הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או מטרות מסחריות, ו/או למען פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסטים שבים ומתעדכנים מ-עֵת ל-עֵת ו-מוענקים בחינם לציבור הקוראים.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1246 / 364. כל הזכויות שמורות לחוקר, ה-כותב, ו-המחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1246 / 364 הועלה לאוויר על ידי לראשונה ב-שעות העֶרֶב של יום רביעי – 12 בחודש מארס של שנת 2014. וגם כעת, אך מעודכן יותר, ב-תאריך ה-עכשווי של 11 בחודש מאי ב-שנת 2024. כל הזכויות שמורות ל-חוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1246 / 364. מנהיגות טלוויזיונית בשידור הציבורי וכלכלה טלוויזיונית בשידור הציבורי. כר הדשא באצטדיונים איננו זירה של מלחמות כדורגל אלא של מאבק ספורטיבי בלבד ב-משחק כדורגל…(!). השידור הציבורי איננו משוחרר מעוֹל הרייטינג (1). פוסט מס' 1246 / 364. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת מְכֻוֶונֶת… (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : העבירה הברוטלית והמכוערת שביצע שחקן מכבי חיפה הספרדי רוּבֵּן רָאיוֹס על שחקן קבוצת בני יהודה תל אביב רפי דהן במסווה ספורטיבי של מאבק על הכדור (במשחק כדורגל בליגת העל שנערך באצטדיון "קריית אליעזר" בחיפה ביום ראשון ההוא של – 9 בחודש מארס בשנת 2014 והסתיים בתוצאה 2:2) ופצע אותו קשה, היא תקיפה פלילית מנובזת לכל דבר. אין בה דבר עם רוח הספורט הקוראת מפורשות להתמודדות ודבקות במשימה אך במוסר גבוה וב-הגינות מוחלטת (!). שופט המשחק שי שיטרית שלף אומנם כרטיס אדום לעברו של הפושע והרחיק אותו משדה המשחק אולם בכך אין די. דינה של עבירה נִבְזִית כזאת על כר הדשא תחת מסך תרמית ותירוץ של משחק כדורגל היא בית כלא. הפגיעה הקשה של רוּבֵּן רָאיוֹס ב-רפי דהן מזכירה לי את מקרה הָ-תִּקוּל ה-גַס וה-חָמוּר לפני 20 (עשרים) שנים בה שבר שחקן מכבי ת"א מֵאִיר מֶלִיקָה את רגלו של שחקן מכבי חיפה רוֹמָן פֶּץ (גם כן באצטדיון "קריית אליעזר") ו-סיים לו את הקריירה הספורטיבית הנוכחית והעתידית שלו. שופט המשחק דאז יעקב שיינר אפילו לא הרחיק את מאיר מליקה משדה המשחק. נגד רובן ראיוס היה צריך להיות מוגש כתב אישום פלילי חָמוּר (!). אין די בהרחקתו מ-כר הדשא. 

פוסט עבר מס' 1246 / 364. מנהיגות טלוויזיונית בשידור הציבורי וכלכלה טלוויזיונית בשידור הציבורי. השידור הציבורי איננו משוחרר מעוֹל הרייטינג (1). פוסט עבר מס' 1246 / 364. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

עשרות אלפי מילים נכתבו בימים האחרונים בעיתונות הכתובה ועסקו בדו"ח הקטלני של וועדת רָם לָנְדֶס הנוגע לחיסולה של רשות השידור הציבורית במתכונתה הקיימת. וועדת רָם לָנְדֶס ממליצה על פיטורים מידיים של יותר מ- 1000 (אלף) עובדים מערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ביטול האגרה, והקמת רשות השידור חדשה על פי מודל שונה ומצומצם הרבה יותר. דו"ח רָם לָנְדֶס מדגיש את הצורך בניתוקה המוחלט של רשות השידור מ- מוסרות הפוליטיקאים (מינויים ממשלתיים של מנכ"ל רשות השידור יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, וחברי הוועד המנהל של רשות השידור ההיא ואנשי מליאת רשות השידור) אולם מותירה את השידור הציבורי בסופו של דָבָר מחובר בכל זאת בצינור חמצן לממשלה באמצעות מימונו ע"י משרד האוצר. כלומר החומה החדשה שאמורה לשמש חיץ מוחלט בין השידור הציבורי במתכונתו החדשה לבין הפוליטיקאים – נמוכה מידי. אפשר לעקוף אותה. ב-לשונו ה-מטפורית של השדר הנפלא והמצוין ההוא, יורם ארבל בעת אחד השידורים הישירים שלו את אחד מ-משחקי הכדורגל בימים ובשנים ההם, "…ככה לא בונים חומה…זה מה שאמרתי לכם ככה לא בונים חומה…(!)…". היה ויש רק יורם ארבל אחד (!)…

מר קוֹבִּי נִיב (אחד מארבעת הכותבים המוכשרים שכתבו בעת ההיא לפני כ- 40 (ארבעים) שנים את התוכנית הסטירית הטלוויזיונית "ניקוי ראש") פרסם אתמול בעיתון "הָאָרֶץ" מאמר פרשנות מעניין "ריק מתוכן" הנוגע לדו"ח וועדת רם לנדס, הטוב ביותר מכל הפוסטים האחרים שהתפרסמו בימים אלה וניסו לבאר ולפענח את משמעות המלצות הוועדה. קוֹבִּי נִיב הוא לא פחות מכותב מחונן . במאמר בהיר, חשוב, וחסכוני בן 500 – 450 מילה בלבד הוא תוקף את ההחלטה הקרדינאלית בדו"ח וועדת רָם לָנְדֶס להשאיר ככלות ה-כול את ה- "שידור הציבורי" מתוקצב וממומן ע"י הפוליטיקאים מתקציב במדינה. קוֹבִּי נִיב לועג לשַר האוצר יאיר לפיד ולשר התקשורת גלעד ארדן שכאילו חפצים בשידור ציבורי חדש אולם מסוג שמשרד האוצר מממן ומתקצב אותו. אולם הפוסט החשוב של קובי ניב רווי לפחות בנקודת תורפה אחת כמו אחרים לפניו. הוא מתעלם לחלוטין מהמנהיגות הדלוחה והעלובה והקונקרטית הזאת של רשות השידור בראשה ניצבים כעת מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם (ועוזרו הקרוב זֶלִיג רבינוביץ') ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אמיר גילת. איכות השידור הציבורי מותנה בטיב המינויים הפוליטיים אך הוא איננו הכול. אי אפשר להשוות באיכות וטיב הניהול של מנכ"ל רשות השידור הנוכחי יוני בן מנחם לבין מנכ"ל רשות השידור בעבר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. יוני בן מנחם הוא איש חלש ורָש מכל היבט מקצועי. הוא מינוי ממשלתי אולם גם מוטי קירשנבאום היה בשעתו מינוי פוליטי. ה-הבדל בין השניים זועק לשמיים. לא יכול להיות יותר מצב בו מנכ"לים בשירות הציבורי מוליכים את הגוף אותו הם מְמַנְכֵּלִים אל עברי פי פחת מבלי להיענש (!). יוסף בר-אל התמנה ביוני 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן. במשך שלוש שנים דרדר את רשות השידור תחת שליטתו לעברי פי פחת. רק בחלוף שלוש שנים הבחינה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לתפקיד הרם במעשיו השליליים והחמורים…ובאמת בחודש מאי של אותה שנת 2005 ההיא, הדיחה אותה הממשלה בראשות אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל הכושל, מכהונתו הרמה ההיא כ- מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן. אין בכך די. השירות הציבורי איננו הפקר. מפקדים עליונים אזרחיים בשירות הציבורי שסורחים ומפרים באופן כה קיצוני את קוד הניהול המקצועי, המוסרי, והמנהיגות המוסרית, חייבים להיענש, להיקנס, ולהישלח ל-כֶּלֶא. אין עוד דַי ב-הדחה וסילוק…

טקסט תמונה : חודש מארס ההוא ב-שנת 2002 ההיא. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן (משמאל) מעלה מ-ירכתי אוב הרייטינג של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל ו-מציע לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון למנות אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבא במקומו של המנכ"ל הזמני ההוא רן גלינקא הטירון המגוחך אשר כהונתו לא הוארכה ב-מארס 2002. רענן כהן הבטיח אז מפורשות לראש הממשלה כי יוסף בר-אל יהיה לו איש נאמן וישמש מנכ"ל מקצועי כן ו-נוח של השידור הציבורי במדינת ישראל…(!). אותו ה-שַר הממונה הנ"ל על רשות השידור ההיא, ה-שר ה-דַל וה-כושל ה-הוא…רענן כהן ההוא…לא עמד בהבטחתו ההיא…! התברר כי מנכ"ל רשות השידור ההיא יוסף בר-אל נותר יושב על כיסאו…(לע"מ תמורת תשלום).

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מודח מ-כהונתו הציבורית הרמה בעוון שחיתות ו-שוחד מסך, ומסולק ע"י אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון, זאת שמינתה והציבה אותו קודם לכן בתפקיד מנהל השידור הציבורי ההוא (!). (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 2004. דו"ח מבקר המדינה חושף את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל לרבות נפוטיזם. 

טקסט תמונה : יוסף בר-אל ז"ל. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן בימים ההם העלה במארס 2002 את שמו של יוסף בר-אל מ-ירכתי אוב הרייטינג של ערוץ 33 והציע לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון למנות אותו את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור ההיא במקומו של רן גלינקא ה-מודח (!). ובכן, באותו חודש יוני ההוא של אותה שנת 2002 ההיא התמנה יוסף בר-אל ל-מנכ"ל רשות השידור. ולפתע פתאום…(ואולי לא לפתע פתאום…) החליטה אותה ממשלת ישראל ההיא בחלוף שלוש שנים בחודש מאי של שנת 2002 ל-הדיח ו-לסלק אותו מ-משרתו, את אותו ההוא העומד בראש רשות השידור ההיא…את אותו מנכ"ל רשות השידור הכושל ההוא יוסף בר-אל (שאותה ממשלת ישראל ההיא מינתה במו ידיה והחלטותיה…באמצע כהונתו הרמה – בעוון ניהול מושחת ושוחד מסך (!!!). היה מדובר בהחלטה ו-מעשה חסרי תקדים בכל מובן (!!!). ובכן, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור ההיא וקורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההם, הודח ו-סולק בבושת פנים מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל באמצע כהונתו…(!!!).

אולם אין ב-כך דַי…(!). מנהלים ומנהיגים מושחתים של גופי ציבור גדולים, אלה ש-סורחים, מפרים קודים מוסריים של ניהול ומנהיגות, ו-מסולקים מתפקידם – חייבים ל-שָלֵם מחיר כבד יותר מ-עבר לעונש ה-הדחה והורדתם מהבימה הטלוויזיונית הראשית…(!). יש לקנוס את אותם המודחים, ולשלוח אותם ל-כֶּלֶא ו-להרחיק אותם ל-שנים מהציבור…(!). (מקור התמונה : לשכת מנכ"ל רשות השידור בעידן אריה מקל ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 17 במאי 2005 . עיתון "מעריב" . אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית מפרסמים כותרת ראשית "עברתם כל גבול" הנוגעת גם להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשה עומד אריאל "אריק" שרון . בגוף הפוסט נאמר כלהלן : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוֹחַד מַסָךְ מ-ידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". בהצבעת ההדחה שהתקיימה בישיבת הממשלה ב- 2 במאי 2002, הצביעו 13 שרים בעד ההדחה אולם שני השרים מאיר שטרית וגב' דליה איציק התנגדו לה והיו בעד להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. (באדיבות העיתון "מעריב") .

הימים ההם – הזמן ההוא שחלף. התאריך ההוא של 6 בחודש מאי של שנת 2005. עיתון "הָאָרֶץ". העיתונאי ה-כֵּן ו-המזהיר אהוד "אודי" אשרי ז"ל תוקף בחריפות רבה את שני ה-שַרִים הכושלים ההם גב' דליה איציק ו-מאיר שיטרית, שני אלה ש-הגנו ב- "חרדת קודש" עלובה ומזויפת על מנכ"ל רשות השידור הירוד והעלוב המודח ההוא יוסף בר-אל…והצביעו בממשלה נגד הדחתו מכהונתו ה-רמה בנימוקי שווא עלובים ו-תירוצים מסולפים…! ובכן…ההיסטוריה ההיא התחשבנה חיש מהר עם אותם שני האישים-שרים הכושלים ההם דליה איציק ומאיר שיטרית וסילקה והורידה אותם את שניהם חיש מהר מהבימה הראשית ההיא של מדינת ישראל ההיא (!)…    

ניהול חברות ציבוריות גדולות בכל מדינה ומדינה באשר היא, איננו משחק ילדים…!!! ו-מצריך יחדיו עם כישרון ו-יֶדַע גם תכונות אופי אנושיות של יושרה, דרך ארץ, דוגמא אישית, ואומץ לב !!!. מנכ"ל של כל חברה גדולה לבטח ציבורית חייב להיות מחונן ביושרה מוחלטת ! ו- נקי מכל כתם ו-רבב (!)…

…האם ניתן והאם אפשר להשוות את רמת האיכות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן ההוא של מנכ"ל רשות השידור ההוא מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח… לזאת שבתקופת המנכ"לים הכושלים והעלובים ההם יוסף בר-אל ויוני בן מנחם…???

שידור ציבורי איננו רק מינוי פוליטי ו-מפלט ניהול. מדובר בעבודה קפדנית, מדויקת, מעורבת ורבת זוויות וערכים של כל מיני מערכות ביניים בעלות מנהיגות ו-סמכויות הפועלות אומנם כ-דרג משני בתוך הטלוויזיה והרדיו, אך הן אלו שעוסקות בתכנון, ניהול, תחקיר ו-תִּחְקוּר, ישיבות מערכת, הסקת מסקנות מחד וקבלת החלטות מאידך, ואדריכלות בטווח הקצר, הבינוני, והארוך…!!!

מוטי קירשנבאום ז"ל (פרי מינוי ברמה גבוהה מעשית, ביצועית, ו-מוסרית של שרת ממשלת ישראל בעת ההיא שולמית אלוני ז"ל) שימש מנכ"ל של השידור הציבורי (בשנים 1998 – 1993) בתנאי תחרות לא פשוטים מול השידור המסחרי העשיר של ערוץ 2 שאך זה נעמד על רגליו. המפקח הציבורי שלו של מוטי קירשנבאום היה מִיכָה יִנֹון מי ששימש ונשא בתפקיד  יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1995 – 1992 (החליפה אותו את מיכה ינון ב-שנת 1995 בתפקיד האחראי הזה, פרופסור רינה שפירא). האם אפשר להזכיר בכלל באותה נשימה ובאותה שורת מילים את שמותיהם של יוני בן מנחם ו-זליג רבינוביץ' ו-אמיר גילת ההם לצידם של מוטי קירשנבאום ז"ל ומִיכָה יִנוֹן יבד"ל…?

קוֹבִּי נִיב היה כאמור כותב (מחונן) בתוכנית ה-סטירית הטלוויזיונית ההיא "ניקוי ראש" ההיא (שודרה בשעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1976 – 1974) אותה הגה, ערך, והפיק מוטי קירשנבאום עצמו (בימאי "ניקוי ראש" היה יעקב אסל). מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן היה יִצְחָק לִבְנִי פרי מינוי של ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. השנים ההן היו "תור הזהב" (!!!) של השידור הציבורי ההוא, ש-קוֹבִּי נִיב היה שותף להן. התעלמותו בפוסט שלו "ריק מתוכן" מאתמול בעיתון "הארץ" (יום שלישי – 11 במארס 2014) מעֵרֶך מנהיגות השידור גם במצבים קשים מקזזת מאיכות הפוסט. תהיה זאת בדיחה גרועה לכרוך את שמם של יוסף בר-אל, יוני בן מנחם, זליג רבינוביץ', ו-אמיר גילת ב-רֶצֶף אחד עם האישים שמואל אלמוג, יצחק לבני, ד"ר וולטר איתן (יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1988 – 1972), ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום (ראוי לקבלת פרס ישראל בגין מנהיגותו הטלוויזיונית לפחות כמו עשייתו הטלוויזיונית), ו-מיכה ינון…???. ועוד דבר : קובי ניב קובע קביעה כללית מידי בפוסט שלו מבלי לפַרֵט כלהלן : "…הבעיה היא ה-זֶבֶל ש-רשות השידור מייצרת ומשדרת…". לא מדויק. ערוץ 1 משדר בין השאר גם הרבה תכנים מעניינים וחשובים, טובים ואפילו טובים מאוד (!!!). ערוץ 1 כולל בשורותיו עובדים מסורים שהאֶמֶת היא נר לרגליהם ולידם גם נחותים, בטלנים, אופורטוניסטיים, ושקרנים כמו בכל ארגון וחברה. הבעיה האמיתית והחמורה מכל היא המנהיגות העלובה שהחריבה עד היסוד את השידור הציבורי. ערוץ 1 בימים אלה הוא ארגון קלוקל ודַל חסר מוּסָר, מורל, וממדים מקצועיים שאיננו מתחקר את עצמו, איננו מקיים ישיבות מערכת, ולכן גם לא מסיק מסקנות. שכבות רבות של השידור הציבורי קרסו מאז עידן יוסף בר-אל…נראה עכשיו מי יהיה מנכ"ל רשות השידור הבא ומי ייבחר למנהיג ש-יקומם מחדש את השידור הציבורי מהריסותיו…מנהיגות היא ערך עליון בחייה של של כל חברה לבטח בחברה חופשית ודמוקרטית. בלעדיה לא יתקיים דבר. גם לא ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית . טקסט תמונה : תאריך התיעוד הזה, נעשה ב-מחצית שנות ה- 70 של ה-מאה שעברה. התמונה הזאת צולמה לפני כ- 49 (ארבעים ותשע) שנים…(!). זהו קובי ניב אחד מארבעת הכותבים המוכשרים, החכמים, והחריפים ההם של התוכנית הסטירית הטלוויזיונית ההיא, (הייתה קרויה "ניקוי ראש"…), ואשר שודרה בימים ההם בהצלחה רבה וגדולה ו-הפכה חיש מהר ל-בעלת שגשוג / Rating מרהיב בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). יושב מ-אחוריו ה- טכנאי Soundman (איש ה-קוֹל) משה אלוני. (התמונה הוענקה לי באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. התמונה צולמה לפני כ- 40 (ארבעים) שנים בעת ההיא. זהו מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל, הוגה ועורך התוכנית הסטירית ההיא שהייתה קרויה, "ניקוי ראש". (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה וקרא : עיתון "הָאָרֶץ" מ- יום שלישי – 11 במארס 2014. מאמר הפרשנות המעניין והחשוב של מר קובי ניב, הקרוי, "ריק מתוכן", שהתפרסם אתמול (בתאריך המדובר הנ"ל) בעיתון היומי "הָאָרֶץ" – ועוסק ב-מהות ה-דו"ח ההוא  שנחקר ונכתב ע"י "וועדת רם לנדס". 

שידור ציבורי איננו מסתכם רק במה שהעורכים רוצים להראות ולשדר לציבור, אלא חייב להתחשב גם בחומרים שהציבור רוצה לראות ובמה הוא מעדיף לצפות . שידור ציבורי מורכב מאלמנטים רבים ושונים. רק אנשים מוכשרים באמת יודעים להרכיב לוח שידורים אטרקטיבי, מעשה "פזל" מסובך, שפונה באופן מעניין לאוכלוסייה כה מפולחת כמו במדינת ישראל.

1. אי אפשר לומר לצופי ערוץ 1 כי השידור הציבורי איננו צריך לשדר אירועי ספורט וכדורגל, ולגרש אותו לערוץ 5 בכבלים. לבסוף הם יישארו שם.

2. אי אפשר לומר לצופי ערוץ 1 כי לא צריך לשדר את "חלף עם הרוח" ולגרש אותם לערוצי הסרטים בטלוויזיה בכבלים. לבסוף הם יישארו שם.

3. אי אפשר לומר לצופי ערוץ 1 כי אין צורך כלל בתוכניות "ריאליטי" ולגרש אותם לערוצים 2 ו – 10. לבסוף הם יישארו שם.

4. אי אפשר לומר לצופי ערוץ 1 כי לא צריך תוכניות אוכל ולגרש אותם ל- "מאסטר שף". לבסוף הם יישארו שם.

5. אי אפשר לומר לצופים הצעירים של ערוץ 1 כי אין עוד צורך בתוכניות לילדים ונוער ולגרש אותם לערוצי הילדים בכבלים. לבסוף הם יישארו שם.

6. אי אפשר לומר לצופי ערוץ 1 כי אין צורך בתיעוד ובשידור סרטים דוקומנטאריים ולגרש אותם ל- "עובדה" של אילנה דיין בערוץ 2 ולעבר "המקור" של רביב דרוקר ורזי ברקאי בערוץ 10. לבסוף הם יישארו שם.

רעיון הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בישראל, פלורליסטית ומגוונת, קרם עור וגידים ב- 1965 לאחר שלוי אשכול נבחר לראש הממשלה במקומו של אדריכל המדינה ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. דוד בן גוריון התנגד כל חייו להקמתה של הטלוויזיה במדינת ישראל . לוי אשכול בסיועו המסיבי העצום של השר ישראל גלילי הפר את מורשתו של קודמו דוד בן גוריון. לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967 מינה שר ההסברה ישראל גלילי את פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (עולה חדש בן 41 מברוקלין ניו יורק . עלה לארץ ב- 1963) לראש צוות ההקמה מן המסד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סגנו היה עוּזִי פֶּלֶד. על שורות צוות ההקמה ההוא נמנו ב- 1968 יוֹרָם רוֹנֵן ז"ל, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם, דָן שִילוֹן, טוּבְיָה סַעַר, שָרִי רָז, רָם עֶבְרוֹן ז"ל, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל, יָאִיר אַלוֹנִי, רוֹן בֵּן יִשַי, דוֹב שִנְעָר, חַגַּי מָאוּטְנֶר, וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל, אֵיְילוֹן גוֹיְטִין, דָן בִּירוֹן, רְאוּבֵן מוֹרְגָן, בּוֹבּ גוֹלְדְמַן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי ז"ל, ורבים אחרים וטובים. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ביקש לבנות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה על פי המודל הציבורי ההוא של ה- BBC הבריטי. בתחילה נעזר ביועצי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. ב- 31 בחודש מארס של שנת 1969 מינתה ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ועל פי המלצתו החמה של השַר יִשְרָאֵל גָלִילִי את שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון שכללה בתוכה לראשונה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. התקוות היו רבות. מי תיאר לעצמו שבחלוף קצת יותר משנות דוֹר, דמותו של השידור הציבורי כה תסולף ותעוות ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (עובדה שהוא הודח וסולק מכהונתו בקיץ 2005 בגין כתב האישום הזה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון) ותגיע לקריסה מוחלטת בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם בשנים 2013 ו- 2014.

הערה : ראה הספר עב הכרס בן חמישה כרכים שחקרתי וכתבתי, הקרוי, "8 ימי בראשית", ואשר מכיל כ- 10000 (רבבה) עמודים. ה-ספר הזה נחקר ונכתב על ידי בשנים 2012 – 1999 במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים החוקרת את התפתחות ותולדות שידורי הטלוויזיה בכולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, וקרויה בשמה הכולל "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך :  5 בספטמבר 1966 . מזכירת הממשלה גב' יעל עוזאי שולחת את המסמך המסכם לראש הממשלה לוי אשכול וליו"ר רשות השידור חיים יחיל המתעד את ההחלטה מס' 559 של ממשלת ישראל בה היא מאשרת את ההסכם בין רשות השידור (למעשה רדיו "קול ישראל") תחת ניהולו של חנוך גִבְתּוֹן ל-בין רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בעניין ייעוץ, תכנון, והדרכה לטלוויזיה הכללית. נורתה יריית התותח הראשונה למיסוד והקמת רשת טלוויזיה במדינת ישראל. (באדיבות ארכיון גנזך המדינה. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : חודש ספטמבר של שנת 1966. תמונה היסטורית. טקס החתימה על חוזה הייעוץ בין רשות השידור לבין רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. רשות השידור הישראלית חותמת בשנת 1966 בקונסוליה הישראלית בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמת הטלוויזיה הציבורית בישראל. ההסכם רווה חיוכים של שני הצדדים. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : ג. שייקספיר הממונה על ביצוע הפרוייקטים ב- CBS, ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים , צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" בארה"ב (מנהל רדיו "קול ישראל" באותה ה-עת היה חנוך גבתון), מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, עו"ד מרקוס כהן היועץ המשפטי של המשלחת הישראלית בניו יורק, ואבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של ישראל בניו יורק. זיהוי שני היושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS , ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. (התמונה ניתנה לי ב-אדיבות צבי גיל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה הראשון ואדריכל מדינת ישראל דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן – היה ב-שנת 1966 בן 80, ועסוק בקיבוץ שדה בוקר בכתיבה ותיעוד קורות המדינה שלנו שאותה הוא הקים (!). הוא כתב המון אך היה לו זמן להשקיף מהצד ולהתבונן במעשיו של לֵוִי אֶשְכּוֹל ראש הממשלה ש-ירש אותו…והוא לוי אשכול עשה כל מאמץ לקדֵם את הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוא עצמו דוד בן גוריון התנגד להקמתה (!). מדינת ישראל ההיא השתנתה לנגד עיניו של דוד בן-גוריון ב-ערוב ימיו…(!).

 טקסט תמונה : שנת 1961. נמל התעופה לוד. חברי הממשלה ויו"ר הכנסת נפרדים מראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (מי שהתנגד נמרצות להקמת טלוויזיה במדינת ישראל) בטרם טיסתו בשליחות מדינית לחו"ל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : גב' גולדה מאיר, המזכיר הצבאי האלוף חיים בן דוד (היה המח"ט הראשון שלי בחטיבת "גולני"), כתב רדיו "קול ישראל" ערן שורר ז"ל (בחולצת פסים ו-מרכיב משקפי שמש), גב' פולה בן גוריון, היורש לוי אשכול (קצת מרוחק מאחור), דוד בן גוריון, אישה וגבר לא מזוהים, אישה לא מזוהה, ויו"ר הכנסת קדיש לוּז חבר קיבוץ דגניה ב' (קיצוני משמאל). (באדיבות ארכיון גנזך המדינה). 

טקסט תמונה : ינואר 1966. ראש הממשלה לוי אשכול (בראש השולחן) מנהל דיון בממשלה העוסקת בקידום הקמת הטלוויזיה החינוכית – לימודית והקמת הטלוויזיה הכללית במדינת ישראל. יושבות לידו רשמת הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה (ב-ז'אקט וחולצה לבנה) ומזכירת הממשלה גב' יעל עוזאי (בשמלה פרחונית מרכיבה משקפיים). לידה שַר ההסברה ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען, שני משמאל). יושבים מימין ל- לוי אשכול השרים אבא אבן (בפרופיל ממושקף) ובגבם למצלמה יעקב שמשון שפירא, שַר האוצר פנחס ספיר, והשַר זרח וורהפטיג. (לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי). טקסט תמונה : חודש ספטמבר של שנת 1968. ימי בראשית של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. העיתונאי צבי גיל (בתיעוד הנ"ל)  מנחה ומגיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית ההיא תוכנית אקטואליה שעוסקת ב-מרוץ ו-מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב בין ריצ'ארד ניקסון הרפובליקני ל-יוברט האמפרי הדמוקרטי. ריצ'ארד ניקסון נבחר בסופו של דבר לנשיא ארה"ב ברוב זָעוּם. (התמונה ניתנה לי ב-אדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1971. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, מעשן) יחדיו עם דן בן אמוץ ז"ל (מזוקן במרכז) בעת עשיית תוכנית סטירית במתכונתה הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואשר הייתה קרויה, "לא ה-כול עובר". מימין, זהו שמואל מזרחי ז"ל איש שירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה ניתנה לי באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1974. ישיבת תדרוך של חלק מצוות ניקוי ראש" בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים בטור הראשון מימין : מוטי קירשנבאום (מרכיב משקפיים), מנהל הבמה (Floor Manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן). טור אמצעי : יעקב אסל בימאי תוכנית הטלוויזיה ההיא "ניקוי ראש", הצלם אורי שמעוני (תומך בידו את סנטרו) ומאחוריו שחקן "ניקוי ראש" שבתאי קונורטי ז"ל. טור שמאלי : אחד מכותבי התוכנית קובי ניב, איש הקול משה אלוני, מאחוריו מישהי לא מזוהה. עומד משמאל, הצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (מרכיב משקפי שמש ו-לובש מעיל). (התמונה ניתנה לי באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  טקסט תמונה : מחצית העשור הראשון של שנות ה- 2000. בית קפה "נאמן" ב-ירושלים. ה-גברדיה הוותיקה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל (כיהן כמנכ"ל הרשות בשנים 1974 – 1969), מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה צבי גיל (בשנים ההן של 1974 – 1971), הכתב והשדר ברדיו ובטלוויזיה ויוצר הסדרה הטלוויזיונית התיעודית ההיא, הקרויה, "עמוד האש" – יגאל לוסין (הצעיר בחבורה), ו-חגי פינסקר ז"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, בשנה ההיא, בין 1969 ל- 1970. (התמונה ניתנה לי באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : קיץ 1970. צבי גיל (במרכז) מקבל את פניה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- עת בואה לריאיון טלוויזיה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם בעת ההיא ב-שכונת רוממה בירושלים. משמאל, זהו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, וקיצוני מימין (חתוך) זהו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, חגי פינסקר. (התמונה ניתנה לי באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. זהו תיעוד של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) . טקסט תמונה : 1976. הימים ההם, השנים ההן. השידור הציבורי מארח את ראש הממשלה יצחק רבין בעת פגישת ה- EBU (איגוד השידור האירופי) רחבת משתתפים של כ- 80 רשתות טלוויזיה מערב אירופיות ו-מזרח אירופיות המתקיימת בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : צבי גיל, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, יועץ התקשורת של יצחק רבין מר דן פתיר ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון יבד"ל. הנציגים האירופיים משמאל אינם מזוהים. (התמונה ניתנה באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1976. הנציגות הישראלית בפגישת ה- EBU ההיא בירושלים בירת ישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : צבי גיל (יועץ של מנכ"ל רשות השידור ההוא יצחק לבני ז"ל), אלכס גלעדי ז"ל מנהל חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, צבי "צֶבֶּה" גורן ז"ל עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות של הטלוויזיה ישראלית הציבורית, ודן שילון יבד"ל מנהל חטיבת החדשות ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט תמונה : חורף 1970. הצלם קרלוס פופ (משמאל) ומנהל הבמה יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מימין) מצלמים ומקליטים Roller Credits בשיטה הישנה לאחת התוכניות בשפה העַרבית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1246 / 364 : מנהיגות טלוויזיונית בשידור הציבורי וכלכלה טלוויזיונית בשידור הציבורי. השידור הציבורי איננו משוחרר מעוֹל הרייטינג (2). פוסט מס' 1246 / 364. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.

מדיניות השידור ותכנון הפקת שני השידורים הישירים השבועיים הבלעדיים של המשחקים המרכזיים בליגות העל  של הכדורסל והכדורגל בערבי ראשון ו/או שני בשבוע – היא צעד ציבורי נכון שחלק מביצועו כושל וארכאי . ערוץ 1 משלם זכויות שידורים בגובה של 6.000000 (שישה מיליון) שקל לעונת 2014 – 2013 לאיגוד הכדורסל הישראלי עבור שידורם הישיר של 40 משחקים מרכזיים בליגת העל ובגביע המדינה לגברים (וגם נשים) . עלות כל שידור ישיר של משחק מרכזי בכדורסל נעה בין 200000 (מאתיים אלף) שקל ל- 250000 (מאתיים וחמישים אלף) שקל אם לוקחים בחשבון גם את הוצאות התפעול וההפקה, בנוסף לעלויות זכויות השידורים. הרייטינג ה-ירוד הנוראי עושה שַמוֹת בשידורי הכדורסל הישירים בעיקר בגלל השעה מוקדמת , 18.30. אך לא רק. מדובר אם כך בכלכלת דֶמֶה טלוויזיונית בעייתית ביותר (!). מתווספת לכך סיבת האמריקניזציה הגדושה שאופפת את הכדורסל הישראלי וגורמת לניכור . הציבור הישראלי הגדול ׁ(בניגוד לבראנז'ה העיתונאית המצומצמת שמסקרת את הענף) איננו מתחבר בהמוניו לכדורסל הישראלי. ב- 18.30 מדד הרֵייטינג אפסי אולם גם בשעה "נורמלית", 20.00, כאשר מירב הציבור שָב מעמל היום ו-כבר נמצא בביתו, נותר המדרוג נמוך ובלתי מתקבל על הדעת. אין שום קורלציה בין התשלום וההוצאה הכספית הגדולה לבין המִדְרוּג השערורייתי. אם כך איזה צורך רואה ערוץ 1 בבזבוז שבועי וקיזוז של רבע מיליון שקל מקופתו הדלה תמורת שידור בלעדי של משחק כדורסל שציבור הצופים איננו מתחבר אליו ? כל מיני עיתונאים בעיתונות הכתובה, וגם בטלוויזיה וברדיו , ואף בגלי צה"ל קושרים כתרים לליגת הכדורסל המרתקת כביכול, אולם דו"ח המִדְרוּג דוחה לחלוטין ואיננו תומך בטענותיהם. עם עובדות מתמטיות אי אפשר להתווכח.

יום רביעי – 12 במארס 2014. העיתונאי דורון קרמר קובע בעיתון "ישראל היום" כי עונת הכדורסל הישראלית הנוכחית היא מרתקת בזכות החוק הרוסי. דו"ח ה-מדרוג הארצי דוחה את טענתו זאת של מר דורון קרמר ונימוקיו על ה-סף. טקסט מסמך : יום שני – 3 במארס 2014 . ערוץ 1 משדר ישיר את משחק חצי הגמר הראשון על גביע המדינה בכדורסל לנשים בין השעה 17.45 לשעה 19.45 ומלקט רייטינג ממוצע אפסי במגזר "האוכלוסייה היהודית" העומד על % 1.27 בלבד (במגזר כלל האוכלוסייה מדובר במדרוג עוד יותר עלוב). עלות השידור הישיר הזה נאמדת בין 200000 שקל ל- 250000 שקל . המחיר הזה כולל את תשלום זכויות השידורים שמשלם ערוץ 1 לאיגוד הכדורסל והוצאות ההפקה והתפעול שלו . (באדיבות וועדת המדרוג הארצית) . טקסט מסמך : יום חמישי – 6 במארס 2014. ערוץ 1משדר ישיר מראשל"צ את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין 17.45 ל- 19.45 ומלקט רייטינג ממוצע דַל ביותר הניצב רק על % 1.35 . (במגזר "כלל האוכלוסייה" הרייטינג פַּחוּת) אין שום קורלציה בין המדרוג העלוב לבין ההוצאה הכספית הגדולה של ערוץ 1 באותו ערב של יום חמישי – 6 במארס העומדת סביב רבע מיליון (250000) שקל. (באדיבות וועדת המדרוג הארצית). טקסט מסמך : יום שני – 10 במארס 2014 . ערוץ 1 משדר ישיר מהיכל הכדורסל בהדר יוסף בין 18.30 ל- 20.50 את המשחק המרכזי בליגת העל בכדורסל הפועל ת"א – מכבי אשדוד 82:86, ומייצר רייטינג ממוצע חלש באוכלוסייה היהודית העומד על % 2.76 בלבד (במגזר "כלל האוכלוסייה" המדרוג עוד יותר עני. מדידת הרייטינג הזאת כוללת בתוכה גם את מהדורת "מבט" המקוצרת בהפסקה שבין שתי המחציות במשחק הכדורסל. ערוץ 1 השקיע בשידור הישיר הזה סכום שנע בין 200000 שקל ל- 250000 שקל. אין שום הצדקה להוציא סכומים כאלה עבור אירועי כדורסל שכאלה כאשר ברור לכולם שמרבית הציבור איננו מתעניין ולא צופה בהם. מדובר בכלכלה טלוויזיונית בזבזנית. (באדיבות וועדת המדרוג הארצית).

לא נראה כי שני שדרני הכדורסל של ערוץ 1 ההוא מר עמית הורסקי ומר אורי לוי יכולים להציל את המצב הרעוע. הראשון החלש מעורר תמיהה מי העניק לו בכלל את ההזדמנות להשתחל לעבר מיקרופון הספורט של ערוץ 1 ההוא…? עמית הורסקי היה עד לפני זמן מה לא רק שַדָּר הכדורסל והכדורגל הראשי (אולם ירוד) של ערוץ 1 אלא גם שידר ישיר שתי אליפויות עולם ב-א"ק ב- 2007 באוֹסָקָה ביפן וב- 2013 במוסקבה. עד שמישהו הבין שם שהנעליים גדולות עליו וסילק אותו ובמקומו גייס את יורם ארבל. השני מדקלם דרמות ספורט וכדורסל בקצב Voice over. כשהוא מעביר את רשות הדיבור לשַדָּר המשחק המרכזי בכדורגל אתה מבין עד כמה שדר הכדורסל הוא מונוטוני ו-רָדוּם. אי אפשר לדקלם דרמות ספורט (!). נוצר פער בלתי מתקבל על הדעת בין תמונת ה- Video הסוערת הנשקפת לעין הצופה לבין ה- Audio הרוטיני הנעשה בשפת הטעמה יבשושית. זאת איננה טלוויזיה טובה . שדר הקווים של ערוץ 1 מר ליאן ווילדאו נשלח בקיץ 2013 לשדר לראשונה בחייו את אליפות העולם בשחייה בברצלונה ללא כל ניסיון קודם. באותה העת ההיא יצא שַדָּר השחייה הקבוע של ערוץ 1 משה גרטל בן 67 (בימים ההם) לפנסיה. הטירון ליאן ווילדאו חסר כל ידע בעולם השחייה טס לברצלונה בשליחות ערוץ 1 בעוד ההנהלה משליחה לפח את קורות החיים והניסיון של משה גרטל הוותיק. משה גרטל הוא שַדָּר טלוויזיה בעייתי בלשון המעטה (!). אף על פי כן בתחום השחייה ליאן ווילדאו לא מגיע לקרסוליו של אותו משה גרטל. נחמד לראות ש-ליאן ווילדאו חזר בשלום מהמים לקווים של כר הדשא ועל הפרקט . מעניין שהתמונה הזאת של בחירה מוטעית של שדרני ספורט והפקדתם על משימות שידור לא להם חוזרת על עצמה שוב ושוב. שַדָּר ההתעמלות האולימפי הוותיק והמצטיין של ערוץ 1 מר דני לבנשטיין (בן 70 היום בעת תאריך כתיבת הפוסט) שידר ישיר את כל תחרויות ההתעמלות לנשים וגברים באולימפיאדות מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, סיאול 1988, ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, סידני 2000, אתונה 2004 ו- בייג'ינג 2008. ב- 2011 יצא איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא דני לבנשטיין ל-גימלאות (!). שנה אח"כ באולימפיאדת לונדון 2012 החליטה הנהלת רשות השידור להשליך את כישרונו, יכולתו, מיומנותו, וניסיונו ל-פח…במקום לחתום עמו עם השדר הוותיק על חוזה אישי ולהזמין אותו כלאחר כבוד לאותה עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשחקים האולימפיים של לונדון 2012, החליטה רשות השידור ההיא ל-זמֵן ולהציב במקומו את השדרנית הכושלת של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים גב' מירי נבו. תוצאת השידורים השלילית של מירי נבו את אותן תחרויות ההתעמלות באולימפיאדת לונדון 2012 הייתה בהתאם לרמתה הטלוויזיונית הנמוכה, הדלה, והירודה…!

סוף הפוסט מס' 1246 / 364. פוסט מס' 364 הועלה לאוויר בשעות העֶרֶב של יום רביעי – 12 במארס 2014. וגם בתאריך של 11 במאי 2024…פוסט מס' 1246 / 364. כל הזכויות שמורות. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.