2 המסחרי, בתקופת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב באותם שבעה הימים ההם בחודש נובמבר של שנת  1995. אבל זהו כבר סיפור שונה ו-אחר). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "רֶצַח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר במוצ"ש-4 בנובמבר 1995 מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 וערוץ 2 המסחרי הצעיר שלא היו שם ולא נכחו בזירת הרצח". הספר נחקר ונכתב על ידי במסגרת הסדרה הטלוויזיונית רחבת ההיקף בת 13 ספרים שקרויה :  "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב, לפני כמעט ארבעה עשורים של שנים, בעת כתיבת פוסט מס' 1160. זהו אגף במשרדי חטיבת הספורט בפיקודי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים. להלן זיהוי שני האנשים שמופיעים בתצלום : הבימאי המצוין שלי יואב פלג (משמאל) והמפיק המעולה שלי אמנון ברקאי (מימין). לשניהם הייתה תרומה מכרעת בעלת השלכות טלוויזיוניות חשובות לאורכן של שנים רבות בהתפתחות ובביצועם של שידורי הספורט ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים ההן. ההתבוננות בתמונות הישנות האלה בגילי (אנוכי בן 82, היום בעת כתיבת פוסט מס' 1160) מעוררות בי מחשבות רבות, ובמידה רבה גם געגועים ונוסטלגיה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1981. ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. ניידת השידור (ה- OB הלבן) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חונה מתחת לבית הדירות ברחוב לינקולן הסמוך למגרש ימק"א. אפשר להבחין בשתי המצלמות האלקטרוניות של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית המגיחות ומשקיפות על מגרש ימק"א מהמרפסת העליונה של דירתה הפרטית של משפחת אומידבר. משפחה נחמדה ומאירת עיניים ופנים שאירחה את צוות הצילום הגדול שלנו באדיבות רבה וברצון טוב. בפתח הניידת ניצב המפיק המצוין של חטיבת הספורט בפיקודי אמנון ברקאי. הוא היה מפיק ברמה בינלאומית גבוהה. מימין, זהו יהודה מרציאנו (מזוקן) מלך ה- "ריגרים". שוטרי ירושלים שרובם היו אוהדים מושבעים של בית"ר ירושלים עשו כל מאמץ להימנות על הצוות המאבטח את ניידת השידור של הטלוויזיה ישראלית הציבורית ההיא. הדבר הבטיח להם הכנסה כספית נוספת למשכורתם וכניסה חינם למגרש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיעדרו של אמנון ברקאי מיניתי כאמור את ששי אפרתי למפיק שידורי הספורט ואת עצמי הצבתי כעורך ראשי ומפיק ראשי של התוכנית היוקרתית ועתירת הרייטינג, "משחק השבת", אחת מספינות הדגל של השידור הציבורי. מאיר איינשטיין ואורי לוי נבחרו על ידי לשמש צמד המגיש את התוכנית. רמי ווייץ ודני דבורין נקבעו לשדרי משנה לצִדו של מאיר איינשטיין. תכננתי להביא את השלושה עִמִי למונדיאל ארה"ב 94' שאמור היה להתקיים לראשונה במדינה הענקית בתוך פחות משנה. ביקשתי מאָבִי רָצוֹן לשמֵש פרשן הכדורגל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא נעתר לבקשתי. גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge, נולד ב- 1931 ומת ב- 2002) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC טבע פעם את הסלוגן, “When you have the rights – you have the show”. סלוגן נבון ומרשים (!). הוא צדק. זכויות השידור הבלעדיות של הכדורגל הישראלי על שלושת מרכיביו, הליגה, הגביע, ומשחקי הנבחרת בארץ ובחו"ל היו שלנו. "עונת הזָהָב" של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבה בשער. נגענו בשמיים. כלומר מוטי קירשנבאום התיר לי לגעת ברקיע השביעי.

פוסט מס' 866. התאריך ההוא של 17 במאי 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו השאפתניים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל נגדם פּוֹקֶר דַל והפסיד. הרבה יותר מאשר הפסיד ונוּצַח, הוא הוּבָס ועמו כל רשות השידור. מכל היבט טלוויזיוני היה מדובר בטרגדיה של השידור הציבורי. בצַר לו, בהיותו רב אמן בניסוח הִרְבָּה מוטי קירשנבאום ז"ל להשתמש בכישרונו זה, ונימק ותירץ את כישלונו ותבוסתו המרים ההם כשהוא מצהיר לא פעם אחת וגם לא פעמיים : "…הָכֶּסֶף הציבורי של רשות השידור איננו זִ'יטוֹנִים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…", והתכוון להמולה הגדולה מעין רעידת אדמה שנוצרה ב- 17 במאי 1994 סביב פרשת רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לראשונה בהיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל  ע"י ערוץ 2 המסחרי הצעיר והאמביציוזי מול תבוסת רשות השידור הוותיקה. היה מדובר בניסוח שָנוּן של מוטי קירשנבאום ז"ל אולם לחלוטין לא מדויק מפני שמי שנשא במשרה הרמה של יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בימים ההם של 1994 איש יקר אֲרְיֵה זָיְיף ז"ל, היה תומך נלהב של השידור הציבורי, ו-הוא הבטיח לי ולמוטי קירשנבאום כי המועצה תממן כ- 1/3 מזכויות השידורים שאנחנו (חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) נשלם להתאחדות בחוזה החדש של 1997 – 1994 באמצעות שידור שקופיות חסות של "מפעל הניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ" במסגרת השידורים הישירים הרבים והמתוכננים שלנו את אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ וברחבי הגלובוס. "…קנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה החדש של 1997 – 1994, והטוטו יעזור לכם לממן את העסקה…", אמר לשנינו אז אריה זייף ז"ל. זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה הציבוריות והמסחריות בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IAAF  ,UEFA  ,FIFA  ,IOC – וגם  להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא. גם פּה וגם שָם.  פוסט מס' 866. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 866 הועלה לאוויר ב- 24 במארס 2020.

הופעתו של נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה יעקב שחר בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת בנוף הכדורגל הישראלי, הייתה מזהירה (!). היא נמשכה גם בעונת הכדורגל ההיא של 1994 – 1993 שהייתה עונת ה-זָהָב של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובמקביל גם של מועדון הכדורגל של מכבי חיפה בפיקודו של יעקב שחר שזכתה אז באותה שנה ב-אליפות המדינה.

הופעתו של יעקב שחר בנוף הכדורגל הישראלי הייתה מזהירה. הוא היה אחת הסיבות מדוע מצאתי צורך לרכוש שוב ושוב את זכויות הכדורגל הישראלי. אישיות ספורטיבית – תרבותית משכמה ומעלה. ב- 1991 רכש יעקב שחר את מועדון מכבי חיפה והופך אותו לטוב ביותר במדינת ישראל. המנהיגות הדגולה ויישרת הדרך של יעקב שחר הם מופת לניהול ודרך ארץ. מידותיו האישיות והישגיו במועדון מכבי חיפה נחשפו בכל עוזם באותה "עונת זהב" של 1994 – 1993. השידור הישיר הראשון שלנו התקיים כבר במחזור הפתיחה בשבת – 28 באוגוסט 1993. במשחק המרכזי במחזור הראשון באִצטדיון "טֶדִי" אירחה האלופה בית"ר ירושלים באִצטדיון "טֶדִי" את הטוענת לכתר מכבי חיפה. יריתי בכל התותחים. שמונה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים כיסו את המשחק. בימים ההם זה היה המאכסימום שאפשר היה להפיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעמדת השידור הצבתי את מאיר איינשטיין ואבי רצון. השידור הישיר החל בחמש ארבעים וחמש לפנות ערב והסתיים בשמונה בערב. מכבי חיפה עם מאמנה גיורא שפיגל ניצחה את האלופה 2:3. השידור הישיר הפך לסנסציה טלוויזיונית ו- הרייטינג נסק במהירות לשחקים ונשק ל- % 45 (!). מייד עם סיום השידור הישיר מאִצטדיון "טֶדִי" ב- 28 באוגוסט 1993, החל בשמונה בערב שידור התוכנית "משחק השבת" שנמשכה כשעה. היא כללה את תקצירי שבעת משחקי המחזור ואת כל 23 השערים שהובקעו בשבעת המשחקים האלה. מכבי ת"א ניצחה בביתה את עירוני אשדוד 0:1, הפועל באר שבע ניצחה בחוץ את הפועל חיפה 1:3, מכבי נתניה סיימה בתיקו אחת את משחקה עם בני יהודה, צפרירים חולון גברה בביתה 1:3 על הפועל פתח תקווה, מכבי הרצליה והפועל כפר סבא סיימו תוצאת תיקו 2:2, והפועל ת"א ניצחה במשחק חוץ את מכבי פתח תקווה 1:2. זיהיתי את שידורי הכדורגל בטלוויזיה לציבור הצופים בארץ באמצעות שלושה אנשים. שני השדרים – מגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשן אבי רצון. שלושתם היו ראשית דבר עיתונאים. זה לא בונוס, זה גם לא מענק. זה גם לא גמול ו/או פיצוי. מדובר בצורך, הכרח, וכורח חשובים ביותר (!). אין דבר כזה שידור כדורגל שנעדר עיתונאות כדורגל (!). אין שבר כזה תיאור משחק כדורגל בטלוויזיה בלעדי עיתונאות טלוויזיונית (!). לא היה עוד זכר ליורם ארבל. וודאי לא לאורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף. לא ראיתי שום משמרות של מפגיני מחאה ליד בניין הטלוויזיה הקוראים לי להחזיר את ארבעת הנשכחים מול פני המצלמה והמיקרופון. שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי זכויות השידורים הבלעדיות וחומרי השידור הראשוניים המוחזקים בידי כל רשת טלוויזיה (באשר היא) חשובים לאין ארוך מן המגישים אותם.

לא היה עכשיו שום דמיון עיתונאי בין התוכנית "משחק השבת" העכשווית שלי תחת מנהיגותו של מוטי קירשנבאום לבין זו של תקופת יוסף בר-אל. נסקתי לשחקים. הייתי ברקיע השביעי. יוסף בר-אל הציע לי במשך שלוש שנות כהונתו אלטרנטיבות וחלופות חלקיות. אלטרנטיבה אצלו הייתה סוג של ייאוּש. מוטי קירשנבאום הציע לי תיקווה ותרבות שידור שונה. אם להשתמש במטפורה מתמטית, יוסף בר-אל היה שֶבֶר עשרוני או שבר פשוט, אחד חלקי משהו. מוטי קירשנבאום היה השָלֵם. בפעם הראשונה מאז נוסדה הטלוויזיה ב- 1968, מאז ימיהם של דן שילון ואלכס גלעדי, ניתנה לי האפשרות והוענקו לי האמצעים הטכנולוגיים להביא למסך מידי שבוע במוצ"ש בשמונה בערב, מסמך עיתונאי – דוקומנטרי שלם. מוטי קירשנבאום אמר לי : "…יואש אלרואי, המפתחות בפנים, סע…!". בפעם הראשונה מזה 25 שנה יכלו משלמי האגרה לראות בביתם מידֵי מוצ"ש את כל השערים שהובקעו בשבעת משחקי המחזור, את כל הרגעים המרתקים, את כל רִגעי מחלוקות השיפוט, את הכרטיסים האדומים והצהובים, ריאיונות תגובה עם השחקנים והמאמנים הרלוואנטיים, וכתבות אווירה וצבע. זה גם היה המוֹטוֹ שלנו בשידורי ה- Promo. שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994- 1993 הציבו בעת ההיא את השידור הציבורי בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. לא היה ספק בכך. עונת השידורים ההיא תיזכר כעונת הזהב שלנו. של כולנו בערוץ 1 הציבורי.

היו לנו פוטנציאל עיתונאי, אמצעים טכנולוגיים לא מבוטלים, ויכולות הפקה ועריכה שלא נוצלו ולא באו לידי ביטוי עד כניסתו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. משעה שרכישת זכויות השידורים הבלעדית על ידינו הפכה לעובדה מוצקה בעונת 94'- 1993 ועמם אמצעי השידור המוקדשים להפקת תוכנית "משחק השבת" ואירועי הכדורגל, אימצתי מדיניות שיווק שונה מהמקובל של התוכן המשודר. הפצה וקידום (Promotion) של שידורי הכדורגל בתודעת הציבור נעשתה על ידי באגרסיביות. קַל היה לכבוש את דעת הקהל בארץ ולהפיץ את המֶסֶר מפני שתוכנו היה אטרקטיבי. היה לנו עוד יתרון זעיר. החזקנו בנֶכֶס שידור בלעדי שמוגן מפיראטיות. כדורגל על כל גווניו אפשר היה לראות רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוכנית החדשותית – תיעודית "משחק השבת" הפכה חיש מהר לספינת הדגל בהא הידיעה של השידור הטלוויזיוני הציבורי. המזל הולך עם הטובים. קבוצת מכבי חיפה בהנהגתו הנשיא המוצלח של המועדון יעקב שחר והמאמן עתיר הידע גיורא שפיגל צעדה בראש הטבלה כל הזמן לאורך דרך ארוכה בת 39 מחזורים. היה כֵּיף מקצועי גדול להגיע עם ניידת השידור שלנו על 60 עובדיה שוב ושוב לאִצטדיון "קריית אליעזר" כדי לצַלֵם את משחקי מכבי חיפה. מנהל האצטדיון חיים נִיב האיר את פניו אלינו. המועדון והעירייה העניקו לנו באִצטדיון "קריית אליעזר" תנאי עבודה וצילום מהמעולים בישראל . האִצטדיון אסתטי וקומפקטי. היה נוח לפרוש בו במהירות את ציוד הטלוויזיה על מצלמותיו וכבלי ה- Video ו- Audio הארוכים.

חיפה היא עיר יפה, אסתטית, ונקייה והחיפאים הם אנשים רציניים, מאירי עיניים,ומסבירים פנים. מנהל האצטדיון ב- "קריית אליעזר" מר חיים נִיב ונשיא מועדון מכבי חיפה מר יעקב שחר שמרו על מסגרת פרסומית נאותה בשילוט במגרש. כמות השלטים וגובהם תאמו את עקרונות הצילום שלנו ואת הנחיות ה- EBU. מילה שלהם הייתה מילה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מאצטדיון "קריית אליעזר" הייתה מרשימה. 15 מתוך 22 השידורים הישירים באותה עונה ייחדתי לקבוצת מכבי חיפה. הייתה לי זכות גדולה כמנהל חטיבת הספורט ועורך "משחק השבת" באותה עונת הזהב הבלתי נשכחת של 1994 – 1993 לעבוד מול נשיא הקבוצה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל. משזיהיתי את השגשוג המתמשך של מכבי חיפה בראשות הצוות המוביל, זימנתי את שניהם לאולפן "משחק השבת" ב- 13 בנובמבר 1993 לריאיון ארוך. הקבלתי אישית את פניהם בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים וליוויתי אותם לאולפן השידור. שניהם היו לבושים בחליפות וחנוטים בעניבות. כלל לא הופתעתי מרהיטות דיבורם אך התפעלתי מהענווה והשקט הנפשי שלהם. יעקב שחר וגיורא שפיגל היו שני מצליחנים ששיווקו את עצמם בצורה מאופקת ומכובדת באמצעות מצלמות אולפן "משחק השבת". מכבי חיפה, מועדון כדורגל מסודר ומטופח, הפגינה תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה בת 39 מחזורים. 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מסודר ושיטתי וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994באליפות המדינה. הקבוצה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות . הישג  של % 81.2 . באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת"א  0:5, ואח"כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית"ר ירושלים 1:5. היא ניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה של יעקב שחר וגיורא שפיגל לא הפסידה בעונת 1994 – 1993 אפילו פעם אחת. הפרש השערים שלה היה מדהים וחסר תקדים. 97 לזכות (ממוצע של 2.48 למשחק) ו- 27 חובה. מועדון מכבי חיפה בכדורגל הוא מועדון בר מזל מפני שבראשו ניצב נשיא כה מוכשר, כה יציב, כה מאוזן, וכה הגון וישר בשם יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר הוא האחד והיחיד בתחום הכדורגל בישראל כמו שעו"ד שמעון מזרחי הוא אחד והיחיד בשדה הכדורסל. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא בר מזל על שבראשו עומד שמעון מזרחי. יעקב שחר ושמעון מזרחי הפכו זה מכבר למופת של ניהול ומנהיגות ספורט .

פוטנציאל המנהיגות הספורטיבית של יעקב שחר וכשרון הניהול הייחודי שלו התגלו חיש מהר ובאו לידי ביטוי בהובלת מכבי חיפה לפסגת הכדורגל של ישראל מאז שנת 1984 ועד עצם היום הזה. דרך הצעדתו את מכבי חיפה לפסגת הכדורגל הישראלי ראויה להערכה רבה. יעקב שחר (שוכטוביץ') נולד למשפחה שוכטוביץ' הוותיקה בנס ציונה ב- 8 באפריל 1941. הוא היה חניך בשורות אגודת "מכבי הצעיר" של נס ציונה וכמו כל מכביסט אמיתי היה אוהד ומושבע ומעריץ של מועדוני הכדורגל והכדורסל של מכבי ת"א. הכדורסלן אברהם שניאור והכדורגלן יהושע "שייע" גלזר היו אליליו. יעקב שחר היה ספורטאי פעיל בעצמו. שחקן כדורגל וכדורסל בסקציה הספורט של היישוב הקטן בנס ציונה. הוא התגייס לחיל האוויר והיה מדריך ספורט בבית הספר הטכני של החיל. ב- 1960 נסע עם נבחרת חיל האוויר בכדורסל לסדרת משחקים בקפריסין נגד נבחרת חיל האוויר האנגלי (RAF). ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון חייב את נציגי המדינה לעַבְרֵת את שמותיהם. יעקב שוכטוביץ' גבה הקומה (1.90 מ') שינה את שם משפחתו משוכטוביץ' לשחר. ב- 1977 כשהיה בן 36 החל החיבור הראשון שלו עם הכדורגל הישראלי ברמה הגבוהה שלו. המפגש הראשון היה דווקא עם קבוצת בית"ר ירושלים תחת הנהגתו של היו"ר ראובן "רובי" ריבלין. יעקב "יענקל'ה" שחר היום איש עסקים פורה ומוצלח, זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שלי עמו, כלהלן : "הייתי בעצמי שחקן כדורגל וכדורסל בסוף שנות ה- 50 בסקציה הספורט של נס ציונה . נשארתי אוהד כדורגל גם לאחר שהפסקתי להיות שחקן פעיל. ב- 1977 נפגשתי עם רובי ריבלין ונתתי את הסכמתי להיות נותן החסות (Sponsor) של מועדון בית"ר ירושלים. הצבנו את הפרסומת של חברת המכוניות השוודית VOLVO על חולצות קבוצת בית"ר ירושלים. אני זוכר שאלכס גלעדי שהיה אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיע אלינו כדי למדוד בסרגל את גודל האותיות של VOLVO  על פי חוקי הטלוויזיה היה מותר אז להדפיס אותיות של פרסומת מסחרית על החולצות שגודלן לא יותר מ- 12 סנטימטר. שאלתי את רובי ריבלין עם מי אני אמור לחתום על חוזה הצבת הפרסומת. רובי ריבלין קם ממושבו ערך סיבוב סביב עצמו, ואמר : "אתה רואה יענקל'ה אין כאן אף אחד חוץ ממני. אתה תחתום איתי". VOLVO לא שילמה אז כסף לבית"ר ירושלים אלא מימנה את קניית התלבושות, הכדורים, נעלי הכדורגל לשחקנים ואת כל ציוד הספורט הנלווה. הקשר ביני לבין בית"ר ירושלים נמשך כשנתיים עד 1979 וגווע. חמש שנים לא עסקתי יותר באימוץ קבוצת כדורגל".

טקסט תמונה : שנת 1959. הימים ההם – לפני 61 שנים. זוהי קבוצת הכדורגל ההיא של סקציה ספורט נס ציונה ב- 1959. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : דבוש, יגאל קמחי, יעקב שוכטוביץ' (שחר), ברוך רוזנשטיין, דודו קרמר (מאמן – שחקן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל והפועל פ"ת), משה חבני, וכוכי בן גרא. זיהוי הנוכחים הכורעים מימין לשמאל : הקמע של הקבוצה הילד הקטן יעקב "ז'קי" ווישניה בן 8 (מאוחר יותר הפך לפרשן ההתעמלות האולימפי רב מוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), מישקה מוסקוביץ', השוער עמי גרובשטיין, צבי רינצלר, ואברהם אשכנזי. (התמונה באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

ב- 1984 הזדמן מר יעקב "יענקל'ה" שחר לשני משחקים שנערכו במסגרת הליגה הלאומית באִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. באחד מהם נטלה חלק קבוצת מכבי חיפה שהייתה אז אלופת המדינה לראשונה בתולדותיה. ה- Sponsor שלה היה הקבלן זכריה דרוקר. יעקב שחר ראה את הקבוצה והתאהב בה. משהו ניצת בלִבּוֹ. יו"ר מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה היה אז צבי ווייצנר. הדוֹד של צבי ווייצנר היה מנהל הלוגיסטיקה אצל יעקב שחר בעסקי VOLVO. אחותו של צבי ווייצנר קנתה מכונית VOLVO אצל יעקב שחר. עולם קטן. כך נוצר לראשונה הקשר ההיסטורי בין יעקב שחר למכבי חיפה. יעקב שחר מוסיף בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו, כלהלן : "חוזה האימוץ המסחרי הראשון ביני לבין מכבי חיפה נחתם לקראת עונת 85' – 1984 . VOLVO קישט את חולצות מכבי חיפה תמורת סכום שנתי של 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר שנתתי למועדון ורכב למאמן שלמה שרף. בפעם הראשונה הוסעה הקבוצה למשחקיה באוטובוס מיוחד ונוח מטעם VOLVO". הקשר בין VOLVO של יעקב שחר לבין מכבי חיפה של צבי ווייצנר הלך והעמיק. סכום האימוץ תפח ל- 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) דולר בשנה. הברית נמשכה עד 1992. ב- 1992 רכש יעקב שחר את המועדון. יעקב שחר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "מכבי חיפה הפכה למועדון מסודר וקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. הקבוצה זכתה בשמונה שנים בתקופת האימוץ של VOLVO בארבע אליפויות המדינה בשנים 1984, 1985, 1989, ו- 1991 ופעם אחת גם בגביע המדינה ב- 1991. באותה שנה הוברר כי חובות הקבוצה למס הכנסה הלכו ותפחו והגיעו ב- 1991 לממדים מבהילים של 8000000 (שמונה מיליון) ₪. יו"ר וועד האגודה דני אסנין העניק לי מנדט לנהל את מו"מ מול אגף מס הכנסה באוצר על תשלומי החובות. אני טענתי כי סך החובות של מכבי חיפה איננו גדול יותר מ- 2.500000 (שני מיליון וחצי) ₪. מס הכנסה טען כי החוב עומד על 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) ₪. לבסוף הגענו לפשרה כספית. סיכמנו כי מכבי חיפה תשלם מייד 2.500000 (שני מיליון וחצי) ₪ למס הכנסה ואם המועדון ישלם כחוק גם את מִסָיו בשנתיים הבאות, או אז מס הכנסה יבוא לקראת המועדון ויוותר על מיליון ₪ החסרים. הבעיה הייתה כי למכבי חיפה לא היה מהיכן לשלם את חובותיה למס ההכנסה. וועד האגודה בראשות דני אסנין ביקש אותי לעזור ולשלם עבורם. הסכמתי, ואגב חיוך, הסברתי לאנשי האגודה שתשלום בסדר גודל כזה ראוי לקושאן. דני אסנין וחברי וועד האגודה השיבו לי, "הנה לך הקושאן…". כך קניתי ורכשתי את המועדון כשהניהול שלי הוא עצמאי לחלוטין . מכבי חיפה הועברה לבעלותי בתחילה לתקופה של כשלוש שנים עד 1995, ואח"כ עברה לידי לצמיתות. עשיתי בחיים עסקאות הרבה יותר טובות מאשר קניית מכבי חיפה. אבל זאת הייתה אולי המשמעותית ביותר בעיקר מן ההיבט הספורטיבי שלה. המטרה שלי הייתה להביא את מכבי חיפה לאירופה".

רכישת מועדון הכדורגל של מכבי חיפה על ידי יעקב שחר היוותה ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי. עד אז נוהלו כל המועדונים ע"י מרכזי הספורט הארציים, הפועל, מכבי, בית"ר, ואליצור באמצעות הנהלות וולונטאריות. רכישת מכבי חיפה ע"י יעקב שחר הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי בה גורם פרטי מבקש לנהל מועדון כדורגל ישראלי כעסק כלכלי מסודר העומד בזכות עצמו. יעקב שחר מוסיף לי בעת שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עמו, כלהלן : "מאז 1991 ועד היום הזה (2 בינואר 2007) השקעתי בקבוצת מכבי חיפה כ- 150000000 (מאה וחמישים מיליון) שקל. אלו משאבים כלכליים כבירים אבל צריך לזכור שהשקעתי בקבוצה את מיטב המשאבים האנושיים והנפשיים שלי. זהו מאמץ עצום". 300.000000 (שלוש מאות מיליון שקל שהשקיע אז יעקב שחר במכבי חיפה טבולים בדם ליבו. מכבי חיפה תחת מנהיגותו של יעקב שחר זכתה מאז 1991 בעוד 6 (שֵש) אליפויות המדינה בשנים 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006 ועוד שלוש פעמים בגביע המדינה בשנים 1993, 1995, ו- 1998. במועדון אימנו מאמנים רבי מוניטין כמו שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, ורוני לוי. אך התהילה האמיתית שמורה לנשיא ומנהיג המועדון ומתווה הדרך יעקב שחר. במידה רבה האחד שאין שני לו. יעקב שחר הוא כלכלן ו-איש אמיץ בעל חזון וחכם, ובעל ראייה לטווח ארוך. הוא מצא מאוד חן בעיניי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כאדם וכאיש מקצוע. גם מפני שמילה שלו תמיד הייתה מילה (!).

לא הכל הלך לנו קל וחלק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתחילת עונת 1994- 1993, מפני שלא כל היו"רים שבשמם חתמה ההתאחדות על ההסכם עם רשות השידור תפשו את גודל השעה ואת חשיבות רעיון 22 השידורים הישירים. רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א בעת ההיא לא התיר לי לשדר ישיר את "משחק העונה" הראשון בין מכבי ת"א למכבי חיפה שעמד להיערך באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993, מפני שסָבָר שמגיע לו יותר מ- 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר זכויות שידורים כפי שנקבע בהסכם שלנו עם התאחדות הכדורגל. הוא התעקש, שאם יתיר שידור ישיר בטלוויזיה הצופים יישארו בבתיהם ולא יגיעו לאִצטדיון, והוסיף : "…יואש אלרואי אתה מוכרח להבין אותי, זה אצטדיון גדול, שכרי יצא בהפסדי, זה ביזנס, אני לא מוכן להפסיד כסף, התאחדות הכדורגל לא יכולה לכפות עלי שידור ישיר…". כל הסבריי לא הועילו. לא הצלחתי לשכנע אותו. המשחק הזה מכבי ת"א – מכבי חיפה היווה נדבך חשוב במסורת השידורים הישירים הקצרה שזה אך יצאה לדרך. ההתמודדות הזאת בשל שתי הקבוצות שאמורות ליטול בה חלק נחשבה בעיניי למטרת עַל. ביקשתי את התערבות כבוד נשיא המדינה עזר ווייצמן מפני שהיה אחד מהעם וקשוב לענייני הספורט. נשיא המדינה העריך את ההישגיות בספורט. רק לפני כחמישה שבועות ביקש לארח ב- 17 באוקטובר בבית הנשיא בירושלים את נבחרת ישראל בכדורגל שגברה על צרפת 2:3 במשחק סנסציוני בקדם גביע העולם שנערך בפאריס. אי אפשר היה לשכוח את דרכי הליכתו העממיות ורחשי ליבו ואהבתו לשחקני הנבחרת ובראשם אייל ברקוביץ' וראובן עטר. ביום רביעי – 24 בנובמבר 1993 פקססתי את בקשתי לנשיא המדינה [2]. לא הייתי מערב את נשיא המדינה בענייני השידורים של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית לוּלֵא הערכתי הרבה למנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. שניהם סייעו לי סיוע רב במחשבה, בממון, וברצון טוב כדי לבנות עונת שידורים מהפכנית ומפוארת ב- 1994 / 1993. מן הדין היה שאני אשיב להם כגמולם ואתאמץ עבורם. פניתי לנשיא המדינה מר עזר ווייצמן.

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1993. זהו המסמך המקורי שפקססתי לנשיא המדינה עזר ווייצמן כדי שיאות להתערב בוויכוח ביני לבין יו"ר מכבי ת"א מר רוני קליימן על הצורך בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של המשחק מכבי ת"א – מכבי חיפה המסקרן והמעניין שעמד להיערך באצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה עזר ווייצמן היה קשוב לבקשה שלי. הנושא עניין אותו. הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא אַרְיֵה שוּמֶר לסייע לי  ביום חמישי – 25 בנובמבר 1993 הִזמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי את רוֹנִי קְלָיְימַן וחברי ההנהלה שלו במכבי ת"א לארוחת צהרים במסעדת "מי ומי" ברח' פינסקר פינת בוגרצ'וב. גם אַרְיֵה שוּמֶר שכונה "אלוף הפשרות" נכח בפגישה אך זה לא עזר. מר רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א (איש אדיב ותרבותי) התעקש וסירב לבקשת השידור הישיר. הוא חשש שאוהדי הכדורגל ידירו את רגליהם מהיציעים. הוא לא הסכים בשום אופן לשידור ישיר. יאיר שטרן שילם בשם הטלוויזיה את מחיר הארוחה ואני את מחיר האכזבה. ניידת השידור התייצבה במלוא תפארתה באִצטדיון ר"ג. המשחק הסתיים בתיקו אחת ותקציר נרחב ממנו שודר "במשחק השבת" באותו ערב. שלושה חודשים אח"כ בשבת – 26 בפברואר 1994 נערך "משחק העונה" השני באִצטדיון קריית אליעזר בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א. נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחר נהג אחרת לחלוטין מהקולגה התל אביבית שלו רוני קליימן ואִפשֵר שידור ישיר. "הסכם זה הסכם ואתם אורחים רצויים אצלנו", אמר לי בטלפון בטוֹן הדיבור המתון והשקט שלוֹ. יעקב שחר היה איש עסקים קשוח ורציני אך אדם יוצא דופן בכישרונו ובנועם הליכתו. מנהל האִצטדיון בקריית אליעזר חיים ניב קיבל בשבת בבוקר בחביבות את צוות השידור הענק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האירוח באצטדיון "קריית אליעזר" בחיפה היה מרשים.

יום קודם לכן ביום שישי – 25 בפברואר 1994 רצח מתנחל יהודי מקריית ארבע בחברון ד"ר ברוך גולדשטיין 30 ערבים מוסלמים שבאו להתפלל במערת המכפלה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התקשר אישית ליאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית והביע צער ובושה. הוא התנצל בפני יו"ר הרשות הפלסטינית. חטיבת החדשות בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע נכנסה לפעילות כיסוי מואצת. נשמעו קולות בחטיבת החדשות לביטול השידור הישיר מקריית אליעזר של משחק העונה מכבי חיפה – מכבי ת"א אך מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עמדו בפרץ. תכנון השידור הישיר של משחק העונה השני נשמר ויצא לפועל למרות הנסיבות. מכבי חיפה עם ראובן עטר ואייל ברקוביץ' הביסה את מכבי ת"א 0:5. רמי ווייץ היה בר המזל לשדר את המשחק הנפלא. הצבתי בשידורים הישירים שלנו את המצלמות האחוריות, מצלמות קווי ה- 16, ומצלמות ה- Close up ששינוּ את סטנדרט הצילום מקצה לקצה. יכולתי לשָדֵר שישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. להצבת מצלמות ה- Close up (תפקידן היה להתמקד בשחקנים הסובבים את תנועת הכדור), הייתה חשיבות עליונה. הן לכדו את הפגיעות הקשות והעבירות האדומות, והביאו מידי שבת למסך את הניגוד החריף בין רוח הספורט הקוראת למתחרים לחתור בהתמדה ובהגינות למען הניצחון, לבין האלימות והברוטליות שגילו חלק מהשחקנים איש כלפי רעהו. מצלמות ה- Close up  בעלות עדשות ה- Zoom החזקות, לכדו בקלות את מפירי החוק ותיעדו את רִגעי המחלוקת הקשים. מעבר להיותן מצלמות חושפניות, הן היו גם מצלמות שופטות ומצלמות מחנכות. הן סייעו בידי לחבר ולרתק את הצופים למסך ולהפוך אותם בעל כורחם למין סוג של שופטי טלוויזיה "אינטראקטיביים". פינת השידור שמיסדתי בשבתות "רגע של מחלוקת" הפכה למִשְנָה סְדוּרָה. מאות אלפי צופים המתינו בכל מוצאי שבת למוצא פיהן של מצלמות ה- Close up האלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בשנים 1993 – 1990 התייחסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שִלטונו של יוסף בר-אל בבוז גלוי לשידורי הכדורגל. יוסף בר-אל הקצה מראש אמצעי צילום מזעריים לנֶכֶס שידור מובהק ופופולרי למרות שידע כי רשת הטלוויזיה אותה הוא מנהל שילמה הון רב עבור זכויות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהגה כגוף שידור מונופוליסטי, נהגה "בקמצנות" כלפי המממן הציבורי שלה משלם האגרה, וצברה שיאים שליליים בכמויות ובטיב הכיסוי שלה את אירועי הספורט.

הטלוויזיה הציבורית תחת ניהולו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 לא כשלה רק בסיקור אירועי הספורט. התנהלות חטיבת החדשות שלה תחת ניהולו של אלימלך רָם ז"ל הייתה בלתי מוצלחת בשנים ההן. היו לכך כל מיני סיבות, לא אחת ולא שתיים, שמפורטות היטב בספר עב כרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". חטיבת שירותי ההפקה בראשותו של יוסי משולם עושה דברו של יוסף בר-אל באותן השנים שבין 1990 ל- 1993 לא ניצלה היטב את הפוטנציאל הטמון בכמות הטכנולוגיה הבלתי מבוטלת שעמדה לרשות הטלוויזיה, וסיפקה בקמצנות גדולה אמצעי שידור לכיסוי פעילות הכדורגל הישראלי בשבתות. חלק מניידות השידור שתפקידן היה לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל עמדו שוממות במוסך. יוסי משולם נכנע וסַר ללא עוררין למרותו של מנהל הטלוויזיה שלו יוסף בר-אל ללא כל ניסיון מצִדו לייצר יוזמה שונה, ולנהל וויכוח ענייני פורה שיביא לשיפור הופעתה של התוכנית "משחק השבת" בכל מוצ"ש. לעזאזל החמישי חשבתי לעצמי, הרי "משחק השבת" איננה תוכנית פרטית שלי. לוָואקוּם השידור הפתטי הזה נשאבה גם חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המהנדס הראשי שלה דָוִד יוֹגֵב (יוצא חיל האוויר שהובא מבחוץ לנהל את חטיבת ההנדסה בטלוויזיה). חטיבת ההנדסה לא הייתה עצֵלה. שירתו בה אנשים נפלאים אך המנהיגות שלה הייתה מרובעת ו-במידה רבה אימפוטנטית חסרת כל כריזמה, שחיפשה כל הזמן איך לא לעשות במקום איך כן.

בשעה שמוטי קירשנבאום ז"ל נחת ברשות השידור ב- 18 באפריל 1993 היה לוֹ רק להיכן להמריא. זה היה בשלהי כהונת יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה והשידור הציבורי היה בשפל. מוטי קירשנבאום היה מודע היטב להתנהלותו הבעייתית של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה במשך שלוש שנים בין 10 ביולי 1990 לבין 10 ביולי 1993. הוא לא האריך את כהונתו, הדיח אותו, ומינה במקומו לתפקיד את יאיר שטרן. עם מינויו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור השתנה הכל לטובה בבת אחת ב-180 מעלות. שידורי הכדורגל ב- "עונת הזהב" ההיא של 1994- 1993 בתחילת עידן שִלטונם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כשיוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה, היו מופת שידור. מופת השידור ההוא נבע מהעושר הטכנולוגי היחסי ואמצעי הצילום שהוענקו לתוכנית "משחק השבת" ולשידורים הישירים באותה עונה וגם הודות לנבחרת שדרים – עיתונאים טובה שעמדה לרשותי. הטכנולוגיה המיידית שפעלה באמצעות שלושה ציוותי מיקרוגל להעברת הסיגנלים מאִצטדיונים לסוויטות עריכת ה- VTR במאסטר בקומה ב' בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים והעיתונאות בצידה, העלו את "משחק השבת" לדרגה עליונה של דיווח מהיר ומהימן מהשטח. בנתוני הזמן ההוא חשתי כי ניתן לכנות את התקופה של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" שלנו. הבאתי לחטיבת הספורט את הגרפיקאית המצטיינת וורוניקה רבוטניקוף, שהעניקה אמירה גרפית אחידה לכל שידורי הספורט שלנו. באותה עונה נפלאה גייסתי לחטיבת הספורט גם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לצִדָם של שני השַדָּרִים הקבועים שלי מאיר איינשטיין ז"ל ורמי ווייץ יבד"ל. החלטתי להכשיר אותו את דני דבורין כשַדָּר טלוויזיה שלישי לקראת מבצע השידורים הישירים של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', שהמתין לנו בקיץ הבא. יריתי עכשיו בכל התותחים. שטתי באפולו 11 בחלל. מי זכר בכלל את יוסף בר-אל המופרך ההוא.

ההצלחה הגדולה של סיקור משחקי הליגה הלאומית בטלוויזיה הישראלית מידי מוצ"ש בעונת 1994- 1993 ושידור התוכנית "שער ראשון" תוכנית הכדורגל הבינלאומית הפופולארית מידי יום ראשון ב- Prime time הביאה לקנאה במסדרונות הטלוויזיה. התוכנית "שער ראשון" עסקה גם ב- Follow up ל- "משחק השבת". שידורי הספורט הפכו לחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו ההסתודדויות של המנהלים הבכירים והטענות הישנות, "כי יש יותר מידי ספורט בשידור הציבורי בזמן צפייה ראשי. נשמעו טענות מדוע השידור הציבורי עוסק בליגות הכדורגל האירופיות. אמרו כי צריך לקצץ". לבסוף הוחלט להוריד את "שער ראשון" תוכנית עיתונאית וקצבית מהאוויר בתום עשר שנות שידור רצופות. את התוכנית "שער ראשון" ששודרה בימי ראשון בשבוע (מכאן שמה) לפני "מבט", מיסדתי ב- 1983 בסיועו של מנהל הטלוויזיה דאז טוביה סער. עלותה הכספית הייתה שוות ערך לפרוטות כשמדובר במונחי מחירים של טלוויזיה. המגזין החדשותי והקצבי הזה שאורכו היה ס"ה כ- 20 דקות בלבד, והמגישים והמנחים שלה היו לסירוגין נסים קיוויתי יורם ארבל, ואורי לוי (אח"כ הצטרף גם אבי רצון) הראתה את השערים שהובעו במשחקים החשובים בליגות האיטלקית, הגרמנית, ההולנדית, והספרדית. מידי פעם השתרבבו לתוכנית גם קטעי Highlights  מבלגיה, יוגוסלביה וליגות אחרות ממדינות נוספות. כוחו של המגזין היה בחדשות הטריות שלו. “Absolutely up to date”. מעודכן לחלוטין. השערים שהובקעו בליגות הבכירות ברחבי אירופה בשבתות ובימי ראשון אחר הצהריים, שודרו מידי ערב יום ראשון בשבוע על מרקע הטלוויזיה הישראלית. את השערים קיבלנו באדיבות רשתות הטלוויזיה ב- EBU במסגרת מגזין החדשות האירופי היומי EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מעֵת לעֵת נדרשנו גם לפתוח שידורים Unilateral כדי להביא את העדכון למאכסימום. לתוכנית הקלילה הזאת הייתה קליינטורה רחבה ורייטינג חביב. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן משום מה החליט להניף עליה את הגרזֵן.

ב- 9 בנובמבר 1993 שלחתי ליאיר שטרן מכתב המנמק מדוע אסור להוריד את "שער ראשון" מלוח התוכניות שלנו. בסעיף מס' 8 במסמך הצעתי לו להתייעץ בעניין עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ולא לסמוך על דעתם של כל מני מקורבים הסמוכים לשולחנו. מאוחר יותר השיב לי : "על מה אתה מקונן מר יואש אלרואי, על איזה התייעצות עם המנכ"ל אתה מדבר…הרי זוהי עצתו הישירה של מנכ"ל רשות השידור לסַלֵק את "שער ראשון" מליין – אפ השידורים מפני שהמסך רווי מידי לדעתו בשידורי ספורט". צחוק הגורל. בחלוֹף שנה שילם הגורל בריבית דה ריבית לגאוותנים מרוממה. השידור הציבורי איבד ברשלנות מפתיעה את הכדורגל הישראלי ואני מיסדתי בקיץ 1994 בסיועו של מוטי קירשנבאום ז"ל תוכנית ספורט חדשה גִרסה מורחבת של "שער ראשון", אלא שעכשיו קראנו לה, "כדורגל עולמי".

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה שעברה. השדר נסים קיוויתי יחדיו עם פרשן הא"ק ד"ר גלעד וויינגרטן. נסים קיוויתי ערך והגיש את התוכנית "שער ראשון" מ- 1983 עד 1991. הצטרפותו של נסים קיוויתי לשורות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979 העלתה בבת אחת את איכות ורמת הסיקור העיתונאי של שידורי הספורט שלנו – בארץ ובעולם. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 866. התאריך ההוא של 17 במאי 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו השאפתניים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל נגדם פּוֹקֶר דַל והפסיד. הרבה יותר מאשר הפסיד ונוּצַח, הוא הוּבָס ועמו כל רשות השידור. מכל היבט טלוויזיוני היה מדובר בטרגדיה של השידור הציבורי. בצַר לו, בהיותו רב אמן בניסוח הִרְבָּה מוטי קירשנבאום ז"ל להשתמש בכישרונו זה, ונימק ותירץ את כישלונו ותבוסתו המרים ההם כשהוא מצהיר לא פעם אחת וגם לא פעמיים : "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…", והתכוון להמולה הגדולה מעין רעידת אדמה שנוצרה ב- 17 במאי 1994 סביב פרשת רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לראשונה בהיסטוריה ע"י ערוץ 2 המסחרי הצעיר והאמביציוזי מול תבוסת רשות השידור הוותיקה. היה מדובר בניסוח שָנוּן של מוטי קירשנבאום ז"ל אולם לחלוטין לא מדויק מפני שמי שנשא במשרה הרמה של יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בימים ההם של 1994 איש יקר אֲרְיֵה זָיְיף ז"ל, היה תומך נלהב של השידור הציבורי, ו-הוא הבטיח לי ולמוטי קירשנבאום כי המועצה תממן כ- 1/3 מזכויות השידורים שאנחנו (חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) נשלם להתאחדות בחוזה החדש של 1997 – 1994 באמצעות שידור שקופיות חסות של "מפעל הניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ" במסגרת השידורים הישירים הרבים והמתוכננים שלנו את אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ וברחבי הגלובוס. "…קנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה החדש של 1997 – 1994, והטוטו יעזור לכם לממן את העסקה…", אמר לשנינו אז אריה זייף ז"ל. זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה הציבוריות והמסחריות בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IAAF  ,UEFA  ,FIFA  ,IOC – וגם  להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא. גם פּה וגם שָם.  פוסט מס' 866. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 866 הועלה לאוויר ב- 24 במארס 2020.

המטאור מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נסק ב- 18 באפריל 1993, והתרסק בחלוף שנה ב- 17 במאי 1994. מוטי קירשנבאום איבד מבלי שהיה מחויב לעשות כך את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, סחורת טלוויזיה שהייתה רכושו הבלעדי של השידור הציבורי במשך 25 שנים רצופות בין 1969 ל- 1994. נציגי ערוץ 2 הצעיר שאך זה זה נעמד על רגליו, אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן, ערוץ הכניעו את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בעצם ללא קרב וזכו בבכורה בחוזה החדש לשנים 1997 – 1994. 

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה המכונה ערוץ 1 ניגפת מפני ערוץ 2 הצעיר ומפסידה את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לאחר שהחזיקה בהן 25 שנה רצופות מאז 1969. אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית "קשת" בערוץ 2 מכריז בפניי בגאווה מוחצנת ובלתי מוסתרת ביודעין : "…יואשיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום…". הוא תמיד קרא לי בשם החיבה "יואשיש".                  

טקסט תמונה : שנת 1994. מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (משמאל) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (מאחור) בשיא כוחם. (התמונה באדיבות מיכה ינון ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "יואש אלרואי בל תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום" (מוטי קירשנבאום ז"ל).

לֵאוֹ קִירְש היה המיליארדר הגרמני שקנה ב- 1996 מנשיא ה- FIFA ספ בלאטר את זכויות השידורים הגלובאליות של שני המונדיאל ים יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 תמורת 2.250000000 (שני מיליארד ורבע) דולר. לכן בכל פעם שבאתי אליו בדרישה תקציבית כמנכ"ל של רשות שידור ענייה קידם את פניי בסלוגן שטבע , "יואש אלרואי שלא תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". בחודש דצמבר 1993 טסתי ללָאס וֶוגָאס (Las Vegas) בארה"ב בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להשתתף בפגישה קדם הפקה כלל עולמית ה- WBM של כל גופי הטלוויזיה בעולם המשדרים את המונדיאל של ארה"ב 94'. זכויות השידור של המפעל היו בלעדיות שלנו .משחק הפתיחה של המונדיאל בהשתתפות 24 נבחרות נועד ליום שישי – 17 ביוני 1994 בשיקגו. לוס אנג'לס נקבעה לארח את משחק הגמר כעבור 31 ימים ביום ראשון – 17 ביולי 1994. הוועדה המארגנת האמריקנית הטילה על מנולו רומרו לנהל את הפקת הטלוויזיה הבינלאומית. מנולו רומרו הקים גוף מבצעי אד הוק לצורך ביצוע המשימה מטעם ה- EBU שנקרא ESI (ראשי תיבות של  EBU Sports International, והחליט למקם את ה- IBC לֵב לבה של ההפקה (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בדאלאס בירת טקסס. תשע ערים בכל רחבי ארה"ב הענקית מן החוף המזרחי ועד מערבה בעלות שעוני זמן שונים נקבעו לארח את 52 משחקי המונדיאל. זה היה מבצע שידורים מסובך. מנולו רומרו זימן פגישת קדם הפקה של המשדר העולמי WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בת שלושה ימים בין 19 בדצמבר 1993 ל-21 בדצמבר 1993 בלָאס – וֶוגָאס. פגישת ה- WBM נועדה להסביר את מהלכי ההפקה המורכבת והממושכת. הוועדה המארגנת האמריקנית של המשחקים בראשותו של אלן רותנברג הבטיחה למשתתפי הכינוס קבלת פנים מאוד מקורית ומיוחדת שלא תשכח בעיר ההימורים ב-נבדה. הם צדקו. לא שכחתי את לָאס-וֶוגָאס עד היום הזה. אין לאמריקנים מתחרים בשיווק המוצר. בקטע הזה הם אָשָפִים. לא אשכח את החיבור בין אחת מה- Sponsors הגדולים של האירוע, חברת המזון המהיר "מקדונאלד", לבין הלוֹגוֹ הרשמי של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994.

טקסט תמונה :  הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל ארה"ב 94'  "התלבשה" על חברת מקדונאלד, וזאת לא היססה "להתלבש" על הכדורגל. בכל מקום ולוּ הנידח ביותר בארה"ב, יכולת לחזות בשילוב ההכרחי וחסר הפשרות שבין אכילת ההמבורגר לבין הבעיטה בכדור, כאילו מדובר בצו אלוהי. (מקור המידע : EBU International). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם בלילה האחרון לא הצלחתי להירדם במלון שלי "Bally Casino Resort". תנאי המלון המשופרים (בסוויטה הענקית שלי יכלה להשתכן פלוגה של הצנחנים, גולני, ו/או גבעתי) לא הועילו לי בשל ה- Jet Lag (יָעֶפֶת) המתמשך. מעולם לא התאכסנתי בסוויטה מפוארת כמו זו שהועמדה לרשותי מטעם הוועדה המארגנת בלָאס-וֶוגָאס. כללי האירוח בעיר ההימורים המדברית הם עקרוניים וברורים. שָלֵם מְעַט – הַמֵר הרבה. מחיר הסוויטה שלי ללילה היה 32 דולר בלבד. כמעט בחינם. אבל עלי הם לא יכלו לבנות. לא הימרתי. במהלך שלושת הימים של פגישת ה- WBM בלאס ווגאס אירעה סנסציה דרמטית בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב. רשת CBS הפסידה את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC לאחר שהחזיקה בהן 28 שנים ברציפות מאז 1965. דיווחתי מלאס ווגאס למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אודות התבוסה המדהימה של נשיא הרשת הוותיקה CBS לָארִי טִיש לרוּפֶּרְט מֶרְדוֹק נשיא הרשת הצעירה FOX. "מוטי", אמרתי לוֹ, "כל התקשורת האמריקנית איננה מפסיקה לעסוק בסנסציה הזאת בה רשת הטלוויזיה CBS הפסידה את זיכיון השידורים בחלק שלה ה- NFC בליגת ה- NFL לאחר עשרים ושמונה שנות שידורים רצופות לרשת  FOX  של איל התקשורת רופרט מורדוק", והוספתי, "מוטי, אמריקה כמרקחה. במכרז החדש שנערך והסתיים זה עתה לקראת ארבע השנים הבאות 1998- 1994, נעצרה CBS של לארי טיש על 1.180000000 (מיליארד ו- 180 מיליון) דולר, ורופרט מרדוק הסכים לשלם 1.580000000 (מיליארד ו- 580 מיליון) דולר וזכה ב- NFC. כל התקשורת האמריקנית כאן המומה מהתבוסה הקולוסאלית שנחלה CBS. הידיעה הסנסציונית הזאת פותחת את מהדורות החדשות של כל רשתות הטלוויזיה כאן בארה"ב. מוטי קירשנבאום, שרק לנו לא יקרה דבר כזה, בו נפסיד בטעות את זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל לערוץ 2", שַחְתִי לוֹ בטלפון מחדרי בסוויטה המלכותית של המלון המדהים הזה "Bally Casino Resort" בלאס ווגאס, עיר ההימורים הממוקמת במדבר נבאדה. [4].

מוטי קירשנבאום הקשיב. שיחת הטלפון הטראנס – אטלנטית בין ירושלים ל- לָאס וֶוגָאס התארכה. אמרתי למוטי קירשנבאום : "רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק שהקים זה עתה את רשת הטלוויזיה החדשה בארה"ב FOX, הוא המקביל של ערוץ 2 החדש אצלנו (ערוץ 2 עלה "לאוויר" בחודש נובמבר 1993). גם שלושת המנכ"לים של שלוש הזכייניות בערוץ 2, מר דן שילון ומר יוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", מר אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ומר עוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – כמו רופרט מורדוק, ינסו למשוך אליהם צופים באמצעות "גניבת" שידורי ספורט אטרקטיביים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מוטי קירשנבאום אנו חייבים לשמור על עצמנו ועל אגפינו". זה היה תרגיל עוקץ ידוע. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שנבטו על קרקע תחרותית עשו מאמץ עליון לגזול את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים מיריבות השידור שלהן. FOX של רופרט מרדוק לא נבדלה מהשאר, ואח"כ התברר כי זכייניות ערוץ 2 המסחרי בישראל מאמצות אף הן את הרעיון. הצגתי בפני מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן את קטעי העיתונות שהבאתי עִמִי מסיור קדם הפקה ב- לאס ווגאס. העיתונות האמריקנית הייתה המומה מתבוסת CBS ל- FOX למרות של – CBS העשירה היה כסף בקופה. התקשורת האמריקנית לא הבינה כיצד CBS מוותרת על התרנגולת שמטילה עבורה ביצי זהב מזה עשרים ושמונה שנים.

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 4) של המסמך המקורי – אוסף קטעי העיתונות שליקטתי בארה"ב בדצמבר 1993 לאחר תבוסתה המפתיעה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, והועבר לידיעתם של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. ארה"ב הייתה המומה מהפסד זכויות השידורים של CBS לרשת הצעירה FOX. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 4) של המסמך המקורי – של אוסף קטעי העיתונות האמריקניים המספרים על המשבר ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בעקבות אובדן זכויות השידורים של ה- NFC. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 (מתוך 4) של המסמך המקורי מהעיתון “NEW YORK POST” שדן בהפסדה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. (ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 4 והאחרון (מתוך 4) של המסמך המקורי אוסף קטעי עיתונות אמריקניים בדצמבר 1993 בגין הפסדה של CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. בתמונה, זהו או. ג'יי. סימפסון (O. J. Simpson) שחקן הפוטבול הנודע שהיה בעת ההיא פרשן טלוויזיה וגם שחקן קולנוע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בלָאס – וֶוגָאס הממוקמת כאמור במדבר נֶבָדָה הייתה השעה אחת אחר חצות, ובירושלים – אחת עשרה לפני הצהריים ביום רביעי – 22 בדצמבר 1993. מוטי קירשנבאום נשאר קר רוח. אולי אדיש. הוא השיב לי באופן מאופק : "…כשתחזור לארץ נדבר (ממילא נקבעה לי עוד קודם לכן פגישה חשובה עמו ועם סמנכ"ל הכספים ומנהל הטלוויזיה, בתאריך 26 בדצמבר 1993 , בעניין המונדיאל הקרב ובא וחידוש הסכם הזכויות עם התאחדות הכדורגל לשנים 1997 – 1994), בינתיים יואש, אני מציע שאם אינך יכול להירדם קח מונית על חשבוני , וסע לדאון – טאון (Down town) של העיר שם תראה תאורת לילה מדהימה שהופכת אותו ליום. עֶשֶר מיליון נורות חשמל מהבהבות הופכות את לאס ווגאס (Las Vegas) בירת נבדה (Nevada) המדברית לאטרקציה מיוחדת במינה", אמר בחדווה, והוסיף, "חוץ מזה אל תשכח להַמֵר…", והוסיף בהומור הידוע שלוֹ שאפיין אותו לכל אורך חייו : "…על חשבוני…". מוטי קירשנבאום ז"ל הכיר היטב את האזור. הוא היה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962 ונהג מידי פעם לנסוע עם ידידיו למדבר נוואדה ולבירת ההימורים שלה רבת המוניטין לאס ווגאס. קיבלתי את הצעתו כפי שנהגתי לעשות לרוב בחמש שנות שִלטונו כמנכ"ל רשות השידור. התלבשתי חַם ויצאתי לאוויר המדברי הקר לתוּר את העיר אך לא להמֵר. לָאס – וֶוגָאס היא עיר מדברית נוצצת ומדהימה. אין ספק. עסקי ההימורים בלאס – ווגאס מגלגלים מחזור כספים של 100.000000000 (מאה מיליארד) דולר בשנה. מלונות העיר מעוצבים כאתרי תיירות כל אחד בפני עצמו. צריך לסייר במלון "Treasure Island" שנקרא על שמו של ספר ההרפתקאות הנודע של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, "אי המטמון", (כולנו קראנו אותו כילדים) כדי להבין במה מדובר. המלון המפואר משווק ומגשים את המֶסֶר הספרותי של שמו. מנהלי המלון הביאו למדבר כמות מים אדירה ובנו את החלק החיצוני של המלון הפונה לרחוב הראשי של לָאס – וֶוגָאס על גדת המים כדקורציה המזכירה רחוב פאבים בנמלים של ליוורפול או פורטסמות' במאה השמונה עשרה. המלון מציג לתיירים הרבים המסתובבים ברחוב הראשי הצגות חוזרות ונשנות של קרבות ימיים אמיתיים בין ספינות תמימות לבין שודדי ים באמצעות פירוטכניקה מרהיבה.

ממלון "אי המטמון" הלכתי לבקר במלון Caesar Hotel ("מלון הקיסר"). במלון הזה ממוקם לתפארת פסלו של המתאגרף האמריקני הנודע שחום העור ג'וֹ לוּאִיס אלוף העולם במשקל כבד בשנות ה- 30, ה- 40 ו- 50 של המאה שעברה. ג'ו לואיס היה אליל ילדותי ובני דוֹרי, וספורטאי נערץ עלי. הפקתי וביימתי אודותיו סרט דוקומנטארי בן שעה ששודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979. ג'ו לואיס שהיה פעם ספורטאי עַל, איש עשיר וסלבריטי מפורסם בארה"ב ובעולם כולו סיים את חייו לבסוף כ- Doorman ומארח במלון "קיסר". הזמר פרנק סינטרה ויריבו בעבר בזירת האִגרוף המתאגרף הגרמני מאקס שמלינג (מת בגיל 100 בפברואר 2005) מימנו את תרופותיו והשלימו את שכרו עד שסיים שם את חייו. משם נדדתי ל- MGM Hotel ולמלונות אחרים. צריך להיות בלאס ווגאס כדי להבין במה מדובר. התאורה האדירה והצבעונית היא מדליקה ומאירה את לאס ווגאס באור יום כמעט. העושר העצום מבצבץ מכל פינה ומנקר את העיניים. העיצוב הנוצץ וכמויות האוכל המוצעות למאות אלפי התיירים בעיר ההימורים בכל הטעמים ובמחירים נוחים, אינם יכולים להשאיר אדיש את המהמר הפוטנציאלי. זוהי מערכת אירוח משומנת מגובה ביחסי ציבור אדירים שמציעה לך מכל משמני הארץ. היא משווקת בכישרון רָב את סחורת ההימורים ושואבת אותך בצורה יעילה בעל כורחך אל המכונות שיכולות להפוך אותך בשנייה אחת למיליונר.

ביום ראשון – 26 בדצמבר 1993 נפגשתי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים עם הגוורדיה המנהלת את רשות השידור בעניינים הנוגעים להפקת מונדיאל 94' וחידוש החוזה שעמד לפוּג עם התאחדות הכדורגל. חזרתי שוב על הסיפור המדהים של אובדן זכויות השידור של ה- NFL לפני כמה ימים ע"י רשת CBS לאחר שהחזיקה בהן 28 שנה רצופות. התבוסה של נשיא CBS לָארִי טִיש הייתה מושלמת לאחר שצוות השידור הוותיק והמפורסם שלו ג'ון מָאדֶן (John Madden) ופאט סָאמֶרְווֹל (Pat Summerall) הודיע כי הוא נוטש את CBS שהייתה בית עבורם ועובר לשורות FOX. זאת הייתה מהלומה כבדה ל- [CBC]  .[5]. השתמשתי ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמטפורה למצב העתידי העומד להתרחש בישראל . אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, כשמסמך הרכישה המחודשת פרוש לנגד עיניהם : "…שלא יקרה לכם מה שקרה ל- CBS. אם תפסידו את הקרב הזה שהוא חשוב למשלם האגרה שלכם, תובסו פעמיים. גם תחטפו מהמנצח במכרז וגם ערוץ 2 ייבנה על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעניין הזה אין פשרות. נכון ששיקולי CBS הם מסחריים בלבד, אבל זִכרו ששידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי, ובעיקר שידורי הכדורגל בהם רשות השידור הציבורית מחזיקה 25 שנים ברציפות הם הצדקה ברורה לסלוגן שטבעה הרשות "יש תמורה לאגרה". עוצמת שידורי הספורט הרלוואנטיים מחברת את הצופה בעל כורחו לשידורים הערכיים האחרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ולא רק להפך, כפי שסוברים רבים…".

עכשיו הצגתי בפגישה את מסמך העבודה המפורט שלי הנוגע לרכישה מחודשת של זכויות הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לארבע השנים הבאות 1998 – 1994, והמאבק נגד ערוץ 2 והכבלים. סמנכ"ל הכספים היה המכותב הראשי (על פי בקשת המנכ"ל), אך עותקיו הועברו גם לידיהם הבטוחות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עצמם [6]. הייתי מוטרד מהתחרות נגד אנשי ערוץ 2 האמביציוזיים על זכויות הכדורגל הישראלי. בקדמת ערוץ 2 הצעיר, הנמרץ, והשאפתני ניצבו אנשים שהיו פעם חברים במסדר האבירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, עוזי פלד, ונחמן שי (שימש יו"ר מועצת הרשות השנייה), ועכשיו הנהיגו את הרשת המסחרית הצעירה והאמביציוזית וידעו היטב מה הם רוצים (!). ערוץ 2 לטש עיניים גדולות ובורקות לעבר הכדורגל הישראלי, שהיה קניינו הבלעדי והמובהק של ערוץ 1 מזה עשרים וחמש שנה ברציפות מאז 1968. מוצר עתיר רייטינג. בעיקר רשפו עיניהם של דן שילון ואלכס גלעדי שרצו ליטול את הבכורה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה נווה ביתם הישן ולהעבירה לווילה החדשה שלהם בערוץ 2 המסחרי. בכך חשבו עכשיו לנקום ולהשיב לרשות השידור כגמולה.

ההצעה הכספית הכוללת שלי להתאחדות הכדורגל לחוזה החדש של 1998 – 1994 כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור עמדה על כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו"ר אריה זייף הציעה לממן כשליש מהעלות באמצעות שקופיות חסות. סברתי שאנחנו צריכים לפעול מייד ולהיכנס תיכף למו"מ עם ההתאחדות עוד בדצמבר 1993 כדי למנוע מכרז ועל מנת לנטרל את ערוץ 2 האמביציוזי.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 3) של המסמך המקורי. המבנה הכספי של ההצעה שלי שהוגשה להנהלת רשות השידור ב- 26 בדצמבר 1993 והמסבירה כיצד לרכוש את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1998- 1994. התשלום שהוצע על ידי היה כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מר אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו בימים ההם היה אמור לממן (באמצעות שקופיות חסות) כ- % 30 מהעלויות הכספיות של החוזה החדש שלנו עם התאחדות הכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 3) של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 ואחרון של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זכויות השידורים של מונדיאל ארה"ב 94' היו מוחזקות מראש בידי ה- EBU על פי החוזה עם ה- FIFA, וכפועל יוצא הוחזק בלעדית בידי רשות השידור. מוטי קירשנבאום היה מקצוען רחב לב, שהשיב במהירות הבזק לכל בקשות ההפקה הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלי. הצלחת שידורי המונדיאלים של ארה"ב 94' ואח"כ צרפת 98' לא הייתה מוטלת בספק בתקופת כהונתו. היה לי ניסיון רב בהפקות בינלאומיות. בנוסף לכך שררה אווירת הרמוניה ו-קונסנזוס מלא לעקרונות הצעת השידורים שלי ודרך ביצועם. עיקרון השידור מהשטח היה מוסכם ומקובל על דעתם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. קבענו בעצה אחת שכל משחקי מונדיאל 1994 יועברו בשידורים ישירים מעמדות שידור באִצטדיונים השונים הפרושים ברחבי ארה"ב הענקית . מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה נתנו יד להרכבת שלושה ציוותי שידור שינועו במדינה רחבת הידיים מעיר לעיר ומאִצטדיון לאִצטדיון בראשותם של השַדָּר הראשי מאיר איינשטיין והפרשן הראשי לידו אבי רצון, השדר רמי ווייץ והפרשן שלו אברהם גרנט, והשדר דני דבורין והפרשן שלצִידו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. היה מוסכם על דעתם כי לכל צוות שידור בשטח יוצמד טכנאי. הטכנאים היו פוליסת הביטוח של ההפקה. מוטי קירשנבאום אישר לי גם הבאת צוות הפקה ושני טכנאי תקשורת לדאלאס כדי שיסייעו לי במיסוד משרד הפקה, תקשורת ושידורים במרכז השידורים הבינלאומי ותִפעולו לאורך כל תקופת השידורים. הבעיה לא הייתה הפקת משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בארה"ב בקיץ 1994. הצלחת שידורם הייתה מובטחת. השאלה הקיומית האמיתית שלנו הייתה אבטחת זכויות הכדורגל הישראלי, הפקתו ושידורו, רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. איומי ערוץ 2 הצעיר והאמביציוזי היו מוחשיים (!).

טקסט תמונה : קיץ 1994. מונדיאל ארה"ב 94'. עמדת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באצטדיון הכדורגל של העיר שיקגו באחד מהשידורים הישירים של מונדיאל ארה"ב 1994. השדר רמי ווייץ משמאל והטכנאי הצמוד שלו שמואל פוקס (מימין) דקות אחדות לפני תחילת אחד השידורים הישירים. משמאל מציצה כרסו של הפרשן אברהם גרנט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את גרסתי כי נוכחותם של טכנאים בעמדות השידור שלנו חיונית להצלחת השידור. (התמונה באדיבות רמי ווייץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שנכנסנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ואנוכי לדוּן בלִשכתו ב- 26 בדצמבר 1993 ביוזמת הרכישה המחודשת של הכדורגל הישראלי לארבעת השנים הבאות, נִדְרַךְ מוטי קירשנבאום. "…ה- ייעלה על דעתך שאוותר על התוכנית "מבט שני" (בעריכתו של מיכאל קרפין) כדי לקחת את הכדורגל… ?", שאל אותי לפתע בכעס. לא הייתי מוכן לפנייה הבוטה והנרגזת הפולנית שלו. כשהיה צריך הוא ידע להיות לא נחמד. גם יאיר שטרן הופתע. "אינך צריך להעמיד את הדברים בצורה הזאת", השבתי לו, והוספתי, "יש מקום לשניהם בלוח השידורים , בעיקר כיש לך מספיק כסף לממן את הכדורגל. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הוא ידיד גדול של השידור הציבורי ורשות השידור. ניתן להגיע לעסקת חסות עם הטוטו שתכסה לפחות % 33 (שלושים ושלושה אחוזים) מהעלות הכללית של שידורי הכדורגל. מילה של אריה זייף היא מילה. הוא איש רציני שהוכיח את עצמו". הציבור לא מבין אך בעיקר אנשי הטלוויזיה והתקשורת לא מבינים כי בטלוויזיה אין רעות וידידות , ולא יחסי אחווה. יש נאמנות לאינטרסים. מוטי קירשנבאום לא היה חבר של אף אחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ידידים היו לו רבים אך לא חברים. אחת מהדרכים שלו להפגין מנהיגות הייתה לתקוף בטון פולני ולהחזיר לתלם את הסורר. האמת גיחכתי לעצמי. עבורי זה היה מביך להאזין לטון הנרגז שלו. המשכתי לטעון בפני שני הבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, "מוטי קירשנבאום שים לב, אריה זייף מֵאיץ בי שראשית דבר נקנה את הזכויות והוא ילך לקראתנו ביד רחבה כפי שעשה תמיד. חוץ מזה ניתן להביא לשידורי הכדורגל גורמים כלכליים נוספים שיעניקו חסות. אל תוותר בשום פנים ואופן על שידורי הכדורגל הישראלי . זהו חלון הראווה הראשי שלך. השידורים האלה מניבים רייטינג שיא. 25 שנה רצופות הרגלנו את מדינת ישראל לצפות בשבתות בכדורגל הישראלי. אובדן הכדורגל הישראלי לערוץ 2  עלול להביא למפולת. ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התבוננתי בפניו של מנכ"ל רשות השידור. תפסתי אותו מאזין אומנם לדבריי אך הוא לא היה דרוּך. מוטי קירשנבאום ישב שם מולי עם פני הפּוֹקֶר שלוֹ ולא התרגש יותר מידי. זאת הייתה דרכו השנייה להפגין מנהיגות. יאיר שטרן היה שונה ממנו. מבע פניו היה מיוסר. [7] .

ניתוח נסיבות הרֶכֶש בחודשים האלה ע"י מנכ"ל רשות השידור היה רציונלי. טקטית הוא צדק . אסטרטגית הוא טעה. ככל שנקפו הימים וכיסוי הכדורגל שלנו השתפר מן ההיבטים העיתונאיים והטכנולוגיים כך עלה ערכו הטלוויזיוני בעיני ערוץ 2 המסחרי והחמדן. זה היה פרדוקס מעניין. רמת הכדורגל בארץ נשארה בעינה , לא מי יודע מה, כמו בשנים עברו. גם כמות הצופים במגרשים נשארה דלילה כשהייתה (למעט כמה משחקים מרכזיים בעונה). אך רמת השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הרקיעה בבת אחת לשחקים וגררה עמה למִרְקָע הטלוויזיה בכל מוצ"ש "בעונת הזהב" כמות צופים הגדולה פי חמישים ממספר הצופים במגרשים. הנתון המתמטי הזה עניין מאוד את הערוץ המסחרי החדש. הכדורגל עצמו פחות. ערוץ 2 התעניין ברייטינג וכמה כסף ניתן להפיק משיעור הצפייה ולָאו דווקא בתוכן השידור הציבורי.

טקסט תמונה : יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת משמאל, מעניק את גביע הטוטו. היה ידיד גדול של השידור הציבורי. השידור הציבורי לא ניצל את ההזדמנות הגדולה להיעזר באריה זייף כדי לשמר לעצמו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו : משחקי הליגה + משחקי גביע המדינה + משחקי הנבחרת הלאומית. (התמונה באדיבות אריה זייף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נפגשנו עם התאחדות הכדורגל למו"מ שלוש פעמים ברציפות , בבוקרם של ימי שישי של 31 בדצמבר 1993, 7 בינואר 1994, ו- 14 בינואר 1994. להתאחדות היה כבר מושך בחוטים חדש העונה לשם גבריאל "גָבְרִי" לֵוִי ז"ל. גברי לוי ישב אומנם לצידם של היו"ר חיים הברפלד, סגנו עזריקם מילצ'ן, והמנכ"ל יעקב אראל, אך הרגישו שהוא דומיננטי מהם. גברי לוי ומוטי קירשנבאום הקשיבו זה לזה, אך שמרו כל אחד את קלפי המו"מ קרוב לחזה. אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן שאנחנו טועים. אסור לנו להמתין. עלינו לפעול על פי טיוטת הנייר עליו הייתה כתובה ההצעה הכספית שלי, ואם יהיה צורך להוסיף – נוסיף. היה לנו את הגַב של אַרְיֵה זָיְיף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו תומך נלהב של שידור הכדורגל בטלוויזיה הציבורית .שומה היה עלינו להציע להתאחדות הצעה שלא תוכל לסרב לה ולעשות זאת לפני כניסתו של ערוץ 2 לתחרות. ביקשתי מיאיר שטרן שיאיץ במנכ"ל. הנימוקים לא להמתין היו בשל ההצלחה הדרמטית של השידורים הישירים ו- "משחק השבת", שהפך למסמך דוקומנטרי עיתונאי שלם ומרתק והפך ללהיט שידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שִדְרֵגָה "בעונת הזהב" את הכדורגל הישראלי הרבה מעבר לרמתו האמיתית. מניותיו נסקו בהתמדה. הצלחת ערוץ הטלוויזיה הציבורי חשפה במקביל את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2. ערוץ 2 הצעיר על שלוש זכייניותיו "רשת", "קשת", ו- "טלעד" לטש עיניו לכדורגל הישראלי. זה לא היה עוד סוד. היינו חייבים להקדים את הערוץ המסחרי לפני שבשלה שם ההחלטה לקחת לעצמו את הכדורגל הישראלי בכל מחיר. בחודש ינואר 1994 עדיין ניתן היה לבצע מהלך דראסטי כדי לרכוש את זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות עד 1997 בקלות יתירה (יחסית) מבלי להמתין ליצירת מִכְרָז מאוחר יותר ע"י ההתאחדות שדורש הגשת מעטפות ה- Bid. היה לנו ניסיון ו- וותק של 25 שנים והתאחדות הכדורגל התרשמה מפוטנציאל הטלוויזיה החדש שלנו , איכותי וכמותי, בעונת 1994 – 1993. היינו חייבים ליזום ולהציע להתאחדות משהו אטרקטיבי. לא רק במחיר. משהו כמו שרוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הציע לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בימים ההם של עשורי ה- 60, ה- 70, וה- 80 של המאה שעברה כדי למנוע מִכְרָז ותִּמְחוּר שלו.

יאיר שטרן מיסֵד מחלקת פרומו (Promotion) נמרצת וחדשנית (מושג יחסי) לצורך קידום שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו של אֵלִי בַּבָּא (מנהל ערוץ 1 היום). יש שני אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקוראים להם אלי בבא. הם בני דודים. האבות שלהם אחים. שניהם אנשי טלוויזיה איכותיים וטכנאים מוצלחים בחטיבת ההנדסה. אחד מהם הפך למפקח טכני מהימן וחרוץ. השני עשה הסבה לתחום שידורי הקידום והפרומו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עשה זאת בכישרון רב והניח בעצם את היסודות המקצועיים הנחוצים  לשידורי ה- Promo בערוץ הציבורי. ניצלתי את ההצלחה "ובניתי" יחד עם אלי בבא שידורי פרומו אגרסיביים שהורכבו מקול ה-בריטון של קריין רדיו "קול ישראל" דן עופרי (הוא היה Promoter נפלא) בצירוף קולותיהם האוטנטיים של שלושת שדרי הכדורגל המקוריים מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ודני דבורין. הפרומו היה עשוי היטב מקולות ותמונות. הוא קולח ודרמטי, ואורכו דקה אחת וארבעים שניות. לקראת משחקי העונה בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א ובית"ר ירושלים, קידמנו בערבי שישי את השידורים הישירים כשלוש פעמים בשיא הצפייה בטקסט בגוון סְטָקָטוֹ של דן עופרי, "כל השערים…כל הרגעים הגדולים…כל רִגעֵי המחלוקת…כל הכרטיסים האדומים… בלעדי…רק בטלוויזיה הישראלית…רק בערוץ הראשון". היום זה נשמע כה חלום. ערב שישי אחד בעיצומה של עונת השידורים התקשר לביתי בירושלים מוטי קירשנבאום ואמר לי, "יואש זה מוגזם, הרי ברור שמשחקי הכדורגל משודרים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1", והוסיף, "גם לא צריך לשָדֵר את פרומו הכדורגל שלוש פעמים בערב שישי אחד, מספיק פעם אחת". הוא קרא לזה "Over doing" (עשיית יֶתֶּר) שחוצה את גבול הטעם הטוב. הוא התכוון לכך שיחסי ציבור הם לא רק עניין של אמינות אלא גם חוש של מידה.

ההיגיון של מוטי קירשנבאום היה בדרך כלל הגיוני. לא היה על כך וויכוח. נטיתי להסכים עמו בעניין העיקרון הקובע, ש- "כל הגזמה היא שגיאה". אך לא בפעם הזאת. לא היה מדובר כלל בשגיאה. בפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי נהנתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ממיתוג מכוון בזמן אמת של מוצר הכדורגל. חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, יצרה והפיקה סדרת שידורים ישירים חסרת תקדים של משחקי הכדורגל מהליגה הלאומית. מוטי קירשנבאום העניק לי תחושה בלתי מזויפת של בלעדיות וראשוניות. כל בוקר שאלתי את עצמי מחדש כיצד אני יכול לעשות טוב יותר ולשפר את מוצר השידור שהופקד בידיי. זה היה אז חידוש עצום בנוף הטלוויזיה. השידורים הישירים של משחקי הכדורגל בליגה הלאומית פרחו לראשונה זה עתה על אדמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נטעו דן שילון ואלכס גלעדי את השתילים לפני 25 שנה.

תוכנית הספורט "משחק השבת" הפכה זה מכבר לחלון ראווה ראשי. היא הייתה נטועה בקרקע שידוריו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי כעץ אַלון עתיק בעל גזע עבות וענפים יפים וסבוכים. השידורים הישירים שידרגו את "משחק השבת". צֵל האירועים הפוליטיים הֵשִיק לשידורי הכדורגל אך לא דחק אותם. התוכנית "משחק השבת" ושידורי הכדורגל הישירים בעונת 1994- 1993 היו בלתי ניתנים להזזה. הם היו לא פחות חשובים מהאירועים הפוליטיים והמדיניים שסיקרה מהדורות "מבט" ועלו כסף. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עבורם זכויות שידורים בסכום המתקרב ל- 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר . הציבור מצא עניין עצום ב- "משחק השבת" ושידורם הישיר של 20 משחקי כדורגל באותה "עונת הזהב". רעיון השידורים הישירים מליגת הכדורגל היה ראשוני ובלעדי והפך את הערוץ הציבורי למשאבת רייטינג בלעדית חסר תקדים. שידורי הכדורגל הישירים ו- "משחק השבת" צברו בכל סוף שבוע רייטינג ממוצע שנַע סביב יותר מ- % 40.

ביום שישי – 25 בפברואר 1994 בעיצומו של חג הפורים, רצח ד"ר ברוך גולדשטיין, רופא יהודי תושב קריית ארבע החברונית 30 פלסטינים ופצע 100 אחרים באולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מיהר לטלפן ליאסר עראפאת והביע בפניו צער וכלימה על האירוע. הרצח המתועב היה סיפור עיתונאי חדשותי מזעזע ממדרגה ראשונה והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נזעקה לכסותו מכל זווית אפשרית. למרות הכל הוא לא דחק את השידור הישיר המיועד של משחק הכדורגל מכבי חיפה – מכבי ת"א שהיה אמור להיערך למחרת בשבת – 26 בפברואר 1994 באִצטדיון קריית אליעזר בחיפה. שוחחתי עם מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן והם קיבלו את דעתי שאין לוותר על השידור הישיר של "משחק העונה" ועל תוכנית "משחק השבת". שניהם לא אִפשרו לחטיבת החדשות להשתלט על המסך בשל האירוע החריג כפי שהיה נהוג עד אז. לפתע ניתן היה לטפל בצורה רצינית בשידור הציבורי בחומרי הספורט והחדשות במקביל, ולא האחד על חשבון האחר. מנכ"לים ומנהלי טלוויזיה אחרים היו נתקפים בפניקה ומורים על ביטול שידורי הספורט. מוטי קירשנבאום קורץ מחומר אחר. רוח חדשה נשבה ברשות השידור. ואומנם למחרת, בשבת – 26 בפברואר 1994, שידרנו באֶמֶת ישיר במשך כשלוש שעות את "משחק העונה" בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א הדולקת בעקבותיה במסגרת המחזור ה- 25 של הליגה. מייד אחריה שידרנו את התוכנית "משחק השבת". השמיים לא נפלו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן עמדו בדיבורם וכיבדו את החוזה שלנו עם משלם האגרה.

השַדָּר רָמִי וָוייץ והפַּרְשָן אבי רצון היו ברי מזל משישבו בעמדת השידור באִצטדיון קריית אליעזר . הם שידרו מפגן ווירטואוזי נדיר של ראובן עטר ואייל ברקוביץ' בו הביסה מכבי חיפה את מכבי ת"א 0:5. שמחתי שהשידור הישיר הזה נפל בחלקו של רמי ווייץ. מאיר איינשטיין גזל את בכורתו מזה זמן רב והנה לפתע הגיע הרגע הגדול שלו כשַדָּר טלוויזיה. היה טמון פוטנציאל שידור ברמי ווייץ. לפתע הוא פרץ ממנו. בשבת – 12 במרס 1994 אירחה מכבי חיפה את הדרבי החיפאי במשחק רדיוס באִצטדיון "בלומפילד", והביסה את הפועל חיפה 1:6. שלושה שבועות  אח"כ בשבת – 2 באפריל 1994, היה זה תורו של מאיר איינשטיין לשָדֵר ישיר מקריית אליעזר את מכבי חיפה מביסה את  בית"ר ירושלים 1:5.

חלפו שלושה שבועות. בשבת – 23 באפריל 1994 שלחתי את שדר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לשדר ישיר מאִצטדיון "בלומפילד", את הניצחון של מכבי חיפה על הפועל ת"א 2:3. זה היה ניסיון לא מוצלח לאלֵף שַדָּר רדיו ולעצב את אישיותו כשדר טלוויזיה. רדיו וטלוויזיה שונים לחלוטין במהותם וכמות המלל. שבת אח"כ במחזור ה- 34 הביסה מכבי חיפה את הפועל פ"ת בתוצאה 0:6. במחצית הראשונה של הליגה, בשבת – 4 בדצמבר 1993, הביסה קבוצת מכבי חיפה את בני יהודה 1:5. קודם לכן, בשבת – 16 באוקטובר 1993 הביסה מכבי חיפה את מכבי פ"ת  0:4. בשבת – 2 באוקטובר 1993 ניצחה מכבי חיפה ניצחון מוחֵץ את צפרירים חולון בתוצאה 0:5. צעדנו שלובי זרוע עם הקבוצה הנפלאה של מכבי חיפה ועם שתי דמויות המופת שהובילו אותה לפסגת הכדורגל הישראלי באותה עונה, המאמן גיורא שפיגל ונשיא המועדון יעקב "יענקל'ה" שחר.

אנשי הטלוויזיה הם לנֶצַח עבדים של מוֹלֶךְ הרייטינג. הפעם העבדוּת השתלמה. הרייטינג שנקנה בייסורים היה פרי עמלנו. המתמטיקה המשונה הזאת הרקיעה שחקים ונעה בקביעות מידי שבת סביב מספריים דמיוניים שאפשר רק לחלום עליהם היום, בין % 35 ל- % 45. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכה את הכדורגל הישראלי ב- "עונת הזהב" של 1994 – 1993 ל- Event, חשוב יותר ממה שהוא באמת, אך עדיין חיוני ומרכזי בחייהם של צופי טלוויזיה רבים בארץ. מניות רייטינג הכדורגל זינקו לעננים. היה להן ביקוש. ערוץ 2 המסחרי לטש אליהן עיניים גדולות. בסוף חודש אפריל 1994, פרסמה התאחדות הכדורגל הישראלית את המכרז לקניית החוזה החדש לשלוש השנים הבאות של 1997 – 1994, והזניקה את רָף התשלומים לסכום מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעונה אחת. מינימום 15.000000 לשלוש עונות. תוספת של % 51.5 למחיר ששילמה רשות השידור בחוזה הקודם בשנים 1994 – 1992. המועד האחרון להגשת המכרז נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 (מייד לאחר חג שבועות) בשתיים עשרה בצהריים במשרדי ההתאחדות בר"ג. אני מתבונן ביומן לוח השנה שלי בעונת השידורים של 1994- 1993. שבוע השידורים החדש שבין יום ראשון – 8 במאי 1994 לשבת- 14 במאי 1994 היה קריטי. ביום שלישי – 10 במאי 1994 בשעה 15.00 נקבעה לי פגישה מסכמת בבית ג'אמיל עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שנועדה לעַצֵב את לוח השידורים הסופי של מונדיאל ארה"ב 1994. ביום רביעי – 11 במאי 1994 בשעה ארבע אחה"צ נקבעה לי פגישה אחרונה ומכרעת בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" הנוגעת להשגת הסכם ארוך טווח ורכישה מחודשת של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1997- 1994. שישה ימים לפני הגשת מעטפת המכרז (Bid) להתאחדות הכדורגל (התאריך האחרון נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהרים במשרדי ההתאחדות באצטדיון רמת גן) , כינס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ביום רביעי – 11 במאי 1994 בארבע אחר הצוהריים פגישת צוות מוחות בבניין ההנהלה "בכלל", כדי לשמוע חוות דעת מסודרת לקראת הכרעתו הסופית.

טקסט מסמך : יומן השנה שלי מעונת השידורים של 1994- 1993 המתעד את תאריכי הפגישות. 32 יומני השנה שלי נשמרו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השתתפו בפגישה האחרונה והמכרעת הזאת המנכ"ל עצמו , מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן , סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, ואנוכי. כשהגיע תורי לדבר, נשאתי את טיעוניי המוכרים היטב לכל המכונסים בלשכת המנכ"ל בעד רכישה אולטימטיבית ובלעדית של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, שידורים שהוכיחו את עצמם כנדבך חשוב בלוח השידורים הציבורי. "בהתמודדות הזאת איננו לבד הפעם", אמרתי, והוספתי, "מולנו ניצב ערוץ 2 החדש והצעיר שיכור מאמביציות שידור. הפסד הזכויות איננו עומד עוד בפני עצמו. סיפור אחד הוא כשאינך קונה את הזכויות אך גם יריבך איננו קונה, וסחורת השידור נשארת על המדף. סיפור שונה לחלוטין הוא, כשאתה מפסיד את קניין השידור הפופולארי לאחר שהחזקת בו 25 שנים ברציפות. לא רק שהפסדת, אלא הבר- פלוגתה שלך חטף את הסחורה מידיך". תקשיבו טוב אמרתי, "סְצֶנַרְיוֹ כזה יהפוך מייד את ערוץ 2 המסחרי לערוץ מנצח , ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לערוץ מובס מכל היבט שהוא. זה יהיה ניצחון יוקרתי ומורלי שלהם, והשפלה נוראית לערוץ הציבורי. ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". ואז סיימתי את טענותיי, "מוטי קירשנבאום, אל תיתן לזה לקרות, ואל תוותר בשום אופן על זכויות הכדורגל. זכור מה קרה ל- CBS בארה"ב לאחר אובדן זכויות ה- NFC, וזכור גם שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הבטיח לממן לרשות השידור שְלִיש מהעלות הכוללת של זכויות השידורים, כל סכום". [8].

יאיר שטרן היה בעדי ותמך בנימוקיי. מוטי קירשנבאום החליט למשוך זמן במאבק נגד ערוץ 2 ולהיכנס לתקופת ההארכה. אולי חשב כי היריב יילחץ בהארכה וייסוג מתווית המחיר שקבע לעצמו. הקרב לא היה אבוד עדיין. מִימוּן שידורי הספורט בערוץ הציבורי באמצעות שקופיות החסות היה מהות ההבדל בעלויות ההפקה בינינו לבין חטיבת החדשות. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעד הרכישה. השאר גִמגמו ופִלבלו בעיניהם. הפגישה הסתיימה ללא החלטה דרמטית של המנכ"ל לכאן או לשָם. הוא שוּב בחר להמתין. לא הופתעתי גם לדעת ששני המובילים הבכירים את חטיבת החדשות בטלוויזיה, מנהל החטיבה בעצמו דוּדוּ גִלְבּוֹעַ ועורך "מבט" רָפִיק חַלָבִּי, מילאו פיהם מים ושימשו כניצבים סטטיסטיים במחזה. הם לא דיברו עם מנכ"ל רשות השידור ולא האיצו בו לרכוש את הזכויות, אולי מפני שסמכו עליו בעיניים עצומות. שניהם חשבו כי זכויות השידורים יפלו שוב כפְרִי בָּשֵל בידי רשות השידור ולא העלו כלל על דעתם כי בתוך ימים ספורים עומדת להתרחש קטסטרופה. אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי היה ביזיון כפול. ההפסד עצמו ודרך הטיפול שהביאה להפסד. לא כך אמורה רשות שידור רצינית להילחם על חייה. מוטי קירשנבאום הצטייר בעיניי כסוליסט ואינדיבידואליסט מובהק שאומנם מתייעץ אך איננו מקשיב תמיד ליועציו אלא לעצמו, וסומך על שיקול דעתו בלבד. אינני בטוח אבל כך זה נראה לי. ברור שהוא נשא באחריות כלכלית ענקית שאותה לא יכול היה לחלוק עם איש. חשבתי שאולי חבריו הבכירים בהנהלה יוכלו לדחוף אותו בפעם הזאת לכיוון שלי, לצד שלי, אך טעיתי. בּוֹ ובַם. הוברר לי שאין הוא יָדִיד ורֵע של יאיר שטרן וגם לא של היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, וודאי לא של הסמנכ"לים שלוֹ עמרם עמר המומחה לכוח אדם ומוטי לוי איש הכספים. בעניין האינדיבידואליזם אני דומה לוֹ. בסיס הידידות והקשרים האישיים שלי בתוך כותלי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והחתירה למצוינות, היו בסופו של דבר אינטרס מקצועי. אני חושב שגם שלוֹ. המפגש האנושי בבניין הטלוויזיה הוא לצורכי עבודה ויצירת הישגים ולא לטוויית יחסי רֵעים וידידות. כמי שנושא במשרה הבכירה של מנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יכולתי לטלפן ולפנות אליו בכל רגע ובכל שעה – 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אינני יודע כמה יכלו לנהוג כמוני ברשות השידור אבל אני כן יודע שרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" לא אהבו את המנכ"ל למרות שהחזיק בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. כאדם מוכשר גבוה משכמו מכל העם שמר את הערכתו לבודדים . אבל לא תמיד הקשיב להם. הכדורגל הישראלי שהיה כה קרוב ל-לִיבִּי וגם ל-לִיבּוֹ, הלך והתרחק משנינו.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ניהל את המדיה בתקופה כל כך סוערת בחיי המדינה. הוא היה רווי טרדות נוספות ועלויות כספיות נוספות מעיקות של פעילויות אחרות בטלוויזיה הציבורית חוץ מהמאבק על זכויות השידור של הכדורגל. ביום רביעי – 11 במאי 1994, היה כבר צה"ל בעיצומו של הפינוי המסיבי מיריחו ורצועת עזה. ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל החליטה זה מכבר על, "פינוי יריחו ועזה תחילה", עוד בחודש אוגוסט 1993. מוטי קירשנבאום הקצה לחטיבת החדשות המתעדת את ההיסטוריה של מדינת ישראל עוד ועוד כספים. לחיצת היד בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ביום שני – 13 בספטמבר 1993, האיצה את יציאת צה"ל מהערים הפלסטיניות. חלו תמורות מדיניות מרחיקות לכת במזרח התיכון. חתימה על הסכם שלום היסטורי עם ירדן הייתה עכשיו רק עניין של זמן. תקוות חדשות האירו לפתע את שמי האזור. מדינת ישראל נערכה להשלמה ופיוס עִם העַם הפלסטיני בהנהגת יאסר עאראפת. לחיצת היד בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ליאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן תחת מעטפת הזרועות הארוכות של נשיא ארה"ב בִּיל קלינטון, שודרה שוב ושוב בטלוויזיה, ונטעה מאוויים של שלום שחִלחלוּ לאדמת המריבה שנצבעה באדום מדמם הנִיגַר של שני העמים. מימוש התקוות לשלום והכמיהה העזה בישראל לסיום הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים לבשה צורה והפכה למוחשית על פי המדיניות שקבע יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון. יצחק רבין הורה לצה"ל להיערך לפינוי הגדול מרצועת עזה והשידור הציבורי נערך בהתאם. מוטי קירשנבאום הבין שההחלטה הדרמטית של ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל יצחק רבין ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת ותפנית השלום שעשה, דורשת עכשיו היערכות עיתונאית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסדר גודל שונה מהצפוי על מנת לכסות את המהלכים המדיניים ואת ההתפתחויות בשטח. היערכות מתוגברת של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עולה כסף רב ובכך משנה לרעה את המפה התקציבית של רשות השידור הרעועה ממילא.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע עתה שחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תזדקק למָמוֹן רָב כדי לעמוד באתגרים ובקצב אירועי החדשות שנכונו לה. הרבה יותר ממה שתוקצבה החטיבה ואושר לה בעוגת התקציב המוקדמת של רשות השידור. את שידורי החדשות (בניגוד לשידורי הספורט) לא ניתן היה למַמֵן בשקופיות חסות ו/או תשדירי שירות. הסיקור המדיני והצבאי – ביטחוני החדש שנוצר באזור ייקר מאוד את העלויות של הפקות ושידורי הטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה מודאג ממצבה הפיננסי של רשות השידור למרות שבממשלת ישראל כיהן שַר אוֹצָר העונה לשם בַּיְיגָה שוֹחַט, שהיה מאוד ידידותי למוטי קירשנבאום באופן אישי ומלא הערכה לתפקידו כמנהיג התקשורת הציבורית. אף על פי כן ניסה מנכ"ל רשות השידור בכל דרך לחסוך בהוצאות ועלויות באגפים השונים של הטלוויזיה. אחת מהן הייתה לנסות לתמרן את מחלקת הספורט לתשלום מינימום דולרים במו"מ על החוזה הארוך טווח הבא עם התאחדות הכדורגל לארבע שנים 1998 – 1994. כמנכ"ל והעורך הראשי של השידור הציבורי נשא באחריות העליונה לביצוע חוֹק תקציב רשות השידור. מוטי קירשנבאום חשש מאוד מחריגה כספית כללית גדולה מידי. זו הייתה הסיבה שדחה שוב ושוב את מתן החלטתו הסופית הנוגעת לרכישת זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות של 1997 – 1994. הוא התלבט שוב ושוב. רָף תשלום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעונה אחת כ- "מחיר כניסה" למו"מ כאמור לעונה הראשונה של 1995 – 1994 עם ההתאחדות נראה בעיניו מוגזם ובלתי מוצדק. מה עוד שההתאחדות הוסיפה % 10 לעונת 1996 – 1995 ועוד % 10 לעונה השלישית של 1997 – 1996. אני חושב שמוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור סירב להיכנס למה שנראה לו כהרפתקה פיננסית ולא רצה לסכן את הכסף הציבורי של הערוץ הציבורי למרות שיו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אַרְיֵה זָיְיף הבטיח לנו תמיכה כספית בתשדירי שירות ושקופיות חסויות בכל תנאי בשיעור של כ- שליש מהעַלוּת הכללית של זכויות השידורים. בצר לו, בהיותו אמן הניסוח, הִרְבָּה מוטי קירשנבאום ז"ל להשתמש בכישרונו זה, ותירץ את כישלונו ותבוסתו המרים ההם לפני 26 שנים, כשהוא מצהיר לא פעם אחת וגם לא פעמיים : "הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה", והתכוון להמולה שנוצרה סביב רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לראשונה בהיסטוריה ע"י ערוץ 2 המסחרי הצעיר. מוטי קירשנבאום ז"ל חשש מהתקוטטות מיותרת עם ערוץ 2 האמביציוזי ופחד ממצב שבו יאמיר גרף המחירים ללא שום הצדקה וללא כל פרופורציה לרמת הכדורגל בישראל. זה הרגיז אותי ו- עִצְבֵּן אותי עד לעייפה מפני שהוא ידע שאריה זייף הבטיח לנו הקלות כספיות משמעותיות (!).

ביום שישי ושבת  13 ו- 14 במאי 1994, הייתי עסוק בהפקת משחקי המחזור ה- 36. רדפנו אחרי מכבי חיפה ואחרי הניחוש הנכון בטופס הספורט טוֹטוֹ. מכבי חיפה צעדה בפּסגה ללא הפסד. היא השיגה עשרים ושישה ניצחונות, תשע תוצאות תיקו וצברה 87 נקודות. (מכבי ת"א פיגרה אחריה בתשע נקודות). את התוכנית "משחק השבת" ב- 14 במאי 1994, החלטתי לפתוח בשידור ישיר ממשרדי הטוֹטוֹ ברחוב הארבעה 8. הפרס למנחשים היה חסר תקדים ועמד על 20.000000 (עשרים מיליון) שקל. אבל כמובן שעיקר התוכנית יוחדה לניצחונות הבית של מכבי חיפה ומכבי ת"א. מכבי חיפה ניצחה בקושי את בני יהודה 0:1 ומכבי ת"א גברה על מכבי הרצליה 1:2. ראשי היה בתוכנית ולִבִּי עם מוטי קירשנבאום. נותרו שלושה ימים להגשת הַמִכְרָז ההוא בשנה ההיא של 1994..

ביום ראשון – 15 במאי 1994 יומיים לפני הגשת מעטפות ה- Bid של הַמִכְרָז נפגש מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לארוחת צהרים עסקית במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרצ'וב (בהגייה אחרת אומרים גם רחוב בוגרשוב) בתל אביב עם אלכס גלעדי ודייויד פדרמן אנשי הצוות המוביל את המו"מ עם ההתאחדות מטעם ערוץ 2 המסחרי (על שלושת זכייניו). מוטי קירשנבאום ניסה להניעם להתעלם מתאריך ה- Dead line של יום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהריים שקבעה התאחדות הכדורגל. "מעטפות ה- Bid יכולות להמתין", אמר לאלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. הרעיון המרכזי של מנכ"ל רשות השידור היה, שאם שני המתמודדים הטלוויזיה הציבורית וערוץ 2 המסחרי לא ישיבו להצעת המכרז, אזי להתאחדות לא תהיה ברירה והיא פשוט תידרֵש ותיכפה להפחית את הֵיצַע חמשת מיליוני הדולרים למספרים נוחים יותר. הספירה לאחור של שני הערוצים נמשכה. נותרו יומיים עד להכרעה הסופית. למחרת, בערב חג השבועות של תשנ"ד – 15 במאי 1994, חגגה לי משפחתי את יום הולדתי ה- 56. לא יכולתי להישאר עימם זמן רב. היה עלי להפיק את שני השידורים הישירים של חצי גמר גביע המדינה בכדורגל שנועדו להיערך ביום שלישי – 17 במאי 1994 באִצטדיון ר"ג, מכבי ת"א נגד צפרירים חולון, והפועל ת"א נגד מכבי פ"ת. הייתי עסוק בהפקות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית למעלה מראשי. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן אישרו לי לשָדֵר ישיר גם את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין אלופת איטליה פ.צ. מילאן לבין אלופת ספרד ברצלונה שנקבע להיערך ביום רביעי – 18 במאי 1994 באתונה. קווי השידור בין אתונה וירושלים היו רעועים. נזקקתי שוב לשירותיו הטובים של מפקח ומנהל מחלקת הקול שלנו סעדיה קאראוואני. רמי ווייץ ודני דבורין שידרו את שני משחקי חצי הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון ר"ג.

מאיר איינשטיין ואבי רצון טסו כהרגלם לעמדת השידור שהוזמנה על ידִי בעבורם באִצטדיון הכדורגל של בירת יוון העיר אתונה. את חג השבועות ויום הולדתי ה- 56 ביליתי במשרדי מחלקת הספורט ברוממה – ירושלים. הגיע יום ההכרעה יום הדין. שתיים עשרה בצהריים של יום שלישי – 17 במאי 1994. מנכ"ל רשות השידור דיווח למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אך לא לי על כך שאין בדעתו להגיע כלל למשרדי ההתאחדות ולהגיש את מעטפת ה- Bid של המִכְרָז. הוא בנה על כך שגם ידידיו בערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן ייסוגו ברגע האחרון מהצעת ה- Bid שלהם כמוהו. בכך ייווצר מצב חדש בו תיאלץ ההתאחדות לבנות מכרז חדש ולהוריד את מחיריה. הרגיזה אותי ה- אמפתיה והנימוס שמוטי קירשנבאום גילה לאורך כל הדרך כלפי שני אנשי ערוץ 2 המסחרי אלכס גלעדי ודייויד פדרמן. אני בטוח שהוא לא עירב חֲבֵרוּת ועסקים. ביזנס השידור איננו עניין אישי אך הוא ראה בהם ידידים, ואני ראיתי בהם יריבים ערמומיים המנהלים נגדנו מלחמה על גזלת הפרנסה .מוטי קירשנבאום לא שיתף אותי בהחלטתו הסופית שלא להתייצב במשרדי ההתאחדות באִצטדיון רמת גן עם המעטפה הנכספת. מעולם לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שכך ינהג. במקום זאת בחר מנכ"ל רשות השידור רווי הביטחון העצמי לשמֵש באותו היום כתב של המגזין "יוֹמָן". הוא יצא לעזה כדי להכין כתבה מפורטת על פינוי צה"ל את העיר עזה במסגרת ההסכמים וההבנות שהושגו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הכתבה נועדה לשידור בזמן צפייה ראשי בערב שישי – 20 במאי 1994. מאה כתבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו יכולים לעשות את אותה הכתבה הזאת לא פחות טוב ממנו אך הם לא היו יכולים להתייצב במקומו עם מעטפת ה- Bid של הרשוּת במשרדי ההתאחדות לכדורגל באצטדיון רמת גן. עובדות הסיפור מדהימות מכל היבט שהוא גם בחֲלוֹף כל כך הרבה שנים מאז אותו היום ההוא בו הובסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא וויתר על עשיית הכתבה אודות פינוי כוחות צה"ל את עזה ל- "יוֹמָן" במקום חובתו להתייצב עם מעטפת המִכרז שלנו במשרדי התאחדות הכדורגל באִצטדיון ר"ג. הוא פשוט לא היה שָם. הוא נשאר ברצועת עזה. בכך, הוא אכזב, הרגיז, והכעיס אותי עד למאוד. הוא לא קרא נכון את מפת הקרב הטלוויזיונית התחרותית שעסקה בכמה ממון וכסף שווה הכדורגל הישראלי לשלוש העונות הבאות של 1997 – 1994. הכתב מוטי קירשנבאום נשאר ברצועת עזה עם צוות ה- ENG שלו כאילו הוא איננו עכשיו מנכ"ל רשות השידור ובפיו שגור הנימוק והתירוץ הכלכלי השחוק שמנוסח היטב על ידו במקרה של תבוסה, "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…". זה לא היה מדויק וכלל לא נכון מפני שאריה זייף הפציר בנו ללכת למכרז ההוא שנקבע ל- 17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר"ג והוא כיו"ר מועצת ההימורים והטוטו ידאג לתמיכה משמעותית בשידור הציבורי של מדינת ישראל. הוא ביקש ממוטי קירשנבאום וממני, "…רק תלכו…רק תלכו למכרז…".

נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן מצאו את עצמם בודדים בזירת המִכְרַז בצוהרי יום שלישי ההוא של 17 במאי 1994 ללא יריביהם מרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שניהם הכינו להתאחדות את מעטפת ה- Bid ובה הצֶ'ק הסוֹדִי עליו רשמו שבע ספרות, 5.550000 (חמישה מיליון ו- 550 אֶלֶף) דולר. בראותם כי מוטי קירשנבאום בּוֹשֵש להגיע פתחו בהסתר את מעטפת ה- Bid שלהם ומחקו חצי מיליון דולר מהצֶ'ק. שניהם סגרו אותה שוב והגישו את הצעתם הכספית להתאחדות. ערוץ 2 המסחרי הצעיר שטוף אמביציות זכה בתחרות ובבכורה ללא קרב. חוזה הכדורגל הישראלי שהיה רכוש בלעדי של הטלוויזיה הציבורית במשך עשרים וחמש שנה רצופות מאז 1969, נדד עכשיו לידיו של הערוץ המסחרי לשלוש שנים הבאות 1997 – 1994. לא היה ספק, חטפנו מכה אנושה. זאת הייתה תבוסה גדולה של רשות השידור וניצחון ענק לערוץ 2 הצעיר.

עשור ה- 90 של המאה שעברה ייזכר כשנות המהפכה המוניטארית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים השידורים של הכדורגל הישראלי. אולי כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. אך לא היינו אמורים להפסיד אותן כה מוקדם ב- 1994. הבעיה עם מוטי קירשנבאום הייתה שהוא וויתר מוקדם מידַי וללא קרב על נֶכֶס שידור שהיה רכושה המובהק והבלעדי של הטלוויזיה הציבורית במשך 25 שנה ברציפות מאז 1969. לא בכדי שַח לי אלכס גלעדי חודשים ספורים מאוחר יותר במשרד ההפקה והתקשורת שלי ב- IBC בדאלאס – טקסס בעת מונדיאל ארה"ב 1994, כלהלן : "…יוֹאָשִיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום…". המילים האלה מהדהדות בראשי עד היום הזה בעת כתיבת פוסט מס' 866. מי האמין שתוצאת הדרמה שהתחוללה ב- 17 במאי 1994 שהייתה לחלוטין בלתי כפויה, תהיה כה הרסנית לטלוויזיה הישראלית הציבורית. הרגיז אותי שאלכס גלעדי אמר את מה שאמר בטון גאוותני ובסגנון של הצהרה מנצחת, "…עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום…(!)". אבל זאת הייתה האמת. אלכס גלעדי ו- דיוויד פדרמן עשו בי"ס למוטי קירשנבאום ולימדו אותו לקח מַר בלתי נשכח. מוטי קירשנבאום הפך למנכ"ל רשת שידור מוּבָס. אלכס גלעדי מקברניטי ערוץ 2 זוכר היטב את העובדות, שהביאו לניצחון ערוץ 2 ולתבוסת רשות השידור, ומדבר בפתוס ובהתלהבות בעת שיחות התחקיר עִמִי, כלהלן : "ביום ראשון –  15 במאי 1994 אכלנו דייויד פדרמן ואני ארוחת צהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות. אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו. ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית (היום ליגת העַל). חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מכרז הכדורגל השלם ולכן לא ניגש . הוא אמר לדייויד פדרמן ולי, את הטקסט הזה, כלהלן : "תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק, אבל לא על בסיס של הסכם קבוע. בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע (!)". יואשיש, זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו. הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר" חודשים ספורים בלבד. דייויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז, ושיש לנו מספיק כסף למינימום הדרוש (5 מיליון דולר) שהציבה ההתאחדות. ארוחת הצהריים הזאת ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום, ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח, אבל היה מוכן לבלוע את הכל", והוסיף, "יואשיש, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה". זאת הייתה הרבה יותר מטרגדיה טלוויזיונית מרה ועצובה מפני שהיא לא הייתה כפויה. 

דֵיוִויד פֶדֶרְמַן התעשיין רב התושייה ומבעלי המניות של הזכיינית "רשת" בערוץ 2 וחברו של אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי שלוֹ אלא חבר נפש. כשאלכס גלעדי חגג ב- 9 בדצמבר 1992 את יום הולדתו ה- 50 הוא עשה זאת בביתו הגדול והמפואר של דייויד פדרמן בכפר שמריהו. מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את אלכס גלעדי וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן : "מתנ"ס". זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "ביל"ויים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ. יצחק פדרמן כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה הפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א, אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים רציני בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרצ'וב בתל אביב ניצב דייויד פדרמן כ- פסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 לערוץ 2. רק מוטי קירשנבאום הפריד בינו לבין חלומו.

דייויד פדרמן זוכר היטב בפגישות התחקיר עמי ב- 2007 פרט אחד חשוב מהפגישה ההיא ומדבר בפחות דרמטיות מאלכס גלעדי : "המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חן אך לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי – 17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות ברמת גן, למרות שהיינו נחושים לעשות כן. הוא כמובן לא ידע עד כמה אנו נחושים. מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו הכנו שתי מעטפות צ'קים של ה- Bid. מעטפה אחת הכילה את הצעת ההצעה הכספית הנמוכה במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי בפגישה ההיא במסעדת "מי ומי". המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום יתייצב למכרז ויתמקח מולנו . רצינו מאוד להביא את הכדורגל הישראלי לערוץ 2".

אלו הן העובדות ל-אשורן. במעטפה הראשונה של ערוץ 2 שכן סכום של  5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במעטפת ה- Bid השנייה שלהם נח לו צ'ק חלופה על סך של 6.382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר במידה ומוטי קירשנבאום יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. רשות השידור לא הייתה דלפונית ומוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף. אריה זייף הבטיח לנו כ- "הי לישנה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים. "דבר ראשון קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר", אמר לשנינו יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף ז"ל. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום להַמֵר. הוא היה בטוח שלערוץ 2 המסחרי הצעיר מאוד (עלה לאוויר ב- 4 בנובמבר 1993) ולמרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל. הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר כמוהו, ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד על מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעונה, ומינימום 15.000000 (חמישה עשר) מיליון דולר לשלוש שנים. מוטי קירשנבאום הימר והפסיד.

להתעניינות העצומה של ערוץ 2 המסחרי ברכישת זכויות הכדורגל הישראלי היו סימנים מקדימים רבים. יו"ר מועצת הרשות השנייה נחמן שי אמר לי בחודש פברואר 1994 כלהלן : "ערוץ 2 נושא עיניו לכדורגל הישראלי. אתם בערוץ 1 מיטיבים לטפל בנושא הספורט הזה שמניב רייטינג מבורך. נעשה כל מאמץ שזה יהיה שלנו בעונה הקרובה". דיווחתי על כך למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן. ב- 27 באוקטובר 1993, ימים ספורים לפני השקתו הרשמית של ערוץ 2 המסחרי, התפרסמה כותרת ראשית בעיתון "מעריב", בזו הלשון : "ערוץ 2 מציע לכל קבוצה בליגה הלאומית 300000 (שלוש מאות אלף) דולר עבור השידורים בעונה הבאה". בשולי הידיעה היה כתוב : "פורום היו"רים של הליגה הלאומית נפגש אתמול באצטדיון "בלומפילד" עם איש חברת "קשת" אלכס גלעדי, שהגיש בפניהם את הצעתו הכספית של הערוץ השני לגבי שידור משחקי העונה הבאה. אלכס גלעדי הבטיח כי אם הערוץ השני יזכה בזכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית, אזי כל קבוצה תקבל כ-  300000 (שלוש מֵאות אֶלֶף) דולר". שלחתי את קטע העיתונות הזה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן ולמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, והוספתי : "אתם מְאוּיָמִים. שִימוּ לֵב".

טקסט תמונה  : 27 באוקטובר 1993. זהו קטע מעיתון "מעריב" המדווח על יוזמתו של אלכס גלעדי (עוד בטרם עלייתו של ערוץ 2 ל- "אוויר" ) במסע לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. גזרתי את קטע העיתון הזה ושלחתיו למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 1995. אטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. ה- WBM השני לקראת הפקת אולימפיאדת אטלנטה 1996. אנוכי יחדיו עם אלכס גלעדי המנכ"ל המוכשר של חברת "קשת" אחת משלוש הזכייניות המרכיבות את ערוץ 2  המסחרי. באותו יום שלישי ההוא של "אִסרו חג"  ז' בסיוון תשנ"ד – 17 במאי 1994 השתלט אלכס גלעדי יחד עם חברו דייויד פדרמן על הכדורגל הישראלי שהיה סחורת שידור בלעדית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 25 שנים רצופות, 1994 – 1969. לעולם לא אשכח את תשע המילים שאמר לי כעבור זמן : "יואשיש, עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור שלך מוטי קירשנבאום". (צילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערוץ 2 וערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) לטשו עיניים גדולות לעבר זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי משחקי הליגה הלאומית וגם משחקי גביע המדינה. אנשיהם הבינו מייד שכל רשת טלוויזיה באשר היא שאיננה מצוידת בכדורגל הישראלי ו/או נתח ממנו, משולה למלך ללא כתר. פתאום הוברר לנו שציוותי צילום ENG זרים נכנסים לאצטדיונים השונים בהרשאת התאחדות הכדורגל אך ללא רשות שלנו ומצלמים קטעי כדורגל המשודרים כחומרי חדשות בערוץ 2 ובכבלים. זאת הייתה הפרה בוטה של ההסכם בינינו לבין ההתאחדות. שוחחתי על כך עם מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל. הוא פטר אותי בתשובה מרגיזה : "עזוב מה אכפת לך…הם לא מראים את הגולים…תן להם…מדובר בצילום שאורכו לא עובר את השלוש דקות…", אמר לי. וודאי שהיה אכפת לי. ועוד איך היה אכפת לי. היה ברור שההתאחדות יחד עם ערוץ 2 וערוץ 5 בכבלים מנסים להעמיד אותנו במבחן. החלטתי להגיב במלוא החומרה [9]. שלחתי מכתב מחאה חריף מחאה ליו"ר ההתאחדות דאז מר עזריקם מילצ'ן.

טקסט מסמך : 29 בפברואר 1992. זהו מסמך המחאה החריף ששלחתי ליו"ר התאחדות הכדורגל בישראל מר עזריקם מילצ'ן בגין ההפרות הבוטות של כניסת ציוותי צילום ENG זרים למגרשי הכדורגל של הליגה הלאומית, ללא רשותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מחזיקת הזכויות הבלעדיות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 20 במאי 1994, שודרה ב- "יוֹמָן" מגזין החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כתבה מעניינת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, שסיפרה כיצד צה"ל מפנה את העיר עזה בתום 27 שנות כיבוש. השאר היסטוריה. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות שידור אדם שָנוּן וגם הגון וישר – ייזכר כגדול המפסידנים בהיסטוריית ניהולֵי המו"מ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הוא נָסַק כמטאור ב- 18 באפריל 1993 והתרסק ב- 17 במאי 1994. מנקודת מבטי היום מרוֹם גילי או טו טו 80 נדמה לי שמוטי קירשנבאום האינדיבידואליסט והסוליסט סמך יתר על המידה על חכמתו וכִישרונו. טבעת היועצים הקרובים שעטפה אותו נעדרה אומץ לֵב לומר לוֹ את דברה עד כמה חשוב הכדורגל לשידור הציבורי. היא התבטלה מפניו. יתירה מזאת. היא חששה להתמודד עם חכמתו, הגיונו והכריזמה בה ניחן, אולי גם בגלל הכבוד והנימוס שרחשה כלפיו. כתוצאה מכך נהגה לבלום את פיה לידו וסייעה למוטי קירשנבאום להִיכשל. עבודת המטה והמערכת סביב המנהיג הראשי הפכה לבלתי יעילה. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס. לא כל הזמן אך לפחות בחלק מהזמן בו הנהיג את רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998. זאת הייתה התנהגות חובבנית בלתי מובנת של איש כל כך מוכשר. רשלנות והימור בלתי נדרשים ובלתי מחויבי המציאות גרמו למוטי קירשנבאום לקרוס ולהיהפך באחת  למפסידן הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. אני חושב גם היום שמוטי קירשנבאום הוא סוג של מומחה טלוויזיה בתחומים מסוימים של המדיה . לא בכולם . אני מכיר עוד אנשים ששותפים להערכתי זאת. אם היה גאון הרי שהגאונות הזאת יצרה ביטחון עצמי  מופרז הגובל באיבוד היכולת להעריך באופן אובייקטיבי את הפוטנציאל שלו עצמו ואת זה של מתחריו. ביטחון עצמי מופרז הוא בן ברית בעייתי בהתמודדות תחרותית על רכישת זכויות שידורים בעידן הטלוויזיה הרָב ערוצית.

1994 הייתה שנה דרמטית ורבת אירועים. יצחק רבין ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם שלום עם חוסיין מלך ירדן. יאסר עאראפת העתיק את מושבו מטוניס לעזה לאחר הסכם אוסלו. וועדת פרס נובל פִּרסמה בנורווגיה כי יצחק רבין, שמעון פרס, ויאסר עאראפת הם הזוכים בפרס נובל לשלום. החמאס והג'יהאד האיסלמי המשיכו במעשי הטרור והרצח בתוך מדינת ישראל והטביעו את אזרחיה בנהרות של דם. סיירת מטכ"ל חטפה מכפר בלבנון את מוסטפה דיראני מבכירי ארגון החיזבאללה. רמת החיים בארץ עלתה. שר האוצר בייגה שוחט החליט להטיל מס על הרווחים בבורסה, אך חזר בו בעקבות לחץ ציבורי. חצי מיליון אזרחים ישראליים בילו את חופשתם בטורקיה. הפשע בארץ לבש צורה חדשה. שני תלמידים בני טובים בגיל 15 מהרצליה פיתוח רצחו ללא כל סיבה את דרק רוֹט נהג מונית שכלל לא הכירו. 1994 הייתה שנה מכרעת גם בהתפתחות שידורי הספורט בשוק הטלוויזיה בארץ. הפסד זכויות שידורי הכדורגל ב- 17 במאי 1994 הפך לתבוסה דרמטית. זה לא היה הפסד טקטי מחושב מראש של העומד בראש השידור הציבורי. זאת הייתה תבוסת פֶּתַע אסטרטגית שהייתה לה השפעה שלילית, מורלית ומקצועית, מרחיקת לכת על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועל כלל רשות השידור. הערוץ הציבורי הפך להיות בבת אחת הרבה יותר רזה, צנום, וכחוּש. וחמור מכל – פגיע. הפסדנו מוקדם מידי. ייתכן ולא היינו מחזיקים מעמד אחרי 1997 אך הופלנו לקרשים בטרם עת. ב- 1994 היה עדיין השידור הציבורי מתאגרף במשקל כבד אך התנהג כמתגושש במשקל נוצה.

אחד מחברי הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1994 היה מר מֶנִי ווייצמן חבר מפלגת העבודה מנס ציונה. מני ווייצמן היה מתומכיו המובהקים של מוטי קירשנבאום. יומיים לאחר התבוסה ישב מֶנִי ווייצמן אבֵל וחפוי ראש בחולצה לבנה בחדר הישיבות של רשות השידור בבניין "כלל" ליד המנכ"ל המפסידן. בכאב לֵב עד כדי דמעות אמר למוטי קירשנבאום, "אילו היה לי את כישרון הדיבור שלך לא היית יוצא ממני בשלום", אמר והוסיף, "מוטי, איזה שטות עשית. אפילו לא התייעצת עמי". מֶנִי ווייצמן אהב את מנכ"ל רשות השידור אך יותר ממנו אהב את שידורי הכדורגל וראה בהם נדבך שידור חשוב בלוח השידורים הציבורי. כשאמר את מה שאמר היה מבטו מושפל. הוא היה אדם מוכה ושבור. ידיו תמכו את ראשו והסתירו את זקנו השחוֹר ואת עיניו החכמות שדמעו. הוא לא יכול היה לשֵאת את עיניו אל מנכ"ל רשות השידור שבגד בו. הפסד זכויות הכדורגל הפך לטראומה של רשות השידור הציבורית. זאת לא הייתה רק טראומה אישית שלי. אני בטוח שתבוסת שידור כזאת לא הייתה יכולה לקרות לדן שילון או אלכס גלעדי אילו שימשו הם בעצמם כמנכ"לים של רשות השידור.

אובדן הכדורגל מסמל את תחילת קריסתו והידרדרותו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי בקטעים קונקרטיים של השידורים ההם, בעידן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי והטלוויזיה בכבלים. למרות שההיגיון שלו היה הגיוני, מוטי קירשנבאום ורשות השידור שלו לא היו מוכנים מנטלית ופיסית לקרב שנכון להם נגד ערוץ 2 בתחומי החדשות והספורט. המנכ"ל והנהלתו היו מודעים היטב לעובדה שהם חייבים להיערך להתגוששות הבלתי נמנעת עם יריביהם הצעירים , התגוששות שהחלה ב- 4 בנובמבר 1993. כערוץ טלוויזיה הוותיק ביותר שנמצא על מפת השידור בישראל כרבע מאה שנים היו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האמצעים, הזמן, והממון להתכונן לקראת המאבק הצפוי ולהשיב מלחמה שערה. אך היא לא התכוננה ברצינות .השידור הציבורי ספג מהלומה כבדה וגורלית. יום התבוסה ייזכר כתחילת הדעיכה וראשית הידרדרותו במדרון הרייטינג התלול, בעידן התחרות הרב ערוצית בישראל. תאריך ה- 17 במאי 1994 יירשם כזינוק מרשים של ערוץ 2  בדרך לכיבוש "האוויר" מידיו של הערוץ הציבורי. יאיר שטרן ואנוכי היינו מוכים והמומים.

זמן מה לאחר תבוסת זכויות הכדורגל לימדתי את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן פרק בהִלכוֹת פיסיקה אלמנטרית. "יאיר שטרן", אמרתי לו, "אדם שהחליט להתאבד ולסיים את חייו בקפיצה מרוֹם מגדל גבוה לעולם לא יוכל לשנות את החלטתו באמצע הדרך כדי לשוב לחיות, ללא התערבות כוח מבחוץ. לאחר שדחפת את מרכז הכובד של גופך מטה יצנח הגוף בכיוון אותו הענקת לוֹ. אי אפשר יהיה למנוע עוד את הנפילה החופשית לעבר המוות הצפוי פרט אם יתערב בעניין כוח חיצוני. הוויתור על זכויות הכדורגל הישראלי בדרך שמוטי קירשנבאום בחר לוותר עליהן דומה בעיניי להתאבדות טלוויזיונית, אך בניגוד למסופר במבוא , בסביבתו של מנכ"ל רשות השידור פעלו כל העת כוחות עזר חיצוניים שיכלו להציל אותו מההתאבדות הזאת אילו רצה להשתמש בהם בעצמו", והוספתי, "זאת אנלוגיה פיסיקלית- מתמטית, מין מטפורה האהובה עלי המקעקעת את דמותו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום כאדם הנחשב לסוּפֶּר – הגיוני". אילו הייתי מאפשר לפיסיקאי האנגלי אייזיק ניוטון לנתח את תבוסת זכויות שידורי הכדורגל של רשות השידור, הוא היה מתאר כך את המצב : "מוטי קירשנבאום האיץ את מרכז הכובד שלו במסלול תנועה קבוע אך מוטעה, מבלי לאפשר לכוחות חיצוניים להתערב כדי לשנות את מצבו ולהסיטו ממסלולו השגוי שמביא אותו להתרסקות ו-אובדן. מוטי קירשנבאום נכנע לחוֹק ההתמדה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנציחה בדרך חשיבתה את התהווּת החוֹק השלישי – חוק הפעולה והתגובה. כל פעולה מעוררת תגובה השווה בגודלה אך מנוגדת לכיוונה. אי הגשת מעטפת המכרז ע"י הערוץ הציבורי כבד הגוף להתאחדות הייתה סוג של פעולה שהולידה תגובת נגד של ערוץ 2 השווה בעצמתה "להיעדר הפעולה של ערוץ 1". בחוק התנגשות הגופים הפסיד ערוץ 1 לערוץ 2. ערוץ 2  באמצעות הכסף שלו ומהירות הביצוע הפיח רוח חיים בחוק השני – חוק הכוח. כוח הפועל על גוף יגרום לתאוצת הגוף בכיוון הכוח (הפועל). או במילים אחרות, גודל התאוצה נמצא ביחס ישר לגודל הכוח וביחס הפוך למסת הגוף. זהו ערוץ 2  בהתגלמותו. כוחו – בכספו, והוא מהיר כאָצָן בשל מסת גוף נמוכה לעומת רשות השידור הביורוקרטית, המסורבלת, והכבדה מעצמת משקלם של אלפי עובדיה.

יאיר שטרן התבונן בי והחריש. הוא רק מלמל חרישית : "איזו תבוסה ספגנו, איזו תבוסה ספגנו". תמונת פניו המיוסרים היא בלתי נשכחת. יאיר שטרן ואנוכי חווינו חוויה טראומתית. עבורי היא נותרה כזאת עד היום. המטפורה הזאת מתארת את כישלון ההיגיון של רשות השידור. תבוסה מֵבישה בלתי מחויבת המציאות. למחרת בבוקרו של יום רביעי – 18 במאי 1994 טלפנתי כהרגלי למאיר איינשטיין ואבי רצון השוהים במלונם באתונה כדי לשאול אותם לשלומם ולהתארגנותם המקצועית. זה היה כלל ברזל קבוע אצלי לשמור על קשר טלפוני עם ציוותי השידור בחו"ל. לאנשים רבים (בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וגם מחוצה לה) המשקיפים מן הצד על טיסות ציוותי מחלקת הספורט ליעדי ומשימות השידור שלהם ברחבי הגלובוס, נראים המסעות האלה כמעֵין נסיעות כיף. טעות. לא כך הוא הדבר. אֵילוּ טיסות עבודה קשות ומתישות ורבות אחריות. הן בד"כ קצרות. ציוותי השידור הם אנשים בודדים המבלים את זמנם בעמדות השידור באִצטדיונים ובהמתנות ממושכות בטרמינאלים של שדות התעופה, במטוסים, ובמיטות בתי המלון וחוזר חלילה. לכן שמירת הקשר עמם מן הבית הוא דבר חשוב. הצ'ופר היחידי הוא הזכות שהענקתי להם להחזיק במיקרופון הטלוויזיה ולשדר לאומה את תחרויות הספורט. דיווחתי למאיר איינשטיין ואבי רצון (תפשתי אותם בעת ארוחת הבוקר שלהם) כי הפסדנו את זכויות השידורים של הליגה הלאומית ומשחקי גביע המדינה לשלוש השנים הבאות. "ערוץ  2  זכה  בהם", אמרתי להם בעצב. הייתה דממה מוחלטת וארוכה על הקו. שניהם היו בהלם וגם אלם. אבי רצון מצא אולי ניחומים באותו ערב כשהקבוצה האהודה עליו מילאן האיטלקית הביסה באותו ערב את ברצלונה הספרדית 0:4 וזכתה בגביע אירופה לאלופות. מאיר איינשטיין סירב להתנחם. מפאת רצף האירועים הם לא עיכלו בדיוק את הבשורה המרה. לשניהם המתין מבצע שידורים ענק – מונדיאל ארה"ב 94' שהיה אמור להיפתח בעוד ארבעה שבועות. גם משחקי הכדורגל של הליגה הלאומית בארץ של עונת 94' – 93' טרם הסתיימו. לא עמד לרשותם הזמן הנחוץ כדי לשקוע בעצבות. שניהם היו עסוקים עדיין "מעבר לראש" בעשייה מרתקת ובלעדית של שידורים ישירים של משחקי עַל בכדורגל , בעיקר מחו"ל.

"הקלפים הם ספר התפילה של השטן". (פתגם  גרמני). 

חודשיים אח"כ, סיפר לי אלכס גלעדי כי הוא ודייויד פדרמן כנציגי ערוץ 2 במו"מ עם התאחדות הכדורגל, סעדו בערב חג השבועות תשנ"ד ביום ראשון – 15 במאי 1994, ארוחת צהריים במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. זה היה ארבעים ושמונה שעות לפני מימוש המכרז ע"י התאחדות הכדורגל. שניהם היו ידידים של מנכ"ל רשות השידור למרות היריבות הטלוויזיונית. שיחת ההבהרה אז במסעדת "מי ומי" בין השלושה אודות רכישת זכויות הכדורגל או אי רכישתם, לא הייתה אישית. אלכס גלעדי היום סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי זוכר : "יוֹאָשִיש, עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור שלך". תשע המילים האלה מהדהדות עד עצם היום הזה בראשי. הרגיז אותי שאלכס גלעדי נשא אותן בגאווה בלתי מוסתרת. באותה הפגישה המשולשת ביום ראשון – 15 במאי 1994 פטר מוטי קירשנבאום את אלכס גלעדי ודייויד פדרמן נציגי ערוץ 2 כמעט בזִלזול, משהשיב להם : "אין לכם כסף, אתם לא הולכים למכרז, ההתאחדות תצטרך לרדת במחירים, ואז כשאנחנו נזכה במכרז נאפשר לכם לשָדֵר פה ושם יחד עִמנוּ כמה משחקים". תוכן הדברים הללו התברר כנבואת שָחָץ ללא בסיס. אני יודע שהיועץ הכספי שלו מוטי לוי אמר לו כל הזמן, כי לפי דעתו אין לרשות השידור מספיק כסף בקופתה הציבורית כדי לממן את חוזה הכדורגל בשל ההוצאות הגדולות של חטיבת החדשות המסקרת את תהליך השלום בין מדינת ישראל בראשה יצחק רבין ושמעון פרס לבין העם הפלסטיני בראשותו של יאסר עראפאת. מוטי קירשנבאום הקשיב לוֹ. אני מקווה כי שניהם זכרו שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הבטיח לנו לממן בכל מקרה כ- % 30 מעלויות זכויות השידורים.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וודאי לא היה טיפש (באירוע הקונקרטי הזה הוא לא הצטייר כחכם גדול), אך האם היה גמבלר ו/או נאיבי ? אולי תמים יתר על המידה ? האם באמת טחו עיניו מלקרוא את מחשבות "הזָדוֹן" שרקחו נגדו שני ידידיו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. כיצד נפל בפח ולא הבחין "בבית הספר" ובמלכודת שטמנו לו יריביו ב- 17 במאי 1994. דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת" ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" ניצבו כחומה בצורה בימים ההם מאחורי אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת". הם היו לא פחות חכמים ממוטי קירשנבאום ולא פחות מנוסים ממנו. הם הביסו אותו ללא תנאי והכדורגל הישראלי נפל כפרי בשל בידי זכייניות ערוץ 2. השאר יסופר בדיברי הימים. מה שקרה למוטי קירשנבאום במכרז הנֶפֶל ההוא לפני כל כך הרבה שנים בו הפסיד את מכנסיו, הוא סיפור מדהים וחסר תקדים בתולדות רשות השידור. כל BOARD (וועד מנהל) עִסקי רציני של כל גוף שידור באשר הוא – גם גוף שידור ציבורי, היה מְזַמֵן את המנכ"ל ועורך לו בירור קצר כדי לשמוע את הנימוקים שאפשרו את החִידלון, ואולי מדיח אותו מתפקידו בתום השימוּע. זה לא קרה ברשות השידור.

בינואר 2001 ערכתי הרצאת העשרה בת שלוש שעות לעובדי רשות השידור במרכז ההדרכה של רשות השידור בירושלים בהנהלת גב' נאוה קוחנובסקי. נושא ההרצאה היה, "התפתחות צילומי הטלוויזיה וטכנולוגיית התקשורת המיידית כמרכיבים חיוניים המשפיעים על האמרת עלויות זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים  – המקומיים והבינלאומיים". אחד הנושאים המרכזיים  בהרצאתי עסק ברכישת זכויות שידורי ספורט בטלוויזיה בארץ ובעולם – הצלחות וכישלונות. סיפרתי לקולגות שלי בערוץ הציבורי בדברי הרצאתי על הפסד זכויות השידורים ההוא של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994. אחד מבאי ההרצאה היה צלם ה- ENG הוותיק צ'ארלי שטרית . לפתע התעורר צ'ארלי שיטרית  [10] ובקול מַר סיפר לי את עדותו : "אני ואיש הקוֹל שלי אִילָן מַנֶס איישנו את צוות צילום ה- ENG  של מוטי קירשנבאום בשבוע ההוא של ה- 17 במאי 1994 בו כיסינו במשך כמה ימי צילום את הנסיגה ופינוי צה"ל את רצועת עזה. עכשיו כשאתה מספר את הסיפור שלך על אובדן זכויות הכדורגל, אני נזכר שבמהלך הכנת הכתבה, באמת מוטי קירשנבאום עזב אותנו לכמה זמן, ולאחר ש- שָב אמר לנו חִיוֵור כשצבע פניו כ-של קיר לָבָן, "קרה לנו פנצ'ר גדול, הפסדנו את זכויות הכדורגל לערוץ 2 המסחרי", והוסיף, "אני זוכר את זה כאילו קרה הדבר היום".

הציבור והעיתונות תקפו וביקרו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואותי באופן אישי, כנושא ראשי באחריות למחדל. מוטי קירשנבאום היה מספיק הגון וישר כדי לכנס מסיבת עיתונאים בבניין "כלל" ביום חמישי – 19 במאי 1994, וליטול את האשמה עליו ולהסיר ממני את האחריות. למרות שניסה לשחק אותה  Cool, הוא נע בעצבנות בכיסאו, היה חסר ביטחון וגם נִרגש. קולו רָטַט. הגרוגרת שלו עלתה וירדה. אי אפשר היה לטעות במראה פניו. הוא חווה טראומה והיה בהלם. הוא היה מנכ"ל רשות שידור מנוצח. מובס (!). זה היה רגע עצוב מאוד בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפני שהכישלון הצורב הזה לא היה כפוי כלל ועיקר [11]. המנכ"ל שנחשב ל- מבריק הפך את רשות השידור הציבורית שלוֹ לפחות רלוואנטית. באחת איבדנו את מחלפותינו. נגענו בשמיים ולפתע צנחנו צניחה חופשית מאִגְרָה רָמָה לבִּירָה עמיקתה. שכחנו לפתוח את המצנחים. התרסקנו.

זמן מה אח"כ הזדמן לי לקרוא את סיפרה הקלאסי והמרתק של הסופרת האמריקנית ברברה טוכמן, "מִצְעַד האִיוֶולֶת". הספר עוסק בניתוח קבלת החלטות שגויות של מדינאים ופוליטיקאים מבלי שהם כפויים לעשות זאת. צריך לקרוא את הספר המצוין הזה, כדי להבין כיצד מנהיגים מנוסים מקבלים החלטות לא נכונות , כשהם מודעים לכך שהם עומדים לקבל על עצמם את אותן ההחלטות הלא נכונות, ואף על פי כן ולמרות הכל הם בוחרים לאמץ את ההחלטות הלא נכונות האלה אל לבם. כשקראתי את הספר "מִצְעַד האִיוֶולֶת" חשבתי על מוטי קירשנבאום. נזכרתי בו.

צריך להבין שמחירי ההתאחדות באותן שנים לא היו בשמיים. חמישה – שישה – שבעה מיליון דולר תמורת שידורים בלעדיים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לתקופה של שלוש שנים 1997 – 1974, לא הִיווּ אז את קצה גבול היכולת הכספית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנוכי מזכיר שוב את העובדה הזאת בעיקר מפני שגוף פיננסי ענק כמו מועצת ההימורים והטוֹטוֹ התייצֵב לימין רשות השידור והתכוון לממן אותה. יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אריה זייף היה בן ברית כלכלי נאמן של השידור הציבורי. התבוסה שלנו אז לא הייתה כפויה ולא הייתה מחויבת המציאות ולכן היא כפולה ומכופלת. מוטי קירשנבאום טען להגנתו, "כי הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה". ניסוח שָנוּן אומנם אך צריך היה לדחותו על הסַף מפני שהיה רחוק מהמציאוּת באותם הימים. מן ההיבט ההיסטורי הוא שגה טאקטית אך צדק אסטרטגית. רשות השידור שילמה להתאחדות הכדורגל עבור חוזה בן שנתיים 1994 – 1992 סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר זכויות שידורים. ב- 1993 הוסיף מוטי קירשנבאום עוד מיליון דולר תמורת 20 שידורים ישירים (בעונת הזהב של 1994 – 1993). במאי 1994 הציבה ההתאחדות מכרז חדש בפני ערוץ 1 הוותיק וערוץ 2 הצעיר שעמד על סכום מינימום של 5 מיליון דולר לעונה אחת. תוספת של % 300 למה ששילמה להם רשות השידור בשנים 1994 – 1992. מוטי קירשנבאום היה המום ושאל : "…מה קרה, רמת הכדורגל בישראל לא עלתה ב- % 300 ולכן לא צריך לשלם סכומים מטורפים כאלה…". רבים ברשות השידור ומחוצה לה רואים בסירובו של מוטי קירשנבאום לשלם להתאחדות הכדורגל אז את מה שהיא חשבה שמגיע לה, את תחילת התרופפותו, דעיכתו, ושקיעתו של ערוץ 1 הציבורי לעומת זריחתו של ערוץ 2 המסחרי.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהנתה ב- 1994 מתמיכה כספית מסיבית של המועצה להימורים והטוֹטוֹ בראשותו של היו"ר אריה זייף. בתנאים האלה היא הייתה רשאית, ויש אומרים, חייבת לשמור על נֶכֶס שידור כל כך וותיק וחשוב, יוקרתי, ומניב רייטינג – שזוהה על ידי משלם האגרה כבן ברית הטבעי של השידור הציבורי במשך 25 שנה רצופות.

יותר מששיחקו יריביו מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט, שִיחֵק מנכ"ל רשות השידור הוותיק מוטי קירשנבאום נגדם פּוֹקֶר, והפסיד. הקלפים הם כידוע ספר התפילה של השטן.

יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זוכר בשיחת התחקיר שערכתי עמו כעבור 12 שנה ב- 2006 : "…מוטי קירשנבאום הודיע לי שהוא לא הולך למכרז. מוטי לוי סמנכ"ל הכספים אמר למוטי קירשנבאום כל הזמן, אין לי…אין לי…לא תיארתי לעצמי שנפסיד בצורה כזאת. רציתי לומר למוטי קירשנבאום שאני מתפטר מתפקידי אך לבסוף נמלכתי בדעתי. זה היה הפסד מר ו-קשה בלתי נתפס ולא צפוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…". מוטי קירשנבאום זוכר כעבור 12 שנה בעת שיחה בינינו ב- 2006 כלהלן : "יואש אלרואי, כעסתי עליך אז כי אתה היית זה שאמר כי אפילו מחיר של 3.3 מיליון דולר ששילמנו בשתי העונות של 1994 – 1992 הוא סכום גבוה, לא כל שכן כשמדובר במחיר של מינימום 5 מיליון דולר לעונה אחת". דבריו נאמרו לי במערכת ערוץ 10 ב- "בית הוורד" בגבעתיים. אני זוכר עובדות שונות לחלוטין. הפסד זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 היה טיפשי ובלתי כפוי. אם מה שמעיד עלי מוטי קירשנבאום נכון היה עליו כעורך ראשי לקרוא לי ולא רק להזהיר אותי על חומרת דבריי, אלא לפַטֵר אותי מתפקידי וגם לומר לי בדרכי החוצה, "אם זו דעתך כמנהל מחלקת הספורט אז באמת שאינני צריך אותך יותר לידי. זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי חייבים להישאר בידי השידור הציבורי". הוא לא אמר לי זאת.

בעת מחקר וכתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" חיפשתי בארכיון רשות השידור זכר לאותן שתי פגישות המכריעות שנערכו בלשכתו של מוטי קירשנבאום ב- 26 בדצמבר 1993 וב- 11 במאי 1994, פגישות שדנו במדיניות רשות השידור בעניין רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. לצערי לא נמצא בתיקי רשות השידור בשני התאריכים האלה שום מסמך מסכם או תכתובת המתעדים את דברי האנשים שנטלו חלק בשתי הישיבות האלה ואת ההחלטות שהתקבלו בגינַן. לאחר שזכו שלוש הזכייניות של ערוץ 2 המסחרי בכדורגל היקר והנכסף, הן קיבלו אישור מהמועצה הציבורית שלהן להוסיף שלוש דקות של פרסומות בכל שעה (בנוסף על תשע הדקות שכבר אושרו להן קודם לכן), כדי להקֵל על המאמץ הכספי של רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. למוטי קירשנבאום אבדה כל אופציה ואבד כל סיכוי להשיב את האבֵדה הגדולה לשידור הציבורי.

זמן לא רב אח"כ נדחפנו מוטי קירשנבאום ואנכי שוב לפינת הזירה. התאחדות הכדורגל בראשותם של גברי לוי  ועזריקם מילצ'ן, ומנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל כפתה עלינו ב- 1995 לחשוף בשידורים ישירים את משחקי הליגה הארצית (ליגת הכדורגל המשנית) אם ברצוננו להמשיך להחזיק בזכויות השידורים של משחקי הבית של נבחרת ישראל באִצטדיון ר"ג כדי לשדרם ישיר. הם איימו עלינו כי אם נסרב לכסות את הליגה הארצית הם יעבירו את זכויות השידורים לערוץ 5. המחלוקת הגיעה לפִתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. מוטי קירשנבאום התפשר והסכים לרדת רמה מתחת לקו האדום. לא הייתה לו ברירה. אם היה עומד בסירובו היה מפסיד גם את זכויות השידורים של נבחרת ישראל לאחר איבד שנה קודם את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל. תמכתי תמיכה מלאה בצעדו. הרפרנט לניהול המו"מ עמנו על היקף השידורים הישירים היה עו"ד מר יָדִין מַכְנֶס יו"ר מועדון הכדורגל של הכוח רמת גן, ששימש לצורך העניין כנציג ההתאחדות. מוטי קירשנבאום ואנכי נפגשנו עִמוֹ ביום ראשון – 3 בספטמבר 1995 בשבע בערב, בלובי של הקומה ה- 9 המרווחת במלון Holiday Inn בתל אביב. חזרנו על הסכמתנו לשלם 200000 (מאתיים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי הליגה הארצית מידֵי שבת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. למחרת העברתי למנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה את מסמך הצעת ההיערכות שלי [12].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט / ירושלים   יום שני – 4.9.1995

אל    :  המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה.

מאת :  יואש אלרואי.

הנדון :  הצעת ההיערכות שלי לכיסוי משחקי הליגה הארצית בכדורגל לעונת 1996 – 1995

למנכ"ל שלום רב,

בתום הפגישה עם עו"ד מר ידין מכנס אמש במלון הוֹלידיי אִין בתל אביב אני מציע להיערך לשידורים הישירים מהליגה הארצית כלהלן :                              

1. שידורים ישירים ושיטתיים בכל שבת ושבת באמצעות הניידת הגדולה של המשחקים המרכזיים בליגה הארצית בין 15.00 ל- 17.00 בשעון החורף, ו-  18.00 – 16.00 בשעון הקיץ.               

2.  צילום של עוד שניים – שלושה משחקים בכל מחזור באמצעות המשק"יות וציוותי אי. אן. ג'י.  

3. מיסוד מוסף "הליגה הארצית" שישודר בסוף התוכנית "רואים עולם". מוסף "הליגה הארצית" יכלול את הקטעים הנבחרים של שלושה ו/או ארבעה משחקים החשובים של המחזור, תוצאות שאר המשחקים, וטבלה עדכנית. כמו ישודרו במוסף הזה, תוצאות הליגה הלאומית, טבלה עדכנית של הליגה האנגלית, והניחוש הנכון של טופס הספורט טוטו. מוסף "הליגה הארצית" ישודר במימון החסויות של הטוטו.

4. השידור הישיר של המשחק המרכזי בליגה הארצית ייעשה באמצעות אולפן א', ובדרך כלל חופף לשעות השידור המרכזיות של "שירים ושערים". במהלך השידור הישיר ניתן יהיה לעדכן מיידית על המסך בסופרים וגרפיקה את תוצאות משחקי הליגה הלאומית ושאר תוצאות משחקי הליגה הארצית הנערכים במקביל, ולא פחות חשוב עדכון הצופים בנעשה בטופס הספורט טוטו שלהם.

5. בהפסקת המחצית של השידור הישיר של המשחק המרכזי, נשדר את המגזין השבועי של הכדורסל האירופי “Slam Update” בעריכת ה- FIBA, המתייחס למשחקי גביע אירופה בכדורסל ולמכבי ת"א.                          

6. השידורים הישירים מידי שבת של משחקי הליגה הארצית ימומנו ע"י הטוטו.

בברכה,

יואש  אלרואי

צחוק הגורל היה שרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המונופוליסטיות והאימתניות שהחזיקו בידיהן 25 שנים רצופות את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל היום), נפרדו מהן בצורה כל כך מפתיעה ובלתי כפויה. הן נדרשו לשָדֵר עכשיו משחקים לא חשובים ולא מעניינים, חסרי רייטינג לחלוטין מן הליגה המִשנית . בהתנהלות החובבנית הזאת איבדנו יוקרה וגם כבוד. אני חושב שמוטי קירשנבאום חש כבר זמן ארוך ייסורי מצפון על כך שאיבד את זכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית וגביע המדינה בכדורגל שנה קודם לכן. לכן אִפשֵר לי להסתער על משחקיהן של הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה תמורת מחירים לא זולים. "או. קיי.", אמר, "להם בערוץ 2 יהיה את משחקי הקבוצות הישראליות בכדורגל בארץ, ולנו את משחקיהן במסגרות הבינלאומיות בארץ וגם בחו"ל". הוא המשיך לדבוק ולתמוך במתכונת השידורים הישירים של הליגות האיטלקית והגרמנית בתוכנית הטלוויזיה שכונתה "כדורגל עולמי".

הפועל באר שבע שסיימה שלישית בליגה הלאומית בעונת 1995- 1994 עם 50 נקודות אחרי מכבי ת"א האלופה שצברה 63 נקודות ומכבי חיפה הסגנית עם 58 נקודות , אך לפני הפועל ת"א במקום הרביעי ולה 45 נקודות, הוגרלה לשחק בגביע UEFA עם הקבוצה הספרדית המהוללת ברצלונה אותה אימן אז כוכב הכדורגל ההולנדי האגדי יוֹהאן קרוֹיף. המשחק הראשון נקבע להיערך בבאר שבע ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995. נותר לפתע כסף בקופה. מוטי קירשנבאום התיר לי "להשתולל". החלטתי לכסות את משחקי הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה למרות שידעתי שלא יהיה לכך המשך. קבוצת הפועל באר שבע שסיימה במקום השלישי בעונת 1995 – 1995 הפכה ליעד שידור מועדף. היא הוגרלה לשחק נגד ברצלונה שאימן אותה אז יוהאן קרויף. המשחק הראשון עמד להיערך בבאר שבע ב- 12 בספטמבר 1995. אלי להב יו"ר הפועל באר שבע ומנהל קבוצתו יוסי אורה ביקשו ממני סכום פנטסטי של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות. "על פחות מזה אין מה לדבר", איימו השניים, והוסיפו, "גם ערוץ 5 רוצה לשדר ישיר את המשחק הזה". שוחחתי עם המנכ"ל מוטי קירשנבאום. "סגור אִתם על 100000 (מאה אלף) דולר והשידור יהיה שלנו", הִנְחָה אותי. סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי יצא מדעתו מרוב כעס. היה לנו כסף בקופה ובאמת סגרנו על 100000 (מאה אֶלֶף) דולר. החסויות קיזזו חצי מ-העלויות.

המשחק נקבע להיות משוחק בזמן צפיית שיא בשמונה בערב. למוטי קירשנבאום לא הייתה כל בעיה עם הזזת "מבט". "מהדורת החדשות תשודר בעֶשֶר בעֶרֶב בתום המשחק. המשחק הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה איננו חשוב פחות ממהדורת "מבט", פסק. ניידת השידור הגדולה שלנו "הוֶורֶד" כבר הייתה באצטדיון "ווסרמיל" בעֶשֶר בבוקר, 10 שעות לפני תחילת המשחק. מספיק זמן כדי להתכונן לשידור ולמנוע כל תקלה טכנית. שני רבי אומני התקשורת שלי סעדיה קאראוואני סגנו ויוסי ששון לא היו נוכחים בשטח. במקום להתייצב בעצמם בשטח למשימת שידור כל כך יקרה ויוקרתית, הם שלחו לניידת השידור במקומם שני טכנאי קוֹל פחות טובים ופחות מנוסים מהם, אלן הופמן ומנו יחזקאלי, כדי להקים את מערכת השידור והתקשורת במשחק כדורגל בינלאומי שעלותו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 100000 (מאה אֶלֶף) דולר. הכישלון היה מושלם. הכל עבד בחזרות רק לא בזמן אמת. אמיר בר שלום שַדָּר הקווים ערך שלוש פעמים ללא הצלחה ריאיון באמצעות המיקרופון האלחוטי שהחזיק בידיו (Wireless) עם יוהאן קרויף . קולם לא נשמע. המאמן ההולנדי של הקבוצה הספרדית רבת המוניטין היה מספיק ג'נטלמן כדי להיענות להזמנה ולהתייצב כל פעם מחדש בעמדת הריאיונות, כדי לומר למראיין המאוכזב גם אחרי הכישלון השלישי, "לא נורא ככה זה לפעמים בטלוויזיה". לא ידעתי את נפשי מרוב בושה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלת העוצמה הטכנולוגית ומחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של האירוע איננה מצליחה לראיין את יוהאן קרויף בשל תקלות טכניות בניידת השידור שלה. מאיר איינשטיין ואבי רצון יצאו מדעתם בתחילת השידור. ישבתי לידם בעמדת השידור וחשבתי שאני משתגע. ביזיון תקשורתי קולוסאלי. הרהרתי במנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהסכים לשלם סכום כה רב תמורת זכויות השידור של המשחק הזה ולייחד לו Prime Time על מסך הערוץ הציבורי, והנה זה מה שהוא מקבל. מאמצי השידור שלי ירדו לטמיון ודמו לתבוסה המוחצת שנחלה הפועל באר שבע במגרש כשניגפה בתוצאה 0:7. הכדורגל הישראלי הנחות המשיך לפגוע אנושות בכיסה של רשות השידור. מוטציה פרדוקסאלית. ככל ששקע – גבר רייטינג הצפייה בו. כגודל שאיפותיי לשדר ולחשוף את הכדורגל הישראלי בזירה הבינלאומית בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה כך היה גודל כישלונו. אך הפעם הזאת הוא לא היה לבד. גם אנחנו נכשלנו בפרהסיה. אי אפשר היה לעבור בשקט על כישלון טכנולוגי מהסוג הזה. ציבור הצופים שלנו תפש אותנו ברגע מביך, "מחטטים בנחירי האף של עצמנו". זאת הייתה בושה וחרפה אחת גדולה שהקיזה 100000 (מֵאָה אֶלֶף) שטרות ירוקים מקופת השידור שלנו. למחרת 13 בספטמבר 1995, כתבתי למנכ"ל רשות השידור ולקבוצת מנהלים בכירה שלנו, כי אינני מתכוון כך סתם לעבור לסדר היום בעקבות קלקולים טכניים פרימיטיביים שהביאו לתבוסת השידור שלנו  [13]. מזלה של הפועל באר שבע לא שפר עליה גם במשחק הגומלין שבועיים אח"כ באִצטדיון "נואו קאמפ" בברצלונה. היא ניגפה שוב 5:0. נמנעתי מראש מלשָדֵר ישיר את המשחק הזה. לא חזרנו יותר על שגיאות הקוֹל והתקשורת שהתרחשו בשידור הישיר הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה.

נכנסנו לפעילות שידור ענפה עוד קודם לכן . ביום שלישי – 22 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את משחקה של הפועל ת"א נגד זימברו קישינב ממולדאבה, יממה אח"כ שידרנו ישיר משוויץ את משחקה של מכבי ת"א במסגרת המוקדמת של גביע אירופה לאלופות בכדורסל מ- גרסהופרס, ביום ראשון – 27 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר את המשחק הפתיחה בליגה האיטלקית מעמדת שידור בסמפדוריה את המשחק סמפדוריה נגד רומא, ביום רביעי – 30 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מבוקרשט את המשחק דינמו בוקרשט נגד מכבי ת"א בסיבוב המוקדם של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ביום רביעי – 6 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מהעיר קוֹסִיצָ'ה בסלובקיה את משחק הכדורגל סלובקיה – ישראל במסגרת קדם 1996 EORO, ביום ראשון 10 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאיטליה את פארמה נגד אינטר, ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995 שידור ישיר של הפועל באר שבע נגד ברצלונה, ביום חמישי – 14 בספטמבר 1995 שילמנו לקבוצת הכדורגל ספורטינג ליסבון מפורטוגל 90000 (תשעים אֶלֶף) דולר זכויות שידור כדי לשדר ישיר את המשחק של הקבוצה הפורטוגלית נגד מכבי חיפה . קבוצתו של יעקב שחר הובסה במשחק הזה 0:4. כרגיל מאמצי השידור שלי לא הצדיקו את ההשקעה. ביום ראשון – 17 בספטמבר 1995 העברנו בשידור ישיר מאצטדיון "סַן-סִירוֹ" את המשחק מילאן – רומא במסגרת התוכנית "כדורגל עולמי". ביום רביעי – 20 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאצטדיון "טדי" בירושלים את משחק הרעים הבינלאומי ישראל נגד אורוגוואי אלופת דרום אמריקה. ישראל ניצחה 1:3 ואת השערים הבקיעו לזכותה ראובן עטר, אלי דריקס ואלי אוחנה שהיה זה המשחק האחרון שלו במדי נבחרת ישראל . אלי אוחנה שיחק 51 פעם בשורות נבחרת ישראל והבקיע 17 שערים. ביום חמישי – 28 בספטמבר שידרנו ישיר מבּראשוֹב את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל סיביו – נגד מכבי ת"א, ואת משחק הגומלין חסר הסיכוי של מכבי חיפה נגד ספורטינג ליסבון. שילמנו פרוטות תמורת זכויות השידור שהניבו תיקו אפס משעמם בסיום המשחק.

מאיר איינשטיין והפרשנים אבי רצון וחיים ברעם הובילו את שידורי הכדורגל ולצדם פרופסורים מהאקדמיה כמו משה צימרמן ואברהם בן צבי ששימשו פרשני ספורט באולפן. פתחתי את שערי השידור בפני הפרשנות של פרופסורים מהאקדמיה גם במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. פרופסור גבריאל בן-דוֹר מאוניברסיטת חיפה ישב כפרשן בעמדת השידור לצדו של אורי לוי.

תחרות דומה הנוגעת לרכישת זכויות שידורים של הכדורגל, שנתיים לאחר התבוסה שלנו, התחוללה באנגליה ב- 1996 אך בתנאים כספיים שונים לחלוטין. בקיץ 1996 שהיתי כשלושים וחמישה יום בלונדון כדי לנהל, להפיק, ולשדר את אליפות אירופה לאומות בכדורגל (טורניר כדורגל הקרוי "96 EURO") שהתקיימה בבריטניה בעבור הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. באותם הימים  ב- 6 ביוני 1996, נחתם חוזה חדש בן ארבע שנים  2001 – 1997 בין התאחדות הכדורגל האנגלית לבין רשת הטלוויזיה הלוויינית B SKY B של רופרט מרדוק ורשת ה- BBC הנוגעים לשידורי המשחקים של  ה-Premier League (ליגת העַל בבריטניה). B SKY B המסחרית שילמה בארבע עונות סכום של יותר ממיליארד דולר תמורת השידורים הישירים. ה- BBC רשת הטלוויזיה הציבורית בבריטניה בראשותו של המנכ"ל ג'ון בּרִיט (John Brit) לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשלם סכום בסדר גודל כזה והסתפקה בשאריות. היא הייתה כפויה. רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC, שילמה עשירית מהסכום של רשת סקאי תמורת הרשות להקרין קטעים מוקלטים בלבד בתוכנית הכדורגל המסורתית שלו הוותיקה ורבת המוניטין המשודרת בימי ראשון בשבוע "Match Of The Day". לא היה לו שום סיכוי לזכות במקום הראשון בתחרות הכספים המטורפת .שתי הרשתות הסכימו להעלות את רָף מחיריהן בבת אחת ב- % 400 בהשוואה לחוזה הקודם. B SKY B שילמה בחוזה הקודם 67.500000 (שישים ושבעה מיליון וחצי) דולר לעונת שידורים ישירים אחת, ו- BBC שילם 6.000000 (שישה מיליון) דולר לעונה אחת עבור שידורי תקצירים של המשחקים.

ביום רביעי בבוקר – 18 במאי 1994, פחות מיממה לאחר ההפסד ההיסטורי של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2, נפגשתי עם יאיר שטרן בלשכתו לישיבת הפוסט מורטם היומית. זאת ישיבת בוקר שגרתית של הפקת לקחים המתקיימת מידי יום בשמונה ושלושים בה משתתפת קבוצת אנשים הנושאים באחריות תפקידים ומשרות בכירות בשתי פונקציות, תכניות וטכניות. האנשים האלה מדווחים כל אחד בתורו למנהל הטלוויזיה על טִיב ואיכות התנהלות עֶרֶב ולֵיל השידורים הקודם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או על קלקולים הנראים להם מנקודת מבטם. התייצבתי לישיבת הבוקר מוקדם מהרגיל. אפילו מגש כוסות הקפה המסורתי ותרמוס המים החמים טרם הועלו מהמזנון ללשכת מנהל הטלוויזיה בקומה השלישית של הבניין הישן זַב הכישלונות. מנהל הטלוויזיה ואנכי היינו עדיין לבד. יאיר שטרן היה מזועזע מאובדן זכויות השידורים . אחזה בו תדהמה. לעולם לא אשכח את מראה פניו באותו בוקר של 18 במאי 1994 לאחר תבוסת השידור הגדולה בהיסטוריה. עיניו היו טרוטות כשלי. הוא לא האמין שזה קורה לוֹ. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה מוּבַס . "יואש, חשבתי להתפטר בעקבות התבוסה האומללה של מוטי קירשנבאום", אמר לי ביאוש כשראשו לפות בשתי כפות ידיו . לעולם לא אשכח את מִלותיו אלה ואת מראהו. הוא נראה עייף , שבע תלאות  והמום. השבתי לוֹ, "יאיר שטרן לא ישנתי כל הלילה. לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטתי שהייתה מיתתי". המחשבות התרוצצו בראשי שוב ושוב. ערוץ 2 המסחרי חתם על הסכם בלעדי לשלוש שנים והבטיח לעצמו גם את זכות הסירוב הראשונה (First Refusal ) במו"מ הבא שיתקיים בשנת 1997 . איבדנו את הכדורגל כנראה להרבה שנים, סברתי לעצמי . "יאיר שטרן", אמרתי למנהל הטלוויזיה, "ראה מי ניהל את המו"מ ומי הפסיד אותו. הרי הוא מורנו ורבנו. האוּרָאקְל מדֶלְפִי הפסיד אותו. זה שנחשב בעיני רבים ל- "גוּרוּ" של הטלוויזיה ומדליק פנס הקסם הראשון שלה. לא יוסף בר- אל הפסיד את הזכויות, גם לא אריה מֶקֶל, לא יוסף "טומי" לפיד, לא אורי פורת, לא ויוחנן צנגן, לא חיים יבין, לא טוביה סער, וגם לא יצחק לבני. מוטי קירשנבאום הפסיד ואנחנו הובסנו", אמרתי לו. יאיר שטרן מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מדוכדך ונבוך מאוד מהמצב החדש הבלתי כפוי שנוצר. לא רק ההפסד הדאיג אותו. צוּרת ההפסד הייתה בושה גדולה להנהגת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור. התחוללה רעידת אדמה בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים.                                                                                           

טקסט תמונה : ידיעה של העיתונאית אורה עריף ב- "ידיעות אחרונות" ב- 19 במאי 1994. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

התרוצצו בבניין כל מיני שמועות אודות הכתבה של גב' אוֹרָה עָרִיף בעיתון "ידיעות אחרונות". אני יודע על עצמי דבר אחד. הייתי נאמן בכל רמ"ח אבריי למוטי קירשנבאום. מעולם לא הדלפתי, ואם כן דיברתי עם כל מיני עיתונאים דרשתי לפתוח מירכאות ולצטט אותי. מעולם לא שוחחתי עם מי ממאות העיתונאים שטִלפנו אלי מאחורי גבם של המנכ"ל ומנהל הטלוויזיה שלו. מעולם. אני יודע שאני לא נחמד אך אני יודע גם שאני אדם ישיר והגון שדבק במשימת השידור שלו עד כלות. גב' אורה עריף כמו עיתונאים אחרים יכלה לכתוב מה שהיא רוצה. איתי היא לא דיברה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא התקשר אלי לדווח על תבוסתו. אינני יודע אם סיפר זאת באותו היום לדרגי הניהול האחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יכול להיות שלא היה לו זמן לעסוק בכישלון מפני שהיה עסוק מאוד באותו היום בהכנת הכתבה ל- "יומן" בעניין פינוי כוחות צה"ל את רצועת עזה. הראשונים שידעו על אובדן זכויות שידורי הכדורגל היו אנשי צוות הצילום שלו צ'רלי שיטרית ואילן מַנֶס. המנכ"ל סיפר להם. לי הוא לא מצא לנכון לדַוֵוח. דבר התבוסה נודע לי בכלל מפי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת ההיא דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ ששמע את הבשורה המרה בחדשות רדיו "קוֹל ישראל". הוא מיהר להתקשר אלי בטלפון נדהם : "איך קרה דבר כזה ?", שאל. השבתי לו מייד בכעס גדול : "תגיד לי אתה עושה צחוק ? אפוא היית אתה כל הזמן יחד עם החבר שלך אוהד הספורט ועורך "מבט" רפיק חלבי, היכן התחבאתם", והוספתי, "כמנהל ישיר שלי דוּדוּ גלבּוֹע היית חייב להיות בתמונת המו"מ קודם לכן, ולומר למנכ"ל את מה שאני אמרתי לוֹ. לשאול עכשיו "איך קרה דבר כזה זה" , זה בפירוש פתטי ולא לעניין. דוּדוּ גלבּוֹע דע לך שקרה לנו אסון שידור קשה ולרוע המזל גם בלתי מחויב המציאות. תהיה לו השפעה שלילית מרחיקת לכת בתחרות המתפתחת עכשיו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 2 המסחרי. לאו דווקא רק בשידורי הספורט". ערוץ 2 שָרָה עם המלאך ויכול לוֹ.

מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גִלְבּוֹע (מחלקת הספורט כפופה לניהולו הישיר של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1) כמו אחרים לפניו בתפקיד, היה מנותק ממהלך האירועים וההתרחשויות שהביאו לאובדן נכס שידור בלעדי החשוב ביותר שהיה בידי ערוץ הטלוויזיה הציבורי מאז ומעולם במשך 25 שנה רצופות. הוא לא היה בעניינים ולכן הופתע.

טקסט תמונה : יולי 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. יאיר שטרן מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון מברך אותו לאחר המינוי הרם. חבר הוועד המנהל של רשות השידור מני ווייצמן (מוסתר במקצת) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ממתינים לתורם ללחוץ אף הם את ידו. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המפסידנים חושבים שלהיסטוריה יש תכונה מגונה. היא אוהבת לזכור תאריכים  שהם המפסידַנים היו רוצים לשכוח. בכל אירוע שיש בו מנצח נמצא מן העבר השני המפסידַן שלו . לצדם של המנצחים המאושרים ניתן למצוא תמיד את המובסים ספוגי העצב והלומי צער. ההיסטוריה כורכת בזיכרונה את  "שמחת הניצחון ותוגת ההפסד", לעַד יחדיו. באנלוגיה הזאת. ערוץ 2 הוא המנצח המאושר והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא הערוץ המובס, הַלוּמת כְּאֵב, יָגוֹן, וצער.

ב- 23 במאי 1993, בחרה מועצת הרשות השנייה בחברות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" כזכייניות הערוץ ה- 2 המסחרי. זה היה אור אדום לערוץ הטלוויזיה הציבורי להתכונן לתחרות הצפויה. ב- 4 בנובמבר 1993 הושק ערוץ 2 לראשונה ועלה ל- "אוויר". יעקב אילון הגיש באותו ערב לראשונה את מהדורת החדשות של ערוץ 2 המסחרי. בדיוק כפי שעשה זאת חיים יבין בטלוויזיה הישראלית 25 שנה לפניו כשהגיש את "מבט" הראשון ביולי 1968. זה היה איתות ירוק ואדום יחדיו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להתחיל את נסיקתה "לאוויר" אך היא נשארה מקורקעת. ב- 17 במאי 1994 הפסיד השידור הציבורי המגולם בדמותה של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את זכויות שידור הכדורגל שלו לערוץ 2 המסחרי בתום 25 שנים רצופות. ב- 6 בנובמבר 1995 למחרת רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ולאורך כל שבוע אירועי האבל, ניצחה חברת החדשות של ערוץ 2 והביסה את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בסיקור ובדיווח, ולראשונה גם ברייטינג. ערוץ 2 קיבע את עצמו בתודעת הציבור בתוך שנתיים בלבד מיום הקמתו כרשת טלוויזיה מנצחת.

ביום חמישי – 2 ביוני 1994, יומיים לפני מִשדר הסיכום של "עונת הזהב" בכדורגל שלא תחזור על עצמה לעולם, ושבוע לפני טיסתי לדָאלָאס (Dallas) בירת מדינת טקסס (Texas) להפקת שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', כתבתי את המסמך הבא למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בדם לִבִּי [14]. פתחתי במילים  האלה.

הטלוויזיה הישראלית – רשות השידור

מחלקת הספורט – ירושלים                                                                                            2.6.1994                                                                                                                   

 יאיר יקירי שלום רב ,

ערב נסיעתי לדאלאס כדי לנהל משם את מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', אני מבקש לפרוס בפניך את האפשרויות העומדות בפנינו להמשך שידורי הספורט בערוץ 1 לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. יממה אחת לאחר תום השידור הישיר של משחק הגמר בגביע העולם ארה"ב 94' (יום ראשון – 17 ביולי 1994), נתייצב כולנו אתה, אני ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בפעם הראשונה מזה 25 שנה בפני מציאות חדשה, עידן שונה לחלוטין ותקופה לא קלה לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. למרות שספגנו מהלומה קשה ובלתי צפויה, הכל יחסי. יש דברים יותר קשים בחיים, לכן לא צריך לאבד את הראש. לפי דעתי כדאי לכנס מייד צוות מוחות (ברמה שלך לרבות מנהלי חטיבות החדשות והתוכניות ואולי גם אנשים אחרים, וחלק מאנשי הספורט) כדי לבחון את האפשרויות הרלוונטיות הנוספות חוץ מהכדורגל, הניצבות בפנינו בעידן התחרות הקשה נגד ערוץ 2 והכבלים – ביוקרה, בזמן והיקף השידורים עצמם, וכמובן גם בממון.

כך סיימתי אותו.

"…יאיר היקר … אנשים רבים (וטובים) שואלים שאלות בדם לבם. תשובות מדויקות וברורות הם לא קיבלו, ואולי אין בנמצא כאלה. אני יודע יאיר היטב עד כמה כואב לך באופן אישי אובדן זכויות הכדורגל  ושאתה לא ישן בלילות ומתהפך במיטתך כמוני. צריך להודות – חטפנו מכה קשה ביותר, אבל יחד עם זה לא נשכח שמוטי קירנבאום נתן לנו את השנה הגדולה מכולן…נגענו סוף סוף בשמיים…עונה כזאת לא הייתה לטלוויזיה הישראלית…אין זה הזמן להתבכיין ולהטיח האשמות. פשוט צריך לחשוב בהיגיון קר ובחוכמה מה ניתן לעשות הלאה, ומה כדאי לבצע בעתיד הקרוב והרחוק למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית. חשוב מאוד לתכנן את תוכניותנו לטווח ארוך ככל שניתן, ואל תתבייש להתייעץ בעניין עם מוטי קירשנבאום ומיכה ינון (יו"ר הועד המנהל של רשות השידור בשנים ההן…).

אוהב אותך מאוד  – יואש אלרואי .

yair yoash

טקסט מסמך : 2 בחודש יוני של שנת 1994. זהו עמוד מס' 5 של המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הוכה מכה אנושה, כאדם ומנהל. הוא הוטל לקרשים. יאיר שטרן התיימר להמריא ולהוביל את רשת טלוויזיה ציבורית שעליה הופקד לעבר פסגת התקשורת במדינת ישראל. "נבנה את השידור הציבורי בדמותו של עיתון "הארץ" המיועד לאנשים חושבים", הצהיר בתחילת כהונתו בקיץ 1993 בריאיון שהעניק למגיש דן שילון של תוכנית האקטואליה "ערב חדש" ההיא ששודרה בטלוויזיה החינוכית. לפתע קוצצו כנפיו. איזה להמריא ואיזה נעליים. אובדן הכדורגל הותיר אותו המום ונדהם. זה לא היה בתכנון שלו. הוא היה חסר אונים ושפת גופו שידרה אי שביעות רצון קיצונית מהמנכ"ל שלוֹ. כשהתעורר מחוויית ההֶלֶם זה היה כבר מאוחר מידי. את הגלגל אי אפשר היה להחזיר לאחור. יאיר שטרן לא גייס לעזרתו את בכירי חטיבת החדשות כמו ובראש בראשונה את מנהל חטיבת החדשות עצמו דודו גלבוע . גם לא את עורך "מבט" רפיק חלבי והמפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. הוא גם לא ניסה לרתום לעגלתו אישים נוספים בעלי ידע טלוויזיוני בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כדי לעלות במשותף לרגל אל מוטי קירשנבאום ולהזהירו מפני המפולת.

מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע כלל לא היה בסוד העניינים. האיש מוּדַר ולא שותף אך אין הוא פטור מהאחריות לכישלוֹן. לא מפני שהיה שותף למהלכים חס וחלילה אלא דווקא מפני שלא היה שותף ולא התעניין בהם. כמוהו יורשו. מצד שני לך תדע אם זה היה עוזר מפני שהמנכ"ל היה נעול מראש כבר זמן רב על קונספציה שהתבררה כשְגוּיָה ולא היה מוכן להקשיב לאיש חוץ מעצמו, והפסיד. מוטי קירשנבאום הוא ככלות הכל בֵּן – מַלְכוּת, ובבֵן מַלְכוּת לא פוגעים. אני מקווה שהטקסט הדן באובדן הכדורגל ושנכתב בדם לִבִּי בכל ה- Sequence הכואב הזה, איננו מעליב אותו ואיננו פוגע בוֹ וגורם לו עוגמת נפש. על דבר אחד אין וויכוח. רשות השידור יצאה מפרשת הכדורגל מוכה וחבולה. התחרות היא נשמת אפה של תעשיית הטלוויזיה בכל מדינה חופשית. זאת הגדרה נכונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 טרם הפנימה אותה. היו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מספיק זמן כדי להיערך ולהתכונן לתחרות הצפויה עם ערוץ 2, אך הוא לא עשה דָבָר. שנים רבות שימש ערוץ 1 כרשת טלוויזיה בלעדית ומונופוליסטית. נעשו בו שגיאות לרוֹב. בשל היותו לבד בשטח חזר לסוּרוֹ פעם אחר פעם מבלי להיענש. הציבור בישראל צפה בו לעיתים קרובות גם כברירת מחדל. כשנדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפעם הראשונה בחייו להתמודד נגד יריב צעיר ממנה וחסר ניסיון לחלוטין ובעת ההיא גם לא יותר עשיר, היא הובסה בתחרות בנוֹק אאוט (Knock out) והופלה לקרשים. כמו מתאגרף זקן, כבד ומסורבל, שכב עכשיו השידור הציבורי על רצפת הזירה מבלי יכולת לקום על רגליו לספירת העֶשֶר של הצופים.

נותר לי עוד לסיים את משימת כיסוי שלושת מחזורי הליגה האחרונים שלעונת 94' – 93', בהם עקבנו חברי ואני אחרי המירוץ המופלא של מכבי חיפה לתואר האליפות. בשבת – 4 ביוני 1994, הפקתי את שידורי המחזור ה- 39 והאחרון בליגה הלאומית בכדורגל. החלטתי לשָדֵר את "משחק השבת" בשידור ישיר מאצטדיון "קריית אליעזר" מגרשה הביתי של כלת השמחה מכבי חיפה  שהקדימה את מכבי ת"א בעשר נקודות. ניידת השידור הקטנה "נרקיס" שימשה כיחידת שידור ואולפן בית בו זמנית ולכן השידור עצמו היה מורכב ומסובך מבחינה טכנולוגית. מכבי חיפה לא הפסידה ולוּ פעם אחת ב- 39 (שלושים ותשעה) מחזורי הליגה. היא ניצחה ב- 28 משחקים, וְ- 11 פעם סיימה בתיקו. הפרש השערים שלה עמד על 27:97 לזכותה. הישג חסר תקדים. שווה להציץ ביומני ולצַטֵט ממנו את רשימת ההישגים הבלתי נשכחת הזאת של מכבי חיפה באותה עונת המשחקים של 1994 – 1993.

מחזור 1   שבת – 28 באוגוסט 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 3 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 2   שבת – 4 בספטמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 1 : 0. (הקלטה).

מחזור 3   שבת – 11 בספטמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל חיפה 0 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 4   שבת – 18 בספטמבר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – צפרירים חולון 5 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 5   שבת – 2 באוקטובר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל ת"א 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 6   שבת – 16 באוקטובר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי פ"ת 4 : 0. (הקלטה).

מחזור 7   שבת – 23 באוקטובר 1993, ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל פ"ת 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 8   שבת – 30 באוקטובר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 9   שבת – 6 בנובמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 10   שבת – 13 בנובמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 11   שבת – 20 בנובמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי נתניה 4 : 2. (הקלטה).

מחזור 12   שבת – 27 בנובמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 13   שבת – 4 בדצמבר 199 , ניצחון בית, מכבי חיפה – בני יהודה 5 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 14   שבת – 11 בדצמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 4 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 15   שבת – 18 בדצמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 2 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 16   שבת – 25 בדצמבר 1993, ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל חיפה 4 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 17   שבת – 1 בינואר 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – צפרירים חולון 0 : 0. (הקלטה).

מחזור 18   שבת – 8 בינואר 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל ת"א 2 : 1. (הקלטה) .

מחזור 19   שבת – 15 בינואר 1994 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 20   שבת – 22 בינואר 1994 , ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל פ"ת 2 : 1. (הקלטה) .

מחזור 21   שבת – 29 בינואר 1994, ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 22   שבת – 5 בפברואר 1994, תיקו בית, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 0 : 0. (הקלטה).

מחזור 23   שבת – 12 בפברואר 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 2 : 1. (הקלטה).

מחזור 24   שבת – 19 בפברואר 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – מכבי נתניה 2 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 25   שבת – 26 בפברואר 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי ת"א 5 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 26   שבת – 5 במארס 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – בני יהודה 3 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 27   שבת – 12 במארס 1997, ניצחון בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד", מכבי חיפה – הפועל חיפה 6 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 28   שבת – 19 במארס 199 , תיקו בית, מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 29   שבת – 26 במארס 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 2. (הקלטה).

מחזור 30   שבת – 2 באפריל 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 5 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 31   שבת – 9 באפריל 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – צפרירים חולון 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 32   שבת – 16 באפריל 1994, תיקו בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד", מכבי חיפה – מכבי נתניה 1:1. (הקלטה).

מחזור 33   שבת – 23 באפריל 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל ת"א 3 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 34   שבת – 30 באפריל 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל פ"ת 6 : 0. (הקלטה).

מחזור 35   שבת – 7 במאי 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 36   שבת – 14 במאי 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – בני יהודה 1 : 0. (הקלטה).

מחזור 37   שבת – 21 במאי 1994 , תיקו חוץ (באצטדיון ר"ג), מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 38   שבת – 28 במאי 199 , תיקו בית, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 39  ואחרון   שבת – 4 ביוני 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 4 : 1. (שידור ישיר).

התוכנית "משחק השבת" שודרה ישיר בשבת – 4 ביוני 1994 במשך שעה וארבעים וחמֵש דקות מהאִצטדיון החיפני  בקריית אליעזר והצדיעה לאלופה הנפלאה, לנשיאה המצליח והמוכשר יעקב שחר, ולמאמנה המצוין גיורא שפיגל. בתום התוכנית נישקתי את השדרים שלי מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ואורי לוי. נפרדנו מהכדורגל הישראלי לשנים רבות. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כיסתה בתקופה של 39 שבתות, מ- 28 באוגוסט 1993 ועד 4 ביוני 1994, את כל 273 המשחקים שנערכו בליגה הלאומית, ולכדה את כל 785 השערים שהובקעו. זה נראה טריביאלי היום אך זה היה חידוש גדול בימים ההם. עונת הכדורגל של 1994 – 1993 הייתה עונת הזהב בעידן מוטי קירשנבאום – יאיר שטרן שלא חזרה על עצמה יותר. לרוע המזל היא הייתה האחרונה שלי לעַד.

אחרית הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף עשור ה- 90 במאה שעברה. הפסדנו לעד את הכדורגל הישראלי על שני מרכיביו העיקריים משחקי ליגת העל ומשחקי גביע המדינה. המפולת הייתה מושלמת.

ב- 1999 הסתיים חוזה הכדורגל השני בין ההתאחדות וערוץ 2. באותה שעה ממש ניכנס גורם תקשורת רביעי לשוק הטלוויזיה התחרותי במדינת ישראל – חברת הלוויין (בנוסף לערוץ 1 , ערוץ 2, והכבלים. חברת YES חיפשה עוגן שידור מיידי ושלחה את זרועות התמנון שלה לעבר הכדורגל. הכבלים ראו בכך איום ממשי על קיומם ובכורתם. שלוש החברות תבל, מת"ב, וערוצי זהב עשו מאמץ עליון לרכוש לראשונה את הכדורגל הישראלי תמורת "כל הון שבעולם", ומניעתו מלהגיע לזרועות הלוויין. בכך חשבו ימנעו מלקוחותיהם להתנתק מהם ולעבור לחברת הלוויין. למאבק על זכויות השידור של הכדורגל הישראלי, נכנסה גם חברת ההפקה לשידורי טלוויזיה "מימד" (MTVS) בניהולו של לֵאוֹן צימן. יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי הבחין במלחמת גוֹג ומגוֹג שפרצה בין שלושת הקונגלומרטים ונכנס "לתפר" הריב בין הנִיצִים. הוועדות המארגנות ממתינות בערגה לסיטואציות כאלה שנוצרות לעיתים רחוקות. ההתאחדות ניצלה את המצב כדי העלות את רָף הדולרים בהסכם החדש ב- % 300 מסכום של כ- 7.000000 (שבעה מיליון) דולר ל- 21.000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונת צילומים אחת. ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) נענה לאתגר וחתם על חוזה בלעדי לשש שנים, בהן התחייב לשלם להתאחדות 126.000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) דולר. מדהים. ערוץ 5 שייצג את שלוש חברות הכבלים במו"מ ידע היטב שהסחורה לא שווה את מחירה אך כדי לבלום את חברת  YES הכל היה הגיוני וכשר. גם להיכנס למבוך כספי אפֵל מבלי לדעת איך יוצאים ממנו.

בקיץ 2002 הוברר שחברות הכבלים נקלעו למשבר כספי כבד מאין כמותו. דובר על חובות של מיליארדים של שקלים לבנקים. לא נותר בהם (בכבלים) עוד כוח לשלם להתאחדות הכדורגל את המגיע לה על פי ההסכם מ- 1999. ההתאחדות נקטה פעולת עונשין כנגד ערוץ הספורט והחזירה לעצמה את זכויות השידורים. היא שכרה את שירותי חברת צ'רלטון בעלת המוניטין בתיווך זכויות שידורים בראשותם של אלי עזור ופנחס זהבי, כדי לנהל מו"מ חדש שבסופו תחולק ירושת הכבלים בין כל גופי השידור במדינת ישראל, תמורת סכום שלא יפחת  מ – 21.000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונה. ערוץ 2 וערוץ 10 שילמו את עיקר הסכום תמורת שידורים ישירים של המשחקים. ערוץ 2 משדר ישיר מידי שבת בערב, ערוץ 10 משדר בכל יום שני בערב, ערוץ 5 שהצטרף מאוחר יותר להסכם הקיבוצי משדר ישיר בכל יום ראשון בערב, והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכרגיל נגררה מאחור, הסתפקה במִשְדָר מסכם של שלושה – ארבעה משחקי המחזור בכל מוצ"ש (כבונוס זכתה לשָדֵר גם את משחקי גביע המדינה והטוֹטוֹ, ואת המשחק המרכזי נעדר הרייטינג בליגה הלאומית).

הסידור הכספי הזה לא החזיק יותר מידי זמן מעמד כי סופו מי יישורנו נוכח המצב הכלכלי הלא נוֹח של רשתות הטלוויזיה והכבלים בארץ. החוזים הכספיים בין רשתות הטלוויזיה בארץ לבין ההתאחדות לבשו ופשטו צורה בהם היו מעורבים בשנים האחרונות ערוץ 1, ערוץ 10, צ'ארלטון, וערוץ הספורט (מס' 55 בכבלים). ערוץ 1 לקח בשלוש העונות האחרונות 2011 – 2010 , 2012 – 2011 , 2013 – 2012 את המשחק המרכזי של ליגת העל (תמורת 45000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל לשלוש שנים. ערוץ 55  בכבלים לקח את תקצירי המשחקים של ליגת העל. נראה מה יקרה בעונה הבאה של 2014 – 2013.

תהילה טלוויזיונית עולה כסף. תהילה טלוויזיונית בלעדית גוֹבָה ממון רב. לפעמים הון עתק. הסלוגן ההוא שטבע נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה ABC רוּן אָרְלֶדְג' בשנות ה- 60 של המאה שעברה, "When you heve the rights – you have the show", נותר על כָּנוֹ. כל אחד שיחליט לעצמו אם זה כדאי.

פוסט מס' 866. הועלה לאוויר ב- 24 במארס 2020.

[1] ראה נספח : הצעת נוסחה של 20 השידורים הישירים בליגה הלאומית בכדורגל בעונת 1994 – 1993 שהעברתי למנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל, בתאריך 17 ביולי 1993.

[2] ראה נספח : ראה מכתבי לנשיא המדינה מ-  24 בנובמבר 1993 המבקש את התערבותו למען שידור ישיר של משחק הכדורגל בליגה הלאומית בין קבוצות מכבי ת"א ומכבי חיפה באִצטדיון ר"ג בשבת- 27 בנובמבר 1993.

[3] ראה נספח : זהו המכתב בדם לבי שנשלח למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ב- 9 בנובמבר 1993, המבקש ממנו לבטל לאלתר את הורדת התוכנית "שער ראשון" מהמרקע.

[4] ראה נספח : קטעי עיתונות אמריקאיים מתאריך 22 בדצמבר 1993, המדווחים על המפלה הגדולה שספגה CBS, לאחר שהפסידה את זכויות השידור של ה- NFL לרשת הטלוויזיה האמריקנית החדשה FOX.

[5] מקור : הספר, “THE GAME BEHIND THE GAME” מאת טרי א'וניל (Terry O'neil).

[6] ראה נספח : תוכנית העבודה שלי כיצד לרכוש את זכויות שידורי הכדורגל הישראלי בשנים 1998- 1994, כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור , בפגישה  שהתקיימה בלשכת המנכ"ל ב-  26 בדצמבר 1993.

[7] הערה : יאיר שטרן היה מעוניין כל השנים מאז האובדן ב- 1994 להחזיר את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 1. ב- 1999 ביקש ממנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להמשיך בתפקיד מנהל הטלוויזיה. יאיר שטרן התנה את הסכמתו בהשבת הכדורגל הישראלי לזרועותיו של ערוץ 1.

[8] הערה : לא נמצא בארכיון רשות השידור כל מסמך המסכם את הפגישה האחרונה של הנהלת רשות השידור (ובהשתתפותי), פגישה שנערכה בארבע אחה"צ ב- 11 במאי 1994 בלשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל".

[9] ראה נספח : ראה מכתבי ליו"ר התאחדות הכדורגל.

[10] צ'ארלי שטרית היה אחד מצלמי החדשות ב- ENG בטלוויזיה הישראלית האהוב על מוטי קירשנבאום. צ'ארלי שטרית עשה יחד עם מוטי קירשנבאום ב- 1992 את הכתבה הבלעדית המפורסמת אודות יחידות המסתערבים של צה"ל הפועלות בגדה וברצועת עזה.

[11] ראה נספח : קטעי עיתונות מתאריך 18 במאי 1994, המדווחים על אובדן זכויות השידור של הכדורגל הישראלי מידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והעברתם לרשות ערוץ 2 המסחרי הצעיר.

[12] ראה נספח : מסמך ההיערכות של שידורי הליגה הארצית בכדורגל שנשלח ב- 4 בספטמבר 1995 למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור.

[13] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מ- 13 בספטמבר 1995 בעניין שערוריית הקול והתקשורת במשחק גביע UEFA הפועל באר שבע נגד פ.צ. ברצלונה.

[14] ראה נספח : מכתבי אל מנהל הטלוויזיה מ-  2 ביוני 1994, המציע לו הקמת צוות מוחות  לקראת היערכות מחודשת של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר אובדן זכויות השידור של הכדורגל הישראלי.

[15] ראה נספח : ראה מכתבי אל רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות  מ-  2 בינואר 1997 המֵאִיץ בו לקנות את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 2000- 1997.

[16] ראה נספח : מכתבו הנעלב של מנהל חטיבת החדשות אלי  מ-  8 ביולי 1997 המאשים אותי בעקיפתו.

[17] ראה נספח : מכתבו של רפיק חלבי מ-  9 בפברואר 1997 אל עורך המקומון החיפאי "כלבו" על מהות יחסי העבודה בין מנהל חטיבת החדשות לבין מנהל מחלקת הספורט.

[18] ראה נספח : מכתב התודה שלי להתאחדות הכדורגל מ- 8 ביוני  1994 בתום עונת שידורי 1994- 1993 .

סוף הפוסט מס' 866. הועלה לאוויר ב- 24 במארס 2020.​

————————————————————————————–

המשך פוסט מס' 866 (1160) : הועלה לאוויר ב- 24 במארס 2020.

————————————————————————————– 

פוסט מס' 866 (1160).

1. פוסט מס' 866 (1160). התאריך ההוא של 17 במאי 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו השאפתניים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל נגדם פּוֹקֶר דַל והפסיד. הרבה יותר מאשר הפסיד ונוּצַח, הוא הוּבָס ועמו כל רשות השידור. מכל היבט טלוויזיוני היה מדובר בטרגדיה של השידור הציבורי. בצַר לו, בהיותו רב אמן בניסוח הִרְבָּה מוטי קירשנבאום ז"ל להשתמש בכישרונו זה, ונימק ותירץ את כישלונו ותבוסתו המרים ההם כשהוא מצהיר לא פעם אחת וגם לא פעמיים : "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…", והתכוון להמולה הגדולה מעין רעידת אדמה שנוצרה ב- 17 במאי 1994 סביב פרשת רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לראשונה בהיסטוריה ע"י ערוץ 2 המסחרי הצעיר והאמביציוזי מול תבוסת רשות השידור הוותיקה. היה מדובר בניסוח שָנוּן של מוטי קירשנבאום ז"ל אולם לחלוטין לא מדויק מפני שמי שנשא במשרה הרמה של יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בימים ההם של 1994 איש יקר אֲרְיֵה זָיְיף ז"ל, היה תומך נלהב של השידור הציבורי, ו-הוא הבטיח לי ולמוטי קירשנבאום כי המועצה תממן כ- 1/3 מזכויות השידורים שאנחנו (חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) נשלם להתאחדות בחוזה החדש של 1997 – 1994 באמצעות שידור שקופיות חסות של "מפעל הניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ" במסגרת השידורים הישירים הרבים והמתוכננים שלנו את אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ וברחבי הגלובוס. "…קנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה החדש של 1997 – 1994, והטוטו יעזור לכם לממן את העסקה…", אמר לשנינו אז אריה זייף ז"ל. זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה הציבוריות והמסחריות בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IAAF  ,UEFA  ,FIFA  ,IOC – וגם  להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא. גם פּה וגם שָם.  פוסט מס' 866. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 866 הועלה לאוויר ב- 24 במארס 2020.

2. פוסט מס' 866 (1160). השאיפות והאמביציות ליד המיקרופון הטלוויזיוני והמסך הטלוויזיוני אינן יודעות לעולם שוֹבָע. פוסט מס' 866 (1160). הועלה לאוויר ב- 24 במארס 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 המסחרי שָלוֹם קִיטָל הופך לבר תחרות נוקשה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, וגם שלי כמנווט ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

עשור ה- 90 של המאה שעברה ייזכר כשנות המהפכה המוניטרית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. ערוץ 1 הפסיד לערוץ 2 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994, נֶכֶס שידור שהיה שייך לנו לטלוויזיה הציבורית באופן בלעדי במשך רבע מאה של שנים מאז 1969. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לגווניו בכל מקרה. אולי זה היה קורה כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם עם ההתאחדות ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל וויתר מוקדם מידַי ללא קרב אז ב- 1994 לפני עשרים ואחת שנים. לא בכדי סַח לי אלכס גלעדי ז"לחודשיים אח"כ במשרד ההפקה והתקשורת שלי בדאלאס – טקסס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארה"ב 1994 : "…יואשיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום…". חלפו יותר משני עשורים וחצי מאז. המילים האלה מהדהדות בראשי עד עצם היום הזה. מי האמין שתוצאת הדרמה שהתחוללה ב- ביום שלישי ההוא של 17 במאי 1994 תהיה כה הרסנית לטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : מר אלכס גלעדי (מימין) ואנוכי (משמאל) באחת מהפקות הטלוויזיה הבינלאומיות הגדולות בפיקודי, הממושכות, והרחוקות מגבולות מדינת ישראל, של חבריי בחטיבת הספורט בחטיבת ההנדסה, ושל כלל ציבור העובדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחו"ל, במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. מר אלכס גלעדי הגה את האמירה ההיא ב- 17 במאי 1994 בזה הנוסח, כלהלן : "…דיוויד פדרמן ואנוכי עשינו בי"ס למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום…". בתחומים אחרים הוא מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בחמש השנים ההן שבין 1993 ל- 1998 לא היה קוטל קנים כלל ועיקר ועשה להם בי"ס בחזרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. דאלאס – טקסס. זהו אגף ב-משרד התקשורת, ההפקה, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית בדאלאס – טקסס. אנוכי מנהל את אחד מקרבות השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במוצב הפיקוד הקדמי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) שהוקם בעיר דאלאס בירת מדינת טקסס. המטפורה הצבאית איננה הגזמה. ללא תקשורת בינלאומית איתנה בעלת קווי 4W אמינים וטלפוניה רצינית לא ניתן לפקד ולנהל פרויקט שידורים בסדר גודל של מונדיאלים ואולימפיאדות. מימין, מפקח התקשורת אורי רשף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. ימים אחרונים של תהילה בטרם השיבה הביתה לערוץ 1 בפעם הראשונה לאחר רבע מאה של שנים, ללא זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1994. מונדיאל ארה"ב 1994 . עוזרת ההפקה המצטיינת שלי גב' רלי בורקו במשרד שלנו ב- IBC בעיר דאלאס בירת המדינה הדרומית טקסס. אהבתי אותה והערכתי את המקצוענות שלה. היא הייתה אשת טלוויזיה חכמה, קורקטית, וקפדנית, וגם בעלת ניסיון ב בעבודה. לימים היא הפכה לבימאית טלוויזיה מצטיינת של משדרי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי ז"ל מקברניטי ערוץ 2 בימים ההם זוכר היטב את העובדות שהביאו לניצחון ערוץ 2 ולתבוסת רשות השידור וערוץ 1 : "ביום ראשון –  15 במאי 1994 קצת לפני חג השבועות אכלנו דייויד פדרמן ואני ארוחת צוהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הליגה הלאומית (ליגת העַל היום) של הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות. אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו. ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית. חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת ו/או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מִכְרָז הכדורגל השלם ולכן אנחנו כנציגי ערוץ 2 לא ניגש. הוא אמר לדייויד פדרמן ולי, כלהלן : "…תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק, אבל לא על בסיס של הסכם קבוע . בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע… ! ". זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו. הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר" חודשים ספורים בלבד. דייויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז. ידענו שיש לנו מספיק כסף לרָף המינימום הדרוש  5.000000 (חמישה מיליון) דולר שהציבה ההתאחדות. ארוחת הצהריים הזאת ב-מסעדת "מי ומי" ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח אבל היה מוכן לבלוע את הכול". אח"כ הוסיף ביובשנות, בנוקשות, בשיא הקורקטיות : "יואשיש, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה".

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. דאלאס – טקסס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מארח חלק מצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסעדת הסטייקים הנודעת "סן פרנציסקו" של דאלאס. להלן זיהוי הנוכחים בתיעוד הנ"ל משמאל לימין : מוטי קירשנבאום ז"ל, רלי בורקו, רעייתי יעל תג'ר, אנוכי, מפקח הקול והתקשורת של צוות השידור בדאלאס-ארה"ב אורי רֶשֶף, השדר בשפה הערבית סולומון "סולי" מניר (בגבו למצלמה), ו- המפיק המצוין שלי בימים ההם ששי אפרתי (בחולצה מפוספסת מסתכל ימינה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר דייויד פדרמן התעשיין רָב התושייה ומבעלי המניות בערוץ 2 וחברו של מר אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי של אלכס גלעדי אלא חבר נפש. ב- 9 בדצמבר 1992 חגג אלכס גלעדי את יום הולדתו ה- 50 בביתו הגדול והמפואר של דייוויד פדרמן בכפר שמריהו. מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת הזאת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את אלכס גלעדי וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן, "מתנ"ס". זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייוויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "בִּיל"וּיִים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ. יצחק פדרמן היה כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה, והפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א, אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים משגשג בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב ניצבו דייויד פדרמן ואלכס גלעדי כ- פסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 לערוץ 2. רק מוטי קירשנבאום הפריד בינם לבין הגשמת חלומם. שניהם היו נחושים להביס אותו. דייויד פדרמן זוכר (ב- 2007) היטב פרט אחד חשוב מהפגישה ההיא בינינו ואמר כלהלן, "המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חֵן רב אך האמת לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי – 17 במאי 1994, יממה אחרי חג השבועות במשרדי ההתאחדות ברמת גן. אולם אנחנו כבר היינו נחושים לעשות כן ולהתמודד. מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו של מנכ"ל רשות השידור הכנו שתי מעטפות צ'קים. מעטפה אחת הכילה את הצעת ה- Bid  במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי מפורשות בפגישה ההיא במסעדת הסטייקים "מי ומי" ברח' בוגרשוב בתל אביב ב- 15 במאי 1994. המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום כן יתייצב למכרז ויתמקח מולנו. רצינו מאוד להביא את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2. זה היה חשוב לנו".

אלו הן העובדות ל-אשורם (!). במעטפת הכסף הראשונה של ערוץ 2 שכן סכום של  5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במעטפת ה- Bid השנייה שלהם נח לו צֶ'ק חלופה היָקָר ב- % 15 מהראשון על סך  6,382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר במידה ומוטי קירשנבאום ז"ל יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. מוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אַרְיֵה זָיְיף ז"ל. אריה זייף הבטיח לנו ב- "הָאי לִישָנָה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים. "קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר", אמר לשנינו אַרְיֵה זָיְיף. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום להמֵר. מוטי קירשנבאום היה בטוח שלערוץ 2 הצעיר שאך זה נעמד על רגליו ולמרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל . הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר (יחסית) כמוהו ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד על מינימום של 000 000 5 (חמישה מיליון) דולר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הימר והפסיד. הוא סיכם את ההרפתקה בסגנון השָנוּן שלו : "…אינני מתכוון גם בפעם הבאה, במו"מ הבא, להניח את הז'יטונים של השידור הציבורי על שולחן הרולטה…". ההתנסחות המבריקה מצאה חן בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. מיכה ינון אמר כי אם מוטי קירשנבאום הידוע כחובב ספורט מושבע דוחה את מכרז ההתאחדות ואיננו משתתף בו בנימוק שהסכום יקר מִידַי עבור השידור הציבורי, אז מי הוא שיחלוק על דעתו המקצועית של המנכ"ל. אבל מוטי קירשנבאום לא יצא בשלום מהעניין המחורבן הזה. הוא היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס אם כי לא ראו את זה על ה- Poker face שלוֹ. אלכס גלעדי שהיה לא פחות חכם בעסקי טלוויזיה ממוטי קירשנבאום סיכם את העִסְקָה הזאת בצורה עממית יותר : "עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום" [1].

למוטי קירשנבאום שמורות זכויות רבות אך כמנכ"ל של רשת טלוויזיה ארצית אך הוא היה מפסידן טלוויזיוני (מבלי שנִכפה לכך) דווקא בשני תחומים שהיו ספציאליטה של השידור הציבורי : ספורט (ב- 17 במאי 1994) וחדשות (ב- 4 בנובמבר 1995 ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובשבוע האבל). מוסד הטלוויזיה הוא מְקומָם של השאפתנים, הנחושים, ושל אלה שדבקים במשימה בכל מאודם ונפשם. עליהם נאמר : "אתם יכולים להפסיד ליריבכם – אך אסור לכם להפסיד לעצמכם". מוטי קירשנבאום היה ללא ספק איש טלוויזיה מוכשר ו-שאפתן ו-בעל חזון, מנהיג, ומנכ"ל רשות שידור שנהנה גם מהצלחות, אולם במאי 1994 ונובמבר 1995 הוא הפסיד לעצמו וגרר אותנו לבור אחריו. אנחנו אנשי ערוץ 1 הפסדנו לעצמנו מבלי שהיינו כפויים לכך. ההפסד הכפול של ערוץ 1 לערוץ 2 במאי 1994 ובנובמבר 1995 הפך לתבוסה מפני שערוץ 1 הוותיק ובעל העוצמה ואז גם בעל הממון, הפך לפתע לפגיע. אפשר היה לנשוך אותו, להפוך אותו לשותת, ולנצח אותו. לא פעם אחת אלא פעמיים. תבוסת שידורי חטיבת החדשות של ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2 בשבוע האבל של רצח יצחק רבין ז"ל לא הייתה מסיבות כלכליות. אנשי ערוץ 2 ואנשי הכבלים אמרו לעצמם, אם הערוץ הציבורי הענק והוותיק שנחשב לבלתי מובס נוצח פעמיים, סימן שאפשר אם כך לנצח אותו גם בפעם השלישית. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "סמן ימני" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הפסד זכויות הכדורגל והכסף שהתפנה דחף אותנו חיש לקנות מחדש את זכויות השידורים של אלופת ישראל בכדורסל קבוצת מכבי ת"א הנוטלת שוב חלק במשחקי גביע אירופה לקבוצות אלופות בעונת 1995 – 1994. מכבי ת"א הפסידה את התואר ב 1993 לקבוצת הפועל גלילי עליון אך שבה וזכתה בו ב- 1994 לאחר שניצחה בסדרת הגמר סל את הפועל ת"א 3 : 0 . באוגוסט 1994 נפגשנו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ואנוכי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים למו"מ עם יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ותעשיין "עֵלִית" דייוויד פדרמן הספונסר של המועדון. כבר היה ידוע שהמו"מ יתקיים באקלים תחרותי. בחדר ריחפו כפי שנאמר בהזדמנות קודמת צלליותיהם המאיימות של ערוץ 2 וערוץ 5 כרוחות רפאים. כל תעשיית הטלוויזיה המסחרית הצעירה במדינת ישראל נשפה בעורפו של השידור הציבורי אך מוטי קירשנבאום היה נחוש הפעם שלא להפסיד וניאות לשלם למכבי ת"א הסכום שדרשה . (סכומי החוזים שנכרתו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפורטים לפרטי פרטים בספר עָב הכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). לראשונה בהיסטוריה של יחסי הגומלין בין רשות השידור למכבי ת"א בהנהגת מוטי קירשנבאום נחצו גבולות מתמטיים וחשבוניים בהיקפים גדולים. אני יכול לגלות כי כ- 400000 (ארבע מאות  אלף) דולר מתשלום הזכויות באותה עונה החזרנו לקופת הטלוויזיה באמצעות שקופיות חסות. ביום חמישי – 8 בספטמבר 1994 שידרנו כבר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הפרידה מלָאבַאן מֶרְסֶר שחקן מכבי "עֵלִית" ת"א בו אירח המועדון את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס. ב- 29 בספטמבר 1994 שידרנו ישיר מלוֹקָארְנוֹ בשוויץ את משחקה הראשון של מכבי ת"א בסיבוב השני של המפעל נגד קבוצת בלינזונה. חוּדַש קשר העבר עם קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי מכבי ת"א. ראה כאמור הספר, "הקשר הסימביוטי". בעודפים שנותרו שידרנו ישיר את הופעתן של קבוצות הכדורגל הישראליות בשלבים המוקדמים של גביע אירופה והפקנו מן היסוד את תוכנית הכדורגל החדשה והאטרקטיבית "כדורגל עולמי".

האחריות להפסד זכויות הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 רבצה על כתפיו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, אבל צריך לזכור גם את תנאי הניהול שלו במסגרתם פעל ואת המצב הפוליטי החדש שנוצר באזור. על רשות השידור הייתה מוטלת חובת הסיקור המקיף של תנופת מהלכי הפיוס והיד לשלום שהושיטה ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס לעברו של הטרוריסט יאסר עראפאת מי שהיה יו"ר הרשות הפלסטינית. מוטי קירשנבאום כעיתונאי ועורך ראשי של הרשות העריך שחטיבות החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יידרשו לפעילות נמרצת של כיסוי וסיקור אינטנסיביים ביותר של תקוות הפיוס ההיסטורי בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, וכתוצאה מכך הן עלולות לחרוג בהרבה מעבר לתקציבן. הוא באמת חשש כנושא ראשי באחריות לגורל הקופה הציבורית המופעלת מכוח חוֹק תקציב רשות השידור . הרֵי כמנכ"ל השידור הציבורי לא היו לו פרסומות מסחריות לכסות את שֶטֶף ומבול ההוצאות הגדולות על מנת לאזן את התקציב. האנשים לא מבינים עד כמה תעשיית הטלוויזיה היא יקרה ובולענית כספים, ומאידך לרשות השידור בניהולו אין אישור להיות ב- Over draft.

ערוץ 2 שילם להתאחדות הכדורגל זכויות שידורים תמורת החוזה הבלעדי בן שלוש שנים  1997- 1994, סכום שנע סביב 16.000000 (שישה עשר מיליון) דולר. הוצאות ההפקה של כ- 100 (מאה) תוכניות כדורגל שייוחדו לליגה הלאומית וגביע המדינה בתקופה של שלוש שנים נאמדו סביב כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. כ- 1.000000 (מיליון) דולר בעונת משחקים אחת . מדובר אם כן בהוצאה משוערת כללית של זכויות + הפקה בגובה של 19.000000 (עשרים ושניים מיליון) דולר בתקופה של שלוש שנים. שמה של תוכנית הכדורגל החדשה בערוץ 2 היה "הדקה ה- 91". עלות שעת שידור עמדה על כ- 190000 (מאה ותשעים אֶלֶף) דולר. ערוץ 2 שידר בתחילה במחירי הפסד מפני שהפרסומות לא כיסו את עלויות ההשקעה, אך הנאת הניצחון המשכרת של הערוץ הצעיר ואנשיו האמביציוזיים על ה- "גברת הזְקֵנָה" הלא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מרוממה, גברה בסופו של דבר אחר על כל שיקול אחר. קצת מאוחר יותר החליטה המועצה הציבורית של ערוץ 2 להוסיף לזכייניות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" בכל שעת שידור עוד כמה דקות של שידורי פרסומות. זה היה מהלך מוניטארי עוצמתי ששינה לטובה את מצבן הכלכלי. מעתה בכל שעת שידור היו רשאיות הזכייניות לשדר כעֶשֶר דקות פרסומות מסחריות. התחרות בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 2 המסחרי התנהלה בכל עוזה בכל תחומי השידור. ככל שנקפו הימים והשנים היא הלכה והחריפה. בראש חברת החדשות של ערוץ 2 הוצב בתחילה אֵיילוֹן שָלֵו המוכשר, אך הוחלף לאחר תקופה קצרה ע"י דירקטוריון החברה, ובמקומו מונה העיתונאי שלום קִיטָל, לשעבר שַדָּר אקטואליה וחדשות שנים רבות ברדיו "קול ישראל". שָלוֹם קִיטָל הבין את חשיבות שידורם של Items (פריטי שידור) ספורט במהדורות החדשות שלו אותן הגישו גב' מיקי חיימוביץ' ויעקב איילון. ראה גם הספר עב הכרס שאני חוקר וכותב, "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : שלום קיטל ב- 1977 בעת פריחתו כעורך ושדר ברדיו "קול ישראל". בשנות ה- 90  התמנה למנכ"ל של חברת החדשות בערוץ ה- 2 המסחרי במקום איילון שלו. שלום קיטל האמביציוזי ואנשים נוספים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נלחמו ביודעין ובמחשבה תחילה בדרכים בלתי כשרות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הם הניחו הנחה שהשידור הציבורי הכבד והמסורבל איננו יודע להגן על עצמו , וכשירצה לעשות זאת – יהיה איטי וכבד בתגובותיו ובתביעותיו המשפטיות . ההנחה הייתה נכונה. חברת החדשות של ערוץ 2 פיתחה כלל חדש במלחמת שידורי הטלוויזיה בישראל נגד ערוץ 1 הוותיק. הכלל היה שאין כללים. המסמכים הבאים יאששו את הטקסט החמוּר. (לע"מ תמורת תשלום).

מר שָלוֹם קִיטָל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 הצעיר אהב ספורט. הוא העריץ את בית"ר ירושלים אך היה ראשית דבר עיתונאי ואיש חדשות שעשה כל מאמץ להשתלט על אירועי ספורט גם כאלה שלא היה לו זיכיון שידור עליהם. הוא לא בָּחַל בשום אמצעי כדי לגבור על שידורי החדשות של מתחרהו מהשידור הציבורי רפיק חלבי. בשלב מסוים של המאבק הפר את כללי התחרות ופשוט נטל לעצמו ללא בושה חומרי ספורט שהיו שייכים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא לוֹ. קרה כאן דבר המאפיין את התחרות הפרועה בשוק הטלוויזיה . התפתחו לפתע כללים חדשים בשוּק התחרותי הזה. הכללים היו שאין כללים. לממונים עלי זה לא הזיז יותר מידי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן השאירו לי להתעסק לבד במלחמה המלוכלכת עם שָלוֹם קִיטָל ולא פעלו כפי שחשבתי שהם צריכים לפעול על מנת להגן על השידור הציבורי שהם ניצבו בראשו. גם היועץ המשפטי של רשות השידור בעת ההיא ד"ר עמית שכטר בלם את פיו ולא הרחיק לכת. הנה דוגמא אחת. ביום שלישי – 10 בספטמבר 1996 , שיחקה קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א באיי טנריף במסגרת השלב המוקדם של גביע UEFA נגד הקבוצה המקומית. הטלוויזיה הספרדית הציבורית – ממלכתית TVE שהחזיקה בזכויות השידור, הסכימה למכור לי את זכויות השידור בחינם כמעט. המשחק נקבע לעשר בערב של אותו מוצ"ש 10 בספטמבר 1996. רציתי לשדר אותו ישיר מטננריף. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעדי אך מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום התנגד. זכויות השידור הישיר של המשחק הזה נמכרו בסופו של דבר ע"י TVE ל-  Eurosport. הטלוויזיה הספרדית TVE שהיא חברה כמונו ב- EBU התירה לי בשל הקשרים הטובים בינינו לשדר קטעים נבחרים מוקלטים מן המשחק תמורת סכום סמלי בן 350 (שלוש מאות וחמישים) דולר. מכבי ת"א הפסידה במשחק 2:3. אנשיי שלי הקליטו את המשחק הזה ב- Master Control שלנו בקומה ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שניצב בשכונת רוממה בירושלים. התכוונתי לשָדֵר את מסכת השערים למחרת במוסף הספורט של חדשות הבוקר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית "בוקר טוב ישראל" של יום רביעי 11 בספטמבר 1996. זכויות השידורים היו שלי אך מישהו הקדים אותי.

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטַל הקדים אותי. הוא הקליט ללא רשותה של חברת " Eurosport " את המשחק טננריף – מכבי ת"א 2:3 "בחוות הלוויינים" בנווה אילן (ליד ירושלים), ושידר אותו As is ללא רִישיון כאייטם חדשות במהדורת הלילה המסכמת של ערוץ 2 עם לוגו הכוכבים המפורסם של רשת הטלוויזיה Eurosport, ממש דקות ספורות לאחר שהסתיים המשחק. אסור היה לו לעשות זאת מפני שזכויות השידור של המשחק הזה היו שייכות בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על פי הסכם מיוחד ביני לבין הטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE, מחזיקת הזכויות המקורית. אבל הוא צפצף עלינו.

הייתי נאיבי. נטיתי בטעות להאמין ששלום קיטַל טעה. הוא נחשב בעיני לאיש מהימן בעל משרה רמה ומכובדת ולכן קיבלתי את הסברו כאילו תמים בו נימק בשיחת הטלפון בינינו את מעשהו : "יואש אלרואי , חשבתי שמותר לשָדֵר במהדורות החדשות בחינם עד שלוש דקות מכל אירוע ספורט". דחיתי את הסברו על הסַף ועניתי לו ללא חיבה מיותרת : "שלום קיטַל אתה חצוף קטן. אל תתחצף ותפסיק לספר מעשיות. אסור לך לשָדֵר אפילו שנייה אחת ללא היתר וללא הסכמת מחזיק הזכויות בארץ שהוא ערוץ 1. נטלת לעצמך ושידרת חומר בלעדי של רשת הטלוויזיה האירופית Eurosport בחינם בערוץ 2 (עם הלוגו של Eurosport)  מבלי שהחברה מחזיקת הזכויות יודעת זאת. בנוסף לכך השתמשת בסיגנאל השידור הלווייני שלהם שמקורו בטנריף ומקום נחיתתו במרכז השידורים של Eurosport בפאריס – צרפת , מבלי לשלם בעבור השירות הטכנולוגי היקר הזה. עשית מעשה חמור שלא ייעשה כמנהל חברת החדשות של ערוץ 2. גנבת חומר שידור לא שלך מרשת הטלוויזיה Eurosport  באירופה והתנהגת בחוסר הגינות גם כלפי הקולגות שלך, כלומר כלפינו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1".

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שָלוֹם קִיטָל התנצל. הוא הֵבין את חומרת מעשהו והבטיח שלא לחזור עליו. לא ידעתי שהוא החליט אז להילחם בחטיבות החדשות והספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הכֵּלִים שעומדים לרשותו. וכשיהיה צריך גם עם הכֵּלִים שלא עומדים לרשותו.

כעשרה חודשים וחצי מתום אולימפיאדת אטלנטה 1996, נערך ב- 1 ביוני 1997 בטוֹרוֹנטוֹ שבקנדה אירוע א"ק בינלאומי בעל מוניטין עולמי ויוקרה חד פעמיים , אם כי בעל מוֹטִיב של קִרְקָס. וועדה מארגנת קנדית אד הוק ארגנה תחרות ריצה בלתי מקובלת בטורונטו למרחק 150 מ' (One to one) בין שני האָצָנִים המהירים בתבל בעת ההיא : דוֹנוֹבָאן בֵּיְילִי מקנדה אלוף אולימפיאדת אטלנטה 1996 ושיאן העולם בריצת 100 מטרים בתוצאה של 9.84 ש' לבין האמריקני מָיְיקֶל ג'וֹנְסוֹן האלוף האולימפי מאטלנטה 1996 בריצת 200 מטרים ומחזיק בשיא העולם בריצה זוֹ בזמן של 19.32 ש'. למנצח מבין השניים הובטח פרס כספי בגובה של 1.000000 (מיליון) דולר ולמפסיד מחצית ממנו. אנשי Eurosport ערוץ הספורט האירופי הפופולארי רכשו את זכויות השידורים של האירוע המסקרן להפצה באירופה לרבות ה- EBU . ארגון תחרות ריצה משותפת מהסוג הזה בין שני שיאני העולם המחוננים הטריים שקבעו את שיאיהם העולמיים במשחקים האולימפיים באטלנטה 96' אינו דבר של מה בכך. 150 מ' איננו מרחק אולימפי אלא טווח פשרה שהושגה בין השניים מפני שדונובאן ביילי הוא אָצָן שהיה רָב אומן בריצת 100 מ', ומייקל ג'ונסון לעומתו ספרינטר וגְרָאנְד מַאסְטֶר במרחק הכפול. זה לא כל כך פשוט להפגיש שתי פרימדונות ידועות כאלה בעלות שֵם שעל כפות המאזניים מונחת יוקרה כל כך רבה. היה צריך לקנות אותם בכסף גדול. עוד לא נולד האדם שאמר לא לממון. שניהם לא יכלו לסרב להצעה הכספית הנדיבה של הוועדה המארגנת . אירוע טלוויזיוני מסקרן אך בעל נטל כלכלי . מי שרוצה לראות אותו יידרש לשלם . Eurosport הצליחה לשָוֵוק בהצלחה גדולה את אירוע הקרקס הזה בעולם והפכה את התחרות הלא שגרתית לאפיזודה טלוויזיונית נוֹצֵצת , יוקרתית, נושאת זכויות שידורים, ונחשקת ! נדלקתי על הרעיון הנחמד של Eurosport  כמו עשרות רשתות טלוויזיה אחרות באירופה ובעולם ומיהרתי לרכוש את זכויות השידור הבלעדי של האירוע בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת סכום צנוע של 800 (שמונה מאות) דולר . הכרתי היטב את אנשי המכירות של  Eurosport  שהעניקו לי מחיר מיוחד . כרגיל זמזמתי באוזניהם כמו באוזני אחרים את הרינגטון שלי : "IBA is a very small non commercial television network". דונובן ביילי ומייקל ג'ונסון היו אמורים לעבור את המרחק של 150 מטרים בזמן של כ- 15 שניות בערך. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשלם 53.3 דולר לכל שנייה מהתחרות . מחיר הוגן. תאריך התחרות יוּעַד ליום ראשון – 1 ביוני 1997 בשש אחה"צ שעון טורונטו (יום שני – 2 ביוני 1997 באחת לפנות בוקר שעון ישראל). ההסכם הגביל אותי כמו את הרוכשים האחרים ברשתות הטלוויזיה של ה- EBU ולא אִפשֵר לי לשָדֵר את האייטם לפני השעה שֵש בערב שעון ישראל. זו הייתה התחייבות שלי כמו של הקולגות האחרות באיגוד השידור האירופי.

טקסט מסמך : 20 במאי 1997. מכתבם של אנשי Eurosport אריק אודונל והלן ג'יימס אלי המציע לי לרכוש את זכויות השידורים של תחרות הריצה למרחק הבלתי מקובל 150 מ' בין דונובאן ביילי למייקל ג'ונסון המתוכננת להיערך ב- 1 ביוני 1997 בטורונטו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 30 במאי 1997. Eurosport  מפרטת את פרוצדורת הפצת חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון על הלוויין האירופי של EBU. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 26 במאי 1997. Eurosport  מודיעה לי על אמברגו, איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2  ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time (ועל פי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 במאי 1997. ערוץ Eurosport  מודיעה לי אל אמברגו, איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2  ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time (ולפי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה רבה הייתה הפתעתי לגלות במהדורת חדשות בשבע בבוקר של ערוץ 2 ביום שני – 2 ביוני 1997 כי מנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל הפר שוב את זכויות היוצרים, גנב פשוטו כמשמעו חומר שידור לא שלו, ושידר ללא רישיון את ריצת מיליון הדולר בין דונובאן ביילי ומייקל ג'ונסון אצלו בחינם. בעוד אנוכי מכבד את ההסכם הבלעדי שלי עם חברת EUROSPORT (מחזיקת זכויות השידורים העולמית) כבעלים אקסקלוסיבי של שידור האירוע בישראל, הרי המתחרה המסחרי שלי מיירט אייטם לא לוֹ מהאוויר הבינלאומי, מפר את כל חוקי השידור הידועים והמקובלים, ומשדר אותו ללא כל בושה וללא כל רשות בערוץ 2 המסחרי שלוֹ. שלום קִיטַל הוציא אותי מדעתי מרוב כעס. הוא נלחם נגדי מלחמת שידור לא הגונה. תגובתי לא איחרה לבוא.

דונובאן ביילי הביס בקלות את מייקל ג'ונסון וגרף מיליון דולר לכיסו , (מייקל ג'ונסון טען שהיה פצוע), אבל התחרות הזאת כבר לא עניינה אותי יותר. התעניינתי בתחרות אחרת ושונה . חמתי בערה בי. אני בן אדם תחרותי שיודע לנצח וגם להפסיד. אבל אני שונא להפסיד ללא קרב כשידיי קשורות. מאוד כעסתי על ערוץ 2. גם גונב אותי וגם משָדֵר לפניי. הבנתי שאין זאת יד המקרה אלא מדיניות מכוונת של הנהלת חברת החדשות בראשותו של שָלוֹם קִיטָל , מיירט וגנב סדרתי של חומרי שידור לא לו. על הבוסים שלי ברשות השידור רגזתי עוד יותר מאשר על שלום קיטל, מפני שהם ידעו על הגניבה הסדרתית והחרישו. מילאו פיהם מים . לפעמים היה נדמה לי ששידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם בכלל עסק פרטי שלי הנתונים לאחריותי הבלעדית. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לא הפגינו כאן מנהיגות דגולה . הם לא יצאו מייד בגילוי דעת חריף נגד שלום קיטל. בכך הסתירו את נאמנותם והתחייבותם לרשת שהם מנהלים ובראשה עומדים . הם היו צריכים לקרוע למנהל חברת החדשות של ערוץ 2 את הצורה. לגזרים. לא המתנתי להם ושגרתי למר שלום קיטל מכתב מחאה חריף אך לא חריף מספיק. [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית.            2.6.1997

מחלקת הספורט / ירושלים.                                                                                                                 

מר קיטל שלום רב,

הנדון : הפרה בוטה של זכויות השידור השייכות לטלוויזיה הישראלית בגין הסכם מיוחד עם Eurosport של תחרות הריצה ל- 150 מ', דונובאן ביילי נגד מייקל ג'ונסון שנערכה הלילה ב-  45 : 00 בטורונטו – קנדה על פרס של 1.000000 (מיליון) דולר.

החומר הנ"ל יורט על ידך ו/או על ידי עובדיך ללא רשות וללא הסכמת Eurosport (מחזיק זכויות השידור העולמי) , וגם ללא רשות הטלוויזיה הישראלית (מחזיקת זכויות השידור Terrestrial בישראל), ושודר בחדשות הבוקר בערוץ 2 , היום יום שני – 2 ביוני 1997 , ב- 15 : 07. יתירה מזאת, החומר הנ"ל הגנוב , שודר על המסך שלך ללא כל בושה עם הלוגו של "Eurosport Live". אתה מתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין לא לפי "הכללים המקובלים" בתחרות בין שתי רשתות שידור, ומפר ביודעין ובצורה שיטתית את זכויות השידור שלא שייכות לך, אלא לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

עשית זאת בעבר הלא רחוק ב- 10.9.1996, כשהפרת את זכויות השידור שלנו ושל Eurosport במשחק טנריף – מכבי ת"א 2:3 (שודר ללא רשות וללא הסכמה שלנו בחדשות ערוץ 2 בחצות בתאריך 10.9.1997). כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אתה צריך להתבייש בצורת עבודה נלוזה ומבישה שכזאת.

צר לי מאוד לכתוב לך את המכתב הזה. מצ"ב מכתב האתרעה והאזהרה מ- Eurosport הנוגע לנ"ל, והמכתב של Eurosport אליך מחודש ספטמבר 1996 ותשובתו של ג'ף אברמוביץ'.

העתק : מר יאיר שטרן – מנהל הטלוויזיה.                                                                 

ד"ר עמית שכטר – היועץ המשפטי של רשות השידור.

מר רפיק חלבי – מנהל חט' החדשות.  

בברכה,

יואש אלרואי           

טקסט מסמך :  2 ביוני 1997. מכתבי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל הנלחם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיטות לא הוגנות של יירוט מהלוויינים וגניבת חומרי שידור לא לו, בהנחה שתחנות הצדק טוחנות לאט. העמדתי אותו במקומו. הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נמנעו מלהתקוטט עמו. הם היו אלה שצריכים לשלוח לשלום קיטל את מכתב המחאה החריף הזה. משלא עשו – עשיתי זאת בעצמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אח"כ הייתה הפרת זכויות שידורים שלישית ב- 8 ביוני 1997. ערוץ 2 שידר את השערים של משחק הכדורגל רוסיה – ישראל שהיה בלעדי שלנו. הוא יירט את השידור הלווייני של הטלוויזיה הרוסית RTR ושידר את השערים ללא כל בושה בחינם . אנחנו שילמנו עבור השידור הישיר הזה ממוסקבה סכום של  100000 (מאה אֶלֶף) דולר. היה ברור כי שָלוֹם קִיטָל ואנשיו מנהלים ביודעין קרב לא הגון נגד חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם יירטו חומרי שידור שלנו ששילמנו עליהם במיטב כספנו ושידרו אותם על מרקע ערוץ 2 מבלי לשאול כל רשות. זאת הייתה גניבה. זה היה שוד טלוויזיוני. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הגיב. כמוהו גם לא מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. הם גם לא השיבו למכתב המחאה החריף ששלחתי לשלום קיטל ב- 10 ביוני 1997 למרות שהיו מכותבים שלו. הייתי חַם ומרוגז ונתתי דרור לעֵטי. מנהל חברת החדשות ידע שאני צודק אך כמי שנעלב מהסגנון הבוטה של המכתב החליט לא לוותר. הוא הסיט את הוויכוח מגניבת חומרי השידור לסגנון המכתב. עוד באותו היום שלח שלום קיטל את תגובתו ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה [3].

חדשות ערוץ 2                                                       2.6.1997                                                                                                                                    

לכבוד

יאיר שטרן

מנהל הטלוויזיה – ערוץ 1

הנדון : מכתבו של יואש אלרואי.

אני מחזיר אליך בזה את מכתבו הבוטה של יואש אלרואי. אינני מקבל מכתבים בסגנון זה ואינני מוכן להתייחס לביב שופכין.

אם אתה או רפיק חלבי, או ד"ר עמית שכטר מבקשים לקיים בירור ענייני, אשמח לעשות זאת מתוך כבוד מקצועי ותחרות הוגנת.

בברכה ,

שלום קיטל

עותקים : מנכ"ל חברת החדשות, יואש אלרואי, ד"ר עמית שכטר יועץ משפטי, רפיק חלבי מנהל חט' החדשות. 

טקסט מסמך : 2 ביוני 1997. מכתב התשובה העלוב של מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

על איזה בירור עִנייני, כבוד מקצועי, ותחרות הוגנת מדבר שלום קיטל האיש שמְיָירֵט בזה אחר זה חומרי שידור בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עליהם שולם כסף – לעצמו. אני יוזם ומפיק את הכתבות מחו"ל, משלם עליהן את זכויות השידורים וזמן השימוש בלוויין ולבסוף שלום קיטל גונב ומשדר את הכתבות שלי לפני ובחינם . על פי מכתבו של מנהל חברת החדשות בערוץ 2 שלום קיטל יָצָא והתקבל הרושם שאני הוא האשֵם בגלל סגנון הכתיבה הבוטה. איזו פדיחה. מנהל חברת החדשות יעני "המתוחכם", בערוץ 2  נוֹטֵל לעצמו ללא רשות חומרי שידור לא לוֹ ומבקש במקביל בלשון צדקנית לקיים על כך בירור ענייני עם הבוסים שלי. לעיתים חשבתי שאולי שָלוֹם קִיטָל צודק בפעולות היירוט שלו לנוכח תגובתם האִילֶמֶת של מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה שלוֹ יאיר שטרן. אי התגובה נראתה כתגובה מתרפסת . ההפרות האַלימוֹת האלה של חברת החדשות של ערוץ 2 נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא פסקו אלא החמירו. חברת החדשות של ערוץ 2 עשתה כל מאמץ להוכיח לציבור שאיננה נופלת במאום במהימנות ומהירות הדיווח שלה מאלה של חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. דבר הגניבה של מרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון בידי חברת החדשות של שָלוֹם קִיטָל נודע ל-  EUROSPORT מפיקת האירוע הבינלאומי ובעלת הזכויות שלוֹ. היא שיגרה מייד מכתב איום ותבעה את מפירי החוק לשלם לה פיצוי בגובה של 2000 דולר [4]. המכתב הזה היה חשוב מבחינתי מפני שהוא שם גבולות לאמביציות חסרות הרסן ומדיניות יירוט חומרי השידור של חברת החדשות של ערוץ 2. על אנשי החברה לדעת כי הם ישלמו על הפרות היוצרים ועליהם להתנהג בצורה תרבותית והגונה בשוק התחרותי של הטלוויזיה הבינלאומית גם אם אין זה נוח להם.

טקסט מסמך : 3 ביוני 1997. חברת החדשות של ערוץ 2 נתבעה לשלם פיצוי בגובה 2000  דולר ל- EUROSPORT  בגין הפרת זכויות השידורים של המרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון מטורונטו. בגוף המסמך נאמר כי אם חברת החדשות תסרב לשלם את הפיצוי היא תיגרר לבית משפט בישראל כדי שיכריע בסוגיה. חברת החדשות שילמה אך לא הפסיקה להתחכם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסורבלת והאיטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הגדיר בשעתו היכן שהוא ב- 1994 (למגיש דן שילון בתוכנית "ערב חדש") את מהותו של מוסד השידור שהוא ניצב בראשו וכפי שהוא מבין את המהות הזאת , כלהלן : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא כמו עיתון "הארץ" ונועדה לאנשים חושבים". הטלוויזיה הציבורית שנועדה לאנשים חושבים עטתה על עצמה ב- 1997 אותות קריסה מוקדם מהצפוי. היא עדיין חוננה בהרבה יכולות אך כפתה על עצמה מסורבלות, כבדות, שומן, ביורוקרטיה, ותגובות איטיות מבלי שנדרשה ומבלי שהייתה כפויה לכך. הרע מכל : היא סירבה להשיב מלחמה שערה.

ביום ראשון – 8 ביוני 1997, שידרה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מאצטדיון "דִינָמוֹ" במוסקבה את משחק הכדורגל רוסיה נגד נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם צרפת 1998. זכויות השידור היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורתן שילמנו במיטב כספינו. זה היה מבצע שידור שדרש הכנות מקדימות רבות יותר מכל משחק אחר בעת ההיא. גם המו"מ על רכישת זכויות השידורים הבלעדיות היה מורכב. הבקשה להטיס את צוות השידור שלי למוסקבה נשלחה למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מוקדם מהרגיל כחודש לפני האירוע מפני שהוא התרחש במקום מועד למהמורות תקשורתיות בעת ההיא. רוסיה הדמוקרטית עדיין נשאה את הגנים של ברה"מ הסובייטית. השקעתי בביטחון השידור הישיר הזה מאמץ יתר. מוטי קירשנבאום היה מספיק אדיב, מהיר, ויעיל, כדי לאשר את בקשתי ולאפשר הפקה וכניסה חלקה של צוות השידור שלנו למוסקבה. מרבית ההתכתבויות שלי עִמוֹ היו בכתב ידי. הוא הסכים לקבל ממני מסמכים שאינם מודפסים על מקלדת אלא בכתב ידי. הוא אמר שכתב היד שלי ברור יותר ממקלדת. אינני יודע אם נהג כך עם האחרים ברשות השידור. .

טקסט מסמך : 4 במאי 1997 . זאת הבקשה שלי ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שנכתבה בכתב ידי ב- 4 במאי 1997 להטסת צוות השידור למוסקבה לצורך שידור ישיר של המשחק רוסיה – ישראל מאצטדיון "דינמו" מוסקבה ב- 6 ביוני 1997. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה שם מזג אוויר חורפי רוסי. יום קַר מאוד וגשום. ניתן היה לשמוע דרך המיקרופון את נקישות שיניהם מרוב קוֹר של השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון בעֵת ששידרו ישיר את המשחק ההוא. נבחרת ישראל הפסידה 0:2. האכזבה הגדולה שלי הייתה משני שחקני הנבחרת בעלי המוניטין האירופי אייל ברקוביץ' ששיחק בליגה האנגלית וחיים רביבו שחקן הליגה הפורטוגלית. לא היה שום מִתאם בין כישרונם לבין יכולתם הדלה על המגרש ברוסיה. העיתונות היללה את שניהם אך מצלמות הטלוויזיה חשפו שוב ושוב את חולשתם . הם נִראו חדלי אישים, מפונקים, ואדישים. כבר היה לי ברור שאייל ברקוביץ' וחיים רביבו אינם מנהיגים. הם גם לא התאמצו מספיק להיות כאלה. החטא הגדול ביותר של כל ספורטאי באשר הוא. ואם התאמצו זה לא ניכר עליהם. אי אפשר לקבל את תופעת הפינוק. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששניהם הפגינו משחק נרפה וחלש. בשעה שצפיתי באייל ברקוביץ' וחיים רביבו בעת שידור הישיר בעמדת ההפקה והניהול שלי באולפן A בבניין הטלוויזיה בירושלים, חשבתי דווקא על חיילי צה"ל בני גילם של שני שחקני הכדורגל המובילים שלנו. הפסד נבחרת ישראל היה צפוי אומנם אך לא בצורה כל כך רשלנית, עלובה, ומשפילה.

נבחרות הספורט של חטיבות הצנחנים, גבעתי או גולני, היו משיגות תוצאה טובה יותר משל נבחרת ישראל הלאומית חסרת המוטיבציה שפשוט קרסה על כַּר הדֶשֶא. על פי ההתבוננות בשחקני נבחרת ישראל במשחק נגד רוסיה אפשר היה לחשוב שלרוץ על המגרש ולרדוף אחרי הכדור זה הדבר הקשה ביותר בעולם. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל לא שירתו ביחידות קרביות בצה"ל כבני גילם האחרים. הם מעולם לא נדרשו לחרֵף את נפשם בשדה הקרב במלחמה אמיתית השונה מזאת 'המתנהלת' על כר הדשא במשחק כדורגל. שחקני נבחרת הכדורגל האלה לא השתתפו מעולם בהגנה על ביטחון המדינה וגבולותיה. במדינה כמו שלנו הנאבקת על חייה מרגע לידתה נוצרת מייד ההשוואה בין הווי החיים הקליל של שחקני הכדורגל המפונקים האמורים לייצג את המדינה בקרבות הספורט לבין ה- הווי הצבאי של מיטב הנוער המתגייס ליחידות קרביות בצה"ל ומגן בחייו על חייהם של אזרחי ישראל. המשחק הנרפה של שחקני נבחרת ישראל בתנאי החורף של רוסיה הכעיס אותי לא רק בשל עליבות הדוֹר, אלא גם בגלל שנדרשתי לשלם עבור העליבות הזאת זכויות שידור טלוויזיוניות לא מעטות .

חברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של שָלוֹם קִיטָל שבה והתחכמה לרשות השידור ב- 6 ביוני 1997 והשתמשה בקטעי המשחק רוסיה – ישראל שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עליו זכויות שידור בלעדיות במיטב כספה. לא היה גבול לאמביציות של שלום קיטל ולא סייג להתחכמויות שלו, וגם לציניות שלו. חברת החדשות של ערוץ 2 בפיקודו של שלום קיטל שידרה בתוכנית שלה באותו ערב במהדורת החדשות קטעים נבחרים מן המשחק ואת שני השערים הרוסיים במסווה של כתבה על שחקן העבר הנודע יהושע "שייע" גלזר כשהוא צופה בשידור הישיר של המשחק בסלון ביתו. בכך חשבה לעצמה כי היא עוקפת בסיבוב ועל פי חוק את בעיית זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 1 של המשחק רוסיה – ישראל 2:0. הם פשוט הציבו מצלמה שלהם נון – סטופ על המוניטור של יהושע גלזר "ולכדו" את שני שערי המשחק אותם שידרו במסגרת הכתבה על שחקן הכדורגל האגדי. ככה נלחם שלום קיטל בי וגם במוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, דודו גלבוע, ורפיק חלבי – שהחרישו. מעשה מכוער, מחפיר, ו- נבזי של גניבת חומרי שידור לא שלהם בדרך יעני "מקורית". זכויות שידורים שהיו רק שלנו ושילמנו בעבורן ל- UFA טבין ותקילין. שלום קיטל נתן אור ירוק לאנשיו. הם לא שאלו אותנו רשות ועשו בחומר המשחק הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבתוך שלהם. נדרשתי שוב למחות בפני שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות [5]. ממש לא הערכתי אותו. אבל גם לא רחשתי כל חיבה לבוסים הבכירים שלי מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי שלי, שידעו כי חברת החדשות של ערוץ 2 נלחמת בדרכים לא כשירות ולא מקצועיות בחטיבת הספורט וחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם בהם, וביכרו להבליג ולשתוק. שלום קיטל קיבע בכך אט – אט אך בשיטתיות צעד אחר צעד את תודעת חברת החדשות של ערוץ 2 בקרב ציבור צופי הטלוויזיה : "אנחנו בערוץ 2 טובים ואמינים יותר, מהירים יותר, וחזקים יותר מערוץ 1 האיטי והמסורבל. אצלנו תוכלו לראות את הכול גם את חדשות הספורט שזכויות השידורים שלו הן כאילו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התודעה חלחלה והציבור האמין למֶסֶר.

שוב נטלתי את מקלדת המחשב וכתבתי לו כלהלן :

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                 9.6.1997                                                                                                          

מר שלום קיטל שלום רב,

הנדון : המשך גניבת קטעי ספורט על ידך וביודעין השייכים בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואשר משלמת עליהם ממון רב בגין הבלעדיות (משחק הכדורגל רוסיה – ישראל ב- 8.6.1997). צר לי שרק עתה אני מתפנה לכתוב לך ולהגיב שוב על מעשיך המחפירים. אתה ממשיך לגנוב ממסך הטלוויזיה הישראלית וביודעין קטעי ספורט השייכים בלעדית לרשות השידור שקנתה אותם בממון רב. אתה מפר ביודעין את כל חוקי השידור הישראלי והבינלאומי, ומתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין בצורה בלתי הוגנת , ממש כפי שגנבת מ- Eurosport ב- 2.7.1997  וב- 10.9.1996, וטענת "לתום לב ושלא ידעת שזה אסור" וכו'. אתה באמת חושב שמישהו כאן מאמין לך.

גניבת השערים של המשחק רוסיה – ישראל ב- 8 ביוני 1997 ושידורם בערוץ 2 באצטלה של כתבה על יהושע גלזר והתרשמותו וכו' היא עוד מעשה של שוֹד לאור היום. חמור לא פחות הוא גניבת הסיגנל והשערים של המשחק הנ"ל מן רשת הטלוויזיה הרוסית RTR  (לא קיבלת את הסכמתם , ולא קיבלת את הסכמת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המחזיקה Terrestrial בזכויות השידור בישראל), ושידורם במהדורת חצות באותו לילה בהגשת גיא זוהר. ברור שלהפרות בוטות כאלה שלך ו-גניבות שיטתיות ביודעין של חומרים לא שלך, ושעולים ממון רב למתחריך, לזה צריך לשים סוף, וזה גם לא כל כך קשה בעצם. המהלך הראשון הוא לתת פומבי לעובדה המצערת שאין עליה ערעור, שאתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה ומבישה שכזאת כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

עותקים  :  מנכ"ל.

               מנהל הטלוויזיה.

               מנהל החדשות.

               היועץ המשפטי.

              סמנכ"ל כספים וכלכלה.

טקסט מסמך : 12 ביוני 1997. זהו מסמך התגובה שנשלח על ידי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלוום קיטל , מלווה בעותקים לבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. "שלום קיטל, אתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ", כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור העדיפה להחריש ונהנתה להתבונן מהצד בהתקוטטות שלי עם מר שלום קיטל. הפעם הזאת נזעק מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי לעזרתי ובעצם לעזרת עצמו. הוא הבין שגניבת זכויות השידור איננו ריב אישי שלי עם ערוץ 2, אלא עניין עקרוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שצריך להתעקש וללחום עליו כדי לשמור על מוניטין מקום העבודה שלו. בצַר לרפיק חלבי שלח את מחאתו המנומסת למתחרהו מן העבר השני ונזהר בלשונו [6]. זה היה מאוחר מידי ומעט מידי. חברת החדשות של שלום קיטל נחשבה כבר למהירה ומהימנה יותר מחטיבת החדשות של ערוץ 1 .

הטלוויזיה הישראלי – רשות השידור   9.6.1997                                                           מנהל החדשות

לכבוד שלום קיטל

מנכ"ל חברת החדשות

ערוץ 2  ירושלים

צר לי לפנות אליך שוב בענייני זכויות שידור .

אילו היית פונה אלי אתמול הייתי משתדל לשכנע את הממונים לאשר לכם לשדר את שני השערים שהבקיעה נבחרת רוסיה לרשתו של רפי כהן . מה שעשו אתמול עורכי החדשות בערוץ 2 איננו מכובד, איננו מקובל ולדעתי הצנועה גם איננו מוסיף לכם כבוד. זהו מחטף לשמו וכך נהגתם במשחק נגד קפריסין.

אין לי עניין לתגרנות ולהתקוטטות מילולית. התחלנו בתהליך של שיתוף פעולה ואני גאה בכך. זהו תהליך שסופו לסייע לשני הערוצים בעבודה העיתונאית, והנה במחי מעשה אחד או שניים אתם מצליחים לערער את האימון שלנו בכם.

ציפיתי הבוקר לטלפון עם התנצלות אבל הקו נעלם. אמש הוסיפו עובדיך התחכמות על התחכמות כאשר שידרו בלילה, כך נמסר לי את שני השערים מזוויות שונות של הטלוויזיה הרוסית. אתה יודע היטב שגם את התעלול הזה אסור לכם לעשות. חבל ! 

מצפה לתשובתך.

                                   בברכה ,

                                   רפיק חלבי

                                   מנהל חטיבת החדשות

עותקים :

המנכ"ל.

מנהל הטלוויזיה.

היועץ המשפטי.

מנהל מחלקת הספורט.

דובר רשות השידור.

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן החליט להתערב בעניין "גניבת החומרים" ע"י ערוץ 2 כשכלו כל הקיצים. גם הוא נזכר מאוחר מידי. הג'נטלמן הזה היה כבר מנהל טלוויזיה מופסד. זה היה ביום חמישי – 12 במרס 1998 בעת שאֶרֶז טַל הוריד מן הלוויין לתוכנית שלו "רק בישראל" בערוץ 2 המסחרי תמונות בעֵת שידור ישיר של משחק כדורסל בגביע אירופה בכדורסל מאיטליה , בולוניה נגד מכבי ת"א, משחק ששודר במקביל לתוכנית שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ורק לה היה את זכויות השידור הבלעדיות של המשחק הזה . נוצר מצב שבו ערוץ 1 וערוץ 2 שידרו בפרק זמן מסוים בשידור ישיר את אותן התמונות שהגיעו מבולוניה . בהבדל אחד. ערוץ 1 הציבורי רכש את זכויות השידורים הבלעדיות של משחקי מכבי ת"א בארץ ובאירופה באותה עונה תמורת ממון רָב (ראה פירוט מתמטי בספר "הקשר הסימביוטי") שלא לדבר על תשלום העלויות הטכניות הנוספות של שידורי הלוויין מבולוניה לירושלים. זאת לא הייתה הפרה מקרית של זכויות שידורים ע"י ערוץ 2 המסחרי, אלא שיטתית ,בוטה, מכוונת, ומתוכננת. יָאִיר שְטֶרְן נזעק מאוחר מידי להתלונן בפני היועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מֵצְקֶבִיץ' ובפני אורי שנער מנכ"ל "קשת". הנה המכתבים כלשונם [7].

טקסט מסמך :  13 במארס 1998. זהו מכתב המחאה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן שהוגש למנכ"ל הזכיינית "קשת" אורי שנער ודן בגניבת חומרים של ערוץ 2 המסחרי מערוץ 1 הציבורי. ההתערבות של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נעשתה מאוחר מידי ובעדינות יתר וללא יחסי ציבור מינימאליים. מכתב המחאה גווע מעצמו. ערוץ 2 לא נפגע ולא נענש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 במארס 1998. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פונה ליועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מצקביץ בגין גניבת השידורים של שדרן ערוץ 2 ארז טל : "אבקשך לפעול בכל החומרה עד הגשת תביעה משפטית נגד שידורי קשת בעוון גניבת חומרים והפרת זכויות שידור". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

לא יצא מהמכתב הזה דבר. לא נעשה שום Follow up ע"י מנהל הטלוויזיה בעצמו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה מכותב אך המכתב הזה לא עניין אותו. הוא ניצב על סף סיום תפקידו ברשות השידור ולא חשב שעכשיו ממש ברגע זה כחודש וחצי לפני פרישתו, הוא צריך לריב את ריבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 שוב לא נענש. אורי שנער וודאי שלא.

ביום שני – 20 באפריל 1998, ערך עו"ד יחיאל (חיליק) גוטמן בביתו בירושלים מסיבת פרידה רבת משתתפים למנכ"ל היוצא מוטי קירשנבאום. פגשתי שם את שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות הנמרץ של ערוץ 2. לחצנו את ידינו ושוחחנו בשקט באחת הפינות בדירה הענקית אודות העבר הלא רחוק. שלום קיטל ידע שהיה לא בסדר כשנהג בחוסר הגינות אלמנטארית כלפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת החדשות של ערוץ 2 הנהיגה מדיניות שיטתית של הפרה ויירוט חומרי טלוויזיה לא שלה, ושימוש בחומרים אלה בחינם על המרקע שלה, ללא רשותם של גופי שידור אחרים במדינת ישראל ששילמו על אותם החומרים האלה הון עתק. אחד מקרי ההפרה המפורסמים היה בסתיו 1996 כשהמערכת של התוכנית "חמש עם רפי רשף" (שייכת לחברת החדשות), גנבה ושידרה ללא רשות חומרי כדורגל מהליגה האנגלית שצולמו ע"י רשת הטלוויזיה הלוויינית הבריטית B SKY B של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (שודרו על אחד הלוויינים המתנקזים לחוות הלוויינים של ערוץ 2 בנווה אילן). זכויות השידורים הבלעדיות של שידור הכדורגל האנגלי במדינת ישראל היו באותה העת קניין בלעדי של ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בטלוויזיה כבלים בלבד. חברת החדשות הפרה את זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 5 ו-מיילן טנזר נזעק בצדק להגן על עצמו ועל רשת השידור שלוֹ.

אין דבר נַלוֹז יותר מגניבת חומרי שידור בלעדיים שלך עליהם שילמת במיטב כספך ע"י גוף שידור מתחרה. חברת החדשות של ערוץ 2 רצתה להצטייר בציבור כגוף שידור חדשותי מהיר וראשוני בכל תחום מערוץ 1 בעלת מהירות ביצועית שיש לה חזקה על ראשוניות החשיפה אם לא על הבלעדיות. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קִיטָל לא בחלה בשנות ה- 90 של המאה הקודמת בשום אמצעי במאבקה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כולל הפרות גלויות של זכויות יוצרים במסגרת ניסיונותיה להסב לעצמה דימוי של סוס מרוצים מנצח בכל תחרות. חברת החדשות של ערוץ 2 נתפשה על חם יותר מידַי פעמים מנתצת את אמנת השידורים מכדי שמישהו יאמין לה כי הגניבות שלה נעשו באקראי. זאת היא מדיניות שידור הראויה לכל מילת גנאי אך לא נשמעה מעולם מפיהם של הבוסים של שָלוֹם קִיטַל. הטקסטים הבוטים שנכתבו על ידי בכעס רב לשָלוֹם קִיטַל שהפר ביודעין את זכויותיי (ואת זכויות ערוץ 5) מבלי לשלם על כך שום פיצוי לא נכתבו בכְדִי. הם היו תוצאה של נאמנות מופלגת לרשת הטלוויזיה שלי.

טקסט מסמך : 20 באוקטובר 1996. זהו מכתב המחאה ששלח מיילן טנזר מנכ"ל ערוץ 5 ב- 20 באוקטובר 1996 לשלום קיטל מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 בגין הפרת הבטחותיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן.

שָלוֹם קִיטָל לא היה הראשון שהפר זכויות יוצרים תוך שהוא חובט בפרצופו של ערוץ 1 המסורבל ואיטי בתגובותיו. גם דן שילון (היה פעם מעובדיה) עשה זאת בפרהסיה כששידֵר בתוכניתו "בשידור חי" בערוץ 2  ביום שישי – 20 בנובמבר 1998, "חומרי ספורט בלעדיים" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא תגובתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הוא שידר ללא הסכמת רשות השידור את שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה שהסתיים בתוצאה 1:1 במונדיאל של מכסיקו 1970. החומר הבלעדי הוגש לוֹ על קלטת ביתית VHS פרטית מידיו של נסים קיוויתי. שאלתי בעצמי את נסים קיוויתי שכבר פרש ממזמן מרשות השידור, כיצד עובד לשעבר כמוהו במחלקת הספורט שלי מרשה לעצמו למסור חומר בלעדי שלנו שנמצא במקרה ברשותו, לידי הערוץ המתחרה,  ללא קבלת רשות מהגורמים המוסמכים. נסים קיוויתי השיב לי, "הולכתי שולל ע"י תחקירני התוכנית". לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִגרעות רבות אך יתרון אחד גדול. עומד לרשותה ארכיון בלעדי עצום מתקופת היותה מונופול שידור. הארכיון שלה מכיל מיליוני פריטים. אחד מהם הוא קטע ממשחק הכדורגל המפורסם ישראל – שוודיה שנערך ביום ראשון – 7 ביוני 1970 בעיר טוֹלוּקָה במונדיאל מכסיקו 70' והסתיים בתוצאה 1:1. האייטם הזה הוא קניין ורכוש שידור בלעדי של רשות השידור למרות שדן שילון עצמו היה השַדָּר במשחק.

לרוע המזל שני הטייפים הכבדים של המשחק ישראל – שוודיה שהוקלטו בשיטת השידור הישנה בימים ההם על סרטי הקלטה מגנטיים בני 60 דקות בעלי רוחב פס של שני אינטשים והשתמרו כשלוש שנים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נמחקו ע"י אנשי חטיבת החדשות במלחמת יום הכיפורים 1973, כדי לפנות מקום להקלטת אירועי המלחמה. אִיוֶולֶת. אם מישהו היה חושב שם רק צעד אחד קדימה, ניתן היה לפחות ל- תקצר את האירועים הבולטים של המשחק ושני השערים שהובקעו בו לקטע בן 20 – 15 דקות כדי לשמרו לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם קולו של השַדָּר המקורי (דן שילון). זה לא נעשה.

בראשית 1979 הגינו אלכס גלעדי ואנכי רעיון לשָדֵר תוכנית ספורט נרחבת בת כ- 100 דקות בסופה של השנה וכינינו אותה , "סיכום שנות ה- 70 בספורט בעשוֹר הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". התוכנית המיוחדת הזאת שודרה בהצלחה גדולה בשבת – 29 בדצמבר 1979 ועסקה בציוני דרך בולטים בספורט בישראל והבינלאומי. אחד האירועים הנחשבים בתוכנית הזאת היה העפלתה של נבחרת ישראל לטורניר מכסיקו 70'. מוזר אבל זאת הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שנבחרת ישראל בכדורגל העפילה לגמר מונדיאל כדורגל כלשהו. בטורניר הגמר הפסידה ישראל במשחק הראשון נגד אורוגוואי 2:0, ואח"כ סחטה תיקו אפס נגד נבחרת איטליה וסיימה בתיקו אחת את משחקה עם שוודיה. מוטל'ה שפיגלר הבקיע את השער היחיד לזכות ישראל. חלפו כבר 45 שנה מאז אותו הרגע. ככל שהן חולפות גם השער של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר משתבח כמו יין יָשָן וניצב בבדידותו בפסגת נצח זוהרת. ביקשתי מרשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA שהפיקה וצילמה את מונדיאל מכסיקו 1970, את שני השערים של המשחק האבוד ההוא. TELEVISA עשתה לי טובה גדולה כשאיתרה בארכיונה את החומר המבוקש. קיבלתי מהם בחינם טייפ שני אינטשים קטן ועליו שתי דקות בשָחוֹר / לָבָן של שני השערים של מרדכי שפיגלר ובנגט טוּרסוֹן בשיטת השידור האמריקאית NTSC 525. חומר הצילום המכסיקני הועבר באמצעות קונברטור אופטיקאלי יָשָן לסטנדרט השידור האירופי המקובל  PAL 625 בו משתמשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. על תמונת ה- Video באיכות ירודה (זה מה שהיה) ערכתי את קולו של שָדָר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם ז"ל בהיעדר קולו האבוּד של השַדָּר המקורי דן שילון. כך זה גם שודר בתוכנית הסיכום. שַדָּר הרדיו הנִצחי קנה לו לפתע תהילת עולם גם בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו אז נחלתו הבלעדית של דן שילון. זה הרגיז את דן שילון. הוא נפגע שלא בצדק.

בתוכניתו "בשידור חי" ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 הזמין לאולפן את מרדכי "מוטל'ה שפיגלר", וסיפר לצופים (הרבים) בתוכניתו מבלי שהוא מכיר את העובדות, "כי בעת ביקור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בו השתתף פעם כאורח באחת התוכניות גילה להפתעתו במקרה בארכיון את הטייפ האבוד של המשחק ישראל – שוודיה במכסיקו 70' שהונח על הרצפה כאבן שאין לה הופכין". הוא הציג את הטייפ האבוד לראווה בפני מצלמות האולפן והוסיף, "קיבלתי את הטייפ במתנה מהמפיק חיים מלובן, כאן נמצא השידור האותנטי שלי שמחלקת הספורט החליפה אותו במתכוון עם קולו של נחמיה בן אברהם כדי להעלים את קולי שלי, מחלקת הספורט יכולה לשוב ולמצוא בתוכו את קוֹלִי האבוּד בטֵייפּ האבוּד". את טייפ הארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העניק כשי לאורחו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. לדברים האלה כמובן לא היה כל שחר. שני הטייפים המקוריים עליהם הוקלטו שתי המחציות של המשחק ישראל – שוודיה היו בני 60 דקות כל אחד. דן שילון חשף לצופיו את טייפ השִחזור הקטן שקיבלתי ב- 1979 מחברת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA. הסיפור הלא נכון הזה ששודר ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 בתוכנית "בשידור חי" בערוץ 2, הרגיז אותי בעיקר מפני שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל התוכניות שלוֹ יוסי משולם שתקו. ביקשתי מאורי פורת מנכ"ל רשות השידור את התערבותו [8].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית. מחלקת הספורט / ירושלים.

יום ראשון  –  22 בנובמבר 1998.

אל : המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל התוכניות.

מאת : יואש  אלרואי.

הנדון : 1.  שידור "חומרי ספורט בלעדיים" של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 ללא נטילת רשות בתוכנית "בשידור חי" של דן שילון בערוץ 2, ביום שישי – 20 בנובמבר 1998. 2. הצגת טייפ 2 אינטש שהוא רכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ע"י דן שילון בה התוכנית הנ"ל והפקדת רכוש השידור הארכיוני של ערוץ 1 בידיו של מוטל'ה שפיגלר אורח התוכנית "בשידור חי".

למנכ"ל שלום רב,

דן שילון שידר ביום שישי – 2.11.1998  בתוכניתו "בשידור חי" חומרי ספורט בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, ללא קבלת רשות מהמוסדות המוסמכים ברשות השידור. אני מבקש את התערבותך. את החומר הבלעדי (שערו של מוטל'ה שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה בגביע העולם בכדורגל מכסיקו 70'), הוא קיבל מנסים קיוויתי על קלטת ביתית VHS. שוחחתי בעצמי עם נסים קיוויתי שהבהיר לי מפורשות כי נעשה מטעם התוכנית "בשידור חי" מעשה לא הגון, והוא נסים קיוויתי הוּלַך שולל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוצגה ע"י דן שילון ככלי ריק ושק חבטות. ניתן לפגוע בה ככל שרק ירצה האיש "הכול יכול" ע"י מנחה התוכנית "בשידור חי"  מתוך הנחה שרשות השידור היא גוף מסורבל  ועד שהגוף הכבד הזה יתעורר  הכול יישכח בינתיים.

יתרה מזאת. במהלך התוכנית הציג המנחה לראווה טייפ 2 אינטש שהוא רכוש בלעדי בלתי משתנה של רשות השידור, טייפ שהגיע לידיו בצורה לא חוקית לחלוטין. דן שילון סיפר לצופיו בתוכניתו שלשום, שכאשר השתתף כאורח בהקלטת תוכנית טלוויזיה בערוץ 1, בשעה שהמתין לתורו להתאפר, גילה להפתעתו טייפ קטן של 2 אינטש שהונח על רִצפת החדר כלאחר יד כפונקציה של "מִשקוֹלֶת" המונעת את סגירת הדלת. להפתעתו הבחין שעל הטייפ רשום, "שערו של מוטל'ה שפיגלר במכסיקו 1970". עוד סיפר דן שילון שהמפיק חיים מלובן נתן לוֹ את הטייפ כ- "מתנת שידור" והוא כמובן לא סירב לקחת אותו.

אורי, ממתי חיים מלובן מוסמך למסור טייפים שהם רכוש שידור בלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2…??? דן שילון הוסיף עוד שזהו הטייפ המקורי האבוד של המשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 שנערך במונדיאל מכסיקו 1970 לפני יותר מעשרים ושמונה שנה. הוא טען שמחלקת הספורט ששידרה במהלך השנים שחלפו את שערו של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר שוב ושוב, החליפה בכוונה תחילה את קולו האותנטי בקולו של נחמיה בן אברהם, והנה נמצאה האבדה ומחלקת הספורט יכולה למצוא את הקול האבוד המקורי שלו בטייפ ה-כאילו אבוד. כמובן שמדובר בסיפור לא נכון של דן שילון שנועד להציג את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ככלי ריק ו-כעירום ועריה. דן שילון יודע את האמת במקרה זה טוב יותר מהאחרים. הוא זה שכמנהל מחלקת הספורט בימים ההם ושַדָּר חדשות במלחמת יום כיפור ב- 1973 נתן יד למחיקת טייפים רבים שהיו אבן מסד של ארכיון הספורט (כולל מחיקת טייפים של אולימפיאדת מינכן 72') ופינויים / מחיקתם לטובת הקלטת מאורעות מלחמת יום הכיפורים של 1973 הבלתי צפויה. הטייפ הקטן (רוחב רצועה בת 2 אינטשים בעלת אורך זמן של 5 דקות) שהוצג בתוכנית "בשידור חי" כטייפ המקורי של המשחק ישראל- שוודיה הוא כמובן טייפ שיחזור שקיבלתי בשעתו מרשת הטלוויזיה המכסיקנית "TELEVISA" לצורך עשיית ועריכת התוכנית "סיכום עשור ה- 70" ששודרה בשבת האחרונה של חודש דצמבר 1979.

דן שילון הפקיד את הטייפ שלא שלוֹ "בשידור חי" (תרתי משמע) בידיו של מוטל'ה שפיגלר לפיקדון ואמר לו, כלהלן, "…אם יואש אלרואי יחפוץ בטייפ האבוּד אנא החזירו לבעליו…". אורי, אני מבקש את טיפולך המיידי בעניין המסריח הזה. וחוץ מזה אם באמת יוברר שזהו הטייפ המקורי של המשחק ישראל- שוודיה במכסיקו 70' עם קולו של דן שילון, אתה רשאי לערוף את ראשי.

בברכה, יואש  אלרואי.

עותק : בִּילִי סֶגָל – מנהלת הָ-סִרְטִיָה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.                                                                  

[1] אלכס גלעדי שַח לי בגאווה את ההגיג שלו "עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום" בדאלאס – ארה"ב ביולי 1994 במשרד ההפקה שלנו ב- IBC, בעת הפקת שידורי גביע העולם בכדורגל של מונדיאל ארה"ב 1994.

בקיץ 2006 נפגשתי עם מוטי קירשנבאום ז"ל אז איש ערוץ 10 ומגיש תוכנית האקטואליה היומית "לונדון את קירשנבאום" במשרדו בקומה ה- 14 ב- "בית הוורד" בגבעתיים לצורך קידום התחקיר המשך וכתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". בפגישה הזאת ביקשתי ממנו גם לזהות כל מיני אנשים בכל מיני תמונות סטילס שהצטברו בארכיון הסדרה. במהלך הזיהוי התפתח בינינו דין ודברים כשאמרתי לו, "כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם שגו בעת עבודתם ברשות השידור כולל אותך", וגם נימקתי למה. למרות שזה היה מזמן וחלפו יותר מתריסר שנים מאז התבוסה נוראית ההיא לערוץ 2, מוטי קירשנבאום נדלק. הוא האשים אותי שתמכתי בצעדיו בטרם התבוסה ובגדתי בו אחריה. "…התכופפת מול הרוח והדלפת לעיתונות…", צעק עלי ונופף בידו. התבוננתי בו. הוא ידע שהייתי נאמן לו ולמקום עבודתי ללא פשרות, ומעולם, אבל מעולם לא הדלפתי דבר מהנעשה ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעיתונות, ו/או לשום גורם תקשורתי אחר (!). במידה ודיברתי עם אנשי העיתונות הכתובה (ואמנם דיברתי לא פעם ולא פעמיים, ביקשתי לפתוח מירכאות). כשרצה ידע מוטי קירשנבאום להיות "פולני" וצעקן שאיננו דובר כלפיי אמת. גם היום בחלוף 26 שנה מאז הפסד זכויות הכדורגל הישראלי על שני מרכיביו (ליגה + גביע) בימים ההם לאלכס גלעדי ודייויד פדרמן שני נציגי ערוץ 2 אני שם את ידי על ספר התנ"ך ואומר, "לא בגדתי". כעסתי עליו אבל מעולם לא דיברתי מאחורי גבו של מוטי קירשנבאום ז"ל. אינני מצפה שהסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז חודש אוקטובר של שנת 1998, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" (THE  GREATEST  INFORMATION  REVOLUTION  IN  HISTORY) תזכה לקונצנזוס. ברור לי ו-אני יודע שלא תהיה הסכמה כללית לגבי 13 הספרים בסדרה, אף על פי כן אינני חוזר בי משום פרט מהפרטים המצוינים בתיעוד בן 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים. כל העובדות המופיעות בסדרה הארוכה והמפורטת נכונות ב- % 100. אולי לא הייתי נחמד כל כך בעת 32 שנות עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אבל לא הייתי שקרן.

סוף פוסט מס' 866 (1160). הועלה לאוויר ב- 24 במארס 2020.

[2]  ראה נספח : מכתבי לשלום קיטל מתאריך 2 ביוני 1997.

[3]  ראה נספח : מכתבו של שלום קיטל אל יאיר שטרן מתאריך 2 ביוני 1997.

[4]  ראה נספח : המכתב של EUROSPORT לחברת החדשות התובעת 2000 דולר.

[5]  ראה נספח : מכתבי אל מנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל מ – 12 ביוני 1997.

[6]  ראה נספח : מכתבו של רפיק חלבי מנהל החדשות בערוץ 1 בתאריך 9 ביוני 1997 לשלום קיטל מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 2 .

[7]  ראה נספח : מכתב התלונה של יאיר שטרן מנהל ערוץ 1 מ- 13 במרס 1998 אל אורי שנער מנכ"ל "קשת" המוחה נגד גניבת חומרי שידור של משחק הכדורסל בולוניה – מכבי ת"א בעת שהמשחק שודר ישיר בערוץ 1.

[8]  ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת  מ-  22 בנובמבר 1998 בגין שידורי חומרי ספורט ארכיוניים בלעדיים של ערוץ 1 ללא רשות בתוכנית "בשידור חי" של דן שילון ביום שישי – 20 בנובמבר 1998.

סוף הפוסט מס' 866 (1160). הועלה לאוויר ב- 24 במארס 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

תגובות

פוסט מס' 1160. מַרְאֶה עֵינָיִים ו-מִשְמָע אוֹזְנָיִים (2). התאריך ההוא של 17 במאי 1994. יותר מאשר שיחקו יריביו השאפתניים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל נגדם פּוֹקֶר דַל והפסיד. הרבה יותר מאשר הפסיד ונוּצַח, הוא הוּבָס ועמו כל רשות השידור ההיא. מכל היבט טלוויזיוני היה מדובר בטרגדיה של השידור הציבורי. בצַר לו, בהיותו רב אמן של ביטוי ו-ניסוח הִרְבָּה מוטי קירשנבאום ז"ל להשתמש בכישרונו זה, ונימק ותירץ את כישלונו ותבוסתו המרים ההם כשהוא מצהיר לא פעם אחת וגם לא פעמיים : "…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…", והתכוון להֲמוּלָה הגדולה מעין רעידת אדמה שנוצרה ב- 17 במאי 1994 סביב פרשת רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לראשונה בהיסטוריה ע"י ערוץ 2 המסחרי הצעיר והאמביציוזי מול תבוסת רשות השידור הוותיקה שהחזיקה בזיכיון השידורים הטלוויזיוניים של הליגה הלאומית בכדורגל (היום ליגת העל) מאז 1968 במשך 26 שנים. היה מדובר בניסוח שָנוּן של מוטי קירשנבאום ז"ל אולם לחלוטין לא מדויק מפני שמי שנשא במִשְרָה הָרָמָה של יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בימים ההם של 1994 איש יקר אֲרְיֵה זָיְיף ז"ל, היה תומך נלהב של השידור הציבורי, ו-הוא הבטיח לי ולמוטי קירשנבאום כי המועצה תממן כ- 1/3 מזכויות השידורים שאנחנו (חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) נשלם להתאחדות בחוזה החדש של 1997 – 1994 באמצעות שידור שקופיות חסות של "מפעל הניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ" במסגרת השידורים הישירים הרבים והמתוכננים שלנו את אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ וברחבי הגלובוס. "…קנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה החדש של 1997 – 1994, והטוטו יעזור לכם לממן את העסקה…", אמר לשנינו אז אריה זייף ז"ל. זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה הציבוריות והמסחריות בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IAAF  ,UEFA  ,FIFA  ,IOC – וגם  להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא. גם פּה וגם שָם.  פוסט מס' 1160. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1160 הועלה לאוויר ב- 7 בינואר 2023. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

↑