פוסט מס 637. תנועת אומ"ץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי) בראשות היו"ר שלה מר מעוזיה סגל מחליטה להעניק לי (יום שני – 26 בספטמבר 2016) אות הוקרה מיוחד ע"ש עו"ד יואל כץ ז"ל בעבור פועלי הטלוויזיוני הממושך רב השנים. הטקס נערך במוזיאון הארץ ברמת אביב. נימוקי הנהלת אומ"ץ להעניק לי את הוקרתה חשובים לי יותר מהפרס עצמו. דברים שרציתי לומר לומר בטקס ולא אמרתי בגלל אורכו. פוסט מס' 637. כל הזכויות שמורות. 5 באוקטובר 2016.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 637. הועלה לאוויר ב- יום רביעי – 5 באוקטובר 2016.

————————————————————————————————–

תנועת אומ"ץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי) בראשות היו"ר מעוזיה סגל מחליטה להעניק לי (יום שני – 26 בספטמבר 2016) אות הוקרה מיוחד ע"ש עו"ד יואל כץ ז"ל בעבור פועלי הטלוויזיוני הממושך רב השנים. הטקס נערך במוזיאון הארץ ברמת אביב. נימוקי הנהלת אומ"ץ להעניק לי את הוקרתה חשובים לי יותר מהפרס עצמו. דברים שרציתי לומר בטקס ולא אמרתי בגלל אורכו. פוסט מס' 637. כל הזכויות שמורות.

אינני מחפש עוד מרום גילי או טו טו 80 אחוזי רייטינג ורגעי תהילה. היו לי מהם די והותר. אולם נחמד לדעת שהבלוג מתקרב בצעדי ענק ל- 150000 כניסות נטו וחצי מיליון ברוטו.

פרפרת 1 : ליאור שליין.

ליאור שליין הוא ווירטואוז טלוויזיה. הובלתו את "גָב הַאוּמָה" בכישרון כה רב הוא מעשה אומנות טלוויזיוני שָנוּן של כתיבה, שידור, קריינות, ומשחק. אני עוקב אחריו כבר זמן ממושך והאיש המבריק והחד הזה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש. הקולגות הדהויות שלו ב- "גָב הַאוּמָה" עידו רוזנבלום, אורנה בנאי, רותם אבוהב, תם אהרון, קובי אריאלי פשוט מסתכנים בהופעתם הטלוויזיונית ליד אישיותו הנבונה והכריזמטית באובדן. איבוד לדעת וחיסול עצמי (למעט עינב גלילי. אני אוהב אותה גם מפני שהיא משדרת איפוק, כנות, תמימות, ונבונות). ליאור שליין שַם אותם בכיס הקטן שלו. את כולם ביחד וכל אחד לחוּד. אני משתומם מה מניע אותם ומדוע הם מסכימים להיות לא רק מִשְנִיים שלו אלא גם כה חיוורים לידו. מה יש להם לחפש בסביבתו של ליאור שליין ? מה דוחף יוֹנִים ללקט גרעינים ליד נֶשֶר ? לכן "גָב הַאוּמָה" צוברת תאוצה (תמיד) בחלקה השני כשהקולגות כולן מפנות את זירת האולפן וליאור שליין הופך ל- One Man Show, שדרן סולו. מבנה העימות הטלוויזיוני הקטלני שלו אמש (מוצ"ש – 1 באוקטובר 2016) עם דמותה של שרת התרבות והספורט גב' מירי רגב, רגישויות הטקסט ההגיוני והמזלזל שהוא מייצר, והצבת אין סוף סימני שאלה על ידו סביב אישיותה הפרדוקסלית, התמוהה, והמתפתלת הם הפקת Masterpiece בלתי נשכחת. הכתיבה וההגשה השנונה של ליאור שליין + שימוש בקטעי Video ארכיוניים ואופן וצורת הקריינות שלו ודרך הפנייה שלו לציבור (כאילו הוא מתלוצץ) הופכים את הטקסט לסרקסטי ומושחז. ליאור שליין מכיש. הופעתו בחלקה השני של "גָב הַאוּמָה" ארסית. אין מדובר בסאטירה. מדובר בעובדות. אהדת ציבור צופי הטלוויזיה נתונה לליאור שליין מפני שהוא איש תקשורת כֵּן וחזותו אמיתית. ליאור שליין איננו רק שַדְרָן טלוויזיה. הוא הרבה יותר מזה. הוא גם שחקן טלוויזיה אבל איננו בדרן. אישיותו השְנוּנָה מורכבת מעיתונאות עירנית, כישרון כתיבה, יכולת להביע אותה, מיומנות משחק, הופעה שמזכירה שחקן קולנוע, מימיקה נהדרת, קצב קריינות ודיבור טלוויזיוניים מהירים, מותאמים, ונפלאים, והוא לעולם איננו מפספס את המצלמות באולפן ויודע ל- היכן להישיר את מבטו (ניגוד מוחלט להופעתה המסורבלת והבלתי מקצועית של איילה חסון ב- "שישי", יום שישי – 30 בספטמבר 2016, שם נעשו טעויות בימוי טלוויזיוניות ברמה של גן ילדים בעת בחירת אנשי השנה באולפן של ערוץ 10. לא רק איילה חסון אשמה). ליאור שליין מהיר מאוד אבל תמיד נשמע ברור ואמין ונראה בהיר ו- מהימן. מצחיק אותי שהקהל סביבו מגיב בפרץ של צחוקים. אותי הוא כלל לא מצחיק ומשאיר את תווי פני רציניים. אני רוחש לו הערכה מהכורסא שלי בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב ומוחא לו כף. הוא תמיד מדהים אותי ותמיד מרשים. ליאור שליין בדרכו שלו מציב מולנו מראה ציבורית ואומר לנו כך אתם נראים, כך נראית מדינת הפארטאץ' שלכם, וכך נראים בעלי השררה שמנהלים אתכם. אין באָרֶץ אחד כמו ליאור שליין. הוא משכמו ומעלה. הוא פשוט אָשָף טלוויזיוני חכם ונבון.

לעומת זאת "גָב הַאוּמָה" של אמש (יום שלישי – 4 באוקטובר 2016) בהובלתו של ליאור שליין ובהשתתפותו של נשיא המדינה ראובן "רובי" ריבלין הייתה קלושה, לא מעניינת, ומאכזבת. בזבוז זמן. 

פרפרת 2 : יעקב איילון.

מגיש הטלוויזיה הנודד יעקב איילון נוטש עכשיו את הספינה הטובעת של ערוץ 1 וחובר לשורות "Walla News". פעם הוא הגיש את מהדורת חדשות המרכזית בערוץ 2, אח"כ הגיש את מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 10, ושוב חזר להגיש מהדורת אקטואליה זניחה ונטולת רייטינג בערוץ 2, ואז נרכש ע"י ערוץ 1 בהמלצת מנהלת חטיבת החדשות דאז איילה חסון ונעשה לקריין "מבט". ובדרך ערך חניות ביניים ב- "24News", באתר Mako, וגם בערוץ 9 עכשיו כמו הממליצה שלו בשעתו שברחה מערוץ 1 והעתיקה את מגוריה לערוץ 10 ערק הוא ל- "וואלה – ניוז" שם הוא בונה את אכסנייתו החדשה. יעקב איילון הוא איש טלוויזיה נטול זהות ונעדר אישיות שבמו ידיו חיבל במוניטין שלו והפך לעריק נוֹדֵד מגוחך. אפוא הוא והיכן וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) מגיש הטלוויזיה הדָגוּל במשך עשרות שנים של מהדורת החדשות הארצית ב- CBS רשת הטלוויזיה האמריקנית ? שתי הרשתות האמריקניות הארציות NBC ו- ABC הציעו לוולטר קרונקייט בשעתו משכורות עתק כדי שיערוק לשורותיהן אולם הוא נשאר נאמן לרשת שלו עד יומו האחרון. אינני רואה את רביב דרוקר וברוך קרא שכה מזוהים עם ערוץ 10 נוטשים את מכורתם ועורכים סבב שכזה בכיוון ערוץ ערוץ 2, חונים שם תקופת מה, ומשם נודדים לערוץ 1, חונים שם פרק זמן, ואח"כ חוברים ל- "וואלה". לא נראה לי. כסף איננו הכל בחיינו. חוקי הטלוויזיה ברורים : המגישים והמגישות חשובים, אולם המערכות שמנהיגוֹת ו- מנהלות אותם על עורכיהן, מפיקיהן, כתביהן, ועיתונאיהן, והתקציבים והטכנולוגיה שעומדים לרשותם – חשובים מהם (!). כנ"ל אגב גם בעִנְיָינָם של וולטר קרונקייט וחיים יבין.

פרפרת 3. יעקב ברדוגו וירון ווילנסקי בתוכנית האקטואליה היומית "חמש בערב" ברדיו גלי צה"ל.

יש כאן בעיה. יעקב ברדוגו מייתר לחלוטין את עמיתו הוותיק ירון ווילנסקי ושותפו בתוכנית האקטואליה היומית של רדיו "גלי צה"ל. העדיפות הזאת לא הורגשה קודם לכן כל עוד שימש יעקב ברדוגו פרשן מזדמן של המגיש ירון ווילנסקי. אולם משעה שהפך לא רק לפרשן אלא גם מנחה / מגיש שותף הוא מאפיל לחלוטין על ירון ווילנסקי. כמאזין קבוע של רדיו גלי צה"ל זה מפריע לי ואני מנחש שגם לירון ווילנסקי עצמו. אישיותו של יעקב ברדוגו דומיננטית, ששה אלי קרב, מהירת תגובה, סקרנית, ורחוקה מלהיות קורקטית. ירון ווילנסקי לעומתו מנומס, איטי, ואיננו חוצפן. הוא מצטייר כאיש מיקרופון חיוור שמייצג השקפת עולם שגורסת "פוליטקלי קורקט". אינני אוהב פערים בעמדות השידור של הטלוויזיה וגם לא באלה של הרדיו. ירון ווילנסקי תתעורר בעבורי.

פרפרת 4 : סודוקו.

אני אוהב לנפץ בתוך 10 (עשר) דקות את חידות ההיגיון של הסודוקו הקטלני והסודוקו הקשה ביותר, המתפרסמות מידי ימי שישי בשבוע במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב".

sudoku-7

טקסט מסמך : יום שישי – 23 בספטמבר 2016. הפתרון שלי את שתי חידות הסודוקו המתפרסמות במוסף "המשבצת" של העיתון מעריב.

sudoku-8

טקסט מסמך : יום שישי – 30 בספטמבר 2016. הפתרון שלי את שתי חידות הסודוקו המתפרסמות במוסף "המשבצת" של העיתון מעריב.   

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 22

טקסט תמונה : מאי 1988. החדר שלי ב- מלון Seoul Garden ב- בירת דרום קוריאה סיאול. אנוכי לבוש בקפידה בחליפה, מחויט, ומעונב בחדרי הענק והמְרֻוָוח במלון (אפשר היה לשכן בו פלוגה של גולני, או גבעתי, ו/או של הצנחנים) בטרם פגישת ה- WBM ה- 1 (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) שהתכנסה בסיאול לקראת דיוני הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים של אולימפיאדת סיאול 88'. הסתכלתי במַרְאָה הגדולה שהוצבה בחדר הרחצה שלי בטרם ירדתי במעלית לארוחת בוקר ולאולם הפגישות ולא האמנתי למראה עיניי. נראיתי לעצמי כאילו התחפשתי לקראת חג פורים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 23

טקסט תמונה : מאי 1988. סיאול דרום קוריאה. סיור של אנשי הטלוויזיה מכל העולם הנוטלים חלק ב- WBM ה- 1 במתקנים האולימפיים של סיאול בירת דרום קוריאה. אנוכי יושב מימין בחולצת פסים צבעונית (מרכיב משקפי שמש) באצטדיון הטניס האולימפי. בתווך זהו אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (הרשת האמריקנית שלו קנתה את זכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים של סיאול 88' תמורת סכום של 301.000000 (שלוש מאות ואחד מיליון) דולר. מעבר לכתפו הימנית של אלכס גלעדי נראית האיטלקייה גב' סרנלה גארוני (Serennela Garroni, לבושה בחולצה ומכנסיים תכולים) מנהלת ה- Eurovision Office של רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מסמך ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. מישהו מבין שנינו השתנה וזה לא הייתי אני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מסמך ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לאולימפיאדת ברצלונה 92' על מנת להפיק ולשדר משם (עם צוות של 20 אנשים) 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו המופרך של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 shai 27טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושין שלי מרשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא היה חייב לעשות מתוקף תפקידו ולא עשה, ביצעה זאת במקומו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה וסילקה את יוסף בר-אל מכיסאו הנישא כמנכ"ל ועורך ראשי של רשות השידור לעבר פֵּאָה אפלולית ומוצלת בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. לראשונה בתולדות מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא נרשם בקורותיו של השידור הציבורי כ- מנכ"ל לא חשוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תנועת אומ"ץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי) בראשות היו"ר מעוזיה סגל מחליטה להעניק לי (יום שני – 26 בספטמבר 2016) אות הוקרה מיוחד ע"ש עו"ד יואל כץ ז"ל בעבור פועלי הטלוויזיוני הממושך רב השנים. הטקס נערך במוזיאון הארץ ברמת אביב. נימוקי הנהלת אומ"ץ להעניק לי את הוקרתה חשובים לי יותר מהפרס עצמו. דברים שרציתי לומר בטקס ולא אמרתי בגלל אורכו. פוסט מס' 637. כל הזכויות שמורות.

השתלשלות העניינים. תנועת אומ"ץ נזכרת באיחור של 14 שנים לאזכר בדוח"ות הביקורת הציבורית שלה את מינויו העלוב והמופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. המינוי המופרך מסתיים עם הדחתו חסרת התקדים ב- 2005 ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהפקידו בידיו את המשרה התקשורתית הציבורית החשובה ההיא. אולם היא תנועת אומ"ץ איננה נוגעת כלל בפוליטיזציה הנכלולית שהרסה מאז 2002 עד היסוד את השידור הציבורי בכלל ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפרט. פוסט מס' 637. כל הזכויות שמורות.

ometz-5

טקסט מסמך (1) : יום שני – 26 בספטמבר 2016. תנועת אומ"ץ בראשות יו"ר הנהלת אומ"ץ מעוזיה סגל מעניקה לי אות הוקרה מיוחד. הפרס חשוב. חשובים ממנו הם הנימוקים לקבלתו, והסכמת תנועת אומ"ץ (באיחור של 14 שנים) להעביר את המסר שלי לציבור אודות מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת ישראל ההיא, רענן כהן. הוברר כי מדובר בהפקדה ומינוי שהם בבחינת בכייה לדורות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ometz-1

טקסט מסמך (2) : יום שני – 26 בספטמבר 2016. שער הכריכה של החוברת "אנשי מופת בספורט הישראלי 2016" שהפיקה תנועת אומ"ץ.

ometz-2

טקסט מסמך (3) : יום שני – 26 בספטמבר 2016. אחד מעמודי החוברת "אנשי מופת בספורט הישראלי 2016" שהפיקה תנועת אומ"ץ והוקדש לי. מדובר בגילוי דעת הנוגע לי והמתייחס אלי באיחור של 14 שנים. אותות הוקרה הוענקו גם לפרופסור ריצ'ארד ברנשטיין ושקד, יצחק וויסוקר, אריה מליניאק, יסמין פיינגולד, מוטי אורנשטיין, מועדון הפועל קטמון ירושלים, חנה שזיפי, ראובן הלר, וברוך חגאי.

yoash 11

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. לפני יותר מארבע עשרה שנים. עמוד מס' 1 מתוך מסמך בן 14 עמודים שכתבתי ושלחתי ליוסף בר-אל שהיה אז המועמד היחיד והוודאי למשרת מנכ"ל רשות השידור (במקום רן גלינקא מנכ"ל רשות השידור הזמני שהודח במארס 2002). הממליץ על מינויו של יוסף בר-אל למשרה הרמה והאחראית היה אז השר ממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. הקבלן הַמְבָצֵעַ היה ראש הממשלה אריאל שרון. יוסף בר-אל שימש מנכ"ל זמני של רשות השידור בחודשים מארס, אפריל, ומאי בשנת 2002. ב- 2 ביוני 2002 אישרה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מינוי הקבע של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. ב- 2 במאי 2005 שנתיים ימים בטרם סיום כהונתו החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה בעוון שחיתות, שוחד, מסך, ונפוטיזם. יוסף בר-אל הושלך לעַד לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)

"רוש ולענה", אומר המלט במחזה הטרגי והסבוך "המלט נסיך דנמרק" שכתב וחיבר וויליאם שייקספיר. טיב מידותיו ותכונותיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ידועות. גם דרך התנהגותו. בעיני חלק מהאנשים הוא מוצא חן, אף מאוד, והם מחשיבים אותו בנוסף לכל – לג'נטלמן. חלק אחר חושב בדיוק ההפך וממעיט לחלוטין מהדמות הג'נטלמנית שהחלק הראשון עוטף אותו בה. לא מעט עורכים ומפיקים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מבין כמה משרי הממשלה טוענים כי האיש כוחני מידי ואיננו מוכשר בעליל להנהיג רשת תקשורת. עיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל מודעים היטב לעיתונאות הבעייתית שניבטה מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון בשנים 2005 – 2002 ומסכינים עמה כאילו לא קרה דבר. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. ידוע שמשרד מבקר המדינה תקף בזמנו את מדיניות הניהול של יוסף בר-אל ועוד נדון בכך. הדבר המדהים ביותר הוא שאותם אנשים – עיתונאים נכבדים ובעלי מוניטין ברשות השידור משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בֵּן אֵנוֹש – לדבר בשם מצפונם כדי להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה הגדולה והמציאות חזקים מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. ב- 2 במאי 2005 נפל דבר : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה החלטה דרמטית חסרת תקדים בתולדות המדינה, להדיח את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור, ולגרש אותו לאלתר ולעַד מכיסאו כמנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל.

barel 2טקסט תמונה / מסמך : 3 במאי 2005. ידיעה ראשית בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" בעריכת אמנון דנקנר ז"ל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם, מפטרת אותו, ומסלקת אותו לאלתר מתפקידו בעוון שוחד מסך ושחיתות. תזכורת מרה לעיתונאים רבים ב- ערוץ 1 וב- רדיו "קול ישראל" וגם לאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ולאנשי מליאת רשות השידור אומרי הן שתמכו והסכימו ביודעין וברצון לשתף עמו פעולה. (באדיבות העיתון "מעריב").  

שום אדם איננו דָגוּל דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל, אותו האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון סילקה אותו לאלתר ולעַד מתפקידו הרָם ב- 2 במאי 2005.

ההתנגשות שלי במאי 2002 עם המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בנוגע למו"מ הנפל שלו שניהל עם חברת צ'ארלטון אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 – מתועדת בעיתון "הארץ". המו"מ החובבני והכושל של האישיות הבכירה ביותר בשידור הציבורי דאז הלא הוא מר יוסף בר-אל, נתמכה ע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא נחמן שי, וגם ע"י השר הממונה בממשלת ישראל על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. בעקבות המחדל הקונקרטי הזה ושורה ארוכה של מחדלים אחרים נוספים שלו, טרקתי ליוסף בר-אל את הדלת, ונפניתי לעַד מערוץ 1 ורשות השידור. לא היה מדובר רק במנכ"ל רשות שידור חובבן. היה מדובר בהרבה יותר מזה במנכ"ל רשות שידור מושחת שעוסק במתן שוחד מסך. בתאריך 2 מאי של שנת 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן של רשות השידור. זה התרחש לפני אחת עשרה שנים אולם התיעוד נשמר.

אני רוחש הערצה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושְרָק את העיקרון החשוב הזה של חירות המחשבה. זאת בדיוק הסיבה מדוע אני כה מעריך את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל. הם היו נאמנים ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר המושחת של מלכם. אין דבר נפלא מזה.

[1] ראה נספח : ספרם "תבונה ותובנה" של ד"ר רוברט קופר ואיימן סוואף. 

yoash 12

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מסמך מההתכתבות ביני לבין דן שילון בתקופת השפל ההיא של ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 1

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. ההדחה של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. העיתונאית ענת באלינט מפרסמת פוסט בעיתון "הארץ", והכותרת הראשית שלו, "הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל". בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).   

אינני בטוח שארנון צוקרמן, ו/או דן שילון, ו/או מוטי קירשנבאום (כיהן כ- מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993), ו/או אלכס גלעדי (סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי / IOC) היו בכלל מקשיבים להצעה כזאת להתמנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שבאה מפיו של שַר ממונה על ביצוע חוק רשות השידור, פוליטיקאי כל כך בינוני ו- יָרוּד, בשם רענן כהן, אבל הוא היה חייב ראשית דבר לנסות את מזלו אצלם. במקום זאת בחר להתעלם מהם ואָץ במארס 2002 לשלוף מהבוידעם את שמו של יוסף בר-אל. היו לו כנראה סיבות טובות לכך. רשות השידור הפכה זה מכבר לכלי משחק פוליטי בידיהם של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן, בעוד עיתונאי רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל") ממשיכים להתחפר במדמנה שלהם כאילו אין עניין מינויו העתידי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור נוגע להם. חֶשְרָת עָבִים כיסתה במארס 2002 את שמי רשות השידור. "כל העולם במה, וכל הגברים והנשים רק שחקנים, כולם כניסות ויציאות להם, ואדם אחד בזמנו משחק בחלקים רבים…", טוען הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר במחזה "כטוב בעיניכם". היה מדהים להיווכח כי שתי חבורות העיתונאים בטלוויזיה וברדיו הציבוריים ממשיכים לשחק ב- 2002 את תפקידם על בימת רשות השידור של יוסף בר-אל כ- זחלים ו- גלמים של פרפרים. לא כולם. רובם. היה מדובר בגזע עיתונאים נחות. לא כולם. רובם.

"הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין שבעינינו הוא צודק". (ציטוט של נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860 שמדבר גם בשמי).

ביום חמישי – 16 במאי 2002 ערב חג שבועות ה' בחודש סיוון של שנת תשס"ב חיברתי מסמך בן 14 עמודים שכותרתו, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", ושלחתי אותו למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. נתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ומה תהיה אחריתו בעקבות התנהגות הרָהָב וה- שָחָץ העיתונאית וגם הכלכלית שלו הבלתי מתקבלות על הדעת, כפי שמצאה את ביטויה בריאיון מקיף שהעניק יוסף בר-אל לעיתונאית שָרִי מָקוֹבֶר מהעיתון "מעריב" ביום שישי – 26 באפריל 2002. זה היה מדהים. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה להציב דווקא את אותו יוסף בר-אל הבלתי מוכשר והבלתי מוצלח בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והתחשבה בהמלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ההוא, רענן כהן. עותקים מהמסמך הזה בן 14 עמודים נשלחו לכל חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור + חמשת חברי וועד עיתונות / הפקה של ערוץ 1 + הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי + מר דן שילון + פרופסור מרדכי קרמניצר, וגם לכבוד השופט בדימוס יצחק רביבי הממונה על בדיקת המינויים הבכירים בשירות הציבורי. ביום שישי בערב – 24 במאי 2002 נפגשתי לשיחה קצרה עם השופט יצחק רביבי בזמנו בביתו ברמת השרון. חיוויתי את דעתי בפניו ונימקתי לו מדוע הפקדת רשות השידור בידיו של המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל היא מופרכת לגמרי ואמורה להיות בכייה לדורות, והוספתי לו, כי אותה הממשלה שממנה אותו למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתדיח אותו לאחר שתגלה מי הוא האיש יוסף בר-אל ואיזה אישיות טלוויזיונית – עיתונאית הוא עוטה על עצמו. Sure Enough, זה אומנם קרה והתרחש. ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור. גירושו של יוסף בר-אל ממשרת מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל נעשתה אומנם באיחור זמן עצום בן שלוש שנים, אולם על כך כבר נאמר כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא (!).

כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי לבוש בגדי ספורט קלים הניח ידו על כתפי שָם בביתו הפרטי ברמת השרון באותו יום שישי ההוא של 17 במאי 2002, ואמר לי בזאת הלשון : "קראתי בעניין ובהערכה את המסמך שלך, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1"אולם אינני יכול להושיע אותך מפני ש- 29 מתוך 31 חברי הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור (לרבות היו"ר נחמן שי) הצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ולא רק זאת הם הכריזו עליו "כאחד שאין בלתו". אם כך אין לאַל ידי לעשות דבר בעניין". הערה שלי : חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי וחבר מליאת רשות השידור ד"ר יוסי דאהן היו היחידים שהרימו את ידם נגד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור.

הייתי נסער. אמרתי לכבוד השופט יצחק רביבי כי אנוכי מאוכזב מאוד מדבריו. היה ברור שמדובר בתאונה פוליטית – תקשורתית ציבורית עתידית קשה וחמורה מנשוא שהיא בלתי נמנעת, ואשר היה אפשר למנוע אותה. עכשיו כבר לא. היה ברור כי השידור הציבורי הוותיק עומד לחוות עתה בעידן יוסף בר-אל טלטלה עזה חסרת תקדים שלא הכיר מקודם והוא עתיד להפוך לקליפת אגוז שנעה על פני מים סוערים. לחצתי יד ל- כבוד השופט יצחק רביבי. הודיתי לו שהסכים לקבל את פניי בביתו הפרטי ונפרדתי ממנו. התבוננתי בו והוא בי. מבט עיניו נַד לי. יותר לא ראיתי אותו מאז. ידעתי היטב להיכן יִסְחָב העורך הראשי יוסף בר-אל את רשות השידור שלו ולהיכן ינווט אותה. רשות השידור הפכה לטרגדיה שייקספירית. המו"מ הטלוויזיוני האָפֶל והקלוקל, תכני וכלכלי, שניהל אותו מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז נחמן שי עם חברת "צ'ארלטון" אודות מונדיאל 2002, הפך לסמן ימני נגטיבי. יש לקרוא את הריאיון שערכה עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר עם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ביום שישי של 26 באפריל 2002 כדי להבין איזה איש חַנְפָן ודמות נֶפֶל טלוויזיונית החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון באביב תשס"ב של שנת 2002 להציב בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מי מרשימת המנכ"לים הארוכה של רשות השידור הרשה לעצמו להתייצב בפני העיתונות הישראלית ולהצהיר הצהרת רהב, כדלקמן, "…אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך…". מי מאותם המנכ"לים שקדמו ליוסף בר-אל הכריז אי פעם בפני העיתונות הישראלית, הכרזה חנפנית בזו הלשון, שנוגדת את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". זאת הייתה התחלת הסוף ו/או הסוף של ההתחלה. כל ניסוח טוב.

הבה ואערוך השוואה : האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מוטי קירשנבאום ז"ל להתחנף כך בסגנון כל כך ירוד ועלוב ב- 1993 לממנה שלו ראש הממשלה יצחק רבין, "…אם ראש הממשלה יצחק רבין יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…" ? האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום להצהיר הצהרה חנפנית עלובה שכזאת בפניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שנבחר לכהונה ב- 1996, "…אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…" ? האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל ה- BBC גרג דייק (Greg Dyke) להתחנף בשעתו לממנה שלו ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר (Tony Blair) ולומר לציבור הבריטי באמצעות העיתון Daily Telegraph למשל, "…אם ראש הממשלה טוני בלייר יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת בריטניה, אעשה מה שהוא יאמר לי…" ?

barel 4

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת חנפנית ושחצנית ב- "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור, "אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך…". באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…אלוהים קרא לך לסיים את המשימה…על מה אתה מדבר בן אדם, הא… !? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית שָחָץ ו- רָהָב של מנכ"ל רשות שידור כלשהו. לא לפניו – וגם לא אחריו (!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. (מחברת הפוסט היא העיתונאית שרי מקובר. באדיבות העיתון "מעריב").

ביום חמישי – 16 במאי 2002 ערב חג שבועות, ה' סיוון תשס"ב כתבתי למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מסמך בן 14 עמודים אודות מו"מ הנֶפֶל הטלוויזיוני שלו עם חברת "צ'ארלטון" שעסק בכיסוי מונדיאל 2002 של יפן / קוריאה ע"י חטיבת הספורט של ערוץ 1 בפיקודי. ברור שנתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ללא כחל ושרק ואת הערכתי אודות הקו המקביל שלו שחָצָה את הקו המקביל של ממשלת ישראל והפר את ההיגיון של המוּסָר המתמטי. היה מדובר לא רק במנכ"ל רשות שידור עלוב מ- מחוללי הפוליטיזציה של השידור הציבורי, אלא גם באיש לא מוכשר. השידור הציבורי ניצב ב- 2002 תחת שלטונו של יוסף בר-אל בפני התמוטטות וקריסה מוחלטת. הרס ונפילה בלתי נמנעים (!). מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור נתקל בהסכמה בשתיקה והִנְהוּן ראש של מרבית עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". לא של כולם. רובם. החבר'ה האלה שמתיימרים לייצג עיתונות חופשית במדינה חופשית ניצבו ונאלמו בשולי הדרך כשהם שותקים. חוץ מהאופוזיציה שלי וגם של איתי לנסברג ו- וורד ברמן ואולי עוד כמה בודדים. אנוכי הייתי היחיד ש- נתן לכך ביטוי בכתב והמסמך ההוא שחיברתי הופץ ברבים, בין חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור, ונשלח גם למר דן שילון, פרופסור מרדכי קרמניצר, כבוד השופט יצחק רביבי הממונה על בדיקת מינויים ציבוריים בכירים, והובא לידיעתו גם של הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי. כארבעה חודשים לאחר פרסום המסמך המנומק שלי ב- 16 במאי 2002 שכותרתו הייתה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", פרסם חבר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי ב- 29 בספטמבר 2002 פוסט חריף ומנומק בעיתון "ידיעות אחרונות" וכותרתו, "דרושה רשות שידור חדשה". פרופסור דן כספי קבע את דעתו זו ונתן לה פומבי בעקבות המשך תהליך הפוליטיזציה הבוטה של רשות השידור בשעה שראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן עושים בה כחפצם וככל העולה על רוחם. מעניין, כל הנהלת ערוץ 1 ובראשה מ"מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף "יוסי" משולם חברה לקואליציה משותפת ו- התרעמה יחדיו כנגד חוות דעתו זאת של פרופסור דן כספי. הנהלת ערוץ 1 הקלוקל והשוקע מיהרה להדפיס מכתב ב- 2 באוקטובר 2002 לראש הממשלה אריאל שרון ובו קריאה נגדית לפטר לאלתר את פרופסור דן כספי מחברותו בוועד המנהל של רשות השידור בגין כתיבת הפוסט ההוא. על שורת החותמים של אותו המכתב ההוא הקורא להדחת פרופסור דן כספי נמנו פה אחד 8 (שמונה) האישים האלה כלהלן : מ"מ מנהל הטלוויזיה ערוץ 1 יוסי משולם, מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, המהנדס הראשי של ערוץ 1 רפי יהושע, הבימאי הראשי אורן שינדל, מנהל מבצעים והפקה מושון מצליח, מנהל שירותי מינהל יראון רופין, מנהל חטיבת הביצוע מנחם וולף, ומנהל חטיבת אחזקה ופיתוח בהנדסה אלי קרייתי. לא הופתעתי שבין שמונת החותמים הופיע גם שמו של הבוס הישיר שלי המזגזג רפיק חלבי. בכל שנות שירותי את השידור הציבורי מאז 1971 ראיתי ברפיק חלבי עיתונאי אמיץ. עכשיו באוקטובר 2002 בעקבות חתימתו על מסמך המחאה נגד פרופסור דן כספי, הפך אותו רפיק חלבי לארנבת נפחדת. מרבית עיתונאי ערוץ 1 תמכו אף הם במנהיגם יוסף בר-אל מאבות הפוליטיזציה הבוטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. עם מינויו והפקדתו ב- 2002 של המנכ"ל יוסף בר-אל על רשות השידור, צברה שקיעתה תאוצה רבתי לעבר הבור העמוק והחשוך שהמתין לה במעמקי האדמה. אי אפשר היה עוד למנוע את התרסקותה. גם לא את קבורתה.

הנה עמוד הפתיחה של המסמך ההוא שחיברתי וכתבתי ב- 16 במאי 2016, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", ואשר שלחתי אותו ללא כל היסוס למנכ"ל המיועד ההוא יוסף בר-אל בערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב. יוסף בר-אל מוּנָה למנכ"ל הזמני של רשות השידור במארס 2002 ו- על פי צו ממשלתי למנכ"ל קבע ב- 2 ביוני 2002. על המסמך המינוי למנכ"ל רשות השידור מטעם ממשלת ישראל היה חתום מזכיר הממשלה גדעון סער. באותו התאריך ההוא של 2 ביוני 2002 החלה הספירה לאחור לא רק של כיליון רשות השידור אלא גם שלו עצמו. כיליונו שלו. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל השמיד את עצמו. ב- 2 במאי 2005 הוא הוּדָח וסוּלָק בבושת פנים מהכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו למשרה הרמה ב- 2002, לעבר ירכתיה האפלוליים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. בהיותו מנכ"ל רשות שידור פעיל, הוּדָח וסוּלָק יוסף בר-אל בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם (אנשים לכו לארכיון הממשלה ופשפשו בו, שם רשומות הסיבות לסילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות שידור מכהן). מדובר בעבירות קלון שבגִינַן היה צריך לשבת בכלא מאחורי סורג ובריח. הנה, אני מדגיש שוב ושוב בפני קוראי הבלוג את ניסוח טקסט המסמך בן 14 עמודים שחיברתי ושלחתי לו ליוסף בר-אל ב- 16 במאי 2002. קצת יותר משבועיים בטרם מונה למנכ"ל קבע של רשות השידור על פי פקודת הממשלה. הוא היה מועמד וודאי יחיד למשרה הרמה האחראית מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, וכול אנשי הוועד המנהל וחברי המליאה של רשות השידור הרימו את ידיהם בעד המינוי המופרך (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן שהתנגדו) בסיוע טענה מופרכת שיוסף בר-אל הוא האחד והיחיד שאין בלתו.   

yoash 11טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. לפני יותר מארבע עשרה שנים. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של מסמך דו"ח המחאה ההיא אותו שלחתי ליוסף בר-אל, שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור ואשר נשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה", ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דהאן) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האם מדובר ב- אפילוג של טרגדיה טלוויזיונית ? האם אין זה מבוא ? האם לא פתח דבר ? מדוע ה- אפילוג מקדים את ה- פרולוג ? האם האפילוג רשאי במחזה הַנֶפֶל הטלוויזיוני של ערוץ 1 להיות פרולוג והפרולוג יכול להפוך לאפילוג ? האם האפילוג והפרולוג הללו שמתערבבים זה בזה עוסקים במעשי שחיתות, התנוונות, והתפוררות של השידור הציבורי במדינת ישראל ? האם וויליאם שייקספיר צדק כשאמר "משהו רקוב בממלכת דנמרק" והתכוון לרשות השידור של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ? האם יש בכוחם של הפרולוג והאפילוג הטלוויזיוניים הללו ללפות ולאחוז בצבת איתנה את עושי הנבלה ולהכניסם לכלא מאחורי סורג ובריח ? האם "המקור" של ערוץ 10 בראשות שני שומרי הסַף שלו רביב דרוקר וברוך קְרָא סלל עוד משעול של יושרה, אמת, ו- מוסר ? הם יש בכוחה של דֶרֶך אֶרֶץ לקבור תחתיה מעשי שחיתות, רמייה, ופשע ש- מַלְאוּ ללא רחם את הָאָרֶץ הזאת ואת רשות השידור עד גדותיהן ? תוכנית "המקור" רבת המוניטין של ערוץ 10 ששודרה בתאריכים 5 ביולי 2016 ו- 28 ביוני 2016, בראשותם של רביב דרוקר, ועסקה ב- "שודדי הרשות האבודה", העניקה שוב תאוצה טלוויזיונית ענקית באמצעות טיעונים ועדויות כבדות משקל כדי לחקור חקירה פלילית את התנהלותם המושחתת של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2001. תוכנית "המקור" של ערוץ 10, עוררה וגייסה עכשיו מחדש את דעת הקהל בישראל לתמוך בתיעוד החדיש והמרענן שלה שנחשף על מרקע ערוץ 10, בהצגת המסמכים העדכנית שלה, בטיעוניה העכשוויים, ובראיונות שערכה כעת עם אישים שונים מרשות השידור כדי להביא לכדי מיצוי משפטי פלילי את הפרשיות החמורות ההן, ששמם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + יואב גינאי + יו"ר אמ"י יעקב מנדל, לכאורה נקשר אליהן בעבותות. שני שומרי הסף רביב דרוקר וברוך קרא ראויים לאשראי (רב) אולם לפחות בפרשות השחיתויות המכוערות והמטונפות האלה בהן שרויה רשות השידור בשנים 2014 – 2011 הקדימו אותם שני העיתונאים החוקרים והפעלתניים מהעיתונות הכתובה, מר נתי טוקר מ- TheMarker / "הָאָרֶץ", ומר רז שכניק מהעיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות".

כפי שכבר רשמתי לראשונה ב- פוסט מס' 612, האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה שמספרו הסידורי הוא 616, משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. ואשנה ואומר שוב : קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים וּמָקְמוּ את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. הפוליטיזציה והשחיתות השרויות בשכבות ו- רְבָדִים ברשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קְרָא, הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוּקָק החוֹק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' (בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) הוּשְמָה בקיץ 2014 תחת עול של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה הוכרחה רשות השידור לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם את אמיר גילת. באותה נשימה צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו כחוק. המנכ"ל החדש אורי פורת בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ"ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית"ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, "מוות לערבים…מוות לערבים…", שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ"ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת "מבט". עורכי "מבט" דאז היו אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור החדש דאז אורי פורת טען ששני עורכי "מבט" פברקו את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות "מוות לערבים…מוות לערבים…" להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא (מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית"ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אֹפֶל של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ"לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב. רשות השידור בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבו ב- 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים בלתי מתקבלים על הדעת בין המנכ"ל יוני בן מנחם ליו"ר רשות השידור אמיר גילת. גם בתקופה הזאת של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם שוב שתקו. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 קמלה ונקברה תחת ההריסות שלה עצמה. ב- 1 באוקטובר אמור לקום במקומה "תאגיד השידור הציבורי החדש" בראשותו של אלדד קובלנץ שאת אחריתו מי יישורנו. 

ב- 2011 עשתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חושבים ומינתה מינוי מופרך לגמרי את מר יונתן "יוני" בן מנחם למנכ"ל רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מרדכי "מוטי" שְקְלָאר. ל- מינויו של יוני בן מנחם למִשְרָה הַרָמָה והצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י בנימין נתניהו, קדמו פעולות Lobbing שנעשו מאחורי הקלעים, גם על פי המלצתם של אישים ששייכים לתקופת האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2002. אין צורך להזכיר באותו ההקשר, ואולי כן, היה זה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, מי שהודח בשעתו ב- 2 במאי 2005 בשיא שנות האֹפֶל בגינן של עבירות שחיתות ושוחד מסך ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. פרוטוקול ההדחה של מנכ"ל רשות השידור מצוי בארכיון הממשלה. על כל פנים, כל ראשי ממשלות ישראל ללא יוצא מהכלל היו מעורבים מכף רגל ועד ראש משחר ההיסטוריה של השידור הציבורי במינויים של כל שורת המנכ"לים, מאז מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג לתפקיד הרם של המנכ"ל ה- 1 של רשות השידור. המנכ"ל החדש יוני בן מנחם נושא כתר המלוכה הטרי ב- 2011, מינה חיש מהר לעוזרו הקרוב והצמוד את זליג רבינוביץ'. תמוה ואולי לא. שררה שָם באזור אחוות אחים משפחתית. זליג רבינוביץ' מתומכיו המובהקים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח ממשרתו ע"י ממשלת ישראל בעוון שחיתות ושוחד מסך, נשא לאישה את מנהלת לשכתו של אותו יוסף בר-אל, גב' אילנה זנגילבף. המנכ"ל המושחת והמודח יוסף בר-אל היה בשעתו מושא הערצתו של יוני בן מנחם כשזה שימש כתב שלו בטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 1990 – 1977. משהתמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מִכְרָז ב- 10 ביולי 1990, אמר לי יוני בן מנחם בימים ההם במסדרון הראשי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (היינו שכנים באותה הקומה העליונה של הבניין, חטיבת החדשות בשפה הערבית שיוני בן מנחם נמנה על שורותיה וחטיבת הספורט של הטלוויזיה בפיקודי בשפה עברית), ימים ספורים לאחר שובי ארצה מהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990, כי, "סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה". לא רק הוא השתמש בהגדרה הזאת, כי, "סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה". שמעתי את אותן המילים הללו מפיו של אליעזר "גייזר" יערי מנהל חטיבת התוכניות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אליעזר יערי העריץ את יוסף בר-אל. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית התגורר במשך שנים ארוכות במשרד בקומה החמישית של הבניין, סמוך מאוד אליי כמנווט שידורי הספורט. דלת מול דלת. הוא היה ג'נטלמן בעל נימוסים אירופיים וכמעט תמיד לבוש חליפה מחויט ומעונב Tip top. האמנתי איך שהוא באופן חלקי וחצוי להערכתו זאת של יוני בן מנחם, והתפללתי שהוא יהיה מוכשר דיו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרבה צעדים לפנים לאחר העידן בן שלוש שנים וחצי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מ- מאי 1986 עד נובמבר 1989) + שמונה חודשי ניהול זמניים כ- מ"מ מנהל הטלוויזיה של נסים משעל מנובמבר 1989 עד יולי 1990. במקביל להפקדתו הממשלתית של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 מה- היבט המקצועי מינה בנימין נתניהו את אמיר גילת ב- 2001 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הפקדה מן הפן של הפיקוח הציבורי. שני אנשי השוליים האלה המנכ"ל יוני בן מנחם והיו"ר אמיר גילת החלו מייד מבראשית להתקוטט ביניהם על ריבי סמכויות וחיש מהר הפך המאבק הנורא ל- מלחמת "גוג ומגוג". רשות השידור תחת ניהולם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת הפכה לא רק למושחתת ומזוהמת על פי סרטם התיעודי "שודדי הרשות האבודה" של רביב דרוקר וברוך קרא, אלא גם זירה ראשית וגלויה של ריב ומדון מכוערים בין שני מנהיגיה והעומדים בראשה, אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הָסְרָחָה שאין דוגמתה בהיסטוריה של השידור הציבורי למַעֵט הדחתו וסילוקו ב- 2 במאי 2005 של המנכ"ל מכהן של רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו וגיבויו של היועץ המשפטי עו"ד מני מזוז. 13 שרים הצביעו ב- 2 במאי 2005 בעד הדחתו לאלתר של יוסף בר-אל מכיסאו הרם. 2 שרים התנגדו להדחה דליה איציק ומאיר שיטרית, שלושה שרים נמנעו בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה. שני שרים, סילבן שלום וצחי הנגבי לא הורשו להשתתף בהצבעת ההדחה בנימוק שגאולה כהן (אמו של צחי הנגבי) וג'ודי מוזס – ניר – שלום (רעייתו של סילבן שלום) עבדו שתיהן בעת ההיא ב- 2005 כשדרניות ברדיו "קול ישראל" של רשות השידור.

"האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' משולב בהתנהלותו של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר"מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" 

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקיםחזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

באוגוסט 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ"ל חדש במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא"ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השַר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה שהתרוקנה מתוכנה. אולם הסלוגנים של אנשים חכמים שמופיעים כאן ו- עכשיו אינם קלישאות. הם ההפך ב- 180 מעלות מאמירות נדושות. מדובר בניסוחים תמציתיים ערכיים נבונים שלפיהם ועל פי צו הוראותיהם הייתה אמורה לנהוג רשות השידור של מדינת ישראל ולא נהגה כך מאז עידן 2002 ראשית שלטונו של יוסף בר-אל. סוכת רשות השידור הנופלת התרחקה מהם והלכה שבי אחר כוח, שחיתות, שוחד מסך, וטיפוח קרובים ומקורבים אולם תנועת אומ"ץ אימצה אותם אל לבה. על כן היא ראויה להוקרת העם. 

ציטוט : "מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים". (אלמוני).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : "כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ". (אזופוס).

ציטוט : "אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן". (סנקה).

ציטוט : "הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן". (אריק הופר). 

ציטוט : "הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי". (שארל פגאי).

ד"ר יהודית אורבך (ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בר – אילן) כיהנה בתפקיד יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ב- 2002 בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היא החליטה להתפטר מתפקידה, וכה אמרה : "…תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה…". 

ד"ר יהודית אוֹרבך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם, ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם מד"ר יהודית אורבך. בכך פיתח תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כישרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני ואסור של יוסף בר-אל המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה ברשותה של ד"ר יהודית אורבך. "זה היה שקר גס" (!), כפי שטענה לימים ד"ר יהודית אורבך בעת שיחות התחקיר שלי עמה. היא התפטרה מתפקידה במליאת רשות השידור.

ד"ר יהודית אורבך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת בעת שיחות התחקיר שלי עמה, כלהלן : "רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר . תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל. אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה וחשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, "שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה". זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי". 

ד"ר יהודית אורבך כינתה בעצם את יוסף בר-אל שקרן באותו מכתב המחאה הפרטי שלה שעמדה לשגר לראש הממשלה אריאל שרון, אולם הוא לא הגיב, ולא תבע אותה בגין הוצאת דיבה. ובאמת ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יהודית אורבך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו [1].

24 באוקטובר 2002  / י"ח בחשוון תשס"ג

לכבוד : כבוד רוה"מ מר אריאל שרון  השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ירושלים.                         

הנידון : התפטרות. 

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור , ומתפקידי כיו"ר וועדת הטלוויזיה ויו"ר הוועדה למעמד האישה. מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע"י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ"ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל. לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע"י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק. הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור. מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד"ר יהודית אורבך 

העתק : חברי המליאה,  מנכ"ל רשות השידור, היועץ במשפטי לממשלה, מבקר המדינה 

משרד מבקר המדינה בראשותו של כבוד השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002, תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן. יוסף בר-אל הונח ע"י ממשלת אריאל שרון בפינה אפלולית ומוצלת בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. יוסף בר-אל היה אישיות תקשורתית – טלוויזיונית בלתי חשובה ודלת ערך.

orbach 1

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003 רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של יוסף בר-אל ויוסי משולם (לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה לפני הגיעה לרשות השידור. היא עמדה בימים ההם בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. תמכה ב- ד"ר יהודית אוֹרבּך חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל שלא הסכימה אף היא עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. גם הגב' נילי יונתן – כרמל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו זה היה מאוחר מידי.

[1] ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד"ר יהודית אורבך מתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ממנה ב- 2 ביוני 2002 את מר יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה כמופרך מיסודו. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל משרה הנכבדה מדיחים אותו ב- 2 במאי 2005 ומסלקים אותו לאלתר מרשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן.

barel 3

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ometz-3

טקסט מסמך (4) : שער הכריכה הקדמי של ספרו החשוב של העיתונאי אריה אבנרי ז"ל מייסד ומקים תנועת אומ"ץ, "אומץ לב". הספר עב הכרס בן 743 עמודים בעריכת דני דור יצא לאור ב- 2015 בהוצאת "טפר" דן בשחיתויות הקשות והרבות פוליטיות, כלכליות, חברתיות, מוסריות, בשידור הציבורי ובעיתונאות הציבורית, וניצול לרעה של שימוש בכוח ושררה שפשו בחברה הישראלית כמעט בכל תחום בחיינו, גם בשידור הציבורי בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". ישראל מתיימרת אומנם להיות מדינה דמוקרטית וחופשית שחפה משחיתויות אולם היא איננה כזאת. מדינת ישראל איננה תקינה. היא מנוהלת במידה רבה ע"י חלק מהניצבים בראש המערכות השונות שלה על פי אמות מידה של שחיתות, רמייה, ושקר בתחומי המדינאות, הפוליטיקה, החברה, משק וכלכלה, וגם בשידור הציבורי – כמדינת פארטאץ'. לא בכדי שרטט אריה אבנרי ז"ל על שער הכריכה של ספרו הכנה והחשוב את דמויותיהם של אישי ציבור נודעים בעלי מוניטין שנחשדו, נחקרו, התפטרו, הורשעו, וגם נשלחו לכלא. "אומץ לב" הוא ספר חובה לכל אזרח ישראלי באשר הוא שחשובה לו תקינות אורחות חייה של מדינת ישראל וניקיון וטוהר חיי החברה בה הוא מתגורר.

ometz-4

טקסט מסמך (5) : שער הכריכה האחורי של ספרו החשוב של העיתונאי אריה אבנרי ז"ל מייסד ומקים תנועת אומ"ץ, "אומץ לב". הספר עב הכרס בן 743 עמודים בעריכת דני דור יצא לאור ב- 2015 בהוצאת "טפר" דן בשחיתויות הקשות והרבות כלכליות, חברתיות, מוסריות, וניצול לרעה של שימוש בכוח ושררה שפשו בחברה הישראלית כמעט בכל תחום בחיינו, גם בשידור הציבורי בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". ישראל היא אומנם מדינה דמוקרטית וחופשית אולם היא איננה תקינה ומנוהלת בתחומי המדינאות, פוליטיקה, חברה, כלכלה, והשידור הציבורי כמדינת פארטאץ'. "אומץ לב" הוא ספר חובה לכל אזרח ישראלי באשר הוא שחשובה לו תקינות אורחות חייה של מדינת ישראל.

דברים שרציתי לומר בטקס חלוקת אותות ההוקרה המיוחדים מטעם תנועת אומ"ץ שנערך ביום שני – 26 בספטמבר 2016 במוזיאון הארץ ברמת אביב, ולא אמרתי בגלל אורכו.

משפחה.

1. אני ניצב כאן באולם רוטשילד במוזיאון הארץ בפני תנועת אומ"ץ באיחור של 14 (ארבע עשרה) שנים. מרום גילי או טו טו 80 אני מודה לתנועת אומ"ץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי) ולהנהלתה בראשות היו"ר מעוזיה סגל על החלטתם להעניק לי אות הוקרה מיוחד בעבור פועלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בין השנים 1971 ל- 2003. אני אומר גם תודה גדולה לרעייתי יעל תג'ר ולמשפחתי היקרה שלושת ילדיי ונשותיהם ובעל אחד ועשרת נכדיי ונכדותיי. תודה עמוקה נתונה להורינו ז"ל של רעייתי ושלי, אמיל וארנסטה תג'ר ומשה ושרק'ה אלרואי (בלינדמן + פרס), הורינו החלוצים שהעפילו לארץ ישראל בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה הקודמת ממדינות בולגריה וליטא כדי לבנות כאן חברה הגונה, צודקת, ובעלת ערכים. הורינו ז"ל פועלים ואנשי עבודה צנועים הורו לנו את הדרך. אוסיף ואומר : בלעדי משפחתי וללא רעייתי יעל תג'ר אני משול לקליפת השום. אגורה שחוקה.

2. ידע חשוב (!). חשובים ממנו מוּסָר, יושרה, ודרך ארץ (!!). וודאי בעיתונות כתובה ואלקטרונית כאחת. היו לי חונכים טובים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 במאה שעברה : אלכס גלעדי, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, וארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן). הם היו המדריכים. הם היו המורים שלי מאז קיץ 1971. בעיקר אלכס גלעדי. היה מדובר בעידן התמימות והטוהר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מוסד תקשורת שעבדו בו וניהלו אותו אנשים צעירים וישרי דרך ומַצְפּוּן. לבטח בשידורי הספורט, הפקתם, ועריכתם.

3. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקמה מעפרה בשנים 1969 – 1967 ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 91 היום) וסגנו עוּזִי פֶּלֶד (בן 79 היום) ביקשה להידמות ל- BBC הציבורי הבריטי אולם צרכה ושאבה (במכוון ולא באקראי) חלק גדול מהתרבות שלה מרשתות הטלוויזיה האמריקניות המסחריות CBS ,NBC, ו- ABC. בעשור ה- 70 ההוא, שמעתי את השדרנים והעיתונאים האמריקניים בשפה טלוויזיונית שאני לא שמעתי עד אז וכלל לא הכרתי. לא ידעתי שקיימת שפת טלוויזיה שכזאת. אני לא דיברתי כך בקיבוץ אפיקים (אני בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן). שדר אמריקני אחד התייחס לשחקן ה- NBA ג'רי ווסט (Jerry West) ודיבר אודותיו בזאת הלשון, "כשג'רי ווסט מתרומם לקליעת ג'אמפ שוט – יותר בטוח שהוא יקלע מאשר השמש תזרח מחר". אנחנו לא דיברנו כך. עיתונאי אמריקני אחד העניק כותרת ב- "הראלד טריביון" למאמר שלו בעקבות ניצחונו של הטניסאי האמריקני ג'ון מקנרו על השוודי ביורן בורג במשחק הגמר בווימבלדון ב- 1981, "תמה תקופת הקרח – החלה תקופת האש". אנחנו לא דיברנו ככה. ב- 1975 קנינו אלכס גלעדי ואנוכי את סדרת הטלוויזיה התיעודית האלמותית "OLYMPIAD" שהפיק, כתב וערך בימאי הטלוויזיה והקולנוען היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) המוכשר ו- חד העין. באחד הסיפורים שלו בסדרה הטלוויזיונית הבלתי נשכחת ההיא כתב כלהלן ותיאר עת סצנת הכניסה של הרץ הצרפתי אליין מימון (Alain Mimoun) בשערי האצטדיון האולימפי של מלבורן 1956 לקראת ה- הקפה האחרונה של ריצת המרתון, כשהוא מפנה את מבטו לאחור לוודא אם הוא מאוים על ידי אמיל זטופק (Emil Zatoprk) הצ'כוסלובקי :

"…Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there…".

זה היה באמת ניצחונו הראשון ההיסטורי של אליין מימון השני הנצחי על יריבו הדָגוּל אמיל זטופק מאז החלה שרשרת המאבקים ביניהם באולימפיאדת לונדון 1948 בתחום הריצות הארוכות. אנחנו לא דיברנו ככה ולא כתבנו כך לטלוויזיה בצורה כה תמציתית, פשוטה, וברורה.

באוקטובר 1975 טסנו אלכס גלעדי ואנוכי ללונדון כדי להשתתף בסמינר / סדנת טלוויזיה "Workshsop" שערכו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות הנודעות, ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרית. באחת השבתות של חודש אוקטובר ההוא בשנת 1975 הוזמנו משתתפי ה- "Workshop" לאצטדיון "Highbury" של קבוצת הכדורגל המפורסמת ארסנל בלונדון כדי להתבונן בהפקת רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC שכיסתה את משחקה של המארחת שלא הייתה במיטבה באותה עונה נגד יריבתה העירונית קבוצת QPR (ראשי תיבות של Queens Park Rangers). הבימאי בניידת השידור היה אלק וויקס (Alec Weeks) עצמו ושַדָּר המשחק בארי דייוויס (Barry Davies). המשחק הזה היה אחד משלושה שהוקלט עבור תוכנית הספורט "Match of The Day" בת 60 דקות, תוכנית טלוויזיה אחת מספינות הדגל של ה- BBC, ונועדה לשידור באותו ערב. כשהכול היה מוכן לתחילת הקלטת שידור הטלוויזיה ההוא, ושחקני שתי הקבוצות ערכו את האימונים האחרונים שלהם על כר הדשא בטרם שריקת הפתיחה, החלה עדשת המצלמה המובילה הגבוהה הממוקמת ברום היציע לנוע ב- Zoom out איטי מסמל התותח הגדול, הלוגו של מועדון ארסנל, שניצב ממול. כעבור שתיים – שלוש שניות פקד בימאי ניידת השידור אלק וויקס את הצו הטלוויזיוני “Cue” לשַדָּר שלו היושב בעמדת השידור, ובארי דייוויס השַדָּר המוביל באותו היום, שידר למיקרופון טקסט פתיחה חסכוני, יעיל, וקולע בול בן שבע מילים בלבד : "Same gun but not the same gunners". אחזתי בתדהמה בשרוולו של אלכס גלעדי. זאת הייתה עבורי אמפליטודה (!). אני חושב שגם אלכס גלעדי היה נפעם. שנינו הבנו כי נפל דבר. הטקסט בטלוויזיה חייב להיות קצר, פשוט, וברור. טקסט שאיננו בומבסטי וגם לא מתוחכם. שַדָּר ה- BBC בארי דייוויס צדק. יעילותו והגיונו של הטקסט הטלוויזיוני ושיווק המסר במדיה האלקטרונית נובעים מהאלמנטריות שלו ומצניעותו, ומהיותו אמירה.

הערה צדדית : לבארי דייוויס מלאו 38 שנים ב- 1975. הוא היה בן לדור השַדָּרִים הצעיר כמו גם ג'ון מוטסון שהצטרף לא מכבר לשדר הבכיר והמוביל דיוויד קולמאן המנוח יליד 1926. דורות של שדרי ספורט וכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, יורם שימרון, יורם ארבל, רמי ווייץ, ומאיר איינשטיין צמחו וגדלו על המורשת ההיא של דור השדרנים הבריטיים ההוא מ- BBC קנת' וולסטנהולם, דיוויד קולמאן, בארי דייוויס, ג'ון מוטסון ושני שדרני ITV מר הְיוּ ג'וֹנְס ובראיין מור, וגם על מורשתו של השדר הישראלי נסים קיוויתי [1]. 

היה זה שַדָּר הטלוויזיה הישראלית נסים קיוויתי שהקדים את זמנו ויצר סלוגנים בלתי נשכחים משלו בעת שידורים ישירים של אירועי ספורט בינלאומיים :

ציטוט א'. אוקטובר 1971 : "מהיכן נותר לו כוח…? למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים…!" (לאחר הפיניש המדהים ו- ניצחונו הדרמטי של הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֵן בריצת 10000 מ' על הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה באליפות אירופה בא"ק שנערכה בהלסינקי, והקפת הניצחון של המנצח באצטדיון למרות הריצה המתישה). טקסט מרתק נכתב ונאמר ב- עֵת דרמטית. ריצת 10000 מ' ההיא ב- 1971 בהלסינקי הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוּהָא וָואטָאיְינֶן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יוֹרְגֶן הָאסֶה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו. זה היה מראה יוצא דופן. נסים קיוויתי כפי שרשמתי לעיל שידר למיקרופון באופן נפלא : "מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?", והשיב מייד בעצמו לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני, "למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים" (!).

ציטוט ב'. ספטמבר 1972 : "…זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר – ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ…". (בטרם הזינוק למשחה הגמר ב- 100מ' בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדת מינכן 1972).

ציטוט ג'. יולי / אוגוסט 1976 : בריצת הגמר ל- 5000 מ' לגברים באולימפיאדת מונטריאול 1976 גבר הפיני לָאסֶה וִוירֶן (Lasse viren) במאמצים עצומים ובהפרשים זעירים על כל יריביו. קרה שם דבר מדהים בסיום הריצה. הרָץ המערב גרמני קלאוס פיטר הילדנבראנד (Klaus Peter Hildenbrand) בשארית כוחותיו האחרונים השליך את גופו ו- קרס על קו הגמר כדי לזכות לפחות במדליית הארד, כשבדיוק בשנייה הזאת החליט הבימאי של ניידת השידור הקנדית של ORTO להתנתק לפתע מהדרמה על קו הסיום ולנתב את התמונה אל לאסה ווירן שחגג על המסלול את זכייתו במדליית הזהב (לאסה ווירן ניצח ב- 10000 מ' ו- 5000 מ' באולימפיאדת מינכן 1972 ובשתי הריצות הללו גם במונטריאול 1976). נסים קיוויתי שהיה רב אומן בניסוח בשידור ישיר בטלוויזיה לא התבלבל ושידר כלהלן : "מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע המרכז התמונה …זהו לאסה ווירן מפינלנד…הוא גדול יותר מאמיל זטופק…הוא גדול יותר מפאבו נורמי". אפילו עכשיו שאני כותב את הטקסט הקונקרטי הזה בראש השנה של תשע"ז באוקטובר 2016, לאחר ארבעים שנים שחלפו מאז, עורי נעשה חידודין – חידודין.

ואז הופיע יורם ארבל בטלוויזיה הישראלית הציבורית והוכיח כי גם הוא חונן בלשון טלוויזיונית ייחודית ויודע להגדיר סיטואציות דרמטיות בתמציתיות במינימום מילים (אנוכי מדגיש : בשידורים ישירים) ואף על פי כן לפגוע בול במטרה. יורם ארבל ומצלמות "1986 TELEMEXICO" הגיעו לשיא יכולת האבחנה המדויקת שלהם בעת השידור הישיר של המשחק ארגנטינה נגד אנגליה. זה התרחש בצוהרי יום ראשון – 22 ביוני 1986 באִצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) במכסיקו. תשע בערב שעון ישראל. כל חובבי הספורט במדינת ישראל הסתופפו סביב מסך הטלוויזיה של הערוץ הציבורי המונופוליסטי. נדמה היה שאיש במדינה לא החמיץ אותו. בדקה ה- 51 של המשחק נִיתֵּר דְיֶיגוֹ אָרְמָנְדוֹ מָאראָדוֹנָה (Diego Armando Maradona) לעבר כדור גובה שנהדף בטעות מקו ה- 16 ע"י סְטִיב הוֹדְג' (Steve Hodge) לעבר רחבת השער של פִּיטֶר שִילְטוֹן. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן יצא לקַדֵם את פני הסכנה כשבעה מטרים מהשער וניתר מול הקפטן הארגנטיני אל הכדור כדי להדפו אך דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָדוֹנָה הזריז הקדים אותו וכבש את השער בעזרת ידו השמאלית המאוגרפת שהייתה צמודה לראשו. גניבת השער נעשתה במיומנות אך נראתה חשודה מראשיתה. שופט המשחק הטוניסאי עלי בֵּנָאסֶר (Ali Bennaceur) לא ראה שום דבר פגום בהבקעה ולכֵן לא היסס ואישֵר את השער מייד . שני שופטי הקו אוּלוֹאַ מוֹרֵיירָה (B. Ulloa Morera) מקוסטה ריקה ובּוֹרִיס דוֹטְשצֶ'ב (Boris Dotschev) מבולגריה לא הבחינו אף הם בשום דבר חריג בהבקעת השער של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ונעו למרכז המגרש כדרכם של הקוונים לאחר הבקעת שער. זאת הייתה טעות שיפוט קטסטרופלית אך יש לה הסבר אנושי. כיבוש השער ע"י דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בידו היה מלאכת מחשבת אך בעצם מעשה מִרְמָה מחוּשב ומתוחכם בתוך שבריר שנייה של גאון ו- וִוירטוּאוֹז כדורגל. היה קשה להבחין בתחילה בעת הבקעת השער האם הובקע  ביד או בראש. שהיתי במכסיקו 86' כמנהל ועורך ומפיק ראשי של השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית וראיתי הכול. הייתי עֵד ראייה למעשה הרמייה של קפטן נבחרת ארגנטינה ועֵד שמיעה לטקסט הנבון והתמציתי של יורם ארבל שתיאר בשידור ישיר את האירוע והחוויה, והיה לא פחות מרשים מהווירטואוזיות של דְיֶיגו אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. זה הלך ככה : 

22 ביוני 1986. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. מונדיאל מכסיקן 1986. הדקה ה- 51 במשחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה. הטקסט של יורם ארבל לאחר הבקעת השער של דייגו ארמאנדו מאראדונה : "שער…השופט מסמן למרכז …דייגו ארמאנדו מאראדונה כובש את השער הראשון…אנגליה טוענת לנגיעת יד אולי לעבירה על השוער פיטר שילטון…אבל שחקני ארגנטינה חוזרים למרכז עם השופט…". אחת ממצלמות ה- Close up של ניידת השידור "רדפה" אחרי דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה והביאה את קפיצות השמחה שלו כמו ריקוד ניצחון כשאגרופו מתנופף באוויר. כל שחקני ארגנטינה רצו לחבק ולנשק אותו. מצלמה אחרת הראתה את טֶרִי פֶנְוִויק (Terry Fenwick) האנגלי רודף אחרי השופט ומסמן לו כי דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו. הוא ממש התחנן בתנועות ידיים בפני השופט שיבטל את החלטתו. מצלמות האווירה שעקבו אחרי תרועות הגיל של 115000 (מאה וחמישה עשר אֶלֶף) הצופים הנרגשים באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" העניקו תחושה ברורה על מסך הטלוויזיה כאילו השער שנכבש היה חוקי והובקע בדרך ראויה. ייאמר לזכותו של יורם ארבל שהואָ מייד חשד בדייגו ארְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה.

טקסט נוסף של יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 1 של מצלמת ה- 16 כלהלן : "מאראדונה…זוהי הכנסת כדור לא טובה של ההגנה האנגלית…נגיעת יד של מאראדונה או לא…".

הטקסט הבא של יורם ארבל בעת ההילוך החוזר ה- 2 של המצלמה האחורית היה כזה : "בואו נבדוק שוב…אולי מן הזווית הזוֹ…אני כמעט בטוח שכן…".

ואז בא הטקסט המכריע של יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 3 של המצלמה מהזווית ההפוכה : "עוד מבט אחד מן הזווית ההפוכה, לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן".

מדובר בטקסט מדויק וחסכוני בשידור ישיר. בהילוך החוזר השלישי כבר לא היה לוֹ סָפֵק. יורם ארבל הביע את דעתו הנחרצת ומנוסחת היטב בשידור ישיר ניסוח בן תריסר מילים שלא יישכח לעַד על ידי. אבחנה מדויקת ומַרשִימה של שַדָּר דָגוּל שהפך באחת את פנומן הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לעבריין. הללויה לווירטואוז המיקרופון יורם ארבל. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה גבר בידו על פִּיטֶר שִילְטוֹן אך לא יכול היה לנצח את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות של TELEMEXICO, וגם נכנע לאבחנה דקת העין של השַדָּר יורם ארבל. דייגו ארמאנדו מאראדונה גאון כדורגל עַרְמוּמִי דחף במו ידו השמאלית את מונדיאל מכסיקו 1986 לעבר פסגה דרמטית עטופה בסקרנות, מתח, ועניין בינלאומי עצום.

ואז באה עוד הברקה מילולית טלוויזיונית של יורם ארבל משנזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון – 19 במארס 1989 באצטדיון ר"ג בעת שידור ישיר, משהכריז, "ככה לא בונים חומה…", והוסיף והחריף את הטון בפעם השנייה כאילו היה מורה בכיתת תלמידים, "אמרתי לכם ככה לא בונים חומה". הייתה לו זכות מלאה לבקר את החומה השברירית של נבחרת ישראל בכדורגל אותה בנה השוער בוני גינזבורג ברוב טיפשות ו- עִיוֶולֶת, ולכן ספג בשל חלמאות ורשלנות וחוסר הבנה מינימלית באווירו – דינמיקה של הכדורגל שער מבעיטה חופשית ממרחק של 28 מטרים של צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס. יורם ארבל עשה ב- 19 במארס 1989 קריירה טלוויזיונית על חשבון חלמאותו של אותו השוער הלאומי בוני גינזבורג ו- חרת את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה.

ואזכיר שוב את נסים קיוויתי הדגול. נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע"י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא"ק ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ' הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוּהָא וָואטָאיְינֶן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר שם כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יוֹרְגֶן הָאסֶה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו. זה היה מראה יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר למיקרופון : "מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?", והשיב מייד בעצמו לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני, "למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים…!". מושלם. מעולם לא שמענו עד אז בטלוויזיה הישראלית הציבורית איכות כזאת של שידור ישיר וכישרון כה רָם וכה סוֹחֵף לתאר דרמה. השדרנים המובילים באוקטובר 1971 בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו בראש וראשונה דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, ו- עו"ד חנוך קינן, (וגם איתן עמית, רפי נאה, אורי נוי, יצחק שתיל, גדי לבנה, נחמן שי, דן מרגלית ורבים אחרים שהתחפשו לשדרני טלוויזיה…). איש מהם לא התקרב לטִיב ולסגולות השידור ולהחזקת מיקרופון כפי שעשה זאת נסים קיוויתי. הוא הפגין יכולת וכישרון שטרם היו מוכרים כאן ו- ניצב בדרגה שלימה מעל כל האחרים. ועוד הערה : ב- אוקטובר 1971 שימש יורם ארבל קריין חדשות ברדיו "קול ישראל". הוא חבר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972.

arbel 6

טקסט תמונה : שנת 1986. שני שדרי הספורט המובילים בימים ההם נסים קיוויתי (מימין) ויורם ארבל מתארחים בביתי בירושלים ב- 23 בנובמבר 1986. רעייתי ואנוכי חגגנו ביום ההוא לנסים קיוויתי את יום הולדתו ה- 60. שניהם היו שדרי ספורט דגולים. מיתרי קולו של יורם ארבל הפיקו קול בריטון חזק יותר אך נסים קיוויתי חיפה על כך בעיתונאות איתנה. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תורת הקווים המקבילים במתמטיקה. הממלכה והעיתונות. 

תורת הקווים המקבילים במתמטיקה קובעת אקסיומה הגיונית כי הם אינם נפגשים לעולם. העיתונות והעיתונאות הכתובה והאלקטרונית במדינה חופשית, בעלת חירות, ודמוקרטית נעה לעולם בקו מקביל לקו של הממלכה ואף פעם איננה חוצה אותו. תפקידה של העיתונות הוא לבקר את השלטון ולא להניח לו. לעולם אין שוררת ידידות בין המבקֵר למבוּקָר. ב- 2002 צפצף מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל על אקסיומת הקווים המקבילים. הציר המקביל שלו חצה ביודעין ובכוונה תחילה את הציר המקביל של ממשלת אריאל שרון. יוסף בר-אל ביצע חטא מתמטי – מוסרי נבזי שאין לו מחילה והפך את רשות השידור וערוץ 1 למַדְמֵנָה, לרֶפֶש, לאַשְפָּה. בשעה שהקו המקביל של השליט המופרך של רשות השידור חצה ב- 2002 את הקו המקביל של ממשלת ישראל ניצבו עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנגד מחרישים ודוממים. מאיילה חסון ועד גאולה אבן. מיורם כהן ועד אורי לוי. העלובים הפסקוניאקים האלה שתקו והסתגרו בבועה שלהם כאילו מדובר בחלל בעל דפנות סטריליים. כאילו אין הדבר נוגע להם. כאילו להם לא יקרה מאום. במקום לטפס על הבריקדות ולהתמרד כנגד ניפוץ אקסיומת הקווים המקבילים העדיפו עיתונאי ערוץ 1 להשתכשך במי ביוב ולהתחנף לשליט המופרך שלהם. לא כולם. מרביתם. כאן נכנסת לתמונה תנועת אומ"ץ. מדינה מתוקנת לא נדרשת לעמותות של אזרחים למען מִינְהָל תקין וצדק חברתי, כשם שהיא איננה זקוקה לעמותות שעוסקות בגיוס תרומות ואוכל ומזון לטובת אנשים עניים. מדינת ישראל איננה מדינה מתוקנת לגמרי. בתחומי חברה וכלכלה לא מעטים היא עדיין מדינת פארטאץ'. לכן הופעתן של תנועת אומ"ץ והתנועה לאיכות השלטון הן חיוניות ביותר. העמותות האזרחיות החשובות האלה רשאיות לבוא חשבון עם מדינת הפארטאץ' ורשויות האי סדר שלה שרוויות ב- שקרנות, ב- רמאות, ב- פרוטקציה, ו- בנויות על שחיתויות ומתן שוחד שפשו על כל צעד ושעל. זהו השלטון המרכזי ורשויותיו שמנהלים כיום את מדינת ישראל.

הפרט והכלל בניהול תקשורת המונים. Off tube +זכויות שידורים.

יכולת אישית וכישרון אישי הוא דבר אחד. יכולת קבוצתית וכישרון קבוצתי של המערכת בתוכה אתה פועל כאינדיבידואל הוא עניין שונה לחלוטין. אינך שווה פרוטה גם לא פרוטה שחוקה אם אינך מצליח לשכנע את המנהלים שלך שהחזון שלך צודק (!). לא הייתי יכול להעפיל לאין סוף פסגות טלוויזיוניות בארץ ובעולם ללא בניית חטיבת ספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהתבססה על מאגר אנושי כלהלן : אמנון ברקאי + יואב פלג + ששי אפרתי + נסים קיוויתי + יורם ארבל + מאיר איינשטיין + רמי ווייץ + אורי לוי + אורן רוזנשטיין + איציק גליקסברג + דני לבנשטיין + אורלי יניב + רותי ליפקין + עדה קרן + שמחה שטרית + לורה קורנפילד + דורית חיימי + מירב מיכאלי + אבי רצון + אריה מליניאק + יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל + ז'קי ווישניה וללא אנשי חטיבת ההנדסה לדורותיהם. אבל אינך יכול להעפיל לפסגות הדרמטיות והחשובות בחייה של כל רשת טלוויזיה באשר ולכבוש אותן היא אם אינך יודע לנתח ולהסביר לממונים ולהנהלה שלך שהֵן שָם (!). שהפסגות האלה ניצבות מנגד. הֵן שָם. אם אתה רוצה לכבוש אותן עליך להיות שם. אינך יכול לעשות זאת מרחוק בשיטת Off tube. שידור Off tube גם אם זכויות השידור הן בלעדיות שלך הוא מעשה פסול שמהווה חרבון עיתונאי (!). לא כל שכן כשהוא הופך למשנה סדורה.

לכן הייתה חשיבות עצומה למסמך ההוא שכתב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ב- 19 ביוני 1980 למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי בו קבע כי אולימפיאדת מוסקבה 1980 היא בעבורנו אולימפיאדת ה- Off tube בכורח הנסיבות. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל הבטיח לאלכס גלעדי בכתב הבטחה בעלת חשיבות ייחודית, רבת ערך, ו- היסטורית כלהלן : "כדי למנוע אי הבנות אני רוצה להדגיש כי היעדרם של כתבינו מאולימפיאדת מוסקבה 1980 נובע אך ורק מהחרמת האולימפיאדה על ידי ישראל, ואיננו משמש תקדים לעתיד".

lapid

טקסט מסמך : 19 ביוני 1980. חודש ימים בדיוק בטרם טקס הפתיחה של אולימפיאדת מוסקבה 1980 (3.8.1980 – 19.7.1980). מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל כותב למנהל הספורט אלכס גלעדי את אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. הטקסט ההיסטורי מדגיש את חשיבות השמירה על עיקרון הסיקור העיתונאי הטלוויזיוני מהשטח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אף על פי כן סימנה אולימפיאדת מוסקבה 1980 הלוא היא אולימפיאדת ה- Off tube את התבוללותו של השידור הציבורי בעל כורחו וגם מרצונו עם הבינוניות שכפתה עליו הפוליטיקה הישראלית. האכזבה האישית שלי וגם של הבוס שלי אלכס גלעדי הייתה עצומה ונרחבת. בשנה ההיא של 1980 העמיקו מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל את אחיזתם בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. ייאוש ואכזבה ממעשי המנכ"ל והיו"ר פשו בחטיבת החדשות והעיתונאים המשרתים אותה. מוטי קירשנבאום ז"ל נתן לכך אינטרפרטציה משלו למצב : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אולם לא ידע להרכיב אותה מחדש" (!).

moscow 1980 1

טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 1980. אולימפיאדת מוסקבה 1980. לפני 36 שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. משרד מחלקת הספורט בקומה ה- 5 של בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל (ממושקף בתווך, מחזיק בשפופרת הטלפון) מכבד אותנו בנוכחותו. אנוכי, משמאל. בגבה למצלמה – רוחל'ה ברכה מזכירתו של אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המוֹט של ארכימדס ונקודת המשען שלו. ידע + טכנולוגיה משופרת + ממון הם מרכיב חשוב בשגשוג והצלחה טלוויזיוניים. כמותם, יכולתך וכישרונך לשכנע את הבוסים שלך שהחזון שלך צודק ובר ביצוע. 

בימים האחרונים של חודש נובמבר השייך לשנת 1980 מינה אותי הטריאומוויראט של רשות השידור (המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל + מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל + מנהל החדשות טוביה סער יבד"ל) למנווט ומנהל חטיבת הספורט. שלושתם הטילו עלי אחריות כבדה. הפקדתי על שידורי הספורט נעשתה משום מה דווקא בבניין החוטים בירושלים מקום מושבה של הנהלת רשות השידור, וזאת לאחר שאלכס גלעדי המנהל הקודם נרכש ע"י רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הסכמתי לקבל על עצמי את האחריות העצומה הנובעת מהגדרת התפקיד אולם התניתי זאת כלהלן : "תראו אנשים נכבדים, אתם מבקשים אותי היום להיכנס לנעליו הגדולות של אלכס גלעדי…בתמורה הבו לי את המוט של ארכימדס ואת נקודת המשען שלו…", אמרתי לשלושתם והוספתי, "בלעדיהם אנוכי וגם אתם לא שווים פרוטה שחוקה. אינני רואה כל אפשרות כיצד אני שורד אתכם ואתם אותי. אתם צריכים להבין תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר, מורכב, ומסובך, וגם יוקרתי שופע רייטינג. וודאי שידורי הספורט הבלעדיים בארץ ובעולם שכפופים לזכויות שידורים, לעיתים יקרות ולרוב יקרות מאוד. עליכם לסייע לי כדי שאוכל לנווט היטב את דרכי לעבר המטרה ובכך לשרת בצורה יעילה ונעלה את המוסד הזה שרוי השידור הציבורי". הבה ונבדוק קצת עובדות.

ה- Share שלנו במסגרת חברותינו ב- EBU הנוגע לזכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה בהלסינקי באוגוסט 1983 היה 3000 (שלושת אלפים) דולר. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל נדהם וחשב שמדובר בהמון כסף. נדרשתי להרגיע אותו ולהסביר לו שהכול יחסי בעולמנו. אמרתי לו אז, "תראה טומי, הרבה זה מושג יחסי. שלוש שערות על הראש זה מעט – שלוש שערות בקערית המרק שלך זה המון", ועברתי לשוחח עמו בשפת המתמטיקה, "אני אמור להביא לך 20 (עשרים) שעות בשידור ישיר של אירוע ספורטיבי מדהים בהשתתפות האתלטים הטובים בעולם שבעבורם זאת חזרה גנראלית לקראת אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. כלומר עלות כל שעת שידור ישיר שלי מהלסינקי 83' ניצבת על 150 (מאה וחמישים) דולר. מדובר בעלות אפסית בכל קנה מידה טלוויזיוני. במונחי טלוויזיה מדובר במחיר חינמי" (!). יוסף "טומי" לפיד השתכנע ואישר לי את מבצע השידורים של הלסינקי 1983 מהשטח. אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 83' צלחה והפכה בו במקום לאירוע סנסציוני גם מנקודת מבטה של הטלוויזיה הבינלאומית. נשיא IAAF האיטלקי פרימו החליט למסד אותה מידי שנתיים ולא ארבע שנים כפי שחשב קודם לכן. מחיר זכויות השידורים שלנו הנוגעות לאליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 1987 האמיר בהתאם ו- בבת אחת בשיעור עצום, פי עשרה. נדרשנו לשלם 30000 (שלושים אלף) דולר. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל אישר לי את מבצע השידורים הישירים מהשטח. תשלום זכויות השידורים שלנו באליפות העולם ה- 3 בטוקיו 1991 נסקו ל- 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל אישר לי את מבצע השידורים שהתנהל לדאבון לב Off tube. תמורת אליפות העולם ה- 4 בא"ק שהתקיימה בשטוטגארט ב- 1993 שילמנו 190000 (מאה ותשעים אלף) דולר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל אישר לי את מבצע השידורים מהשטח. בעבור אליפות העולם ה- 5 בא"ק שהתקיימה בגטבורג ב- 1995 שילמנו 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל אישר לי את מבצע השידורים מהשטח. עבור אליפות העולם ה- 6 בא"ק שנערכה באתונה שילמנו 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. הייתי במידה רבה בר מזל מפני שמוטי קירשנבאום היה המנכ"ל שלי.

ועוד דוגמא אחת על קצה המזלג. ה- Share שלנו במסגרת חברותינו ב- EBU הנוגע לזכויות השידורים של אולימפיאדת מינכן 1972 עמד על 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר. כל רשתות הטלוויזיה האירופיות הציבוריות החברות ב- EBU שילמו יחדיו עבור זכויות השידורים של משחקי מינכן 1972 סכום של 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר. רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שילמה לבדה זכויות שידורים במחיר של 7.500000 (שבעה וחצי מיליון) דולר. בחלוף 28 שנים בשנת 2000 שילם ערוץ 1 1.640000 (מיליון ושש מאות וארבעים אלף) דולר זכויות שידורים עבור אולימפיאדת סידני 2000. רשתות הטלוויזיה של ה- EBU שילמו יחדיו סכום של 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC שילמה לבדה מחיר של 705.000000 (שמע מאות וחמישה מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים משחקי סידני 2000. ועוד מידע : NBC הביאה עמה לסידני 2000 כוח אדם שמנה 2100 (אלפיים ומאה) עובדים. אני הבאתי עמי לסידני 2000 30 (שלושים) אנשים.

מוטי קירשנבאום ז"ל.

חלפה יותר משנה מאז הסתלק מוטי קירשנבאום ז"ל מעולמינו בטרם עת. הוא בלתי נשכח. ב- 29 במאי 1996 נערכו בארץ שתי בחירות נפרדות לכנסת ולראשות הממשלה. יו"ר הליכוד בנימין נתניהו הביס את ראש הממשלה הזמני שמעון פרס יורשו של יצחק רבין שנרצח בכיכר העיר בתל אביב במוצ"ש ההוא של 4 בנובמבר 1995. בנימין נתניהו התמנה לראש ממשלה ומינה את לימור לבנת לשרת התקשורת שלו. לימור לבנת מיהרה להכריז בהתנשאות ועזות מצח, "…עכשיו משמפלגת הליכוד זכתה בבחירות והיא זאת שתרכיב את הממשלה…אז שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע עכשיו…". לימור לבנת פגעה במפגיע בבן המלכות מוטי קירשנבאום חתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976. מוטי קירשנבאום כינס את עובדי רשות השידור בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים והשיב מלחמה שערה, וכך אמר לעובדיו : "…אנחנו עובדי ערוץ 1 ועובדי רדיו "קול ישראל" נמשיך לעשות את מלאכתנו העיתונאית בקומה זקופה ללא מורא וללא משוא פנים…". אני כבר שהיתי באותה העת בלונדון עסוק בהפקת מבצע 31 (שלושים ואחד) שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו במסגרת Euro 1996 (אליפות אירופה לאומות – אנגליה 96'). מוטי קירשנבאום הרים לי טלפון ללונדון וסיפר לי את פרטי האירוע, את איומיה של לימור לבנת ואת תשובתו הנחרצת בפני עובדי רשות השידור. אח"כ היה אורח שלי כמה ימים בלונדון יחדיו עם רעייתו יונה ז"ל בהפקת Euro 1996. הוא היה במידה רבה מנהיג שידור ייחודי ומקורי. מוטי היקר היכן אתה כשכולנו כאן זקוקים לך עכשיו…?

kirshenbaum 2טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית. זהו עורך "מבט" מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (בן 29 בתמונה) הוגה ליד מכונת הכתיבה הישנה שלו. מוטי קירשנבאום ז"ל למד קולנוע וטלוויזיה בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס – ארה"ב. ב- 1968 שב ארצה וחבר מייד לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 91 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 79 היום). מנהל חטיבת החדשות דאז היה פרופסור שלמה אהרונסון. בעת שיחות התחקיר הארוכות שלי עמו בקפה "מיכל" בתל אביב (צומת דיזנגוף – ז'בוטינסקי) אמר לי כי הציב את מוטי קירשנבאום להיות עורך "מבט" בגלל כישרונו והשכלתו הטלוויזיונית, והוסיף, "לא טעיתי". (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "שמונה ימי בראשית" במסגרת סדרת 13 הספרים שדנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אמפליטודות. זעזועים בשידור הציבורי רווי התככים והמניפולציות בשנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה הנכלולית הורסת ומכלה כל חלקה טובה בשידור הציבורי בעידנים של המנכ"לים אורי פורת ז"ל (בקדנציה השנייה שלו), רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם, ובתקופתם של הוועדים המנהלים של רשות השידור ואנשיהם גיל סמסונוב, אלון אלרואי, נחמן שי, אהובה אורן ז"ל, אברהם נתן, ואמיר גילת.

יולי 1979. מנכ"ל רשות השידור הטרי יוסף "טומי" לפיד מבין ומודע לכך שעיתונאי חטיבת החדשות בראשות מנהל החטיבה חיים יבין ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אינם שבעי רצון (בלשון המעטה) ממינויו למנכ"ל רשות השידור (במקומו של יצחק לבני) ע"י ממשלת מנחם בגין (תאריך המינוי, 1 באפריל 1979) ועל כוונתו המוצהרת שלא להאריך לארנון צוקרמן קדנציה שלישית בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסף "טומי" לפיד מכנס אותם בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה (מקום מושבה של מערכת החדשות) הממוקם בשכונת רוממה בירושלים ובלהט הסבריו מודיע להם כי למרות מינויו לתפקיד מנכ"ל ע"י ממשלת מנחם בגין אין להם מה לחשוש ממנו מפני שהוא בכלל הצביע בבחירות האחרונות ב- 17 במאי 1977 למפלגת ד"ש. ארנון צוקרמן נדרך במקום מושבו ובקול הבריטון שלו אומר ליוסף "טומי" לפיד נוכח קהל של 100 (מאה) עיתונאים שנוכחים בחדר, "את מי זה מעניין למי הצבעת…". ארנון צוקרמן הולך הביתה ויוסף "טומי" לפיד מֵמַנְכֵּל את רשות השידור עד 1 באפריל 1984.

אמפליטודה 1. אוגוסט 2001 : לראשונה בהיסטוריה של השידור הציבורי מתפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם עת ולפני שהוא משלים קדנציית ניהול בת חמש שנים. אורי פורת התמנה בפעם השנייה למנכ"ל רשות השידור ב- באפריל 1998 ע"י ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו והבטיח לו נאמנות מופלגת. באוגוסט 2001 התפטר אורי פורת מתפקידו הרם לאחר שחש כי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלו אהובה אורן וגם חלק מחברי הוועד המנהל האחרים בתוכם אלון אלרואי מנהלים נגדו מאבק תככני ומגייסים מאחורי גבו את כל חברי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור להצבעת הדחה (Impeachment). אורי פורת חש שכיסאו מתנדנד והחליט להיכנע ולפרוש מהמערכה. אני שהיתי באותה התקופה באדמונטון – קנדה שם הפקתי וניהלתי את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 8 בא"ק. המסר שקיבלתי ממנו באדמונטון באמצעות שתי מזכירותיו אלינור בלקין ושרית ישי היה שהוא התפטר מפני שלא היה לו עוד כוח להילחם במתנגדיו בתוככי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. אחרים טענו וסברו שהוא התפוטר ואין לראות בכך הפסד חומר אנושי כלשהו.

אמפליטודה 2. אוגוסט 2001 : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מתמנה במקביל גם לתפקיד המנכ"ל בפועל.

אמפליטודה 3. אוקטובר 2001 : השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ממנה באישור ראש הממשלה אריאל שרון את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל הזמני של רשות השידור.

אמפליטודה 4. יום שישי – 7 דצמבר 2001 : ראש הממשלה אריאל שרון מורה לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן לפטר ללא דיחוי ולאלתר את המנכ"ל הזמני של רשות השידור רן גלינקא (משמש בתוקף תפקידו עורך ראשי של השידור הציבורי) בעקבות ריאיון הרחב (כ- 17 דקות) שניהל הכתב לעניינים ערביים של ערוץ 1 עודד גרנות במוקטעה עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. אריאל שרון רואה ביאסר עראפאת טרוריסט ורב מרצחים. השר רענן כהן משיב כי בלתי אפשרי לפטר אותו מפני שאתמול (יום חמישי – 6 בדצמבר 2001) שלח לרן גלינקא מכתב המעניק ומאשר לו 3 (שלושה) חודשי ניהול נוספים.

רוֹש וְלַעֲנָה בשנים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה הפלסטינית השנייה מר יאסר עראפאת ערך כתב ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורָב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוֹבָל דָם ארוך של ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה והריאיון הנִרְחָב עם יאסר עאראפת יו"ר הרשות הפלסטינית בתוכנית הדגל "יומן" של טלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היווה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא עורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום עוד באותו ליל שישי ההוא ב- 7 בדצמבר 2001. הוא לא ידע שהשַר הממונה רענן כהן הוציא בינתיים מסמך כתוב, יממה קודם לכן ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, המאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים (עד 12 במארס 2002). רָן גַלִינְקָא נשאר מוּגן לפי שעה בתפקידו. אריאל שרון לא יכול היה לגעת בו. אולי כן אך ביקש להימנע משערורייה ממשלתית ואולי גם לא רצה להביך את השר רענן כהן. היכן נשמע בעצם שראש ממשלה מפטר מנכ"ל רשות שידור בערב שבת ? אריאל שרון חרק שיניים ונאלץ להמתין.

galinka 1

טקסט מסמך :  6 בדצמבר 2001. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים עד 12 במרס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר הוכרע ונחתך. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי, היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת, כאמור מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". מר עוֹדֵד גְרָנוֹת צילם והקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהובילה כזכור למאות מעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, מ"מ מנהל הטלוויזיה יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָרָאפַאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

ההיסטוריה מתעתעת. ב- מארס / אפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2016 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע"י ממשלת ישראל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במארס 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

ariel sharonטקסט תמונה : מארס / אפריל 2002. שעה היסטורית בתולדות במדינה ורשות השידור. העסקה נחתמת. השר הממונה על רשות השידור רענן כהן (משמאל) מעלה במארס 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה מקבל את ההמלצה מייד. (לע"מ תמורת תשלום).

יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מאוחר מידי.

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס "רוש ולענה" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי. הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884.

אמפליטודה 5. מארס 2002 : השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל למנכ"ל הזמני של רשות השידור (באישור ראש הממשלה אריאל שרון) במקומו של רן גלינקא שסולק.

אמפליטודה 6. אוקטובר 2002 : ראש הממשלה אריאל שרון מדיח בספטמבר 2002 את יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי וממנה במקומו לתפקיד הציבורי הרם ב- 27 באוקטובר 2002 את אברהם נתן איש מפלגת הליכוד אברהם נתן מי שהיה בעבר נציב שירות המדינה.

אמפליטודה 7. ספטמבר 2004 : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אברהם נתן מודיע במכתב לראש הממשלה אריאל שרון ולשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור אהוד אולמרט לאחר שנתיים של עבודה כי איננו יכול להמשיך בעבודתו לצדו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל וכי הוא מתפטר מתפקידו.

אמפליטודה 8. 2 במאי 2005 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט מדיחה ומסלקת לאלתר מהכיסא הרם את המנכ"ל המופרך של רשות השידור יוסף בר-אל. יוסף בר-אל התמנה כאמור למנכ"ל זמני של רשות השידור במארס 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן (במקומו של רן גלינקא). ב- 2 ביוני 2002 זכה במשרת הניהול הבכירה של השידור הציבורי לתקופה של 5 (חמש) שנים עד 2 ביוני 2007. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון והיועץ המשפטי שלה מני מזוז החליטו ב- 2 במאי 2005 להעיף ולהשליך את יוסף בר-אל לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור בגין שחיתות ושוחד מסך. 13 שרים הצביעו בישיבת הממשלה ב- 2 במאי 2005 בעד ההדחה. 2 שרים דליה איציק ומאיר שטרית התנגדו. 3 שרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. 2 שרים צחי הנגבי וסילבן שלום לא הורשו להשתתף בהצבעה בשל ניגוד אינטרסים. אמו של צחי הנגבי גאולה כהן הייתה בעת הצבעת ההדחה שדרנית ברשת ב' ברדיו "קול ישראל". כמותה גם אשתו של סילבן שלום ג'ודי ניר מוזס שלום ש- רדיו "קול ישראל" הקצה לה פינת הנחייה במסגרת תוכניות האקטואליה שלו.

סוף הפוסט 637. הועלה לאוויר ב- יום רביעי – 5 באוקטובר 2016.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *