פוסט מס' 1269. נֶהֶגָה, נִרְֹשָם, וְ-נִכְתָּב על יָדִי ו-מטעמי ב-יום שלישי ב-12 ב-חודש מארס של שנת 2024, ו-קוֹדֵם לָכֵן עוּדְכַּן על ידי ב- 3 בחודש דצמבר של שנת 2023. פוסט מס' 1269. כּל ה-זכויות שמורות ל-חוקר, ה-כותב, ו-המחבר יואש אלרואי.  

פוסט מס' 1269. געגועיי ה-עָזִים ו-הָכֵּנִים ל-מנהיגי ה-עבר ה-דגולים ה-הם של האומה ו-המדינה שלנו, שחלקם אינם עוד בחיים, אולם נותרו בלתי נשכחים – זיכרונם לברכה : דוד בן גוריון ז"ל + לוי אשכול ז"ל + גולדה מאיר ז"ל + יצחק רבין ז"ל + אהוד ברק יבד"ל + מנחם בגין ז"ל + יצחק שמיר ז"ל…הטקסט נכתב על ידי שוב, ב- 3 בחודש דצמבר של שנת 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

מדע הספורט על כל מרכיביו ה-מקצועיים, המתמטיים, הפיזיקאליים, ה-כימיים, ה-אנטומיים, וה-פיזיולוגיים – הוא מדע ש-מְיוּעַד לאנשים חושבים בלבד…!!! בַּל ו-אַל תאמינו לאנשים פטפטנים וטיפשים ש-הוגים מעֵת ל-עֵת מהצד…את נוסחתם המתנשאת, העלובה והמטופשת…ה-אומרת ו-מתיימרת ל-קבוע כלהלן :

״…ל-ספורטאים ול-ספורטאיות ה-מצטיינים ו-המצטיינות בארץ ובעולם, ה-שיאנים ו-השיאניות הארציים והעולמיים על המסלולים ובאצטדיונים וב-בריכות השחייה  – "יֵש שֵֹכֶל ב-רגליים וב-ידיים…אך לא ב-ראש…".

ובכן, אַל תאמינו לנוסחה הנ"ל שלהם…! מדובר ב-אנשים ו-נשים, חלקם מורים ומורות וגם מחנכים ומחנכות כוזבים, ברברנים עלובים, רברבנים רפי שֵכֶל, ו-מִתְּנָשְֹאִים…אל תאמינו ל-אותם ה-דוֹבְרִים ה-שקרנים ה-אֵלֶה…! ". אנוכי כותב כאן טקסטים ורכילויות מרים ששמעתי אותו אישית אודותיי לא פעם ולא פעמיים ונאמרו מאחורי גבי…כ-ילד ו-נער בקיבוץ אפיקים ההוא שלי בעמק הירדן שָם נולדתי ו-גדלתי ו-שָם למדתי, ו-שָם התחנכתי…משום ש-אהבתי מאוד להאזין לשירתם ולמוסיקה של אלוויס פרסלי, ריקי נלסון, קליף ריצ'ארד, פֶּט בּוּן, פרנק סינטרה, דוריס דיי, לואי ארמסטרונג, וזמרים וזמרות רבים ורבות אחרים אמריקניים, אנגליים, צרפתיים, ורוסיים…!!!

כמות ה- IQ בראשו ו-שִיכְלוֹ של כל ילד/ה, ושל נער/ה צעירים, ושל אדם ואישה בוגרים – איננו נקבע לעולם על פי אהבותיהם, תחביביהם, מקצועותיהם, ועיסוקיהם…!!!

חוויתי את הרכילות המזוויעה הזאת על עצמי ו-בשרי במשך שנים בקיבוץ…כשנודע ל-חלק מחברי קיבוץ אפיקים ההוא… שאנוכי אוהב להאזין ל-שירתם של אלוויס פרסלי, ריקי נלסון, קליף ריצ'ארד, צאבי צ'ייקר, פרנק סינאטרה, דוריס דיי, לואי ארמסטרונג, פֶּט בּוּן, ו-אחרים, יותר מאשר להקשיב ל-נגינתם של רחמנינוף ו- יאשה חפץ על פסנתר ו-כינור…אהבתי את המוסיקה ההיא של הזמרים והזמרות האמריקניים והאנגליים ההם וההן…לא פחות מאהבתי את המוסיקה הקלאסית ההיא שיצרו וחיברו מוצארט, בטהובן, מנדלסון, חצ'אטוריאן, ו-באך…ו-עוד מוסיקאים ומוסיקאיות רבים ורבות אחרים…הם חלק מחברי קיבוץ אפיקים ההוא לא התביישו להתערב כל הזמן בחיי הפרטיים ולרכל ולבוז לי…מאחורי גבי…

בקיץ ההוא בשנת 1963 ההיא ניתקתי מגע ועזבתי את קיבוץ אפיקים ה-רכלני מאחורי גבי…ל-עד…לנצח…!!!

סיימתי בהצטיינות את לימודיי כמורה להתעמלות וספורט ב-מדרשה לחינוך גופני ב- "מכון ווינגייט" ההוא…המחנך והמורה ה-ראשי ה-דגול וה-בלתי נשכח שלי בשנתיים ה-מדוברות  ההן של 1965 – 1953 ב- "ווינגייט", היה אורי אפק (פינצ'וק). ל-עַד, עד סוף חיי, אדם, מורה, ו-מחנך בלתי נשכח עבורי (!).

יום שלישי – 12 בחודש מארס של שנת 2024. פוסט מס' 1269.כל הזכויות שמורות כ-רגיל לי – לכותב, החוקר, ההוגה, ו-המחבר של כל ה-פוסטים, יואש אלרואי. אומר ואחזור שוב על מילותיי ה-נ"ל אלה המודגשות בצבע אָדוֹם…אַל ו-בַל תאמינו להם ל-קשקשנים האלה…! 

אנוכי אוטוטו בן 90 שנים…געגועיי הלאומיים ה- "קיבוצניקים" ה-עזים ותודתי הלאומית הגדולה שלי וגם של רעייתי שלי יעל תג'ר…ושל עוד אזרחים רבים אחרים בני קיבוץ אפיקים  בימים אלה ב-מדינת ישראל היקרה…ל-אישים היקרים האלה מנהיגי מדינת ישראל דוד בן גוריון ז"ל + לוי אשכול ז"ל + גולדה מאיר ז"ל + יצחק רבין ז"ל + מנחם בגין ז"ל + שמעון פרס ז"ל + יצחק שמיר ז"ל + אהוד ברק יבד"ל…געגועיי אלה אינם יודעים גבולות…!!!

ה-טקסט ה-מצ"ב נכתב על ידי והועלה לאוויר ב-תאריך של יום שלישי – 3 בחודש דצמבר של שנת 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי. אנוכי במקור בן קיבוץ אפיקים הבלתי נשכח בעמק הירדן הבלתי נשכח…!!! קיבוץ אפיקים בעמק הירדן הוקם ע"י אבותינו באמצע שנות ה- 20 של המאה הקודמת…הוריי משה בלינדמן ו-שרק'ה פרס עלו והעפילו שניהם לארץ ישראל בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת מ-ליטא…משתי העיירות הליטאיות ההן, שִירְוִוינְט ו-קוֹבְנָה…אז ב-ימים הרחוקים ה-הם שחלפו לבלי שוב…

הוריי ז"ל הם וחבריהם – הקימו את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן שנחשב במשך שנים רבות ל-סמל ודוגמא בכל רחבי מדינת ישראל ההיא…רבים אמרו שקיבוץ אפיקים בעמק הירדן איננו רק הקיבוץ הטוב ביותר המשגשג ביותר, והעשיר ביותר מבין כל קיבוצי עמק הירדן…אלא הוא הקיבוץ האיכותי, הטוב ביותר, והמבוסס ביותר בארץ ישראל ובכל במדינת ישראל ההיא…

הטקסט נכתב ונרשם ע"י יואש אלרואי. אנוכי לשעבר בן קיבוץ אפיקים הבלתי נשכח לעד, אוטוטו בן 90… נולדתי בקיבוץ אפיקים ב- 4 בחודש יוני של שנת 1938, ב- ה' בחודש סִיוָון, ערב חג שבועות של שנת תרצ"ח ההיא…קיבוץ אפיקים + חבריו ו-בניו, חברותיו ובנותיו לדורותיהם נותר עבורי ועבור משפחתי בלתי נשכח לעד…!!! 

שם המשפחה המקורי ה-לִיטָאי של אבא שלי היה "בלינדמן / Blindman" (בתרגום חופשי…"אָדָם עִיוֵור" …), על פי ולפי בקשתו של ראש הממשלה דוד בו גוריון דאז, ב-שנים ההן של  1953 / 1952 מכל אזרחי מדינת ישראל ל- עָבְרֵֵת אֶת שֵם משפחתם מ-לועזי ל-עברי…

אבא שלי משה בלינדמן ז"ל הסכים ו-נעתר לבקשה לנטוש את שם משפחתו ה-לִיטָאִי בבבן מאות שנים…ועיברת שם שם המשפחה ל- "אַ לְ ר וֹ אִ י"…

אנוכי רציתי וביקשתי בשעתו לחזור ולשוב לשם משפחתי המקורי ההוא "בלינדמן"… למען  סבא וסבתא שלי חייקל ו-שטירל בלינדמן ז"ל, ש-גרו ו-חיו כל חייהם בעיירה שירווינט בליטאו – אבל אבא שלי ז"ל לא הסכים להפר את הבטחתו ההיא לראש הממשלה ההוא דוד בן גוריון ז"ל…כעסתי אז מרות על אבא שלי וגם על ראש הממשלה דוד בן גוריון… 

פוסט מס' 1269. יום שלישי – 12 בחודש מארס של שנת 2024. פוסט מס' 1269. כל הזכויות שמורות לכותב, החוקר, והמחבר יואש אלרואי. 

פוסט מס' 1269 + תזכורות מ-פוסטים קודמים שנכתבו על ידי בעבר: הַַע‎‎ֲרָכוֹת תקשורתיות אישיות שלי כ-אזרח פרטי דָרוּךְ ו-דוֹאֵג, שמאזין ב-קֶשֶב רָב כמו אזרחים ישראליים רבים אחרים לרשתות ה-רדיו שלנו וצופה ב-רשתות הטלוויזיה שלנו (במדינת הנצח שלנו-היא מדינת ישראל) העוסקים במסירות, בחריצות, ובמקצועיות את עבודתם העיתונאית הרדיופונית-טלוויזיונית בעת כיסוי המלחמה ה-קָשָה של צה"ל ומדינת ישראל המתרחשת בדרום ובצפון נגד האוֹיֵב ה-איסלאמי המַר מאז ה-7 באוקטובר של 2023. מדובר ב-סִיקוּר וב-מתן שֵירוּת רָצִיף מָהִיר ו-מְהֵימָן של אינפורמציה עיתונאית-חדשותית יום-יומית (עבור אזרחי מדינת ישראל). רשתות הרדיו והטלוויזיה של מדינת ישראל (על הטכנאים, המפיקים, העיתונאים, והשדרנים שלהם) וגם עיתונאי העיתונות הכתובה שעוסקות ועוסקים בסיקור שוטף של המלחמה ה-מַרָה נגד האוֹיֵב הֶעַזָתִּי- העיתונאים הטלוויזיוניים האלה והטכנאים הצמודים אליהם, ראויים להערכה רבה בגִין עבודתם החרוצה, הקשה, השוטפת, האמיצה, הנאמנה, והמהימנה. תודה לכם, תבורכו כולכם (!).

מ-אִידך ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושריו + רמטכ"ל צה"ל רב אלוף הֶרְצִי הָלֵוִי + שר הביטחון יואב גלנט + אגפי המודיעין של צה"ל ו-חלק מאלופי צה"ל ראויים לביקורת ציבורית (חָריִפָה) כשנתפשו כולם בלתי מוכנים עם המכנסיים למטה, בעת הפלישה המסוכנת ו-המזוויעה של האויב החמסי הפלישתי-עזתי החמוש והרצחני ו-מֵפֵר כל חוֹק אֱנוֹשּי בדרך להריסת גדר הגבול ו-פלישה בכוח הנשק לצורך הֶרֶג ו-כיבוש קיבוצי ו-יישובי רצועת עזה הקטנים נטולי מוּכָנוּת ו-הגנה (כיתות כוננות בקיבוצים וביישובים השונים הן לעולם מצומצמות, בלתי מספקות, רדודות, ו-נעדרות כוח אֵש יעיל ועוֹצְמָתִי, וודאי מול אוֹיֵב עדיף בכמות כוח אדם ו-נֶשֶק…), בה נרצחו ו-נהרגו כ-1500 אזרחים וחיילים ישראליים ונלקחו בשבי כ-250 אזרחים ישראליים נשים, תינוקות, ילדים, הורים, מבוגרים, ו-זקנים. בושה וחרפה אחת גדולה למובילי ומנהיגי מדינת ישראל-האזרחיים והצבאיים ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו המתיימר להיות מנהיג ה-אוּמָה. הוא לא (!). איזה נֶפֶל וחוסר דוגמא של מנהיג לאומיו-אבי האומה העכשווית המוכה והפצועה…אומרים לי ש-בנימין נתניהו הוא איש מוכשר ובעל יכולת מנהיגות…אז איך וכיצד קורה לו, למדינה, ולצבא ההגנה לישראל כֶּשֶל כל כך מחפיר מחפיר ש-כזה בהגנה על מדינת ישראל, תושביה, ואזרחיה…אסון לאומי נורא כזה… בסדר גודל כזה…(?????). לצורך השוואה אנוכי שואל את עצמי אפוא הוא ראש הממשלה העכשווי והכושל בנימין נתניהו, והיכן הם ראשי הממשלה הבלתי נשכחים שלנו בעבר הלא כל כך רחוק…דוד בן גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, יצחק רבין, אהוד ברק, מנחם בגין, ו-יצחק שמיר…???  

קרה למשפחות החטופים ו-לעם ישראל אסון פרטי ו-לאומי נורא… ביזיון הרֶצַח ו-הטֶבַח ה-מְנוּבָז הזה ע"י האויב שהתרחש ביישובי העוֹטֵף ב-סמוך לרצועת עזה המוסלמית הרעילה והמסוכנת מונח בראש וראשונה על כתפיו של ראש הממשלה מי ש-מתיימר להיות מנהיג האומה ואשר קוראים לו בנימין נתניהו. הוא איננו כזה. הוא לא מנהיג ה-אומה שלי…נורא (!). בני דוֹרִי ואנוכי גדלנו על ברכיהם, תורתם, ומנהיגותם של אישים אחרים מ-סוּגָם של ראשי הממשלה ההם דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, ו-אהוד ברק. אישיותו ומנהיגותו של בנימין נתניהו אינם מגיעים לקרסוליהם של הנ"ל. קרה לנו לכולנו, ו-ראשית דָבָר למשפחות – אָסוֹן גדול ו-נוֹרָא…חטיפה ו-פגיעה רצחנית ו-נבזית בילדי ו-תושבי מדינת ישראל חסרי הגנה, מדינה הנחשבת ל-חזקה ביותר והמפותחת ביותר במזרח התיכון…ככה טוענים ו-אומרים כולם…קומץ פרחחים-מחבלים מנוולים חברי ארגון הטרור ה-איסלאמי השוכן ברצועת עזה פולש באין מפריע (בתחילה) לקיבוצי ו-מושבי האזור…עושה שַמוֹת באומה הישראלית הרוויה ביטחון עצמי מחורבן…נתפשת בלתי מוכנה בעליל על ראשיה הפוליטיים ומפקדיה הצבאיים  ואשר מתיימרת לנוח על ולהתקשט ב-זרי דפנה ב-טֶרֶם עֵת…איום ו-נוֹרָא (!)…שרי ממשלת ישראל והעומד בראשם, בושו לכם…כנ"ל גם מפקדי ומנהיגי צה"ל…אלה האחראים על המשמר ו-ביטחון אזרחי ישראל באזור החבוט והמוכה בסמוך לרצועת עזה ???…מה זה צריך להיות הביזיון הצבאי העלוב והמשפיל של צה"ל מול האויב הנאצי ה-ברברי, המטריד, והעלוב ה-דַר ברצועת עזה…??? ככה שומרים, מאבטחים, ו-מגנים מפקדי ו-חיילי צה"ל על חייהם של אזרחי מדינת ישראל החשופים ברצועת עזה וגם בגליל העליון…??? אנוכי אוטוטו בן 90…שרתי בגדוד 12 של חטיבת "גולני" כטירון, חייל, וקצין קרבי בשנים הרחוקות ההן של 1959 – 1956, נטלתי חלק ב-5 מלחמות ישראל בשירות הקרבי שלי בגדוד 12 של "גוֹלָנִי" ובשירות המילואים הממושך שלי בחטיבה 3 ההיא במלחמות נגד האויב המצרי, ה-סורי, והלבנוני (פת"ח). אנוכי יליד שנת 1938 ו-במקור בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן וגם בן של חטיבת "גולני"…היו לי בשלוש השנים ההן של השירות ה-קְרָבִי ה-קָשֶה שלי בחטיבת "גולני" ההיא רגעים של אושר כאחד מ-מגיני האומה היושבת ב-ציון…אנוכי מוכן גם היום ברגע זה ממש להתגייס לשירות מילואים פעיל ו-קרבי בחזיתות הקרביות בצפון, ב-דרום, וב-מזרח לתקופת זמן ממושכת למען מדינת ישראל ולמען עתידן של האומה ו-המדינה היקרה שלנו ו-לכולנו…גם שני ילדיי וילדתי, ונכדיי ונכדותיי שירתו בחילות קרביים בשורות צה"ל. אין דבר יקר יותר לכולנו מ-אשר ילדינו, משפחותינו, ומדינת ישראל שלנו…!!!         

ה-בִּיזָיוֹן ההוא של תחילת "מלחמת יום הכיפורים" ההיא של מדינת ישראל ב-אוקטובר 1973 חזר שוּב על עצמו במלחמה העכשווית הזאת של נובמבר 2023 נגד האויב העזתי ה-פלסטיני ה-רצחני, הערמומי, וה-מְנוּוָל. אלפי רוצחים פלסטינאים מזויינים ב-נֶשֶק חַם חצו את הגבול ו-חדרוּ מרצועת עזה ללא התנגדות ישראלית-צבאית מיידית ונכנסו באין מפריע ל-קיבוצים ו-מושבים תמימים נטולי הגנה ו-הסמוכים לגבול הרצועה. ההיסטוריה מוכיחה ש-שום דבר עקרוני לא השתנה ב-עזה מאז ימי פלישתים בימי תקופתו ה-תנ"כית של שמשון הגיבור הישראלי שיצא להילחם בהם וחירף את נפשו למען תקומת עַם ישראל ההוא לפני כ- 3000 / 2500 שנים. על כל אזרח ישראלי נָבוֹן מוטלת החוֹבָה ל-עיֵין ולקרוא את פרקי ה-תנ"ך ההם הכתובים ומפורטים היטב ב-ספר "שופטים", בפרקים האלה כ-להלן: י"ג, י"ד, ט"ו, ו-ט"ז, כדי ללמוד שוב ולזכור ל-עַד עִם מי יש לנו עסק, ו-עִם איזה אויב עָלוּב, מְנוּבָז, אַכְזָר, ו-צִינִי אז בימים ההם וגם היום מתמודדת מדינת ישראל. זהו אותו האויב הרצחני ו-אותם הפלסטינאים האלה המאכלסים מאז 1948 ועד היום הזה את רצועת עזה ה-רְעִילָה וה-מְנוּבֶזֶת. לקרוא, ללמוד, ולזכור, ולעולם לא לשכוח. אשנה ואומר שוב, ואדגיש : אַל למדינת ישראל ולצה"ל לשכוח…ולעולם לזכור את העבר… העבר ה-מצווה עלינו לעמוד רגע-רגע, יום-יום, לילה-לילה, ושעה-שעה זקופים על המשמר עם הָנֶשֶק דָרוּךְ בידינו, ובמלוא חוּשֵינוּ ו-לֵב אָמִיץ, נכונים לכל משימה, ול-עוֹלְם לא ל-הָרְפּוֹת (!).   

דרושה כאן הקמת וועדת חקירה ממלכתית והסקת מסקנות אישיות וקיבוציות רציניות ו-מיידיות הנוגעות ל-"מלחמת עזה" הנוכחית ו-כלל המלחמה הנוכחית בעלת שתי זרועות מאז חודש נובמבר של שנת 2023 ש-מנהל צה"ל ב-דרום נֶגֶד ה-אויב העזתי-פלסטיני המר והרצחני, כמו גם נגד האויב ה-מנובז הצפוני ה-קרוי חיזבאללה ה-דר בלבנון…וגם נגד האויב הסורי ה-דר ב-דָמֶשֶק ה-מר וה-עלוב…מדובר ב-ארגונים צבאיים עוינים, אַכְזָרִיים, שְֹנוּאִים, ו-מַרים ש-חקקו על דִגְלָם כמו אז בימים הָ-מַרִים ה-הֵם ה-כְּנַעָנִים, ה-מִדְיָינִים, ה-פְּלִישְתִים, ה-אֱמוֹרִים, ה-אֱדוֹמִים, ה-עַמוֹנִים, ה-מוֹאָבִים, העֲמָלֵקִים, ה-מִצְרִיים, וגם היום ב-עִידָן המודרני שלנו-את סיסמתם ה-סוּרִית ה-מְנוּבֶזֶת ה-היא במילים ה-היטלראיות הנבזיות הנוראיות והידועות ל-שִימְצָה, והאומרות כלהלן: "יְהוּדִי טוֹב – הוּא יְהוּדִי מֵת…".  

מדובר שוב בכישלון מודיעיני-צבאי ישראלי חָמוּר ב-יוֹתֵר בחודש נובמבר של שנת 2023. פוסט מס' 1206. איך קורה שוב דבר שכזה ? מה זה צריך להיות הכישלון ה-מר, ה-נמהר, וה-גורלי הזה של ראש ממשלה כושל ושל שריו הכושלים והכושלות שנבחרו ואמורים לעמוד על המשמר לטובת ולמען אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל + מנהלי מדינת ישראל + ה-מטכ"ל ו-רמטכ"ל צה"ל והמודיעין שלהם אלה הישנוניים שלא חזו, לא ידעו ו-לא התכוננו לקראת פלישת האויב העזתי הפלסטיני ה-רצחני ל-24 יישובי רצועת עזה הישראליים נטולי כל הגנה צבאית ב-תאריך האומלל ההוא של כ"ב בחודש תשרי של שנת תשפ"ד-7 בחודש אוקטובר של שנת 2023 ???? ??????????????????? (…ו-אוסיף עוד 1001 סימני שאלה…). מה זה צריך להיות אדוני ראש הממשלה ו-שרי ו-שרות ממשלתך…??? וגם…אדוני רמטכ"ל צה"ל ו-האלופים שלך…??? ככה אתם שומרים על מדינת ישראל…??? 

בושה וחרפה אחת גדולה, ממשית, ונוראית…לא ניתן לכתוב ובלתי אפשרי לרשום את שם משפחתו של הנדון הנ"ל (בנימין נתניהו) באותה ה-שורה ליד שמותיהם של ראשי הממשלות ה-בלתי נשכחים רמי המעלה ההם : דוד בן גוריון + משה שרת + גולדה מאיר + יצחק רבין + מנחם בגין + יצחק שמיר + אהוד ברק…ואשאל אתכם את כולכם אפוא הם והיכן הוא…???  

קיבוצי ו-יישובי רצועת עזה הופקרו (לא במחשבה תחילה) ע"י ההנהגה המדינית והצבאית הרוטינית והעצלנית של מדינת ישראל ובראשן ראש הממשלה הכושל בנימין נתניהו !!! זאת שאמורה להרחיק רְאוֹת…לנתח היטב ובמהירות את הנתונים בשטח !!!… להבין היטב את מרכיבי המציאות ו-את העתיד טוב יותר מאזרחיה שלה !!!…ולהסיק במהירות הבזק את המסקנות הביצועיות המעשיות הצבאיות והאזרחיות המתבקשות כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל החשופים בגבולות באמצעות צה"ל וכלל כוחות הביטחון…!!! ונכשלה כישלון נורא להגן על תושביה ו-אזרחיה…

בלתי מתקבל על הדעת. כל כך עצוב ו-מר. אֵין לי מילים אַחֵרוֹת להשתמש בהן…לא ניתן ובלתי אפשרי לכתוב את שמו של הנ"ל הכושל ברותה השורה לצידם של דוד בן גוריון + לוי אשכול + משה שרת +גולדה מאיר + מנחם בגין + יצחק שמיר + אהוד ברק…בנימין נתניהו הוא מנהיג וראש ממשלה קלוש, חיוור, וכושל בהשוואה לקודמיו      

הבה נוֹדֶה בעובדה המרה כי מדובר בעסק רשלני ועלוב של ניהול מדיני וצבאי יָרוּד ו-כושל של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל והעומד בראשה בעת הצורך להגן על תושביה בעת משבר צבאי קָשֶה ומסוכן מכל נקודת מבט צבאית ואזרחית !!!. שוב מתברר בסתיו 2023 כי מנהלי מדינת ישראל האזרחית והצבאית העכשוויים, לא למדו את הלקח המַר ההוא של מלחמת "יום הכיפורים" ההיא בחודש אוקטובר ההוא של שנת 1973 ההיא. מדהים ב-חומרתו הנוראית והבלתי מתקבלת על הדעת. לא פחות !!!

מדינת ישראל על אגפיה המשפטיים, הצבאיים, והאזרחים חייבת לפתוח מייד בחקירה מקיפה העוסקת ב-כישלון ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושריו לרבות רמטכ"ל צה"ל ו-אלופי ומפקדי צה"ל, ולהציב בפניהם סימני שאלה ברורים ו-קריטיים כיצד קרתה שוב הפתעה מרה (דומה להפתעה המרה והבלתי נשכחת ההיא של "מלחמת יום הכיפורים" ההיא באוקטובר 1973 בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל דאז ו-צה"ל בראשותו דאז של הרמטכ"ל רב אלוף דדו אלעזר ז"ל), הפתעה מרה בחודש נובמבר של שנת 2023 שבה הם הניצבים בימים אלה בפסגת ניהולה של מדינת ישראל (האזרחית והצבאית) שוּב הפקירו בחוסר מוכנותם את היישובים והקיבוצים הישראליים ברצועת עזה (ואת מדינת ישראל כולה) ואשר בראשה הם עומדים, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו ו-שר הצבא שלו רמטכ"ל צה"ל רָב אָלוּף הרצי הלוי …???

בלתי מתקבל על הדעת ולא ייתכן שמדינה כמו מדינת ישראל מוקפת מראשית הקמתה ב- 1948 ב-אויבים רבים וחמושים, תתנהג בחוסר מוכנות ואחריות שכזאת בהובלת בנימין נתניהו מול הכוונות הגלויות והזדוניות של אויביה להשמידה !!! הרי הכול כתוב עדיין באותיות שחורות גדולות ובולטות בשמיים התכולים של מדינתנו האהובה.   

ושוב: שלושת שדרני ועיתונאי ערוץ 12 ובראשם אמנון אברמוביץ' (חד מחשבה ולשון,  ומי שמשתמש במעט חִיצִים ו-מִילִים, אולם לעולם איננו מחטיא את המטרה + גיא לרר וגם + קרן מרציאנו הם פשוט מובילים רהוטים ו-מצוינים ו-מאפילים לגמרי בדרגה שלימה על עמיתיהם והקולגות שלהם באותו ערוץ 12 הנגררים אחריהם לרבות רזי ברקאי, דני קושמרו, יונית לוי, דפנה ליאל ואחרים ואחרות. 

אינני רוצה לסיים את כתיבת הפוסט הזה מבלי לציין שוב ועוד פעם את הופעתו הטלוויזיונית ה-עניינית, ה-מבורכת, והמקצועית ברמה גבוהה מאוד של דובר צה"ל : תא"ל דניאל הגרי (!). מדובר בדובר צבאי יוצא מן הכלל ברמה גבוהה מכל היבט, לרבות תקשורתית – טלוויזיונית (!) . צנוע ו-שקט, אולם ברור, בעל חוסן, ענייני ומאלף, ומי ש-מתנסח בקצרה אולם עושה זאת היטב בקול רדיופוני נעים, ובאופן מדויק (!). יבורך דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי (!) 

פוסט מס' 1269. יבורך היום עַם ישראל ו-צבאו על כל חייליו ומפקדיו (!). תודה לכולכם (!).

תזכורת: פוסט מס' 1206. הועלה על ידי לאוויר ביום חמישי-23 בחודש נובמבר של שנת 2023. כל הזכויות שמורות לכותב והמחבר יואש אלרואי.

תזכורת היסטוריות עבר : פוסט מס' 1107 / 1206.      

פוסט מס' 1107 / 1206. שיעור בהיסטוריה בינלאומית מַרָה (1).  הועלה לאוויר ביום שלישי – 9 באוגוסט 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

תזכורת עבר: פוסט מס' 1107 / 1206.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————–

תזכורת עבר : פוסט מס' 1269 : פוסט מס' 1269. הועלה בשעתו ל-אוויר, לראשונה, ביום שלישי – 9 בחודש אוגוסט של 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 1107 / 1206.  שיעור מר בהיסטוריה בינלאומית מַרָה (1). פוסט מס' 1107 / 1206. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשעתו ביום שלישי – 9 באוגוסט 2022. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שיעור בהיסטוריה בינלאומית מַרָה. תמיד לזכור ולעולם לא לשכוח (!). 

היסטוריה : הפסקת הָאֵש בין מדינת ישראל לבין ארגון הטרור "הגי'האד האיסלאמי" ברצועת עזה (פלוס ארגון הטרור "חמאס" שגם הוא יושב לבטח ברצועת עזה) שהושגה שלשום (יום ראשון – 7 באוגוסט 2022 בתיווך מצרים) בתום מבצע "עלות השחר" מחזיקה מעמד לפי שעה. צה"ל שוב לא הכריע את ארגון הטרור ה- "ג'יהאד האיסלאמי" כפי שהוא לא הכריע קודם לכן במבצעי מלחמה קודמים את ארגון הטרור ה- "חמאס". מדובר בעוד "סֶבֶב" מלחמתי שבפעם הזאת קוראים לו "עלות השחר" בין צה"ל לבין האויב העזתי. אף על פי כן ולמרות עוצמתו ויתרונותיו העצומים של הצבא שלנו ועדיפותו ו- עליונותו הברורה ביבשה, באוויר, ובים, ה- "ג'יהאד האיסלאמי" ש-מונה בשורותיו כ- רבבת חיילים בלבד, הצליח לשגר לעבר מדינת ישראל במשך שלושה ימים ב-7,8, ו-9 באוגוסט של שנת 2022 כמות של כ- 1100 (אלף ומאה) טילים ורקטות. נכון ש- "כיפת ברזל" של צה"ל הצליחה ליירט את מרביתם (לא את כולם. חלק מהם פגע במטרות אזרחיות והסב לנו נזקים ברכוש) אולם ה- "ג'יהאד האיסלאמי" כארגון טרור מסוכן ובעל אמביציות נפשעות לא נפגע יותר מידי ולא יצא מכלל פעולה, ו-וודאי לא נכנע, ואת זה צריך לזכור היטב (!). כפי שצריך לזכור ש-ארגון הטרור "חמאס" בראשות יחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה הוא גם התאגדות בריונית מנובזת ומסוכנת שנועדה לאיים על אזרחי מדינת ישראל באמצעות נשק צבאי וזריעת הפחדה, אי שקט, ובלבול בשורותינו, גם אם הוא שקַט לרגע… ה- "חמאס" הוא אויב מר ו-מנובז בעל שאיפות פגיעה, רצח, והרג לא רק של חיילי צה"ל אלא קודם כל וראשית דבר רצח והרג אזרחים ישראליים רבים ככל האפשר באשר הם (לרבות תינוקות של בית רבן, ילדים וילדות, ונערים ונערות, מבוגרים ומבוגרות, וזקנים וזקנות) לא נפגע יותר מידי ולא יצא מכלל פעולה בסבבים הקודמים ונותר מצויד במחסניו באלפי רקטות וטילים, ומשגריהם. הטילים והרקטות האלה מכוונים ו/או יכוונו בשעת הצורך לעבר יישובי, ערי, ואזרחי מדינת ישראל באשר הם. מבצע "עלות השחר" של צה"ל בן שלושה ימים בחודש אוגוסט של שנת 2022 הפך להיות מעין פעולת עונשין "דה לוקס" נגד האויב הרצחני בתנאי קרב מיטביים, שספק רב ו-ייתכן מאוד שלא יחזרו על עצמם בסבבים הבאים בכזאת קָלוּת. המדיניות הצבאית – ביטחונית שנוקטת מדינת ישראל מאז מבצע "עופרת יצוקה" ההוא נגד האויב העזתי הרצחני (מבצע "עופרת יצוקה", התנהל בתאריכים שבין 27 בדצמבר 2008 ל- 18 בינואר 2009) איננה ברורה לי ול-בני גילי (אנוכי בן יותר מ- 84, היום) ולא מובנת להרבה אזרחים כמוני. מדינת ישראל משום מה מבליגה ו-איננה מכריעה ולא מרתיעה את ארגוני הטרור הרצחניים העזתיים אלא רק מענישה אותם מעֵת לעֵת. ה-סֶבֶב הבא נגד האויב העזתי כבר ממתין באופק. לא יכול להתחולל שינוי מרחיק לכת לטובת מדינת ישראל כל עוד ו-אִם בראש המערך המדיני והצבאי של האויב ברצועת עזה ניצבו ו-ניצבים כבר שנים רבות "מנהיגים" טרוריסטיים ו-רצחניים מסוגם של יאסר עראפאת, אחמד יאסין, ח'אלד משעל, מחמוד א-זהאר, עבד אל עזיז רנטיסי, יחיא סינוואר, ואיסמעיל הנייה. היו להם בעבר לפניהם, בדור הקודם, "מורים טובים" לרצח יהודים ו-ישראליים באשר הם, ושמם מוחמד אמין אל חוסייני ("המופתי" הירושלמי) ואחמד שוקיירי. מוחמד אמין אל חוסייני שניהל תעמולה קיצונית לרצח יהודים בארץ ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת העולם ה- 2 ב- בספטמבר 1939, היה אורח אישי בגרמניה של הפיהרר הנאצי אדולף היטלר. אדולף היטלר תמך במדיניות הרצח של מוחמד אמין אל חוסייני שקרא להתנקש ולהרוג יהודים בארץ ישראל ההיא בעשור ה-30 של המאה הקודמת. אדולף היטלר העניק כבוד רב למוחמד אמין אל חוסייני ואירח אותו בברלין בפגישה מתוקשרת ומצולמת ע"י העיתונות הגרמנית.  ובכן איש מהם, יורשיהם של מוחמד אמין אל חוסייני ו-אחמד שוקיירי, שאיישו ו-המאיישים היום את שורות האויב המר לא נבחר כמובן לשרת את אזרחי רצועת עזה בבחירות דמוקרטיות. בואו ו-נפנה מבטינו לרגע ל-אחור ונסקור ו-נראה מה קרה והתחולל בתום מבצעי ו-מאבקי הכוח האלה מאז בין צה"ל של מדינת ישראל לבין ה-אויב הטרוריסטי והרצחני העזתי, כלהלן :

1. מבצע "עופרת יצוקה",        18.1.2009 – 27.12.2008

2. מבצע "עמוד ענן",               21.11.2012 – 14.11.2012

3. מבצע "צוק איתן",              26.8.2014 – 8.7.2014

4. מבצע "חגורה שחורה",       16.11.2019 – 12.11.2019

5. מבצע "שומר החומות",       21.5.2021 – 10.5.2021

6. מבצע "עלות השחר",         7.8.2022 – 5.8.2022

סיכום : הבה נהיה כנים עם עצמנו (וגם עם האויב) ונודה כי מדהים (!) שגם לאחר תום רשימת המבצעים הנ"ל לרבות מבצע "שומר החומות", חזרו ההנהגה הצבאית וההנהגה המדינית של ארגוני האויב ה- "חמאס" ו- "הג'יהאד האיסלאמי" בלתי מורתעים ו-בתוך שנה ל-"סוּרָם", בשלושת הימים של 5, 6, ו-7 באוגוסט של שנת 2022. ואנחנו הוותיקים בעשור ה- 9 של חיינו למודי מלחמות מהימים ההם שואלים כיצד זה יכול להיות שארגוני הטרור הרצחני ברצועת עזה מכתיבים את הקֶצֶב ו-אינם מורתעים יתר על המידה מ-תגובות צה"ל, לא מחיל האוויר שלנו, לא מהטנקים שלנו, ולא מהתותחים שלהו…??? עד מתי…??? ובכן, חיילי ארגון הטרור של ה-"ג'יהאד האיסלאמי" ברצועת עזה הצליחו לשגר ו-לירות כ- 1100 (אלף ומאה) טילים ורקטות על מדינת ישראל במשך שלושה ימים של 5 + 6 + 7 בחודש אוגוסט של שנת 2022. זה לא היה כל כך מזמן. מדובר בשיגור וירי מכוון ומחושב מראש של האויב על ערים ויישובים אזרחיים במדינת ישראל. מדינת ישראל הגיבה בעבר ומגיבה משום מה בעדינות ובזהירות גם היום נגד האויב המנוול והרצחני במבצע התגמול הנוכחי, שהיה קרוי, "עלות השחר". ובכן, כלום ו-מאום לא השתנה במבנה הפוליטי – צבאי – אזרחי – דיקטטורי – ומחשבתי ו-רעיוני של השלטון האויב ב-רצועת עזה. בעיני שלטון האויב אזרח ישראל טוב – הוא אזרח ישראלי מת. בין אם הוא חייל שלנו ו/או בין אם הוא תינוק, ילד, ו- נער שלנו, ו/או זקן וזקנה שלנו. שלטון האויב ברצועת עזה נשען על כוח הנשק ולא על משענת הדמוקרטיה. הוא איננו מורתע. מנהיגי האויב העזתי לא נבחרו בקלפי. הם תולדה של שלטון דיקטטורי מזוין בנשק. לא השתנו שם המטרות הצבאיות והמדיניות של השלטון להציק ולפגוע במדינת ישראל בכל דרך עד מוות. סיסמת ההתשה הנאצית המאסיבית של ארגוני הטרור ה-"ג'יהאד האיסלאמי" + ה-"חמאס", "ישראלי טוב – הוא ישראלי מת…", נותרה במקומה (!). זהו הסעיף הראשון בפילוסופיה האיסלאמית העזתית. האויב המר והתוקפני מרגיש שהוא רשאי ו-מוטלת עליו החובה לפגוע בכל ישראלי באשר הוא לאו דווקא חיילים, אלא גם ובראש וראשונה ב-תינוק ו/או תינוקת שלנו, ילד ו/או ילדה שלנו, מבוגר ו/או מבוגרת שלנו, וגם באיש זקן ו/או אישה זקנה שלנו. לא התחוללו שם ברצועת עזה כל שינויים  מדיניים וכלכליים לטובת התושבים שלהם (רבים מהם מוצאים את פרנסתם ומחייתם בעבודה בתוככי מדינת ישראל). אל להם ל-מנהיגי מדינת ישראל ומפקדי צה"ל לשכוח שהם מתמודדים עם אויב רצחני, מנובז, מנֻוָול, עלוב, ומקולל.

אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן (נולדתי ב- ה' ב-חודש סיוון ערב ב-חג שבועות של שנת תרצ"ח /  1938), ויליד גדוד 12 של חטיבת "גולני" בשנים 1959 – 1956. כמו רבים מבני גילי (אנוכי בן יותר מ- 85, היום) השתתפתי בשירותי ב- צה"ל בחמש מלחמות : במלחמת סיני 1956 (חניך בקורס מ"כים, ה-מ"מ שלי היה זאב שטרנהל ז"ל), במלחמת "ששת הימים" ב- 1967 (קצין קרבי), במלחמת ההתשה ב- 1970 (קצין קרבי), במלחמת יום הכיפורים ב- 1973 (קצין קרבי), ובמלחמת לבנון ה- 1 ב- 1982 (קצין קרבי). מעולם לא נלחמנו נגד אזרחים. אף פעם לא ירינו באזרחים.

מטרת ההנהגה הפוליטית והצבאית בהרכביה השונים של שליטי האויב ב-רצועת עזה, מאז תום מלחמת העצמאות שלנו ב- 1948, היא להחזיר ולהשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור כדי לפגוע, להזיק, ולהשמיד את מדינת ישראל. לא צריך להרוג דווקא חיילים ישראליים צריך להתנקש ולהרוג אזרחים ישראליים רבים ככל האפשר וללא שום הבחנה תינוקות, ילדים רכים, נוער, אנשים מבוגרים, וזקנים וזקנות ישראליים, בבחינת, "ישראלי טוב – הוא ישראלי מת…"

התיאוריה והמעשה הנאציים שנוקט בהם השלטון הרצחני של שליטי עזה כלפי מדינת ישראל ואזרחיה, חופף את רעיון הנאצי – גרמני ההוא של הפיהרר אדולף היטלר. כך אני רואה את פני הדברים. ההנהגה הנאצית הרצחנית ההיא בראשותם של גדולי המנוולים והרוצחים בהיסטוריה האנושית המודרנית אדולף היטלר, יוזף גבלס, הרמן גרינג, היינריך הימלר, ארנסט קלטנברונר, יוליוס שטרייכר ועמיתיהם גרסה מייד כבר בתחילת מלחמת העולם ה- 2 בה פתח ה-וורמאכט ב- 1 בספטמבר 1939 נגד פולין, כי לא צריך להשמיד דווקא את צבא פולין אלא צריך לפגוע ללא הבחנה באזרחי המדינה הפולנית נטולי כל הגנה. שום צבא איננו יכול להילחם מההיבט המוראלי בחזית הרחוקה בשעה שהוא יודע כי אזרחיו בעורף נקטלים ע"י האויב בכמויות מזוויעות. ה-וורמאכט הנאצי על מטוסיו והטנקים שלו ומיליוני חייליו כבשו את פולין בתום 4 שבועות וחצי. בתוך כחודש ימים נקטלו כ- 2.000000 (שני מיליון) אזרחים וחיילים פולניים. זאת הייתה פילוסופיה, גישה, ו-מדיניות נאצית – גרמנית צבאית מחושבת מראש ולא תולדה מקרית של תנאי הקרב. קנצלר גרמניה הנאצית אדולף היטלר והגנראלים שלו גרסו כי כדי לנצח במלחמה ו/או בכל מאבק צבאי כלשהו, צריך להרוג ככל האפשר כמה שיותר אזרחים ולאו דווקא ו/או רק חיילים. בשעה שווינסטון צ'רצ'יל עלה לשלטון באנגליה במאי 1941 ונשא את נאומו המפורסם ורב המוניטין נושא ההשראה, והכריז קבל עם ועולם כי אנגליה תילחם בכל כוחה בימים, באוקיינוסים, וב-יבשה ובכל מקום באירופה נגד ה-וורמאכט הנאצי – גרמני, עליו פקדו הפיהרר הנאצי אדולף היטלר ומפקד חיל האוויר הגרמני המרשל הרמן גרינג. בתמורה הורו ופקשו שניהם על חיל האוויר הגרמני להפציץ את בירת אנגליה לונדון וערים אזרחיות אנגליות אחרות בכל הכוח העצום של ה-אוויריה הגרמנית המצוידת באין סוף פצצות הרסניות במשקל של חצי טון רוויות חומר נפץ מסוג TNT (!). תורת המלחמה הנאצית – גרמנית דגלה בהשמדת אזרחים רבים ככל האפשר במקביל להֶרֶג חיילים. פילוסופיית ההכרעה הנאצית – גרמנית שטבע אדולף היטלר, שריו, והגנרלים שלו הייתה ברורה : כדי לנצח במלחמת העולם ה-2, הרייך הגרמני ה-3 איננו צריך להרוג דווקא חיילים בריטיים של ווינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת אנגליה בחזיתות ההתגוששות, אלא צריך להרוג ולהשמיד מהאוויר כמה שיותר אזרחים בריטיים תינוקות, ילדים, צעירים, מבוגרים, וזקנים החיים בביתם והם חסרי מגן. סיסמַת הרצח וההשמדה הטוטאלית ה-היטלראית במלחמת העולם ה-2 בשנים 1945 – 1939 הייתה, כלהלן : "אנגלי טוב – הוא אנגלי מֵת" (!), ואח"כ הרחיב את ההגדרה והוסיף ושַח ל-עמו בעת הקרבות המרים ב- 1941 נגד הצבא האדום הרוסי ו-ניסיונות צבא גרמניה הנאצית לכיבוש העיר סטאלינגרד, "רוסי טוב – הוא רוסי מֵת" (!). זאת גם הייתה הסיסמא הצבאית של יפן בשעה שהיא תקפה בדצמבר 1941 את נמל "פרל הארבור" ב- הוואי. "אמריקני טוב – הוא אמריקני מת", גרסו מפקדי צבא יפן בתמיכתו של הקיסר שלהם הירואיטו מי ששימש סמל עליון של אחדות האומה היפנית. אנגליה וארה"ב ורבות במדינות אירופה סבלו אבדות כבדות באזרחים וברכוש במלחמת העולם ה- 2. עשרות ערים אנגליות ואירופיות נפגעו קשה מההפצצות של ה- "לופטוואפה" חיל האוויר הנאצי הגרמני. מאות אלפי אזרחים חסרי מגן נהרגו לכל אורכה ורוחבה של אירופה. ואז הגיעה התשובה המשותפת מרחיקת לכת של ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארה"ב פראנקלין דילאנו רוזוולט, ש-נוּסָחָה היה כלהלן : "…עם נִבְזִים תתנבז…(!)".

ווינסטון צ'רצ'יל ופראנקלין דילאנו רוזוולט הנאורים והדמוקרטיים פקדו על חילות האוויר שלהם להפציץ ולפגוע לא רק ב-חיילי צבא גרמניה הנאצית ההיא בכל חזיתות הקרבות אורכה ורוחבה של אירופה, אלא גם להשמיד כ- תריסר ערים גרמניות על תושביהן האזרחים בהפצצות מהאוויר ולמחוק אותן מהמפה. מאות אלפי אזרחים גרמניים נהרגו בהפצצות האלה שנמשכו כ-שלוש שנים וחצי. גרמניה עמדה בפני תבוסה צבאית ואזרחית טוטאלית. ב- 28 באפריל 1945 התאבד מנהיג גרמניה רוצח ההמונים הפיהרר / קנצלר אדולף היטלר בבונקר שלו בברלין ב-ירי אקדח ברקתו. אחריו התאבד גם שַר התעמולה הנבזה שלו יוֹזֵף גֵֶבִֶֶּלְס, מי שבטרם התאבדותו והתאבדות רעייתו, הרג ב-רעל ציאניד את ששת ילדיו הקטנים בהסכמת אשתו מֶגְדָה אֵם ששת ילדיו. גרמניה הנאצית נכנעה לצבאות בנות הברית ובראשן צבא ארה"ב וצבא אנגליה ב- 8 במאי 1945. יפן המיליטריסטית לא נכנעה וגם לא נבהלת מאימת ההתנגשות בת שנים עם צבא ארה"ב.

ובכן, כדי להביא ל-סיומה של מלחמת העולם ה- 2 אחרי כניעת גרמניה הנאצית, הורה נשיא ארה"ב הארי טרומן (מחליפו של הנשיא פראנקלין דילאנו רוזוולט שמת ב- 1944) להטיל שתי פצצות אָטוֹם גרעיניות ב- 6 וב- 8 באוגוסט 1945 על שתי ערים אזרחיות יפאניות הירושימה ו-נאגאסאקי. [אפקט הנזק הנורא שלהן של כל פצצת אטום גרעינית כזאת שהוטלה על הירושימה ואח"כ על נאגאסאקי, היה חסר תקדים ו-שקול להפעלת פיצוץ בבת אחת של כ-18 קילוטון ו- 21 קילוטון מהאוויר מעל מרכזן של שתי הערים היפאניות הנ"ל. כלומר : 18000 (שמונה עשר אלף) טון TNT בהפצצת העיר הירושימה מהאוויר, ו-21 קילוטון TNT (כמות של 21000) טון בהפצצת העיר נאגאסאקי מהאוויר. הטמפרטורה מתחת לשתי נקודות הפיצוץ ב-הירושימה ו-נאגאסאקי הגיעה ל- 3900 (שלושת אלפים ותשע מאות) מעלות צלזיוס]. היה מדובר בהרס נורא ו-קטלני ו-חסר תקדים בנפש ורכוש שלא היה דומה לו בהיסטוריה האנושית מאז ומעולם. נשיא ארה"ב הארי טרומן הורה להטיל את שתי פצצות האטום על העיר הירושימה והעיר נאגאסאקי לאחר שמפקדי צבא יפן והקיסר הירואיטו עצמו סירבו להקשיב ו-להישמע לאזהרת נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן שאיים בשימוש בנשק אטומי להשמדה המונית ו-דרש מ-יפן לפני כן, בטרם הטלת שתי פצצות האטום על הירושימה ו-נאגאסאקי, להיכנע ללא תנאי לצבא ארה"ב (!).

דרישתו של הנשיא האמריקני הארי טרומן נמסרה לממשלת יפן ולקיסר הירואיטו בטרם הטלת שתי פצצות האטום האלה על הירושימה ונאגאסאקי (!). ארה"ב הודיעה מראש ליפן כי היא מחזיקה בנשק להשמדה המונית וכי היא מבקשת מהאויב היפאני להיכנע ללא תנאי. הצבא היפאני + ממשלת יפן + הנשיא הירוהיטו סירבו. בשתי ההפצצות האטומיות ההן של מטוסי ארה"ב על שתי הערים האזרחיות היפאניות הירושימה ו-נאגאסאקי, נהרגו בתוך שניות ספורות כ- 250000 (רבע מיליון) אזרחים יפאניים, ו-מאות אלפי אזרחים יפאניים נוספים ב-הירושימה ו-נאגאסאקי נכוו ו-נפצעו קשה מהקרינה האטומית. מאות אלפים מהם מתו מפצעיהם מאוחר יותר. ובכן, ב- 15 באוגוסט 1945 נכנעה גם יפן ללא תנאי ל-ארה"ב ובכך תמה מלחמת העולם ה- 2. גרמניה הנאצית בראשותו של מנהיגה הפיהרר אדולף היטלר איבדה במלחמת העולם ה- 2 בשנים ש- בין 1939 ל- 1945 יותר מ- 8.000000 (שמונה מיליון) אזרחים וחיילים.

בין 1941 ל- 1945 השמידה גרמניה הנאצית באופן מחושב ו-מתוכנן 6.000000 (שישה מיליון) יהודים במחנות ריכוז מיוחדים שהוקמו בפולין ובגרמניה ו- נועדו לרצח המוני של מיליוני יהודים אזרחי מדינות שונות באירופה. מדובר ב-מחנות ריכוז כמו אושוויץ, מיידאנק, ו-דאכאו וגם אחרים. בראש מערכת ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה באותן ארבעת השנים 1945 – 1941 ניצבו ה-רייכספיהרר של ה- SS היינריך הימלר ומפקד הגסטאפו ריינהארדט היידריך. מפקד מחנה ההשמדה "אושוויץ" היה רודולף הס. התורה הנאצית ההיטלראית דנה והציעה את "הפתרון הסופי" של כל יהדות אירופה. כלומר, רצח והרג המוני בלתי נתפס של 6.000000 (שישה מיליון) יהודים באירופה באמצעות גז רעיל וקטלני, "ציקלון B" (בשמו המקורי בגרמנית, Cyclon B).

סיכום קצר.

הפוסט הזה מס' 1107, נחקר ונכתב על ידי לא רק למען אחיי אזרחי ישראל אלא גם ואולי בעיקר לטובת תושבי רצועת עזה ו-מכוון ל-מנהיגיהם הדיקטטוריים הרצחניים שממטירים אש באמצעות רקטות וטילים על אוכלוסייה ישראלית אזרחית בלתי מוגנת. מדובר בפשע מלחמה שאין עליו כפרה, סליחה, ומחילה (!!!). לא ייתכן כי המדיניות המוצהרת והמעשית של מנהיגי "הג'יהאד האיסלאמי" וה-"חמאס" תהיה לפגוע בכל עת, בכל זמן, בכל הזדמנות, ובכל מקום באמצעות ירי טילים ושיגור רקטות על ערים ישראליות ועל אזרחים ישראליים נטולי הגנה באשר הם (לרבות ילדים ותינוקות) מבלי להיענש בכל החומרה הנדרשת ע"י צה"ל ופגיעה מאסיבית ו-שיטתית ברכושם, בכספם, ובאובדן אנושי שלהם. לא אנוכי הגיתי את הנוסחה המרה, "…עם נִבְזִים תתנבז…(!)". הגו אותה אישים דגולים לפניי, כ-ווינסטון צ'רצ'יל ו-פראנקלין דילאנו רוזוולט.

סוף הפוסט ההוא מס' 1106. פוסט מס' 1106 נחקר ונכתב ע"י יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

תזכורת המחוברת לפוסט מס' 1206 : פוסט מס' 1108 על שני חלקיו 1 ו-2 הוא המשך של פוסט מס' 1107.      

פוסט מס' 1108. החלק הראשון של פוסט 1108 עוסק ב-שיעור בהיסטוריה בינלאומית מַרָה שלנו. מדינת ישראל הצעירה נאבקת על תקומתה בעשור ה-50 של המאה הקודמת גם מול האויב הרצחני ברצועת עזה. החלק השני של פוסט 1108 עוסק בהיסטוריה שוֹנָה ו-אָחֶרֶת. הועלה לאוויר בשבת – 13 באוגוסט 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

פוסט מס' 1206. תזכורת : פוסט מס' 1108 (החלק ה-1 בפוסט 1108 עוסק בשיעור בהיסטוריה בינלאומית מרה שלנו. מדינת ישראל הצעירה נאבקת על תקומתה בעשור ה-50 של המאה הקודמת גם מול האויב הרצחני ברצועת עזה. החלק ה-2 בפוסט 1108 עוסק בהיסטוריה שונה ואחרת).

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————–

תזכורת המחוברת לפוסט הנוכחי מס' 1206 : הפוסט החדש ההוא מס' 1108 על שני חלקיו 1 ו- 2 הועלה לאוויר בזמנו בתאריך ההוא של יום שבת – 13 אוגוסט 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————–

תזכורת המחוברת לפוסט מס' 1206.  פוסט מס' 1108. 

החלק ה-1 של פוסט מס' 1108 עוסק בשיעור בהיסטוריה בינלאומית מַרָה שלנו. מדינת ישראל הצעירה נאבקת על תקומתה בעשור ה-50 של המאה הקודמת גם מול האויב הרצחני ברצועת עזה. החלק ה-2 עוסק בהיסטוריה שונה ואחרת. תזכורת: פוסט מס' 1108 / 1206. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1108 הועלה לאוויר בשעתו בשבת של 13 באוגוסט 2022. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא ואת רשות השידור ההיא. ב- 2003 עזבתי בטריקת דלת את רשות השידור ההיא תחת שלטונו של מנכ"ל יָרוּד בשם יוסף בר-אל ז"ל. ב- 2 במאי בשנת 2005 אותה הממשלה בראשות אריאל שרון ו-סגנו אהוד אולמרט, זאת שמינתה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן, הייתה גם זאת שהדיחה וסילקה אותו לעד ולאלתר מתפקידו הציבורי הרָם בגין שחיתות וניהול מוּטֶה ולא תקין של השידור הציבורי (!). יוסף בר-אל ז"ל הוּדַח ו-סוּלָק מרשות השידור ההיא לירכתיים, ולא שָב עוד משָם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : פוסט מס' 1108 / 1206. החלק הראשון של פוסט מס' 1108 עוסק ב-שיעור בהיסטוריה בינלאומית מַרָה שלנו. מדינת ישראל הצעירה נאבקת על תקומתה וביטחונה בעשור ה-50 של המאה הקודמת גם מול האויב הרצחני ברצועת עזה. לזכור ולא לשכוח. ה-חלק השני של פוסט 1108 עוסק בהיסטוריה שונה ואחרת. 

פוסט מס' 1108 / 1206. תזכורת, שהיא המשך של פוסט מס' 1107 : הפסקת הָאֵש בין מדינת ישראל לבין ארגון הטרור "הגי'האד האיסלאמי" ברצועת עזה (פלוס ארגון הטרור "חמאס" שגם הוא יושב לבטח ברצועת עזה) שהושגה שלשום (יום ראשון – 7 באוגוסט 2022 בתיווך מצרים) בתום מבצע "עלות השחר" מחזיקה מעמד לפי שעה. צה"ל שוב לא הכריע את ארגון הטרור ה- "ג'יהאד האיסלאמי" כפי שהוא לא הכריע קודם לכן במבצעי מלחמה קודמים את ארגון הטרור ה- "חמאס". מדובר בעוד "סֶבֶב" מלחמתי שבפעם הזאת קוראים לו "עלות השחר" בין צה"ל לבין האויב העזתי. אף על פי כן ולמרות עוצמתו ויתרונותיו העצומים של הצבא שלנו ועדיפותו ו- עליונותו הברורה ביבשה, באוויר, ובים, ה- "ג'יהאד האיסלאמי" שמונה בשורותיו כ- רבבת חיילים בלבד, הצליח לשגר לעבר מדינת ישראל במשך שלושה ימים ב-7,8, ו-9 באוגוסט של שנת 2022 כמות של כ- 1100 (אלף ומאה) טילים ורקטות. נכון ש- כיפת ברזל" של צה"ל הצליחה ליירט את מרביתם (לא את כולם. חלק מהם פגע במטרות אזרחיות והסב לנו נזקים ברכוש) אולם ה- "ג'יהאד האיסלאמי" כארגון טרור מסוכן ובעל אמביציות נפשעות לא נפגע יותר מידי ולא יצא מכלל פעולה, ו-וודאי לא נכנע, ואת זה צריך לזכור היטב (!). כפי שצריך לזכור ש-ארגון הטרור "חמאס" בראשות יחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה הוא גם התאגדות בריונית מְנוּבֶזֶת ו-מסוכנת שנועדה לאיים על אזרחי מדינת ישראל באמצעות נשק צבאי וזריעת הפחדה, אי שקט, ובלבול בשורותינו, גם אם הוא שקַט לרגע… ה- "חמאס" הוא אויב מר, מנוול, ו-מְנוּבָז בעל שאיפות פגיעה, רצח, והרג לא רק של חיילי צה"ל אלא קודם כל וראשית דבר רצח והרג אזרחים ישראליים רבים ככל האפשר באשר הם (לרבות תינוקות של בית רבן, ילדים וילדות, ונערים ונערות, מבוגרים ומבוגרות, וזקנים וזקנות) לא נפגע יותר מידי ולא יצא מכלל פעולה בסבבים הקודמים ונותר מצויד במחסניו באלפי רקטות וטילים, ומשגריהם. הטילים והרקטות האלה מכוונים ו/או יכוונו בשעת הצורך לעבר יישובי, ערי, ואזרחי מדינת ישראל באשר הם. מבצע "עלות השחר" של צה"ל בן שלושה ימים בחודש אוגוסט של שנת 2022 הפך להיות מעין פעולת עונשין "דה לוקס" נגד האויב הרצחני בתנאי קרב מיטביים, שספק רב ו-ייתכן מאוד שלא יחזרו על עצמם בסבבים הבאים בכזאת קָלוּת. המדיניות הצבאית – ביטחונית שנוקטת מדינת ישראל מאז מבצע "עופרת יצוקה" ההוא נגד האויב העזתי הרצחני (מבצע "עופרת יצוקה", התנהל בתאריכים שבין 27 בדצמבר 2008 ל- 18 בינואר 2009) איננה ברורה לי ול-בני גילי (אנוכי בן יותר מ- 84, היום) ולא מובנת להרבה אזרחים כמוני. מדינת ישראל משום מה מבליגה ו-איננה מכריעה ולא מרתיעה את ארגוני הטרור הרצחניים העזתיים אלא רק מענישה אותם מעֵת לעֵת. ה-סֶבֶב הבא נגד האויב העזתי כבר ממתין באופק. לא יכול להתחולל שינוי מרחיק לכת לטובת מדינת ישראל כל עוד ו-אִם בראש המערך המדיני והצבאי של האויב ברצועת עזה ניצבו ו-ניצבים כבר שנים רבות "מנהיגים" טרוריסטיים ו-רצחניים מסוגם של יאסר עראפאת, אחמד יאסין, ח'אלד משעל, מחמוד א-זהאר, עבד אל עזיז רנטיסי, יחיא סינוואר, ואיסמעיל הנייה. היו להם בעבר לפניהם, בדור הקודם של אבירי הטֶרוֹר, "מורים טובים" לרצח יהודים ו-ישראליים באשר הם, ושמם מוחמד אמין אל חוסייני (כינויו היה, "המופתי הירושלמי") ואחמד שוקיירי. מוחמד אמין אל חוסייני שניהל תעמולה קיצונית לרצח יהודים בארץ ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת העולם ה- 2 ב- בספטמבר 1939, היה אורח אישי בגרמניה של הפיהרר הנאצי ימ"ש אדולף היטלר. אדולף היטלר תמך במדיניות הרצח של מוחמד אמין אל חוסייני שקרא להתנקש ולהרוג יהודים בארץ ישראל ההיא בעשור ה-30 של המאה הקודמת. אדולף היטלר העניק כבוד רב למוחמד אמין אל חוסייני ואירח אותו בברלין בפגישה מתוקשרת ומצולמת ע"י העיתונות הגרמנית. ובכן איש מהם, יורשיהם של מוחמד אמין אל חוסייני ואחמד שוקיירי ההם, שאיישו ו-המאיישים גם היום את שורות האויב המר לא נבחר כמובן לשרת את אזרחי רצועת עזה בבחירות דמוקרטיות.

תזכורת: 1956. הימים ההם-הזמן ההוא לפני 68 שנים בעת כתיבת הפוסט. זה היה מזמן…אוּלָם מְצֻוֶוה עַלֵינוּ עַל כּל עַם ישראל ל-עַד…ל-זְכּוֹר וְ-לא לִ-ּשְכּוֹח (!!!)…

תזכורת מרה ועצובה. רציחתו של חבר קיבוץ נחל עוז התמים ו-יישר הדרך רועי רוטברג ז"ל בן 21 (קיבוץ נחל עוז ממוקם סמוך לגבול רצועת עזה) ע"י האויב העזתי הטרוריסטי בסופו של חוֹדֶש אפריל ב-שנת 1956 ב-כרי המרעה של הקיבוץ כשהוא רכוב על סוסו, סימל כבר אז את המאבק הממושך לחיים ולמוות שמנהלת מדינת ישראל גם היום מאז קיץ 2022 ובחודש דצמבר של שנת 2024 נגד הטרור העזתי בראשות ארגוני האויב המנוול ה-"חמאס" ו-"הג'יהאד האיסלמי".

הערה שלי: פוסט מס' 1108 נחקר ונכתב על ידי בשעתו למענו של הדור הצעיר של מדינת ישראל שאיננו מכיר את ההיסטוריה רוויית דם וקורבנות של מדינתנו היקרה בשנות ההקמה הראשונות, שלאחר מלחמת העצמאות ב-1948 ואת סיפורו של רועי רוטברג ז"ל (1956 – 1935) הי"ד, חבר קיבוץ נחל עוז שנרצח ב-29 באפריל 1956 ע"י פורעים ערבים מנוולים תושבי רצועת עזה.

תזכורת : רועי רוטברג ז"ל בן 21 (1956 – 1935) חבר קיבוץ נחל עוז נרצח ע"י האויב העזתי בסופו של חודש אפריל בשנת 1956. (הערה : חלק מהמידע המתפרסם על ידי כאן בפוסט 1206 / 1108 איננו מתבסס רק על זיכרון אישי שלי, אלא גם על אינפורמציה שמתפרסמת ב-מקורות שונים באינטרנט).

אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ימים ספורים לאחר רצח רועי רוטברג ז"ל, ב- 3 במאי 1956 עוד בטרם מלאו לי 18 שנים, התגייסתי לגדוד 12 של חטיבת "גולני". בין השנים 1956 ל- 1982 השתתפתי כחניך בקורס מ"כים של "גולני" ב-ג'וערה (המפקד שלי באותו קורס המ"כים ההוא ב- "ג'וֹעָרָה" שהחל בספטמבר 1956 והסתיים ב-מארס 1957 היה סגן זאב שטרנהל ז"ל הבלתי נשכח עבורי) ואח"כ כקצין קרבי בשירות סדיר ובשירות מילואים כמו רבים מבני דורי, בחמש מלחמות ישראל. ארבעה מהם נגד הצבא המצרי ב-1956 (מלחמת סיני), ב-1967 (מלחמת ששת הימים), ב-1970 (מלחמת ההתשה), ב-1973 (מלחמת יום הכיפורים), וב- 1982 (מלחמת לבנון ה-1).

רועי רוטברג ז"ל בן 21 (1956-1935) הי"ד חבר קיבוץ נחל עוֹז, נרצח בסופו של חודש אפריל בשנת 1956 בשדות הקיבוץ ע"י האויב העזתי המנוול והטרוריסטי.

האוֹיֵב העזתי של שנות ה-50 ההן במאה שעברה, הוא אותו האויב שאורב למדינת ישראל גם היום בחודש נובמבר של שנת 2023.

ההספד המר לרועי רוטברג ז"ל חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 ששימש כ-מא"ז (ראשי תיבות של מפקד אזור ו-רכז ביטחון), ונרצח על ידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו, הספד מר שנשא הרמטכ"ל משה דיין ב- 30 באפריל 1956 על קברו של רועי רוטברג ז"ל, מהווה תזכורת נצח היסטורית לנחישותה ו-תקומתה המתחדשת של מדינת ישראל בארץ ישראל, בשל הטקסט הכן, האמיתי, והניסוח הדרמטי שלו.

רמטכ"ל צה"ל רב אלוף משה דיין ז"ל נשא את ההספד המר ההוא ב-30 באפריל 1956 בעת הלווייתו של רועי רוטברג ז"ל בקיבוץ נחל עוז. טקסט ה-הספד ההוא, הותיר רושם עצום ו-עמוק על הציבור בישראל. נאום ההספד המר ההוא של רמטכ"ל צה"ל רב אלוף משה דיין נחשב לאחד הנאומים הבולטים בהיסטוריית המאבק של האומה הישראלית בעשור ה-50 ההוא של המאה הקודמת לתקומת המדינה שלנו.

היה מדובר ב-מופת של רטוריקה נוקבת ואחד מהמסמכים אשר עיצבו את הזהות של האומה הישראלית בארץ ישראל. הנאום הקצר ההוא של הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין, שנישא כ-הספד, שימש באותה העת וגם בשנים מאוחרות יותר כמעין עמדת הסברה ו-מפתח להבנת העמדה הישראלית בסכסוך עם ה-פלסטינים.

הערה שלי : על פי שמועות שנפוצו אז, הרי ש-את נאום ההספד לזכרו של רועי רוטברג אותו נשא רמטכ"ל צה"ל משה דיין, כתב מורל'ה בר-און. 

מותו של רוֹעִי רוּטְבֶּרְג ז"ל ב-חודש אפריל ההוא של שנת 1956 ההיא. רקע היסטורי.

במחצית הראשונה של שנות ה-50 במאה הקודמת היו מעשי הגנבה, ההצתה, החבלה והרצח שבוצעו על ידי מסתננים פלסטינים (פֶדַאיון) לתופעה יומיומית. החדירות מעבר לגבולות ישראל התבצעו בעיקר מרצועת עזה ומהגדה המערבית והביאו לשורת פעולות תגמול מצד ישראל. באביב 1956 התחממה גזרת רצועת עזה לאחר שפדאיון פלסטינים, שנהנו מתמיכת צבא מצרים, ששלט ברצועת עזה, ביצעו שורת פעולות טרור וצה"ל הגיב בהפגזה כבדה על עזה. האו"ם, שניסה לתווך בסכסוך, שלח את המזכ"ל דאג המרשלד לתווך בין ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון לבין נשיא מצרים ג'מאל עבד אל נאצר. רמטכ"ל צה"ל רב אלוף משה דיין, תמך במלחמת מנע כנגד מצרים והפלסטינים בעזה וחשש מהצלחת מסע התיווך של דאג המרשלד.

רועי רוטברג ז"ל (1956 – 1935) נער תל- אביבי, שהפך לחבר קיבוץ נחל-עוז הממוקם מול וסמוך ל-גבול רצועת עזה.

אירוע הרצח המזעזע והנורא של רועי רוטברג  ז"ל שלנו חבר קיבוץ נחל עוז…בסופו של חודש אפריל ההוא בשנת 1956 ההיא…ע"י פורעים ערביים תושבי רצועת עזה… אין לאירוע הרצח הזה של רועי רוטברג לעולם מחילה…לעולם, תידרש מדינת ישראל למעשה נקם בחזקה מתמטית בדרגה 1000…בדיוק כפי שארה"ב התייחסה ב-סופה של מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 למעצמה הצבאית האכזרית, הרצחנית והנפשעת מדינת יפן, והחליטה להעניש אותה בחודש אודגוסט בבוא של שנת 1 

הגבול באזור קיבוץ נחל עוז סומן באמצעות תֶּלֶם. מספר ימים לפני הרצח, התקבלה הצעתו של מפקד מנגנון האו"ם באזור, לוטננט גנרל בֶּרנס, שאמרה כי צבא ישראל וצבא מצרים לא יכנסו ל-500 המטרים הסמוכים לתלם. הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין התנגד להצעה זו, אך נאלץ לקבלה בלחצו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. ב- י"ז בחודש אייר של שנת תשט"ז ב- 29 באפריל 1956 בערב חג ל"ג בעומר, היו אמורות להיערך ארבע חתונות של זוגות מגרעין הקיבוץ של קיבוץ נחל עוז, כאמור בערבו של יום. באותו הבוקר ההוא הגיע ה-מא"ז רועי רוטברג רכוב על סוסו אל השדה הסמוך לגבול כדי לגרש רועים פלסטינים מרצועת עזה שפלשו לעבר שדות קיבוץ נחל עוז. שני פלסטינים מרצועת עזה, סמל משטרה ו-פלאח, בחברת קצין ושני חיילים מצרים, ארבו לו. הם ירו מטווח קרוב מאוד ברועי רוטברג ו-הרגו אותו. הם לקחו את גופתו לרצועת עזה, שם התעללו בגופה, ואף ניקרו את עיניו (כפי שרמז הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין בעת נאומו בלוויית קבורתו של רועי רוטברג ז"ל).

הימים ההם לאחר הרצח של רועי רוטברג ז"ל.

גופתו של רועי רוטברג ז"ל הוחזרה לישראל בסיוע האו"ם. למחרת בערב נערכה בקיבוץ נחל עוז הלווייתו. במותו הותיר אישה, אמירה לבית גליקסון, ואת בנם התינוק, בועז. רמטכ"ל צה"ל רב אלוף משה דיין ומפקד חיל האוויר האלוף עזר וויצמן, התארחו באותו ערב ל"ג בעומר בו נרצח רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז, כקרוביו של אחד מארבעת החתנים שעמדו להינשא באותו הערב ההוא של חג ל"ג בעומר בשנת תשט"ז. למחרת היום ביקש משה דיין לשאת את הספדו שלו במסע הלוויה וטקס הקבורה. רמטכ"ל צה"ל רב אלוף משה דיין כתב את הנאום בעצמו במשך פחות משעה, ובהלוויה קרא את טקסט ההספד מן הכתב.

לכידת הרוצחים המנוולים, ומשפטם בבית דין ישראלי.

חצי שנה לאחר מכן, ב-29 באוקטובר 1956, יצא צה"ל למבצע קדש (מלחמת סיני). במהלך המבצע כבש צה"ל את רצועת עזה, ובתוך זמן קצר נלכדו שני החשודים ברצח : אומבאשי (קוֹרפּוֹרָל) ג'מיל אל-עווד קאסם אל-ואדיה, סמל משטרה בן 30, ומחמוד מוחמד יוסף אל-זיארה, פלאח בן 50. עניינם נידון בפני הרכב של בית המשפט המחוזי בירושלים בראשות הנשיא בנימין הלוי. בינואר 1959 מצא השופט בנימין הלוי את השניים אשמים ברצח וגזר עליהם מאסר עולם. הנאשמים הגישו לבית המשפט העליון ערעור, וזה נדחה במאי 1960 על ידי הרכב בראשות השופט משה לנדוי.

30 ב-אָפְּרִיל 1956. הָ-יָמִים הָ-הֵם שֶ-חָלְפוּ ל-פְנֵי 67 שָנִים. לְ-הַלָן, זֶהוּ טֶקְסְט נְאוּם ה-הֶסְפִֵּד שֶנַשָא רמטכ"ל צה"ל דְאָז רָב אָלוּף מֹשֶה דָיָין ז"ל בְּ-עֵת טֶקֶס הָקבוּרָה של רוֹעִי רוּטְבֶּרְג ז"ל ב-קיבוץ נַחַל עוֹז. טֶקְסְט הִיסְטוֹרִי בִּלְתִּי נִשְכָּח בַּעַל חָשִיבוּת לְאוּמִית עֶלְיוֹנָה לְ-דוֹרֵי דוֹרוֹת…(!!!).

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השֶקֶט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את הָאוֹרְבִים לנפשו על קו התלם". אַל נָא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו…? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ו-אבותיהם…לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דָמוֹ של רוֹעִי…! איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו…? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת ב- קיבוץ "נחל עוז", נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים–השכחנו זאת…??? הן אנו יודעים, כי על מנת ש-תִּגְוָוע ה-תקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בּוֹקֶר ו-עֶרֶב, מזוינים ו-ערוכים. דוֹר התנחלות אנו…ובלי כובע הפלדה ו-לוע התותח לא נוכל לטעת עֵץ ולבנות בַּיִת. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גָדֵר תַּיִל ו-מִקְלָע לא נוכל ל-סלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא, אתמול שוב התפתנו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו, להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב, וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון התרשם מאוד מנאום ההספד של רמטכ"ל צה"ל רב אלוף משה דיין, אך לאור שהייתו של מזכ"ל האו"ם דאז הנורווגי דאג המרשלד באותה עֵת בישראל, כעס על הכללת המשפט ”ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו“, דברים שכיוון משה דיין אל ארגון ה-או"ם ושליחיו. הנאום שודר ברדיו גלי צה"ל בגרסתו המלאה, אך בנוסח שהתפרסם בעיתונות הישראלית למחרת הושמט ניסוח המשפט הנ"ל על פי דרישת ראש הממשלה בימים ההם, דוד בן-גוריון.

תוכני ההספד והשפעתו.

ההספד ההוא לזכרו של רועי רוטברג ז"ל חבר קיבוץ נחל עוז סמוך לגבול רצועת עזה, חשף את השקפת עולמו של הרמטכ"ל משה דיין ז"ל אודות הסכסוך הישראלי – ערבי. תוכן דבריו ההוא של משה דיין הביעו תפיסת עולם ריאליסטית, ש-ינקה את שורשיה מגישתו של ארתור רופין, כשהוא ארתור רופין אמר בשנת 1936, את הטקסט הזה באופן מפורש :

”…הערבים אינם מסכימים למפעלנו, אם אנו חפצים להמשיך במפעלנו בניגוד לרצונם, אין מנוס מ-קורבנות דמים, נגזר עלינו להיות ב-לוחמה מתמדת עם הערבים. ייתכן כי זה מצב בלתי רצוי, אך זו המציאות…“.

הערה שלי : אָרְתּוּר רוּפִּין (1943 – 1876) היה מנהיג ציוני, כלכלן, ו-סוציולוג יליד פולין. ארתור רופין התמנה מאוחר יותר להיות מנהל המשרד הארצישראלי ב- יפו. ארתור רופין נחשב בשעתו ל-אחד ממעצבי ההתיישבות הציונית בימים ההם ב-ארץ ישראל. 

זו הייתה גישתו דאז של משה דיין ז"ל אחד המצביאים האמיצים, הדגולים, והגדולים ביותר בתולדות מדינת  ישראל ו-צה"ל, ואחד המדינאים החשובים בתולדות מדינת ישראל לדורותיה (!). משה דיין ז"ל שלל אפשרות של פתרון מדיני, וגישתו גרסה כי אל מול נתוני היסוד של הקיום הישראלי בתוך העולם הערבי, על מדינת ישראל להגיב בכוח כדי להשיג הרתעה (!). "דוקטרינת משה דיין" בשנים אלו הייתה כי בכל מקרה של התעצמות ערבית, התחמשות, איחוד ההנהגה הערבית והידוק המצור על מדינת ישראל, יש להגיב בכוח צבאי (!). לימים התחלפה גישה זו של משה דיין בגישה שונה ואחרת ואשר באה לביטוי בשאלה הנשאלת בכותרת ספרו האחרון של משה דיין ז"ל, והיא כלהלן : ”הָ-לנֶצַח תֹאכַל חֶרֶב ?“.

מר נדיר צור, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית וכלי השפעה של מנהיגים, מתייחס לנאום במחקרו העוסק ברטוריקה של מנהיגים ישראלים במצבי לחץ. לדבריו, בנאום זה עשה משה דיין שימוש בשלושה סוגי רטוריקה : רטוריקה טִקסית (שמטרתה לגבש את הציבור ולטפח ערכים וסמלים משותפים המעוררים הזדהות), ”…רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי, האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב…“. רטוריקה אפולוגטית (שמטרתה להסביר כישלון או מדיניות שגויה או להסיר מהדובר אחריות לכישלון ולעורר אמינות לפועלו העתידי), ”…אתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו […] מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו…“,  ורטוריקה מניעה (רטוריקה שנועדה להניע את הציבור לפעולה בעתיד), ”…אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו, להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו…“.

הסוציולוג הישראלי ברוך קימרלינג, המזוהה כקשור לקבוצת ההיסטוריונים החדשים, תיאר את הנאום כביטוי האותנטי ביותר ל–מיליטריזם הישראלי.

הסופר עמוס עוז ז"ל, ש-ניתח בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת את דברי לשונם של מנהיגי ישראל באותה תקופה, הגדיר את התבטאות לשונו ה-נ"ל של משה דיין, הבאה לידי ביטוי בהספדיו את רועי רוטברג ז"ל ואת אָרִיק רֶגֶב ז"ל, "…מרתקת…". הוא טען כי, ”…לשונו של משה דיין, ויהי הנושא אשר יהי, רוויה מוות“, וכי,  ”בתי – הקברות  הם הנותנים לו את ההשראה למיטב נאומיו. והוא מתעלה לדרגת משורר – כמעט, דווקא ב-הספדים…(!) “.

בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, לאחר שירדה קרנו של משה דיין בקרב הציבור הישראלי, המשיכו שני צִדי המפה הפוליטית בישראל להזכיר את נאומו של משה דיין ולהיתלות בו. השמאל הישראלי אימץ את גישתו של משה דיין שבאה לידי ביטוי במילים: ”…מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו ? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם…“. כתמיכה לכך כי חלק מטענות הפלסטינים אולי מוצדקות. לעומת זאת, הימין הישראלי ציטט את המשפט הזה, ”…זו גזרת דורנו…זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים ו/או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו…“, ומשפטים דומים השוללים משא ומתן עם הפלסטינים והערבים ומצדיקים התעצמות צבאית ונכונות להקרבה, כתשובה היחידה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

שלושה ימים לאחר נאום האבל הבלתי נשכח של רמטכ"ל צה"ל משה דיין ב- 30 באפריל 1956 בעת קבורתו של רועי רוטברג ז"ל ועל קברו הטרי באדמת קיבוצו נחל עוז, התגייסתי ב- 3 במאי 1956 לגדוד 12 של חטיבת "גולני". הייתי אז בן 17 שנים ו-11 חודשים.

החלק השני של הפוסט ההוא מס' 1108 (מצורף לפוסט מס' 1206) עוסק גם ב-היסטוריה שוֹנָה ואַחֶרֶת.

מעט אנשים עִיצְבוּ אותי והשפיעו עלי בחיי. אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים בדרך כלל גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי ז"ל חקלאי עובד אדמה חרוץ ו-מספויניק והרפתן רודיק לווין ז"ל. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון יבד"ל ו-אלכס גלעדי ז"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ וגם בעולם. בשירות הצבאי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל – לא מג"דים, מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים – אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ז"ל) שהיה המ"מ שלי באותו קורס מכי"ם בג'וֹעָרָה ו-מפקדי, במלחמת "מבצע קָדֵש" באוקטובר – נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים. סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס' 1) בקורס מ"כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש, ובסופו כיבוש מוצב 27 ברפיח ע"י פלוגת המ"כים (המ"פ היה מפקד ביה"ס למ"כים בג'וֹעָרָה רב סרן זאב עופר). גדוד 12 של חטיבת גולני כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים – פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ז"ל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר יבד"ל שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש נעשו בגיל כה צעיר מופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא "מכונה צבאית" ו/או "רכוש צבאי" של ה-מִמְסַד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. בגיל 18 אתה מוכן לחרף את נפשך ביודעין למוות, לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ"ל משה דיין, אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, ב- יֶרִי תוך תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כ-זאב שטרנהל ז"ל ו-יהושע מיצמאכר יבד"ל שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִי    דְךָ בעת צָרָה. הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש- שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים, במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ"כים, סמלים, ומ"מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קְרָב. שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חָשוּף לעבר היעד המצרי מול מקלעי "אלפא" רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ"מ ו- 120 מ"מ. אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך. זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת "גולני" מ-זאב שטרנהל ז"ל ומ-יהושע מיצמאכר יבד"ל ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ"כ, ומאוחר יותר לקצין קרבי, קצין חבלה, ו-סמ"פ בגדוד 12 של חטיבת "גולני" ההיא. תמיד בגדוד 12 של חטיבת "גולני". שלוש שנים בין 1956 ל- 1959 שרתי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". זה היה ביתי השני.

טקסט תמונה : התמונה הזאת צולמה כנראה בין אוקטובר 1954 למארס 1955. לפני כ- 68 שנים. זהו סגן זאב שטרנהל ז"ל המפקד והמ"מ שלי בקורס מפקדי כיתות של חטיבת "גולני" בג'וערה ומפקדי הנערץ במלחמת "מבצע קדש" נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. היה מדובר במפקד ומדריך צבאי בעל אישיות נערצת מחוננת ב- יושרה, ואדם שנושא על עצמו דוגמא אישית למופת. כך אני זוכר אותו וכך אזכור אותו עד אחרית ימיי. (באדיבות זאב שטרנהל ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : התמונה צולמה כנראה בין ספטמבר 1956 למארס 1957. לפני 66 שנים. זהו סגן יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב מי שהיה ה- מ"כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת גולני בחודשים מאי – ספטמבר 1956 ב- "שטח אש 9" ליד הכפרים הערביים סכנין, עראבה, ודיר חנא. (באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה אז  סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. מח"ט "גולני" היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם ז"ל. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד ז"ל (2021 – 1927). התצלום הזה עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המסורבל הזה שהזכיר תחפושת פורים, אלא חבשו כומתה רגילה כמו כל החיילים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. לפני יותר מיוֹבֵל שנים. הימים ההם שלי כ-בן קיבוץ אפיקים הבלתי נשכח בעמק הירדן.

טקסט תמונה : לפני כ- 60 שנים. אנוכי מצולם ו-מְתוֹעַד ב-כור מחצבתי קיבוץ אפיקים בראשית עשור ה- 60 של המאה קודמת ערב נישואיי לרעייתי יעל תג'ר. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל.  בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח – 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני ארבעים ושש שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971. כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, והשירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את אלביס פרסלי וריקי נלסון. המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי "שתי זונות ממין זכר". הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת הלבוש של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה ההיא ולאווירת הלבוש של הקיבוץ בימים ההם. 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים, "…באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. לימודים אקדמיים – אוניברסיטאיים היו בשלב הזה בלתי אפשריים.

טקסט תמונה : שנת 1965. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 58 שנים. יעל תג'ר (בת 21) נערתי האהובה ו-רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו ב- 29 בספטמבר של שנת 1963 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה ה-120. תחילת ההתיישבות של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן במקום שנקרא בשפה הרוסית, "טוֹצְ'קָה" (הנקודה). התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאֶבֶן מַסָד של מדינת ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. לפני 42 שנים. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה שעברה. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 77 שנים. זוהי הכניסה לקיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, זוהי משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן יותר מ- 85 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכול שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה החינוכית ההיסטורית ההיא, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 69 שנים. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי שלנו של שחייני קיבוץ אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ הָאוֹן לחוף ביה"ס החקלאי בית ירח. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) המורה לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר) ז"ל, יונה רָז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין ז"ל היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך איש צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, חרוץ, ו-דָבֵק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה. מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים, או מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב ופרופסור זאב שטרנהל ז"ל המפקד ו-המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט ההוא פגשתי את המחנך הנפלא שלי אורי אפק ואת גאון המתמטיקה והפיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל שהיה המורה שלי במקצוע ה-א"ק. איציק מנדלברויד היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו וברמה גבוהה של אורי אפק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 94, היום) ו-סגנו עוזי פלד (בן 83, היום). אלכס גלעדי הגיע ל-משכנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לטלוויזיה הישראלית הציבורית את חברו יאיר שטרן (עיתונאי "מעריב" דאז) שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שימרון. את פני כולם הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני עשר שנים ב- 2010, בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב ב-טלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן ז"ל עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט ו-קורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל, את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו ב-גוֹלָה והתחנכו על הסיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם . הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 75 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה , לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם . אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס . אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתא. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף ההוא  של הימים ההם מקיבוץ אפיקים בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…יואשינקה, תדע לך ש-סבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק כדרכם של הנביאים…". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי  יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. אימא שלי הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, והאהובים עליי, הכדורגל והכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס ז"ל, ההורים של אימא שלי ז"ל. שניהם נולדו בעיר קורשאן ב-ליטא ב- 1879, העפילו לארץ ישראל, ו-הגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי, אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו ב-ליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד ב- 1941 700000 (שבע מאות אלף) תינוקות, ילדים, בני נוער, אנשים ונשים, וסבים וסבתות מ-כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט ב-ליטא. הימים ההם לפני 93 שנים בעת כתיבת הפוסט.  זוהי משפחתו של אבא ז"ל שלי  משה בלינדמן בליטא (אבא לי עומד באמצע)…סבא חייקל ו-סבתא שְטִירֶל שלי. שיבה זרקה ב-שיערם ב-טֶרֶם עֵת. כאן הם בתמונה עם שלושת ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה בלינדמן האח הצעיר. האחות הבכורה טֵייבֶּה נעדרת מהתמונה (היא כבר אז היגרה ל-קוּבָּה). התמונה הזאת צולמה ב-עיירה שִירְוִוינְט ב-ליטא, כנראה ב-שנת 1930 (!). אוֹשֶר בלינדמן ז"ל היה מבוני העיר חיפה ו-אח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל ב-מושב רמת צבי. אבא שלי ז"ל היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה בלינדמן ז"ל היה מ-בוני קיבוץ גְבַת ב-עמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר." . ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית .בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. לפני 89 שנים. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם קיבוץ אפיקים ב- 1932. זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה, משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944.

באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטוריים, כלהלן : "אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה . הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים. בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם , וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה . יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : קיץ 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב בשורה השנייה סיומה לינקובסקי (יושב שביעי משמאל בשורה השנייה), והקיצוני שיושב מצד שמאל הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגֵו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט). עומד שביעי מימין בשורה האחרונה דוֹסְיָה קורין ולידו שמיני מימין בשורה האחרונה זהו חיים לוצ'אנסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן קיבוץ אפיקים מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא את הטקסט הזה : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". 

חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם. דרככם נכונה. גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                             שלכם בלב ונפש

                             ח. נ. ביאליק

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר. ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ יָאשָה חֵפֶץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין. ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה המוזיקה שלו שבא במיוחד מתל אביב. כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו. משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו. האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל", זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים ההמומים שחזו בסצנה שהרכיבה חלק מרקמת חיינו בקיבוץ האָהוּב.

טקסט תמונה : שנת 1950. לפני 72 שנים. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב לאפיקים מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה נראות בנות מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי של הנוכחות בתמונה מימין לשמאל : דָנָיָה אפרת ז"ל, מרים הררי, נירה קומרוב ז"ל, עדי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר, השחיין שמואל חדש, הכדורסלן יגאל וולודרסקי, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות . הייתי המאושר באדם.

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים בעת שירותי הצבאי בגולני. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאה שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גולני ב- ג'וֹעָרָה בתחילת 1957 (בסיס צבאי רב מורשת הממוקם על גבעה נישאה ושוכן ליד שני קיבוצי השוה"צ (השומר הצעיר) עין השופט ורמת השופט). המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל ז"ל (ומאוחר יותר מי שהיה פרופסור זאב שטרנהל) וה- מ"פ זאב עופר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ספטמבר 1957. המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה"ד 1 שהיה ממוקם ליד כפר סירקין סמוך לפתח תקווה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958. טקס סיום קורס קצינים. מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) ו-סגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958 ל- מ"מ וקצין קרבי בצה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                        

מח"ט גולני דאז אל"מ אלעד פלד ז"ל הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזָמָר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט . הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. ארה"ב. זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי שיצר ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ'רול המוסיקלי הייחודי שלו, ואת מוסיקת ה- "הילי בילי", ומוסיקת קאנטרי. אהבתי אותו מאוד כבר אז מ-1957 בהיותי בן 19 והייתי קשור ומחובר אליו ולמוסיקה שלו בכל רמ"ח אבריי וגם בשכלי ונפשי. היום כשאנוכי נושק את גיל 85 אנוכי אוהב אותו עוד יותר.                                    

אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש מאושר יותר בחיי. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה"ב אסע לאחוזתו "גרייסלנד" בממפיס כדי לומר לו :

Dear Elvis You are my brother, you are among few who made me just happier, I love you man.

כשהגעתי בפעם הראשונה לארה"ב בשנת 1978 אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד ב- 16 באוגוסט 1977 בהיותו רק בן 42 ו-8 חודשים. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו (Tupelo), עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה"ב. הוריו עקרו אח"כ ל- ממפיס (Memphis). הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין גם לוֹ ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.

טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי שהפך אותו למיליארדר. השירים שלו הם בלתי נשכחים עבורי כמו "Heart Break Hotel", השיר "Hound Dog", השיר "Jailhouse Rock", השיר "King Kreole", השיר "Too much", השיר "Love me tender", השיר "Loving you", השיר "Don’t be cruel", ועוד רבים רבים אחרים שלו. הבלוג שאנוכי כותב ו- 13 הספרים שאני חוקר וכותב אודות קורות הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מאז 1966, נכתבים גם לצלילי שיריו של אלביס פרסלי, וגם לצלילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס, ריקי נלסון, ברנדה לי, טומי סנדס, לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'ראלד, פול רובסון, שרה וון, פול אנקה, פט בון, דין מרטין, פרנק סינטרה, פרי קומו, בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ'ייקובסקי, בך, חצ'אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית כבדה.

טקסט תמונה : קיץ 1960. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל עם אחי יונתן (משמאל) וקולע לסל נגד הצמד דובי אילן ועלי דגן באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני בקיבוץ אפיקים. כולנו משחקים בחצי גוף עירום ו- יחפים. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. הימים ההם – השנים ההן לפני כ- 61 שנים. זיהוי העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן השכן בעמק הירדן, ולימים מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל ומי שהיה מאוחר יותר גם ראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שָדֶה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר) ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן ב- 1960, שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות (ליגות העל, היום) בכדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, בכדורעף (בקבוצת הפועל אפיקים, ובכדורגל בקבוצת הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.                                                                                                                             

טקסט תמונה : שנת 1962. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 61 שנים. זהו מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים. אנוכי (מימין, קרוב למצלמה) מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. הכדור צמוד לעמוד הקורה הימנית מנקודת מבטו של הקורא. (הצילום הנ"ל הוא מעשה ידיו של חבר קיבוץ אפיקים, אהרון פילץ ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת עבר : פוסט מס' 1107 (1206).      

תזכורת: פוסט מס' 1107. שיעור בהיסטוריה בינלאומית מַרָה (1).  הועלה לאוויר בשעתו ביום שלישי – 9 באוגוסט 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

תזכורת עבר: פוסט מס' 1107 (1206).

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 1107 / 1206 : הועלה לראשונה בשעתו לאוויר ביום שלישי – 9 אוגוסט של שנת 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 1107.  שיעור בהיסטוריה בינלאומית מַרָה (1). פוסט מס' 1107. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר לראשונה אז ביום שלישי – 9 באוגוסט של שנת 2022. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שיעור בהיסטוריה בינלאומית מַרָה (1). 

הפסקת הָאֵש בין מדינת ישראל לבין ארגון הטרור "הגי'האד האיסלאמי" ברצועת עזה (פלוס ארגון הטרור "חמאס" שגם הוא יושב לבטח ברצועת עזה) שהושגה שלשום (יום ראשון – 7 באוגוסט 2022 בתיווך מצרים) בתום מבצע "עלות השחר" מחזיקה מעמד לפי שעה. צה"ל שוב לא הכריע את ארגון הטרור ה- "ג'יהאד האיסלאמי" כפי שהוא לא הכריע קודם לכן במבצעי מלחמה קודמים את ארגון הטרור ה- "חמאס". מדובר בעוד "סֶבֶב" מלחמתי שבפעם הזאת קוראים לו "עלות השחר" בין צה"ל לבין האויב העזתי. אף על פי כן ולמרות עוצמתו ויתרונותיו העצומים של הצבא שלנו ועדיפותו ו- עליונותו הברורה ביבשה, באוויר, ובים, ה- "ג'יהאד האיסלאמי" שמונה בשורותיו כ- רבבת חיילים בלבד, הצליח לשגר לעבר מדינת ישראל במשך שלושה ימים ב-7,8, ו-9 באוגוסט של שנת 2022 כמות של כ- 1100 (אלף ומאה) טילים ורקטות. נכון ש- כיפת ברזל" של צה"ל הצליחה ליירט את מרביתם (לא את כולם. חלק מהם פגע במטרות אזרחיות והסב לנו נזקים ברכוש) אולם ה- "ג'יהאד האיסלאמי" כארגון טרור מסוכן ובעל אמביציות נפשעות לא נפגע יותר מידי ולא יצא מכלל פעולה, ו-וודאי לא נכנע, ואת זה צריך לזכור היטב (!). כפי שצריך לזכור ש-ארגון הטרור "חמאס" בראשות שני הטרוריסטים יחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה הוא גם התאגדות בריונית מנובזת ומסוכנת שנועדה לאיים על אזרחי מדינת ישראל באמצעות נשק צבאי וזריעת הפחדה, אי שקט, ובלבול בשורותינו, גם אם הוא שקַט לרגע…ה- "חמאס" הוא אויב מר ו-מנובז בעל שאיפות פגיעה, רצח, והרג לא רק של חיילי צה"ל אלא קודם כל וראשית דבר רצח והרג אזרחים ישראליים רבים ככל האפשר באשר הם (לרבות תינוקות של בית רבן, ילדים וילדות, ונערים ונערות, מבוגרים ומבוגרות, וזקנים וזקנות) לא נפגע יותר מידי ולא יצא מכלל פעולה בסבבים הקודמים ונותר מצויד במחסניו באלפי רקטות וטילים, ומשגריהם. הטילים והרקטות האלה מכוונים ו/או יכוונו בשעת הצורך לעבר יישובי, ערי, ואזרחי מדינת ישראל באשר הם. מבצע "עלות השחר" של צה"ל בן שלושה ימים בחודש אוגוסט של שנת 2022 הפך להיות מעין פעולת עונשין "דה לוקס" נגד האויב הרצחני בתנאי קרב מיטביים, שספק רב ו-ייתכן מאוד שלא יחזרו על עצמם בסבבים הבאים בכזאת קָלוּת. המדיניות הצבאית – ביטחונית שנוקטת מדינת ישראל מאז מבצע "עופרת יצוקה" ההוא נגד האויב העזתי הרצחני (מבצע "עופרת יצוקה", התנהל בתאריכים שבין 27 בדצמבר 2008 ל- 18 בינואר 2009) איננה ברורה לי ול-בני גילי (אנוכי בן יותר מ- 84, היום) ולא מובנת להרבה אזרחים כמוני. מדינת ישראל משום מה מבליגה ו-איננה מכריעה ולא מרתיעה את ארגוני הטרור הרצחניים העזתיים אלא רק מענישה אותם מעֵת לעֵת. ה-סֶבֶב הבא נגד האויב העזתי כבר ממתין באופק. לא יכול להתחולל שינוי מרחיק לכת לטובת מדינת ישראל כל עוד ו-אִם בראש המערך המדיני והצבאי של האויב ברצועת עזה ניצבו ו-ניצבים כבר שנים רבות "מנהיגים" טרוריסטיים ו-רצחניים מסוגם של יאסר עראפאת, אחמד יאסין, ח'אלד משעל, מחמוד א-זהאר, עבד אל עזיז רנטיסי, יחיא סינוואר, ואיסמעיל הנייה. היו להם בעבר לפניהם, בדור הקודם, "מורים טובים" לרצח יהודים ו-ישראליים באשר הם, ושמם מוחמד אמין אל חוסייני ("המופתי" הירושלמי) ואחמד שוקיירי. מוחמד אמין אל חוסייני שניהל תעמולה קיצונית לרצח יהודים בארץ ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת העולם ה- 2 ב- בספטמבר 1939, היה אורח אישי בגרמניה של הפיהרר הנאצי אדולף היטלר. אדולף היטלר תמך במדיניות רצח יהודים של מוחמד אמין אל חוסייני, מי שקרא להתנקש ולהרוג יהודים בארץ ישראל ההיא בעשור ה-30 של המאה הקודמת. אדולף היטלר העניק כבוד רב למוחמד אמין אל חוסייני ואירח אותו בברלין בפגישה מתוקשרת ומצולמת ע"י העיתונות הגרמנית. ובכן איש מהם, יורשיהם של מוחמד אמין אל חוסייני ואחמד שוקיירי, שאיישו ו-המאיישים היום את שורות האויב המר לא נבחר כמובן לשרת את אזרחי רצועת עזה בבחירות דמוקרטיות. בואו ו-נפנה מבטינו לרגע ל-אחור ונסקור ו-נראה מה קרה והתחולל בתום מבצעי ו-מאבקי הכוח האלה מאז בין צה"ל של מדינת ישראל לבין ה-אויב הטרוריסטי והרצחני העזתי, כלהלן :

1. מבצע "עופרת יצוקה",        18.1.2009 – 27.12.2008

2. מבצע "עמוד ענן",               21.11.2012 – 14.11.2012

3. מבצע "צוק איתן",              26.8.2014 – 8.7.2014

4. מבצע "חגורה שחורה",       16.11.2019 – 12.11.2019

5. מבצע "שומר החומות",       21.5.2021 – 10.5.2021

6. מבצע "עלות השחר",         7.8.2022 – 5.8.2022

סיכום : הבה נהיה כנים עם עצמנו (וגם עם האויב) ונודה כי מדהים (!) שגם לאחר תום רשימת המבצעים הנ"ל לרבות מבצע "שומר החומות", חזרו ההנהגה הצבאית וההנהגה המדינית של ארגוני האויב ה- "חמאס" ו- "הג'יהאד האיסלאמי" בלתי מורתעים ו-בתוך שנה ל-"סוּרָם", בשלושת הימים של 5, 6, ו-7 באוגוסט של שנת 2022. ואנחנו הוותיקים בעשור ה-9 של חיינו למודי מלחמות מהימים ההם שואלים כיצד זה יכול להיות שארגוני הטרור הרצחני ברצועת עזה מכתיבים את הקֶצֶב ו-אינם מורתעים יתר על המידה מ-תגובות צה"ל, לא מחיל האוויר שלנו, לא מהטנקים שלנו, ולא מהתותחים שלהו…??? עד מתי…??? ובכן, חיילי ארגון הטרור של ה-"ג'יהאד האיסלאמי" ברצועת עזה הצליחו לשגר ו-לירות כ- 1100 (אלף ומאה) טילים ורקטות על מדינת ישראל במשך שלושה ימים של 5 + 6 + 7 בחודש אוגוסט של שנת 2022. מדובר בשיגור וירי מכוון ומחושב מראש של האויב על ערים ויישובים אזרחיים במדינת ישראל. מדינת ישראל הגיבה בעבר ומגיבה משום מה בעדינות ובזהירות גם היום נגד האויב המנוול והרצחני במבצע התגמול הנוכחי, שהיה קרוי, "עלות השחר". ובכן, כלום ו-מאום לא השתנה במבנה הפוליטי – צבאי – אזרחי – דיקטטורי – ומחשבתי ו-רעיוני של השלטון האויב ב-רצועת עזה. בעיני שלטון האויב אזרח ישראל טוב – הוא אזרח ישראלי מת. בין אם הוא חייל שלנו ו/או בין אם הוא תינוק, ילד, ו- נער שלנו, ו/או זקן וזקנה שלנו. שלטון האויב ברצועת עזה נשען על כוח הנשק ולא על משענת הדמוקרטיה. הוא איננו מורתע. מנהיגי האויב העזתי לא נבחרו בקלפי. הם תולדה של שלטון דיקטטורי מזוין בנשק. לא השתנו שם המטרות הצבאיות והמדיניות של השלטון להציק ולפגוע במדינת ישראל בכל דרך עד מוות. סיסמת ההתשה הנאצית המאסיבית של ארגוני הטרור ה-"ג'יהאד האיסלאמי" + ה-"חמאס", "ישראלי טוב – הוא ישראלי מת…", נותרה במקומה (!). זהו הסעיף הראשון בפילוסופיה האיסלאמית העזתית. האויב המר והתוקפני מרגיש שהוא רשאי ו-מוטלת עליו החובה לפגוע בכל ישראלי באשר הוא לאו דווקא חיילים, אלא גם ובראש וראשונה ב-תינוק ו/או תינוקת שלנו, ילד ו/או ילדה שלנו, מבוגר ו/או מבוגרת שלנו, וגם באיש זקן ו/או אישה זקנה שלנו. לא התחוללו שם ברצועת עזה כל שינויים  מדיניים וכלכליים לטובת התושבים שלהם (רבים מהם מוצאים את פרנסתם ומחייתם בעבודה בתוככי מדינת ישראל). אל להם ל-מנהיגי מדינת ישראל ומפקדי צה"ל לשכוח שהם מתמודדים עם אויב רצחני, מנובז, מנֻוָול, עלוב, ומקולל.

אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, ויליד גדוד 12 של חטיבת "גולני". כמו רבים מבני גילי (אנוכי בן 85 וחצי, היום) השתתפתי בשירותי ב- צה"ל בחמש מלחמות : במלחמת סיני 1956 (חניך בקורס מ"כים, ה-מ"מ שלי היה זאב שטרנהל ז"ל), במלחמת "ששת הימים" ב- 1967 (קצין קרבי), במלחמת ההתשה ב- 1970 (קצין קרבי), במלחמת יום הכיפורים ב- 1973 (קצין קרבי), ובמלחמת לבנון ה- 1 ב- 1982 (קצין קרבי). מעולם לא נלחמנו נגד אזרחים. אף פעם לא ירינו באזרחים.

מטרת ההנהגה הפוליטית והצבאית בהרכביה השונים של שליטי האויב ב-רצועת עזה, מאז תום מלחמת העצמאות שלנו ב- 1948, היא להחזיר ולהשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור כדי לפגוע, להזיק, ולהשמיד את מדינת ישראל. לא צריך להרוג דווקא חיילים ישראליים צריך להתנקש ולהרוג אזרחים ישראליים רבים ככל האפשר וללא שום הבחנה תינוקות, ילדים רכים, נוער, אנשים מבוגרים, וזקנים וזקנות ישראליים, בבחינת, "ישראלי טוב – הוא ישראלי מת…"

התיאוריה והמעשה הנאציים שנוקט בהם השלטון הרצחני של שליטי עזה כלפי מדינת ישראל ואזרחיה, חופף את רעיון הנאצי – גרמני ההוא של הפיהרר אדולף היטלר. כך אני רואה את פני הדברים. ההנהגה הנאצית הרצחנית ההיא בראשותם של גדולי המנוולים והרוצחים בהיסטוריה האנושית המודרנית אדולף היטלר, יוזף גבלס, הרמן גרינג, היינריך הימלר, ארנסט קלטנברונר, יוליוס שטרייכר ועמיתיהם גרסה מייד כבר בתחילת מלחמת העולם ה- 2 בה פתח ה-וורמאכט ב- 1 בספטמבר 1939 נגד פולין, כי לא צריך להשמיד דווקא את צבא פולין אלא צריך לפגוע ללא הבחנה באזרחי המדינה נטולי כל הגנה. שום צבא איננו יכול להילחם מההיבט המוראלי בחזית הרחוקה בשעה שהוא יודע כי אזרחיו בעורף נקטלים ע"י האויב בכמויות מזוויעות. ה-וורמאכט הנאצי על מטוסיו והטנקים שלו ומיליוני חייליו כבשו את פולין בתוך 4 שבועות וחצי. בתוך כחודש ימים נקטלו כ- 2.000000 (שני מיליון) אזרחים וחיילים פולניים. זאת הייתה פילוסופיה, גישה, ו-מדיניות נאצית – גרמנית צבאית מחושבת מראש ולא תולדה מקרית של תנאי הקרב. כדי לנצח במלחמה ו/או בכל מאבק צבאי צריך להרוג ככל האפשר כמה שיותר אזרחים ולאו דווקא ו/או לא רק חיילים. בשעה שווינסטון צ'רצ'יל עלה לשלטון באנגליה במאי 1941 ונשא את נאומו המפורסם ורב המוניטין נושא ההשראה, והכריז קבל עם ועולם כי אנגליה תילחם בכל כוחה בימים, באוקיינוסים, וב-יבשה ובכל מקום באירופה נגד ה-וורמאכט הנאצי – גרמני, פקדו הפיהרר הנאצי אדולף היטלר ומפקד חיל האוויר הגרמני המרשל הרמן גרינג בתמורה להפציץ את בירת אנגליה לונדון וערים אזרחיות אנגליות אחרות בכל הכוח העצום של ה-אוויריה הגרמנית המצוידת באין סוף פצצות במשקל של חצי טון רוויות חומר נפץ מסוג TNT. תורת המלחמה הנאצית – גרמנית דגלה בהשמדת אזרחים רבים ככל האפשר במקביל להֶרֶג חיילים. פילוסופיית ההכרעה הנאצית – גרמנית שטבע אדולף היטלר, שריו, והגנרלים שלו הייתה ברורה : כדי לנצח במלחמת העולם ה-2, הרייך הגרמני ה-3 איננו צריך להרוג דווקא חיילים בריטיים של ווינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת אנגליה בחזיתות ההתגוששות, אלא צריך להרוג ולהשמיד מהאוויר כמה שיותר אזרחים בריטיים תינוקות, ילדים, צעירים, מבוגרים, וזקנים החיים בביתם והם חסרי מגן. סיסמַת הרצח וההשמדה ההיטלראית במלחמת העולם ה-2 הייתה, כלהלן : "אנגלי טוב – הוא אנגלי מת", ואח"כ הרחיב את ההגדרה והוסיף ושַח לעמו בעת הקרבות המרים ב- 1941 נגד הצבא האדום הרוסי ו-ניסיונות צבא גרמניהנ הנאצית לכיבוש העיר סטאלינגרד, "רוסי טוב – הוא רוסי מת". זאת גם הייתה הסיסמא הצבאית של יפן בשעה שתקפה בדצמבר 1941 את נמל "פרל הארבור" ב- הוואי. "אמריקני טוב – הוא אמריקני מת", גרסו מפקדי צבא יפן בתמיכתו של הקיסר שלהם הירואיטו מי ששימש סמל עליון של אחדות האומה היפנית. אנגליה וארה"ב ורבות במדינות אירופה סבלו אבדות כבדות באזרחים וברכוש במלחמת העולם ה- 2. עשרות ערים אנגליות ואירופיות נפגעו קשה מההפצצות של ה- "לופטוואפה" חיל האוויר הנאצי הגרמני. מאות אלפי אזרחים חסרי מגן נהרגו לכל אורכה ורוחבה של אירופה. ואז הגיעה התשובה המשותפת מרחיקת לכת של ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארה"ב פראנקלין דילאנו רוזוולט, שנוסחה היה כלהלן : "…עם נִבְזִים תתנבז…(!)".

ווינסטון צ'רצ'יל ופראנקלין דילאנו רוזוולט הנאורים והדמוקרטיים פקדו על חילות האוויר שלהם להפציץ ולפגוע לא רק ב-חיילי צבא גרמניה הנאצית ההיא בכל חזיתות הקרבות אורכה ורוחבה של אירופה, אלא גם להשמיד כ- תריסר ערים גרמניות על תושביהן האזרחים בהפצצות מהאוויר ולמחוק אותן מהמפה. מאות אלפי אזרחים גרמניים נהרגו בהפצצות האלה שנמשכו כ-שלוש שנים וחצי. גרמניה עמדה בפני תבוסה צבאית ואזרחית טוטאלית. ב- 28 באפריל 1945 התאבד מנהיג גרמניה רוצח ההמונים הפיהרר / קנצלר אדולף היטלר בבונקר שלו בברלין ב-ירי אקדח ברקתו. אחריו התאבד גם שַר התעמולה הנבזה שלו יוֹזֵף גֵֶבִֶֶּלְס, מי שבטרם התאבדותו והתאבדות רעייתו, הרג ב-רעל ציאניד את ששת ילדיו הקטנים בהסכמת אשתו מֶגְדָה אֵם ששת ילדיו. גרמניה הנאצית נכנעה לצבאות בנות הברית ובראשן צבא ארה"ב וצבא אנגליה ב- 8 במאי 1945. יפן המיליטריסטית לא נכנעה וגם לא נבהלת מאימת ההתנגשות בת שנים עם צבא ארה"ב.

ובכן, כדי להביא ל-סיומה של מלחמת העולם ה- 2 אחרי כניעת גרמניה הנאצית, הורה נשיא ארה"ב הארי טרומן (מחליפו של הנשיא פראנקלין דילאנו רוזוולט שמת ב- 1944) להטיל שתי פצצות אָטוֹם גרעיניות ב- 6 וב- 8 באוגוסט 1945 על שתי ערים אזרחיות יפאניות הירושימה ו-נאגאסאקי. [אפקט הנזק הנורא שלהן של כל פצצת אטום גרעינית כזאת שהוטלה על הירושימה ואח"כ על נאגאסאקי, היה חסר תקדים ו-שקול להפעלת פיצוץ בבת אחת של כ-18 קילוטון ו- 21 קילוטון מהאוויר מעל מרכזן של שתי הערים היפאניות הנ"ל. כלומר : 18000 (שמונה עשר אלף) טון TNT בהפצצת העיר הירושימה מהאוויר, ו-21 קילוטון TNT (כמות של 21000) טון בהפצצת העיר נאגאסאקי מהאוויר. הטמפרטורה מתחת לשתי נקודות הפיצוץ ב-הירושימה ו-נאגאסאקי הגיעה ל- 3900 (שלושת אלפים ותשע מאות) מעלות צלזיוס]. היה מדובר בהרס נורא ו-קטלני ו-חסר תקדים בנפש ורכוש שלא היה דומה לו בהיסטוריה האנושית מאז ומעולם. נשיא ארה"ב הארי טרומן הורה להטיל את שתי פצצות האטום על הירושימה ונאגאסאקי לאחר שמפקדי צבא יפן והקיסר הירואיטו סירבו להקשיב ו-להישמע לאזהרת נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן שאיים בשימוש בנשק אטומי להשמדה המונית ו-דרש מ-יפן להיכנע ללא תנאי לצבא ארה"ב. דרישתו של הנשיא האמריקני הארי טרומן נמסרה לממשלת יפן ולקיסר הירואיטו בטרם הטלת שתי פצצות האטום האלה על הירושימה ונאגאסאקי (!). ארה"ב הודיעה מראש ליפן כי היא מחזיקה בנשק להשמדה המונית וכי היא מבקשת מהאויב היפאני להיכנע ללא תנאי. הצבא היפאני + ממשלת יפן + הנשיא הירוהיטו סירבו. בשתי ההפצצות האטומיות ההן של מטוסי ארה"ב על שתי הערים האזרחיות היפאניות הירושימה ו-נאגאסאקי, נהרגו בתוך שניות ספורות כ- 250000 (רבע מיליון) אזרחים יפאניים, ו-מאות אלפי אזרחים יפאניים נוספים ב-הירושימה ו-נאגאסאקי נכוו ו-נפצעו קשה מהקרינה האטומית. מאות אלפים מהם מתו מפצעיהם מאוחר יותר. ובכן, ב- 15 באוגוסט 1945 נכנעה גם יפן ללא תנאי ל-ארה"ב ובכך תמה מלחמת העולם ה- 2. גרמניה הנאצית בראשותו של מנהיגה הפיהרר אדולף היטלר איבדה במלחמת העולם ה- 2 בשנים ש- בין 1939 ל- 1945 יותר מ- 8.000000 (שמונה מיליון) אזרחים וחיילים.

בין 1941 ל- 1945 השמידה גרמניה הנאצית באופן מחושב ו-מתוכנן 6.000000 (שישה מיליון) יהודים במחנות ריכוז מיוחדים שהוקמו בפולין ובגרמניה ו- נועדו לרצח המוני של מיליוני יהודים אזרחי מדינות שונות באירופה. מדובר ב-מחנות ריכוז כמו אושוויץ, מיידאנק, ו-דאכאו וגם אחרים. בראש מערכת ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה באותן ארבעת השנים 1945 – 1941 ניצבו ה-רייכספיהרר של ה- SS היינריך הימלר ומפקד הגסטאפו ריינהארדט היידריך. מפקד מחנה ההשמדה "אושוויץ" היה רודולף הס. התורה הנאצית ההיטלראית דנה והציעה את "הפתרון הסופי" של כל יהדות אירופה. כלומר, רצח והרג המוני בלתי נתפס של 6.000000 (שישה מיליון) יהודים באירופה באמצעות גז רעיל וקטלני, "ציקלון B" (בשמו המקורי בגרמנית, Cyclon B).

פוסט חדש ומורכב מס' 1223. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

תזכורת : היגיון, מחשבה, חוכמה + ניתוח העובדות המדעיות הספורטיביות המתמטיות, הפיזיקאליות, והכימיות המובילות חלק מהאתלטים והאתלטיות (בעולם וגם במדינת ישראל) לשיאי יכולת דמיוניים לעיתים, הם לרוע המזל נחלה של קבוצת בודדים ו-מעטים ב-קירבנו ו-בינינו. אנוכי אוטוטו בן 86. הייתי בר מזל בעת לימודיי האקדמיים המעניינים והמאתגרים במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט (ליד נתניה) ההוא בשנתיים ההן של 1965 – 1963, מפני שהמורה והמחנך של הכיתה שלי בשנתיים ההן היה אוּרִי אָפֵק (שֵם משפחתו הקודם היה פִּינְצ'וּק) הבלתי נשכח יבד"ל, והמורה במקצוע ה- א"ק היה יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל, אף הוא בלתי נשכח. שניהם מורים ומחנכים לדוגמא ו-אישים ב-רָמָה גבוהה מאוד (!). נפלה בידי זכות גדולה להיות תלמיד שלהם באותן השנתיים הבלתי נשכחות ההן ש-בין 1963 ל- 1965 (!).

אחד מצילומי ה-א"ק המורכבים שנעשו ובוימו על ידי בשעתו, במסגרת הפקת הסדרה הטלוויזיונית, "כך עושים זאת נכון" (שודרה בראשית עשור ה- 70 במאה הקודמת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בתוכנית הספורט לנוער ההיא, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר"), עסק במקצוע הקפיצה במוט. היינו חייב להסביר לצופי הטלוויזיה הצעירים את העקרונות המכניים הפיזיקאליים הרבים המעורבים ומרכיבים את תורת ה-קפיצה במוט (!). אי אפשר להבין את מהות הקפיצה במוט ולאמן את האתלט במקצוע המורכב הזה, בין אם מדובר בשימוש במוט במבוק הקדום או שימוש במוטות החדשניים פיברגלאס ו/או סיבי פחמן, מבלי להבין את עקרונות הפיזיקה הפועלים על המוט והאוחז בו בעת הביצוע  [1]. מקצוע הקפיצה במוט דורש מהאתלט מהירות של אָצָן וכוח זרועות ושרירי זרועות ובטן של מתעמל. "דוגמני" הצילום הישראליים שלי בעת צילומי הטלוויזיה ההם בראשית עשור ה- 70 במאה הקודמת היו אלוף ישראל יצחק "איציק" לוי והמתעמל צורי גלסמן מקיבוץ אפיקים. כל הצילומים נעשו באצטדיון ה- א"ק של מכון ווינגייט. היו לי עזרים נוספים בעת עריכת הסדרה "כך עושים זאת נכון", שעסקה גם בלימוד הקפיצה במוט כמו סרטי פילם מיוחדים בהילוך איטי שעקבו אחרי שלושת קופצי המוט הגדולים של ארה"ב בשנות ה- 60 במאה הקודמת פְרֶד הָאנְסֶן (Fred Hansen), ג'וֹן פֶּנֶל (John Pennel), ו-בּוֹבּ סִיגְרֶן (Bob Seagren) שהיו אלופים אולימפיים ושיאני עולם וגם תמונות סטילס של קופצי המוט בעידן הישן. כך יכולנו להעשיר את ה-וויזואליה הטלוויזיונית של השיעור הטלוויזיוני המרתק הזה שהוקרן על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. זה היה לפני שנים רבות, כמעט יוֹבֵל. אלכס גלעדי סגנו של דן שילון בעת ההיא היה טרוד בהפקת ועריכת כל תוכניות הספורט ושידורי הספורט המיוחדים. לא היה לו זמן להקשיב לשיעורי המתמטיקה והפיזיקה שהרציתי לו. "קום ו-עשה", אמר לי ופנה לדרכו.

טקסט תמונה : ביצוע הקפיצה במוט (בשדה וענף ה- א"ק) מותנה בקואורדינציה משולבת של האתלט המבוססת על חוקי המכניקה של אייזיק ניוטון (!). המקצוע הזה "תפור" ל-כישרונם ו-מיומנותם של ספורטאים שהם אתלטים – אָצָנִים ואשר משולב בהם פוטנציאל של מתעמלים מחוננים, אתלטים שיודעים להפוך אנרגיה אופקית לאנרגיה אנכית. כל קופצי המוט המצטיינים (בשדה וענף ה- א"ק) כמו גם כל קופצי הרוחק המצטיינים – הם אָצָנִים (!). השרטוט הנ"ל נלקח באדיבות מ-ספר ה-א"ק המצוין ובעל ערך רב שחיבר וכתב Kenneth Doherty, ואשר קרוי, "Modern track and Field".

קנת' דוהרטי היה סופר מוכשר ואתלט אמריקני רב מוניטין בשנות ה-20 של המאה הקודמת, לוחם קרב עשרה מצטיין, בעל תואר .PH.D. ה-סֶפֶר הנ"ל המצוין ובעל ערך הזה יצא לאור לראשונה ב- 1958 (בטרם עידן מוט ה-פיברגלאס) בהוצאת "Prentice Hall" האמריקנית ב-ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו הסופר והאתלט המוכשר (בשני התחומים) האמריקני המנוח קנת' דוהרטי (1996 – 1905). קנת' דוהרטי (Kenneth Doherty), מי שהיה פעמיים אלוף ארה"ב בקרב 10 בשנים 1928 ו- 1929. הוא זכה במדליית הארד בתחרויות קרב 10 באולימפיאדת אמשטרדאם 1928. שני אתלטים פיניים פאבו איריולה (Paavo Yrjola) ו- ואקילס יארווינן (Akilles Jarvinen) זכו (בהתאמה) במדליות הזהב והכסף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קופצי המוט המוצלחים הם אָצָנים שחוננו בתכונות של מתעמלים. האוקראיני סרגיי בובקה שיאן העולם והאלוף האולימפי הוותיק הוא בדיוק הדֶגֶם של אָצָן מהיר ומתעמל חזק. אבל לא רק הוא. האמריקני בּוֹבּ סִיגְרֶן והמזרח גרמני וולפגאנג נורדוויג (Wolfgang Nordwig) היו אָצָנִים – מתעמלים לכל דבר. כל קופצי המוט ברמה הגבוהה נושאים את תרכובת התכונות והיכולות האלה שמאפשרים להם לרחף מעל רף שגובהו יותר משישה מטרים. משהו בגובה של בית בן שתי קומות וחצי. צריך לזכור שהם עשו זאת במוטות עשויים פיברגלאס או סיבי פחמן בניגוד לקופצי הדור הישן שהשתמשו במוטות במבוק.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו קופץ המוט המזרח גרמני וולפגאנג נורדוויג (Wolfgang Nordwig, גובהו 1.84 מ', נולד ב- 1943) מי שזכה במדליית הזהב במינכן 72' לאחר שהכניע רף בגובה של 5.40 מ'. וולפגאנג נורדוויג היווה "תרכובת" של אָצָן ו-מתעמל. הוא התנשא לקומה של 1.84 מ' ושקל 63 ק"ג בלבד. הוא היה ספרינטר מהיר וגם בעל כוח פיזי וגמישות. בתצלום התיעודי הזה הוא נראה וולפגאנג נורדוויג אוחז אומנם בקצהו של המוט האלסטי, אף על פי כן הוא מצליח לכופף אותו בשל מהירות ריצתו וכוח שרירי זרועותיו, ולהפוך את האנרגיה האופקית שלו לאנרגיה אנכית. התצלום המעניין הזה מדגיש את הפעולות ההכרחיות הדורשות את שינוי הצבת הגוף במרחב בסיטואציה אנכית המאפשרת לקופץ המוט את הרמת הרגליים (משקלן כ- % 35 מסך משקלו הכללי של הגוף) מעלה באמצעות כוח שרירי הבטן לקראת המעבר מעל הרָף. הרגליים הן האיברים הראשונים שחולפים מעל הרף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה את ספר המדע המצוין, החשוב, היסודי, ו-המעניין – ובעל הסגנון הבהיר שכתב מאמן ה- א"ק הבריטי Geoffrey Dyson / ג'פרי דייסון, "THE  MECHANICS  OF  ATHLETICS", (הספר יצא לאור לראשונה באנגליה ב-שנת 1962). ספר חובה לכל בר דעת בתנאי שהוא מחונן בידע במקצועות המתמטיקה והפיזיקה ברמה של כיתות י"א / י"ב ב-בי"ס תיכון (!).

טקסט מסמך : את השער הקדמי של הספר המעניין ו-הנפלא חיבר וכתב איש המחשבה וההיגיון האנגלי ג'פרי דייסון, מעטרת תמונת זינוק של ה-אצן האמריקני ג'סי אואנס מי שזכה ב- 4 מדליות זהב באולימפיאדת ברלין בשנת 1936. הספר קרוי "המכניקה של האתלטיקה הקלה". ספר שכל בר דעת ימצא בו עניין. הספר יצא לאור לראשונה באנגליה ב-שנת 1962. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הספר הנפלא שחיבר וכתב איש המחשבה וההיגיון האנגלי ג'פרי דייסון, הקרוי, "המכניקה של האתלטיקה הקלה". ספר שכל בר דעת ימצא בו עניין. הספר יצא לאור לראשונה באנגליה ב-שנת 1962. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו צילום של מאמן ה-א"ק הבריטי הנודע ג'פרי דייסון (המנוח) ב-שנת 1962. האיש הזה ג'פרי דייסון עשה את חיי למעניינים יותר (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גדולתם העיקרית של האמריקני ג'ון באן (John W. Bunn), הבריטי ג'פרי דייסון (Geoffrey Dyson), הישראליים יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל ופרופסור גדעון אריאל, האמריקני ד"ר קן דוהרטי (Ken Doherty), ו-הגרמני טוני נט (Toni Nett) ו-רבים אחרים – בחקר ה-א"ק, קשורה לעובדה שקבוצת המדענים הזאת הוסיפה דעת ו-בינה, ו-הביאה לידי הציבור הרחב נתונים מתמטיים ועובדות פיסיקאליות ה- "מסתתרים" מאחורי השיאים המופלאים, והכריחה את הציבור הזה המתעניין בתחום לחשוב ולא להתבסס על תחושות (!). הם לימדו אותו את המורה שלנו במקצוע ה- א"ק איציק מנדלברויד וגם אותנו, להתבונן ב-נעשה בעין חוקרת (!). מדעני ה-א"ק הנבונים שללו כל אפשרות של המושג ו/או המחשבה של "מִקְרִיוּת בִּיצוּעִית", והוכיחו כי הישגי העַל ב-א"ק ו-קביעת שיאי העולם בתחום, נשענים לא רק על כישרונו של המבצע ו/או המבצעת, אלא מותנים ב-ביצוע מיטבי של הגשמת חוקי המתמטיקה והפיסיקה וכללי תורת התנועה, המכניקה, והדינמיקה שקבע בשעתו אייזיק ניוטון – ואשר נוגעים לאותו המקצוע הקונקרטי ב-שדות ה- א"ק (!), והכרה מיטבית על בּוּרְיָה את אנטומיית השרירים והמערכת הפיסיולוגית של גוף האדם (!). במקצועות שדה ספציפיים כמו הטלת כידון וזריקת דיסקוס מתערבים גם ווקטורים נוספים הנוגעים לחוקי האווירודינאמיקה והתנגדות האוויר ש-חלים ו-משפיעים על משך מעופם ומסלול תעופתם ב-אוויר של המכשירים הנ"ל האלה.

טקסט תמונה : זהו תיעוד מצויר של גאון המתמטיקה והפיזיקה האנגלי סֵיר אָיְיזִיק נְיוּטוֹן (1727 – 1642).

יש להבדיל בעת ביצוע של מקצוע קונקרטי כלשהו בענף ה-א"ק, בין הגשמת חוקי המתמטיקה והפיסיקה, לבין שגיאות ביצוע ו-לבין אקראיות תנאי מזג האוויר והאקלים. ו-נאמר גם במקרים בהם קופץ לרוחק ו/או משולשת מוכשר שאיננו מצליח להגיע ב-רגל הניתור החזקה שלו לקרש הניתור, ו/או חמור מזה פוסל. ו/או גם פסילות אחרות מסוגים שונים במקצועות ה-א"ק השונים. כאלה לא חסרות גם ברמות הגבוהות ביותר.

האתלט האמריקני, אצן וגם קופץ לרוחק, גֶ'סִי אוֹאֶנְס באולימפיאדת ברלין 1936 והאתלט והקופץ לרוחק האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon) באולימפיאדת מכסיקו 1968 – כמעט החמיצו בגלל הסיבה הנ"ל הזאת בשלב המוקדם של התחרות את ההעפלה לשלב הגמר בקפיצה לרוחק במשחקים האולימפיים הנ"ל ההם (!). שניהם פסלו את שתי הקפיצות הראשונות שלהם וצלחו רק בניסיונם השלישי והאחרון. לא צריך להיות גאון מתמטי כדי להבין ש-ללא ו-בלעדי יצירת "סגנון" בקפיצה לרוחק (מהווה ביצוע אנטי – רוטאציוני של החלק העליון של הגוף לאחר הניתור) אזי אי אפשר להעביר את הרגליים לנחיתה רחוקה ככל ה-אפשר בחול ב-בור הקפיצה (!). גֶ'סִי אוֹאֶנְס מי שנולד במדינה הדרומית אלאבאמה בארה"ב ב- 1913 וגובהו האישי היה 1.78 מ', חונן בנתונים נפלאים של קופץ לרוחק. הוא היה אָצָן מהיר בעצם שיאן עולם בריצת 100 מ' בשנות ה- 30 של המאה הקודמת, 10.2שניות, ומנתר מזהיר (הוא עבר בקלות רָף בגובה של 1.91 מ' במקצוע ה-קפיצה לגובה ב-סגנון גלילת צד), אולם ה- "שָקוּל", תוצאה משולבת של שני רכיבי הווקטורים הנפלאים שפעלו בקפיצה לרוחק שלו, ה- הרצה והניתור, לא הניבו בסופו של דבר תוצאה מקסימלית. וזאת למרות שב- 25 במאי 1935 קבע באצטדיון "Ann Arbor" ב-מישיגן שיא עולם מדהים של 8.13 מ'. הוא ג'סי אואנס היה יכול להשיג תוצאה טובה עוד יותר אילו הסגנון שלו היה מיטבי. סגנון הקפיצה שלו לא היה מושלם למרות שקבע אז שיא עולם חדש (הערה שלי : שיא העולם הזה של 8.13 מ' בקפיצה לרוחק של ג'סי אואנס החזיק מעמד עד 1961). באולימפיאדת ברלין 1936 זכה ג'סי אואנס במדליית הזהב בקפיצה לרוחק בהישג של 8.06 מ' אולם התבוננות בסרטים שצילמו הצלמים של בימאית הקולנוע הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl) ותיעדו את קפיצותיו עבור סרטה "OLYMPIA", מגלה כי הסגנון שלו ("הליכה" של שניים וחצי צעדים באוויר) היה בלתי יעיל דיו ובהחלט לא מיטבי, ולכן ה- "שָקוּל" שלו המורכב משני הווקטורים של מהירות הריצה + כוח הניתור והסגנון – איננו ולא היה מושלם (!). למעשה יכול היה גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) להוסיף להישגיו הנפלאים בקפיצה לרוחק בימים ההם עוד כ- 40 – 30 סנטימטרים (לפחות), אילו ביצע ביתר יעילות את קואורדינציית הסגנון. דווקא המתחרה העיקרי שלו בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936 הגרמני קארל לודוויג "לוּץ" לונג (Carl Ludwig Luz Long) ביצע סגנון יפה מאוד של "מיתוח" וקבע תוצאה של 7.87 מ' שזיכתה אותו במדליית הכסף, אולם הוא לא היה אצן ולא מהיר דיו בריצה את קרש הניתור. במדליית הארד זכה היפני נאוטו טאז'ימה (Naoto Tajima) בהישג של 7.74 מ' .

הערה שלי : נאוטו טאז'ימה זכה במדליית הזהב בקפיצה משולשת באולימפיאדת ברלין 1936 בתוצאה של 16.00 מ'.

מאמן ה-א"ק האמריקני הנודע קן דוהרטי (Ken Doherty, נולד ב- 1905 ומת ב- 1996) מביא בספרו המצוין רווי איורים "Track & Field Omnibook" שיצא לאור בארה"ב ב- 1971, השוואה וויזואלית שערך בין נחיתה של קופץ לרוחק מיומן (לבן) לאחר ביצוע סגנון יעיל לבין לבין קופץ לרוחק רשלן (צללית). מרכז הכובד של שניהם נע באותו מסלול פראבולי אולם הקופץ "הלבן" שמבצע לאחר הניתור תנועת "סגנון" מעין הסעת הכתפיים לאחור שהיא תנועה אנטי רוטאציונית של החלק העליון של גופו, מאפשרת לו להעביר את רגליו לנחיתה רחוקה . בעוד דמות "הצללית" שאיננה מבצעת תנועה אנטי סיבובית כזאת לאחר הניתור איננה יכולה להעביר את הרגליים לנחיתה רחוקה מקסימלית.

טקסט מסמך : 1971. ציור של קן דוהרטי מתוך ספרו המדעי, המרתק, והמעניין עד למאוד, הקרוי,  "Track and field omnibook", ואשר מסביר את חשיבות היצמדות הביצוע של המתחרים השונים ל- עקרונות המכאניים המרכיבים את מקצוע הקפיצה לרוחק. משמאל, זהו ציור של הנחיתה של קופץ הרוחק האמריקני באולימפיאדת רומא 1960, רלף בוסטון – שיאן עולם לשעבר. מימין, זוהי הנחיתה של האתלט האמריקני בוב בימון בעת ביצוע סגנון "הקנגורו" שלו בתחרויות ה-קפיצה לרוחק בתחרויות ה- א"ק ב-אולימפיאדת מכסיקו 1968 בה קבע תוצאה של שיא עולם מדהים, 8.90 מ' וזכה אז במדליית הזהב במקצוע הזה (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 1 : שיאן העולם הנוכחי בקפיצה לרוחק לגברים הוא האתלט האמריקני מייק פאואל מי שקבע באליפות העולם ב- א"ק שנערכה לפני 33 שנים בשנת 1991 ב- טוקיו / יפן, תוצאה של 8.95 מ' (!). 

הערה 2 : אנוכי מציע לקוראי ה-בלוג לעיין ולקרוא את ספר המדע המצוין שחיבר וכתב מומחה הספורט וה- א"ק האמריקני המפורסם ו-רב המוניטין John W. Bunn / ג'ון באן, ואשר קרוי, "Scientific Principles of Coaching". (הספר יצא לאור בארה"ב לפני 69 שנים ב- 1955, ונותר מרתק, עדכני, ו-קלאסי. ספר חובה לכל בר דעת באשר הוא).

מאמן הכדורסל האמריקני הידען ג'ון באן (John W. Bunn) היה ראשית דבר מדען, פיסיקאי, ומתמטיקאי. בהיותו איש מדע חיבר ב- 1955 ספר מרתק, חשוב, ו- מעניין ביותר (וגם קריא) וקרא לו "העקרונות המדעיים של האימון" / "Scientific Principles of Coaching". הספר יצא לאור בארה"ב ב- 1955 ע"י הוצאת Prentice Hall. ג'ון באן נולד ב- 1898 ומת ב- 1979.

טקסט תמונה : זהו איש הספורט והחינוך הגופני, הפיזיקאי והמתמטיקאי – האמריקני ג'ון באן (1979 – 1898). ג'ון באן הוא בוגר אוניברסיטת קנזס. מאוחר יותר הפך האיש המוכשר הזה בעל כישורים רב צדדיים למאמן נבחרת הכדורסל של "Colorado State College". בהיותו איש מדע חיבר ג'ון באן ב- 1955 ספר מרתק ו- מעניין ביותר לעיון וקריאה, הקרוי, "העקרונות המדעיים של האימון" (Scientific Principles of Coaching). הספר החשוב יצא לאור בארה"ב כאמור ב- 1955 ע"י הוצאת Prentice Hall ב- אינגלווד ניו ג'רסי. (באדיבות הוצאת הספרים האמריקנית החשובה" Prentice Hall". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פסגת היכולת האנושית ב- א"ק.

ב- 1935 קבע ה-אָצָן והאתלט האמריקני ג'סי אואנס (Jesse Owens, בן 22, גובהו 1.79 מ') באן -ארבור (Ann Arbor, מישיגן) שיא עולם בלתי נתפס בימים ההם בקפיצה לרוחק, 8.13 מ'. שיא העולם המדהים ההוא החזיק מעמד 26 שנים. באולימפיאדת מכסיקו 1968 קבע האמריקני בוב בימון (Bob Beamon, בן 22, גובהו 1.91 מ') שיא עולם בקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. השיא החזיק מעמד 23 שנים. באליפות העולם ה- 3 בא"ק ב- 1991 בטוקיו קבע ה-אָצָן והקופץ לרוחק האמריקני מייקל פאואל (Michael Powell, אז בן 28, ואשר מתנשא ל-גובה אישי של 1.90 מ'), שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק העומד על 8.95 מ'. שיא העולם הזה של מייקל פאואל 8.95 מ' מחזיק מעמד כבר 33 שנים עד עצם היום הזה בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 1223 והעלאתו לאוויר ביום שלישי של – 30 בינואר בשנת 2024. ובנוסף ו-גם : מבט מדעי אל שני האנשים החושבים, המתמטיקאי האנגלי רב המוניטין אייזיק ניוטון (1727 – 1642) ו-המורה הנפלא שלי לשעבר במקצוע ה- א"ק, יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל, בעת לימודיי בימים ההם במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט, בשנים ההן שבין 1963 ל-1965. מדובר ב-מחקר וכתיבה מורכבים. פוסט חדש ומורכב מס' 1223. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 30 בינואר של שנת 2024 .

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות שלי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוחא ואת רשות השידור ההיא. נטשתי בטריקת דלת לאחר שראש הממשלה אריאל שרון מינה מינוי מופרך במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל ז"ל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקום המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא יבד"ל שסולק והודח על ידו (גם על פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן לפני 18 שנים). ב- 2 ביוני 2002 לאחר תקופת ניסיון בת 3 חודשים העניק ראש הממשלה אריאל שרון ליוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור הזמני, המופרך, והבלתי מוכשר מינוי של קבע בן 5 שנים למשרה האחראית (כ-מנכ"ל רשות השידור). יוסף בר-אל היה אמור לשמש מנכ"ל רשות השידור עד 2 ביוני 2007 על פי החלטת ממשלת ישראל (תקופת כהונה כפי שקבועה בחוק). ואז קרה והתחולל הדבר (לא בהפתעה) : ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לתפקיד הרם והאחראי של מנכ"ל רשות השידור, כאמור לתקופה של חמש שנים, והחליטו להדיח ולהעיף אותו קיבינימט, את אותו האיש המופרך מהמשרה הרמה בגין אישומים פליליים של שחיתות ומתן שוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז (היום שופט בית המשפט העליון) תמך תמיכה מפליגה ו-מסיבית בהחלטת ההדחה והסילוק ההיא של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 2 במאי 2005. יוסף בר-אל סולק ו-הודח שנתיים וחודש בטרם סיום מועד כהונתו החוקית. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. משום מה לא הוגש נגדו כתב אישום ו-הוא לא נשלח לכלא בעקבות האישומים נגדו בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. שחיתות ומתן שוחד בשירות הציבורי הן כידוע עבירות פליליות חמורות. דו"ח הדחתו וסילוקו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מכיסאו הרם לפני 15 שנים ב- 2 במאי 2005, שמור במדפי ארכיון הממשלה. אין מדברים סרה במתים אבל זה היה המצב הבלתי נסבל, המקצועי – טלוויזיוני והפוליטי ששרר ו-נסב בתוך וסביב רשות השידור ז"ל ההיא בשנים ההן שבין 2001 ל- 2005. מדהים. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ההיא שפרשה את כנפיה ב- 1969 על הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדשה ועל רדיו "קול ישראל" הוותיק, התחוללה תופעה וסערה חסרת תקדים : ב- 2 במאי 2002 הודח וסולק לאלתר מכהונתו מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. 

פוסט חדש ו-מורכב מס' 1223. הועלה לאוויר ביום שלישי – 30 בינואר של שנת 2024.

מעטים האנשים בתבל שחוננו ב-היגיון הגיוני וב- מחשבה חכמה ש-יודעים ו-מסוגלים לנתח ולהסביר את חשיבות טיב ו-יעילות ביצוע תנועות הספורט האנושיות ב-איצטדיונים וב-בריכות השחייה, מהיבטי ה-מתמטיקה וה-פיזיקה (!). הַדוֹר הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת.  

פוסט מס' 1223. פסגת היכולת האנושית ב- שדות ומישורי מקצועות ה- א"ק השונים הוא שדה מחקר מרתק ו-נרחב. ב- 1935 קבע הַאָצָן והאתלט האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens, בן 22, גובהו 1.79 מ') באצטדיון "אָן -אָרְבּוֹר" ב-מישיגן / ארה"ב שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק, בתוצאה של 8.13 מ' (!). לראשונה בהיסטוריה של ה-א"ק נשבר אז ונחצה גבול ה- 8 מטרים (!). זה קרה לפני 89 שנים (!). שיא העולם ההוא של ג'סי אואנס החזיק מעמד 26 שנים. באולימפיאדת מכסיקו 1968 קבע האמריקני בוב בימון (Bob Beamon, גובהו האישי 1.91 מ') שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. השיא הזה החזיק מעמד 23 שנים עד 1991. באליפות העולם ה- 3 בא"ק של 1991 שנערכה ב-טוקיו בירת יפן קבע האמריקני מייקל פאואל (Michael Powell, גובהו 1.90 מ') שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק 8.95 מ'. שיא העולם הזה של מייקל פאואל מחזיק מעמד כבר 33 שנים עד עצם היום הזה בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 1223 ב- תאריך 30 בינואר של שנת 2024. וגם : מבט מדעי אל שני האנשים החושבים האנגלי אייזיק ניוטון ו- יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל שלנו. מדובר ב-מחקר וכתיבה מורכבים. פוסט מס' 1223. כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 1223 נחקר, נכתב, והועלה על ידי ומטעמי לאוויר בתאריך של 30 בחודש ינואר של שנת 2024.

3. היכרויות.

פוסט מורכב מס' 1223.

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר לראשונה לפני כתריסר שנים היכן שהוא בקיץ 2012, והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.

הערה 4 : עד כה נכנסו לבלוג yoashtvblog.co.il יותר מ- ממיליון ומאה אלף (1.100000) קוראים ומתעניינים.

הערה 5 : כתיבת הסדרה של 13 ספרי הטלוויזיה עבי כרס שעוסקים בחקר "מהפכת המֵידַע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1884 ועד ימינו אנו ב- 2023, היא מורכבת מאוד ומסובכת מאוד, ו- אמורה להסתיים על ידי ומטעמי היכן שהוא ב- 2025 ו/או לכל המאוחר כך אני מקווה ב- 2026.

ובכן…אלכס גלעדי ז"ל ודן שילון יבד"לגייסו אותי בקיץ 1971 לשורות חטיבת הספורט ההיא שלהם. שֵרָתִּי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות מ- 1971 עד 2003. בין 1971 ל- 2003 רשמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פרקים מזהירים בתולדות השידור הציבורי. הייתי עד מקרוב להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת. רשות השידור ה- יְשָנָה ההיא הועלתה עכשיו לגרדום ע"י חלק מה- מנכ"לים המאוחרים הרופסים חנפני השלטון ו- מלחכי פִּנְכָּה מאז 2002 (בראשם יוסף בר-אל), יחדיו עם חלק מ- מנהליה האופורטוניסטים, ולדאבון לב גם באמצעות חברותא בעלת מצע והתנהלות משותפת של ההנהלות עם קבוצה לא קטנה מעיתונאי ערוץ 1 ששתקו, ו- היו ל- משת"פים ובעלי אינטרסים. לא כולם. מרביתם (!). ובכן, בפעם הראשונה ב- היסטוריה של השידור הציבורי הטלוויזיוני חברו שלושה ווקטורים שליליים ביודעין ומרצון לקואליציה נגטיבית הרסנית ומשולבת, והניחו על צווארה של רשות השידור אט-אט את חבל התלייה. היא, רשות השידור ההיא – איננה עוד (!). רשות השידור ההיא כפי שהכרתם אותה מאז 1969, מתה. היא קרסה. נכון שמדובר בטרגדיה, בכתם שחור משחור, אבל מרום גילי אוטוטו בן 86, יש בי חמלה רק על קומץ בודדים בלבד שָם. 

טקסט תמונה : 1971 – 1970. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. התמונה הזאת צולמה ו-תיעדה אותי לפני כ- 54 שנים. כ- פסע הפריד בין חיי נטולי הדאגות לבין עוֹל העִידָן המטורף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהמתין לי מעבר לפינה. התמונה מתעדת אותי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בימים ההם בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי בשנים ההן דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי אלכס גלעדי ז"ל. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 53 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מורכב מס' 1223. לא לקריאה, אלא לעיון וקריאה.

פוסט מורכב מס' 1223.

1. היגיון, מחשבה, וחוכמה.

הַדוֹר הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת. מֵת זאב שטרנהל ז"ל ׁ(בן 85) אדם דָגוּל, מי שהיה המפקד המצוין ו-מ"מ שלי בדרגת סגן בקורס מכ"ים של לוחמי חטיבת "גוֹלָנִי" שנערך ב- ג'וֹעָרָה (ליד קיבוצי עין השופט ורמת השופט) בין ספטמבר 1956 ל-מארס 1957. זאב שטרנהל ז"ל היה גם המפקד ו- המ"מ שלי במלחמת סיני (מבצע קדש) באוקטובר / נובמבר 1956 בעת כיבוש מוצבי רפיח מס' 25, 27, ו- 29 מידי צבא מצרים ע"י שלושת גדודי חטיבת "גולני ההיא מס' 12 + מס' 13 + מס' 51 . זאב שטרנהל היה מנהיג, מפקד, ו-מחנך בעל עקרונות ו-מוּסָר אישי ודוגמא אישית נעלים, גבוהים ביותר. זאב שטרנהל ז"ל היה לוֹחֵם עַז נֶפֶש ואָמִיץ, איש חוֹשֵב שמנתח בהיגיון וב-יוֹשְרָה את מְצִיאוּת חיינו הַסְבוּכָה, ואָדָם למוֹפֵת משכמו ומעלה. הוא היה ממעצבי דמותי כלוֹחֵם, מפקד, וקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". קרבות הָאֵש ומלחמות הדמים שניהלו ה- "ההגנה", הפלמ"ח, ואח"כ צה"ל בחזיתות מול האויב למען תקומת עַם ישראל לפני קום המדינה ואחרי 1948 ועד הרגע הזה ממש בחודש יוני של שנת 2020, הם שמהווים לנצח את הַמִבְחָן העליון האישי של אוֹמֶץ לֵב, של נאמנות אישית למען מצפונך וחבריך בקרבות הָאֵש, ושל הקרבה אישית והָמוּכָנוּת להקריב את החיים שמנהל כל חייל ומפקד בצה"ל באשר הוא אָדָם מול אֵש הָאוֹיֵב. אין מִבְחָן נֶפֶש גדול יותר מהנכונות להסתער בחזית מול אֵש הָאוֹיֵב. שוּם דָבָר לא יִשְוֶוה לחֲבֵרוּת בעֵת קרבות אֵש נגד הָאוֹיֵב. זאב שטרנהל היה המנהיג, המפקד, והמוביל האָמִיץ והנבון של המחלקה שלי במלחמה הראשונה של שנינו ושל כולנו, ב-מבצע קָדֵש ב- 1956, בעת כיבוש המוצבים המבוצרים ב-רָפִיח ע"י חטיבת "גוֹלָנִי" במלחמה ההיא נגד הָאוֹיֵב הָמִצְרִי. זאב שטרנהל הַיָקָר, הֶאָמִיץ, והיָשָר באָדָם לעולם לא אשכח אותך. את זאת אנוכי מבטיח לך. אנוכי מצדיע לך על קברך.  פוסט מס' 1223. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 30 בינואר של שנת 2024.

2. פוסט מס' 1223. פסגת היכולת האנושית ב- א"ק. ב- 1935 קבע האמריקני גֶ'ִסי אוֹאֶנְס (Jesse Owens בן 22, גובהו 1.79 מ') באצטדיון אן -ארבור (Ann Arbor / מישיגן) שיא עולם מדהים בקפיצה ל-רוֹחַק, 8.13 מ'. לראשונה נשבר מחסום ה- 8 מטרים בקפיצה לרוחק. שיא העולם של ג'סי אואנס החזיק מעמד 26 שנים. באולימפיאדת מכסיקו 1968 קבע האמריקני בוב בימון (Bob Beamon, גובהו 1.91 מ') שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. השיא החזיק מעמד 23 שנים. באליפות העולם ה- 3 בא"ק ב- 1991 בטוקיו קבע האמריקני מייקל פאואל (Michael Powell, גובהו 1.90 מ') שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק 8.95 מ'. השיא הזה של מייקל פאואל מחזיק מעמד כבר 33 שנים עד עצם היום הזה בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 888 ב- 22 ביוני 2020. וגם : מבט מדעי אל שני האנשים החושבים אייזיק ניוטון ו- יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל ( היה בן 89 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי מס' 888). מדובר ב- מחקר וכתיבה מורכבים. פוסט מס' 888. כל הזכויות שמורות לכותב, החוקר, והמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 888 הועלה לאוויר ביום שלישי – 23 בחודש יוני של שנת 2020. 

3. היכרויות.

היגיון, מחשבה, וחוכמה. הַדוֹר הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת. כתבתי כך מאז ש-מֵת זאב שטרנהל ז"ל ׁ(בן 85) אדם דָגוּל, מי שהיה המפקד המצוין ו-מ"מ שלי בדרגת סגן בקורס מכ"ים של לוחמי חטיבת "גוֹלָנִי" שנערך ב- ג'וֹעָרָה (ליד קיבוצי עין השופט ורמת השופט) בין ספטמבר 1956 ל-מארס 1957. זאב שטרנהל ז"ל היה גם המפקד ו- המ"מ שלי במלחמת סיני (מבצע קדש) באוקטובר / נובמבר 1956 בעת כיבוש מוצבי רפיח מס' 25, 27, ו- 29 מידי צבא מצרים ע"י שלושת גדודי חטיבת "גולני 12 + 13 + 51 . זאב שטרנהל היה מנהיג, מפקד, ו-מחנך בעל עקרונות ו-מוּסָר אישי ודוגמא אישית נעלים, גבוהים ביותר. זאב שטרנהל ז"ל היה לוֹחֵם עַז נֶפֶש ואָמִיץ, איש חוֹשֵב שמנתח בהיגיון וב-יוֹשְרָה את מְצִיאוּת חיינו הַסְבוּכָה, ואָדָם למוֹפֵת משכמו ומעלה. הוא היה ממעצבי דמותי כלוֹחֵם, מפקד, וקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". קרבות הָאֵש ומלחמות הדמים שניהלו ה- "ההגנה", הפלמ"ח, ואח"כ צה"ל בחזיתות מול האויב למען תקומת עַם ישראל לפני קום המדינה ואחרי 1948 ועד הרגע הזה ממש בחודש יוני של שנת 2020, הם שמהווים לנצח את הַמִבְחָן העליון האישי של אומץ לב, של נאמנות אישית למען מצפונך וחבריך בקרבות הָאֵש, ושל הקרבה אישית והמוכנות להקריב את החיים שמנהל כל חייל ומפקד ב-צה"ל באשר הוא אדם מול אֵש הָאוֹיֵב. אין מִבְחָן נֶפֶש גדול יותר מהנכונות להסתער בחזית מול אֵש הָאוֹיֵב. שוּם דָבָר לא יִשְוֶוה לחֲבֵרוּת בעֵת קרבות אֵש נגד הָאוֹיֵב. זאב שטרנהל ז"ל היה המנהיג, המפקד, והמוביל האָמִיץ והנבון של המחלקה שלי במלחמה הראשונה של שנינו ו-של כולנו, ב-מבצע קָדֵש ב- 1956, המלחמה ההיא נגד האויב המצרי וכיבוש שלנו של "גולני" את מוצבי רפיח המצריים שהיו יעדים מבוצרים. זאב שטרנהל הַיָקָר, הֶאָמִיץ, והיָשָר באָדָם – לעולם לא אשכח אותך. אנוכי מצדיע על קברך.  פוסט מס' 1223. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 30 בינואר 2024.

היסטוריה קצרה ומשמעותית. בטרם…הימים ההם שחלפו. זאב שטרנהל ז"ל (1). הייתי חניך שלו בקורס מ"כים ההוא ב-ג'וערה שהחל בחודש ספטמבר של שנת 1956. חלפו שנים רבות מאז אולם דמותו הצבאית והחינוכית של מפקדי בימים ההם זאב שטרנהל ז"ל, מלווה אותי כל הזמן.  

בקיץ 1955 בהיותי נער בן 17 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן גמלה ב-לִבִּי סופית ההחלטה לפרוש מספסל הלימודים ולא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס התיכון חקלאי של עמק הירדן, "בית ירח". מרבית המורים והמורות בביה"ס החקלאי ההוא "בית ירח" לא עניינו אותי מפני שהם לא היו מספיק חכמים ואטרקטיביים עבורי, למעט יצחק שָלֵו ז"ל המורה שלי לתנ"ך, המורה שלי לספרות מעיינה יבזורי ז"ל, והמורה שלי לכימיה אלכסנדר (שכחתי את שם משפחתו). סיפרתי והודעתי זאת להוריי ז"ל. אהבתי, הערכתי, והערצתי את אבא שלי שהיה חקלאי חרוץ ומיטבי שכמעט לא דיבר אבל ידע לעבוד. באופן טבעי בחרתי להצטרף כחקלאי לענף המספוא שאבא שלי ניהל אותו אז ב- 1955. הקלשון, החרמש, הטורייה, המעדר, והמגרפה והטרקטורים והמחרשות, המקצרות והקומביינים, ובעיקר הסוסים והסוסות (ביניהם הסוסה היפה והחרוצה תְּמוּרָה שהייתה כאילו צבועה כולה בצבע חוּם, ובִיתָּה היפהפייה והחרוצה כמו אִימָא שלה, שִיבּוֹלֶת, שהייתה שחורה לגמרי) שנשאו עדיין בעול החקלאי הכבד של קיבוץ אפיקים, משכו את נפשי ולבי הרבה יותר מאשר מרבית קבוצות המורים והמורות שלימדו ב- "בית ירח". ידעתי כבר לנהוג ב-טרקטור הגלגלים ה- Farmel ולנהוג בטרקטור השרשראות ה- D4 (שניהם תוצרת ארה"ב). אבא שלי לימד אותי לנהוג על טרקטורי הגלגלים בקיבוץ אפיקים וחבר הקיבוץ יחיאל עלי לימד אותי לעבוד על D4. עבודת החריש, הזריעה, ו-גידול התלתן, האספסת, וסלק הבהמות, והקציר והכיבוש בקיץ ובחורף והעמסתם על הפלטפורמות וחלוקתם היומית כמזון ואוכל ברפת החלב המצוינת של קיבוץ אפיקים (בראשותו של רודיק לווין ז"ל), הייתה משאת חיי. תכלית חיי. העבודה הקשה בשדות קיבוץ אפיקים בשנה ההיא של 1956 / 1955 יחד עם אבא שלי, ואהבתי הראשונה לחברתי, אחת מבנות הקיבוץ, ואהבתה אותי בימים ההם, היו כל חיי. בעיקר נערתי ההיא. היא הייתה כל חיי. נערה מוכשרת בכל תחום. אהבתי אותה מאוד. זאת הייתה האהבה הראשונה שלי ואין כמו אהבת נעורים ראשונה. היא לעולם תהיה בלתי נשכחת. הייתי נער בן 17. התנשאתי לקומה של 1.90 מ' והבנות לא רק בקיבוץ אפיקים אמרו שיואש אלרואי הוא הנער הכי יפה בכל עמק הירדן. הייתי תמים כמו כל בני גיל הנעורים. חשבתי אז שמדובר באהבת נצח וב-נעוּרֵי נצח (!). סיבה טובה להיות המאושר באדם.

ב- 30 באפריל 1956 הגיעה לפתע ההודעה הצבאית למזכירות קיבוץ אפיקים ממשרד קצין העיר בטבריה כי מפני שאינני לומד את כיתה י"ב עליי להתגייס לצה"ל ביום חמישי – 3 במאי 1956. זאת הייתה תקופת פעולות התגמול של צה"ל בעיקר נגד יעדים צבאיים של ירדן וגם של מצרים. ביקשתי להתנדב לצנחנים אבל השורות כבר היו סגורות ונעולות. התגייסתי לגדוד 12 של חטיבת "גולני". בסיסו של גדוד 12 שכן בחודש מאי של שנת 1956 במחנה "פִילוֹן", גבעה מתנשאת סמוכה ממזרח למושבה ראש פינה. בראש פינה הורידו את מאות הטירונים מהאוטובוסים והמ"כים פקדו עלינו לשאת את הקיטבגים כל כתפינו ולצעוד רגלית במעלה העלייה התלולה ל- מחנה הצבאי "פִילוֹן", משכנינו החדש. זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם "גולני". הייתי בר מזל להימנות על הכיתה של ה- מ"כ שלי יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב. יהושע מיצמאכר היה לפני הכול אדם ו-לא רק מ"כ קשוח. לי עוד לא מלאו 18. הוא היה בטח בן 20. עדיין נער אבל מפקד צעיר הגון. איש בלתי נשכח עבורי גם בחלוף 64 שנים. את תקופת הטירונות בחודשי הקיץ הלחים בין מאי 1956 לספטמבר 1956 עשינו ב- "שטח האש מס' 9" בעידן הממשל הצבאי דאז, ליד הכפרים הערביים סכנין, עראבה, ודיר חנא. היה מדובר בתקופת טירונות קשה באופן מיוחד. לא בשל ובגלל האימונים הקשים והרצופים בקיץ החם והלַח אלא בגלל מדיניות טרטורי הלילה הקטנוניים ו-משמעת המים הבלתי אפשרית שצה"ל ברוב טיפשותו וטמטומו הטיף לה וכפה אותה על חייליו : מימיית מים אחת ביממה בקיץ החם והלח לכל חייל קרבי. טרטרו אותנו ו-לא נתנו לנו לישון בלילה ו- הפכו אותנו ל- "גנבים" שגנבו בהסתר מים מהקונטיינרים הסמוכים. בלתי אפשרי להסתדר עם מימיים מים אחת ביממה בקיץ החם והלַח כולל גילוח בבוקר. בתחומי שנת לילה מטורטרת בלתי מסודרת ומשמעת מים בלתי אפשרית באותה תקופת הטירונות ההיא שלנו בקיץ 1956 ב- "שטח האש מס' 9", צה"ל התגלה ונחשף בכל טיפשותו ו-טמטומו. אי אפשר להתאמן אימונים צבאיים קשים וממושכים בקיץ חם ולח ללא מנוחה מתאימה וללא שתיית מים מספקת. זה פשוט היה נורא. חישול הנוער והפיכתו לחיילים קרביים ב- "גולני" ו- "גבעתי" ב- 1956 באמצעות טרטורי לילה מיותרים ומשמעת מים קפדנית שאיננה באה כלל בחשבון בתנאי האקלים החם ההם היוותה עדות מכרעת לטִמטומו של הצבא וטיפשותן של יחידות הרפואה שלו (הערה שלי : משמעת המים המטופשת בצה"ל בוטלה סופית ב- 1959). בכל תקופת הטירונות ההיא בת כ- 4 חודשים התגוררנו באוהלי סיירים קטנים שהקמנו לעצמנו ב- "שטח האש מס' 9". את צמחיית "הַסִירָה הַקוֹצָנִית" שהייתה מצויה שם בשפע הפכנו למזרן שינה, ופרסנו עליו את שכמיות הגשם שלנו. הנתק בין הקצונה בפלוגה לבין החיילים הטירונים היה מוחלט. את ה- מ"פ שלי בתקופת הטירונות בכלל לא ראיתי ולא היכרתי אותו. את ה-סמ"פ ראיתי פעם אחת בלבד בעת תרגול אמת של הפעלה ו-זריקת רימוני "מילס 4" חיים. הייתי לפחות בר מזל בתקופת הטירונות ההיא מפני שה- מ"כ האישי שלי היה יהושע מיצמאכר הבלתי נשכח.

בספטמבר 1956 החליט מג"ד 12 אורי בר רצון ז"ל לשלוח אותי לקורס מ"כים של חטיבת "גולני" שנערך על פי המסורת ב- ג'וֹעָרָה (סמוך לקיבוצי עין השופט, רמת השופט, ודליה). שם פגשתי לראשונה את סגן זאב שטרנהל ז"ל, שבמקרה ולטיב מזלי התמנה ל- מ"מ שלי. לפתע כל המשמעת הצבאית הקשה, הכוחנית, והחמורה בעידן זאב שטרנהל ז"ל השתנתה מקצה לקצה וקיבלה משמעות שונה. המשמעת הצבאית נותרה בעינה אולם אותה המשמעת הצבאית ההיא שתבע מאיתנו ה- מ"מ זאב שטרנהל נשענה על חינוך, מצפון, וחזון, ועל מוסר אישי, על אמת, ועל דוגמא אישית שלו. ישנו באוהלים הודיים על מיטות ומזרנים. פסקו טרטורי הלילה המטומטמים ההם של תקופת הטירונות בגדוד 12, וגם הייתה הקלה מסוימת במשמעת המים. סגן זאב שטרנהל היה לא רק ה-מ"מ שלנו. הוא היה ה- "אבא" של של כל חיילי המחלקה. אנוכי הייתי אז חניך בקורס מ"כים נער בן 18 ו-3 חודשים. זאב שטרנהל היה אז בן 20 אולי 21, אולם הוא היה בוגר מאוד בהתנהגותו הצבאית, במנהיגותו הצבאית, ו-התבלט כאדם, כ-בן אנוש מוביל. אהבתי אותו מהרגע הראשון. הצבא איננו חברה דמוקרטית אלא נע על פי פקודות וצווים, אולם זאב שטרנהל שהיה בעצמו כמעט נער, לא התנשא ולא ראה בנו "רכוש צבאי", אלא ראשית דבר ו-קודם כל בני אדם. מנהיגותו לא נבעה ולא נסמכה על דרגתו ולא בגלל הברזלים שהיו מונחים על כתפיו, אלא על אישיותו הקפדנית וההגונה. מנהיגותו ויכולתו להוביל נערים צעירים בקורס מ"כים להיות בעתיד מפקדים בצה"ל, נסמכה ונשענה על הגינותו המוחלטת, על ה-יושרה שלו, על הצדק והאמת, על חוכמתו ונבונותו, ועל אישיותו המוסרית, וכמובן גם על הַיֶדָע הצבאי שלו. המדריך בדרגת סגן זאב שטרנהל דאג לכל מחסורנו הלוגיסטי בעת האימונים הקשים (מאוד). "שביל הייסורים" אחד משבילי הטיפוס שהובילו אותנו יום אחר יום ולפעמים כמה פעמים ביום, להעפיל מהמישור בתום אימוני היום והלילה לגבעת "ג'וערה" המתנשאת, היווה את הכותרת של אותו קורס המ"כים הקשה הוא גופנית ונפשית בו נטלתי חלק והייתי בר מזל שזאב שטרנהל היה ה-מ"מ שלי. הוא זאב שטרנהל היה מ"מ קשוח שדבק במשמעת הצבאית, תמך בסדר הצבאי, ניחן בעצמו בחשיבה הצבאית, והיה דָבֵק במשימה הצבאית להפוך אותנו למפקדי כיתות. אולם לפני הכל הוא היה אדם הגיוני, חכם וקָשוּב, איש חושב ו-מחנך. זאב שטרנהל היה עבורי יותר מ- מ"מ בקורס מ"כים ב- ג'וערה. הוא היה עבורי סמל שהשפיע עליי רבות בחיי גם לאחר תום שירותי הצבאי בגדוד 12 של חטיבת "גולני ב- 1959. הוא היה לא רק מפקד חָכָם ונָבוֹן אלא היה ראשית דבר אדם חושב והגיוני. מנהיג כֵּן בעל יושרה מוחלטת. אי אפשר היה לטעות במנהיגות האמת שלו והובלתו את המחלקה שלנו הנסמכת על ידע, מוסר, ודוגמא אישית באותו קורס מ"כים ההוא ב-ג'וערה של 1956. אני יודע שאנוכי שב וחוזר כאן על כמה קומפלימנטים שהוא ראוי להם מכל וכל. הוא לא היה מפקד רגיל. הוא היה מפקד ומחנך. זה המון בהגמוניה צבאית ובחברה צבאית בה אתה חי כ- כנער בן 18 פלוס כמה חודשים. אהבתי אותו את זאב שטרנהל והערכתי אותו. אני חושב שכל החניכים אהבו והעריכו אותו כמוני. אנוכי כותב את הטקסט הנ"ל ומעניק לו פרסום באיחור של 64 שנים אולם זאת האמת. זאב שטרנהל היה מפקד אהוד ונערץ. אחד כזה שאתה מוכן להילחם עבורו בשדה הקרב לחיים ולמוות.

היסטוריה קצרה ומשמעותית. זאב שטרנהל ז"ל (2).

זאב שטרנהל היה ה- מ"מ שלנו במלחמת מבצע קדש באוקטובר / נובמבר 1956 בעת כיבוש מוצבי הצבא המצרי המבוצרים ברפיח מספרי 25, 27, ו- 29. אנוכי זוכר היטב את הירידה והנסיעה באוטובוסים של כל פלוגת המ"כים מ- ג'וערה לקיבוץ ניר יצחק כדי לחבור לגדוד 12 של חטיבת "גולני בפיקודו של אורי בר רצון (מח"ט "גולני" דאז היה בנימין ג'יבלי) לקראת המלחמה וכיבושם של מוצבי רפיח המצריים שהיו יעדים מבוצרים וממוקשים. באוטובוס שהסיע אותנו את הלוחמים לקיבוץ ניר יצחק שרר מתח עצום ודממת מוות. מעת לעת סיפר לנו זאב שטרנהל לקראת אלו משימות אנו הולכים בדרכנו לקרבות עם צבא מצרים וכיבוש מוצבי רפיח. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלי אבל גם הראשונה שלו. הוא לא פחד. הוא דיבר אלינו בשקט וב-ביטחון ונטע בנו חניכיו תקוות שה-כול יהיה בסדר. מדהים שאנוכי זוכר גם היום את הכול לפרטי פרטים כאילו קרו הדברים אתמול למרות שהם התרחשו לפני 64 שנים. אהבתי את זאב שטרנהל. בקיבוץ ניר יצחק היה לנו עוד קצת זמן להתכונן וללמוד בטרם היציאה למלחמה נגד מצרים כיצד מתפעלים את נשק האויב בעיקר את מקלעי ה- "אַלְפָא" הבינוניים (תוצרת תעשיית הנשק של ספרד) של הצבא המצרי (צה"ל השתמש במקלעים בינוניים מסוג "בֶּזָה" תוצרת תעשיית הנשק של צ'כוסלובקיה) ואת תת המקלע "קארל גוסטאב" תוצרת שוודיה (צה"ל השתמש בתתי מקלע מסוג "עוזי"). מדובר בתרגול ולימוד של נשק האויב שהייתה לו השפעה חשובה ו-מכרעת על הלחימה שלי באופן אישי בעת כיבוש מוצב מס' 25 ההוא ברפיח.

היסטוריה קצרה ומשמעותית. זאב שטרנהל ז"ל (3).

מסע הכיבוש של המוצב המצרי מס' 25 ברפיח ע"י גדוד 12 הסתבך וההסתערות הארוכה המישורית שלנו על היעד המבוצר מס' 25 נכנסה לאור יום. המחלקה שלנו בפיקודו של זאב שטרנהל נכנסה שוב ושוב ל- "משימות אש סכנה" של האויב המצרי מצויד במקלעי "אלפא" ומרגמות 81 מ"מ. הראשון שנפגע בחזהו מקליע אויב היה חייל במחלקה שלי שמחה צלניקר (ילד חוץ מקיבוץ בית אלפא). הוא נחבש ע"י החובש המחלקתי שמולי'ק. את הרובה האישי של שמחה צלניקר ובראשו כידון ועליו כובע פלדה של החייל הפצוע תקעו בקרקע החולית. סימן צבאי מוסכם ששוכב שם חייל פצוע ו/או הרוג. ההסתערות המישורית הארוכה נמשכה. הנפגע השני במחלקה של זאב שטרנהל היה ריצ'ארד סילאם ז"ל מהכיתה שלי ששימש מקלען "בראונינג" 7.92. הוא עלה על מוקש נעל כפול, ממש חמישה מטרים ממני. בתחילה חשבתי ששוב נקלענו להפגזת מרגמות 81 בגלל הפיצוץ הרעשני, אולם משנמוג העשן והחול השחור ראיתי את ריצ'ארד סילאם שוכב על בטנו קרוע, המקלע וכובע הפלדה התנתקו ונקרעו ממנו מהדף הפיצוץ. הוא היה כבר כרות רגליים ובשל ההלם עדיין לא הבין מה קרה לו. הוא שכב על בטנו וניסה לקום. ריצארד סילאם שאל אותי, "מה קרה לי…?" ואז הניח את ראשו על החול. החובש שמולי'ק מיהר אליו וניסה לחסום את עורקיו ללא הצלחה. ריצא'רד סילאם מת. גם לידו מישהו תקע רובה מְכוּדָן מכוסה בכובע פלדה. אני זוכר שזאב שטרנהל לא איבד את שיקול דעתו ואת יכולת ההובלה ו-המנהיגות שלו בעת הקרב וההסתערות הארוכה על היעד המבוצר המצרי ברפיח. הוא כל הזמן דחף קדימה. שימשתי ה- ררנ"טיסט (ראשי תיבות של רומה רימון נגד טנקים). ליד הגדרות פגעתי בעמדת מקלע אלפא שהטרידה אותנו. בירי הראשון פספסתי. בשני פגעתי בול. לאחר פיצוץ הגדרות ירדנו לתעלות של המוצב הענק והמבוצר מס' 25 כדי לטהר אותו. מלאכת הטיהור נעשתה בעקבות תרגולת שכול לוחם חי"ר מכיר אותה. ואז קרה ה-פנצ'ר. ה-ררנ"ט שלי עדיין היה מותקן על הרובה הצ'כי האישי שלי. דווקא ברגע המכריע ואולי הכי חשוב בתחילת מלחמת הטיהור הארוך של התעלות במוצב המצרי מס' 25, הבריח של הרובה הצ'כי ההוא לא הצליח לחְלוֹץ את תרמיל הָתַּחְמִיש שמאיץ את פצצת ה-ררנ"ט. הנשק האישי שלי הפך בשנייה אחת לתקוע. ל-גרוטאת ברזל. אולם הייתי בר מזל. אלוהים אהב אותי. ממש עם הקפיצה לתעלת המוצב המצרי מס' 25, ניצב שָם כיסא משרדי ליד אחת העמדות עליו היו תלויים מדים של קצין מצרי שברח, ועל הכיסא היה שטוח ו-מונח תת מקלע "קארל גוסטב" טעון. ידעתי כיצד לתפעל אותו. ניסיתי אותו. יריתי צרור קצר. הנשק עבד. השענתי את הרובה הצ'כי שלי שיצא מכלל פעולה על הכיסא המצרי ויצאתי מצויד ב- "קארל גוסטב" למסע הטיהור של המוצב המצרי רחב הידיים והמבוצר. הראשון שנתקלתי בו היה חייל מצרי שנראה לי צעיר שוכב בתעלה ללא תנועה פצוע קשה בזרועו הימנית המרוסקת. נשקו האישי שכב לידו. היססתי אם לירות בו ולוודא הריגה. חששתי מ- יֶרִי בגבי לאחר שאחלוף ו-אדלג מעליו. הכול התרחש במהירות. לבסוף לא יריתי בו. גם הוא לא ירה בי. הוא היה מֵת. חיילי הצבא המצרי שאיישו את מוצבי רפיח 25, 27, ו- 29 נשברו. רובם נכנעו. אחרים ברחו. חלקם נהרגו. ביקשתי מזאב שטרנהל לחזור לנקודת המוצא הראשונה שלי בתעלה הראשונה במוצב 25 כדי לאסוף את הרובה האישי שלי. להפתעתי הגדולה הרובה כבר לא היה שם. סיפרתי לזאב שטרנהל בעצב רב כשאני מצויד בתת מקלע "קארל גוסטאב" של האויב, כי לא מצאתי את הרובה האישי שלי במקום שהותרתי אותו לפני קרב טיהור התעלות. איבדתי את הנשק האישי שלי. זאב שטרנהל מייד השיב לי כי אנוכי זכאי לחלוטין מפני שמדובר באובדן נשק אישי בתנאי קרב ובנסיבות מלחמתיות, וזאת איננה אשמתי. זאב שטרנהל הצדיק אותי לגמרי.

היסטוריה קצרה ומשמעותית. זאב שטרנהל ז"ל (4).

מלחמת מבצע קדש של אוקטובר / נובמבר 1956 הסתיימה וקורס המ"כים שלנו נמשך בעיירה אל-עריש בצפון חצי האי סיני. משם נדדנו להמשך הקורס ל-בית ג'וברין, ואח"כ חזרנו ל- כור מחצבתנו ב- ג'וערה. התכוננו כולנו כל המ"כים לעתיד לתרגיל מסכם לילי באש חיה של כיבוש יעד מבוצר ששמו היה "תל חובייזה". לפתע חזר ל-ג'וערה למחלקה שלי שמחה צלניקר. לא שמענו ממנו יותר לאחר כיבוש מוצב 25 ברפיח ב- 1 בנובמבר 1956. הייתי בטוח שהוא נהרג מאותו הקליע המצרי שפגע בחזהו. אבל לא. הקליע פגע בגופו מעל הלב ויצא מהצד השני. היה מדובר בפציעה לגמרי לא קשה. שמחה צלניקר התאושש מהר וחזר לקורס המ"כים. זאב שטרנהל הציב אותו בשלישיית החוד המחלקתית, ממש לידי, לקראת פיצוץ גדרות המוצב באמצעות מוטות הבונגלו הארוכים עשויים TNT, ואח"כ הקפיצה לתעלות וטיהור המוצב. ואז זה קרה : בעֵת ההמתנה של שלישיית החוד שלנו לקראת הפריצה נפלט לשמחה צלניקר צרור מנשק ה- "עוזי" האישי שלו שפגע בירך רגל ימין שלי והפיל אותי לקרקע. מפקד התרגיל זאב שטרנהל ירה מייד לחלל האוויר זיקוק אדום, זעק "חדל אש", והתרגיל המחלקתי המסכם הופסק. זאב שטרנהל נשא אותי לאלונקה וליווה אותי אישית ב-קומנדקר הפינוי לבית חולים 10 בחיפה. מאז לא ראיתי אותו יותר. גם לא את ה-מ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב. מעניין, חבריו המפקדים באותו קורס מ"כים ההוא ב-ג'וערה ב- 1956 קראו לו כולם בשם משפחתו "שטרנהל". איש מהם לא קרא לו בשמו הפרטי. אנחנו החניכים שלו דאז קראנו לו כמובן, "המפקד".

במשך השנים הרבות הפך זאב שטרנהל לאיש האקדמיה ופרופסור הוגה דעות מוכשר וחריף ונציג מובהק של השמאל הפוליטי בארץ. הוא כתב את דעותיו מעת לעת בעיתון "הארץ". אני היכרתי אותו תקופה קצרה מאוד בחיי ובחייו. רק כ- שבעה חודשים. מעניין, באותו פרק הזמן הקצר ההוא, באותם שבעה החודשים ההם ב-היותי חניך שלו ב-קורס מ"כים של חטיבת "גולני" ב- ג'וערה בין ספטמבר 1956 למארס 1957, ובעת מלחמת "מבצע קדש" באוקטובר / נובמבר 1956 נגד צבא מצרים, באותה תקופת הנעורים הצבאית ההיא, שָם התגלה לי זאב שטרנהל ז"ל כמפקד, מחנך, ואיש מופת. שָם הוא הותיר עלי את חותמו. מותו של זאב שטרנהל בטרם עֵת הוא אבדה ענקית למשפחתו אולם גם אבדה גדולה מאוד לאומה הישראלית. עוד כמה זאבים שטרנהלים בתוכנו היו הופכים את החברה הישראלית להגונה יותר, כֵּנָה יותר, וצודקת יותר. אנוכי מבכה את מותו של זאב שטרנהל זיכרונו לברכה.

לפני שנים רבות שוחחנו קצרות בטלפון בנושא טלוויזיוני כלשהו. קראתי לו בשל הכבוד שרחשתי לו "פרופסור זאב שטרנהל…". הוא זכר אותי ומייד השיב לי, "…יואש אלרואי אם עוד פעם אחת תקרא לי פרופסור…אז אני לא אהיה חבר שלך יותר…". לכתו של זאב שטרנהל בטרם עת הוא אבדה עצומה למשפחתו, אבל גם הפסד גדול מאוד לעם ישראל, ולי באופן אישי. הייתה לי זכות גדולה להיות חניך של זאב שטרנהל ז"ל בקורס מ"כים ב- 1957 / 1956 של של "גולני" ב- ג'וערה. אשנה ואומר שוב כי מדובר באישיות ברמה גבוהה ביותר. אדם ש-חונן בהגינות, יושרה, חוכמה, מוסר עליון, ו-דוגמא אישית למופת, היגיון הגיוני, וכישרון ניתוח הנסיבות והסקת מסקנות. זאב שטרנהל היה פשוט אדם נבון וחכם וגם איש מוּסָר ו-חינוך גבוה משכמו ומעלה מרבים מאיתנו. אישיות מיוחדת במינה. פרופסור זאב שטרנהל היקר אדם דָגוּל, נוח על משכבך בשלום. בעבורי אתה לעולם בלתי נשכח.

חלפו 68 שנים מאז פגשתי לראשונה את המפקד שלי זאב שטרנהל ב-ג'וערה באותו קורס המ"כים של חטיבת "גולני". עֲקֵבוֹת חותמו לא סרו ממני.

מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי. אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויניק והרפתן רודיק לווין. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון ו-אלכס גלעדי יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ וגם בעולם. בשירות הצבאי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל – לא מג"דים, מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים – אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל) שהיה המ"מ שלי בקורס מכי"ם בג'וֹעָרָה ומפקדי במלחמת "מבצע קָדֵש" באוקטובר – נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים. סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס' 1) בקורס מ"כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש, ובסופו כיבוש מוצב 27 ברפיח ע"י פלוגת המ"כים (המ"פ היה מפקד ביה"ס למ"כים בג'וֹעָרָה רב סרן זאב עופר). גדוד 12 של חטיבת גולני כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים – פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש נעשו בגיל כה צעיר מופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא "מכונה צבאית" ו/או "רכוש צבאי" של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. בגיל 18 אתה מוכן לחרף את נפשך ביודעין למוות, לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ"ל משה דיין, אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, ב- יֶרִי תוך תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִדְךָ בעת צָרָה. הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש- שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים, במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ"כים, סמלים, ומ"מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב. שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חָשוּף לעבר היעד המצרי מול מקלעי "אלפא" רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ"מ ו- 120 מ"מ. אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך. זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת "גולני" מזאב שטרנהל ז"ל ומ-יהושע מיצמאכר יבד"ל ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ"כ, ומאוחר יותר לקצין קרבי, קצין חבלה, ו-סמ"פ בגדוד 12 של חטיבת "גולני". תמיד בגדוד 12 של חטיבת "גולני".

טקסט תמונה : התמונה צולמה כנראה בין אוקטובר 1954 למארס 1955. לפני כ- 66 שנים. זהו זאב שטרנהל ז"ל המפקד והמ"מ שלי אדם בלתי נשכח בעת קורס מפקדי כיתות של חטיבת "גולני" ב-בסיס "ג'וֹעָרָה" ומי שהיה מפקדי הנערץ במלחמת "מבצע קדש" נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. (באדיבות זאב שטרנהל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : התמונה צולמה כנראה בין ספטמבר 1956 למארס 1957. לפני 64 שנים. זהו סגן יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב מי שהיה ה- מ"כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת גולני בחודשים מאי – ספטמבר 1956 בשטח אש 9 ליד הכפרים הערביים סכנין, עראבה, ו-דיר חנא. (באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בעתשירותי הצבאי הסדיר ב- גדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה אז  סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. מח"ט "גולני" היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר ההוא בגדוד 12 של "גולני" היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם ז"ל. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד ז"ל. התצלום הנ"ל שלי עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר תחפושת פורים, אלא פשוט חבשו כומתה צבאית רגילה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הימים ההם של 1984 – 1983 לפני יותר משנות דוֹר.

טקסט תמונה : דצמבר 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. לוס אנג'לס. קליפורניה. סיור קדם ההפקה ב- IBC בלוס אנג'לס במסגרת ה- WBM הראשון (World Broadcasters Metting) לקראת הפקדת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת לוס אנג'לס (המשחקים האולימפיים מס' 23 בעידן המודרני) באולפני חברת קולומביה הישנה שהוקמו בשעתו בלוס אנג'לס. אני ניצב עם רשומות ההפקה שלי ליד ביתן 13 באולפנים הישנים של חברת "קולומביה" בלוס אנג'לס. על פי השמועה שכנו כאן המלתחות, המקלחת, והשירותים הפרטיים של שני שחקני הקולנוע הנודעים קלרק גייבל (Clark Gable) ומרילין מונרו (Marilyn Monroe). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. זאת הייתה האולימפיאדה ה-23 בעידן החדש. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- 40 שנים בעת חיבור וכתיבת פוסט מס' 1223. תמונה היסטורית. זוהי עמדת השידור Off tube במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC באולפני חברת "קולומביה" הישנה בלוס אנג'לס ליד הוליווד. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אורי לוי (כתב + שדר + עורך ברמה גבוהה שסייע בידי גם בהפקה ו- שימש יד ימיני כ- מפיק משנה שלי באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984) ומשה גרטל. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ה- 23 במניין הזמן החדש. אנוכי מתדרך את המפקח הטכני יאיר שרף ז"ל לגבי מהלכי השידור האולימפיים הבאים שלי בעמדת התקשורת, הפיקוד, והשליטה במשרד ההפקה שלנו ב- IBC באולפני קולומביה הישנה בלוס אנג'לס. תכנון קווי השידור והתקשורת שלו ושל מיכה לויירר ז"ל היה מושלם (!). לא קיימת שום הפקת טלוויזיה עלי אדמות שמתקרבת למורכבות ולמסובכות של הפקת שידורים ישירים המתעדים את המשחקים האולימפיים. את ה-אולימפיאדה (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים (!). הזמן אץ וחולף במהירות. זהו משרד ההפקה התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC בלוס אנג'לס בעת ישיבת מערכת שלנו לקראת המשך מבצע השידורים הישירים האולימפיים שלנו ועסקה ב- המשך ההיערכות הטכנולוגית המורכבת, המסובכת, והמרוחקת שלנו והעברת סיגנלי הטלוויזיה באמצעות לווייני התקשורת מלוס אנג'לס לירושלים. אני עוסק בתכנון השידורים הלווייניים מלוס אנג'לס לירושלים. משמאל, צביקה בירנבלום איש הקול בצוות צילום הפילם שלנו בלוס אנג'לס. מימין, המפקח הטכני דובל'ה גולדשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 25 ביולי 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984.הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. אורי לוי (משמאל) ויורם ארבל (מימין) בעמדת השידור שלנו (של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא) באצטדיון האולימפי "הקוליסיאום", מתכוננים לקראת השידור הישיר של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 שנועד להיערך בשבת – 28 ביולי 1984. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. אנוכי עם Champ ה-אגרוף הבלתי נשכח ההוא מוחמד עלי ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ליד ה- IBC בלוס אנג'לס. ספורטאי עַל ומתאגרף נערץ עליי לעַד שמעניק לי את חתימתו האישית. (תיעוד וצילום צילום אורי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. זהו מסמך ה- הערכה המקורי ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער (בן 89 היום) בתום מבצע שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 84'. "תכנון והכנה קפדנית של השידור וביצוע מקצועי מעולה, שלך אישית ושל אנשיך, נתנו את הפרי המקווה", כתב טוביה סער. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

————————————————————————————————————

פוסט מורכב מס' 1223. לא לקריאה, אלא לעיון וקריאה. פסגת היכולת האנושית ב- א"ק. ב- 1935 קבע האמריקני ג'סי אואנס (Jesse Owens) באן -ארבור (מישיגן) שיא עולם בקפיצה לרוחק, 8.13 מ'. השיא החזיק מעמד 26 שנים. באולימפיאדת מכסיקו 1968 קבע האמריקני בוב בימון (Bob Beamon) שיא עולם בקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. השיא החזיק מעמד 23 שנים. באליפות העולם ה- 3 בא"ק ב- 1991 בטוקיו קבע האמריקני מייקל פאואל (Michael Powell) שיא עולם בקפיצה לרוחק 8.95 מ'. השיא הנ"ל הזה מחזיק מעמד כבר 33 שנים עד עצם היום הזה בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 888 / 1223 לראשונה ב-חודש יוני של שנת 2020 ועכשיו עולה שוב לאוויר ב-חודש ינואר של שנת 2024. וגם : מבט מדעי לעבר שני האנשים החוֹשבים הבריטי אייזיק ניוטון ו- יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל איש חושב וחכם שהיה המורה שלי במקצוע ה- א"ק בעת לימודיי במדרשה למורים לחינוך גופני בשנים ההן שבין 1963 ל- 1965. מדובר ב-מחקר וכתיבה מורכבים מאוד. פוסט מס' 1223. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 30 בינואר בשנת 2024.

————————————————————————————————————

ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. לפני יותר מיוֹבֵל שנים. הימים ההם שלי כ-בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

טקסט תמונה : אנוכי ב-כור מחצבתי קיבוץ אפיקים בראשית עשור ה- 60 של המאה קודמת ערב נישואיי לרעייתי יעל תג'ר. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל,  בקיבוץ אפיקים ש-בעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח – 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני 53 (חמישים ושלוש) שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971. כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, על הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, ועל השירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את שני הזמרים האמריקניים אלביס פרסלי וריקי נלסון ה-מנוחים. המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי "שתי זונות ממין זכר". הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת הלבוש של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה. 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים, ושחו לי, "באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. לימודים אקדמיים היו בשלב הזה בלתי אפשריים.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (אז, בת 21) נערתי האהובה ו-רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו ב- 29 בספטמבר 1963 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. היום אנחנו הורים לשלושה ילדים (שני בנים ובת) וסבתא וסבא ל- עשרה נכדים ונכדות, כולם חכמים ו-יפי תואר ומראה. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. תחילת ההתיישבות של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן במקום שנקרא "טוצ'קה" (הנקודה). התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאבן מסד של מדינת ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. לפני 43 שנים. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 באה שעברה. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 82 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי בית ירח. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) המורה לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר) ז"ל, יונה רָז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קַן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך אדם צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה . רוּדיק לֵוִוין לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה. מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים, או מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב ופרופסור זאב שטרנהל ז"ל המפקד ו-המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך הנפלא שלי אורי אפק ואת גאון המתמטיקה והפיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד ז"לשהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל (בן 94 בתיעוד המצולם) ו-סגנו עוזי פלד (בן 83, היום). אלכס גלעדי הגיע ל-משכנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לטלוויזיה הישראלית הציבורית את חברו יאיר שטרן (עיתונאי "מעריב" דאז) שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שימרון. את פני כולם הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני עשר שנים ב- 2010, בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עליי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל . את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הסיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם . הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 75 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה , לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם . אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס . אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית . היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתא. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף ההוא  של הימים ההם מקיבוץ אפיקים בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה . אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…יואשינקה, תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק כדרכם של הנביאים…". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי  יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתיי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, הכדורגל והכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס ז"ל, ההורים של אימא שלי ז"ל. שניהם נולדו בעיר קורשאן ב-ליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי, אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו ב-ליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד ב- 1941 700000 (שבע מאות אלף) תינוקות, ילדים, בני נוער, אנשים ונשים, וסבים וסבתות מ-כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן בליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טייבה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה ב-שירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר." . ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית .בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. לפני 89 שנים. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם קיבוץ אפיקים ב- 1932. זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה, משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944.

באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטוריים : "אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה . הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים. בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם , וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה . יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : קיץ 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב בשורה השנייה סיומה לינקובסקי והקיצוני שיושב מצד שמאל הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגֵו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט בן קיבוץ אפיקים). עומד שביעי מימין בשורה האחרונה דוסיה קורין ולידו שמיני מימין בשורה האחרונה זהו חיים לוצ'אנסקי. (התמונה, באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". 

חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם. דרככם נכונה. גםם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשרר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                             שלכם בלב ונפש

                             ח. נ. ביאליק

סיכום קצר.

הפוסט הזה מס' 1206 / 1107, נחקר ונכתב על ידי לא רק למען אחיי אזרחי ישראל אלא גם ואולי בעיקר לטובת תושבי רצועת עזה ו-מכוון ל-מנהיגיהם הדיקטטוריים הרצחניים שממטירים אש באמצעות רקטות וטילים על אוכלוסייה ישראלית אזרחית בלתי מוגנת. מדובר בפשע מלחמה שאין עליו כפרה, סליחה, ומחילה (!!!). לא ייתכן כי המדיניות המוצהרת והמעשית של מנהיגי "הג'יהאד האיסלאמי" וה-"חמאס" תהיה לפגוע בכל עת, בכל זמן, בכל הזדמנות, ובכל מקום באמצעות ירי טילים ושיגור רקטות על ערים ישראליות ועל אזרחים ישראליים נטולי הגנה באשר הם (לרבות ילדים ותינוקות) מבלי להיענש בכל החומרה הנדרשת ע"י צה"ל ופגיעה מאסיבית ו-שיטתית ברכושם, בכספם, ובאובדן אנושי שלהם. לא אנוכי הגיתי את הנוסחה המרה, "…עם נִבְזִים תתנבז…(!)". הגו אותה אישים דגולים לפניי : ווינסטון צ'רצ'יל ו-פראנקלין דילאנו רוזוולט.

בימים הקשים האלה בחודשים האלה של אוקטובר ונובמבר של שנת 2023, געגועיי שלי ו-של רבים אחרים מאזרחי המדינה הוותיקים – לשני ראשי הממשלה ושרי הביטחון ההם של מדינת ישראל דוד בן גוריון ז"ל ו-יצחק רבין ז"ל, אינם פוסקים אפילו לרגע. 

זהו סוף הפוסט מס' 1206 / 1107. פוסט מס' 1206 / 1107 נחקר ונכתב ע"י יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות. 

סוף הפוסט מס' 1206 / 1107. הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 בחודש נובמבר של שנת 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולכותב יואש אלרואי.

פוסט חדש ומורכב מס' 1223. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

תזכורת : היגיון, מחשבה, חוכמה + ניתוח העובדות המדעיות הספורטיביות המתמטיות, הפיזיקאליות, והכימיות המובילות חלק מהאתלטים והאתלטיות (בעולם וגם במדינת ישראל) לשיאי יכולת דמיוניים לעיתים, הם לרוע המזל נחלה של קבוצת בודדים ו-מעטים ב-קירבנו ו-בינינו. אנוכי אוטוטו בן 86. הייתי בר מזל בעת לימודיי האקדמיים המעניינים והמאתגרים במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט (ליד נתניה) ההוא בשנתיים ההן של 1965 – 1963, מפני שהמורה והמחנך של הכיתה שלי בשנתיים ההן היה אוּרִי אָפֵק (שֵם משפחתו הקודם היה פִּינְצ'וּק) הבלתי נשכח יבד"ל, והמורה במקצוע ה- א"ק היה יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל, אף הוא בלתי נשכח. שניהם מורים ומחנכים לדוגמא ו-אישים ב-רָמָה גבוהה מאוד (!). נפלה בידי זכות גדולה להיות תלמיד שלהם באותן השנתיים הבלתי נשכחות ההן ש-בין 1963 ל- 1965 (!).

אחד מצילומי ה-א"ק המורכבים שנעשו ובוימו על ידי בשעתו, במסגרת הפקת הסדרה הטלוויזיונית, "כך עושים זאת נכון" (שודרה בראשית עשור ה- 70 במאה הקודמת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בתוכנית הספורט לנוער ההיא, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר"), עסק במקצוע הקפיצה במוט. היינו חייב להסביר לצופי הטלוויזיה הצעירים את העקרונות המכניים הפיזיקאליים הרבים המעורבים ומרכיבים את תורת ה-קפיצה במוט (!). אי אפשר להבין את מהות הקפיצה במוט ולאמן את האתלט במקצוע המורכב הזה, בין אם מדובר בשימוש במוט במבוק הקדום או שימוש במוטות החדשניים פיברגלאס ו/או סיבי פחמן, מבלי להבין את עקרונות הפיזיקה הפועלים על המוט והאוחז בו בעת הביצוע  [1]. מקצוע הקפיצה במוט דורש מהאתלט מהירות של אָצָן וכוח זרועות ושרירי זרועות ובטן של מתעמל. "דוגמני" הצילום הישראליים שלי בעת צילומי הטלוויזיה ההם בראשית עשור ה- 70 במאה הקודמת היו אלוף ישראל יצחק "איציק" לוי והמתעמל צורי גלסמן מקיבוץ אפיקים. כל הצילומים נעשו באצטדיון ה- א"ק של מכון ווינגייט. היו לי עזרים נוספים בעת עריכת הסדרה "כך עושים זאת נכון", שעסקה גם בלימוד הקפיצה במוט כמו סרטי פילם מיוחדים בהילוך איטי שעקבו אחרי שלושת קופצי המוט הגדולים של ארה"ב בשנות ה- 60 במאה הקודמת פְרֶד הָאנְסֶן (Fred Hansen), ג'וֹן פֶּנֶל (John Pennel), ו-בּוֹבּ סִיגְרֶן (Bob Seagren) שהיו אלופים אולימפיים ושיאני עולם וגם תמונות סטילס של קופצי המוט בעידן הישן. כך יכולנו להעשיר את ה-וויזואליה הטלוויזיונית של השיעור הטלוויזיוני המרתק הזה שהוקרן על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. זה היה לפני שנים רבות, כמעט יוֹבֵל. אלכס גלעדי סגנו של דן שילון בעת ההיא היה טרוד בהפקת ועריכת כל תוכניות הספורט ושידורי הספורט המיוחדים. לא היה לו זמן להקשיב לשיעורי המתמטיקה והפיזיקה שהרציתי לו. "קום ו-עשה", אמר לי ופנה לדרכו.

טקסט תמונה : ביצוע הקפיצה במוט (בשדה וענף ה- א"ק) מותנה בקואורדינציה משולבת של האתלט המבוססת על חוקי המכניקה של אייזיק ניוטון (!). המקצוע הזה "תפור" ל-כישרונם ו-מיומנותם של ספורטאים שהם אתלטים – אָצָנִים ואשר משולב בהם פוטנציאל של מתעמלים מחוננים, אתלטים שיודעים להפוך אנרגיה אופקית לאנרגיה אנכית. כל קופצי המוט המצטיינים (בשדה וענף ה- א"ק) כמו גם כל קופצי הרוחק המצטיינים – הם אָצָנִים (!). השרטוט הנ"ל נלקח באדיבות מ-ספר ה-א"ק המצוין ובעל ערך רב שחיבר וכתב Kenneth Doherty, ואשר קרוי, "Modern track and Field".

קנת' דוהרטי היה סופר מוכשר ואתלט אמריקני רב מוניטין בשנות ה-20 של המאה הקודמת, לוחם קרב עשרה מצטיין, בעל תואר .PH.D. ה-סֶפֶר הנ"ל המצוין ובעל ערך הזה יצא לאור לראשונה ב- 1958 (בטרם עידן מוט ה-פיברגלאס) בהוצאת "Prentice Hall" האמריקנית ב-ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו הסופר והאתלט המוכשר (בשני התחומים) האמריקני המנוח קנת' דוהרטי (1996 – 1905). קנת' דוהרטי (Kenneth Doherty), מי שהיה פעמיים אלוף ארה"ב בקרב 10 בשנים 1928 ו- 1929. הוא זכה במדליית הארד בתחרויות קרב 10 באולימפיאדת אמשטרדאם 1928. שני אתלטים פיניים פאבו איריולה (Paavo Yrjola) ו- ואקילס יארווינן (Akilles Jarvinen) זכו (בהתאמה) במדליות הזהב והכסף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קופצי המוט המוצלחים הם אָצָנים שחוננו בתכונות של מתעמלים. האוקראיני סרגיי בובקה שיאן העולם והאלוף האולימפי הוותיק הוא בדיוק הדֶגֶם של אָצָן מהיר ומתעמל חזק. אבל לא רק הוא. האמריקני בּוֹבּ סִיגְרֶן והמזרח גרמני וולפגאנג נורדוויג (Wolfgang Nordwig) היו אָצָנִים – מתעמלים לכל דבר. כל קופצי המוט ברמה הגבוהה נושאים את תרכובת התכונות והיכולות האלה שמאפשרים להם לרחף מעל רף שגובהו יותר משישה מטרים. משהו בגובה של בית בן שתי קומות וחצי. צריך לזכור שהם עשו זאת במוטות עשויים פיברגלאס או סיבי פחמן בניגוד לקופצי הדור הישן שהשתמשו במוטות במבוק.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו קופץ המוט המזרח גרמני וולפגאנג נורדוויג (Wolfgang Nordwig, גובהו 1.84 מ', נולד ב- 1943) מי שזכה במדליית הזהב במינכן 72' לאחר שהכניע רף בגובה של 5.40 מ'. וולפגאנג נורדוויג היווה "תרכובת" של אָצָן ו-מתעמל. הוא התנשא לקומה של 1.84 מ' ושקל 63 ק"ג בלבד. הוא היה ספרינטר מהיר וגם בעל כוח פיזי וגמישות. בתצלום התיעודי הזה הוא נראה וולפגאנג נורדוויג אוחז אומנם בקצהו של המוט האלסטי, אף על פי כן הוא מצליח לכופף אותו בשל מהירות ריצתו וכוח שרירי זרועותיו, ולהפוך את האנרגיה האופקית שלו לאנרגיה אנכית. התצלום המעניין הזה מדגיש את הפעולות ההכרחיות הדורשות את שינוי הצבת הגוף במרחב בסיטואציה אנכית המאפשרת לקופץ המוט את הרמת הרגליים (משקלן כ- % 35 מסך משקלו הכללי של הגוף) מעלה באמצעות כוח שרירי הבטן לקראת המעבר מעל הרָף. הרגליים הן האיברים הראשונים שחולפים מעל הרף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה את ספר המדע המצוין, החשוב, היסודי, ו-המעניין – ובעל הסגנון הבהיר שכתב מאמן ה- א"ק הבריטי Geoffrey Dyson / ג'פרי דייסון, "THE  MECHANICS  OF  ATHLETICS", (הספר יצא לאור לראשונה באנגליה ב-שנת 1962). ספר חובה לכל בר דעת בתנאי שהוא מחונן בידע במקצועות המתמטיקה והפיזיקה ברמה של כיתות י"א / י"ב ב-בי"ס תיכון (!).

טקסט מסמך : את השער הקדמי של הספר המעניין ו-הנפלא חיבר וכתב איש המחשבה וההיגיון האנגלי ג'פרי דייסון, מעטרת תמונת זינוק של ה-אצן האמריקני ג'סי אואנס מי שזכה ב- 4 מדליות זהב באולימפיאדת ברלין בשנת 1936. הספר קרוי "המכניקה של האתלטיקה הקלה". ספר שכל בר דעת ימצא בו עניין. הספר יצא לאור לראשונה באנגליה ב-שנת 1962. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הספר הנפלא שחיבר וכתב איש המחשבה וההיגיון האנגלי ג'פרי דייסון, הקרוי, "המכניקה של האתלטיקה הקלה". ספר שכל בר דעת ימצא בו עניין. הספר יצא לאור לראשונה באנגליה ב-שנת 1962. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו צילום של מאמן ה-א"ק הבריטי הנודע ג'פרי דייסון (המנוח) ב-שנת 1962. האיש הזה ג'פרי דייסון עשה את חיי למעניינים יותר (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גדולתם העיקרית של האמריקני ג'ון באן (John W. Bunn), הבריטי ג'פרי דייסון (Geoffrey Dyson), הישראליים יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל ופרופסור גדעון אריאל, האמריקני ד"ר קן דוהרטי (Ken Doherty), ו-הגרמני טוני נט (Toni Nett) ו-רבים אחרים – בחקר ה-א"ק, קשורה לעובדה שקבוצת המדענים הזאת הוסיפה דעת ו-בינה, ו-הביאה לידי הציבור הרחב נתונים מתמטיים ועובדות פיסיקאליות ה- "מסתתרים" מאחורי השיאים המופלאים, והכריחה את הציבור הזה המתעניין בתחום לחשוב ולא להתבסס על תחושות (!). הם לימדו אותו את המורה שלנו במקצוע ה- א"ק איציק מנדלברויד וגם אותנו, להתבונן ב-נעשה בעין חוקרת (!). מדעני ה-א"ק הנבונים שללו כל אפשרות של המושג ו/או המחשבה של "מִקְרִיוּת בִּיצוּעִית", והוכיחו כי הישגי העַל ב-א"ק ו-קביעת שיאי העולם בתחום, נשענים לא רק על כישרונו של המבצע ו/או המבצעת, אלא מותנים ב-ביצוע מיטבי של הגשמת חוקי המתמטיקה והפיסיקה וכללי תורת התנועה, המכניקה, והדינמיקה שקבע בשעתו אייזיק ניוטון – ואשר נוגעים לאותו המקצוע הקונקרטי ב-שדות ה- א"ק (!), והכרה מיטבית על בּוּרְיָה את אנטומיית השרירים והמערכת הפיסיולוגית של גוף האדם (!). במקצועות שדה ספציפיים כמו הטלת כידון וזריקת דיסקוס מתערבים גם ווקטורים נוספים הנוגעים לחוקי האווירודינאמיקה והתנגדות האוויר ש-חלים ו-משפיעים על משך מעופם ומסלול תעופתם ב-אוויר של המכשירים הנ"ל האלה.

טקסט תמונה : זהו תיעוד מצויר של גאון המתמטיקה והפיזיקה האנגלי סֵיר אָיְיזִיק נְיוּטוֹן (1727 – 1642).

יש להבדיל בעת ביצוע של מקצוע קונקרטי כלשהו בענף ה-א"ק, בין הגשמת חוקי המתמטיקה והפיסיקה, לבין שגיאות ביצוע ו-לבין אקראיות תנאי מזג האוויר והאקלים. ו-נאמר גם במקרים בהם קופץ לרוחק ו/או משולשת מוכשר שאיננו מצליח להגיע ב-רגל הניתור החזקה שלו לקרש הניתור, ו/או חמור מזה פוסל. ו/או גם פסילות אחרות מסוגים שונים במקצועות ה-א"ק השונים. כאלה לא חסרות גם ברמות הגבוהות ביותר.

האתלט האמריקני, אצן וגם קופץ לרוחק, גֶ'סִי אוֹאֶנְס באולימפיאדת ברלין 1936 והאתלט והקופץ לרוחק האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon) באולימפיאדת מכסיקו 1968 – כמעט החמיצו בגלל הסיבה הנ"ל הזאת בשלב המוקדם של התחרות את ההעפלה לשלב הגמר בקפיצה לרוחק במשחקים האולימפיים הנ"ל ההם (!). שניהם פסלו את שתי הקפיצות הראשונות שלהם וצלחו רק בניסיונם השלישי והאחרון. לא צריך להיות גאון מתמטי כדי להבין ש-ללא ו-בלעדי יצירת "סגנון" בקפיצה לרוחק (מהווה ביצוע אנטי – רוטאציוני של החלק העליון של הגוף לאחר הניתור) אזי אי אפשר להעביר את הרגליים לנחיתה רחוקה ככל ה-אפשר בחול ב-בור הקפיצה (!). גֶ'סִי אוֹאֶנְס מי שנולד במדינה הדרומית אלאבאמה בארה"ב ב- 1913 וגובהו האישי היה 1.78 מ', חונן בנתונים נפלאים של קופץ לרוחק. הוא היה אָצָן מהיר בעצם שיאן עולם בריצת 100 מ' בשנות ה- 30 של המאה הקודמת, 10.2שניות, ומנתר מזהיר (הוא עבר בקלות רָף בגובה של 1.91 מ' במקצוע ה-קפיצה לגובה ב-סגנון גלילת צד), אולם ה- "שָקוּל", תוצאה משולבת של שני רכיבי הווקטורים הנפלאים שפעלו בקפיצה לרוחק שלו, ה- הרצה והניתור, לא הניבו בסופו של דבר תוצאה מקסימלית. וזאת למרות שב- 25 במאי 1935 קבע באצטדיון "Ann Arbor" ב-מישיגן שיא עולם מדהים של 8.13 מ'. הוא ג'סי אואנס היה יכול להשיג תוצאה טובה עוד יותר אילו הסגנון שלו היה מיטבי. סגנון הקפיצה שלו לא היה מושלם למרות שקבע אז שיא עולם חדש (הערה שלי : שיא העולם הזה של 8.13 מ' בקפיצה לרוחק של ג'סי אואנס החזיק מעמד עד 1961). באולימפיאדת ברלין 1936 זכה ג'סי אואנס במדליית הזהב בקפיצה לרוחק בהישג של 8.06 מ' אולם התבוננות בסרטים שצילמו הצלמים של בימאית הקולנוע הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl) ותיעדו את קפיצותיו עבור סרטה "OLYMPIA", מגלה כי הסגנון שלו ("הליכה" של שניים וחצי צעדים באוויר) היה בלתי יעיל דיו ובהחלט לא מיטבי, ולכן ה- "שָקוּל" שלו המורכב משני הווקטורים של מהירות הריצה + כוח הניתור והסגנון – איננו ולא היה מושלם (!). למעשה יכול היה גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) להוסיף להישגיו הנפלאים בקפיצה לרוחק בימים ההם עוד כ- 40 – 30 סנטימטרים (לפחות), אילו ביצע ביתר יעילות את קואורדינציית הסגנון. דווקא המתחרה העיקרי שלו בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936 הגרמני קארל לודוויג "לוּץ" לונג (Carl Ludwig Luz Long) ביצע סגנון יפה מאוד של "מיתוח" וקבע תוצאה של 7.87 מ' שזיכתה אותו במדליית הכסף, אולם הוא לא היה אצן ולא מהיר דיו בריצה את קרש הניתור. במדליית הארד זכה היפני נאוטו טאז'ימה (Naoto Tajima) בהישג של 7.74 מ' .

הערה שלי : נאוטו טאז'ימה זכה במדליית הזהב בקפיצה משולשת באולימפיאדת ברלין 1936 בתוצאה של 16.00 מ'.

מאמן ה-א"ק האמריקני הנודע קן דוהרטי (Ken Doherty, נולד ב- 1905 ומת ב- 1996) מביא בספרו המצוין רווי איורים "Track & Field Omnibook" שיצא לאור בארה"ב ב- 1971, השוואה וויזואלית שערך בין נחיתה של קופץ לרוחק מיומן (לבן) לאחר ביצוע סגנון יעיל לבין לבין קופץ לרוחק רשלן (צללית). מרכז הכובד של שניהם נע באותו מסלול פראבולי אולם הקופץ "הלבן" שמבצע לאחר הניתור תנועת "סגנון" מעין הסעת הכתפיים לאחור שהיא תנועה אנטי רוטאציונית של החלק העליון של גופו, מאפשרת לו להעביר את רגליו לנחיתה רחוקה . בעוד דמות "הצללית" שאיננה מבצעת תנועה אנטי סיבובית כזאת לאחר הניתור איננה יכולה להעביר את הרגליים לנחיתה רחוקה מקסימלית.

טקסט מסמך : 1971. ציור של קן דוהרטי מתוך ספרו המדעי, המרתק, והמעניין עד למאוד, הקרוי,  "Track and field omnibook", ואשר מסביר את חשיבות היצמדות הביצוע של המתחרים השונים ל- עקרונות המכאניים המרכיבים את מקצוע הקפיצה לרוחק. משמאל, זהו ציור של הנחיתה של קופץ הרוחק האמריקני באולימפיאדת רומא 1960, רלף בוסטון – שיאן עולם לשעבר. מימין, זוהי הנחיתה של האתלט האמריקני בוב בימון בעת ביצוע סגנון "הקנגורו" שלו בתחרויות ה-קפיצה לרוחק בתחרויות ה- א"ק ב-אולימפיאדת מכסיקו 1968 בה קבע תוצאה של שיא עולם מדהים, 8.90 מ' וזכה אז במדליית הזהב במקצוע הזה (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 1 : שיאן העולם הנוכחי בקפיצה לרוחק לגברים הוא האתלט האמריקני מייק פאואל מי שקבע באליפות העולם ב- א"ק שנערכה לפני 33 שנים בשנת 1991 ב- טוקיו / יפן, תוצאה של 8.95 מ' (!). 

הערה 2 : אנוכי מציע לקוראי ה-בלוג לעיין ולקרוא את ספר המדע המצוין שחיבר וכתב מומחה הספורט וה- א"ק האמריקני המפורסם ו-רב המוניטין John W. Bunn / ג'ון באן, ואשר קרוי, "Scientific Principles of Coaching". (הספר יצא לאור בארה"ב לפני 69 שנים ב- 1955, ונותר מרתק, עדכני, ו-קלאסי. ספר חובה לכל בר דעת באשר הוא).

מאמן הכדורסל האמריקני הידען ג'ון באן (John W. Bunn) היה ראשית דבר מדען, פיסיקאי, ומתמטיקאי. בהיותו איש מדע חיבר ב- 1955 ספר מרתק, חשוב, ו- מעניין ביותר (וגם קריא) וקרא לו "העקרונות המדעיים של האימון" / "Scientific Principles of Coaching". הספר יצא לאור בארה"ב ב- 1955 ע"י הוצאת Prentice Hall. ג'ון באן נולד ב- 1898 ומת ב- 1979.

טקסט תמונה : זהו איש הספורט והחינוך הגופני, הפיזיקאי והמתמטיקאי – האמריקני ג'ון באן (1979 – 1898). ג'ון באן הוא בוגר אוניברסיטת קנזס. מאוחר יותר הפך האיש המוכשר הזה בעל כישורים רב צדדיים למאמן נבחרת הכדורסל של "Colorado State College". בהיותו איש מדע חיבר ג'ון באן ב- 1955 ספר מרתק ו- מעניין ביותר לעיון וקריאה, הקרוי, "העקרונות המדעיים של האימון" (Scientific Principles of Coaching). הספר החשוב יצא לאור בארה"ב כאמור ב- 1955 ע"י הוצאת Prentice Hall ב- אינגלווד ניו ג'רסי. (באדיבות הוצאת הספרים האמריקנית החשובה" Prentice Hall". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פסגת היכולת האנושית ב- א"ק.

ב- 1935 קבע ה-אָצָן והאתלט האמריקני ג'סי אואנס (Jesse Owens, בן 22, גובהו 1.79 מ') באן -ארבור (Ann Arbor, מישיגן) שיא עולם בלתי נתפס בימים ההם בקפיצה לרוחק, 8.13 מ'. שיא העולם המדהים ההוא החזיק מעמד 26 שנים. באולימפיאדת מכסיקו 1968 קבע האמריקני בוב בימון (Bob Beamon, בן 22, גובהו 1.91 מ') שיא עולם בקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. השיא החזיק מעמד 23 שנים. באליפות העולם ה- 3 בא"ק ב- 1991 בטוקיו קבע ה-אָצָן והקופץ לרוחק האמריקני מייקל פאואל (Michael Powell, אז בן 28, ואשר מתנשא ל-גובה אישי של 1.90 מ'), שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק העומד על 8.95 מ'. שיא העולם הזה של מייקל פאואל 8.95 מ' מחזיק מעמד כבר 33 שנים עד עצם היום הזה בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 1223 והעלאתו לאוויר ביום שלישי של – 30 בינואר בשנת 2024. ובנוסף ו-גם : מבט מדעי אל שני האנשים החושבים, המתמטיקאי האנגלי רב המוניטין אייזיק ניוטון (1727 – 1642) ו-המורה הנפלא שלי לשעבר במקצוע ה- א"ק, יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל, בעת לימודיי בימים ההם במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט, בשנים ההן שבין 1963 ל-1965. מדובר ב-מחקר וכתיבה מורכבים. פוסט חדש ומורכב מס' 1223. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 30 בינואר של שנת 2024 .

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות שלי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוחא ואת רשות השידור ההיא. נטשתי בטריקת דלת לאחר שראש הממשלה אריאל שרון מינה מינוי מופרך במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל ז"ל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקום המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא יבד"ל שסולק והודח על ידו (גם על פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן לפני 18 שנים). ב- 2 ביוני 2002 לאחר תקופת ניסיון בת 3 חודשים העניק ראש הממשלה אריאל שרון ליוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור הזמני, המופרך, והבלתי מוכשר מינוי של קבע בן 5 שנים למשרה האחראית (כ-מנכ"ל רשות השידור). יוסף בר-אל היה אמור לשמש מנכ"ל רשות השידור עד 2 ביוני 2007 על פי החלטת ממשלת ישראל (תקופת כהונה כפי שקבועה בחוק). ואז קרה והתחולל הדבר (לא בהפתעה) : ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לתפקיד הרם והאחראי של מנכ"ל רשות השידור, כאמור לתקופה של חמש שנים, והחליטו להדיח ולהעיף אותו קיבינימט, את אותו האיש המופרך מהמשרה הרמה בגין אישומים פליליים של שחיתות ומתן שוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז (היום שופט בית המשפט העליון) תמך תמיכה מפליגה ו-מסיבית בהחלטת ההדחה והסילוק ההיא של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 2 במאי 2005. יוסף בר-אל סולק ו-הודח שנתיים וחודש בטרם סיום מועד כהונתו החוקית. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. משום מה לא הוגש נגדו כתב אישום ו-הוא לא נשלח לכלא בעקבות האישומים נגדו בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. שחיתות ומתן שוחד בשירות הציבורי הן כידוע עבירות פליליות חמורות. דו"ח הדחתו וסילוקו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מכיסאו הרם לפני 15 שנים ב- 2 במאי 2005, שמור במדפי ארכיון הממשלה. אין מדברים סרה במתים אבל זה היה המצב הבלתי נסבל, המקצועי – טלוויזיוני והפוליטי ששרר ו-נסב בתוך וסביב רשות השידור ז"ל ההיא בשנים ההן שבין 2001 ל- 2005. מדהים. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ההיא שפרשה את כנפיה ב- 1969 על הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדשה ועל רדיו "קול ישראל" הוותיק, התחוללה תופעה וסערה חסרת תקדים : ב- 2 במאי 2002 הודח וסולק לאלתר מכהונתו מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. 

פוסט חדש ו-מורכב מס' 1223. הועלה לאוויר ביום שלישי – 30 בינואר של שנת 2024.

מעטים האנשים בתבל שחוננו ב-היגיון הגיוני וב- מחשבה חכמה ש-יודעים ו-מסוגלים לנתח ולהסביר את חשיבות טיב ו-יעילות ביצוע תנועות הספורט האנושיות ב-איצטדיונים וב-בריכות השחייה, מהיבטי ה-מתמטיקה וה-פיזיקה (!). הַדוֹר הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת.  

פוסט מס' 1223. פסגת היכולת האנושית ב- שדות ומישורי מקצועות ה- א"ק השונים הוא שדה מחקר מרתק ו-נרחב. ב- 1935 קבע הַאָצָן והאתלט האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens, בן 22, גובהו 1.79 מ') באצטדיון "אָן -אָרְבּוֹר" ב-מישיגן / ארה"ב שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק, בתוצאה של 8.13 מ' (!). לראשונה בהיסטוריה של ה-א"ק נשבר אז ונחצה גבול ה- 8 מטרים (!). זה קרה לפני 89 שנים (!). שיא העולם ההוא של ג'סי אואנס החזיק מעמד 26 שנים. באולימפיאדת מכסיקו 1968 קבע האמריקני בוב בימון (Bob Beamon, גובהו האישי 1.91 מ') שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. השיא הזה החזיק מעמד 23 שנים עד 1991. באליפות העולם ה- 3 בא"ק של 1991 שנערכה ב-טוקיו בירת יפן קבע האמריקני מייקל פאואל (Michael Powell, גובהו 1.90 מ') שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק 8.95 מ'. שיא העולם הזה של מייקל פאואל מחזיק מעמד כבר 33 שנים עד עצם היום הזה בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 1223 ב- תאריך 30 בינואר של שנת 2024. וגם : מבט מדעי אל שני האנשים החושבים האנגלי אייזיק ניוטון ו- יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל שלנו. מדובר ב-מחקר וכתיבה מורכבים. פוסט מס' 1223. כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 1223 נחקר, נכתב, והועלה על ידי ומטעמי לאוויר בתאריך של 30 בחודש ינואר של שנת 2024.

3. היכרויות.

פוסט מורכב מס' 1223.

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר לראשונה לפני כתריסר שנים היכן שהוא בקיץ 2012, והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.

הערה 4 : עד כה נכנסו לבלוג yoashtvblog.co.il יותר מ- ממיליון ומאה אלף (1.100000) קוראים ומתעניינים.

הערה 5 : כתיבת הסדרה של 13 ספרי הטלוויזיה עבי כרס שעוסקים בחקר "מהפכת המֵידַע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1884 ועד ימינו אנו ב- 2023, היא מורכבת מאוד ומסובכת מאוד, ו- אמורה להסתיים על ידי ומטעמי היכן שהוא ב- 2025 ו/או לכל המאוחר כך אני מקווה ב- 2026.

ובכן…אלכס גלעדי ז"ל ודן שילון יבד"לגייסו אותי בקיץ 1971 לשורות חטיבת הספורט ההיא שלהם. שֵרָתִּי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות מ- 1971 עד 2003. בין 1971 ל- 2003 רשמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פרקים מזהירים בתולדות השידור הציבורי. הייתי עד מקרוב להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת. רשות השידור ה- יְשָנָה ההיא הועלתה עכשיו לגרדום ע"י חלק מה- מנכ"לים המאוחרים הרופסים חנפני השלטון ו- מלחכי פִּנְכָּה מאז 2002 (בראשם יוסף בר-אל), יחדיו עם חלק מ- מנהליה האופורטוניסטים, ולדאבון לב גם באמצעות חברותא בעלת מצע והתנהלות משותפת של ההנהלות עם קבוצה לא קטנה מעיתונאי ערוץ 1 ששתקו, ו- היו ל- משת"פים ובעלי אינטרסים. לא כולם. מרביתם (!). ובכן, בפעם הראשונה ב- היסטוריה של השידור הציבורי הטלוויזיוני חברו שלושה ווקטורים שליליים ביודעין ומרצון לקואליציה נגטיבית הרסנית ומשולבת, והניחו על צווארה של רשות השידור אט-אט את חבל התלייה. היא, רשות השידור ההיא – איננה עוד (!). רשות השידור ההיא כפי שהכרתם אותה מאז 1969, מתה. היא קרסה. נכון שמדובר בטרגדיה, בכתם שחור משחור, אבל מרום גילי אוטוטו בן 86, יש בי חמלה רק על קומץ בודדים בלבד שָם. 

טקסט תמונה : 1971 – 1970. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. התמונה הזאת צולמה ו-תיעדה אותי לפני כ- 54 שנים. כ- פסע הפריד בין חיי נטולי הדאגות לבין עוֹל העִידָן המטורף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהמתין לי מעבר לפינה. התמונה מתעדת אותי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בימים ההם בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי בשנים ההן דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי אלכס גלעדי ז"ל. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 53 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מורכב מס' 1223. לא לקריאה, אלא לעיון וקריאה.

פוסט מורכב מס' 1223.

1. היגיון, מחשבה, וחוכמה.

הַדוֹר הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת. מֵת זאב שטרנהל ז"ל ׁ(בן 85) אדם דָגוּל, מי שהיה המפקד המצוין ו-מ"מ שלי בדרגת סגן בקורס מכ"ים של לוחמי חטיבת "גוֹלָנִי" שנערך ב- ג'וֹעָרָה (ליד קיבוצי עין השופט ורמת השופט) בין ספטמבר 1956 ל-מארס 1957. זאב שטרנהל ז"ל היה גם המפקד ו- המ"מ שלי במלחמת סיני (מבצע קדש) באוקטובר / נובמבר 1956 בעת כיבוש מוצבי רפיח מס' 25, 27, ו- 29 מידי צבא מצרים ע"י שלושת גדודי חטיבת "גולני ההיא מס' 12 + מס' 13 + מס' 51 . זאב שטרנהל היה מנהיג, מפקד, ו-מחנך בעל עקרונות ו-מוּסָר אישי ודוגמא אישית נעלים, גבוהים ביותר. זאב שטרנהל ז"ל היה לוֹחֵם עַז נֶפֶש ואָמִיץ, איש חוֹשֵב שמנתח בהיגיון וב-יוֹשְרָה את מְצִיאוּת חיינו הַסְבוּכָה, ואָדָם למוֹפֵת משכמו ומעלה. הוא היה ממעצבי דמותי כלוֹחֵם, מפקד, וקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". קרבות הָאֵש ומלחמות הדמים שניהלו ה- "ההגנה", הפלמ"ח, ואח"כ צה"ל בחזיתות מול האויב למען תקומת עַם ישראל לפני קום המדינה ואחרי 1948 ועד הרגע הזה ממש בחודש יוני של שנת 2020, הם שמהווים לנצח את הַמִבְחָן העליון האישי של אוֹמֶץ לֵב, של נאמנות אישית למען מצפונך וחבריך בקרבות הָאֵש, ושל הקרבה אישית והָמוּכָנוּת להקריב את החיים שמנהל כל חייל ומפקד בצה"ל באשר הוא אָדָם מול אֵש הָאוֹיֵב. אין מִבְחָן נֶפֶש גדול יותר מהנכונות להסתער בחזית מול אֵש הָאוֹיֵב. שוּם דָבָר לא יִשְוֶוה לחֲבֵרוּת בעֵת קרבות אֵש נגד הָאוֹיֵב. זאב שטרנהל היה המנהיג, המפקד, והמוביל האָמִיץ והנבון של המחלקה שלי במלחמה הראשונה של שנינו ושל כולנו, ב-מבצע קָדֵש ב- 1956, בעת כיבוש המוצבים המבוצרים ב-רָפִיח ע"י חטיבת "גוֹלָנִי" במלחמה ההיא נגד הָאוֹיֵב הָמִצְרִי. זאב שטרנהל הַיָקָר, הֶאָמִיץ, והיָשָר באָדָם לעולם לא אשכח אותך. את זאת אנוכי מבטיח לך. אנוכי מצדיע לך על קברך.  פוסט מס' 1223. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 30 בינואר של שנת 2024.

2. פוסט מס' 1223. פסגת היכולת האנושית ב- א"ק. ב- 1935 קבע האמריקני גֶ'ִסי אוֹאֶנְס (Jesse Owens בן 22, גובהו 1.79 מ') באצטדיון אן -ארבור (Ann Arbor / מישיגן) שיא עולם מדהים בקפיצה ל-רוֹחַק, 8.13 מ'. לראשונה נשבר מחסום ה- 8 מטרים בקפיצה לרוחק. שיא העולם של ג'סי אואנס החזיק מעמד 26 שנים. באולימפיאדת מכסיקו 1968 קבע האמריקני בוב בימון (Bob Beamon, גובהו 1.91 מ') שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. השיא החזיק מעמד 23 שנים. באליפות העולם ה- 3 בא"ק ב- 1991 בטוקיו קבע האמריקני מייקל פאואל (Michael Powell, גובהו 1.90 מ') שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק 8.95 מ'. השיא הזה של מייקל פאואל מחזיק מעמד כבר 33 שנים עד עצם היום הזה בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 888 ב- 22 ביוני 2020. וגם : מבט מדעי אל שני האנשים החושבים אייזיק ניוטון ו- יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל ( היה בן 89 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי מס' 888). מדובר ב- מחקר וכתיבה מורכבים. פוסט מס' 888. כל הזכויות שמורות לכותב, החוקר, והמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 888 הועלה לאוויר ביום שלישי – 23 בחודש יוני של שנת 2020. 

3. היכרויות.

היגיון, מחשבה, וחוכמה. הַדוֹר הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת. כתבתי כך מאז ש-מֵת זאב שטרנהל ז"ל ׁ(בן 85) אדם דָגוּל, מי שהיה המפקד המצוין ו-מ"מ שלי בדרגת סגן בקורס מכ"ים של לוחמי חטיבת "גוֹלָנִי" שנערך ב- ג'וֹעָרָה (ליד קיבוצי עין השופט ורמת השופט) בין ספטמבר 1956 ל-מארס 1957. זאב שטרנהל ז"ל היה גם המפקד ו- המ"מ שלי במלחמת סיני (מבצע קדש) באוקטובר / נובמבר 1956 בעת כיבוש מוצבי רפיח מס' 25, 27, ו- 29 מידי צבא מצרים ע"י שלושת גדודי חטיבת "גולני 12 + 13 + 51 . זאב שטרנהל היה מנהיג, מפקד, ו-מחנך בעל עקרונות ו-מוּסָר אישי ודוגמא אישית נעלים, גבוהים ביותר. זאב שטרנהל ז"ל היה לוֹחֵם עַז נֶפֶש ואָמִיץ, איש חוֹשֵב שמנתח בהיגיון וב-יוֹשְרָה את מְצִיאוּת חיינו הַסְבוּכָה, ואָדָם למוֹפֵת משכמו ומעלה. הוא היה ממעצבי דמותי כלוֹחֵם, מפקד, וקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". קרבות הָאֵש ומלחמות הדמים שניהלו ה- "ההגנה", הפלמ"ח, ואח"כ צה"ל בחזיתות מול האויב למען תקומת עַם ישראל לפני קום המדינה ואחרי 1948 ועד הרגע הזה ממש בחודש יוני של שנת 2020, הם שמהווים לנצח את הַמִבְחָן העליון האישי של אומץ לב, של נאמנות אישית למען מצפונך וחבריך בקרבות הָאֵש, ושל הקרבה אישית והמוכנות להקריב את החיים שמנהל כל חייל ומפקד ב-צה"ל באשר הוא אדם מול אֵש הָאוֹיֵב. אין מִבְחָן נֶפֶש גדול יותר מהנכונות להסתער בחזית מול אֵש הָאוֹיֵב. שוּם דָבָר לא יִשְוֶוה לחֲבֵרוּת בעֵת קרבות אֵש נגד הָאוֹיֵב. זאב שטרנהל ז"ל היה המנהיג, המפקד, והמוביל האָמִיץ והנבון של המחלקה שלי במלחמה הראשונה של שנינו ו-של כולנו, ב-מבצע קָדֵש ב- 1956, המלחמה ההיא נגד האויב המצרי וכיבוש שלנו של "גולני" את מוצבי רפיח המצריים שהיו יעדים מבוצרים. זאב שטרנהל הַיָקָר, הֶאָמִיץ, והיָשָר באָדָם – לעולם לא אשכח אותך. אנוכי מצדיע על קברך.  פוסט מס' 1223. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 30 בינואר 2024.

היסטוריה קצרה ומשמעותית. בטרם…הימים ההם שחלפו. זאב שטרנהל ז"ל (1). הייתי חניך שלו בקורס מ"כים ההוא ב-ג'וערה שהחל בחודש ספטמבר של שנת 1956. חלפו שנים רבות מאז אולם דמותו הצבאית והחינוכית של מפקדי בימים ההם זאב שטרנהל ז"ל, מלווה אותי כל הזמן.  

בקיץ 1955 בהיותי נער בן 17 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן גמלה ב-לִבִּי סופית ההחלטה לפרוש מספסל הלימודים ולא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס התיכון חקלאי של עמק הירדן, "בית ירח". מרבית המורים והמורות בביה"ס החקלאי ההוא "בית ירח" לא עניינו אותי מפני שהם לא היו מספיק חכמים ואטרקטיביים עבורי, למעט יצחק שָלֵו ז"ל המורה שלי לתנ"ך, המורה שלי לספרות מעיינה יבזורי ז"ל, והמורה שלי לכימיה אלכסנדר (שכחתי את שם משפחתו). סיפרתי והודעתי זאת להוריי ז"ל. אהבתי, הערכתי, והערצתי את אבא שלי שהיה חקלאי חרוץ ומיטבי שכמעט לא דיבר אבל ידע לעבוד. באופן טבעי בחרתי להצטרף כחקלאי לענף המספוא שאבא שלי ניהל אותו אז ב- 1955. הקלשון, החרמש, הטורייה, המעדר, והמגרפה והטרקטורים והמחרשות, המקצרות והקומביינים, ובעיקר הסוסים והסוסות (ביניהם הסוסה היפה והחרוצה תְּמוּרָה שהייתה כאילו צבועה כולה בצבע חוּם, ובִיתָּה היפהפייה והחרוצה כמו אִימָא שלה, שִיבּוֹלֶת, שהייתה שחורה לגמרי) שנשאו עדיין בעול החקלאי הכבד של קיבוץ אפיקים, משכו את נפשי ולבי הרבה יותר מאשר מרבית קבוצות המורים והמורות שלימדו ב- "בית ירח". ידעתי כבר לנהוג ב-טרקטור הגלגלים ה- Farmel ולנהוג בטרקטור השרשראות ה- D4 (שניהם תוצרת ארה"ב). אבא שלי לימד אותי לנהוג על טרקטורי הגלגלים בקיבוץ אפיקים וחבר הקיבוץ יחיאל עלי לימד אותי לעבוד על D4. עבודת החריש, הזריעה, ו-גידול התלתן, האספסת, וסלק הבהמות, והקציר והכיבוש בקיץ ובחורף והעמסתם על הפלטפורמות וחלוקתם היומית כמזון ואוכל ברפת החלב המצוינת של קיבוץ אפיקים (בראשותו של רודיק לווין ז"ל), הייתה משאת חיי. תכלית חיי. העבודה הקשה בשדות קיבוץ אפיקים בשנה ההיא של 1956 / 1955 יחד עם אבא שלי, ואהבתי הראשונה לחברתי, אחת מבנות הקיבוץ, ואהבתה אותי בימים ההם, היו כל חיי. בעיקר נערתי ההיא. היא הייתה כל חיי. נערה מוכשרת בכל תחום. אהבתי אותה מאוד. זאת הייתה האהבה הראשונה שלי ואין כמו אהבת נעורים ראשונה. היא לעולם תהיה בלתי נשכחת. הייתי נער בן 17. התנשאתי לקומה של 1.90 מ' והבנות לא רק בקיבוץ אפיקים אמרו שיואש אלרואי הוא הנער הכי יפה בכל עמק הירדן. הייתי תמים כמו כל בני גיל הנעורים. חשבתי אז שמדובר באהבת נצח וב-נעוּרֵי נצח (!). סיבה טובה להיות המאושר באדם.

ב- 30 באפריל 1956 הגיעה לפתע ההודעה הצבאית למזכירות קיבוץ אפיקים ממשרד קצין העיר בטבריה כי מפני שאינני לומד את כיתה י"ב עליי להתגייס לצה"ל ביום חמישי – 3 במאי 1956. זאת הייתה תקופת פעולות התגמול של צה"ל בעיקר נגד יעדים צבאיים של ירדן וגם של מצרים. ביקשתי להתנדב לצנחנים אבל השורות כבר היו סגורות ונעולות. התגייסתי לגדוד 12 של חטיבת "גולני". בסיסו של גדוד 12 שכן בחודש מאי של שנת 1956 במחנה "פִילוֹן", גבעה מתנשאת סמוכה ממזרח למושבה ראש פינה. בראש פינה הורידו את מאות הטירונים מהאוטובוסים והמ"כים פקדו עלינו לשאת את הקיטבגים כל כתפינו ולצעוד רגלית במעלה העלייה התלולה ל- מחנה הצבאי "פִילוֹן", משכנינו החדש. זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם "גולני". הייתי בר מזל להימנות על הכיתה של ה- מ"כ שלי יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב. יהושע מיצמאכר היה לפני הכול אדם ו-לא רק מ"כ קשוח. לי עוד לא מלאו 18. הוא היה בטח בן 20. עדיין נער אבל מפקד צעיר הגון. איש בלתי נשכח עבורי גם בחלוף 64 שנים. את תקופת הטירונות בחודשי הקיץ הלחים בין מאי 1956 לספטמבר 1956 עשינו ב- "שטח האש מס' 9" בעידן הממשל הצבאי דאז, ליד הכפרים הערביים סכנין, עראבה, ודיר חנא. היה מדובר בתקופת טירונות קשה באופן מיוחד. לא בשל ובגלל האימונים הקשים והרצופים בקיץ החם והלַח אלא בגלל מדיניות טרטורי הלילה הקטנוניים ו-משמעת המים הבלתי אפשרית שצה"ל ברוב טיפשותו וטמטומו הטיף לה וכפה אותה על חייליו : מימיית מים אחת ביממה בקיץ החם והלח לכל חייל קרבי. טרטרו אותנו ו-לא נתנו לנו לישון בלילה ו- הפכו אותנו ל- "גנבים" שגנבו בהסתר מים מהקונטיינרים הסמוכים. בלתי אפשרי להסתדר עם מימיים מים אחת ביממה בקיץ החם והלַח כולל גילוח בבוקר. בתחומי שנת לילה מטורטרת בלתי מסודרת ומשמעת מים בלתי אפשרית באותה תקופת הטירונות ההיא שלנו בקיץ 1956 ב- "שטח האש מס' 9", צה"ל התגלה ונחשף בכל טיפשותו ו-טמטומו. אי אפשר להתאמן אימונים צבאיים קשים וממושכים בקיץ חם ולח ללא מנוחה מתאימה וללא שתיית מים מספקת. זה פשוט היה נורא. חישול הנוער והפיכתו לחיילים קרביים ב- "גולני" ו- "גבעתי" ב- 1956 באמצעות טרטורי לילה מיותרים ומשמעת מים קפדנית שאיננה באה כלל בחשבון בתנאי האקלים החם ההם היוותה עדות מכרעת לטִמטומו של הצבא וטיפשותן של יחידות הרפואה שלו (הערה שלי : משמעת המים המטופשת בצה"ל בוטלה סופית ב- 1959). בכל תקופת הטירונות ההיא בת כ- 4 חודשים התגוררנו באוהלי סיירים קטנים שהקמנו לעצמנו ב- "שטח האש מס' 9". את צמחיית "הַסִירָה הַקוֹצָנִית" שהייתה מצויה שם בשפע הפכנו למזרן שינה, ופרסנו עליו את שכמיות הגשם שלנו. הנתק בין הקצונה בפלוגה לבין החיילים הטירונים היה מוחלט. את ה- מ"פ שלי בתקופת הטירונות בכלל לא ראיתי ולא היכרתי אותו. את ה-סמ"פ ראיתי פעם אחת בלבד בעת תרגול אמת של הפעלה ו-זריקת רימוני "מילס 4" חיים. הייתי לפחות בר מזל בתקופת הטירונות ההיא מפני שה- מ"כ האישי שלי היה יהושע מיצמאכר הבלתי נשכח.

בספטמבר 1956 החליט מג"ד 12 אורי בר רצון ז"ל לשלוח אותי לקורס מ"כים של חטיבת "גולני" שנערך על פי המסורת ב- ג'וֹעָרָה (סמוך לקיבוצי עין השופט, רמת השופט, ודליה). שם פגשתי לראשונה את סגן זאב שטרנהל ז"ל, שבמקרה ולטיב מזלי התמנה ל- מ"מ שלי. לפתע כל המשמעת הצבאית הקשה, הכוחנית, והחמורה בעידן זאב שטרנהל ז"ל השתנתה מקצה לקצה וקיבלה משמעות שונה. המשמעת הצבאית נותרה בעינה אולם אותה המשמעת הצבאית ההיא שתבע מאיתנו ה- מ"מ זאב שטרנהל נשענה על חינוך, מצפון, וחזון, ועל מוסר אישי, על אמת, ועל דוגמא אישית שלו. ישנו באוהלים הודיים על מיטות ומזרנים. פסקו טרטורי הלילה המטומטמים ההם של תקופת הטירונות בגדוד 12, וגם הייתה הקלה מסוימת במשמעת המים. סגן זאב שטרנהל היה לא רק ה-מ"מ שלנו. הוא היה ה- "אבא" של של כל חיילי המחלקה. אנוכי הייתי אז חניך בקורס מ"כים נער בן 18 ו-3 חודשים. זאב שטרנהל היה אז בן 20 אולי 21, אולם הוא היה בוגר מאוד בהתנהגותו הצבאית, במנהיגותו הצבאית, ו-התבלט כאדם, כ-בן אנוש מוביל. אהבתי אותו מהרגע הראשון. הצבא איננו חברה דמוקרטית אלא נע על פי פקודות וצווים, אולם זאב שטרנהל שהיה בעצמו כמעט נער, לא התנשא ולא ראה בנו "רכוש צבאי", אלא ראשית דבר ו-קודם כל בני אדם. מנהיגותו לא נבעה ולא נסמכה על דרגתו ולא בגלל הברזלים שהיו מונחים על כתפיו, אלא על אישיותו הקפדנית וההגונה. מנהיגותו ויכולתו להוביל נערים צעירים בקורס מ"כים להיות בעתיד מפקדים בצה"ל, נסמכה ונשענה על הגינותו המוחלטת, על ה-יושרה שלו, על הצדק והאמת, על חוכמתו ונבונותו, ועל אישיותו המוסרית, וכמובן גם על הַיֶדָע הצבאי שלו. המדריך בדרגת סגן זאב שטרנהל דאג לכל מחסורנו הלוגיסטי בעת האימונים הקשים (מאוד). "שביל הייסורים" אחד משבילי הטיפוס שהובילו אותנו יום אחר יום ולפעמים כמה פעמים ביום, להעפיל מהמישור בתום אימוני היום והלילה לגבעת "ג'וערה" המתנשאת, היווה את הכותרת של אותו קורס המ"כים הקשה הוא גופנית ונפשית בו נטלתי חלק והייתי בר מזל שזאב שטרנהל היה ה-מ"מ שלי. הוא זאב שטרנהל היה מ"מ קשוח שדבק במשמעת הצבאית, תמך בסדר הצבאי, ניחן בעצמו בחשיבה הצבאית, והיה דָבֵק במשימה הצבאית להפוך אותנו למפקדי כיתות. אולם לפני הכל הוא היה אדם הגיוני, חכם וקָשוּב, איש חושב ו-מחנך. זאב שטרנהל היה עבורי יותר מ- מ"מ בקורס מ"כים ב- ג'וערה. הוא היה עבורי סמל שהשפיע עליי רבות בחיי גם לאחר תום שירותי הצבאי בגדוד 12 של חטיבת "גולני ב- 1959. הוא היה לא רק מפקד חָכָם ונָבוֹן אלא היה ראשית דבר אדם חושב והגיוני. מנהיג כֵּן בעל יושרה מוחלטת. אי אפשר היה לטעות במנהיגות האמת שלו והובלתו את המחלקה שלנו הנסמכת על ידע, מוסר, ודוגמא אישית באותו קורס מ"כים ההוא ב-ג'וערה של 1956. אני יודע שאנוכי שב וחוזר כאן על כמה קומפלימנטים שהוא ראוי להם מכל וכל. הוא לא היה מפקד רגיל. הוא היה מפקד ומחנך. זה המון בהגמוניה צבאית ובחברה צבאית בה אתה חי כ- כנער בן 18 פלוס כמה חודשים. אהבתי אותו את זאב שטרנהל והערכתי אותו. אני חושב שכל החניכים אהבו והעריכו אותו כמוני. אנוכי כותב את הטקסט הנ"ל ומעניק לו פרסום באיחור של 64 שנים אולם זאת האמת. זאב שטרנהל היה מפקד אהוד ונערץ. אחד כזה שאתה מוכן להילחם עבורו בשדה הקרב לחיים ולמוות.

היסטוריה קצרה ומשמעותית. זאב שטרנהל ז"ל (2).

זאב שטרנהל היה ה- מ"מ שלנו במלחמת מבצע קדש באוקטובר / נובמבר 1956 בעת כיבוש מוצבי הצבא המצרי המבוצרים ברפיח מספרי 25, 27, ו- 29. אנוכי זוכר היטב את הירידה והנסיעה באוטובוסים של כל פלוגת המ"כים מ- ג'וערה לקיבוץ ניר יצחק כדי לחבור לגדוד 12 של חטיבת "גולני בפיקודו של אורי בר רצון (מח"ט "גולני" דאז היה בנימין ג'יבלי) לקראת המלחמה וכיבושם של מוצבי רפיח המצריים שהיו יעדים מבוצרים וממוקשים. באוטובוס שהסיע אותנו את הלוחמים לקיבוץ ניר יצחק שרר מתח עצום ודממת מוות. מעת לעת סיפר לנו זאב שטרנהל לקראת אלו משימות אנו הולכים בדרכנו לקרבות עם צבא מצרים וכיבוש מוצבי רפיח. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלי אבל גם הראשונה שלו. הוא לא פחד. הוא דיבר אלינו בשקט וב-ביטחון ונטע בנו חניכיו תקוות שה-כול יהיה בסדר. מדהים שאנוכי זוכר גם היום את הכול לפרטי פרטים כאילו קרו הדברים אתמול למרות שהם התרחשו לפני 64 שנים. אהבתי את זאב שטרנהל. בקיבוץ ניר יצחק היה לנו עוד קצת זמן להתכונן וללמוד בטרם היציאה למלחמה נגד מצרים כיצד מתפעלים את נשק האויב בעיקר את מקלעי ה- "אַלְפָא" הבינוניים (תוצרת תעשיית הנשק של ספרד) של הצבא המצרי (צה"ל השתמש במקלעים בינוניים מסוג "בֶּזָה" תוצרת תעשיית הנשק של צ'כוסלובקיה) ואת תת המקלע "קארל גוסטאב" תוצרת שוודיה (צה"ל השתמש בתתי מקלע מסוג "עוזי"). מדובר בתרגול ולימוד של נשק האויב שהייתה לו השפעה חשובה ו-מכרעת על הלחימה שלי באופן אישי בעת כיבוש מוצב מס' 25 ההוא ברפיח.

היסטוריה קצרה ומשמעותית. זאב שטרנהל ז"ל (3).

מסע הכיבוש של המוצב המצרי מס' 25 ברפיח ע"י גדוד 12 הסתבך וההסתערות הארוכה המישורית שלנו על היעד המבוצר מס' 25 נכנסה לאור יום. המחלקה שלנו בפיקודו של זאב שטרנהל נכנסה שוב ושוב ל- "משימות אש סכנה" של האויב המצרי מצויד במקלעי "אלפא" ומרגמות 81 מ"מ. הראשון שנפגע בחזהו מקליע אויב היה חייל במחלקה שלי שמחה צלניקר (ילד חוץ מקיבוץ בית אלפא). הוא נחבש ע"י החובש המחלקתי שמולי'ק. את הרובה האישי של שמחה צלניקר ובראשו כידון ועליו כובע פלדה של החייל הפצוע תקעו בקרקע החולית. סימן צבאי מוסכם ששוכב שם חייל פצוע ו/או הרוג. ההסתערות המישורית הארוכה נמשכה. הנפגע השני במחלקה של זאב שטרנהל היה ריצ'ארד סילאם ז"ל מהכיתה שלי ששימש מקלען "בראונינג" 7.92. הוא עלה על מוקש נעל כפול, ממש חמישה מטרים ממני. בתחילה חשבתי ששוב נקלענו להפגזת מרגמות 81 בגלל הפיצוץ הרעשני, אולם משנמוג העשן והחול השחור ראיתי את ריצ'ארד סילאם שוכב על בטנו קרוע, המקלע וכובע הפלדה התנתקו ונקרעו ממנו מהדף הפיצוץ. הוא היה כבר כרות רגליים ובשל ההלם עדיין לא הבין מה קרה לו. הוא שכב על בטנו וניסה לקום. ריצארד סילאם שאל אותי, "מה קרה לי…?" ואז הניח את ראשו על החול. החובש שמולי'ק מיהר אליו וניסה לחסום את עורקיו ללא הצלחה. ריצא'רד סילאם מת. גם לידו מישהו תקע רובה מְכוּדָן מכוסה בכובע פלדה. אני זוכר שזאב שטרנהל לא איבד את שיקול דעתו ואת יכולת ההובלה ו-המנהיגות שלו בעת הקרב וההסתערות הארוכה על היעד המבוצר המצרי ברפיח. הוא כל הזמן דחף קדימה. שימשתי ה- ררנ"טיסט (ראשי תיבות של רומה רימון נגד טנקים). ליד הגדרות פגעתי בעמדת מקלע אלפא שהטרידה אותנו. בירי הראשון פספסתי. בשני פגעתי בול. לאחר פיצוץ הגדרות ירדנו לתעלות של המוצב הענק והמבוצר מס' 25 כדי לטהר אותו. מלאכת הטיהור נעשתה בעקבות תרגולת שכול לוחם חי"ר מכיר אותה. ואז קרה ה-פנצ'ר. ה-ררנ"ט שלי עדיין היה מותקן על הרובה הצ'כי האישי שלי. דווקא ברגע המכריע ואולי הכי חשוב בתחילת מלחמת הטיהור הארוך של התעלות במוצב המצרי מס' 25, הבריח של הרובה הצ'כי ההוא לא הצליח לחְלוֹץ את תרמיל הָתַּחְמִיש שמאיץ את פצצת ה-ררנ"ט. הנשק האישי שלי הפך בשנייה אחת לתקוע. ל-גרוטאת ברזל. אולם הייתי בר מזל. אלוהים אהב אותי. ממש עם הקפיצה לתעלת המוצב המצרי מס' 25, ניצב שָם כיסא משרדי ליד אחת העמדות עליו היו תלויים מדים של קצין מצרי שברח, ועל הכיסא היה שטוח ו-מונח תת מקלע "קארל גוסטב" טעון. ידעתי כיצד לתפעל אותו. ניסיתי אותו. יריתי צרור קצר. הנשק עבד. השענתי את הרובה הצ'כי שלי שיצא מכלל פעולה על הכיסא המצרי ויצאתי מצויד ב- "קארל גוסטב" למסע הטיהור של המוצב המצרי רחב הידיים והמבוצר. הראשון שנתקלתי בו היה חייל מצרי שנראה לי צעיר שוכב בתעלה ללא תנועה פצוע קשה בזרועו הימנית המרוסקת. נשקו האישי שכב לידו. היססתי אם לירות בו ולוודא הריגה. חששתי מ- יֶרִי בגבי לאחר שאחלוף ו-אדלג מעליו. הכול התרחש במהירות. לבסוף לא יריתי בו. גם הוא לא ירה בי. הוא היה מֵת. חיילי הצבא המצרי שאיישו את מוצבי רפיח 25, 27, ו- 29 נשברו. רובם נכנעו. אחרים ברחו. חלקם נהרגו. ביקשתי מזאב שטרנהל לחזור לנקודת המוצא הראשונה שלי בתעלה הראשונה במוצב 25 כדי לאסוף את הרובה האישי שלי. להפתעתי הגדולה הרובה כבר לא היה שם. סיפרתי לזאב שטרנהל בעצב רב כשאני מצויד בתת מקלע "קארל גוסטאב" של האויב, כי לא מצאתי את הרובה האישי שלי במקום שהותרתי אותו לפני קרב טיהור התעלות. איבדתי את הנשק האישי שלי. זאב שטרנהל מייד השיב לי כי אנוכי זכאי לחלוטין מפני שמדובר באובדן נשק אישי בתנאי קרב ובנסיבות מלחמתיות, וזאת איננה אשמתי. זאב שטרנהל הצדיק אותי לגמרי.

היסטוריה קצרה ומשמעותית. זאב שטרנהל ז"ל (4).

מלחמת מבצע קדש של אוקטובר / נובמבר 1956 הסתיימה וקורס המ"כים שלנו נמשך בעיירה אל-עריש בצפון חצי האי סיני. משם נדדנו להמשך הקורס ל-בית ג'וברין, ואח"כ חזרנו ל- כור מחצבתנו ב- ג'וערה. התכוננו כולנו כל המ"כים לעתיד לתרגיל מסכם לילי באש חיה של כיבוש יעד מבוצר ששמו היה "תל חובייזה". לפתע חזר ל-ג'וערה למחלקה שלי שמחה צלניקר. לא שמענו ממנו יותר לאחר כיבוש מוצב 25 ברפיח ב- 1 בנובמבר 1956. הייתי בטוח שהוא נהרג מאותו הקליע המצרי שפגע בחזהו. אבל לא. הקליע פגע בגופו מעל הלב ויצא מהצד השני. היה מדובר בפציעה לגמרי לא קשה. שמחה צלניקר התאושש מהר וחזר לקורס המ"כים. זאב שטרנהל הציב אותו בשלישיית החוד המחלקתית, ממש לידי, לקראת פיצוץ גדרות המוצב באמצעות מוטות הבונגלו הארוכים עשויים TNT, ואח"כ הקפיצה לתעלות וטיהור המוצב. ואז זה קרה : בעֵת ההמתנה של שלישיית החוד שלנו לקראת הפריצה נפלט לשמחה צלניקר צרור מנשק ה- "עוזי" האישי שלו שפגע בירך רגל ימין שלי והפיל אותי לקרקע. מפקד התרגיל זאב שטרנהל ירה מייד לחלל האוויר זיקוק אדום, זעק "חדל אש", והתרגיל המחלקתי המסכם הופסק. זאב שטרנהל נשא אותי לאלונקה וליווה אותי אישית ב-קומנדקר הפינוי לבית חולים 10 בחיפה. מאז לא ראיתי אותו יותר. גם לא את ה-מ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב. מעניין, חבריו המפקדים באותו קורס מ"כים ההוא ב-ג'וערה ב- 1956 קראו לו כולם בשם משפחתו "שטרנהל". איש מהם לא קרא לו בשמו הפרטי. אנחנו החניכים שלו דאז קראנו לו כמובן, "המפקד".

במשך השנים הרבות הפך זאב שטרנהל לאיש האקדמיה ופרופסור הוגה דעות מוכשר וחריף ונציג מובהק של השמאל הפוליטי בארץ. הוא כתב את דעותיו מעת לעת בעיתון "הארץ". אני היכרתי אותו תקופה קצרה מאוד בחיי ובחייו. רק כ- שבעה חודשים. מעניין, באותו פרק הזמן הקצר ההוא, באותם שבעה החודשים ההם ב-היותי חניך שלו ב-קורס מ"כים של חטיבת "גולני" ב- ג'וערה בין ספטמבר 1956 למארס 1957, ובעת מלחמת "מבצע קדש" באוקטובר / נובמבר 1956 נגד צבא מצרים, באותה תקופת הנעורים הצבאית ההיא, שָם התגלה לי זאב שטרנהל ז"ל כמפקד, מחנך, ואיש מופת. שָם הוא הותיר עלי את חותמו. מותו של זאב שטרנהל בטרם עֵת הוא אבדה ענקית למשפחתו אולם גם אבדה גדולה מאוד לאומה הישראלית. עוד כמה זאבים שטרנהלים בתוכנו היו הופכים את החברה הישראלית להגונה יותר, כֵּנָה יותר, וצודקת יותר. אנוכי מבכה את מותו של זאב שטרנהל זיכרונו לברכה.

לפני שנים רבות שוחחנו קצרות בטלפון בנושא טלוויזיוני כלשהו. קראתי לו בשל הכבוד שרחשתי לו "פרופסור זאב שטרנהל…". הוא זכר אותי ומייד השיב לי, "…יואש אלרואי אם עוד פעם אחת תקרא לי פרופסור…אז אני לא אהיה חבר שלך יותר…". לכתו של זאב שטרנהל בטרם עת הוא אבדה עצומה למשפחתו, אבל גם הפסד גדול מאוד לעם ישראל, ולי באופן אישי. הייתה לי זכות גדולה להיות חניך של זאב שטרנהל ז"ל בקורס מ"כים ב- 1957 / 1956 של של "גולני" ב- ג'וערה. אשנה ואומר שוב כי מדובר באישיות ברמה גבוהה ביותר. אדם ש-חונן בהגינות, יושרה, חוכמה, מוסר עליון, ו-דוגמא אישית למופת, היגיון הגיוני, וכישרון ניתוח הנסיבות והסקת מסקנות. זאב שטרנהל היה פשוט אדם נבון וחכם וגם איש מוּסָר ו-חינוך גבוה משכמו ומעלה מרבים מאיתנו. אישיות מיוחדת במינה. פרופסור זאב שטרנהל היקר אדם דָגוּל, נוח על משכבך בשלום. בעבורי אתה לעולם בלתי נשכח.

חלפו 68 שנים מאז פגשתי לראשונה את המפקד שלי זאב שטרנהל ב-ג'וערה באותו קורס המ"כים של חטיבת "גולני". עֲקֵבוֹת חותמו לא סרו ממני.

מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי. אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויניק והרפתן רודיק לווין. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון ו-אלכס גלעדי יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ וגם בעולם. בשירות הצבאי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל – לא מג"דים, מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים – אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל) שהיה המ"מ שלי בקורס מכי"ם בג'וֹעָרָה ומפקדי במלחמת "מבצע קָדֵש" באוקטובר – נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים. סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס' 1) בקורס מ"כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש, ובסופו כיבוש מוצב 27 ברפיח ע"י פלוגת המ"כים (המ"פ היה מפקד ביה"ס למ"כים בג'וֹעָרָה רב סרן זאב עופר). גדוד 12 של חטיבת גולני כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים – פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש נעשו בגיל כה צעיר מופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא "מכונה צבאית" ו/או "רכוש צבאי" של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. בגיל 18 אתה מוכן לחרף את נפשך ביודעין למוות, לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ"ל משה דיין, אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, ב- יֶרִי תוך תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִדְךָ בעת צָרָה. הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש- שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים, במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ"כים, סמלים, ומ"מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב. שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חָשוּף לעבר היעד המצרי מול מקלעי "אלפא" רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ"מ ו- 120 מ"מ. אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך. זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת "גולני" מזאב שטרנהל ז"ל ומ-יהושע מיצמאכר יבד"ל ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ"כ, ומאוחר יותר לקצין קרבי, קצין חבלה, ו-סמ"פ בגדוד 12 של חטיבת "גולני". תמיד בגדוד 12 של חטיבת "גולני".

טקסט תמונה : התמונה צולמה כנראה בין אוקטובר 1954 למארס 1955. לפני כ- 66 שנים. זהו זאב שטרנהל ז"ל המפקד והמ"מ שלי אדם בלתי נשכח בעת קורס מפקדי כיתות של חטיבת "גולני" ב-בסיס "ג'וֹעָרָה" ומי שהיה מפקדי הנערץ במלחמת "מבצע קדש" נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. (באדיבות זאב שטרנהל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : התמונה צולמה כנראה בין ספטמבר 1956 למארס 1957. לפני 64 שנים. זהו סגן יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב מי שהיה ה- מ"כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת גולני בחודשים מאי – ספטמבר 1956 בשטח אש 9 ליד הכפרים הערביים סכנין, עראבה, ו-דיר חנא. (באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בעתשירותי הצבאי הסדיר ב- גדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה אז  סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. מח"ט "גולני" היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר ההוא בגדוד 12 של "גולני" היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם ז"ל. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד ז"ל. התצלום הנ"ל שלי עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר תחפושת פורים, אלא פשוט חבשו כומתה צבאית רגילה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הימים ההם של 1984 – 1983 לפני יותר משנות דוֹר.

טקסט תמונה : דצמבר 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. לוס אנג'לס. קליפורניה. סיור קדם ההפקה ב- IBC בלוס אנג'לס במסגרת ה- WBM הראשון (World Broadcasters Metting) לקראת הפקדת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת לוס אנג'לס (המשחקים האולימפיים מס' 23 בעידן המודרני) באולפני חברת קולומביה הישנה שהוקמו בשעתו בלוס אנג'לס. אני ניצב עם רשומות ההפקה שלי ליד ביתן 13 באולפנים הישנים של חברת "קולומביה" בלוס אנג'לס. על פי השמועה שכנו כאן המלתחות, המקלחת, והשירותים הפרטיים של שני שחקני הקולנוע הנודעים קלרק גייבל (Clark Gable) ומרילין מונרו (Marilyn Monroe). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. זאת הייתה האולימפיאדה ה-23 בעידן החדש. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- 40 שנים בעת חיבור וכתיבת פוסט מס' 1223. תמונה היסטורית. זוהי עמדת השידור Off tube במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC באולפני חברת "קולומביה" הישנה בלוס אנג'לס ליד הוליווד. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אורי לוי (כתב + שדר + עורך ברמה גבוהה שסייע בידי גם בהפקה ו- שימש יד ימיני כ- מפיק משנה שלי באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984) ומשה גרטל. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ה- 23 במניין הזמן החדש. אנוכי מתדרך את המפקח הטכני יאיר שרף ז"ל לגבי מהלכי השידור האולימפיים הבאים שלי בעמדת התקשורת, הפיקוד, והשליטה במשרד ההפקה שלנו ב- IBC באולפני קולומביה הישנה בלוס אנג'לס. תכנון קווי השידור והתקשורת שלו ושל מיכה לויירר ז"ל היה מושלם (!). לא קיימת שום הפקת טלוויזיה עלי אדמות שמתקרבת למורכבות ולמסובכות של הפקת שידורים ישירים המתעדים את המשחקים האולימפיים. את ה-אולימפיאדה (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים (!). הזמן אץ וחולף במהירות. זהו משרד ההפקה התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC בלוס אנג'לס בעת ישיבת מערכת שלנו לקראת המשך מבצע השידורים הישירים האולימפיים שלנו ועסקה ב- המשך ההיערכות הטכנולוגית המורכבת, המסובכת, והמרוחקת שלנו והעברת סיגנלי הטלוויזיה באמצעות לווייני התקשורת מלוס אנג'לס לירושלים. אני עוסק בתכנון השידורים הלווייניים מלוס אנג'לס לירושלים. משמאל, צביקה בירנבלום איש הקול בצוות צילום הפילם שלנו בלוס אנג'לס. מימין, המפקח הטכני דובל'ה גולדשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 25 ביולי 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984.הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. אורי לוי (משמאל) ויורם ארבל (מימין) בעמדת השידור שלנו (של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא) באצטדיון האולימפי "הקוליסיאום", מתכוננים לקראת השידור הישיר של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 שנועד להיערך בשבת – 28 ביולי 1984. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. אנוכי עם Champ ה-אגרוף הבלתי נשכח ההוא מוחמד עלי ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ליד ה- IBC בלוס אנג'לס. ספורטאי עַל ומתאגרף נערץ עליי לעַד שמעניק לי את חתימתו האישית. (תיעוד וצילום צילום אורי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. זהו מסמך ה- הערכה המקורי ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער (בן 89 היום) בתום מבצע שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 84'. "תכנון והכנה קפדנית של השידור וביצוע מקצועי מעולה, שלך אישית ושל אנשיך, נתנו את הפרי המקווה", כתב טוביה סער. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

————————————————————————————————————

פוסט מורכב מס' 1223. לא לקריאה, אלא לעיון וקריאה. פסגת היכולת האנושית ב- א"ק. ב- 1935 קבע האמריקני ג'סי אואנס (Jesse Owens) באן -ארבור (מישיגן) שיא עולם בקפיצה לרוחק, 8.13 מ'. השיא החזיק מעמד 26 שנים. באולימפיאדת מכסיקו 1968 קבע האמריקני בוב בימון (Bob Beamon) שיא עולם בקפיצה לרוחק, 8.90 מ'. השיא החזיק מעמד 23 שנים. באליפות העולם ה- 3 בא"ק ב- 1991 בטוקיו קבע האמריקני מייקל פאואל (Michael Powell) שיא עולם בקפיצה לרוחק 8.95 מ'. השיא הנ"ל הזה מחזיק מעמד כבר 33 שנים עד עצם היום הזה בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 888 / 1223 לראשונה ב-חודש יוני של שנת 2020 ועכשיו עולה שוב לאוויר ב-חודש ינואר של שנת 2024. וגם : מבט מדעי לעבר שני האנשים החוֹשבים הבריטי אייזיק ניוטון ו- יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל איש חושב וחכם שהיה המורה שלי במקצוע ה- א"ק בעת לימודיי במדרשה למורים לחינוך גופני בשנים ההן שבין 1963 ל- 1965. מדובר ב-מחקר וכתיבה מורכבים מאוד. פוסט מס' 1223. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 30 בינואר בשנת 2024.

————————————————————————————————————

ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. לפני יותר מיוֹבֵל שנים. הימים ההם שלי כ-בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

טקסט תמונה : אנוכי ב-כור מחצבתי קיבוץ אפיקים בראשית עשור ה- 60 של המאה קודמת ערב נישואיי לרעייתי יעל תג'ר. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל,  בקיבוץ אפיקים ש-בעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח – 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני 53 (חמישים ושלוש) שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971. כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, על הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, ועל השירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את שני הזמרים האמריקניים אלביס פרסלי וריקי נלסון ה-מנוחים. המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי "שתי זונות ממין זכר". הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת הלבוש של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה. 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים, ושחו לי, "באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. לימודים אקדמיים היו בשלב הזה בלתי אפשריים.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (אז, בת 21) נערתי האהובה ו-רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו ב- 29 בספטמבר 1963 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. היום אנחנו הורים לשלושה ילדים (שני בנים ובת) וסבתא וסבא ל- עשרה נכדים ונכדות, כולם חכמים ו-יפי תואר ומראה. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. תחילת ההתיישבות של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן במקום שנקרא "טוצ'קה" (הנקודה). התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאבן מסד של מדינת ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. לפני 43 שנים. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 באה שעברה. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 82 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי בית ירח. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) המורה לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר) ז"ל, יונה רָז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קַן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך אדם צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה . רוּדיק לֵוִוין לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה. מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים, או מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב ופרופסור זאב שטרנהל ז"ל המפקד ו-המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך הנפלא שלי אורי אפק ואת גאון המתמטיקה והפיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד ז"לשהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל (בן 94 בתיעוד המצולם) ו-סגנו עוזי פלד (בן 83, היום). אלכס גלעדי הגיע ל-משכנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לטלוויזיה הישראלית הציבורית את חברו יאיר שטרן (עיתונאי "מעריב" דאז) שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שימרון. את פני כולם הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני עשר שנים ב- 2010, בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עליי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל . את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הסיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם . הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 75 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה , לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם . אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס . אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית . היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתא. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף ההוא  של הימים ההם מקיבוץ אפיקים בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה . אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…יואשינקה, תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק כדרכם של הנביאים…". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי  יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתיי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, הכדורגל והכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס ז"ל, ההורים של אימא שלי ז"ל. שניהם נולדו בעיר קורשאן ב-ליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי, אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו ב-ליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד ב- 1941 700000 (שבע מאות אלף) תינוקות, ילדים, בני נוער, אנשים ונשים, וסבים וסבתות מ-כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן בליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טייבה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה ב-שירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר." . ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית .בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. לפני 89 שנים. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם קיבוץ אפיקים ב- 1932. זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה, משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944.

באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטוריים : "אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה . הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים. בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם , וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה . יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : קיץ 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב בשורה השנייה סיומה לינקובסקי והקיצוני שיושב מצד שמאל הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגֵו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט בן קיבוץ אפיקים). עומד שביעי מימין בשורה האחרונה דוסיה קורין ולידו שמיני מימין בשורה האחרונה זהו חיים לוצ'אנסקי. (התמונה, באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". 

חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם. דרככם נכונה. גםם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשרר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                             שלכם בלב ונפש

                             ח. נ. ביאליק