פוסט מס' 1250 / 1249 א'. הָימים ה-הֵם והשנים שחולפות…שַדָּר רדיו "קול ישראל" ההוא, נחמיה בן-אברהם ז"ל (1979 – 1921) שַדָּר הספורט הנפלא והבלתי נשכח ההוא ברדיו "קול ישראל" ההוא…אינני צריך להיזכר בו מ-פני ש-אנוכי זוכר אותו כל ה-זמן ו-בכל מקום… לא היה עוד אחד…עוד שַדָּר רדיו כמותו וברמתו…כמו נחמיה בן-אברהם ז"ל…ל-עַד בלתי נשכח (!). פוסט מס' 1250 / 1149 א' הועלה על ידי ל- "אוויר" ביום שבת – 15 בחודש יוני של שנת 2024. כל הזכויות שמורות ל-חוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.  חלקים מ- פוסט מס' 1250 / 1149 א' הועלו לראשונה לאוויר ביום שישי – 14 בחודש יוני של שנת 2024. ועכשיו שוב ב-מלואם ביום חמישי של 27 ביוני של שנת 2024. כל הזכויות שְמוּרוֹת לָ-חוֹקֵר, לָ-כּוֹתֵּב, וְ-הָמְחַבֵּר יואש אלרואי.

הערה : אנוכי מקווה שהתמונות החסרות בפוסט הנוכחי יועלו לאוויר על ידי בהקדם האפשרי…

אנוכי בן קיבוץ אפיקים (לשעבר). גילי : כבר בן יותר מ- 86 שנים ב-קיץ הזה של שנת 2024…רעייתי יעל ואנוכי נשואים יחדיו כבר יותר מ- 61 שנים. אנחנו הורים ל- שלושה ילדים (שני בנים ו-בת) ו-סבתא ו-סבא ל- 10 נְכָדִים ו-נְכָדוֹת. כולם, כל ילדינו ו-נכדינו הם חכמים וּ-נבונים, וְ-יפֵי תּוֹאַר וּמַרְאֶה. סליחה שאנוכי "מַשְוִויץ"…אולם יש לנו, ל-רעייתי ו-לי ולכל המשפחה הגדולה שלנו, ב-מָה ו-גם בִּימָה, להיות גאים ל-התפאר במחשבותינו ו-מעשה ידינו…

מחקר וכתיבת פוסט מס' 1250 / 1149 א'.

אנוכי כותב את ה-פוסט הזה רווי הזיכרונות מס' 1250 / 1149 א' – ודמעות חונקות את גרוני, מלחלחות ו-מרטיבות את ה-מקלדת שלי, בשעה ש-העבר ההוא על כל מרכיביו, סיבותיו, ו-עונותיו חולף, עוֹבֵר, ו-טַס לו במהירות ו-בסגנון של מכונית מרוץ נעדרת מעצורים…אנוכי כבר בן יותר מ- 86 שנים ושומע מ-עֵת ל-עֵת את צלילי תופי הזמן מתדפקים על דלתות חיי…  

לא היה עוד שַדָּר ו-איש רדיו ב- היסטוריה ההיא של רדיו "קול ישראל" ההוא, וגם בהיסטוריה הנוכחית כה מוכשר, כה פופולארי, ו-כה נבחר ב-רמתו הגבוהה העליונה ההיא – בקוֹלוֹ ה-מיוחד וה-נפלא ההוא שֶלוֹ, ובאישיותו הרדיופונית הנפלאה ההיא של נחמיה בן-אברהם ז"ל (4 ביולי 1979 – 15 באפריל 1921‎)… ואשר היה כה מקובל ו-אָהוּב בימים ההם על כלל הציבור במדינת ישראל ההיא…(!). הוא היה איש רדיו אהוב, חושב, מקובל, פופולארי מאוד, רב ידע, ו-מבריק…(!) למרות קומתו הרדיופונית מרקיעת שחקים הוא נותר ו-היה אדם צנוע מאוד ו-יישר דרך עד למאוד…(!). לפתע חשבתי לעצמי שהוא נחמיה בן אברהם ז"ל נמנה על אותה חבוּרת ל"ו צדיקי האומה הישראלית ל-דורותיה מאז ימי אברהם אבינו… אין לי בכלל ספק ש- נחמיה בן אברהם ז"ל היה איש מיוחד מאוד וחכם מאוד, אדם נפלא רווי יתרונות ש-ניחן גם באישיות רדיופונית מיוחדת ויוצאת דופן ברמתה הגבוהה, בעלת איכות קול מדהימה שהייתה שייכת רק לו…בעל השפעה מגנטית על כלל מאזיניו ומאזינותיו, ו-כישרון מֶלֶל ותיאור רדיופוני צלול, מדויק, ו-נפלא ובלתי רגיל שהיה שייך רק לו…(!). היו עוד שדרני ספורט ברדיו "קול ישראל" ההוא, אולם לא כמותו ולא ברמתו…היה אז בימים ההם בתקופה ההיא, רק נחמיה בן- אברהם אחד, האחד ו-היחיד, הוא עצמו… (!!!).

אוסיף ואומר שוב : הידע, הכישרון, הניסיון, החוכמה, והמוניטין הרדיופוני העצום של נחמיה בן-אברהם הפופולארי, הנערץ והמדהים עד כלות ברמתו הרדיופונית – העיתונאית ההיא, היה בימים ההם חובק מדינה שלימה…את כל מדינת ישראל ההיא…(!!!).     

נחמיה בן-אברהם ז"ל הוא מי ש-שידר ישיר ברדיו "קול ישראל" בימים ההם (לאחר מלחמת העצמאות ב- 1949/ 1948) ל-עַם ישראל את כל אירועי הספורט הבחירים והבכירים הלאומיים והארציים בימים ההם ובשנים ה-הֵן (בעיקר את משחקי הכדורגל ב-השתתפות נבחרת ישראל הלאומית בארץ וב-חו"ל, וגם את מצעדי צה"ל ה-הם ב-חגי ימי העצמאות הראשונים והבלתי נשכחים ההם של מדינת ישראל…). נחמיה בן-אברהם ז"ל הפך אָז בִּין לילה בימים ההם ל-כוכב רדיו מדהים ו-מוביל באיכותו, ו-זוֹהֵר בתחום המדובר (!). הוא הציב אז את עצמו בשנים ההן ל-עַד כ-פיגורה בלתי נשכחת בצמרת המקצועית הרדיופונית ההיא בתחום שידורי הספורט של מדינת ישראל ההיא…שָם הוא שכן לבדו…(!).

מעמד ה-על הנכבד ה-ייחודי ההוא של נחמיה בן-אברהם ז"ל בתחום שידורי הספורט ברדיו "קול ישראל" ההוא, בשנים ההן שחלפו, היה דומה ומקביל למעמד ה-עַל של קריין החדשות בימים ההם ברדיו "קול ישראל" ההוא, משה חובב ז"ל…!!! 

הוא נחמיה בן-אברהם ז"ל היה שַדָּר רדיו לְאוּמִי מוּכְשָר ו-נֶעֱרָץ מ-אין כמותו ברדיו "קול ישראל" ההוא…שַדָּר רדיו ראשי ו-מוֹבִיל של ועבור כְּלָל הָ-אוּמָה הישראלית בארץ ישראל בימים ה-הֵם ו-בְמֶֹשֶךְ שנים רבות מאוד…(!). לא היה עוד אחד כמותו אז, וגם לא היום…

נחמיה בן-אברהם ז"ל הציג, הראה, וחשף אז בשנים ההן רמת שידורים ישירים יוצאת דופן באיכותם של מכלול אירועי ספורט שונים ברדיו "קול ישראל" ההוא… (!). הוא הפך חיש מהר ל-שדר רדיו עַל ו-נערץ ברמה הלאומית בתחום הסיקור הנ"ל בכל מדינת ישראל ההיא…בעיקר סיקור משחקי כדורגל בהשתתפות נבחרות ישראל ההן בשנים ההן של לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948…לא היה עוד שדר ספורט כמוהו, כמו נחמיה בן-אברהם ז"ל…!!! 

חָלְפוּ מאז אין סוף יָמִים ו-לֵיְלוֹת – חוֹדָשִים ו-שָנִים…אולם…גם היום בשנת 2024 הנוכחית, בעת כתיבה ותיעוד הפוסט הזה, זיכרונו של נחמיה בן-אברהם ז"ל לא הוּעַַם…! הוא נותר אָהוּד, אָהוּב, נֶעֶרָץ, נִצְחִי, ו-בִלְתִּי נִשְכַּח ל־עַד…! היה בימים ההם רק נחמיה בן-אברהם אחד בינינו וסביבנו…רק אחד, הוא עצמו…והוא איננו עוד…(!). נפלה זכות גדולה לאזרחי מדינת ישראל בימים ההם שחלפו להקשיב ולהאזין ל-בן אנוש "רדיופוני" נחמיה בן-אברהם שהיה שַדָּר גָאוֹן, איש חכם מאוד ונבון מאוד, ורב-אמן במקצועו…שהפך את המיקרופון הרדיופוני לשרביט קסמים קוֹלִי שלו…!!!

…ו-לי, נפלה זכות גדולה אישית ומרתקת להיפגש עם נחמיה בן-אברהם ז"ל שניחן ב-אישיות ברמה גבוהה, לשוחח עימו, ולהקשיב לתורתו, ראייתו, ו-מִשְנָתּוֹ העיתונאית ההיא העוסקת ונוגעת ל- שידורי רדיו וטלוויזיה שנועדו לכלל הציבור הרחב… הסתלקותו של נחמיה בן-אברהם ז"ל מעולמנו הזה שלנו בטרם עת הייתה אבדה גדולה מאוד…! כל הזכויות ֹשְמוּרוֹת לָ-חוֹקֵר, ל-כּוֹתֵּב, ו-הָמְחַבֵּר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1250 / 1149 א'. הועלה לאוויר על ידי ב-עֶֶצֶב רָב ביום שבת – 15 בחודש יוני של שנת 2024.

פוסט מס' 1250 / 1149 א' : 

הימים ההם – הזמן ההוא שחלף ואיננו עוד…נחמיה בן-אברהם ז"ל (1979 – 1921), האדם, העיתונאי, ו-שַדָּר הספורט הנפלא, המיוחד, ה-אהוב, הנערץ, והבלתי נשכח ברדיו "קול ישראל" ההוא…

לא היה עוד אחד כמותו במדינת ישראל – כמו נחמיה בן-אברהם ז"ל עיתונאי, שדר רדיו, ו-איש רדיו מוכשר ו-מחונן…אין מישהו, שדר כלשהו משדרני "קול ישראל" ההוא, בימים ההם,  ש-העפיל ו/או השתווה אז לרמת השידורים הרדיופוניים ההם של נחמיה בן-אברהם, בתולדות שידורי הספורט הישירים ההם ברדיו "קול ישראל" ההוא, מאז שנת 1949 ובמשך שנים רבות…!

לא היה כמוהו, לא קם כמותו, ואין עוד שדר רדיו אחד גם ביום הזה של קיץ 2024 במדינת ישראל שהעפיל לרמת אישיותו הרדיופונית והעיתונאית ההיא של נחמיה בן אברהם ז"ל ההוא זיכרונו לברכה…!!! הוא היה יחיד ברמתו האישית כאדם ויחיד במקצועו ואומנותו במקצועו כ-שדר רדיו בימים ההם…!   

תוספת: יחד עם זאת מוּטֶלֶת עליי ה-חוֹבָה לציין כאן שלצידו של נחמיה בן אברהם ז"ל המבורך ההוא, צמח בימים ההם שדר רדיו נוסף ב- "קול ישראל"…גם הוא ב-רמה רדיופונית – עיתונאית גבוהה מאוד…שמו : גדעון הוד יבד"ל (!). גם הוא בלתי נשכח על ידי ועל ידי רבים אחרים (!). גדעון הוד היה לא רק שדר רדיו נבון ומוכשר ברמה גבוהה מאוד בעל קול רדיופוני ונוכחות רדיופונית, אלא היה גם איש נבון ועיתונאי חכם בעל קול רדיופוני נפלא (המיקרופון נברא גם עבורו…את זאת כבר אמרתי…), אולם לא אמרתי שהוא גדעון הוד עיתונאי ושדר רדיו ברמה גבוהה מאוד, לא רק שהתמצא היטב בחומרי השידורים שלו, אלא ידע ל-מָנֵן היטב (!) את כמות המילים בהן השתמש בעת התיאור הרדיופוני שלו את התמונות ממגרשי הספורט השונים ו-את קורות האירועים החשובים ההם (חלקם נצרבו לעד בזיכרון הקולקטיבי של כולנו…) אותם העביר באמצעות המיקרופון שלו לידיעת מאזיניו הרבים במדינת ישראל…גדעון הוד המוכשר בעל מַצְפֵּן רדיופוני מדוקדק ומדויק, ידע ל-נַסֵח, לוֹמַר, ל-השתמש, ו-לפגוע "בול" במטרה במינימום תחמושת של מילים באמצעות המיקרופון ההוא שלו…(!). מדובר ביתרון, בגדולה עיתונאית – רדיופונית (וגם טלוויזיונית…) בעלת חשיבות על עצומה והשפעה גדולה על אוזנם של מאזיני הרדיו הרבים…(!). היה בעולמינו הרדיופוני ההוא…רק נחמיה בן-אברהם אחד…ויש בעולמינו הרדיופוני העכשווי הנוכחי גם רק גדעון הוֹד אחד. הוא עצמו…(!). שדרני רדיו אחרים ב- "קול ישראל" כמו דני דבורין, חנוך קינן, שמעון ווילנאי (ווילנצ'יק), ועוד כמה שדרני רדיו חובבניים אחרים (לעומתו ובהשוואה אליו אל גדעון הוד…) בימים ההם היו "בסדר…", אולם איש מהם לא התקרב באמת לרמת השידור הגבוהה במיוחד ההיא ש-אִִפְיֵינָה את נחמיה בן אברהם ז"ל ו-אח"כ גם את זאת של גדעון הוד אחריו יבד"ל…שניהם, נחמיה בן-אברהם ז"ל וגדעון הוד יבד"ל…ניצבו לבדם בודדים במשך שנים ארוכות ב-פסגת כלל השידורים ה-הֵם של רדיו "'קול ישראל" ההוא…(!).   

היה רק נחמיה בן-אברהם ז"ל ההוא…ה-מופלא, ה-אחד, ו-היחיד – שדר רדיו "קול ישראל" יקר, מדהים, בעל כישרון רדיופוני מופלא (ו- עיתונאי מדהים…) של שידורים ישירים של אירועי ספורט ארציים ובינלאומיים…והוא איננו עוד…אולם ההיסטוריה של עַם ישראל רשמה ו-הדפיסה את שמו זה מ-כבר בזיכרון הלאומי של כולנו באותיות של זהב…(!) ו-עוד פסקה נחרצת :…היה רק נחמיה בן-אברהם אחד…והוא איננו עוד… 

חלפו 45 שנים מאז הסתלקותו של נחמיה בן-אברהם ז"ל מאיתנו לעולם הבא, אולם הוא נחמיה בן-אברהם נותר בלתי נשכח ל-עַד, ל-תמיד (!). זמן רב חלף מאז…ארבע עשרות וחצי של שנים…אולם עובדות הָ-אֶמֶת ההן נותרו במקומן, ו-דָנוֹת באֶמֶת ההיסטורית ההיא, ומספרות את הָָ-אֶמֶת ההיסטורית ההיא (!)…לא היה עוד שַדָּר רדיו אחד נוסף במדינת ישראל שהגיע אֵי-פעם לרמתו הגבוהה ההיא של נחמיה בן-אברהם ז"ל בשדות הספורט הארציים והבינלאומיים בימים ההם…הוא הפך חיש מהר ב-סוף שנות ה- 40, ולכל אורכם של עשורי שנות ה- 50 וה- 60  במאה הקודמת של ה- 120 ל-שַדָּר רדיו לְאוּמִי של כלל מדינת ישראל, שַדָּר פופולארי נערץ של מדינת ישראל , עתיר כבוד כלל ארצי עצום בתחומי השידורים המדוברים…(!).

למרות הפופולאריות העצומה שלו, שעטפה אותו את נחמיה בן-אברהם, הוא נותר אדם צנוע (!). ניתנה לי הזדמנות חד פעמית להכיר אותו מקרוב פנים אל פנים ולשוחח עימו…זה קרה ו-היה במשחקי אולימפיאדת מונטריאול 1976…היה מדובר באמת באדם מיוחד במינו ונעלה…עילוי רדיופוני…איש חכם מאוד ונבון מאוד בעל כישרון עיתונאי – ובעל קול רדיופוני מדהים שהפיקו מיתרי גרונו…ואשר נותר צָנוֹעַ ועָנָיו…(!).

הוא עזב את עולמנו מוקדם מידי בשיא כוחו המקצועי כשהוא רק בן 58 שנים…(!). אלוהים כל יכול שלנו שאני מאמין בו בכל נפשי ומאודי, העניק לי את ההזדמנות ההיא ב- 1976 לפגוש אותו מקרוב (ב- מונטריאול / קנדה ב-עת שידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976), לשוחח עימו פנים אל פנים אודות מדעי שידורי הספורט ברדיו "קול ישראל" הוותיק, להכיר אותו בסמוך אליי, ולהוקיר אותו מקרוב…(!)…נתתי לו לדעת אז ב-מונטריאול 1976 את מחשבותיי המקצועניות הפרטיות שלי אודותיו כשדר רדיו…הוא היה איש נבון מאוד וחכם מאוד, וגם צנוע מאוד – שמעולם לא הגיע לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בעת ההיא : לא בתחום שידורי הספורט ו-לא בתחומי שידורי טלוויזיה אחרים (!).

שדרני הספורט הבולטים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בעשור ה- 70 ההוא במאה הקודמת היו דן שילון יבד"ל + אלכס גלעדי ז"ל + נסים קיוויתי ז"ל…וקצת מאוחר יותר הצטרף לרשימה המכובדת הטלוויזיונית הנ"ל יורם ארבל יבד"ל, ואחריו הצטרף גם מאיר איינשטיין ז"ל…  

נחמיה בן-אברהם ז"ל היה איש נבון מאוד, חכם מאוד, הגיוני מאוד, מדויק מאוד, בעל קֶסֶם אִישִי נָדִיר, ו-אף על פי כן נותר אנושי מאוד…! הוא נחמיה בן-אברהם הותיר עליי אז באולימפיאדת מונטריאול ההיא ב-קיץ 1976, שוב רושם אישי ומקצועי נדיר ו-עצום…!!! בקיץ של שנת 1949 האזנתי לו לראשונה בשעה ששידר ממגרש הפועל פ"ת את המשחק הבינלאומי הידידותי ההוא בין קבוצת הפועל פתח תקווה לבין קבוצת פנרבחצ'ה הטורקית…זאת הייתה ההיכרות הרדיופונית הראשונה שלי כילד בן 11 עם קולו הבלתי נשכח ההוא…ובכן, היה רק נחמיה בן-אברהם אחד…אלוהים נתן לי את ההזדמנות לפגוש אותו ולהכיר אותו מקרוב רק באולימפיאדת מונטריאול הקנדית בקיץ 1976, בעת ששידרנו ישיר את האירועים האולימפיים המרכזיים ההם ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא, והוא נחמיה בן-אברהם שידר ישיר את אותם האירועים המרכזיים ההם במשחקים האולימפיים ההם של מונטריאול 1976 …!!! כל הזכויות שמורות ל-חוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1250 / 1149 א'. נכתב ו-הועלה ל- "אוויר" על ידי, ביום שבת – 15 בחודש יוני של שנת 2024.

טקסט תמונה : קיץ 1949. תמונה היסטורית רחוקת ימים אולם אופיינית לימי רדיו "קול ישראל" ההוא. התצלום מתעד את השדר נחמיה בן-אברהם ז"ל משדר ישיר מ-כר הדשא משחק כדורגל ב-אצטדיון ר"ג ההוא, ב-טרום עידן הטלוויזיה במדינת ישראל, ב-תקופה ההיא – בזמן ההוא ש-חלף לבלי שוב מאז שנת 1949…וגם ב-משך עשורי ה- 50 וה- 60 של המאה שעברה. זמן העתיד שניצב ב-שער משכיח לעיתים את זמן ה-עבר ש-חולף במהירות עצומה…כאילו לא היה…אולם לא תמיד…נחמיה בן-אברהם ז"ל האחד והיחיד נותר בלתי נשכח ל-תמיד, ל-עַד (!)… (כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי).

המשך טקסט תמונה : ה-אומה כולה האזינה בימים ההם נעדרי מכשירי טלוויזיה, ל- שדר רדיו "קול ישראל" הבלתי נשכח ההוא נחמיה בן-אברהם ז"ל, שדר רדיו מוכשר ו-רָם מעלה מ-אין כמותו…(!) ל-עַד בלתי נשכח…(!). נחמיה בן-אברהם הפך לשדר רדיו לאומי של אירועי הכדורגל הלאומיים והבינלאומיים ה-הם בארץ ובעולם בימים ההם…(!) ונחשב עיתונאי נבון מאוד ו-בעל ידע וכישרון רדיופוני ברמה הגבוהה ביותר…(!) נחמיה בן אברהם ז"ל ניחן ב-כישרון רדיופוני עצום ורב…הוא חונן ביכולת וכישרון תיאור מיוחדים, רדיופוניים במינם, ברדיו "קול ישראל" ההוא…את אירועי המשחקים וההתמודדויות ההן, והיה בעל גוון קול רדיופוני מיוחד ו-דרמטי שהיה אופייני בימים ההם רק לו…(!). עילוי…לא היה עוד אחד כמוהו…כמו נחמיה בן-אברהם ההוא, ב-כל תולדות שידורי הספורט ההם של רדיו "קול ישראל" ההוא…(!). (כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי).

נחמיה בן – אברהם ז"ל ניצב תמיד בודד (ל-לא פרשן) עם מיקרופון הרדיו שלו שהוצב ע"י אנשי "קול ישראל" ליד קו האמצע של המגרש…(!) ולידו -טכנאי רדיו צמוד מאנשי "קול ישראל" ההוא… (!) – בסמוך ל-כר הדשא, כשהוא מעביר בשידור ישיר את אחד ממשחקיה ה-הם של נבחרת ישראל ההיא ב-כדורגל (!). נחמיה בן-אברהם ניחן באישיות נבונה וחכמה והיה עילוי רדיופוני בעל מוניטין לאומי עצום, ול-עַד ולעולם בלתי נשכח…!!!.

זווית התבוננות במשחק מגובה כר הדשא איננה נוחה, אך יתרונה בכך שהיא "סטרילית" ו-מבודדת מהקהל, וגם קרובה מאוד למוקד ההתרחשויות (על כר הדשא ואל השחקנים…), וגם ל-ספסלי שני המאמנים המחלקים הוראות לשחקניהם, ב-צעקות…אלא מה…(!).

זיהוי נוסף למען ולטובת הקוראים : עומד מימין העיתונאי הוותיק ההוא אלכסנדר אלכסנדרוני ז"ל. יושב ונשען על ידו הוא טכנאי הרדיו הוותיק של רדיו "קול ישראל" ההוא יצחק (איציק) כהן. ברבות השנים הפך איציק כהן לטכנאי ואיש קול מרכזי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ההיא…!

נחמיה בן – אברהם ז"ל היה שדר רדיו מוכשר ו-מזהיר, הטוב ביותר במדינת ישראל ההיא…!!! הידע העצום שלו ו-המוניטין האישי המקצועי שלו הפך אותו לסוג של שדר רדיו אהוד, מעולה, פופולארי, ומוכר בכל בית ישראלי ו-לכל אזרח ישראלי באשר הוא. לא היה אז עוד אחד כמותו כמו נחמיה בן אברהם ז"ל ב-כל מדינת ישראל הימים ההם…עוד שדר ספורט רדיו ברמתו הנפלאה ההיא ויוצאת דופן ה-היא של נחמיה בן-אברהם ז"ל…האחד והיחיד בחייו, וגם אחרי מותו…גם לא שדר רדיו "קול ישראל" ההוא עמי פז-טל…ו- גם ואף לא השדר גדעון הוד ה-הוא…נחמיה בן אברהם ז"ל היחיד והמיוחד, ניצב לבדו ב-פסגה הרדיופונית ההיא, הפך לאלוהי הרדיו הלאומי של מדינת ישראל, ו-היה והפך ל-בלתי נשכח ל-עַד (!).

אנוכי מדבר וכותב תמיד בשם עצמי בלבד…גם את הטקסט הזה…שדר רדיו "קול ישראל" נוסף ההוא בימים ההם דני דבורין יבד"ל, לא הגיע מעולם ל-ברכיו של השדר גדעון הוד יבד"ל, וגם לא לאלה של עמי פז-טל  יבד"ל…ולבטח לא ל-קרסוליו של נחמיה בן אברהם ז"ל…(!).

הערה שלי : גדעון הוד יבד"ל הפך לאחר הסתלקותו של נחמיה בן אברהם ז"ל ל-שדר מס' 1 של רדיו "קול ישראל" בתחומי שידורי הספורט…ועשה את תפקידו היטב ו-ללא עוררין…מוניטין "הרדיו" של גדעון הוד האפיל לחלוטין ולגמרי על אלה של דני דבורין וגם על אלה של שמעון ווילנאי ו-חנוך קינן ההם…

נחמיה בן-אברהם ז"ל, האחד והיחיד בחייו חרת את שמו באותיות של זהב בהיסטוריה של שידורי רדיו "קול ישראל" ההוא, ולא רק בתחום שידורי הספורט ההם…נחמיה בן-אברהם ז"ל בעל יכולת השידור הרדיופונית הנפלאה והמופלאה ההיא שלו…הבלתי נשכחת ההיא ל-עַד…ברמה הרדיופונית הגבוהה ביותר…שידר ישיר ברדיו "קול ישראל" ההוא ל-משל גם את מצעדי צה"ל בחגי ימי העצמאות ההם…נחמיה בן-אברהם נותר האחד ו-היחיד ל-עַד בהיסטוריה הרדיופונית ההיא שלנו…(!). בהיסטוריית שידורי הספורט  של רדיו "קול ישראל" היה רק נחמיה בן-אברהם אחד…הוא עצמו…!!! אישיות נערצת ל-עד !!! (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פסגת היכולת האנושית  ( 1. א')

הערה : המשך של קובץ 1. 1

כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמתעד יואש אלרואי.

זמן רב טרחתי ל-אתר עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא תיעוד מסודר המנציח את פועלה של "נבחרת הזָהָב" ההונגרית בכדורגל בשנים ההן של 1954 – 1949. ב- 1983 נקרתה לי לראשונה ההזדמנות טלוויזיונית שאותה לא החמצתי…(!). קניתי את הסרט הדוקומנטארי המעניין והמרתק בן שעה וחצי, הקרוי, "ARANYCSAPAT" (בתרגום לעברית : "נבחרת הזָהָב") , מעשה ידיה ופרי יצירתה של הטלוויזיה ההונגרית הציבורית המצוינת והמדויקת, ההיא, הקרויה בראשי תיבות בשפה האנגלית, MTV (!).

הסרט המצוין שיוצריו העניקו לו את ה-כותרת ה- ראויה ה-נ"ל דן בפרוטרוט בנבחרת ההונגרית הלאומית המהוללת בשנות ה- 50, נבחרת כדורגל נפלאה שברא ו-בנה מאמנה דאז גוּסְטָב שֶבֶּש. הוא שוּדָר בשני חלקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, בתוכנית הספורט ההיא רוויית הרייטינג, שהייתה קרוה "משחק השבוע", ושודרה  בימי חמישי בשבוע בין 20.00 ל- 20.55.

באותה התקופה ההיא קראתי את הספר ההוא, "גֵיא אוֹנִי", שכתבה הסופרת המוכשרת גב' שולמית לפיד ז"ל אשתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ו-אימו של יאיר לפיד יבד"ל (הטוען לכתר ראש הממשלה…). צירוף מקרים. השיחה שלי ההיא אודות הסֶפֶר הנ"ל המעניין הזה עם יוסף "טומי" לפיד התגלגלה באקראי לעניין אחר ושונה לחלוטין, ונסב לאירוע ההוא אודות, " ARANYCSAPAT" (בתרגום מהונגרית לעברית : נבחרת הזהב בכדורגל  ההיא של הונגריה בשנות השיא ה-הן של 1954 – 1949 (!)…סיפרתי לוֹ אז ל-טומי לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור ההוא אודות ו-על הסרט התיעודי המעניין והמרתק ההוא שרכשתי מ- רשת הטלוויזיה הממלכתית ההונגרית MTV המספר על ההצלחה המזהירה ההיא של נבחרת הזהב ההונגרית ההיא בכדורגל, בראשותם של המאמן הראשי ההוא גוּסְטַב שֶבֶּש ו-קפטן הנבחרת ההונגרית ההיא פֶרֶנְץ פּוּשְקַש / Ferenc Puskas (!).

יוסף "טומי" לפיד (יליד הונגריה וניצול שואה) ז"ל ביקש ממני מייד אז…לצפות בעצמו באופן אישי בקלטות המקוריות והמסקרנות ההן…כדי לשמוע בשפת הוריו (השפה ה-הונגרית) את הסיפור ההוא של ו-אודות שחקני הכדורגל ה- "מאגיאריים" שהיו גיבורי הספורט שלוֹ ו-שלי, והפכו זה מכבר ל-אגדות כדורגל בכל רחבי העולם (!). הנבחרת ההיא של הונגריה בין השנים 1945 (בתום מלחמת העולם ה-2) ל- בין שנת 1954 הייתה בלתי מנוצחת עד אותו משחק הגמר המפתיע ההוא במונדיאל שווייץ ב- 4 בחודש יולי של שנת 1954, בו הייתה פייבוריטית פה אחד ו-מוחלטת, אולם הפסידה ל-מערב גרמניה באותו משחק הגמר בתוצאה המפתיעה והדרמטית 3:2 במשחק שנערך בחודש יוני ההוא של שנת 1954 ההיא…לאחר שכבר צעדה ביתרון 2 : 0 בחלוף שמונה (8) דקות בלבד לאחר שריקת הפתיחה של השופט הבריטי לינג (Ling) משעריהם של פֶרֶנְץ פּוּשְקָאש ו-זוֹלְטָאן צִיבּוֹר. מערב גרמניה השוותה מייד את התוצאה ל- 2:2  משעריהם של מאקס מוֹרְלוֹק ו-הלמוט רָאהְן בדקה ה- 10 וה- 18. הלמוט ראהן כבש את השער השני שלו בדקה ה- 84 של המשחק המפורסם ההוא ו-אשר היה גם שער הניצחון במשחק הגמר רב ההפתעה ההוא שנערך ב-אצטדיון של העיר ברן / Berne (!). אנוכי זוכר גם היום את שמותיהם של שחקני נבחרת הפלא ה-הונגרית ההיא בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת בראשותו של המאמן הלאומי ההוא גוסטב שבש וקפטן הנבחרת ההיא שלו, פֶרֶנְץ פּוּשְקָש…!!! זה היה ההרכב ההוא של נבחרת הונגריה ההיא, המועמדת הוודאית ההיא לניצחון וזכייה בגביע העולם ההוא של מונדיאל 1954 ההוא במשחק הגמר ההוא על גביע העולם ההוא של שווייץ 1954…

שוער : גיולה גרושיץ' (Grosics).

מגינים : מגן ימני יאנו בוז'אנסקי (Buzansky), ו-מגן שמאלי מיכאיל לאנטוש (Lantos).

רצים : רץ ימני ובונה המשחק מאחור יוזף בוז'יק (Boszik), בלם גיולה לוראנט (Lorant), רץ שמאלי זאכאריאש (Zakarias).

חלוצים : קיצוני ימני זולטאן ציבור (Czibor), מקשר ימני שאנדור קוצ'יש (Kocsis), חלוץ מרכזי נאנדור הידגקוטי (Hidegkuti), מקשר שמאלי פרנץ פושקאש (Puskas, ומי שהיה גם קפטן הנבחרת ההונגרית ההיא), ו- קיצוני שמאלי ג. טוט (Toth).

הערה שלי : עלות קניית הסרט ההונגרי הדוקומנטארי המרתק והמהולל הזה, עמדה אז בשנים ההן על מחיר אפסי -זול במיוחד, 1200 דולר בלבד…(!). מדובר ב- מחירי שוּק הטלוויזיה היָשָן ההוא שאיננו קיים עוד. היום הסרט התיעודי הנ"ל הזה הוא הרבה יותר יקר כספית ו-כלכלית (!).

הסרט ה- תיעודי המדובר ההוא (מרתק ו-בלתי רגיל…) המתעד בצילומי פילם ישנים אך נדירים ובאיכות טובה וברורה, את הישגי העַל של הנבחרת ההונגרית בימים ההם, ביניהם שני הניצחונות הגדולים והסנסציוניים ההם רבי שערים של נבחרת הונגריה על נבחרת אנגליה ב-תאריך ההוא של 25 בנובמבר 1953 באצטדיון "וומבליי" (Wembley) בלונדון בתוצאה 6 : 3 (תיעוד צילומי מיטבי של הטלוויזיה הבריטית ה- BBC, אז בימים ההם, ב- אמצעות 12 מצלמות Film…בטרם עידן ה- Video…!) וְ- אח"כ בחלוף חצי שנה גם ב-משחק הגומלין התוצאה 7 : 1 (!) שהתקיים ו-נערך ב- 23 במאי 1954 ב-אצטדיון "נֶפּ סְטָדְיוֹן" (Nep Stadion) ב-בודפשט (Budapest) בירת הונגריה. ו-גם את ההצלחות הגדולות של אותה נבחרת הונגריה ההיא בעת משחקי גביע העולם של שוויץ 1954 שהסתיימו בסופו של דבר ב-כּישלון המפתיע והצורב כ-אֵש, באותו משחק הגמר ההוא נגד נבחרת גרמניה המצוינת בראשות הקפטן ההוא שלה פריץ וולטר ו-אותה אימן בימים ההם המאמן הגרמני ההוא רב המוניטין ספ הרברגר / Sep Herberger (!). הונגריה צעדה באותו משחק הגמר ההוא נגד מערב גרמניה שנערך ב- 4 בחודש יולי של שנת 1954 באצטדיון "נויקדורף" ב- ברן / שווייץ, ביתרון 0:2 כבר לאחר 8 דקות…(!!!) משערים שכבשו שני החלוצים שלה המקשר השמאלי פֶרֶנְץ פּוּשְקָאש / Ferenz Puskas ו- הקיצוני השמאלי זולטאן ציבור ׂ/ Zoltan Cibor…אולם הפסידה בסיומו של משחק הגמר ההוא בתום 90 דקות בתוצאה 3:2 (!). החלוץ הגרמני הלמוט ראהן הכניע את השוער גְיוּלָה גְרוֹשִיץ' ו-כבש את שער הניצחון בדקה ה- 84 של המשחק המפורסם ההוא, ובכך קבע גם את התוצאה הסופית 2:3 לזכות מערב גרמניה (!). היה מדובר שוב בתוצאה סנסציונית שאיש לא חזה אותה בגלל וב- שֶל העליונות המוחלטת המובהקת של של נבחרת הונגריה ההיא בענף הכדורגל הבינלאומי בחמש השנים ההם שבין 1949 ל – 1954…!!! נבחרת הונגריה ההיא בכדורגל, בראשות המאמן הלאומי גיולה מאנדי וקפטן הנבחרת שלו פרנץ פושקש, הפכה לנערצת ו-בעלת מוניטין גלובאלי עצום בכל חלקי תבל (!‎)…לא רק באירופה…(!).

הערה שלי : פרנץ פושקש הישווה את התוצאה ל- 3:3, ממש בדקה ה- 90 והאחרונה של התמודדות הגמר ההיא באליפות העולם ההיא בכדורגל, בין גרמניה להונגריה, אולם השופט המרכזי במשחק הגמר ההוא על גביע העולם בשנת 1954 בין נבחרות הונגריה וגרמניה – האנגלי וויליאם לינג, פסל את השער הזה בטענת נבדל…(!). גרמניה הוכרזה כ-מנצחת וזכתה אז בתאריך ההוא של 4 בחודש יולי של שנת 1954 לראשונה בתולדותיה בגביע העולם ו-בתואר אלופת העולם בכדורגל (!).

ההפסד הדרמטי והבלתי צפוי ההוא של נבחרת הונגריה בתוצאה 3:2 במשחק הגמר ההוא נגד נבחרת גרמניה ב- 4 בחודש יולי בשנת 1954 ההיא באצטדיון ב-ברן, הפך ליום אבל לאומי בכל רחבי הונגריה (!).

הסרט הדוקומנטארי ה-דרמטי ורב העניין ההוא יוצֵר קונפרונטציה קולנועית מרתקת לכל אורכו בין אישיותו האופטימית והחייכנית של הקפטן ההונגרי ההוא פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) לבין דמותו הטראגית אפופת הצער והיגון ההוא של המאמן ההונגרי הלאומי, המנהיג, והמחנך גוּסְטַב שֶבֶּש (Gustav Sebes) ההוא – שנבחרתו הפסידה אז באופן סנסציוני את ההזדמנות להיות אלופת העולם בכדורגל בטורניר גביע העולם ההוא של שווייץ 1954, לאחר שנוצחה במפתיע במשחק הגמר ההוא לנבחרת מערב גרמניה בתוצאה הדרמטית והמפתיעה עד למאוד, 3:2 (!).

ההיסטוריה באשר היא ו-אלוהי המזל מעניקים בדרך כלל לכולנו, לכל אחד מאיתנו, הזדמנות דרמטית אחת, רק פעם אחת בחיים…להעפיל ל-צמרת כלשהי באשר היא בתחומי חיינו השונים והרבים (!).

הזדמנות פָּז "אלוהית" אחת כזאת של פעם אחת בחיים…(!!!)…עמדה לרשותם של המאמן ההונגרי הלאומי של נבחרת הונגריה הנפלאה ההיא בכדורגל בימים ההם, במשחק הגמר ההוא שנערך ב-טורניר מונדיאל הכדורגל של שווייץ, שנערך והתקיים ב- 4 בחודש יולי ב-קיץ ההוא של שנת 1954 ההיא…(!!!). הזדמנות הפז "האלוהית" ה-היא ניתנה ו- "הוענקה" ל- גוּסְטָב שֶבֶּש / Gustav Sebes מאמן נבחרת הונגריה ההיא ו-שחקניו, ובראשם קפטן הנבחרת שלו דאז פֶרֶנְץ פושקש / Ferenz Puskas המפורסם ורב המוניטין…יחדיו עם כל שחקני הנבחרת ה-הונגרית ההיא…אך הם החמיצו אותה…(!!!).

צריך להבין ולזכור שנבחרת הכדורגל הלאומית של הונגריה דאז – הפייבוריטית ההיא ב- % 100 (בראשות מאמנה גיולה מאנדי / Gyula Mandi, והקפטן רב המוניטין פֶרֶנְץ פושקאש / Ferenz Puskas), המועמדת הוודאית לזכייה בגביע העולם ההוא בכדורגל של 1954, הוגרלה לאחד מארבעת הבתים המוקדמים (בית מס' 2) במונדיאל שווייץ 1954 יחדיו עם נבחרת גרמניה, והביסה אותה בתוצאה 3:8…(!!!)

…אולם צריך גַם להבין ו-לזכור שמאמן נבחרת מערב גרמניה דאז ספ הרברגר הציב באותו משחק התבוסה ההוא של גרמניה בשלב המוקדם את נבחרת המילואים שלו (7 שחקני מילואים + 4 שחקני הרכב ראשון) בידיעה שנבחרתו איננה יכולה להתמודד באופן שווה ו-שקול נגד הונגריה הפייבוריטית עתירת ה-ניסיון ו-רבת המוניטין ההיא בראשותו של פרנץ פושקש ההוא…ובכל מקרה היא תפסיד ותובס…! (…והיא גרמניה תידרש להתמודד שוב מול נבחרת טורקיה ולכן בחר להציב במשחק ההוא נגד הונגריה הרכב מישני של גרמניה שכלל כאמור 7 שחקני מילואים ו- 4 שחקני הרכב ראשון)…

…ובכן נבחרת המילואים של מערב גרמניה באמת הוּבְסָה במשחק ההוא בתוצאה אסטרונומית 8 :3, ו-אוּלְצָה להתמודד במשחק ההכרעה על המקום השני (!) בבית המוקדם מס' 2 (באותה אליפות העולם בכדורגל – מונדיאל שווייץ 1954) המקנה זכות העפלה לשלב רבע הגמר) שוב נגד נבחרת טורקיה אותה ניצחה 1:4 במשחק הראשון בין שתיהן, כאמור באותו בית מס' 2 ההוא…ובכן גרמניה הביסה במשחק ההכרעה ההוא בבית 2 המוקדם שהתקיים ונערך ב-איצטדיון ב- ציריך את טורקיה בתוצאה המכרעת 2:7 (!!!) והעפילה ב-קלות לשלב רבע הגמר באותה אליפות העולם ההיא בכדורגל שהתקיימה ונערכה כאמור ב-שווייץ בקיץ ההוא של שנת 1954 ההיא.

במשחקי שלב רבע הגמר באותה אליפות העולם בכדורגל בקיץ 1954 (נערכה כאמור ב- שווייץ), הפתיעה שוב גרמניה בראשות מאמנה ספ הרברגר בעת התמודדות נגד יוגוסלוויה החזקה בעלת המוניטין ו-הפייבוריטית…מ-שניצחה אותה בתוצאה 0:2. נבחרת גרמניה המפתיעה העפילה לשלב חצי הגמר של אותה אליפות העולם בכדורגל ההיא ב- שווייץ, בקיץ 1954.

נבחרת הונגריה ההיא בראשות מאמנה ההוא גיולה מאנדי והקפטן ההוא פרנץ פושקש (היה פצוע ולא שיחק) ניצחה בשלב רבע הגמר במשחק רווי התכתשויות גופניות בין שחקני שתי הקבוצות את נבחרת ברזיל החזקה (סגנית אלופת העולם בטורניר מונדיאל 1950 הקודם שנערך ב-ברזיל) בתוצאה 4 : 2, והעפילה אף היא ל-שלב חצי הגמר של אליפות העולם ההיא ב- שווייץ בשנת 1954. 

וגם…בשלב חצי הגמר המשיכה נבחרת גרמניה ההיא בראשות מאמנה ספ הרברגר והקפטן פריץ וואלטר להפתיע וניצחה גם את נבחרת אוסטריה החזקה בתוצאה המכרעת 6 : 1…(!). נבחרת הונגריה הכישרונית (ו-עדיין…בלעדי הקפטן הפצוע פֶרֶנְץ פּוּשְקָאש) נזקקה למאמצים ענקיים כדי לנצח במשחק חצי הגמר השני את נבחרת אורוגוואי (אלופת העולם מ-1950) בתוצאה 4 : 2 לאחר תקופת הארכה בת 30 דקות (!).

במשחק הגמר של אותו מונדיאל שווייץ 1954 שנערך באיצטדיון ב-עיר ברן חוללה גרמניה בראשות מאמנה ספ הרברגר והקפטן פריץ וואלטר הפתעה עולמית בלתי נשכחת ל-עד, משניצחה את הונגריה המועמדת הוודאית לזכייה בגביע העולם ההוא, בתוצאה 3 : 2 (!!!). קפטן נבחרת הונגריה פרנץ פושקאש שהיה עדיין פצוע בקרסול רגל שמאל שלו, שיכנע את מאמנו גיולה מאנדי כי הוא החלים לחלוטין מהפציעה הקשה ההיא בקרסולו, ו-גיולה מאנדי נענה והאמין ל-טיעוניו כי הוא בריא…ושיתף אותו בהרכב…!

בטרם שריקת הפתיחה של השופט האנגלי לינג ב-משחק הגמר ההוא על גביע העולם ההוא במונדיאל שווייץ של 1954, שררה בנבחרת הונגריה הפייבוריטית תחושת ביטחון ו- אווירה של ניצחון…!!!…אולם הסוף ה-מַר ידוע וזכור היטב : הונגריה אומנם הובילה כבר בדקה ה-8 של המשחק בתוצאה 2 : 0 משעריהם של פרנץ פושקאש ו-זולטאן ציבור, אולם נכנעה לגרמניה בסיום משחק הגמר ההוא בתוצאה 2 : 3 משעריהם של מאקס מורלוק (!) ו-הלמוט ראהן (2). סנסציה רבתי שתיזכר לדורות…!!! והיא אומנם נותרה גם ביום הזה – בלתי נשכחת…!!!          

גם שאר הנבחרות הלאומיות של הונגריה בכדורגל לא העפילו יותר מאז 1954 לשום משחק גמר ב-מונדיאלים שהתקיימו לאחר שנת 1954 ההיא…(!). מדובר באחת הסנסציות המפורסמות ביותר והבלתי צפויות ביותר – שאירעו בשנת 1954 ההיא – בהיסטוריה ובתולדותיו של הכדורגל הבינלאומי לדורותיו (!!!). נבחרת מערב גרמניה ההיא בכדורגל בראשות מאמנה ספ הרברגר זכתה בבכורה לאחר שגברה במשחק הגמר על נבחרת הונגריה ההיא בתוצאה 2:3 (!). צריך לציין בראשית הפוסט הנוכחי הזה כי נבחרת הונגריה ההיא בראשות מאמנה ההוא גיולה מאנדי צעדה ביתרון 2 : 0 במשחק הגמר ההוא נגד מערב גרמניה שנערך באצטדיון "נויקדורף" של העיר ברן ב-שווייץ, כבר בדקה ה- 8 של ההתמודדות ההיא במשחק הגמר ההוא (מ-שעריהם של פרנץ פושקאש ו-זולטאן ציבור)…!!! אולם לבסוף כוחה וכישרונה לא עמדו לה והיא קרסה והפסידה בתוצאה 3:2…!!! לא יאומן כי יסופר…!!! שופט משחק הגמר ההוא בין נבחרות הונגריה וגרמניה היה וויליאם לינג האנגלי.

היה מדובר אז בסנסציה עולמית מדהימה ובלתי מתקבלת על הדעת…אולם היא קרתה…זאת האמת ההיסטורית…!!! הייתי אז בקיץ 1954 נער בן 16 שנים. אנוכי יליד ו-בן בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן…חלפו מאז 70 שנים…

אנוכי זוכר ש-שדר רדיו "קול ישראל" הנפלא והמוכשר נחמיה בן אברהם ז"ל נשלח אומנם ע"י הרדיו שלנו ל- ברן / שווייץ כדי לשדר ישיר את המשחק ההוא של גמר גביע העולם בכדורגל בין נבחרות הונגריה ומערב גרמניה (טס ללא טכנאי מסייע…), אולם קו השידור הרדיופוני שלו, לא הגיע ארצה…(!) היה מדובר אז בכישלון היסטורי והיסטרי עגום ובלתי נשכח של רדיו "קול ישראל" ההוא שלנו…אכזבה טכנית לאומית של ממש…!!!        

בימאי הסרט ההוא, " ARANYCSAPAT" בחר להעניק לו סיום סוריאליסטי עָגוּם בדיוק כפי שאומנם קרה במציאות. יוצרי הסרט החליטו להביא את מאמן נבחרת הונגריה ההוא, גוּסְטַב שֶבֶּש, בערוב ימיו לאִצטדיון "וָואנְקְדוֹרְף" ב-בֶּרְן /שווייץ, כשהם מבקשים ממנו לשחזר את תחושותיו באותו המקום הזה ביום ראשון ההוא של 4 ביולי 1954, בו הפסידה הונגריה המועמדת הבטוחה והוודאית לניצחון וזכייה בגביע העולם ההוא, ונוצחה באופן סנסציוני ו-מפתיע ע"י נבחרת מערב גרמניה. בסצנת הסיום של הסרט, נראה גוּסְטָאב שֶבִֶּש משוטט על הדֶשֶא ה-שוֹמֵם באצטדיון ב-ברן/שווייץ כשהוא פורס את ידיו, מזיל דמעות צער, ובוכה, ו-ממלמל לעצמו בעצב מַר, "…אנחנו באשמתנו לא הצלחנו לעשות את זה ב- 1954, 1000 שנים יחלפו עד אשר ל-הונגריה תהיה שוב קבוצת כדורגל ברמה של הנבחרת ההיא שהייתה לנו, כזאת שתוכל לזכות בגביע העולם בכדורגל…". גוּסטב שֶבֶּש נולד ב- 22 בינואר 1906 ונפטר מ-שִברון לֵב ב- 1983, בגיל 77.

מונדיאל שוודיה 1958 היה שיר הלל לנבחרת ברזיל ומאמנה וִויסֶנְטֶה פֵאוֹלָה. טורניר גביע העולם הזה היה עֵד להופעתם המזהירה של שני גאוני כדורגל : השחקן פֶּלֶה (Pele) בן ה- 18 ו-השחקן גָארִינְצָ'ה (Garrincha) בן 25. ברזיל זכתה בפעם הראשונה בתולדותיה בגביע העולם ו- וִויסֶנְטֶה פֵאוֹלָה גאון מחשבת הכדורגל בימים ההם, חשף אז ב- 1958 בפני העולם כולו, את מערך המשחק הקבוצתי המתמטי המחושב שלו ושל נבחרת ברזיל, ו- העוסק בשיטת העמדת השחקנים שלו על המגרש על פי תפקידיהם ו-גבולות אחריותם (מול היריב על כר הדשא), ואשר הייתה קרויה בשנים ההן, כלהלן :  4 – 2 – 4.

הערה שלי : פעם כשהיינו ילדים קטנים ו-נערים רכים, חלק מהמורים והמורות שלנו ב- ביה"ס, הטיפו למשמעת, גערו בנו, בילפו אותנו, ו-טענו שמשחק הכדורגל נועד לאנשים פראיים ולא נבונים נעדרי שכל ו-מחשבה…וכי מי שמשחק כדורגל משחית את זמנו ל-ריק ו-לשווא…(!). 

טקסט תמונה : 29 בחודש יוני של שנת 1958. סטוקהולם בירת שוודיה. הימים ההם שחלפו לבלי שוב לפני 66 שנים. זו הייתה אמורה להיות מראש תמונת "הסיום" של תחרויות מונדיאל הכדורגל ההוא של שוודיה 1958 (מנקודת מבטה של נבחרת ברזיל ההיא) והיא אכן הייתה…!!! התמונה צולמה ו-תועדה לאחר הענקת גביע העולם בתום משחק הגמר ההוא באצטדיון בסטוקהולם (בירת שוודיה) בין נבחרות ברזיל ושוודיה לקפטן וראש הקבוצה הברזילית הידראלדו לואיס בליני (!). ברזיל הביסה את שוודיה במשחק הגמר ההוא בתוצאה 5 : 2, וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע העולם בכדורגל ההוא ע"ש ז'יל רימה (!). ו-עוד פרט : הידראלדו לואיס בליני נבחר לכדורגלן היפה ביותר באותה אליפות העולם ההיא בכדורגל שהתקיימה בקיץ 1958 ב- סטוקהולם בירת שוודיה (!).  

סטוקהולם בירת שוודיה. קיץ 1958. זוהי נבחרת ברזיל אלופת העולם החדשה ב-כדורגל לאחר שניצחה את שוודיה במשחק הגמר בתוצאה 2:5 (!). המאמן, המחנך, ומנהיג הכדורגל הברזילאי וויסנטה פֵיאוֹלָה מקיים את הבטחתו ו-מצטלם עם חניכיו אלופי העולם (!). הוא ניצב ראשון משמאל יחד עם שחקניו.

הקיץ ההוא של שנת 1958 ההיא, לפני 66 שנים (!). להלן, זיהוי הנוכחים בתיעוד הנצחי ההוא על כר הדשא ב-אצטדיון ההוא בסטוקהולם בירת שוודיה, המאיישים את נבחרת הזהב ההיא בכדורגל של ברזיל. נבחרת ברזיל זוכה לראשונה בתולדותיה בגביע העולם בכדורגל ההוא, אז בקיץ 1958 (!) :

זיהוי הנוכחים בתמונה הנ"ל : כורע ראשון מימין עוזר המאמן אמאראל. זיהוי השחקנים העומדים משמאל לימין : המאמן וויסנטה פֵאוֹלָה , דז'אלמה סאנטוס, זיטו, הקפטן הידראלדו לואיז בֶּלִינִי עם הגביע (הנשים השוודיות אמרו עליו שהוא הכדורגלן היפה ביותר באליפות), נילטון סאנטוס, אורלאנדו, והשוער גִ'ילְמַאר. זיהוי השחקנים הכורעים משמאל לימין : גָארִינְצָ'ה, דִידִי, פֶּלֶה, וָואוָוה, זָאגָאלוֹ, ועוזר המאמן אָמָארָאל. (באדיבות SVT ו- TV  GLOBO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל שוודיה 1958. הכדורגלן הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו בן 18 שנודע בכינויו "פלה" נחשב לגדול שחקני ברזיל והעולם בכל הזמנים. הוא היה שלוש פעמים אלוף עולם במונדיאל 1958, צִ'ילֶה 1962, ו- מכסיקו 1970.

טקסט תמונה :  29 ביוני 1958. מונדיאל שוודיה 58'. האצטדיון בסטוקהולם. נבחרת ברזיל דקות ספורות בטרם תחילת משחק הגמר נגד נבחרתה של שוודיה.

זיהוי העומדים מימין לשמאל : השוער גילמאר, אורלאנדו, נילטון סאנטוס, הקפטן הידראלדו לואיס בליני (השחקן הכי יפה בימים ההם בין כל השחקנים האחרים), זיטו, דז'אלמה סאנטוס.

זיהוי הכורעים מימין לשמאל : המעסה אמריקו, מריו זאגאלו, וואווה, פלה (כינויו "פלה", אך שמו המלא הוא אדסון אראנטז דו נאסימנטו), דידי, ו- גארינצ'ה (כינויו "גארינצ'ה" , אולם שמו המלא הוא מנואל פרנצ'יסקו דוס סאנטוס).

טקסט תמונה : 29 בחודש יוני של שנת 1958. קפטן נבחרת ברזיל והכדורגלן היפה ביותר באליפות שוודיה 58' הידראלדו לואיס בליני, מניף את גביע העולם ע"ש ז'יל רימה.

הצפייה הטלוויזיונית בשידור הטלוויזיוני הישיר ההוא ב- 4 ביולי 1954 במשחק הסנסציוני מערב גרמניה – הונגריה 2:3, הייתה חד פעמית (!). מי שראה את המשחק ההוא בשידור הישיר ההוא בטלוויזיה, ואשר הופק ושודר אז ע"י הטלוויזיה השווייצרית ההיא היה בר מזל. כאמור, אין שום זכר צילומי Video ממנו מפני שמהנדסי הטלוויזיה טרם למדו ולא ידעו אז כיצד ואיך ל-הקליט את התמונה האלקטרונית. הם ידעו להפיק אותה אך לא לשַמְרָה. נותרו לזיכרון רק צילומי Film מאותו האירוע דאז ה-הוא הנ"ל.

במונדיאל שוודיה 1958 הביא מאמן נבחרת ברזיל וויסנטה פיאולה ל-כר הדשא את שיטת המשחק החדשנית שלו, 4 – 2 – 4 . נבחרת ברזיל בשורותיה שיחקו גאוני כדורגל כמו גארינצ'ה, פלה, ו-דידי ו "מוציא לפועל" ברמתו של וואווה, ניצחה במשחק הגמר בסטוקהולם את נבחרת שוודיה 2:5 וזכתה לראשונה בתולדותיה בבכורה העולמית. וויסנטה פיאולה (עומד קיצוני משמאל) נראה כ-פרופסור ל-כלכלה באוניברסיטת ריו דה ז'אניירו אולם הוא היה בכל מקרה איש חושב ופרופסור לכדורגל.

טקסט תמונה, תזכורת נוספת : 29 בחודש יוני של שנת 1958. מונדיאל הכדורגל של שוודיה 58'. האצטדיון בסטוקהולם. נבחרת ברזיל חוגגת זכייה ראשונה בתואר אלופת העולם בכדורגל. המאמן העניו והצנוע אולם הידען וויסנטה פאולה (קיצוני משמאל), הצטרף לשחקניו. הקפטן הידראלדו לואיס בליני (עומד במרכז) מחזיק את גביע העולם ע"ש ז'יל רימה.

טקסט תמונה : 29 בחודש יוני של שנת 1958. ה-איצטדיון ב-סטוקהולם בירת שוודיה. תמונת הסיום של מונדיאל שוודיה 1958. ברזיל היא אלופת העולם בכדורגל לאחר שניצחה את שוודיה במשחק הגמר בתוצאה 2:5. המאמן, המחנך, ומנהיג הכדורגל הברזילאי ההוא, וויסנטה פֵאוֹלָה – מקיים את הבטחתו ומצטלם עם חניכיו. הוא ניצב ראשון משמאל יחדיו עם שחקניו (!). כורע ראשון מימין עוזר המאמן אמאראל. זיהוי העומדים משמאל לימין : המאמן וויסנטה פֵאוֹלָה, דז'אלמה סאנטוס, זיטו, הקפטן הידראלדו לואיז בליני עם גביע העולם הנכסף שהיא זכתה בו לראשונה בתולדותיה ! (…נשות שוודיה אמרו עליו אז על הקפטן הידראלדו לואיס בליני, שהוא הכדורגלן היפה ביותר באליפות ההיא של 1958, וכך גם הגדירו אותו מצלמות הסטילס העיתונאיות ומצלמות הטלוויזיה ההם בימים ההם לפני 66 שנים בעת כתיבת הפוסט הנוכחי על ידי…!), נילטון סאנטוס, אורלאנדו, והשוער גִ'ילְמַאר. זיהוי הכורעים משמאל לימין : גארינצ'ה, דידי, פֶּלֶה, וואווה, זָאגָאלוֹ, ועוזר המאמן אָמָארָאל. (התמונה באדיבות SVT ו- TV  GLOBO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1154 (א'). הימים ההֵם. ל-זִכְרָם של הכדורגלן ה-ברזילי המנוח פֶּלֶה (Pele) ז"ל ו-של אשת רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, העיתונאית והשדרנית רבת המוניטין ברברה וולטרס  (Barbara Walters) המנוחה ז"ל. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי. 

פוסט מס' 1154 (א'). 

שחקן הכדורגל הבראזילי הנודע, רב המוניטין, הנפלא, והבלתי נשכח אדסון אראנטז דו נאסימנטו / Edson Arantes Du Nacimento, הידוע בכינויו, "פֶּלֶה" / Pele‎‎, ו-מי שהוביל את נבחרת הכדורגל של מדינתו שלוש פעמים לזכייה עולמית ולתואר אלופת תבל בכדורגל בשלושה מונדיאלים בשוודיה 1958 (פֶּלֶה היה ב-מונדיאל שוודיה 1958 נער שטרם מלאו לו 18 שנים) + צִ'ילֶה 1962 + מכסיקו 1970 איננו עוד בינינו. פֶּלֶה מת שלשום והוא בן 82.

פוסט מס' 1154 (א').

הלכה לעולמה אשת הטלוויזיה האמריקנית הידועה ורבת המוניטין ברברה וולטרס / Barbara Walters, והיא בת 93. הכרתי אישית את שניהם את ברברה וולטרס ואת פֶּלֶה. נפגשתי עימם פנים אל פנים במסגרת עבודתי ההיא המורכבת והמסובכת ב-שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ההיא בשנים ההן שחלפו בין 1971 ל- 2003. שניהם (כמו רבים אחרים) לחלוטין נותרו בלתי נשכחים עבורי. פוסט מס' 1154. הועלה לאוויר בשבת – 31 בדצמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

ימים עברו. איחלתי אז שנה אזרחית טובה לכולנו ולכולם עם פרוס שנת 2023 ההיא. אנוכי שב ורושם את הטקסט הבא הזה : תחושות ורגשות אישיים אינם מתמטיקה מדויקת. לכן קשה למדוד את מידותיהם ואת רגישותם ו-עוצמתם. אנוכי מעריך וחושב שאֵיכוּת הופעתם, מנהיגותם, ונסיקתם ההן המשותפות של האישים ה-ההם ארנון צוקרמן יבד"ל, דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ו-אלכס גלעדי ז"ל ב-שְמֵי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בעת ההיא, הזמנים ההם…לפני יותר מיוֹבֵל שנים, הייתה עִילָאִית ו-חַד פְּעָמִית…(!!!). כ-כול ש-נוֹקֵף ו-עוֹבֵר הזמן מתברר כי ייחודם ה-היסטורי של ארבעת הנ"ל לא רק ש-שמם ופועלם ההוא איננו בַּר חַלוֹף, אלא גם אֵין מדובר ביָד הָמִקְרֶה…(!). הכרתי את ארבעתם לפני כ-חמישים ושלוש שנים ב-קיץ 1971 ההוא בימים ההם – בזמן ההוא שחלף (בעת מחקר, כתיבה, ותיעוד של הפוסט הזה…), כשדן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל קיבלו אותי לעבוד בחטיבת הספורט ההיא שאותה ניהלו והובילו שניהם (!). אין לי שום הוכחה מתמטית ל-תחושתי ו-הרגשתי האישית הזאת, אולם הן כֵּנות ו-אמיתיות ובלתי נשכחות.  

———————————————————————————————

פוסט חדש מס' 1154 הועלה על ידי ל- "אוויר" לראשונה ב-גרסתו הראשונה בתאריך ההוא של יום ראשון – 1 בינואר 2023. עכשיו הוא עולה ל-"אוויר" שוב ב- 15 בחודש יוני של 2024 ב-גרסתו השנייה המורכבת, המורחבת, והמפורטת יותר + תוספות (!). כל הזכויות שמורות ל-חוקר, ה-מחבר, וה-מתעד יואש אלרואי. 

———————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל ז"ל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ז"ל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ההיא…(כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי).

אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח דאז לפניו, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא. ואח"כ בתום תקופת זמן קצרה ביותר אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק שרון העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים (תקופת זמן מקסימאלית כפי שמאשר החוק) מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007. ואז שוב התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והייתה זאת שגם הדיחה וסילקה אותו בבושת פנים ו- לאלתר מכהונתו ההיא כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 (שנתיים בטרם סיום תקופת כהונתו) באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא של מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון היה המוציא לפועל : הממנה וגם המדיח (!). יוסף בר-אל ז"ל היה מנכ"ל רשות שידור לא מוכשר ולא מוצלח, ו- פתטי, ברָמָה יְרוּדָה חסרת תקדים מכל היבט. הוא הודח וסולק ע"י  ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל ב-צֶדֶק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי ההוא. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים וכאמור על פי פקודה וצַו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל "אריק" שרון, ועל פי המלצה חמה שְגוּיָה (בלשון המעטה) של השַר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור.

ובכן, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח, סוּלָק, ו- נִזְרָק מכהונתו כ-מנכ"ל רשות שידור. זה היה יוסף בר-אל אנטי תזה למונחים של יושרה ומהימנות, ועיתונאות הגונה. אותו יוסף בר-אל שחטף שתי סטירות לחי אדומות רוויות בושה מה-ממנים הממשלתיים שֶלוֹ אלה שהפקידו בידיו כמנכ"ל רשות השידור על שני מרכיביה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל", לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).​

ל-זִכְרָם של הכדורגלן ה-ברזילאי הנפלא פֶּלֶה (Pele) ו-העיתונאית האמריקנית רבת המוניטין בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס (Barbara Walters)-המנוחים שניהם. תזכורות אישיות שלי מהימים והזמנים ההם שחלפו לא מכבר… ו-לבלי שוב…

הערה שלי :

השם האמיתי של "פֶּלֶה" (Pele) היה כלהלן : אדסון אראנטז דו נאסימנטו (Edsson Arantez Du Nacimento). "פֶּלֶֶה" – היה שם כינוי מאז ילדותו.

פוסט מס' 1154. מוֹסַד פרשנות הספורט בטלוויזיה וברדיו דורש מהמשתתפים בו מיומנות, ידע, כישרון, ו-כֵנות בדיוק כפי שנתבע מהשדרים המובילים.  פוסט מס' 1154. הועלה לאוויר ביום ראשון – 1 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי.

זיכרון 1. 

השידור ומסירת מידע בטלוויזיה מטעמם של השדרנים והפרשנים לציבור הצופים הוא מדע מפורט ומדויק. המיקרופון הטלוויזיוני דוחה כל פטפטן ולועג לשדרנים ולשדרניות למיניהם אלה שאינם יודעים ולא מוכשרים להביע את רעיונותיהם במינימום מילים ו-טקסט. המיקרופון הטלוויזיוני מעריץ את אמנון אברמוביץ' ורוחש אהדה ו-חיבה רבה לגיא פלג וקרן מרציאנו אולם מגחך מול נוכחותה ארוכת הטווח של אופירה אסייאג על המסך וכישלונה המתמשך לאורכן של שנים להביע את מחשבותיה וניתוחיה בפני הציבור על מסך הטלוויזיה באמצעות טקסטים חַדִים וקצרים. מדובר בדמות טלוויזיונית דהויה שמנסה להתבלט בכוח. הפרטנר הקבוע של אייל ברקוביץ' חיוני וטוב ממנה. וגם גיא פלג מי שהחליף באופן זמני אמש (יום שישי – 30 בדצמבר 2022) על המסך ב- " אופירה וברקוביץ' / את אייל ברקוביץ".

האם מוסד פרשנות הספורט ברדיו ובטלוויזיה חשוב ? האם צריך אותו ? האם ניתן להסתדר בלעדיו ? האם כל שַדָּר ספורט באשר הוא זקוק לפרשן – מומחה שיתייצב לצדו בעמדת השידור ? האם באמת דרושים שני קולות ליד המיקרופון כדי לתאר ולשדר ישיר אירוע ספורט אחד בין אם מדובר בכדורגל ו/או כדורסל ו/או א"ק, שחייה, התעמלות ו/או טניס ? אין לכך תשובה חד משמעית. אבל עובדה היא שהנהלות הטלוויזיה והרדיו בארץ ובעולם נוטות לאמץ פרשנים ופרשניות ומציבות אותן בעמדות השידור ליד השדרים המובילים, בעיקר כשמדובר בשידורים ישירים. תפקידו הראשי של הפרשן בעמדת השידור הוא לבאר את המהלכים שמסתתרים מאחורי מידע ה- play by play שמְסַפֵּק השַדָּר המוביל לצופיו – מאזיניו. כך אנוכי רואה את משימת הפרשנות. אחרים גורסים כי הפרשן הוא בעצם שַדָּר שני ואין רע בכך. הצופה מאזין לשתי חוות דעת אינפורמטיביות שאינן בהכרח צועדות על תפר הפרשנות. פרשן הכדורגל לשעבר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא דָנִי נוֹיְמַן שיעמם אותי עד מוות בדברי הטריוויה שלו, בחזרות מלל רוטיניות שאינן מחדשות, ובשיגור טקסטים לא נבונים. דני נוימן בפירוש הפריע בשעתו לצופיו ומאזיניו ל-צבור הנאה מחוויית הצפייה הטלוויזיונית בתחרויות הכדורגל כששימש פרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההוא. אֵין פֶּלֶא שמישהו שָם בערוץ 1 ז"ל ההוא החליט בתום מונדיאל 2014 לא להשתמש יותר בשירותיו של אותו דני נוימן.

ובכן, עבודתו של כל פרשן טלוויזיה (בכל תחום) היא מלאכה צרופה, מדויקת, וחסכונית של שימוש עשיר ונקי בלשון העברית (!!!). הכדורגלן והפרשן דני נוימן ההוא היווה עבורי אז אכזבה עמוקה בהופעתו ההיא שלו, על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא.

יוֹרָם אָרְבֵּל איננו זקוק לדָנִי נוֹיְמַן שמייצר קלישאות ולא מסביר. אוּרִי לֵוִי לא היה צריך את גוּר שֶלֶף כדי לשדר ישיר דרבי תל אביבי סוחף בכדורסל בו הפועל ת"א דלת האמצעים אך מצוידת ברוח קרב עם מאמן חריף שֵכֶל מביסה קבוצה בעלת מוניטין עצום שמנהלים אותה מיליונרים ומוביל אותה מאמן כושל. גור שלף השתפר ללא היכר מאז הימים ההם כש- פִּרְשֵן עבורי בעת אחת  מ- ההתמודדויות ההן ב- "הדר יוסף" ו-כש-הודיע לי כצופה שלו את הטקסט הבא כלהלן, "…יש איבודי כדור טובים ואיבודי כדור פחות טובים…", ואח"כ מפרשן החטאה של יוגב אוחיון (היכן הוא…?) בזאת הלשון, "…אגב זאת הייתה זריקה טובה אבל הוא פשוט לא פגע…", אפשר רק לגחך… מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה מעולם פרשן ספורט אך אנוכי לא החמצתי אותו אז בתקופה ההיא מידי יום שישי בשבוע, בעֶשֶר בוקר ברדיו גלי צה"ל, בתוכנית "עושים תרבות" של רדיו גלי צה"ל בראשות המנחה מוּלִי שַפִּירָא יבד"ל. מוּלִי שַפִּירָא רִפְרֵף בימיים הרחוקים ההם על אירועי הספורט של השבוע, אך ללא חוות דעתו הצמודה של מוטי קירשנבאום הוא מולי שפירא היה משול אז ל-קליפת השוּם…מוטי קירשנבאום ז"ל היחיד והמיוחד הוא עיתונאי חד עין וגם בעל יכולת ביטוי וכישרון אמירה. כנראה שנחוצות שתי חוות דעת ברדיו גלי צה"ל אודות אירועי הספורט של השבוע על מנת להפוך את המוסף לרלוואנטי ומעניין. המגיש והמנחה מולי שפירא איננו יכול לעשות זאת לבד, מה עוד שהאורח רב המוניטין (…שמו הולך לפניו בצדק…) מאפיל לחלוטין באישיותו וכישרונו על המארח שלו, ולא רק עליו…

זיכרון 2.

מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה וברדיו איננו כה וותיק כפי שרבים סבורים ו-נוטים לחשוב. שַדָּר הכדורגל האנגלי רב המוניטין של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme) שידר ישיר ב- 30 ביולי 1966 מאצטדיון "וומבליי" (Wembley) את משחק הגמר של המונדיאל אנגליה – מערב גרמניה 2:4 ללא פרשן צמוד. מדהים. נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם ז"ל שַדָּר הספורט המיטבי של רדיו "קול ישראל" בשלושים השנים ההן של  1977 – 1947 שידר ישיר את כל משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בית וחוץ , וגם משחקי כדורגל חשובים אחרים ללא פרשן לידו. יתירה מזאת : נחמיה בן אברהם לא שידר מתא שידור מוגבה ומבודד . הוא בחר לעצמו את זווית ההתבוננות הבעייתית ביותר של שַדָּר כדורגל משניצב תמיד בגובה פני הקרקע סמוך לכר הדשא עם המיקרופון סְטֶנְד שלו ממש בסמוך למפגש קו האורך עם קו החצי המחלק את המגרש לשניים. תמוה ולא ברור מפני שהוא ראה את אובייקט השידור שלו מנקודת מבט לא נוחה. ב- 15 באוקטובר 1961 נתן לי מנהל ענף הרֶפֶת בקיבוץ אפיקים רוּדִיק לֵוִוין יום חופש ואנוכי וקבוצת חברים טסנו ברכב של הקיבוץ לאצטדיון ר"ג כדי לראות את משחק קדם גביע העולם בכדורגל לקראת צ'ילה 1962 ישראל נגד איטליה החזקה (2 : 4). ראיתי את המשחק ההוא כשאנוכי מחזיק טרנזיסטור בידיי ומאזין לשידור הישיר של נחמיה בן אברהם. הופתעתי אז שלוש פעמים. בפעם הראשונה מפני שישראל הובילה במחצית בתוצאה 2 : 0. בשנייה נדהמתי לראות את שדר הרדיו הלאומי נחמיה בן אברהם משדר ישיר למדינה שלמה אך ניצב בודד עם המיקרופון שלו על כר הדשא ליד קו האמצע (ולא בעמדת שידור מסודרת בטריבונה). ההפתעה השלישית הייתה בעצם אכזבה. הטרנזיסטור שחשף את קולו המיוחד והדרמטי של נחמיה בן אברהם העיד כי השַדָּר הנפלא איננו מדייק תמיד ולעיתים גם מאחר לתאר את האירועים על כר הדשא.

עמדת השידור הקרקעית של נחמיה בן אברהם הטרידה אותי. אנוכי זוכר שב-עת שחזרנו בתום המשחק ההוא לקיבוץ אפיקים שוחחנו על כך שאנחנו צפינו במשחק ישראל – איטליה מזווית ראייה הרבה יותר נוחה ומכוננת בהשוואה ל-זאת של שדר הרדיו הלאומי שהמיקרופון שלו ניצב על כר הדשא במרכז…!!!. אולי ו-ייתכן כי בהתייצבותו על כר הדשא בנה לו עמדת שידור "סטרילית" ופרטית מבודדת מהקהל העצום שנאסף באצטדיון ר"ג ההוא. ו-גם : נחמיה בן אברהם שַדָּר ספורט מוכשר, עיתונאי נבון בעל ידע רב בתחומים רבים, ובעל זיכרון פנומנאלי, טען בימים ההם שהוא איננו זקוק ל-פרשן לצידו (כפי שנהוג אצלנו מימים – ימימה…).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. עשור ה- 60 של המאה שעברה. אצטדיון ר"ג. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל, שדר רדיו מוכשר מאין כמותו, בעל גוון קול מיוחד ודרמטי – ניצב בודד עם המיקרופון שלו ליד קו האמצע בסמוך לכר הדשא, ומעביר בשידור ישיר משחק כדורגל של נבחרת ישראל. זווית התבוננות במשחק מ-גובה כר הדשא איננה נוחה…אך יתרונה בכך שהיא "סטרילית" ומבודדת מהקהל, וגם קרובה מאוד למוקד ההתרחשויות על כר הדשא, ואל השחקנים וגם ל-ספסל המאמנים המחלקים הוראות לשחקניהם, ב-צעקות…אלא מה…(!). עומד מימין העיתונאי הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני ז"ל. לא היה אז עוד שדר ספורט ברדיו ברמתו הייחודית והנפלאה ההיא ויוצאת דופן ה-היא של נחמיה בן-אברהם ז"ל, הבלתי נשכח (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 3.

ב- 22 בפברואר 1968 אירחה מכבי ת"א באצטדיון יד אליהו הישן והפתוח את קבוצת הפאר של ריאל במדריד במסגרת שלב רבע הגמר של גביע אירופה לאלופות בכדורסל . ריאל מדריד הייתה אז מועדון כדורסל זוהר ואלופת היבשת ובשורותיה שיחקו כוכבי כדורסל בעלי מוניטין כמו מיילס אייקן, וויין בראבנדר, וקליף לויק. בחמישייה ההיא של קבוצת מכבי ת"א ההיא תחת שרביט אימונו של יהושע רוזין ז"ל שיחקו אז טל ברודי, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים שטרקמן, אברהם הופמן, ואמנון אבידן. המשחק עורר עניין עצום בישראל ואצטדיון יד אליהו (הפתוח) היה גדוש מפֶּה לְפֶה ב- 5000 (חמשת אלפים) צופים. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם נקרא לדֶגֶל והתבקש ע"י מנהל הרדיו דאז שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל להעביר בשידור ישיר את המשחק. הטלוויזיה הישראלית הציבורית טרם נולדה. היא הייתה בשלבים הראשונים של הקמתה ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל ו-סגנו עוּזִי פֶּלֶד יבד"ל. נחמיה בן אברהם הגיע בגפו לאצטדיון יד אליהו, לחץ את היד לשר הביטחון משה דיין שהיה אורח כבוד בהתמודדות, ואָץ למיקרופון שלו על שפת המגרש למלא את משימת השידור הישיר ללא פרשן. מכבי ת"א ניצחה לאחר הארכה 88:96. אולם מה שזכור לי היה כי שַדָּר רדיו נמוך קומה (1.60 מ') בשם נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם עמד בודד על הקו, ואף על פי שלא ניצב פרשן לצדו, הטיל צֵל ענק על מדינה שלמה בקֶסֶם קולו המיוחד וכישרון התיאור הרדיופוני הישיר יוצא דופן ומרתק שלו שהורכב מ- Play by play מהול בפרשנות שלו עצמו. איש לא שאל את עצמו בימים ההם כיצד מסתדר שדר הספורט הלאומי של מדינת ישראל ללא פרשן, בלי מוסד הפרשנות.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. הימים ההם שחלפו לפני 2 דורות של זמן, זהו  אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח ההוא בשכונת יד אליהו בתל אביב. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן-אברהם ז"ל לוחץ את ידו של שר הביטחון משה דיין ז"ל דקות ספורות לפני תחילת המשחק בין קבוצות מכבי ת"א לריאל מדריד בשלב רבע הגמר של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. מכבי ת"א ניצחה לאחר הארכה בתוצאה 88:96. (התמונה באדיבות לובה קנפר קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. היסטוריה רחוקה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 56 שנים…בעת לחיצת הידיים הספורטיבית ההיא בין שר הביטחון משה דיין לבין טל ברודי (…עולה חדש יהודי – אמריקני שעזב את ביתו ב- טרנטון / ניו ג'רסי והחליט לבנות את ביתו החדש כאן אצלנו במדינת ישראל…) שחקנה והכוכב הראשי בעל המוניטין ב-הא הידיעה של קבוצת הכדורסל ההיא של מכבי ת"א…!!! המקום : אצטדיון הכדורסל ה-ישן וה-פתוח ההוא שנבנה והוקם אז ב-שכונת יד אליהו בתל אביב…[בטרם עידן עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מ- 1969 ועד היום הזה של כתיבת פוסט מס' 1154 במוצ"ש – 31 בדצמבר 2022, – וגם ב- 16 ביוני 2024…ו-לימים חתן פרס ישראל בשנת 2012ֲ…] שר הביטחון ההוא משה דיין ז"ל הבין דבר ו/או שניים בנושא של "יחסי ציבור…".

הצלם לובה קנפר ז"ל מתעד את שר הביטחון משה דיין ז"ל (אז, בן 53 בתמונה) לוחץ את ידו של כוכב מכבי ת"א טל ברודי (אז, בן 25 עולה חדש מארה"ב שהחליט לבנות את ביתו במדינת ישראל…) השחקן הבולט והמשפיע ביותר בקבוצת מכבי ת"א ההיא, דקות ספורות לפני תחילת המשחק ההוא נגד אלופת ספרד קבוצת ריאל מדריד במסגרת שלב רבע הגמר של תחרויות גביע אירופה לאלופות בכדורסל…

הישראלים כמו הישראליים…כולם מנסים שָם להידחף ל- Frame התמונה ההיא כדי לתעד את עצמם באותו התאריך ההוא של 22 בפברואר 1968, כשהם מצולמים ומונצחים יחדיו על פילם המצלמה של הצלם לובה קנפר ז"ל – יחדיו עם שר הביטחון משה דיין ז"ל ו-טל ברודי יבד"ל.

זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חצי פרצוף של נוח קליגר ז"ל אז יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, אמנון אבידן (מסב משום מה את עיניו ב-כיוונו של הכוכב טל ברודי…), בוב פדרהסט (ממושקף), ברנרד חוואסט גזבר המועדון (ראשו נראה בין משה דיין וטל ברודי…), יהושע רוזין ז"ל (הכי רחוק מהמצלמה ו-מוסתר למעלה), חיים שטרקמן, יוסף לז'ה, ומשה גולוביי. (בין טל ברודי ו-יוסף לֶזָ'ה מציצים ראשיהם של חבר ההנהלה צבי אבידן אביו של אמנון אבידן והשחקן נתנאל). (התמונה באדיבות לובה קנפר קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

זיכרון 4.

בראשית חודש נובמבר של שנת 1968 החליטו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל (יליד ארה"ב ו-מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשלבי הקמתה הראשונים בשנת 1968…ו-סגנו עוּזִי פֶּלֶד יבד"ל, שני מקימי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה…), לשדר ישיר את הדרבי התל אביבי בכדורסל בין הפועל ת"א למכבי ת"א שנועד להיערך ביום רביעי בשבוע ההוא – 13 בחודש נובמבר ההוא בשנת 1968 ההיא. התמודדות מסקרנת שכל המדינה ביקשה לצפות בה ואשר הועתקה לאצטדיון "בלומפילד" יפו בגלל בנייה מחדש ושיפוצו של אצטדיון הכדורסל הפתוח ביד אליהו. הימים היו ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניידת השידור של הטלוויזיה ה- "OB הכחול" התמקמה ב- אצטדיון "בלומפילד" שבוע לפני שריקת הפתיחה כדי להתכונן לשידור הישיר שהיה מורכב מבחינה טכנולוגית (בעת ההיא). בימאי השידור הישיר הטלוויזיוני הראשוני ההוא לפני כ- 54 (חמישים וארבע) שנים בעת מחקר וכתיבת הפוסט, היה חַגַּי מָאוּטְנֶר ולתפקיד השַדָּר התמנה גִדְעוֹן הוֹד שנמנה אז על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למרות שהיה ביסודו איש רדיו "קול ישראל", וכפוף ל-בּוֹס ההוא שלו, ה-שדר ה-בכיר ההוא נְחֶמְיָה בֵּן-אָבְרָהָם ז"ל.

גִדְעוֹן הוֹד יבד"ל היה שַדָּר כדורסל מזהיר משכמו ומעלה בעל קול רדיופוני נפלא ויכולת ווירטואוזית לא רק לבנות דרמה אלא להיות גם חלק ממנה, אולם מעניין הוא לא סמך רק על כישרונו. הוא הציב לידו בעמדת השידור כפרשן את שחקן העבר זוהר כהן , מי ששיחק בזמנו בשני מועדוני הכדורסל של הפועל ת"א ומכבי ת"א. הדרבי התל אביבי הזה זכור בגלל ה- "מארב" שהכין יו"ר מכבי ת"א נח קְלִיגֶר לשחקן היהודי – אמריקני הצעיר בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' בן 22 (קומתו 1.90) שהגיע אז לשורות הפועל ת"א מארה"ב כדי לחזק אותה כרכז משחק וקלעי. נח קְלִיגֶר טען בפני מוסדות ה- FIBA כי בארי ליבוביץ' הוא בעל עבר מקצועני ולכן איננו רשאי ליטול חלק במשחק. מזכ"ל ה- FIBA וִוילִיאָם ג'וֹנְס (William Jones) קיבל את הטיעון. בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' נעלב עד עמקי נשמתו ואמר שהשתמשו נגדו בטריק מלוכלך. הוא לא שיחק. רבבת צופים (פי שניים מתכולת אצטדיון יד אליהו הפתוח)הגיעה ל- "בלומפילד" וראתה את הפועל ת"א  מנצחת את מכבי ת"א גם ללא בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' המושעה בהפרש של שמונה נקודות בתוצאה 78 : 70. למרבה ההפתעה זה היה שידור הטלוויזיה הישיר והאחרון מאז ומעולם של שַדָּר ספורט יוצא מן הכלל בשם גִדְעוֹן הוֹד, שמבלי מֵשִים יצר היסטוריה. הוא היה האיש שבנה לראשונה את מוסד פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הצעירה לדורותיה. צריך לומר כאן עוד מילה אודותיו של גִדְעוֹן הוֹד. הוא עיתונאי ושדר רדיו רב יכולות ומוכשר ביותר. למרות שהטלוויזיה הישראלית הייתה בנובמבר 1968 כפָּנָס קֶסֶם ולו עצמו נשקף בה עתיד מזהיר, בחר להישאר ברדיו "קול ישראל".

טקסט תמונה : אפריל 1968. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 54 שנים. זוהי ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונתה ע"י העובדים ה- "OB הכחול" (ניידת השידור הטלוויזיונית הישנה הזאת נקנתה ע"י איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז עוזי פלד – בלונדון, מחברת הטלוויזיה הבריטית "THAMSE", בחודש מארס של שנת 1968 והובאה לנמל חיפה ב-אוניה) חונה עם הגעתה לארץ ליד בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1969. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זהו חדר הבקרה של אולפן טלוויזיה הישראליתהציבורית ההיא. משמאל, הבימאי חגי מאוטנר יבד"ל. מימין, זוהי מנתבת ה-תמונה (Vision Mixer) שלו, ורדינה ארז ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 5.

כמה ימים לאחר 13 בנובמבר 1968 התמנה דָן שִילוֹן ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בחודש מאי של  1970 נשלח דן שילון ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית חגי פינסקר ז"ל ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל למונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 כדי לשדר את שלושת משחקיה של נבחרת ישראל בבית המוקדם בטורניר הגמר נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה (ליד ירושלים) טרם הוקמה ולכן שלושת המשחקים הללו הוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI ברומא והטייפים הכבדים ונשלחו מייד ארצה במטוס. דן שילון שידר אז את המשחקים האלה לבדו ללא פרשן. אולם משהתבקש לשדר גם את משחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) בין נבחרות ברזיל ואיטליה (ברזיל ניצחה 4 : 1) לא סמך על עצמו והחליט לזַמֵן לעמדת השידור שלו את שני שחקני נבחרת ישראל מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל כדי ש-ישמשו פרשני עזר לצדו. עמדות השידור שנבנו עבור רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ע"י רשת הטלוויזיה המכסיקנית "TELEMEXICO" באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" ב- 1970 כללו רק שני מושבים. דן שילון החליט אם כך לחלק את העבודה. הוא קבע כי מרדכי שפיגלר ישמש פרשן שלו במחצית הראשונה וגיורא שפיגל ימלא את המשימה במחצית השנייה . מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל שימשו עוד זוג עיניים בעמדת השידור אולם התפקיד שלהם היה לספק מידע חדש. לימים בעת שיחות התחקיר עמו אמר לי אז דן שילון כלהלן : "…הייתי זקוק לפרשן. ידעתי לשדר כדורגל בטלוויזיה אולם לא הייתי ידען בתחום כמו יורם ארבל ומאיר איינשטיין…". דן שילון יצר מבלי משים היסטוריה : הוא בנה לראשונה את מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה .

טקסט תמונה : חודש יוני של שנת 1970. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 54 שנים (!). זהו דן שילון שדר הספורט מס' 1 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם…ומי שהיה גם אז מנהל מחלקת הספורט באותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…איש לא סיכן אז את מעמדו הבכיר ההוא של דן שילון איש טלוויזיה ותקשורת מוכשר – כמתכנן, מפיק, ומבצע את שידורי הספורט ההם בשני הענפים הפופולאריים ההם  כדורגל וכדורסל…נסים קיוויתי ז"ל היה אז הימים ההם השדר האולימפי המוביל בתחרויות ה- א"ק וה-שחייה…(!).

הצילום הזה מתעד את דן שילון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. דן שילון איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…אדם חכם מאוד ונבון מאוד, איש של היגיון ומחשבה מרחיקי לכת…דן שילון הוא אבי ומייסד מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בחודש נובמבר ההוא של שנת 1968 ההיא. הוא דן שילון היה מנהל חטיבת החדשות ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים 1977 – 1974 (!).

דן שילון התמנה מאוחר יותר לכתב רשות השידור בניו יורק בשנים 1981- 1977 (!). דן שילון היה בשנים ההן אחד מעמודי התווך של השידור הציבורי הראשוני ההוא במדינת ישראל…ואח"כ גם מאוחר יותר של השידור המסחרי ההוא…! דן שילון שימש בימים ההם כ- מנכ"ל מוכשר ומשגשג של קבוצת "רֶשֶת" אחת משלוש הזכייניות ("קשת" + "טלעד") שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. מדהים לראות שהוא היה איש טלוויזיה פעיל לאורכן של שנים רבות. הוא בן 83 היום בעת חיבור וכתיבת הפוסט הנוכחי הזה. תוספת : ב- 2013 בגיל 73 הנחה דן שילון בערוץ 2 המסחרי הצעיר את תוכנית האירוח "המעגל", שזכה לרייטינג נאה סביב % 20, לעיתים יותר. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1970, לפני 54 שנים. זוהי נבחרת ישראל בכדורגל ה-מתייצבת על כר הדשא בעיר טולוקה הרחוקה במונדיאל הכדורגל ההוא של מכסיקו 1970. זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : דני רום, צבי רוזן, שמואל רוזנטל, דוד פרימו, ישעיהו שווגר, והשוער יצחק וויסוקר. זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : הקפטן מרדכי שפיגלר, יהושע פייגנבאום, רחמים טלבי, יצחק שום, ו- גיורא שפיגל. (התמונה באדיבות קבוצת הטלוויזיה "TELEMEXICO 1970". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 6. 

מוסד פרשנות הכדורגל היה זָר לחלוטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה אז ב- 1970. צריך להבין שבעת הדיונים בהנהלת רשות השידור על הטסת דן שילון ונחמיה בן אברהם למונדיאל מכסיקו 1970 לא הועלתה כלל אפשרות של שימוש בפרשן. לא בעמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיונים של פּוּאֶבְּלָה, טוֹלוּקָה, ומכסיקו סיטי וגם לא באולפן הטלוויזיה בירושלים. שכירת מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל ע"י דן שילון והרצון להיעזר בהם כפרשנים צמודים בעמדת השידור שלו באצטדיון ה- "אצטקה" במשחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 בו הביסה ברזיל את איטליה 4 : 1, הייתה הברקה של רגע. חידוש של שַדָּר טלוויזיה טירון וחסר ביטחון אך שקול וזהיר . התברר כי הוא הרחיק ראות.

טקסט מסמך : ינואר 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- 53 שנים. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בעצה אחת עם מנהל רדיו "קול ישראל" ד"ר ישעיהו שפירא ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא חגי פינסקר מחליטים לשלוח ל-מונדיאל מכסיקו 1970 את שדר הטלוויזיה דן שילון ואת שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם. אין זכר להעסקת פרשן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ינואר 1970. מסמך של דן שילון שנכתב לחגי פינסקר ז"ל, יורם רונן ז"ל, ועמוס גורדון ז"ל הדן בהיערכות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה לקראת כיסוי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. מרכז מערכת הספורט בירושלים היה פיטר מיליק. למגיש התוכנית בירושלים ואחראי על השידורים התמנה שמעון טסלר ז"ל. אין זכר להעסקת פרשן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שדר רדיו "קול ישראל" נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם נשלח אף הוא ע"י מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג למונדיאל מכסיקו 1970 , אולם המשיך בשלו ושידר ישיר ממכסיקו ללא פרשן צמוד אליו . נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם לא היה היחיד שגרס "הצגת יחיד" ליד המיקרופון . גם שדר הרדיו ההונגרי המיתולוגי גְיוּרְגִי סֶפֶּשִי מילא את המשימה ללא פרשן צמוד . יש לציין עוד במאמר מוסגר כי במונדיאל מכסיקו 1970 האפילו לראשונה שידורי הטלוויזיה הצעירה בראשות דָן שִילוֹן לראשונה על שידורי רדיו "קול ישראל" הוותיק בראשות נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם אך זהו כבר סיפור אחר

זיכרון 7. מהות פרשנות הכדורגל והכדורסל.

מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה בעת שידורים ישירים – הכרחי. יש החולקים על כך. אני סבור שהצבת פרשן נחוצה בתנאי שהוא מוכשר דיו להוסיף מידע חדש לצופיו מעבר לאינפורמציית השידור ה- Play by play של השַדָּר המוביל שלו . פרשן שמפר את כלל "המידע החדש" הופך מייד למעמסה על קו השידור , נשמע כפטפטן ונתפש כמיותר . הובלתי מאות רבות של הפקות טלוויזיה בינלאומיות ביותר מ- 150 ערים הפזורות ברחבי תבל בתקופת שנות שירות ארוכות את השידור הציבורי. באצטדיוני הכדורגל, הכדורסל, הא"ק, השחייה, וההתעמלות בעולם הגדול ראיתי אין סוף עמדות שידור שנבנו תמיד עבור שדר + פרשן ו/או אפילו שני פרשנים. מנהלי תעשיית הטלוויזיה מזה שני דורות מבכרים להפקיד את שידורי הספורט הישירים בידי שדר ופרשן שתפקידם ליד המיקרופון נכרך כבר בנשימה אחת. לבטח בעידן הטלוויזיה המודרנית. פרשנות הספורט היא מומחיות. בעיקר כשמדובר בשני משחקים פופולאריים כמו כדורגל וכדורסל. קל הרבה יותר לתאר את המתרחש על כר הדשא ופרקט הכדורסל באמצעות תמונות ה- Video הטלוויזיונית מאשר לפרש אותן . ככל שהמשחק מוכר וידוע יותר לציבור כך קשה יותר להסביר אותו. מן ההיבט הזה תפקידם של פרשני א"ק, שחייה, והתעמלות כמו מוּלי אֵפשטיין, גִלעד וויינגרטן, יעקב "ז'קי" ווישניה, וברוך "בוקי" צ'יש קל ופשוט יותר ממשימת הפרשנות של דני נוימן וגור שלף. וזאת מפני שהם מפרשנים ענפי ספורט שרזי וסודות הביצוע שלהם מורכבים ונסתרים מהעין הממוצעת של האדם וצופה הטלוויזיה באשר הוא. ענפי ה-א"ק, השחייה, וההתעמלות הם הנחשבים ביותר, המרתקים ביותר, ומעוררי עניין עצום במשחקים האולימפיים לדורותיהם אך באופן פרדוקסלי הם נדחקים לשוליים במדינת ישראל.

מרדכי שפיגלר נתקל בכך כששימש פרשן הכדורגל הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל מכסיקו 1970. בטרם שריקת הפתיחה לפני משחק הגמר ההוא שנערך ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי בין ברזיל ואיטליה, הוא הצהיר בפני דן שילון כלהלן, "…כי הקבוצה שתבקיע ראשונה במצב של תוצאת תיקו 0:0 היא זאת שתוביל…". קלישאה מדויקת אך לא הציבו את מרדכי שפיגלר כפרשן בעמדת השידור כדי לייצר אינפורמציית טריוויה. מרדכי שפיגלר היה בשעתו כדורגלן מחונן אחד מהטובים ביותר בהיסטוריית הכדורגל של מדינת ישראל אך אין בהכרח קורלאציה בין ההצטיינות על כר הדשא לבין הכישרון ליד המיקרופון. מרדכי שפיגלר היה כדורגלן ואדם נבון שהביא עמו סתמיות, רפיון, ואמירות נדושות למיקרופון ובכך החמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שלוֹ לצֶקֶת את היסודות ולמסד את תורת פרשנות האמת של משחק הכדורגל בטלוויזיה. הוא התחכם והתעקש לפספס את שעת הכושר ההיא בהבל פיו . כדורגלן מוכשר שהפך להיות פרשן טלוויזיה סוּפֶּר טְרִיבְיָאלִי . תרומתו ברבות השנים כפרשן לשידורי הכדורגל הישירים בארבעה מונדיאלים שונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הסתכמה בגלל זוג עיניו ולא בשל מחשבת הכדורגל שלו . מרדכי שפיגלר ידע והבין כדורגל טוב יותר מרבים אחרים אולם הוא לא הצליח לתרגם את הידע שלו לשפת טלוויזיה. במידה רבה הצטייר כמין חוכמולוג – טרחן. אף על כן פי שדרני הכדורגל שלי כמו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שמרון רחשו לפרשן מרדכי שפיגלר אמון רב ואהדה גדולה. עבורם הוא היה הרבה יותר מפרשן. הוא שימש עבורם מעין תעודת ביטוח בעמדות השידור המבודדות ב-רוֹם האצטדיונים בחו"ל, במונדיאל ספרד 1982, מונדיאל מכסיקו 1986, מונדיאל איטליה 1990, ובמונדיאל  ארה"ב 1994. גיורא שפיגל היה שונה לחלוטין וטוב ממנו בהרבה. מייד אגיע אליו.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל ההוא של ספרד 1982. ה- IBC במדריד. פרשן הטלוויזיה ההוא שלי במונדיאל ספרד 1982, מרדכי שפיגלר (מימין) ואנוכי (משמאל) יחדיו עם הכדורגלן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה (מדובר כמובן ב-Blow up עשוי דיקט בו השחקן רב המוניטין מעניק שירותי פרסום לחברת הצילום agfa). את התמונה צילמה ידידתי המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה המזכירה הראשית של OTI. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. מדריד. אנוכי (במרכז) יחדיו עם מהנדס הקול והתקשורת שלי מר מיכה לויירר ז"ל (משמאל) ועם פרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי שפיגלר יבד"ל (מימין). ברקע משמאל זהו ה- IBC הענק של Torre Espania. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חודשים יוני ו-יולי של שנת 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים בעת מחקר, כתיבה, ותיעוד הפוסט. זהו אגף במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. אנוכי (משמאל) יחדיו עם פרשן הטלוויזיה מרדכי שפיגלר (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 באוקטובר 1973. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 51 שנים. אליפות אירופה ההיא בכדורסל נערכת בעיר הספרדית ברצלונה 1973. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של ברצלונה. ה-שַדָּר דן שִילוֹן יבד"ל (מימין) והפרשן המזדמן שלו משה לֶרֶר ז"ל (משמאל) משדרים ישיר את משחק הגמר של הטורניר בו גברה יוגוסלביה על ספרד בתוצאה 67:78. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1982 אִינָה לי גורלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לפגוש שוב במונדיאל ספרד 1982 את הכדורגלן הברזילאי ׂאדסון אראנטז דו נאסימנטו ז"ל (היה ידוע בכינוי "פֶּלֶה" / Pele) מי שזכה עם נבחרתו שלוש פעמים בגביע העולם בכדורגל, ב- 1958 בשוודיה, ב- 1962 בצ'ילה, וב- 1970 ב- מכסיקו. פגשתי אותו לראשונה בחיי ב-בואנוס איירס, ב-עת מונדיאל ארגנטינה 1978. ביקשתי ממנו חתימה. הוא חתם בדרכון שלי ליד החתימה של פרנץ פושקש. ב- 1982 הצטלמנו יחדיו. "פֶּלֶה / Pele" שימש במונדיאל ספרד 1982 פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה TVGLOBO תמורת שכר של כ- 1.000000 (מיליון) דולר. ברור שהתעניינתי אצלו וביקשתי את חוות דעתו אודות מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה. פֶּלֶה היה לא רק אלוהי הכדורגל בארצו בעת ההיא. הוא היה פיגורה טלוויזיונית בינלאומית ברת סמכא ופרשנות הכדורגל שלו התקבלה כדברי אלוהים חיים. אף על פי כן טען באנגלית סבירה כי פרשנות כדורגל היא אתגר מפני שהמשחק כה אהוב וכה פופולארי בציבור ובעצם כל צופה טלוויזיה בסלון ביתו משמש גם פרשן של עצמו. פֶּלֶה הבין שטריוויה היא מלכודת "פתאים" בטלוויזיה ויש לחפש כל דרך להימנע מנְבִיבוּת מילולית על מנת להאיר את מהלכי המשחק מעבר לתיאורם ע"י השדר המוביל. אין זה פשוט כלל ועיקר להיות שדר – פרשן טלוויזיה שפוסח על טריוויה מפני שמדובר בסיקור של ענף ספורט סוּפֶּר עממי, פשוט, ואָהוּד.

טקסט תמונה : 21 ביוני 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 52 שנים. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. פֶּלֶה (Pele) נישא על כתפי אוהדים דקות ספורות לאחר שברזיל הביסה במשחק הגמר את נבחרת איטליה 1:4 וזכתה בגביע העולם בפעם השלישית בתולדותיה ובתולדותיו של פֶּלֶה. (התמונה באדיבות חברת הטלוויזיה המעסיקנית המסחרית "TELEMEXICO". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי – יוני 1978. מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978. אנוכי יחדיו ב- בואנוס איירס עם אחד משחקני הכדורגל הטובים בעולם בכל הזמנים הברזילאי אדסון אראנטז דו נאסימנטו (פֶּלֶה), מי ששימש אז בימים ההם של מונדיאל 1978 פרשן ראשי של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO, בטורניר הכדורגל ההוא המצוין לעיל. (צילום גב' אנה מריה אגירה מ- OTI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 8.

קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל בעבר הרץ הימני בִּילִי רָיְיט (Bill Wright) הפך לפרשן טלוויזיה של ה- BBC וגם של ITV. שחקן הכדורגל הנערץ הזה סיפר לי בעת פגישה בינינו ב- Workshop שקיימו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות בלונדון באוקטובר 1975 (השתתפתי ב- Workshop הזה יחדיו עם הבוס שלי אז אלכס גלעדי) משהו אודות פרשנות כדורגל. לדעתו גם שדרני טלוויזיה בריטיים דגולים ומומחים בזירת הכדורגל בימים ההם כמו אמן הדרמה ורב אמן דיוויד קולמאן (David Coleman), בארי דייוויס, (Barry Davies) ו- הְיוּ ג'ונס (Hugh Jones) היו זקוקים לפרשן לצִידָם.

לא כל שַדָּר כדורגל בטלוויזיה וודאי לא כל צופה טלוויזיה מסוגל להבין ולעכל את מערכי הקבוצות, העמדה ותפקוד השחקנים, ומהלכי הכדור בהתמודדויות השונות שמובילים בסופו של דבר לכיבוש שערים. הכדורגל הוא משחק שמרני וחוקיו נשארו כמות שהם אולם שיטות המשחק השתנו גם השתנו. הפרשנות לדעתו חיונית. ואז הביא לדוגמא את המשחק ההוא שנערך ב- 25 בפברואר 1953 באצטדיון "וומבליי" בלונדון בו ניגפה אנגליה מפני הונגריה בתוצאה 6:3. בילי רייט גרס שנבחרת הונגריה בשנים ההן של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה בראשות הקפטן פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) ומאמנם גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) הביאה שיטת משחק בלתי מקובלת בימים ההם שדמתה ל- 4 – 2 – 4 במקום ה- WM המוכר, וכה שח לי, "…המאמן שלנו וולטר ווינטרבוטום לא זיהה את שיטת המשחק ההונגרית החדישה ולא ידע לתת תשובות מתאימות ולכן הובסנו…", אמר לי בילי רייט, והוסיף, "…ספק אם שדרני ופרשני הטלוויזיה והרדיו של ה- BBC פִּענחו את חידת הכדורגל ההונגרית המתחוללת על כר הדשא ב- "וומבליי" לנגד עיניהם…". הייתה פאוזה קלה ואז הכריז באוזניי את הסלוגן המעניין והחשוב : "…משחק הכדורגל הוא אולי פשוט אך נועד לאנשים חושבים…(!)".

זיכרון 9.

אני מבקש לחזור לאותו הרגע ההוא ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" (Azteca) במכסיקו סיטי בעת משחק הגמר ברזיל – איטליה במונדיאל מכסיקו 1970, בו נעזר שדר הטלוויזיה דן שילון בפרשנותם של מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל. בעוד מרדכי שפיגלר מחמיץ את שעתו במחצית הראשונה של המשחק, מתגלה דווקא גיורא שפיגל המאופק והשקול במחצית השנייה כפרשן בעל עומק שמעמיס פחות על המיקרופון מ- מרדכי שפיגלר אולם יודע לאבחן ניואנסים . ברזיל כבר הובילה ביתרון 1:3 על איטליה אבל המגן האיטלקי הגבוה והקשוח גִ'יאָנִי פָאקֶטִי (Giacinto Facchetti) המשיך לשמור אישית לוחצת על הקיצוני הימני המסוכן של ברזיל זָ'אִירְזִינְיוֹ (Jairzinho). על פי הוראת מאמנו מָארְיוֹ זָאגָאלוֹ (Mario Zagalo) משך זָ'אִירְזִינְיוֹ במכסיקו 1970 שמאלה לעבר המרכז וגרר עמו את השומר האיטלקי שלו . נפער חלל באגף ימין של ההגנה האיטלקית. גיורא שפיגל בעל עין חדה הבחין בנעשה ואמר לדן שילון, "…תראה דן, ז'אירזיניו מושך עמו את פאקטי שמאלה בכך נוצרת פרצה באגף ימין של ה- הגנה האיטלקית שהופכת לפגיעה, ברזיל יכולה לכבוש משם שער…". הוא צדק. חלף זמן מה ולחלל הריק הזה הגיח בדקה ה- 87 המגן התוקף קָארְלוֹס אָלְבֶּרְטוֹ (Carlos Alberto) שקיבל כדור מדוד מ- פֶּלֶה (Pele) והבקיע את השער הרביעי לזכות ברזיל. לשדר דן שילון לא היה כל כישרון להבחין בניואנס שכזה. גיורא שפיגל הפך את עצמו בבת אחת לפרשן מדויק. ולא רק זאת, הוא היה מספיק עניו וצנוע כדי לא להתפאר בחזון פרשנות שלו . הרי הוא היה יכול לומר לדן שילון לאחר הבקעת השער ע"י קארלוס אלברטו "…דן , אמרתי לך…" אבל הוא לא התפתה והחריש. גיורא שפיגל לא היה פטפטן.

בעונת 2007 – 2006 שידר רָמִי וָויְיץ בערוץ 5 בכבלים משחק כדורסל בהיכל מלחה משחק כלשהו של הפועל ירושלים בשורותיה שיחק האמריקני הגבוה 2.07 מ' טֶרֶנְס מוֹרִיס (Terence Morris) . לצדו של רמי ווייץ ישב הפרשן אריה מליניאק. שחקני הקבוצה היריבה חלפו שוב ושוב על שומריהם הירושלמיים וחדרו לרחבה. טרנס מוריס שניצב במרכז ההגנה נזעק לבלום את החודרים. אריה מליניאק בעל טביעת עין של פרשן שם לב לעובדה מעניינת שרמי ווייץ לא עלה עליה. אריה מליניאק נותר עבורי גם היום איש חכם בעל אישיות נבונה…!

"…רמי, שים לב כי המגינים הירושלמיים מאפשרים לשחקנים היריבים לחדור לרחבה, ולא רק זאת, הם נזהרים מלבצע עליהם עבירות. טרנס מוריס שנחלץ לעזרתם אומנם חוסם אותם אך גם מעת לעת מבצע עבירות במקומם. אם זה יימשך בקצב הזה דווקא השחקן הטוב והמשמעותי ביותר של הפועל ירושלים יצא בחמש עבירות בשלב מוקדם מידי של משחק…",  אמר אז אריה מליניאק פרשן טלוויזיה ברמה גבוהה…! וכנ"ל גם אישיותו על המסך ומחוצה לו…! זהו בדיוק תפקידו של הפרשן… הוא אמור לפַרֵש לציבור צופי הטלוויזיה את הטעון הסבר מעבר למהלכים שמתוארים Play by play ע"י השַדָּר המוביל (!).

טקסט תמונה : סתיו 1981. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 43 (ארבעים ושלוש) שנים. אריה מליניאק (משמאל) בתחילת הקריירה שלו כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התגלה כפרשן כדורסל מֵיטָבִי אנוכי (במרכז) בתחילת הקריירה שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועורך ראשי ומפיק ראשי שלהם כפי שנקבע תפקידי ע"י הממנים והבוסים ההם שלי לפני שנים רבות, מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל. מימין, זוהי העיתונאית גב' מיכל הוכשטאט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אביב 2000. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 23 שנים. אלה הם אחד מצמדי הטלוויזיה הטובים ביותר של חטיבת הספורט בפיקודי בשידור הציבורי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעשור ה- 90 של המאה שעברה. אנוכי מציב את השדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) ואת הפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) בעמדת השידור הבכירה של ערוץ 1 בהיכל הכדורסל שהיה ממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב. הכרחתי את צוותי השידור שלי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות בעמדות השידור בשטח בדיוק כפי שהם עושים זאת באולפן הטלוויזיה. עמדת השידור היא אזור סטרילי מכובד שמיועד לצוותי השידור שמייצגים את רשת הטלוויזיה שבשמה הם פועלים. חליפות ועניבות היו פק"ל. ו-עוד דבר : מאיר איינשטיין ז"ל, אותו גייסתי מרדיו "קול ישראל" בסתיו 1990 כ-שַדָּר מוביל שלי (במקומו של יורם ארבל שנטש) הביא עמו את הממד העיתונאי בשידורי הספורט של הטלוויזיה. מההיבט הטלוויזיוני העיתונאי של שידורים ישירים וסיקורים ישירים של אירועי הספורט בארץ ובעולם, הרי שהמיקרופון של מאיר איינשטיין ז"ל שם את המיקרופון של יורם ארבל יבד"ל בכיס הקטן. היה רק מאיר איינשטיין אחד. הוא עצמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אביב 2000. היכל הספורט ביד אליהו. זוהי עמדת השידור השנייה שבניתי ליד הסל הצפוני בהיכל הספורט ביד אליהו. איישו אותה השדר אורי לוי (משמאל) והפרשן רלף קליין ז"ל (במרכז). כאן בתמונה שניהם מראיינים את מאמן מכבי ת"א מר פנחס "פיני" גרשון (מימין). ועוד דבר : אורי לוי היה מנחה פאנל מצוין אך הוא איננו שדר כדורסל באופיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 10.

מוסד פרשנות משחקי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה שָרִיר וקיים בארץ וגם בעולם. אולם לא כולם מסכימים עם נחיצותו ויעילותו בכל תנאי. ידיד אישי שלי עיתונאי הטלוויזיה ושדר ההתעמלות האולימפית הוותיק והמצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דני לבנשטיין (מחזיק בשיא עולם טלוויזיוני משְ- שִידֵר ישיר את כל תחרויות ההתעמלות לגברים ונשים באולימפיאדות מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, סיאול 1988, ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, סידני 2000, אתונה 2004, ו- בייג'ינג 2008) סבור שאין צורך בפרשן בשידורי כדורגל. המשחק הפופולארי פשוט דיו והוא נהיר ומוכר לכולם די הצורך. לצורך הצדקת טיעונו הוא מעלה את ארגומנט הצופים הרבים שגודשים את יציעי אצטדיונים בכל רחבי תבל ונהנים מהצפייה ללא גורם מתווך. "…תשמע…" הוא אומר לי רווי ביטחון עצמי ומוסיף לצידוק טיעוניו את הטיעון הבא : "…עשרות מיליונים צופי כדורגל ממלאים מידי שבוע את אצטדיוני הכדורגל בכל רחבי אירופה, מרכז ודרום אמריקה, אפריקה, אוסטרליה, אסיה, ואפילו בארה"ב ודני נוימן לא חסר להם. הם מסתדרים מצוין בלעדיו ושכמותו…". הטיעון חריף, נכון, ו-מדויק אבל עובדה שתעשיית הטלוויזיה הארצית והבינלאומית תומכת בגרסה שלי. שום רשת טלוויזיה שמכבדת את עצמה איננה מרשה היום לעצמה להושיב שַדָּר בודד בעמדת השידור, ומצמידה לו פרשן ואפילו שניים . שידורי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה תופסים היום נפח שידור עצום וכוללים בתוכם Pre Game Show, החזקת ההפסקה בין שתי המחציות, וגם ניתוח Post Mortem בסיום ההתמודדות. בית הקיבול של הטלוויזיה התעצם עד למאוד והוא דורש השתתפות של פרשנים לא רק בקצוות השידור הישיר אלא גם בתָּוֶוך שלו. דני לבנשטיין בעל השכלה טלוויזיונית רחבה כמו גם השכלה ספורטיבית אקדמאית (הוא בוגר ביה"ס הגבוה לחינוך גופני בקלן – גרמניה) מעיר את תשומת לבי כי למיטב ידיעתו שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF דחו בשעתו את רעיון שיתוף פרשן בשידורים הישירים שלהם, אך הוא מוסיף : "…עניין שונה לחלוטין הוא שיתוף פרשן לצד שַדָּר מוביל בתחרויות ספורט שאינן פופולאריות בארץ כמו התעמלות, שחייה, וא"ק. כאן המצב הרבה יותר מורכב עבור הצופה שמתבונן אומנם במקצוע ספורט יפהפה אך בלתי מוכר . מפני שתחרויות ההתעמלות אינן מוכרות דיין לצופים הופכת גם משימתו של השַדָּר המוביל למסובכת ומסועפת והוא חייב בפרשן…", הוא אומר ומציין עוד, "…אל תשכח יואש אלרואי שמול משחק הכדורגל שהוא הומוגני בעל אופי אחיד ניצבות תחרויות ההתעמלות הרב גוניות של הגברים בהן מתחרים הספורטאים על שישה מכשירים שונים בתכלית השינוי זה מזה בתרגילי רשות וחובה ושיפוט נקודות מסובך (מקבילים, מתח, טבעות, קרקע, סוס קפיצות ו- סוס סמוכות). אותו הדבר נוגע לתחרויות ההתעמלות לנשים שמתחרות על ארבעה מכשירים שונים (מקבילים מדורגים, קורה, קרקע, ו- סוס קפיצות). היה לי קשה מאוד לשדר ישיר במשך שנות דור את תחרויות ההתעמלות באולימפיאדות ואליפויות העולם ואירופה ללא השתתפותו לצדי של הפרשן יעקב "ז'קי" ווישניה…". נהניתי להקשיב לדעותיו של דני לבנשטיין. הוא אדם ו-עיתונאי הגון ויישר דרך בעל היגיון הגיוני, והשכלה רחבה. וגם צנוע. עיתונאי שאפשר לסמוך עליו. הוא היה אחד מאישי הטלוויזיה הטובים והרציניים ביותר שפגשתי בארבעים שנות קריירה טלוויזיונית. עיתונאי ושדר בעל ערך מהזן הישן שמעולם לא חיפש תהילה אישית. תרומתו למען השידור הציבורי במשך שנים רבות הייתה עצומה. לא רק בתחום הספורט.

טקסט תמונה : החודשים ההם של יולי – אוגוסט בשנת 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 40 שנים. זוהי עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס שהוסב לרגע קט להיכל תחרויות ההתעמלות האולימפיות לגברים ונשים. שדר ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר דני לבנשטיין (שדר ועיתונאי טלוויזיה יקר ונאמן, משמאל) יחדיו עם טכנאי התקשורת הצמוד שלו משה אלוני (מימין) בעת השידורים הישירים של אירועי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (התמונה באדיבות דני לבנשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יולי – אוגוסט 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. השדר המוביל דני לבנשטיין (משמאל) עם הפרשן הצמוד שלו יעקב "ז'קי" ווישניה (מימין). (התמונה באדיבות דני לבנשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודשים ספטמבר – אוקטובר בשנת 2000 ההיא. אולימפיאדת סידני 2000. זוהי עמדת השידור הטלוויזיונית שלנו (…של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא…) בהיכל ההתעמלות ב-עיר היפהפייה, הנקייה, המסודרת, המאורגנת, והמעוצבת – סידני / Sidney האוסטראלית (!). ה-שדר המוביל את אירועי ההתעמלות לגברים ונשים דני לבנשטיין (מימין) יחדיו עם הפרשן הוותיק ההוא שלנו יעקב "ז'קי" ווישניה (במרכז, פרשן הטלוויזיה שלנו במקצוע ההתעמלות הספורטיבית האולימפי המדובר לגברים ונשים…מדובר בפרשן טלוויזיה ברמה גבוהה…!). משמאל, זהו פרשן ה-א"ק הוותיק ד"ר גלעד וויינגרטן (גם הוא פרשן טלוויזיה ברמה גבוהה במקצוע ה- א"ק האולימפית לגברים ונשים…!). (התמונה באדיבות דני לבנשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כנ"ל אמורים הדברים הנ"ל לגבי השידורים הישירים בא"ק ושחייה באולימפיאדות ואליפויות העולם . שדרים כמו נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין ז"ל, ומשה גרטל היו מתקשים להחזיק שידורים ישירים בני שעות ארוכות ללא השתתפות פרשנים לידם ולצידם ברמה של יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל, ד"ר גלעד וויינגרטן יבד"ל, וד"ר ברוך "בוקי" צ'יש יבד"ל.

זיכרון 11.

הפוסט הזה איננו קוּרְס טלוויזיה אלא דָף מֵידָע. דו"ח טלוויזיה בלבד. זה היה מזמן. אנוכי מתרשם רע מאוד מפרשן הכדורגל ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, דני נוימן. אולם הוא איננו בודד בתוך רשימה ארוכה של מומחים שונים בזירות הספורט שכשלו להיות פרשני טלוויזיה באותם מקצועות הספורט שבהם התמחו בעברם. בשנות עבודתי הרבות בשידור הציבורי הזמנתי שורה ארוכה של אישי כדורסל בולטים לכס פרשנות הטלוויזיה אולם הם לא צלחו אותו מסיבות שונות ביניהם צבי שרף, משה וויינקרנץ, רני כהנא, טל ברודי, גדי קידר, דיוויד בלאט, ואחרים. אלכס גלעדי ז"ל שידר ישיר כדורסל בשנים 1979 – 1976 ללא פרשן. פעם בסתיו 1979 נתקלנו אלכס גלעדי ואנוכי באקראי במאמן הכדורסל רלף קליין ז"ל (לימים חתן פרס ישראל) שהגיע כמונו לאצטדיון "קנדה" ברמת השרון כדי לצפות בתחרויות ה- "גראנד פרי" טניס. רלף קליין התנפל אז על אלכס גלעדי והציע לו ללמוד כדורסל משַדָּר רדיו "קול ישראל" גדעון הוד ו/או להצמיד אליו פרשן. רלף קליין פטר אותו את אלכס גלעדי, שח לו, "…אין לך מושג כ- שדר כדורסל…", ונפנה ממנו. דן שילון הצמיד אליו פרשנים מזדמנים מעֵת לעֵת כמו משֶה לֶרֶר ז"ל בזמנו. פרשני הכדורסל היחידים שהצליחו עד כה בתפקידם כפרשני כדורסל בערוץ 1 היו מר אריה מליניאק ומר אלי סהר. לא רק הצליחו אלא שגשגו לאורך תקופה ארוכה. צרתם העכשווית של פרשני ה- הוֹוֶה הוא לא רק היעדר מומחיות אלא המיקרופון הפתוח שהופך לרועץ. הפיתוי הוא עצום והחֶבְרֶה האלה שאינם למודי ניסיון לא עומדים בו. הם מפטפטים ללא תכלית. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS , ABC , ו- NBC מיסדו בשעתו לפני שנים רבות לא רק את שיתוף ה- Commentary בין שדר לפרשן אלא השאירו במתכוון את שני המיקרופונים פתוחים "לאורך כל הדרך" ואפשרו בכך דו שיח לא מכופתר. כל בר בי רב ער לעובדה הגיונית פשוטה : ככל שמדברים יותר גם אחוז השטויות עולה בהתאם. גם בארה"ב וגם בישראל. לא פעם אחת ולא פעמיים נוצרים קונפליקטים מגוחכים על קו השידור בין יורם ארבל ודני נוימן, כפי ששררו בעבר בין השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל לפרשן שלו שלמה שרף יבד"ל. פרשן יעיל מסתפק במועט ואיננו אמור להרבות במילים. רְאוּ את הפרשן המלוטש, המיומן, והחכם רב אמן אמנון אברמוביץ' בערוץ 12. פעם הבריק משנצטווה ע"י המגיש דני קושמרו לחוות את דעתו הנוגעת לתבוסתה הפוליטית ההיא של שלי יחימוביץ' מול בוז'י הרצוג (היום נשיא המדינה), % 42 מול % 58, בבחירות ליו"ר מפלגת העבודה. "…תראה דני…" פתח אמנון אברמוביץ' במונולוג קצרצר והשחיז את לשונו, כלהלן : "…שֶלִי יחימוביץ' איננה אוהבת אנשים והאנשים לא אוהבים אותה. היא אוהבת את האנושות. הצרה שהאנושות איננה הולכת לקלפי…". הוא לא נזקק ליותר מ- 18 מילים כדי להיות אפקטיבי ותכליתי ולהביע את רעיון מחשבתו במינימום טקסט.

זיכרון 12.

זה היה לפני זמן רב. בראשית עונת הכדורסל ההיא של שנת 2013. חלף מאז כמעט עשור של שנים. גור שלף הוא היום פרשן כדורסל טוב של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אולם דרכו כפרשן טלוויזיה לא הייתה סוגה בשושנים. אם ל-שדר אוּרִי לֵוִי הוותיק אִכפת מפרשן הכדורסל המתחיל והטירון גוּר שֶלֶף עליו ללמד אותו מושגי יסוד בתקשורת המונים ולשנֵן עמו רעיונות בסיסיים באופן העברת אינפורמציה לציבור באמצעות הטקסט הטלוויזיוני. בדרבי התל אביבי שנערך ב- "הדר יוסף" ביום שני האחרון – 18 בנובמבר 2013 בו גברה הפועל ת"א על מכבי ת"א 66:78 יצא גוּר שֶלֶף לא רק לא שנון אלא פטפטן מגוחך שהגה סלוגנים סתמיים שבינם לבין פרשנות אין דבר וחצי דבר, כמו :

1. מרגיש טוב מאוד לימונד…% 70 מהעניין זה ביטחון…

2. יונתן שולדבראנד אם הוא לא קולע…אין לו מה לחפש במגרש…

3. יש איבודי כדור טובים ואיבודי כדור פחות טובים…

4. ג'ו אינגלס לא מצליח לקלוע את הזריקה הראשונה…

5. אני בטוח שדיוויד בלאט לא אוהב את ה- 19 נקודות שחטפה מכבי ת"א מהפועל ת"א…

6. עוד שלשה שהפועל ת"א מחטיאה…

7. עבירה שטותית של לימונד…

8. הפועל ת"א נראית טוב וגם מרגישה טוב…הפועל ת"א לא משאירה שום דבר…

9. הפועל ת"א נרדמה…וכדאי שיתעוררו מהר…

10. מכיוון שהפועל ת"א לא מצליחה לעצור את התקפת מכבי ת"א היא נתקעת…

11. שלא הולך – אז לא הולך…

12. כדורסל זה משחק של מומנטום…

13. אוה , אוה , אוה , אוה איזה שלשה של הפועל ת"א…

14.אוה , אוה , אוה , קרלון בראון שחקן – שחקן…

15. אדון אורי לוי כל מילה בסלע….

נדמה לי שלצופי הטלוויזיה במדינת ישראל, וודאי למשלם האגרה, הגיע אז הרבה יותר. וצריך להוסיף כאן שחלפו מאז כעשר שנים, ו-פרשן הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים גור שלף השתפר לאין ערוך…אחד מסודות הטלוויזיה הכמוסים, השמורים, והנסתרים ביותר אולם מאידך גם הגלויים והחשופים ביותר הוא היכולת והכישרון של השדרנים להביע כל רעיון בשטף, במינימום טקסט, ובמינימום שהייה על המסך. אמנון אברמוביץ' איש ערוץ 12 מהווה דוגמא טלוויזיונית נפלאה ל-פרשן ידען ומוכשר שיודע לומר ולהביע את רעיונותיו במינימום טקסט ואף על פי כן להיוותר אמין ומדויק, ו-תמיד מוכשר לפגוע בול במטרה (!). מנקודת מבטי אמנון אברמוביץ' הוא עילוי טלוויזיוני בתחום המדובר.

זיכרון 13.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות קפדניות וסבוכות ארגוניות, טכנולוגיות, ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 1154 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 1 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, וה-מחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————–

טקסט מסמך : צל"ש (!). שנת 2000 / 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נפרד ממני לאחר שהחליט לסיים את תפקידו הציבורי רָם המעלה כ- בַּקָּר ומפקח ראשי של השידור הציבורי במדינת ישראל, הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007 (התעשתה גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1154. בלי סִלְסוּלִים. רַק עוּבְדוֹת. דין ומשפט (1). אם הַזְבוּב טוֹוֶה את הַקוּרִים ואם המתיירא שומע רִשְרוּש מכל עבר במחלוקות כה קוטביות שמפרידות ביניהן 180 מעלות, הרי שאין דרך אחרת חוץ מלהתייצב בבית המשפט ולהפגיש את הסנגוריה מול הקטגוריה כדי למצוא את הַאֶמֶת. גם במחיר התפשטות והתערטלות בפני ציבור רכלן וסקרן. הַ-אֶמֶת חשובה מכּל. דינם ההוא של אלכס גלעדי ז"ל + גבי גזית ו- חיים יבין שניהם יבד"ל כמטרידים מיניים של נשים נחרץ בחברת בני אנוש ע"י עדויות בנות אנוש והעיתונאות ועיתונות, אולם לא בין כתלי בית המשפט. השלושה הנ"ל הובסו אז אולי בקרב הציבורי בטרם החלה המלחמה ובעיקר הפסידו את דעת הקהל. אולם צריך לזכור שהם לא הובסו בבית המשפט. ל- "דעת הקהל" אין בעלות על הַאֶמֶת ולא קוּשָאן על הַיוֹשְרָה. אם אכפת לשלושה הנ"ל מהמוניטין שלהם ומכבוד משפחתם, והם חושבים שנעשה להם עוול בגין הכפשה והוצאת דיבתם רעה, אזי אין להם ברירה אלא לפנות לערכאות משפטיות כדי לחפש דִין צֶדֶק גם אם מדובר בחשיפה שעתידה להיות מלוכלכת. והיא עלולה להיות כזאת. בית המשפט איננו הֵיכַל צֶדֶק מתמטי מדויק. זה עלול לקרות גם לך הקורא, ולכל אחד אחר, בבחינת "…אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט.. אבל אינך יודע איך אתה יוצא משָם…". "אין תגובה" של כל נאשם באשר הוא, כמו זאת של חיים יבין נוכח כתב האישום של גב' נעמי רון, הוא המענה הגרוע ביותר שמשאיר אותו מוטל, שַרוּעָ פרקדן בזירה בתום Knock out שהחטיפה לו יריבתו, כשהוא ממתין לספירת עֶשֶר. פוסט מס' 1154. הועלה לאוויר ביום ראשון – 1 בינואר 2023.

פרפראות.

1. סדר עולמי חדש. הפילוסופיה ההגיונית, החכמה, והמזהירה של התנהגות מעשית ומוסרית וקיום כל חברה אנושית על פי השקפת עולמו של משה רבנו כפי שבאה לידי ביטוי ב-"עשרת הדברות" החקוקות על לוחות הברית. דעת הקהל היא הגדרה חמקמקה שחשופה במקרים לא מעטים לתעמולה כוזבת, השפעות שליליות, הובלות פארטאץ', מניפולציות מגוחכות אנטי מתמטיות שרחוקות מהאמת כרחוק מזרח ממערב, וגם הסתות. מעשה "עֵגֶל הַזָהָב" (ספר "שמות" פרקים ל"א + ל"ב) בידי הָעַם ו-ע"י הָעַם בעת יציאת מצרים, בגין היעדרותו של המנהיג משה רבנו שבושש לרדת מהַר סִינַי, הוא עדות ניצחת לקלות "דעת הקהל" שניתנת בקלות ל- אינספירציה עלובה וחסרת שחר, להטיה, והשראת דֶמֶה. עשרת הדברות שחקק גדול היהודים בכל הדורות משה רבנו על לוחות הברית היוו תשובה מדויקת, הגונה ו- יישרת דרך ומוחצת מול אופציות שונות של "דֵעוֹת קָהָל" מְעֻוָותּוֹת ומוּטוֹת.

לפני אלפי שנים פרסם גדול האנשים היהודיים בכל הזמנים משה רבנו מניפסט בן עשר המלצות ו/או עקרונות ו/או תיקונים המגדירים מחדש את התנהגות פרטי החברה האנושית בינם לבין עצמם בכל תחומי חיינו. מדובר בסדר עולמי ותדריך חברתי חדש על כל מרכיביו. המסמך הדרמטי שמייצג ערכי עַל של כל חברה אנושית באשר היא, הוצא לאור ע"י משה רבנו במעמד הר סיני ההוא, ומתפרסם במלואו ובפרוטרוט בספר התנ"כי "שמות" פרק כ', ו- נקרא ע"י סופרי התנ"ך, "עשרת הדברות". עשרת הדברות מעין ספר חוקים מתקדם בין עשרה סעיפים בלבד, נכתבו בשפת זכר, ועוסקות בין היתר חוץ מאמונה אלוהית מונוגמית באלוהי ישראל ויחס דתי ומיוחד ליום השביעי בשבוע, ל- שבת, גם בהענקת יחס כבוד של ילדים להוריהם, ויחסי הגינות ו- יושרה בין אדם לחברו, קדושת חיי אדם ("לא תרצח"), ערך הרכוש שאיננו שלך ("לא תגנוב"), וגם משמעת עצמית אישית לעצמך ונאמנות משפחתית לרבות הדיבר ה- שישי, "לא תנאף". והדיבר העשירי, "לא תחמוד אשת רעך וכו'…". מי שמתעניין, קורא, ומעיין בתנ"ך יכול למצוא הרחבות ו- פיתוחים מעניינים ל- "עשרת הדברות" של משה רבנו ובתוכם שפע של דיני משפט פרטיים וחברתיים מפורטים ביותר מרחיקי לכת שמתפרסמים בארבעת הספרים שמרכיבים את חמשת חומשי תורה, "שמות" + "ויקרא" + "במדבר" + "דברים". ביניהם פרק י"ח בספר "ויקרא" שעוסק גם ואפילו באיסור יחסי מין פרוורטיים מכל הסוגים.

יש האומרים כי הסלוגן הסוציולוגי בן שלוש מילים של ר' עקיבא לתלמידיו, "ואהבת לרעך כמוך", כולל בהווייתו ובתוכו את כל עשרת הדברות ולכן משה רבנו היה יכול לקצר את הטקסט. ובכן, משה רבנו הבין דבר ו/או שניים במבנה הסוציולוגי של החברה האנושית ושל חשיבות השמירה על הגרעין המשפחתי. בהיותו מנהיג לאומי ו- גאון ענק בעל ידע בתחומים רבים של חיינו, לרבות סוציולוגיה ופסיכולוגיה ציבורית ומשפחתית, הכיר את הטבע האנושי של האדם. מדהים ואולי לא, שידע כי האדם, גברים ונשים כאחד, אינם בריות מונוגמיות. מעט מאוד גברים ונשים מוכשרים באמת להתייצב בינם לבין נפתולי נפשם, ולעמוד כחומה בצורה מול פיתויים כבדי משקל. הציווי שלו של משה רבנו, "לא תנאף", הוא מרחיק לכת מעבר לשתי המילים שמרכיבות אותו. מאחוריו מסתתרת תורת שלימה של השלטת המונוגמיה. "לא תנאף", הוא דִיבֵּר, נוסח, ו- התנסחות בשֵם תיקון חברתי הוגן והכרחי בעיניו  של אומרו. ציווי ו/או המלצה שנועדו למנוע הפקר, הוללות, התפרקות, תוהו ובוהו, ו- אנדרלמוסיה בחברה האנושית שהוא משה רבנו האחראי המבוגר בתוכה והמנהיג שלה. כנראה שאין דבר כזה מונח הנקרא "אהבה חופשית" בה יש רק זכויות של פריקת עול ללא חובות של סדר, משמעת, וכבוד. הציווי "לא תנאף", נעשה לאחר מחשבה מעמיקה של גדול האישים של העם היהודי בכל הזמנים משה רבנו (אחריו דוד בן גוריון ויצחק רבין) ומטרתו הייתה לעשות כאמור סדר הולם וחדש בחברה האנושית ובתא המשפחתי. זה מעניין ודורש בדיקה מחודשת שוב ושוב מפני שאף על פי כן ולמרות הציווי, "לא תנאף", מוסד הנישואין איננו קדוש, לא נותר מקודש, ולא ערובה לשום דבר יציב ולשום איתנות של היסודות המרכיבים את התא המשפחתי, וודאי לא יחסי הוגנות, כבוד, ונאמנות לעַד בין האישה לבעלה ו/או בין הבעל לאשתו. כל ניסוח טוב. המודל של מבנה התא המשפחתי "הקדוש" כארגון נצח, ש- כאילו איננו ניתן לפירוק, כבר לא מתאפיין עוד ככזה בחברה אנושית מודרנית רבת הפיתויים. שינויים שחלו במבנה הכלכלי בחברות מפותחות בעולם מלווים בשינויים חברתיים וערכיים, לרבות יותר דגש על חופש היחיד, הזדמנויות כלכליות לנשים ותעסוקת נשים בשכר מחוץ לבית – החלישו את מוסד הנישואין. מדע הסוציולוגיה מצא למשל לפני כמה שנים כי הסיכוי בארה"ב שנישואין יסתיימו בגירושין ו/או בפירוד יעמוד על לא פחות מ % 50 – % 40. הגורמים לירידה ביציבות הנישואין קשורים בתיעוש, אורבניזציה, ועלייה דרמטית בחופש האינדיבידואל. שפע ההזדמנויות והגירויים החיצוניים בחברה המודרנית מצליחים להאפיל על ערכי נאמנות למקור. מוסד הנישואין עבר מהפכה שלילית גם בישראל. אגף הסטטיסטיקה במשרד הפנים בישראל מצא בשנים האחרונות כי 1 מתוך 4 אירועי נישואין יסתיים בגירושין. ב- 2013 התחתנו בישראל 52705 זוגות. במקביל התגרשו 14746. כ- % 28.

זוגות מעטים רשאים להתפאר בנישואים מונוגמיים יציבים לאורך שנים ארוכות שכוללים בתוך הקשר שלהם אהבה + רֵעוּת ו- חֲבֵרוּת + נאמנות + אושר. גברים ונשים, כפופים בדרך כלל ל- מוחם (ולאו דווקא לשִכְלָם) שמפיק אין סוף תחושות, רגשות, פיתויים, התנסויות חדשות של הרפתקנות, וגם אהבות חדשות לאורך כל ימי חלדם. הגברים והנשים כפופים למוֹחָם, אולם לִבָּם לא כפוף לשִכְלָם, לכן הם אינם יצורים מונוגמיים. יש זוגות שנפרדו והיחסים בין הפרודים טובים מזוגות אחרים שנשארו לחיות יחדיו 60 שנים כאילו חבוקים זה בזרועותיה של זו וזו בזרועותיו של זה. הנוסחא האנושית לחיים בצוותא של בעל ואישה צנועים והגונים איננה אחידה, וגם הצו "לא תנאף" איננו תקף כל רגע וכל שעה. מתברר כי צווים שמדברים על קדושת התא המשפחתי נועדו כדי להפר אותם. לא תמיד אבל בטוח מעֵת לעֵת. מדהים ששני אנשים, גבר ואישה, עמדו פעם מתחת לחוּפָּה ונשבעו בשם האוֹשֶר ואלוהי הרומנטיקה אהבת נֶצַח ונאמנות עולם איש לרעהו, מחליטים עכשיו לפרק את התא המשפחתי שלהם, ולחבור לבעלים חדשים ו/או לנשים אחרות, בין אם יש להם ילדים ובין אם אַיִן. הסטיריקן גראוצ'ו מרקס התבדח פעם ואמר, ש- "הנישואים הם הגורם העיקרי לגירושים". מוסד המשפחה בחברה האנושית המודרנית איננו תמיד מונוגמי. לפתע, ואולי לא לפתע, הוא דומה במרכיביו "מאחורי הקלעים" שלו לחברת האריות והלביאות בסאוואנה האפריקנית. אין סוף גברים נשואים ולא נשואים כמו אין סוף נשים נשואות ולא נשואות בכל פינה בכדור הארץ אינם נאמנים תמיד למקור, ונכנעים ליצר ההרפתקנות ולמפעל ההורמונים הזורם ו- פועל בגופם הצעיר וההומה. האוכלוסייה האנושית ה- רוויה במוחות צעירים ומבריקים, איננה פוריטנית. חלקי פאזל רבים שלה לרבות אלה הנחשבים ל- נבונים ונבונות, עשויים למצוא את עצמם "נואפים", לפחות בחלומם. אולי לא הם אלא מחשבותיהם ודמיונם שלהם. שום חוֹק ושום משטרה אינם יכולים לשלוט ולחלוש על מוחם ודמיונותיו של בן / בת אנוש. האדם הוא פרימט נבון שמאופיין כבריאה אלוהית רב פוליגמית במחשבותיו, רעיונותיו, תחושותיו, ורגשותיו. מכאן קצרה הדרך למעשי אהבה ו- Sex מחוץ לתא המשפחתי, שמשה רבנו כינה אותם בשעתו, כ- "ניאוף". לא של כולם, לא תמיד, ולא בהכרח. אולם יש להדגיש כאן חזור והדגש כי יש להבדיל 1001 הבדלות בין התקיימות אהבה ויחסי מין ברצון ובהסכמה בין גבר ואישה בוגרים (גם אם כל אחד מהם נשוי לאישה אחרת ו/או בעל אחר), מְלֻוָוה ב- כמיהה בין שני הצדדים, בהם החשק והסקרנות האנושיים גוברים בנקל על מגבלת המָרוּת, לבין יחסים בכפייה והטרדה מצד אחד הצדדים. יחסי מין בכפייה, הטרדה מינית, אונס, ויחסי מין פרוורטיים בתוך המשפחה ומחוצה לה הם פשעים פליליים. חזונו של משה רבנו וההמלצה "לא תנאף" היו כֵּנִים אולם ההיסטוריה האנושית בת אלפי שנים הוכיחה כי מוסד הנישואין איננו תמיד עמיד ולא ערובה לשום דבר. מדובר כמובן במסגרת אישית בלבד שמבוססת על הנדסה זוגית ולא תמיד נוגעת לרוב, ל- כלל האנושות. 

ובכן, הציווי האנושי מס' 6 (בלשון זכר) במסמך "עשרת הדברות", "לא תנאף", נותר בגדר המלצה בלבד. היא לא קוימה בשלמותה מעולם ע"י כלל האנושות וגם לא ע"י שניים מגדולי העם היהודי לדורותיו, דָּוִד הַמֶלֶךְ ובנו שְלֹמה הַמֶלֶך. אֶשְנֶה ואומר שוב : יש להבדיל כאן 1001 הבדלות בין התקיימות אהבה ויחסי מין ברצון והסכמה בין גבר ואישה בוגרים מלווה ב- כמיהה בין שני הצדדים, בהם החשק והסקרנות האנושיים גוברים בנקל על מגבלת המָרוּת, לבין יחסים בכפייה והטרדה מצד אחד הצדדים. יחסי מין בכפייה, הטרדה מינית, אונס, ויחסי מין פרוורטיים בתוך המשפחה ומחוצה לה הם פשעים פליליים. דוד המלך לא נענש בגלל ריבוי נשים ולא בגלל הרוֹמָן המפורסם ופרי אהבתו לבת שבע אשת אוֹרִיָה החִתִּי (ואהבת הגומלין שלה אליו). הוא נענש ע"י נתן הנביא מפני שהוֹרָה לשר הביטחון שלו יואב בן צרויה לשלוח את אוֹרִיָה הַחִתִּי (היה קצין נודע בצבאו ואחד מאנשי השב"כ המפורסמים שהקיפו אותו), ולהציב אותו אל מול פני המלחמה החזקה, לאחר שהרומן שלו עם בת שבע נודע ו- נִגְלָה לעֵין כּל. דוד המלך ביצע פשע רצח נבזי של אוֹרִיָה הַחִתִּי במסווה של פקודה צבאית (כאילו טהורה ועניינית). הוא לא נענש בעודו בחייו. בנו שלמה המלך והבן של שלמה המלך רחבעם נכדו של דוד המלך שילמו את מחיר ההפקרות המוסרית של האבא והסבא. להווה ידוע כי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון דחה את תביעתו של סא"ל דוב ירמיה לפטר את  רמטכ"ל משה דיין מכהונתו לאחר שגילה כי אשתו שלו שוכבת ומנהלת רומן עם מפקד צבא ההגנה לישראל. דוד בן גוריון סירב לבקשתו של דוב ירמיה. הוא נימק זאת מפני שלא הייתה כאן הטרדה מינית ו/או מעשה לא מוסרי, אלא פרי מעשה אהבה של שני אנשים בוגרים שנכנסו למיטה משותפת למרות ששניהם היו נשואים.

2. היגיון משפטי.

מרבית הציבור רוחש אֵמוּן כמעט מוחלט למערכת המשפט במדינת ישראל ולשופטי מדינת ישראל, שאינם נוכחים בזירות ה- Sex והאהבה המוסכמים על שני הצדדים ו/או לשם שינוי בזירות ה- Sex והאהבה שאינם מוסכמים על ידי אחד הצדדים (במרבית המקרים נשים) וקרויים יחסי מין בכפייה ו/או הטרדה, ובמקרים קיצוניים מוגדרים ע"י הצד שאיננו מסכים, אונס. השופטים חורצים את גורל הנאשמים לחֶסֶד ו/או לשֵבֶט על פי טענות הסנגוריה ו/או הקטגוריה מבלי להיות שָם, אולם אף על פי כן רוֹב הקהל במדינת ישראל מסכים, מקבל, ומסכין עם פסקי וגזרי הדין שלהם.

הַסֶפֶר התיעודי המזהיר והמרתק "Courtroom" (בית דין) שנכתב ב- 1951 ע"י הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Rynolds) אודות המשפטנים הדגולים סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) וקלאראנס דרואו (Clarence Darrow) ואודות מערכת המשפט האמריקנית, מתעכב על הצורך להכריע בהאשמות ומחלוקות בין הניצים ע"י השופט, הסנגור, התביעה, וחבר המושבעים שלא היו נוכחים בזירות ההתרחשות. המסר העיקרי בספר "Courtroom" (בית דין) מתעקש לקבוע כי הרוב איננו קובע גם אם הוא נתמך ע"י דעת הקהל והעיתונות, אלא האמת. אותה האמת שמסתתרת בשוליים ולעיתים צריך לחפור ולגלות אותה. לא בכדי הגה השופט האמריקני אוליבר וואנדל הולמס את הסלוגן הנוגע לאותו הדבר הקרוי צֶדֶק, וכה אמר, "החוק שבו משתקפים כבמראה קסמים, לא רק חיינו שלנו, אלא של כל הבריות שהיו". על כל בן אנוש שמתעניין במונח ו/או במושג, ו/או ברעיון שנקרא "צדק", מוטלת החובה לקרוא את "Courtroom" (בית דין). סיימתי כעת לקרוא ולעיין בפעם ה- 30 בספר "Courtroom" (בית דין) וחשבתי על אלכס גלעדי המנטור שלי לפני כמעט יובל שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

טקסט מסמך : שער הכריכה של הספר הדוקומנטרי המצוין "בית דין" / "Courtroom" שחקר וכתב הסופר האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) ב- 1951. הספר "בית דין" / "Courtroom" יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר. ספר שממומלץ לקריאה ב-כל עת ל-כל בר דעת באשר הוא.

לקראת סיומו של מחקר וכתיבת הפוסט הקונקרטי הזה אני מבקש להסב את תשומת לבם של קוראי הבלוג לספרו של האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) מי שחיבר ב- 1951 את הספר הדוקומנטרי המצוין "בית דין" / "Courtroom" (יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר). הספר עוסק בביוגרפיה המשפטית המרתקת של סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) אחד הסנגורים הפליליים הנודעים והמוכשרים ביותר בארה"ב בשנות ה- 20, ה- 30, וה- 40 של המאה הקודמת. קראתי את הספר התיעודי המעניין הזה לראשונה ב- 1952 בנשימה עצורה אחת. הספר מצוי עדיין בספריית העבודה שלי. מאז 1952 עיינתי בו לפחות שלוש עשרות פעמים. הספר "בית דין" על כל הפרשות המשפטיות רבות המוניטין בהן היה מעורב המשפטן סמיואל ליבוביץ' מתוחקר היטב, כתוב ביעילות, ומנוסח בצורה נפלאה ע"י קוונטין ריינולדס. הסופר מדהים את הקורא מפני שהוא עוסק באותה המשוואה המתמטית האניגמטית המסקרנת תמיד בת נעלמים רבים, בה סנגור – משפטן מנסה לשכנע את השופטים והמושבעים שלא היו שם בזירת הפשע כי טיעוניו למען ובעד מרשו – כנים, צודקים, ואמיתיים לגמרי. הסנגוריה הפלילית של סמיואל ליבוביץ' (1978 – 1893) הייתה כה יעילה, משגשגת, פורייה, ושמו הלך לפניו, עד שגם הפושע המפורסם האיטלקי – אמריקני אל קפונה (Al Capone) ביקש לשכור את שירותיו. חלק מהפרשיות המשפטיות המרתקות ביותר בספר "בית דין" מופיעות בפרק "אויבים ציבוריים", ובתוכן גם האירוע המצמרר, חטיפת התינוק בן שנה וחצי של הטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג מהווילה רחבת הידיים שלו ב- 1932 ב- הופוול במדינת ניו ג'רסי. התינוק שהוצא ונלקח מעריסתו, נפגע ונספה במהלך החטיפה, אולם מותו הבלתי צפוי לא הפריע לחוטף לנהל מו"מ עם משפחת לינדברג כאילו בנם חי לצורך סחיטת דמי כופר גבוהים. ה- FBI נכנס לתמונה, ואחרי תקופת בילוש אינטנסיבית, לכד את החוטף מהגר גרמני בשם ברונו "ריצ'ארד" האופטמאן (Bruno "Richard" Hauptmann). משפטו של ברונו האופטמאן נמשך כמה שנים. הוא לא הודה מעולם באשמה אולם התובע הכללי של מדינת ניו ג'רסי דייוויד ווילנץ הגיש את כל ההוכחות נגד ברונו האופטמאן. לא הועילו כל הכחשותיו של החשוד וגם לא מאמציהם של שלושת הסנגורים שלו אדוארד ריילי, אגברט רוזרכראנס, ו- סי לויד פישר. ברונו האופטמאן נידון לעונש מוות. למרות שאשמתו הוכחה ללא צל של ספק נהנה ברונו האופטמאן מתמיכה ציבורית חלקית לרבות זאת של מושל מדינת ניו ג'רסי הארולד הופמאן. הסנגוריה החליטה לבקש ב- 1935 את סיועו של סמיואל ליבוביץ' ולהצטרף לצוות ההגנה של ברונו האופטמאן (תמורת שכר של מיליון דולר). סמיואל ליבוביץ' קרא את כל תרשימי המשפט (3600 עמודים) והגיע למסקנה וודאית וחד משמעית כי ברונו האופטמאן הוא החוטף. סמיואל ליבוביץ' ביקר את ברונו האופטמאן בתא הנידונים למוות בעיר טרנטון ניו ג'רסי והתנה את הצטרפותו לצוות ההגנה שלו רק באם הנאשם יודה באשמתו. ברונו האופטמאן סירב. ב- 3 באפריל 1936 הוצא ברונו האופטמאן להורג באמצעות כיסא חשמלי.

אחת הסקירות המרתקות של קוונטין ריינולדס בספר "Courtroom" קשורה לפרק הקרוי, "הזבוב טווה את הקורים", ונוגע למשפט שניהלה מדינת ניו יורק ב- 1924 נגד הארי הופמאן באשמת רצח. הארי הופמאן היה מכונאי ומסריט בבית קולנוע במאנהאטן – ניו יורק. הוא הואשם ברצח מדרגה ראשונה של אישה בשם מוד באואר ברונטית נאה בת 35 מסטייטן איילנד אך חבר המושבעים מצא אותו חייב ברצח מדרגה שנייה וזה הציל אותו מהכיסא החשמלי. הארי הופמאן טען לחפותו ואמר שאיננו אשם. זה לא עזר לו. העיתונות הייתה נגדו, דעת הקהל הייתה נגדו, וגם התביעה, הקטגוריה האגרסיבית. השופט טיירנן גזר את גזר דינו למאסר עשרים שנים עד מאסר עולם בכלא "סינג – סינג". בשעה שהוציאו את הארי הופמאן מאולם המשפט הוא זעק בצרחות לעברו של התובע המחוזי פאך, "…לך חלק את הפרס עם עדי השקר שלך. אתה יודע שאני חף מפשע כמוך…". בחלוף חמש שנים ב- 1929 ביקש הארי צ'אפמאן משפט חוזר ושלח מכתב לסמיואל ליבוביץ' וביקש ממנו שיגן עליו. מדינת ניו יורק הסכימה למשפט חוזר וסמיואל ליבוביץ' ניאות לקחת על עצמו את תפקיד הסנגור. הארי הופמאן הסתכן בגזר דין מוות של כיסא חשמלי במקרה של כישלון של סמיואל ליבוביץ' במשפט החדש. הוא שוב הצהיר בפני סמיואל ליבוביץ', "…אנוכי חף מפשע…טוב מותי על הכיסא החשמלי מחיי כאסיר בכלא…אינני אשם…לא רצחתי…". ב- 6 במאי 1929 נפתח המשפט המחודש. התברר כי במשפט הראשון נעשו טעויות קרדינליות לרבות טעויות זיהוי לרעתו של הארי הופמאן. המשפט החדש נמשך כמה חודשים ובנאום הסיכום שלו פנה סמיואל ליבוביץ' למושבעים וכה אמר להם : "…אינני מאמין שחבר המושבעים היה מוצא כֶּלֶב חייב על סמך ההוכחות שהובאו כאן…". בתּתוֹ הוראות לחבר המושבעים אמר השופט בורט ג'יי האמפרי כלהלן : "כאשר ההוכחות הן בעיקר נסיבתיות לא זו בלבד שהן חייבות להצביע על אשמה, אלא שהן צריכות להוציא מכל ספק ולקבוע באופן וודאי שהנאשם חָף מפשע". חבר המושבעים האמין בהוכחות ש- סמיואל ליבוביץ' הביא לטובתו של הארי הופמאן. המושבעים הבינו שהוכחות נסיבתיות עלולות להטעות. הארי הופמאן יצא מאולם בית הדין כשהוא בן חורין. האיגוד המקצועי של מכונאי הקולנוע סניף 306 לקח את הארי הופמאן תחת חסותו והשיג לו עבודה. הוא חזר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מותה של מוד באואר.

טקסט תמונה : 1957. ניו יורק – ארה"ב. הימים ההם הזמן ההוא לפני 65 שנים בעת כתיבת הפוסט. המשפטן היהודי – אמריקני הנודע ורָב המוניטין סמיואל "סם" ליבוביץ' (1978 – 1893, שני מימין) לוקח על עצמו את משימת הארגון של מסע נבחרת "הפועל" ישראל בכדורגל ברחבי מדינת ניו יורק. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסופר קוונטין ריינולדס (בן 55 בתמונה), השוער יעקב חודורוב (בן 30 בתמונה), שחקנית הקולנוע מרילין מונרו (בת 31 בתמונה), סמיואל "סם" ליבוביץ' (בן 63 בתמונה), ושני אנשים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מומלץ גם לקרוא את ספרו של הסופר היהודי – אמריקני הנודע מאיר לווין (Meyer Levin), הקרוי "Compulsion" / "כפייה". הספר עוסק בפרשת "הרצח המושלם" שביצעו שני נערים יהודיים – אמריקניים גאונים בני טובים למשפחות עשירות משיקאגו : נתן ליאופולד / Nathan Leopold בן 19 ו- ריצ'ארד לוב / Richard Loeb בן 19 בשנת 1924. הם רצחו מטעמי אידאולוגיה מטורפת של התנשאות ועליונות נער יהודי בן 14 אף הוא משיקאגו בשם רוברט "בובי" פראנק / Robert Frank בתקווה לחולל פשע מושלם. שניהם האמינו בכך שהם יכולים לתכנן פשע רצח מושלם.

נתן ליאופולד / Nathan Leopold נולד בנובמבר 1904. ריצ'ארד לוב / Richard Loeb נולד ביוני 1905. שניהם נחנו בכמות משכל גבוהה באופן מיוחד. שניהם דיברו שבע שפות על בוריין בגיל כה צעיר. לאחר ביצוע "הרצח המושלם" בו השליכו את קורבנם לאגם בשיקאגו, נפנו להשתעשע בכאילו סיוע למשטרת שיקאגו בפענוח הרצח. משטרת שיקאגו גילתה את הגופה מושלכת באגם ולידה זוג משקפיים יקרות שמסגרתן הייתה עשויה משריון צָב. התברר כי היו רק שלושה זוגות משקפיים כאלה בכל שיקאגו. על פי הרישום אחד מהם היה שייך לנתן ליאופולד. המשקפיים נפלו באקראי מכיס מקטורנו מבלי שהרגיש בעת השלכת גופתו של בובי פראנק לאגם. נתן ליאופולד וריצ'ארד לוב נשברו חיש מהר בחקירה המשטרתית ונשלחו מייד למעצר. שתי המשפחות היהודיות עשירות מ- שיקאגו שכרו את שירותיו של המשפטן הנודע קלאראנס דאראו / Clarence Darrow (חי בשנים 1938 – 1857) שהתפרסם גם כלוחם נאמן למען זכויות האזרח. קלאראנס דאראו נאם נאום סנגוריה הירואי וחילץ אותם מהכיסא החשמלי. שניהם נידונו למאסר עולם. בטרם הוצאו מאולם בית המשפט ההוא כשהם ממורמרים וזועקים לעבר סניגורם המפורסם זעקות שבר ומחאה על שהשאיר אותם בכלא לכל ימי חייהם תמורת השכר הנדיב שקיבל ממשפחותיהם, התבונן בהם קלאראנס דאראו במבט החודר שלו והשיב להם בשבע מילים, "אצבע אלוהים הותירה את המשקפיים בזירת הרצח", ונפנה מהם לעַד. נתן לאופולד וריצ'ארד לוב נשארו חברים גם בכלא העירוני בשיקאגו. שניהם עסקו בלימוד והוראה למען אסירים אחרים. ריצארד לוב נרצח בכלא ע"י אסיר אחר בכלא ב- 1936 שחתך אותו בסכיני גילוח. נתן לאופולד שוחרר על תנאי ב- 1957. הוא מת ב- 1971. התסריט של הסרט הדרמטי "כפייה" שנעשה בארה"ב ב- 1959 מתבסס על ספרו של מאיר לווין ומשתמש כמו הסופר בשמות בדויים של גיבורי העלילה. אורסון וולס / Orson Welles שיחק את הסנגור קלאראנס דאראו (תחת שם בדוי של ג'ונתן ווילק). דין סטוקוול / Dean Stockwell שיחק את נתן לאופולד (תחת שם בדוי של ג'אד שטיינר). בראדפורד דילמאן / Bradford Dillman שיחק את ריצ'ארד לוב (תחת שם בדוי של ארטי שטראוס).

ובאותו עניין משפט שתי הנשים שניהל המשפטן שלמה המלך בתקופת התנ"ך שלא היה נוכח בעת האירוע המצער התנ"כי ההוא. 

3. משפט שתי הנשים של שלמה המלך בן דוד המלך בתקופת התנ"ך.

בשנת 1995 נקלעה רשות השידור בראשות המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל והיועץ המשפטי שלו עו"ד צעיר עירני, חרוץ, ומוכשר בשם עמית שכטר יבד"ל (היום פרופסור עמית שכטר ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע) למחלוקת זכויות שידורים חריפה עם התאחדות הכדורגל הישראלית בראשה ניצב היו"ר גבריאל "גברי" לוי. המחלוקת הייתה כל כך חמורה עד שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. ההתאחדות שהעניקה קודם לכן בסופה של 1994 לערוץ 1 את זכויות השידורים המלאות של כל משחקי הבית הבינלאומיים של נבחרת ישראל לרבות אלה של קדם EURO 1996 וקדם מונדיאל צרפת 1998 בתום מו"מ בטקס קצר של לחיצת ידיים בין מוטי קירשנבאום לגברי לוי – חזרה בה. אירוע לחיצת הידיים התרחש לפני שני עשורים של שנים במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר"ג. שני המובילים משני צידי השולחן מוטי קירשנבאום וגברי לוי קמו מכיסאותיהם והושיטו בחיבה יד איש לרעהו. תוך כדי אחיזתם איש ביד כף רעהו ובעוד זרועותיהם מתנועעות מטה – מעלה, הגה מוטי קירשנבאום ז"ל בשפת ההומור השנונה שלו את האמירה הזאת ושיגר אותה לעברו של גברי לוי : "…האם אנחנו צריכים לומר את שתי המילים "המזל והברכה" כדרכם של היהלומנים…?". גברי לוי השיב לו מחויך : "לא איננו צריכים…עשינו הסכם…אנחנו אוהבים את מלאכת הכיסוי של יואש אלרואי שלך וציוותו…ובכן, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל הם שלכם…". ישבתי אז סמוך מאוד ל-צִידוֹ של מוטי קירשנבאום ז"ל ושמעתי כל מילה שאמרו המובילים הללו, זה של רשות השידור וההוא של התאחדות הכדורגל, האחד לשני. היועץ המשפטי עמית שכטר ישב מצדו השני. אולם עכשיו התנתה התאחדות הכדורגל את ביצוע החוזה / הסכם הזה בהסכמתה של רשות השידור לכסות גם את משחקי הליגה המשנית (הליגה הלאומית היום, הליגה הארצית דאז). מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, המשפטן שלו עמית שכטר, ואנוכי נחרדנו. מוטי קירשנבאום ועמית שכטר פנו לעו"ד רנאטו יאראק (לשעבר ראש מחלקת הבג"צים במשרד המשפטים ובעל ניסיון במשפטים בעלי מחלוקת ציבורית) וביקשו את סיועו המשפטי מפני ההתאחדות החמדנית. ואומנם נפגשנו בבית המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב. מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל שטח את טענותיו אודות המו"מ ההוא בין ההתאחדות לבין רשות השידור (התקיים כאמור בסוף 1994) בפני השופטת (אינני זוכר את שמה). הוא נידב טקסט שָחוֹר ואמר שכלל לא היה הסכם, לא בע"פ, וודאי שלא בכתב. היה מו"מ, היו דיבורים, אולם לא היה הסכם. מיד אחריו התרומם מוטי קירשנבאום ז"ל ממושבו ונאם את נאומו הצפוי, הפוך בתוכנו מזה שהגה לפניו יעקב אראל, ו- צבוע בצבע לָבָן. השופטת האזינה לטיעוני שני הצדדים, חייכה, והודיעה בנועם אולם חד וחלק לשני הטוענים, יעקב אראל מחד ומוטי קירשנבאום ז"ל מאידך, כלהלן : "תראו אנשים נכבדים, אינני יכולה לפסוק ולגזור את דיני מפני שלא הייתי שם ביניכם באותה שעת המו"מ בהתאחדות בעקבותיה טוען מר יעקב אראל להד"ם ומר מוטי קירשנבאום אומר היה גם היה", והוסיפה, "אני מציעה כי שני הצדדים יצאו החוצה וינסו להגיע להסכם חדש בכוחות עצמם בטרם אידרש אני לחרוץ את גזר הדין כמי שלא הייתה נוכחת שם במו"מ במשרדי ההתאחדות". ובאמת נטשנו לרגע את היכל המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב והתכנסנו סביב עצמנו. מוטי קירשנבאום ז"ל הבין את הרמז של השופטת הנכבדה והודיע לחבורה שסובבה אותו ליועץ המשפטי שלו עמית שכטר, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ולי כמנווט שידורי הספורט שלו – כי הוא חושב שאין לנו ברירה ואם ברצוננו לשמר לעצמנו את זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 1998 – 1995 לרבות משחקי הבית של נבחרת הישראלית בטורנירים המוקדמים של Euro 1996 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה) ושל קדם מונדיאל צרפת 1998, יהיה עלינו לקחת על עצמנו את כיסוי הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 (מאתיים אלף) זכויות שידורים. וזה גם מה שקרה בפועל. חזרנו להיכל בית המשפט ומוטי קירשנבאום ז"ל פירט ופרס בפני השופטת הנכבדה את מתכון ההיערכות החדשה שלו ואת הסכמת רשות השידור לכסות את הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 דולר זכויות שידורים. גברי לוי קפץ על המציאה והפרשה הסתיימה. צריך לזכור שמוטי קירשנבאום ז"ל הסכים ללכת לפשרה משפטית שלא הייתה בטובת רשות השידור לאחר שב- 17 במאי 1994 הפסיד מבלי שהיה כפוי לערוץ 2 הצעיר את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החזיקה בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו באופן רצוף במשך רבע מאה של שנים מ- 1969 עד 1994 ולפתע חטפה מהלומה כבדה מהשידור המסחרי שהיה עדיין דרדק טלוויזיה. טיעוניו של מוטי קירשנבאום ב- 1995 בפני השופטת הנכבדה היו אמיתיים וצודקים לחלוטין. מוטי קירשנבאום ז"ל העקשן והנָבוֹן היה בעצמו אי של יושרה, אבל הוא הבין שמפני שהשופטת הנכבדה הזהירה אותו ואת יעקב אראל "כי היא לא הייתה שם…", חשש שהיא יכולה לפסוק את פסיקתה לטובת ההתאחדות למרות שטיעוניו שלו היו כנים (!).

מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (2015-1939) בחמש השנים ההן שבין 1993 ל-1998. חלפו כבר יותר מ-7 שנים מאז מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז"ל. ככל שינקפו הימים, החודשים, והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל-בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו-25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני (!).

טקסט תמונה : 13 בספטמבר 1993. תמונה היסטורית לפני 24 שנים. מדשאת הבית הלבן בוושינגטון בטרם טקס חתימת הסכם השלום בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת בחסות נשיא ארה"ב ביל קלינטון. מימין, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומשמאל עו"ד עמית שכטר יבד"ל מי שהתמנה מאוחר יותר ליועץ המשפטי של רשות השידור. רדיו "קול ישראל" בראשות אמנון נדב יחדיו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות יאיר שטרן ותחת הנהגתו היוצאת דופן וסמכותו של מוטי קירשנבאום ז"ל כעורך ראשי של רשות השידור השקיעו מאמצים גדולים, ממון רב, וייחדו אמצעים טכנולוגים מרובים לסיקור הסכם השלום שנחתם בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שני – 23 ביוני 1979. רחבת הכביש של רחוב "ציון מתורה" בשכונת רוממה בירושלים, בין בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין בניין החוטים של רדיו "קול ישראל". מנהל חטיבת התוכניות העקשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל נושא שלט שהטקסט שלו מכוון אל מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד החדש שמכהן בתפקידו שלושה חודשים ו- 3 שבועות בלבד, "אל תאיים, התפטר", ומנהיג את מחאת עיתונאי הטלוויזיה נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ע"י שני האישים מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 23 ביוני 1979. ירושלים. רחבת הכביש של רחוב "ציון מתורה" בירושלים בין בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין בניין החוטים של רדיו "קול ישראל". מנהל חטיבת התוכניות העקשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל ברגע של הפוגה בעת מחאת העיתונאים נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. מוטי קירשנבאום ז"ל אז בשנים ההן זעק בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל את הטקסט הבא ההוא, במילים האלה : "…הסתלק מכאן…הִזְנֵיתָּ את רשות השידור…". (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : חורף 1974. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 35, יושב ראשון מימין) הוגה, יוצר, ועורך את תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש". זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל, הבימאי יעקב אסל, אחד מכותבי התוכנית "ניקוי ראש" קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : יוסף "פונצי" הדר ז"ל, הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). ניצב באמצע לגמרי מאחור השחקן שבתאי קונורטי ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל מעניק ריאיון לוחמני לעיתונאי "הארץ" אלי טייכר. בריאיון ההוא שרטט מוטי קירשנבאום בפני מראיינו את הקשיים הכספיים – כלכליים בהם שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית באורח קבע והאשים את הנהלת רשות השידור שהיא האחראית למצב הקשה והבלתי נסבל. מוטי קירשנבאום תקף בחריפות חסרת תקדים ללא כחל ושרק את מנכ"ל רשות השידור המכהן יצחק לבני וטען שהוא תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי הפקות הטלוויזיה. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן). 

טקסט תמונה : מאי 1976. הימים ה-הם – הזמן ה-הוא…מוטי קירשנבאום ז"ל מגיע לשיאו כשהוא בן 37 בלבד (!) וזוכה בפרס ישראל לטלוויזיה בגין סרטיו התיעודיים ש-שודרו בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ו-גם בזכות הפקת ו-עשיית התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" ההיא. בתום טקס הענקת הפרס היוקרתי ההוא הודיע מוטי קירשנבאום שהוא איננו מתכוון לפרוש בשיא. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל, רעייתו יונה קירשנבאום ז"ל, רות כ"ץ (רעייתו של פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל), פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל, ואישה לא מזוהה. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (1) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים שנערכו בכל שלושים ותשעה המחזורים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. חידוש עצום בימים ההם שהתאפשר הודות לתמיכתו המאסיבית של מוטי קירשנבאום ז"ל. תמורת כל שידור ישיר ב- "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993, שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (…הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים…) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה (2) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. תמורת כל שידור ישיר שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה : השנים חלפו להן. אנוכי ב- 1971 – 1970 בימים הרחוקים ההם. גורלי שלי בסיוע אלוהי הטלוויזיה אִינָה לי לפגוש אז את אלכס גלעדי ז"ל, דן שילון יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל. לא ידעתי אז להיכן אני נכנס…ולא שיערתי אז בשנים ההן להיכן יובילו אותי מצפן ליבי ורחשי נפשי…הם הובילו אותי וניווטו אותי למרחק רב של מיליוני ק"מ טלוויזיוניים…!!!   (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כבוד השופטת גב' מיכל אָגְמוֹן-גוֹנֵן, שופטת ב-2003 את מקרה תביעת הדיבה של ד"ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל נגדי ב-גין מסמך שכתבתי ב-10 במאי 1999 ו-נוֹעַד ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל. כבוד השופטת גב' מיכל אגמון-גונן גוזרת את דינה וקובעת, פוסקת, ו-מוציאה אותי זכאי (!).

המסמך המצ"ב נכתב על ידי 19 (תשע עשרה) שנים ב- 10 במאי 1999 בעניין התפרעות מילולית ארסית של אוהדים ירושלמיים בתום הפקת השידור הישיר של חטיבת הספורט בפיקודי של ערוץ 1 את משחק ה- Play off בכדורסל בהיכל הכדורסל הירושלמי במלחה בו ניצחה הפועל ירושלים את מכבי ת"א בתוצאה המינימאלית 80:81. במסמך ההוא נכתב על ידי בין השאר : "…מאות אנשים לבושי אדום ביניהם רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי תקפו את עמדת השידור גידפו אותנו, ירקו עלינו, ואיימו לרצוח אותנו…". בעקבות כתיבת המכתב ה-רצ"ב  לאיגוד הכדורסל, תבע אותי ד"ר יונתן מרצקי תביעת דיבה ע"ס של 500000 / 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף עד חצי מיליון) שקל. ב- 10 במאי 1999 כיהן אורי פורת ז"ל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. גיל סמסונוב יבד"ל שימש אז לפני 23 שנים בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. יאיר שטרן יבד"ל כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. כמובן שטריאומווירט השלטון ההוא של רשות השידור תמך בי תמיכה איתנה ו-מופלגת, והתגייס להגן עלי בעקבות תביעתו המשפטית נגדי של ד"ר יונתן מרצקי.

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך החמור והקשה שכתבתי ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל, אודות ההתפרעות המילולית שהתרחשה בהיכל מלחה בירושלים (ב- 9 במאי 1999) בתום השידור הישיר שלנו של ערוץ 1 את משחק הכדורסל, בו גברה הפועל ירושלים על מכבי ת"א 80:81. בסיומו של המסמך רווי 4 עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת + מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן + יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי + יו"ר הפועל ירושלים דני קסטן, כתבתי את הטקסט הנועל הבא : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מודיעה לך בלשון שלא משתמעת לשתי פנים, עד שלא ייערך בירור יסודי עם איגוד הכדורסל ואגודת הפועל ירושלים, לא נשוב ונשדר ממלחה. על איגוד הכדורסל וקבוצותיו רובצת מלוא האחריות לביטחונם האישי של עובדי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בעת מילוי תפקידם". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 במאי 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נזעק להגן עלי וכתב לי בזאת הלשון : "בשם הוועד המנהל אני מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הישנות של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי קבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר יונתן מרצקי הגיש את כתב תביעת הדיבה שלו נגדי באותו חודש מאי של 1999 מייד לאחר שיו"ר הפועל ירושלים דני קליין העביר לידיעתו את תוכנו. לא ייחסתי שום חשיבות לתביעת הדיבה שלו שנגררה לבית המשפט, מפני שידעתי שאני צודק לחלוטין בעניין כתיבת המסמך ההוא לדני קסטן ז"ל. אותו המסמך הנ"ל שדיווח לו על האלימות המילולית הקשה שהתנהלה בהיכל הכדורסל "מלחה" בירושלים נגד צוות השידור שלי, אולם בעיקר נגדי באופן אישי, כמי שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המשפט והדיון בכתב תביעת הדיבה שהגיש ד"ר יונתן מרצקי נגדי ב- 1999 נמשכו יותר מארבע שנים וחצו כבר את שנת 2003. שלישיית השלטון ההיא של רשות השידור אורי פורת ז"ל, גיל סמסונוב, ויאיר שטרן – זאת שתמכה בי – כבר לא כיהנה בתפקידה. גם אני לא נמניתי עוד על שורות ערוץ 1 ורשות השידור לאחר שטרקתי ב- 2002 את הדלת בפרצופו של אותו מנכ"ל מנכ"ל רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל (זה שממשלת ישראל הדיחה אותו מכהונתו הרמה ב- 2005) ונפניתי ממנו לעַד. פרטי משפט הדיבה ההוא נשכחו ממני עד שב- 2003 נקראתי להיכל בית המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב לשמוע את גזר דינה של כבוד השופטת היָפָה מיכל אגמון – גונן בעניין. חששתי שאם כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן תמצא אותי אשם בהוצאת דיבה איאלץ כפי הנראה לשלם את הסכום העצום מכיסי כפי שתבע ממני ד"ר יונתן מרצקי, מפני שמנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודיע בפרהסיה ביולי 2002 "כי הגיע הזמן לגאול את יואש אלרואי מהטלוויזיה", עלול לטעון כי מעשיי ומהלכיי כעורך, מפיק, ומנווט בערוץ 1 בתקופת אורי פורת וגיל סמסונוב ב- 1999, אינם מחייבים אותו כמנכ"ל חדש ב- 2002, ואין זה מתפקידו לממן את הוצאות גזר הדין נגדי. מה עוד שטרקתי לו את הדלת בפרצופו רק לפני כתריסר חודשים. בטרם נכנסתי להיכל משפטה של כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן נזכרתי בתוכן דבריה לפני שנות דור של נאווה כהן, "…התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת לאו דווקא בעת ביצוע פשע החמור כמו רצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש…". ברור שיראתי. הרי כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן לא הייתה שָם באותו ערב סוער רווי אלימות מילולית ארסית שהתנהלה נגדי באופן אישי ב- 9 במאי 1999 בהיכל הכדורסל "מלחה" של הפועל ירושלים. ד"ר יונתן מרצקי שכר את שירותיו של סנגור – משפטן מקצועי במימון אגודת הפועל ירושלים בראשות היו"ר דני קליין בעוד אנוכי ייצגתי את עצמי. שימשתי סנגור של עצמי מטעמי. כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן האמינה לטיעוניי ולנימוקי הסנגוריה שלי על עצמי, וזיכתה אותי כליל מכל אשמה, וחייבה את התובע ד"ר יונתן מרצקי רופא הפועל ירושלים לשלם את הוצאות המשפט. האפילוג היה מזהיר.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו קטע העיתון המקורי של "ידיעות אחרונות". "…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…", מצהיר יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור בפני כתב העיתון "ידיעות אחרונות" מר משה שיינמן. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות מו"ל העיתון ארנון "נוני" מוזס).

פרטנזיות, התיימרות, התרברבויות, ואמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבָע. אלכס גלעדי ז"ל מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה הראשון לקדם נשים לעמדת ההגשה בשידורי הספורט שלו.

ציטוט : "קִנְאָה הִיא שִנְאָה שְאֵין לָה תְּרוּפָה". (רבנו בחיי).

ציטוט : "הַקִנְאָה הִיא גַם סוּג שֶל שֶבַח". (ג'ון גיי).

ובכן, רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאַלֶכְּס גִלְעָדִי פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רוּן אָרְלֶדְג' כמנהל חטיבות החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) היא הציעה ליורשו ב- CBS דֶן רָאתֶּ'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים העיקר שלא יערוק לשורותיו של רוּן אָרְלֶדְג'. רוּן אָרְלֶדְג' הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו נשענת על מגישים -כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שעולים ממון רב. תרכובת של מגישים-כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את הצלחת הרייטינג. רוּן אָרְלֶדְג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הָאוֹואָרְד קוֹסֶל, בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס, דַאיָיאן סוֹיֶיר (Diane Sawyer), סֶם דוֹנַלְדְסוֹן (Sam Donaldson), פִּיטֶר גֶ'נִינְגְס (Peter Jeninngs), פְרָאנְק רֵיְינוֹלְדְס (Frank Reynolds), וטֶד קוֹפֶּל (Ted Koppel). חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני בואו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה בביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises), והפך אותם בן לילה לכוכבים בעל משכורות עתק שנתיות בגובה של מיליוני דולרים.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' (Roone Arledge, במרכז) בערוב ימיו עם מגישי החדשות ברשת שלו ברברה וולטרס , טד קופל, פיטר ג'נינגס ואחרים. (באדיבות ABC).

רוּן אָרְלֶדְג' אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט הידועות שלו בהן רכש את המוניטין העצום שלו. הוא נחשב למנהיג טלוויזיה ומפיק דגול ב- ABC. גם מתחריו ב- CBS ו- NBC הכירו בגדולתו. המאפיינים הבולטים שלו בהתוויית דרך שידורי החדשות ב- ABC היו האלמנטים של  Split screens  בראיונות , שידורים לווייניים, "Remotes", וגרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978, “World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד ב- ABC את תוכנית הספורט הפופולארית רבת המוניטין “Monday Night Football” עם הָאוֹואָרְד קוֹסֶל ושני פרשניו דוֹן מֶרֶדִית' ופְרָאנְק גִיפוֹרְד. רוּן אָרְלֶדְג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות השדרנית בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס. ב- 1979 יצר את תוכנית החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באיראן האיסלאמית של רוחאללה חומייני, ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טֶד קוֹפֶּל לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי. רוּן אָרְלֶדְג' הלך לעולמו בגיל 71 ב- 5  בדצמבר 2002. הוא נפטר מסרטן הערמונית.

המפיק אלכס גלעדי ניחן בחזון טלוויזיה דומה של רון ארלדג'. מכל מיני היבטים. גם בעניין ההגשה : הצבת מגישות בחלון הראווה של חטיבת הספורט שלו שהיה בבעלות גברים בלבד עד 1978. ב- 1979 שינה אלכס גלעדי את פני המעטפת של תוכנית הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט". הוא צרף את גב' אוֹרְלִי יָנִיב קריינית ושדרנית גלי צה"ל ל- "מבט ספורט" והושיב אותה לצידו של השַדָּר והמגיש יורם ארבל. אוֹרְלִי יָנִיב הופכת בראשית עשור ה- 80 לכוכבת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהא הידיעה. עלייתה ב- 1979 היא מטאורית כמו גם שקיעתה ב- 1986. היה לאורלי יניב הכול כדי להצליח כמגישה ושדרנית בטלוויזיה : יופי, זוהר, דיקציה, קורקטיות, ואינטליגנציה למעט חוצפה עיתונאית וביטחון עצמי. אף על פי מצלמות האולפן אהבו אותה. למרות הפופולריות העצומה שלה בקרב צופי הטלוויזיה ככוכבת שמייצרת רייטינג, הרי שהטלוויזיה ורשות השידור לא התרשמו ממנה יתר על המידה ושילמו לה שכר של פרוטות . היה זה אותו המפיק המוכשר אלכס גלעדי ז"ל ש- שִדְרֵג במארס 1979 את ההגשה וההנחיה של תחרות הזמר האירופית האֶרוֹ – וִויזְיוֹן" (Eurovision) שנערכה בנייני האומה בירושלים. לצדו של המנחה דניאל פאר ז"ל הוא הציב את  גב' ירדנה ארזי ולא את גב' רבקה מיכאלי שרבים ראו בה מועמדת טבעית להנחיית תחרות השירה האירופית. אלכס גלעדי חשב אחרת. הוא הבין ש- וויזואליה בטלוויזיה היא אלמנט חשוב מאין כמותו ומרכיב בעל עוצמה רבה במשיכת הצופים למרקע. הוא בחר בזמרת יָרְדֵנָה אָרָזִי. צריך להבין שאלכס גלעדי עבד כמפיק בטלוויזיה ציבורית ולא פרטית – מסחרית. הוא היה מפיק מצוין אולם לא היה יכול ולא רשאי לעשות את מה שבאמת רצה לעשות. בימאי תחרות הזמר האירופית הזאת היה יוסי צמח ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת התוכניות היה מוטי קירשנבאום ז"ל שרבקה מיכאלי שימשה אצלו שחקנית ראשית בתוכנית הסטירה "ניקוי ראש" בשנים ההן של 1976 – 1974. אלכס גלעדי שכנע את כולם בחיוניותה של ירדנה ארזי כמובילת המשדר לצדו של דניאל פאר ז"ל.

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת ה- 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמות הטלוויזיה באולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. מִיקִי חַיִימוֹבִיץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאוֹרְלִי יָנִיב הסכימה לבַצֵע בחִינָם (כמעט).

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 במאה הקודמת. אורלי יניב (מימין) בראשית הקריירה שלה ב- 1980 כמגישה ראשית במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יחד עם נערת הקארקטר הראשונה (הכוונה ל- מדפיסה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator")  בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא מִירָה הַרְאֵל – יָגֵן (משמאל). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה בעדיפות הראשונה של אלכס גלעדי להגשת "מבט ספורט" אך נתפשה מייד כבחירה משנית נכונה והבטחה גדולה. לבטח לאור כישלונה המוחלט של המועמדת הראשונה שקדמה לה, הזמרת ושחקנית המערכונים יוצאת להקת השריון – רָחֵלִי חַיִים. לאלכס גלעדי היה חזון מוקדם יותר. הוא סיפר לי אותו כש-שב למחלקת הספורט מהפקת שידורי יום העצמאות של שנת 1978 ההיא : "…יואשיש, פגשתי שם נערת חלומות. קוראים לה רָחֵלִי חַיִים. היא תהיה המגישה הבאה של "מבט ספורט" לצִדוֹ של יוֹרָם אַרְבֶּל…", אמר לי בשמחה והוסיף : "אתה תראה איך נשתפר עכשיו". משהו בער בעצמותיו של אלכס גלעדי, לחדֵש, לשנות, ולחולל יוזמות שידור חדשות, ולהיטיב עם שידורי הספורט שהוא ניצב בראשם. לא הייתה אז תחרות רייטינג במדינה ואף אחד לא איים על בכורתו. אף על פי כן משהו דחף אותו. הרעיון להגיש את תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה בישראל באמצעות מגיש ומגישה היה פרי מחשבתו הרעננה. שידורי הספורט והחדשות הם עיתונאות רצינית ומכובדת אבל טלוויזיה היא גם Show business. לכן להופעה של המגישים והמגישות על המרקע יש חשיבות כמו גם לאיכות קולם. רָחֵלִי חַיִים היפה והמיוחדת ובעלת המראה האקזוטי ויורם ארבל בעל קול הבַּרִיטוֹן הסמכותי היו אמורים להיות צמד שדרכם ובאמצעותם יזהו הצופים את תחרויות הספורט בטלוויזיה. ל- "מבט ספורט" היה מובטח רייטינג של תשעים אחוז. אולי יותר. שידורי הספורט תחת אחריותו ומנהיגותו אלכס גלעדי זכו להצלחה מסחררת. מחלקת הספורט שלוֹ הייתה יחידת העילית של השידור הטלוויזיוני הציבורי, אך אלכס גלעדי רצה יותר. היה מנוי וגמור עמו לשכלל ולשפר את הוויזואליה של ההגשה. הוא החליט בכל מחיר להושיב לצִדוֹ של יורם ארבל באולפן הספורט נערה מקסימה אחת שהייתה זמרת בלהקה צבאית ושחקנית מערכונים לשעבר. בכך הסתכם כל ניסיונה של רחלי חיים מול המיקרופון. היא לא הייתה עיתונאית, היא לא הגישה מעולם בטלוויזיה, היא לא הייתה קריינית ברדיו, והייתה רחוקה מהספורט כרחוק מזרח ממערב. רחלי חיים רצתה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית היא. גם אלכס גלעדי רצה לראות אותה את רחלי חיים יושבת בכורסת המגישה הראשית של חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…

טקסט תמונה : קיץ 1978. רָחֵלִי חַיִים חיילת צעירה ושחקנית בלהקת השִריון ב- 1978. היא הייתה מושא חלומותיו של אלכס גלעדי שביקש להפוך אותה למגישת תוכניות הספורט לצִידו של יורם ארבל. רחלי חיים הייתה שחקנית מוכשרת אך לא קריינית טבעית. המצלמה התאהבה בה נואשות אך המיקרופון הכשיל אותה. לא היה לה כל סיכוי כקריינית ומגישה של שידורי ספורט באולפן טלוויזיה. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָחֵלִי חַיִים הייתה ב- 1978 לפני 39 שנים משאת נפשו של אלכס גלעדי. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להכשיר אותה לשדרנית וקריינית וכדי להפוך אותה למובילת שידורי הספורט בהא הידיעה בטלוויזיה. ראשיתם היה במבחני מסך. זה היה מבחן המסך הראשון שנערך אי פעם בתולדות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית . ניגשו לאודישן מועמדים ומועמדות רבים לרבות כתבי הספורט הצעירים אז כמו יָרִין קִימוֹר, משה גֶרְטֶל, דני לֶבֶּנְשְטָיְין, ובֶּנִי עוֹרִי, ורבים אחרים. כולם חלמו להיות כוכבי טלוויזיה . לא סתם כוכבים. כוכבים על המסך. הם לא ידעו שה- Screen test הוא בעצם מהלך הסוואה שבנוי ומתוכנן היטב רק עבור רָחֵלִי חַיִים. כתבי הספורט הצעירים שימשו אבני נֶגֶף ותפאורה מלאכותית לבכורה שהובטחה מראש לרחלי חיים מפני שאלכס גלעדי חפץ בה למרות שנכשלה כישלון חרוץ בקריאת הטקסטים. כדי לשוות לתחרות המדומה נופך טבעי העיר אלכס גלעדי לכתבי מחלקת הספורט במהלך ה- Screen Test הערות שִיפּוּר שנראו מקצועיות אך נועדו להסיט את תשומת לִבָּם מהמשחק שהיה מַכוּר מראש לטובת רחלי חיים. יָרִין קִימוֹר אחד מעמודי התווך של מחלקת הספורט נדרש לפתע להסיט את שִיפעת שיערו הארוך באולפן ולשנות את כיוון התסרוקת שלו, כדי לבחון איך נראה פרצופו על המסך כששביל התסרוקת נמצא הפעם מצד ימין במקום בצד שמאל הקבוע שלוֹ. לא היה גבול לטריקים שאלכס גלעדי המציא כדי שהמועמדים יחשבו שהוא באמת מתעניין בהם. זה כמובן היה רק למראית עין. הוא היה אלרגי אליהם כמגישים עתידיים ולא רצה אותם באמת על המסך. אלכס גלעדי היה מאוהב נואשות ברָחֵלִי חַיִים האקזוטית.

טקסט תמונה : 1979. ירין קימור כתב מצטיין במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, אך אלכס גלעדי ז"ל לא רצה אותו כ-מגיש ו-מנחה…! (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 1979. אולפן ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. אני מדריך ומאמן את רחלי חיים בקריאת טקסטים מול מצלמת הטלוויזיה לקראת משימת חייה, להיות בת זוגו של יורם ארבל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא נכשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי הטיל עלי לחבר טקסטים ל-נבחנים ול- נבחנות ההם וההן. הטקסט שכתבתי למבחן המסך היה אמיתי ומציאותי אך מורכב. הוא כלל שמות של ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים נודעים אך מורכבים לקריאה והגייה ללשון בלתי מאומנת. הנה חלקים ממנו : "…ערב טוב ושלום רב, בעוד פחות משנתיים תפתח במוסקבה האולימפיאדה ה-22 של העידן החדש. האתלטים והאתלטיות המצטיינים בעולם הנושאים עיניהם למדליות האולימפיות, נמצאים בכושר מצוין, וקבעו השבוע הישגים מדהימים. הקופצת לרוחק הסובייטית אולגה רוקאווישניקובה קבעה בלנינגרד שיא עולם חדש כשקפצה למרחק של שישה מטרים ושבעים ותשעה סנטימטרים. האצנית היהודייה מפולין אירנה שאבינסקה – קירשנשטיין קבעה אף היא בתחרות בווארשה שיא עולם חדש בריצת 400 מ'בזמן של ארבעים ותשע שניות ועשרים ושמונה מאיות השנייה. באותה התחרות עבר קופץ המוט וולאדיסלאב קוזאקייביץ' מעל רף בגובה של חמישה מטרים ושמונים סנטימטר. שיא עולם שלישי הושג בתחרות א"ק בלייפציג שבמזרח גרמניה. הודפת הכדור ברזל מארגיט גומל – הלמבולדט שיפרה את השיא הקודם בתשעה סנטימטרים כשהדפה אותו למרחק של שמונה עשר מטרים וחמישים ושלושה סנטימטרים. נעבור עכשיו לכמה ידיעות כדורגל. איינטרכט פרנקפורט מגרמניה ניצחה בגביע אירופה לאלופות את הקבוצה ההונגרית פאֶראֶנץ וואָרוֹש מבודפשט בתוצאה 1:4. הקבוצה האנגלית ליוורפול לא הצליחה לגבור על אלופת איטליה אינטר מילנו והמשחק הסתיים בתיקו אפס. ומכאן לכמה ידיעות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה-NBA. השחקן קארים עבדול ג'אבר הידוע בשמו הקודם לוּ אלסינדור והמתנשא לגובה של שני מטרים ושמונה עשר סנטימטר, עבר לשורות קבוצת לוס אנג'לס לייקרס מקבוצתו הקודמת מילוֹואקי בּאקס. שני שחקני העבר המצטיינים ב-NBA, אוסקר רוברטסון מסינסינטי רויאלס וביל ראסל מבוסטון סלטיקס, החליטו לרכוש את קבוצת הכדורסל הנודעת הארלם גלוב טרוטרס. כאן הגיעה תוכניתנו לסיומה. לכולכם שלום רב ולהתראות…".

זהו היה אחד מאותם הטקסטים שקרייני הספורט בטלוויזיה נדרשים לקריין במהדורות השונות . המוכשרים עושים זאת ללא קושי. החלשים טועים ומגמגמים . על אחת כמה וכמה אֵלו שאינם בקיאים בספורט, אך זהו מבחן האמינות הראשוני. בהקראת טקסט מורכב אתה מייד מבחין מי הוגה את מושגי ומונחי הספורט והשמות בקלילות , למי זה "מתיישב" נכון בצורה טבעית על מיתרי הקול , ומי הוא מתקשה ו- "מְלַפּסֵס". קריינות וקריאת טקסט בפני המצלמה איננה המבחן היחידי והקריטריון הבלעדי אך היא יסודית וראשונית וחושפת מייד חולשות ופְגמים. רחלי חיים הייתה חסרת אונים. לא באשמתה. היא פשוט לא הייתה קריינית. מאבקה על המיקרופון הטלוויזיוני נידון לכישלון מראש. חזותה הייתה קורנת ומיוחדת אך קולה וכשרון הקריאה שלה היו מוטלים בספק גדול. לרוע מזלה שבועון "העולם הזה" כבר עשה לה יחסי ציבור באמצעות כתבת קידום ושִיוֵוק אותה לציבור כשדרנית הספורט הבאה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא דובים ולא יער. הגיית שמות נכונה היא הכרחית. זהו תחום בסיסי והכרחי בהגשה וב-קריינות בתקשורת המונים, היוצרים את קשר המְהֵימַנוּת והאַמִינוּת בין השַדָּר לצופיו. כולנו זוכרים את קרייני מהדורת החדשות בשפה העברית ברדיו המצרי שנקרא "קול הרעם מקהיר". קרייני התעמולה המצריים שיבשו את השפה העברית עד כדי גיחוך. שום ישראלי לא היה מסוגל בשנות ה- 50 ו- 60 להאמין לאינפורמציית התעמולה המוגשת לו ממצרים, אומנם בשפתו, אך בצורה כל כך מביכה ומשובשת ההופכת את הקריינים ללעג וקֶלֶס בעיני שומעיהם. גורל דומה פקד את קרייני מהדורות החדשות בעברית ב-טלוויזיה הירדנית לפני שנות דוֹר ש-פַּנוּ לצופים בישראל. הם שיבשו מבלי משים כל שֵם ישראלי ו- סירסו ו- החליפו בטבעיות ומבלי להרגיש את האות "פ" באות "ב". גם המבטא הערבי הכבד הפך את קריינות התעמולה שלהם ל-קלס ו-שנינה. הם היו לחלוטין לא אמינים ולכן לא אפקטיביים (!).

בימאי הספורט ה-מצוין ההוא שלנו יואב פלג בן קיבוץ "אוּשָא" (ליד שני הקיבוצים "רמת יוחנן" ו-"כפר מכבי") נרתם יחד עמי למאמצים הגדולים לקדֵם אותה את רחלי חיים בעבודת ההגשה הטלוויזיונית מול המצלמה. זה היה רצונו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי ז"ל גִיֵיס אפילו את שירותיו של קריין רדיו "קול ישראל" המיתולוגי משה חוֹבָב ז"ל לעזרתה של רחלי חיים עכדי לעצב אותה כקריינית ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…עד כדי כך אהב אותה ורצה בה…כצעד ראשון התחילה רחלי חיים להגיש את תוכנית הספורט הטלוויזיונית ההיא לנוער, שהייתה קרויה, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אבל זה בשום אופן לא הלך… היא הייתה שחקנית וזמרת אך לא קריינית טלוויזיונית…היא ליפססה, שיבשה, גמגמה, ו-שגתה ב-כל שֵם ומוּשַג מורכב עברי, יהודי, ו/או לועזי שחדר לפיה. רחלי חיים הודחה ופינתה את מקומה לבאה אחריה. זאת הייתה אורלי יניב.

טקסט תמונה : זוהי רחלי חיים ב- 1979 כפי שנראתה בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זוהי אורלי יניב ב- 1979 כפי שהיא בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1978. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 44 שנים. רחלי חיים (משמאל) מתאמנת בקריינות נוכח מצלמת ה- Video הענקית (מסוג marconi) המוצבת באולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. מימין, הבימאי יואב פלג ואנוכי. (צילום יחיאל שריג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב בת 22 הייתה כבר קריינית מהימנה ובעלת רקע, ניסיון, ועבר מוכח ברדיו גלי צה"ל. היא מעולם לא שיבשה שֵמוֹת. היה לה קול רדיופוני איתן, חיתוך דיבור מושלם, ובנוסף הייתה גם נָאָה על המסך. היא הייתה קריינית אמינה ששריר בפניה לא זַע. אוֹרְלִי יָנִיב הביאה עמה למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישיות קורקטית, אולי קרה במקצת, אך מאוד דייקנית ומוקפדת. ללא כל קושי הפכה לבת ברית מובהקת של יורם ארבל באולפן הטלוויזיוני של התוכנית "מבט ספורט". אוֹרְלִי יָנִיב פרצה למסך כ- מטאור. הצלחתה הייתה גם הצלחתו של אלכס גלעדי שהיטיב לבנות Team שידור. באמצעות אורלי יניב ויורם ארבל הוא זיהה לציבור את שידורי הספורט שעליהם היה מופקד.

טקסט תמונה : חודש דצמבר 1979. זהו אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זהו חלון הראווה שאלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, הרכיב ובנה. אורלי יניב ויורם ארבל היו במשך שנים רבות Team שידור נפלא. ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה שעברה ב-קלאסיפיקציה שונה, גבוהה וזוהרת מהמגישים האחרים. בתחום הזה הם צברו עליונות ברורה על כל הקולגות שלהם. באמצעות שני כוכבי העַל האלה זיהינו לציבור את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כאן נראים אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן בקומה השנייה של הטלוויזיה בסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection  המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth  בדאלאס – ארה"ב בימים ההם. (צילום, משהל'ה פרידמן איש מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1980. תקופת אולימפיאדת מוסקבה 1980. הימים ההם  שחלפו לבלי שוב…זהו חדר הצפייה הראשי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים. אורלי יניב (ראשונה מימין בשורה הראשונה) המגישה הראשית של שידורי אולימפיאדת מוסקבה ביולי 1980 באחת ההפסקות של השידורים הישירים ההם. התמונה צולמה בחדר הצפייה המיוחד בקומה ג' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי השורה קדמית משמאל לימין : אמנון ברקאי, רוחל'ה ברכה (מזכירת ההפקה של אלכס גלעדי), רוזי קוקה (נערת הקרקטר), והמגישה אורלי יניב. זיהוי השורה אחורית משמאל לימין : עדה קרן (עוזרת ההפקה), אסנת, וגיורא צור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יולי ההוא של שנת 1980 ההיא. אולימפיאדת מוסקבה 80'. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 44 שנים. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנשי המערכת גיורא צור (בן 25), אורלי יניב (בת 23), אנוכי (בן 42), ואמנון ברקאי (בן 26). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצבתה של אוֹרְלִי יָנִיב ב- 1979 בפסגת ההגשה של חדשות הספורט הייתה מעשה בלתי שגרתי והיוותה נקודת ציון מיידית ואבן דרך בהתפתחות השידורים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר כמה מהקולגות שלנו בקומה השלישית, מלגלגים על אלכס גלעדי ועל הרעיון שלו לקדֵם את מערכת היחסים הזאת בין צופי הטלוויזיה לבין שידורי הספורט באמצעות אורלי יניב. רבים הטילו ספק ברעיון. זה נראה להם מגוחך. יורם ארבל הספיק להם. לספקנים נראה החזון של אלכס גלעדי שִכפול בלתי נחוץ של האתוס האמריקני. מייד התברר כי לאתוס הטלוויזיוני הישראלי והאמריקני יש הרבה מרכיבים דומים ותכונות משותפות. אחת מהן היא הכריזמה והאסתטיקה החיצונית של המגישים כפי שהיא נתפשת ע"י הצופים. לאוֹרְלִי יָנִיב היה ממנה במנות גדושות. קו המחשבה של אלכס גלעדי היה נבון. הרעיון צלח. אורלי יניב הייתה מגישה Mega star אך נשארה צנועה ואהובה, ולחלוטין חסרת גינוּני מַלכוּת. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היא נחשבה למגישת הספורט האולטימטיבית. היא הייתה דייקנית ופדנטית שהגיעה לעבודת ההגשה מידֵי מוצ"ש במשך שמונה שנים רצופות כשעתיים – שלוש לפני תחילת שידור התוכנית. מתיישבת לה בפינת המשרד הקטן על אחד הכיסאות במין ישיבה מזרחית גמישה כזאת, משנֶנֶת בקפידה ברצינות רבה וביראה עצומה את הטקסטים, קוראת אותם לעצמה, בודקת אותם ביסודיות ומנקֶדֶת כל מילה – כל אוֹת ואוֹת. היא עשתה זאת מפני ש- לחלוטין לא הייתה בקיאה בחומר השידור. הספורט והנעשה סביבו לא היה תחום ההתעניינות הטבעי שלה. למעשה היה זר לה . היא הייתה מחוברת הרבה יותר לתחום הבידור מוסיקה הישראלית והבינלאומית. הזמר האמריקני בְּרוּס סְפְּרִינְגְסְטִין היה האהוב עליה ביותר (עלי דווקא אלוויס פרסלי, ה- Beatles, וריקי נלסון). אורלי יניב מעולם לא שגתה אפילו פעם אחת בהגיית אלפי השמות הלועזיים שנקרו לה בטקסט. היא הפכה להיות קריינית טקסטים מעולה מבעד ל- Teleprompter למרות ששדה הספורט על ענפיו הרבים היה זר לה. היא הייתה פשוט רָב אומן בקריינות וניחנה ביכולת לשָדֵר ולהעביר לצופי הטלוויזיה אינפורמציה בצורה קורקטית ותמציתית למרות שאינה בקיאה בה אך מבלי שאלה יחושו בכך. היא התגלתה כדמות סמכותית. כישרון וסוד מקצועי גדול. ציבור חובבי הספורט רכש לה אימון. אורלי יניב ניצלה מבלי משים את יתרון המצלמות באולפן והגשימה עד תום את האילוזיה הטמונה בטלוויזיה. היא הייתה יפה וזוהֶרֶת על המסך, וחשוב מכל אמינה. צריך להבין שוב כי היא לא הבינה דבר בספורט לגווניו השונים האין סופיים כמעט אך כשדיברה אודותיהם הקרינה אוטוריטה. היא הייתה כוכבת טלוויזיה במלוא מובן המילה שהשתכרה פרוטות. פעם באחד הראיונות הנדירים  שהעניקה לעיתונות העידה על עצמה, ואמרה כלהלן : "…אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהר . בחיים אני בס"ה מאה ושישים סנטימטר, עגלגלה ומרכיבה משקפיים. מי שמתאכזב מזה לא מבין את חוּקֵי המשחק…".

ראה טקסט משנת 1980. דעתה של אורלי יניב על חוקי הצילום והפרופורציות הטלוויזיוניות ועל עצמה באחד מהראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות : "…אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהרת. בחיים אני בס"ה 1.60 מ', עגלגלה, ועם משקפיים. ומי שמתאכזב מזה לא מבין את חוקי המשחק…".

טקסט תמונה : קיץ 1980. אולימפיאדת מוסקבה 1980. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת ברוממה בירושלים. אורלי יניב ואנוכי בתחילת עבודתה בטלוויזיה. רחשתי לה הערכה ו- אהבתי אותה. היא הייתה עבורי דמות טלוויזיונית מרשימה – האחת והיחידה בימים ההם. נתתי לה לדעת זאת. אורלי יניב הייתה עגלגלה ובעלת קומה נמוכה אך המצלמה באולפן הטלוויזיה אהבה אותה, החמיאה לה, העניקה לה חן, ורחשה לה כבוד רב…(!) אורלי יניב הייחודית ההיא העניקה לעצמה בסביבה התקשורתית ההיא אמינות טלוויזיונית ציבורית (!). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1980. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 44 שנים. התיעוד נעשה ב- אולפן הספורט ההוא ששכן בקומה ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא, שניצב בשכונת רוממה בירושלים. מגישת הטלוויזיה אורלי יניב יפה וזוהרת עם ידיד וותיק שלה, יהודה. מצלמת הטלוויזיה החמיאה לה….ועוד איך החמיאה לה…(!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במוצ"ש – 22 במרס 1980 חוותה אורלי יניב לראשונה שידור טלוויזיוני עיתונאי – אולפני בעל אתגר. מאוד לא נוח מבחינתה. היא נדרשה לראיין כמגישה ראשית ב- "מבט ספורט" בשידור ישיר באנגלית את שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, ולתרגם בעצמה באוויר את התשובות. קַל היום. מסוּבַּך אז. אירחנו באולפן א' (אולפן השידור הגדול ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם) בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים את קבוצת מכבי ת"א ערב צאתה למינכן כדי להשתתף במשחק גמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל נגד ריאל מדריד. אלכס גלעדי ידע כי הוא מטיל עליה אחריות גדולה ומעמיד אותה במבחן מקצועי לא קַל. בהיותו מפיק דגול ידע להעניק לה גיבוי. הוא חיבר אותה ל- "אוזניה טלוויזיה" מיוחדת המוסתרת מאחורי שיערה הסבוך וסייע לה מחדר הבקרה הצמוד לאולפן השידור בניסוח השאלות למרואיינים בעת השידור הישיר וגם בעזרת תרגום התשובות של שחקני הקבוצה האמריקניים, ארל וויליאמס, אולסי פרי, וג'ים בוטרייט למרות שהיא עצמה דוברת את השפה האנגלית. אורלי יניב מגישה וקריינית מוכשרת שיחקה בקורקטיות רבה את תפקיד המראיינת המובילה בפעם הראשונה בחייה. להפתעתי הגדולה היא ניהלה שיחה מקצועית אמינה עם שחקני קבוצת הכדורסל הפופולארית. היא יצאה מהימנה מעבודת הריאיון בשפה האנגלית ותרגומו  "On Air" בשידור ישיר. זה בהחלט לא היה פשוט. אין ספק שהיה באורלי יניב משהו מיוחד כמגישת טלוויזיה. קולה הנעים, ניקיון הדיבור שלה, הדיקציה ה-חלקה והברורה, העברית התקנית וההדגשים הנכונים שבפיה, וכמובן המראה הזוהר שלה לפני המצלמה בד בבד עם הקורקטיות והענווה הטמונים בה, מצאו חן בעיני אלכס גלעדי ז"ל. הוא אלכס גלעדי והיא עצמה על שלל תכונותיה הפכו אותה חיש מהר לשֵם דָבָר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ובמחלקת הספורט שלה בפרט. לא היה ספק מצלמות הטלוויזיה רחשו לה לאורלי יניב חיבה יתירה והעניקו לה מוניטין עצום בימים ההם (!).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. היכל הספורט יד אליהו. גב' אורלי יניב לפני אחד מהשידורים הישירים של מכבי ת"א בגביע אירופה. במרכז, צלם ה- Video מוני שם טוב ומשמאל הכתב משה גרטל. אורלי יניב הייתה מלכת שידור בתקופת המונופול שלא הסכימה להניח את כתר המלכות על ראשה. היא הייתה מגישה ענווה. חייה בקריירה הטלוויזיונית שלה בשנים 1987 – 1979 היו קורקטיים וצנועים כמו הופעתה המאופקת מול מצלמת הטלוויזיה באולפן ו/או בשטח. רחשתי לה הערכה כנה ו-עצומה. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב הייתה שדרנית מעולה אך לא עיתונאית ספורט. בסופו של דבר חלפה במאמץ רָב אך בשלום מעל המשוכה הגבוהה שהציב בפניה אלכס גלעדי באולפן "מבט ספורט" במוצ"ש – 22 במרס 1980. ולמען האמת צריך לומר, בסיוע נדיב וחֲבֵרי של המפיק עצמו. הפופולריות שלה הרקיעה שחקים, אבל השידור ההוא חשף את חולשותיה ככוכבת טלוויזיה ומגישת עַל האמורה לנהל במומחיות ריאיון בשידור ישיר ושיחת אולפן עם חבורת שחקני כדורסל בענייני ספורט קונקרטיים, נוכח עיניהם הפקוחות של מאות אלפי צופים תובעניים. עדשת מצלמת הטלוויזיה איננה חסה על איש באולפן השידור. לא על המרואיינים וגם לא על הכוכבים. אורלי יניב הייתה מאוד לחוצה ופגיעה מכך. היא הייתה מודעת להבדל העצום הקיים בין קריאת טקסטים כתובים מראש לבין ניהול ריאיון ישיר באולפן. אף על פי כן הייתה אורלי יניב "ירושה" מאוד מוצלחת שהוריש לי אלכס גלעדי ז"ל (בניגוד לכמה אחרות) בסופה של 1980, כשמוניתי במקומו ע"י המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל לעַצֵב את שידורי הספורט ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. אהבתי את אורלי יניב אהבה רבה והערכתי את כישרון ההגשה שלה. ברור שלא הייתי היחיד. צריך להבין שהטלוויזיה היא מדיה וויזואלית. אורלי יניב באישיותה והופעתה העניקה תקוות אסתטיות ומראה חדש ורענן בלתי קונבנציונאלי בימים ההם להגשת תוכניות הספורט. זה לא היה מעט מפני שמדובר ב- ביזנס ותעשייה וויזואלית.

שידור הטלוויזיה המעניין הזה שהפיק אלכס גלעדי באולפן א' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים, יצר גל אהדה מחודש ושאיפות כמוסות של מכבי ת"א ועבור לאוהדיה, כי הקבוצה עם שני מאמניה הוותיקים רלף קליין ז"ל ואריה דווידסקו היא בעלת יתרונות ויכולה לשוב ולשחזר את הישג 1977. אלכס גלעדי שידֵר ישיר את משחק הגמר שנערך ביום חמישי – 27 במרס 1980 בהיכל "דויטשלאנד האלה" במינכן. ריאל מדריד הייתה טובה יותר וניצחה 85:89. ארל וויליאמס קלע 31 נק' , אולסי פרי וג'ים בוטרייט קלעו כל אחד 22 נק', מיקי ברקוביץ' היה חלש וקלע 10 נק' בלבד. לריאל מדריד קלעו רפאל רולאן 27 נק', מייסטר 21 נק', שצ'רביאק 16 נק', וויין בראבנדר 12 נק', ו- קורבאלאן 9 נק'.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 70 של המאה שעברה. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הראשונים מצויד במצלמות אלקטרוניות אנגליות מהסוג המשופר דגם "Marconi" המצלמות בשחור/ לבן בלבד. מימין מנהל הבמה (Floor Manager) מר ריקרדו צרפתי, ומשמאל מגישת תוכניות הספורט אורלי יניב רוכנת על הטקסטים. (צילום ליאון אללוף מנהל מחלקת הסטילס של הטלוויזיה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בבחירות לכנסת בשנת 1981, שכרה מפלגת "המערך" את שירותיה של אוֹרְלִי יָנִיב כמגישה ראשית של שידורי התעמולה שלה בטלוויזיה. מפלגת "המערך" בראשותו של שמעון פרס עשתה כל מאמץ להדיח את ראש הממשלה מנחם בגין ולשוב לשלטון. אנשי המפלגה בראשות ראש מטה ההסברה יוסי שריד חשבו שהם ישפרו את מצבם בקלפי וישכנעו את הבוחר טוב יותר בעד מי להצביע בעזרתה של אורלי יניב. השכר הכספי שהציע "המערך" לאורלי יניב הייתה כה אטרקטיבית ונדיבה עד שלא יכלה לסרב לה. זאת הייתה עובדה. מגישת הספורט שלי נענתה ונעתרה לה בנפש חפצה והעדיפה אותה על פני שכר העבדים שקיבלה מרשות השידור . "…החלטתי להגיש את תשדירי הבחירות של "המערך" לא מחמת הכסף…", נימקה זאת בריאיון עיתונאי ב- 7 ביולי 1981 לכתבת מִיכַל מִירוֹן ז"ל מ- "ידיעות אחרונות", והוסיפה, "…רציתי לעשות משהו חדש, לעבוד עם אנשים מעניינים…". היה ברור שנאמנותה של אורלי יניב לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא על תנאי בלבד, והנאמנות הזאת אם בכלל, נחה על ענף זֶרֶד יבש ש- מַט להישבר. אבל היא הייתה מגישה מיטבית. זה כמעט עלה לה פעם בקריירה שלה ב-שנת 1981.

ראה טקסט קטע עיתונות שהופיע ב- 3 ביולי 1981 ב- עיתון "ידיעות אחרונות". אורלי יניב מעניקה ריאיון לכתבת מיכל מירון ואומרת כלהלן : "רציתי לעשות משהו חדש לעבוד עם אנשים מעניינים". (מקור "ידיעות אחרונות").

הכרזתה שלה של אורלי יניב, "…רציתי לעשות משהו חדש…", נאמרה לאחר שכיהנה פחות משנתיים כמגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור בימים ההם יוסף "טומי" לפיד נדהם ונרגז ממהלך העניינים הזה הנוגע להכרזתה ההיא של אורלי יניב הפופולארית. הוא יוסף "טומי" לפיד יצא מדעתו (!). יוסף "טומי" לפיד ז"ל רתח והפסיק לאלתר את עבודתה כמגישה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. שכירתה של אורלי יניב כקריינית שידורי התעמולה הפוליטיים ההם של "מפלגת המערך" ההיא, היה ניסיון שיווקי פוליטי נועז, שנועד להעברת מסרים סוציאליסטיים ופתרונות ביטחוניים וצבאיים וגם כלכליים לציבור הרחב, באמצעות המגיה הראשית של תוכנית ספורט אהודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!).  כשהסתיימה מערכת הבחירות הגועשת וכמעט אלימה ב-תאריך ההוא של 30 ביוני 1981, הוברר כי שמעון פרס הפסיד על חוּט השערה לראש הממשלה מנחם בגין. מפלגת "הליכוד" זכתה ב- 48 מנדטים, ומפלגת "המערך" במנדט אחד פחות (!). אף אחד לא ידע לומר אם 47 המנדטים שצבר "המערך" בבחירות ההן ב- 1981, צלח  גם בזכותה של אורלי יניב…!?!?!? אולם על דבר אחד לא היה וויכוח. אורלי יניב הייתה מגישת טלוויזיה חביבה, מקובלת, אהודה, ו-אהובה על הציבור.

בסופו של יום בשנת 1981 ההיא, הטיל אז נשיא המדינה יצחק נבון את מלאכת הרכבת הממשלה על מנהיג מפלגת "הליכוד" מנחם בגין. החידוש הגדול היה מינויו של אריק שרון (בן 53) לשר הביטחון. יורם ארידור התמנה לשר האוצר. יצחק שמיר היה שר החוץ.

בתום הבחירות נשארה מגישת שידורי התעמולה של המערך מחוסרת עבודה. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל כעס מאוד, רתח על אורלי יניב ואף נעלב. הוא הפנה לה בבת אחת עורף. "…אני מבין שהיא רוצה לעשות משהו חדש ולפגוש אנשים מעניינים מחוץ לרשות השידור… אם כך רשותי נתונה לה. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור איננו כנראה אנשים שמעניינים אותה…אני מתכוון להדיח אותה משורות הטלוויזיה ורשות השידור פעם אחת ולתמיד…", שַח לי מר נפש ופגוע מהצהרתה בעיתון "ידיעות אחרונות". יוסף "טומי" לפיד פשוט רצה לגָרֵש אותה לתמיד משורות מחלקת הספורט שלי ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל. הוא ראה במעשה שלה בגידה כפוּלה שלה בינה לבין מעסיקיה ברשות השידור הציבורית וכפועל יוצא גם הפרת אימון בין רשות השידור והטלוויזיה הממלכתית לבין הצופים משלמי האגרה. כשדרנית ועיתונאית חצתה את הקווים ועברה לייצג גוף פוליטי, ואין זה משנה לוֹ אם מדובר במפלגת העבודה ו/או מפלגת הליכוד , ו/או בכל מפלגה פוליטית אחרת. יוסף "טומי" לפיד חָש פָּגוּעַ ממנה. הוא היה המום. כעסו גבר עוד יותר לאחר שמעסיקה בתשדירי הבחירות יוסי שריד ז"ל חיווה בפרהסיה את דעתו המקצועית על אורלי יניב לכתבת "ידיעות אחרונות" מיכל מירון, וכה אמר : "…אנחנו היינו מאוד מרוצים מאורלי יניב, היא הזדהתה מאוד עם העניין שלשמו עבדה , והצליחה להעביר את הזדהותה החוצה…" [1] . אורלי יניב בתגובה לחוות דעתו של יוסי שריד ז"לעליה, אמרה : "מה… ?! הוא אמר לך שהזדהיתי עם… ?! איזו חוצפה יש לו… ?! איך הוא יודע בכלל… ?! אפילו לא שאלו אותי מה הן דעותיי הפוליטיות כשהציעו לי לעבוד בשבילם… !".

ראה טקסט קטע עיתונות מ- 26 ביוני 1981. בעיתון "מעריב". אורלי יניב הופכת לסלבריטאית צמרת של העיתונות בישראל. (מקור העיתון "מעריב").

טקסט קטע עיתונות : 5 ביולי 1981. העיתון "מעריב". העיתונות עוסקת בשכר הגדול שקיבלה אורלי יניב תמורת הופעתה בתשדירי הבחירות של "המערך". (באדיבות העיתון "מעריב". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשיחת הבהרה שלי עם יוסף "טומי" לפיד טען מנכ"ל רשות השידור כלפיי ברוגזה רבה כלהלן : "…אורלי יניב איבדה את אמינותה כשדרנית טלוויזיה ציבורית – ממלכתית. עכשיו שתחפש את החברים שלה…". היא הייתה שרופה בעיניו. הוא פשוט נעלב ממנה אך מאוחר יותר התרכך והמיר את גירושה הנצחי מהטלוויזיה הציבורית בתקופת צינון בת שנה. הוא ראה בעריקתה של אורלי יניב להגשת שידורי תעמולה פוליטיים מעשה חמור שלא ייעשה וניצול מחפיר של הפופולאריות שלה כמנחת טלוויזיה תמורת בצע כסף. לחלוטין לא היה מקובל עליו שאיש או אישה בשידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל ישכיר את מראהו וקולו למען הפוליטיקאים או יסגיר ביודעין את צפונות לִבּוֹ ואהבותיו הפוליטיות. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ראה בזה שחיתות שידור לשמה והדיח את אורלי יניב מרשות השידור לפרק זמן בן 12 חודשים. הוא צדק, ואני המתנתי לשובה שנה. שמרתי לה על הכֵּס. החלטתי להמתין לה תריסר חודשים. נצח במונחי טלוויזיה. יוסף "טומי" לפיד הבטיח לי כי בתום שנה לא יעמוד בדרכי ו, "…כי אורלי יניב שלך…", כך התבטא, תוכל לחזור למסך חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך (1) : 27 בנובמבר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. הפנייה ליד הכותרת הראשית של העיתון / יומון "חדשות הספורט" ל- ידיעה של העיתונאית בילי גורביץ' הדנה בעניין השהייתה של אורלי יניב ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (הערה שלי : העיתון / יומון "חדשות הספורט" נסגר וחדל להופיע בסוף עשור ה- 80 של המאה הקודמת).

טקסט מסמך (2) : 27 בנובמבר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים בעת מחקר וכתיבת הפוסט הזה. ידיעה של העיתונאית בילי גורביץ' בעיתון / יומון "חדשות הספורט" בעניין השהייתה של אורלי יניב ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (הערה : העיתון / יומון "חדשות הספורט" נסגר וחדל להופיע בסוף עשור ה- 80 של המאה הקודמת).

טקסט מסמך (3) : 29 בדצמבר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. ידיעה של עיתון "הארץ" בעניין תקופת השהייתה של אורלי יניב ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי החלטת הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר פרופסור ראובן ירון ז"ל ועל פי המלצת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. חוף "הגיא" בכינרת ליד טבריה. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא מכסה את אליפות ישראל ב-סקי מים. אורלי יניב בת 23 באחת ההפסקות מצילומי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם אלוף ישראל בסקי מים משה גנזי (בן 18, בתמונה). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979 יוסף "טומי" לפיד לא היה מעולם מחסידיו הגדולים של אלכס גלעדי. הוא לא התאמץ למנוע את נטישתו ועזיבתו את הטלוויזיה ורשות השידור ומעברו בסופה של 1980 לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הוא לא הציע לאלכס גלעדי שום הצעה נגדית המתאימה לכישוריו כדי להשאירו בארץ , הוא לא עשה כל ניסיון לקדם את מנהל מחלקת הספורט שהוכיח את עצמו לעמדת ניהול בכירה כמנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא פשוט התעלם מאלכס גלעדי ונתן לאיש הזה בעל היכולות ללכת לרְעוֹת בהצלחה עצומה בשדות טלוויזיה זרים.

השנים נקפו להן. אורלי יניב בת 29 נבחרה על ידי באופן טבעי להיות מגישת אולפן גביע העולם של מונדיאל מכסיקו 1986 בירושלים. דוב בן דוד התפאורן בעל המוניטין משירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית [1] היה זה שנבחר ע"י בימאי האולפן יואב פלג לעצב עִמוֹ את הדקורציה שנבנתה באולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מראה האולפן בעל מוטיבים מכסיקניים עוצב על מאקט והוצג בפניי. הוא היה משביע רצון יחסית לתנאים הכספיים והמסגרת התקציבית שעמדו לרשות מחלקת הספורט. דוב בן דוד אמר לי בשעתו כי היו לו בכלל רעיונות אחרים שלא אושרו לביצוע בשל עלותם.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. דגם זעיר של אולפן גביע העולם של מכסיקו 86' בירושלים כפי שעוצב ע"י התפאורן דוב בן דוד בעצה אחת עם הבימאי יואב פלג. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ליד אורלי יניב החלטתי להציב לראשונה את עורך ושַדָּר מחלקת הספורט אורי לוי כ-מנחה יחדיו עם שני הפרשנים גיורא שפיגל ויהודה שהרבני. השלישייה הזאת הייתה אמורה להחזיק את השידורים הישירים בשלושה פרקי זמן שונים : זמן ה- Pre game show בטרם השריקה לפתיחת המשחקים, משך ההפסקות בין שתי המחציות בניתוח האירועים הבולטים של המחצית הראשונה, וכן את ה- Post game show בו עסקו המנחה והפרשנים בסיכום המשחק וניתוחו, וגם הצגת טבלאות הבתים וסטטיסטיקות, וסיכויי הנבחרות השונות להעפיל מהבתים המוקדמים לשלב שמינית הגמר. מנהל הטלוויזיה חיים יבין הודיע לי כי הוא מתנגד באופן מפורש להצבתו של אורי לוי על ידי באולפן מונדיאל מכסיקו 1986 כמוביל השידורים. טיעוניו המופרכים היו נגד הוויזואליה האישית של אורי לוי ואיכות קולו. "…לא אכפת לי שאורי לוי שלך יהיה עורך המשדרים מאחורי הקלעים אך הוא לא צריך להיות ואיננו רשאי להופיע On camera…", והוסיף : "…פשוט אין לו את זה…". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ניצב לצידי בוויכוח ההוא ואישר את הופעתו של אורי לוי כמנחה באולפן מונדיאל מכסיקו 1986 בירושלים. זה היה לפני 31 שנים. באותו הקיץ ההוא של 1986 קנה אורי לוי את ניסיונו הראשון כמוביל שידורים ישירים וכמי שמוכשר לערוך ולנהל שיחות מקצועיות מעניינות עם הפאנל שלו בענייני כדורגל באולפן. אורי לוי היה רלוואנטי. סמכתי עליו. השלישייה אורי לוי, גיורא שפיגל, ויהודה שהרבני הייתה חסרת ברק וויזואלי אך חיפתה על כך בידע, הבנת המשחק, ויעילות ההסברה. ציבור הצופים במדינת ישראל בכללו בניגוד למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין קיבל אותם בברכה בסלון ביתו והאמין לדבריהם. הוא הוקיר אותם.

טקסט תמונה : מאי 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהו אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 כפי שתוכנן והוקם באולפן א' בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים על פי חזונו של התפאורן דוב בן דוד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אורלי יניב, יואב פלג, יהודה שהרבני, גיורא שפיגל (מוסתר), אורי לוי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהו אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 כפי שתוכנן והוקם באולפן א' בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים על פי חזונו של התפאורן דוב בן דוד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המגישה אורלי יניב, הפרשן יהודה שהרבני, הפרשן גיורא שפיגל, והמנחה אורי לוי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. אולפן המונדיאל בירושלים. הבימאי המצוין שלנו בימים ההם יואב פלג מתדרך את המגישה אורלי יניב בטרם תחילת פרויקט השידורים המונדיאלים הישירים ש-התפרס על פני 35 ימים. (מחלקת הסטילס – ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנת 1986 הייתה מעין "שירת הברבור" הטלוויזיונית  של אורלי יניב. היא הייתה קריינית טקסטים מעולה ועשתה את עבודתה נאמנה מה- Teleprompter אך לא עיתונאית. הימים האלה של קריין או קריינית טקסטים באולפן ספורט מנווט המקריא קטעי קישור חלפו מן העולם הטלוויזיוני ועמם גם אוֹרְלִי יָנִיב. התפקיד של אורי לוי באולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 86' היה חשוב ומכריע. היה עליו לנווט אומנם פרקי זמן קצרים באולפן בתוך מסת השידורים הישירים של המשחקים, אך אינטנסיביים ביותר שמלווים בפעילות טכנולוגית עֵרָה לרבות הכנסת קטעי VTR’s לאוויר. הוא חייב לשמור על ערנות וריכוז מכסימאליים כמוהו גם בימאי האולפן יואב פלג. שניהם עשו את מלאכתם היטב. ב- 1986 קנה אורי לוי את המוניטין שלו כמנווט שידור אולפני. הוא עשה את מלאכתו היטב לשביעות רצוני. הוא ידע לראיין וידע לשוחח עם האנשים שישבו לצדו באולפן.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 38 שנים. זהו אולפן המונדיאל בירושלים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. המגיש והמנחה של חטיבת הספורט ההיא בראשותי, אורי לוי (משמאל), מנתח את המשחקים יחדיו עם הפרשנים גיורא שפיגל (במרכז) ויהודה שהרבני (מימין). עומד לידם בימאי הטלוויזיה המצוין שלי יואב פלג. אורי לוי עשה את עבודתו נאמנה, במקצועיות, ובמקצוענות. הוא היה אחד מעמודי התווך בחטיבת הספורט שלי ב- 1986. אהבתי אותו וסמכתי עליו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הציבורית השוודית SVT המשיכה במונדיאל 1958 את מהפכת הטלוויזיה של SRG . היא נעזרה בניידות שידור של הטלוויזיה הציבורית הדנית DR ושל הטלוויזיה הציבורית הנורווגית NRK . מרבית משחקי מונדיאל שוודיה 1958 הועברו בשידורים ישירים בתוככי יבשת אירופה אך לא למדינות שמעבר לים מכיוון שטרם היו לווייני תקשורת. SVT הקליטה את הסיגנאל על טייפים כבדים בקוטר של שני אינטשים של חברת AMPEX שהונחו על מכונות VTR (Video Tape Recording) , ושלחה אותם לקליינטים הרחוקים באמצעות מטוסים .

במדינת ישראל של טרום עידן הטלוויזיה נהנו אוהדי הכדורגל באיחור של כחודש מסרט פילם (35 מ"מ) , שנקרא, " מונדיאל שוודיה 58' " באורך 90 דקות והוקרן בקולנוע "המרכז" בתחנה המרכזית בתל אביב .

מונדיאל צ'ילה 1962 היה דרמת מתח נוספת בתולדות הכדורגל כי ש-סופר בתוכנית "מהר יותר , גבוה יותר , חזק יותר" , אך זאת הייתה הפקה שונה לחלוטין מבחינה טלוויזיונית . המשחקים כוסו במצלמות פילם בלבד בשל הפיגור הטכנולוגי של הטלוויזיה הצ'יליאנית . רק רשות השידור הגרמנית הטיסה לצ'ילה הרחוקה ניידת שידור אלקטרונית ותיעדה את תמונות ה- Video עבור עצמה על רצועות מגנטיות שנשמרו . שוב הוכן סרט בינלאומי בן שעה וחצי "מונדיאל צ'ילה 1962" ששוב הוקרן בקולנוע "המרכז" בתל אביב .

טורניר גביע העולם של גרמניה 1974 ייזכר בשל שתי נבחרות אירופיות, גרמניה והולנד , שהעפילו למשחק הגמר ב- 7 ביולי 1974 באצטדיון האולימפי של מינכן. גרמניה בראשות מאמנה הלמוט שון והקפטן פרנץ בקנבאואר ניצחה 2 : 1 את הולנד אותה אימן ריינוס מיכאלס והקפטן שלה היה יוהאן קרויף. המשחק הועבר בשידור ישיר ממינכן ע"י השַדָּר דן שילון יבד"ל ועוזרו המפיק אלכס גלעדי ז"ל.

פוסט מס' 1155 (ב'). ל-זִכְרָם של שני המנוחים הכדורגלן הברזילי הנפלא פֶּלֶה (Pele) ז"ל ו-של אשת הטלוויזיה האמריקנית המוכשרת והמצוינת ברברה וולטרס (Barbara Walters) ז"ל. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב.

פוסט מס' 1155 (ב'). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1155 (ב') הועלה לאוויר ביום ראשון-1 בחודש ינואר של שנת 2023.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מונה כ- 1.100000 (מיליון ומאה אלף) נכנסים, קוראים ו-מתעניינים.

——————————————————————————————————

פוסט מס' 1155 (ב'). הועלה לאוויר ביום ראשון ב-1 בינואר של שנת 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי 

——————————————————————————————————

פוסט מס' 1155 (ב'). ל-זִכְרָם של פֶּלֶה ו-בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס. פֶּלֶה (Pele) שחקן הכדורגל הבראזילי הנודע, רב המוניטין, הנפלא, והבלתי נשכח אדסון אראנטז דו נאסימנטו הידוע בכינויו "פֶּלֶה" / Pele‎‎, מי שהוביל את נבחרת הכדורגל של מדינתו שלוש פעמים לבכורה ולזכייה עולמית בשלושה מונדיאלים בשוודיה 1958 + צ'ילה 1962 + מכסיקו 1970 איננו עוד בינינו. פֶּלֶה מת שלשום והוא בן 82. הלכה לעולמה אשת הטלוויזיה האמריקנית הידועה ורבת המוניטין ברברה וולטרס (Barbara Walters) והיא בת 93. הכרתי את שניהם ונפגשתי עימם במסגרת עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים ההן שבין 1971 ל- 2003. שניהם בלתי נשכחים עבורי. פוסט מס' 1155 (ב'). הועלה לאוויר ביום ראשון-1 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1155. (ב'). פוסט מס' 1155 (ב') מהווה המשך של פוסט מס' 1154 (א') ועוסק גם במנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכח ההוא ב-6 השנים ההן שבין 1973 ל-1979 מר ארנון צוקרמן (בן 88, היום) ובמורשתו. הדגשה שלי : נְאוֹרוּת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועצמאותה ה-תְּכָנִית והעיתונאית הגיעה לשִיאָה אז בעידן מנהלה החכם, החריף, הידען והֶאָמִיץ, ויישר הדרך (וגם איש עָנָיו וצנוע) מר ארנון צוקרמן, כאמור בשנים 1979-1973. הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של ארנון צוקרמן הפכה למוסד תקשורת איכותי, אמין, ומהימן והייתה מודל והזדהות של הציבור עמו במדינת ישראל. שנות ניהולו של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1979-1973 נחשבות גם היום ל-"תּוֹר הזָהָב" של השידור הציבורי לדורותיו (!). אם להשתמש במטפורה צבאית אנסח זאת כך: ארנון צוקרמן יבד"ל היה רמטכ"ל השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל באותן שש השנים ההן שבין 1973 ל-1979. הוא נהנה מהערכה מקצועית עצומה (אם לא לומר הערצה), ו-מתמיכתם, אמונם, ונאמנותם של שלושת אלופי ה-"פיקודים" הטלוויזיוניים שלו, בּוֹ ו-לוֹ, ואלו הם: דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ז"ל, פלוס האוגדות שלהם ו-חטיבותיהם. היה מדובר בתקופה קצרת זמן אולם מֵיטָבִית ו-ייחודית בתולדות השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל. שנות דוֹר אחריו אותה הַנְאוֹרוּת ההיא ואותה עצמאותו של השידור הציבורי פרי מורשתו של ארנון צוקרמן (בן 88, היום) התמסמסו ו-התפרקו. השידור הציבורי שבחלקו הפך לנַכְלוּלִי וּ-מִתְּרָפֵּס מאז 2002 התרסק תחת ניהולם הֶעָלוּב, היָרוּד, והחַנְפָנִי ההוא של מנכ"לי רשות השידור ההם יוסף בר-אל ז"ל ויוני בן מנחם והפך ל-כלום ב-2017… על חורבותיו והריסותיו קם ב-15 במאי 2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11. פוסט מס' 1155 (ב') הועלה לאוויר ביום ראשון-1 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 49 שנים (בעת כתיבת הפוסט הזה). זהו מר ארנון צוקרמן (בן 41, בתמונה) אדם בלתי נשכח ומי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות איכותיות ופוריות ב- שש השנים ההן של 1979 – 1973. תקופת ניהולו ההיא של ארנון צוקרמן נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי ההוא. ארנון צוקרמן היה מנהיג רציני משכמו ומעלה. רציני, מאופק וקר רוח מחד, ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה (מוחלטת), ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, והיה גם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אנסח זאת כך : ארנון צוקרמן יבד"ל היה רמטכ"ל השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979. הוא ארנון צוקרמן נהנה מהערכה מקצועית עצומה (אם לא לומר הערצה), אמונם, ונאמנותם של שלושת אלופי הפיקודים שלו, בו ו-לו, ואלו הם : דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ואלכס גלעדי (שניהם ז"ל), וחייליהם. היה רק ארנון צוקרמן אחד בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…ארנון צוקרמן ניצב בעמדת הניהול ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, משכמו ומעלה, בהשוואה למנהלי העבר והעתיד של השידור הציבורי הטלוויזיוני ההוא…(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת נוספת : ובכן, אין לשכוח כי שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בתיקי 1000, 2000, ו-4000 שהגיש בשעתו היועץ המשפטי של הממשלה אביחי מנדלבליט נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, רובצים עדיין ליד פתח מעונו ברחוב בלפור בירושלים. ראש הממשלה החדש / ישן בנימין נתניהו עלול למצוא את עצמו בתום בירורו המשפטי, כבול באזיקים, ומובל היישר לבית הכלא למאסר ממושך.

טקסט תמונה : זהו אביחי מנדלבליט היועץ המשפטי המכהן של הממשלה (בראשות בנימין נתניהו) ו-מי שהגיש ב- 2019 שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בתיקי 1000, 2000, ו-4000 נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא האיש שמינה והפקיד את אביחי מנדלבליט להיות האחראי על ביצוע המשימה המשפטית העליונה, המורכבת, הסבוכה, ורמת מעלה, לכהן התפקיד היועץ המשפטי של ממשלת ישראל.  (צילום / סריקה ב- iphone. באדיבות חברת החדשות של ערוץ 12).

טקסט תמונה : מארס 2000. לפני יותר מ- שני עשורים של שנים, כמעט רבע מאה של שנים… הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 24 שנים לבלי שוב… (!). מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה אורי פורת ז"ל ובתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיהן יאיר שטרן יבד"ל ו-הבלתי נשכח. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב במארס 2000 בעת אחד מהשידורים הישירים שלנו את משחקה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל, פרשן הכדורסל שלי אלי סהר יבד"ל, ואנוכי מנווט, העורך, והמפיק של שידורי הספורט בארץ ובעולם בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מאיר איינשטיין ז"ל ואלי סהר יבד"ל וגם כל השדרים והפרשנים האחרים שהופיעו על המסך שאני טיפחתי, נכפו ו- חויבו על ידי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות כמי שמופיעים בקדמת חלון הראווה של תקשורת המונים השייכת לשידור הציבורי, וכמי שמתייצבים על המרקע בפני מיליון צופי טלוויזיה בכל שידור ישיר שלהם. זאת לא הייתה קפריזה ושיגעון אישי שלי. זאת הייתה שיטה. הופעתם של השדרנים והפרשנים שלי חשופים בפני מצלמות הטלוויזיה הייתה חייבת להיות מוקפדת, נקייה, ומכובדת. ידע וכישרון שידור של פרסונה כזאת ו/או אחרת הוא עניין חשוב ביותר אך איננו השיקול היחיד. הופעה טלוויזיונית נאה, אסתטית, ומסודרת של השדרנים והמגישים בפני המצלמות באולפן הטלוויזיה ו/או בשטח, היא חובה (!). מדובר בדרישה תקשורתית אלמנטרית ו- הכרחית. זהו חוק טלוויזיה מס' 1. ובאשר לי בצדו הימני של תצלום הנ"ל : אני לבוש בגדי חולין. למרות שניהלתי, הפקתי, וערכתי את השידורים הישירים ההם נותרתי מחוץ ל- Frame מצלמות הטלוויזיה. אילו הייתי צועד לפני המצלמות ולא אחריהן, הייתי דורש מעצמי את מה שדרשתי בכל תוקף מ-פַּקוּדָיי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1.  הפועל חולון זכתה אמש באליפות המדינה בכדורסל לעונת 2022 – 2021 לאחר שניצחה בביתה במשחק הגמר ה- 3 את מכבי הרצליה בתוצאה 74:90. השידור הישיר של ההתמודדות הזאת בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים החריף את בעיית האמריקניזציה הכמעט אבסולוטית שממוטטת בהדרגה כבר עשרות שנים את הכדורסל הישראלי האותנטי. אין כדורסל ישראלי במדינת ישראל. יש כדורסל אמריקני במדינת ישראל. אף על פי כן אקח עמי למזכרת את אחת מפרשנויות המפתח של הפרשן גור שלף משאמר את דעתו לשדר המוביל שלו ניב רסקין דווקא אודות הישראלי של הפועל חולון גיא פניני באחד מ-משחק הגמר (דומני במשחק הגר הראשון ב- 6 ביוני 2022) ברבע האחרון של המשחק, 8:40 דקות בטרם שריקת הסיום לאחר שקלע סל של שלוש נקודות שלו, כלהלן, וזהו הציטוט : "…לא באמת חשבת שהוא יפסיק לזרוק…ולא באמת חשבת שהוא יפסיק לקלוע…". גיא פניני הוא אחת מנקודות האור הישראליות הבודדות בכדורסל האמריקני – ישראלי המתקיים במדינת ישראל. הוא  ללא כל ספק צלף כדורסל (!). אנוכי אוהב לארח בסלון ביתי את הטריומוויראט הטלוויזיוני של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, אומני השידורים הישירים של משחקי הכדורסל : ניב רסקין + גור שלף + שי האוזמן.   

תזכורת פוליטית : פרולוג שהוא גם אפילוג. יום ראשון – 1 בינואר 2023.

מה שחולל אז לפני שנים לא רבות, ראש הממשלה בנימין נתניהו (שימש בימים ההם במקביל בשני תפקידים נוספים, בתפקיד שר התקשורת וגם בתפקיד שר החוץ) בענייניה של רשות השידור המפוררת, דחיית הקמת "תאגיד השידור הציבורי החדש "כאן 11" עד מאי 2017, ועשה זאת אז בסיועו האדיב של מזכ"ל ההסתדרות דאז אבי ניסנקורן, היה עוד מעשה התעמרות ציני ומחפיר בעובדי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל היא – ערוץ 1 ובעובדי ועיתונאי רדיו "קול ישראל". התעללות שלא נודעה כמותה בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם. מקומם ומבאיש. בושה וחרפה אחת גדולה (!). אין בפי מילים אחרות. מה שהתחולל אז בשנים 2017 – 2011 בין כתליה של רשות השידור הקורסת המטה ליפול (בשנים 2014 – 2011 בהנהגתם של של שני המנכ"לים הכושלים והנופלים ההם של רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבנוביץ') היה מעשה התעללות, שלא היה יד המקרה ולא פרי המזל. 1500 (אלף וחמש מאות) עובדי רשות השידור ההיא גם אם זכו אולי להארכת חייהם בכמה שנים ספורות בטרם יונח החבל שוב על צווארם והם יועלו שוב לגרדום, היו חייבים להיות מודאגים ומוטרדים מאוד. מאידך, ראש הממשלה ושַר התקשורת בנימין נתניהו דווקא יכול היה לישון בשקט משום שפרנסתו הייתה מובטחת. גם מפני האישים ההם שהיו כאילו אופוזיציונרים לוחמים- שותפים כמו שלי יחימוביץ' + זהבה גלאון + איתן כבל + אראל מרגלית + יצחק "בוז'י" הרצוג, לא סיכנו אותו. הם לא היוו מגן עסור הציבור מפניו מפני שלמרות שותפותם הרעיונית, הם חתרו איש תחת רעהו ללא הפסק, ללא בושה, ובגלוי (למעט יצחק "בוז'י" הרצוג הנאצל). הטרגדיה של השידור הציבורי ו- התמוטטותה המואצת של רשות השידור על רשתות הטלוויזיה והרדיו שלה, החלו ב- 2002 עם מינויו המופרך ההוא של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל ההיא בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הבינוני והיָרוּד הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז שקוראים לו רענן כהן. ממכלול האישים המוכשרים שהיו יכולים למלא ביושרה ובנאמנות מצפונית את תפקיד מנכ"ל רשות השידור, הטיל אותו רענן כהן את יהבו דווקא על אותו יוסף בר-אל נטול הכישרון שחולשת הקו המקביל שלו חָצָה באופן שיטתי את הקו המקביל של השלטון והממלכה. מדובר בעובדה מדהימה ונוראית כאחת. אין לי מילים אחרות. האם אפשר להשוות את דמות הנֶפֶל, הפגומה, ונטולת הערך של יוסף בר-אל עם הפירמידות ההן של השידור הציבורי המזדקרות אל עַל, אלה של ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ז"ל ? בחלוף שלוש שנים, ב- 2005, נזכרה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לעשות מעשה (גם על פי קביעתו הנחרצת ההיא של היועץ המשפטי של הממשלה ההיא עו"ד מֶנִי מָזוּז), כי יש להדיח ולסַלֵק לאלתר את המנכ"ל המופרך של רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרָם בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" לפני יותר מ- 15 שנים : "הוּדַח" ׁ(!). לראשונה בתולדות מדינת ישראל ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלה בישראל (בראשות אריאל שרון) להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור עלוב מכהן מתפקידו הרם. זה קרה ב- 2 במאי 2005. היה מדובר בהדחתו וסילוקו לעַד של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מהכֵּס הרָם בגין מעשי שחיתות והענקת שוחד מסך, שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו שהייתה אמורה להימשך עד 2 ביוני 2007. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מֶנִי מָזוּז תמך באופן מוחלט בהחלטות הסילוק וההדחה ומִימוּשַן, והרחקתו לעַד של יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון אלי עזור).

ועוד דבר : שחיתות ושוחד מסך הן עבירות פליליות ש- מַד הזמן וחוֹק ההתיישנות אינם חַלִים עליהן. ובכן, יוסף בר-אל הוּדָח מהכֵּס הַעֶלְיוֹן של רשות השידור אולם מעולם לא הועמד לדין בגין אותן העבירות ההן של שחיתות ושוחד מסך בהן הואשם, ואשר חוק ההתיישנות איננו חל עליהן, וכפועל יוצא גם לא נשלח לכֶּלֶא. לרשות השידור שלו של אותו יוסף בר-אל שרחוק מלהיות זכאי, נגרמו אז כבר נזקים בלתי הפיכים. התופעה הנלוֹזָה של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011 הייתה משולה ל-תופעה גנטית אך בבחינת משחק ילדים בהשוואה לתופעה הנפתלת, הנפסדת, והמעוותת של הופעתו מנכ"ל רשות השידור הכושל והעלוב ההוא יוסף בר-אל ההוא בשנים ההן של 2005 – 2002. Incomparable. חֶשְרָת עָבִים. התופעה העלובה, הירודה, והכושלת  של מינוי יוני בן מנחם ל-מנכ"ל רשות השידור בשנים 2014 – 2011 ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו פלוס הצבתו של מר זליג רבינוביץ' כעוזרו הקרוב ביותר בחזית השידור לא הייתה יכולה להתקיים אילולא קדמה לה תופעת ה- Super negative של מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי הצעתו של מר רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור..

באוגוסט 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ"ל רשות שידור חדש במקומו של אורי פורת, ואלה הן כלהלן : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן לא לקח אף אחת מהן. הוא וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא"ל מיל. בשם רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ההיא (!). במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלתו של אריאל שרול, רענן כהן, פסח שוב ב-חטף על ארבעת השמות והמועמדים רבי הידע והנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע באביב 2002 לראש הממשלה אריאל שרון מועמד מ-שֶלוֹ, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל ההוא ה-יָרוּד וה-נָחוּת (דעתם אז של רבים…מההיבט המקצועי הטלוויזיוני…) על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור. הצעתו לראש הממשלה צלחה ואריאל שרון נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה…(!).    

אינני בטוח שארנון צוקרמן, ו/או דן שילון, ו/או מוטי קירשנבאום (כיהן כבר כ- מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993), ו/או אלכס גלעדי (סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי / IOC) היו בכלל מקשיבים להצעה כזאת להתמנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שבאה מפיו של השַר הממונה ההוא על ביצוע חוק רשות השידור, פוליטיקאי כל כך בינוני ו- יָרוּד, עסקן עלוב בשם רענן כהן, אבל הוא היה חייב ראשית דבר לנסות את מזלו אצלם. במקום זאת בחר להתעלם מהם ואָץ במארס 2002 לשלוף מהבוידעם את שמו של יוסף בר-אל. היו לו כנראה סיבות טובות לכך. רשות השידור הפכה זה מכבר לכלי משחק פוליטי בידיהם של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן, בעוד עיתונאי רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל") ממשיכים להתחפר במדמנה שלהם כאילו אין עניין מינויו העתידי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור נוגע להם. חֶשְרָת עָבִים כיסתה במארס 2002 את שמי רשות השידור. "כל העולם במה, וכל הגברים והנשים רק שחקנים, כולם כניסות ויציאות להם, ואדם אחד בזמנו משחק בחלקים רבים…", טוען הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר במחזה "כטוב בעיניכם". היה מדהים להיווכח כי שתי חבורות העיתונאים בטלוויזיה וברדיו הציבוריים ממשיכים לשחק ב- 2002 את תפקידם על בימת רשות השידור של יוסף בר-אל כ- זחלים ו- גלמים של פרפרים. לא כולם. רובם. היה מדובר בגזע עיתונאים נחות. לא כולם. רובם.

ציטוט : "הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין, שבעינינו הוא צודק". (נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860). הציטוט ה הזה מדבר גם בשמי ובשמם של רבים אחרים.

ביום חמישי – 16 במאי 2002 ערב חג שבועות ה' בחודש סיוון של שנת תשס"ב חיברתי מסמך בן 14 עמודים שכותרתו, "השידור הציבורי הנחות והמושחת והשידור הכושל של מונדיאל 2002 יפן / דרום קוריאה בטלוויזיה הישראלית הציבורית –  ערוץ 1", ושלחתי אותו למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. נתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ומה תהיה אחריתו בעקבות התנהגות הרָהָב וה- שָחָץ העיתונאית וגם הכלכלית שלו הבלתי מתקבלות על הדעת, כפי שמצאה את ביטויה בריאיון מקיף שהעניק יוסף בר-אל לעיתונאית שָרִי מָקוֹבֶר מהעיתון "מעריב" ביום שישי – 26 באפריל 2002. זה היה מדהים. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה להציב דווקא את אותו יוסף בר-אל הבלתי מוכשר והבלתי מוצלח בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והתחשבה בהמלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ההוא, רענן כהן. עותקים מהמסמך הזה בן 14 עמודים נשלחו לכל חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור + חמשת חברי וועד עיתונות / הפקה של ערוץ 1 + הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי + מר דן שילון + פרופסור מרדכי קרמניצר, וגם לכבוד השופט בדימוס יצחק רביבי ז"ל הממונה על בדיקת המינויים הבכירים בשירות הציבורי. ביום שישי בערב – 17 במאי 2002 נפגשתי לשיחה קצרה עם השופט יצחק רביבי בזמנו בביתו ברמת השרון. חיוויתי את דעתי בפניו ונימקתי לו מדוע הפקדת רשות השידור בידיו של המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל היא מופרכת לגמרי ואמורה להיות בכייה לדורות, והוספתי לו, כי אותה הממשלה שממנה אותו למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתדיח אותו לאחר שתגלה מי הוא האיש יוסף בר-אל ואיזה אישיות טלוויזיונית – עיתונאית הוא עוטה על עצמו. ובכן, Sure Enough, זה אומנם קרה והתרחש. ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור. גירושו של יוסף בר-אל ממשרת מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל נעשתה אומנם באיחור זמן עצום בן שלוש שנים, אולם על כך כבר נאמר כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא (!).

כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי לבוש בגדי ספורט קלים הניח ידו על כתפי שָם בביתו הפרטי ברמת השרון באותו יום שישי ההוא של 17 במאי 2002, ואמר לי בזאת הלשון : "…קראתי בעניין ובהערכה את המסמך שלך, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", אולם אינני יכול להושיע אותך מפני ש- 29 מתוך 31 חברי הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור (לרבות היו"ר נחמן שי) הצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ולא רק זאת הם הכריזו עליו "כאחד שאין בלתו". אם כך אין לאַל ידי לשות דבר בעניין…". הערה שלי : חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי ז"ל וחבר מליאת רשות השידור ד"ר יוסי דאהן יבד"ל הרימו את ידם נגד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור.

הייתי נסער. אמרתי לכבוד השופט יצחק רביבי כי אנוכי מאוכזב מאוד מדבריו. היה ברור שמדובר בתאונה פוליטית – תקשורתית ציבורית עתידית קשה וחמורה מנשוא שהיא בלתי נמנעת, ואשר היה אפשר למנוע אותה. עכשיו כבר לא. היה ברור כי השידור הציבורי הוותיק עומד לחוות עתה בעידן יוסף בר-אל טלטלה עזה חסרת תקדים שלא הכיר מקודם והוא עתיד להפוך לקליפת אגוז שנעה על פני מים סוערים. לחצתי יד ל- כבוד השופט יצחק רביבי. הודיתי לו שהסכים לקבל את פניי בביתו הפרטי ונפרדתי ממנו. התבוננתי בו והוא בי. מבט עיניו נַד לי. יותר לא ראיתי אותו מאז. ידעתי היטב להיכן יִיסְחָב העורך הראשי יוסף בר-אל ז"ל את רשות השידור שלו ולהיכן ינווט אותה. רשות השידור הפכה לטרגדיה שייקספירית. המו"מ הטלוויזיוני האָפֶל והקלוקל, תכני וכלכלי, שניהל אותו מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז נחמן שי עם חברת "צ'ארלטון" אודות מונדיאל 2002, הפך לסמן ימני נגטיבי. יש לקרוא את הריאיון שערכה עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר עם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ביום שישי של 26 באפריל 2002 כדי להבין איזה איש חַנְפָן ודמות נֶפֶל טלוויזיונית החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון באביב תשס"ב של שנת 2002 להציב בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מי מרשימת המנכ"לים הארוכה של רשות השידור הרשה לעצמו להתייצב בפני העיתונות הישראלית ולהצהיר הצהרת רהב, כדלקמן, "…אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך…". האם מי מאותם המנכ"לים שקדמו ליוסף בר-אל העז אי פעם להכריז אי בפני העיתונות הישראלית ובפני הציבור הישראלי הכרזה כה חנפנית, כה לא צנועה, כה בזויה, כה עלובה, שחצנית, וראוותנית בזו הלשון, "…אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך…", אמירה שנוגדת את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, ואז הוסיף, "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". מדהים ובלתי ייאמן. זאת הייתה התחלת סופו וקיצו של השידור הציבורי ההוא כפי שכולנו היכרנו פעם, ו/או הסוף של ההתחלה. כל ניסוח טוב. האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מוטי קירשנבאום ז"ל להתחנף כך בסגנון כל כך עלוב ב- 1993 לממנה שלו ראש הממשלה יצחק רבין, "…אם ראש הממשלה יצחק רבין יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…" ? האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל להצהיר הצהרה חנפנית עלובה שכזאת בפניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שנבחר לכהונה ב- 1996, "…אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…" ? האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל ה- BBC גרג דייק (Greg Dyke) להתחנף בשעתו לממנה שלו ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר (Tony Blair) ולומר לציבור הבריטי באמצעות העיתון Daily Telegraph למשל, "…אם ראש הממשלה טוני בלייר יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת בריטניה, אעשה מה שהוא יאמר לי…" ? האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל רשות השידור ה-1 לומר אז ב-תאריך ההוא של 31 במארס 1969 מין טקסט מחורבן שכזה, "…אם ראש הממשלה גולדה מאיר תבקש ממני משהו, ותגיד לי שהבקשה על פי הערכתה היא לטובת ישראל, אעשה מה שהיא תאמר לי…" ? הרוב הכמעט מוחלט של עיתונאי רשות השידור ההיא ששמעו את הצהרת הרהב של המנכ"ל הבא המיועד שלהם יוסף בר-אל עמדו מהצד והחרישו. לא כולם, רובם.

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 18 שנים (!). כותרת חנפנית, שחצנית, ו- מְנוּבֶזֶת מתפרסמת בעיתון "מעריב" ובה ניסוח דבריו של האיש שמונה זה עתה ע"י ראש הממשלה אריאל שרון להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור, כלהלן :

"אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך…". באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…באמת אלוהים קרא לך לסיים את המשימה… הא !!! / ???

מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית שָחָץ ו- רָהָב של מנכ"ל רשות שידור כלשהו במדינה חופשית, בעלת חירות, ודמוקרטית כמדינת ישראל. לא לפניו – וגם לא אחריו (!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון אלי עזור).

ביום חמישי – 16 במאי 2002 ערב חג שבועות, ה' סיוון תשס"ב כתבתי למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מסמך בן 14 עמודים אודות מו"מ הנֶפֶל הטלוויזיוני שלו עם חברת "צ'ארלטון" שעסק בכיסוי מונדיאל 2002 של יפן / קוריאה ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 ההוא. ברור שנתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ללא כחל ושרק ואת הערכתי אודות הקו המקביל שלו שחָצָה את הקו המקביל של ממשלת ישראל והפר את ההיגיון של המוּסָר המתמטי. היה מדובר לא רק במנכ"ל רשות שידור עלוב מ- מחוללי הפוליטיזציה של השידור הציבורי, אלא גם באיש לא מוכשר. השידור הציבורי ניצב ב- 2002 תחת שלטונו של יוסף בר-אל בפני התמוטטות וקריסה מוחלטת. לרוע המזל בלתי נמנעת (!). מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור נתקל בהסכמה בשתיקה והִנְהוּן ראש של מרבית עיתונאי רשות השידור המפוחדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". לא של כולם. רובם. החבר'ה האלה שמתיימרים לייצג עיתונות חופשית במדינה חופשית ניצבו ונאלמו בשולי הדרך כשהם שותקים. חוץ מהאופוזיציה שלי וגם של מר איתי לנסברג ו-גב' וורד ברמן ואולי עוד כמה בודדים. אנוכי הייתי היחיד ש- נתן לכך ביטוי בכתב והמסמך ההוא שחיברתי הופץ ברבים, בין חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור, ונשלח גם למר דן שילון, פרופסור מרדכי קרמניצר, כבוד השופט יצחק רביבי הממונה על בדיקת מינויים ציבוריים בכירים, והובא לידיעתו גם של הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי. כארבעה חודשים לאחר פרסום המסמך המנומק שלי ב- 16 במאי 2002 שכותרתו הייתה "…השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1…", פרסם חבר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי ב- 29 בספטמבר 2002 פוסט חריף ומנומק בעיתון "ידיעות אחרונות" וכותרתו, "…דרושה רשות שידור חדשה…". פרופסור דן כספי ז"ל ההגון ויישר דרך קבע את דעתו זו ונתן לה פומבי בעקבות המשך תהליך הפוליטיזציה הבוטה של רשות השידור בשעה שראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן עושים בה כחפצם וככל העולה על רוחם. מעניין, כל הנהלת ערוץ 1 ובראשה מ"מ מנהל הטלוויזיה הציבורית ההיא מר יוסף "יוסי" משולם ז"ל חברה לקואליציה משותפת ו- התרעמה יחדיו כנגד חוות דעתו זאת של פרופסור דן כספי. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הקלוקל והשוקע ההוא, מיהרה להדפיס מכתב ב- 2 באוקטובר 2002 לראש הממשלה אריאל שרון ובו קריאה נגדית לפטר לאלתר את פרופסור דן כספי מחברותו בוועד המנהל של רשות השידור בגין כתיבת הפוסט ההוא. על שורת החותמים של אותו המכתב ההוא הקורא להדחת פרופסור דן כספי מהוועד המנהל של רשות השידור נמנו פה אחד 8 (שמונה) האישים האלה כלהלן : מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם, מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפי יהושע, הבימאי הראשי אורן שינדל, מנהל מבצעים והפקה מושון מצליח, מנהל שירותי מנהל יראון רופין, מנהל חטיבת הביצוע מנחם וולף, ומנהל חטיבת החזקה ופיתוח בהנדסה אלי קרייתי. לא הופתעתי שבין שמונת החותמים הופיע גם שמו של הבוס הישיר שלי, המזגזג רפיק חלבי. בכל שנות שירותי את השידור הציבורי מאז 1971 ראיתי ב-רפיק חלבי עיתונאי אמיץ. עכשיו באוקטובר 2002 בעקבות חתימתו על מסמך המחאה נגד פרופסור דן כספי ז"ל (תחת ה-השרָאה של מהלכי יוסף בר-אל), הפך האיש בעיניי לארנבת נפחדת. מרבית עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 תמכו אף הם במנהיגם יוסף בר-אל מאבות הפוליטיזציה הבוטה והנכלולית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. עם מינויו והפקדתו ב- 2002 של המנכ"ל יוסף בר-אל על רשות השידור, צברה שקיעתה תאוצה רבתי לעבר הבור העמוק והחשוך שהמתין לה במעמקי האדמה. אי אפשר היה עוד למנוע את התרסקותה. גם לא את קבורתה.

הנה עמוד הפתיחה של המסמך ההוא שחיברתי וכתבתי ב- 16 במאי 2016, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", ואשר שלחתי אותו ללא כל היסוס למנכ"ל המיועד ההוא יוסף בר-אל בערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב. יוסף בר-אל מוּנָה למנכ"ל הזמני של רשות השידור במארס 2002 ו- על פי צו ממשלתי למנכ"ל קבע ב- 2 ביוני 2002. על המסמך המינוי למנכ"ל רשות השידור מטעם ממשלת ישראל היה חתום מזכיר הממשלה גדעון סער. באותו התאריך ההוא של 2 ביוני 2002 החלה הספירה לאחור לא רק של כיליון רשות השידור אלא גם שלו עצמו. כיליונו שלו. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל השמיד את עצמו. ב- 2 במאי 2005 הוא הוּדָח וסוּלָק בבושת פנים מהכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י אותה ממשלת ישראל ההיא ואותו ראש ממשלה ההוא אריאל "אריק" שרון ז"ל שמינו אותו למשרה הרמה ב- 2002, לעבר ירכתיה האפלוליים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. בהיותו מנכ"ל רשות שידור פעיל, הוּדָח וסוּלָק יוסף בר-אל בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. מדובר בעבירות קלון שבגינן היה צריך לשבת בכלא מאחורי סורג ובריח. הוא לא נכלא.    

טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של מסמך דו"ח המחאה החריפה ההיא שכתבתי וחיברתי ו-אותו שלחתי ליוסף בר-אל, שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור ואשר נשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…", ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דהאן יבד"ל) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1155 (ב'). הועלה לאוויר ביום ראשון-1 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק. גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ו/או נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מתקרב ל- 1.000000 (מיליון) קוראים, נכנסים, ומתעניינים.

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 1155 (ב') : הועלה לאוויר ביום ראשון – 1 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 1155 (ב'). נִיסוּחִים בינלאומיים שחובה ל-אמצם אל ליבנו ול-למוד אותם ב-ע"פ : "שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדָיו" (הנרי מילר). "אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת" (אנדרה ז'יד). "הנִיצָחוֹן שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר ימים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי" (שארל פגאי). "מהפכות מעוֹלָם לא הקלו את עוֹל העָרִיצוּת – הם רַק העבירו אותו לכתף אחרת" (ג'ורג' ברנארד שאו). "אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן. כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דִיבּוּרִים" (ג'ורג' ברנרד שאו). "מוּטָב למוּת על רגליךָ מאשר לחְיוֹת על בִּרְכֶּיךָ" (דולורס לברון). פוסט מס' 1155 (ב'). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת משנת 2014 : הקדמה קצרה בעקבות ה- המלצות הקטלניות ההן מ-אותה השנה ההיא של 2014 של דו"ח וועדת רם לנדס ההוא לסגור את רשות השידור הציבורית במתכונתה הנוכחית ולפטר 1000 (אלף) עובדים, המלצות כפי שהוגשו לשר התקשורת ההוא מר גלעד ארדן.

תוכנית "המקור" רבת המוניטין ההיא של ערוץ 10 ז"ל ששודרה בתאריכים 5 ביולי 2016 ו- 28 ביוני 2016, בראשותם של רביב דרוקר וברוך קרא, ועסקה ב- "שודדי הרשות האבודה", העניקה שוב תאוצה טלוויזיונית ענקית באמצעות טיעונים ועדויות כבדות משקל כדי לחקור חקירה פלילית את התנהלותם המושחתת של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2001. תוכנית "המקור" ההיא של ערוץ 10 ז"ל, עוררה וגייסה עכשיו מחדש את דעת הקהל בישראל לתמוך בתיעוד החדיש והמרענן שלה שנחשף על מרקע ערוץ 10 ההוא, בהצגת המסמכים העדכנית שלה, בטיעוניה העכשוויים, ובראיונות שערכה כעת עם אישים שונים מרשות השידור כדי להביא לכדי מיצוי משפטי פלילי את הפרשיות החמורות ההן, ששמם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + יואב גינאי + יו"ר אמ"י יעקב מנדל, לכאורה נקשר אליהן בעבותות. שני שומרי הסף רביב דרוקר וברוך קרא ראויים לאשראי (רָב) אולם לפחות בפרשות השחיתויות המכוערות והמטונפות האלה בהן הייתה שרויה רשות השידור ז"ל בשנים 2014 – 2011, הקדימו אותם שני העיתונאים החוקרים והפעלתניים מהעיתונות הכתובה : מר נתי טוקר מ- TheMarker / "הארץ", ומר רז שכניק מהעיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות".

טקסט מסמך : 5 במארס 2014. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- 9 שנים. העיתונאי נתי טוקר מפרסם ידיעה דרמטית ב- מוסף "TheMarker" של עיתון "הארץ" כי יו"ר הועדה לעתיד השידור הציבורי מר רם לנדס ימליץ בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו על סגירת רשות השידור. (באדיבות "דה מארקר / הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

את שיא הביזיון והטינופת הטלוויזיונית הציבורית והפוליטית המתרחשת חדשים לבקרים ברשות השידור ז"ל המנוונת, העלובה, ו- רבת המדנים ההיא, בה מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם משסה את עובדיו ביו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, אפשר היה למצוא בכותרת של העיתונאי החרוץ והפעלתן נתי טוקר ב- TheMarker ב- 24 בפברואר 2016, כלהלן : "מנכ"ל רשות השידור (יוני בן מנחם) קורא לעובדיו : אל תיכנעו למגמות הזדוניות של יו"ר הרשות (אמיר גילת)". איזה עליבות. איזה נִיווּן. איזה אומללות. אבל מה, עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 נעמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם.

טקסט מסמך : יום שני – 24 בפברואר 2014. העיתון "דה מארקר / הארץ". העיתונאי נתי טוקר מפרסם את היסטוריית ריבי הסמכויות המכוערים בין שני מנהיגי השידור הציבורי הכושלים ההם, מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- בַצֵר את מעמדם, בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עַצְמָם. לא כּוּלָם. רוּבָּם. (באדיבות "דה מארקר / הָאָרֶץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון "ידיעות אחרונות". כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם "ללא רשות" אודות הריקבון ו-הסרחות השחיתות שהתרחשו ברשות השידור תחת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף "7 לילות" של העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 28 בפברואר 2014. עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- בַצֵר את מעמדם, בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות המו"ל מר ארנון "נוני" מוזס").

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון "ידיעות אחרונות". עוד כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם "ללא רשות" אודות הסרחות השחיתות שהתרחשו ברשות השידור תחת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף "7 לילות" של העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 28 בפברואר 2014. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- בַצֵר את מעמדם,בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם.(באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות המו"ל מר ארנון "נוני" מוזס").

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון "ידיעות אחרונות". עוד כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם "ללא רשות" אודות הסרחות השחיתות שהתרחשו ברשות השידור תחת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף "7 לילות" של העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 28 בפברואר 2014. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 עמדו בצידי הדרך והחרישו. הם היו עסוקים בל- בַצֵר את מעמדם, בל- הִתְבָּצֵר במַדְמֵנָה של עצמם. לא כולם. רובם. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות המו"ל מר ארנון "נוני" מוזס").

ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ז" ל-יוסף בר-אל ז"ל מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים כפי שנקבע בחוק, עד 2 ביוני 2007. על מסמך המינוי הַרָם ההוא שדן בהפקדת רשות השידור בידי יוסף בר-אל, מסמך שנכתב לפני יותר מ- 18 שנים היה חתום מזכיר הממשלה בעת ההיא גדעון סער (אז בן 36, והיום בעלה של גב' גאולה אבן מי שהייתה מגישה ומנחת טלוויזיה מוכשרת ו-רבת מוניטין בשידור הציבורי). ב- חלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון לפטר, להדיח, לסלק, ולהעיף לאלתר את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור בגין מעשי שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מני מזוז תמך תמיכה מוחלטת בהדחה והסילוק. ובכן, לבסוף זה קרה. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הוקמה ב- 1968 ופעם הראשונה בקורות אותה רשות השידור של מדינת ישראל שכללה בשורותיה מאז 1969 יחדיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה דרדק תקשורת בן שנה ואת רדיו "קול ישראל הוותיק (נוסד בארץ ישראל המנדטורית ב- 1936), הודח, סולק, ו-הועף ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל בגין שחיתות אישית ועימה הענקת שוחד מסך לכל מיני אישים ונשים. לזכור ולא לשכוח.

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. תקופה היסטורית אפלה בימיו ההם של השידור הציבורי ההוא. זהו תיעוד של מסמך המינוי ההוא אודות מינויו של יוסף בר-אל ל-מנכ"ל רשות השידור כפי שנכתב בימים ההם – בזמן ההוא לפני יותר שני עשורים של שנים. מזכיר הממשלה דאז מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה בישיבתה ב- 2 ביוני 2002 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך הנ"ל נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ מס' 33 שהיה אז בימים ההם ערוץ הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית (!). עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז, רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כפי שכבר רשמתי בפוסטים קודמים, האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה שמספרו הסידורי הוא 1091, משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. ואשנה ואומר שוב : קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים וּמָקְמוּ את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. הפוליטיזציה והשחיתות השרויות בשכבות ו- רבדים ברשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קרא, הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוּקָק החוֹק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' (בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) הוּשְמָה בקיץ 2014 תחת עול של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה הוכרחה רשות השידור לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם את אמיר גילת. באותה נשימה צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן ששמו יוסף בר-אל. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו כחוק. המנכ"ל החדש אורי פורת בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ"ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית"ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, "…מוות לערבים…מוות לערבים…", שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ"ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת "מבט". עורכי "מבט" דאז היו אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור החדש דאז אורי פורת טען ששני עורכי "מבט" פברקו את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות "מוות לערבים…מוות לערבים…" להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא (מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית"ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אוֹפֶל ההן של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ"לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא, ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. מנכ"ל רשות השידור המודח רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יורשו יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב (יוסף בר-אל מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת אריאל שרון ב- 2 ביוני 2002. רשות השידור ההיא בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. ריחפה מעליה כל העת ההיא חשרת עבים. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבו בקיץ 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל להיות למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים בלתי מתקבלים על הדעת בין המנכ"ל יוני בן מנחם ליו"ר רשות השידור אמיר גילת. גם בתקופה הזאת של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם שוב שתקו. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור ז"ל במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 קמלה ונקברה תחת ההריסות שלה עצמה. ב- 1 באוקטובר אמור לקום במקומה "תאגיד השידור הציבורי החדש כאן 11" בראשותו של אלדד קובלנץ שאת אחריתו מי יישורנו. 

הימים ההם הזמן ההוא של יום שני ההוא ש-חל ב-2 בחודש מאי של שנת 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מוּדָח ו-מְסוּלָק מתפקידו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון, שנתיים ימים בטרם סיום כהונתו החוקית שעמדה לפוג ב-2 ביוני 2007. לזכור ולא לשכוח:

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" לפני יותר מ- 15 שנים : "הוּדַח" ׁ(!). לראשונה בתולדות מדינת ישראל ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלה בישראל (בראשות אריאל שרון) להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור עלוב מכהן מתפקידו הרם. זה קרה ב- 2 במאי 2005. היה מדובר בהדחתו וסילוקו לעַד של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מהכֵּס הרָם בגין מעשי שחיתות והענקת שוחד מסך, שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו שהייתה אמורה להימשך עד 2 ביוני 2007. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מֶנִי מָזוּז תמך באופן מוחלט בהחלטות הסילוק וההדחה ומִימוּשַן, והרחקתו לעַד של יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון אלי עזור).

ב-שנת 2011 עשתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חושבים ומינתה מינוי מופרך לגמרי את מר יונתן "יוני" בן מנחם למנכ"ל רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מרדכי "מוטי" שְקְלָאר. ל- מינויו של יוני בן מנחם למִשְרָה הַרָמָה והצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י בנימין נתניהו, קדמו פעולות Lobbing שנעשו מאחורי הקלעים, גם על פי המלצתם של אישים ששייכים לתקופת האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2002. אין צורך להזכיר באותו ההקשר, ואולי כן, כי היה מדובר ב- מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל, מי שהודח בשעתו ב- 2 במאי 2005 בשיא שנות האֹפֶל והחשיכה בגינן של עבירות שחיתות ושוחד מסך ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. פרוטוקול ההדחה של מנכ"ל רשות השידור מצוי בארכיון הממשלה. על כל פנים, כל ראשי ממשלות ישראל ללא יוצא מהכלל היו מעורבים מכף רגל ועד ראש משחר ההיסטוריה של השידור הציבורי במינויים של כל שורת המנכ"לים, מאז מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג לתפקיד הרם של המנכ"ל ה- 1 של רשות השידור. המנכ"ל החדש יוני בן מנחם נושא כתר המלוכה הטרי ב- 2011, מינה חיש מהר לעוזרו הקרוב והצמוד את זליג רבינוביץ'. תמוה ואולי לא. שררה שָם באזור אחוות אחים משפחתית. זליג רבינוביץ' מתומכיו המובהקים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח ממשרתו ע"י ממשלת ישראל בעוון שחיתות ושוחד מסך, נשא לאישה את מנהלת לשכתו של אותו יוסף בר-אל, גב' אילנה זנגילבף. המנכ"ל המושחת והמודח יוסף בר-אל היה בשעתו מושא הערצתו של יוני בן מנחם כשזה שימש כתב שלו בטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 1990 – 1977. משהתמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מִכְרָז ב- 10 ביולי 1990, אמר לי יוני בן מנחם בימים ההם במסדרון הראשי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (היינו שכנים באותה הקומה העליונה של הבניין, חטיבת החדשות בשפה הערבית שיוני בן מנחם נמנה על שורותיה וחטיבת הספורט של הטלוויזיה בפיקודי בשפה עברית), זמן קצר לאחר שובי ארצה מהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990, כי, "…סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה…". לא רק הוא השתמש בהגדרה הזאת, כי, "סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה". שמעתי את אותן המילים הללו מפיו של אליעזר "גייזר" יערי מנהל חטיבת התוכניות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אליעזר יערי העריץ את יוסף בר-אל. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית התגורר במשך שנים ארוכות במשרד בקומה החמישית של הבניין, סמוך מאוד אליי כמנווט שידורי הספורט. דלת מול דלת. הוא היה ג'נטלמן בעל נימוסים אירופיים וכמעט תמיד לבוש חליפה מחויט ומעונב Tip top. האמנתי איך שהוא באופן חלקי וחצוי להערכתו זאת של יוני בן מנחם, והתפללתי שהוא יהיה מוכשר דיו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרבה צעדים לפנים לאחר העידן בן שלוש שנים וחצי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מ- מאי 1986 עד נובמבר 1989) + שמונה חודשי ניהול זמניים כ- מ"מ מנהל הטלוויזיה של נסים משעל מנובמבר 1989 עד יולי 1990. במקביל להפקדתו הממשלתית של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 מה- היבט המקצועי מינה בנימין נתניהו את אמיר גילת ב- 2001 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הפקדה מן הפן של הפיקוח הציבורי. שני אנשי השוליים האלה המנכ"ל יוני בן מנחם והיו"ר אמיר גילת החלו מייד מבראשית להתקוטט ביניהם על ריבי סמכויות וחיש מהר הפך המאבק הנורא ל- מלחמת "גוג ומגוג". רשות השידור העלובה ההיא תחת ניהולם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת הפכה לא רק למושחתת ומזוהמת כפי שהיא מתועדת ב-סרטם התיעודי ההוא, הקרוי, "שודדי הרשות האבודה" של רביב דרוקר וברוך קרא, אלא גם הייתה זירה ראשית וגלויה של ריב ומדון מכוערים בין שני מנהיגיה והעומדים בראשה, אותו המנכ"ל העלוב יוני בן מנחם ואותו היו"ר הדל אמיר גילת. היה מדובר ב-הָסְרָחָה שאין דוגמתה בהיסטוריה של השידור הציבורי למַעֵט הדחתו וסילוקו ב- 2 במאי 2005 של המנכ"ל מכהן של רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו וגיבויו של היועץ המשפטי עו"ד מני מזוז. 13 שרים הצביעו ב- 2 במאי 2005 בעד הדחתו לאלתר של יוסף בר-אל מכיסאו הרם, 2 שרים התנגדו להדחה (דליה איציק ומאיר שיטרית), שלושה שרים נמנעו (בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר), ושני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי, לא הורשו להשתתף בהצבעת ההדחה בנימוק של קשרים משפחתיים. גאולה כהן (אמו של צחי הנגבי) וג'ודי מוזס – ניר – שלום (רעייתו של סילבן שלום) עבדו שתיהן בעת ההיא ב- 2005 כשדרניות ברדיו "קול ישראל" ההוא ז"ל של רשות השידור ההיא ז"ל.

אין סוף "Follow ups" התקיימו בסוף השבוע ברדיו גלי צה"ל, בערוצים 2 ו- 10, ובעיתונות הכתובה אודות הדו"ח הקטלני המורכב והמסובך של וועדת רָם לָנְדֶס שמציעה לסגור את רשות השידור הציבורית במתכונתה הנוכחית ולפטר 1000 (אֶלֶף) עובדים. ה- דו"ח הקיצוני של רָם לָנְדֶס מציע להרוס את השידור הציבורי כפי שכולנו מכירים אותו היום ולקומם אותו מחדש את אותו השידור הציבורי על הריסותיו של הסדר הישן על בסיס של תפישת ניהול שונה לחלוטין. תפישת הניהול החדשה מבוססת על תנאים אחרים של השקעה כלכלית, גיוס כוח אדם קטן הרבה יותר, ביטול תשלום האגרה, וגישה מוגבלת של מימון השידור הציבורי ע"י משרד האוצר. הדו"ח של רָם לָנְדֶס נמנע מלהטיל אשמה ישירה על צמרת הנהלת רשות השידור הנוכחית מנכ"ל רשות השידור יוֹנִי בֵּן מְנָחֵם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אָמִיר גִילָת, זאת שהובילה ומובילה בחוסר כישרונה המדהים את השידור הציבורי צעד אחר צעד אל עברי פי פחת. יוני בן מנחם ואמיר גילת שני מנהלים אפרוריים כושלים ועלובים חסרי כל יכולת מנהיגות (גם מתקוטטים בפרהסיה ביניהם בצורה מכוערת וילדותית) הם פרי ביאושים וכך גם נראית רשות השידור שלהם. שניהם מינוי כפול של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

איתרע מזלם של עובדי השידור הציבורי מפני ש- בראשם הוצבו ע"י ממשלת ישראל מאז 2001 שוב ושוב אישים לא מבריקים ולא חכמים בלשון המעטה. מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת סוגרים את הרשימה. הם דוגמא טובה של טריאומוויראט דל, רופס, ובלתי מוכשר. ערוץ 1 ספג ב- 2014 רעידת אדמה הרסנית בדמותו של דו"ח רם לנדס. משהו בסדר גודל של 8.5 בסולם ריכטר. אמות הסיפים זעו. אולם האדמה זזה והשְאוֹל פתח את פיו זה מכבר עוד בשנים 2001 ו- 2002 עם התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אורי פורת ז"ל ומינויים הכושל והמופרך בזה אחר זה של רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם למנכ"לים של רשות השידור ב- 16 בשנים שבין 1998 ל- 2014. 

ראה גם ידיעה של גב' רותה קופפר במוסף "גלריה" של "הארץ" מ- 24 בפברואר 2014 : מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם מנאץ את יריבו ד"ר אמיר גילת מי שמשמש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וקורא לעובדי הטלוויזיה והרדיו : "אל תיכנעו למגמות הזדוניות של יו"ר הרשות אמיר גילת". אמיר גילת כתב לחברי מליאת רשות השידור כלהלן : "בשעה שבבתי החולים של "הדסה" בירושלים הפסיקו לקבל חולים, הרי שברשות השידור שוב שיבשו עיתונאי "קול ישראל" את השידורים". יוני בן מנחם השיב לו ללא כחל ושרק וכך כתב לעובדי הרשות : "לצערי הנכם עדים בתקופה האחרונה לניסיונות מטורפים של יו"ר רשות השידור אמיר גילת להבליט את עצמו ללא הבחנה בין אמת לשקר בחודש האחרון לכהונתו כדי ליצור מצב של כֵּאוֹס ברשות השידור". (באדיבות עיתון "הארץ"). 

ראש הממשלה ושר התקשורת בפועל בנימין נתניהו מתעלל בשידור הציבורי שדומה מאז 2002 לתרנגולת מרוטה לפני שחיתה. ראש הממשלה ושר התקשורת בפועל בנימין נתניהו פוגע בעצמאות השידור הציבורי שאיננה קיימת עוד. הוא עושה זאת ב- בוטות כאוות נפשו ובגלוי לעין אור השמש אולם אין הוא ממציא השיטה. דריסת הרגל שלו ופסיעתו ברוטאלית. שאיפתו של בנימין נתניהו להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את תאגיד השידור הציבורי החדש חוֹק שהממשלה בראשותו היא שפעלה לכונן אותו לפני כשנתיים – היא בבחינת סקנדל לאומי רבתי (!) אולם אין לשכוח שראש הממשלה הוא מדינאי מנוסה וגם Grand Master במִזְעוּר נזקים. האחד שאין שני לו בתחום. לכן הוא מוכשר ובעל יכולת להפוך עכשיו את הסקנדל והחיסרון ליתרון. שר התקשורת שלו בעבר גִלְעַד אַרְדָן (שימש אז השַר לביטחון פנים בממשלת בנימין נתניהו) היה האיש שחִצְצֵר בראש חוצות בשורה חדשה כי הוא לא רק מבטל את מַס אגרת השידור אלא גם מקים תאגיד שידור ציבורי חדש נטול השפעות פוליטיות / מפלגתיות. איזה תאגיד ציבורי שידור חדש ואיזה נעליים. על מה אתה מדבר גלעד ארדן ? בנימין נתניהו הוא סנוב יותר מכל שריו ושרותיו (וגם חכם מהם ומהן) ש- עושה לפי שעה ככל העולה על רוחו בי"ס פוליטי לשני שותפיו בקואליציה שר האוצר משה כחלון ("כולנו") ושר החינוך נפתלי בנט ("הבית היהודי"). בדרכו הכוחנית הוא מאיים לפרק את הממשלה בראשותו וללכת לבחירות חדשות אם ה-קואליציונרים לצִדוֹ לא יתמכו לאלתר בגדיעת חייו של העובר שטרם נולד בישראל ושמו "תאגיד השידור הציבורי החדש" ואם יסכימו לשוּב יחדיו עמו למתכונת הקודמת של רשות השידור היְשָנָה. בדרך הפתלתלה צוחק בנימין נתניהו על מפלגות "המחנה הציוני" ו- "מֶרֶצ" גם יחד וגם על שַר התקשורת שלו בעבר מר גלעד ארדן. ההתרחשות המזוגזגת הזאת היא לא פחות ממדהימה (!). במקביל להנמכתו של גלעד ארדן מְלֻוָוה בצִפְצוּף ארוך על מחבר דו"ח רשות השידור האחרון הקשה והחמוּר של רם לנדס, בנימין נתניה מהלל ומרומם את לֵיצָן החצר שלו יו"ר הקואליציה ויו"ר הליכוד, הח"כ דוד ביטן (!). במושב החורף הראשון של הכנסת אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) הכריז בנימין נתניהו מעל דוכן הנאומים הצהרה תקיפה, חריפה, וחד משמעית אבל בלופרית, "…אנחנו נשקם את השידור הציבורי…". בכך הוא מטיל בגלוי וֶוטוֹ מוחלט על כל התהליך הארוך והממושך בן כשנתיים מאז 2014 של ניסיון הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ ויו"ר התאגיד גיל עומר. מדובר בתנועת זיגזג מטורפת בלתי הגיונית של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. מדהים גם לדעת ששר האוצר האוצר משה כחלון הודיע אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) כי לא יאפשר את מהלכי בנימין נתניהו לביטול תאגיד השידור הציבורי אולם רק בשל שיקולים תקציביים ולא בגלל רעיון של ערכים דמוקרטיים המחייבים ומקדשים קיומו של שידור ציבורי עצמאי. שר האוצר משה כחלון, אופורטוניסט ידוע, הדגיש כי התנגדותו למהלכי ראש הממשלה בנימין נתניהו לסגירת תאגיד השידור הציבורי החדש נובעת רק מטעמים כספיים – כלכליים. משה כחלון חושף כל פעם מחדש את עצמו ב-עיתות משבר כי התנהגותו גם כעת היא בלתי מתקבלת על הדעת. הרי רק לפני כשנתיים נחקק חוק ביוזמת שר התקשורת גלעד ארדן בממשלת בנימין נתניהו, חוק שסוגר את רשות השידור הישנה ההיא, נועל ו- מבטל אותה, ומשית עליה עוֹל של צַו פירוק. השר גלעד ארדן ביטל את מס אגרת הטלוויזיה ורשות השידור. פרופסור דָוִד הָאן נקבע במחצית 2014 על ידי גלעד ארדן לשַמֵש כּוֹנֵס נְכָסִים של רשות השידור תוך כדי המשך המסע האבוד והסמרטוטי שלה בדרך להפיכתה לתאגיד שידור ציבורי חדש. דָוִד הָאן מינה את יוֹנָה וִויזֶנְטַל לשמש מנכ"ל זמני מְשָקֵם. יונה וויזנטל לא היסס להדיח מייד ולאלתר את מנכ"ל רשות השידור שקדם לו יוני בן מנחם וגם את יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור תמיר גילת. הַ- שֶלֶד של תאגיד השידור הציבורי החדש החל לעטות עליו אט – אט לֵב, מערכות נשימה ודם, ורקמות שרירים וגידים, אולם ל- לא כסות של עוֹר משוריין ולכן נותר פַּגִיעַ. ואז קמה שרת התרבות והספורט גב' מִירִי רֶגֶב מי שמייצגת נאמנה את תפישתו השלטונית הכוחנית של ראש הממשלה בנימין נתניהו הנוגעת לתפעול השידור הציבורי, הכריזה קבל עם ועדה לפני חודשים ספורים הכרזה "פוטינית" מדהימה וחוצפנית ללא כל בושה : "…מה שווה תאגיד שידור ציבורי חדש אם הממשלה איננה יכולה לשלוט בו…". היא מִירִי רֶגֶב עושה את זה מהמקפצה. רק מנכ"ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל הקדים אותה משהכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בפניה של שרי מקובר עיתונאית "מעריב", כלהלן : "…אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך… אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכת והיא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". ב- 17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבד"ל בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" שלהם, כהאי לישנא : "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". תראו חבר'ה, אם אינכם מרוצים משלטונו של בנימין נתניהו ועוזרתו מירי רגב, אזי תפילו אותם, אבל תפסיקו להתבכיין. תתנהגו כאנשים מבוגרים. כל פעם שאני שומע את הח"כ מ- "המחנה הציוני" איתן כבל הנרגש מבכה את מר גורלו ברדיו גלי צה"ל מתחשק לי להושיט לו ממחטה כדי שינגב את דמעותיו. זה לא הולך ככה. בכי ונהי לא משפרים את המצב.

תזכורת א' :  חלק צר מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 אך מסור נאנק תחת ניהול כושל ובעייתי ביותר של יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' ותחת פיקוח ציבורי נעדר כל כישרון של אמיר גילת. אם להשתמש במטפורה צבאית הרי שכל חייל קרבי יודע כי גם בעת תנאי שירות קשים באימונים, במסעות ארוכים בחגור מלא + נשק וסחיבת אלונקות, במוצבים, במארבים, בהיתקלויות עם האויב בעת שמירה על גבולות המדינה, ובמלחמה – הוא יכול לסמוך על מפקדים הישירים שלו, ה- מ"כ, ה- מ"מ, וה- מ"פ. ההצלחה בקרב מותנית לא רק בהורדת פקודות אלא ראשית דבר מפני שהחייל הקרבי אשר מבצע את הפקודות רוחש אמון לידע וליושרה של המפקדים שלו. כל יציאה לקרב מבלי ששוררים יחסי אמון וכבוד הדדי בין המפקד לפיקודיו נידונה מראש לתבוסה וכישלון. כל מנהיגות באשר היא בצבא כמו בחברה אזרחית מבוססת על יושרה והגינות, דוגמא אישית, דרך ארץ, וכבוד לפיקודים. חיילים בצבא ועובדים אזרחיים בסקטורים השונים (גם בטלוויזיה) מוכנים להיהרג למען מפקדים ומנהלים יישרי דרך ואמיצים. מנהיגים לא אמורים להיות נחמדים. מנהיגים אמורים להיות הוגנים וישרים כסרגל בקבלת ההחלטות שלהם. לא הייתי רוצה שיוֹנִי בֵּן מְנָחֵם ואָמִיר גִילָת שני אישים פחותי ערך כפי שהתגלו בעת ניהול רשות השידור יהיו המפקדים שלי. לא בימי שלום ולא בעִתּוֹת מלחמה. הם פחותי ערך מפני ששניהם יודעים כי משהו חָמוּר ובלתי מתקבל על הדעת מתנהל מזה זמן רב בין ארבעת כתליה של רשות השידור כשאחריות התפעול הנכון והתחזוקה הראויה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" רובצת על כתפיהם.

תזכורת ב' : לעולם לא אשכח את הופעתו הדרמטית המרשימה והמובחרת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל מתייצב ב- 31 במאי 1996 בחצר הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים בפני ציבור גדול של עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" לאחר הבחירות לכנסת ה- 14 (ב- 29 במאי 1996 בהן ניצח בהן בנימין נתניהו את שמעון פרס) ומשיב לאיום ישיר שנחיתה עליו שרת התקשורת המיועדת גב' לִימוֹר לִבְנָת , משהכריזה בראשי חוצות "כי עכשיו מוטי קירשנבאום יצטרך להזיע…". מוטי קירשנבאום ז"ל ניצב שם ביום ההוא ב- 31 במאי 1996 כמנהיג אמת של השידור הציבורי כשהוא אומר לפיקודיו הרבים מבלי להתפתל ולהתלבט, בשקט ובאיפוק, ללא התלהמות, אך בנחישות, וכ-להלן : "…אנחנו העיתונאים ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו נמשיך לעשות את עבודתנו כרגיל ללא מורא וללא משוא פנים…". במובנים רבים היה מוטי קירשנבאום מנהיג שידור בלתי נשכח עבורי .

תזכורת ג' : נָדָב פֶּרִי ערך בערוץ 10 ז"ל – בשבת 8 במארס 2014) "Follow up" סוּפֶּר משעמם יחדיו עם פנל שכלל את דן שילון אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר (לשעבר אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית) ואת דוב ווייסגלס, ושמעון שיפר (היום עיתונאי ב- "ידיעות אחרונות" ולשעבר שדרן ברדיו "קול ישראל"). דן שילון ציין כי בערוץ 1 ישנם עדיין אנשים טובים והזכיר מבין שורה של שמות דווקא את יעקב אחימאיר שאוֹ טוֹ טוֹ נושק היום ל- 84. תגיד לי דן שילון מה אתה עושה צחוק…? על מה אתה מדבר…? אתה מעלה את שמו של יעקב אחימאיר שריד לתקופה שחלפה מהעולם כאישיות שמאפיינת את דמותו של ערוץ 1 הנוכחי…? מר דן שילון, האם אינך סבור שדווקא אותו יעקב אחימאיר, מי שהיה אמון על מנהיגות האמת ההיא של ארנון צוקרמן ושייך ל- "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973, הוא זה שהיה צריך לשמש עכשיו ב- 2014 דוגמא לדור הצעיר. הוא זה שהיה צריך לעלות על בריקדות נגד הניהול העלוב של השידור הציבורי כבר זמן רב ע"י יוני בן מנחם, זליג רבינוביץ', ואמיר גילת. ידוע לכל כי יעקב אחימאיר הוא פנסיונר של רשות השידור שחתום כעת ומזה שנים על חוזה אישי כספי נאות עם ההנהלה שלו. כל אחד יכול להסיק לעצמו מדוע יעקב אחימאיר נשנק וקולו לא נשמע. וֶוטֶרָן שכמותו היה אמור להביע את דעתו. היה מוזר ותמוה אז ש- יעקב אחימאיר לא מקים מתרסים נגד הנהלת רשות השידור הנוכחית הקלוקלת ההיא , ו-איננו מתייצב בגופו נגד שלטון טלוויזיוני ורדיופוני ציבורי מגוחך חסר כל תוחלת, אותו הגדירו העיתונאים מר נתי טוקר ואמיר טייג היום (יום ראשון – 9 במארס 2014) ב- "TheMarker", כלהלן : "…הנהלת רשות השידור הגיעה לרמת סֵיאוּב בלתי נסבלת…(!!!)". יעקב אחימאיר לא עשה זאת ולא התמרד מטעמיו שלו. אינני שופט אותו אולם הייתי מצפה ממנו שיתנהג באופן שונה. כמובן שהמנחה נָדָב פֶּרִי עיתונאי, לא שנון ולא חד במקרה הקונקרטי כדלהלן, ניהל אז דיון עקר ובלתי חשוב. הוא בחר שלא להתעסק ולא להתמודד עם מנהיגותם העלובה של יוני בן מנחם ואמיר גילת. שני האנשים האלה הם האחראים ישירות על השֵפֶל הנוראי בו שרוי השידור הציבורי כיום. גם במצב הבעייתי של השידור הציבורי היום ניתן לנהל אותו פי 1000 (אֶלֶף) טוב יותר. מה שעומד היום לדיון נוקב על פי השקפת עולמי הוא לא רק הפירוק הטכני של ערוץ 1. חובה לערוך חשבון עם מנהיגות שידור ציבורי כה נחותה וכה לא מוכשרת שדרדרה את ערוץ 1 לשאול הרֵייטִינג האָפֵל.

תזכורת ד' : בקיץ 2002 בשיא כוחי הטלוויזיוני חשבתי שניהול רשות השידור ע"י המנכ"ל יוסף בר-אל הוא הרבה יותר מבעייתי. משוקץ. בפגישה פנים אל פנים עמו הבהרתי את עמדתי כלפיו ונתתי לו לדעת מה אני חושב עליו כהאי לישנא בכתב ובע"פ. בסיום אותה הפגישה הקצרה אמרתי לו שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה שמציבים אותו כעת בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, הם אלה שידיחו אותו ויסלקו אותו בבוא העת, כשיגלו כמה הוא לא מוכשר, ובאלה עקרונות מוטעים, שגויים, ובלתי מוסריים הוא דבק. "…זה רק עניין של זמן עד שהממשלה הזאת שממנה אותך לתפקיד הרָָָם היא גַם זאת שתעיף אותך…", אמרתי לו והוספתי, "…אינני מתכוון עוד לשהות במחיצתך ובין השורות שעליהן אתה מפקד עכשיו…". הנחתי את המפתחות על שולחנו, טרקתי את הדלת, ונטשתי לעַד את מְכוֹרָתִּי. דן שילון מטובי מנהיגי התקשורת הטלוויזיונית שצמחו בשנים ההן במדינת ישראל, היה מְכוּתָב על המִסְמַך ההוא שהיה כתב אישום ש-הפניתי ללא כחל ו-שרק לעברו של יוסף בר-אל מנכ"ל ברמה ירודה ו- עלובה מאוד של רשות השידור ההיא, ב- 29 במאי 2002 (את שתי המילים הללו האלה "…ירודה ועלובה…" אמרתי לו בפניו בעת פגישת עבודה בין שנינו בימים ההם…). ו-הנה…כך הוא דן שילון השיב לי אז ב-1 ביוני 2002 לפני 22 שנים (בעת כתיבת הבלוג הנוכחי), את תשובתו כ-להלן :

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 22 שנים. זהו מכתבו של דן שילון אליי לאחר שהודעתי ליוסף בר-אל מה אני חושב על מידותיו ו-מוסר הניהול שלו כ-מנכ"ל רשות השידור ואיכות ומגמות הניהול שלו העכשוויים והעתידיים שלו. בעקבות הודעתי הבלתי מתפשרת שלא הייתה חזרה ממנה, החלטתי לנטוש לאלתר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. טרקתי את הדלת ונפניתי משם לעַד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת ה' : רינה מצליח ניהלה ריאיון חסר כל עניין בתוכניתה "פגוש את העיתונות" עם שר התקשורת גלעד ארדן. הריסת רשות השידור הציבורית ובניית חדשה על חורבותיה היא עניין אחד . החלפת היסודות הטכניים U , יחדיו עם V , ו- W באלמנטים טכניים אחרים של X , יחדיו עם Y , ו- Z , ללא בחירת מנהיגות שידור ראויה אמיצה ויישרת דרך נטולת פניות פוליטיות, הרי שכל העסק שווה כקליפת השום . בכך רינה מצליח הפושרת לא עסקה אמש והותירה את חייו של גלעד ארדן קלים.

תזכורת ו' : הקשבתי בבוקר ההוא של יום ראשון – 9 במארס 2014, לריאיון הכפול במסגרת ה- Follow up שערך מר רזי ברקאי בתוכניתו "מה בוער" ברדיו גלי צה"ל עם יצחק לבני ורם בלינקוב. שוב תלת שיח משעמם וחסר תכלית כמו הקודמים לו בערוצי טלוויזיה ורדיו אחרים. יִצְחָק לִבְנִי נותר מגוחך כשסיפר לרזי ברקאי כי את הדו"ח שהוא אישית הכין אודות מצבה של רשות השידור ההיא (היכן שהוא סביב מחצית עשור ה- 90 של המאה שעברה), קרא רק חבר הכנסת מטעם האופוזיציה מר בנימין נתניהו. ביבי נתניהו הבוחש הראשי בשידור הציבורי (ולא מהיום) הוא ראש הממשלה שהפקיד עכשיו את השידור הציבורי בידיהם של שני אישים כה אפרוריים, כה חלשים, כה נעדרי כריזמה, כה חסרי מנהיגות, כה לא מוכשרים, וכה כושלים.

תזכורת ז' : כל ההתעסקות עם רשות השידור הנופלת מתגמד מול הכתבה החמורה והמבעיתה של כתב ערוץ 2 אילן לוקאץ' ב- "אולפן שישי" אודות מצבם הקשה והבלתי מתקבלת של ניצולי השואה החיים במדינת ישראל. הייתה שם ניצולת שואה אחת שאמרה לאילן לוקאץ' כיצד שר האוצר יאיר לפיד שהוא בן של ניצול שואה בעצמו, איננו מתבייש להתנהג כך כלפי ניצולי שואה אחרים. תודה לאילן לוקאץ' על התזכורת החשובה.

היו כאן פעם לפני הרבה שנים, ימים אחרים. אם להשתמש במטפורה צבאית הרי שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 ארנון צוקרמן היה רב אלוף. דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל ואלכס גלעדי ז"ל היו אלופי הפיקודים שלו. ממשלת ישראל ממנה ב- 1 באפריל 1979 את יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של יצחק לבני ז"ל. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ו-יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל מדיחים בקיץ 1979 את ארנון צוקרמן יבד"ל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בשעה עֶשֶר בערב של יום שלישי – 17 במאי 1977 הכריז חיים יבין עם פתיחת משדר הבחירות הארוך לכנסת ה- 9 (בן תריסר שעות רצופות שנמשך עד שמונה בבוקר למחרת) את הכרזתו הבלתי נשכחת, "גבירותיי ורבותיי – מהפך". מנחם בגין מייסד מפלגת חירות לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 ואבי מפלגת "הליכוד" ומנהיג האופוזיציה הנצחי שנוצח עד אז במשך 29 שנים בכל מערכות הבחירות עד כה התבקש ע"י נשיא המדינה אפרים קציר להרכיב את הממשלה הבאה . ניצחונו של מנחם בגין בבחירות לכנסת ה- 9 היווה הפתעה פוליטית מרעישה . מגיש ומנחה משדר הבחירות הארוך בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין הגה סלוגן מבריק בתחילת  משדר הבחירות המקיף באותו ערב, "מהפך". מנחם בגין מנהיג הימין התמנה בפעם הראשונה בתולדותיו לראש הממשלה החדש של מדינת ישראל . ראש הממשלה הקודם יצחק רבין התפטר כזכור מתפקידו בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 7 באפריל 1977 והדבר הוליך לבחירות חדשות. מחליפו של יצחק רבין כמנהיג מפלגת המערך שמעון פרס ניסה לאחות את השברים במפלגת המערך המרוסקת לקראת הבחירות, אולם ללא הועיל. הליכוד זכה ב- 43 מנדטים ואילו המערך רק ב- 32. תוצאות הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977 היוו באמת שינוי פוליטי מרחיק לכת אם לקחת בחשבון כי בבחירות לכנסת ה- 8 ב- 31 בדצמבר 1973 זכתה מפלגת המערך ב- 51 מנדטים ומפלגת הלכוד קיבלה 39 מנדטים. סלוגן "המהפך" של חַיִים יָבִין סִימֵן באופן אירוני למדי את המהפך העתידי שנרקם כעבור שנתיים גם ברשות השידור. כל שלטון המתין לשעת הכושר כדי להפקיד בידי נאמנו את רשות השידור. במובן הזה ממשלת מנחם בגין לא הייתה שונה ב-מאום מ- ממשלות יצחק רבין, גולדה מאיר, ולוי אשכול. היא עשתה זאת אומנם באיחור אך דאגה להציב בראש רשות השידור ב-אמצעיתו של דָבָר את שני נציגי הימין שלה את יו"ר רשות השידור פרופסור ראובן ירון ואת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – בתאריך ההוא של 17 בחודש מאי בשנת 1977. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 47 שנים. זהו אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים. השעה עשר בערב. שניות אחדות לפני העלייה ל- "אוויר" של המשדר הארוך והמורכב המסקר את הבחירות לכנסת ה- 9 ההיא…ה- floor Manager (מנהל במה) יוסף "פונצי" הדר ז"ל ניצב באולפן א' של הטלוויזיה ומונה למגיש והמנחה חיים יבין ב- Count down את השניות האחרונות לקראת העלייה ההיסטורית ל- "אוויר". זיהוי הנוכחים בתמונה : מימין, הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית' ז"ל בודק ברגע האחרון בטרם תחילת השידור הישיר שוב ושוב את נתוני מדגם הקלפי החדשני שלו בבחירות לכנסת ה- 9. בשורה השנייה מאחור נראים עמירם ניר ז"ל (משמאל, מוסתר קצת ע"י חיים יבין) ואריה שגיא איש מל"מ (קיצוני מימין). בשורה האחרונה יושבות הטלפניות של משדר הבחירות. כעבור כמה שניות הגה חיים יבין בשידור ישיר את המשפט האלמותי הבלתי נשכח שלו, "גבירותיי ורבותיי ערב טוב – מהפך !". (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).

סכסוך הסמכויות בין מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל (בן 88, היום) נמשך גם לאחר מבצע השידור הטלוויזיוני המפואר של "המהפך" הפוליטי במדינת ישראל באותו התאריך ההוא של 17 במאי 1977 בו נפנפה מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין מהשלטון את מפלגת המערך בראשות יצחק רבין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וחַיִים בַּר-לֵב. בסופה של 1977 עשו הכתב לענייני ערבים אהוד יערי והמפיק אלכס גלעדי מעשה נועז וטסו לקהיר (דרך אתונה) ללא אישורם של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן (יבד"ל) כדי לכסות את פגישת הפסגה של ראש הממשלה מנחם בגין ושר החוץ משה דיין עם נשיא מצרים אנוואר סאדאת ושַרָיו. מכיוון שלא היו אז טיסות ישירות בין נתב"ג לקהיר טסו אהוד יערי ואלכס גלעדי דרך אתונה. הם קיבלו ללא כל בעיות את אשרות הכניסה בשדה התעופה בקהיר ומייד שלחו משם באמצעות הלוויין ובסיוע ה- EBU (איגוד השידור האירופי, ראשי תיבות של European Broadcasting Union) [סעיף1] כתבות שערכן לא יסולא בפז למהדורות "מבט". הגעתם הסנסציונית בדרך לא דרך לקהיר עוררה רוגז רב בקרב שרי הממשלה. שר החוץ משה דיין ז"ל קרא לפיטוריהם. מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל גינה את נסיעתם אז לקהיר של אהוד יערי ואלכס גלעדי במילים חריפות. מנהל הטלוויזיה אַהישראלית הציבורית ארְנוֹן צוּקֶרְמַן דווקא העניק להם גיבוי ושיבח אותם. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל חלק בכל דרך אפשרית על הבוס שלו יִצְחָק לִבְנִי ז"ל שבתור מנכ"ל רשות השידור שימש גם העורך הראשי של השידורים בטלוויזיה וברדיו.

ב- 1 באפריל 1979 הודח יצחק לִבְנִי ממִשְרָת המנהל הכללי של רשות השידור ו/או במילים אחרות כהונתו הסתיימה ולא הוארכה ע"י ממשלת הימין בראשות מנחם בגין בתאריך הנ"ל המדובר. הממשלה מינתה תחתיו את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור. המועמד המוביל למשרת מנכ"ל רשות השידור החדש היה דווקא מזכיר הממשלה אריה נאור אולם הוא סירב והציע לתפקיד את אפרים קישון עיתונאי – סטיריקן (כתב ב- "מעריב") והיה גם בימאי הקולנוע. אך גם אפרים קישון סירב והציע לתפקיד את ידידו יוסף "טומי" לפיד (אז בן 47) אף הוא עיתונאי ב- "מעריב". לפתע התברר כי לארנון צוקרמן אין שום סיכוי. בקיץ 1979 סילקו יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הם לא האריכו את כהונתו של ארנון צוקרמן שהסתיימה ב- 1 באוגוסט 1979 ודבר אי הארכת תקופת הניהול התפרש כהדחה על רקע של תפישת ניהול פוליטית את כלל רשות השידור. משהודח מנהלם הנערץ מצאה שלישיית האלופים דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי את עצמה במאבק מקצועי ממושך אך חסר סיכוי נגד המדיח הראשי יוסף "טומי" לפיד את מנהל הטלוויזיה. בתוך ההיררכיה הנוקשה ברשות השידור נידון מאבקם של השלושה נגד יוסף "טומי" לפיד לכישלון. אולי מראש. השלושה לא שידרו על אותו הגל של המנכ"ל החדש שבתוקף תפקידו שימש העורך הראשי של כלל השידורים בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל". משלא צלח הוויכוח המקצועי בינם לבין יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן 1984 – 1979 מי שהיה עיתונאי מחונן ב- "מעריב" ופיגורה תקשורתית בעלת עוצמה ומוכשרת בפני עצמה אך מעולם לא ניהל רשת שידור, מצאו עצמם השלושה נוטשים בזה אחר זה את המוסד בעקבות מנהיגם ארנון צוקרמן שסולק הראשון. זאת הייתה טרגדיה מפני ש- דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו האנשים שבנו את יסודות הבית ב- 1968 ועכשיו נטשו אותו. שלושתם היו מוכשרים ועלו לאין שיעור בידע הטלוויזיוני שלהם על מנכ"ל רשות השידור החדש חסר הניסיון יוסף "טומי" לפיד אך היו נחותים ממנו בסולם הסמכויות. הטלוויזיה היא מוסד תקשורתי היררכי וכל השלושה הובסו בזה אחר זה במאבקם נגד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. לוּלֵא פרשו ממנה נכון היה לטלוויזיה הישראלית הציבורית עתיד מזהיר. עם עזיבתם את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה כור מחצבתם נחלש גם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד עצמו אולי מבלי שהיה מודע לכך. בלעדי שלושת האלופים וללא הרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן קטנו סיכוייו להצליח בתפקידו ולשַגְשֵג. ב- 1 באפריל 1984 החליט ראש הממשלה יצחק שמיר שלא להאריך את תקופת כהונתו בת החמש שנים של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומינה תחתיו למנכ"ל רשות השידור החדש את אורי פורת. היה כמובן מדובר במינוי פוליטי. יוסף "טומי" לפיד הלך הביתה.

יִצְחָק לִבְנִי ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 זכר היטב את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל וגם את המנכ"ל שהחליף אותו יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל כפי שהעיד בפניי בעת פגישות התחקיר שקיימתי עמו ב- 2005 בביתו הפרטי בהרצליה, כלהלן : "ביני לבין יוסף "טומי" לפיד לא התנהלה כל חפיפה מקצועית. אני עזבתי והוא בא . אבל את אותו הדבר ניתן לומר על התקופה בה החלפתי אני את מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. זה היה ב- 1 באפריל 1974 איש לא תדרך אותי גם לא שמואל אלמוג עצמו. הוא עזב ולא סייע לי להתאקלם. כולם סמכו על המנהלת הוותיקה של לשכת המנכ"לים לדורותיהם גב' רוחמה איילון. היא הייתה אישה מקצועית מאוד, מוכשרת, הגונה וישרה, וגם מסודרת מאוד. רוחמה איילון הייתה החופפת הרשמית והיא זאת שהכניסה את יוסף "טומי" לפיד לתפקידו. כשאני התמניתי למנכ"ל רשות השידור במקומו של שמואל אלמוג לא התנהלה גם כן כל חפיפה מסודרת. שמואל אלמוג עזב ואני נכנסתי. הייתי המנכ"ל הצעיר ביותר בהיסטוריה של רשות השידור, רק בן 39. לא התקיימה שום חפיפה מקצועית ביני לבין המנכ"ל היוצא. רוחמה איילון הייתה החופפת המעשית. היא הכניסה אותי מהר והיטב לעניינים ולתפקידי. אני חושב שההצלחה שלי כמנהל תחנת הרדיו של גלי צה"ל בשנים 1974- 1968 היו הסיבה העיקרית לפנייתו של שמעון פרס אלי ליטול לידיי את רשות השידור. ב- 1 באפריל 1974 התמניתי למנכ"ל רשות השידור".

"מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אז ארנון צוקרמן. היו בינינו מחלוקות רבות אך טובת הטלוויזיה ורשות השידור ניצבו מעל לכל. אני חושב שהייתה בינינו הערכה הדדית. למרות המחלוקות בינינו הייתי אני המנכ"ל שאישר את הארכת כהונתו של ארנון צוקרמן (בן 86, היום) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש שנים נוספות של 1979- 1976. עשיתי זאת מפני שחשבתי שהוא ראוי לתפקיד רב האחריות הזה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית עברה בימינו מהפכת שידור ענקית. בתקופה הזאת הפקנו את מבצעי השידור הגדולים של בחירות 1977, ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בשליחות השלום שלוֹ בישראל בנובמבר 1977, ותחרות שירי הארו- וויזיון האירופית (Eurovision song contest) במארס 1979. וגם את הפקות הספורט הבינלאומיות של כיסוי ושידורים ישירים גביע העולם בכדורגל במערב גרמניה 1974, סיקור ו-כיסוי ושידורים ישירים של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בסתיו 1974, כיסוי ושידורים ישירים של אולימפיאדת מונטריאול בקיץ 1976, וגם כיסוי ושידורים ישירים של מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978. ולא לשכוח ששלחנו לכל המקומות המרוחקים האלה ציוותי שידור שלנו. אני הייתה זה שביטל את פסטיבל הזֶמֶר האנכרוניסטי ומיסדתי במקומו את תחרות השירים של קדם הארו- וויזיון. הגענו להישגים טלוויזיוניים מפליגים לפני שנות דוֹר. הצלחנו להכניס לטלוויזיה הישראלית הציבורית הפקה מקורית כמותית ואיכותית בסדר גודל של כ- % 70 מכלל שידורי הטלוויזיה. הפריצה הגדולה הייתה בהפקה ושידורי החדשות ע"י חטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון יבד"ל (בן 82, היום). היצירה המקורית כללה בתוכה את "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום ז"ל, סדרת "עמוד האֵש" בעריכתו של יגאל לוסין יבד"ל (בן 86,  היום) תוכנית הראיונות האקטואלית "טַנְדוּ" בראשותו של ירון לונדון (בן 82, היום). הסרתי מלוח השידורים את כל הטלה- נובלות וסילקתי כל מיני סדרות קנויות לא חשובות. בתקופתי שודרה הסדרה "עולם במלחמה" וכמובן מבצעי שידורי הספורט הגדולים. כמנכ"ל רשות השידור הייתי שותף לניהול והקצאת משאבים לטובת שידורי מונדיאל מערב גרמניה 1974 אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1976. בימיי נכרתה הברית ההיסטורית עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ההערכה הגדולה שלי למִשדרי הספורט באה לידי ביטוי באישור תקציבים והצבתם בלוח מִשדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל נדמה לי שהמטרה הגדולה שלי כמנכ"ל רשות שידור הושגה משהצלחתי לשמור על עצמאותה. בלמתי וביטלתי לחלוטין את דִבְרוּר צה"ל על ריאיונות שלנו עם חייליו וקציניו. הודעתי לממשלה כי תם עידן הדברור הצבאי על האינפורמציה העיתונאית של הטלוויזיה. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הסתיימה. הדִבְרוּר הצבאי לא נחוץ יותר במדינה חופשית ודמוקרטית. לא שימשתי מנכ"ל מטעם למרות שהייתי מינוי פוליטי של ממשלת גולדה מאיר. פעלתי ברשות השידור כפי שפעלתי בשעתו כמנהל גלי צה"ל מטעם. היו לי וויכוחים רבים עם ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל (בן 88, היום), שכיהן בימים ההם סגן קצין חינוך ראשי ושימש הבוס הישיר שלי בגלי צה"ל. אני ביקשתי לשָדֵר רדיו אזרחי והוא רצה רדיו שסַר למשמעת הצבא. כך גם ראיתי את תפקידי ברשות השידור. לא הסכמתי בשום אופן לשָדֵר אינפורמציה שהייתה נוחה לצבא. בכך שמרתי על עצמאותה של רשות השידור".

"ראש הממשלה גולדה מאיר לא אהבה אותי. גם לא יצחק רבין. הם היו מאוכזבים ממני מפני שהייתי עצמאי מידי בתפקידי כמנכ"ל רשות השידור. אפילו שמעון פרס כעס עלי ואמר לי, "יצחק לבני אתה חייב להסכים לדִבְרוּר. אני מאוכזב ממך". שמעון פרס מאוד נפגע ממני. לאחר המהפך בבחירות 1977 ביקש הליכוד להדיח אותי והחליף אותי באיש משלהם. מנחם בגין שהיה דמוקרט גדול התנגד למהלך האנטי ממלכתי הזה וכך נשארתי בתפקידי עד אפריל 1979. רציתי מאוד להמשיך בכהונה נוספת כמנכ"ל רשות השידור אך הפוליטיקאים מהימין לא רצו. הם ביקשו להציב מישהו משלהם".

טקסט תמונה : שנת 1961. יוסף "טומי" לפיד עיתונאי צעיר בן 29 ב-"מעריב" מסקר עבור עיתונו את משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. עיתונאי מבריק ואיש חכם שמעולם לא ניהל רשת טלוויזיה ורדיו עד בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1979. יוסף "טומי" לפיד הגיע לרשות השידור ולטלוויזיה הישראלית הציבורית לא רק חסר ניסיון אלמנטרי בניהול רשת שידור אלא הביא עִמו גם תפישות ודעות קדומות. הוא היה איש כוחני. מרדכי "מוטי" קירשנבאום אמר עליו ב-מרוצת שנת 1979 : "הוא טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה אך לא ידע להרכיבה מחדש". (לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 באפריל 1979. חילופי משמרות פוליטיים. יוסף "טומי" לפיד ז"ל בן 47 (בתצלום, מימין) מתמנה למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים במקומו של יצחק לבני ז"ל בן 45 (בתצלום, משמאל). בתווך זהו זבולון המר ז"ל בן 43 שר החינוך דאז והאיש הממונה על רשות השידור בממשלתו של מנחם בגין המפנה את מקומו. (ארכיון רשות השידור. התמונה מארכיון רשות השידור ובאדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן היה אִי של אינטגריטי ויציבות לאורך שנים בים הסוער של טלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. מלחמתו העיקשת והאמיצה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת על עצמאות השידור הציבורי נצרבה בזיכרון הקולקטיבי לעַד. כמנהל טלוויזיה הפגין עצמאות ושליטה כה גדולה עד שאפילו מנע דריסת רגל ב- "בניין היהלומים" ממנכ"ל הרשות יצחק לִבְנִי שאליו היה כפוף [2]. הוא לא אִפְשֵר ולא נתן ליצחק לִבְנִי להתערב ולהשפיע על בחירת תכני השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג דומיננטי ופעל כפי שפעל גם מפני שנהנה מתמיכה מוחלטת של מנהלי החטיבות שלו בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא ניחן בחושים מחודדים וטביעת עין של נֵץ ובהכירו היטב את יוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית הניח עליו לא בכדי זכוכית מגדלת. כשהיה צריך להעיר ולנזוף בו עשה זאת ללא פשרות. מכיוון שהיה כריזמטי ודמות של מנהיג שידור איתן הפך ב- 1979 למטרת דמות דרך כוונת עיניו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. מנכ"ל רשות השידור החדש לא רצה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיק בשורותיו למרות הצלחתו המוכחת החד משמעית בשנים 1979- 1973 ואף על פי שידע כי בתקופת הזמן הזאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שגשגה. זה היה "תור הזהב" שלה. יוסף "טומי" לפיד ידע היטב שארנון צוקרמן היה האיש והמנהיג שהעניק לשידור הציבורי את תור הזהב שלו.

טקסט תמונה : 1983. אידיליה. לשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור (מימין) בשיא כוחו עם מנהלת לשכתו הנאמנה והבלתי נשכחת גב' רוחמה איילון (במרכז), ונהגו האישי גבי אוחנה (משמאל). בארבע השנים שניהל את רשות השידור עלה במשקלו וגם הזדקן. יוסף "טומי" לפיד היה איש בוטה וחכם שלא הכיר ולא הבין בתחילת הקדנציה שלו את המורכבות והמסובכות של הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הדרושות להפעיל רשת טלוויזיה. (ארכיון רשות השידור. באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן פעל כאיש אמיץ שדבק במוּסַר בעקביות במשך עשר שנים למען המסך הציבורי. הוא היה כל כך הגוּן ובעל יושרה כה מוחלטת (וגם בטוח בעצמו) עד שלא היסס להתעמת עם כל איש מפיקודיו אם היה נדרש לכך וגם עם הבוס הישיר שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל זכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי את המצב ההוא, ושַח לי את דעתו, כלהלן : "…ארנון צוקרמן היה איש חכם ומוכשר וקצת שוויצר שכזה, אבל ישר כסרגל. הוא היה סמנכ"ל כספים ומִנְהָל כוח אדם ששירת היטב את רשות השידור בשנים 1972- 1969. לאחר שמנהל הטלוויזיה הקודם סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור החליט בקיץ 1973 לחזור לשורות צה"ל, רציתי שארנון צוקרמן יהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבא למרות שהוא כבר לא היה ברשות השידור. למכרז ניגש גם יצחק לבני אז מפקד רדיו "גלי צה"ל". הודעתי ליצחק לבני שלא אבחר בו וכי המועמד המועדף שלי הוא ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה הוכחה שמנהל טלוויזיה טוב לא חייב לבוא דווקא משורות העיתונות, ו/או העיתונאות, ו/או מתחומי היצירה. ארנון צוקרמן לא היה יוצר. הוא היה בכלל מומחה כלכלה ומִנְהָל שהגיע לרשות השידור הישנה ההיא ב- 1969 בהשאלה מאגף מס הכנסה במשרד האוצר…".

אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג שידור. מכתב הנזיפה וההתראה החמורה שכתב מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ב- 18 בנובמבר 1976 לפיקודו יוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה העַרבית מלמד על ניהול תקיף וללא פשרות שלוֹ את מוסד התקשורת החשוב במדינה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן אפילו לא אמר שלום לפיקודו בפתח המכתב. הוא ניגש ישר לעניין ללא כחל וסרק. יוסף בר-אל קיבל את המסמך, קרא , ולא שכח אותו לעולם. הוא לא העריך ולא כיבד את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. ששת המילים בסיום המכתב שכתב לו בבוז ארנון צוקרמן (בלעדי מילת הערכה אחת), "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו בזיכרונו. יוסף בר-אל נעלב עד עמקי נשמתו מהתראתו זאת של הבוס שלו דאז ארנון צוקרמן.

טקסט מסמך : 1 בנובמבר 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 48 שנים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל נוזף קשות ובחריפות רבה חסרת תקדים ביוסף בר-אל. הוא מתרה אותו אתראה חמורה. עותק ממכתב הנזיפה הזה נשלח למנכ"ל רשות השידור בימים ההם יצחק לבני ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן זכה לאהדה חסרת תקדים מצד עובדי הטלוויזיה הישראלית. בטרם הדחתו המתוכננת בקיץ 1979 ע"י יוסף "טומי" לפיד [3] יצאו מאות עובדים באופן ספונטאני בראשותו של מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל כדי להגן עליו בגופם. שום מנהל טלוויזיה בכל תולדותיה לא זכה למשענת כה איתנה של עובדיו והערצה גלויה כפי שקיבל ארנון צוקרמן. מלחמתו של ארנון צוקרמן ביצחק לִבְנִי ויוסף בר-אל גררה איחוד אגפים נגדו בין מנכ"ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל. יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 חיבב את יוסף בר-אל ונטר איבה לארנון צוקרמן שניצב כסלע במפתן בניין הטלוויזיה הלא הוא "בית היהלומים" ברוממה. הוא פשוט לא נתן לו להיכנס ולהתערב בתכני השידור. מבצע השידור הגדול הבא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נכון לה עם ביקורו ההיסטורי בן שלושה ימים של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 בירושלים. מנהל החדשות דן שילון כבר טס לניו יורק ב-שליחותם של המנכ"ל יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ומנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל כדי לשמש שָם כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נותר אלכס גלעדי. אחד מגדולי האישים שצמחו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1969.

טקסט תמונה : זהו אלכס גלעדי ז"ל ב-שנת 1980. הימים ההם שחלפו לפני 44 שנים (!). היה מדובר ב- עילוי טלוויזיה של ממש. אלכס גלעדי הוא אחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים ביותר והחכמים ביותר שצמח, גדל, והתפתח בערוגות השידור הציבורי, והיה מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1974. ב- 1980 נרכש מר אלכס גלעדי ע"י הנהלת רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC והוענק לו תפקיד חשוב של סגן נשיא בכיר. ב- 1985 נבחר לעמוד בראש וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית). ב- 1994 התבקש ע"י נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) דאז הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש להצטרף לשורותיו. אלכס גלעדי ז"ל מת בלונדון ב-13 בחודש אפריל של שנת 2022. אלכס גלעדי נותר עבורי בלתי נשכח לעד (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נובמבר 1977. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ממנה את אלכס גלעדי לתפקיד המפיק הראשי של המבצע הבינלאומי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסקרת ומכסה Non stop את  ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 (בתאריכים 22 – 19 בחודש נובמבר של שנת 1977). הטלוויזיה הישראלית הציבורית משמשת לראשונה בתולדותיה Host broadcaster בינלאומי של האירוע המדיני -פוליטי חסר התקדים בהצלחה יתירה (!). אלכס גלעדי המוכשר והמשגשג מְבַצֵעַ את המשימה בהצלחה עצומה וזוכה גם למוניטין עולמי. מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי מייסד מקים ב- 1977 את הטלוויזיה בשפה הערבית וממנה את יוסף בר-אל לעמוד בראשה כ-אֶקְוִויוָולֶנְט לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית ואשר ב-ראשה ניצב ארנון צוקרמן. מרדכי "מוטי" קירשנבאום תוקף בחריפות רבה את דרך ניהול רשות השידור ההיא ע"י המנכ"ל יִצְחָק לִבְנִי. 

מבצע שידורי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 היה "קטן" על אלכס גלעדי . מאחוריו השתרכה כבר רשימה נכבדה של הפקות טלוויזיוניות בינלאומיות מרשימות כמו השידורים הישירים של אולימפיאדת מונטריאול 1976, השידור הישיר של הבחירות לכנסת במאי 1977, כיסוי הביקור ההיסטורי של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977, והשידור הישיר של תחרות שירי "הארו-וויזיון" ב-מארס 1979 בירושלים וניצחונה של גלי עטרי ולהקת הליווי שלה "חלב ודבש". אם ניתן לשפוט את יכולתו הטלוויזיונית של אלכס גלעדי שנות דוֹר מאוחר יותר מרום גילי נדמה שהגיע לשיא גדולתו כמפיק מבצע שידורי טלוויזיה בעת ביקורו בן שלושת הימים של אנוואר סאדאת בירושלים. התואר מפיק מחולק כלאחר יד במדיות האלקטרוניות , בטלוויזיה וברדיו. ישנם מפיקי תוכניות ושידורי חדשות בגלי צה"ל, ברדיו "קול ישראל" , ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי לא היה סתם מפיק. הוא היה אדריכל טלוויזיה ובכך לא רק נבדל מהמפיקים האחרים אלא גם ניצב מעליהם בדרגה שלימה.

בחודש נובמבר 1977 ערך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן חילופי גברי בתּפקוד כוחותיו. דן שילון מנהלה הנערץ של חטיבת החדשות סיים את קדנציית הניהול בת שלוש שנים שלו בהצלחה גדולה ונשלח להיות כתב הטלוויזיה בארה"ב. במקומו הוצב חיים יבין. בדיוק באותם הימים של חילופי הגברי תכנן נשיא מצרים אנוואר סאדאת את מסע השלום ההיסטורי שלו לירושלים בירת מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה מנחם בגין. בדרך כלל לא מחליפים סוסים באמצע המרוץ אך אנוואר סאדאת הפתיע את כולם וגם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מפקדה ארנון צוקרמן. בהיעדרו של דן שילון בעל ניסיון עשיר בהפקה, תכנון , ושידור של כיסוי אירועי חדשות סבלה הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחוסר ביטחון עצמי שפגע במוטיבציה. הייתה אווירה של הססנות מול אתגר שידור טלוויזיוני בינלאומי כה גדול של כיסוי הגעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת לישראל, פגישתו בנתב"ג עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ועם נשיא המדינה אפרים קציר לרבות ביקורו בכנסת ונאומו בפני המליאה. ישראל הייתה כמרקחה וכמוה גם העולם. רבים בקבוצות הניהול של הטלוויזיה הישראלית לרבות אנשי ההנדסה לא היו בטוחים ביכולת הערוץ הציבורי להיערך ולשמֵש כ- Host broadcaster בינלאומי בהתראת זמן כל כך קצרה ערב הגעתו הדרמטית של אנוואר סאדאת לישראל. כיסוי טלוויזיוני מקצועי של אירוע מדיני – היסטורי בסדר גודל כזה דורש זמן היערכות רב, גיוס משאבים טכנולוגיים ולוגיסטיים, וכוח אדם רבי היקף בהתאם. מדובר בהפעלת ניידות שידור, ציוותי צילום מקורות הפקה ועריכה רבים במקביל ובו זמנית. צריך לקחת בחשבון שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה בעצמה בניידות שידור וציוותי צילום, צילמה עדיין ב- 1977 את אירועי החדשות באמצעות מצלמות פילם ישנות בעוד כל רשתות הטלוויזיה באירופה ובארה"ב ע הצטיידו זה מכבר בראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת במצלמות ENG. עידן ה- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) טרם הגיע לישראל. כדי לנהל כהלכה את הכיסוי הטלוויזיוני הבינלאומי המסיבי של הביקור ההיסטורי בן שלושת הימים של אנוואר סאדאת בישראל ובאותה שעה להעניק שירותים טכניים Unilateral לרשתות הטלוויזיה הזרות הרבות שיגיעו לישראל ובראשן שלוש הגדולות מארה"ב, NBC ,CBS, ו- ABC, היה צריך לתגבר את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניידות השידור של אולפני הרצליה והטלוויזיה החינוכית. נדרש היה להיעזר באולפנים שלהם כמו גם באולפני הטלוויזיה החינוכית – לימודית ששכנו ברמת אביב וביחידות העריכה שלהן וגם בכוח האדם שלהן. נדרש מפיק סוחף בעל חזון. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים הישראלית של "בזק" שהייתה ממוקמת במישור עמק האלה (ליד ירושלים) עבדה שעות נוספות.

חיים יבין חשש בצדק מגודל המשימה. הוא אחז אז בימים ההם בתפקידו החשוב של מנהל חטיבת החדשות  בטלוויזיה הישראלית הציבורים ימים ספורים בלבד כמחליפו של דן שילון, והיה חסר לחלוטין ניסיון טלוויזיוני טכנולוגי ו- מִבצעי ברמת שידור כה מורכבת ומסובכת כקודמו. הוא היה אומנם עיתונאי וקריין מהולל אך נחשב למח"ט טירון. חיים יבין נעדר מסורת ניהול ולא התקבל ע"י העובדים בראשית דרכו בנובמבר 1977 עם מינויו למנהל חטיבת החדשות כמופת של איש אִרגוּן. הוא לא היה מפיק בעברו וגם לא התמצא בטכנולוגיה הכל כך מורכבת של שידורי טלוויזיה ובאפשרויות העצומות והבלתי נלאות הגלומות בהן. המוניטין הטלוויזיוני הטכנולוגי – לוגיסטי שלו בימים ההם של נובמבר 1977 היה מוגבל מאוד, ו- מצוי ו- שרוי לפני המצלמה ולא מאחוריה. "חיים יבין היה הססן וחסר ביטחון בתחילה כמנהל חטיבת החדשות", כדברי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן כפי שאמר לי בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2005. חיים יבין לא נעמד על רגליו כדי להכריז בפרהסיה קבל עם ועדה כי הוא לוקח את היוזמה ואחריות ההפקה ושידור ביקור אנוואר סאדאת (Anwar Sadat) בישראל על כתפיו ועל כתפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא עשה את הנִדרָש ממנו כמנהל חטיבת החדשות וכמנהיג שידור, מחוסר ניסיון. הססנותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזדקרה לעין. לא רק הוא חשש מגודלה, רוחבה, וממדיה של ההפקה הבינלאומית ההיא של ביקור נשיא מצרים אנאוואר סאדאת בירושלים. גם אנשי חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חששו ו-רעדו מהמאמץ הרב והעצום, ומ- עוצמת הטכנולוגיה, הלוגיסטיקה, וסך המורכבות שלה, וגם מהיעדר כוח אדם מאומן.

אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית רבת המוניטין CBS בארץ, החלו להתארגן מיוזמתם ושאפו לשמש Host broadcaster עולמי של ביקור הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בישראל על חשבון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. CBS זכתה בימים ההם להערכה ויוקרה רבה בישראל. יועציה סייעו בזמנו לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד ב- 1968 ובראשית 1969 להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן המסד. CBS הקימה ב- "בניין היהלומים" הגבוה שניצב בשכונת רוממה בירושלים את הבסיסי הטכנולוגי ששימש את פעולותיה הראשונות של הטלוויזיה. "בניין היהלומים" הפך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולמשכן שלה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 56 שנים. טקס החתימה ההיסטורי. רשות השידור הישראלית חותמת בשנת  1966 בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמתה של רשת טלוויזיה ציבורית במדינת בישראל. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה העומדים מימין לשמאל : ג. שיקספיר הממונה על ביצוע הפרוייקטים ב- CBS, ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים , צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" בארה"ב, מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, ואבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של משרד החוץ הישראלי בניו יורק. זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו וולטר קרונקייט מגיש החדשות הדגול, הנערץ, ורב המוניטין של רשת הטלוויזיה CBS במשך תקופת דוֹר, בשנים 1980 – 1950. (באדיבות רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשת CBS קנתה את המוניטין העצום שלה בסיקור, הפקה, ושידורי חדשות בארה"ב וגם ברחבי העולם בשל המגיש הייחודי והסמכותי שלה וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) דמותו של וולטר קרונקייט הטילה את צִלָה בארץ למרות שלא ביקר כאן ובטרם החלה הפקת "מבצע סאדאת". המוניטין האמריקני והבינלאומי שלו הגיע גם לישראל . מערכת רשת CBS בארץ לא המתינה וכבר שכרה את ניידת השידור של אולפני הרצליה מידיו של איציק קוֹל ז"ל מנכ"ל אולפני הרצליה (פיגורה טלוויזיונית ידועה בארץ ומפיק מוכשר בזכות עצמו). נשיאת אולפני הרצליה הייתה גב' מרגוט קלאוזנר אך האיש שניהל את החברה בפועל היה איציק קוֹל. הוא היה מפיק ובימאי טלוויזיה מצטיין ובר תחרות לשידור הציבורי. איציק קוֹל היה יוצֵר שעשועוני הטלוויזיה הפופולאריים "תשע בריבוע", ו- "4 דקות ו- 20 שאלות" בהנחיית השחקן – בדרן ובימאי הסרט "מציצים" אורי זוהר (מאוחר יותר חזר בתשובה והפך לרב אורי זוהר) שקנו להם חיש מהר אחיזה בין ציבור הצופים וששודרו בהצלחה גדולה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעזרה בשירותי אולפני הרצליה והידע של המהנדס הראשי של האולפנים יִגְאָל חוֹרֵש זמן רב לפני ביקור הנשיא המצרי בארץ בנובמבר 1977. אף אני כעורך שידורי הספורט נעזרתי פעמים רבות בשירותי העריכה וההפקה המצוינים שלהם. היה תענוג לעבוד אצלם ועמם.

בימאי הטלוויזיה הוותיק חגי מאוטנר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, היכן שהוא בראשית שנות ה- 2000 של ה- 121, כלהלן : "…וודאי שהיה כיף לעבוד עמם. זאת הייתה חברה פרטית מהירה מאוד בביצועיה בניגוד למסורבלות של התחנה שלנו. לא היה איש אחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא רחש הערכה מקצועית רבה ליצחק "איציק" קוֹל וחבריו. גם חיים יבין חשב כי באולפני הרצליה טמונים כוחות מקצועיים רבים שמסוגלים להרים את מבצע הטלוויזיה של ביקור הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בישראל, בעיקר מהסיבה שהם היו קשורים ל- CBS…".

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הבימאי חגי מאוטנר עם צוות הטלוויזיה של אולפני הרצליה . זיהוי הנוכחים בתצלום משמאל לימין : מנהל הבמה (Floor manager) נתן מנספלד, הבימאי חגי מאוטנר, צלם הטלוויזיה דני קופרשמידט (ממושקף) וצלם נוסף יואל הופמן. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. הבימאי חגי מאונטנר (במרכז) מביים בתוך ניידת השידור של אולפני הרצליה. מימין, עוזרת ההפקה והבימוי גב' נעמי אטיאס, ומשמאל, נתב התמונה יצחק שבתוב. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יצחק "איציק" קוֹל היה איש נודע וחשוב בתעשיית הטלוויזיה. מעֵת לעֵת הוזמן לפְקוֹד על תקן של סלבריטאי את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית בהיכל הספורט ביד אליהו המעבירה בשידורים ישירים את משחקי מכבי ת"א בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. איציק קוֹל זכה להערכה מקצועית רבה מהקולגות שלו בטלוויזיה הישראלית אך עכשיו היה בן ברית של CBS האמריקנית וביקש לקבל לידיו יחד עם האמריקנים את האחריות למבצע הכיסוי הטלוויזיוני הנרחב בהנחה שיש לו את הידע והאמצעים להרים מבצע שידורים כזה. מנקודת מבטו, שילוב הכוחות שלו עם CBS וההסכם שכרת עמה הִיווּ גם עסקה כלכלית מוצלחת. ברית שידור אפשרית בין אולפני הרצליה ל-  CBS הייתה מקובלת על כמה אנשים מובילים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היושבים ברוממה מבלי שהם מבינים כי ברית כזו מאיימת על עתידה המקצועי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים וההגמוניה שלה, כשלפתע נמצא לה גואֵל בדמותו של אלכס גלעדי אחד מאנשי הטלוויזיה המעולים ביותר שהצמיחה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם.

את חטיבת החדשות ניהל בחודש נובמבר 1977 חיים יבין מחליפו של דן שילון. דן שילון עצמו נשלח ע"י ארנון צוקרמן ויצחק לבני לשַמֵש כתב רשות השידור בארה"ב . בליל שישי – 11 בנובמבר 1977 נערכה מסיבת פרידה פנימית בטלוויזיה לדן שילון שעמד כבר לטוס לניו יורק לצורך מילוי תפקידו החדש ככתב הטלוויזיה הישראלית בארה"ב. יומיים קודם לכן ביום רביעי – 9 בנובמבר 1977 הודיע אנוואר סאדאת את הודעתו ההיסטורית הדרמטית בפני חברי מועצת העם המצרי כי הוא נכון ומוכן לצאת לירושלים בירת ישראל כדי לקַדֵם את השלום בין שני העמים. באותה מסיבת פרידה לדן שילון ביקש אלכס גלעדי רשות מארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית להפיק יוזמת שידור שלו, דו-שיח טלוויזיוני בשידור ישיר באמצעות לוויין ה- Primary בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לבין נשיא מצרים אנוואר סאדאת (בטרם התגבש בכלל רעיון בואו של אנוואר סאדאת לירושלים והפך למציאות). ארנון צוקרמן אישר בסופו של דבר את יוזמת המפיק – אדריכל אלכס גלעדי, לא לפני סדרת התלבטויות עם כל הגורמים הסרים למרותו, וישיבה ממושכת שלו על המדוּכה.

בשבת – 12 בנובמבר 1977 הייתי עֵד ליוזמת השידור המדהימה הזאת שנראתה כחלום ולחליפת הטלקסים בין אלכס גלעדי לבין נשיא חטיבות החדשות והספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' (Roone Arledge) המנוח. אלכס גלעדי טִלפֵּן לחֶזִי מַחְלֶבּ האחראי בחטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית על תפעול חדר מכונות הטלקס בקומה השלישית של הבניין וביקש ממנו להגיע מייד לעבודה כדי לסייע לוֹ בהפקת פרויקט שידור חשוב. הוא תבע ממנו לשמור את הדבר בסוֹדי סודות. אלו לא היו שעות העבודה המקובלות של איש הטלקס שלנו חֶזִי מַחְלֶבּ אך הוא כיבד את בקשתו הדחופה של אלכס גלעדי ובא בריצה לבניין ברוממה בירושלים. אלכס גלעדי מחויך קלות הראה לי טלקס התשובה מ- ABC המבשר כלהלן : "…הרשת מטיסה את מגיש החדשות הראשי שלה פיטר ג'נינגס מיוהנסבורג בדרום אפריקה לקהיר כדי להנחות את השידור מהצד המצרי…". דן פתיר יועץ התקשורת של מנחם בגין הודיע לאלכס גלעדי כי מנחם בגין מסכים לדיאלוג הטלוויזיוני עם אנוואר סאדאת. דן פַּתִּיר ז"ל (לשעבר כתב ספורט בעיתון "דָבָר" בסוף שנות ה- 40 ו- 50 של המאה הקודמת ונודע בשמו דן פחטר) היה אמור לשבת לצִדוֹ של ראש הממשלה מנחם בגין. התבוננתי בפניו של אלכס גלעדי. הוא היה נפעם ודרוך. לא היה איש מאושר ממנו. הוא ידע שהוא הולך לעשות משהו ענק שאנוכי הגדרתי אותו כ- הפקת חייו ההיסטורית. שפת גופו לא יכלה להסתיר את העובדה שהאדרנלין מתרוצץ בגופו במהירות מטורפת.

ביום שני – 14 בנובמבר 1977 הגיע טלקס נוסף מ- ABC לאלכס גלעדי המודיע לו מפורשות כלהלן : "…ביקור אנוואר סאדאת בירושלים עומד בראש סדר העדיפויות של נשיא מצרים, וכי הנשיא המצרי ישקול את הדיאלוג הטלוויזיוני הלווייני כאפשרות שנייה…". התשובה על בואו של נשיא מצרים לישראל נראתה לאלכס גלעדי דִמיונית התחילה ובעצם נשמעה יותר כהתחמקות מהדיאלוג הטלוויזיוני המתוכנן. אבל לאלכס גלעדי אחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים לא רק בישראל אלא גם בעולם הטלוויזיה הבינלאומית ההפקה הזאת בערה בעצמות. הוא שוב רץ למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ואמר לו כי צריך להכין את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת האירוע ההיסטורי בו תידרש לספק את תמונות הביקור לכל העולם. אלכס גלעדי הגיש למנהל הטלוויזיה תוכנית פרישת ניידות שידור ומיקום מצלמות, וניוד ציוותי צילום בירושלים ממקום אחד למִשנהו, על פי תוכנית הביקור של הנשיא המצרי. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שלי שקיימתי עמו את הטקסט הבא, כלהלן : "…בתחילה הגיב ארנון צוקרמן באדישות וחייך אליי בתימהון. הוא כמעט גירש אותי מהלשכה שלוֹ אך כעבור שעתיים קרא לי ואישר להתחיל לעבוד על ההפקה המורכבת למרות ההססנות בחטיבת החדשות ששררה בחטיבת החדשות של חיים יבין ובשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל, והדיבורים על כך שכאילו CBS האמריקנית תשמש Host broadcaster של מבצע ביקור אנוואר סאדאת בירושלים…". 

בהיעדרו העכשווי של דן שילון ששימש בנובמבר 1977 כבר כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניו יורק ,סבלה הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחוסר ביטחון עצמי שפגע במוטיבציה של העובדים. חיים יבין שניצב עכשיו בראש חטיבת החדשות היה שונה לחלוטין באופיו מדן שילון. הוא היה חדש בתפקיד, חסר ניסיון וידע באפשרויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות הגלומות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובכישרון, התעוזה, והחריצות שטמונים בשורות עובדיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין יצר סביבו אווירה של הססנות מול אתגר שידור כה גדול ואדיר ממדים שכזה. צריך להבין שדן שילון היה מנהיג שידור מעבר להיותו מנהל חטיבת החדשות. בעל אוטוריטה. משהלך, לא כולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו בטוחים שיש ביכולת הערוץ הציבורי להיערך ולשמֵש כ- Host broadcaster בינלאומי בהתראת זמן כל כך קצרה לקראת הגעתו הדרמטית של אנוואר סאדאת לישראל. כיסוי טלוויזיוני מקצועי של אירוע מדיני – היסטורי בסדר גודל כזה דורש זמן היערכות רב מראש, גיוס משאבים טכנולוגיים ולוגיסטיים, וכוח אדם רבי היקף בהתאם. מדובר בהפעלת חמש או שש ניידות שידור של הטלוויזיה הישראלית במקביל בעת ובעונה אחת, הפעלת עשרות ציוותי צילום בפילם (Reversal) של הטלוויזיה, אפשרויות פיתוח מהיר של הפילם, מקורות שופעים של כוח אדם והפעלת לוגיסטיקה המונית. מדובר במספר רב של הפקות במקביל כמו גם היערכות מחושבת מראש של עריכת VTR ו- Film במקביל ובו זמנית, ובה בעת הענקת שירותים טכנולוגיים גם עבור ציוותי החוץ הרבים שיגיעו לירושלים. צריך לקחת בחשבון שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה בכל תחום מתחומי העשייה הטלוויזיונית לרבות אביזרי צילום וניידות שידור. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמנו עדיין ב- 1977 את אירועי החדשות באמצעות מצלמות פילם ישנות. עידן ה- ENG שהיה נפוץ בכל רחבי העולם מאז 1968 ו- 1969 טרם הגיע לישראל.

לכן לא יהיה מופרז לומר כי בתוך המולת חוסר הביטחון ואי הוַדָעוּת הזאת קם לטלוויזיה הישראלית ציבורית מושיע בדמותו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי נדהם מהרעיון ההסכמה להעביר את מבצע כיסוי "ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים" לידיים זרות. הוא שִכְנֵע את ארנון צוקרמן בנימוקיו ההגיוניים שיש ביכולתו להתייצב בראש מבצע השידורים החשוב והמסובך ולהפיק אותו כהלכה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם להעניק שירותים עבור כל רשתות הטלוויזיה בעולם כולו. המוניטין של אלכס גלעדי כמפיק טלוויזיה וכאיש אִרגון בא לידי ביטוי בהפקות הספורט של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בספטמבר 1974 והפקת שידורי אולימפיאדת מונטריאול ביולי-אוגוסט 1976. מנהל הטלוויזיה הישראלית ארנון צוקרמן האמין בפוטנציאל הגלום בו. אחת מגדולותיו של אלכס גלעדי הייתה נעוצה בביטחונו העצמי שהתבסס על ידע וכִישרון, ובעובדה שהוא עצמו האמין ביכולתם המקצועית של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית להרים את מבצע השידורים הישירים של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן השתכנע.

זה היה מדהים אבל לא מפתיע. כשנודע לאלכס גלעדי שרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שכרה את ניידת השידור של "אולפני הרצליה" בראשות יצחק "איציק" קול, אחד מכלי הנשק החשובים במלחמת השידור הזאת, יזם יוזמה טלוויזיונית חסרת תקדים ועשה מעשה גאוני של מפיק. אלכס גלעדי מיהר לפנות ל- EBU שָם היה מוכר היטב מזה שנים, ובעזרת זאב שטוקהיים ז"ל קצין הלוויינים הידען של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ביצע חסימה לוויינית "Block Booking" (חסימה ארוכת טווח) על לוויין ה- Primary האטלנטי, הלוויין היחיד שהיה מחובר בימים ההם לתחנת הקרקע בעמק האלה, ורק באמצעותו ניתן היה להעביר את סיגנל שידורי הטלוויזיה מישראל לאירופה וארה"ב. לאחר ששכר את כל זמן הלוויין וביצע את החסימה, התייצב בפני אנשי CBS בישראל ואיציק קוֹל, ואמר להם כהאי לישנא על פי עדותו בפניי, בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "…OK, אומנם יש לכם את ניידת השידור של הרצליה לעומת חמש הניידות שלנו, אך אין לכם כלל זמן לוויין כדי לשָדֵר את האירוע ולהעבירו באמצעות הלוויינים לארה"ב…".

אנוכי יודע ש-זה נשמע מטורף אולם רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS נכנעה לאלכס גלעדי (!). זה היה ביום חמישי – 17 בנובמבר 1977. חמש דקות לאחר ש- CBS וויתרה לאלכס גלעדי על אופציית ה- Host broadcaster הגיעה הידיעה הסנסציונית מקהיר כי נשיא מצרים אנוואר סאדאת באמת עומד לנחות עם מטוסו בנמל התעופה בן- גוריון במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977 בשמונה בערב. המפיק אלכס גלעדי האפיל לחלוטין על הבוס שלו מנהל חטיבת החדשות חיים יבין ששימש בין השאר גם שדר מוביל בעת ההיא. הפער הטלוויזיוני שנוגע לידע טכנולוגי, יוזמה, וחריצות – זה שרבץ בין מפיק העַל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי לבין מר חיים יבין בנובמבר 1977 היה עצום לטובתו של מר אלכס גלעדי (!). באותם שלושה הימים ההם בחודש נובמבר של שנת 1977, בין ה- 19 ל-22,  פרץ ו- נגלה כישרונו הטלוויזיוני של אלכס גלעדי בפני כל תבל והעולם (!).

הערה שלי : המתעניינים בנושא יכולים ללמוד עובדות נוספות על מבצע הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 ששימשה Host broadcaster בינלאומי וסיקרה את בואו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת לירושלים – בספרו של רון ארלדג' (Roone Arledge) הקרוי "ROONE a memoir". הספר יצא לאור ב- 2003 בהוצאת Harper  Collins Publishers שנתיים לאחר מותו של רון ארלדג' נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ואחד מגדולי תעשיית הטלוויזיה האמריקנית בכל הזמנים . 

טקסט מסמך : זהו ספרו של איש רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רב המוניטין רון ארלדג' (Roone Arledge), הקרוי, "ROONE a memoir". הספר יצא לאור ב- 2003 בהוצאת Harper  Collins Publishers שנתיים לאחר מותו של רון ארלדג' נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ואחד מגדולי תעשיית הטלוויזיה האמריקנית בכל הזמנים. הספר המרתק והמעניין הנ"ל ממוקם כלאחר כבוד על אחד המדפים בספרייה העבותה שלי בדירתי הפרטית ברח' אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי עשה כאן מעשה טלוויזיה אמיץ חסר תקדים. הוא עקף את הבוס הישיר שלו את מנהל חטיבת החדשות חיים יבין, ובעצם נטל את הסמכות לידיו בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. הוא היה מפיק בעל יוזמה חסר מנוח, שלא המתין לאיש שימנה אותו לתפקיד מפיק מבצע השידור של ביקור אנוואר סאדאת בנובמבר 1977 בירושלים. הוא לקח זאת לעצמו. חטף. הייתה לו לאלכס גלעדי נכונות ותעוזה שלווּ ביכולות. הוא בעצם מינה את עצמו לתפקיד. אלכס גלעדי היה נאמן מאין כמוהו למקום עבודתו. בכישרונו הרב שמר על כבודה ויוקרתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כ- Host broadcaster בינלאומי של אירוע מדיני בינלאומי חשוב ששינה את המציאות המדינית והפוליטית במזרח התיכון, והביא בסופו של דבר להסכם שלום המיוחל בן ישראל למצרים המחזיק מעמד עד ימינו אלו ממש. סיקור הכיסוי של ביקור אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977 היה הישג טלוויזיוני אישי ובלעדי עצום של אלכס גלעדי. הוא היה בימים הם האחד והיחיד.

טקסט תמונה : נובמבר 1977. אלכס גלעדי ז"ל (מימין), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במרכז) ואורי לעדן (משמאל) מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהתייעצות בשבת – 19 בנובמבר 1977, לקראת ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל. אלכס גלעדי מפיק נועז בעל ידע ויוזמה טלוויזיוניים ברמה גבוהה, קיבל אז גיבוי טוטאלי ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, אך לא ממנהל ההנדסה. אורי לעדן היה ג'נטלמן אך לא Pusher. הוא לא הזכיר ב-מאום סוג שונה של מהנדסי טלוויזיה כדוגמת בוב טראקינג'ר מנהל שירותי ההנדסה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. מאחור ניצבת ג'ודי לוץ המנהלת דאז של מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

3 ימים בחודש נובמבר ההוא של שנת 1977 ההיא.

"שלושה ימים בנובמבר 1977", היה מבצע שידורים בסדר גודל בינלאומי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית טרם התנסתה בו מעולם. אנוואר סאדאת היה אמור לנחות בנתב"ג בשמונה בערב במוצ"ש ההוא של – 19 בנובמבר 1977 ולעזוב את ישראל ביום שני – 21 בנובמבר 1977 . אלכס גלעדי הטיל למערכה את כל אנשי מחלקת הספורט והעניק לי את אחד התפקידים האחראיים והמרתקים ביותר במבצע השידורים המורכב הזה. הוא הזמין  אותי למשרדו,"יואשיש", אמר לי, "מיניתי אותך להיות המפיק הראשי של ביקור נשיא מצרים בכנסת, אתה תהיה האיש שלי שם". הוא סמך עליי. קיבלתי לידיי את ניידת השידור האלקטרונית בצבע של מט"ח (המרכז לטלוויזיה חינוכית) בפיקוחו הטכני של ה- Supervisor המצטיין ורב התושייה שלה מאיר בן-ארי. ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמו כולן בימים ההם בשחור / לבן. הייתה לי רק בקשה אחת ל- אלכס גלעדי, "…אני רוצה את יואב פלג (בימאי הספורט הקבוע של מחלקת הספורט) כבימאי שלי בניידת מט"ח המתוכננת לסקר את הופעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בכנסת בירושלים…". אלכס גלעדי לא היסס לרגע, ונענה לבקשתי. "יואשיש, קיבלת אותו", אמר והוסיף, "אני מבקש שתלבש את החליפה שקניתי לך בלונדון לפני שנתיים ותענוב עניבה. בוא אליי אני אסדר לך את העניבה. כמפיק ראשי של המשדר הבינלאומי מהכנסת אתה מייצג את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, את כולנו, וחוץ מזה החליפה הולמת אותך (!)".

יחדיו עם הבימאי יואב פלג ומאיר בן ארי יליד דרום אפריקה פדנט ומדויק להפליא יכולתי לצאת לקרב שידורים ארוך ומתיש בן 48 שעות. תפקידנו היה מורכב ורב תכליתי. היה עלינו לכסות בשידור ישיר Multilateral (רב משתתפים) לכל העולם את הגעתו של אנוואר סאדאת לבניין הכנסת בירושלים ביום ראשון אחה"צ – 20 בנובמבר 1977 ואת נאומו ונאום ראש הממשלה מנחם בגין מעל דוכן הנואמים המרכזי בבית הנבחרים שלנו. למחרת ביום שני – 21 בנובמבר 1977 התבקשנו לכסות את מסיבת העיתונאים המשותפת של שני המנהיגים בבניין תיאטרון ירושלים. סיגנל השידור שיצא מניידת השידור שלי הפליג לכל העולם. זאת הייתה אחריות מקצועית ענקית. ניצבנו עם ניידת השידור שלנו וחמש מצלמות הצבע באותו מקום שמישהו חשב פעם להציב שם את ניידת השידור של CBS. כאיש טלוויזיה מאומן אני יודע שעשינו עבודה מקצועית שלא נפלה באיכותה מאלו של רשתות הטלוויזיה האמריקניות . האיש שלי בשטח היה הכתב והמראיין אלימלך רָם. הוא עשה רק שגיאה אחת כשלבש בניגוד להוראות המקצועיות שלנו חולצה תכלת, עניבה כחולה, וז'אקט כחול. לאיש החדשות הזה למרות תפקידו העיתונאי החשוב לא היה שמץ של מושג בטכנולוגיה של הטלוויזיה. אלימלך רָם שעטה חליפה כחולה מנע מאִתנו להשתמש באפקט הטלוויזיה “Blue Screen” הממוקם בשולחן הניתוב של ניידת השידור. לשימוש באפקט הטלוויזיוני "המסך הכחול" יש חשיבות עיתונאית במיקוד הצופה בתוכן המשודר וה-הקשר שבין השַדָּר המוביל את השידור לבין הסיטואציה העיתונאית שבה הוא נמצא. אלימלך רָם היה השַדָּר הראשי שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהפקתי אותו. לא ידעתי אז כי דרכינו ישובו ויצטלבו שוב ושוב במהלך הקריירה המקצועית של שנינו.

ביקשתי לא רק לראות את ההיסטוריה מקרוב אלא גם למַשֵש אותה, עם הגעתו של אנוואר סאדאת נשיא מצרים לכנסת ישראל בירושלים. רציתי להתבונן ב- אנוואר סאדאת ממֶטֶר. מכיוון שהייתי מצויד בתוקף תפקידי כמפיק ראשי של מבצע השידור הישיר מהכנסת ב- Accreditation (תג זיהוי ומעבר מיוחד), הרשיתי לעצמי לעזוב לרגע את ניידת השידור ואת הבימאי יואב פלג כדי לשמש "עוזר צלם" מוסווה של צלם ה- Video שלי עמוס בן-שחר שנשא על כתפו מצלמה אלקטרונית בעלת כבל ארוך מאוד, וניצב ליד מצבת החייל האלמוני בקדמת בניין הכנסת. כֶּבֶל המצלמה הארוך אִפְשֵר לעמוס בן שחר לנוע בחופשיות על פני שטח גדול ולעקוב בצילומי Close ups אחרי הנשיא המצרי וצוות מלוויו מכל מקום ברחבה הגדולה. היות והכרתי היטב כמפיק השידור הישיר את כללי הטקס ואת ה- Line up שלוֹ, ידעתי מראש שנשיא מצרים יעצור לדקה אחת (אולי כמה שניות פחות) ליד אש התמיד הבוערת מעל מצבת החייל האלמוני, יתייצב בעמידת דוֹם, ויכבד את האתר ויניח שם זֵר לפני כניסתו לבניין הפרלמנט הישראלי. החזקתי בידיי את הכֶּבֶל הארוך של מצלמת הכתף והמתנתי יחד עם עמוס בן-שחר ליד המצבה. אנוואר סאדאת נעצר כשלושה מטרים מהמצלמה ומאֵש התמיד כש-לצִידו ומאחוריו ניצבים פמלייתו ואנשי הביטחון שלוֹ ומלוויו המצריים והישראלים הרבים. הוא התבונן בפנים חתומות במצבת הברזל המפויחת. היה הַס מוחלט. ניתן היה לשמוע את קולה של הלהבה המבעבעת למרומים ומקדשת את מותם של עשרות אלפי חיילי צה"ל שהקריבו את חייהם על מזבח קידוש השֵם. אנוואר סאדאת היה גֶבֶר מרשים בעל מראה מלכותי. לא היה ספק בכך. פניו היפים והשחומים היו חתומים כספינקס. הוא נראה כאֵל מצרי. רק כש- ראיתיו מקרוב כל כך הבנתי איזה כריזמה עצומה טמונה במראהו ובאישיותו. אח"כ הניח את הזֵר וצעד לעבר דלתות הכנסת בדרכו למליאה בעוד אני מיהרתי לשוּב לניידת. הכיסוי הטלוויזיוני ביומיים האלה היה חזק מכל. לא הרשינו לעצמנו להתרגש יתר על המידה. בניידת שרר שקט מוחלט. יכולתי לנהל את השידור הישיר ההוא לפני 45 שנים בקלות יחסית יחד עם הבימאי המצוין שלי אותו יוֹאָב פֶּלֶג הבלתי נשכח.

טקסט תמונה : נובמבר 1977. זוהי ניידת השידור בצבע של מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) בירושלים בטרם תחילת מבצע השידורים הישירים של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. (התמונה באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1977. זהו המפקח הטכני הראשי, המצוין, ורב הידע של ניידת השידור בצבע של מט"ח (שייכת לטלוויזיה הלימודית) מאיר בן ארי. כיליד דרום אפריקה הצדיק את המורשת של ה- BBC. בעל ידע טכנולוגי רב, פדנט, ומסור ונאמן לעבודתו. להפיק עמו היה תענוג צרוף. (התמונה באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1977. ראש הממשלה מנחם בגין וסגנו יגאל ידין מארחים את נשיא מצרים אנוואר סאדאת בביקורו בישראל. הכיסוי נעשה ע"י ניידת השידור בצבע של מט"ח. הצלם הוא הנריק שולץ ז"ל מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי מימין לשמאל : סגן ראש הממשלה יגאל ידין, ראש הממשלה מנחם בגין, הנשיא אנוואר סאדאת, ראש הטקס הישראלי, סגן הנשיא חוסני מובאראק, וראש הממשלה חליל. (באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. מצבת החייל האלמוני בפאתי בניין כנסת ישראל בירושלים. נשיא מצרים אנוואר סאדאת מלווה בקציני משמר הכנסת מניח זר כבוד. אנוכי כמפיק ראשי של השידור הישיר הזה מה-כנסת, לבוש חליפה ומעונב, מתבונן למעלה מימין מאחור בנשיא המצרי מר אנוואר סאדאת, בשעה שאני מחזיק בידיי את כבל מצלמת הכתף של הצלם שלי עמוס בן-שחר. (לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (משמאל) ונשיא מצרים אנוואר סאדאת (במרכז) על דוכן הנואמים בכנסת. מימין, יצחק שמיר יו"ר הכנסת. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. שר החוץ משה דיין (משמאל) ונשיא מצרים אנוואר סאדאת ענוב עניבה "בעייתית'" (מזכירה את הלוגו של צלב הקרס) במשכן הכנסת. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום שני – 21 בנובמבר 1977. ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר (משמאל) נפגשת עם נשיא מצרים אנוואר סאדאת (במרכז). ראש הממשלה אמרה לו, "…קראת לי תמיד הגברת הזקנה…" (המיקרופונים שהוצבו לידם היו כה סמוכים אל שניהם עד שקלטו והקליטו כל מילה). אנוואר סאדאת פרץ בצחוק רם מתגלגל למשמע דבריה. מימין, שמעון פרס אז ראש האופוזיציה מאזין בקשב רב לשיח המתנהל בין גולדה מאיר לבין נשיא מצרים אנוואר סאדאת. (לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מטוסו של אנוואר סאדאת נחת במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977 בנתב"ג. בשמונה בערב החל השידור הישיר של הביקור ההיסטורי ונשיא מצרים נראה מחייך בפתח דלת המטוס מנפנף בידו לשלום ויורד בכבש המדרגות לעברו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. באותו הרגע חשבתי על אחד מגדולי אנשי הטלוויזיה (לפי דעתי) שנולד במדינת ישראל, אלכס גלעדי. יתרונו הראשון של אלכס גלעדי כמפיק מבצעי שידור בינלאומיים כה סבוכים הייתה יכולתו (וכִישרונו) לתכנן מראש תכנון קפדני עד לפרט האחרון מבלי להזדקק לאִלְתּוּר. הוא ייזכר כמתכנן דגול  שלא היה זקוק לאימפרוביזציות.

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 19 בנובמבר 1977. נמל התעופה על שם דוד בן גוריון. נבחרת חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מסייעת לאלכס גלעדי להרים את מבצע ההפקה הטלוויזיוני המורכב של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזרת ההפקה ריקי רנד – אריכא, העורך אורי לוי, והשדר רמי ווייץ. משמאל איש לא מזוהה בצוות ההפקה. הארבעה יושבים על יציע הכבוד בנתב"ג שהוקם לכבוד ה-אחמ"ים הרבים שעות ספורות לפני נחיתתו של נשיא מצרים אנואור סאדאת בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שמונה בערב במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977. מטוסו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת נחת בנתב"ג לפני דקות אחדות. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא המדינה אפרים קציר מקבלים בכל הכבוד את נשיא מצרים אנוואר סאדאת. כולם בפנים חתומות. (לע"מ תמורת תשלום). 

טקסט תמונה : 19 בנובמבר 1977. המולה צפופה באולפן ההפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דקות אחדות לפני תחילת משדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסקר את הגעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת למדינת ישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המפיק – אדריכל אלכס גלעדי ז"ל, מנהלת מחלקת התיעוד ג'ודי לוץ (מאחור מרכיבה משקפיים כהים), מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מנהל התיאום דוד שניידר ז"ל (הרחוק ביותר ו-מציץ מאחור), מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה אורי לעדן (מוסתר), המגיש והמנחה הראשי חיים יבין ששימש גם מנהל חטיבת החדשות באותה העת, וכתב חטיבת החדשות אמיר שביב. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הביקור ההיסטורי החשוב של אנוואר סאדאת בישראל הסתיים כעבור שלושה ימים  ב- 21 בנובמבר 1977 והניב שתי הבטחות אנושיות הנוגעות לקדושת חיי האדם :

"No more war – No more bloodshed…"

הצהיר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. נשיא מצרים אנוואר סאדאת בעל כריזמה וקסם אישי נדיר החרה החזיק אחריו,

"The October war should be the last war…"

במשך 45 שעות סיפקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות המפיק אלכס גלעדי את התמונות לכל העולם . אלה היו ימיה הגדולים ביותר. שעתה היפה. בתום מבצע השידורים האינטנסיבי והסָבוּך של ביקור אנוואר סאדאת, עשה מנהל החדשות חַיִים יָבִין טעות נוספת. הוא הנפיק מִנְשָר תודה הנושא טקסט אחיד כמו היה רמטכ"ל הצבא ושלח אותו בסטנסיל לכל עובדי הטלוויזיה כאילו היו כולם חיילים נושאים באופן אוטומטי ושווה באותה האחריות להצלחת השידור הגדולה. בכך העניק לרבים תחושה כי הוא מנהל טכני ולא מנהיג הצוות. יכול להיות שהיו לו יועצים גרועים. הנה הסטנסיל שנשלח כלשונו אליי [4]. 150 (מאה וחמישים) עותקים כאלה באותו הנוסח הופצו בין העובדים לרבות אלכס גלעדי מי שהיה מס' 1 ו-ניצב מעל כולם בכך שהיה המפיק הראשי ומנהיג מבצע השידור הסבוך ההוא של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת במדינת ישראל בשלושת הימים ההם שבין 19 ל-22 בחודש נובמבר של שנת 1977.

רשות השידור                                                                 23.11.1977             

עם סיום מבצע הכיסוי הטלוויזיוני של ביקור סאדאת, רצוני להעביר את תודתי העמוקה על חלקך במבצע.

היה זה אחד המבצעים המסובכים ביותר בתולדות הטלוויזיה. ניצבנו בפני היעדר משווע של ציוד מתאים, זמן קצר ביותר להכנה, מאבקים בלתי פוסקים עד לרגע האחרון ממש לאפשר לנו גישה לנקודות השידור, ניצבנו בפני איסור להציב מצלמות במקומות רבים ובפני שורה ארוכה של בעיות חמורות אחרות, וכל אלה הוסיפו על הקושי האובייקטיבי שיש בדרך כלל בהפקת מִשְדָר כזה. ואף על פי כן עמדנו במשימה בכבוד וביצענו שידור מעולה , לא רק למען תושבי ישראל, אלא למען העולם כולו. יעידו על כך המִברקים והטלפונים הרבים המגיעים אלינו ומכולם ברכות ומחמאות. אני סבור שיכולנו לאתגר זה רק הודות לתושייה ויכולת האִלתּוּר, להקרבה ולמאמץ הבלתי נלאה שגילו כל העושים במלאכה. היו אלה רגעי התעלות מקצועית ואנושית, ובכך יכולים אנו כל עובדי הטלוויזיה להתברך.

יישר כוחך,                                                                                                                                                                                                                        חיים יבין

טקסט תודה כזה עלול לאבד את חדוותו וקִסְמוֹ למרות כנותו והפטריוטיות הטמונים בו מפני שהוא קבוצתי מידי. חולשתו הראשונה – באחידותו. השנייה – בתפוצתו הרחבה. ככל שהוא נכתב יותר פעמים ונשלח לכמות יותר גדולה של אנשים הוא מאבד את חיוניותו. הטקסט איננו אישי אלא פונה לכולם בצורה אחידה ו- שָוָוה כאילו היו עדר. כמו פקודת יום צבאית. לעולם אין תודה קבוצתית. יש תודה אישית. זהו חוֹק ברזל ביחסי אנוש. מכתבי תודה והערכה אישיים של העובדים לצִידך בתום מבצעי שידור בו ההשקעה המקצועית והמנטאלית מצִדם לאורך זמן על חשבון דברים אחרים ובעיקר על חשבון המשפחה (גם אם הם משולמים), הם סוג של ניהול ומנהיגות, בו אתה אומר להם ולעצמך, שאם העובדים חשובים לך, אתה חייב להוכיח שאתה אחד מהם.

הייתי סקרן להתבונן בפניו של אלכס גלעדי ב- 23 בנובמבר 1977 בשעה שקיבל לידיו כאחד האדם את סטנסיל התודה האחיד והקבוצתי שחיים יבין פיזֵר בין העובדים הרבים בתום מבצע שידורי אנוואר סאדאת. איש אחד בלבד היה ראוי למכתב תודה אישי וצל"ש ממנהל חטיבת החדשות. האחד ואין בלתו העת ההיא אלכס גלעדי. המפיק הראשי ומנהל מבצע השידורים של ביקור אנוואר סאדאת בירושלים. מילת תודה נוספת הייתה צריכה להיאמר גם לעוזרו הקרוב של אלכס גלעדי צבי ("צֶבֶּה") גורן ז"ל, מי ששימש כ- Head of Booking Office / מנהל מרכז ההזמנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לסיוע טכנולוגי לרשתות החוץ הרבות. תפקיד רציני ואחראי מאוד בהפקה כל כך לחוצה ורבת משתתפים. צֶבֶּה גורן עשה שם עבודה נפלאה שלא תסולא בפז. הוא היה שנים רבות עורך חרוץ ופעלתן של חדשות החוץ בטלוויזיה הציבורית. חיים יבין לא מצא מעולם צורך להעניק אלכס גלעדי וצבי גורן מכתבי תודה אישיים.

טקסט תמונה : אנוכי יחדיו עם צבי "צֶבֶּה" גורן ז"ל בקיץ 1977. הוא היה אחד העיתונאים הטובים והמוכשרים ביותר ששירתו את השידור הטלוויזיוני הציבורי מעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות משורות).

הצלחתו הבינלאומית של אלכס גלעדי ז"ל בהפקות טלוויזיה גדולות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לא נעלמה (…ולא חמקה…) מכל מיני זוגות עיניים טלוויזיוניות-מקצועיות ב-ארה"ב (!). זוגות העיניים ה-הן, לטשו מבטים אליו אל אלכס גלעדי המוכשר ז"ל, ומשכו אותו בחטף החוצה ממחלקת הספורט הישראלית ל-עֵבֶר נתיבי שידור טלוויזיוניים אחרים (!). האיש המוכשר הזה שקראו לו אלכס גלעדי היה בדרכו הבלתי נמנעת החוצה מהטלוויזיה הישראלית לעבר קריירה דרמטית, מרתקת, ו-מזהירה בחו"ל. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC הציעה לאלכס גלעדי ב- 1980 הצעה שלא היה יכול לסרב לה. והוא באמת לא סרב. קשה להעריך להיכן היה מגיע אלכס גלעדי אילו נשאר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות שהיה מוכשר ובעל יכולות הרי שמעולם לא הוצע לוֹ לנַהֵל את חטיבת החדשות, או את חטיבת התוכניות, שלא לדבר על ניהול הטלוויזיה. אלכס גלעדי ניתב את עצמו במשך שנים רבות לנישה טלוויזיונית אחת בודדה, סגורה, וייחודית – שקרויה שידורי הספורט. סטיגמה נחותה בעיני רבים. זה נכון שהגיח מידי פעם כמטאור להפיק ולנהל עבור ארנון צוקרמן את ההפקות הגרנדיוזיות המיוחדות שאינַן בתחום הספורט. אך אלוּ היו הבלחות של רגע. לא היה לו שום סיכוי להעפיל לצמרת האמיתית ברשות השידור. הוא נבלם כי בא ממחלקת הספורט ונעצר ע"י הממונים מפני שהיה מוכשר מידַי, חריף, ולעיתים בוטה. קיים מִשְעוֹל טלוויזיוני מסוים ומוגדר שחייבים לצעוֹד בו בדרך לפסגה. אלכס גלעדי לא חווה אותו. הוא היה תקוע בחטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

פעם לקראת סופה של שנת 1980 ההיא, אלכס גלעדי  קרא לי כדי להצטרף אליו לפגישת דיון מחאה בלשכתו של מנהל חטיבת החדשות החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער, מי ש-החליף זה עתה את חיים יבין, וכבר מינה את יאיר שטרן לתפקיד מתאם ו-מפיק ראשי של חטיבת החדשות (בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא). ירדנו מהקומה החמישית של "בניין היהלומים" ההוא (היה ממוקם כזכור בשכונת רוממה "הירושלמית"), שם שכנה מחלקת הספורט ההיא שלנו – למשרדו ההוא של טוביה סער ההוא בקומה השלישית. אלכס גלעדי איש טלוויזיה מוכשר מאין כמותו, ראה במינויו הזה -ההוא של יאיר שטרן למנהל החדשות מעין "מחסום ביורוקרטי" כפול, בינו כמנהל הספורט לבין מנהל החדשות טוביה סער, והתקומם נגד המינוי מפני שהוא העריך שהמינוי הנ"ל, מְסַרְבֵּל עוד יותר את התהליך הטלוויזיוני של הפקות הספורט (בארץ ובעולם) ואשר בראשן הוא אלכס גלעדי ניצב (!). עורקי צווארו של אלכס גלעדי ז"ל כבר היו תפוחים מדם…כ- סימן לבאות. הוא אלכס גלעדי התפרץ ודפק בזעם על השולחן, וגם הרים את קולו על מנהל חטיבת החדשות טוביה סער.

טקסט תמונה : זהו טוביה סער דאז (בן 87, היום). עשה קפיצת דרך נחשונית בקריירה הטלוויזיונית שלי בראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. בנובמבר 1980 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד למנהל חטיבת החדשות וכעבור שנה ועשרה חודשים בפברואר 1982 הפקיד בידיו של טוביה סער את הפיקוד על הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טוביה סער ממש נבהל מהסיטואציה הבלתי צפויה ההיא שנקרתה לו… וחשב אולי לרגע שאלכס גלעדי מרים את ידו עליו… (!). ובכן, אלכס גלעדי ממש נפגע מהמינוי ההוא של יאיר שטרן שהיה גם חבר אישי שלו (של אלכס גלעדי) ומהתואר המבצעי שטוביה סער העניק לפונקציית הניהול החדשה (!). הוא אלכס גלעדי ראה את עצמו כמפיק ראשי של כלל שידורי הספורט ושל כל המבצעים המיוחדים (!!!). התפקיד החדש ש- "נתפר" אז בימים ההם ליאיר שטרן ע"י טוביה סער (בגיבויו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל), נראה לו מיותר המעמיס מחסומים ביורוקרטיים נוספים בעת העשייה "הטלוויזיונית הספורטיבית" שעליה הוא היה ממונה…מחסום ביורוקראטי שלא היה בו צורך (!).

היה נדמה לי אז ש-אלכס גלעדי ז"ל הרשה לעצמו להתנהג בבוטות כזאת במשרדו של מנהל חטיבת החדשות ההוא טוביה סער, מפני שידע שדרכו לקריירה טלוויזיונית – אמריקנית סנסציונית ב-חו"ל קרובה, מובטחת, ואיננה הרפתקה זמנית. במידה מסוימת אלכס גלעדי ז"ל השאיר אחריו אדמה חרוכה…של יחסי עבודה קשים…אולי מבלי שהתכוון לכך במודע (!).

אלכס גלעדי ז"ל היה איש תקשורת ואיש טלוויזיה מבורך ו-סוּפֶּר מוכשר משכמו ומעלה, אך מנכ"ל רשות השידור ההיא יוסף "טומי" לפיד לא אִפְשֵר ולא נתן לכישרון הזה לפרוץ קדימה…ברור שאלכס גלעדי היה מאוכזב עד למאוד !!!. אנוכי כותב את המידע הזה מתוך ידע אישי עמוק וקירבה אישית עמוקה לאלכס גלעדי עצמו (!). הוא אלכס גלעדי היה באמת איש מוכשר מאוד בכול שדות הטלוויזיה באשר הם…(!). נמאס לוֹ לאלכס גלעדי מחוסר המקצוענות ששררה בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם בשנים ההן 1980 – 1979, גם בגלל ומפני נטישתם ו-עזיבתם של דן שילון וארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז בימים ההם, וגם בשל בוֹאו של מנכ"ל רשות שידור חדש ב-שם יוסף "טומי" לפיד ו-מינויו של טוביה סער לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם.

אלכס גלעדי היה קרוב אליי וסיפר לי בימים ההם את קשייו וגעגועיו לעידן טלוויזיה אחר ושונה לגמרי שהסתתר מאחורי אישיותו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד…! אלכס גלעדי היה זעוף וכעוס, וּמִיעֵט לחייך. הוא שיתף אותי בחלק מ-חוויות אכזבותיו ההן…היו לו לאלכס גלעדי ז"ל מספיק סיבות להתנתק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור ה-ההן…ומכיוון שהיה מוכשר מאוד בצורה יוצאת דופן בתחום, מצא לעצמו דרך חדשה ומזהירה + מינוי ל-תפקיד בכיר מאוד ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC + שכר שנתי התחלתי של 55000 (חמישים וחמישה אלף) דולר + בונוסים (!!!).

ב- 1983 נבחר יאיר שטרן ע"י יוסף "טומי" לפיד לנהֵל את חטיבת החדשות. הוא עשה זאת במשך שֵש שנים עד 1989. ארבע שנים שימש כתב הרשות בארה"ב. ב- 1993 מונה יאיר שטרן יבד"ל ע"י מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אלכס גלעדי ז"ל כבר היה שייך אז מזה שנים לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, שחיש מהר הבחינו אנשיה ו-מנהליה בכישרונו הטבעי העצום בכל תחומי הטלוויזיה הטמונים בו…באלכס גלעדי !!! ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל קבעה כבר אז, לפני יותר ולמעלה משנות דור, שהיה רק אלכס גלעדי אחד שאייש את שורות הטלוויזיה הישראלית ההיא…הוא עצמו !!!

מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ו-אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ההיא, מייסדים ומקימים את רשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית בראשות יוסף בר-אל ז"ל, כ-ישות שידור עצמאית ו- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית בראשות מנהלה המצוין והמעולה ההוא אַרְנוֹן צוּקֶֶרְמַן יבד"ל.

יִצְחָק לִבְנִי הוא האיש שאחראי ישירות לעיצובו של יוֹסֵף בַּר-אֵל כמנהל מִדְיָה בממדים הגדולים ממידותיו ומכפי שהייתה הטלוויזיה בשפה הערבית במציאות עצמה. השידורים בשפה הערבית מאז 1968 סרו למרותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באוגוסט 1973 מונה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה בתמיכתו של המנכ"ל דאז שמואל אלמוג. באפריל 1974 נבחר יצחק לבני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ארנון צוקרמן היה מנהיג שידור וניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ביד רמה וגם את יוסף בר-אל שסַר למרותו. הוא ממש לא עשה לו ליוסף בר-אל כל חשבון. משהו בסגנון, "…אני ה-מפקד כאן ו-אתה הָ-פָּקוּד שלי. כאן זה מתחיל וכאן זה גם נגמר…". ארנון צוקרמן היה גבר יפה תואר בעל כריזמה בלתי נדלית, וקול בריטון סמכותי ומרשים וניחן בהופעה מרשימה של מנהיג. הוא היה איש מאופק וקר רוח ששידר ריחוק אך היה דומיננטי בהתנהגותו. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום רחשו לוֹ כבוד עצום. בהיותו מקצוען וגם איש חזק התעקש למנוע כל דריסת רגל של יצחק לבני בתוככי הטלוויזיה. יצחק לבני היה המנכ"ל והבוס שלוֹ אבל ארנון צוקרמן לא נבהל ממנו. היחסים המתוחים ביניהם היו ידועים לכל בַּר בִּי רָב בטלוויזיה וברשות השידור. זה ממש לא היה סוֹד. האם רצה יצחק לִבְנִי לפגוע בארנון צוקרמן ע"י הפקדת אוטוריטה בידי יוסף בר-אל וקידומו למנהל הטלוויזיה בערבית כמדיה נפרדת בעלת ישות עצמאית, ובכך לתקוע לעַד טריז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לעִברית, או שמא זה היה הליך מקצועי נדרש ומחויב המציאות בתוככי השידור הציבורי. זאת שאלה שההיסטוריה של הטלוויזיה תתמודד עמה בוודאי בעתיד אך היא הייתה מונחת גם לפתחו של יצחק לִבְנִי ז"ל עצמו. הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרבית במסגרת הרשות בעונת השידורים ההיא של 1977- 1976 ע"י המנכ"ל יצחק לבני כמוקד כוח נוסף וכגוף שידור שווה משקל לטלוויזיה בשפה העִברית, נראתה כמעשה התרסה כלפי מנהלה של הטלוויזיה הכללית ארנון צוקרמן. מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם היה מעשה פולמוס ומקומֵם נוסף. ב- 23 באוקטובר 2005 נפגשתי עם יצחק לבני אז בן ה- 71 בביתו בהרצליה פיתוח לצורך ריאיון ארוך עמו במסגרת המחקר והכתיבה שלי את 13 הספרים התיעודיים שלי אודות התפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ תחת הכותרת המשותפת, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : חורף 1976 בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל (מימין, בן 42) מצטלם יחדיו עם מנהלת לשכתו הפדנטית, המדויקת, והחרוצה גב' רוחמה איילון תבד"ל ונהגו האישי גבי אוחנה יבד"ל  ליד "בניין החוטים" בשכונת רוממה בירושלים המושלגת. יצחק לבני בתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה אז בשיא כוחו, אך לא חזק מידי כדי לחצות את סף דלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי ז"ל, מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 זכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "בסתיו 1976 בתום אולימפיאדת מונטריאול 76' החלטתי להפריד את השידורים בשפה הערבית מאלוּ של העברית, ולהעניק למנהל השידורים בשפה הערבית שייבחר מעמד של מנהל טלוויזיה עצמאי. בינואר 1977 עמדה הטלוויזיה בערבית לראשונה על רגליה. זה היה כמובן בתקופה שבה השידורים בשפה הערבית (באחריותם של סלים פתאל ויוסף בר-אל) סרו למרותו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן התנגד למהלך שלי בכל תוקף, וגם כעס עלי. זה כמובן לא עזר לוֹ. הוועד המנהל של רשות השידור תמך ביוזמה שלי ואישר אותה. החלטנו לייעד לשידורים בשפה הערבית 90 דקות ביום, בין שש וחצי לשמונה בערב. אני באמת מיניתי את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית  העדפתי אותו על פניו של סלים פתאל. אני יודע שבעקבות החלטתי נפתחה אח"כ מלחמת עולם בין השניים . יוסף בר-אל קיבל אז מעמד של מנהל טלוויזיה למרות ששידר רק שעה וחצי ביממה. אבל הצרה הגדולה הממשית הייתה עכשיו עניין שותפות של שלושה פרטנרים על אותו סיגנל שידור טלוויזיוני, הקרוי היום "ערוץ 1". הטלוויזיה החינוכית שמרכזה היה ברמת אביב שידרה על תֶּדֶר השידור הזה משמונה בבוקר עד ארבע או חמֵש אחה"צ. בשש וחצי עבר תדר השידור לידי הטלוויזיה בערבית, ואילו רשת הטלוויזיה החשובה מכולן הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 החלה לשָדֵר רק משמונה בערב. זאת הייתה צרה צרורה. היה לי בעת ההיא חֲזוֹן שידור. ב- 1977 בּקשתי מראש משלת ישראל מנחם בגין להעניק תדר טלוויזיה נוסף לרשות השידור על מנת להימנע מהמצב הפתטי הזה, בו שלוש רשתות שידור שותפות לאותו סיגנל שידור. תדר שידור נוסף היה מכפיל את נפח השידור שלנו, משדרג את ביצועי הטלוויזיה, ומונע פגיעה במבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים הגדולים. ראש הממשלה סירב לבקשתי. גם שר האוצר שמחה ארליך התנגד. הם הסתכלו על הבקשה המקצועית מנקודת מבט פוליטית. הם לא רצו לתת תֶּדֶר בלעדי לטלוויזיה מונופוליסטית שהייתה אומנם ממלכתית אך גוף שידור חזק ועצמאי. וככזה גם מבקר השלטון. אני תמיד סברתי שהתקשורת חייבת לנוּע במסלול שונה מזה של הממלכה. על התקשורת מוטלת החובה לפקוח עין על השלטון ולבקר אותו כשצריך. מאוד הצטערתי על החלטת הממשלה לא להקצות תדר נוסף לשידורי הטלוויזיה למרות שהיה להם, אך לא התכוונתי לוותר על עקרונותיי העיתונאיים. בשנים 1974- 1968 שימשתי מפקד גלי צה"ל. מוניתי לתפקיד ע"י מורל'ה בר-און. קיבלתי את התחנה מידיו של דַן בּוֹהֶם. היה לי חזון שידור. תחנת גלי צה"ל הייתה עד להגעתי תחנת רדיו צבאית ששידרה רק חמש שעות ביום. הפכתי אותה במשך השנים לתחנת רדיו אזרחית ששידרה אקטואליה ומהדורות חדשות , מוסיקה, בידור, ותוכניות מגוונות –  24 שעות ביממה. רציתי מאוד אחרי השירות בגלי צה"ל להרחיב גם את שידורי הטלוויזיה הישראלית כדי להתיר את הסבך של פלונטר סיגנל השידור הסבוך, אך הדבר לא יצא לפועל" .

בעקבות העדפתו של יוסף בר-אל ומינויו למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית התפתחה מריבה אישית קשה בין יוסף בר-אל לסלים פתאל שנשא עיניו לתואר לבין הזוכה בה. הסכסוך בין השניים החל עוד מימי הבראשית של הטלוויזיה ונמשך שנים. ב- 1978 הגיש סלים פתאל כתב אישום חריף נגד יוסף בר-אל בן 150 עמודים שכותרתו הייתה, "יוסף בר-אל המנהל ושיטותיו", לוועדת בוררות בת שני אנשים צבי זינדר ושלמה עבדי שנדרשה להכריע מי מבין השניים צודק.

טקסט מסמך : טענותיו הקשות של סלים פתאל נגד יוסף בר-אל רוכזנו לספר בן 150 עמודים שכותרתו הייתה "בר-אל המנהל ושיטותיו". בסופו של דבר לא יצא מזה כלום ויוסף בר-אל נשאר על כנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום מתומכיו הנאמנים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן תיעב את דרך ניהול רשות השידור בידי המנכ"ל יצחק לבני ואת הפיקוח הציבורי הלא יעיל של הוועד המנהל בראשותו של היו"ר פרופסור ראובן ירון. בשלב מסוים הוא היה כל כך מאוכזב מיצחק לִבְנִי עד שהחליט לעזוב את הטלוויזיה ולצאת לחופשה ללא תשלום. מאוחר יותר נאלץ לחזור לשורותיה מפני שההנהלה הראשית איימה לפטר אותו אם לא ייאות לחזור ממנה. ב- 25 באוגוסט 1978 העניק כאמור ריאיון בוטה וחסר תקדים בחריפותו לכתב עיתון "הָאָרֶץ" אלי טייכר בו תקף ללא כל חשבון את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני [5]. מוטי קירשנבאום ז"ל נקט בצעד חריג. הוא לא הרבה להתראיין לעיתונות אך הפעם הזאת הרשה לעצמו כמנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה לבַקֵר קבל עם ועדה את הבוס העליון של רשות השידור ולהטיל בו את חִצָיו השנונים. יִצְחָק לִבְנִי ז"ל קרא שוב ושוב את הטקסט המַר והפוגעני המופיע להלן אך לא פיטר את מוטי קירשנבאום ממשרתו. אולי נמנע מלעשות כך מפני שמוטי קירשנבאום היה בֵּן מַלְכוּת , חתן פרס ישראל.

מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי ביקש ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות, מוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט. מבחינה מוראלית וגם מעשית הוא הביס את יצחק לבני. היריבות המרה בין ארנון צוקרמן ליצחק לִבְנִי חִלחלה כמעט לכל יוזמת שידור בטלוויזיה הממלכתית. יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מנהל חטיבת התוכניות לפני עידן מוטי קירשנבאום ז"ל, זוכר בעת שיחות התחקיר שלי שניהלתי עמו, כלהלן : "יצחק לבני ז"ל התמנה למנכ"ל רשות השידור באפריל 1974. הוא ניהל קודם לכן את  גלי צה"ל בשנים 1974 – 1968. כשיצחק לבני ז"ל הגיע לרשות השידור ארנון צוקרמן יבד"ל היה כבר מנהל טלוויזיה מבוסס שפעל כשמונה חודשים תחת שרביטו של מנכ"ל רשות השידור הקודם שמואל אלמוג ז"ל. שימשתי מנהל התוכניות אצל ארנון צוקרמן. יצחק לבני נחשב לאיש רוח וספר ולא ביקש להתערב ממש בתכני השידור. הוא רצה להיות קצת יותר מעורב בעיקריים שבהם. שמעתי אותו פעם מציע לארנון צוקרמן עסקת ניהול, "ארנון, אתה תרשה לי יותר אמירה בתכנים – ואני ארשה לך יותר אמירה בכספים". הנוסחה הזאת לא צלחה. שיתוף הפעולה ביניהם התדרדר ואולי לא הִתְּדָרְדֵר משום שהיה מדורדר מראשיתו. היחסים העכורים והמעורערים בין שני בכירי רשות השידור הפכו זה מכבר לשיחת היום במִסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצא להם שם דבר גם בין כתלי רדיו "קול ישראל". כולם דיברו על זה.

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא. זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן של 1982 – 1970. הוא היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה. ארנון צוקרמן דחה את ההצעה על הסף ו-לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן ישראל דוֹרִי זוכר טקסט דומה כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר בינינו, ואמר אותו כלהלן : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. כסמנכ"ל הכספים של הרשות הייתי שותף לפגישות המקצועיות השונות בין שני האנשים החשובים ביותר ברשות והייתי עד לבקשות של יצחק לבני שגבלו בתחנונים ממש בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב. צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן יכול להיות מנהל טוב למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה או העיתונאות הטלוויזיונית".

שידורי החדשות בשפה הערבית הצטיירו בעיני חלק מהציבור כשידורים נטולי ביקורת עיתונאית שאוהדים באופן אוטומטי את מדיניות הממשלה והשלטון. הוטל בהם דופי ולעיתים נמצאו כבלתי אמינים ומהימנים כאלו שמתיישרים עם קווי ההסברה של ממשלת ישראל. הרייטינג שלהם במשך שנים היה אפסי וחסר כל חשיבות לעומת הקולגות שלהם במשדרי החדשות בשפה העִברית. אנשי "מבט" הוקירו את העיתונאים בשפה הערבית בבניין הטלוויזיה זלזלו במוצר הסופי שהופק תחת ידיהם. בספרו "בשִידוּר חָי" שיצא לאור ב- 1998 תיאר דן שילון ללא כחל ושרק את אופי וסגנון ניהולם של שני אנשי הטלוויזיה בשפה בערבית יוסף בר-אל וסלים פתאל ככלי תעמולה טלוויזיוני, וכך כתב (ציטוט) :

"…שני המנהלים של השידורים בעַרבית, יוסף בר-אל מנהל החדשות, וסלים פתאל מנהל התוכניות – האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בעִברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בשפה העַרבית . חלומם התממש במחצית שנות ה- 70. רמת השידורים בערבית הייתה ירודה אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם…" [6].

יצחק לִבְנִי לא התקשה ב- 1976 להעביר בוועד המנהל של רשות השידור את החלטה על מיסוד הטלוויזיה בשפה הערבית. חברי הוועד המנהל אהבו את השידורים הלויאליים בשפה הערבית. חלקם לא היססו ולא התקשו לפתוח סניף אוהד לשלטון בתוך רשות השידור. יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן ועמו ארבעה חברים חיים קוברסקי, אלי תבין, אשר ריבלין, ויצחק ארצי תמכו במנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה. חיים שוּר ז"ל האיש השביעי בוועד המנהל חבר קיבוץ שוֹבָל נעדר מההצבעה מפני שנטל חלק בוועידת מפ"ם באותו הזמן . זה היה ביום ראשון – 30 ביולי 1977. ההחלטה על הקמת הטלוויזיה בעַרבִית נראתה לרבים כמו מַאֲרָב פוליטי ומעשה נקמנות של יצחק לבני בארנון צוקרמן ולא כחזון מקצועי ראוי. זאת הייתה יוזמה מלאכותית שמניעיה נראו כמעשה איבה כלפי ארנון צוקרמן. ברבות השנים היא גם לא החזיקה מעמד. אבל ההחלטה בעת ההיא תאמה את רצונם של נאמני השלטון. עובדה שהם הצביעו בעדה. יוסף בר-אל זכה מן ההפקר והפך למנהל סניף שידור בעל נפח מצומצם הכפוף ישירות למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ולא כפי שהיה מקודם לארנון צוקרמן. הטלוויזיה בשפה הערבית הפכה לרֶשֶת שידור. ההחלטה אודות הקמת הטלוויזיה בשפה הערבית כישות נפרדת והרצון להקצות לה רצועת שידור יומית מצומצמת באורך של 90 דקות בלֵב ה- Prime Time  של השידורים בשפה העברית הייתה לא במקומה ומקוממת והתבררה במרוצת הזמן כשגויה. השידורים בשפה הערבית נתקעו לתוכניות בעִברית ולארנון צוקרמן כמו עצם בגרון, וגם לציבור הרחב. שידורים הטלוויזיה בשפה ערבית הם חשובים אך ניתן היה למצוא פתרונות אחרים מאלה שכפה יצחק לִבְנִי על הרשות. על יצחק לִבְנִי כמנכ"ל רשות השידור הייתה מוטלת החובה לדאוג ראשית דבר למִיסוּד תֶּדֶר שידור נוסף עבור הטלוויזיה הישראלית, כלומר להקים שני ערוצי טלוויזיה ממלכתיים (על פי המודל הבריטי 1 BBC ו- 2 BBC  באנגליה), ובתוכם להקצות זמן שידור נרחב יותר לשפה הערבית . משנבלמה היוזמה הזאת ע"י ממשלת ישראל בימים ההם היה עליו לוותר כליל על רעיון הצבת השידורים בשפה העַרבית כפי שכבר קבע אותם בלֵב הצפייה בשפה הִעברית. המעשה הזה של יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור נתפש כמעשה חסר תכלית שעיקרו נקמה בארנון צוקרמן. ועוד דבר : הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרבית כגוף שידור עצמאי ע"י יצחק לִבְנִי ובעקבותיו מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית הייתה ניגוד מוחלט להמלצתו של מנכ"ל ה- BBC לשעבר סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene), סעיף [7], שביקר בישראל בקיץ 1973 על פי הזמנתו האישית של שר החינוך ותרבות דאז יגאל אלון ז"ל. הְיוּ גְרִין הכין לשר החינוך דו"ח חשוב הנוגע למצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן היבטי התוכן והניהול, וקבע לאחר בדיקה מעמיקה, כי הוא כבעל ניסיון בשידורי טלוויזיה מתנגד לייסוד משרה של מנהל שידורים בערבית . באחד מחלקי הדו"ח שהוגש ליגאל אלון בראשית חודש יוני 1973 חודשים מעטים לפני מלחמת יום הכיפורים 73' והנוגע למינוי מנהל שידורים בערבית כתב הְיוּ גְרִין טקסט מפורש כלהלן [8] : "עוד נקודה ארגונית אחת העלו בפני כפעם בפעם . אינני נוטה להמליץ על ייסוד משרה של מנהל שידורים בשפה העַרבית , שסמכותו תתפשט על שידור התוכניות ושידור החדשות בעַרבית בטלוויזיה וברדיו . דבר זה יסתור את המלצתי בדבר שידור החדשות וענייני היום, ועל כל פנים אין הדבר רצוי מבחינה מבצעית . יש לטלוויזיה ולרדיו מקומות מיוחדים משלהם בתוך רשות שידור משולבת . אני מקווה שניסוח זה יציב מַצֵבָה אחת ולתמיד על קִבְרָן של המילים "שילוב" וְ- "הפרדה", שנשחקו כבר מרוב שימוש". יצחק לִבְנִי לא התחשב בדו"ח האמין והמקצועי של הְיוּ גְרִין בעל הניסיון ופעל הפוך לגמרי ונגד המלצותיו שאולי לא קרא אותן מעולם. דעתם של הְיוּ גְרִין וארנון צוקרמן לא הייתה נחשבת.

יצחק לִבִנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אותו אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רֶשֶת שידור בשפה העַרבית המשדרת רק שעה וחצי ביום שהיא אקוויוולנטית בהגדרת סמכויותיה לטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. אי שוויון טכנולוגי ואי שוויון בזמן מסך הכשילו את יוסף בר-אל מראש ויצרו בכייה לדורות. בכך הפך מנכ"ל הרשות את יוסף בר-אל לראש סניף שידור ולא מנהל רשת שידור. מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית הפך להיות גרורה של מנהלי הטלוויזיה בשפה העִברית. זאת הייתה עוּבדה וצרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין אנשי הטלוויזיה בעַרבית לבין הקולגות מהטלוויזיה בשפה העִברית , מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה הגמוניה ועדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והספורט, וגם עדיפות עצומה לחטיבת התוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק תשעים דקות ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (שלא היו דרושים בעצם כפוֹעַל יוצא של מחסור במשימות וזמן שידור מצומצם), יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית . הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים יותר ויותר. זה לא קרה בבת אחת. זה היה תהליך הדרגתי וממושך. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה. את התהילה גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן ואחריו יצחק "צחי" שמעוני, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אין זה סוד כי אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת. נוצר מצב תקשורתי מורכב. על אותו התֶּדֶר הבודד שהקצתה הממשלה לטלוויזיה הישראלית שידרה גם הטלוויזיה החינוכית משמונה בבוקר ועד שלוש אחה"צ וגם זכתה בעת מלחמת לבנון ה- 1 ב- 1982 לעוד חצי שעת שידור של "ערב חדש" שעסקה בחדשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרבית שידרה משֵש וחצי בערב עד שמונה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית גוף התקשורת האלקטרונית החשוב ביותר בארץ, שידרה משלוש וחצי אחה"צ עד חמש תוכניות שהוקדשו לילדים ונוער, ואח"כ מחמש וחצי עד שש וחצי, ושוב משמונה בערב עד חצות. זה היה מצב אבסורדי.

יִצְחָק לִבְנִי הפך את הטלוויזיה בשפה העַרבית לרשת שידור המקבילה בהיררכיה שלה לטלוויזיה הישראלית בשפה העברית אך זמן השידור שלה היה מצומצם, רק 90 דקות ביממה. הטלוויזיה בשפה העַרבית דמתה לסניף שידור דַל בתוככי הטלוויזיה הכללית, סניף שאיננו מצדיק את קיומו. יִצְחָק לִבְנִי העדיף את יוסף בר-אל על פניו של סלים פתאל ואומנם הפקיד בידיו את הטלוויזיה בשפה העַרבית אך לא העניק לו תקציבים, אמצעי הפקה, וכלי שידור נאותים כדי להעמיד באמת רשת שידור על הרגליים. בכך יצר תסכול והתמרמרות קשה בין עובדיו של יוסף בר-אל שנמשכה שנים. זאת הייתה בכייה לדורות. הם חשו כל העת מקופחים בהשוואה לעובדי הטלוויזיה בשפה העִברית. ארנון צוקרמן השתמש בצדק במירב אמצעי השידור של התחנה בשל נפח השידור הגדול שלו והותיר ליוסף בר-אל פירורים. הדבר ניכר על כל צעד ושעל ובכל תחום עשייה בטלוויזיה – חדשות, ספורט, ותוכניות. הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני גופי השידור בא לידי ביטוי במלוא חריפותו בשידורי החדשות והספורט הבינלאומיים. בארץ וגם בחו"ל . שדרי הספורט בשפה הערבית נתפשו כסרח עודף . בעוד השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל נאלצו השַדָּרים בשפה הערבית מַחְמוּד אָבּוּ בַּכֶּר וסוֹלוֹמוֹן מוּנִיר לעשות זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי בשיטת Off Tube, היינו ממשרד ההפקה ולא מהשטח. חרבון השידור ה- Off Tube מהמסך בירושלים במקום להיות נוכח בשטח הפך לתופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה העַרבית ועל העומדים בראשה, וכמובן על שני השַדָּרים מַחְמוּד אָבּוּ בַּכֶּר וסוֹלוֹמוֹן מוּנִיר ששיתפו פעולה עם הממונה שלהם יוסף בר-אל והסכימו לנהוג כך. הייתי שָם וראיתי זאת מקרוב. הרצון לנסוע לחו"ל ולא חשוב אם מדובר בשידור Off tube ו/או מהשטח ממוקד ההתרחשויות, סִיכֵּל כל שיקול עיתונאי האם הדבר נחוץ בכלל. הדוגמאות רבות מספור. הנה כמה מהן כפי שתיעדתי בסדרה רחבת ההיקף של 13 הספרים שחקרתי וכתבתי אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם, ואשר קרויה בשם הכולל שלה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : קיץ 1982. מדריד – ספרד. שידורי הטלוויזיה שלנו את משחקי מונדיאל הכדורגל במדריד / ספרד – יוני 1982. זהו אולפן ניווט השידורים הישירים שלנו ההם מספרד ל- ירושלים הייתי נוכח במקום ותיעדתי את המעמד המגוחך הזה. זהו משרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית על תכולתו ב- IBC  במדריד. זהו רגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל. השדר סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת  Off Tube  ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי בבירה הספרדית ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). הוא דיווח ישיר לצופיו בפריצות קצרות חיות מהמוניטורים שלנו שהיו מוצבים במשרד ההפקה שלנו -IBC במדריד ולעולם לא מהשטח, מהאצטדיונים. היה מדובר ב-פארסה, בעיתונאות ברמה של קומדיה. את אותו הדבר הרי יכול היה סלומון מוניר לעשות בדיוק מהמוניטור המוצב באולפן בירושלים. לשם כך הוא לא היה צריך להרחיק עד לספרד כפי שהתיר לו לעשות מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד" ז"ל, מי שמשל ברשות השידור בחמש השנים שבין 1979 ל- 1984. שידור טלוויזיה OFF TUBE הוא מעשה עיתונאי מביש, בדיחה עיתונאית מחורבנת, וחטא עיתונאי כבד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר, נסים מזרחי, מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר, עוזרת ההפקה עדה קרן, ומפקח ה- Video מנחם וולף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 בחודש יוני של שנת 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. זהו אצטדיון ה- "אצטקה" בטרם תחילת אחד השידורים הישירים שלנו מהטורניר (ארגנטינה – אנגליה בשלב 1/4 הגמר). יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל, ולעולם לא Off  Tube מהמוניטור במשרד ו/או מירושלים. עמדת השידור באצטדיון היא ל-עד כלי נשקו העיתונאי של השדר. לידו של יורם ארבל, זוהי עוזרת ההפקה המצטיינת ו-המסורה של מחלקת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית ההיא, גב' שמחה שטרית הבלתי נשכחת. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני של שנת 1992. אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 1992 (92' EURO). מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ורמי ווייץ יבד"ל משדרים את משחקי הטורניר מעמדת שידור שלנו בסטוקהולם. העבודה העיתונאית בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור באצטדיונים, הייתה נר לרגלינו. שַדָּר הספורט בשפה הערבית אפילו לא נשלח לשוודיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה שלושת הספרים : "רוש ולענה", תריסר הכרכים של הספר "הפקות טלוויזיה חובקות ארץ עולם", ו- "מלחמת הדיאדוכים" – במסגרת הסדרה הכוללת של 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב ואשר מאוחדים על ידי ומטעמי תחת כותרת משותפת אחת, הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה (!)".

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה ערבית ב- 1977 הייתה החלטה שגויה והפכה לשנויה במחלוקת. מכיוון שההיסטוריה רצופה תקדימים המונחים כנדבך אחד על השני היא סללה בסופו של דבר את דרכו הרצופה מהמורות מקצועיות אך שימשה גם בד בבד אוטוסטרדה פוליטית – שהובילה לבחירתו בקיץ 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העִברית. זאת הייתה עוד הוכחה כי הורתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא פוליטית וכמעט שנות דור לאחר הקמתה ב- 1990, עדיין נחשבה לרכוש ממשלתי. הדברים בהחלט מתקשרים לעמידתו האיתנה והמופלאה של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בפני לחצים פוליטיים. ארנון צוקרמן ראוי להערכה רבה כאדם, כמנהל, וכמנהיג.

ב- 1990 הייתה הטלוויזיה הציבורית שליט תקשורתי בלבדי במדינת ישראל. דיאדוך בעל עוצמה בלעדית. רבים חשבו שהמונופול יימשך לנצח. רשות השידור לא התכוננה למלחמת הדיאדוכים הממשמשת ובאה בשל תחושת העוצמה שלה. מאמינה בכוחה שהתברר בדיעבד כמוגבל, מזויף וזמני. ערוץ הספורט מס' 55 בטלוויזיה בכבלים כבר נשף בעורפנו אך עוצמת רוחו הייתה דלה וטרם אפקטיבית. הדיבורים הרעשניים אודות הקמתו של ערוץ 2 המסחרי נמשכו כעשור. המעבר מערוץ 2 הניסיוני לדגם של ערוץ טלוויזיה מסחרי התעכב. לממשלת ישראל המעניקה את רִשיונות השידור לא בער שום דבר. חלפו כבר שלוש שנים מאז סיקר ערוץ 2 הניסיוני ב- 1987 את בואה של אסירת ציון אִידָה נוּדֶל מברה"מ לישראל ואת משפט ג'ון דמיאניוק. שום דבר לא זז. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה עדיין בעלת סגולות ופוטנציאל רב יכולת נותרה מונופול בודד בצמרת ובעלת בית יחידה ולכן גם אדישה לסכנות האורבות לה.

התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוּזָם. נסים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ורב מוניטין בטלוויזיה וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל מקום בזירה העיתונאית בארץ וגם כשליח הטלוויזיה ורשות השידור בארה"ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יצחק שמיר איננו מחבב את מ"מ מנהל הטלוויזיה ועיתונאי מחונן נסים משעל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו מר יִגְאָל גוֹרֶן (אחיינו של הרב שלמה גורן). יגאל גורן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יצחק שמיר, וככתב מדיני לא עשה לה כל הנחות. הוא הקשה גם על ראש הממשלה עצמו. באחד הראיונות שהעניק ראש הממשלה יצחק שמיר ליגאל גורן הוא כה רגז עליו עד שקטע את הריאיון במהלכו, הסיר את ה- Neck Microphone (מיקרופון זעיר) התלוי על חולצתו , התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון והתנהגותו המביכה של יצחק שמיר שודרו בהבלטה רבה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יצחק שמיר לא שכח את העלבון ונִסִים מִשְעַל שילם את המחיר של חרון של ראש הממשלה על הכתב יגאל גורן.

יוסף בר-אל ז"ל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל שראה בו נאמן השלטון. נסים משעל יבד"ל היה כּישרוני מיוסף בר-אל לאין ערוך אך נחשב לעיתונאי חצוּף ועצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר ז"ל, אַמְנוֹן מֶנְדָה ז"ל, אורי אורן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פָלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר. זה היה יפה גם לבחירתו של יוסף בר-אל. הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב הקולות אך היו לו גם מתנגדים. שניים הצביעו נגד מינויו. שמונה הצביעו בעדו. לפתע התעורר אמנון מֵנְדָה נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים, והציע לערוך סיבוב נוסף של הצבעה, שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז ויבחרו בו פה אחד כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים.

אמנון מֶנְדָה ז"ל הציג בפניי וסיפר לי את גרסתו להשתלשלות ההצבעה ההיא, כלהלן : "…רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. שאיפתי הייתה שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה "פֶּה אחד" הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור…".

טקסט תמונה : זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990. הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים. (באדיבות אמנון מנדה ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1990. זוהי גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בימים ההם לפני שנות דור בתקופה ההיא של 1990, ותומכת נלהבת של יוסף בר- אל כמנהיג השידור הציבורי (!). גב' דליה איציק אישה נבונה ומשכילה ופוליטיקאית וותיקה הרימה משיקוליה היא את ידה הימנית ב- 10 ביולי 1990 בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקדנציה של שלוש שנים, 1993 – 1990. היה מדובר בכישלון חרוץ ו-עלוב (!). (מקור התמונה : לשכת מנכ"ל רשות השידור של אריה מקל ז"ל בשנים 1993 – 1989).

טקסט תמונה : זהו רוני פיינשטיין ז"ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80  ו- 90 של המאה הקודמת. ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק והיו"ר אהרון הראל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היום הוא עו"ד ונוטריון פרטי. (התמונה באדיבות עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסבב השני את ידם עבור מועמד ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך , אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים, עמוס בן וֶרֶד מעיתון "הארץ" ואריה אבנרי איש "ידיעות אחרונות", נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ. גב' דליה איציק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה יוסף בר- אל. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. השרה דליה איציק התנגדה התנגדות נמרצת להדחה והצביעה נגדה. היא רצתה להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. חבר אליה השר מאיר שטרית. ראה שני הספרים, "רוש ולענה" ו- "מלחמת הדיאדוכים". אך הבה נשוב ל- 10 ביולי 1990 תאריך כינוסה של וועדת המכרז בשעה שנסים משעל ויוסף בר-אל ממתינים כל אחד בתורו כדי להציג את הפרזנטציה שלו, את האני המאמין הטלוויזיוני שלו, ומדוע הוא עדיף על פני המועמד האחר. במכרז למנהל הטלוויזיה ב- 10 ביולי 1990 השתתף גם העיתונאי מנשה רז שהיה קנדידט בעיני עצמו ולא על פי ראות ושיקוליה של הוועדה. מזכ"ל מפלגת העבודה בעת ההיא מיכה חָרִיש לגלג ותקף בחריפות רבה את דליה איציק, רוני פיינשטיין ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל מפני שסעדו וסייעו ליוסף בר-אל לזכות בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תמיכת שלושת נציגי העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי מפלגת הפועלים. במקביל הסתער מיכה חריש גם על ראש הממשלה יצחק שמיר ועל הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מיכה חריש סיפר בפומבי [10], ואח"כ גם העיד בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו : "…יוסף בר-אל טִלפֵּן אלי שלושה ימים לפני המכרז, ואיים עליי במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך…". המינוי היה פוליטי ולדאבון לֵב לא מקצועי. הממנים היו אנשים פוליטיים. והמשחק הפוליטי היה ציני ומכור מראש. נשאלו אז הרבה שאלות והורמו גבות, מה פתאום נבחר דווקא יוסף בר-אל ? איזה אינטרס היה למשל לנציגת מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק להצביע בעד מועמד הליכוד שהתפרסם כאיש טלוויזיה חסר יושרה מקצועית, נטול כישרון, ושהוגדר ע"י אנשי מקצוע בטלוויזיה כתועמלן שידור, כדי למנותו לתפקיד עיתונאי כל כך חשוב ורב אחריות . חמש עשרה שנה אח"כ בחודש מאי 2005 חשפה ממשלת ישראל את קלונו של יוסף בר-אל ברבים והדיחה אותו בבושת פנים וקלוֹן מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. היה ברור שהאיש הזה יוסף בר-אל נבחר להתייצב על אחת הפסגות של השידור הציבורי בשל קשריו ולא בגלל כישוריו. יוסף בר-אל ניהל במשך שנים רבות סניף טלוויזיה קטן ולא חשוב שאשנבו הצַר נפתח לציבור הערבי בקושי מידי כשעה וחצי ביום. תשעים דקות ס"ה. הוא לא חולל גדולות ו-נצורות בעשרות שנותיו בשידוריו בשפה הערבית ושיווק את שידוריו לציבור שלו כמעין "קומיסר פוליטי".

דן שילון התייחס לתופעת יוסף בר- אל בספרו "בשִידוּר חָי" והגדיר אותו כתועמלן טלוויזיוני. הוא לא היסס להרחיב על כך בספרו, וכתב כלהלן : "יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורת החדשות בשפה הערבית. טלפון לעורך, לכתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים, ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול – בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי שוֹחַד מַסָך" [11]. זאת טרגדיה בה איש תקשורת מוביל במדינה דמוקרטית וחופשית מבקש לרצות את הפוליטיקאים. שידורי רשת הטלוויזיה בשפה העַרבית אותה ניהל במשך שנים ארוכות נפלו בהרבה באיכותם וערכם מהשידורים בשפה העִברית, ונשאו עמם רייטינג דָלִיל עד למאוד. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור התעלמו מהנתונים הדלים והשאירו אותו על כנו.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 במאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דוֹר, 32 שנים. השלישייה שתמכה ביוסף בר- אל ובי בעת ובעונה אחת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ואריה מקל מנכ"ל רשות השידור. שלושתם היו אנשים ישרי דרך שגילו יחס אוהד וחם לשידורי הספורט בטלוויזיה. (צילום של מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוליד עד מהרה מאבק כוחות עיקש בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל שתמך בו בתחילה במהלך המינוי . לאחר שנים אמר לי אריה מֶקֶל כלהלן : "…הבחירה ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. עניין הכישרון, הידע, והיכולת לא עמד כאן לדיון. יצחק שמיר העדיף את יוסף בר-אל בתפקיד הזה ולא רצה את נסים משעל…", והוסיף, "…יואש אלרואי, לא תאמין עד כמה האיש הזה נשאר זר, מוגבל,  ואיננו מעורה ובקי בתרבות הישראלית. דיברנו באיזה הקשר טלוויזיה שכדאי לו לחשוב על שחקנית הקולנוע והתיאטרון ענת עצמון כמגישה עתידית שלו בתחום תוכניות התרבות בטלוויזיה, והוא שאל אותי מי זאת ? הוא לא שמע עליה כלל…". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל שהתמנה זה עכשיו לתפקידו למדו בתוך פרק זמן קצר לא רק לא לאהוב האחד את השני אלא גם לא להעריך איש את רעהו. בלשון המעטה. אירוני לחשוב שדווקא המנכ"ל אריה מֶקֶל היה זה שנשא דברים בשבחו של המנהל החדש בתום הבחירה ההיא, כלהלן : "…אני סבור שבחירתו של יוסף בר-אל היא בחירה טובה שתאפשר לפתוח דף חדש בטלוויזיה. זוהי תקופה מסובכת, אנחנו נכנסים לעידן התחרות…", והוסיף בהדגשה, "…אין טוב מיוסף בר- אל, אני שמח שנבחר מנהל מנוסה. עובדה שהוא נבחר פה אחד…". ברור שהיה מדובר במשחק פוליטי דל ומכור מראש . אריה מֶקֶל (מינוי פוליטי כנאמן ראש הממשלה יצחק שמיר) היה מספיק נבון לדעת שהצבעה פה אחד של חברי הועד המנהל ויו"ר הוועד המנהל (אף הם כולם מינויים פוליטיים מטעם מפלגותיהם) בעבור מועמד כלשהו, איננה מעידה בהכרח על המצוינות של האיש. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל נאם לפרוטוקול. הוא עתיד היה להצטער חיש מהר על השבחים שהעניק בטרם עת למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ יוסף בר-אל שנבחר למשרה הרמה רק לפני דקות ספורות . מייד לאחר שנבחר לכהונה הרמה הצהיר יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 בפני עיתונאית "מעריב" גב' אילנה באום כלהלן : "…אני מרגיש על הכיפק, ידעתי שאנצח, אני מודה לכל העשרה שהצביעו עבורי ובמיוחד לאותם אחדים שהאמינו בי לאורך כל הדרך…" [12]. מעולם לא נשמע עד אז מנהל טלוויזיה כלשהו מתפאר בניצחונו שהיה מכרז פוליטי תפור. יוסף בר-אל היה מנהל טלוויזיה אופורטוניסט שכיוון את מהלכיו מעלה ומטה על פי אינטרסים ולא על פי דֶרֶך המוסר כפי שאני הבנתי אותו. עובדה שמנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום הבחין בנעשה ו- לא האריך לו את קדנציית הניהול משפקעה ב- 10 ביולי 1993, ומינה תחתיו את יאיר שטרן לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 מלמדים עד להיכן הגיעה דרגת האופורטוניזם שלוֹ. זכויות שידורים של 52 משחקי טורניר גביע העולם באיטליה 90' בקיץ 1990 היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית. התכנון המוקדם של השידורים על ידי כמנהל מחלקת הספורט ועורך ומפיק ראשי של מבצע שידור משחקי מונדיאל איטליה 90' הציע את שידורם הישיר של 50 מתוך 52 המשחקים שנקבעו לשני זמנים מרכזיים נוחים, שֵש בעֶרֶב ועֶשֶר בעֶרֶב על פי שעון ישראל. אך יוסף בר-אל בהיותו עדיין מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית הטיל ווטו על התכנון המקורי. הוא הקשה על מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ הטלוויזיה נסים שמעל והודיע שלא ייתן לשדר כדורגל (בין שש וחצי לשמונה בערב) על חשבון זמנה של הטלוויזיה בעַרבית, כאילו מדובר בעֵת פרטית שלוֹ ולא של הרשות. אריה מֶקֶל ונסים משעל למרבה ההפתעה נכנעו לו. 20 משחקים במונדיאל כלל לא הועברו בשידור ישיר למרות ששולם תמורתם מָמוֹן רָב. באחרים שודרה רק המחצית השנייה. זאת הייתה הפקת טלוויזיה בינלאומית ממושכת אומנם אך בסופו של דבר חצויה. בשובי לארץ מרומא מצאתי מנהל טלוויזיה חדש , יוסף בר-אל. לנסים משעל כבר לא היה כל זכר. למרות ההפקה הטלוויזיונית החסרה והחלקית של מונדיאל איטליה 90' הילל אותה מנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל. מייד הבנתי שמדובר באופורטוניסט. היה קשה לקחת את מילות השבח ומה שמסתתר מאחוריהן ברצינות. אני זוכר היטב שאת הצל"ש שהעניק לי ב- 15 ביולי 1990. זה היה טקסט אופורטוניסטי לא נוח. היום בפרספקטיבת ארוכת זמן בת 24 (עשרים וארבע) שנים ברור לי שיוסף בר-אל זעזע אז לראשונה את אמות הספים הפרטיות שלי. הרי רק לפני שעה קלה בהיותו מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ובטרם נבחר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, היה האיש שמנע מאתנו להפיק ולשדר ברמה טלוויזיונית עליונה, ועכשיו לא היסס לכתוב, "עשיתם עבודה נפלאה הן בהיקף והן במבחר ובמקצועיות הגשת החומר". ברור שראיתי ב- יוסף בר-אל מנהל טלוויזיה אופורטוניסט שמִלותיו המחושבות היו עבורי במידה רבה ריקות מתוכן.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. זהו המסמך / מכתב ההערכה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש ההוא מר יוסף בר-אל ההוא בתום מלאכת ההפקה הטלוויזיונית המורכבת והמסובכת שלי + חבריי הרבים ההם ב-דרג העיתונאי והטכנולוגי את "מפעל" מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 !!!. היה קשה לי לקחת אותו מאוחר יותר ברצינות (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים, כפי שטענה בפניי גב' שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר בינינו בשנים 2008 – 2005. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. "…מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים. היא איבדה את אמינותה ואת ה- יושרה שלה…", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל. בקיץ 1992 התחולל שוב מהפך פוליטי במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות החדשה בממשלת יצחק רבין אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת סחר חליפין עם מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה הטרייה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתר על משרתו כמנכ"ל הרשות . אריה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ז"ל ודרשה ממנו במפגיע להדיח ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זכרה היטב בעת שיחות התחקיר בינינו : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 עוד לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים…תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור…הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף…".

טקסט מסמך : 15 באפריל 1993. מכתבה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני למוטי קירשנבאום  המודיע לו כי היא ממנה אותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיִה מֶקֶל שהסכים לפנות את כיסאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 באפריל 1993. מזכיר הממשלה מיכאל ניר מבשר למוטי קירשנבאוום כי ממשלת ישראל ממנה אותו למנהל הכללי של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז"ל מילא את בקשתה של גב' שולמית אלוני ז"ל (אם כי לא מייד) והדיח את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומו מינה לתפקיד הרם את יאיר שטרן מי שהיה כתב הטלוויזיה בוושינגטון בשנים 1993 – 1989. החלה תקופה חדשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא.

אך הבה נחזור למטמורפוזה של עשור ה- 70 במאה הקודמת. זהו גם הנושא העיקרי בספר השלישי של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הטקסט נכתב במידה רבה בערגה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973. הוא ומנהיגים שכמותו (לאו דווקא בתחום העיתונאות והשידור) ניסו להפוך את החברה שבה אנו חיים לצודקת והגונה יותר. ארנון צוקרמן זכה להערכה עצומה בקרב אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולי להערצה. מעולם לא הוענקה למנהל טלוויזיה כלשהו ברשות השידור גיבוי כה מוחלט ומוּחצן מצד עובדיו. הוא סחף את כל עובדיו בכל הדרגים אחריו. אולי בגלל זה לא היה לו כל תוחלת מול הנהלת רשות השידור החדשה. ההחלטה המשותפת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון להדיחו לא איחרה לבוא וגררה הפגנת תמיכה משוּלֶטֶת ספונטנית בארנון צוקרמן, חסרת תקדים בהיקפה. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן יָרוֹן החליטו להעיף אותו ולהעניק לטלוויזיה הציבורית השקפה עיתונאית שונה ודימוי אחר מאלו שקבע ארנון צוקרמן. הסטנדרטים השתנו. פרופסור ראובן ירון ז"ל היה לא רק חירותניק מוצהר ואיש מרכז הליכוד, ולא רק יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, הוא היה גם דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור ראובן ירון ז"ל תיעב (זאת המילה המדויקת) את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן והיה נחוש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. נאמן בקיצוניות לתפישת העולם התקשורתית שלו טבע את האמירה, "…או אני או ארנון צוקרמן…". המהפך הפוליטי שנתיים קודם לכן ב- 17 במאי 1977 בו עלה הימין לשלטון יצר תחושה של סתימת פיות. רבים העיתונאי הטלוויזיה הישראלית חששו מיוסף "טומי" לפיד ז"ל. השתררה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה תחושה ברורה של פחד מפגיעה בחופש העיתונאי והטלת צנזורה על העבודה העיתונאית, על התיעוד הדוקומנטארי, ועל הפקות הדרמה והיצירה האומנותית. יוסף "טומי" לפיד חטף קבלת פנים צוננת. עובדים רבים בזו לו במֶלֶל וטקסט. 

טקסט תמונה : קיץ 1979. הפרופסור למשפטים ראובן ירון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984- 1978 (מימין) ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984- 1979. שניהם היו אנשים חכמים ונבונים שהתמנו לתפקידם הרָם ע"י הימין הפוליטי ומצאו חיש מהר שפה משותפת. שררה ביניהם הבנה מוחלטת. הם תפשו בדרך שונה את אופיו של השידור הציבורי ולא התביישו לתת לכך ביטוי הולם. בקיץ 1979 החליטו בעצה אחת שלא להעניק קדנציה שלישית למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, החלטה שנתפשה ע"י עובדי רשות השידור כמהלך פוליטי והדחה פוליטית (!). בחורף 1982 החליטו שניהם בעצה אחת למנות את טוביה סער למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא במקומו של יצחק "צחי" שמעוני שהתפטר. (התמונה באדיבות פרופסור ראובן ירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאות מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עיתונאים, בימאים, צלמים, כותבים, ויוצרים עזבו ביום שני – 23 ביולי 1979 את עבודתם ב- "בניין היהלומים" (בניין הטלוויזיה הישראלית ששכן בשכונת רוממה בירושלים) הגבוה בעל חמש הקומות וירדו בהתלהבות לרחוב הפנימי הסמוך "תורה מציון" כדי להביע את נאמנותם המוחלטת לארנון צוקרמן. גם העיתונאים של הטלוויזיה במערכת תל אביב הצטרפו לחבריהם בירושלים. חזיון בלתי נפרץ. הם נאספו סביב חדרי הנהלת רשות השידור "בבניין החוטים" ששכן כמאה מטר  מ- "בניין היהלומים" כדי לשָדֵר הזדהות ותמיכה מוחלטת בו. בראש המוני התומכים במנהל הטלוויזיה המודח ניצבו מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל שהיה יו"ר וועד עיתונות – הפקה. הייתה שם תכונה והמולה רבה. ההפגנה הענקית במידותיה הייתה רעשנית וניזונה מהרבה אמוציות וקריאות קולניות רמות שגָבְלוּ בשִטְנָה. מוטי קירשנבאום בעל היוזמה הפך למנהיג הבלתי מוכתר של ההפגנה ההיא. הוא אהב והעריך עד למאוד את ארנון צוקרמן ותּיעב לעומתו את המנכ"ל החדש (יוסף "טומי" לפיד) וגם את חברו וידידו של יוסף "טומי" לפיד הלא הוא יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור פרופסור ראובן ירון. מוטי קירשנבאום זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו, כלהלן : "באחת מישיבות הוועד המנהל ב- 1979 אליה הוזמנתי בתוקף תפקידי כמנהל חטיבת התוכניות אמרתי ליו"ר רשות השידור ראובן ירון כי ההתנגחויות הפוליטיות שלו בעיתונאי הטלוויזיה וההתערבות הבלתי פוסקת מצדו היא דבר חמור ביותר. ראובן ירון השיב לי, "אל תחלק לי ציונים". ואני החזרתי לו, "זה לא כבוד גדול להשתתף בישיבות הוועד המנהל שאתה עומד בראשו". הוא נדהם מדבריי והורה לי לעזוב את החדר. עזבתי".

מוטי קירשנבאום ממש התלהם על יוסף "טומי" לפיד וראובן ירון ויצא מגדרו בקיץ 1979 כדי להוכיח זאת. הוא נתן דוגמא לאחרים כשהחזיק בעצמו בידו שלט גדול עליו הייתה כתובות שלוש מילים, "אל תאיים, התפטר", והתכוון למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. מנהלת המחלקה הדוקומנטרית גב' ג'וּדִי לוֹץ הניפה ליד מוטי קירשנבאום שלט "חֶרְפָּה" וכיוונה אותו לעבר יו"ר הוועד המנהל של רות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן. היה שם בלגן גדול והתרסה גלויה נגד בואו של יוסף "טומי" לפיד לרשות השידור.

טקסט תמונה : 23 ביולי 1979. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום (במרכז נושא שלט "התפטר" עם סימן קריאה), מוביל ומנהיג הפגנה חסרת תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית של העובדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שזה אך נכנס לתפקידו. משמאלו של מוטי קירשנבאום נראה המפיק יוסי בסון ולימינו הצלם עזרא שמואלי. בגבה למצלמה – זוהי ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מוטי קירשנבאום ז"ל צעק ליוסף "טומי" לפיד בגרון ניחר : "…הזנית את הטלוויזיה, חרפה שכמותך… תסתלק מכאן… אל תאיים התפטר…". הייתי שָם ושמעתי אותו את מוטי קירשנבאום ז"ל זועק את זעקתו ההיא בדם ליבו, ב-כאב, וב-צער עמוק (!!!). זעקותיו לעברו של מנכ"ל רשות השידור מהדהדות באוזניי עד עצם היום הזה. הוא מוטי קירשנבאום היה רחוק מאותה הדמות ההיא, "Cool man", שדבקה בו בשלב מאוחר יותר של חייו. הוא מוטי קירשנבאום היה אז אדם רגשן שנוטה להתפרץ…והחצין היטב את רִגְשותיו ההם שלו…!!! (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משנתקל מוטי קירשנבאום במהלך ההפגנה ביוסף "טומי" לפיד עצמו ליד בניין החוטים בשכונת רוממה ההיא בירושלים, זעק לעברו בדָם לִבּוֹ ללא בושה, ולעיני כּל את הטקסט הזה : "טומי לפיד הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הִזְנֵיתָּ את רשוּת השידוּר, חֶרְפָּה שכמותך, התפטר כבר, לך מכאן , נמאסת !". מוטי קירשנבאום לא בחל במילים. הייתי קרוב לידו ושמעתי זאת במו אוזניי. לרגע חשבתי שהוא הולך להרים יד על המנכ"ל החדש. זאת הייתה סצנה של מרד. יוסף "טומי" לפיד דווקא הגיב בשקט ובאיפוק בניגוד לאופיו הסוער, "הוועד המנהל נבחר כחוֹק ומנהל את רשות השידור על פי חוֹק", והמשיך בדרכו ללשכת מנכ"ל רשות השידור שמוקמה ב- "בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל", כאמור בשכונת רוממה בירושלים . הוא לא ציפה לקבלת פנים כל כך בלתי מנומסת אך היה נחוש לעשות סדר חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. מוטי קירשנבאום לא נרגע. יוסף "טומי" לפיד כבר סובב את גבו בדרכו לחדר ההנהלה ב- "בניין החוטים" הסמוך אבל מוטי קירשנבאום המשיך למתוח את מיתרי הקול שלוֹ ביתר שאת. ספק אם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בכלל שמע אותו מטיח בו עוד אשמה כבדה בסגנון בוטה : "טומי לפיד אתה שקרן. אתה והחברים שלך לא מבינים מה זאת דמוקרטיה". קולו היה נרגש. אבל הוא חַש שאמר את האמת והתכוון להם באמת. יוסף "טומי" לפיד עבר כמה דברים קשים יותר בחייו מאשר הפגנות עובדים. צעקות אנשי הטלוויזיה לא הזיזו לו. הוא לא התרשם. היה מנוי וגמור עמו לא לחזור על שגיאות מנכ"ל העבר יצחק לבני. הוא הכיר היטב את מסכת היחסים העכורה ש- שרתה בין יצחק לִבְנִי וארנון צוקרמן ואמר לעצמו שהוא יחצה את מפתן בניין הטלוויזיה מתי שרק ירצה על אפו וחמתו של כל מנהל טלוויזיה, יהיה מי שיהיה. מצלמות "מבט" תיעדו את ההפגנה הסוערת ההיא ואת דיברי התוכחה של מוטי קירשנבאום ז"ל ושודרו כהווייתם באותו עֶרֶב במהדורת "מבט". הוא נראה בתמונות ההן רזה בעשרות ק"ג ממראהו היום. גם עו"ד מיכה ינון חבר טרי בפורום הזה של הוועד המנהל של רשות השידור ונציג המפד"ל (החליף את שמואל שניצר עורך "מעריב") לא יצא מקופח, וספג קיטון של רותחים ממוטי קירשנבאום. "…הרסת את רשות השידור…!", ירה לעברו מוטי קירשנבאום בחרי אף. מוטי קירשנבאום היה סוג של מנהיג עממי. מין Leader of the people כזה, שלא עשה חשבון לאיש מההנהלה הראשית. עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהו אחריו. אנשי הטלוויזיה מכל הסקטורים רחשו למוטי קירשנבאום ועוז רוחו ריספקט עצום והלכו אחריו באש ובמים.

מאות מעובדי הטלוויזיה והרדיו עיתונאים, מפיקים, בימאים, וצלמים השתתפו בהפגנת התמיכה בארנון צוקרמן למעט איש אחד. מנהל חטיבת החדשות חיים יבין. הוא עמד בצד. הנימוק שלו היה שעכשיו הוא חבר ההנהלה וגם אם הוא נוטה חיבה וחסד למפגינים הרי שמעשית איננו עולה על הבריקדות למענם. ככל שאתה בכיר יותר קשה לך יותר לצאת נגד המערכת שבמסגרתה אתה פועל . זהו כלל ידוע בכל מנגנון. אבל עובדה שמנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום שהיה במעמד היררכי המקביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית למעמדו של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין, הפר את העיקרון הזה. מוטי קירשנבאום ז"ל מרד בסמכויות הנהלת מוסד רשות השידור שהזנתה ושיקרה בשם הממסד הפוליטי. חיים יבין יבד"ל דבק בכיסאו והחריש. הדבר לא נעלם מעיני ההמון הגועש. מוטי קירשנבאום נראה בהפגנה כמטיף מרדן אבל הוא עשה זאת מפני שחשב שזהו הדבר הכי מוסרי שצריך לעשות ברגע זה. הוא היה איש חריף, משכיל ומבריק בעת ובעונה אחת, ובעל ידע בתחומים רבים. רעיונאי פורה שניתח נכון את מושגי הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל ומטרותיה בתקשורת המונים. מוטי קירשנבאום נחשב בשעתו למרשאל מקלוהאן של השידור הציבורי בארץ. הוא גם דיבר בשפתו של מרשאל מקלוהאן.

טקסט תמונה : יום שני – 23 ביולי 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. זוהי רחבת בניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים מקום מושבו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפגינים בשירה ומחיאות כפיים נגד טומי לפיד ונגד הדחתו של ארנון צוקרמן. דן בירון מנעים נעימות ומנגן באקורדיון שלו בעבור המפגינים, אולם איננו נמצא ב- Frame התמונה. להלן זיהוי הנוכחים. בשורה ראשונה יושבים ונשענים על הקיר משמאל לימין : שרה ברקמן, שמואל ברעם, אישה לא מזוהה, רינה חכמון, רפיק חלבי, אורי גולדשטיין, מאיר שלו (היום הסופר מאיר שלו), שני שלטים (על האחד כתוב, "אל תאיים – התפטר", ועל השני  "מלחמת העצמאות נמשכת", בני לווין (עומד). יושבים שורה שנייה משמאל לימין : נירה לב ארי, נאוה צוקרמן, גבר ואישה לא מזוהים. יושבים שורה שלישית : הבימאית שרה מלכה – אסייג. חמישה אנשים יושבים בגוש אחד במרכז התמונה : המתרגמת נורית, וורד ברמן, ירון לונדון, מוטי קירשנבאום (ממושקף), ויוסי בסון (בגבו). להלן זיהוי של שלושה אנשים בקדמת התמונה מימין : גיורא איילון, צדוק פרינץ, יהודה קווה. מוחא כפיים במרכז : הבימאי בארי לנגפורד. מעשן מקטרת רחוק במרכז : שאול שירן. מאחוריו הגרפיקאית מאיה בלום. גוש של שלושה אנשים במרכז מימין : יגאל גורן, סמי תקומי, ואישה לא מזוהה. (התמונה באדיבות בני לווין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מפקחי השידור הציבורי בסוף עשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. מיכה ינון (מימין) ויוסף "טומי" לפיד (משמאל) נועדים עם השר גד יעקובי בתווך. מוטי קירשנבאום ז"ל לא נצר את לשונו ולא חסך במילים כשפגש את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ואת חבר הוועד המנהל עו"ד מיכה ינון. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1979. זהו מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (חתן פרס ישראל ב- 1976), מנהיג את העובדים להפגנה קולנית ו- קשה נגד מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל ונגד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון יבד"ל. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה ברור כי אקלים הניהול ברשות השידור השתנה בבת אחת ללא הכר. ארנון צוקרמן הלך והאנשים הקרובים אליו חשו שההנהלה החדשה בדמותם של יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון מתחמקת מלנהל עמם דו שיח מקצועי על עתיד הטלוויזיה פן יתגלו מחלוקות שאינן ניתנות לגישור ובסופן הרמת קול וטריקת דלתות. יוסף "טומי" לפיד סירב לנהל מוסד שידור שמכיל בתוכו יוצרים שונים בעלי חשיבה עצמאית המושכים לכיוונים שונים. הוא רצה קו אחיד בדמותו. מכמה מהם כמו מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, דן שילון, אלכס גלעדי, ורָם לֵוִי – חשש. אז גם טבע את הסלוגן המפורסם שלו, "..אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית..". את מה שחסכו טומי לפיד וראובן ירון מעצמם בשלב הראשון של ניהול רשות השידור הם קיבלו בשלב השני. טומי לפיד איבד את כל שדרת הפיקוד הראשונה שלו….טובי האנשים ובראשם דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי נטשו אותו ואת סגנון הניהול שלו, ועזבו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ואת רשות השידור ההיא – לעד (!).

14 שנה לאחר אותו המשבר ההוא, "ארנון צוקרמן – טומי לפיד", התמנה ב- 1993 מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור. בהיותו בעל עבר עיתונאי מרשים של עורך, יוצר, ובימאי מוכשר לא חשש והציב את יריבו לשעבר יוסף "טומי" לפיד ז"ל בפאנל התוכנית "פופוליטיקה" ואף שילם לו משכורת של 1000 (אלף) דולר לכל תוכנית. באחד הימים אמר לו, "טומי…אני לא משלם לך 1000 דולר כדי שתהיה נחמד בתוכנית העממית הזאת", והתיר את חרצובות לשונו של יוסף "טומי" לפיד. אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר היה מפיק "פופוליטיקה" דאז ו-דן מרגלית המנחה שלה אבל יוסף "טומי" לפיד היה הכוכב הראשי בגיבויו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשבאום היה רב גוני ועצמאי בניהול תעשיית הטלוויזיה. הוא נהנה מאמון בלתי מסויג של עוזריו הבכירים ובראשם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דוד "דודו" גלבוע ואחריו רפיק חלבי, ומנהלת התוכניות דליה גוּטְמַן. הם פשוט העריצו אותו. דודו גלבוע זוכר באחת השיחות עמי, כלהלן : "…לעולם לא הייתי מקבל על עצמי את תפקיד ניהול החדשות בטלוויזיה בתקופת יוסף בר-אל, אבל עשיתי כל מאמץ להתמנות לתפקיד הרגיש והמרתק בתקופתם של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן….". בהיותו אישיות טלוויזיה לא שגרתית, חריף שכל ואמין, ותַּר אחר קתרסיס, לא החליק מוטי קירשנבאום דברים, לא טייח, ולא עשה כל מאמץ לשמור על הרמוניה מלאכותית כדי שהתעשייה תיראה נחמדה וכאילו מתנהלת על פי התוכנית. היה לו ביטחון עצמי וסימטריית החומר לא הייתה דרושה לו. הוא היה איש שעודד מחלוקות ו- וויכוחים לצורך התרת בעיות. מתוכם האמין תצמח אמת ויעילות. האנשים אינם ציבור הומוגני ואינם נדרשים להתבטא ולדבר לשון אחת. מן ההיבט הזה הוא היה אדם מיוחד.

טקסט תמונה : Leader of the people, זהו האיש והמנהיג מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (!). מוטי קירשנבאום כיהן כ- מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1975. הוא נחשב לאחד מתומכיו המובהקים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא מר ארנון צוקרמן יבד"ל. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המנכ"ל הטרי יוסף "טומי'" לפיד התקבל בחשדנות רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעיקר ע"י כתבי ועורכי "מבט". הם ראו בו מינוי פוליטי של הימין ופחדו מסתימת פיות . כדי להפיג את חששותיהם כּינֵס יוסף "טומי" לפיד בקיץ 1979 עם ראשית כהונתו את כל אנשי החטיבה במערכת החדשות ששכנה בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים ופתח בפניהם את סגור לִבּו ואת האני מאמין העיתונאי שלו. "אינני שליח הליכוד, הצבעתי בכלל ד"ש בבחירות ב- 1977, אין לכם מה לחשוֹש ממני", אמר יוסף "טומי" לפיד לעשרות רבות של נוכחים במערכת החדשות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית  ארנון צוקרמן שנכח גם הוא בפגישה קפץ כנשוך נחש. הוא התערב בכעס וקטע את דברי מנכ"ל רשות השידור, "…את מי זה מעניין בכלל לאיזה מפלגה הצבּעת אדוני מנכ"ל רשות השידור…? מה זה בכלל קשור לעניין. יושבים פה עשרות כתבים ועיתונאים, ואין לי מושג מה הם הצביעו…", אמר לו. יוסף "טומי" לפיד לא ענה. לא הייתי נוכֵח בפגישה ההיא אבל ארנון צוקרמן אישר לי מאוחר יותר את הציטוט המדויק שיצא מפיו. הבעיה עם יוסף "טומי" לפיד לא הייתה רק חשיבתו הפוליטית.

בין יצחק לבני ז"ל למחליפו יוסף "טומי" לפיד ז"ל לא נערכה כל חפיפה מסודרת שנוגעת ליסודות הניהול בטלוויזיה ואשר עוסקת בממון וזכויות שידורים, המבנה הטכנולוגי של מערכות השידור היקרות והמורכבות, והלוגיסטיקה הענקית של מוסד שידור כמו רשת טלוויזיה ארצית. יוסף "טומי" לפיד נלקח מאחורי מכונת הכתיבה בעיתון "מעריב" והובא לרשות השידור כרפורמטור פוליטי. במשך שנתיים – שלוש עשה הרבה מאוד טעויות מסוגים שונים. לא בגלל שהיה טיפש אלא מפני שלעולם לא עבד קודם לכן ברשת טלוויזיה כלשהי ולא הכיר את מסובכות המדיה הזאת. בשל אופיו הבוטה והלוחמני לא פסח על הספים ולא התלבט. הוא העדיף לשגות ולגזור החלטות רעות מאשר לא להחליט, או להתמהמה. ארנון צוקרמן הוּזַז הצידה. הוא ידע שלא ימשיך עוד בתפקידו כמנהל הטלוויזיה. לא רק יוסף "טומי" לפיד התנגד לארנון צוקרמן ולפועלו כמנהל מוסד התקשורת החשוב במדינה. גם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1979 הפרופסור למשפטים ראובן ירון ז"ל איש מרכז מפלגת "חֵירוּת" (החליף באפריל 1978 את היו"ר הקודם וולטר איתן ז"ל) הטיל וֶוטוֹ על הארכת כהונתו של ארנון צוקרמן יבד"ל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקדנציה נוספת שלישית.

בקיץ 2006 נפגשתי עם הפרופסור למשפטים ראובן ירון בביתו הפרטי ב-כיכר מגנס 6 בשכונת רחביה (היפה) ב- ירושלים. פרופסור ראובן ירון שהיה אז בן 84, זכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן :

"…ב- 1 באפריל 1978 מוניתי ע"י ממשלת ישראל ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של וולטר איתן שהיה מינוי של גולדה מאיר. יצחק לבני היה אז מנכ"ל רשות השידור. קודם לכן שימשתי חמש שנים כמנהל הספרייה הלאומית בירושלים. אני זוכר היטב את פרשת אי מינויו של ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה בקיץ 1979. צריך לזכור שהוא שימש כבר שֵש שנים בתפקיד. התנגדתי התנגדות נחרצת להארכת כהונתו השלישית כמנהל טלוויזיה. באמת השתמשתי באיום, "או אני – או הוא, או פרופסור ראובן ירון יו"ר הוועד המנהל או ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה". זאת הייתה הפררוגטיבה שלי . לא ראיתי את עצמי מעולם כממונה על התכנים אלא האחראי הציבורי על הסדר הציבורי בעבודת רשות השידור. גם אמרתי שהטלוויזיה הישראלית הממלכתי חייבת לשדר כל אירוע גם אם חשיפתו איננה נוחה לממשלה אך זה לא אומר שזכותה לצאת נגד הממשלה. זה לא. ארנון צוקרמן לא פעל נכון כמנהל טלוויזיה על פי תפישתי. הוא ייצג את העובדים, העניק להם גיבוי והתעלם מהוועד המנהל של רשות השידור שהוא הגוף הציבורי המפקח על עבודת הטלוויזיה והרדיו . ארנון צוקרמן היה בעיניי מין עמיר פרץ של הטלוויזיה, האיש מגן על העובדים ותמיד נגד ההנהלה . לא רציתי אותו יותר כמנהל טלוויזיה. עשיתי הכל למען החלפתו. מצאתי בן ברית נאמן בדמותו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד. הייתי תומך נלהב של השידור הציבורי אך ללא ארנון צוקרמן…".                                                                                  טקסט תמונה : זהו פרופסור ראובן ירון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984 – 1978 (היה איש מרכז מפלגת "חירות" ושימש בשנים ההן כ-דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים). היה תומך נלהב של השידור הציבורי אך ללא ארנון צוקרמן. (באדיבות פרופסור ראובן ירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ממשלת ישראל העניקה גיבוי מלא לתִּפְקוּדוֹ של הפרופסור למשפטים הקפדן ראובן יָרוֹן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור והמפקח העליון על השידור הציבורי . הממשלה סמכה עליו וב- 1 באפריל 1981 היא האריכה את הקדנציה שלו בשלוש שנים נוספות. ראובן יָרוֹן שימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במשך שש שנים וסיים את תפקידו ב- 1 באפריל 1984 בדיוק באותו היום שבו סיים יוסף "טומי" לפיד את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. עו"ד מִיכָה יִנוֹן התמנה ליו"ר הוועד המנהל במקומו של פרופסור ראובן ירון ואורי פורת למנכ"ל רשות השידור במקומו של יוסף "טומי" לפיד. אך בעל אקדים את המאוחר. יוסף "טומי" לפיד נכנס במרץ רב לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הוא לא מיהר למנות מחליף למנהל הטלוויזיה המודח ארנון צוקרמן ב- 31 ביולי 1979 ונטל לעצמו את השררה במלוא מובן המילה. יוסף "טומי" לפיד כיהן במשך שבעה חודשים (עד מארס 1980) במקביל לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור גם כמנהל הטלוויזיה בפועל. בהיותו עיתונאי פורה הבין את חשיבות תהליך השלום בין ישראל ומצרים והחליט למנות את אהוד יערי כשליח רשות השידור הראשון בקהיר.

טקסט מסמך : 31 בינואר 1980. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ממנה את אהוד יערי יבד"ללכתב הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בקהיר. עותקים מהמכתב ממוענים לשלמה עבדי ז"ל המשנה למנכ"ל רשות השידור, גדעון לב ארי ז"ל מנהל רדיו "קול ישראל", ישראל דורי סמנכ"ל כספים של רשות השידור בעת ההיא, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל יועץ מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, ויעקב אורן ראש מנהל כוח אדם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראשית 1982 השלים המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד את רשימת השינויים ומהפך המנהיגות שהחל בו בקיץ 1979 בטלוויזיה וברשות השידור עם סילוקו של ארנון צוקרמן והתפטרותו של יצחק "צחי" שמעוני בינואר 1982 מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן היה המודח הראשון בקדנציה המשותפת ההיא של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן ירון. הוא היה גבר כריזמטי בעל פנים יפים וקול בס – בריטון רדיופוני עמוק וסמכותי וצבר בעזרת המומחים הראשיים שלוֹ דן שילון , מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי בשֵש שנות ניהולו את הטלוויזיה ניסיון ורקורד עשיר בהפקות טלוויזיה גדולות. פוליטיות, בידוריות, וספורטיביות. ביניהן גם הפקת מבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה כמו גביע העולם בכדורגל של מערב גרמניה 74', אולימפיאדת מונטריאול 76', ומונדיאל ארגנטינה 78'. היתרון הגדול של שלושת האלופים שלו דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי והרב אלוף שלהם עצמו ארנון צוקרמן על פני הקודמים להם היה ביכולתם להשליט יציבות ובזכות היציבות הזאת לקנות שקט התעשייתי, ולתכנן תכנון מקיף וארוך טווח את לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השלטת יציבות ואיתנות שידור ומניעת זעזועים מיותרים במערכת, מותנית בשיעור האמון שמעניק הציבור למנהיג ואנשי הטלוויזיה נהו אחריהם. עמידות המערכת בכל חברה וגם בטלוויזיה ותחלופה מועטה ככל האפשר של מפקדים ומנהלים מוכשרים מאפשרת לתכנן ביעילות, באחריות, ובקפידה את עתיד החברה שעליה הם נמנים. זה בדיוק מה שקרה בעידן ההוא של השנים 1979- 1973 אליו שייכים ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, אלכס גלעדי, ועוד כמה פיגורות רציניות.

מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף "טומי" לפיד ז"ל עשה טעות נפוצה בניהול המדיה בשל אופיו הבוטה והשַש אלי קרב. הוא דן עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון שותפו להשקפת עולם פוליטית בשינוי אסטרטגיית השידור, ומינוי מפקדים חדשים בטלוויזיה ציבורית בעלת משאבים מצומצמים, בטרם יישב את המחלוקות בתוך הארגון שעליו הופקד. בכך הוציא את העובדים לרחובות ושלטים בידיהם להפגנות נגדו. אי הארכת כהונתו של מנהל טלוויזיה מוצלח כארנון צוקרמן שהפך למנהיג שידור נערץ ומיתולוגי נתפשה כפעולה לוחמנית בלתי מובנת ולא מוצדקת, שנעשתה מן הבטן, והובנה ע"י עובדי רשות השידור כניסיון למצוא חן בעיני הממשלה. לרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו "קול ישראל" (וגם מחוצה להם) נראה כי יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל טירון ואיש כוחני שלא ניהל מעולם רשת שידור המונה בשורותיה אלפי עובדים ואשר ניסה לרכוש ידע ניהולי באמצעות ירייה מהמותן ולא באמצעות תפישה קוגניטיבית וחשיבה מתוכננת ארוכת טווח.

סוף הפוסט מס' 1155 (ב'). הועלה לאוויר לראשונה ביום ראשון – 1 בחודש ינואר של שנת 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

.

טקסט תמונה :  7 ביולי 1974. האצטדיון האולימפי במינכן. פרנץ בקנבאואר קפטן נבחרת  גרמניה (מימין) וקפטן נבחרת הולנד יוהאן קרויף מחליפים דגלים בטרם השריקה למשחק הגמר . גרמניה ניצחה 2 :1. מתבונן בהם הקוון המכסיקני גונזאלס ארקונדיה.

 

טקסט תמונה :  7  ביולי  1974. נשיא גרמניה וולטר שיל מעניק את גביע העולם בכדורגל לקפטן הגרמני פרנץ בקנבאואר .

 

טקסט תמונה  :  7  ביולי  1974 . קפטן גרמניה פרנץ בקנבאואר מניף את גביע העולם . זאת הייתה הפעם השנייה בה זוכה גרמניה בתואר אלופת העולם תחת הדרכתו של הלמוט שון יורשו של ספ הרברגר .

 

טקסט תמונה : 7 ביולי 1974. האצטדיון האולימפי במינכן . נבחרת גרמניה היא אלופת העולם בכדורגל בפעם השנייה בתולדותיה .

יושבים בשורה הקדמית משמאל לימין : אולריך "אולי" הנס (חתוך) , יוסף "יופ" היינקס, ריינר בונהוף, המאמן הלמוט שון מחזיק בגביע, הקפטן פרנץ בקנבאואר, הורסט דיטר הדגס, האנס הוברט פוגטס, וברנד הולצנביין.

יושבים מאחור מימין לשמאל : דיטר הרצוג, גרד מילר, יורגן גרבובסקי, פאול ברייטנר, האנס גיאורג שווארצנבק, ושני אנשים לא מזוהים.

 

שחקן הכדורגל האנגלי סטנלי מאתיוס (Stanley Matthews)  ששיחק בקבוצת בלקפול עורר הערצה עולמית בשל כישרונו העצום ונקרא "הקוסם". סטנלי מאתיוס נולד ב- 1 בפברואר 1915 . מ- 1932 עד 1947 שיחק במדי קבוצת סטוק סיטי ממנה נדד לקבוצת בלקפול. שיא יכולתו ככדורגלן בא לידי ביטוי במאי 1953 כשהיה בן 38 במשחק הגמר על הגביע האנגלי ב-איצטדיון  "וומבליי" בלונדון בו ניצחה קבוצתו בלקפול במשחק בלתי נשכח את קבוצת בולטון וונדררס 4 : 3. סטנלי מאתיוס חונן ביכולת פנטסטית של שליטה בכדור וחשוב לא פחות בכושר גופני עילאי . במשך שנים רבות נמנה על הנבחרת האנגלית. ב- 1961 שב לקבוצתו הראשונה סטוק סיטי בה שיחק עד גיל 50 , ואז פרש. המלכה האנגלית העניקה לו תואר סֵיר. פועלו הייחודי של סטנלי מאתיוס ותרומתו לכדורגל האנגלי הוקרן בסדרת תוכניות  ב- "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" בעשור ה- 70 במאה הקודמת, שדנה בתולדות משחקי הגביע האנגלי בכדורגל.

טקסט תמונה :  2 במאי 1953. אצטדיון "וומבליי" מארח את משחק הגמר על הגביע האנגלי. סטנלי מאתיוס שחקן קבוצת בלקפול (Blackpool) משמאל , באחד מרגעי השיא שלו מוליך את קבוצתו לניצחון סנסציוני  4 : 3  על קבוצת בולטון וונדררס (Bolton Wanderers) .

 

טקסט תמונה מימין :  2  במאי 1953 . אצטדיון "וומבליי" . שחקני קבוצת בלקפול חולקים כבוד ונושאים על כתפיהם את הקפטן סטנלי מורטנסן (משמאל) שאוחז בגביע יחדיו עם סטנלי מאתיוס . בולטון וונדררס הובילה כבר 3 : 1  אך בלקפול הפכה את הקערה על פיה וניצחה 4 : 3 בסיום המשחק .

 

טקסט תמונה משמאל  :  סטנלי מאתיוס . בלבוש אזרחי הוא נראה כאחד האדם. כשלבש את מדי הכדורגל הפך לקוסם .

 

טקסט תמונה : סטנלי מאתיוס (משמאל) לוחץ בחמימות את ידו של החלוץ הספרדי אלפרדו די סטפאנו . המלכה האנגלית העניקה לסטנלי מתיוס את התואר סיר (Sir)

 

גם דמותו של שחקן הכדורגל האנגלי בובי צ'ארלטון (יליד 1937) מקבוצת מנצ'סטר יונייטד ונבחרת אנגליה "כיכבה" בתוכנית "מהר יותר , גבוה יותר , חזק יותר" . הוא היה בקבוצת הילדים והנערים של המועדון שטופחה בחום ובהתמדה ע"י המנג'ר מאט באסבי . בובי צ'ארלטון עם מאט באסבי זכו עם מנצ'סטר יונייטד בכל התארים האפשריים בכדורגל האנגלי : אליפות הליגה , הגביע האנגלי , וגביע אירופה לקבוצות אלופות . בובי צ'ארלטון זכה גם בגביע העולם עם נבחרת אנגליה . המלכה האנגלית העניקה למאט באסבי ובובי צ'ארלטון תואר סֵיר.

 

טקסט תמונה  :  הכדורגלן האנגלי בובי צ'ארלטון (יליד 1937) שחקנה של קבוצת מנצ'סטר יונייטד ונבחרת אנגליה בין השנים 1955  ל- 1971) . הוא היה אחד מחניכיו הבולטים של המנג'ר מאט באסבי .

 

טקסט תמונה  :  מחצית שנות ה- 50 של המאה שעברה . הכדורגלן בובי צ'ארלטון מחניכיו הבולטים של המנהיג והמאמן מאט באסבי בתחילת הקריירה המופלאה שלו בקבוצת מנצ'סטר יונייטד . מלכת אנגליה העניקה לבובי צ'ארלטון את התואר סיר (Sir) .

 

טקסט תמונה : מאט באסבי בצעירותו כשחקן כדורגל

 

טקסט תמונה : מאט באסבי כמנג'ר מנצ'סטר יונייטד . לפני הכול היה מחנך ומנהיג בליגה האנגלית. מאט באסבי כיהן בתפקידו כמאמן ראשי של מועדון מנצ'סטר יונייטד משנת 1945 עד שנת 1969. מלכת אנגליה העניקה למאט באסבי את התואר סיר(Sir).

 

בתקופת כהונת מאט באסבי כמנג'ר ומאמן ראשי של מועדון מנצ'סטר יונייטד בשנים ההן של 1969 – 1945, זכתה הקבוצה בהישגים כדלקמן  :

אלופת אנגליה : 1952 , 1956 , 1957 , 1965 , 1967 .

סגנית אלופת אנגליה : 1947 , 1948 , 1949 , 1951 , 1959 , 1964 , 1968 .

מחזיקת הגביע (FA Cup) : 1948 , 1963 .

העפלה למשחק הגמר על הגביע : 1957 , 1958 .

העפלה לשלב חצי הגמר של הגביע האנגלי : 1949 , 1962 , 1964 , 1965 , 1966 .

זכייה בגביע אירופה לקבוצות אלופות : 1968 .

העפלה לשלב חצי הגמר במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות : 1957 , 1958 , 1966 .

 

טקסט תמונה : 1957 . קבוצת מנצ'סטר יונייטד אלופת אנגליה בכדורגל בשיא גדולתה תחת הדרכתו ומנהיגותו של מאט באסבי (עומד ראשון מימין) . כינויה של הקבוצה היה "תינוקות באסבי" (Busby’s Babes) . מאט באסבי בנה את מנצ'סטר יונייטד מאז שהתמנה למנג'ר המועדון מייד לאחר סיום מלחמת העולם ה- 2 , על כישרונות מקומיים של ילדים ונוער שגדלו במועדון .

עומדים משמאל לימין : טום קארי (Tom Curry), דאנקן אדוארדס (Duncan Edwards) , מרק ג'ונס (Mark Jones) , ריי ווד (Ray Wood), בובי צ'ארלטון (Bobby Charlton) , ביל פולקס (Bill Foulkes) , ומאט באסבי  (Matt Busby).

כורעים משמאל לימין : ג'ון ברי (John Berry), ביל וולאן (Bill Whelan) , רוג'ר בירן (Roger Byrne), דייויד פג (David Pegg), ואדי קולמן (Eddie Colman) .

הערה : שחקני קבוצת מנצ'סטר יונייטד טום קארי, דאנקן אדוארדס, מרק ג'ונס, ביל וולאן, רוג'ר בירן, דייויד פג, אדי קולמן, ג'ף בנט, וטומי טיילור –  נספו בתאונת המטוס בעת ניסיון המראה כושל במזג אוויר חורפי וסגרירי ב- 6  בפברואר 1958  בשדה התעופה של מינכן. הקבוצה הייתה בדרכה חזרה לאנגליה לאחר סיום משחק הגומלין בבלגרד בתיקו 3 : 3  נגד אלופת יוגוסלוויה קבוצת "הכוכב האדום" במסגרת שלב רבע הגמר של גביע אירופה לקבוצות אלופות .

 

רבים רואים באנגליה מולדת הכדורגל. אנגליה סירבה להשתתף בשלושת המונדיאלים הראשונים של אורוגוואי 1930, איטליה 1934, וצרפת 1938. היא נטלה חלק במונדיאלים החל מברזיל 1950 אך ספגה בראשות מאמנה וולטר ווינטרבוטום מפלות חלקן מבישות במונדיאל ההוא של ברזיל 1950, מונדיאל שוויץ 1954, מונדיאל שוודיה 1958, ומונדיאל צ'ילה 1962. התפנית חלה ב- 1964 עם מינויו של אָלְף רָאמְזִי למאמן הלאומי . אלף ראמזי היה שחקן הגנה בקבוצת טוטנהאם ונבחרת אנגליה. הוא היה מנהיג כדורגל צנוע ויסודי שהצעיד אותה ב- 1966 לפסגה . אנגליה זכתה ב- 30 ביולי 1966 לראשונה בתולדותיה בגביע העולם בכדורגל לאחר שגברה במשחק הגמר באצטדיון "וומבליי" בלונדון לאחר הארכה על גרמניה 4 : 2 . המשחק ההוא ייזכר גם בשל השער השלישי השנוי במחלוקת שהבקיע החלוץ האנגלי ג'ף הרסט בדקה ה- 100 של ההארכה והעניק לאנגליה יתרון 3 : 2 .

 

טקסט תמונה  :  אלף ראמזי מנהיג ומאמן נבחרת אנגליה בכדורגל בשנים 1973 – 1964.

 

טקסט תמונה  :  1950 . מונדיאל ברזיל 50' . נבחרת אנגליה ניגפת בטורניר וחוזרת מושפלת הביתה.

מימין לשמאל : השוער ברט וויליאמס (Bert Williams) , ביל ניקולסון (Bill Nicholson) , אלף ראמזי (Alf Ramsey) , יוז (Hughes) , המאמן ג'ים טרוטר (Jimmy Trotter) , ביל רידינג (Bill Ridding) , טד דיצ'ברן (Ted Ditchburn – גבוה מאחור , תפקידו שוער מחליף) , ווילף מניון (Wilf Mannion – בלונדיני נמוך) , סטנלי מורטנסן (Stanley Mortensen) , ג'קי מילברן (Jackie Milburn – שחקן גבוה מאחורי סטנלי מורטנסן) , בילי רייט (Billy Wright – אוחז ביד שמאל את מעילו) , ריי  בנטלי (Rey Bentley) , טום פיני (Tom Finney) , אדי  ביילי (Eddie Baily) , ג'ימי דיקינסון (Jimmy Dickinson) , ווילי ווטסון (Willy Watson) , ו- לורי סקוט (Laurie Scott) .

 

טקסט תמונה  :  שבת – 30 ביולי 1966 . נבחרת אנגליה בכדורגל תחת הדרכתו ומנהיגותו של אלף ראמזי זוכה לראשונה בתולדותיה בגביע העולם . אנגליה מנצחת במשחק הגמר באצטדיון "וומבליי" את גרמניה 4 : 2 .

עומדים משמאל ימין : עוזר המאמן הרולד שפרדסון (Harold Shepherdson) , נובי סטיילס (Norbert “Nobie” Stiles) , רוג'ר האנט (Roger Hunt) , השוער גורדון בנקס (Gordon Banks) , ג'קי צ'ארלטון (John “Jacky” Charlton –  אחיו של בובי צ'ארלטון) , ג'ורג' כהן (George Cohen) , ו- המנג'ר אלף ראמזי  (Alf Ramsey) .

יושבים משמאל לימין : מרטין פיטרס (Martin Peters) , ג'ף הרסט (Geoffrey “Geoff” Hurst) , הקפטן בובי מור עם הגביע (Bobby Moore) , אלן בול (Alan Ball) , ו- בובי צ'ארלטון (Robert “bobby” Charlton) .

 

אָלְף רָאמְזִי נבחר לתפקיד המאמן הלאומי במקומו של ווֹלְטֶר וִוינְטֶרְבּוֹטוֹם . הוא אימן את נבחרת אנגליה בשנים 1973 – 1964 . במידה מסוימת היו אָלְף רָאמְזִי ונבחרתו ברי מזל בעת משחק הגמר בשבת ההיא של 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" נגד גרמניה . המשחק הסתיים בזמנו החוקי בתוצאה 2 : 2 ושתי הקבוצות התייצבו להארכה . בדקה ה- 100 בעט החלוץ האנגלי גֶ'ף הֶרְסְט כדור חזק לעבר השער הגרמני ממסירה של הקיצוני הימני אָלָן בּוֹל . הכדור פגע בקורה העליונה, ניתז לכר הדשא סמוך מאוד לקו השער , והורחק משם בנגיחה לקרן ע"י המגן הגרמני ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר. האנגלים טענו לשער והמשחק הופסק לרגע . שופט המשחק השוויצרי גוטפריד דינסט רץ להתייעץ עם הקוון האָזֶרִי – רוּסִי טוּפִיק בַּאחְרָאמוֹב . הקַוָון ניצב כ- 35 מטר ממקום נחיתת הכדור ולמרות שהכדור שהה על כר הדשא כמאית שנייה בלבד אישר בפני השופט את כיבוש השער , ועשה זאת ללא כל התלבטות . לא עזרו המחאות הגרמניות . גוֹטְפְרִיד דִינְסִט סימן בידו לעבר מרכז המגרש . אנגליה עלתה ליתרון 3 : 2 משער שנוי במחלוקת והמשחק חודש מקו האמצע . משחק הגמר ב- 1966 הועבר בשידור ישיר ע"י ה- BBC ל- 600 מיליון צופי טלוויזיה ברחבי העולם . הבימאי בניידת השידור באצטדיון "וומבליי" (Wembley) היה אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) הטוב בבימאי הספורט של ה- BBC בימים ההם . שַדָּר המשחק היה קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme) . אָלֶק וִויקְס הריץ פעם אחת בלבד את טייפ ה- Replay של השער השנוי במחלוקת במהלך השידור הישיר , אך עשרות שדרי הטלוויזיה ב- "וומבליי" לא יכלו להבחין האם הכדור עבר את קַו השער במלוא היקפו , או שמא לא , מפני שבשבריר השנייה המכריע גופו המזנק של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי הסתיר את מקום נחיתת הכדור . החל מהדקה ה- 100 השקיעה הנבחרת הגרמנית את כל כוחותיה בהשגת שיוויון . כל שחקניה לחצו על שערו של גוֹרְדוֹן בֶּנְקְס. בדקה ה- 120 שלח בובי מור כדור ארוך מרחבת ה- 16 האנגלית לעברו של גֶ'ף הֶרְסְט הבלתי מכוסה . גֶ'ף הֶרְסְט דהר עם הכדור והבקיע שער נוסף בשנייה האחרונה של ההתמודדות וחתם את התוצאה הסופית 4 : 2 . רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC שימשה Host broadcaster בינלאומי של טורניר גביע העולם בכדורגל – אנגליה 1966 ועשתה עבודה מצוינת למופת בתנאים הטכנולוגיים של הימים ההם . 32 המשחקי האליפות התפרשו על פני שמונה ערים . ה- BBC בסיוע רשת הטלוויזיה העצמאית האנגלית ITV כיסה בניידות שידור אלקטרוניות את כולם ואִפְשֵר את העברתם בשידורים ישירים לכל רשת טלוויזיה בינלאומית שחפצה בכך במידה ועמדו לרשותה לווייני תקשורת מתאימים . לקראת השלב הסופי של הטורניר רכש ה- BBC יחידת הילוכים חוזרים אחת בלבד (VTR Replay – Video Tape Recording) מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS והציב אותה באולפני הטלוויזיה בלונדון . יחידת ה- VTR Replay שעבדה כמו כל המערכת על רצועות פס מגנטי ברוחב של שני אינטשים הייתה מוגבלת באורך זמן ההקלטה שלה . היחידה חוברה ל- Integrated Feed של סיגנאל השידור הבינלאומי של ה- BBC העיתונאי הצעיר ג'ונתן מרטין איש מחלקת הספורט של ה- BBC היה אחראי על הרצת ההילוכים החוזרים על פי הוראותיו של הבימאי .

טקסט תמונה :  30 ביולי 1966. אצטדיון "וומבליי" בלונדון אירח את משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל בין אנגליה לגרמניה . אנגליה ניצחה 4 : 2 לאחר הארכה וזכתה בפרס הנכסף בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה, לפי שעה.

 

ה- BBC הקים שתי מערכות Microwave (לצורכי Back up) לצורך העברת סיגנאל הטלוויזיה מרחקים קצרים בין אצטדיון "וומבליי" בלונדון לבין מרכז התקשורת של ה- BBC ב- "שֶפֶרְדְס בּוּש" (Shepherds Bush) אף הוא בלונדון.

 

טקסט תמונה : יולי 1966. קדמת הבניינים של  מרכז השידור הציבורי של ה- BBC  טלוויזיה ו-רדיו ב- "שפרדס – בוש" (Shepherds Bush) בלונדון.

 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1966. אלק וויקס (משמאל) בשיחת תדרוך ועיון בליין אפ עם השדר רב המוניטין קנת' וולסטנהולם, בטרם מבצע השידור הישיר המורכב של משחק הגמר על גביע העולם אנגליה – גרמניה. (באדיבות אלק וויקס).

 

טקסט תמונה : שבת – 30 ביולי 1966. פנים ניידת השידור של ה- BBC  שמכסה באמצעות חמש מצלמות את משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל בו גברה אנגליה על גרמניה 4 : 2 . הבימאי אלק וויקס מביים את התמונה ההיסטורית בו נישא הקפטן בובי מור אוחז בגביע על כתפי חבריו השחקנים. (באדיבות אלק וויקס) .

 

טקסט תמונה  :  שבת –  30  ביולי  1966 . אצטדיון "וומבליי" בלונדון . ה- BBC משווק לכל רחבי תבל את התמונות המעידות כי אנגליה היא אלופת העולם בכדורגל .

מימין לשמאל : בובי צ'ארלטון, ג'ורג כהן, ריי ווילסון, בובי מור, ג'ף הרסט, השוער גורדון בנקס, אלן בול, ג'קי צ'ארלטון, מרטין פיטרס, ו- נובי סטיילס.

השחקן ה- 11  רוג'ר האנט נמצא לרגע מחוץ ל- Frame  התמונה. המאמן אלף ראמזי נעדר במכוון מחגיגת שחקני על כר הדשא בנימוק ג'נטלמני שהם הגיבורים האמיתיים והוא ניצב מאחורי הקלעים ושם הוא גם מבקש להישאר .

 

 

צפייה חוזרת בכל מבצע השידור הישיר (המרשים) של ה- BBC מוכיחה כי אָלֶק וִויקְס הריץ מאז הדקה ה- 100 של הארכה במשחק הגמר רק פעם אחת את ה- Replay של השער השנוי במחלוקת של ג'ף הרסט ולא יסף . גם לאחר שריקת הסיום של גוטפריד דינסט , והמעבר לשידור הישיר של ה- Post game show הארוך שכלל את טקס הענקת הגביע ע"י המלכה לקפטן בובי מור , לא הוכנס ה- Replay החשוב לצפייה חוזרת לצורך דיון נוסף , האם השער חוקי אם לאו . בכמה שיחות תחקיר שקיימתי עם אָלֶק וִויקְס לרבות התכתבות מסודרת עמו בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עמד בימאי ה- BBC כל הזמן על דעתו, כי ההילוך החוזר מעיד כי שערו של גֶ'ף הֶרְסְט (3 : 2) איננו שנוי במחלוקת כלל ועיקר . השער חוקי וכשר למהדרין .

השער השנוי במחלוקת של גֶ'ף הֶרְסְט הפך לסערת טלוויזיה עולמית ונשאר תעלומה עד עצם היום הזה . האנגלים הציגו תצלום מהמצלמה המובילה שלהם הקובע בבירור על פי דעתם כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער . הגרמנים מצדם חשפו תצלום מהזווית הנגדית המראה כי לא רק שהכדור לא עבר במלוא היקפו את קו השער אלא היה רחוק ממנו כ- 30 ס"מ . הפרשה תועדה בהרחבה בתוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית לרבות ריאיונות עם שופט המשחק גוֹטְפְרִיד דִינְסְט וקוונו טוֹפִיק בַּאחְרָאמוֹב .

ראה שני הספרים שחקרתי וכתבתי, ואשר קרויים : "למילים יש וויזואליה משלהן" ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם".

הגרסה הבריטית לשערו השנוי במחלוקת של ג'ף הרסט בדקה ה- 100 של משחק הגמר אנגליה – גרמניה

טקסט תמונה :  שבת – 30  ביולי 1966 . אצטדיון "וומבליי" בלונדון . הדקה ה- 100 במשחק הגמר על גביע העולם בכדורגל ביו נבחרות אנגליה וגרמניה . הטלוויזיה הבריטית ה- BBC  טוענת כי הצילום הזה מוכיח כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו ההשער של השוער הגרמני האנס טילקובסקי .

זיהוי השחקנים מימין לשמאל : אלן בול האנגלי (מס' 7), השוער הגרמני האנס טילקובסקי , הגרמני הורסט הדגס (מס' 2) , הגרמני ווילי שולץ שוכב על הדשא בתוך תיבת ה- 5 , האנגלי רוג' האנט פורש ידיו לצדדים , הגרמני וולפגאנג וובר , ו- ג'ף הרסט .

בתחתית התמונה : הקוון האזרי – רוסי טופיק באחראמוב בגבו למצלמה מתבונן במתרחש

הטקסט האנגלי מבאר את המתרחש בתמונה לעֵיל ומדגיש כי התצלום מוכיח שהכדור חצה את קו השער :

על פי חישוב מתמטי פשוט המסתמך על "משפט פיתאגורס" וידיעת נתוני מידות האורך והרוחב של המגרש באצטדיון "וומבליי"  ניתן לקבוע כי הקוון טופיק באחראמוב ניצב 35 מטרים ממקום נחיתת הכדור כל כר הדשא לאחר שניתז מהמשקוף  על פי מדידת שעון הטלוויזיה שהה הכדור על כר הדשא מאית שנייה בלבד  ניתר בחזרה לאוויר  והורחק בנגיחת ראש לקרן ע"י המגן הגרמני ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר

הגרסה הגרמנית לשערו השנוי במחלוקת של החלוץ האנגלי ג'ף הרסט (Geoff Hursy) בדקה ה- 100 של משחק הגמר ההוא על גביע העולם ההוא בכדורגל, שנערך באיצטדיון "וומבלי" בלונדון,  אנגליה נגד גרמניה.

טקסט תמונה : שבת – 30  ביולי 1966 . אצטדיון "וומבליי" בלונדון. הדקה ה- 100 במשחק הגמר על גביע העולם בכדורגל ביו נבחרות אנגליה וגרמניה.

הצילום הגרמני מזווית הפוכה של מאה ושמונים מעלות נעשה באותו שבריר שנייה של התצלום האנגלי. בצילום הזה נראה כי הכדור שבעט ג'ף הרסט אומנם מרוחק כעשרים – שלושים סנטימטרים מקו השער. אפשר גם להבחין לפי שפת גופו של הקוון טופיק באחראמוב המתבונן במתרחש כי הוא איננו מתכוון לנוע למרכז השדה כדרכם של הקוונים לאחר כיבוש שער. למרות שניצב כ- 35  מטר מנקודת נחיתת הכדור על כר הדשא ולמרות שהכדור נח כמאית שנייה בלבד על כר הדשא אמר הקוון בשיחת בירור עם שופט המשחק גוטפריד דינסט כי ראה שהכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני . גוטפריד דינסט קיבל את אבחנות של קוונו ואישר את השער ואת התוצאה 3 : 2 לטובת אנגליה . זאת הייתה ללא כל ספק נקודת מפנה דרמטית בהתמודדות.

אנגליה זכתה בגביע העולם והמלכה העניקה לאָלְף רָאמְזִי את התואר סֵיר (Sir) עבור תרומתו לספורט ולכדורגל הבריטי . מבלי לגרוע לפועלו של אָלְף רָאמְזִי הוא אמור להיות במידה מסוימת אסיר תודה לקוון טוּפִיק בַּאחְרָאמוֹב ושופט המשחק גוֹטְפְרִיד דִינְסְט .

הכדורגלן הברזילי מָארְיוֹ זַאגָאלוֹ (Mario Zagallo) שיחק בהרכב הראשון של ברזיל בתפקיד קיצוני שמאלי וזכה עמה בשני גביעי עולם של שוודיה 58' וצ'ילה 62' . במונדיאל אנגליה 1966 קרתה לברזיל תקלה חמורה בבית המוקדם מס' 3 . היא הפסידה פעמיים בתוצאה 3 : 1 לפורטוגל והונגריה , והודחה מהמשך המשחקים .

זאת הייתה סנסציה מפני שאימן אותה לא אחר מאשר המנהיג וִויסֶנְטֶה פֵאוֹלָה הוותיק ורב הניסיון ובשורותיה שיחקו כמה מגיבורי המונדיאלים של שוודיה 58' וצ'ילה 62' שהיוו את שלד הנבחרת : החלוצים פֶּלֶה וגָארִינְצָ'ה , המגן דְזָ'אלְמָה סָאנְטוֹס , הבלם הִידֶרָאלְדוֹ לוּאִיז בֶּלִינִי, השוער גִילְמָאר, שני הרצים אוֹרְלָאנְדוֹ וזִיטוֹ וגם כמה כישרונות חדשים כמו טוֹסְטָאוֹ, זָ'אִירְזִינְיוֹ, בְּרִיטוֹ, ו-גֶרְסוֹן .

התאחדות הכדורגל הברזילית הדיחה את וויסנטה פאולה וקראה לדגל למריו זאגאלו . היא הטילה עליו להכין את הנבחרת הלאומית לקראת מונדיאל מכסיקו 1970. זה היה גם המונדיאל הראשון והאחרון (לפי שעה) שאליו העפילה נבחרת ישראל . שדר הטלוויזיה הישראלית הצעירה דן שילון יבד"ל נשלח ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא חגי פינסקר ז"ל ומנכ"ל רשות השידור ההיא שמואל אלמוג ז"ל לכסות את שלושת משחקי נבחרת ישראל בשלב המוקדם נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. רדיו "קול ישראל" שלח למשימת השידורים הישירים ההם  את השדר נחמיה בן אברהם הוותיק. נחמיה בן אברהם איננו עוד בין החיים.

ראה שני הספרים "למילים יש וויזואליה משלהן" ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם" כרכים א' ו- ב' .

טקסט תמונה :  מונדיאל מכסיקו 1970. מריו זאגאלו מאמן נבחרת ברזיל.

 

מריו זאגאלו הפקיד את סרט הקפטן בידי המגן קארלוס אלברטו אך כולם ידעו כי פלה בן ה- 29 שלו זה המונדיאל הרביעי הוא המנהיג במגרש . ברזיל הביסה בבית המוקדם את צ'כוסלובקיה בתוצאה 4 : 1 , גברה על רומניה 3 : 2 , וניצחה את אנגליה 1 : 0 . בהתמודדות נגד אנגליה העדיף מריו זאגאלו את פאולו סזאר על גרסון (היה צעיר מגרסון בשמונה שנים) , אבל משהעפילה ברזיל לרבע הגמר הוא שוב סמך ידו על גרסון הוותיק .

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1970 . 7  ביוני  1970. האצטדיון בגוואדאלאחרה . נבחרת ברזיל מנצחת את אנגליה 1 : 0  ומעפילה לשלב רבע הגמר. המאמן מאריו זאגאלו מעדיף בעמדת הקישור במשחק הזה את פאולו סזאר על פני גרסון.

עומדים משמאל לימין :  הקפטן קארלוס אלברטו , בריטו , פיאצה , השוער פליקס , קלודואלדו , אווראלדו , ועוזר המאמן .

כורעים משמאל לימין :  ז'אירזיניו , ריוולינו , טוסטאו , פלה , ופאולו סזאר .  (TELEMEXICO).

 

בשלב רבע הגמר ניצחה ברזיל את פרו 4 : 2 ובחצי גמר גברה על אורוגוואי 3 : 1. ב- 21 ביוני 1970 הביסה ברזיל את איטליה במשחק הגמר באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי 4 : 1 וזכתה בפעם השלישית התולדותיה בתואר אלופת העולם . דן שילון שידר את המשחק מעמדת השידור באצטדיון אך בהיעדר תחנת קרקע לתקשורת לוויינים בישראל נאלץ להקליט אותו באולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI ברומא [1] . במשחק הזה הוא חנך את מוסד פרשנות הכדורגל . שני הפרשנים שלו בעמדת השידור בת שני מושבים היו מרדכי שפיגלר במחצית הראשונה וגיורא שפיגל בשנייה . שני הטייפים בעלי פס מגנטי ברוחב 2 אינטשים עליהם הוקלט משחק הגמר , הוטסו למחרת מרומא לשדה התעופה בלוד והובאו לירושלים . ביום שלישי – 23 ביוני 1970 ערך אלכס גלעדי את המשחק והכין אותו לשידור . בערב ישב שמעון טסלר באולפן הספורט בירושלים והגיש את המשחק באיחור של ארבעים ושמונה שעות לצופי הטלוויזיה הישראלית .

טקסט תמונה :  מונדיאל מכסיקו 1970 . 21 ביוני 1970 . אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי . נבחרת ברזיל דקות ספורות בטרם השריקה למשחק הגמר נגד נבחרתה של איטליה . ברזיל גברה על איטליה 4 : 1 .

עומדים משמאל לימין : הקפטן קארלוס אלברטו, בריטו, השוער פליקס, פיאצה, קלודואלדו, אווראלדו, ועוזר המאמן .

כורעים משמאל לימין : המעסה אמריקו , ז'אירזיניו , גרסון , טוסטאו , פלה , ריוולינו , ומאמן כושר גופני . (TELEMEXICO)  .

 

טקסט תמונה  :  מונדיאל מכסיקו 1970 . 21 ביוני 1970 . אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי . טקס הענקת גביע העולם לברזיל . הקפטן קארלוס אלברטו (מימין למעלה) העביר את הגביע לפלה האיש שאחראי יותר מכל שחקן אחר על הצטיינותה של ברזיל בטורניר.

 

טקסט תמונה  :  מונדיאל מכסיקו 1970. 21 ביוני 1970. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי . פלה הנערץ העפיל לפסגת היכולת האנושית שלו.

 

שני המאמנים הארגנטיניים סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי וקָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ הצעידו כל אחד בתקופתו את נבחרת ארגנטינה לפסגת היכולת האנושית , פעמיים אלופת העולם בכדורגל ב- 1978 ו- 1986 . סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי היה הראשון ועשה זאת ללא דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה בן ה- 18 . ד"ר קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ עשה זאת עמו כשמַארָאדוֹנָה היה בן 26 .

 

טקסט תמונה מימין :  סזאר לואיס מנוטי (Cesar Luis Menotti) מאמנה בן ה- 35  של נבחרת ארגנטינה ב- 1978 . הוא היה יותר ממאמן שהעניק לנבחרתו את גביע העולם הראשון שלה במונדיאל שנערך בארגנטינה 78' . הוא היה מנהיג . (7  ATC) .

טקסט תמונה משמאל :  דייגו ארמאנדו מאראדונה ראשון מימין (בן 18 – נולד ב- 1960) הודח מהסגל הלאומי ע"י המאמן סזאר לואיס מנוטי .

טקסט תמונה :  25  ביוני 1978 . מונדיאל ארגנטינה 78'. אצטדיון "ריבר פלייט" בבואנוס איירס. נבחרת ארגנטינה דקות אחדות בטרם תחילת משחק הגמר נגד נבחרת הולנד . ארגנטינה ניצחה לאחר הארכה 3 : 1 והוכתרה לראשונה בתולדותיה בתואר אלופת העולם בכדורגל .

ארגנטינה שיחקה בהרכב הבא : השוער אובאלדו פיליול , חורחה אולגואין , לואיס גאלוואן , הקפטן דניאל פאסארלה , אלברטו טאראנטיני , אוסוואלדו ארדילס , אמריקו גאלגו , מאריו קמפס , דניאל ברטוני , לוקה ו- אורטיז . כן שיחקו המחליפים לארוסה ו- האוזמן .

ראה הספרים : "למילים יש וויזואליה משלהן" ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם" על שני כרכיו א' ו- ב' .

טקסט תמונה : ד"ר קארלוס בילארדו (Carlos  Bilardo) , רופא כללי במקצועו . בגיל 41 היה מאמנה של נבחרת ארגנטינה שזכתה בתואר אלופת העולם בכדורגל במונדיאל מכסיקו 1986. הוא העניק חופש פעולה מלא לקפטן שלו דייגו ארמאנדו מאראדונה שהיה רב אמן בשליטה בכדור ורב אמן בראיית המשחק.

 

 

טקסט תמונה :  29 ביוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86'. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. נבחרת ארגנטינה דקות ספורות בטרם משחק הגמר נגד גרמניה. ארגנטינה ניצחה 3 : 2 וזכתה בפעם השנייה בתולדותיה בתואר אלופת העולם בכדורגל.

עומדים משמאל לימין : סרג'יו באטיסטה, חוזה לואיס קוצ'יופו, חוליו אולארטיקוצ'אה, השוער נרבי – אלברטו פומפידו, חוזה לואיס בראון, אוסקר רוגרי, והקפטן : דייגו ארמאנדו מאראדונה .

כורעים משמאל לימין : חורחה לואיס בורוצ'אגה , ריקארדו ג'יוסטי , הקטור אנריקה , חורחה – אלברטו וואלדאנו . (ATC  7) .

טקסט תמונה  :  29  ביוני  1986 . מונדיאל מכסיקו 86' . אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי . נשיא מכסיקו מיגל דה לה מדריד (ראשון מימין) מעניק את גביע העולם לקפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה . ארגנטינה ניצחה במשחק הגמר את נבחרת גרמניה בתוצאה 3 : 2 .

זיהוי מ-שמאל ל-ימין : יו"ר הוועדה המארגנת המכסיקנית מר גיירמו קאניידו, סגן נשיא ה- FIFA הגרמני מר הרמן נויברגר, נשיא ה- FIFA  הברזילי ז'והו האבלאנז', ונשיא מכסיקו מר מיגל דה לה מדריד .

ראה שני הספרים שחקרתי, חיברתי, וכתבתי, הקרויים על ידי : "למילים יש וויזואליה משלהן" ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם" כרכים א' ו- ב'.

ההיסטוריה כמעט חזרה על עצמה . ארגנטינה תחת שרביט אימונו של ד"ר קארלוס בילארדו והקפטן דייגו ארמאנדו מאראדונה העפילה שוב למשחק הגמר במונדיאל איטליה 1990 שם חיכתה לה שוב גרמניה עם מאמנה ומנהיגה פרנץ בקנבאואר .

טקסט תמונה :  פרנץ בקנבאואר מאמן נבחרת גרמניה בשני מונדיאלים רצופים : מכסיקו 1986 ואיטליה 1990 . ב- 1986 הפסיד לקארלוס בילארדו 3 : 2 . ב- 1990 ניצח אותו 1 : 0 .

טקסט תמונה :  8  ביולי  1990 . מונדיאל איטליה 1990 . האצטדיון האולימפי ברומא . נבחרת גרמניה דקות מספר בטרם משחק הגמר נגד ארגנטינה . גרמניה ניצחה 1 : 0  מבעיטת עונשין מ- 11  מטרים שבעט אנדריאס ברהמה (Brehme) וזכתה בתואר אלופת העולם בפעם השלישית בתולדותיה .

הרכב נבחרת גרמניה : השוער בודו אילגנר, קלאוס אאוגנטאלר, תומאס ברטולד, יורגן קוהלר, גוידו בוכוואלד, תומאס האסלר, לותאר מתאוס, פייר ליטבארסקי, אנדריאס ברהמה, יורגן קלינסמן, ו- רודי פלר.

פרק 2.

מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ממנה אותי באוקטובר 1975 לעורך ומפיק של התוכנית הטלוויזיונית "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" .

תוכנית הטלוויזיה ששודרה בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ע"י מחלקת הספורט ההיא בראשותם של דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל, והייתה קרויה, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" – הפכה למרתקת, מעניינת, וחינוכית (!). במקרים רבים גם דרמטית והציבה רָף טלוויזייוני גבוה מבלי שאולי התכוונה לכך ומבלי ששאפה להיות כזאת. גדולתה העיקרית הייתה בכך שהיא הכריחה את צופיה הצעירים – לחשוֹב ! שהיתי בתעשיית הטלוויזיה 35 שנים. היום כשאני משקיף מנקודת מבט מרוחקת בת 40 שנה על פועלנו בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה, אני שוב בטוח שאבחנתי אז הייתה נכונה.

אָלֶכְּס גִלְעָדִי ז"ל ודָן שִילוֹן יבד"ל היו בקיאים כבר בגיל כה צעיר בחמשת התחומים העיקריים המרכיבים את תעשיית הטלוויזיה באשר היא : תכנון, הפקה, צילום, עריכה, ושידור. בדיוק בנקודת הזמן הזאת בחודש אוגוסט 1971 קראו לי שניהם להצטרף לצוות העריכה וההפקה של התוכנית. מנקודת מבטי זאת הייתה התפנית הגדולה והחשובה בקריירה הטלוויזיה שלי. כעורך "מהר יותר , גבוה יותר , חזק יותר", הענקתי לה מייד כיוון מחקרי ומדעי. התוכנית עסקה במדע הספורט ובהיסטוריה שלוֹ , בחקר היכולת האנושית וגבולותיה, בחינוך וחתירה למשמעת ו-מצוינות, והייתה עמוקה ועשירה בתכניה ובחומרי השידור שלה. התוכנית העניקה הארה ומבט שונה על תנועת האדם בספורט וכמיהתו לשלמות הביצוע של התנועה הזאת בדרכו לשבירת שיאי העולם במקצועות הספורט השונים. כ- עורך התוכנית ההיא ניסיתי להעניק לצופים הצעירים באמצעות מסך הטלוויזיה ההוא את הכלים הדרושים להבנה וניתוח יעילות התנועה הספורטיבית מהיבטי המתמטיקה והפיזיקה, ומהיבטי כישרונותיו הפיזיים של האדם באשר הוא אדם, בדרך לשיפור היכולת האנושית ושבירה מתמדת של שיאי העולם באשר הם (!).

התוכנית הטלוויזיונית ההיא, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", עסקה במצוינות הביצוע  הספורטיבי של האתלטים והאתלטיות והשחיינים והשחייניות מהיבטי מדעי המתמטיקה והפיזיקה (!) פלוס מדע גוף האדם מהיבטי האנטומיה והפיזיולוגיה (!).

תוכנית הטלוויזיה ההיא, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" בחנה גם את תולדות ענפי הספורט הרבים, והיה לה גם מֶסֶר חינוכי מובהק עבור צופיה הצעירים: "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד". אמירה ששמעתי אותה בפעם הראשונה ב- 1945 כ-ילד מפי שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל ז"ל המורה המצוין שלנו לחינוך גופני וספורט שלנו בקיבוץ אפיקים בימים ההם. "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", קראה למְצוּיָנות, ל- כוח רצון, ל- דבקות במשימה, ל-מנהיגות בעלת יושרה בספורט, ולחתירה מתמדת לניצחון – אך תוך שמירה קפדנית על הגינות וכבוד לכללי המשחק. התוכנית לימדה וחינכה את צופי הטלוויזיה לאהוב את הספורט, כיצד לעסוק בו ביעילות, ואיך לעשות זאת נכון (!). היא הייתה אחת מתוכניות הטלוויזיה הטובות ביותר ששודרו בשנות ה- 70 ו- 80 במאה הקודמת, ולא נבחרת רק מבין שידורי הטלוויזיה השונים בתחום הספורט . התוכנית המצוינת הזאת (…ו/או ההיא…) לא הייתה כפופה לכללי הרייטינג, אלא לחוקי הטיב ו-האיכות (!).

עשרות מ-אלופי הספורט הישראלי והעולמי ההם על גווניהם הרבים כיכבו בעשור ה- 70 על מרקע התוכנית ההיא. הכתבה העיתונאית הראשונה שלי בחודש ספטמבר של שנת 1971 נעשתה עבור התוכנית , "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", וסיפרה את סיפורם של מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' ודוּבִּי רוֹזִין (בנו של מאמן הכדורסל האגדי יְהוֹשע רוֹזִין ז"ל), שני נערים בני 17 שלמדו אז בכיתה י"ב בבית הספר "שֶבַח" בתל אביב, ושיחקו בקבוצה הכדורסל הבוגרת ההיא של מכבי ת"א (!).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי שהיה אז העורך והמגיש הראשון של תוכנית הספורט לנוער שידר את הכתבה במלואה . לא היה קֵץ לאושרי כשאמר לי בתום שידורה, "זאת הייתה כתבה טובה ומעניינת". אין דבר יעיל יותר מקומפלימנט כדי להניע כל כישרון. גם את שלי. שני מגישי התוכנית לילדים ונוער ההיא "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" דן שילון ואלכס גלעדי שידרו אינפורמציה ספורטיבית והיו גם מעין מגישים – מחנכים טלוויזיוניים בגלל ובשל אופי התוכנית (!) .

טקסט תמונה :  קיץ 1971. דן שילון (מימין) ואלכס גלעדי מגישים את תוכנית הספורט לילדים ונוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" . שניהם נראים כאן באולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים דקות ספורות בטרם ההגשה. התוכנית שודרה במשך שנתיים ימים 1973 – 1971 הופסקה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 מחוסר אמצעי הפקה וצילום , וגם בשל מחסור בכוח אדם . היא חודשה באוקטובר 1975.                                (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל ומחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא).

 

התוכנית הטלוויזיונית ההיא "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" הופקה , נערכה , ושודרה בתנאי טלוויזיה רדודים ומצומצמים . מגוחכים ובלתי סבירים . בעצם כפי שפעלה ושידרה הטלוויזיה הישראלית על כל מגזריה בחטיבות החדשות והתוכניות . ב- 1974 עמדו לרשות הטלוויזיה הישראלית 8 יחידות VTR (ׁVideo Tape Recording) ו- 4 מקרני Telecine (טֶלֶסִינִי) שהוצבו בקומה השנייה של הבניין ששכן בשכונת רוממה בירושלים . הייתה לה ניידת שידור אחת שצילמה והקליטה בשחור / לבן ה- OB הלָבָן . ה- OB הכָּחוֹל שסיקר את מצעד צה"ל בירושלים ב- 2 במאי 1968 ביום העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל ואת משחקי המכבייה ה- 9 ב- 1973 , יצא זה מכבר מכלל פעולה . לרשות הטלוויזיה עמדו כ- 20 ציוותי צילום בפילם ו- 8 חדרי עריכה בפילם בקומה הרביעית של הבניין ובהם מכונות ה- Steenbeck הגרמניות . הטלוויזיה הישראלית הסתייעה בניידות השידור האלקטרונית של הטלוויזיה הלימודית (המפקח היה מאיר בן ארי) ואולפני הרצליה (המפקח היה יִגְאָל חוֹרֶש והמנכ"ל יִצְחָק "אִיצִיק" קוֹל) לצורך מילוי משימותיה , ונעזרה גם בציוותי צילום Free lancers ושירותי עריכה חיצוניים ב- Video ו- Film .

ראה הספר שחקתי וכתבתי ואשר קרוי על ידי : "8 ימי בראשית" .

 

טקסט תמונה :  1968. זוהי אחת ממכונות VTR שני אינטשים מתוצרת AMPEX שהותקנו ע"י טכנאי CBS  באולפן הטלוויזיה הישראלית ב- "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים . (התמונה, באדיבות יוסף "פונצי" הדר) .

 

 

טקסט תמונה  :  שנת 1968. טכנאי של הטלוויזיה הישראלית מתרגל הרכבת טייפ 2 אינטשים על מכונת ה- VTR והשחלת הסרט המגנטי על הראשים' המפענחים את האינפורמציה האלקטרונית ומתרגמים אותה לתמונה וקול . (באדיבות לע"מ).

 

 

 

טקסט תמונה :  שנת 1968. קומה ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים. זהו חדר מכונות ה- Telecine המקרינות את סרטי הפילם. מכונות ה- Telecine הותקנו ע"י טכנאי CBS. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר) .

 

 

טקסט תמונה  :  אפריל 1968 . ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה ה- "OB הכחול" חונה ליד בננין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. הניידת נרכשה ע"י עוזי פלד שהיה סגנו של פרופסור אליהוא כץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. עוזי פלד טס באופן מיוחד לאנגליה ו-קנה את הניידת ההיא מחברת הטלוויזיה הבריטית ההיא "THEMES".  (התמונה, באדיבות ארכיון שרגא מרחב) .

 

 

טקסט תמונה  :  עשור ה- 70 . אצטדיון רמת גן. ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית (ה- OB הלבן) חונה בצדו הדרום מערבי של אצטדיון ר"ג הישן . תנאי פרישת הציוד והצילום היו קשים ועלובים . (צילום שמוליק ברעם במצלמת הסטילס שלי ) .

 

תוכנית הטלוויזיה שלנו, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" ,נעלמה לשנתיים עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 וחודשה באוקטובר 1975, ועִמה התקיים סֶבֶב תפקידים . אָלֶכְּס גִלְעָדִי מינה אותי לעורך התוכנית ובתחילה את רָפִי גִינָת למגישה אך ביטל את המינוי בטענה שרָפִי גִינָת איננו אמין דיו כדי להיות מנחה ומגיש בטלוויזיה. אלכס גלעדי ז"ל בז לרָפִי גִינָת והחליף אותו ביוֹרָם אָרְבּלֶ. זאת הייתה תוכנית הספורט הראשונה שהגיש יוֹרָם אָרְבֶּל בתולדותיו בקריירה הארוכה והעשירה שלוֹ בטלוויזיה והסיבה שרפי גינת נטש את מחלקת הספורט וחיפש את עתידו ב- "כּל בּוֹ טֶק". ב- 1979 הציב אלכס גלעדי באולפן תוכנית הספורט לילדים והנוער את המגישה החדשה שדרנית רדיו גלי צה"ל אוֹרְלִי יָנִיב , במקומו של יוֹרָם אָרְבֶּל . בחלוף כמה חודשים בלבד הפכו יוֹרָם אָרְבֶּל ואוֹרְלִי יָנִיב לצוות המוביל של הגשת והנחיית התוכנית העיקרית "מבט ספורט" . בדצמבר 1980 עזב אָלֶכְּס גִלְעָדִי את הטלוויזיה הישראלית בדרכו לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ופינה את כֵּס שַדָּר הכדורסל. יורם ארבל היה למגיש ושַדָּר הספורט הראשי של הטלוויזיה הישראלית באולפן ומחוצה לו. בשידורי הכדורגל וגם הכדורסַל הישירים. אוֹרְלִי יָנִיב יחדיו עם נִסִים קִיוִויתִּי היו המנחים של אולפני הספורט המנווטים בירושלים , אולפני בית שעסקו במבוא לשידורים הישירים (Pre game show), ניתוח ופרשנות של האירועים בהפסקות המשחקים , ובסיומם – סיכום המשדרים הישירים (Post game show) .

טקסט תמונה :  שנת 1979. אולפן ב' של הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אורלי יניב האחת והיחידה (בת 22) בעת ההיא בראשית הקריירה הטלוויזיונית שלה. היא הגיעה לטלוויזיה הישראלית משורות גלי צה"ל. כאן היא נראית מגישה את תוכנית הספורט הפופולארית לילדים והנוער בטלוויזיה הישראלית, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". ברקע מאחוריה מקרין ה- Rear Projection  המיושן של הטלוויזיה תמונה של תחרויות שחייה. זאת הייתה הטכנולוגיה הטלוויזיונית המקובלת אז בתוכניות הספורט והחדשות. תמונת הרקע נועדה לחבר טוב יותר בין המגישים באולפן לבין נושא האינפורמציה שהם אמורים להעביר לצופים בסלון ביתם. (מחלקת הסטילס – ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : 1979. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים. אורלי יניב באולפן ב' של הטלוויזיה מנחה ומגישה תחרויות שחייה במסגרת התוכנית הטלוויזיונית, שהייתה קרויה : "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". מצלמות Video כבדות ומסורבלות מסוג " Marconi" הן ש – מאיישות את אולפן ההגשה (!). משמאל נראית אחת משלשו המצלמות האלקטרוניות המוצבות באולפן. מימין ה- Floor Manager ריקארדו צרפתי של האולפן חובש על ראשו Head set לצורך קשר עם הבימאי בחדר הבקרה. (מחלקת הסטילס – ארכיון יואש אלרואי) .

 

טקסט תמונה :  דצמבר 1979 . אורלי יניב בת 22, קריינית צעירה מרדיו גלי צה"ל בתחילת הקריירה שלה בטלוויזיה הישראלית . כאן היא נראית בעת הגשת "מבט ספורט" יחדיו עם יורם ארבל . שניהם הגישו והנחו יחדיו את מרבית תוכניות הספורט והשידורים הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל בין השנים 1987- 1979. הצוות יורם ארבל – אורלי יניב זכה לאהדה רבה בקרב ציבור הצופים. (מחלקת הסטילס – ארכיון יואש אלרואי). 

 

 

טקסט תמונה : דצמבר 1985. שעה קלה בטרם שידורה של תוכנית הטלוויזיה החשובה לילדים ונוער , "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", בתקופת הניהול שלי בחורף 1985 . היו אלה ימים של מונופול ושידורי ספורט עמוסי רייטינג ונטולי תחרות. משמאל לימין : אנוכי , מגיש התוכנית אורי לוי (מחליפם של אורלי יניב ויורם ארבל) , הבימאי יואב פלג , ואורן נהרי (מזוקן) שהיה בימים ההם רשם ו.ט.ר. ועוזר שדר במחלקת הספורט . (מחלקת הסטילס – ארכיון יואש אלרואי) .

אלכס גלעדי ז"ל היה איש טלוויזיה מוכשר מאוד (!). אחת מגדולותיו הייתה טמונה בפתיחותו לרעיונות חדשים . ב- 1971 הפיק אלכס גלעדי שתי סדרות טלוויזיוניות לימודיות של כדורגל וכדורסל . כל סִדְרָה כללה 12 פרקים. מִשכו  של פרק בכל סדרה היה כעשר דקות . הסדרה נשאה את השם, "כיצד עושים זאת נכון". אָלֶכְּס גִלְעָדִי ביים בעצמו את סדרת הכדורגל. הכתב המצוין רָפִי נָאֶה ביים את סדרת הכדורסל. פֶּטֶר סֶלָע הבלתי נשכח עם מצלמת ה- BL שלו היה הצלם של שתי התוכניות . רָפִי נָאֶה היה אחד מתוך שורה של עיתונאים – כתבים Free lancers

ממדורי הספורט של העיתונות הכתובה שדָן שִילוֹן גייס בשנים 1970 – 1968 כתגבורת לעבודה במחלקת הספורט של הטלוויזיה . נמנו עליהם : אָלֶכְּס גִלְעָדִי , דוב עַצְמוֹן , אַהֲרוֹן לָהָב , עָמוֹס כָּרְמֶלִי , אֵיתָן עַמִית , חֲנוֹךְ קֵינַן , מִיכַאֵל "מַיִיק" קָרְנוֹן , יָאִיר שְטֶרְן , יהושע "שוּקָה" כַּהָנָא , משֶה לֶרֶר , דָן מַרְגָלִית , מַתִּי גוֹלָן , נחמן שַי , יוֹרָם שִמְרוֹן , אֲמַצְיָה לֶבְקוֹבִיץ' , גֶדִי לִיבְנֶה ומאוחר יותר גם יורם אָרְבֶּל . רָפִי נָאֶה עיתונאי צנוע ועניו בלט ביסודיותו ורגישותו הטלוויזיונית . הוא היה מוכשר לטלוויזיה . כתבתו ב- 1971 אודות שחקן הכדוריד היהודי עולה חדש בשם אִיגוֹר בְּיאֶלִיק שערק מצ'כוסלובקיה ועלה לישראל – הרטיטה לבבות ובמידה מסוימת הקדימה את דורה . רפי נאה השתמש בכתבה בפס קול שנשא את השיר "פְּרָאג" ששר הזָמָר אָרִיק אָיְינְשְטַיין וכתב והלחין אותו שָלוֹם חֲנוֹךְ . הוא היה איש טלוויזיה בעל עתיד שנועד לגדולות אך ביכר קריירה אחרת כעיתונאי ב- "ידיעות אחרונות" .

 

טקסט תמונה :  1970. משה לרר                         טקסט תמונה  :  1972. יורם ארבל

 

טקסט תמונה :  1970. רפי נאה (משמאל) היה בימאי טלוויזיה בעל אינטואיציה ויכולת אך בחר לבסוף בקריירה של כתב ספורט בעיתון "ידיעות אחרונות" . השני משמאל הוא הכדורסלן סטיב קפלן עולה חדש מארה"ב שהיה שחקן בקבוצת הפועל רמת גן ונבחרת ישראל. (באדיבות מירי ורפי נאה).

 

בינואר 1972 יצאתי לשירות מילואים קרבי ממושך בסִינַי . עבדתי בטלוויזיה הישראלית כבר 6 חודשים בעת ההיא כעיתונאי Free lancer  אך העזתי לשלוח משם תסריט לבוס שלי אלכס גלעדי , ובו הצעה להפיק ולביים 15 פרקים לימודיים בא"ק (בני 15 דקות כל אחד) על מקצועותיה השונים והמגוונים , לצורך שידור בסדרה "כך עושים זאת נכון" . מֶסֶר התסריט היה ברור . "בשני משחקי הכדור הפופולאריים אתה יכול להבקיע שער או לקלוע סל גם בדרך מקרה או מזל . "בא"ק אין מזל וגם לא מקרה . כל תנועות הא"ק במגוון המקצועות השונים מבוססות על פי ההגיון של שלושת חוקי המכניקה הפיסיקאלית שהגה המדען היהודי-אנגלי אייזיק ניוטון" , כתבתי לו משירות המילואים הממושך שלי בינואר 1972. מרבית הילדים ובני הנוער אינם יכולים לנתח בכוחות עצמם את יעילות התנועות השונות בעת ביצועי הא"ק מורכבים – במסלול ובשדה, ולהתייחס אליהן מהיבט ההיגיון המתמטי – פיסיקאלי. ממכלול תנועות הספורט במקצועות הטכניים בא"ק המרכיבות את הקפיצה במוֹט, קפיצה לרוחק, קפיצה משולשת, קפיצה לגובה, ריצת משוכות , יידוי פטיש , זריקת דיסקוס, הטלת כידון, והדיפת כדור ברזל – הן מסובכות ומורכבות מאוד . חלקן דורשות בטיחות, שמירה, והגנה על העוסק או העוסקת בהם. דרושים אימונים ספציפיים וחזרות רבות של כוח, מהירות, זריזות, וגמישות הכרוכים בטיפוח אותם סוגי התנועות הקונקרטיות במקצועות האלה על מנת ליצור בסופו של דבר קואורדינציה משובחת "המפענחת" את סוֹד המורכבות. הקואורדינציה היא שיוצרת רצף תנועתי יעיל ומאפשרת להגיע להישגים. "…הבה נעשה זאת אנחנו באמצעות מסך הטלוויזיה…", אמרתי והצעתי לאלכס גלעדי, והוספתי, "…נסביר ונלמד אותם כיצד לעשות זאת נכון בריצות, בקפיצות , בהטלות, וביידויים באמצעות ניתוח בִּיוֹ מֵכַאנִי – פיסיקאלי טלוויזיוני – פשוט, ברור, וברמה פופולארית…". הרעיון המרכזי של התוכנית היה לא רק לומר לספורטאים לעשות זאת טוב יותר, אלא כיצד לבצע טוב יותר את מלאכתם כל אחד ואחת במקצוע שלו ו/או שלה (!), ומדוע עליהם לעשות כך ולא אחרת… לא רק מה אלא איך… זהו הבדל עצום ועקרוני של תהליך הלימוד והחינוך בין שאלת ה- "מה" לבין קביעת ה- "איך" בהעברת מֶסֶר הלמידה ותפישת האיכות והדיוק של ביצוע התנועות היעילות בכל מקצועות ה- א"ק על המסלול ובשדה…!!!

פגשתי מורים, מאמנים, ומדריכים שונים בתחומי ספורט רבים שאומרים לתלמידיהם לאחר ביצוע כושל את ההערות הטריביאליות ביותר שניתן להעלות על הדעת , "…אתה חייב לרוץ מהר יותר…" , ו/או "…אתה מוכרח לקפוץ רחוק יותר…" , ו/או, "…חֶבְרֶה אתם מוכרחים להילחם…", ו/או "אתה חייב לבעוט חזק יותר בכדור", ו/או "אתה צריך לנתר גבוה יותר לטבעת הסַל", מבלי להדריך אותם כיצד לבצע נכון את הפעולות האלה , לרוץ מהר יותר או לנתר גבוה יותר . ההערות הרדודות (והטיפשיות) האלה בהן אתה מטיל משימה מבצעית על החניך מבלי לפרט ולהסביר כיצד להשיגה היא שגיאה נפוצה ופגם עצום שאין לו דבר עם לימוד החומר (וגם לא חינוך). הן מעידות הרבה יותר על אותם המדריכים האלה מאשר על חניכיהם הכושלים .

הוספתי לאלכס גלעדי כמה דוגמאות פשוטות להבנת הנושא . ניסיתי להסביר לו את תורתי באמצעות שני ספרים מתמטיים – פיסיקאליים מרתקים ו-מעניינים של מומחי ספורט גדולים ו-יידועי שֵם : "SCIENTIFIC PRINCIPLES OF COACHING" של המאמן – מדען האמריקני, John W. Bunn , ו-גם : "THE MECHANICS OF ATHLETICS" של מאמן ה-א"ק האנגלי המצוין אף הוא, Geoffrey Dyson.

ג'וֹן בָּאן וגֶ'פְרִי דָאיְיסוֹן הסבירו בספריהם בצורה ברורה , הגיונית , ופופולארית את חוקי המתמטיקה והפיסיקה החלים על פעילויות הספורט השונות אך אלכס גלעדי ז"ל שהיה איש טלוויזיה דגול לא הבין דבר ב-בִּיוֹ מֵכַאנִיקָה של ה-א"ק שתנועותיה באמת מבוססות על חוקים פיסיקאליים . עוד לפני שהסתיימה שיחתנו אמר לי , "יוֹאָשִיש…אין לי מושג על מה אתה מדבר. אבל יש לך OK  שלי. לך על זה…" .

לטלוויזיה יש יתרון וויזואלי בניתוח תנועות הא"ק . העיתונות הכתובה יכולה להנציח את הרגע בתמונת סטילס בודדת או מאכסימום להאריך את התנועה באמצעות הדפסה של רצף תמונות סינמטוגראפיות. הרדיו יכול לדבר על כך. הטלוויזיה מראה את המציאות כפי שהיא . ההילוך האיטי מסייע להאריך ולהעצים את גודל החוויה ועוזר להסביר את מורכבות התנועה . תוכנית הטלוויזיה , "כך עושים זאת נכון" , הפכה למשנה סדורה עבור הילדים והנוער וחשובה גם למאמניהם ומורי הספורט והחינוך הגופני שלהם . קיבלנו המון תגובות חיוביות .

שדרני כדורסל ועיתונאים הרבו לדווח בימים ההם על שהייתו המופלאה של טַל בְּרוֹדִי באוויר . כמו הקולגות שלהם, שדרני רשתות הטלוויזיה האמריקנית ב- NBA שטענו כי עילוי הכדורסל פִּיט "הַאֶקְדַח" מַארָאבִיץ' (Pete “pistol” Maravich) מקבוצת ניו אורלינס ג'ז, שוהה אף הוא באוויר . הסברתי לאלכס גלעדי שהיה שַדָּר כדורסל בעצמו כי "שהייתם" של טַל בְּרוֹדִי ופִּיט מַארָאבִיץ' באוויר היא טעות אופטית (!). שחקן הכדורסל המוכשר הזה בעל קואורדינציה משוכללת מבצע לאחר הניתור בדרכו אל הסל תנועות שונות ומעביר את הכדור מיד ליד , אך זמן שהייתו באוויר מותנית אך ורק בהתאם לגובה אליו הגיע מרכז הכובד שלו. כוח משיכת האדמה לעולם אינו מפסיק לפעול על הגוף. ברור לגמרי שלאחר ש-טַל בְּרוֹדִי מגיע לשיא הגובה שלו משיכת האדמה מחזירה אותו לקרקע ואיננה מותירה לו "לשהות" באוויר כדברי השדרים. "השהייה" באוויר היא טעות אופטית הנובעת מהטכניקה האישית והקואורדינציה המופלאה של טַל בְּרוֹדִי ופִּיט מַארָאבִיץ' בעת הימצאם באוויר. שום ספורטאי איננו יכול "ל-שהות" פרק זמן נוסף באוויר לאחר שהגיע לשיא גובה הניתור שלו (בגלל ו-בשל כוח המשיכה של כדור הארץ). אין דבר כזה שהייה באוויר של אתלט, כדורסל, כדורגלן !!!. הוא הספורטאי ו/או הספורטאית צונחים מייד חזרה לקרקע, לכר הדשא, לפרקט, ו/או ל-מסלול הרֶקוֹרְטַאן לאחר שהגיעו לשיא גובה הניתור שלהם (!!!). "השהייה" באוויר של הספורטאי ו/או הספורטאית היא טעות אופטית של המתבונן ו/או המתבוננת…(!!!)

יצא לנו לשוחח רבות על האצנית הישראלית הנפלאה אסתר רוֹט – שָחַמוֹרוֹב. הסברתי לוֹ שגדולתה בריצת 100  מ' משוכות לנשים ושכמותה (ושל משוכנים ומשוכניות גברים ונשים בריצת 110 מ' משוכות וריצת 400 מ' משוכות ) נובעת לא רק ממהירות ריצתם בין עשרת המשוכות אלא גם במיומנות והטכניקה האישית של המעבר מעליהן. ניתור גבוה מידי מעל המשוכה גורם לגוף הספורטאי – האצן ו/או הספורטאית האצנית לשהות זמן מְיוּתָּר באוויר. הדבר מביא לאיבוד זמן. לכן חייבים להוריד את מרכז הכובד מטה ככל האפשר בעת המעבר מעל המשוכה ולרחף מעליה נמוך ככל האפשר. זהו רָז הביצוע. זהו פִּענוח הסוֹד של השילוב בין הריחוף מעל המשוכות לבין הריצה ביניהן. התוצאה הסופית מותנית בביצוע אידיאלי של שתי המַטָּלוֹת המדוברות האלה.

גובה כל משוכה בריצת 100 מ' משוכות לנשים הוא 84 ס"מ . בריצת 110 מ' משוכות לגברים גובהן , 1.07 מ'. גובה כל משוכה בריצת 400 מ' משוכות לנשים הוא 76.2 ס"מ, ולגברים 91.44 ס"מ.

טקסט תמונה :  מיומנות ריצת המשוכות נשענת על שני עקרונות. האחד – ריצה מהירה בין המשוכות. השני – ריחוף מעליהן בשעה שמרכז הכובד של הגוף מצוי נמוך ככל האפשר.

 

טקסט תמונה : השרטוט מסביר את המסלול ההרמוני והמיטבי בו נע מרכז הכובד של הגוף לקראת ובעת הריחוף מעל המשוכה. מעבר שטוח וסמוך ככל האפשר מעל המשוכה מפחית את זמן השהייה באוויר וחוסך בזמן הריצה  [2] .

 

אסתר רוט – שחמורוב הייתה אצנית משוכות מחוננת אך נפלה ברמתה מהאצניות ה-מְשוּכָנִיוֹת המזרח גרמניות, אנליזה "אנלי" ארהארד באולימפיאדת מינכן 1972 ויוהאנה שאלר באולימפיאדת מונטריאול 1976. לראשונה באולימפיאדת מינכן 72' התחרו האתלטיות בריצת 100 מ' משוכות

. באולימפיאדות הקודמות הן רצו 80 מ' משוכות . אנלי ארהארדט הייתה כישרון מזהיר ודרגה בפני עצמה . המעבר הזריז שלה מעל המשוכות ומהירות צעדיה בינן , העניקו לה בקלות ובהפרש ניכר משאר האצניות את מדליית הזהב ושיא עולם פנטסטי בזמן של 12.59 ש'  [3]  השיא נחשב בזמנו לפסגת היכולת האנושית של האתלטיות והחזיק מעמד תריסר שנים עד להופעתה של אצנית המשוכות הבולגריה יורדנקה דונקובה (Yordanka Donkova) ששברה ב- 20 באוגוסט 1988 את שיאה הוותיק של אנלי ארהארדט וקבעה 12.21  ש' . שיא העולם הזה מחזיק מעמד עד עצם היום הזה.

יורדנקה דונקובה ניצחה וזכתה במדליית הזהב בריצת 100 מ' משוכות באולימפיאדת סיאול 1988 בתוצאה 12.38 ש' .

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ריצת הגמר ל- 100  מ' משוכות. האצנית המזרח גרמנית אנלי ארהארדט (ראשונה משמאל) מנצחת וזוכה במדליית הזהב.

 

זיהוי הרצות משמאל לימין : אנלי ארהארד, קארין בלצאר אף היא ממזרח גרמניה, גראז'ינה ראבסטין מפולין, פאמלה ראיין מאוסטרליה, אנרוז קרומפהולץ ממזרח גרמניה, תרזה נובאק מפולין. (DDR  ו-IOC) .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972 . סיום ריצת הגמר ל- 100  מ' משוכות. האצנית המזרח גרמנית אנלי ארהארד (Anneli Ehrhardt) מנצחת בהפרש גדול את מתחרותיה, קובעת שיא עולם 12.59  ש', וזוכה במדליית הזהב.

מקום שני ומדליית כסף : וואלריה בופאנו (Valeria Bufano) מרומניה 12.84  ש' .

מקום שלישי ומדליית ארד : קארין בלצאר (Karin Belzer) ממזרח גרמניה 12.90  ש' .

מקום רביעי : פאמלה ראיין – קילבורן (Pamela Ryan – Kilborn) מאוסטרליה 12.98  ש' .

מקום חמישי : תרזה נובאק (Teresa Nowak) מפולין 13.17  ש' .

מקום שישי : דאנוטה שטראז'יסקה (Danuta Straszyhska) מפולין 13.18  ש' .

מקום שביעי : אנרוז קרומפהולץ (Annerose Krumpholz) ממזרח גרמניה 13.27  ש' .

מקום שמיני : גראז'ינה ראבסטין (Grazyna Rabstyn) מפולין 13.44  ש' .

 

טקסט תמונה  : אולימפיאדת פאריס 1900. האצן האמריקני אלווין קרנצליין (Alvin Kraenzlein) מנצח וזוכה במדליית הזהב בריצת 110  מ' משוכות בתוצאה של שיא אולימפי 15.4  ש' .

 

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת סטוקהולם 1912. ריצת הגמר ל- 110  מ' משוכות . חמישה אצנים אמריקניים ואנגלי אחד קנת' פאואל (שלישי מימין קצת מוסתר, הגיע חמישי) נוטלים חלק בריצה. ניצח וזכה במדליית הזהב פרדריק קלי (שלישי משמאל) בזמן של 15.1 ש'.

 

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת אנטוורפן 1920. זהו האצן הקנדי ארל תומסון (Earl Thomson) החולף היטב מההיבט המקצועי מעל המשוכה. הוא המנצח והזוכה במדליית הזהב בריצה ל- 110  מ' משוכות בתוצאה של שיא עולם 14.8 ש'.

 

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת אמשטרדאם 1928. האצנים מתאמנים בטכניקה של מעבר נמוך ככל האפשר מעל משוכות. קיצוני משמאל הוא האלוף האולימפי מדרום אפריקה סידני אטקינסון (Sydney Atkinson).

 

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת אמשטרדאם 1928. מקצה חצי גמר בריצת 110 מ' משוכות. האצן הדרום אפריקני ג'ורג' ווייטמן – סמית' (G. C. Weightman – Smith), שני משמאל, שהיה סטונדט באוניברסיטת קיימברידג' בלונדון , קובע שיא עולם חדש 14.6  ש'.

 

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת אמשטרדאם 1928. ריצת הגמר ל- 110 מ' משוכות הייתה כמעט שוות כוחות.

מימין לשמאל : ג'ורג' ווייטמן – סמית' מדרום אפריקה חמישי בזמן של 15.0  ש' , לייטון דיי (Leighton Dye) מארה"ב רביעי – 14.9  ש', סידני אטקינסון מדרום אפריקה המנצח והזוכה במדליית הזהב בתוצאה של 14.8  ש', ג'ון קולייר (John Collier) מארה"ב זוכה במדליית ארד – 14.9  ש' , פרדריק גאבי (Frederick Gaby) מאנגליה שישי – 15.2  ש', סטפן אנדרסון (Stephen Anderson) הזוכה במדליית הכסף בזמן זהה של המנצח, 14.8  ש' .

 

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת אמשטרדאם 1928 . סיום ריצת 110 מ' משוכות . האלוף האולימפי הטרי מדרום אפריקה סידני אטקינסון יחדיו עם בן ארצו שיאן העולם גורג' ווייטמן – סמית' .

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932. ריצת הגמר ל- 110  מ' משוכות  המנצח והזוכה במדליית הזהב הוא האמריקני ג'ורג' סאלינג (George Saling) בזמן של 14.6  ש' .

 

טקסט תמונה : האצן האמריקני לויד דאפ (Lloyd Duff) מדגים מעבר יעיל וחסכוני בריצת 110  מ' משוכות .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת רומא 1960 . האצנים אנטולי מיכאילוב מברה"מ (בגופייה הכהה) ומרטין לאואר מגרמניה . שני המתחרים בעלי הסגנון המלוטש מרחפים בצורה מושלמת מעל המשוכות . מרטין לאואר דורג במקום הרביעי בריצת הגמר ל- 110  מ' משוכות בזמן זהה לזמנו של הזוכה במדליית הארד האמריקני הייס ג'ונס , 14.0  ש' . המנצח היה האמריקני לי קאלהון בתוצאה של 13.8  ש' . הזוכה במדליית הכסף האמריקני ווילי מאי קבע זמן זהה לזה של המנצח .

 

טקסט תמונה : האצן האמריקני לי קאלהון הוא אלוף אולימפיאדות מלבורן 1956 ורומא 1960 בריצת 110  מ' משוכות , 13.5  ש'  ו- 13.8  ש' .

 

טקסט תמונה :  1956. האצן ורץ המשוכות האמריקני לי קאלהון מדגים מעבר מושלם מעל משוכה. לא בכדי היה פעמיים אלוף אולימפי במלבורן 56' ורומא 60' בריצת 110  מ' משוכות.

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת רומא 1960. ריצת הגמר ל- 110  מ' משוכות.                              אצן המשוכות האמריקני לי קאלהון (Lee Calhoun) משמאל מנצח בסנטימטרים ספורים את בן ארצו ווילי מאי (Willie May) בריצה ל- 110  מ' משוכות. לשניהם נקבע זמן ידני זהה – 13.8 ש'. (במדידה אלקטרונית : 13.98 ש' ללי קאלהון. 13.99 ש' לווילי מאי) . מצלמת ה- Photo Finish נדרשה להכריע ביניהם וקבעה כי לי קאלהון זכה. לי קאלהון זכה במדליית הזהב גם באולימפיאדת מלבורן 56'  בריצה ל- 110  מ' משוכות בזמן זהה לשני ג'ק דייויס אף הוא מארה"ב . שניהם קבעו 13.5 ש' . (IOC).

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932. ריצת 80  מ' משוכות לנשים בשלב המוקדם של המשחקים. המנצחת והזוכה במדליית הזהב בזמן 11.7  ש' בריצת הגמר הייתה האצנית האמריקנית מילדרד "בייב" דידריקסון (ראשונה מימין) למרות המעבר הלא מקצועי שלה מעל המשוכות . היא מנתרת גבוה מידי ושוהה ללא צורך זמן ניכר ומיותר באוויר .

 

 

טקסט תמונה מימין :  אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932. סיום הריצה ל- 80 מ' משוכות לנשים .

מקום ראשון ומדליית זהב   :  מילדרד (בייב) דידריקסון (Mildred “Babe” Didriksen) מארה"ב – 11.7  ש' .

מקום שני ומדליית כסף      :  אוולין הול ( Evelyne hall) מארה"ב – 11.7  ש' .

מקום שלישי ומדליית ארד  :  מארג'ורי קלארק (Marjorie Clark) מדרום אפריקה – 11.8  ש' .

מקום רביעי                     :  סימון שאהאלר (Simone Schaller) מארה"ב – 11.9  ש' .

מקום חמישי                    :  וויולט ווב (Violet Webb) מאנגליה – 11.9  ש' .

מקום שישי ואחרון           :  אלדה ווילסון (Alda Wilson) מקנדה – 12.0  ש' .

 

טקסט תמונה  משמאל :  דוכן המנצחות בריצת 80 מ' משוכות לנשים, אוולין הול (משמאל), בייב דידריקסון (במרכז), מארג'ורי קלארק (מימין).

 

טקסט תמונה משמאל :  אולימפיאדת אמשטרדאם 1928. ריצת הגמר ל- 400  מ' משוכות לגברים. הוביל את הריצה לכל אורכה האצן הבריטי דייויד ברלי (David Burghley), מס' 444 , שגם ניצח וזכה במדליית הזהב.

 

טקסט תמונה מימין :  המלכה העניקה לדייויד ברלי את תואר האצולה לורד. הוא נקרא המַרְקִיז מ- אקסטר (Marquess of Exeter).

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת אמשטרדאם 1928. סיום ריצת הגמר ל- 400  מ' משוכות.

מימין לשמאל :  פרנק קוהל (Frank Cuhel) מארה"ב הזוכה במדליית הכסף בזמן של 53.6  ש', סטן פטרסון (Sten Pettersson) משוודיה – מקום רביעי בזמן של 53.8  ש', מורגן טיילור (Morgan Taylor) מארה"ב הזוכה במדליית הארד בזמן זהה של המקום השני  53.6  ש' , המנצח והזוכה במדליית הזהב דייויד ברלי (David Burghley) מאנגליה בזמן של שיא אולימפי 53.4  ש'.

הלורד דייויד ברלי הפך להיות איש מופת רב פעלים בתחום ניהול הספורט . הוא היה נשיא IAAF  בשנים 1976 – 1946 , התמנה ליו"ר הוועדה המארגנת של אולימפיאדת לונדון 1948 , שימש נשיא התאחדות הא"ק הבריטית ה- AAA (British Amateur Athletic Association) במשך ארבעים שנה והיה חבר במשך 45 שנה בוועד האולימפי הבינלאומי ה- IOC (International Olympic Committee) .

מטרת הניתור במקצוע הקפיצה לגובה הוא להרים את מרכז הכובד מעלה ככל האפשר . בעת ביצוע הסגנון בשיא הגובה מעל הרָף מעל הרָף מבצעים האתלטים תנועת גוף ותנועות גפיים על מנת להפעיל את העיקרון המכאני של הנמכת מרכז הכובד נמוך ככל האפשר . האידיאליזציה המכאנית גורסת כי בעוד הגוף מרחף מעל הרף – מרכז הכובד יימצא נמוך ככל האפשר , אפילו מתחתיו . הרעיון הזה הביא את הקופצים לנטוש את סגנון קפיצת המִסְפֶּרֶת המְיוּשָן ולהחליפו בסגנונות של "גְלִילָת צַד" ו- "גְלִילָת בֶּטֶן" , עד כדי פיתוח קיצוני של סגנון חדשני ע"י אתלט – קופץ לגובה אמריקני לָבָן דִיק פוֹסְבֶּרִי (`Dick` Fosbury Richard ) שנטל את הבכורה במקצוע הזה באולימפיאדת מכסיקו 1968 (2.24 מ') . סגנון הקפיצה הסנסציוני שלוֹ (נקרא על שמו "סגנון פוסברי") , בו המעבר מעל הרָף נעשה דרך הגַב ולא הבֶּטֶן , עורר פליאה גדולה בשעתו . דִיק פוֹסְבֶּרִי סטודנט חכם וסקרן להנדסה ומתמטיקה באוניברסיטת פורטלנד – אורגון , הגיע לחקר ומסקנות הניתור בקפיצה לגובה וביצוע הסגנון בעצמו . זה היה חידוש דרמטי בתחום הקואורדינציה התנועתית שטרם נראתה עד אז. מהפכה. היום זאת רוטינה מקובלת . אין שום קופץ לגובה בעולם שמשתמש עוד בסגנון היָשָן של "גְלִילָת בֶּטֶן" .

טקסט תמונה : ארבעה שרטוטים המסבירים את חשיבות השימוש בסגנון בקפיצה לגובה . הניתור חשוב – כמוהו גם הסגנון . הקופצים מרימים את מרכז הכובד לגובה זהה בציורים  b , c  ו- d   – אך בציור d  חולף הקופץ מעל הרף הגבוה ביותר בגלל ניצול נכון של סגנון "גלילת צד" [4] .

הצילומים ההיסטוריים הבאים מצביעים על התפתחות הסגנון וחיפוש הדרך כיצד להוריד את מרכז בכובד נמוך ככל האפשר בעת המעבר מעל הרף. ריי יורי בעל הניתור המדהים השתמש בסגנון המספרת בתחרויות האולימפיות של קפיצה מהמקום ללא תנופת הרצה (!). לא הייתה לו אז ברירה אחרת. אך בחלוף כמה שנים, בתחרויות הקפיצה לגובה המקובלות שהיו מלוות כבר בהרצה, השתמשו אז הקופצים והקופצות כבר בסגנון המִסְפֶּרֶת המזרחית המשופרת (נודע בהגדרתו המקצועית בשפת ה-א"ק ב-אנגלית בתקופה ההיא, ובימים ההם : "Eastern Cut off"). וזאת עד להופעתו הבלתי נשכחת של האתלט האמריקני הרולד אוסבורן (גובהו האישי 1.78 מ') באולימפיאדת פאריס ההיא בשנת 1924, מי שהמציא את סגנון גלילת הצד (Western roll) בו גוף הקופץ איננו אנכי ל-רָף אלא מקביל לוֹ…!

הרולד אוסבורן זכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה באולימפיאדת פאריס 1924 בהישג של 1.98 וגם במדליית הזהב בקרב 10. במחצית שנות ה- 50 נטשו מרבית האתלטים את סגנון "גלילת הצַד" ועברו להשתמש בסגנון "גְלִילָת הַבֶּטֶן".  קופצים מסוגם של הסובייטים וואלרי ברומל , רוברט שבאלקאדזה , ויורי סטפאנוב והאמריקנים צ'ארלס דומאס וג'ון תומאס הביאו את השימוש בסגנון "גלילת הבטן" לידי שלמות. אך הבה אחזור לראשית הסקירה .

הראשון שהשתמש בסגנון המספרת המזרחית המשופרת היה האירי מייקל סוויני (Michael Sweeny) מראשוני המהגרים האיריים לארה"ב בשלהי המאה התשע עשרה . מייקל סוויני התנשא לגובה של 1.95 מ' והוא אהב את מקצוע הקפיצה לגובה. ב- 21 בספטמבר 1895 בעת תחרות א"ק במנהטן ניו יורק בין שני מועדוני הא"ק של העיר "ניו יורק" ו- "לונדון" קבע מייקל סוויני שיא עולם של 5. 96. 1 מטר. השיא החזיק מעמד כעשרים שנה.

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת פאריס 1900 . האתלט האמריקני ריי יורי קופץ מהמקום ללא תנופה בסגנון מספרת 5. 65. 1  מטר. הרמת הידיים למעלה נועדה לסייע לקופץ להרים את מרכז הכובד שלו לגובה רב יותר. (IOC).

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת פאריס 1900. האתלט האמריקני אירווינג באקסטר (Irving Baxter) זוכה במדליית הזהב האולימפית בקפיצה לגובה בהישג של 1.90  מ'. אירווינג באקסטר משתמש בסגנון המספרת המזרחית המשופרת (Eastern cut off). (IOC) .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת לונדון 1908. האמריקני הארי פורטר (Harry Porter) זוכה במדליית הזהב בהישג של 5. 90. 1 מטר. המטפחת הלבנה המונחת על הרף מסייעת לאוריינטציה של הקופץ לזהות ביתר קלות את מיקום הרף במרחב .

 

 

טקסט תמונה :  1910. הנער האנגלי בן ה- 17 הארי סימונס (Harry Simmons) קובע בבית ספרו "טאונטון" (Taunton) בסאות'המפטון שיא של 1.91 מ' כשהוא משתמש בסגנון מספרת מזרחית משופרת (Eastern cut off) .

 

טקסט תמונה :  1913. הנער האוסטרלי בן 18 דאגלאס שטלייף (Douglas Shetliffe)  קובע שיא לאומי חדש לארצו 5. 96. 1 מ'.

 

טקסט תמונה : האתלט הבריטי הרב גוני המפורסם הווארד בייקר (Howard Baker) משתמש בשנים 1920 – 1912 בסגנון מספרת בקפיצה לגובה.

 

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת אנטוורפן 1920. האמריקני ריצ'מונד "דיק" לאנדון (Richmond “Dick” Landon) זוכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 5. 93. 1  מטר תוך שימוש בסגנון מספרת מזרחית משופרת (Eastern cut off).

 

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת אנטוורפן 1920. האתלט השוודי בו אקלונד (Bo Ekelund) נוחת לאחר שעבר גובה של 1.90 מ' כשהוא משתמש בסגנון מספרת מזרחית משופרת . צופה בו מאמנו השוודי – אמריקני ארני היירטברג (Ernie Hjertberg) .

 

טקסט תמונה מימין :  אולימפיאדת אמשטרדאם 1928. הקנדית אתל קאזרווד (Ethel Catherwood) זוכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בהישג של 1.59 מ'.

 

טקסט תמונה משמאל :  שנות ה- 20 של המאה שעברה בקנדה . אתל קאזרווד בראשית הקריירה הספורטיבית שלה מתאמנת בקפיצה לגובה בסגנון מספרת . באולימפיאדת אמשטרדאם 1928 היא קפצה בסגנון מספרת מזרחית משופרת (Eastern cut off) .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת אמשטרדאם 1928 . האתלטית הקנדית אתל גאזרווד היא האלופה האולימפית בקפיצה לגובה 1.59  מ' .

 

טקסט תמונה מימין  :  1932 . הקופצת לגובה האמריקנית ג'ין שילי (Jean Shiley) מתאמנת בסגנון מספרת לקראת אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932 .

טקסט תמונה משמאל :  אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932. האמריקנית ג'ין שילי (Jean Shiley) זוכה במדליית הזהב האולימפית בקפיצה לגובה בהישג של 7. 65. 1  מ'. היא עושה זאת בסגנון המספרת המיושן.

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932. סיום התחרות בקפיצה לגובה לנשים.

משמאל לימין : האלופה האולימפית גין שילי , הזוכה במדליית הכסף בהישג זהה של האלופה 7. 65. 1  מ' (יותר פסילות) , זוהי  מילדרד "בייב" דידריקסון (Mildred “babe” Didriksen) , והזוכה במדליית הארד הקנדית אווה דאואס (Eva Dawes) שניתרה לגובה של 1.60  מ' .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת ברלין 1936 . היהודייה – הונגרייה איבוליה צ'אק (Ibolya Csak) מנצחת וזוכה במדליית הזהב לאחר שחלפה מעל רף שגובהו 1.60  מ' . היא עשתה זאת בסגנון מספרת מזרחית משופרת (Eastern Cut off) . הזוכות במדליות הכסף והארד דורותי אודם (Dorothy Odam) מאנגליה ואלפרידה קאון (Elfriede Kaun) מגרמניה עברו גובה זהה של 1.60 מ'.

משמאל, ניתן להבחין בבימאית הקולנוע הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Rifenstahl) ואחד הצלמים שלה (מתוך צוות של 35 צלמים) המתעדים את המשחקים האולימפיים של ברלין 1936 לסרט הדוקומנטארי המפורסם שלה "אולימפיה". שניהם עוקבים אחרי התחרויות בקפיצה לגובה לנשים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. המנצחת בקפיצה לגובה איבוליה צ'אק מהונגריה. 

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת פאריס 1924 . האתלט האמריקני הרולד אוסבורן (Harold Osborn) , שגובהו האישי 1.78  מ' , זוכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בהישג של שיא אולימפי 1.98  מ' . הרולד אוסבורן הוא ממציא סגנון "גלילת בטן" בקפיצה לגובה בו גוף הקופץ מקביל לרף בעת המעבר מעליו (נקרא באנגלית "Western roll") . הרולד אוסבורן זכה במדליית הזהב גם בקרב 10 . ב- 1933 קבע שיא עולם בקפיצה לגובה 2.03  מ' .

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת פאריס 1924. האתלט האמריקני הארולד אוסבורן הוא האלוף האולימפי בקפיצה לגובה והאלוף האולימפי בקרב 10.

 

 

טקסט תמונה מימין  :  אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932 . האתלט הקנדי דאנקאן מקנאוטון (Duncan McNaughton) מנצח וזוכה במדליית זהב בקפיצה לגובה בהישג של 1.97  מ' . הזוכים במדליות הכסף והארד רוברט וואן אוסדל (Robert Van Osdel) מארה"ב וסימאון טוריביו (Simeon Toribio) מהפיליפינים ניתרו לגובה זהה של 1.97  מ' . הרביעי , האמריקני קורנליוס ג'ונסון (Cornelius Johnson) קבע אף הוא 1.97  מ' .

 

טקסט תמונה משמאל :  המנצח דאנקאן מקמנאוטון (מימין) מחילף ברכות עם סגנו האמריקני רוברט וואן אוסדל .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת ברלין 1936. האתלט האמריקני קורנליוס ג'ונסון (Cornelius Johnson) , גובהו האישי 1.93  מ', זוכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בסגנון 'גלילת צד' (Western roll) בתוצאה של 2.03  מ'. הסגנון הזה יצא כליל מהאופנה בסוף עשור ה- 50 והוחלף בסגנון גלילת הבטן . (OLYMPIAZEITUNG  1936).

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת ברלין 1936. האמריקני דייב אולבריטון (Dave Albriton) , גובהו האישי 1.88  מ', זוכה במדליית הכסף בקפיצה לגובה בהישג של 2.00  מ'. הוא היה בין הבודדים בעת ההיא שהשתמש בסגנון "גלילת בטן". ( IOC).

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת ברלין 1936. שלישייה אמריקנית ניצבת על דוכן המנצחים בקפיצה לגובה.

מימין לשמאל :  דיוויד "דייב" אולבריטון (David “Dave” Albriton) הזוכה במדליית הכסף בהישג של 2.00  מ', קורנליוס ג'ונסון (Cornelius Johnson) הזוכה במדליית הזהב בהישג של 2.03 מ', דלוס ת'ורבר (Delos Thurber) הזוכה במדליית הארד גם כן בהישג של 2.00  מ'.

שני ראשי הוועדה המארגנת של המשחקים משתתפים בטקס . משמאל , ד"ר קארל דים עומד דום ואוחז במגבעת שלו מבלי להצדיע במועל יד . במרכז (מוסתר) ד"ר תיאודור ליוואלד מצדיע במועל יד . איש הוועדה המארגנת השלישי מימין איננו מזוהה .

 

טקסט תמונה  :  17  ביוני 1941 . האתלט האמריקני לסטר סטירס (Lester Steers) קובע בתחרות א"ק בקליפורניה שיא עולם חדש בקפיצה לגובה בסגנון "גלילת צד" (Western roll) , 2.11  מ' . שיא העולם הזה נחשב במשך 12 שנים לפסגת היכולת האנושית עד שבא אמריקני נוסף וולטר דייויס (Walter Davies) וניתר ב- 27  ביוני 1953 לשיא עולם חדש , 2.12  מ' . גם וולטר דייויס קפץ בסגנון "גלילת צד" .

 

טקסט תמונות : אולימפיאדת לונדון 1948 . הקופץ האוסטרלי ג'ון ווינטר בעל הניתור המצוין חולף מעל רף שגובהו 1.98  מ'  וזוכה במדליית הזהב. ג'ון ווינטר משתמש בסגנון המיושן של Eastern cut off (מספרת מזרחית משופרת). למרות היותו מנתר מחונן הוא איננו יכול לקפוץ גבוה יותר והישגו שווה להישגו של הרולד אוסבורן לפני 24 שנים באולימפיאדת פאריס 1924.

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952 . הקופץ לגובה הענק, האמריקני וולטר דייויס, חולף מעל רף הזהה לגובהו האישי 2.04  מ' בסגנון "גלילת צד", וזוכה במדליית הזהב. (YLE).

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת הלסינקי 1952 . דוכן המנצחים בקפיצה לגובה לגברים .

משמאל לימין : האמריקני קן ווייסנר גובהו האישי 1.90  מ' זוכה במדליית כסף –  2.01  מ' , האמריקני וולטר דייויס גובהו האישי 2.04  מ' , זוכה במדליית זהב –  2.04  מ' , הברזילי ז'וליו טלס דה קונסיקאו , גובהו האישי 1.82  מ' , זוכה מדליית ארד –  1.98  מ' . (YLE) .

 

התפתחות שיאי העולם בקפיצה לגובה לגברים והמנצחים האולימפיים .+

אולימפיאדת אתונה 1896           אלרי קלארק – ארה"ב           מספרת         1.81 מ'

אולימפיאדת פאריס 1900           אירווינג באקסטר – ארה"ב     מספרת        1.90 מ'

אולימפיאדת סט. לואיס 1904      סמואל ג'ונס – ארה"ב            מספרת        1.80 מ'

אולימפיאדת לונדון 1908            הארי פורטר – ארה"ב          מספרת        1.90.5 מ'

אולימפיאדת סטוקהולם 1912    אלמה ריצ'ארדס – ארה"ב      מספרת       1.93 מ' 

18.5.1912    פאלו אלטו (ארה"ב)     ג'ורג' הורני – ארה"ב         גלילת בטן     2.00 מ'

2.5.1914     ברקלי (קליפורניה)       אד ביסון – ארה"ב             גלילת צד      2.01 מ'

1.6.1917   פרובו (ארה"ב)           קלינטון לארסן – ארה"ב    גלילת צד           2.02 מ'

אולימפיאדת אנטוורפן 1920        ריצ'מונד לאנדון – ארה"ב       מספרת          1.93 מ'

אולימפיאדת פאריס 1924          הארולד אוסבורן (1.78 מ')– ארה"ב  גלילת צד  1.98 מ'

אולימפיאדת אמשטרדאם 1928   רוברט קינג – ארה"ב             גלילת צד        1.94 מ'

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932     דאנקן מקנאוטון – קנדה        גלילת צד       1.97 מ'

13.5.1933  אורבנה (ארה"ב)     הרולד אוסבורן – ארה"ב       גלילת צד         2.03 מ'

13.5.1933       ניו יורק             וולטר מארטי – ארה"ב         גלילת צד          2.04 מ'

28.4.1934    פאלו אלטו (ארה"ב)    וולטר מארטי – ארה"ב    גלילת צד         2.06 מ'

12.7.1936  ניו יורק                 קורנליוס ג'ונסון – ארה"ב       גלילת צד         2.07 מ'

12.7.1936  ניו יורק             דייב אולבריטון (1.88 מ') – ארה"ב   גלילת צד    2.07 מ'

אולימפיאדת ברלין 1936       קורנליוס ג'ונסון – ארה"ב       גלילת צד            2.03 מ'

6.8.1937  סטוקהולם           מלווין ווקר – ארה"ב             גלילת צד              2.08 מ'

12.8.1937       מאלמו         מל ווקר – ארה"ב                  גלילת צד             2.09 מ'

26.4.1941   פרובו (ארה"ב)   ביל סטיוארט – ארה"ב          גלילת צד            2.09 מ'

26.4.1941       סיאטל        לסטר סטירס (1.87 מ') – ארה"ב    גלילת צד        2.10 מ'

24.5.1941       לוס אנג'לס   לסטר סטירס – ארה"ב           גלילת צד            2.10,5 מ'

17.6.1941       לוס אנג'לס   לסטר סטירס – ארה"ב           גלילת צד            2.11 מ'

אולימפיאדת לונדון 1948      ג'ון ווינטר – אוסטרליה           מספרת               1.98 מ'

27.6.1953   דייטון (ארה"ב) וולטר דייויס (2.04 מ') ארה"ב  גלילת צד           2.12 מ'

וולטר דייויס היה שיאן העולם האחרון שהשתמש בסגנון "גלילת צד". הקופצים המצטיינים בעולם נטשו אותו. האמריקני צ'ארלס דומאס שִכְלֵל את סגנון "גלילת הבטן" ונטל את שיא העולם מוולטר דייויס.

29.6.1956        לוס אנג'לס           צ'ארלס דומאס (1.85 מ')– ארה"ב  גלילת בטן   2.15 מ'

אולימפיאדת מלבורן 1956              צ'ארלס דומאס – ארה"ב           גלילת בטן       2.12 מ'

13.7.1957        לנינגרד               יורי סטפאנוב (1.85 מ') – ברה"מ  גלילת בטן     2.16 מ'

30.4.1960        פילדלפיה                 ג'ון תומאס (1.96 מ')– ארה"ב   גלילת בטן   2.17 מ'

21.5.1960       קיימברידג' (מסצ'וסטס)    ג'ון תומאס – ארה"ב          גלילת בטן    2.17 מ'

24.6.1960       בייקרספילד (ארה"ב)      ג'ון תומאס – ארה"ב           גלילת בטן    2.18 מ'

1.7.1960         פאלו אלטו (ארה"ב)       ג'ון תומאס – ארה"ב           גלילת בטן   195. 2 מ'

1.7.1960         פאלו אלטו (ארה"ב)    ג'ון תומאס – ארה"ב              גלילת בטן    2.22 מ'

אולימפיאדת רומא 1960  רוברט שאבאלקאדזה (1.84 מ') – ברה"מ   גלילת בטן   2.16 מ'  [5]

18.6.1961        מוסקבה             וואלרי ברומל (1.85 מ')– ברה"מ  גלילת בטן   2.23 מ'

16.7.1961        מוסקבה             וואלרי ברומל – ברה"מ              גלילת בטן    2.24 מ'

31.8.1961        סופיה                וואלרי ברומל – ברה"מ       גלילת בטן           2.25 מ'

22.7.1962   פאלו אלטו (ארה"ב)  וואלרי ברומל – ברה"מ       גלילת בטן          2.26 מ'

29.9.1962       מוסקבה              וואלרי ברומל – ברה"מ      גלילת בטן          2.27 מ'

21.7.1963       מוסקבה              וואלרי ברומל – ברה"מ      גלילת בטן          2.28 מ'  [6]

אולימפיאדת טוקיו 1964              וואלרי ברומל – ברה"מ      גלילת בטן          2.18 מ'  [7]

אולימפיאדת מכסיקו 1968           דיק פוסברי – ארה"ב        פוסברי              2.24 מ'

8.11.1970   צ'אנגשה (סין)          ני צ'יקין – סין                  גלילת בטן          2.29 מ'

3.7.1971  ברקלי (קליפורניה)  פאט מאצדורף – ארה"ב       גלילת בטן          2.29 מ'

אולימפיאדת מינכן 1972         יורי טאמאק – ברה"מ             פוסברי             2.23 מ'

11.7.1973        מינכן           דווייט סטונס – ארה"ב             פוסברי             2.30 מ'

5.6.1976         פילדלפיה     דווייט סטונס – ארה"ב             פוסברי             2.31 מ'

אולימפיאדת מונטריאול 1976  יאצק וושולה – פולין               פוסברי             2.25 מ'

4.8.1976      פילדלפיה         דווייט סטונס – ארה"ב            פוסברי             2.32 מ'

2.6.1977   ריצ'מונד (ארה"ב)  וולדימיר יאשצ'נקו – ברה"מ   גלילת בטן        2.33 מ'

16.6.1977  טביליסי (ברה"מ) וולדימיר יאשצ'נקו – ברה"מ    גלילת בטן       2.34 מ'

הערה שלי : וולאדימיר יאשצ'נקו היה שיאן העולם האחרון בקפיצה לגובה שהשתמש בסגנון "גלילת הבטן".

25.5.1980  אברשטאדט (גרמניה)  יאצק וושולה – פולין       פוסברי                        2.35 מ'

26.5.1980  ראהלינגן (גרמניה)     דיטמאר מוגנבורג (1.97 מ') – גרמניה  פוסברי     2.35 מ'

אולימפיאדת מוסקבה 1980          גרד ווסיג (1.96 מ') –    מזרח גרמניה  פוסברי     2.36 מ'

11.6.1983        בייג'ינג                   זו ג'יאנהו – סין                       פוסברי         2.37 מ'

22.9.1983        שנחאי                    זו ג'יאנהו – סין                      פוסברי          2.38 מ'

10.6.1984       אברשטאדט (גרמניה)       זו ג'יאנהו – סין               פוסברי          2.39 מ'

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984            דיטמאר מוגנבורג – גרמניה   פוסברי         2.35 מ'

11.8.1985      דונייצק (ברה"מ)         רודולף פובארניצין – ברה"מ   פוסברי          2.40 מ'

4.9.1985        קובה (יפן)                  איגור פאלקין – ברה"מ         פוסברי           2.41 מ'

30.6.1987      סטוקהולם               פאטריק סיוברג – שוודיה        פוסברי            2.42 מ'

8.9.1988       סלמנקה (ספרד)            חוויר סוטומאיור – קובה     פוסברי            2.43 מ'

אולימפיאדת סיאול 1988                 גנאדי אדביינקו – ברה"מ        פוסברי           2.38 מ'

29.7.1989     סן חואן (פורטו ריקו)   חוויר סוטומאיור – קובה        פוסברי            2.44 מ'

27.7.1993     סלמנקה (ספרד)       חוויר סוטומאיור – קובה        פוסברי              2.45 מ'  [8]

אולימפיאדת ברצלונה 1992             חוויר סוטומאיור – קובה        פוסברי            2.34 מ'  [9]

אולימפיאדת אטלנטה 1996              צ'ארלס אוסטין – ארה"ב     פוסברי             2.39 מ'

אולימפיאדת סידני 2000                  סרגיי קליוגין – רוסיה          פוסברי             2.35 מ'

אולימפיאדת אתונה 2004             סטפאן הולם (1.81 מ') – שוודיה  פוסברי        2.36 מ'

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. הקופץ לגובה האמריקני צ'ארלס דומאס (Charles Dumas) היה מבין הקופצים הראשונים ששִכְלֵל את סגנון גלילת הבטן וביצע אותו בצורה אלגנטית . במלבורן 1956 קבע שיא אולימפי בקפיצה לגובה 2.12  מ' וזוכה במדליית הזהב . שיאו העולמי היה באותה העת 2.15 מ'.

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. האמריקנית מילדרד מקדניאל (Mildred McDaniel) שוברת את שיא העולם של  הרומנייה יולאנדה באלאש העומד על  1.75 מ', וזוכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה. מילדרד מקדניאל משתמשת בסגנון "גלילת בטן" ומנתרת לגובה של 1.76 מ'. היא מקדימה שש קופצות שניתרו כל אחת לגובה זהה של 1.67 מ'.

 

טקסט תמונה מימין :  זהו הקופץ לגובה הסובייטי וואלרי ברומל (Valeri Brumel) בשעה שהוא משתמש בסגנון "גלילת בטן" ונוטל את מדליית הזהב בקפיצה לגובה באולימפיאדת טוקיו 1964. גובהו האישי של וואלרי ברומל 1.85 מ'. הוא חלף מעל רף שגובהו 2.18  מ' והקדים את הקופץ השחור האמריקני ג'ון תומאס פנומן בפני עצמו (גובהו האישי 1.95 מ') שחלף מעל גובה זהה של 2.18  מ' אך צבר יותר פסילות במהלך התחרות . וואלרי ברומל החזיק בשיא העולם בקפיצה לגובה בעת ההיא 2.29 מ'. לרבים נראה אז הישגו זה כקצה גבול יכולתו של האדם. הוא חלף מעל רף שהיה גבוה ב- 44  ס"מ מגובהו האישי ונחשב לאחד המנתרים הטובים ביותר בהיסטוריה של הקפיצה לגובה .

הקופץ לגובה האמריקני דיק פוסברי (Dick Fosbury) שינה את מהות ו-אופי סגנון הקפיצה וכללי המשחק באולימפיאדת מכסיקו 1968. (IOC + NHK).

טקסט תמונה משמאל :  וואלרי ברומל בעל הניתור המדהים מלווה בקואורדינציה נפלאה, נוגע בכף רגלו בטבעת הסל.

 

 

טקסט תמונה  :  1963. וואלרי ברומל קובע שיא עולם חדש 2.23 מ' .

 

 

טקסט תמונה  :  1963. וואלרי ברומל חולף בסגנון גלילת בטן מעל רף שגובהו 2.28 מ', וקובע שוב שיא עולם חדש. ב- 1965 נפצע בתאונת אופנוע והקריירה המזהירה שלו נקטעה בבת אחת.

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת רומא 1960. סגנון מרהיב ויעיל בגלילת בטן מציג הקופץ לגובה האמריקני ג'ון תומאס (גובהו האישי 1.95 מ'). ג'ון תומאס שיאן העולם בעת ההיא זכה במדליית הארד לאחר שעבר רף שגובהו 2.14  מ'. במדליית הזהב זכה הקופץ הסובייטי מגרוזיה רוברט שבאלקאדזה (גובהו האישי 1.84  מ') שניתר לגובה 2.16  מ'. במדליית הכסף זכה הקופץ הסובייטי -אוקראיני וואלרי ברומל שחלף מעל רף בגובה זהה של המנצח.

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת רומא 1960. ביצוע מרהיב של הקופץ הסובייטי וואלרי ברומל (גובהו האישי 1.85  מ') בעת ריחוף מעל הרף בסגנון גלילת הבטן . הוא מצליח בגלל ניתור אדיר וקואורדינציה נפלאה להוריד את מרכז הכובד של גופו נמוך ככל האפשר ולסלק בכִישרון רב את אבריו משני צִדֵי הרָף .טכניקה יפהפייה המציגה את קצה גבול יכולתו של האדם בסגנון הקפיצה הזה. וואלרי ברומל קפץ 43  ס"מ מעל גובהו האישי .

 

 

טקסט תמונה : הישגים פנטסטיים של ג'ון תומאס , וואלרי ברומל , ורוברט שאבאלקאדזה בהתחשב בסגנון הישן המוגבל של 'גלילת בטן' בהשוואה לסגנון 'פוסברי' . שיא העולם הפנומנאלי של וואלרי ברומל ב- 1963 עמד על 2.28  מ'  [10]

 

הקופץ הגְרוּזִינִי – סובייטי רוֹבֶּרְט שָאבַאלְקָאדְזֶה (Robert Shavlakadze) , גובה אישי 1.84 מ' , זכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה באולימפיאדת רומא 1960 בהישג של 2.16 מ' . וָואלֶרִי בְּרוּמֶל (Valery Brumel) זכה במדליית הכסף בתוצאה זהה של 2.16 מ' . ג'וֹן תּוֹמַאס (John Thomas) זכה במדליית הארד לאחר שחלף מעל רָף שגובהו 2.14 מ' . כל השלושה השתמשו בסגנון קפיצה זהה הקרוי "גְלִילָת בֶּטֶן" .

באולימפיאדת טוקיו 1964 זכה וַואלֶרִי בְּרוּמֶל במדליית הזהב עם הישג של 2.18 מ' . ג'וֹן תּוֹמַאס זכה במדליית הכסף בתוצאה זהה של 2.18 מ' . במדליית הארד זכה האמריקני ג'וֹן רָאמְבּוֹ (John Rambo) בתוצאה של 2.16 מ' . רוֹבֶּרְט שָאבַאלְקָאדְזֶה דורג חמישי עם תוצאה של 2.14 מ' . כולם השּתמשו בסגנון קפיצה זהה הקרוי "גְלִילָת בֶּטֶן" . זה היה הסגנון המקובל והיעיל ביותר בימים ההם . הסגנון הקודם "גְלִילָת צַד" יצא זה מכבר מהאופנה .

 

באולימפיאדת מכסיקו 1968 נרשמה הופעתו המזהירה , המקורית , והבלתי נשכחת של הקופץ לגובה האמריקני דיק פוסברי . דיק פוסברי (גובהו האישי 1.96 מ' ) שינה לחלוטין ומקצה לקצה את הגיון הסגנון בקפיצה לגובה . גלילת הבטן והמעבר עם הפנים מעל הרף לניתור עם הגב אל הרף . סגנון הקפיצה הזה שבתחילה נראה מוזר ונקרא על שם ממציאו סגנון "פוֹסְבֶּרִי" הפך בתוך שנים ספורות לנחלת הכלל . סגנון "גְלִילָת הַבֶּטֶן" נשכח כלא היה . דִיק פוֹסְבּרֶיִ זכה במדליית הזהב במכסיקו 1968 בהישג של 2.24 מ' .

 

 

טקסט תמונה :  שנת 1968. הקופץ לגובה האמריקני דיק פוסברי (גובהו האישי 1.96 מ') חולף בסִגנונו המיוחד והחדשני "דרך הגב" באולימפיאדת מכסיקו 1968 מעל רף שגובהו 2.24  מ' וזוכה במדליית הזהב. כל הקופצים בעולם ללא יוצא מהכלל אימצו מייד את 'סגנון פוסברי' אל גופם מפני שהיה יעיל יותר מסגנון גלילת הבטן . (TELEMEXICO  ו-  IOC).

 

הסגנון הווירטואוזי של דיק פוסברי התחבב חיש מהרה על מרבית הקופצים והקופצות . סגנון "גלילת הבטן" נשכח. ב- שנת 1977 ניתר הקופץ לגובה הסובייטי – רוסי וולדימיר יאשצ'נקו בסגנון "גלילת בטן" לשיא עולם חדש של 2.34 מ' . אבל זאת הייתה שירת הברבור . כל המנצחים והמנצחות האולימפיים מאז אולימפיאדת מינכן 1972 (למעט המזרח גרמנייה רוזמארי אקרמן הזוכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה באולימפיאדת מונטריאול 1976) משתמשים ללא יוצא מן הכלל בסגנון "פוסברי" .

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מכסיקו 1968. האתלטית הצ'כוסלובקית מילנה ראצ'קובה מכניעה בסגנון גלילת בטן רף בגובה של 1.82 מ' וזוכה במדליית הזהב.

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. הקופצת המזרח גרמנייה רוזמארי אקרמן קובעת שיא אולימפי 1.93  מ' וזוכה במדליית הזהב. היא עשתה זאת בסגנון "גלילת בטן".

את האינפורמציה המפורטת הזאת שידרנו בתוכנית "מהר יותר , גבוה יותר , חזק יותר" . פנומנים כמו וואלרי ברומל והקופצת לגובה הרומנייה יולנדה באלאש פעמיים אלופה אולימפית ברומא 1960 וטוקיו 1964 , מי שהשתמשה בכלל בסגנון המספרת המזרחית המשופרת (Eastern cut off) שהיה מיושן מאוד , הפכו להיות היסטוריה . סגנון הקפיצה ה- Fosbury flop” “ שייסד דיק פוסברי חִלְחֵל לכל תחרות ובכל מקום .

טקסט תמונה :  הקופצת לגובה הרומנייה יולאנדה באלאש (Iolanda Balas) (קומתה האישית 1.86 מ') זכתה בשתי מדליות זהב באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964 , בשיאים אולימפיים 1.85 מ'  ו- 1.90 מ'. היא הייתה פנומנאלית שהשתמשה בסגנון המספרת המזרחית המשופרת (Eastern cut off)  שהיה מיושן מאוד , ואף על פי כן הייתה שיאנית עולם ואלופה אולימפית. היא אפילו לא השתמשה בסגנון גלילת הבטן.

 

טקסט תמונה : הקופצת לגובה הרומנייה יולנדה באלאש היא אלופת אולימפיאדות רומא 1960 (1.85  מ')  וטוקיו 1964 (1.90  מ') . היא השתמשה בסגנון המספרת המזרחית המשופרת (Eastern cut off), שכבר ב- 1960 נחשב למיושן.

 

טקסט תמונה :  1978. הקופץ לגובה הסובייטי – רוסי וולאדימיר יאשצ'נקו (גובהו האישי 1.91  מ') קובע שיא עולם 2.34  מ' בסגנון "גלילת בטן". זאת הייתה שירת הברבור של הסגנון הישן.

 

מקצוע הקפיצה לגובה באולימפיאדת מינכן 1972 הפך בפעם האחרונה לאתר התמודדות בין סגנון גלילת הבטן לבין סגנון "פוסברי", איזה סגנון הוא יעיל יותר. בתחרות הקפיצה לגובה לנשים ניתרה הגרמנייה אולריקה מייפארת בת ה- 16 בסגנון "פוסברי" לגובה של 1.92 מ' , וזכתה במדליית הזהב . שתי מתחרותיה העיקריות יורדנקה בלאגוייבה (Yordanka Blagoyeva) מבולגריה ושיאנית העולם האוסטרית אילונה גוזנבאואר (Ilona Gusenbauer) , 1.92 מ', קפצו בסגנון גלילת הבטן לגובה זה של 1.88 מ' , וזכו במדליות הכסף והארד. הקופצת האיטלקיה שרה סימאוני (Sarah Simeoni) שדורגה במקום השישי במינכן 72', ולאחר מכן זכתה במדליית הכסף עם הישג של 1.91 מ' באולימפיאדת מונטריאול 76' (אחרי רוזמארי אקרמן), ובמדליית הזהב 1.97 מ' באולימפיאדת מוסקבה 80' – אימצה אף היא את סגנון "פוסברי".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הקופצת לגובה הגרמנייה אולריקה מייפארת (Ulrike Meyfarth) בת ה- 16 משווה את שיא עולם 1.92 מ' שמחזיקה בו הקופצת לגובה האוסטרית אילונה גוזנבאואר, וזוכה במדליית הזהב. היא הייתה הספורטאית הצעירה ביותר שזכתה אי פעם במדליית זהב אולימפית בקפיצה לגובה ועשתה זאת בסגנון "פוסברי".

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972. אולריקה מייפארת בדרך לתהילת עולם.

 

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972 . אולריקה מייפארת בת ה- 16 משווה את שיא העולם בקפיצה לגובה 1.92  מ' של האוסטרית אילונה גוזנבאואר, כשהיא משתמשת בסגנון "פוסברי" .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972. אולריקה מייפארת בת ה- 16 היא אלופה אולימפית ושיאנית עולם.

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת מינכן 1972 . הקופצת האוסטרית אילונה גוזנבאואר משתמשת בסגנון "גלילת הבטן" , חולפת מעל רף שגובהו 1.88  מ' , וזוכה במדליית הארד.

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת מינכן 1972 . אילונה גוזנבאואר , 1.88  מ' , מייצגת למופת את סגנון "גלילת הבטן" .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת מינכן 1972 . הקופצת הבולגרייה יורדנקה בלאגוייבה חולפת מעל רף בגובה של 1.88  מ' וזוכה במדליית הכסף .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מוסקבה 1980 . האיטלקייה שרה סימאוני מנתרת לגובה 1.97  מ' בסגנון "פוסברי" וזוכה במדליית הזהב .

אולריקה מייפארת נכשלה באולימפיאדת מונטריאול 1976. היא לא השתתפה באולימפיאדת מוסקבה 1980 בשל החרם . בהיותה בת 28 שבה לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 וזכתה במדליית הזהב בתוספת שיא אולימפי, 2.02 מ'. עכשיו הייתה הקופצת לגובה המבוגרת ביותר שזכתה במדליית זהב במקצוע הזה.

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 80 . אולריקה מייפארת שולטת בתחרויות הקפיצה לגובה .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 . אולריקה מייפארת זוכה במדליית הזהב בהישג של 2.02  מ' . הזוכה במדליית הכסף 2.00  מ' הייתה האיטלקייה שרה סימאוני (אולימפיאדה רביעית רצופה שלה) שהשתמשה אף היא בסגנון "פוסברי" .

 

טקסט תמונה :  1993. זהו שיאן העולם בקפיצה לגובה הקובני חווייר סוטומאיור המתנשא לגובה 1.96  מ' (Javier Sotomayor) שקבע ב- 27 ביולי 1993 בעיר סלמנקה בספרד את שיאו העולמי הפנטסטי 2.45  מ' . איש איננו מתקרב מאז להישג הנפלא המצוי סמוך מאוד לקצה גבול יכולתו של האדם בענף הספורט הזה . (IOC  ו- IAAF ) .

 

טקסט תמונה : 30 באוגוסט 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. הקופצת לגובה הבולגריה סטפקה קוסטדינובה (Stefka Kostadinova) בת ה- 19 קבעה שיא עולם בקפיצה לגובה (בסגנון פוסברי) לנשים 2.09  מ' . היא מעולם לא הצליחה לשחזר את הישגה שמהווה לפי שעה את פסגת היכולת האנושית של הנשים במקצוע הקונקרטי הזה. שום אתלטית אחרת איננה מתקרבת בעת כתיבת הספר לשיא העולם הזה. (IAAF  ו- RAI) .

 

באולימפיאדת סיאול 1988 הסתפקה סטפקה קוסטדינובה במדליית הכסף בהישג של 2.01 מ'. המנצחת הייתה האמריקנית לואיז ריטר (Louise Ritter) שחלפה מעל רָף בגובה 2.03  מ'. באולימפיאדת ברצלונה 1992 דורגה סטפקה קוסטדינובה במקום הרביעי בתוצאה של 1.94  מ' . ב- 1995 הפכה לאם ובהיותה בת 31 שבה לאולימפיאדת אטלנטה 1996 וזכתה במדליית הזהב בתוצאה של 2.05 מ'. האתלטית הבולגרייה הייתה גם שחקנית כדורעף מצטיינת בנבחרת הלאומית של ארצה. סטפקה קוסטדינובה הציבה שיא עולם בקפיצה לגובה הנמצא סמוך מאוד לקצה גבול יכולתן של הנשים במקצוע הספורט הזה.

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת אטלנטה 1996 . הקופצת לגובה הבולגרייה סטפקה קוסטדינובה בת 31 זוכה במדליית הזהב בתוצאה של 2.05  מ' . היא תמיד השתמשה בסגנון "פוסברי" .

 

 

התפתחות שיאי העולם בקפיצה לגובה ל-נשים ו-הזוכות האולימפיות במקצוע זה :

20.5.1922      סימסבורי (ארה"ב)         ננסי ווריס – ארה"ב           מספרת              1.46 מ'

26.5.1923      לאוניה (ארה"ב)            אליזבת' סטין – ארה"ב      מספרת              1.485 מ'

6.8.1923        ברנטווד (אנגליה)  סופי אליוט-לין – אנגליה              מספרת            1.485 מ'

11.7.1925      לונדון                     פיליס גרין – אנגליה              מספרת               1.524 מ'

2.8.1926        לונדון                     פיליס גרין – אנגליה             מספרת               1.552 מ'

2.9.1926      רגינה (קנדה)        את'ל קאת'רווד – קנדה                 מספרת           1.58 מ'

3.7.1928        בריסל                     לין גיסולף – הולנד                      מספרת       1.58 מ'

אולימפיאדת אמשטרדאם 1928          את'ל קאת'רווד – קנדה       מספרת             1.595 מ'

18.8.1929      מאסטריכט                לין גיסולף – הולנד             מספרת             1.605 מ'

12.6.1932      אמשטרדאם               לין גיסולף – הולנד            מספרת             1.62 מ'

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932           ג'ין שילי – ארה"ב               מספרת            1.65 מ'

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932           בייב דידריקסון – ארה"ב     גלילת צד          1.65 מ'

אולימפיאדת ברלין 1936                  איבוליה צ'אק                    מספרת          1.60 מ'  [11]

29.5.1939      ברנטווד (אנגליה)          דורות'י אודם – אנגליה    מספרת          1.66 מ'

29.3.1941   סטלנבוש (דרום אפריקה) אסת'ר וואן הירדן-דרום אפריקה  מספרת  1.66 מ'

27.7.1941      לוגאנו (שוויץ)              איזביל פפנינג – שוויץ               מספרת  1.66 מ'

30.5.1943      אמשטרדאם              פאני בלנקרס-קואן – הולנד         מספרת  1.71 מ'

אולימפיאדת לונדון 1948                  אליס קוצ'מאן – ארה"ב              מספרת   1.68 מ'

7.7.1951        לונדון                     שילה לרוויל – אנגליה                 מספרת   1.72 מ'

אולימפיאדת הלסינקי 1952            אסתר בראנד – דרום אפריקה       מספרת  1.67 מ'

22.5.1954      קייב                  אלכסנדרה צ'ודינה – ברה"מ            מספרת 1.73 מ'

5.5.1956      בלפאסט               ת'למה הופקינס – אנגליה             מספרת  1.74 מ'

11.7.1956       בוקרשט  יולאנדה באלאש (1.86 מ')– רומניה  מספרת משופרת   1.75 מ'

אולימפיאדת מלבורן 1956    מילדרד מקדניאל – ארה"ב         גלילת בטן            1.76 מ'

13.10.1957     בוקרשט  יולאנדה באלאש – רומניה        מספרת משופרת        1.76 מ'

17.11.1957   בייג'ינג       זנג פנגרונג – סין                 מספרת משופרת          1.77 מ'

7.6.1958     בוקרשט       יולנדה באלאש – רומניה      מספרת משופרת           1.78 מ'

22.6.1958  קלוז' נאפוקה (רומניה) יולנדה באלאש – רומניה מספרת משופרת 1.80 מ'

31.7.1958  פויאנה בראשוב (רומניה)   יולנדה באלאש – רומניה מספרת משופרת  1.81 מ'

4.10.1958    בוקרשט           יולנדה באלאש – רומניה     מספרת משופרת        1.82 מ'

18.10.1958   בוקרשט          יולנדה באלאש – רומניה     מספרת משופרת        1.83 מ'

21.9.1959    בוקרשט          יולנדה באלאש – רומניה      מספרת משופרת       1.84 מ'

6.6.1960     בוקרשט         יולנדה באלאש – רומניה       מספרת משופרת        1.85 מ'

10.7.1960  בוקרשט          יולנדה באלאש – רומניה       מספרת משופרת        1.86 מ'

אולימפיאדת רומא 1960      יולנדה באלאש – רומניה       מספרת משופרת        1.85 מ'

15.4.1961   בוקרשט         יולנדה באלאש – רומניה      מספרת משופרת        1.87 מ'

18.6.1961   ווארשה          יולנדה באלאש – רומניה     מספרת משופרת        1.88 מ'

8.7.1961    בודפשט         יולנדה באלאש – רומניה      מספרת משופרת        1.90 מ'

16.7.1961  סופיה            יולנדה באלאש – רומניה    מספרת משופרת         1.91 מ'

אולימפיאדת טוקיו 1964    יולנדה באלאש – רומניה   מספרת משופרת          1.90 מ'

אולימפיאדת מכסיקו 1968  מילנה רצ'קובה – צ'כוסלובקיה  גלילת בטן           1.82 מ'

4.9.1971        ווינה    אילונה גוזנבאואר – אוסטריה   גלילת בטן                 1.92 מ'

אולימפיאדת מינכן 1972    אולריקה מייפארת – גרמניה    פוסברי                1.92 מ'

24.9.1972      זאגרב     יורדנקה בלאגוייבה – בולגריה     גלילת בטן          1.94 מ'

24.8.1974     ברלין      רוזמארי וויטצ'אס – מזרח גרמניה  גלילת בטן         1.94 מ'

8.9.1974     רומא       רוזמארי אקרמן – מזרח גרמניה    גלילת בטן          1.95 מ'

8.5.1976    דרזדן      רוזמארי אקרמן – מזרח גרמניה     גלילת בטן         1.96 מ'

אולימפיאדת מונטריאול 1976 רוזמארי אקרמן – מזרח גרמניה  גלילת בטן  1.93 מ'

3.7.1977    דרזדן     רוזמארי אקרמן – מזרח גרמניה     גלילת בטן         1.96 מ'

14.8.1977  הלסינקי  רוזמארי אקרמן – מזרח גרמניה   גלילת בטן          1.97 מ'

26.8.1977   ברלין רוזמארי אקרמן – מזרח גרמניה     גלילת בטן            1.97 מ'

 

26.8.1977   ברלין   רוזמארי אקרמן – מזרח גרמניה   גלילת בטן            2.00 מ'

4.8.1977   ברשה (איטליה)  שרה סימאוני – איטליה    פוסברי               2.01 מ'

31.8.1978      פראג      שרה סימאוני – איטליה         פוסברי               2.01 מ'

אולימפיאדת מוסקבה 1980  שרה סימאוני – איטליה    פוסברי               1.97 מ'

8.9.1982        אתונה    אולריקה מייפארת – גרמניה  פוסברי               2.02 מ'

21.8.1983      לונדון     אולריקה מייפארת – גרמניה  פוסברי               2.03 מ'

21.8.1983      לונדון     תמרה ביקובה – ברה"מ       פוסברי               2.03 מ'

25.8.1983   פיזה (איטליה)  תמרה ביקובה – ברה"מ  פוסברי             2.04 מ'

22.6.1984  קייב   תמרה ביקובה – ברה"מ               פוסברי              2.05 מ'

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 אולריקה מייפארת – גרמניה פוסברי       2.02 מ'

20.7.1984    ברלין     לודמילה אנדונובה                פוסברי              2.07 מ'

25.5.1986      סופיה  סטפקה קוסטדינובה             פוסברי              2.07 מ'

31.5.1986      סופיה  סטפקה קוסטדינובה             פוסברי              2.08 מ'

30.8.1987      רומא    סטפקה קוסטדינובה           פוסברי             2.09 מ'  [12]

אולימפיאדת סיאול 1988  לואיז ריטר – ארה"ב       פוסברי              2.03 מ'

אולימפיאדת ברצלונה 1992 הייקה הנקל – גרמניה  פוסברי             2.02 מ'

אולימפיאדת אטלנטה 1996 סטפקה קוסטדינובה – בולגריה  פוסברי 2.05 מ'

אולימפיאדת סידני 2000  יילנה יילסינה – רוסיה     פוסברי              2.01 מ'

אולימפיאדת אתונה 2004  יילנה סליזארנקו – רוסיה פוסברי            2.06 מ'

 

אלכס גלעדי, אמרתי והוספתי, כלהלן : "בוא ניקח לדוגמא את הקפיצה לרוחק. המרחק שקופץ האתלט הוא השָקוּל ותוצאת סיכום של שני ווקטורים הפועלים עליו בו זמנית , מהירות הריצה וכוח הניתור . יש חשיבות רבה לזווית הניתור . לאחר שהרגל דוחפת את מרכז הכובד של הגוף בכיוון מסוים ינוע מרכז הכובד באוויר במסלול ידוע מראש . אי אפשר יהיה לשנות את המסלול הזה ללא התערבות גורם מבחוץ . בעת הניתור מקבל הגוף תנועה סיבובית לפנים ושואף להשתטח על החול . בדומה לילד רץ שמבצעים בו תעלול , שמים לו רגל , והוא משתטח על הרצפה . כדי  למנוע את התנועה הסיבובית הזאת בה הראש והגוף מקדימים את  הרגליים, על הקופץ לבצע לאחר הניתור תנועה אנטי – רוטציונית בכתפיו (משיכת הכתפיים לאחור) המעכבת את מסע החלק העליון של הגוף ומאפשרת לו להעביר בצורה נאותה את הרגליים לנחיתה רחוקה ככל האפשר . לתנועה האנטי סיבובית הזאת קוראים , 'סגנון' . ההישג בקפיצה לרוחק נקבע ע"י שלושה גורמים מרכזיים , מהירות הריצה , זווית וכוח הניתור הדוחף את מרכז הכובד לפנים , והקואורדינציה של הסגנון . ברור שצריך גם ללמוד כיצד להגיע לקרש הקפיצה (רוחבו 20  ס"מ) בשיא מהירות ההרצה ו-עם רגל הניתור החזקה" .

טקסט תמונה  :  חיבור שני כוחות  N  ו- E  יוצר את השקול (  R  ) . אותה התופעה מתרחשת בקפיצה לרוחק  [13]  .

הראיתי לו את תמונת הנחיתה המפורסמת של גֶ'סיִ אוֹאֶנְס (Jesse Owens) בבור החוֹל בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936 . גֶ'סִי אוֹאֶנְס ניצח בתחרות וזכה במדליית הזהב כשקבע 8.06  מטרים אך היה גלום בו פוטנציאל לקפוץ רחוק יותר . ניתוח מתמטי – פיסיקאלי של הקפיצות לרוחק של אתלט העַל האמריקני השחור גֶ'סֶי אוֹאֶנְס באַן אָרְבּוֹר במישיגן בשנת 1935 שם קבע את שיא העולם שלו 8.13  מ' (החזיק מעמד 26 שנה), וקפיצת הזהב באולימפיאדת ברלין 1936 8.06 מ', מוכיח בבירור כי הסגנון שלו היה מיושן , לא מושלם , ולא יָעִיל דיו . הוא היה אתלט ואָצָן מחונן בעל נתונים מזהירים אך באופן פרדוקסאלי בעל קואורדינציה מוגבלת בסגנון הקפיצה לרוחק .  אילו היה מתאמן יותר זמן על שיכלול תנועותיו המרכיבות את הסגנון שלוֹ היה לבטח מרחיק בשנות ה- 30 של המאה שעברה אל מעבר ל- 8.50 מ' . גֶ'סִי אוֹאֶנְס היה עילוי . ווירטואוז .

בימאית הקולנוע הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהל (Leni Riefenstahl) שסיקרה וצילמה את תחרויות אולימפיאדת ברלין 1936 הבחינה בעליונותו והתעקשה על תיעודו הנרחב בסרט שלה . גֶ'סִי אוֹאֶנְס הוא הספורטאי המצולם ביותר בסרטה הדוקומנטארי  "OLYMPIA" בן ארבע השעות . 35 צלמים ועוזריהם בצוות ההפקה הגדול של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהל החזיקו בידיהם מצלמות פילם 35 מ"מ בעלות עדשות שונות וירו כמות חסרת תקדים של 500000 (חצי מיליון) מטר פילם במשך 16 ימי המשחקים האולימפיים של ברלין 1936 , בתאריכים שבין 1 באוגוסט 1936 (טקס הפתיחה) לבין 16 באוגוסט 1936 (טקס הנעילה) . ג'סי אואנס זכה בארבע מדליות זהב ובתהילת עולם בתחרויות הא"ק : בשתי הריצות הקצרות 100 מ' ו- 200 מ' , קפיצה לרוחק , ובמרוץ השליחים 4 x 100 מ' (יחד עם עמיתיו רלף מטקלף , פוי דרייפר , ופרנק ווייקוף) .

ג'סי אואנס כוסה מכל זווית . ראיתי את סרטה של לני ריפנשטאהל פעמיים . צילום ותיעוד הקפיצה לרוחק מעיד על הפוטנציאל העצום שהיה גלום באָצָן הצעיר בן 23 [14]  אך הוא לא מוּצָא דָיוֹ.

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת ברלין 1936 . ג'סי אואנס עומד ליישר את רגל ימין שלו ולהצמיד אותה לרגל שמאל בטרם הנחיתה .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת ברלין 1936 . ג'סי אואנס הצמיד את רגליו . החל שלב הנחיתה אך היא איננה מושלמת ולא מכסימאלית .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת ברלין 1936 . ג'סי אואנס קובע תוצאה של 8.06  מטרים בתחרות הגמר בקפיצה לרוחק . צילום הנחיתה בבור החול מראה כי היה לו פוטנציאל לקפוץ יותר מ- 8.50  מ' אילו ביצע את סגנון הקפיצה שלוֹ ביעילות יתר . (OLYMPIAZEITUNG 1936) .

 

 

 

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת ברלין 1936 . גמר הקפיצה לרוחק . הזוכה במדליית הכסף הגרמני קארל לודוויג "לוץ" לונג (Carl Ludwig “Luz” Long) פיגר ב- 19  ס"מ  אחרי ג'סי אואנס ניתר למרחק של 7.87  מ' . הוא היה אצן פחות טוב מג'סי אואנס ומהירות ריצתו לקרש הניתור הייתה פחותה , אך חיפה על חסרונו זה בניתור טוב וסגנון "מִיתּוּח" מהוקצע .

 

ראה שני הספרים "למילים יש וויזואליה משלהן"  ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם" כרכים א' ו- ב' .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת ברלין 1936 . גמר הקפיצה לרוחק . הקופץ היפני נאוטו טאז'ימה זוכה במדליית הארד בהישג של 7.74  מ'  .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת ברלין 1936. גמר הקפיצה לרוחק. נאוטו טאז'ימה ממתין לתורו. 

 

ג'סי אואנס היה אצן טוב יותר מקופץ. הוא היה כה מוכשר וקליל בריצותיו עד שמשך אליו את מלוא תשומת ליבה של בימאית הקולנוע לני ריפנשטאהל שתיעדה את אירועי המשחקים האולימפיים של ברלין 1936 לסרטה הדוקומנטארי "OLYMPIA" .

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. לני ריפנשטאהל (מימין) בוחנת עם אנשיה את ה- "פריים" של אחת מ- 35  המצלמות שעמדו לרשותה. הבימאית הדגולה התערבה בכל פרט בהפקה המורכבת .(1936 OLYMPIAZEITUNG).

 

טקסט תמונה :  שליחת רגליים טובה לקראת הנחיתה בקפיצה לרוחק של האתלטית הגרמנית היידי רוזנדאהל באולימפיאדת מינכן 1972 . העברת הרגליים לפנים לנחיתה רחוקה ככל האפשר , מותנית רק אם הקופץ או הקופצת מבצעים לאחר הניתור מהקרש סגנון של תנועת גוף אנטי רוטציונית , הנגדית לכיוון הניתור . (DOZ ו- IOC).

 

טקסט תמונה :  העברת רגליים לפנים לקראת הנחיתה של הקופץ לרוחק האמריקני רנדי וויליאמס  העברת רגליים מצוינת כזאת לקראת הנחיתה אפשרית רק אם מתבצעת קודם לכן תנועה אנטי רוטציונית של החלק העליון של הגוף לאחר הניתור  (IOC). 

 

 

 

טקסט תמונה :  הקפיצה לרוחק מורכבת משני ווקטורים . ריצה מהירה וניתור חזק . הניתור על הקרש מפעיל את אפקט תנועת הרוטציה לפנים בשל חוק ההתמדה וגורם לאתלט 'לרצות' ליפול על אפו (אפקט דומה המתקבל בשעה ששמים למישהו רגל בריצתו). ביצוע הסגנון בקפיצה לרוחק נועד לבצע תנועה אנטי רוטציונית של פלג הגוף העליון . התנועה האנטי רוטציונית מאפשרת להעביר את הרגליים לנחיתה רחוקה על החוֹל .

 

טקסט תמונה : שרטוט המדגים בצורה מדויקת את ההבדלים בין הביצוע הנכון של הסגנון ע"י הקופץ 'הלבן' המונע את הרוטציה לפנים באמצעות הסגנון ומאפשר להעביר את הרגליים לנחיתה נכונה , לבין הביצוע השגוי של הצללית השחורה .

 

טקסט תמונה : תוצאות ביצוע או אי ביצוע נכון של הסגנון. מימין ובמרכז : הרגליים אומנם נשלחות רחוק אך הנחיתה גרועה ובסופו של דבר הגוף ייפול לאחור בשל מצבו של מרכז הכובד של הגוף. משמאל : נחיתה נכונה.

 

 

טקסט תמונה :  30  באוגוסט 1991 . אליפות העולם ה- 3 בא"ק בטוקיו . שליחת רגליים פנטסטית של הקופץ לרוחק האמריקני מייק פאואל (Mike Powell) לקראת נחיתה מושלמת בטרם קבע את שיא העולם המדהים 8.95  מ' . איש איננו מתקרב להישג הזה המהווה במקום כלשהו את קצה גבול יכולתו של האדם . (NHK  + IAAF).

 

טקסט תמונה :  ביצוע הקפיצה במוט מותנה בקואורדינציה משולבת של האתלט המבוססת על חוקי המכניקה של אייזיק ניוטון . המקצוע הנפלא הזה 'תפור' לכשרונם של אצנים המחוננים בפוטנציאל של מתעמלים .

 

טקסט תמונה :  סרגיי בובקה (Sergey Bubka) מאוקראיינה (שני מימין) , ניצב ליד שלט התוצאה המבשר על הישגו הנפלא בקפיצה במוט 6.12  מ' . ב- 31 ביולי 1994 קבע סרגיי בובקה בססטריאר (Sestriere) – איטליה  את שיא העולם שלו בקפיצה במוט  6.14  מ' . איש איננו מתקרב להישג הזה המהווה היכן שהוא את קצה גבול יכולתו של האדם בקפיצה במוט . (IAAF).

 

טקסט תמונה : סרגיי בובקה נופל מהשמיים בתום אחת מקפיצות השיא שלו . איש לפניו לא הגיע לשחקים כמוהו. גם לא אחריו. (IAAF).

 

 

טקסט תמונה  :  המכניקה של הזינוק הנמוך. העמדה בציור a  משמאל עדיפה מכל וכל על הציור בדוגמא b . ניתוח מתמטי פשוט מסביר גם מדוע  הזינוק בפוזיציה (a)  עדיף על (b) . כבר מזמן ידוע הנתון כי האצן דוחף את עצמו מבורות או מתקן הזינוק בשתי רגליו בכוח השווה לכ- 200 ק"ג בממוצע.

שני האתלטים דוחפים את עצמם לפנים אך עושים זאת בזווית שונה . האחד עושה זאת ביעילות בזווית הוריזונטאלית של 54 מעלות והשני בזווית של 72 מעלות . חישוב יעילות הדחיפה נעשה על פי נתוני הטריגונומטריה של הזוויות במשולש .

אתלט  (b)

61.80 ק"ג  =  0.3090  x  200  =  קוסינוס של 72 מעלות  200  =  כוח (Force)

אתלט  (a)

117.56 ק"ג  =  0.5878  x  200  =  קוסינוס של 54 מעלות  200  =  כוח (Force)

 

ועוד דוגמא אחת . מרחק הדיפת כדור ברזל איננו תלוי רק בתנועת היד הדוחפת את הכדור אלא מותנה בראש וראשונה בכוח הרגליים ובתנופת הגוף כולו לאורך קו הפעולה של הכוח  .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת מכסיקו 1968 . זהו הודף הכדור ברזל האמריקני רנדי מאטסון (James Randel Matson) בעמדת מוצא לקראת ההדיפה שהביאה לו את מדליית הזהב  . היה חשוב להסביר לנוער הישראלי ולמאמני ה-א"ק שלו באמצעות מסך הטלוויזיה כי הדיפת כדור הברזל שמשקלו שבעה ק"ג ורבע היא תנועה קואורדינטיבית מורכבת המשותפת למסת גוף ולגפיים . כפות הרגליים ועבודת הרגליים הן הראשונות שמאיצות ודוחפות את כדור . רנדי מאטסון ענק שגובהו 1.98 , מהיר וחזק , זכה במדליית הזהב כשהדף את כדורה ברזל למרחק של 20.54  מ' . (IOC) .

 

אילוּ היו שואלים את גאון המתמטיקה והפיסיקה האנגלי אייזיק ניוטון כיצד היה מסכם ומבטא במשפט אחד את ביצועי הא"ק המדויקים והנכונים המתבססים על שלושת חוקי המכאניקה שלו , והנושאים עִמם את נוסחת ההצלחה והשיאים , היה מתנסח כך , "הא"ק הקלה מבוססת על תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח" . זהו בעצם תמצית ההיגיון וכל התורה על רגל אחת .

 

בתחילת פברואר 1972 השתחררתי משירות מילואים קרבי ממושך . שבתי למחלקת הספורט . על שולחני מצאתי פתק קטן מאלכס גלעדי , "רעיון צילום והפקת חמישה עשר פרקי הא"ק בתוכנית 'מהר יותר , גבוה , יותר , חזק יותר –  חשוב . הביצוע שלך" . שישה צלמי טלוויזיה , פטר סלע , מאיר דיסקין , ברטו אלדג'ם , שרגא מרחב , רפי קורנפלד , ועמנואל פְּרָת צילמו את הסִדְרָה בת 15 הפרקים . גרפיקאי הסדרה היה יוחנן לקיצביץ' .

החלטתי לביים את סדרת הטלוויזיה הזאת באמצעות מודל ביצוע של האתלטים הישראליים המצטיינים ואלופי המדינה במקצועם . האצנית אֶסְתֵּר רוֹט – שַחָמוֹרוֹב שימשה כמדגימה של הזינוק הנמוך , ריצות קצרות , וריצת 100 מ' משוכות (לנשים) . האחים זְאֵבִיק וגִדְעוֹן רָיְיס מקיבוץ גבעת ברנר היו "הדוגמנים" בקפיצה לרוחק וקפיצה משולשת . אִיצִיק לֵוִי הדגים קפץ במוט ורץ 110 מ' משוכות . יָאִיר לוּבִּין (בסגנון גלילת בטן) ואורית אברמוביץ' (בסגנון פוסברי) היו המודל בקפיצה לגובה . מֵאִיר יעקבִּי מקיבוץ גבת יידה פטיש וזרק דיסקוס . יוּבָל וִוישְנִיצֶר היה איש הריצות הארוכות . החלק המשלים בכל פרק היו הביצועים של האלופים האולימפיים האמריקניים באולימפיאדת מכסיקו 1968 . מכון ווינגייט רכש בזמנו סרטי לימוד בפילם " Super  8 " (מ"מ) בהילוך איטי מאוד (Super Slow Motion) של השיאנים הללו . בימים ההם לא הייתה דרך במעבדת הטלוויזיה הישראלית בירושלים להמיר סרט פילם 8 מ"מ לפילם בן 16  מ"מ (שיטת השידור של מקרני ה- Telecine בטלוויזיה) , אלא להקרינם ולצַלֵם אותם שוב מהמסך במסרטת טלוויזיה . צלם הטלוויזיה רָפִי קוֹרֶנְפֶלְד עשה זאת עבורי.

בתוך חודשיים באפריל 1972 היו שישה פרקים מתוך חמש עשרה פרקי הסדרה מוכנים לשידור . כל פרק נמשך כ- 15 דקות. נִסִים מוֹסֵק היה עורך הפילם שלי על שולחן ה- "Steenbeck" הישן שנראה היום כמוצר ארכיאולוגי. הוא היה עובד מצוין ומסור שלא עשה חשבון לזמנו הפרטי וראה במקצועו עורך סרטים בטלוויזיה ייעוד ושליחות . מצאתי עמו שפה משותפת וידיד ורֵע למקצוע. ישבנו יחדיו שעות רבות ליד ה- "Steenbeck" וניתחנו את חומר בצילום ואפשרויות העריכה כדי להוציא מוצר טלוויזיוני בעל איכות. הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית. קיימת בה היררכיה ברורה (!).

יום אחד הופיע אלכס גלעדי ז"ל ואמר ש-"אלוהים" רוצה לצפות בששת פרקי הסדרה שלי שהם כבר מוכנים. מנהל מחלקת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא דן שילון יבד"ל נחשב אז לאלוהי הטלוויזיה ואלכס גלעדי היה סגנו, הסגן של אלוהים. דן שילון ביקש לצפות ולעמוד על טיבם בטרם שידורם. ירדנו כולנו לקומה הרביעית שם שכנו שולחנות העריכה. העורך הראשי של שידורי הספורט הזיז את מתג ה- "Steenbeck" הלוך ושוב וצפה ממושכות במשך שעתיים ב-ששת הפרקים הראשונים ההם שכללו את נושאי הזינוק הנמוך והריצה הקצרה, קפיצה לרוחק , קפיצה במוט, יידוי פטיש, ריצת משוכות, וקפיצה משולשת. לעולם לא אשכח את דבריו ההם של דן שילון, שאמר בתום הצפייה הטלוויזיונית המוקדמת ההיא באחד מימי חודש אפריל ההוא בשנת 1972 ההיא, "…יואש אלרואי, אני רוצה לומר לך שזה הדבר היפה ביותר שראיתי עד היום בטלוויזיה…" . דן שילון לא רצה להמתין עד לגמר הפקת ובימוי 15 פרקי הסדרה ההיא. הוא ואלכס גלעדי החליטו להקרין אותה תוך כדי הפקתה ויצירתה על ידי ומטעמי (!) הם סמעו עליי ובטחו בי שאעמוד במשימה. חלפו מאז שנים רבות . התוכנית "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר" נשכחה, כמוה גם משתתפיה ההם.

 

 

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. זהו עורך הסרטים בטלוויזיה הישראלית נסים מוסק . הוא היה אחד מאנשי המקצוע הטובים ביותר בתחומו . בימאי ועורך, וגם קולנוען פורה . נסים מוסק ערך עמי בשנים 1972 ו- 1973 את  30  הפרקים של שתי הסדרות ,  א"ק וכדורעף , ששודרו במסגרת 'כך עושים זאת נכון' , בתוכנית הספורט לילדים ונוער , "מהר יותר , גבוה יותר , חזק יותר" . הוא היה לי חבר ורע שהסכים כמוני לבזבז חלק ניכר מחייו ליד ה- Steenback . (התמונה, באדיבות גב' רחל רונן).

 

באוקטובר 1975 הצטברו במחלקת הספורט די חומרי צילום כדי לעַצֵב את עולמם של צופי הטלוויזיה הצעירים . רצינו לזהות לילדים ובני הנוער את ההישגים המזהירים בספורט באמצעות אותם האתלטים , השחיינים , המתעמלים , הכדורגלנים , הכדורסלנים, הטניסאים, והמתאגרפי שהפכו זה מכבר למופת ומודל לחיקוי – בארץ ובעולם.

 

טקסט תמונה :  השחיינית האוסטרלית דואון פרייזר (Dawn Fraser) זכתה שלוש פעמים רצופות בשלוש מדליות זהב במשחים ל- 100  מ' באולימפיאדת מלבורן 1956 , רומא 1960 , וטוקיו 1964 . (IOC) .

 

טקסט תמונה  :  זוהי האצנית ההולנדית פאני בלאנקרס- קון (Francina `Fanny` Blankers – Koen) בת 30 ואם לשתי בנות ראשונה מימין , שזכתה בגיל 30 בארבע מדליות זהב באולימפיאדת לונדון 1948. ב- 100 מ', 200 מ', 80 מ' משוכות, ו-מרוץ שליחים  ארבע פעמים 100 מ'. פאני בלאנקרס- קון נטלה חלק במשחקי אולימפיאדת ברלין 1936 בהיותה נערה בת 18, וסיימה שישית בקפיצה לגובה כשניתרה מעל רף ש-גובהו 1.55 מ'. (IOC) .

 

טקסט תמונה :  זהו הרץ ה-צ'כוסלובקי למרחקים ארוכים אמיל זטופק (בן 26) שזכה באולימפיאדת לונדון 1948 במדליית הכסף בריצה ל- 5000  מ' ובמדליית הזהב בריצת 10000  מ' . באולימפיאדת הלסינקי 1952 חולל את הבלתי ייאמן כשנטל שלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000  מ', 10000  מ', וריצת המרתון. הישג חסר תקדים בתולדות המשחקים האולימפיים. שום אתלט לא עשה זאת לפני אמיל זטופק ואיש לא חזר על ההישג הזה מעולם אחריו.

מצלמות הפילם של ה- BBC   הבריטי ב- 1948 ושל רשת הטלוויזיה הפינית הממלכתית YLE ב- 1952 היו בכל מקום , ותיעדו את כל האירועים החשובים , לרבות מורשתו של אמיל זטופק . (YLE) .

הדור שלי גדל על מורשתם של פָּאבוֹ נוּרְמִי ואֶמִיל זַטוֹפֶּק . לאסה ווירן כבר צעיר מאיתנו . גדולתם של פַּאבוֹ נוּרְמִי ואֶמִיל זַטוֹפֶּק , וזהו חוט השני החוצה את הספר הזה "פסגת היכולת האנושית" , הוא לא רק כישרונם הגופני (דופק נמוך של שלושים ושש פעימות בזמן מנוחה , וגם גוף רזה) אלא אהבתם לאימונים מפרכים ויכולתם להתאמן עוד ועוד לאורך שנים ארוכות .

אמיל זטופק (יליד 1922) הגיע לאולימפיאדת הלסינקי 1952 כשהוא בשיא כושרו הגופני והמנטאלי . טיפוס תחרותי ומוכשר שהכמיהה לניצחון הניעה ודחפה אותו לעבר כיבוש הפסגה . הוא נישא לספורטאית מטילת כידון דנה זטופקובה שתמכה בו וסייעה לו לאורך כל הקריירה שלו . במידה מסוימת הוא היה בר מזל בהלסינקי מפני ששום רץ פִינִי למרחקים ארוכים לא סיכן אותו . פינלנד איבדה כ- 80000 (שמונים אלף) הרוגים במלחמתה נגד ברה"מ בשנים 1941- 1939 . מיטב הנוער הפיני ועתודת הספורט שלו נכחדו ונספו במלחמה הקשה.

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הלסינקי 1952 . כמאתיים מטר לסיום הריצה ל- 5000  מ' . אמיל זטופק (ראשון מימין) מבצע את ה- Finish  המדהים שלו על המסלול ומקדים את הצרפתי אלן מימון והגרמני הרברט שאדה. שוכב מצד שמאל הבריטי קריס צ'אטאוויי שנפל. (YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתחרים העיקריים של אמיל זטופק בריצות הארוכות באולימפיאדת הלסינקי 1952 היו מצרפת, גרמניה, אנגליה, ברה"מ  ושוודיה. אמיל זטופק ניצח אותם. את כולם. הרץ הצ'כוסלובקי היה אליל ילדותי . הייתי בן 14 וגדלתי על האגדה שיצר בהלסינקי . אשתו דנה זטופקובה ניצחה בהטלת כידון לנשים בהלסינקי 52' .

שני השיאים האולימפיים שקבע אמיל זטופק באולימפיאדת הלסינקי 52' ב- 5000 מ'  6. 06 : 14 דקות ו- 10000 מ'  0. 17 : 29 דקות מצטיירים כאיטיים לעומת שיאי העולם העכשוויים של הרץ האתיופי קנניסה בקלה (Kenenisa Bekele) . קֶנֶנִיסָה בֶּקֶלָה קבע בריצה ל- 5000 מ' ב- 2004 בעיר ההולנדית הנגלו (Hengelo) שיא עולם פנטסטי של 35. 37 : 12 דקות . ב- 2005 הציב קנניסה בקלה בבריסל שיא עולם מדהים בריצה ל- 10000 מ' בתוצאה של 53. 17 : 26 דקות .

ב- 1992 נפלה בידי הזכות לארח במשך חמש שעות את אמיל זטופק שהיה כבר בן 70 ורעייתו דנה זטופקובה במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים . אמיל זטופק גרר רגל וצלע . הוא עלה במעלית הקטנה למשרדי מחלקת הספורט השוכנים בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים יחד עם מלווהו הישראלי דוד "סוחו" סיבור (חבר קיבוץ כפר מכבי). דנה זטופקובה שהייתה גם היא בת 70 טיפסה עמי בקלות חמש קומות במדרגות (!). עיקר השיחה עם האלוף האולימפי הבלתי נשכח נסבה על חתירתו המתמדת לניצחון , מבנה גופו הרזה , הגנטיקה הפיסיולוגית שלוֹ , ואהבתו ללא תנאי לאימון ודבקותו במשימה . "מר יואש אלרואי גיחתי לעצמי כשראיתי את סיסמתו של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין נגלית אלי מרום אצטדיון 'וומבליי' באולימפיאדה הראשונה שלי בלונדון 1948, וקובעת כי הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות. אני באתי לאולימפיאדה כדי לנצח" , אמר לי כששתינו את הקפה שהועלה אלינו ממזנון הטלוויזיה. עשינו שנינו חשבון מתמטי כי בשנות הקריירה המופלאה שלו הקיף בריצותיו את כדור הארץ שלוש פעמים כ- 120000 (מאה ועשרים אלף) ק"מ. בסופה של השיחה המרתקת הקרנתי בפניו את קלטת ה- Video המראה את שלושת ניצחונותיו הבלתי נשכחים בריצות ל- 5000 מ' , 10000 מ' , ומרתון באולימפיאדת הלסינקי 1952 . הצילום בפילם נעשה באופן בלעדי ע"י רשת הטלוויזיה הפינית YLE אך מכיוון שהחומר היה Mute (ללא sound) ערכתי אותו בהתאמה עם קולו של שַדָּר הרדיו מרטיט הלבבות מ- BBC הרולד אייברהאמס [15]  שהעביר בשידורים ישירים מהלסינקי ללונדון את כל שלושת הריצות בהן ניצח אמיל זטופק . התוצאה הסופית של ה- Mix בין תמונת הפילם הפינית לסאונד הרדיו הבריטי הועברה ל- ווידיאו וכך שודרה בטלוויזיה הישראלית. אמיל זטופק ישב נפעם מול מסך הטלוויזיה. בתום ההקרנה סח לי , "…מר יואש אלרואי אתה יודע עליי יותר מ-מה שבני עמי יודעים עליי…". התנשקתי עמו ועם רעייתו וחיבקתי אותם. אימצתי את אמיל זטופק ודנה אל לִבִּי.

טקסט תמונה :  אולימפיאדת לונדון 1948. הסיסמא האולימפית הנאיבית, הטהורה, ורבת המוניטין בת 24 המילים של הברון פייר דה קוברטיין נישאת ברום אִצטדיון "וומבליי" (Wembley) באולימפיאדת לונדון 1948. הסלוגאן הסוציולוגי והתמים היה שילוב היסטורי נדיר עם אומץ ליבה של האומה הבריטית בראשות ראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל שהביסה את גרמניה הנאצית במלחמת העולם ה-2 (!).

זאת היא הסיסמא האולימפית של מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה, הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין :  

THE  IMPORTANT  THING  IN  THE  OLYMPIC  GAMES  IS  NO WINNING BUT  TAKING PART. THE ESSENTIAL THING IN LIFE IS NO CONQUERING BUT                                                                           FIGHTING WELL

[IOC + BBC]                                                                  

  

הוועדה המארגנת האנגלית הבליטה את המֶסֶר הטהור של מְחֲדֵש המשחקים האולימפיים בעידן המודרני, "לא הניצחון חשוב – חשובה ההשתתפות" . הסיסמא האולימפית שוּוְקָה לעולם באמצעות מצלמות הטלוויזיה של ה- BBC  ומצלמות הסטילס של העיתונות הכתובה.

 

טקסט תמונה :  קיץ 1992. משרדי מחלקת הספורט בבניין טלוויזיה הישראלית השוכנים ברוממה – ירושלים . אני מארח את אמיל זטופק ואת רעייתו דנה זטופקובה, שניהם היו אז בני 70 ושניהם ז"ל כבר לא מעט שנים.

 

פרק 3 .

סגנון חדש בהתעמלות נשים. הופעתן המזהירה של המתעמלת הרוסייה אולגה קורבוט באולימפיאדת מינכן 1972 ושל נדיה קומאנצ'י במשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976 .

הכתבה הראשונה ששודרה ב- "מהר יותר , גבוה יותר , חזק יותר" , סיפרה על סגנון חדש בהתעמלות נשים במשחקים האולימפיים מאז תקופתה של המתעמלת הסובייטית מַארִיסָה לָאטִינִינָה (אוקראינית במקור) אלופת אולימפיאדות מלבורן 56' ורומא 60' , דרך המתעמלת הצ'כוסלובקית וֶורָה צָ'אסְלָבְסְקָה אלופת אולימפיאדות טוקיו 64' ומכסיקו 68' , ועד למתעמלת הרוסיה לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה [16] אלופת ההתעמלות באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית האוקראינית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט בת ה- 17 אלופת מכשיר הקורה והתעמלות הקרקע במינכן 72' . הכתבה בת ה- 20 דקות עסקה במצוינות בספורט ובדבקות במשימה האדירה של הספורטאיות הגמישות והמוכשרות האלה. במרכז הכתבה עמדו האימונים האקרובטיים הקשים והמסובכים במשך שנים שעברה אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט, עד כדי סכנת חיים של ממש, בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית . האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רֶנָאלְד קְנִיש הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972 . הביצועים האלה בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד העניקו לה שתי מדליות זהב ותהילת עולם .

טקסט תמונה :  זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט בתרגיל סנסציוני על המקבילים המדורגים באולימפיאדת מינכן 72' . כישוריה הגופניים, הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה , ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילי אקרובטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס . דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש . (DOZ  + IOC).

 

אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט נולדה בעיר גְרוֹדְנוֹ (GRODNO) בבֵּלָארוּס  ב- 16 במאי 1955 . היא נולדה להיות אלופה אולימפית בהתעמלות . ב- 1965 בהיותה בת 10 התגלתה ע"י מאתרי כשרונות רוסיים ומייד נכנסה לבית ספר מיוחד להתעמלות וספורט בגְרוֹדְנוֹ , מקום שהיה פס ייצור לאלופים אולימפיים ואלופי עולם. מאמנה האישי היה רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish). איש מסוגר, מופנם, ו-קשוח. היה לו חלום אחד בחייו . להפוך את אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הקטנה בתוך שבע שנים לאלופה אולימפית . אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה המטרה . אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה ילדה ממושמעת וקיבלה את גזר הדין . רֶנָאלְד קְנִיש הפך אותה לא רק למתעמלת אלופה אלא גם לאקרובטית מצטיינת . היא הייתה המתעמלת הראשונה בהיסטוריה שביצעה סלטה לאחור על קורה שרוחבה 10 ס"מ . אלמנט התעמלות ווירטואוזי הגובל בסכנת חיים . אולגה קורבוט התאמנה מידי יום במשך שבע שנים כעֶשֶר שעות ולפעמים יותר כשמאמנה כל הזמן לצדה . גופה שינן עשרות ואלפי פעמים את האלמנטים המורכבים שאִפיינו את תרגיליה על הקורה , המקבילים , המִזְרָן , וסוס הקפיצות – והפכו ברבות השנים להרגל תנועתי שלה . היא הייתה מתעמלת מהירה וזריזה ובעלת כוח מתפרץ , וגם חזקה מנטאלית וחסונה נפשית . הקואורדינציה שלה הייתה מושלמת . היא הגיעה מוכנה היטב למשחקי מינכן 72' .

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972 . המתעמלת הסובייטית בת ה – 17 אולגה קורבוט מפגינה את התרגיל הווירטואוזי שלה על המזרן וזוכה במדליית הזהב בתרגילי הקרקע . לראשונה בהיסטוריה השתמשה מתעמלת סובייטית בפס קול המוסיקאלי, נעימה מערבית "ג'בה ג'ונס" , שליוותה את ביצוע התרגיל המפורסם שלה. שדר הטלוויזיה הישראלית דן שילון העביר ממינכן 72' בשידור ישיר את הביצוע הבלתי נשכח של אולגה קורבוט.

 

אולגה קורבוט הייתה דגם התעמלות שונה מהאלופות הקלאסיות שקדמו לה מַארִיסָה לאטינינה , אגנס קלטי ו- וורה צ'סלבסקה . המאמנים הרוסיים ייצרו לראשונה דֶגֶם של מתעמלת אנורקטית בת 17, עם צמות וצִיצִי של ילדה בת 11 אולי בת 12. אולגה קורבוט הגיעה לשיאה הספורטיבי במינכן 72' כשהייתה נערה בת 17 ו- 3 חודשים. היא נראתה ילדה אך הייתה חזקה מאוד פיסית ומנטאלית. מאריסה לאטינינה נולדה ב- 27 בדצמבר 1934 . היא הייתה פעמיים אלופה אולימפית בגיל מבוגר יחסית (למתעמלוֹת) , 22  ו- 26.

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מלבורן 1956 . המתעמלת הסובייטית לאריסה לאטינינה (בת 22) אלופת הקרב רב של אולימפיאדת מלבורן 1956 והזוכה במדליית הזהב צברה 74.933 נק' . על דוכן מס' 2 ניצבת המתעמלת היהודיה- הונגרית אגנס קלטי (בת 35 ו-  10 חודשים) בעלת מדליית הכסף שהשיגה 74.633 נק' . במדליית הארד זכתה מתעמלת סובייטית נוספת סופיה מוראטובה (בת 27) בהישג של 74.466 נק'. לאריסה לאטינינה סירבה ללחות את ידה של אגנס קלטי על דוכן המנצחים . (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

אגנס קלטי זוכרת , "הרוסים ראו בי באולימפיאדת מלבורן 1956 אויבת שלהם . לא רק יריבה ספורטיבית שזכתה בשלוש מדליות זהב אישיות , אלא אויבת פוליטית . צריך לזכור שהמשחקים האולימפיים נערכו מייד לאחר המרד בהונגריה נגד השלטון הסובייטי . הושטתי את ידי לעבר לאריסה לטינינה אך היא סירבה ללחוץ את ידי . אינני יודעת אם זאת הייתה הוראה מגבוה" .

טקסט תמונה  :  לאריסה לאטינינה המתעמלת הסובייטית המצטיינת אלופת אולימפיאדות מלבורן 1956 ורומא 1960  באולימפיאדת רומא 1960 זכו שתי מתעמלות סובייטיות במקום השני והשלישי סופיה מוראטובה ופולינה אסטאחובה [17] .

 

 

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת טוקיו 1964 . המתעמלת האוקראינית פולינה אסטאחובה (Polina Astakhova) בת 28 (ילידת 1936) הייתה אחת הספורטאיות הבולטות של פס הייצור הסובייטי . להלן הישגיה האולימפיים :

שתי מדליות זהב בתרגילים על מקבילים מדורגים באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964 .

שתי מדליות כסף בתרגילי הקרקע באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964 .

שתי מדליות ארד בקרב רב באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964 .

מקום 4  על באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית זהב קבוצתית יחדיו עם נבחרת ברה"מ באולימפיאדת מלבורן 1956 .

מדליית זהב קבוצתית יחדיו עם נבחרת ברה"מ באולימפיאדת רומא 1960 .

מדליית זהב קבוצתית יחדיו עם נבחרת ברה"מ באולימפיאדת טוקיו 1964 .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת טוקיו 1964 . המתעמלת הצ'כוסלובקית וורה צ'סלבסקה (Vera Caslavska) בת 22 (ילידת 1942) גוברת על פס הייצור הסובייטי וזוכה במדליית הזהב בקרב רב באולימפיאדת טוקיו 1964 . היא חזרה על הישגה זה באולימפיאדת מכסיקו 1968 . להלן הישגיה האולימפיים :

מקום 6  על קורה באולימפיאדת רומא 1960 .

מדליית זהב בקרב רב באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית זהב בקרב רב באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מדליית זהב בסוס קפיצות באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית זהב בסוס קפיצות באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מדליית זהב במקבילים מדורגים באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מדליית זהב על קורה באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית כסף על קורה באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מקום 6  בתרגיל קרקע באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית זהב בתרגיל הקרקע באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מדליית כסף קבוצתית עם נבחרת צ'כוסלובקיה באולימפיאדת רומא 1960 .

מדליית כסף קבוצתית עם נבחרת צ'כוסלובקיה באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית כסף קבוצתית עם נבחרת צ'כוסלובקיה באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

 

 

 

טקסט תמונה  :  זוהי המתעמלת הווירטואוזית אולגה קורבוט בת ה- 17 באולימפיאדת מינכן 1972 . היא זכתה בשתי מדליות זהב על מכשירי הקורה והמזרן . תעשיית הספורט של ברה"מ לקחה נערה בת 17 'והכניסה' אותה לגוף של ילדה בת 11 . מאמנה האישי רונאלד קניש הפך אותה למכונת התעמלות אקרובטית . סגנון ההתעמלות שלה היה שונה לחלוטין מזה של לאריסה לאטינינה ו- וורה צ'סלבסקה . ( ZDF / ARD  ו- IOC) .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת מינכן 1972 . שליטה סובייטית מוחלטת בתרגילי הקרקע על מזרן .

מדליית זהב מוענקת לביילורוסית אולגה קורבוט (במרכז) עם ציון 19.575 נקודות . מדליית כסף מוענקת לרוסייה לודמילה טורישצ'בה (משמאל) עם ציון 19.55 נקודות . מדליית הארד מוענקת לביילורוסית תמרה לאזאקוביץ' (מימין) עם ציון 19.45 נקודות .

באולימפיאדת טוקיו 64' זכתה בבכורה וֶורָה צֶ'אסְלָבְסְקָה בת  ה- 22 (נולדה ב- 3 במאי 1942) . לָארִיסָה לָאטִינִינָה שסיימה במקום השני בטוקיו 64' הייתה כבר בת 30 (נולדה ב- 27 בדצמבר 1934) . המתעמלת הישראלי אָגְנֶס קֶלֶטִי הגיעה לשיא תהילתה האולימפית באולימפיאדת מלבורן 1956 כשהייתה כבר כמעט בת 36 . (אָגְנֶס קֶלֶטִי נולדה בהונגריה ב- 9 בינואר 1921) . אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה באולימפיאדת מלבורן 56' בשלוש מדליות זהב עבור הונגריה במקבילים מדורגים , קורה , וקרקע . בסיכום תרגילי הקרב רב סיימה במקום השני אחרי לָארִיסָה לָאטִינִינָה והעונקה לה מדליית הכסף . באולימפיאדת הלסינקי 1952 זכתה אגנס קלטי בהיותה בת 31 במדליית הזהב בתרגילי הקרקע . לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה הייתה בת 20 (נולדה ב- 7 באוקטובר 1952) בשעה שזכתה באליפות הקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972 .

ההבדל המשמעותי בין אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט לאלופות הקלאסיות שקדמו לה היה כאמור בגיל ובמסת הגוף . הן היו נשים והיא הייתה ילדה – נערה . אולגה קורבוט הקטנטונת בעלת המסה הזעירה יכלה להרשות לעצמה סגנון התעמלות אקרובטי – ווירטואוזי שמָארִיסָה לָאטִינִינָה , אָגְנֶס קֶלֶטִי , ו- וֶורָה צֶ'אסְלָבְסְקָה לא חלמו עליו .

אין שום הוכחה האם תעשיית הספורט הסובייטית השתמשה בסמים כדי לעכב את התפתחותה הסקסואלית של המתעמלת המוכשרת אך עובדה שהם הצליחו לשָמֵר מסה זעירה בגופה של נערה בת 17 שנראתה כילדונת . אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה המודל הראשון של מתעמלת ילדה – נערה קלילה , רזה , ונטולת חזה .

האלופה האולימפית בהתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 גב' אגנס קלטי זוכרת , "אני הגעתי לשיאי כמתעמלת בגיל מבוגר יחסית . קומתי 1.61 מ' ומשקלי 51 ק"ג . בהיותי בת 28 זכיתי ב- 1949 באליפות הונגריה . באולימפיאדת הלסינקי 1952 הייתי בת 31 וזכיתי במדליית הזהב בתרגיל הקרקע ובמדליית הארד במקבילים מדורגים , ומקום רביעי במכשיר הקורה . באולימפיאדת מלבורן 56' הייתי בכושר נפלא למרות שמלאו לי כבר 35 וחצי . הייתי חזקה וגמישה . זכיתי בתהילה אולימפית ושלוש מדליות זהב אישיות , על קורה , תרגילי קרקע , ועל המקבילים המדורגים . צריך להבין שדוֹר המתעמלות שלנו התאמן הרבה פחות מהדוֹר של אולגה קורבוט ונדיה קומאנצ'י . לא היינו פחות מוכשרות אך סגנון ההתעמלות שלנו היה קרוב יותר להתעמלות אומנותית . התנועה הייתה חשובה ולא האקרובטיקה למרות שהייתי בעצמי גם אקרובטית . המאמנים הרוסיים והרומניים העתיקו לחניכות שלהם אלמנטים אקרובטיים מההתעמלות הסינית והיפנית . חלק מביצוע האלמנטים האלה כרוך בסכנת חיים של ממש . ממש כמו בקרקס . הבנות מתאמנות היום עשר – שתים עשרה שעות ביום , 365 ימים בשנה . הן מתחילות את קריירה ההתעמלות שלהן בגיל חמש או שש . משמעת האימונים קשוחה וקפדנית מאוד לרבות הפיקוח על התזונה . ברור שסגנון ההתעמלות שהציגו אולגה קורבוט ונדיה קומאנצ'י הוא ווירטואוזי , מסוכן מאוד מההיבט האקרובטי , ולכן גם שובה עין , אך אני מתנגדת לו בגלל בריאותן של המתעמלות" .

אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה דֶגֶם 'אָנוֹרֶקְטִי' אך אל למתבונן לטעות במראה החיצוני שלה . אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה מתעמלת חזקה וזריזה , גמישה , מהירה , בעלת קואורדינציה פלא , ונחושה מאין כמוה . היא סימנה את הדֶגֶם הגופני והיכולת האקרובטית עבור הדוֹר החדש כמו המתעמלת הרומנייה נָדְיָה קוֹמָאנֶצִי , ומתעמלות ידועות אחרות בעולם יֶילֶנָה דָוִוידוֹבָה אלופת אולימפיאדת מוסקבה 80' והמתעמלת האמריקנית מֶרִי לוּ רֶטוֹן בת ה- 16 שגובהה היה רק 1.44 מ'. גובהה הנמוך לא הפריע לה לזכות בבכורה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984.                                                    רוֹנָאלְד קְנִיש הבין איזה אוצר יש לוֹ ביד . הוא ניצל היטב את תכונות גופה ובנה עבורה את תרגילי ההתעמלות האקרובטיים בהתאם . המדהים יותר מכל כיצד הצליחה הילדה – נערה הזאת לעמוד בנֶטֶל כל האימונים המפרכים האלה שהוטלו עליה במשך שבע שנים רק כדי להתחרות 4 ימים באולימפיאדת מינכן 1972 . אין מנוס מלקבוע כי זהו החינוך והמשמעת הרוסית הקפדנית , אופייה של תרבות הספורט הרוסית התובעת אימונים קשים מנשוא כדי להצליח , והרספקט הטבעי שהייתה לחניכה המצטיינת כלפי מאמנה .

 

רוֹנָאלְד קְנִיש היה אלוהים עבור אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט והיא הגשימה את חלום היצירה שלוֹ . היא הפכה למתעמלת למופת אולגה בעלת חֵן וקסם אישי נדירים . קורבוט נבחרה יחד עם עוד חמֵש מתעמלות לייצג את ברה"מ בתחרויות ההתעמלות של אולימפיאדת מינכן 1972 . חברותיה לנבחרת היו לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה (Ludmila Turischeva) בת ה- 20 , תמרה לזקוביץ' (Tamara Lazakovich) בת ה- 18 , ליובוב בורדה (Lyubov Burda) בת ה- 19 , אלווירה סאאדי (Elvira Saadi) בת ה- 20 , ואנטונינה קוֹשל (Antonina Koshel) בת ה- 18 . כפי שהתברר לא שררה שום ידידות בין ששת המתעמלות הסובייטיות הקנאיות . כולן יראו את הצלחתה של אולגה קורבוט הפייבוריטית ואהובת הקהל והטלוויזיה . אולגה קורבוט עצמה פחדה מההצלחה של לודמילה טוריש'צבה וליובוב בורדה – שתי מתעמלות צעירות אומנם , אך בעלות ניסיון שנטלו כבר קודם לכן חלק בנבחרת הסובייטית והיו אלופות אולימפיות במשחקי מכסיקו 1968 . "החיבוקים והנשיקות בינינו בסיומם של ביצוע התרגילים הם רק מסווה לקנאה המסתירה את השמחה לאֵיד" , סיפרה אולגה קורבוט ביום הולדתה ה- 50 .

הבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן 72' הורסט זייפארת הציב בהיכל ההתעמלות שתי ניידות שידור שכללו 12 מצלמות ו- 6 הילוכים חוזרים . כמות גדולה של אמצעי צילום והקלטה הרבה מעבר למה שהיה מקובל עד אז .

לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה זכתה בבכורה והייתה אלופת הקְרָב רָב אך אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט גנבה את ההצגה. לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה הייתה האלופה אך אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה הפופולארית מבין שתיהן . הנערה עם הקוקיות והחיוך המשובב זכתה בשתי מדליות זהב על הקורה ובתרגיל הקרקע . התרגיל שלה על הקורה (רוחבה 10 ס"מ) היה סנסציוני . היא סיימה אותו בסלטה לאחור , יסוד התעמלות דרמטי שלא נראה מעולם עד אז בתחרויות ההתעמלות , וירדה מהקורה בסלטה לפנים . היא זכתה לתשואות אדירות . ההילוך החוזר האיטי הדגיש שוב את דיוק התנועה ואת הכשרון האקרובטי שלה . אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט צבר ניקוד של 19.400 והקדימה את תַּמָרָה לֶזָקוֹבִיץ' שהשיגה  19.375 נק' . לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה דורגה במקום החמישי עם 18.800 נק' .

דן שילון היה שַדָּר ההתעמלות באולימפיאדת מינכן 72' . זכות גדולה נפלה לידיו לשדר לישראל בשידור ישיר את תרגיל הקרקע של המתעמלת המחוננת . אולגה קורבוט הייתה המתעמלת הקומוניסטית הראשונה שהשתמשה אי פעם במוסיקה אמריקנית גָ'אבַה ג'וֹנְס (נעימה קלילה משנות ה- 40) שליוותה את ביצוע התרגיל המבריק שלה . בסיומו הוענקה לה מדליית זהב . היא צברה 19.575 נק' . שנייה הייתה לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה שצברה 19.550 נק'. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט זכתה במדליית הכסף במקבילים מדורגים ובמקום החמישי בסוס קפיצות. היא דורגה במקום השביעי בקרב רב וזכתה בנוסף לכל אלה במדליית הזהב הקבוצתית . הנבחרת הסובייטית בראשותן של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט ולוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה זכתה בבכורה הקבוצתית ומדליית הזהב עם 380.50 נק' , בהפרש עצום מהשנייה הזוכה בכסף נבחרת מזרח גרמניה שצברה 376.55 נק' , ונבחרת הנשים של הונגריה שהשיגה את מדליית הארד עם 368.25 נק' .

אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט זכתה למוניטין עולמי ולכבוד מלכים עם שובה לברה"מ ממִינְכֶן . מאמנה רנאלד קְנִיש לא נח על זרי הדפנה . הוא ביקש הצגה חוזרת והמתין יחד עם המתעמלת שלוֹ ארבע שנים נוספות לאולימפיאדת מונטריאול 1976. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הפכה ב- 1972 לכוכב ספורט , סלבריטי סובייטי , ומלכת ההתעמלות העולמית. היא זכתה לכבוד רב . רשת הטלוויזיה המסחרית של אנגליה ITV שלחה צוות מיוחד לגרודנו כדי להביא את סיפור חייה. הסרט הדוקומנטארי בן 60 דקות נקרא “OLGA” הופץ בעולם ב- 1973 . 100 רשתות טלוויזיה קנו אותו , ביניהם גם דן שילון . הסרט המעניין הוקרן באותה שנה בתוכנית הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא "משחק השבוע" חשף את שיטות האימון הקשוחות של רֶנָאלְד קְנִיש ואת היחסים האישיים המיוחדים שנרקמו בין המאמן השתקן והמופנם לבין המתעמלת הכשרונית והשובבה מלאת החֵן ותאבת החיים . אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה אז כמעט בת 18 והבינה שהיא תקועה בכלוב התעמלות . אט-אט הרימה את האף . האימונים הקשים מנשוא כבר לא מצאו חֵן בעיניה . אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הפכה להיות נערה מורדת במוסכמות וחטפה על כך פעם סטירה מצלצלת ממאמנה , כפי שהעידה שנים אח"כ .

 

אולגה קורבוט הציבה בביצועים המזהירים שלה באולימפיאדת מינכן 72' רָף חדש של קצה גבול היכולת האנושית בספורט . היא הפכה מודל לחיקוי . הסלטה הייחודית שלה לאחור על הקורה הייתה נקודת מפנה בווירטואוזיות ודרגות הקושי בתולדות ההתעמלות . מעט מאוד מתעמלות בעולם ביצעו את האלמנט המסוכן הזה כמוה . אולגה קורבוט העניקה להתעמלות הבינלאומית את אותה ההילה שהעניקו ג'סי אואנס , פאבו נורמי , אמיל זטופק , ולאסה ווירן לא"ק , ואת אותו ההוד והיופי שהאצילו ג'וני ווייסמילר , מרק ספיץ , ואיאן ת'ורפ על השחייה . באולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט מתעמלת מבוגרת , כבר בת 21  , ונדחקה לשולי ההצלחה . במכשיר החזק שלה הקורה סיימה שנייה במרחק ניכר מנַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י צברה 19.950 נק' ואוֹלְגָה קוֹרְבּוּט השיגה רק 19.725 נק' . לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה הייתה רביעית עם 19.475 נק' .

במכשיר החזק השני של על מִזְרָן הקרקע אפילו לא דורגה בין שש הראשונות . גם בסוס הקפיצות לא הייתה בין שש הראשונות . במקבילים המדורגים השיגה את המקום החמישי עם 19.30 נק' במרחק עצום מנַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י הזוכה במדליית הזהב במכשיר זה שצברה את המאכסימום , 20.000 הנקודות . בסיכום הנקודות בקרב רָב

דורגה אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט רק במקום החמישי עם 78.025 נק' , הרחק מנַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י שצברה 79.275 נק' וזכתה במדליית הזהב . כוכבת ההתעמלות הרוסייה החדשה , נֶלִי קִים (Nelli Kim) , השיגה את מדליית הכסף עם 78.675  נק' . לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה זכתה בארד עם 78.625 נק' . בת ארצה של נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י תֵּיאוֹדוֹרָה אוּנְגָארְיָאנוֹ דורגה במקום הרביעי עם 78.375 נק' .

המתעמלת הרומנייה (האגדית) נַדְיָה קוֹמָנֶצִ'י הייתה הצלחה אולימפית יוצאת דופן אך במידה רבה כפויה ומכוונת ע"י השלטון . מנגנון הספורט הרומני שנועד לפַאֵר את המשטר הטוטליטארי של הרודן ניקולאי צ'אושסקו הציע לכישרונות יוצאי הדופן בתחומי הספורט השונים ולמשפחותיהם הצעות שאי אפשר היה לסרב להן . נַדְיָה קוֹמָנֶצִ'י נולדה בבוקרשט הקומוניסטית  ב- 12 בנובמבר 1961 . היא הייתה כשרון נדיר וכבר כילדה רכה בגיל 13 ו- 7 חודשים עשתה שָמוֹת בכל מתחרותיה בתחרויות אליפות אירופה בהתעמלות בקיץ 1975 באוסלו – נורווגיה לרבות המתעמלות הסובייטיות בעלות המוניטין .

טקסט תמונה :  1975 . אליפות אירופה בהתעמלות נערכת באוסלו בירת נורווגיה . נדיה קומאנצ'י נחשפת לראשונה למערב וזוכה באליפות היבשת לפני כל המתעמלות מברה"מ .

ילדה קטנה שהייתה לאישיות הספורטיבית המפורסמת ביותר במדינתה בגיל כה צעיר . כעבור קצת יותר משנה בהיותה בת 14 ו- 9 חודשים זכתה בתהילת נצח באולימפיאדת מונטריאול בקיץ 1976 והפכה להיות הספורטאית הידועה בתבל . היא צברה שלוש מדליות זהב והוכתרה כאלופת ההתעמלות האולימפית בקרב רב על ארבעת המכשירים (תרגילי קרקע , קורה , מקבילים מדורגים , וסוס קפיצות) . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י הייתה יורשתה האולטימטיבית של המתעמלת הסובייטית הווירטואוזית אוֹלְגָה קוֹרבּוּט הזכורה מהתצוגות הנפלאות שלה באולימפיאדת מינכן 1972 . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י עלתה ביכולתה על אולגה קורבוט . היא הציבה שיאים חדשים שמצאו את ביטויים בקומפוזיציה מקורית ודרגות קושי חסרות תקדים בתרגילי ההתעמלות שלה . מאמנה בֶּלָה קָארוֹלִי הבין איזה אוצר טמוּן בידיו וחיבר למענה תרגילי התעמלות ווירטואוזים שהאפילו על שאר מתחרותיה . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י כמו השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ניצבה דרגה אחת מעל כולן .

כמתעמלת הקדימה אולגה קורבוט את דורה בכל קריטריון והייתה הראשונה בכל . היא המתעמלת הראשונה בעולם שביצעה בהצלחה באולימפיאדת מינכן 1972 את האלמנט האקרובאטי המסוכן של סָלְטָה לאחור על מכשיר הקוֹרָה (רוחבה 10 ס"מ) וזכתה בקלות במדליית הזהב . התרגיל שלה היה לקוח מעולם הקִרְקָס וגבל בסכנת חיים של ממש . אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה מתעמלת חלוצה ומוכשרת מאוד מבחינה גופנית שביצועיה הלולייניים נשקו לפסגת היכולת האנושית . ספורטאית מלאת חן וקלילות והראשונה מהגוש המזרחי שאימצה פס קול מוסיקאלי מערבי "גָ'אבָה ג'וֹנס" שליווה את תרגיל הקרקע היפהפה והמזהיר שלה במשחקי מינכן 1972 בו זכתה במדליית הזהב . אוֹלְגָה קוֹרבּוּט הייתה מופת התעמלות . היא הייתה מורת הדרך הראשית שסללה אותה בפני נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י .

טקסט תמונה  :  בשנים 1980 – 1975 נחשבה המתעמלת הרומנייה נדיה קומאנצ'י למתעמלת הטובה בעולם ויורשת מוצלחת של הצתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט.

 

בדרכה לתהילת הנצח הֵציבה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י סטנדרטים חדשים בביצוע תרגילי התעמלות מסובכים ומורכבים שגבלו בסכנת חיים של ממש . אלמנטים הסיום שלה על מכשירי הקורה והמקבילים המדורגים היו מושלמים .

נדיה קומנצ'י הייתה המתעמלת הראשונה בהיסטוריה שקיבלה ניקוד מושלם של 10.0 בעד ביצוע התרגיל . שבע פעמים העניקו לה השופטים את הציון המושלם של 10.0 נקודות בתרגיליה על המכשירים השונים .

תכונותיה הפיסיות בה ניחנה במהירות , זריזות , כוח , וקואורדינציה מלאת חן , ואופייה קר הרוח ואומץ ליבה המפורסם שלא הכיר בגבולות הפחד הציבו גבולות חדשים ליכולת האדם . נראה היה כאילו היא עושה זאת בקלות אך הביצועים תבעו ממנה מאמץ גופני ונפשי עצום .

הילדה נדיה קומאנצ'י ניצבה באמצע שנות ה- 70 בראש פירמידת ההתעמלות של בנות רומניה . חברו אליה לנבחרת ילדות בנות גילה תֵּיאוֹדוֹרָה אוּנְגָארְיָנו, מָארְיָאנָה קוֹנְסְטַנְטִין, אַנְקָה גְרִיגוֹרָאס, גָבְרִיאֶלָה טְרוֹצְקָה , וג'וֹרְגֶ'טָה גָאבוֹר. אח"כ לקראת אולימפיאדת מוסקבה 80' עלו לגדולה מתעמלות נוספות כמו אֶמִילְיָה אֶבֶּרְלֶה רוּדִינְקָה דוּנְקָה, מֶלִיטָה רוֹן, ודוּמִיטְרִיטָה טוּרְנֶר. הן כולן היו מתעמלות מקצועניות מצעירותן . המדינה מימנה את חייהן וחיי משפחתן הקרובה.

תחת הדרכתו של המאמן הלאומי בֶּלָה קָארוֹלִי ואשתו מַרְתָּה קָארוֹלִי הן התאמנו שנים ארוכות בין שמונה שעות לחמש עשרה שעות כל ביום . 365 ימים בשנה . ללא חופשות וחגים . הילדות היו נתונות בתוך משטר אימונים קשוח תחת פיקוח רפואי מתמיד . שיטות האימון היו מזוכיסטיות כמעט ושלובות במשמעת קפדנית מאין כמוה . הילדות הורעבו כדי לשמור על גזרתן הדקה . אילפו אותן להיות אלופות . מעבר לשלב מסוים גורלן לא היה בידיהן . הן היו כפויות להתאמן במסגרת הקשוחה שהציבה גבולות חדשים ליכולת האנושית וצעירות מידי כדי להתנגד למה שהיה קרוי בפי העם "גן עדן לספורטאים". מטרת השלטון הייתה לזכות במדליות זהב אולימפיות רבות ככל האפשר תמורת הטבות חומריות למשפחות המתעמלות. צילומי הטלוויזיה הבינלאומיים שסיפרו על הצלחתה המדהימה של נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י באולימפיאדת מונטריאול 76 הציגו ופרסמו את שמה של רומניה הקומוניסטית כמדינה המעניקה תנאי אושר לדוֹר הצעיר שלה . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י המשיכה את דרכה גם לאולימפיאדת מוסקבה ב- 1980 , שם זכתה בעוד שתי מדליות זהב ושתי מדליות כסף בתחרויות ההתעמלות . היא זכתה בארבע מדליות זהב גם באליפויות העולם בשנים 1978 ו- 1979 .

טקסט תמונה :  1978 . בלה קארולי מאמן נבחרת הנשים של רומניה בהתעמלות יחדיו עם חניכותיו נדיה קומאנצ'י , מארילנה ניאסקו , וקרי סטינה איטו .

 

באולימפיאדת מונטריאול 1976 שימשתי שַדָּר תחרויות ההתעמלות מטעמו של אלכס גלעדי . יחד עמי ישב בעמדת השידור גם הפרשן ז'קי ווישניה . שנינו היינו המומים כשנַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י זכתה בפעם הראשונה בהיסטוריה של ההתעמלות הבינלאומית בציון מושלם של – 10.0 נקודות בעבור התצוגה הווירטואוזית שלה על מכשיר המקבילים המדורגים . ברגע הראשון לא ידעתי לפרש נכון את הספרות שהופיעו על לוח התוצאות שהיו 1.00 ולא  10.0 . הוועדה המארגנת המכינה ומכשירה את לוחות התוצאות האלקטרוני בן שלוש ספרות לא שיערה שחֶבֶר השופטים והשופטות בתחרויות ההתעמלות באולימפיאדת מונטריאול 1976 אומנם יעניק למתעמל או מתעמלת כלשהי את הציון המושלם של עֶשֶר נקודות , ולכן הזין המחשב ספרה אחת בלבד לפני נקודת השבר העשרוני . המספר המכסימאלי שאפשר היה להציג על לוח התוצאות היה 9.99 אך לא 10.0 .

שופטי ההתעמלות החליטו להציג את הספרה 1.00 בתקווה שכולם (המתעמלים ואנשי הטלוויזיה) יבינו מייד כי מדובר בציון המושלם של עשר נקודות מלאות .

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת מונטריאול 1976 . המתעמלת הרומנייה נדיה קומאנצ'י משיגה בפעם הראשונה בהיסטוריה ציון מכסימאלי של 10.00 נקודות . לוח התוצאות האלקטרוני הותאם עד לסִפרה השלמה תשע ולאחריה נקודת השבר העשרוני . התוצאה המושלמת של עשר נקודות שלמות שהוענקה לנדיה קומאנצ'י עבור ביצועיה (שבע פעמים במהלך התחרויות האולימפיות בהתעמלות לנשים באולימפיאדת מונטריאול 76' היא קיבלה ציון מושלם של 10.0 נקודות) הפתיעה את הוועדה המארגנת . הוחלט להציב את הסִפרה אחת ולאחריה נקודה ושני אפסים , בתקווה שכולם יבינו את הרמז . (CBC  ו- IOC) .

 

מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ששימש מפיק ראשי מוצלח של שידורים הטלוויזיה הישראלית מאולימפיאדת מונטריאול 76' , הצליח להשיג ריאיון בלעדי עם נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י הקטנה הגיעה לריאיון עם איש הטלוויזיה הישראלי מלווה בראש משלחת ההתעמלות הרומנית הגב' מריה סימונסקו אישה גדולת מידות וכמה אנשי ביטחון מהסקוריטטה . התבוננתי מקרוב מאוד במתעמלת המפורסמת ביותר בעולם . למרות שהתקרבה כבר לגיל 15 נראתה כילדה בת 11 אולי 12 . לא יותר . השלטון הרומני דאג לשווק אותה לציבור כמין "מָאמִי" מתוקה הניצבת בחלון ראווה של חנות . שערה השחור סורק למשעי עשוי שתי קוקיות . תספורת פוני קצרה קשטה את מצחה . הגבות היו סמוכות לקו העיניים והעניקו לה מבט נוגה . היו לה פנים נאים אך היא לא חייכה . בידיה החזיקה בובת דוּבִּי גדולה . אלכס גלעדי שאל כמה שאלות ומַרִיָה סִימוֹנֶסְקוּ תִּרגמה אותן לאלופה הביישנית . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י דִקלמה את תשובותיה הצפויות . ממש כמו השחיינית המזרח גרמנית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר . "אני שמחה שהבאתי מדליות זהב לרומניה" , סיננה בשקט למיקרופון של אלכס גלעדי . זה ממש לא היה חשוב מה שאמרה . חשוב היה שעיתונאי הטלוויזיה הישראלית אלכס גלעדי בעל הקשרים הענפים הצליח להשיג ריאיון בלעדי עם המתעמלת הווירטואוזית בעלת המוניטין העצום , דבר שעיתונאים ואנשי טלוויזיה רבים במונטריאול לא עשו .

כששבה לבוקרשט ממונטריאול העניק לה השלטון כבוד מלכים . ההמונים התייחסו אליה כאל מלכה אך תהילתה הספורטיבית היית קצרה כמו של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י התחרתה שוב כעבור ארבע שנים באולימפיאדת מוסקבה 1980 ונעלמה מהנוף הספורטיבי . ב- 1989 כשהייתה בת 28 ערקה לארה"ב . רק לאחר שהגיעה לחוף מבטחים בארה"ב נודע איזה מחיר אישי נדרשה לשלם כדי להציב גבולות חדשים של יכולת אנושית בתרגילי ההתעמלות שלה .

אגדת אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הגיעה לקיצה כשמלאו למתעמלת הזהב הבֶּלָארוּסִית הזאת מהעיר גְרוֹדְנוֹ 21 שנה . היא לא חזרה עוד לזרועותיו של רֶנָאלְד קְנִיש אך זוהרה לא הועם . אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט בחרה בקריירה עצמאית ולבסוף החליטה להגר לארה"ב . היום היא אזרחית אמריקאית מן השורה כבת 56 . יש לה סטודיו מוערך להתעמלות כיאה לאלופה אולימפית .

 

טקסט תמונה  :  1975 . אולגה קורבוט אחת המתעמלות הגדולות ביותר בתולדות ההתעמלות הסובייטית , הבינלאומית , והאולימפית .

שמריהו נאבל Z"K היה המורה לחינוך גופני וספורט שלי בהיותי ילד קטוֹן ונער בקיבוץ אפיקים . הוא היה מדריך , מורה , ומחנך שאהבתי עד למאוד . הוא היה האיש הראשון שהציב בפני כל יום מחדש את האתגר היכן נמצא קצה גבול יכולתי . מפני שנולדתי יצור תחרותי אולי יתר על המידה נעניתי לוֹ . שמריהו נאבל הבין באינטואיציה שלוֹ שיש חיים ספורטיביים אחרי הכדורגל . הוא לעולם לא הרשה לנו לשחק כדורגל בשיעורי הספורט שלוֹ , וביסס אותם על א"ק , שחייה , והתעמלות , ומשחקי תנועה וביקש להעניק לנו כשרים גופניים רבי תכלית . בין מכשירי הספורט , ארגזי ההתעמלות , וחמורי הקפיצה מצאנו את אושרנו . שיעורי השחייה התקיימו בימים ההם בריכת האגירה של הקיבוץ. זאת הייתה חפירה ענקית באדמה שאורכה 70  מטר ורוחבה 30  מטר . המים לחפירה הזאת הוזרמו מהכינרת . זאת הייתה בעצם בריכת בוץ שמימיה עכורים , אך בעינינו זה היה מתקן ספורט מפואר. אימוני ה- א"ק התקיימו על מסלול אדמה , וכדורסל שיחקנו על מגרש עשוי חול מחצבה. התייצבנו לשיעורים שלו לבושי מכנסי ספורט כחולים וגופייה לבנה . לפעמים בחורפים הקרים הרשה לנו ללבוש סוודר ומכנסיים ארוכים. שמריהו נאבל חינך אותנו לאהוב את הספורט. הוא היה אבי תורת המצוינות אך מאחורי הפילוסופיה החינוכית הקוראת לחתור בהתמדה לעבר הניצחון הסתתרה יושרה מוחלטת. "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד" , הייתה סיסמת החינוך שלוֹ . הערצתי אותו . שמריהו נאבל היה האיש הראשון שלימד אותי כילד להתבונן , להתעמק , ולהבין את ביצועי הספורט מהצדדים המדעיים שלהם . הוא האמין שהבנת הכללים הקובעים את הגיון הביצוע הנכון של תנועות הספורט תוביל את התלמיד להישגים נוספים .

שמריהו נאבל חינך אותי מילדות רכה לאהוב את הספורט והחינוך הגופני ולהכיר ולהבין את המדע המוביל את הספורטאי לעבר ניצחונותיו . ארגז ההתעמלות , "חמור" ההתעמלות , והמזרן היו אביזרי ספורט חשובים כמו הכדורסל והכדורגל . הוא האיש שנתן לי את הכלים הראשונים לכתוב את הפרק הזה הדן בקצה גבול היכולת האנושית בספורט. כשהגעתי בקיץ 1971 לטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים מצאתי שם הרבה עיתונאים שהיו "מומחי" כדורגל. הרקע שלי היה שונה. הייתי אתלט וספורטאי רב גוני. כדורסלן, כדורעפן, וכדורגלן מצטיין. שיחקתי בתחילת שנות ה- 60 בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות שונות . כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים , כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב , וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הייתה לי אהבה אחת גדולה , לנתח את הישגי הספורטאים בענפים השונים מההיבט המתמטי – פיסיקאלי ולתרגם את הבִּיוֹ- מֵכַאנִיקָה לשפת הטלוויזיה. אלכס גלעדי נתן לי את ההזדמנות הראשונה. לא החמצתי אותה.

 

טקסט תמונה  :  אנוכי בסוף שנות ה- 60 . קומתי 1.90  מ' ומשקלי 80  ק"ג . שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים . כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב , כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים , וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה . הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני . יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק , לרוץ 60  מ' בזמן של 7.3 ש' , לרוץ 1000  מ' בשלוש דקות , ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות .

 

גדלתי על מסורת ההתעמלות הספורטיבית הסובייטית מאז 1952 . מתעמלים ומתעמלות סובייטיים כמו בּוֹרִיס שָאקְלִין , אָלְבֶּרְט אָזַארְיָאן , יוּרִי טִיטוֹב , וָואלֶנְטִין מוּרָאטוֹב , גְרָנְט שָאגִינְיָאן , וִויקְטוֹר צ'וּקָארִין (אלוף תחרויות הקרב רב באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956)  ומצטיינים אחרים וגָאלִינָה אוּרְבַּאנוֹבִיץ' , מָארְיָה גוֹרוֹחוּבְסְקָאיָה , גָאלִינָה רוּדְקוֹ , נִינָה בּוּחַארוֹבָה , תַּמָרָה מַאנִינָה , לָארִיסַה לָטִינִינָה , סוֹפְיָה מוּרָאטוֹבָה ואחרות  –  הניחו את היסודות להתעמלות הווירטואוזית המודרנית כפי שאנו מכירים אותה היום , בעיקר במופעים האולימפיים . המתעמלים והמתעמלות הסובייטים היו הראשונים שהכניסו לתרגילים שלהם בשנות ה- 40  ו- 50 של המאה שעברה אלמנטים מורכבים שגבלו לעיתים בסכנת חיים . תעשיית הספורט הרוסית חינכה את אזרחיה לתרבות רב גונית במסגרת החינוך הגופני בבתי הספר ובאוניברסיטאות . אין פלא שההתעמלות הסובייטית , גברים ונשים , שלטה שלטון ללא מיצרים בתחרויות האולימפיות הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה . לרוע המזל הטלוויזיה בשנים ההן החמיצה אותם .

 

טקסט תמונה :  עשור שנות ה- 50 . מפגן התעמלות המוני בראשית שנות ה- 50 במוסקבה באצטדיון הפתוח של דינמו בבירת ברה"מ . חינוך לזן אחר של תרבות ספורט . מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב .

 

טקסט תמונה :  עשור שנות ה- 50 . המתעמל הסובייטי (ארמני) אלברט אזאריאן מבצע בצורה מושלמת את אלמנט הכוח "CROSS" (צלב) בתרגיל על מכשיר הטבעות . זהו ביצוע  קלאסי  ופנטסטי ללא רבב של מתעמל שהציב גבול חדש ליכולת האנושית בהתעמלות . אלברט אזאריאן זכה במדליית הזהב על מכשיר זה באולימפיאדת מלבורן 1956 . מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב . (ארכיון יואש אלרואי) .

 

 

 

טקסט תמונה : עשור שנות ה- 50 . המתעמל הסובייטי בוריס שאקלין רב אמן בביצוע תרגילים על סוס סמוכות ואלוף תחרויות הקרב רב באולימפיאדת רומא 1960.

מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב . (ארכיון יואש אלרואי) .

 

 

טקסט תמונה : עשור ה- 50 . זהו המתעמל הסובייטי הנפלא בוריס שאקלין זכה ב- 2 מדליות זהב , 2 מדליות כסף ואחת מארד באולימפיאדת רומא 1960 בנוסף על 2 מדליות הזהב שזכה באולימפיאדת מלבורן 1956 . מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב . (ארכיון יואש אלרואי) .

 

טקסט תמונה :  עשור שנות ה- 50 . זהו המתעמל הסובייטי יורי טיטוב שזכה במדליית הכסף בתרגילי הקרקע באולימפיאדת רומא 1960 ובמדליית הכסף בתרגילי המתח באולימפיאדת מלבורן 1956 . (מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב) .

 

 

 

 

טקסט תמונה  :  עשור שנות ה- 50 במאה הקודמת. המתעמל הסובייטי פאבל סטולבוב. אחד מתוך שורה ארוכה שהעמידה ברה"מ בענף ההתעמלות.

(מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב) .

 

טקסט תמונה  :  עשור שנות ה- 50 . המתעמל הסובייטי וואלנטין מוראטוב בתרגיל ווירטואוזי על המתח . וואלנטין מוראטוב זכה במדליית הכסף בקפיצות על סוס באולימפיאדת מלבורן 1956 ובמדליית כסף בתרגילים על הטבעות . (מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב) .

 

 

טקסט תמונה  :  עשור שנות ה- 50 של המאה הקודמת. וואלנטין מוראטוב זוכה במדליית הכסף בתרגילים על טבעות באולימפיאדת מלבורן 1956.                                                                (מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב) .

 

 

טקסט תמונה : עשור שנות ה- 50 . זוהי המתעמלת הסובייטית מריה גורוחובסקאיה . היא עוזבת את הבד העליון בצורה ווירטואוזית בדרכה לנחיתה וסיום התרגיל . מריה גורוחובסקאיה זכתה במדליית הכסף בתחרויות על המקבילים המדורגים באולימפיאדת הלסינקי 1952 .                    (מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב) .

 

טקסט תמונה  :  עשור שנות ה- 50 . שיעור התעמלות באוניברסיטה רוסית . תעשיית הספורט של ברה"מ מכשירה את אלופות העתיד שלה. (מקור : הספר  "SOVIET  GYMNASTS" של וויקטור בליאקוב) .

 

 

פרק 4.

אולימפיאדת מונטריאול 1976 והטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא.

מיסודה שלORTO  (Olympic Radio Television Organization) הקנדית . הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית של אולימפיאדת מונטריאול 1976. אלכס גלעדי מוכיח כי הוא מפיק ברמה גבוהה וזוכה להערכתם של מנהל חטיבת החדשות דן שילון ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. הוא מפרסם פקודת מבצע טלוויזיונית מפורטת ומדויקת של מהלך השידורים.

אלכס גלעדי משדר ישיר את טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 76' בהשתתפות ספורטאי מדינת ישראל. האצנית אסתר רוט-שחמורוב שמאמנה האישי עמיצור שפירא נרצח במינכן 72' נושאת את דגל המשלחת. השושלת נמשכת. ראש משלחת ספורטאי ישראל במינכן 72' שמואל ללקין שהכריז בנאום האבל באצטדיון האולימפי במינכן ב- 6 בספטמבר 1972, "אני מבטיחכם נאמנה כי ספורטאי ישראל ישובו להתחרות במשחקים האולימפיים", הוא שוב ראש המשלחת . השדר נסים קיוויתי ופרשן השחייה יוסף טלקי נושאים בעול השידור המרכזי. הופעתה המזהירה של המתעמלת הרומנייה נדיה קומאנצ'י באולימפיאדת מונטריאול 76'.

שנת 1976 הייתה נקודת מפנה כלכלית בינלאומית בתולדות השידורים האולימפיים . מחירי זכויות השידורים האולימפיים האמירו . איגוד השידור האירופי (EBU) שילם בעסקה כספית משותפת עם רשתות הטלוויזיה של אוסטרליה ויפן סכום של  4.55 מיליון דולר עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת הקיץ במונטריאול בירת חבל קוויבק בקנדה . הטלוויזיה הקנדית הציבורית CBC (Canadian Broadcasting Corporation) שימשה כ- Host broadcaster של האירוע . היא הקימה את הגוף המבצעי המיוחד של ORTO שמנה 1800 עובדים כדי לטפל בהפקת האולימפיאדה ובסיגנאל השידור הבינלאומי והעמידה בראש המוסד הזה את בּוֹבּ מוֹיֶיר (Bob Moyeir) . למרות היותה רשת שידור מארחת שילמה CBC לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) סכום של 300 אֶלֶף דולר תמורת זיכיון השידור . איגוד רשתות הטלוויזיה של מרכז ודרום אמריקה (OTI) הוסיף 600 אֶלֶף דולר. הממון הגדול עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת מונטריאול 76 מגוף שידור יחיד, כ- 25 מיליון דולר, הגיע כמובן מארה"ב , מחטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה ABC המונהגת ע"י רוּן אָרְלֶדְג' . תשלום זכויות עבור שידור המשחקים האולימפיים בטלוויזיה הפך לעובדה . הישג כלכלי גלובאלי של הוועד האולימפי הבינלאומי . הטלוויזיה הבינלאומית המתפתחת בצעדי ענק הפכה לפקטור מרכזי בשיווק המֶסֶר האולימפי . באולימפיאדות הקיץ והחורף שנערכו בין 1960 ל- 1976 נקבעו עקרונות התשלום המאפשרים למצלמות הטלוויזיה להיכנס לאצטדיונים האולימפיים  [18] . בתוך 16 שנה נקבע תקדים היסטורי חשוב בלתי נמנע המעניק ל- IOC יתרון גדול לקראת המו"מ הכספיים העתידיים עם הגופים המשדרים . מעתה והילך ישלמו איגודי השידור הבינלאומיים ובראשם האיגוד העשיר מכולם ה- EBU טבין ותקילין תמורת זכויות השידורים האולימפיים . אין יותר שידורים בחינם . הוועד האולימפי הבינלאומי ניצל את העניין התקשורתי העצום הטמון במשחקי הקיץ והחורף ודרש את הנתח הכספי המגיע לו . האולימפיאדה נחשבה להצגת ספורט גדולה וממושכת ואולי הטובה בתבל . לא היה מנוס מלשלם . הייתה לכך השפעה מיידית גם על הכלכלה של רשות השידור הישראלית .

 

במאי 1970 החליט הוועד האולימפי במושבו באמשטרדאם כי האולימפיאדה ה- 21 של הזמן החדש תיערך בקיץ 1976 במונטריאול בירת מחוז קוויבק בקנדה. טקס הפתיחה נקבע לשבת – 17 ביולי 1976 בפברואר 1973 הקימה CBC את ORTO (Olympic Radio & Television Organization) קבוצה מבצעית מיוחדת אד הוק משלה לצורך כיסוי המשחקים האולימפיים במונטריאול 76' . הקבוצה המבצעית הזאת מנתה 2000 עובדים . בראש ORTO ניצב בוב מוייר מנהל חטיבת הספורט של CBC . סגנו היה גִי דזורמה (Guy Desormeaux) . סך ההכנסות של ORTO לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה והרדיו של מונטריאול 76' עמדו על 56 מיליון דולר . 25 מיליון דולר מהן הגיעו מתשלום זכויות השידורים הבינלאומיות שהועברו לכיסוי ההוצאות של וועדה המארגנת הקנדית . 31 מיליון נשארו בידי קבוצת הטלוויזיה והרדיו הקנדיים. 25 מיליון דולר העניקה ל- ORTO הממשלה הקנדית ו- 6 מיליון דולר נוספים שולמו ע"י גופי השידור הבינלאומיים תמורת השירותים הטכנולוגיים והלוגיסטיים . הקבוצה המבצעית של ORTO למדה את לקחי אולימפיאדת מינכן 72' והציבה 105 מצלמות באתרי התחרויות האולימפיות השונים . כיסוי הטלוויזיה הקנדית היה טוב יותר מ- DOZ הגרמנית . לא רק בגלל עודף מצלמות אלא בשל חיבורן של יותר מצלמות ל- VTR נפרדים (Isolated cameras) . בכך נוספו הילוכים חוזרים מעוד זוויות צילום. במינכן 1972 שידרה הטלוויזיה הגרמנית DOZ הילוכים חוזרים בשלושת הענפים האולימפיים המרכזיים א"ק שחייה , והתעמלות – מזווית אחת בלבד , זאת של המצלמה המובילה במערך ה- Integrated feed הכללי שסופק לרשתות הטלוויזיה בעולם . במונטריאול 1976 הפיקה ORTO לפחות שני הילוכים חוזרים משתי זוויות שונות .

הקנדים שרגישים מאוד לאיכות הסביבה שלהם , כיסו את התחרויות האולימפיות הנערכות מחוץ לאִצטדיונים והיכלי הספורט , כמו ריצת המרתון , ההליכה , ומרוצי האופניים על כבישים , באמצעות מצלמות הנישאות על מכוניות ורכבים חשמליים מיוחדים . בכך נמנעו פליטת גז ועשן בסביבת האתלטים . גִי דֶזוֹרְמֶה סגן נשיא ORTO ב- 1976, זוכר כפי דהעיד בפניי, כלהלן : "לא ניצלנו את כל תקציב 56 מיליון הדולר שהועמד לרשותנו . היינו חסכניים . נשארו לנו בקופה 8 מיליון דולר בהם השתמשנו מאוחר יותר לצורך כיסוי משחקי 'חבר העמים הבריטי' שנערכו באדמונטון ב- 1983"  [19]  .

 

טקסט תמונה  :  זהו הקנדי גי  דזורמה (Guy DesOrmeaux) סגן נשיא של ORTO בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מונטריאול 1976.

שתיים עשרה שנה אח"כ שכרו קברניטי קבוצת SORTO (SEOUL OLYMPICS RADIO AND TELEVISION OPERATION) באולימפיאדת סיאול   88' את שירותיו של גי דזורמה כיועץ מיוחד שלהם  (באדיבות גי דה זורמה).

 

טקסט מסמך :  אולימפיאדת מונטריאול 1976 . דו"ח  מקצועי – אינפורמטיבי (עמוד מס' 1 מתוך 2) של הפקת אולימפיאדת מונטריאול 1976 כפי שנשלח אלי ע"י סגן נשיא ORTO הקנדית מר גי דזורמה .

 

טקסט מסמך  :  אולימפיאדת מונטריאול 1976 . דו"ח  מקצועי – אינפורמטיבי (עמוד מס' 2 מתוך 2) של סגן נשיא ORTO הקנדית מר גי דזורמה .

 

אלכס גלעדי נאלץ לעמול קשה כדי לשכנע את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן והמנכ"ל יצחק לבני בחשיבות היקף שידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976 בכמות השעות וכוח אדם . הוא ידע איזו אחריות מונחת על כתפיו והבין שהוא מפיק את השידורים האולימפיים הקרבים תחת צילה הכבד של אולימפיאדת מינכן 1972 בה נרצחו אחד עשר ספורטאים ישראליים בידי מחבלים פלסטיניים . אלכס גלעדי ראה את עצמו לא רק כשליחה של רשות השידור באולימפיאדת מונטריאול 76' אלא גם כשַדָּר ומפיק טלוויזיה הממשיך את השושלת האולימפית הישראלית שנקטעה באולימפיאדת הרצח . הייתה לעובדה הזאת משמעות גדולה לגביו , וכך פעל . הוא בנה תוכנית שידורים ישירים אולימפית רחבה בהתבסס על היכולות הטכנולוגיות של הטלוויזיה הישראלית וכמובן על אלה של ה- EBU (European Broadcasting Union) . נערכה פגישת תכנון עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן וסמנכ"ל הכספים של רשות השידור ישראל דורי בה הציג אלכס גלעדי את מערך השידורים משחקי מונטריאול 1976 . ארנון צוקרמן לא התרשם מתוכניתו הבומבסטית של אלכס גלעדי .

ישראל דורי זוכר, כלהלן : "אלכס גלעדי הציג תוכנית שידור גרנדיוזית על פי תפישת הטלוויזיה בימים ההם. הרבה מאוד שעות שידור וכוח אדם גדול. ארנון צוקרמן לא התרשם מהפרזנטציה שלו ואני אומר זאת בלשון המעטה. הוא לגלג על אלכס גלעדי וחשב שהכול מנופח, ולכן שלח אותו להכין שיעורי בית כדי להגיש לו הצעת שידור הרבה יותר צנועה תכנית וכספית…" .

טקסט תמונה :  חודש יולי – שנת 1976 . אולימפיאדת מונטריאול 1976 . אלכס גלעדי (מימין) מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית יחד עם בוב מוייר   (Robert ` Bob` Moyeir) מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC והמפיק הראשי של סיגנאל השידורים האולימפי . שני האישים הצטיינו בתפקידם ותרמו תרומה מכרעת להצלחת השידורים ברשתות הטלוויזיה בהן עבדו ואותן שרתו . (באדיבות CBC קנדה) .

 

הטלוויזיה הישראלית נדרשה לשלֵם מעט בשל היותה רֶשֶת טלוויזיה קטנה ב- EBU עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת מונטריאול 76' . כמה עשרות אלפי דולרים בודדים . נקודת התורפה של השידורים היה השעון . בין שעוני ירושלים ומונטריאול הפרידו שבע שעות . זמני שידור ליליים לא נוחים . ההנהלה אישרה לאלכס גלעדי להפיק ב- 16 ימי האולימפיאדה רק 57 שעות שידורים . שלושה לווייני תקשורת אמריקניים בלבד של COMSAT שייטו בימים ההם מעל כדור הארץ . אחד מהם היה לוויין ה- Primary האטלנטי . כל תחנות הקרקע של אירופה לרבות תחנת הקרקע לתקשורת לווייניים הישראלית בעמק האלה היו מחוברות אליו . ה- EBU מיסד בימים ההם רק ערוץ שידור Multilateral אחד כדי להעביר את שידורי האולימפיאדה ממונטריאול 76' לאירופה .

לצורך השוואה : באולימפיאדת מוסקבה מיסֵד ה- EBU  כבר שני ערוצי שידור Multilateral והכפיל בכך את כמות השידורים האולימפית הפוטנציאלית שיוצאה ממוסקבה לכל רשתות הטלוויזיה האירופיות המסונפות לאיגוד . הקדמה הטכנולוגית ושיפור התקשורת הלוויינית בעולם אפשרה ל- EBU  למסד שלושה ערוצי שידור Multilateral  וערוץ Unilateral נוסף בשלוש אולימפיאדות רצופות לוס אנג"לס 84' , סיאול 88' וברצלונה 92' . באולימפיאדת אטלנטה 96' מוסדו 4 ערוצי שידור Multilateral  ו- 2 ערוצים Unilateralובאולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004 מיסד ה- EBU  5 ערוצי שידור Multilateral  ו- 3 ערוצים Unilateral .

ארנון צוקרמן אִפְשֵר לאלכס גלעדי ב- 1976 למַסֵד מערך שידורים מצומצם ב- IBC ששכן בבנייני השידור הישנים של ORTO (Olympic Radio Television Organization) במונטריאול . משרד הפקה שלנו היה קטן אך פונקציונאלי והכיל חדר תקשורת לצורכי תיאומים עם מערכת ירושלים וניהול ופיקוח על קווי השידור ה- W 4 הנושאים את השידורים הישירים ממונטריאול לירושלים וחדר עבודה לצִוותי השידור . משהו בדומה להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן שנתיים קודם לכן ב- 1974 . בס"ה העניקה הנהלת הרשות לאלכס גלעדי באולימפיאדת מונטריאול 76' תנאי תשתית ואפשרויות הפקה טובים יותר מאלה שנתן מנהל הטלוויזיה ב- 1972 ישעיהו 'שייקה' תדמור לדן שילון באולימפיאדת מינכן 1972 .

הפקת שידורי מונטריאול 76' הייתה מתוכננת היטב ובקפידה אך מצומצמת בהיקפה . אלכס גלעדי ציפה להרבה יותר . הוא חזר מוכה ומאוכזב למחלקת הספורט מפגישת הפרזנטציה של תוכניתו המרשימה בבניין "החוטים" עם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני,  מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ארנון צוקרמן, מנהל חטיבת החדשות דן שילון, והכלכלן הראשי של רשות השידור ישראל דורי. זעוף פנים אמר לי אלכס גלעדי ז"ל : "יואשיש , ארנון צוקרמן לגלג על תוכנית השידורים שלי ממונטריאול . הוא אמר שהתוכנית מגלומנית , יקרה מידי , ואיש ברשות השידור לא יאשר תוכנית שידורים בהיקף שכזה". תוכנית השידורים המקורית של אולימפיאדת מונטריאול 76' העמידה בצֵל את הפקת שידורי הטלוויזיה של מינכן 1972 , אלכס גלעדי השקיע בה את נשמתו אך ארנון צוקרמן כמו מנהלי טלוויזיה אחרים שקדמו לו הלך על תקדימים ולא הסכים לרעיון ההפקה הנרחב של אלכס גלעדי . לא בכוח אדם ולא בכמות שעות השידורים . הוא לא הצטרף לשאיפותיו הגרנדיוזיות של אלכס גלעדי . ממילא הפרידו על פי חישוביו שבע שעות בין שעון מונטריאול לשעון ירושלים שיקשו על הצפייה בישראל מפני שלֵב התחרויות האולימפיות החשובות הא"ק , השחייה , וההתעמלות וכל משחקי הגמר בכדורגל , כדורסל , כדורעף , וכדוריד 'נפלו' על שעות הלילה הקטנות בישראל .

ארנון צוקרמן היה החלטי כשהוא ניצב בשיא כוחו בפסגת השידור הציבורי. אלכס גלעדי אפילו לא העלה בדעתו לערער על תפישת עולמו של ארנון צוקרמן הסמכותי .

טקסט תמונה :  1976 . מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשיא כוחו יחדיו עם אשתו הראשונה אילנה עורכת ושדרנית ברדיו "קול ישראל" .

 

אף על פי כן נשא התִּכְנוּן הארוך פרי והפך בסופו של דבר לסיפור הצלחה והישג טלוויזיוני נוסף ברקורד של אלכס גלעדי . טִיב הפקת משחקי מונטריאול 76' עלה על זאת של מינכן 1972 . ארבע שנים הפרידו בין שתי ההפקות האולימפיות ונפער ביניהן פער איכות . כשלון הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 72' נבע בעיקר בגלל תפישת שידור מוטעית והתייחסות שולית של ההנהלה . שידורי הספורט בטלוויזיה ב- 1972 לא היו בראש דאגותיה של רשות השידור . ההתייחסות של הבוסים של דן שילון בראשית שנות ה- 70 לשידורי מינכן 72' , יורם רונן ששימש אז כמנהל חטיבת החדשות בשלב ההכנות הראשון (ניהל את חטיבת החדשות  מ- 1969 עד מאי 1971) וממשיכו בניהול החדשות צבי גיל יחדיו עם מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור באותם הימים הייתה בלתי מקצועית והעידה על חולשת ניהול . כל השלושה טרם היו בשלים לפקד על מערך שידור טכנולוגי ולוגיסטי כה רחב . הם גם לא היו עֵרִים לפוטנציאל העצום הטמון בשידורי הספורט בכלל והאולימפיים בפרט ולמורכבות הספציפית של מבצע השידורים ממינכן 72' . ב- 1976 הייתה תמונת מצב משופרת אך לא דיה . מנהליו הישירים של אלכס גלעדי ערב אולימפיאדת מונטריאול דן שילון (כיהן בעצמו עכשיו כראש חטיבת החדשות) וארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה היו אומנם למודים ניסיון אך שניהם לא העניקו למנהל מחלקת הספורט גיבוי מספיק לשאיפותיו .

דן שילון זוכר : "האשמה הגדולה בתקציב הנמוך ששוריין להפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 72' ובהקצאת כוח אדם מזערי מוטלת בראש וראשונה על מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא מר שמואל אלמוג . זכורים לי היטב הוויכוחים הקשים עמו לא רק על גודל התקציב אלא גם על היקף ההפקה, כמות כוח האדם , ומבנה לוח השידורים האולימפיים עצמם . שמואל אלמוג פשוט לא רצה לשדר את האולימפיאדה . זה לא עמד בראש מעייניו וזה לא עניין אותו . כשארנון צוקרמן ניהל ב- 1976 את הטלוויזיה ואני את חטיבת החדשות התמונה הייתה שונה . כולנו היינו למודים ניסיון רב יותר . ברור שאלכס גלעדי זכה לתמיכה גדולה יותר של מנהל הטלוויזיה ושלי ממה שאני זכיתי לקבל מהממונים שלי ארבע שנים קודם לכן" .

ארנון צוקרמן וישעיהו "שייקה" תדמור הם בני אותו הדוֹר , ילידי העיר חֵיפָה ב- 1934 . שניהם למדו יחדיו בביה"ס הריאלי בחיפה תחת ניהולם של ד"ר ארתור בִּירָם וד"ר יוסף בנטואיץ' . אך כאן מסתיים בעצם כל הדמיון ביניהם . ארנון צוקרמן וישיעיהו תדמור פעלו כל אחד בתקופתו תחת ניהולו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג . שניהם היו פרי מינוי מוסכם ועל פי שיקול דעתו של שמואל אלמוג . אף על פי כן שרר ביניהם שוֹני גדול . שייקה תדמור היה איש חינוך שהובא ב- 1971 לטלוויזיה משורות הצבא . מטרות השידור שלו כסגן קצין חינוך ראשי בצה"ל היו חינוכיות ותרבותיות . ארנון צוקרמן שירש את מקומו בא מתוך שורות רשות השידור עצמה בה שימֵש ארבע שנים כסמנכ"ל כספים . הוא היה חסיד העיתונאות המיידית והעכשווית . אין פלא שקידם מייד שני אנשי מקצוע דן שילון ומוטי קירשנבאום לתפקידים בכירים , לא רק משום שסבר שיחד אִתם ניתן יהיה לנַתֵּב את הטלוויזיה בכיוון הראוי לה ועִמם יוכל לעַצֵב דפוסי עבודה חדשים , אלא חשב גם ששניהם יוכלו להנהיג ולמשוך אחריהם קבוצות עובדים גדולות הטלוויזיה . קו המחשבה המקצועי שלו כמנהל טלוויזיה , או אם תרצו מנהל מפעל שידור הגדול במדינה המעסיק כ- 1000 (אֶלֶף) עובדים , נשען וייחס חשיבות גם לכריזמה ומנהיגות.                                                                                                                                                                                 ארנון צוקרמן העניק בתקופתו עדיפות מסוימת לשידורי הספורט שפעלו במסגרת חטיבת החדשות , אולי גם בגלל הערכתו האישית המיוחדת לאלכס גלעדי . ארנון צוקרמן שימש בשנים 1973 – 1969 כמִנהלן ראשי תחת מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור בימים ההם שמואל אלמוג . כאיש מרכזי בהנהלת רשות השידור טרם מינויו בקיץ 1973 לתפקיד מנהל הטלוויזיה התמצא בענייני כספים וידע כי שידורי הספורט היוקרתיים עולים ממון רב . מאידך הבין כי יש לו על מי לסמוך . ארנון צוקרמן ידע שאלכס גלעדי ישתמש באמצעי ההפקה והשידור המוענקים לוֹ בצורה הגיונית ויוציא לפועַל את הפקות הטלוויזיה בדרך נבונה .

אלכס גלעדי תכנן לפרטי פרטים את מהלכי הפקת שידורי הטלוויזיה של מונטריאול 76' . תוכניתו המקורית קוצצה אך הוא ראה בכל זאת לנכון להוציא לאור סֶפֶר שידורים אולימפי על פיו תפעל הטלוויזיה הישראלית . לספר השידורים קרא פקוּדת מבצע . זה היה תכנון אולימפי ברמה צבאית . מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שידרה מאולימפיאדת מונטריאול 1976 סך של 65 שעות . מתוכן 48 שעות בשידורים ישירים ועוד 17 שעות של יומנים ותקצירים .

טקסט מסמך  :  14 ביוני 1976 . זהו ה- Cover page של ספר השידור / פקודת המבצע בת 65 עמודים של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת מונטריאול 76' כפי שחיבר אלכס גלעדי . המסמך נשמר .

 

 

טקסט מסמך  :  פרק השידור בפקודת המבצע של שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מונטריאול 76' כפי שחיבר אלכס גלעדי. (מתוך פקודת המבצע של אלכס גלעדי) . [20]

 

 

 

טקסט מסמך  :  ביצוע אותות פתיחה וסיום , ומילים אחרונות בפרק השידור בפקודת המבצע של אולימפיאדת מונטריאול 76' כפי שחיבר אלכס גלעדי . (מתוך פקודת המבצע של אלכס גלעדי) .

 

טקסט מסמך  :  פרק שידורים Multilateral  ו-  Unilateral  בפקודת המבצע של אולימפיאדת מונטריאול 76' . (מתוך פקודת המבצע של אלכס גלעדי) .

 

 

טקסט מסמך  :  פרק קווי שידור בפקודת המבצע של שידורי אולימפיאדת מונטריאול 76' . (מתוך פקודת המבצע של אלכס גלעדי) .

 

 

טקסט מסמך  :  פרק נוהל התגברות על תקלות בפקודת המבצע של שידורי אולימפיאדת מונטריאול 76' . (מתוך פקודת המבצע של אלכס גלעדי) .

 

 

 

 

טקסט מסמך  :  המשך פרק נוהל התגברות על תקלות בפקודת המבצע של שידורי אולימפיאדת מונטריאול 76' . (מתוך פקודת המבצע של אלכס גלעדי) .

 

 

טקסט מסמך  :  פרק עבודת מערכת ירושלים בתקופת שידורי אולימפיאדת מונטריאול 76' . (מתוך פקודת המבצע של אלכס גלעדי) .

 

 

 

 

 

טקסט מסמך  :  פרק עמדות שידור וקווי שידור בשידורי אולימפיאדת מונטריאול 76' . (מתוך פקודת המבצע של אלכס גלעדי) .

 

טקסט מסמך  :  יום שני – 19 ביולי 1976 . אולימפיאדת מונטריאול 76' . דוגמא לדף שידור יומי מתוך פקודת המבצע שחיבר אלכס גלעדי . באותם הימים ההם החלו השידורים האולימפיים בשמונה וחצי בערב שעון ישראל והסתיימו בשתיים לפנות בוקר שעון ישראל . (מתוך פקודת המבצע של אלכס גלעדי) .

 

אלכס גלעדי צרף לפקודת המבצע המפורטת שלו בת 65 עמודים את דף ההנחיה הבודד שחיבר האחראי על שידורי רדיו 'קול ישראל' ממונטריאול 76' , נחמיה בן אברהם . הפקת הטלוויזיה היא לאין שיעור הרבה יותר מורכבת ומסובכת מהפקת הרדיו מכל היבט שהוא : ממון , טכנולוגיה , כוח אדם , ולוגיסטיקה .

טקסט מסמך  :  אולימפיאדת מונטריאול 76' . זהו דף ההנחיה שחיבר נחמיה בן אברהם לגב' אסתר ברזל וצורף לפקודת המבצע של אלכס גלעדי . שרר הבדל תהומי במורכבות ההפקה של שידורי הטלוויזיה לעומת שידורי הרדיו .

 

טקסט תמונה  :  שנת 1976. נחמיה בן- אברהם גדול שדרי הספורט ברדיו 'קול ישראל' בכל הזמנים . (התמונה, באדיבות גב' תמר בן-אברהם).

 

אלכס גלעדי נטל עִמו לאולימפיאדת מונטריאול 1976 שני מפקחים טכניים ראשיים מיומנים ובעלי מוניטין בטלוויזיה הישראלית : דוב גולדשטיין מענף ה- Video  ועקיבא מלמד מנהל מחלקת ה- Sound בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית . בכך קנה למעשה את פוליסת הביטוח של ההפקה שהבטיחה את הצלחת השידורים מבחינה טכנולוגית .

אלכס גלעדי ומורו ורבו דן שילון היו המפיקים הראשונים בטלוויזיה הישראלית בימים ההם שידעו לתרגם את יתרונות הטכנולוגיה ולהפכם למכמני אנרגיה של הפקות שידורי הספורט . התרוצצו במסדרונות הטלוויזיה הרבה אנשים שמישהו העניק להם את התואר מפיק , Producer . תואר הפועל הוא אותו תואר הפועל ושווה לכולם . אך יש מפיק ויש מפיק . שניהם היו הגדולים ביותר בדוֹרָם . אני יודע זאת מפני שהייתי שָם . לעולם לא אשכח את הרגע שאלכס גלעדי קרא לי למשרדו ואמר לי, "…יואשיש, רציתי לבשר לך ש-מיניתי אותך להיות שַדָּר תחרויות ההתעמלות והכדורעף באולימפיאדת מונטריאול 76'…" . בתום האולימפיאדה אלכס גלעדי קנה לי את ספרו של אורי שלגי "מונטריאול 76" והקדיש לי הקדשה שנשמרה.

 

טקסט תמונה  :  "אולימפיאדת 1976" של המו"ל אורי שלגי.

טקסט מסמך  :  אוגוסט 1976. ההקדשה שכתב לי אלכס גלעדי,

"ליואש אלרואי , מזכרת מימי האולימפיאדה  הראשונה שלך –

כצופה , שדר , וכתב שערכם לא יסולא בפז . לזכר הלילות והימים

של יולי 1976 . בהוקרה אלכס גלעדי" .

הספר וההקדשה נשמרו .

טקסט תמונה : קיץ 1976. אולימפיאדת מונטריאול 76'. בניין ORTO במונטריאול .המפקח הטכני (Video) דוב גולדשטיין (במרכז) מעניק את סמל רשות השידור הישראלית לקנדי בוב מויר (Robert `Bob` Moir) מימין, ראש הקבוצה המבצעית של הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC, מפיקת סיגנאל השידור הבינלאומי. משמאל אלכס גלעדי. מימין יאיר שטרן. (באדיבות CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976 . זהו עקיבא מלמד המפקח הטכני (Audio) במשלחת הטלוויזיה למשחקים האולימפיים של מונטריאול 76' . עקיבא מלמד היה האחראי הראשי על תכנון ותפעול קווי שידור  ה- W4  בין עמדות השידור שלנו באצטדיון האולימפי , בריכת השחייה, והיכל ההתעמלות במונטריאול ומשרד ההפקה שלנו ב-  IBC  בבניין ORTO  לבין האולפן בירושלים . עקיבא מלמד היה אז הבוס של מיכה לויירר וסעדיה קאראוואני . הוא נחשב מטובי הטכנאים של הרדיו והטלוויזיה בכל הזמנים. (באדיבות CBC קנדה).

 

חבורת השַדָּרים הקטנטונת לעומת זאת הייתה הרבה פחות מנוסה ומיומנת למַעֵט נסים קיוויתי ואלכס גלעדי עצמו . היא הייתה חסרת כל הדרכה מקצועית מוקדמת לקראת שידור באירוע בסדר גודל כזה של המשחקים האולימפיים . הצֶוֶות הורכב מטלאים . אפילו מזכירת ההפקה שלנו ב- IBC ששכן בבניין ORTO במונטריאול הייתה יורדת ישראלית מקומית שהתגוררה בבירת קְוִויבֶּק. בימים ההם לא נהוג היה לצרף מזכירת הפקה ו/או עוזרת הפקה למשלחות השידור במבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים הגדולים של הטלוויזיה בחו"ל . גב' רחל ברכה מזכירת ההפקה של אלכס גלעדי בירושלים נשארה בבית . היא לא טסה למונטריאול 76' .בעניין הקונקרטי הזה של שיגור כוח אדם למשימות שידור אולימפיות היה שיפור מה לעומת מינכן 72' , אך אי אפשר לומר שיצחק לבני מנכ"ל רשות השידור וארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הקדימו את זמנם . גם הם ביססו את החלטותיהם על תקדימי העבר.

שדר הטלוויזיה הדגול נסים קיוויתי מקיים יותר מכל שדר אחר בשידורי הא"ק שלוֹ את האמירה , "למילים יש וויזואליה משלהן". נסים קיוויתי מגיע לשיאו הטלוויזיוני בעת השידור הישיר של ריצת הגמר ל- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 1976.                                                              אולימפיאדת מונטריאול 1976, הייתה הראשונה שלי כ-כתב, עורך, ו-שַדָּר בשטח מטעם הטלוויזיה הישראלית. אלכס גלעדי מינה אותי לשָדֵר ישיר את תחרויות ההתעמלות והכדורעף משוּם שלשַדָּרִים האחרים במשלחת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יאיר שטרן , רמי ווייץ , וגם יאיר אלוני לא היה כל מושג בהם . הם באו לטלוויזיה מהכדורגל . אני הגעתי מהספורט . הייתי בר מזל . ניתנה לי הזכוּת לשָדֵר ישיר מעמדת שידור בהיכל ההתעמלות במונטריאול את בכירת המתעמלות בעולם הרומנייה הווריטואוזית, אז בת ה- 14 ו- 9 חודשים  נדיה קומאנצ'י , זוכה שבע פעמים בציון המושלם  10.00 נקודות. תחרויות ההתעמלות באולימפיאדה טומנות בחובן יוקרה עצומה. באולימפיאדת מונטריאול 1976 הן חרגו מהיוקרה והפכו למלחמה.

נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י וחמֵש חברותיה לנבחרת (שש מתעמלות בכל נבחרת) , הבולטת ביניהן אחרי נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י הייתה תֵּיאוֹדוֹרָה אוּנְגָארְיָאנוֹ , ניהלו קרב של ממש נגד קבוצת המתעמלות הרוסיות ובראשן אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט , לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ'בָה , ונֶלִי קִים . המתעמלות הסובייטיות זכו בבכורה הקבוצתית , אך נדיה קומאנצ'י זכתה באליפות האישית בקרב רָב . גם בהתעמלות הגברים (שישה מתעמלים בכל נבחרת) התחוללה מלחמה בין נבחרות יפן בראשות שני מתעמלים גאונים שלה , סאוואו קאטו (Sawao Kato) ומיטסואו צוקאהארה (Mitsuo Tsukahara) לבין המתעמלים הווירטואוזים של ברה"מ ניקולאי אדריאנוב (Nikolai Adrianov) ואלכסנדר דיטיאטין (Alexander Dityatin) . המתעמלים היפניים זכו בבכורה הקבוצתית אך ניקולאי אדריאנוב ניצח בבכורה האישית .

בימים החוֹפשיים שלי משידורי ההתעמלות והכדורעף ביקשתי לשמֵש עוזרו של השַדָּר נסים קיוויתי באִצטדיון האולימפי המרכזי שם נערכו תחרויות הא"ק . נסים קיוויתי קנה את עולמו כשָדָר טלוויזיה כבר במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 . הוא לא היה עובד תּיקני אז של הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור אלא שָדָר מושאל שמצא את פרנסתו כעיתונאי וכתב פוליטי מצליח של העיתון "ידיעות אחרונות" בלונדון ואח"כ בוושינגטון . אלכס גלעדי שהבחין בכִשרונו הטלוויזיוני החליט בצֶדֶק לשכור שוּב את שירותיו במשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976 . נסים קיוויתי היה שַדָּר א"ק וספורט דָגוּל . הטוֹב ביותר שהכרנו בימים ההם . הוא שידֵר נפלא א"ק , שחייה , אִגרוף , טניס , למעשה כמעט כל דבר שזז . אך התבלט במיוחד כשַדָּר א"ק . הוא היה אחד משַדָּרֵי הא"ק הטובים ביותר בעולם .

ריצת הגמר ל- 5000 מ' בתחרויות הא"ק באולימפיאדת מונטריאול 76' הייתה כמו בכל אולימפיאדה אירוע סוער ורווי מתח . זאת הייתה אחת הריצות המלהיבות ביותר בלוח המשחקים ואחד משיאיו של השידור הטלוויזיוני ב- 1976. ריצת 5000 מ' הִיא תמיד מרתקת ומלאה סקרנות מאז אולימפיאדת סטוקהולם 1912 , שם נערכה בפעם הראשונה הריצה למרחק הזה , ובה ניצח הפיני האנס קולמאיינן מייסד ואבי השושלת הפינית רבת המוניטין בריצות הארוכות . לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) הכוכב הפיני הנודע והאלוף האולימפי ממינכן 1972 , שוב העפיל לריצת הגמר הזאת גם באולימפיאדת מונטריאול 76' .                                                                            לָאסֶה וִוירֶן בעל לֵב הברזל וריאות מפלדה זכה בשתי מדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ'  ו- 10000 מ' ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת מינכן 1972 , ועכשיו כאן במונטריאול ניצח גם בריצת גמר ל- 10000 מ' . עֵינֵי עולם הספורט כולו היו נשואות אל האתלט הפיני הצנום עטור הזקן הדליל שהפך לסִמלו המסחרי , תמהים האם יצליח לחולל את הבלתי אפשרי ולזכות גם במדליית הזהב בריצה ל- 5000 מ' , ובכך להפוך לאתלט הראשון בהיסטוריה שמנצח בשתי הריצות הארוכות הקלאסיות בשתי אולימפיאדות רצופות .

האִצטדיון האולימפי במונטריאול היה גַדוּש מפֶּה לפֶה . 80 אלף צופים המתינו בכיליון עיניים ליריית הזינוק . מֵאות מיליונים ישבו דרוכים מול מסכי הטלוויזיה ברחבי תבל . שידורי הא"ק והריצות על המסלול הן לֵב התחרויות האולימפיות . גם נסים קיוויתי ישב דרוך במרכזה של עמדת השידור שלנו חבוש באוזניות כשהוא מכוון את המיקרופון של ה- Headset למרחק הדרוש מפיו . לשמאלו ישב ד"ר גלעד וויינגרטן פרשן טלוויזיה בחיתוליו . אנוכי התמקמתי במושב השלישי ליד שני השַדָּרִים מתוח ונרגש מעֹצְמת החוויה . הטלוויזיונית והספורטיבית כאחת . זו הייתה הפעם הראשונה בחיי לחוֹות שידורי א"ק ישירים בעמדת שידור באִצטדיון האולימפי . לא יכולתי לבקש יותר מאלכס גלעדי . האיש הרביעי בצוות השידור היה המפקח הטכני דובל'ה גולדשטיין תעודת הביטוח של ההפקה . הוא התיישב לידינו משועמם לאחר בדיקה מוצלחת של  קווי שידור ה- W4 בין מונטריאול לירושלים . הכל עבד כהלכה . שיחת התיאום האחרונה בין אלכס גלעדי שנמצא בעמדת הפיקוד בבניין השידור של ORTO במונטריאול לביני בעמדת השידור באצטדיון האולימפי הסתיימה , "יואשיש עכשיו אני רגוע . אתה שם ליד נסים קיוויתי יחד עם דובל'ה גולדשטיין . שיהיה בהצלחה לכולנו" . דובל'ה גולדשטיין טכנאי מצוין וג'נטלמן דגול סיים את תפקידו הטכני . עמדת השידור פעלה ללא דופי וריצת חייו של לָאסֶה וִוירֶן לא עניינה אותו . הוא היה עייף וביקש לישון . דובל'ה גולדשטיין נרדם בעמדת השידור על הכתף שלי .

היו ל- לָאסֶה וִוירֶן בריצה הזאת שני יריבים עיקשים מניו זילנד ואחד מגרמניה . הוא לא הצליח לברוח מהם . לא עלה בידיו לנַעֵר אותם מעליו . התפתחה ריצה דרמטית ומתוחה מאין כמוה . נסים קיוויתי שידֵר אותה בצורה נפלאה שאין טובה ממנה . זה היה שידור בלתי נשכח המעביר רֶטֶט וצמרמורת בגופו של כל חובב א"ק עד עצם היום הזה . 300 מ' לפני הסוף פתח לָאסֶה וִוירֶן "בפיניש" המפורסם שלו , אך זה לא היה פער המבטיח מדליית זהב . חבורת הרצים דלקה בעקבותיו . הוא לא ניתק מהם . נצמדו אליו שני הניו-זילנדיים במדים השחורים המסורתיים של ארצם דִיק קְווֹאקְס (Dick Quax) ורוֹד דִיקְסוֹן (Rod Dickson) , וגם הרץ הגרמני בתלבושת הלבנה קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָנְד (Klaus Hildenbrand) . ביישורת האחרונה של המסלול , כ- 100 מ' מקו הסיום , הוביל לָאסֶה וִוירֶן בסנטימטרים . לרגע נדמה היה שהנֵה לָאסֶה וִוירֶן נשבר ולא יזכה בבכורה . אלו הן השניות המכריעות בהתמודדות הספורטיבית המבליטות את תכונת המנצח . כל החבורה המובילה הייתה כבר לאה ועייפה מאוד , היא רצה על מכמני האנרגיה האחרונים של הגוף . גם האתלט הפיני המחונן היה לבטח עייף , אך לָאסֶה וִוירֶן קורץ מגזע של מנצחים . הוא לא וויתר וחצה ראשון בשארית כוחותיו את קו הסיום כשקבע זמן של 13:24.76 דקות . לאסה וִוירֶן הקדים את דִיק קְווּאֶקְס ב- 40 מאיות השנייה . בתרגום מתמטי ממוצע מזמן למרחק , מדובר ב- 65 ס"מ . דִיק קוואֶקְס הקדים את קְלָאוּס-פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד ב- 22 מאיות השנייה . קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד התמוטט על קו הגמר אך זכה בתהילה ובמדליית הארד . רוֹד דִיקְסוֹן סיים רביעי בזמן של 50. 25 : 13 דקות . פחות משנייה אחת חצצה בין המקום הראשון לרביעי . זה היה סיום דרמטי לריצה מדהימה ושידור ישיר נפלא בטלוויזיה של נסים קיוויתי . איכותו לא תשכח לעולם .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מונטריאול 1976 . סיום הריצה ל- 5000  מ' . הפיני לאסה ווירן מקדים בהפרש מועט את דיק קואקס (ניו זילנד) , קלאוס הילדנבראנד (מערב גרמניה) , ורוֹד דיקסון (אף הוא מניו זילנד) . מערכת שעוני המדידה האלקטרונית מחוברת ל-סיגנאל הטלוויזיה. . (מתוך  סרט  ה-  Video המקורי) .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מונטריאול 1976. סיום הריצה ל- 5000 מ' . קלאוס הילדנבראנד 'נמרח' על המסלול וזוכה  במדליית הארד. הוא מקדים במילימטרים את רוד דיקסון. (מתוך סרט ה- Video המקורי).

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. סיום הריצה ל- 5000 מ'. עוד רגע קט יהתל הבימאי הקנדי בשדרים . המצלמות שלו ינטשו את קלאוס הילדנבראנד גונח במכאוביו על המסלול ויעברו  אל לאסה ווירן הצוהל. (מתוך  סרט  ה-  Video המקורי).

 

בימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC, הִיתֵּל לרגע בשַדָּרִים והפתיע גם את נסים קיוויתי , כשהסיט את המצלמות המתעדות את המאבק שהתחולל על קו הסיום שם היה שרוע עדיין קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד על המסלול חסר נשימה , וניתב אותן לעברו של לָאסֶה וִוירֶן הצוהל המתרחק לאיטו ממוקד הדרמה שהתרחשה על קו הסיום של התחרות כשהוא מקיף בריצה קלילה את האִצטדיון , ומנופף מעת לעת בידיו הגרומות לקהל המריע . אך נסים קיוויתי שַדָּר עטור תהילה , שעיניו התרוצצו ללא הפסק ממוניטור הצפייה המוצב בעמדת השידור שלוֹ לנעשה על המסלול באִצטדיון לא התבלבל. הוא העניק בסמכותיות חותמת היסטורית לתמונה שנגלתה לפתע על מסך הטלוויזיה שלוֹ, כשבמוקדה נראה לָאסֶה וִוירֶן המאושר עטוף קהל באפקט טלוויזיוני , וכך שידר למיקרופון, "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לָאסֶה וִוירֶן מ-פינלנד, הוא גדול יותר מאֶמיל זָטוֹפֶּק הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי , הוא גדול הרצים של הריצות הארוכות בהיסטוריה…" .. הטקסט הזה חרוּת לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא.

רק שַדָּר טלוויזיה עֲנָק ודגול כנסים קיוויתי היה מסוגל לבנות כהרף עין בשידור ישיר טקסט כה ממצה , ולהעניק כותרת כל כך הגיונית ומדויקת וכל כך נכונה לסיטואציה הדרמטית במילים כה ספורות . כמו יורם ארבל גם נסים קיוויתי חונן בכשרון ניסוח נפלא בשידור ישיר . הוא היה בנוסף גם כותב מעולה ועיתונאי ברוך כשרונות בְּרָאווֹ נסים קיוויתי . הא"ק הייתה אהובתו האמיתית . הוא היה שַדָּר א"ק נפלא עוד טרם לידתנו הטלוויזיונית .

 

 

טקסט תמונה  :  שנות ה- 50 . אִצטדיון 'המכבייה' בתל אביב . נסים קיוויתי (במרכז) משדר א"ק ברדיו 'קול ישראל' באִצטדיון 'המכבייה' הישן בצפון ת"א בשנות ה- 50 . מימין מנחם רק-עוז (רקוץ') קצין אימון גופני ראשי של צה"ל . משמאל העיתונאי יהודה גבאי שהיה אלוף ישראל בריצות ל- 100 מ'  ו- 200 מ' בסוף שנות ה- 40 . (באדיבות יהודה גבאי) .

 

האִצטדיון האולימפי במונטריאול געש . 80000 הצופים יצאו מדעתם  ממש . הם לא חזו בדרמה מורטת עצבים כזאת כפי שנגלתה להם בריצת 5000 מ' . היה שָם רעש נוראי שהעיר את הטכנאי שלנו דובל'ה גולדשטיין משנתו העמוקה . הוא מתח אט – אט את אבריו . קורי השינה טרם פגו מפניו . בעוד לאסה ווירן עורך את הקפת הניצחון המדהימה , בא דובל'ה גולדשטיין בטענה לבאי האצטדיון , "יואש , מדוע הם היו צריכים להעיר אותי משנתי…אי אפשר היה לצעוק קצת יותר בשקט…?" .

לָאסֶה וִוירֶן ערך שמח וטוב לֵב את הקפת הניצחון באִצטדיון ואז עשה מעשה שסותר את רוח ספורט החובבים באולימפיאדות . הוא היה גיבור הרגע וידע שמצלמות הטלוויזיה ממוקדות ומכוונות אליו . לפתע התיישב הסיר מעליו את נעלי הריצה הכחולות שלוֹ ושָב לערוך הקפת ניצחון שנייה כשהוא מנופף הפעם בנעליו לקהל הקנדי המריע . אלה היו נעלי ריצה יפניות חדשות שהותקנו במיוחד עבורו ע"י חברת "TIGER " (היום חברת נעלי הריצה "ASICS" ). חברת  TIGER זכתה בבת אחת לפרסום מסחרי עולמי וחשיפה טלוויזיונית עתירת רייטינג. מאוחר יותר סיפרו שלאסה ווירן הזריק לעצמו ערב הריצה ל- 5000 מ' מנת דם של עצמו (Self  Blood  Doping) כדי לשָפֵּר את היכולת הפיסיולוגיות שלוֹ. הדבר לא הוכח וירד מסדר היום.

 

 

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת מונטריאול 1976. הסיום הבלתי נשכח של ריצת ה- 5000 מ'  . אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים.                                          המנצח לאסה ווירן מפינלנד (מס' גופייה301) מקדים בפחות ממטר את דיק קואקס הניו- זילנדי (691) , ואת קלאוס-פיטר הילדנבראנד הזוכה במדליית הארד . הקיצוני משמאל הוא רוד דיקסון (689) אף הוא מניו- זילנד הגיע למקום הרביעי , ברנדן פוסטר (שני משמאל בין רוד דיקסון לדיק קואקס) היה חמישי , רביעי משמאל הוא האנגלי יאן סטיוארט שסיים שביעי , ראשו מימין מספר גופיה 96  הוא ווילי פולאוניס מבלגיה שהיה שישי בריצה הזאת . (CBC  ו-  IOC) .

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מונטריאול 1976. לאסה ווירן מופיע על מוניטור הטלוויזיה אפוף קהל , תוצאה של אפקט טכנולוגי (מופעל באמצעות שולחן הניתוב של ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הקנדית CBC ). נסים קיוויתי משדר טקסט בשידור ישיר שהפך לאחת ה-קלאסיקות הגדולות ביותר שנאמרו אי פעם בשידורי הספורט בטלוויזיה, "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה. זהו לאסה ווירן מ-פינלד. הוא גדול יותר מאמיל זטופק. הוא גדול יותר מפאבו נורמי…" .

 

שנים רבות אח"כ אירחתי את לָאסֶה וִוירֶן במשרדי במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים. במשך כשעה הקרנתי בפניו את ארבעת הריצות הגדולות של חייו , 5000 מ' ו- 10000 מ' בשתי אולימפיאדות רצופות מינכן 1972 ומונטריאול 1976 , בהן זכה במדליות הזהב . האתלט הפיני הדָגוּל ישב לידי דומם ושותק כמו ספִינקס מִצְרִי וצָפָה בשלווה סטואית במוניטור המתפוצץ מהיכולת הווירטואוזית שלו והשידורים הנפלאים של נסים קיוויתי. הוא לא הוציא מילה ובמשך שעה ארוכה נַע בכיסאו רק שלוש פעמים. פעם אחת בריצת הגמר ל- 10000 מ' באולימפיאדת מינכן 1972 בסצנה בה נקלע לצפיפות קטלנית על המסלול שגרמה להסתבכות רגליים של חבורת הרצים המובילה בה מעד ונפל יחד עם יריבו המר הרץ הטוניסאי מוחמד גמודי . שניהם נפצעו ממסמרי נעלי הריצה של מתחריהם ושכבו שרועים על המסלול. חלפו כשלוש אולי ארבע שניות. לָאסֶה וִוירֶן החבול התעשת , קם על רגליו הדביק את החבורה המובילה שהתרחקה כבר כשלושים מטר ממנו . מוחמד גאמודי פרש מהריצה . לָאסֶה וִוירֶן היה אתלט אמיץ שדבקותו במשימה לא ידעה גבולות . לבסוף ניצח בריצה וקבע שיא עולם חדש 6 .39 : 27  דקות , והקדים בכוח הרצון האדיר שלו את הרץ הבלגי אֶמִיל פוּטֶמָאנְס 38 .40 : 27 דקות ואת מִירוּס אִיפְטֶר מאתיופיה 96. 40 : 27 דקות .

בפעם השנייה היטה את גופו לפנים כדי להתבונן שוב במאבק הקשה שהיה לו עם מוּחֲמַד גָמוּדִי בריצת הגמר   ל- 5000 מ' באולימפיאדת מינכן 72' . הרץ הפִינִי האמיץ קבע שיא אולימפי חדש 42. 26 : 13 דקות והקדים בקושי את מוּחָמַד גָאמוּדִי שזמנו היה 33. 27 : 13 דקות . בפעם השלישית לא היה יכול להישאר שווה נפש  לסיום ריצת ה- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 1976 שם הקדים בסנטימטרים ספורים את יריביו מניו-זילנד דִיק קוּאֶקס ורוֹד דִיקְסוֹן ואת הרץ הגרמני קְלַאוּס-פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד . בתום ההקרנה תרגמתי לו את הטקסט של נסים קיוויתי אודותיו . הוא חייך קלות .

כשנפרדנו ליד דלת הכניסה למשרדי מחלקת הספורט אמר רק מילה אחת , "תודה" . התבוננתי בו . שערו היה חום בהיר, עיניו תכולות וקרות כקרח , ואת פניו עיטר זקנקן . לָאסֶה וִוירֶן לא התפאר בהישגיו ולא קשר כתרים לעצמו . הוא היה אתלט עַל , שתקן , צנוּע , ועָנָו , ששמו חַרוּת לעד באותיות של זהב בהיסטוריה האולימפית של הזמן החדש . הישגיו שמורים בארכיון הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שם חַרוּת גם השידור ההוא של נסים קיוויתי שתיאר למיקרופון בכשרון גדול את ההישגים האולימפיים הכבירים האלה של הרץ הפיני הדגול שנקנו באימונים מפרכים , מאמץ רָב , ודבקות יוצאת דופן במשימה .

 

פרק 5.

אולימפיאדת מונטריאול 1976 והישגיה הספורטיביים העילאיים של מדינת מזרח גרמניה. היכן נמצא קצה גבול יכולתו של האדם בספורט ? האם הצלחתה של מדינה אירופית קטנה כמזרח גרמניה באולימפיאדות הקיץ והחורף בשנים 1988 – 1964 הייתה נס ספורטיבי? התשובה היא לא. ההצלחה הספורטיבית הייתה פרי תכנון לאומי , איתור כישרונות , ואימונים מפרכים בענפים השונים. השלטון הקומוניסטי – טוטליטארי במזרח גרמניה רותם את ההצלחה המופלאה של ספורטאיו לתחזוקת המשטר . מזכיר המפלגה הקומוניסטית וולטר אולבריכט הוגה את הסלוגאן, "מדליה אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומאטיים". הטלוויזיה הבינלאומית חושפת את ההצלחה הכבירה של ספורטאי מזרח גרמניה ומכשירה את כניסתה למשפחת העמים. ב- 1990 קורסת חומת ברלין ומזרח גרמניה מתאחדת עם מערב גרמניה למדינה גרמנית אחת .

זמן לא רב לאחר תום משחקים האולימפיים של מונטריאול 1976 נודע כי הם נחלו כישלון כספי קולוסאלי עצום הנאמד ב- 1.4 מיליארד דולר . זה החל במו"מ תמים וכושל שניהלה הוועדה המארגנת הקנדית עם רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC . רשתות הטלוויזיה האמריקניות הן מקור הכנסה עצום ל- IOC (International Olympic Committee) ולוועדה המארגנת המקומית של המשחקים . ב- 18 בנובמבר 1972 חתם רוּן ארלדג' על הסכם זכויות שידורים בלעדי של שידורי אולימפיאדת מונטריאול 76' עם הקנדי פּוֹל דֶסְרוֹשֶה  (Paul Desrochers) האיש שהוביל את המו"מ הכספי מטעם הוועדה המארגנת המקומית של המשחקים על סכום נמוך יחסית רק בן 25 מיליון דולר . רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הרוויחה כ- 75 מיליון דולר מפרסומות מסחריות ששודרו אצלה בתקופת אולימפיאדת מונטריאול 76' . משברים , בעיקר משברים כלכליים וכספיים , מולידים שמועות . בזמנו נטען , כי סכום הזכויות הנמוך הושג מפני שכמה אנשים מקבוצת המו"מ הקנדית קיבלו שוחד מ- ABC , אך השמועה לא נחקרה מעולם ע"י ממשלת קנדה .

תקציב הוועדה המארגנת המקומית הקנדית הוערך בתחילה בסכום של 310 מיליון דולר . שגיאות אִרגוניות , שביתות והאטות בנייה , ויכולות כלכליות ומסחריות דלות של הוועדה המארגנת הביאו אותה לחריגה אדירה מהתקציב , לאכזבתו הגדולה ומגינת ליבו של ראש עיריית מונטריאול מר זָ'אן דְרָאפּוֹ (Jean Drapeau) , שיצא מגדרו כדי לארח את המשחקים . עלות בניית האִצטדיון האולימפי המרכזי במונטריאול האמירה ל- 485 מיליון דולר . בניית הגג שלוֹ לא הושלמה מעולם . בעקבות רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 שידרגה הוועדה המארגנת את סידורי רמת ההבטחה והעסיקה כ- 000 16 (שישה עשר אלף) חיילים ושוטרים קנדיים בפעילות שוטפת . זה עלה לה כ- 100 מיליון דולר .

מונטריאול נאבקה קשה ביריבותיה כדי לארח את האולימפיאדה וניצחה במכרז הסופי את העיר לוס אנג'לס אך חריגות הארגון יצאו מכלל שליטה וטיפסו ל- 1.4 מיליארד דולר . בראש הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ניצב בעת ההיא הלורד האירי מייקל קילאנין יורשו של אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) האמריקני . הלורד מַיְיקֶל קִילָאנִין היה נשיא קורקטי . רחוק מלהיות אשף כלכלי ורחוק עוד יותר מדמותו הכריזמטית של הנשיא הבא אחריו הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש . זכויות השידורים בימים ההם נמכרו בזִיל הזוֹל . הם לא כיסו כהוא זה את ההשקעה האדירה של בניית המתקנים האולימפיים הראשיים בראשם האצטדיון המרכזי הנפלא , היכל תחרויות ההתעמלות ומשחקי הכדור , בריכת השחייה המרשימה ומגורי הספורטאים בכפר האולימפי . מתוך כמות גדולה של כ- 600 גופים מסחריים בינלאומיים המעניקים חסות למשחקים האולימפיים הסתפקה הוועדה המארגנת הציבורית בליקוט של סכום מגוחך של 7 מיליון דולר בלבד. זה קרה בקנדה הסמוכה לארה"ב . אזרחי מונטריאול בירת מחוז קוויבק נדרשו למַמֵן מכיסם את שגירות הוועדה המארגנת ההפסדים הכספיים הענקיים של האולימפיאדה שנערכה בעירם בעשרים השנים הבאות .

אף על פי כן תיזכר אולימפיאדת מונטריאול 76 כתחרות ספורט בינלאומית ברוכת הישגים אך גם ככזאת שסימנה את תחילת העידן של שימוש בסמי מרץ אסורים לצורך שיפור ההישגים הספורטיביים . אולימפיאדת מונטריאול 76' תיזכר בשל הצלחתה הסנסציונית של מזרח גרמניה , מדינה קומוניסטית קטנה בת 15 מיליון תושבים בלבד שצברה 90 (תשעים) מדליות במשחקים . מונטריאול 76' תיזכר גם כאולימפיאדה פוליטית . 22 מדינות אפריקניות החרימו ברגע האחרון את המשחקים האולימפיים ביוזמת נשיא טנזניה יוליוס נייררה (Julius Nyerere) בטענה ש- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) מתיר את השתתפותה של משלחת ניו זילנד שנבחרת הראגבי שלה ערכה סיור משחקים במדינת האפרטהייד דרום אפריקה בטרם האולימפיאדה .

הספר "פסגת היכולת האנושית" עוסק גם במאבק העיקש ובלתי פוסק בין הספורטאים המשתמשים בסמים אסורים כדי להציב שיאי עולם חדשים ולזכות בתהילה אולימפית ובממון הרב לבין הממסד הספורטיבי הנאבק בהם עד כלות כוחותיו (לא תמיד בהצלחה) באמצעות וועדות רפואיות המצוידות בכלים מיוחדים לאיתור המסוממים . אנו עדים למאבק הרצוף הזה מידי יום . בתחרויות הא"ק , השחייה , ההיאבקות , הרמת המשקלות , תחרויות האופניים הממושכות ובראשן ה- טוּר דֶה פְרָנְס , ובתחרויות הטריאתלון .

1976 הייתה ההתחלה . היום יודעים כי מערכת הרפואה הספורטיבית של מזרח גרמניה סיממה ביודעין במשחקי מונטריאול 76' את מרבית האתלטים והשחיינים שלה . שנות ה- 70 של המאה שעברה היו שיאה של המלחמה הקרה בין המזרח למערב . מזרח גרמניה שאיננה קיימת עוד הוקמה באופן מלאכותי כמדינת חיץ קומוניסטית בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ע"י השלטון הסובייטי לצורך איזון פוליטי מול מערב גרמניה . רודן ברה"מ יוזף דז'וגאשווילי סטאלין הטיל על הקומוניסט הגרמני הוותיק וולטר אולבריכט (Walter Ulbricht) בן ה- 52 לבנות ולארגן את המדינה החדשה בצלמה של ברה"מ ובדמותו של הגוש הסובייטי . מזרח גרמניה עמדה לשמש מסך ברזל בין מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות לבין המדינות החופשיות של מערב אירופה . וולטר אולבריכט הנאמן עשה שני דברים . הוא הקים את  ה- "שטאזי" משטרת הביטחון הפנימית של המדינה בדומה ל- ק. ג. ב. הרוסי ומִיסֵד את פס הייצור של תעשיית הספורט במזרח גרמניה ההיא. וולטר אולבריכט שימש בתפקיד ארגוני ביצועי של תפעול המדינה . הוא היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית והבין הראשון שבאמצעות החתירה למצוינות בספורט וההישגיות יוכל לזכות חיש מהר בהכרה פוליטית בינלאומית . וולטר אולבריכט ועוזריו טבעו את הסלוגאן הפוליטי – ספורטיבי הנודע , "מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד 1000(אֶלֶף) שגרירים דיפלומאטיים" . הוא ידע כי הזוכה במדליית זהב אולימפית זוכה למעמד רם מיוחד בעֵת שניצב על פודיום המנצחים בבריכה , בהיכל ההתעמלות , במגרשי המשחקים , או באצטדיון הא"ק . תזמורת מיוחדת מטעם הוועדה המארגנת מנגנת את ההמנון הלאומי של האלוף ודגל מדינתו מתנוסס בראש התורן . כל העולם מצדיע לכבודו . וואלטר אולבריכט הבין כי כדי לזכות בפופולאריות בינלאומית , על ספורטאי מזרח גרמניה לנצח במשחקים האולימפיים ולהתמיד בכך שוּב ושוּב כדי שההמנון של מזרח גרמניה ודגל המדינה שלה יישמעו וייראו ללא הפסק בכל רחבי תבל . הניצחונות הספורטיביים יעניקו את הגושפנקא הפוליטית הרשמית לקיומה של המדינה המזרח גרמנית .

טקסט תמונה  :  זהו הגרמני וולטר אולבריכט (1973 – 1893) מזכיר המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה והאיש החזק במדינה המלאכותית שהוקמה לאחר מלחמת העולם ה- 2 ע"י הגוש הסובייטי כתשובת נגד פוליטית למערב גרמניה. וולטר אולבריכט האמין ברעיון הקומוניזם כל ימי חייו . הוא השתתף במלחמת האזרחים בספרד 1936 בשורות הבריגדות הבינלאומיות נגד הגנרל פרנסיסקו פרנקו. במלחמת העולם ה- 2 ברח מגרמניה הנאצית והסתתר בצרפת.                      מדינת מזרח גרמניה התפרקה ב- 1990 עם נפול החומה הברלינאית שחצצה בין מערבה למזרחה של העיר והתאחדה כאמור עם משינת מערב גרמניה. גרמניה המחולקת הפכה שוב למדינה גרמנית אחת מאוחדת (!).

 

אולימפיאדות מכסיקו 1968, מינכן 1972, ומונטריאול 1976 סומנו מבעוד מועד ע"י מזרח גרמניה כיעדים ספורטיביים שנועדו לכיבוש  [21] . השלטון הריכוזי המזרח גרמני מין בבואה של המשטר הסובייטי, מעין מודל שהוא תרכובת של יעילות גרמנית ואידיאל סובייטי , העניק חופש פעולה מלא לרופאי הספורט שלו כדי לחקור ולסייע בשיפור ההישגים של ספורטאי המדינה בענפים השונים . רפואת הספורט המזרח גרמנית הגיעה להישגי מחקר רבים והתבססה על סיוע רחב היקף (ונסתר מעין הציבור) מקבוצות מדענים בתחומי הביוכימיה, הפיסיולוגיה, והפארמקולוגיה . זה כמובן לא היה חוקי אך הקומוניסטים פעלו כמו תמיד על פי אידיאולוגיה ברורה, "המטרה מקדשת את האמצעים". ידוע שהספורטאים והספורטאיות המזרח גרמניים השתמשו בסטרואידים אנאבוליים כדי לשפר את הישגיהם . נדרש שימוש שיטתי של שנים בסטרואידים אנאבוליים (בפיקוח רפואי) לצד אימונים מפרכים כדי להגיע להישגים ספורטיביים פנטסטיים באולימפיאדת מונטריאול 76' כשם שהגיעו אליהם ספורטאי מזרח גרמניה. ההישגים האלו נראו אז כקצה גבול היכולת האנושית בספורט. אצל גברים ונשים כאחד. שחייניות מזרח גרמניה ובראשן קורנליה אנדר (Kornelia Ender) האגדית זכו באולימפיאדת מונטריאול 76'  ב- 11 מדליות זהב מתוך 13 משחים . הישג עצום בהתחשב בעובדה שמזרח גרמניה לא השיגה שום מדליית זהב בשחייה לנשים באולימפיאדת מינכן 1972.

היום ידוע כי הסטרואידים האנאבוליים הם תכשירי משנה של ההורמון הגברי טסטוסטרון . שימוש יתר בהם גורם לשורה ארוכה של תופעות לוואי חמורות כמו הופעת יתר של שיער , נטייה לקרישת יתר של הדם , פגיעה בכבד , נזקים ללב , הקטנת האשכים , והגדלת השדיים . סימום ביודעין של הספורטאים המזרח גרמניים בשנות ה- 70 היה סוד מדינה אָפֵל . ב- 1976 טרם נודע למוסדות ורשויות הספורט הבינלאומיים על מגפת הסמים האסורים . מפני שלא ידעו גם לא נערכו כל בדיקות רפואיות לאיתור הנגע וחיסולו כפי שנהוג בתחרויות הספורט היום . התוצאה הספורטיבית הפנומנלית שהשיגה מזרח גרמניה באולימפיאדת מונטריאול 76' ידועה . המדינה הקטנה שמונה רק 15 מיליון תושבים הייתה השנייה במניין צבירת המדליות . היא פיגרה אחרי ברה"מ אך הקדימה את ארה"ב . זאת הייתה סנסציה . להלן טבלת המדליות באולימפיאדת מונטריאול 1976 .

זהב                   כסף                    ארד                       ס"ה

ברה"מ                               49                     41                      35                         125

מזרח גרמניה                       40                     25                      25                         90

ארה"ב                               34                     35                      25                         94

מערב גרמניה                      10                     12                      17                         39

יפן                                    9                       6                        10                         25

פולין                                 7                       6                        13                         26

בולגריה                             6                       9                        7                           22

קובה                                 4                       6                        3                           13

רומניה                               4                       9                        14                         27

הונגריה                             4                       5                        13                         22

פינלנד                               4                       2                         0                           6

שוודיה                              4                        1                        0                           5

אנגליה                              3                        5                        5                           13

איטליה                              2                        7                        4                           13

צרפת                                2                        3                        4                           9

יוגוסלביה                          2                        3                         3                          8

צ'כוסלובקיה                      2                        2                         4                          8

ניו זילנד                            2                        1                        1                           4

קוריאה הדרומית                 1                        1                        4                           6

 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מכסיקו 1968 . לראשונה בתולדותיה מופיעה המשלחת הספורטיבית של מזרח גרמניה כעצמאית ובנפרד ממערב גרמניה . הוועדה המארגנת המכסיקנית מניפה את דגל מזרח גרמניה בעוד ספורטאי המשלחת ניצבים דום .

 

וולטר אולבריכט לא הספיק לחזות בהישגי מדינתו באולימפיאדת מונטריאול 76' אך היה עֵד להן באולימפיאדת מינכן 1972 . הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בראשות נשיאו האמריקני אברי ברנדג' (Avery Brundage) הטיל ב- 1966 על העיר המערב גרמנית מינכן לארגן ב- 1972 את האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש . מערב גרמניה הדמוקרטית מדינה המשתרעת על 250 אלף קמ"ר ובה 65 מיליון תושבים נחשבה לאחת המדינות העשירות בעולם. וודאי בהשוואה לאחותה הענייה והקומוניסטית מזרח גרמניה בת 15 מיליון תושבים בלבד. הנתונים הגיאוגרפיים, הכלכליים, והדמוגרפיים לא הפחידה את המדינה הרודנית הקטנה. שליטי מזרח גרמניה לא נרתעו והכריזו בקול רם על כוונתם הפוליטית – ספורטיבית, "מינכן שייכת למערב גרמניה  –  והמדליות האולימפיות שייכות למזרח גרמניה". מזרח גרמניה כמו ספרטה בזמנו יצאה לכבוש את יעדי הספורט של מינכן 72'. זה היה מאמץ לאומי מתוכנן, מתוקצב, ואדיר בעוצמתו. מדע הרפואה המזרח גרמני על כל שלוחותיו נרתם למשימה . ספורטאי מזרח גרמניה הפליאו בהישגיהם במינכן 72'. הם צברו 66 מדליות. 20 זהב. 23 כסף. 23 ארד. כמות מדהימה יחסית לגודלה של אוכלוסיית המדינה . משלחת מערב גרמניה השיגה רק 40 מדליות . 13 זהב . 11 כסף . 16 ארד . 121 מדינות ו- 7173 ספורטאים נטלו חלק במשחקי מינכן 72' בהם בלטו ניצחון המדליות במינכן 72' הוכיח לדעת מנהיגי מזרח גרמניה היכן נמצא המשטר היעיל והטוב הפועל למען אזרחיו , מבין שתי הגרמניות . וולטר אולבריכט הגשים את חלומו טרם מותו ב- 1973 .

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . שתיים מגיבורות הספורט של מזרח גרמניה .

מימין :  רנטה שטכר (Rente Stecher) המנצחת והאלופה האולימפית בריצות ל- 100  מ' ו- 200 מ'.

משמאל : אנלי ארהארד (Annelie Erhardt) המנצחת והאלופה האולימפית בריצת 100  מ' משוכות. (IOC  ו- ZDF / ARD).

טקסט תמונה  :  מפה מדינית משנות ה- 70 של מערב גרמניה ומזרח גרמניה . מזרח גרמניה שהישגיה הספורטיביים היוו את הבסיס לישותה הפוליטית חדלה להתקיים ב- 1990 לאחר ניתוץ החומה הברלינאית ונפילת הקומוניזם בכל מזרח אירופה . מזרח גרמניה ומערב גרמניה התאחדו ב- 1990 שוב למדינה אחת .

 

היכן נמצא קצה גבול היכולת האנושית של האדם בספורט והאם קיים גבול כזה ? זאת בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי בהיותי ילד כשקראתי בפעם הראשונה את הסיפורים על אודות הספורטאים המופלאים שהציבו שיאי עולם כבירים בעשורים ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה . גיליונות שבועוני הילדים בימים ההם "דבר לילדים" , "משמר לילדים" וגם ה- "הארץ שלנו", היו עבורנו מקור מידע יחיד . הם פרסמו מעת לעת את סיפורם ותמונותיהם של ספורטאים ווירטואוזים בינלאומיים שקראנו אודותם בשקיקה. אז שמענו לראשונה שמות כמו פאבו נורמי הרץ הפיני הנפלא והבלתי נשכח למרחקים ארוכים שזכה ב- 12 מדליות אולימפיות בשלוש אולימפיאדות של אנטוורפן 1920, פאריס 192, ו-אמשטרדאם 1928. ג'וני ווייסמילר השחיין האמריקני הנודע שהיה הראשון בהיסטוריה בשנת 1922 ששחה 100 מ' בסגנון חופשי מתחת לדקה. הוא היה אז נער בן 18 שנה (נולד ב- 2 ביוני 1904) ושיא העולם שלו עמד על 57.4 ש' . ג'וני ווייסמילר זכה בשתי מדליות זהב במשחה האולימפי הקצר ביותר אז בשתי אולימפיאדות רצופות , בפאריס 1924 (שיחק גם כדור מים בנבחרת ארה"ב וזכה עמה במדליית הארד בפאריס 24') ו-אמשטרדאם 1928, ואח"כ הפך לשחקן הקולנוע המפורסם "טרזן". הוא היה שחיין גבה קומה (יחסית לימים ההם) 1.91 ומספר כף רגלו 48 . Sprinter שמצויד בסנפירים. ג'וני ווייסמילר היה שחיין מהיר מאוד למרחקים קצרים . ככל שמרחק השחייה קצר יותר יתרון הגובה שלו ואורך מוטת ידיו קיבל משנה תוקף. לשחיין גבוה יש יתרון ברור ומראש על שחיין נמוך. השחייה מתבצעת במאוזן ולכן גופם הארוך מעניק להם יתרון אוטומטי . לג'וני ווייסמילר כמעט ולא היו מתחרים בימים ההם בשחייה למרחקים קצרים . הדוֹר הנוכחי של האלופים האולימפיים ושיאני העולם בשחייה גבוה אף מג'וני ווייסמילר. איאן ת'ורפ מתנשא ל- 1.98 מ' ובעל כפות ידיים ורגליים ענקיות (כף רגל מס' 55) , אלכסנדר פופוב – 1.98 מ' , פיטר וואן דן הוגנבנד – 1.96 מ', מייקל פלפס – 1.93 מ', מט ביונדי – 1.98 מ', ומיכאל גרוס 2.02 מ' .

 

טקסט תמונה : 1922. זהו ג'וני ווייסמילר בן 18  זמן קצר לאחר שקבע שיא עולם חדש ומדהים בשחייה ב- 100  מ' בסגנון חופשי בזמן של 57.4 ש'. משהפך לשחקן הקולנוע הפופולארי "טרזן" ביקש ממנו הבימאי ריצ'ארד ת'ורפ (Richard Thorpe) להאריך את שערו (!).

 

טקסט תמונה משמאל : אולימפיאדת פאריס 1924. ג'וני ווייסמילר (Johnny Weismulle) בן 20 זוכה בשתי מדליות זהב במשחים ל- 100 מ'  ו-400  מ'. הצילום הנדיר מצביע על כפות הרגליים הענקיות שלו ששימשו אותו כ-סנפירים.

 

גֶ'סִי אוֹאֶנְס האָצָן האמריקני השחור שהשיג ארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין 1936 , ג'וֹ לוּאִיס מתאגרף אמריקני שחור אלוף העולם במשקל כבד בשנים 1951 – 1938 ונודע בכינויו "המפציץ החוּם" . אֶמִיל זָטוֹפֶּק הרץ הצ'כי למרחקים ארוכים שניצח באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש ריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון, הישג ששום איש לא חזר עליו מעולם. ועוד רבים אחרים.

לצד הדמויות הנערצות האלה שהפכו לאגדות מהלכות , הופיעו גם הסיפורים ההרואיים של גיבורי תגליות המדע שחרפו נפשם מנגד כדי לגלות את צפונות העולם הזה, מטפסי האוורסט האגדיים האנגלי ג'ורג' מלורי (George Herbert Mallory) ב- 1924 ואדמונד הילארי (Edmund Hillary) מניו זילנד ב- 1953, חוקרי הקוטב האמיצים רואלד אמונדסן מנורווגיה והבריטי רוברט סקוט שניצבו ב- 1912 בראש שתי משלחות מחקר של מדינותיהם והתחרו ביניהם בסופה של שנת 1911 מי יהיה הראשון להגיע לקוטב הדרומי והטייס האמריקני צ'ארלס לינדברג שחצה לראשונה לבדוֹ ב- 1927 את האוקיינוס האטלנטי במטוס בוכנה קל חד מנועי מלונג איילנד בארה"ב לפאריס בירת צרפת מרחק של 7000 ק"מ. הסיפורים אודות קורותיהם ואומץ ליבם של האנשים "שלא היה גבול ליכולתם" שָבוּ את לבִּי. הם שָבוּ את ליבם של כל הילדים.

אין שום שַדָּר ספורט מחונן בטלוויזיה (וגם ברדיו) שלא שאל את עצמו את השאלה הקלאסית הזאת מאות ואלפי פעמים במהלך הקריירה שלו, היכן נמצא קצה גבול יכולתו של האדם והאם קיים גבול כזה. אין שַדָּר שלא התפלל לאלוהי השידור שלוֹ וביקש ולוּ פעם אחת בחייו לתעד את הרגע הנפלא והבלתי נשכח הזה למיקרופון, בו חוֹצֶה האדם, הספורטאי, האתלט, השחיין או המתאגרף את הקו שמוגדר ע"י המומחים כקצה גבול היכולת האנושית. לנסים קיוויתי נפלה זכות השידור הגדולה הזאת פעמים רבות בקריירה הארוכה שלו כשַדָר. נסים קיוויתי הוא רָבָּן השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא  – ערוץ 1 ההוא, בהם נשברו שוב ושוב שיאי היכולת האנושית . הוא היה עֵד יותר מכל איש טלוויזיה אחר להתפתחות היכולת האנושית מפני שעקב ושידר שנים רבות את שני ענפי הספורט האולימפיים הקלאסיים, א"ק ושחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ איננו מסוגל להתחרות ולהגיע למעמדו של השדר נסים קיוויתי במספר שיאי העולם שחווה וחזה בעיניו . נסים קיוויתי החזיק ביד רמה במיקרופונים של הרדיו והטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במשך ארבעים ואחת שנים 1991 – 1950, ושידר עשרות שיאי עולם נשברים בזה אחר זה במסלול ובבריכה . בתום מלחמת העצמאות של ישראל בה השתתף כחייל ולוחם נסע ב- 1949 לאנגליה ל-למוד הנדסת טלפונים ותקשורת. אך הגורל זימן לו דרך שונה . הוא הפך להיות שַדָּר רדיו ועיתונאי מחונן  ברדיו האנגלי ה- BBC . נוח מוזס ודוב יודקובסקי עטוּ על כישרונו בעת ההיא והפכו אותו לכתב "ידיעות אחרונות" בלונדון ו-אח"כ בוושינגטון. דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל גילו אותו כשַדָּר טלוויזיה מחונן ונבון ובעל יושרה. הם הפקידו בידיו את המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, זמן רב לפני שיוֹרָם אָרְבֶּל הגשים את חלומו ועלה לגדולה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא.

השאלה ההיסטורית הזאת המנסה לגלות היכן הוא קצה גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים גבול כזה נשאלה פעמים רבות במשך אלפי שנים . גילה כהולדת האנושות . היא נותרה גם היום ללא מענה חד משמעי. האדם ימשיך לעולם לשפר את שיאיו במאבקיו נגד המטר והשעון , נגד עצמו, ובמאבקיו נגד יריביו כל עוד יחשוב שיש לו סיכוי לנפץ את השיא הקיים של עצמו ו/או של מתחריו. חלום שבירת שיאי הספורט, כיבוש איתני הטבע, ותגליות המדע, הוא חלום נִצחי שלא יִיתּם. השאיפה להעפיל לפסגה היא תכונה אנושית מוּלדת שלעולם לא תפוּג. משהו דוחף חלק מאִתּנו כל הזמן לעבר המצוינוּת . זהו חלק מהמורשת הכלל עולמית והגֵינוּם המרכיב את האנושות כולה . המדינות עצמן נרתמות למאמץ הספורטיבי הענק הזה של כיבוש הפסגה ומייחדות לוֹ ממון רב, מחקר, ואמצעים מדעיים כדי לתרום ולסייע לפרט שלהן לחקור ולהגשים את חלום חייו, עבורו ובעבור שולחיו.

בסַאגָה הממושכת של מדידת קצה גבול היכולת האנושית צועדים הישגי הספורט שלובי זרוע ושזורים עם תגליות המדע ושאיפתו האמיצה של האדם להכניע את איתני הטבע . ארה"ב כמדינה דמוקרטית ומנהיגת העולם החופשי מממנת שנים רבות את חקר החלל ומעניקה לו עדיפות לאומית . גרמניה המזרחית מדינה טוטליטארית שקמה על חורבות הרייך השלישי והיוותה תשובת נֶגֶד קומוניסטית למדינת מערב גרמניה , ראתה דווקא בהצלחת ספורטאיה בזירה הבינלאומית משימה לאומית ראשונה במעלה כהוכחה לקיומה . לא המדע והאומנות פרסמו את שמה . הספורט העניק לה מוניטין בינלאומי . מז\רח גרמניה מימנה את פעולות ספורטאיה במיטב כספה והשתמשה במדע הרפואה כדי להביאם להצלחה מכסימלית בתחרויות האולימפיות ובאליפויות העולם בכל ענפי הספורט .

ספורטאיה הציבו גבולות חדשים ליכולת האנושית בספורט. מייד בתום מלחמת העולם ה- 2  ב- 1945 , בעֵת שמזרח גרמניה (מנתה 14 מיליון תושבים) נחשבה בקרב אומות העולם לתופעה פוליטית זמנית בת חלוף והצטיירה כמעין מושבת חסות של ברה"מ , תיאר מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית וָואלְטֶר אוּלְבְּרִיכְט את החזון והאידיאולוגיה הספורטיבית – פוליטית שלו כך, "הספורטאים שלנו חייבים לנצח ולהיות אלופים. המדינה תעניק להם כל סיוע אפשרי. הם צריכים לעמוד על הדוכן האולימפי מספר אחת. ואז דגל המולדת יתנוסס בראש התורן , התזמורת תנגן את ההִמנון הלאומי , והטלוויזיה תביא את תמונות המנצחים ואת קול ההמנון של האומה המזרח גרמנית לכל בית ברחבי תבל". אמר והוסיף, "כשזה יקרה , זה יספיק לאומות העולם להכיר דה פאקטו ודה יורה במהרה בקיומנו ובפוטנציאל המדיני והתרבותי הגלוּם במדינתנו" . וָואלְטֶר אוּלְבְּרִיכְט צדק והעניק חיבה מיוחדת לספורטאיו .

טקסט תמונה :  אוקטובר 1964 . מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט מעניק קבלת פנים ממלכתית לשני ספורטאים שזכו במדליות זהב באולימפיאדת טוקיו 1964 . מימין , קארין באלצר (Karin Balzer) המנצחת בריצת 80  מ' משוכות לנשים , 10.5  ש'  [22] . משמאל , יורגן אכברט (Jurgen Eschbert) שניצח בחתירה בקאנו למרחק 1000 מ' .

 

וולטר אולבריכט היה אבי השיטה בה המדינה מתעלת את מיטב הנוער שלה לעיסוק בתרבות הגוף והופכת את הספורט לתעשייה לאומית על פי קווי ייצור מתוכננים שנים רבות מראש . מארגני הספורט במזרח גרמניה חיקו בהצלחה רבה את מודל הארגון של הספורט בגרמניה הנאצית שלפני מלחמת העולם ה- 2. השלטון המרכזי בגרמניה המזרחית ראה בהצלחה הספורטיבית הבינלאומית מנוף להשגת הכרה בינלאומית והוכחה היסטורית נוספת לכך שמודל השלטון הריכוזי המזרח גרמני מתפעל טוב ויעיל יותר את המרץ האנושי בהשוואה לאומות הדמוקרטיות החופשיות. גרמניה המזרחית מדינה קטנה בת 15 מיליון תושבים הגיעה להישגים חסרי תקדים בשנות ה- 70 ו- 80  בתחומי הספורט הבינלאומי.

בספרו המרתק, "האולימפיאדה הנאצית" (The Nazi Olympics), שיצא לאור ב- 1971 [23], תיאר רִיצָ'ארְד מָאנְדֶל (Richard D. Mandel) את הצלחת המדינות הטוטליטאריות באולימפיאדת ברלין 1936, כלהלן :

"המשחקים האולימפיים שנערכו באוגוסט 1936 בברלין בהשוואה לאולימפיאדת החורף גארמיש – פארטנקירשן שנערכה אף היא על אדמת גרמניה הנאצית בפברואר 1936 , היו בעלי ערך רב יותר מאשר כל הניצחונות הקודמים . טבלאות הנקודות שנערכו בידי כתבי הספורט הגרמניים והעיתונאים מחו"ל, הראו כי 1) גרמניה הנאצית הצליחה יותר מארה"ב . 2) איטליה עלתה ביכולתה על צרפת . 3) יפן הייתה טובה יותר מאשר בריטניה . כתוצאה מכך נוצרה ההשלכה הבלתי נמנעת שפאשיזם וטוטליטאריות הִנם מתפעלים יעילים יותר של המרץ האנושי . אידיאולוגיות חדשות אלו , שהן אנטי- הִיסטוריות ואנטי –  שִוויוניות , היו בבירור גלי העתיד . הטוטליטאריים מקבלי ההשראה יכריעו את הדמוקרטיות הרכות הנעשות סופר- אינטלקטואליות . ככל שהמדינה תתרחק באופן יסודי יותר מן הליברליזם והדמוקרטיה , וככל שאזרחיה יאמצו בצורה נלהבת יותר את המושגים הטוטליטאריים של המדינה, כך יגדל כוח ועוצמתה כדי שתהיה מסוגלת לשאוב את הנחוץ לה ממשאביה הטבעיים והאנושיים : הגרמנים היו מוקסמים במיוחד מעצמם מפני שהם אספו יותר הוכחות לחסל כל ביקורת פנימית וחיצונית. הם שיכנעו את עצמם כי הניסיון הפוליטי המטורף שהגה המשטר הנאצי בראשות אדולף היטלר בארבע השנים השנים שחלפו מאז 1932 היה מוצדק. העיתון הגרמני "דֶר אָנְגְרִיף" היה בלתי מרוסן, וכתב לאחר טקס הנעילה של אולימפיאדת ברלין ב- 16 באוגוסט 1936 את הטקסט הבא, "…אם מותר למישהו לדבר אודות השתכרות מרוב אושר, הרי שניתן לומר כי כל גרמני מסתחרר היום מרוב אושר. זהו ניסיון מוזר אך מוכר, ופעם נוספת גילינו לאחר מאבקים נמרצים, אילוּ עתודות עצורות בקִרבנו, בקרב העם הגרמני. ההכנות נשענו על הטוטאליות של אומנות השִלטון הלאומני והרעיון היסודי שלו הנוגע לקהילת העם כולו. העולם ניצב בהערצה כנה נוכח מפעל זה של גרמניה משום שהוא נושא אופי טוטליטארי. ללא רצון מאוחד שלנו, אותו רצון שהדהים כיום את כולם, העולם היה בלתי אפשרי. זהו הישגה העליון של המדינה הטוטליטארית…".                                                                                                  .

 

טקסט תמונה :  זהו ריצ'ארד מאנדל שכתב את הספר המצוין "האולימפיאדה הנאצית" אודות המשחקים האולימפיים של ברלין 36' .

 

אורחות חייה של גרמניה המזרחית הקומוניסטית בשנות ה- 60 ה- 70 ו- 80 היו כבבואת צֵל אפלה של גרמניה הנאצית משנות ה- 30 . השילוב המדהים של השלטון הקומוניסטי הריכוזי והמשמעת הגרמנית הקפדנית הולידו יְשוּת חדשה שהפכה את מזרח גרמניה למעצמת ספורט . זה בא לידי ביטוי בהישגים ספורטיביים סנסציוניים של בניה ובנותיה במחצית השנייה של המאה ועשרים . הצטיינותן של שתי מעצמות העַל ברה"מ וארה"ב מרובות האוכלוסין באולימפיאדות הייתה מובנת מאליה , אך הופעתה של גרמניה המזרחית הקטנה לפתע בשנות ה- 60 בשמי הספורט הבינלאומיים הייתה דרמטית מאין כמוה והפתעה מרעישה .

במשך שתי עשרות שנים מאז 1948 מיסדה מזרח גרמניה את פסי הייצור המדעיים של תעשיית הספורט האימתנית שלה . משהחלה התעשייה הזאת להנפיק בשנות ה- 60 את אלופי ספורט היא לא חדלה עוֹד . הגדוּלָה העיקרית של מזרח גרמניה הייתה הקמת מערכת איתור וזיהוי כשרונות ספורטיביים בגיל צעיר . ובמקביל חינוך הילדים , הנוער , והדוֹר הצעיר בכלל לאור דוקטרינות נוקשות המטיפות להעמדת טובתו  האישית של הפרט למען מדינתו . בד בבד יצרה המדינה הספרטנית אווירת הזדהות ותודעת ספורט בקרב הציבור בכללו כדי להקל עליו להבין מדוע מקדישים הנער או הנערה הצעירים זמן כה רב לחינוך הגופני ותרבות הגוף . זה פחות או יותר מה שעשה גם הרודן ניקולאי צ'אושסקו ברומניה כשאִפְשֵר למאמני הספורט שלו לאתר ולדלות כשרונות צעירים כדי להציב אותם בבוא העת על הדוכן האולימפי הגבוה ביותר . היה זה מאמן ההתעמלות בלה קארולי שמצא ב- 1967 את הילדה בת ה- 6 נדיה קומאנצ'י והפך אותה לאלופה אולימפית . שום אישיות רומנית בתחום המדע , האומנות , הספרות , או המוסיקה לא הביאה פרסום למדינה כפי שעשתה זאת המתעמלת נדיה קומאנצ'י .

ההישגיות בספורט נועדה לשרת את המשטר . ההנהגה קבעה שהספורטאי במזרח גרמניה מתחרה למען תהילת ארצו וכדי להראות שהמרכסיזם צודק . כל ספורטאי מחוּנך לראות בתחרות כמעין קרב שהניצחון בו מהווה משימה לאומית . בשיא פעילותה הספורטיבית פעלו ברחבי מזרח גרמניה 9737 מועדוני ספורט , 380 אֶלֶף מאמנים ושופטים , ו- 450 אֶלֶף עסקנים . ביה"ס הגבוה לתרבות הגוף וחינוך גופני בלייפציג הוציא מתוכו בשלושה עשורים כ- 12000 מורים ומאמנים מצטיינים . מזרח גרמניה הקימה את תנועת הספורט המאוחדת שהכילה בשורותיה 3.5 מיליון ספורטאים פעילים בראשותו של מאנפרד אוואלד (Manfred Ewald) . תחרויות הספרטקיאדה השנתיות (15 ספרטקיאדות אזוריות ואחת ארצית במתכונת אולימפית) במזרח גרמניה היוו את פסגת הפעילות הספורטיבית של המדינה . בספרטקיאדה הארצית נטלו חלק 15000 תלמידים , 1500 מאמנים , ו- 200 רופאים . המוכשרים ביותר תויקו לתיקי מעקב אישיים .

במשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 הופיעו גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית כמשלחת מאוחדת שצברה 40 מדליות . החל מאולימפיאדת מכסיקו 1968 התחרו שתי המדינות הגרמניות בנפרד . מזרח גרמניה דורגה חמישית אחרי ארה"ב , ברה"מ , יפן , והונגריה . ספורטאיה צברו במשחקי מכסיקו 68' ב- 25 מדליות  9 מהן מזהב . ערב אולימפיאדת מינכן 1972 פרסמה מזרח גרמניה את הסלוגאן המתגרה והמשתחץ , "מינכן שייכת לגרמניה המערבית והמדליות האולימפיות שייכות לנו" . במינכן 1972 דורגה מזרח גרמניה שלישית כשצברה 66 מדליות , 20 מתוכן מזהב . גרמניה המערבית השיגה 40 מדליות .

באולימפיאדת מונטריאול 1976 צברה מזרח גרמניה כאמור אומה קטנה בת 15 מיליון תושבים בלבד סך של 90 מדליות אולימפיות , 40 מתוכן מזהב , ודורגה שנייה אחרי ברה"מ הענקית עם 125 מדליות . זהו הישג ספורטיבי כביר האוֹצֵר בידו כמות עצומה של מדליות ללא כל יחס למספר האוכלוסין הקטן של המדינה. מזרח גרמניה המדינה הצעירה הקדימה מדינות דמוקרטיות וותיקות ומעצמות ספורט בפני עצמן : ארה"ב, מערב גרמניה יריבתה האידיאולוגית הפוליטית שזכתה ב- 39 מדליות, יפן, אנגליה, איטליה, וצרפת. התעמולה המזרח גרמנית יצרה הקבלה בין הישגיהם של בניה ובנותיה שהגיעו לפסגת היכולת האנושית לבין כיבוש פסגת האושר האנושי.

באולימפיאדת מוסקבה 1980 זאת שהוחרמה ע"י ארה"ב ועוד ארצות מהמערב (לרבות מדינת ישראל) , צברה מזרח גרמניה 126 מדליות בהן 47 מזהב. היא דורגה שנייה אחרי ברה"מ . באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 לא השתתפה מזרח גרמניה ורבות ממדינות הגוש הקומוניסטי ובראשן ברה"מ וקובה כתגמול על החֶרֶם האמריקני ב- 1980. באולימפיאדת סיאול 1988 שוב דורגה מזרח גרמניה שנייה אחרי ברה"מ עם 102 מדליות מהן 37 זהב. מזרח גרמניה הקדימה באולימפיאדה הדרום קוריאנית את ארה"ב שצברה 94 מדליות (36 זהב) ואת גרמניה המערבית שצברה  40 מדליות (11 זהב) .

הצלחתה הספורטיבית של גרמניה המזרחית הצדיקה את אורח המחשבה של המשטר הפוליטי שם . האבחנה הטוטליטארית בעלת ההשראה של מנהיגיה הכריעה בשדה המערכה הספורטיבי את המדינות הדמוקרטיות הרכות שדבקו בחופש והפכו לסופר אינטלקטואליות . הדוקטרינה החברתית – מדינית של גרמניה המזרחית גרסה שככל שהמדינה תתרחק באופן יסודי מן הליברליזם הדמוקרטי וככל שאזרחיה יאמצו בצורה נלהבת יותר את המושגים הטוטליטאריים של מדינתם , כן יגדל כוחה לשאוב את המיטב ממשאביה האנוש שלה .

כל ארצות הגוש המזרחי של הימים ההם אימצו את דוקטרינת הספורט המזרח גרמנית לרבות מדינות קומוניסטיות נוספות כמו קובה . מזרח גרמניה התנהגה כמדינה ספרטנית מודרנית והצליחה יותר בגלל היעילות והמשמעת הקפדנית, תכונות אופי הטבועות בעם עצמו .

מזרח גרמניה המזרחית עמדה על תִּלה 45 שנה עד שנעלמה מהמפה הפוליטית הבינלאומית . גם הישגי הספורט המופלאים שלה לא כיסו את ערוות העוני והסבל שהיו מנת חלקו של העם והצטברו שם תחת שלטון הרודנות הקומוניסטית. ב- 1990 קרסה חומת ברלין ומזרח גרמניה הענייה התאחדה עם מערב גרמניה הדמוקרטית, העשירה, והמשגשגת – לאומה אחת .

לאחר ההפיכה העממית ברומניה נגד הרודן ניקולאי צ'אושסקו וקריסת חומת ברלין ב- 1990 ואיחוד מערב גרמניה ומזרח גרמניה לגרמניה אחת , התמוטטו בבת אחת גם כל המשטרים הקומוניסטיים האחרים במדינות מזרח אירופה . עמן נמוג איגוד השידור המזרח אירופי OIRT. רשתות הטלוויזיה של מדינות מזרח אירופה MTV הונגריה ,BNT  בולגריה, TVP פולין, TVR רומניה, RTR רוסיה, CT צ'כיה, NTU אוקראינה, SK סלובקיה, LV לטביה, LT ליטא , ETV אסטוניה, BTRC בלו רוסיה, MD מולדובה, ורשתות הטלוויזיה של מדינות אקס יוגוסלוויה RTVSLO סלובניה HRT קרואטיה, JSBH בוסניה הרצו-גובינה חברו כולן לאיגוד השידור המערב אירופי ה- EBU (European Broadcasting Union). ה- EBU כלל עכשיו בשורותיו כ- 60 רשתות טלוויזיה ציבוריות . בפגישת ה- EBU במארס 1991 בג'נבה שוחחתי ארוכות עם קְלָאוּס אָנְדֶרְס (Klaus Anders) מי שהיה עורך ומנהל דסק הספורט בטלוויזיה המזרח גרמנית (DDR Deutschen Demokratischen Republik -) אודות תמורות הספורט שחוללה מדינתו בעולם במשך שנות דור 1990 – 1960 וכבשה את ההגמוניה הבינלאומית במרבית מקצועות הספורט . היום הוא עובד בכיר בחברת CWL Kirsh Sport חברה גרמנית מסחרית שמקום מושבה בשוויץ ומתמחה ברכישה ומכירת זכויות שידורי ספורט (בדומה לחברת "צ'רלטון" של אלי עזור ופנחס זהבי). לכיבושי הספורט הללו היו יתרונות פסיכולוגיים וסוציולוגיים עצומים והמשטר ניצל זאת לטובתו . קלאוס אנדרס דיבר בשבח מדינתו הישנה והסביר כיצד הציבור מזדהה עם גיבוריו . הוא הִשווה בתמימות את איתורה וצמיחתה של כוכבת השחייה קורנליה אנדר (Kornelia Ender) שזכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 בארבע מדליות זהב וקבעה בהם ארבעה שיאי עולם , לגדולתו של האסטרונאוט נִיל אָרְמְסְטְרוֹנְג חלוץ האנושות שהגיע עם חבריו אֶדְוִוין אוֹלְדְרִין ומַיְיקֶל קוֹלִינְס בחללית "אָפּוֹלוֹ 11" לירח  ב- 20 ביולי 1969. קורנליה אנדר הייתה מודל ומקור להזדהות לאומית עבור הנוער המזרח גרמני כשם שניל ארמסטרונג היה לנוער האמריקני . שיאי העולם ומדליות הזהב של קורנליה אנדר ורולאנד מאתס בשחייה באולימפיאדות מכסיקו 1968 , מינכן 1972 ומונטריאול 1976 – היוו את פסגת הפירמידה של הספורט המזרח גרמני והיו משוּלים מבחינתה של המדינה הספרטנית להישגיו של ניל ארסטרונג ב-חלל .

 

טקסט תמונה משמאל : אולימפיאדת מכסיקו 1968. השחיין המזרח גרמני רולאנד מאתס זוכה בשתי מדליות זהב במשחים ל- 100  מ'  בסגנון גב (58.7  ש') ו- 200 בסגנון גב (6.09 : 2 דקות). ב- 1968 היה רולאנד מאתס גם שיאן העולם בשני המשחים האלה, בתוצאות של 58.4  ש', ו- 5. 07 : 2  ד'.

 

טקסט תמונה  מימין : אולימפיאדת מינכן 1972. רולאנד מאתס זוכה גם במינכן 72 בשתי מדליות זהב במשחי הגב ל- 100 מ' (56.58  ש') ו- 200  מ'  (82. 02 : 2 דקות). ב- 1972 היה רולאנד מאתס גם שיטן עולם בשני משחי הגב האלה, 56.3  ש'  ו- 82.02 : 2 דקות. האיש ש-זכה בארבע מדליות זהב בשתי אולימפיאדות רצופות של מכסיקו 1968 ו-מינכן 1972 התקבל בכבוד מלכים במולדתו.

קורנליה אנדר סימלה בעיני השלטון את מאמצי חברת המופת החדשה של גרמניה המזרחית ואת הסולידריות החברתית של הדוֹר הצעיר בחתירה המתמדת לעבר הבלתי נודע אל קצה גבול היכולת האנושית . ארה"ב עשתה זאת במדע . גרמניה המזרחית – בספורט . המסע העַל אנושי בן ארבעה ימים ב- 1969 לירח היה שיא גבול יכולתו של האדם בחלל . שיאי העולם החדשים של קורנליה אנדר בת ה- 17 ועשרה חודשים בבריכת השחייה ב- 1976 היו קצה גבול היכולת של הנשים בשחייה . קורנליה אנדר התמירה והחזקה שחתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 100 מ' בסגנון חופשי בתוצאה של  55.65 שניות , הציבה ב- 100 מ' בסגנון פרפר זמן של 13. 00 : 1 דקה , ו- 200 בסגנון חופשי בזמן של 26. 59 : 1 דקה . קורנליה אנדר הגיעה לשיא יכולתה הגופנית כשהייתה פחות מגיל 18 (נולדה ב- 25 באוקטובר 1958) .

מורשתו ההיסטורית של ניל ארמסטרונג לעמו האמריקני כשהִילֵך לראשונה על אדמת הירח הייתה אמירתו המונומנטאלית שתיזכר לדוֹרוֹת , "צעד קטן לאדם – אך צעד גדול לאנושות" . מורשתה הלאומית של קורנליה אנדר לבני עמה לאחר ניצחונותיה המופלאים במונטריאול 76' הייתה פחות מתוחכמת אך יעילה ופטריוטית , "עשיתי זאת למען מדינתנו היקרה והנִצחית" , אמרה בצניעות. כך היא באמת חשבה ודבריה נחקקו אז על ליבותיהם של מאות אלפי צעירים מזרח גרמנים. כאשר נשאלו ילדים קטנים בארה"ב לאחר הנחיתה על הירח ב- 1969 מי אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים , השיבו פה אחד, "ניל ארמסטרונג". ילדות רכות בגרמניה המזרחית השיבו לאותה השאלה ב- 1976, "קורנליה אנדר".

טקסט תמונה : 1966. פס הייצור הספורטיבי של מזרח גרמניה עובד במלוא התפוקה שלו. הדוקטרינה הספורטיבית לוותה בתובנות חינוכיות של הקדשת הפרט למען טובת המדינה.

15 דקות טלוויזיוניות – אולימפיות בשידורים ישירים במשחקי מונטריאול 76' הקנו לקורנליה אנדר תהילת עולם והפכו אותה לדמות מופת ולפיגורה הפופולארית ביותר במדינתה בשנים ההן . ההזדהות עִמה הייתה טוטאלית . היא ניצחה בארבעה משחים אולימפיים שנמשכו דקה או דקותיים כל אחד וקבעה ארבעה שיאי עולם , אבל הטלוויזיה הפיצה אותם לכל פינה ברחבי תבל . כל העולם עמד דוֹם בשעה שהטלוויזיה הקנדית הציבורית ממלכתית CBC (Canadian Broadcasting Corporation) ששימשה Host broadcaster בינלאומי של מונטריאול 76' צילמה בשידורים ישירים את קורנליה אנדר ניצבת ארבע פעמים על הדוכן האולימפי הראשי. היא הגשימה את חלומו של וולטר אולבריכט. דגל מזרח גרמניה מתנוסס בראש התורן האולימפי וההמנון הלאומי מתנגן באוזניהם של כמיליארד צופים ברחבי העולם.

כמה ימים בטרם תחילת תחרויות השחייה במונטריאול 76' התכנסנו פרשן השחייה של הטלוויזיה הישראלית יוסף טלקי ואנוכי ליד שפת הבריכה האולימפית וצפינו שנינו באימונים של שחייני ושחייניות מזרח גרמניה. הזדמן לי לראות מקרוב את קוֹרנליה אנדר ורוֹלאנד מאתּס בעת ביצועי השחייה שלהם . קורנליה אנדר הגיעה למשחקי מונטריאול 76' כשחיינית בעלת וותק וניסיון רב למרות גילה הצעיר. באמתחתה היו שלוש מדליות כסף מאולימפיאדת מינכן 72' כשהייתה בת 13 ועשרה חודשים . בשלוש השנים שקדמו לאולימפיאדת מונטריאול 76', שיפרה קורנליה אנדר תשע פעמים את שיא העולם במשחה ל- 100 בסגנון חופשי. שיא העולם החדש שקבעה במשחה הגמר ל- 100 מ' באולימפיאדת מונטריאול 76' הייתה הפעם העשירית . קורנליה אנדר היתמרה לגובה 1.81 מ', הייתה שרירית, ונשאה כתפיים רחבות . למרות תווי פניה הנאים היא נראתה גברית . כל שחייניות מזרח גרמניה בעת ההיא נראו גבריות ושריריות. לאחר נפילת חומת ברלין ב- 1990 סיפרה קורנליה אנדר כי מדעני מזרח גרמניה הזריקו לגופה זריקות שמעולם לא אמרו לה מה טיבן. היום כבר כל העולם יודע כי מיניסטריון הספורט בממשלת מזרח גרמניה ומערכת הספורט המשומנת בכללה שפעלו בשליחות המדינה, סיממו ביודעין את הספורטאים . גברים ונשים כאחת כולל קורנליה אנדר. למרות הכול נותרו שרידים של יופי בתווי פניה הגסים בשנת 1976 במונטריאול.

טקסט תמונה  : זוהי השחיינית המזרח גרמנית קורנליה אנדר באולימפיאדת מונטריאול 76'. היא הייתה פנומן שחייה וזכתה בארבע מדליות זהב במשחקי מונטריאול 76' בהיותה בת 17 שנה. המצלמות של רשת הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC חשפו אותה למאות מיליוני צופים ברחבי תבל . קורנליה אנדר שיווקה בצורה מדויקת למדינות העולם את עקרונות הפרסום שהגה וולטר אולבריכט  (Walter Ulbricht) מזכיר המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה, "מדליית זהב אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים". צריך להתייצב על דוכן מספר אחת באולימפיאדה . התזמורת האולימפית תנגן את המנון מזרח גרמניה והדגל המזרח גרמני יתנוסס בראש התורן . קורנליה אנדר וספורטאים מזרח גרמניים רבים אחרים הגשימו את החזון הפוליטי הזה . השלטון במזרח גרמניה מיהר להכריז כי רק בגן העדן הקומוניסטי של המדינה יכול כשרון כמו קורנליה אנדר להתפתח ולבוא לידי ביטוי. (IOC  ו- DDR).

 

אימוני השחייה של שחייני מזרח גרמניה היו מפרכים. ניצלתי את ההזדמנות שנקרתה לי והתבוננתי בעניין עצום בקורנליה אנדר בעת ששחתה בסגנונות החתירה והפרפר בהם השקיעה כוח עצום . זרועותיה התנופפו והִכּוּ במים. סגנונה לא היה יפה אך יעיל . לא חשוב מה עשו ידיה ורגליה מעל למים – חשוב היה מה הן עשו מתחת למים. קורנליה אנדר הייתה השחיינית הראשונה שהישגיה התקרבו לקצה גבול יכולתו של האדם. היא שחתה את  100 מ' בסגנון חופשי במונטריאול 1976 כמעט בשלוש שניות מהר יותר מהישגה של השחיינית האמריקנית סַנְדְרָה נִילְסוֹן לאותו מרחק באולימפיאדת מינכן 1972. תרומתה של קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר לשחייה המזרח גרמנית הייתה גדולה ואדירה למען השחייה הבינלאומית . קורנליה אנדר הפכה את שחיית הנשים ל- Event בעל יוקרה בינלאומית עצומה . קורנליה אנדר עשתה למען השחייה העולמית מה ש-בִּילִי גִ'ין-קִינְג ו-מַרְטִינָה נַבְרָאטִילוֹבָה חוללו למען טניס הנשים בעולם, או הקידום הגדול שהעניקו וִוילְמָה רוּדוֹלְף ו-דוֹלוֹרֶס פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית – ג'וֹיְינֶר לא"ק האולימפית. קורנליה אנדר הייתה כוכב שביט. היא פרשה מהבריכה בטרם מלאו לה 18 שנה.

באולימפיאדת מוסקבה 1980 קבעה השחיינית המזרח גרמנית ברברה קראוזה (Barbara Krause) שיא עולם חדש ב- 100 מ' בסגנון חופשי 54.79 ש'. קיזוז של 86 מאיות לשיא העולם של קורנליה אנדר. השחיינית האמריקנית ננסי הוגשד (Nancy Hogshead) שחתה 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 לאט יותר מקורנליה אנדר וברברה קראוזה וקבעה זמן של 55.92 ש'. השחיינית המזרח גרמנית הנפלאה קריסטין אוֹטוֹ (Kristin Otto) החמיצה את אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 בגלל חֶרֶם הגומלין הקומוניסטי בראשות ברה"מ כתגובה לחֶרֶם של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר על אולימפיאדת מוסקבה 80' . בגיל 22 ניצחה קריסטין אוֹטוֹ באולימפיאדת סיאול 1988 במשחה הגמר ל- 100 מ' בתוצאה של 54.93 ש' . השחיינית הסינית ז'ואנג יונג ניצחה באולימפיאדת ברצלונה 1992 במשחה הזה בזמן של 54.64 ש'. שחיינית סינית נוספת זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת אטלנטה 1996 בתוצאה 54.50 ש'. השחיינית ההולנדית המצוינת אִינְגֶה דֶה בְּרוּאִין (Inge de Bruijn) שחתה את המרחק הזה באולימפיאדת סידני 2000  ב- 53.83 ש'  השחיינית האוסטרלית ג'וֹדִי הֶנְרִי (Jodie Henry) ניצחה ב- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת אתונה 2004 בזמן של 53.84 ש'. אִינְגֶה דֶה בְּרוּאִין הייתה שנייה בתוצאה של 54.16 ש'.

קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר הפכה ב- 1976 לארוסתו של גדול שחייני מזרח גרמניה בימים ההם שחיין הגָב הכישרוני רוֹלָאנְד מָאתֶּס. בעת האימונים בבריכה במונטריאול היא התגפפה מעת לעת מתחת למגבת הגדולה עם רוֹלָאנְד מָאתֶּס. איש איננו יודע עד היום האם הייתה זאת אהבת נעורים שפרחה בין גלי הבריכה או שמא מנגנון הספורט המתוחכם של מזרח גרמניה דאג לייצר רוֹמָן אהבה ערב סיום הקריירה המזהירה של שניהם. הם נחשבו אז לזוג הספורטיבי בהא הידיעה והמפורסם ביותר בעולם בעשור ה- 70 של המאה הקודמת, ואומנם כעבור זמן קצר התחתנו . למערכת הספורט המזרח גרמנית היה עניין רב בחתונה הזאת . מנקודת מבט מדעית גנטית כמובן . הצלחתם של מומחי הספורט במדינה הטוטליטארית נבחנה ע"י המנהיגות הפוליטית של המדינה לאור קריטריון אחד ויחיד, אמת מידה המותנית בכמות מדליות הזהב שישיגו שליחיהם בתחרויות הספורט . לכן מאמני השחייה חיככו ידיהם בהנאה. הם ידעו שהחתן והכלה נושאים גֵנִים של שיאני עולם ואלופים אולימפיים. החתונה הייתה הכלאה נדירה ויוצאת דופן של גבר ואישה שלא היו שחיינים בני אנוש מן המניין, אלא שני ספורטאים מוכשרים מאין כמותם כמעט כמו דולפינים. מכונת הספורט המזרח גרמנית טיפחה תקוות אין קץ. היא העריכה שהגֵנים המשותפים של השחיין והשחיינית הטובים בעולם יניבו שושלת של שחיינים מגזע משופר . הם קיוו שקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר תלד "תינוק – דג". שיטת מערכת הספורט והמדע המזרח גרמני ציפו מקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ורוֹלָאנְד מָאתֶּס להעמיד יורש שיהיה טוב משניהם, דרגה אחת מעליהם. נותר למדענים רַק להמתין . לבסוף נולדה לקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ו-רוֹלָאנְד מָאתֶּס ילדה שרצתה להיות פסנתרנית . הזוג הנוצֵץ קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ורוֹלָאנְד מָאתֶּס התגרש לאחר נפילת חומת ברלין אימפריית הספורט של מזרח גרמניה ב- 1990 .

רוֹלָאנְד מָאתֶּס היה הרבה יותר מאופק ורגוע בעת השחייה בסגנון הגב הווירטואוזי שלו מאשר ארוסתו. המשקל הסגולי שלוֹ היה כל כך נמוך עד שגופו צָף על המים כמו קֶרֶש עֵץ . יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ואנוכי היינו מוקסמים מהנתונים הגופניים שלו. התבוננו בו ממש בהערצה . רוֹלָאנְד מָאתֶּס היה גאון שחייה בעל סגנון שחייה יפהפה ויעיל. נראה היה כאילו הוא גומא את מרחקי השחייה העצומים ללא כל מאמץ . השחיין הנפלא הזה ניצח באולימפיאדת מכסיקו 68' במשחה ל- 100 מ' גב בזמן של 58.7 ש' ואח"כ זכה במדליית הזהב גם במשחה ל- 200 מ' בסגנון גב בזמן נפלא של 6 .09 : 2 דקות. באולימפיאדת מינכן 1972 שָב וחזר על הישגו הכפול ושיפר את שיאיו. 100 מ' הוא שחה על גבו ב- 56.58 ש', ואת 200 מ' בסגנון גב עבר בזמן של 2 .02 : 2 דקות. רבים ראו בהישגיו אז את קצה גבול יכולתו של האדם . לא היו לו מתחרים . הוא היה בלתי מנוצח . כעבור ארבע שנים בלבד ניפץ השחיין האמריקני ג'וֹן נֵיְיבֶּר (John Naber) באולימפיאדת מונטריאול 1976 את הישגיו של רוֹלָאנְד מַאתֶּס והציב שיאי עולם חדשים משלוֹ : 100 מ' בסגנון גב בזמן של 55.49 ש' ו- 200 מ' בסגנון גב ב- תוצאה של 19.59 : 1 דקה.                                            באולימפיאדת סידני 2000 ניצח השחיין היהודי – אמריקני (ממוצא רוסי) לֶנִי קְרָיְיזֶלְבֶּרְג בשני משחי הגב ל- 100 מ' ו- 200 מ' והדיח בקלות מטבלת השיאים את כל הקודמים לו לרבות שני בני ארצו האמריקניים , ג'וֹן נֵיְיבֶּר ופִּיטֶר רוֹקָה. לני קרייזלבר קבע ב- 100 מ' בסגנון גב 53.72 ש' והקדים את השחיין השמיני בגמר איתן אורבך שלנו ביותר מ- 2 שניות שלמות. את 200 מ' באולימפיאדת סידני 2000 עבר לֶנִי קְרָיְיזֶלְבֶּרְג על גבו ב- 76 .56 : 1 דקה. הוא הקדים ב- 69 מאיות השנייה אמריקני אחר, נער בן 17 בשֵם אֶרוֹן פִּירְסוֹל. אֶרוֹן פִּירְסוֹל זכה כעבור ארבע שנים באולימפיאדת אתונה 2004 בשתי מדליות הזהב בשני משחי הגב ומחק מטבלת השיאים את שיאו של לֶנִי קְרָיְיזֶלְבֶּרְג ב- 200 מ' גב , כשקבע 95 .54 : 1 דקה. אין גבול ליכול האדם אך מאידך אין גם גבול ליכולת הטכנולוגית למדוד היכן הוא קצה הגבול הזה של היכולת האנושית.

נסים קיוויתי והפרשן יוֹסֵף טֶלֶקִי ישבו בעמדת השידור בבריכת השחייה במונטריאול 1976 ושידרו לישראל את הרגעים הבלתי נשכחים של קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר. היא הייתה פשוט שחיינית בעלת עוצמה שלא מן העולם הזה. דרגה אחת מעל כולן. קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ניצחה ללא כל קושי את יריבותיה הוותיקות מארה"ב ובראשן השחיינית שִירְלִי בַּאבָּאשוֹף. היא התגלתה ככשרון שחייה מזן נדיר בעיר הָאלֶה בהיותה בת שֵש. השלטון חשב שהיא יכולה להאדיר את שמו . בגיל שבע היא פעלה כבר על פי תוכנית אימונים מלאה. כשמלאו לה שלוש עשרה הבינו המדענים איזה אוֹצָר מצוי בידיהם. הילדה עברה שוּב בדיקות דם, מבחן גיל עצמות, מדידת גובה ומשקל, תכולת נפח ריאות וקביעת משקלה הסגולי. לאחר בדיקות המעקב היה ברור לצוות המומחים ההוא ש-טיפל בקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר, כי הילדה תשבור בעתיד את כל גבולות היכולת הנַשית בענף השחייה (!). והיא אכן שברה…!!!

אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה חזרה גנרלית עבורה בטרם המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976. בהיותה בת 13 ועשרה חודשים וגובהה 1.74 מ' זכתה קורנליה אנדר בשלוש מדליות כסף . זאת הייתה רק ההתחלה. כשחזרה השחיינית המוכשרת לביתה בעיר הָאלֶה, הכינו לה מדעני מזרח גרמניה פקודת מבצע חדשה ששם הצופן שלה היה, "קורנליה אנדר – 1976" . קורנליה אנדר התפתחה והיתמרה לגובה של 1.81 מ'. כפות ידיה הארוכות הפכו למשוטים וכפות רגליה לסנפירים. משקלה הסגולי הנמוך אִפְשֵר לה לַצוּף מעל המים ולהקטין את חיכוך גופה עם מימי הבריכה. כמות האימונים האדירים וכישרונה הגופני הפכו אותה לאדם הידרו – דינאמי משוכלל. היא הגשימה באולימפיאדת מונטריאול 76' את כל מה שציפה ממנה המשטר. כמו עשרות אלפים אחרים היא שוכנעה ע"י המפלגה לתרום מיכולתה וכשרונה למען המולדת. בענייני תעמולה – אין מתחרים למפלגה הקומוניסטית. קורנליה אנדר הנערה נרתמה באמת לטובת המאמץ הלאומי. היה כדאי לה. היא הפכה לדמות מופת בארצה והמדינה היטיבה עם משפחתה. הוענקו לה תנאים מפליגים. היא קיבלה מכונית ודירה על חשבון המדינה וגם לימודים אקדמאים בחינם . בגרמניה המזרחית בשנים ההן זה היה המון. לארה"ב היה את ניל ארמסטרונג. למזרח גרמניה היה את קורנליה אנדר ו-רולאנד מאתס. הנוער בארה"ב הזדהה עם כובשי החלל . הנוער המזרח גרמני הזדהה עם הספורטאים והספורטאיות שלו.

מאחורי הישגיהם המופלאים של בני מזרח גרמניה בספורט ניצב מדע הרפואה והפיסיולוגיה בכל עוּזוֹ, ובראשו המדען פרופסור קוּרְט טִיטֶל. המדע בשם המדינה ובגיבוי גאוות המולדת וגם בשמה של תנועת הנוער הקומוניסטית הרשה לעצמו להרחיק לכת. הוא כפה על הספורטאים הצעירים שימוש בסמים אסורים (ללא ידיעתם) כדי לסייע בידם להגביר את הישגיהם ולקבוע שיאי עולם וגבולות חדשים של היכולת האנושית . פרופסור קוּרְט טִיטֶל הכחיש כמובן את השימוש בסמים אסורים, אך הדבר לא היה עוד סוד .

ב- 1976 ערק למערב ד"ר אָלוֹאִיז מָאדֶר אחד המדענים והרופאים הבכירים במכונת הספורט המזרח גרמנית. הוא גילה את כל הסודות האפלים של הדיקטטורה בדרך ליצירת אלופי עולם ושיאני עולם . הניצחונות בשדות הספורט היו עמוד התווך של הפוליטיקה המזרח גרמנית ושימשו לתחזוקת המשטר (!).

ביוני 1977 היה רופא הספורט המזרח גרמני אורחו של ד"ר עוֹדֵד בַּר-אוֹר מנהל המחלקה למחקר ולרפואה ספורטיבית במכון ווינגייט . מיהרתי ולקחתי עמי צוות צילום של הטלוויזיה כדי לראיין אותו לתוכנית "מבט ספורט". בשיחה הנרחבת סיפר ד"ר אָלוֹאִיז מָאדֶר בפרוטרוט על מקומו של המחקר והמדע בקידום הספורט המזרח גרמני , והתייחס לתִּחכוּם האִרגוּני המזרח גרמני בהשוואה למדינות המערב וגם מדינות שכנות במזרח אירופה. ד"ר אָלואִיז מָאדֶר גילה בדבריו את החשיבות של ההשתייכות המפלגתית לבחירה וקידום של ספורטאי העילית במזרח גרמניה החל מגיל הילדות , ודיבר גם על הסימום לצורותיו וגווניו הרבים, התועלת והנזק, וההיבטים האתיים . בנושא הזה הוא דיבר באיפוק מה.

התעמולה המזרח גרמנית החכמה בניגוד לאינפורמציה שסיפק ד"ר אָלוֹאִיז מָאדֶר , דאגה לפרסם את עיסוקה של קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר (שוחה למען האומה אך למעשה שחיינית מקצוענית לכל דבר) , כעיסוק מתוך בחירה .

קורנליה אנדר הגיעה לקצה גבול יכולתה האנושי כשהייתה בגיל פחות משמונה עשרה . באולימפיאדת מוסקבה 1980 היא הייתה כבר אישה נשואה ושחיינית מבוגרת מידי ולא נטלה בהם חלק.

קווי היצור של תעשיית הספורט המזרח גרמנית המשיכו לייצר אלופים . נמצאה לקורנליה אנדר יורשת בארצה  בדמותה של בַּרְבָּרָה קְרָאוּזֶה (Barbara Krause) . בַּרְבָּרָה קְרָאוּזֶה ניפצה באולימפיאדת מוסקבה 80' את שיאי העולם הישנים של קורנליה אנדר ממונטריאול 1976 , כשקבעה ב- 100 מ' בסגנון חופשי  54.79 שניות והשיגה ב- 200 מ' בסגנון חופשי זמן של 33 . 58 : 1 דקה , והציבה גבולות חדשים ליכולת האנושית בבריכת השחייה .

טקסט תמונה :  ד"ר אלואיס מאדר רופא הספורט המזרח גרמני שערק בשנות ה- 70 למערב . בסוף שנות ה- 70 התארח בישראל ובמכון ווינגייט.

ד"ר אלואיס מאדר סיפר שהספורטאים המצטיינים של מזרח גרמניה , אלה המועמדים למדליות אולימפיות , מרוכזים כעשרה חודשים במחנות אימונים מיוחדים . הם לא רק מתאמנים בפרך אלא מחויבים להזדהות עם  הדוקטרינה הפוליטית של המדינה . מחנות האימונים כוללים הרצאות אודות יפי הקומוניזם וצדקת דרכו של קארל מארקס .(DDR) .

 

דוגמא מרתקת נוספת כיצד יוצרים אלופים במזרח גרמניה היה הישגו המדהים של האתלט – הרץ למרחקים ארוכים ווֹלְדֶמָאר צֶ'רְפִּינְסְקִי (Waldemar Cierpinski) . בשלהי 1972 בדקו המזרח גרמנים מה דרוש כדי לנצח בריצת המרתון שאורכה 42 ק"מ ו- 195 מטרים . המחשב הוזן בנתונים המתאימים ואז התקבל האבטיפוס המדויק , אותו סוג של אדם הנדרש כדי לנצח בריצה המפרכת הזאת . השיטה המזרח גרמנית לאיתור ספורטאים גילתה את המועמד הראוי ווֹלְדֶמָאר צֵ'רְפִּינְסְקִי שכמו כל נער ממוצע ראה את עתידו הספורטיבי דווקא ככדורגלן אבל השיטה חשבה אחרת . קודם לכן עבר "הסבה" מכדורגל לריצת 10000 מ' ומאוחר יותר עבר הסבה נוספת למרתון . ווֹלְדֶמָאר צֵ'רְפִּינְסְקִי ניצח בשתי ריצות המרתון באולימפיאדות מונטריאול 1976 ומוסקבה 1980. ניצחונותיו הוכיחו כי שיטת הספורט המזרח גרמנית צדקה גם הפעם . הוא היה האתלט השני אחרי האתיופי אָבֶּבֶּה בִּיקִילָה שניצח בריצת המרתון בשתי אולימפיאדות רצופות . הזמן שהציב 0 . 55 . 09 : 2 שעות היה הטוב ביותר שהושג אי פעם באולימפיאדות . הרבה יותר טוב מאלו שהשיג אבבה ביקילה בעצמו באולימפיאדות רומא 1960, זמן של 2 . 16. 15 : 2 שעות , ובמשחקים האולימפיים בטוקיו 1964 תוצאה של  2 .11 . 12 : 2  שעות . גם טוב יותר בהרבה מהתוצאה של אֶמִיל זָטוֹפֶּק בריצת המרתון באולימפיאדת הלסינקי 1952 , 2 . 03 . 23 : 2 שעות .

נסים קיוויתי ופרשן הא"ק ד"ר גלעד ווינגרטן שידרו את ווֹלְדֶמָאר צֵ'רְפְּינְסְקִי מציב גבולות חדשים ליכולת האדם בריצת המרתון .

טקסט תמונה :  זהו רץ המרתון המזרח גרמני וולדמאר צ'רפינסקי שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות במונטריאול 1976 ומוסקבה 1980 . הרץ הצנום הזה הציב קצה גבול חדש ליכולת האדם בספורט , והגשים את התזה של וולטר אולבריכט ,"מדליית זהב אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומאטיים" . (IOC  ו- DDR) .

 

עוד מוצר ספורטיבי מזרח גרמני מופלא ובעל ערך הייתה האצנית מַארִיטָה קוֹךְ (Marita Koch) . היא עלתה לגדולה באולימפיאדת מוסקבה שם זכתה במדליית הזהב בריצה ל-  400 מ' בתוצאה של 48.88 ש' והקדימה את הרצה הצ'כוסלובקית המצוינת יָארְמִילָה קְרָטוֹחְוִוילוֹבָה (Jarmila Kratochvilova) שקבעה 49.46 ש' .

ב- 6 באוקטובר 1985 קבעה מַארִיטָה קוֹךְ בתחרות גביע העולם בקנברה – אוסטרליה שיא עולם מדהים בריצה ל- 400 מ' נשים כשעצרה את השעון על 47.60 ש' . שיא העולם הזה מחזיק מעמד עד עצם היום הזה .

 

טקסט תמונה  :  האצנית המזרח גרמנית מאריטה קוך הציבה ב- 6 באוקטובר

טקסט תמונה  :  יארמילה קרטוחווילובה מצ'כוסלובקיה קבעה  ב- 27 ביולי 1983

1985 בקנברה – אוסטרליה קצה גבול ליכולת הנשים בריצת 400 מ'               במינכן שיא עולם מדהים בריצת 800 מ' . היא עצרה את השעון האלקטרוני על זמן

כשקבעה זמן של 47.60 ש' . שיא העולם הזה שריר וקיים עד היום .                 של 28. 53 : 1 דקה . שיא העולם במקצוע הזה הוא לפי שעה קצה גבול יכולת

של 47.60 ש' . שיא העולם הזה שריר וקיים עד היום . (IAAF)  .                  הנשים  ומחזיק מעמד עד עצם היום הזה . (IAAF)  .

 

 

אולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה הראשונה שלי כשַדָּר ועיתונאי שטח . הייתי עֵד ראייה להישגים האדירים של ספורטאי מזרח גרמניה בעת שצברו שם 90 מדליות אולימפיות . כששבתי לארץ החלטתי להקדיש לנציגי הספורט של המדינה הטוטליטארית הקטנה תוכנית טלוויזיה דוקומנטארית בת 45 דקות שתסביר לצופים בישראל את פשר הצלחתם המדהימה וחסרת התקדים בזירה הבינלאומית . הסתייעתי בעריכת תחקיר בחומר עזר שקיבלתי מרשתות הטלוויזיה הציבוריות של גרמניה ARD  ו- ZDF , וגם מ- NOS רשת הטלוויזיה הציבורית של הולנד . את הכותרת לתוכנית המיוחדת הזאת הכתרתי בשאלה , "האם גרמניה המזרחית היא נֵס ספורטיבי ?" . היא הוקרנה ב- 9 בינואר 1977 במסגרת המִשְדָר "מבט שני" , שהעורך והמגיש שלו היה שמעון טסלר .

 

 

 

 

טקסט תמונה :  ינואר 1977 . שמעון טסלר ז"ל עורך ומגיש התוכנית "מבט שני" , ייחד את תוכניתו לסרט הדוקומנטארי שהכנתי וכותרתו הייתה , 'מזרח גרמניה – נס ספורטיבי ?' . בתום השידור אמר לי , "יואש אלרואי , זאת הייתה אחת התוכניות החשובות והטובות ביותר ששודרה מאז התמניתי לעורך 'מבט שני' . השכלת אותי" .  (התמונה , באדיבות דן שילון) .

 

האם מזרח גרמניה הייתה באמת נֵס ספורטיבי ? התשובה שלילית בהחלט . הישגי הספורט במזרח גרמניה היוו יעד לאומי- מדיני לתפארת המשטר (!). כל ההישגים היו פרי של מאמץ קולקטיבי יעיל ומתוכנן , מחשבה ותּכנון ארוכי טווח , אין ספור אימונים מפרכים , ומשמעת אישית כמעט עיוורת של הפרט והתמסרותו המוחלטת למען המדינה ולאותו ענף הספורט הקונקרטי שבו התמחה. אין נסים בספורט.

יוסף טלקי ז"ל פרשן השחייה – עילוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא

המעמד ה- "קָנוֹנִי" של יוסף "יוז'ו" טלקי כפרשן שחייה של הטלוויזיה הישראלית בשנים ההן שחלפו בין, 1992- 1972 (!).

מעולם לא התערער . אני מוצא מקום להרחיב את סיפור חייו של אחד מפרשני הספורט החשובים ביותר שהיו לרשות השידור. יוסף טלקי נולד ב- 1918 למשפחה ציונית בעיר טרנאבה בסלובקיה. ב- 1940 החליט להעפיל לישראל. הוא הגיע באוניה "פאטריה" עד לחופי הארץ , אך האוניה התפרקה וטבעה מול החלום הנכסף. השלטון המנדטורי האנגלי לא הרשה למעפילים שנטשו את הספינה הטרופה להגיע למחוז חפצם והם נלקחו למחנה המעצר בעתלית . בסופו של דבר הגיע יוסף טלקי לקיבוץ כפר מכבי בגוש זבולון .

ב- 1951 הסתיימה בניית בריכת השחייה בכפר מכבי. יוסף טלקי עובד גינת הנוי של הקיבוץ היה האיש שיזם את הקמת גרעין השחייה הראשון והפך למאמן השחייה של ילדי הקיבוצים רמת יוחנן, כפר מכבי, וקיבוץ אושה. השחיין הראשון שקנה את פרסומו הארצי היה עזרא זוסמן בן קיבוץ רמת יוחנן בן דורו של השחיין הנודע ארנון טורין מקיבוץ גבעת ברנר .

מאמן השחייה והיסטוריון הספורט דוד 'סוחו' סיבור לשעבר חבר קיבוץ כפר מכבי זוכר היטב את דמותו של יוסף "יוז'ו" טלקי , "אני נולדתי ב- 28 ביולי 1934 ב- ברטיסלאבה בירת סלובקיה . הגעתי לישראל ולקיבוץ כפר מכבי ב- 1949 . אני צעיר מיוסף טלקי ב- 16 שנה . כל העולים לארץ ישראל בשנים ההן ממדינות כמו צ'כוסלובקיה , גרמניה , אוסטריה , והונגריה ומדינות אחרות של אירופה הישנה גדלו והתחנכו במדינות האֵם על תרבות הספורט . יוסף טלקי נמנה על שורת המעפילים הזאת ספוגת תודעת החינוך הגופני ותרבות הגוף . הייתה לכך השפעה מיידית על התפתחות הספורט בארץ ישראל ברמה הגבוהה ביותר שלו בהתיישבות העובדת בכפר, ובעיר . יוסף טלקי החל לאמן את ילדי הקיבוצים של גוש זבולון פעמיים – שלוש בשבוע . כל אימון נמשך כשעה וחצי עד שעתיים. יוסף טלקי ידע להלהיב את הילדים והדור הצעיר . מבחינה פוליטית הוא היה בימים ההם כמעט קומוניסט . מאוד שמאלני בדעותיו . מן ההיבט הספורטיבי היה איש מאוד נלהב ומאמין בחזון השחייה שלו . הוא היה "מכור' לאימוני השחייה של הדור הצעיר וגמר אומר עם עצמו להפוך את 'תינוקות טלקי' לאלופים. אין ספק שהיה "אקסטרה וואגאנט". בתוך שנים ספורות קם דור האלופים והאלופות הראשון. עזרא זוסמן, רחל ברגשטיין, יוכבד "יוכי" נאמן וקצת אחריהן ירדנה שַל.

יוסף טלקי לא היה דמות אהובה בקיבוץ . הוא היה אינטלקטואל, אך אגוצנטרי וקשוח. מצד אחד השחייה הייתה כל חייו, אך הוא היה איש ספר ואוהב מוסיקה. אני זוכר שהוא ואני היינו נוסעים לחיפה להאזין לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כל יוצאי צ'כוסלובקיה היו אוהבי תרבות, מוסיקה, תיאטרון, וספורט. יוסף טלקי היה אישיות מוכשרת ומורכבת" .

טקסט תמונה :  קיץ 1981. דוד "סוחו" סיבור מאמן שחייה בכיר והיסטוריון שחייה. לשעבר חבר קיבוץ כפר מכבי. (תיעוד וצילום, יואש אלרואי).

 

טקסט תמונה :  קיץ 1975. פרשן השחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבוריתיוסף טלקי בעת השידורים הישירים בתחרויות כינוס "הפועל". (תיעוד וצילום יואש אלרואי).

 

טקסט תמונה :  שנת 1957 . ראשית הדרך . ענף השחייה בפרט והספורט בכלל היו ערך תרבותי חשוב בחיי הקומונה בקיבוץ . בתמונה נראים שחייני גוש זבולון בבריכת השחייה של קיבוץ כפר מכבי עם מאמנם יוסף "יוז'ו" טלקי.

עומדים מימין לשמאל :  ירדנה שאל (לובשת חלוק), תמר רז (בגד ים שחור), דוד מלמד (מאחור בחלוק לבן), לאה רז (סמל על בגד הים), רחל ברגשטיין (יושבת), יוסף "יוז'ו" טלקי, אילנה רייזנר (כובע ים לבן), יובל בולניק (חובש כובע מצחייה), נבו גרבר (בגופייה לבנה), ו-שירה גרטל (אחותו של משה גרטל בחלוק פרחוני).

עומדים מאחור משמאל לימין: בונה, כהנא, ושלמה פליטי.

הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י דוד "סוחו" סיבור .

(התמונה באדיבות דוד "סוחו" סיבור) .

 

פיתוח השחייה בקיבוצי גוש זבולון ומדינת ישראל הייתה מפעל חייו של יוסף טלקי . אינטלקטואל מזהיר , איש בעל ידע , קפדן , ודייקן שדרש משמעת אירופית מהצברים הצעירים שנולדו במדינת ישראל . במהרה הצמיח שחיינים שהפכו לאלופי המדינה כמו משה 'מויש' גרטל , דוד ואברהם מלמד , עוזי רוזן , יורם שניידר קובי ריכטר , דני רבס , עמית לובן , דניאל פרוכטר , יצחק חן ורבים אחרים . שחיינים מצטיינים נוספים בישראל נהרו לכפר מכבי כדי להתאמן תחת שרביטו , ביניהם איבונה טוביס , גרשון שפע , ויצחק לוריא . הצלחתו הרבה כמאמן שחייה לא נעלמה מעיני קברניטי הספורט של המדינה . ב- 1957 מונה יוסף טלקי למאמן נבחרת ישראל . יוסף טלקי בעל העין החדה חיבר בין ארבעת מועדוני השחייה של הקיבוצים המובילים רמת יוחנן , גבעת חיים , אפיקים , וגבעת ברנר , ויצר נבחרת ישראלית איכותית , בעלת מוטיבציה ותאבת שיאים . אולימפיאדת רומא 1960 הייתה הראשונה של יוסף טלקי . הוא היה מאמנם של שחיין החזה גרשון שפע בן ה- 17 מקיבוץ גבעת חיים , שחיין החתירה עמירם טראובר בן ה- 21  מאגודת ברית מכבים עתיד ת"א , ושחיין הגב יורם שניידר בן ה- 19 מקריית טיבעון .

אלכס גלעדי היה הראשון שעמד על טיבו הייחודי של יוסף טלקי ז"ל והזמין אותו להיות פרשן השחייה של הטלוויזיה הישראלית באולימפיאדת מונטריאול 1976 לצִדוֹ של השדר נסים קיוויתי ז"ל. מאז לא דעכה שימשו.אלכס גלעדי ז"ל הצליח לגייס שלושה פרשנים שהשתתפו בשידורים הישירים של שלושת הענפים המרכזיים בתחרויות האולימפיות . יוסף טלקי וד"ר גלעד ווינגרטן שימשו פרשנים של השַדָּר נסים קיוויתי בבריכה ובאצטדיון . יוסף טלקי האפיל לחלוטין על גלעד וויינגרטן. פרשנותו ושליטתו בחומר היו מזהירים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 76' . אלכס גלעדי (בן 34) עם אתי יורדת ישראלית ששימשה במשך חודש מזכירת ההפקה של הטלוויזיה הישראלית בעת השידורים ממונטריאול לירושלים . הצילום נעשה ב- IBC (International Broadcasting Center) של אולימפיאדת מונטריאול 1976. (באדיבות CBC קנדה).

יאיר אלוני שַדָּר ומגיש החדשות הוותיק של הטלוויזיה הישראלית כיהן בימים ההם כשליח מחלקת העלייה בארה"ב. אלכס גלעדי גייס אותו להגיש מאולפן ABC את היומנים האולימפיים של מונטריאול 76'. בהיעדר שדרים מיומנים הציב אותו גם כשַדָּר בתחרויות הרכיבה על סוסים הקרויה, Show Jumping . ענף אולימפי וותיק אך ליאיר אלוני לא היה כל מושג בו . ככה גם נראו השידורים שלוֹ. הבחירה בו כשַדָּר ספורט נבעה מחיסכון כספי על חשבון הטסת שַדָּר מיומן מירושלים. לא היה לו שום מושג בשידורי Play by play בתחום הספורט , וודאי לא ברכיבה על סוסים. יאיר שטרן הוותיק ורמי ווייץ דַל הניסיון בתחילת דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא שידרו את משחקי הכדורגל בטורניר האולימפי בהשתתפות נבחרת ישראל בראשותו של המאמן דוד שווייצר. יאיר שטרן היה השַדָּר הבכיר והקדים את  רמי ווייץ הטירון . שניהם היו רחוקים בנפשם מרחק רב מענפי הספורט האולימפיים המסורתיים . אַמוּנים על הכדורגל לבדו . אלכס גלעדי שלח אותם למקום חפצם שאותו אהבו באמת ואליו היו קשורים בעבותות לִיבּם . אִצטדיוני הכדורגל היו חלומם . אנוכי הייתי השַדָּר הרביעי במונטריאול 76'. תחום ההתמחות שלי היה תחרויות ההתעמלות ומשחקי הכדורעף. יעקב "ז'קי" ווישיניה היה פרשן הצמוד שלי בשידורים הישירים של תחרויות ההתעמלות. הייתי בר מזל להעביר בשידורים ישירים לישראל את הישגיה הבלתי נשכחים של המתעמלת הרומנייה נדיה קומאנצ'י על ארבעת המכשירים האולימפיים, מקבילים מדורגים, קורה, מזרן, וסוס הקפיצות.

 

טקסט תמונה :  קיץ 1976 . יאיר אלוני באולימפיאדת מונטריאול 76' . היה טמון בו פוטנציאל טלוויזיוני שלא מוּצַא ולא מוּמַש מעולם בשום תחום . (באדיבות CBC קנדה) .

 

השַדָּר נסים קיוויתי נשא בעוֹל השידור העיקרי באולימפיאדת מונטריאול 76' . הוא שידֵר ישיר את כל תחרויות הא"ק וגם את כל תחרויות השחייה . עבודת פרך של ממש . בבריכת השחייה היה בר מזל מפני שבעמדת השידור האולימפית ישב לצדו פרשן מזהיר בדמותו של יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי חבר קיבוץ כפר מכבי. זהו אותו יוסף טלקי שהקים את אימפריית השחייה של גוש זבולון בשנות ה- 50 ו- 60 ואח"כ היה מאמן נבחרת ישראל בבמשך חמש עשרה שנים, 1972 – 1957. יוסף טלקי היה דמות ייחודית מבין פרשני הטלוויזיה. אינטלקטואל. חריף שכל. מוכשר מאוד, סקרן, ובעל ידע עצום בתחום. אחד שהכיר את השחייה הבינלאומית על בורייה לפרטי פרטיה . יוסף טלקי הביא עמו חידוש גדול בפרשנות השחייה, יכולת מדויקת של חיזוי שיאי עולם במהלך המשחים . ORTO (Olympic Radio Television Organization) הקבוצה הטלוויזיונית המבצעית הקנדית באולימפיאדת מונטריאול 1976 חיברה את מערכת המדידה האלקטרונית בבריכה ( Pool של ארבע חברות שעונים שוויצריות שכונתה "SWISS  TIMING" ) של המשחים השונים של הגברים והנשים לסיגנאל הטלוויזיה , ובכך הקלה עליו ועל השדרים האחרים את המלאכה . אף על פי כן בתחום הזה הוא היה פשוט גאון . נביא שהביא את הפרשנות שלו לגבולות חדשים של ידע ונבואה מנומקת . יוסף טלקי היה בעצמו מעֵין מחשב אנושי שידע לעבד את נתוני הזמן הרץ על המוניטור כדי לקבוע האם ייקבע שיא עולם במשחה כזה או אחר או לאו .

טקסט תמונה  : שנות ה- 60 במאה הקודמת. יוסף "יוז'ו" טלקי במכנסיים ארוכים וחצי גוף עירום ניצב במקומו הטבעי. על דופן בריכת השחייה. (באדיבות איה טלקי).

 

מדעני הטלוויזיה מצאו כבר באולימפיאדת טוקיו 1964 פתרון טכנולוגי חשוב בשעה שהצליחו לחבר את מערכת שעוני המדידה האלקטרונית של חברת SEIKO בתחרויות הא"ק והשחייה ל-סיגנאל השידור הטלוויזיוני הבינלאומי -, הנראה על המוניטור. זאת הייתה התקדמות מרשימה שאִפשרה לשדרנים ולפרשנים ולצופי הטלוויזיה ברחבי העולם לראות בשידור ישיר Online את מדידת הזמן האמיתית רצה על המרקע שלהם בסלון ביתם. הזרמת אינפורמציה כזאת על מסך הטלוויזיה ב- 1964 הייתה חידוש מפליג.

באולימפיאדת מכסיקו 68' התחברה הטלוויזיה ה-מכסיקנית למערכת המדידה האלקטרונית של חברת השעונים השוויצרית רבת המוניטין OMEGA. קבוצת הטלוויזיה המבצעית הגרמנית DOZ שהפיקה את שידורי אולימפיאדת מינכן 72' (הורכבה מאנשי ARD  ו- ZDF) עשתה 'דִיל' עם חברת שעונים שוויצרית אחרת , LONGINES. הטלוויזיה הקנדית CBC יחדיו עם ORTO שכיסתה את משחקי מונטריאול 76' חתמה חוזה עם Pool של כמה חברות שעונים שוויצריות שכונתה “SWISS TIMING”.

בריכת השחייה האולימפית של מונטריאול 76' הייתה סוערת מאין כמוה. ניטש שם מאבק אדירים על מדליות הזהב בין מעצמות השחייה של ארה"ב ומזרח גרמניה בו נשברו 20 שיאי עולם ע"י הגברים והנשים, ושיא עולם אחד הושווה ע"י השחיינית המזרח גרמנית קורנליה אנדר ב- 100 בסגנון פרפר כשקבעה תוצאה של 13. 00 : 1 דקה. יוסף טלקי חזה את כולם עד האחרון שבהם בשידורים ישירים שהועברו ממונטריאול לירושלים. הוא לא רק ניבא  אותם. הוא ידע לנתח ולנמק את סיבות הנבואה לשַדָּר נסים קיוויתי , ולהסביר לציבור הצופים את מדע השימוש בסגנונות השונים, הידרודינמיקה, טאקטיקה, ואסטרטגיה בתחרויות, ומדוע יישברו שיאי העולם האלה כאן ועכשיו. יוסף טלקי ז"ל היה פרשן שחייה פנומן בלתי נשכח.

21 שיאי העולם בשחייה לנשים וגברים נשברו באולימפיאדת מונטריאול 1976

גברים.

100 מ' חופשי                            ג'ים מונטגומרי               ארה"ב                       49.99 ש'

200 מ' חופשי                            ברוס פרניס                   ארה"ב                  29. 50 : 1 דקה

400 מ' חופשי                            בראיין גודל                   ארה"ב                 31. 51 : 3 דקות

1500 מ' חופשי                          בראיין גודל                   ארה"ב               40. 02 : 15 דקות

100 מ' גב                                 ג'ון נייבר                      ארה"ב                       55.49 ש'

200 מ' גב                                 ג'ון נייבר                      ארה"ב                   19. 59 : 1 דקה

100 מ' חזה                               ג'ון הנקן                       ארה"ב                  11. 03 : 1 דקה

200 מ' חזה                               דייויד ווילקי                  אנגליה                 11. 15 : 2 דקות

200 מ' פרפר                             מייק ברונר                   ארה"ב                  23. 59 : 1 דקה

400 מ' מעורב אישי                    רוד סטראקן                  ארה"ב                 68. 23 : 4 דקות

200 x  4  חופשי                                                          ארה"ב                  22.23 : 7 דקות

100 x  4  מעורב קבוצתי                                               ארה"ב                22. 42 : 3 דקות

נשים.

100 מ' חופשי                          קורנליה אנדר                מזרח גרמניה                55.65 ש'

200 מ' חופשי                          קורנליה אנדר                מזרח גרמניה           26. 59 : 1 דקה

400 מ' חופשי                          פטרה טומר                   מזרח גרמניה         89. 00 : 4 דקות

800 מ' חופשי                          פטרה טומר                   מזרח גרמניה         14. 37 : 8 דקות

200 מ' חזה                             מרינה קושבאייה             ברה"מ                 35. 33 : 2 דקות

100 מ' פרפר                           קורנליה אנדר                מזרח גרמניה        13. 00 : 1 דקה   [24]  .

400 מ' מעורב אישי                  אולריקה טאובר             מזרח גרמניה         77. 42 : 4 דקות

100 x 4 חופשי                                                          ארה"ב                   82. 44 : 3 דקות

100 x 4 מעורב קבוצתי                                               מזרח גרמניה         95. 07 : 4 דקות

 

ממרחק שנות דור הוא נראה מופלא. יוסף טלקי ז"ל כמו שחייני מזרח גרמניה וארה"ב הגיע לשיאו באולימפיאדת מונטריאול 76'. כל שנותר לו היה לשמור על רמת הפרשנות שלו באולימפיאדות הבאות. יוסף טלקי היה המבוגר בצוות השידור שלנו בימים ההם. במונטריאול 76' היה כבן 58. נסים קיוויתי ז"ל בן 50 . ד"ר גלעד וויינגרטן ואנוכי בני 38, אלכס גלעדי ז"ל עוד לא בן 34…

יוסף טלקי בעל הניסיון הרב בבריכה כמאמן לאומי ומאמן מועדון השחייה של קיבוצי גוש זבולון תרם לטלוויזיה הישראלית תרומה מרחיקת לכת . הוא שימש פרשן בלעדי בחמש אולימפיאדות מונטריאול 1976 , מוסקבה 1980 , לוס אנג'לס 1984 , סיאול 1988 , וברצלונה 1992 . וכן באליפויות ישראל בשחייה , אליפויות אירופה והעולם , ובמכביות של 1977 , 1981 , 1985 , 1989 , ו- 1993 .

הטלוויזיה הישראלית ודורות של שחיינים ושחייניות חבים לו חוב עולם .

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 . פרשן השחייה יוסף טלקי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית בבריכת השחייה האולימפית של USC . (תיעוד וצילום יואש אלרואי) .

 

טקסט תמונה : קיץ 1961 . בריכת השחייה ברמת יוחנן מאמן השחייה יוסף טלקי (מרכיב משקפי משמאל) עם חניכיו המצטיינים על דוכן המדליות. הוא ראה בפודיום המנצחים גורם מדרבן בעיצוב דמותם של השחיינים המצטיינים.

 

מימין לשמאל : גרשון שפע (בן 18) מקום שלישי, המנצח אברהם 'ביינוש מלמד (בן 15) , משה גרטל (בן 15) מקום שני , ומאמנם יוסף טלקי. הוא היה מאמן קשוח ותובעני שדרש מחניכיו משמעת , ציות , ואימונים קשים , ושאיפה למצוינות. תמונה אופיינית מהווי הספורט בקיבוצים המזכירה במשהו את הווי הספורט במזרח גרמניה. שיטות האימון הנוקשות של יוסף טלקי הולידו אלופי שחייה מצטיינים . (באדיבות משפחת טלקי).

 

 

 

טקסט מסמך  :  אוגוסט 1960 . מכתבו של מר חיים גלובינסקי יו"ר הוועד האולימפי , הממנה את יוסף טלקי לחבר המשלחת האולימפית הישראלית במשחקי רומא 1960 . (המסמך , באדיבות משפחת טלקי) .

 

טקסט תמונה  :  שנת 1963. נבחרת ישראל בשחייה גברים + נשים ונבחרת הכדור מים במפגש בינלאומי מול נבחרת יוון.

זיהוי שורה קדמית (יושבים על המדרגה השנייה) מימין לשמאל : אסתר צווירין , רובי לדנר , חנה קול , אברהם 'ביינוש' מלמד, גרשון שפע  ו-מיכה קניץ השוער גבה הקומה של נבחרת ישראל בכדור מים .

זיהוי שורה שנייה מימין לשמאל : יצחק לוריא, דורית זלץ, פטר שטופ, שורה שלישית  מימין לשמאל : קובי ריכטר, מיקי מרגוליס שחקן כדור מים, משה גרטל, נורית שלו, עמית לובן, ודני טיין.

זיהוי שורה רביעית מימין לשמאל : שחיין יווני, יורם שניידר, גלי להב, יצחק לרר שחקן כדור מים, אורנה בלכמן, גבי ווינקלר שחקן כדור מים, יוסף פלדמן שחקן כדור מים, ויצחק חן.

שורה חמישית מימין לשמאל : חנה דמש, יחיאל מוזס שחקן כדור מים, חגי טפר שחקן כדור מים, ובני מרגוליס שחקן כדור מים.

שורה שישית מימין לשמאל : שישה אנשים לא מזוהים, ראובן שפע, יששכר ברמן מנהל נבחרת השחייה, המאמן יוסף טלקי, שגריר ישראל ביוון, ו- ווילי ראושניץ מנהריה מאמן נבחרת ישראל בכדור מים. (התמונה באדיבות משפחת טלקי) .

הערה  :  סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה : גרשון שפע ו-דוד "סוחו" סיבור .

 

 

טקסט תמונה :  שנת 1966. המאמן יוסף טלקי עם שחייניות נבחרת ישראל.

שורה קדמית מימין לשמאל : חנה דמש , נורית שלו , חנה קול , גלי להב , והמאמן יוסף טלקי .

שורה אחורית מימין לשמאל : אסתר צווירין , דורית זלץ , אורנה בלכמן , וחיותה מרצ'ביאק .

(התמונה באדיבות איה טלקי).

הערה  :  סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה , גרשון שפע ודוד "סוחו" סיבור.

 

 

טקסט תמונה  :  שנת 1963 . בריכת הסחנה בעין חרוד.

זיהוי ה-עומדים מימין לשמאל : עוזי סלפטר (ניר דוד) , איש לא מזוהה , מישקה (עם מגבת) , איש לא מזוהה , גרשון שפע (בן 17 מגבעת חיים) , מאמן השחייה האמריקני הנודע בוב קיפות' , ראובן שפע (קיבוץ גבעת חיים) , איש לא מזוהה , שלום שמאי (ברית מכבים עתיד) , ואברשה גינזבורג רכז ענף השחייה במרכז הפועל .

זיהוי ה-יושבים מימין לשמאל : משה אבן (קיבוץ גבעת ברנר) , חיותא מרצ'ביאק (ניר דוד) , אסתר פלד – פרלדיק (קיבוץ אפיקים) , גלי להב – לבקוביץ' (ניר דוד) , ושני אנשים לא מזוהים .

בתוך המים מימין לשמאל  : איש לא מזוהה ודורית שרצר . (התמונה באדיבות דוד "סוחו" סיבור) .

הערה  :  סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה , דוד "סוחו" סיבור .

טקסט תמונה  :  שנות ה- 60 . השחיינית הישראלית איבונה טוֹבּיס חניכתו של יוסף טלקי מנצחת במשחה ל- 100  מ' פרפר את המזרח גרמנית שטיינבאך והצ'כוסלובקית פרולובה . הישג מרשים של השחייה הישראלית שהפך לבלתי אפשרי כעבור עשור . (באדיבות משפחת טלקי) .

 

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 60 . בריכת השחייה ברמת יוחנן . "תינוקות טלקי" .

שורה אחורית מימין לשמאל  : קובי ריכטר , משה גרטל , הלל מלמד (אחיו של אברהם 'ביינוש' מלמד),  דני רבס , ודניאל פרוכטר .

שורה קדמית מימין לשמאל  :  יצחקי חן וישי קנול . (באדיבות משפחת טלקי) .

הערה  : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י דוד 'סוחו' סיבור .

 

טקסט תמונה  :  ראשית שנות ה- 60 . בריכת השחייה של קיבוץ רמת יוחנן . "תינוקות טלקי" .

שורה אחורית  :  קובי ריכטר , משה גרטל , הלל מלמד , דני רבס , ודניאל פרוכטר .

שורה קדמית מימין לשמאל  :  יצחקי חן , ישי קנול , אברהם 'ביינוש' מלמד , ודוד קליין (הפך מאוחר יותר לשחקן כדורעף מצטיין). (באדיבות משפחת טלקי)  הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה , דוד "סוחו" סיבור

 

טקסט תמונה  :  שנת 1966 . משה גרטל , אברהם מלמד , ויורם שניידר זורקים את מאמנם יוסף טלקי עם בגדיו למימי הבריכה . אקט של ניצחון. (באדיבות משפחת טלקי) .

 

טקסט תמונה  :  שנות ה- 60 . משה גרטל , אברהם מלמד , ומאמן השחייה הלאומי יוסף טלקי באימונים בבריכת שחייה בניו יורק לקראת קביעת הקריטריון הנדרש במבחנים האולימפיים המקנה את זכות ההשתתפות באולימפיאדת טוקיו 64' . (התמונה , באדיבות משפחת טלקי) .

פרק 4 .

עילויי שחייה.

גופו של האדם איננו הידרו – דינאמי מעצם בריאתו, ואיננו מותאם לשחייה אך כמה ספורטאים חשבו אחרת. הם הפכו את עצמם בזכות קואורדינציה התנועות היעילה שלהם בגריפת המים וכושר הציפה המופלא לשחייני עַל . ההיסטוריה לעולם לא תשכח אותם . השחיין ההונגרי ג'ורג' טומפק שינה ב- 1954 את תנועת הרגליים בסגנון הפרפר הישן לסגנון דולפין . איך לא חשבו על זה לפניו. ג'ורג' טומפק היה עילוי קואורדינטיבי שהפך בן רגע לשיאן עולם במשחה ל- 100 מ' פרפר .

השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz) היה בן 22 וסטודנט לרפואת שיניים כשזכה בשבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מינכן 1972 . בכל משחה בו זכה במדליית זהב גם הציב שיא עולם חדש . מרק ספיץ זכה בארבעה משחים אישיים ל- 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון חופשי וניצח גם במשחים האישיים ל- 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון פרפר . הוא ניצח גם בשלושת משחי השליחים הקבוצתיים ל-  100 מ'  x  4  בסגנון חופשי , 100 מ'  x  4  בסגנון מעורב , ו-  200 מ'  x  4  בסגנון חופשי .

טקטט תמונה : השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ באולימפיאדת מינכן 1972 . הוא נחשב עד היום לגדול השחיינים בעולם בכל הזמנים . אבל זוהי רק הגדרה עיתונאית . ג'וני ווייסמילר , מט ביונדי , אלכסנדר פופוב , איאן ת'ורפ , פיטר וואן הוגנבאנד , ומייקל פלפס לא נפלו ממנו במאום .

מַרְק סְפִּיץ נחשב בשנות ה- 70 לפלא השמיני . שחיין מוכשר מאין כמוהו , מאומן היטב , ובעל חוסן נפשי להתמודד בהצלחה עם הנטל הכבד של לחץ התחרויות האולימפי . רבים חשבו אז ששיאיו הם נֶצַח . קצה גבול היכולת של בֶּן אֶנוֹש בבריכה . באולימפיאדת מינכן 1972 שחה מרק ספיץ את המרחק 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של  51.22 ש' , שהיה גם שיא עולם חדש ומדליית הזהב השישית שלו בסדרה.

קצה גבול יכולת האדם הוא לעולם מונח יחסי – השוואתי. שיאי העולם של מרק ספיץ ב- 1972 היו מופלאים לעומת קריירה אולימפית כושלת ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת מכסיקו 68' . מרק ספיץ היה שחיין מוכשר ביותר גם אז כשהיה בן 18 . כּישרונו הגופני הנפלא לא עמד לוֹ מול חולשתו המנטאלית. הוא היה השחיין הטוב בעולם גם ב- 1968 , אך סיים  במקום השלישי במשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי שהיה שווה רק מדליית ארד. זמנו היה 53.0 ש'. במקום הראשון ובמדליית הזהב זכה השחיין האוסטרלי מייקל וונדן (Michael Wenden) כשקבע שיא עולם 52.2 ש'. במדליית הכסף זכה השחיין האמריקני קנת' ווֹלש (Kenneth Walsh) בזמן של 52.8 ש'. מַיְיקְל וֶונְדֶן ניצח גם במשחה ל- 200 מ' בסגנון חופשי במשחקים האולימפיים של מכסיקו 68' בזמן של  2 .55 : 1 ד'. במשחה הזה מַרְק סְפִּיץ כלל לא נטל חלק.

במשחה הגמר ל- 100 בסגנון פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68' זכה מרק ספיץ במדליית הכסף בזמן של 56.4 ש'. במדליית הזהב זכה שחיין אמריקני אחר דָאגְלָאס רָאסֶל (Douglas Russell) בזמן של 55.9 ש'.

מרק ספיץ זכה במדליית זהב יחידה במכסיקו 68' בהיותו חבר ברביעיית השליחים האמריקנית במשחה ל-  4 x 200 מ'. קבוצת השליחים האמריקנית בה שחו בנוסף למרק ספיץ גם ג'ון נלסון , סטפן רִיץ' , ודוֹן שוֹלָאנְדֶר גיבור אולימפיאדת טוקיו 64' (צבר בטוקיו 64' ארבע מדליות זהב) קבעה זמן של 33 . 52 : 7 ד' .

עם תום משחקי מכסיקו 68' לקח ד"ר ג'יימס קנסילמן (Dr. James Counsilman) מומחה השחייה של אוניברסיטת אינדיאנה את מרק ספיץ תחת חסותו האישית. הוא היה האיש והמאמן שהכין את מרק ספיץ בקפידה לקראת המשימה האולימפית הבאה שלו במינכן 1972 . צריך להתבונן בטבלת הנתונים הבאים כדי להבין איזו קפיצת דרך ענקית ביצע מרק ספיץ במשך ארבע שנים לאחר שנת השפל האולימפית במכסיקו 1968 , ומדוע חשבו רבים בעולם שהישגיו באולימפיאדת מינכן 72' מתקרבים לקצה גבול היכולת האנושית.

מקצוע                         הזמן והמנצח באולימפיאדת מכסיקו 68'                   הזמן והמנצח באולימפיאדת מינכן 72'

100  מ' חופשי           מייקל וונדן- אוסטרליה  52.2 ש'  (שיא עולם)              מרק ספיץ- ארה"ב  51.22 ש' (שיא עולם)

200  מ' חופשי           מייקל וונדן- אוסטרליה  2 .55 : 1 ד' (שיא אולימ          מרק ספיץ- ארה"ב  78 . 52 : 1 ד' (שיא עולם)

100  מ' פרפר            דאגלאס ראסל- ארה"ב  9 . 55 ש' (שיא אולימפי)        מרק ספיץ- ארה"ב  27 . 54 ש' (שיא עולם)

200  מ' פרפר            קרל רובי- ארה"ב         7 . 08 : 2  ד'                         מרק ספיץ- ארה"ב 70 . 00 : 2 ד' (שיא עולם)

4 x 100  מ' חופשי     ארה"ב (ללא מרק ספיץ) 7 . 31 : 3  ד'                      ארה"ב (עם מרק ספיץ)- 42 . 26 : 3  ד' (שיא עולם)

4 x 200  מ' חופשי     ארה"ב  (עם מרק ספיץ)   33 . 52 : 7  ד'                  ארה"ב (עם מרק ספיץ)- 78. 35 : 7  ד' (שיא עולם)

4 x 100  מ' מעורב     ארה"ב (ללא מרק ספיץ)  9. 54 : 3  ד'                     ארה"ב (עם מרק ספיץ)- 16. 48 : 3  ד' (שיא עולם)

מרק ספיץ גמל והִכה באולימפיאדת 72' שוֹק על ירך את מתחרהו האוסטרלי מייקל וונדן ממכסיקו 68' בשני המשחים האישיים ב- 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון חופשי , אך תרומתו הגדולה ביותר מעבר למדליות הזהב ושיאי העולם שלו , הייתה הפיכת ענף השחייה ל- Event בעל עניין עולמי עצום . מוקד התעניינות בינלאומי גדול הרבה יותר בהשוואה לעבר . מצלמות הטלוויזיה הגרמניות של DOZ הקבוצה המבצעית שצילמה את התחרויות וטכנולוגיית תקשורת הלוויינים הביאו את בשורת השחייה של מרק ספיץ באולימפיאדת מינכן 72' כמעט לכל פינה בעולם . גם בישראל . הוא הפך מייד לסלבריטי עולמי ומיליונר . המגזין TIME בחר בו לאיש השנה של 1972. בארה"ב הוא פרסם חלב לילדים .

קדם לו בהעצמת השחייה והפיכתה ל- Event פופולארי רק השחיין האמריקני (ממוצא הונגרי) ג'וני ווייסמילר (Johnny Weissmuller) גיבור אולימפיאדות פאריס 1924 ו-אמשטרדאם 1928, המוכר כשחקן הקולנוע "טָרְזַן". ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר היה פנומן שחייה. הוא היתמר לגובה של 1.90 מ' וניחן  ב-כישרון שחייה מדהים וצִיפָה נהדרת על המים. בתקופה ההיא התאמן ג'וני ווייסמילר מעט מאוד בהשוואה לימינו, אולי פעמיים בשבוע. משך האימון היה כשעה וחצי. ב- 9 ביולי 1922 קנה תהילת עולם למרות מיעוט האימונים. בהיותו בן 18 הפך ג'וני ווייסמילר לשחיין הראשון בעולם ששחה 100 מ' בסגנון חופשי בפחות מדקה אחת. הוא קבע שיא עולם מזהיר, 58.6 ש'.  עבור שנה וחצי ב- 17 בפברואר 1924 , קִיזֵז מהשיא שנייה אחת ושתי עשיריות והעמיד את שיא העולם על 57.4 ש' . באולימפיאדת פאריס 1924 ניצח ג'וני ווייסמילר ב- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של שיא אולימפי 59.0 ש' . במדליית הכסף זכה השחיין האמריקני הוותיק יליד הוואי דְיוּק קָאהַנָאמוֹקוּ (Duke Kahanamoku) בן ה- 34 שקבע זמן של 4 . 01 : 1 ד'.

ג'וני ווייסמילר ניצח בפאריס גם במשחה ל- 400 מ' בסגנון חופשי בזמן של שיא אולימפי 2 . 04 : 5 ד' והקדים את השחיין השוודי ארנה בורג (Arne Borg) 6 .05 : 5 ד' ואת האוסטרלי אנדרו צ'ארלטון (Andrew Charlton ) 6 . 06 : 5 ד'. באולימפיאדת אמשטרדאם 1928 שב ג'וני ווייסמילר בן ה- 24 וזכה במדליית הזהב ב- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של שיא אולימפי חדש 58.6 ש' . הוא לא שחה 200 מ' בסגנון חופשי בפאריס ואמשטרדאם מפני שהמרחק הזה לא נכלל אז בתוכנית האולימפית . ג'וני ווייסמילר היה השחיין המהיר ביותר בעולם כמעט עשור ונחשב בשנות ה- 20 של המאה שעברה לפלא אנושי כמו מרק ספיץ 48 שנים אחריו .

שיא העולם שלו של ג'וני ווייסמילר 57.4 ש' ב- 100 בסגנון חופשי שהוצב ב- 1924 נחשב אז לקצה גבול היכולת האנושית. ג'וני ווייסמילר לא הותיר מאחוריו מזכרות צילום אולימפיות. למעט שוטים קצרצרים של מצלמות פילם ישנות וכמה תמונות סטילס. הצלחתו הפנומנלית בבריכת השחייה , דמותו התמירה, מראהו הנאה, ו-יפי גופו, הפכו אותו למועמד טבעי לשחק בשנות ה- 30 בסרטי הקולנוע "טרזן" על פי ספריו של אדגר רייס בורואוז. באחד הסרטים המפורסמים והמצליחים של ג'וני ווייסמילר , "טרזן ובנו" (TARZAN  FINDS  HIS  SON), ניצלו הבימאי ריצ'ארד ת'ורפ (Richard Thorpe) , התסריטאי סיריל יוּם (Cyril Hume), והמפיק סאם צימבליסטה (Sam Zimbalista) את כשרון ההשתכשכות שלו במים, והותירו למזכרת עולם משהו מיכולתו הווירטואוזית כשחיין . כבר אז השתמשו בצילומי שחייה במצלמות תת מימיות בהן אפשר היה לצפות היטב בתנועות הקואורדינציה המופלאות שהפכו את ג'וני ווייסמילר לגאון שחייה . ג'וני ווייסמילר שיחק את תפקידו הקולנועי "טרזן" בתקופת הסרט המדבר. ליד צילומי השחייה שלו הרכיבו המפיקים פס קול ייחודי שנודע כ- "צעקת טרזן" רבת המוניטין. סרטי "טרזן" הפופולאריים הם שהצליחו לשָמֵר את הצלחתו ומורשת השחייה האולימפית של ג'וני ווייסמילר בתודעת הציבור, והם גם שהפכו אותו לאיש עשיר מאוד מולטי מיליונר.

טקסט תמונה  :  1932 . ג'וני ווייסמילר נבחר לגלם את דמותו הקולנועית של טרזן . (MGM)

 

טקסט תמונה  :  1933 . ג'וני ווייסמילר (טרזן) , מורין א'וסאליבאן (ג'יין) , ג'ון שפילד (בוי) , והקוף צ'יטה בסרט "טרזן ובנו" . (MGM) .

 

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת פאריס 1924 . ג'וני ווייסמילר "במרכז) עם שני יריביו השוודי ארנה בורג (משמאל) והאוסטרלי אנדריו צ'ארלטון (מימין) .

 

טקסט תמונה  :  1921 . ג'וני ווייסמילר בן 17 באימוני שחייה בניו יורק .

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת פאריס 1924 . ג'וני ווייסמילר בטרם הסינוק למשחה 100  מ' בסגנון חופשי . הוא ניצח במשחה בזמן של 59.0 ש' והיה הראשון בעולם שירד במשחה הזה מתחום הדקה . ב- 1924 היה ג'וני ווייסמילר גם שיאן העולם במקצוע הזה בזמן של 57.4 ש' .

טקסט תמונה  :  1922 . ג'וני ווייסמילר (בן 18) משמאל עם אלוף השחייה האמריקני מהאוואיי דיוק קאהנמוקו (בן 32) . דיוק קאהנמוקו ניצח במשחים ל- 100  מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת סטוקהולם 1912 בזמן של 4. 03 : 1 דקה , ואולימפיאדת אנטוורפן 1920 בתוצאה 4. 00 : 1 דקה . דיוק קאהנמוקו נטל חלק גם במשחה ל- 100  מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת פאריס 1924 בהיותו בן 34 , אך שם הקדים אותו ג'וני ווייסמילר שזכה במדליית הזהב וקבע שיא אולימפי של 59.0 ש' . דיוק קאהנמוקו זכה במדליית הכסף בזמן של 4. 01 : 1 דקה .

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת פאריס 1924 . ג'וני ווייסמילר (משמאל) ודיוק קאהנמוקו בתום התחרות ב- 100  מ' בסגנון חופשי .

באולימפיאדת סטוקהולם 1912 זינק שחיין אמריקני צעיר בן 22 מאיי הוואיי (HAWAI) דיוק קהאנאמוקו למשחה 100 מ' בסגנון חופשי וניצח בזמן של 4 . 03 : 1 ד'. דיוק קהאנאמוקו היה ספורטאי מצטיין בגלישת גלים (Surfing) ספורט לאומי של רבים מבני מולדתו אך הוא היה גם הטוב בעולם בשחייה . לרוע מזלו של השחיין המוכשר הזה משחקי אולימפיאדת 1916 התבטלו בגלל מלחמת העולם ה- 1. הוא שָב לאולימפיאדת אנטוורפן ב- 1920 כשהיה כבר בן 30 וזכה שוב במדליית הזהב במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של שיא עולם חדש 4 .00 : 1 ד' . כפסע הפריד בינו לבין תהילת עולם להיות השחיין הראשון בעולם לרדת מהדקה במשחה הקלאסי . באולימפיאדת פאריס 1924 בהיותו בן 34 תכנן דיוק קהאנאמוקו את הצגת הגָלָה האחרונה שלו . הוא רצה לזכות במדליית הזהב השלישית שלו במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי ולפרוש אך לדאבון לִיבּוֹ המתין לו שם ג'וני ווייסמילר .

המשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי נחשב מאז ומתמיד לאחד מאירועי השיא באולימפיאדה כמו הריצה ל- 100 מ' בא"ק . אך מי זוכר היום אלופים אולימפיים דגולים אחרים במשחה הקצר ביותר והיוקרתי ביותר 100 מ' בסגנון חופשי שלא זכו בחשיפה התקשורתית לה זכה מרק ספיץ . המנצחים האוסטרליים  ג'ון דוויט באולימפיאדת רומא 60' וג'ון הנריקס באולימפיאדת מלבורן 56', האמריקני קלארק סקולס באולימפיאדת הלסינקי 52', האמריקני וולטר ריס במשחקים האולימפיים של לונדון 1948, היפני יאסוג'י מיאזאקי באולימפיאדת לוס אנג'לס 1932, נשכחו.

השחיין האוסטרלי אִיָאן תּ'וֹרְפּ (Ian Thorpe) הוא גאון שחייה המתנשא לגובה של 1.98 מ' , שוקל 110 ק"ג ומספר כף הרגל שלו 55 בגודל סנפיר. הוא ניחן במשקל סגולי נמוך ופשוט צף על פני המים. באולימפיאדת סידני 2000 בהיותו בן 17 קבע שיא עולם מדהים ב- 400 מ' בסגנון חופשי 59. 40 : 3 ד' . מצלמות הטלוויזיה של SOBO חשפו באולימפיאדת סידני 2000 את כשרונו העצום והביאו את בשורת השחייה שלו לכל פינה ברחבי תבל . שחייתו הייחודית ואישיותו הכריזמטית של איאן ת'ורפ הצעיר תרמו תרומה מכרעת  להאדרת השחייה כענף ספורט אולימפי מרכזי. איאן ת'ורפ עשה הפך את השחייה האולימפית ל- Event בעל עניין עצום בדומה למה שחוללו לפניו מרק ספיץ וג'וני ווייסמילר, כל אחד בתקופתו .

למען הצדק ההיסטורי צריך לומר ש-איאן ת'ורפ לא היה לבד. לידו ניצבו באולימפיאדת סידני 2000 שני שחיינים גאונים נוספים ההולנדי פיטר וואן דן הוגנבאנד והשחיין הרוסי אלכסנדר פופוב. התקשורת הפכה אותם לא רק למפורסמים אלא גם לעשירים. במידה מסוימת היא השכיחה מנצחים אולימפיים דגולים אחרים. אחד מהם היה השחיין הרוסי הנפלא ייבגני סאדובי (Yevgeny Sadovyi). ייבגני סאדובי ניצח באולימפיאדת ברצלונה 1992 במשחים ל- 200 מ' ו- 400 מ' בסגנון חופשי. ב- 400 מ' קבע שיא עולם חדש 00 .45 : 3 ד'. בתחרות ביניהם ל- 400 מ' בסגנון חופשי היה איאן ת'ורפ משיג את ייבגני סאדובי ב- 8 מטרים.

באולימפיאדת טוקיו 1964 זכה השחיין האמריקני הנפלא דון שולאנדר ב- 4 מדליות זהב . אחת מהן הייתה במשחה   ל- 400 מ' בסגנון חופשי בו הציב שיא עולם חדש 2 . 12 : 4 ד' . איאן ת'ורפ היה משיג את דון שולאנדר בתחרות ל- 400 מ' בסגנון חופשי ביותר מבריכה שלמה בהפרש של 58 מטרים . את ג'וני ווייסמילר היה מקדים איאן ת'ורפ בתחרות ביניהם ל- 400 מ' בסגנון חופשי בשלוש בריכות בהפרש של כ- 150 מטר.                                                                    שחיינים אולימפיים פנטסטיים למרחק 400 מ' בסגנון חופשי , כמו השחיין הצרפתי ז'אן בואטה (Jean Boiteux) שניצח באולימפיאדת הלסינקי 1952 בזמן של 7. 30 : 4 ד'  או השחיין האוסטרלי מוריי רוז (Murray Rose) מנצח אולימפיאדת מלבורן 1956 בזמן של 3 .27 : 4 ד' ואח"כ מנצח אולימפיאדת רומא 1960 בזמן של שיא אולימפי 3 .18 : 4 ד', נשכחו מפני שלא היו חשופים דיים למצלמות הטלוויזיה (!).

באולימפיאדת סידני 2000 ניצח סטודנט לרפואה הולנדי פיטר וואן דן הוגנבאנד (Pieter van den Hoogenband) במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של 48.30 ש'  בשלב חצי הגמר קבע פיטר וואן דן הוגנבאנד הנפלא שיא עולם חדש 47.84 ש'  המחזיק מעמד עד עצם היום הזה. מהירותו הממוצעת של השחיין ההולנדי המצוין הזה בשנת 2000  במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי עמדה על 2.09 מטרים בשנייה אחת . מהירותו הממוצעת של מרק ספיץ באותו המשחה 28 שנים קודם לכן הייתה 1.95 מטר בשנייה אחת. פירושו של דבר כי פיטר וואן דן הוגנבאנד היה משיג יתרון של 14 סנטימטר על מרק ספיץ בכל שנייה בתחרות ובסיכום הכללי היה מקדים אותו ב- 6 ו/או 7 מטרים. מרק ספיץ היה מנצח את ג'וני ווייסמילר במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בפער של 12 מטר.

פיטר וואן דן הוגנבאנד היה כל כך מהיר עד שניצח וזכה במדליית הזהב גם במרחק הכפול במשחה ל- 200 מ' בסגנון חופשי בזמן השווה לשיא העולם אז  35 .45 : 1 ד' . הוא הקדים את פלא השחייה האוסטרלית איאן ת'ורפ ב- 48 מאיות השנייה (כ- 90 ס"מ) שגמא את המרחק בזמן של 83 .45 : 1 ד' וזכה רק במדליית הכסף לתדהמת מעריציו . שוב ושוב נשאלה השאלה היכן הוא קצה גבול יכולתו של האדם בשחייה . התשובה פשוטה בתכלית . אין ולא קיים קצה גבול ליכולת האנושית מפני שאין גבול ליכולת הטכנולוגית של האדם עצמו למדוד אותה . יום יבוא וקצה גבול היכולת של הספורטאי יימדד באלפיות השנייה ואם יהיה דרוש גם באחד חלקי עשרת אלפים של השנייה . צורת המדידה הזאת  תחול גם על תחרויות הריצות השונות ב-א"ק, בשלושת מקצועות הקפיצות – רוחק, גובה, ומשולשת, ובארבעת במקצועות ההטלות, הזריקות, ה-יידויים וה-הדיפות של מכשירי הכידון, הדיסקוס, הפטיש, וכדור הברזל .

פִּיטֶר וָואן דֶן הוּגֶנְבַּאנְד שב וזכה כעבור ארבע שנים במדליית הזהב גם באולימפיאדת אתונה 2004 במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של 48.17 ש' , והקדים ב- 6 מאיות השנייה את הבא אחריו מרק רולנד שואמן (Mark Roland Schoeman) מדרום אפריקה , וב- 33 מאיות השנייה את גאון השחייה האוסטרלי אִיָאן תּ'וֹרְפּ (Ian Thorpe) . בתרגום ממוצע של זמן למרחק , הקדים הוגנבאנד באולימפיאדת אתונה 2004 את שואמן ב- 12.45 ס"מ ואת ת'ורפ ב- 68.50 ס"מ . איאן ת'ורפ גמל לפיטר וואן דן הוגנבאנד וניצח אותו במשחה ל- 200 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת אתונה 2004 בזמן של שיא אולימפי חדש 71. 44 : 1 ד' . פיטר וואן דן הוגנבאנד סיים בזמן של 23. 45 : 1 ד' . במדליית הארד זכה השחיין האמריקני הרב גוֹני מַיְיקֶל פֶלְפְּס (Michael Phelps) בזמן של 32. 45 : 1 ד' . אִיָאן תּ'וֹרְפּ זכה שוב כמצופה באולימפיאדת אתונה 2004 במדליית הזהב ב- 400 מ' בסגנון חופשי בזמן של 10. 43 : 3 ד' , אך היה רחוק משיא העולם שקבע ב- 16 בספטמבר 2000 באולימפיאדת סידני 59. 40 : 3 ד' , (אותו שיפר ב- 30 ביולי 2002 במנצ'סטר – אנגליה, כשקבע 08. 40 : 3 ד') . יריבו ובן ארצו גְרָאנְט הָאקֶט (Grant Hackett) סיים באתונה 2004 במקום השני , 36. 43 : 3 ד'.

פנומן השחייה הרוסית אָלֶכְּסַנְדֶר פּוֹפּוֹב ניצח במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדות ברצלונה 1992 ואטלנטה 1996 . בברצלונה קבע 49.02 ש' כשיא העולם היה שייך אז לשחיין האמריקני מֶט בִּיוֹנְדִי 48. 42 ש' . באטלנטה עצר את השעון על 48.74 ש'. שיא העולם היה שלוֹ עצמו , 48.21 ש'. באולימפיאדת סידני 2000 הוא היה שני בזמן של 48.69 ש' אחרי המנצח פיטר וואן דן הוגנבאנד 48.30 ש' .

מאט ביונדי (Matthew Biondi) ניצח באולימפיאדת סיאול 1988 במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של 48.63 ש' . באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 זכה במדליית הזהב במשחה הזה אמברואוז "רואודי" גיינס (Ambrose Rowdy Gaines) בזמן של 49.80 ש' . גם שיא העולם היה שייך לו , 49.36 ש' . השחיין המזרח גרמני יוֹרְג ווֹיְיטֶה (Jorg Woithe) ניצח ב- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מוסקבה 1980 כשקבע 50.40 ש' . שיא העולם עמד אז על 49.44 ש' והיה של האמריקני ג'ונתי סקינר (Jonty Skinner).

השחיין האמריקני גִ'ים מוֹנְטְגוֹמְרִי היה הראשון שירד במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מונטריאול 76' מתחום 50 שניות. הוא זכה במדליית הזהב וקבע שיא עולם חדש 49.99 ש' . במקום השני היה גֶ'ק בַּאבָּאשוֹף ( Jack Babashoff) אחיה של השחיינית האמריקנית המפורסמת שִירְלִי בַּאבָּאשוֹף, שקבע 50.81 ש'.

טקסט תמונה :  אשית שנות ה- 80 . בריכת השחייה במכון ווינגייט . ימי "מבט ספורט" העליזים ההם נטולי עול הרייטינג. שידרנו אז בטלוויזיה הישראלית מידי שנה בשידורים ישירים את אליפויות ישראל בא"ק, שחייה, והתעמלות. התמונה הזאת צולמה בעת אחת ההפסקות בשידור ישיר של אליפות ישראל בשחייה במכון ווינגייט .                                                                                                                                                                                                        מימין לשמאל : המגישה והמנחה אורלי יניב, בימאי שידורי הספורט בטלוויזיה יואב פלג, ועוזרת ההפקה והבימוי עדה קרן. (תיעוד וצילום יואש  אלרואי – ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה  :  קיץ 1981 . חדר הבקרה של אולפן "מבט ספורט" בבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה ירושלים. מלפנים עורך "מבט ספורט" אמנון ברקאי (בן 26) עורך התוכנית ולידו נערת הקראקטר ג'ניירטור רוזי קוקה . מאחור מימין , נראה המגיש יורם ארבל (בחליפה ועניבה) , הכתב שמואל בונדה , ופועל הבמה יהודה מרציאנו . (תיעוד וצילום יואש אלרואי – ארכיון יואש אלרואי) .

פרק 5 .

מטפסי ההרים כובשים את הפסגה וחוקרי יבשות מגלים את הקוטב הדרומי. קשיי הגוף ודבקות פנטסטית במשימה. האתלט האוסטרלי רון קלארק בן 20 נבחר לשאת את הלפיד ולהדליק את המשואה באולימפיאדת מלבורן 1956 .

גרמניה המזרחית כמו ארה"ב הטילו את העוֹל על הפרט . הן סייעו לו בטכנולוגיה , מחקר , ומדע , אך הפרט הוא העומד בפני המאמץ העליון . את זה חשוב לזכור .

מי מאתנו לא חווה את הקשיים ואת המאבקים הבלתי פוסקים בינך לבין נפתולי נפשך בעת המאמץ הגופני העליון כחייל בתוך קבוצה האם להמשיך במשימה או לחדול. מי מאתנו לא שאל את עצמו מעת לעת בשירותו הצבאי במסעות הארוכים כשאתה נושא נשק וחגור יחד עם חבריו בפלוגה, במבחני הכומתה וסחיבת האלונקות כפוף למשמעת מים, ובשעת המבחן האמיתי בקרבות תחת אש : מהו גבול הסבל הפיזי והיכן נמצאת נקודת השבירה בשעת מאמץ עליון בה אתה מוותר ואומר לנפשך, "אינני יכול עוד". מסקנה אחת ברורה מתבקשת בעת הכשרתך הצבאית להיות לוחם . אינך רשאי להוֹתיר את תוצאות המאבק ליד המקרה. אתה חייב לאמן את שרירי גופך ואת המערכת הפיסיולוגית כנגד התנגדות ולאורך זמן כדי להצליח בביצוע המשימה . אי וויתור וכוח הרצון הם תכונות חשובות אך אינן מספיקות לבדן בשעת מבחן.

פעם בשנות ה- 20 של המאה שעברה שאלו את מטפס ההרים האנגלי הנודע ג'וֹרְג' מַלוֹרִי (George Herbert Mallory) מדוע הוא מנסה להעפיל לעבר שיאו האימתני של האוורסט ההר הגבוה בעולם ברכס ה-הימאלאייה, שגובהו 8882 מטר מעל פני הים, תוך כדי סיכון חייו…   "Because it’s there" ("כִּי שָם נְמְצֵאת הַפִּסְגָה") השיב לשואלים. ג'ורג' הרברט מלורי פעל על פי ה-סלוגאן האולימפי של הברון פייר דה קוברטיין, "גבוה יותר ורחוק יותר". בנימוק שטבע, "שם נמצאת הפסגה (!)"  ניתן להסביר את המרץ האנושי הבלתי נדלה . החתירה המתמדת של האָדָם לעבר הפסגות היא התשובה ההולמת מדוע אין גבול ליכולתו האנושית . חלום ההגשמה הוא האנרגיה המניעה את הפרט המרכיב את הקהילה בחתירתו המתמדת לכיבוש הפסגה . החתירה והחלום הם "פרפטום מובילה" המניעים האחד את השני והנמצאים בתנועה מתמדת , ומצאו את ביטויים בתוכנית הספורט לילדים ונוער של הטלוויזיה הישראלית ב- 1970 שהפיקו וערכו דן שילון ואלכס גלעדי .

מומחי רפואה ומדענים ראו שנים רבות בטיפוס כיבוש פסגת האוורסט את שיא היכולת הגופנית של האדם עד כדי סיכון ממשי לחייו . ג'ורג' מלורי האגדי בן ה- 38 נספה ב- 8  ביוני 1924 בניסיונו להעפיל לפסגת האוורסט . הוא קפא למוות יחד עם עוזרו אֶנְדְרוּ אִירְוִוין (Andrew Irvine) בן ה- 22 מומחה לבלוני חמצן כמה מאות מטרים בודדים מהפסגה שאליה לא הגיעו . מזג האוויר הנורא והקוֹר המחריד שמו קֵץ לחייהם . קצה גבול יכולתם של שני המטפסים הגיבורים היה מותם .

 

טקסט תמונה :  החוקר ומטפס ההרים הבריטי

טקסט תמונה  :  חברו של ג'ורג' מלורי בניסיון הטיפוס על הר האוורסט ,

ג'ורג' הרברט מלורי (1924 – 1886). אנדרו אירווין (1924 – 1902)

(החברה הגיאוגראפית המלכותית של אנגליה)

בסופה של שנת 1911 התחרו שני חוקרי יבשות אמיצים בעלי מוניטין לאין שיעור  הנורווגי רוֹאָלְד אָמוּנְדְסֶן (Roald Amundsen) וקצין הימייה האנגלי רוֹבֶּרְט פַאלְקוֹן סְקוֹט (Robert Falcon Scott) , מי משניהם יציב ראשון את דגל מולדתו בקוטב הדרומי . קצה העולם ומקום שעד אז לא דרכה בו רגל אדם  שניהם לא נפגשו אף פעם  לא הכירו זה את זה  ולא ידעו כי הם מנהלים ביניהם תחרות ומאבק סמויים

טקסט תמונה  :  הנורווגי רואלד אמונדסן (1928 – 1872)

טקסט תמונה  :  קצין הצי האנגלי רוברט פאלקון סקוט (1912 – 1868) .

הערה  :  באדיבות "מוזיאון הטבע" בניו יורק .

רואלד אמונדסן הפליג ב- 3 ביוני 1910 מאוסלו עם אנשי ציוותו אותם בחר בקפידה רבה בספינה "FRAM" [25]  בכיוון ניו זילאנד , משם הגיע לחופי אנטארקטיקה יבשת השלג והקרח הנִצחיים ב- 14 בינואר 1911. זה היה כבר כמעט סוף הקיץ ביבשת אנטארקטיקה כשהקים את מחנה הבסיס שלו "FRAMHEIM" במפרץ הלווייתנים . המשלחת הנורווגית הייתה צריכה להמתין עד לבוא הקיץ הבא ולקרני השמש והאור של אוקטובר 1911 כדי להתחיל את מסע המחקר לעבר הקוטב הדרומי .

רוברט פאלקון סקוט עזב ב- 29 בנובמבר 1910 את פורטסמות' עם משלחתו בספינה "TERA NOVA" אף הם מפליגים לניו זילאנד בדרך ליבשת אנטארקטיקה . הוא הגיע לאזור ב- 5 בינואר 1911 ומיקם את משלחתו במצר "מקמורדו" , מרחק של כ- 600 ק"מ בקו אווירי ממפרץ הלווייתנים , שם בנו חברי המשלחת האנגלית את בקתת בסיס הַאֵם שלהם . כמו המשלחת הנורווגית גם המשלחת הבריטית המתינה לבוא הקיץ בטרם יציאתה למסע המפרך לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי . שתי המשלחות הנורווגית והבריטית בראשות רואלד אמונדסן ורוברט סקוט הגיעו אם כן בראשית שנת 1911 סמוך לקוטב הדרומי ועגנו שם , מבלי שהן יודעות דבר האחת על זהותה של האחרת , וכוונות המחקר . שתי המשלחות החלו בהכנות ואימונים לקראת המסע המפרך בן כ- 1500 ק"מ שיועד להתחיל היכן שהוא באוקטובר – נובמבר באותה השנה של 1911 .

טקסט תמונה : 1911. רואלד אמונדסן (ראשון משמאל בשורה הקדמית) יחד עם חבריו למשלחת חקר הקוטב הדרומי על סיפון הספינה "FRAM". הוא בחר את חברי המשלחת שלו בקפידה רבה.

טקסט תמונה :  פברואר 1911 . זהו מחנה הבסיס "FRAMHEIM" שהקימה משלחת המחקר הנורווגית בראשות רואלד אמונדסן במפרץ הלווייתנים ביבשת אנטארקטיקה . כ- 1500  ק"מ הפרידו בין המחנה הנורווגי לנקודת הציר של הקוטב הדרומי . כאן שהו החוקרים כשמונה חודשים עד התאריך 20 באוקטובר 1911 בו יצאו למסע המפרך שלהם אל הקוטב הדרומי . (הספרייה הלאומית של ניו זילאנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק) .

בעת שהותה של המשלחת הבריטית במצר "מקמורדו" יצאו חלק מאנשיה בפברואר 1911 לסיור חופים ב- "טֶרָה נוֹבָה" . לאחר שיוט בן 600 ק"מ הגיעה הספינה הבריטית למפרץ הלווייתנים ומצאה שם עוגנת את הספינה הנורווגית "פְרָאם". זאת הייתה הפתעה גדולה . החוקרים האנגליים התנהגו בג'נטלמניות והזמינו את רואלד אמונדסן ואנשי ציוותו לסעוד עמם על ה- "טֶרָה נוֹבָה". האנגלים התפעלו מהאילוף המרשים של הכלבים הנורווגים האמורים לגרור את מזחלות המשלחת שלהם . רואלד אמונדסן היה נדיב והציע לצוות "טֶרָה נוֹבָה" להעביר כמה כלבים משלוֹ לרוברט סקוט . משחזרה "טֶרָה נוֹבָה" למצר "מקמורדו" הבין רוברט סקוט מאנשי הספינה שלו כי יש להם מתחרים במסע המחקר לקוטב הדרומי. חודש פברואר של שנת 1911 היה סוף הקיץ באזור הקוטב הדרומי. עוד מעט תיעלם השמש לשבועות רבים ויחל החורף האנטארקטי הארוך , החשוך, והאכזרי . לאיש משתי המשלחות של נורווגיה ואנגליה לא היה לאן ללכת או לתוּר בחורף , אלא רק להמתין שמונה חודשים במחנות הבסיס עד להופעתו של הקיץ באוקטובר 1911 ועמו קרני האור .

רואלד אמונדסן לא ידע את התאריך המדויק בו מתכנן רוברט סקוט להתחיל את המסע , כמו שרוברט סקוט רק ניחש מתי רואלד אמונדסן אמור לצאת לדרך . בדיעבד התברר כי כל אחד מהם בחר בתאריך שונה ליציאה ליעד וגם מסלול שונה. רואלד אמונדסן היה מתכנן יסודי של כל פרט מראש במסע בעוד קצין הצי רוברט סקוט היה תוצר של האימפריה הבריטית הישנה , שהאמין כי הישגים נקנים בסֶבֶל ויִיסוּרִים . רוברט סקוט העריך כי גרירת המזחלות בידי אנשיו תעצים את הניצחון הבריטי בהגעה לקוטב הדרומי ותהפוך אותו לאצִילִי יותר.

מסע המחקר הפך למרוֹץ תחרותי בין שתי משלחות אמביציוזיות עליהן הוטל ניווט גיאוגרפי מורכב ומסובך מאוד בתנאים פיזיים קשים ביותר , לא רק קור עז אלא גם טיפוס הרים, לאורך דרך של כמעט 3000 ק"מ – הלוך וחזור. אנשי שתי משלחות נעו על מגלשיים כשהם מצוידים במזחלות שנשאו עליהן אספקה, אוכל, ואוהלים ונגררו ע"י כלבים מאומנים. המשלחת הבריטית השתמשה גם בסוסי פּוֹנִי מונגוליים שיועדו לגרירת המזחלות דבר שהתברר כשגיאה פטאלית. הסוסים למרות הטיפול המסור בהם קפאו בקור הנורא ולא החזיקו מעמד . חלק מהסוסים והכלבים הגוררים נועדו מראש לשחיטה במהלך ביצוע המשימה כדי לספק בשר מאכל לצוותים. המסע הארוך היה מבחן רצון וכוחות אדיר בין שני צוותים אמיצים לבֵין עצמם ולבֵין התנאים הקשים ואיתני הטבע שניסו לבלום אותם. המאבק ההרואי בין שתי המשלחות של רואלד אמונדסן ורוברט סקוט העלה לדיון שוב את השאלה היכן נמצא קצה גבול היכולת האנושית.

רואלד אמונדסן נחשב בעיני בני עמו ואח"כ גם על פי דעת מומחי מדע הגיאוגרפיה לגאון האימון, רב אומן בהכנות מדוקדקות, וכישרון ניווט יוצא דופן . הוא ניהֵל יחד עם ארבעת חבריו אוֹלָאב בְּיוֹלָאנְד (Olav Bjaaland), הֵלְמֶר הָאנְסֶן (Helmer Hanssen), סְוֶור הָאסֶל (Sverre Hassel), ואוֹסְקָר וִויסְטְלִינְג (Oscar Wistling) בהצלחה רבה את מסע המחקר לאורך 1380 ק"מ בכיוון אחד .

 

טקסט תמונה :   1910. הנורווגי סוור האסל חבר משלחת.

 

טקסט תמונה :  1910. הנורווגי הלמר האנסן חבר משלחת המחקר.

המחקר של רואלד אמונדסן לקוטב הדרומי.

 

טקסט תמונה : 1910. הנורווגי אולאב ביואלנד חבר משלחת המחקר של רןאלד אמונדסן לקוטב הדרומי. (הספרייה הלאומית של ניו זילאנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק) .

 

המשלחת הנורווגית בת חמישה אנשים החלה את המסע ב- 20 באוקטובר 1911 והגיעה לקוטב הדרומי ב- 14 בדצמבר 1911 בתום 54 ימי מסע בהם עברו כברת דרך של 1380 ק"מ . חמשת הנורווגים היו מצוידים ב- 4 מזחלות ו- 52 כלבים, ניווטו היטב, ועברו בממוצע כ- 25.5 ק"מ בכל יום . בהגיעם למטרתם נקודת הצִיר הדרומית ביותר של הקוטב הציבו במקום את דגל נורווגיה והשאירו תיעוד נוסף במקום, אוהל קטן וחפצים אחרים , כדי להוכיח את בואם הוודאי ואת נוכחותם בשטח. גם הדרך חזרה לתחנת הבסיס "FRAMHEIM" דרשה ידע, נחישות, וכישרון ניווט כדי להתמודד עם תנאי הקור הקשים. רואלד אמונדסן מתכנן קפדני באופיו ובעל היכרות רחבה עם תנאי האזור, ניווט נכון. הצוות הגיע בשלום לתחנת הבסיס שלו במפרץ ה-לווייתנים קיפל את המחנה ועלה על האונייה "FRAM" שהמתינה כל העת לחוקרים. בהפלגה בדרך חזרה לנורווגיה פִּרְסֵם רואלד אמונדסן בעולם את ההצלחה המזהירה. הוא ואנשיו זכו לתהילת עולם.

טקסט תמונה : דצמבר 1911. המשלחת הנורווגית בראשות רואלד אמונדסן תוקעת את דגל נורווגיה באחת מתחנות המסע המוביל אל הקוטב הדרומי. (הספרייה הלאומית של ניו זילאנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק).

 

טקסט תמונה :  1927. חוקר היבשות הנורווגי רואלד אמונדסן בן 55. הוא נספה ב- 18 ביוני 1928 בגיל 56 יחד עם חמשת חבריו בתאונת טיס קשה מעל הקוטב הצפוני . הוא עמד בראש משלחת הצלה שעסקה חיפוש אחרי מהנדס הטיס אומברטו נובילה שהיה נווט טיסה שלו במשימת מחקר קודמת ב- 1926 בקוטב הצפוני. גופתו של רואלד אמונדסן לא נתגלתה מעולם . (הספרייה הלאומית של ניו זילאנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק).

 

כישוריו המדעיים של קצין הצי רוברט פאלקון סקוט הרשימו את ראשי החברה הגיאוגרפית המלכותית של אנגליה. בשליחות החברה בעלת השם והמסורת הבריטית פעלו חוקרים ידועים ג'יימס קוק , וויליאם בלאיי , דייויד ליבינגסטון , ארנסט הנרי שקלטון , ורבים אחרים . רוברט פאלקון סקוט היה עוד חוקר וממשיכה של מורשת מפוארת . רוברט סקוט החל את המסע לעבר הקוטב ב- 1 בנובמבר 1911 בראש משלחת בת שלושים אנשים , אחד עשר ימים לאחר רואלד אמונדסן. הם היו מצוידים גם כן ב- 4 מזחלות , עשרה סוסי פוני מונגוליים , ו- 22 כלבים לקראת היעד הסופי צמצם את המשלחת לחמישה אנשים בלבד ופקד על השאר לחזור לתחנת הבסיס במצר מקמורדו . אל רוברט סקוט הצטרפו רק ארבעה אנשים אדגר אוואנס (Edgar Evans) , הנרי באוורס (Henri Bowers) , קפטן לורנס אוטס (Captain Lawrence Oates ) , והרופא ד"ר אדוארד ווילסון (Dr. Edward Wilson).  רוברט סקוט הגיע ליעד שלושים וארבעה ימים אחרי המשלחת הנורווגית , ב- 17 בינואר 1912 . הם כבשו ברגליהם את הקוטב הדרומי לאחר מסע ניווט קשה שנמשך שבעים ושבעה ימים לאורך 1470 ק"מ , בו צעדו כ- 18.5 ק"מ מידי יום . כשסוף – סוף פגשו את הנקודה הדרומית ביותר של כדור הארץ מצאו חמשת הבריטים כבר את דגל נורווגיה נטוע ביבשת הקֶרַח הנִצחית של אנטארקטיקה . הם היו מאוכזבים מאוד ומרי נפש .

 

טקסט תמונה :  1910. האנגלי לורנס אוטס חבר משלחת המחקר של רוברט סקוט לקוטב הדרומי.

 

טקסט תמונה :  1919. הרופא ד"ר אדוארד ווילסון חבר משלחת המחקר של רוברט סקוט לקוטב הדרומי. הספרייה הלאומית של ניו זילאנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק).

 

טקסט תמונה  :  1910 . לורנס אוטס וסוסי הפוני המונגוליים על הספינה "טרה נובה" בדרכה ליבשת אנטארקטיקה . (הספרייה הלאומית של ניו זילאנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק) .

 

טקסט תמונה  :  1910 . 15 מאנשי המשלחת הבריטית בראשות רוברט פאלקון סקוט בספינה "טרה נובה" המפליגה לקוטב הדרומי – יבשת אנטארקטיקה.

 

טקסט תמונה  :  רוברט פאלקון סקוט

רוברט סקוט יושב בראש השולחן . עומד משמאל,

לורנס אוטס . (הספרייה הלאומית של ניו זילאנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק) .

 

טקסט תמונה  :  18 בינואר 1912 . המשלחת הבריטית בת חמישה אנשים בראשות רוברט פאלקון סקוט (שני מימין) מגיעה לנקודת הציר של קוטב הדרומי ומוצאת את דגל נורווגיה תקוע במקום . החוקרים לא ניו מצוידים במשקפי שמש נגד השלג המסנוור .

עומדים משמאל לימין : הרופא ד"ר אדוארד ווילסון , רוברט סקוט , לורנס אוטס .

יושבים משמאל לימין : הנרי באוורס ואדגאר אוואנס . (הספרייה הלאומית של ניו זילאנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק) .

 

טקסט תמונה :  18 בינואר 1912 . המשלחת הבריטית ניצבת ליד האוהל והדגל הנורווגי בנקודת הציר של הקוטב הדרומי , אותם השאירה המשלחת הנורווגית מאחוריה לצורכי הוכחה כי הגיעו למקום כבר בתאריך ב- 14 בדצמבר 1911.

משמאל לימין : רוברט סקוט  הנרי באוורס , ד"ר אדוארד ווילסון , ואדגאר אוואנס .(הספרייה הלאומית של ניו זילנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק)

 

אף על פי כן תקעו רוברט סקוט וחבריו בגאווה את דגל מדינתם אנגליה ליד הדגל הנורווגי . המשלחת הנורווגית ניווטה במדויק את דרכה חזרה לנקודת המוצא והגיעה בשלום. גורלה של המשלחת הבריטית לא שפר עליה. בדרכם חזרה נקלעו רוברט סקוט וחבריו לסופת שלגים מחרידה. הקור היה עז ביותר. הסופה הפכה אותו לנורא. הטמפרטורות צנחו והגיעו ל- 79 מעלות מתחת לאפס. הניווט שלהם בדרכם חזרה השתבש. הם היו צריכים לגרור חלק מהדרך חזרה את המזחלות בכוחות עצמם . למרות הכושר הגופני העילאי של רוברט סקוט וארבעת אנשיו הם לא שרדו. לא נשאר להם מזון וגם לא דלק לחימום . הם התמוטטו מזי רעב ותשושים קילומטרים ספורים מאחת "מתחנות המחסן" שלהם בדרך חזרה שם המתינו להם המצרכים דלק לחימום ומזון שהיו אמורים להציל את חייהם . קפאו למוות בשקי השינה בתוך האוהל הקטן שלהם ב- 29 במארס 1912 . רוברט סקוט תיעד ביומן המסע את מותו. יחד עם רוברט פאלקון סקוט שהיה בן 44 במותו קפאו למוות בקור הנורא גם חבריו למסע , ד"ר אדוארד ווילסון, קפטן לורנס אוטס, אדגאר "טדי" אוואנס, והנרי באוורס הצעיר בחבורה בן 28 . קצה גבול יכולתם היה מותם . משלחת הצלה בריטית שיצאה לחפש את עקבותיהם עם בוא הקיץ הבא בנובמבר 1912 מצאה את האוהל הבריטי כשחציו מכוסה שלג . שניים מהחמישה אדגאר אוואנס והנרי באוורס לא נמצאו מעולם . הם קפאו למוות עוד קודם לכן . אדגאר אוואנס התמוטט באמצע המסע וקפא למוות ב- 26 בפברואר 1912 . הנרי באוורס ששהה באוהל הקפוא יחד עם רוברט סקוט , ד"ר אדוארד ווילסון , ולורנס אוטס אמר לחבריו כי הוא יוצא לזמן מה מהאוהל , ולא חזר. הוא קפא למוות . חברי משלחת ההצלה מצאו את רוברט סקוט ושני חבריו לורנס אוטס וד"ר ווילסון ישנים את שנת הנצח שלהם בשקי השינה. הם היו קפואים ומתים . אנשי משלחת ההצלה קברה את שלושתם במקום בו מצאו את מותם. עם הגיע הבשורה המרה לאנגליה הפכו הנספים לגיבורים לאומיים .

טקסט תמונה :  1911 . אנשי המשלחת הבריטית בראשות רוברט סקוט גוררים "גרירה אנושית" בידיהם את המזחלות בתחילת מסע המחקר לקוטב הדרומי. (הספרייה הלאומית של ניו זילאנד ו- "מוזיאון הטבע" בניו יורק).

 

הָמְלֶט נסיך דנמרק האיש הישר וההגון בעולם שילם בחייו מפני שדבק וניסה בכל כוחותיו לחקור את האמת בבית המלוכה אפוף התככים והמזימות . קצה גבול יכולתו הספיק לגלות את האמת המרה אך לא מעבר לה . הוא מת מחֶרֶב מורעלת מבלי שהוענקה לו ההזדמנוּת לשנות את סדרי החיים האפלים במקום שבו נולד וחי עד שהתמוטט . דבקותו הבלתי נלאית של המלט במשימת חייו לחקר וגילוי האמת הובילה אותו אל קצה גבול יכולתו שהסתיים במותו הטראגי . וויליאם שייקספיר סיים את המחזה המפורסם "המלט נסיך דנמרק" בסילוק גיבורו מבימת החיים , אולי מפני שאמינותו , תמימותו והגינותו יישרת הדרך , היו בסופו של דבר כלים נאיביים מידי כדי להתמודד עם מציאות מורכבת וכוחות האוֹפֶל והרשע שניצבו מולו . הכוחות לא היו שקולים ולהמלט לא היה כל סיכוי לשרוד . בדומה לדרָמָטוּרג שנטל את חייו של המלט , הטבע הכרית את חייהם של ג'וֹרג' מֶלוֹרִי ורוֹבֶּרְט סקוֹט . שניהם סיימו את חייהם במאבקם ההרואי בנחשולי הטבע הסוערים מבלי שיהיו מצוידים כהלכה בלבוש וטכנולוגיה מתאימה כדי לקדם מציאות מסובכת וכדי להדוף את הסכנות הנוראיות שניצבו בפניהן בשנים.

טרגדיות המוות של כל הגיבורים האלו היה קצה גבול יכולתם אך לא קצה גבול היכולת האנושית. קצה גבול יכולתם לא היה הסוף מפני שהוא לא היה לשווא . האנשים האמיצים האלה הפכו במותם לדמויות מופת ומודל לחיקוי וציווּ בסוף דרכם מורשת מופלאה בה הטיפו וקראו לבאים בעקבותיהם להרחיק לכת מהם .

 

מטפס ההרים המהולל הניו-זילנדי סֵיר אדמונד הילֶארי (Sir Edmond Hillary) הלך שבי אחר חזונו של ג'וֹרְג' מֶלוֹרִי . שנות דוֹר חלפו . ב- 29 במאי 1953 היה הראשון בהיסטוריה שהעפיל לפסגת האוורסט יחד עם מלווהו הנפאלי טנזינג נורגאיי (Tenzing Norgay) בן שבט השרפה (Scherpa). אדמונד הילארי היה בן 34 כשהגשים את חלום האנושות . כמו הרצים הגדולים למרחקים ארוכים הוא היה גאון האימון , התִּכנוּן והניווּט שלא הסתפק בכִשרונו בלבד . הוא לא השאיר דבר ליד המקרה. אדמונד הילארי שכר למען המאמץ העיקרי שלו את שירותיו של טנזינג נורגאי בן ה- 39 המתגורר יחד עם עשרות אלפי בני שבט השֶרפָּה בגבהים שלמרגלות רכס ההימאלאייה הנחשב ל- "גַג העולם". טנזינג נורגאי היה מכונה גופנית משוכללת מאין כמותה העמידה בתנאי גובה מרביים , שהכיר את סביבת הטיפּוס ואת תהפוכות מזג האוויר באזור .

אדמונד הילארי הבין שעליו להתאמן היטב ובצורה שיטתית לקראת המאמץ המכריע שהוגדר ע"י המומחים כקצה גבול היכולת הפיסית של בן אנוש. הוא הבין שלא ניתן לכבוש את הפסגה האימתנית בבת אחת. עליו לשהות ימים ארוכים ברכסי ההרים הנמוכים יותר השוכנים כמה אלפי מטרים מתחת לפסגת האוורסט כדי להתרגל למחסור בחמצן . הטיפוס הקשה והמתיש צריך להיעשות בהדרגה כדי לאפשר לגופו להסתגל מבחינה פיסיולוגית לכמות החמצן הדלילה והלחץ האטמוספרי הנמוך השוררים באוויר בגבהים האלה. הקשיים העצומים בעת הטיפוס לגבהים של כתשעה קילומטרים מעל פני הים מוצאים את ביטויים לא רק במאמץ העליון של שרירי השלד , אלא גם באיבוד נוזלים , כוויות קור ובצקות (נוזלים) בגוף . מחסור בגַז החמצן בגוף עלול לגרום לנזקים קשים בלתי הפיכים . ירידת ריכוזו בדם מהווה סכנת חיים של ממש .

 

טקסט תמונה : סיר אֶדְמוֹנְד הִילָארִי מטפס ההרים הניו זילנדי (משמאל) עם ידידו טֶנְזִינְג נוֹרְגאי על פסגת הר האוורסט הגבוה בעולם ב- 29 במאי 1953 . שניהם היו הראשונים בהיסטוריה לכבוש את ההר והגשימו את סלוגאן הספורט הנִצחי , "אין גבול ליכולת האדם" . (הספרייה הלאומית של ניו זילאנד) .

 

אֶדְמוֹנְד הִילָארִי (Edmund Hillary) התכונן לכיבוש האוורסט טוב יותר מכל מטפס אחר לפניו . טכנולוגיית הביגוד ומסכות החמצן שעמדו לרשותו ועוזרו טנזינג נורגאיי היו משופרות לאין ערוך לעומת הציוד שהיה לג'וֹרְג' מָלוֹרִי ואֶנְדְרוּ אִירְוִוין . אֶדְמוֹנְד הִילָארִי היה חסיד האימונים המפרכים . השהייה וההמתנה שלוֹ בנקודות גובה שונות תוך כדי הטיפוס מעלה , הסבלנות וההסתגלות ההדרגתית של גופו להתקיים בתנאי גובה של אלפי מטרים מעל פני הים לפני ביצוע המאמץ העיקרי , ההצטיידות היסודית שלו בלבוש חם (חליפות פּוּךְ) ערכות חמצן ומזון , וכושר ניווט העניקו לו בסופו של דבר תהילת נצח . מלכת אנגליה אליזבט ה- 2 העניקה לאדמונד הילארי את תואר הכבוד סֵיר על מעשה הגבורה שלו . בשנת 1957 נבחר סֵיר אדמונד הילארי להיות הנווט הראשי ומפלס הדרך של משלחת המחקר של סֵיר וויוויאן פוקס שחצתה את יבשת אנטארקטיקה.

טקסט תמונה :  1953. אדמונד הילארי (מימין) ועוזרו הנפאלי – הודי טנזינג נורגאיי עטורי פרסים לאחר ההעפלה ההיסטורית ב- 29 במאי 1953 לפסגת הר האוורסט.

אוסטרליה העניקה לרץ למרחקים ארוכים הצעיר שלה בן ה- 20 רוֹן קְלָארְק (Ronald Clarke) כבוד של מלכים . בגיל כה צעיר נבחר לספורטאי שיישא את הלפיד ויצית את המשואה האולימפית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מלבורן ב- 22 בנובמבר 1956.

טקסט תמונה : רון קלארק בן ה- 20 גדול הרצים למרחקים ארוכים של אוסטרליה נבחר לשאת את הלפיד ולהדליק את המשואה האולימפית באולימפיאדת מלבורן 1956. בחלק אחד של העולם התנהלה מלחמה ובקצהו האחר אולימפיאדה. (IOC) .

בשעה ש- האתלט האוסטראלי רוֹן קְלָארְק הצית את הלפיד האולימפי במלבורן הייתי אנוכי חייל קרבי בן 18 בחטיבת גולני. את אימוני הטירונות עברתי בשטח אש מס' תשע ליד הכפרים הערביים ערבה וסחנין . במלחמת סיני הייתי חניך בקורס מפקדי כיתות של החטיבה וסיימתי זה עתה יחד עם חבריי את כיבוש מוצבי רפיח 27  ו- 29 במסגרת מבצע קָדֵש נגד מצרים . מחזור קורס המכי"ם שלי החל בג'וֹעָרָה (ליד הקיבוצים עין השופט , רמת השופט , ודליה) . לקראת המלחמה סופח הקורס לגדוד 12 של החטיבה . הפלוגה שלי כבשה את מוצבי מס' 27 ו- 29 בשרשרת של מוצבים קיפודיים ברפיח שנבנו על רכסי גבעות החוֹל. מח"ט גולני היה בנימין ג'יבלי . מג"ד 12 בחטיבה היה אברהם בר-אוריין, על פלוגת המכי"ם פיקד זאב עופר והמ"מ שלי שאהבתי והערכתי היה זאב שטרנהל הבלתי נשכח. הייתי הררנ"טיסט בכיתה שלי מצויד ברובה צ'כי – מאוזר 7.98. במהלך ההסתערות על היעד המבוצר חיסלתי עם חבריי עמדת מק"ב אלפא (מקלע בינוני) של המצרים . כשקפצנו לתעלות החפורות של המוצב כדי להתחיל בטיהורו הוברר לי שאינני מסוגל להוציא את תרמיל התחמיש מהרובה . למזלי נקרה לי תת מקלע "קָארְל גוּסְטַב" (תוצרת שוודיה) טעון במחסנית מונח על כסא עליו היו תלויים מדיו של קצין מצרי שברח . הנחתי את הרובה שלי ולקחתי לידיי את ה- "קארל גוסטב" . יריתי צרור קצר כדי לוַודֵא שהנשק תקין והצטרפתי לטיהור המוצב . במהלך הקרבות נהרגו לנו חמישה חיילים ומפקדים .

בתום הלחימה הועברנו לאל-עריש להמשך הקורס . שם באחד העיתונים קראתי כמה מילים קצרות על המשלחת האולימפית הישראלית בת שלושה ספורטאים שטסה למלבורן , השחיינית שושנה ריבנר , הקופץ לרוחק דודיק קושניר והקופץ למים יואב רענן ושני עסקנים חיים גלובינסקי ומרדכי בן – דרור .

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956.

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. השחיינית שושנה ריבנר . (צלם לא ידוע).

האתלט דוד 'דודיק' קושניר.  (צלם לא ידוע)

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. הקופץ למים יואב רענן  (צלם לא ידוע).

 

טקסט תמונה  :  22 בנובמבר 1956 . משלחת ישראל בת שלושה ספורטאים ושני מלווים (חיים גלובינסקי ומרדכי בן דרור) צועדים בטקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 16 של הזמן החדש במלבורן בירת אוסטרליה ב- 1956 . (התמונה, באדיבות הוועד האולימפי הישראלי) .

 

באֶל – עָרִיש התוודעתי לרוֹן קלארק האתלט שהיה מבוגר ממני בשנתיים. הוא הפגין את שיא יכולתו על המסלול. חברי ואני נדרשנו לעשות זאת ולהפגין את יכולתנו במלחמה ההיא נגד האויב המצרי והפלסטיני ההוא…!

נושא הלפיד האולימפי באולימפיאדת מלבורן 1956 רון קלארק האוסטראליגמל למדינתו בשבירת 22 שיאי עולם בריצות למרחקים ארוכים . הוא הציב שוּב ושוּב גבולות חדשים ליכולת האדם בספורט . הוא נחשב לפלא אנושי . מכונת ריצה משוכללת של לֵב – ריאה. למרות כשרונו הגדול נכשל דווקא במשחקים האולימפיים בהם זכה רק במדליית ארד אולימפית (בריצה ל-10000 מ' באולימפיאדת טוקיו 1964). אולימפיאדת מכסיקו 1968 הייתה ההזדמנות האחרונה שלו לזכות בזהב . הוא היה כבר בן 32.

רוֹן קְלָארְק החזיק ב- 1968 בשני שיאי עולם מדהימים בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ'. שיאו ב- 5000 מ' עמד על 6 . 16 : 13 דקות , וב- 10000 מ' על  4 .27 : 29 דקות . הוא היה שיאן העולם הבלתי מעורער ומועמד בטוח לזכייה במדליות הזהב בימים ההם.

אבל כאן בגבהים של מכסיקו סיטי כ- 2500 מטר מעל פני הים כָּשָל . בריצת הגמר ל- 5000 מ' , התחרות האולימפית האחרונה בקריירה הארוכה שלו , כמעט שבק חיים . הוא סיים במקום ה- 5 . קצה גבול יכולתו הסתיים בעילפון וקשיי נשימה . הוא הובהל לבית החולים כשמסכת חמצן עוֹטָה את פניו . בריצה ניצח הטוניסאי מוּחמד גָאמוּדִי בזמן של 0 .05 : 14 דקות. שתי עשיריות אחריו הגיע הקנייתי קיפצ'וגה קיינו אלוף ריצת ה- 1500 מ' במכסיקו 68' . במדליית הארד זכה נפתלי טמו אף הוא אתלט קנייתי אלוף ריצת ה- 10000 מ' באותה האולימפיאדה. במקום הרביעי דורג ה-רץ המכסיקני חואן מרטינז בזמן של 8 .10 : 14 דקות . רוֹן קלארק חצה את קו המטרה שנייה אחת ושש עשיריות אחרי חואן מרטינז וסיים את הריצה במקום החמישי בזמן של 4 . 12 : 14 דקות . הוא התמוטט על קו הגמר מחוסר חמצן בדמו.

זה כלל לא היה מפתיע שהמנצחים בשתי הריצות הארוכות הקלאסיות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ' , וגם ל- 3000 מ' מכשולים וריצת המרתון שהתקיימו בגבהים של מכסיקו סיטי היו אתלטים אפריקניים קנייתים , אתיופיים והרץ הנפלא מארץ המַגְרֵבּ הטוניסאי מוחמד גאמודי , וגם המכסיקני המצוין חואן מרטינז. רוֹן קלארק שהחזיק בשיאי העולם בשתי הריצות הארוכות על המסלול והיה המועמד לניצחון, דורג שישי במכסיקו 68' בריצה ל- 10000 מ' כשפיגר ב- 17.4 שניות אחרי המנצח הקנייתי נפתלי טמו  4 . 27 : 29 דקות וסיים חמישי בפיגור של 7.4 ש' ב- 5000 מ'. המנצח היה מוחמד גאמודי בזמן של 0 .05 : 14 ד' .

האתלטים האפריקנים והמכסיקנים הגיעו לתחרויות במכסיקו סיטי היישר מהרמות הגבוהות של ארצם. הם לא היו זקוקים לתקופת התאקלמות כדי להכשיר את המערכת הפיסיולוגית של גופם להילחם בלחץ האטמוספרי הנמוך ובאוויר הדליל בחמצן של מכסיקו סיטי . מסלול הא"ק במכסיקו סיטי היה בעצם מגרשם הביתי. רון קלארק לעומתם הגיע למכסיקו סיטי מהשפלה האוסטרלית . הוא הורגל להתחרות רק בגובה פני הים שם קבע גם את שיאי העולם שלו. המערכת הפיסיולוגית של גופו לא הייתה מחוסנת ב-פני החמצן הדליל של מכסיקו סיטי. הוא שילם ביוקרתו וכמעט גם בחייו .

הדרך היחידה להתמודד עם בעיית האוויר הדליל היא לשהות ולהתאמן בהדרגה בגבהים האלה עצמם – זמן רב מראש לפני התחרויות (!). הגוף מפצה את עצמו בחֶסֶר החמצן ע"י כך שהוא מפתח הליך הסתגלות פיסיולוגי מודרג בו הוא מייצר כמות כפולה של כדוריות הדם האדומות . כדורית הדם האדומה הנושאת את ההמוגלובין היא המרכיב בדם שקולטת באמצעות דיפוזיה (פִּעַפּוּע) את מולקולת החמצן מהפונקציה האחרונה של הרֵיאה – האלוויאולה , ומעבירה אותו באמצעות מחזור הדם לשרירים . בעת התהוות תהליך הפיצוי הפיסיולוגי המעניין הזה מסוגל הגוף להגדיל עד למאוד את כמות כדוריות הדם האדומות . מילימטר דם מעוקב בגוף האדם מכיל כ- 4 מיליון כדוריות דם אדומות בגובה פני הים. בעת שהייה ארוכה בגבהים מתרבות הכדוריות ומספרן עולה ל- 8 מיליון. הכפלת מספרן של כדוריות הדם האדומות משפרת כמובן את תִּדלוּקוֹ של הגוף בחמצן , אך הדבר דורש כאמור הליך פיסיולוגי המוּתנה בזמן . רוֹן קלארק היה אומנם שיאן העולם אך הגיע לא מוכן מבחינה פיסיולוגית לאולימפיאדת מכסיקו 1968 ושילם על כך בריבית דה ריבית .

נבחרת ישראל בכדורגל תחת שרביטו של מאמנה עמנואל שֶפֶר (בניגוד לרון קלארק וספורטאים אחרים) הייתה מודעת להיבטים הרפואיים והמדעיים של קשיי המאמץ באוויר הדליל של מכסיקו .  היא דאגה להתאמן פעמיים זמן ממושך לפני אולימפיאדת מכסיקו 1968 וגם לפני טורניר גמר גביע העולם של מכסיקו 1970 , בגבהים דומים באלפים השוויצריים .

מטפס ההרים הישראלי והחוקר הגיאוגרפי דורון הראל העפיל בהצלחה לפסגת האוורסט בשנות ה- 90 . זימנתי אותו לריאיון באולפן "משחק השבת" כדי לשמוע ממנו בין שידור קטעי הכדורגל בתוכנית , מה דוחף אותו כל פעם מחדש לכבוש את פסגות ההרים ברחבי תבל . דורון הראל השיב בצניעות תשובה מאוד דומה לדבריו של ג'וֹרְג' מָלוֹרִי (George Mallory) 70 שנה לפניו. "האתגר" , הוא אמר .

כיבוש האֶוֶורֶסט איננו נחשב היום למעשה גבורה עילאי , הודות לשיפור העצום בטכנולוגיות הלבוש והציוד , והיכולת המדעית לחזות את תנאי מזג האוויר לפני ובעת הטיפוס , ויכולות האימון המוקדם והניווט המשופר.

75 שנה אחרי מותו מצאה קבוצת מטפסים שהעפילה לאוורסט ב-שנת 1999 את גווייתו של ג'ורג' מלורי. בשל הקוֹר העצום השורר בגבהים האלה השתמרה הגופה היטב, אך המצלמה שלו ושל חברו אנדרו אירווין לא התגלתה. אולי היא הייתה יכולה להעיד מה קרה לשני הגברים האמיצים האלה בדקות האחרונות של חייהם.

מסעות המחקר המדהימים של רואלד אמונדסן, ג'ורג' מלורי, ואדמונד הילארי – כישרונם, יכולת האימון שלהם, ו-דבקותם במשימה הם מאור גדול לכל ספורטאי באשר הוא החותר להגיע לפסגה.

ראה המשך בקובץ מס ' 2  של "פסגת היכולת האנושית" .

[1]  "עמק האלה" – תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בישראל נבנתה ב- 1970 ונחנכה במאי 1972 שלושה חודשים לפני אולימפיאדת מינכן 1972 .

[2]  שני השרטוטים לקוחים מספרו של ג'פרי דאייסון, "THE  MECHANICS  OF  ATHLETICS" .

[3]  בגלל רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 לא השתתפה אסתר רוט – שחמורוב בשלב חצי הגמר בריצת 100 מ' משוכות ממנה היו לה סיכויים טובים להעפיל לריצת הגמר . אסתר רוט – שחמורוב העפילה לריצת הגמר ב- 100 מ' משוכות באולימפיאדת מונטריאול 1976 ודורגה במקום השישי בזמן של 13.04  ש' . בבכורה זכתה יוהאנה שאלר בתוצאה של 12.77  ש' .

[4]  השרטוט לקוח מספרו של ג'פרי דאייסון , "THE  MECHANICS  OF  ATHLETICS" .

[5]  וואלרי ברומל ניתר גם כן לגובה 2.16  מ' אך בגלל מספר פסילות גדול יותר זכה במדליית הכסף ורוברט שאבאלקאדזה בזהב .

[6]  וואלרי ברומל נפצע במוסקבה בתאונת אופנוע ב- 1965 בהיותו בן 23 . הוא נאלץ לפרוש כליל משדה הספורט והא"ק .

[7]   ג'ון תומאס קפץ גם כן לגובה 2.18  מ' אך בגלל מספר פסילות גדול יותר זכה במדליית הכסף ו- וואלרי ברומל ב-זהב.

[8]  שיא העולם הזה שריר וקיים עד עצם היום הזה .

[9]  ארבעה קופצים נוספים השוודי פטריק סיוברג , האמריקני הוליס קונוויי , האוסטרלי טימות'י פורסייט , והפולני ארתור פארטיקה ניתרו לגובה 2.34  מ' , אך חוויר סוטומאיור עשה זאת בפחות פסילות . פטריק סיוברג זכה במדליית הכסף והוליס קונוויי בזהב .

[10]   מקור : הספר “ Leichtathletik “  מאת המאמן הגרמני טוני נט (Toni Nett)

[11]  הזוכות במדליות הכסף והארד דורות'י אודם מאנגליה ואלפרידה קאון מגרמניה עברו גובה זהה של 1.60  מ'

[12]  שיא העולם הזה שריר וקיים עד עצם היום הזה

[13]  השרטוט לקוח מספרו של ג'פרי דאייסון , "THE  MECHANICS  OF  ATHLETICS" לצורך המחשה , ויוחלף בבוא העת ע"י שרטוט מקורי שלי .

[14]  ג'סי אואנס נולד ב- 12 בספטמבר 1913 למשפחת קוטפי כותנה באלאבאמה – ארה"ב . לאחר סיום הקריירה הספורטיבית שלו הפך למעשן כבד . הוא נפטר מסרטן ריאות  ב- 1979 בהיותו בן 66 .

[15]   הרולד אייברהאמס זכה במדליית הזהב בריצה ל- 100  מ' בתוצאה 10.6 ש' באולימפיאדת פאריס 1924 . מאוחר יותר הפך לשדר א"ק רב מוניטין של רדיו ה- BBC .

[16]  לודמילה טורישצ'בה נישאה לאצן האוקראיני וואלרי בורזוב שזכה בשתי מדליות הזהב באולימפיאדת מינכן 1972 בריצות ל- 100  מ'  ו- 200  מ' . וואלרי בורזוב הוא חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) .

[17]   מקור :  הספר, "SOVIET  GYMNASTS" , מאת וויקטור בליאקוב (Victor Belyakov)

[18]  אולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 לא כוסו ע"י אף אחת מרשתות הטלוויזיה האמריקנית NBC , CBS , ו- ABC בשל וויכוח עם נשיא ה-וועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג'. אוורי בראנדג' ביקש תמורה הולמת תמורת זיכיון הצילום אך אנשי הטלוויזיה אמרו לו כי אין בדעתם לשלם לו מפני שמדובר בכיסוי חדשותי . שני הצדדים לא הגיעו לעמק השווה ואוורי בראנדג' ברגע של כעס ואכזבה, אמר, "…לא נורא אם לא תהיה טלוויזיה. כפי ש-הסתדרנו 60 שנה בלי טלוויזיה כך נסתדר בלעדיה גם ב- 60 השנים הבאות…." .

[19]  ראה נספח : מסמך ORTO חתום בידי גי  דזורמה (Guy Desormeaux) סגן נשיא ORTO , המביא נתונים טלוויזיוניים + נתונים כלכליים של אולימפיאדת מונטריאול 1976 .

[20]  ראה נספח   עיין בספר פקודת המבצע המלא שכתב אלכס גלעדי לקראת שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת מונטריאול 76' .

[21]  באולימפיאדות מלבורן 1956, רומא 1960 , וטוקיו 1964 הופיעו ספורטאי מערב גרמניה ומזרח גרמניה במשלחת משותפת . לשתי המדינות היה גם וועד אולימפי משותף על פי החלטת הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). לקראת אולימפיאדת מכסיקו 1968 ואולימפיאדת החורף גראנובל 1968 נפרדו דרכיהן. לכל מדינה היה וועד אולימפי משלה ומשלחת ספורטאים עצמאית משלה .

[22]  קארין בלצר דורגה חמישית בריצת 80  מ' משוכות באולימפיאדת מכסיקו 1968 וזכתה במדליית ארד בריצת 100  מ' משוכות באולימפיאדת מינכן 1972.

[23]  ראה נספח : סיפרו החשוב, המעניין, והמרתק של ריצ'ארד מנדל, הקרוי, "האולימפיאדה הנאצית – 1936" (באנגלית : "THE  NAZI  OLYMPICS"). הספר תורגם בשעתו ל- עברית ע"י  העיתונאי הפורה ו-המצוין ישראל רוזנבלאט, והוא הוצא לאור ע"י מכון ווינגייט לחינוך גופני ולספורט לפני כ- 49 שנים, בשנת 1975.מדובר בספר חשוב מאוד ותיעוד חשוב מאוד מכל זווית והיבט היסטוריים (!). יבורך ריצ'ארד מנדל ויבורך גם ישראל רוזנבלאט (!).

[24]  הערה : השחיינית המזרח גרמנית הנפלאה והצעירה ההיא קורנליה אנדר (Cornnelia Ender), השוותה באולימפיאדת מונטריאול 76' את שיא העולם ההוא שהיה שייך גם כן לה.

[25]  הספינה "FRAM" שימשה קודם לכן את החוקר הנורווגי האמיץ, רב הניסיון, והידע -פריטיוף נאנסן. גילם של החוקרים הנורווגיים במסע המפרך ההוא והמסוכן ההוא לקוטב הדרומי נע בן 30 ל- 44 .

הערת סיום שלי : התמונות החסרות ב-בלוג יוכנסו בהקדם האפשרי על ידי בעריכה נוספת ו-סופית שלי. 

סוף פוסט מס' 1250 / 1249 א'. הועלה לאוויר ביום שישי – 14 בחודש יוני של שנת 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי.