פוסט מס’ 741 : טלוויזיה היא ביזנס כלכלי יקר (מאוד). שלושה ימי התהילה של תחרות האופניים ה- “ג’ירו דה איטליה”  שנערכה בישראל בתאריכים 4-6 במאי 2018 שייכים בראש וראשונה לכיסוי הפנטסטי והנפלא שטרם נראה כמותו במקומותינו של קבוצת הטלוויזיה האיטלקית הבינלאומית הפנטסטית רבת המוניטין RCS Media group, וקבוצת הטלוויזיה הבלגית Video House, כמו גם למפיק העל הישראלי של האירוע רחב הממדים בארץ דניאל בנעים, וכמובן למיליארדר היהודי הקנדי סילבאן אדאמס שתרם מכיסו הפרטי 70.000000 (שבעים מיליון) שקל (יחדיו עם 30.000000 שקל שהשקיעה ממשלת ישראל) כדי להביא את ה- “ג’ירו ד’איטליה” לישראל, כמו גם לצוות השידורים הישירים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הצמד אלי אילדיס ודרור פקץ’ שעשה בסך הכל עבודת שידור עיתונאית ממושכת ו- מרשימה. אף על פי כן תופעת תיאטרון ה- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל הייתה חד פעמית. וגם פרולוג א’ + פרולוג ב’, תזכורות עבר טלוויזיוניות מימי בראשית. פוסט מס’ 741. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נערך, ונכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא על מנת להפיק פרסום אישי.

————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 741 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 8 במאי 2018.

————————————————————————————–

פוסט מס’ 741 : טלוויזיה היא ביזנס כלכלי יקר (מאוד). שלושה ימי התהילה של תחרות האופניים ה- “ג’ירו דה איטליה” שנערכה בישראל בתאריכים 4-6 במאי 2018 שייכים בראש וראשונה לכיסוי הפנטסטי והנפלא שטרם נראה כמותו במקומותינו של קבוצת הטלוויזיה האיטלקית הבינלאומית הפנטסטית רבת המוניטין RCS Media group, וקבוצת הטלוויזיה הבלגית Video House, כמו גם למפיק העַל הישראלי של האירוע רחב הממדים בארץ דניאל בנעים, וכמובן למיליארדר היהודי הקנדי סילבאן אדאמס שתרם מכיסו הפרטי 70.000000 (שבעים מיליון) שקל (יחדיו עם 30.000000 שקל שהשקיעה ממשלת ישראל) כדי להביא את ה- “ג’ירו ד’איטליה” לישראל, כמו גם לצוות השידורים הישירים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הצמד אלי אילדיס ודרור פקץ’ שעשה בסך הכל עבודת שידור עיתונאית ממושכת ו- מרשימה. אף על פי כן תופעת תיאטרון ה- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל הייתה חד פעמית. וגם פרולוג א’ + פרולוג ב’, תזכורות עבר טלוויזיוניות מימי בראשית. פוסט מס’ 741. כל הזכויות שמורות.

הסבר קצרצר : כיסוי תחרויות רכיבה על אופניים הנפרסים על שטחים נרחבים פתוחים ע”י רשתות הטלוויזיה באשר הן כמו ה- טור דה פראנס, הג’ירו דה איטליה, הטור דה סְוִויס (ואחרות) וכן תחרויות האופניים האולימפיות ברחובות הערים (לא כולל סיקור תחרויות אופניים בוולודרום) לרבות תחרויות רכיבת הרים Mauntain bike, תחרויות תריאטלון, ותחרויות ריצות המרתון הן הפקות שעולות ממון רב, הן מאמץ כביר מורכב ומסובך ביותר טכנולוגית ולוגיסטית ביבשה ובאוויר, וגם מן ההיבט האנושי. הימים ההם שחלפו לבלי שוב. מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה. הערה שלי : המידע המתפרסם בפוסט מס’ 741 נשען גם על האינפורמציה שמופיעה בפוסטים מס’ 106, מס’ 505, ומס’ 553.   

yoash 3

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנהל חטיבת החדשות מר יאיר שטרן במהלך מבצע שידורי הטלוויזיה הישירים של ה- NBA לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדובר בשידור ישיר של אחד ממשחקי ה- East conference final בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס. המבצע הטכנולוגי התאפשר ראשית דבר בשל שיפור משמעותי בתקשורת לוויינים בינלאומית בין ישראל לארה”ב. בעמק האלה ניצבו בימים ההם כבר שתי אנטנות – צלחות שכוונו לשני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major 1. מן הראוי לציון כי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS החזיקה בזכויות השידורים של ה- NBA ומנהליה קבעו כי שעות המשחקים של סדרות הגמר בסופי שבוע בחוף במזרחי והמערבי יהיו ב- 15.30 שעון ניו יורק (GMT – 4) ו- 12.30 שעון לוס אנג’לס (Gmt – 7). הזמנים האלה התאימו לשעון ישראל (GMT + 3) ואפשרו לי לייבא אותם ארצה בהצלחה. ראוי לציין גם שהנהלת ה- NBA נהגה עמי חסד כספי והסכימה להעניק לי את זיכיון השידור תמורת 2000 (אלפיים) דולר בלבד בעבור כל משחק. CBS יצאה מגדרה כדי לתמוך במבצע השידורים הישיר המרוחק ההוא שלי ואפשרה לי להשתמש בקו השידור של השדר שלהם דיק סטוקטון (Dick Stockton) כ- Guide line בעבור צוות השידור שלי בירושלים יורם ארבל והפרשן אריה מליניאק. כל השידורים הישירים ההם של ה- NBA התבצעו על ידינו בשיטת Off tube. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 2

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. ימי התום של הזמן ההוא שחלפו לבלי שוב. היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (משמאל) יחדיו עם יאיר שטרן (מימין), בראשית הקריירה שלנו והילדים הקטנים שלנו העומדים מלפנים. זיהוי הילדים שלנו מימין לשמאל : שי שטרן (היום מגיש ומנחה תוכנית בידור בערוץ 10), רועי אלרואי (היום אדריכל), וגור אלרואי (היום פרופסור באוניברסיטת חיפה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 4

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים של ה- NBA לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 1

טקסט תמונה : 8 בנובמבר 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים. זהו אולם הכדורסל של קיבוץ כפר גלעדי. אחד מסודות הניהול הוא להיות בשטח בעת ההפקה והעבודה יחדיו עם הפיקודים שלך. אי אפשר להנהיג ולנווט מהמשרד. התמונה צולמה ע”י חבר קיבוץ עמיר אביהו שפירא ומתעדת את עמדת השידור שלנו ושני הצלמים בעת משחק כדורסל בליגה הלאומית (ליגת העל היום) של קבוצת הפועל גליל עליון. זיהוי הנוכחים בתמונה בעמדת השידור מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי (מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בז’קט שחור חובש אוזניות), השדר המוביל שלי יורם ארבל (בז’קט לבן חובש אוזניות), המפיק שלי יוסי לנדאו, והצלם התחתון שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. למעלה הצלם המוביל טדי למברג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 5

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. ללא תמיכתם של מנכ”לים של רשות השידור ברמתם של אורי פורת ז”ל ומוטי קירשנבאום יבד”ל, לא ניתן היה לקדם את מעמדם של הפקות הספורט היקרות בארץ ובעולם, ולהעפיל לפסגה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור ישיר טלוויזיוני של Play by play (שונה מרדיו), הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים, אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 741 : טלוויזיה היא ביזנס יקר (מאוד). שלושה ימי התהילה של תחרות האופניים ה- “ג’ירו דה איטליה”  שנערכה בישראל בתאריכים 4-6 במאי 2018 שייכים בראש וראשונה לכיסוי הפנטסטי והנפלא שטרם נראה כמותו במקומותינו של קבוצת הטלוויזיה האיטלקית הבינלאומית הפנטסטית רבת המוניטין RCS Media group, וקבוצת הטלוויזיה הבלגית Video House, כמו גם למפיק העַל הישראלי של האירוע רחב הממדים בארץ דניאל בנעים, וכמובן למיליארדר היהודי הקנדי סילבאן אדאמס שתרם מכיסו הפרטי 70.000000 (שבעים מיליון) שקל (יחדיו עם 30.000000 שקל שהשקיעה ממשלת ישראל) כדי להביא את ה- “ג’ירו ד’איטליה” לישראל, כמו גם לצוות השידורים הישירים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הצמד אלי אילדיס ודרור פקץ’ שעשה בסך הכל עבודת שידור עיתונאית ממושכת ו- מרשימה. אף על פי כן תופעת תיאטרון ה- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל הייתה חד פעמית. וגם פרולוג א’ + פרולוג ב’, תזכורות עבר טלוויזיוניות מימי בראשית. פוסט מס’ 741. כל הזכויות שמורות.

הסבר קצרצר : כיסוי תחרויות רכיבה על אופניים הנפרסים על שטחים נרחבים פתוחים ע”י רשתות הטלוויזיה באשר הן כמו ה- טור דה פראנס, הג’ירו דה איטליה, הטור דה סְוִויס (ואחרות) וכן תחרויות האופניים האולימפיות ברחובות הערים (לא כולל סיקור תחרויות אופניים בוולודרום) לרבות תחרויות רכיבת הרים Mauntain bike, תחרויות תריאטלון, ותחרויות ריצות המרתון הן הפקות שעולות ממון רב, הן מאמץ כביר מורכב ומסובך ביותר טכנולוגית ולוגיסטית ביבשה ובאוויר, וגם מן ההיבט האנושי. הימים ההם שחלפו לבלי שוב. מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה. הערה שלי : המידע המתפרסם בפוסט מס’ 741 נשען גם על האינפורמציה שמופיעה בפוסטים מס’ 106, מס’ 505, ומס’ 543.

פרפראות.

1. הופעת רב אלוף מיל. בני גנץ ברדיו גלי צה”ל הייתה חסרך ערך עיתונאי.

רזי ברקאי ערך השבוע בתוכנית “מה בוער” ברדיו “גלי צה”ל” בין 09.00 ל- 11.00 ריאיון נֶפֶל עם רמטכ”ל צה”ל בעבר רב אלוף מיל. בני גנץ שאמר למאזיניו כלום. בזבוז זמן במסווה של אירוח אישיות ציבורית שלא אומרת דבר למאזין. 

2. שרון דרוקר מביס את נוון ספאחיה וברק פלג מחקה אותו ו- עושה את אותו הדבר לצבי שרף.

עונג צרוף לראות את שרון דרוקר שלנו מאמן קבוצת הכדורסל של הפועל אילת מנצח את קבוצת מכבי ת”א על מאמנה הקרואטי נוון ספאחיה ועל המערכת העשירה והמשומנת של המועדון בתוצאה 69:74 (יום שני – 7 במאי 2018. שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים). כנ”ל, אושר גדול לראות את ברק פלג מאמן מכבי חיפה מביס בראשל”צ את צבי שרף מאמנה של מכבי ראשל”צ בתוצאה 92:79. העיקר שיצחק פרי יו”ר עמותת המועדון של מכבי ראשל”צ מיהר לפטר את המאמן הקודם שלו המצוין שלו שמולי’ק ברנר.

3. יצחק שוּם הוא איש כושל ובעל בית לא מוצלח של קבוצת הפועל כפר סבא בכדורגל. 

 בעל הבית של קבוצת הפועל כפר סבא איש דַל, אדם נֶפֶל, ולא מוכשר בעליל בשם יִצְחָק שוּם חוטף כל שבוע את עונשו, לאחר שמיהר פעם לפטר את המאמן המצוין שלו מסאי דגו.

4. סדרת “הקברניטים” של רביב דרוקר המשודרת בערוץ 10.

בפרק הרביעי של סדרת “הקברניטים” המשודרת בערוץ 10 ע”י יוצרה רביב דרוקר ועסקה בראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל, שוב לא הייתה שום התייחסות כמו בפרקים הקודמים (דנו ב- בראשי הממשלות דוד בן גוריון + לוי אשכול + גולדה מאיר), ליחסו של יצחק רבין לשידור הציבורי הבלעדי באותה העת 1995 – 1992 של מדינת ישראל. לא אוזכר ולא צוין כלל ב- “הקברניטים” את התנגדותו הראשונית, העוינת, ו- ההחלטית של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למינויו של מוטי קירשנבאום ז”ל לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור באותו חודש אפריל ההוא של 1993, במקום אֲרְיֵה מֶקֶל יבד”ל. עוינותו של יצחק רבין למוטי קירשנבאום הייתה עתיקת יומין ונבעה מחלק מהתכנים שהופקו ושודרו בתוכנית הטלוויזיה הסטירית “ניקוי ראש” בשנים 1976 – 1974 (מוטי קירשנבאום היה עורך, מפיק, ויוצר “ניקוי ראש”), השנים בהן כיהן יצחק רבין בתפקיד ראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו. התעקשותה של שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992, היא ששיכנעה ו- הביאה לבסוף את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למנות ב- 28 באפריל 1993 את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור.  

פרולוג חלק א’ :

“מהפכת המֵידָע הגדולה בהיסטוריה”. 

A series of 13 books : 

“THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”

הסדרה דנה ועוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם, בשנים 2018 – 1936. זכויות היוצרים שמורות למחבר יואש אלרואי. המחקר והטקסט נעשו ונכתבו בין אוקטובר 1998 למאי 2018 וטרם הסתיימו.

ציטוט : הטלוויזיה היא המצאה המאפשרת לך להיות משועשע בסלון שלך ע”י אנשים שלא היית מכניסם לביתך. (דייויד פרוסט).

ציטוט : “Tell it like it is” / תאמר את זֶה כמו שזֶה. (האווארד קוסל שדר בספורט הנודע של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC).

ציטוט : “כשהכסף מוביל בראש – כל הדרכים פתוחות”. (וויליאם שייקספיר).

פוסט מס’ 741 : טלוויזיה היא ביזנס כלכלי יקר (מאוד). שלושה ימי התהילה של תחרות האופניים ה- “ג’ירו דה איטליה” שנערכה בישראל ב 4-6 במאי 2018 שייכים בראש וראשונה לכיסוי הפנטסטי והנפלא שטרם נראה כמותו במקומותינו של קבוצת הטלוויזיה האיטלקית הבינלאומית הפנטסטית רבת המוניטין RCS Media group, וקבוצת הטלוויזיה הבלגית Video House, כמו גם למפיק העַל הישראלי של האירוע רחב הממדים בארץ דניאל בנעים, וכמובן למיליארדר היהודי הקנדי סילבאן אדאמס שתרם מכיסו הפרטי סכום של 70.000000 (שבעים מיליון) שקל (יחדיו עם 30.000000 שקל שהשקיעה ממשלת ישראל) כדי להביא את ה- “ג’ירו ד’איטליה” לישראל, כמו גם לצוות השידורים הישירים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הצמד אלי אילדיס ודרור פקץ’ שעשה בסך הכל עבודת שידור עיתונאית ממושכת ו- מרשימה. אף על פי כן תופעת תיאטרון ה- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל הייתה חד פעמית. וגם פרולוג א’ + פרולוג ב’, תזכורות עבר טלוויזיוניות מימי בראשית. פוסט מס’ 741. כל הזכויות שמורות.

18 (שמונה עשר) מֵידָעִים אודות מבצע ארגון תחרות ה- “ג’ירו ד’איטליה”-אחד ממרוצי האופניים החשובים בעולם שנערך לראשונה בישראל במשך שלושה ימים בתאריכים 6 – 4 במאי. תיאטרון איטלקי בינלאומי נפלא שנחשף במשך 3 ימים על סיגנל הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. מופע חד פעמי.

שתי הערות שלי :

א. נעזרתי במידע שסיפקה הוועדה המארגנת של מבצע ה- “ג’ירו ד’איטליה” בארץ בראשות מפיק העַל מר דניאל בנעים.

ב. כמו כל ילד בן קיבוץ (אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) גם אני גדלתי על רכיבת אופניים בשבילי הקיבוץ פלוס החזקת כדורסל בידי הימנית, כדורעף בידי השמאלית, וכדורגל בשתי רגליי. אהבתי לרכיבת האופניים המקצוענית הבינלאומית נולדה ב- 1949 בהיותי בן 11. לקיבוץ אפיקים הגיעו שני שני עולים חדשים גברים צעירים, יצחק “איזי” לוי ז”ל מבולגריה ומשה גדליה ז”ל מאיטליה. החלום של שניהם היה להיות חברים בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ שיכנה אותם כמועמדים לחֲבֵרוּת בחדר קטן בצריף רָעוּעַ ליד בית התינוקות של הקיבוץ. אהבתי כילד את שניהם, משום ששניהם אהבו כדורגל וחיש מהר נמנו על נבחרת קיבוץ אפיקים. משה גדליה עלה ארצה מ- מילאנו וקיבל ממשפחתו באורח קבע את עיתון הספורט האיטלקי ההוא, “Ilusport Ilustrato”. משה גדליה חשף בפני ב- 1949 את הפופולאריות של ענף רכיבת האופניים התחרותית באיטליה. ממנו שמעתי לראשנה את שמותיהם של שני רוכבי האופניים האיטלקיים הַדְגוּלִים ג’ינו בארטאלי (2000 – 1914) ו- פאוסטו קופי (1960 – 1919) שהיו בזמנם לא רק אלופי ה- “ג’ירו ד’איטליה”, אלא גם המנצחים ב- “טור דה פראנס”, וב- “טור דה סוויס” (הקפת שווייץ). ג’ינו בארטאלי / Gino Bartali זכה 3 פעמים ב- ג’ירו ד’איטליה בשנים 1936, 1937, ו- 1946 ופעמיים בטור דה פראנס בשנים 1938 ו- 1948.  פאוסטו קופי / Fausto Coppi זכה 5 פעמים ב- ג’ירו ד’איטליה בשנים 1940, 1947, 1949, 1952, ו- 1953, ופעמיים בטור דה פראנס בשנים 1949 ו- 1952. השאר היסטוריה.

1. הבאת ה- “ג’ירו ד’איטליה” לישראל הוא מבצע לוגיסטי רב ממדים במסגרתו התחרו 176 מהרוכבים הטובים בעולם, סביבם עבדו כ- 1200 אנשים לרבות מאות אנשי תקשורת וכתבים מאירופה וכן אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ובראשם צוות השידור המוביל אלי אילדיס ודרור פקץ’ שעשו בסך הכל עבודת שידור טלוויזיונית עיתונאית פנטסטית.

2. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים עשה לציבור בארץ הכרה עם איש העסקים המיליארדר היהודי הנדיב קנדי סילבאן אדאמס שהוא הבעלים של קבוצת הרכיבה הישראלית המקצוענית הראשונה “סייקלינג אקדמי” ומי שאמון על הבאת הגי’רו לישראל ואף משמש כנשיא הכבוד של ארגון ה- “Big Start Israel”. סילבאן אדאמס הוא האיש שעמד בראש היוזמה להביא את ה- “ג’ירו ד’איטליה” לישראל ולשם כך הוציא מכיסו 70.000000 (שבעים מיליון) שקל כדי לממן את מבצע ה- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל. ממשלת ישראל הוסיפה עוד 30.000000 שקל. במבצע ה- “ג’ירו ד’איטליה” בן שלושת הימים שהתקיים בארץ חזו עשרות אלפים רבים של אזרחים ישראליים שהצטופפו סביב מסלול התחרויות ועוד מאות אלפי צופי טלוויזיה שראו את סיגנל השידור של Eurosport  באמצעות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, וצוות השידור המצוין שלו השַדָּר המוביל אלי אילדיס והפרשן הישען לצדו דרור פקץ’. סילבאן אדאמס, דיווח, בשעה שהתחיל יחד עם צוותי עוזריו לעבוד על ה- “ביג סטארט”, הוא נוכח לגלות, שאין כיום תיעוד של ארץ ישראל בסטנדרטים בינלאומיים. לפיכך מעבר לצרכים של השידורים הישירים עצמם של מהלכי התחרויות בשלושת הקטעים של ירושלים פלוס חיפה – עכו – תל אביב פלוס באר שבע – אילת, הייתה כאן הזדמנות ייחודית להפקת צילומים איכותיים של נופיה ואתריה ההיסטוריים של מדינת ישראל ואשר אמורים לשמש אותנו גם לצורכי הסברה עתידיים גם לאחר סיום מבצע ה- “ג’ירו ד’איטליה”. 

3. מפיק העַל הישראלי דניאל בנעים מנכ”ל “ComtecGroup” מי ששימש המפיק הראשי של מבצע ה-“Big Start Israel”, נתן בטרם יריית הפתיחה סקירה מעניינת ביותר אודות נתוני הלוגיסטיקה והעלויות של ניהול המבצע העצום של אירוח ה- “ג’ירו ד’איטליה”. כה אמר בטרם תחילת המבצע, כלהלן : “מדובר באירוע לוגיסטי שלא היה כמותו וכנראה שגם לא נראה כמותו בקרוב שוב בארץ. מבצע כביר כזה של ארגון ה- “ג’ירו ד’איטליה” במדינת ישראל כולל בין השאר קליטה וטיפול יסודי, רגיש, ומיומן במאות רוכבי האופניים ואנשי הצוותים המקצועיים שלהם שנחתו בנתב”ג וכן תהליך יקר מבבחינה כספית ולוגיסטית של הבאתו ו- פריקתו של כמות אדירה של ציוד מקצועי נלווה של ה- “ג’ירו ד’איטליה” שהועמס באיטליה על 3 מעבורות ו- מטוסי תובלה ששייטו והוטסו לארץ. את הזזת ו- שינוע של כלל הציוד בין נקודות הזינוק והסיום השונות במהלך המירוץ בשל שלושת הקטעים בישראל, יבצעו 8 טריילרים, 16 אוטובוסים, 16 מובילי רכבים ועוד 800 רכבים ועשרות משאיות שבימים אלה עוברות מיתוג לפי צבעי וסמלי הקבוצות המתחרות, כולל רכבי ה- VIP אשר מאובזרים וממותקנים בין היתר בציוד קשר ותדרים. מדובר בהטסת מטוסים עמוסי ציוד, בגיוס עשרות אלפי בעלי תפקיד, הכנת תפריטים ייחודיים, תיאום מדויק ומפורט עם חיל האוויר, פריסת אבטחה גדולת ממדים של משטרת ישראל בראשות המפכ”ל רב ניצב רוני אלשייך”.  

4. משרד התיירות צפה עוד בטרם תחילת מירוץ 3 הקטעים של ה- “גי’רו ד’איטליה”, כי כניסה של רבבת תיירים בעקבות ה- “גי’רו ד’איטליה”, תניב משהו בסביבות 50.000000 (חמישים מיליון) שקלים שיחזרו לאוצר המדינה. 

5. סידורי הביטחון והאבטחה שהקימה משטרת ישראל היו בקנה מידה גדול מאוד. בצד סגירת כבישים נדרשה גם סגירת המרחב האווירי בשלבים מסוימים. המפיק דניאל בנעים דיווח כלהלן : “כבר לפני שנה, עוד בשלב הרעיון, מפקד המשטרה באיטליה נתן את ברכתו המלאה לקיום המירוץ דווקא בישראל”. כמו כן הוסיף דניאל בנעים עוד כמה נתונים מעוררי השתאות הנוגעים להפקת המבצע המורכב, כלהלן : “מנהלי 22 הקבוצות המתחרות ב- “ג’ירו ד’איטליה” אף הגיעו לביקור כשבוע לפני התחרות והתרשמו היטב מההיערכות ומהירידה לפרטי האבטחה והביטחון. מדובר ב- 6000 שוטרים ומאבטחים שאחראיים במשך 4000 שעות על סדרנות לאורך 60 ק”מ של מחסומים, אבטחת האירוע ובטיחות הקהל, לצד עוד 50 אופנועי שיטור, קב”טים, מהנדסי תנועה, בטיחות, חשמל, בריאות ומזון, קונסטרוקציה, ועוד. כ- 4000 שוטרים יאבטחו את האירוע כולו. ככל שהוא התקרב וסדרי הגודל החלו להתבהר, התרבו גם דרישות האבטחה. “לא מזמן קיבלתי דרישה מהמשטרה שהם רוצים לעשות חסימות באוטובוסים, סיפר דניאל בנעים, “כשהתחלנו עם הקמפיין העצום הבינה לפתע משטרת ישראל שיש לנו כאן אירוע המוני. אז רק הדרישות שבאו לי מהמשטרה הנוגעות ל- אוטבוסים, מחסומים נוספים, מגדלי פיקוח, ו- מצלמות זה עלות של  מיליוני שקלים. כל מילה פה זה מיליונים. אם לא היה לנו את סילבאן אדאמס אין מישהו שהוא עם כזו תשוקה לדבר הזה כמו סילבן אדאמס, שניאות לתרום את יכולות הארגון שלו ואת ממונו בנדיבות רבה, זה פשוט לא היה קורה. 

6. מדובר בהפקת סיגנל טלוויזיה מורכב ומסובך ביותר, טכנולוגית ולוגיסטית, תוך כדי תנועה של ה- “ג’ירו ד’איטליה” על כבישי ישראל בו מעורבות ניידות שידור וצילום גדולות ממדים + צלמים מתנייעים על אופנועים, מכוניות, הליקופטרים, ומטוסים. סיגנל השידור הישיר הועבר ל- 184 מדינות בעולם, מתוכן 54 באירופה, שנשענו בעיקר על השירות הטלוויזיוני של ערוץ הטלוויזיה ה- אירופי EUROSPORT (לא רק).

7. מוסיף עוד מֵידָע מרתק לא הרבה פעמים זוכים עיתונאים להשתמש בסופרלטיבים כמו ״הגדול והמורכב אי פעם” ולהתייצב מאחוריהם. המבצע הלוגיסטי שמאחורי הבאת ה- “ג’ירו ד’איטליה” הוא אחד התירוצים היחידים להשתמש בסופרלטיב הזה מבלי להגזים כלל. עם עשרות אלפי אנשים שמועסקים במשימות שונות סביב האירוע, שינוע ציוד בחמישה מטוסים לפחות, כיסוי טלוויזיוני ושידורים ישירים בהיקף שיא של 16 (שש עשרה) שעות בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים (אי אפשר שלא להזכיר ולציין כאן שוב את העבודה העיתונאית הטלוויזיונית ברמה גבוהה שעשו אלי אילדיס ודרור פקץ’), ומסע שחוצה כמעט את כל הארץ, מירוץ האופניים השני בחשיבותו בעולם הוא המבצע הלוגיסטי המורכב אי פעם שהתקיים בספורט הישראלי, וכך הוא באמת התנהל. הדבר הכי מסובך מבחינתנו היה קודם כל לבצע תיאומים בין ולאורך כל 400 (ארבע מאות) הקילומטרים של תחרות ה- “ג’ירו ד’איטליה” בארץ. ברגע שנודע לי לפני שלושה חודשים שהקבוצות לא יכולות לשלוח את הציוד מעבר לים, כמו בחוזה המקורי, התחיל מבצע מטורף של לשכור 380 (שלוש מאות ושמונים) מכוניות, למתג לפי 22 קבוצות המתחרות ב- “ג’ירו ד’איטליה”, ולהשיג בשבילן מגרשי חנייה. כמו כן היה עלינו לגייס 38 משאיות, אוטובוסים ממותגים, ורכבים עם כל הציוד של הקבוצות. המשמעות היא שכל המכוניות שתראו בימים הקרובים (כולן עטופות בסטיקרים וב- Logo של הקבוצות), נשכרו בארץ והוכנו כאן למירוץ ה- “ג’ירו ד’איטליה”. היינו צריכים לדאוג מראש שלא יעכבו את הקבוצות בנתב״ג, כי הם היו עם חותמות בדרכונים שלהם מדובאי ואבו דאבי. כל גוף שפנינו אליו פשוט התחבר ועזר לנו. הקבוצות נחתו, עברו לדלפק דרכונים מיוחד עוד לפני הביקורת הרגילה, הוסעו ללוד ושם קיבלו את המכוניות והציוד שלהן. “תהליך חיול”, קורא לזה דניאל בנעים. השינוע של כל 22 הקבוצות המתחרות ב- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל ייעשה על ידי המכוניות שלהן עם מנהלי הקבוצות. במובן מסוים זה מקל מאוד על כל הלוגיסטיקה מהצד שלנו”.

8. מוסיף פאולו בלינו ראש קבוצת RCS האיטלקית המארגנת את תחרות ה- “ג’ירו ד’איטליה” משהו אודות הציוד האיטלקי : “על אף שהמסה המרכזית של הציוד נשכרה בארץ בניגוד לתוכנית המקורית, הרי שניידות השידור, הבמות, ולא מעט ציוד נלווה להפקת המירוץ, הגיעו לכאן במטוס עצום שנחת מאיטליה. יש לנו את כל הציוד כפול, אחד עבור איטליה ואחד ל- ישראל. חלק גדול מהציוד היינו צריכים להביא מאיטליה. הדבר הכי קשה זה לטייל עם כל האופניים. יש המון דברים שזזים ממדינה אחת ל- מדינה אחרת”.

9. רחבת הטיפולים. כל קבוצה זקוקה לאופניים שלה במצב הטוב ביותר, וכדי שזה יהיה המצב, יש צורך בטיפולים. לצורך העניין, שמונה חניונים שונים שצמודים לשמונת המלונות בהם מתארחים הרוכבים הופקעו בירושלים אך ורק לטובת הקבוצות, ושם אנשיהן מנקים את זוגות האופניים, בודקים את כשירותם ומכינים אותם למירוץ. במשאית ענק מאוחסנים כל הזוגות גם אלו בהם משתמשים במירוץ נגד הזמן וגם אלו בהם ישתמשו בשאר השלבים. בכל רחבת טיפולים מאולתרת כזו יש ברז, חיבורים לחשמל וציוד טכני רב. באזור תל אביב הקבוצות פרוסות בארבעה מלונות בהם ישהו שני לילות, ובאילת הקבוצות ישוכנו בשבעה מלונות ברחבי העיר. 

10. תזונה. זוהי אולי המשימה הלוגיסטית המורכבת ביותר. מתברר שהקבוצות התקשו לעכל את העובדה שהתפריט בבתי המלון הוא כשר. המארגנים נאלצו לשכור אולמות שונים ולעתים גם חניונים, בהם יוכלו הספורטאים לקבל גם תוספות התזונה שלהם לארוחות הבוקר שלהן. בקבוצת SKY אפילו שכרו שתי דירות עם מטבחים כדי שיהיו מסוגלים להכין בעצמם מאכלים מיוחדים לרוכבים.

11. המרחב האווירי של ישראל. מפיק העל דניאל בנעים מוסיף עוד מידע מעניין : “משימה מסובכת לא פחות היא לאפשר שידור בעזרת מטוס לווייני מיוחד שמגיע מבלגיה. הטייס הבלגי אומר ומפרט לי, כלהלן : “אינני מפעיל את סורק התדרים שלי אם לא יושב לידי טייס בחיל האוויר”, מספר דניאל בנעים ושואל אותו בתגובה, “למה ?”. משיב לי הטייס הבלגי כלהלן : “אם אני מפעיל את סורק התדרים שלי כדי לקלוט את האות של השידור הטלוויזיוני, אני עולה על התדרים של צה״ל, של המשטרה, של הכל, לרבות התדרים של מטוסי  F 16 של חיל האוויר, ואז מורידים אותי בשנייה. מדובר במרחב אווירי מטורף אשר יהיה סגור באזורים שבהם נעבור. יש תיאום כללי מדויק שלנו עם חיל האוויר הישראלי, מנהלת נתב״ג, וכל מה שקשור בתעופה בשמי מדינת ישראל”.

12. ציוותי עבודה. אירוע הספורט הגדול ביותר שנוחת בישראל מצריך גם את כמות המועסקים הגדולה ביותר. לא פחות מ־ 20000 (עשרים אלף) איש ייקחו חלק בהכנות ובתפעול השוטף של אירוע הפתיחה. האיטלקי פאולו בלינו ראש קבוצת RCS האיטלקית מספר שמועסקים עובדים בארץ לפחות 200 (מאתיים) אנשים של קבוצת RCS, שלושת המובילים הראשיים של RCS עברו לישראל כבר לפני חודשיים כדי לסייע בהכנות. 35 (שלושים וחמש) שנים אני מקיים אירועים בארץ ובעולם אולם אף פעם לא הכנתי כל כך הרבה אנשים ב- Stand by”.

13. מפיק העַל דניאל בנעים מוסיף : “עלות תקציב ארגון ה- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל 2018. סילבאן אדאמס מממן כ- % 70 מעלות האירוע שמוערך ב- 100000000 (מאה מיליון) שקל. בנעים טוען כי הסכומים גבוהים בהרבה. “בכל פעם שזה חורג אני מתקשר למר סילבאן אדאמס, והוא אומר לי, “Whatever it takes” דני בנעים, תעשה את הכי טוב שאתה יודע”. דוגמה אחת היא ההפקה הטלוויזיונית. במשא ומתן שאלתי את אנשי RCS כמה להערכתם זה יעלה, מניסיונם באירופה. הם אמרו לי שמדובר בסכום שנע בין 700000 (שבע מאות אלף) ל- 800000 (שמונה מאות אלף) יורו / euro. כמה זה עולה היום ? ובכן מדובר בסכום של 1.900000 (מיליון ותשע מאות אלף), כי זה מרחב אווירי, וזה הזזה ו- שינוע, וזה עניין. בדרך כלל בפרויקט הפקה גדול ממדים אתה מעריך שאם תחרוג, זה יהיה סביב 5% עד 7% לתקציב של 100000000 (מאה מיליון) שקל. אני יכול לומר שבמקרה הזה הגענו כבר ל- % 15 חריגה מעל 100000000 (מאה מיליון) שקל” 

14. מפיק העַל דניאל בנעים מדווח מֵידָע נוסף : “מתברר שכדי להבטיח את הצלחת המירוץ, היה צריך אפילו לשנות את הכבישים ולשטח כיכרות. יש דברים שצצים מעכשיו לעכשיו פתאום צריך לפרק כיכרות באילת, אז אנחנו מפרקים כיכרות ומפרקים איי תנועה. בפינאלה הרוכבים טסים במהירות של 80 קמ״ש כדי לקחת את החולצה. יש שם תשע כיכרות שבהן צריך לעשות שיפוע לתוך השפה של המדרכה, אחרת אין ביטוח לאירוע. את זה גילינו לפני שלושה שבועות. אז אנחנו לוקחים קבלן ומשלמים. חתמתי על הבטחה להחזיר את הכיכרות לקדמותן מייד אחרי שהמירוץ של ה- “ג’ירו ד’איטליה” יסתיים”.

15. דניאל בנעים מעיד עד כמה הפקת ה- “ג’ירו ד’איטליה” והלוגיסטיקה שלו מורכבת : “הבאת הג׳ירו לישראל היא רק החלק הראשון בהפקה הענקית הזאת. לאחר מכן צריך גם להשיב אותו למולדתו. בהסכם הופיע סעיף שאומר כי ישראל אחראית גם על שחרור הציוד בקטניה / סיציליה. שכרנו אם כך קארגואים ומטוסי צ׳ארטר, וצוות שלי נוסע לקטניה כדי לשחרר שם את הציוד. הקבוצות מגיעות לשם להאנגר שאני שכרתי, ושם אנחנו מזכים אותן. רק אחרי זה נוכל להגיד שהכול עבר בשלום”.

16. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים כמו גם הערוץ האירופי Eurosport שידרו לצופיהם 16 (שש עשרה) שעות ישיר במדינת ישראל ובאירופה. 600 (שש מאות עיתונאים) מאירופה והעולם פלוס אלפי תיירים הגיעו ארצה ועמם הרבה מאד תקוות לעתיד מדינת ישראל. תחרות ה- “ג’ירו ד’איטליה” שנערכה בישראל בתאריכים 6 – 4 במאי 2018 הניבה יחסי ציבור חשובים וחיוביים מהגדולים ביותר שידעה מדינת ישראל.
 
17. Public Relations. בישראל תולים תקוות רבות במירוץ האופניים ה- “ג’ירו ד’איטליה” שיתקיים בסוף השבוע בארץ. מדובר באירוע התיירותי – תקשורתי הגדול ביותר שנערך בישראל אי – פעם, ושאמור להזרים הכנסות רבות מתיירים בצורה ישירה ועקיפה בהווה, ובעיקר בעתיד, וליצור יחסי ציבור חיוביים נרחבים למדינת ברחבי אירופה והעולם. ה- “ג’ירו ד’איטליה” הוא מירוץ אופני הכביש השני בחשיבותו בעולם אחרי הטור דה פראנס. התחרות יצאה לראשונה מתחומי אירופה, והגיעה ל- 3 ימי תחרויות בישראל מיום שישי / 4 במאי 2018 ועד יום ראשון / 6 במאי 2018, במספר לוקיישנים : ירושלים, מחיפה, עכו, והקריות ועד לתל אביב, וכן מבאר שבע עד אילת. עם סיום התחרות בישראל, הרוכבים יחזרו לאיטליה לסיום המירוץ.
מי שכאמור חתום על הבאת תחרות ה- “ג’ירו ד’איטליה” לישראל הוא איש העסקים העשיר והפילנתרופ היהודי – קנדי סילבאן אדאמס, רוכב אופניים חובב שרצה להגשים חלום, ותרם על פי הערכות עשרות מיליוני שקלים כדי לממש את חלום הבאת התחרות ארצה. עלות הבאת ה- “ג’ירו ד’איטליה” וקיומה בישראל מוערכת ב- 25000000 (עשרים וחמישה מיליון) יורו / euro, סכום השווה ל- 100 מיליון) שקל. הסכום הנ”ל כולל בין היתר תשלום של 10.750000 (עשרה מיליון ו- שבע מאות וחמישים אלף) יורו / euro שמהווים תשלום הבסיסי ל־ RCS Media Group שמחזיקה בזכויות ה- “ג’ירו ד’איטליה” 2000000 (שני מיליון) יורו / euro מתוך הסכום הנ”ל קשורים לעלויות כיסוי, הפקה וצילום של הטלוויזיה. הוצאות ועלויות נוספות נוגעות למיסוד והקמת אתרי הזינוק ונקודות קו הגמר של הקטעים השונים, וכן עלויות שיטור ואבטחה, מתחמי VIP, אוהלים לספורטאים, במות, שיפוץ כבישים, הקמת מחסומים, גדרות, אכסון המתמודדים, הזזה ו- שינוע המטענים הכבדים מאיטליה לישראל, שילוט, ועוד.
התברר כי האירוע משך לישראל יותר מ- 10000 תיירים שהגיעו לצפות בתחרות היוקרתית של ה- “ג’ירו ד’איטליה”. שר התיירות יריב לווין מעריך כי מדובר בתחילתה של תנועת תיירים שיגיעו בעקבות ה- “ג’ירו ד’איטליה”. מתחילת שנת 2018 נרשם גידול של % 30 במספר התיירים ביחס ל- 2017.
“התחרות שודרה ב- 3 הימים של 6 – 4 במאי 2018 בישראל בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ובערוץ הטלוויזיה האירופי, Eurosport. בשנה שעברה מספר הצופים הכללי בשידור ה- “ג’ירו ד’איטליה” ב- Eurosport עמד על 840000000 (שמונה מאות וארבעים מיליון) צופים, והשנה מצפים שמספרם יחצה את רָף 1.000000000 (מיליארד) הצופים ב- 16 שעות שידורים ישירים, בהם ייחשפו לנופי ישראל מצפון המדינה ועד דרומה. מדובר בהפקת טלוויזיה בינלאומית הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם בישראל. הממד המורכב ביותר של כל ההפקה הוא כמות השידורים הישירים עצמם עבור Eurosport ועבור ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שלנו, שתתבצע בסופו של דבר על ידי כ- 50 אנשי טלוויזיה זרים ועוד כ- 20 אנשי טלוויזיה ישראליים, ואשר תופץ ל- 1.000000000 (מיליארד) צופים ב- 194 מדינות ברחבי העולם”, מספר דניאל בנעים, מנכ”ל חברת Comtecgroup המנהלת קונגרסים ואירועי ספורט, ומארגנת את ה- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל. דניאל בנעים מציין, “ש- ישנן רק 3 חברות טלוויזיה בעולם שמסוגלות להפיק שידור אלחוטי מסוג זה, אשר בסיסו מתחיל ברשת של צלמים רכובים על אופנועי צילום אשר יכסו את המירוץ בכל שלביו ו- משדרים להליקופטרים, משָם למַטוֹס מִמְסָר, ולניידת שידור שעורכת הכל בזמן אמת”.
כאמור, עֵדוּת לחשיבות האירוע הוא נתון המספר על כמות אנשי התקשורת והעיתונאים שמגיעים ארצה לסיקור המירוץ, ועומד על כ- 600 איש. חלקם עברו דרך לע”מ (לשכת העיתונות הממשלתית) כדי לקבל תעודות עיתונאי לעבודה השוטפת בסיקור האירוע. המערך התקשורתי בישראל כולל את גב’ איילת פריש כמנהלת האסטרטגיה יחד עם משרד יחסי הציבור בן חורין אלכסנדרוביץ שמנהל את המבצע התקשורתי. מתוך 40 עובדי החברה, 16 יועצי תקשורת יוצבו במשימות שונות שקשורות ל- “ג’ירו ד’איטליה” בעמדות תקשורת המוצבות בירושלים, חיפה, תל אביב, באר שבע ואילת. מול התקשורת בעולם פועל מר ג’וש הנטמן הבעלים של חברת הייעוץ האסטרטגי הבינ”ל Number 10 Strategies, ולצידו 20 לשכות בכל העולם שעוסקות בפעילות PR (יחסי ציבור) של האירוע הבינ”ל. תקציב הקמפיין של ה- |”ג’ירו ד’איטליה” בישראל עומד על 1.000000 (מיליון) יורו / euro. תקציב יחסי הציבור שלו כולל עוד 500000 (חצי מיליון) יורו / euro. גב’ טַל אלכסנדרוביץ מנכ”לית משרד “בן חורין אלכסנדרוביץ”, מוסרת את המידע כלהלן : “מדובר במבצע תקשורתי חסר תקדים גם בהיקף הסיקור וכמות התקשורת, אבל גם במורכבות הלוגיסטית לאור פריסת האירועים. אנחנו מצליחים לשלב מסרים מעולמות שונים גם על ההיבט התיירותי ופניה היפים של ישראל ובמקביל להחדיר תרבות ספורט של ענף שעד כה לא זכה למקום הראוי לו בארץ. במסגרת הפעילות השיווקית והמסחרית, שודרו וישודרו תשדירי חסות ב- Eurosport עד לפתיחת האירוע. 550 שקופיות חסות שיופיעו במהלך התחרות. יותר מ- 200 פרסומות ו- 200000 (מאתיים אלף) פרסומות שיופיעו לפני הצפייה בתחרות באתר האינטרנט של Eurosport. בנוסף, משתף המשרד פעולה עם Eurosport ב- 3 כתבות תוכן אודות האירוע במטרה לחשוף את 1.000000000 (מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם לפוטנציאל התיירותי של מדינת ישראל, כמו גם את האפשרות לרכוש חבילת נופש אונליין, חבילות שתואמו עם סיטונאי תיירות במדינות אירופה וצפון אמריקה ביוזמת המשרד. מנכ”ל משרד התיירות אמיר הלוי הודיע כי המשרד בראשות השַר יריב לווין משתף פעולה עם ערוץ Eurosport כבר מספר שנים ומפרסם באינטנסיביות מול קהל הצופים ש- תואם את פלח השוק אליו פונה משרד התיירות של מדינת ישראל”.
מלבד Eurosport, פורסמו עד כה מאות כתבות בנושא בארץ ובעולם. רק בשבוע האחרון נוהלו ומנוהלות שורת מסיבות עיתונאים סביב ההיבטים השונים של האירוע, קבוצת הרכיבה הישראלית “Cycling Academy” שתיקח לראשונה חלק במירוץ, וחשיפת ה- וולודרום החדש בתל אביב.
במשרד התיירות ובלשכת העיתונות הממשלתית יערכו סיורים למאות אנשי התקשורת והעיתונאים שיבקרו בארץ. מבין אותם 600 אנשי תקשורת, המשרד מממן כ- 20 כתבים זרים על חשבון תקציב השיווק שלו, כתבים רוחביים ומגזינים מכלי תקשורת מרכזיים ברחבי העולם וממדינות בעלות פוטנציאל תיירותי לישראל, ומתכוונים להעניק להם שירות VIP לטובת יחסי הציבור של מדינת ישראל. יש לזכור כי מדי שנה משרד התיירות מארח כ- 2000 אורחים, בעיקר בלוגרים ואינסטגרמרים עם מיליוני עוקבים, על חשבון תקציב השיווק שלו שהוכפל השנה ל- 480000000 (ארבע מאות שמונים מיליון) שקל, כשהמטרה ברורה, חשיפת פוסטים ותמונות מישראל. גם הפעם יתארחו בישראל עשרות בלוגרים וכוכבי רשת. בנוסף, מקדם המשרד את התחרות ברשתות החברתיות שברשותו, אחריהם עוקבים מיליוני אנשים, ביניהם דפי פייסבוק ב- ב- 7 שפות, עמודי אינסטגרם, ומשתמשי טוויטר. במסגרת תקציב הפרסום והשיווק יקרין משרד התיירות את התחרות בכיכר המרכזית Stureplan בשטוקהולם לצד הפנינג הקרנת קטעים מהתחרות ב- 100 מוניות בלונדון. הפצת מידע מודפס בעיתונות באיטליה. מסיבות עיתונאים שהתחילו עוד ביריד התיירות MITT במוסקבה והצגת החולצות והגביע של התחרות. מפגשי צפייה משותפים עם מובילי דעת קהל באיטליה ועוד.

18. להלן ריכוז מפרט הנתונים הלוגיסטיים של הפקת ה- “ג’ירו ד’איטליה” בתאריכים 6 – 4 במאי 2018 בישראל ע”י דניאל הנעים. תבוא עליו הברכה על מר דניאל בנעים. איזה יופי שיושב בתוכנו מפיק אירועים כל כך מוכשר בשם דניאל בנעים. אני מודה שמעולם לא שמעתי עליו.

סיכום מבצע מיסוד תחרות האופניים ה- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל בתאריכים 6-4 במאי 2018 בישראל, ושידור הישיר המיטבי ע”י ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בראשות השַדָּר המוביל אלי אילדיס והפַּרְשָן שלו דרור פקץ’.
א. כשהמיליארדר היהודי – קנדי הנדיב מר סילבאן אדאמס הגיע בשעתו למשכנו של שר התיירות יריב לווין ומנכ”ל משרד התיירות אמיר הלוי עם הצעת ה- “ג’ירו ד’איטליה”, שניהם היו הראשונים בממשלה להגיד “כן”, כי הם מייד הבינו את הפוטנציאל האדיר בקיום אירוע כזה בישראל שאמור לעודד את התיירות. זה תואם את מדיניות השיווק של משרד התיירות לקדם את ישראל כיעד של תיירות ספורט. מוסיף סיבאן אדאמס את עדותו כלהלן : “כשהתחלנו לעבוד על ה- Big start, נוכחנו לגלות שאין כיום תיעוד של ארץ ישראל בסטנדרטים בינלאומיים. על כן מעבר לצרכים של השידורים הישירים עצמם של ה- “גירו ד’איטליה”, נוצרה כאן הזדמנות ייחודית להפקת צילומים איכותיים מזוויות שונות כולל ממבט עין הציפור של נופיה ואתריה ההיסטוריים של מדינת ישראל ואשר ישמשו אותנו גם לצורכי הסברה עוד תקופה ארוכה לאחר סיום ה- “ג’ירו ד’איטליה”. ההגעה של מירוץ ה- “ג’ירו ד’איטליה” למדינת ישראל היא כאמור בראש ובראשונה בזכות היוזמה והשיגעון לדבר של סילבאן אדאמס, איש עסקים ופילנתרופ יהודי ־ קנדי בן 59, בנם של ניצולי שואה מרומניה, שעלה לישראל ב- 2016. סילבאן אדאמס, רוכב אופניים בעצמו, זכה בין היתר בשתי אליפויות עולם לבני 50 ומעלה בארבע מדליות זהב במשחקים הפאן־אמריקאיים, ובעוד חמש כאלה במשחקי המכבייה בארץ. החלום שלו היה להביא למדינת ישראל את ה- “ג’ירו ד’איטליה”. סילבאן אדאמס הוא האיש ששכנע את האיטלקים להוציא את ה- “ג’ירו ד’איטליה” מחוץ לאירופה, ועוד לישראל. הוא התעקש, והצליח. הכל בזכותו ובזכות שיתוף הפעולה מצדו של שר התיירות יריב לווין. סילבאן אדאמס שואף שענף רכיבת האופניים יראה ויחשוף לעולם את ישראל המודרנית, השפויה, הנורמלית.

ב. עלות הבאתו של ה- “ג’ירו ד’איטליה” לישראל עמדה על סכום של 10.750000 (עשרה מיליון ושבע מאות וחמישים אלף) יורו / eueo, שהיוו את התשלום הבסיסי לחברה האיטלקית קבוצת RCS Media Group מי שמחזיקה בזכויות ה- “ג’ירו ד’איטליה”. 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) יורו / Euro (מתוך הסכום הנ”ל הכולל של 10.750000 יורו / eueo) הם תשלום תמורת הרישיון עצמו. 3.000000 מיליון (שלושה מיליון) יורו / euro נוספים מתחלקים בין 22 קבוצות הרכיבה והרוכבים עצמם.

ג. סכום של 2000000 (שני מיליון) יורו / euro מהווה את עלות ההפקה של צילומי הטלוויזיה, בעיקר בגלל ענייני הזזת שינוע של הציוד הרב, או למשל חכירת הליקופטר נוסף (מעבר לתקן של הפעלת הליקופטר בודד בהפקה טלוויזיונית של מירוץ שגרתי) על מנת להטיל עליו את משימות הצילום של יותר נופים מישראל, מעבר לנופים שנראים בזמן המעקב אחר הרוכבים בעת המירוץ של ה- “ג’ירו ד’איטליה”.

ד. עלויות נוספות של מבצע קיום ה- “ג’ירו ד’איטליה” קשורות לעובדי ההפקה עצמם פלוס רישיונות שונים שיידרשו פלוס מנהלות שפועלות מול העיריות ורשויות התנועה פלוס ניהול של ביטחון ואבטחה, פעילויות בנמלי התעופה, מכס, ו- כיוצא בזה.

ה. סילבאן אדאמס עצמו מימן 20000000 (עשרים מיליון) יורו / euro מהתקציב הכולל של קיום ה- “ג’ירו ד’איטליה” בישראל. ממשלת ישראל השקיעה 5.000000 (חמישה מיליון) יורו נוספים.

ו. אחת ההוצאות הכבדות בקיום תחרות ה- “ג’ירו ד’איטליה”, היא הקמת נקודות הזינוק ונקודות הגמר של כל יום במירוץ. העלויות מכסות הקמת במות, אוהלים לספורטאים, סככות הצללה, מתחמי VIP, הופעות אמנים, אספקת חשמל ומים, הגברה ותאורה, מחסומים, קייטרינג, ועוד.

ז. ה- אימפקט, ההשפעה של התוצר הכלכלי הנלווה, מבוסס על ההכנסות הצפויות למדינה ולעסקים, יחד עם הרווח שטמון בעצם החשיפה ובעלייה במספר התיירים לטווח הקרוב והרחוק כאחד. לפי חישובי חברת הייעוץ “דלויט”, צפויים להגיע לישראל כדי לצפות באירוע 12000 – 10000 תיירים. אפקט ההכנסה הכלכלית שלהם נאמד ב- 14.500000 (ארבעה עשר וחצי מיליון) יורו / euro. סכום של 9.100000 (תשעה מיליון) יורו / euro ייכנס מתיירות פנים, והשאר מתיירות חוץ. רק המלונות בלבד, מקבלים סכום של  2.400000 (שני מיליון וארבע מאות אלף) יורו / euro. נותני שירותים סביב התיירות מקבלים עוד 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) יורו / euro. כמו כן מדובר בחשיפה טלוויזיונית בינלאומית אדירה של אירוע ה- “ג’ירו ד’איטליה” הנערך בישראל ל- מיליארד צופים. משהו שלא היה בעבר. שעות על גבי שעות אודות ישראל בערוץ הספורט הטלוויזיוני האירופי Eurosport. מדינת ישראל הוציאה סכומים גבוהים מאוד על פרסום שלה כיעד תיירותי, וכעת היא מרוויחה חשיפה גבוהה בעשרות מונים באמצעות אירוח ה- “ג’ירו ד’איטליה”.

ח. בסך הכל מדובר על אימפקט כלכלי של כמעט 30000000 (שלושים מיליון) יורו / euro. חשוב לזכור שאין מדובר באירוע בודד, מפני שעבור סילבאן אדאמס ה- ג’ירו ד’איטליה” הוא רק חלק ממכלול השקעות שלו בחברה הישראלית ובספורט שלה. החזון שלו הוא שיגיעו רוכבים ישראלים ל- “ג’ירו ד’איטליה” ול- “טור דה פראנס”. סילבאן אדאמס משקיע ב- “סייקלינג אקדמי”, קבוצת האופניים הישראלית. הוא מקים וולודרום (Velodrome, היכל / מתקן מותאם לרכיבת אופניים) בהדר יוסף. המתקן המתוכנן יהיה הראשון מסוגו במזרח התיכון. סילבאן אדאמס משקיע במכון לחקר ספורט. לאחר שנסגר החוזה עם קבוצת RCS Media Group, נפתח חריץ קטן להבאת ה- טור דה פראנס לישראל ב- 2020.

ט. שני שדרני ה- “ג’ירו ד’איטליה” אלי אילדיס ודרור פקץ’ אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ראויים לכל שבח (למעט אי תרגום של שניהם את חלק מהראיונות שנערכו בשפה האנגלית עם חלק מגיבורי העלילה). אולם אי אפשר לומר את דברי השבח על המערכת הכללית של הערוץ. מערכת ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים לא מצאה לנכון לפרט בזמן אמת ב- 16 שעות סיקור ה- “ג’ירו ד’איטליה” את מפרט השידור הטלוויזיוני המורכב והמסובך כלהלן :

ט.1. לא סופר לציבור צופי הטלוויזיה כמה ניידות שידור משתתפות בסיקור ה- “ג’ירו ד’איטליה” (תוך כדי תנועה על הכבישים), אלו חברות טלוויזיה, ומהיכן הובאו לארץ.

ט.2. לא סופר לציבור צופי הטלוויזיה כמה מצלמות משתתפות בסיקור ה- “ג’ירו ד’איטליה” בארץ.

ט.3. לא סופר לציבור צופי הטלוויזיה כמה אופנועים ומכוניות נושאי מצלמות משתתפות בסיקור ה- “ג’ירו ד’איטליה” בארץ.

ט.4. לא סופר לצופי הטלוויזיה כמה הליקופטרים ומטוסים משתתפים בסיקור ה- “ג’ירו ד’איטליה” בארץ.

ט.5. לא סופר לצופי הטלוויזיה כמה סך של אנשי טלוויזיה בכל המקצועות של שַדָּרות ועיתונאות, פלוס טכנאים פלוס אנשי לוגיסטיקה משתתפות בסיקור ה- “ג’ירו ד’איטליה” בארץ.

חסרונו של הפיזיולוג ופרשן הטלוויזיה מולי אפשטיין במערך צוות השידורים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שכיסה את ה- “ג’ירו ד’איטליה” בתאריכים 6-4 במאי 2018.

ט.6. מדוע נעדר מצוות השידור של ערוץ הספורט בכבלים מס’ 55 הפיזיולוג והפרשן הוותיק הידען מולי אפשטיין כשהיה צריך אותו ? הייתה חסרה מאוד נוכחותו הנדרשת ופרשנותו המובהקת של הפיזיולוג ופרשן הטלוויזיה מר מולי אפשטיין הנוגעת למאמץ הגופני העצום האנושי הנדרש מהרוכבים פלוס פרטים אודות כושר גופני פלוס פרטים אודות פעילות לב – ריאה, דופק, מחזור הדם פלוס תקופת ההתאוששות הנדרשת שלהם לקראת יום התחרויות הבא פלוס מרכיבי התזונה, פלוס מידע אודות כמות הקלוריות שמוציא רוכב אופניים למשל בעת מאמץ עצום של חמש שעות וחצי רכיבה רצופות מבאר שבע לאילת.

לעניין אחר לגמרי : שנות בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרולוג או רקוויאם. הימים ההם שלא ישובו עוד.

פרולוג או אולי רקוויאם. חגיגת פתיחה או טקס אשכבה. מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שחוללה הטכנולוגיה הטלוויזיונית בחיינו כפי שאנו מכירים אותה במתכונתה העכשווית מגיעה לקיצה ועוד מעט תהייה שייכת לעולם של אתמול. במובן מסוים הפרולוג הוא שיר הַלֵל לשלושה אלופי הטלוויזיה שעיצבו מאז 1969 – 1968 במשך עשרות שנים את פני השידור הטלוויזיוני, הציבורי והמסחרי כאחד, במדינת ישראל : דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום, ולאיש הרביעי הרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן. הם כנראה בסיכומו של דבר ארבעת אנשי הטלוויזיה הגדולים ביותר שקמו במדינת ישראל שחוננו בחזון משותף והיו נאמנים לרעיון ולעקרונות מהפכת הטלוויזיה ההיא שהגו וחוללו. במילים אחרות : את עידן הטלוויזיה בישראל ניתן לחלק לשתי תקופות. טרם הופעתם של שלושת האלופים והרב אלוף שלהם, ומאז הופעתם. מן האספקט הזה המבוא הולך ונעשה מבוך. הוא מורכב ומהווה אולי תפילת אשכבה לתקופה שחלפה לבלי שוב.

מעט מאוד פיגורות מהגברדייה הוותיקה שהקימה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 נותרו פעילים ומשפיעים עדיין על המוצר. האנשים האלה נמצאים כבר במחצית העשור השמיני לחייהם ושמם עדיין קשור לטלוויזיה אבל לא לזאת שהקימו מעפרה, אלא לטלוויזיה המסחרית שעברה מוטציה ועוסקת בהבל הרייטינג ושקר המִדרוג עבורי ועבור בני דוֹרִי (אך לא לנכדיי). סדרות ריאליטי ש- שודרו חדשים לבקרים בערוצים 2 ו- 10 כמו “כוכב נולד”, “האח הגדול”, “רוקדים עם כוכבים”, ו- “הישרדוּת”, ואחריהן “האח הגדול” פלוס “מאסטר שף” נחשבות היום לפאר היצירה הטלוויזיונית בישראל וגורפות בשנים האחרונות רייטינג עצום. הדור הצעיר בישראל מכור להן. זאת תקופה שונה גם בתחום ההתפתחות המואצת של הטכנולוגיה האלקטרונית בעשור ה- 2000 שיצרה כבר את המהפכה השנייה בה מעורבים האינטרנט והטלפון הסלולארי ומסעירה את העולם במיידיות ומהירות הדיווח העיתונאי. השילוב הבלתי נמנע בין הטלוויזיה, האינטרנט, והטלפון הסלולארי יוצר זן ו- ממד חדש של עיתונאות בשל המיָידיות שלו ומהירות הדיווח.prolog 1

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. תיעוד בלתי נשכח. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה בשידור ישיר את הבחירות לכנסת ה- 9. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקדנציה השנייה שלו ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן), מנהל חטיבת החדשות דן שילון, הסטטיסטיקאי ד”ר חנוך סמית ז”ל, והמפיק הראשי אלכס גלעדי. השידור הציבורי במדינת ישראל חייב חוֹב עולם לפרופסור ארנון צוקרמן, דן שילון, ואלכס גלעדי. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

prolog 3

טקסט תמונה : 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. מוטי קירשנבאום ז”ל מנהל חטיבת התוכניות (מימין, בן 37) יחדיו עם ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל, בן 42). (באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן, היום בן 81. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

prolog 4

טקסט תמונה : נובמבר 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. מפיק העַל אלכס גלעדי (מימין בן 35 בעת ההיא, היה אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזה הישראלית הציבורית) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (משמאל, בן 43 בעת ההיא) בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעקבו אחרי ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בתאריכים 22.11.1977 – 19. (באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן היום בן 81. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

prolog 5

טקסט תמונה : 1971. וושינגטון בירת ארה”ב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. שליח רדיו “קול ישראל” לארה”ב הכתב והשדר יגאל לוסין (בן 35 בעת ההיא) עורך ויוצר הסדרה “עמוד האש” (שודרה במרוצת 1980 וכללה בתוכה 19 פרקים, כל פרק בן כשעה) יחדיו עם שליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית לארה”ב הכתב והשדר חיים יבין (בן 39 בעת ההיא). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

prolog 6

טקסט תמונה : 1997. גדעון דרורי ז”ל בימאי, יוצר, ועורך את סדרת הטלוויזיה “תקומה” (שודרה ב- 1998 – 1997 וכללה בתוכה 22 פרקים, כל פרק בן שעה. (באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” על 13 כרכיה היא סדרת ספרים אך באותה מידה היא סדרת טלוויזיה שמצדיעה במובנים רבים לאנשי הדוֹר הישן עליו נמנים כלהלן : פרופסור אליהוא כ”ץ, עוזי פלד, משה חובב, לואיס “לואי” לנטין, סטנלי “סטן” גרנדייזי, אנטוני “טוני” הָאטְץ’, הרברט “הֶרְבּ” קרוסני, רוברט “בוב” גולדמן, ראובן מורגן, דוד “דודו” הירשפלד, נעמי קפלנסקי, דוב שנער, שרגא מרחב, פטר סלע, יעקב ספורטה, דני ברנע, צדוק פרינץ, מיכה לוירר, עקיבא מלמד, יאיר שרף ז”ל, סעדיה קאראוואני, יוסי ששון, שלמה גל, דוד שניידר, מנחם וולף, אבנר מריומה, דוב גולדשטיין, שמואל אלמוג, יצחק “צחי” שמעוני, צבי גיל, חגי פינסקר, נקדימון “נקדי” רוגל, ישעיהו “שייקה” תדמור, ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, יוסי גודארד, אלכס גלעדי, רן אדליסט, רון בן ישי, מרים רוטשילד, שָרִי רָז, צלילה רוֹז, דן בירון, יעקב אסל, שמעון טסלר, רינה הררית, אלה שחף, אביטל מוסינזון, ורדינה ארז, חגי מאוטנר, יואב פלג, אורן שינדל, צבי דורנר, יגאל לוסין, ג’ודי לוץ, אהרון גולדפינגר, נסים משעל, ישראל סגל, חיים יבין, יעקב אחימאיר, צבי “צֶבֶּה” גורן, יאיר אלוני, אהוד יערי, ירון לונדון, יאיר שטרן, אברהם קושניר, מיכאל קרפין, רפיק חלבי, יעל חֵן, גדעון דרורי, יעקב אייזנמן, בָּארִי טָף, רינה בֶּן מֶלֶךְ, נטע עפרוני, סלי סלמה, יורם ארבל, נסים קיוויתי, אליהו בן עמרם, ישראל דורי, יוחנן צנגן, הווארד קוסל, וולטר קרונקייט, רון ארלדג’, דן ראת’ר, דיק אברסול, הְיוּ גרין, גרג דייק, מנולו רומרו, יארלה הויסאטר, הורסט זייפארט, אוסקר ווארק, בוריס אקואדרו, רג’יס קאלברמאטן, ד”ר אלברט שארף, ז’אן ברנארד מונץ’, ריצ’ארד באן, ארתור הכלר, ג’ונתן מרטין, אלן הארט, אלק וויקס, בראיין קאוגיל, קליף מורגן, ביל ווֹרְד, קנת’ וולסטנהולם, דייויד קולמן, בארי דייויס, גיורגי ספשי, אמאורי דאומאס, פראנסיס טלייה, ועוד רבים – רבים אחרים שמופיעים ב- 13 הספרים וחוצים את הסדרה לאורכה ורוחבה. מרבית האישים המופיעים כאן אינם אומרים עוד דבר לדור הנוכחי.

סדרות הריאליטי הן שיא של בידור טלוויזיוני שעוסקות בריאליטי מזויף אך בנויות בכשרון ומכילות אלמנטים של סקרנות שמשבשים את כוח שיפוטו של הצופה ומנטרלים את יכולתו לשלוט בשָלַט. הסדרה מייצרת בשל אופייה שפע של רייטינג אך אין בכך כל רבותא. ה- אָשָם אינו בגל הריאליטי העכור שמציף את תדרי השידור יותר של ערוץ 2 ופחות של ערוץ 10 אלא בפילוסופיית מעוותת ומובנית שנוקטים מנהיגי השידור המסחרי בישראל בתמיכת בעלי המניות שלהם בשעה שהם מייבאים מודלים אמריקנים תפלים ובונים עליהם תִּלֵי – תִּלִים של דברי גבבה חדשים לבקרים. קיים כאן סִימוּם שיטתי ביודעין לאורך זמן של אזרחי המדינה בכמויות עצומות של חומרי שידור ירודים בשם כוחות השוק בשעה שמועצת הרשות השנייה צופה מנגד ויושבת באפס מעשה. הרייטינג הופך למוֹלֶך וערוץ 2 שטובל בשמן רגלו ממליך ביעילות ובמומחיות עגלי זהב טלוויזיוניים שהעם סוגד להם ובוהה בהם. צריך להזכיר יותר לערוץ 2 ופחות לערוץ 10 שסיגנל השידור איננו שלהם אלא שייך לציבור. יש להם מחויבויות חשובות כלפי קהל הצופים מעבר לבידור. המועצה הרגולטיבית מודעת לשידור פחות הערך אך בהיותה חדלת אישים היא נמנעת מלהתערב. אם לא היא אז רשויות אחרות צריכות לומר את דברן. הטלוויזיה היא בעלת כוח עצום בעיצוב תרבותו של עם. מדינת ישראל הפכה במובנים רבים זה מכבר ל- “אמריקה הקטנה” על חסרונותיה. אל תתפלאו אם בעוד 20 שנה יצטרכו להקים וועדת חקירה. מה שמתחולל כאן ועכשיו לנגד עינינו בבניין התרבות הישראלית איננו מקובל על רבים. אך הכל שותקים. אִילוּ ערוצי הטלוויזיה המסחריים היו משתמשים ביושר ובהגיון בסיגנאל השידור שהמדינה הקצתה עבורם, הם היו מפיקים ומשדרים בצִדה של סדרת ריאליטי מזויפת גם סדרה של ריאליטי אמיתי כמו, “מורשת דוד בן גוריון מול מורשת מנחם בגין”, או סדרה הדנה ב- “תולדות הפלמ”ח, ההגנה, אצ”ל ו- לח”י”. מכיוון שהותרו כל הרצועות ובהיעדר פיקוח, הדבר היחיד שמעניין את המנכ”לים המסחריים הוא להציג רווחים כספיים נאים בפני בעלי המניות ואלו שמינו אותם. השאר לא חשוב או כמעט לא חשוב. חלק מ- מנהיגי ערוץ 2 אינם גאוני טלוויזיה. הם חבורת חקיינים שהצליחו לאמֵץ זָ’אנֶר נמוך ודַל מיובא מחו”ל שמייצר רייטינג מעֶצֶם עליבותו. כל בר בי רב היה מעתיק זאת טוב כמותם. קיום פילוסופיית השידור המוטעית הזאת בערוצי הטלוויזיה המסחריים בישראל הוא ביטוי מובהק של הֶבֶל הרייטינג ושֶקֶר המִדְרוּג. אנשי תקשורת מעולים ויוצאים דופן ברמתם של שמואל אלמוג, חגי פינסקר, וארנון צוקרמן נשכחו זה מכבר. יוצרים דוקומנטאריים שהם מלכי הטלוויזיה האמיתיים בדמותם של יגאל לוֹסִין יוצר הסדרה החשובה “עָמוּד הַאֵש” וגדעון דרורי שהפיק את הסדרה הבלתי נשכחת “תְּקוּמָה” נדחקו לשוליים. העַם הכתיר יוצרי טלוויזיה דֶמֶה למלכי שָוְוא ושמם נישא בחלל האוויר. חלקם אוסף של מעתיקים. תזכורת : לפני שנות דוֹר הפיקה חברת הטלוויזיה האנגלית “THEMS” את הסדרה המונומנטאלית התיעודית הבלתי נשכחת  “עולם במלחמה” (World in War) עבור רשת הטלוויזיה הבריטית העצמאית – מסחרית ITV (ולא בשביל ה- BBC הציבורי). עדיין לא מאוחר לעצור ולפרק את נוסחת הריאליטי המְנוּוֶנת כדי לאזן את כמויות הרִידוּד באיכויות שידור אותנטיות.

הפרולוג משקיף על תקופת הרנסנס בטלוויזיה הישראלית הציבורית שחלפה לבלי שוב. בתום שלושת ביקוריי בסידני – אוסטרליה ו- ההפקה האינטנסיבית שלי בת 233 שעות שידורים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את שבעה עשר ימי אולימפיאדת סידני 2000 (העיר האוסטרלית Sydney) גמלה בי עוד בטרם השיבה הביתה ההחלטה לכתוב את עברה של הטלוויזיה. הייתי מוקסם מעבודת ההפקה, התיאום, וההדרכה של קבוצת הטלוויזיה SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization) זאת שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה האולימפי הבינלאומי, מונהגת ע”י הצ’יף הספרדי מר מנולו רומרו ונתמכת ע”י הישראלי מר אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC, חבר משפיע ב- IOC, ויו”ר וועדת הטלוויזיה של IAAF. הטיסה הארוכה ארצה של כל משלחת הטלוויזיה הישראלית שעמדתי בראשה התעכבה בבנגקוק. היה לנו Connection של כמה שעות. במקרה, במין צירוף מקרים שכזה, פגשתי בשדה התעופה הענק התאילנדי את האצנית האמריקנית הנאה מַרְיוֹן ג’וֹנְס (Marion Jones) שזכתה זה עכשיו במשחקי סידני בשלוש מדליות זהב והפכה לגיבורת ספורט בעולם וגם בישראל. ניגשתי אליה. הצגתי את עצמי ואמרתי לה שלום. הענקתי לה סובניר של רשות השידור וסיפרתי לה עד כמה היא אהובה בישראל. טרם ידעתי כי היא ספורטאית עבריינית שמסממת את עצמה ביודעין ובהכרה מלאה על מנת לזכות במדליות זהב, בממון, ובתהילת עולם. התפתחה שיחה קצרה הנוגעת לעיר סידני היפהפייה שאירחה את המשחקים האולימפיים ואודות SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization) גוף הטלוויזיה האוסטרלי בראשות מנולו רומרו שהפיק את המשחקים האולימפיים הבלתי נשכחים שלה. היא הייתה הראשונה שאמרתי לה כי בעקבות אולימפיאדת סידני היפהפייה אני מתכנן לחקור את טיבה של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” (THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN  HISTORY), שחוללה הטלוויזיה והתרחשה בעולם מאז משחקי אולימפיאדת ברלין 1936. לפתע פסע לעברנו בעלה זְעוּף הפנים הודף כדור הברזל סי. ג’יי. האנטר (C. J. Hunter). האתלטית הנאה הספיקה לומר, “Yoash bye”, והתרחקה. הייתי בן 62 שבע ימים ותלאות בעבודה רצופה ומתישה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאורך תקופה של 29 שנים מאז גייס אותי אלכס גלעדי לשורות רוממה בירושלים בקיץ 1971 והציג אותי בפני מנהל מחלקת הספורט דן שילון. שנות דוֹר חלפו בהן חשתי גאווה להימנות על השידור הציבורי. רחשתי הערכה רבה לדן שילון ואלכס גלעדי שראו בעבודתם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ייעוד ו- שליחות. שניהם בלטו בכישרונם, יושרם, ותבונתם והפכו זה מכבר למופת ומודל להערצה.

הייתי עייף לאחר אולימפיאדת סידני 2000 שהייתה סיום לעוד פרק במסכת עבודה עצומה והיקף וכובד משימות שידור לאורך כל כך הרבה שנים. אני בן אדם תחרותי – ורע מזה כי אינני יודע להתפשר. יש לי הערכה רבה לאנשים שמחפשים את השלמות ואינם מסכימים לוותר . כילד הערצתי את אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז”ל חבר קיבוץ אפיקים קוצר בחֶרְמֵש במשך שנים את שדות האַסְפֶּסֶת והתִּלְתָּן ליד האקוודוקט בדייקנות מרבית בטרם עידן הטרקטורים והמקצרות. החרמשים שלוֹ ושל חבריו מעולם לא החטיאו ולא נתקעו באדמה. הם היו רָבי אומנים שמפלחים בדיוק מתמטי את הגבעולים כסנטימטר אולי סנטימטר וחצי מעל הקרקע. אלומות הירק הצפופות נקצרו וכרעו בזאת אחר זאת בפני החקלאים הנאמנים והדבקים במשימתם. אח”כ היו החקלאים מגובבים בקִלְשוֹנִים את היֶרֶק הרטוב לגלים ארוכים. פלטפורמה רתומה לשתי סוסות יפהפיות נוערה הלבנה ותמורה החומה הייתה עוברת בין גלי היֶרֶק בעוד החקלאים מעמיסים את האָסְפֶּסֶת והתִּלְתָּן על העגלה השטוחה על פי שיטת בניין מחושבת מראש כדי שיוכלו לפרוק את הירק בקלות ברפתות. כך זה נמשך שנים. היו אז חורפים קשים בעמק והדרכים טרם סלולות. הכל היה שלוליות ובוץ. אבא שלי קצר והעמיס את הירק בגשם שוטף אך מעולם לא שמעתי אותו אומר אי אפשר, קשה לי, או אינני יכול. בתום ההעמסה הוא היה מעיף אותי למרומי העגלה ומאיץ בשתי הסוסות החרוצות והבלתי נלאות נוֹערה ותמורה לסחוב את העגלה הכבדה הביתה. זה היה מאמץ עצום בגלל משקל היֶרֶק הרָטוֹב והדרך הבוצית. נוערה הלבנה ותמורה החומה לא התלוננו. שרירי רגליהן האחוריות ושרירי הגב עמדו להתפוצץ ראו את זה ממרומי העגלה העמוסה אך הן היו דבקות במשימה. את הירק היה צריך להביא בכל מחיר לפרות. סוס הוא חיה אצילית יפהפייה שאיננו יודע להתבכיין. הוא שקדן מאוד ימשיך במשימתו ללא ליאות למעשה עד להתמוטטותו, עד המוות. אין לו מנגנון שמזהיר אותו מעייפות יתר. רואים את זה היטב בסרט הקולנוע “חלף עם הרוח” (Gone With The Wind) שהופק ב- 1939 ע”י דיוויד סלזניק בשעה שרֶט באטלר וסקרלט או’הרה בורחים מאטלנטה הבוערת לאחוזה טארה בעגלה רתומה לסוס. המפיק דייויד סלזניק והבימאי וויקטור פלמינג ניצלו עד תום את אופיים החרוץ והאמיץ והבלתי נלאה של הסוסים כדי להעניק אמינות לסרטם.

הילד יגאל דַר – וולודרסקי ז”ל חיפש שלמות על מגרש הכדורסל בקיבוצו אשדות יעקב. הוא התאמן בזריקות לסל מאות אלפי פעמים עד שהפך לשחקן נבחרת ישראל. שמוליק חדש מקבוצת כינרת ניצח בצליחות הכינרת לא רק בשל כישרונו. אימא שלי ז”ל והאדריכל המוכשר יוסי תג’ר יבל”א הם אומנים ופסלים דגולים שלא ידעו להתפשר. גם דן שילון ואלכס גלעדי לא ידעו להתפשר. זאת הייתה לבטח אחת מ- מעלתם. אני יודע שמוטי קירשנבאום ז”ל הקפדן חיפש שלימות טלוויזיונית ביצירותיו הסטיריות “לא הכל עובר” וב- “ניקוי ראש”, ש- שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית במחצית הראשונה של עשור ה- 70 של המאה הקודמת. הוא היה גם קפדן ודייקן בעשיית סרטיו התיעודיים. באוקטובר 1972 ראיתי את אלכס גלעדי מתכנן ומתעקש במשך שעות על Shot צילום בודד אחד בכתבת טלוויזיה מורכבת בו התכוון להכניס באפקט טלוויזיוני מיוחד ב- Split screen בתיאום מרבי באותו ה- Frame את אלופת ישראל בקפיצה לגובה אורית אברמוביץ’ ואת אלופת אולימפיאדת מינכן 1972 אולריקה מייפארת. כוונתו הייתה להראות את שתיהן בעת ובעונה אחת כל אחת על חצי מסך מדלגות בהתאמה מעל הרף בסגנון פוסברי בשיא היכולת האנושית שלהן. הכתבה שודרה ב- “מבט ספורט” והמגיש של התוכנית דן שילון נפעם ממנה. באותה שנה ראיתי את דן שילון עורך בעצמו במשך תריסר שעות כתבת פילם ב-D / S  (Double System) על ה- “Steenbeck” (שולחן לעריכת סרטי פילם) בקומה הרביעית בבניין הטלוויזיה אודות קבוצת הכדורגל ליוורפול וקהל האוהדים הפנאטי שלה ה- Kop שָר ביציעים את השיר הנודע, “You never walk alone”. עפרון הצ’יינוגרף הלבן וה- “Splicer” (מכשיר לחיבור סרטי פילם) מונחים לפניו, והוא יושב, חושב, ומתלבט. פתאום נוכחתי לדעת שבטלוויזיה מדברים בשפה דו לשונית בלתי מוכרת לי אבל הבנתי יותר מזה. אם אתה מתפשר קמעא על מה שאתה יוצר היום תמצא את עצמך מתפשר על קצת יותר למחרת. בסופו תגלה שזה איננו המוצר שאותו רצית ליצור ואתה ניצב במקום מרוחק מהמטרה שאליה כיוונת ואליה שאפת להגיע. דן שילון ואלכס גלעדי כמו הוריי, וכמו יוסי תג’ר, ויגאל וולודרסקי, וכמו השחיין שמוליק חדש ז”ל חבר קבוצת כינרת בעמק הירדן לא התפשרו. מבלי שידעו שרתה רוחם של דן שילון ואלכס גלעדי כל השנים האלה בין ארבעה הכתלים של מחלקת הספורט ששכנה בקומה החמישית של “בניין היהלומים” ברוממה – ירושלים. היא שרתה שם מפני שהם שאפו למצוינות ולא אבו להתפשר. המוטו של הבלתי מתפשרים הולך ככה, “אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת היטב – אם לאו אל תתחיל עם זה בכלל”. עם האנשים המוכשרים והעקשנים האלה השואפים לשלימות יש רק בעיה אחת. מפני שאינם חפיפיניקים הם לא קלים עם עצמם וגם לא עם סביבתם. ואז החלטתי לגשת לעבודת המחקר והכתיבה הממושכים של 13 הספרים הדנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

המחקר והכתיבה של סדרת 13 הספרים הדנים במהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה נמשכת כשבע עשרה שנים. באוקטובר 1998 התחלתי. ב- 2019 ו/או ב- 2020 לכל המאוחר אהיה על סף סיום. היו אלה שנות עמל ויגע שייוחדו למשימה מורכבת שכללה, ראיונות, שיחות, ופגישות עם כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם, איסוף תמונות, ליקוט פירורי מידע גלוי וסמוי, ותרגומם לטקסט וכתיבה. ההיסטוריה הדרמטית של הטלוויזיה הבינלאומית מאז המצאת פטנט ה- “Spinning disk” ב- 1884 ע”י המדען הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow) רצופה תהפוכות. את ההיסטוריה הזאת חוללו במשך 134 שנות טלוויזיה אלפי אנשים, בעולם וגם בארץ. רובם לא הכירו בתחילה איש את רעהו אך בהיותם חוקרים, ממציאים, ומפיקים חתרו למען מטרה משותפת אחת. ההיסטוריה הארוכה של תעשיית הטלוויזיה בארץ והבינלאומית חולקת כבוד עצום לאנשים רבים אך השליכה לא מעטים מהם לפח האשפה שלה. תעשיית הטלוויזיה הגיעה ב- 90 (תשעים) שנות קיומה להישגים מרחיקי לכת שאיש לא צפה אותם ובתחילה גם אף אחד לא הבין את משמעותם. הפרולוג הארוך והמורכב מייצג מסמך דוקומנטרי רחב היקף. הוא משמש מבוא והקדמה וגם Synopsis לסדרת בת 13 ספרים הקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, וכוללים בתוכה סך של כ- 130000 עמודים. מדובר ב- פרולוג ארוך ומורכב של סדרת ספרים שנעה בשני מסלולים : הישראלי והבינלאומי. הסדרה כתובה מ- נקודת מבטי. החלק הארי שלה עוסק ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיהן שהייתי חלק מהן במשך יותר משנות דוֹר. מרום גילי 80, בשתיהן אני נוזף ומצדיע להן בעת ובעונה אחת.

איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי הביא אותי לרוממה ביולי 1971. שהיתי שָם כ- 32 שנה והייתי עֵד למהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שחוללה הטלוויזיה והתרחשה בארץ ובעולם במשך שנים כה רבות. הייתי שָם זמן כה רב עד שהספקתי להיות עֵד גם למהפכת התקשורת השנייה – מהפכת האינטרנט. הפקתי, ערכתי, ניהלתי, ושידרתי מאות הפקות טלוויזיה בינלאומיות מ- 150 ערים הפרושות על פני חמש יבשות תבל. לא היה גבול לשאיפותיי להציב את דגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר ספורט במדינת ישראל ובכל אצטדיון ברחבי הגלובוס בשנים 2002 – 1980. אהבתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנשיה והייתי נאמן באופן מוחלט לשידור הציבורי. באופן פרדוקסאלי חוויתי אך מעט מזעֵיר מהנוֹף העולמי והבינלאומי. לא ראיתי כמעט דבר למַעֵט אולפני טלוויזיה אצטדיוני ספורט, ואת המיטה שלי במלון.

ב- 4 בספטמבר 1980 שידרה הטלוויזיה הישראלית את הסרט הדוקומנטרי שלי בן 75 דקות שהפקתי, ביימתי, וערכתי, “גופייה מס’ שֵש”, אודות הכדורסלן האגדי היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי (היה אז בן 37). ההפקה נמשכה כשלוש שנים והושקע בה מאמץ תחקירי ממושך. את הסרט צילם יורם מנדלבאום ז”ל (בן קיבוץ גבעת חיים). טַל ברודי היה כדורסלן מצטיין כבר משחר נעוריו בביה”ס התיכון בעיר טְרֶנְטוֹן ב- ניו ג’רסי. מאמנו פרד פרייס העיד עליו בפניי כי היה אחד הכישרונות הגדולים שפגש מעולם בכדורסל האמריקני. אוניברסיטת אילינוי חטפה את טל ברודי. נשקף לו עתיד מזהיר ככדורסלן מקצועי ב- NBA. אולם לאחר ששיחק בנבחרת ארה”ב במכבייה ה- 7 שנערכה בתל אביב ב- 1965 התאהב במדינת ישראל וברוֹנִית לבית לֵוִוין והחליט לבנות כאן את ביתו וללבוש את מדי מכבי ת”א. במהלך התיעוד וצילומי הסרט ריאיינתי בטרנטון ב- 1979 את אביו מַאקְס בְּרוֹדִי שהיה בעל חנות גדולה לכלי בית וחומרי בניין בעיר. מקס ברודי שנקרא לפנים מיכאל צ’רנוברודה נולד בפולין ב- 1897 ועלה לפלשתינה – ארץ ישראל בשנת 1922. הוא עבד בתחנת החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים יחדיו עם חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. כעבור שנים אחדות היגר לארה”ב ונקרא בפי אזרחי טרנטון מאקס ברודי התחתן עם שירלי, ושָם נולד בנם טַל.

שורשיו של טַל בְּרוֹדִי החלו אם כן בשנות ה- 20 של המאה הקודמת בפלשתינה – אֶרֶץ ישראל. עם עלייתו של טַל ברודי לישראל, נישואיו לרוֹנִית לֵוִוין והולדת בתו קארין ובנו רָן שהם צברים לכל דבר נסגר המעגל שהחל בפולין ונסתיים כאן ב- “הפי אנד” בישראל. מקס צ’רנוברודה האָב רצה שהבֶּן ינהל את עסקי המשפחה אך טַל בחר בכדורסל. ברגע של אמת נפנה מקס ברודי בן ה- 80 בעת הריאיון למצלמת הפילם וטבע (בשפה האנגלית) אמירה בלתי נשכחת והתכוון לבנו טַל, “העיקר שיהיה כדורסלן טוב. אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת היטב אם לאו וותר עליו”. במקור התבטא מקס צ’רנוברודה כלהלן : ”If You Do Do It Right – If Not Give It Up“. הסלוגן שטבע מקס ברודי היה המוטו של אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז”ל בן למשפחה דתית ציונית מהעיירה שירווינט בליטא שעלה לארץ ישראל והיה לחקלאי בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. האמירה ההיא של מקס ברודי שימשה נֵר לרגליי במשך 40 שנות עבודתי בתעשיית הטלוויזיה. היא נכתבה על כותל משרדי בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. עם תחילת המחקר והכתיבה באוקטובר 1998 החלטתי לאמץ את מטבע הלשון של מקס ברודי אביו המנוח של טל ברודי ולצרף אותה גם לשמה הישן והמוקדם של הסדרה, “מנקודת מבטי”, ולקרוא לה מעתה :

“FROM MY POINT OF VIEW. If You Do, Do It Right – If Not  Give  It  Up

prolog 7

טקסט תמונה : 1961. טל ברודי (בן 18, בתמונה) עוזב את ביתו בטרנטון ניו ג’רסי ומקבל מִלגת לימודים ככדורסלן מצטיין באוניברסיטת אילינוי. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

prolog 8

טקסט תמונה : 1960. טרנטון בירת מדינת ניו ג’רסי בארה”ב. הוריו של טל ברודי, מקס וגב’ שירלי ברודי (צ’רנוברודה). (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה בת 13 הספרים אודות מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה נחקרת ונכתבת מזה שבע עשרה שנים מאז אוקטובר 1998 וטרם הסתיימה. היא מכילה בתוכה כ- 130000 עמודים, כ-  10000 תמונות רובן אקסקלוסיביות ולבטח רואות אור לראשונה, כ- 5000 מסמכים אותנטיים מרביתם של רשות השידור, ואלפי עדויות ממקור ראשון של אנשי תעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. התמונות הרבות בסדרה הן חשובות ומרשימות ושזורות בטקסט. הן מקדמות את העלילה במקביל לכתב היד ומאששות את התמליל. זהו סיפור היסטורי – דוקומנטרי ממושך ורחב היקף המדווח בראשיתו על אודות הקמתה המאוחרת של הטלוויזיה במדינת ישראל בעקבות הניצחון המזהיר של צה”ל על שלושת צבאות ערב במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 (תעשיית הטלוויזיה באירופה וארה”ב פעלה במרץ כבר בשנות ה- 30 של המאה הקודמת), וחוקר את התפתחותה בארץ ובעולם (בעיקר באירופה ובארה”ב) מאז הימים הראשונים של המצאת “הדיסק המסתובב” (Spinning disk) בשנת 1884 ע”י מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו. הסדרה עוסקת ב- 131 שנות טלוויזיה ושיתוף הפעולה המואץ וההדוק בינה כמדיה של תקשורת המונים לבין אירועי הספורט והחדשות הרלוונטיים. המצאת הטלוויזיה הייתה בעצם תהליך אבולוציוני איטי בו חברו לרעיון ההמצאה כמה מדעני אלקטרוניקה ספורים באנגליה, ארה”ב, גרמניה, צרפת, רוסיה, ויפן. הם אפילו לא הכירו בתחילת הדרך האחד את השני. פועלם של מדעני הטלוויזיה בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה כמו המדען הרוסי – אמריקני וולדימיר זְוֹורִיקִין (Vladimir Zvorykin) שהיגר לארה”ב ב- 1917, האמריקני פִילוֹ “טיילור” פרנסוורת’ (Philo “Taylor” Farnsworth), האנגלי ג’ון ‘לוגי’ באיירד (John “logie” Baird) בן סקוטלנד, והיפני קינז’רו טאקנאיאגי Kinjeru Takanayagi) ינון לעַד. ראה הספר, “המצאת הטלוויזיה”, אחד מ- 13 הספרים במרכיבים את הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

הסדרה בת 13 הספרים עוסקת בסימביוזה ובקשרי הגומלין הבלתי נמנעים וההדוקים שהתפתחו בין הטלוויזיה לבין אירועי הספורט (והחדשות) . תחילתה במשחקים האולימפיים של ברלין 1936 וסיומה באולימפיאדת בייג’ינג 2008 . השורה התחתונה שלה קרויה בשמה הישן שהוענק לה לפני שבע שנים , אף הוא באנגלית :

THE  HISTORY  OF  THE  UNAVOIDABLE  SYMBIOTIC  RELATIONSHIP BETWEEN  TELEVISION  AND  SPORTS (+ News + Docummentary) – IN ISRAEL AND AROUND  THE  WORLD, 1936 –2018

הסדרה בנויה נִדְבַּך על נִדְבַּך. כל ספר בסדרה קשור לספר נוסף הבא בעקבותיו אך גם עומד בפני עצמו . גלריה כבירה של אישים במדינת ישראל ובעולם הרחב, מפיקים, יוצרים, בימאים, שַדָּרים, וטכנאים – בנו ועיצבו את הפירמידה הענקית של תעשיית הטלוויזיה. הסדרה מביאה את סיפורה של הפירמידה הזאת מן המַסָּד ועד הטפחות. שיאה מזדקר אל בין העננים. התפתחותה של הטלוויזיה מדהימה. היא שינתה את חיינו. זאת עובדה. אולימפיאדת לונדון 1948 הייתה ראשית התהוותה של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. ה- BBC העביר בשידורים ישירים חלק ממשחקי לונדון 1948 ל- 80000 (שמונים אֶלֶף) מקלטי טלוויזיה שהיו פזורים בלונדון והפריפריה שלה ושילם לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) סכום של כ- 5000 (חמשת אלפים) דולר תמורת זכויות הצילום [1]. עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת לונדון 2012 הקרובה שנערכה שוב בלונדון בשנת 2012 שילמה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ל- IOC סכום פנטסטי שעמד על  1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר. 60 רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) איגוד השידור האירופי הוסיפו ל- IOC ולוועדה המארגנת של משחקי לונדון בראשותו של סבסטיאן קו עוד כ- 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר משלהן. מדובר בסכומי עתק המצביעים על חשיבות שידורם של אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים בכל רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה באשר היא.

אולימפיאדת סידני 2000 הייתה ה- 8 (שמינית) והאחרונה שלי בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ה- Share הכספי שלנו במסגרת חברותנו ב- EBU נסב סביב תשלום של  1.640000 (מיליון ושֵש מאות וארבעים אֶלֶף) דולר עבור זכויות השידורים בלבד, בנפרד מעלויות ההפקה שלנו. המחירים האמירו מאוד מאז נטלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה חלק בסיקור המשחקים האולימפיים, אלה של מינכן 1972, שם שילמה רשות השידור 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד. נדרשתי להפעיל את מלוא יכולת השכנוע שלי על מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל כדי שיאשר לי להביא עִמי לסידני צוות של 27 אנשים כולל שני ציוותי צילום ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) לצורכי סיקור חדשות ולאפשר לי לשכור שלושה רכבים ושלושה נהגים מקומיים (באוסטרליה נוהגים בצד שמאל כמו באנגליה).

prolog 9

טקסט תמונה : 11 בספטמבר 2000. ארבעה ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סידני 2000. נבחרת השידור הציבורי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) הממוקם בעיר סידני. זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד”ר ברוך “בוקי” צ’יש (פרשן שחייה), יעקב “ז’קי” ווישניה (פרשן התעמלות), משה גרטל (שדר שחייה). זיהוי הנוכחים בשורה שנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב ENG), גלעד עדין (כתב ENG). זיהוי הנוכחים בשורה בשלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (פרשן ספורט כללי), מאיר איינשטיין (שדר א”ק), זוהייר בהלול (שדר הרמת משקולות והיאבקות), עו”ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, דורית חיימי (עוזרת הפקה). זיהוי הנוכחים בשורה הרביעית, העומדים מאחור מימין לשמאל : צ’רלי שיטרית (צלם ENG), ד”ר גלעד וויינגרטן (פרשן א”ק ), איגור סלע (איש קול בצוות ENG), רמי שמש (איש כספים), אורי לוי, (שדר ענפי ספורט קטנים, ג’ודו, טניס, וחתירה בקייאקים), יעקב “קובי” תקוע (עורך כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (איש קול ותקשורת), גדעון הוד (שדר תקצירים) ששי אפרתי (מפיק). הערה : נעדר מהתמונה צלם ה- ENG  רמי לי – טל שמצלם את תמונת הסטילס הזאת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלק מאנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ראו בכך בזבוז כספי ציבור למרות שרשתות טלוויזיה בסדר גודל שלנו ב- EBU שלחו לסידני משלחות שידור הגדולות פי שלוש משלנו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שידרה 233 שעות מסידני לירושלים בפרק זמן של 17 ימים. תשלום זכויות השידורים שלנו עבור המשחקים האולימפיים של סידני 2000 במסגרת חברותינו ב- EBU עמדה על 1.640000 (מיליון ושש מאות וארבעים אלף) דולר. הוצאות ההפקה הסתכמו ב- 1.500000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר נוספים. סך העלות הכוללת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסידני 2000 עמדה על כ- 3.140000 (שלושה מיליון ומאה ארבעים אלף) דולר, אולם כמחצית מהסכום מומנה באמצעות שקופיות חסות.

חלפו ארבע שנים. נטלתי חלק באולימפיאדת אתונה 2004 שהייתה התשיעית שלי כאיש טלוויזיה. הייתי כבר בן 66. שהיתי בתעשיית הטלוויזיה כבר 35 שנה אך באופן פרדוקסאלי חשתי עדיין רענן. עבדתי באתונה מטעם קבוצת ההפקה הטלוויזיונית הבינלאומית AOB (ראשי תיבות של Athens Olympic Broadcasting) בראשותו של המהנדס והמפיק הראשי ואחד מאנשי הטלוויזיה הבינלאומית החשובים בדורנו, הספרדי מנולו רומרו (Manolo Romero) מספרד. נזכרתי באתונה 2004 בימים בהם ניהלתי בעצמי את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והייתי צריך לשכנע כל פעם מחדש את המנכ”לים של רשות השידור יוסף “טומי, לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, ויבד”ל אריה מֶקֶל בחשיבות השידורים האולימפיים והקצאת הכספים ואמצעי השידור וההפקה הדרושים כדי להביא אותם ארצה למשלם האגרה. זה לא היה דבר מובן מאליו.

התחרויות בשלושים וחמישה ענפי ספורט אולימפיים במשך 17 ימים מרוכזים הופכת את האולימפיאדה להצגת הספורט הגדולה בעולם. הפקתה היא פסגת היופי של כלל שידורי הטלוויזיה. לא נותר אלא להרכין ראש בפני התנועה האולימפית הבינלאומית והרוח האולימפית ונשיאה הדָגוּל הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש המנוח על שהואיל לקשור את גורל המשחקים האולימפיים עם גורלו של השידור הציבורי ברחבי תבל בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית. זהו דבר עצום בעל ערך איכותי – היסטורי שאיננו מובן מאליו. סדרת 13 הספרים אודות תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם, והקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, מסבירה ומנמקת מדוע הדברים אינם מוחוורים ולא ברורים מאליהם, ומדוע חואן אנטוניו סאמאראנש הוא אישיות בינלאומית כה ערכית ובלתי נשכחת.

prolog 10

טקסט תמונה : הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש המנוח כיהן בתפקיד נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בשנים 2000 – 1980, ומתחתיו הלוגו האולימפי החשוב ביותר בעולם הספורט והטלוויזיה הבינלאומית. אין שום דבר ואירוע טלוויזיוני שישווה למשחקים האולימפיים. חואן אנטוניו סאמאראנש היה מדינאי ודיפלומט שראה בתנועה אולימפית ערך שמקדם את האנושות לעתיד טוב יותר. הוא כנראה אישיות הספורט הבינלאומית החשובה ביותר ב- 120 ובראשית ה- 121. השידור הציבורי הבינלאומי והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חייבים לו חוב עולם. (באדיבות IOC).

prolog 11

טקסט מסמך : הלוגו האולימפי המציג חמש טבעות שלובות המייצגות את חמש יבשות תבל כפי שהגה מייסד המשחקים האולימפיים בעידן המודרני הברון פייר דה קוברטיין. (באדיבות IOC).

הפקת שידורי הטלוויזיה באולימפיאדות הם מורכבים ומסובכים (וגם יקרים מאוד מההיבט הכלכלי) . הרבה יותר וללא שום השוואה עם אירועי ספורט בינלאומיים אחרים לרבות מונדיאל הכדורגל. רשתות הטלוויזיה בעולם נדרשות למַמֵן את תענוג הצפייה ואת הטכנולוגיה החדשנית המכסה בצורה כה איכותית את 35 המקצועות האולימפיים. AOB כיסתה את אירועי אתונה 2004 באמצעות 60 ניידות שידור ו- 1000 (אֶלֶף) מצלמות והפיקה כ- 4000 (ארבעת אלפים) שעות שידור עבור רשתות הטלוויזיה בעולם. זהו דבר פנטסטי. הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. נמניתי ועבדתי בקבוצה החמישית ב- Quality Control עם הבוס שלי, האמריקני סטיבן פלמינג. הבקרה שלנו התייחסה לבימוי ולפעולות הכיסוי הטלוויזיוניות המורכבות והמסובכות של אירועי הספורט המתרחשים מחוץ לאצטדיונים : ריצות המרתון, תחרויות הטריאתלון (Triathlon), תחרות אופני הרים (Mountain Bike), ומרוצי האופניים על כבישים ובמסלול האליפטי של ה- וולודרום (Velodrome). סכמת הכיסוי של ריצות המרתון לגברים ונשים בהשתתפות מכוניות, אופנועים, והליקופטרים נושאי מצלמות מסבירה את מורכבות הכיסוי היקר והמסובך. העושר הטכנולוגי בניידות שידור, כמות מצלמות ויחידות Replay, וכוח אדם – הוא שמניב את איכות התמונה. הכיסוי הטלוויזיוני היפהפה והיעיל של תחרות האופניים הממושכת (שלושה שבועות) ורבת המוניטין ה- Tour de France (מתבצע ע”י רשתות הטלוויזיה הצרפתיות הציבוריות – ממלכתיות 3 F  ו- F 2), מזכיר במשהו את איכות הסיקור האולימפי.

prolog 12

טקסט מסמך : אולימפיאדת אתונה 2004. זהו תרשים מערך הכיסוי הטלוויזיוני המורכב והמסובך בהשתתפות הליקופטרים של ריצות המרתון לגברים ונשים. שיא הפאר של הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הטלוויזיוניות המודרניות. (באדיבות AOB. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : AOB הן ראשי תיבות של Athens Olympic Broadcasting 

ריצת המרתון לגברים ונשים באולימפיאדת אתונה 2004 התקיימה לאורך המסלול המקורי ההיסטורי בן 42 ק”מ ו- 195 מ’ בו רץ החייל היווני פיידיפידס לפני כ- 2500 שנה מהכפר היווני מרתון שם הביס הצבא היווני הקטן את צבא פרס עד לכיכר השוק באתונה כדי לבַשֵר לעַמו את בשורת הניצחון. פיידיפידס זעק בכוחותיו האחרונים, “ניצחנו”, ומֵת מאפיסת כוחות. ריצת המרתון הפכה ל- Event אולימפי קבוע בתוכנית המשחקים מאז התקיימה האולימפיאדה הראשונה של הזמן החדש באתונה ב- 1896 ומאז הגה הברון הצרפתי הברון פייר דה קוברטיין את רעיון חידוש המשחקים האולימפיים בסופה של המאה ה- 19.

prolog 13

טקסט תמונה : קיץ 2004. האולימפיאדה ה- 28 של העידן החדש התקיימת בבירת יוון אתונה באוגוסט 2004. זוהי עמדת הפיקוד וניהול של שידורי הטלוויזיה הבינלאומית באולימפיאדת אתונה 2004 באולם הענקי רחב הידיים של ה- Q C (ראשי תיבות של Quality Control) ב- (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) באתונה בירת יוון. משמאל, זהו איש הטלוויזיה הספרדי מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ (MANUEL “manolo”  ROMERO) נשיא הקבוצה המבצעית של AOB (ראשי תיבות של Athens Olympic Broadcasting) שהפיקה את סיגנל השידורים עבור רשתות הטלוויזיה בכל העולם. מנואל מנוֹלוֹ רומרו נחשב לאחת הפיגורות החשובות ביותר בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. מימין, פֶּדְרוֹ רוֹזָאס (PEDRO  ROZAS) המנהל והאחראי הראשי על תפקודו של אולפן הבקרה הגדול ה- Quality Control של AOB. שני הספרדים המוכשרים האלה הם אדריכלי ואבירי ההפקה הבינלאומית הנפלאה והבלתי רגילה של סיגנל שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת אתונה 2004.  (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם לא שידרנו בארץ שידורים ישירים מורכבים של מקצועות אולימפיים כמו ריצת מרתון, תריאטלון, או מרוצי אופניים. אף פעם לא התנסינו בסוג כזה של הפקה הדורשת עושר טכנולוגי מרהיב ושימוש בהליקופטרים ובאופנועים נושאי מצלמות, ובהליקופטרים שהופכים לתחנות מִמְסַר מעופפות הנושאות את סיגנאל השידור ממקום ההתרחשות למרכז הטלוויזיה. שני בימאים אנשי הטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE סַנְטְיָאגוֹ הֶרָאנְזִי (Santiago Herranzi) וחוֹזֶה מַנוּאֵל מוֹנְטָאלְבוֹ (Jose Manuel Montalvo) היו אחראיים על הבימוי בניידות השידור. לרשותם עמדו 28 מצלמות. מלאכת הכיסוי העיקרית לאורך מסלול הריצה בן 42 ק”מ ו- 195 מ’ הוטלה למעשה על שבעה צלמים ראשיים. צלם הרכב החשמלי המוביל שנוסע לפני החבורה המובילה במירוץ, ארבעה צלמים רכובים על אופנועים שנעים בין הרצים עצמם, ושני צלמים שמצלמים את תחרות הריצה משני הליקופטרים נפרדים הטסים כל הזמן בגובה שנע בין 100 מ’ ל- 150 מ’. שלושה הליקופטרים נוספים חגו מעל הרצים בגובה של 800 מ’ ושימשו כתחנות ממסר נעות באוויר. תפקידם היה להעביר את סיגנל השידור מהשטח למרכז השידורים הבינלאומי באתונה. זוהי הפקה מורכבת מאוד שדורשת תיאום מקסימלי בין כל הגורמים וחמשת הצלמים, הצלם ברכב החשמלי והארבעה הרכובים על האופנועים לבין חמשת ההליקופטרים המשייטים באוויר. האופנועים המצוידים במשדרי מיקרוגל עצמאיים היו חייבים לשמור על קשר עין רציף עם ההליקופטרים כדי לשָמֵר את סיגנל השידור חי ונושם. טייסי ההליקופטרים מרחפים בגובה נמוך. אסור להם להנמיך מתחת ל- 100 מ’. חמשת הטייסים ועוזריהם חייבים להיות ערניים ומתואמים היטב לא רק עם המכונית המובילה וארבעת האופנועים אלא גם בינם לבין עצמם בשל סמיכות הטיסה וכדי להימנע מהתנגשות באוויר. ריצת המרתון לגברים נערכה ביום האחרון של האולימפיאדה ביום ראשון – 29 באוגוסט 2004 ונטלו בה חלק כ- 100 רצים. תפקידם של ארבעת צלמי האופנועים היה לשוטט תחילה בין הרצים השונים כדי לנסות לחשוף את מרביתם . אח”כ ניתנה להם הוראה ברורה להִיצַמֵד לקבוצת הרצים המובילה ולשלוש קבוצות המשנה הדולקות בעִקבותיה. בכך הובאה אינפורמציה עשירה של ההתמודדות היישר לצופה הטלוויזיה בסלון ביתו. מחשב מיוחד הציג כל הזמן את נתוני ההפרש בזמן ומרחק בין קבוצת הרצים המובילה לזאת הדולקת אחריה. 12 מצלמות קיבלו את פני הרצים בהגיעם לאצטדיון השַיִש העתיק באתונה שנקרא גם אִצטדיון “Panathinaiko“, שָם נערכה ההקפה האחרונה והמכרעת של המסלול. 15 מ- 28 המצלמות שכיסו את ריצות המרתון לגברים ונשים חוברו למכשירי VTR נפרדים לצורך הקרנת הילוכים חוזרים זמינים בכל מהלך התחרות. בזינוק, במהלך הריצה עצמה, ובשלב ההגעה וחציית קו הגמר

prolog 14

טקסט תמונה : אוגוסט 2004. האולימפיאדה ה- 28 במניין הזמן החדש – אתונה 2004. זהו אגף בחדר הבקרה ה- 5 באולם ה- Q C של קבוצת AOB. אנוכי (מימין) עם הבוס הישיר שלי האמריקני סטיבן פלמינג (ממושקף במרכז) ומייק קלאט (משמאל) המפיק הפעלתן של תחרויות השחייה באתונה 2004 אף הוא מארה”ב, באולפן הבקרה הגדול של ה- Quality Control היעיל והרב תכליתי (מס’ 5) של AOB. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ראה הספרים הבאים במסגרת הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” :

  1. “רוש ולענה”.
  2. “למילים יש וויזואליה משלהן”.
  3. “הפקות חובקות עולם 11 הכרכים א’, ב’, ג’, ד’, ה’, ו’, ז’, ח’, ט’, י’, ו- י”א.

הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” שחוללה הטלוויזיה איננה עוסקת בספורט. היא נפנית ומתעניינת בהרבה יותר. היא טורחת ומטפלת בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם ומתארת את הסימביוזה שהתחוללה ב- 81 השנים האחרונות בין הטלוויזיה והמגוון הנפלא של תחרויות הספורט לענפיו השונים, וגם בתיעוד וכיסוי חדשות (News), והתיעוד הכללי. הקונטקסט שלה רחב היקף ומורכב מפני שהוא מדבר על יחסי הגומלין רבי המשמעוּת בין הטלוויזיה כמדיה לתקשורת המונים לבין המוּנַח ספורט במובן הרחב של המילה. שידורי הספורט בטלוויזיה הם המורכבים והמסובכים ביותר וגם היקרים, עתירי הרייטינג, והיוקרתיים ביותר בהשוואה למתכונים אחרים המשודרים במדיה. אף על פי כן נתפס המונח “ספורט” בטעות בעיני חלק מהציבור וגם ע”י אנשי טלוויזיה לא מעטים כ- סטראוטיפ נחות. רבים מזלזלים בשידורי הספורט ואינם מבינים את חשיבותם בלוח השידורים הציבורי, וגם בטלוויזיה המסחרית. הטלוויזיה הפכה זה מכבר לכַר מאבק בין אוהבי שידור הספורט השָגוּר עליהם לבין לשונאיו, והם לא מעטים. סדרת הספרים התיעודית הזאת מציגה שיקול דעת ותפישת עולם טלוויזיונית המקדמת בברכה את הצבת שידורי הספורט הרלוונטיים בוִויטְרִינָה של כל רשת טלוויזיה באשר היא, בקדמת חלון הראווה שלה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאפה משחר נעוריה להידמות לשידור הציבורי הבריטי ה- BBC. מן ההיבט התכני וגם האִרגוני. ה-BBC הפך מופת ומודל לחיקוי עבורנו בכל תחומי היצירה וההפקה בטלוויזיה. חדשות, דרמה, ובידור. יתירה מזאת. מנהיגי השידור הציבורי לדורותיו בישראל מצאו לנכון ליָיבֵא למען משלם האגרה אין סוף תוכניות קנויות אנגליות שכללו בתוכן סדרות טבע, מדע, בידור, מתח, דרמה, פשע ומשטרה, קומדיה, סרטי קולנוע, ומה לא. מן המפורסמות הוא כי ה-BBC איננו רק יוצר הדרמות המשובחות בעולם הטלוויזיה אלא גם אבי הסימביוזה הטלוויזיונית שסוגדת גם לספורט. כשהגיע מועדה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית להשתוות ל-BBC גם בתחום שידורי הספורט היא נרתעה והתחבטה. רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה-BBC הייתה מחלוצות שידורי הספורט בעולם. ה-BBC חינֵך דורות של בני עמוֹ על שידורי ספורט ישירים בטלוויזיה (גם ברדיו) שעסקו בענפי הכדורגל, מרוצי סוסים כמו ה-Grand national רב המוניטין בליוורפול אבל לא רק בו, טניס (Wimbledon), א”ק, רגבי, אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות אירופה בכדורגל, ומה לא. ה-BBC הגיע לכמות שיא של שידורי הספורט בעִידָן הטלוויזיה הרָב ערוצית בשנת 2000. ה- BBC שידֵר בין ה- 1 בינואר 2000 לבין 31 בדצמבר 2000 בשני הערוצים הארציים שלוֹ BBC one ו-  BBC two, סך של 1900 (אלף ותשע מאות) שעות ספורט. הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית אישר זאת. לאיש שָם זה לא נראה מוגזם. הספורט הוא אובייקט שידור טלוויזיוני נחשב, רָב עוצמה, עתיר רייטינג, ומוערך בכל רשת טלוויזיה בעולם באשר היא. בטלוויזיה הישראלית הציבורית ממלכתית – ערוץ 1 הגאה הוא נתפש פעמים רבות כסטראוטיפ חסר ערך.

[1] הערה : לא נותר כל זיכרון מצילומי ה- Video של ה- BBC הנוגעים לאולימפיאדת לונדון 1948 משום שטרם ידעו אז להקליט Video. לעומתם, צילומי הפילם נשמרו.

ביום ראשון – 15 באפריל 2001 ערכתי במלון ‘ישרוטל’ בירושלים פרזנטציה טלוויזיונית רבת משתתפים בת שעה הדוגלת בחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בלוח השידורים הציבורי ובכל רשת טלוויזיה באשר היא. הפורום הרחב כלל את הנהלת רשות השידור ובו המנכ”ל אורי פורת, מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שָי והמשנה שלו גב’ אהובה אוֹרֶן ועוד אנשי וועד מנהל וחברי מליאה נוספים. הוויכוחים סביב נחיצות שידורי הספורט בטלוויזיה ועלותם, והיקפם ושיבוצם בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הם מקדמת דנה. הייתי כבר בן 63 בערוב ימיי ברשות השידור ושבע קרבות טלוויזיה. בתום הפרזנטציה סיכמתי את הדיון ואמרתי לנוכחים, “עזבו אותי אם אינכם מאמינים למשנתי  – אני מייעץ לכם להתבונן בכל הרצינות הראויה במגמה ותִּכנון מערך שידורי הספורט של ה- BBC הבריטי”. הבאתי את ה- BBC כמודל בפרזנטציה שלי מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית המכובדת הזאת בתחומי התוכן השונים , מהווה כבר יותר משנות דוֹר מוֹפֵת ומודל לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC  בשנת 1999 תחת הכוונתו וניהולו של מנכ”ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה – לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה. ביקשתי והאצתי מאנשי צמרת רשות השידור שלנו לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ”ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית. “התייעצו עמם כיצד ניתן ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות בצורה הטובה ביותר בישראל”, הפצרתי בהם. איש מאנשי הוועד המנהל שלנו לא לקח כמובן את האופציה הזאת בחשבון. שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור הישראלית , Board נכבד, שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ”ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו”ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) שתמך תמיכה מסיבית במדיניות השידורים של מנכ”ל ה- BBC [סעיף 1]. נמאס להם גם לשמוע את הטפות המוּסַר שלי בעניין חשיבות שידור אירועי הספורט הרלוונטיים בטלוויזיה הציבורית ובכל רשת טלוויזיה באשר היא. האמת , כמעט לא היה שם עם מי לדבר. זה היה וועד מנהל ארכאי שעשה צרות צרורות לדרג המקצועי ברשות השידור ובראשו אורי פורת ז”ל.

התאריך הזה של 15 באפריל 2001 נחרת בזיכרוני דווקא מפני שנתקלתי באדישות וגם זִלְזוּל של חלק מחברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור בנושא הפרזנטציה. הם נכחו במקום אך לא העניקו להרצאה את מלוא תשומת הלב. לא הופתעתי. שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית נתפשו בעיניהם כבזבוז כספים. צריך להבין כי מפקחי השידור הציבורי בוועד המנהל הם כולם מינויים פוליטיים ואינם אנשי טלוויזיה מקצועניים. רובם רחוקים מהתחום, חלקם לא מוכשרים בעליל שנועדו לרצות את שולחיהם. בודדים מהם היו מרשימים. האנשים האלה לא הפיקו או ביימו אפילו לא מִשְדָר טלוויזיה אחד ולא עשו כתבה אחת בימי חייהם. הם לא עבדו מעולם בטלוויזיה ואינם בקיאים בתחום. כל אחד מהם מתפרנס ממקצוע אזרחי כזה או אחר , אף על פי כן הופקדו על ידי הממנים הפוליטיים מאגפי הימין והשמאל וגם האגף הדתי לבחון את שידורי הטלוויזיה הציבורית ולפקח עליהם. חלק מאנשי הוועד המנהל עצמו יצר במו ידיו לאורך התקופות השונות לגוף שהוא מכהן בו, דימוי של להקה פוליטית חובבנית , שהחֲבֵרוּת בה נחשבה להוֹבִּי, לתחביב. רבים מהם בתקופות שונות התנכלו לעבודת המנכ”לים וניסו לשבש אותה במסווה של פיקוח הציבורי. הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. הייתי עֵד שנים רבות לוויכוחים מַרים בלתי פוסקים בין שני האנשים המהווים את הסמכות המקצועית העליונה של הרשות , המנכ”לים אורי פורת (בשתי הקדנציות) ומוטי קירשנבאום , לבֵין רבים מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור. ראיתי את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן נלחם מוּלָם על חייו (המקצועיים).

ב- 15 באפריל 2001 חשתי בודד. לדאבוני גם סַר חִינוֹ וכוחו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בימים ההם של 2001. אורי פורת תמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוונטיים בראש הרשימה. השפעתו בערוב ימיו בקיץ 2001 על הנעשה ברשות השידור הייתה אפסית. חלק מאנשי הוועד המנהל ובראשם שני היו”רים של הוועד המנהל גִיל סַמְסוֹנוֹב ונחמן שָי, המשנה של נחמן שי גב’ אהובה אוֹרֶן ז”ל, וגם אלון אלרואי עשו לו צרות צרורות על פי תפישתם את הפיקוח הציבורי. הוא חש נרדף על ידם. הייתי לידו וראיתי זאת במו עיניי. אורי פורת ניסה בכוחותיו הדלים האחרונים להותיר מאחוריו מורשת שידור בשבע שנות ניהולו את הרשות בשתי קדנציות נפרדות . במידה רבה שמו נשכח אך גם מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 [2]. הם פשוט לא חוללו דבר כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי. הם לא היו חשובים דיים, נפוצו לכל עבר, ונמוגו. גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC מג’וֹן בְּרִיט (John Brit) בשעה שהרשת הציבורית הייתה בצניחת רייטינג מול המתחרות הגדולות שלו ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה ( רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air כדוגמת ה- BBC) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות תקשורת לוויינים. גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא להתחבר שוב להמוני הצופים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות. גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים וגם המסורתיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2. למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים, הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, “שידורי הספורט הגדולים והבלעדיים מהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC  הציבורי ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא”. עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות. להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה ששידר ה- BBC בסוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת וראשית שנות ה- 2000.

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

  1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004.
  2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004 .
  3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006, ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים.
  4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005 , כמו מרוצי סוסים אחרים.
  5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר בשני הערוצים הארציים 1 BBC ו- 2 BBC.
  6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון).
  7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר.
  8. אליפויות אירופה והעולם בא”ק (Indoor ו- Open), ותחרויות ריצות המרתון המפורסמות בעולם.
  9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008.
  10. המונדיאלים של 2002 ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר).
  11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה.
  12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro ו- 2004 Euro בשיתוף עם ITV.
  13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום).
  14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007.
  15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002- 2000.
  16. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם.
  17. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958.

הערה שלי : בשנת 2000 שידר ה- BBC הציבורי הבריטי בשני ערוצי הטלוויזיה שלו 1 BBC ו- 2 BBC קרוב ל- 2000 שעות ספורט.

יצא לי לשוחח רק פעמים ספורות עם יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שָי וסגניתו גב’ אהובה אוֹרֶן אודות חשיבות רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים למען הטלוויזיה הציבורית. הם לא שעו לדבריי. בין כה וכה השפעתם על המתרחש בין כותלי הרשות בזמן ששהו שָם הייתה אפסית. הם לא היו מנהיגים ולא הותירו את רישומם ומעולם לא הרשימו אותי כקברניטי השידור הציבורי. הצטערתי צער רב על כך שאותם האנשים הניצבים בראש הפיקוח הציבורי על שידורי הטלוויזיה בישראל מצטיירים כעסקנים. הם לא הותירו מאחוריהם שום מורשת ואף לא יתרון אחד. האנשים האלה, שטופים ללא כל סיבה בעודף ביטחון עצמי מעולם לא העלו בדעתם ולא שקלו את האפשרות לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם המקבילים שלהם ב- BBC עֶרֶש הטלוויזיה הטובה בעולם, על מנת ללמוד מהם.

הפיקוח על השידור הציבורי בעייתי מקדמת דנה ורווי אינטרסים פוליטיים. שנות דוֹר לפני שלטונם של נחמן שי יבד”ל וגב’ אהובה אורן ז”ל ביקר ב- 1973 בישראל מנכ”ל ה- BBC הנודע לשעבר סֵיר הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) על פי הזמנתו של שר החינוך והתרבות יגאל אלון. השַר הממונה על ענייני רשות השידור ביקש מ- היו גרין (Hugh Greene) להכין עבורו דו”ח מקצועי אודות מצבה הרעוע של הטלוויזיה הישראלית והסיבות לכך. יגאל אלון ביקש שהדו”ח יכלול גם את מהות היחסים בין הדרג המקצועי לבין הוועד המנהל כפי שהדבר מוצא את ביטויו בשידור הציבורי בריטניה. סיר הְיוּ גרין כתב דו”ח ממצה אודות רשות השידור על פי ניסיונו כמנכ”ל ה- BBC בשנים 1969- 1961. הדו”ח כלל הרבה תיקונים והמלצות. זמן לא רב לאחר הגשת הדו”ח ליגאל אלון פרצה מלחמת יום הכיפורים 1973. הדו”ח של הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) מעולם לא נקרא וכמובן שגם לא יושם. הוא נגנז ומצהיב עד היום באחת ממגירות הממשלה. פשפשתי בעת התחקיר במגירות ומצאתי אותו . הדו”ח המלא של הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) מופיע בסדרה.

ראה עשרת הכרכים של “הפקות חובקות ארץ עולם”, והספר, “רוֹש ולַעֲנָה” בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

prolog 15

טקסט תמונה : זהו גרג דייק (Greg Dyke) המנכ”ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC בשנים 2004 – 1999. צריך לקרוא את ספרו המעניין של מר גרג דייק, “GREG DYKE – INSIDE STORY”, כדי להבין את שיעור קומתו וגודל כשרונו כמנהל כללי של רשת שידור ציבורית. גרג דייק מכהן היום בתפקיד יו”ר התאחדות הכדורגל הבריטית. (התמונה, באדיבות גרג דייק).

הסדרה בנויה מ- 13 סְפָרִים כנִדְבַּכִים. הספר ה- 14 הוא הפרולוג וה- Synopsis של הסדרה כולה. הנדבך הראשון קרוי, “8 ימי בראשית” והוא דן בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972- 1967 מעפר, מכלום, מבראשית ובאיחור של שנות דוֹר לאחר מיסוד הטלוויזיה הבינלאומית. הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” היא הנדבך השני. “המצאת הטלוויזיה” היא הנדבך השלישי. נדבך נח על נדבך. קיומו מותנה בזה הקיים תחתיו. בעקבותיהם הונח הנדבך הבא, “הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל – רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001”. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל”. ואחריו הנדבך, “למילים יש וויזואליה משלהן”, ואחר כך עשרת הכרכים של הנדבך, “הפקות חובקות ארץ ועולם”. אלו הן הפקות הטלוויזיה הווירטואוזיות בהן לא היה גבול לשאיפותיי להציב את דגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר ספורט במדינת ישראל ובכל אצטדיון ברחבי תבל בשנים 2002 – 1980, בתוכן ההפקות המורכבות והמסובכות של האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל, אליפויות העולם בא”ק, טורנירי ווימבלדון בטניס, ורבות אחרות. מה לא בעצם. מעליו הנדבך, “הקשר הסימביוטי”. הספר הזה מסביר מדוע השידור ציבורי של מדינת ישראל וקבוצת הכדורסל המפוארת של מכבי ת”א צעדו שלובי זרוע שלושים ושבע שנים בין 1969 ל- 2006. אין להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת אָח ורֵעַ בתולדות התקשורת האלקטרונית במדינת ישראל. בעקבותיהם מופיעים נדבכים נוספים. הספר “סמן ימני” עוסק במאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם – על רכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל. לידו מונח הנדבך “השער שהיה ו/או לא היה”, ודן בהפקה המופלאה של ה- BBC את מונדיאל אנגליה 1966. הנדבכים “טכנולוגיית הטלוויזיה – שופטת ראשית”, ו- “אין גבול לכשרון האדם והיכולת האנושית בשדה הספורט” עוסקים בכשרון התיעוד של מצלמות הטלוויזיה. הן לעולם אינן משקרות . הנדבך “מלחמת הדיאדוכים” עוסק במאבקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נגד ערוץ 2 המסחרי ונגד ערוץ 5 בכבלים בשנים 2002 – 1990, וסוקר גם את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל בכיכר העיר במוצ”ש – 5 בנובמבר 1995. הספר “כור מחצבתי” הוא הנדבך האחרון שסוגר את הרשימה.

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבוריתבשמונה. הורתה הייתה פוליטית. עשר מילים שפותחות את הספר “8 ימי בראשית”. טקס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים טכנולוגיים, לוגיסטיים, ופוליטיים רבים אין ספור וממושכים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסדה על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מייד לאחר ניצחונו המזהיר של צה”ל במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בה הכריע והביס במלחמת בזק בת שישה ימים את צבאות מצרים, סוריה, וירדן וגייסות פלסטיניים. צה”ל כבש את רצועת עזה, את כל חצי האי סיני, את כל הגדה המערבית, ואת הרמה הסורית. ההחלטה על הקמת טלוויזיה בישראל בניגוד מוחלט לדעתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון התקבלה כדי לייצר תקשורת והעברת מסרים לאוכלוסייה ערבית כבושה בת מיליון תושבים בגדה וברצועת עזה. שַר ההסברה והאיש הממונה על שירות השידור בימים ההם ישראל גלילי חבר קיבוץ נען מינה ביולי 1967 את פרופסור אליהוא כ”ץ (Elihu Katz) בן 41 בוגר אוניברסיטת “קולומביה” בניו יורק ובעל תואר פרופסור לסוציולוגיה ותקשורת לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ היה בעצם עולה חדש מארה”ב שהגיע לישראל רק ארבע שנים קודם לכן ב- 1963. כשעלה שוב על הפרק עניין הקמת הטלוויזיה בישראל בראשית 1967 לאחר פרישתו של דוד בן גוריון מהחיים הציבוריים וירידתו מהבימה המדינית, ולוי אשכול נותר לבדו שם בפסגה, היה האלוף אלעד פלד ׁ(בן 91, היום) המועמד הראשון והמועדף שלוֹ ושל ישראל גלילי להקים את הטלוויזיה הציבורית מעפרה במדינת ישראל.

prolog 16

טקסט תמונה : שנת 1967. זהו האלוף אלעד פלד (יליד 1927 בן 91, היום) אחד מהגנרלים המוצלחים במלחמת ששת הימים בקיץ 1967, ומי שדחה ברגע האחרון את הצעתו של שר ההסברה בממשלת לוי אשכול ישראל גלילי להתייצב כמנכ”ל בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא אלעד פלד רצה להיות רמטכ”ל. השר ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען) נעלב עד עמקי נשמתו ואמר לאלעד פלד בשיחת טלפון ביולי 1967, טקסט מַר בן חמש מילים, כלהלן : “האלוף אלעד פלד, בגוד נבגדתי…”, וניתק את השיחה. (התמונה באדיבות אלעד פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד פלמ”חניק בעברו נודע כמפקד עתיר הישגים בצה”ל. בראשית 1967 עמד על סף שחרורו מצה”ל בתום שירות צבאי ארוך ונתן את הסכמתו לשר ישראל גלילי אך המלחמה המוצלחת שינתה את תוכניותיו. האלוף אלעד פלד קצין מוכשר וטכסיסן מלחמה התבלט כמפקד אוגדה שכבשה במהירות במלחמת ששת הימים 67′ את צפון השומרון ודרום רמת הגולן, כמעט ללא אבדות, אך הוא לא היה מעולם עיתונאי. הוא היה מפיק צבאי ומארגן מצוין אך לא איש תקשורת. בעקבות הצלחתו במלחמה ביטל את הסכמתו לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית בישראל ונשאר בשורות צה”ל. בעת שיחות התחקיר עמו סיפר לי כלהלן : “השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי המאוכזב טִלְפֵּן אלי ואמר לי חמש מילים בלבד בלתי נשכחות בשיחת טלפון מרה : “האלוף אלעד פלד – בגוד נבגדתי [3]“, וטרק לי את הטלפון”. ישראל גלילי נפגע האופן אישי. הוא לקח זאת קשה ללבו. ואז גמלה אצלו ההחלטה לפנות אל פרופסור אליהוא כָּ”ץ מי שימש אז ראש הפקולטה לסוציולוגיה וקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים, והציע לו לתפוש את מקומו של אלעד פלד. זה היה בחודש יולי 1967 מייד לאחר המלחמה המוצלחת ששינתה סדרי עולם במזרח התיכון. יכול להיות שמעַז יצא מתוק. אין לדעת האם אלעד פלד קצין צבא מקצועי ומצטיין היה באמת מצליח בתפקידו אילו קיבל על עצמו את המשימה להקים את הטלוויזיה מראשיתה. אנחנו יודעים היום שמינויו של סא”ל ישעיהו “שייקה” תדמור סגן קצין חינוך ראשי בצה”ל לנהל את הטלוויזיה בקיץ 1971 היה מעשה כישלון מפני שישעיהו תדמור לא קיבל את ההכשרה המתאימה ומעולם לא היה עיתונאי ולא איש תקשורת. הוא היה קצין חינוך בצבא בעל מורשת וחזון ונחשב לאחד מטובי בנינו ומלח הארץ – אך מה לזה ולניהול רשת שידור.

ד”ר חיים יָחִיל שימֵש מנכ”ל משרד החוץ בתקופת שלטונם של שני ראשי הממשלה דוד בן גוריון ומשה שָרֵת נבחרי מפא”י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ההיסטורית. ב- 1965 מונה ד”ר חיים יָחִיל ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור שכונתה אז שירות השידור וכללה בשורותיה רק את הרדיו. טלוויזיה טרם הייתה. הוא החזיק בתפקידו הציבורי החשוב הזה עד 1972 וכיהן תחת שני ראשי ממשלה, לוי אשכול וגולדה מאיר. מכיוון שראה את עצמו מומחה לתקשורת הציע ב- 1967 לשר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי לאתר לתפקיד ראש צוות ההקמה אישיות טלוויזיונית בכירה מחו”ל ולא לאייש בשום אופן את המשרה הבכירה בישראלי “משלנו”. ד”ר חיים יחיל סָבָר שהמתכונת להרכבת המוצר החדשני מחייב הפקדת מנהל טלוויזיה מחו”ל שיסתייע בכישרונות ישראליים שיעבדו תחת חוזים אישיים. ישראל גלילי דחה את הצעתו על הסַף מפני שחשב שאיננה מתאימה לאופי חיי המדינה וצורת העבודה והמשמעת בישראל. הבחירה בפרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ הצעיר הייתה הגיונית. אֵלִיהוּא כָּ”ץ יהודי – אמריקני מניו יורק ענה על ההגדרה של חיים יחיל יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ב- 1967 (רשות השידור כללה אז רק את רדיו “קול ישראל), “…מנהל מחוץ לארץ…”, אבל מאידך התאים גם לדרישות השַר ישראל גלילי מפני שהיה כבר חצי ישראלי לאחר ששהה בירושלים ארבע שנים כעולה חדש מארה”ב.

אליהוא כָּ”ץ בן 41 ב- 1968 היה ראש הפקולטה ללימודי תקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים מאז 1963 אך קנה את המוניטין התקשורתי שלו ערב מלחמת ששת הימים קיץ 67′ דווקא כמומחה בסקרי דעת קהל. בתקופה ההיא עבד אֵלִיהוּא כָּ”ץ במקביל לעבודתו באוניברסיטה העברית בירושלים גם במכון החברתי למחקר שימושי בירושלים לצִדוֹ של המנהל פרופסור אליהו לואיס גוטמן. אליהו לואיס גוטמן (25.10.1987 – 10.2. 1916), שימש פרופסור למדידה חברתית ופסיכולוגית, היה סטטיסטיקאי ומתמטיקאי וחוקר מדעי ההתנהגות. הוא עמד שנים רבות בראש המכון למחקר חברתי שימושי. אליהו לואיס גוטמן התפרסם בעולם תורת השיטחות והוגה “סולם גוטמן” לבחינת פרדיגמות.

סגנו של אליהו לואיס גוטמן במכון היה עוּזִי פֶּלֶד צבר מרמת גן בן 31 בוגר אוניברסיטת “ברנדייס” במסאצ’וסטס – ארה”ב בלימודי כלכלה ומנהל עסקים. שני הפרופסורים – מדענים ילידי ארה”ב אליהו לואיס גוטמן ו- אליהוא כ”ץ ערכו את סקרי דעת הקהל עבור ממשלת ישראל בתקופת ההמתנה מורטת העצבים לפני מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. הסקרים בחנו את מורל ונחישות האומה. סקרי דעת הקהל של שני אנשי תקשורת בעלי ניסיון בתחום, שניהם ילידי ארה”ב אֵלִיָהוּ לוּאִיס גוּטְמַן ואֵלִיהוּא כָּ”ץ, נערכו גם בזמן מלחמת ששת הימים ביוני 1967, וגם פרק זמן קצר לאחר תומה, והתבררו כאמינים ויעילים. ממשלת ישראל הביעה את הערכתה לשני האישים. הערה שלי : אליהו לואיס גוטמן זכה בפרס ישראל למדעי החברה ב- 1978. אליהוא כ”ץ זכה בפרס ישראל למדעי החברה ב- 1989.

פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ היה הבחירה השנייה של ישראל גלילי ביולי 1967 להתייצב בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לאחר סירובו של האלוף אלעד פלד. השר ישראל גלילי נסע ביולי 1967 לביתו של אליהוא כָּ”ץ ברחוב הַגְדוּד הַעִבְרִי 15 בירושלים, וביקש ממנו באופן אישי לעזוב את האקדמיה ולהתייצב בראש צוות ההקמה. אֵלִיהוּא כָּ”ץ איש תקשורת בעל מוניטין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אך ללא כל ניסיון מעשי בשידורי טלוויזיה ארציים, נענה ללא היסוס לאתגר. הוא רק התנה את הסכמתו במינויו של עוּזִי פֶּלֶד (אז בן 30) הנמרץ לסגנו. פרופסור אליהוא כ”ץ נקרא לדגל ביוני 1967 ב- התרעת זמן קצרה. הוא היה איש בעל חזון מזהיר שדרש מעצמו לפסוח על מודל ה- “פייפר” הישן והאיטי ולדלג היישר עם הטלוויזיה הישראלית לעידן הסילון המודרני השייך למיראז’ והפאנטום שהכריעו את מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. כרגיל נעזר אליהוא כ”ץ כמו גם מדינת ישראל בטיפ טיפה של סיוע אמריקני. השַר הממונה ישראל גלילי והממשלה כולה ציפו מאליהוא כ”ץ ועוזי פלד לייסֵד מדיה אלקטרונית חדישה בפרק זמן קָצוּב על סמך הידע שנצבר בעולם התקשורת במשך שלושים שנה. הטלוויזיה הבינלאומית פעלה במלוא הקִיטוֹר. ישראל גלילי מעולם לא האיץ ולא זרז במילים את אליהוא כ”ץ ועוזי פלד לפעול ברוֹב עוּזָם ולא קבע להם תאריך יעד. הם היו ממילא סוסים דוהרים ללא רֶסֶן בפיהם אך עצם אישיותו ונוכחותו נשפה בעורפם והזכירה להם שלא ניתן להאיט את הקצב.

ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול ושר ההסברה שלו ישראל גלילי, אישרה מייד את  המינויים ושניהם אֵלִיהוּא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד נרתמו למשימה והחלו בעבודת הקודש של הקמת הטלוויזיה הישראלית מאֶפֶס, מעָפָר, מכלום. צוות ההקמה של ה- “טלוויזיה הכללית” בראשותם של אליהוא כ”ץ ועוזי פלד היה יחידת סֶמֶךְ של משרד ראש הממשלה ופעל במסגרתו. הוא תוקצב על ידו ומשם שאב את הכספים שלו ואת המימון לפעולותיו. ישראל גלילי לא שיער בנפשו עד כמה בחירתו הייתה מוצלחת. בתוך פחות משמונה חודשים העמידו שני האנשים המוכשרים והמחושבים הללו אליהוא כ”ץ ועוזי פלד רשת טלוויזיה מכלום על הרגליים. הישג ארגוני, הפקתי, ותקשורתי יוצא דופן וחסר תקדים. מצעד צה”ל בירושלים שנקבע להיערך ביום חמישי – 2 במאי 1968 בחג העצמאות ה- 20 של המדינה הפך לפתע ליעד שידור טלוויזיוני בהישג יד. זה לא היה יעד שידור מתוכנן מראש וגם אליהוא כ”ץ ועוזי פלד לא דנו על כך בתחילה עם השַר הממונה, אך קצב ההקמה וההצטיידות הטכנולוגית המהירה בצד סיוע CBS וקליטת כוח אדם מקצועי – מקומי ומחו”ל ואימונו העניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה את התנופה הנדרשת כדי להגיע לפסגה מוקדם מהצפוי. ביום חמישי – 2 במאי 1968 הפיקה והעבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית לראשונה בתולדותיה שני שידורים ישירים היסטוריים ללא שום תקלות טכניות. שניהם נעשו ללא גיבוי (Back up) טכנולוגי ואף על פי כן עברו בשלום. סיפור הצלחה מדהים. השידור הישיר הראשון התבצע בשעות הבוקר המאוחרות. ליתר דיוק ב- 11.00 לפני הצהריים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסתה במשך שעתיים באמצעות ה- “OB  הכחול” וחמש מצלמות אלקטרוניות את מצעד צה”ל בירושלים שצעד ונסע בצֵל חומות העיר העתיקה בבירת ישראל שחוברה לה בעת מלחמה יחדיו. המשימה השנייה באותו יום חמישי – 2 במאי 1968 במוצאי חג העצמאות הייתה הקונצרט החגיגי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית שנערך במוצאי חג העצמאות בבנייני האומה בירושלים בניצוחו של ליאונרד “לני” ברנשטיין. צוות הניידת קיפל את הכבלים הארוכים וארז את המצלמות. הניידת עזבה את הגבעה הצרפתית והתמקמה ליד בנייני האומה. מייד החלו ההתקנות והבדיקות. זאת הייתה הצלחה פנומנלית חסרת תקדים של אליהוא כץ ועוזי פלד שהתבססה על מרץ אנושי עצום, יוזמה וידע, מסירות, אהבה רבה למקצוע, וגם יכולת אִלְתּוּר. שני האנשים האלה ניהלו לראשונה בחייהם שני מבצעי שידור ישירים ביום חמישי – 2 במאי 1968 ב- אֶפֶס שגיאות ו- מעצורים. הפגז נורה חלק וללא תקלות מלוע התותח. פגיעה בול שהעניקה לאֵלִיהוּא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד מוניטין עצום ופרשה בפניהם רשת ביטחון ותקוות לקראת מבחני השידור העתידים לבוא. שניהם נהנו מאימונו המוחלט של השר הממונה ישראל גלילי וגם מ- אֶמוּנָם של העובדים. אֵלִיהוּא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד היו חלוצי טלוויזיה שהטמיעו בקרב העובדים אווירה של חלוציות, התנדבות, ומסירות למען הרעיון. לכידות השורות שהייתה שזורה ברצון עז ובתקוות, ואמונת העובדים בשליחותם גם אם כלי המלחמה שהופקדו בידיהם לא היו חדישים – הבטיחה את דבקותם במשימה והצלחת ביצועה.

השַר ישראל גלילי קיווה שהטלוויזיה תעמוד על רגליה בתוך שנתיים. פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד עשו זאת מהר מהצפוי. הם הצליחו לארגן בהתלהבות רבה כוח אדם מקצועי בארץ ובחו”ל. שניהם הפיקו כראוי את הלקחים הנובעים מהסכם הייעוץ עם רשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS (נחתם ב- 1966) והביאו לארץ במועד את ציוד הטלוויזיה הנדרש של חברת האמריקנית RCA. עוזי פלד טס בעצמו לאנגליה בראשית 1968 כדי להביא את ניידת השידור האלקטרונית הראשונה בהיסטוריה למדינת ישראל. צוות ההקמה הדביק טלאי לטלאי מאות פרטי הפקה אך בסופו של דבר עשה עבודת שידור כבירה. בחג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל שנחוג ביום חמישי ד’ באייר תשכ”ח – 2 במאי 1968, עמדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה במשימה, ושידרה באפס תקלות את השידור הישיר ההיסטורי הראשון בתולדותיה, הלוא הוא מצעד צה”ל בבירת ישראל המאוחדת בירושלים. עוזי פלד היה המפיק הראשי של הפרויקט (Executive Producer). הוא היה האיש שהעניק לעובדים את כלי הטלוויזיה הראשוניים לביצוע השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל. המפיק האחראי בשטח מטעמו היה חיים יבין בצמוד לבימאי הטלוויזיה היהודי – אירי לוּאִיס “לואי” לנטין (Louis “Louei” Lentin) מתנדב פטריוט שהגיע מדאבלין ארצה בקיץ 1967 (כמו עשרות אלפי יהודים שבאו ארצה מאירופה וארה”ב לאחר מלחמת ששת הימים כדי לסייע למדינת ישראל) שדיבר אנגלית בלבד. עוזרת ההפקה והבימוי של לואי לנטין בניידת השידור הייתה גב’ רינה הררית. שפת הטלוויזיה של צוות ההקמה הייתה אנגלית. חיים יבין דובר את השפות גרמנית ואנגלית על בוריין תרגם לעברית את הוראותיו של לואי לנטין למי שהיה זקוק לכך.

טקסט תמונה : יום חמישי בצהריים – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. הבימאי היהודי – אירי לואיס “לואי” לנטין (בן 34 , מימין) מביים את השידור הישיר הראשון ההיסטורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מצעד צה”ל בירושלים. משמאל אישה לא מזוהה. (באדיבות מר לואיס “לואי” לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצוות הטכני הציב את ניידת השידור האלקטרונית ביום ראשון – 21 באפריל 1968 באזור גבעת המִבְתָּר הסמוכה לגבעה הצרפתית בירושלים. ליד מסלול המצעד המתוכנן אחד עשר יום לפני שעת ה- “ש”. המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה היה סטנלי “סטן” גרנדייזי (Stan Gerendasy), שחקן חיזוק, אמריקני בעל יכולת וידע טכנולוגי שהובא מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ב- ניו יורק לישראל ע”י אֵלִיהוּא כָּ”ץ, פרס עם עוזריו את חמש המצלמות האלקטרוניות הכבדות והכבלים העבים והארוכים והקים את רשת התמסורת הכפולה (Microwave) של העברת סיגנל השידור הישיר מהניידת שמוקמה כאמור ליד גבעת המבתר לעבר “בית היהלומים” הרי הוא בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, ומשם בכיוון תחנת המִמְסַר המרכזית של “איתנים, בהרי יהודה. המַשְדֵר של “איתנים” הֵפִיץ את סיגנל השידור לכל רחבי המדינה.

prolog 17טקסט תמונה : 21 באפריל 1968. הגבעה הצרפתית בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יוֹבֵל שנים. זוהי ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהובאה במארס 1968 מאנגליה ע”י עוזי פלד סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ. (הגה המכונית ממוקם עדיין בצד ימין). הניידת שכונתה על פי צבעה ה- ” OB הכחול” חונה  בגבעה הצרפתית 12 יום לפני שעת ה- “ש”. (באדיבות גב’ רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר “שמונה ימי בראשית” במסגרת הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

[1] הערה : יו”ר הוועד המנהל של ה- BBC גאווין דייויס ומנכ”ל ה- BBC גרג דייק התפטרו מתפקידם בינואר 2004 בעקבות דו”ח הלורד האטון שהאשים את השידור הציבורי הבריטי בסיקור מכוון, רשלני, וכושל שהתנגד למדיניות ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר שתמך בפלישה הצבאית של נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש לעירק במארס 2003. המהלך הצבאי האמריקני נועד להפיל את שלטונו של סאדאם חוסיין וגרר עמו את הכנסת הצבא הבריטי לעיראק על מנת לתמוך בכוחות האמריקניים.

[2] באוגוסט 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל מתפקידו. באותם הימים כיהן נחמן שי כיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור וגב’ אהובה אורן ז”ל שימשה כמשנה שלו.

[3] על פי עדותו האישית של האלוף אלעד פלד כפי שנמסרה לי בשיחת התחקיר בינינו.

פרולוג חלק ב’ 

“מהפכת המֵידָע הגדולה בהיסטוריה”. 

A series of 13 books: 

“THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”

הסדרה דנה ועוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם, בשנים 2018 – 1936. זכויות היוצרים שמורות למחבר יואש אלרואי. המחקר והטקסט נעשו ונכתבו בין אוקטובר 1998 למאי 2018 וטרם הסתיימו.

ציטוט : “Tell it like it is”. (האווארד קוסל / Howard Cosell).

ציטוט : “כשהכֶּסֶף מוביל בראש – כל הדרכים פתוחות”. (וויליאם שייקספיר).

אנוכי בן 80 היום. מנהיגות, מורשת, חזון, והובלה הם יסודות הכרחיים של השראה ושילוב עם כישרון הכתיבה, יכולת התיעוד, ואמינות מדע הכתיבה. כתיבה בצֵל אוטוקרטיה. מדוע החלטתי ו/או החליטו פעם בשבילי לפתוח בלוג אישי משלי. מחקר ו- כתיבת הבלוג הזה היא בבחינת יָתֵּד שֶלּא תִּמּוֹט. הייתי שָם במשך הרבה מאוד שנים בטרם תחילת המחקר והכתיבה.

סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שדנה בתעשיית הטלוויזיה הישראלית המקומית והבינלאומית, ועוסקת במהפכת המֵידָע הגדולה בהיסטוריה שהחלה ב- 1884 (עם המצאת ה- Spinning disk ע”י מדען האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו ב- 1884) ונמשכת גם בימינו אנו של 2018. 

סיסמאת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב אודות התפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם (מ- 1884) ובארץ (מ- 1966) :

“From My Point of View : If You Do, Do It Right – If Not Give It up”.

נוצר מכנה סוציולוגי משותף בין החינוך הסגפני בקיבוצי ארץ ישראל שהטיפו לענווה, אהבת האדמה, וכיבוד הבהמה לבין הסיסמא האולימפית התמימה שטבע הברון פייר דה קוברטיין ואשר דוגלת בחשיבות ההשתתפות בתחרויות הספורט האולימפיות על פני הניצחון בהן. כשהגעתי לטלוויזיה הישראלית בקיץ 1971 התמונה כבר הייתה שונה. הוועד האולימפי הבינלאומי תבע זכויות שידורים מרשתות הטלוויזיה העולמיות תמורת מתן רשות לצלם את התחרויות ולהעבירן בשידורים ישירים. המשחקים האולימפיים הרחיקו בינתיים לכת מעבר לחזונו של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין. הם הפכו להצגת הספורט הגדולה בעולם. המסגרת החדשה סייעה לספורטאים המוכשרים לטפח אמביציות של מנצחים מפני שהיו טמונים בהם יוקרה וממון. ההשתתפות כבר לא הייתה חשובה. הניצחון היה העיקר וחלק מהספורטאים בילפו והשתמשו בסמי מֶרֶץ אסורים כדי לזכות במדליית זהב ובתהילת עולם. באולימפיאדת ברצלונה 1992 נפתחו המשחקים לראשונה גם בפני ספורטאים מקצועניים. ב- 1992 עמד קיבוץ אפיקים בפני הפרטה ורעיון הקומונה הישנה וממד השוויון החברתי שלה, אבד.

טקסט תמונה : הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. הערצתי אותו ואת התנועה האולימפית. בהיותי ילד ליטפתי ונישקתי את ראשו הסב ופניו האציליים. (באדיבות IOC).

טקסט תמונה : 29 ביולי 1948. טקס הפתיחה הבלתי נשכח של האולימפיאדה ה- 14 בלונדון (הראשונה לאחר מלחמת העולם ה- 2). ברום אצטדיון “וומבלי” מתנוססת סיסמתו הסוציולוגית הטהורה של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין, “הדבר החשוב במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות”. נושא הלפיד הוא ג’ון מרק (John Mark) רץ בריטי למרחקים בינוניים. (BBC ו- IOC).

בימים ההם שלאחר מלחמת העולם ה- 2 שנדמה ב- 1945, שמענו לראשונה בילדותינו המאושרת בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן את אמירתו של המורה לחינוך גופני והספורט שלנו שמריהו נאבל (בן 97 היום), “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד”. החברה הקיבוצית נרתמה בימי ה- בראשית שלה למאמץ הישרדות פיסי עצום בו כל הפרטים בקהילה תורמים למען הכלל . משהו מהאווירה הייחודית והרומנטית של הקיבוץ שררה גם בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בשנים הראשונות של 1969- 1967 בראשותם של פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד. חלוצי הטלוויזיה הישראלית הציבורית התקבצו יחדיו ונתנו את כל מה שהיה להם כדי ליצור מבראשית גוף תקשורת המונים מקצועי וטהור. זה היה לפני כארבעים שנים. ביקשתי לתעד אותם ואת פועלם היוצא דופן. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ היה בעצמו מנהיג תקשורת טהור וזך וישר כסרגל וגם חלוץ בתחום אך אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה “הטלוויזיה הכללית” הצעירים ב- 1968 שקיבץ תחתיו את שלמה אהרונסון, יורם רונן ז”ל, טוביה סער, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז”ל, ועוד רבים אחרים – הטילו ספק במנהיגותו ובתפישת עולמו של העומד בראשם לקדם את הפרויקט, עוד בטרם נעמדה “הטלוויזיה הכללית” על רגליה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. תחילת ההתיישבות של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן במקום שנקרא “טוצ’קה” (הנקודה). התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאבן מסד של מדינת ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : כעבור עשור. שנות ה- 40 שח המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים מכה שורשים חזקים באדמת עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1946. מגדל המים בכניסה לקיבוץ אפיקים שהפך לסמלו המסחרי. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. קיבוץ אפיקים פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה, זהו כביש בית שאן – טבריה חוצה את העמק. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשלב הראשון של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסופה של 1967 וראשית 1968 (נקראה אז “|הטלוויזיה הכללית”) הסתייעו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד במתקני הטלוויזיה הלימודית ובקבוצת המומחים שלה עליה נמנה נצוות המוביל ראש חברת הנאמנות של הטלוויזיה הלימודית מאקס רואו (Max Rowe), המהנדס הראשי ד”ר יוֹנָה פֶּלֶס, והיועץ האמריקני המיוחד דיוויד דיוויס (David Davies). הטלוויזיה הלימודית שמרכזה היה ברמת אביב החלה לשדר במארס 1966 ונחשבה לוותיקה לעומת הטלוויזיה הכללית שעתידה היה מונח לפי שעה על הנייר בלבד. גב’ יוֹהָנָה פְּרֶנֶר ז”ל מורה למדעי הטבע הייתה הראשונה לחנוך לפני 44 שנים את תהליך הלימוד באמצעות שיעורי טלוויזיה ש- שודרו בשלב הראשון לתריסר בתי ספר בתל אביב. הטלוויזיה הלימודית הייתה כמו הפלא השמיני והמורה עלומת השם הפכה בו במקום לאישה מפורסמת מאוד בכל רחבי הארץ.

טקסט תמונה : מארס 1966. מרכז הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב. גב’ יוהנה פרנר ז”ל מלמדת את מדעי הטבע באמצעות מצלמות הטלוויזיה. (באדיבות לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי של נבחרת השחייה של קיבוץ אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק”מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת “טי שירט” לבנה) המורה לספורט וחינוך גופני שהגה את הרעיון הפדגוגי, “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד”. עומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל “מוליק” כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. כורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי “צירי” אשכנזי ז”ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החינוך שקיבלנו בקיבוץ אפיקים לאהבת האדמה וטיפוח ערך הדבקות במשימה וקשרי האנוש בחיי הקומונה היו עצומים ונחשבו בשעתו לבלתי שבירים. ב- 1959 סיימתי את שירותי הצבאי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת “גולני”. דחיתי את בקשתו של מח”ט החטיבה אל”מ אֵלְעַד פֶּלֶד לחתום קבע. הודעתי לוֹ כי אני חוזר לכור מחצבתי קיבוץ אפיקים כדי לעבוד בענף הפלחה והמספוא יחד עם אבא שלי. זה היה הייעוד שלי. חקלאי שחורש, זורע, וקוצר ומספק מזון לפרות. אחד משיאי חברותי בקיבוץ אפיקים היו עבודתי כרפתן ומספויניק. זה היה גם אחד מרגעי המבחן החשובים ביותר כאיש עבודה בקיבוץ. אקספרימנט התפוקה הוא מרכיב חשוב מאין כמותו של כל פרט בתרומתו למען הקהילה בה הוא מתגורר. אהבתי את האדמה ואת התלתן והאספסת שהיא מצמיחה, ואת הפרות ובראשן את מַרוֹקָה. חלפו שנים רבות. אחד משיאי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית (וגם שלי – כעורך ומפיק ראשי ומתווה מדיניות שידורי הספורט במוסד התקשורת החשוב במדינה) היה מונדיאל הכדורגל במכסיקו הרחוקה בשנת 1986. טסתי לשם עם ציוותי השידור שלי בשליחות מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. שלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון. מפיק המשנה שלי במכסיקו 86′ היה אמנון ברקאי. בעת ההפקה המורכבת והממושכת הצטלמתי ב- IBC במכסיקו סיטי עם גדול כדורגלני תבל בכל הזמנים, מי שהיה שלוש פעמים אלוף עולם – הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ שנודע בכינויו “פֶּלֶה” (Pele), מי ש- שימש פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילית הגדולה והעשירה TV  GLOBO (תמורת שכר של חצי מיליון דולר למשך הטורניר שנמשך כחודש ימים). התמונה עם פלה ב- 1986 איננה חשובה יותר מהצילום עם הפרה מרוקה בקיבוץ אפיקים ב- 1961. הפרה השקטה והמנומסת הזאת הניבה מידי שנה 13 טון (13000 ק”ג) של חלב.

טקסט תמונה : חורף 1961. אני רפתן ברפת של קיבוץ אפיקים עם שיאנית החלב הפרה מרוקה שהניבה 13 טון חלב מידי שנה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1986. כעבור 25 שנה כמנהל ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- (International Broadcasting Center) עם גדול שחקני תבל בכדורגל בכל הזמנים – הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר בכינויו “פֶּלֶה” (התמונה באדיבות TVGLOBO. התמונה צולמה בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל מכסיקו 1986. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הילד יִגְאָל ווֹלוֹדַרְסְקִי ז”ל חיפש שלמות על מגרש הכדורסל בקיבוצו אשדוֹת יעקב. הוא התאמן בזריקות לסַל עשרות אלפי פעמים עד שהפך לשחקן נבחרת ישראל. שְמוּלִיק חָדָש ז”ל מקבוצת כינרת ניצח בצליחות הכינרת לא רק בשל כישרונו אלא גם בשל יכולת האימון והאהבה להתאמן. כספורטאי מאומן לא אבה להתפשר. אימא שלי ז”ל והאדריכל יוֹסֵף תָּגֶ’ר יבלח”א הם אומנים ופסלים דגולים שבזו לבינוניות והתרחקו ממנה.

טקסט תמונה : שנת 1930. אימא שלי שרק’ה פרס – בלינדמן (אלרואי) ז”ל בת 18 חברת קיבוץ אפיקים. אישה יפה ורומנטית בעלת יופי פנימי מיסטי ופסלת דגולה שלא ידעה ולא אבתה להתפשר עם כלום. גם לא עם יצירותיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם דן שילון ואלכס גלעדי דבקו במשימה ולא ידעו להתפשר. זאת הייתה מעלתם הגדולה. שניהם עיצבו כל אחד בתורו את מחלקת הספורט ליחידת שידור נבחרת של הטלוויזיה. יתירה מזאת : הם היו שני עיתונאים טובים ואמיצים שהגשימו הלכה למעשה את הסלוגן של שַדָּר הספורט היהודי – אמריקני Howard Cosell / האווארד קוסל ( 1995 – 1918) הנודע מ- ABC רשת הטלוויזיה האמריקנית, כשאמר, “Tell it like it is”, והפכו את יחידת השידור הקטנה הזאת לחברה אנושית שלפְּרָט היה כיף לשרת אותה ולהיות חלק ממנה . ב- 1972 ראיתי את אלכס גלעדי מתכנן ומתעקש במשך שעות על Shot צילום אחד בכתבת טלוויזיה מורכבת בו התכוון להכניס באפקט טלוויזיוני מיוחד ב- Split screen בתיאום מרבי באותו ה- Frame את אלופת ושיאנית ישראל בקפיצה לגובה אוֹרִית אָבְּרָמוֹבִיץ’ ואת אלופת אולימפיאדת מינכן 1972 במקצוע הזה הגרמנייה אולריקה מייפארת. כוונתו הייתה להראות את שתיהן בעת ובעונה אחת כל אחת על חצי מסך מדלגות בהתאמה מעל הרָף בסגנון החדשני של הקופץ לגובה האמריקני ריצ’ארד “דיק” פוסברי (Richard “Dick” Fosbury). הכתבה שודרה ב- “מבט ספורט” והמגיש של התוכנית דן שילון נפעם ממנה (ולא הסתיר זאת). באותה שנה ראיתי את דן שילון עורך בעצמו במשך תריסר שעות כתבת D / S בפילם ב- (פירוש המונח הטלוויזיוני Double System : פס הקול וסרט הפילם – נפרדים) על ה- “Steenbeck” (שולחן לעריכת סרטי פילם תוצרת גרמניה) בקומה הרביעית בבניין הטלוויזיה אודות קבוצת הכדורגל ליוורפול ואודות קהל האוהדים הפנאטי שלה ה- Kop שָר ביציעים את השיר הנודע, “You never walk alone”. עיפרון הצ’יינוגרף הלבן וה- “Splicer” (מכשיר לחיבור סרטי פילם) מונחים לפניו, והוא יושב, חושב, ומתלבט. פתאום נוכחתי לדעת שבטלוויזיה מדברים בשפה דו לשונית בלתי מוכרת לי אבל הבנתי ביותר מזה. אם אתה מתפשר קמעא על מה שאתה יוצר היום תמצא את עצמך מתפשר על קצת יותר למחרת. בסופו תגלה שזה איננו המוצר שאותו רצית ליצור ואתה ניצב במקום מרוחק מהמטרה שאליה כיוונת ואליה שאפת להגיע. דן שילון ואלכס גלעדי היו דמויות מופת , והיוו סמל לאנשים שהלכו לאורם, משהו שגם מוטי קירשנבאום ז”ל היה בתקופת הפקת התוכנית הסאטירית “ניקוי ראש”. עד אז נחשב לאינדבידואליסט מזהיר בעיקר בגלל כתבות התיעוד שלוֹ וסרטיו הדוקומנטאריים בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך משנטל את מושכות “ניקוי ראש” הוכיח שהוא יודע לפקד על אנשים ולהנהיג אותם. רבים מהם ביקשו להזדהות עמו. אני יודע זאת מפני שהייתי שם וראיתי את הדבר במו עיניי. האם דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו מיומני תקשורת מלידה ? האם כישרונם היה מולד ? השלישייה הרָב גוֹנית הזאת כמו הוריי, וכמו יוסף תג’ר (אח רעייתי) ויגאל וולודרסקי, וכמו שמוליק חָדָש לא התפשרו. הם כה הִכּוּ שורש בעבודתם וכה היו מוכשרים לה עד שצמיחתם הייתה יסודית ופורייה. מבלי שידעו שרתה רוחם של דן שילון יבד”ל, אלכס גלעדי יבד”ל, ומוטי קירשנבאום ז”ל כל השנים האלה בין קירות הטלוויזיה וארבעה הכתלים של מחלקת הספורט ששכנה בקומה החמישית של “בניין היהלומים” ברוממה – ירושלים. צלליתם הייתה נוכחת שָם מפני שביושרה שלהם שאפו לטוב ביותר. רק למצוינות. המוטו של הבלתי מתפשרים הולך ככה : “אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת היטב – אם לאו אל תתחיל עם זה בכלל”. ואז החלטתי באוקטובר 1998 לאחר ה- WBM ה-1 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000, לגשת לעבודת המחקר ולמלאכת התיעוד והכתיבה המקיפה של סדרת 13 ספרי תעשיית הטלוויזיה, שונים זה מזה, אך בעלי Title משותף, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

טקסט תמונה : דמות מופת . אלכס גלעדי (1977) מגדולי אנשי הטלוויזיה שצמחו במדינת  ישראל (וגם בעולם) בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דמות מופת. דן שילון (1970) מגדולי אנשי הטלוויזיה שצמחו במדינת ישראל בכל הזמנים . (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. על הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1975. דמות מופת . מוטי קירשנבאום עורך ומפיק התוכנית הסטירית “ניקוי ראש” במחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. מומחה טלוויזיה שהשפעתו העצומה בתחום המדיה והתקשורת בכלל במדינת ישראל ניכרת גם היום בכל פינה בחיינו. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1959. שחקן הכדורסל יגאל וולודרסקי (דר) בן קיבוץ אשדות יעקב. הוא היה חקלאי ואוהב אדמה שלבש 89 פעמים את מדי נבחרת ישראל בכדורסל בעשור ה- 60 של המאה שעברה. (באדיבות ארכיון קיבוץ אשדות יעקב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1951. תחרות צליחת הכינרת בימים ההם הייתה אירוע ספורט לאומי ובינלאומי שזכתה לסיקור עיתונאי נרחב כמו הכדורגל היום. זיהוי העומדים משמאל לימין : שמואל “שמולי’ק” חדש ז”ל בן קבוצת כינרת (סיים ראשון בין הישראליים) , השוודי לארס ברטיל ווארלה (המנצח), האדריכל מקס גלפז, ואבינועם חדש בן קבוצת כינרת אחיו של שמולי’ק חדש סיים שני בין הישראליים. (באדיבות שמוליק חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הספר “שמונה ימי בראשית” דן בנושא המנהיגות ובד בבד בנושא שידורי החדשות והספורט בטלוויזיה . בעוד שידורי החדשות זכו להארה מיידית עוד בשלב ההקמה נתקלו שידורי הספורט עתירי הרייטינג באנטגוניזם וגם זלזול ולא רק מסיבות ממוניות. זה היה מנת חלקם של מייסדי שידורי הספורט דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. הם נפגעו. ההתייחסות העיתונאית הדלה להפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 נבעה מחוסר עניין של ההנהלה. צמצום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 נבעה מחוסר כשרון וגם בשל סיבות פוליטיות . אולימפיאדת מינכן 72′ נערכה בין 26 באוגוסט ל- 10 בספטמבר ושישה עשר ימי המשחקים כללו בתוכם שני ערבי שישי, שתי שבתות, ערב חג ראש השנה תשל”ג ושני ימי חג ראש השנה. הנהלת רשות השידור קיבלה החלטה שלא להרגיז את הממסד הדתי והורתה לדן שילון ואלכס גלעדי לבטל את כל השידורים הישירים שנועדו להיערך בימים המצוינים לעיל . אסון מינכן 72′ של רצח אחד עשר הספורטאים הישראליים קטע את הפארסה. משלחת הספורטאים ומשלחת הטלוויזיה שבו ארצה. מנכ”ל רשות השידור בשנים 1974 – 1969 פרופסור שמואל אלמוג ז”ל אמר לי בשלושת המפגשים בינינו בשנים 2007 – 2005 : “אינני נוטל אחריות לשני המקרים הקונקרטיים הללו . ב- 1970 היה חגי פינסקר מנהל הטלוויזיה הישראלית וב- 1972 היה יְשַעְיָהוּ “שייקה” תָּדְמוֹר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צריך לשאול אותם מה קרה בדיוק”. דבר דומה התחולל ב- 1968 ו- 1969 בהפקה וכיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות. נקבעו סטנדרטים עיתונאיים נמוכים שהפכו במשך שנים רבות, ליתר דיוק 25 שנים, לתקדים ומציאות עגומה שכולם הסכינו עמה. המחקר מוכיח זאת. רק מינויו של מוטי קירשנבאום ז”ל למנכ”ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 שינה את התמונה מקצה לקצה. נוצרה בשעתו קורלאציה לא אוהדת הנוגעת לגישת הספורט בין המנהיגות הפוליטית במדינה מאז ימי ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון וממשיכיו לבין מנהיגות רשות השידור לדורותיה. גם כשהיה מדובר באירועי ספורט רלוואנטיים שכל רשתות הטלוויזיה בעולם מצאו בהם עניין כמו אולימפיאדות ומונדיאלים. הזדהות המנהיגות הלאומית עם אירועי הספורט גם הממלכתיים נועדה להשיג יתרונות פוליטיים. מנהיג האופוזיציה ב- 1976 וראש מפלגת הליכוד מנחם בגין לא ביקר מעולם במגרשי כדורגל אך משהעפילה קבוצת בית”ר ירושלים בקיץ 1976 למשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל נגד מכבי ת”א חש לאצטדיון רמת גן לעודד אותה. בית”ר והליכוד הפכו זה מכבר לסִינוֹנִים רעיוני ופוליטי. נוכחותו של מנחם בגין באצטדיון רמת גן בשעה שבית”ר ירושלים מתמודדת על הבכורה הייתה נחוצה לרזומה הפוליטי שלוֹ יותר ממה שהוא באמת התעניין במשחק.

טקסט תמונה : קיץ 1976. אצטדיון רמת גן. ראש האופוזיציה ומנהיג מפלגת הליכוד מנחם בגין (בן 63) מבקר באִצטדיון ר”ג במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בו גברה בית”ר ירושלים על מכבי ת”א בתוצאה 1:2. הוא נכח במשחק כאוהד פוליטי של בית”ר ירושלים ולא כחובב משחק הכדורגל. משמאלו שר החינוך והתרבות אהרון ידלין חבר קיבוץ חצירים ליד באר שבע. (באדיבות ארכיון משה דדש, באדיבות הספר “אליפות של בית”ר ירושלים  מ- 1987”, שיצא לאור ב- 1987 בהוצאת מכפלה ועורכו העיתונאי רון בן הרצל (רון עמיקם), ובהרשאת המו”ל דורון עוז).

שידורי הספורט הרלוואנטיים נסקו לשיאי צפייה בלתי נתפסים ועוררו גאווה וזהות לאומית בין העם לבין יקירי הספורט שלו אך נשארו שנויים במחלוקת. באולימפיאדת אתונה 2004 זכה הגולש הישראלי גַל פרידמן במדליית זהב. שרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל לימור לבנת שחזתה בתחרות לא שלטה בסערת רגשותיה והצטרפה לגל פרידמן על פודיום המדליות השמור למנצחים האולימפיים בלבד. הפוליטיקאים הישראליים עטים על הספורטאים הישראליים ברגעי שמחה אך אינם מקדמים את הספורט במדינה כ- פרוייקט לאומי שיטתי. דבר דומה התרחש בטלוויזיה הישראלית במשך שנים רבות. שידורי הספורט בעלי הפוטנציאל נדחקו בהרבה מובנים כמעט למקום האחרון בסולם העדיפויות של הטלוויזיה. רשות השידור היא חברה פעילה (Active member) באיגוד השידור האירופי ה- EBU אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפגרת מרחק רב מרשתות הטלוויזיה הרציניות בהתייחסות שלה לספורט מונח שכולל בתוכו חינוך הגופני ותרבות הגוף אך עשתה חייל רב בשידורי החדשות בשלושת העשורים הראשונים לקיומה בשנים 1998- 1968.

האתלט הפיני פאבו נורמי השיג 12 מדליות אולימפיות, תשע מהן מזהב, בשלוש אולימפיאדות רצופות אנטוורפן 1920, פאריס 1924, ואמשטרדם 1928. באולימפיאדת פאריס ההיא ב- 1924 הוא חולל סנסציה עצומה כשבתוך שעה וחצי זכה בשתי מדליות זהב בשתי הריצות ל- 1500 מ’ ו- 5000 מ’. פינלנד יצאה מגדרה מרוב שמחה והמדינה הנאורה החליטה לפסל אותו כאות הוקרה להישגיו בהיותו בן 27 בלבד ולהציב את פסלו בפאתי האצטדיון הלאומי בעיר הבירה הלסינקי. ממשלת פינלנד הטילה את מלאכת הפיסול ב- 1924 על הפסל וֵויְינוֹ אָלְטוֹנֵן. זאת הייתה הצדעה לספורטאי בן פינלנד שהביא פרסום למדינתו יותר מכל אומן, מוסיקאי, או מַדְעָן שלה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת פאריס 1924. זהו אתלט העל הפיני פאבו נורמי (בן 27) דקות אחדות לאחר שניצח בתוך שעה וחצי  בשתי ריצות הגמר ל- 1500 מ’  (3:53.6 דקות)  ו- 5000 מ’  (14:31.2 דקות). זכייה פנטסטית וחסרת תקדים בעת ההיא. כעבור 80 שנה חזר על ההישג המדהים הזה, ניצחונות ב- 1500 מ’ ו- 5000 מ’, הרץ המרוקאני הנפלא הישאם אל גארוז’ באולימפיאדת אתונה 2004. (התמונה באדיבות הטלוויזיה הפינית  YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה:  שנת 1924 . הסטודיו של הפסל הפיני וויינו אלטונן בהלסינקי. בסתיו 1924 ביקשה ממשלת פינלנד מהפסל וויינו אלטונן (Waino Aaltonen) לפסל את דמותו של פאבו נורמי. פאבו נורמי בן ה- 27 חזר להלסינקי מאולימפיאדת פאריס 24′ עטור תהילת עולם חסרת תקדים. הוא היה אלוף אולימפי ושיאן עולם בריצות הארוכות שהפך מודל להערצה, מופת, וחיקוי עבור כל בני האומה הפינית. פסלו של פאבו נורמי הוצב בפאתי האִצטדיון האולימפי בהלסינקי. (באדיבות  שגרירות פינלנד בישראל, ומחברי הספר “פאבו נורמי” סולו קולקה והלגה ניגרן . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : פסלו של פאבו נורמי ליד האִצטדיון האולימפי בהלסינקי. סגנון ריצתו המיוחד והגאה שהיה אופייני רק לו הונצח היטב ע”י הפסל וויינו אלטונן. (צילום נסים קיוויתי בשנת 1952. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1952 אירחה פינלנד מדינה קטנה בצפון אירופה (מונה 4 מיליון אזרחים בלבד) בהצלחה עצומה את האולימפיאדה ה- 15. פאבו נורמי גיבור ספורט לאומי נבחר לעטר את הפרוספקט האולימפי הרשמי של המשחקים שנערכו בפינלנד והוועדה המארגנת של המשחקים בחרה בו להדליק את המשואה האולימפית בטקס הפתיחה של המשחקים. פָּאבוֹ נוּרְמִי והָאנֶס קוֹלֶמָאיְינֶן [9] יצרו מורשת אולימפית בריצות ארוכות והפכו מודל לחיקוי לאומה שלמה. הממשלה הפינית ורשת הטלוויזיה הפינית הציבורית YLE מטפחות את הספורט כפרוייקט לאומי של עם בריא בנפשו וגופו . פעם הכריזה התאחדות הספורט הפינית על יום ריצה לאומי. מיליון וחצי אזרחים פיניים יצאו לרוץ בחיק הטבע ועשו את מה שהם אוהבים ממילא לעשות, לרוץ . דבר כזה לא יכול לקרות בארץ נפנופי המנגלים. פאבו נורמי והאנס קולמאיינן יצרו שושלת אולימפית מרהיבה. אתלטים פיניים נוספים זכו אחריהם בעשרות מדליות אולימפיות זהב, כסף, וארד בשני מקצועות עיקריים בא”ק : ריצות ארוכות והטלת כידון. באולימפיאדת מינכן 1972 זכה הרץ הפיני לָאסֶה וִוירֶן בשתי מדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ’ ו- 10000 מ’. הטלוויזיה הפינית YLE שידרה ממינכן עשר שעות ביום. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניהולו של פרופסור יְשַעְיָהוּ “שַיְיקֶה” תָּדְמוֹר הקדישה לנושא חצי שעה בלבד. פינלנד הקימה פֶּסֶל לפָּאבוֹ נוּרְמִי. גרמניה פסלה את גתה, ואוסטריה את ווֹלְפְגָאנְג אַמָדֵאוּס מוֹצָרְט. מדינת ישראל העניקה בצדק כבוד ויקר לראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. המדינאי והמנהיג הבולט ביותר של מדינת ישראל והעם היהודי ב- 120. דמותו של דוד בן גוריון ומרכיבי מנהיגותו חוצים את הספר “8 ימי בראשית”. הוא היה המנהיג שסירב למַסֵד טלוויזיה בישראל. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ היה זה שהקים אותה.

ציטוט : “למנהיג אמיתי אין שום צורך להנהיג. הוא מסתפק בהורותו את הדרך”. (הנרי מילר).

אינני מדבר רק על מנהיגות מדינית . אני מתייחס למנהיגות של אנשים פשוטים ברמה מקומית אותה פגשתי בכל תחום שהוא ברקמת החיים. מנהיגות היא מנהיגות. כל מנהיג באשר הוא, מנהיג מדיני, צבאי, כלכלי, חברתי, ספורטיבי או מנהיג שידור – נבנה ומורכב מחמש תכונות אופי שהופכות אותו לדמות מובילה. יושרה מוחלטת, חזון ודבקות במשימה, דוגמא אישית, ובקיאות מקצועית קונקרטית. תרכובת חמשת היסודות מולידה את הכריזמה. ההגדרה של מנהיג איננה נובעת בהכרח מכמות האנשים הנקבצת והולכת בדרכו. גם מפקד חוליה או מחלקה או מנהל ענף חקלאי בקיבוץ הוא בעל פוטנציאל של מנהיג. רוּדִיק לֵוִוין מנהל ענף הרפת בקיבוץ אפיקים היה מנהיג. דוד בן גוריון הוא דוגמא מצוינת של מנהיג ללא עוררין של העם והמדינה. תכונות מנהיגותו יושרה, אומץ לב, בקיאותו והידע הרָב בתחום עיסוקו, דרך ארץ, ענווה, ודוגמא אישית הם ממרכיבי הסדרה הטלוויזיונית הזאת. אי אפשר להנהיג טלוויזיה מבלי להיות מצויד באופי הנערץ הזה. דרך אגב, קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה אחד ממעוזיו. הוא הפך לאישיות נערצת על כל שכבות הציבור. אבל יש עוד זן של מנהיגים בתחומים אחרים שבהם דנה הסדרה.

טקסט תמונה :  קיץ 1950. קיבוץ אפיקים מארח את מועצת מפא”י בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (ראשון משמאל בן 64). לידו אריה בהיר (לוניה גלר), איש לא מזוהה והסופר והמשורר אברהם שלונסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון היה מנהיג שידור נעלה מן הדרג העליון. הוא היה הראשון שפגשתי בקריירה העיתונאית שלי בטלוויזיה. זה היה לפני כ- 40 שנה אך נוכחותו אז במערכת הספורט הייתה מרשימה ובלתי נשכחת. ניהלתי עמו שיחות ותכתובות רבות בעת כתיבת הסדרה. ב- 23 במאי 2004 בהיותי בן 66 והוא בן 64, כתב לי את פרשנותו וחוות דעתו אודות הגדרת המנהיגות. אני מוצא צורך לצטט אותו.

“…יואש היקר, אינני יודע אם יש בי כושר מנהיגות, אבל אני יכול לנסות לנסח את תכונות המנהיג להבדיל מתכונות המונהג .המנהיג הוא זה ההולך לפני המחנה , נאמן להשקפת עולמו, לחזונו, אדם נחוש המסוגל להוציא את משנתו מהכוח אל הפועל, להוביל את מונהגיו בדרכו, גם במקרים שיחלקו עליו ולא יהיו שלמים אִתה. המנהיג לא יבחר את נתיבי התקדמותו על פי אופנות חולפות או רחשי לב משתנים של יועציו או מונהגיו. הוא יהיה קשוּב לקשת מגוונת של דעות, יבחן חלופות, אך בסופו של דבר יקבל בעצמו את החלטותיו, אפילו אם אלה יבודדו אותו מסביבתו הקרובה. המנהיג הוא אדם שייטול אחריות גם המקרה של כישלון ייתן גיבוי למנהיגיו גם אם נכשלו בדרכם, ו- יכוונם להצטרף לדרכו. במקרים רבים המנהיג מוצא עצמו בודד במערכה, אך לא יירתע מלהמשיך בדרכו. דוגמא אישית, ניקיון כפיים, ושקיפות הם נֵר לרגליו. במהלך עשייתי המקצועית מצאתי עצמי בעמדות ניהוליות, בהן ניסיתי להקנות ולשנֵן לעצמי את תכונות המנהיג. אינני יודע אם הצלחתי”.

דן שילון בנה בשנים 1977- 1974 את יסודות עבודתה של חטיבת החדשות בטלוויזיה והרכיב ויצר סטנדרטים עיתונאיים שלא היו קיימים לפניו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן ארנון צוקרמן אמר לי, “…דן שילון היה המועמד המועדף שלי במכרז 1974 לתפקיד מנהל חטיבת החדשות מכל אנשי הטלוויזיה האחרים שחשקו בתפקיד הניהול הרגיש…”. דן שילון היה מנהל חטיבת החדשות הרביעי בתולדות הטלוויזיה הישראלית ומִינֵף את ניהולו לדרגת מנהיגות. היו מנהלי חדשות טובים לפניו וגם אחריו אבל לא היו כמותו. איש לא התחרה עם הכריזמה שלוֹ. השידור הציבורי חייב לדן שילון חוֹב עולם. בנובמבר 1977 החליטו מנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ומנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעצה אחת למנות את חיים יבין למנהל הבא של חטיבת החדשות במקומו של דָן שִילוֹן. חיים יבין היה מגיש טלוויזיה מוכשר אך לא נערץ ורב השפעה כקודמו. הוא היה איש ישר והגון שביצע שגיאות לא מעטוֹת הנוגעות לפילוסופיית שידורי הספורט בטלוויזיה כרשת תקשורת מובילה בתקשורת המונים, אך צריך לומר לזכותו שהוא עשה זאת בשל חוסר ידע ולא בגלל מניפולציות. אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה מנהיג השידור השני שפגשתי בשידור הציבורי. יחדיו עם דָן שִילוֹן הובילו בכִשרון ובצורה משכנעת ויוצאת דופן במשך שנים קבוצות אנשים וסחפו אותם לביצוע משימות שידור ייחודיות . לא בכדי הפכה מחלקת הספורט ליחידה הטובה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מחלקת הספורט הייתה לא רק נבחרת, היא הייתה ראשית דבר קבוצה. יחידה שואפת אלי קרבות שידור. דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הניחו את היסודות הראויים. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם היה מנהיג השידור השלישי שהכרתי אך הוא לא היה מפקדי הישיר בימים ההם . פעמים רבות הרהרתי בתכונות המנהיג. חשבתי לעצמי מדוע וכיצד אנשים מסוימים הופכים למנהיגים בעוד האחרים נשארים מאחור. דבר אחד ברור ומוסכם על הכל : אנשים נוהים וצועדים בעקבות מנהיגי אמת, משחקים בשבילם, וגם נלחמים עבורם. בעת מבחן עליון הם מסכימים להקריב עבור המנהיג את הדבר היקר ביותר שלהם. את חייהם. הם מוכנים למסור את נפשם על קידוש המטרות שאותם הציבו בפניהם מנהיגיהם. אתה נלחם עבור דֶרֶג המנהיגות הקרוב ביותר אליך שאתה סומך עליו ולא חשוב באיזה תחום מדובר.

באוקטובר 1956 תקופה מתוחה בקורות צה”ל הייתי חניך בקורס מ”כים של חטיבת גולני בבית הספר למפקדים בג’וֹעָרָה (שוכנת בהרי אפרים ליד קיבוצי עין השופט ורמת השופט). משפרצה מלחמת קָדֵש נגד מצרים צורפה פלוגת המ”כים שלנו לגדוד 12 של החטיבה. כבשנו את מוצבי רפיח. הפלוגה שלי כבשה את מוצבי 25, 27, ו- 29, שלושה מוצבים קיפודיים מבוצרים של הצבא המצרי. מדינת ישראל יצאה למלחמה על פי החלטת הממשלה בראשותו של דוד בן גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון. רמטכ”ל צה”ל היה משה דיין. מח”ט גולני שלי היה בנימין ג’יבלי. מג”ד 12 היה שמואל עמיר. המ”פ שלי היה זְאֵב עוֹפֶר. המ”מ היה פרופסור זְאֵב שְטֶרְנֶהְל. המדינה והדגל הם ערכים עליונים ודוד בן גוריון ומשה דיין מנהיגים אמיצים אך בעת הקרבות מצויים בערפל , רחוקים , וסמויים . גם לא נלחמתי עבור המח”ט והמג”ד. נלחמתי והייתי נכון להקריב את חיי בקרבות הדַמִים למען חברי לנשק הסמוכים אלי ובגלל המ”מ האהוב והנערץ זאב שטרנהל . היו לי הרבה מפקדים צבאיים אך מעט מהם מנהיגים. ברור שאנצור לנצח את המ”כ שלי בטירונות הקשה והמפרכת בגדוד 12 בקיץ 1956 יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב ואת זאב שטרנהל מירושלים.

טקסט תמונה : שנת 1954. זאב שטרנהל בקורס קצינים. הוא היה מנהיג וקצין קרבי בחטיבת גולני ומפקד נערץ בקורס מכי”ם בג’וערה. דמות בלתי נשכחת עבורי. (באדיבות זאב שטרנהל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : שנת 1956. יהושע מִיצְמָאכֶר חקלאי ממושב שדה יעקב. הוא היה המ”כ שלי בטירונות הקשה והמפרכת בגדוד 12 של חטיבת גולני. אנחנו הטירונים הלכנו אחריו באש ובמים. (התמונה באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היו לי ארבעה מג”דים וארבעה מח”טים בעת שירותי הצבאי בחטיבת “גולני”. שורת המג”דים כללה את אורי בר-רצון, שמואל עמיר, אורי באיידץ’, ויקותיאל “קותי” אדם. הוא היה המג”ד האחרון שלי בשירותי ב- “גולני”. שורת המח”טים החלה עם חיים בן דוד ונמשכה עם בנימין ג’יבלי, ארווין “אהרון” דורון, ואלעד פלד שהיה המח”ט האחרון שלי בשירותי ב- “גולני”. אך יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ”כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר משדה יעקב והמ”מ שלי בקורס מ”כים בג’וֹעָרָה זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד ואף על פי כן היו גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל, הטיפו למצוינות ודבקות במשימה, וגם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. עבורי הם היו בלתי נשכחים.

טקסט תמונה :  שנת 1957. אני חניך בביה”ס למ”כים של חטיבת גולני ב- “ג’ועארה” בתחילת 1957. המ”מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). בעת מבחן עליון הלכתי אחריו באש ובמים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תופעה דומה של מנהיגות מצאתי במורה לחינוך גופני ומאמן הא”ק בשנות ה- 60 במכון ווינגייט יצחק “איציק” מנדלברויד. איציק מנדלברויד אדם פשוט בעל הגיון ברזל מקריית חיים לימד וחינך במכון ווינגייט דורות של מורים לחינוך גופני. הוא היה מומחה במתמטיקה ופיסיקה, מעין איש מדע, שהכריח את אלפי תלמידיו לחשוב, להבין, ולנתח את הסיבות הגורמות להתהוות התוצאה הסופית של היכולת האנושית בספורט. הציווי שלו היה לא רק לעשות אלא איך לעשות. בכך נבדל ממורים, מאמנים, ומדריכים אחרים. בעיניו לומר למישהו לרוץ מהר יותר מבלי להסביר לו כיצד לעשות זאת הייתה אמירה סתמית. הוא השתמש בהסבריו בחוקי המכניקה של אייזיק ניוטון כדי להגיע למסקנות נכונות ועל מנת להפיק את תנועות הספורט היעילות והאפקטיביות ביותר בדרך לפסגה, לשיא. ממנו שמעתי לראשונה את ההגדרה המתמטית הקסומה : “על מנת להגיע להישגים מכסימאליים בענפי הא”ק השונים על האתלט לבצע תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !”.

טקסט תמונה : קיץ 1950. אצטדיון “המכבייה” בצפון תל אביב. נוף שנכחד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יצחק “איציק” מנדלברויד יבד”ל (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל, דוד טבק ז”ל (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ’ ו- 200 מ’, ואריה גליק ז”ל (הפועל ת”א) אלוף ישראל בריצות 400 מ’ ו- 800 מ’. (באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המחקר אודות תעשיית הטלוויזיה נמשך כבר כתריסר שנים. בסתיו 2000 התחלתי. בחורף 2012 אני ניצב על סף סיומו כך אני מקווה. היו אלה שנות עמל ויגע שייוחדו למשימה מורכבת שכללה, ריאיונות, שיחות, ופגישות עם כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם, איסוף תמונות, ליקוט פירורי מידע גלוי וסמוי, ותרגומם לטקסט וכתיבה. כתיבת הסדרה נשענת על אהבתי הכנה והערכתי הרבה לערש ילדותי קיבוץ אפיקים, לטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולתנועה האולימפית הבינלאומית. ההיסטוריה הדרמטית של הטלוויזיה מאז המצאת פטנט ה- “Spinning disk” ב- 1884 ע”י המדען הגרמני פָּאוּל נִיפְּקוֹאוֹ (Paul Nipkow) רצופה תהפוכות. את ההיסטוריה הזאת חוללו במשך 126 שנות טלוויזיה אלפי אנשים, בעולם וגם בארץ. רובם לא הכירו בתחילה איש את רעהו אך בהיותם חוקרים, ממציאים, ומפיקים חתרו למען מטרה משותפת אחת. ההיסטוריה הארוכה של הטלוויזיה חולקת כבוד עצום לאנשים רבים אך השליכה לא מעטים מהם לפח האשפה שלה. תעשיית הטלוויזיה הגיעה ב- 80 שנות קיומה להישגים מרחיקי לכת שאיש לא צפה אותם ובתחילה גם אף אחד לא הבין את משמעותם. הפרולוג הארוך והמורכב שנוגע לספר “8 ימי בראשית” מייצג מסמך דוקומנטארי רחב היקף. הוא משמש מבוא והקדמה וגם Synopsis לסדרת בת 13 ספרים הקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” וכוללים בתוכה יותר כ- 130000 (מֵאָה אֶלֶף) עמודים. זהו פרולוג ארוך ומורכב של סדרת ספרים שנעה בשני מסלולים, הישראלי והבינלאומי. הסדרה כתובה מנקודת מבטי והחלק הארי שלה עוסק ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית לדורותיהן. בעשור השמיני של חיי אני מוצא הקבלה ומכנה משותף בין חלומם של החלוצים שהקימו את קיבוץ אפיקים בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה ודבקותם במשימה עד כלות לבין הפַּאיוֹנִירִים שבנו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבראשית בסוף שנות ה- 60 ועשור ה- 70 של המאה הקודמת. איש הטלוויזיה הישראלית אלכס גלעדי הביא אותי לרוממה ביולי 1971. שהיתי שָם יותר מ- 40 שנים והייתי עֵד למהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שחוללה הטלוויזיה והתרחשה בארץ ובעולם במשך שנים כה רבות. הייתי נוכֵח שם זמן כה רב עד שהספקתי להיות עֵד גם למהפכת התקשורת השנייה – מהפכת האינטרנט. הפקתי, ערכתי, ניהלתי, ושידרתי מאות הפקות טלוויזיה בינלאומיות מ- 150 ערים הפרושות על פני חמש יבשות תבל. לא היה גבול לשאיפותיי להציב את דגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר ספורט במדינת ישראל ובכל אצטדיון ברחבי הגלובוס בשנים 2002 – 1980. אהבתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנשיה והייתי נאמן מוחלט לשידור הציבורי. באופן פרדוקסאלי חוויתי רק מעט מזעֵיר מהנוֹף העולמי. לא ראיתי כמעט דבר למַעֵט אולפני טלוויזיה, אצטדיונים, ואת המיטה שלי במלון.

ב- 4 בספטמבר 1980 שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר תחקיר מפורט סרט דוקומנטארי בן 75 דקות, “גופייה מס’ שֵש”, אודות הכדורסלן האגדי היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בן 37. טַל ברודי היה כדורסלן מצטיין כבר משחר נעוריו בביה”ס התיכון בעיר טרנטון במדינת ניו ג’רסי בארה”ב. מאמנו פרד פרייס (Fred Price) העיד עליו כי היה אחד הכישרונות הצעירים הגדולים שפגש מעולם בכדורסל האמריקני. אוניברסיטת אִילִינוֹי חטפה את טל ברודי. נשקף לוֹ עתיד מזהיר ככדורסלן מקצועי ב- NBA אך לאחר ששיחק בנבחרת ארה”ב במכבייה ה- 7 שנערכה בתל אביב ב- 1965 התאהב בישראל וברוֹנִית לבית לֵוִוין והחליט לבנות כאן את ביתו וללבוש את מדי מכבי ת”א. במהלך התיעוד וצילומי הסרט ריאיינתי בטרנטון ב- 1977 את אביו מאקס ברודי שהיה בעל חנות גדולה לכלי בית וחומרי בניין בעיר. מאקס ברודי שנקרא לפנים מיכאל צ’רנוברודה נולד בפולין ב- 1897 ועלה לפלשתינה בשנת 1922. הוא עבד בתחנת החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים. כעבור שנים אחדות היגר לארה”ב ונקרא בפי אזרחי טרנטון מאקס ברודי . מאקס ברודי התחתן עם שירלי ושָם נולד בנם טַל.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אני בעת התחקיר עם טל ברודי בטרם הפקת ובימוי הסרט “גופייה מס’ 6”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו של טַל בְּרוֹדִי החלו אם כן בפלשתינה – ארץ ישראל. עם עלייתו של טַל ברודי לישראל , נישואיו לרוֹנִית לֵוִוין והולדת בתו קארין ובנו רָן שהם צברים לכל דבר, נסגר המעגל שהחל בפולין ונסתיים כאן ב- “הפי אנד” בישראל. מאקס האָב רצה שהבן ינהל את עסקי המשפחה אך טַל בחר בכדורסל. ברגע של אמת נפנה מאקס ברודי בן ה- 80 בעת הריאיון למצלמת הפילם וטבע (בשפה האנגלית) אמירה בלתי נשכחת והתכוון לבנו טַל : “העיקר שיהיה כדורסלן טוב. אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת היטב – אם לאו וותר עליו”. נפלא.

במקור הוא האב מאקס ברודי התבטא כך : ”If You Do , Do It Right – If  Not Give It Up“. הסלוגן שטבע מאקס ברודי היה המוטו של אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז”ל בן למשפחה דתית ציונית מהעיירה שירווינט בליטא שעלה לארץ ישראל והיה לחקלאי בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. האמירה של מאקס ברודי שימשה גם נֵר לרגליי במשך 40 שנות עבודתי בתעשיית הטלוויזיה. לא רק עבורי אלא גם עבור דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום שדמויותיהם חוצות את הסדרה לאורכה ולרוחבה. עם תחילת המחקר והכתיבה באוקטובר 2000 החלטתי לאמץ את מטבע הלשון של מקס ברודי ולצרף אותה לשמה הישן והמוקדם של הסדרה, “מנקודת מבטי”, ולקרוא לה מעתה :

FROM MY POINT OF VIEW : If  You Do, Do It Right – If  Not Give It Up

הסדרה הדוקומנטארית בת 13 ספרים מכילה ברגע זה כ- 100000 (מֵאָה אֶלֶף) עמודים, יותר מ- 10000 (רבבה) תמונות רובן אקסקלוסיביות ולבטח רואות אור לראשונה, כ- 5000 (חמשת אלפים) מסמכים אותנטיים מרביתם של רשות השידור לרבות קטעי עיתונות, ואלפי עדויות אישיות של אנשי טלוויזיה מהארץ ומהעולם שליוו אותי את כברת הדרך הזאת בת 40 שנים. התמונות הרבות בסדרה שזורות בטקסט ומקדמות את העלילה לא פחות מכתב היד והתמליל. למתבונן בסדרה ניתנת הזדמנות להיות Vision mixer (תפקיד של נתב תמונה באולפן הטלוויזיה). הוא יכול לא רק לקרוא את ההיסטוריה אלא גם למשש ולחוש אותה בסיוע התמונות, המסמכים, והעדויות. בזה כוחם  [10]. זהו סיפור היסטורי – דוקומנטארי ממושך ורחב היקף המדווח בראשיתו על אודות הקמתה המאוחרת של הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל בעקבות הניצחון המזהיר של צה”ל על שלושת צבאות ערב במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 (תעשיית הטלוויזיה באירופה וארה”ב פעלה במרץ כבר בשנות ה- 30), וחוקר את התפתחותה בארץ ובעולם (בעיקר באירופה ובארה”ב) מאז הימים הראשונים של המצאת “הדיסק המסתובב” (Spinning disk) בשנת 1884 ע”י מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו. הסדרה בת 13 הספרים עוסקת ב- 128 שנות טלוויזיה ושיתוף הפעולה המואץ וההדוק בינה כמדיה של תקשורת המונים לבין אירועי הספורט והחדשות הרלוואנטיים.

המצאת הטלוויזיה הייתה בעצם תהליך אבולוציוני איטי בו חברו לרעיון ההמצאה כמה מדעני אלקטרוניקה ספורים באנגליה, ארה”ב, גרמניה, צרפת, רוסיה, ויפן. הם אפילו לא הכירו בתחילת הדרך האחד את השני. פועלם של מדעני הטלוויזיה בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה , מהנדס האלקטרוניקה האמריקני – רוסי וולדימיר זְוֹורִיקִין (Vladimir Zvorykin) יליד רוסיה שהיגר לארה”ב ב- 1917, האמריקני פִילוֹ “טיילור” פרנסוורת’ (Philo “Taylor” Farnsworth), האנגלי ג’ון “לוגי” באיירד (John “logie” Baird) בן סקוטלנד, והיפני קינז’רו טאקנאיאגי Kinjeru Takanayagi)) – ינון לעַד. ראה הספר, “המצאת הטלוויזיה” במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה בת 13 הספרים עוסקת בסימביוזה ובקשרי הגומלין הבלתי נמנעים וההדוקים שהתפתחו בין הטלוויזיה לבין אירועי הספורט והחדשות. תחילתה במשחקים האולימפיים של ברלין 1936 וסיומה באולימפיאדת בייג’ינג 2008. השורה התחתונה שלה קרויה בשמה הישן שהוענק לה לפני שבע שנים, אף הוא באנגלית :

THE  HISTORY  OF  THE  UNAVOIDABLE  SYMBIOTIC  RELATIONSHIP  BETWEEN  TELEVISION  AND  SPORTS  ( + News + Documentary ) – IN ISRAEL AND AROUND THE  WORLD, 1936 – 2018

הסִדְרָה בנויה נִדְבַּך על נִדְבַּך. כל ספר בסִדְרָה קשור לספר נוסף הבא בעקבותיו. גלריה כבירה של אישים במדינת ישראל ובעולם הרחב, מפיקים, יוצרים, בימאים, שַדָּרים, וטכנאים – בנו ועיצבו את הפירמידה הענקית של תעשיית הטלוויזיה. סיפורה של הפירמידה הזאת מובא מִן המַסָּד ועד הטפחות. שיאה מזדקר אל בין העננים. התפתחותה של הטלוויזיה מדהימה. היא שינתה את חיינו. זאת עובדה. אולימפיאדת לונדון 1948 הייתה ראשית התהוותה של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. ה- BBC העביר בשידורים ישירים חלק ממשחקי לונדון 1948 ל- 80000 (שמונים אֶלֶף) מקלטי טלוויזיה שהיו פזורים בלונדון והפריפריה שלה ושילם לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) סכום של 4000 אולי 5000 דולר תמורת זכויות הצילום [11]. עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת לונדון שהתקיימה באוגוסט 2012 שילמה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ל- IOC סכום פנטסטי העומד על  1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר. 60 רשתות הטלוויזיה המאוגדות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הוסיפו ל- IOC ולוועדה המארגנת של משחקי לונדון 2012 בראשותו של סבסטיאן קו (Sebastian Coe) [מס’ 12] עוד כ- 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר משלהן. מדובר בסכומי עתק המצביעים על חשיבות שידורם של אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים בכל רשת טלוויזיה רצינית והמכבדת את עצמה באשר היא.

אולימפיאדת סידני 2000 הייתה השמינית והאחרונה שלי בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ה- Share הכספי שלנו במסגרת חברותנו ב- EBU נסב סביב תשלום של 1.640000 (מיליון ושֵש מאות וארבעים אֶלֶף) דולר עבור זכויות השידורים בלבד, בנפרד מעלויות ההפקה. המחירים האמירו מאוד מאז נטלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה חלק בסיקור המשחקים האולימפיים, אלה של מינכן 1972. רשות השידור שילמה עבורם 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד. נדרשתי להפעיל את מלוא יכולת השכנוע שלי על מנכ”ל רשות השידור אורי פורת כדי שיאשר לי להביא עִמי לסידני צוות של 27 אנשים כולל שני ציוותי צילום ENG (ראשי תיבות : Electronic News Gathering) לצורכי סיקור הספורטאים הישראליים וחדשות כלליות, ולאפשר לי בנוסף לשכור שלושה רכבים ושלושה נהגים מקומיים (באוסטרליה נוהגים בצד שמאל כמו באנגליה). חלק מאנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ראו בכך בזבוז כספי ציבור למרות שרשתות טלוויזיה בסדר גודל שלנו ב- EBU שלחו לסידני משלחות שידור הגדולות פי שלוש משלנו. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית  בראשותי שידרה 233 שעות מסידני לירושלים בפרק זמן של 17 ימים. עלות הפקה הכוללת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסידני 2000 עמדה על כ- 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר. חצי מהסכום מומן באמצעות 1000 (אֶלֶף) שקופיות חסות.

חלפו ארבע שנים. נטלתי חלק באולימפיאדת אתונה 2004 שהייתה התשיעית הרצופה שלי כאיש טלוויזיה. הייתי כבר בן 66. שהיתי בתעשיית הטלוויזיה כבר 35 שנה אך חשתי עדיין רענן. עבדתי באתונה מטעם AOB קבוצת ההפקה של Athens Olympic Broadcasting בראשותו של המהנדס והמפיק הראשי ואחד מאנשי הטלוויזיה הבינלאומית החשובים בדורנו, מנולו רומרו (Manolo Romero) מספרד. נזכרתי באתונה 2004 בימים בהם ניהלתי בעצמי את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית והייתי צריך לשכנע כל פעם מחדש את המנכ”לים של רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, ואריה מֶקֶל יבד”ל בחשיבות השידורים האולימפיים והקצאת הכספים ואמצעי השידור וההפקה הדרושים כדי להביא אותם ארצה למשלם האגרה. זה לא היה דבר מובן מאליו. התחרויות בשלושים וחמישה ענפי ספורט אולימפיים במשך 17 ימים מרוכזים הופכת את האולימפיאדה להצגת הספורט הגדולה בעולם. הפקתה היא פסגת היופי של שידורי הטלוויזיה. לא נותר אלא להרכין ראש בפני התנועה האולימפית הבינלאומית והרוח האולימפית ונשיאה הדָגוּל הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש המנוח על שהואיל לקשור את גורל המשחקים האולימפיים עם גורלו של השידור הציבורי ברחבי תבל בעידן הטלוויזיה הרָב ערוצית. זהו דבר עצום בעל ערך איכותי – היסטורי שאיננו מובן מאליו. הסדרה מסבירה ומנמקת מדוע הדברים אינם מוחוורים וברורים מאליהם ולמה היא מרוממת את חואן אנטוניו סאמאראנש, מדינאי ואישיות בינלאומית דגולה – לדרגת ערך עליון בלתי נשכח.

ריצת המרתון באולימפיאדת אתונה 2004 התקיימה לאורך המסלול המקורי ההיסטורי בן 42 ק”מ ו- 195 מ’ בו רץ החייל היווני פיידיפידס לפני כ- 2500 שנה מהכפר היווני מרתון שם הביס הצבא היווני הקטן את צבא פרס עד לכיכר השוק באתונה כדי לבַשֵר לעַמו את בשורת הניצחון . פיידיפידס זעק בכוחותיו האחרונים, “ניצחנו”, ומֵת מאפיסת כוחות. ריצת המרתון הפכה ל- Event אולימפי קבוע בתוכנית המשחקים מאז התקיימה האולימפיאדה הראשונה של הזמן החדש באתונה ב- 1896 ומאז הגה הברון הצרפתי הברון פייר דה קוברטיין את רעיון חידוש המשחקים האולימפיים בסופה של המאה ה- 19.

שני בימאים אנשי הטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE סַנְטְיָאגוֹ הֶרָאנְזִי (Santiago Herranzi) וחוֹזֶה מַנוּאֵל מוֹנְטָאלְבוֹ (Jose Manuel Montalvo) היו אחראיים על הבימוי בניידות השידור הפרושות בשטח. לרשותם עמדו 28 מצלמות. מלאכת הכיסוי העיקרית לאורך מסלול הריצה בן 42 ק”מ ו- 195 מ’ הוטלה למעשה על שבעה צלמים ראשיים. צלם הרכב החשמלי המוביל שנוסע לפני החבורה המובילה במירוץ, ארבעה צלמים רכובים על אופנועים שנעים בין הרצים עצמם, ושני צלמים שמצלמים את תחרות הריצה משני הליקופטרים נפרדים הטסים כל הזמן בגובה שנע בין 100 מ’ ל- 150 מ’. שלושה הליקופטרים נוספים חגו מעל הרצים בגובה של 800 מ’ ושימשו כתחנות ממסר נעות באוויר. תפקידם היה להעביר את סיגנל השידור מהשטח למרכז השידורים הבינלאומי באתונה. זוהי הפקה מורכבת מאוד שדורשת תיאום מקסימאלי בין כל הגורמים וחמשת הצלמים, הצלם ברכב החשמלי והארבעה הרכובים על האופנועים לבין חמשת ההליקופטרים המשייטים באוויר. האופנועים המצוידים במשדרי מיקרוגל עצמאיים היו חייבים לשמור על קשר עין רציף עם ההליקופטרים כדי לשָמֵר את סיגנל השידור חי ונושם. טייסי ההליקופטרים מרחפים בגובה נמוך. אסור להם להנמיך מתחת ל- 100 מ’. חמשת הטייסים ועוזריהם חייבים להיות ערניים ומתואמים היטב לא רק עם המכונית המובילה וארבעת האופנועים אלא גם בינם לבין עצמם בשל סמיכות הטיסה וכדי להימנע מהתנגשות באוויר. ריצת המרתון לגברים נערכה ביום האחרון של האולימפיאדה ביום ראשון – 29 באוגוסט 2004 ונטלו בה חלק כ- 100 רצים. תפקידם של ארבעת צלמי האופנועים היה לשוטט תחילה בין הרצים השונים כדי לנסות לחשוף את מרביתם. אח”כ ניתנה להם הוראה ברורה להִיצַמֵד לקבוצת הרצים המובילה ולשלוש קבוצות המשנה הדולקות בעִקבותיה. בכך הובאה אינפורמציה עשירה של ההתמודדות היישר לצופה הטלוויזיה בסלון ביתו . מחשב מיוחד הציג כל הזמן את נתוני ההפרש בזמן ומרחק בין קבוצת הרצים המובילה לזאת הדולקת אחריה . 12 מצלמות קיבלו את פני הרצים בהגיעם לאצטדיון השַיִש העתיק באתונה שנקרא גם אִצטדיון “Panathinaiko“, שָם נערכה ההקפה האחרונה והמכרעת של המסלול. 15 מ- 28 המצלמות שכיסו את ריצות המרתון לגברים ונשים חוברו ל- VTR נפרדים לצורך הילוכים חוזרים זמינים בכל מהלך התחרות. בזינוק, במהלך הריצה עצמה, ובשלב ההגעה וחציית קו הגמר.                            

אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם לא שידרנו בארץ שידורים ישירים מורכבים של מקצועות אולימפיים כמו ריצת מרתון, טריאתלון, או מרוצי אופניים. אף פעם לא התנסינו בסוג כזה של הפקה הדורשת עושר טכנולוגי מרהיב ושימוש בהליקופטרים ובאופנועים נושאי מצלמות, ובהליקופטרים שהופכים לתחנות מִמְסַר מעופפות הנושאות את סיגנל השידור ממקום ההתרחשות למרכז הטלוויזיה שמפיץ אותו הפצה לוויינית לכל פינה על פני הגלובוס.

ראה הספרים במסגרת הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” :

1.  “רוש ולענה”.

2. “למילים יש וויזואליה משלהן”.

3.  12 הכרכים של ספר אחד הקרוי, “הפקות חובקות ארץ ועולם”.

הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” שחוללה הטלוויזיה איננה עוסקת רק בספורט . היא נפנית ומתעניינת בהרבה יותר מזה. היא טורחת ומטפלת בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם ומתארת את הסימביוזה שהתחוללה ב- 75 השנים האחרונות בין הטלוויזיה והמגוון הנפלא של תחרויות הספורט לענפיו השונים, וגם בכיסוי חדשות. הקונטקסט שלה רחב היקף ומורכב מפני שהוא מדבר על יחסי הגומלין רבי המשמעוּת בין הטלוויזיה כמדיה לתקשורת המונים לבין המוּנַח ספורט במובן הרחב של המילה. שידורי הספורט בטלוויזיה הם המורכבים והמסובכים ביותר וגם היקרים, עתירי הרייטינג, והיוקרתיים ביותר בהשוואה למתכונים אחרים המשודרים במדיה. אף על פי כן נתפס המונח “ספורט” בטעות בעיני חלק מהציבור וגם ע”י אנשי טלוויזיה לא מעטים כסטריאוטיפ נחות. רבים מזלזלים עדיין בשידורי הספורט ואינם מבינים את חשיבותם בלוח השידורים הציבורי, גם בטלוויזיה המסחרית. הטלוויזיה הפכה זה מכבר לכַר מאבק בין אוהבי שידור הספורט השָגוּר עליהם לבין לשונאיו, והם לא מעטים. הסדרה מציגה שיקול דעת ותפישת עולם טלוויזיונית המקדמת בברכה את הצבת שידורי הספורט הרלוואנטיים ב- וִויטְרִינָה של כל רשת טלוויזיה באשר היא, בקדמת חלון הראווה שלה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאפה משחר נעוריה להידמות לשידור הציבורי הבריטי ה- BBC. מן ההיבט התוכני וגם האִרגוני. ה- BBC הפך מופת ומודל לחיקוי עבורנו בכל תחומי היצירה וההפקה בטלוויזיה : חדשות, ספורט, דרמה, תיעוד, ובידור. יתירה מזאת. מנהיגי השידור הציבורי לדורותיו בישראל מצאו לנכון ליָיבֵא למען משלם האגרה אין סוף תוכניות קנויות אנגליות שכללו בתוכן סדרות טבע, מדע, בידור, מתח, דרמה, קומדיה, ומה לא. מן המפורסמות הוא כי ה-BBC  איננו רק יוצר הדרמות המשובחות בעולם הטלוויזיה אלא גם אבי הסימביוזה הטלוויזיונית שסוגדת גם לספורט. כשהגיע מועדה של הטלוויזיה הישראלית להשתוות ל- BBC  גם בתחום שידורי הספורט היא נרתעה והתחבטה.

רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC הייתה מחלוצות שידורי הספורט בעולם. ה- BBC  חינֵך דורות של בני עמוֹ על שידורי ספורט ישירים בטלוויזיה (גם ברדיו) שעסקו בענפי הכדורגל, מרוצי סוסים כמו ה- Grand national רב המוניטין בליוורפול אבל לא רק בו, טניס (Wimbledon), א”ק, ראגבי, אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות אירופה בכדורגל, ומה לא. ה- BBC הגיע לכמות שיא של שידורי הספורט בעִידָן הטלוויזיה הרָב ערוצית בשנת 2000. ה- BBC שידֵר בין ה- 1 בינואר 2000 לבין 31 בדצמבר 2000 בשני ערוצי הטלוויזיה הארציים שלוֹ שנקראים : 1 BBC ו-  2 BBC, סך של 1900 (אלף ותשע מאות) שעות ספורט. הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית אישר זאת. לאיש שָם זה לא נראה מוגזם. הספורט הוא אובייקט שידור טלוויזיוני נחשב, רָב עוצמה, עתיר רייטינג, ומוערך בכל רשת טלוויזיה בעולם באשר היא. בטלוויזיה הישראלית הממלכתית הגאה הוא נתפש פעמים רבות כסטריאוטיפ חסר ערך.

ביום ראשון – 15 באפריל 2001 ערכתי במלון “ישרוטל” בירושלים פרזנטציה טלוויזיונית רבת משתתפים בת שעה הדוגלת בחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בלוח השידורים הציבורי ועבור משלם האגרה. הפורום הרחב כלל את הנהלת רשות השידור ובו המנכ”ל אורי פורת, מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שָי והמשנה שלו גב’ אהובה אוֹרֶן ועוד אנשי וועד מנהל וחברי מליאה נוספים . הוויכוחים סביב נחיצות שידורי הספורט בטלוויזיה, היקפם, ושיבוצם בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הם מקדמת דנה. הייתי כבר בן 63 בערוב ימיי ברשות השידור ושבע קרבות טלוויזיה. לא הייתי צריך להצטדק בפניהם. על הכותל המערבי שלי תרתי משמע  במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים היו תלויים יותר מ- 100 (מאה) מכתבי ההערכה שהוענקו לי ע”י המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם . רציתי רק לסייע לרשות השידור וערוץ 1 שהיו פעם ביתי השני ולעיתים הראשון. בתום התצוגה שלוותה במצגת מחשב סיכמתי את הדיון ואמרתי לנוכחים, עִזבו אותי אם אינכם מאמינים למשנתי  – אני מייעץ לכם להתבונן בכל הרצינות הראויה במגמה ותִּכנון מערך שידורי הספורט של ה- BBC הבריטי. טוסו לאנגליה ותיווכחו במו עינכם כיצד עושים טלוויזיה טובה גם באמצעות רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים. זה נכון שהם עולים כסף – אך שווים זהב”.

הבאתי את ה- BBC כמודל בפרזנטציה שלי מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית המכובדת הזאת בתחומי התוכן השונים , מהווה כבר יותר משנות דוֹר מוֹפֵת ומודל לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC  בשנת 1999 תחת הכוונתו וניהולו של מנכ”ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה – לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה. ביקשתי והאצתי מאנשי צמרת רשות השידור שלנו לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ”ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית. “התייעצו עימם כיצד ניתן ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות בצורה הטובה ביותר בישראל”, הפצרתי בהם. איש מאנשי הוועד המנהל שלנו לא לקח כמובן את האופציה הזאת בחשבון. שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור הישראלית , Board נכבד , שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ”ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו”ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) שתמך תמיכה מסיבית במדיניות השידורים של מנכ”ל ה- BBC הבריטי [14]. נמאס להם גם לשמוע את הטפות המוּסַר שלי בעניין חשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הציבורית ובכל רשת טלוויזיה באשר היא. האמת, כמעט לא היה שם עם מי לדבר. זה היה וועד מנהל ארכאי שעשה צרות צרורות לדרג המקצועי ברשות השידור בראשות אורי פורת.

טקסט תמונה : חורף 2000 . אלו הם 11 חברי הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי ה- BBC  בתקופתו של גרג דייק. היו”ר גאווין דייויס יושב באמצע (שיער כסוף ומרכיב משקפיים). זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : המשנה ליו”ר לורד ריידר, בארונס הוג, פרופסור פאביאן מונדס, דרמוט גליסון, אנג’לה סארקיס, וסיר רוברט סמית’. זיהוי שורת יושבים משמאל לימין : רות’ ליץ’, ראנג’יט סונדהי, גאווין דייויס, פרופסור מרפין ג’ונס, וגב’ פאולין נוויל – ג’ונס. (BBC).

התאריך הזה של 15 באפריל 2001 נחרת בזיכרוני דווקא מפני שנתקלתי באדישות וגם זִלְזוּל של חלק מחברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור בנושא הפרזנטציה . הם נכחו במקום אך לא העניקו להרצאה את מלוא תשומת הלב. לא הופתעתי. שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית נתפשו בעיניהם כבזבוז כספים . צריך להבין כי מפקחי השידור הציבורי בוועד המנהל הם כולם מינויים פוליטיים ואינם אנשי טלוויזיה מקצועניים. רובם רחוקים מהתחום, חלקם לא מוכשרים בעליל שנועדו לרצות את שולחיהם. בודדים מהם היו מרשימים. האנשים האלה לא הפיקו או ביימו אפילו מִשְדָר טלוויזיה אחד ולא עשו כתבה אחת בימי חייהם. הם לא עבדו מעולם בטלוויזיה ואינם בקיאים בתחום. כל אחד מהם מתפרנס ממקצוע אזרחי כזה או אחר, אף על פי כן הופקדו על ידי הממנים הפוליטיים מאגפי הימין והשמאל וגם האגף הדתי לבחון את שידורי הטלוויזיה הציבורית ולפקח עליהם. חלק מאנשי הוועד המנהל עצמו יצר במו ידיו לאורך התקופות השונות לגוף שהוא מכהן בו, דימוי של להקה פוליטית חובבנית, שהחֲבֵרוּת בה נחשבה ל- הוֹבִּי. רבים מהם בתקופות שונות התנכלו לעבודת המנכ”לים וניסו לשבש אותה במסווה של פיקוח הציבורי . הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. הייתי עֵד שנים רבות לוויכוחים מַרים בלתי פוסקים בין שני האנשים המהווים את הסמכות המקצועית העליונה של הרשות , המנכ”לים אורי פורת (בשתי הקדנציות) ומוטי קירשנבאום, לבֵין רבים מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור. ראיתי את מנהל הטלוויזיה הישראלית יאיר שטרן נלחם מוּלָם על חייו (המקצועיים).

ב- 15 באפריל 2001 חשתי בודד. לצערי גם סַר חִינוֹ וכוחו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בימים ההם במרוצת 2001. אורי פורת תמך בהשקפת העולם של מומחים רבים בתעשיית הטלוויזיה ובראשם ה- BBC ,ITV ,SKY, מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות – ממלכתיות החברות ב- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הלוא הוא איגוד השידור האירופי, רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה”ב NBC ,CBS ,ABC, ו- FOX הגורסת כי לוח השידורים מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה. לדאבון לֵב השפעתו של אורי פורת בערוב ימיו בקיץ 2001 על הנעשה ברשות השידור הייתה אפסית. חלק מאנשי הוועד המנהל ובראשם שני היו”רים של הוועד המנהל גִיל סַמְסוֹנוֹב ונחמן שָי, המשנה של נחמן שי גב’ אהובה אוֹרֶן, וגם אלון אלרואי עשו לו צרות צרורות על פי תפישתם את הפיקוח הציבורי. הוא חש נרדף על ידם. הייתי לידו וראיתי זאת במו עיניי. אורי פורת ניסה בכוחותיו הדלים האחרונים להותיר מאחוריו מורשת שידור בשבע שנות ניהולו את הרשות בשתי קדנציות נפרדות. במידה רבה שמו נשכח אך גם מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 [15]. הם פשוט לא חוללו דבר כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי. הם לא היו חשובים דיים, נפוצו לכל עבר, ונמוגו.

אני חוזר לרגע שוב אל גרג דייק (Greg Dye) מנכ”ל ה- BBC הציבורי הבריטי בשנים 2004 – 1999, אחד האנשים החשובים ביותר בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית בימינו.

גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) קיבל את ניהול ה- BBC מג’וֹן בְּרִיט (John Brit) בשעה שהרשת הציבורית הייתה בצניחת רייטינג מול המתחרות הגדולות שלו ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה (רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air כדוגמת ה- BBC) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות תקשורת לוויינים. גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא להתחבר שוב אל המוני הצופים הבריטיים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות . גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים וגם המסורתיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2. למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים, הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, “שידורי הספורט הגדולים והבלעדיים מהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC  הציבורי, ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא”. עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות . להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה ששידר ה- BBC בסוף שנות ה- 90 וראשית שנות ה- 2000 .

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004 .

2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004 .

3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006 , ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים .

4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005 , כמו מרוצי סוסים אחרים .

5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר בשני הערוצים הארציים  1 BBC  ו- 2 BBC .

6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון) .

7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר.

8. אליפויות אירופה והעולם בא”ק (Indoor  ו- Open) , ותחרויות ריצות המרתון המפורסמות בעולם.

9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008.

10. המונדיאלים של 2002 ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר).

11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה.

12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV .

13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום) .

14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007.

15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002 – 2000 .

12. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם.

13. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958.

בשנת 2000 שידר ה- BBC בשני ערוצי הטלוויזיה שלו 1 BBC ו-  2 BBC כ- 2000 שעות ספורט.

יצא לי לשוחח רק פעמים ספורות בעת ההיא עם יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שָי יבד”ל וסגניתו גב’ אהובה אוֹרֶן ז”ל אודות חשיבות רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים למען הטלוויזיה הציבורית. הם לא שעו לדבריי. בין כה וכה השפעתם על המתרחש בין כותלי הרשות בזמן ששהו שָם הייתה אפסית. הם לא היו מנהיגים ולא הותירו את רישומם ומעולם לא הרשימו אותי כקברניטי השידור הציבורי. הצטערתי צער רָב על כך שאותם האנשים הניצבים בראש הפיקוח הציבורי על שידורי הטלוויזיה הציבורית בישראל מצטיירים כעסקנים. הם לא הותירו מאחוריהם שום מורשת ואף לא יתרון אחד. שטופים ללא כל סיבה בעודף ביטחון פוליטי וחשיבות עצמית, לא העלו מעולם בדעתם ולא שקלו את האפשרות לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם המקבילים שלהם ב- BBC עֶרֶש הטלוויזיה הטובה בעולם , על מנת ללמוד מהם.

הפיקוח על השידור הציבורי בעייתי מקדמת דנה ורווי אינטרסים פוליטיים. שנות דוֹר לפני שלטונם של נחמן שי וגב’ אהובה אורן ביקר ב- 1973 בישראל מנכ”ל ה- BBC לשעבר סֵיר הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) על פי הזמנתו של שר החינוך והתרבות יגאל אלון. השַר הממונה על ענייני רשות השידור ביקש מ- היו גרין להכין עבורו דו”ח מקצועי אודות מצבה הרעוע של הטלוויזיה הישראלית והסיבות לכך. יגאל אלון ביקש שהדו”ח יכלול גם את מהות היחסים בין הדרג המקצועי לבין הוועד המנהל כפי שהדבר מוצא את ביטויו בשידור הציבורי בריטניה. הְיוּ גרין כתב דו”ח ממצה אודות רשות השידור על פי ניסיונו כמנכ”ל ה- BBC  בשנים 1969- 1961. הדו”ח כלל הרבה תיקונים והמלצות. זמן לא רב לאחר הגשת הדו”ח ליגאל אלון פרצה מלחמת יום הכיפורים 1973. הדו”ח של הְיוּ גְרִין מעולם לא נקרא וכמובן שגם לא יושם. הוא נגנז ומצהיב עד היום באחת ממגירות הממשלה. פשפשתי בעת התחקיר במגירות ומצאתי אותו. הדו”ח המלא של היו גרין מופיע בסדרה. ראה עשרת הכרכים של, “הפקות חובקות ארץ ועולם” והספר, “רוֹש ולַעֲנָה” בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

טקסט תמונה : זהו האנגלי מר גרג דייק (Greg Dyke) המנכ”ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC, בשנים 2004 – 1999. חובה על כל אזרח בכל מדינה שאכפת לו מחופש, חירות, ודמוקרטיה לקרוא את ספרו, “GREG DYKE – INSIDE STORY”, כדי להבין את שיעור קומתו וגודל כישרונו כמנהל כללי של רשת שידור ציבורית. (התמונה באדיבותו האישית של גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה בנויה מ- 13 סְפָרִים כנִדְבַּכִים. הספר ה- 13 הוא הפרולוג וה- Synopsis של הסדרה כולה .הנדבך הראשון קרוי, “8 ימי בראשית” והוא דן בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית בשנים 1971 – 1967 מעפר, מכלום, מבראשית ובאיחור של שנות דוֹר לאחר מיסוד הטלוויזיה הבינלאומית. הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” היא הנדבך השני. “המצאת הטלוויזיה” היא הנדבך השלישי. נדבך נח על נדבך. קיומו מותנה בזה הקיים תחתיו. בעקבותיהם הונח הנדבך הבא, “הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל – רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל”. ואחריו הנדבך, “למילים יש וויזואליה משלהן”, ואחר כך עשרת הכרכים של הנדבך, “הפקות חובקות ארץ ועולם – הפקות הטלוויזיה הווירטואוזיות בהן לא היה גבול לשאיפותיי להציב את דגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר ספורט במדינת ישראל ובכל אצטדיון ברחבי תבל בשנים 2002 – 1980” בתוכן ההפקות המורכבות והמסובכות של האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל, אליפויות העולם בא”ק, טורנירי ווימבלדון בטניס, ורבות אחרות. מה לא בעצם. מעליו הנדבך, “הקשר הסימביוטי – השידור ציבורי וקבוצת הכדורסל המפוארת של מכבי ת”א צועדים שלובי זרוע בשנים 2007 – 1969”. אין לזה אח ורע בתולדות התקשורת האלקטרונית במדינת ישראל. בעקבותיהם מופיעים נדבכים נוספים, “סמן ימני” ובו המאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם – על רכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל. וכן הנדבך , “פסגת היכולת האנושית – אין גבול לכשרון האדם בשדה הספורט מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה”. הנדבך “מלחמת הדיאדוכים” – עוסק במאבקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נגד ערוץ 2 המסחרי ונגד ערוץ 5 בכבלים בשנים 2002 – 1990 וסוקר גם את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בתום עצרת שלום המונית בהשתתפות מאות אלפי אזרחים בכיכר העיר בתל אביב במוצ”ש – 5 בנובמבר 1995. להפתעת הכל מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שסיקרו את העצרת החמיצו את תיעוד ההתנקשות. שתי ניידות השידור שלהם התקפלו לאחר ביצוע “שיר השלום” ע”י יצחק רבין וחברי ממשלתו בעומדם על בימת הכיכר. צלם הטלוויזיה של ערוץ 1 יורם ברקאי ועוזרו יצחק בניונסקי שמשך את כבל המצלמה הארוך אחריו חדרו מבעד לטבעת הביטחון והנציחו מטווח של שני מטרים את יצחק רבין ושמעון פרס שרים בגאווה את מִילותיו של “שיר השלום” [16] יחדיו עם הזמרת מירי אלוני. צוות ה- ENG לסיקור חדשות של ערוץ 2 בראשות העיתונאי דוביק גילהר ערך באותו יום כתבה על יצחק רבין. אנשי הצוות עלו ללא כל הפרעה על הבימה שהייתה אזור סטרילי וצילמו את התמונות האחרונות. יצחק רבין הנרגש ללא אנשי הביטחון שלו, קרב אליהם ולחץ את ידי הצלם גיא שפירא והמקליט ונפנה משם לעבר מדרגות הבימה המוליכות אל מכוניתו. דוב גילהר חשב שארבע קלטות צילום, כל אחת בת חצי שעה, מכילות די חומר כדי לערוך כתבת פרופיל מקיפה “רבין והשלום” כפי שהטיל עליו לעשות מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל. בעודו ניצב על הבימה מטרים ספורים הורה לצותת לקפל את הציוד. כעבור 35 שניות נשמעו שלוש יריות. רק מצלמת החובבים של אזרח בשם רוני קמפלר תיעדה את הרצח. הנדבך, “כור מחצבתי” סוגר את הרשימה.

העולם נברא בשבעה ימים. הטלוויזיה הישראלית בשמונה. הספר “8 ימי בראשית” מספר על השנים הראשונות של הקמת הטלוויזיה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967 בידי השלטון והממלכה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוקמה בחופזה מסיבות פוליטיות לאחר הניצחון המזהיר במלחמת שש הימים בקיץ 1967 כדי לייצר תקשורת מיידית בין מדינת ישראל לבין אוכלוסייה ערבית כבושה בגדה המערבית וברצועת עזה המונה יותר ממיליון תושבים. הטלוויזיה הישראלית הוקמה על פי הוראתו הקונקרטית של ראש הממשלה לוי אשכול ותחת פיקוחו של השַר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי. צוות ההקמה של הטלוויזיה היה שייך באופן ישיר למשרד ראש הממשלה ומשם שאב את תקציבו. הטלוויזיה ישראלית הציבורית שידרה בתחילה שני ערבים בשבוע בלבד ואח”כ עברה לשלושה אך הקדישה בימיה הראשונים שלוש שעות בשפה הערבית ושעה אחת בלבד בעברית. השַר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי מטיל בראשית 1967 על האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד העומד על סַף שחרורו מצה”ל את המשימה להקים את הטלוויזיה במדינת ישראל . אֵלְעַד פֶּלֶד נעתר לאתגר ומתמנה לראש צוות ההקמה . בתום הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 מבקש האלוף אלעד פלד שפיקד על אוגדה 36 שכבשה בתכסיסי מלחמה את צפון השומרון ואת דרום רמת הגולן להמשיך בשירותו הצבאי הפעיל. אלעד פלד מפקד צבא מוכשר מוותר על מינוי מנכ”ל הטלוויזיה הראשון . הוא רוצה להיות רמטכ”ל צה”ל. “האלוף אלעד פלד, בגוד נבגדתי”, אומר לו ישראל גלילי בשיחת טלפון וטורק אותו. השַר מסלק מה- מירוץ את המנהל הכריזמטי רב המוניטין של רדיו “קול ישראל” (שירות השידור) חנוך גִבתוֹן ז”ל ומי שנחשב ע”י רבים למועמד הראשי והטבעי לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה. ישראל גלילי ממנה במקום האלוף אלעד פלד את פרופסור אליהוא כ”ץ עולה חדש אמריקני השוהה בארץ רק ארבע שנים להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה, מבראשית. אליהוא כ”ץ ראש הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים בוחר בעוזי פלד הנמרץ להיות סגנו. שניהם מקימים את הטלוויזיה הישראלית יש מאין בשנים 1969 – 1967. חיים יבין, דוֹב שִנְעָר, ואביטל מוֹסינזון ז”ל מתמנים לעוזריו האישיים של אליהוא כץ. הספר “שמונה ימי בראשית” מתאר את פועלו האדיר של פרופסור אליהוא כ”ץ (וסגנו הנמרץ עוזי פלד) כמקימה של הטלוויזיה הישראלית מבראשית ומסתייע במשנתו  “Television comes to the people of the book”, מסה אותה חיבר זמן קצר לאחר סיום תפקידו (ב- 1970) ושובו לאקדמיה כור מחצבתו האוניברסיטה העִברית בירושלים . במסה הזאת מתעלם פרופסור אליהוא כ”ץ לחלוטין מחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים העתידים לכבוש כל לוח שידורי טלוויזיה באשר הוא לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נמנע מלהזכיר במסה המעניינת שכתב את המונח “ספורט”. הספורט נחשב בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת לסטריאוטיפ שידור נחות ולא חשוב.

טקסט תמונה : שנת 1968. צלם של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מיכה פן מתעד במצלמת סטילס את ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ”ץ במשרדו הצנוע בקומה החמישית ב- “בית היהלומים” הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חבורת צוות ההקמה כוללת מאות אנשים עליה נמנים פרופסור שלמה אהרונסון, יורם רונן ז”ל, טוביה סער, נקדימון “נקדי” רוֹגֶל ז”ל, דָן שִילוֹן, מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל, חיים יבין, אביטל מוסינזון ז”ל, דוֹב שִנְעָר, דָן בִּירוֹן, שָרִי רָז, רָן אֶדֶלִיסְט, רוֹן בן יִשַי, יעקב אָסַל, וורדי בן יעקב, אריה אוֹרְגָד, אפרים אבא, חגי  מאוּטנר, יוסי גוֹדארד, איילון  גוֹיטין, נחמד בן יִשַי, דובל’ה גולדשטיין, וַרְדִינָה אֶרֶז, ליאור רותם, בניה בּן נוּן, עמוס בן שחר, שלמה ענברי ז”ל, יוסף בר-אל, סַלִים פַתָּאל, גלוריה סטיוארט, ורבים אחרים. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ נעזר גם בכוחות מקצועיים מחו”ל כדי להקים במהירות את הטלוויזיה מן היסוד. הוא מתבסס ראשית דבר על הטכנולוגיה של מצלמות, אולפן, ו- טלסיני (Telecine) שהקימו ב- “בית היהלומים” בשכונת רוממה בירושלים אנשי חברת הייעוץ של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בראשותו של מהנדס הטלוויזיה מניו יורק ג’וֹזֶף “ג’וֹ” סְטֶרְן. הטכנולוגיה היא אמריקנית מיסודה של חברת RCA אך פילוסופיית השידור היא בריטית. אליהוא כ”ץ מבכר לאמץ כבר מבראשית את תפישת השידור הציבורית של ה- BBC האנגלי. אֵלִיהוּא כָּ”ץ מטיל על פרופסור שלמה אַהְרוֹנְסוֹן את המשימה להיות מנהל חטיבת החדשות הראשון של הטלוויזיה -. סגנו הוא יוֹרָם רוֹנֵן. האמריקני סְטֶן גֶרֶנְדֵיְיזִי (Stan Gerendasy) מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS מתמנה למהנדס הראשי של צוות ההקמה של הטלוויזיה. אֶנְטוֹנִי “טוֹנִי” הָאטְץ” (Antony “Tony” Hatch) אף הוא מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS מתמנה למדריך הראשי של כתבי החדשות בצוות ההקמה. היהודי – אמריקני הֶרְבֶּרְט “הֶרְבּ'” קְרוֹסְנִי (Herbert “Herb” Krosney) מפיק טלוויזיה עצמאי מתמנה למנהל מחלקת סרטי תעודה בצוות ההקמה ויועץ מיוחד של פרופסור אליהוא כָּ”ץ. בּוֹבּ גוֹלְדְמַן (Bob Goldman) הוא העורך של סרטי הפילם . איש הטלוויזיה האירית RTE, מי שהגיע לארץ בקיץ 1967 על תקן של מתנדב לוּאִיס “לוּאִי” לֶנְטִין (Louis “Louie” Lentin) מתמנה להיות הבימאי הראשי של צוות ההקמה. בסופו של חודש מארס 1968 קונה עוּזִי פֶּלֶד במצע רכש מיוחד את ניידת השידור הראשונה מחברת הטלוויזיה הבריטית “THAMES”. הניידת מובאת ארצה לבניין היהלומים בשכונת רוממה בירושלים מקום משכנה של הטלוויזיה הישראלית הצעירה. העובדים מעניקים לה את השם “ה- OB הכָּחוֹל” [17]. כעבור כמה ימים מתמקמת הניידת בגבעה הצרפתית ומתחילות ההכנות הארוכות והמורכבות לקראת השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית, מצעד צה”ל בירושלים העיר שחוברה לה יחדיו ביום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : יום חמישי – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 (יוֹבֵל) שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ו/או כפי שכונתה בימים ההם, “הטלוויזיה הכללית”) מעבירה לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר את מצעד צה”ל בירושלים. זהו המראה פנורמי, שוט צילום ב- Long Shot שהפיקה המצלמה האלקטרונית החמישית של ניידת השידור עליה היה מופקד הצלם פּוֹל סָאלִינְגֶ’ר. המצלמה הזאת הוצבה ברוֹם מנזר נוטרדאם בירושלים וכיסתה מנקודת מבט גבוהה את גייסות צה”ל נעים לעבר העיר העתיקה. סיגנל השידור של המצלמה המרוחקת הזאת הועבר באמצעות מערכת מיקרוגל (Microwave) נוספת לניידת השידור שהוצבה ליד הגבעה הצרפתית. מצד ימין למעלה נשקף רכס הגבעה הצרפתית ומשמאל רכס שועפאט. זאת הייתה הפקה מזהירה בתנאי הטלוויזיה של המים הם שניצחו עליה פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד הבימאי לואי לנטין, המפיק בניידת השידור חיים יבין, ומהנדס הטלוויזיה רב התושייה סטן גרנדייזי. (התמונה באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : צוהרי יום חמישי – 2 במאי 1968. ירושלים. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. טנקים סובייטיים מסוג 55 T ו- 54 T שנתפשו שלל ע”י צה”ל נעים ליד חומות העיר העתיקה. השידור הישיר בן שעתיים הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית עבר ללא תקלות. (לע”מ תמורת תשלום).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה נעמדה על רגליה נדרשת לעבור מבחן שידור כפול מוקדם מהצפוי. היא עושה זאת בהצלחה כבירה. “הטלוויזיה הכללית” (כפי שכונתה אז בפי העיתונות והציבור) מעבירה ביום חמישי – 2 במאי 1968 באחת עשרה בבוקר בשידור ישיר לראשונה בתולדותיה את מצעד צה”ל בירושלים. השידור הישיר נמשך כשעתיים. הבימאי הוא היהודי – אִירִי לואיס “לואי” לנטין והמפיק בפועל חיים יבין. בערב משדרת הטלוויזיה ישיר את מבנייני האומה בירושלים את הקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של לני ברנשטיין. את השידור המוסיקאלי הישיר מביים הבימאי היהודי אמריקני דיוויד דייויס. שני השידורים הישירים מתבצעים ע”י עשרות עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חסרי הניסיון. הם מפעילים פעמיים ביום אחד בהדרכת לואי לנטין וסטן גרנדייזי בהצלחה גדולה ובאפס תקלות את ניידת השידור האלקטרונית הבריטית שהוסבה לרכוש הרשות ונקראה “הטלוויזיה הישראלית הציבורית”.

טקסט תמונה : אפריל 1968. רק נחתה ניידת השידור האנגלית של חברת הטלוויזיה  “THAMES” בירושלים, וכבר הוכתרה כרכוש הטלוויזיה הישראלית הציבורית. העובדים כינו אותה ה- “OB  הכחול”. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 נועדה ראשית דבר ליצור תקשורת מיידית עם מיליון אזרחים ערבים כבושים בגדה וברצועת עזה. השַר הממונה ישראל גלילי מנחה את אליהוא כָּ”ץ לשדר מידי ערב שלוש שעות בשפה העַרבית ורק שעה אחת בעִברית. מנהל חטיבת החדשות בשפה העַרבית הוא שלמה ענברי . ההוראה מחזיקה מעמד זמן קצר אודות למאבקו האישי של מנהל חטיבת החדשות הראשון בעִברית פרופסור שלמה אהרונסון (ופיקודיו בחטיבה) שטוען, “הטלוויזיה הישראלית חייבת לשדר ראשית דבר בשפה העברית מפני שזוהי שפתו של העם היושב בציון”. שְלמה אַהְרוֹנְסוֹן זוכה במאבקו והיוצרות מתהפכות. השידורים בשפה העִברית משתלטים חיש מהר על השידורים בשפה העַרבית וזוכים במירב אמצעי ההפקה העריכה, והשידור וגם בזמן מסך. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד נאבקים ללא הצלחה להקים את הטלוויזיה כגוף שידור עצמאי נפרד מרדיו “קול ישראל” ולזכות בהכרת הממשלה. בראשית 1969 מתפטר ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כָּ”ץ מניהול הטלוויזיה בשל “וויכוחים מקצועיים” עם ד”ר חַיִים יָחִיל יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור וחוזר לאקדמיה. תמה תקופת ההקמה.

זמן קצר לאחר פרישתו מהטלוויזיה שאותם הקים מעפרה מפרסם פרופסור אליהוא כ”ץ ב- 1970 את המסה המדעית שלו, “TELEVISION COMES TO THE PEOPLE OF THE BOOK”, אודות מיסוד הטלוויזיה בישראל. לאחר לכתו של אליהוא כץ מחליטה ממשלת ישראל לאחד את הטלוויזיה הצעירה ואת הרדיו הוותיק לרשות שידור אחת תחת קורת ניהול משותפת. השַר ישראל גלילי ממנה בתמיכתה של ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שְמוּאֵל אַלְמוֹג (היום פרופסור שמואל אלמוג) מנהל רדיו “קול ישראל’ מאז נובמבר 1967 [18] למנכ”ל הראשון של רשות השידור הממלכתית הכוללת בתוכה את שני גופי השידור הציבוריים של הרדיו והטלוויזיה. מיסוד התוכנית “מבט ספורט”, והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל הכדורגל – מכסיקו 70′ ושל אולימפיאדת הדמים במינכן 1972, מסמלים את יריית הפתיחה והזינוק לדרך מפותלת של מחלקת הספורט בראשותו של המייסד דן שילון.

יום שישי – 7 בנובמבר 1969 הוא אחד מאבני הדרך החשובים ביותר בהתפתחות שידורי הטלוויזיה במשינת ישראל. עו”ד צעיר יְהוּדָה רֶסְלֶר מגיש בשמו של גיסו עַדִי קַפְּלָן עתירה לשופט העליון התורן של בג”צ צְבִי בֵּרֶנְזוֹן, בה הוא מבקש להורות לטלוויזיה לשדר לאלתר גם בערבי ולילות שישי ובשבתות. העתירה מתקבלת מייד אך למורת רוחה של ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר החוששת כי שידורי טלוויזיה בימי שישי ושבתות ימנע ממנה את יכולת התמרון הפוליטי להרכיב קואליציה ממשלתית עם הממסד הדתי. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ממנה ב- 1969 את חַגַּי פִּינְסְקֶר למנהל הטלוויזיה בפועל. ביום רביעי בערב – 4 במארס 1970 פרץ מֶרִי עובדים בטלוויזיה. שררה שם עגמת נפש רבה. הוא זכור  כ- “יום רביעי השחור”. השביתה הייתה פתאומית. מחולליה היו מודחי המכרזים שניסחו מִנשר החלטה שלהם המודיע על שביתה לאלתר וחקירת מחדלי ההנהלה. זרם החשמל ב- “בניין היהלומים” ברוממה ירושלים שהוסב ב- 1968 למִשכנה של הטלוויזיה נותק אחת לכמה דקות והשידורים שובשו. רבים מהעיתונאים השובתים הסתובבו במתיחות במסדרונות הבניין וחדריו וניסו לפגוע במערכת החשמל ושיבוש פעולות הציוד הטכני. הטכנאים לא הצטרפו לשביתה. הממונה בפועל על הטלוויזיה חגי פינסקר נאלץ להפעיל בעצמו את מערכת הפיקוח מחדר הבקרה המרכזי של אותו חלק מהשידורים שהיו יכולים להימשך בהתאם לליין – אפ שנקבע מראש. המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גַל וסמנכ”ל המִנהל ארנון צוקרמן סייעו לחגי פינסקר לשמור איך שהוא באותו ערב על מתכונת שידורי הטלוויזיה המתוכננים. פעם אחת אפילו נתן חגי פינסקר רשות להפעיל את הגנרטור החשמלי של הבניין. הטלוויזיה הופעלה ב- 4 במארס 1970 בתנאי חירום כמו במבצע צבאי [19]. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג דיווח על אירועי “מֶרֶד השידורים” בטלוויזיה הישראלית ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד’ר חיים יחיל. חגי פינסקר הודיע כי הנכשלים במִכרזים יקבלו הודעות פיטורין בתוספת משכורת חודש מארס כפיצוי על אי הודעה מראש. ה- 4  במארס 1970 ייזכר כליל המֶרֶד הגדול של עובדי הטלוויזיה נגד פרשת המכרזים. ליל כאוס שבו מאות אנשים מצוות ההקמה שכבר עבדו שנתיים בטלוויזיה ניצבו בפני פיטורים. התחיל עידן השביתות והתערבות ההסדרות הכללית בנהלי וסדרי העבודה בטלוויזיה. חגי פינסקר האיש שחולל את מהפכת החדשות המודרנית והעיתונאות החוקרת ברדיו “קול ישראל’ מחזיק מעמד כשנה בתפקידו, ופורש. במקומו מתמנה נַקְדִימוֹן “נַקְדִי” רוֹגֵל. נקדימון רוגל מנהל את הטלוויזיה כשמונה חודשים ומתפטר מתפקידו בשל קשיים ארגוניים , התערבות בניהול, ולחצים פוליטיים. ב- 1971 ממליץ המִשנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם (חבר קיבוץ בית אלפא) להציב בראש הטלוויזיה הישראלית הצעירה רק בת שלוש שנים אך כבר רוויה ביחסי עבודה עכורים, עיצומים, ושביתות קצין צבא צעיר בן 37 סא”ל יְשַעְיָהוּ “שייקה” תָּדְמוֹר המשמש כסגן קצין חינוך ראשי של צה”ל. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ושבעת חברי הוועד המנהל מאשרים את המינוי. קצין צה”ל ישעיהו “שייקה” תדמור פושט לרגע את מדיו ומתמנה לממונה על ענייני הטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הצעירה מתמודדת עם שני אתגרי השידור הבינלאומיים הראשונים שלה, מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 ואולימפיאדת הדמים – מינכן 1972.

יְשַעְיָהוּ “שַיְיקֶה'” תָּדְמוֹר מחזיק מעמד בתפקידו כמנהל הטלוויזיה כשנתיים ימים ומתפטר. הוא איננו עומד בלחצים, חש שכלו כל הקיצים בטלוויזיה, וחוזר לשורות צה”ל. הרמטכ”ל דוד ‘”דָדוֹ” אלעזר מעניק לו דרגת אל”מ ומפקיד בידיו את פיקוד הגדנ”ע. בקיץ 1973 שוב מתפרסם מכרז למנהל הטלוויזיה. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל מעדיף את סמנכ”ל הכספים שלו ארנון צוקרמן יבד”ל נושא במשרה הרמה על פני המועמד השני יצחק לִבְנִי מפקד תחנת הרדיו של גלי צה”ל. ב- 1 באוגוסט 1973 זוכה ארנון צוקרמן במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך כעבור שמונה חודשים ב- 1 באפריל 1974 ממנה ממשלת ישראל בראשות גב’ גולדה מאיר ושר התקשורת שמעון פרס את יצחק לבני למנכ”ל רשות השידור. יִצְחָק לִבְנִי ז”ל זוכה בבכורה והופך לבוס של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. בין השניים מתפתחים יחסי יריבות ושליטה במדיה. אף על פי כן מצעידים אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי ובעל כושר המנהיגות וגם איש נבון וחכם ויצחק לבני איש התרבות והספר את הטלוויזיה בשנות ניהולם 1979- 1973 ליָצִיבוּת וגם ל- “תור הזהב” שלה כרשת שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

אני מכיר היטב את ההיסטוריה הטכנולוגית והתוכניתית של הטלוויזיה האמריקנית מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה, ויודע את התפקיד המזהיר המרכזי שמילאו וְולָדִימִיר זְווֹרִיקִין, פִילוֹ “טָיְילוֹר” פָארֶנְסְווֹרְת’, ודֵיוִויד סָארְנוֹף. הסדרה בת 13 הספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” מצדיעה להם. באותה מידה אני מכיר ומודע לפועלם המזהיר של שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בשנים 1969 – 1967 פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. הספר “שמונה ימי בראשית” מצדיע לשניהם.

[1] מונח שהגה ב- 1969 ה- Copywriter של הטלוויזיה מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל.

[2] ארנון צוקרמן היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973. דן שילון היה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974. אלכס גלעדי היה מנהל מחלקת הספורט בשנים 1980- 1974 ונודע גם כמפיק טלוויזיה מעולה שהפיק את משדר הבחירות לכנסת ה- 9 במאי 1977, את ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, ואת תחרות שירי הארו – וויזיון שנערכה במארס 1979 בבנייני האומה בירושלים בה זכתה הזמרת גלי עטרי ולהקתה “חלב ודבש” במקום הראשון.

[3] ראה נספח : ריאיון של אביבה קרול עם יוסף בר- אל “בגלובס” מתאריך 18 באפריל 2002.

[4] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג’ו) בר- אל במוסף “סוף שבוע” של העיתון “מעריב” מתאריך 26  באפריל 2002.

[5] ראה נספח : מוסף “סוף שבוע” של העיתון “מעריב” מיום שישי –  26 באפריל 2002.

[6] ראה נספח : מכתב הנזיפה של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר- אל, ב- 18.11.1976.

[7] אלכס גלעדי תמיד קרא לי “יואשיש” ולא יואש.

[8] עִבְרֵת והחליף בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת את שם משפחתו בלינדמן לאלרואי על פי בקשתו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל דוד בן גוריון.

[9] האנס קולמאיינן זכה באולימפיאדת סטוקהולם 1912 במדליות הזהב בשתי הריצות ל- 5000 מ’ ו- 10000 מ’, ובאולימפיאדת אנטוורפן 1920 ניצח בריצת המרתון.

[10] גלריית תמונות היסטורית של אישי הטלוויזיה בארץ ובעולם, הטכנולוגיה הטלוויזיונית, והמוסדות הקשורים לתעשיית הטלוויזיה מובאת בשני הספרים הראשונים בסדרה , “שמונה ימי בראשית” ו- “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”.

[11] הערה : לא נותר כל זיכרון מצילומי ה- Video של ה- BBC באולימפיאדת לונדון 1948 משום שטרם ידעו אז להקליט Video אבל צילומי הפילם נשמרו.

[12] סבאסטיאן קו הבריטי זכה פעמיים בשתי מדליות זהב באולימפיאדות מוסקבה 80′ ואולימפיאדת לוס אנג’לס בריצות ל- 1500 מ’ ופעמיים בשתי האולימפיאדות האלה בשתי מדליות כסף בריצות ל- 800 מ’. היה שיאן העולם בריצות ל- 800 מ’ ומייל. סבסטיאן קו כתב את הספר “MORE THAN a GAME” שהפך לסדרת טלוויזיה ב- BBC.

[13] הספרדי מנואל “מנולו” רומרו עמד גם בראש BOB קבוצת הטלוויזיה המבצעית המיוחדת (ראשי תיבות של Beijing Olympic Broadcasting) , שכיסתה את משחקי אולימפיאדת בייג’ינג 2008.

[14] הערה : יו”ר הוועד המנהל של ה- BBC גאווין דייויס ומנכ”ל ה- BBC גרג דייק התפטרו מתפקידם בינואר 2004 בעקבות דו”ח הלורד האטון שהאשים את השידור הציבורי הבריטי בסיקור פוליטי מכוון וכושל של תמיכת ראש הממשלה טוני בלייר במדיניות הפלישה הצבאית של נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש לעיראק במארס 2003 כדי להפיל את שלטונו של סאדאם חוסיין, ובעקבותיו הכנסת הצבא הבריטי לעירק על מנת לתמוך בכוחות האמריקניים.

[15] באוגוסט 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. באותם הימים כיהן נחמן שי כיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור וגב’ אהובה אורן שימשה כמשנה שלו.

[16] המשורר יעקב רוטבליט כתב את מילות “שיר השלום” והמלחין יאיר רוזנבלום כתב את המנגינה.

[17] OB (ראשי תיבות של Out Broadcasting) ניידת שידורי טלוויזיה לכיסוי אירועים המתרחשים מחוץ לאולפן.

[18] רדיו “קול ישראל” נקרא אז בפי כל, “שירות השידור”.

[19] ראה נספח : על פי עדותו של חגי פינסקר וגם כתבותיהם של רפי לביא ב- “מעריב” , גדעון רייכר ב- “ידיעות אחרונות”  ושל נתן ריבון  ב- “ארץ” , מ- 5 במארס 1970.

הפוסטים נכתבים למען רובד מצומצם מאוד באוכלוסייה, לטובת פלח צר של קוראים, ובעבור קבוצה ננסית של אנשי תקשורת לגוונים השונים, עיתונאים, מפיקים, עורכים, שדרנים, טכנאים, אנשי מנהלה, דוברים, כלכלנים, אנשי כספים, משווקים, אנשי יחסי ציבור, ואנשי תעשייה. וגם כמובן בעבור הציבור הרחב האנונימי שמתעניין בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. אינני מחפש רייטינג. היו לי מספיק רגעי תהילה בחיי כאיש טלוויזיה. אני מחפש איכות ומוצא את עצמי עדיין די סקרן לעסוק בתיעוד ועיתונאות. 

ולעוד עניין אחר, תזכורת נוספת. נסיקתו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בשמי רשות השידור ב- 28 באפריל 1993.

ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ בתחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו במושב מכמורת ב- י”ב תשרי תשע”ו – 25 בספטמבר 2015. מוטי קירשנבאום מת בן 76. הוא לא יישכח (!).

kirshenbaum 8טקסט מסמך : 18 באפריל 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני רבע מאה של שנים. אני מברך את מוטי קירשנבאום ז”ל בעקבות מינויו לתפקיד הרָם מנכ”ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

words of vizualia 1טקסט תמונה (1) : שער הכריכה של כרך ב’ של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי “למילים יש וויזואליה משלהן”. בתמונה למעלה משמאל שצולמה ב- 1969, נראה מוטי קירשנבאום ז”ל עורך “מבט” (יושב ראשון משמאל) יחדיו עם חיים יבין, יורם רונן ז”ל, ודן בירון (חתוך). בתמונה למעלה מימין שצולמה ב- 1975 נראה מוטי קירשנבאום עורך ומפיק “ניקוי ראש” עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד”ל. מוטי קירשנבאום ז”ל הוא אי של שפיות ויושרה עילאית. מנהיג שידור במלוא המובן של ההגדרה והמונח. הוא לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

words of vizualia 2טקסט תמונה (2) : שער הכריכה האחורי של כרך ב’ של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי “למילים יש וויזואליה משלהן”. מוטי קירשנבאום ז”ל היה אי של יושרה עילאית. מנהיג שידור במלוא המובן של ההגדרה והמונח. הוא לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה קרה והתחולל פעם לפני רבע מאה של שנים. מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל חדר ב- 18 באפריל 1993 לוואקום רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 תחת הנהלתו של יוסף בר-אל. הופעתו של המטאור מוטי קירשנבאום ז”ל בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה סנסציונית. הוא הדיח בקיץ 1993 את יוסף בר-אל ומינה תחתיו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית את יאיר שטרן. בכך בלם ומנע את קְרִיסָתוֹ הראשונה של השידור הציבורי. בהיעדרו של מוטי קירשנבאום וגם של יאיר שטרן בתקופה מאוחרת יותר, קָרָס השידור הציבורי בפעם השנייה בקיץ 2002 תחת מנכלותו של אותו יוסף בר-אל ששב במפתיע לקִדְמָת הבִּימָה הטלוויזיונית ואין מושיע. הפעם לתמיד.  

זה נכון. משהתמנה מוטי קירשנבאום ז”ל למנכ”ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הוא הדיח וסילק את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגרוע יוסף בר-אל, אולם פגש בדרך המפותלת גם באנשים טובים ביניהם יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור עו”ד מיכה ינון ויאיר שטרן אותו מינה לתפקיד במקומו של יוסף בר-אל. וגם באבי רצון פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ”ל רשות השידור ה- 6 ב- 18 באפריל 1993 במקומו של המנכ”ל היוצא אַרְיֵה מֶקֶל. הפקדתו על רשות השידור נעשתה ע”י ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז”ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך בממשלת יִצְחָק רָבִּין גב’ שוּלָמִית אַלוּנִי ז”ל. מוטי קירשנבאום חדר לוואקום מלא עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים בעידן של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. אין מדובר בפכים קטנים אלא באבני יסוד של שידור ציבורי שאיננו מנוהל כהלכה ובצורה מתוקנת (בלשון המעטה). מנכ”ל רשות השידור באותה העת היה אריה מקל מי שפינה למוטי קירשנבאום את הדרך (סיים את כהונתו בתום ארבע שנים במקום חמש והתמנה לקונסול באטלנטה – ג’ורג’יה בארה”ב). היום ברור לגמרי כי מינויו של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם למנכ”ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1993 בלם ומנע את קריסתה המוחלטת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. מוטי קירשנבאום היה שליח ציבור הנכון ברגע הנכון ובמקום הנכון בבחינת גלגל הצלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגוססת בתקופת הנהגתו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1993 – 1990. התימהון הגדול נעוץ בדמותו של המנכ”ל הקודם אַרְיֵה מֶקֶל (1993 – 1989) איש חכם ובעל הומור שנון. אַרְיֵה מֶקֶל ידע כי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל אדם לא מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל, אולם בִּיכֵּר בדרך כלל לעמוד מהצד ולהשקיף במבט משעשע דרך עדשות משקפיו על העליבות הנוראה שהשתררה בין ארבעת כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותן השנים ההן של 1993 – 1990. מדובר בתקופת טלוויזיה מחורבנת. השורה התחתונה של כל העסק העלוב ההוא שנקרא השידור הציבורי ואשר התנהל והתרחש לפני רבע מאה של שנים במתכונת כה רדודה ולא אמינה נעוצה גם בעובדה שאַרְיֵה מֶקֶל הנבון ומי ששימש העורך הראשי של רשות השידור נמנע משום מה להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מתפקידו. אַרְיֵה מֶקֶל בתוקף תפקידו כ- מנכ”ל עשה עם יוסף בר-אל כל מיני ברוגזים והפיל עליו כל מיני החלטות וֶוטוֹ, אולם הוא לא העיף אותו. אַרְיֵה מֶקֶל ידע היטב כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתנהלת בצורה חובבנית ורשלנית ע”י יוסף בר-אל אולם ניצב מנגד וכמעט לא עשה דבר. מן המפורסמות הוא כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר היה האיש שמינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ”ל רשות השידור, וגם מן המפורסמות הוא כי אותו ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר ציווה על אַרְיֵה מֶקֶל ב- 10 ביולי 1990 להמליך את יוסף בר-אל על הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ולא את נִסִים מִשְעַל). מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל נקרע בין מחשבותיו אודות יוסף בר-אל אותו לא העריך בגרוש כ- Leader of the people של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין הציווי של ראש הממשלה, אל תיגע בו ביוסף בר-אל. מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ביקר אותי ביולי 1990 ברומא בעת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי את מונדיאל הכדורגל שלאיטליה 1990. סעדנו יחדיו אריה מקל ואנוכי ארוחת צהריים במסעדה איטלקית נחמדה ב- וויה – וונטו (Via Veneto) ברומא, שם שמעתי ממנו לראשונה כמנכ”ל רשות השידור שלי את הצהרתו הבעייתית הנ”ל : “…יואש אלרואי עם כל הכבוד לך ולאחרים בטלוויזיה, אינני שוכח מי שלח אותי לרשות ומי מינה אותי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. אינני מתכוון להתאבד פוליטית…”. אַרְיֵה מֶקֶל אדם מוכשר היה נאמן בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו לממנה שלו, ראש הממשלה יצחק שמיר. הרבה יותר מהמחויבות שלו כעורך ראשי לתקינות ההפעלה ברמה גבוהה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשה ניצב איש כה לא מוכשר בשם יוסף בר-אל. אי אפשר אם כן יהיה לחרות את שמו של אַרְיֵה מֶקֶל באותיות של זהב בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. מעולם לא שמעתי את מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מצהיר אמונים לממנה שלו ראש הממשלה יצחק רבין וגם לא לתומכת הראשית שלו שרת החינוך שולמית אלוני. ב- 18 באפריל 1993 נגלה לפתע אי של יוֹשְרָה עִילָאִית באוקיינוס העכור, המזויף, והמשובש של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. היום ברור כי מינויו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הציל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכְּלָיָה, מאבדון, מהתמוטטות, ומסגירתה עשור שנים לפני המשבר הגדול בשנות האלפיים. משבר שנות האלפיים החל עם החלטתה של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל המופרך במארס 2002 למנכ”ל זמני של רשות השידור (במקומו של המנכ”ל הזמני הקודם רָן גָלִינְקָא) וביוני 2002 למנכ”ל קבע של רשות השידור.

יוסף בר-אל התמנה לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. הוא הביס במכרז ההוא בקלות את המועמד שהתייצב מולו נסים משעל. נסים משעל שימש מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החל מנובמבר 1989 עד יולי 1990 לאחר סילוקו של המנהל הקבוע מר חַיִים יָבִין (חיים יבין החל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באפריל 1986 עוד בעידן המנכ”ל הקודם אורי פורת ז”ל. כהונתו הסתיימה בנובמבר 1989 בעידן המנכ”ל הבא, אַרְיֵה מֶקֶל. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור לא אהבו את חַיִים יָבִין ולא רחשו לו הערכה, בעיקרה הערכה פוליטית. כהונתו לא הוארכה. במילים אחרות בוטות יותר, הוא סולק מתפקידו ובמקומו מונה ל- מ”מ נסים משעל). נסים משעל היה מוכשר פי 1000 (אֶלֶף) יותר מ- יוסף בר-אל, אולם מה לכישרון ולפוליטיקאים ? מה יש לאיכות ולמיומנות לחפש בסביבתם של עסקנים פוליטיים קטנים, שליחי מפלגות, ששולטים במכרזי רשות השידור והטלוויזיה ?

וועדת המִכְרָז שבחרה ביוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית כללה את עשרת האישים הבאים : מנכ”ל רשות השידור אריה מקל (מינוי של ראש הממשלה יצחק שמיר), יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז”ל (העבודה), שלמה קור ז”ל (ליכוד), אמנון מנדה ז”ל (ליכוד), אורי אורן (ליכוד), גב’ דליה איציק (עבודה), רוני פיינשטיין ז”ל (עבודה), אורי פַלָח (מפד”ל), נציג אגודת העיתונאים עמוס בן ורד (הארץ), ונציג נוסף מטעם אגודת העיתונאים אריה אבנרי (ידיעות אחרונות).

מוטי קירשנבאום ז”ל חודר ב- 18 באפריל 1993 לוואקום רֵיק מתוכן רווי עיוותים ופלונטרים בו שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. מינויו הרם לתפקיד מנכ”ל רשות השידור בולם ומונע את קריסתו של השידור הטלוויזיוני הציבורי בראשות יוסף בר-אל.

במבט היסטורי מרוֹם אוֹ טוֹ טוֹ 80 שנותיי ניתן לקבוע כי מרדכי “מוטי” קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. כִּישרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום בלט מבראשית מאז הצטרף במאי 1968 לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד. גם לא היה ספק באינטגריטי הציבורי שלוֹ. כעבור 10 שנים ממתן הריאיון ההוא ב- 1983 לשַרִית יִשַי בו הגה את הסְלוֹגָן המפורסם שלו, “…טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע לבנות אותה מחדש…”, מונה מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ע”י שרת החינוך והתרבות גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי ובתמיכתו של ראש הממשלה דאז יִצְחָק רָבִּין ז”ל. מוטי קירשנבאום בנו של בעל חנות נעליים מנתניה היה המנכ”ל הטוב ביותר בשידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם.

ההיסטוריה של רשות השידור מתעתעת ומלאה תהפוכות. לפעמים בלתי צפויות . לאחר מלחמת “שלום הגליל” ב- 1982, נטל מוטי קירשנבאום שנת חופשה מאוֹנֶס ללא תשלום וניסה בהצלחה את כוחו בהפקת ובימוי תוכנית סאטירית “יורדים על השבוע” בתיאטרון מסחרי. מוטי קירשנבאום לא נטש מרצונו החופשי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עזב מפני שהמנכ”ל יוסף “טומי” לפיד ז”ל ייבש אותו על ספסל המחליפים. יוסף “טומי” לפיד ראה במוטי קירשנבאום שמאלן טורדן בלתי חיוני למערכת. מוטי קירשנבאום לא העריך את יוסף “טומי” לפיד בגרוש ומיהר להכריז בתקופה ההיא בימי חופשתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית, “…יָמָיו של טומי לפיד ברשות השידור ספוּרים…”. מפני שנחשב לאוּרִים ותֻּמים בעיני ציבור עובדים גדול בטלוויזיה הישראלית הציבורית התייחסו רבים לדבריו של מוטי קירשנבאום כאל נבואה, אך היא לא התגשמה ולא עמדה במבחן המציאות. יוסף “טומי” לפיד האריך ימים ברשות השידור והשלים קדנציית ניהול מלאה בת חמש שנים בין אפריל 1979 לאפריל 1984.

הורתה של הטלוויזיה הציבורית היא פוליטית מקדמת דנה. רשות השידור נולדה פוליטית. היא הייתה כזאת לפני הופעתו של יוסף “טומי” לפיד ברשות השידור ונשארה כזאת גם אחריו. מי שיער לעצמו כי תשע שנים לאחר לכתו של יוסף “טומי” לפיד ז”ל מרשות השידור יתמנה מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל למנכ”ל רשות השידור על פי אותם העקרונות הישנים שמכתיבים נפתולי הפוליטיקה הישראלית ואשר הביאו למינויים של יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל, אוּרִי פּוֹרָת ז”ל, ואַרְיֵה מֶקֶל יבד”ל. כבר הזכרתי זאת מקודם, זה היה אותו מוטי קירשנבאום האיש שהגדיר בשעתו ב- 1983 את יוסף “טומי” לפיד כי והצהיר כלהלן : “טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש”. הצבתו של מוטי קירשנבאום ע”י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי והפקדת רשות השידור בידיו באפריל 1993 הוא אפילוג פוליטי דרמטי ומרתק. במידה מסוימת הוא סוגר מעגל של מטמורפוזה טלוויזיונית שעברה רשות השידור מאז אסון רצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא נקודת מפנה היסטורית וחשובה אולי יותר ממינויים של מנכ”לים אחרים לאותו התפקיד. ב- 1 באפריל 1989 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר את אריה מֶקֶל למנכ”ל רשות השידור. אריה מקל איש משרד החוץ הצטנע וסיפר לי בחוש ההומור שלו באותה המסעדה האיטלקית ב- וִויָה וֶונֶטוֹ ברומא, “אמרתי לממנה שלי, תשמע אדוני ראש הממשלה יצחק שמיר אתה מטיל עלי לנהל רשת שידור שכוללת בתוכה אלפי עובדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו “קול ישראל” בעוד ניסיון הניהול שלי מוגבל למזכירה, שולחן, וכיסא”. יצחק שמיר לא חשב פעמיים וענה לו, “אריה מֶקֶל מה אתה חושב, גם אני לא ניהלתי כלום לפני שהטילו עלי לנהל את המדינה. ממה אתה מפחד. לך לנהל את רשות השידור לחמש שנים”. ראש הממשלה ראה באַרְיֵה מֶקֶל אותו הכיר מקורב, אדם מוכשר ובעל יכולות שמבין את תפקידו של השידור הציבורי ומספיק מיומן כדי לנהל את השידור הציבורי. אריה מקל שח לי באותה השיחה בווייה ונטו ברומא, “אי אפשר להשיב תשובה שלילית לראש הממשלה. נתתי את הסכמתי”. ב- 10 ביולי 1990 התמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ”ל רשות השידור דאז אריה מקל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “זה היה ציווי ברור של ראש הממשלה יצחק שמיר”. יוסף בר-אל לא נבחר בגלל הישגי העבר המקצועיים שלו אלא בשל הצבעה פוליטית בוועדת המכרז בהרמת יד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שמשמשים נציגי ציבור על פי מפתח מפלגתי. יוסף בר-אל הביס את המועמד השני נִסִים מִשְעַל אך לא ברוב טוטאלי. אז התערב בעניינים חבר הוועד המנהל אַמְנוֹן מֶנְדָה ז”ל שהציע לערוך סיבוב הצבעה נוסף בה כל המשתתפים יצביעו עבור יוסף בר-אל כדי להראות לציבור ולעיתונות המסקרת את הבחירה כי הוועד המנהל של רשות השידור הוא גוף מאוחד.  ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, “מלחמת הדיאדוכים” במסגרת הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

ב- 14 במארס 1992 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר ושר החינוך זְבוּלוּן הָמֶר האיש הממונה על רשות השידור את עו”ד מִיכָה יִנוֹן ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של אהרון הראל מוותיקי מפלגת רפ”י. זאת הייתה הפעם השנייה בקריירה הציבורית שלוֹ העשירה שלו בה מונה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. בתפקיד הזה חפץ ב- 1992 גם אוּרִי פַּלַח אף הוא חבר המפד”ל ששימש חבר הוועד המנהל של הרשות אך ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במִיכָה יִנוֹן. השַר זְבוּלוּן הָמִר הפך מומחה למינוי מנכ”לים ויו”רים ברשות השידור עוד מהימים ההם כששימש שר החינוך בממשלת מנחם בגין ומינה ב- 1979 את יוסף “טומי” לפיד למנכ”ל רשות השידור. זְבוּלוּן הָמֶר הכיר היטב את מיכה ינון הצעיר ממנו בשש שנים. הוא הדריך אותו בתנועת הנוער “בני עקיבא” של הציונות הדתית. זבולון הָמֵר סמך על מיכה יִנוֹן כבר מבראשית לאחר שמינה אותו לחבר מליאת רשות השידור ב- 1979. המינוי יצא לפועל לאחר ששמואל שניצר (עורך “מעריב”) התפטר מחברותו בוועד המנהל של רשות השידור. זְבוּלוּן הָמֶר הקפיץ אותו לתפקיד הציבורי במקום שמואל שניצר. ב- 1984 מינה השַר זבולון המר את מִיכָה יִנוֹן לראשונה ליו”ר הוועד המנהל של הרשות השידור לצדו של מנכ”ל הרשות אוּרִי פּוֹרָת. הצלחתו של עו”ד מִיכָה יִנוֹן בתפקידו כמפקח העליון של השידור הציבורי הייתה בלתי מעורערת. הוא היה איש חכם ונעים הליכות שידע להתפשר (מבלי לוותר על עקרונותיו), ומי שקנה לוֹ הערכה, מוניטין, וידידים רבים ברשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו “קול ישראל” כאחד.

ynon 1טקסט תמונה : מארס 1992. מיכה ינון (משמאל) מתמנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של אהרון הראל ז”ל (מימין). בתווך שר החינוך והתרבות זבולון המר ז”ל מתומכיו המובהקים של מיכה ינון. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ynon poratטקסט תמונה : 1984. ראש הממשלה יצחק שמיר ושר החינוך זבולון המר ממנים את מיכה ינון בן 42 (משמאל) ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ואת אורי פורת בן 49 (מימין) למנכ”ל רשות השידור. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 23 ביוני 1992 ניצחה מפלגת המערך את הליכוד בבחירות לכנסת ה- 13 ויִצְחָק רַבִּין בן 70 התמנה בפעם השנייה בחייו לראש הממשלה והפעם הזאת נטל לעצמו גם את תיק הביטחון כקודמיו דוד בן גוריון ולוי אשכול. כדי לייצב את שלטונו צרף יִצְחָק רָבִּין לקואליציה את מפלגת מר”צ בראשות גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי (וגם את מפלגת ש”ס). יִצְחָק רָבִּין העניק לשולמית אלוני את תיק החינוך והתרבות ואת האחריות המיניסטריאלית לביצוע חוק רשות השידור. שולמית אלוני החליטה להיפטר מייד ממנכ”ל הרשות הנוכחי אַרְיֵה מֶקֶל (פרי מינויו של יִצְחָק שָמִיר יריב פוליטי מר שלה), למרות שנותרה לוֹ עדיין שנה שלמה להשלמת תפקידו והודיעה לראש הממשלה כי היא מבקשת למנות במקומו את מוטי קירשנבאום. אַרְיֵה מֶקֶל הודיע לשוּלָמִית אַלוֹנִי כי ממש אין לו בעיה לפנוֹת את כֵּס המנכ”ל אך התנה זאת בעסקה שעם עזיבתו את רשות השידור ושובו למשרד החוץ יתמנה מייד לקונסול ישראל באטלנטה – ארה”ב לתקופה שתכלול בתוכה גם את אולימפיאדת אטלנטה 1996. הוא ממילא לא לקח את עצמו ואת תפקידו כמנכ”ל רשות השידור, ברצינות תהומית. אף על פי כן היה איש אהוב על יועציו ועוזריו הקרובים שרחשו לו כבוד רב. מנכ”ל רשות השידור אריה מקל היה איש מוכשר בעל חשיבה בהירה וגם רווי בחוש הומור נדיר.

ynon 3טקסט תמונה : 18 באפריל 1993. אנשי הנהלת רשות השידור נפרדים ממנכ”ל רשות השידור אריה מקל המפנה את כיסאו למנכ”ל רשות השידור הבא מרדכי “מוטי” קירשנבאום. אנשי הנהלת רשות השידור אהבו את המנכ”ל שלהם אריה מקל ורחשו לו הערכה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף ביניא, היועץ המשפטי הוותיק עו”ד נתן כהן ז”ל, וויקטור גרייבסקי ז”ל, סמנכ”ל כוח אדם עמרם עמר, מנכ”ל רשות השידור אריה מקל, סמנכ”ל ציוד יאיר אלוני, מנהל אגף הגבייה אבי כץ, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור עו”ד מיכה ינון. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תיעוד הליך בחירתו של מוטי קירשנבאום ז”ל ע”י ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז”ל למשרת מנכ”ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. התוכנית “פופוליטיקה” בעידן מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל.

גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי ז”ל צידדה במועמדותו הבלעדית של מוטי קירשנבאום ז”ל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור אך ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל התנגד בטענה “…שמוטי קירשנבאום מצטייר בעיניו כראש המאפיה השמאלנית בתקשורת במדינת ישראל, והוא כראש הממשלה איננו מתכוון להפקיד את הרשות בידיו של קירשנבאום…”. מנהל לשכתו של ראש הממשלה איתן הבר הציע ליצחק רבין לזַמֵן אליו את מיכה ינון יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ובעל שם של איש ציבור הגון וישר כדי להתייעץ עִמוֹ בבחירת המנכ”ל הבא של הרשות. איתן הבר הכיר את מיכה ינון עוד מהימים ששניהם למדו יחדיו בביה”ס “בילו” בשדרות רוטשילד. מיכה ינון היה דמות מקובלת עליו ומכיוון שאין תחליף לקשרים האישיים המניעים את התנהגותו של העולם הוזמן מיכה ינון לפגישה עם יצחק רבין בלשכתו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב. מכאן רשות הדיבור נתונה למיכה ינון.

מיכה ינון זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “שימשתי יו”ר הוועד המנהל של הרשות כשלושה חודשים בלבד כשלפתע השלטון שמינה אותי הפסיד בבחירות לכנסת ביוני 1992 וקם ראש ממשלה חדש, יִצְחָק רָבִּין. בראשית מארס 1993 הזמין אותי אֵיתָּן הָבֶּר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין לפגישה בלשכה שלו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב. יצחק רבין ביקש להתייעץ עמי בעניין בחירת מנכ”ל חדש לרשות השידור במקומו של אריה מקל שהסכים לפנות את כיסאו תמורת מינויו קונסול ישראל באטלנטה (בירת מדינת ג’ורג’יה בארה”ב) לתקופה של שלוש שנים לפחות עד לאחר תום אולימפיאדת אטלנטה 1996. יצחק רבין סמך בעיניים עצומות על מנהל הלשכה שלו שהכיר אותי היטב. אֵיתָּן הָבֶּר ואני למדנו יחדיו בביה”ס “בילו” בשדרות רוטשילד. הקשר בינינו נשמר איך שהוא כל השנים גם בגלל ידידים משותפים. אֵיתָּן הָבֶּר הציע ליצחק רבין להתייעץ עמי בטרם הבחירה במנכ”ל הבא של רשות השידור וראש הממשלה קיבל את הצעתו. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אמר לי כי שולמית אלוני לוחצת עליו למנות לתפקיד את מוטי קירשנבאום אך הוא אינו רוצה שראש המאפיה השמאלנית בישראל יהיה מנכ”ל רשות השידור. ראש הממשלה יצחק רבין לא רצה את מוטי קירשנבאום ואז העלה איתן הבר בפניו שמות של מועמדים אחרים. איתן הבר הרים טלפון למועמד הבא של יצחק רבין, דן שילון והציע לו לשמש מנכ”ל רשות השידור. דן שילון השיב שאיננו מעוניין וסירב בנימוק שהוא עסוק בהכנת המכרז של הזכיין “רשת” לקראת הקמתו בנובמבר 1993 של ערוץ 2 המסחרי” .

zangen 1

טקסט תמונה : יוחנן צנגן איש רשות השידור בשנים 1991 – 1975. שימש סמנכ”ל כספים בהצלחה רבה מ- 1982 עד 1991 וזכה לשבחים רבים משלושה מנכ”לים של רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, ואריה מקל יבד”ל. ב- 1991 הזמין אותו דן שילון לכהן לצדו כמנכ”ל משותף של הזכיינית “רשת” בדרך למכרז על ההשתתפות בערוץ 2. יוחנן צנגן נענה לפנייה ועזב לעַד את רשות השידור. השפעתו של יוחנן צנגן על התפתחות שידורי הטלוויזיה הציבורית ובתוכם שידורי הספורט היא דרמטית ודמותו היא במידה רבה בלתי נשכחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיכה ינון מוסיף לי את הזיכרון הבא שלו : “יצחק רבין לא התייאש. הוא נפנה מדָן שִילוֹן והחליט להטיל את יהבו אל ארנון צוקרמן. איתן הבר ניסה להשיג את ארנון צוקרמן אך התברר שהוא נמצא בשנת שבתון בניו יורק. “אז מה תשיגו לי אותו בניו יורק”, פקד ראש הממשלה על מנהל לשכתו. אֵיתָן הָבֶּר חייג לארה”ב אך מר ארנון צוקרמן שהיה כבר פרופסור ארנון צוקרמן סירב להצעה בנימוק שהוא שייך עכשיו לאקדמיה. בנקודה הזאת התערבתי והצעתי ליצחק רבין למנות את יוחנן צנגן למנכ”ל רשות השידור. יִצְחָק רָבִּין היה מופתע ושאל, “מי זה יוֹחָנָן צַנְגֵן אני לא מכיר אותו”. סיפרתי לו שיוחנן צנגן סמנכ”ל הכספים ברשות השידור בשנים 1991 – 1982 שבינתיים חבר אל דן שילון כמנכ”ל משותף ב- “רשת” הוא איש רציני, כלכלן מצטיין, ועתיר הישגים ברשות”, אבל יצחק רבין התעקש ואמר שהוא לא ממנה לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור אדם שאיננו מכיר. איתן הבר שלף לו עוד שם, “עמרם מצנע”, אבל ראש הממשלה יצחק רבין צחק ואמר : “איתן עזוב, עמרם מצנע רוצה להיות ראש ממשלה ולא מנכ”ל רשות השידור”. בנקודה הזאת הסתיימה הפגישה שלי עם ראש הממשלה יצחק רבין במשרד הביטחון ועם עוזרו איתן הבר. שבתי לירושלים לעסוק בענייני רשות השידור. כעבור שבועיים קיבלתי שוב הזמנה מראש הממשלה לסור ללשכתו. יצחק רבין אמר לי שהוא איננו עומד עוד בלחצים שמפעילה עליו שוּלָמִית אַלוֹנִי והוא ממנה לתפקיד מנכ”ל רשות השידור את ראש המאפיה השמאלנית מוטי קירשנבאום. כך הוא קרא לו. ראש הממשלה ידע היטב את השיוך הפוליטי שלי (נציג המפד”ל) ואת הידידות האישית שלי עם זְבוּלוּן הָמֶר ולכן אמר לי, “זהו זה מיכה ינון תצטרך להסתדר אתו עם מוטי קירשנבאום”. כעבור כמה ימים זימנה אותי שרת החינוך גב’ שולמית אלוני ללשכתה למשרדי משרד החינוך בבניין “הדר- דפנה” בתל אביב. מוטי קירשנבאום כבר היה שם ושוחח עמה. לחצנו כולנו ידיים ושולמית אלוני הודיעה לי, “מיכה ינון החלטתי למנות את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור במקומו של אריה מקל שמפנה את כיסאו ברצון ויתמנה לקונסול ישראל באטלנטה – ארה”ב”, והיא המשיכה, “מיכה ומוטי אתם שני אנשים רציניים, מבוגרים ונבונים ואני סמוכה ובטוחה שתלמדו להסתדר אחד עם השני”. שולמית אלוני צדקה.

kirshenbaum 1טקסט תמונה : אפריל 1993. מהפך פוליטי דרמטי ברשות השידור. מוטי קירשנבאום (משמאל) מתמנה למנכ”ל רשות השידור ע”י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך גב’ שולמית אלוני (מימין) במקומו של אריה מקל נציגו הישן של ראש הממשלה הקודם מר יצחק שמיר. באמצע, זהו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור עו”ד מיכה ינון. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ynon 4טקסט תמונה : אביב 1993. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור עו”ד מיכה ינון (מימין) נפרד ממנכ”ל רשות השידור אריה מקל שמפנה את מקומו לטובת מוטי קירשנבאום. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 18 באפריל 1993 זה קרה. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ”ל רשות השידור ע”י שרת החינוך גב’ שולמית אלוני ובתמיכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שנבעה מחוסר ברירה. הדבר הראשון שעשה המנכ”ל החדש מוטי קירשנבאום היה להיפטר ממנהל הטלוויזיה היָשָן יוסף בר-אל. גב’ שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמה בשנים 2005 + 2006 + 2007 כלהלן : “לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לפני תום כהונתו. נותרו ליוסף בר- אל כמה חודשים בלבד עד לסיום הקדנציה שלו, אך לא רציתי להמתין בשום אופן לסיום הקדנציה בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. מוטי קירשנבאום הוא רחמן יותר ממני ודחה את ההדחה בחודשיים אולי שלושה עד שיוסף בר-אל יסיים את תפקידו על פי כתב המינוי שלו”. כזכור, במקומו של יוסף בר-אל המודח התמנה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן. זה היה ביולי 1993.

שאלתי את גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי בשיחות התחקיר ההן כיצד ידעה מראש בטרם המינוי שאומנם מוטי קירשנבאום יהווה הצלחה ניהולית בתפקיד מנכ”ל רשות השידור. שרת החינוך לשעבר גב’ שולמית אלוני השיבה לי במהירות כהאי לישנא : “כשמוטי קירשנבאום ערך והפיק את התוכנית הסטירית “ניקוי ראש” הוא היה צריך להפעיל, לשלוט, ולהוביל קבוצת אנשים גדולה בדרך להצלחה. הוא היה עיתונאי אמין ובעל כושר ארגוני, וזה היה הנימוק לבחירתו למנכ”ל רשות השידור והצבתו שם ללא תנאי ובמהירות במקומו של אריה מקל”. מוטי קירשנבאום פעל לחולל שינויים מידיים בתחומים שונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כמנהל לשעבר את חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה הקודמת מצא עניין בשיפור התוכנית “פופוליטיקה”. זה מעניין, מוטי קירשנבאום החליט לשכוֹר ללא היסוס את שירותיו של יוסף “טומי” לפיד ולהעניק לו תפקיד מרכזי כמשתתף קבוע ופעיל בפַּנֶל התגוּבוֹת של התוכנית הצעקנית ההיא. מנחה “פופוליטיקה” היה השַדָּר דן מרגלית והעורך והמפיק שלה שימש אהרון “אהרל’ה” גולדפינגר הוותיק .

סוף הפוסט מס’ 741 הועלה לאוויר ביום שלישי – 8 במאי 2018. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *