הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, וגם לא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

——————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 202 : הועלה לאוויר בשעות הלילה המאוחרות של יום שני – 29 באפריל 2013.

——————————————————————————————-

 (1) God, Google, and Gertel starting with the same G letter 

פוסט מס' 202 נכתב והועלה לאוויר בעקבות סרטו התיעודי של בימאי הטלוויזיה אורי גולדשטיין "עד טיפת המים האחרונה" ששודר אמש יום ראשון – 28 באפריל 2013 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 4 : קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א – פגיעה ! לא רק באירופה גם בישראל. דשתי בתופעה וסיבותיה לא פעם ולא פעמיים בפוסטים הקודמים. אמש הפסידה מכבי ת"א לאחר הארכה באילת לקבוצת הפועל אילת תחת שרביט אימונו של עודד קטש בתוצאה 89:92. כלל לא בטוח שבמצבה הנוכחי מכבי ת"א היא קבוצת הכדורסל הטובה בארץ. דרכה בישראל כמו באירופה איננה סוגה בשושנים.

אמש הטעה שַדָּר ערוץ 5 בכבלים נִיב רָסְקִין את הצופים שלו בתום המשחק במשך דקות ארוכות כשטען כי מאמן מכבי ת"א סירב ללחוץ את ידו של עוֹדֵד קָטָש, וחזר על התיאור השלילי הזה שוב ושוב במשך זמן ניכר. האבחנה המטושטשת של נִיב רָסְקִין הייתה מביכה מפני שבעת השידור הישיר רואים היטב שדֵיְוִויד בְּלָאט כן לוחץ את ידו של עוֹדֵד קָטָש בסיום ההתמודדות . לבסוף הציע הפרשן צְבִי שֶרְף ללכת אל ה- Replay. מתברר כי השניים אומנם לחצו ידיים אך לא מעבר לכך. המנצח עוֹדֵד קָטָש רצה להמשיך את הקשר הידידותי עם דֵיְוִויד בְּלָאט לעוד משך זמן קצר לאחר הלחיצה הרשמית, אך מאמן מכבי ת"א דחה זאת באמת , משך את ידו ממנו, והסתפק בלחיצת יד סולידית קודמת, לא מעבר לכך. כנראה נעלב מפסק הזמן שנטל עוֹדֵד קָטָש 19 שניות לפני תום ההארכה בשעה שצעד ביתרון שבע נקודות, פער שממילא הבטיח לו את הניצחון. ה- Time out הזה על פי הבנתו של דֵיוִויד בְּלָאט לא היה דרוש מן ההיבט המקצועי ונועד לעקוץ אולי להשפיל את מכבי ת"א המובסת. נִיב רָסְקִין ניפח את העניין מעל למידותיו. ברור שלחיצת היד איננה ה- Issue החשוב. על סדר היום עומדת פגיעותה של מכבי ת"א גם בליגה הישראלית לרבות שוֹן גֵ'יְימְס הַלֵאֶה. הוא נראה מותש אמש וגורר רגליים. ועוד הערה לסיום. דיוויד בלאט לא יודע להתראיין. הוא נפגע מחקירת המראיין של ערוץ 5 בכבלים שעסקה במפגש בתום המשחק בינו כמאמן מובס לבין המאמן המנצח. במקום לענות לעניין, השיב לו בקושיה משלו : "תגיד לי אתה הסנגור של עודד קטש…?".

טקסט תמונה : חורף 1984. הימים ההם – הזמן ההוא. חודשים ספורים בטרם אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. משרדי חטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי (מימין) יחדיו עם משה גרטל (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

(1) God, Google, and Gertel starting with the same G letter

בעקבות סרטו התיעודי של בימאי הטלוויזיה אורי גולדשטיין "עד טיפת המים האחרונה" ששודר אמש יום ראשון – 28 באפריל 2013 בערוץ 1.  

ערוץ 1 ייחד אמש שעה מה- Prime time שלו לקלישאה לגימיק בדמות סרטו הדוקומנטארי שלו אורי גולדשטיין "עד טיפת המים האחרונה". הסרט התיעודי עסק באיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית משה גרטל בן 67 שיוצא לגמלאות בחודש הבא. צריך להדגיש כבר בפתיחת הפוסט כי למרות שמושא הסרט משה גרטל מצהיר בראשית התיעוד בפני הבימאי הדוקומנטארי הוותיק והמנוסה אורי גולדשטיין בצורה מגלומנית כי גוֹד (God), גוּגְל (Google), גַלְגָל, ו- גֶרְטֶל מתחילים באות ג'…היצירה הזאת "עד טיפת המים האחרונה" איננה חשובה. מדובר בפיקציה. יצירה שמעוררת גיחוך, מבולבלת, ערוכה לא טוב, מוחמצת, פוסחת על מוקדים אקראיים אך מעניינים יותר ממשה גרטל עצמו, ומכילה בתוכה לדאבון לב רצף של חצאי אמיתות ואי דיוקים בלשון המעטה. אורי גולדשטיין עשה כבר כמה דברים טובים יותר בחייו הטלוויזיוניים ואולי מבלי משים התיר ל- "ליצן להפוך למלך ולנביא להיות לֵץ". אין לשכוח שמה שהתחולל בעמדת השידור של ערוץ ערוץ 1 בבריכת השחייה באולימפיאדת לונדון 2012 בהובלת משה גרטל וברוך צ'יש היה לא רק נמוך וחמור יותר מהסלוגן הנ"ל, אלא Issue טלוויזיוני לא רציני ו- בלתי מתקבל על הדעת. צריך לזכור שאותו השדר המוביל של ערוץ 1 בבריכה האולימפית של לונדון 2012 משה הוא אותו השדר שהוביל את שידורי השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996 ואיחל לצופיו בארץ בתום ריטואל הפרידה באחד השידורים הישירים "נוחו על משכבכם בשלום" מבלי שאותו הפרשן של ערוץ 1 בבריכה האולימפית בלונדון 2012 ברוך "בוקי" צ'יש שהיה הפרשן באטלנטה 1996 יהסה אותו. מדובר במעשה נבוב יותר ממעשה ליצנות. מדובר בהפרה בוטה וגסה של כללי השידור הטלוויזיוני הרציני והמכובד. אני עושה כל מאמץ לא לקלקל את הסיפור של הבימאי אודות גיבור סרטו. יצירתו הטלוויזיונית של אורי גולדשטיין צברה אמש רייטינג אפסי של % 2.25 ב- "כלל האוכלוסייה" ו- % 2.60 במגזר "האוכלוסייה היהודית". התיעוד הלא חשוב ירד כבר בחצות לטמיון ונגנז בארכיון ערוץ 1. מעבר לחוסר חיוניותו מוכיח הסיפור שגם דוקומנט שאמור להיות תיעוד נטו עלול להיות נגוע ב- אילוזיה. לא מדובר כמובן באליפות עולם אמיתית של שחיינים וותיקים. הרי בתחרות ההיתולית הזאת באיטליה שבה השתתף גם משה גרטל מישראל לא נטלו חלק אלופים אולימפיים וותיקים מהדור ההוא כמו ג'ון דיוויט, לאנס לארסון, מארי רוז, דון שולאנדר, מייקל וונדן, בראייון גוּדֶל, וולדימיר סאלניקוב, וגם לא מרק ספיץ. נחמד שהבימאי – הדוקומנטריסט מר אורי גולדשטיין חושף כמה סטיקרים מלבבים בסגנון "I LOVE GERTEL" המחמיאים לגיבורו לאחר שובו ארצה מאולימפיאדת לונדון 2012, אולם לא נוקב בְּכַמוּתָם. ברור שמדובר בסטיקרים ספורים. אני עוזב עכשיו את הדיון בהערצה הגלויה ו/או הסמויה למשה גרטל ומניח לדברים להתרחש על פי התסריט שהיתווה אורי גולדשטיין. הטלוויזיה מעצימה עניינים שוליים ו/או משכיחה פרטים חשובים. הכל בעיני המתבונן ועל פי הבנתו ומידת הידע שלו בתחום. הסרט "עד טיפת המים האחרונה" איננו קוּרְס לימוד טלוויזיה אלא התרשמותו של בימאי קונקרטי ממושא גיבורו. כך הוא גם מציג את טיעוניו.

משֶה גֶרְטֶל לא הודח על ידי בשנת 2000 מחטיבת הספורט רק בשל נימוקים "פרוזאים" הנוגעים להגיית שמות נכונה (למרות שהגיית שמות עבריים ולועזיים מדויקת וקורקטית היא קריטריון חשוב במכלול הכישורים של שדרן טלוויזיה בכלל ושדרן ספורט מוקפד בפרט). משה גרטל הודח על ידי מחטיבת הספורט בסופו של דבר בשל ארגומנטים עיתונאיים נוספים מתמשכים כבדי משקל ורציניים יותר הנוגעים לאמינות ומהימנות של כל איש טלוויזיה באשר הוא (על פי תפישתי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). עובדה שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי קיבלו לחלוטין ב- 2000 את נימוקיי ומשה גרטל עזב את מייד חטיבת הספורט ועבר ללא שום וויכוח לחטיבת החדשות . פוסטים קודמים בבלוג הזה עוסקים בכמה מהארגומנטים ההם שמטילים דופי (על פי הבנתי) בעבודתו העיתונאית של משה גרטל בחטיבת הספורט . משה גרטל שימש בימים ההם באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א כשדר קווים ומראיין שטח. בסיום אחד המשחקים הוא ראיין את שחקן החיזוק הענק של מכבי ת"א קונסטנטין פופה (2.20 מ') וקרא לו ברגע של חוסר ריכוז ושלומיאליות טלוויזיונית בעת שידור ישיר, אלכסנדר פופה. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חשף קבל עם ועדה בעת שידור ישיר את חולשתו ומהימנותו המקצועית כשהוא משבש את שמו של המרואיין שלו מבלי לחוש בטעותו ומבלי להתנצל. מדובר ב- ביזיון טלוויזיוני. המיקרופון איננו צעצוע פרטי של שדר "X" ו/או "Y" כזה ו/או אחר. המיקרופון הוא רכושה של רשת הטלוויזיה שרותה מייצג משה גרטל. קונסטנטין פופה ההוא היה נדיב למדי בעת הריאיון ההוא בשידור ישיר ולא היסה את המראיין שלו משה גרטל ולא העליב אותו, משהו בנוסח, "מר מנחם גרטל לא קוראים לי אלכסנדר…". בתום המשחק ההוא שוחחתי עם משה גרטל אודות מחדליו הטלוויזיוניים. אמרתי לו כהאי לישנא : "משה גרטל תראה אתה בן אדם מבוגר בן 54 ששוגה שוב ושוב בפרטים שונים בשידורים ישירים, אולם אני הוא הנושא באחריות הראשית כמי שהציב אותך בחלון הראווה של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אתה לעומת זאת גומל בחוסר מקצועיות ומציג אותנו באור מגוחך. המיקרופון איננו פרטי ולא שלך. הוא של הרשת ששלחה אותך לקדמת הבימה. אינך ילד קטן ואתה חייב להיעתר לכללי המשמעת הנהוגים בערוץ 1". משה גרטל הבטיח לי שהוא לא ימעד עוד. אליפות אירופה בשחייה שנערכה בהלסינקי 2000 הייתה כמעין חזרה כללית לקראת שידורי השחייה של אולימפיאדת סידני 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת נענה לבקשתי להטיס לשם את השדר משה גרטל משתי סיבות : חשיבות האליפות כאירוע ספורט רלוואנטי ומתן אפשרות למשה גרטל להסתגל מחדש למיקרופון השחייה. צריך להבין כי בגלל היות ענף השחייה איזוטרי בישראל, הזדמן למשה גרטל לשדר תחרויות שחייה רק באולימפיאדות. אחת לארבע שנים. ארבע שנים הפרידו באופן תמידי בין הפעם האחרונה ששידר שחייה לבין הפעם הבאה שישדר שחייה. אליפות אירופה בשחייה הייתה לא רק מבחן לשחייני אירופה אל גם זריקת עידוד וחזרה כללית גם עבור משה גרטל לקראת המבחן העיקרי שלו ושלנו באולימפיאדת סידני 2000. לפתע בעת אחד השידורים הישירים של אחד ממשחי החתירה מהלסינקי 2000 בהשתתפות גאון השחייה הרוסי אלכסנדר פופוב , זעק משה גרטל במפתיע למיקרופון : "זה אלכסנדר פופוב ולא אלכסנדר פופה…". לא היה מה לעשות זה כבר נאמר בשידור ישיר. צריך להדגיש כאן שוב. משה גרטל פלט את הקשקוש הטלוויזיוני הזה אבל אני הוא זה שנשאתי באחריות המיניסטריאלית לפליטות הפה המביכות של השַדָּר שלא שולט מעת לעת על פיו ו/או שלא רוצה לשלוט בלשונו. היה כאן משהו לקוי ביותר, בלתי הגיוני, ילדותי, ולא נשלט. הנפילות שלו היו קולוסאליות והסבו לו נזק אישי כמותן גם נזק קבוצתי לרשת שאותה שירת. כך לא עובדת מערכת תקשורתית. לא בטלוויזיה, לא ברדיו, וגם לא בעיתונות הכתובה. אנשים ששוגים ב- "אוויר" מודחים. משה גרטל אמר אתמול לאורי גולדשטיין כי למכבי ת"א הייתה יד בהדחתו מחטיבת הספורט. בשלוש מילים : "לא נכון (!) להד"ם (!!). עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי והנהלת מכבי ת"א מעולם לא התערבו בהדחתו של משה גרטל ו/או ב- "קביעת" צוות השידור שלי בשידורי מכבי ת"א. יחסי העבודה שלי כמנווט שידורי הספורט עם שמעון מזרחי היו מקצועיים וברורים. הם הסתכמו בקשרים עסקיים של קונה / מוכר ו/או מוכר / קונה. אנוכי משלם למכבי ת"א (בשם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור) ממון עבור זכויות שידורים ולאחר חתימת החוזה מכבי ת"א פותחת לי ולצוות השידורים הישירים שלי את שערי הכניסה להיכל הספורט ביד אליהו. פה זה התחיל וכאן זה הסתיים. הפגישות העסקיות שלי עם שמעון מזרחי, דֵיְוִויד פֶדֶרְמַן, ומנכ"ל המועדון אָמִי אֵשֶל היו בשני מקומות בלבד ולמען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : סביב שולחן המו"מ הכספי בה דנו אודות גובה תשלום זכויות השידורים ובזירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו. מעולם לא נפגשתי עם אנשי מכבי ת"א בנסיבות פרטיות, בבתיהם, ו/או בביתי, בבתי שעשועים, ו/או ביציאות משותפות לקולנוע ותיאטרון. אני מתפלא פליאה גדולה על בימאי עתיר ניסיון כאורי גולדשטיין שנתן להשמצה בוטה כל כך לחלוף ליד אוזנו מבלי לדרוש הוכחות. הדחתו של משה גרטל מחטיבת הספורט התבצעה על ידי לאחר שלא היה לי ספק כמנהל, עורך, ומנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כי האמביציות שלו ליד המיקרופון עולות לאין ערוך על מידת כישרונו. ברור שהדחה היא לעולם דבר לא סימפטי. אירוע בוטה שמעורר מחלוקות וכעסים. משה גרטל סגר ב- 2000 רשימה של ארבע הדחות טלוויזיוניות מפורסמות : הוא עצמו, מר אריה מליניאק, גב' אורית כסיף, ו- מר אבי גוט (כתב בחטיבת החדשות). כמעט כללתי ברשימה גם את מר רפי גינת שלא קיבל את יחסו של מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי כלפיו ולאחר מונדיאל ארגנטינה 1978 נטש וחבר לתוכנית הצרכנות "כל בו טק" בראשותו של גדעון לב ארי ז"ל. שָם לפני כ- 35 שנים בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים נפתחה בפניו קריירה טלוויזיונית מזהירה שנמשכת עד עצם היום הזה בתחום ההגנה על הצרכן הישראלי.

הדחה ממשרה כלשהי בעיקר בעלת מימד וויזואלי היא אקט ניהולי בלתי מרנין ולא משובב נפש שנועד להגן לעיתים על הכלל מפני הפרט. בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה הדחתי את גב' אורית כסיף (הייתה בהיריון) מהגשת תוכניות הספורט מפני שחשבתי שהיא איננה קריינית מקצוענית דייה, אולם לא הדחתי אותה מחטיבת הספורט . גב' מירב מיכאלי (היום ח"כ) ואורית כסיף צלחו אודישנים (Screen test) טלוויזיוניים שניהלתי בינואר 1988 (גברו על עשרות מועמדות אחרות) כדי למלא את מקומה של גב' אורלי יניב הוותיקה והמוכשרת שפרשה זה מכבר מעמדת ההגשה של "משחק השבת" ו- "מבט ספורט".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה . אנוכי יחדיו עם השדרנית אוֹרְלִי יָנִיב שנבחרה עלי ידי להגיש מהאולפן בירושלים את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983. אורלי יניב שימשה במקביל גם שדרנית ברדיו גלי צה"ל. התמונה הזאת צולמה בהיכל הספורט ביד אליהו. אורלי יניב הייתה קריינית – שדרנית מְעוּלָה, האחת שאין בלתה בשנים ההן שבין 1979 ל- 1987. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

מֵרָב מיכאלי בת 22 בעברה מגישה ברדיו גלי צה"ל הייתה בעלת ניסיון ומוצלחת יותר (כשדרנית – קריינית) מאורית כסיף. הטלוויזיה איננה מדע מדויק ואיש איננו יודע מדוע שדרנית כזאת ו/או אחרת טובה מהקולגה שלה, למרות ששתיהן מופיעות תחת Title משותף של מגישות – קרייניות (מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אורי פורת ז"ל ראה את האודישנים השונים שנערכו לעשרות נשים ואישר את החלטתי להביע למרקע הספורט דווקא את מרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף).

בתחילת חודש מרס 1988, הגשתי למנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין, ולמנכ"ל רשות השידור אורי פורת את תוכניות השידורים המקיפות והמפורטות לפרטי פרטים של שני מבצעי השידור הבינלאומיים הגדולים שלנו : EURO 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה במערב גרמניה ) ואולימפיאדת סיאול 1988. ברור שעותק אחד הועבר תמיד במקביל ובאותה העת לשר האוצר של רשות השידור הלא הוא סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן. בהפקות ענק בינלאומיות ממושכות מן הסוג הזה דאגתי תמיד למסד שתי מערכות שידור במקביל. אולפן מוביל ומנוֵוט בירושלים וקבוצות הפקה , עריכה , ושידור במדינות היעד. מרב מיכאלי ואורית כסיף נבחרו להגיש באולפן בירושלים את השידורים האולימפיים של סיאול 1988. איציק גליקסברג הוצב כמפיק האולפן האולימפי בירושלים יחדיו עם ששי אפרתי, ורמי ווייץ נקבע על ידי להיות העורך המקומי. אבל העבודה העיתונאית העצומה והענקית נעשתה בסיאול 1988.

טקסט תמונה : ינואר 1988. גב' אורית כסיף בעת Screen Test שערכתי בחיפושיי אחרי מגישה חדשה לכל תוכניות הספורט בטלוויזיה ישראלית הציבורית בעקבות פרישתה של אורלי יניב. גב' אורית כסיף הייתה קריינית בעלת פוטנציאל שבסופו של דבר לא מומש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר 1988. מרב מיכאלי שדרנית גלי צה"ל (בת 22) השיגה את הציון הגבוה ביותר ב- Screen test והפכה למגישה מובילה של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מרב מיכאלי הייתה משכמה ומעלה, מי שאמורה לשמש הבטחה גדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא. ההבטחה הזאת לא התממשה בתחום הקונקרטי של שידורי הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההחלטה המקצועית שלי כעבור זמן לא רב להוריד אותה מהמסך ולהרחיק אותה מהמיקרופון (אני מדגיש – בשום אופן לא סילוקה מחטיבת הספורט) נתמכה ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, וגם ע"י המשנה ליו"ר הוועד המנהל שלמה קור ז"ל. יעידו על כך המסמכים העומדים לרשותי מאותה הפרשה ההיא. גב' אורית כסיף שהאמביציות שלה ליד המיקרופון והמרקע היו לבטח גדולות מכישרונה בראשית קריירת ההגשה וההנחיה שלה בחטיבת הספורט לא קיבלה את "הגזירה". פרשת ההדחה (מההגשה) הגיעה לדיון בכנסת . אני יודע שכמה חברות כנסת ובראשן גב' דליה איציק תקפו אותי וביקשו הסבר מהנהלת הטלוויזיה ורשות השידור שתמכו בי ללא סייג. הודעתי לאריה מקל, יוסף בר-אל, ושלמה קור כי במחלוקת הזאת אינני מעמיד את עצמי מעל גב' אורית כסיף. אתם הבוסים שלי. קיימות שתי אפשרויות : ברור שאם תחליטו כי גב' אורית כסיף תמשיך להגיש למרות דעתי השלילית – אפנה בעבורכם את כסאי. אינני כופה את עצמי עליכם. אולם אם תתמכו בהחלטתי כי גב' אורית כסיף לא תמשיך כקריינית פרונטאלית היא תוכל לעסוק בכל תפקיד אחר בו תשובץ בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גב' אורית כסיף איננה מפוטרת על ידי מהטלוויזיה (!!). כאן אירע דבר מדהים ביותר. אורית כסיף כבר מזמן לא הייתה דמות אנונימית לאחר שהוענקה לה על ידי ההזדמנות להגיש את "מבט ספורט" בטלוויזיה, אולם שום מגזר אחר בטלוויזיה הציבורית ו/או ברדיו "קול ישראל" לא ביקש את שירותיה כמגישה – קריינית לאחר הדחתה . גב' אורית כסיף חזרה חיש מהר לאלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם הייתה לרגע קט קריינית מפורסמת בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מרב מיכאלי נותרה האישה הבודדה היחידה בחלון הראווה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה הדיח מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את כתב חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָבִי גוֹט, שדיווח באחת ממהדורות "מבט" כי ספינת דייג לבנונית המשייטת לאורך חופי מדינת ישראל היא בעצם ספינת ביון סובייטית . התברר כי הדיווח היה שגוי לחלוטין והכתב שסרח מצא את עצמו מודח. התחוללה שערורייה רבתי. אבי גוט נעלב עד עמקי נשמתו ובשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשמעו גם דעות אחרות. למשל : על יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה לפטר את עורך "מבט" מר דניאל פאר ששידר את הכתבה של אבי גוט (מבלי להצליב מקורות מידע) וגם את מנהל חטיבת החדשות מר יָאִיר שְטֶרְן שנושא באחריות מיניסטריאלית. יוסף "טומי" לפיד נשאר נאמן להחלטתו הראשונה הוא הותיר את דניאל פאר ויאיר שטרן על כנם. אבי גוט לא היה בעיניו ה- ש. ג. אלא מי שנושא באחריות ראשית לפשלה החמורה.

סרטו של אורי גולדשטיין "עד טיפת המים האחרונה" שעוסק בשדר השחייה משה גרטל ושודר אמש בערוץ 1 צבר אומנם רייטינג מזערי אך עורר עניין עצום (חסר תקדים) אצל ארבעת מבקרי הטלוויזיה הראשיים בעיתונות היומית הכתובה : מר מורן שריר ב- "הארץ", גב' שִיר זִיו ב- "ישראל היום", מר איתי סגל ב- "ידיעות אחרונות", ומר אייל לוי ב- "מעריב". כמי שניהל את משה גרטל אני סבור שהמיקרופון והמסך הטלוויזיוניים הם מורכבים, מסובכים, ורציניים מידי מכדי להפקידם (ו/או להפקירם) בידיהם של שדרנים מסוגו של משה גרטל, וכך אומנם נהגתי. זאת הייתה דעתי כמנהל, עורך, ומנווט שידורי הספורט בשידור הציבורי. כך נהג עמו אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט לפניי. אלכס גלעדי בשל נהלי העבודה, המשמעת, והבקרה העיתונאית היווה במהותו את ה- "וויה דולורוזה" של משה גֶרְטֶל בראשית דרכו בשידור הציבורי. אנוכי הייתי השני. אח"כ הוא פגש בטלוויזיה וברשות השידור אנשים נחמדים יותר משנינו שהאירו לו פנים. אותם האחרים חשבו אחרת ממני והעניקו לו סיכויים מחודשים. משה גרטל הוא שדר השחייה הטוב ביותר בארץ בהשוואה לשאר שדרי השחייה שאינם קיימים. לא אתפלא אם יוזמן שוב ע"י גופי הטלוויזיה שמחזיקים בזכויות השידורים של אליפות העולם בשחייה ותחרויות השחייה באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו ב- 2016 (אף על פי שפרש לגמלאות) . לא קם דוֹר חדש של שדרני שחייה מפני שהשחייה האולימפית בארץ עדיין איזוטרית ונחבאת אל הכלים. השחייה הישראלית איננה נחשפת בערוצי הטלוויזיה הארציים, אולי פה ושם בערוץ 55 בכבלים. אולם מדובר בערוץ נישה.

ב- 1991 פרש השדר הנפלא והמיומן נסים קיוויתי לגמלאות, מי שהיה שדר אירועי הא"ק והשחייה הבינלאומיים הקבוע של הטלוויזיה הציבורית במשך שנים רבות. הוא הותיר מאחוריו חלל גדול. וואקום הא"ק התמלא בחלקו ע"י השדר מאיר איינשטיין. ריקנות השחייה נותרה בשיממונה. משה גרטל מילא חלק מהחבית. הוא שידר ברציפות את תחרויות השחייה של שש אולימפיאדות רצופות ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, סידני 2000, אתונה 2004, בייג'ינג' 2008, ולונדון 2012. איש לא עשה זאת לפניו. בכך הוכיח עובדה ראויה לציון כי אין דבר קבוע יותר מהזמני. פדנטיות, דייקנות, משמעת והיגיון שידור, ידע קונקרטי, ויכולת להעביר את הדרמה מהזירה לסלון ביתו של צופה הטלוויזיה הם אוֹשְיוֹתָיו של כל שדר ספורט בטלוויזיה. את זאת תבעתי כעורך ומפיק מנבחרת השַדָּרִים שלי בימים ההם יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, אורי לוי, משה גרטל, ודני לבנשטיין, אורן רוזנשטיין, וזוהייר בהלול.

חלק מהפוסטים הראשונים בבלוג הזה עוסקים בביקורות טלוויזיה אודות התנהלותם המביכה והבלתי מובנת של השַדָּר משה גרטל והפרשן שלו ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש בעת השידורים הישירים מבריכת השחייה באולימפיאדת לונדון 2012.

הפוסט הבא ייוחד להעפלתו של השדר משה גרטל לעבר פסגת המיקרופון הציבורי שהוצב בבריכת השחייה. מעניין, אלכס גלעדי ואנוכי קראנו לו בשם המשפחה שלו גֶרְטֶל, ולעולם לא משה. ככה הוא הציג את עצמו בפנינו : קוראים לי גרטל, משה גרטל. שנינו קראנו לו גרטל כפי שקראנו לדָוִד בשם המשפחה שלו בן גוריון, לחיים נחמן קראנו רק ביאליק, לנתן קראנו אלתרמן. לגֵ'יְימְס קראנו בּוֹנְד, גֵ'יְימְס בּוֹנְד כפי שהציג את עצמו בתחילת סרטיו. בפעם הראשונה בחיי נתקלתי בבחור ישראלי צעיר שאך זה נחת בישראל לאחר שבע שנות שהייה בארה"ב וקוראים לו בשם משפחתו בלבד, גֶרְטֶל. מהר מאוד התרגלנו לכך. זה היה מזמן ב- 1978.

ראה הפוסט הבא 203 : (2) God, Google, and Gertel starting with G letter 

סוף פוסט מס' 202.הועלה לאוויר בשעות הלילה המאוחרות של יום שני – 29 באפריל 2013. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.