פוסט מס’ 5. ביקורת טלוויזיה הנוגעת לשדר השחייה משה גרטל באולימפיאדת לונדון 2012. מדובר ברמת שידור ירודה ורדודה ברמה של גן ילדים שהייתה אפשרית רק בעידן מנכ”ל רשות השידור הכושל דאז יוני בן מנחם יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’. מדובר בפארסה. על כל עורך, מפיק, שדר, ועיתונאי בטלוויזיה להציב את הערכים יושרה ומהימנות בשלב העליון ביותר בצמרת סולם העיתונאות שלו. פוסט מס’ 5. 4.8.2012. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 4 באוגוסט 2012.

פוסט מס’ 5.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין במצב “בראשית” ובתחילת התפתחותו ועיצובו .

הערה 2 : הפוסטים מתעדכנים גם לאחר שיצאו כבר לאור .

הערה 3 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים .

הערה 4 : הבלוג איננו נכתב למטרות רווח כספי ו/או רווח מסחרי ו/או לצורך פרסום אישי .

———————————————————————————-

פוסט מס’ 5 : הועלה לאוויר ב- 4 באוגוסט 2012.

———————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי עם סיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. עזבתי בטריקת דלת. לא הצטערתי על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 5. ביקורת טלוויזיה הנוגעת לשדר השחייה משה גרטל באולימפיאדת לונדון 2012. מדובר ברמת שידור יְרוּדָה ו- רְדוּדָה ברמה של גן ילדים, שהייתה אפשרית רק בעידן מנכ”ל רשות השידור דאז יוני בן מנחם יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’. מדובר בפארסה.  על כל עורך, מפיק, שדר, ועיתונאי בטלוויזיה להציב את הערכים יושרה ומהימנות בשלב העליון ביותר בצמרת סולם העיתונאות שלו. פוסט מס’ 5. הועלה לאוויר בתאריך 4.8.2012. כל הזכויות שמורות. 

אולימפיאדת סיאול 1988 היוותה במידה מסוימת עבורי, בעל כורחי, נקודת מפנה בתפישת מוסד הפרשנות והעיתונאות לצד היקף ההפקה והשידור משלושת ההיבטים של תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. אולימפיאדה היא אובייקט שידור נרחב ועצום. כמי שניהל את מחלקת הספורט והתווה את מדיניות השידורים וההפקות הסבוכות בתחום הזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עבור מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ומנהל הטלוויזיה חיים יבין – הטרידה אותי הפעילות העיתונאית הדלה שלנו מאחורי הקלעים. הייתי מוטרד כיצד “עולים” על הסיפורים עיתונאיים חשובים שמתרחשים הרחק מעין עדשות המצלמות האלקטרוניות באמצעות צוות שידור כה קטן וכוח אדם כה מועט שעמדו לרשותי בסיאול 88′. אפילו עוזרת הפקה לא הייתה לי. אורי פורת אִפְשֵר לי לשדר 132 שעות מסיאול 88′ לירושלים בתקופה של 16 ימים, אך קימץ בכוח אדם. הוא היה הדומיננטי ברשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין נותר רצסיבי ובמידה רבה ניצב מהצַד. התוויית מדיניות השידורים של אולימפיאדת 1988 על כל היבטיה הרבים לרבות חישוב עלויות ההפקה בשנים 1988 – 1984 נעשו מול אורי פורת וסמנכ”ל הכספים שלו יוחנן צנגן. חיים יבין לא התערב יותר מידי. הוא אומנם כתב לי מכתב נאה בתום משימת מבצע 132 שעות השידורים הישירים של אולימפיאדת סיאול 1988, אולם הוא לא היה מוביל. המנכ”ל אורי פורת וסמנכ”ל הכספים שלו יוחנן צנגן היו אלה שסייעו לי כספית ותכנית להוביל בהצלחה אז את מבצע הכיסוי של אולימפיאדת סיאול 1988. חיים יבין היה אומנם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים אפריל 1989 – נובמבר 1989 אולם הוא לא היה המנהיג הראשי. יתירה מזאת : בפגישות ושיחות רבות שהתקיימו בינינו בשלוש וחצי שנות ניהולו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא החמיץ שום הזדמנות כדי לטעון בפניי “…שיש יותר מידי שידורי ספורט ברשת הטלוויזיה שבראשה הוא ניצב…”.

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני האולימפי שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אי אפשר לכסות 8465 ספורטאים, מאות תחרויות, ועשרות לוקיישנים באמצעות כוח אדם כל כך מזערי. למשחקים האולימפיים של לונדון 2012 נשלחו 29 אנשים מערוץ 1. לסיאול 88′ הוטסו על ידי 5 שדרים, מפיק אחד, ו- 5 טכנאים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מגוחך. צריך להבין שרשתות טלוויזיה בינלאומיות בסדר בגודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו השוודים (SVT), הנורווגים (NRK), הפינים (YLE), האוסטרים (ORF), השווייצריים (SRG) ואחרות הטיסו לסיאול 88′ משלחות שידור שמנו בין 40 ל- 60 אנשים, לרבות 5 ציוותי ENG בכל משלחת. ברור שהיו דרושים לפחות 2 ציוותי צילום ENG ושני כתבים – עיתונאים במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסיאול 1988, כמו גם בכל התכנסות בינלאומית גדולה ב- מִפְעַלוֹת שידור של אולימפיאדות ומונדיאלים, כשהם משוחררים מעוֹל השידור הישיר.

אני חוזר ארבע שנים לאחור. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל התיר לי להביא עימי לאולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 צוות צילום בפילם (הצלם עימנואל אלדמע, איש הקול צבי בירנבלום, והתאורן אליעזר הנדלמן) בראשות הכתב יצחק גליקסברג כדי להכין כתבות על הספורטאים הישראליים הנוטלים חלק במשחקים. מרבית רשתות הטלוויזיה בעולם עברו זה מכבר לצלם חדשות כלליות וחדשות ספורט במצלמות אלקטרוניות ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering), אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שקועה בימים ההם באין סוף ריבים, סכסוכים, ומדנים. המו”מ בין הנהלת רשות השידור לבין וועד ההנדסה הנוגע להכנסת מצלמות ENG חדשות במקום מצלמות FILM ישנות עלה פעם אחר פעם על שרטון. עשיית כתבות הפילם אודות הספורטאים והספורטאיות הישראליים במשחקים האולימפיים של לוס אנג’לס 1984 הייתה מסורבלת. בהיעדר שולחנות Steenbeck לעריכת כתבות פילם ב- IBC (ההגדרה האנגלית : International Broadcasting Center) בלוס אנג’לס מפני ששום משלחת טלוויזיה לא השתמשה עוד במצלמות פילם , נאלצתי לשלוח את חומר הצילום הבלתי מפותח ארוז בקופסאות ברכבים מיוחדים ממוקדי הצילום לשדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג’לס. חומר הצילום הוטס ארצה, נאסף בנתב”ג, פותח במעבדת הפילם של הטלוויזיה הישראלית ששכנה בקומת המרתף של הבניין הגדול בשכונת רוממה בירושלים. לאחר פיתוחו נערך פילם ה- Reversal על ה- Steenback בקומה הרביעית של הבניין. בתום העריכה בירושלים, הקריא יצחק גליקסברג מלוס אנג’לס על קו השידור ה – 4W את טקסט הקריינות של הכתבה הרלוואנטית לעורך הכתבה בירושלים. הקריינות הוקלטה בחדר הקול בירושלים, וזאת נערכה והותאמה לכתבה. לאחר מכן נעשה Mix sound בחדר הקול בקומה ב’ של הבניין וכתבת הפילם הזאת שודרה באיחור של שלושה ימים. הליך עיתונאי מסורבל ופדיחה טכנולוגית – לוגיסטית ב- 1984. אורי פורת למוד ניסיון ומר נפש מיחסיו עם שני הוועדים המובילים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וועד עיתונות / הפקה + וועד ההנדסה, שימש מנכ”ל רשות השידור גם באולימפיאדת סיאול 1988. הוא סירב לאשר לי להטיס שוב צוות צילום פילם למשחקים האולימפיים. “או ENG – או כלום”, שח לי. ראה הספר שחקרתי וכתבתי : “הפקות חובקות ארץ ועולם” במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים עבי כרס שחקרתי וכתבתי ודנה בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית מאז 1884 וההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במדינת ישראל מאז שנת 1967, וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”

שמה באנגלית : “THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”.

עמדו לרשותי חמישה שדרים נסים קיוויתי, יורם ארבל, דני לבנשטיין, אורי לוי, ומשה גרטל אך אף לא כתב – עיתונאי אחד שיסתובב בשטח ויִדְלֶה את הידיעות החדשותיות העיתונאיות המעניינות ביותר ויציג אותן על שולחן המערכת. יתירה מזאת : כשאלדד אמיר ויואל סלע עמדו לזכות במדליה אולימפית בשידורי סיאול 88′ לא עמד כלל לרשותי צוות צילום. הטסתי מסיאול לעיר החוף הדרומית פוסאן שם נערכט השיוטים את אמנון ברקאי ואורי לוי, ושכרתי עבורם צוות צילום ENG של רשת הטלוויזיה הצרפתית 1 TF. אך יו”ר וועד ההנדסה אילן מנס הודיע שיואש אלרואי יכול לקפוץ לו. הטכנאים לא ישדרו כתבה אולימפית של צוות זר. אם אורי פורת רוצה כתבות אולימפיות אודות הספורטאים הישראליים, אנא ממנו שיטיס לסיאול צוות צילום בפילם, זה מה שיש. וזה לא הכל. את הידיעה העיתונאית הסנסציונית והחשובה ביותר אודות הדחת האָצָן הקנדי בן ג’ונסון מהמשחקים בגין נטילת סמים אסורים באשמורת בוקר של 27 בספטמבר 1988, סיפק לי בכלל עורך VTR ישראלי בשם אלי רבינוביץ’ שעבד בשכירות בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל הפרויקט הטלוויזיוני המורכב והמרוחק ממדינת ישראל עבדתי סביב השעון כ- 22 שעות בכל יממה בעת שהותי בסיאול 88′, במשך כחמישה שבועות. ישנתי שעתיים בלבד בכל יממה בין ארבע לשש בבוקר. אלי רבינוביץ’ צלצל לחדרי במלון “Seoul Garden” בארבע וחצי לפנות בוקר עם הידיעה המרעישה אודות סילוק בן ג’ונסון מהמשחקים האולימפיים. הוא העיר אותי. הרגיז אותי שמישהו מפריע לי ומדיר את שנתי הקצרצרה. כמעט טרקתי לו את הטלפון בפרצוף מרוב עייפות, אך משהזדהה וביקש סליחה על כך שהוא מטריד אותי בשל האינפורמציה המפתיעה , נדרכתי כקפיץ. בשל הפרש השעות (04.30 בסיאול של 27 בספטמבר 1988 – 20.30 בירושלים של 26 בספטמבר 1988) הספקתי להעביר בטלפון את הידעיה למהדורת “מבט”. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה השנייה בעולם לשדר את הידיעה החדשותית הסנסציונית הזאת אחרי NBC.

הסיפור אודות בן ג’ונסון (Ben Johnson) הוא מרתק מכל היבט. משפחתו היגרה מג’מייקה לקנדה. בנג’מין “בן” ג’ונסון התגלה כספרינטר מוכשר. באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 זכה במדליית הארד בתוצאה 10.22 ש’ אחרי האמריקני סם גריידי שהיה שני בזמן 10.19 ש’ והזוכה במדליית הזהב האצן האמריקני הידוע קארל לואיס שקבע 9.99 ש’. באליפות העולם ה- 2 בא”ק באוגוסט – ספטמבר 1987 ניצח בן ג’ונסון את קארל לואיס וקבע שיא עולם חדש 9.83 ש’. זאת הייתה הפתעה מרעישה. שהיתי במפקדת ההפקה שלי ברומא יחדיו עם השדר נסים קיוויתי והפרשן ד”ר גלעד וויינגרטן. העברנו את אירועי האליפות  מרומא 87′ בשידורים ישירים ארצה. כבר אז היה ברור ומוחלט כי ריצת הגמר ל- 100 מ’ גברים באולימפיאדת סיאול 88′ העתידה להיערך ב- 24 בספטמבר 1988 מעוררת עניין וסקרנות עולמיים חסרי תקדים (שנה בטרם המשחקים) בגלל היריבות העצומה בין קארל לואיס לבן ג’ונסון. השנה חלפה המהירות. מיליארד צופים ברחבי תבל התיישבו בכורסאות שלהם מול מסך הטלוויזיה. נשיא IAAF (התאחדות הא”ק הבינלאומית)האיטלקי ד”ר פרימו נביולו ביקש באופן אישי מחואן אנטוניו סאמאראנש נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) להעניק את מדליית הזהב למנצח . סאמאראנש לא העניק בדרך כלל מדליות כדי לא להפלות ועל מנת שלא להעניק חשיבות יתר למקצוע כזה או אחר על פני האחר, אבל הפעם נעתר לבקשתו של הקולגה שלו. כשבן ג’ונסון כרע ונכנס למתקן הזינוק והמצלמות האלקטרוניות של קבוצת הטלוויזיה SORTO (קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של הטלוויזיה הדרום קוריאנית KBS) חשפו אותו ב- Close up שידר נסים קיוויתי טקסט בן שלוש מילים בלבד : “…תיראו, הר שרירים…”. אף אחד לא ידע כי בן ג’ונסון כבר מסומם כבד שנוטל באורח שיטתי וקבוע מזה שנתיים סטרואידים אנאבוליים. כעבור 9.79 ש’ הסתיימה ריצת ה- 100 מ’ בשיא עולם חדש שקבע בן ג’ונסון. קארל לואיס פיגר הרחק מאחוריו ולמרות שסיים שני השיג זמן של 9.92 ש’ בלבד. חואן אנטוניו סאמאראנש העניק את המדליות לשלושת מנצחים על הפודיום וד”ר פרימו נביולו את הפרחים. בטום טקס המדליות נשלח בן ג’ונסון לבדיקת שתן. כעבור שלושה ימים גילו הרופאים כי שתי המבחנות A ו- B שמלאות בשתן שלו הן “פוזיטיב”. התברר כי בן ג’ונסון נוטל באופן שיטתי וביודעין על פי הוראת צוות האימון שלו סמי ספורט אסורים – סטרואידים אנאבוליים מסוג “סטאנוזולול”. שוד ושבר, הספורטאי האולימפי היחיד שלו העניק חואן אנטוניו סאמאראנש מדליית זהב דווקא הוא נפסל וסולק מהמשחקים. מדליית הזהב נלקחה מבן ג’ונסון והועברה לקָארְל לוּאִיס. שני שיאי העולם שקבע, 9.83 ש’ באליפות העולם ה- 2 בא”ק ברומא ב- 29 באוגוסט 1987 ו- 9.79 ש’ שהשיג ב- 24 בספטמבר 1988 במשחקים האולימפיים של סיאול 1988 – בוטלו (!). ראשי המשלחת הקנדית אמרו לבֵּן ג’וֹנְסוֹן, “אנחנו אוהבים אותך אבל אתה אָשֵם (1)”, וסילקו אותו ואת מאמנו צָ’ארְלִי פְרָאנְסִיס בבושת פנים מהמשחקים . אלי רבינוביץ’ היה שם בשבילי באקראי ודיווח עבורי את החדשה הטרייה. הבנתי שאני לבד וצריך לדאוג לצורכי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בדרך שונה ונוספת במפעלי השידור הטלוויזיוניים העתידים לבוא .(ראה הספר שחקרתי וכתבתי : “פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2012 – 1884” במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים עבי כרס שחקרתי וכתבתי הקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה “.

השם באנגלית : “THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY” 

חמשת השדרים שלי בכלל נָמוּ את שנתם באותה העת ולא ידעו דבר. בצֶדֶק. גם הם עבדו קשה כמוני. למדתי היטב את הלקח. השדרים טרודים בעניינים שלהם . דרוש כתב – עיתונאי ראשון במעלה כדי שיגלה ויאסוף את הסיפורים העיתונאיים החשובים בדרך המהירה ביותר ויביא אותם לשולחן המערכת. העיתונאי אבי רצון (עורך מדור הספורט של העיתון “חדשות” ז”ל) עשה את העבודה הזאת עבורי בעת סיקור הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990 מהמשרד שלי בירושלים. אני הפקתי, ערכתי, וניהלתי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ממפקדת ההפקה והשידורים שלי ב- IBC ברומא , והוא ישב במשרדי המערכת וההפקה בירושלים ובאמצעות שני הטלפונים הבינלאומיים שהועדתי לו בחדר העבודה שלי בקומה החמישית של הבניין, ובעזרת הקשרים המיוחדים והאמיצים שלו עם העיתונות האיטלקית לגווניה (אבי רצון מדבר איטלקית על בורייה ומדבר היטב גם אנגלית) הביא את הסיפורים העיתונאים החדשותיים מידי ערב לאולפן המנווט בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים . לשלושת השדרים שלי באיטליה יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ ששרכו דרכם בין 12 האצטדיונים ברחבי ארץ המגף (טורינו, גנואה, מילאנו, וורונה, אודינה, בולוניה, פירנצה, רומא נאפולי, בארי, פאלרמו, וקאליארי) לא היה כל סיכוי לעשות את העבודה העיתונאית שאבי רצון חולל מירושלים בסיוע שני טלפונים בלבד. הוא היה עיתונאי מזהיר, אמין , ונאמן שבלעדיו הייתי מאבד מימד עיתונאי חשוב שמתרחש מאחורי הקלעים בעת בשידורי הטלוויזיה הישירים של 52 המשחקים מתריסר אצטדיונים בארץ המגף במונדיאל איטליה 90′ .

באולימפיאדת ברצלונה 1992 נסים קיוויתי כבר לא היה עִמִי. הוא יצא לפנסיה ב- 1991 במלאת לו 65 שנים והוא במלוא אונו. בטרם עת. אך זהו חוק הממלכה .במקומו מיניתי את מאיר איינשטיין לשַדָּר א”ק ואת משה גרטל (בן 46) לשַדָּר בבריכה האולימפית. בנוגע לשליטה למֶלֶל של השַדָּר המוביל משה גרטל בבריכת השחייה ופליטות הפה המביכות שלו בעת השידורים הישירים, הייתי רגוע במידה מסוימת. מפני שלצידו בעמדת השידור באולימפיאדת ברצלונה 1992 ישב הפרשן שלו יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל (אז בן 74) ושימש בלם זעזועים. יוסף טלקי היה לא רק פרשן עתיר ידע שניצב לצדו בעמדת השידור אלא גם דמות חינוכית , בעל משמעת שידור איתנה, דבק במשימה, תרבותי, ידען מופלג, בקיא היטב בשחייה הבינלאומית, ורגיש לפטפוט ועודף טקסט. יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל (יליד 1918 בסלובקיה בן תרבות של אירופה הישנה) היה אחד מפרשני הספורט הנבונים והמוערכים ביותר במשך שנים רבות בתולדות השידור הציבורי. במידה רבה שימש גם נוטר (גָפִיר) בעמדת השידור וקונדוקטור שפיקח על עבודת השַדָּר המוביל שלוֹ. יוסף טלקי במילים אחרות היה הנַוָּוט של הטייס הטירון שלוֹ. משה גרטל ירא את יוסף טלקי וגם רחש לו הערכה מקצועית רבה.

המשבר הראשון שנוגע למשה גרטל כשדר אולימפי (מוביל) בעת השידורים הישירים מבריכת השחייה התרחש באולימפיאדת אטלנטה 1996. נסים קיוויתי ויוֹסֵף “יוֹז’וֹ” טֶלֶקִי כבר היו מחוץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי אטלנטה 1996 בחרתי בד”ר ברוך “בוקי” צ’יש כפרשן שחייה במקומו של יוסף טלקי. גם מפני שזאת הייתה בקשתו של משה גרטל. “עִמוֹ יהיה לי הכי קל להסתדר ולעבוד”, שח לי בטרם הצִיווּת הסופי . מעולם לא הבנתי מה מניע את משה גרטל כל פעם מחדש לכרות לעצמו ביודעין בורות עמוקים רק כדי להיכשל ועל מנת להפוך ללֵיצָן שידור. “צופים יקרים, לילה טוב נוחו על משכבכם בשלום”, כפי שבירך את צופי הטלוויזיה בטרם נפרד מהם בתום אחד מהשידורים הישירים מאטלנטה 96′ , לא היה הבקיע הראשון אולם זה היה סֶדֶק רחב שפער את לב אמינותו כשַדָּר טלוויזיה. זאת לא הייתה הלצה. משה גרטל סבר שכך ראוי להיפרד מהצופים. משה גרטל (בן 67 היום) מבין שחייה ומכיר אותה על בורייה. הוא היה אחד מהשחיינים הגדולים ביותר של ישראל בעשור ה- 60 של המאה שעברה. הוא מת להחזיק מיקרופון אך לפעמים שוכח שהמיקרופון הזה בעל הממברנות הרגישות יכול בבת אחת להיות אויב שלו כמו של כל שַדָּר טלוויזיה אחר שמבקש להיות “אִיבֶּר חוּכֶם” ולהקניט את המיקרופון. אי אפשר להקניט את המיקרופון. מנחה  “THE TONIGHT SHOW” של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ג’וני קארסון המנוח הסביר פעם שהוא לעולם איננו יורה מהמותן אלא רק דרך כוונות. כל אמירות השפר שלו, הסלוגנים, הבדיחות, וחוש ההומור שהוא מייצר על המרקע ובסמוך למיקרופון הם פרי תכנון קפדני שלו מראש . שליפות וורבאליות עשויות להפוך אותך לחכם ו/או טיפש באותה נשימה. “…צופים יקרים נוחו על משכבכם בשלום…” היה טקסט שנורה מהמותן ובתוך שנייה אחת הפך למגוחך ומטופש. זה היה כישלון צורב של משה גרטל אך בלתי מחויב המציאוּת. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהיה אורח שלי באטלנטה 96′ רצה לפטר אותו בו במקום. מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן התירו לי לשדר ישיר 196 שעות אולימפיות בערוץ 1 בתקופה של 17 ימי המשחקים. 11.5 שעות בממוצע מידי יום ביומו. שעון ירושלים הקדים את שעון אטלנטה בשבע שעות. שידורי השחייה הישירים נערכו בין שתיים לארבע לפנות בוקר על פי שעון ישראל ובין שבע לתשע בערב הקודם של שעון אטלנטה. בשנת 2000 הדחתי את משה גרטל באופן סופי ממחלקת הספורט. סירבתי להמשיך לקחת עליו אחריות. רשימת השגיאות הארוכה שלו בתקופתי כעורך ראשי של שידורי הספורט הייתה בלתי מחויבת המציאות אלא נבעה מבחירה אישית שלו ביודעין. מכיוון שלא ניתן לנהל שדר כושל בשידור ישיר רק באמצעות הערות בלחיצה על ה- Talk back, נדרשתי לנתק אותו מהמיקרופון. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי צירף אותו לשורותיו. דרכינו נפרדו לעד.

פרשת השידורים הישירים של משה גרטל והפרשן לצדו ברוך “בוקי” צ’יש באולימפיאדת לונדון 2012 היא חמורה ומביכה במיוחד וזוקפת גבות רבות. ברור לכל בר בי רב כי המיקרופון איננו רכוש בלעדי של השַדָּרִים. הפרשה מעלה הִרהורים נוגים לגבי הבנתה של ההנהלה הראשית את אופי, מהות, ומהימנות השידור הישיר בטלוויזיה הציבורית. משה גרטל מעלה בהופעתו המביכה והשנויה במחלוקת בלונדון 2012 את סוגיית הניהול בטלוויזיה, ומי חזק ממי בהיררכיה הטלוויזיונית, האיש שמחזיק במיקרופון וניצב בחלון הראווה של כל רשת טלוויזיה באשר היא, ו/או המנהל והעורך שלו שיושבים מאחורי הקלעים, הפקידו בידיו את המיקרופון, ואמורים לכוון ולמשוך בחוטים. ההנהלה היא הסמכות הראשית  שמעניקה לשדר ופרשן כזה או אחר (בכל תחומי ההגשה, הנחייה, והשידור הישיר בסגנון Play by play בטלוויזיה) את הזכות והאוטוריטה להתייצב בזירת ההתרחשויות , בשטח ו/או באולפן, חמוש במיקרופון, ומצלמה (ובמקרה הקונקרטי של משה גרטל גם I PHONE בשידור ישיר) קבל עם ועדה ונוכח מיליוני צופי טלוויזיה ישראליים (כמות מצטברת בתקופה של 17 ימי המשחקים) . אם אנשי ההנהלה הראשית עליה נמנים מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם , מנהל הטלוויזיה משה “מושון” מצליח, יו”ר הוועד המנהל של הרשות ד”ר אמיר גילת, העורך הראשי מאיר בר, המפיק הראשי יונתן קנלר, ומנהל משלחת רשות השידור ללונדון 2012 מר זליג רבינוביץ’ – סבורים כי השַדָּר משֶה גֶרְטֶל צודק בסגנון השידור שלו ומסכינים עם דרך התנהלותו של השַדָּר שרצופה כתמי שידור ובורות מביכים – כי אז סַבַּבָּה ! אך אם הם חשים כמו אזרחים רבים מאוד משלמי אגרה כי התחולל כאן משהו מפוקפק לחלוטין שלא מן השורה, בשעה משה גרטל פרץ את כל גבולות השידור הקיימים במשמעת, מבנה, תוכן, טקסט, דרך ארץ, והבנה בסיסית של תרבות העברת אינפורמציה לציבור (בשידור ישיר) – ובכך שיבש לחלוטין את חזון השידור הישיר במדיה האלקטרונית – אזי יש כאן בעיה חמורה וחריפה שדורשת פוסט מורטם נרחב ויסודי : כיצד זה שדר מן השורה החרים את המיקרופון הציבורי והשתמש בו שוב ושוב לצרכיו הפרטיים. פוסט מורטם כזה עלול להעמיד את הנהלת הרשות בפני מצב ביש. היא תידרש אולי לנזוף בדיעבד במשה גרטל ולהוקיע אותו קבל עם וקהל. בכל מקרה משה גרטל איננו אשם. האשמה רובצת על כתפי אלה שהפקידו בידיו את המיקרופון ואפשרו לו להשתולל ולזרוע פורענות, כזאת שנוגדת את תורת הטללוויזיה של העולם הישן. אך מי אומר שנס ליחו של יין יָשָן נוֹשָן. להלן חלק מראשי פרקים של כתב האישום שרשות השידור עלולה לגלגל לפתחו של משה גרטל  ולאו דווקא על פי סדר השתלשלות העניינים הכרונולוגי :

1. שדר השחייה משה גרטל מתייצב On camera בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1(בכתבתו של יגאל שמעוני) בבריכת השחייה האולימפית בלונדון 2012 ומבקר בחריפות את תכנונה, איכותה, אי הנוחות השוררת בה, ואת הפונקציונאליות הכושלת שלה. לא נשמעה בכתבה עדות וטענה דומה כזאת מצד שַדָּרִים אחרים שתומכים בתלונתו. קבוצת OBS בראשות מנולו רומרו השקיעה כ- 450.000000 (ארבע מאות וחמישים מיליון) דולר בהקמת מֵיזָם הטלוויזיה הענק הזה לרבות בניית עמדות השידור מתקדמות ביותר באצטדיונים השונים בריכת השחייה, והיכל ההתעמלות. נדרשה תגובת נגד של בעל הבית של OBS כדי לאזן את תלונתו של השדר הישראלי, אך הכתב ביטל את האיזון.

2. שַדָּר השחייה הופך את עצמו לפלאגיאטור – מעתיקן בעת ניסוח (חוזר ונישנה) של אחד מהטקסטים שלו בסיום המאבק ראיין לוכטה – מייקל פלפס במשחה הגמר ל- 400 מ’ מעורב : “מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…” (למרות שהוא מעניק קרדיט לשדר נסים קיוויתי שהגה אותו לראשונה באולימפיאדת מונטריאול 1976 המקרה עדיין נחשב להעתקה).  הערה : באולימפיאדת מונטריאול 1976 שידר נסים קיוויתי ישיר את ריצת הגמר ל- 5000 מ’ גברים שהתפתחה לאחת הדרמות המפורסמות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. ניצח בה הרץ הפיני לָאסֶה וִוירֶן בתוצאה 13:24.76 דקות. הוא הקדים קמעא את הניו זילנדי דִיק קְווֹקְס 13:25.16 דקות ואת הגרמני קְלָאוּס פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד שהתמוטט על קו הגמר בתוצאה 13:25.38 דקות וזכה במדליית האָרָד. הריצה הייתה מאוד צפופה וההפרש בין הרצים נמדד בסנטימטרים ומאיות שנייה. במקום הרביעי דורג הניו זילנדי רוֹדְנִי “רוֹד” דִיקְסוֹן בתוצאה 13:25.50 דקות. האנגלי בְּרָנְדָן פוֹסְטֶר היה חמישי בזמן 13:26.19 דקות . הבלגי וִוילִי פּוֹלֶנִיס סיים שישי בתוצאה, 13:26.99 דקות. האנגלי אִיָאן סְטְיוּאָרְט היה שביעי, 13:27.65 דקות. נסים קיוויתי שידר ישיר את הדרמה באופן מיטבי. עד היום הזה כשאני מאזין לשידור ההוא שלו , עורי נעשה חידודין – חידודין. קלאוס הילדנבראנד היה שרוע מעולף ופצוע על קו הגמר אך בידו מדלית הארד, ונסים קיוויתי עסק מטבע הדברים בנופל. באופן מפתיע לחץ הבימאי הקנדי בניידת השידור של ORTO / CBC על מקש ה- Vision mixing והתנתק מקלאוס הילדנבראנד שנפל על קו הסיום כדי למהר אל המנצח לאסה ווירן. לאסה ווירן כבר חגג באותן השניות את ניצחונו מנופף בידיו לקהל כשהוא מתועד ע”י אחת ממצלמות הטלוויזיה של ORTO / CBC שהציבו אותו במוקד המרקע עטור קהל (באמצעות אפקט טלוויזיה מיוחד). נסים קיוויתי לא התבלבל מצעד הבימוי המפתיע והגה במהירות בעת השידור הישיר את אחד מניסוחי הטלוויזיה הנפלאים שלו : “מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…זהו לָאסֶה וְוירֶן מפינלנד…הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי…הוא גדול יותר מאֶמִיל זָטוֹפֶּק”  ושתק. פאוזה מעת לעת בשידור הישיר היא יתרון. נסים קיוויתי הותיר לצופים את האפשרות להתרשם מעוצמת המעמד ללא הליווי הקולי שלו. טקסט נבון בשידור בטלוויזיה חייב להיות חסכוני, קצר, פשוט, הגיוני, וברור. מכאן נובעת החדות שלו ויעילותו.

3. משה גרטל מפתח מעמדת השידור בבריכת השחייה בלונדון 2012 במהלך השידורים הישירים את רעיון הנֶפֶל של קשר SMS אינטר אקטיבי עם צופי הטלוויזיה בארץ באמצעות ה- I PHONE שלו. התשובות שלו לשאלות הצופים מסיטות את תשומת ליבו ותשומת הלב של הפרשן שלו שוב ושוב ממשימות השידורים הישירים הקונקרטיות שאליהן נשלח . זיהוי המתחרים במשחים (שמם, הישגיהם המוקדמים ודרכם לשלבי חצי הגמר והגמר, הנתונים הפיסיים שלהם, ומדינותיהם) עבור צופי הטלוויזיה בטרם יריית הזינוק ובניית הדרמה בעת השידורים הישירים הולכים לאיבוד, אינם מועברים לצופים ו/או מועברים לציבור באיחור רב ללא סינכרוניזציה עם סיגנל הטלוויזיה של OBS.

4. משה גרטל מבטל על דעת עצמו פעמים רבות מידי את העיקרון ההכרחי של Sync בשידורי טלוויזיה, בין התמונה לקול השדרים, שלו ושל ופרשנו. התמונה מראה דבר אחד והשדר ופרשנו משוחחים על דברים אחרים.

5. על מסך הטלוויזיה מופיע באחד הימים Super imposing של לוח התוצאות במקצה מס’ 2 באחד ממשחי חצי הגמר. משה גרטל עסוק בהסבר לצופים כיצד מבטאים בהולנדית את שמו של השחיין ההולנדי רב המוניטין Peter Van Den Hoogenband, ואיננו מדרג עבור את צופיו את שמונת השחיינים ותוצאותיהם ואת אלו שהעפילו לשלב הגמר.

6. משה גרטל והפרשן ד”ר ברוך צ’יש מציינים מעת לעת ובאקראי את גובה השחיינים והשחייניות בהגדרה כללית, “הם גבוהים…”. נתון חשוב ביותר בהתמודדות. “הגודל כן קובע” חוזר השַדָּר על המנטרה שוב ושוב. אנחנו יודעים שהשחיין הצרפתי יאניק אנייל מתנשא לקומה של 2.03 מ’ וגובהה של השחיינית האמריקנית מיסי פראנקלין הוא 1.86 מ’. אך איננו יודעים את הנתון הקריטי הזה אודות עשרות שחיינים ושחייניות מצטיינים אחרים נוספים הנוטלים חלק בתחרויות. ברור שאין כאן שיטה, אין שום עקביות, אין רצינות, אין שיטה, ואין דבקות במשימה. חלקים נרחבים שקשורים לנתוני גובה ומשקל משודרים בבחינת אינפורמציה אקראית ומקרית. הצוות הרי עסוק בחליפת SMS מעל ראשו עם חלק קטן מהפונים במקום לספק מידע מהבריכה לכלל הציבור הרחב ובשם השליחות הזאת הוטס ללונדון.

7. למרות שהוטסו ללונדון לא מעט ימים בטרם תחילת תחרויות השחייה, אין משה גרטל וד”ר ברוך צ’יש מתאמצים לוודא אצל אצל ראשי משלחות השחייה (לפחות אצל ראשי משלחות של מעצמות שחייה כמו ארה”ב אוסטרליה, סין, יפן, דרום קוריאה, בריטניה, דרום אפריקה, הונגריה, צרפת, וספרד) וכמובן אצל FINA, לא רק את נתוני הגובה והמשקל של השחיינים הבכירים , אלא גם את מידות כף הרגל והמשקל הסגולי שלהם. תכונות גופניות חשובות שיחדיו עם שיטות אימון מתקדמות מסייעות לשחיינים ולשחייניות להעפיל לפסגת היכולת האנושית.

8. משה גרטל וד”ר ברוך צ’יש מעדיפים להגיב ל- SMS (חלק ניכר משולחי ה- SMS למר משה גרטל נועד ללעוג ולהתעמר בשַדָּר השחייה כפי שמעידים שמות השולחים) במקום לנתח עבור הצופים את הפרובלמטיקה של התנהגות גוף האדם במים ואת ההידרודינמיקה הבלתי יעילה שלו. אינני זוכר שהתקיים דיון כלשהו (אפילו ברמה פופולארית) בבריכה אודות המכניקה הפיסיקאלית של תנועות הסגנון השונות (גם באמצעות גרפיקה באולפן), ומדוע מידת כף רגל גדולה של שחיין מוכשר מעניקה לו יתרון עצום (משמשת עבורו כ- “סנפיר”), כמו גם מידת כף יד גדולה. שטח מגע גדול של כפות הידיים והרגליים בדומה למַשוֹטִים של סירה מאפשר לשחיינים ולשחייניות לגרוף את עצמם ביתר יעילות כדי לדחוף את גופם שוב ושוב קדימה. משה גרטל וד”ר ברוך צ’יש לא הסבירו בלונדון 2012 מדוע תנועת הדולפין (הנעת הרגליים והאגן) עדיפה מכל וכל ולאין ערוך על תנועת הרגליים הישנה כמו צפרדע בסגנון הפרפר. צורת גופו ההידרודינאמית של הדולפין (הוא יונק) מושלמת. יחדיו עם עורו החלק הם ומותאמים להתקדמות מהירה במים , מה עוד שזנבו איננו אנכי למים (כמו הדגים) אלא פרוס במקביל.

9. הפרשן ד”ר בוקי צ’יש מתייחס להצגת של עילוי השחייה האמריקנית גב’ דָנָה ווֹלְמֶר : “גוף צר וארוך שמתאים לשחייה במים…” אך בהיעדר מידע אישי קונקרטי משלו, הוא מסתפק בהגדרה כללית ואיננו מציין את גובהה , משקלה , וכמובן גם לא את מידת גודל כף רגלה, ה- “סנפיר האחורי שלה”.

10. משה גרטל : “ההפרש בין גובהו האישי של שחיין לבין מוטת זרועות שארוכה מקומתו, היא מחלה גנטית”. הפרשן ד”ר ברוך צ’יש : “בוא נרגיע . נקרא לזה תופעה גנטית”.

11. משה גרטל : “ג’וני ווייסמילר שחה לראשונה 100 מ’ בסגנון חופשי בפחות מדקה באולימפיאדת פאריס 1928”. לא נכון . שגיאה כפולה. אולימפיאדת 1928 התקיימה באמשטרדאם ואולימפיאדת 1924 נערכה בפאריס. ג’וני ווייסמילר היה השחיין האולימפי הראשון ששחה באולימפיאדת פאריס 1924 מ’ 100 בסגנון חופשי בפחות מדקה. בהיותו בן 18 שבר ב- 1922 לראשונה את מחסום הדקה בשחיית 100 מ’ בסגנון חופשי כשקבע 57.4 שניות.

12. ד”ר ברוך צ’יש בעת הזינוק למים של האמריקני ראיין לוכטה והצרפתי יאניק אנייל, שני השחיינים הנועלים עבור נבחרותיהם, את משחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100מ’ בסגנון חופשי : “…אף אחד לא ינצח את לוכטה…”, ושוב, “…אף אחד לא ינצח את לוכטה…”. Sure enough יאניק אנייל ניצח והקנה את מדליית הזהב לצרפת. אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה.

13. תוכנית הבידור של אלי פיניש חודרת בתשע וחצי בערב לתוך תחילת השידור הישר מהבריכה . הנהלות הטלוויזיה ורשות השידור טועות טעות מרה כשהן מציבות את השחקן והבדרן אלי פיניש כפלטפורמה לשידורים האולימפיים. משה גרטל וד”ר ברוך צ’יש אינם מציגים את המתחרים של המקצה הראשון בחצי הגמר 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים, אלא עוסקים במתן תשובות לפוני ה- SMS שמסתלבטים עליו. “יש לנו שאלה מאָסָף לוֹץ מתל אביב” הוא מדווח בחדווה. גבולות השידור הישיר והמבנה שלו נפרצים שוב ושוב בהיעדר סמכות מפקחת של ניהול, היעדר שיקולי עריכה, ומחסור בהיגיון הפקה. בארבע מילים : עסק ירוד. שידור עלוב.

14. השדר משה גרטל משבח בשידור ישיר מלונדון 2012 את כתב “מעריב” אביעד פוהורילס והזמר אריק איינשטיין ששיבחו אותו בעיתונם.

15. השדר משה גרטל מקדיש מלונדון 2012 את אחד המשחים לשני ילדיו ומתאר אותם כ- “קסם” ו- נסיך”.

16. השדר משה גרטל מודיע באמצע שידור ישיר מבריכת השחייה ומודיע למירב מיכאלי (עיתונאית “הארץ”), כי בעוד שעה וחצי יתפנה אליה כדי להעניק לה ריאיון עיתונאי.

17. השדר משה גרטל משיב לשאלת SMS, “האם ישנם שחיינים הומואים ושחייניות לסביות מוצהרות בלונדון 2012 ?”. תשובת משה גרטל : “אין לי מושג. לא ניסיתי. אני יכול רק לומר רצונו של אדם – מינו”.

18. השַדָּר משה גרטל שר בשידור ישיר את “יעלה ויבוא” על רקע הגעת השחיינים לדוכני הזינוק. 

19. משה גרטל זועק לשולחי ה- SMS : “אנא חִדלו אני כבר לא יכול יותר”.

20. השדר משה גרטל בעת שידור ישיר : “אני מהמר שזאת ג’יין סיבהום, למה להמר ? אני אומר שזאת ג’יין סיבהום”.  Sure enough, המנצחת הייתה דווקא מיסי פראנקלין.

21. משה גרטל תוקע בשופר, מקדם , ומודיע בתקופת השידורים הישירים מאות פעמים אודות אפשרויות הצפייה בערוץ 1 : “אנחנו מופיעים גם בערוץ ה- HD מס’ 511 , 8 ערוצי אינטרנט, וערוץ 11 בממיר”, וזועק כל פעם מחדש : ועימי הפרשן הנפלא ד”ר ברוך “בוקי” צ’יש, אח ורע לי”. שדר הא”ק מאיר איינשטיין לא עשה זאת אפילו פעם אחת מאצטדיון הא”ק.

22. משה גרטל במונולוג הסיכום והפרידה : “תודה לאנשי ערוץ 1 שלא חסמו שור בדישו…”.

23. משה גרטל מתאר את הקו הדִמיוני הצהוב בבריכה שרץ לפני השחיינים ומסמן את תחום שיא העולם : “…קו שיא העולם הצהוב לפני השחיין המוביל הוא כמו עמוד האש והעשן שהולך לפני בני ישראל…”.

24. מאיר איינשטיין מעביר את השידור למשה גרטל בעמדת השידור של הקפיצות למים ליד בריכת השחייה. משה גרטל בתגובה : “…חזרנו לבורות המים…”. 

הדוגמאות רבות מספור ותקצר היריעה לפרטן במלואן.

סוף הפוסט מס’ 5. הועלה לאוויר ב- 4 באוגוסט 2012.

ראה המשך בפוסט מס’ 6 (ביקורת טלוויזיה 6). כל הזכויות שמורות.

 

 

 

 

 


תגובות

פוסט מס’ 5. ביקורת טלוויזיה הנוגעת לשדר השחייה משה גרטל באולימפיאדת לונדון 2012. מדובר ברמת שידור ירודה ורדודה ברמה של גן ילדים שהייתה אפשרית רק בעידן מנכ”ל רשות השידור הכושל דאז יוני בן מנחם יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’. מדובר בפארסה. על כל עורך, מפיק, שדר, ועיתונאי בטלוויזיה להציב את הערכים יושרה ומהימנות בשלב העליון ביותר בצמרת סולם העיתונאות שלו. פוסט מס’ 5. 4.8.2012. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 4 באוגוסט 2012. — 3 תגובות

  1. תהיה קצת יותר יצירתי.
    גרטל עשה שרות אדיר לענף השחיה, הרבה יותר מגורמים הרשמיים העוסקים בו.
    הוא היה פשוט ענק.
    הרשימה שלך מרובעת ברבוע.
    ואם אתה לא מסכים, כנראה שהנך נוסע בניגוד לכוון התנועה.
    גרטל היה צנוע באומרו: 50% אהבו 50% לא.
    האמת מלבד כמה אנטרסנטים, כולם צפו בשידורי השחיה בעיקר בגללו.
    ראוי היה לשמוע קולגות מכל קצוות הרשת ששבחו אותו בגדול.

  2. גרטל לא עשה שירות לענף השחייה. בדיוק ההפך הגמור. הצופים צפו בשידור לא כדי לראות את פלפס וחבריו אלא כדי ללעוג לו ולהעביר ‘דחקות’ על גבו. הוא הפך את בריכת השחייה למושב לצים. גם הרעיון של שאלות הצופים מגוחך. לו גרטך היה שדר רציני הוא היה מכין את השאלות מראש ועונה עליהן במהלך הקטעים ‘המתים’ של השידור. גובנ שחיין, משקלו, מידת כף רגל, משקל סגולי, שעות אימונים, כמה ק”מ ביום שוחים השחיינים, תזונה וכיוב’…. לא צריך לחכות לשאלה מעמית רומם. גרטל מגלם את איך שהמדינה הזו נראית. אילתור… אילתור… ואילתור… ואחר כך… יהיה בסדר ונסתדר. מלבד לומר תהיה קצת יותר יצירתי ואנרכיסט לא התייחסת נקודתית לטענות שיואש אלרואי כתב. בכל זאת… לא מדובר כאן בעוד רשימה ב- ynet.

  3. גם אם הדחת אותו, כדבריך, בשנת 2000, וגם אם הצבת אותו לפני זה בסוף שרשרת המזון של השדרים, עדיין משך עשרים שנה הוא עבד תחתיך – ואתה זה שמינית אותו, נתת לו מיקרופון ואיפשרת לו להיות שדר ראשי בבריכת השחייה בשלוש!! אולימפיאדות (92, 96, 2000). אז בהחלט יש לך אחריות לגידול וטיפוח השדר הזה, שאתה קורא לו “ליצן” (בצדק). נכון שבאולימפיאדה הזו הוא פרק כל עול ושבר שיאים חדשים, אבל העילגות – היתה שם תמיד. האינטונציה הגרועה – היתה שם תמיד. חוסר התבונה, חוסר שיקול הדעת וחוסר המקצועיות – היה שם תמיד. גם ב-92, גם ב-96, גם ב-2000.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *