פוסט מס' 282. 28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום. (רשימה מס' 2). פוסט מס' 282. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר לפנות ערב של שבת – 7 בספטמבר 2013.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, ו/או נכתב, ו/או נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

——————————————————————————-

פוסט חדש מס' 282 : הועלה לאוויר לפנות ערב של שבת – 7 בספטמבר 2013.

——————————————————————————- 

פוסט מס' 282. 28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום. (רשימה מס' 2). פוסט מס 282. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 3 : אי אפשר להמשיך בכתיבת הפוסט מבלי לציין את העבודה העיתונאית הראויה לכל שבח שמבצע ערוץ 5 בכבלים בעמדת השידור בסלובניה ובאולפן בארץ הנוגעים לשידורים הישירים וכיסוי אליפות אירופה בכדורסל של סלובניה 2013 . הנהלת ערוץ 5 בכבלים מיסדה שני ציוותי שידור טובים בראשות השדר ניב רסקין והפרשן פיני גרשון בסלובניה ובראשות אריה מליניאק ורון קופמן באולפן המנווט בארץ . ניב רסקין איננו רק שדר כדורסל טוב , הוא עיתונאי בכל רמ"ח אבריו . בכך הוא משדרג מעלה את הכיסוי הכללי . שפע האינפורמציה שזורמת מאולם "טיבולי" בלובליאנה היא גדושה וטרייה לרבות ראיונות עם המאמן הראשי של נבחרת ישראל בכדורסל אריק שיבק ועוזרו הראשי עודד קטש וגם עם השחקנים המובילים כמו עומרי כספי וכשצריך גם עם עוזר מאמן נבחרת אנגליה (גברה על ישראל 75 : 71 בפתיחת האליפות ביום רביעי – 4 בספטמבר 2013) הישראלי גיא גודס . פיני גרשון הוא פרשן תוסס , לא מכופתר , חד לשון , מהיר וחריף , שלא דופק חשבון . פרשן שהכריזמה נוטפת ממנו ושאינו מהסס לומר שוב ושוב "זה לא יכול להיות…" נוכח מפגן הכדורסל העלוב של נבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל בסלובניה בראשות שחקניה הבכירים עומרי כספי , יותם הלפרין , יוגב אוחיון , ליאור אליהו , גיא פניני , אפיק ניסים , יניב גרין , ורביב לימונד .

הפרשן באולפן ערוץ 5 בכבלים בארץ אריה מליניאק הוא פרופסור בכדורסל בעוד רון קופמן לצדו משמש נביא זעם שהתבגר . הניתוחים והמסקנות שרון קופמן מסיק – מעניינים למרות שהוא כועס מידי . רון קופמן צודק לחלוטין בטיעונים שלו . הוא מטיף בסגנונו הרועם אולם עליו להיזהר מלהישמע רוֹטֵן באולפן הטלוויזיה. זוֹעֵף – כן. רוֹטָן – לא. אני רוצה לשוב לאריה מליניאק . הפרופסור לכדורסל הזה הוא פרשן מבריק . הוא אישיות טלוויזיונית חכמה . ה- "הרצאה" שנתן במהלך אחת הפרשנויות שלו אמש בנושא "ריבאונד הגנה והיציאה להתקפה מתפרצת – יתרונות וחסרונות" , היא תרומה חשובה למען הבנת המשחק ע"י צופי הטלוויזיה באשר הם . אַרְיֵה מליניאק קליל הרבה יותר מעמיתו רוֹן קוֹפְמַן . הוא פחות נרעש מרון קופמן ולוקח בקלילות ובפרופורציה את החיים וגם את רמת הכדורסל האפסית שמציגה נבחרת ישראל בסלובניה . פיני גרשון ניהל עמו אמש מסלובניה וויכוח אישי הומוריסטי בסביבת המיקרופון אודות מהימנותו של אריה מליניאק ששב בזמנו מחדש לחבורת הרווקים והעיד על קלילותו וגם על אי דיוקו בהגיית טקסטים , אולם נעזוב את זה עכשיו . אריה מליניאק מחולל עבודת פרשנות מדויקת וברורה באולפן ערוץ 5 בכבלים מכל נקודת מבט של המשחק . רואים שהכדורסל זורם בעורקיו . הוא איש טלוויזיה עירני שאיננו צריך להתאמץ לגלות לצופים את הסודות שמאחורי המהלכים . הוא מפענח ומפצח בקלות את פרשיות הכדורסל ומסביר אותם גם בפשטות בשפה האנליטית שלו . שתי המנחות באולפן ערוץ 5 בכבלים בארץ גב' מאיה רונן וגב' מירי נבו משחקות תפקיד שולי בפאזל .

אולם על כולם מאפיל השַדָּר המוביל ניב רסקין הנמצא בסלובניה . סוף כל סוף קם לנו מנווט שידורים ברמה עליונה , שדר ואיש טלוויזיה דומיננטי שמנצח ביד רמה על מלאכה טלוויזיונית מורכבת , ממושכת , ומקפת שכוללת בתוכה תוכנית Pre Game Show ארוכה בת יותר מחצי שעה משולבת בין האולפן בארץ לבין עמדת השידור בלובליאנה וגם Post Game Show נרחב שמסכם את כל ההתרחשויות באליפות סלובניה 2013 , אלה הנוגעות לנבחרת שלנו וגם למתחולל במשחקים האחרים . כישרון השידור של ניב רסקין , המוכנות שלו , יכולת הריכוז , והשליטה העיתונאית בחומר ובנעשה על הפרקט ומסביבו – אינם דברים מובנים מאליהם . מדובר באיש טלוויזיה צעיר אך מיומן היטב , עירני , חד , שוטף , וקולח , שניחן גם בזיכרון טוב . ניב רסקין מגלם אישיות טלוויזיונית משגשגת שעוד נשמע עליה רבות בעתיד.

היה מרתק לראות אתמול את נבחרת סלובניה נלחמת ומקריבה את עצמה למען הדגל שלה ומדבירה בשידור ישיר בערוץ 5 בכבלים את נבחרת הכוכבים של ספרד 78 : 69 . בפעם הראשונה מזה זמן רב עושה ערוץ 5 בכבלים את המוטל עליו באופן המקיף והמקצועי ביותר – עיתונאית ותוכניתית . הוא נמצא בשטח ומדווח עבורנו מהשטח ואיננו מחמיץ שום פרט . אין ברכה גדולה מזאת .  

בכוונה דחיתי לפסקה הזאת את תוצאות הנפל של נבחרת ישראל בכדורסל שהפסידה בשלושת משחקיה הראשונים באליפות אירופה – סלובניה 2013 בערב ראש השנה יום רביעי – 4 בספטמבר 2013 לנבחרת אנגליה 71 : 75 , ביום חמישי – 5 בספטמבר 2013 לנבחרת אוקראינה 67 : 74 , ואמש בליל שישי – 6 בספטמבר 2013 לצרפת 63 : 82 . הופעתה של נבחרת ישראל במחצית השבוע שחלף בסלובניה בראשות מאמנה אריק שיבק ועוזרו עודד קטש , כשהם מצוידים ברשימה לא מבטלת של שחקני כדורסל איכותיים שמשתכרים הון עתק , היא אחת השערוריות הספורטיביות הגדולות ביותר שידע הכדורסל הישראלי מעולם . גם אם תנצח נבחרת ישראל בשני משחקיה הנותרים נגד בלגיה וגרמניה אי אפשר יהיה למחוק את הקלון שדבק בה . מדובר בחבורת שחקנים צעירים נהנתנים ועשירים שנראים על הפרקט כקלי דעת ואובדי עצות . מתברר שהם אינם כה מוכשרים כפי שחשבתי והערכתי מלכתחילה . הם מעניקים לי תחושה כצופה טלוויזיה בביתי בתל אביב שהנבחרים האלה אינם מבינים את פשר שליחותם ואת מחויבותם לסמל המדינה ולדגל המדינה .

רשמתי ביומני כמה ציטוטים של השדר ניב רסקין והפרשנים שלו הנוגעים להופעה האומללה של נבחרת ישראל בשלושת התבוסות נגד בריטניה , אוקראינה , וצרפת .

ניב רסקין : "הארכה במשחק ישראל – בריטניה…לא מאמין… כיצד הסתבכנו במשחק הזה…" (במשחק ישראל – אנגליה).

ניב רסקין : "בריטניה בדרך להשפיל אותנו…" (0:03.5 לפני סיום המשחק ישראל אנגליה) .

ניב רסקין : "אוי לבושה…אוי לבושה…הפסדנו לבריטניה ואנחנו לא יודעים אפוא לקבור את עצמנו מהבושה…(בתום המשחק ישראל – אנגליה).

פיני גרשון : "גיא פניני לא יכול לשמור על כיסא בן ארבע רגליים…הכיסא יברח לו…" (במשחק ישראל – צרפת).

רון קופמן : "אין מה לשמור כוחות לקראת המשחק הבא…אין כלום…בנבחרת הזאת אין כלום…כלום אין…" (בתום שלושת ההפסדים לבריטניה , אוקראינה , וצרפת).

רון קופמן : "אין תשדורת בין צוות המאמנים לשחקנים…נתק מוחלט…זה לא יכול להיות…" (במשחק ישראל – צרפת).

פיני גרשון : "זה לא יכול להיות…זה משחק ילדים…" (ישראל – צרפת).

אריה מליניאק : "החילופים שעורך המאמן אריק שיבק נראים כמו קלפים שהועלו בגורל…" (במחשק ישראל – צרפת). 

פיני גרשון : "הצרפתים שיחקו עמנו כמו ילדים בגן…" (במשחק ישראל – צרפת).

ניב רסקין : "איבדנו את הכדור…איבדנו את המשחק…איבדנו את הטורניר…אוי ואבוי לנו…הכדורסל הישראלי הולך הרבה שנים לאחור… !" (0:29 דקה לפני סיום משחק ההפסד לאוקראינה 67 : 74).

רון קופמן : "אריה מליניאק תסתכל למציאות בפנים ותגיד אנחנו כלום…" (בתום המשחק ישראל – צרפת). 

ניב רסקין : "אין מה לומר…באמת שאין מה לומר…יש מה לומר…הכדורסל הישראלי נסוג הרבה שנים לאחור… !" (בתום משחק ההפסד לאוקראינה).

ניב רסקין : "אוי לנו ואבוי לנו כי זוהי הנבחרת שלנו…עוד השפלה 67 : 74…העיניים רואות אבל הפה לא יודע מה לומר על ההפסד שקורה עשרים וארבע שעות אחרי ההשפלה נגד אנגליה…" (בתום משחק ההפסד לאוקראינה).

אני חושב שעדותם מספקת כדי לתאר את מפלת הכדורסל הישראלי עד כה באליפות אירופה – סלובניה 2013.

פוסט מס' 282. 28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום. (רשימה מס' 2). פוסט מס' 282. כל הזכויות שמורות.

ציטוט : "המבקש לשמור סוד חייב להסתיר את העובדה שיש לו סוד". (גיתה)                                    

28 באוקטובר 1992. צופי כבלים מעטים (בשל תפוצת הטכנולוגיה המוגבלת) וצופי ערוץ 2 (הניסיוני) יכלו לצפות בשידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל , ולהאזין לקולם של יורם ארבל ומרדכי "מוטל'ה" שפיגלר משדרים את הנבחרת הלאומית של שלמה שרף מובסת בווינה 2:5, אך את התבוסה האמיתית ספגנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנוכי כמפקד חטיבת הספורט שלה. מפלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית באותו עֶרֶב הייתה בשיעוּר הרבה יותר גבוה מהפסדה של נבחרת הכדורגל שלנו שספגה חמישה שערים מהנבחרת האוסטרית מול שני שערים שהבקיע החלוץ המחונן איציק זוהר. תפישת עולם חובבנית של מנהל הכספים מר מוטי לוי האיש המורשה לחתום על הצ'קים ברשות השידור, חוסר ידיעתו והבנתו את חוקי השוק החדשים בתעשיית הטלוויזיה בישראל שהתפתחו לתנאי תחרות, אי הכרתו את סוכנויות התיווך הבינלאומיות הסוחרות בזכויות שידורי הספורט – היא שהביאה לאובדן זכויות השידורים של ההתמודדות המסקרנת בווינה באופן הרשלני ביותר והמטופש ביותר. אותו מוטי לוי ששימש בתפקיד כה בכיר בשידור הציבורי פשוט לא ידע מהחיים שלו. מפלת אוסטריה 1992 הייתה אסון. טרגדיה. נוצר מפנה שלילי ביחסי כוחות השידור בישראל וגם בדעת הקהל. הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים צברה יוקרה ואהדה רבה והאיצה את קצב ההתחברות אליה לשלושת הערוצים שלה מת"ב, גוונים, ו- ערוצי זהב בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הצטיירה בקרב קהלה כגוף שידור סטגנאטי שמבוסס בבוץ, מסורבל, ומובס כבר בתחרות השידור הראשונה שנכפתה עליה. היא קפאה על שמריה. בכל רשת שידור רצינית האָשֵם היה משלם בראשו אבל לא ברשות השידור . כאן המשיכו העסקים להתנהל כרגיל. הנהלת הטלוויזיה בראשות יוסף בר-אל והנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל אריה מקל, היו"ר עו"ד מיכה ינון, ומוטי לוי עצמו ניגפו מפני האמת אך קמו והמשיכו בדרכם כאילו לא קרה מאום. מוטי לוי איש כה לא מוכשר בעליל המשיך לשאת במשרתו הרמה. Business is usual. הוא כמובן היה אמור לקום ממקום מושבו ולומר קבל עם ועדה , לרשות השידור וגם בפני הציבור, כי שגה כלהלן : "יואש אלרואי היה בסדר גמור. הוא העביר לי לעיון את מסמך רכישת זכויות השידורים של קריסטוף שרדט מסוכנות APF בזמן, ובו מציע לו מחזיק הזכויות ליואש אלרואי לקנות את הזכויות במחיר מגוחך, במונחי טלוויזיה מדובר בסכום אפסי של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר, ויואש אלרואי כבר נתן לו אישור בע"פ, אולם אני השהיתי את התשובה ואת חתימתי על המסמך, ושכחתי אותו בכלל במגירה שלי. מיילן טנזר ואודי מירון זכו מההפקר בגלל שגיאה חמורה שלי כסמנכ"ל כספים של רשות השידור". הוא כמובן לא אמר זאת והתחבא מאחורי הכישלון כמו צֵל. מַפָּלָת אוסטריה 1992 הפכה ל- "מַפּוֹלֶת אוסטריה 1992" מפני שהיא הכניסה את מערכות הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים בישראל שפסעו את צעדיהם הראשונים מוקדם מהצפוי למאבק על רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. למדתי את הלקח החשוב ביותר . הבנתי שאני לבד. סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לא לקחו אחריות על "מפלת אוסטריה 1992" למרות שזאת הייתה תבוסה מפורשת שלהם . מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר מיכה ינון לא נגעו בהם ומילאו את פיהם מים. הכישלון המצמרר הבלתי כפוי ולא צפוי נותר יתום והבוסים העליונים נשארו על כנם ובתפקידם. כולם המשיכו לכהן במשרותיהם כאילו מאום לא קרה. ידעתי עכשיו שאנוכי בודד במערכה. פשוטו כמשמעו בודד ולבד במערכה ובמאבק על השליטה בחומרי ספורט רלוואנטיים שהם נשמת אפה של כל רשת טלוויזיה רצינית ובעלת טיפת גאווה, ואשר מחשיבה את עצמה כנותנת שירות לצופים שלה. זאת הייתה טרגדיה . הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות יוסף בר-אל והנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי לא העריכו נכונה את משקלם הסגולי וחשיבותם של שידורי הספורט הרלוואנטיים – בארץ ובעולם בלוח השידורים הטלוויזיוני הציבורי.

נותרו עוד ארבעה משחקי חוץ של נבחרת ישראל בבית המוקדם של מונדיאל ארה"ב 1994 שטרם רכשנו את זכויות השידורים שלהם . נגד נבחרות בולגריה, שוודיה , פינלנד, וצרפת. מיילן טנזר ואודי מירון זינבו בי. לבד, בודד, ומאוכזב עד עמקי נשמתי ממנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור החלטתי להגיב ב- "מכת מנע" משלי. כלומר להקדים את ערוץ 5 בכבלים ולרכוש את זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל במסגרת הבית המוקדם של מונדיאל ארה"ב 1994 כשאנוכי ממדר לחלוטין את סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי וגם את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסף בר-אל. לא ראיתי את עצמי עוד מחויב לאנשים כה לא מוכשרים כ- מוטי לוי ויוסף בר-אל. זה היה המוטו של כל העניין. ניווטתי בעצמי מסע כלכלי ארוך וסודי לרכישת זכויות השידורים של ארבעת המשחקים בחו"ל שנותרו במסגרת הבית המוקדם כאמור נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת. הייתי מיומן, בעל ניסיון רב במו"מ וידע במחירי השוק בארץ ובעולם, ובקי לחלוטין בחומר וגם במתמטיקה וכלכלה. לא הייתי צריך להתאמץ כדי להבין את עקרונות המו"מ הטלוויזיוניים הנוגעים לקניית זכויות שידורים ואת הידע והיכולת להשוות בין מחירי ההווה והעבר. לכן הייתי מוכשר להצליח. לכן הייתי מוכשר להיות דבק במשימה לכל אורך הדרך ולנווט את עצמי אל המטרה על מנת לפגוע בה. 

הפוסט הקונקרטי הזה מגלה לראשונה כיצד ניהלתי בעצמי ולבדי במשך חמישה חודשים בסודי סודות, מ- נובמבר 1992 עד אפריל 1993, ארבעה מו"מ נפרדים על ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם ארה"ב 1994 עם שתי חברות התיווך האירופיות "CWL" ו- "Top Sports Licensing". על פי ההיררכיה המקובלת בתוככי ערוץ 1 ורשות השידור פעלתי כאילו שלא כחוק. כביכול אסור היה לי לפעול כך ולרוץ ריצת מרתון אפופת מכשולים לבדי. אולם מכיוון שלא סמכתי עוד על סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי וחשדתי כבר מזמן בכישרונו המוגבל של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, לא היה לי מה להפסיד. מַפָּלָת אוסטריה ב- 28 באוקטובר 1992 הייתה אֶבֶן נֶגֶף עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מכיוון שיראתי לחטוף מפלת שידור שנייה, נטלתי לעצמי אחריות לא שלי כביכול וסמכות שכאילו לא הייתה לי. חשתי את הבל נשימותיו של מיילן טנזר בעורפי. חתמתי על ארבעה חוזי שידור טלוויזיוניים מבלי ליידע כלל את הבוסים שלי יוסף בר-אל ומוטי לוי. גם לא דיווחתי מאומה על ההתפתחויות למנכ"ל רשות השידור אריה מקל (עמד בימים ההם או טו טו להיות מוחלף ע"י מוטי קירשנבאום). מקסימום, אילו הבוסים שלי היו מגלים כי אני חותם את חתימתי האישית על החוזים ומחייב בכך את הרשות הם היו יכולים לפטר אותי ולגרשני משורות רשות השידור, ואולי אף לבטל את העסקאות המצוינות במחירים מאוד נוחים שטוויתי. סיכנתי ביודעין במשהו תוך כדי לקיחת אחריות את הקריירה ארוכת השנים המשגשגת שלי בערוץ 1 וברשות השידור. תהפוכות הזמן וצירופי מקרים אפשרו לי להעניק את החוזה המרובע המוצלח והזול כ- "שי" למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום שהתמנה לתפקידו הרם ב- 18 באפריל 1993. זאת לא הייתה כמובן "מתנה". היו אלה ארבעה הסכמים של זכויות שידורים טלוויזיוניות חשובות ביותר והסכמים כספיים זולים חסרי תקדים בהשתתפות נבחרת ישראל הלאומית בכדורגל שהיה עלי להשיג כאיש מקצוע ומנווט שידורי הספורט של השידור הציבורי. עשיתי זאת לא למען מנכ"ל רשות השידור החדש הנכנס לתפקידו אלא למעני ולמען רשת הטלוויזיה הציבורית שלי. המנכ"ל המיועד החדש מוטי קירשנבאום היה חשוב אך לא חשוב יותר מכל חייל אחר באוגדה שלו.  

וזה מה שהיה. למחרת התבוסה המוחצת והמשפילה שספגנו נגד אוסטריה תרתי משמע בווינה ב- 28 באוקטובר 1992, החלטתי לנהל בעצמי בסודיות מוחלטת את המו"מ הבא עם סוכנויות התיווך הבינלאומיות הנוגע לרכישת זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת  במסגרת קְדַם מונדיאל ארה"ב 1994. לא רק לנהל אלא גם לחתום עִמן על חוזי השידור הכספיים הנדרשים מבלי לשתף את מוטי לוי במהלכיי, ומבלי ליידע איש מהבוסים הישירים שלי בטלוויזיה, מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל החדשות אלימלך רָם. הם היו אנשים לא חשובים ואנוכי שרוי ב- "הלם" קרב. יראתי יראה רבה את שאפתנותו של ערוץ 5 ואת חוסר כישרונו של מוטי לוי . את אוסטריה הפסדנו בשל רשלנות פקידותית ולא מפני חוסר ידע שלי. אל לנו להפקיר שוב את הזירה למתחרינו, זה מה שאמרתי לעצמי . אינני סומך עוד על סמנכ"ל הכספים של רשות השידור שינהל זאת כמו שצריך. הוא איננו מקצוען, איננו מכיר את הסביבה והאנשים, ומרוחק מוקד העניינים והעשייה. הוא אֲנֶמִי, איטי באופיו, לא בקי בחומר, ונְטוּל מוטיבציה. כך שפטתי אותו. בהיעדר הנתונים האלו אין לו שום סיכוי להצליח למרות שהוא נושא במשרה בכירה ביותר של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ועליו למצוא את הפתרונות הכלכליים להפקה וקנייה של חומרי שידור רלוואנטיים. על פי הבנתי כאיש טלוויזיה גרם מוטי לוי לשידור הציבורי נזק שהתברר בהמשך כהיסטורי ובלתי הפיך. הוא חשף את חולשותיו של השידור הציבורי ב- 1992 בפרהסיה מוקדם מידי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איבדה את כושר ההרתעה שלה והפכה בעל כורחה ובאופן בלתי מחויב המציאוּת לפגיעה בטֶרֶם עת וזמן [1]. עכשיו ב- 29 באוקטובר 1992 לקחתי יוזמה כאילו אסורה לידיי כדי לא להפסיד את זכויות השידורים של משחקי החוץ שנותרו לנבחרת ישראל בכדורגל בטורניר קדם גביע העולם -ארה"ב 1994 נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, ו- צרפת. חשתי שאינני מחויב עוד לא למוטי לוי וגם לא ליוסף בר-אל. יצאתי לדרך בודד. לבד.

התבוסה הכפולה 2:5 נגד אוסטריה על כר הדשא בווינה ובזירת הטלוויזיה נשכחה ע"י רבים בתוך רגע. בתוך שנייה אחת. קרה אסון טלוויזיוני אולם החיים חזקים מכל . אנשים ניגפים מפני האֶמֶת אולם קמים וממשיכים את דרכם כרגיל. איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא התעניין עכשיו ברכישת זכויות השידורים של משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם של מונדיאל ארה"ב 1994. לכולם נראה האופק הטלוויזיוני ב- 29 באוקטובר 1992 רחוק מידי אף על פי שהיה בסמוך וקרוב. משחק החוץ הקרוב נגד בולגריה נועד להיערך רק בעוד כחצי שנה, ב- 12 במאי 1993. האחרים הנוספים מאוחר עוד יותר. מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם הבוס הישיר שלי נותר אדיש לגמרי. שידורי הכדורגל בכלל לא עניינו אותו. ואם כן, הרי שדאג לא להראות סימן כזה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל היה עסוק במלחמות שלו נגד מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי מנותק משאיפותיי להקדים ולהציב ראשון את דִגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל אתר ספורט במדינת ישראל ובכל אצטדיון ברחבי הגלובוס. ככה התנהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. זאת עובדה. פשוט נשארתי לבד ובודד. רתחתי על סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי. על השלומיאליות והחידלוֹן שלוֹ שהביאו להפסד זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל, וגם מפני שלא נטל את האחריות המינימאלית המוסרית הנדרשת כדי להתייצב בפני הציבור ולהצהיר קבל עַם ועדה בזו הלשון : "יואש אלרואי איננו אשֵם. אני הוא האשם והאחראי היחידי לתבוסה". הוא לא אמר זאת מעולם. רשות השידור המובסת נקלעה למבוי סתום. זאת הייתה בושה וכלימה לומר זאת אבל זה היה נכון.

ביום חמישי – 29 באוקטובר 1992 יממה לאחר המשחק האבוד נגד אוסטריה פתחתי תיק הפקה סוֹדִי שקראתי לו, "מבצע הצלה מרובע של רכישת זכויות שידורים של ארבעת המשחקים נגד בולגריה, שוודיה, פינלנד וצרפת בקדם מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994". תיק ההפקה הזה שכן במגירה התחתונה במשרדי בחטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישן שהיה ממוקם בתווך של שכונת רוממה הוותיקה בירושלים . זאת הייתה משימת רֶכֶש עליונה בעיניי. איש בטלוויזיה וברשות השידור (גם במחלקת הספורט) לא ידע כי אנוכי מנהל מו"מ על דעתי בלבד ללא ידיעת הבוסים שלי הנוגע לרכישת כל ארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. הכרתי היטב ובאופן אישי את כל אנשי המערכת הבינלאומית העוסקים במיקח וממכר של זכויות שידורים לטלוויזיה, אלה הנוגעות לאירועי הספורט הבינלאומיים החשובים , הגדולים , והרלוואנטיים. אינפורמציה בסיסית שהייתה נגישה בשל הפגישות הרבות שלי בחו"ל במסגרות העבודה השונות של EBU . זירת ההתמודדות הייתה מוכרת לי מימים ימימה . פעלתי מייד לגלות מי הן סוכנויות התיווך המחזיקות בזכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל . עוד באותו יום חמישי ההוא של 29 באוקטובר 1992 קיבלתי בפקס את הצעת המחירים מהחברה השווייצרית לתיווך זכויות שידורים "CWL TELESPORT AG" (נשיאה היה שחקן העבר הגרמני הידוע גינתר נצר), הנוגעת לשלושה משחקים מתוך הארבעה. CWL ביקשה תשלום זכויות שידורים כלהלן : מחיר של 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר בעבור המשחק בולגריה – ישראל שנועד להיערך ב- 12 במאי 1993 בסופיה, מחיר של 40000 (ארבעים אֶלֶף) דולר תמורת המשחק פינלנד – ישראל שאמור היה להתקיים ב- 16 ביוני 1993בעיר לאהטי, ומחיר של 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר בשביל המשחק צרפת – ישראל שתוכנן להיערך ב- 13 באוקטובר 1993 באצטדיון "פארק דה פראנס" ב- פאריס [2]. אלה היו נתוני הפתיחה של המו"מ. במקביל ניהלתי מו"מ עם חברת התיווך לזכויות שידורים "Top Sports Licensing" (מקום מושבה באמשטרדם) בראשות גב' דפנה דה ווס (Daphne de Vos) שהחזיקה בקניין זכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל שנועד להיערך ב- 2 ביוני 1993 בסטוקהולם במסגרת אותו הבית המוקדם הזה של קדם מונדיאל ארה"ב 1994.

על פקס הצעות המחירים היה חתום מר קלאוס אנדרס (Klaus Anders), ידיד אישי שלי משכבר הימים. בעברו היה מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה המזרח גרמנית D.D.R. ולאחר התפרקותה של מזרח גרמניה ב- 1990 ואיחוד שתי הגרמניות, עבד עוד זמן קצר בטלוויזיה המזרח גרמנית, אולם בחר להצטרף לחברת CWL כאמור בראשות שחקן הכדורגל הגרמני הנודע גִינְתֶּר נֶצֶר. פגשתי את קלאוס אנדרס פעמיים בג'נבה במסגרת פגישותיי ב- EBU. הוא היה אוצר טלוויזיוני – ספורטיבי בלום שסיפר לי במשך שעות רבות בפרוטרוט את כל סודותיו של הספורט המהולל במזרח גרמניה שהסתייע במדעי הרפואה, התזונה, הפסיכולוגיה, והסמים. כמו גם את התגייסותה של הטלוויזיה הממלכתית של מזרח גרמניה כבר מבראשית מאז ימיו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה וולטר אולבריכט (Walter Ulbricht) להאדרת גיבורי הספורט האולימפיים. אנוכי זוכר שדיברנו על כך שהאסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג הפך מודל מופת לנוער האמריקני. ילדים אמריקניים ביקשו להיות "ניל ארמסטרונג" כשיהיו גדולים. קלאוס אנדרס חייך. "במזרח גרמניה הילדים והילדות הקטנים מבקשים להיות רונאלד מאתס וקורנליה אנדר (שני שחיינים אולימפיים מזרח גרמניים דגולים שזכו במדליות זהב רבות) לכשיהיו גדולים", שח לי בנון שלנטיות.

קלאוס אנדרס היה עכשיו הפרטנר שלי מהצד השני של המתרס. הנה העדויות והמסמכים שנחשפים כאן לראשונה.

aus 15

טקסט מסמך : 29 באוקטובר 1992. זהו המסמך המקורי של הצעת המחירים הראשונית של חברת זכויות השידורים "CWL TELESPORT AG" הנוגעת למשחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994, נגד בולגריה ב- 12 במאי 1993, נגד פינלנד ב- 16 ביוני 1993, ונגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993. על המסמך חתום קלאוס אנדרס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון – 2  בנובמבר 1992 פִקסַסתי לקלאוס אנדרס את ההצעה הכספית הנגדית שלי מבלי לשתף איש ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנשיאה והנתינה שלי החלה בטיעון הקלאסי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית היא רשת קטנה שאיננה מסחרית. ענייה ואין לה כסף. בהצעה הנגדית שלי ביקשתי לשַלֵם למשחק נגד בולגריה 22500 דולר (במקום 35000 דולר שהוא ביקש), 25500 דולר בעבור המשחק נגד פינלנד (במקום 40000 דולר), ו- 27500 תמורת צרפת (במקום 50000 דולר) [3].

aus 16

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי מ- 2 בנובמבר 1992 שנשלח ל- CWL  ובו הצעת המחירים הנגדית שלי. ניהלתי את המו"מ בכתב ידי כדי לשמור על סודיות מוחלטת של העניין. אסור היה בשום פנים ואופן שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ו/או יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ידעו כי אני מנהל בעצמי מו"מ עם CWL. היה צריך גם לשמור על חיסיון המו"מ מפני מיילן טנזר ואודי מירון אנשי ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

שחיתי בקלות באוקיינוס המו"מ הבינלאומי ודאגתי להביא את רשות השידור הטובעת לאחר אובדן זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל (בליל יום רביעי – 28 באוקטובר 1992) אלי חוֹף מבטחים. הייתי בקי היטב בנתונים הכספיים. באופן טבעי היה לי נוח לחיות בסביבה התחרותית הזאת. הכרתי היטב את יריביי ב- Business הזה וגם את סוחרי ומתווכי זכויות השידורים. היה לי שם טוב ואמין ב- EBU. לא יכולתי לטעות בניווט והשטת ספינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במים הסוערים האלה. מכמני עבודת הטלוויזיה העיתונאית, הטכנולוגית, והכלכלית זרמו לי בעורקים. לא הייתי צריך להתאמץ להבין טלוויזיה . הטלוויזיה הייתה אני. ואני הייתי טלוויזיה . ב- 11 בנובמבר 1992 חזר קלאוס אנדרס על הצעתו המקורית. הוא התעלם מהתשובה בכתב ידי וחזר על הצעתו המקורית. זהו חלק מהטריקים ואופיו של כל מו"מ. הוא רצה לקבל כמה שיותר ואני שאפתי לשלם כמה שפחות.

aus 17

טקסט מסמך : 11 בנובמבר 1992. קלאוס אנדרס מתעלם מההצעה הנגדית שלי וחוזר על מחירי הצעתו המקורית מ- 29 באוקטובר 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1 בפברואר 1993 הודעתי לקלאוס אנדרס כי הצעת המחירים שלו גבוהה מידי ואיננה בר קבלה למרות שמעשית יכולתי להסכים לה. הסכומים שלו שהציע לי היו בכל מקרה נמוכים . 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר למשחק החוץ נגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993 היה מחיר סביר בהחלט אך אפשר היה להפחית אותו מפני שידעתי כי ערוץ 5 איננו בתמונה. נותר לי מספיק זמן להתמקח על המחירים. המשחק הראשון בסדרה נגד בולגריה נקבע להתקיים ב- 12 במאי 1993 בסופיה. המו"מ התנהל בסודיות גמורה והיה לי עדיין מרחב תִּמְרוּן לשאת ולתת. ב- 23 במארס 1993 שוחחנו קלאוס אנדרס ואנוכי טלפונית וכמו בכל מו"מ כספי נפגשנו בסופו של דבר באמצע הדרך. סיכמנו באותה שיחת הטלפון כי רשות השידור תשלם עבור המשחק נגד בולגריה בסופיה ב- 12 במאי 1993 סכום של 27500 (עשרים ושבעה אֶלֶף וחמש מאות) דולר , תשלם 32500 (שלושים ושניים אלף וחמש מאות) דולר עבור המשחק נגד פינלנד ב- לָאהְטִי ב- 16 ביוני 1993, ותשלם 37500 (שלושים ושבעה אֶלֶף וחמש מאות) דולר תמורת המשחק נגד צרפת בפאריס ב- 13 באוקטובר 1993. נותר לי להשיג עוד זכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. לרוע מזלי בזכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל החזיקה חברת תיווך אחרת המכונה, "Top Sports Licensing" , שמטבע הדברים הצריכה השקעת מאמץ וכישרון שלי כדי לדאוג שגם המשחק הזה שוודיה – ישראל ייפול כפרי בשל לידי השידור הציבורי ולא לידיו של מיילן טנזר. לעיתים חשתי מוכה סכיזופרניה. אולם ברור שכל מסע זכויות השידורים הזה לא היה תעתועי דמיונות ו/או אי הבחנה בין מציאות לדמיון. המציאות ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עגומה מנשוא. האשמה הייתה מוטלת על רמת הניהול הקלוקלת ולא בגלל העובדים.

aus 18

טקסט מסמך :  23 במארס 1993. זהו המסמך המקורי שנכתב בכתב ידי המאשר את גובה התשלומים שאני מסכים לשלם עבור שלושת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות בולגריה, פינלנד, וצרפת. המסמך הזה מחייב משפטית את רשות השידור. שליחת הפקס הזה  ל- CWL ב- 23 במארס 1993 ליעדו לידיו של מר קלאוס אנדרס הייתה כבר סמוכה וקרובה מאוד למינויו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור (במקומו של המנכ"ל היוצא אריה מקל), בתאריך 18 באפריל 1993. רגשות הנקם שלי במיילן טנזר ואודי מירון העניקו לי תחושות של גאווה עצומה. חשתי שאנוכי ממלא את התחייבויותיי הבסיסיות ביותר , נאמנות מקצועית ודבקות במשימה ללא פשרות למען רשת הטלוויזיה שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר קלאוס אנדרס שלח בתוך כמה ימים את החוזה לחתימה. חתמתי עליו. כמובן שלא הודעתי דבר למוטי לוי ויוסף בר-אל. וגם לא למנכ"ל רשות השידור אריה מקל ולא ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. איש מהם גם לא רנשי חטיבת הספורט שלי לא ראה את מסמכי החתימה הללו עד עצם היום הזה עד רגע כתיבת הפוסט הזה ביום שישי – 6 בספטמבר 2013) . הם מעולם לא שכנו בארכיון רשות השידור ו/או בארכיון ערוץ 1. הם היו נעולים ב- "כספת" שלי ומתפרסמים כאן לראשונה. המתנתי חסר סבלנות לבואו של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. הנה מובא לידי קוראי הבלוג החוזה החתום ההוא על ידי המאפשר לנו לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשדר בלעדית בשידורים ישירים את שלושת משחקי החוץ של נבחרת ישראל ב- 12 במאי 1993 נגד בולגריה בסופיה, ב- 16 ביוני 1993 נגד פינלנד בלאהטי , וב- 13 באוקטובר 1993 נגד צרפת בפאריס. לא היה לי עוד כל ספק עכשיו כי גם המשחק שוודיה – ישראל ב- 2 ביוני 1993 ב- סטוקהולם יהיה שלי ולא של ערוץ 5 בכבלים בראשות יריבי מר מיילן טנזר.

aus 19

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 1 מתוך 3  של המסמך המקורי בחוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם חברת CWL. העדות החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

aus 20

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 2 מתוך 3 של המסמך המקורי בחוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם חברת CWL. העדות החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

aus 21

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 3  ואחרון מתוך 3 של המסמך המקורי של חוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם CWL. המסמך נושא את חתימתי (ללא חותמת רשות השידור מפאת הסודיות) וחתימה יחדיו עם חותמת של CWL TELESPORT AG. המו"מ צלח תוכניתית וכלכלית בגלל הסודיות שלו. העדות החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

זה היה מו"מ סודי. רָז. לא שיתפתי כאמור בשום פרט במו"מ את מנהל טלוויזיה שלי יוסף בר-אל, לא את סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, ולא את המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל. גם לא את מִיכָה יִנוֹן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. לא רק שלא שיתפתי אותם, החבאתי מהם כל שביב אינפורמציה. לא סיפרתי דבר גם לפִּיקוּדַי במחלקת הספורט. היחיד שרמזתי לו טפח מהעתיד לקרות היה מאיר איינשטיין. "אסון אוסטריה לא יחזור עוד על עצמו", אמרתי לוֹ ולא ייספתי. מאיר איינשטיין היה מהבודדים מבין אנשי הטלוויזיה שידע להדק שפתיים כשצריך. ביום חמישי – 25 במרס 1993 קצת פחות מחמישה חודשים מאז החל המו"מ המשולש שלחה לי חברת CWL את דפי החוזה לחתימה. בשמחה גדולה וסיפוק רב חתמתי ביום ראשון – 28  במרס 1993 את שמי באופן אישי על ההסכם המחייב את רשות השידור ומקנה לנו ניצחון חשוב על ערוץ 5 בכבלים ורכישת סחורת שידור חשובה מעין כמותה לשידור הציבורי . זאת הייתה נקמה אישית מתוקה שלי ביוסף "טומי" לפיד ז"ל יו"ר מועצת הכבלים דאז, במיילן טנזר ואודי מירון מהכבלים, ובעיקר בחלק מאנשים רוטיניים (אם לא לומר עַצֵלים) של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית שוכני משרדים שעדיין החזיקו בדעה כי הם מונופול בלתי שביר, ובראשם סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל . על שתי עובדות אי אפשר לחלוק : סמנכ"ל הכספים הקודם יוחנן צנגן האפיל ושם בכיס הקטן את יורשו בתפקיד מוטי לוי. שום Match up ושום קנה מידה משותף לא שרר בין השניים. העובדה השנייה : מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום הדיח את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל (במילים אחרות הוא לא האריך את כהונתו, לא בגלל שחשב כי יוסף בר-אל מוכשר אלא מפני שידע היטב כי האיש איננו ראוי בעליל למשרה הרמה) ומינה במקומו את יאיר שטרן. יאיר שטרן האפיל כמנהל טלוויזיה חדש לחלוטין על יוסף בר-אל והשאיר אותו הרחק מאחור. הנקמה הטלוויזיונית שלי הושגה במחירים נוחים, סבירים, והגיוניים. זכויות השידור הבלעדיות במשחקי החוץ נגד בולגריה, פינלנד, וצרפת היו עכשיו רכושה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומעוגנות בחוזה חתום [4].

אנוכי מבקש לסטות לרגע מהדרך הראשית כדי להביא את המידע הבא לידיעת קוראי הבלוג הצעירים הנוגע להתנהלות הטלוויזיה ורשות השידור בימים ההם. יוסף בר-אל נבחר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במכרז כשר למהדרין ב- 10 ביולי 1990. אך מנכ"ל רשות השידור מר אַרְיֵה מֶקֶל העיד בפניי ב- 1991 בעת המרדף שלי אחרי זכויות השידורים של ה- NBA, כי למרות שידע כי יוסף בר-אל איננו מוכשר לכהונה הרמה כמנהל טלוויזיה וכי המועמד הנוסף לתפקיד מר נסים משעל עדיף עליו מכל וכל, הרים את ידו בכל זאת בוועדת המכרז לטובת יוסף בר-אל, מפני שזה היה הציווי של ראש הממשלה יצחק שמיר. עדות נוספת הנוגעת ליוסף בר-אל שמעתי ב- 2006 מגב' שולמית אלוני ששימשה שרת החינוך בממשלת יצחק רבין לאחר הבחירות של 1992 ובתוקף תפקידה המיניסטריאלי הייתה אחראית מטעם הממשלה על ביצוע חוק רשות השידור. שולמית אלוני העידה בפניי כי רצתה מאוד כבר מבראשית להפקיד את רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום עוד בטרם הסתיימה כהונתו של המנכ"ל אריה מקל . אולם הדבר לקח זמן ואז עלה בדעתה וגם הבשיל הרעיון לחולל חילופים במשחק הכיסאות. ובאמת ממשלת יצחק רבין סידרה ב- 1993 לאריה מקל משרת קונסול באטלנטה תמורת פינוי כיסאו כמנכ"ל רשות השידור לטובת מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. גב' שולמית אלוני סיפרה לי כי ביקשה ממוטי קירשנבאום עם מינויו לפטר מייד ולסלק ללא דיחוי את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בשל אופי הניהול הפוליטי הבלתי מתקבל על הדעת שלו , ולא להמתין בשום אופן עד לסיום החוקי של כהונתו ב- 10 ביולי 1993. הערה שלי : מנהל טלוויזיה נבחר לקדנציה בת שלוש שנים ואילו מנכ"ל רשות השידור נבחר לקדנציה בת חמש שנים. לשאלתי מדוע מוטי קירשנבאום לא מילא את בקשתה כממנה שלו והשרה האחראית על ביצוע חוק רשות השידור , היא השיבה לי אז בשיחה בינינו כי מוטי קירשנבאום הוא רחמן בן רחמנים. גב' שולמית אלוני תיעבה את יוסף בר-אל ואת כל הערכים שהוא ייצג כמנהיג השידור הציבורי. היא לא סלחה לו וזה לא עזר לה. מר יוסף בר-אל המשיך לזלוג שוב מבעד למסננת עד שהעפיל לפסגת השידור הציבורי.

כזכור מינתה ממשלת אריאל שרון ב- 2 ביוני 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לאחר מסע שתדלנות של מר רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. היה זה מזכיר הממשלה מר גדעון סער שהטיס ליוסף בר-אל ב- 6 ביוני 2002 את כתב מינוי הרָם שלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור.

yosef barel

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה למנותו למנכ"ל רשות השידור (במקומו של רן גלינקא). כעבור שלוש שנים במאי 2005 הדיחה וסילקה אותו את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. גם זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. ברור שגם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך אין ספור הוכחות ותיעוד.                                     

ב- 18 של חודש אפריל בשנת 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, ב- 6 של חודש יוני בשנת 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הפך חיש מהר לחלום בלהות. דן שילון העיד בעמוד מס' 76 ספרו "בשידור חי" (יצא לאור ב- 1998 בהוצאת "חמד / ידיעות אחרונות") כלהלן : "יוסף בר-אל איש הטלוויזיה בשפה הערבית האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי אחד שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בערבית. ראשי ממשלות, שרים ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בערבית כבתוך שלהם, כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול בירדן, מצרים וסוריה. זאת הייתה התקופה שבה נולד הביטוי שוחד מסך". טקסט מאוד לא מחמיא שתואם את מחשבותיה של גב' שולמית אלוני אודות יוסף בר-אל. אנוכי מעיד כי יוסף בר-אל היה מנהל לא מוצלח ובלתי מתאים לחלוטין לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המדשדשת בשנים 1993- 1990, ואח"כ גם כמנהל ערוץ הטלוויזיה מס' 33 של רשות השידור בשנים 2002- 1995. מידי יום ביומו במשך שבע שנים הניב ערוץ 33 נחת ניהולו רייטינג מַשְמִים שנע בין % 0.0 לבין מאכסימום של  % 0.7 ביום טוב. דפי הרייטינג הכושלים והמצהיבים הללו שמורים בארכיון רשות השידור וכל אחד יכול ורשאי לעיין בהם. מדובר כל הזמן לאורך שנים במדרוג רש, דל, עני, ושערורייתי. הרייטינג הנואש חשף את החידלון. הפוליטיזציה חגגה על הטלוויזיה הישראלית ורדיו "קול ישראל" ובסופו של דבר מוטטה את השידור הציבורי. היה ברור לגמרי כי מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל יביא עמו שיטות ניהול מגלומניות מלוות בשאיפות טוטליטאריות שנושאות עמן הפחדה ושחיתות . זה גם מה שקרה בסופו של דבר. ממשלת ישראל הדיחה אותו בעודו מכהן בגין עבירות חמורות של שחיתות ושוחד מסך. מדובר במנכ"ל רשות שידור מושחת במדינת ישראל הריבונית החופשית, והדמוקרטית, וזה לא התרחש כל כך מזמן. העיתונאים אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית ייבדל לחיים ארוכים פרסמו ב- 17 במאי 2005 כותרת ראשית חמורה וחריפה ביותר קשה לעיכול בעיתון "מעריב" : "עברתם כל גבול". חוות הדעת של שני העיתונאים הוותיקים בעלי המוניטין גרמה לתדהמה בארץ. בגוף הכתבה נכתב טקסט איתן כסלע בגנותו של מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל שזעזע את אמות הספים : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות שידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…" .

dankner margalit

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. מר אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה מר דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב").

לא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חוננו במנת יושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והאופי להתמודד עם הפוליטיקאים מכל גווני הקשת שלפתו אותם כמו בצבת והפעילו עליהם לחצים עצומים כדי להדפם מחוץ לכותלי רשות השידור. השטן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל לבין איכות תקופות הניהול של שניהם. מזהירה של הראשון. קָלוֹן של השני. עובדה שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינה אותו לכהונה הרמה , הוא וממשלתו הדיחו וסילקו אותו בעודו מכהן כמנכ"ל רשות השידור. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל התגלתה חיש מהר כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון קולוסאלי שהוליד פרי באושים. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה אפלה בתולדות רשות השידור. עובדה שממשלת ישראל שמה לזה בסופו של דבר סוף. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור (ועד כה האחרונה) הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן מתפקידו. ראש הממשלה אריאל שרון השליך בסופו של דבר את יוסף בר-אל לירכתיים האפלים של דברי הימים. אם כך שרת החינוך לשעבר גב' שולמית אלוני צדקה לחלוטין באבחנתה את איכות הניהול של יוסף בר-אל. היא שחה לי אודותיו ותיארה אותו בפניי כפוליטיקאי ומנהל טלוויזיה עלוב.

ומה באשר לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי ולאיכות עבודתו כשר האוצר של השידור הציבורי ? התיעוד ההיסטורי מבוסס על מחקר ארוך טווח שלי, מסכת תחקירים ממושכת ומעמיקה , גביית עדויות מהאנשים הרלוואנטיים, ותיעוד בסיוע מסמכים. אנוכי מוצא שני מסמכים ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ב- 30 באפריל 2000 למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וגם לי בתום 7 (שבע) שנות קדנציה , 2000 – 1993, ובטרם נפרד לנצח מרשות השידור. במכתב למנכ"ל רשות השידור אורי פורת מנהל מנהל הטלוויזיה הפורש חשבון עם התנהלותו החובבנית של מוטי לוי. המכתב השני מיועד אלי. כל אחד יכול להבין ולפרש את הטקסטים כראות עיניו אולם עם עובדות אין מתווכחים.

stern 1

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. אחד המסמכים החשובים והכנים בתולדות רשות השידור. זהו עמוד מס' 1 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. "לו סמנכ"ל כספים וכלכלה היה עירני יותר לגבי הנעשה בשוק זכויות השידור קצת למעלה משנה וחצי היינו יכולים לרכוש אז את זכויות השידור ולא להתבזות היום במו"מ משפיל עם ערוץ הספורט…היות ואני פורש היום מתפקידי הרשה לי להעלות הרהור בקול רם. כל העסק של ניהול משאים ומתנים על זכויות ספורט צולע וכל הטיפול בנושא החסויות ותשדירי השירות נעשה בצורה לא מקצועית…", כתב למנכ"ל רשות השידור. המסמך החשוב הזה נכתב באיחור עצום ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן. עכשיו הוא היה הרבה פחות אפקטיבי. (ראה המשך בעמוד הבא). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 2

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו עמוד מס' 2 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב יאיר שטרן בסיום תפקידו כמנהל הטלוויזיה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. "אם גורלו של הערוץ הראשון יקר לך לפחות כמו לי, אתה חייב לטפל במהירות בנושאים אלה, ליישר את ההידורים בין אגף כספים וכלכלה לבין מח' הספורט וזאת כדי להביא לגישה חדשה מקצועית ועניינית בכל נושא שידורי הספורט והשיווק סביבם . מעומק הלב אני מאחל לך שתצליח בנושאים אלה", סיים יאיר שטרן את מכתבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 3

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו מסמך הפרידה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן עם סיום תפקידו לאחר שבע שנים כמנהל הטלוויזיה. יאיר שטרן ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 2000 – 1993. היה ברור ששבע השנים הטובות חלפו על פי פרשנותו של יוסף בעל החלומות. הגיע תורן של שבע השנים הרעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני שב ל- Line up המקורי של ה- Post הנוכחי הזה. איש ממתחריי מחוץ לכותלי רשות השידור לא יכול היה לחטוף ממני את סחורת השידור היקרה. שום איש ברשות השידור עצמה לא היה יכול לעשות את העבודה טוב ממני. אף אדם בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה יכול עוד לקעקע את העסקה. היו לי ברשת שלי הרבה יותר מקנאים מאשר ידידים. ראיתי בזאת הישג אישי. לא למעני אלא לטובת רשת הטלוויזיה שלי. לא המנכ"ל אריה מֶקֶל חתם, לא היו"ר מיכה ינון, וגם לא סמנכ"ל הכספים שלהם מוטי לוי. גם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לא חתם. אני בלבד חתמתי. רק שמי מתוך כל אנשי רשות השידור מתנוסס על דפי ההסכם. יתרה מזאת. גם לאחר חתימתי לא העברתי עותקים מדפי החוזה לידיעת הממונים עלי. פחדתי מהתחרות נגד ערוץ 5 בכבלים. אך יראתי יותר את הקולגות שלי בטלוויזיה הישראלית . חששתי שהסוֹד ייחשף טרם זמנו ומישהו מהבכירים בהנהלת רשות השידור ייעלב מ- "פעולת הקומנדו" שלי, ויבקש להחזיר את הגלגל לאחור אפילו עד כדי טִרְפּוּד וּבִיטוּל ההסכם עם CWL. על פי ההיררכיה המקובלת וחוקי רשות השידור אסור היה לי לנהל מו"מ שכזה , וודאי לא לחתום עליו. הייתי לחוץ ועצבני, וגם מתוּח ורדוּף מאז אובדן זכויות השידור של המשחק נגד אוסטריה. חיכיתי בכיליון עיניים לבואו של מוטי קירשנבאום. ספרתי את הימים. איבדתי לגמרי את האמון במנהיגי השידור שלי ובראשם יוסף בר-אל . פתאום הבנתי את משמעות המונח הרפואי העוסק בנפשו של האדם, "סכיזופרניה". הייתי שרוי בלחץ אטומי נפשי . חשבתי לפעמים בתקופת חמשת חודשי המו"מ שאני חולה. אמרתי ליָעֵל רעייתי שאני מקווה שאני פועֵל נכון ואינני מאבד את הקשר בין החשיבה ההגיונית שלי לבין רִגשותיי. האם אני פועל למען גדולתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או שמא אני בוגד בה בעֵת שאני נוטל לעצמי חירויות שאינן כתובות בספר החוקים של רשות השידור המסורבלת, האיטית, והכבדה. יוסף בר-אל ומוטי לוי סימלו בעיניי את שיאיו של חוסר היוזמה והכישרון. שני אישים כל כך לא מפותחים וכה לא יעילים , הניצבים ללא הצדקה בעמדות מפתח בפסגת השידור הציבורי. קיוויתי שאינני מאבד את יכולת האבחנה שלי בין מְציאוּת לדִמיון. המצב היה מורכב. נותרה עוד עבודה רבה לעשות במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית גם חוץ מלהתעסק ולהיאבק על זכויות השידורים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994.

שני אנשים המתינו לבואו המחודש של מר "מרדכי" מוטי קירשנבאום לרשות השידור. יוסף בר-אל ואנוכי. אך מטעמים שונים. המתנתו של יוסף בר- אל איש השררה הייתה המתנה פוליטית של אדם המשַחֵק על זמן שאוּל כשלפתע נדלק לידו זיק של תיקווה. הוא נפטר משְנוּא נפשו אַרְיֵה מֶקֶל (על פי עדותו הענפה והמפורטת של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל עצמו) וקיווה שמוטי קירשנבאום המנכ"ל המיועד החדש יעניק לו אשראי ניהולי נוסף. להמתנה שלי היו סיבות שונות. רציתי לעשות טלוויזיה טובה יותר בעזרתו של מוטי קירשנבאום. שמו כמנכ"ל הבא של רשות השידור נישא כבר בחלל האוויר. חתימתי האישית על חוזה הכדורגל המרובע נעשה כשלושה שבועות לפני בואו המיוחל. עם מינויו לתפקיד הרם בירכתי אותו ב- 18 באפריל 1993 באופן אישי ובשם עובדי מחלקת הספורט. תמהתי האם גם יוסף בר-אל שלח לו מכתב ברכה כמוני [5].

aus 22

טקסט מסמך : 18 באפריל 1993. זהו מכתב הברכה ששלחתי למר מרדכי "מוטי" קירשנבאום עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. "נכונים לכל משימה" חתמתי את מכתבי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני חושב ש- קְלָאוּס אָנְדֶרְס שניהל את המו"מ מולי מטעם CWL שמע אי פעם על מוטי לוי . הוא גם לא ידע מי זה יוסף בר-אל ו/או אריה מקל. הוא הכיר אותי, ידע היטב מי אני, ומה פועלי ב- IBA הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור [6] . היה לי שֵם ומוניטין ב- EBU. החתימה האישית שלי (בלבד, ללא חתימות אחרות ונוספת של אנשי ההנהלה הבכירה) על ארבעת חוזי הטלוויזיה המאפשרים לנו לשדר ללא הפרעה את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם ארה"ב 1994 הייתה חידוש מפליג. עד אז הורשו לחתום על חוזים כספיים מהסוג הזה רק מנכ"ל רשות השידור וסמנכ"ל הכספים של הרשות . המחירים שהשגתי תמורת החוזים הבלעדיים היו לעִילָה ועִילָה. במבט לאחור הם היו סנסציוניים, חסרי תקדים, ונוחים מאוד מבחינה כספית לרשות השידור. ביום שישי – 30 לאפריל נשא מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בעול תפקידו כבר שניים עשר יום. דיווחתי לו כי ארבעת המשחקים הבאים של נבחרת ישראל בידינו לרבות המשחק שוודיה – ישראל ב- 2 ביוני 1993. שלחתי למנכ"ל החדש באמצעות יוסף בר-אל ואֵלִימֶלֶך רם "נדוניה". ברור שאין זאת "נדוניה" ולא נעליים. זאת הייתה תרומתי המקצועית ועשיתי זאת בגאווה מקצועית . "נדוניית" הסכמים חתומים בלעדיים המאפשרים רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר ישיר את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת היוקרתית של קדם גביע העולם מונדיאל ארה"ב 1994. זאת הייתה התוויית דרך חדשה בניהול מו"מ לרכישת זכויות שידור. היא קיבלה משנה חשיבות לאחר תבוסת אוסטריה המשפילה – תרתי משמע . בטלוויזיה ועל כר הדשא גם יחד [7].

kirshenbaum 1

טקסט מסמך : יום שישי ההוא של 30 באפריל 1992. זהו מסמך הסיכום המקורי עמוד מס' 1 מתוך 2. זה היה מכתב כ- "נדוניה" שהופנה ב- 30 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום (כיהן בתפקידו כתריסר ימים בלבד), והמוכיח כי  זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת – מוחזקים בלעדית ע"י מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביזיון תבוסת אוסטריה 1992 לא חזרה עוד על עצמה. המסמך החשוב נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 2

טקסט מסמך : יום שישי ההוא של 30 באפריל 1992 .זהו עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2 של המסמך המקורי מ- 30 באפריל 1993 אשר הופנה למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. המסמך החשוב נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום רביעי – 7 באפריל 1993 השלמתי את משימת הרֶכֶש . העבודה נעשתה . בושת אוסטריה נמחקה . הסכמתי להצעת המחיר של 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר למשחק החוץ שוודיה – ישראל שהועברה אלי ע"י גב' דאפנה דֶה ווֹס ( Daphne de vos ) נציגת חברת התיווך ההולנדית לזכויות שידורים הקרויה בשפת הטלוויזיה ,"Top Sports Licensing" . פִקְסַסְתִּי לה ברצון את הסכמתי בכתב [8] .

kirshenbaum 3

טקסט מסמך : 7 באפריל 1993. זהו הפקס שלי שנשלח לגב' דאפנה דה ווס ומאשר את הסכמתי לשלם 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחק קדם גביע העולם בכדורגל שוודיה- ישראל שנועד להיערך ב- 2 ביוני 1993 בסטוקהולם. המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 4

טקסט מסמך : 3 במאי 1993. המשימה הושלמה (!) כל חוזי הכדורגל של ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל נגד בולגריה, שוודיה, פינלנד , וצרפת היו עכשיו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על החוזה עצמו של השידור הישיר של משחק הכדורגל שוודיה – ישראל בסטוקהולם  ב- 2 ביוני 1993, חתמתי רשמית ביום שלישי – 13 במאי 1993. הייתי שבע רצון מהרכישה . צריך לזכור ולהבין לצורך השוואה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועל פי אישורו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, אִפשרו לי באותה העת לחתום עם התאחדות הכדורגל הישראלית עבור חמשת משחקי הבית על סך כולל של 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר פֶּר משחק.

על שני ההסכמים האחרונים עם חברות התיווך "CWL" ו- "Top Sports Licensing" לא חתם מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום שכיהן בתפקידו כשלושה שבועות בלבד . הוא ידע את כל הסיפור והניח לי לסיים את עבודתי. גם יוסף בר-אל ששימש עדיין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא חתם. קִצוֹ היה ממילא קרוב. מוטי קירשנבאום ידע בדיוק נמרץ כיצד אני פועל כדי לצַרֵף את המשחק הרביעי שוודיה – ישראל למסת שלוש הרכישות הקודמות. זה נעשה ללא ידיעתו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי. לא הייתי צריך את גיבויו מכיוון שהיה לי בר את מוטי קירשנבאום. מנכ"ל רשות השידור החדש שהיה מוּדע ל- "קטסטרופת אוסטריה" העריך את יזמתי וכיבד את חתימתי. ארבעת החוזים להשגת זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל נגד בולגריה (12 במאי 1993), נגד שוודיה (2 ביוני 1993), נגד פנילנד (16 ביוני 1993), ונגד צרפת (13 באוקטובר 1993) נושאים את חתימתי האישית בלבד והיא מחייבת את רשות השידור [9] . בכך הושלמה מכת ה- מנע שלי נגד מחלקת הכספים של רשות השידור וגם נגד מיילן טנזר ואוּדִי מִירוֹן לאחר אותו הכישלון הזכור לשמצה "מפלת אוסטריה" ב- 28 באוקטובר 1992.

יכולתי להסב עכשיו מבטי לאחור בזעם אך גם בגאווה . טבלת השידורים והתשלומים עבור עשרת משחקיה בית וחוץ בקדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 לא נראתה כל כך נורא מנקודת מבט טלוויזיונית – מוניטארית.

תאריך                מקום                 משחק                           ערוץ משדר             תשלום זכויות

28.10.1992         ווינה                אוסטריה – ישראל  2 : 5     ערוץ 5 (כבלים)        20000 דולר

11.11.1992         רמת גן             ישראל – שוודיה 1 : 3            ערוץ 1                50000 דולר

2.12.1992          רמת גן              ישראל – בולגריה 0 : 2          ערוץ 1                 50000 דולר

17.2.1993          רמת גן              ישראל – צרפת 0 : 4             ערוץ 1                 50000 דולר

12.5.1993          סופיה                בולגריה – ישראל 2 : 2         ערוץ 1                 27500 דולר

2.6.1993            סטוקהולם         שוודיה – ישראל 5 : 0           ערוץ 1                 35000 דולר

16.6.1993          לאהטי              פינלנד – ישראל 0 : 0            ערוץ 1                32500 דולר

13.10.1993        פאריס              צרפת – ישראל 2 : 3             ערוץ 1                37500 דולר

27.10.1993        רמת גן              ישראל – אוסטריה 1 : 1        ערוץ 1                 50000 דולר

10.11.1993        רמת גן              ישראל – פינלנד 1 : 3           ערוץ 1                 50000 דולר

בסיכומו של דבר שידרנו ישיר תשעה משחקים (מתוך עשרה) של משחקי נבחרת ישראל בקמפיין המוקדם של גביע העולם ארה"ב 1994. השקעת מחלקת הספורט בשידורי נבחרת ישראל בכדורגל בטלוויזיה לא תמיד הצדיקה את עצמה. נבחרת ישראל סיימה בתיקו שתיים את משחקה נגד בולגריה בסופיה ב- 12 במאי 1993, ספגה תבוסה 0:5 משוודיה בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993, השיגה רק תיקו אפס נגד עם פינלנד בעיר לאהטי ב- 16 ביוני 1993, אבל כיפרה בניצחון מרעיש על צרפת 3:2 בפאריס ב- 13 באוקטובר 1993. שלמה שרף והנבחרת שלו לא הצליחו להעפיל לטורניר גמר המונדיאל של ארה"ב 1994. זה היה כישלונה הראשון של נבחרת ישראל ומאמנה שלמה שרף בסדרה של ארבע מפלות רצופות בשנים 1994, 1996, 1998, ו- 2000  בניסיונות להעפיל למונדיאל הכדורגל עולמי ו/או ל- EUROs, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל. שאלת אי שידור משחק החוץ הראשון אוסטריה נגד ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית , הייתה לא למה הפסדנו את הזכויות אלא איך הפסדנו אותן. הפרשה העיבה כצֵל כבד מעל ראשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד זמן ארוך. השידור הציבורי הוותיק והמסורבל חטף מנה הגונה. יותר מזה. הוא ספג מכה אנושה.

רשות השידור בחִדלונה הרָב אִפשרה לקריסטוף שרדט , מיילן טנזר , ואודי מירון לשנוֹת את חוקי המשחק הקרוי "המשחק לרכישת זכויות שידורים בישראל", מוקדם מהצפוי. האמת צריכה להיאמר מיילן טנזר ואודי מירון חוללו ב- 1992 את מהפכת הטלוויזיה השנייה בישראל על חשבונה של רשות השידור. מהפכת הטלוויזיה הראשונה בארץ התחוללה עם הקמת הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 ע"י פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד. אנשי הכבלים הצעירים מיילן טנזר ואודי מירון "גנבו את ההצגה" כאמור לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 28 באוקטובר 1992. הם ביצעו מהפכת שידורים והעמידו בתור מאות אלפי אנשים שביקשו להתחבר מייד לטכנולוגיית הטלוויזיה בכבלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא נזהרה דיה גם בהמשך. ב- 17 במאי 1994 אִפשרה רשות השידור לערוץ 2 המסחרי, דַּרְדָּק תקשורת שזה אך נעמד על רגליו, לחולל את מהפכת הטלוויזיה השלישית . ערוץ 2 הצעיר והשש אלי קרב זכה במאבק על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי והביס את השידור הציבורי הכבד והמסורבל ללא קרב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה (עד למפלת ה- "17 במאי 1994") במשך 25 שנה רצופות בזכויות הכדורגל הישראלי מאז 1968. ב- 5 בנובמבר 1995 כמה שעות לאחר רצח ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין ז"ל, התחוללה בארץ מהפכת הטלוויזיה הרביעית. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של מר שלום קיטל הביסה ללא תנאי את חטיבת החדשות הוותיקה של השידור הציבורי בראשותו של דודו גלבוע. הפקות עיתונאיות ושידורי חדשות היו "הספציאליטה" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחום ההתמחות שלה, אך מרבית הצופים בישראל נדדו בשבוע האֵבֶל על רצח ראש הממשלה למרקע ערוץ 2 ועימם גם הרייטינג.

האָשמה העיקרית לעליבות ואי הסדר שפשו בין כתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן של 1993 – 1990 הייתה מוטלת בראש וראשונה על כתפי מנהלה יוסף בר-אל . המצב דמה לכאוס והאחריות הייתה שלוֹ. כולם ידעו שמשהו קלוקל (בלשון המעטה) מתרחש בטלוויזיה אך איש בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאת הרשות לא קם והצביע בכיוונו של האיש. הייתי מתוסכל כמו רבים אחרים בבניין. אחד ש- שרוי בסערת רגשות. עליבותה של הטלוויזיה בכלל ושידורי הספורט שלה בפרט הזדקרו לעיני כל. באחת מישיבות וועדת הספורט של המליאה שנערכה ב- 24 בפברואר 1993 בהשתתפותי ובהשתתפות מנהל הטלוויזיה, נחת על שולחני פתק אישי [10] מאחד מחברי המליאה. הנה המקור כלשונו.

barel

טקסט מסמך : 24 בפברואר 1993. מתוך ישיבת הוועד המנהל ומליאת רשות השידור . במונח "בולשביק" התכוון חבר המליאה אלברט אסלה ליוסף בר- אל המנהל הריכוזי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כעבור 4 חודשים הדיח מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום את יוסף בר- אל מתפקידו הרם ומינה במקומו את יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 282 (רשימה מס' 2). ראה המשך בפוסט הבא "מוטי קירשנבאום נוסק ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך גב' שולמית אלוני מציבים אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור", רשימה מס' 3. כל הזכויות שמורות.

[1] ראה הספר "הקשר הסימביוטי", ובו המסמך האקסקלוסיבי של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מ- 30 באפריל 2000, המאשים בגלוי את מוטי לוי בניהול לקוי וכושל של רכישת זכויות שידורי הספורט לטלוויזיה.

[2] ראה נספח : פקס המחירים של קלאוס אנדרס אלי מתאריך 29 באוקטובר 1992 , הנוגע לשלושת משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם- ארה"ב 1994 נגד נבחרות בולגריה, פינלנד, וצרפת.

[3] ראה נספח : פקס הצעת המחירים הנגדית שלי לקלאוס אנדרס  מחברת CWL מתאריך 2  בנובמבר 1992.

[4] ראה נספח : חוזה השידורים הבלעדי עם חברת CWL שנשלח על ידי ובחתימתי  לקלאוס אנדרס ב-  28 במרס 1993.

[5] ראה נספח : מכתב הברכה שלי למוטי קירשנבאום עם מינויו למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993.

[6]  IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority)

[7] ראה נספח : מסמך "הנדוניה" שלי למנכ"ל מוטי קירשנבאום מ- 30 באפריל 1993 , המאשר כי  זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קמפיין מונדיאל ארה"ב 1994 הן בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[8] ראה נספח : פקס שלי שנשלח לגב' דאפנה דה ווס מתאריך 7 באפריל 1993 , המאשר את הסכמתי לשלם 35000 דולר תמורת השידור הישיר של משחק הכדורגל שוודיה ישראל (ב- 2 ביוני 1993 מסגרת קדם גביע העולם – ארה"ב 1994).

[9] ראה נספח : חוזה השידור הבלעדי של המשחק שוודיה – ישראל בקדם מונדיאל ארה"ב 1994 עם חברת "Top Sports Licensing" מתאריך 13 במאי 1993.

[10] ראה נספח : הפתק האישי אלי מאת חבר מליאת רשות השידור אלברט .

סוף הפוסט מס' 282 (רשימה מס' 2). הועלה לאוויר לפנות ערב של שבת – 7 בספטמבר 2013.

ראה המשך בפוסט הבא "מוטי קירשנבאום נוסק ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך גב' שולמית אלוני מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור", רשימה מס' 3. כל הזכויות שמורות.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *