השידור הציבורי – רוש ולענה (5). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ומדיחה גם אותו (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. כל הזכויות שמורות

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי . הפוסטים מתעדכנים מעת לעת .

———————————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 192 : הועלה לאוויר בשעות הצהריים של יום שני – 8 באפריל 2013

———————————————————————————————————————-

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (5). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת היֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (5).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

הערה 4 : השידור הישיר אמש (מוצ"ש – 6 באפריל 2013) בערוץ 1 של הדרבי התל אביבי בכדורגל באצטדיון "בלומפילד" במחזור ה- 30 של ליגת העל בו ניצחה מכבי ת"א את הפועל ת"א 2 : 0 , מציל לרגע את השידור הציבורי משיממון הרייטינג שלו . אני מתאר לעצמי שחשכו עיניהם של אנשי הנהלות ערוץ 1 ורשות השידור בעת שסקרו וניתחו הבוקר הזה (יום ראשון – 7 באפריל 2013) את מפת הרייטינג . השידור הציבורי ניצב על סף קריסה וחידלון מוחלט . הוא מט ליפול לתהום עמוקה . הרייטינג שלו הוא כל כך דליל עד שאיננו מסוגל עוד לרפד את קרקעית הבור העמוק . לא ניתן למנוע את ההתרסקות אלא אם ייעשו פעולות חירום מיידיות . בשעה שבין 18.00 ל- 19.00 צובר ערוץ 1 רייטינג של % 0.47 פחות ממחצית האחוז . בשעה שבין 19.00 ל- 20.00 צובר ערוץ 1 רייטינג של % 1.3 . פשוט לא ייאמן כי יסופר . אפילו יעקב אחימאיר ניגף אֶמֶש עם "רואים עולם" הוותיקה שלו בת שנות דוֹר (% 4.17 בממוצע) בפני מהדורות החדשות של ערוץ 2 (% 16.7 בממוצע) וערוץ 10 (% 6.67 בממוצע) . מי שמציל את המצב הם שדרני הספורט המובילים של ערוץ 1 בוני גינזבורג ויורם ארבל שמנהלים אמש את השידור הישיר של הדרבי התל אביבי בכדורגל מאצטדיון "בלומפילד" . השניים האלה מצמצמים באמצעות שידור ישיר של אירוע ספורט רלוואנטי את הפער מערוץ 2 וגוברים על ערוץ 10 . בשעתיים ורבע של שידור ישיר שבין 21.00 ל- 23.15 צובר אֶמֶש ערוץ 1 רייטינג ממוצע של % 9.09 לעומת % 14.13 של ערוץ 2 ו- % 6.24 של ערוץ 10 .

בשעה 22.30 אמש (מוצ"ש – 6 באפריל 2013) משווה ערוץ 1 את התוצאות עם ערוץ 2 . רייטינג של % 11.2 לערוץ 1 , % 11.3 לערוץ 2 , % 5.1 לערוץ 10 . בחצי שעה שבין 22.45 ל- 23.15 מכניע ערוץ 1 את ערוץ 2 ומביס את ערוץ 10 . ערוץ 1 צובר % 12.2 ו- % 7.8 לעומת תוצאה של % 9.1 ו- % 6.9 של ערוץ 2 , ובהשוואה לרייטינג של  % 4.0 ו- % 4.4 שמייצר ערוץ 10 .

להלן שלוש מפות הרייטינג של אֶמֶש מוצ"ש – 6 באפריל 2013 בין 18.00 ל- 03.00 . כל בר בי רב יכול לנתח ולהסיק את המסקנות בעצמו משיעור הצפייה הדַל עד למאוד בערוץ 1 בטרם השידור הישיר של משחק הכדורגל . מפות הרייטינג הן המַרְאָה – Mirror של כל רשת טלוויזיה באשר היא ממנה משתקפת דמותה . אפשר להתעלם מהמראה , אפשר להציץ בה לרגע ולסובב את הגב , אפשר לרסס אותה , וגם אפשר לנפץ אותה – אולם אי אפשר להתווכח עם עובדות מתמטיות . 1 + 1 תמיד יהיה 2 . מישהו צריך לעשות סדר חדש בשידור הציבורי ולעצור את ההתמוטטות שאיננה מחויבת המציאות . אני תמה כיצד עובדים מוכשרים בערוץ 1 ובעלי ניסיון (עדיין יש שם כמה כאלה) שמתבוננים מִידֵי בוקר חדש במפות הרייטינג מרשים לעצמם להיות קוטלי קנים , אינם נוקטים צעדים דרסטיים לשינוי התמונה מקצה לקצה , ואם צריך אזי גם לחולל מרד נגד ההנהלה שלהם . ערוץ 1 הציבורי איננו משוחרר מעולו של הרייטינג .

טקסט מסמך (1) : מפת הרייטינג של מוצ"ש – 6 באפריל 2013 (ברבעי שעות) בין שש בערב לשמונה ארבעים וחמש בערב . (באדיבות וועדת המדרוג) .

טקסט מסמך (1) : מפת הרייטינג של מוצ"ש – 6 באפריל 2013 (ברבעי שעות) בין שמונה וחצי בערב לאחת עשרה ורבע בלילה . (באדיבות וועדת המדרוג) .

טקסט מסמך (1) : מפת הרייטינג של מוצ"ש – 6 באפריל 2013 (ברבעי שעות) בין אחת עשרה ורבע בלילה לשתיים לפנות בוקר . (באדיבות וועדת המדרוג) .

הערה 5 : האזנתי כעת לתוכניתו של המנחה המוכשר ועתיר הידע ד"ר יצחק נוי ששודרה היום יום שני – 8 באפריל 2013 בין 14.00 ל- 16.00 ברשת ב' של רדיו "קול ישראל" – ועסקה בנושא של  "70 שנה למרד גטו ווארשה" . אורן נהרי שגה שגיאה גסה כשניסה להיכנס לנעליו הגדולות של ד"ר יצחק נוי בתוכנית הרדיו המצוינת שלו , "שעה הבינלאומית". 

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (5). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת היֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

א. כלכלה טלוויזיונית. הייתי שם. 

באוקטובר 1996 היה מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מר יאיר שטרן . מנהל ערוץ 33 היה יוסף בר-אל . אנוכי הייתי מנהל חטיבת הספורט . איש מהם לא שמע אז על המיליארדר הגרמני ליאו קירש ואודות חברת "צ'ארלטון" הישראלית בבעלות רואה החשבון מר אדר זהבי , מר אלי עזור ודודו של אדר זהבי מר פנחס זהבי . אולם ליאו קירש ואנשי "צ'ארלטון" היו עתידים לחולל את המפץ הגדול ולשחק כעבור שש שנים תפקיד מרכזי במכירת זכויות השידורים הטלוויזיוניות של מונדיאלים יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 בתוככי מדינת ישראל . 

בתחילת חודש אוקטובר 1996 , ליתר דיוק ב- 9 בו , השתתפתי בפגישה הדרמטית של מנהלי חטיבות הספורט של ה- EBU שהתקיימה בלוֹזאן (מטעמם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) , בה הודיע נשיא ה- EBU הגרמני אָלְבֶּרְט שָארְף (Albert Scharf) בצער רב כלהלן : "איגוד השידור האירופי החליט לא להשתתף במו"מ הבא עם ה- FIFA הדורשת ממנו תשלומי זכויות שידור מופלגים ומוגזמים עבור המונדיאל של יפן / קוריאה ב- 2002 , הרבה מעבר ליכולתו ולרצונו של איגוד השידור האירופי לשַלֵם"ה- FIFA דרשה הפעם מאיגוד השידור האירופי את התמורה הכספית המלאה , אותה לדעתה לא קיבלה מעולם בטורנירים הקודמים . על פי הבנת ה- FIFA , איגוד השידור האירופי קיפח אותה בצורה בולטת בתשלומיו עבור זכויות השידורים של טורנירי גמר גביעי העולם בכדורגל בעבר בהשוואה לאלו ששילם תמורת זיכיון השידורים האולימפיים . קבוצת המו"מ של ה- EBU וִויתּרה מראש ונסוגה , ולתוך הוָואקוּם חדר המיליארדר הגרמני Leo Kirsh . לֵאוֹ קִירְש (איננו עוד בחיים ומי פשט בינתיים את הרגל לפני שנים) הציע לנשיא ה- FIFA  השווייצרי יוֹזֵף (סֶפּ) בְּלָאטֶר (Sepp Blatter) המוֹן כֶּסֶף תמורת רכישה בלעדית של שני המונדיאלים של 2002 ו- 2006 . פי 28 (עֶשרים ושמוֹנָה) יותר ממה ששילמו יחדיו כל שישים רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- EBU תמורת שידורי המונדיאל האחרון בצרפת 1998 . מדהים .

לֵאוֹ קִירְש השתמש בסלוגאן הנודע , “I will make him an offer he cannot refuse” , כפי שסיפרו לי בזמנו כמה קולגות שלי ב- EBU באותם הימים ההם .סֶפּ בְּלָאטֶר לא רק שלא סֵירַב אלא חִיבֵּק את המציע . שנים רבות חש מקופח ונבגד . עכשיו הגיע רגע הנקמה שלוֹ ב- EBU . בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי גביעי העולם בכדורגל נדדו זכויות השידורים מגוף שידור ציבורי לגוף מסחרי . לֵאוֹ קִירְש שילם ל- FIFA עבור מונדיאל 2002 סכום אסטרונומי של 1.000000000 (מיליארד) דולר עבור מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה , ו- 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר תמורת טורניר גביע העולם של גרמניה 2006 . המיליארדר הגרמני הפך למתווך זכויות השידור הגדול בעולם ואיגוד השידור האירופי הוכה בתדהמה . אירופה הייתה כמרקחה וה- EBU על הקרשים . רבים בשידור הציבורי ניסו להיאחז באמירת האמת הישנה המנוסחת היטב של הסופר הצרפתי אוֹנוֹרֶא דֶה בַּאלְזָאק , "כי מאחורי כל כֶּסֶף גדול מסתתר פשע". היו הרבה רינונים לאחר התבוסה . זאת דרכם של המפסידנים , אך מעולם לא הוכח שההסכם בין לֵאוֹ קִירְש ליוֹזֵף בְּלָאטֶר נולד בחֵטְא פלילי ולא היה כָּשֵר .

טקסט תמונה : יוֹזֵף "סֶפּ" בְּלָאטֶר הנשיא ה- 8  של ה- FIFA מאז 1998 . ספ בלאטר נולד בשווייץ ב- 10 במארס 1936 . שימש כ- 17 שנה בתפקיד מזכ"ל ה- FIFA  בשנים 1998- 1981 . הוא נחשב ע"י ה- EBU  ל-  Business man  חמדן אך מוכשר . היה לו מורה טוב, האיש שקדם לו בכהונתו, נשיא ה- FIFA  הברזילאי  ז'והו האבלאנז' (משל בכיפת הכדורגל בשנים 1998-  1974) . (FIFA) .

סֶפּ בְּלָאטֶר נשיא ה- FIFA (שווייצרי, נולד ב- 1936) בעצמו איש עסקים ממולח לא הרגיש שהוא צריך להתנצל על עושרה של ה- FIFA שבראשה ניצב . ערב משחקי מונדיאל 2006 בגרמניה הצהיר ספ בלאטר כי ההכנסות בטורניר גמר גביע העולם בכדורגל בגרמניה 2006 יגיעו לסכום פנטסטי של כ- 1.52 מיליארד יוּרוֹ / euro (שווים ל- 1.82 מיליארד דולר). המונדיאל על פי תפישתו של יוזף "סֶפּ" בְּלָאטֶר הוא ביזנס כלכלי לכל דבר וכך הוא צריך להתנהל. FIFA קיבלה תמורת מונדיאל 2006 יותר מ- 900 מיליון יורו (שווים ל- 1.1 מיליארד דולר) עבור זכויות השידורים , לרבות 600 מיליון יוּרוֹ (כ- 720 מיליון דולר) מהספונסרים , ועוד כ- 200 מיליון יוּרוֹ שאמורים להיכנס לקופת ה- FIFA  מ- 3.000000 (שלושה מיליון) צופים במגרשים שירכשו כרטיסים ל- 64 המשחקים של הטורניר . ביזנס ענק . הוועדה מארגנת הגרמנית אמורה לקבל החזר הוצאות של 250.000000 (מאתיים וחמישים מיליון) דולר שיחולק בין 12 הערים הגרמניות המארחות את 64 משחקי הטורניר . הנבחרת שתוכתר אלופת העולם תזכה לבונוס של 16.000000 (שישה עשר מיליון יוּרוֹ ששווים ל- 19.2 מיליון דולר) . סגנית אלופת העולם תקבל 15.000000(חמישה עשר מיליון יוֹרוֹ ש- שווים ל- 18 מיליון דולר) . הנבחרת שתזכה במקום השלישי תרוויח 14.000000 (ארבעה עשר מיליון יורו ששווים ל- 16.8 מיליון דולר) , ולזוכה במקום הרביעי יוענק פרס כספי בגובה של 8.000000 (שמונה מיליון יורו ששווים ל- 9.6 מיליון דולר) . כל נבחרת שהשתתפה במשחקים המוקדמים ולא העפילה לגרמניה 2006 קיבלה מ- FIFA בונוס ניחומים של 660000 (שש מאות ושישים אלף יו+רו_ ששווים ל- 800 אלף דולר) .

לנשיא ה- FIFA הנוכחי (ו- הוותיק) יוזף "סֶפּ" בְּלָאטֶר היה ממי ללמוד. ה- FIFA הפכה להיות גרידית עוד בימיו של הנשיא הקודם ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' (Joao Havelange) מברזיל . ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' היה אחד מאישי הספורט החזקים והמשפיעים ביותר בעולם . בתוקף תפקידו הרָם היה גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) . ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' היה הראשון שהפך את ארגון הכדורגל הבינלאומי הגדול בעולם לגוף עשיר מאוד וגם חמדן . ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' טען כבר בתחילת שנות ה- 90 כי הכדורגל העולמי על כל שלוחותיו מנהל כלכלה גלובאלית רבת עוצמה ומחזור כספים שנתי שנע סביב 250.000000000 (מאתיים וחמישים מיליארד) דולר . מחזור כספים ענק הרבה יותר גדול מזה שמנהל קונצרן הענק האמריקני ג'נרל מוטורס GM (ראשי תיבות של  (General Motors) העומד על מחזור שנתי בן כ- 150.000000000 (מאה וחמישים מיליארד) דולר . ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' טען כי ה- FIFA מנהלת מוצר מסחרי לכל דבר ועל כן עליה לשקול היטב ובזהירות את צעדיה בעת מכירת זכויות השידורים לרשתות הטלוויזיה בעולם . "צריך לעשות זאת בתבונה ובשכל . טמון בביזנס הזה כסף רב וצריך לדעת להגיע אליו" , אמר לאנשיו .

טקסט תמונה : זהו ז'והו האבלאנז' הנשיא ה- 7 של ה- FIFA  בשנים 1998- 1974  . הוא היה מורה טוב של יוזף "ספ" בלאטר . גם הוא לא שנא כסף . טענתו העיקרית הייתה כי מונדיאל הכדורגל הוא ההצגה הטובה בתבל ועבור הצגות טובות צריך לשלם , והרבה . (FIFA) .

טקסט תמונה :  1975 . נשיא ה- FIFA הברזילי ז'ואהו האבלאנז' יחדיו עם יו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית מיקה אלמוג . ז'ואהו האבלאנז' החליף בתפקידו את נשיא FIFA הקודם סיר סטנלי רואוס מאנגליה . הוא היה מורה טוב של מזכ"ל הארגון ספ בלאטר שהפך לנשיא ה- FIFA אחריו . (באדיבות התאחדות הכדורגל) .

לֵיאוֹ קִירְש היה משאת נפשו של סֶפּ בְּלָאטֶר מזה זמן רב . סֶפּ בְּלָאטֶר זנח את הקשר המסורתי של ה- FIFA  בן 32 שנים עם ה- EBU מאז המונדיאל של אנגליה 1966 מפני שחשב שהמְשָדֵר הציבורי לא משלם לו מספיק . לֵאוֹ קִירְש המיליארדר ההרפתקן הגרמני היה מבחינתו האיש הנכון , במקום הנכון , ובזמן הנכון . לֵיאוֹ קִירְש היה איש תקשורת וטלוויזיה מצליח ומפורסם ובעל חברת התקשורת “Kirshmedia” בגרמניה . הוא נחשב לאיש עסקים עשיר מאוד בעל ידע רחב בעִסקי תקשורת ושיווק . לֵיאוֹ קִירְש הבין היטב את מהות ואופי התחרות הטלוויזיונית הפנימית בכל מדינה ומדינה , בעיקר בקהילייה האירופית העשירה , על השגת מִצְרַךְ השידור ההמוני והפופולארי הזה הקרוי משחקי המונדיאל . הוא הסכים לעשות את מה ש- EBU סירב, וניאות לשַלֵם  1.000000000 (מיליארד) דולר לסֶפּ בְּלָאטֶר תמורת מונדיאל 2002 . כניסתו של אֵיל התקשורת והמִילְיָארְדֶר הזה לזירת התחרות וחבירתו לביזנס היקר עם ה- FIFA של סֶפּ בְּלָאטֶר יצרה מייד מצב כספי חדש ובלתי מוכר . רשתות הטלוויזיה המסונפות ל- EBU זועזעו . עולם הטלוויזיה היה בשוֹק . לֵיאו קִירְש לא היסס לרגע . כסוחר עולמי ראשי קנה ביוקר רב את סחורתו , ייקר אותה הרבה מעבר לקֶרֶן ובעזרת מנגנון שיווק ומכירות משומן ידע למצוא את הדרך המובילה לחשבון הבנק של המִשָדֵר הציבורי והמסחרי גם יחד . לֵאוֹ קִירְש ידע שהכסף הגדול מתגלגל באירופה וממתין לו כבר בפינה . צריך היה רק להתגנב לשם כדי לאסוף אותו . לֵאוֹ קִירְש הבין כי המְשָדֵר הציבורי העולמי ובראשו ה- EBU איננו יכול להרשות לעצמו להיכנס להרפתקה כספית ענקית כזאת , על כן טָווּ הוא וסֶפּ בְּלָאטֶר בהתחכמות את קורי העכביש שלהם סביב הגלובוס. הם הלכו בדרך, "הבה ניתחכמה לוֹ", ופיצלו בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי המונדיאלים את הרכב השידורים ואת מבנה הזכויות הכספיות שלהם .

בתיאום עם ה- FIFA המציא לֵאוֹ קִירְש את נוסחת המכירות המבריקה , בה נקבע , כי ארבעת המשחקים הראשיים במונדיאל מתוך 64 , משחק הפתיחה , שני משחקי חצי הגמר , ומשחק הגמר ישודרו רק ברשת טלוויזיה ארצית (Television Network free to air), כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 או ערוץ 2, כאילו מדובר בסיסמה קדושה שכתובה בתנ"ך. שאר 60 המשחקים ייחשפו לציבור באמצעות ערוצים מסחריים, כבלים או לוויין, או כל ערוץ אחר שירבה במחיר. לֵיאוֹ קִירְש מכר את זכויות השידור הגלובליות הפנטסטיות האלה באמצעות שתי חברות תיווך בינלאומיות בעלות מוניטין רב בתחום . האחת חברת ISL (בינתיים התמוטטה כמו ליאו קירש ופשטה את הרגל) והשנייה חברת PRISMA . על האחת הוטל "לטפל" בכל רשתות הטלוויזיה בעולם (למַעֵט אירופה) , ועל האחרת הוטל הג'וֹב "לגבות את החוב" מאירופה העשירה . צצו חברות תיווך משניות המתמחות בסחר זכויות שידורים והתייצבו לפתחו של לאו קירש . פעם קנו רשתות הטלוויזיה את זכויות השידורים ישירות מ- FIFA . עכשיו נאלצו לקנות את סחורת השידור באמצעות שורה של מתווכים ומתווכי משנה . עמלת המתווכים הפכה למרכיב קרדינאלי בעלות הכללית של הזכויות . חברות ISL  ו- PRISMA  היו חייבות למכור את סחורתן ביוקר רב לחברות התיווך המשניות שניקרו להן בדרכן , אלה שהמתינו בתור העת ההיא , כדי לכסות את מחיר הקרן וכמובן כדי שהבוס הראשי הגרמני לֵאוֹ קִירְש , ה- CAPO DE CAPI העולמי כפי שהגדירו את מעמדו הבינלאומי הזה כל מיני קולגות שלי ב- EBU , ירוויח הכי הרבה ברִיבִּית דֶה רִיבִּית .

החברה הישראלית בעלת השם האמביציוזי "MEGA  TV" בבעלותו של זִיו סִידִי והמנכ"ל יִשְרָאֵל דוֹרִי (מנהל הכספים והכלכלה המוכשר והמצטיין של רשות השידור בשנים 1982 – 1970) עסקה בעשור ה- 90 בהבאת תכנים לחברות הכבלים בארץ . ב- 1999 רכשו זִיו סִידִי ויִשְרָאֵל דוֹרִי מהחברה השווייצרית ISL את רישיון מכירת זכויות השידורים של 2002 בישראל (וגם בצ'כיה) כדי למכור אותן לרשתות הטלוויזיה המקומיות . חברת "מֶגָה טִי. וִי." קנתה את הזכויות מ- ISL  במחיר של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר . התוכנית העסקית של החברה הייתה להרוויח כמיליון דולר . זִיו סִידִי עשה את העסקים בצ'כיה (רק לפני שתי עשרות שנים הייתה עדיין מדינה קומוניסטית ועכשיו מופרטת לחלוטין) וישראל דורי שהיה אמון על השוק המקומי היה אמור למכור אותן בתוככי מדינת ישראל . ישראל דורי הציע חמישים אחוז מהמשחקים לאביב גלעדי מהכבלים תמורת 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) דולר , ועוד מחצית מהמשחקים כ- 32 (מסך כל ה- 64) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן עבור סכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה אמורה לשלם כ- 93750 (תשעים ושלושה אלף ושבע מאות וחמישים) דולר לכל משחק מסך ה- 32 . הַדִיל הזה הוצע לנו ב- 1999 . יאיר שטרן השיב מאוכזב לישראל דורי מי שהיה סמנכ"ל הכספים של הרשות במשך שנים רבות : "תשמע דורי (רבים קראו לו בשם משפחתו דווקא ולא בשמו הפרטי) אין היום עם מי לדבר ברשות השידור" , וירד מההצעה . צריך להבין שבשנת 1999 מוטי קירשנבאום כבר לא היה מנכ"ל רשות השידור ואת מקומו תפש אורי פורת ההססן ואיש שפוסח על שני הסעיפים . אדם שאיננו מסוגל להחליט . בנוסף לכל הקשיים , שני נציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי עשו כל מאמץ להחליש אותו וגם לסלק את יָאִיר שְטֶרְן מניהול הטלוויזיה . הערוץ ה- 1 היה רווי תככים פוליטיים ובראשו ניצב מנכ"ל רשות שידור חסר ביטחון וניהיליסט אוּרִי פּוֹרָת , ששלל כל יוזמת שידור שטומנת בחובה עלויות כספיות (כביכול) מנקרות עיניים . ישראל דורי גם לא הסתדר עם הכבלים שלא ידעו כיצד להתמודד עם מפעל שידור ענק בסדר גודל כזה . העסק נמשך ונמשך ללא תוצאות מעשיות וישראל דורי כמתווך זכויות חש כי כספו תלוי לפתע על בלימה . חברת "מֶגָה טִי. וִי" החזירה את זיכיון המכירה ל- ISL .

יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר היטב את קורות הימים ההם כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר עמו : "לזיו סידי השותף שלי ולי לא היו עיניים גדולות . רצינו להרוויח 1.000000 (מיליון) דולר . לא יותר . הצענו את סחורת השידור של מונדיאל 2002 ליאיר שטרן שהיה אז מנהל הטלוויזיה הישראלית במחיר הוגן של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר עבור שידור ישיר של 32 משחקים אך הוא הודיע לנו קטגורית שאין עם מי לדבר היום ברשות השידור ואין לצפות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תיכנס למו"מ עמנו . בסופו של דבר החלטנו זיו סידי ואנוכי להחזיר את רישיון התיווך בישראל ל- ISL . לעומת זה צלחה דרכו של זיו סידי בצ'כיה שם עלו עסקי המכירה יפה . לאחר שחברת "מגה טי. וי." ירדה מהעניין בישראל, השתלטה על העניינים חברת "צ'ארלטון" בראשותם אדר זהבי , אלי עזור, ופינחס זהבי . "צ'ארלטון" קנתה לפי דעתי מ- ISL את זכויות השידורים של מונדיאלים 2002  ו- 2006 לצורך מכירה בישראל במחיר שנע סביב 22.000000 עד 24.000000 (עשרים ושניים עד עשרים וארבעה מיליון) דולר" .

טקסט תמונה  :  1999 . ישראל דורי מנכ"ל חברת "מגה טי. וי." במונטה – קארלו . נשיא החברה היה זִיו סידי . בשעתו היה מנהל כספים וכלכלה כישרוני ומוצלח ברשות השידור בשנים 1982 – 1970 . (התמונה באדיבות ישראל דורי . ארכיון יואש אלרואי) .

חברת הקניות והתיווך הישראלית "צ'ארלטון" בראשות אנשי העסקים אלי עזור ופינחס זהבי הייתה השנייה לעמוד בתור אצל לֵאוֹ קִירְש כדי לזכות מידיו בנזיד העדשים של זכויות השידורים של המונדיאלים 2002  ו- 2006 ולמוכרן לכל המרבה במחיר בישראל . באמצעות חברת "צ'ארלטון" קיווה לֵאוֹ קִירְש לעשות את מה שלא עשתה חברת "מֶגָה טִי. וִי." עבורו . היינו , לגְבוֹת מרשתות הטלוויזיה הישראליות את מיליוני הדולרים שלוֹ .

לֵיאוֹ קִירְש ציפה שרשות השידור הציבורית בישראל בראשה ניצב המנכ"ל יוסף בר-אל וכל גוף שידור אחר בישראל יְיאוֹתו ליפול בפח במלכודת הכספית שייטמנו לוֹ אנשי חברת "צ'ארלטון" . על פניו יש לדעת כי apriori מדובר בסכומים מטורפים שאין הצדקה לשלמם . כדי להבין עד כמה הם מטורפים צריך להשוותם למחירי המונדיאל הקודם זה של צרפת 1998 . כל 60 רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU שילמו ביחד למונדיאל צרפת 1998 סכום של 35000000 (שלושים וחמישה מיליון ) דולר . ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד על פחות מחצי מיליון דולר (ליתר דיוק 470000 דולר) . הסכום הקטנטן הזה אִפְשֵר לי כמנהל ומנווט שידורי הספורט בימים ההם לשָדֵר ישיר באופן בלעדי בתקופת המנכ"ל מוטי קירשנבאום את כל 64 המשחקים בטורניר (מ- 64 עמדות שידור בתריסר האצטדיונים ברחבי צרפת הגדולה) מבלי להתחלק בסחורת השידור הפופולארית עם שום גורם שידור אחר נוסף בארץ . מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה בלעדי שלי ושל רשת הטלוויזיה שלי . זאת הייתה גאווה מקצועית עצומה . לֵיאוֹ קִירְש שילם ל- FIFA עבור תיווך במכירת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 פי 28 (עשרים ושמונה) יותר ממה ששילמו 62 רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU גם יחד . רק מגלומן מטורף יסכים לשלם סכומי כסף מטורפים כאלה מבלי שיהיה בטוח בכלל כי אומנם יוכל לעמוד בהתחייבויות האדירות האלה .

כידוע האימפריה הכספית של לֵאוֹ קִירְש התמוטטה בסוֹפוֹ של דָבָר . לֵאוֹ קִירְש נותר חייב לנושיו סכום אסטרונומי של 6.000000000 (שישה מיליארד) דולר . יחד עם לֵאוֹ קִירְש התמוטטה גם חברת הטלוויזיה שלו KirshMedia המשדרת בטכנולוגיית כבלים Pay Per View . הדיווחים שסיפרו על התמוטטות הממלכה שלו נשאו את המושגים בשפה האנגלית, "Bankruptcy"  ו- "Insolvency". הגדרות כלכליות שאי אפשר לטעות בהן. לֵאוֹ קִירְש הרפתקן ואמביציונר חסר מעצורים הדיח את עצמו לקרן זווית פיננסית של ההיסטוריה . הוא לא היה חשוב יותר .

לתוך עולם הכספים יש אומרים האָפֵל הזה , נכנסה בזמנו חברת צָ'ארְלְטוֹן הישראלית וקנתה את נזיד העדשים הזה מידיו של לֵאוֹ קִירְש בתקופת ה- Prosperity הגדול של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל תמורת מחיר עצום יחסית לשוק הישראלי שנע סביב 24.000000 – 22 (עשרים ושניים עד עשרים וארבעה מִיליון) דולר . מי שיער אז שהאינתיפאדה הפלשתינית שניצבה כבר בפתח בספטמבר 2000 תשבש את כל התוכניות של כולנו וגם של אלי עזור ופינחס זהבי . חברת "צ'ארלטון" ביססה את יוהרת הצלחת המו"מ של מכירת זכויות השידורים עם גופי השידור בארץ על תקומתו ותחייתו של ערוץ 10 , חוזקו ואיתנותו הפיננסית של ערוץ 2 , ועל האמביציה האישית שלי לרכוש את סחורת השידור על דרך המסורת של שידורי המונדיאל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 28 שנה רצופות מאז 1970 . החברה שלחה את המנכ"ל אדר זהבי אלי כחֵיל חלוץ שלה כדי לגַשֵש מהיכן יבוא הכסף הציבורי .

ההנהגה הפלשתינית חשבה אחרת . לפתע חלו תמורות כלכליות מרחיקות לכת במדינת ישראל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 . חברת "צ'ארלטון" הבינה שאין זה פשוט כלל ועיקר לבקש 12.000000 – 10 (עשרה – שניים עשר מיליון) דולר מערוץ ארצי תמורת שידורם של ארבעה משחקים בלבד (מתוך 64) ואת השאר למכור לכל המרבה במחיר . שוּק  התקשורת בישראל מצומצם מידַי . טרם בַּשָל הרעיון להקים כאן ערוץ טלוויזיה בתשלום (Pay Per View) . לכן חברות הכבלים המתינו מהצד לשעת הכושר שבוששה לבוא . חברת "YES" הייתה עדיין בחיתוליה . את ערוץ 2 זה לא עִנְיֵין בשל הפרש של שש שעות בין שעון ישראל לשעון יפן וקוריאה . המשחקים היו אמורים להיות משוחקים בשעות אחה"צ ולפנות ערב (על פי שעון יפן וקוריאה) , והחשובים שבהם בערב גם כן על פי שעונן של יפן וקוריאה . שעון שתי המדינות אוּחַד לצורך ארגון המשחקים במשותף . שתי המדינות פשוט איחדו את השעונים שלהם לצורך אירוח הפרויקט הענק . פירוש הדבר שהמשחקים יתקיימו בשעות הבוקר והצהריים של מדינת ישראל . היה ברור שהרייטינג יהיה apriori נמוך והפרסומות המשודרות בערוץ 2 לעולם לא יוכלו לכסות את ההשקעה ברכישת זכויות השידורים , שלא לדבר על עלויות ההפקה עצמה שכללה שליחת ציוותי שידור ליפן וקוריאה , שכירת עמדות שידור באִצטדיונים , שימוש בתקשורת לוויינים , ועלויות יקרות של מלונות ותחבורה תלת ממדית בתוככי יפן וקוריאה במכוניות , רכבות , ומטוסים .

האינתיפאדה הפלשתינית נכנסה להִילוך חמישי וגבתה מחיר דמים וכלכלי יקר . העימות המלחמתי עם טרור הדמים שכפה יאסר עראפאת על מדינת ישראל יצר מיתון קשה ומתמשך , פגיעה אנושה בתיירות , אבטלה גבוהה , ואינפלציה . כוחו של המשק הישראלי ועמו תעשיית הטלוויזיה ותעשיית ה- High Tech נחלש והידרדר פלאים . חברת "צ'ארלטון" נתקעה עם נזיד העדשים שלה "במֶכֶס" . אין משחרר ואין קונה . החברה שחשבה לעשות ביזנס גדול בישראל מצאה את עצמה לפתע במצב בלתי אפשרי . מישהו מאנשי צ'ארלטון לחש לי שאילו היו נדרשים להיכנס שוב לעסקה הבעייתית הזאת עם לֵיאוֹ קִירְש (Leo Kirsh) , הם היו חושבים פעמיים , ולבטח לא היו משלמים סכומים אגדיים כאלה . ספק אם היו משלמים לו חצי מהסכום ששילמו לו בעבר . זאת השורה התחתונה הקשורה לרשות השידור . בשל המצב הכלכלי ובהיעדר קונה נתקעה חברת צ'ארלטון עם זכויות המונדיאל , כשהיא מוכנה עכשיו להציע את נכס השידור היקר בזיל הזוֹל . ערוץ 10 הכושל בימים ההם יצא זה מכבר מתמונת הקרב והמאבק על הרייטינג בישראל , ערוץ 2 החליט החלטה אסטרטגית לא להיכנס להרפתקת השידור היקרה שסופה מי יישורנו . ערוץ הספורט בכבלים ניתק מגע מ- צ'ארלטון , כמוהו גם חברת הלוויין YES .

באפריל 2002 נכנסה לתמונה רשות השידור בראשות המיועד לתפקיד המנכ"ל יוסף בר-אל . רשות השידור בתמיכתו של השר הממונה רענן כהן, ובתמיכתם של חלק מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר נחמן שי קנתה את זכויות השידורים במחיר אסטרונומי מופלג מבלי שהייתה כפויה . ניהול מו"מ כספי לצורך קניית זכויות שידורים של מפעל טלוויזיוני מסוג של מונדיאל – הוא מקצוע . ברור שאנשי רשות השידור בתמיכת השר הממונה רענן כהן לא הכינו שיעורי בית ואם כן הם עשו זאת ברשלנות . האנשים האלה של רשות השידור לא הכירו את ההיסטוריה הכלכלית של המו"מ שניהלתי יחד עם המנכ"לים הקודמים שלי והשותפות עם ה- EBU הנוגעים לזכויות השידורים של המונדיאלים שהיו . צריך להבין שבעבור כל שידור ישיר בודד במונדיאל צרפת 1998 נדרשה חטיבת הספורט בראשותי לשלם סכום של 7350 (שבעת אלפים ושלוש מאות וחמישים) דולר . עכשיו במונדיאל יפן / קוריאה 2002 נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשלם בעבור כל שידור ישיר בודד סכום של 475000 (ארבעה מאות ושבעים אלף) דולר . פי 64 (שישים וארבע) יותר . גרף המחירים בעולם עלה בין השנים 1998 ל- 2002 אולם לא האמיר ב- % 6400 . היה מקובל עלי שהיה צריך לשלם יותר עבור מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מאשר שילמנו בשביל מונדיאל צרפת 1998 אך לא סכומים מטורפים כאלה כפי שיוסף בר-אל הסכים לשלם ב- 2002 . יוסף בר-אל לא זימן אותי לקבוצת המו"מ שלו ב- 2002 וברור לי לחלוטין שלא נעשה כאן תחקיר רציני ע"י אנשי הנהלת הרשות המעורבים בעניין בטרם הכניסה למו"מ עם חברת "צ'ארלטון" . לא התבצע שום ניתוח יסודי של שוק הכספים המקומי והבינלאומי , מה עוד שערוץ 2 המתחרה העיקרי שלנו כלל לא היה בתמונת הרכישה . אנשי רשות השידור ובראשם נחמן שי ויוסף בר-אל יכלו אם כך להכתיב את תנאי המו"מ ל- "צ'ארלטון" אולם הם היו חסרי ניסיון ומסורת בתחום של רכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים . שניהם לא ידעו , לא הכירו , ולא הבינו הבינו את יסודות המו"מ עם "צ'ארלטון" ואת העובדות לאשורן שליוו את התפתחות העלילה בשטח . באפריל 2002 הייתה תעשיית הטלוויזיה בארץ ועמה חברת "צ'ארלטון" שכובות על הקרשים . יוסף בר-אל ונחמן שי לא ניהלו מעולם מו"מ כספי בסדר גודל של קניית זכויות שידורים במפעלים כמו אולימפיאדות ומונדיאלים , בטח לא בתנאים המורכבים שהתהוו בפתאומיות וללא אזהרה מוקדמת בשנים 2002 – 2000 . בלי תחקיר שוּק מפורט , ללא בדיקת הפרטים והנתונים האלמנטאריים הנוגעים לעסקה היקרה , וללא בירור את הנעשה ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות וגם של ה- EBU אי אפשר לפעול בצורה רצינית . התברר כי באפריל 2002 זרק בעצם יוסף בר-אל גלגל הצלה לחברת "צָ'ארְלטוֹן" שהייתה משולה לסירה טובעת (באותם תנאי השוק הקונקרטיים והמיוחדים שנוצרו ב- 2002 במדינת ישראל) . יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור יצא רע מאוד מהעסקה הכושלת . הוא אומנם הציל את "צ'ארלטון" אך הטביע את עצמו ואת הרשות שלו במימי זכויות השידורים העמוקים . לרכוש רק 8 משחקים מתוך סך ה- 64 ולשַלֵם כמעט חצי מיליון דולר בעבור כל שידור Off tube מהמוניטור בירושלים היה גליק קטן מאוד . גם היו"ר נחמן שָי יצא ממנה בשֵן ועין . זה אותו נחמן שָי שהיה פעם כתב צבאי בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה תחת ניהולו של דן שילון , היה יועץ ומקורב של שר הביטחון משה ארנס , שימש יו"ר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו , ועכשיו כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וגם הכשיל והעביר ביקורת חמורה על המנכ"ל הרשות אורי פורת בגין רכישת זכויות השידורים של מועדון מכבי ת"א בכדורסל . שאלתי אותו בזמנו בעת המו"מ האחרון על שידור משחק קדם גביע העולם בכדורגל בספטמבר 2001 בסאראייבו בוסניה – ישראל מדוע שם רגליים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ? תשובתו הייתה אופיינית : "לא אני שמתי לו רגל, הוא שם רגל לעצמו" . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שָי מי שהיה כתב צבאי בעל מוניטין בטלוויזיה ומונה בסופה של שנת 2000 לתפקידו ע"י הפוליטיקאים , היה פוליטיקאי ואופורטוניסט מחושב לא פחות מהממנים שלו . הוא היה כמו מרבית הפוליטיקאים איש דנמרק יותר מאשר איש רומא , ומי שתמך תמיכה גלויה ונלהבת בריש גלי בהרמת ידו הימנית לטובת מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור . נחמן שי העריץ את הסלוגן "יוסף בר-אל ואין בִּלְתּוֹ" , אמירה ששימשה בסופו של דבר קטליזטור להכשרתו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור ע"י השופט יצחק רביבי ראש וועדת המינויים הציבוריים העליונים במדינת ישראל . כעבור שלוש שנים ניצב נחמן שי בראש עצומת החותמים להדיחו מתפקידו הרָם כמנכ"ל רשות השידור . נחמן שי הצטייר לי למרות עברו יותר כפוליטיקאי מאשר איש טלוויזיה ורשות השידור . ההערכה שלי אליו כאיש מקצוע הייתה קצרה מבדל סיגריה .

טקסט תמונה :  קיץ 1972 . נחמן שי (משמאל) הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מראיין בראשית ימי הטלוויזיה את הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר . במשך השנים "התקדם" והפך מעיתונאי למקורב לפוליטיקאים. בשנת 2000 התמנה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור . בחלוף זמן לא רב הצטרף למפלגת "קדימה" בראשות גב' ציפי לבני .ב- 2009 נבחר לח"כ . ב- 2012 ערק ממפלגת "קדימה" למפלגת המערך בראשות שלי יחימוביץ' . (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

העסקה הלא מוצלחת של רשות השידור עם חברת "צ'ארלטון" גררה את תעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה בישראל להיכנס ביודעין לסערה מערבולית – גַלית בלב ים . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יצאה מופסדת לאורך כל חזית השידורים . היא שילמה 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת שמונה משחקים (בלבד) בשידור ישיר , בעוד ערוץ הספורט בכבלים של מיילן טנזר שילם פחות אך רכש 56 משחקים שהועברו כמובן בשידור ישיר מהשטח . תעשיית הטלוויזיה בכבלים במדינת ישראל מיסדה את ערוץ הקרוי "+ 5" בתשלום (Pay per View) ושלחה את יורם ארבל ורמי ווייץ לשדר את 56 המשחקים מעמדות שידור באִצטדיונים של יפן וקוריאה . אנוכיי נכפיתי ע"י יוסף בר-אל לעשות זאת בשידור Off Tube מאכזב מן האולפן בירושלים . זאת הייתה מכה אנושה לחטיבת הספורט בראשותי ולשידור הציבורי שבראשו ניצב יוסף בר-אל . אבחת חרב . חברת "צ'ארלטון" וערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים העניקו לנו knock out מוחץ . הרי כל בר בי רב יודע  ש- "השטח" הוא מקום עבודתו של כל שַדָּר-עיתונאי באשר הוא ולא המשרד בירושלים . שַדָּר הספורט מלֶקֶט ואוסף "מודיעין" בשטח , מעבד אותו , ומעביר אותו לארץ באמצעות מראה עיניו ומעמדת השידור שלוֹ לארץ . עמדת השידור באִצטדיון היא כלי נשקו האחרון של כל שדר ספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא .

היה ברור שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקיבלה את נתח השידורים הקטן ביותר במונדיאל 2002 , תתקשה בשל כך לגייס שקופיות חסות כדי למַזְעֵר את נזק העלויות היקרות . המפרסמים הגדולים טענו בצדק כי צופים פוטנציאליים רבים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ערקו לערוץ 5 בכבלים כדי לצפות ב- 56 משחקים בשידורים ישירים . הם גם טענו ששידור התקצירים המוקלטים מידי ערב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , הם בעצם בִּימָה לשידורים חוזרים של ערוץ 5 מפני שהתוצאות כבר ידועות מראש . הטקסט האמור לעיל הוסבר על ידי יותר מפעם אחת למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל , אך הוא התעקש יחד עם השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן וגם עם חלק מחבריו בוועד המנהל של רשות השידור לא להקשיב לי , רק כדי לרצות את אלי עזור וכדי לשלם לחברת "צ'ארלטון" כחצי מיליון דולר לשידור ישיר של משחק בודד במונדיאל 2002 . בזבוז משווע של כספי ציבור גם נוכח העובדה שלנבחרת ישראל לא היה כל חלק במשחקים האלה.

תבוסת ה- EBU שברה וריסקה לרסיסים את סולידריות האִרגון . כ- 35 רשתות טלוויזיה ציבוריות אירופיות בעיקר אֵלוּ שהיו להן נציגות במונדיאל 2002 (אבל לא רק הֵן) , בגדו בעקרונות הסולידריות של הארגון . "ההבנה , ההסכמה , וההזדהות של הרשתות האירופיות הציבוריות זוֹ בזוֹ" , מאז ימי 1996 , הפכו למילים גבוהות אך נבובות וריקות מתוכן . הן חִיזרוּ עכשיו ביוזמתן לפִתחוֹ של הגביר העשיר לֵאוֹ קִירְש  וניאותו לשלם טבין ותקילין תמורת הזכויות כדי לזכות בנתח מעוגת השידורים . כזכור גם רשות השידור הציבורית בישראל תחת ניהולו של המנכ"ל יוסף בר-אל הסכימה לשלם לחב' "צ'ארלטון" (סוכנת המשנה של קבוצות לֵאוֹ קִירְש ו- PRISMA בישראל) סכום  שערורייתי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת 8  שידורים ישירים בלבד במונדיאל 2002 . כמעט חצי מיליון דולר לשידור בודד . רשות השידור שילמה פי שמונָה יותר מאשר ב- 1998 אך קיבלה פי שמונֶה פחות סחורת שידור. תבוסה קשה של רשות השידור והמנכ"ל שלה יוסף בר-אל במו"מ. בנוסף לכך כפה יוסף בר-אל על שָדָרֵי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבצע את מלאכת השידור של שמונת המשחקים Off Tube מהמוניטור באולפן בירושלים , במקום מהשטח . מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם עצם את עיניו . ביזיון קולוסאלי . ברור שהייתי בדרכי להניח את המפתחות על שולחנם . הציבור צריך להבין כי מאז מונדיאל מכסיקו 1970 תקופתם של השדר דן שילון , מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל , ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל – כיסינו את המונדיאלים מעמדות שידור מיוחדות שלנו הפרוסות באצטדיונים. לפתע ב- 2002 נדרשתי לעשות זאת Off tube מהמוניטור בירושלים . עיתונאות קלוקלת ועלובה .

ה- BBC הציבורי ורשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV התייחסו אל המיליארדר הגרמני לֵאוֹ קִירְש מלכתחילה בחשדנות רבה . שתי הרשתות הבריטיות התכוונו לשָדֵר את מונדיאל 2002 רק אם נבחרת אנגליה תעפיל אליו . בעל הזכויות הגרמני לֵאוֹ קִירְש דרש משתיהן ביחד תשלום ראשוני אדיר של 270.000000 (מאתיים ושבעים מיליון) דולר . כל אחת מהן שילמה 4.500000 (ארבעה מיליון וחצי) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל צרפת 1998 . שתי הרשתות דחו אותו על הסף . הן פשוט העיפו אותו מכל המדרגות . אך השער הנפלא ההוא מבעיטה חופשית מסובבת של דייויד בקהאם  בדקה ה- 93 שהשווה את התוצאה ל- 2 : 2 במשחק המכריע באִצטדיון "וומבלי" (Wembley) נגד יוון באוקטובר 2001 והעלה את אנגליה למוּנְדִיאַל שינה את תוכניותיהן , וגרר את שתי הרשתות להפקת השידור ההכרחית והיקרה . לֵאוֹ קִירְש שעט מייד לאנגליה במטוסו הפרטי כמי שעַט על מוֹצֵא שלל רב . הוא הטיל את חכתו למים העכורים כדי לצוּד את דג הזָהָב ששוויו היה 270 מיליון דולר אך החכה העלתה נעל ישנה [1]נציגיו של מנכ"ל ה- BBC הגאון ורב התושייה גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) ונציגי ITV ניהלו עִמו מו"מ מבריק וקשוּח . בסופו שִילמוּ לוֹ כל אחת  37.5 מיליון דולר תמורת שידורם הישיר של כל 64 המשחקים . לא מעט , אך הרבה פחות מאשר המיליארדר הגרמני דרש לקבל . בניגוד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הֵטִיס מנכ"ל ה- BBC  גְרֶג דַיְיק ליפן וקוריאה צֶוֶות הפקה ושידור בן 200 אנשים . ה- BBC מעולם לא וויתר על עיקרון עיתונאות השטח ושִידֵר ישיר את כל המשחקים מעמדות שידור באִצטדיונים . מנכ"ל ה- BBC לשעבר גְרֶג דַיְיק הוא איש נערץ עלי . ביקשתי את הסברו להצלחת המו"מ ההוא עם לאו קירש . בשבת – 10 בספטמבר 2005 קיבלתי את תשובתו המסודרת [2].

September 10 2005   Dear Yoash, Thank you for your letter and the kind things you said about me. To answer your questions. I cannot recollect how much the Leo Kirsh organization wanted for the rights to theJapan- Korea World Cup 2002, but it was massively more than we were prepared to pay. We knew that Leo Kirsh was in financial difficulties and that we had the “Listed Events Legislation”, which meant that B Sky B could not buy the World Cup. As a result we decided to wait and let Leo Kirsh stew. In the end they had to do a deal because his company was in danger of going under. I managed the negotiations with Peter Salmon the BBC head of sports. We worked very closely together. Greg Dyke

לא יכולתי להימנע ולשאול אותו מדוע פרש מתפקידו כמנכ"ל השידור הציבורי באנגליה בעקבות דו"ח הלורד האטון שהטיל ספק באמינות שידורי ה- BBC שעליהם היה מופקַד והנוגע לאחריותה של ממשלת טוני בלייר בפלישה לעיראק במלחמת המפרץ ה- 2 במארס 2003 . ה- BBC האשים ותקף כזכוּר את אמינות הדיווח של הממשלה הבריטית בראשות טוֹנִי בְּלֵייר לציבור ואת הסיבות שהניעו אותה להצטרף לג'וֹרְג' בּוּש נשיא ארה"ב במסע המלחמה לכיבוש עיראק של סאדם חוסיין . דו"ח הָאטוֹן סתר זאת . גְרֶג דָיְיק השיב לי ללא כחל ושרק כשאינו ירא למתוח ביקורת על אנשי הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי  :

I did not quit – I was sacked by a bunch of gutless governors…!

 גְרֶג דָיְיק התמנה למשרת מנכ"ל ה- BBC ב- 2000 במקומו של ג'וֹן בִּירְת (John Birt) שכיהן בתפקיד שמונה שנים מ- 1992 . ב- 29 בינואר 2004 התפטר גְרֶג דָיְיק מתפקידו בעקבות דו"ח הלורד הָאטוֹן . ספרו המצוין של גְרֶג דָיְיק מנכ"ל ה- BBC הנקרא "GERG DYKE – INSIDE STORY" , אודות קורותיו בתאגיד השידור הציבורי החשוב בעולם הוא ספר מרתק וחשוב לקריאה עבור כל איש תקשורת וטלוויזיה באשר הוא .

לֵיאוֹ קִירְש הצליח לפַרֵק את הסולידריות המדומה והשברירית של ה- EBU .

ב- 9 באוקטובר 1996 השתתפתי בפגישת מנהלי מחלקות הספורט ב- EBU שהתקיימה בלוזאן – שווייץ . נשיא ה- EBU הגרמני ד"ר אָלְבֶּרְט שָארְף הודיע לנו אז כי קבוצת המו"מ של ה- EBU משכה את ידיה וניתקה מגע מ- FIFA בכל הנוגע לרכישת זכויות השידורים של המונדיאלים של 2002  ו- 2006 מפני ש- FIFA דורשת מחירים מופרזים . השתרר שקט באולם הכֶּנֶס . הייתה הסכמה מיידית ותמיכה מקיר לקיר בהודעתו הדרמטית של אָלְבֶּרְט שָארְף כי אין לשלם ל- FIFA החצופה את מה שהיא מבקשת מהשידור הציבורי. אז גם שמעתי לראשונה את שמו של המיליארדר הגרמני לֵיאוֹ קִירְש . שררה סולידריות מלאה בין באי הכנס והסכמה מוחלטת בין כל הרשתות באיגוד כי צריך לדעת מתי לומר לא לנשיא ה- FIFA ספ בלאטר . ההיסטוריה הוכיחה כי הסולידריות המדומה הזאת ששררה ב- EBU  ב- 1996 יכולה הייתה להתקיים (למראית עין) רק מפני שיעדיי השידור של 2002 ו- 2006 נראו רחוקים . ככל שהתקרבו תאריכי המשחקים של מונדיאל 2002 הוברר כי הסולידריות הזאת של המְשָדֵר הציבורי שה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) משתבח בה , היא שברירית וחסרת בסיס . שררו שָם יותר מידי ניגודי אינטרסים מכדי שהאחווה הזאת תשרור לאורך ימים . השוק האירופי לא עמד בסופו של דבר בפיתוי . בעיקר אילוּ מבין הרשתות הגדולות והעשירות ב- EBU שהנבחרות שלהן העפילו לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל ב- 2002 . רשתות הטלוויזיה הציבוריות-ארציות של אנגליה , איטליה , צרפת , וגרמניה לא היו מוכנות להפסיד את החוויה . אך בניגוד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל נחמן שי וחלק מחבריו שכזכור קנו רק 8 (שמונה) משחקים והחליטו לשדר אותם Off Tube מן האולפן בירושלים במקום מעמדות שידור באִצטדיונים , הן רכשו את זכויות השידורים של כל המשחקים בשני המונדיאלים של 2002 ביפן וקוריאה ו- 2006 בגרמניה , הקימו ציוותי הפקה ושידור נרחבים ושידרו אותם מהשטח . הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI שילמה ללֵיאוֹ קִירְש תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של שני המונדיאלים יפן/קוריאה 2002 וגרמניה 2006 סכום של 137000000 (מאה שלושים ושבעה מיליון) דולר . רשת הטלוויזיה המסחרית הצרפתית 1TF שילמה ללֵאוֹ קִירִש עבור שני המונדיאלים 168000000 (מאה שישים ושמונה מיליון) דולר . רשתות השידור הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF  שילמו יחדיו תמורת שני המונדיאלים כ- 200000000 (מאתיים מיליון) דולר , ה- BBC ו- ITV שילמו עבור שני המונדיאלים כ- 216000000 (מאתיים ושישה עשר) מיליון דולר [3] . היחידה שעמדה בפרץ הייתה רשת הטלוויזיה הציבורית של ספרד TVE . למרות שנבחרת ספרד בכדורגל העפילה לטורניר 2002 , והכדורגל בספרד הוא דַת , סירבה TVE לשָלֵם מחיר מנופח כזה ופרשה מהמירוץ הכספי . לזירה נכנסה רשת הטלוויזיה המסחרית הספרדית 3 ANTENA שרכשה את זכויות השידורים של 2002  ו- 2006 תמורת 164000000 (מאה שישים וארבעה מיליון) דולר .

לֵאוֹ קִירְש שלח את ידו הארוכה גם לכִיסַן של רשתות הטלוויזיה במדינות מרכז ודרום אמריקה ושאב מכיסם 860000000 (שמונה מאות ושישים מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של שני המונדיאלים . למרות הכסף הגדול פשט סוחר הכספים הזה את הרגל . הוא לא יכול היה לכסות את סכומי ההשקעה הענקיים שהעביר לידיו של סֶפּ בְּלָאטֶר . לֵאוֹ קִירְש נעלם ממפת שידורי הטלוויזיה לעַד . יחסי המסחר בין ה- EBU  ל- FIFA עלו על שִרטון . משחקי המונדיאל של צרפת 1998 היו המפעל האחרון שהמשדר הציבורי החזיק בו ולראשונה טורניר גמר שנטלו בו חלק 32 נבחרות במקום 24 עד כה . משכו של הטורניר התארך ומספר המשחקים גדל מ- 52 ל- 64 משחקים . סֶפּ בְּלָאטֶר רצה לנַצֵל את המצב ועל כן ביקש תוספת תשלום של % 18.75 מ- EBU וגופי השידור הבינלאומיים אחרים לחוזה היָשָן . החוזה היָשָן בין המְשָדֵר הציבורי ל- FIFA נחתם אחת עשרה שנה קודם לכן ב- 1987 . בחוזה נקבע כי המשדר הציבורי ישלם תמורת מונדיאל צרפת 1998 סכום של 135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (שווים ל- 90 מיליון דולר). סֶפּ בְּלָאטֶר תבע עכשיו 160000000 (מאה ושישים מיליון ) פרנקים שווייצריים . אנשי ה- EBU השיבו לו בשם כל גופי השידור האחרים באדיבות, אך בנחרצות וללא כחל ושרק : "No Way Mr. President. Contract is a contract" .

המתמטיקה הזאת לא נעלמה בסופו של דָבָר מנשיא UEFA לִינַארְט יוֹהַנְסוֹן (Lennart Johansson) . הג'נטלמן השוודי כְבַד הגוּף ידע שברחובותיה של אירופה (וגם באלה של ישראל) מתגלגל כֶּסֶף גדול . צריך היה להתכופף קצת ולאֶסוֹף אותו . "אם הֵם היו מוכנים לשלם סכומים אגדיים כאלה ללֵאוֹ קִירְש אז שיואילו לשלֵם גם לי" , אמר . בעצם תבע . זה מזכיר לי שפעם ביקשתי ממוטי קירשנבאום כמה הטבות כספיות כדי לשכלֵל את הפקת שידורי מונדיאל צרפת 1998 . המנכ"ל השָנוּן השיב לי מייד :  "יואש אלרואי  בל תטעֶה בשמי , קוראים לי קירשנבאום ולא קירש" .

טקסט תמונה : 1997 . לינארט יוהנסון משוודיה נשיא UEFA (משמאל) יחד עם גברי לוי יו"ר התאחדות הכדורגל של ישראל .רחש הערכה רבה ל- EBU ומכר לשידור הציבורי את זכויות השידורים של הכדורגל האירופי במחירים סבירים . משהוברר לו ולאנשיו כי הרשתות העשירות באיגוד השידור האירופי ניאותו לשָלֵם הון עתק ללאו קירש תמורת זכויות השידורים של המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 , תבע גם הוא עכשיו את ליטרת הבשר שלו מהמְשָדֵר הציבורי . (התמונה באדיבות גברי לוי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

שינויים דרמטיים קיצוניים התחוללו בשוק הטלוויזיה הבינלאומי ובמערכת המוניטרית שלוֹ ברבע האחרון של המאה ה- 20 , בעיקר בעשור האחרון . המערכת המוניטרית המרכיבה את זכויות שידורי הספורט באירופה וגם בתבל – זועזעה . מחירי זכויות השידורים הפכו ל- Windfall Cash , רווח בלתי צפוי ובמזומן . הם האמירו במהירות ובצורה לא מבוקרת ובלתי צפויה וגררו את רשות השידור של יוסף בר-אל למלחמת הִישרדוּת . אנשי התאחדות הכדורגל האירופית ממש נעלבו ממחירי העבר ששולמו להם ע"י ה- EBU . על סף דַלְתָּה של UEFA התדפקו עכשיו מחזרים חדשים אֵילֵי השידור המסחרי באירופה בראשותם של האיטלקי סילביו ברלוסקוני האיש העשיר בארץ המגף ובעליו של קָאנָאל צִ'ינְקוּאֶה (סילביו ברלוסקוני מכהן כראש ממשלת איטליה כיום) ורופרט מרדוק בעליו של BSB באנגליה . הם הציעו ללִינַארְט יוֹהָנְסוֹן סכומים אסטרונומיים כדי לגנוב את סחורת הכדורגל האירופי מהמְשָדֵר הציבורי .

טקסט מסמך : גרף עליית מחירי זכויות השידורים של אליפויות אירופה לאומות בכדורגל (EURO's)  מ- 1980 עד 2000 . ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הסכים לשלם זכויות שידורים ל- UEFA עבור הטורנירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל רק מ- 1980 . אליפויות אירופה בכדורגל בשנים 1980 – 1960 שודרו בחינם . להלן הסכומים ששולמו עבור זכויות השידורים החל מ- 1980 EURO במיליוני , עשרות מיליונים , ומאות מיליונים של דולרים . (התרשים באדיבות ה- EBU . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 1 : תמורת אליפות אירופה 2004 שנערכה בפורטוגל ניאות ה- EBU לשלם סכום של  600000000 (שש מאות מיליון) דולר . (הנתונים הכספיים באדיבות ה-  EBU) .

הערה 2 : חלק מהאינפורמציה המופיעה בפוסט הזה מצויה בשלושת הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי והנקראים : "רוש ולענה" , "למילים יש וויזואליה משלהן" , ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם". 

לִינַארְט יוֹהַנְסוֹן (Leanart Johnsson) בניגוד לסֶפּ בְּלָאטֶר עמד לפי שעה בפיתוי שהעמידו הגורמים המסחריים בפניו והסכים להישאר נאמן למְשָדֵר הציבורי (קרי ה- EBU) , אך דרש תמורת הנאמנות הזאת מחיר כָּבֵד . ה- EURO הוא טורניר הכדורגל השני בחשיבותו אחרי המונדיאל . הוא חשוב יותר מאליפות דרום אמריקה . ה- EBU שניגף בקרב על זכויות השידורים של המונדיאלים 2002 ו- 2006 , סָבָר שאיננו יכול להרשות לעצמו לספוג תבוסה נוספת ועוד במגרש הביתי שלוֹ . ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ניאות לשלם עכשיו סכום מדהים ובלתי נתפש של  800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 600 מיליון דולר) תמורת 2004 EURO . פי 4.4 יותר ממה ששילם האיגוד ארבע שנים קודם לכן 180000000 (מאה ושמונים מיליון) פרנקים שווייצריים בְּמשחקי 2000 EURO שנערכו במדינות הולנד ובלגיה. גורמים מסחריים באירופה הציעו ל- UEFA סכום גדול מ- 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים , אך לינארט יוהנסון צעד עדיין שוב שלוב זרוע עם השידור הציבורי כפי שהדבר מוסבר במסמך ששלח מזכ"ל איגוד השידור האירופי ה- EBU , זָ'אן בֵּרְנַארְד מוּנְץ' (Jean Bernard Munch) למנכ"לים ומנהלי מחלקות הספורט ב- EBU .

טקסט מסמך  :  14 בדצמבר 1999 . המזכיר הכללי של ה- EBU  ז'אן ברנארד מונץ' מודיע בגאווה באמצעות פקס לכל המנכ"לים של רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- EBU ולמנהלי מחלקות הספורט , כי סך זכויות השידורים עבור אליפות 2004 EURO (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) שתיערך בפורטוגל , יעמדו על סכום בן 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים . פי חמש יותר ממה ששולם עבור טורניר הכדורגל של 2000 EURO . תמורת אליפות  2000 EURO  שהתקיימה בהולנד ובלגיה , שילם ה- EBU  זכויות שידורים בגובה של 180000000 (מאה ושמונים מיליון) פרנקים שווייצריים . (באדיבות ה- EBU . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הסכומים האדירים הרתיעו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בזמנו להיעתר לפנייה של ישראל דורי מנכ"ל חברת "מֶגָה טִי. וִי." לקנות את זכויות השידורים של מונדיאל 2002 . הסכום זה כידוע כבר לא הספיק לאליפות 2008 EURU . ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הציע ל- UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) סכום של כ- 600 מיליון יוּרוֹ (euro) שהם  כ- 750 מיליון דולר תמורת רכישת זכויות השידורים של משחקי אליפות אירופה 2008 EURO שייערכו בשווייץ ואוסטריה [4]UEFA דחתה את ההצעה הציבורית של ה- EBU וחתמה על הסכם זכויות שידורים עם חברת התיווך הגרמנית – צרפתית SPORTFIVE (לשעברUFA) , כשהיא UEFA מצפה לעשות רווחים של כ- 640000000 (שש מאות וארבעים מיליון) יוּרוֹ / euro (הסכום הזה היה שווה ב- 2008 ל- 800 מיליון דולר) . המו"מ לקראת 2008 נערך ע"י UEFA עם כל רשת טלוויזיה בנפרד מה שמכונה בשפה האנגלית , "Network by Network" . לבסוף קנו את זכויות השידורים של 2008 EURO רק שתי רשתות טלוויזיה החברות ב- EBU , הטלוויזיה הולנדית הציבורית NOS והטלוויזיה הממלכתית של יוון ERT . יוון הייתה כזכור להפתעת הכל אלופת אירופה ב- 2004 . לבסוף התייאשה התאחדות הכדורגל האירופית (ה- UEFA) מאיגוד השידור האירופי (ה- EBU) ומכרה את זכויות השידורים של 2008 EURO (משחקי האליפות האלה נערכו בשווייץ ואוסטריה) למתווך פרטי . "שהוא המתווך הפרטי יתעסק עם ה- EBU " , אמרו שָם . כמו שאמר סֶפ בְּלָאטֶר בשעתו .

הכדורגל האירופי הפך להיות בּיזְנֶס ענק על גַבּוֹ של המְשָדֵר הציבורי . הבונוסים הכספיים ב- 2004 EURO גדלו ב- % 56 לעומת אלה של 2000 EURO . שש עשרה הנבחרות שהעפילו לטורניר האטרקטיבי בפורטוגל תוגמלו כל אחת ב- 6.000000 (שישה מיליון) מיליון דולר עוד לפני ששיחקו אפילו משחק אחד . כל נבחרת שניצחה בבית המוקדם שלה בפורטוגל צברה 800000 (שמונה מאות אלף) דולר. תוצאת תֵּיקוּ הִקנתה 400000 (ארבע מאות אלף) דולר . כל נבחרת שהעפילה לרבע הגמר קיבלה 2.400000 (שני מיליון וארבע מאות אלף) דולר . נבחרות פורטוגל , יוון , הולנד וצ'כיה שהעפילו לשלב חצי הגמר קיבלו כל אחת בונוס של 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר . צ'כיה צברה את הסכום הגדול ביותר מבין ארבע הנבחרות , כ- 14.000000 (ארבע עשר מיליון) דולר . פורטוגל שהפסידה 1 : 0 ליוון במשחק הגמר פוצתה בסכום נוסף של 4.800000 (ארבעה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר . לאלופה יָוָון הוענק חוץ מהגביע היוקרתי גם פרס כספי של  8000000 (שמונה  מיליון) דולר. יוון צברה 20.000000 (עשרים מיליון) דולר רווחים ב- 2004 EURO .

המו"מ המורכב על חלוקת הנֶטֶל הכספי של משחקי פורטוגל היה מסובך ונעשה ע"י נציגי ה- EBU בג'נבה בנפרד – Country by Country . הטלוויזיה האוסטרית הממלכתית ORF למשל שלא הייתה לה נבחרת בפורטוגל הסכימה לשלם 6.000000 (שישה מיליון) דולר . ה- BBC  ו- ITV  הרודפות אחרי נבחרת אנגליה לכל מקום (לרוע מזלן אנגליה הודחה בינתיים מהמשך המשחקים בטורניר ע"י נבחרת פורטוגל) שילמו כל אחת ל- UEFA סכום שנע סביב 28.000000 (עשרים ושמונה) מיליון דולר והתחלקו ביניהן בשידורים הישירים . רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר הם שידרו "ראש בראש" .

כאן נכנסה לתמונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . ה- EBU  ניהל מו"מ נוקשה עם יוסף בר-אל . לבסוף התרצתה רשות השידור הענייה והדלה ורכשה את זכויות השידור הבלעדיות (החלק היחסי במסגרת ה- Share הכללי האירופי) תמורת יותר מ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר . סכום עַתֵּק בהתחשב במצבה הכספי הרעוּע . אפשר כמובן היה לנהל את המו"מ הזה טוב הרבה יותר מאשר ניהל אותו מנכ"ל רשות השידור . הוא שוב שגה קשות כמו במו"מ על רכישת הזכויות של מונדיאל 2002 . אנשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוסיפו אולי חטא על פשע במו"מ על 2004 EURO . הֵם עשו כל מאמץ להחביא את אינפורמציית התשלומים הזאת מעין הציבור . רשות השידור בראשותו של המנכ"ל יוסף בר-אל ובאמצעות דוברו מר אוֹרֶן הֶלְמַן , טענה במקומון "זמן תל אביב" (של העיתון "מעריב") ב-  4 ביוני 2004 [5] , "כי הרשות היא חברה באיגוד השידור האירופי , לכן היא מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידור של אירועי הספורט המתקיימים באירופה". דברי הֶבֶל . הפרסום המטעה (או המוּטעה) המסתיר מעֵין הציבור את התשלום האדיר ששילמה רשות השידור בהנהגתם של המנכ"ל יוסף בר-אל ויו"ר הוועד המנהל אברהם נתן נעשה אולי כדי להימנע מהמשך העימות הצפוי להנהלת רשות השידור שקופתה ריקה ומדולדלת עם יוצרי הטלוויזיה והקולנוע וההפקה המקורית בישראל . אלה עושים לה צרות צרורות ודורשים למַתֵּן את עלויות הספורט הגבוהות מידַי לטעמם בשידור הציבורי . מאזן התשלומים בין IOC  לבין  UEFA  ו- FIFA מתקרב לשִוויון , אך צריך לזכור שהפקת השידורים האולימפיים מסובכת ומורכבת הרבה יותר וגם יקרה יותר משידורי המונדיאלים. לאֵין ערוֹך.                           

רשות השידור שילמה כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר תמורת הבלעדיות של שידורי אולימפיאדת אתונה , שנפתחה ב- 13 באוגוסט 2004 וננעלה כעבור 17 יום  ב- 29 באוגוסט . עלות זכויות השידורים היא נפרדת מהעלויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של ביצוע השידורים עצמם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . העלות הסופית של הפקת שידורי אולימפיאדת אתונה 2004 הסתכמה בסכום של  כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר .

נשיא AOB (ראשי תיבות של Athens Olympics Broadcasting) הספרדי מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ העמיד לרשות המְשָדֵר הציבורי באולימפיאדת אתונה 2004 כמות אדירה של כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות שכיסו 300 (שלוש מאות) תחרויות אולימפיות , והפיק למענו 4000 (ארבעת אלפים) שעות שידור . המשחקים האולימפיים הם יַעַד שידור חשוּב מאין כמוֹהוּ של המְשָדֵר הציבורי מקדמת דנה . ה- EBU קנה גם את אולימפיאדת החורף של טורינו ב – 2006 והמשחקים האולימפיים של בייג'ינג 2008 . עכשיו נחתם הסכם שידורים חדש בין ה-EBU   ו- IOC  המַקְנֶה לאיגוד השידור האירופי בלעדיות על אולימפיאדת החורף של וָואנְקוּבֶר ב- 2010 ומשחקי הקיץ ב- 2012 תמורת כ- 850.000000 (שמונה מאות וחמישים) מיליון דולר . לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מובטחת אפוא עבודה לשנים רבות . המְשָדֵר הציבורי איננו לבד . רשת השידור האמריקנית NBC בתמיכת גֶ'ף אִימָאלְט נשיא הקונצרן הענק General Electric שילמה עבור שתי האולימפיאדות האלה יותר מ- 2.000000000 (שני  מיליארד) דולר בעבור זכויות השידורים הבלעדיות בארה"ב . סכום של 820.000000 (שמונה מאות ועשרים מיליון) דולר עבור אולימפיאדת וָונְקוּבֶר 2010 , ו- 1.181000000 (מיליארד וְ- 181 מיליון) דולר תמורת שידורי אולימפיאדת לונדון 2012 . סכומים פנטסטיים .

מר אלכס גלעדי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC ומהחשובים בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית, סייע רבות לבוס שלו דיק אברסול (Dick Ebersol) נשיא חטיבת הספורט של NBC לשבור מְאז 1988 את מסורת השליטה האולימפית בארה"ב של רשת הטלוויזיה ABC  בראשותו של רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המיתולוגי . ABC החזיקה בקניין השידור האולימפי בארה"ב בשנים 1984 – 1964 הודות ליוזמתו הטלוויזיונית והכלכלית וראייה ארוכת טווח של נשיאה רון ארלדג' . בחודש יוני 2011 חתמה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC על חוזה זכויות שידורים אולימפי חדש עם הוועד האולימפי הבינלאומי IOC , על סך 4.380000000 (ארבעה מיליארד ושלוש מאות ושמונים מיליון) דולר , וכולל בתוכו ארבע אולימפיאדות כלהלן :

א. אולימפיאדת החורף 2014 בסוצ'י – רוסיה תמורת 775.000000 (שבע מאות שבעים וחמישה מיליון) דולר .

ב. אולימפיאדת הקיץ 2016 בריוֹ דֶה זָ'אנֵיְירוֹ – ברזיל תמורת 1.226000000 (מיליארד ומאתיים ושישים מיליון) דולר .

ג. אולימפיאדת החורף 2018 (טרם נקבע המקום) תמורת 963.000000 (תשע מאות שישים ושלושה מיליון) דולר .

ד. אולימפיאדת הקיץ 2020 (טרם נקבע המקום) תמורת 1.418000000 (מיליארד וארבע מאות ושמונה עשר מיליון) דולר .

בכך משלימה NBC שליטה טלוויזיונית אולימפית בת יותר משנות דור מאז אולימפיאדת סיאול 1988 . לאלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי חלק נכבד במסורת האולימפית הנכבדה הזאת וגם בהשתלטות המחודשת על ארבעת האולימפיאדות העתידיות .

המָמוֹן והטֶכְנוֹלוֹגְיָה וכמובן הכּישָרוֹן הם אבות ההצלחה של העיתונאות הטלוויזיונית , אך לרעיון המשולב הזה לא היה כל סיכוי להתקיים במתכונת שידורי 2004 EURO בפורטוגל שהיו כידוע קִנְיָינוֹ היקר של השידור הציבורי בישראל . לא בטוח שרק באשמת מחלקת הספורט . מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל צָדָק כשרכש את הזכויות הבלעדיות של שידורי 2004 EURO . הוא טעה כשהחליט לשלם תמורתם מָמוֹן כה רב . אפשר היה לקנות אותן יותר בזול . מכל מקום הרייטינג השוֹפֵע של הטלוויזיה הישראלית מידֵי עֶרֶב ולילה תומֵך בהחלטתו העקרונית . למרות שהרייטינג איננו בהכרח השיקול החשוב ביותר המנחה את השידור הציבורי-ממלכתי, הרי עם עוּבדוֹת ה- People meter אי אפשר להתווכח. יוסף בר-אל החזיק בידיו קלף מנצח . הוא לא היה צריך להתנצל על כך . לרוֹע מזלו נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למַמֵן את הצלחת השידור הענקית הזאת באמצעות מָסָה אדירה של שקופיות חסוּת . אין דרך אחרת . אך בדרכה זאת היא קוממה ועוררה מרִבְצַם מתנגדים ושוֹנְאִים רבים של שידורי הספורט והכדורגל בערוץ הטלוויזיה הציבורי . הטענה כי שידורי פורטוגל בטלוויזיה הציבורית פונה רק לגברים לא הייתה נכונה . לפחות לא מנקודת מבטי . אני למשל הייתי הגבר היחידי בחבורה של חמֵש נשים יפות שצפו יחדיו באורח קבע בשידורי המשחקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . השאלה איננה מדוע קנה יוסף בר-אל את אליפות אירופה המתקיימת בימים אלה בפורטוגל . ככְלוֹת הכול הוא הלך בדרכם של 52 מנכ"לים נוספים ברשתות הטלוויזיה הציבוריות החבֵרוֹת ב- EBU , שחשבו כמוהו כי אין לוותר על סחורת השידור היקרה . השאלה הייתה כיצד יוסף בר-אל מטפל בחומר השידור עצמו , וזאת כמה לא מפתיע , הוא לא עשה זאת טוֹב מספיק .

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה הוֹן עַתֵּק של כ- 3.100000 (שלושה מיליון ומאה אלף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של מפעל הכדורגל הזה , שחשיבותו ויוקרתו נופלים רק מהמונדיאל . זהו תשלום הגבוה ב- % 500 יותר ממה ששילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתי ובתקופת המנכ"ל אורי פורת ובתקופתי עבור זכויות השידורים של טורניר  2000 EURO , זה שהתקיים לפני שלוש עשרה שנים בהולנד ובלגיה , אך אמצעי ההפקה והשידור שלוֹ נותרו מוגבלים כבעבר . אולפן השידור המוביל את השידורים מוּקם בירושלים במקום בליסבון . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם לא העלתה בדעתה לשלוח לפחות צֶוֶות צילום ENG אחד משלה לפורטוגל לצורכי הכנת כתבות חדשותיות של צבע , אווירה , וראיונות – האמורות להשלים את השידורים הישירים . זוהי החלטה שגויה ולא מקצועית של הנהלת רשות השידור שמתרצת זאת באי השתתפותה של נבחרת ישראל בטורניר , ולכֵן מתכחשת לערך המוסף העיתונאי של מעטפת השידור ואריזתו . טורניר הכדורגל של 2004 EURO הוא יצירת מוֹפֵת טלוויזיונית (למרות היעדרה של נבחרת ישראל) ומאפיין נכבד של כל שידור ציבורי באשר הוא . רשות השידור הייתה חייבת להחזיק בנֶכֶס השידור הזה , אך הדבר מחייב אותה ואת אנשיה לקִרבָה בלתי אמצעית למקום התרחשות האירועים כדי ליצור בעתיד עיתונאות זריזה, מעניינת, ואמִינה יותר. היא לא עשתה זאת . מה שנעשה (או שלא נעשה) מן היבט הנוכחות בשטח בעשוֹרֵי ה- 80 ו- 90 , בתקופתם של המנכ"לים אורי פורת , אריה מֶקֶל , ומוטי קירשנבאום , איננו רלוואנטי ואיננו צריך לשמש מוֹדֶל לחִיקוּי  ב- 2004.

[1]  ראה נספח : על פי הנתונים של  1. SPORTSCAL.COM – the business site for sports

2 .  RAR Richard Russel Associates

[2]  ראה נספח : מכתבו של גרג דייק (Greg Dyke) אלי מ- 10 בספטמבר 2005 .

[3]  ראה נספח : גם מידע של  Association) RAR (Richard  Russell  ו-  Sport.cal

[4]  ראה נספח : על פי נתוני ה- EBU . הנתונים הועברו אלי ע"י מַרְק יוֹרְג (Marc Jorg)  מ- EBU .

[5]  ראה נספח : הצהרתו של דובר רשות השידור מר אורן הלמן בשם המנכ"ל יוסף בר-אל במקומון "זמן תל אביב" של העיתון "מעריב" ב-  4 ביוני 2004  , "כי רשות השידור בגין חברותה ב- EBU , איננה משלמת זכויות שידורים עבור אירועי הספורט הנערכים על אדמת אירופה…" .

ב. רוש ולענה. הייתי שם. 

מלחמת זכויות השידורים בשנים 2002 – 2000 שניהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בראשות שלושת המנכ"ל ים אורי פורת , רן גלינקא , ויוסף בר-אל ובהשתתפות יו"ר הוועד המנהל נחמן שי נגד חברת "צ'ארלטון" של פנחס זהבי ואלי עזור ונגד המתווך אביב גלעדי – הייתה חובבנית ורדודה בלשון המעטה . באוקטובר 2001 הגיע לרשות השידור מנכ"ל זמני חדש , רָן גַלִינְקָא בן 49  , לשעבר תא"ל בצה"ל ובעל עבר קרבי . מפקד שייטת 13 . רָן גָלִינְקָא נקלע מייד עם מינויו לסערת המו"מ הישן על זכויות השידורים של מונדיאל 2002 שגווע בתקופתו של המנכ"ל הפורש אורי פורת , והתחדש עכשיו ביוזמתו של השר הממונה על רשות השידור השר רענן כהן , האיש שהציב את רן גלינקא בפסגת השידור הציבורי .

למו"מ היקר של רשות השידור עם חברת צ'ארלטון על רכישת זכויות השידורים של משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בחודש יוני 2002 בשתי מדינות יפן וקוריאה הייתה היסטוריה ארוכה . תחילתה ביום רביעי – 9 באוקטובר 1996 הבלתי נשכח בלוֹזָאן – שווייץ , שם החליט ה- EBU כמְשָדֵר ציבורי החלטה גורפת היסטורית המוותרת לחלוטין על זכויות השידורים של שני המונדיאלים של  2002  ו- 2006  בשל עלותם הגבוהה מידַי , יחסית למונדיאלים הקודמים . צריך לזכור ש- EBU שייצג עד 1990 את כל רשתות השידור הציבוריות של מערב אירופה , ומ- 1990 לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי גם את מדינות מזרח אירופה הישנה , נחשב לא רק לאיגוד השידור העשיר ביותר בעולם , אלא רבות מרשתות הטלוויזיה המאוגדות בו מייצגות מדינות הנחשבות למעצמות כדורגל הנוטלות חלק באורח קבע בטורנירי הגמר של המונדיאלים ביניהן אלופות עולם וסגניות אלופות עולם . ה- EBU הוא אותו האיגוד שחתם על חוזי שידור רצופים עם ה- FIFA  מאז המונדיאל של מכסיקו 70 . הוויתור ההיסטורי הדרמטי על מסורת השידורים , אִפשֵר את חדירתו של איש פרטי עשיר מאוד מיליארדר גרמני בשם לֵיאוֹ קִירְש בעל חברת התקשורת “KIRSHMEDIA” , לתוך התעשייה היקרה הזאת של תיווך מכירת זכויות שידורי הכדורגל לטלוויזיה . לֵאוֹ קִירְש השקיע את כל הונו בביזנס הזה ובסופו של דבר פשט את הרגל . זהו אחד הסיפורים המדהימים וחסרי תקדים בהתפתחות שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה .

המשכה של ההיסטוריה הזאת היה ביום שני – 15 בינואר 2001 , בפגישת היכרות ראשונה ביני כשליחו של אורי פורת לבין מר אדר זהבי נציג חברת צ'ארלטון החברה שקנתה את זכויות השידורים מלֵאוֹ קירש במסעדת האיטלקית "מָזָאלוּנָה" ברחוב קרליבך בתל אביב . כשאכלנו את ה- מָקָרוֹנִי ולגמנו מיין ה- מֶרְלוֹ שמעתי לראשונה מבן שיחי , נושא ונותן קשוח כנציג חברת "צ'ארלטון" הישראלית אך אדיב וג'נטלמן , את ההצהרה המדהימה : "יואש אלרואי , חברת צ'ארלטון מבקשת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 12.000000 (שניים עשר מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי מונדיאל 2002" . נדהמתי אבל לא הגבתי . הייתה לי רק בעיה קטנה מפני שהסְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז נתקע בגרוני , והייתי זקוק ללגימת יין הגונה כדי לעזור לוֹ לרדת לבטני . כעבור דקה הגיע הפירוט הראשון מפיו של הנושא ונותן : "חברת צ'ארלטון מציעה לרשות השידור לשלם 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת ארבעה שידורים ישירים בלבד של משחק הפתיחה , שני משחקי חצי הגמר , ומשחק הגמר . בתמורה תממן החברה ב- 2.000000 (שני מיליון) דולר את ההוצאות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של הפקת מבצע השידורים הזה . כל 60 המשחקים הנותרים יופקו וישודרו ע"י רשות השידור אך סיגנלי השידור האלה יופנו למקורות שידור אחרים בישראל , למרבים במחיר" . זאת הייתה יריית הפתיחה של אדר זהבי במו"מ עם רשות השידור .

היו לי פרפרים בבטן . המחירים נשמעו מופרכים מיסודם . לא קמתי מכיסאי במסעדה ולא ניתקתי מגע ממנו , מפני שהשאיפה הטבעית שלי הייתה להמשיך את מסורת שידורי המונדיאלים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז ימיו של דן שילון האיש ששִידֵר לראשונה את משחקי גביע העולם של מכסיקו 70' . מו"מ העוסק בקנייה ורכישת זכויות שידורים טלוויזיוניות הוא לעיתים מסע מייגע וארוך שנושא עמו אין סוף תקוות וייאוש . לא רציתי לאבד בטרם עת את הזכויות של רכוש ונֶכֶס שידור שהיה של הרשת שלי במשך 28 שנים רצופות .

חברת "צ'ארלטון" בבעלות אלי עַזוּר ופנחס זהבי (ואנשי עסקים נוספים) קנתה מלֵיאוֹ קִירְש הגרמני את זכויות השידורים של שני המונדיאלים 2002 ביפן וקוריאה ו- 2006 בגרמניה תמורת סכום המוערך בין 22 ל- 24 מיליון דולר . עסקה כלכלית טהורה שמטרתה ביזנס ושאיפתה למכור את זכויות השידורים במחירי רווח לכל המרבה במחיר מבין רשתות הטלוויזיה בישראל .                                                                                                                                                                                                                                       

זאת הייתה סנסציה . אורי פורת היה אמור לחטוף את שוֹק חייו . 10 מיליון דולר הייתה אומנם הצעה ראשונית בלבד של חב' "צ'ארלטון" , שוודאי ניתן להתמקח עליה , אך לא היה ספק , מדובר בשינוי דרמטי ומהפך כספי עצום ומרחיק לכת במבנה זכויות השידורים של טורניר גביע העולם בכדורגל מאז מכרה אותם ה- FIFA  לראשונה משנת 1966 (מדובר בתשעה מונדיאלים רצופים) לאיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) איגוד השידור האירופי המאגד בתוכו כ- 60 רשתות טלוויזיה ממלכתיות באירופה וגם מספר מדינות מאסיה כמו ישראל , טורקיה , וירדן , וכֵן מאפריקה כמו , מצרים , לוב , טוניס , אלג'יריה , ומרוקו . בפעם הראשונה מזה זמן רב התגעגעתי למוטי קירשנבאום בעל ה- Poker faced . אני עוזב זאת לשעה קלה . אחזור לכך בפוסט הבא .

לאחר פרישתי הכפויה והבלתי טבעית מביתי השני ביולי 2002 מצאתי לפתע זמן פנוי בשפע שמעולם לא עמד לרשותי . הרהרתי רבות כיצד נקלעתי למצב הבלתי אפשרי הזה ברשות השידור שבו מנכ"ל הרשות מבקש לסַלֵק אותי משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר שנים כה רבות של עבודה  . התייצבתי פעם אחר פעם ביני לבין נפתולי נפשי ושאלתי את עצמי שוּב ושוּב , האם הייתי יכול להימנע מהסיטואציה הזאת של התמודדות אישית נגד המִמְסַד בראשותו של מנכ"ל רשות השידור שאחריתה ידוע מראש . האם היה זה ציווי להתנגד לוֹ ? מדוע הייתי צריך להתעמת עם יוסף בר-אל ובכך לקַפֵּד את הקריירה שלי ? את מי אני מייצג ומה יועיל מאבקי לכלל הציבור שסובב אותי ? מדוע אני צריך להעמיס על כתפיי אחריוּת בלתי אפשרית ולשמֵש עמוּד האֵש ההולך לפני המחנה ? הרי אני ממונה על הפקת ועריכת שידורי הספורט בערוץ 1 בלבד . אינני מנהל הטלוויזיה. מה דחף אותי להקריב את עצמי על מזבח האֶמֶת (שלי) ? מדוע דרשתי מעצמי לשמֵש דוגמא אישית, מוּסַר , ודֶרֶך אֶרֶץ לקבוצת אנשים שדרך מאבקי ליושרה ואמינות בעבודתי העיתונאית אינם מעִניינה ? מדוע אני צריך את זה וּמה זה יוֹסיף ? איזה יתרון אני יכול להפיק ומה יֵצֶא לי אישית מזה ? לא יָצָא לי מזה דָבָר . כלום . רק היכולת להתייצב מוּל המראה למחרת בבוקר ולראות שנשארתי בן אדם . אינני Yes man של שום איש . לא עושה דברו של אף אחד . אדון לחירות המחשבה והביטוי של עצמי . זה המון בחיי שלי . זה לא פחות חשוב מלהפיק שידורים אולימפיים או לנהל את שידורי המונדיאלים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אני יכול להשתמש ללא חשש בפסוק א' בפרק הראשון של ספר תהילים כדי לומר לעצמי בגאווה , "אַשְרֵי הָאִיש אֲשֶר לא הָלַך בַּעֲצַת רְשָעִים , וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לא עָמָד , וּבְמוֹשָב לֵצִים לא יָשָב" . מעטים מאוד ברשות השידור יכולים להֵישִיר מבט מידי בוקר מול המַרְאָה ולהישאר זקופים . אני יכול .

נדמה לי כי המחזה הדרמטי "הַמְלֶט" של וויליאם שייקספיר , וסִפרם המצוין של ד"ר רוברט קופר ואיימן סאווף "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רִגשִית בעולם העסקים" , מעניקים תשובות חד משמעיות להתלבטויות הפרט הנוגעות לערכים של יושרה , אתיקה ואמינות מוּל חזיון הכדאיות והרִווחיוּת בתוך מערכות אנושיות מורכבות .

דֵיוִויד קוֹלְבּ (David Kolb) יו"ר המחלקה להתנהגות אִרגוּנית באוניברסיטת קייס ווסטרן , תיאר את המושג יושרה "כצורה הנעלה ביותר של התבונה האנושית" [3] . תיאור מדויק ומרתק . דֵיוִויד קוֹלְבּ קובע : "היושרה היא תודעה מתוחכמת וכילולית – אינטרוגטיבית של חקירה ודרישה , וכן מצב עמוק של עיבוד חוויות , שבו משולבים יצירתיות, ערכים, יכולת אינטואיטיבית ורגשית, כמו גם יכולת לניתוח רציונאלי".                                                                                                 

וויליאם שייקספיר , וגם ד"ר רוברט קופר (Ph.D Robert K. Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) מחזקים בכתביהם את האמונה כי מטרתה של המנהיגות היא להקשיב ולשָרֵת את הציבור ולא לצבור כוח וזכויות יתר . הם משמשים מַקוֹר לא אַכְזָב לעידוד רוחו של האדם באשר הוא אדם מפני שהם דברי אֶמֶת . מצאתי בדבריהם של שייקספיר , קופר , וסאווף תמיכה גדולה בשעה של התמודדות בודדה לחלוטין עם סוג של דילמות בהן הייתי נתון ומאבק נגד הממסד מאז הפך יוסף בר-אל למנהיג שלי משהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור .

היה מנוי וגמור עִמי כי אני מייצג רק את עצמי בוויכוח העקרוני עם המנכ"ל ולא אף אחד אחר . אינני נזקק לתמיכת הרוֹב . אני זקוק לתמיכת מצפוני . היה גם מנוי וגמור עִמי שאין מהוויכוח הזה כל דרך חזרה . אילו הייתי נדרש לכך, הייתי נאבק ביוסף בר-אל שוב ועושה אותו הדבר . אינני זקוק לתמיכת החֶבְרָה שסובבת אותי . ממילא אני אדם בודד באופיי נטוּל חֲבֵרִים . את מִילוֹתיי הברורות ודבַריי הנחרצים אמרתי למנכ"ל יוסף בר-אל בע"פ וגם כתבתי אותם . טקסט כתוב אי אפשר למחוֹק . לא ניתן לעולם לנקות ולהסיר אותו מהנייר שעליו נכתב . גם אינני רוצה לעשות זאת . טקסט שנאמר בע"פ ולא הוקלט ניתן להכחשה . טקסט כתוב הוא עֵדוּת נֶצַח .

מנכ"ל רשות השידור הִצהיר בריאיון ההוא ב- 26 באפריל 2002 בפני גב' שָרִי מָקוֹבֶר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא גן עדן ועיר מקלט לעיתונאים שפרשו בשעתו מרשות השידור . הצהרה צינית ותמוהה מאוד . אם רשות השידור היא גן עדן לעיתונאים מדוע כה רבים מהם נוטשים אותה ועורקים למקורות שידור אחרים . מנכ"ל דמוקרט לא היה נדרש ולא היה מעלה על דעתו לעולם להכריז על "גן עדן" וקיומו של חופש עיתונאי בגזרתו מפני שזאת אמורה להיות אמנה כל כך יסודית , טבעית וברורה מאליה . מחשבתו של יוסף בר-אל הייתה נטולת בסיס . צריך היה לשאול אותו , מדוע אם כך נטשו כל כך הרבה עיתונאים ושדרי טלוויזיה את גן העדן העיתונאי שלוֹ וערקו לערוצים המתחרים . מדוע דרך העריקה הזאת הייתה חַד סִטְרִית . מדוע לא קרה מעולם אפילו מקרה אחד בכיוון ההפוך בו עיתונאים בעלי שיעור קומה עזבוּ את ערוצי 2  ו- 10 , ונהרוּ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אשר בשליטתו . השאלות האלה לא נשאלו מעולם . נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אווירת חשש כמו במדינה טוטליטרית הנעדרת כל חֵירוּת דיבור ומחשבה .

טקסט מסמך : 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב" . "אני מתכוון להחזיר את כל הכוכבים שברחו מהערוץ ה- 1 לערוץ ה- 2 . אני יכול לגלות ש- % 90 מהם יחזרו" , סיפר יוסף בר-אל למראיינת שלו גב' שרי מקובר . איש מאותם כוכבים עליהם דיבר המנכ"ל המיועד ואת שמותיהם הזכיר במהלך הריאיון כמו דודו טופז , גבי גזית , רבקה מיכאלי , אילנה דיין , גדי סוקניק , יעקב איילון , נסים משעל – לא חזר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1" . (באדיבות "מעריב") .

המצב העגום וסתימת פיות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (יעידו על כך גב' ורד ברמן ומר איתי לנדסברג ועוד אנשים טובים) העלה הִרהורים נוּגים והזכיר לי סיטואציה פוליטית מפורסמת מאוד שאירעה בשנת 1959 . השורה התחתונה שלה הייתה הזכות למַמֵש את חֵירוּת המחשבה וחופש הביטוי מול העריצוּת . הנה משהו על קצה המזלג בעניין הזה : בחירתו של ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי החכם ויפה התואר לנשיא ארה"ב בנובמבר 1960 ומאבקו הבינלאומי הנמרץ וחסר הפשרות כמנהיג העולם החופשי נגד הדיקטטורה הקומוניסטית של ברה"מ ושליטה ניקיטה חרושצ'וב הפכו אותו לדמות נערצת בתבל . בביקורו במערב ברלין הצהיר ליד החומה המפרידה בין שני חלקי העיר , "אני ברלינאי" , וזכה לתשואות עולמיות . משהחליט לסלק את הטילים הסובייטים מקובה הסמוכה המאיימים על ערי ארה"ב (מאבק שנשא פֵּרוֹת), הגיעה הפופולאריות של הנשיא האמריקני לשיא . מספרים שבמסדרונות האו"ם התפתח בימים ההם וויכוח עקרוני בין עיתונאי אמריקני לבין עיתונאי סובייטי על הערך האמיתי של מושגי חופש העיתונות והדמוקרטיה . העיתונאי האמריקני התפאר בפני עמיתו הרוסי , ואמר לו כלהלן :  "תראה , למרות הפופולאריות של הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי , אין לי שום בעיה להניף שֶלֶט מחאה נגד הנשיא שלנו ברחבת הבית הלבן בוושינגטון ולצעוק לעברו , Kennedy go home" . העיתונאי הרוסי לא נשאר חייב לוֹ , והשיב את הטקסט הבא : "זה ממש לא בִּיג דִיל , גם אצלנו יש דמוקרטיה , אני יכול להתייצב ללא קושי בכיכר האדומה במוסקבה מול הקרמלין ולצעוק , קֶנֶדִי לך הביתה .

אני רוחש הערכה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושרק את העיקרון החשוב הזה . זאת בדיוק הסיבה מדוע אני מעריך את אלכס גלעדי , דן שילון , ומוטי קירשנבאום . הם היו נאמנים ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר מַלְכָּם . אין דבר נפלא מזה . אני מוצא צורך להביא לידיעת קוראי הבלוג את האינפורמציה הבאה . היא איננה נוגעת לטלוויזיה וזה התרחש כל כך מזמן אך מהווה דוגמה נהדרת לחירות המחשבה .

בשיאה של המלחמה הקרה ערך שליט ברה"מ הקומוניסטית הרודן ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב לראשונה ביקור חריג ויוצא דופן במוסדות האו"ם בניו יורק . בנאומו המפורסם בעצֶרֶת תקף ניקיטה חרושצ'וב בחריפות רבה את המערב ובראשו את ארה"ב מחרחרת המלחמה . בעת הנאוּם הֵסִיר ניקיטה חרושצ'וב , מוּזִ'יק – איכר בעברו) את נעלוֹ , וללא כל בושה רקע בה בבוטות רבה מעל דוכן הנאומים . סצנת צילום טלוויזיונית בלתי נשכחת . הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי הכריזמטי ב- 1959 סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי , ואח"כ אִרגֵן לוֹ בסַן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה"ב ה- A.P.L וְ- C.I.O בראשותו של מר וולטר רוּתֶּ'ר נשיא איגוד פועלי המכוניות . נכחו שם עוֹד ג'יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל , פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר , ז'וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים , אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות , וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה . בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה , בין מנהיג העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו , לבין נציגי הפועלים במדינה הדמוקרטית שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה . ניקיטה חרושצ'וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי – טוטליטארי כגן עדן לפועלים . מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה"ב , לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות . כשהעלה ניקיטה חרושצ'וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט"כי העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים", נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו . המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב הקומוניזם והקפיטאליזם הגיע לשיאה . וואלטר רות'ר , אלברט נייט , וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ'וב ללא רחם וללא הנחות . התפתח שם רָב-שיח מדהים , חריג , ובוטה מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ , אחד המפורסמים בהיסטוריה , בין הרוֹדָן הסובייטי מצד אחד לבין אנשי ההחירות , החופש , והדמוקרטיה מהעבר השני של המתרס . הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו . מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה של  ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב .

ניקיטה חרושצ'וב : ארה"ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה . אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות'ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ'וב : היכן חלמת זאת?

וולטר רות'ר : אם אין אתם מנצלים אותם , מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה?

ניקיטה חרושצ'וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות'ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ'וב : גם אנחנו בני חורין.

וולטר רות'ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם?

ניקיטה חרושצ'וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במזרח גרמניה?

וולטר רות'ר :  (כשניקיטה חרושצ'וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו) האם הוא פוחד מפני שאלותיי?

ניקיטה חרושצ'וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם.

וולטר רות'ר :  היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים בברה"מ חלק על                             מדיניות הממשלה?

ניקיטה חרושצ'וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו?

וולטר רות'ר : החירות היא עניינו של כל אדם . אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה .

יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים .

כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי , והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה"ב "אגודה מטעם המִפעל" .

ניקיטה חרושצ'וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה?

ניקיטה חרושצ'וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות'ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות? 

ניקיטה חרושצ'וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטאליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים , אולם אנו

רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע"י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה , עוזבים

אותן הפועלים בהמוניהם . היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים                            ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית?

ניקיטה חרושצ'וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך.

וולטר רות'ר : יש לנו חילוקי דעות בארה"ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות                     

עם וויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות, אין                            איש נשלח לגלוּת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 . ניקיטה חרושצ'וב (במרכז בחליפה בהירה) מנהל את וויכוח "המטבח" המפורסם עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון (בחליפה הכהה) ביריד "סוקולניקי" במוסקבה ב- 1959 . מתבונן בוויכוח מימין ליאוניד ברז'נייב . ניקיטה חרושצ'וב טען בלהט כי הכלכלה הסובייטית הבריאה היא גן עדן לפועלים . ריצ'ארד ניקסון הדף את הטענות הקומוניסטיות ואמר כי הדרך היחידה להגיע לגן העדן הכלכלי הוא לנהל שוק חופשי ללא פיקוח ממשלתי .  (AP) .

הטקסט הזה סימבולי לרשות השידור ומתאר סיטואציה אנושית כל חשובה לעולם החופשי באשר הוא . אנשים פשוטים אומרים את מה שהם חושבים מבלי להתבלבל . כשקראתי את הטקסט הזה לפני 45 שנה לא יכולתי שלא להעריץ את האנשים האלה , את מר וולטר רות'ר וחבריו . הם היו האנשים ! . למרבית אנשי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יש מה ללמוד ממנהיגי הפועלים האמריקניים בתחום חירות המחשבה והביטוי . רשות השידור תחת שִלטונו של יוסף בר-אל לא הייתה עצמאית אלא כפופה לשלטון . העיתונות הישראלית התעוררה אם כי באיחור מה וחשפה את יוסף בר-אל ואת רשות השידור שלו ככלי שידור ירוד חסר ערכים ורווי נפוטיזם . אין להאמין לכוונת המילים השְדוּפוֹת שמשחרר המנכ"ל וחבורתו לחלל האוויר מעֵת לעֵת על חופש העיתונות והיצירה הקיימים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מפני ששום מחשבה כנה ורצינית איננה מניעה את המילים המַטְעוֹת האלה . עכשיו משעיינתי שוב במחזה "הָמְלֵט" , מצאתי כי וויליאם שייקספיר הגדיר את התופעה הזאת של "מילים שדופות" בטקסט גאוני שכתב במחזה הטרגי מלא ההוד "הָמְלֵט". באחת מתמונות המחזה הגאוני , המרתק , והמורכב , מבקש קלאודיוס המלך (הבוגדני) לחזור בתשובה בפני בורא עולם , אך מביע חרטה לא כֵּנָה על הפשע הנתעב שביצע . וויליאם שייקספיר מסכם את הסצנה הזאת כך : "מִילִים יַגְבִּיהוּ עוּף , הַמַּחְשָבוֹת תִּכְרַעְנָה . מִילִים בְּלִי מַחְשָבוֹת שָמַיְמָה לא תַּגַּעְנָה" . בעיניי מדובר בניסוח ווירטואוזי .

הפגיעה הראשית ברשות השידור מאז מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל הייתה באמינותה . הפגיעה הזאת חלחלה מייד לעבר שידורי החדשות וגם שידורי הספורט , ודרך הטיפול בהן . בין כה וכה הפך השידור הציבורי לשדה קֶטֶל של ממש. שני מנכל"ים של רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ורָן גָלִינְקָא הודחו בעצם מתפקידיהם בתוך שמונה חודשים. נגד אורי פורת נפתח הליך הדחה היסטורי ע"י הוועד המנהל של רשות השידור שאילץ אותו בסופו של דבר להתפטר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור. זה היה בראשית חודש אוגוסט 2001. רָן גָלִינְקָא שהובא לרשות השידור ביוזמתו של השר הממונה רענן כהן , לא אושר ע"י ראש הממשלה אריאל שרון להמשיך בתפקידו בתום כהונתו הזמנית בת חצי השנה , וסוּלַק . עִמוֹ הוּדַח מייד גם מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ע"י המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר-אל . תחת יָאִיר אַלוֹנִי מונה למ"מ זמני חדש של מנהל הטלוויזיה יוסי משולם . יו"ר הועד המנהל של רשות השידור מאז דצמבר 2000  נחמן שי , האיש שתִּכנֵן וטָוָוה עם אנשיו את חוּטֵי ה- Impeachment  נגד אורי פורת , לא הצליח גם הוא להשלים תקופת כהונה שלימה והודח מתפקידו ע"י ראש הממשלה אריאל שרון באשמה של נשיאה בכפל תפקידים . הממשלה מינתה לתפקיד היו"ר החדש של רשות השידור את מר אברהם נתן תומך מובהק של מפלגת השִלטון וחבר מרכז הליכוד . יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך התפטרה מתפקידה בשל ויכוח עקרוני מַר עם המנכ"ל יוסף בר-אל . במקומה גויס לתפקיד מר יעקב שחם אף הוא איש מרכז הליכוד . לא חלף זמן רב וגם מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי הודיע שהוא מתפטר מתפקידו , כי איננו יכול לעבוד עוד תחת ניהולו של יוסף בר-אל .

רפיק חלבי יקירם של שני המנכ"לים הקודמים אורי פורת ורָן גָלִינְקָא ומי נחשב למועמד מוֹבִיל מטעמם למשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , הוּדַח . בינתיים בעת תקופת ניהולו של יוסף בר-אל נקשר שמו של רפיק חלבי לפרשה מכוערת של ניצול מיני של עובדת שלוֹ . הוא הוּבַס במכרז למנהל הטלוויזיה . לתפקיד נבחר בניגוד לכל הציפיות מר מוטי עדן ששימש קודם לכן שנים רבות ככתב מן השורה בצפון תחת ניהולו של רפיק חלבי . מוטי עדן , האיש שניסיון הניהול שלו במשך שנים רבות הסתכם בהפעלה וניהול צֶוֶות צילום ENG  בן שלושה אנשים הוצב לפתע בפסגת פירמידת הניהול של ערוץ הטלוויזיה הציבורית המונה יותר מ- 1000 (אֶלֶף) עובדים . דומה לטוּראי שקיבל לפתע לידיו אוגדה . לאחר שמוטי עדן התמנה לתפקיד הרם מישהו סח לי כי תמיד יימצא המועמד התורן הלא מתאים לנהל את המוסד הציבורי הזה המכונה הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 אך תמיד יימצא גם האיש הפחות מתאים שיאשר את המינוי . מוטי עדן לא ידע לנהל . לא היה לוֹ שום כישרון מנהיגות , לא השכלה טלוויזיונית וגם לא צֵל של מושג כיצד לייצר ולהרכיב לוח שידורים ציבורי . חסרונו הגדול היה נעוץ לא רק בחוסר ניסיונו וחוכמתו לנהל מפעל תקשורת כל כך מורכב ומסובך מינהלית כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , אלא בהסכמתו להיות תומכו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שבחר בו . בריאיון מאוד לא חכם בלשון המעטה שהעניק מוטי עדן ב- 29 באפריל 2005 למוסף השבועי "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" , ארבעה ימים לפני הדחתו ההיסטורית של הבוס שלו , ניסה ללמד סנגוריה על יוסף בר-אל . הכתבת – מראיינת גב' שוֹש מוּלָא העניקה לריאיון עמו כותרת משפילה , "יומן הפקיד" . בריאיון חיווה מנהל הטלוויזיה מוטי עדן את דעתו על הבוס שלוֹ יוסף בר-אל כלהלן . ציטוט : "המלחמה נגד יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור היא אישית – יצרית , ולא מקצועית . תאמיני לי שאם הייתי רואה משהו לא תקין , הייתי קם ומדבר . המצב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיום , הוא הרבה יותר טוב מאשר בתקופה שבה דן שילון עבד כאן בשנות ה- 70 , כשרשות השידור נוהלה ממש ע"י משרד ראש הממשלה . היום רשות השידור מבטאת את כל הדעות שנשמעות בציבור , ואם יש לחצים פוליטיים הם נהדפים ברמת המנכ"ל . צריך לחלק את העוגה באופן שווה . ביני לבין יוסף בר- אל יש הבנה". להערת המראיינת שוש מולא , "כי דן שילון שהגיע ל- "יומן" והודח ע"י יוסף בר- אל כמעט מייד , טען שהאיש הוא משרת פוליטי והכפופים לו הם נושאי כלים כנועים" , התרתח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוטי עדן והשיב : "יוסף בר- אל הוא איש חזק . איש משפיע . הוא 47 שנים ברשות השידור . מכיר אותה כמו בנאי מהאבן הראשונה עד לגג . ואני מבטיח לך שאני לא איש כנוע . ממש לא איש כנוע" . מוטי עדן היה שותף מלא לפרסה הבוקעת מידֵי ערב ממסך הטלוויזיה שאותה הוא מנהל . מספיק לצפות בעצם לרגע בערבי שישי "ביומן" ולראות את העיתונאית והמגישה גְאוּלָה אֶבֶן מנהלת רב שיח כפוי , מאולץ , ובוטה עם אנשי הפַּנֶל שלה מר אורי דן ז"ל ועו"ד אמנון זיכרוני , לא מפני שהם לא אוהבים אותה אלא בגלל שהיא לא מעריכה אותם , ואז פשוט לברוח למתחרים שלהם . ההיסטוריה הטלוויזיונית רושמת בדייקנות כל פרט ופרט . מחוללי ההיסטוריה הזאת בשנים האחרונות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , בעיקר אלה המאיישים את דרגי ושכבות הניהול והנוהים אחר מנהיגם , יידרשו להסביר באחד הימים מה ואיך קרה שם בדיוק מה שקרה .

חבירתו של דן שילון ליוסף בר-אל הדהימה אותי . הייתי המום . מה לדן שילון אבי השידור הציבורי , ההגון , והדמוקרטי עם זה של מנכ"ל רשות השידור הנוכחי יוסף בר-אל . דן שילון היה לפני שנים רבות חונך שלי ושל רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית . לכן זקפתי גבה כשחָבַר אז לחודשים אחדים למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (כדי להגיש במשותף את "היומן" עם גאולה אֶבֶן) . דן שילון ייצג פעם בכבוד גדול ובנאמנות רבה את עיקרון העיתונאות הציבורית – ממלכתית הקובע כי העיתונאות הזאת חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של הממלכה והשלטון הפוליטי (לא כל שכן בערוץ 1 אך גם בעיתונות פרטית – מסחרית) . כל עיתונאי מתחיל מאמץ מייד אל לבו את האקסיומה המתמטית הזאת הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . זהו עיקרון קדוש הנצוּר בנפשו של כל עיתונאי אמת והוא שומר עליו כעל בבת עינו . עיקרון הקווים המקבילים מהווה חלק חשוב בקוֹד העיתונאי המרכיב את "מסמך נקדי" . מִבחנה היומי של העיתונות וגם העיתונאות הטלוויזיונית במדינה דמוקרטית בכל רגע  ובכל שעה , היא לוודא שאקסיומת "הקווים המקבילים, תּשמֵר לעַד . אין על כך וויכוּח . אין על זה עוֹררין . השאלה מה למקצוען עם החובבן ומדוע חָבַר עכשיו המוכשר אל הלא מוכשר , לא אני צריך לשאול את מורי ורבי , אלא הוא את מצפונו . הרי דן שילון שחָבַר לרשות השידור של יוסף בר-אל בספטמבר 2003 הוא אותו דן שילון שכינה בפרהסיה ב- 3 במאי 2002  בעיתון "מעריב" (בריאיון עם מר רובי ריבלין שר תקשורת) את המנכ"ל הנוכחי האיש שניפץ את מֵנִיפֶסְט השידור הציבורי לרסיסים , "…כבן ערובה ועבדו האישי של ראש הממשלה …" , "…מנהל מסע חנופה למען ראש הממשלה…" , "…עֶבֶד נרצַע…" , "…ומלקט פירורים שיפלו משולחנו של ראש הממשלה…" . חידלון חיבורם של המקצוען עם החובבן איננו טבעי . לכן גם אינו יכול להחזיק מעמד לאורך ימים . סופו להישבר . כמה לא מפתיע שמנהלי – בּוּבָּה בערוץ 1 שַחִים על אוזנו של דן שילון "איזה מגיש נפלא הוא", ומדגישים בפניו , "את תרומתו החשובה 'ליומן' " , ולמחרת הוא קורא בעיתון על הדחתו מידי אותם מנהלי – הבובה שלִחששוּ את שבחיו בסודי סודות .

מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לא נעשה מטעמי כישרון אלא מסיבות פוליטיות מובהקות . המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא הודח מפני שאִפשר בדצמבר 2001  ליו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת יריבה המר של מדינת ישראל לומר את דברו על מסך ערוץ 1 (באמצעות ריאיון עם עודד גרנות) . הריאיון הזה לא מצא חן בעיני אריאל שרון . שמו של יוסף בר-אל כמועמד לנהל את רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא הועלה מירכתי האוֹב של ערוץ 33 ע"י השר הממונה מר רענן כהן . כדאי לדעת שערוץ 33 תחת ניהולו של המנכ"ל הנוכחי צובר במשך שנים ארוכות רייטינג יומי שנע בין  % 0.0  ל- % 0.7 . סיבות מינויו של יוסף בר-אל למשרה הרָמָה מדאיגות . הן נעלמו מעיניו של רענן כהן אך אינַן נסתרות מאִישוֹנָיו של שר התקשורת הנוכחי שמבחין במתרחש בין כתלי הרשות . נדמה שלמנכ"לים שקדמו ליוסף בר-אל לא הייתה את היכולת הנחוצה בערוב ימיהם כדי לטפל טיפול שורש בערוץ 33 הזניח ומנהלו שהכריז לא אחת בגלוי , "כי יש לוֹ חברים רבים בפוליטיקה הישראלית" . תש כוחם להזיז הרים כסלעים . שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם . הם הסכינו עם מציאות מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם – לא בגלל שרצו בה , אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה .

רשוּת השידור הממלכתית איננה ריבּוֹן עוד . שני ערוצי השידור העיקריים שלה רדיו "קול ישראל" כמו הטלוויזיה הישראלית הפכו החל מחודש מאי 2002 במקרים רבים אין ספור לשופרה של ממשלת ישראל . זהו דבר שהדעת איננה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית . מסמך מפורט בעניין הזה נכתב על ידי ישירות למנכ"ל יוסף בר-אל ב- 16 במאי 2002 , וגם לחברי הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור . הטקסט הזה רלוואנטי גם היום לאחר הדחתו וגירושו של אחד מבכירי העיתונאים של מדינת ישראל דן שילון משורות תוכנית החדשות החשובה של הטלוויזיה הישראלית , "היומן" . אני בחרתי בזמנו שלא להחריש ופרשתי מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שהיה פעם ביתי השני ולפעמים גם הראשון . עיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל היו מודעים היטב לשערורייה העיתונאית הקלוקלת הזאת הניבטת מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון , ומסכינים עמה . כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים . מדהים שעיתונאים נכבדים ורבי מוניטין בטלוויזיה הציבורית ו- רדיו "קול ישראל" השליכו ביוזמתם האישית ברגעים ההם של 2002 את הגדוֹלה שבזכויות בן אנוש , להיות אדם בן חורין . שתיקתם לא תעזור להם . ההסרחה גדולה והמציאות חזקה מהם . הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי , מוסרי וכלכלי כאחד , יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים . זה רק עניין של זמן . עורך התוכנית "פוליטיקה" (בהנחיית דן מרגלית) מר איתי לנדסברג תבע את המנכ"ל יוסף בר- אל על הוצאת דיבה לאחר שכינה אותו בריאיון לעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002 , "אחד ממנהיגי הסרבנים לשירות מילואים בשטחים" . המנכ"ל הדיח בצעד הפגנתי את העורך שתבע אותו למשפט בגין הוצאת לשון הרע ומינה במקומו לעורך "פוליטיקה" את העורך הקודם מר אהרון גולדפינגר ששהה כשנתיים בחופשה ללא תשלום (ערך באותו הזמן את תוכנית הטלוויזיה  "משעל חם" בחברת "רשת" בערוץ 2) , ושב עכשיו לחֵיקו המַר של ערוץ הטלוויזיה הציבורי . זה היה כּאוס של ממש .

מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש . המינוי הכושל והלא ראוי הביא לא רק לדעיכת השידור הציבורי , אלא יצר אווירת נכאים עכורה , קודרת ועגומה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" . אם יוסף בר-אל יישאר בתפקידו , המצב ברשות השידור ילך ויחריף בעתיד . שלטון תקשורתי המבסס את כוחו על הפחדה יוצר אקלים שלילי . אקלים שלילי יוצר סוּפָה שסוֹפָה לקצור ולקטול את המפחידים והמפחדים גם יחד . אמנון אברמוביץ' הפרשן הפוליטי הנודע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נטש את המנכ"ל יוסף בר-אל וחָבָר לערוץ 2 . גם הכתבים הפוריים של ערוץ הציבורי אלון בן דוד ושלומי אלדר , חמקו מיוסף בר-אל ויוסי משולם , וערקו לערוץ 10 . כמותם נהג גם מגיש החדשות גלעד עדין בדרכו מהערוץ הממלכתי משרת הממלכה לעברו של ערוץ 10.

טקסט מסמך : 19 במארס 2004 . זהו תחקיר ענק של המקומון התל אביבי "העיר" המכונה "זאפ לראשון" אודות התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . החוקר והכתב מר אלון הדר ערך ראיונות ארוכים וממוקדים עם ארבעת אנשי וועד / הפקה עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , חיקה גינוסר , מוקי הדר , יהודה כהן , ועדנה נחום על המתחולל בין ארבעת כתליו של השידור הציבורי . (באדיבות "העיר") .

טקסט מסמך : 19 במארס 2004 . תחקיר ענק של כתב המקומון התל אביבי "העיר" תחת הכותרת "זאפ לראשון" של אלון הדר העוסק בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובן במתחולל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (באדיבות "העיר") .

דן שילון סולק בבושת פנים "מהיומן" ע"י יוסף בר-אל . אורלי ווילנאי – מרוז הכתבת לענייני רווחה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הודחה ע"י יוסף בר-אל ועושה דברו מר יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות מפני שתקפה בכתבותיה את המדיניות הכלכלית הכושלת של משרד האוצר , שר האוצר בנימין נתניהו והשַר מאיר שטרית . מנהל חטיבת החדשות הזמני הזהיר את כתבת הרווחה בריש גלי בשמו של מנכ"ל רשות השידור , "…שתפסיק לתקוף ולהיטפל למאיר שטרית בכתבות שלה , מפני שזה האיש שאמור לאשר את תקציב רשות השידור…" , והוסיף , "היזהרי המנכ"ל מחפש אותך" . מנכ"ל רשות השידור נזף בעצמו באורלי ווילנאי -פדרבוש : "מי את בכלל שתתקפי את גדולי האומה כביבי נתניהו ומאיר שטרית" , והמשיך , "השר מאיר שטרית התקשר אלי ואמר לי שאת פוגעת בו , תדעי לך שפגעת גם בי" [4] . תוכן הדברים שאמר יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות לאורלי ווילנאי – מרוז התפרסם במלואו בעיתונים "מעריב" ו- "הארץ" .

זה אותו השַר מאיר שטרית שזכה לפתע בכתבת דיוקן בולטת "במבט שני" בערוץ 1 בתחילתה של 2004 , אך ללא הצדקה וּמבלי שעשה כל מעשה יוצא דופן בתחום עיסוקו ומבלי שחולל מפנה אמיתי ודרמטי בכלכלת מדינת ישראל . גם ארהל'ה גולדפינגר סולק "מפוליטיקה" ע"י המנכ"ל ויוסי משולם גם יחד , אבל מרכיביו של הסיפור הזה שונה . רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות הודח ע"י יוסף בר-אל . דן שילון סולק מהגשת "היומן" ע"י יוסף בר-אל .

איתי לנדסברג שהודח "מפוליטיקה" הוחזר לרגע קט לכֵּס שממנו הודח והודח בשנית . יעקב אחימאיר הודיע שאיננו מוכן להגיש את אחת ממהדורת החדשות "שבע וחצי" על פי ליין-אפ שהניחו לפניו העורכים שלוֹ באחד מערבי השבוע מפני שעל פי הבנתו העיתונאית הליין-אפ הזה אינוֹ רלוואנטי לצופים . המגיש הוותיק קבע שהליין-אפ הזה הוא מתרפס בפני מנכ"ל רשות השידור ומ"מ מנהל הטלוויזיה . חמור מזה היה רק הסכמתו של יגאל רביד לשמש משת"פ של ההנהלה כדי להגיש את המהדורה במקומו של הסרבן ההגוּן . מעשה לא אתי , לא קולגיאלי , ואיננו מקובל לחלוטין .                                                                                                              דן מרגלית התפטר מהנחיית "פוליטיקה" וערק כל עוד נפשו בו מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המושחת לזרועותיו של ערוץ 10 . הוא היה עיתונאי אמיץ וישר דרך , ולכן לא חשש לנמק את התפטרותו קבל עם ועדה במכתב חריף ששִיגֵר למנכ"ל רשות השידור : "פוליטיקאים ועושי רצונך השתלטו על רשות השידור ועושים בה כמעט ככל העולה על רוחם . כשאני נוכח כיצד חילקת את המסך למי שחפצת ביקרם , גוברת תחושתי כי היה עלי להקדים ולשגר אליך את המכתב הזה . אם לא אלך עכשיו , תידבק בי הרָעֶלֶת  שדִרדרה את הנורמות העיתונאיות – מקצועיות לשפל המדרגה" , כתב למנכ"ל רשות השידור העַריץ אך נעדר את קֶסֶם הכּישרון ונטוּל יכולת מנהיגות .

החלו מאבקי כוחות בין העובדים להנהלה וגם בין העובדים לבין עצמם תופעה חמורה לכשעצמה . פרצו גם מחלוקות חריפות במוסדות הציבוריים עצמם של הרשות , בתוך הועד המנהל ובין חברי המליאה . וָואקום המורל הנמוך שאב לתוכו מאבקי כוח , עימותים , השתלחויות , ריבים , איומים , סכסוכים , מכרזים מכורים ותפורים , מינויים לא ראויים , התפטרויות , ובסופם נטישות של אנשי מקצוע מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לעבר מקורות שידור אחרים במדינה .                                                                                                                            הנפגעת העיקרית מדרך ניהולו של המנכ"ל החדש יוסף בר-אל , הייתה חטיבת החדשות . אין חוֹלֵק על כך שהמנכ"ל הוא העורך הראשי של הרשות אך אין הוא השליט שלה . קיים הבדל עצום בין הצורך לנהל את רשות השידור בצורה נאורה כעורך ראשי בעל תפישת עולם דמוקרטית ופלורליסטית , לבין שליטה באמצעות כפייה מעמדת כוח מאוד אגרסיבית , שאיננה סובלת לצידה שום ויכוח ו/או דעה אחרת .

יהיה אשר יהיה , השנים 2002 , 2003 , 2004 ומחציתה של 2005 , ייזכרו בתולדות רשות השידור הציבורית כשנים שחורות ומָרוֹת , בו ניסו מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הועד המנהל באמצעות "מכרזים מכורים ותפורים" , להשתלט על תפקידי מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות , ולהעניק אותם למקורביהם . אחת הדרכים להשתלטות על המשרות הבכירות והצבת נאמנים , הייתה להעניק שוחד מסך לפוליטיקאים הרלוואנטיים .

עמידתו האיתנה של חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי איש שחונן בחוכמה ויושרה מוחלטת , ושל חברו במליאה ד"ר יוסי דָאהַן , מול הסחף שיצרו המנכ"ל והיו"ר בהליכי המכרזים האלו , הובילו לתמיכה של התנועה לאיכות השלטון בישראל בראשות עו"ד אליעד שרגא . התנועה ביקשה להתערב בנעשה ברשות השידור ובליקויים הקשים המלווים את הליכי המכרזים , וההופכים אותם "למכרזים למראית עין בלבד" . התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד הפעלת המכרזים , בטענה שיו"ר רשות השידור הוא חבר מרכז הליכוד לשעבר וחלק מחברי הועד המנהל (כמו ראובן שלום למשל) הם פעילי ליכוד , ואלו יחד עם מנכ"ל רשות השידור עושים יד אחת וכל שביכולתם להביא לבחירתם של "מועמדים נוחים לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון" . בג"ץ הוציא לבקשת התנועה לאיכות השלטון , צו ביניים המבטל את ישיבת ועדת המכרזים למינוי מנהל חדש לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הצטרפה לעמדת התנועה לאיכות השלטון , והודיעה להנהלת רשות השידור כי אין לקיים את המכרז למנהל החדשות לפי שעה .לא צריך להיות מאבחן דגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון , "האבסולוטיסמוס הנאור" , שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18 : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון" , עיקרון שחָל גם על כל מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית באשר הוא במדינת ישראל .

אפילו גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן הסגנית הכמעט נצחית של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו הגדולה של המנכ"ל יוסף בר-אל שירש את רן גלינקא ואורי פורת , החליטה להתפטר מתפקידה בקיץ 2004 . לא נותר בה כוח במאבקיה נגד עקרונות הניהול של המנכ"ל . פתאום היא נזכרה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע , שלא שאלו לדעתה בעניין חוזי ההעסקה היקרים של יָעֵל דָן מרדיו גלי צה"ל ועֵרָן הָדָס מהעיתון "ידיעות אחרונות" -  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . האישה הדעתנית הזאת שמאסה בנעשה ברשות השידור נזכרה לפתע לזעוק חמס על היעדר פיקוח ציבורי יעיל על השידור הציבורי . מעניין היכן היא הייתה כל הזמן . מעולם לא קרה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מועצת העיתונות במדינת ישראל , שנשיאה של מועצת העיתונות , יצהיר , ויקרא בפומבי קבל עם ועדה למוסדות הציבוריים של רשות השידור ולממשלת ישראל לפסול לאלתר מועמד ראוי כלשהו למשרת מנכ"ל רשות השידור . זה קָרָה לראשונה עֶרֶב מינויו של יוסף בר-אל . כולם ידעו במי ובמה מדובר . המדהים הוא שלמַעֵט שניים אולי שלושה עיתונאים שניצבו לצִדי ותמכו במאבקי הציבורי שהפך לרוע מזלי לאִישִי , כמעט כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" , ובראשם המגיש הנודע ומי שהיה מנהל הטלוויזיה וחטיבת החדשות בערוץ הציבורי בעבר מר חיים יבין , חמקו מהמערכה הציבורית ועמדו דוממים מהצד כשראשם מושפל . הם סירבו לעמוד כחומה בצורה מול העריצות . צריך לכך אומץ שלא היה להם . הם הִמתִּינוּ שמישהו אחר יעשה בעבורם את המלאכה . בכך הפכו לוָוסָלִים . מרצונם החופשי השליכו מעליהם לפתע עכשיו את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין .

מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהיו אמורים להיות ישרי דרך , אמיצים וזקופי קומה  ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל , חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה . זה פשוט לא ייאמן . ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת . הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור . הייתי בטוח שאבות השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל אך הם עמדו מהצד והחרישו . אני מציע לאותם אנשי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד"ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874 , וכתב את , "The Mith of the State" . זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה . אני טופל על פי מידת שיפוטי אשמה גדולה ועיקרית על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור , שבחר עכשיו לשתוק , והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה (וגם בפניי )בתקופת יוסף בר-אל , "שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור" . יכול היות שחש את עצמו קרוב למנכ"ל החדש לאחר שיוסף בר- אל הצהיר ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר : "חיים יבין הוא כוכב גדול וגם ידיד וותיק שלי , ולעולם לא אסכים שייפגע" . קראתי את הריאיון ההוא של שרי מקובר עם המנכ"ל המיועד יוסף בר- אל וגם שמעתי באופן אישי מפי חיים יבין את דעתו על המנכ"ל המיועד . אין שום קשר מוסרי בין מעמדו של חיים יבין כקריין בכיר לבין השקפת עולמו של יוסף בר- אל שניצב האותו הרגע ההוא בפסגת השידור הציבורי . טקסט ההתעלמות הזה של חיים יבין "אני עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור" , מביך ומעורר רחמים בעיניי .

טקסט מסמך : 19 במארס 2004 . המקומון התל אביבי "העיר" . מר חיים יבין מאושיות השידור הציבורי לדורותיו ומי שמשמש קריין "מבט" מצהיר עכשיו נוכח ניהול רשות השידור ע"י יוסף בר-אל כהאי לישנא : "אני לא עובד ברשות . אני ספק קבלן עצמאי . אני לא מעוניין לדבר על חופש הדיבור ברשות" . חיים יבין שומר על אגפיו גם במחיר כבודו האישי ועל חשבון האמת . לא להאמין…? דווקא להאמין…! גם אנשים מכובדים משילים מעל עצמם את הזכות העליונה להיות ריבון של עצמם . בחלוף שנה וחודשיים סולק יוסף בר-אל מרשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון . (באדיבות "העיר") . 

פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה , כשפנה באופן אישי לחברי הועד המנהל ומליאת רשות השידור ולשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002 , שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה . זה לא עזר לו . הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה .

עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור , הנהיג יוסף בר-אל מדיניות כלכלית מפוצלת מידי בתוככי רשות השידור . הוא חגג ברוב עם והדר בקיץ 2002 יחד עם מר רענן כהן השר הממונה את חנוכתו של ערוץ 34 (הערוץ הישראלי הלווייני בשפה הערבית – מס' 169 על הממיר של YES) שכוּוַון למדינות ערב השכנות וגם הרחוקות יותר, והעמיד לרשותו סכום כספי מדהים של יותר מ- 80 מיליון ₪ , מתקציבה השוטף של הטלוויזיה הישראלית . חברי הוועד המנהל והמליאה שאישרו את ההחלטה התמוהה והמביכה שותפים מלאים לביזיון הזה מובן שפעולת השידור הפיננסית הזאת מצאה חן בעיני רענן כהן השר הממונה על חוק ביצוע רשות השידור , אך הייתה חסרת כל הגיון ציבורי מבחינת הצופה הישראלי . היא הביאה באחת ליצירת  Overdraft  ענק בקופות ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" . חוֹק רשות השידור איננו מביא בחשבון בניסוחו המדויק הקמה ופריסתו של ערוץ טלוויזיה בינלאומי ממין זה שתכליתו לפנות לאוכלוסיות שמחוץ לגבולות מדינת ישראל . צורת הניהול הכלכלית הנוכחית הזאת הייתה חובבנית מכל היבט ומסוכנת מאוד . היא גרמה נֶזֶק מצטבר שסופו משבר כספי חמור שהתרחש בתוך שנים ספורות ברשות השידור . הפרויקט איננו מותיר מספיק מַמוֹן למִימוּן מטרות השידור הציבוריות של שני הגופים העיקריים , הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" . ערוץ 34 הישראלי הלוויני בערבית איננו רלוואנטי בעליל למשלם האגרה . הדבר כמובן משתקף ברייטינג האפסי שלו בתחומי הצפייה של מדינת ישראל הדומה לקודמו האריתמטי בסקלה . (אין שום נתון היכול לאשר את רייטינג הצפייה בו במדינות הערביות השכנות לרבות מצרים ומדינות המפרץ הפרסי) . פריחתו של ערוץ 34 , הביאה במקביל לשקיעתו של ערוץ 1 שאמור להוות את פסגת השידור הציבורי בישראל . הערוץ הציבורי נבלם ושימש תקופה ארוכה בימה לאוסף של שידורים חוזרים בכמות בלתי סבירה , חסרי רלוואנטיות, ונעדרי כיוון . כולם ראו את זה . אירוני לחשוב שאיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה לא העיז לפצות את פיו . ואז הגיחה לפתע ב- 1 באוקטובר 2003 העיתונאית גב' מיכל אהרוני ופרסמה את רשמיה ואת האינפורמציה שבידיה אודות קורות ערוץ 34 בעיתון "מעריב" תחת הכותרת "ערוץ מיותר אבל חסין" .

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 2003 . העיתון "מעריב" . העיתונאית גב' מיכל אהרוני מפרסמת את האינפורמציה שבידיה אודות כדאיות ההשקעה העיתונאית והכלכלית בערוצים 34 ו- 33 של רשות השידור תחת הנהגתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל . מיסוד ערוץ 34 הכושל היה פרי רעיונם של יוסף בר- אל והשר הממונה על רשות השידור בעת ההיא מר רענן כהן . ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט החלה לעקוב בדאגה רבה אחר המתרחש ברשות השידור הציבורית . (באדיבות "מעריב") . 

בקיץ 2003 החלה המפולת הכלכלית . היא לא איחרה לבוא וסופה מי יישוּרנו . לאחר שתיים עשרה שנות שידור רצופות נסגרה תוכנית הבוקר של ערוץ 1 "בוקר טוב ישראל" בהוראתו של יוסף בר-אל. מטעמי חיסכון כמובן . לא ייאמן . באמצע שנת התקציב של 2003 , דרש מנכ"ל רשות השידור לסגור לאלתר את רשתות הרדיו של "קול ישראל" , קול המוסיקה , רשת א', ורק"ע (רשת שידור בשפות שונות למען העולים החדשים). הציבור שהבחין במזימת החיסול באִיבָּה מנע זאת ממנו . אח"כ ביקש לאחד את שידורי קוֹל המוסיקה ורשת א' , ולקצץ בשעות השידור שלהן ושל רק"ע . עכשיו כבר התערבו הפוליטיקאים וחלק משרי ממשלת ישראל "שדרשו את טובת הציבור" ולא אפשרו לו לבצע את השינויים שרצה בהם. זאת רק ההתחלה. בל נשכח שבתחילת כהונתו באפריל – מאי 2002 , קנה יוסף בר-אל את משחקי מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה  ביותר מ- % 6000  (ששת אלפים אחוזים) מאשר שילמה רשות השידור למשחקי גביע העולם בכדורגל של המונדיאל הקודם בצרפת 1998 . לא ייאמן . בסתיו 2002 שילם מנכ"ל רשות השידור סכום עתק של מיליוני דולרים להתאחדות הכדורגל הישראלית , תמורת שידורה של תוכנית סיכום זניחה של ליגת העל במוצ"ש , בעוד המתחרים  -  ערוץ 2 וערוץ 10 גורפים לידם את השידורים הישירים היוקרתיים . בשלוש עונות הכדורגל של 2003 / 2002 , 2004 / 2003  ו- 2005 / 2004 , שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עונה כ- 2.8 מיליון דולר .  8.4 מיליון דולר בשלוש עונות , תמורת ס"ה של 108 שעות שידור , 18 מהן בשידורים ישירים ו- 90 שעות של תקצירים מוקלטים מאוחרים . עלות שעת שידור ממוצעת כזאת עומדת על 000 78 (שבעים ושמונה אֶלֶף) דולר . סכום מופרז ולחלוטין לא כדאי .

                                                                                                                                                   “Something is rotten in the state of Denmark”  (יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב בְּמַמְלֶכֶת דֶּנֶּמַרְק) , אומר מָרצֶלוּס בלילה חשוך במרומי טירת אֶלְסִינוֹר לחברו הוֹרָצְיוֹ , דקות ספורות לפני המפגש הדרמטי של המלט עם רוח אביו בתחילת המחזה , והתכוון בתחושות ליבו גם לנעשה ברשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ולמתחוֹלֵל בתוככי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בפיקודו של יוסי משולם . זה נכון ש- "המלט" הוא רק מחזה אבל רשות השידור היא טרגדיה . זהו המנכ"ל שהכריז ללא בושה בפרהסיה כי הוא מייצג את דעת ראש הממשלה מר אריאל שרון והקוֹנצֵנזוּס הממשלתי שלוֹ . יוסף בר-אל הוביל יחד עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן ונציגי העם במליאת רשות השידור מהלכים שאין הדעת סובלת . שום שסתום לאומי לא בלם את השחיתות הפושה ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל . מדהים . אחד משיאי המחלוקת החריפה בין מנכ"ל השידור הציבורי לבין הציבור עצמו , היה ריאיון נוקב שהעניק בימאי הקולנוע דורון צברי ואחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים של הדור הצעיר בישראל לעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 21 במאי 2004 , בו קבע מפורשות כלהלן : "כי רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל היא הגוף הציבורי המושחת והמסואב ביותר בישראל , בזבוז כספים משווע , התעמרות באזרחים , ולוח שידורים מעליב" [6] . האשמה חסרת תקדים בחומרתה . מנכ"ל רשות השידור נמנע מלתבוע למשפט את מר דורון צברי על הוצאת דיבה ולשון הרע .

חֶבֶר נאמניו של המנכ"ל בצמרת מנהיגות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" , וגם בדרגי מנהיגות זוּטרים יותר , הצטרף אליו ללא היסוס וללא שֶמֶץ של בושה יחד עם שאר הבוחשים בבִּיצת הרקק . הקבוצה הפוליטית הירוּדה הזאת וחסרת הכישרון , הצליחה להגשים במרץ רב לוח שידורי טלוויזיה חנפני ופתטי היא הצדיקה במאה אחוז את האקסיומה המתמטית שטבַע וויליאם קוּל : "כמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה  אך מספר האוכלוסין גדֵל בהתמדה" .                                                                                                                        ההתערבות הפוליטית הגסה בנעשה ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו גם יחד ובחישת שרי הממשלה בתכני השידור הגיעה לשיאים שלא נודעו כמותם בעבר . בהיעדר מטה מסודר הביא יוסף בר-אל ב- 2003 לרשות השידור חמישה יועצים חיצוניים ללא מִכרז , מר דוד אדמון ז"ל איש הליכוד יועץ לענייני פרסום וקידום מכירות , גב' רחלי גולדבלט יועצת תקשורת ותדמית , מר ערן גזית יועץ לטכנולוגיית המידע , עו"ד שלמה תוסיה – כהן יועץ לקידום פרויקט שערי צדק , וד"ר לינדה עפרוני יועצת כלכלית בתחום השכר . מבקר המדינה השופט בדימוס מר אליעזר גולדברג תקף בחריפות רבה בדו"ח שלו בתחילת חודש מאי 2004 את המהלכים האלוּ של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . זמן קצר לאחר שהתפרסם דו"ח מבקר המדינה , אך תוכנו כבר הספיק להישכח , החליט יוסף בר-אל למנות את כתב התקשורת של העיתון "ידיעות אחרונות" מר עֵרָן הָדָס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . מדהים . זה לא היה עוד סוד כי מהלכי הניהול המביכים של של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שנראו נטולי היגיון , הונחו תחת זכוכית מגדלת של שלושת העיתונים הגדולים במדינה "מעריב" , "ידיעות אחרונות" , ו- "הארץ" . צריך לקרוא ולבחון בזהירות את המאמרים , הכתבות , וגם בין השורות את דו"חות הביקורת שהכינו כתבי התקשורת שלהם , מר בועז גריילסמר לעיתונו "מעריב" , מר ערן הדס "לידיעות אחרונות" , וגב' ענת באלינט בעבור קוראי "הארץ" , בשנים ההן של 2004 – 2002 , כדי להבין מדוע מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לפתע את עֵרָן הָדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , פונקציה שכלל איננה קיימת בהגדרות תפקידי הניהול בטלוויזיה הממלכתית , לצִדם של מנהל הטלוויזיה מר מוטי עדן ומנהל התוכניות מר יוסי משולם .

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" שכותרתו זועקת לשמים : "ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חב' ברייטמן- אלמגור , הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל . ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35 מיליון ב- 2002 לעומת 200 מיליון כפי שמופיע בדו"ח של חב' ברייטמן-אלמגור" . בגוף המאמר הוסיפה גב' ענת באלינט : "זאת הפעם הראשונה שיו"ר רשות השידור אברהם נתן , אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל יוסף בר-אל , יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ"ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון" . מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט טרם זכה לכתב הגנה של רשות השידור .

טקסט מסמך : מדור הכלכלה של עיתון "הארץ" חושף ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל . (באדיבות עיתון "הארץ") .

המשנה לפרקליטת המדינה גב' מרים רובינשטיין שלחה ליוסף בר-אל ביוני 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1 . במסמך כתבה גב' מרים רובינשטיין את הטקסט כלהלן : "בדיון שנערך במשרדה בעניין עֵרָן הָדַס , יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה , ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה" . מנכ"ל רשות השידור מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו גב' חנה מיצקביץ' הבוחשת נגדו בקדרה .בטרם אולימפיאדת אתונה 2004 מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז באוקטובר 2003 את מזכירתו האישית גב' אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת שירותי המינהל של ערוץ הטלוויזיה 33 וערוץ 34 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר שנשוי לאחותה . את מֵאִיר בַּר מינה למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . גם כן ללא מכרז . מדהים . העיתונאים הוותיקים "והאמיצים" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלקם מוגי לֵב של ממש שתקו כרגיל . הם לא שאלו את המנכ"ל שלהם שאלה מתבקשת אחת , "אלו כישורים מקצועיים יש לגב' אילנה זנגילבאף כדי לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל ?" . רק קומץ , אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכמה מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה ומנהיגותה של גב' וֶורד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה . נראה היה כי המנכ"ל נסוג וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים הנפוטיסטיים שלוֹ חסרי כל הגיון .

טקסט מסמך ( 1 ) : 6 במאי 2004 . העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל . תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל . (באדיבות עיתון "מעריב") .

טקסט מסמך ( 2 ) : 6 במאי 2004 . העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל . תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל . ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט עקבו גם אחר הנפוטיזם חזר התקדים כפי שהתגלה בממלכת השידור של המנכ"ל יוסף בר- אל . בחלוף שנה הדיחה אותו ממשלת ישראל ממשרתו הרמה . (באדיבות עיתון "מעריב") .

בחודש אפריל 2004 נשכר מר בן-ציון ציטרין איש עיתון "הארץ" ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לשמש עורך "מבט" ללא מכרז . אגודת העיתונאים הירושלמית הגישה עתירה לבית הדין לעבודה נגד העסקתו וזכתה בעתירה . כעבור חצי שנה מיום מינויו הודיע לו מנכ"ל רשות השידור כי אין הוא יכול להתייצב עוד מאחורי המינוי השערורייתי שלוֹ עצמו , ושילם לבן-ציון ציטרין 150 אלף ₪ מקופת רשות השידור כשכר פשרה לארבעה חודשי עבודה . בספטמבר 2004 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה מרעישה , כי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן שלח מכתב בהול לראש הממשלה אריאל שרון המתריע על קריסתה הכספית והניהולית הקרבה והולכת של רשות השידור תחת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל . מר אברהם נתן ברח מהספינה הטובעת שאותה ניסה לנווט בחוסר כשרון נורא , והצדיק את האמירה , שְ- "אין תרופה לחוסר כשרון אלא בתוספת כשרון" . דבר שאֵין הוא מצויד בו וגם לא המנכ"ל שלוֹ . בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר מר אהוד אולמרט שהוא גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . זמן קצר אח"כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון "הארץ" מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ"ל רשות השידור מתפקידו הרם , והעניק לו כותרת , "שידור לא ציבורי". הנה החלק העיקרי במאמר המערכת המתייחס לאיכותו המקצועית השלילית של יוסף בר-אל [7] : "החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל , פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה , מטעם השר ומטעם עצמם . התערבות השר בניהול הרשות , שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי , מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ"ל . יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי . מינוייו הנפוטיסטיים וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ , דִרדרוּ את הרדיו והטלוויזיה הציבוריים בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם . יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם" .

תוכן מאמר המערכת של עיתון "הארץ" וודאי שלא היה זר לי . הוא גם לא היה זר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט. עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, "כלי מלחמה פוליטיים". אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור מתרחש דבר רע מאוד . הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ"ל לא רק לא מוכשר , אלא גם על פי הגדרתו מסואב ומושחת . הוא היה נחוש להדיח אותו . ב- 22 בינואר 2004 החלפנו דעות על הקוֹרֶה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

בקיץ 2002 יצא יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור נגד מדיניות שידורי הספורט שהיה לי הכבוד להיות השושבין שלה . בכנס מיוחד שלא מן המניין בהשתתפות הוועד המנהל של רשות השידור , אנשי וועדת הכספים של מליאת רשות השידור , ושל יו"ר וועדת הביקורת של רשות השידור במליאה עו"ד אבי שמידט , ובהשתתפותו כמובן , שנערך ביום ראשון – 21 ביולי 2002 בארבע וחצי אחה"צ , בבנייני מערכת הטלוויזיה והרדיו בתל אביב , מצא צורך לצאת פומבית חוֹצֵץ נגד רכישת זכויות השידורים על ידי של אירועי הספורט הרלוואנטיים . הנה תמליל מדויק של דבריו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מאותה פגישה , המעידים לא רק על בורותו המקצועית בנושא , אלא ניסיון נואל שלו להציג את רפיסות שידורי הערוץ הציבורי בתקופת המנכ"ל רן גלינקא , הנוטה להיהפך לדבריו לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) , ואותי כקרימינל [8] . קראתי את הסטנוגרמה המגוחכת . היא הזכירה לי סוג של התכנסות יועצים ומפקחים של מושל הממלכה בטירה של אלסינור . אנשי הוועד המנהל המוזכרים בסטנוגרמה הבאה לא היו בקיאים בלשון המעטה בענייני תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית והרכש והקנייה הבינלאומיים שאנוכי עסקתי בהם כנציג רשות השידור ומטעם רשות השידור . רמת השיח בדיון ההוא של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל וחבר היועצים – מפקחים שלא התמצא כהוא זה במה שהתחולל בפורטו – פורטוגל הייתה פתטית. הצגת נתוני הרכישה ונסיבותיה כפי שנמסרו באותה פגישה היו בלתי מדויקים לחלוטין.

יוסף בר-אל : המצב הכספי הקטסטרופלי הוא בטלוויזיה ברוממה . תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב-  % 104 בשישה חודשים . זאת אומרת גמרו את 9.5 מיליון השקל בשישה חודשים . אני לא האמנתי לזה . קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.5 מיליון שקל בחודש על תקציב פעולות . זה חוץ מהספורט שהוא חרג , הכל חרג , אבל בכלל כל תקציב החדשות , המבנה שלוֹ , אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו , כי אתם אישרתם . אני רוצה להגיד לכם , אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40 מיליון והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.5 מיליון . אין מקום כזה בעולם . אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5 …

עו"ד אבי שמידט : המצב קשה…

יוסף בר-אל : זה קטסטרופה…אני שמעתי בוועדת החינוך והספורט של הכנסת שאתם אישרתם עבור 4 משחקים בקדם גביע אירופה של יוּרוֹ 2004  000 300 (שלוש מאות אלף) דולר למשחק לחברת UFA בגרמניה…

עו"ד אבי שמידט : מיליון וחצי דולר…

יוסף בר-אל : מיליון וחצי דולר זה 7.5 מיליון ₪ , אבל לכל משחק כזה יש לוֹ משחק גומלין בארץ . ההתאחדות פנתה אלינו ושאלה כמה אתם מציעים על המשחקים בארץ . אמרתי להם 000 80 (שמונים אלף)₪ והוספתי אין לנו כסף . נציג ההתאחדות אמר לא , זו תישמע בדיחה. התווכחנו בין שנינו . הצעתי להם 000 70  (שבעים אלף) דולר . השיבו לנו שזו בדיחה .

עו"ד אבי שמידט : מתי זה נסגר ?  באיזה תקופה ?

יו"ר רשות השידור נחמן שי : מה נסגר ?

עו"ד אבי שמידט : מה זה המשחקים האלה  ?  גמר של מה ?

יוסף בר-אל : מוקדמות גביע אירופה לאומות . אני לא מומחה גדול לדברים האלה …אז אני מגיע למה ? לפי שניים מתקציב החדשות על שמונה או עשרה משחקים מצ'וקמקים . בינינו , מה זה נבחרת ישראל במוקדמות גביע אירופה ? אם הייתי שם את הסכום הזה , היו באים ואומרים לי אנחנו משוגעים…

חבר המליאה נועם גרסל : מישהו לקח בלי סמכות ?

יוסף בר-אל : כן . מי שיש לוֹ סמכות לחתום , כן . אנחנו מבררים . קודם כל רוצים לראות את ההסכם הזה .אני אפטר אותו . ויכול מאוד להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה .

חבר המליאה נועם גרסל : אני רוצה לדעת שהגנב נתפס…

כעבור זמן קצר הפך מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את עורו . האיש שדיבר על שידור משחקי נבחרת ישראל בכדורגל המצ'וקמקים בעונת השידורים של 2004 שידרה הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , רכש כמעט כל דבר שזַז . יוסף בר-אל הסכים לנדב מכיסו הציבורי של משלם האגרה תמורת זכויות שידורי הספורט בשנת 2004 סכום שיא של  כ- 18.3 מיליון דולר , שהם  כ- 82 מיליון ₪ . אולי מפני שנותר לו כסף בקופה לאחר שהפסיד את שידורי הכנסת שהיו נחלתו הבלעדית של ערוץ 33 מאז 1994 ועכשיו נלקחו ממנו . הנה הפירוט .

א. אולימפיאדת אתונה 2004  כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר .

ב. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004 (2004 EURO) כ- 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר .

ג. משחקי מכבי ת"א בכדורסל בליגת ה- EuroLeague כ- 3000000 (שלושה מיליו)ן דולר . הערה : יוסף בר-אל וויתר בהסכם הזכויות עם מכבי ת"א גם על ההכנסה משקופיות חסות הנאמדת ב- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר והעבירה לידי מכבי ת"א. לכן מדובר לא בסכום של 3 מיליון דולר אלא ב- 4.200000 (ארבעה מיליון ומאתיים אלף) דולר

ד. משחקי הפועל ירושלים בכדורסל בליגת ULEB כ- 1.000000 (מיליון) דולר .

ה.  תקציר משחקי ליגת העל בכדורגל בשבתות ושידורים ישירים של שני משחקי חצאי הגמר וגמר גביע     המדינה בכדורגל כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר .                                                                                           

ו. שידורים ישירים מליגת העל בכדורסל ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל כ- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף)  דולר .

ז. שידורים ישירים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – גרמניה 2006     כ-  700000 (שבע מאות אלף) דולר .

ח. הוצאות הפקה הכלליות של כל משדרי הספורט כ-  3.000000 (שלושה מיליון) דולר .

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוציא מקופת השידור הציבורי בשנת התקציב של 2004 סכום של כ- 18.3 מיליון דולר עבור שידורי הספורט , שהם כ- 82 מיליון ₪ . בצדק או לא . לא זה לֵב העניין . לב העניין הוא שמעשהו זה בא כשנתיים לאחר "תמיהתו" המתחסדת הפומבית בפני ה- Board הציבורי שלו , היינו , חברי הוועד המנהל של רשות השידור , כשאמר – שאל בכתובים , "האם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) בעקבות תקציב זכויות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המגיע ל- 40 מיליון ₪…?" .  לא ייאמן…?  ייאמן…! חלק מדיווחיו של מנכ"ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל ולחברי וועדת הכספים של הרשות , לרבות יו"ר וועדת הביקורת של הרשות , לא עמדו מעולם במבחן המציאות . המדהים הוא שכולם שתקו . לא רק שתקו . ידעו ושתקו . השתקן הראשי בתחילתו של המשחק המושחת והמכוער הזה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי . צריך לציין עוד , שבעונת השידורים  2005 – 2004  נוספו למערך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 גם שידורי כדורגל מן ה- Premiere League האנגלית .

"אין כל חדש תחת השמש" , כדברי קהלת בן דוד מלך בירושלים . הטקסט הקלסי  מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו של המנכ"ל יוסף בר-אל . אינני שונא את יוסף בר-אל . אינני רוחש לו טינה . אני רוחש לו בוז . מינויו למנכ"ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו . יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על דרגיה השונים . רובם מכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל הנוכחי . הם חדלי אישים , חסרי יושרה מינימלית , נעדרי מעש וחזון , ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש .  זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה למשת"פית , אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים , וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אפֵלים . מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור , מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון , מחרישים מן הצד במקרה הטוב , או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם "כיֶסְמֶנִים" , מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם . אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון . החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית . ב- 8  ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות" , "כי הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי " , שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה . הנה הוא כלשונו  [9] .

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002 . זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי .

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל , היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו , יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם , ושתמיד אפשר להדיח גם אותם . לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל . פרידתי מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור  ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות , איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית  . הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים . יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת , "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד , וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב" . זאת האמת לאמיתה . חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית  בקיץ מאושר אחד ב- 1971 , כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי , דן שילון , ומוטי קירשנבאום .

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו . הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור . מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ"ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור . ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ"ל רשות השידור אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה . יתירה מזאת . היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם בבג"צ . מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו"ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ"ל רשות שידור מְסוֹאָב . ב- בג"צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו . אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד , כמו השַר אהוד אולמרט וח"כ איתן כַּבֶּל , נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור . שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ"ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [10]  [11] .

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 2002 . ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו של יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו הרמה מנכ"ל רשות השידור . מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל . (לע"מ) .

טקסט תמונה : 2 במאי 2005 . ח"כ איתן כבל ממפלגת "העבודה" מספר לעיתון "מעריב" על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה שהציע לו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל . (באדיבות העיתון "מעריב") .

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון "הארץ" , "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך" . (באדיבות עיתון "הארץ") .

טקסט מסמך : 3 במאי 2005 . עיתון "הארץ" מפרסם בכותרת הראשית שלו , "הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל" . בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן . (באדיבות עיתון "הארץ") .

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח שלוש שנים לאחר מינויו ע"י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה הרמה  ב- 2 ביוני 2002 . 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ"ל רשות השידור המביש . 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו , וגם דני נווה , ופואד בן-אליעזר . 2 שַרים התנגדו להדחה , דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה , "כי מעולם לא היה מנכ"ל רשות שידור שהצליח בתפקידו , כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם" , והוסיפה , "אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל" . טיעון פתטי ומר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו"ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי , הרווי ממילא בחלוקת ג'ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים , (מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו"ח האחרון שלו במאי 2005) , טיעון בלתי מתקבל על הדעת המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר היושרה הקיימת גם ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל , כאל נורמה . גב' דליה איציק תומכת סדרתית ונלהבת של מר יוסף בר-אל לאורך כל הדרך . בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך ב- 1990 , הצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית לקדנציה של שלוש שנים , 1993 – 1990 .

טקסט מסמך :  9 במאי 2005 . עיתון "הארץ" . ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט . הקשר הארור בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור זועק מכל עבר . (באדיבות "הארץ") .

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Cover Page (עמוד ראשון) של העיתון "מעריב" . הודח . לראשונה בתולדות מדינת ישראל ותולדות רשות השידור החליטה הממשלה בראשותו של אריאל "אריק" שרון לסלק ולהדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו . המודח היה יוסף בר- אל . (באדיבות העיתון "מעריב") .

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…" . (באדיבות העיתון "מעריב") .

טקסט מסמך : 11 במאי 2005 . מכתבו האישי של ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת מר אהוד אולמרט אלי לאחר הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאי "הארץ" אהוד אֲשֶרִי ז"ל היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר המושחת שבין נציגי השלטון השרים דליה איציק ומאיר שטרית לבין השידור הציבורי . במדור שלו "משחק מילים" במוסף של העיתון ביום שישי – 6 במאי 2005 , תקף בחריפות , בהגיון , ובכשרון את שני השַרים המבישים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל . כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי היה , "כתב הגנה" [12] .

כתב הגנה

ציטוט : "שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל . נימוקיהם מאלפים . דליה איציק אמרה , "אף מנכ"ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו . כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד" . סליחה ?  זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ?  זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ?  בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי . אפשר לקרוא לוֹ , "חסינותו המהותית של המנכ"ל הכושל" . לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה . כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד . לא ייאמן . מאיר שטרית אמר , "גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות , יש לוֹ זכויות . הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו". כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי . 40  שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב , אבל "לא זוכר טענות נגדו" ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר . אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל , אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ , ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי -פדרבוש , לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית . איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל . "מי את אורלי ווילנאי- פדרבוש שתבקרי חבר שלי , שַר בישראל ?" אמר לה מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל" .

טקסט תמונה :  יוני 1989 . אהוד "אודי" אשרי ( משמאל) עיתונאי מחונן שכתב בעיתון "הארץ" . מימין , אורי לוי . התמונה צולמה ב- 1989 . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

צריך לזכור ולהבין כי הטקסט הבעייתי הזה , "כל המנכ"לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל" , נאמר ע"י גב' דליה איציק ב- 2 במאי 2005 בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל . הדבר  איננו מפתיע . לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב-1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת . זה היה לפני  כ- 15 שנה . שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה . הריב , המדון והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל , חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור . שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ"ל רשות השידור למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו . לראש הממשלה אריק שרון יש זכויות רבות בצד מינוסים גדולים . הוא ייזכר כראש ממשלה שסייע להפוך את רשות השידור לשדה קרבות פוליטי . מאז שנת 2000 כיהנו חמישה שרים וראש ממשלה אחד כממונים על רשות השידור . דליה איציק , רענן כהן , אריק שרון בעצמו , רובי ריבלין , אהוד אולמרט , וציפי לִבני . מצב חמור וחסר תקדים . 45 משרות של מנהלים בכירים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאוישות כבר שנים רבות (למעשה עד עצם היום הזה של 8 באפריל 2013) ללא מכרז ע"י מינויים בפועל . תקציב רשות השידור התנהל בחלק מהשנים 2004 – 2003 ללא אישור , בהיעדר וועד מנהל ו- וועדת כספים .

טקסט תמונה : 2 במאי 2005 . עמוס בידרמן מפרסם קריקטורה לעגנית וסרקסטית בעיתון "הארץ" הדנה בסילוקו וגירושו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון . (באדיבות עיתון "הארץ") .

העיתונות החופשית במדינת ישראל לא חסה על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח לפח האשפה של ההיסטוריה . במאמר אמיץ בעל יושרה שתיאר את המציאות העגומה בדיוק כפי שהיא , שפרסמו אַמְנוֹן דָנְקְנֶר ודָן מַרְגָלִית  ב- 17 במאי 2005 בעיתון "מעריב" שכותרתו הראשית התנוססה בעמוד הראשון , "עברתם כל גבול" , בו התייחסו לשחיתות השלטון במדינת ישראל , קבעו שני העיתונאים רבי המוניטין את דעתם הנחרצת גם על הקשר הפוליטי המשחית שהתקיים בין מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לבין השלטון . הטקסט החד שלהם לא הותיר שום מקום לפרשנויות . הם כתבו שחור על גבי לבן בעיתון "מעריב" , כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מושחת ומשחית וכי ידיו מזוהמות משוחד מָסָךְ [13] . ציטוט : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…" טקסט חריף ומַר שנאמר באיחור של שלוש שנים. ניתן היה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי .

ההיסטוריה סובבת על צירה . יאיר אלוני שהודח ב- 2002 ע"י יוסף בר-אל מתפקידו כמ"מ מנהל הטלוויזיה , מונה ע"י ממשלת ישראל במאי 2005 לרשת כמ"מ את תפקידו של המנכ"ל המודח .

אני חותם את הפוסט הזה בדבריו הכנים והמנוסחים היטב של פרופסור דן כספי גדול מתנגדיו של יוסף בר-אל בוועד המנהל הציבורי של רשות השידור והאיש היחיד שהצביע בגלוי וגם נימק בגלוי מדוע הוא מתנגד בכל תוקף למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור . כך כתב לאחר הדחתו , "אין עדנה גדולה יותר , כאשר עמדת מיעוט הופכת לנחלת הכלל" .

סוף הפוסט . ראה המשך הפוסט הבא "השידור הציבורי – רוש ולענה ( 6 ) .

[1] ראה נספח : כותרת ראשית בעמוד השער של מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" מתאריך  8  ביולי  2002

[2] ראה נספח : מכתב מחאה שלי אל מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם  מ- 30 באפריל 2002 , התוקף את החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד לא לשלוח צוות צילום ENG למשחקי ה- Final Four  בבולוניה בתחילת חודש מאי 2002 .

[3] ראה נספח : ראה ספרם "תבונה ותובנה" , של ד"ר רוברט קופר ואיימן סוואף

[4] ראה נספח : עיתון "מעריב"  מ -  14  במאי  2004  ,  ועיתון "הארץ"  מ -  17  במאי  2004

[5] ראה נספח : ראה מכתבי אל מ"מ מנהל הטלוויזיה מ- 18 ביוני 2002 , המוחה על הנהגת שידור ה- Off Tube  בטלוויזיה הישראלית -  ערוץ 1 .

[6] ראה נספח : מאמר רחב יריעה של מר דורון צברי המוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות"  מ- 21  במאי  2004  , התוקף בחריפות רבה את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור .

[7] ראה נספח : מאמר מערכת של עיתון "הארץ" מ  – 4 באוקטובר 2004  וכותרתו "שידור לא ציבורי" , התומך בהחלטתו של השר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט , להדיח את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור מתפקידו .

[8] ראה נספח : פרוטוקול ישיבה משותפת שלא מן המניין , של הוועד המנהל של רשות השידור ו- וועדת הכספים של המליאה שהתקיימה ב- 21 ביולי 2002 בבניין הטלוויזיה בתל אביב.

[9] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי  מ- 8 ביולי 2002  בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

[10] ראה נספח : האמירה של אהוד אולמרט בעיתון "הארץ" מ- 3 במאי 2005 , "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לי שוחד מסך בטלוויזיה הישראלית -  ערוץ 1…".

[11] ראה נספח : הצהרתו של ח"כ איתן כבל בעיתון "מעריב" מ- 2 במאי 2005 , "איתן כבל תרשום את הטלפון האישי שלי , של מנכ"ל רשות השידור , ותתקשר אלי בכל עניין שאתה צריך…" .

[12] ראה נספח : מאמר של אהוד אשרי בעיתון "הארץ" ב- 6 במאי 2005 התוקף את שני שרי ממשלת ישראל דליה איציק ומאיר שטרית שהתנגדו להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בהצבעה בממשלה . התנגדותם לא סייעה בידם . יוסף בר-אל הודח .

[13] ראה נספח : מאמרם של אמנון דנקנר ודן מרגלית בדף הכותרת של "מעריב" ב- 17 במאי 2005 , "עברתם כל גבול" ..

השידור הציבורי – רוש ולענה (4). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אות (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקטים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי . הפוסטים מתעדכנים מעת לעת .

———————————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 191 : הועלה לאוויר בשעות הצהריים של שבת – 6 באפריל 2013

———————————————————————————————————————–

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (4). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת היֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (4).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

א. יום חמישי בלילה – 4 באפריל 2013 . ה- Come back המזהיר של ערוץ 10 ב- "פאלאו בלאוגרנה" ב- ברצלונה. 

הערה 4 : ה- Come back המזהיר אמש לא היה העפלתה של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל לשלב ההצלבה נגד ריאל מדריד אלא הרייטינג העצום שצבר ערוץ 10 בחלק השני של השידור הישיר מברצלונה , מ- 22.45 , בו הביס לחלוטין את ערוץ 2 , הִיכָּה אותו שוק על ירך בעוד ערוץ 1 משתרך הרחק מאחור נעדר כל רלוואנטיות . רמת הכדורסל הנמוכה שמופגנת העונה ב- Euroleague איננה מדאיגה את צופי הטלוויזיה בישראל שמכורים לכדורסל ולמכבי ת"א . מנכ"ל ערוץ 10 רפי גינת וחבר עוזריו שפשפו את עיניהם וליקקו את שפתותיהם כלא מאמינים . בין 22.45 ל- 23.00 צבר השידור הישיר של המשחק ברצלונה – מכבי ת"א 71 : 74 % 15.0 רייטינג מול % 11.0 של ערוץ 2 ו- % 1.2 של ערוץ 1 . בין 23.00 ל- 23.15 צבר ערוץ 10 % 15.6 רייטינג בהשוואה ל- % 6.7 של ערוץ 2 ו- % 1.4 של ערוץ 1 . בין 23.15 ל- 23.30 צבר ערוץ 10 % 15.9 רייטינג לעומת % 5.8 בלבד של ערוץ 2 ו- % 1.0 של ערוץ 1 . בין 23.30 ל- 23.45 צבר ערוץ 10 % 15.2 מול % 4.7 של ערוץ 2 ורק % 1.0 של ערוץ 1 . בין 23.45 ל- 24.00 צבר ערוץ 10 % 8.1 מול % 5.0 של ערוץ 2 ו- % 1.3 של ערוץ 1 .

טקסט מסמך (1) : מפת הרייטינג של יום חמישי – 4 באפריל 2014 ברבעי שעות בין שש בערב ל- שמונה וחצי כפי שמפרסמת הבוקר הזה וועדת המדרוג . מפה רוטינית בה שולט ערוץ 2 . ערוץ 10 מפגר בעיקר בין השעות שבע וחצי בערב לתשע בערב . ערוץ 1 הציבורי מעורר תהיות ומחשבות עגומות אודות מצבו האומלל . (באדיבות וועדת המדרוג) .

טקסט מסמך (2) : מפת הרייטינג של יום חמישי – 4 באפריל 2014 ברבעי שעות בין שמונה וחצי בערב לבין אחת עשר ורבע בלילה . ערוץ 10 מתאושש והחל מעשר ארבעים וחמש בלילה והלאה מביס את ערוץ 2 . כדבר הזה לא זכור מזה זמן רב בקורות הטלוויזיה בארץ . (באדיבות וועדת המדרוג) .

טקסט מסמך (3) : מפת הרייטינג של יום חמישי – 4 באפריל 2014 ברבעי שעות בין עשר ארבעים וחמש בלילה בערב לבין חצות . ערוץ 10 ממשיך את מסע הניצחון שלו כמעט חסר תקדים על ערוץ 2 . (האדיבות וועדת המדרוג) .

ערוץ 10 מספק אם כך פרנסה לעובדיו וגם לכל כתבי הכדורסל של העיתונות הכתובה שנשארו בארץ ומעתיקים ללא רחם (וללא בושה) את האינפורמציה שלהם מסיגנל הטלוויזיה שלו (למעט "ידיעות אחרונות" ששלח לפאלאו בלאוגרנה את צלם הסטילס שלו ראובן שוורץ) . היה שם בעת השידור הישיר בתום המשחק Shot מאוד לא סימפאטי ולא מחמיא לערוץ 10 בצד הימני של מסגרת התמונה . ראו בקצה ה- Frame את מאמן מכבי ת"א דיוויד בלאט מתקרב לעמדת הראיונות על הפרקט בהיכל הכדורסל הברצלונאי ונוטל לעצמו קבל עם וצופי הטלוויזיה את המיקרופון מידיו של הפרשן צבי שרף כדי להתראיין אצל השדר המוביל נִיב רָסְקִין . צבי שרף עטה בצילום הישיר דמות טלוויזיונית צייתנית , כנועה , וחסרת אונים בשעה שדיוויד בלאט ללא כוונת זדון מחרים לעצמו את המיקרופון (כאמור לצורך ההתראיינות אצל נִיב רָסְקִין) . בפעם הראשונה בהיסטוריה הטלוויזיונית הארוכה שלי אני רואה כיצד מדיחים בפרהסיה בשידור ישיר פרשן בכיר יד ימינו של השַדָּר המוביל מהמיקרופון ומ- Frame הצילום ומסלקים אותו מעמדת השידור (במקרה הזה עמדת הראיונות במגרש) . זוהי הפקה קלושה ורשלנית של אנשי ערוץ 10 שנכחו במקום על הפרקט ב "פאלאו בלאוגרנה" בברצלונה לרבות נִיב רָסְקִין עצמו . תפקידם היה להגן על הפרשן ולמנוע את שידור התמונה המְבַזָה הביתה לארץ . אינני נמנה על חסידיו של צבי שרף (כפרשן בטלוויזיה) אולם אני מליץ של יושרה ואחדות שורות , שצוות הטלוויזיה של ערוץ 10 היה אמור להפגין . מה כל כך קשה לסדר מיקרופון שלישי לצורכי ריאיונות ? מדוע הפרשן צבי שרף שנראה באותו הרגע מסכן ממש , מורחק תדירות מזירת הראיונות ? ואם החליט כבר השדר המוביל יחדיו עם אנשי ההפקה להרחיק את הפרשן שלהם מעמדת הראיונות , אין צורך להשפילו ולשדר את התמונה הזאת בשידור ישיר לצופי הטלוויזיה בארץ .

טקסט תמונה (1) : יום חמישי – 4 באפריל 2013 . "פאלאו בלאוגרנה" בברצלונה . בתום המשחק ברצלונה – מכבי ת"א 74 : 71 מתייצבים השדר המוביל ניב רסקין (משמאל) והפרשן שלו צבי שרף (מימין) על הפרקט בהיכל כדי לסכם את את מאורעות המשחק שהועבר על ידיהם בשידור ישיר לארץ (צילום ב- iphone את סיגנל ערוץ 10) .

טקסט תמונה (2) : יום חמישי – 4 באפריל 2013 . "פאלאו בלאוגרנה" בברצלונה . הפרשן צבי שרף מעביר את המיקרופון שלו בעל כורחו למאמן מכבי ת"א דיוויד בלאט (קיצוני מימין) . (צילום ב- iphone את סיגנל ערוץ 10) .

טקסט תמונה (3) : יום חמישי – 4 באפריל 2013 . "פאלאו בלאוגרנה" בברצלונה . תמונה מביכה בשידור ישיר . לא רק שהפרשן צבי שרף איננו משתתף במלאכת הריאיון לצדו של השדר המוביל שלו ניב רסקין אלא נדרש להעביר את המיקרופון שלו למאמן מכבי ת"א דיוויד בלאט, ומתבקש לצאת מה- Frame של המצלמה. מעולם לא ראיתי תמונת טלוויזיה כה מבזה ומשפילה שכזאת בה איש בכיר בצוות השידור מוותר על המיקרופון שלו ומסולק מעמדת הצילום . (צילום ב- iphone את ערוץ 10). 

העיתונאי החרוץ והידען יוֹנָתָּן רֶגֶב של ערוץ 10 שווה מחמאה . הוא עשה אמש סדר וויזואלי – קולי (באמצעות קבלת שני סיגנלי הטלוויזיה של שני המשחקים קאחה לבוראל – סיינה ואולימפיאקוס – חימקי מוסקבה לאולפן של ערוץ 10 בארץ) – וניתח באופן הגיוני ויעיל במהלך השידור הישיר את תמונת הסיכויים של כל הקבוצות המעורבות מכבי ת"א , אולימפיאקוס , חימקי מוסקבה , קאחה לבוראל וסיינה על הזכות להעפיל להצלבה . יונתן רגב הוא עיתונאי נבון ועירני ששולט אגב על בוריין בשתי שפות אנגלית וספרדית . אני צופה לעיתונאי הזה עתיד מזהיר בטלוויזיה גם כשַדָּר Play by play .

החזרה המשותפת של ערוץ 10 ומכבי ת"א מחדש למרכז זירת ההתעניינות והסקרנות הציבורית בד בבד עם ההתאוששות הטרייה של שני הגופים האלה , מלמדת איזה פוטנציאל סימביוטי טמון בין רשתות הטלוויזיה הארציות (באשר הן) לבין אירועי הספורט הרלוואנטיים . ערוץ 10 תחת מנהיגותו של המנכ"ל החדש מר רפי גינת רשאי לבחון מחדש את יחסו גם לכדורגל הישראלי ולמשחקי נבחרת ישראל בכדורגל , וגם לליגת ה- Champions League האירופית בכדורגל . מדוע להפקיר את יהלום הכדורגל הזה בידי ערוץ נישה בלבד ? אנוכי משוכנע כי אם יכלכל ערוץ 10 את צעדיו בתבונה הוא יכול להינות ולהרוויח משידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים .

התעצמות ערוץ 10 אמש (יום חמישי – 4 באפריל 2013) בשעה שהוא צועד שלוב זרוע עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א וצמיחת הרייטינג מחזירה אותי בבת אחת 15 שנים לאחור ל- 18 באפריל 1998 . ביום ההוא סיים מוטי קירשנבאום את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור בתום חמש שנים ועל סף דלת הרשות ניצבה דמות מוכרת ישנה – חדשה . זה היה אורי פורת ז"ל . ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבא בתום עידן מוטי קירשנבאום . זה היה סוף של תקופה אחת וראשית ההתחלה של תקופה חדשה . המשותף למוטי קירשנבאום ואורי פורת היה ששניהם הבינו כי יש חשיבות רבה ביותר לאפסן את אירועי הספורט הרלוואנטיים בלוח השידורים הציבורי של ערוץ 1 . מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שניאות להצעתי לא רק ללכת לאורך כל הדרך עם מכבי ת"א , אלא גם לשלם למועדון מכבי ת"א בעונת 1995 – 1994 סכום של 1.400000 (מיליון וארבע מאות אלף) דולר תמורת זכויות השידורים הישירים של משחקי הקבוצה בהיכל הספורט ביד אליהו ובאירופה במסגרת גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות (מפעל שמכונה ה- Euroleague) . מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה הראשון שחצה ב- 1994 את רָף התשלומים של 1.000000 (מיליון) דולר למכבי ת"א עבור זכויות השידורים של מועדון הכדורסל . אורי פורת החרה – החזיק אחריו. שניהם אהבו את מכבי ת"א והעריכו את רוח המועדון כל אחד בדרכו שלו. היה ברור לכולנו , לי ולמנכ"לים שלי , כי הצלחת מכבי ת"א על פרקט הכדורסל הוא שגשוגו של השידור הציבורי בתחום הקונקרטי הזה של שידורי ספורט רלוואנטיים מהיבט הרייטינג . השידור הציבורי איננו פועל בחלל ריק . הוא פועל בזירה טלוויזיונית תחרותית ואכזרית , ועליו להשיב מלחמה שערה . ולא – ייכחד . ב- 1998 טרם שמע איש על ערוץ 10 שכלל לא נולד אולם ערוץ 2 וערוץ 5 בכבלים פעלו בכל עוזם . כמנווט ומנהיג שידורי הספורט בשידור הציבורי ידעתי בפני איזו משימה אני ניצב, וכך קיבלתי את פניו של המנכ"ל החדש – ישן אורי פורת. זה היה ב- 21 באפריל 1998.

2. מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן הקדנציה ה- השנייה של מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת ז"ל בשנים 2001 – 1998 . ההשוואה המתבקשת עם כמות ואיכות השידורים של ה- BBC בתקופת מנכ"ל שירות השידור הבריטי גרג דייק . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלוֹ גב' אהובה אורן חזקים מאורי פורת . אורי פורת מתפטר מתפקידו באוגוסט 2001 עייף ומובס .

ב- 18באפריל 1993 , מונה מוטי קירשנבאום ממקימי ומייסדי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ב- 1968 ואחד מאנשי התקשורת המוכשרים ביותר במדינת ישראל ע"י שרת החינוך שולמית אלוני וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל – לתפקיד מנכ"ל רשות השידור . המנכ"ל הקודם אריה מֶקֶל שמאס עד כדי תיעוב את יוסף בר-אל גָלָה לאטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב ושימש שם כקונסול מטעם משרד החוץ . שלושה חודשים לאחר מינויו הֵדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול ערוץ 1 (ניהל את הטלוויזיה מחודש יולי 1990) ושלח אותו לגלוּת , לערוץ 33 בקצה הסקלה של הממיר . המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום שהיה במידה רבה אֲוָונְגָרְדִי בחר שלא להאריך את תקופת כהונתו של יוסף בר-אל ולוּ ביום אחד . אי הארכה ו/או הדחה , תקראו לזה איך שתרצו . ב- 10 ביולי 1993 לא היה עוד מר יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . במקומו מונה לתפקיד מר יאיר שטרן.

ב- 20 באפריל 1998 בתום חֲמֵש שנות כהונה הוחלף מוטי קירשנבאום ע"י מנכ"ל ישן – חדש בדמותו של אורי פורת . המינוי הפוליטי היה הפעם מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו . לאורי פורת זאת הייתה ראשיתה של קדנציה שנייה מאוד לא מלבבת כמנכ"ל רשות השידור (בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנים 1989- 1984 מונה ע"י ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר) . הייתי מלא הערכה לשובו של אורי פורת למערכת השידור הציבורי , אך 1998 לא הייתה עוֹד 1984 ואורי פורת שהיה אז בן 49 היה עכשיו בן 63 . הזמנים השתנו . הוא היה עתיד להתייצב בפני קשיים ניהוליים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור . הוא מצא את עצמו שוב ושוב מתעמת עם וועד מנהל קשוח ואסרטיבי מאוד בראשותם של היו"ר מר גיל סמסונוב ומר אלון אלרואי (אגב, קולגות ציבוריות מאותו הצד של המפה הפוליטית) , ואח"כ מתווכח שוב ושוב עם היו"ר נחמן שי והמִשְנֶה שלו גב' אהובה אורן ז"ל מבלי יכולת להצעיד את רשות השידור בנתיב שאותו חשב לנכון . הוא גם היה מעשן כבד וחלש פיסית .

אדם שאהבתי שהתעקש להרעיל את גופו ביודעין בניקוטין . עם הצבתו המחודשת בפסגת השידור הציבורי ומינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלחתי לוֹ ב- 21 באפריל 1998 מכתב ברכה (באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי) , ואיחלתי לו את מיטב האיחולים שלי . הוא היה זקוק להם . אולם המסמך לא היה עשוי רק מברכות . הוא עסק בחשיבות רכישה וקנייה של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם ע"י המְשָדֵר הציבורי . בחלוף חודש השיב לי בדרכו הג'נטלמנית . הוא היה איש בעל קסם אישי : "יואש היקר , תודה על הברכות , אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מיום 21.4.1998 , אזמן דיון רציני בנושא זה במועד קרוב ככל האפשר" . המסמכים השתמרו והם מופיעים כאן , אך אורי פורת לא עמד בדיבורו . כוחו לא עמד לו עוד בקדנציה השנייה שלוֹ . זהו סיפור עצוב .

טקסט מסמך : 21 באפריל 1998 . זהו המסמך המקורי ששלחתי לאורי פורת לאחר מינויו לקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור בשנים 2003 – 1998 . המסך דן במדיניות רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטי בארץ ובעולם עבור השידור הציבורי . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 20 במאי 1998. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת.(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ניהול וניווט של חטיבת הספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא הוא עניין מורכב ומסובך כלכלית, טכנולוגית, תוכניתית, ולוגיסטית – לא כל שכן כשמדובר בשידור ציבורי . וזאת מפני שהשידור הטלוויזיוני הציבורי (וגם רדיו "קול ישראל") נגיש לכל פוליטיקאי ולכל עסקן מפלגתי . צרה צרורה . בסופו של חודש דצמבר 2000 התמנה מר נַחְמָן שַי ליו"ר הועד המנהל החדש של רשות השידור . המִשְנֶה שלוֹ הייתה גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן . שניהם הובילו מעֵת לעֵת בצורה שיטתית מהלכים אופוזיציוניים להחלטות מקצועיות רבות של המנכ"ל (המשמש בתפקיד עורך ראשי של שידורי ערוץ 1 ושידורי הרדיו "קול ישראל") , והטילו בו דופי בסיוע של חלק מאנשי הוועד המנהל האחרים . מר נַחְמָן שַי וגב' אֲהוּבָה אוֹרֶן קראו בגלוי תיגר על מנהיגותו וסמכותו של האיש הניצב בפסגת השידור הציבורי בישראל . הם מאוד הִקשו עליו את החיים. אורי פורת היה איש אהוב ויקר, חבר וידיד של רבים מעובדי הטלוויזיה כמו גם ברדיו, שהיה שבע מרורים במאבקיו המקצועיים עם אנשי הועד המנהל של רשות השידור גם בתקופת כהונתו הראשונה . הוא לא תיאר לעצמו שההיסטוריה תיסוב על צירה והוא יקלע לסיטואציה כל כך דומה ומוכרת , על אותה בּימַה , רק עם "שחקנים" אחרים .

ב- 15 באפריל  2001 זומנתי ע"י המנכ"ל מר אורי פורת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור מר נַחְמָן שַי לישיבת הועד המנהל במלון "ישְרוּטֶל" בירושלים , כדי להסביר להם את עיקרי פילוסופיית השידור שלי לטווח ארוך הנוגעת לחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בערוץ טלוויזיה ציבורי . בוועד המנהל השתררה אז אווירת אנטגוניסטית הרואה בשידורי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה השקעה תוכניתית מיותרת ובזבוז כספים משווע . זה לא היה חדש . הרכבים שונים של וועדי מנהלים בתקופות שונות ברשות השידור אומנם הכירו בחשיבות הגדולה שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , אך אלו נטו לעשות פוזות של אנשי תרבות , אומנות , ומוסיקה . הם כמובן היו הראשונים שצפו בחדרי חדרים בשקיקה רבה בסלון ביתם בשידורי האולימפיאדות , גביעי העולם בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורגל , אליפויות העולם בא"ק , משחקי מכבי ת"א בכדורסל , משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ומה לא , אך העדיפו כלפי חוץ לשָוֵוק את עצמם לציבור כמואסים בשידורי הספורט החיוניים . צביעות . לא של כולם . של רובם . רוב המנכ"לים ידעו להַדוֹף את הצביעות הזאת .

כל צמרת רשות השידור , המקצועית והציבורית , התכנסה באותו אחה"צ ב- 15 באפריל 2001 כדי להקשיב לדבריי , ולצפות בפרזנטציה מרוכזת בת חצי שעה שלי שהוקדשה לחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל . זאת הייתה הפקה שלוּוְתה בהצגת Video על מסך  Plasma  רחב ממדים . סברתי באמת ובתמים ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי .               הצעתי לשִבְעַת חברי הוועד המנהל לטוס לאנגליה ולהיות במשך שבוע אורחיהם של מנכ"ל ה- BBC הבריטי גְרֵג דַיִיק (Greg Dyke) ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) , כדי ללמוד מקרוב את מטרות השידור הציבורי ויעדי השידור הספורטיביים של רשת הטלוויזיה הציבורית מספר אחת באירופה , ויישומם , ע"י רשת טלוויזיה ציבורית שרשות השידור שואפת להידמות לה בכל מאודה מזה יותר משלושה עשורים .

"מה היא מהות השידור הציבורי בישראל והיכן תכליתו ?", שאלתי רטורית את הנוכחים בפתח דבריי, ועניתי במקומם : "לכל אחד מהנוכחים כאן יש וודאי את זווית הראייה והתשובה שלו. אני מציע לכם לדבוק בחזון השידור הציבורי שמציעה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC . חלק מכם היושבים עכשיו סביב השולחן הזה אינם מעורים בתולדות השידור הציבורי הבינלאומי באירופה. זה לא תחום המומחיות שלכם. אינכם יודעים כי אחד מחלונות הראווה של ה- BBC  האנגלי הנחשב למְשָדֵר הציבורי הטוב בעולם , הוא דווקא שידורי הספורט שלו" . ואז מניתי אחד לאחד אילו שידורי ספורט חייבים להיות נכסי צאן ברזל של השידור הציבורי במדינת ישראל . עקרונות שידורי הספורט בערוץ הציבורי הוצגו על ידי מעל גבי מסך פלסמה רחב . אי אפשר היה לטעות באיכות התמונות ובטיב ה- Sound שבקע מהרמקולים . וגם לא באיכות וכוונות ההרצאה .

באותה העֵת כבר ניהלתי בשמו של אורי פורת את המו"מ המטורף עם חברת צָ'ארְלְטוֹן על מונדיאל 2002 שעמד להיערך בפעם הראשונה בהיסטוריה בשתי מדינות , יפן וקוריאה . פניתי לממונים מטעם הציבור ואמרתי להם : "עליכם כהנהלה מקצועית ו- וועד מנהל ציבורי לפעול כדי שהמחוקק הישראלי ילך בעקבות עמיתו הבריטי ויציב Apriori בחוק השידור הישראלי רשימה של אירועי עַל בספורט המקומי והבינלאומי לרבות שידורי המונדיאלים , כדי שייהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי הארצי . החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסרסורי זכויות השידורים בספורט . המו"מ חסר הפרופורציה עם מר אדר זהבי מחברת צ'ארלטון (בראשות אלי עזור ופנחס זהבי) והנושא עמו פערים כספיים עצומים בלתי ניתנים לגישור , איננו יכול להסתיים בטוֹב . ניתקנו מהם כעת מגע פעיל לפי שעה אולם לצרכים טקטיים של המו"מ" .

במהלך הפרזנטציה חשתי באווירה המתוחה ששררה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לבין יו"ר הוועד המנהל נחמן שי ולצדו המשנה ליו"ר גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן וגם חלק מהחברים בוועד המנהל . המנכ"ל האֲהוּב היה בודד מאוד ומותקף . הוא היה חלש פיסית . גם נפשית . בקושי שמעו את קולו . אורי פורת הפך לפגיע . צחוק הגורל היה שאותו יוסף בר-אל , אז מנהלו הוותיק של ערוץ 33 הכושל , היה הראשון שמיהר אלי כדי לשבח את הפרזנטציה וללחוש לאוזני : "יואש שתהיה לי בריא אתה צודק בכל מילה שלך" .

גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל הגאון של ה- BBC מונה לתפקידו הרם ב- 2000 במקומו של סֵיר ג'וֹן בּירְת (John Birt Sir) המנכ"ל הקודם בשנים 2000- 1992. בשנתו הראשונה של גְרֵג דַיְיק כמנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה בעולם שִידֵר ה- BBC הבריטי בשני הערוצים שלוֹ  1 BBC  ו- 2BBC   יותר מ- 2000 שעות ספורט . מספר שיא בכל הזמנים של הרשת . עם בואו ל- BBC הכפיל גְרֵג דַיִיק את התקציב השנתי של מחלקת הספורט והעמיד אותו על 350 מיליון דולר. פי שניים מהסכום שהקצה המנכ"ל הקודם ג'וֹן בִּירְת (John Birt) לשידורי הספורט השנתיים של הרשת [1] . גְרֵג דַיִיק השקיע בשידורי הספורט של ה- BBC משהו בסדר גודל של כ- % 10 מהתקציב השנתי הכללי של ה- BBC .

טקסט תמונה : זהו גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC  בשנים 2004 – 2000 . צריך לקרוא את ספרו "GREG DYKE – INSIDE STORY”  כדי להבין את שיעור קומתו כמנכ"ל של רשת שידור ציבורית . (התמונה באדיבות גרג דייק . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC כשהרשת הציבורית הייתה  בצניחת רייטינג בבריטניה מול ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה  ( רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות לוויינים . גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא , להתחבר שוב להמוני הצופים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות . גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור לוֹ ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2 . למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים , הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי , "שידורי הספורט הגדולים והבלעדיים עולים אומנם כסף , אך שווים זהב , ומהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC הציבורי ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא" . עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות . להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה .

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004 .                                                            

2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004 .

3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006 , ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים .

4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005 , כמו מרוצי סוסים אחרים .

5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר ב- 1 BBC  ו- 2 BBC .

6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון) .

7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר .

8. אליפויות אירופה והעולם בא"ק (Indoor  ו- Open) , ותחרויות ריצות המאראתון המפורסמות בעולם .

9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008 .

10. המונדיאלים של 2002  ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר)

11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה .

12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro  ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV .

13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום) .

14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007 .

15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002- 2000 .

12. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם .

13. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום

      ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958 .

הבאתי את ה- BBC הבריטי כמודל שידור בפרזנטציה שלי , מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית המכובדת הזאת מהווה כבר שנות דוֹר מוֹפֵת ודוגמה לחיקוי בתוכן השידור שלה לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 . שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC תחת הכוונתו של גְרֵג דַיְיק לא היה שיגעון אישי . ואם היה כזה לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה . זאת הסיבה שהאצתי בצמרת רשות השידור לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית , על מנת ללמוד מהם כיצד ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות . איש מהם כמובן לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון . שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור , Board נכבד שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים , חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי . הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס . נדמה לי שנמאס להם לשמוע את הטפות המוסר שלי בעניין שידורי הספורט הרלוואנטיים הנחוצים לשידור הציבורי . הם זלזלו בפרזנטציה . לדאבוני סַר זה מכבר חִינוֹ של המנכ"ל אורי פורת שתמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה . מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 בראשותו של היו"ר נַחְמָן שַי . הם פשוט לא חוללו דבר ולא העצימו והעשירו את רשות השידור כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי . הם לא היו חשובים , נפוצו לכל עבר , ונמוגו .

באשר לגְרֵג דַיְיק גאון ניהול מוכשר שכיהן כמנכ"ל רשות שידור הבריטית בשנים 2003 – 1999 . בדצמבר 2003 פרסמה וועדה ממלכתית בראשות הלורד האטון דו"ח חריף נגד רשת הטלוויזיה ה- BBC , שדיווח בעקשנות באותה שנה , כי ממשלת טוני בלייר הוליכה שולל את הציבור הבריטי בקשר להתקפה נגד עיקר במלחמת המפרץ השנייה במארס 2003 . חטיבת החדשות של ה- BBC טענה , "כי הממשלה הבריטית זייפה מסמכים ושיקרה לציבור כי יש בידיה הוכחות ששליט עיראק  סַאדָאם חוּסֵיין מחזיק בנשק להשמדה המונית" . המוניטין של טוני בלייר היה תלוי על בלימה . הדו"ח של הלורד האטון זיכה לחלוטין את האחראים במשרד ראש הממשלה מפני האשמה הזאת , אף על פי שלא סתר כלל את הטענות המרכזיות של ה- BBC . רשות השידור הבריטית נדרשה להכות על חטא ולשפר את דרכיה . יו"ר הוועד המנהל (Board of Governors) של ה- BBC גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) ומנכ"ל ה- BBC גרג דייק נתבעו לשאת באחריות ולהתפטר . ראשון התפטר גאווין דייויס . בינואר 2004 פרש גם גרג דייק מ- BBC כשהוא ממורמר וכועס מאוד על וועדת הלורד האטון .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000  . זוהי קבוצת הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי ה- BBC . יושב באמצע מר גאווין דייויס (Gavyn Davies) יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי הציבורי ה- BBC . (באדיבות גרג דייק) .

עם הדחתו הבלתי צפויה זכה גְרֵג דָיְיק לאהדה ותמיכה עצומה של עובדיו (ממש כשם שארנון צוקרמן זכה לה כשהודח ממשרת מנהל הטלוויזיה ביולי 1979 ע"י מנכ"ל הרשות יוסף "טומי" לפיד) . אלפי עובדים של רשות השידור הציבורית הבריטית יצאו להפגנות ברחובות בצעד חסר תקדים נגד פיטוריו של גרג דייק . אלפים נשאו שלטים להחזיר את המנכ"ל המודח לראשות ה- BBC . הדחתו של גְרֵג דַיְיק הייתה לא הייתה עניין של מה בכך . קרה משהו יוצא דופן בבריטניה . אבל תמיכת העובדים לא סייעה . במקומו של גרג דייק התמנה למנכ"ל ה- BBC מארק תומפסון , שכבר הודיע כי יפטר 7000 (שבעת אלפים) עובדים מ- 30000 (שלושים אלף) עובדי ה- BBC . מר גרג דייק עצמו כתב במשך שנה ספר , "GREG  DYKE  -  Inside  Story" , בו תקף בחריפות רבה את ממשלת טוני בלייר וחלק מחברי מועצת הנגידים , הגוף הציבורי הממונה על ה- BBC (מקביל לוועד המנהל של רשות השידור בישראל) . ספר חובה לכל איש טלוויזיה באשר הוא .  

שוחחתי בסיום הפרזנטציה עם גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן ז"ל וחבר וועד מנהל נוסף דוּדוּ דוֹתַּן ז"ל שמיהרו כבר בדרכם לביתם בהרצליה . המשנה ליו"ר הוועד המנהל אישה דעתנית אמרה לי בשחצנות לא מבוטלת כשהיא אָצָה לרכב הממתין לה , "שכנעת את המשוכנעים" . לא היה לה יותר מידַי זמן להקשיב לי . החֲבֵרוּת שלה בוועד המנהל של רשות השידור הייתה שליחות ציבורית אך גם מעֵין תחביב – Hobby . זה לא היה העיסוק המרכזי בחייה . חֲבֵרוּת בוועד המנהל של רשות השידור היא מינוי פוליטי המעניקה כוח ופרסום ציבורי , אך היא נעשית בחינם ואיננה מכניסה אוכל לפי בעליו . גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן הייתה בלחץ זמן גדול בשל עיסוקיה האחרים ומיהרה לשוב למקום עבודתה האמיתי במרכז הבֵּין-תחומי בהרצליה , זה שמשלם את המשכורת שלה . בצורה שהציגה את עצמה בפניי לראשונה בחייה ניכר היה עליה שענייני רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראש דאגותיי , אצלה הם בעדיפות משנית ואינם מרכז חייה . דוּדוּ דוֹתַן ז"ל היה הרבה יותר נינוח ואדיב : "תדע לך יואש אלרואי שהילדים שלי  ואני מעריצים גדולים שלך ושל שידורי הספורט שלך" , אמר , ומיהר להסתלק בעִקבותיה . "דודו דותן אתה קומדיאנט אהוב , תן לי מוט זהב ונקודת משען ואני מרים את ערוץ 1 לפסגת העולם" , השבתי לו בטרם נבלע במונית שהחזירה אותו ואת אֲהוּבָה אוֹרֶן להרצליה .

יומיים אחרי הפרזנטציה הטלוויזיונית ההיא , שידרנו ישיר בליל שלישי – 17 באפריל 2001 את ניצחונה של מכבי ת"א על סְקָאווֹלִינִי פֶּזָארוֹ ב- Suproleauge . השידור הישיר הזה זכה לרייטינג רב והציב לרגע קט את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראש פירמידת התקשורת של מדינת ישראל . חבטנו בכל יריבינו התקשורתיים לרבות ערוץ 2 ללא תנאי בטבלת הרייטינג . שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקבלו בחדווה רבה ע"י הצופים . טבלת הרייטינג איננה משקרת . למרות ההצלחה הגדולה לא יכולנו לחתום על חוזים נוספים בשל היסוסים כבדים של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי וסגניתו גב' אהובה אורן . שניהם לא העריכו את פועלו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וסירבו על פי הבנתם הציבורית להתקשר שוב עם הוועדות המארגנות של אירועי הספורט הרלוואנטיים לרבות זאת של מכבי ת"א . שני המפקחים הציבוריים ידעו ששידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב והכירו בעובדה שבגללם גם יש תמורה לאגרה . אך שניהם התעלמו והתמהמהו . הם גם לא אִפשרו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת לפעול והצרו את צעדיו . שניהם לא הסתירו את אי שביעות רצונם מהתנהלותו של אורי פורת . נחמן שי אוהד מוצהר של הפועל ירושלים (יריבת כדורסל עיקשת של מכבי ת"א בימים ההם) משחר נעוריו ראה באורי פורת יריב מקצועי – פוליטי. גם מפני שחשב שמנכ"ל הרשות הוא אוהד מושבע של מכבי ת"א שמסכים למשכן חלק מהכסף הציבורי בקופת מכבי ת"א ללא מחשבה יתירה . העתיד באפריל 2001 לא היה בטוח כלל ועיקר . למחרת ביום רביעי – 18 באפריל 2001 שלחתי לנַחְמָן שַי ואֲהוּבָה אוֹרֶן את התזכורת הבאה ובצִדה את טבלת הרייטינג מאותו הערב .

טקסט מסמך : 18 באפריל 2001 . זהו המסמך המקורי  ששלחתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי ולמשנה היו"ר גב' אהובה אורן . המסמך הזה הושלך למגירה (או לסל) ונותר ללא שימוש . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות ) .

טקסט מסמך :  17 באפריל 2001 . מפת הרייטינג כפי שפרסמה חברת "טל – גאל" .הטבלה אינה משקרת . ערוץ 1 הציבורי ניצב לרגע קט בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

שני דפי המסמך הגיעו לידיהם של מר נַחְמָן שַי וגב' אֲהוּבָה אוֹרֶן . הם דחפו אותו למגירה או זרקו אותו לסַל . תרומתם של מר נחמן שי ואהובה אורן לשידור הציבורי הייתה אפסית . בתום תקופה קצרה ובסופו של דבר שניהם התנדפו כלא היו . מר נַחְמָן שַי וגב' אֲהוּבָה אוֹרֶן לא הותירו מאחוריהם שום מורשת חדשה או תקווה חדשה ברשות השידור.

ב- 14 ביוני 2001 , נפגשנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי , מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני , סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ואנוכי עם עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א אלופת אירופה באותה עונה והמנכ"ל שלו אמי אשל . הפגישה התנהלה כמו תמיד במסעדה איטלקית קטנה וצדדית ברח' מונטיפיורי בת"א  . מנהל המסעדה היה מר חן שפירא . המנכ"ל ואנוכי הובלנו מדיניות שידור המאמצת התקשרות נוספת עם מכבי ת"א שהייתה לא רק אלופת אירופה אלא גם אלופת המדינה ומחזיקת הגביע .  אבל היו"ר נחמן שי מי שנודע ברבות הימים כאוהד מושבע בתלבושת אדומה של קבוצת הכדורסל של "הפועל" ירושלים , ניסה לסכל זאת בכל מחיר ולטרפד את העסקה . פשוטו כמשמעו .

היו לי שיחות לא מעטות עם המנכ"ל אורי פורת וגם עם היו"ר נחמן שי אודות דרכו וייעודו של השידור הציבורי . סברתי , "כי קוד השידור הציבורי הוא לא רק מה צריך לשָדֵר לציבור , אלא גם מה הציבור מבקש ורוצה לראות" . שניהם תמו בגִרסָה ללא פקפוק . אורי פורת היה נחרץ יותר . שמעתי אותו אומר ומבקש פעמים רבות בזו הלשון , "ש- הפַיְינְשְמֶקֶרִים (אניני הטעם) יפסיקו להכתיב לי כיצד להנהיג את השידור הציבורי" . אורי פורת ואנוכי סברנו שמכבי ת"א בשל הצטיינותה ושלל התארים שהיא נושאת , והישגיה בארץ ובאירופה הופכת לאובייקט שידור מוצלח הנושא רייטינג גבוה שהוכיח את עצמו . לא היה לשנינו ספק שמכבי ת"א ראויה להתקשרות ארוכת טווח עם רשות השידור . שידור משחקיה ראוי ומתאים לשיבוץ בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כדרך המסורת בת שלושים השנה . היו"ר נחמן שי אוהד מושבע של קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים יריבה עיקשת של מכבי ת"א בליגה , שישב במלחה בין קהל שורות האוהדים לבוש חולצת T – Shirt אדומה הטיל ספק בכך . הוא סָבָר אחרת לחלוטין . הוא התנגד בכל כוחו לחתימת חוזה בין רשות השידור למכבי ת"א מפני שחשב גם שהכסף הציבורי שמקבלת מכבי ת"א מרשות השידור מחזק אותה על חשבון קבוצתו האהודה . הוא נזהר מלומר זאת בפומבי אולם כך חשב . אני יודע שמקורבים פוליטיים של הפועל ירושלים ביניהם אופיר פינס ומוסיק רז לחצו עליו להצר את צעדיי ואת צעדיו של אורי פורת . היה ברור בקיץ 2001 שנוצר עימות חזיתי בין תפיסת השידור של המנכ"ל אורי פורת לבין אבחנתו של נחמן שי כיו"ר המוסד הציבורי המפקח על מהלכי הדֶרֶג המקצועי .

אורי פורת גרס ב- 2001 את מה שסבר ב- 1984 . הוא לא הסתיר את דעתו כי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היא בעיניו אובייקט שידור ראוי . לא הייתה בכך כל רבותא . הוא נהג כמו המנכ"לים שכיהנו לפניו ואחריו , יצחק לבני , טומי לפיד , מוטי קירשנבאום , ואריה מֶקֶל , וקבע בפירוש : "הרשות חייבת לאמֵץ לחיק השידור הציבורי קבוצה מצליחנית כמו מכבי ת"א , ולאימוץ הזה יש ביטוי שווה ערך לכסף" . הוא היה בטוח שהוא צודק והאֶמֶת ניצבת לצִדוֹ . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שָי החזיק באֶמֶת אחרת משלוֹ ודיווח לחברי הוועד המנהל של רשות השידור , "שמתן כספים בסדר גודל ענק כזה רק לקבוצת כדורסל אחת בישראל הוא מעשה פסול ובזבוז כספי ציבור" . נַחְמָן שַי בניגוד למנכ"ל הרשות סחף לצד האֶמֶת שלו אנשים נוספים מבין הוועד המנהל , את המשנֶה שלו גב' אַהוּבָה אוֹרֶן וגם את אַלוֹן אלרואי ידידו הוותיק של יו"ר הוועד המנהל הקודם גיל סמסונוב . שניהם לא אהבו ולא העריכו את אורי פורת . ד"ר אִילָן אַסְיָה ועוד פרסונות מהוועד המנהל של הרשות וגם ממליאת רשות השידור הצטרפו להשקפת עולמו של ביו"ר נחמן שי . רבים בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה קָצוּ בשידורי מכבי ת"א . שלא תהיה טעות . המתנגדים החריפים ביותר בוועד המנהל ובמליאה לשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה הציבורית , היו הראשונים שנצמדו למסך כדי לצפות בהם . חלקם אהבו אותה . חלקם אהבו לשנוא אותה . אך כולם צפו בה . נוצרה אופוזיציה כבדת משקל לאֶמֶת השידור של אורי פורת בתוך ההנהלה הציבורית של רשות השידור . אורי פורת כבר לא היה הקוסם רָב-מַג כל יכול .

הפילוסוף בָּרוּךְ שְפִּינוֹזָה בניתוח המושג "מהי האֶמֶת" , מתייחס לשלוש אמיתות . הראשונה היא האֶמֶת העובדתית המתארת בדיוק רב את האירוע וכיצד אֵירַע . השנייה היא האֶמֶת התדמיתית בה יש משקל למה אומרים האנשים על מה שקָרָה . האֶמֶת השלישית היא מה מרגישים האנשים בעקבות מה שאירע . ברוך שפינוזה מניח שהאמת השלישית היא האֶמֶת הקובעת ! זה גַם מה שחשו והרגישו אנשי הוועד המנהל לגבי שידורי מכבי ת"א . זאת הייתה האֶמֶת שלהם . אורי פורת היה מבוּדד עם האֶמֶת שלוֹ .

יו"ר הוועד המנהל נחמן שָי השיג יתרון משמעותי בוויכוח שלו עם המנכ"ל אורי פורת על טיב שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הוא הצליח ליצור תחושת מיאוס בין אנשי הוועד המנהל והמליאה כלפי מועדון הכדורסל הפופולארי . "מומחי" שידור בוועד המנהל הרגישו לפתע את מה שלא חשו בעבר , תחושה שהם משלמים כסף רב מידי עבור הרייטינג הגבוה שמייצרים שידורי מכבי ת"א . האמת היא לפעמים יחסית מאוד .

ביום רביעי – 22 ביולי 2001 , זומנתי שוב לישיבת הוועד המנהל של רשות השידור בבנייני האומה בירושלים בגין החוזה הכספי הדו שנתי היקר והשנוי במחלוקת האמור להיחתם עם מכבי ת"א . אנשי הוועד המנהל ביקשו לדון בו ולהראות למנכ"ל אורי פורת מיהו בעל הבית האמיתי ברשות השידור . גם עו"ד יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי הוזמן . אנשי הוועד המנהל הערימו על אורי פורת קשיים רבים . בעוד נחמן שי ואהובה אורן נושאים דברי קטגוריה חוצבי להבות , בקול רם ובהתלהבות בגנוּת ההסכם הכספי בן השנתיים 2003 – 2001 האמור להיחתם עם אלופת אירופה שהייתה גם אלופת ישראל ומחזיקת הגביע , לימד המנכ"ל בתּוֹרוֹ סנגוריה הגיונית אך איבד את תנופתה ואת האפקטיביות שלה משום שקצב דיבורו היה איטי והססני והוא גם דיבר בלחש . לא שמעו אותו . הוא סינן מבין שיניו טקסט בקול כבוי שתמך בשידורי מכבי ת"א . נשמעו הערות מקצוות חדר הישיבות שקראו לוֹ להרים את קוֹלוֹ . אורי פורת הציג פרזנטציה חסרת ביטחון בקול ענות חלושה למרות שדיבר בהגיון בשבח ההתקשרות הדו שנתית עם אלופת ישראל ואירופה בכדורסל אך הופעתו כמי שמתיימר להיות מנהיג השידור הציבורי הייתה עגוּמה ולא נחרצת . אין מילה אחרת לתאר זאת . התבוננתי בו . הוא נראה נורא . הוא היה כבוי ונח על הקרשים כדרכם של מתאגרפים מובסים בזירה .

 בסופו של דבר הושגה פשרה . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חתמה עם מכבי ת"א קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי על חוֹזֶה שִיא לעונת שידורים אחת 2002 – 2001 תמורת  6.600000  (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר שהניב עונת שידורים מוצלחת נוספת עם אופציה לחתימה לשנה נוספת . בפגישת הוועד המנהל הזאת נודע לי שחלק מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם גם חלק מאנשי המליאה פתחו בתהליכי הדחה נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת .

בקיץ 2001 היה אורי פורת כבן 66 בקירוב . הוא נראה לי תשוש ועייף מאוד . זה לא היה אותו המנכ"ל ולא אותו האיש שפגשתי לראשונה באפריל 1984 . אורי פורת (פרשובסקי) "רישוני" גזעי בן ראשון לציון , הגיע לרשות השידור בפעם הראשונה בהיותו בן 49 . הוא היה מנכ"ל צעיר , מלא אנרגיה , ונחוש יחד עמי לחוֹלֵל את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הראשונה" בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואומנם חוללנו אותה .                                                                                                                                                          שבע עשרה שנה אח"כ נוצרה סיטואציה שונה לחלוטין . בחודש אוגוסט 2001 שהיתי באדמונטון – קנדה כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי אליפות העולם ה- 8 בא"ק עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . צוות השידור שלי הורכב מהשדר מאיר איינשטיין והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן ושני טכנאים סעדיה קאראוואני ורוני מתתיהו . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישר לי להטיס מניו יורק לאדמונטון את כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המצטיין גיל תמרי והצלם שלו כדי שיכסו שם בצילומי ENG את פעילות האתלטים והאתלטיות הישראליים .

טקסט תמונה : אוגוסט 2001 . אדמונטון – קנדה . אליפות העולם ה- 8  בא"ק נערכת באדמונטון בירת מחוז אלברטה בקנדה . אנוכי בערוב ימיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יחדיו עם השדר שלי מאיר איינשטיין (משמאל) וכתב צוות ה- ENG  המצטיין והחרוץ גיל תמרי (מימין) . ברקע ביתן מס' 26 , משרד ההפקה והתקשורת שלנו ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center)  באדמונטון . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : אוגוסט 2001 . אליפות העולם ה- 8 בא"ק באדמונטון – קנדה . אנוכי תופש נמנום לצדו של טכנאי התקשורת הנִצחי המצטיין שלי סעדיה קאראוואני במשרד ב- IBC באדמונטון באחת מהפסקות השידורים הישירים . עבדתי כ- 22 שעות ביממה . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בשעה שעסקתי שָם בשיחות נפש עם האָצָנִית האמריקנית הנפלאה מָרְיוֹן ג'וֹנְס , היה המנכ"ל אורי פורת שרוע כבר על עֶרֶש דווי הטלוויזיוני שלוֹ בישראל . נודע לי שאורי פורת החליט רגע לפני הדחתו ע"י הוועד המנהל ומליאת רשות השידור להתפטר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור . הוא לא אמר לי מילה על כוונתו לנטוש את רשות השידור. הוא גַם לא נפרד ממני . מאז לא ראיתיו עוֹד . קִצוֹ היה גם קִיצִי . עם הסתלקותו של אורי פורת מרשות השידור באוגוסט 2001 הגיע לסוֹפוֹ פרק עגום נוסף בתולדות רשות השידור .

ביום שישי – 18 בפברואר 2000 , שנה ועשרה חודשים לאחר מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ניסיתי להגן על אורי פורת בכל כוחי . כללי המשחק בשוק הטלוויזיה בארץ השתנו . הם הפכו להיות תחרותיים ותובעניים יותר ויותר , אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנכ"ל רשות השידור סירבוּ להכיר בכך . "אורי" , אמרתי לוֹ פעם בעת שידורי מונדיאל צרפת 1998 כששהה עִמי שבועיים בפאריס , "אם תצליח ליצור כמנכ"ל שכבת ניהול איכותית בטלוויזיה הבנויה ממנהיגי ומובילי שידור , אזי תיווצר אווירה של מצוינות בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . העובדים וגם הוועד המנהל ילכו אחריך באֵש ובמים" . אורי פורת בקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור היה שונה לחלוטין מהאיש שהכרתי לראשונה לפני ארבע עשרה שנה . ב- 1984 הוא נכנס לנעליו של טומי לפיד . ב- 1998 הוא ירש את כסאו של מוטי קירשנבאום . שני מצבי טלוויזיה שונים לחלוטין . הוא היה עכשיו הרבה יותר איטי , הרבה יותר כבד תנועה והרבה פחות נמרץ . לרוע המזל נשאר חבוּי בּוֹ גם ההרגל היָשָן והמגונה מימים ימימה לעשן בשרשרת . הוא היה מעשן כבד . אורי פורת הזדקן ונעשה דומה לרשות השידור שאותה נבחר לנהל שוּב ב- 1998. לדאבון לֵב התכונות האלה הפכו אותו ואותה למסורבלים וחסרי מחץ . אף על פי כן נשאר איש אַהוּד ואַהוּב .

[1]  ראה נספח : ראה פרסום נתונים כספיים בתעשיית הטלוויזיה באנגליה שנעשה ב- 16 בנובמבר 2001 ע"י חברת "Sports Business Group"  וחברת RAR .

אני מותיר את מלאכת הפרשנות של המשחק אמש לאריה מליניאק , אלי סהר , ואביב לביא . ברור שמכבי ת"א השתפרה לבלי הכר גם על חשבון המזל , רמה נמוכה , וגם היחלשותה של קאחה לבוראל , התמוטטותה של סיינה , וחוסר כישרון של קבוצה מחוספסת כחימקי מוסקבה . מעסיקה אותי השאלה האם מכבי ת"א באמת כפתה את עצמה על יריבותיה בשבעת המשחקים האחרונים והכריחה אותן להפסיד לה (לרבות אמש בה התגלתה ברצלונה כקבוצת כדורסל בינונית להחריד) , ו/או שמא המזל והרמה הנמוכה הכללית מהווים כאן תפקיד מרכזי . הרי כל אחד רואה בנוסף לכל החולשות של מכבי ת"א כי שון ג'יימס הוא שחקן ציר שברירי ללא Back up מתאים , ושואל את עצמו מה עושים כאן על הפרקט ניק קיינר – מדלי ודארקו פלאניניץ' , ואף על פי כן מכבי ת"א מנצחת . הפרשנים אינם לוקחים אחריות ולא עונים לי במדויק על שאלתי למרות שאלי סהר פרשן "ישראל היום" וידען גדול של הכדורסל האירופי כותב אתמול , "כי היו מספר עובדות שעזרו למכבי ת"א . למשל סדרת הפציעות בסיינה האיטלקית שהובילו אותה לקריסה ובעיקר המשבר הכלכלי בוויטוריה דגרם לקבוצת קאחה לבוראל להעביר את ברד אולסון שלה במחזור החמישי לברצלונה" . אולם נניח לכך כעת בשעת שמחה . יש לי שאלת הבהרה אחת למר אלי סהר כלהלן : "האם באמת סוד כוחו של המאמן דיוויד בלאט נובע מהעובדה שהוא נכנס בשחקנים כשמכבי ת"א צועדת ביתרון ב- 30 הפרש ו/או מחליף אותם בעצבנות אחרי טעות ?". משונה שפרשנים בעלי ניסיון עצום וברמה הגבוהה של אלי סהר ואריה מליניאק נעדרים ממרקעי ערוצי הטלוויזיה . איזה Media אכזרית . אינך מופיע בה משמע אתה לא קיים .

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (4). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

נקודות המחלוקת שלי עם יוסף בר-אל היו רבות וקרדינליות ואף דרמטיות . הן התפרסו על לוח זמנים בן שנים . ב- 9 בפברואר 1991 בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1 הוא קטע את הפנדלים ורגעי ההכרעה האחרונים בעת שידור ישיר של משחק הגמר על גביע הטוטו בבאר שבע בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר תל אביב . בתום המלחמה במארס 1990 סירב לשדר מסידני את משחק נבחרת הנוער הישראלית (עם אייל ברקוביץ' ואבי נמני וכל הדור ההוא) נגד נבחרת הנוער האוסטרלית . הוא סירב גם לשדר תקציר מהמשחק המסקרן בתום "מבט" ורק התערבותם ברגע האחרון של שני חברי הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל ואמנון מנדה ז"ל הצילה את המצב . שידור"מבט ספורט" מגזין אקטואליה מניב רייטינג אשר שודר בימי חמישי בשבוע בשמונה בערב (צפו בו מאות אלפי ילדים ובני נוער וגם מבוגרים) הוסט ב- 1991 בהינף זרוע וכלאחר יד לחצות וחצי . למערכת "משחק השבת" הוקצו בשנים 1993 – 1990 רק שניים – שלושה ציוותי צילום בשבתות לכיסוי שבעת משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל . הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם הסכין עם המצב ושתק . הוא היה מנהל חלש והססן . העסק היה ירוד , בזוי , ועלוב . חלף עשור מאז אותן החלטות הנפל ההן . יוסף בר-אל הוכתר עכשיו למנכ"ל רשות השידור הגשים את שאיפת חייו . הוא היה מֶלֶךְ הרשות .

בתוך תקופת זמן קצרה מאז אפריל 2002 וכניסתו לתפקיד כמנכ"ל מיועד נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רדידות שלא הייתה כדוגמתה . חלק אופייני מאותה רדידות הייתה צורה ואופן הרכישה של 8 מ- משחקי מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מתוך סך של 64) לשידורים ישירים בערוץ 1 תמורת תשלום פנטסטי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר . 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר פר משחק . עבודה חובבנית שנעשתה מאחורי גבי וללא ידיעתי . בנוסף לכך כפה עלי יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד לשדר אותם Off tube מהאולפן בירושלים . צריך להבין ולהכיר עובדה אחת לצורך השוואה : 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר היה סך הסכום ששילמנו עבור כל  64 השידורים הישירים במונדיאל צרפת 1998 אותם שידרנו מעמדות שידור בתריסר אצטדיונים הפרוסים ברחבי צרפת הענקית .

ברור הודעתי לרפיק חלבי, שלא רק שאין לי עניין לנַהֵל עוֹד את שידורי הספורט במצב העלוב הזה אלא אינני רוצה ואינני מתכוון לשהות עוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנהיגותו של יוסף בר-אל . זוהי לא מנהיגות . אולי בכל זאת מנהיגות אך בעייתית ושנויה במחלוקת מאין כמותה . שלטון כוחני מהסוג שהנהיג יוסף בר-אל ברשות השידור איננו מבוסס על ידע וכשרון . לדרך הנלוזה הזאת בעיניי היו שותפים בעת ההיא של 2002 גם חלק מהאנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהסכימו לקחת מידו ביודעין ובהכרה מלאה חופן של תפקידי ניהול בכירים , בהכירם היטב מי הוא האיש המפקיד בידם את השררה הזאת . לכֵן הם מכונים על ידי כ- משת"פים של השלטון המרכזי . ב- 2002 אני כותב בספר "רוש ולענה" כי אינני יודע כמה זמן ייקח לשלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור ליפול , אך קִצוֹ בוא יבוא . זה רק עניין של זמן . שערוריית הניהול שלו את רשות השידור תתגלה במוקדם או במאוחר . השאלה היחידה הייתה לא האם יגיע קצו של יוסף בר-אל (כמנכ"ל רשות השידור) , אלא כמה זמן זה ייקח ואֵילוּ נזקים ייגרמו עד אז לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולכלל רשות השידור ? והאם הממשלה וראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו יבחינו באקומולציה של עלילותיו ופעולותיו ברשות . אנוכי עשיתי את שלי . הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את מכורתי . הודעתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי כי אינני מתכוון לשהות עוד ברשות השידור רק כדי להמתין לקיצה של המנהיגות העריצה הזאת והכושלת שמפגין יוסף בר-אל ומייחצן אותה ללא כל בושה , ניווט שלילי שלא היה כדומה לו בתולדות רשות השידור . סופה אומנם בוא יבוא .

רק שמע יוסף בר-אל המנכ"ל החדש את שמועת פרידתי מקורת ביתי השני בתום 32 שנה , מייד עַט כמוצא שלל רב כשהוא מכפיש את שמי בהבלטה , בראיון שהעניק למדור הספורט של עיתון "ידיעות אחרונות"  ב- 8 ביולי  2002 , בו אמר בריש גלי , "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי" [1] . הכפשה אַפֵלָה שאין לה כל הצדקה . זה היה סִגנונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כלפיי . ברגע שלא הסכמת לדעתו והפכת לאופוזיציה, נגזר גורלך. צריך לגאול את הטלוויזיה מנוכחותך. לא חשוב מה עשית בעבר ומה אתה פועל בהווה.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002 . זהו קטע העיתון המקורי של "ידיעות אחרונות" .  "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי" , אמר יוֹסֵף בַּר-אֵל מנכ"ל רשות השידור לכתב העיתון משה שיינמן . הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את המקום בקומה זקופה. הלכתי הביתה. (באדיבות העיתון"ידיעות אחרונות") .

סוף הפוסט . ראה המשך בפוסט הבא "השידור הציבורי – רוש ולענה (5) .

השידור הציבורי – רוש ולענה (3) . ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חזרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. כל הזכויות שמורות

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי . הפוסטים מתעדכנים מעת לעת .

———————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 190 : הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 4 באפריל 2013

———————————————————————————————————————

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (3). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (3).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

הערה 4 : הרייטינג של ערוץ 1 אמש ביום רביעי – 3 באפריל 2013 כפי שפרסמה וועד המדרוג הבוקר הזה שרוי בצרות צרורות . כמות רייטינג כה דלילה אמורה להעלות סומק מבושה על לחייהם של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם , עוזרו הראשי והמקורב אליו מר זליג רבינוביץ' , ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אמיר גילת . הנהלת רשות השידור אמורה להיות מוטרדת עד למאוד . מה זה צריך להיות העניין הזה שאתמול בערב בין 18.00 לבין 20.00 צובר השידור הציבורי הטלוויזיוני % 0.77 מול % 8.92 של ערוץ 2 ו- % 6.51 של ערוץ 10 . מהיכן צומחת העליבות והרדידות הזאת של ערוץ 1 ? מי מנהל שם את העניינים ? מי נושא שם באחריות למחדל הרייטינג הנוראי הזה ? מהדורת "מבט" צוברת אמש בין 20.00 לבין 20.30 רייטינג של % 4.45 בעוד מהדורות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 צוברות בין 20.00 לבין 21.00 רייטינג של % 17.57 ו- % 8.9 (בהתאמה) . דעיכת השידור הציבורי מדאיגה ביותר גם מפני שאין שם שום אישיות רמת מעלה שאמורה לקבל אחריות על העסק הביש ולהתייצב בפני הציבור כדי להסביר לו לעזאזל למה אם כך הוא צריך לשלם אגרה בעבור נחשלות כזאת שצועקת לשמיים . ערוץ 1 ספג אמש גם מהלומה כבדה בעת השידור הישיר של המשחק המרכזי הפועל קריית שמונה – מכבי ת"א 1 : 3 וצבר בין 20.30 ל- 23.00 רייטינג ממוצע עלוב של % 5.15 בלבד . לקולתו ייאמר שהוא נדרש להתמודד אמש החל מ- 21.45 מול השידור הישיר בערוץ 5 בכבלים של המשחק ב- Champions Leauge ריאל מדריד – גאלאטאסאראיי 3 : 0 . התוכנית "בועטים" של ערוץ 1 צברה אמש משהו בסביבות % 1.9 .

טקסט מסמך (1) : יום רביעי – 3 באפריל 2013 . מפת הרייטינג ברבעי שעות בין 18.00 לבין 20.00 של כלל האוכלוסייה ושל האוכלוסייה היהודית . ערוץ 1 שרוי בצרות צרורות . בשעתיים הללו צובר השידור הציבורי רייטינג של % 0.77 בממוצע , אשר איננו מצדיק את קיומו ואת שיטת שליחת יד האגרה לכיסם של צופי הטלוויזיה . כמות הרייטינג האפסית הזאת היא Disaster ואות קלון לערוץ 1 . אין שום סיבה למדרוג כה קלוקל ונחות שכזה בשידור הציבורי .(באדיבות וועדת המדרוג) .

טקסט מסמך (2) : יום רביעי – 3 באפריל 2013 . מהדורת "מבט" בערוץ 1 (20.30 – 20.00) מוצאת את עצמה נחותה לחלוטין מול מהדורות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 . % 4.45 ל- "מבט" מול % 17.57 לערוץ 2 ו- % 8.9 לערוץ 10 . (באדיבות וועדת המדרוג) . 

טקסט מסמך (3) : יום רביעי – 3 באפריל 2013 . משדר הכדורגל הפועל קריית שמונה – מכבי ת"א 1 : 3  בערוץ 1 בין השעות 20.30 ל- 23.00 צובר רייטינג ממוצע של % 5.15 בלבד . השידור הישיר של המשחק ריאל מדריד – גאלאטאסאראיי 3 : 0 בערוץ 5 בכבלים פוגע אנושות בשידור הכדורגל בערוץ 1 . בין 21.00 ל- 23.00 צובר ערוץ 2 רייטינג של % 18.02 . ערוץ 10 צובר באותן השעתיים האלה רייטינג של % 7.42  ערוץ 1 שוב יוצא חבול וניזוק מכל הכיוונים . אין מה להרחיב את הדיבור אודות התוכנית "בועטים" והרייטינג הדל שלה שמשודרת בערוץ 1 בין 23.00 ל- 23.45 . (באדיבות וועדת המדרוג) . 

בן אנוש יודע להתרגל ולהתאים את עצמו לחיי עליבות . זאת היא הסכנה במִדְרוּג הנורא ואיום של ערוץ 1 . משלם האגרה מסכין לקשקוש הזה של מדד הצפייה הסופר נמוך בטלוויזיה הציבורית . המממן הציבורי מקבל כמובן מאליו את תחיבת היָד לכיסו הפרטי כאילו זה צו הגורל , במקום להתמרד . המצב ששורר בערוץ 1 וברשות השידור תחת ניהולו של יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור איננו מתקבל על הדעת . אין השידור הציבורי (עדיין יש בו גם דברים טובים) יכול להרשות לעצמו מִדְרוֹג כה עצלני . עם כל הכבוד השידור הציבורי לא משוחרר מעוּלוֹ של הרייטינג .

"Some thing is rotten in the state of Dennmark" אומר מרצלוס ל- הורציו היכן שהוא בראשית המחזה "המלט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות הליל בעת סיור קבוצת הקצינים יחדיו עם ברנרדו בחומות החשוכות של טירת אלסינור , כאילו הוא מתכוון במשהו גם לערוץ 1 .

הערה 5 : כנראה שאין אחד שאי אפשר לקנות אותו בכסף . מישהו קנה את ארגון שחקני הכדורסל בישראל בראשות ניר אלון תמורת ממון . אני מקווה בשביל שחקני הכדורסל הישראליים שהם יפרו את מסמך ההבנות שנחתם בראשי תיבות בין הארגון לבין המנהלת בראשות שמואל פרנקל . מסמך ההבנות הזה איננו מתקבל על דעתי .

הערה 6 : הפרש האיכות בין שחקני החוץ של ברצלונה לבין אלה של מכבי ת"א הוא מזערי לצד זה ו/או אחר . ההבדל הגדול והמשמעותי לטובת ברצלונה נפער בין השחקנים הגבוהים של שתי הקבוצות . שם אמור להיחתך גורל הקרב על כל היתרונות שמעניקים קומתם של השחקנים , מה עוד שניק קיינר – מדלי ודארקו פלאניניץ' עדיין אינם בחזקת שחקני כדורסל . אולם מי יודע אולי הערב הזה של 4 באפריל 2013 תנשב בפאלאו בלאוגרנה אותה רוח המלחמה של מכבי ת"א שנשבה באותו הערב ההוא בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 , ואז הכל יכול לקרות . למרות שבאופן אישי אינני מאמין בתקוות שנשענות על רוחות מלחמה . אבל כאמור מי יודע ?  

 השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (3). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע.

רוש ולענה . טיב מידותיו ותכונותיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ידועות . גם דרך התנהגותו . בעיני חלק מהאנשים הוא מוצא חן , אף מאוד , והם מחשיבים אותו בנוסף לכל – לג'נטלמן . חלק אחר חושב בדיוק ההפך וממעיט לחלוטין מהדמות הג'נטלמנית שהחלק הראשון עוטף אותו בה . לא מעט עורכים ומפיקים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מבין כמה משרי הממשלה טוענים כי האיש כוחני מידי ואיננו מוכשר בעליל כמנהיג של רשת תקשורת . עיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל מודעים היטב לעיתונאות הבעייתית שניבטה מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון בשנים 2005 – 2002 ומסכינים עמה כאילו לא קרה דבר . כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים . ידוע שמשרד מבקר המדינה תקף בזמנו את מדיניות הניהול של יוסף בר-אל ועוד נדון בכך . הדבר המדהים ביותר הוא שאותם אנשים – עיתונאים נכבדים ובעלי מוניטין ברשות השידור משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בֵּן אֵנוֹש – לדבר בשם מצפונם כדי להיות אדם בן חורין . שתיקתם לא תעזור להם . ההסרחה כה גדולה והמציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי , מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. ב- 2 במאי 2005 קרה הדבר הנורא מכל : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה החלטה דרמטית חסרת תקדים בתולדות המדינה, להדיח את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור .

ב- 17 במאי 2005  פרסמו אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מאמר ענקי בעמוד הראשון של "מעריב" , פוסט של "אני מאשים" בכיוון השלטון של מדינת ישראל, ולעבר כיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו . בגוף הכתבה נכתב כהאי לישנא ואני מצטט :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…ו" . היה ברור שמשהו איום ונורא התחולל התוככי רשות השידור תחת שילטונו של יוסף בר-אל בשנים של 2005 – 2002 . לא בכל יום מדיחה הממשלה מנכ"ל רשות שידור מכהן .

ציטוט : " רוֹש וְלַעֲנָה , רוֹש וְלַעֲנָה !"                                                                                                       (המלט)                                                                                                              

נפגשתי עם יוסף בר-אל פנים אל פנים בכמה צמתים חיוניים בתולדות השידור הטלוויזיוני של מדינת ישראל . לראשונה ב- 1985 . חלק מהפגישות היו כנות , טובות , וענייניות . אחרות הסתיימו בקולות נפץ ואכזבה רבתי . מנכ"ל רשות השידור ב- 1985 אורי פורת מינה את יוסף בר-אל  לתפקיד זמני של מ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של טוביה סער שסיים את כהונתו . יוסף בר-אל כה נִפְעַם בעת ההיא מעבודת חטיבת הספורט בראשותי ומכיסוי עיתונאי שיטתי לאורך כל העונה של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) , עד שהעלה את התרשמותו על הכתב ושלח לי מסמך הערכה בזו הלשון :

טקסט מסמך : 27 במאי 1985 . מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מעניק מכתב הערכה לחטיבת הספורט בפיקודי הנוגע לעבודה העיתונאית הדייקנית והממושכת של כיסוי משחקי הליגה הלאומית . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בפעם השנייה נפגשנו בתום מבצע השידורים בפיקודי את מונדיאל איטליה 1990 . זה היה אחרי שוועדת המכרזים של רשות השידור בחרה ב- 10 ביולי 1990 במר יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הוא הביס בהצבעה את המועמד המתחרה נגדו מר נִסִים מִשְעַל ולא נרתע מלהתייצב בפני העיתונות ולהכריז בטון מתנשא וארוגנטי : "ידעתי שאנצח" ! שום מנהל טלוויזיה לפניו לא הצהיר מעולם קבל עם ועדה בסגנון רברבני ומתנצח שכזה , "ידעתי שאנצח" כאילו מדובר בתחרות ריצה . פרשת המכרז הפוליטי ההוא ב- 10 ביולי 1990 בה זכה יוסף בר-אל בתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית צברה סיקור עצום בכל העיתונות הישראלית .ראה שני הספרים עבי הכר שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם".

חלק קצרצר ממנה מובא בפוסט הזה . התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם . מנהל הטלוויזיה הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור . הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה"ב . התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן . יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו . משהפר מראיין הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה : "הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת אינך שואל וגם לא תשאל" . יִצְחָק שָמִיר כה רגז על יִגֱאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו . הוא ניתק את המיקרופון (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו , התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו . הריאיון עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה רבה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית As is , כמו שהוא . ראו כיצד ראש הממשלה יצחק שמיר מתחמם ורוגז מאוד על יגאל גורן וקוטע בבת אחת את הריאיון . יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל כבוס של יגאל גורן שילם את המחיר . הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה גם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מקדמת דנה והם רק גברו עכשיו . פעם ניסו להסתיר זאת . עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי . הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ"ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש , לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל . דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה . ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד בכל מחיר מפני שהוא היה האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן . קיץ 1990 היה רווי בשמועות משמועות שונות . אנשים בודדים בלבד ידעו את תוכן הסטנוגרמה והטקסט שהוחלף בין ראש הממשלה יצחק שמיר לבין המועמד לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל . האם יוסף בר-אל הבטיח ליצחק שמיר יד ברזל וזרוע נטויה ? אין לדעת , אולם התפרסם בזמנו כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר מסר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר- אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומכפי שהיא נראית עכשיו . שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח (בימאי בעל מוניטין עצום בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) והכתב מנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם .

נִסִים מִשְעַל נלחם אם כך מלחמה אבודה . היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון . הוא , נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו . במקומו של נסים משעל מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993 . וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו"ר אהרון הראל , המנכ"ל אריה מֶקֶל עצמו , ושני העיתונאים אַרְיֵה אָבְנֵרִי ועָמוֹס בֵּן וֶרֶד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר- אל על פניו של נסים משעל הרענן והחכם מפני שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית (כפי שכתב דן שילון בספרו  "בשידור חי" בהוצאת "ידיעות אחרונות" מ- 1998ׂ) [1] . חיש מהר התברר כי הבחירה ביוֹסֵף בַּר-אֵל הייתה שגיאה פַטָאלִית כפי שדיווחו חלק מאנשי וועדת המכרזים . היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך . (ראה גם הספר "רוֹש ולענה") . העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה שוחח עם הח"כ מיכה חריש ומי ששימש מזכ"ל מפלגת העבודה מיכה חריש וביקש כי שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק , רוני פיינשטיין , והיו"ר אהרון הראל יצביעו בעדו . בשיחות התחקיר שלי עם מר מיכה חריש הוא אישר וסיפר לי מבית ברל שכך אומנם היה ואף מעבר לכך : "יוסף בר-אל לא ביקש אלא תבע את הצבעתם של שלושת נציגי המערך בוועד המנהל של רשות השידור בעבורו" . 

 

טקסט תמונה :  נסים משעל ב- 1990 . הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1990 , אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו . רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל . (צילום מחלקת הסטילס . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .   

טקסט תמונה : יוסף בר- אל נבחר במכרז ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הוא עקף את נסים משעל בסיבוב . (צילום מחלקת הסטילס . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר שראה בו נאמן השלטון . נסים משעל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי . ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר , אַמְנוֹן מֶנְדָה , אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה . גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל .

ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה פוליטית מעיקרה . נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר . וודאי במקרה הזה בו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה בעצמו פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר . אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [2] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפה והתאים לבחירתו של יוֹסֵף בַּר-אֵל . הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה דיה . יוֹסֵף בַּר-אֵל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה . שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו . פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז"ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים : "הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים" . אַמְנוֹן מֶנְדָה זוכר היטב את אשר אירע כפי שסיפר לי אז : "רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר . רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות . ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור . הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור" . הערה שלי : במקום אחר דווח כי רעיון ההצבעה החוזרת במכרז ההוא שמטרתה הייתה להציג אחדות דֵעִים בוועד המנהל הייתה פרי מחשבתו דווקא של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אהרון הראל ז"ל .

טקסט תמונה : זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990 . הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הניסיון הצליח . בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים . (באדיבות אמנון מנדה . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) . 

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה . כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסֶבֶב השני את ידם עבור מועמדו המועדף של ראש הממשלה . לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק , רוני פיינשטיין ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים : עמוס בֵּן וֶרֶד מעיתון "הארץ" איש אגודת העיתונאים הירושלמית ואַרְיֵה אָבְנֵרִי מ- "ידיעות אחרונות" המשויך לאגודת העיתונאים התל אביבית . שניהם נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה . יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ .

גב' דַלְיָה אִיצִיק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה וברשות השידור יוסף בר- אל . טעמיה שמורים עימה . ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל 'אריק' שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור . 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן . שני שרים היו נגד . השרה דַלְיָה אִיצִיק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה . יחד עם השר מאיר שטרית תמכה נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו . היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו . ראה הספר "רוש ולענה". אני שָב ל- 10 ביולי 1990 .

טקסט מסמך: יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכריז בפומבי ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה . "אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח" , הצהיר . להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל בוטה וגוון טוֹן של דברי התפארות . רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרהב הזאת "ידעתי שאנצח…"ומתי העיז קודם לכן מנהל טלוויזיה להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות . (באדיבות העיתון "מעריב") .

מזכ"ל מפלגת העבודה מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק , רוני פיינשטיין ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל על שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה . תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי המפלגה . במקביל תקף מיכה חריש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית . מִיכָה חָרִיש סיפר בפומבי [3] "יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז , ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך" (ראה בקטע העיתונות הבא של הדיווח של גב' הילה גבריאל בעיתון "דבר" מ- 11 ביולי 1990) . שני נציגי המערך בוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל וגב' דליה איציק טענו לעומת זאת כי דווקא התנגדותו של מיכה חריש למועמד ראוי רק מפני שהוא נתמך ע"י מפלגה יריבה הוא שיאו של שיקול פוליטי לא ענייני . גב' דליה איציק נותרה תומכת מובהקת של יוסף בר-אל .

טקסט תמונה : 10 ביולי 1990 . מזכ"ל העבודה מיכה חריש . נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור היו"ר אהרון הראל , גב' דליה איציק , ורוני פיינשטיין לא שעו להוראתו להצביע בעד מועמדותו של נסים משעל . (באדיבות מיכה חריש . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990 . סיקור של כתבת הטלוויזיה גב' הילה גבריאל בעיתון "דבר" . (באדיבות ארכיון "בית אריאלה" בתל אביב) .

מינוי יוסף בר-אל לתפקיד הרם היה פוליטי ולדאבון לֵב לא מקצועי . הממנים היו פוליטיים . והמשחק הפוליטי היה מתוכנן ומכור מראש . נשאלו אז הרבה שאלות והורמו גבות , מה פתאום נבחר דווקא יוסף בר-אל ? איזה אינטרס היה למשל לנציגת מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק להצביע בעד מועמד הליכוד שהתפרסם כאיש טלוויזיה שאנשי מקצוע הטילו בו דופי , נחשב לנטול כישרון , ושהוגדר ע"י אנשי מקצוע בטלוויזיה הישראלית הציבורית כתועמלן שידור – כדי למנותו לתפקיד עיתונאי כל כך חשוב ורב אחריות . חמש עשרה שנה אח"כ בחודש מאי 2005 חשפה ממשלת ישראל את קלונו של יוסף בר-אל ברבים כמנכ"ל מושחת המשתמש בשוחד מסך , והדיחה אותו בבושת פנים מכס מנכ"ל רשות השידור . אך בל אקדים את המאוחר. ראה שוב הספר עב הכרס בן 8000 עמודים הקרוי "רוש ולענה ". היה ברור שהאיש הזה יוסף בר-אל נבחר להתייצב ברוֹם אחת הפסגות של השידור הציבורי בשל קשריו ולא רק בגלל כישוריו . יוסף בר-אל ניהל במשך שנים רבות סניף טלוויזיה קטן ולא חשוב שאשנבו הצַר נפתח לציבור הערבי בקושי מידי כשעה וחצי ביום . סך של תשעים דקות . הוא לא חולל מי יודע מה נצורות עיתונאיות בעשרות שנותיו בשידוריו בשפה הערבית ושיווק את שידוריו לציבור שלו בדרך שבה האמין . חלק מהאנשים טענו שיוסף בר-אל הוא איש חזק , מוכשר , יודע לנהל וגם בעל נוכחות של קומיסר פוליטי . דן שילון מי שהיה מנהל חטיבת חדשות מצטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974 , התייחס כעבור שנים לתופעת יוסף בר- אל בספרו "בשידור חי" והגדיר אותו כתועמלן טלוויזיוני . הוא לא היסס להרחיב על כך בספרו , וכתב כלהלן : " יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורת החדשות בשפה הערבית טלפון לעורך, לכתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים, ו- 'עליות לתורה'. ראשי ממשלות, שרים , ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול – בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי 'שוחד מסך' " [4]. זאת טרגדיה מקצועית בה איש תקשורת מוביל של שידור ציבורי במדינה חופשית מבקש לרצות את הפוליטיקאים . שידורי רשת הטלוויזיה בשפה העַרבית אותה ניהל במשך שנים ארוכות נפלו באיכותם וערכם מהשידורים המקבילים להם בשפה העִברית . זה לא היה סוד כי הם נשאו עמם רייטינג דָלִיל עד למאוד .

טקסט תמונה : 7 בספטמבר  1989 . אולפן הטלוויזיה בשפה הערבית ברוממה – ירושלים . שלושה עיתונאי טלוויזיה בכירים בטלוויזיה בשפה הערבית , משמאל לימין : שלמה גנור , יוני בן מנחם , ויחזקאל "זיקי" יעקבי , מראיינים את ראש הממשלה יצחק שמיר . ראש הממשלה יצחק שמיר מינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ"ל רשות השידור . אריה מקל בתמיכתו של יצחק שמיר היה האיש המרכזי שקידם את מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה ביולי 1990 . הוא הודה בכך בגלוי . אח"כ הצטער צער רב על המינוי שלטעמו היה כושֵל . עיתונאי הטלוויזיה בשפה הערבית לא נפלו מעמיתיהם בחטיבת החדשות בעִברית אך אמינותם הייתה עמומה והועמדה בספק משום דעה מוצקה שרווחה בציבור מזה זמן רב כי הקברניט שלהם צועד שלוב זרוע עם השלטון . (לע"מ) .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. חדר הישיבות של הוועד המנהל ושל מליאת רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. השלישייה שתמכה ביוסף בר- אל ובי בעת ובעונה אחת.                                                                                   

מימין לשמאל : מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה , עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , ואריה מקל מנכ"ל רשות השידור. שלושתם היו אנשים ישרי דרך שגילו יחס אוהד וחם לשידורי הספורט בטלוויזיה . (צילום של מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית ב- 1992. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוליד עד מהרה מאבק כוחות עיקש (שעוד אדוּן בו) בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל מי שתמך בראשית ההליך במהלך המינוי . לאחר שנים אמר לי אריה מקל : "הבחירה ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הייתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה יצחק שמיר . עניין הכישרון , הידע , והיכולת שלו לא עמדו כאן לדיון . יצחק שמיר העדיף את יוסף בר-אל בתפקיד הזה ולא רצה את נסים משעל . ההוראה שלו אלי כמנכ"ל רשות השידור הייתה למנות את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה" , והוסיף , "יואש אלרואי , לא תאמין עד כמה האיש הזה יוסף בר-אל נשאר זר ואיננו מעורה בתרבות הישראלית . דיברנו באיזה הקשר תרבותי  שהוא על שחקנית הקולנוע והטלוויזיה , וגם התיאטרון ענת עצמון , והוא שאל אותי מי זאת…? הוא לא שמע עליה" . מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל שהתמנה זה עכשיו לתפקידו למדו בתוך פרק זמן קצר לא רק שלא לאהוב האחד את השני , אלא גם לא להעריך איש את רעהו . בלשון המעטה . המסמכים שבידי מאששים עובדה זו ללא כחל ושרק .  אירוני לחשוב שדווקא המנכ"ל אריה מֶקֶל היה זה שנשא דברים בשבחו של המנהל החדש בתום הבחירה : "אני סבור שבחירתו של יוסף בר-אל היא בחירה טובה שתאפשר לפתוח דף חדש בטלוויזיה. זוהי תקופה מסובכת , אנחנו נכנסים לעידן התחרות" , והוסיף בהדגשה , "אין טוב מיוסף בר- אל , אני שמח שנבחר מנהל מנוסה . עובדה שהוא נבחר פה אחד" . אַרְיֵה מֶקֶל (אף הוא כאמור מינוי פוליטי מובהק וכנאמן של ראש הממשלה יצחק שמיר) היה מספיק נבון לדעת שהצבעה פה אחד של חברי הועד המנהל והיו"ר (שוב , כולם מינויים פוליטיים מטעם מפלגותיהם) בעבור מועמד כלשהו איננה מעידה בהכרח על המצוינות של האיש . המנכ"ל נאם לפרוטוקול והיה עתיד להצטער חיש מהר על השבחים שהעניק בטרם עת למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ שנבחר למשרה הרמה רק לפני דקות ספורות .                                                          

כהרף עין לאחר שנבחר לכהונה הרמה הצהיר יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" : "אני מרגיש על הכיפאק , ידעתי שאנצח , אני מודה לכל העשרה שהצביעו עבורי ובמיוחד לאותם אחדים שהאמינו בי לאורך כל הדרך" [5] . היה בזה טעם לפגם . נראה היה כאילו הוא מתפאר בניצחונו . מנהיג שידור אמור להיות עניו וצנוע יותר .

ברור ששלחתי מרומא בעת מונדיאל הכדורגל איליה 1990 פקס ברכה למנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל ואיחלתי לו את מיטב הברכות בתפקידו הרם החדש . הוא היה איש בעל קסם אישי ונימוסים אירופיים וגם דיפלומט. ככה הכרתי אותו בטרם ההתכתשות הגדולה בינינו שאת את סיבותיה אמנה בפוסט הבא. יוסף בר-אל זכר אותי מהימים ההם של שנת 1985 והשיב לי כלהלן :

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990 . מנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל מברך אותי על מבצע שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 . היו ימים מוקדמים בהם רחשתי לו הערכה . ברבות השנים מישהו מבינינו השתנה וזה לא הייתי אני . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

"The worst is yet to come" , אמר מאן דהו ולא ידע עד כמה צדק .

סוף הפוסט .

ראה המשך בפוסט הבא "השידור הציבורי – רוש ולענה (4) .

[1] ראה נספח :  "הספר "בשידור חי" של דָן שִילוֹן מ- 1998 .

[2] מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל בשנים 1993 – 1989 שהיה איש מעשי , חכם , נעים הליכות , ובעל חוש הומור עוקצני (שלא נפל מזה של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם) אמר לי בכמה הזדמנויות את דעתו על מנהיגות וניהול הרשות : "עם כל הכבוד אני לא שוכח מי שלח אותי לרשות השידור ומי מינה אותי לתפקיד . זהו ראש הממשלה יצחק שמיר . אינני מתכוון להתאבד פוליטית" .

[3] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' פְּאֵר- לִי שָחָר בעיתון "על המשמר"  מתאריך 11 ביולי 1990

[4] ראה נספח : סיפרו של דָן שִילוֹן "בשידור חי" עמוד 76  ( הוצאת "ידיעות אחרונות" / ספרי חמד) .

[5] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' אילנה באום בעיתון "מעריב" מתאריך 11 ביולי 1990.

סוף הפוסט .

ראה המשך בפוסט הבא "השידור הציבורי – רוש ולענה (4) .

 

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (2). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי . הפוסטים מתעדכנים מעת לעת .

———————————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 189. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום רביעי – 3 באפריל 2013.

———————————————————————————————————————–

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (2). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (2).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

 ציטוט : הניצחון של הדמגוגיות הוא קצר ימים – אבל ההֶרֶס ניצחי. (שארל פגאי).

משהובא שמו של יוסף בר- אל בן ה- 68 ב- 2002 לאישורה של וועדת רביבי האחראית על המינויים הציבוריים בראשות השופט בדימוס יצחק רְבִיבִי כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היא פסלה תחילה את מועמדותו מפאת גילו . כאילו שגִיל המועמד חשוב או צריך לשמש מחסום מפני המינוי . הגיל איננו חשוב לעולם . הייתה חשובה לצורך הדיון איכות אישיותו של יוסף בר-אל , מוסריותו , הדוגמא האישית שלו בציבור כמופת ומודל לחיקוי , וכישרונותיו . באלה היה צריך לדוּן . אך וועדת השופט יצחק רביבי קבעה כי יוסף בר-אל יוכל להתמנות למנכ"ל הבא של רשות השידור למרות מחסום הגיל , והציבה לשם כך תנאי . רק באם שני הגופים הציבוריים המפקחים של רשות השידור , הועד המנהל וחברי המליאה , יכריזו כי יוסף בר-אל הוא , "מִנָהֵל חִיוּנִי וְאֵין בִּלְתּוֹ" , הנדרש לשַמֵש בתפקיד הרַם של מנכ"ל רשות השידור . שמו הוחזר לשלב הדיון המוקדם בגופים הציבוריים של רשות השידור. השר הממונה רענן כהן עשה את כל מאמציו כדי לממש את חזונו ולהציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי . אני עשיתי הכל כדי למנוע זאת . הכרתי אותו היטב וידעתי מה צפוי לשידור הציבורי , לטלוויזיה ולרדיו , ולכלל העיתונאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" , במידה וימונה האיש למנכ"ל רשות השידור .

ניסיתי למנוע את המינוי הצפוי בכל מחיר . הרמתי טלפון לשופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי הממונה על המינויים רבי המעלה בשירות הציבורי וביקשתי להיפגש עמו . כבוד השופט הסכים לארח אותי בביתו . רק שני אנשים ידעו על פגישתי הצפויה עם השופט יצחק רביבי . גב' וֶורֶד בֶּרְמַן ורעייתי יעֵל . לא ראיתי שום בעיה אתית בפגישה עם השופט המלומד . הוא היה איש ציבור וכמוהו גם אני . זאת הייתה זכותי לומר לו את דבריי . יתירה מזאת . זאת הייתה חובתי . נסעתי יחד עם רעייתי יעֵל בעֶרֶב שישי – 24 במאי 2002 לביתו ברמת השרון כדי להתריע בפניו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור . יצחק רביבי פתח את הדלת . זה היה דקות ספורות אחרי שמונה בערב . לפני עמד גבר נאה באמצע שנות ה- 70 שלוֹ לבוש במכנסי ספורט וגופיה . הפרעתי לו לצפות יחד עם רעייתו בתוכנית החדשות של ערוץ 2 דווקא . משום מה לא  ב- "יומן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הבלורית הכסופה שלוֹ העניקה לשופט יִצְחָק רְבִיבִי מראה צעיר יותר מ- 74 שנותיו . הפקדתי בידיו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר על המינויים הציבוריים במדינת ישראל את אותו המסמך הארוך והמנומק שכתבתי ליוסף בר-אל עצמו בו עמדתי על חולשותיו כמנכ"ל מיועַד האמור להתייצב בראש רשות השידור . השופט הנכבד קיבל אותי בסֶבֶר פנים יפות . לא כפיתי את עצמי עליו . שוחחנו קודם לכן שיחה מקדימה בטלפון . הצגתי בשיחת הטלפון את מטרת הפגישה והוא אישר אותה . הוא ציין בפירוש שאין לו שום בעיה לארח אותי . אמרתי מייד לשופט יצחק רביבי בהגיעי לביתו ,כלהלן : "מינויו של יוסף בר- אל למשרה הרמה והאחראית כמנכ"ל רשות השידור תהיה בכייה לדורות . גִילוֹ אינו רלוואנטי במערכת השיקולים האם למנותו לתפקיד הרם . האיש איננו מוכשר בעליל ואמינותו בעייתית בלשון המעטה . מינויו יגרום לנזקים מקצועיים ומוסריים כבדים . זה החל כבר בהתרפסות לשלטון ובחלוקת ג'ובים למקורבים בתוך הטלוויזיה הציבורית ויסתיים בשוחד מסך ומיקרופון בשידור הציבורי . קרא את הריאיון שערך דן שילון עם שר התקשורת ראובן ריבלין ב- 3 במאי 2002 בעיתון "מעריב" " , והוספתי , "אל תיתן את קוֹלך עבורו ואל תמליץ על מינויו. בידך הדבר" (אלו אותם הדברים בדיוק שאמרה אודותיו ממשלת ישראל מאוחר יותר בחודש מאי של שנת 2005 והדיחה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור). השופט המכשיר כאמור את המינויים הציבוריים במדינת ישראל הניח את ידו על כתפי , סקר אותי במבט אבהי , ואז השיב לי : "יואש אלרואי דבריך נוגעים ללב , אך אינני יכול להתעלם מההצבעה הגורפת כמעט פה אחד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי וחברי מליאת רשות השידור בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק שהוא "אישיות חיונית , יחידה , ואין בִּלְתָּה" , שרק היא מסוגלת להוֹבִיל ולנַוֵוט את השידור הציבורי" . הוכיתי בתדהמה . הייתי מאוכזב מאוד מתשובתו .

שיא הצחוק והטרגדיה . יוסף בר-אל הוכרז ע"י הוועד המנהל וחברי המליאה כאישיות חיונית שאין בִּלְתָּה כדי לנהל את רשות השידור . אילו וועדת רְבִיבִי בראשותו של השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ"ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי בישראל . לא רק וועדת רביבי הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל . גם מנכ"ל רשות השידור בעבר יוסף "טומי" לפיד (בשנים 1984 – 1979) יצא ללמד סנגוריה עליו . יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי . יוסף "טומי" לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 בגלי צה"ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד את המילים הבאות : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם" [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ"ל המיועד. בינואר 2004 נפגשתי עם הח"כ ושר המשפטים יוסף "טומי" לפיד בלשכתו במשרדי מפלגת "שינוי" בתל אביב . הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד , אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו . שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר . הוא סירב לענות לשאלות שלי שעסקו ביוסף בר-אל והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם בחיים יותר מאשר  למכוערים .                                          

טקסט מסמך : הצהרתו של מר יוסף "טומי" לפיד בגלי צה"ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם" . יוסף "טומי" לפיד הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית . (באדיבות העיתון "מעריב") .

טקסט תמונה : יוסף "טומי" לפיד נמנה על קבוצת תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ"ל רשות השידור . השתמש במטפורה אירוטית המדגישה את יכולתו של יוסף בר-אל לנהל את רשות השידור. (לע"מ).

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002 , אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ" , ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007" . דן שילון אמר על יוסף בר-אל כלהלן : "יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני . במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך" .

השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 בליגה הלאומית בכדורגל) , מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי , כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו כלהלן : "כדי להכשיר מינוי פוליטי צריך לא סתם "כשִירוּת מיוחדת" , אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן , מיוחדים , וחריגים" , והוסיף , "וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות" . אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה . אין ספק  בכך . Come back בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 של רשות השידור , צָבָר הערוץ רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם . מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 נַע באופן שיטתי מרבית הזמן לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב . שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים . הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו . ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו . הוא לא נענש על כך . ייתכן כי המנכ"לים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ואחריו אורי פורת ז"ל בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג שהפכה לקלס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה .

טקסט מסמך : שנת 2002 . דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי  דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור . דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00  מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודלותו של ערוץ 33  ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל . מעניין , העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור . ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005 . הוא הודח ממשרתו הרמה . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד . הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993 . פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה . יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר . אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול . לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע . מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם . מעשיו של יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט . בגיל 67 עשה "Come back" מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי . אוּלם…ויש כאן "אוּלם וגם תמיהה" גדולים כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו אותו בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005 . 

בתקופת מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) וגם בזמנו המנכ"ל הבא אורי פורת (בשנים 2001 – 1998) הייתה קיימת מעין הסכמה בשתיקה בתוך רשות השידור , שבנושא ערוץ 33 על המערכת העיתונאית שלוֹ אם היא קיימת בכלל , ועל דרך שידורו ותפעולו המקצועי , לא דנים ולא מדברים בפרהסיה . אין מותחים ביקורת רייטינג בפומבי על הערוץ האיזוטרי . לא מתערבים בגלוי ב- Line Up  (מצגת התכנים) השידורים שלוֹ ורמת המגישים והשַדָּרים שם . כאילו זוהי ממלכה פרטית וחשאית של מישהו . ממילא טענו שני המנכ"לים כל אחד בתקופתו , "אף אחד (כמעט) לא רואה את השידורים בערוץ 33 על פי דו"ח ועדת המִדְרוּג של חברת טֶל – גָאל / People Meter , למה אם כן צריך לדבר על זה בכלל" .

על ערוץ 33 סניף של רשות השידור הציבורית רבצה סטיגמה פוליטית כבר מלֵידתו . זה היה ידוע לכולם . מעולם לא טרחו למוֹסֵס ו/או למַסְמֵס את הסטיגמה הזאת . מנהיגי השידור הציבורי של רשות השידור ביכרו לשתוק . דווקא היה על מה לדבר והיה על מה לדוּן ועוד איך אך המנכ"לים בחרו להתעלם . קולם נַדָם . יש לכך פרשנות קונקרטית אחת : אסופה של הססנים . אולי פחדנים . או הבה נכנה אותם בעניין הלא שולי הזה "הנהלה חובבנית" . ברור שבעניין אחד לא הייתה כלל מחלוקת : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , וגם מנכ"ל רשות השידור רָן גַלִינְקָא (בתקופתו הקצרה) , אֵלוּ שהיו עורכים ראשיים של רשות השידור , לא הצליחו לכפות את רצונם כדי לאחֵד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 33 תחת קורת גג אחת של ניהול וחזון שידור ציבורי משותף כל פי המודל של 1 BBC  ו- 2 BBC תפארת שירות השידור הציבורי באנגליה . במקום לפתח ולאַמֵץ את רעיון איחוד הערוצים כתשובה תכנית וטכנולוגית מנצחת לשנים ארוכות , המֵציב אלטרנטיבה תחרותית מודרנית למקורות השידור המסחריים במדינה , בִּיכֵּר כל אחד מהשלושה לעצום את עיניו כדי לא להתעמת עם יוסף בר-אל "מלך" ערוץ 33 , שהֵעיד על עצמו פעמים רבות כי יש לו חברים רבים בפוליטיקה הישראלית . שלושת המנכ"לים גילו כאן מנהיגות ירודה ובכייה לזמן רב . לא מעט אנשים ברשות השידור , עורכים ומפיקים , הטילו ספק בגדולתו של מוטי קירשנבאום וביכולתו לכפות את דעתו המקצועית על יוסף בר-אל לכדי איחוד השורות והמגמות של ערוץ 1 עם ערוץ 33 . ברור שבסופו של דבר ערוץ 33 נותר ממלכה בפני עצמה .

למוטי קירשנבאום ואורי פורת לא הייתה את היכולת ולא את האנרגיה הנחוצה בערוב ימיהם ברשות השידור כדי להזיז הרים וסלעים . שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם . דומים לחיילים קרביים לבושים "חגור פילים" ונושאים את נשקם האישי שסיימו מסע אלונקות בן 120 ק"מ. בכרטיס הביקור המקצועי של יוסף בר-אל הוטבעה פעם תווית פרס ישראל על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בימים ששימש מנהל הטלוויזיה בשפה בערבית , אך בל נטעה באיכותו של האיש . מוטי קירשנבאום וגם אורי פורת ידעו היטב כי הרזומה שלוֹ בעייתי ושנוי במחלוקת . שניהם הסכינו עם מציאוּת מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם . לא בגלל שחפצו בה אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה .

המועמד הראשון לניהול ערוץ 33 בזמנו היה יוֹסֵף בִּינְיָא אחד מעמודי התווך של השידור בשפה הערבית ברדיו מאז אוגוסט 1957 ובטלוויזיה מאז 1970 . יוסף ביניא נולד ב- 13 ביולי 1939 למשפחה יהודית בקהיר בירת מצרים . כמו יוסף בר-אל ורבים אחרים מקהילת יהודי מצרים הַעָנֵפָה עלה לישראל ב- 18 בפברואר 1957 כשלושה חודשים לאחר מבצע קדש . יוֹסֵף בִּינְיָא היה אז נער בן 17 וחצי שסיים בי"ס תיכון . הוא עמד להתחיל לעבוד אצל קרוביו בבנק דיסקונט בירושלים אבל שמע מחבר כי רדיו "קול ישראל" הרחיב מאוד את שידוריו בשפה הערבית לאחר מלחמת קדש . הוא הגיש את המועמדות שלו למנהל הרדיו בשפה הערבית שאול בר- חיים והתקבל לעבודה כקריין חדשות . זה היה באוגוסט 1957 . במארס 1970 עבר מהרדיו לטלוויזיה בשפה הערבית יחד עם וויקטור נחמיאס , משה צור , ויעקב למדן . יוסף ביניא היה קריין חדשות , עורך , רכז מערכת וכתב מדיני. ב- 1978 מינה אותו יוסף בר-אל למנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית . ב- 1990 התמנה למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית והתמיד בו עד 2003 . ב- 2003 יצא לגִמלאות .

טקסט תמונה : קיץ 1970. צוות הטלוויזיה בשפה הערבית מקבל בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים את פניו של יגאל אלון שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור ואת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג  , מנהל הטלוויזיה נקדימון רוגל , מנהל חטיבת החדשות יורם רונן , ומנהל חטיבת שירותי הפקה ראובן מורגן .                                                                                                                                          

זיהוי הנוכחים משמאל לימין : יוסף ביניא (ממושקף יושב) , יוסף בר-אל (חתוך) , יצחק הלוי , רפיק חאג' יחייא , סמיח נטור (היום סופר מפורסם) , שלמה גל (מהנדס הטלוויזיה ממושקף בחולצה לבנה) , זידאן עטאשי , יצחק נוריאל (יושב ממושקף בעל בלורית שיבה)  , רבקה בהירי (עוזרת למנכ"ל רשות השידור מאחורי יצחק נוריאל) , ראובן מורגן , דוד שניידר , יורם רונן , שמואל אלמוג , נקדימון "נקדי" רוגל , עוזרו האישי של יגאל אלון , ויגאל אלון (יושב) . (התמונה באדיבות נקדימון "נקדי" רוגל . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מר יוסף ביניא .

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אמר לי פעם בתקופת משחקי מונדיאל צרפת 1998 : "אני מעריך מאוד את יוֹסֵף בִּינְיָא מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית . הוא אחד האנשים הישרים , האמינים , וההגונים ביותר ברשות השידור . כשיוסף ביניא חותם על מסמך כלשהו אני מעביר אותו מייד . אני סומך עליו בעיניים עיוורות" . יוסף ביניא אחד מעמודי התווך של השידור בשפה הערבית ברדיו ובטלוויזיה במשך 46 שנה זוכר היטב את פרשת מינויו של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 , ומספר בכֵנות שיחת התחקיר עמי ב- 2009 כלהן : "אני הכנתי במשך שנתיים את תיק הקמת ערוץ 33 . חשבתי שמוטי קירשנבאום שהיה אז מנכ"ל רשות השידור ימנה אותי לתפקיד הזה , אך יום אחד הוא בא והורה לי להעביר את התיק ליוסף בר- אל . בקיץ 1993 הדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והעדיף על פניו את יאיר שטרן . אולי זאת לא בדיוק פעולת הדחה אבל מוטי קירשנבאום לא האריך ליוסף בר- אל את תקופת כהונתו מפני שחשב שיש מישהו אחר שיעשה את התפקיד טוב ממנו . יוסף בר- אל נשאר מחוסר עבודה . ואז מוטי קירשנבאום ביקש ממני להעביר את תיק הקמת ערוץ 33 לידי יוסף בר- אל . הוא רצה שיוסף בר- אל יקים אותו ולא אני" .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 בטלוויזיה הישראלית , או כפי שכונתה "הטלוויזיה הכללית".                                                                                       

יוסף ביניא (מימין) מנחה תוכנית אקטואליה בטלוויזיה בשפה הערבית . יושב משמאל יוסף גבאי הממונה על הכנסות המדינה . (התמונה באדיבות יוסף ביניא . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה :  שנות ה- 70 במאה שעברה בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מר יוסף ביניא מגיש את מהדורת החדשות בשפה הערבית באולפן ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים . יוסף ביניא נחשב כל השנים לאחד מאנשי הטלוויזיה בשפה הערבית הטובים והמהימנים ביותר.  (התמונה באדיבות יוסף ביניא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוסף ביניא (עומד משמאל) "מבשל" ועורך תוכנית ברדיו "קול ישראל" בשפה הערבית בסוף שנות ה- 50  של המאה שעברה. (התמונה באדיבות יוסף ביניא . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה בטלוויזיה הישראלית הציבורית . אולפן החדשות בשפה הערבית . יוסף ביניא (עומד ראשון מימין – ממושקף) מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה בשפה הערבית מארח באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את נשיא המדינה יצחק נבון . עומד משמאל זידאן עטשי . רוכן מימין על הטקסט המשוכתב ע"י הנשיא נער הטלפרומפטר של הטלוויזיה בשפה הערבית משה "מִיז" מזרחי . (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משהו כאן לא הסתדר מבחינה הגיונית במעשה המינוי של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 . מוטי קירשנבאום הדיח ביולי 1993 את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והציב במקומו את יאיר שטרן . לא מפני שיוסף בר-אל חוּנן במנת יתר של כישרון . לכן נשאלת השאלה איזו מיומנות חדשה מצא בו לפתע שלא הייתה ידועה לו בשעה שמינה אותו מייד לאחר ההדחה להקים ולנַהֵל את ערוץ 33 . התרוצצו שמועות (הוכחשו באוזניי ע"י גב' שולמית אלוני שהייתה אז שרת החינוך והשרה ממונה על רשות השידור) כי ראש הממשלה יצחק רבין ביקש משולמית אלוני השרה הממונה על רשות השידור לא לפגוע יותר מידי ביוסף בר-אל שהודח מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולמצוא לו תפקיד ראוי למעמדו . מוטי קירשנבאום שמונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י יצחק רבין ושולמית אלוני היה זה שמינה בסופו של דבר את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 .

סיפרתי פעם למוטי קירשנבאום תוך כדי מחקר וכתיבת הספר "רוש ולענה" כלהלן : "משרד מחלקת הספורט שלי בטלוויזיה הושמד על כל תכולתו , מסמכיו , תיקי ההפקה שלוֹ , וספריו (ביניהם כ- 200 ספרים בעלי ערך עצום כמו תולדות האולימפיאדות והמונדיאלים , ספרים שהם בבחינת Out of print אינם עוד מפני שנזרקו לפח האשפה) -  זמן קצר לאחר שפרשתי מתפקידי" , והוספתי , "אינני יודע מי השמיד פיזית את המשרד אך אני יודע מי היה מנכ"ל רשות השידור באותם הימים ומי שימש מ"מ מנהל הטלוויזיה" . מוטי קירשנבאום לא המתין אפילו שנייה , וירה : "יואש אלרואי , על מה אתה מדבר , יוסף בר-אל השמיד את כל הטלוויזיה" . אני תמה לדעת אם לוּ דן שילון ואלכס גלעדי היו המנכ"לים של רשות השידור האם גם הם ממנים את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 כפי שעשה זאת מוטי קירשנבאום .

השקת ערוץ 33 בראשותו של יוסף בר-אל התקיימה ב- 19בינואר 1995 באולפני ג. ג. בנווה אילן ליד ירושלים . ראיתי בכך יום בלתי מוצלח לרשות השידור בהנהלתו של מוטי קירשנבאום . צבי לִידַר דוברו של מוטי קירשנבאום שלח לי הזמנה אישית ליטול חלק בטקס ההשקה . תשובתי הייתה שלילית . סירבתי להשתתף ב- "חפלה" . מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד זה כמו מינויו הקודמים האחרים ברשות השידור היו לא לרוחי . הם היו בעיניי כישלון לטווח ארוך מעין בכייה לדורות . מעניין כיצד מוטי קירשנבאום לא תפש את עניין המינוי הבעייתי בעצמו .

טקסט מסמך : 12 בינואר 1995 . ההזמנה להשתתף בטקס של חנוכת ערוץ 33 של רשות השידור . סירבתי ליטול חלק בטקס הלא נחוץ ובמינוי המופרך של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 . הייתי עֵד לאין סוף כישלונות ניהול שלו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 , ולמוד אכזבות שנראו בעיניי כבכייה לדורות , עד שסירבתי סירוב מוחלט ליטול חלק בטקס הבלתי נחוץ הזה . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הנה דוגמא אחת מיני רבות לצורת מחשבת הניהול בערוץ 33 ב- 1996 . ערוץ 33 הוקם במקור לצורכי שידורים מהכנסת ולקידום השידורים בשפה הערבית , אך מצא את עצמו ללא כיוון ולכן נטול רייטינג לחלוטין . מנקודת המבט של סקר הצפייה של חברת טֶלֶה – גָל , הרי שערוץ 33 לא היה קיים על סקלת הממיר . פשוט לא יאומן להיכן הידרדר .

בחודש פברואר 1996 קיבלנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי כמנהל חטיבת הספורט החלטה עתידית משותפת כי ביום חמישי – 18 באפריל 1996 נשדר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את שני משחקי הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנשים וגברים . משחק הנשים בין קבוצות אליצור חולון ואליצור רמלה שמטבע הדברים מעורר פחות עניין ישודר ישיר בהיקף מלא החל מהשעה שש וחצי בערב בטלוויזיה הישראלית הציבורית אולם ב- ערוץ 33 עליו מופקד יוסף בר- אל , ומשחק הגמר לגברים בין קבוצות מכבי ת"א והפועל ירושלים ישודר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-ערוץ 1 מייד בתום "מבט" . מהדורת "מבט" הוקדמה (מאז נכנס מוטי קירשנבאום לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1993) בשעה מהזמן המקורי של תשע בערב . "מבט" שודרה כבר כשלוש שנים בשמונה בערב "ראש בראש" מול מהדורת החדשות של ערוץ 2 . יוסף בר- אל נהג לשָדֵר מימים ימימה את "מבט" בערוץ 33 שלוֹ במקביל לשידורו בערוץ העיקרי של רשות השידור הלא הוא ערוץ 1 . שיבוץ לא הגיוני (בלשון המעטה) . איזה הגיון טלוויזיוני טמון בנימוק לשָדֵר את "מבט" גם בערוץ 33 (ערוץ שמשודר בטכנולוגיית כבלים) בשעה שכל המדינה רואה אותו ממילא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהוא ערוץ ארצי . במקום לבַדֵל את ערוץ 33 מערוץ 1 ולהעניק לו תוכן שידור ייחודי ואטרקטיבי הפך אותו למעשה טלאים . אחד הטלאים היה "מבט" . הגיון השידור היה צריך להיות שונה לחלוטין . ערוץ 33 היה אמור להציע תחליף ראוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באמצעות תכנים אחרים בתחומי האקטואליה , הדוקומנטאריה , הבידור , האומנות , והמוסיקה כדי באמת למשוך את הצופים אליו . מנהלו לא עשה זאת .

מכיוון שידעתי את המצב לאשורו , סיכמתי עִם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , כי משחק גמר גביע המדינה לנשים ישודר ישיר בערוץ 33 עד תום הענקת הגביע ,  גם אם השידור הישיר יחרוג ויחלחל לשמונה בערב , שעת שידור "מבט" כ- Copy (עותק) של ערוץ 1 בערוץ 33 . מוטי קירשנבאום נעתר ברצון , אך יוסף בר-אל חשב אחרת . השידור הישיר של משחק הנשים נמתח מעבר למצופה . אליצור חולון ניצחה את אליצור רמלה 71 : 62 וטקס הענקת הגביע חרג מעבר לשמונה בערב . יוסף בר- אל יצא כמעט מדעתו . הוא כעס וזעם עד כדי איבוד עשתונותיו ללא תגובתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כפי שסיפר המפקח הטכני מנחם וולף . העֵדוּת היחידה למצב המביך ההוא מקופלת במכתבו של מנהל מחלקת ה- Video בחטיבת ההנדסה בטלוויזיה , מר מנחם וולף . היא חשובה כדי להבין חלק ממסכת היחסים התמוהה הקיימת בין האנשים בתוך הנהלת רשות השידור , וחושפת ניהול רדוד של חלק מהעניינים כמו גם טאטוא שלהם מתחת לשטיח [2] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

שירותי הנדסה –  29  באפריל  1996

אל           :  מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום

באמצעות  :  רפי יהושע – מנהל שירותי הנדסה

                 דוב גולדשטיין – מנהל חט' תפעול הנדסה

מאת        :  מנחם וולף – מנהל מחלקת הווידאו

הנדון       :  פיקוח שידור בערוץ 33 בכבלים – משדר ספורט , משחק הגמר גביע המדינה לנשים

א. נ.

ביום חמישי – 18.4.1996 שובצתי ע"י הממונים עלי כמפקח בערוץ 33 בנווה אילן בהקלטות אולפן ובשידור (2 משמרות) וזאת בשל מחסור במפקחים באותו יום . (משדר הספורט המיוחד ופעילויות בצפון) .

בהתאם להוראות המנכ"ל ובסיכום בישיבת הבוקר אצל מנהל הטלוויזיה באותו היום הוחלט :

1.  השידור הישיר מיד אליהו של גמר גביע המדינה לנשים (אליצור חולון – אליצור רמלה) יועבר מ- 18..0 עד 19.30 בערוץ 33 בלבד.

2.  משעה 19.30 ועד 19.55 השידור הנ"ל משולב בערוץ 33 ובערוץ 1 ביחד . במידה והשידור הישיר יימשך מעבר ל- 19.55 (כפי שאכן קרה), הוא יופרד שוב ויימשך עד סיומו בערוץ 33 בלבד !

בעקבות גלישת השידור הישיר מעבר לשעה 15.55 פעלתי בהתאם להוראות.

א.  פניתי למפיק יואש אלרואי לוודא כי אכן אני פועל על פי הסיכום.

ב.  פניתי גם לממונים על יחידת המבצעים בערוץ 33 מר אבי שטרו ומאיר בר , ושניהם הביעו את הסכמתם , והִנחוּני לפעול על פי הוראת המנכ"ל , לסיים את משדר הספורט , ורק לאחר מכן לעבור לאולפן "מבט" לשידור החדשות .

בשעה 20.03 בעיצומו של טקס הענקת הגביע ע"י נשיא המדינה , התקשר אלי מר יוסף בר-אל והורה לי "לחתוך" מייד את השידור הישיר ולעבור לאולפן "מבט" . (פעולה זאת איננה יכולה להתבצע מיידית משום שהמערך הטכני הקיים אינו מאפשר זאת , ובאמצעות המערך הטכני הזה שודר המשחק).

ניסיתי להסביר למר יוסף בר- אל כי אני פועל על פי הוראות והחלטות שהתקבלו ע"י מנהלי הטלוויזיה , אך הוא דרש בצעקות ואיומים את העברת השידור לאולפן ברוממה . יתר על כן . הוא התקשר בשנית בזמן "מבט" והמשיך לאיים עלי בצורה בוטה ולקלל אותי , ולא היה מוכן לשמוע את טיעוניי. (משום כבודו של המנכ"ל , לא אעלה על הכתב את מה שהוא לי , אבל אני מוכן לעשות זאת בשיחה עמך פנים אל פנים).

מוטי ,

אני בן 53. עברתי שני התקפי לֵב. אני עובד ברשות השידור מ- 1968 במגוון מקצועות השידור ב- Video , וכמנהל תורן אך מעולם לא שמעתי מילים וסגנון דיבור שכזה כפי שדיבר יוסף בר-אל.

נפגעתי מאוד . בכל פעם שאני נזכר במה שהתרחֵש עִמוֹ אני מתרגש מחדש . אני מבקש לזמן אותי לפגישת הבהרה בנוכחות מר יוסף בר-אל, או לחילופין לתבוע ממנו התנצלות בכתב. אני תיקווה שתטפל בנדון ומוכן במידה ואוזמן להבהיר את מה שהתרחש בהרחבה.

עותקים  :  מנהל הטלוויזיה – יאיר שטרן

              מנהל מחלקת הספורט – יואש אלרואי

                                                                                                            בתודה ובברכה ,

                                                                                                            מנחם  וולף

                                                                                                            מנהל מחלקת ווידיאו

מכתבו של מנהל מחלקת הווידיאו בטלוויזיה הישראלית נשאר כאבן שאין לה הופכין .

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית יאיר שטרן מילאו פיהם ולא נגעו במנהל ערוץ 33 שנשאר על כנו . שוחחתי עם מוטי קירשנבאום בעקבות מכתבו של מנחם וולף שהייתי ממוען עליו . הצעתי למנכ"ל רשות השידור לפַטֵר את יוסף בר-אל הלא מוכשר לאלתר מערוץ 33 כפי שהדיח אותו מערוץ 1 שלוש שנים קודם לכן , ולהפוך מייד את ערוץ 33 למשלים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולהכפיפו תחת קורת ניהול אחת של יאיר שטרן . "יש לך הזדמנות למַמֵש את חזון השידור של 1 – BBC  וְ-  2 – BBC  כאן ועכשיו בישראל תחת מנהיגותך" , אמרתי למנכ"ל רשות השידור . הוא הקשיב אולם לא הגיב .

מוטי קירשנבאום התמנה באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור הוא סירב לשדר את ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA בערוץ הציבורי בטענה שלשם כך קיים ערוץ נישה כערוץ 5 בכבלים . "אנחנו צריכים להתעסק בשידורי ספורט הנוגעים ישירות למשלם האגרה" , אמר לי והוסיף , "גם אם היה לנו ערוץ טלוויזיה נוסף כדוגמת 1 BBC  ו- 2 BBC , לא הייתי רוצה לשָדֵר את  ה- NBA  בערוצי הטלוויזיה הציבוריים" .

זמן לא רב לאחר הכרזתו זו של מנכ"ל רשות השידור באוזניי ונימוקיו החכמים עִמוֹ , חתם יוסף בר-אל שהתמנה לא מכבר ע"י מוטי קירשנבאום לנהל את ערוץ 33 הציבורי , על חוזה שידור עם ה- NBA לשידור 21 משחקים בעונת 1995. מר אָרִיק הֶנִיג נציג ה- NBA  בישראל היה שושבין החוזה הזה [3] .

NBA  Entertainment , Inc

March  16  1995

To  Attn  of

Joe Bar-El

Managing Director

Channel  33

Tel Aviv,Israel

 

This letter will confirm the following agreement between NBA Entertainment , Inc (“NBA”) and channel 33 (“Licensee”)

1.  GAMES

 

  1. Licensee shall have the rights to begin telecasting games on Saturday , March 25 1995 . NBAE shall ship to licensee a one – hour , edited , Game of the Week program . NBAE shall decide each Sunday which game of the previous week was the “best” match and provide Licensee with this game for telecast . The game shall be shipped each Tuesday . NBAE shall provide Licensee with one game per week during the season , two games per week during the Playoffs (shipped Tuesday s and Thursdays) , and the Finals (as noted below , shipment dates TBD) 
  2. Licensee shall have the rights to telecast the following games 

Regular Season , March 25 – April 29  -  6 game

Playoffs (May / June)  -  12 games 

Finals  (June)  -  3 games live

Total games to be telecast  :  21

LICENSE  FEES

The License fee shall net USD 100 000 for the package outlined above , payable as follows :

  1. Net USD  50 000 due March 28 , 1995
  2. Net USD  50 000 due May 1 , 1995

 

Sincerely ,

Anne M. Murray

Director and Group Manager

International  TV

 

AGREED  TO  AND  ACCEPTED

Channel 33  Joe Bar-El  -  Managing Director

Cc  :  Paul Zilk  ,  Arik Henig  -  NBA

יוסף בר-אל ביקש ממני להשאיל לשידורי ה- NBA שלוֹ את שַדָּר מחלקת הספורט דאז אורן רוזנשטיין . ערוץ 33 שלוֹ היה הרי חסר כל . הסכמתי . שושבין החוזה עם ה- NBA אריק הניג הפך למשתתף קבוע בפָּאנֶל השידורים בערוץ 33 . ידען גדול מן סוג האוחז בידו כל הזמן "רכילות מקצועית" מעניינת ובלבדית (במובן החיובי של המילה) והבקי היטב בפרטי ליגת הכדורסל הטובה בעולם . לאָרִיק הֶנִיג יש חברים וקשרים בבראנז'ה העיתונאית . הוא איש נחמד וגם אָהוּב אך יש לוֹ חסרון בולט אחד . מצלמת הטלוויזיה לא אוהבת אותו משום מה . הוא מצטלם ומופיע לא טוב בפניה אולי בגלל שאף פעם לא אימנו אותו כיאות לעמוד או לשֶבֶת מולה . את מורשתו בעיתונות או בטלוויזיה לא קנה כפרשן . ואם היה כזה הרי שלא הגיע מעולם לרמתם של אלי סהר ואריה מליניאק . במשך 22 שנות ניהולי את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא אפשרתי לוֹ לעולם להתארח באולפני הספורט שלי . חוזה ה- NBA מן ההיבט הכספי בערוץ 33 לא היה יקר . פחות מ- 5000 (חמשת אלפים) דולר לשידור של משחק אחד . הבעיה הייתה לא הממון אלא העיקרון . מדוע מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שינה את דעתו והסכים לפתע לשָדֵר בערוץ הציבורי שבשליטתו את ה- NBA , אותו שלל רק זמן קצר לפני כן . שאלתי את מוטי קירשנבאום לפשר הסיבה וכיצד השתנתה באחת מדיניות השידור של רשות השידור . הוא לא השיב לי . שאלתי גם את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 , "כיצד הצליח לשכנע את המנכ"ל לשָדֵר את ה- NBA דווקא בערוץ 33 שלוֹ" , והוספתי , "לא רק שערוץ 33 הזה איננו נצפה , אלא אין זה גם תפקידו הציבורי לשָדֵר את  ה- NBA  בלוח השידורים שלוֹ , הרי לא לצורך זה מוּסַד והוּקַם ע"י רשות השידור…" . מנהל ערוץ 33 השיב לי כלהלן : "מוטי קירשנבאום הוא גֶבֶר לעניין , הוא בכלל לא מתערב בשיבוץ התוכניות שלי בערוץ 33" . זה היה אותו יוסף בר-אל שבהיותו מנהל הטלוויזיה בשנים 1993 – 1990 מנע אז ממנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל את שידור ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מנימוקים של כבוד אישי (כפי שנימק לי אריה מקל בעצמו) , אך עכשיו לא היסס וחטף את סחורת השידור הזאת לידיו. (הערה : אחד הפוסטים העתידיים יעסוק בפרשת מאבק הכוחות בין מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה כשרֶכֶש ה- NBA חוצץ בין שניהם וכפי שתיעדו את המאבק ההוא המסמכים הרבים שנשמרו) שידור משחקי הכדורסל האמריקני בערוץ 33 הצטייר כחוסר סדר , תכנון לוקה , היעדר שיטה וקו שידור הגיוני , ופילוסופיית שידור מוטעית . רכישת  ה- NBA  לשידור אצל יוסף בר- אל בערוץ הטלוויזיה האיזוטרי מס' 33 בעל רייטינג דל ואפסי נראה לי עניין תמוה מאוד . ביקשתי כאמור הסבר ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אך הוא בחר שלא להשיב לי .

ב- 20 במרס 1995 הציע לי פול מקגראת' (Paul McGrath) מחברת CSI האנגלית המשווקת הרשמית של זכויות הכדורגל האנגלי על כל מרכיביו , במחיר מציאה , לרכוש את משחקי ה- Premier League , משחקי הגביע , ואת משחקי הבית של נבחרת אנגליה לעונת 1996 – 1995 עם אופציה לשנתיים נוספות [4] . פול מקגראת' הציע לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה . אפשרות בחירה של 90 משחקי ליגה בשידורים ישירים בשבת בחמֵש אחה"צ , או ביום ראשון בשֵש בערב , ו/או ביום שני בעֶשֶר בערב . בנוסף הצטרפות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשידורים ישירים של משחקי הגביע (F.A. Cup) החל מהסיבוב השלישי בחודש ינואר 1996 , וכן שידורים ישירים של משחקי חצי הגמר והגמר של הגביע האנגלי בחודשים אפריל ומאי 1996 . הדובדבן שבקצפת היה בונוס השידורים הישירים של משחקי הבית של נבחרת אנגליה .

בימים ההם החזקנו כבר בידינו את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה האיטלקית וגם של הליגה הגרמנית שמשחקיהן שודרו בתוכנית הפופולארית והמצליחה "כדורגל עולמי" בעַרבֵי יום ראשון בשבוע . הכדורגל האנגלי היה רכוש שידור של ערוץ 5 בכבלים בשנים 1995 – 1990 . שלנו הוא היה קודם לכן בשנים 1990- 1970 . הצעתי למוטי קירשנבאום להשיב עטרה ליושנה : "אנחנו הולכים לשדר בשנה הבאה את אליפות אירופה לאומות בכדורגל שתתקיים באנגליה בחודשים יוני ויולי 1996. רכישת הכדורגל האנגלי על ידינו היא שיטה בשיגעון יבוא הכדורגל האירופי המצוין למסך הציבורי . המשך של מסע רכש נבון בעקבות שידורי מונדיאל ארה"ב 94' והצלחת "כדורגל עולמי" . הרכישה האנגלית המחודשת תשמש מתאבן מצוין לקראת טורניר 1996 EURO , ותתקבל בהבנה בציבור . שָדֵר אותו בערוץ 33 , ערוץ ה- Back up שלך" , אמרתי והוספתי , "את המיטב שבמיטב שָדֵר בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הציבור יבין ויקבל זאת . זאת התשובה שלנו לכדורגל הישראלי המשודר בערוץ 2" . מדובר היה במחירים פעוטים . עלות זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בערוץ 2 עמדו בעונת 1995 – 1994 על כ- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לשנה אחת (חוץ מהוצאות ההפקה) . מחירו הכדורגל האירופי עבורנו על שלוש הליגות הנפלאות שלו , האיטלקית , הגרמנית , והאנגלית אמור היה להיות פי עֶשֶר פחות . כ-  500000 (חצי מיליון) דולר .

מוטי קירשנבאום חובב שידורי ספורט וכדורגל מושבע סירב להצעה שאי אפשר לסרב לה . הוא חשב שהציבור יהרוג אותו אם יתלבש גם על הכדורגל האנגלי , לאחר שסייע לי לנַכֶס ללוח השידורים הציבורי שלנו את משחקי הליגות האיטלקית והגרמנית, ולהציב ליד המיקרופון את מאיר איינשטיין ואת צמד הפרשנים העיתונאים מר אבי רצון ומר חיים ברעם .

ערוץ 33 בהנהלת יוסף בר-אל צבר כוח והפך אט – אט לממלכה עצמאית . טריטוריה של איש אחד אך חֶבֶל אֶרֶץ שוֹמֵם חסר תוֹבנוֹת . ערוץ 33 נולד כערוץ טלוויזיה משמים ולא חשוב ובעל רייטינג זניח . כזה נשאר גם ברבות השנים אך למרבה הפלא התייחסו אליו מנהלי המדיה האחרים ברשות השידור ביראה ובכבוד כאילו מדובר ביצירת מוֹפֵת . קשה להאמין , אך מעולם לא נערך דיון ציבורי יסודי ומקיף ברשות השידור מה הם באמת יעדיו האמיתיים ומה הן משימות השידור של ערוץ 33 , באיזה מתכונת ציבורית ותקציבית הוא אמור לפעול , והאם צריך ליטול את היוזמה לידיים כדי לנסות להפוך את ערוץ 33 לערוץ טלוויזיה בדמותו וצלמו של  2 – BBC . ערוץ 33 נולד ערוץ טלוויזיה איזוטרי לא חשוב , וכזה נשאר כל ימיו .

כשיאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה זקוק פעם במקרה ב- 21 במאי 1995 לזמן "האוויר" של ערוץ 33 לצורך שידור ישיר של משחק כדורגל בצמרת הליגה האיטלקית בין יובנטוס לפארמה , מפני שהערוץ הציבורי האמיתי היה עסוק בדברים חשובים יותר , הוא פשוט פנה בדחילו ורחמו אל יוסף בר-אל שיאות לשדר את המשחק במקומו . "יוסי" , הוא קרא לוֹ , והוסיף בחרדה , "אל תדאג , השידור יגיע אליך באמצעות אנשי הספורט , בתיאום עם דוב גולדשטיין מחטיבת ההנדסה" , וטרח לציין , "עלות הלוויין והשידור חלה כמובן על הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , אני מודה לך על שיתוף הפעולה" .

תמוה מאוד מדוע מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור התייחסו אז בסבלנות וסובלנות לערוץ 33 האִזוֹטֶרִי במתכונת השידור הפתטית שלוֹ שהפיקה רייטינג אפסי . מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן והמנכ"ל מוטי קירשנבאום היו מודעים היטב לרמה המקצועית הנמוכה שהערוץ הבעייתי הזה מפגין לאורך זמן , אך ביכרו למלא את פיהם מים . שאלתי את עצמי לא פעם , מדוע לא חתרו שניהם כדי להַלְאִים את ערוץ 33 הבעייתי מידיו של יוסף בר-אל על מנת להפכו לערוץ טלוויזיה רציני ורלוואנטי , ולהציבו תחת קורת ניהול אחת וחזון שידור משותף כדוגמת מודל ה- BBC . מחדל .

מוזר מאוד מדוע לפחות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא יזם , לא פעל , ולא שאף כפי שמצופה ממנהל טלוויזיה רציני , לאַמֵץ לשורותיו כדוגמת ה- BBC , ערוץ טלוויזיה נוסף בעל פוטנציאל שידור . יאיר שטרן ניהל ערוץ טלוויזיה ציבורי קטוע ופגום . מדינת ישראל הקצתה את זמן השידור על הסיגנל הציבורי משמונה בבוקר ועד שלוש וחצי אחה"צ לטובת הטלוויזיה החינוכית שמקום משכנה ברמת אביב בתל אביב . בשעה שלוש וחצי עברה השליטה על הסיגנל לזרועות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רוויית אופציות ומטלות . בשעה וחצי הזאת בין 15.30 ל- 17.00 משודרות תוכניות ילדים . בשעה חמֵש חזר שוב השידור לידיה של הטלוויזיה החינוכית לשידור מהדורת "ערב חדש" . בחמש וחצי הוא שב אל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . בשֵש בערב שודרה על הסיגנל הציבורי מהדורת החדשות באנגלית “IBA news” . משֵש וחצי עד שמונה נדד סיגנל השידור לטובת הטלוויזיה בשפה העַרבית . יאיר שטרן קיבל אפוא את "האוויר" של הטלוויזיה הישראלית – הציבורית – ערוץ 1 רק בשמונה בערב . בחצות הסתיימו השידורים בערוץ הציבורי על פי הנהלים והסכמי העבודה ההִסתדרותיים . אימוץ ערוץ 33 יכול היה לפתור מצוקות שידור רבות ליאיר שטרן . בקטע הזה של הניהול והמנהיגות היה יאיר שטרן מנהיג אנמי . השאלות האלה שהופנו להנהלה הראשית של רשות השידור הנוגעות לעליבותו ודלותו ערוץ 33 שוב ושוב , מדוע אין ננקטים צעדים משמעותיים לשיפור מיידי של המצב נשארו עלוּמוֹת חסרות פשר . המחסור בתשובות מצביע ומעיד על יגון ויתמות בשידור הציבורי . שְכוֹל השידור בערוץ 33 לא היה מעולם מחויב המציאות .

הספר הזה עב הכרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" (מכיל כ- 8000 עמודים) אם כן עוסק לא רק בהתפתחות השידורים אלא גם בנסיגתם . ב- 26 במאי 1995 הגישה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ איפורמציה עיתונאית בלעדית לקוראי המקומון הירושלמי "כל העיר" (בהוצאת "הארץ") הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור . היא פרסמה תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך שלה כותרת ראשית מדאיגה , "ז'וֹ הפקוֹת" [5] . כותרת המשנה של כתבת הביקורת הזאת הייתה חריפה לא פחות . להלן הציטוט : "ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל . מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית , בִּתּוֹ מפיקה , ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית . עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע , לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה".

כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של יאיר שטרן על המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל . רק אסור היה לדוּן בתוכנן . יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל אך גם לא למוטי קירשנבאום . היא הפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר , והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור . אלו לא היו סיפורים .  אלו היו עובדות ועם עובדות לא מתווכחים .  אם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע עליהן והעלים עין , הדבר חמוּר . אם לא ידע , העניין חמוּר שבעתיים .

לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002 , חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33 , שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994.

בחרתי מתוכן שבע דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל-22 במרס 2002 , בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו כמנכ"ל רשות השידור . דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [6]הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2 . מדהים וחמוּר כאחת . הנה עוד דוגמא . שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר % 0.18 . יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות , רדידותן ועליבותן , ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון . זה הרי לא ייאמן ממש . הרייטינג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדְרוּג הראשית טל – גאל . איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור . הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת . ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור בראשותו של יוסף בר-אל רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0 . הישג חסר תקדים בעליבותו ודלותו. בושה וחרפה.                                                    

עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה , ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון , כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור .

החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח החלטות ריקות נוספות מתוכן , ואחריהן עוד החלטות תמוהות וחסרות הגיון , ועוד החלטות שגויות , וכן הלאה . מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה בסופו של רשות השידור כמגדל קלפים . שום גוף תקשורתי לא יכול לשרוד בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור . מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל חסר הכישרון, בעל אינטגריטי שנוי במחלוקת בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור , לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד ולא חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור , כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוכשר בדמותו של יוסף בר-אל . המינוי הפתטי הזה (כפי שהכריזה וכך קבעה ממשלת ישראל בחלוף שלוש שנים) מוכרח היה להוביל בתוך זמן לא רב לנפוטיזם , התחנפות לשלטון , שוחד מסך , ונזקים מוראליים כבדים ואולי גם בלתי הפיכים לשידור הציבורי . ממשלת ישראל שהדיחה את יוסף בר-אל במאי 2005 מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור ידעה כי קיימות מחלוקות קשות בין אנשי האמת לאנשי השקר בשידור הציבורי . נוצרה אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" . רשות השידור הפכה בשנים 2005 – 2002 למוסד שידור חסר כישרון ובלתי מוצלח . 

ביום רביעי – 18 במרס 2002 פרסמה חבורת אנשים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִנְשָר לרענן כהן עצמו השר הממונה על רשות השידור , ולשבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור , הקוראת להם לדחות על הסף את הצעת השר למנות את יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור, גם לא מנכ"ל זמני. הוא לא האיש המתאים לכהונה הרמה , כך סברו [7] . השר הממונה רענן כהן לא ענה לכתב האישום . בחומת יוסף בר-אל נוצרו בקיעים מוקדם מהצפוי . חלקם הפכו לקרעים של ממש . זמן קצר לאחר מינוי הקבע של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, התפתח וויכוח מַר בין המנכ"ל החדש כשעושה דברו הנאמן מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסי משולם (מ"מ מנהל הטלוויזיה הקודם יאיר אלוני הודח ע"י יוסף בר-אל) ניצב לצִדוֹ, לבין ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך ששימשה בעֵת ההיא כיו"ר וועדת תוכניות הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ( ד"ר יהודית אורבך עומדת בראש היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן) . היא מונתה לתפקידה החשוב על ידי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי . ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך הגיעה לתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה מעולם תקשורתי פתוח ופלורליסטי ונתקלה במנכ"ל רשות שידור כוחני , חסר ידע , ונטול כישרון כפי שהעידה בפניי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2005 . ההתכתשות בינה לבין יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ונַסבָה על אופיו של לוח השידורים החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להיות משודר בתחילת אוקטובר 2002 .

ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם , ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי . אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם מד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך. בכך פיתח תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כשרונו המועט , וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור . ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור . עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה . ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור של וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה , הוא מעשה כוחני – פירטי של יוסף בר-אל . מעשה אסור המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור . הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו , והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה שבראשה ניצבת ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך . "זה היה שקר גס" , כפי שטענה לימים בפניי ד"ר יהודית אורבך . היא התפטרה מתפקידה .

ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת היטב את מה שאירע אז כפי שסיפרה לי בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : "רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות . בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח . אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר . תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל . אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך . כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה . לא רק אני סברתי כך . לא הכרתי אותו בעצם . הייתי תמימה ואומנם חשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון . חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה , רובם אקדמאיים , נוכל לפַקֵח עליו . טעיתי טעות מרה . באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו . שגיאה בלתי נסלחת . יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם . הם ציפצפו עלינו בגדול , עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה , ובעצם על כל חברי המליאה . הם פשוט רימו אותנו . הם עשו זאת בדרך מתוחכמת . מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית , אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם . הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003 . התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם . יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי , 'שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה' . זה היה שקר גַס . הבנתי עם מי יש לי עסק . פשוט קמתי והלכתי" .

ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבַּך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו  [8] .

לכבוד                                                                        י"ח בחשוון תשס"ג

כבוד רוה"מ מר אריאל שרון                                         24 באוקטובר 2002

השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור

ירושלים

הנידון : התפטרות

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור, ומתפקידי כיו"ר וועדת הטלוויזיה ויו"ר הוועדה למעמד האישה .מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע"י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי.בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ"ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל .לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע"י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק.

הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור.

מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד"ר יהודית אורבך

העתק  :  חברי המליאה

            מנכ"ל רשות השידור

            היועץ במשפטי לממשלה

            מבקר המדינה

משרד מבקר המדינה בראשותו של השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך . אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002 , תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל . אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל . על עובדה אחת אי אפשר להתווכח . יוסף בר- אל שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן .

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002 . זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון , בגין התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם , עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד . יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף "יוסי" משולם (אותו לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002 . ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה , הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם הגיעה לרשות השידור . היא עומדת בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן . חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל הלכה בעקבות ד"ר יהודית אוֹרבּך ואף היא לא הסכימה עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה , הנקרא מליאת רשות השידור . ראוי לציין שגם הגב' נילי יונתן – כרמל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור . עכשיו משהתחרטה זה היה מאוחר מידי . 

סוף הפוסט .

[1]  ראה נספח : ציטוט מהעיתון "מעריב" ב- 23 בינואר 2006 .

[2]  ראה נספח : מכתבו של המפקח הטכני מנחם וולף מ- 29 באפריל 1996 למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום .

[3]  ראה נספח : חוזה השידור המלא והמפורט בן שלושה עמודים של 21 משחקי ה- NBA  בערוץ 33 בהנהלתו של יוסף בר-אל , מ- 16 במרס 1995 .

[4]  ראה נספח : ראה הצעת החוזה לשידורים ישירים של משחקי הליגה באנגליה , משחקי הגביע האנגלי, ומשחקי הבית של נבחרת אנגליה .

[5]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון "כל העיר" ב-  26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33  של רשות השידור .                     

[6]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסף "יוסי" משולם , מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2 , 10 , ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002 .

[7]  ראה נספח : מנשר של חבורת עובדים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנשלח  ב- 18 במרס 2002 לחברי הוועד המנהל ברשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי , הקוראת להם לדחות על הסף את ההצעה למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור.

[8]  ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד"ר יהודית אורבך מתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

סוף הפוסט .

ראה המשך בפוסט השידור הציבורי – רוש ולענה ( 3 ) .

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (1). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ומדיחה גם אותו (בצדק) ב- 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי . הפוסטים מתעדכנים מעת לעת .

הערה 4 : ברור שאני תומך תמיכה מוחלטת במאבקם הצודק של ארגון שחקני הכדורסל הישראליים בראשות ניר אלון . זהו מאבק לגיטימי וצודק לחלוטין על דמותו של הכדורסל הישראלי בעתיד וכפועל יוצא גם של החברה הישראלית . כדי להגיע להישגים משמעותיים עבור כדורסלני מדינת ישראל יש לייצר משבר חריף ככל שיהיה . לא יקרה שום אסון אם הליגה תיסגר לפרק זמן כדי לתקן עוולה קשה . התבוללות הכדורסל הישראלי והיעלמותו מבעד למסך האמריקניזציה היא בלתי נסבלת . נכון שאין להתעלם מתהליך הגלובליזציה העולמית בתחומי ספורט רבים בחיינו , אולם בכל הנוגע לישראל יש לעשות זאת המידה צנועה יותר וברגישות יתר . אלי סהר מפרסם היום בעיתון "ישראל היום" כי יו"ר מועדון מכבי ת"א שמעון מזרחי אמר ואני מצטט : "השחקנים שכחו מי הוא בעל הבית ומי משלם את השכר" . אם שמעון ישראל חתן פרס ישראל אמר זאת הרי שמדובר בהתבטאות קפיטליסטית מתנשאת ומביכה מאוד . שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן אינם שווים אגורה שחוקה ללא שחקניהם טל ברודי , מיקי ברקוביץ' , גור שלף , דריק שארפ , טל בורשטיין , ליאור אליהו , יוגב אוחיון , ורבים אחרים . בדיוק כמו שרֶד אוורבך מ- "בוסטון סלטיקס" היה שווה כקליפת השום בלעדי ביל ראסל ובוב קוזי . ובמימד הציבורי, בדיוק כשם שמשרד החינוך הוא בעל הבית ומשלם שכרם של המורים אך איננו שווה דבר בלעדיהם. חוק בוסמן והחוק הרוסי אינם מעניינים אותי . מעניין אותי עתידו של הדור הצעיר של מדינת ישראל ולא רק בתחומי הספורט . שחקני הכדורסל הישראליים אינם עבדים וראויים להרבה יותר בתחום המשחק גם אם מדובר בכסף פרטי .

———————————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 188 : הועלה לאוויר בשעות הערב של יום שלישי – 2 באפריל 2013

———————————————————————————————————————–

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (1). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. ראש ולענה (1).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

טקסט תמונה : יוסף בר-אל ב- 2005 . (לע"מ תמורת תשלום) .

סיסמת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם :

 FROM MY POINT OF VIEW.  If You Do, Do It Right – If Not Give It Up

השורה התחתונה של הסדרה :

 THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION COVERAGE AND SPORTS (and News + Docummentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1884 – 2010  ‏

כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי . הספר "רוש ולענה" נכתב בין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2012 .

טקסט תמונה  : זהו פרופסור דן כספי ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע  וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000 . אדם ישר , הגון , חכם , וגם מוכשר מאוד . אחד מ- ל"ו צדיקים בוועד המנהל של רשות השידור . (באדיבות פרופסור דן כספי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

1, ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב".

(תהילים , פרק א' , פסוק א')

2. ציטוט : הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת.

(קינגסלי אמיס)

3. ציטוט : לעורמה מטרות אנוכיות בלבד.

(אדיסון)

4. המלט :  "רוש ולענה !  רוש ולענה !"

(מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של                                                                                                                         המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר) 

2005 – 2001. נראה לי כי רשות השידור בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון מבחינה בסופו של דבר בתופעה ומחליטה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות. זהו מנכ"ל רשות שידור יוסף בר-אל שמסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. 

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו . הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע . באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי , המשנה שלו גב' אהובה אורן , וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי . אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeacment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור . הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו . באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק . ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ"ל בירושלים . על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות גב' אלינור בלקיi וגב' שרית יאיר . שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה . אורי פורת התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו . זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו . הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה . הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן . שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו . בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה . הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות . רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין . הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת . אבא של רן גלינקא אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן . כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית : מנהיגות , יוזמה , עצמאות מחשבתית , שבירת מוסכמות , דבקות במשימה , ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי . הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות . הוא התחיל רַע מאוד . עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות , מהימנות , ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים , את אלינור בלקין ואת שרית יאיר , והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני . כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו , הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו . קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן . התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מתאים את עצמו ואת אישיותו לעסקונה הפוליטית . אך בל אקדים את המאוחר .

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל . זה ידוע . הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל . זה ידוע . מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה . על פיו יִישָק דבר . גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון . זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות . תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה . יש לכך הוכחות ותיעוד . בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור . כעבור תשע שנים , בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002 , מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן , את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור . המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי . הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה . אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי . הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת .

השטן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם . מזהירה של הראשון . בעייתית ביותר של השני . הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת , שקולה , והגיונית . הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה . מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים . ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור . שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת , רבת דילמות , ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור . גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי . היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל . רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן . מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח . שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים .

טקסט תמונה ( 1 ) :  השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא . ראש הממשלה קיבל את ההמלצה . (לע"מ תמורת תשלום) .

טקסט תמונה ( 2 ) :  אפריל 2002 . ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של רן גלינקא . (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן . היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו . זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך . האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו , ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו , ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד משליחותו , ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם . זה היה רגע מר , עצוב , ומייאש בתולדות רשות השידור . שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר . אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים , גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול , להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים . נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד . מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים . אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית . מצפונם קרס . אין טרגדיה גדולה מזאת . השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו . זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ . כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים . העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים . זה כלל ידוע . אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה . בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה . שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף , אך הם רחוקים מלהיות אָחִים . לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות . תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור . לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו .

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית . וודאי בטלוויזיה הציבורית . הייתי שָם וראיתי זאת . המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר . המוכשרים יצעדו בסך קדימה . הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים .  השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה . המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע , הכישרון , והאופי של עובדיה . לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה . היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי . יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה . הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה . אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי . משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִרקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים . מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976 . מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית , אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33 . המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו , וודאי לא הקיאה אותו מקרבה . לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו . אך בל נטעה . הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים . מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים . חלקם בל יימחו . האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל .

טקסט תמונה :  1970 – 1969 . יוסף בר- אל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר , נקדימון "נקדי" רוגל , וארנון צוקרמן . בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene) . הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית . יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העַרבית והפך לאקוויוואלנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מהלך העניינים היה כלהלן . ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית . מנהליו של יוסף בר-אל בשנים 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי , פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ , חַגַּי פִּינְסְקֶר , נַקְדִימוֹן רוֹגֵל , ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר .

באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר . בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג . יִצְחָק לִבְנִי הוא איש תקשורת מחונן . הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית . גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח , אלא גם מנהל קשוח . הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו . זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור . הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים . הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר . לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת . אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל  ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1] . איש לא העיז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל .

אל  :  יוסף בר- אל                                                                                                                                                               ירושלים  18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה , ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב , קרא אותו ולא שכח . ששת המילים בסיום המכתב , "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" , ריצדו בזיכרונו .

טקסט מסמך :  18 בנובמבר 1976 . זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל , בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית . "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה" , כתב לו ארנון צוקרמן . המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף  בר- אל . יוסף בר- אל  לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה . ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית (משמאל) עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבור מרדכי 'מוטי' קירשנבאום . (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן . מלכודת פוליטית . שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל . יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן , וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם [2]שהוגש ב- 1973 לשר החינוך יגאל אלון ופוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית . וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו , מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן . מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית , וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל . תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977 , ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני . הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש בשפה הערבית חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית . חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שובל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם . יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן . ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית . יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל . סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל . מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור ומיהר לפרסם מטעמו הודעה כלהלן : "השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית" .אלא מה .

היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי . יצא להם שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים . מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר  היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו . הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן , משהו כמו , "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות" . ארנון צוקרמן סירב . ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט . כך אמר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה . ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה . המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי . רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו . ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות , וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט . הוא הביס את יצחק לבני" .

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970 . היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974 . יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה . ארנון צוקרמן לא הסכים . (באדיבות ישראל דורי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 8000 עמודים) : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001"

יִצְחָק לִבְנִי מעולם לא שכח את יחסו הנוקשה והמחפיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כלפיו (אפילו בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2005 שאל אותי אומנם ברוח טובה, מה חושב עליו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והאם הוא עודנו שונא אותו). ב- 1977 נִקרתה ליִצְחָק לִבְנִי שעת הנקם . בראשית אותה שנה ניצב יחד עם שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בתפֶר שבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין השידורים בשפה הערבית בראשותם של יוסף בר-אל וסלים פתאל . יצחק לבני החליט להוציא את השידורים בשפה הערבית בעזרתו של הוועד המנהל (כל שבעת חבריו הם מינויים פוליטיים) משליטתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן . זה נראה כמעשה נקמנות . יצחק לִבני ניצח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעזרת הפוליטיקאים . התגלתה מציאוּת עגומה ומשמימה . המנכ"ל שינה את מבנה רשות השידור והקים גוף טלוויזיוני עצמאי חדש בשפה הערבית והעמיד בראשו את יוֹסֵף בַּר-אֵל . שינוי המבנה לא היה הכרחי והיום ברור לחלוטין שהיה שָגוּי . הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מנהלה יוֹסֵף בַּר-אֵל קיבלה עצמאות מידיו של יִצְחָק לִבְנִי אך למנכ"ל רשות השידור לא היה הכוח להעניק לה זמן מסך ניכר ואמצעי הפקה ושידור . הוענקו לה פירורי שידור . 90 דקות יומיות בלבד ואמצעי הפקה מוגבלים . הטלוויזיה בשפה העַרבית נולדה כגוף איזוטרי זניח ללא אמצעי הפקה, צילום, ושידור משלה והייתה תלויה כל הזמן בחסדי הטלוויזיה בשפה העִברית. המעבר לעצמאות לא היטיב עם תכני השידורים בעַרבית בשום שלב בהיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית לדורותיה . מהדורות החדשות והתוכניות מעולם לא השתפרו . הם לחלוטין לא היו טובות ואיכותיות יותר או רלוואנטיים מבעבר . אך יִצְחָק לִבְנִי הצליח בכל זאת במשהו . הוא יצר עובדה בשטח וקעקע בחינם וללא שום צורך את יסודות שילטונו של יריבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן .

ארנון צוקרמן התייחס ליוסף בר-אל כל הזמן בחשדנות רבה . בשלב מסוים אף כתב לו מסמך ונזף בו כאמור בחומרה בריש גלי , "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה" . יצחק לִבני התעלם מחוות הדעת המקצועית הזאת של מנהל הטלוויזיה והציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי בשפה העַרבית . בעת כתיבת המחקר שאלו אותי רבים האם הדבר מעיד משהו על אישיותו הנקמנית של יצחק לבני והאם הייתה זו בכייה לדורות ? התשובות חלוקות . צריך להבין שיצחק לבני חוץ מהיותו מנכ"ל רשות השידור וקודם לכן מפקד תחנת רדיו גלי צה"ל הוא אישיות בעלת רמה , ידען גדול , קורא ספר , ודמוקרט .

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974 . ב- 1977 העניק יצחק לבני ליוסף בר- אל ממלכה אך לא הקצה לו את האמצעים הדרושים וזמן חשיפה נאות כדי לנהל אותה כהלכה וכדי להבליט אותה כפקטור שידור במפת התקשורת הישראלית . (באדיבות יצחק לבני . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

יִצְחָק לִבְנִי הכשיר את יוסף בר- אל . הוא העלה אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רשת שידור בשפה העַרבית השווה בהגדרתה ובהיררכיה הניהול לטלוויזיה הישראלית , אך בַּד בְּבַד לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ . בכך הכשיל אותו מראש ויצר בכייה לדורות . זאת הייתה צרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין הטלוויזיה בעַרבית לשידורים בשפה העִברית , מי חשוב ממי – ומי קודם למי . יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה עדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והתוכניות בשפה העִברית . היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית , רק שעה וחצי ביממה , ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (לא היו דרושים כפועל יוצא של מחסור משימות וזמן שידור מצומצם) יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית . הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי . אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים מאוד . זה לא קרה בבת אחת . הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית . יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה . את עיקר אמצעי ההפקה והתקציבים ועִמַם גם את התהילה  -  גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן , ואחריו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי , טוביה סער , וחיים יבין . יוסף בר-אל הועמד בצֵל . גאוותו נפגעה . ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה . אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת .

אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני הגופים בא לידי ביטוי בשידורי הספורט הבינלאומיים . השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל . השַדָּר בשפה הערבית סלומון מוּנִיר עשה זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי במשך שנים רבות בשיטת Off  Tube ממשרד ההפקה ולא מהשטח . תופעת שידור ה- Off Tube הייתה תופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה הערבית ועל העומד בראשה , וכמובן על השַדָּר סולומון מוניר ששיתף פעולה עם הממונה שלוֹ והסכים לעשות כך . שידור Off tube הוא אות קלון כפול . לאיש המחליט ולאיש המְבַצֵע .

טקסט תמונה : יוני 1982 . מונדיאל ספרד 1982 . זהו אגף במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC  במדריד . הצילום מתעד רגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל . שדר הטלוויזיה בשפה הערבית סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת Off  Tube ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי במדריד בירת ספרד ב- International  Broadcasting  Center (ב- IBC במדריד) , במקום לעשות זאת כמו עמיתיו יורם ארבל , נסים קיוויתי , ורפי גינת מעמדות שידור באִצטדיונים ברחבי ספרד הענקית . סלומון מוניר ישב במשרד במדריד ועשה מעשה פסול . הוא שידר מהמוניטור ולא מהשטח . את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור באולפן בירושלים . הוא לא היה צריך להרחיק לשם כך עד ספרד.

זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר , נסים מזרחי , מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר , עוזרת ההפקה עדה קרן , ומפקח ה- Video מנחם וולף . (תיעוד וצילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה  :  חודש יוני – שנת 1986 . מונדיאל מכסיקו 86' . אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי . יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל , ולעולם לא Off  Tube  מהמוניטור במשרד . עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקו העיתונאי של השדר . לידו , עוזרת ההפקה המסורה של מחלקת הספורט גב' שמחה שטרית . (תיעוד וצילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1992 . אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 1992 (92 EURO) . מאיר איינשטיין (מימין) ורמי ווייץ משדרים את משחקי הטורניר מעמדת שידור שלנו בסטוקהולם . העבודה העיתונאית בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור באצטדיונים הייתה נר לרגליי . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ב- 1990 המשיך יוסף בר-אל כמו רבים אחרים לזְלוֹג דרך חורי המסננת וקפץ מדרגה . וועדת מכרזים בראשותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל מינתה אותו למנהל הטלוויזיה הישראלית לתקופה של שלוש שנים , 1993 – 1990. אחת התומכות הראשיות בו הייתה גב' דליה איציק אז חברת הוועד המנהל מטעם מפלגת העבודה . זאת הגברת שהעניקה ליוסף בר-אל דברי שבח שכלל לא בטוח שהיה ראוי להם וכפי שאמר פעם אלמוני : "שבח שאין ראויים לו הוא סטירה בתחפושת" . ב- 1993 לכדה המסננת המקצועית בסופו של דבר את יוסף בר-אל ברשתה . להפתעת הכל , גם המערכת הפוליטית בלמה אותו . הוא הסתבך ברשת של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ולא גבר על המכשול שהציבה בפניו שַרת החינוך והתרבות הטרייה גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי הממונה מתוקף תפקידה על רשות השידור . גב' שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [3] . ובאמת , כהונתו לא הוארכה . או במילים אחרות , הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים החל מקיץ 1990 ועד קיץ 1993 , והוּדַח . במקומו התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן .ההיסטוריה מתעתעת . באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל . השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא . בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית . כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק , "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ" . חיש מהר התברר שהמינוי הזה מופרך לחלוטין .

טקסט תמונה : זהו יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 . מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ"ל רשות השידור בנימוק של , "אישיות חיונית יחידה ואין בלתו" . צחוק הגורל . רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי . היו אלה פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן . בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל 'אריק' שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל . כעבור שלוש שנים הדיחה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה . הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של ההיסטוריה . (לע"מ תמורת תשלום) .

בחודש מאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור , להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם , שנתיים לפני תום כהונתו . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ . יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה, הושלך לירכתיים לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי.

האשמה איננה רק במוּדַח שסולק והורחק בצֶדֶק מתפקידו . האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל . החברים והחברות שאיישו את מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור והצביעו פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור , יוצאים רַע מאוד מהעניין . גם השָרָתִּים והמשתפ"ים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה .

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" . "הודח . לראשונה בתולדות המדינה החליטה הממשלה להדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו" . (באדיבות העיתון "מעריב") .

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת בשיחות התחקיר עמי ב- 2006 : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1 , לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים".

לא בִּכְדִי עולה בפרק הזה בספר "רוש ולענה" הוויכוח הפוליטי הקלסי והדרמטי שהתקיים ב- 1959 בארה"ב בין מנהיגי הפועלים של אמריקה החופשית ובראשם וָולְטֶר רוּתֶּ'ר לבין מנהיג ברה"מ הקומוניסטית והטוטליטרית נִיקִיטָה סֶרְגֶיֶיבִיץ' חְרוּשְצ'וֹב בהקשרה של רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 . קיימת סיבה טובה לכך שכאן בספר הזה "רוֹש ולַעֲנָה" , נזכר שמם של המחזאי הגאון וויליאם שייקספיר והַמְלֶט נסיך דנמרק הישר באדם. זה נכון ש- "הַמְלֶט" הוא רק מחזה אך רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הייתה טרגדיה . ככה אני רואה את הדברים בעיניים הטלוויזיוניות שלי . אולם בַּל אקדים את המאוחר . הנה עוד התחלה של הספר עב הכרס , "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001" .

הופעתו הכושלת של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001 . רן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו כעורך ראשי ובראשות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי , משדרת במגזין "יומן" בשבע בערב של יום שישי בזמן צפייה ראשי (Prime time) בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים פצועים והרוגים מרווים את אדמת הארץ – ריאיון ארוך ומפורט עם הארכי טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו"ר הרשות הפלסטינית . ראש הממשלה אריאל שרון מחליט לפטר בו במקום את רן גלינקא מתפקידו . השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר . ראש הממשלה מקבל מייד את ההמלצה . ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באמצעות ריאיון עם שרי מקובר את ה- "אני מאמין" הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ. עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו"מ כושל עם חברת "צ'ארלטון" העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 . הוא קונה 8 משחקים בסכום כולל חסר תקדים של כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר , כלומר כחצי מיליון דולר עבור כל משחק מתוך השמונה , מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר . חלק מאנשי הוועד המנהל בראשותו של נחמן שי מאשר את העסקה . אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ועוזב מייד את הטלוויזיה ואת רשות השידור . אני שולח מסמך מפורט ליוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו במקצועית ברשות . המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי של מדינת ישראל .

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת"א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague . באותה עונת שידורים שילמנו למכבי ת"א סכום שיא של 6.600000 (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים אך המשחק היה שִיגְרָתּי . לא השידור הישיר . אין שידור שִיגְרָתּי . השִיגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של שידורי הטלוויזיה . את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי .

היה לי אורח נכבד באותו עֶרֶב בשידור הישיר . מנכ"ל רשות השידור החָדָש בכבודו ובעצמו , רָן גָלִינְקָא . השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד במקומו של אורי פורת שהתפטר . המינוי היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים . בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים . רן גלינקא חשק מאוד במינוי הנכבד והסכים לשמש מנכ"ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון כה קצרה . הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב ונהנה מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון לפי שעה . רָן גָלִינְקָא הביא עִמוֹ למשחק אורחת נוספת , את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב' ליאורה שמעוני . מנהלת לשכת המנכ"ל הוותיקה והמצטיינת של מוטי קירשנבאום ואורי פורת מאז שנת 1993 גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת הורחקה מהלשכה ובעצם סולקה מתפקידה . במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בשֵם גב' ליאורה שמעוני . רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון . גב' אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב' רוחמה איילון הייתה ליצחק לִבני ויוסף "טומי" לפיד . מנהלת לשכה פדנטית ודייקנית ביותר. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין מרשות השידור היו עבורי שתי אבדות מקצועיות כבדות .

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא עבר עיתונאי התמנה זה עתה לכהונה הרמה והמורכבת בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן . כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה ועכשיו ביקש ממני כמו מרבית המנכ"לים שקדמו לו להיות אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו . ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו . רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור , הצוות העיתונאי ,שכולל את הבימאי , המפיק , השדרים והפרשנים , ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה . רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי . קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות . "יואש אלרואי דאג לי לארבעה  כרטיסים , לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני" , ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר , ולא שכח להוסיף , "נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק , אָנָא ממך . יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב . הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ברשות השידור . אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת"א" .

נפגשנו ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- "וֶורֶד" הממוקמת בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל . עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר . המנכ"ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות . הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש , מה הרקורד המקצועי שלו , ומה הן מידות כּשרונו ואמינותו שדורש התפקיד . המנכ"ל הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין . שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו .

משחק הכדורסל עמד כבר להתחיל ולא נותר לוֹ פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת . להיכנס לניידת השידור כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה וכדי לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת שידור הישיר . נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל . "תכיר" , חזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים  , "זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי" , תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד . "הוא האיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור", סַח לי הטירון הירוק בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת. השבתי לוֹ מייד : "אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה , מקדמת דנה" .

לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה . "תודה" , אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה (גדל בקיבוץ רמת יוחנן) , "שתהיה לי בריא" , נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת . שניהם נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו . מכבי ת"א הייתה כרגיל ההצגה הטובה ביותר בעיר .

טקסט תמונה : זהו רן גלינקא המנכ"ל הטירון שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד , מספטמבר 2001 ועד מארס 2002 . רן גלינקא היה לוחם בצה"ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור . הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ו- "ירוק" בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" (בעברית וערבית) . הוא שגה כבר בתחילת עבודתו כשמינה את יוסף בר- אל לעוזרו האישי , והכריז בטרם עת : "זה ידידי יוסף בר-אל האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור" . טעות גדולה כפי שאמר לי בשיחות התחקיר בינינו , שאין לה מחילה . הוא שילם על כך בריבית דה ריבית . (באדיבות רן גלינקא) .

טקסט תמונה :  "זהו יוסף בר- אל היועץ הקרוב שלי" , אמר לי רן גלינקא , לאחר מינויו באוקטובר 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור , והוסיף , "הוא עוזרי הקרוב והאיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור" . (מחלקת הסטילס . באדיבות לשכת מנכ"ל רשות השידור . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון . תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה . ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד ברת תוקף בטענה מפני ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים . אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק  . רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יָאסֶר עַרָאפָאת יו"ר הרשות הפלסטינית . את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה השנייה ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה.

ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית . שוֹבָל דם ארוך של ישראלים חפים מפשע , גברים ונשים , זקנים , נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל . אריאל שרון היה המום מהכתבה הנִרְחֶבֶת עם יאסר עראפאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל . למיטב שיפוטו , הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת  ב- Prime time  של השידור הציבורי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים . אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה עיתונאי לאומי קשה מנשוֹא . הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל . ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום . הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על רשות השידור רענן כהן הוציא מסמך כתוב , יממה קודם לכן , ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 , בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעוד בשלושה חודשים נוספים . רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו . אריק שרון יצא מדעתו ורתח גם רענן כהן שלא נועץ בו קודם לכן .

טקסט מסמך :  6 בדצמבר 2001 . השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים . רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר נחרץ . בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו . הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו . יצחק רבין , שמעון פרס , ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות . אריק שרון מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות , טרוריסט , ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל .

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי , היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים , לערוך , ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית . לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות , לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב" . עודד גרנות הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת  במוקטעה הנצורה בראמאללה . הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים . הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יומן" , ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הציבורית באישורם של המנכ"ל רן גלינקא , מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני , ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי . דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ לפני הריאיון . של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו .

אריאל "אריק" שרון היה מדינאי מהדוֹר הישן . הוא ראה את תפקידה של העיתונאות החופשית במדינת ישראל באוֹר שונה (לחלוטין) מכל מיני עיתונאים כאן שסברו כי אין להגביל עריכת ריאיונות עם אויבי ישראל גם עם המרים שבהם , בטענה מוכרת , "מעניין לשמוע מה אומרים האויבים שלנו" . בעיני ראש הממשלה זאת הייתה טענה מופרכת . לא פעם העלה אריאל שרון טיעון הגיוני עוד לפני היותו ראש ממשלה , כי אין להרשות את הופעתם של טרוריסטים ואויבי ישראל על מסך הטלוויזיה במסווה של ריאיון עיתונאי . מידע אישי , אני יודע כי אמר לא פעם אחת , "ה- BBC לא היה מתיר בשום אופן ריאיון עם אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2 . האומה האנגלית התייצבה כאיש אחד מאחורי ראש ממשלתה ווינסטון צ'רצ'יל שקבע חד משמעית כי הקנצלר הגרמני הוא טרוריסט מטורף שרוצה בהשמדת אנגליה ופוגע ביודעין וללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית . לא היה עולה על דעתו של איש ב- BBC להעניק במה תקשורתית לאדולף היטלר האחראי למותם של עשרות אלפי אזרחים בריטיים תמימים , גם אם זה 'מעניין' כמה עיתונאים לשמוע מה הוא אומר . היו לראש הממשלה אריאל שרון שלושה לָאוִוים . עם מרצחים וטרוריסטים לא מדברים , לא מנהלים מו"מ , ולא עושים הסדרים" .

מדינת ישראל טבלה כבר יותר משנה בנהרות של דם וראש הממשלה רתח מכעס . אריאל שרון לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל מעניקה את מסך הטלוויזיה הציבורי והמיקרופון שלה לטובת אויבה המַר ביותר של מדינת ישראל רָב המרצחים יאסר עארפאת כדי שיסביר לאזרחי ישראל באמצעות ריאיון טלוויזיה בליל שישי לכתב הטלוויזיה עודד גרנות את תכנוניו הפוליטיים ומהלכי האינתיפאדה שלו בשטח , אלה שהובילו להֶרֶג הנוראי של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מפשע . ראש הממשלה פשוט יצא מדעתו מרוב כעס על רשות השידור . רָן גַלִינְקָא עיתונאי טירון ומנכ"ל מתחיל נכנס למבוך חסר מוצא .

אָרִיאֵל שָרוֹן סִימֵן אותו ובִּיקֵש את ראשו מידיו של השַר הממוּנֶה על ביצוע חוֹק רשות השידור מר רענן כהן איש מפלגת העבודה . השַר הממונה שמשום מה הצטייר תמיד כעסקן רדוּד ופוליטיקאי לא מוכשר במפלגת העבודה מאז ימי מפא"י ההיסטוריים נענה ללא היסוס לצַו . רענן כהן היה שַר נשכח ואָפוֹר . מי זוכר אותו ואת פועלו אם היה כזה אך באופן פרדוקסאלי זכה בימים ההם בכמה רגעים של אופוריה בשל ההשפעה שהייתה לוֹ על הנעשה ברשות השידור . בערוֹב ימיו כעסקן פוליטי קיבל רענן כהן מתנת פרידה . ראש הממשלה מינה אותו לנַהֵל את הבנק "לתעשייה ופיתוח" . השר הממונה על רשות השידור פרש מהחיים הפוליטיים . משתמה תקופת הכהונה הזמנית בת החצי שנה של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור , הוא נמצא לא מתאים ע"י ראש הממשלה והוּדַח מייד מתפקידו .

ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים , באפריל 2002 , הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי קוֹל האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33 , שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח . יוסף בר-אל . השר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את שמו של האיש הלא מוכשר הזה בן ה- 67 לפסגת השידור הציבורי . "אני נותן לך איש חזק" , הבטיח רענן כהן לראש הממשלה . אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי . יוסף בר-אל מונה למנכ"ל רשות השידור . חֶשרת עבים , אין מילה אחרת לתאר את המצב , כיסתה את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל . הרי זה אותו יוסף בר-אל שנכשל כישלון חרוץ וקולוסאלי בניהול הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 . היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור לא האריך בשעתו את כהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית ומינה במקומו אז את יאיר שטרן . מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היה אנאכרוניזם פתולוגי .

ביום חמישי – 18 באפריל 2002 , אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא)  אל העיתון "גְלוֹבְּס" , כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים בתואר , "דָפוּק" . כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן . גווייתו של המנכ"ל המוּדח טרם הספיקה להתקרר , אך המנכ"ל החדש בחר להתקלס בה בפומבי . הוא עשה זאת  בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון "גלובס" [4] .

כל אמתלה תשרת עריץ

 (אזופוס)

שמונה ימים אח"כ , ביום שישי – 26  באפריל 2002  , התפרסם במוסף "סוף שבוע" הפופולרי של העיתון "מעריב" עוד ריאיון ארוך , חסר תקדים ומדהים בתוכנו עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ערב מינוי הקבע שלו ע"י ממשלת ישראל והעונד בראשה אריאל שרון . את הריאיון עִמו ערכה  העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר [5] . יוסף בר-אל הציג בריאיון את המניפסט הניהולי שלוֹ (בעיניי מֵבִיש) והסביר למראיינת כיצד הוא עתיד לנהל את רשות השידור . ראשו של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא נערף . זה היה רק עניין של זמן עד שראשו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ייערף גם כן . המראיינת הציבה כותרת בשער המוסף , "יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור מצהיר אמונים לראש הממשלה" , והמנכ"ל לא הכחיש אותה . הצהרת האימונים העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור לראש הממשלה הייתה מעשה חנפני ומתרפס מהסוג הגרוע ביותר שטרם נראה בארץ . יוסף בר-אל חצה את כל הקווים האדומים של גבולות המוּסַר . נורא יותר מזה הייתה רק שתיקתם העלובה של עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" גם יחד . הם כולם קראו את הריאיון של המנכ"ל שלהם עם גב' שרי מקובר . ידעו והחרישו . ביזיון . טקסט הריאיון הגשים את עצמו . איש לא תיאר אז עד כמה ההבטחה העיתונאית הזאת של יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר להפקיע את רשות השידור לטובת ראש הממשלה שמינה אותו למשרה הרמה , תמוּמַש ותגשים את עצמה במלוא עוּזָה.

יוסף בר-אל ניסח (ללא בושה) בריאיון כותרת משלו : "אלוהים קרא לי… !  ג'ו סיים את המשימה שלך ! " . שום צניעות , שום ענוָוה , שום דֶרֶךְ אֶרֶץ , שום דוגמא אישית , שום כִּישָרוֹן .

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . כותרת שחצנית ומתנשאת בעיתון "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית . יוסף בר- אל מכריז ביום שיש – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור : "אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך".  מעולם לא נשמעה הכרזה כזאת של מנכ"ל רשות שידור לפניו . רבים מהפוליטיקאים חיככו את כפות ידיהם בהנאה . עובדי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר – החרישו . (באדיבות העיתון "מעריב") .                                                                                                                                                

בגוף הכתבה דאג מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות : "(…) חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי (…) דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג , רענן כהן , מאיר שטרית , רובי ריבלין , אריה דרעי , יאיר פרץ (…)" , והוסיף על עצמו , "(…) אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי , ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי (…)" .

טקסט תמונה :  26 באפריל 2002 . מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מונה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים    במדינת ישראל . "ידידי הם דן מרידור , דליה איציק , סילבן שלום , פואד בן-אליעזר , אברהם בורג , רענן כהן , מאיר שטרית , רובי ריבלין , אריה דרעי , יאיר פרץ . אני אדם שיוצר כנראה קשרים טובים עם אנשים , יודע לשווק את עצמי , ויוצר קומוניקציה בקלות . קל להתיידד אתי" , אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר [6] . העסק הזה הוא פתטי . איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף סולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון . אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים . אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים -  חשוד מראש" . העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה . העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית . (באדיבות העיתון "מעריב") .

לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית הרדודה , אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה . מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל המיועד נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים, ו/או משוררים, ו/או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, ו/או אנשי חקלאות , ו/או אנשי תעשייה וְ- High Tech . ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "(…) מה פירוש ראיס ? ראיס זה פרזידנט . בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות , לכן קראו לי ככה . מתוך כבוד . אנשים בעל כורחם מכבדים אותי . אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר . כשאני נכנס לחדר כולם עומדים . אף פעם לא אמרתי למישהו "קוּם אני מדבר אליך" , אבל כולם קָמִים מעצמם . אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים . תמיד אמרו "הַרָאִיס נכנס" מתוך כבוד (…)"  . 

טקסט תמונה  :  ראשית שנות ה- 80 . יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית (במרכז בחולצה לבנה) החמיא לעצמו וטען בלהט : "…אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר…כשאני נכנס לחדר כולם עומדים…אנשים בעל כורחם מכבדים אותי…" . בקיץ 2002 מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון . כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 הודח וסולק מתפקידו בבושת פנים ע"י אותה הממשלה שמינתה אותו . משמאל בימאי הטלוויזיה וויקטור קאמר . (התמונה באדיבות יוסף ביניא . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם למראיינת שלו באותו ריאיון : "(…)אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו (…)" . הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות . איזה להחזיר ואיזה נעליים . בשורות הבאות בריאיון הבטיח את נאמנותו לראש הממשלה , "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל . אני אעשה מה שהוא יאמר לי .אנחנו חייבים להכניס דברים לפרופורציה . לא מקובל עלי מרד . כפי שיש עורך לכל עיתון ומנכ"ל לכל תחנת טלוויזיה , כך יש למדינה הזו ראש ממשלה , ואני לא מפחד להגיד את זה . מה אני פופאיי ? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה , "אני מסרב אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל ?" חֶשְרָת עַבִים . עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור שאמורה להיות ריבונית .

טקסט תמונה : 26 באפריל 2002 . יוסף בר- אל מחמיא לעצמו בפרהסיה בעיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002 . השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו . "בכנסת ישראל אמרו לי, "אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר . לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל  ה- BBC  הבריטי היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה , כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל . תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי  ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו . במדינת ישראל היה המצב שונה . המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב שישבו על ידו שמעו את הטקסט הנורא והחרישו . כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק . (באדיבות העיתון "מעריב") .

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי . מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון , ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית , בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה . אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב . קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם . חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי . בשנות שלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור 2005 – 2002 הפך הסֵיאוּב למציאוּת גם בישראל . שוחד פוליטי הוא נֶמֶק . שרי הממשלה וחברי כנסת ביניהם אהוד אולמרט ואיתן כבל הודיעו בפרהסיה כי יוסף בר-אל הציע להם שוחד מסך. שחיתות פוליטית בתקשורת ועל מרקע הטלוויזיה הוא נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה. ממשלת ישראל בראשות הממנה הראשי אריאל שרון שמה לב למצב והרחיקה ב- 2005 את יוסף בר-אל מהשררה שהפקידה בידיו ב- 2002 .

מדהים כי עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור , שוחרי העיתונות החופשית , ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה – קראו היטב כל מילה בריאיון המביך באותו יום שישי ב- 26 באפריל 2002 , אך שתקו והחרישו . הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה ריאיון מקומֵם . אני ראיתי בו אות של בושה וקָלוֹן טלוויזיוניים . הבנתי שמנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעצם מוכר בפרהסיה את השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי . השופט העליון המפורסם חיים כהן ז"ל דן פעם בענייני קָלוֹן , וכך אמר : "איננו דוֹמֶה קלונו של מעשה כשהוא נעשה בידי משכיל ונשוא פנים , לקלונה הפחוּת כשהיא נעשית בידי בּוּר ואֶביוֹן . מעשהו של בעל הצווארון הלָבָן המקפיד על ניקיון בגדיו והמזניח את ניקיון כפיו חמוּרה פי כמה".  הערכתי שדבריו של השופט העליון חיים כהן הם משל להתנהלותו העתידית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . הציבור שתק ועמו החרישו עובדי של רשות השידור ובראשם עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי הרדיו ב- "קול ישראל" . מקטון עד גדול . מדהים . הרי מדובר בקבוצה נבחרת של עיתונאים , עורכים , ושדרים , שחלקם מוכרים מאוד לציבור , רבי מוניטין , הנושאים שנים רבות את חופש המחשבה והדיבור במדינה ריבונית וחופשית .

רַק שלושה אנשים במדינת ישראל קמו בחודש אפריל 2002 וקראו בגלוי תגר על מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל ועל מינויו השָגוּי . הם השמיעו את ביקורתם החריפה בפומבי . שניים מתוך השלושה היו מחוץ לרשות השידור . דן שילון עשה זאת בריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן ריבלין (במוסף "סוף שבוע" ביום שישי – 3 במאי 2002) . האיש השני היה פרופסור מרדכי קרמניצר שקרא ללא היסוס לחברי הועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור , "אל תמנו את האיש הזה יוסף בר-אל למשרה הרָמָה ביותר של השידור הציבורי" . אני הייתי השלישי . היחיד בתוך רשות השידור . וֶורֶד בֶּרְמַן וגִדְעוֹן דְרוֹרִי היו שני האנשים הבודדים מבין עיתונאי רשות השידור שהתייצבו לימיני ותמכו בי בגלוי . השאר שדווקא הכירו היטב את הרקע למחלוקת הציבורית – מקצועית ביני לבין מנכ"ל רשות השידור ביקשו להחריש ועמדו מהצד . בשעה שקולם נדם הוצגה המחלוקת הציבורית עם המנכ"ל כבעיה פרטית שלי . רבים מהם לא תארו שכעבור שלוש שנים הם בעצמם ינטשו את רשות השידור של יוסף בר-אל מאותן הסיבות שאני עשיתי זאת .

אינני סופר את קבוצת התומכים הגדולה בי , אנשי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , שחלקה לי אמפתיה לאחר ששלחתי למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את כתב האישום הציבורי שלי נגדו , מפני שעשתה זאת בחדרי חדרים , או טלפונית . קונץ קטן . היה לי כבוד גדול להיות שחקן בשלישייה הנבחרת הזאת של הציבור לצִדם של דן שילון ופרופסור מרדכי קרמניצר שלא הכרתי אותו וגם מעולם לא ראיתיו .

אם מנכ"ל ה-  BBC מר גְרֶג דָיְיק  (Greg Dyke) היה מעיז להתראיין בסגנון מן הסוג הזה של יוסף בר-אל לעיתוני ה- Daily Telegraph  או  ה- Times  הלונדוניים , משהו כמו , "…אני מצהיר אימונים לראש ממשלתי…אני לבוש חליפות מהודרות…כשאני מדבר אין איש מאנשי ה- BBC ממשיך לשֶבֶת על כיסאו…וכשאני נכנס לחדר אנשי ה- BBC  קמים מעצמם…" , הוא פשוט היה נקרע לגזרים למחרת ע"י כל העיתונות האנגלית והציבור הבריטי . עובדי  ה- BBC  היו מתמרדים כנגדו . מנכ"ל השידור הציבורי איננו מתמנה לתפקידו הרָם כדי להיות מליץ יושר של השִלטון ושל העומד בראשו . ב- 6 ביוני 2002 מינתה ממשלת ישראל באופן רשמי את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. מזכיר הממשלה גדעון סער שלח לו את כתב המינוי. נתפח עידן חדש בתקשורת הציבורית הישראלית שאיננו זכור לטוב .

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002 , אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ" , ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007" . רק איש אמיץ אחד , בעל יושרה , מוסר , ודרך דרך , החבר בוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי הרים בעוֹז את ידו נגד מינויו של יוסף בר-אל . הוא ידע היטב למה . חָבָר אליו ד"ר יוסף דַהָאן חבר מליאת רשות השידור שאף הוא התנגד באופן נחרץ למינוי הלא ראוי . יש לי הערכה גלויה ורבה לשני האנשים שצעדוּ ללא חשש נגד  ה-Main stream . לא רק בגלל שצדקוּ , אלא בגלל שלא פחדו לומר את דברם קבל עם ועדה .

טקסט תמונה  : זהו פרופסור דן כספי ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע  וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000 . אדם ישר , הגון , חכם , וגם מוכשר מאוד . אחד מ- ל"ו צדיקים בוועד המנהל של רשות השידור . (באדיבות דן כספי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי הנוגעת להתייחסותו אל מנכ"ל רשות השידור שסרח על פי דעת ממשלת ישראל , והודח מכהונתו . פרופסור דן כספי זוכר : "לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור . כל חברי הוועד המנהל לרבות היו"ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי . אני התנגדתי התנגדות נמרצת . חבר אלי ד"ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי . עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח"כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית . מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית , לא את יושרתו , וגם לא את כושר המנהיגות שלו . יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני . במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם נינ אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך" .

הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור , שהם בעצמם מינויים פוליטיים , שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , גב' אהובה אורן המשנה ליו"ר הוועד המנהל , סאלם ג'ובראן , ד"ר אילן אסיה , אלון אלרואי , עו"ד ראובן שלום , גב' נִילִי כרמל-יונתן (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז"ל) , גב' יעלה גרנות , ד"ר יהודית אורבך , שי חרמש , גב' אמונה אלון , משה  איבגי , עטאף כיוף , אפרים באוך , עו"ד נועם גרסל , עו"ד יאיר זלמנוביץ' , יחזקאל זכאי, אביהו מדינה  עו"ד-ד"ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב' גאולה כהן, עו"ד חסן עתמאנה, ועו"ד אבי שמידט . יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור , העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר , ואח"כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר . שמו כמועמד למנכ"ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע"י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדת השופט יצחק רביבי . וועדת המינויים הציבורית לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר .                  

ביום ראשון – 2 ביוני 2002 בחרה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון כמעט פה אחד ביוסף בר-אל לכהונה הרמה והפקידה בידיו את רשות השידור לתקופה של חמש שנים . גם השַר אהוד אולמרט הרים את ידו בעד המינוי . 13 שרים תמכו במינוי יוסף בר- אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד 2007 . רק שר אחד התנגד . יוסף בר-אל היה מינוי פוליטי מובהק שתחילתו בקמפיין מתוכנן של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וסופו בתמיכתו הסוחפת של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון . OK הרוֹב תמך בו . אך איזה מין רוֹב זה היה ? פרידריך פון שילר התייחס פעם באמירה מבריקה שלוֹ לשאלת הרוב כששאל – אמר : "מהו הרוֹב" ? והשיב בעצמו , "הרוֹב… רוּבּוֹ שטויות , התבונה תמיד הייתה במיעוט" . תשובה מוחצת לאותם אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ושרי ממשלת ישראל שבחרו ביוסף בר- אל .

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002 . מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה ב- 2 ביוני 2008 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור . המסמך נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

בחלוף שלוש שנים במאי 2005 מדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו . שני עיתונאי "מעריב" אמנון דנקנר ודן מרגלית מפרסמים את "האני מאשים" שלהם נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שסולק מתפקידו ע"י ממשלת ישראל .

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…" . (באדיבות העיתון "מעריב") .

שאלת השאלות היא כיצד מגיעה ממשלת ישראל להחלטה כזאת וממנה למשרה כה רמה של מנכ"ל רשות השידור איש כה בלתי מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל ? מינוי מנכ"ל רשות שידור במדינת ישראל הוא מעשה פוליטי אך מדוע הוא חייב להיות בלתי נבון ? למה קיבל ראש הממשלה אריאל שרון בקלות ראש כזאת את המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנות לתפקיד האחראי והרגיש את יוסף בר-אל ? האם ניתן להשוות את רמת אישיותו של יוסף בר-אל לרמת אישיותם של מנכ"לים אחרים בעבר כמו פרופסור שמואל אלמוג ז"ל , יצחק לבני , יוסף "טומי" לפיד ז"ל , ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ? כיצד זה מתרחשת תאונה טלוויזיונית – תקשורתית חמורה ומופרכת שכזאת כזאת במדינה חופשית ומתוקנת כמדינת ישראל ?

סוף הפוסט .

[1]  ראה נספח : מכתב הנזיפה של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר- אל , ב- 18.11.1976 .

[2]  סיר הְיוּ גְרִין ( Sir Hugh Greene ) היה מנכ"ל שירות השידור הבריטי  ה- BBC  בעשור ה- 60 של המאה שעברה .

[3]  הערה : על פי עדות אישית שמסרה  לי גב' שולמית אלוני בשיחות התחקיר בינינו ב- 2006 .

[4]  ראה נספח : ריאיון של אביבה קרול עם יוסף בר- אל "בגלובס" מתאריך 18 באפריל 2002 . יוסף בר-אל כינה את מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא "דָפוּק" .

[5]  ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך 26  באפריל  2002 .

[6]  ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי -  26 באפריל 2002 .

סוף הפוסט .

שורשיו של שֵרָן יֵינִי שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל בכדורגל. כל הזכויות שמורות/

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי . הפוסטים מתעדכנים מעת לעת .

——————————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 187 : הועלה לאוויר בשעות אחה"צ בחג השני של פסח , יום שני – 1 באפריל 2013

——————————————————————————————————————-

 שורשיו של שֵרָן יֵינִי שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל בכדורגל.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

שורשיו של שרן יֵינִי שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל בכדורגל.

מוזרות דרכי הגורל , תמוהים שבילי הקשרים המשפחתיים והגֵנים שעוברים מדור לדור , לא תמיד על פי ה- DNA המוכר לנו והמקובל , כמו גם משונים משעוליה של ההיסטוריה שסבה על צירה . אני אוהב את שחקן הכדורגל של מכבי ת"א ונבחרת ישראל שֵרָן יֵינִי . אני מעריך את שֵרָן יֵינִי מפני שהוא ספורטאי בעל אופי לוחמני , חסר פשרות , איננו וותרן , דבק (מאוד) במשימה , וגם מוכשר ונעים הליכות .

אני מכיר היטב את אבא של שֵרָן יֵינִי הלא הוא הזָמָר ושחקן התיאטרון והקולנוע לִיאוֹר יֵינִי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן . כמוני . גם אני בן קיבוץ אפיקים . הכרתי היטב גם את הסבא והסבתא ז"ל של שִירָן יֵינִי , חַיִים ופְּנִינָה יֵינִי , מראשוני ומקימי קיבוץ אפיקים . חַיִים יֵינִי ז"ל (עלה לארץ ישראל מרוסיה) עבד שנים רבות בענף המספוא בקיבוץ אפיקים יחדיו עם אבא שלי ז"ל משֶה אַלְרוֹאִי – בְּלִינְדְמַן (עלה לארץ ישראל מליטא) . חַיִים יֵינִי ומשֶה אַלְרוֹאִי – בְּלִינְדְמַן היו רחוקים מהספורט כרחוק מזרח ממערב . הם היו חקלאים בנשמתם אוהבי אדמה שידעו לחרוש , לזרוע , ולקצור . בוני הקיבוץ ומקימי ארץ ישראל שידעו לרתום סוסים למַקְצֵרָה , לעגלה , ולפלטפורמה ואח"כ למדו לנהוג טרקטור ולעבוד על קומביין . תכלית חייהם הייתה לגדל מזון לפרות ולהביאו משדות הקיבוץ לרפת , את ה- אָסְפֶּסֶת, תִּלְתָן, חַצִיר, סֶלֶק בְּהֵמוֹת, סַבְיוֹן ותִּירָס, וגם לחלק ליצרניות ושיאניות החלב תערובת עם חָרוּבִים. הם לא ידעו לשחק כדורגל . הם גם לא ידעו לקלוע לסל . זה לא עניין אותם . הם נשאו ברָמָה את הדֶגֶל הַאָדוֹם ב- 1 במאי ובידיהם הטוּרִיָיה , החֶרְמֵש , המַעְדֵּר , הקִלְשוֹן , האֵת , והמַגְרֵפָה .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 . קיבוץ אפיקים בעמק הירדן . קבוצת חקלאים שבה מהשדה בפלטפורמה עמוסת חבילות חציר . יושב בקדמת התמונה בני קירשון (נהרג במלחמת העצמאות ב- 1948) . יושב ראשון מימין מאחורי בני קירשון , שלמה אלפרט . יושב שלישי משמאל ידיו על ברכיו , חיים ייני סבו של שרן ייני . השאר אינם מזוהים . החרמש , הקלשון , המגרפה , והמעדר הפכו לסמליו המובהקים של הקיבוץ . (התמונה באדיבות קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה :  1950 . שדות המספוא של קיבוץ אפיקים לאורך שדרת הברושים והקזוארינות מדרום לבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ . אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי מטפח את גידול סלק הבהמות מזון לפרות . (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : שנת 1950 . שדות הפלחה והאספסת של קיבוץ אפיקים בחלקת "הזוֹר" ליד היָרְמוּךְ (סמוך למדינת ירדן ההאשמית) . הקדמה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ . טרקטור תוצרת ארה"ב (מודל Farmel) מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ . (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

לִיאוֹר יֵינִי הבן של חַיִים ופְּנִינָה יֵינִי הוא קצת סיפור שונה . הוא נולד בקיבוץ אפיקים ב- 1936 . מגיל צעיר התגלה כבעל כישרון במה והיה שחקן תיאטרון , רקדן , וזָמָר . בהצגה "כיפה אדומה" של ילדי ביה"ס המקומי בקיבוץ העניק לו הבימאי חבר הקיבוץ לוֹבָה ליברמן את אחד התפקידים הראשיים . ליאור ייני שיחק את תפקיד הזאב . אני שיחקתי מַטָלָה שוּלִית בהצגה הזאת , את הארנב . לִיאוֹר יֵינִי מעולם לא היה ספורטאי דגול . בטח לא כדורגלן וגם לא כדורסלן . פסגת הישגיו הספורטיביים בהיותו ילד צנום הייתה התייצבותו בשיא פירמידת ההתעמלות . בניין הפירמידה הייתה אחת מפסגות הספורט באשר הוא בקיבוץ אפיקים . תכנן אותה מדריך "הַפְּלוּגָה" (כך נקראה חברת הנוער הבוגרת בקיבוץ אפיקים של הימים ההם) איתמר גולני (יליד 1928) בן קיבוץ אפיקים , ילדם של לוֹבָה גוֹלָנִי ורַעְיָה רוֹזוֹבְסְקִי . איתמר גולני התגייס כמו רבים מבני דורו ל- פלמ"ח והשתתף בפעולות נועזות ומסוכנות רבות במלחמת העצמאות ב- 1948 . הוא הגיע לדרגת סֶרֶן והיה מ"פ צנחנים . ניבאו לו עתיד צבאי מזהיר. הוא נספה בתאונת צניחה ממטוס דַקוֹטָה באוקטובר 1948 בהיותו בן 20. גופתו לא נמצאה מעולם. איתמר גולני הותיר אחריו עיזבון את הספר "נֶפֶש וּתְּהוֹם" שמצוי על המדף בחדר עבודתי . הוא היה סופר ומשורר בנשמתו . דמות דגולה , נערצת , ובלתי נשכחת .

טקסט תמונה : 1946 . קיבוץ אפיקים חוגג את חג החנוכה בביצוע פירמידה ספורטיבית . ליאור ייני ילד צנום וקל משקל (בן 10) ניצב בפסגת הפירמידה . הוא עומד על כתפיו של אחיו עודד ייני . כורע ראשון מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן . המתעמל "האופקי" משמאל הוא עמי פינסקי . יושב בקדמת התמונה מחולל הפירמידה איתמר גולני (בן 18 בחולצה לבנה ומכנסי חקי קצרים) . השאר אינם מזוהים . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 40 של המאה שעברה בקיבוץ אפיקים . לובה גולני (מימין) אביו של איתמר גולני ואיש לא מזוהה קוצרים תלתן בחֶרְמֵשִים . הַחֶרְמֵש הפך לאחד מכלי החקלאות החשובים ביותר בימיו הראשונים של הקיבוץ . (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי . כלהזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : קיץ 1949 . חלק מהווי הילדים בביה"ס היסודי בקיבוץ אפיקים . אנחנו ילדי כיתה ה' עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים . חיות הבית הכבשה , הפרה , והסוס היו בבת עינינו . אהבנו והיינו קשורים אליהם .                                                                                                                              

זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש בלינדמן – אלרואי (בן 11) , אמיר הלמן , דני פלס – פלבסקי , ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לִיאוֹר יֵינִי עזב את קיבוץ אפיקים לאחר שירותו הצבאי וחבר בראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה ללהקת "התרנגולים" תחת הדרכתה של נעמי פולני (ילידת 1927) . מאוחר יותר הקים עמה משפחה ונולדו להם שני ילדים . ליאור ייני ונעמי פולני נפרדו . בסבב השני הקים משפחה עם רותי אחייניתה של נעמי פולני . שרן יֵינִי בנם של לִיאוֹר ורוּתִּי יֵינִי הוא כדורגל מצטיין ואהוד בארץ , בקבוצת מכבי ת"א ונבחרת ישראל . מי היה מאמין שנכדו של חיים ייני חקלאי מראשוני בוני קיבוץ אפיקים , שֵרָן יֵינִי , יהפוך לשחקן כדורגל כה מוכר ואהוב במדינת ישראל . שושלת משפחתית איננה דבר קדוש והגנטיקה היא לא מדע מדויק . במקרים רבים היא נעלם אחד גדול .

טקסט תמונה : שבת – 30 במארס 2013 . אצטדיון "בלומפילד" . שירן ייני שחקן מכבי ת"א מתראיין לערוץ 1 בתום השידור הישיר בו סיימה קבוצתו בתיקו אפס את משחקה עם מכבי חיפה במסגרת המחזור ה- 28 של ליגת העל בכדורגל . (באדיבות ערוץ 1) .

טקסט תמונה : 30 במארס 2013 . שירן ייני שחקן קבוצת מכבי ת"א בכדורגל ונבחרת ישראלבנו של ליאור ייני ונכדו של חיים ייני מעניק ריאיון טלוויזיה לערוץ 1 . (באדיבות ערוץ 1) .

סוף הפוסט .

שמונה ימי בראשית (3). עוד קטע קצרצר מתוך הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי וקרוי "8 ימי בראשית". הספר מכיל כ- 8000 עמודים. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי .

————————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 186 : הועלה לאוויר בשעות הצהריים של יום ראשון – 31 במארס 2013

————————————————————————————————————————

הערה 4 : משחק העונה שנערך אמש באצטדיון "בלומפילד" במוצ"ש 30 במארס 2013 בין מכבי ת"א למכבי חיפה והסתיים בתיקו אֶפֶס , היה בבחינת ההר שהוליד עכבר . מוזר מאוד שהשדר יורם ארבל ומנחה המשדר הישיר בוני גינזבורג מסכמים את המשחק באותן שתי מילים "כדורגל מצוין" . אם זה היה משחק מצוין אז מה יגידו שניהם על ברצלונה . אני חושב שונה משניהם . כנראה שראינו משחקים שונים . יוֹרָם אַרְבֶּל ובּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג יכלו לכנות את רמת המשחק (נמוכה לפי דעתי) בטרמינולוגיה פחות מתנשאת וצנועה יותר : משביע רצון , ו/או טוב , ו/או לא רע , ו/או רמה טובה יחסית לנעשה במגרשים האחרים בארץ . נכון שהאווירה (וכמות הצופים) באצטדיון "בְּלוּמְפִילְד" נאה וססגונית בהשוואה למגרשים ברמת השרון ובאשדוד אולם להשתמש במונח "מצוין" זאת הגזמה . בעיניי זה שיעמומון לא בגלל התוצאה האפסית ו/או המאופסת אלא בעיקר מפני שהכדורגל הזה שניבט אמש מ- "בלומפילד" ונחת בסלון ביתי  (צפיתי בו יחדיו עם נכדי הבכור) הוא כל כך איטי , צפוי , ורוטיני . שום הברקה , שום יצירה , שום הפתעה , שום רָז , שום ג'וֹקֶר , שום אָס , שום תכסיס , שום כלום . אפילו לא היה צורך לתּוּר אחר האפיקומן . הכל גלוי וידוע מראש ומשעמם מראש – כפי שהוא מונח על השולחן . נדמה שניידת השידור הטלוויזיונית הגדולה של דני לנקרי על תריסר מצלמותיה – מיותרת . אפשר להסתפק במחצית הכמות . מצדי שיורם ארבל ובוני גינזבורג יכנו את המשחק "מצוין" . ממש אין לי בעיה עם ההגדרות שלהם . הרי הכל בעינו של המתבונן . הבעיה היחידה היא האמינות . צפו בשידור הישיר אמש גם ילדים ובני נוער שעלולים להתפתות ולהאמין להגדרה המגוחכת הזאת . איזה מצוין ואיזה נעליים .

הטלוויזיה היא מדיה (Media) של Close ups . זה נכון . אולם היא איננה בימה לחידונים . אמש חַד בימאי הניידת אַמְנוֹן אוֹסְמַן חִידָה לשַדָּר הראשי שלו יוֹרָם אַרְבֶּל . הוא העלה לאוויר באמצע המשחק (בדקה ה- 51) צילום ב- Close up שמראה למשך כ- שש שניות שני אנשים מבוגרים גבר ואישה יושבים ביציעי אצטדיון "בלומפילד" ומתבוננים בדאגה במתחולל על כר הדשא . אמנון אוסמן טמן פח קבל עם ועדה ליורם ארבל שלא ידע את התשובה . סצנה כזאת מוציאה רָע את שני הצדדים , את הבימאי שחַד חִידוֹת בפרהסיה ואת השַדָּר שלא יודע לענות . חשיפת אנשים ביציע (אנונימיים לציבור) והצגתם ב- Close up בטלוויזיה אמורה להיות בעלת משמעות אדיטוריאלית . הרי נכחו אמש ביציעי "בלומפילד" כ- 15000 (חמישה עשר אלף) צופים (לפחות) . יש להניח שאם בימאי השידור הישיר אמנון אוסמן החליט לחשוף מקרוב דווקא את הזוג האנונימי הזה מתוך רבבה וחצי שנכחה במשחק , וודאי יש לו סיבה עיתונאית טובה לעשות זאת . אולם התירוץ נותר בסופו של דבר בגדר סוד כמוס . הבִּימַאי והשַדָּר סירבו ו/או לא ידעו לגלות את זהותם של השניים . החידה נותרה לא פתורה .

טקסט תמונה : מוצ"ש – 30 במארס 2013 . יציעי אצטדיון "בלומפילד" . המחזור ה- 28 בפליי אופ העליון של ליגת העל בכדורגל , מכבי ת"א – מכבי חיפה 0 : 0 . בימאי השידור הישיר בטלוויזיה בערוץ 1 אמנון אוסמן חד חידה ליורם ארבל בעת השידור הישיר ומעלה לאוויר בדקה ה- 51 תמונה של גבר ואישה אנונימיים בקלוז אפ . השדר יורם ארבל איננו יודע את התשובה ולא מתייחס לתמונה. צופי הטלוויזיה נותרים חסרי אינפורמציה . גם עתה בעת כתיבת הפוסט אינני יודע מי הם השניים ומהי הסיבה שהבימאי אמנון אוסמן בחר והחליט לחשוף דווקא אותם מתוך 15000 צופים באצטדיון "בלומפילד" למען צופי הטלוויזיה שלו הפזורים בכל הארץ. חידת הטלוויזיה הזאת נותרה לא פתורה. (צולם מ- iphone את סיגנל השידור של ערוץ 1).

טקסט תמונה : מוצ"ש – 30 במארס 2013 . יציעי אצטדיון "בלומפילד" . המחזור ה- 28 בפליי אופ העליון של ליגת העל בכדורגל , מכבי ת"א – מכבי חיפה 0 : 0 . טעות בכתיבת שמות של שחקנים על המרקע לצורך זיהויים יכולה לקרות . אולם לשם כך מחזיקה ההפקה עורך ומפיק שתפקידם בין השאר לוודא הגהה נכונה בטרם העלאת ה- Super imposing לאוויר . (צולם מ- IPHONE את סיגנל השידור של ערוץ 1) .

ס"ה סיפק ערוץ 1 את הסחורה אמש . אפשר לעשות זאת טוב יותר ו/או טוב פחות . גם אינני מסכים עם כל מיני ניואנסים טלוויזיוניים בשידור הישיר אתמול בערב , אולם תוצאת הרייטינג מעידה על התעניינות הציבור בערוץ 1 ובאירוע שהתרחש אמש באצטדיון "בלומפילד" . בין 20.30 ל- 23.00 צבר ערוץ 1 רייטינג ממוצע של % 8.26 . בשני שיאים (Peak) שלו בשני זמנים שונים ב- 22.15 ו- 22.30 הוא גבר על ערוץ 2 ועל ערוץ 10 כאשר צבר רייטינג של % 11.6 ו- % 12.6 (בהתאמה) מול % 8.7 של ערוץ 2 ו- % 5 של ערוץ 10 (בהתאמה ב- 22.15) ומול % 7.3 של ערוץ 2 ו- % 6.1 של ערוץ 10 (בהתאמה ב- 22.30) . הישגי הרייטינג הללו מעידים על העניין הציבורי הטמון באירועי הספורט הרלוואנטיים ש- "עולים כסף – אך שווים זהב" ומשבחים את יכולת הכיסוי של ערוץ 1 ואת רצון הציבור להתחבר אליהם .

שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (3). עוד קטע קצרצר שלישי מתוך הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי וקרוי : "8 יְמֵי בְּרֵאשִית". הַסֶפֶר מכיל כ- 8000 עמודים. המחקר הממושך והעָנֵף שנעשה אודות "שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית" בין השנים 2000 ל- 2012 טרם הסתיים.

הבלוג ממשיך להוות הצלחה סנסציונית.

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הספר "שמונה ימי בראשית" מכיל כ- 8000 עמודים . הוא הראשון במסגרת סדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי מאז שנת 2000 ועדיין אנוכי חוקר וכותב , הקרויה בשמה הכולל : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . הסדרה רחבת ההיקף עוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט , החדשות והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים שבין 1884 ל- 2010 .

שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (3) (עוד קטע קצרצר מתוך הספר שמכיל כ- 8000 עמודים).              

הַבְּלוֹג ממשיך להוות הצלחה סנסציונית.

הסֶפֶר עָב הַכֶּרֶס בן 8000 עמודים שחקרתי וכתבתי מתעד את תהליך הקמתה המאוחרת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה בפי כל בימים ההם "הטלוויזיה הכללית") בחֲמֵש השנים שבין 1967 ל- 1972 . אבל לא רק . הספר סוקר במקביל את התפתחות הטכנולוגיה והתוכן בעולם הטלוויזיה הבינלאומית בעיקר במדינות אנגליה , ארה"ב, גרמניה , רוסיה , יפן , וצרפת בארבעים השנים שקדמו להקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה . ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ מבקש להקים את הטלוויזיה הישראלית ברוח השידור הציבורי של ה- BBC הבריטי ולא על פי המודל של הטלוויזיה המסחרית האמריקנית. חלקו האחרון של המסמך מְתַּעֵד את ניסיונותיה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הצעירה להשתלב במערך השידורים הטלוויזיוני הבינלאומי , וביניהם : מונדיאל מכסיקו 1970, משחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק 1970, ומהלכי הפקת שידורי אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כולם מתוכננים ומופקים ע"י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. באולימפיאדת מינכן 72' מתרחש האסון הנורא בו נרצחים 11 ספורטאים ישראליים. אסון מינכן הוא במידה רבה כרוניקה של רצח וטרגדיה ידועה מראש באווירה פסטורלית של תקווה, עליצות, ושמחת נעורים אולימפית. באותה תקופה בה עורכים שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי את הכנותיהם לקראת השידורים האולימפיים , DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) ראה [ 1 ] מתכננת את הפקת סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי עבור 150 רשתות רדיו וטלוויזיה בעולם, ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין מתכנן את הסידורים הלוגיסטיים והארגוניים של השתתפות ספורטאים ישראליים לראשונה על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ושיכונם בכפר האולימפי במינכן, הספורטאים הישראליים מתכננים להגיע לשיא היכולת הגופנית שלהם באולימפיאדה, יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Dr. Villy Daume) מצהיר "אולימפיאדת מינכן 1972 לא תהיה אולימפיאדת ברלין 1936" ויחדיו עם סגנו וולטר טרוגר (Walther Troeger) הם משלימים את הכנות האחרונות הנוגעות לאירוח רבבת ספורטאים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה (ההכנות נמשכות שש שנים מאז 1966 ועלותן נאמדת בסכום עצום שלכ- 2000000000 (שני מיליארד) דולר. בעוד כל אלה דרוכים , מתוחים , ונכונים לקראת האולימפיאדה הממשמשת ובאה, חורשים במקביל בסודי סודות שני ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" אבו אייאד ואבו דאוד בהשראת הארכי טרוריסט יאסר עראפאת את מזימת חטיפתם ורציחתם של ספורטאים ישראליים תמימים חסרי כל הגנה הנוטלים חלק בתחרויות ומשתכנים בכפר האולימפי במינכן ברחוב קונולי 31 . ואומנם האסון מתרחש . הטרור הפלסטיני מוליך שולל את שירותי הביטחון הישראליים והגרמניים באשמורת בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972.

הערה  : הספר "שמונה ימי בראשית" מוביל לספר השני בסדרה שהוא טרילוגיה הקרויה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הספר הראשון בטרילוגיה נקרא : "ההכנות". הספר השני בטרילוגיה נקרא : "הרצח והטבח". הספר השלישי בטרילוגיה נקרא : "מטמורפוזה".

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי . המחקר , כתיבת הטקסט , חיפוש ואיתור המסמכים והתמונות – נעשו בתקופה שבין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2012. חלקם טרם הסתיימו .

הספר "שמונה ימי בראשית" מוקדש בהוקרה לשני אנשים אמיצי לב ובעלי יוזמה , פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד שהחלו בהקמת הטלוויזיה הישראלית בקיץ 1967 מעפרה , מכלום , מבראשית . באותה מידה הוא מוקדש באהדה לשר ישראל גלילי האדריכל המדיני של הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969 – 1967 .

פרק 3

יִגְאָל לוֹסִין שהיה עיתונאי מוכשר וחרוץ , וגם הגון , נשלח ע"י מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג  בדצמבר 1968 לשמש כתב שירות השידור בארה"ב . לאחר שובו ב- 1972 עבר לשורות הטלוויזיה באישורו של שמואל אַלְמוֹג שהיה כבר מנכ"ל רשות השידור והפך לעיתונאי בעל מוניטין . מנהל חטיבת החדשות צְבִי גִיל הזמין אותו להשתתף ב- "מוקד" יחדיו עמו ועם אלי ניסן בתוכנית שראיינה את ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר . ב- 1973 התמנה למנהל מחלקת סרטי תעודה והחליף בתפקיד את אָבִיטַל מוֹסִינְזוֹן (בנו של הסופר יִגְאָל מוֹסִינְזוֹן) שהפך להיות בימאי בטלוויזיה . ב- 1976 החל להפיק את הסדרה המונומנטאלית "עַמּוּד האֵש" .

טקסט תמונה :  1972 . אולפן א' . הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת את תוכנית האקטואליה "מוקד" בה שלושה עיתונאים מראיינים את ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר . מימין לשמאל : מנהל חטיבת החדשות צְבִי גִיל, יִגְאָל לוֹסִין, אֵלִי נִיסָן, טכנאי הקוֹל יִצְחָק לִיכְטֶנְבָּאוּם (עומד), וגולדה מאיר מתראיינת ומעשנת כרגיל. (באדיבות מר יגאל לוסין  ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יִגְאָל לוֹסִין עיתונאי וותיק , ו- עורך ומפיק חשוב ומוערך בתולדות הרדיו והטלוויזיה הציבוריים זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2009 : "זה היה "המוקד'" הראשון שלי והייתי די חוצפן . כשראש הממשלה גולדה מאיר שאלה במהלך השידור שאלה רטורית , "מי הוא זה יאסר עראפאת ועל ידי מי נבחר כדי לייצג את העם הפלסטיני", שאלתי אותה בתגובה, "ומי בחר בהרצל לייצג את ענייני היהודים ?". היא מאוד כעסה עלי".

רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית בעלת המוניטין ה- BBC שרשות השידור הישראלית עשתה מאמצים כבירים להידמות לה הוקמה בידי אנשי הרדיו הוותיקים של ה- BBC . בישראל הופקדה ההקמה בידי גנרל מהצבא . הדחתו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן באוקטובר 1967 מניהול רדיו "קול ישראל" זכתה להדים שליליים בעיתונות ובציבור בארץ והפכה לפרשה צורמת בעלת צביון פוליטי . רבים הוקיעו את המהלך של השַר ישראל גלילי . אפילו שתי שחקניות התיאטרון המפורסמות חַנָה רוֹבִינָא מ- "הבִּימָה" וחנה מַרוֹן מ- "הקָאמֶרִי" מצאו לנכון להתערב בפרשה ושלחו ב- 18 באוגוסט 1967 מִבְרָק לראש הממשלה לוי אשכול בו הן מתקוממות נגד הדחתו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן . "אל המערכה המתנהלת נגד חנוך גִבְתּוֹן מתלווה לפי תחושתנו טעם לפגם מבחינה ציבורית , והיא מעוררת דאגה כבדה באשר למניעיה" , כתבו שתי השחקניות בטלגרמה ששלחו לראש הממשלה (המסמך שמור ומופיע בספר "8 ימי בראשית") .

טקסט מסמך : 18 באוגוסט 1967 . זהו המברק ששלחו שתי שחקניות התיאטרון גב' חנה רוֹבִינָא וגב' חנה מַרוֹן לראש הממשלה לוי אשכול ובו החשדות נגד שר ההסברה ישראל גלילי החותר לסילוקו של חנוך גבתון מתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" . (גנזך המדינה בירושלים) .

ראש הממשלה לוי אשכול , ירושלים

כבוד ראש הממשלה ,

אנו נאלצים להביע בפניך הרגשת אי רצון עמוקה על הלחצים הציבוריים של של שר ההסברה לסילוקו של מנהל קול ישראל .יהיו חילוקי הדעות ביניהם אשר יהיו , אין לדעתנו הצדקה לאותם דרכי לחץ המביאות נזק חמור לשמו הטוב של המוסד הממלכתי שחזר והוכיח בימי המלחמה כושר פעולה מצוין בהנהלתו של חנוך גבתון .

אל המערכה המתנהלת נגד חנוך גבתון מתלווה לפי תחושתנו טעם לפגם מבחינה ציבורית , והיא מעוררת דאגה כבדה באשר למניעיה . כאנשי תיאטרון העובדים זה שנים רבות עם רדיו "קול ישראל" ועם חנוך גבתון , אנו רואים חובה לעצמנו להביא לידיעתך השגותינו אלה .

 

בכבוד רב ,

חנה רובינא (הבימה)

חנה מרון

ישעיהו וויינברג (הקאמרי) 

גֵרְשוֹם שוֹקֶן עורך עיתון "הָאָרֶץ" שוב השתלח ופרסם מאמר מערכת ב- 27 באוגוסט 1967 בגנותו של השַר יִשְרָאֵל גלילי שכותרתו הייתה , "קומיסרים מאיימים על 'קול ישראל' " . כאוהד מפלגת "הציונים הכלליים" ניצל את פרשת חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וניגח את ממשלת מעמד הפועלים בראשות לוי אשכול. למונח קומיסר יש קונוטציה ריכוזית – קומוניסטית.                   

השַר יִשְרָאֵל גָלִילִי , פוליטיקאי מחונן בעל סבלנות , משך בחוטים מאחורי קלעי הרדיו ואף לפניהם , ושלט ביד רמה באנשי הוועד המנהל המובילים של שירות השידור [1]  אותם מינתה הממשלה , היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל וממלא מקומו ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב . שני נאמניו אלה של ישראל גָלִילִי היו בעלי השפעה בוועד המנהל ודומיננטיים בין אנשי מליאת רשות השידור . בשלוש השנים שבין 1966 ל- 1969 ניצב שַר ההסברה יִשְרָאֵל גָלִילִי הכל יכול בשיא כוחו בזירת רדיו "קול ישראל" ורשות השידור ובידיעתו המלאה וגיבויו של ראש הממשלה לוי אשכול . עובדי הרדיו כמו מנהליהם שיחרו לפתחו ודיווחו לו ישירות על הנעשה במחלקותיהם כאילו היה הוא מנהל הרדיו ולא חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן . הפוליטיקאים מכל גווני הקשת התחננו בפניו כי יאות למענם וייתן פקודה לאנשי " קול ישראל" לפתוח בפניהם את המיקרופון . חלק פנו ישירות אל חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ואחרים סַרוּ אל ישראל גלילי לרבות שרים . מי בעניין חשיפה ברדיו ומי בסוגיית ייצוג בוועד המנהל של רשות השידור . ישראל גָלִילִי היה שַר נערץ , חכם , ובעל אוטוריטה . שַר כל יכול . בשנתו האחרונה כמנהל הרדיו נחלש חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן והפך לפגיע . אנשי רדיו "קול ישראל" הבכירים ניצלו זאת ועשו מעשה אסור . הם עקפו את מנהלם ודיווחו ישירות למַאוֹר הגדול ישראל גלילי על הנעשה בחצרותיהם בעניינים הטריוויאליים ביותר . הם עשו זאת מרצון בכתב ובע"פ ובאותה מידה ואף יותר מזאת שיידעו את מפקדם הישיר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן . הדוגמאות רבות . המחלוקת או הריב מאז פברואר 1967 בין חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שרצה להמשיך לשבת על כֵּס מנהל רדיו "קול ישראל" לבין יִשְרָאֵל גָלִילִי שלא חסך כל מאמץ כדי להטיל את צִלוֹ על המאור הקטן , הפכה לליקוי מסוכן מפני שההיררכיה המקצועית נשברה לרסיסים . הפוליטיזציה בעלת המוסר הכפול שרתה בכל מקום ברדיו "קול ישראל" , אבל בעיקר בחלון הראווה הראשי שהיו שידורי החדשות , ענייני היום , והאקטואליה . מסורת ההתערבות הפוליטית של השלטון בשידורי הרדיו נמשכה מאז עידן המנהלים הראשונים משֶה "מוֹיְש" פֶּרְלְמַן וצְבִי זִינְדֶר למרות שבמארס 1965 נחקק חוק השידור בכנסת ההופך את הרדיו ממחלקה במשרד ראש הממשלה לרשות שידור ממלכתית עצמאית . כולם פחדו מחוות דעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן על מִשְדָרֵי הרדיו , בעיקר חדשות ואקטואליה , וסַרוּ למרות שליחיו ברדיו ובמשרד ההסברה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה הנמרץ ורב הפעלים טֵדִי קוֹלֶק וסגנו יִצְחָק "לֵוִיצָה" לֵוִי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 . ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (מימין) יחדיו עם הרמטכ"ל רב אלוף מרדכי מקלף (במרכז) ומנהל הרדיו ושירותי ההסברה משה "מויש" פרלמן . לדוד בן גוריון ועוזריו הייתה השפעה עצומה על המתרחש ברדיו "קול ישראל" מאז 1949 ועד פרישתו מהממשלה ב- 1963 ומעברו לקיבוץ שדה בוקר בנגב . (באדיבות איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים") .

הרדיו היה מאז 1965 שירות שידור ריבוני אך הממשלה לא הפסיקה לחבקו ולפקוח עליו עין . השפעתו של ישראל גָלִילִי על המתרחש ברדיו ועל מינוי מנהליו הייתה עצומה .

טקסט תמונה : 1950 . ישראל גלילי הנמרץ חבר קיבוץ נען ומנהיג "אחדות העבודה" בר פלוגתה של מפא"י נואם בעצרת שנתית בתל אביב המציינת את פירוק הפלמ"ח ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון  דוד בן גוריון . דוד בן גוריון ראה בפירוק הפלמ"ח ב- 1948 צעד ממלכתי וצירף את חייליו ומפקדיו לשורות צה"ל . במרוצת השנים הפך למקורבם של שני ראשי ממשלה מטעם מפא"י לוי אשכול וגב' גולדה מאיר . (לע"מ) .

ב- 16 בפברואר 1967 נטלה גב' לֵאָה פּוֹרָת  [2]  מנהלת התוכניות ברדיו "קול ישראל" את עֵטָה ואת מכונת כתיבתה , אגפה את מנהלה הישיר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן והתלוננה בסוֹד מאחורי גבו , אך ישירות בפני השַר ישראל גלילי , על הפוליטיזציה החודרת לכותלי הרדיו . הארגומנטים כוונו נגד הח"כ גב' שולמית אַלוֹנִי המבקשת בתוקף ובחיפזון להשתתף בתוכניות הרדיו שבאחריותה , והיא שולמית אַלוֹנִי , טוענת כי יש רשימה פוליטית שחורה ברדיו ואומרת שהיא כלולה ברשימה .

טקסט מסמך :  16 בפברואר 1967 . מסמך עוקף מנהל רדיו "קול ישראל" שכתבה מנהלת התוכניות ברדיו "קול ישראל" גב' לאה פורת (למעלה מימין) ישירות לשר הממונה ישראל גלילי , הדן בח"כ גב' שולמית אלוני המבקשת להשתתף בתוכנית "חיוג ישיר – צוות המומחים לרשותכם" בעריכת מר טוביה סער . בסוף המכתב הוסיפה לאה פורת בכתב ידה :  "נ. ב. אבקש סליחה על שגיאות בהדפסה אולם מטעמים מובנים הדפסתי את המכתב במו ידיי" . רבים אחרים נהגו כמותה ועקפו את מנהלם הישיר . (גנזך המדינה בירושלים) .

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה שעברה . זאת היא גב' לאה פורת עורכת ושדרנית בכירה ברדיו "קול ישראל" . (באדיבות מר איזי מן עורך הספר התיעודי "קול ישראל מירושלים") .

לישראל גלילי שלום וברכה,

16 בפברואר 1967

ייעודן של שורות אלה אם תרשה לי ובמלוא הענווה הוא פדגוגי . שיעור מודגם קצר בנושא "במה כרוך ניהול שירות השידור במדינת ישראל" . ביום שישי – 10 בפברואר 1967 בשעות אחה"צ , טלפן לי אחד העורכים טוביה סער ומסר לי כי לפני רגעים אחדים , טילפנה לו הח"כ שולמית אלוני והציעה לו כי היא תשתתף בתוכנית "חיוג ישיר -  צוות המומחים לרשותכם" כמומחית – אורחת (בניגוד לצוות הקבוע) , לעבודת הכנסת , יחסי נבחר ובוחר וכדומה . כמו כן אמרה לו כי עליה לקבל את התשובה עד יום א' – 12 בפברואר 1967 ולא יאוחר מזה מפני שמדובר בתוכנית המשודרת דרך קבע כל שבועיים – ולא כתוכנית חד פעמית – לא ראיתי מה הדחיפות ומדוע מוכרחה הח"כ הנכבדה לקבל תשובה בחיפזון כזה . אולם העורך הצעיר , אך מסתבר הנבון ממני בהרבה , העמיד אותי על כן , כי ביום ב' ייערך בכנסת דיון על תקציב משרד ראש הממשלה ותקציב "קול ישראל" בתוך זה , ומן הסתם רוצה חברת הכנסת לדעת כיצד לערוך את דבריה בהתאם לטיב התשובה…מאחר שהוא מתייעץ אתי בכל מקרה שבו הוא מבקש להזמין מומחה – אורח (ואני מקווה שתסכים אתי שזהו סדר רצוי) נועץ בי גם במקרה זה . בוודאי תבין שלא הסכמתי להשיב לא בחיוב ולא בשלילה תוך פחות מ- 48 שעות , כאילו חרב מונחת על צווארי . באותו הקשר חשוב לציין כי לפני זמן מה פנתה ח"כ שולמית אלוני לעורך התוכנית "יש שאלות" וביקשה להשתתף בצוות תוכנית זו . הוסבר לה שלשלושה החודשים הקרובים נקבעו כבר המשתתפים והצעתה תובא בחשבון בתוכניות הבאות . ועתה ישראל גלילי היקר , צא ועיין בדבריה של ח"כ שולמית אלוני בישיבת קמ"ח של הכנסת ביום ב' 13 בפברואר 1967 . בפרוטוקול הסטנוגראפי של אותה ישיבה מצאתי בין היתר , "גם אילו זעקתה לא עלתה לשולחן הדיונים חדשות לבקרים , טוב לעשות מבדק וביעור חמץ אחת לכמה שנים , קל וחומר שעה שהכל מבקרים ומכים בשוט לשונם כמעט כל תוכנית וכל עורך (ההדגשה שלי) . נדמה לי שעיקר הביקורת מקורה בשלוש : האחת , אי- הבנה מספקת של המדיום ששמו רדיו על ידי חברי הכנסת . השנייה , אי- הבנת מהותו של שירות ממלכתי ע"י מנהלי "קול ישראל" . והשלישית , אי קביעת תקנות ברורות וקריטריונים מנחים . לפני זמן לא רב נשאל השר ישראל גלילי , אם יש רשימה שחורה ברדיו "קול ישראל" . התשובה שקיבלנו הייתה כי אין רשימה כזו וכי כל עורך קובע לפי שיקול דעתו את מי לראיין. ראשית , התשובה מבחינה עובדתית לא הייתה מדויקת , העורך חייב לקבל אישור מהמנהל , ובדקתי זאת לאחרונה פעם נוספת" .   

עד כאן הציטוט ועד כאן למעשה תוכן מכתבי . הרשה לי רק לבסוף להתחלק אתך בשאלה המטרידה אותי מאז יום ב' : מה היה הציבור קורא בעיתונים ביום שני ? מה היו שומעים ראש הממשלה , שר ההסברה , שרים אחרים וחברי כנסת על שירות השידור , על טיבו , על הנהלתו , ועל עורכיו – אילו קיבלה ח"כ שולמית אלוני תשובה חיובית ביום א' עם שחר .

בכבוד רב ובברכה ,

לאה פורת

נ. ב. :  אבקש סליחה על שגיאות בהדפסה , אולם מטעמים מובנים הדפסתי את המכתב במו ידיי .

ישראל גָלִילִי שוחח עם ח"כ שוּלָמִית אַלוֹנִי וסתר את שמועת הרשימה השחורה . שולמית אלוני לא השתכנעה ושלחה מכתב לשר הממונה . "לדאבוני יש רשימה שחורה . אני הנני אחד האנשים שאסור להזמין לתוכניות הרדיו , ואני מכירה עוד כמה כאלה" , כתבה לישראל גָלִילִי , שהיה לא רק הדמות המשפיעה ביותר ברשות השידור אלא גם המתווך בענייניה . ברור היה שלדבר יש משמעות גדולה גם בדרך , לאופן , וצורת הקמתה של הטלוויזיה הכללית .

טקסט מסמך : 21 בפברואר 1967 . מכתבה של ח"כ שולמית אלוני לשר הממונה על שירות השידור ישראל גלילי הטוענת לרשימה פוליטית שחורה ברדיו "קול ישראל" . (גנזך המדינה בירושלים) .

ארבעה חודשים קודם לפרשת שתי הגברות "לֵאָה פּוֹרָת – שוּלָמִית אַלוֹנִי" , ב- 21 באוקטובר 1966 , פרסם עַמוֹס גוֹרְדוֹן [3] מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו "קול ישראל" שמקום משכנו ברחוב הלני המלכה בירושלים , מסמך פנימי לא מקובל בתוכנו . הטקסט חסר התקדים בתקיפותו הזהיר נגד התערבות ממשלתית בעבודה העיתונאית של הרדיו והופנה לעורכים והכתבים . כך כתב : "עם התהוות הקונסטלציה החדשה במישור ההסברה הממשלתית , הִקנו לעצמם פקידים במנהל ההסברה את הזכות המדומה להתערב בעבודת חטיבת החדשות . במקרה אחד פנה מ"מ מנהֵל מִנְהָל ההסברה במשרד ראש הממשלה , מר יהודה אילן , ישירות למנהֵל מחלקת החדשות , וניסה להתערב בעבודתנו . זאת להודיעכם : לא תורשה כל התערבות בעבודת חטיבת החדשות . הדבר היחידי שפקידי מִנְהָל ההסברה או לשכת העיתונות מוסמכים לעשות הוא – להעביר לנו אינפורמציה עיתונאית הנוגעת למשרדם או המועברת באמצעות משרדם , ותו לא . במקרה של התערבות , אנא לענות בנימוס אבל בתקיפות ולהפנות את הפונים אישית אלי .  בברכה , עַמוֹס גוֹרְדוֹן" .

טקסט מסמך : 21 באוקטובר 1966 . מכתבו של מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו "קול ישראל" עמוס גורדון לכתבים והעורכים בחטיבה המתריע נגד התערבות הממשלה בעבודת הרדיו . עמוס גורדון מורה לאנשיו לענות לפונים בנימוס אבל בתקיפות ולהפנות אותם אישית אליו. (גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה . בניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים . מנהל חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל" עָמוֹס גוֹרְדוֹן יחדיו שם שתי מזכירותיו . (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' רוחמה איילון . אכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

עותקים מהמסמך הועברו למנהל שירות השידור חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ולמַר יְהוּדָה אִילָן ממשרד ההסברה . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן העביר כמקובל את המכתב לידיו של שַר ההסברה ישראל גָלִילִי שכזכור היה גם הממונה על שירות השידור. ישראל גָלִילִי נפגע ונעלב . הוא חש שמישהו ברדיו מנסה לנשל אותו מאחוזתו והגיב בכל כוחו הפוליטי . צריך לזכור שמסמך עָמוֹס גוֹרְדוֹן נכתב כשנה וחצי לאחר הפיכת שירות השידור הממשלתי לרשות שידור ממלכתית עצמאית על פי חוק , אך הדבר לא הפריע לישראל גלילי לרשום ב- 30 באוקטובר 1966 בכתב ידו על פתק נייר , מעין ראשי פרקים , מה צריך לעשות ואילו אמצעים יש לנקוט נגד עָמוֹס גוֹרְדוֹן . השימוש ב- "רשומות פתקים" הייתה דרכו שלא לשכוח . עוזריו הקרובים אָרְנַן "סִינִי" עזריהו ודָנִי רוֹזוֹלְיוֹ שמרו על חתיכות הנייר ותייקו אותם בארכיון השַר למשמרת . הנה אחד מהם .

30.10.1966  שיחה עם חיים יָחִיל ובִּנְיָמִין אֵלִיאָב על חומרת המכתב של עָמוֹס גוֹרְדוֹן .

א. לאחר ישיבת הוועד המנהל הודיע בנימין אליאב על הסיכום כי חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן יתבע מעָמוֹס גוֹרְדוֹן לבטל המכתב . אם יסרב – יובא עַמוֹס גוֹרְדוֹן לפני הוועד המנהל .

ב. חֲנוֹך גִבְתּוֹן בשיחה עמי , הודיע כי בו בערב ידבר עם עָמוֹס גורדון בתביעה לביטול המכתב . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן הודיע כי לא ידע על עובדת המכתב אלא לאחר שנשלח .

ג. 31.10.1966 בבוקר : חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן הודיע כי טרם נפגש עם עָמוֹס גוֹרְדוֹן .

ד. 15.30  בִּנְיָמִין אֵלִיאָב מודיע בשם חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן כי דיבר עם עָמוֹס גוֹרְדוֹן , ושניהם עומדים לנסח מכתב המבטל את המכתב שנשלח לעובדים ב- 21 באוקטובר 1966 .

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1966 . פתק בכתב ידו של שר ההסברה ישראל גלילי המורה לוועד המנהל של רשות השידור כיצד לפעול נגד מכתבו של מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו "קול ישראל" עמוס גורדון (גנזך המדינה בירושלים) .

שני חברי הוועד המנהל הבכירים ד"ר חַיִים יָחִיל וד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב תמכו תמיכה חסרת מעצורים בשַר ישראל גָלִילִי וסייעו לו לבלום את יוזמת עָמוֹס גוֹרְדוֹן . הוא הוכרח לבטל את מכתבו ולהתנצל בפני חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וחברי הוועד המנהל על עצמאות היתר שנטל לעצמו ועל שהעז להתחצף לישראל גָלִילִי . מנהלי חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל" עַמוֹס גוֹרְדוֹן ויִצְחָק גוֹלָן זכו לנהל שורה של כתבים ושדרנים מוכרים בימים ההם שעלו לגדולה ורכשו מוניטין ופרסום עַל מאוחר יותר בטלוויזיה הכללית , ביניהם : חַיִים יָבִין , יַעֲקב אָחִימֵאִיר , גִדְעוֹן לֵב אָרִי , יִצְחָק רוֹעֶה (רוֹיְךְ) [4] , עוֹדֵד בֵּן עַמִי , נַקְדִימוֹן רוֹגֵל , נחמן שַי , שָלוֹם קִיטָל , גַבִּי גַזִית , רָזִי בַּרְקָאִי , גָדִי סוּקֶנִיק ואחרים . הטלוויזיה הכללית הפכה בבת אחת לאבן שואבת . רבים מאנשי הרדיו נהו אחריה .                                                                                                                                                

בעיצומה של מלחמת ששת הימים 1967 ב- 8 ביוני 1967 שלח מ"מ יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב בן 58 (יליד 1909) מסמך למנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בן 51 (יליד 1917) המצביע עד להיכן חדרה ההתערבות וההשפעה הפוליטית בהשראת השר ישראל גלילי . העניין הנדון במסמך היה "ניהול ענייני החדשות לשעת חירום" . כך כתב : "כפי שהודעתי לך ביום ב' 5 ביוני 1967 בבוקר השכם , נטלתי לידי לימים הראשונים של תקופת החירום את האחריות הפעילה והישירה לענייני החדשות ומיניתי את מר שמואל אלמוג לעוזרי האישי לצורך זה" , וסיים את המכתב : "וודאי תדאג לכך שסדרי העבודה בחטיבת החדשות לימים הקרובים ייעשו על דעתי ובהסכמתי". כמובן שעותק מהמסמך נשלח לשַר ישראל גָלִילִי . העוזר האישי של ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב בתקופת מלחמת ששת הימים היה שְמוּאֵל אַלְמוֹג הוותיק ובעל הניסיון , ומעמדה זאת נשף זה מכבר בעורפו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן , כמובן בידיעתו המלאה של ישראל גלילי . לא מפני שהיה חתרן אלא בגלל שהיה מוכשר . ישראל גלילי חש הערצה ואמון מוחלט לפועלו המקצועי של שמואל אַלְמוֹג במשך שנים ברדיו "קול ישראל" . הוא ראה בו מועמד ראוי לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" בבוא העת במקומו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן , ולכשתגיע השעה גם קנדידט מתאים להיות מנכ"ל רשות השידור הראשון .

שהיתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית ובשידור הציבורי כ- 40 שנה . מעולם לא שמעתי על כך כי חבר בוועד המנהל של רשות השידור שהוא גוף מפקח ציבורי נוטל לידיו תפקיד מבצעי וסמכות מקצועית לא לוֹ בעֵת חֵירוּם . כדבר הזה טרם קרה בתולדות רשות השידור . הפוליטיזציה זרזפה וחלחלה לעבר כותלי רשות השידור דרך חומה שהייתה אמורה להפריד בין הממלכה לעיתונות אך התברר כי הקיר שהיה אמור לחצוץ היה מחורר מעשה ידי אדם . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן האיש החזק של הרדיו הפך לפגיע מאין כמותו . תארו לעצמכם מצב כי בעת מלחמת יום הכיפורים 1973 היו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיְתָן והמשנה שלו נַתָּן שַחַם מפקיעים לעצמם את הסמכויות המבצעיות של מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן באמתלה של שעת חירום .

טקסט תמונה :  ד"ר בנימין אליאב נשא בתפקיד מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1966 ו- 1967 (היו"ר היה ד"ר חיים יחיל) . בנימין אליאב רחש חיבה פוליטית עמוקה לשר ההסברה הממונה על רשות השידור ישראל גלילי . עמו ישראל גלילי האמין גם בנימין אליאב ביכולת המקצועית וביושרה של שמואל אלמוג . (באדיבות בִּתּוֹ של בנימין אליאב , פרופסור מרים אליאב . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בעת היות ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הציע לו חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן לשמש סגן מנהל חטיבת החדשות ברדיו . בִּנְיָמִין אֵלִיאָב היה בשעתו אישיות בכירה בצמרת הרוויזיוניסטית בארץ . הוא שימש נציב בית"ר בארץ ישראל ונודע כמי שתומך בזאב ז'בוטינסקי ומנחם בֵּגִין , אך ברבות השנים עבר מהפך בהשקפת עולמו המדינית והצטרף למפא"י . הוא היה איש ישר ותמים שעשה כברת דרך פוליטית ארוכה ואחד הבודדים שעבר ממחנה הימין למחנה השמאל . משנודעה לאנשי הרדיו הצעת מינוי בנימין אֵלִיאָב למשרה הבכירה האשימו את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן באופורטוניזם . מנהל הרדיו כה חשק במינוי ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה עד שעשה כל דבר כדי למצוא חן בעיני ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל והשַר ישראל גָלִילִי. העובדים התנגדו למינוי ובנימין אֵלִיאָב הרגיש נעלב עד עמקי נשמתו . זמן לא רב אח"כ הפך לאחד ממתנגדיו הראשיים בוועד המנהל של מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן .

טקסט מסמך : 8 ביוני 1967 . מסמך ששיגר מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בנימין אליאב למנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון בעיצומה של מלחמת ששת הימים 67' . "וודאי תדאג לכך שסדרי העבודה בחטיבת החדשות לימים הקרובים ייעשו על דעתי ובהסכמתי" , כתב לו בסוף המסמך . (גנזך המדינה בירושלים) .

טקסט תמונה : 1967 . מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בנימין אליאב נואם בכנס רדיו "קול ישראל" . עוזרו האישי שמואל אלמוג יושב מימינו . ליד שמואל אלמוג זהו ישעיהו שפירו מבכירי רדיו "קול ישראל". (באדיבות בִּתּוֹ של שמואל אלמוג גב' שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  8  ביוני  1967  בעיצומה של מלחמת ששת הימים 67' . שמואל אלמוג (ראשון משמאל מי שהתמנה בנובמבר 1967 ע"י השר ישראל גלילי למנהל רדיו "קול ישראל") וד"ר בנימין אליאב (במרכז) על הר הבית ליד מסגד אל אקצה בתום מלחמת ששת הימים 67' . שמואל אלמוג ובנימין אליאב מחזיקים בידיהם כובעי פלדה . השני מימין הוא טכנאי רדיו "קול ישראל" ומימין איש לא מזוהה. בקדמת התמונה קצין מילואים מצויד בתת מקלע "עוזי" מאבטח את סביבת הר הבית . (באדיבות פרופסור מרים אליאב מאוניברסיטת תל אביב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העיתונאים הבכירים לא סלחו לחֲנוֹך גִבְתּוֹן על חוסר היושרה שגילה כלפיהם ועל האופורטוניזם שלו שגבל על פי דעתם בנוכלות עיתונאית . יִגְאָל לוֹסִין , חַגַּי פִּינְסְקֶר , יָרוֹן לוֹנְדוֹן ואחרים הוציאו על דעתם עלון פנימי בתוככי הרדיו "גַל נָעוּל" ובו ביקורת על תנאי העבודה ברדיו "קול ישראל" וביקורת על היחסים המעוותים בין המדיה האלקטרונית שאמורה להיות מקצועית וחופשית לבין הממסד הפוליטי ששולח ידיו אליה . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ראה בביטאון "גַל נָעוּל" פרובוקציה אישית נגדו . שר החינוך זַלְמָן אָרָן תמך בחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וביקש ממנו לנקוט אמצעים משמעותיים חריפים נגד עורכי הביטאון והכותבים בו . שררה התמרמרות קשה של העיתונאים בשירות השידור נגד חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן . הרוחות סערו והדבר לא נעלם מיִשְרָאֵל גָלִילִי . יִשְרָאֵל גָלִילִי החליט להתערב . היה מנוי וגמור עמו לסלק את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ולהשליט רוגע ושלווה ברדיו . שירות השידור היה זקוק למנהל חדש אבל העניינים הסתבכו . בראשית 1967 הסכים חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן להתפטר מניהול הרדיו וביקש לעצמו תפקיד של שליח בחו"ל בשירות משרד החוץ כמושאל שֵירוּת השידור. לאחר הצלחת רדיו "קול ישראל" בסיקור מלחמת ששת הימים ביוני 67' שינה את דעתו והחליט להישאר במקומו הטבעי למורת רוחו של ישראל גלילי שהיה נחוש להדיחו . שדרי הרדיו זכו לשבחים רבים בציבור על סיקורם האמיץ והאמין מזירות המלחמה . זכורה במיוחד פרשנותו הצבאית המרגיעה והמעודדת של האלוף במיל. חַיִים הֶרְצוֹג ברדיו "קול ישראל" בששת ימי הלחימה . הפופולאריות של הרדיו הרקיעה שחקים וחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן החליט לנצל את היתרון והתנופה ולא לנטוש את כֵּס המנהל שלו . הוא ידע לעשות רדיו ואהב את הרדיו . בחושיו הפוליטיים המחודדים הבין שאולי יוכל לרכוש מחדש תומכים מהמפלגות השונות שיזכרו לו חסד נעוריו . 

עורך עיתון "הָאָרֶץ" גֵרְשוֹם שוֹקֶן נזעק ב- 27 ביולי 1967 להתריע על המצב השורר ב- "קול ישראל" וההשפעה הפוליטית של השלטון שחלחלה לשורותיו . הרגיזה אותו ההתערבות הבוטה והשיטתית של השַר ישראל גלילי בניהול המקצועי של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. כותרת מאמר המערכת שלוֹ הייתה, "קומיסארים מאיימים על קול ישראל" . עיתון "הָאָרֶץ" נקט בכל עניין כמעט קו מנוגד לעיתוני הפועלים , "דָבָר" , "עַל המִשְמָר" , ו- "לַמֶרְחַב" .

טקסט מסמך :  י"ט בתמוז תשכ"ז -  27 באוגוסט 1967 . "מיום ליום" . מאמר מערכת של העורך גרשום שוֹקֶן בעיתון "הארץ" שכותרתו "קומיסארים מאיימים על קול ישראל" עוסק בהדחתו הפוליטית של מנהל רדיו "קול ישראל חנוך גבתון ע"י השר הממונה בממשלה על רשות השידור ישראל גלילי איש אגף אחדות העבודה במפלגת המערך . (באדיבות "הארץ)" .

ב- 22 באוקטובר 1967 שיגר מנהל השידורים בשפה העַרבית ברדיו "קול ישראל" יעקב חַזְמָה לישראל גלילי מסמך בן 3 עמודים ובו תמצית שידורי החדשות והתוכניות ששודרו בשפה העַרבית בתאריכים שבין 8 באוקטובר 1967 ל- 20 באוקטובר 1967 . יעקב חַזְמָה [5] ביקש את חוות דעתו של ישראל גלילי אודות מוֹדֶל הסקירות הללו בשפה העַרבית והאם יש צורך לקצרן , להרחיבן , או להכניס בהן כל שינוי אחר בעתיד . זה היה מעשה שבשגרה . ה- Line ups של משדרי החדשות והאקטואליה בשפה העברית הערבית נשלח מעת לעת לעיונו של השַר ישראל גלילי . דומה היה כי רדיו "קול ישראל" הפך לסניף של משרד ההסברה . עד כדי כך הייתה שליטתו של ישראל גָלִילִי מוחלטת בשירות השידור בסוף עִידַן חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן . כמעט כמו בזמנו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק בסוף שנות ה- 50 וראשית שנות ה- 60 . טֶדִי קוֹלֵק לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב על גדות הכינרת המזרחיים היה מעורב בתוקף תפקידו כיד ימינו של ראש הממשלה ושר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן בנעשה בשידור החדשות והאקטואליה , מפני שהרדיו היה מחלקה במשרד שלוֹ . בהבדל אחד : טֶדִי קוֹלֵק התערב ובַּחָש ברדיו "קול ישראל" בטרם נחקק חוֹק רשות השידור הראשון ב- 8 במארס 1965 . מעורבות היֶתֶּר של ישראל גָלִילִי ברדיו "קול ישראל" בשנים 1968- 1966 התרחשה לאחר ששירות השידור הפך זה מכבר לרשות שידור עצמאית . מנכ"ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק הפך זה מכבר לסמל של התערבות פוליטית מטעם השלטון בשידורי רדיו "קול ישראל" , וראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל השתמש ב- "Case" הזה באחד הדיונים במארס 1967 על עתידה וחופש פעולתה של הטלוויזיה ישראלית לכשתקום . הוא ניגח פוליטית את סיעת רפ"י [6] (פרשה ב- 1965 ממפלגת מפא"י) ואמר : "כאשר שמעון פרס היה סגן שר הביטחון ומנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז היה אדם שסיעת רפ"י מכירה היטב , היה אותו מנכ"ל מנחה את מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בפעולותיו ואף איים עליו מספר פעמים בפיטורין" . טֶדִי קוֹלֶק נעלב . הוא היה נסער עד למאוד . ב- 26 במארס 1967 ענה ללוי אשכול כלהלן : "לא ייתכן כי אינך רואה את ההבדל במעמדו של שירות רשות השידור כיום לעומת מעמד רדיו 'קול ישראל' בזמן היותי מנכ"ל משרד ראש הממשלה . אז היה רדיו "קול ישראל" מחלקה אורגנית של משרד ראש הממשלה וכיום רשות השידור היא גוף עצמאי שהוקם על פי חוק" . טֶדִי קוֹלֶק הכחיש כי התערב לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בפעולותיו (ראה בהמשך) .

טקסט מסמך :  22  באוקטובר 1967 . המסמך ששלח מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו "קול ישראל" יעקב חזמה לשר ההסברה ישראל גלילי שהיה גם השר הממונה על שירות השידור . (עמוד מס' 1 מתוך 3 . גנזך המדינה בירושלים) .

טקסט מסמך  :  22  באוקטובר 1967 . המסמך ששלח מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו "קול ישראל" יעקב חזמה לשַר ההסברה ישראל גלילי שהיה גם השר הממונה על שירות השידור . (עמוד מס' 2 מתוך 3 . גנזך המדינה בירושלים) .

טקסט מסמך  :  22  באוקטובר 1967 . המסמך ששלח מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו "קול ישראל" יעקב חזמה לשר ההסברה ישראל גלילי שהיה גם השר הממונה על שירות השידור . (עמוד מס' 3 מתוך 3 . גנזך המדינה בירושלים) .

תוצאותיה המזהירות של מלחמת ששת הימים ביוני 1967 שינו את תוכניותיו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד והפרו את אלו של יִשְרָאֵל גָלִילִי . טכסיסן הקרבות האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד נשא עיניו אל תפקיד הרמטכ"ל וביקש להישאר בשורות צה"ל . הוא וויתר על מינויו לתפקיד ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה וכך גם הודיע לממנה שלוֹ . ישראל גָלִילִי פגוע ונבוך , התעשת מייד , והטיל את משימת הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ראש הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים . ישראל גלילי האמין שנימוקי המינוי החדש טובים ו- וודאי שאינם פוליטיים . האישור נכנס לתוקפו ב- 9 באוגוסט 1967 בישיבת שַרים לענייני הטלוויזיה הכללית ואֵלִיהוּא כַּ"ץ תפש את מקומו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד . זה לא היה מינוי סטטוטורי והשר ישראל גלילי נמנע מלהבטיח לפרופסור אֵלִיהוּא כַּץ כי בתום שלב ההקמה ימונה למנכ"ל רשות השידור כפי שהבטיח לקודמו האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד . אבל ההפקדה צלחה . פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ (בן 87 כיום) הוא מגדולי המומחים בתקשורת וטלוויזיה החיים כיום במדינת ישראל . איש בעל יושרה שאפילו לא העלה בדעתו לדרוש ב- 1967 הבטחה מקצועית בסמכות החוק מהשר הממונה כי יימצא לו תפקיד ראוי בתום המשימה . הוא היה עולה חדש , יהודי – אמריקני ציוני , הוגה דעות חכם שראה במינויו לתפקיד ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה תרומה למדינת ישראל ונתן את הסכמתו מייד וללא היסוס .

טקסט מסמך : 9 באוגוסט 1967 . ישיבת וועדת שרים לעניין הטלוויזיה הכללית . השר ישראל גלילי מודיע על כניסת פרופסור אליהוא כ"ץ לעבודה כראש הצוות להכנות להקמת הטלוויזיה הכללית . (גנזך המדינה בירושלים) .

לידתה של הטלוויזיה הציבורית בישראל הייתה דרמטית בפיגור של שנים אחרי הנעשה בעולם אך הקמתה המאוחרת העניקה לה הזדמנות להחליט למי היא רוצה להידמות ובאיזה מודלים ברצונה להשתמש . שני המייסדים פרופסור אֵלִיהוּא כַּץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד בחרו ב- BBC . מאות רשתות טלוויזיה פעלו בכל רחבי תבל ב- 1968 . הטובות ביותר והמפורסמות ביותר היו של ה- BBC הבריטי (וגם ITV) ושל שלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS , NBC , ו- ABC ש- שִגשגו זה מכבר ושידרו בהצלחה רבה ביותר מגוון של שידורי ספורט, שידורי חדשות , סוגים שונים של דרמות , קומדיות , סדרות מתח של בילוש ומשטרה (ז'אנר בעל מכנה משותף שנקרא : "The long arm of the law") , סדרות מערבונים , סרטי קולנוע , וגם תוכניות וסדרות לילדים והנוער . שתי סדרות מהימים ההם זכורות במיוחד : ילדת הטום בוי השוודית "בילבי" והסדרה האמריקנית "פליפר הדולפין" (Flipper 1968 – 1964) . סדרות ילדים עם חיות תמיד משכה תשומת לב שניתנה גם סרטיו המצויירים של וולט דיסני מלאי הומור ומסרים שלימדו אותנו ואת ילדינו לקח ושיעור שגם לחלשי הגוף בינינו יש סיכוי . הסדרה האמריקנית המצוירת "פּוֹפַּאיי המַלָּח" (Popeye The Sailor Man) הבהירה לילדינו שאם אוכלים תרד אזי גם ה- Underdog (המועמד להפסיד בתחרות) יכול לגבור על החזק בסופו של דבר . במובן הזה היא הייתה בלתי נשכחת . מלחמתו של פּוֹפַּאיי המלח קטן הקומה ואמיץ הלב נגד יריבו הענק בְּלוּטוֹ והתחרות בין שניהם על ליבה של אוֹלִיב היה רעיון טלוויזיוני פשוט עליו מבוססת התעשייה כולה . הזדהות של הצופה עם מלחמתו של החלש והטוב נגד החזק והרשע זכה להזדהות כה רבה והיה כל כך נערץ עד שפרקי הסדרה שודרו שוב ושוב בהפסקות שידורי הספורט הישירים מחו"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם מוסד האולפן המנווט בירושלים . אולי קשה להאמין אבל "פּוֹפַּאיי המַלָּח" היה חלק מההיסטוריה האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית ברגעים מכריעים שלה . ב- 17 בפברואר 1977 חוללה מכבי ת"א סנסציה וגברה בעיירה נידחת בבלגיה , וִוירְטוֹן , על אלופת ברה"מ צסק"א 91 : 79 במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל . בהיעדר אולפן מוביל בירושלים כיכב "פופאיי המלח" בהפסקה שבין שתי המחציות ושימש מודל למכבי ת"א כיצד הטובים מנצחים את הרעים.

שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היו מודעים להיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית [7] , להתפתחות הטכנולוגית שלה , ויעדי השידור שכבשה . ב- 1967 היו כבר לטלוויזיה הבינלאומית הישגים מרשימים . חלקם בלתי נשכחים . ב- 1967 הפיקה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בהצלחה כבירה את סדרת הטלוויזיה "The Forsyte Saga" המונומנטאלית בת 26 פרקים (כל פרק בן 50 דקות) על פי ספרו של ג'וֹן גולסוורת' . "הָהַגָּדָה לְבֵית פוֹרְסַיְיט" נחשבה לאחד מפסגות הטלוויזיה הבינלאומית . זאת הייתה יצירת מופת ששודרה בכל העולם ונרכשה (בפרוטות) גם ע"י הטלוויזיה הישראלית ב- 1970 [8] . היא זכתה למעריצים רבים ורייטינג עצום . השחקנים האנגלים בסדרת הדרמה הזאת אֶרִיק פורטר , ניירי דאון פורטר , וקנת' מור הפכו לבלתי נשכחים . הסופר נַתָּן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא שימש משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותן השנים והיה האיש שקנה את הסדרה הדרמטית הבריטית רבת המוניטין מהמפיצים חברת MGM בעת שעשה בשליחות בניו יורק . נתן שַחַם זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004 :  "קיבלתי את הסדרה "ההגדה לבית פורסייט" בעצם כמתנת חינם לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מאת החברה האמריקנית MGM בעלת זכויות ההפצה הבינלאומיות . סירבתי לכך ובקשתי לשלם עבורה לפחות תשלום סמלי . MGM נקבה בסכום עלות של 14 דולר לכל פרק מפרקי הסדרה . רכשתי את כל 26 הפרקים  ב- 364 דולרים למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בעיקר מהנימוק שיהיה לנו מה לשדר בערבים וגם לצורך סתימת חורים בעתות משבר . ידעתי ש- BBC הוא אבי הפקת הדרמה האיכותית בטלוויזיה אך לא ידעתי עד כמה "ההגדה לבית פורסייט" היא סדרה טובה , Master piece טלוויזיוני בכל קנה מידה" . ה- BBC הפך מופת לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית . סמוך לעֵת השידור של "ההגדה לבית פורסייט" בארץ הפיקה הטלוויזיה הישראלית הצעירה ב- 1971 סדרה משלה , "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" , על פי ספרו של אהרון מֶגֶד ובכיכובם של שני השחקנים הצעירים מנחם זילברמן ויעל אביב . הסדרה המיתולוגית נפתחה תמיד בדילוגי שמחה שובביים של מנחם זילברמן ויעל אביב שנעשו בצילומי Super Slow Motion . פס הקוֹל של הפתיחה המיוחדת נשא את קולה של הזמרת מִירִי אָלוֹנִי ששרה את "הבלדה על חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" על פי טקסט שכתב יונתן גפן ולחן של יאיר רוזנבלום . הסדרה "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" הייתה הישג עצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית צעדיה והצופים התאהבו בהפקה המקורית . לפתע הוברר כי בארץ מצויים כישרונות טלוויזיה בלתי רגילים בכל תחומי היצירה וההפקה אך הפוליטיקה הפכה את הניהול לחובבני ורווי תככים, והכישרונות נבלמו. אבל הסיבות האמיתיות היו כלכליות . תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר – טכנולוגי ולוגיסטי כאחד . מחיר קניית פרק אחד של סדרה אמריקנית או אנגלית באורך של חמישים דקות בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 נַע בין 500 ל- 1000 דולר לעומת עלוּת הפקת פרק אחד בן שעה בסדרת דרמה ישראלית מקורית עמדה על כ- 250 אֶלֶף דולר [9] . הטלוויזיה הישראלית הציבורית באה לעולם בתנאי עוני (מחפיר) ומעולם לא השתחררה ממנו . ככזאת סוּוְגָה וכדי לחסוך בכסף והוצאות הוכרחה כבר מבראשית להפוך לבולען של סדרות אמריקניות ובריטיות . תשלום האגרה הנמוך ממילא לא כיסה מעולם את העלויות הגדולות של הפעלת רשת שידור מה עוד שרבע מהאוכלוסייה עשה כל מאמץ להשתמט מתשלום המַס ויש להודות כי הצליח בכך . מחלקת הגבייה של רשות השידור הגיעה בשיאה ל- % 75 מבתי האב בישראל אך בדרך כלל הגבייה השנתית עמדה על % 65 בממוצע , לא יותר ולעיתים אף פחות . משמעת ומוסר התשלומים של הציבור הישראלי נופלת לאין ערוך, בכמה דרגות, מזאת של הציבור הבריטי [10] . הדיון בגובה תשלום אגרת הטלוויזיה היה מפלגתי – פוליטי ולא ענייני . נציגי המפלגות השונות בוועדות הכספים של הכנסת לדורותיהן התעקשו לבחוש וגם לאיים על הנהלת רשות השידור בגלוי בזאת הלשון : "אם לא תהיו ילדים טובים ולא תתנהגו יפה עם הממשלה , עם השלטון וגם עִמנו – אזי לא נאשר לכם בכלל את תשלום האגרה" . אגרת הטלוויזיה הפכה לבת ערובה פוליטית . אזרחי ישראל שילמו אגרה שוות ערך לכרטיס עלייה לאוטובוס ישן ורעוע אך שיוו בנפשם לנסוע במכונית מרצדס חדשה ויקרה . לרשות השידור האיטית והענייה לא היה מספיק מַמוֹן כדי לפתח בשיטתיות את היצירה המקורית הישראלית , הדרמה והתיאטרון , וסרטי התיעוד בטלוויזיה שמטבע הדברים מחיר הפקתם רָב . מיעוטם היה עקב אכילס תמידי שלה . מנהלי הטלוויזיה הישראלית ומנהלי חטיבת התוכניות לדורותיהם היו מלאי אמביציות לקדם את התרבות הישראלית לגווניה השונים , טיפוח הלשון העברית , והשקעה בהפקה המקורית . בהיעדר תקציבים התנפצו האמביציות והתנדפו . אישים בעלי מוניטין בחקר המִקְרָא , התנ"ך , ובלשנות עברית כמו פרופסור יְהוּדָה אֵלִיצוּר , פרופסור מְנָחֵם נָאוֹר , שני חברי האקדמיה ללשון העברית ד"ר יְחִיאֵל בִּן נוּן והרב מֵאִיר מְדָן , מרדכי טַבּיבּ , ד"ר מרדכי בְּרוֹיֶיאר , ואחרים נקראו לכהן כחברים בשני הגופים המפקחים כל השידור הציבורי , הוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה , במטרה לטפח ולשמור על גחלת התרבות היהודית בטלוויזיה הצעירה שרק נעמדה על רגליה . לא בכדי הטילה הממשלה על אנשי חינוך מובהקים בתוכם שני מנכ"לים של משרד החינוך והתרבות , ד"ר חֲנוֹךְ רִינוֹת ויַעֲקב שַרִיד לכהן במליאת רשות השידור .

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם . ערבי שידור מיוחדים (אך מועטים מידי) בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל" שעסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב , יום הזיכרון לשואה ולגבורה , ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל , משדרי חג ראש השנה וחגים אחרים – ייוחדו למורשת והפכו לכור היתוך ואיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל . אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל . לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה . כמעט טרגדיה . התברר להם כי תקציבם דַל מידי . אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שהיה מקובל מייד על הציבור . את החֶסֶר ביצירה מקורית עברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.                                                                                                                      כבר בראשית ההקמה נוצר סלוגאן טלוויזיוני כלכלי עממי ומדויק , "If you can buy it – don't make it" , שנועד להגדיר את המציאות הכלכלית כפי שהיא . סדרות הטלוויזיה הזרות קראו לציבור לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב . סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית . אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות (לא רק בענייני טלוויזיה) . "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפרט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח , ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות . "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג . רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS , NBC , ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת . ערוצים 2  ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי , "האָח הגָדוֹל" , "הִישַרְדוּת" , ו- "רוקדים עם כוכבים" שצוברות רייטינג ענק , לעיתים בלתי נתפס . אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית ומְמַכְּרוֹת את הצופה אליהן . בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים משכילים וברי דעת ולהכריח אותם (בקלוּת) לצפות בהן . סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האש" ו- "תקומה" , נשכחו . ערוץ 1 האיטי והמסורבל שנהנה מתקציב אוטומטי של משלם האגרה (ועשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים) סבל תמיד מיחסי ציבור וכשרון שיווק כושלים . היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל . הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא , מה תפקידו , והיכן טמון כוחו ובפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש . "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש", אמר קהֶלֶת . "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית , סגידה והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים , לעומת הרייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים , עליהם חקוקות עשרת הדיברות והוגשו ע"י מנהיג דָגוּל בעל חזון משה רבנו שהיה איש מגמגם . יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון . ייתכן ובעוד 20 אולי 30 שנים תקום וועדת חקירה ממלכתית שתחקור כיצד הרשתה המדינה למועצת הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה לסַמֵם ביודעין את מדינת ישראל ואזרחיה . מן המפורסמות הוא כי אין כל רע בטעימה חד פעמית . צרה צרורה היא טעימה שהופכת להרגל ובסופו של דבר אי אפשר להיגמל מהסַם . תוכניות "ריאליטי" בטלוויזיה הן סַם שמוזרק ביודעין לוורידיהם של מיליוני צופי טלוויזיה בישראל .

כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי חטיבת התוכניות , והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות . מי יותר ומי פחות . הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסאלי את תקציב רשות השידור .            

זה החל עוד בתקופת ההקמה בימי הבראשית של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגינים" (The defenders סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961) , "אתם שם" (You are there סדרה תיעודית בהנחיית וָולְטֶר קְרוֹנְקָיְיט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953) וסדרת "המוסיקה לצעירים" ("Young people concerts") בהנחיית ליאונרד ברנשטיין . זה נמשך עם סדרת המערבון "בוננזה"  (Bonanza ,1973 – 1959 עם לורן גרין) ועם סדרות נוספות "משימה בלתי אפשרית" (Mission impossible , 1973 – 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס, ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס)  "בית קטן בערבה" (Little house on the prairie , 1983 – 1974 עם מייקל לאנדון) , "משפחת וולטון" (The Waltons  בעונות 1972 – 1981 עם ריצ'ארד תומאס , מישל לרנד , ורלף ווייט) , "מקלאוד" , "קולומבו" (Columbo 1977 – 1971 עם פיטר פאלק) , "קוז'אק" (Kojak  1978 – 1973 עם טלי סאבאלאס) , "קנון" (Cannon , 1976 – 1971 עם וויליאם קונראד) , "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch , 1979 – 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר) "איש עשיר – איש עני" (Rich man – Poor man) , "הוואי חמש אפס" ( Hawaii 0-5  עם ג'ק לורד בעונות 1968 – 1980) , "קווינסי" (Quincy , 1983 – 1976 עם ג'ק גלוגמן) , "מאגנום" (Magnum , 1988 – 1980 עם תום סֶלֶק) , "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels , 1981 – 1976 עם השחקניות פארה פואוסט , ז'אקלין סמית' , וקייט ג'קסון) , "תיקי רוקפורד"  (The Rockford Files בעונות 1974 – 1980 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר) , "Happy days"  עם הנרי ווינקלר , רון הווארד , דוני מוסט , ואנסון וויליאמס בעונות 1974 – 1984) , "ספינת האהבה" (Love boat , 1986 – 1977 עם פרד גראנדי , גאווין מאקלאוד , טד לאנג' וברני קופל) , באטמן (1968- 1966) , " משפחת פארתרידג' " (Partridge family שודרה במשך העונות של 1973 – 1969) , "מי הוא הבוס" (Who's the Boss , 1987 עם טוני דנצה) ,"The A – Team" בעונות 1983 – 1987 עם בוסקו באראקוס) , הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – "איירונסייד" (Ironside עם ריימונד בר שודרה בעונות 1967 – 1975) .

טקסט תמונה : שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית "סטארסקי והאטץ", דייויד סול מימין ופול גלייזר משמאל . הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה"ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו אחרות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית . (מתוך הברושור של מחלקת ההגשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) .

"מקגאייוור" (MacGyver  1992 – 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון) , "Wise guy"  עם ווילי טראנובה בעונות 1987 – 1990) , "Miami Vice" (ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון) , וסדרות הדרמהה אנגליות "קו אונידין", אדונים ומשרתים" , "מי משרת אותך" , וגם "אני קלאודיוס" (I Claudius) סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם , ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים . בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots 1977) , וסדרות משפחתיות "הכל נשאר במשפחה" (All in the family בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור , גִ'ין סטפלטון , סאלי סטרות'הרס , ובוב ריינר) , "משפחת בריידי" (בשנים The Brady bunch, 1974 – 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד , פלורנס הנדרסון , אן דייויס , מורין מקורמיק , קריסטופר נייט , מייק לוקינלנד , וסוזן אולסון) , "משפחה שכזאת" (Family affairs, עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט , קאטי גרייור , ג'וני וויטאקר , ואניס ג'ונס ) , "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי"     (בשנים The Kosby show , 1992 – 1984 עם ביל קוסבי) , הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (בשמה האוסטרלי The thorn birds עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד) , הסדרה "Moonlighting" (עם ברוס וויליס וסיביל שפרד בעונות 1985 – 1989) , "שלושים ומשהו" (Thirsty something , 1991 – 1987 עם פטרישיה ווטינג , טימותי באספילד , ג'אסון נאגלר , פולי דרייפר , פיטר הורטון , בריטני ולייסי גראוון , קן אולין , מל האריס , ומלאני מיירון) , ושתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas ,1991 – 1978 עם לארי האגמאן , קן קרצ'וואל , פאטריק דאפי , לינדה גריי ו- וויקטוריה פרינסיפאל ) ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty , 1989 – 1981 עם לינדה אוואנס , ג'ואן קולינס , וג'ון פורסייט).

הסדרה "שוֹשֶלֶת" עברה תהפוכות רכש . יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 80 היה האיש הראשון שקנה אותה , אך מנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העִברית חיים יבין שראה באופרת סבון הזאת יעד שידור ציבורי ראוי , ביקש ממנו שיוותר לו ויעביר לידיו את "אוצר" האמריקני . רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שידרו גם תוכניות "Talk Show" בראשותם של המנחים עתירי המוניטין ג'וֹנִי קָרְסוֹן , מילטון בֵּרְל , ואֶד סַאלִיבָאן אך מקור ההשוואה העיקרי בין עברה ההיסטורי וההווה של הטלוויזיה הבינלאומית לבין הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה שעתידה לקום בישראל היו ראשית דבר הפקות ושידורי החדשות והספורט . בכך מתמצה כישרונה של כל רשת טלוויזיה באשר היא וגם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היו עוד הצלחות בימי הבראשית של הטלוויזיה כמו הפקת הסדרה הטלוויזיונית הסאטירית "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום ובימויו של יַעֲקב אָסָל , "השעה השלישית" בהנחיית יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל והבימאי צְבִי דוֹרְנֶר , שתי התוכניות "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" בהנחיית ירון לונדון בעריכת גב' וֶרֶד בֶּרְמַן , שלוש רכישות מושכלות של שתי סדרות אנגליות : הסדרה הדוקומנטארית "WORLD  IN  WAR" (עולם במלחמה) שהופקה ע"י חברת “Thames” הבריטית , וגם הסדרה "The Final Solution" (הפתרון הסופי) גם כן בהפקת Thames ,  וכאמור הסדרה "אני קלאודיוס" מבית היוצר הנפלא של ה- BBC . יחד עם רכישות נכונות של סדרות הטלוויזיה הנכבדות האלה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרי ההתמחות וההצטיינות שלה ניכרה גם בעוד שלושה תחומים עיקריים : סיקור החדשות ותוכניות האקטואליה ובראשן "מבט" , שידורי הספורט לגוונים השונים , ויכולת תיעוד מרשימה ושיטתית של קורות המדינה מאז 1968 . מוטי קירשנבאום קיבל ב- 1976 את פרס ישראל לטלוויזיה בגין התוכנית הסאטירית שהפיק וערך "ניקוי ראש" , אך לא רבים יודעים כי גדולתו העיקרית גולמה דווקא בכישרון התיעוד (הנדיר) שלוֹ ודבקותו במשימה בצילום סרטיו הדוקומנטאריים הבלתי נשכחים , שהִיווּ אף הֵם קריטריון לקבלת הפרס היוקרתי . ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשוב משמר אותם ומכיל בתוכו עוד מיליוני Items תיעודיים מאז 1968 שערכם לא יסולא בפז .

סוף הפוסט .
ראה המשך בפוסט "שמונה ימי בראשית" ( 4 ) .

[1]  רשות השידור נקראה גם שירות השידור , שהייתה בעצם רדיו "קול ישראל" בלבד , בטרם עידן הטלוויזיה הכללית במדינת ישראל .

[2]  לֵאָה פּוֹרָת ז"ל (1979 – 1922) הייתה קריינית רדיו בעלת מוניטין . מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה בשנים 1979 – 1976 מוטי קירשנבאום בחר בה לקריין את פס הקול בעברית בסדרת הטלוויזיה הבריטית המונומנטאלית "עולם במלחמה" (World in War) , ששודרה בטלוויזיה הישראלית בשנים 1977- 1976 . (את פס הקוֹל המקורי באנגלית קרא שחקן הקולנוע הנודע ריצ'ארד ברטון) .

[3] עָמוֹס גוֹרְדוֹן ז"ל 1996 – 1915

[4]  יִצְחָק רוֹעֶה (רוֹיְך) היה חבר קיבוץ אלומות בעמק הירדן ורועה צאן . הוא החליף את שם משפחתו מרויך לרועה .

[5]  יעקב חזמה ז"ל היה בעלה של מגישת ומנחת הטלוויזיה בשפה הערבית לילית נגר .

[6]  רפ"י : ראשי תיבות של רשימת פועלי ישראל . מפלגה בהנהגת דוד בן גוריון , משה דיין , ושמעון פרס שפרשה מ- מפא"י לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 . מפא"י : ראשי תיבות של מפלגת פועלי ארץ ישראל בהנהגת לוי אשכול , גב' גוֹלְדָה מֵאִיר , זַלְמָן אָרָן , יַעֲקב שִמְשוֹן שַפִּירָא , אַבָּא אֶבֶן , ואחרים .

[7]  מדובר בעיקר ברשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS , NBC , ו- ABC , שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי , רשתות הטלוויזיה מערב אירופיות המאוגדות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) , רשת הטלוויזיה הקנדית CBC , רשתות הטלוויזיה האוסטרליות ABC ו- Channel 10 , רשת הטלוויזיה היפנית NHK , רשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA , ורשת הטלוויזיה הברזילית TV  GLOBO .

[8]  הסופר נַתָּן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא ששימש באותה תקופה משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל , רכש את הסדרה ב- 1970 מ- BBC  בפרוטות . לנתן שחם היו קשרים אישיים טובים עם הנהלת ה- BBC .

[9]  עלות הפקת הטלוויזיה של הסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" בת חמישה פרקים (מאת הסופר אַמְנוֹן שַמוּש) חצתה את גבול המיליון דולר . צלם הסדרה היה שרגא מרחב .

[10]  רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC מבססת את תקציבה על תשלום האגרה של אזרחיה כמו רשות השידור הישראלית , אך מגיעה בכל שנה לגבייה של % 98 לעומת % 75 בלבד במדינת ישראל .

סוף הפוסט .
ראה המשך בפוסט "שמונה ימי בראשית" ( 4 ) .

"שמונה ימי בראשית" ( 2 ). קטע קצרצר נוסף מתוך הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי וקרוי "8 ימי בראשית" (מכיל כ- 8000 עמודים). כל הזכויות שמורות

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי .

——————————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 185 : הועלה לאוויר בשעות אחה"צ של שבת – 30 במארס 2013

——————————————————————————————————————-

שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (2). קטע קצרצר שני ונוסף מתוך הסֶפֶר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי וקרוי "8 יְמֵי בְּרֵאשִית". הספר מכיל כ- 8000 עמודים.    

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הספר "שמונה ימי בראשית" מכיל כ- 8000 עמודים . הוא הראשון במסגרת סדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי מאז שנת 2000 ועדיין אנוכי חוקר וכותב , הקרויה בשמה הכולל , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . הסדרה רחבת ההיקף עוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים שבין 1884 ל- 2010 .

 

שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (2) (קטע קצרצר מתוך הספר שמכיל כ- 8000 עמודים).              

 

הספר עב הכרס בן 8000 עמודים שחקרתי וכתבתי מתעד את תהליך הקמתה המאוחרת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה בפי כל בימים ההם "הטלוויזיה הכללית") בחֲמֵש השנים שבין 1967 ל- 1972 . אבל לא רק . הספר סוקר במקביל את התפתחות הטכנולוגיה והתוכן בעולם הטלוויזיה הבינלאומית בעיקר במדינות אנגליה , ארה"ב, גרמניה , רוסיה , יפן , וצרפת בארבעים השנים שקדמו להקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה . ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ מבקש להקים את הטלוויזיה הישראלית ברוח השידור הציבורי של ה- BBC הבריטי ולא על פי המודל של הטלוויזיה המסחרית האמריקנית. חלקו האחרון של המסמך מְתַּעֵד את ניסיונותיה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הצעירה להשתלב במערך השידורים הטלוויזיוני הבינלאומי , וביניהם : מונדיאל מכסיקו 1970, משחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק 1970, ומהלכי הפקת שידורי אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כולם מתוכננים ומופקים ע"י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. באולימפיאדת מינכן 72' מתרחש האסון הנורא בו נרצחים 11 ספורטאים ישראליים. אסון מינכן הוא במידה רבה כרוניקה של רצח וטרגדיה ידועה מראש באווירה פסטורלית של תקווה, עליצות, ושמחת נעורים אולימפית. באותה תקופה בה עורכים שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי את הכנותיהם לקראת השידורים האולימפיים , DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) ראה [ 1 ] מתכננת את הפקת סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי עבור 150 רשתות רדיו וטלוויזיה בעולם, ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין מתכנן את הסידורים הלוגיסטיים והארגוניים של השתתפות ספורטאים ישראליים לראשונה על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ושיכונם בכפר האולימפי במינכן, הספורטאים הישראליים מתכננים להגיע לשיא היכולת הגופנית שלהם באולימפיאדה, יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Dr. Villy Daume) מצהיר "אולימפיאדת מינכן 1972 לא תהיה אולימפיאדת ברלין 1936" ויחדיו עם סגנו וולטר טרוגר (Walther Troeger) הם משלימים את הכנות האחרונות הנוגעות לאירוח רבבת ספורטאים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה (ההכנות נמשכות שש שנים מאז 1966 ועלותן נאמדת בסכום עצום שלכ- 2000000000 (שני מיליארד) דולר. בעוד כל אלה דרוכים , מתוחים , ונכונים לקראת האולימפיאדה הממשמשת ובאה, חורשים במקביל בסודי סודות שני ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" אבו אייאד ואבו דאוד בהשראת הארכי טרוריסט יאסר עראפאת את מזימת חטיפתם ורציחתם של ספורטאים ישראליים תמימים חסרי כל הגנה הנוטלים חלק בתחרויות ומשתכנים בכפר האולימפי במינכן ברחוב קונולי 31 . ואומנם האסון מתרחש . הטרור הפלסטיני מוליך שולל את שירותי הביטחון הישראליים והגרמניים באשמורת בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972.

הערה  : הספר "שמונה ימי בראשית" מוביל לספר השני בסדרה שהוא טרילוגיה הקרויה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" . הספר הראשון בטרילוגיה נקרא : "ההכנות" . הספר השני בטרילוגיה נקרא : "הרצח והטבח" . הספר השלישי בטרילוגיה נקרא : "מטמורפוזה" .

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי . המחקר , כתיבת הטקסט , חיפוש ואיתור המסמכים והתמונות – נעשו בתקופה שבין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2012. חלקם טרם הסתיימו .

הספר "שמונה ימי בראשית" מוקדש בהוקרה לשני אנשים אמיצי לב ובעלי יוזמה , פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד שהחלו בהקמת הטלוויזיה הישראלית בקיץ 1967 מעפרה , מכלום , מבראשית . באותה מידה הוא מוקדש באהדה לשר ישראל גלילי האדריכל המדיני של הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969 – 1967 .

פרק 2 

בשנת 1965 היה מנוי וגמור עם ראש ממשלת ישראל לוי אשכול להקים טלוויזיה במדינת ישראל כמו בכל המדינות המתוקנות ולא מתוקנות. בתחום הזה פיגרה ישראל בשנות דור אחרי מדינות העולם החופשי באירופה, ארה"ב , כמו גם אחרי מדינות מתקדמות כאוסטרליה , יפן , וקנדה . השרים בממשלתו של לוי אשכול היו חצויים בעניין הקמת רשת טלוויזיה בישראל ואת דעותיהם השונות , המגוונות , וגם המשונות ניתן למצוא בסטנוגרמה של ישיבת הממשלה ב- 5 במארס 1965 בגנזך המדינה . מדובר בפוליטיקאים יישרי דרך אולם תמימים ומנותקים לחלוטין מהנעשה בתקשורת האלקטרונית הבינלאומית . עיון בסטנוגרמות הממשלתיות הרבות מהימים ההם במחצית השנייה של שנות ה- 60 במאה שעברה (שמורות בגנזך המדינה) שעסקו בהקמת הטלוויזיה בארץ מלמדת כי השרים הכירו וגם לא הכירו את האומה הנבחרת היושבת בציון . פרופסור אליהוא כ"ץ מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה פרסם ב- 1970 מסה ענקית שקרא לה "The Television Comes to The People of The Book" . מתברר כי "עַם הספר" הוא עַם ככל העמים שחפץ לצפות כמו כולם בטלוויזיה . הטקסט הבא מופיע גם בספר המעניין "בית היהלומים"  של מר צבי גיל מי שהיה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית  בשנים 1974 – 1971 . (הספר יצא לאור ב- 1986 ע"י ספריית הפועלים) .

שר המשפטים דוב יוסף : "אני מסכים שלא נוכל למנוע הכנסת טלוויזיה למדינת ישראל כמו שאי אפשר למנוע את גאות הים , אולם חייבים להביא בחשבון שהטלוויזיה גורמת הרבה נזק . אני יודע על משפחה בירושלים שהיא מוכרחה לעזוב את הארץ מפני שיש לה נער בן 12 שהתמכר לטלוויזיה והיא חסרה לו. אז למה לנו הצרה הזאת. אני מודע שהמצב אבוד אבל למה למהר ?"

ראש הממשלה לוי אשכול : מה פירוש מהר ? נסיעה עם סוסים , חמורים , הליקופטר , ו/או מטוס ? מה פירוש למהר ?

שר העבודה יגאל אלון : גם הוא היה מבין השרים החוששים להקמת טלוויזיה בישראל . מאוחר יותר כשהתמנה בסופה של שנת 1969 ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לשר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור הציג עמדות ליברליות ופתוחות יותר : "מי שאומר שטלוויזיה יהודית תחסום שידורים בשפה הערבית אומר בעצם גם גם כי שידורים בארצות ערביות יחסמו שידורים מישראל . אם נגיע לכך הרי הצופים יצפו יותר בשידורים הערביים מכיוון שריקודי בטן מושכים יותר מפילוסופיה" .

ראש הממשלה לוי אשכול : "גם לנו יש כבר סטריפטיז" .

שר המשפטים דוב יוסף : "מזה אינני מאושר" .

ראש הממשלה לוי אשכול : אבל זה המצב" .

שר העבודה יגאל אלון : "יש לי ספק ביכולתינו לעשות טלוויזיה טובה ועלכן נצטרך למלא את השידורים בטלוויזיה הישראלית בתוכניות זולות . הנה בגל הקל של הרדיו יש סטיות . אני נגד פרסומות קלוקלות (בנושא צרכנות וזכויות האזרח ברדיו) שמשחירים את פני הממשלה , וכולם אומרים לי שזאת תוכנית מעניינת מאוד" .

שר המסחר והתעשייה חיים צדוק : "זה לא בגל הקל" .

שר המשפטים דוב יוסף : "על אחת כמה וכמה שזאת בעיה רצינית" .

שר העבודה יגאל אלון : "לא אנו נהיה אדונים לתכנים בטלוויזיה . ברור שהבחירה תהיה בידי האזרח והוא זה שיבחר במה שנראה לו טוב , ואז נכניס גורם קלוקל כמו ספרות פורנוגרפית" .

סגן ראש הממשלה אבא אבן : "זה נימוק חריף נגד מכבש הדפוס" .

שר העבודה יגאל אלון : אבל הייתי גוזר צנזורה חריפה על ספרות כזאת שכן זה חמור יותר מאשר ביקור להקת ה- Beatles (חיפושיות הקצב) בארץ" .

שר הדתות זרח וורהפטיג : (מסכים לחלוטין עם נימוקיהם של יגאל אלון ודוב יוסף) "יש הרבה דברים שמוטב שלא היו נבראים כמו עישון סיגריות ופצצת אטום, אולם הם קיימים כמו הטלוויזיה, ולכן אין למהר לקראת הפגע הזה".

סגן ראש הממשלה אבא אבן : "אני חושב שאם אי פעם יעלה היסטוריון על הדיונים האלה הוא ישתומם על האבסורד . מדינת ישראל מוצפת מקלטי טלוויזיה ורואים מה קורה בארצות ערב .אני יודע זאת מן הנהגים בני עדות המזרח המבינים את השפה הערבית" .

שר החינוך זלמן ארן  : "בטלוויזיה הצרפתית יש תוכנית לסקירת ספרים חדשים וכי הטלוויזיה היא מכשיר יעיל להשכלת מבוגרים , מה גם שקיימת אפשרות שלא להפוך את הטלוויזיה למכשיר שלילי . לא נקרין בטלוויזיה שלנו סרטי בלשים ועלילות פליליות . מי שירצה לצפות בטלוויזיה תהיה לו גם מוטיבציה לראות דברים שישכילו אותו , כי הטלוויזיה מטבעה מתסיסה את מחשבתו של האדם . באשר למצב הכלכלי ראיתי באיטליה מערות שלפתחן אנטנות טלוויזיה" . (הערה : ראש הממשלה לוי אשכול ושר החינוך זלמן ארן חנכו במארס 1966 את הקמת מרכז הטלוויזיה החינוכית – לימודית ברמת אביב במימון המולטי מיליונר היהודי – בריטי אדמונד רוטשילד)

שר החקלאות חיים גבתי : "הקמת טלוויזיה בארץ יכולה להיות לברכה בתחום החקלאות , באמצעות הדגמות .

שר המסחר והתעשייה חיים צדוק : אני מאמין שהטלוויזיה תהיה מנוף לפיתוח התעשייה האלקטרונית והתקשורתית בארץ" .

שר המשטרה בכור שטרית : " אני רואה בטלוויזיה מכשיר הסברה ממדרגה ראשונה בין הצופים הערביים מעבר לגבול" .

התמונה הפוליטית השתנתה לחלוטין בראשית 1967 . שר ההסברה בממשלת לוי אשכול  ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען והשתייך כמו יגאל אלון למפלגת אחדות העבודה) הטיל בפברואר 1967 על האלוף אלעד פלד (עמד להשתחרר מצה"ל) את התפקיד להתייצב בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה . אולם שרי מפ"ם ובראשם שר הבריאות ישראל ברזילי (חבר קיבוץ נגבה) התנגדו להקמת הטלוויזיה . ישראל ברזילי ביקש לדחות את הקמת הטלוויזיה הכללית לשנתיים ימים עד לאחר הבחירות של 1969 כדי למנוע מצב בו הטלוויזיה תשמש לצורכי בחירות . כמוהו סבר גם שר הפיתוח איש מפ"ם מרדכי בנטוב (חבר קיבוץ משמר העמק) .

שר ההסברה ישראל גלילי ב- 1967 : "אשמח מאוד להיווכח שנגינת לודוויג וואן בטהובן עוזרת למערך בבחירות".

שר הבריאות ישראל ברזילי (מוסיקאי בעצמו) ב- 1967 : "ומה למשל עניין לא מוסיקאלי כמו חנוכת בית חולים חדש בתקופת מערכת הבחירות ?"

שר ההסברה ישראל גלילי ב- 1967 : "אז אל תחנוך בית חולים בתקופת מערכת בחירות" .

שר הבריאות ישראל ברזילי ב- 1967 : "דווקא כן אחנוך" .

שר הדתות זרח וורהפטיג ב- 1967 : לא אתנגד אם יצלמו אותי כשאני חונך בית כנסת" .

ראש הממשלה לוי אשכול  : "אני מביןשאם חונכים מסילת רכבת לאילת אסור יהיה שהקטר יצפור כדי למנוע השמעת תעמולה" .

שר העבודה יגאל אלון ב- 1967 (התנגד ב- 1965 להקמת הטלוויזיה בארץ אך שינה את דעתו) : גישתם של חברי מפ"ם היא בלתי חברית , חשדנית , ופוגעת . אפשר לחשוב שיש רק שני צדיקים בממשלה הזאת" . יגאל אלון שהתנגד להקמת הטלוויזיה ב- 1965 היה עכשיו ב- 1967 גם שר התעסוקה ולכן תמך בהקמתה בנימוק שהקמת הטלוויזיה תהיה עתירת תעסוקה מעצם הקמתה . גם שר האוצר פנחס ספיר שהתנגד ב- 1965 להקמת הטלוויזיה בארץ הפך לתומך לאחר שנדהם מחדירת סיגנל הטלוויזיה הלבנונית להמון בתים ערביים בצפון הארץ . פנחס ספיר הבין שההחלטה על הקמת טלוויזיה היא גורם חשוב כטיעון במערכת בחירות ולא חשוב אלו תכנים ישדרו בה . חשקה נפשו של הציבור הישראלי בטלוויזיה .

באוקטובר 1969 סמוך למועד הבחירות לכנסת ה- 7 (נערכו ב- 28 באוקטובר 1969) טסה ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לארה"ב ונפגשה עם הנשיא ריצ'ארד ניקסון . השגריר בוושינגטון יִצְחָק רָבִּין הכין היטב את מסעה לארה"ב . מטרת הביקור היה להבטיח את הזרמת הסיוע הכלכלי ואספקת הנשק האמריקני לישראל אך אסור היה לסַקֵר אותו מפני שחשיפת גולדה מאיר הייתה בבחינת תעמולת בחירות . הממשל האמריקני יצא מגדרו לערוך לגולדה מאיר סיור מלכותי ברחבי המדינה הענקית . האמריקנים הטיסו אותה למפגש עם כוכבי הוליווד וגם למילווקי העיר בה התחנכה וגדלה בטרם עלתה לישראל . כל שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב CBS , NBC , ו- ABC חיזרו אחריה והזמינו אותה לאולפני החדשות , ראיינו אותה , והעניקו לה בימה לומר את דברה . ראש הממשלה גב' גולדה מאיר הייתה כוכבת טלוויזיה מבוקשת ואישה חכמה ושקולה שידעה להופיע בפני המצלמות . בתום הריאיון עם CBS סיירה בביה"ס היסודי במילווקי במדינת מישיגן שם למדה בראשית המאה ועשרים , ושהוסב זה מכבר לבי"ס של תלמידים שחורים . התלמידים שרו לכבודה את "התִּקְוָוה" . יִגְאָל לוֹסִין שהיה אז כתב רדיו "קול ישראל" וליווה את מסעה המלבב ברחבי ארה"ב זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2009 : "מכיוון שחוֹק השידור אסר על הטלוויזיה לצלם את מועמדי המפלגות כארבעה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה- 7 ב- 1969 וראה בכך הענקת שירות ולא סיקור עיתונאי , הטלוויזיה כלל לא תיעדה את אותו הביקור ההוא של גב' גולדה מאיר ב- 1969 בארה"ב . לא נותר שום זיכרון צילום מהסיור מרטיט הלבבות שלה בבית ספרה במילווקי והמפגש עם כוכבי הקולנוע האמריקני בהוליווד – בלוס אנג'לס" .

טקסט תמונה :  1969 .ראש הממשלה גב' גולדה מאיר מעניקה ריאיון לחטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בתוכנית "FACE THE NATION" . (לע"מ) .

ישראל גָלִילִי הבטיח כבר לאלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הבטחה מרחיקת לכת כי מייד לאחר שלב ההקמה של הטלוויזיה בו יעבוד עם צוותו במסגרת משרד ראש הממשלה יקודם וימונה למנכ"ל (הראשון בהיסטוריה) של רשות השידור זאת שתכלול לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הציבורית הצעירה [6]. ב- 1967 החזיקו אזרחי מדינת ישראל ב- 30000 (שלושים אֶלֶף) מקלטי טלוויזיה מבלי שתהיה כאן בכלל תחנת טלוויזיה . אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָה ולהסתמך עוד על השקפת עולמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא צריך כאן טלוויזיה . ישראל גָלִילִי היה מדינאי בעל חזון ותוכניות לטווח ארוך ולמינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה היה מֶסֶר כפול שהבהיר דבר אחד והשיג מטרה שנייה . השַר הממונה על מבצע הקמת הטלוויזיה הודיע לנבחרי העַם היראים את המציאות התקשורתית החדשה הלא נודעת בעקבות הפעלתה בישראל , כי למרות ההכנות הקדחתניות של הממשלה ליישומה , הרי ששידורי הטלוויזיה לא יתחילו בטרם יתוקן חוק רשות השידור מתשכ"ה – מארס 1965 (עידן הרדיו בטרם קום הטלוויזיה) , והוא יובא לאישור הכנסת . מטרת מינויו של אֵלְעַד פֶּלֶד למנהל הטלוויזיה הייתה לפגוע ולטרפד את סיכוייו של מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שהתמנה למנהל הרדיו ב- 1960 במקומו של צְבִי זִינְדֶר [7] ומי שנשא באופן טבעי את עיניו לתפקיד החדש של אבי הטלוויזיה הישראלית . אֵלְעַד פֶּלֶד היה גנרל אך חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מן המדרגה הראשונה שניהל את המדיה בהצלחה בשנים 1967- 1960 , ונהנה ברוב זמן ניהולו מאמון וגם יראה של עובדיו . הוא נחשב בעיני רבים מהם למנהל , מנהיג , ואיש תקשורת מקצועי מן המעלה הראשונה בעיתונאות האלקטרונית . אדם בעל יוזמה , ברוך כשרון , ויכולת תכנון וגם מעמד והשפעה שעל פיו יישק דבר . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה אישיות מורכבת בעל חושים פוליטיים מחודדים וממעריציו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא בחל בקשירת קשרים הדוקים עם השלטון . חייו המקצועיים ברדיו הפכו במרוצת השנים לסבוכים ולא פשוטים . מְחַד רצה להשביע את רצון העובדים ומאידך עמל לרצות את השלטון שמינה אותו לתפקיד הרם . אך אין ספק כי במשך שבע שנים הצעיד את רדיו "קול ישראל" לפנים וזכה עִמוֹ להישגים רבים בתחומי החדשות , האקטואליה , וענייני היום . בכל העולם הקימו את הטלוויזיה אנשי הרדיו שבאו מהמדיה הוותיקה יותר והיו בעלי ניסיון בתקשורת המונים . הרדיו קדם לאחות הצעירה , הטלוויזיה . חֲנוֹך גִבְתּוֹן איש הרדיו הוותיק חשב שהוא יעשה זאת טוב בישראל יותר מאחרים [8] . בסופו של עניין הדבר לא הרשים את השַר ישראל גָלִילִי שהראה לו את הדרך החוצה אל מעבר לגבולות רשות השידור .

יִגְאָל לוֹסִין עיתונאי ועורך וותיק ובעל מוניטין ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הכללית , החל את עבודתו ב- 1959 ברדיו בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית . זה היה בתקופה שצְבִי זִינְדֶר היה מנהל הרדיו . הוא זוכר עד היום את הסיטואציה המורכבת של מעורבות השלטון בעבודת הרדיו כפי שאמר לי בשיחות התחקיר עמו ב- 2009 : "חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מוכשר אך גם שקרן וקצת רמאי בשל רצונו לפעול כמשרֵת הממשלה בראשות דוד בן גוריון שמינתה אותו במקומו של המנהל הקודם צְבִי זִינְדֶר . רדיו "קול ישראל" היה ב- 1960 מעין מחלקה במשרד ראש הממשלה . מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה טֶדִי קוֹלֶק (לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב) וחֲנוֹך גִבְתּוֹן היה נאמן למי שהפקיד בידיו את הרדיו והדיח את צְבִי זִינְדֶר . אחת הדוגמאות הייתה "המהדורה המשולבת" תוכנית אקטואליה חדשנית בעלת אופי של מגזין פרי רעיונו של חגי פִּינְסְקֶר ששודרה בהצלחה רבה ברדיו "קול ישראל" ב- 1962" .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 . כתב רדיו "קול ישראל" יגאל לוסין (מצד ימין מרכיב משקפיים כהות עם המיקרופון והנגרה) מתעד את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון שהתנגד בצורה נחרצת להקמת טלוויזיה במדינת ישראל . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 60 . מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק (מימין) יחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה וחבר עוזריו הקרובים .

זיהוי העומדים מימין לשמאל : המנכ"ל הנמרץ של משרד ראש הממשלה טדי קולק , רות חביליו (חברת סגל משרד ראש הממשלה) , המזכיר הצבאי נחמיה ארגוֹב , שרה מלצר (גור) , המזכיר האישי יצחק נבון , ומזכיר הממשלה זאב שרף .

זיהוי היושבים מימין לשמאל : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה . (באדיבות הנשיא לשעבר יצחק נבון . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מר יגאל לוסין מוסיף וממשיך : "ראש הממשלה ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד לאופייה התקשורתי . הוא רצה חדשות לחוּד ויומן לחוּד . טֶדִי קוֹלֶק איש הכל יכול במשרד ראש הממשלה ועל פיו יישק דבר הרים טלפון בשמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן לחנוך גִבְתּוֹן שמיהר להסירה למרות שכמנהל הרדיו תמך בה מקצועית . הוא ידע שאם יתמוך בעובדים כנגד בקשה של טֶדִי קוֹלֶק שהייתה כמו ציווי מוחלט של ראש הממשלה , הרי ברור שיעיפו אותו . הרדיו כאמצעי של תקשורת המונים היה כאמור מחלקה ממשלתית וחֲנוֹך גִבְתּוֹן ציית לבעלי הבית . אני זוכר שערב הבחירות לכנסת ה- 6  ב- 2 בנובמבר 1965 לאחר הפילוג ההיסטורי במפא"י והקמת מפלגת רפ"י בראשות דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ותומכיו שמעון פֶּרֶס, משה דַיָין , טֶדִי קוֹלֶק , יצחק נָבוֹן , ויוסף אַלְמוֹגִי ערכנו ניחוש טוֹטוֹ פנימי בין חברי המערכת מי יזכה בבחירות . חֲנוֹך גִבְתּוֹן העניק לרפ"י בגלל משקלו של דוד בן גוריון 20 מנדטים . אני נתתי להם חצי מהכמות שהעניק להם חנוך גבתון , 10 מנדטים . צדקתי בטוֹטוֹ וגרפתי את הקופה . מפלגת מפא"י יחדיו עם אחדות העבודה שנקראה עכשיו המערך בראשות לֵוִי אֶשְכּוֹל צברה 45 מנדטים וזכתה בבחירות בניגוד לצפי של חֲנוֹך גִבְתּוֹן . תוכנו של טופס טוֹטוֹ הבחירות שהיה משחק של ניחושים נשמר במגירתו של חנוך גִבְתּוֹן אך מישהו הדליף את תוכנו לישראל גלילי . השַר הממונה על שירוּת השידור ראה בניחוש הפרוע של חֲנוֹך גִבְתּוֹן שהעניק לרפ"י של דוד בן גוריון 20 מנדטים משאלת לֵב ואולי פירש אותה כחוסר נאמנות ללֵוִי אֶשְכּוֹל . איש כמובן לא הוכיח זאת אבל האנשים דיברו על כך . חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה צריך לשרת כעת שני אדונים . את הממשלה בראשות לוי אשכול ואת הממנה שלו לשעבר דוד בן גוריון . במשך הזמן קמה לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן אופוזיציה חריפה בין כתלי הרדיו עליה נמנו חַגַּי פִּינְסְקֶר , יוֹסִי שַרִיד , יָרוֹן לוֹנְדוֹן , אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל , אנוכי וגם אחרים . הוצאנו לאור בטרם מלחמת ששת הימים 67' ביטאון פנימי שלנו שהענקנו לו שם אדיטוריאלי "גַּל נָעוּל" ובו תקפנו את דרך ניהולו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הרדיו . שַר החינוך זלמן אָרָן קרא לנקוט נגדינו עורכי הביטאון וכותביו עונשים מרתיעים . הביטאון יצא כמה פעמים לאוֹר ונסגר . חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל מניפולציות על מנת לשרוד וטען בפני לוי אשכול וישראל גלילי כי אומנם כמה עיתונאים עושים לו צרות אך מרביתם תומכים בו לרבות מזכיר שירות השידור יִצְחָק "אִיז'וֹ" רָגֶר . זה לא היה נכון . מרבית העיתונאים רצו להעיף אותו , ובאמת בראשית 1967 פרץ ברדיו 'קול ישראל' מרד עיתונאים נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן שמצא את ביטויו בבחירת וועד עובדים מיליטנטי בן חמישה חברים שיצא חוצֵץ נגדו . בוועד הזה היו חברים חַגַּי פּינְסְקֶר , גב' מרים רוֹטְשִילְד אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל , יעקב לַמְדָן , ועוד אחד שאיני זוכר את שמו . האווירה ברדיו "קול ישראל" אולי לא הייתה עכורה אך וודאי שנויה במחלוקת" . לפתע הגדישו חסרונותיו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הסֵאָה והיו רבות ממעלותיו . המניפולציות והשקרים לא נעלמו מעיני השַר ישראל גלילי שפתח ב- 1967 במערכה לסילוקו של חנוך גִבְתּוֹן מהרדיו . היה מנוי וגמור עמו להציב בראש שירות השידור מנהל חדש תחתיו . עלי להוסיף ששמואל אַלְמוֹג ניצב מהצד בכל מאבקי שדרני הרדיו נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן . הוא לא התערב , רק הגה את הסלוגן : "צריך לעזור לפוליטיקאים להציל עצמם מידי עצמם". אמירה נחמדה אבל הוא לא התעסק במֶרִי נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן כמונו".

טקסט תמונה : 1963 . ימי רדיו "קול ישראל" בטרום עידן הטלוויזיה . הכתב יגאל לוסין (קיצוני מימין למעלה , משופם ומרכיב משקפיים כהות) מתעד את יום הולדתו ה- 85 של הפילוסוף הנודע מרטין בובר בירושלים .(באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הגיליון הראשון של הביטאון הפנימי "גַּל נָעוּל" יצא לאור בספטמבר 1966 ע"י וועד הגג של עובדי רשות השידור בירושלים , אך המערכת האמונה על הישראליות והשפה העברית , הדגישה בעמוד השער את התאריך העברי של ההוצאה , תשרי תשכ"ז . המאייר היה יָרוֹן לוֹנְדוֹן . הביטאון העניק לעיתונאי יִגְאָל לוֹסִין הזדמנות לכתוב מאמר ארוך וחריף ובעל חשיבות קלאסית אודות יחסי עיתונאות – ממשל לו העניק את הכותרת , "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו 'קול ישראל' " . יִגְאָל לוֹסִין תקף את הנאמנות שמגלים מנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן יחדיו עם חברי הוועד המנהל של שירות השידור בראשם ד"ר חַיִים יָחִיל וממלא מקומו בִּנְיָמִין אֵלִיאָב כלפי השלטון , עד כדי כך שהם הופכים להיות עושי דברם , ומעדיפים את הנאמנות הזאת על פני הלויאליות המקצועית לעיתונאות האלקטרונית של הרדיו הציבורי . חשיבות המאמר נעוצה בעובדה שעיתונאות אמיתית ובעלת יושרה צועדת תמיד בקו מקביל לקו המקביל של התנהלות הממלכה . אין שוררת ידידות במשטר דמוקרטי בין השלטון לבין העיתונאות שתפקידה לבקר את מעשיו . אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . קו מקביל חוצה את מקבילו הוא טעות מתמטית ומוסרית שאין עליו סליחה . האשמה שגלגֵל יִגְאָל לוֹסִין לפתחה של הנהלת שירות השידור הייתה משב רוח עיתונאי מרענן שהשיב מלחמה שערה להנהלה שעושה על פי דעתם את דברה של הממשלה . שר החינוך והתרבות זַלְמָן אָרָן קרא למנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן ולוועד המנהל של שירות השידור לנקוט אמצעים משמעתיים חריפים נגד כותבי ועורכי הביטאון ולהענישם ביד קשה . חֲנוֹך גִבְתּוֹן שראה את עצמו בסופה של 1966 כמועמד וודאי למשרת מנהל הטלוויזיה לכשתקום , התנגד לקריאת זַלְמָן אָרָן מפני שחשב שבהענשת יִגְאָל לוֹסִין טמונה מלכודת שתהפוך אותו לקדוש מְעוּנֶה , ותבליט מחלוקת ותפישת ניהול פנימית בתוככי רדיו "קול ישראל" לסכסוך גלוי לעין כל .

זה לא שירת את מטרתו להעפיל לצמרת הטלוויזיה . הוא הבליג . יָרוֹן לוֹנְדוֹן נחשב לאחד משדרני הרדיו והטלוויזיה החשובים ביותר שנולדו במדינת ישראל מאז ומעולם . הוא גם כותב מוכשר בתחומי הפובליציסטיקה השונים בעיתון "ידיעות אחרונות" , פזמונאי מחונן [9]  ואמן – צייר ומְאַיֵיר שנמנה על אותה קבוצת אנשי רדיו "קול ישראל" בראשות חַגַּי פִּינְסְקֶר שחוללה בעשור ה- 60 את מהפכת שידורי החדשות . ירון לונדון נולד ב- 24 באוגוסט 1940 בתל אביב לאָבִיו השחקן תיאטרון "המַטְאֲטֵא" בְּצַלְאֵל לוֹנְדוֹן ואִמוֹ מַתְּיָה . בצלאל לונדון היה ממייסדי "המַטְאֲטֵא" ולאחר שהתיאטרון נסגר הצטרף לתיאטרון "האוֹהֶל" . בצלאל לונדון השתתף גם כשחקן בתסכיתי רדיו . יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל באווירת התרבות של הימים ההם , תיאטרון וקריינות . למזלו חונן בקול רדיופוני ודיקציה דיבור מושלמת . ב- 1958 עבר בקלות את מבחני הרדיו של גלי צה"ל בפיקודו של בֵּנוֹ צוּר . הוא נודע בצעירותו כשובב ופורק עוֹל . באחת הפעמים הפעיל רימון עשן בתחנת הרדיו הצבאית ובתגובה נזרק ממנה . ב- 1960 ערך לו קריין החדשות הראשי ברדיו "קול ישראל" משה חוֹבָב מבחן קריינות , וקיבל אותו לעבודה בו במקום בשל איכותו .

יָרוֹן לוֹנְדוֹן זוכר בשיחת התחקיר עמו ב- 2008 : "הפוליטיקה והרדיו היו משורבבים בעשור ה- 60 זה בזה עד כדי כך שרעיית נשיא המדינה יצחק בן צבי גב' רחל ינאית בן צבי הרשתה לעצמה לצלצל לחֲנוֹך גִבְתּוֹן בדרישה מפורשת כי אעברֵת שם משפחתי "לונדון" [10] . אני כמובן סירבתי . התרומה החשובה ביותר שלי כאיש תקשורת הייתה בתחום הרדיו במשדרי יומני החדשות והאקטואליה של "קול ישראל" בשנים 1966 ו- 1967 בראשותו של חגי פינסקר . זאת הייתה מהפכה עיתונאית אמיתית בתפישת שידורי החדשות ברדיו שהנהיג חַגַּי פִּינְסְקֶר והיו שותפים לה גם יִגְאָל לוֹסִין , יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל , יוֹסִי שַרִיד , דָן שִילוֹן , וכתבים אחרים . היומן היה חידוש מבחינת רמת ומהירות הדיווח , פריסת כתבים , וקצב שידור המהדורה . שימשתי יחד עם חַגַּי פִּינְסְקֶר מגיש ומראיין ביומני החדשות . יום אחד זימן אותי אליו ואמר לי , "אתה מגיש את יומני החדשות בצורה הטובה ביותר, גם טוב ממני" והפקיד בידי את ההגשה הבלעדית. חַגַּי פִּינְסְקֶר היה האיש שהשפיע עלי ביותר ברדיו "קול ישראל". צריך להבין שהשנים ההן מ- 1965 והלאה סימנו את ירידת כוחה של מפא"י ההיסטורית בהנהגתו של דוד בן גוריון וכוחה נשחק בשל "פרשת העסק הביש" במצרים והמאבק המכוער בין אמ"ן לשר הביטחון פִּינְחָס לָבוֹן בפרשת הריגול הכושלת בה הופעלו יהודים ציוניים בקהיר שנתפשו . תנועת העבודה התפצלה וכוחו של דוד בן גוריון סַר ממנו . מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹך גִבְתּוֹן נודע כאיש המפלגה הפרוגרסיבית , אבל בהיותו פוליטיקאי הבין שהוא צריך להיות מקורב לאנשי דוד בן גוריון טֶדִי קוֹלֶק ויִצְחָק "לֵוִיצָה" לֵוִי ששימשו בתפקידי מנכ"ל וסמנכ"ל במשרד ראש הממשלה , ולקבל את תכתיביהם" .

יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל על דוֹר קרייני רדיו בעלי שֵם של סוף שנות ה- 40 ועשור ה- 50 של המאה שעברה : חַגַּי פּינְסְקֶר , חַנָה בֵּן אָרִי , לֵאָה פּוֹרָת , פַּלְטִי בֵּן לָיִש , יַעֲקב מַלְכִּין , אֵלִיָהוּ כַּרֱמֶל , ואחרים שהמוניטין שלהם נשכח בינתיים ואבד .

טקסט תמונה : 1960 . קריין הרדיו הוותיק פַּלְטִי בֵּן לָיִש (מימין) עם יִגְאָל לוֹסִין (משמאל) . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ב- 1968 נשלח יָרוֹן לוֹנְדוֹן לשמש כתב רדיו "קול ישראל" בצרפת . ב- 1972 שב לישראל וביקש להתמנות למנהל חטיבת החדשות ברדיו במקומו של עַמוֹס גוֹרְדוֹן . מנהל הרדיו משה חובב והמנכ"ל שמואל אלמוג לא הסכימו למינוי . ב- 1973 הביא מנהל מחלקת תעודה בטלוויזיה יִגְאָל לוֹסִין את יָרוֹן לוֹנְדוֹן מהרדיו לטלוויזיה .יו"ר וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה מִיכָה לִימוֹר התנגד למהלך אבל איך שהוא הדבר צלח ויָרוֹן לוֹנְדוֹן התברג לטלוויזיה . הוא היה קריין "מבט" אבל קנה את המוניטין הטלוויזיוני שלו כמגיש , מנחה , ומראיין של שתי התוכניות "טַנְדוּ" ב- 1975 ו- "עֲלֵי כּוֹתֶּרֶת" ב- 1977 . הבוסים שלו בעשיית והפקת "טַנְדוּ" היו יִגְאָל לוֹסִין ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צַחִי, שִמְעוֹנִי . ב- "עֲלֵי כּוֹתֶּרֶת" ג'וּדִי לוֹץ ומנהל חטיבת התוכניות מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם . ירון לונדון הפך ברבות השנים למראיין הסקרן ביותר , הנוקב ביותר , והטוב ביותר בשידור הציבורי . היו כאלה שהוסיפו ואמרו : "החכם ביותר" . ברי מעל לכל ספק כי המצלמה והמיקרופון נטו לו חסד .

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 80 של המאה שעברה . אולפן הטלוויזיה בבניין ברוממה – ירושלים. ירון לונדון ראשון משמאל , נערך לריאיון עם ראש הממשלה יצחק שמיר בתוכנית "סוף שבוע" ששודרה בערבי שישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית . נוכחים בהתייעצות בטרם שידור המפיק אהרון "אהרל'ה גולדפינגר שני מימין והבימאי חגי מאוטנר שני משמאל. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 היה אורי פורת. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 60. ירון לונדון בתקופת היותו שדר ברדיו "קול ישראל". (מקור לא ידוע).

טקסט תמונה : קיץ 1960 . בית רדיו "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה בירושלים . עיתונאי מערכת יומן החדשות של הרדיו בעת עבודתם במשרדי המערכת . מימין לשמאל : שלושה עיתונאים ברדיו "קול ישראל" : יגאל לוסין , מִיכָה שָגְרִיר (מדבר בטלפון) , ויוסי שריד . (באדיבות יגאל לוסין. צילם את התמונה עלי כהן. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

יִגְאָל לוֹסִין זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2009 כלהלן : "חֲנוך גִבְתּוֹן רצה להעניש אותי עד כדי סילוקי מרשות השידור אך הוא פחד להפוך אותי לקדוש מעונה וחשש מפני העובדים שתמכו בי ובמאמר שכתבתי . יותר מאוחר אמר לזַלְמָן אָרָן שאינני קדוש ואינני מעונה . בסופו של דבר הוא לא נגע בי".

טקסט מסמך : 1961. כתב "קול ישראל" יוסף "יוסי" שַרִיד מעשן סיגריה ומראיין את הסופר לווין קיפניס. (באדיבות יוסי שריד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  ספטמבר 1966 . עמוד השער של הביטאון "גַל נָעוּל" שיצא לאור ע"י עובדי רדיו "קול ישראל" . איור השער נעשה ע"י ירון לונדון . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

עורכי הביטאון בחרו את השם האדיטוריאלי "גַל נָעוּל" מתוך פרק ד' פסוק 12 מספר התנ"ך "שיר השירים" , שָם נכתב : "גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה . גַל נָעוּל מַעְיָין חָתוּם" . בביטאון הזה כתב יגאל לוסין ב- 1966 את המסה החשובה , המעניינת , והביקורתית שלו אודות שידורי רדיו "קול ישראל" תחת הכותרת "ממלכתיות ומחתרת בשידורי "קול ישראל" . המאמר הזה של יגאל לוסין שנכתב לפני 46 שנים רלוואנטי גם היום לנעשה ברשות השידור הציבורית רדיו + טלוויזיה של מדינת ישראל .

טקסט מסמך : ספטמבר 1966 . "גַל נָעוּל" עלון פנימי לעובדי רשות השידור .(באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך :  ספטמבר 1966 . הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל" . מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל" , המכיל שמונה פרקים . (עמוד מס' 1 מתוך 8) . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך :  ספטמבר 1966 . הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל" . מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל" . (עמוד מס' 2 מתוך 8) . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : ספטמבר 1966 . הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל" . מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל" . (עמוד מס' 3 מתוך 8) . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : ספטמבר 1966 . הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל" . מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל" . (עמוד מס' 4 מתוך 8) . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך :  ספטמבר 1966 . הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל" . מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל" . (עמוד מס' 5 מתוך 8) . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך :  ספטמבר 1966 . הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל" . מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל" . (עמוד מס' 6 מתוך 8) . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : ספטמבר 1966 . הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל" . מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל" . (עמוד מס' 7 מתוך 8) . (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : ספטמבר 1966 . הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל" . מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין הדן ב- "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל". (עמוד מס' 8 ואחרון מתוך 8). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

הביטאון "גַּל נָעוּל" הופיע פעמים ספורות בלבד ונגנז . שר ההסברה והממונה על שירות השידור יִשְרָאֵל גָלִילִי היה עֵר לרחשי העיתונאים המתקוממים נגד מנהיגותו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן והבין ללבם . מאידך ראה בהתנהגות הזאת סוג של הפרת משמעת נגד הממסד כמו הפרות אחרות שבאו בעקבותיהן , וביקש את עצתו של היועץ המשפטי של הממשלה משה בֵּן זְאֵב כיצד לנהוג במפרי המשמעת בין כתליו של שירות השידור . הוא התעניין לדעת האם חוֹק שירות המדינה (משמעת) חל גם על עובדי רשות השידור . ב- 16 ביולי 1967 השיב לו היועץ המשפטי כלהלן :

טקסט מסמך :  16 ביולי 1967 . מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה משה בֵּן זְאֵב לשַר ההסברה והממונה על ביצוע חוק רשות השידור יִשְרָאֵל גָלִילִי בעניין החלת חוק שירות המדינה בענייני משמעת על עובדי רשות השידור . בסיום מכתבו כתב היועץ המשפטי משה בן זאב כלהלן : "מוטב לדעתי להתעלם אפוא מהעבירות המשמעתיות שבעבר ולדאוג להחלה מהירה של חוק שירות המדינה (משמעת) על עובדי רשות השידור" . (גנזך המדינה ירושלים) .

סוף הפוסט . 

ראה המשך בפוסט "8 ימי בראשית" ( 3 ) 

[1]   DOZ הייתה קבוצת טלוויזיה מבצעית גרמנית אד הוק (ad hoc) שמנתה כ- 3000 (שלושת אלפים) עובדים והורכבה  ב- 1967 מאנשי שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות של מערב גרמניה ARD ו- ZDF , לצורך כיסוי בינלאומי של אירועי אולימפיאדת מינכן 1972 בלבד .

[2]  מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה , נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968 , והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח "פנס קסם" בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הכללית (הישראלית) .

[3]  "לנקות את אורוות הטלוויזיה מהמאפיה השמאלנית" , היה סלוגן פוליטי שרווח ובו השתמשו מפלגות הימין בעשור ה- 70 .

[4] בשנת 1962 הסכימה ממשלת ישראל על הקמת הטלוויזיה הלימודית שמרכזה יהיה ברמת אביב (שייח' מוניס) במימון קרן משפחת רוטשילד העשירה . הטלוויזיה הלימודית החלה לשדר במארס 1966 ל- 12 בתי ספר באזור תל אביב .

[5]  גב' יָעֵל עוּזַאי שימשה סגניתו של מזכיר הממשלה זאב שרף ובשנת 1962 מונתה למזכירת הממשלה בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון . היא כיהנה בתפקיד מזכירת הממשלה עד 1968 . שנה אחת בתקופת דוד בן גוריון וחמש שנים בתקופת ראש הממשלה לוי אשכול .

[6]  על פי עדותו האישית של טלוף במיל. אלעד פלד כפי שנמסרה לי בשיחות התחקיר עמו . (אלעד פלד היה מח"ט גולני בשעה שאנוכי הייתי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת גולני .

[7]  צְבִי זִינְדֶר לא אהב את החלטת הממשלה שהדיחה אותו ב- 1960 והציבה במקומו את חֲנוֹך גִבְתּוֹן . חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל את רדיו "קול ישראל" מ- 1960 עד 1965 ולאחר חקיקת חוק רשות השידור באותה שנה התמנה למנהל שירות השידור , ונשא בתפקיד עד אוקטובר 1967 . הוא הוחלף ע"י שְמוּאֵל אַלְמוֹג .

[8]  צְבִי גִיל מספר בספרו הדוקומנטארי המעניין "בית היהלומים" (יצא לאור ב- 1986 ע"י ספריית הפועלים בהמלצת הסופר נתן שַחַם) כותב כלהלן : "חֲנוֹך גִבְתּוֹן שכה רצה במינוי לתפקיד מנהל הטלוויזיה והבין את המורכבות הפוליטית במינוי הזה, שלח ב- 1966 את מזכיר מערכת שירות השידור יצחק "אִיז'וֹ" רָגֶר ללונדון שם שהה שְמוּאֵל אַלְמוֹג (דמות תקשורתית אהודה ע"י ראש הממשלה לוי אשכול והשר ישראל גלילי) קריין ופרשן חדשות ברדיו בשנת חופשה לצורך לימודים אקדמאים לתואר MA , כדי להציע לו בשם חנוך גִבְתּוֹן להיות מנהל חטיבת החדשות ברדיו. בהצעה הזאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג ביקש חֲנוֹך גִבְתּוֹן לקנות אמונם של לֵוִי אֶשְכּוֹל ויִשְרָאֵל גָלִילִי ולהבטיח את מינויו לראש צוות הקמת הטלוויזיה הכללית בישראל".

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר "בית היהלומים" סיפור הטלוויזיה הישראלית מאת צבי גיל . יצא לאור ב- 1986 בהוצאת ספריית הפועלים .

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר "בית היהלומים" סיפור הטלוויזיה הישראלית מאת צבי גיל . יצא לאור ב- 1986 בהוצאת ספריית הפועלים .

[9]  שַדָּר הטלוויזיה המחונן ירון לונדון כתב את המילים לפזמונים מפורסמים שהפו בזמנו לשלאגרים : "אליעזר בן יהודה" (מלחין מתי כספי והזמרת חווה אלברשטיין) , "שיר הטלפון" , "גשר אלנבי" , "החיים היפים" , "לו הייתי פיראט" , "בואי לאילת" , "מִרְדָף" , ואחרים .

[10]  לאחר קום המדינה יצא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בסוף שנות ה- 40 וראשית שנות ה- 50 במסע שכנוע בו ביקש משרי ממשלתו ומתושבי מדינת ישראל לעַבְרֵת את שם משפחתם הלועזי לשם עברי . מאות אלפים נענו לקריאתו המקורית הזאת . להלן כמה דוגמאות : דוד בן גוריון – גְרִין ,  משה שרת – שֶרְתּוֹק , גולדה מאיר – מֵאִירְסוֹן ,  פנחס ספיר – קוֹזְלוֹבְסְקִי , ישראל גלילי – בֶּרְצֶ'נְקוֹ , יגאל אלון – פַּיְיקוֹבִיץ' , חנוך גבתון – אוֹפְסִיָאנְקוֹ , בנימין אליאב – לוּבוֹצְקִי, נחמיה בן אברהם (גולדברג), חיים יבין – קְלוּגֶר , יורם ארבל – אָרְבִּיטֶר , דן שילון – שוּלְקִיס , אבא שלי ז"ל משה בְּלִינְדְמַן חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עִבְרֵת את שם משפחתו ב- 1954 ל- אלרואי .

סוף הפוסט . 

ראה המשך בפוסט "8 ימי בראשית" ( 3 ) 

שמונה ימי בראשית ( 1 ). קטע קצרצר מתוך הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי וקרוי : "8 ימי בראשית". (מכיל כ- 8000 עמודים). כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי .

——————————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 184 : הועלה לאוויר אחה"צ של יום שישי – 29 במארס 2013

——————————————————————————————————————-

שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (1), קטע קצרצר ראשון מתוך הַסֶפֶר שחקרתי וכתבתי, וקרוי "8 יְמֵי בְּרֵאשִית". הַסֶפֶר מכיל כ- 8000 עמודים).  

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 4 : מכבי ת"א איננה מסוגלת להביס שום קבוצה בליגת הכדורסל הישראלית ולעולל לה את מה שעשתה אמש בהיכל הספורט ביד אליהו יום חמישי – 28 במארס 2013 לקבוצת בשיקטאש . היא השפילה את הקבוצה הטורקית לאורך כל המשחק . זה לא היה משחק כדורסל וגם לא תחרות ספורט . מעולם לא נראה בהיכל הוותיק בשום מסגרת משחק קצוות (בטח לא ב- Top 16 של ה- Euroleague) בו צועדת מכבי ת"א ביתרונות מכריעים של 41 : 13 בדקה ה- 14 , 61 : 27 במחצית , 91 : 36 בתום הרבע השלישי , ו- 101 : 58 התוצאה הסופית של המשחק . מכבי ת"א היא עכשיו קבוצת כדורסל יותר מגובשת אולם מוגבלת בדומה ל- Euroleague עצמו . למרות המבנה הלא מאוזן שלה כפי שבו אותה דייויד בלאט וגיא גודס היא צוברת שישה ניצחונות רצופים הודות לארבעת שחקני החוץ שלה דווין סמית' , ריק היקמאן , דיוויד לוגאן , ויוגב אוחיון שכמותם יש לא מעט באירופה . כל פעם שאני מתבונן במכבי ת"א ורואה לנגד עיניי את ניק קיינר – מדלי ודארקו פלאניניץ' המחוספסים ולא מהוקצעים אני מבין שמכבי ת"א גוברת על יריבותיה למרות ששניהם נכללים עדיין בשורותיה . וזה באמת נס . ערוץ 10 יכול לנשום לרווחה . כמעט . לפתע ניצבת מכבי ת"א בפני פוטנציאל העפלה לשלב הבא . אינני מתפלא כלל ועיקר כשהשדר ניב רסקין שואל את הפרשן שלו צבי שרף שוב ושוב כיצד נבחרת כדורסל טורקית כה עלובה בשם בשיקטאש מצליחה להתברג בכלל ל- Top 16 . ברור שחל פה שינוי . מכבי ת"א הנוכחית טובה יותר ומאוחדת יותר מזו של לפני חודשיים . האם זו תולדה של מנהיגות צוות המאמנים ו/או בשל נוכחותם על הקווים של שמעון מזרחי המיוסר ודיוויד פדרמן שפני הפוקר שלו לעולם אינם מסגירים את מחשבותיו . נחמד ש- 11000 (אחד עשר אלף) צופים – אוהדים שומרים בקנאות על נאמנותם למועדון . מכבי ת"א נותרת במקום כלשהו חידה . היא מצטיינת באירופה אולם לא בטוח שתזכה באליפות הליגה הישראלית . צופי הטלוויזיה ייקחו עמם מזכרת כלשהי מהמשחק אמש . האחד יזכור את ההטבעה של ניק קיינר – מדלי שבימאי ניידת השידור של הטלוויזיה ראובן "רוביק" פודגור הראה אותה עוד ועוד (ועוד) ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) , השני את הנפילה המסוכנת של שון ג'יימס על הפרקט , והשלישי (אנוכי) אזכור את פניו של מאמן כדורסל טורקי מובס ואובד עצות בשם ארמאן קונטר . רוביק פודגור תפש את הסיפור הטלוויזיוני . תיעוד פניו שוב ושוב ב- Close up  של מאמן כדורסל שיושב כבוי וחסר אונים על ספסל קבוצתו מובסת ומושפלת , מליט מעת לעת את פניו , מתאר איש בודד ועצוב . אגב העיתון "מעריב" מפרסם הבוקר תמונה מהמשחק אמש בה נראה יוגב אוחיון חולף על פני סרהאט צ'טין ומטביע את הכדור לסל . בכיתוב לתמונה נאמר כלהלן : "יוגב אוחיון מתעלם מכוח המשיכה ומבשיקטאש" . לא מדויק . יוגב אוחיון מתעלם מכוח המשיכה של כדור הארץ אולם לאחר שביצע שני צעדים וחצי האסורים על פי החוק במקום צעד וחצי בלבד . התמונה יפה אך הסל הזה נפסל . 

הערה 5 : רשימתו אתמול של יונתן הללי בעיתון "מעריב" וכותרתה "שביל הלבנים הירוקות" אודות שלושת שחקני נבחרת ישראל בכדורגל יוצאי מועדון מכבי חיפה תומר חמד, עדן בן בסט, וליאור רפאלוב – מעניינת.

הערה 6 : בהיותי ילד נהיתי אחר לימודי המתמטיקה ושחמט . יכולתי לשחק סימולטאני עיוור כנגד חמישה שחקנים מבלי לראות את הלוחות . מאוחר יותר כשהתרוממתי ל- 1.90 מ' פניתי למשחקי הכדור , כדורסל , כדורגל , וכדורעף , אולם נותרתי חובב של משחק המלכים . אתר השחמט האמריקני הפופולארי באינטרנט ICC מעביר בשידורים ישירים בימים אלה את תחרות שמונת המועמדים המתקיימת באנגליה (ביניהם בוריס גלפנד שלנו) בה ייקבע מי יהיה יריבו הבא של אלוף העולם ההודי וויז'ווינתן אנאנד . בתחרות מוביל לפי שעה גאון השחמט הנורווגי מאגנוס קארלסן בן 22 . מומלץ לחובבי השחמט .

הספר "שמונה ימי בראשית" מכיל כ- 8000 עמודים . הוא הראשון במסגרת סדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי מאז שנת 2000 ועדיין אנוכי חוקר וכותב , הקרויה בשמה הכולל , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . הסדרה רחבת ההיקף עוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים שבין 1884 ל- 2010 . בעת מחקר וכתיבת הספר "8 ימי בראשית" ראיינתי כ- 1200 (אלף ומאתיים) אנשים בארץ וברחבי העולם. 

שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (1) (קטע קצרצר ראשון מתוך הספר שמכיל כ- 8000 עמודים).              

הסֶפֶר עָב הַכֶּרֶס בן 8000 עמודים שחקרתי וכתבתי מתעד את תהליך הקמתה המאוחרת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה בפי כל בימים ההם "הטלוויזיה הכללית") בחֲמֵש השנים שבין 1967 ל- 1972 . אבל לא רק . הספר סוקר במקביל את התפתחות הטכנולוגיה והתוכן בעולם הטלוויזיה הבינלאומית בעיקר במדינות אנגליה , ארה"ב, גרמניה , רוסיה , יפן , וצרפת בארבעים השנים שקדמו להקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה . ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ מבקש להקים את הטלוויזיה הישראלית ברוח השידור הציבורי של ה- BBC הבריטי ולא על פי המודל של הטלוויזיה המסחרית האמריקנית. חלקו האחרון של המסמך מְתַּעֵד את ניסיונותיה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הצעירה להשתלב במערך השידורים הטלוויזיוני הבינלאומי , וביניהם : מונדיאל מכסיקו 1970, משחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק 1970, ומהלכי הפקת שידורי אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כולם מתוכננים ומופקים ע"י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. באולימפיאדת מינכן 72' מתרחש האסון הנורא בו נרצחים 11 ספורטאים ישראליים. אסון מינכן הוא במידה רבה כרוניקה של רצח וטרגדיה ידועה מראש באווירה פסטורלית של תקווה, עליצות, ושמחת נעורים אולימפית. באותה תקופה בה עורכים שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי את הכנותיהם לקראת השידורים האולימפיים , DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) ראה [ 1 ] מתכננת את הפקת סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי עבור 150 רשתות רדיו וטלוויזיה בעולם, ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין מתכנן את הסידורים הלוגיסטיים והארגוניים של השתתפות ספורטאים ישראליים לראשונה על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ושיכונם בכפר האולימפי במינכן, הספורטאים הישראליים מתכננים להגיע לשיא היכולת הגופנית שלהם באולימפיאדה, יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Dr. Villy Daume) מצהיר "אולימפיאדת מינכן 1972 לא תהיה אולימפיאדת ברלין 1936" ויחדיו עם סגנו וולטר טרוגר (Walther Troeger) הם משלימים את הכנות האחרונות הנוגעות לאירוח רבבת ספורטאים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה (הכנות שנמשכות שש שנים מאז 1966 ועלותן כ- 2000000000 (שני מיליארד) דולר – ובעוד כל אלה דרוכים , מתוחים , ונכונים לקראת האולימפיאדה הממשמשת ובאה, חורשים במקביל בסודי סודות שני ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" אבו אייאד ואבו דאוד בהשראת הארכי טרוריסט יאסר עראפאת את מזימת חטיפתם ורציחתם של ספורטאים ישראליים תמימים חסרי כל הגנה הנוטלים חלק בתחרויות ומשתכנים בכפר האולימפי במינכן ברחוב קונולי 31 . ואומנם האסון מתרחש . הטרור הפלסטיני מוליך שולל את שירותי הביטחון הישראליים והגרמניים באשמורת בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972.

הערה  : הספר "שמונה ימי בראשית" מוביל לספר השני בסדרה שהוא טרילוגיה הקרויה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" . הספר הראשון בטרילוגיה נקרא : "ההכנות" . הספר השני בטרילוגיה נקרא : "הרצח והטבח" . הספר השלישי בטרילוגיה נקרא : "מטמורפוזה" .

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי . המחקר , כתיבת הטקסט , חיפוש ואיתור המסמכים והתמונות – נעשו בתקופה שבין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2012. חלקם טרם הסתיימו .

הספר "שמונה ימי בראשית" מוקדש בהוקרה לשני אנשים אמיצי לב ובעלי יוזמה , פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד שהחלו בהקמת הטלוויזיה הישראלית בקיץ 1967 מעפרה , מכלום , מבראשית . באותה מידה הוא מוקדש באהדה לשר ישראל גלילי האדריכל המדיני של הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969 – 1967 .

פרק 1 

1969 – 1968 – 1967. טלוויזיה ציבורית ופוליטיקה מתערבבות זו בזו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא פרי יצירה פוליטי מראשיתה. מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967- 1960 ואחד מאנשי התקשורת החשובים והמוכשרים במדינה חנוך גבתון (יליד 1917 בן 50) רואה את עצמו מועמד טבעי להקמת הטלוויזיה בישראל אך שר ההסברה והממונה על שירות השידור ישראל גלילי מתעלם ממנו ומוותר על שירותיו. התנגדותו של ישראל גלילי לחנוך גבתון הוותיק הופכת לאובססיה ומלחמת חֹרְמָה. הוא מדיח אותו מרשות השידור. ישראל גלילי מציב בינואר 1967 את האלוף אלעד פלד בעודו לובש מדים בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. אלעד פלד נותן את הסכמתו אבל משנה את תוכניותיו בעקבות תוצאותיה המזהירות של מלחמת ששת הימים 67'. הוא מבקש להישאר בשורות צה"ל ורוצה להיות רמטכ"ל צה"ל ולא מנכ"ל הטלוויזיה. ישראל גלילי פגוע ונבוך מסירובו של אלעד פלד מתעשת וממנה במקומו עולה חדש מארה"ב פרופסור אליהוא כץ (יליד 1926 בן 41) מרצה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטת ירושלים. עוזי פלד (יליד 1937 בן 31) מתמנה לסגנו. שניהם מקימים את הטלוויזיה הישראלית (או כפי שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית") מבראשית, מעפרה. שני ראשי צוות ההקמה אליהוא כץ כץ ועוזי ופלד מבססים את כוח האדם שלהם מכל הבא ליד . וועדות הקבלה שהקימו בארץ ובחו"ל סוקרות כ- 1000 (אֶלֶף) מועמדים . רבים מאנשי רדיו "קול ישראל" ביניהם עיתונאים, שדרנים בעלי מוניטין, וטכנאים נושאים עיניהם אל "פנס הקסם"  [2]  החדש המוקם בחופזה טלאי על טלאי ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים . מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג מאז נובמבר 1967 שנשף בעורפו של חנוך גבתון נושף עכשיו בעורפו של אליהוא כץ. לא מסיבות חתרניות או תככנות אלא בגלל שהיה מוכשר . שמואל אלמוג נושא עיניו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שאמורה לכלול לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה עולת הימים. להפתעת הכל נפקד מקומו של שדר הספורט המיתולוגי של רדיו "קול ישראל" נחמיה בן-אברהם מצוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית. הוא לעולם לא הגיע אליה. אליהוא כ"ץ ועוזי פלד מקימים את נבחרת החלומות שלהם בלעדיו. תרומת הטלוויזיה האמריקנית CBS בראשות סגן נשיא הרשת המהנדס ג'וזף "ג'ו" סטרן לצוות ההקמה. אליהוא כץ ועוזי פלד מסתייעים בניסיונה של טלוויזיה הלימודית בראשות ד"ר יונה פלס וראש חברת הנאמנות שלה מקס רואו. התגייסותם הבלתי נשכחת בירושלים של מומחי הטלוויזיה מחו"ל לואיס "לואי" לנטין , סטנלי "סטן" גרנדייזי, אנת'וני "טוני" האטץ', הרברט "הרב" קרוסני, רוברט "בוב" גולדמן, ופול סאלינג'ר. בתוך תשעה חודשים מאז התמנו ע"י ממשלת ישראל לעמוד בראש צוות ההקמה מפיקים פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד את שידור הטלוויזיה הישיר הראשון בהיסטוריה של המדינה ובתולדות רשות השידור, הלא הוא מצעד צה"ל בירושלים ביום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. החתירה למצוינות והדבקות במשימה שלהם ראויה להערכה. ישראל גלילי מתגלה כשר הסברה בעל יוזמה וכשרון הפקה יוצא דופן . הוא זוכה לתמיכה פוליטית מסיבית מראש הממשלה לוי אשכול ומעניק לפרופסור אליהוא כץ ועוזי פלד את הכלים המתאימים בדרכם להקים את הטלוויזיה הכללית . הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969-1967 היא ניצחונם של פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד אך גם זכייתו של האדריכל המדיני שלה שַר ההסברה ישראל גלילי בסיועם של יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור ד"ר חיים יחיל והמשנה שלו ד"ר בנימין אליאב (לובוצקי) ולאחריו הסופר נתן שַחַם שתפש את מקומו של בנימין אליאב .

העולם נִבְרָא בשִבְעָה ימים . הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה . הורתה הייתה פוליטית כמו שורשיה העמוקים . פוליטיים לחלוטין . בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר . היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת , ובחשובה שבהן וועדת הכספים . חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ"ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ"ל רשות השידור  ואת יו"ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור . נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה . יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית (כפי שכונתה בפי כל) פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן , דָן שִילוֹן , מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם , חַיִים יָבִין , יוֹרָם רוֹנֵן , טוּבְיָה סָעַר , יִרְמִיָהוּ "יֶרִי" יוֹבֵל , צְבִי גִיל , רָן אֶדֶלִיסְט , שַרִי רָז , שִמְעוֹן טֵסְלֶר , רוֹן בֵּן יִשַי , דָן בִּירוֹן , רָם עֶבְרוֹן , חַגַּי מָאוּטְנֶר , וַרְדִינָה אֶרֶז וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין . בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד , שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי . החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו"ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים , כלכליים , טכנולוגיים , ואִרגוניים עצומים . הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים , היו למודים מריבות  וסכסוכי עבודה , וסבלו ממאבקי תוכן – גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה . הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע . המסמכים בספר מוכיחים זאת . מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . זוהי עובדה ידועה אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה . ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במשורה . עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה . הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ"ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו , מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם , ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק . בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות , ההפקה , היצירה המקורית , וההנדסה . היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כַּץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד . אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם . במידה רבה הוטל הפּוּר . עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ"ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין בשנים 1970 – 1960 סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול . איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים , פוליטיזציה מרחיקת לכת . רדידות תוכן , וחסימות עורקים . יִגְאָל אַלוֹן דרש מהְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו .

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים . הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי , כרסמה ביסודותיו , ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם . ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס . כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו . ממשלות ישראל מינו את המנכ"לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם . ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון . מינוי פוליטי – מקצועי . כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד"ל (המפד"ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת , בשבתות , ובחגים) . ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית . שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה , "תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי , שבתות , וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית" . גב' גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג .

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור . מינוי פוליטי אבל מקצועי . כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 73' שתפשה את צה"ל בלתי מוכן . מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה . ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה "ניקוי ראש" בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם בה נטען באחת התוכניות כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלי הקשה בארץ . ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַאטִירָה .

ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי , שריד לממשלות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין . תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון "מעריב" יעשה סדר חדש בטלוויזיה הציבורית "השמאלנית" של מדינת ישראל . זה היה מינוי פוליטי מובהק של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו "קול ישראל" בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300000000 (שלוש מאות מיליון דולר) . אף על פי כן הוטלה עליו המשימה למרות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית כלל לא הייתה שמאלנית . זאת הייתה המצאה של השלטון החדש . בטלוויזיה הישראלית הציבורית עבדו באותה העת אנשי טלוויזיה , עורכים , מפיקים , ועיתונאים מצוינים , נחושים , ומהימנים . חלקם ברמה בינלאומית של ממש .

טקסט תמונה :  1 באפריל 1979 . חילופי גברי ברשות השידור . המנכ"ל החדש יוסף "טומי" לפיד ( מימין) תופש את מקומו של המנכ"ל היוצא יצחק לבני . בתווך , הממנה שר החינוך זבולון המר . (צילום מחלקת הסטילס ובאדיבות אדי סופר מחבר הספר "בדמותו של ה- BBC" . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

יוסף "טוֹמִי" לַפִּיד לא התמהמה . בקיץ 1979 הגה את הסלוגן , "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית אבל לא ניטראלית" , והחל לנקות את האורוות  [3] . הוא הדיח את מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן . מאות מאנשי הטלוויזיה והרדיו ביניהם עיתונאים , שדרנים , ומפיקים יצאו להפגנה המונית ב- 23 ביולי 1979 בתגובה להדחה והתמקמו על הכביש הפנימי רחוב "תורה מציון" המחבר את בניין הטלוויזיה "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים עם בניין "החוּטִים" של רדיו "קול ישראל" . בראש המפגינים צעד מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום כשהוא נושא בידיו שלט גדול "טומי לפיד אל תאיים התפטר" . את שלטי ההפגנה הכינו נַגָּרֵי מחלקת שירותי אומנות של הטלוויזיה . בשעה שיוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד חלף לידו בלֵב ההפגנה לא התאפק מוטי קירשנבאום וזעק לעברו בגרון ניחר, "הסתלק מכאן, הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה" . טקסט גַס ואגרסיבי דומה ניפק לעברו של חבר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן שנכח במקום. הייתי שָם ושמעתי זאת במו אוזניי. אח"כ התאספו 150 המפגינים , אולי 200 ואפילו יותר , ליד מקום מושבה של הנהלת רשות השידור בבניין החוטים ודָן בִּירוֹן פרט על האקורדיון והנעים להם את זמנם במנגינותיו . באותו ערב שודרה במהדורת "מבט" כתבה אודות הפגנת עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד מנכ"ל רשות השידור וציוותו בוועד המנהל . מאות אלפי צופי טלוויזיה ראו ושמעו באותו ערב ב- "מבט" את זעקותיו של מוטי קירשנבאום כשהוא מחרף ומגדף את הסמכות העליונה של רשות השידור והעורך הראשי שלה , יוסף "טומי" לפיד .

טקסט תמונה : 23 ביולי 1979 . מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנהיג כ- 200 עובדים בעת הפגנה מחאה המונית ומשולטת נגד מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד . לשמאלו העיתונאי מר יגאל לוסין ומנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה גב' ג'ודי לוֹץ. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה משמאל : בימאי הטלוויזיה הישראלית הוותיק דָן בִּירוֹן שהתפרסם גם כמומחה בנגינה על אקורדיון (לע"מ) .

ימים ספורים לאחר אותה הפגנה המונית משולטת של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד מנכ"ל רשות השידור ונגד הדחתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ממשרת מנהל הטלוויזיה , כינס יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את אנשי חטיבת החדשות במוקד המערכת שלהם ששכנה בקומה ג' בבניין הטלוויזיה . אלה היו גם ימיו האחרונים של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כמנהל הטלוויזיה . הוא סיים את כהונתו באופן רשמי ב- 1 באוגוסט 1979 . מנהל חטיבת החדשות חַיִים יָבִין נשא דברים בטרם מסר את רשות הדיבור ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נכח בפגישה הזאת רוויית מתח בה נכחו עשרות רבות של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית . יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ביקש להרגיע את הרוחות . הוא אמר לשומעיו כי אין הוא שליח הממשלה ובבחירות 1977 בכלל הצביע ד"ש ורצה לדווח להם אודות האני מאמין העיתונאי שלו . היה זה ארנון צוקרמן שקטע את דבריו ובקול הבריטון העמוק שלו שיסע בגלוי ללא כחל ושרק את המנכ"ל : "תסלח לי את מי זה מעניין בכלל למי הצבעת . מה זה חשוב בכלל" . היה ברור לכולם שבאותו הרגע איבד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את מנהיגותו ואת אמונם של העיתונאים שלו . מכאן התגלגלו הדברים בשונה לגמרי ממה שתכנן . הייתי שם וראיתי ושמעתי זאת במו עיניי ואוזניי .

כעבור פחות משנתיים מאז הופקד העיתונאי מ- "מעריב" על רשות השידור הבין ראש הממשלה מנחם בגין כי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד איננו האיש שיספק את הסחורה הפוליטית שלשמה התמנה , וביקש להדיחו . טענתו הייתה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית תחת שִלטונו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא רק שאיננה פְּרוֹ – ממשלתית אלא הופכת בשידוריה להיות אנטי – ממשלתית . יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד התגונֵן והשיב כי את אותם הדברים שמע מראש האופוזיציה שמעון פרס ולכן זה סימן מובהק שהוא ממלא את תפקידו כראוי .

ב- 1 באפריל 1984 מינה ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר את עיתונאי "ידיעות אחרונות" אוּרִי פּוֹרָת למנכ"ל רשות השידור שהיה ידוע באהדתו את הימין . מינוי פוליטי . אוּרִי פּוֹרָת לא ניהל מעולם רשת שידור של טלוויזיה ורדיו שמנתה אלפי עובדים אך חפץ בתפקיד ונענה לאתגר . כעבור זמן לא רב התאכזב יִצְחָק שָמִיר מאוּרִי פּוֹרָת וביקש להדיחו . הוא המתין בסבלנות ולא סילק אותו אך משנקרתה לוֹ ההזדמנות בתום תקופת כהונתו של אוּרִי פּוֹרָת בת החמש שנים ב- 31 במארס 1989 לא האריך את המינוי , והפקיד את רשות השידור בידיו איש משרד החוץ אַרְיֵה מֶקֶל שאף הוא לא ניהל דבר בחייו חוץ מתא קטן במשרד החוץ ומזכירה . אַרְיֵה מֶקֶל זוכר בשיחה שניהלנו שנינו בבית קפה בוויה וונטו ברומא בעת מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 : "הייתי בזמנו כתב ושַדָּר ברדיו "קול ישראל" וגם עיתונאי ב- "מעריב" בטרם הגעתי למשרד החוץ אך אף פעם לא ניהלתי פרויקט שידור שמעסיק אלפי אנשים , וודאי לא בהיקפים של רשתות ארציות של טלוויזיה ורדיו . מאכסימום ניהלתי שתי מזכירות ומשרד קטן במשרד החוץ . אמרתי לראש הממשלה יצחק שמיר בטרם המינוי כי אין לי שום ניסיון ניהולי – ארגוני , אינני אדמיניסטרטור , וגם לא מְבַצֵע . לא ניהלתי שום דבר רציני בטרם הוא ממנה אותי למנכ"ל רשות השידור . ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר השיב לי ברצינות התהומית שלו : "אַרְיֵה אל תירא גם אני לא ניהלתי שום דבר לפני שהתמניתי לראש הממשלה" . אַרְיֵה מֶקֶל התעודד וקיבל על עצמו את האחריות העצומה.

בקיץ 2002 מינו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן והשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רַעֲנָן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל הרשות . כעבור שלוש שנים במאי 2005 הדיחה אותו אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמִינוּ אותו בעוון שחיתות , מוסר שידור יָרוּד ולָקוּי , ושוחד מסך . זה היה המקרה הקיצוני ביותר והראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור בו הדיח וסִילֵק השלטון המדיני מנכ"ל רשות שידור מכהן.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסדה על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מייד לאחר ניצחונו המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בה הכריע והביס במלחמת בזק בת שישה ימים את צבאות מצרים , סוריה , וירדן וגייסות פלסטיניים ועירקיים . צה"ל כבש את רצועת עזה , את  חצי האִי סִינַי , את הגדה המערבית , ואת הרָמָה הסוּרִית . ההחלטה על הקמת טלוויזיה כללית בישראל  [4]  באיחור של עשרות שנים אחרי ארה"ב ואירופה נעשתה בניגוד מוחלט לדעתו של ראש הממשלה הראשון ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שהתנגד בכל חמש עשרה שנות שִלטונו 1963- 1948 למיסודה במדינת ישראל . הנשיא החמישי של מדינת ישראל יִצְחָק נָבוֹן מי ששימש מזכירו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה , זוכר בשיחת תחקיר עמי ב- 2008 : "דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד להקמת טלוויזיה בישראל משתי סיבות לאחר שהתרשם לרעה מחוויות הביקור שלו בארה"ב לאחר הקמת המדינה . הוא ראה שהילדים והנערים האמריקניים מבלים מידי ערב שעות מול מסך הטלוויזיה שמשדר סדרות מתח חסרות חשיבות אך מושכות את עיני הדור הצעיר בתוכן מעשי תועבה , רצח , ואונס . הוא לא רצה שהילדים בישראל יראו את הדבר הזה . מצד שני הוא שאל את עצמו מתי לילדים האלה שמבלים את זמנם בצפייה הטלוויזיה יש זמן לקרוא ספרים . היה מנוי וגמור עמו למנוע הקמת טלוויזיה במדינת ישראל . דווקא מנכ"ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק דחף להקמת טלוויזיה בארץ אבל דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד וגם לא שעה לכל מיני עצות שרים בממשלה שהשתדלו כמו טֶדִי קוֹלֶק למען הקמת טלוויזיה . דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן היה כל כך עסוק בתכנון בניינה של מדינת ישראל עד שראה בטלוויזיה מותרות . הוא פשוט לא התעסק עם זה וחשב שבפני המדינה ניצבות משימות הרבה יותר חשובות מהקמת רשת טלוויזיה . הוא שינה את דעתו במקצת בראשית שנות ה- 60 בעת ביקור שלנו בצרפת בחווילתו של שגריר צרפת בישראל פִּיֶיר זִ'ילְבֶּר לאחר שצפה בתוכנית מדע בטלוויזיה אודות הדְבוֹרִים ורדיית הדבש , אבל הוא לא הספיק לחולל את המהפכה . ב- 1963 הוא התפטר מהממשלה והלך לצריף שלו בקיבוץ שְדֶה בּוֹקֶר בנגב" . דוד בן גוריון היה מדינאי ומנהיג יישר דרך , אמיץ , עניו וצנוע , איש חזון ומעש , ומודל להתנהגות לאומית . הוא העִבְרִי , היהודי , והישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים מאז הנביא משה רבנו .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 . ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון היה עסוק בתכנון בניינה של מדינת ישראל . הוא הבין וידע כי בהיותו אדריכל המדינה ניצבות לפניו משימות כבדות משקל וחשובות יותר מהקמת רשת טלוויזיה בארץ .

זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : נשיא המדינה יצחק בן צבי , שר האוצר וסגן ראש הממשלה לוי אשכול , דוד בן גוריון , גב' גולדה מאיר , המזכיר הצבאי אל"מ חיים בן דוד , ומזכירו האישי יצחק נבון . (גנזך המדינה בירושלים) .

ממשלת לֵוִי אֶשְכּוֹל גמרה אומר לעשות זאת בניגוד להתעקשותו של דוד בן גוריון . ב- 17 ביולי 1965 התקבל האישור הקובע , "כי הממשלה רואה בחיוב את הקמתה של הטלוויזיה הישראלית כשירות ממלכתי במסגרת רשות השידור , תוך רצון להתחיל את שידורי הטלוויזיה כבר ב- 1967" . באותה שנה של 1967 הפכה ההחלטה על הקמת הטלוויזיה לעובדה מוגמרת . בינואר 1967 החליט שַר ההסברה ישראל גָלִילִי והאיש הממונה על ביצוע חוֹק שירות השידור (רשות השידור שהייתה למעשה רדיו "קול ישראל" בלבד) ויו"ר וועדת השרים לענייני טלוויזיה למנות את האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעודו לובש מדים ומפקד המכללה לביטחון לאומי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית . זאת הייתה החלטה שהטילה למערכת תקשורת אזרחית אלוף מהצבא ונועדה לקבוע עובדות בשטח , בראש וראשונה כדי לסלק מהמרוץ לתפקיד את מנהל הרדיו הוותיק חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שראה את עצמו מועמד ראוי . ישראל גלילי לא רק שלא רצה את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן כראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית אלא עשה גם כל מאמץ להדיח אותו ב- 1967 מניהול רדיו "קול ישראל" . מטרת הצבתו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד במוקד ההקמה הייתה אמורה למנוע שמועות ורכילויות אך המינוי נחשף ב- 7 בפברואר 1967 ע"י הכתב הצבאי של עיתון "הארץ" זְאֵב שִיף (וגם אֵיתָן הַבֵּר מ- "ידיעות אחרונות") ועורר תרעומת ברדיו והשתאות . מה פתאום מביא ישראל גָלִילִי גנרל לטלוויזיה . ישראל גָלִילִי מסר בתגובה כי הרמטכ"ל יצחק רבּין באישור ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול נענו לפנייתו על מנת שאֵלְעַד פֶּלֶד קצין מוכשר בארגון ירכז את פעולות ההכנה הכרוכות בהקמת הטלוויזיה הכללית במסגרת רשות השידור לקראת ההכרעות בממשלה והכנסת . עד עתה טיפל בהכנות המקצועיות לקראת הקמת הטלוויזיה בארץ מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שנחשב כבר סמכה מספר אחד בארץ בעיתונאות אלקטרונית . מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב (לוּבוֹצְקִי) שהיה סגנו של היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל גיבה את השר ישראל גלילי ואמר כי אֵלְעַד פֶּלֶד יעסוק בכל אותן פעולות מכינות עד להקמת הטלוויזיה מבלי לפשוט את מדיו , אותן אין אנשי רדיו "קול ישראל" יכולים לבצע . מדובר בתיאום אופרציה תקציבית עם משרד האוצר בראשות השַר פנחס ספיר ותיאום מבצעים טכנולוגיים עם משרד הדואר בראשו ניצב השר ישראל ישעיהו , כמו הקמת משדרי הטלוויזיה בארץ .

טקסט מסמך :  7  בפברואר 1967 . עיתון "הארץ" . העיתונאי זאב שיף (סופר "הארץ" בירושלים) מפרסם את הידיעה כי  האלוף אלעד פלד התמנה למרכז הפעולות להתקנת הטלוויזיה הכללית . (באדיבות "הארץ") .

טקסט מסמך :  8  בפברואר  1967 . עיתון "הארץ" . ידיעת  Follow up  של העיתונאי נתן ריבון , "מינוי האלוף אלעד פלד עלול להפקיע את הטיפול בטלוויזיה מידי חנוך גבתון" . (באדיבות "הארץ") .

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד חשש באותם הימים של ראשית 1967 מהדרך והצורה בהן יספרו לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן (מי שהיה מפקדו בארגון "ההגנה" כשהיה נער) על מינויו שלו עצמו לתפקיד הרָם, מִשְרָה אותה רצה חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן לעצמו. האלוף במיל. אֵלְעַד פֶּלֶד זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2005 : "היות והמינוי שלי היה על חשבונו של מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גִבְתּוֹן שהיה מפקדי ב- "הגנה" בירושלים בהיותי נער בן 15 בשנים 1942 ו- 1943, והוא רצה מאוד בעצמו בתפקיד, ביקשתי מישראל גלילי שיודיע לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עצמו על המינוי שלי. חשתי כבוד כלפיו . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה המפקד והמדריך שלנו ב- "הגנה" באימוני נשק שכללו רובים אנגליים וקנדיים , מקלע ברן , ירי באקדחים , וזריקת רימוני "מילס" 4 . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ואנשי ארגון "ההגנה'" אימנו אותנו בימי חול בשבוע במקומות סודיים בירושלים שנקבעו מראש ושם התאספנו , כמו במרתף של ביה"ס "אליאנס" ליד שוק מחנה יהודה ובסמינר 'דוד ילין' בבית הכרם . בשבתות עלינו להתאמן בהר הצופים שם הוסתרו הסליקים של 'ההגנה' . חַנוֹךְ גִבְתּוֹן הוביל אותנו לאימוני נשק ושַדָאוּת הפרט גם בקיבוץ קריית ענבים. ההליכה לשם הלוך וחזור לקחה שעות. כנער הזדהיתי עמו והערכתי אותו. לא רק אני. כולנו. הוא היה המפקד שלנו. היו לו עיני פלדה תכלת וקול רדיופוני נעים ביותר. כל הדרך מירושלים לקריית ענבים נהג לשיר שירים ולזמר מנגינות. מאוחר יותר הפך לקריין רדיו ב- "קול ירושלים" בתקופת המנדט הבריטי וגם ברדיו "ההגנה" . מפקדו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ב- "הגנה" בירושלים היה שלמה חביליו בעל בית חרושת נודע לממתקים בעיר בימים ההם שנשא את שמו "ממתקי חַבִילְיוֹ" " .

ההחלטה בדבר מינוי אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית קיבלה תוקף רשמי בישיבת הממשלה ב- 19 במארס 1967 . האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הפך לראש צוות ההקמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית מבראשית . המחשבה הבסיסית והיסודית ביותר של השַר הנחתה אותו להביא גנרל מהצבא בעל יכולת ארגונית שיפקח ויפקד על הקמת צומת העצבים החשוב ביותר של התקשורת הישראלית . האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעל ניסיון צבאי עשיר כיהן בראשית 1967 כמפקד המכללה לביטחון לאומי ועמד על סף שחרורו מצה"ל. למרות שלבש עדיין מדים והיה בשירות פעיל בצה"ל הועיד לו כבר ישראל גלילי איש אגף אחדות העבודה במפלגת המערך השלטת את התפקיד הרָם . אֵלְעַד פֶּלֶד היה אדם מוכשר בפני עצמו וגנרל צבאי מוצלח אך מינויו היה גם זכר לידידות והברית האמיצה בין השלטון לבין אנשי הפלמ"ח וההגנה . השלטון לא שכח את אנשי הדור ההוא . אלעד פלד היה בוגר קורס מפקדי מחלקות של הפלמ"ח בג'וערה ב- 1947 ומפקד פלוגה שנלחמה במלחמת העצמאות 1948 בצפת ומשטרת נבי יושע בגליל . "הוא אחד משלנו" , אמרו אנשי מפא"י ותנועת העבודה וראש הממשלה לוי אשכול סמך ידו על המינוי . כמובן שלא עלה בדעתו של ישראל גלילי לאתר איש מקצוע ומועמד מתאים מהאגף הימני של המפה הפוליטית , מגח"ל למשל , רחמנא לִצלן . ברזומה של אֵלְעַד פֶּלֶד כתוב כי היה פלמ"חניק בעברו . קריטריון מיטיב . וודאי שלא מפריע . הפקדת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית המסונף למשרד ראש הממשלה בידיו של אלעד פלד הייתה מחושבת היטב . הממנים בעניינים האלה לא לקחו שום סיכון ומינו מישהו משלהם . השלטון תמיד חמד את השידור הציבורי ושר ההסברה ישראל גָלִילִי פקח עליו עַיִן . לפעמים שתיים .

עורך עיתון "הָאָרֶץ" גֵרְשוֹם שוֹקֶן פרסם ב- 8 בפברואר 1967 מאמר מערכת חריף בגנות מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד שכותרתו הייתה , "צבא ההסברה של גָלִילִי" . במאמר המערכת כתב בין השאר , "מה פירוש המינוי החדש של האלוף אלעד פלד כאיש האחראי (ליד השַר ישראל גָלִילִי) על "ההכנות להקמת טלוויזיה כללית ? האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד עודנו מכהן כמפקד המכללה לביטחון לאומי . מה יעשה איש צבא זה שרשות השידור אינה מסוגלת לעשות בעצמה, המידה שאינה עושה זאת כבר עכשיו ? מה פירוש התפקידים הנקראים בשֵם "תיאום עם האוצר" , או "תיאום עם הדואר" , או "בנושאים שונים אחרים" , כפי שמסבירים השלטונות את המינוי החדש ? מדוע אין רדיו 'קול ישראל' יכול לתאם תקציבים עם האוצר או להידבר עם מהנדסי הדואר כמו ב- 18 השנים האחרונות ? אילו סמכויות ניתנות בידיו של איש צבא במדים ולאיזו מטרה ? חוק רשות השידור איננו חוזה "עוזרים מיוחדים" , לא לענייני שידור ולא לענייני "תיאום" ליד שר ההסברה אף כי הממשלה עדיין נזהרת מלכנותו כך . החוק בא להגן על עצמאותה הפוליטית של רשות השידור בכך שהוא מתיר לממשלה רק למנות או לפטר את מנהל רדיו 'קול ישראל' . מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד נעשה בתקופה , בה מתרבות והולכות התלונות בקרב העילית השלטת על עצמאותה היתירה , לדעתה , של תחנת השידור . אין זה סוד שאנשים בצמרת המערך מדברים על "השתוללות" ברדיו 'קול ישראל' , ומתכוונים לתוכניות פוליטיות בהן נמתחת ביקורת על מנהיגים ומפלגות . אין זה סוד ששרים אחדים , ביניהם מר ישראל גלילי מנסים ואינם מצליחים – לרתום את "קול ישראל" לעגלת התעמולה הממשלתית . אין זה סוד ששרים אחדים אינם מרוצים ממידת אי התלוּת שמנהל 'קול ישראל' מר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עדיין מסוגל להרשות לעובדיו . האם מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הוא בחזקת רמז גס למר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ? העתיד אֵלְעַד פֶּלֶד לרשת את מקומו ? או לשמש בקרוב בתפקיד מקביל לוֹ כמנהל הטלוויזיה . שתי האפשרויות מעוררות שאלות . עדים אנו לחדירה בלתי רצויה לתוך רשות השידור , החייבת להיות גם עצמאית וגם אזרחית : חדירה פוליטית מצד השַר ישראל גָלִילִי וחדירה צבאית לתחום אזרחי מובהק . שתיהן אינן רצויות" .

טקסט מסמך :  8  בפברואר 1967 . מאמר מערכת של גרשום שוקן עורך עיתון "הארץ" , וכותרתו " צבא ההסברה של גלילי" (באדיבות עיתון "הארץ") .

טקסט תמונה : 1968 . שר ההסברה ישראל גלילי והממונה על שירות השידור מתבונן בחדר הטלקס של צוות ההקמה בקומה החמישית ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקרא "בית היהלומים" , ושכן בשכונת רוממה בירושלים . (באדיבות יוסף "פונצי" הדר . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

דבר לא השתנה מאז ימי בראשית של השנים 1967 ו- 1968 . עשר שנים מאוחר יותר כשהליכוד (גח"ל – גוש חֵרוּת ליבראליים) יחדיו עם מפלגת ד"ש הביסו את המערך בבחירות לכנסת ה- 9 בחודש מאי 1977 , הדיח השלטון החדש בראשות ראש הממשלה מנחם בגין את המנכ"ל יִצְחָק לִבְנִי (לא עשה זאת מייד , אל המתין שנתיים) ומינה במקומו את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד . שנה קודם לכן ב- 1978 סיים יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וַולְטֶר אֵיתָּן שתי קדנציות ניהול רצופות . הוא היה פרי מינויה של ממשלת גב' גולדה מאיר. את מקומו תפש דִיקָן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן , איש מוצהר של מפלגת "חֵרוּת" . יוסף "טוֹמִי" לַפִּיד ורְאוּבֵן יָרוֹן לא המתינו זמן רב מידי וסילקו בקיץ 1979 מהטלוויזיה שני מקצועני טלוויזיה ראשיים בתפקידם מעמודי התווך של רשות השידור ומי שנחשבו לאנשי שמאל . הם הדיחו את מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והרחיקו בעקבותיו גם את מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום מאנשי בראשית של צוות ההקמה . מפא"י המציאה את השיטה . גח"ל השתמשה בה . יוסף "טומי" לפיד טען להגנתו שהשניים לא הודחו אלא סיימו את קדנציות הניהול שלהם . ארגומנטציה מדויקת , אך מן המפורסמות הוא כי אי הארכת מינוי איננה ביטוי לאות הערכה ופירושה הדחה . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם הודחו ובעקבותיהם פרש גם דן שילון אף הוא מאנשי בראשית של צוות ההקמה בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד . בהיותו איש חכם ו- Copywriter מבריק ברמתו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם הגה מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ב- 1979 את סלוגן הניהול הטרי שלו : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית" . ייתכן ועל פי שיקול דעתו וגם בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן שותפו למנהיגות רשות השידור נחשבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם לעיתונאים ניטראליים, למוקצים מחמת מיאוס, ולכן באו על עונשם . הרי פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן (ראש הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר מן המניין במרכז מפלגת חירות ב- 1979) סיפר לי בשיחות התחקיר עמו ב- 2004 בביתו בשכונת רחביה בירושלים כי היה מנוי וגמור עמו לסלק פעם אחת ולתמיד את ארנון צוקרמן מתפקיד ניהול הטלוויזיה. הודעתי לידידי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד בזו הלשון, "או אני או ארנון צוקרמן. תחליט . עד כדי כך לא האמנתי בארנון צוקרמן כמנהל טלוויזיה מוּטֶה באופן ברור לטובת השמאל . לא האמנתי לו ובו" , ניסח בפניי את הטקסט במין גאווה שכזאת . יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא הזיל דמעה על פרישתו של מוטי קירשנבאום משורות הטלוויזיה וודאי לא על זו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן . הוא מינה את צְבִי "צְבִיקָה'" שַפִּירָא לשעבר מפקד רדיו גלי צה"ל לתפקיד מנהל חטיבת התוכניות החדש במקומו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם , ולעצמו נטל את הפיקוד גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הוא שימש במקביל במשך שבעה חודשים מאוגוסט 1979 ועד מארס 1980 בשני תפקידים יחדיו , מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . רק במארס 1980 מינה את יִצְחָק "צַחִי'" שִמְעוֹנִי למנהל הטלוויזיה במקומו של ארנון צוקרמן שסולק כבר בסופו של חודש יולי 1979 . אך בַּל אקדים את המאוחר . ראה הספר "מטמורפוזה" (חלק ג') בטרילוגיה , "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" .

בראשית שנת 1967 טֶרֶם הופיעו הסימנים המבשרים על מלחמת ששת הימים שנסיבותיה היו בלתי צפויות ודרמטיות . ב- 7 באפריל 1967 עיבדו חקלאים טרקטוריסטים מקיבוץ האוֹן חלקת אדמה ממזרח לכינרת . הסורים ירו כהרגלם אֵש מרגמות על החקלאים וחיל האוויר הישראלי הזניק את מטוסיו כדי לשתק את אֵש האויב . הצבא הסורי שלח את טייסי המִיג שלו לבלום את טייסי המִירָאז' הישראליים . בתוך חמש דקות הפילו הטייסים שלנו 6 מִיגִים סוריים והשאר ברחו לדמשק . אף על פי כן טרם דובר על מלחמה כוללת . ב- 15 במאי 1967 בעת מצעד צה"ל ביום העצמאות ה- 19 מסר אלוף המודיעין אהרון יריב לרמטכ"ל יצחק רבין וראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול כי שליט מצרים גָ'אמַל עַבְּדוּל נַאצֶר מזרים כוחות גדולים לחצי האי סיני בגלל המתיחות בגבול הצפוני בין ישראל לסוריה . הצבא המצרי הכריז על כוננות צבאית מלאה וגָ'אמַל עָבְּדוּל נַאצֶר סגר את מיצרי טִירָאן בפני אוניות ישראליות העושות את דרכן לנמל אילת . מדינת ישראל החלה בגיוס מילואים נרחב . כעבור שלושה שבועות  ב- 5  ביוני 1967 פרצה המלחמה שנודעה בשם , "מלחמת ששת הימים" .                                                                                                                                    באותה העֵת בראשית 1967 לפני שנשבו רוחות קרב מינה ראש הממשלה לוי אשכול את עצמו ליו"ר וועדת השרים לענייני הקמת הטלוויזיה הכללית והיה נחוש להזיז את הפרוייקט קדימה . בוועדה היו חברים גם השַר ישראל גָלִילִי , שַר הבריאות ישראל ברזילי, שַר המשפטים יַעֲקב שִמְשוֹן שַפִּירָא , שַר החינוך זלמן אָרָן , שַר הדואר יִשְרָאֵל יְשַעְיָהוּ , שַר הסעד יוֹסֵף בּוּרְג , ושַר הפיתוח והתיירות משה קוֹל. כל הזמן צצו קשיים בדרך . ההצבעה בעד הקמת הטלוויזיה לראשונה במדינת ישראל שנועדה להתקיים בישיבת הממשלה ב- 2 באפריל 1967 לא צלחה . כמה מהשרים חששו וטרם גיבשו דעה סופית . ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל ביקש לדחות את ההצבעה לישיבתה הבאה . ניתנה שהות נוספת  לחברי הממשלה וסיעותיהם בכנסת להתייעץ בטרם הודעת הממשלה בעניין הקמת הטלוויזיה הכללית . הוחלט כי וועדת השרים תברר את הבעיות החדשות שהתעוררו בעניין הפעלת הטלוויזיה ותביא מסקנותיה לישיבה הבאה של הממשלה . זה היה עיכוב זמני בלבד . לא ניתן היה לעצור עוד את מיסוד הטלוויזיה בארץ ציון ארצו של עַם הַסֶפֶר. על מסמך הדחייה מ- 4 באפריל 1967 הייתה חתומה מזכירת הממשלה החרוצה , הדייקנית , והפדנטית גב' יָעֵל עוּזַאי  [5]  שלא ידעה ליאות . המסמכים מוכיחים כי היא קידמה היטב ובנחישות את הדיונים בממשלה שעסקו בהקמתה של הטלוויזיה במדינת ישראל .

טקסט תמונה :  ינואר 1966 . מזכירת הממשלה גב' יעל עוזאי יושבת בין ראש הממשלה לוי אשכול לבין השר ישראל גלילי (משמאל) בישיבת ממשלה העוסקת בקידום הקמת הטלוויזיה במדינת ישראל . בגבם למצלמה השרים אבא אבן (מימין) ויעקב שמשון שפירא . (לע"מ) .

טקסט מסמך :  4 באפריל 1967 . מסמך של מזכירות הממשלה עליה חתומה יָעֵל עוּזָאי . הממשלה מחליטה לדחות לישיבה הבאה את ההחלטה בעניין הצבעת חברי הממשלה וסיעותיהם בכנסת על הודעת הממשלה בעניין הטלוויזיה הכללית . נקבע כי וועדת השרים תברר במשך השבוע את הבעיות שהתעורר בקשר להפעלת הטלוויזיה ותביא מסקנותיה לישיבה הבאה של הממשלה . (גנזך המדינה בירושלים) .

החלטה מס' 415 של ממשלת ישראל מ- 2 באפריל 1967 מעידה כי מאמצי ראש הממשלה לוי אשכול בדבר הקמת הטלוויזיה הכללית התעכבה במקצת , אך בישיבתה הבאה החליטה הממשלה ברוב של שמונה שרים נגד חמישה על הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית" (אנטי תזה לשמה של "הטלוויזיה הלימודית") . הממשלה החליטה כי הטלוויזיה הכללית לכשתקום תפעל במסגרת רשות השידור ולא תשרת את מערכת הבחירות לכנסת ה- 7 שנועדו להיערך ב- 1969 . עוד נקבע כי הממשלה תפקח על התוכניות המשודרות .

ראה הספר עב הכרס בן כ- 8000 (שמונת אלפים) עמודים שחקרתי וכתבתי, וקרוי :  "8 ימי בראשית".

סוף הפוסט . ראה המשך "8 ימי בראשית" ( 2 ) בפוסט הבא . 


[1]   DOZ הייתה קבוצת טלוויזיה מבצעית גרמנית אד הוק (ad hoc) שמנתה כ- 3000 (שלושת אלפים) עובדים והורכבה בשנת 1967 מאנשי שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות של מערב גרמניה ARD ו- ZDF , לצורך כיסוי בינלאומי של אירועי אולימפיאדת מינכן 1972 בלבד .

[2]  מוטי קירשנבאום הוא בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה . הוא נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968 בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד . מוטי קירשנבאום היה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח "פנס קסם" בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הכללית הישראלית .

[3]  "לנקות את אורוות הטלוויזיה מהמַפְיָה השמאלנית" , היה סלוגן פוליטי שרווח ובו השתמשו חדשים לבקרים מפלגות הימין בעשור ה- 70 של המאה שעברה . הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם לא הייתה מפיה שמאלנית .

[4]  בשנת 1962 הסכימה ממשלת ישראל על הקמת הטלוויזיה הלימודית שמרכזה יהיה ברמת אביב (שייח' מוניס) במימון קרן משפחת רוטשילד העשירה . הטלוויזיה הלימודית החלה לשדר במארס 1966 ל- 12 בתי ספר באזור תל אביב .

[5]  גב' יָעֵל עוּזַאי שימשה סגניתו של מזכיר הממשלה זאב שרף . בשנת 1962 מונתה למזכירת הממשלה בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון . היא כיהנה בתפקיד מזכירת הממשלה עד 1968 . שנה אחת בתקופת דוד בן גוריון וחמש שנים בתקופת ראש הממשלה לוי אשכול .

[6]  על פי עדותו האישית של אלוף במיל. אלעד פלד כפי שנמסרה לי בשיחות התחקיר עמו בשנים 2005 , 2006 , ו- 2007 . (הערה : אלוף במיל. אלעד פלד היה מח"ט גולני ב- 1959 בשעה שאנוכי הייתי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת גולני .

[7]  צְבִי זִינְדֶר לא אהב את החלטת הממשלה שהדיחה אותו ב- 1960 והציבה במקומו את חֲנוֹך גִבְתּוֹן . חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל את רדיו "קול ישראל" מ- 1960 עד 1965 ולאחר חקיקת חוק רשות השידור באותה שנה התמנה למנהל שירות השידור, ונשא בתפקיד עד אוקטובר 1967. הוא הוחלף בנובמבר 1967 ע"י שְמוּאֵל אַלְמוֹג.

[8]  צְבִי גִיל מספר בספרו הדוקומנארי המעניין "בית היהלומים" (יצא לאור ב- 1986 ע"י ספריית הפועלים בהמלצת הסופר נתן שַחַם) : "חֲנוֹך גִבְתּוֹן שכה רצה במינוי לתפקיד מנהל הטלוויזיה והבין את המורכבות הפוליטית במינוי הזה , שלח ב- 1966 את מזכיר מערכת שירות השידור יצחק "אִיז'וֹ" רָגֶר ללונדון שם שהה שְמוּאֵל אַלְמוֹג (דמות תקשורתית אהודה ע"י ראש הממשלה לוי אשכול והשר ישראל גלילי) קריין ופרשן חדשות ברדיו בשנת חופשה לצורך לימודים אקדמאים לתואר MA , כדי להציע לו בשם חנוך גִבְתּוֹן להיות מנהל חטיבת החדשות ברדיו . בהצעה הזאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג ביקש חֲנוֹך גִבְתּוֹן לקנות אמונם של לֵוִי אֶשְכּוֹל וישראל גָלִילִי ולהבטיח את מינויו לראש צוות הקמת הטלוויזיה הכללית בישראל" .

[9]  שַדָּר הטלוויזיה המחונן יָרוֹן לוֹנְדוֹן כתב את המילים לפזמונים מפורסמים שהפו בזמנו לשלאגרים : "אליעזר בן יהודה" (מלחין מתי כספי והזמרת חווה אלברשטיין) , "שיר הטלפון" , "גשר אלנבי" , "החיים היפים" , "לו הייתי פיראט" , "בואי לאילת" , "מִרְדָף" , ואחרים .

[10]  לאחר קום המדינה יצא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בסוף שנות ה- 40 וראשית שנות ה- 50 במסע שכנוע בו ביקש משרי ממשלתו ומתושבי מדינת ישראל לעַבְרֵת את שם משפחתם הלועזי לשם עברי . מאות אלפים נענו לקריאתו המקורית הזאת . להלן כמה דוגמאות : דוד בן גוריון – גְרִין ,  משה שרת – שֶרְתּוֹק , גולדה מאיר – מֵאִירְסוֹן ,  פנחס ספיר – קוֹזְלוֹבְסְקִי , ישראל גלילי – בֶּרְצֶ'נְקוֹ , יגאל אלון – פַּיְיקוֹבִיץ' , חנוך גבתון – אוֹפְסִיָאנְקוֹ , בנימין אליאב – לוּבוֹצְקִי, נחמיה בן אברהם (גולדברג), חיים יבין – קְלוּגֶר , יורם ארבל – אָרְבִּיטֶר , דן שילון – שוּלְקִיס , אבא שלי ז"ל משה בְּלִינְדְמַן חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עִבְרֵת את שם משפחתו ב- 1954 ל- אלרואי .

משחק משעמם. טלוויזיה בינונית. פרשן כושל. צפון אירלנד – ישראל 0 : 2 אמש יום שלישי – 26 במארס 2013 בבלפאסט במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 2014. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי .

——————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 183 : הועלה לאוויר ב- 17:50 של יום רביעי – 27 במארס 2013

——————————————————————————————————————

משחק משעמם. טלוויזיה בינונית. פרשן כושל.  צפון אירלנד – ישראל 0 : 2 אמש יום שלישי – 26 במארס 2013 בבלפאסט במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 2014.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 4 : אריה מליניאק עיתונאי "ידיעות אחרונות" הוא האיש שניצב בשער ומזהיר ומתריע מזה זמן רב מפני התבוללות הכדורסל הישראלי המקומי , הפיכתו למִרְמָס , ואיבוד זהותו מפני תהליך האמריקניזציה שמכלה כל חלקה טובה – היא בכייה לדורות . הבוקר הזה של יום רביעי – 27 במארס 2013 הוא כותב בכישרון פוסט חשוב בעיתונו שכותרתו "השחקנים צודקים" . רק מה הוא רוצה משחקני מכבי ת"א . מה זאת אומרת , "הגיע הזמן ששחקני מכבי ת"א יחליטו באיזה צד הם . זו לא סולידריות" . ברור שהם לקחו צד . את צד הממון . מדינת ישראל איננה יותר ארץ סולידרית . היא הייתה כזאת לפנים , פעם לפני שנים רבות . היום היא מלאה בעשרות אלפים אנשים רעבים שנזקקים לחבילות מזון ומחפשים אוכל בפחי האשפה של שוק הכרמל . מדינת ישראל היא מדינה קפיטליסטית על כל הכיעור שבה . ליגת הכדורסל הישראלית המתבוללת כמות שהיא על עשרות שחקניה האמריקניים מעניינת את זקנתי . היום כשאני נושק ל- 80 אנוכי מקווה בעבור הדור הצעיר של מדינת ישראל כי אריה מליניאק שמנהל קרב פטריוטי צודק לחלוטין , יצליח לסתום באצבעו את החוֹר וישמש סֶכֶר בפני שיטפון האמריקניזציה הבלתי חיונית , בלתי נחוצה , ובלתי נסבלת . 

הערה 5 : מאמר הפרשנות של אביעד פוהורילס הבוקר הזה של יום רביעי – 27 במארס 2013 בעיתון "מעריב" מסובך מידי בחלקו . "הטעות הגדולה שלנו היא להסתכל כל הזמן בטבלה ולבדוק כמה אנחנו קרובים לעלייה ו/או להצלבה" , כותב בעל הפוסט לקוראיו . מר אביעד פוהורילס אתה יכול לכתוב ברבים אך אל תכלול אותי בתוכם . מאפוא אתה יודע על מה אני מסתכל ובמה אני מתבונן ? דבר בשם עצמך . אח"כ בסוף הפוסט הוא מביע עוד דעה כוללנית : "בכל מקום בעולם שמכבד כדורגל , המפתח הוא לדחוס את היריב לשערו , וזו תורה שבכדורגל הישראלי לא מלמדים ולא מעריכים אותה" . באמת עד כדי כך כל מוֹרֵי , ומאמני ומדריכי הכדורגל בישראל שטים באותה סירה ובאותו כיוון ? 

הערה 6 : כתב "מעריב" מר יונתן הללי יחדיו עם כתב "ידיעות אחרונות" מר נדב צנציפר וכתב "ישראל היום" מר ליאב נחמני ביקשו לטוס לבלפאסט כדי לדווח לקוראיהם ממוקד ההתרחשות אודות המשחק אמש צפון אירלנד – ישראל אולם קיבלו הוראה מעורכי המדורים שלהם להישאר בארץ. נאמר להם כי המערכת שלהם החליטה להפכם לעיתונאי Off tube ואין לממונים עליהם כל בעיה אם הם מעתיקים את האינפורמציה מהמוניטור של ערוץ 5 בכבלים לרבות הראיונות בסיום ההתמודדות שעורך שַדָּר ערוץ 5 בכבלים מר אלי אילדיס בבלפאסט עם המאמן אלי גוטמן והשחקן עדן בן בסט . מה כל כך קשה להניח את המפתחות על שולחנם של אותם עורכי המדורים ולומר להם כהאי לישנא : "תכתבו אתם Off tube" . עיתון "הארץ" המַט ליפול שלח לבלפאסט את כתבו שאול אדר שיושב בלונדון . מר אלוף בן לא ישלח חס וחלילה למשימה הזאת בחו"ל את המומחה שלו עוזי דן שקורע כאן את התחת עבורו ועבור "הארץ" מידי יום , מידי שעה .

משחק משעמם. טלוויזיה בינונית. פרשן כושל.  צפון אירלנד – ישראל 0 : 2 , אמש יום שלישי – 26 במארס 2013 בבלפאסט , במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 2014.  

האיש שהותיר עלי את חותמו יותר מכל בהפקת ערוץ 5 בכבלים את המשחק אמש יום שלישי 26 במארס 2013 את המשחק צפון אירלנד – ישראל 0 : 2 בבלפאסט בקדם מונדיאל ברזיל 2014 – היה אייל ברקוביץ . התבוננתי בהתמודדות מהכורסה כפטריוט , אולם המשחק עד כניסתו של ליאור רפאלוב דמה למשחק בליגת הכדורגל של עמק הירדן לפני 60 (שישים) שנים בין הפועל אפיקים ל- הפועל מעגן . בעיטות למעלה והרחקות כדור סתמיות ללא כיוון ומחשבה . לא רק משחק משעמם אלא דרך ילדותית להתעסק ולטפל כך בכדור ברמה כזאת של נבחרות לאומיות . אין לי שום טענה לצפון אירלנד ולמסורת הכדורגל הכל כך לא אסתטית שלה מקדמת דנה . שחקניה בעלי חוסן גופני כמו מרבית שחקני הכדורגל באיים הבריטיים מחוננים להתמודד עם קשיי מזג האוויר ועם ריצה על כר הדשא אולם לא עם מחשבת הכדורגל . אני תמה מדוע נבחרת ישראל עד הדקה ה- 76 היא צל של עצמה ואיננה מזכירה מאום מכישרונה שהתגלה לפני כמה ימים במשחק נגד פורטוגל . בא אייל ברקוביץ' ומסדר לי את המחשבות שלי ואומר מפורשות למנחה ניב רסקין של "יציע העיתונות" : "אינני מזהה שום דרך חדשה של המאמן הלאומי אלי גוטמן עד לדקה ה- 77" , ומוסיף בביטחון , "זה היה המשחק הכי גרוע של ישראל" . מאוחר יותר הוא ינמק : "המאמן אלי גוטמן טעה בבניית ההרכב שלו שהוא פחות מידי התקפי , אבל צדק בחילופים , הכנסתם למשחק את ליאור רפאלוב וערן זהבי" . האבחנה והפרשנות של אייל ברקוביץ' היא מדויקת לטעמי וקונקרטית . הצגת תוכן דבריו בצורה ישירה ותקיפה וספציפית ללא כחל ושרק הופכת אותו לאישיות טלוויזיונית . הוא מטיל צֵל על שכניו אבי נמני (נראה כמתחנף טריוויאלי סדרתי) , בוני גינזבורג (כללי מידי, איננו עיתונאי, לא ממוקד, והחיוכים לא יעזרו כאן), צבי שרף (כבוי וצנוע מִידַי מכדי להיות איש טלוויזיה) ולבטח מגמד את הפרשן הראשי הנורא ואיום בשידור הישיר שגיא כהן (מצטייר כפטפטן כרוני ללא תקנה).

גבולות הטריטוריות נפרצו זה מכבר . לא קיימת יותר אותה הייחודיות , הבידול , והיוקרה שאפיינה פעם את ערוצי הטלוויזיה המתחרים זה בזה . אבי נמני ואייל ברקוביץ' נמנו על הפאנל של ערוץ 1 ביום שישי האחרון בעת השידור הישיר ישראל – פורטוגל 3 : 3 , כעת הם אנשי הפאנל של יציע העיתונות . ערוץ 1 נראה כמו ערוץ 5 (ולהפך) מה עוד שהמגיש המרכזי שלו בוני גינזבורג נוטל חלק בדיוני ערוץ 5 ביציע העיתונות במקום לשמר ולבדל את עצמו ואת מכורתו . בטרם שריקת הפתיחה קובע אבי נמני שיושב באולפן על תקן פרשן כי ישראל טובה יותר מצפון אירלנד (כמובן מבלי לנמק במה היא טובה יותר) ומוסיף כי היא חייבת לחזור עם 3 נקודות (אך נמנה מלמסביר לצופי הטלוויזיה כיצד לעשות זאת על מנת לחזור הביתה עם שלוש נקודות האלה) . פרשנות הכדורגל ממשיכה להוות נקודת תורפה בשידורים הישירים בארץ ובחו"ל . השַדָּר יורם ארבל נפנף ממזמן לכל עבר את מתחריו על המיקרופון רמי ווייץ ומאיר איינשטיין, אולם הוא מתכרבל בשמיכת פּוּךְ בקור האירלנדי בבלפאסט ומאפשר לפרשן האיום ונורא שלו שגיא כהן לעשות כרצונו , לשפוך כמות מלל חסרת תקדים מבלי שהוא אומר דבר . לא ברור כיצד עורכי ומפיקי המשדר אמש אינם מתערבים כלל , ונותנים לאיש הזה שמתיימר להיות פרשן והוא לא פרשן , לקלקל בקלות כזאת את השידור הישיר בטלוויזיה . שגיא כהן איננו ניחן בקול  רדיופוני . גוון קולו גבוה ומעיק , הדיקציה שלו לא טובה , הוא בולע מילים , ובנוסף יורה כל הזמן דברי טריוויה . במשפט אחד : הוא נטול כל כריזמה טלוויזיונית ורמת הפרשנות שלו כפי שנחשפה אמש איננה מתקבלת על הדעת . כשהוא מסכם לי בדקה ה- 77 את דעתו אודות ליאור רפאלוב וערן זהבי ומבדיל אותם מהאחרים בטקסט כלהלן : "אלה שניים שמחויבים לכדורגל וכך ישראל צריכה להיראות" , הוא מוציא אותי מכליי . פרשנות טריוויה שכל בר בי רב מוכשר להגות . בתום המשחק יכול כל צופה לשאול את עצמו האם באמת הפרשן הוסיף לו ידע ותרם להבנת יתר של המשחק , ובעיקר מה הוא זוכר מאלפי המילים שהטיח שגיא כהן לאוזנו במשך כשעה וחצי של שידור ישיר . כל אחד יכול לקחת את סרט ההקלטה ולבדוק את טיב הפרשנות של שגיא כהן . עשיתי זאת בעצמי כדי לוודא שאינני טופל אשמות שווא . ברור שהאיש איננו טיפש אך הוא נסחף ללא שום בקרה עצמית שלו ושל מעסיקיו . הוא איננו פרשן . מכסימום שַדָּר שני שחוזר פעמים רבות על דבריו של השדר הראשון .

אני פציינט קבוע של ערוץ 5 בכבלים בעת השידורים הישירים של האירועים הגדולים . קוסם לי שהמאמן הלאומי אלי גוטמן מכנה בפני מצלמת ערוץ 5 בכבלים בארוחת ליל הסדר את שחקני נבחרת ישראל בבלפאסט מסבים יחד עמו סביב מצות ויין : "אתם המשפחה שלי…" . כפטריוט אני גאה בעדן בן בסט אומר למראיין שלו אֵלִי אִילְדִיס בעמדת הראיונות בתום המשחק כשהוא פצוע , חבול , ושרוט : "בשבילי נבחרת ישראל זה מעל לכל . בשביל המדינה ובעבור הנבחרת אני מוכן לעשות הכל" . זהו תיעוד בלעדי של ערוץ 5 בכבלים ויש לברך אותו על כך ולזקוף זאת לזכותו .

הטלוויזיה האירית איטית ואפורה עד כדי גיחוך . זה לא בגלל מזג האוויר . היא משעממת ומרדימה אותי . צילומי ה- Long Shots הרבים מייגעים כמו גם החיתוך והמעברים המסורבלים בין ה- Sequences השונים . קצב הבימוי מתון מידי . בניידת השידור האירית המושלגת יושב בימאי Vision Mixer קפוא . בניידת השידור של דני לנקרי בתל אביב האביבית יושב בימאי אסייתי בשם ראובן "רוביק" פודגור .

אני תוהה מדוע נוכחותו של מודי בר און על מסך הטלוויזיה איננה נוחה ומפריעה לי ולמה אינני מתיישר עם ההגשה וההנחיה המגוחכת שלו . עבורי הוא מיותר . אני מצפה שהמגיש ידבר עמי (כצופה שלו) כדַבֵּר האדם אל זולתו בצורה הולמת ובלא יומרות – ולחלוטין לא בצורה לֵיצָנִית לרבות עוויות פנים ונפנוף ידיים . בני אדם מציגים את טיעוניהם ומדברים איש אל רעהו באופן סולידי ושקול ואפילו רוטיני . ירון לונדון , יורם ארבל , תמר איש שלום ויונית לוי הם מגישי טלוויזיה שמשוחחים עם צופיהם בצורה מבוגרת ומקובלת . מודי בר און מזכיר לי סגנון הגשה של מריונטה קופצנית ותזזיתית שזקוקה לריטאלין . לעומת זה אני אוהב את ההגשה וההנחיה שלו בסדרות הדוקומנטריות . שם הוא מצטייר כאיש טלוויזיה נינוח בעל שיעור קומה . באולפן ערוץ 5 דמותו נראית קלושה כ- של איש קל דעת ומַלְעִיג .

הדקה ה- 76 במשחק אמש הייתה שיא של מחשבת הכדורגל של אלי גוטמן . שחקני נבחרת ישראל השתלטו על הכדור ב- 76:03 במחצית המגרש שלהם והחזיקו בו במשך 44 שניות באמצעות 17 מסירות תוך כדי תכנון ושאיפה ברורה להכריע את המשחק . לבסוף נמסר הכדור לשטח ההוצאה להורג ברחבת ה- 16 של היריב הצפון אירלנדי . ליאור רפאלוב הגיח לשם והבקיע ב- 76:47 בקלות וקבע 1 : 0 . רגע טלוויזיוני מהנה .

ערוץ 5 בכבלים השתדל אמש יום שלישי – 26 במארס 20133 להשלים את כל משימותיו העיתונאיות בתמונה וקול הנוגעות לסֶבֶב משחקי קדם גביע העולם של ברזיל 2014 . בדרך כלל הוא הצליח . אבל זהו תפקידו .

סוף הפוסט.